← Library

Avkat Rokhel

Sefaria · Responsa > Acharonim · 1,688 sections

1. 22.5

   תוספתא דאהלות העיד יאודה ן' יעקב מבית גוברין ויעקב בן יצחק מבית גופנין על קסרין שהחזיקו בה מעולם והתירוה שלא במנין ופי' רבינו שמשון ז"ל בסוף אהלות על האי תוספתא והתירוה במנין מעצמן התחילו לנהוג בה התר ולפוטר' ממעשר ומשביעי' אע"פ שלא נמנו חכמים להתירה במנין וכשהלכו גוים לקרקסיאות שלהן הניחו שוק מלא פירות שביעית ובאו ישראל ובזזום ולא אסרו' משו' שביעית לאחר הביעור הא אם היתה ארץ ישראל היו אוסרים אחר הביעור משמע בפירוש דפירות גוי כפירות ישראל בשביעית

2. 22.6

   ירושלמי פ"ו דשביעית על מתני' דעושין בתלוש בסוריא אבל לא במחובר רבי אסי בעא קומי דרבי מנא מהו לטחון את הגוי בארץ אמר ליה מתני' שהוא אסור דתנן עושין בתלוש בסורייא אבל לא במחובר הא בארץ אפי' בתלוש אסור משמע דאית בהו דין שביעית וכמ"ש והרמב"ם ז"ל על ההיא ברייתא שהבאתי לעיל כתב בפ' בהר סיני פי' רש"י ז"ל עליה ונתן טעם לפי' דשמא אין קנין לגוי בארץ ישראל להפקיע דיני השביעית ואסרו עליו דישראל עכ"ל. משמע בהדייא דפירות גוי בשביעית שנתמרחו ע"י ישראל פטורים ממעשר דפירות של ישראל ויש להם כל דיני שביעית בביעור כדאמרן כך נראה לע"ד משה בר יוסף מטראני זלה"ה ובספר כפתור ופרח מצאתי כתוב וז"ל מי שלא חל עליו שביעית כמו הגוי פירותיו הם בחיוב תרומות ומעשרות וא"ת עכשיו שרוב פירותינו בא"י משל גוים הם בדין הוא שיהא נוהג בהם דין המתנות בשביעית אלא שהמעשר שני יהיה מעשר עני לא שני משום עניים דטעם עמון ומואב שאחר שפירות הגויים אין בהם דין שביעית הוו להו בשביעית כפירו' עמון ומואב שמפרישי' המתנות על הסדר עכ"ל וכתוב עליו בהג"הה תימא אמאי מותרין דמה שהוא אסור מן התורה מפני שבת בקנין גוי וא"כ מה שזרע הארץ וקדושתה לא הופקע בקנין גוי וא"כ מה שזרע הגוי בקרקע בא"י בשבעית אסור אבל ספיחין דלא אסור אלא משום גזרה מותרין דאין הגוים מצווים על השביעית כדי שנגזור עליהם ע"כ וכזאת ההג"הה ונראה שהוא כמו שכתבתי למעלה

3. 22.7

   משה בר יוסף מטארני זלה"ה

4. 23.1

   גם תשובה זו השנית היא של הרב הנז"ל תרתי בלבי בשנת הרצ"ב שנת השמטה שעברה למשוך ידי בקולמוסי לדעת ביין שנתמרח ע"י ישראל וגדל בקרקע גוי בארץ ישראל אם יהיה חייב במעשרות כשאר השנים או לא כי המנהג לא היה פשוט בא"י זה אומר בכה וזה אומר בכה ורובם לא היו מוציאין מעשרות וכמו שבהלכה רופפת נלך אחר המנהג כן במנהג רופף נלך אחר ההלכה ובהיותי מחפש על ההלכ' מצאתי ראיות מכל אבקת רוכל לפי מיעוט השגתי לפטור ממעשרות כל הגדל בא"י בקרקע גוים אפי' נתמרח ע"י ישראל ממשנה וברייתא ירושלמי ותוספתא ואגב ריהטא כתבתי אז שחייבים ג"כ בביעור דהא בהא תליא אלא שמטתי את ידי מלהאריך בענין ועכשיו שהגיענו השי"ת וקיימנו לזה שנת השמיטה של שנת הרצ"ט נ"ל היותי נושא בידי לחזור ולכתוב ענין הביעור ואגב אורחיה נלמוד על ענין המעברות והעירני לעת כזאת קונדריס אחד שראיתי מיוחס להחכם כמוהר"ר שלמה סיריליו שכתב שנראה לו היות פירות שביעית הגדלים בקרקע גוים חייבים בביעור ולהיות הדבר

5. 23.2

   פשוט בעיני כבודו לא הרחיב להביא ראיות כל הצורך להכריח הענין וגם קצת ראיות לא נתחוורו אצלי ולכן אלך לאט על מכתבו להורות איזה מראיותיו יכשר ואח"כ אכתוב מה שנזדמן לפני מהראיות בשמטה שעברה ומה שנשמט ממני ונתחדש לי עתה בשמטה הזאת כתב החכם הנז' תחלה דקדושת עזרא לא בטלה כדמוכח ההיא דהתיר רבי בית שאן על מדות רבי יהושע ן' חמיו של רבי עקיבא שלא כבשוה עולי בבל ומשמע דכי כבשוה חייבת במעשר דקדושת עזרא לא בטלה ואישתמיטיתיה הא דאמר רבי שמעון ן' אליקים התם בשביעית גופא דהרבה כרכים כבשו עולי מצרים ולא כבשום עולי בבל והניחום כדי שיסמכו עליהם עניים בשביעית משמע בהדיא דאותם שכבשו עולי בבל לא נאכל לאחר שביעית בלא ביעור ולא נעבד בשביעית וכמו שכתב הרמב"ם במקומות הרמוזים בקונטריס הנז' עוד כתב בגליל העליון מוכח בס' יוסף ן' גוריון דכולה היה כבוש לעולי בבל ולא היה צריך להביא ראיה מספרים חיצונים דמשנה שלימה היא בפ"ט דשביעית שלש ארצות לביעור יהודה ועבר הירדן והגליל וג' ארצות לכל א' גליל העליון והתחתון והעמק כו' ופשיטא דארצות שכבשום עולי בבל הוא דמני תנא דאי כבשום עולי מצרים ולא עולי בבל הא תנן לעיל פ"ו הנאכל לאחר הביעו' ועיקרא דא"י הני תלת אשאפרכי נינהו ולענין בתי ערי חומה נמי תנן בסוף ערכין גמלא וגדור וחריד ותנא גמלא בגליל וגדור בעבר הירדן וחריד ביהודה ותניא התם למה מנן אלו כשעלו בני הגולה מצאו אלו וקדשום משמע בהדייא דהני תלת ארצו' הן עיקר א"י שכבשו עולי בבל וא"כ לא היה צריך להביא ראיה החכם הנז' על צפת עצמה שכבשוה עולי בבל כיון שהיא בגליל עצמו והיא מתפרנסת מכל גליל העליון והתחתון והעמק שהוא תחום טבריה וכולם א"י כבשום עולי בבל כדאמרן עוד כתב והביא ראיה שפירות הגויים חייבים בביעור מדברי הר"ם במז"ל והגאונים ז"ל שכתבו דא"י אע"ג שנלקחת מידינו חייבת במעשרות ושביעית ושבאים שהחזיקו בה אין להם חזקה דקרקע אינה נגזלת ונחמסת ובחזקתינו עומד' לעולם וצריך לבאר זה דאע"ג דמצינן למימר דהיינו לקדושת הארץ ועבודתה דאפי' שהיה ביד גוי אסור לחרוש בה ולעבדה אבל לענין ביעור דליכא ראיה מוכרח מהכא לא היה דכיון דאיסור עבודת הארץ הוא משום דקדושתה עומדת אפי' שהיה ביד גוים הכי נמי לפירו' הגדלים בה בקדושתה עומדת וחייבים בביעור הגע עצמך שלא זרע גוי שדהו וצמחה ספיחין מאליה אי ארעא בקדושתה קיימא משמע דאסירי לאחר הביעור וה"ה נמי אפי' ארעא דגוי כיון דארעא בקדושתא קיימא דמה לי לעבודה מה לי לקדושת הפירות דכולא חד טעמא היא דאין לגוי בא"י להפקיעה מקדושתה ולהכי אסור לעבדה בשביעית ומהאי טעמא נמי פירות שביעית של גוי נמי אסירי דאין קנין לגוי בא"י להפקיע מקדושתה וכן כתבו התוס' דטעמא דאסור לחרוש הוא משום דאין קנין ובשלהי הנזיקין ג"כ כתבו גבי אין עודרין עם הגוי בשביעית דקשה על מה שפרש"י ז"ל בפ' ז"ב על אגיסטון אני בתוכה שפירושו שהוא שכיר גוי אלא פי' ר"ת בקרקע שמקבלים מן המלך כו' ושמא דסכנת נפשות איכא אם לא יפרע מס למלך ולהני היה מכריז רבי ינאי פוקו וזרעו ארנונ' בשביעית אי נמי קסבר יש קנין לגוי בארץ להפקיע השביעי' ע"כ משמע דלדידן דאין עודרין עם הגוי הוא משום דאין קנין לגוי להפקיעה בשביעית מקדושתה וא"כ מה לי לעובדה מה לי לקדושת הפירות כיון דאין קנין לגוי כדאמרן ואדרבא קדושת הפירות חמירא מחרישת הקרקע דחרישה לא אסירא אלא מדרבנן ואפי"ה אסירא בקרקע גוי דאין קנין לגוי להפקיע כדאמרן כ"ש קדושת הפירות ואיסורן הביעור דהוייא מדאורייתא דפשיטא דאין קנין לגוי בארץ ישראל להפקיעה מקדושתה לפירות שביעית כדאמרן: ומה שמביא מהתוספתא דאין מוכרין ולא לוקחין מן הגוי ומן הכותי פירות שביעית דמשמע דפירות גוי חייבום בביעור לא מוכחא דהתם מייתי לה עלה דההיא דאין מוכרין לחשוד על שביעית פירות שביעית דאסור למסור בידם דמי שביעית דשמא לא יאכל אותם בקדושת שביעית ובתר הכי מייתי התם בתוספתא הא דאין מוכרין ואין לוקחין מן הגוי ומן הכותי פירות שביעית ואפשר דאיירי בפירות שביעית דישרא' ביד גוי דומייא דאין מוכרין דהוי פירות שביעית של קרקע ישראל וטעמא דאין לוקחין דמוסר דמי שביעית ביד גוי ומלשון הרב ז"ל נמי דכתב דמה שזרע הגוי בקרקעו מותר שלא נצטוו על השביעית כדי שנגזור עליהם בישראל דליכא הוכחא לומר דמשמע דמשום ספיחים הוא דמקלינן שלא נצטוה שלא לזרוע הא לענין קדושת הפירות בקדושתן הן עומדין וחייבים בביעור:

6. 23.3

   והירושלמי שהביא נר בודאי שיש ממנו הכרח שפירות שגדלו בקרק' הגוי בא"י שחייבי' בביעור דבמקום דלא חשיד אאכילה אחר הביעור קאמר דמותר לסייען אבל אי חשידי לאכול ממה שזרעו אסור לסייען במה שלקחו מן הסירקי משמע דאי אכלי ליה אחר הביעור אסור אף על גב דהוי מקרקע הסירקי דאין סברא לומר דאיירי בפירות שביעית שגדלו בקרקע ישראל והם ביד הסירקי: ומה שהביא מרבי יוסי בר חנינא דאמר לפוגא שמעיה פוק אצור לי פרי שלש שנים ערב שביעית ושביעית ומוצאי שביעית כדאיתא בסוף פ' הספינה אפשר דמאי דקאמר פוק אצור לי פרי מפירותיו הוא דקאמר ליה שישמור ויאצור אותם לשלש השנים דאי לקנות הוה ליה למימר פוק קני לי פירות לשלש שנים ואצור אותם ואפילו תימא שהיה קונה אותם אפשר שמישראל היה קונה שרוב שדות העיר היו של ישראל ולא ימצא לקנות מגוים אח"ך אבל פשיטא דמילתא הכי משמע דאפי' פירות שביעית דגוי חייבים בביעור ולהכי היה אומר אצור לי פרי שלש שנים וגם מה שהביא מר"י ן' לוי דאזל מבי גוברין ללוד בגין מסחי דתנן התם אם אדם חשוב הוא הרי זה לא ירחוץ במרחץ שהוסק בקש ותבן של שביעית והיה הולך במקום אחר כדי שלא יסיקוהו בשבילו ליכא מהכא ראיה דמרחץ של ישראל שהוסק בתבן וקש של ישראל הוא:

7. 23.4

   עוד כתב דכיון דגידולי קרקע של גוים קדושים הם לענין מעשר הכי נמי בשביעי' והא ודאי סברא היא דכיון דלא פקעה קדושתה ביד גוי לענין מעשרות הכי נמי לענין קדושת פירות שביעית דאע"ג דלענין מעשרות בעינן מירוח ע"י ישראל התם גזרת הכתוב הוא דגנך ולא דיגונו של גוי אבל פירות שביעית קדישי ממילא דקדושת הארץ לא פקעא ביד גוי דאין קנין לגוי בא"י להפקיע מידי מעשר ושביעית דהוי שביעית דומייא דמעשר דקדושתו בפירות הכי נמי בשביעית פירותיו קדושים לענין ביעור דלענין איסור עבודה בקרקע לא איצטריך. עד הנה הגיעו תוכן ראיותיו ואח"כ האריך בהני פירות שביעית בענין אכילתן והנייתן וביעורן:

8. 23.5

   ועתה אני חוזר להביא ראיות שיגעתי ומצאתי וכתבתי זה כמה שנים ומה שנתחדש ונתיישב לי עתה בפיטור מעשרות הפירות שביעית הגדלים בקרקע הגוי וחיוב ביעור בפירותיהם דהא בהא תלייא ראשונה כי מן התורה אין חיוב כלל דשמטה במעשרות כדכתיב ויתרם תאכל חית השדה הקיש האדם לבהמה דכתיב ברישיה דקרא ואכלו אביוני עמך מה חיה אוכלת שלא מן המעשר אף אדם אוכל שלא מן המעשר בשביעית בדבר הראוי לו וכיון דמדאורייתא אין שום חיוב לישראל במעשרות בשנת השמטה גם במה שגדל בקרקע הגוים אין חיוב במעשר דלא יהא גוי חמור מישראל דאי משום דנתמרחו ע"י ישראל הא פירות ישראל גופייהו ונתמרחו על ידיהם פטירי בשנת השמטה וא"ת דמשום דפירות ישראל הם הפקר לכל פטירי אבל גוי דאינו מפקירם והוא מוכרם יהיה חייב אטו ישראל שגדר כרמו ולא הפקירם בשנת השמטה יהיה חייב במעשרות הא רחמנא אפקרא לארעיה לעניים ולעשירים והכי נמי בגוי וא"כ כיון דודאי פטירי ממעשרות בשנת השמטה משו' קדושת הארץ פשיטא דחייבים בביעור וכיון דאין קנין לגוי להפקיעה מקדושתה לעבודה הכי נמי לקדושת הפירות כדפירשנו לעיל:

9. 23.6

   עוד נראה לי להביא ראיה ממשנת ידים על אמון ומואב מה הן בשביעית גזר רבי טרפון מעשר עני ולמד ממצרים גזר רבי אלעזר בן עזריא מעשר שני ולמד מבבל ואי פירות גוים בארץ ישראל בשביעית חייבים במעשר שלי או עני אמאי לא ילפי מינייהו אלא ודאי אין שום חיוב בהם במעשרות אלא דהוו כפירות ישראל לענין ביעור נמי:

10. 23.7

    עוד מצאתי תוספתא בסוף אהלות והביאה רבינו שמשון ז"ל בפירו' דתנייא העיד יאודה בן יעקב מבי גוברין ויעקב בר יצחק מבית גופנין על קסרין שהחזיקו בה מעולם והתירוה שלא במנין אמר רבי חנין אותה שנה שביעית היתה והלכו גוים לקרקסיות שלהם והניחו שוק מלא פירות ובאו ישראל ובזזום בחזרתם אמרו בואו ונלך אצל חכמים שמא התירו להם חזירים א"ר זריקא בחמשית באדר השני נמנו עליה כ"ד זקנים והתירוה שיהיו הכל נכנסים בתוכה ופרש"י ז"ל שהחזיקו בה מעולם שהיתה של ארץ ישר' וחייבת במעשר ושביעית והתירוה שלא במנין מעצמן התחילו לנהוג בה היתר ולפוטרה ממעשר ושביעית אע"פי שלא נמנו חכמים להתירה במנין ובאו ישראל ובזזום ולא אסרום משום שביעית לאחר הביעור הא קמן דמשום שהתחילו לנהוג בה התר ולפוטרה ממעשרות ומשביעי' בזזו פירות הגוי שמצאו בשוק ולא אסרום משום שביעית לאחר הביעור הא אם היו נמנים כמו שנמנו אח"כ בכ"ד זקנים והתירוה שיהיו הכל נכנסים בתוכה ולא יהיה בה טומאה משום ארץ עממים שארץ ישראל שהחזיקו בה היתה כמו שהעידו לא היו בוזזים הפירות שהניחו בשוק והיו אסורים לאחר הביעו' כמו שאמרו הגויים בחזרתם בואו ונלך אצל חכמים שמא התירו להם חזירים שפירות שביעית היו אסורים אחר הביעור ושמא כבר עבר אז שעת הביעור ולהכי אמרו שמא התירו להם חזירים ובתוספתא דדמאי נמי תניא המשלח ביד גוי הרי זה חושש משום מעשרות ומשום שביעית מפני שהם בחזקת המשתמר משמע שפירות של גויים הם באיסור שביעית אע"ג דאיכא למיתב חושש משום שביעית פירות של ביד הגוי: עוד מצאתי הדבר יותר מבואר בשלהי יבמות גוי שהיה מוכר פירות בשוק ואמר פירות של ערלה הן של עזיקא הן של נטע רבעי הן לא אמר כלום שלא נתכוון אלא להשביח את מקחו ופרש"י ז"ל בשם רבותיו של עזיקא מפרדס מעוזק וגדר לו סביב לשומרו והיא שנת שביעית וכתב דקשיא ליה על פי' זה דמה איסור יש כאן אם עבר זמן הביעור לא שנא מן המופקר ולא שנא מן המשומר אסורים וקודם זמן הביעור אלו ואלו מותרין ולכן פי' דעזיקא שם עיר בארץ ישראל ופירותיה משובחים וגוי זה בחוצה לארץ משבחה ואומר שמעזיקא הביאם אין חוששין לו דלהשביח מקחו הוא דקאמר הכי משמע לפי' רבותיו של רש"י ז"ל דלא אמר כלו' לאוסרם על כך משום דלהשביח מקחו אמר כן דפירות פרדס השמור טובים משל הפקר שיד הכל ממשמשין בהם וקשו להו ידים הא אם היינו מאמינים שאמת אמר שהיה של פרדס מעוזק בשביעית היו אסורים ורש"י ז"ל נמי הכי סבירא ליה אלא דקשיא ליה מאי שנא שמור ממופקר לענין שביעי' אפי' הוא מקרקע גוי כדתניא גוי שהיה מוכר פירות בשוק כו' ור"ת פירש כפי' ראשון פרק לולב הגזול ובסוף פ"ק דקדו' כתב הרא"ש ז"ל בשם ר"ת ז"ל דערלה וכלאים ונטע רבעי נוהגת בשל גוים והביא ראיה מברייתא זו גוי שהיה מוכר פירות בשוק ואמר של ערלה הן של עזקה הן של נטע רבעי הן אינו נאמן דלהשביח מקחו אומר כן אלמא דערלה נוהגת בשל גוים ואין לומר דאיירי בשלקחן מישראל דקתני בסיפא דהך מתני' אבל אם אמר מאיש פ' לקחתים נאמן להחמיר דברי ר' מכלל דרישא איירי כשגדלו בשלו עכ"ל הרי מבואר שפירות שביעית שגדלו בקרקע של גוי בארץ ישר' הם חייבים בביעור מדאמר דלא אמר כלום דלהשביח מקחו אמר כן ומרישא דברייתא נמי משמע דפירות שגדלו בקרקע שלו הן דאי חיישנין להכי דלקחן מישראל לעולם פירות שגדלו בקרקע גוי לא יהיו חייבים בביעור אמאי קאמר לא אמר כלום דלהשביח מקחו אמר כן נימא דנאמן שהם פירות של שנת שביעית אלא שלו הם ואינם של קרקע ישר' אלא מדקאמ' לא אמר כלום משמע דאפילו בפירות שגדלו בקרקע שלו חייבים בביעור: הרי מבואר שפירות שמוכר גוי זה גדלו בקרקע שלו כמו שהכריחו ר"ת והרא"ש ז"ל ואפ"ה אצטריכנן למימר דלא אמר כלום דאי אמר כלום הוו אסורים משום שביעית והא דלא אייתי ר"ת ז"ל ראיה מהכא נמי דשביעית נוהגת בשל גוי היינו משום דלא איירי ר"ת לא במאי דאסיר חוצה לארץ כמו בארץ והם ערלה ונטע רבעי ועוד דערל' ונטע רבעי הם מפורשים בברייתא ושביעית אינו מפורש אלא עזיקת ויש פירו' אחר של עזיקת שהוא שם עיר כדפי' מכל אילין משמע דרש"י ורבותיו ור"ת והרא"ש ז"ל כולהו סבירא להו דפירות שביעית שגדלו בקרקע של גוי דארץ ישר' חייבים בביעור והרמב"ם ז"ל כתב פ"א מתרומות גוי שקנה קרקע בארץ ישראל לא הפקיעה מן המצוות אלא הרי היא בקדושת' משמע דלכל מצוות הנוהגות בארץ ישר' לא הפקיע' קנין הגוי לא שנא שביעית לא שנא תרומות ומעשרות וכן כתב בסמוך ויש קנין לגוי בסורייא להפקיע מן המעשרות ומן השביעית כמו שנתבאר משמע דבארץ ישראל אין קנין לגוי להפקיע מן השביעית ומה שכת' בפ"ד גוי שקנה קרקע בארץ ישראל וזרעה בשביעית פירותיו מותרין כתב עליה הרב בעל כפתור ופרח תימא על זה כו' גם כי אח"כ כתב שעל הרב ז"ל יש לו להאמין אף על שמאל שהוא ימין:

11. 23.8

    גם הרמב"ן ז"ל בפירוש התורה פרשת בהר סיני הביא ברייתא זו להוכיח שאסו' ליקח מן המשומר בשביעי' וכתב וז"ל וזהו שאמר גוי שהיה מוכר פירותיו בשוק ואמר של ערלה הן כו' פרש"י ז"ל בשם הראשונים מפרדס מעוזק וגדר לו סביב והיא שנת שביעית ואם היינו מאמינים לו היה אסור ליקח ממנו בעיר שרובה ישראל שמא הוא אריס לישר' ומשמר לו שדהו או חוששין שמא משל ישראל ליקט ומכר או שהפירות של ישראל ומוכר על ידו או שמא אין קנין לגוי בארץ ישראל להפקיע דיני דשביעית וגזרו עליו דישראל עכ"ל הרי שכתב הרב ז"ל דשמא אין קנין לגוי בארץ ישר' להפקיע דיני השביעית משום דלא הביא ברייתא זו אלא אגב גררא להוכיח שאסור ליקח אפי' כחצי איסר מן המשומר של ישר' פירות הגוי הזה שמא הוא אריס לישראל כו' דודאי הפירות אסורים משום שביעית או שמא אין קנין לגוי כו' דלאו למפסק הלכתא אתא ולהכי כתבה כמסתפק ועוד אפשר לומר דלא מספקא ליה להרמב"ן ז"ל אי פירות שביעית של גוי חייבין בשביעית או לא אלא הכי קאמר דאם היו מאמינים לו היה אסור ליקח ממנו שמא הוא אריס לישראל או שמא של ישראל לקח ומכר או שמא משום דאין קנין לגוי בארץ ישראל להפקיע דיני השביעית וגזרו עליו בישראל דפשיטא ליה דאין קנין לגוי בארץ ישראל להפקיע דיני השביעית וגזרו עליו בישראל אלא שכתב דשמא פירותיו ממש של גוי הם ואין קנין לגוי אי שמא של ישראל הן ובכל גוונא אסירי אם היו מאמיני' לו וגם אם הוא מסתפק הרי רש"י ורבותיו ור"ת והרא"ש ז"ל סברי דאיירי בפירות שגדלו בקרקע של גוי ואפילו הכי אסורים אחר הביעור אם היינו מאמינים לו ואם בפירוש פסוקי התורה כתבו הרב ז"ל כמסתפק כשהיה כותב לענין הדין היה פוסק כתוס' דאין קנין לגוי להפקיע דיני שביעית בסוף פרק הניזקין כדפירשנו: וכשהלכתי לירושלים תובב"א בשנת הרצ"ה מצאתי ביד החכם השלם הר' לוי ן' חביב ספר כפתור ופרח שמדבר בדיני א"י וחפשתי ומצאתי שם פ' מ"ז כתוב ז"ל מי שלא חל עליו חוב שביעית כמו הגוי פירותיו הם בחיוב תרומות ומעשרות וא"כ עכשיו בא"י שרוב פירותינו משל גוים הם בדין הוא שיהא נוהג בהם דין במתנות ושביעית אלא שמעשר שני יהיה מעשר עני לא שני משום עניים כטעם עמון ומואב שאמר שפירות הגוים אין בהם דין שביעית הוו להו בשביעית כפירות עמון ומואב שמפרישי המתנות על הסדר ע"כ הלשון שהעתקתי מהחבור הנז' כתיבת יד ומצאתי כתוב שם הגה"ה על זה וז"ל תימא אמאי מותרים דמה שהוא אסור מן התורה מפני שבת הארץ וקדושתה לא הופקע בקנין הגוי וא"כ מה שזרע הגוי בקרקעו בא"י בשביעית אסור אבל ספיחיו דלא אסירי אלא משום גזרה מותרין דאין הגוים מצווין על השביעית כדי שנגזור עליהם עכ"ד הנה שבעל הספר כתב כאן הלכתא בלא טעמא והמגיה כתב הלכתא בטעמא דשבת הארץ וקדושתה דכתיב בקרא לא הופקע בקנין הגוי וא"כ מה שזרע הגוי בקרקעו בא"י בשביעית אסור ולכן אנו חייבים לנהוג כדברי רוב החכמים הראשונים כ"ש שהם מחמירים והרוצה להחמיר יחוש גם לדברי האומר שחייבים במעשר ויבערם בשנת הביעור כמ"ש בתוספתא בדמאי בעם הארץ שיהיה מכור פירות בשביעי' ואמר של ערב שביעי' הן חייבים במעשר וחייבים בביעור. כתב בעל כפתור ופרח ז"ל כפי מה שמצאתי בכתיבת יד כתב בעל התרומה ז"ל גם קדושת עזרא בזמן הזה בטלה ואינו חייב מן התורה להפריש תרומה ומעשר ע"כ עוד כתב ז"ל מה שכתב הרמב"ם ז"ל שלא גזרו על הספיחים ודאי הוא שספיחי ישראל בקדושת עזרא אסורין משום גזרה וכדלעיל אבל לזרוע אסור מן התורה וכדלעיל והגוים אינם מצווים על השביעית ומשו' הכי אין לנו לגזור עליהם ולאסור ספיחהם אבל מה שהוא אסור מן התורה מפני שבת הארץ וקדושתה לא הופקע אותו האיסור בקנינא מטעם דאין קנין לגוי בא"י להפקיע מידי מעשר ושביעית שהרי אינם חייבים במעשר ואפי"ה פירותיהם חייבים הכי נמי אינם חייבים בשביעית אבל בפירותיהם נוהג שביעית א"כ מה שזרע הגוי בקרקעו בא"י מקדושה שהיה בשביעי' אסור אבל ספיחים מותרין ולזה לא מצא הרמב"ם ז"ל התר לפירות הגוי בשביעית אלא משום דהגויים אינם מצווים על השביעית דאנ"ה ליכתוב פירות גוי בשביעי' מותרין ולישתוק ע"כ: עוד מצאתי בקונדיריס ישן ולענין שביעית מתכשרין בשביעית ואף לרבינו שמשון ז"ל שפי' דפירות הגוי הן צריכין ביעור מ"מ שאר קדושת שביעית נוהגת בהם כי ז"ל בפ"ט ממסכת שביעית אפילו למאן דאמר ספיחין מדרבנן לא מסתבר כלל לאסור ספיחים של גוי דמה ראו חכמים לאוסרם ע"כ משום דאי שרית להו חיישינן שמא יזרע ויאכל ויאמר מאליהן עלו וכדאיתא בכמה דוכתי הני מילי בישראל דאסור לו לזרוע בשביעית אבל בספיחין של גוי לא שייך למיגזר ואפי' בביעור לא מחייבי אע"ג דיש כאן קדושת שביעית כדמוכח בדוכתי טובא איסורא ודאי הוא דלא פקע אלא ביעור הדבר תלוי בממון להפקיר ולחלק לעניים או אפי' לעניים לרבי יוסי לא מצי למימר קא אתינא מכח גברא דלא מצית לאישתעויי דינא בהדיה כדאשכחן בשלהי פ"ק דבכורות גבי לוקח טבלים כו' עכ"ל רבינו שמשון הזקן ז"ל:

12. 24.1

    כל זה לשון הרב כמוהר"ר משה מטראני רנ"ו ואני יוסף קארו לא נכשרו בעיני דברי החכם הנזכר והנני אומר כי זה עשרים שנה ראיתי מה שכתב הר' שלמה שירילייו זלה"ה לנהוג דין שביעית בפירות הגויים הגדלים בארץ וראיתי ראיותיו וזה לשוני מה שכתבתי אז ראיתי מה שטען בקונדריסו לנהוג דיני שביעית בפירות הגויים הגדילים בארץ ולא נראה לי שיש בראיותיו כדי לבטל מנהג הקדמונים שלא נהגו כן דמה שהביא ראיה מדתנייא בתוספתא אין מוכרין ולא לוקחין מן הגוי פירות שביעית איכא למימר דהיינו דוקא בפירות שגדלו בשדה ישראל:

13. 24.2

    ומה שהביא ראיה מדכתב הרמב"ם פ"ד בסוף גוי שקנה קרקע בארץ ישראל וזרעה בשביעית פירותיה מותרין משום ספיחין דלא גזרו על הספיחים אלא משום עוברי עבירה והגויים אינה מצווים על השביעית כדי שנגזור עליהם משמע דאין קולא בשדות גויים אלא משום ספיחים משום דאין מצווים אבל לענין קדושת הפירות בקדושתן הם עומדים דחייבום לשמור בהם כל דיני קדושת שביעית עכ"ל איכא למימר דרבותא קמ"ל דאע"ג דבישראל אפילו הספיחים אסורין בגוי אפי' זרע ביד מותרים ולא אמרינן ליתסרו משום דלא גרעי מספיחי ישראל ומש"ה נקט פירותיה מותרין משום ספיחים ולאו למימר דדוקא משום ספיחים מותרין אבל חייבים בביעור דא"כ לא הוה שתיק מיניה ובמה שאכתוב לקמן דברי הרמב"ם יתבאר שמה שכתב דלשון הרמב"ם מותרים משום ספיחים טעות הוא שאין טעם התירם אלא מפני שהיא שדה גוי ולא עבדה מי שהוא אסור בעבודה ומה שכתב ולא גזרו על הספיחים כו' לא לתת טעם אלא לתרץ קושיא שהיה אפשר להקשות על מה שהתיר פירותיה וכמו שיתבאר בע"ה. ומה שהביא ראיה עוד מדגרסינן בפ' בנות שוח עלה דההיא דתנן אבל לא תבור ולא תטחן עמו רבי פינחס בעי במה קנסו במקום שזורעים אוכלין או במקום שזורעים ולא אוכלין מה נפיק מביניהון ראו אותו לוקח מן הסירקי מותר ופירש דהכי קאמר במה קנסו לחשודה בשביעית שלא לבור ולא לטחון עמה במקום שזורעים בשביעית ואוכלין לאחר הביעור או אפילו במקום שזורעין אבל אין חשודין לאכול אחר הביעור ומפרש מה נפיק מבניהון דסו' סוף לא תבור ולא תטחון עמה כיון שחשודים על הזריעה ומפרש נפקא מינה בראו לזה החשוד שלקח תבואה בשביעית מן הסירקי דהיינו ערבי שמוליך חטים למכור במוצאי שביעית דפשיטא שהגוי זרען בשביעית ופירות שביעית נינהו אין תימא בחשודים לאכול אחר הביעור בלוקח מן הסירקי אסור לסייען דודאי יאכלם אחר הביעור ומסייע ידי עוברי עבירה איכא ואי חשידי לזרוע ולא לאכול ראו אותו לוקח מן הסירקי מותר לטחון עמו דהא הני לאו איהו זרען אלא הישמעאלי ולא חשידי אאכילה כלומר לאוכלן אחר הביעור אבל נאמר דלאוכלן קודם הביעור שקיל להו ואם ישארו יבערם דעל מצוות ביעור לא חשידי אלמא דפירות הגוים אסורין אחר הביעור עכ"ל איכא למימ' דאין פירושו מוכרח בירושלמי הזה דהא איכא לפרושי דהכי קאמ' במה קנסו שלא לסייעה לחשודה הזו במקום שזורעין ואוכלין ממה שזורעין או אפילו במקום שאין אוכלין ממה שזורעין קנסו ובעי מה נפיק מביניהון כלומר מה טעם יש לקנוס בזה מבזה כיון שזו בוררת וטוחנת לאכול היא עושה כן מסתמא מפירות זריעתה היא עושה ואע"פ שחזקתן שאין אוכלין ממה שזורעין מן הסתם יותר ראוי לומר שמה שבוררת וטוחנת הוא מפירות זריעת' והדר ליה נפ"מ דהיכא דראו אותם לוקח חטים מן הגוי דמקום שזורעים ואין אוכלין ממה שזורעים נאמר ודאי כי חטים אלו שבוררת וטוחנת לאכילתה מאותם שלקח מן הגוי הם ומותר לסייעו ובמקום שזורעין ואוכלין ממה שזורעי' אע"פ שראינוהו לוקח חטים מן הגוי אסו' לסייעו לברו' ולטחון דכיון שחזקתו לאכול ממה שזורע חיישינן שמא חטים אלו שהוא בורר וטוחן מזריעתו הן ולא משל הגוי ואם נפשך לפרש דהאי אוכלין ואין אוכלין אחר הביעור היה ג"כ נתפרש על דרך זה דבמקום שחשודים לאכול אחר הביעור אע"פ שראינוהו לוקח חטים מן הגוי אסו' לסייעו דחיישינן שמא פירות אלו שבור' וטוחן מזריעתו הן ולא מאות' שלקח מן הגוי ואם אינם חשודים לאכול אחר הביעור מותר לסייעו משום דאמרינן חטים אלו שהוא בורר אותם שלא מן הגוי הם דאין בהם משום ביעור ודוקא כשראינוהו לוקח חטים מן הגוי אבל מן הסתם אסו' לסייען דחיישינן שמא זריעתם הם ועוד יש לומר שהגירסא בפ' בנות שוח בטעות היא שנוייא ומוחלפת השיטה והכי איתא בסו' פרק הניזקין בירושלמי מה נפיק מביניהון ראו אותו לוקח מן הסירקי אסו' ואין תימ' במקום שזורעין ואוכלים ראו אותו לוקח מן הסירקי מותר וגירסא זו ישרה ומיושבת היא והכי פירושא אין תימא שקנסו אף אף את הזורעים בשביעית ואין אוכלין מפירות שביעית א"כ אפי' ראינוהו לוקח חטים מן הגוי ואותם חטים עצמם הוא בורר וטוחן אסור לסייעו ואין תימא שלא קנסו שלא לסייע אלא את הזורעים ואוכלין א"כ כשראו לוקח חטים מן הגוי ואותם חטים הוא בורר וטוחן מותר לסייעו שלא גזרו אלא כשהוא בורר וטוחן מחטי זריאתן והשתא לפי פי' שני לא מסתיין דלא סתר הירושלמי למנהגא דעלמא דלא נהיגי ביעור בפירות הגוים אלא ראיה נמי איכא לאתויי מיניה דהא להאי פירושא פשיטא דלא נהגו מצות ביעור אלא בפירות הגדלים בשדה ישראל ומ"ש עוד לפי דעתו והשתא אתי שפיר ההיא דגרסינן בסוף פ' כלל גדול רבה ר"י ן' לוי אזל מן לוד לבית גוברין בגין משחי והאריך בביאורו ובסוף דבריו כתב ואי סלקא דעתך אין בתבן של גויים קדושה וכי לא היה מרחץ בעירו של ר"י ן' לוי של גוים אלא כולם ישראלים היו ותו מאי רבותיה דישראל פושעים היו עד השתא לא שמעינן אסור לסייע ידי עוברי עבירה עכ"ל מה שתמ' וכי לא היה מרחץ בעירו של רבי יהושע בן לוי של גוים וכן מה שכתב ומה אמר ליה רבי יוסי בר חנינא לפוגא שמעיה פוק אצור לי פרי ג' שנים כו' כדאיתא בפ' הספינה ואי פרי דגוי אין בהם חיוב ביעור למה היה צריך לאצור אלא משו' דפירות שביעית אפי' דגוי בעו ביעור עבד הכי אומר אני דאין מכאן ראיה כלל שהדבר ידוע שבאותו זמן היתה כל א"י מיושבת מישראל וגוים בה מעט מעוטא וא"כ אין לתמוה אם לא היה במקומו של רבי יהושע בן לוי מרחץ של גוים וכן אין לתמוה אם אמר רבי יוסי בר חנינא לשמעיה אצור פירי לשלש שנים ולא היה לוקח פירות מן הגוים דכיון דגוים מעט הוו לא היו נמצאי' פירות גוי למכור ועוד דאפשר שלא היה רוצה לקנות פירות משום אדם ומאי דקאמר לשמעיה פוק אצור לי פירי משדותיו קאמר ליה שיצור אותם:

14. 24.3

    ומ"ש אההיא דרבי יהושע ן' לוי ותו מאי רבותי' דישראל פושעים היו כו' אין זו ראיה דלא אתא תלמודא לאשמועינן רבותיה דרבי יהושע בן לוי אלא לאשמועינן דינא והכי איתא התם ואם היה אדם של צורה הרי זה לא ירחוץ בהדא כרבי יהושע בן לוי אזל מלוד לבית גוברין בגין משחי:

15. 24.4

    ומ"ש ועוד במעשרות ושביעית אזל בחדא שיטא ומעשרות בגידול גוים קדושים הם אלא דגזרת הכתו' שאין צריך לתיתן לבעליהן אלא תרומת מעשר מוכרה לכהן כדאיתא בבכורות ופסקו הרמב"ם ז"ל הכי נמי בשביעית קדושים הגדולין דהא כתיב כי לי הארץ כו' עכ"ל יש לומר דמעשרות שאני דבדיגון ביד ישראל תלה רחמנא ומש"ה אע"ג דגידולים ביד גוי כיון שמירחן ישראל חייבין אבל ביעור דשביעית ליתי אלא ביד ישראל האוסף פירותיו לתוך ביתו ע"כ:

16. 24.5

    ועתה ראיתי מה שכתב החכם כמוהר"ר משה מטראני נר"ו לפטור בשביעית ממעשרות גדולי שנת השמטה בקרקע גוי ולקחם ישראל ממנו קודם מירוח ומירחן וטען ראשונה כי מן התורה אין בשנת השמטה חיוב במעשרות כו' ואני אומר כי מה שהוא סובר שהוא עקשות הוא היושר כי לא נפטרו פירות שביעית ממעשרות אלא מטעם הפקר וכל שאינו מופקר לא נפטר ממעשרות ומה שטען אטו ישראל שגדר כרמו ולא הפקיר' כו' יש לומר שזהו כמודיע הדבר בסתום ממנו דאיכא למימר בהא אין הכי נמי שהיא חייבת אע"ג דרחמנא אפקירה כיון דאיהו לא אפקרי' ואפי' אם תמצי לומר דפטורה איכא למימר שאני התם דרחמנא אפקרי' מה שאין כן בשל גוי כו':

17. 24.6

    ומ"ש שמצא לו און ממשנה ברייתא ותוספתא וירושלמי כו' אומר אני כי אין משם ראיה כי מה שהביא ממשנה דמסכת ידים בפלוגתא דרבי טרפון ור"א עזרייא בעמון ומואב מה הם מעשרים בשביעית ולמה לא אמר אחד מהם ממעשרות א"י בשנת השמטה מהלקוח מהגוי בלי מירוח שהוא מעשר עני או מעשר שני כבר הרגיש הוא עצמו בחולשת ראיה זו וכתב וכ"ת דלא יליף אלא עמון ומואב בקרקע ישראל כו' וחזר ואמר הא לפחות הוייא סייעתא כל דהו לחד מינייהו כו' זה ממה שיקל תירוצו דמה להם להביא ראיה כל דהו במקום דיכולים להביא ראיה גמורה ועוד יש לומר דכשם שנחלקו בעמון ומואב כך נחלקו בלקוח מן הגוי בארץ בלי מירוח אם יפרישו מעשר עני או מעשר שני וכיון שזו בכלל מחלוקותם היאך יביאו ראיה ממנה ועוד שבאותו זמן היתה א"י כולה מיושבת מישראל ולא היו בה גוים כי אם מעט ולא היה ישראל צריך ליק' מהגוי וכיון דהוייא מילתא דלא שכיח לא שייך ביה מנהגא והיאך יביאו ראיה ממנו:

18. 24.7

    ומה שהביא מברייתא של עזיקה כו' יש לדחות דהיינו לומר דאי הוה נאמן הוה חיישינן שמא פירות ישראל ביד גוי הם ומה שטען כנגד זה אמאי קאמר דלא אמר כלום משום דלא נתכוון אלא להשביח מקחו נימא דאמר כלום ונאמן אלא דלא חיישינן שהם של ישראל בידו מי' יש לומר דעדיפא מינה קאמר לעקור דבריו מעיקרא ואין לו נאמנות כלל דלהשביח מקחו מכוין:

19. 24.8

    ומה שהביא מתוספתא דסוף אהלות איכא לאוקמא בפירות ישראל ביד גוי ומה שהביא מהירושלמי דשביעי' מהו לטחון עם הגוי בשביעית כו' ההיא נמי איכא לאוקומא בפירות ישראל ביד גוי ומה שהביא מהרמב"ן בפרשת בהר סיני ההיא בדרך שמא אמרה ובתחלה כתב שבעיר שרובה ישראל מיירי דחיישינן שמא הוא אריס ישראל ומשמר לו שדהו או חוששין שמא משל ישראל לקט ומכר או שהפירות של ישראל והוא מוכר ע"י עכ"ל משמע שמה שהוא ז"ל וסובר ונוטה אליו יותר דלא נהגא שביעית בשל גוים ובדרך שמא כתב דאין קנין לגוי בארץ להפקיע משביעית ומ"ש ועוד אפשר דלא מספקא ליה להרמב"ן אי פירות של גוי חייבין בשביעית כו' הדבר ברור לכל מעיין שאין טבע הלשון מורה על פי' זה:

20. 24.9

    ומ"ש וגם אם הוא מסתפק רש"י ורבותיו ור"ת והרא"ש סברי דאיירי בפירות שגדלו בקרקע של גוי כו' דבר תימא הוא מאי מייתי מרש"י ורבותיו דהא איכא למימר דטעמא משום דחיישינן שמא קרקע של ישראל הוא כו' ומה שהביא מרבינו תם והרא"ש דאוקמא בקרקע של גוי איכא למימר דהא הרמב"ם דהוא מריה דארעא פליג כמו שיתבאר והרי ספר כפתור ופרח כתב בפשיטות שתרומות ומעשרות נוהגים בשביעית בפירות הלוקחי' מהגוי והחכם הח"ר משה נר"ו הניח דברי בעל הספר ותפס דברי הגה"ה שאמר שמה שהוא אסו' מן התור' מפני שבת הארץ וקדושתה לא הופקעה בקנין הגוי וכתב שהוא הלכתא בטעמא ואיני רואה טעם בסברא זו מבזו דאיכא למימ' דבמחלוקת שנויה נחלקו דמר סבר יש קנין לגוי להפקיע בשביעית ומר סבר אין לו קנין לכך ואם באנו לדון יותר טעם יש לאומר שיש לו קנין להפקיע משביעית דקרא כתיב והיתה שבת הארץ לכם לכם ולא לגוי' ועוד שהרמב"ם מפרש בפ"א מה' תרומות שמה שאמרו אין קנין לגוי בארץ להפקיע מן המצות היינו לענין שאם חזר ישראל ולקחה ממנו אינה ככיבוש יחיד ולא הרי היא כאלו לא נמכרה לגוי מעולם אבל כמו זה ביד גוי מופקעת היא ומה שפירותיה חייבים במעשר אלא בשמריחם ישראל דוקא ומכאן תשובה ג"כ למה שכתב הר' שלמה ז"ל להביא ראיה שפירות גוים חייבים בביעו' מדברי הרמב"ם והגאונים כו' ע"ד כ"ש קדושת הפירות ואיסורן לאחר הביעור דהוייא דאורייתא דפשיטא דאין קנין לגוי בארץ ישראל להפקיע מקדושתה לפירות שביעית כדאמרן עכ"ל ונר' שהוד' לו החכם הר' משה נר"ו שהרי לא כתב נגדו דבר בזה: ועוד שמה שכתב בעל הגה"ה במה שהוא אסור מן התורה מפני שבת הארץ וקדושתה לא הופקע בקנין הגוי הוא מיוסד ועל ששבת הארץ וקדושתה הם מן התורה בזמן הזה וזה אינו שהרי כתב הרמב"ם בפ"ט מהל' שמיטה דשמטת קרקע בזמן שאין היובל נוהג אינו אלא מדבריהם וכיון שכן אזדא לה ההגה"ה: ויש לתמוה על הח' הר' משה נר"ו שעלה בדעתו שדבר בעל ספר לחוד שכתב להשיג על הרמב"ם שכתב גוי שקנה קרקע בא"י וזרעה פירותיו מותרין שלא גזרו על הספיחים אלא מפני עוברי עבירה והגוים אינם מצווים על השביעית כדי שנגזור עליהם וכתב עליו וז"ל תימא על זה אמאי פירותיו של גוי מותרים מזה הטעם כו' עד וסמכו ישראל עליהם הרי מבואר שדברי הגה"ה זו הם דברי בעל הספר שכתב לתמוה על הרמב"ם ומלשון הגה"ה הוא מוכרח שפתח וכתב תימא אמאי מותרים וזה מבואר שאין לו עם מה שכתב מי שלא חל עליו חוב שביעית ועל דברי הרמב"ם הוא מתקשר יפה. והנני יוסיף להפליא שהחכם ה' משה נר"ו בסוף דבריו העתיק דברי בעל הספ' שכתב הרמב"ם ולא שת לבו לזאת שדברי הגה"ה הם דברי בעל הספ' שכתב להשיג על הרמב"ם ולא עמדו דבריו כמו שנתבא' ומאח' שבעל הספר עצמו לא סמך על דבריו שיחתים הכתב אל הרב יש לי להאמין אף על שמאל שהוא ימין היאך נסמוך אנחנו על דברי הגה"ה שהם דברי בעל הספ' כ"ש שכבר נתבא' שאומ' דברים אלו לא חש לקמחיה שדבריו מיוסדים על ששבת הארץ וקדושת' בזמן הזה הם דאורייתא וכיון שנתבא' שדעת הרמב"ם שאינם אלא מדרבנן אין כאן תמיהא: ומה שהוקשה לו מדקתני לא נאכל ולא נעבד והרב בעצמו פירש שאם תעבד ע"י אחר אסו' לאכול ממה שתוציא יש לומר שאע""פ שבפירוש המשנה כתב כן בחיבורו פ"ד מה' שמטה פירש דלא נאכל היינו לעני' ספיחים ועוד שמה שכתב בפי' המשנה שאם תעבד ע"י אחר אסור לאכול ממה שתוציא היינו דוקא כשאותו אחר ישראל אבל אם הוא גוי מותר ומ"ש הכא נמי אינם חייבים בשביעית אבל בפירותיהם נוהג שביעית שהרי ביטול גזרת ספיחים לא ביטל עבודה בשביעית וכמ"ש הוא ז"ל שהספיחים מותרין ועבודה אסורה עכ"ל הדבר ברור שאינם ענין זה לזה דהתם בשדה ישראל שהחזיקו בה עולי מצרים ולא עולי בבל והכא בשדה גוי ומ"ש ואין לומר מי שספיחיו אסורים פירותיו אסורים ומי שספיחיו מותרין פירותיו מותרים שהרי איסור הפירות אינו בא מכח הספיחים אלא איסור הספיחים בא מכח איסו' הפירות ותלי תניא בדלא תניא ואיך נתלה התר פירות הגוי מפני היתר ספיחיו והספיחים אסורים משום גזרה לא הפירות וכבוש עולי מצרים אם עבדו ישראל אסו' מדרבנן ולזה אם עבדו הגוי נאכל הוא וממשנת אינו נאכל ואינו נמכר יראה ג"כ בפי' שפירו' הגוי בעבודתו הם ולזה לא מצא הרמב"ם התר לפירות שביעית אלא משום שהגוים אינם מצווים על השביעית דאל"ה לכתוב פירות הגוי מותרים בשביעית ולשתוק מכל אילו היה יורד לדעת הרמב"ם לא היה כותב כן שהדבר ברור ממה שכתב הר"ם במז"ל ולא גזרו על הספיחים לא טעם להתר פירות שזרע הגוי בשדהו יבא כמו שנראה מדברי כפתו' ופרח אלא לתרץ קושייא שפי' דבריו כך הם גוי שקנה קרקע בא"י וזרעה בשביעית פירותיה מותרים כלומ' מפני שהשדה של גוי וגם לא נעבד בה עבודה עבודה ע"י ישראל ולכך הם מותרים ומשום דאיכא לאקשויי אהא אע"פ שלא נעבדה ע"י ישראל היה לנו לאוסרה דלא גרעי מספיחים שלא נעבדו ע"י ישראל ואפ"ה אסורים לכך תירץ אילו היו הספיחים אסורים מן הדין היה כדבריך אבל מאח' שהספיחים אינם אסורים אלא משום גזרה שמא יזרע ובגוים לא שייך לגזור שמא יזרעו שהרי אינם מוזהרים על השביעית הילכך ליכא קושייא מספיחים ואין שום פקפוק בדברי הרמב"ם ויש לתמוה על בעל הספר שהביא ההיא דפ' חלק שהיא מפורשת בדברי רבינו שאכלו ישראל מה שזרעו הגויים בשביעי' והיאך תמה עליו:

21. 24.10

    ועוד יש להביא ראיה מדברי הרמב"ם מדגרסי' בירושלמי פ"ט דשביעי' ר' יהושע ן' לוי הוה מפקר לתלמידיה כו' וממה שמצא בשם רבינו שמשון מבוא' שאין ביעו' נוהג בפירות שדה גוי שזרעה גוי' ומעתה יש לתמוה על שעלה על דעתו לחייב בביעור פירות שדה גוי שזרעה גוי אפי' אם היו כמה ראיות מאחר שרבינו שמשון מורה להתר ואף מי שלא ראה דברי רבינו שמשון מאחר שהרמב"ם הוא מאריה דארעא כתב להתיר היאך יעלה על דעת לאסור מפני דברי הגה"ה אחת אף אם היה לה טעם כ"ש שכבר נתבאר ביטולא וגם נתבאר שהיא דבר ספר כפתו' ופרח שכתב לתמוה על דברי הרמב"ם וכבר נתבאר ביטול תמיהותיו ועמדו דברי הרמב"ם וכ"ש שהוא עצמו חתם דבריו שלדברי הרב יש לו לשמוע והראיות שהביאו לחייב הביעור כולם נדחו ואדרבא יש ראיות לפיטור וכ"ש במקום שהמנהג פשוט להתיר כי מעולם לא נשמע על שום אדם בשום עיר מא"י שנהג ביעור בשביעית והא קי"ל דכל מקום שהלכה רופפת הלך אחר המנהג כ"ש במקום שהלכה מסכמת למנהג כמו שנתבאר וכיון שהוא דבר פשוט שהם פטורים מן הביעו' היאך ימצא ידיו ורגליו הפוטרים מהמעשרות ואם העלם יעלים עיניו מכל הכתוב ויאמר לא כי אלו הם חייבים בביעור ועל כי אני פוטרם מהמעשרות נאמר לו אי אתה נאה מקיים דאנן סהדי שמימיך לא נהגת חיוב ביעו' דא"כ קלא הוה לה למילתא וזהו דבר שאין עליו תשובה נאם הצעיר: יוסף קארו

22. 24.11

    אח"ך כתבו לי מרושלים תובב"א כי כן מנהגם מימי קדם להפריש תרומה ומעשרות בשביעית מפירות שזרע הגוי בשדהו ונתמרחו ביד ישראל וכמ"ש והנהגתי גם חלה דברי הצעיר יוסף קארו

23. 25.1

    כתב עוד הח' ר' משה מטראני נר"ו על הנזכר וז"ל

24. 25.2

    כח מעשה ידי הגדתי זה לי כ"ח שנים משנת הרצ"ב עד שנת השגי"ח שנות ארבע שמטות ובכל שמטה ושמטה לא מנעתי עצמי מלהתעסק ולעיין בעניין דיני השמטה בפירות הגדלים בקרקע של גוי בא"י ואם נתמרחו ע"י ישראל אם יהיו חייבים תרומות ומעשרות ומאז כתבתי שהיו פטורים וגם שהיה בהם דין שביעית וכמו שהבאתי ראיות לזה מהסברא משנה וברייתא ותוספתא וירושלמי ודברי המפרשים ועוד הוספתי ראיות בכתב בשנת הרצ"ט שהיתה שנת השמיטה ומאז עד עתה הייתי מורה לשואלים ממני בשנת השמטה על חיוב תרומ' ומעשר שלא היו חייבים:

25. 25.3

    ועתה בשמטה זו ראיתי את הח' הר' יסף נר"ו שהיה מורה להפריש תרומה ומעש' ושלח לי שאשלח לו תופס מה שכתבתי על ענין זה ושלחתי לו וכתב דחיות על הראיות אשר כתבתי ועל דברי המפרשים ז"ל כמו שכתוב בכתבו ואצלי הם דחיות בקש ואיני חושש להשיב על מה שטען עלי אלא על מה שטען על דברי המפרשים ז"ל אשר נר' בפי' ממה שכתבו שפורות שגדלו בקרקע הגוי בא"י הן באיסו' שביעית:

26. 25.4

    ראשונה מן הברייתא גוי שהיה מוכר פירות ואמר של עזיקה הן לפירוש רש"י שכתב בשם רבותיו מפרדס מעוזק וגדור לשומרו שהוא שנת שביעית וקשיא ליה להאי פירושא דמה איס' יש כאן אם עבר זמן הביעור לא שנא מן המשומר לא שנא מן ההפקר אסור וקודם הזמן אלו ואלו מותרים הרי דלפי' רבותיו אם היינו מאמינים לגוי שהיו הפירות של שביעית לא היינו לוקחים ממנו ואף רש"י ז"ל לא דחה פירושם מפני שאין הדין אמת שהרי כתב דלא שנא מן המשו' כו' אסור על פירות של גוי דמשמע דפירות של גוי בקרקעו בארץ ישראל יש להם דין שביעית ולפירושו ג"כ דעזיקה שם עיר בארץ ישראל שפירותיה משובחים יהיה משבחן הגוי שהם של אותה העיר ולא אמר כלום ואין חוששין לדבריו דמשמע שאם היינו חוששין שהיו של עזיקה של הארץ ישראל היו אסורין אפי' הן בקרקע הגוי

27. 25.5

    ומ"ש החכם נר"ו דיש לדחות שמא פירות ישראל ביד גוי הן ודחה מה שטענתי על זה אינה דחיה והרי הבאתי מה שכתב הרא"ש בשם ר"ת ז"ל דעל כרחין מיירי בקרקע של גוי ולא שלקחו מישראל מדקתני סיפא דהך מתני' אבל אם אמר על איש פלוני כו' וכדי להעמיד דחייתו השמיט ידו והעלים עיניו כאן מזה שכתבתי בשם הרא"ש ור"ת ז"ל והרי הוא מוכרח שהברייתא דברה בפירות של קרקע גוי וסבירא להו לרש"י ורבותיו הרא"ש ור"ת דהם אסורים ואחר כך כתב דא"ל דהרמב"ם ז"ל שהוא מאריה דאתרא פליג עלייהו וגם נמצא לרבינו שמשון הזקן ז"ל דפירות הגוי יש בהן קדושת שביעית כדמוכח בדוכתיה טובא ועל הראיה שהבאתי מתוספתא דאהלות כתב ג"כ דאיכא לאוקומי בפירות ישראל ביד גוי ובאיכא לאוקומי דחה ראייתי מפשט התוספתא שהבאתי בשנת הרצ"ב והרי בעל כפתור ופרח שפרח ונדפס אחר כמה שנים שהביא תוס' זו בפ' י"א והבין בבירור ממנה מה שהבנתי אני שפירות הגוי בקרקעו בארץ ישראל אסורים שהרי כתב פי' על תוספ' זו ועל מעשה דרבי דבית שאן שאפי' בפירות שביעית של גוי היו נוהגים בו איסור קודם לכן והביא פידוש רבינו שמשון על התוספתא הנז' ועל פירושו כתב מה שכתב וכ"כ בפרק הנז' נמצא לפי זה שכבוש עולי בבל אינו נאכל ואפילו נעבד וכן נמי נראה לפי דברי הראב"ד ז"ל והזכרנוהו בפ' שאחר זה גבי עזיקה ואמנם האיסור מבואר באהלות פי"ז זכרנוהו בפ' י"א עכ"ל וכת' אח"כ בפ' מ"ז ההיא דעזיקה וכתב יש מפרשים ויש אומרים והם פירושי רבותיו של רש"י ז"ל ופי' רש"י וכתב הראב"ד פי' עזיקה ארץ עבודה ואם ספיחים אסורים בטביעית כ"ש פירות ארץ ישראל ארץ עבדה בין של גוים בין של ישראל ואמרינן שאינו נאמן שלא נתכוון אלא להשביח מקחו ע"כ הרי של כל פירות של עזיקה שגדלו בקרקע גוי בארץ ישראל יש להן דין שביעית ולא כדחיית החכם נר"ו שהן פירות של ישראל ביד גוי וכן בפי"א כתב על מתני' דשביעית פ' לא נאכל ולא נעבד שאסור לנו עבודת הארץ ההיא ואם תעבד ע"י אחר אסור לאכול ממה שתוציא והוא לשון פירושי הרמב"ם ז"ל ואי אפ' לפרש מה שפי' החכ"ם נר"ו שאותו אחר הוא ישראל כיון שכתב קודם שאסור לנו עבודת הארץ ההיא והוא כולל דלנו את כל ישר' וכתב אח"כ ואם תעבד כו' אחר דמשמע דאינו ישר' משלנו וכן בעל כפתור ופרח לשון הרמב"ם ז"ל שכתב בפ' מ"ז במה שתמה על מה שכתב הרמב"ם ז"ל דפירות הגוי מותרי' שהרי שנינו לא נאכל ולא נעבד והרב בעצמו פירש שאם תעבד ע"י אחר אסור לאכול ממה שתוציא וזה אפי' בקרקע הגוי דאם היה דעת הרב ז"ל שאינו נעבד ר"ל בקרקע ישראל כו' ע"כ הרי שהבנת דברי הרב ע"י אחר הוא גוי בקרקעו וכ"כ אח"ך וממשנת אינו נאכל ואינו נעבד יראה ג"כ כדפרשתי שע"י הגוי בעבודתו הן אסורים כו' ע"כ וכתב אח"ך נמצאת למד שבקדושה שניה אסורה בעבודה מדאורייתא וספיחיה אסורין מדרבנן וכן לפי הנראה מה שזרע הגוי בקרקעו וכתב אחר כך אם כן מה שזרע הגוי בקרקעו בארץ ישראל מקדושה שהיה בשביעי' אסור אבל ספיחיו מותרין ע"כ: וגם כי מדברי הרמב"ם ז"ל פ"ד שכתב גוי שקנה קרקע מא"י וזרעה בשביעי' פירותיו מותרין שלא גזרו על הספיחים אלא משום עוברי עבירה והגויים אינם מצווים כו' נראה מפשט לשונו שפירות הגויים בקרקעם אין בהם קדושת שביעית הרי כתב בפירוש המשנה שאם תעבד ע"י אחר דהוי גוי כדהוכחתי לעיל שפירותיו אסורים וכן כל המפרשים ז"ל שהבאתי למעלה סוברים כן שפירות הגוי בקרקע אסורים בשביעית. לכן נראה לי לפרש דברי הרב ז"ל שרוצה לומ' שמה שזרע הגוי בשביעית דאע"ג דאין קנין לגוי אינו אסו' לאכול כמו מה שזרע ישראל שהוא אסו' באכילה וחייב לעוקרו וכמ"ש הרב ז"ל בפ"א ולא בספיחים ג"כ של ישראל שכתב למעלה בפ' זה שגזרו עליהם אלא מפני עוברי עבירה והגויים אפי' שזרעו אותם אינם מצווים על השביעית כדי שנגזו' עליהם ולכן הן מותרי' כמו הספיחים מן התורה: ואם הר' כפתור ופרח היה מפרש פי' זה על דברי הרב ז"ל לא היה תימא עליו ולא היה צריך לכתוב ואל הרב ז"ל יש לו להאמין אף על שמאל שהוא ימין נגד כל מה שכתב בכמה מקומות הכתובים למעלה כי פירות הגוי הם אסורים והוכרח ג"כ לכתוב אח"ך נראה שנשארו פירותיהם בשביעית בחיוב תרומות ומעשרות כ' ולא ראיתי ולא עצרתי כ"ח שנים בארבעה שני שמטות ולא מצאתי שום מפרש או פוסק שיכתוב שפירות הגוי בא"י כשנתמרחו ע"י ישראל כו' יהיו חייבים בתרומה אלא הרב הזה וגם הוא לא כתב כן אלא על מה שהבין בפשט לשון הרב שפירותיהם מותרין הם מותרין לגמרי ואינו כן אלא שהם מותרין לאוכלם בקדושת שביעית כמ"ש למעלה ולא נשאר שום סמך לחייב הפירות בתרומה ומעשרות דכיון שהם בקדושת שביעית לפי מה שכתבו המפרשים שהבאתי למעלה וכפי מה שפירשו בדברי הרב ז"ל אין בהם חיוב תרומה ומעש' כמ"ש הר' בעל כפתו' ופרח מי שפירותיו של שביעית אין בו חיוב תרומות ומעשרות ולא נשאר עלי שום קושי כי אם מה שאנו מקילין בפירות שביעית בפירות הגוים שהיה מן הדין לנהוג בהם קדושת שביעית כמ"ש למעלה בשם רש"י ורבותיו ז"ל וכן ר"ת והרא"ש שהכריחו מאותה בריית' שהם פירות הגוי מקרקעו וגם שלא דברו בענין שביעי' אלא בערלה וכלאי' ונטע רבעי הרי שנוי באותה בריית' עזיקה ובין שיהיה פי' עזיקה כרבותיו של רש"י ז"ל או כרש"י או כפי' הראב"ד הרי כתבו שהם פירות גוי בקרקעו וכן פי' רבינו שמשון הזקן ז"ל שכתב פירות הגוי יש בהם קדושת שביעית הרי הם שבעה רועים ומנהיגים אותנו על קדושת פירות שביעית ונוסף עליהם הרמב"ם ז"ל בפי' המשנה ובחיבו' לפי מה שפי' דבריו והרמב"ם ג"כ דכתב דשמא אין קנין לגוי להפקיע מדיני שביעית והרב בעל כפתו' ופרח שכתב בכמה מקומות כמה פעמים שפירות הגוי הם בקדושת שביעית והביא התוספתא פי"א בפי' רבינו שמשון ז"ל כמ"ש למעלה ואין גם אחד שיחלוק עליהם ואין לי פה להשיב על קושי זה כי אם בענין הביעו' שאנו מקילים וסומכין על דברי רבינו שמשון הזקן שכתב דאע"ג שיש כאן קדושת שביעית כדמוכח בדוכתיה טובא איסו' הוא ודאי דלא פקע אלא ביאור הדבר תלוי בממון להפקר ולחלק לעניים ומצי למימ' קא אתינא מכח גברא דלא מצית לאשתעויי דינא בהדי' כדאמר בשלהי פ"ק דבכורות ג"כ לוקח תבלים כו' ונרא' לי דמהאי טעמא נמי נקל בדיני סחורה בפירות שביעית דהא דילפינן לאוכלה אמ' רחמנא ולא לסחורה היינו בפירות ישרא' שזכו מן ההפקר משדות ישראל להכי הוא לאוכלה ולא לסחורה אבל מי שלקח בדמים פירות שביעית של גוי הרי תחלתו בסחורה ומצי למימ' אתינא מכח גברא כו' אבל בשאר דיני של שביעית אשר רבו לא מצאתי שום סמך להתי' והר' בעל ס' כפתו' ופרח כתב בפי"א שאפי' בפירות שביעית של גוי היו נוהגים בו איסו' קודם לכן ע"כ ואפש' ג"כ כי מה שהיה אסור הוא ג"כ שצריך לאוכלם בקדושת שביעי' שלא ישלם מהם ולא לענין ביעו' בסחורה. וא"כ לא היו נוהגין להוציא מהן תרומה ומעש' והאסו' בשאר דיני שביעית לא ידענא היכי ליפקע ואפי' היינו מורין עתה להתנהג בדיני שביעית היה נראה עתה כמו תקנה חדשה מה שלא היו נוהגים עד עתה והייתה תקנה שאין רוב הציבור יכולים לעמוד בה מצד הגלות והשעבוד שאנו צריכים לעולם לקנות מן הגויים ואין מספר לדיני שביעית כמ"ש התוספות פ' לולב ואם יש מי שיכול ליזהר ולשמו בו תבא עליו ברכת טוב נאם הצעי משה בר יוסף מטראני ז"ל אמר יוסף קארו אחר שכתב החכ' הר' משה מטראני אגרת זאת השנית רצה לעשות מעשה כדבריו בשמטה שעברה ומיחו בידו ובשמטה זו שהיא שנת השל"ד הקשה את רוחו ואמץ את לבבו לתקוע עצמו לעשות מעשה כדבריו ביד רמה וקמו כל חכמי העי' ועיינו בדבריו הראשונים והאחרונים וראו שאין בהם ממש והכריזו בבתי כנסיות בגזרת נדוי שכלם יפרישו תרומות ומעשרות מפירות הגוי שנתמרחו ביד ישראל בשביעית כמו בשאר שנים נאם הצעי' יוסף קארו הכרנו וידענו שנדפס מכתב ידו של מורינו הרב והיא כתיבת ידו ממש וכל הנזכר אות באות חתמנו שמותינו משה גאלאנטי ראיתי מה שכתב מוהר"ר משה מטראני זלה"ה על פירות הנלקחים מן הגוי כשזרעם הגוי בקרקע שלו בא"י בשנת השמיטה אם יש בהם חיוב תרומות ומעשרות וכתב שאין בהם חיוב תרומות ומעשרות ונטה דעתו אחר דעת מוהר"ר שלמה שירילייו זלה"ה שכת' שיש בהם קדושת שביעית ויש להם ביעו' וכתב מוהר"ר משה מטראני זלה"ה שאין להם חיוב תרומה ומעשרות דהא בהא תליא והביא ראיות ממס' ידים פ"ד ממחלוקת רבי טרפון ור"א ן' עזרייא על עמון ומואב מה הן בשביעית שר' טרפון אומ' מעש' עני וראב"ע אומ' מעש' שני ואם היה חיוב בפירות הנלקחים מן הגוי שזרעם בקרקע שלו ומירחם ישראל בשנת השמטה למה לא הביאו ראיה מא"י ויאמר אם מא"י מפרישין מעש' עני עמון ומואב ג"כ יפרישו מעש' עני ואם מפרישין מעש' שני גם הם יפרישו מעש' שני אלא ודאי דאין חיוב תרומות ומעשרות בא"י בשביעית אפילו בפירות הגוי שזרעם בקרקע שלו ומוהררי"ק זלה"ה דחה ראיה זו דאי אפשר דכי היכי דפליגי רבי טרפון סבר דעמון ומואב מפרישין מעש' שני כעולי מצרים וראב"ע סבר דהרי הם כעולי בבל נמי פליגי בא"י אם מפרישין בשביעי' מע"ע או מע"ש:

28. 25.6

    ולע"ד קשה לזה דליפלגו בא"י ומינה הוה ילפי' לעמון ומואב אמנם לדעתי הא דלא ילפי מא"י כדי להביא ראיה כוללת בין לפירות הנלקחים מן הגוי שנזרעו בקרקע ישראל לפי שבא"י לא יש שביעי' אלא במה שנזרע בקרקע ישראל בין בפירות שנזרעו בקרקע הגוי ואפשר ג"כ לומ' שבא"י כל הקרקעות רובם או כולם היו מישראל ואם מעט מזער היו קרקעות גויים ר"ט ור"א לא היו יודעים איך היו נוהגים או שנשכח הדב' איך היו מפרישין אם מע"ש או מע"ע:

29. 25.7

    עוד הביא ראיה מוהר"ר משה מטראני מבריית' דאיתא בפ' בתרא דיבמות גוי שהיה מוכ' בשוק ואמר פירות הללו של ערלה הן של עזיקה הן של נטע רביעי לא אמ' כלום שלא נתכוון אלא להשביח מקחו לא אמר כלום ופירש"י של עזיקא מפרדס מעוזק והיה שנת שביעית ומשמע משום דדוקא דלא נתכוון אלא להשביח מקחו לא אמר כלום הא לאו הכי היתה בהם קדושת שביעי' וגם לפי' שני שכתב שעזיקה שם עיר שבא"י שהיו פירותיו משובחין ולא דחה רש"י הפי' הראשון אלא מטעם דלא שנא מן המשומ' ול"ש מן המופק' אמנם לענין הדין שוים הם ולדעתי אינו כן מאח' דפי' דעזקה אין פי' מעוזק מכח הקושייא שהקשה ולא הייתה שנת שביעית אלא שם עיר מא"י ולא מיירי אלא לענין מעשרות לא יש ראיה משם אם יש שביעי' במה שנזרע בקרקע דגוי וגם לפי' הראשון שהביא מוהרי"ק דשם מיירי במה שנזרע בקרקע ישראל וכתב הוא ז"ל דאם איתא דמיירי שנזרע בקרקע ישראל למה ליה למימ' דלא אמ' כלום מטעם דאינו נאמן היה לו לומ' אפילו שיהיה נאמן שהפירות הן מעזיקה לא חיישינן שמא הם מפירות שנזרעו בקרקע ישראל ונפלאתי ולא אבין למה לא חיישינן שמא מפירות שנזרעו בקרקע ישראל הן ויהיו אסורין:

30. 25.8

    גם ממה שהביא ראיה מהרא"ש ור"ת דכתבו דמיירי בקרק' של גוי מדקתני סיפא דהך מתניתא אבל אם אמר של איש פ' כו' מוהרי"ק כתב על זה דעל הרמב"ם סמכינן דהוא מאריה דאתרא כו' ולא אבין למה לא דחה ראיה זו דהרא"ש ור"ת לא הביאו מתניתא זו אלא לענין ערלה ונטע רבעי ולא לענין שביעית ואפשר דמאחר דיש שני פירושים דהפי' ראשון פירש דמיירי ג"כ לענין שביעית ועזיקה פי' מעוזק זה פי' שני פירש שם עיר ולא איירי לענין שביעי' לכן לא הביא הראיה משם אף לענין שביעי': ומה שכתבו התוס' שם פי' בקונדריס מפרדס מעוזק ומשומר וקשה לי כו' והדר הכי כתבו ואין נראה לר"ת דהא בהדייא תני כתב ר"ת אין ראיה דסובר ר"ת כפי' ראשון אלא בא לומר שהקושיא שהקשה רש"י על פירוש זה אינה קושיא אלא דיש חילוק בין מן המשומר ובין מן ההפקר והואיל וכן אפשר לפרש עזיקה משומר ואפי' לפ' שהיא שם עיר מא"י ולהכי לא הביאו ראיה משם לענין שביעית ועל מה שכתב מוהרי"ק על דברי כפתור ופרח דברי הרב אינם צריכים חיזוק שכל דבריו הם ישרים ונכוחים למוצאי דעת. ומ"ש מוהר"ר משה מטראני לפי דברי הרמב"ם שגם הוא סובר בפירות שזרעם גוי בקרקעו יש בהם קדושת שביעית וז"ל לכן נראה לי לפ' דברי הרב ז"ל שרוצה לומר שמה שזרע הגוי בשביעי' דאע"ג דאין קנין לגוי אינו אסור לאכול כמו מה שזרעו ישראל שהוא אסור באכילה וחייב לעוקרו וכמ"ש הרב ז"ל בפ"א ולא בספיחים ג"כ של ישראל שכתב למעלה בפ' זה שגזרו עליהם מפני עוברי עבירה אלא מותרי' באכיל' בקדושת שביעי' והגוים אפי' שזרעו אותם אינם מצווים על השביעי' כדי שנגזור עליהם ולכן הם מותרים כמו הספיחים מן התורה עכ"ל הפירוש הזה הוא הפי' שפירש מוהררי"ק אלא שהוא מפרש שמה שכתב הרמב"ם מותרים לגמרי שאין בהם קדושת שביעי' אלא מותרין באכילה בקדושת שביעית ומהררי"ק פי' מותרים לגמרי וכן הבין בעל כפתור ופרח בדברי הרמב"ם ולא נהירא לי מה שפי' הרב משה מטראני שהם מותרים לאכול בקדושת שביעית דאם איתא לא היל"ל פירותיו מותרים אלא היה לו לומר אוכלים אותם בקדושת שביעי' כמו שכתב בפ"ד וז"ל התבואה והקטניות אסורין באכילה משום ספיחים ופירות האילן אוכלין אותם בקדושת שביעי' אלא ודאי שפירוש מה שאמר כאן מותרין פירוש מותרין לגמרי ואין בהם קדושת שביעית ובהא סליקנא ובהא נחיתנא דפירות הגוי בקרקעו יש בהם חיוב תרומו' ומעשרות כסברת מוהרי"ק ז"ל נאם הצעיר שם טוב עטייא:

31. 26.1

    שאלה היוצא מא"י לח"ל ודעתו לחזור אם התפלל כבני א"י וטעם למה העולים לרגל מתפללים בפרהסייא כבני חוצה לארץ ואין מוחין:

32. 26.2

    תשובה דבר פשוט הוא דכל שדעתו לחזור נוהג מקום שיצא משם אפילו להקל ובלבד שלא יעשה בפני בני מקום שהלך לשם וכמו שהוא מבואר ברא"ש פ' מקום שנהגו ובפ"ק דחולין וכתב הר"ן בפ' מקום שנהגו גבי רבה בר בר חנא אכל דאייתורא משום דדעתו לחזור הוה דכיון דבצנעא הוה אכיל ליה דאיהו לא הוה ידע דליעיילו לגביה לא הוה צריך לכסויי וכיון שכן הדבר פשוט ומבואר שלעולם כל שדעתו לחזור אנו רואים אותו כאלו הוא עדיין במקום שיצא משם לכל דבר ובלבד שיעשה בצנעא מפני המחלוקת וא"כ תפילה דבצנעה היא פשיטא ופשיטא דנוהג כמקום שיצא משם כיון שדעתו לחזור וזה דבר פשוט לא ניתן ליכתב לעוצם פשיטותו:

33. 26.3

    ובאמת כי אשוב אתפלא כי בראותו כי החכם הנז' לעיל לא חש לקמחיה שהרי הורה ליוצא מא"י לח"ל ודעתו לחזור מותר לו לעשות מלאכה מדינא אם לא מפני המחלוקת כדמשמע יפה מתוך לשון השאלה א"כ איך עלה על לבו לוח שיתפלל תפילת חול זה דבר שלא עלה על הדעת ומה שהביא ראיה ממ"ש הר"ם ריקאנאטי בשם הר' עזרא אשיבנו דבר שלו הונח שהיו דברי הר' עזרא מפורשים לא נניח דברי המפרשים והפוסקים שיש בידינו ונסמוך על דברי הר' עזרא זה דבר אשר אין לו שחר כ"ש שאין בדברי הר' עזרא סיוע לחכם המביא ראיה ממנו כלל שמה שכתב הר' עזרא שיום האחרון בעבור כנסת ישראל שהוא בגלות סימן לדבר שאין עושין אותו בא"י בכלל מה שכתב דבני א"י אין עושין אותו הוי מי שיצא מא"י לח"ל ודעתו לחזו' דכל שדעתו לחזו' אע"פי שהוא בח"ל הרי הוא כאילו הוא בארץ וכן מי שבא מח"ל לא"י ודעתו לחזו' הוי בכלל בני ח"ל נינהו וכן מעשים בכל יום בכל שנה ושנה עולים לשלש רגלים מח"ל לארץ ועושים יום שני של גליות כתקוניו וכמשפטיו בח"ל ולא עוד אלא שמתקבצים מנין מבני ח"ל העולי' לרגל ומתפללי' תפילה וקורין בתורה ומפטירין בנביא בברכות תחלה וסוף כמו שעושים ביום טוב שני בח"ל ודבר זה נעשה מימי קדם בפני גדולי עולם ולא פקפק אדם בדבר זה מעולם וזו היא שקשה בענין היאך מתפללים תפלת יום טוב בפרהסייא בא"י והיכי לא חיישינן להאי דתנן ואל ישנה אדם מפני המחלוקת והיה מספיק להם שיתפללו תפילת ח"ל בצינעא ועל כרחינו לומר דסבירא להו לגדולי עולם דע"כ לא תני אל ישנה אדם מפני המחלוקת אלא במלאכה ודכוותא דאפשר למיפק מינה חורבה אבל בתפילה אף אם יתפלל כמנהג מקום שיצא משם לא נפיק מיניה חורבה וליכא למיחש בה למידי ומעתה נפשט השאלה מקל וחומר דהשתא אפילו במקום דמלאכה ודכוותא אסירי בפרהסייא תפילה שרייא בפרהסייא כל שכן למתפלל בצינעא דלית דין ולית דיין להוציאו מלהתפלל כמנהג בני מקומן והחכם המתיר בצינעא ואוסר להתפלל בצינעא כבני מקומן לא מצא ידיו ורגליו בבית המדרש וזה דבר פשוט ויותר לרואי השמש נאם הצעיר יוסף קארו

34. 27.1

    מי כהחכם ומי יודע פשר דבר דבר שלח ה' מה טובו אהליך ויבחר באהל יוסף מה יפית ומה נעמת בבתי מדרשות לתורה הקבעת רכב ישראל ופרשיו, ראש ישר' ושלישו, עטרת התורה וצניפה, וינף אותה תנופה, גולה וכותרת לכל נפוצות הגולה, רוח בני האדם העולה היא למעלה, לעלות במעלות המושכלות, ובמסילות גלילות המזלות, המעולו', עולות, פועלות רצון נורא עלילות, ויאסוף חיילות, בגולות עליות, חכמות לימודיות, במילות המזלות, ובגולות תחתיות טבעיות ותחבולות, מושאלות, ועלילות וסודות כלולות, עד שכל סוגי החכמה תואמי צביה הובאו בית יוסף בחכמתך ובתבונתך עשית לך חיל עד שכל חכמי לב ילכו מחיל אל חיל עד הגיעם אליך אליך מגמתם ועדיך, תשוקתם ,כי לאדם שטוב לפניו נתן חכמה יהב חכמתא לחכימין חכמת אדם תאיר פניו, והאיר אל עבר פניה ומתוק האור וטוב לעיני' אשריך, ואשרי היולדה והמחזיקה ואשרי אנשיך, אלה העומדים לפניך, תמיד השומעים את חכמתך, וידעו כל ישראל כי נאמן אתה ונאמנים דבריך, יהי ה' אלהיך, ברוך אשר חפץ בך. לתתך עליון על כל חכמי הזמן כשמש תוך כוכבי לכת מזומן, להאציל אורו בפועל נאמן, וכל א' להקביל אור הנאצל כחו ימן, ולו נמצאת בין אוכלי המן לא אמר צור נאמן, לנגוד עם לא אלמן, בחר לנו אנשים מנטע נעמן, וצא הלחם בעמלק אויב אל רחמן, וילכד ברשתו אשר טמן, ולא לבש יהודי שק בעבור המן, וכחו אשר כמן, עורי עורי צפון ובואי תימן, שכל זמן ידיו והכי קרא שמך יוסף לאמר יוסיף ה' לי בן אחר בעגלא ובזמן קריב ולא יאחר אותך ראה הזמן לשמך נזרו וכל יש לי נתן בידך לשמך וכל חכם לב גברו וזכרך לא יחוף מתוך דבורו ויחשוק צורתך במשכיות דבירו ברוך ה' אלהי ישראל אשר באהבתו את ישראל לא השבית להם גואל ויקרא לבנו ליוסף וישראל אהב את יוסף יען היותו מגלה רזין ואחיות אחידן ומשרי קטרין ונהירו ושכלתנו החכמת כחכמת אלהיו ורוח אלהין קדישין אלנא רבה ותקיף ורומיה ימטי לשמיא וחזותיה לסוף כל ארעא בן פורת יוסף וימצא יוסף חן ושכל בעיני אלהים ואדם הולך וגדל וטוב גם עם ה' גם עם אנשים תורת אלהיו בקרבו מעודנו באבו והחכמה מאין תמצא ויאפוד לו בו מה יופיו ומה טובו נגילה ונשמחה בו וכל איש נבון וחכם אשר רוח ה' נשבה בו ויאמר אל יוסף אחרי הודיע אלהים אותך את כל זאת אין נבון וחכם כמוך חכם אתה מדניאל כל סתום לא עממוך ותחכם מכל האדם מה חכמו מאד צבאות מעלה לעשותך לשם ולתפארת כי בך נכיר גודל מעלתם ואת יקר תפארת גדולתם:

35. 27.2

    זאת תורת העולה לעלות במעלות אחז כצאת השמש בגבורתו את הכל עשה יפה בעתו וילט פניו באדרתו למען דעת כל עמי הארץ כי גדול אתה וגדול שמך בגבורה אשר בך ירוחם יתום בני בוני רעמסס ופיתום כי שם עלו שבטים שבטי יה הרי אתה כבן עזאי בשוקי טבריה כדי כל העולם לשמשך לפני שמש ינון שמך ונר אלהים טרם יכבה נר אלהים נשמת אדם אשר במותו לא כהת עינו ולא נס ליחו נודע בשערים שמו מודעת זאת בכל הארץ ויצא כברק חצו נצוצי שמשך שמש צדקה ומרפא בכנפיה שר וטפסר כסף צרוף מזוקק מסיגים שר שלום ביחס ובמוס' ובמדות טובות מיוש' ומכל יצור אשר נוצר מאושר ותעש לך מהענוה אוצר ותקח המזמה טרם תוצר ומפתחי פתחי החכמה בידך נמסר ולפענח מצפוני צפוני החכמות הנמנע עשית אפשר ובסתרי התורה שכלך עצור עצר ותדע מקום תחנותם דרך ישר איש לא נחסר כי כה אמר רם ונשא זה יעצור בעמי נגיד ומצוה לאומי ויהי ה' את יוסף ויהי איש מצליח ויקרא את יוסף כרוב ממשך וסוכך על גפי מרומי התעודה לתורה ולתעודה חותם תבנית מלא חכמה וכליל יופי תמים אתה בדברך מיום הבראך לא נמצא בך שום דופי להשמיע במרום קולך ממעונות אריות ומהררי נמרים וכל החכמים אשר ימרו את פיך נשמע קולם כברבורים ומצפצפים ומהגים כדרורים וכפרחי יונה ובני צפרים ונהפכו דבריהם לזרים וימצאו המוריאים בם תמרורים ודבריך זכים וברים כלם נכוחים למבין וישרים לזרע איתנים וטהורים אזן שמעה ותאשרך ועין ראתה ותעידך כי התורה רוממתך את נהרותיה הולך סביבות מטעה ואת תעלותיה שלחה אליה אל יוסף ויהי בדברה אל יוסף לאמר אתה יודוך אחיך ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך אשר לקחת בתלייך ובקשתך ברודפך אחר כל חכמה ובחפזך אחר כל מזימה ובהם דבקת לאהבה עד שהחכמות המשכלות דתי פרס ומדי אשר לא התקדשו למדי דבקת אליהם כאשר ידבק האזור אל מתני איש וכל קדושים עמך קדושים אשר בארץ המה ואשר מקצה השמים ועד קצה השמים וכל דורשי דת ודין ישים קטרה באפיך וישימו לאדוני כבוד ותהלתו באיים יגידו לאמר הראיתם אשר בחר בו ה' אין כי אין כמוהו בכל העם גולה וכותרת לעדת ה' עטרת תפארת ביד ה' יושב בהד"ר חמד ה' כשמש בין כוכבי שמי ה' מלא מצוות וחכמות כרימון ויבא עליהם יוסף תוך הארמון וישר מראש שניר וחרמון תוך אריות שבחבורה ויכה על לחי האמורא ויפרק קושיות ובעיות שבגמרא בדרך ישרה זכה וברה ואחר דברו לא ישנו ואין חיוב ואין סתירה בעדן גן אלהים הייתה ותכרות משם זמורה מורה דת ודין בדבור ובאמירה ותשאר בם שררה לדעת מה יעשה ישראל קלה או חמורה לו משפט הבכורה והבכורה ליוסף וימהר יוסף לאחוז בענוה וכמוסר אחוז בחבלי היחס משלבת עם החכמה ויראת חטא אשר מלפניו לא סר הרי אתה כעקביה בן מהללאל שעליך עזרה ננעלת בחכמה וביראת חטא ואך אם אתה מהללאל תמיד לאמר ראו מה בראתי בעולמי קול"ע כאב"ן אל השערה ולא יחטיא משחך ה' אלהיך שמן ששון מחבריך שמן תורק שמך אותך ראה הזמן ויאמר זה חלקי מכל עמלי ברך ה' חילי כי ילד יולד לי בן ניתן לי ותהי המשרה על שכמו חלק ה' ועמו ועם כל בני החכמה חומר אתה צורתו ואם כל חכמי לב יסודו אתה ספיר גזרתו ואם כל נבון לב אורו אתה זוהר יפעתו ואם בעלי המזמה שלמותו אתה הוא לבדך תהלתו ואם יחידי סגולה כוכבי רשפו אתה הוא שמשו וסהרתו ואם הם כוכבי לכתו אתה נפש גלגלתו ואם הם מניעי הגלגל אתה שכל השפעתו להוציא לאור משפטו ומכח לפועל מזימתו וישם אותה יוסף לא יקרא לנושא צורתך חומר כי אם בשתוף השם ואם ישכון באהלי שם רק הוא עצם מוכן לקבל המושכלות ולוח מזומן להכתב המזימות הן אלה קצות דרכיך ומה עצמו ראשיהם אספרם מחול ירבון ילאה הלשון להגיד שבחיך וידל הפה לדבר תהלתך וינעו השפתיים לספר עוצם חכמתיך וינחר הגרון טרם כליתו לחוות חצי תבונתך ויבש החיך ולא יוכל להגות את מספר רובע תפארתך מדותיך ולא מצאו ידי כלי הדבור לנאם יופי שלמותיך נפלאים מעשך מי זה אשר יתפאר גם אתפאר לגמור שבחי דמר ולא ימצא במחתרת וזה יהיה לו לשון הזהב והאדרת וקולמוסו ביופי התיבה מעוטרת יקרב הלום ויאמינו דבריו ואומר לו רבה צבאך וצא חוד חדתך ונשמענה ובתוך לבך אל תפחידותי ואם ישים כל מאדו הלא קצור קצרה ידו מלעשות כדבר יוסף ובהיות שאין גומרין את ההלל כי גבורות מי ימלל אמרתי אשמרה דרכי מחטא בלשוני ולדבר תועה בהגיוני ואני בער ולא הכיר חסרוני ולא אדע בין ימיני לשמאלי ואעריך כסף מאה לככרים זהב מאה והוא עון פלילי לכן נאלמתי דומיה מלהאריך לשון בראש שבטי יה ואל יחר לאדוני כי לא מבלתי ידיעת חסרוני ומעוט שכלי והביני וקוצר ניבי והגיוני וכבדות פי ולשוני נערתי חפני למשוך בעט סופר ואשלחה להגיד לאדוני כי יודע אני קוצר השגתי ומעוט הבנתי ושאיני כדאי ולא ראוי ליצוק מים על ידי תלמידי אדוני הקטנים והיאך יוכל עבד אדוני זה לדבר עם אדוני זה אל אלהים ה' הוא יודע אם לא מדאגת דבר העירוני רעיוני לרגל המלאכה אשר לפני ובראותי כי השמים הם יענו את הארץ כי אין למטה ממנה אמרתי ויהי מה אשאל מכם שאלה ויתנו לי ואכתוב שורותים אלו כפופי ראש כאגמון כורעי' ומשתחוים מפתחי הארמון ושואלים את מחילת האדון בתחלה וליקר תפארת גדולתו יהיה לשם ולתהלה להבט אליהם בניין החמלה וחוט של חסד עמו בלולה ויקח אדוני יוסף כי תורה היא וללמוד אני צריך ויהיו דברי אלה קרובים אל אדוני ולפני זוהר מעלת תורתו יהיו ניגשים איש איש ממלאכתו אשר המה עושים כי הנוגשים אצים ואנחנו מחשים ותיקר נא נפשי בעיני אדוני לתת את שאלתי ולעשות את בקשתי והואיל וברך את בית עבדך להזיל בטל אמרות ה' אמרות טהורות מפיני' קדוש ונבחר ועשה ואל תאחר להשיבני דבר ואל יהיו דברי אלה למשא על אדוני ואדוני כמלא' האלהים ותורה יבקשו מפיהו להחיות רוח שפלים ברוח שפתיו ברור מללו ולהחיות לב נדכאים בזוהר אמרותיו אשר יהי לו עדות ביהוסף והרי אנו ובנינו ובני בנינו כל ישראל חברים אשר נחלו על שבר יוסף יום ולילה לא ישבותו מלהתפלל ולהתנפל לפני יוצר כל אשר בידו נפש כל חי כי למען רחמיו המרובים וחסדיו הגדולים והנאמנים יואל להתמיד יקרת מעלת פינת צפירת עטרת זהב וצניף טהור וגולה קדושה ועטרת הוד תורתיך הקדושה על ראשינו ועל רום עינינו וימים על ימי אדוני יוסף כימי השמים על הארץ כי באורך נראה אור ובימי אדונינו יקוים קומי אורי כי בא אורך וכבוד ה' עלי' זרח ועיני אדוני רואות בחיי דרבנן אכי"ר:

36. 27.3

    ילמדנו רבינו בסדר אתה כוננת הנאמר ביום הכפורים הפייטן כדי להביא דבריו בסדר אלפא ביתא באות הגימל סידר ואמר גולם תבניתך מן האדמה יצרת הנראה לע"ד שזה טעות גדול וכמעט אומר שהוא כפירה וזה כמו שלמדתנו רבינו כי כל דבר שיורה על הגשמות או יהיה חסרון בחוקינו אין ראוי ליחסו לאל יתברך ומה שבאו במקרא כדי לשכך את האזן ואמרו דברה תורה כלשון בני אדם הנה נתפלסף הרב הגדול הרמב"ם בספרו הנכבד מורה הנבוכים ח"א לבאר שכל אותם הדברים המורי' גשמות הם שמות משותפי' ובבחינת שתופו הא' יורה על גשמות ובבחינת שתופו האחר אינו מורה על גשמות בבחינת זה השתוף נאמרו ונתייחסו לאל יתברך וביאר שתופם כדי לסלק הגשמות אשר אי אפשר לקיים היחוד כי אם בהסתלקותו לגמרי כמו שהוא ידוע ומפורסם למע"כת והנה הרב ז"ל חלק בין תמונה לתבנית בח"א פ"ג כדי שלא ישיגו בני ישראל בפסוק ותמונת ה' יביט ויחשבו שהוא תבניתו ואמנם גולם לא עלה על לב שום אדם ליחסו לאל יתברך כ"ש לומר אותו דרך תפילה יום סליחה וכפרה ולומר אתה כוננת עולמך מקדם כו' גולם תבניתך יצרת תרתי לרעותא גולם ותבנית והנה הגולם הוא החומר אשר עדיין לא קבל צורתו הראוייה לו בין שתהיה אותה הצורה טבעית או מלא כותיית טבעית כאדם קודם שנזרק בו נשמה כמו גולמי ראו עיניך ומלא כותיי' ככלי אשר עדיין לא נשלם צורתו וכן שמשו בו רבותינו גולם בלתי צורה גולמי הגלגלים ומילת תבנית נחצבה מבנין ועיניינו בנין הדבר ותכונתו בשלשה מרחקיו דוגמת הצורה אשר לבש מהאורך והעיגול והשלוש ודומיהם השם תבנית יאמר כמו כן על הצורה הטבעית הנזכרת ועל המלא כותיית אשר בצורה הטבעית תבנית כל צפור כנף תבנית זכר או נקבה ובצורה המלא כותיית את תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו והנה תבנית לא יאמר כי אם על הדומם הנעשה כדוגמת הצורות ההם והוא החלק היותר שפל מכל הנמצאים תחת כל השמים כי אין בו כי אם התערובות הארבע יסודות לבד והוא בלתי ספק חומר גמור ומילת תבנית מורה על אותו החומר הנזכר וגם כי הוא ג"כ חסרון בחזקינו כי אם יאמר א' דומם יחרה לו עד מות ואיך רשאי לאומרו ליוצר כל וכמו כן מילת גולם יורה חסרון אומרו וחלופיהן בגולם ואם יאמר אומר שרצונו לומר גולם כתבניתך כמו שמשיבים חכמים בעיניהם הנה תבנית למופת ולאות אשר דמות זה כן דמות זה ומקרא א' לכולם ובשם דומם יכונה ואין להשיב כן כבר מצאנו במטבע הברכות שטבעו חכמים של נישואין אשר יצר את האדם בצלמו בצלם דמות תבניתו וכי כבר השיב על זה אבודרהם בפ' ברכת נשואין ז"ל אשר יצר את האדם בצלמו שנאמ' נעשה אדם בצלמינו כדמותינו וכתיב כי בצלם אלהים עשה ורוצה לומר על צורת הנפש שנאצלת מכבוד הבורא והוסיף עוד ופירש בצלם דמות תבניתו שב אל האדם ורצה לומר דמות תבניתו שהוא צורת גופו יצר אותו בצלמו שהוא צורת הנפש וכל זה לדחות הכפירה הרעה שטעו בה רבים ואמרו שעל תבנית האדם נאמר שנברא בצלמו שהוא צורת הנפש כמו שביאר זה הענין הרמב"ם ז"ל בתחלת מורה הנבוכים עכ"ל והנה כאן אי אפשר זה הפירוש כי הוא מדבר לנוכח עם האל יתברך ואומר אתה כוננת כו' גולם תבניתך כו' ותמהתי מזה המסדר על זה כי הנה שני חושים שהם הטעם והמישוש עם היותם חושים לבעל חי בלתי דומם ועם היות שהג' חושים האחרים נתייחסו לאל יתברך וירא ה' וינאץ הלא גם בנו דיבר וישמע ה' וירח ה' את ריח ניחוח להיות שני החושים האלה פחותים אצל ההמון וכל העם יודעים ומכירים פחיתותם כי לא יושגו כי אם במשוש וחוש המשוש חרפה היא לנו לא התייחסו בתוך אחיהם על אחת כמה וכמה דבר מוטבע כדומם לייחסו לו יתברך וגם נפלאתי הפלא ופלא איך נתפשט הדבר הרע הזה בישראל ולהיות רע ומר עלי המעש' אשר אשר נעשה תחת השמש הארכתי בו לתת טעם לדברי אצל מעלת כ"ת יאריך אך בחמלתו וישיב דבר לעבדו א' אל א' למצוא חשבון ובזה ידע עבדך כי מצא חן בעיני אדוני:

37. 27.4

    השאלה השנית בענין השם ובשם של הוידוי הנאמר בסד' העבודה שנהגו העם לומ' בראשונה השם ובשניה בשם וזה תימה איך מניחים המשנה ונמשכים אחר האמורא ירושלמי שלא הסכמו עמו כל הפוסקים זולתם אבי העזרי וראבי"ה שנמשכו אחריו כאמור שהוא בקי בגירסא טפי מינן ופסקו כוותיה והנה כבר כתב רבינו חננאל לא משגיחינן ברבי חגי לגבי מתני' וכן יסד רבי שלמה הבבלי אנא השם ורבינו ירוחם ז"ל כתב בנ"ה ח"ג המחלוקת שיש בין הפוסקי' על הענין ובאחרונה כשהביא סד' העבודה כתב בשניהם השם וכן רבינו יעקב בהלכות יו"הכ בסי' תרכ"א בראשונה כתב בשניהם השם וז"ל וילפינן מקרא שוידוי יו"הכ שצ"ל בו אנא השם וזה נוסחו אנא השם חטאתי עויתי פשעתי לפניך אני וביתי אנא השם כפר נא כו' הנה בנסחאתו שהביא בספרו כתב בשניהם השם ובאחרונה באחרית הפרק הביא מחלוקת הפוסקים שיש בין העזרי ורבינו האי גאון ואמר שבעל הלכות גדולות ז"ל סובר כי כהן גדול היה אומר בוידוים שם בן מ"ב ולא היה אומר לא אנא השם ולא אנא בשם שכן הוא אומר לא בלשון הזה היה אומר ויראה שר"ל שאחר שאין ראוי לומר אנא שם בן מ"ב שנאמר השם שהוא רמז לשם הידוע שה' של השם פה היא ה"א הידיעה ור"ל השם הידוע והנה מצד זה הוא מסכים עם כל הפוסקים זולתי האנשים אשר נקבו בשמות אך אמנם חולקים עליו אומרם שכהן גדול לא היה מזכיר שם בן מ"ב כי אם שם בן ד' אותיות שהוא שם הוי"ה ככתבו שהוא שם המפורש וכ"ן שלא השיג עליו א"ה לאומרו לא בלשון הזה היה אומר שכן אמר א"ה וסברתי דבראשונה היה אומר כהן גדול אנא השם ובשניה אנא בשם ועל זה אמר ר"ה ז"ל לא בלשון הזה היה אומר כהן גדול אנא השם אלא שם בן מ"ב כו' רק השיג עליו שלא היה שם בן מ"ב כי אם שם בן ארבע הנה יראה שגם רבינו האיי גאון ס"ל שצריך לומר השם שהוא רמז לשם האומר כהן גדול או יהיה שם בן מ"ב לדעתו או שם בן ארבע לדעת אחרים אחד היות שמוש הה"א הזאת ה"א הידיעה ור"ל השם הידוע וכן מצאתי בתשובת שאלה לרבינו יצחק בר ששת ז"ל שפי' דעת רבינו האיי גאון ז"ל בסי' רי"ט קרוב לזה וז"ל ואתא שנית לשון רב האיי ז"ל שלא כתב הוא שכהן גדול אומר אנא השם אלא כך הוא אומר שלא יאמר אדם אנא בשם ר"ל אנא ה' לפי שהכ"ג לא היה אומרו כן בכינייו אלא מזכיר שם המפורש ולזה יאמר אדם אנא השם סתם ברמז עכ"ל:

38. 27.5

    הנה יראה שדעתו לומר אנא השם וכן דעת רבינו סעדיא גאון אחר ראות שהוא מקפיד גם על השלישי באומרו שראוי לומר בפניו לפני השם שגם פה היה מזכיר כ"ג שם המפורש וראוי לומ' השם רמז לשם המפורש וכהביא רבינו יעקב דעת שני הגאונים האלה נראה שגם הוא סובר כמותם והעד הב' שכן כתב למעלה בנוסחא והרמב"ם ז"ל כתב בסד' העבודה בהלכות יו"הכ פ"ב בשניהם השם וז"ל כיצד הוא אומר אנא השם חטאתי עויתי פשעתי לפניך אני וביתי אנא השם כפר נא כו' וכן כתב בעל הלכות גדולות בשניהם השם בסדר העבודה בהלכות יום הכפורים חלק י"ג ובפירוש המשנא שחבר הרמב"ם ז"ל בכתב ידו הקדושה של המחבר ז"ל הנמצא היום פה צובא הנקרא אצל הקהל קדוש מוסתע' רב הר"אג כתב במשנה בשלשתן השם בה"א ושי"ן ומ"ם רצוני לומר שגם בשלישי כתב לפני השם כדעת רבינו סעדיה ובמקומות אחרות כשהוא מזכיר את השם ככתבו הוא כותב יי"א. הנה יראה שגירסת המשנה הוא לפני ה' כדעת רס"ג וכבר אמרתי שגם רס"ג סובר שיש לומר אנא השם כראותינו שהוא מקפיד גם על השלישי וכן הדעת נוטה אחר היות שלשתם שם א' ואין ספק שכל אלו הגאונים והפוסקים ז"ל שראו דברי רבי ס"ג ולא השגיחו בדבריו לגבי מתני' בדברי רבי' חננאל ולא יישר בעיניהם טענת א"ה ור"א ואין מסדר אתה כוננת נמשך אחר דעת א"ה ור"א ועל פיו אנו חיים ולא על פיו אנו חיים לעזב דברי כל אלו הגאוני' והפוסקים אשר הבית נכון עליהם ונלך אחר הישר בעיניו כי לפי הנראה לא הגיע לזה הגדר להחזיק בסדורו ולעזוב אדוני הארץ והמופת על זה כי סדר באות השלישי גולם תבניתך ובאות ה' סידר ואמר צוה והביא לו את שעיר המשתלח ואינו כן כי הוא היה הולך למקום שהיה קשור שם כנגד בית שלוחו ושם היה מתודה וגם מצד העיון יראה שאין ראוי לומר בא' השם ובא' בשם אחר היות שעשרה פעמים היה מזכיר כהן גדול שם המפורש ביום הכפורים ושם המפורש הוא שם בן ארבע שהוא שם ההויה כמו שכתב הרב הגדול ז"ל במאמרו הנכבד מורה הנבוכים חלק א' ס"ב וכן דעת א"ה ג"כ ששם בן ארבע הוא שם המפורש וז"ל הרב ז"ל בפרק הנזכר צונו בברכת כהנים ובהשם ה' ככתבו אשר הוא שם המפורש ולא היה נודע אל כל אדם איך הדיבור בו כו' וזה מה שאמרו שם בן ארבע אותיות חכמים מוסרים אותו לבניהם ולתלמידיהם פעם אחד בשבוע ואין זה איך יהיה הדיבור בו בלבד אלא גם כן הענין אשר בעבורו יוחד זה השם ויהיה בו סוד אלוה עוד גם היה אצלם שם בן י"ב אותיות כו' והיו מכנים אותו בכל מקום שהיה מזדמן להם שם בקריאתם שם בן ארבע אותיות כמו שנכנה אנחנו היום באדנות כו' עכ"ל הנה יראה ששם בן י"ב הוא כינוי לשם בן ארבע כי דבר שמו המשל ביפע"ל והוא מורה על היותו נמצא עבר והוה ועתיד ודברים נוראים על שם בן ארבע כמו שידוע למעכ"ת:

39. 27.6

    והנה הרב ז"ל הביא ראיות ברורות על היות שם בן י"ב כינוי בפ' הנזכר וכמו כן שם בן מ"ב הוא שם מחובר ממ"ב אותיות כל אות מהם הוא ראש תיבה לכינוי א' וזה מספרם א"ל ב"רוך ג"דול י"וצר תקיף צ"דיק ק"דוש ר"ם ע"ליון י"שר ט"וב נ"גיד נ"עים ג"בור ד"ורש י"חיד י"סוד כ"ל ש"ופט ב"רוך פ"קיד ט"הור צ"רוף ר"חום צ"ור ת"מים ג"אה ג"ומל ח"סיד ק"רוב ד"וד ט"ל נ"דיב ע"שיר ר"אוי ג"אה ל"ומד פ"ודה ז"וקף ק"ורא ש"ומר ק"ושב ו"מקשיב צ"בי י"שר ת"ם:

40. 27.7

    הנה נתבאר ששם בן מ"ב הוא נקבץ מהכינוים רבים ושם ההויה הוא שם המפור' ושם העצם אין עוד מלבדו ונתאמתו דברי הרב ז"ל ואבי העזרי שהשם הנאמר מפי כהן גדול ביום הכפורים הוא שם בן ארבע ועליו תאמר ההוגה את השם באותיותיו כו' וגם נתאמת ששם בן ד' שהיה מזכיר שהוא שם המפורש יראה לע"ד שאין ראוי לומר בא' השם ובשני בשם כי לו אמרו בשניהם בשם החרשתי אע"פ שהוא סוגיית המשנה וסברת כל הפוסקים כבר יתכן לומר בשם שכונתו בשם הידוע כדאיתא במס' מנחות פ' הרי עלי עשרון אותה שנה שמת שמעון הצדיק אמר להם כו' וסוף המאמר ונמנעו אחיו הכהנים מלברך בשם שכונתו לומר בשם הידוע שהוא שם המפורש אבל לומר בא' השם ובשני בשם קשה וזה כי באומר בראשונה אנא השם רוצה לומר השם הידוע וכשיחזור לומר בשני בשם יראה שירצה לומר בשם אחר ידוע ג"כ זולתי הנזכר או ירצה לומר שלא היה מזכיר פה השם אבל אומר בשם רוצה לומר הנאמר לעיל וזה שקר כי השם הנזכר בראשונה הוא בעצמו הנזכר בשניה וכמו שמזכיר שם המפורש באנא השם הראשון כך חוזר ומזכירו פעם שנית באנא השם כדאיתא במסכת יומא פרק טרף בקלפי תנו רבנן עשרה פעמים מזכיר כהן גדול את השם בו ביום שלשה בוידוי ראשון ושלשה בוידוי שני ושלשה בשעיר המשתלח ואחד בגורלות דאם יהיה השם השני זולתי הראשון או שלא היה מזכירו פעם שנית לא יעלו למנין שלשה גם לא למנין עשרה כי כבר אמרתי ששם המפורש הוא אחר ואין עוד כמו שכתוב לעיל ואם נאמ' ששניהם שם המפורש ונשתנו בקריאת' גם זה לא יתכן כי בהיות שם ארבע שם העצם כמו שהביא מר"מ ז"ל במורה הנבוכים חלק א' פ' ס"א וכמו שיביא להלן יחויב שיהיה לשמו הקדוש ההבדלים שיש לשם העצם אשר בהם יבדל ממה שישותף אליו במינו רצוני לומר אשר בו יבדל משאר מיני השמות וגם שיורה על עצמותו ומציאותו בהוראת שם העצם האמתי שמורה על עצמות הדבר ועל אמיתות חלקיו אם יהיה אותו הדבר יש לי חלק בחי מדבר במשל שיורה מלת שם חי מדבר על החיות ועל הדבור והנה אנוש ג"כ יודה על זה עצמו כשיהיה מורה בדרך הדבקות כי אם יהיה מורה על דרך הכללית לא יהיה מורה כי אם על א' מהם או יהיה החיות או הדבור כמו שהוא ידוע ומפורסם למעכ"ת והנה שם אנוש יקרא שם העצם אחר היותו מורת על אמתות חלקיו אך לא בשם חי מדבר אחרי היות אפשרי להורות על חלק אחר זולתי האחר עם היות שהחלק השני משותף ומחובר בו הנה בענין ההוראה יתכן שיורה על אחד מהם וג"כ שם הצומח והדומם הם מורים על עצמות מציאותם כי שם צומח מורה על עצמות נפש הצומחת ודומם מורה על עצמותו אשר הוא הגשם השוכן בה תחלה ראשונה ואינו מתנועע והוא מלשון דומו עד אגיענו אליכם שרוצה לומר לא תתנועעו עד הגיענו אליכם וכבר אדוני יודע כי שם העצם הזה לא ישתנה כי אם בהשתנות הצורה אשר בה היה הדבר ההוא הוא הוא ולעת כזאת כבר נשתנה עצמותו כי עצמות השליה אינינ' עצמות הטפת זרע ולא עצמות הולד שיהיה אחרי כן והנה השתנות האלוה שקר א"כ השתנות שמות שקר לא ישתנה לעולם וכבר הביא הרב ז"ל בח"א מה"פ א' ששם בן ארבע הוא שם העצם לבדו וז"ל כל שמותיו יתברך הנמצאים בספרי' כולם נגזרים מן הפעולות וזה מה שאין העצם בו אלא שם א' והוא שם יי"א שהוא שם מיוחד לו יתברך ולזה נקרא שם המפורש עניינו שהוא יורה על עצמותו יתברך הוראה מבוארת אין השותפות בה אמנם שאר שמותיו הנכבדים מורים בשתוף להיות נגזרים מפעלות ימצא כמותם לנו כמו שבארנו עד שהשם המכונה בו יי"א הוא ג"כ נגזר מאדנות דיבר האיש אדוני הארץ עכ"ל כדאית' בפ' הנזכר בראיות ברורות:

41. 27.8

    הנה אמר ששם ההו"יה הוא שם העצם המורה על עצמותו כשאר שמות שם העצם המורים על עצמותם ולהיות זה השם לדבר מושכל שהוא יתברך שמו ראוי שיהיה ההבדלים שיש לשמות העצם שעשו בעלי המחקר במלאכת ההגיון אשר גדרו אותה כשהיא ענין כלי מתוקן ימנע בסבתו השכל מלחטא בדמיון והנה בכלי הזה ראוי לשקול עם היותם שגם בעלי הלשון נטו גם כן לזה הדרך בקוראם לשמות המורגלים שם העצם בהשאלה להבדילם משאר מיני השמות רצוני לומר שם תואר ושם היחס ושם המספר ושם הכינוי ושם המקרא ודומיהם וכן תקנו הבדליו להבדיל בין שם העצם ושאר השמות אשר ישתתפו אליו במינו והנה ההבדלים שעשו לא יכלו להיותם כללים כל מיני שמות המורגלים הנקראים אצלם שם העצם רק לחלק אחד מהם בלבד והוא שמות האנשים אמרו שם העצם נחלק לשני חלקי' הא' באברהם יצחק ויעקב ודומיהם וגדרו אותם כשלא יסמכו ולא יהיו רבים ולא יעשה מהם בנין ולא יבואו בה"א הידועה ולא יכונה בהם אך כשבאו לכסף וזהב ודומיהם לא יכלו לעשות זה לפי שראו הכתוב אינו רוצה בו אמר כסף צרוף צרורות כספיהם ונתת הכסף כספך היה לסגים וכאלה רבים והנה קראו לזה המין שם העצם זולתי אחרים והשאלוהו לזה המין לבד להיות זה המין א' ושני לפי שמצאו שיתכן לקרא עצמותו לדבר הבלתי יוצא מאמיתת חלקו עם היותו בלתי נכנס וזה הבדל במשל כי ההבדל לא יאמר בתשובת מה הוא בדין דעצמותו אך בתשובת איזה דבר הוא והנה קראוהו עצמותי להיותו בלתי יוצא במקרה והסגולה כמו שהוא מפורסם לכל מי שעסק במלאכת ההגיון כל שכן וכ"ש למעכ"ת וכשראוי שיתכן לומר עצמותי לדבר ומבלתו יוצא וראו שהשמות הללו אינם מורים על ענין אחר זולתי על הנקרא בהם מה שאין כן בשאר מיני השמות ואלו לא יצאו מעצמות הנקרא בהם קראום בשם העצם וביאור זה כי כסף וזהב ואברהם ויצחק ודומיהם לא יורו כי אם על אותו הגשם הרשום או על אותו האיש הרשום לא על דבר אחר משא"כ בשם התואר כי חכם במשל יורה על שני עניינים על החכמה ועל האדם הרשום שקנה חכמה וכן בהאי ונגר ודומיהם ושם היחס ג"כ מורה על שני עניינים על האדם המיוחס אליו ועל המתיחס בראובני והגדי שמורה על אותו האדם הרשום שהוא מבני גד או מבני ראובן ועל גד וראובן עצמן וכן שם המקרה יורה על האדם ועל המקרה שהיה בימיו פלג כי בימיו נפלגה הארץ אי כבוד לומר גלה כבוד מושראל ודומיהם ושם המספר הוא קבוץ האחרים ובאמור שנים יורה כמות המנין ועל כמות האחדים ואם לא יתכן לומר שנים אם לא קדמו אחד א"כ באמורם שנים כבר הוא מורה ג"כ על הא' ושם הכינוי כמו כן מורה על האיש הרשום המכונ' באותו כנוי ועל הכינוי עצמו וגם כי כבר ימצאו אנשים רבים בכינוי אחד יהיה שם הכינוי מור' על כולם וכן שאר מיני השמות משא"כ בשמות המורגלים הנקראים שם העצם כי לא יורו כי אם הנרצ' בו ולזה קראום שם העצם להשתתפו בענין הזה עם השמות העצם האמתי כחי וצומח ומדבר ודומם שיורו על ענין הנרצ' בהם לא על זולתו והנה גם כן לפי דעת המדקדק ירצ' ששם העצם יהיה מורה על עצמות אותו הענין מצד ולא ישתנה כי אם בהשתנות עצמותם:

42. 27.9

    והנה שם המפורש מור' על עצמותו ובת בעל תכלית עבר והוה ועתיד וכן יש בשי"ת אותיות היה הוה ויהיה ומורה על יחודו כמו שביאר הרב ועניינים אחרים נוראים מורים על יחודו ומציאותו היות הכל נשפע כמו שביאר הרב רבי אברהם בן עזרא ז"ל בחבורו שעשה בענין הזה וקראו ספר השם וכן העיד הוא יתברך בתורתינו על זה ואמר זה שמי לעולם וזה זכרי לדור דור רוצ' לומר ב"בעל תכלית:

43. 27.10

    הנה נתאמת שאי אפשר שישתנה שם המפורש שהוא שם העצם בשום ענין אחר היותו שם העצם באמת ואין הפרש ביניהם אחר אומרם שהיה מזכירו כהן גדול עשר' פעמים בו ביום כלם עולים בקנה אחד בריאות וטובות והיות כונתו באומרו בשם שתהא הבי"ת שמושית לע"ד ונזכיר שמושית הבי"ת:

44. 27.11

    והנה אי אפשר פה בשום אופן שמשמשת בבי"ת כשמחת בקציר שרוצ' לומר כשמחת הקציר וכבר אמרתי למעלה סבת היות בלתי נכון השמוש הזה ושאר שמושי הבית הם אלו או תהיה הראותה על החומר לעשות בזהב בכסף ובנחושת ובחרושת אבן למלאות במראות הצובאות מורים על החומר הנעשה ממנו וכאלה רבים והנה זאת אין דרך להפה ותשמש להורות על המקום בבית או בשדה ויאמר הנה באהל וכאלה ג"כ רבים או להורות על הכלי באבן או באגרוף בחרב או בחנית או להורות על הזמן בפרוע פרעות בישראל בהתנדב עם רוצ' לומר בזמן התנדב עם אך תשמש מקום עם כמו הרק אך במשה דיבר רוצ' לומר הרק עם משה:

45. 27.12

    והנה אין בכל אלו השמושים דרך לנטות ימין ושמאל לכוונתי רק נשאר שמוש א' שאי אפשר שישמש פה מצד מה ובבחינת העיון לא יתכן וזה הבי"ת המשמשת מקום בעבור ומקום מסבת כי שניהם שמות נפרדים כבי"ת התשחית בחמשה כי שמושה פה בעבור החמשה ויעבוד יעקב באשה בכרות בני עם בן ישי ר"ל בסבת אשה בסבת כרות בני עם בן ישי אעבדך שבע שנים ברחל רוצ' לומר בעבור רחל או בסבת רחל ולהיות שמלת בחמשה הוא קרוב לאנא בשם אדבר בה כבר אמרתי כי התשחית בחמשה ר"ל התשחית בעבור חסרון החמשה:

46. 27.13

    והנה מלת בעבור ובגלל ובסבת שלשתם שמות נרדפים והנה אומרו בעבור כאלו אמר בסיבת וכן הביאם הרד"ק ז"ל בשרש עבר ובשרש גלל ואולם בעבור זאת בגלל כך וכך בעבור דוד בגלל דוד בעבור טמאה תחבל בגלל שטמאה תחבל בעבור ישמרו חוקיו בגלל שישמרו חוקיו ואביון בעבור נעלים מכרו האביון בגלל נעלי' שיקחו עליו עכ"ל:

47. 27.14

    הנה אומר שבעבור רוצ' לומר בגלל וכתב בשרש גלל וכן בגלל הדבר זה בסבת הדבר הזה ע"כ הנה נתבאר ששלשתם שם נרדף וכן תרגם יהונתן ואולם בעבור זאת כמו שתרגם ובגלל הדבר הזה:

48. 27.15

    ועתה נחזור לעניינינו הטוב לאמר דרך תפלה אנא בסבת השם והשם אין לו סבה וגם כי אינו נופל לשון תפלה ולא ראיתי ולא שמעתי מי שהתפלל בזה הלשון וגם אם לא ירצה לומר אנא בשם אנא במציאו' השם או אנא בעצמות השם כי אם היות שזה הלשון לא יפול בלשון תפלה ולא התפלל אדם מעולם במציאות השם שירצה לומר שאנו מתחננים למציאות או לעצמות עצמו או שאנו משביעים לשם במציאות עצמו ובעצמות שמו או ירצה לומר בעבור עצמותו וכבר אמרתי שרוצה לומר בסבה והמציאות והעצמות אין להם סיבה והיותינו מתחנני' אנא בשם לעצמות השם או למצאיות השם לא יתכן כי עצמותו ומציאותו ומהותו אחד מכל פנה והנה יהיה כאילו אמרנו אנא השם והיות שאנו משביעים לשם ב'"פ ושבעת לה' אלהיך גם זה אין ראוי וכי אנו משביעים לש"ית למחול עוונותינו וכן לא יעשה לקל שבקלים שישביעוהו שיעשה דבר זה וגם כי לא יפול אנא בלשון שבועה והנה שאר שמושי הב"ית לא הבאתי אותם לפי שלא יתכן שמושם לכוונת עניינינו:

49. 27.16

    ועתה אשתחווה אפים ארצה כי אין למטה ממנה שיורנו מאור שמשנו איזה דרך ישכון אור ומה היה סיבת התפשטות זה המנהג בקצת מקומו' ולהניח ארזי הלבנון וללכת אחרי הבחורים כפי מבואר עד שיתמו הספקו' האלה מלבי כי מה האדם שיבוא אחרי המלך ולך תהיה צדקה:

50. 27.17

    השאלה השלישית בנתינת הגורל כשהיה מזכיר ואומר לה' חטאת סדר המסדר אחריו והכהנים והעם כדת מה לעשות וכ"כ בפ' המשנה בכ"י הרמב"ם ז"ל אחר נתינת הגורל והם עונים אחריו בשכמל"ו והבאתי ראיה מהסיר"ג להיות כ"י הרמב"ם לפי שהיו אמרנו שהוא טעות במשנה וכ"כ הרב ז"ל לסדר עבודה בהל' יו"הכ פ"ב וז"ל כל הכהנים והעם העומדים בעזרה כשהיו שומעין את שם המפורש יוצא מפי כהן גדול בקדושה ובטהרה היו כורעים ומשתחוים ונופלין על פניהם ואומרים בשכמל"ו שנא' כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלהינו עכ"ל הנה לא חילק בין שיהיה שם מהשלשה שמות של וידוי בין שם שהיה מזכיר בנתינת הגורל וכ"כ רבינו יעקב ז"ל בשם אבי העזרי וז"ל ועל כל אזכרה יהיו מברכין וכורעים לכבוד וכן מצאנו בספרים החיצונים כשמסר רבי נחונייא בן הקנה את ה' לתלמידיו צוה להם לכרוע ולנפול על פניהם וכן אנו עושים לדוגמא עכ"ל הנה אמר על אזכרה ואין ספק שאמרו לה' חטאת שהיא אזכרה והנה השיב לי בעל תורה אחד ע"ז ודבריו לא ישרו בעיני וחלקתי עליו והנה תופס תשובתו ותשובתי עליו יעלו ויראו לפני מעכ"ת ויצדיקו את הצדיק וירשיעו את הרשע ועל כל דבר האגרת הזאת וכל הויכוח ואשלחה להגיד לאדוני להשיבני על דבר כתב חסדך וזה תופס תשובתו אלי אמר אמנם אם אוכל לחזק דברי רבותי שהם אמרו שהכהנים והעם אין ראוי לאומרו ולכאורה אין השכל סובל דבר בלתי ראיה ולא עוד בהיות פני הראיות בפירוש שמשנה צווחת בהגרלת הגורל והם עונים נראה שצריך לאומרו והכהנים והעם שהוא אחד מי' שמות שמזכיר כ"ג בי"הכ אבל ראיתי בפסק הרמב"ם ז"ל וז"ל וב' הוידויים היה מתכוין לגמור את השם כנגד המברכים ואומר להם תטהרו וא"כ ק' שהרב נרא' מלשונו שא"צ להבליע את השם רק בג' הוידויים דאל"כ למה לא כתב הרמב"ם היה מתכוין לגמור את השם בשלשה וידוים ובהגרלת הגורל ולמה גרע מלהזכירו בהיות העשירי קדש לה' אבל לע"ד אשיב כפי דעתי הקצרה להעמיד דבריהם ומצורף לזה המחזורים החדשים אשר יצאו מהעיר המהוללה שאלוניקי יע"א שממנה יצאת תורה השמיטו והכהנים אמת שזה השם שהיה מזכיר כהן גדול על הגרלת הגורל הוא מהעשרה אבל היה מזכיר אותו לקדש את השעיר לה' שכן הדין נותן לכל קרבן לפ"ז לא היה צריך להבליעו שלא היה בהרמת קול כמו השמות שהיה מזכיר בוידוים ולא יבואו לטעות בו כשאר השמות ועוד שמהשלשה שמות שהיה מזכיר בוידוי לא היה מבליע כי אם האחרון באמור להם תטהרו ולזה היו נופלין על פניהם לא השנים האחרים לפ' שהראשונים היה קורא ככתבם ולא בפירושם רק האחרון שבכל וידוי ווידוי ולזה הצריכו והכהנים והעם לכל וידוי מהשלשה וידוים אבל לא בהגרלת הגורל שהוא לקדש את החטאת לא היה צריך לנפול על פניהם ויהיה זה השם כשנים הראשונים אך קש' מהמשנה שכתבה בהגרלת הגורל והם עונים תשובה למדתי מהמרדכי שכתב וז"ל תנן בפרק אמר להם הממונה והם עונים אחריו בשכמ"ו וטעמא משו' דאמרינן בפ"ב דתענית כו' דאין עונין במקדש כו' והיה זה תחת ענית אמן במקדש על זבח שצריך לענות אמן לפי שבזה השם קדש החטאת ומה שאמרה המשנה והם עונים אינו חוזר לכהנים ולעם דוקא אלא לאב ב"ד והסגן שהיו עומדין בשעת ההגרלה וקרובים אליה והיה כענית אמן לא כשאר השמות שבוידוי שלשם היה צרי' להבליע בשם האחרון כאשר פירשתי עכ"ל:

51. 27.18

    וזאת היא תשובת הרב מהר"א הלוי בן מיגאש על ענין הנז'

52. 27.19

    אב בחכמה ורך בשנים שפתותיו שושנים דובב שפתי ישנים אשר במחנה ה' חונים ה"ה הרב שמואל יצ"ו בראותי העפילך להשיב על דברים נמנו וגמרו לא נשאר בי כח הסבל לבלתי השיב שולחי דבר ואמרתי הנני הנני לעם קרא בשמי כ"ש למי שההכרח יחייב להשיבו וכדי שיובן תשובתי אמרתי להביא מדברותיך ואשיב עליהם ראשון ראשון אחד אחד למצוא חשבון אמרתי אם אוכל לחזק דברי רבותי שהם אמרו כו' והנה רבותינו לא כן אמרו כמו שיתבאר בקרוב ומ"ש בפי' המשנה צווחת בהגרלת הגורל והם עונים כו' יפה דברת ולמה אחור נוזרת ומ"ש אבל ראיתי בפוסקים הרמב"ם ז"ל וז"ל ובשלשת הוידויים היה מתכוין לגמור את השם כנגד המברכין ואומר להם תטהרו וא"כ קשה שנראה מלשונו שא"צ להבליע את השם רק בשלשת הוידוים דאל"כ למה לא כתב הרב בשלשת הוידוים ובהגרלת הגורל כו' הלא צווח למעלה ז"ל הרי שלשה פעמים מזכיר את השם בכל וידוי מהם וכשהוא נותן את הגורל על שעיר החטאת אומר לה' חטאת נמצא מזכיר את השם ביום זה עשרה פעמים ובכולם היה מזכיר ככתבו שהוא שם המפורש בראשונה מגביה את קולו בשם כיון שרבו הפריצים חזרו לאומרו בקול נמוך ומבליעו בנעימות קול עד שלא יכירו בו אפי' חבריו הכהנים והכהנים והעם העומדים בעזרה כשהיו שומעין את שם המפורש יוצא מפי כהן גדול בקדושה ובטהרה היו כורעים ומשתחוים ונופלים ע"פ ואומרי' בשכמל"ו שנא' כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלהינו עכ"ל:

53. 27.20

    הנה אמר שלסבת רוב הפרוצים היה מבליע את השם וזה יובן בכל מקום שהיה צריך להזכירו כיון שהוא לסבת הפריצין עד שאפי' חבריו הכהנים לא היו מכירין בו ולא חלק בשום אחד מהשמות ואמר כי בראשונה היה אומרו בקול רם וכן איתא במסכת יומא פ"ק וז"ל תניא גבי כרוז אומר עמדו הכהנים לעבודתכם ולוים לדוכניכם וישראל למעמדיהם והיה קולו נשמע כ"ג פרסאות מעשה באגריפס המלך כו' ואעפ"כ של כהן גדול משובח ממנו דאמר מר כשהיה אומר אנא ה' חטאתי ונשמע קולו ביריחו ואמר רבה בר בר חנא אמר רבי יוחנן מירושלים ליריחו עשרה פרסאות הוו ואע"ג דהכא איכא חולש' והכא ליכא חולשא והכא יממא והכא ליליא וכן איתא בפר' טרף בקלפי וא' דגורלות ונשמע קולו ביריחו הנה היה אומרו בקול רם בין שלשה שמות של הוידוי בין בנתינת הגורל וכן מובן מלשון הרב ז"ל לא כמו שביארתי ומה שהוקשה לך כו' לפי' שאומר וז"ל ובשלשת הוידוים היה מתכוין לגמור את השם כו' ואומר להם תטהרו היה לתרי אנפי א' להשלים הפסוק והשניה כדי לבשרם שהשם יטהרם מעונם או שהיה מתפלל עליהם ואומר להם תטהרו בשעת היותם כורעים ומשתחוים ומברכין לשם משא"כ בשעיר החטאת כי אין שם פסוק לגמור וגם לא עת בשורה היא כי היה מזכיר את השם כדי להקדיש את השעיר ולהבדילו מהשעיר המשתלח וא"כ איך יאמר שהיה מתכוין לגמו' את השם כנגד המברכין ואומר להם תטהרו אך אמנם הם מחוייבים כשומעם לאמר בשכמל"ו לפי שכבר יצא מפיו כשאר השמות הנ' בוידוים וחידוש תטהרו אתי לאשמועינן לא לסלק שלא יאמרו אחר אומרו לה' חטאת בשכמ"לו והנה בביאור אמר שזה אחד מי' פעמים שהיה מזכיר את ה' ביום זה כהן גדול וכן אמר ולא חלק כשהיו שומעין את שם המפורש מפי כהן גדול כו' בין שיהיה זה או אחר אחר היותו אזכרה היו כורעים וכן הביא רבינו יעקב בהלכו' יו"הכ בשם אבי העזרי ע"ש:

54. 27.21

    ומה שאמרת מצורף לזה שהמחזורים החדשים שיצאו כו' וידוע ומפורסם לכל תפוצו' הגולה כי הדפוס היוצא מויניציא הוא היותר נכון ויותר מדוייק מכל הדפוס הנעשה היום תחת כל השמים והואל נא קח חומש אחד דפוס שאלוניקי ותמצא על כל דבר פשע משא"כ בדפוס וניצייאה מצורף לזה שגם בדפוס ויניצייאה גם בדפוס שאלוניקי גם בדפוס קושטאנדינה בכולם כתב והכהנים ואם אחר שינה לא על פיו אנו חיים ובטלה דעתו אצל כל אדם:

55. 27.22

    ומה שאמרת שזה השם היה יוצא מפי כהן גדול לקדש הקרבן שכן הדין נותן לכל קרבן גם שאר השמות שהיה מזכיר היה להודות ולהתנפל ולהתפלל שודאי שלא היה מוצא שם שמים לבטלה כי אם לענין זה והנה תלה תשובת בשכמל"ו ליציאתו מפי כהן גדול לא לענין יציאתו כי כן אמר בפירוש שם המפורש יוצא מפי כהן גדול סתם יהיה לא לענין וידוי או לענין תפלה או לענין אחר אין להם אלא השומעים מפיו היו כורעים ומשתחוים ומה שאמר שזה לא היה צריך להבליעו שלא היה בהרמת קול כשאר השמות שהיה מזכיר בוידוים ולא לטעות בו הרי אומר בהדיא י' פעמי' ובכולם הוא מזכיר ככתבו שהוא שם המפורש בראשונה היה מגביה את קולו בשם ולא אמר בשמות הוידויים כדברך השר אשר פירשה ובכלם על כרחיך חוזר לשמות הוידויים ולנתינת הגורל ומה שאמרת שלא היה קורא בהבלע' קול כי אם האחרון והראשונים היה אומר אותם ככתבם ולא כפירושם שכן אומר ככתבו שהוא שם המפורש ואין עוד מלבדו ולפי דעתך לא היה מזכיר את השם רק שלשה פעמים פעם אחת בכל וידוי וזה הפך סוגיית הגמרא כדאיתא במסכת יומא פ' טרף בקלפי ת"ר י' פעמים היה מזכיר כהן גדול את השם ביו"הכ כו' וכ"כ כל הפוסקים וכן בכל ספרי ישראל עשרה פעמים היה מזכיר כהן גדול את השם ביו"הכ ובכולם היה הזכירו ככתבו שהוא שם המפורש ואין הפרש ביניהן ואין בהם נפתל ועקש:

56. 27.23

    ומה שלמדת מהמרדכי לא ידעתי לענין מה הבאת למודך כי הוא לא אמר שלא יאמרו בנתינת הגורל בהזכירו השם ברוך שם אך נתן טעם למה אומרים בשכמל"ו אחר האזכר' ואמר שהוא בעניית אמן שא"א אמן במקדש ומה הוכרחת בזה והנה המשנ' בפי' אומרת והם עונים אחריו בשכמל"ו:

57. 27.24

    ומה שאמרת שאינו חוזר לכהנים והעם כי אם לאב ב"ד ולסגן מה תאמר בוידוי שג"כ שם אומרת המשנה והם עונים כו' הנאמר ג"כ שאינו חוזר כי אם לסגן ולאב ב"ד לא לכהנים ולא לעם העומדים בעזרה וה' יראנו מתורתו נפלאות:

58. 27.25

    ועתה הואיל וברך את בית עבדך להשיב דבר לעבדך כי תחת שלש רגזה ארץ ויבא דברך וכבדנוך יהיו שלשה אלה בני נח כי כמלאך האלהים כן אדוני לשמוע הטוב ואל יחשב לי אדוני עון להיות כתבי זה נקוד וטלוא כי לעצלות הסופר והמוביל נחוץ לא הטהרו והחליפו שמלותם ולא אאריך עוד ולא יהיה למשא אל אדוני נאם הנושק ידי אדוני ורגליו להשמיעני מיליו ומתפלל בעד שלומו יומם ולילה לא יחשב המזומן לשרת ולעבד אדוני בלב ניגש אברהם לוי ן' מיגאש.

59. 28.1

    זאת היא תשובת הרב על השאלות הנזכרים תשובה ראה ראיתי את אשר קנאת בדבר נסח סדר עבודה אשר כתב גולם דמות תבניתך על מלת גולם ועל מלת תבנית המורים על הנשמות ועל דבר זה יצאת כגבור יריע אף יצריח להיות דבר זה נפלא בעיני כ"ת לאומרו בשום זמן ומה גם ביום סליחה וכפרה:

60. 28.2

    ועל זה אשיב ואומר כי אין ספק כי כך פירושו גולם דמות תבניתך אדם הראשון שהיה בתחלה גולם בלי צורה ע"ד מ"ש דהע"ה גלמי ראו עיניך אח"כ ציירת בו דמות ותבנית כלומר הצורה והתבנית אשר בו מן האדמה יצרת ומ"ש תבניתך ר"ל התבנית שנתת בו דוגמא לדבר ואני נסכתי מלכי ר"ל המלך שלי כלומר המלך שהמלכתי אני וכן ולא תגעל נפשי אתכם ר"ל הנפש שנתתי בכם אף כאן תבניתך ר"ל התבנית שאתה בנית:

61. 28.3

    ועל תמיהת איך פשט המנהג לומר אנא בשם כדעת אימורא ירושלמי שלא הסכימו עמו כמעט כל הפוסקים אין לתמוה על זה שהפוסקים נמשכו אחר גירסת נסחת המשנה שבידינו וכיון שרבי חגי למדנו נוסחאת המשנה שהיה אנא בשם הכי נקטינן דאיהו היה בקי בנסחא' המשנה טפי מינן וכ"ש דתוספתא מסייע ליה:

62. 28.4

    ועוד יש לומר שהפוסקים שכתבו אנא השם לא לפסוק הלכה שיאמרו כן נתכוונו ולדחות דברי רבי חגי והתוספתא שאין זה הדבר תלוי בפסק הלכה כיון שאין איסור בדבר ואע"פי שהם כתבו שיאמר אנא השם מי שירצה לומר אנא בשם כרבי חגי הרשות בידו ואע"פי שזה דבר של טעם אביא דוגמת זה שכבר ידוע שכל הפוסקים שלנו הם ע"פי התלמוד ומפיו אנו חיים וכל אשר בשם ישראל יכנה אינו רשאי לזוז מפסק התלמוד וכל הפורש ממנו כפורש מחייו ע"כז יש דברים שאנו מניחים דבר התלמוד ונוהגים כספרים אחרים ואעידה לי עדים נאמנים ששנינו בפרק בני העיר שבתעניות קורים ברכות וקללות ואין אנו נוהגים כן אלא אנו קורים ויחל כדברי מסכת סופרים וכן בר"ח אלול שחל להיות בשבת היה ראוי להפטיר השמים כסאי כמו שגזר הגמ' בפ' הנז' ואין אנו מפטירי' אלא בחדא משבע דנחמתא כדברי פסיקתא והטעם לפי שאין דברים אלו תלויים בדבר אסור והתר הרשות בידינו לקרות או להפטיר כדברי מי שיראה לנו שהוא יותר נכון ואע"פי שהוא נגד התלמוד כיון שאינו דבר תלוי באסור והתר ומשם נלמוד לנדון שלפנינו שאפילו אם היו הפוסקים כותבים אנא השם בדוקא שהרשות בידינו להניח דבריהם ולומר אנא בשם כדברי רבי חגי כיון שאינו דבר התלוי באסור בוהיתר כ"ש שקצת פוסקים כתבו כרבי חגי וגם הפוסקים שכתבו שלא כמותו יש לומר שנמשכו אחר נסחאת המשנה שבידם ור' חגי היה בקי בגירסת המשנה יותר מהם:

63. 28.5

    ומה שפלפל כת"ר בהבנת אנא בשם והארכת בדבר וכתבת שאם הכונה בעבור השם הוא כאלו אמר בסבת השם והשם אין לו סבה וגם כי איננו נופל בלשון תפלה על זה אשיבך כי אמת הדבר שהשם אין לו סבה אבל הוא סבת הסבות וכאן אין אומרים שיש סבה לשם ח"ו אבל אנו אומרים שבסבת שמו שהוא סבת הסבות יכפר לעונות כו' וזה מבואר מאד ועוד כי אע"פי שפי' הרד"ק ובגלל הדבר הזה בסבת הדבר הזה אפשר כי הוא לבדו יתפרש בסבת ובמקומות אחרים לא יתפרש כן ועוד כי אע"פי שפי' רד"ק בעבור בגלל אפשר שהוא על דרך העברה ולא שיהיה דומה לו ממש עד בגלל יתפרש בסבת יתפרש ג"כ בעבו' ויהיה פי' בעבור למען וכ"ש שאע"פי שפי' בעבור יהיה בסבת כבר כתבתי שלא תפול בו הקושיא שהוקשה לך:

64. 28.6

    ומ"ש שלא ראיתי ולא שמעתי מי שהתפלל בזה הלשון הנה בסליחות אנו אומרים אתאנו על שמך עשה למען שמך בעבור שמך והנה דניאל התפלל ואמר ואתה שמע אלהינו אל תפלת עבדך ואל תחנוניו והאר פניך אל מקדשך השמם למען ה' ושוב אמר ה' שמעה וה' סלחה כו' ועשה אל תאחר למענך אלהי:

65. 28.7

    ועל השאלה הג' שהיא אם אומרים והכהנים והעם בהגרלת הגורל כשהיה אומר לה' חטאת ושכנגדך נתחזק לו' שאין לאומרו וכ"ת חלק עליו והכרע' שיש לאומרו יפה כתבת וכך אנו נוהגים וכן כתבתי בפי' סדר עבודה שחברתי בתוך ספרי היקר הנקרא בית יוסף זה נראה לי נאם הצעיר יוסף קארו

66. 29.1

    שאלות שאלני מורי חמי הרב המובהק השלם כמה"ר זכריה זעגבשיל אשכנזי נר"ו ילמדנו רבינו המזמן אורחים בשבת או המצטרך להביא פת ושאר צורכי הסעודה ביד גוי דרך רשות היחיד מהו כו':

67. 29.2

    תשובה ששאל כ"ת המזמן אורחי' בשבת או המצטרך להביא פת ושאר צורכי סעודה ביד גוי דרך רשות היחיד מהו כך כתוב בשאלה ונראה שהוא טעות סופר מה שכתב דרך רשות היחיד וצריך לומר דרך רשות הרבים שדרך רשות היחיד אפילו ישראל מותר ולענין הדין פשוט הוא דאסור דרך רשות הרבים וז"ל הרמב"ם ז"ל פ"ו מהלכות שבת אסור לומר לגוי לעשות לנו מלאכה אע"פי שאינו מצווה על השבת ואע"פי שאמר לו מקודם השבת ואף על פי שאינו צריך לאותה מלאכה אלא לאחר השבת כו' ע"כ ואין להקל בדבר כלל:

68. 29.3

    ואם כונת השאלה היא להביא מחצר לחצר שאין עירוב ביניהם שהוא איסורא דרבנן הדין הוא שעם זה אינו מותר לגוי אלא א"כ יש קצת חולי או יהיה צריך לדבר צורך הרבה או מפני מצוה וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפרק הנז' וא"כ בנ"ד אם יש בדבר צורך הרבה מותר למביא ביד גוי דרך רשות היחיד נאם הצעיר יוסף קארו

69. 30.1

    ילמדנו רבינו חטים ששולקים אותם הגויים עד שמגיעים למאכל בן דרוסאי וחוזרים ומייבשים אותם כדי לעשותן גריסין ושוב אינם נאכלים אלא ע"י בישול אחר מוקימנא להו למאכל בן דרוסאי או דילמא כיון שנתייבשו כולי האי חזרו להתירן הראשון:

70. 30.2

    תשובה: (א"ה התשובה לא מצאתי ראשיתה וממקום שמצאתי כתבתי) ומ"מ בשעת הדחק שהוא ערב שבת או ערב י"ט או שיש הפסד מרובה בדבר כיון דמידי דרבנן הוא כדאי הם הנך רבוותא דשרו לסמוך עליהם עכ"ל שם ובכ"הג נראה לומר בנ"ד דכיון דאיסורא דרבנן היא ויש מתירים הני חטים כיון דמתייבשין כ"כ דאינם נאכלים אלא ע"י בישול אחר והבשול הא' אינו ניכר בהם מותרים ואפשר שאפילו האוסרים בתבשיל יתירו באלו החטי' כיון שאינן נאכלין אלא ע"י בישול מחדש נאם הצעיר יוסף יוסף קארו

71. 31.1

    ילמדנו רבינו תולעת המשי מהו לספק להן הענין בשבת המוכנסין מבערב

72. 31.2

    תשובה נראה לי דמותר לספק להם דלא גריע מאווזים ותרנגולים ויוני הדרסיאו' שמזונתם עליך וכן כתבתי בספר בית יוסף בטור א"ח סי' שכ"ד נאם הצעיר יוסף קארו

73. 32.1

    ילמדנו רבינו קהלות שנוהגים כהרמב"ם ז"ל בקולותיו ובחומרותיו דור אחר דור מהו לכוף אותם לנהוג כהר"י וזולתם מהאחרונים המביאים הסברות או דילמא הזהרו מנהג אבותיכם ואם רבו במלכיום רבים מהו תשובה מי הוא זה אשר ערב אל לבו לגשת לכוף קהלות שנוהגים כהרמב"ם ז"ל לנהוג כשום א' מן הפוסקים ראשונים ואחרונים והא דאמרינן בפ"ק דעירובין תני לעולם הלכה כבית הלל והרוצה לעשות כב"ש יעשה מקולי ב"ש ומקולי ב"ה מחומרי ב"ש ומחומרי ב"ה עליו הכתוב אומר והכסיל בחשך הולך אלא כב"ש כקוליהון וכחומריהון אי כב"ה כקוליהון וכחומריהון והלא דברים ק"ו ומה אם ב"ש דאין הלכה כמותם אמרו אי כב"ש כקוליהון וכחומריהן הרמב"ם ז"ל אשר הוא גדול הפוסקי' וכל קהלות ארץ ישראל והאראביסטאן והמערב נוהגים על פיו וקבלוהו עליהם לרבן מי שינהוג כמוהו בקולותיו ובחומרותיו למה יכפוהו לזוז ממנו ומה גם אם נהגו אבותיה' ואבות אבותיהם שאין לבניהם לנטות ימין ושמאל מהרמב"ם ז"ל ואפי' רבו באותה העיר קהלות שנוהגים כהרא"ש וזולתו אינם יכולים לכוף למעט הקהלות שנוהגים כהרמב"ם ז"ל לנהוג כמותם וליכא משום לא תתגודדו דהואיל וכל קהל נוהג כמנהגו הראשון הוה ליה כשתי בתי דינים בעיר אחת וקי"ל כרבא דהיכא דאיכ' שתי דיינים בעיר אחת אלו נוהגי' לאסור ואלו נוהגים להתיר אין כאן משום לא תתגודדו כדאית' פ"ק דיבמות וכל קהל וקהל כעיר בפני עצמו שאין בני קהל אחד כופין לבני קהל אחר וכ"כ מוהר"ר דוד כהן ז"ל בתשובותיו והנ"ל כתבתי הצעיר יוסף קארו

74. 33.1

    קונטריס דברי המפרשים קשי ההבנה תשו' הרשב"א סי' כ"ח

75. 33.2

    א שאלני החכם השלם זקן ונשוא פנים כמה"ר אברהם הצרפתי יצ"ו הבנת תשובת הרשב"א שבפי' ר"ח והשבתי לו שנראה לי שיש בה טעיות וזה הגהתם אבל מה שכתב לפלוג בספינה קטנה ולימא במה דברים אמורים בספינה או באסדה שבמים אבל ביבשה טהורים יש להגיה ולהחליף מים ליבשה ויבשה לים ואצל מה שכתב אלא דבין כך ובין כך כו' אפי' במים טהורים צריך להגיה ולכתוב טמאים במקום טהורים ואצל מה שכתב דאינה מתנדנדת לעולם מכחו אלא מכח המים צריך להגיה ולכתוב דאינה מתנדנדת לעולם מכח המים אלא מכחו ובזה עולים דבריו כהוגן ועל זה כתב. החכם הנז' וז"ל:

76. 33.3

    מארי חטייא בארץ צייה משקה מייא בכוס רוייא שלמא מייא כתב כת"ר וז"ל יראה דבר פשוט שהנסחא האמיתית כך היא לפלוג בספינה קטנה גופא ולימא במה דברים אמורים בספינה או באסדא שביבש' אבל שבמים טהורים אלא דבין כך ובין כך כל שקטנה הראויה להביט בה אדם טמאים דאינה מתנדנדת לעולם מכח המים אלא מכחו עכ"ל וקשייא ליה בגווה טובא חדא דכ"ת מדלג שתי תיבות דהיינו אפילו בים ואין דרך ליפול טעות להוסיף על הנסח ולא לגרוע ולדלג מן הנסח או להחליף במקו' גדול קטן או איפכא וכהאי גוונא שנית קשה בזה שדלג כ"ת לשון אפילו בים היינו משום דקשייא ליה דאם הספינה היא בים לא שייכי דברי הסיפא דקאמר דאינה מתנודנדת לעולם מכח המים אלא מכחו דאדרבא אם הספינה הקטנה היא בים פשיטא דמתנדנדת מכח מי הים נגרש כי השקט לא יוכלו ולפי זה אם היתה הספינה בים המתנדנדת מכח מי הים יהיה טהור וא"כ הדרא דוגמת קושית הרשב"א לדוכתא דלפלוג בספינה קטנא גופא ולימא במה דברים אמורים בספינה כו' שבנתה ובהאי גוונא אבל שבים טהור שלישית קשה דאיך יאמר על הספינה הקטנה שבנהר דאינה מתנדנדת לעולם מכח המים דאם הנהר שוטף והספינה קטנה ובפרט אם היא קטנה ביותר דהא קטנה סתמ' קתני פשיטא דמקטנותה יכולה להתנדנד מן המים ולמפורסמות אין צריך ראיה רביעי' קשה האי דנקט לשון לעולם דקאמר דאינה מתנדנדת לעולם כו' היה לו לומר דאינה מתנדנדת מכח המים אלא מכחו כ"ש דמרוב קטנותה יכולה להתנדנד ממימי הנהר כדלעיל בסמוך ואיך קאמר בהפך מן הקצה אל הקצה לשון לעולם דאינה מתנדנדת לעולם מכח המים חמשית קשה דכ"ת מהפך על הגירסא דקאמרה דאינה מתנדנדת לעולם מכחו אלא מכח המים וכ"ת גריס איפכא ששית קשה דבמקום טהורים כ"ת גורס טמאים בשביל הפיכת כל הגירסא דלעיל שביעי' קש' דלעיל מינה קאמר דאי לא הוה ליהו לפרושי ספינה שביבשה שיש להקשות דהא דרך המשנה ואפילו הברייתא לסתום דבריהם הרבה פעמים ולא לפרש רק האמורא והפוסק צריכין לפרש דבריהם כמו שכתבתי ראיות על זה בספר ברכת אברהם אשר חברתי בסי' ק' וק"א וא"כ נימא מתני' בספינה קטנה דיבשה דוקא מיירי דטמא אבל בספינה קטנה שבמים טהור דיש לתלות ההסיט ונדנוד מהספינה קטנה מחמת המים ולא מכח האדם היושב בה שמינית קשה דכיון דהוכיח זה הרשב"א גם מצד אחר דהיינו דאם לא כן ליפלוג וליתני בדידה בספינה קטנה כו' אמאי לא נקט בלישניה לשון ועוד והכי איבעי ליה למימר ועוד כי קתני הזב והטהור כו' ליפלוג וליתני בדידה כו' דהוא קושיא גדולה ואם לא יערב לימוד הישיבה כלה יצ"ו ישיב אלי כ"ת תשובה מעולה ושלום:

77. 34.1

    ב ולענין הטלית שנקרעה וסוף הכנף קיים אי סבירא ליה לטור דכשרה קשייא לי דאדכתב נקרעה הטלית תוך שלש אצבעות לכנף אינן רשאין לתופרה חוץ לשלש אצבעות יכול לתופרה עכ"ל הו"ל למימר נקרעה הטלית ושולי הכנף קיים כשרה בלי תפירה נקרע סוף הכנף דהיינו השוליים והאימרא אינן רשאי לתופרה איני יכול לעיין בספרי' ולהאריך יותר כי הוא סמוך להכנסת כלה גם הנני הולך להתעסק ברפואת חולה וחולה וה' ישלח לכל חולי ישראל רפואות תעלה אמן:

78. 35.1

    וזה אשר השבתי לו

79. 35.2

    מאי דק"ל למר על הגהתי לתשובת הרשב"א חדא שאני מדלג שתי תיבות ואין דרך להוסיף על הנסחא כו' וחמשית שאני מהפך על הגירסא כו' תמהני וכי אנו אחראין למדפיסים הטועים לומר שהם מבחינים שלא לטעות טעות מרובה:

80. 35.3

    ומה שהקשה כ"ת שנית מחזיקנא טיבותא למר שעשה סניגרון לדברי לתת טעם להגהתי אלא שהפליג כ"ת בטעם לומר דמתנדנדת היא מכח מי הים נגרש אשר השקט לא יוכלו ומצד ההפלגה הזאת הוליד קושיית דוגמת קושיית הרשב"א ואני אומר דכל מים בין ים בין נהר שייך למימר ביהו שמתנדנדת מכח המים ואם כן בטלה קושייא דדוגמת קושיית הרשב"א:

81. 35.4

    ומה שהקשה כ"ת שלישית היאך יאמר דספינה קטנה אינה מתנדנדת לעולם מכח המים דהא אם הנהר שוטף הדבר מפורסם שהיא מתנדנדת מכח המים וכן מה שהקשה רביעית על לשון לעולם דנקט אני אומר שכוונת הרשב"א לומר דכיון דמצד קטנותה היא מתנדנד' מכחו אפילו בלא מים אע"פי שעתה היא במים מסייעים המים בנדנודה לא חיישינן ליהו דהוה ליה מסייע שאין בו ממש ומשום הכי אמר דספינה קטנה אינה מתנדנדת לעולם מכח המים לבדם אף אם יהיה נהר שוטף או גלי ים נגרש כיון דמכחו בלבד היתה מתנדנדת אף בלא מים לא חשיב נדנוד המים כלל:

82. 35.5

    ומה שהקשה כת"ר שישית שבמקום טהורים אני גורס טמאים מה זו קושייא הרי כ"ת כתב בקו' הראשונ' שדרך לנטות ליפול טענת להחליף במקום גדול קטן או איפכא:

83. 35.6

    והשביעית והשמינית אינם מיוחדות להגהתי אלא על דברי הרשב"א הם ומכל מקום מה שהקשה כ"ת שדרך המשנה לסתום ולא לפרש יש לומר דשאני הכא שהוא דבר שהכל תלוי בו פן יצא משפט מעוקל וכל כי האי לא הוה ליה למשתק מיניה ועוד יש לומר דהכרע זה דהוה ליה לפרושי שביבשה אינו כדאי משום דדרך המשנה לסתום כמו שהקשה כ"ת מש"ה צירף לו דליפלוג וליתני בדידה ובהכי מתיישב קושייא שמינית נמי דלא נקט בלישניה ועוד דא"כ הוה מחזי שהכרע ראשון דהוה ליה לפרושי ספינה שביבשה היא כדאי בפני עצמו והשתא דלא נקט ועוד משמע שאינו כדאי אלא בצירוף דליפלוג וליתני בדידה כ"ז עפ"י מה שהבין כ"ת בדברי הרשב"א דשתי ראיות מביא אבל לפי דעתי כולה חדא היא וכי קאמר דאי לא הוה ליה לפרושי ספינה שביבשה לאו למימרא דליתני הזה והטהור שישבו בספינה שביבשה אלא היינו לומר דליתני הזה והטהור שישבו בספינה טמאים במה דברים אמורי' בספינה שביבשה אבל שבמים טהורים ובכן אין מקום לקושייא ז' וח':

84. 35.7

    ומה שהקשה כ"ת על הטור אי סבירא ליה בטלית שנקרעה וסוף הכנף קיים כשרה אדכתב נקרעה תוך שלש אצבעות כו' הוה ליה למימר נקרעה ושולי הכנף קיים כשרה כו' יש לומר דלישנא דרב יהודה נקט וכבר אמרתי לכ"ת דתמיהא לן שלא פי' בו שום פירוש ושלום נאם הצעיר יוסף קארו

85. 36.1

    ג אריה דבי עילאי קרוב"ץ בתוך יאורי נהרי אדירים משברי ים ימה של תורה החכם השלם גבירי י"ה קונטריס כ"ת על לשון טא"ח סימן קכ"ז בההיא דאין לשחות במודים דרבנן יותר מדאי בא אלי וראיתי כי יקרה נפשי בעיני כת"ר להעלות זכרוני בספר ולהקשות עלי בשני קוטבי אמרי הא' במה שנתתי טעם משום יוהרא והב' במה שכתבתי שנראה מדברי התוספות דההיא דקאמר בירושלמי ובלבד שלא ישחה יותר מדאי לא במודים בלחוד הוא אלא בכל מקום שאמרו לשחות ובעברי על הקושיות ההם חזינא דבדיק לן מר ובעי לחדודי לן ועם היות שאין לי פנאי אמרתי אעלה בתמר אוחזה בסנסיניו ליישב דברי ואל נא תשת עלי חטאת אם לא אאריך כי כן דרכי לבא בקצרה וגם כי מיעוט הפנאי מעכב על ידי והלא כה דברי:

86. 36.2

    על אשר כתב כ"ת ראשונה להקשות על טעמא דלא ישחה יותר מדאי במודים הוא משום דמחזי כיוהר' שהוא שוחה יותר משאר העם קשה דאם יהיה מותר לשחות כל הצבור שחייה גדולה גם זה כאחד מהם ולא שייך יותר מהאחרים עכ"ל על זה יש לומר שמאחר שהצבור אינם מחוייבים לשחות אלא שחייה בינונית מסתמא אינם שוחים יותר מדינם וכשזה שוחה יותר מדאי מחזי ודאי כיוהרא ונראה שהוא מטיל פגם בשחיית הצבור שלא הייתה הגונה וכההיא דאיתא בירושלמי כל הפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט ואין לומר שנחייב הצבור או שנתיר להם שישחו יותר מדינם כדי שלא יראה זה ששוחה יותר מדאי משנה דעליו אנו מצטערים ונבא להוסיף עליו הלא טוב לנו לומר שזה הוא המשנה וידו על התחתונה:

87. 36.3

    עוד כתב כ"ת דהעבירוהו ברבים קשה ממשתקין אותו ואפילו אם אמר שמע שמע אין משתקין אותו אלא מגונה הוי אם לא כפל הפסוק או איפכא לאיזה מפרשי' ואיך בשביל דמחזי כיוהרא יעבירוהו עכ"ל זה מבואר בעיני דאומר שמע שמע דאמרינן דלא הוי מגונה אם לא כפל הפסו' או איפכא לאיזה מפרשים שאני התם דמחזי כשתי רשויות הוא דאסור למימר פסוקא ולמכפליה דכי אמר מילה וכפלה ליכא למיחש להני למר ולאיזה מפרשים הוי איפכא דבאמר פסוקא וכפליה הוא דליכא למיחש למחזי כשתי רשויו' וכיון שכן למה ישתיקו אותו ואע"ג דמגונה הוי מ"מ לאוי בר שתוקי הוא דא"כ מאי איכא בין אמר מילה וכפלה לאמר פסוקא וכפלה לכל אחד מהמפרשים אבל בשחיית מודים יותר מדאי דהוי מטעם יוהרא שפיר דמי להעבירו:

88. 36.4

    עוד כתב כ"ת שלישית דלדעתי אין מעבירין בתפלה אלא בדחיישינן למינות כגון אם שתק בברכת המינים כו' עד אבל בדבר דמחזי כיוהרא גרידא למה יעבירוהו עכ"ל עם מה שכתבתי נתיישב דמחזי כיוהרא מילתא רבתי הוא שהוא נראה כמטיל פגם בעושי האמת והצדק וראוי להעבירו על כך:

89. 36.5

    עוד כתב כ"ת רביעית קשה שהרי בההיא עובדא דפרק אין עומדין בההוא דאמר האל הגדול הגבור והנור' העזוז והאמיץ כו' לא העבירוהו ולא השתיקוהו אע"פי שהיה נראה כאלו היה רוצה לסיים כולהו שבחיה דמארי' כדהוכיחו אותו על זה כו' ואם כן אם בדבר שהוא גנאי לגבי הקב"ה חס ושלום לא העבירוהו ולא השתיקוהו אלא המתינו לו עד שסיים כ"ש בדבר שהוא גנאי לאדם דמחזי כיוהרא ואינו גנאי להקב"ה דבודאי לא יעבירוהו ולא ישתיקוהו עכ"ל גם זה נראה שהוא מבואר דהתם לא ממשיך מיניה שום חורבא שהרי פשטן של דברים הם לתת גדולה ליוצר בראשית ומשמע ליהו לאינשי שכל המרבה לספר בשבחיו ה"ז משובח וכבר יודעים השומעים שאין ספור רוב שבחים אלו חובהו אלא כל אחד חייב להודות כפי כח וצחות לשונו ולא מנעוהו חכמים מלומר כן אלא מפני שנראה להם שיותר שבח הוא לו השתיקה מרבוי התהלות וכדקאמר סמא דבולה משתוקא כו' וזה דבר שלא יבינוהו כי אם בקי השכל מהחכמים וכיון שבמה שאמר האל הגדול כו' לא משתמע לאינשי אלא גדולה להקב"ה וגם לא מיחזי כיוהרא שהרי הכל יודעים שאין זה חובה על כל אדם שהרי סדר התפלה שגור וידוע בפי הכל זקנים עם נערים ויודעים שמה שהוסיף זה הוא תוספת ולא חובה למה יעבירוהו או ישתיקוהו אבל גבי שחיית יותר מדאי במודים דמחזי כיוהרא ונפיק מינה חורבא כדפרישית שפיר דמי להעבירו:

90. 36.6

    עוד כתב כ"ת חמשית קשה מהתוספות דבפרק אין עומדין בדבור ואם בא לשחות בתחלת כל ברכה ובסוף כל ברכה מלמדין אותו שלא ישחה כתבו משום דמחזי כיוהרא הרי לך בבירור שאע"פי שאין לו לשחות בתחלה וסוף כל ברכה דמשום דמחזי כיוהרא מ"מ לא קאמר תלמודא דמשתקין או מעבירין אותו אלא דמלמדין אותו שלא ישחה וא"כ איך ישתיקוהו או יעבירוהו לשוחה במודי' יותר מדאי אי טעמא הוי משום יוהרא גרידא עכ"ל בהא אמינא דתשובת קושיא זו בצדה מדקאמר מלמדין אותו משמע דבשאינו יודע דאסור לשחות בתחלה וסוף עסקינן ובודאי דבמתפלל לעצמו הוא ומש"ה לא שייך ביה אלא שילמדו אותו אם אינו יודע ואם יודע בר גערא הוא שעובר על דברי חכמים ואם הוא שליח צבור בין כך ובין כך בר גערה או העברה הוא דהא ש"צ אין לו לירד לפני התיבה עד שידע כל משפטי התפלה ותנאיה איש לא נעדר וליכא למימר ביה מלמדין אותו ואם כן ממה נפשך ראוי להעבירו שאם לא ידע אשם הוא על שלא למד קודם שירד לפני התיבה ואם ידע ואפילו הכי לא חש לדברי חכמים מכל שכן שהוא ראוי להעברה:

91. 36.7

    עוד כתב כ"ת שישית דבפרק תפלת השחר אי' דהמתפלל צריך שיכרע עד שיתפקקו כל חוליות שבשדרה ובודאי זו היא שחייה יותר מדאי ולשון המתפלל צריך שישחה ויכרע משמע ככל שחייות וכריעות שבתפלה דהיינו באבות תחלה וסוף ובהודאה תחלה וסוף א"כ למה לא ישחה אפי' הש"צ אפי' במודים בחזרת התפלה יותר מדאי דהיינו עד שיתפקקו כל חוליות שבשדרה אי לא שייך טעמא דידי משום דמחזי כמודים מודים עכ"ל זה מבואר בדברי שכתבתי שאפש' שהטעם מפני שכבר התפללו ואינם כורעים אלא כדי שלא יהיו ככופרים ובזה די שישחו ראשם מעט ואם ישחו יותר יש לחוש ליוהרא ע"כ וטעם זה שייך בש"צ גופיה שכבר התפלל בלחש ושחה אז עד שיתפקקו כל חוליות שבשדרה כשחוזר ומתפלל אינו צריך לשחות כ"כ כמו בפעם ראשונה דכיון ששחה פעם א' במודים עד שיתפקקו כל חוליות כבר נכנע לפני בוראו ואין צריך לשחות פעם אחרת במודים עד שיתפקקו כל חוליות ואם עשה כן מחזי כיוהרא:

92. 36.8

    עוד כתב שביעית קשה כדלקמן בקושיא שביעי' על דברי התוספות בסמוך עכ"ל ולקמן כתב כתר וז"ל שביעי' קשה על התוספות דאי סבירא ליה כההוא ירושלמי דקאמר שלא ישוח יותר מדאי וסבירא ליהו לתוס' דהכי קאמר דבכל הכריעות לא ישוח יותר מדאי אם כן היה להם להביא זה הדין במקומו בכריעות תחלה וסוף ולא הוה ליהו לתוספות להביא זה הדין שלא במקומו גבי כרע כרע כחיזרא עכ"ל:

93. 36.9

    וכתב עוד שם כ"ש כי זאת הקושיא משלמת שבעה על דברי גם זאת מבוארת שמקומו האמתי גבי כי כרע כרע כחיזרא ששם מיירי באופן הכריעה באיזה ענין היא ושם ראוי לכתוב אם היא בשחייה יותר מדאי או לאו משא"כ בההיא דכריעות תחלה וסוף דהתם לא מיירי אלא במספר הכריעות לא בביאור אופן הכריעות ואם כן אין ענין הירושלמי הזה ענין ועל מקומו יבא בשלום במקום שכתבוהו התוס' הנה במה שכתבתי נסתלקו השבעה קושיות הנו':

94. 36.10

    ועל מה שכתבתי בדברי התוספות מהירושלמי דקאמר שלא ישוח יותר מדאי לא במודים דוקא קאמר אלא בכל מקום שצריך לכרוע הקשה כ"ת דא"כ למה הוצרך הירושלמי לומר במודים דלא ישוח יותר מדאי הש"צ בחזרת התפל' לדעת הטור פשיטא שהרי בכל הכריעו' וגם כשהתפלל בלחש לומר מודים לא כרע יותר מדאי וכל שכן דקשה זה להרמב"ם ז"ל שהרי כבר אמר הירושלמי שבכל הכריעות לא ישוח יותר מדאי:

95. 36.11

    ועוד כתב כ"ת שנית קשה על הטור למה חולק על הרמב"ם ואומר דהעבירוהו משמע דוקא בש"צ ולא על הצבור דמשמע מדברי הטור שהצבור מותרי' לשחות יותר מדאי במודים דרבנן ולמה והלא כבר אמרו בירושלמי דבכל הכריעות לא ישחו יותר מדאי:

96. 36.12

    עוד כתב כ"ת שלישית קשה דכיון דבירושלמי קא אסר לשחות יותר מדאי בכל הכריעו' א"כ למה לא פסקו כך הרמב"ם והטור או איזה פוסקים אחרים כי לא פורש זה בדבריהם כי אם במודים בחזרת ש"צ התפלה ובמודים דרבנן להרמב"ם או לטור בחזרת ש"צ התפלה במודים עכ"ל כ"ת אומר אני שכבר הרגשתי בביאור קושיא שלישית זו ויישבתי אותה שהרי כתבתי בלשון הזה ואע"פי שהפוסקים כתבוהו גבי מודים לאו דוקא אלא משום דבירושלמי תני הכי על מודים נקטוה אינהו נמי במודים והוא הדין לשאר מקומות ששוחים בהם ואפשר עוד דבין הירוש' בין הפוסקים נקטוה במודים דדרך קצת בני אדם לשוח יותר במודים מבשאר מקומות דמשמע להו שהמוסיף לשוח במודים הרי זה משובח ולפיכך כתבו דבמודים נמי לא ישוח יותר מדאי וה"ה לשאר מקומות ששוחין בהם עכ"ל: הרי תירצתי קושיא זו אלא שחזרתי וסתרתי שיהא זה דעת הפוסקים משום דא"כ הו"ל לכותבו גבי מה שאמרו שהמתפלל צריך לכרוע תחילה וסוף ולפיכך נראה דדוקא בחזרת ש"צ הוא שאמרו שלא ישוחו יות' מדאי ואפשר שהטעם מפני שכבר התפללו כו' ומיהו התוספות בסוף פ"ק דברכות גבי כרע כחיזרא כתבו דאיתא בירושלמי ובלבד שלא ישוח יותר מדאי וכן כתבו סמ"ג וסמ"ק כו' עד ולא למודים בלחוד הרי שהכרחתי שהפוס' סוברים דלענין חזרת הש"צ דוקא אתמר ההיא דירושלמי להר"מ במז"ל בין בצבור בין בש"צ ולטור דוקא בש"צ והתוספות וסמ"ג וסמ"ק סוברים דבכל הכריעות איתמר ולפיכך הביאו הירושלמי על כי כרע כרע כחיזרא כי שם מקום ביאור אופן הכריעה כמו שנתבאר והשתא כיון שהרמב"ם והטור חולקים עם התוספות בביאור הירושלמי דלהרמב"ם והטור לא איירי הירושלמי אלא בחזרת התפלה דוקא ואף גם זאת במודים דוקא ולתוספות איירי בין בתפלת ש"צ בין בתפלת יחיד וגם איירי בכל המקומות שכורעים בהם היכי שייך להקשויי מדברי הרמב"ם והטור לתוספות דביניהם מרחק רב כממזרח למערב והילכך אין מקום לשלשה קושיות אלו: עוד כתב כת"ר רביעית דהיאך אפשר שלא יוכל לשוח יותר מדאי בכל הכריעות דהא קימא לן דהמתפלל צריך שיכרע עד שיתפקקו כל חוליות שבשדרה דהיינו שישחה יותר מדאי ולשון המתפלל משמע בכל הכריעות כו' ובתלמוד ירושלמי אינו זה עד שיתפקקו כו' וזו ראיה לדברי שהוא הפך שלא ישוח יותר מדאי כירושלמי וא"כ איך תתקיים ההיא דירושלמי דאסור לשוח יותר מדאי בכל הכריעות דההיא דהמתפלל צריך לכרוע עד שיתפקקו כל חוליות כ' בהכרח הוא דשוחה יותר מדאי בעי למימר כמה שיעור יש בפקיקת החוליות נמי יוכל לכוין עד שיתפקקו כל החוליו' ולא יותר ולא נתנה תורה למלאכי השרת וגם אין כל הגופים שוים כי לאחד יתפקקו יותר מהרה מחבירו אלא ודאי עד יתפקקו כל החוליות על ידי שחייה יותר מדאי בעי למימר עכ"ל כ"ת: ולע"ד נראה דלדעת התוספות ודאי איתא לההיא דהמתפלל צריך לכרוע עד שיתפקקו כו' ואם שוחה יותר מדאי שיתפקקו טובא יותר מדאי דקאמר בירושלמי וע"כ נרין לומר כן לדעת סמ"ג וסמ"ק דמר נמי מודה בהו דסבירא ליה כירושלמי דלא ישוח יותר מדאי בכל הכריעות מיירי כמבואר בהדיא בסוף דברי מר ואין לומר שדחו מהלכת' ההיא דעד שיתפקקו כו' מקמי הא דירושלמי דאפילו במקום שחולקים בהדייא הירושלמי והבבלי נקטין כבבלי אלא ודאי שהם פוסקים הלכה כן ומה שלא הביאוה היינו משום דמשתמע להוז"ל דמכרע כחיזרא משמע דבכריעת כחיזרא ודאי מתפקקים כל החוליות ואח"כ הביאו הירושלמי לומר שלא ישוח יותר מכדי פקיקת החוליות הרבה דזה נקרא יותר מדאי ואל תשיבני כמה שיעור יש בפקיקת החוליות כו' דהא פשיטא דאין הכוונה לעמוד על נקודת פקיקת החוליות ושלא יוסיף על כך אפילו כחוט השערה אלא היינו לומר שלא ישחה יותר על פקיקת החוליות הרבה והכי דייק לישנא דיותר מדאי:

97. 36.13

    והקושיא החמשית שהקשה כ"ת על דברי התוספות לפי פירושי בדבריהם הוא החמשית שהקשה מר על נתינת טעם יוהרא וקושיא הששית היא רביעית שהק' כ"ת שם והשביעית היא השביעית בעצמ' וכבר ישבתי כלם לעיל ובכן עלו דברי התוס' לפי' כהוגן בלי שום פקפוק ותא חזי מאן גברי רברבי מסהדי על פירוש בדברי התוספות סמ"ג וסמ"ק ועצה ההוגנת שבררתי לעצמי היא להחזיק בדברי הקדמונים ולא לסתור דבריהם ואע"פ שנר' שקשה על דבריהם להתיישב בדבר עד יצא כנוגה צדקם כל שכן בנדון זה שתהלות לאל תירצתי כל מה שהק' כ"ת הנה נא עשיתי בכל אשר צויתני אמצא חן בעיני מר אותו לשון דפרק העור והרוטב אשר שאלתי מאת אדוני זה ימים טרם נסמך מאתנו יעיין אותו ונשא ונתן יען תהיה פרידתנו מתוך דברי תורה ושלום כבוד תורתו יגדל כנפש המזומן למאמ' מעכ"ת הצעיר.

98. 36.14

    יוסף קארו

99. 37.1

    ישוב לשונות הרמב"ם בהלכות עדות נראים שסותרים זה את זה

100. 37.2

     ד אח לחכמה ומודע לבינה י"ה אודיעך איך הגיעתני כתבך והנני משיב לשאלתיך כאשר יורוני מן השמים על הספק הראשון שכתב הרמב"ם ז"ל בפ"ג מה' עדות שמן התורה אין חותכין שום דין על פי עדות שבשטר אלא שחכמי' תקנו לחתוך על פיו בדיני ממונות משום שלא תנעול דלת בפני לוין כו' ובפ' שביעי נר' מדבריו דמדאורייתא עדות שבשטר כשר בלא קיום אלא שחכמים הצריכו לו קיום וכתבת שמצאת הסתירה הזאת בעצמה מפ"ב דכתובות וריש גיטין לפ"ב דכתובות על משנת העדים שאמרו כתב ידינו הוא זה כו' דקושיא זו ראיה לשכמותך שהתוספות הרגישו קושיא אחת ולא תירצו בה דבר ומתוך כך תתחזק קושייתך שהרי בסוף פ"ב דכתובות אהא דואלו נאמנין להעיד בגדלן מה שראו בקטנן דכיון דקיום שטרות דרבנן הימנוה רבנן בדרבנן דמדאורייתא לא בעינן קיום דאמר ר"ל עדים החתומים על השטר כו' כתבו התוס' קיום שטרות כיון דמדאורייתא אפילו אין עדים שיכירו חתימת עדי השטר א"כ כל אדם יזייף כו' והכא אמר ר"י כגון שלוה מודה כו':

← Previous · Next → — showing 201–300 of 1,688

Leipzig, 1859. Via Sefaria (sefaria.org), Sefaria-Export. Version source: https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990020633920205171/NLI Licence: Public Domain. Source.