Avkat Rokhel

Sefaria · Responsa > Acharonim · 1,688 sections

13.6
ועוד דא"כ איכא למטעי דמותר לתקוע שלא בשעת התפלה והנה הביא הטור ההיא דמותר לתקוע כדי לקבץ העם ולא באופן אחר דהיינו כדי שירחם ה' דאסור וא"כ לפי' החכם י"ה קשיא מדיוקא לדיוקא עכ"ל שם בזה הענין ופי' קשיא מדיוקא לדיוקא הוא זה דלא הו"ל לטור לכתוב בתפילה דהשתא קשיא מדיוקא לדיוקא אמרת אין מתריעין בתפלה דבעי למימר בשעת תפלה הא בלי תפלה מתריעין אע"פי שאינו כדי לקבץ העם והדר כתב דמותר לתקוע כדי לקבץ העם כ' הא שלא לקבץ העם אסור אף על פי שאינו בשעת התפלה וא"כ ק' מדיוקא לדיוקא הרי שהקשתי בדרך טעם ופלפול לשבח מה שהקשה כ"ת עליו כדרך דהוי ליה לטור וקצר בלשונו: ועל מה שכתב כ"ת דפשיטא דמי שעשה מעצמו כקולת הרמב"ם בודאי לא מחינן בידיה הנה לע"ד נראה דאין זה פשוט דסד"א דלשוי עליו להחמיר להם אצטריך לרמוז בדרך בירור להרמב"ם דמסתבר כוותיה וא"כ לא מחינן ביד העושה כמותו אע"ג דלקולא אזיל ומ"מ אם יערער שום אדם על פירוש זה על לשון דמסתברא כהרמב"ם על זה כתבתי שם תכף וז"ל ולכל הפרושים אין זה עיקר לזה הפסק שהרי כתבתי בפסקי על זה וז"ל ולכל הפנים להתפלל על החולה בשבת אפי' מסוכן ביומו לא דהרמב"ם וכ"ש ר"ש לא התירו וכ"ש להתפלל על החולה שאינו מסוכן ביומו עכ"ל בפסקי בזה הענין ומ"מ אם מצאו כ"ת במקומות אחרים שדרך הטור לפרש ההלכה כרש"י ופוסק במקום אחר דלא כוותיה אם אין דרך אחרת לתרץ הענין נימא על כ"ת חזי מאי גברא רבה קא מסהיד עלוהי:
13.7
ואל תתמה כ"ת על אשר כתבתי אם אין דרך אחרת לתרץ הענין כי אין לי פנאי להראות לכ"ת בדין אחר שכתב הטור דחזר בו הרא"ש שפסק בפסקיו ובתשובותיו דברים הפכיים ואני תרצתי אותם וכן כתב הגאון מוהרי"ק ז"ל צרפתי בדין אחר שחזר בו הרא"ש ז"ל ואני תרצתי שם ג"כ דלא חזר בו ולא קשיא מדידיה וכל זה כתבתי בספר ברכת אברהם אשר חברתי כאשר ידע כ"ת אשר נתת מהודך עליו לחתום באופן שלא הייתי ראוי עם חתימת שאר חכמים ועל זה תרצתי להשתדל בכל אופן שיהיה גם בדברי הטור דלעיל לפרש דבריו דלא ליקשי מדידיה אדידיה:
13.8
וא"כ נבא אל התכלית דכיון דכתבנו לעיל דאפילו לשון שלום שאומר אדם לחבירו או לחולה בודאי הוא דרך תפילה אלא שאין איסור בלשון שלום לאומרו לחולה לפי שאין בזה שינוי מהמנהג מהבריא א"כ להזכיר לשון רפואה בתפלה לומר במי שבירך שהקב"ה ירפאהו רפואה שלימה נראה לי שהוא ממש כמו מצלאין שהוא אסור כמו שהארכתי על זה שם בפסקי שבשום מקום אין אומרי' מצלאין אלא על חולה שיש בו סכנה ובכמה מקומות אין אומרים מצלאין אפילו על חולה שיש בו סכנה כדכתבתי בפסקי וכ"ש דאפילו לפי דברי כ"ת איכא למיגזר הא אטו הא שמא יבא לעשות המי שבירך בפני החולה שהב"ה ישלח לו רפואה ויתעורר הצער והבכי כדכתבתי ג"כ בפסקי יותר באריכות:
13.9
ומ"ש כ"ת דהו"ל כאלו נסח המי שבירך כך הוא ודמי להא דאמרינן בירושלמי נסח הברכה כך הוא הנה במחילה מכ"ת לא שת לבו גם לזאת שכתבתי בפסקי וז"ל שם והנה לעיל כתבתי חלוקים דיש לחלק בין ברכת רפאנו בין בקשת רחמים על החולה בשבת ועתה מלבד החלוקים דלעיל חדשות אני מגיד כי ראיתי כתוב שאין לומר בברכת המזון בשבת הרחמן הוא יצילנו מעניות וכל אותן הרחמן שהם בקשת צרכינו ובקשתי על זה בספר הלקוטים הנקרא כלבו בסי' כ"ה ולא מצאתי אלא כיוצא בזה שכתב וז"ל ולא אמרו מתחיל בנחמה ומסיים בנחמה רק לומר שאומ' קדושת היום בין שתי נחמות ולסברא זו טעה הר"ז ז"ל ומביא ראיה מן הירושלמי שאמר אל ישאל אדם צרכיו בשבת ופריך והא אמרינן זונינו פרנסינו כלכלנו ומשני נסח הברכה כך היא ש"מ שאין משנין נסח הברכה אפילו בשבת עכ"ל:
13.10
וא"כ יש לדקדק מכאן דהוא הדין דאין לבקש רחמים בשבת לומר הרחמן יצילנו מעניות וכל אותן הרחמן הדומין לזה שאומרים אותם בחול דכיון דאינן ממטבע הברכה כמו זוננו פרנסנו כלכלנו אין לאומרן בשבת הלא תראה כי הרמב"ם ז"ל לא הביאה בנסח ברכת המזון ולא דמי אל אחינו ישראל הנתונין בשביה דהרחמן יצילנו מעניות וכה"ג כל אחד מתכוין לצורכו ואינו מטבע הברכה כדלעיל ועוד דיבא כל אחד להוסיף הרחמן לבקשת צורכו והא תימה א"כ למה אמרו בפ"ק דשבת כדלעיל דהמבקר את החולה בשבת לא יבקש עליו רחמים כדי שלא יצטער על צער החולה כדפירשו המפרשים דלעיל רק אומר לו שבת היא מלזעוק וכו' תיפוק ליה משום אל ישאל אדם צרכיו בשבת וכי תימא ההיא דאל ישאל אדם צרכיו ק"ק ועוד כו' ואולי יש לומר דטעמא דאל ישאל אדם צרכיו בשבת גם כן כדי שלא יצטער על חסרון צרכיו בשבת א"כ מה שפי' רש"י והר"ן ז"ל והנמשכים אליהם דהמבקר החולה בשבת לא יתפלל עליו כדי שלא יצטער המתפלל הוי כאילו פירשו דהיינו משום אל ישאל אדם צרכיו בשבת ממש דהיינו משום דמצטער אי נמי פירשו בה"ג לכלול דאי היה מתפלל על החולה בשעת שמבקרו בשבת היה בזה מוסיף צער או ג"כ בכי גם לחולה וא"כ נפקא מינה גם מזאת השיטה דברכת רפאנו וכל השמנ' עשרה ברכות אי לאו משום טרחא הוה אמרינן להו אפילו בשבתות וימים טובים משום דהוי להו מטבע ברכות ואין לשנות מטבע הברכה בשבת ג"כ כי ההיא דלעיל דאמרינן זוננו פרנסנו כלכלנו כו' אפילו בשבת משום דנסח הברכה כך הוא אבל לבקש רחמים על החולה והאבל בשבת או לשאול צרכיו לא שייך התם נסח הברכ' וע"ז נר' בבירו' דאין לעשות מי שבירך על החולה בשבת באופן שיתפלל עליו על רפואתו עכ"ל שם הרי דאין לדמות כלל ברכת מי שבירך על החולה בשבת דה' ישלח לו רפואה שלימה לההיא דירושלמי דזוננו פרנסנו נסח ומטבע הברכה שקבעו חכמים בברכת המזון כך היא וכה"ג בין יום השביעי לששת ימי המעשה דאמרינן ליה בהבדלה אע"ג דלא הוי ששת ימי המעשה מי"ט משום דנסח הברכה כך הוא וסדר הבדלות הוא מונה ולהאי דמי בקצת סדר מטבע זוננו פרנסנו דהוו מטב' אמצע הברכ' של בונה ירושלים ולא כן כלל המי שבירך שאינו ברכה כלל של הזכרת ה' ומלכות כסדר מאה ברכות וברכת הנהנין וברכות של שבח:
13.11
ועוד דלפי דברי כת"ר דיש לנו לומר דנסח דמי שבירך כך הוא לומר בחול שה' ישלח לו רפואה שלימה ועל זה אין לשנות המטבע של המי שבירך בשבת דדמי בקצת לההיא דירושלמי דזוננו פרנסנו א"כ למה אסרו במבקר החולה לומר שהשי"ת ישלח לו רפואה בשבת והלא נסח לשון הביקור כך הוא בחול ולמה נשנה בשבת ואי חיישינן לצער דחולה ניחוש במי שבירך לצער של המברך ולא רציתי להשיב כעת על דברים אחרים שכתב כ"ת שאינם עקריים בנדון זה וכ"ת הכריחני להשיב כאשר פה אל פה דיבר כ"ת למוביל דברי כ"ת דלעיל:
13.12
ואם הייתי יודע דמנהג הספרדים יצ"ו לעשות זה המי שבירך על החולה שאין בו סכנה שהקב"ה ירפאהו כו' דכתב כ"ת שראה כ"ת זה המנהג במקומות רבים לא הייתי מפרסם הפסק אשר עשיתי למנוע ביד המברך מי שבירך כו' על רפאות החולה שאין בו סכנה ולא הייתי מראה הפסק כי אם בין הצרפתים והאשכנזים י"ה משום כבוד הספרדים יצ"ו כי הייתי מרביץ תורה בקוצר השגתי בכמה מקומו' בין הספרדים י"ה וספר ברכת אברהם ביניה' חברתיו וארז"ל בירא דשתית ביה מייא לא תשדי ביה קלא והם המחזיקים הבעלי תורה בתפארת ומעלה יותר משאר לשונות בגילה ועתה גם זו לטובה כי זכינו אל יגדיל תורה ויאדיר אתפלל אל במרום ה' אדיר יאדיר כ"ת וחסידותיך בתורה ובבנים עושר וכבוד וירבה גדול מעלת חכמתך בתלמידים כנפשך שובעך וכחפץ מוכן לעבוד בלב אמיץ כמו ל"ב אריי"ה לחשבון שמי אברהם היו יהיה ן' החכם השלם החסיד העניו מאד כמוהר"ר שלמה טריויש צרפתי ז"ל הכותב בנחיצה ביום א' יום ב' י"ט לחדש תמוז שנת יענך ה' ביום צר"ה יהי רצון שתתהפך האבל אל אכול בשמחה לחמך ושתה בלב טוב יינך כי כבר רצה אלדים את מעשך מחזיק כ"ת כמו נופך ספיר ויהלום בפרשת הנני נותן לו את בריתי שלום:
14.1
(תשובתי על תשובת הרב הנזכר לעיל)
14.2
החכם השלם מאד נעלה גבירי יצ"ו אחרי דרישת השלום תשובתך הרמתה קבלתי ואשתומם אל המראה כי ראיתי אלהים עולים בתרועה וקול כגבור ערוך מלחמה לא ידעתי על מה ועל מה כי נצוצי ברקי להבות אמרותיך כברק ירוצצון וטועמים טעמן וספיר גלילי אצבעותך נוטפות מר עובר אכן סעיפי ישיאוני לקבל תוכחות יסוריך מאהבה כאשר עלי חובה כי חכמה יש כאן וזקנה יש כאן ולכן אשים מחסום לפי מלהשיב על דברי תוכחות בלי עון:
14.3
ומאשר הגדיל עלי כת"ר תרעומ' לקיצור תשובתי ופלפלת עלי שהיה נראה שהייתי רוצה להאריך ולבסוף קצרתי ולכן שפט כ"ת שמסתמא כתבתי והלכתי בדרך ארוכה וקצרה ושלחתי הקצרה והנחתי בידי הארוכה ושכן הוגד לכ"ת שעשיתי בפסק התר עגונא חי האמת איני יודע לדברי' ההם ואיני יודע למה יחשב או יאמן על שום אדם כדבר הזה כי אינו מפועל השכל כי מה בצע שיטרח האדם ויטמנהו ויצפנהו ונמצא טורחו ופועלו ללא תכלית מאפס ותוהו יחשב לו והסיבה שלא הארכתי היא גלוייה ומפורסמת כי כונת כ"ת היתה ברוב ענוותנותו לצוות עלי לגלות דעתי הקצרה בדין ההוא ובמה שכתבתי היה די לתכלית הזה ומלבד כי אין לי פנאי בסבת למוד החברים יצ"ו בבקר ובערב וקביעות למוד לעצמי כי עתותי ורגעי ספורים יום ליום ולילה ללילה ואיני יכול להתעסק בדבר אחר כי אם כמתעגב:
14.4
ולעניין דברי מר בדין זה אל יאשימני כת"ר אם לא אעתיק כל לשון כ"ת כי אם ראש הלשון וסופו כי אני סומך על ההעתק שביד מר ששלחת לי הוא ביד כ"ת ומה בצע לכפול הדברים הכתובים לפנינו והנה מה שאמר מר ז"ל דודאי פשיטא כי הפורס שלום לחבירו ואומר לו שלום עליך הוי תפלה כמו המקום יפקדינך לשלום כו' וא"כ האי דפי' רש"י על רבי אלעזר דאמר המקום יפקדינך לשלום וידכרינך לשלום דלא לעניין שבת נקט כו' עד כי הארכתי בזה עוד עכ"ל כ"ת לא ידענא ממאי מתמיה מר דאפי' אם תמצי לומר דכדברי כ"ת כן הוא מאחר דמאי דחשד מר מינן לא הוה אלא לגלויי דעתא לא הו"ל לכתוב כדרך מתווכך רק בדרך מגלה דעתו כי אין מוטל עליו להודיע דעתו בין שהדברים ההם נזכרו בדברי המבקש ממנו לגלות דעתו בין שלא נזכרו כי המעיין יבחין אם הם דברים אחרים אם לאו ועוד דלפי האמת יש חילוף בין מה שכתב כ"ת למה שכתבתי כי כת"ר כתבו בדרך ולפי זה אתי נמי שפיר כו' ואני כל בנין הבנת לשון רש"י בניתי עליו לפי דרכי ואפי' אם לא היה חילוף זה אלא מעט מזער היה כדאי לכותבו בלשון חידוש כ"ש שהחילוף זה רב הוא כי לפי דרכי לא נתחוור לומר דמה שאמר רש"י הא לא לעניין שבת נקט היינו משום דפשיטא ליה לרש"י דמותר למבקר החולה בשבת לברכו בשלום כו' כדכתב מר ואע"פי שדחיתי מה שהקשתי על זה מ"מ הקשתי למה איחר רש"י לכתוב זה דלאו לענין שבת נקט לה אחרי שכ"ת זמנין אמר לה כו' עד כך נראה לי לפרש דברי רש"י עכ"ל שם ומה ענין כל דברי ודקדוק אלא לענין פירוש כ"ת שתפסה עיקר והבנת דברי רש"י ואני בורח ממנו ואם נזכר בדברי כ"ת דקאמר זמנין אמר לענין תפלה בלשון ארמי קאמר לא לענין פי' דברי הגמ' כתב מר כן ולא לענין הבנת לשון רש"י כי פירש מר הבנתו בדרך אחרת וא"כ חדוש משמיענו הדוחה אותו פירוש ומפרש דברי רש"י בענין אחר שלא נזכר לענין פירוש הבנת דברי רש"י כלל אף אם נזכר לענין פירוש הגמ' כ"ש אחר שחדשתי אותם דקדוקים שדקדקתי בדברי רש"י המורים באצבע לע"ד על מה שפרשתי דבר חדש הוא בודאי ואם לא נכתב ראוי ליכתב בדרך חידוש:
14.5
כתב עוד כ"ת וז"ל עוד כתב כת"ר וז"ל ומאי דק' בדברי הטור כו' עד דהוה ליה לטור לקצר בלשונו כי אין תמהני על כ"ת בזה מפני שהוא דבר ברור שאין ענין דברי כ"ת ודבר שוה שכ"ת הקשה עליו בתחלה בלשון אין מתריעין בתפילה לא משמע דתקיעה בשעת תפילה קאמר עכ"ל ואני אומר שזו אינה קושיא ושפיר איכא למימר דבתפילה היינו בשעת התפילה ומה שאני מקשה עליו אינו מתיבת בתפלה לבדה אלא גם מתיבת ובתחנה הסמוכה לה דאם כדבריו לימא בתפילה לחוד ואז הוה אפשר לפרושי דבשעת התפילה קאמר ומדנקט בחדא תיבת ובתחנה משמע ודאי דאתפילה ותחנה גופייהו קאי אין מתריעין לומר דאין מתפללין ומתחננין וזה מבואר במה שכתבתי קשיא לי על דבריו דא"כ למה ליה לטור לכתוב בתפילה ובתחנה:
14.6
ומה שהקשה עוד כת"ר עליו דא"כ איכא למטעי דמותר לתקוע שלא בשעת תפילה כו' וא"כ קשיא מדיוקא לדיוקא כו' אומר אני דלא קשיא מידי דליכא למטעי בהכי כלל דפשיטא דאין דרך לתקוע ללא צורך אלא או להתפלל או לקבץ העם וזולת לצורך אחר משני דברים אלו לא יעלה על דעת לתקוע כלל אבל אני הקשיתי עליו דלא הו"ל להזכיר דאין תוקעין בתפילה לימא דאין תוקעין אלא להשמי' קול שיבואו לעזרה וממילא הוה משמע דאין מתריעין בשעת התפילה אלא ודאי דאתא למימר דאין מתפללין ואין מתחננין דהשתא אי הוה שתיק מבתפילה ומבתחנה לא הוה שמעינן הכי וזה מבואר בסוף דברי שכתבתי במה שהקשתי על דבר החכם ההוא וז"ל הכי הוה ליה למימר ואפילו על אלו אין מתריעין אלא להשמיע קול שיבואו לעזרה עכ"ל ומה ענין קושיא זו לקושית כת"ר עד שכתבת וז"ל הרי שהקשתי בדרך טעם ופלפול לשבח מה שהקשה כ"ת בדרך דהו"ל לטור לקצר בלשונו עכ"ל כ"ת:
14.7
ואם היה כ"ת משגיח בדברי בעין יפה היה רואה שאע"פי שהם קצרות כוללות הרבה והם חדשות ממש ועמד טעמם בם לשבח ומ"ש כ"ת עוד וז"ל ועל מ"ש כ"ת דפשיטא כו' עד אע"ג דלקולא אזיל עדיין קשה שאין טבע הלשון לומר דמסתבר כוותיה על מי שאין עושין מעשה לכתחילה כדבריו ועוד דלפי דברי כ"ת בכל מקום שמביא (בס' הרב כתב ר' בית ולא משמע ביה הבנה ואני תקנתי וכתבתי במקום ר' בית כתבתי הב') הב' סברות הוה להו ללמדנו ואין מוחין ביד העושין כדברי המקל או תפשוט מהכא דלעול' מוחין ביד העוש' כדברי המיקל עד שיפרוט דמסתברא כוותיה כעין שפרט כאן שאין עושין כמותו לכתחילה: ומ"ש כת"ר ומ"מ אם יעמוד שום אדם על פירושי זה על לשון דמסתברא כהרמב"ם כו' עד בזה הענין עכ"ל כ"ת אין זה מוציא ידי חובתו דמ"מ אחר שהביא כ"ת סברת הטור דפסקו זה הוא דבר שראוי לשית לב אליו יותר מעל כל דברי הפסקי: ומ"ש עוד כ"ת ז"ל אם מצא כ"ת במקומות אחרים כו' עד קא מסהיד עלויה מ"ש וכן מצאתי מקצת מקומות הטור שדרכו לעשות כן לא למה שמפרש במקום א' והלכה כדברי רש"י ובמקום אחר פוסק הלכה דלא כוותיה קאי אלא למה שכותב במקום אחר ענין אחר ואינו מבאר כל צורכו וסומך על מה שאמר במקום אחר וזה נמצא בו בקצת מקומות כעת אזכיר שנים מהם הא' בטור א"ח סי' קע"ג המתחיל לכתוב דיני אכילת בשר וגבינה והשמיט קצתם לפי שסמך על מה שכתב בטור יורה דעה סי' פ"ט ושם בטור יורה דעה חזר וכפל קצת דינים שכתב בטור א"ח סי' קע"ד והשמיט קצתם השני בא"ח סי' של"ה כתב ואפי' ספק אי נולד לשבעה או לשמ' ולא גמרו שעריו וצפרניו מלין אותו בשבת דאי האי הוא שפיר מהיל ליה ואי כו' בשר בעלמא כו' ודבריו הם שם כחלום בלא פתרון כי הם הפך פסק הרא"ש ופסק הרמב"ם אלא שסמך על מה שכתב בטור יורה דעה סי' רס"ו על דברי הרמב"ם נראה דאפילו לא גמרו שעריו וצפרניו שרי ממה נפשך אי שפיר מהיל כו' ועל דבר הרא"ש כתב ואיני מבין דבריו דודאי מלין אותו ממה נפשך כדפרישית עם היות שיש לי בו דקדוקי דברים אין זה מקומם ומ"ש כ"ת שהטור כתב שחזר בו הרא"ש שפסק בפסקיו ובתשובותיו דברים הפכים ואני תרצתי אותם ע"כ כמדומה לי שעל מה שאמר בח"מ סי' ע' כ"ת אומר שהזכירו מוהרר"י קולון ז"ל בשם טור חשן המשפט אצל דין אחר שכתב הוא ז"ל שחזר בו הרא"ש ואם זו היא זה ימים רבים כתבתי בה דעתי הקלושה בקצרה: ומ"ש כ"ת וא"כ נבא אל התכלית כו' עד בפסקי עכ"ל כ"ת איני יודע מה מלמדנו לחזור ולשנות מ"ש בפסק הראשון ומ"ש כ"ת וכ"ש דאפי' לדברי כ"ת איכא למיגזר כו' איכא למימר דכיון דאין דרך העולם לומר מי שבירך אלא בבית הכנסת ולא בפני החולה ליכא למגזר משו' מלתא דלא שכיח ועוד דלפי מה שכתבתי אפי' כשאומרו לפני החולה אינו מעורר בכי שהרי כתבתי וזה לשוני אכן לנדון שלפנינו כו' עד בשכר המצוה הזאת עכ"ל ולפי זה אפי' בפני החולה עצמו מות' לומר המי שבירך שאינו מעורר בכי כלל:
14.8
ומה שאמר עוד כת"ר וז"ל ומ"ש כ"ת דהוה ליה כאילו נסח המי שבירך כך הוא כו' וברכות של שבח איני יודע למה האריך מר לחזור ולכפול הכתוב בפסק הראשון שכבר פשוט הוא שלא באתי לומר שהוא דומה ממש להא דאמרינן בירושלמי נסח הברכה כך היא אלא לומר שהוא דומה במקצת וכת"ר בעצמו כתב כן אחר כך שלדברי דמי לקצת לההיא דירושלמי:
14.9
ומ"ש מר עוד וז"ל ועוד דלפירוש דברי כ"ת יש לנו לומר דנוסח המי שבירך כך הוא כו' עד ניחוש במי שבירך לצער את המברך עכ"ל כ"ת איני יודע היכן ראה מר בדברי שהמי שבירך עיקרו בחול לומר שהשי"ת ישלח לו רפואה ועל זה אין לשנות בשבת שזה דבר שלא נמצא בדברי כלל כי לא כתבתי רק שהמי שבירך נסח קבוע לאומרו לכל מתנדב תרומת ה' כו' ואדרבא אני אומר שהמי שבירך בקבע הוא עיקר קביעותו יותר מבחול שהרי בשבת איכא עולים טובא ולכלם מברכים דברוב המקומות כל העולה בשבת מתנדב ומברכין אותו ועוד שכל הנדבות הצריכות לצרכי צבור ועניים ופדיון שבויים מתנדבים אותם בשבת ומברכים למתנדבים וכיון שלא באתי ללמוד שבת מחול כדקא סלקא דעתיה דמר אזלא ליה ג"כ קושיא זו את זה כתבתי בטורח מיעוט הפנאי רק למלאת רצון כ"ת רצון שמים ואם קצרתי עמך הסליחה נאם הצעיר יוסף בכמוהר"ר אפרים קארו זצלה"ה
15.1
על ענין נשיאות כפים
15.2
יען ראיתי מחלוקת בענין נשיאת כפים האיך יחזור פניו הכהן מן ההיכל אל העם ומן העם אל ההיכל, על לשון הגמרא כל פניות שאתה פונה כו'. יש אומרים שפונה אל ימינו ובשמאלו הולך וסובב ע"כ וחוזר פניו אל העם וכן כשחוזר פניו מן העם אל ההיכל בצד שמאלו הולך וימינו עומד במקומו ופונה אליו על דרך שכותבים מי שאינם בני ברית, ומביאין ראיה מדין נר חנוכה שכתב הרמ"ה ז"ל שצריך להתחיל ולהדליק בנר שהוא כנגד צד שמאלו ופונה אל דרך ימין משום כל פניות.
15.3
ויש אומרים להפך שפונה אל הימין להלוך בצד ימינו והשמאל ימשך אחריו כעבד אחר אדונו כדרך שאנו בני ברית כותבים. ודעתי נוטה לזה הדעת לכן ראיתי להביא ראיה מפירוש רש"י ז"ל שפירש כן בגמרא בכמה מקומות, בזבחים פרק איזהו מקומן במשנה עלה בכבש ופנה לסובב ובא לו לקרן דרומת מזרחית מזרחית צפונית כו' פירש רש"י ובא לו לקרן דרומית מזרחית שבה הוא פוגע ראשונה כדקיימא לן לקמן כל פניות שאתה פונה יהיו דרך ימין והכבש בדרום וכשעולה בו הוא פניו למזרח מן הדרום למזרח וממזרח לצפון ומצפון למערב דהיינו דרך ימין.
15.4
ובפרק קדשי קדשים גרסינן בגמרא תנן התם כבש היה לדרומה כו' מנה"מ כו' ותנא מייתי לה מהכא דתניא רבי יהודה אומר ומעלותיהו פונה קדים כל פניו תשאתה פונה כו'. ופרש"י ז"ל שתמיד כבש מעלותיו ברוח הראויה לפנות הימנה למזרח, ותהא אותה הפניה לימין, ואין לך רוח ראויה לכך אלא דרום וכשאתה מקיף שום דבר ופניך אליו ואתה סובבו מצפון למערב לימינך אתה הולך למזרח, עכ"ל.
15.5
ובפרק הנזכר שנינו במשנה כל העולין למזבח עולין דרך ימין ומקיפין דרך שמאל. ופרש"י ז"ל ויורדין במערבו של כבש שהוא לעולין במזרח בעלייתן.
15.6
ובשבועות פרק ידיעות הטומאה גבי משנה דאין מוסיפין על העיר כו' אלא כו' ובשתי תודות כו' ובגמרא תנא שתי תודות שאמרו בלחמן כו' מנה"מ אמר רב חסדא דאמר קרא ואעמידה שתי תודות גדולות ותהלוכות לימין ממעל לחומה. ופרש"י ותהלוכות לימין מעל החומה להקיף את העיר בתהלוכו שהלוכו דרך ימין כשפניהם לחלל העיר הלכו תמיד לצד ימינם עד שיקיפו את כולה, עכ"ל. הנה ברור עם הישר הולך שהימין הוא ההולך והסובב תחלה אל דבר שהוא רוצה להקיף והשמאל נמשך אחריו.
15.7
וכן פירש הוא ז"ל בפ"ק דפסחים על זה הלשון דכל הפניות כו', ע"ש. וכן פירש הרב רבינו איסרלאן ז"ל בספרו תרומת הדשן שאלה צ"ח בענין הקפת הבימה עם הארבע מינים שבלולב, כל הפניות שאתה פונה לא יהיו אלא דרך ימין, ודרום הוא לצד ימין כל הפונה למזרח, יע"ש:
15.8
ועתה בכל זה הענין שאמרנו שהוא מבואר מעצמו דין הרמ"ה ז"ל לפי דעתי אינו חולק כלל לזה הענין, יען כי יש הפרש והבדל גדול בין כשאדם רוצה להקיף דבר או להפנות פניו פעם אחת אל רוח זה ופעם אל רוח זה, בין כשאינו רוצה להקיף ולפנות לשום רוח רק תמיד עומד נגד אחד. כי כשהוא רוצה להקיף או לפנות כמו שאמרנו אז צריך לפנות אל הימין להלוך בצד ימין תחלה משום כל הפניות כו', כי הקפת המזבח ובהקפת החומה ובהקפת הבימה עם הלולה ובנשיאות כפים שפעם אחת מקיף סובב פניו מההיכל אל העם ופעם מהעם אל ההיכל, שאז צריך שיהיה הקפתו מצד ימין אל השמאל. אך כשאינו רוצה להקיף דבר רק עומד תמיד נגד רוח אחד כנר חנוכה וכוונתו לפנות מאותו רוח לבד ואותה פנייה צריך להפנות מראשן של נרות לסופן של נרות אז צריך בהכרח להתחיל מנר של צד שמאלו כדי להפנות אל הימין משום כל הפניות.
15.9
וכ"ז לדין הרב ז"ל כי כל העולם ברוב המקומות נוהגין להתחיל מהימין, והפירוש הראשון הוא האמת שכך מוכח לשון אתה פונה אל הימין:
15.10
ע"כ מצאתי בתשובת הרב ולא עוד
16.1
מה שנותנים בארץ ישראל פרוטה בעד המתנות ומוכר אותם לזרים אם בטוב עושים
16.2
שאלה על מה שנהגו בקצת מקומות בא"י איש אשר ישחט שור או כשב או עז מוכרו לזרים במתנותיו ואח"כ נותן לכהן פרוטה בעד המתנות והכהן לוקח ומתרצה האם קיים בכך מצות מתנות כהונה דמה לי הן מה לי דמיהן או לא ואם תמצי לומר דלא קיים אם נתן הפרוטה קודם שימכור המתנות לזרים ונתרצה הכהן בכך אם יצא בזה ידי חובתו ויורצה למכור המתנות לאחרים או לאוכלם או לא:
16.3
תשובה אם הראשונים מלאכים אנו אנשים ואם הראשוני' אנשים אנו חמורי' ולא כחמורתו של רבי פינחס יאיר מ"מ מקום הניחו לנו להתגדר וכ"ת מונח לכל הרוצה לזכות בו כי ישרים דרכי ה' וצדיקים ילכו בם:
16.4
גרסינן בפרק הזרוע והלחיים ומייתי לה הרמב"ם בפ' ט' מהלכות בכורים מקום שאין שם כהן מעלה אותם בדמים לאוכלם מפני הפסד כהן דוק מינה טעמא דאין שם כהן משום הכי מעלה אותם בדמים הא יש שם כהן הן ולא דמיהן ודוקא מעלה אותם בדמים כלומר לשום אותם בשיווים דלשון מעלה אותם בדמים בכל דוכתא הכי משמע ורש"י ז"ל כתב שם את דמי המתנות משמע דשומא מעולא בעי אבל פחות מכאן איכא גזל ודוקא נמי לשום אותם תחל' ואחר כך אוכלן אבל לאכול אותם ואח"כ לשום אותם בדמים לא וכמו שדקדק הראב"ד לשון מגעילן ומטבילן מלבנן ומטבילן א"כ בנ"ד דאיכא כהני במתא לית דין ולית דיין שלא קיים מצות מתנות כהונה עד שיתן הן ולא דמיהן אפי' שיתן שיווין כ"ש בנ"ד שכפי הנראה אינו נותן אחד מעשרה בשיווים ואם כן אפילו יתנו הפרוטה לכהן קודם מכירת המתנו' או אפי' שיוויים כיון דלא אתו ליד כהן לא נתקיימה מצות ונתן דהן ולא דמיהן ואפי' כשאין כהן בעיר היה אפשר לומר שיוציא המתנות ויניחם אפי' יפסידו אם לא מפני הפסד כהן והיינו דמסיים וקאמר מפני הפסד כהן וא"כ איך אנו לא נחוש להפסד הכהן ונתקן לתת פרוטה בדבר השוה בכפלי כפליי' ולהפסיד מתנותיו בידים:
16.5
ואין לדחות דמאי דקאמר אם אין שם כהן דלרבותא נקטיה דלא מיבעייא כשיש שם כהן דצריך לתת הן או דמיהן אלא אפי' אין שם כהן סד"א שנפטור אותו לגמרי קמ"ל דמעלה אותם בדמים חדא דלישנא לא משמע הכי ועוד דא"כ לא הוה ליה לאסוקי עלה מפני הפסד כהן דמשמע שבא לתת טעם למה יועילו הדמים במקום המתנות ולא נאמר שיוציא מתנות עצמן ואם יפסידו קודם בא כהן יפסידו ומשני מפני הפסד כהן אלמא משמע דאל"כ הייתי אומר הן ולא דמיהן דאי עיקר חדושו הוי לאשמועינן דאינו נפטר לגמרי לא שייך עלה לאסוקי מפני הפסד כהן וטעמא הוי משום דנתינה כתיבה בהו א"כ על כרחך לומר דלישנא דאין שם כהן בדוקא נקטיה שאם יש כהן בעיר ודאי דהן ולא דמיהן אפילו יתן שיוויים:
16.6
תו גרסי' בפרק הנז' אמר רב יוסף האי כהנא דאית ליה צורבא מרבנן בשיביבותיה דדחיקא ליה ליזכי ליה מתנתא ואע"ג דלא אתו לידי' במכירי כהונה ולויה ע"כ מוכח מהכא דטעמא דהוי צורב' מרבנן דדחיקא ליה שעתא וטעמא דהוי מכירי כהונה ולויה הא לאו הכי בעינן דאתו לידי כהן ואי לא לא מצי מזכה ליה דבעינן ונתן לכהן וליכא אלא דבמכירי כהונה משום שנשחטה הבהמה הרי המתנות כאילו אתו לידיה ומשו' דוחקא דצורבא מרבנן סמכו על זה ואפ"ה דוקא כשמוציא אותם הטבח מתחת ידו ונותן אותם לאחר דהיינו צורבא מרבנן דדחיקא ליה דאז ישראל זה במקום כהן עומד וקרינן בה ונתן לכהן כיון שהטבח נותן וצורבא מרבנן מכח הכהן הוא זוכה אבל לישאר ביד הטבח אפילו הוי צורבא מרבנן ודחיקא ליה ואפי' אם הכהן מתרצה בכך אין לנו ואין לחלק ולומר דשאני התם דקא מזכי ליה בחנם אבל היכא דנותן פרוטה פרוטה זו במקום מתנות עומדת ואע"ג דלא דחיקא ליה שעתא ולא הוי מכירי כהונה יועיל הא ליתא דכיון דדבר ידוע הוא דפרוטה זו אינה אחד מעשרה בשיוויים א"כ יכול למחול השאר ודאי שיכול למחול גם הפרוטה דמה לי מקצתם מה לי סולם ועוד דאם איתא דנתינת פרוטה יועיל ישמיענו רב יוסף תקנה לו שמועיל אפי' דלא הוי מכירי כהונה ולויה דבנתינת פרוטה יכול לזכות במתנות וכיון שהוא בא לתת תקנה למאן דדחיקא ליה שעתא לא היה לו לשתוק מתקנת זו שהיא יותר מצויה ויותר קרובה ולא יצטרך למכירי כהונה ולויה דאפשר דלא שכיח:
16.7
הנה הוכחנו מכאן פשוט וברור שאפי' יתרצה הכהן לקחת פרוטה או שתי פרוטות במתנות אין מועיל כלום אלא היכא דאתו לידיה ואפי' יתן שיווים נראה שאינו מועיל כלום ואם היה יכול למוכרם אע"ג דלא אתי לידי' גם במתנות היה יכול לנותנם דמה לי מכר מה לי מתנה וכן נראה גם מלשון הרמב"ם ז"ל אם רצה הכהן למכור המתנות או ליתנם במתנה כו' מוכח בהדייא שהן שוין דאם איתא דיכול למוכר' אע"ג דלא אתו לידי' ואינו יכול לנותנם במתנה אלא איכא דאתו לידיה לא הוה ליה לערובינהו ומתנינהו אלא הוה ליה לפלוגי בינייהו כיון דלא שוו בדינייהו:
16.8
תו גרסינן בפרק הנז' רבה ורב ספרא איקלעו לבי מר יוחנא בריה דרב חנא בר אבא ואמרי לה לבי מר יוחנא בריה דרב חנא בר ביזנא אכל להו עגלא תליתאה אמר ליה רבה לשמעיה פי' לשמשו של בעל הבית זכי לי מתנותיך דבעינא למיכל לישנא בחרדלא רבה אכל רב ספרא לא אכל ופרש"י ז"ל רבה אכל אע"ג דלא מטא לידיה דכהן סמך אדרב יוסף דלעיל רב ספרא לא אכל דלא מטא לידיה דשמשא איקרוייה לרב ספרא מעדה בגד ביום קרה כו' ואסיקנא דכוליה היא רבה איקריו' הכי דלא אמרה רב יוסף אלא היכא דלא אפשר ליה ודוקא באחר אבל שמעיה בעל כרחיה מזכי ליה ואי איתא דבנתינת טבח פרוטה דמועיל למה לא נתן רב ספרא פרוטה דמועיל אע"ג דאפשר ליה ויאכל לשון בחרדל ולא יטיל קנאה בסעודה אלא ודאי מוכרח דמאן דאפשר ליה אין תקנה אלא שיביאו לידי כהן ולכך רב ספרא לא אכל לפי שלא באו לידי כהן כדפרש"י ז"ל כ"ש דאם איתא דבנתינת פרוטה יועיל והוא הדבר שאין הדעת טועה בו לומר שהוא שיווי לכל המתנות אלא שמוחל השאר מה לי מחילת קצתם מה לי מחילת כולן מה לי מכר מה לי מתנה וזה ברור:
16.9
תו גרסי' בפרק הנז' המשתתף עמהן צריך לרשום ואפי' עם הגוי ורמינהי היא כו' ואסיקנא דיהיב גוי אכספתא אבל כהן אמרי' הימוניה הימיה פי' ויבואו לומר שלא נתן מתנות וכיון שרואים שמוכרם אומרים שגזלו ואם איתא דאין צריך לתת מתנות עצמן למה יאמרו שגזלם אדרבא יתלו שנתן פרוטה או דמיהן לכהן דאחזוקי אינשי בגזלני לא מחזקינן אלא היכא דמוכח אלא ודאי מוכח בהדיא שצריך להפריש המתנות ולתיתם לכהן עכ"פ אם לא שנאמר שאין להתיר אלא כשיבואו לתלות בדבר שהוא כן וכמ"ש הר"ם במסכת שבת דכד מעיינת תשכח בהדיא דלא דמי:
16.10
תו גרסי' בסו' פרק ראשית הגז אמר רבא האי תנא הוא דתנן אמר לו מכור לי בני מעי של פרה זו והיה בהן מתנות נותנן לכהן ואינו מנכה לו מן הדמים לקח ממנו במשקל נותנן לכהן ומנכה לו מן הדמים אלמ' מתנות דכהן לא מזבין איניש כו' פי' נותן לוקח לכהן ואין הטבח מנכה לו כלום לפי שלא מכר לו המתנות מסתמא לקח ממנו במשקל דהשתא ודאי זבין ליה מנכה לו מן הדמים שמשנשחטה זכו הכהנים במתנותיהם והדין על הטבח גם הרא"ש כתב עלה וז"ל ולא דמי ללוקח מתנות במשקל דהוי כמו פירש שהרי שקל לו חלקו של כהן ואפ"ה נותנן לכהן דהתם משנשחטה הבהמה זכו הכהנים במתנותיהם ואין מכירתו בהם כלום אבל בראשית הגז כו' הא קמן בהדיא דאי אפשר בשום אופן להפטר מן המתנות בדמים ולכך מסיק מתנות כהונה או שאכלן פטור מן התשלומים דהן ולא דמיהן:
16.11
תו גרסי' במסכת גיטין פ' כל הגט המלוה מעות את הכהן ואת הלוי ואת העני להיות מפריש עליהן בחלקן מפריש עליהן בחזקת שהם קיימים ופריך בגמ' כו' ואע"ג דלא אתו לידיה ופרש"י בתמיה אע"פ שאינו נותן לכהן ויחזירם לו קתני מתני' דיפריש עליהן וכיון דלא מטו לידיה מאן זכי לה להאי כהן הך תרומה שיקבלנה זה בחובו והיאך יצא ידי נתינה ומשני רב במכירי כהונה ולויה כלומר כיון דמילתא דפשיטא היא דלידהו יהיב ליהו דאינו רגיל לתת תרומות ומעשרות אלא לכהן זה אסחו שאר כהני דעתייהו והוי כמאן דמטו לידייהו דכהני ושמואל משני שמזכה להן על ידי אחר פי' כשהוא מפריש מוסר מעשרות ביד אוהבו ואומר זכה במעשר זה לפלוני לוי והוה ליה כמאן דמטא לידיה והחזירן לו:
16.12
הא קמן בהדייא שאע"פ שהכהן מתרצה לקחת דמים תמורת המתנות לאו כל כמיניה עד דאתו לידיה ויחזיר אותם לו אם לא במכרי כהונה או במזכה ע"י אחר וזו ראייה גמורה אין דרך לנטות ימין ושמאל ואע"ג דעולא משני רבי יוסי היא דאמר עשו את שאינו זוכה כזוכה לא קי"ל כוותיה אלא כרב ושמואל וכן פסק ל הרמב"ם פרק ז' מהלכות מעשר וכרבנן דפליגי עליה דרבי יוסי כל שכן דעשו מפני תקנה אבל לקלקל לא עשו ואין לומר דכיון שכבר נהגו בכך ומתרצים בכך כבר מחלו ודמייא לההיא דאמרינן הקיבה להביא חלב שעל גבי הקיבה ואפי"ה אמר רבי יהושע כהנים נהגו בו עין יפה ונתנוהו לבעלים הא ליתא דחלב שעל גבי הקיבה שאני דאתי מרבויי ומקיים מצות ונתן במאי דכתוב בהדייא ותו דחלב שעל גבי הקיבה אנן סהדי דמחלי בעין יפה כיון שהוא דבר מועט וניתן למחילה ומאן דלא מחיל הוי עין רעה והיינו לישנא דנקט נהגו בו עין יפה וכולהו כהני' מחלי כלו' נהגו בו עין יפה אבל למחול כל המתנות או רובם אין לנו ואפילו יתן דמי כולם היכא דאיכא כהני במתא צריך לקיים מצות נתינה כדכתיבנא דיש מי שרוצה בהן ולא בדמיהן גדולה מזו אמרו בעובדא דרבה ורב ספרא כי אמרי אני אנא כאחר אבל שמעיה בעל כרחיה מזכה פי' כיון שהוא נתארח בבית בעל הבית שמא בעל כרחו הוא מזכה לו המתנות מפני כבוד בעל הבית הרי לך ראיה ברורה שאפי' שברצון שלם זכה לרבה במתנות כיון דאפשר שהוא בעל כרחו כלומר מפני כבוד בעל הבית אינה מועילה זכייתו כ"ש בנ"ד שבעל כרחם הם מוחלים כי אם לא יתרצו באותה פרוטה לא יתנו לו דבר דממון שאין לו תובעים הוא וירא שמא יקדמנו אחר כל שכן אם מנהג זה נתקן על ידי חכם שבעיר דודאי אנוס הוא וצועק ואינו נענה:
16.13
ועוד יש טעם אחר לבטל מנהג זה מדאמרינן בגמרא דצריך לתת כדי נתינה ולכך לא יתן חצי זרוע לא' אלא בשור הגדול ואיך אנו ננהוג לתת על כל המתנות דבר שאין בו כדי נתינה אלא ודאי וברור שצריך שיבואו המתנות לידו של כהן ואז יעשה הכהן מה שירצה למוכרם או לתתם למי שירצה דמתנות אלו אין בהם קדושה אבל למוכרם קודם שיבואו לידו אינה מכירה אפי' ימכור אותם בשיוויים דאימת קנה האי כהן שיוכל למוכרם לישראל ונמצא דבר שאינו שלו כ"ש למוכרם פחות משיוויים בכדי שאין הדעת טועה דודאי נראה כחוכא ואטלולא. עוד אני אומר שיש איסור אחר במנהג זה דהוי ככהן דמסייע בבית הגרנות ובבית המטבחיים שעליהן הכתוב אומר שחתם ברית הלוי ואומר ואת קדשי בני ישראל לא תחללו ולא תמותו דהאי נמי כיון דמוכר לו דבר השוה עשר בשנים מוכח דמוזיל גביה כדי שיתן לו שאר מתנותיו ודמי לההיא דאמרינן בבכורות פ' עד כמה אם אמר לו הכהן בתוך הזמן תנהו לי הרי זה לא יתן לו ואמרינן בגמ' מ"ט אמר רב ששת מפני שהוא ככהן המסייע בבית הגרנות הא קמן דמפני שעושה הכהן טובת הנאה לישראל שלוקח הבכור קודם זמנו נקרא כהן המסייע בבית הגרנות. וגרסינן תו התם ישראל שהפריש תרומה מבניו ומצאו ישראל אחד ואמר לו הילך סלע זה ותנהו לבן בתי כהן מותר ואם היה כהן לכהן אסור פי' רש"י אם היה כהן נותן סלע כדי שיתנו לכהן אחר קרובו אסור כיון דלדידיה חזייא הוי ככהן המסייע בבית הגרנות א"כ בנ"ד נמי הוי ככהן המסיי' בבית הגרנות:
16.14
תו איכא טעמא לאיסורא במנהג זה דאתו לזלזולי במתנות כהונה וכההיא דאמרינן בבכורות בפרק הנז' ותנא מאי טעמא לא קאמר מתנות כהונה אמר לך תרומה היא דקדושת הגוף היא דכיון דלא מתחלה לא אתי למיטעי בהו אבל מתנות אתי למטעי דבר מחל קדושתייהו אארבע זוזי ואתי למנהג בהו מנהג דחולין ופרש"י ז"ל אבל הני מתנות ובכור דקדושת דמים נינהו דאם רצה כהן למכור בשר בכור וזרוע ולחיין וקיבה מוכרן לישראל ותו לא בעי ישראל לאוכלם בצלי וחרדל כי היכי דעביד כהן הילכך אתי האי כהן למיטעי וסבר כיון דבגיניה קנייא נינהו תו תתחלה קדושתייהו אארבע זוזי דיהיב אבי אמו ואתי למנהג בהו מנהג חולין שלא יאכלם בצלי וחרדל כדינם כו' הא קמן שהחמירו במתנות כהונה בזרוע לחיים וקיבה יותר מבתרומה ומעשר משום דשמא לא יאכלם צלי וחרדל א"כ בנ"ד ודאי שכיון שרואים שלעולם אין נותנים מתנו' לכהן אלא מסלקין אותם בפרוטה או שתי פרוטות ובאו לזלזל בהן ואפילו כשיתנו להם מתנות עצמם לא יקפידו לאוכלם צלי וחרדל כדינם כ"ש שכפי מנהג זה יש לחוש שמא ישתכח זרוע ולחיים וקיבה ויחשבו באורך הזמן שאין המצוה לתת פרוטה או שתי פרוטות על כל בהמה לכהן כמכס ממכסי המלכים חס ושלום ונמצא תקנה קלקלה כ"ש בעונותינו שרבו שמצות כהונה נשארי בידינו מעט מהרבה כי ראוי ומחוייב להזהיר ולכפות לקיי' אות כהלכתן וכתקנן שלא תשתכח תור' כהונה ומתנותיה מישראל ומוטל על כל איש אשר רוח אלהים בו להשתדל בביטול המנהג הרע הזה ואין להישמט ולומר דמצוה זו על הטבח היא מוטלת ואיהו הוא דמפסיד אנפשיה ומתנות כהונה לא טבילי דמשום הא לא אירייא חדא דאע"ג דמתנות כהונה לא טבלי מ"מ כתבו התוס' לחד תי' דאיסור' דרבנן מיהא איכא ואפי' לדעת הרב אלפסי והרמב"ם דסברי דאפי' אימורא דרבנן ליכא מ"מ מודו דמדת חסידות מיהא איכא וכדאשכחן ביחזקאל דקאמר ולא בא בפי בשר פיגול ואמרו בשם רבי נתן שלא אכלתי מבהמה שלא הורמו מתנותי' ובפרק בני העיר נמי אמרינן שאלו תלמידיו לר' פרירא במה הארכת' ימים כו' עד לא אכלתי מבהמה שלא הורמו מתנותי' כ"ש דהמתנות עצמם אסור לקנותם והקונה אותם מחזיק ידי עוברי עבירה דלאו עכברא גנב אלא חורא גנב א"כ מעתה ראוי להשתדל ולהרים מכשול מלפני המוכרים והקונים ואף על פי שדברים אלו שכתבתי פשוטים הם בעיני להיות כי ידעתי שיש מפקפקים בדבר בטענות חלשות לעניות דעתי. וגם כי מנהג זה כפי הנראה הנהיגו אותו על פי חכם לכך כתבתי ובררתי הדברים ולא רציתי להאריך ולהביא ראיות עוד כי לע"ד האריכות בזה מותר וגם כי ספרי כעת אינם אתי והנראה לע"ד כתבתי:
17.1
על מי שדנוהו ובקש מהב"ד הורוני מהיכן דנתוני
17.2
בהיות כי בימים הראשונים אשר היו טובים מאלה לא ראינו מי שתבע לב"ד שדנוהו הורוני מהיכן דנתוני ואם במקרה איזה פעם היה נמצא איזה אדם שהיה תובע שהיו גוערים בו ועתה אירע מעשה שלמדו לבעל דין לתבוע כן מב"ד חשוב מומחין לרבים וממונים לשפוט את העיר עיר גדול' לאלהים לאמ' שיכתבו בטעמים וראיות מאיזה טעם דנוהו ונמצא מי שהחזיק בידו לומר שהדין עמו ולכן הוצרכנו על הדבר להשיב:
17.3
גרסינן בסוף פ' זה בורר אמר רב ספרא אמר רבי יוחנן שנים שנתעצמו בדין א' אומר נדון כאן וא' אומר נלך למקום הוועד כופין אותו ודן בעירו ואם הוצרך דבר לשאול כותבין ושולחין ואם אמר כתבו ותנו לי מאיזה טעם דנתוני כותבין ונותנים לו ובפ' איזהו נשך גבי עובדא דהנהו תרי כותאי דאמר רב פפא בהאי גוונא צריך לאודועי כתבו התוס' דמשמע דוקא הכא לפי שהיה לו פ"פ לחושדו קא אמר דצריך לאודועי משום והייתם נקיים מה' ומישראל אבל בעלמא לא:
17.4
והא דאמרינן בפ' זה בורר שנים שנתעצמו בדין שכופין אותו ודן בעירו ואם אמר כתבו לי מאיזה טעם דנתוני כותבין ונותנין לו אומר ר"ת מכח ההיא דהכא דוקא התם שלא רצה לדון אלא ע"י כפייה אבל אם מדעתו דנו אותו אין כותבין ונותנין לו ותירוץ זה דרבינו עיקר שהוא מוסכם מרוב הפוסקים וכמעט כולם כמו שנתבאר בסמוך:
17.5
ואע"פ שכתבו התוס' עוד ויש מפרשים הכא כל כה"ג צריך לאודועי דלא איירי הודעה מאיזה טעם חייבו אלא היה משיבו כל כה"ג היה לך להודיעו כשחלקו ולא היה לך לחלוק שלא מדעתו עכ"ל ונראה לכאורה דלדעת היש מפרשים ליתיה לההוא חילוק דר"ת דהא כל עצמו דר"ת לא אמר אותו חילוק אלא מכח מאי דמפרש בכל כה"ג צריך לאודועי וכיון שהם מפרשים אותו בענין אחר א"כ לית ליהו אותו חילוק די"ל שאותו חילוק לא אמרו ר"ת מכח ההיא דכל כה"ג צריך לאדועי בלבד אלא מדקבע הא מילתא דאם אמר כתבו ותנו לי מאיזה טעם דנתוני גבי שנים שנתעצמו משמע דוקא כשנתעצמו הא אם לא נתעצמו אין כותבים ונותנים וכמבואר בדברי המרדכי בסוף פ' זה בורר בשם רש"י ובדברי הגהות מיימוניות פרק שישי מה' סנהדרין וכ"ן מדברי התוס' בסוף פ' זה בורר וכיון שכן אע"פ שלדעת היש מפרשים אין ראיה מההיא דאיזהו נשך מ"מ הראיה שהביא מדקבע הא מילת' גבי שנים שנתעצמו ראיה טובה היא וכדאי לסמוך עליה ולפי מה שפי' הוא ז"ל בההיא דאיזהו נשך גם ממנה יש ראיה. והרשב"א דחה פירוש דיש מפרשים וכתב שאין הלשון הולמו דא"כ הכי הוה ליה למימר אמר ליה כגון דא ודאי צרי' לאודועי ואע"פ שהרא"ש כתב בפרק איזהו נשך אפי' לאידך פירושא אין מכאן ראיה דהכי פירושא כה"ג צריך לאודועי אפי' לא ישאל לכתוב מאיזה טעם דנתוני כי הכא שלא שאל שיודיעוהו אלא אמר חזינא דבתר דידי קאזיל מר אבל בעלמא אם שאל כותבין לו עכ"ל זה מבואר שהוא שלא כדברי התוס' והגהות והמרדכי דמדברי כולהו משמע דלפירושא קמא שפיר מייתי ר"ת ראייה מההיא ולהרא"ש אף אותו פירוש אין ראייה משם ומ"מ אפי' לדידיה נהי דמההיא דפרק איזהו נשך אין ראייה מההיא דקבע מילתא גבי שנים שנתעצמו שפיר איכא ראיה לחלוק ר"ת ודבריו אחוזים בידינו כמרגלית' שהרי בתשובת מוהר"ם שבמרדכי סוף פרק זה בורר כתב בשם רש"י בדברי ר"ת וסמ"ג פסק כן בשם ר"י וכן דעת הרשב"א בתשובה וכן כתב נמוקי יוסף בשמו ובשם הראב"ד והר"י והרב רבינו נסים והגהות בשם א"ז ומדברי הרשב"א שאכתוב בסמוך נר' שכן דעת הרמב"ן בפרק איזהו נשך אחר שכתב תירוץ התוס' דאין כותבין ונותנין אלא כשנתעצמו דוקא כת' ועוד אומ' הרמב"ן שאפי' שכפוהו לדון בעירו לא אמרו שיהיו חיבים לכתוב לו טעמו של דין אלא שיכתבו הטענות שטען שעליהם חייבוהו והם טעם ודין כי מה צריך לכתוב ראיות הדין שלהם להוליך לבית הוועד והלא יראו מעצמם אם הדין כראוי אם לאו הילכך כל שלא כפאוהו לדון לפניהם אינם חייבי' לכתוב לו כלום ואם כפאוהו לדון בפניה' כותבין לו הטענות והדין שפסקו עליהם בלבד ובכיוצא מעשה דהכא שיש לזות שפתים יש לו לכתו' לא להודיע' ע"פי טעמו של דין וכן עיקר וכן כתבו משמו של ר"ת עכ"ל וכיוצא בזה כתב בתשובה וכן כתב נמק"י בשם המפרשים וכן נראה מדברי הרמב"ם שכתב בפ"ו מהלכות סנהדרין וז"ל שנים שנתעצמו בדין א' אומר נדון כאן וא' אומר נעלה לב"ד הגדול שמה יטעו אלו הדיינים ויוציאו ממון שלא כדין כופין אותו ודן בעירו ואם אמר כתבו ותנו לי מאיזה טעם דנתוני שמא טעיתם כותבין ונותנין לו ואח"ך מוציאין ממנו ואם הוצרך לשאול דבר מב"ד הגדול שבירושלים כותבין ושולחין ושואלין ודנים להם בעירם כפי מה שיבוא בכתב ב"ד הגדול וכן הדין בזמן הזה שאין ב"ד גדול אבל יש מקומות שיש בהם גדולים מומחין לרבים ומקומות שיש להם תלמידים שאינם כמותם אם אמר המלו' נלך במקום פ' שבארץ פ' לפ' ופ' הגדול ונדון לפניו בדין זה שכופין את הלוה והולך עמו וכן היו מעשים בכל יום בספרד עכ"ל הנה מהמשך לשונו נראה מבואר שלא כתב שאם אמר כתבו ותנו לי מאיזה טעם דנתוני כותבין ונותנין לו אלא בב' שנתעצמו דוקא וכראיה קמייתא שהביא ר"ת:
17.6
ועוד נראה מבואר בדבריו שאפי' בשנים שנתעצמו לא אמרו שאם אמר כתבו ותנו לי שכותבין ונותנין לו אלא כשדן אותם ב"ד הקטן ומשום דחיישי' שמא טעו כדמבואר במ"ש ואם אמר כתבו ותנו לי מאי' טעם דנתוני שמא טעית' דכיון שהוא ב"ד קטן איכ' למיחש לטענתיה אבל אם דן אותם ב"ד הגדול אין כותבין ונותנין לו דלא חיישינן בהו לטעותא דאם באנו לחוש לכך אין לדבר סוף. אלא ודאי אין להרהר אחר דברי ב"ד הגדול ומשמע ודאי שבעל דין שיאמ' לב"ד הגדול כתבו ותנו לי מאיזה טעם דנתוני מנדין אותו מפני שמפקר בהם דאין לך אפקירותא גדולה מזו וכמ"ש נמק"י בפרק איזהו נשך כגון דא צריך לאודועי אבל בעלמא היכא דליכא חשדא אם היה מלגלג על הדין לא מודעינן ליה טעמ' דדינא אדרב' משמתינן ליה כגבר' דמפקר בב"ד עכ"ל:
17.7
הרי בהדייא דאומר כתבו ותנו לי מהיכן דנתוני היכא דלא הוי דינא למיכתב ליה הוי אפקרות' ומשמתינן ליה וכיון שהוכחנו מדברי הרמב"ם ומסבר' דבב"ד הגדול לא שייך למימר כתבו ותנו לי מהיכן דנתוני אם בעל דין אחד תבע מהם כן אפקרותא היא ומשמתינן ליה וכבר נתבאר בסוף דבריו שכתבתי שבזמן הזה מקום שיש בו חכמים גדולים ומומחים לרבים דין בית דין הגדול יש להם וכן כתבו הגהות מיימון בפ' הנזכר בשם ספר מצות והתוספות:
17.8
והנה בזמן הזה ב"ד העיר הזאת מומחה לרבים וגדול בחכמה ובמנין מכל המקומות ששמענו שומעם ומארבע כנפות הארץ יריצו להם שאלותם ואחר דברי תשובתם לא ישובו וכיון שכן דין ב"ד הגדול יש להם כ"ש שמנהום כל הקהלות עליהם וא"כ התובע מהם כתבו ותנו לי טעם דנתוני אפי' אם נתעצמו בדין משמתינן ליה משום אפקרותא. ועתה הדור אתם ראו האי עולבנא דאורייתא ותמהו התמהמהו ותמהו שימצא מי שיחזוק ביד מי שתובע לב"ד כזה כתבו לי מאיזה טעם דנתוני בהיות הדבר שלא כדין מכמה טעמי חדא מפני שלא נתעצמו בדין וכבר נתבאר שלדעת התוס' ורבינו תם ורש"י ור"י ורבינו מאיר והמרדכי והראב"ד והר"י והרמב"ן והרשב"א והרב רבינו נסים וס' מצות גדול וא"ז והרמב"ם כל שלא נתעצמו אין כותבין ונותנין לו ואדרבא אם תבע כתבו ותנו לי מאיזה טעם דנתוני משמתינן ליה משום אפקרותא ומלבד שהם רוב בנין ורוב מניין דפשיטא דנקטינן כוותייהו הא סוגיין דעלמא נמי כוותייהו אבל היכא דפליגי תרי תנאי או אמוראי ולא איתמר הלכתא כחד מינייהו ואיקרי ועבד כחד וסוגיין דשמעתתא כאידך הוי טועה כדאיתא בפ' אחד דיני ממונות והכא סוגיין דעלמא שלא לכתוב מאיזה טעם דנוהו שנית משום דהוי ב"ד גדול וכל ב"ד גדול אפי' כשנתעצמו אם אמר כתבו ותנו לי מאיזה טעם דנתוני משמתינן ליה ושמענו שמעש' היה לפני הרב מורינו הר' הגדול כמוהר' ר"י בירב זלה"ה בא' ששאל לו כתבו ותנו לי מאיזה טעם דנתוני ונדוהו שלישית דאפי' יהבינן ליה טעותיה לא היה צריך לכתוב טעמים וראייות אלא לכתוב פ' טען כן ודננו כן וכן כמו שכתבתי לעיל בשם הרשב"א והוא היה תובע שיכתבו הדין בטענות וראייות ולא נזקקנו לו מפני שהיה סיבה להאריך זמן ולענות הדין יותר ממה שנתענה וגם כדי שלא להכניע אל המורה שלא כדין וגם כדי שלא להחניף לזה מפני שהוא עשיר לעשות מה שלא נעשה לשאר בני אדם ועכשיו שאחר העמל וטורח נכנסו פשרנים ביניהם ופשרו מה שפשרו אמרנו עת לעשות לה' לכתוב על ספר דבר אמת ומשפט צדק והש"ית יזכנו לעבודתו אמן נאם הצעיר
17.9
יוסף קארו
18.1
תשובה פשיטא שבדורותינו אין להוציא ממון מהנתבע כל זמן שאומר הורוני מאיזה טעם דנתוני כדפסק הטור והרא"ש כ"ש כשאחד מן הדיינים נותן טעם לפגם בפסק חבירו כ"ש עכשיו שיש לחוש לבתי דינים מקולקלים בהרבה ענייני' כמו שפסקו בתראי דבתראי ריב"ש ובעל תרומת הדשן וחביריו וז"ל ריב"ש סימן שע"א משרבו זחוחי הלב כו' עד וגם בשרידים גברה החנופה כו' וכן הוא שבעונותינו כמעט כלינו בארץ בתגבורת חנופה וניצוח או שכחה וטעות וידוע לכל משכיל שיותר ויות' מהשוחד מעור עיני פקחים הנצחון והחנופה כדכתב הרא"ש בפרק זה בורר וז"ל האוהב והשונא כו' ודסני לא חזו ליה זכות כי ענין זכות והחובה מבלבלין באדם בלא כיוון רשע עכ"ל וכיון שבאלה אדם חוטא ולא לו בכוונה צריך ריחוק וסייג טפי ובל יאמר זכיתי לבי וגו' מפני ההדיוטו' וכבר נודע שעל זה זעקו רבים על מיטב הארץ בק"ק רבות והשתיקה יפה שאם אמרתי אספרה כמו וגו' וגם בעל תרומת הדשן בכתביו סי' רנ"ה חושש טובא על בתי דינים מקולקלים ולא רצה להסכים על דין אמת בנידוי בדיעבד מפני קלקול בתי דינים וז"ל ואמת גם לדידי קשה להרגיל מחמת תקלת הדור מחמת דיינים המקולקלים הנסמכים רבים והיודעים מועטים וכן בהרי"ק שרש קס"ג כתב גדול הדור שבעבור חשש קלקול ב"ד משתנין כמה דינים ולא פסקינן בדורותינו לקנוס ליטרא דדהבא למזלזל ת"ח והאריך בראיות שאין ת"ח שיודע אפילו מסכת כלה כו' ולבסוף כתב וז"ל וכתב הרמב"ם בפ' כ"ד משופטים משרבו בתי דינים שאינ' הגונים במעשיהם ואינם חכמי' כראוי כו' עד וכן בשאר בתי דינין לא ידין הדיין בסמיכו' דעתו ולא בידיעתו כדי שלא יאמר כל הדיוט כו' עכ"ל ר"מ כו' עד אלמא דחיישינן לקלקול ב"ד ונשתנה הדין כו' עד דאנו רואים בעינינו שנתעוותו הדיינים ונתקלקל המשפט עכ"ל:
18.2
וזכורני מהגאון כמוה"ר אליא מזרחי אמר בח"ב על שאמר סברא זו היא ואמר אין לומר סברא היא אלא מי שמעולה מסברות התלמוד והתוס' מכל הנזכר לעיל הנוסף אל פסקי החכמים השלמים כמו הרא"ש וכמו הרמ"ט יצ"ו שאין להוציא ממון מיד הנתבע הצועק הודיעוני מאיזה טעם דנתוני כ"ש דאין עליו דין נידוי:
18.3
וגדולה מזו כתב הרד"ך בבית כ"ו שכל הנתלה בגברא רבא אפי' בטעות אין הנדוי נדוי כל שכן פסקי' וראיות וז"ל בסוף הבית כשאדם טועה שראוי לנדותו וטעה מצד שאדם גדול כמו כ"ת הורהו לעשות כן שאין עליו משפט נידוי האמנם זה ימים מספר שראיתי מהחכמים השלמים יצ"ו פסקו בראיותם יכול לומר הנידון הודיעוני מאיזה טעם דנתוני ודחיתי השעה ואחרי האמת והשלום הסכמתי עמם רק בראיות הנזכרים לעיל ועתה עלה אריא דבי עילאה לשום ארצם שממה ואשתומ' כשעה חדא כאשר ישתוממו רבי' וז"ל הרב יצ"ו וכבר נתבאר שלדעת התוספות ור"ת ורש"י ורבינו מאיר והמרדכי והראב"ד והר"י והרמב"ן והרשב"א והר"ן וסמ"ג וא"ז והרמב"ם כל שלא נתעצמו אין כותבין ונותנין לו ואדרבא אם תבע כתבו ותנו לי מאיזה טעם דנתוני משמתינן ליה:
18.4
אמרתי עמהם חלקי והנהרסות אנכי אבנה ולאדם לא אכנה בסיעתא דשמייא ונימא שהרמב"ם וממנו נשמע להר"יף דסברי יכול לומר הודיעוני מאיזה טעם דנתוני רק כשיראה שמא יטעה הדין או שמא טעה ולא לחושבו למטה משפט ודלא כר"ת וכפירושו בסוגיין דפ' זה בורר ואין צריך לומר הרא"ש והטור דבתראי נינהו והלכת' כבתראי ואפילו במקום רבים וכן הטור והתוס' ומהר"ם והגמרא והמרדכי ולפחות ספוקי מספקא להו ואין להוציא ממון מס' ולא להוציא הגמרא מפשטא ואין זכרון לרש"י הנ"ל:
18.5
וזה החלי כבר הקדמתי קונדרים הראיות התשו' קדמוניות שיש לפסוק כבתראי לעולם זולת מקומו' ידועים ועל כלם כהרא"ש שכן כתבו חכמי אשכנז כהרא"ש נהגינן ברוב דוכתי שהוא בתרא ונימוקו עמו וגדולה מזו כתב כמוהר"ר לוי ן' חביב זלה"ה כדאיתא בבית יוסף דף קמ"ו סי' רט"ו שבספרד קבלו להרא"ש לרבן ובמקום שיש חכם שהוא רבן חייבים לנהוג כמותו ואפי' במקום רבים וראיתי תשובת הרשב"א סי' קנ"ג ע"ש ואפי' אם שלש אלה לא היו בו רבן ובתראה ונימוקו עמו מי חכם שבעבור כבוד עצמו ימעט כבוד הרא"ש ובנו ובל יאמר הואיל דנפק מפומא דגברא רבה אעשה לפנים משורת הדין וזה נהנה וזה לא חסר ומי יודע אולי טעיתי איניני גדול מרב הונא דהכניף עשרה כו' כבוד חכמים חקור דבר ואם תאמר אדרבא קלון חכמים ינחלו דהא משמתינן ליה אם ושלום לא תהא כזאת בישראל דוקא המתלונן בלגלוג כדכתב בהדייא נמקי יוסף פרק הרבית אבל האומר בענוה שמא טעיתם שאינו מלגלג ולא חושדו לרשע למטה משפט כמו שדקדק הרמב"ם בלשונו הצח אם ושלום דמשמתינן ליה כדלקמן תדע שלא נמנה בכלל כ"ד דברים שמנדין להאומר הודיעוני מאיזה טעם דנתוני אבל המלגלג הוא בכלל הכ"ד דברים וז"ל הרמב"ם פ"ו מהלכות סנהדרין שנים שנתעצמו בדין אחד אומר נדון כאן ואחד אומ' נעלה לב"ד הגדול שמא יטעו אלו הדיינים והשתא קשיא טובא על לשונו בשלמא דנקט שנתעצמו ניחא שהוא לשון הגמרא ורב רבו הרי"ף ואין שייך לומר כופין רק על לשון התורף שנתעצמו אבל לב"ד הגדול למה שינה שאין בכל הסוגי' בגמ' ובהרי"ף נזכר ב"ד הגדול רק בסוף הרי"ף:
18.6
ועוד מה לו לפרש לומר שמא יטעו אלא בורח מדיוקו של ר"ת ומרגיש קושיתו למה קבעה כאן התלמוד ועל רבינו תם קשה ולדידיה מי ניחא למה קבעה כאן ואם הוצרך לשאול כו' ולפירוש הרמב"ם אתי שפיר למה קבעה ואם הוצרך כו' ולפי שמדבר מהירא ורך הלבב ולא בסרבן ומלגלג רק אומר שמא יטעו בענות צדק רודף וראיה שאומ' לב"ד הגדול דהיינו מקו' הוועד כמוזכ' בגמ' לפירוש הרמב"ם ששם הכל צדק ולכן פירש שמא יטעה כלומר שאינו מלגלג וחושד אבל הבליעל לא צדק צדק ירדוף והשתא אתי שפיר ואם אמר הודיעוני למה קבע התלמוד כאן כלומר אם נשמר בדעתו שעדיין ירא שמא טעו כיון שהוא ירא כותבים ונותני' למה לא יכתבו כיון שאינו מן המלגלגים רק מבקש תועלתו ואולי ימצא והשתא אתי שפיר ואם הוצרך כו' כלומר ואם אמת שאינם יודעים הדין כמו שהיה ירא כותבין ושולחין אבל מפני יראתו לבד בתחילת דין כנ"ל אין כותבין ושולחין וג' מחלוקיות בפי' הסוגיא בדבר לרש"י התובע בליעל והנתבע רוצה ללכת לוועד כדי שיתבייש התובע כדפי' התוקף כו' שיהא בוש מהם ולדידיה נמי אתי שפיר למה קבעה הנזכר לעיל התלמוד פה דהכי פי' התוקף כו' ומתעצמים שהאחד רוצה בוועד כדי שיתבייש כופין כו' ואם אמר הודיעוני מאיזה טעם דנתוני כלומר אפי' אחר שדנו אומר הודיעוני מהיכן דנתוני ואלך לוועד אולי יתבייש כותבין ונותנין וכ"ש אם אומר שמא טעו דשכיחא והו"ל זה נהנה וזה לא חסר דכופין על מידת סדום כדלעיל רב הונא מכניף עשרה גברי וכמה פעמים אמרו ליה לרב ר"כ ור"א דינא הכי ושתיק רב ש"מ דטעות שכיחא ותלמיד ותיק על פניו יוכיח ולהרמב"ם התובע והנתבע צדיקים רק יש לו ספק בעלמא שמא טעו ודורש טובה לעצמו וזה נהנה וזה לא חסר כנ"ל:
18.7
אבל לר"ת מה שכותבין ונותני' הוא לתועלת וכבוד הדיין שיהא נקי מטענת הנתבע שיש רגלים לטעותו כדפי' בהגה"ה בהרא"ש סוף פ' זה בורר והיה כוונת התוס' לר"ת ובכל זה אין דוחק ואפי' היה דוחק יש לדחות ולפי' התלמו' ורי"ף והרמב"ם כדי שיבואו כמשמען דכותבי' ונותנין לכל שואל דאי ס"ל כר"ת היה להם לפרש כדרך הפוסקי' גם כדי שלא יחלוקו על הרא"ש שהוא בתראה ויודע טפי מינן דעת רי"ף והרמב"ם והתוס'. ומדעת הרמב"ם ופירושו נשמע דעת רבו הרי"ף ומהנ"ל ש"מ שמדעת שלשה עמודי' שהבית נשען עליהם סברי שצריך להודיע מאיזה טעם דנוהו והשתא בסיעתא דשמיא נוכיח שהרמב"ם והמרדכי והלכות גדולות סברי להו כהרא"ש דהיינו דעת התוס' ממש ורש"י לא הוזכר בזה הנוסח' מוטעית במרדכי בדפוס הראשון מקושטאנטינא והגמ' תוכיח שאין זכר מרש"י וגם מוהר"ם לא הביא דברי ר"ת רק המרדכי הביאו וזה יש להוכיח מהגמ' שמהר"ם לא כתב מרבינו תם וז"ל הגמ' פ' הנז"ל וכתב מורי שיחיה שאין זמן כו' עד ופי' רבינו תם עד ומיהו כתב מורי כו' ואם פי' ר"ת היו דברי מהר"ם איך חוזר ואומר וכת' מורי ע"ש וק"ל אלא אדרבא כתב ושדו ביה נרגא כלומר שאין ממש בדברי ר"ת ואפי' את"ל שהנז"ל שהם דברי מוהר"ם כמ"ש הרב יצ"ו הכל הולך אח' החתום וסוף ומסקנת התוס' והלכות גדולות והמרדכי והרא"ש והרמזים שכולם עולים בקנה אחד ובסיגנון א' וכוונת א' רק זה מבאר יותר וזה מעט מזער וכן התוס' בפ' הרבי' כתבו דחוי א' ובפ' זה בורר כתבו אחר ואפש' הא' ממהדור' שנייה והאחר ממהדור' שלישית והספר מצוות גדול אפשר לא ראה רק מהדורא קמא מהתו' או הן הגהות מגליוני התוס' או מהאחרונים אבל הכל כוונה א' למעיין ומה שכתב הסמ"ג בשם ר"י מסתמ' טעות סופר ורצה לומר ר"ת דהוא מריה דשמעתתא ועוד נראה דבנ"ד אפי' ר"ת מודה כיון שהדיין הא' הוא בעזרת הנתבע ולא שב מידיעתו ודיין אחר מחמשה שחזר בו בעבור ששלשה דיינין כנגדו ולא שב מידיעתו שכן חתם שמה ועוד י"ל שאם היה רואה ר"ת היש מפרשים היה מודה להם וכ"ש שהיה להרמב"ם ולפי' הנמק"י כתב שהראב"ד כרבינו תם וכן כתבו המפרשים ובפ' הרבית כתב וכ"כ הראשוני' מסתמא רוצה לומר תחילה התוס' והסמ"ג והוסיף שם הרשב"א והרב רבינו משה והרב רבינו נסים לא דסברי כר"ת רק בענין שאין צריך לפ' הטעם לב"ד הגדול ובודאי ששם נודע הכל בבירור ובזה דוקא הוזכר הרמב"ן שם והוא דבר פשוט לכ"ע כשאומר בפי' רוצה ללכת לב"ד הגדול שיודעים ובקיאים לכל בלי כתיבתם ועתה בעוונותינו אין ב"ד הגדול שידעו אם לא יכתבו בפי' שרבו הדעות והתשובות אין מספר כנז"ל. ועוד י"ל שר"ת מודה להרמב"ם שאם שואל בענוה שמא טעיתם שכותבין לו אבל אם חושד א"צ לתת לו רק רגלים לטעותו כנז"ל נמצא שר"ת וסמ"ג והראב"ד ונמק"י ור"י סברין שא"צ לכתוב כשחושדים ורי"ף והרמב"ם והרא"ש והרמזים ומסקנ' התוס' והגמ' והמרדכי אינם מחלקים ותו לא מידי. ועכשיו שאין לנו ב"ד הגדול מי שאומ' עכשיו הודיעוני מאיזה טעם דנתוני אין דעתו רק להראות לחכמים ולתלמידים ותיקין כנז"ל מרב כהנא ורב אשי שהשתיקו לרב כנז"ל ולא ללכת לוועד וכן צריך להודיעו הטעם והראייה ברורה מהגט מצירון שנמצא פה תשובה מגדול הדור להתיר האשה מיד וכל תלמיד ותיק שראה ראייתו יודע שהיא שגנה שיצאה מלפני השליט וכן לא עשו עתה מעשה על פיו ואם היה כותב בקצרה והיתה בלי ראיה היה נעשה מעשה שנית על פיו כאמור אין בודקין מן המזבח ולמעלה ולפי דברינו הנז"ל אין צריך לומר דברי הנמק"י דברי קבלה כדכתב הח' השלם כמוהר"י כהן י"ה שהרי לא נאמר רק על הגאונים וגם אין צריך לדרוש סמוכים בסוף זה בורר כדכתב החכם הנז"ל כדהשיב הרמב"ם בהלכו' מזוזה וז"ל וכי דרשיתו סמוכים בתלמוד ע"ש במגדל עוז וא"צ למסכוני נפשין על ר"ת ולהוציא הרי"ף והרמב"ם מפשטן דלפירוש ר"ת ק"ק שהגמ' אינה מחלקת בין כופין לאין כופין ולפי' הרא"ש שהוא בתראה הכל אתי שפיר ואפי' היה צריך למסכוני נפשין על בתראי יש למסכוני ולא על קמאי:
18.8
ועוד ראיה שיוכל לומר הודיעוני מאיזה טעם דנתוני מב"ד גדול לב"ד קטן ממנו מרב פ' יש נוחלין דאמר לרב פפא ולרב הונא כי אתי פסקא דדינא דידי אדידייכו וחזיתו ביה פירכא מיקרע כו' והדרנא ביה כו' לא תקרעוניה ש"מ שהתלמיד מחזיר לרב מדינו ואם הנתבע שאומר הודיעוני מהיכן דנתוני חייב שמתא א"כ כ"ש הקורע פסק לרבו ומה צ"ל להם לא תקרעוניה וא"כ ש"מ שב"ד קטן ממנו יכול להוכיח לב"ד הגדול שטעו רק שלא ישאל כמלגלג כך נ"ל:
18.9
ומהגמ' יש להוכיח בהדי' שהרמב"ם לא ס"ל כר"ת שלא כתבו כמנהגם וכר"פ הכא נמי היה להם לכתו' כופין כו' ואם אמר הודיעוני מאיזה טעם דנתוני דוקא כופין ונראה ר"ת אלא ש"מ דפליגי לר"ת שר"ת מדבר בחושד לזייף ולזה מדבר מתועלת הנתבע וכן יש להוכיח שהרמב"ם לא ס"ל כר"ת מדכתב אפי' בזמן מרובה יכול לומר הודיעוני מאיזה טעם דנתוני אם כן שמע מינה אפי' שבתחלה לא היה בדעתו שטעו רק אחר זמן ולזה רגלים לדבר לטעותו יכול לומר מאיזה טעם דנתוני:
18.10
ועל מה שכתב הרב י"ה שב"ד מצפת הוי כב"ד גדול שאין כמוהו ואין שייך לומר הודיעוני מאיזה טעם דנתוני שלמי יכול להראות אמינא אוי לי אם אומר אוי לי אם לא אומר כאמור יש חילול ה' אע"פ שכבר מפורסם ואם לא אומר כבר רבו זחוחי הלב וכל א' יאמר אני ואפסי עוד אין צריך לומר מאיזה טעם דנתוני ונמצאו הבתי דינים מקולקלים ויוציאו מעות וגם ינדו למי שאין ראוי על כן האדם צריך להתחיל בשבח ולסיים בגנות בעוונותינו והוא שלפי מה שכתבו ז"ל בשלהי פ' זה בורר שב"ד הגדול הוא גדול הדור עכשיו רבי מתתיה ברומיים כלומר שכ"ע מודו שהוא הגדול אע"פ שהוא ברומי אמנם עליהם נאמר עם כ' אבל מה נעשה שמרוע סדר וחלול ה' הם בפי הבריות כקטני הארץ אף ע"פ שהם החכמים המחוכמים:
18.11
ואם דין ב"ד הגדול להם א"כ הקהלות הקדושות עברו בבל תשחית שכתב ספר מצוות קטן סימן קע"ג בלא תשחית וז"ל הוזהרנו בזה שלא לפזר ממון לריק אפי' שוה פרוטה ובזה הלילה פזרו הק"ק יצ"ו שלשים דוקאטי לעשויי ובאמת העדה כולם קדושים כאמור כל החכמים או רובם לומר זו אסורה לך שודאי יגרש בלי אוייבינו פלילים ואם ב"ד הגדול הם איה כבודם ומוראם שלא הביאו לעזרת ה' יד החכמים החזקים לנדותו ולהחרימו או לחתום עליו מרורות על ההוא גברא כמו שכתבו על ק"ק פלונית:
18.12
ועוד וכי ראוי שב"ד הגדול ימנו לשוחט פ' לשחוט לכל הק"ק י"ה וזקנים ויושבים בישיבה ששמם מסוף העולם ועד סופו יכריזו על הבשר ההוא שלא לאוכלה וכי יש חילול ה' שלא תתגודדו גדול מזה או בפ' מידנו לא שפכו צעקו חוצה ידיכם שפכו דם החלל הי"ד וכיוצא בזה דרשו חכמים שלמים באזני הק"ק יצ"ו ביום נפילת הבית בפרשת אתם המיתם את עם ה' והאריכות בזה פוגם ונפגם אם אמרתי אספרה כמו כו':
18.13
ועל מה שכ' הרב יצ"ו שהכל מריצים שאלותיהם זהו גזרת הכתוב ונעו מים עד ים וכדי לאפשורי גברי ונגד מתגריהם בשפלינו זוכ"ר לנו וכשמש מ"ו גברא כורסייא כי חדא ה' דמילה ברם ב"ד של החכם השלם הרב כמוהר"י פיסו ז"ל ומושב זקניו היה כב"ד הגדול ומשעת בטלו השקדנים נוהג כסאו ברמים כמלך בגדור באהבה ואחוה ואל תבא רעה בו וזורק מרה בתלמידים ושופך בוז על רשעים וכשחל יצורם ומעז יצא מתוק מדבש ונופת צופים אכן עתה בעוונותינו גלה כבוד מישראל ורבה קטיגורייא דור שבן דוד בא במהרה בימינו אמן בשנת מלכות שד"י פרשת ידיו רב לו נפשי יצאה בדברו לא אתפס בצערי:
19.1
בוצינא דנהורא מעיין נובע מקור חכמה רב וחובל בים התבונה מושיב שערה במלחמתה של תורה הרב המובהק נר"ו בהתראות לעיוני טורי שאלתיך נשתוממתי וארעיד כי איך תתגלה ותתראה חשכת עיני שכלי ומיעוט נוגה ירחי לעיני המאור הגדול המאיר והמזריח מפעת זיו שמש תורתך הרמה ומה יענה יתוש כמוני לפני אריה שבחבורה או מה יוסיף להבחין אמרי בינה לפני כבוד תורתיך ולולי כי בושתי ונכלמתי מלסרב למאמרך ולהשיב מצותיך אחור כמעט כליתי ידי מתמוך בשבט סופר:
19.2
אמנם קראתי עלי הפסוק הזה והמכשלה הזאת תחת ידיך כמ"ש חז"ל אין אדם עומד על דברי תורה אלא א"כ נכשל בהם גם אר"זל לא הביישן למד לכן שמתי פני כחלמיש להשיב על שאלת כ"ת וידעתי גם ידעתי כי לא נתכוון כ"ת כי אם לחנך אותי גם אני ששתי עליהם כעל כל הון על כי הביאותני עד הלום ותחשבני לכך ובחסד כ"ת בטחתי כי כאשר יעבור על שגגת מה אשר שגיתי ילמד עלי זכות ויוריני מדרכיו ודרך שקר יסיר ממני:
19.3
תחילת דברי אדוני ונימא שהרמב"ם וממנו נשמע להרי"ף דסברי יכול לומר הודיעוני מאיזה טעם דנתוני כו' ודלא כרבינו תם כו' ואצ"ל הרא"ש והטור דבתראי אינון והלכה כבתראי ואפי' במקום רבים וכן הטור והתוס' והמרדכי ולפחו' מספיק להו עכ"ל:
19.4
ולי נראה דאליבא דתוס' בודאי לא מספקא להו אלא סברתם דר"ת כדמוכח בפ' זה בורר ואם אמר כתבו ותנו לי מאיזה טעם דנתוני כו' ודוקא היכא שנתעצמו לדון אבל בעלמא לא וכן משמע באיזהו נשך גבי תרי כותאי דעביד עיסקא דאמר ליה חזינא דבתר דידי קא אזיל מר וקאמר כי האי ודאי צריך לאודועי אע"פ שאינו שואל מאיזה טעם דנתוני צריך לאודועי ומיהו יש לדחות דהכי קאמר כי האי ודאי צריך לאודועי אע"פ שאינו שואל מאיזה טעם דנתוני אבל בעלמא אי שאיל אין אי לא לא הנה מדבריו בודאי נראה שסברתם כר"ת דדוקא נתעצמו כותבין ונותנין לו מאיזה טעם דנוהו אבל אם דנו אותם מרצונם לא דכתבו בתחלת הדבור דדוק' היכא שנתעצמו כו' נראה דאין לו בזה ספק מדלא אמר משמע כמ"ש באותו דיבור בעצמו בההוא עובדא דתרי כותאי דקאמר וכן משמע דהביא שוברה בצידה ומיהו כו' וכונתם ז"ל מדקא בעינן הכא גבי נתעצמו נראה בודאי דדוקא הוא ואמר אח"ך וכן משמע כלומר וכן הוא המשמעות היותר נראה מההוא עובדא דתרי כותאי אלא שיש לדחות אותה כמו שאמרנו ומיהו יש לדחות אבל הראיי' הראשונה במקומה עומדת ואין בה שום דיחוי וזה הוא כונתו באיזהו נשך ג"כ וכולא מהדורא אחת היא וכן פסק סמ"ג בשם ר"י ואין לנו לומר שסמ"ג לא ראה כי אם מהדורא קמא דכבר כתבתי דכולא מהדורא אחת היא וכן אין לשבש הספרים ולומר דמסתמא טעות סופר הוא ולהחליף במקום ר"י ר"ת כי אם נשבש הספרים אין לדבר סוף וכ"כ המרדכי בשם רש"י ז"ל ואין לנו לשבש הספרים ולומר שראוי להיות ר"י בשביל שלא מצינו שכתב בסוף פ' זה בורר על זה שום דבר כי אפשר שנזדמן לו איזה שאלת תשובה על זה כי בלי ספק היו מרצין לו שאלות הרבה ומכ"ש שאני אומר שכתב רש"י ז"ל בסו' פרק זה בורר על זה כל צורכו בקוצר כמנהגו כמ"ש לקמן בס"ד וכ"נ שסובר המרדכי ולא מספקא ליה שכתב ופי' רש"י דהא דכותבין כו' וכתב א"כ נרא' מדלא קא בעינן אלא בנתעצמו ועוד ראיה מפ' איזהו נשך גבי הנהו תרי כותאי:
19.5
ואמר אח"כ אמנם יש לדחות דהכי קאמר ודאי כי האי צריך לאודועי אע"פ שאינו שואל כו' ונראה דמה שכתב וראיה מדלא קבעינן אלא בנתעצמו הם דברי המרדכי והיא סברא דנפשיה ואמר אח"כ עוד ראיה בפרק הרבית אמנם יש לדחות כלו' הראיה האמתית מדלא קבעינן אלא בנתעצמו אבל לראיה האחרת יש דיחוי ואע"פ שנאמר שמה שכתב וראיה מדלא קבעינן שהם דברי רש"י ז"ל כיון שכתב דיחוי בראיה השנית ולא כתב דיחוי בראיה הראשו' נראה שסובר כוותיה וכן כתבו הגהות בשם א"ז וכן דעת הרשב"א בתשובה וכן דעת הנמקי יוסף בשמו ובשם הראב"ד והר"י והרב רבינו נסים וז"ל כגון דא צריך לפרש הטעם כדי שלא יחשדוני אבל בעלמא אם היה מלגלג על הדין לא מודעינן ליה כו' ואע"ג דאמרינן בפרק זה בורר שאם אמר מאיזה טעם דכותבין ונותנין לו מ"מ התם אין כותבין ונותנין לו מטעם פלוני ומראיה פלונית כן כתבו הרשב"א והראב"ד וכן דעת הראשונים ר"ת והראב"ד והר"י ז"ל דאין כותבין מאיזה טעם דנוהו אלא למי שכפאוהו דוקא כי התם וכן למתלונן אחר הדין היכא דליכא חשדא דלא מודעינן אלא אדרבא כו':
19.6
הנה נראה בלשונו דתרתי סברי שאין כותבין ונותנין מאיזה טעם דנוהו אלא כשכפוהו ודנו אותו בעירו אבל אם דנו אותו מרצונו אין כותבין לו ואפי' כשכפו אותו אם שאל מאיזה טעם וראיה דנתוני דאין כותבין ונותנין לו אדרבא משמתינן ליה ואין לומר שמה שכתב נמקי יוסף כן כתבו הרשב"א והרב רבינו נסים ז"ל אינו דסברי כר"ת רק בעניין שאינו צריך לפרש הטעם דסוף לשונו מוכיח דסברי כר"ת באחרת נמי דדוקא נתעצמו וכפו אותו כותבין ונותנין לו אבל בא מעצמו לא דכתב כן כתבו הרשב"א והרב ר' נסים ז"ל וכן דעת הראשונים ר"ת והראב"ד והר"י ז"ל דאין כותבין מאיז' טעם דנוהו אלא למי שכפוהו דוקא כי התם כו' ואם תאמר דמאי דכתב דאין כותבין כו' שאינו חוזר לכל הפוסקים המוזכרים למעלה רק למה שכתב וכן דעת הראשונים כו' זה אינו דמה שכתב בפ' זה בורר יוכיח דחוזר לכולם ז"ל וכתב הראב"ד דכי אמרינן כותבין ונותנין לו הני מילי כשכפוהו לדון בעירו אבל כשבא לדון מעצמו לא יכתבו המפרשים ז"ל שכן אמת וכ"נ וכן דעת רבינו תם הנה נראה בבירור מדהזכיר המפרשים סתם ולא הזכיר המפרשים הראשונים כו' שהם המפרשים שהזכיר בפ' הרבית ולפי שכבר פרטם בפ' הרבית לא הוצרך לפרטם כאן ועוד ראיה לזה שהרשב"א ז"ל כתב בפירוש בתשובה דאין כותבין ונותנין אלא כשכפוהו דוקא אבל הבא לדון מעצמו אין כותבין ונותנין א"כ מה שכתב דאין כותבין מאיזה טעם דנתוני אלא למי שכפוהו בהכרח חוזר להרשב"א שכן סובר כמ"ש א"כ חוזר נמי להראב"ד שהוא מוזכר נמי אחר הרשב"א הנה התבאר שכל אלו המפרשים המוזכרים בנמק"י סברי תרתי האחת שאין כותבין לו מאיזה טעם דנוהו אלא כשכפוהו והשנית דאפי' כשכפוהו אין כותבין לו טעמו וראייתו של דין וכ"נ מדברי הרשב"א שהוא דעת הרמב"ן ז"ל נמצאת אומר שהתוס' וסמ"ג בשם ר"י והמרדכי ורש"י והרמב"ן והרשב"א והראב"ד והר"י והר"ן ונמק"י והגהות בשם א"ז כולם סוברים כר"ת א"כ אף ע"פ שהרא"ש בתראה הוא נגד מנין כזה אין ראוי לפסוק כמותו ועוד שהרי הרמב"ן ז"ל והרשב"א והר"ן ז"ל דבתראי נינהו וסברי כר"ת ועוד שהרמב"ם ז"ל סובר כוותיהו כמ"ש לקמן בס"ד ובאלו הארצות ברוב דיני ממונות נוהגים כוותייהו:
19.7
עוד כתב דוקא במתלונן בלי לגלוג כו' ושלשה מחלוקות בדבר בפי' הסוגייא לרש"י התובע בליעל והנתבע רוצה ללכת לוועד כדי שיתבייש התובע כו' ולרש"י אתי שפיר כתבו לי להראות לוועד שיהיה בוש כו' ולהרמב"ם ז"ל התובע והנתבע צדיקים רק יש לו ספק בעלמא שמא טעו ודורש טובת עצמו ואני אומר שאם אמת שפירוש שנים שנתעצמו כו' ואם אמר כתבו ותנו לי מאיזה טעם דנתוני כותבין ונותנין לו אליבא דרש"י הוא לפי שיתבייש בוועד ת"ח קשה למה קבע הכא ואם אמר כתבו לי מאיזה טעם דנתוני שאחר שדנו אותם לא שייך כדי שיתבייש דמי יכוף אותו לילך לב"ד הגדול אחר שפסקו לו הדין כדי שיתבייש וא"כ שאינו מגיע לו בשת מה לו לשאול מאיזה טעם דנתוני:
19.8
עוד כתב כ"ת וכ"ש אם אומר שמא טעו דשכיח כו' וק' דאם הוא אמת בפי' רש"י שכוונת זה שאומר נלך לב"ד הנדול הוא בשביל שיתבייש א"כ נראה שאינו חושד הדיינים ועל זה כתב בעל התלמוד ואם אמר כתבו לי מאיזה טעם דנתוני כותבין ונותנין לו מיד אבל כשהוא חושד לדיינים לא יכתבו לו לכן נ"ל שפי' רש"י בשני' שנתעצמו שכוונת זה שאומר נלך לבית הוועד הוא לחשוד הדיינים ולומר שמא יטעו כמו שפי' הרמב"ם ז"ל בפ"ו מה' סנהדרין ולבאר זה היטב הביא סוגיית הגמ' גרסינן בגמר' כי אתא רב דימי אמר רבי יוחנן התוקף את חבירו בדין אחד אומר נדון כאן ואחד אומר נלך לבית הוועד כופין אותו וילך לבית הוועד אמר לפניו רבי אלעזר רבי מי שנשא בחבירו מנה יוציא מנה על מנה אלא כופין אותו ודן בעירו אתמר נמי אמר רב ספרא אמר רבי יוחנן שנים שנתעצמו בדין א' אומר נדון כאן ואחד אומר נלך לבית הוועד כופין אותו ודן בעירו ואם אמר כתבו ותנו לי מאיזה טעם דנתוני דכותבין ונותנין לו ואם הוצרך דבר לשאול כותבין ושולחין כו' עכ"ל הגמ':
19.9
ולכאורה נרא' דהתוקף ונתעצמו ענין א' הוא והכל הוא כדי שיתבייש וא"כ הוא האמת קשה שהיה לו לבעל התלמוד להקשות לו לרבי יוחנן מדידיה אדידיה שבמקום א' אומר כופין אותו וילך לבית הוועד ובמקום א' אומר כופין אותו ודן בעירו ואם נרצה לתרץ דתרי אמוראי ואליבא דרבי יוחנן אפי"ה הו"ל לבעל התלמוד להקשות אותה ולתרץ תרי אמוראי ואליבא דר"י ומדלא הקשה ותירץ זה התירוץ נר' שאינו ענין א' ול"ק מדידיה אדידיה:
19.10
ועוד קשה דאמ' אתמר נמי רב ספרא אמר אמר רבי יוחנן שנים שנתעצמו כו' ואם הוא אמת דהתוקף ונתעצמו ענין אחד הם היה לו לבעל התלמוד לומר ואתמר נמי אבל אמר אתמר נמי להורות שאינו ענין א' אלא ענין אחר דוחה לזה שאות' רבי אלעז'. לכן נראה לי שפי' הסוגייא כך התוקף את חבירו כו' פי' שהאחד הוא אלם וסרבן ומטריח את חבירו ומשתמיט ממנו וזה שאומר נלך לב"ד הגדול הוא בשביל שמתפחד שאם ידון כאן יבוא עליו בטענות כוזבות ואולי באותן הטענות יפסיד הדין שאין לדיין אלא מה שעיניו רואות לפיכך רוצה לילך לב"ד הגדול כדי שיתבייש ולא יבא עליו בטענות כוזבות ואין כוונתו לחשוד הדיינים רק כדי שיתבייש ויודה על האמת ולפיכך אמר רבי יוחנן שכופין אותו לילך עמו למקום הוועד מאחר שהוא סרבן ואין כוונתו של זה שאומר נלך לב"ד הגדול ח"ו לחשוד הדיינים. אבל מה שאמר בסמוך אמר רב ספרא אמ' רבי יוחנן ב' שנתעצמו כו' מיירי כששניהם אלמים ומטרחים זה את זה וא"כ בודאי כשהאחד טוען נלך לב"ד הגדול ודאי אין כוונתו שיתבייש דכמו שחבירו אלם וקשה כך הוא נמי אלם וקשה ואינו מתפחד ממנו שיבוא עליו בטענות כוזבות אלא דעתו לקנטר ולחשוד הדיינים ולומר שמא יטעו וכן מוכח בסמוך דכתב על זה ואם אמר כתבו לי מאיזה טעם דנתוני כו' דנראה שכוונתו כשאמר מעיקרא נלך לב"ד הגדול היתה כוונתו לחשוד הדיינים ועוד אם כוונתו כדי שיתבייש קשה כמ"ש למעלה דמה לו לשאול כו' והשתא ל"ק רבי יוחנן מדידיה אדידיה וכן אתי שפיר למה אמר אתמר נמי ולא אמר וכן איתמר נמי לפי שאינו הדין עצמו שאמר למעלה ומה שקבע בעל התלמוד כאן ואם הוצרך וכו' הוא ברור לפי שכיון שנמצא אמת שאינם יודעים הדין הייתי אומר שהדין עמו וכופין אותו לילך בב"ד הגדול קמ"ל דאפי"ה אין שומעין לו אלא כופין אותו ודן בעירו ואם הוצרך דבר לשאול כותבין ושולחין כו' וזה נ"ל שהיא סברת רש"י דכתב גבי התוקף כו' התוקף את חבירו בדין בעל דין קשה ומטריח את חבירו לדון ואין רוצה חבירו לדון כאן אלא למקום וועד תלמידי חכמים הרבה שיהיה זה בוש מהם וגבי נתעצמו כתב נתעצמו שנעשו קשין זה לזה עכ"ל: ונ"ל שרש"י ז"ל הרגיש הקושיות שכתבתי למעל' ותירץ בלשונו הקצר והצח שאמר למעלה התוק' כו' בעל דין קשה ומטריח את חבירו כלומר שהאחד הוא אלם וקשה ומטריח את חבירו ואומר אח"ך ואין רוצה חברו לדון כאן אלא למקום וועד ת"ח הרבה שיהיה זה בוש מהם כלומר שכוונת זה שאמר נלך לבית הוועד הוא לפי שמתפחד שכיון שהוא אלם וקשה ומטריחו יבא עליו בטענות כוזבות ואולי באותן הטענות יתחייב שאין לדיין אלא מה שעיניו רואות ורוצה לילך לבית וועד ת"ח הרבה כדי שיתבייש ולא יאמר אותם הטענות הכוזבות ולפי שזה אלם וסרבן וחבירו שאומר נלך לבית הוועד אינו לקנטר ולחשוד על הדיינים רק כדי שיתבייש ויודה על האמת בעבור זה אמר רבי יוחנן כאן כופין אותו וילך עמו ולמטה גבי נתעצמו כתב נתעצמו שנעשו קשים זה על זה כלומ' שניהם אלמים וקשים ומטרחים זה את זה ובעבור זה בכאן אפילו רבי יוחנן מודה שכופין אותו ודן בעירו לי שאין דעתו של זה שאומר נלך אלא לקנטר ולחשוד את הדיינים לו שמא יטעו כמ"ש למעלה בארוכה זה נראה לי שהיא כונת רש"י ז"ל אלא שקצר בלשונו כמנהגו ומלת נתעצמו מוכיח ששניהם אלמים וסרבנים ולא צדיקים כלומר מתעצמים בקטטות וטרחים זה את זה נמצאו למד שפי' ב' שנתעצמו מיירי כששניהם אלמים וסרבנים ולא צדיקים וכוונת זה שאומר נלך לבית הוועד לחשוד ולומר שמא יטעו בדין וכ"נ דעת הרמב"ם ז"ל פ"ו מהלכות סנהדרין וז"ל ב' שנתעצמו אחד אומר נדון כאן ואחד אומר נלך לב"ד הגדול שמא יטעו הדיינים הנה שכתב ז"ל שדעת זה שאומר נלך לב"ד הגדול הוא לחשוד הדיינים ולומר שמא יטעו וכתב כן לפי שאם הוא כדי שיתבייש קשה לרבי יוחנן מדידיה אדידיה הקושיות שכתבתי למעלה ומיירי כששניהם אלמים וסרבנים ולא צדיקים וגם זה שאומר כתבו לי מאיזה טעם דנתוני אינו מדבר בענוה לומר אולי טעיתם והוא בשביל שהוא רך הלבב דא"כ הוא הדרן קושייא לדכתייהו וכן מדנקט בלשונו נתעצמו נראה שסובר כר"ת דדוקא נתעצמו כששאל מאיזה טעם דנתוני כותבין ונותנין לו אבל בעלמא לא ואין לומר מדנקט לשון הגמ' ולא פיר' נראה שאינו סובר כר"ת דאדרבה אם היה סובר הפך ר"ת היה לו לפרש בלשונו באופן שנשמע מדבריו דלאו דוקא נתעצמו מאחר שמשמעות לשון הגמ' כר"ת כמ"ש המפרשים וכ"נ מדברי הרמב"ם ז"ל שאם שאל מאיזה טעם דנתוני לב"ד הגדול שאין כותבין ונותנין לו מדלא כתב גבי ב"ד הגדול ואם אמר כתבו לי מאיזה טעם דנתוני כותבין ונותנין אלא אדרבא משמתינן ליה דודאי חוצפה הוא ומלגלג על הדיינים נקרא והמלגלג על הדיינים כבר כתבו רז"ל דב"ד מנדין:
19.11
ונ"ל דהרא"ש נמי יודה דהיכא ששאל לב"ד הגדול כתבו לי מאיזה טעם דנתוני דאין כותבין ונותנין לו דמלבד שהיא סבר' דאין כותבין ונותנין דלמי יראה לזולתם מסוגיית הגמ' ג"כ נראה כן דהיכא ששאל לב"ד הגדול הורוני מאיזה טעם דנתוני דאין כותבין ונותנין דלא מצינו בכל הסוגייא ולא בכל התלמוד דמישתמיט שום אימורא דאמר שאם שאל לב"ד הגדול הורוני מאיזה טעם דנתוני דאין כותבין ונותנין נמצאת אומר דאף הרא"ש יודה שאם שאל לב"ד הגדול מאיזה טעם דנתוני אין כותבין ונותנין וכן הדין בעצמו בזה הזמן בב"ד מומחה לרבים כמו בזאת המדינה כנודע לכל ושומעם הולך בכל הארצות דין ב"ד הגדול יש להם בזה וכמו שהשוה אותם הרמב"ם ז"ל בפ' עשירי שהוזכר למעלה וז"ל וכן הדין בזמן הזה שאין שם ב"ד הגדול אבל יש שם מקומות שיש חכמים גדולים מומחי' לרבים ומקומות שיש תלמידים שאינם כמותם כו' וכן כתבו ההגהות בשם התוס' וספר המצוות וכ"פ נמק"י א"כ מאחר שדין ב"ד הגדול יש להם השואל מהם מאיזה טעם דנתוני אין כתבין ונותנין לו אדרבא משמתינן ליה דגברא דמפקר בבי דינא ומלגלג על הדיינים נקרא וכן כתב נמקי יוסף בפ' הרבי' בשם הרשב"א ור"ת והראב"ד והר"י דאפי' בב"ד הקטן כששואל מאיזה טעם דנתוני במקום שנתעצמו וכפאוהו לדון בעירו או במקו' שלא כפאוהו אלא שבאו לדון מרצונם ושאל מאיזה טעם דנתוני משמתינן ליה כגון דא כו' צריך לפרש הטעם כדי שלא יחשדו אבל בעלמא היכא דליכא חשדא אם היה מלגלג לא מודעינן ליה טעמא דדינא אדרבא משמתינן ליה דגברא דמפקר בבי דינא ואע"ג דאמרינן בפ' זה בורר שמי שהיה רוצה ללכת לדון לב"ד הגדול וכפאוהו ודן בעירו אם אמר כתבו לי מאיזה טעם דנתוני כותבין ונותנין לו מ"מ התם אין כותבין לו מטעם פ' ומראייה פ' וכן כתבו הרשב"א והר"ן וכן דעת הראשונים ר"ת והראב"ד והר"י ז"ל דאין כותבין ונותנין מאיזה טעם דנוהו אלא למי שכפאוהו דוקא וכן למי שמתלונן אחר הדין היכא דליכא חשדא דלא מודעינן ליה אדרבא משמתינן ליה הנה נראה בבירור דאפי' כשכפאוהו ב"ד קטן ודנוהו בעירו שהדין נותן שכותבין מאיזה טעם דנוהו אם שאל מאיזה טעם כו' דאין נותנין דאדרבא משמתינן ליה ונקרא מלגלג דכתב אבל בעלמא היכא דליכא חשדא אם היה מלגלג על הדין לא מודעינן ליה טעמא דדינא אדרבא משמתינן ליה כו' ואע"ג דאמרינן בפ' זה בורר שמי שהיה רוצה ללכת דכותבין ונותנין לו מ"מ התם אין כותבין מטעם פ' ומראיה פ' הנה מדהוקשה לו מפ' זה בורר נראה שהשוה מי ששואל מאיזה טעם וראיה דנתוני למי שמתלונן דאלת"ה מאי הוקשה לו שאני התם דאינו מתלונן כמו בהאי דהכא דאמר חזי מר דבתר דידי קא אזיל אלא ודאי מדהוקשה לו והוצרך לתרץ דהתם אין כותבין מטעם פ' ומראיה פ' נראה דהשואל הורוני מאיזה טעם או ראיה דנתוני נקרא מלגלג ומשמתינן ליה כמו המתלונן וכן נמצינו למדין מכאן למפרשים שסוברים דאין כותבין ונותנין מאיזה טעם דנוהו אפי' בלא ראיה אלא למי שכפו אותו ודן בעירו אבל לבא מעצמו לדון אין כותבין ונותנין שמי ששאל מאיזה טעם דנתוני לב"ד בלי ראי' דמשמת' ליה דמה לי שואל מאיזה טעם או ראיה דנתוני במקום שכפוהו ומה לי שואל מאיזה טעם דנתוני במקום שבאו לדון מעצמם וכ"ן מסוף לשונו אליבא דמפרשים שכתב כן כתבו הרשב"א והראב"ד ז"ל וכן דעת הראשונים ר"ת והראב"ד והר"נ שאין כותבין מאיזה טעם דנוהו אלא למי שכפוהו דוקא וכן למי שמתלונן אחר הדין היכא דליחא חשדא דלא מודעינן ליה אלא אדרבא משמתינן ליה:
19.12
נמצאת אומר בנ"ד שאין כותבין ונותנין לו מאיזה טעם דנוהו מכמה פנים הא' דיש לנו לפסוק ככל אלו הפוסקים שכתבתי למעלה שסוברים דאפי' לב"ד הקטן אם באו לדון מרצונם אם שאל מאיזה טעם דנתוני אין כותבין ונותנין לו ונותנין בנדון שלפנינו כבר באו לדון מרצונם והב' שכב' כתבו לו בכתב הדין עם הטענות של בעלי דינים בלי ראיות וכבר כתבתי בשם ר"ת והראב"ד והר"י והרמב"ן והרשב"א והר"ן ונמק"י דאפי' כשכפוהו אין כותבין ונותנין לו מאיזה טעם וראיה דנוהו והג' שב"ד גדול ומומחה לרבים כמו בזאת המדינה כנודע ומפורסם לכל העולם אין כותבין ונותנין לו כמו שהוכחתי למעלה ואע"פ שהדיין א' מהם מסייעו במקום א' או ד' אין נחשב כי ב"ד הגדול נמי היו הולכים אחר הרוב וכשהיה הדין יוצא מרובם והיה אחד מהם שואל כתבו לי מאיזה טעם דנתוני ודאי לא היו כותבין ונותנין לו וכבר כתבתי למעלה שבזמן הזה ב"ד הגדול ומומחה לרבים דין ב"ד גדול יש לו והשם יצלינו משגיאות אמן:
19.13
עמל הוא בעיני לבטל הזמן ללכת בדרך זה שבררת כי אין אלו אלא מעשה נערות ואיבוד זמן להתווכח עם המכחיש הדברים הגלויים לרואי השמש ומ"מ מפני שחששתי פן תתפאר עלי הוכרחתי לצאת ממחיצתי ללכת בדרך לא נסיתי והשבתי לך פעמים שלש ומעתה אם תוסיף לכתוב לא תקוה ממני שהוסיף להשיבך עוד תחילת דברי פיך כבר נצחתי אותך כו' כמה גדול כחך בניצוח להתהלל במתת שקר ותלעג ואין מכלים וזה דרכך מימי קדם להעמיד העולה על רוחך נגד כל חכמי ישר' לא בצדק ולא במשפט ולא חדתא היא לך ולא חדא היא לך כי מיו' שידעתי' לא אמרת הדרי בי ואף כי איני חושד אותך שבלבבך רק פיך כי זה היה העדר גמור רק כי אתה רוצה להתיהר בפני עמי הארץ להראות שאתה גדול מאיתי לאו כל רבה ושאר חכמי התלמוד שהיו אומרים הדרי בי או דברים שאמרתי לפניכם טעות הם בידי וכיוצא בדברים אלו:
19.14
ומ"ש כמו שכתוב במשנה ובגמ' ובפוסקים ולא השבת כהלכה עכ"ל גם זה מכלל ההתיהרות כי כבר פשוט הוא שאין מי שיאמר העדים חותמים ולא הדיינים ולא עלה על דעת חכמי המשנה והגמ' והפוסקים שיקום שום דיין לומר לא אחתום אם יחתמו עדים דמאי איכפת ליה אם אין דברים בגו וכבר השבתי כהלכה שהבאתי ראיה מפרוזבול וטענתי טענה גלויה ומתקבלת בעיני כל הישר הולך שלא היה עולה על דעת כדבריך בנ"ד מאחר שהקמת עלינו את הבעל דין לשטן למרוד בנו שלא כדין ולא יקבל את הדין אם לא יראה חתימתך מוכרח ומחוייב אתה לחתום כדי לסתום פה שטן ואל ישטין עלינו:
19.15
ומ"ש בי גם אתם לא הייתם יכולים לחתום כו' אם כל כוונתך וידיעותיך ופירושיך הם על דרך זה על זה ידוו כל הדווים אם דבר אמת היה מוקשה מהדעת כמו דבר זה לא היה אדם מכוין אליו מעולם שמה שכתבת ואני קרוב לחייבו בדין אם לא יעשו פשרה ביניהם גלוי וידוע לכל יודע בטיב לשון שאין במשמע לשון זה איני יודע ועוד שמאח' שדבריך בנויים על הקדמת סתירת שרשי התלמוד דלא חיישי' לב"ד טועין ובית דינא בתר בית דינא לא דייקי אינך אומר איני יודע אלא הרי אתה אומר בפירוש יודע אני דברי חכמים ואיני חפץ לדון כדבריהם:
19.16
ועוד שדבריך אלה סותרים דבריך שאמרת לחכמי' שאתה מוכרח לחתום וכן תעשה ואח"כ כהתל באנוש התלת בהם שנפלת בבור עמוק מהסברא שחדשת לומר שאתה כאו' איני יודע וגלוי וידוע לכל יודעיך שאפי' היו כופתין אותך לא תאמר שאינך יודע ורחמנא ליצלן כי בזה היית פוחת ידיעתך בפני עמי הארץ וזה הפך כוונתך ושניותך תמיד ועוד מצד אחר דבריך סותרים את דבריך שכתבת ואני כתבתי דעתי להלכה אבל למעשה הזכאי על פי הרוב זכאי מלבד שגם על הדיבור ההוא יש לדון מי גבר יטעון כן וכי כהלכה היינו נושאים ונותנים שהיית כותב להלכה ומי בקש זאת מידך:
19.17
ועוד שכשהשגנו עליך למה עברת על לא יאמר אני הוא המזכה הכחשת המוחש ואמרת לא אמרתי דבר לבעל דין ומה אמירה גדולה מהיות נמנה מלוועד עם הדייני לגמור הדין והבעל דין אמר בפה מלא כי אמרת לו שאתה הוא המזכה אותו ועירי ושכבי ידעי שאתה הוא המזכה ואת הכל הכחשת וכשראית עצמך מנוצח מטענה זו ומטענות אחרות שהשגנו עליך שאין לך בית מנוס פנית לשלוח פתקאות להתלות בהבלי השוא אשר לא יועילו ולא יצילו כי תהו המה כי כן דרך המתעקשים לתלות עצמם פעם בזה ופעם בזה כי חושבים להנצל בכך ולא יועילם ולא יצילם בזה ולא באותו כי השי"ת נתן לאדם עינים לראות ולב להבין בין המתעקשים ונלוזים במעגלותם לזולתם ומ"ש אם לא יעשו פשרה ביניהם הן אלה קצות דרכי רוב דיניך כמו שמפורסם אפי' לתינוקות שבעריסא שכשתהפך לזכות את מי שהוא חייב בדין אתה אומר כיוצא בדברים הללו וע"י כך נוטל קנין משניהם לעשות פשרה ביניהם כמו שיראה לך וזה גזל גמור כמפורסם והנה תשובתך נשאר מעל והתיהרותך והתרגזך ושאונך נסוגו אחור ושתיקותך היה יפה לך מדבורך ומי יתן החריש תחריש ותחשב לך לחכמה כי באמת לא היה לך לב בשר ומעת שראית הקונדריס ראשון שהשבנו על חלומותיך ועל דבריך היה לך לקבלם ולכוף ראשך לדברינו ותחשב לך לחכמה כי כוסה קלון ערום:
19.18
ומה שהשבת על מה שכתבתי כבר דחק ביה נרגא כו' לא כוונת למה שכיוונתי ומ"מ יהיה מה שיהיה כל הקריה הומה אבן מקיר תזעק ואע"פ שאתה מרגיש בקצת אתה מעלים עינך ואינך שב מדרכיך שאתא חושב שגם בני אדם מעלימים עיניהם ואינו כן כי כל בעל אזנים תשמע דבר מאחריך לאמר לא זו הדרך ולא זו העיר:
19.19
ומ"ש וה' יתן בלבבנו אהבתו ויראתו באח מאד שתקובל תפלה זו את כל זה זיכני ה' תל"י שהכרחתני לכתוב הנראה לי משום שת הוצא תוכיח אם תשמע שמע ואם תחדל לבי תשא ואני את נפשי הצלתי:
19.20
נא לשון בקשה אם יהיה באו זו איזה דיבור שלא כרצונך אל תשית לבך אליו כי כן טבע הויכוח מחייב ואפי' אב ובנו נעשים אוייבים ז"לז בשער ואת והב בסופה אך שים לבך לתוכחת שבסוף אגרת זו כי מי אשר עשה לנו את הנפש הזאת לא במרד ולא במעל אנו כותבין רק כי זה ימים רבים שלמים וכן רבים צועקים עלינו תמיד למה לא תתקנו את הנשמע שנעשה בעיר מקום המשפט שמה הטיית הדין לנאת המשפט מעוקל ע"י מה שמנעה התורה אפילו לזכות את הזכאי וה' היודע ועד כי אנו בושים ונכלמים כי הנוגע בכבוד אחד מהחברים בדבר זה נוגע בכבוד כולנו שאומרים הני רבנן דדברי תורה בידם כחומר ביד היוצר אל כל אשר יחפוץ יטנו ונמצא ש"ש מתחלל ולהיותנו חוששים מהלבנת פנים וגם שמא וקרוב לודאי שלא היו דברינו נשמעים על כן משכנו ידינו עד כה ותמיד היינו יראים פן נענש על שתיקותינו על דרך אם לפניך גלוי כו' ואוי לי אם אומר אוי לי אם לא אומר ועתה שנתגלגלו הדברים אמרנו אולי הוא עת רצון ונהיה זוכין ומזכים על כן הוכרחנו לכתו' תוכחת זאת לבל נכלם לע"הב ואם כ"ת חכמה ודעת לתקן להסיר ממך עקשות פה בענין שלא יהיה פוצה פה ומצפצף וה' יתן בלבך שתשמע לדברי חבירך אלה היועצים אותך להנאתך ולטובתך
19.21
נאם: הצעיר יוסף קארו
20.1
מאחר שהובררנו שלשתינו לדיינים מי התי' לשום אחד לומר לבעל דין אני מזכה אותך וכ"ש לתת בידו פסק היה להוועד עמנו יחד ולשאת ולתת בדין ומה שיעלה על פי הרוב יאמר בשם כולם מדבריהם נזדכה פ' כנראה ששכחת משנת לא יאמר אחד מהם אני הוא המזכה כו' וכ"ש בהיות כל טענותיו בנויות על יסוד חפצו לזכות לנתבע לא בצדק ולא במשפט שהרי כלל גדול בדין המוציא מחבירו עליו הראייה ועוד כלל אחר דלא חיישי' לב"ד טועין ובית דינא בתר בית דינא לא דייקי ומ"מ שאמר שהגענו לזמן דדיינא משכן נפשיה להעלות בכתב דברים. שלא ניתנו ליאמר כ"ש ליכתב אמרנו לרוות צמאונו ולהשיב על דבריו א' לא' למצא חשבו'. כתב תחילה הדיין הראשון היה צריך להודיע במה נפסלו אותם העדים אם מצד קורבה או פיסול דאורייתא או דרבנן ואם הכריזו עליה' או לאו או שמא עשו תשובה או חזרו ממה שעשו כפי מה שהיא חזרת כל אחד היא לפי הפיסול ומפני זה נשאר הדבר תלוי ועומד וכתב עד שילך ראובן שאמ' שיביא ראיה או עדים לאמת טענותיו ויעמדו שנית למשפט דברים תמוהים הם וכי למה צריך להודיע הדיין והוא שחקר על פסולם ומצא שעדיין היו פסולים פסול שאין בעדותם ממש. ומ"ש נראה שגם שכתב שהביא עדים נאמנים ופסל את ב' העדים עדיין היה נותן מקום לחקור על פסולם כו' כלפי לייא שלא כתב אלא עד שיביא ראיה או עדים לאמת טענותיו וזה בתר דהיינו שיביא עדים אחרים אבל העדים שנפסלו נשארו בפסלותם:
20.2
ומ"ש עדיין היה נותן מקום לחקור על פסולם אם היה אמת אם לאו ובזה נפסלו ושאר דברים מאחר שכתב הדין שפטרו מפני שלא נשאר לו אלא עד אחד פשוט וברור שחקר ודרש שהעדים היו פסולים כנז"ל ומ"ש וכבר הביא מעשה ב"ד ממקום דירת האחד שהיה מוחזק בכשרות הדבר פשוט שאין מעש' ב"ד זה מוציאו מידי פסלות שנפסל היום כמה שנים ואין הב"ד יכולים להעיד שלא זזה ידם מתחת ידו מיום היותם בר מצוה ומ"ש עוד והרמב"ם כתב בפ' י"ב שאם העידו בא' שהוא פסול כו' שנראה שהפוסל צריך להודיע באיזה דבר שהוא פסול כו' מאחר שהדיין אמר שהם פסולים ודאי העידו עליהם והודיעו לדיין איזו עבירה עברו שהם פסולים:
20.3
ומ"ש וגם שאולי נראה להם שהם פסולים כו' וכי הדיין סומך על מה שיאמרו העדים ידענו שהם פסולים והלא אין הדבר כן אלא העדים מעידים שעברו עבירה פ' והדיין חוקר דבריהם. ומ"ש וכן אנו נוהגין בכל בתי דיננו גם אנו ראינו בתי דינים ולא נהגו כן ועוד דבר זה שאינו מצוי לא שייך לומר מנהג ומ"ש ובנ"ד כיון שלא כתב הדיין הראשון במה פסלום נראה שלא פירשו במה הוו פוסלי' אותם וכמ"ש והבי' עדים נאמני' לב"ד ופיסל את שני העדים ואע"פ שהיו נאמנים חשבו שהיו פסולים ואולי שלא היו וגם הב"ד שהחזיקם לפוסלים נאמנים האמין שהיו פסולים וכבר כתבו הבית דין של אנדרנופלי שאפשר שפסלו במומם שנראה שהכירו את אלו הפוסלים אע"פ שלא הוזכרו בפסק דין שלא היו ראויין לפסול אחרים כי זה ראובן התובע מזכיר על פה מי היו הפוסלים וא"כ העדות שמעידים ראשי אותו הקהל של אנדרנופלי שהיה מוחזק להם בכשרות לכל דבר ולא נשמע שום דבר פסלות ח"ו הם מכחישים את הפוסלים האלו כבר וכתב שלא נשנה כאן ולא למלאת נייר וכבר השבנו עליה:
20.4
ומ"ש וכבר כתבו דב"ד של אנדורנופלי שאפשר שפסלו במומם נראה שהכירו את אלו הפוסלים שלא היו ראויים לפסול אחרים כמה רב גובריה שהספק של ב"ד שכתבו אפשר הוא נעשה ודאי ומהודאי של הדין הוא עושה ספק וכמו שנתבאר לעיל:
20.5
ומ"ש וא"כ העדות שמעידים ראשי אותו הקהל כו' הם מכחישים את הפוסלי' האלו אילו היו אומרי' עמכם היינו באותו יום ובאותה שעה שאתם אומרים שעברו אותה עבירה ולא עברה הוה הכחשה אבל בענין זה פשיטא דלא מיקרי הכחשה ועוד שאע"פי שהוא מוחזק אצלם בכשרות כבר אפשר שבלכתו לעיר אחרת עבר ובני עירו לא ידעו ואין אומרים למי שלא ראה את החדש יבא ויעיד כו' ומ"ש וגם כי כתב הרמב"ם שהוא ספק פסול כו' ובנ"ד ספק זה יהיה לודאי כו' לשיטתיה אזיל שלגבי התובע עושה הספק כודאי דילמא ס"ל כאותם שסתר הרא"ש דבריה' שהיו סוברי' שכשזה בורר לו אחד הנברר יהפך בזכות אותו שביררו ואע"פי שבנ"ד לא היה בדרך זה בורר עשה עצמו כנברר מהתובע ורצה לאחוז כסברת אותם שדבריהם סותרים ועוד דאעיקרא דדינא פירכא שכבר ביררו שאין כאן הכחשה ואין כאן ספק פסולים אלא ודאי פסולים:
20.6
ומ"ש כיון שאלו המעידים על כשרותו הם בני עירו והיו בקיאים דמעכשו יותר מאלו הפוסלים והם ראשי הקהל והב"ד של הקהל עמהם עומדים ותמהים על מה שפסלו את זה לוי והעדים שפסלו לא פירשו במה היו פוסלי' בפרט בדבר ידוע אלא דרך כלל אמרו שהיה פסול או בעל עבירה גם דברים אלו נשנו כמה פעמים והשבנו עליהם. ומ"ש כפי דברי ראובן התובע האי עולבנא דדייני שמאמין דברי התובע וחושד את הדיין.
20.7
ומ"ש וכמו שנראה מפסק דין שאינו מזכיר פסולם כבר השבנו על זה ומ"ש וכל שכן כי מה שכת' הרמב"ם ספק פסול ואין מוציאין ממון א' הוא כשפסלו את שניהם ושני עדים הכחישום ובנ"ד מהשני עדים שהעידו לא פסלו אלא א' מהם ונשאר יהודה בכשרותו לחייבו שבועה והשני בספק כבר בררנו כי עדיין הוא פסול ודאי ומ"ש וגם כי כתבו המפרשים דאוקי ממונא בחזקת מאריה כו' הכא קרוב לומר דמודו דאוקי גברא בחזקת כשרות אלמא כו' גם פה הזיל לשיטתיה ליפות כח התובע לאפוקי ממונא בטעות קרוב לומר כו':
20.8
ומ"ש כמו בשתי כתי עדים המכחישות כו' לא דמו אפי' כאוכלא לדנא ומ"ש כשנתקבל כבר עדותו בכשרות כו' מה לנו אם נתקבל אם אח"כ העידו עליו שהיה פסול ומ"ש ואח"כ נפסל בספק מפני ההכחשה כבר ביררנו שאין זו הכחשה ושאינו ספק אלא פסול ודאי ומ"ש והחכ' אחר שכ' שלא הונח שהיה שומר פטר אותו כו' כבר נראה מדבריו כי חשב ועלם בדעתו מה שכתבתי כו' חס ושלום לא עלה בדעתו כך לחשוד לדיין הראשון ולהחזיקו בטוע' הפך הכלל שבידינו ולא כתב כן אלא לרווחא דמילתא:
20.9
ומ"ש אבל מה שכתכ שפטר אותו מטעמים אחרים היה צריך גם הוא לפרש מה היו אלו הטעמים אחרים לשיטתיה אזיל לסתור כלל שבידינו בי דינא בתר דינא לא דייקי ולא חיישינן לב"ד טועין ומ"ש כי הדיין הראשון שמע כל טענותיהם בפרט בתחלת הדין כו' בהפך הוא כי כמה פעמים התובע אומר טענות סתם ובהמשך הדברים לפני הדיין ההוא או לפני דיין אחר אומר התובע דיבור שמתוך אותו דבור נפטר הנתבע דכ"ע לאו דינא גמירי וחושבים שהדבור ההוא מסייעם והוא כנגדם ומ"ש מאיזה טעם היה יכול לפטור את שמעון כו' היה צריך טעמי' יותר לפוטרו והוא לא הזכירם כמאן דליתנהו דמו לו חשב שהיה נמצא דיין שיכחיש כללים שבידינו בית דינא בתר בית דינא לא דייקי ולא חיישינן לב"ד טועין היה כותב הטעמים ומ"ש שאפ' למי שהוא סובר שאין שומעין למי שאמר הורוני מהיכן דנתוני ולא בשנתעצמו בדין אפי' הכי חייב לכתוב הטענות כו' אילו היה ומצא אתנו הוא היה כותב לי טעמים שהיו מתקבלים בעיני כל רואיהם כי מוחזק היה בכך ומ"ש אפילו הכי חייב לכתוב לו הטענות כו' ובבית הוועד יראו מעצמם כו' דברי תימה הם שזהו כשצריכים לשלוח לבית הוועד אבל בנ"ד הדיין הזה היה דיין הקהל והוא היה בית הוועד והאות והמופת כי זה כמה שנים פסק הדיין ופטר את הנתבע ולא תבע הורוני מהיכן דנתוני כי אם עתה שמצא מי שנעשה סניגרון לדבריו:
20.10
ומ"ש ובנ"ד הוא דין שנתעצמו עליו אישטמיטתיה פי' שנתעצמו עליו שאינו כמו שהוא סבור אלא פירוש שנתעצמו עליו היינו מאי דאמרי התם בסמוך זה אומר נדון כאן וזה אומר נלך לבית הוועד ובנ"ד לא נחלקו בכך אלא שניהם הסכימו לידון לפני חכם קהלם ומ"ש והיה צריך החכם שהים ב"ד השני לכתוב הנז' הטענות כבר השבנו על כל זה ומ"ש ולא היה לו שום טעם לדיין השני לחלוק על פסק הראשון כו' כבר כתבנו שלא חלק עליו אלא מפני ששמע מפי התובע דבר שמתוכו נפטר התובע ואילו היה הדיין הראשון שומע הדבר ההוא ג"כ היה פוטרו:
20.11
ומ"ש ואני קרוב לחייבו בדין כבר בררנו סתירת זה ואין כאן מקום לפשרה כי הנתבע פטור לגמרי וכל המחזיר להוציא ממנו שום ממון טועה הוא וכל המחזיק שלא להוציא ממנו שום ממון הוא הדן דין אמת משפט וצדק ומאחר ששנינו מסכימים לדעת אחת על כרחו לכוף ראשו לדעתינו ולחתום בפסק דין שנכתוב לפטור הנתבע:
21.1
עמדתי על שני הקונדריסים דברי המחייב ודברי הפוטרים גם עמדתי על מה שהשיב הח' המחייב על התשובות שהשיב החכ' הפוטר ואחר שדקדקתי בדבריהם ובכל ראיותיהם אני אומר שהפסק שפס' הראשונים קיים וישר כאשר הסכימו החכמים הפוטרים כאשר כתוב בקונדריסים שלהם ואע"ג דאמרינן בתלמודא לא חיישינן לב"ד טועים וכי דיינא בתר דיינא לא דייקי הני מילי בזמניהם אבל האידנא דייקינן ודייקינן שכן כתב רבינו ירוחם בשם הרשב"א בתשובה (אמר יוסף קארו לא דק דלא אמ' כן הרשב"א אלא בדין ההוא שהוא זר אבל בשאר דינים גם בזמן הזה לא דייקי בתר בית דינא וזה פשוט בתשובת הרשב"א שכתבתי בבית יוסף ומה שטען שהדיינים היו יחידים מאחר שקבלום עליהם שם בב"ד לא דייקינן בתרייהו כו') דהאידנא דלא בקיאי כ"כ בדינין הילכך דייקינן בתר בית דינא ואם בזמנו של הרשב"א ככה כ"ש בזמני' וכ"ש בנ"ד שהדיינים היו הם יחידים והנה החכם המחייב בדק עד היכא שידו מגעת בכל מה שאפשר לדקדק ולא ראיתי בכל דבריו טעם מספיק לבטל פס' הראשונים וכ"ש בהסכמת שני החכמים הפוטרים וכן אני מסכים לפי שכל מה שכת' הח' המחייב הם השערות ואומדנות ואולי והדבר ידוע דלא מפקינן ממונא בגדולה שבאומדנות כי האי דגמל המאחר בין הגמלים כו' ולענין לכוף את החכם המחייב לחתום בפסק דין הפוטרים אומר אני שאם מניעת חתימתו גורמ' לביטול המעשה חייב לחתום שהתורה אמרה אחרי רבים להטות ואם חתימתו אינה מבטלת המעשה אין כופין אותו לחתום כיון שאין חתימתו מעלה ומוריד לענין המעשה ולשו' רבינו ירוחם בב"י בסי' ל"ט והנ' לע"ד כתבתי
21.2
דוד ן' אבי זמורא
22.1
על ענין גדולי שנת השמיטה בקרקע גוי ולקחם ישראל קודם מירוח מהרב כמוהר"ר משה מטראני ז"ל
22.2
נשאל נשאל מעמדי על ענין גדולי שנת השמטה בקרקע גוי ולקחם ישראל קודם מירוח ומירחם אם חייבים במעשרות כשאר שנים שמעשרים הלוקח מן הגוי ונתמרח ביד ישראל מדרבנן כיון שהם אינם מפקירים שדותיהם בשנת השמטה או דילמא כיון שמצות שביעית חובת קרקע לישראל בא"י אין בה חיוב מעשרות כלל והיתה להם תשובתי כי אין שום חיוב בא"י מעשרות בשנת השמטה אפי' מהלקוח מיד גוי קודם מירוח ומירחו ישראל מכמה פנים ראשונה כי מן התורה אין חיוב כלל בשנת השמטה במעשרות דכתיב בשנת השמטה ואכלו אביוני עמך ויתרם תאכל חית השדה הקיש אדם לחיה מה חיה אוכלת מן הראוי לה שלא מן המעשר כשביעית אף אדם אוכל מן הראוי לו שלא מן המעשר בשביעית וכיון דמדאורייתא אין שום חיוב לישר' בשנת השמטה גם לגויים אין שום חיוב אפי' מדרבנן דלא נתחייבו פירות קרקע גוי אלא במידי דאי הוה דישראל הוה חייב אי מדאורייתא אי מדרבנן אבל במה שאין שום עיקר איסור לישראל לא מדאורייתא ולא מדרבנן כ"ש דמגוי אין שום חיוב אפי' דרבנן דלא יהא חמור גוי מישראל ואי משום דמירוחו ביד ישראל הא מירוח ישראל פירות קרקעו ממש לא מחייב דהוי שנת השמיטה כ"ש מירוח פירות הגדלים בקרקע גוי דמהיכא תיתי חיובייהו אין שום חיוב בשנת השמיטה וכן פסקו כל הפוסקים ז"ל סתם שנת השמטה כולה הפקר אין בה שום חיוב לא תרומות ולא מעשרות כלל לא ראשון ולא שני ולא מעשר עני ואם איתא דפירות קרקע גוי שמירחם ישראל בא"י חייבים במעשרות למה להו למסתם ואם תתעקש לומר כי לא פטרה תורה ממעשרות אלא מה שהוא הפקר שהם פירות ישראל אבל פירות גוי שאינו מפקירם יהיו חייבי' לא היא דאטו ישראל שגדר כרמו ולא הפקירה בשנת השמטה יתחייב במעשר הא רחמנא אפקרה לארעיה לעניים ולעשירים ולכך אין שום חיוב מעשר כ"ש דגוי. ומצאתי און לי משנה וברייתא ותוספתא וירושלמי שנראה בפי' שאין שום חיוב בשנת השמטה במעשרות אפי' במה שגדל בקרק' גוי ומירחו ישראל:
22.3
מתנתי' במסכ' ידים על מחלוקת רבי טרפון ורבי אלעזר ן' עזריא על עמון ומואב מה הן בשביעית שרבי טרפון גזר מעשר עני ורעב"ע גזר מעשר ממצרים שהוא מעשר עני וזה למד מבבל שהוא מעשר שני ולמה לא למד אחד מהם ממעשרות א"י בשנת השמיטה מהלקוח ביד גוי בלי מירוח שהוא מעשר עני או מעשר שני וא"ת דלא יליף אלא עמון ומואב בקרקע ישראל ממצרים או מבבל בקרקע ישראל ולזה לא מייתי מה שאין שום חיוב בקרק' ישראל שהוא כארץ ישראל הא לפחות הויא סייעת' כל דהוא לחד מינייהו או הוי מעשר שני או עני בלקוח מן הגוי קודם מירוח ששנת השמיטה והיתה הכרעה שלישית מכרעת אלא ודאי אין שום חיוב כלל במעשרות ולא תרומות בארץ ישראל בשנת השמטה:
22.4
ברייתא בשלהי יבמות גוי שהיה מוכר פירות בשוק ואמר פירות הללו של ערלה הן של נטע רבעי הן של עזקה הן לא אמר כלום לא נתכוון אלא להשביח מקחו ופרש"י בשם רבותינו של עזקה מפרדס מעזק לשומרו שהוא שנת שביעית וקשיא ליה להאי פירושא דמאי איסור יש כאן אם עבר זמן הביעור לא שנא מן המשומר ול"ש מן המופקר אסור וקודם הזמן אלו ואלו מותרים משמע דפירות גוי בא"י בשנת השמטה אי הוה ידעינן בודאי שהיה כך כמו שאמור היה להם דין שביעית בפירות ישראל ואם יש להם דין שביעית פשיטא שאין להם שום חיוב מעשרות ופירשו פי' אחר ומייתיה ליה בתוס' פ' לולב הגזול דעזקה שם עיר בא"י ופירותיה משובחים ואם היה גוי זה בח"ל ומשבחן ואומר מעזק' הן אין חוששין לדבריו לעניין שביעית דאין נוהגין בח"ל והשתא אפי' חיישי' לדבריו שהן אמת אין בהם שום דין פירות שביעית אם חייבים במעשר אלא ודאי אין שום צד חיוב מעשרו' כדכתבנו וא"ת הא דלא חיישינן לדבריו דאי הוה חיישינן הוו להו דין שביעית היינו דחיישינן שהם פירות ישר' ביד גוי לא היא דאי הכי אמאי קאמר לא אמר כלום דלא נתכוין זה אלא להשביח מקחו נימא דאמר כלום ונאמן אלא דלא חיישינן שהם של ישר' בידו אלא שלו הם ואין בהם שום דין שביעית אלא ודאי מדקאמר הכי פירות גוי בא"י בשביעית הם כפירות ישראל ואין חייבין במעשרות כלל והרא"ש ז"ל כתב פ"ק דקדושין משם ר"ת ז"ל דעל כרחיך איירי בקרקע של גוי ולא שלקחו מישראל מדקתני בסיפא דהך מתני' אבל אם אמר של איש פ' לקחתים נאמן להחמיר דברי ר'

Leipzig, 1859. Via Sefaria (sefaria.org), Sefaria-Export. Version source: https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990020633920205171/NLI Licence: Public Domain. Source.