Avkat Rokhel

Sefaria · Responsa > Acharonim · 1,688 sections

1.1
שמעו הרים את ריב ה' והאתנים מוסדי ארץ קינת דודי לכרמו כרם היה לידידי בקרן בן שמן כי כאשר ראה ה' עוני עמו ישראל אשר היה זה קרוב לאלף וחמש מאות שנה נדחו מעל אדמתם מגוי אל גוי ומממלכה אל עם אחר בכמה גרושין וכמה שמדות זכר להם ברית אבותם ושב את שבותם וקבצם מאפסי ארץ אחד מעיר ושנים ממשפחה אל ארץ הצבי ונתיישבו בעיר צפת תוב"ב צבי היא לכל הארצות והיו פרנסיה ומנהיגיה מתנהגים כהוגן לשאת במשא העם העניים והאביונים ולומדי התורה כי העניים היו פוטרים אותם מהכראגי' ולמי שהיה לו קצת יכולת היו נוטלים מהם קצתם למחצה קצתם לרביע ומבעלי התורה לא היו נוטלים כי אם ממי שהיה בידו קצת ממון למחצה זה היה בכראג'י לבד אבל בשאר מסים וארנוניות לא עלה על לב שום אדם ליטול ממי שתורתו קבע ומלאכתו עראי ותמיד כבוד התורה ואימתה מוטלת על פרנסי ומנהיגי העיר הנז' ולא היו עושים דבר עד שהיו נמלכים בחכמים הרבנים הזקנים על פיהם יצאו ועל פיהם יבאו ובכן היה כרם ה' בית ישראל יפה אף נעים פרחה הגפן הנצו הרמונים ראשי ישיבות ותלמידהם לומדים על תלם באין שטן ואין פגע רע לא שמעו קול נוגש ויעזקהו ויסלקהו נדיבי עם אלהי אברהם שבחוצה לארץ לכלכלם בלחם ויטהו שורק ובכן היה מגדל עוז בנוי לתלפיות הלא הוא למוד התורה בשקידה רבה וגם יקב התורה חצב בו יין המשומר בענביו יורדים ועולים במלחמת התורה לנים בעומקה של הלכה וכרמנו סמדר הדודאים נתנו ריח ועל פתחינו כל מגדים ה"ה התלמידים תמיד היו מתמרים ועולים אשכלות ת"ח אפן גפן אדרת כרם חמד ענו לה משם תצא תורה ואורה לכל תפוצות הגולה גולה על ראשה ושבעה נרותיה מאירות אל עבר פניה:
1.2
ויהי כי נתרבו עונות הדור (נתקנה) [נתקנא] השטן ונתן בלבו של יהודה הבירלין לעלות אף הוא אל ארץ הצבי וחשב מחשבות בלבו לבלע ולהשחית חומת התורה לפרוק עולה מעליו ולא יהיה מורא תלמידי חכמים מוטלת על העשירים, אדרבא תהיה מוראת העשירים על התלמידי חכמים. זאת ועוד, כי רצה להקל עול המסים והארנוניות מעליו ולהטיל על העניים והאביונים ולהפשיט עורם מעליהם. שתים הנה אלה קורותיו ובכן בבואו קבץ ממוני הקהלות ואמר להם שראוי שכל איש אשר בשם ישראל יכונה יכתב בפנקס הכראג"י כדל נדלך איש לא נעדר והשיבו לו ממוני הקהלות נשאל את פי מורי התורה ונמלך בהם כמנהגינו אמר להם אם תעשו כן דבר פשוט הוא שימחו בידכם לכן מהרו ועשו אל תחתו ואל תערצו מפניהם כי מה יוכלו עשות לכם ובכן פתה אותם עד שעשו הסכמת כמו שסדר הוא והעז פניו להראות ההסכמה ההיא לאחד מהרבנים הזקנים וכשקרא אותם אמר לו יהודה הנזכר מה נראה לך הסכמה זו השיבו הרב ההוא ואמר לו זעקת סדום ועמורה כי רבה כו' כי נראה העניים ניתנים ביד נוגשים קשים וזעקתם וצעקתם ובכיתם עולה לשמים ואין מושיע ולא שת לבו לדבריו אדרבא החזיק בדרכו הרע והחטאה והלך בשרירות לבו הרע ונכתבו בפנקס כל העניים והאביונים אפילו העניים האומללים מבן ט"ו שנה ומעלה אפילו אותם שלא היה להם מחיית שעה אחת כי אם מהספקה הבאה להם מחוצה לארץ לחם צר ומים לחץ היו נוטלים פרנסתו מפיו בעד הכראג"י ובכן גדלה הצעקה במחנה העברים:
1.3
חרם חתום מהרבנים על הענין הנזכר לעיל
1.4
בהיות כי עלה על דעת ראשי הקהלות אשר פה צפת תוב"ב להטיל מס על בעלי תורה שיש להם ממון והתחילו לגבות מהם והודענום אומר הענין דעברי אדאורייתא נביאי וכתובי ועברי על דעת כל החכמים שעמדו מימות משה רבינו עליו השלום עד היום ובכן שמעו בקולינו ומשכו ידיהם מלגבות מהם ומאותם שגבו מהם החזירו להם. וכדי שלא יחזור הדבר לקלקולו בהמשך הזמן. ברשות בית דין של מעלה וברשות בית דין של מטה בגזרת עירין פתגמא ובמימר קדישין שאלתא אנו מנדין ומחרמין ומשמתין מקללין ומאררין בשמתא דשמתיה ברק למרוז בארבע מאה שיפורי ובקללה שקלל אלישע את הנערים ובשמתא דשמתינהו עזרא לכותאי בתלת מאה ספרי ובתלת מאה שיפורי ובתלת מאה ינוקי ובשמתא דשמתיה רב יאודה בר יחזקאל לההוא עבדא דקרייה בר שויסקאל כל הני ליטותי וחרמי ושמתי יחולו על כל בר ישראל שיגבה שום מס משום בעל תורה שתורתו קבע ומלאכתו עראי לא על ידו ולא על ידי שלוחו בין ישראל בין ארמאי. וכל העובר על זה ארור הוא ביום ארור הוא בלילה ארור הוא בשכבו ארור הוא בקומו ארור הוא בעיר ארור הוא בשדה ארור הוא בבואו ארור הוא בצאתו סערת ה' וחמתו על ראש העברי ההוא יחול, יעשן אף ה' וקנאתו באיש ההוא ורבצה בו כל האלה הכתובה בספר התורה עד השמידו אותו מעל פני האדמה, הוא לבדו ילכד בעונו וכל ישראל נקיים. ומשך גזרה זו מהיום עד עמוד כהן לאורים ותומים ואנו מקבלים עלינו ששום אחד ממנו לא יתיר גזרה זאת לא כולה ולא מקצתה בשום זמן. וכל המקיים גזרתנו זאת יבורך מפי עליון ויחולו עליו כל הברכות הכתובות בתורה:
2.1
אם בעלי תורה עשירים מותרים לקבל פרס
2.2
שאלה בעלי תורה המקבלים פרס תדירי וזמני להיותם עוסקים בתורה אם הוא מותר אפילו לסברת החולקים על הרמב"ם ומתירים משום עת לעשות לה' וגם אינם מקבלים מיחיד בהיות ידוע שיש להם חמשים (ויניציאנוש) מעות מלבד מטלטלי בית ומלבושים ותכשיטי זהב לפי כבודת הנהוג לבעלי תורה כיוצא בהם יראי ה' באותו מקום שדרים בו ואפילו שהנותן יהיה עשיר וגם יודע בזה אחר שאינו נותן להם בתורת צדקה כשאר עניים בין יעסקו בתורה בין אם לא יעסקו אלא בתנאי שיעסקו בתורה כל שכן וקל וחומר בהיות ידוע שהנותן הוא יותר עני מקצת המקבלים אלא שמצויים בידו מעות של המלכות מצורף לזה שיש כמה בעלי תורה כמעט מתים ברעב לפי שאין נותנים להם די ספוקם כי ההספקה אין בה די מחסור לכל המקבלים ונמצא שהבעלי תורה שאינם צריכים גוזלים חלק הנצרכים ועוד שיכולים לתת המעות שבידם לתושבי מצרים ע"י שלוחים נאמנים באופן שירויחו בהם די ספוקן או קצת והם משיבים על זה שאינם מאמינים לשום אדם וגם אינם רוצים להתעסק בהם בתוך המדינה כל שכן לצאת למקום אחר מארץ ישראל, ע"כ דברי השאלה.
2.3
ואם השואל האריך בסתירת טענת המורים התר לעצמם בדבר הזה, לא הבאתי דבריו בשאלה מפני שאין ענין לשאלה אבל בתשובה אביא קצת דבריו:
2.4
תשובה עם היות כי קצת דברי השאלה אינם מדוקדקים שכתב בהיות ידוע שיש להם חמשים (ויניציאנוש) ומה קצבה היא חמשים (ויניציאנוש) שאם דעתו לרמוז למה ששנינו מי שיש לו מאתים זוז אינם אלא עשרים ויניציאנוש ואם דעתו לרמוז למה שכתב בטורים שיכול ליטול עד שיהיה לו קרן שיוכל להתפרנס מהריוח שלו ועלה בדעתו שהחמשים (ויניציאנוש) יוכל להתפרנס מהריוח גם זה אין קצבה דלא כל המקומות ולא כל האנשים שוים דיש מקום משא ומתן שבדבר מועט מקרן יכול להרויח פרנסתו ויש מקום דאפילו בכפלי כפלים לא יוכל להרויח פרנסתו וכן באנשים יש בקי בסחורה שמצליח בה ויש שאינו בקי וגם יש שאין לו טיפול ויספיק לו דבר מועט ויש שיש לו טיפול ואם כן מה קצבה היא חמשים ויניציאנוש גם מה שכתב לבעלי תורה יראי ה' שבאותו מקום הנזכר לא ידעתי מה ענין ליראי ה' במקום הזה, מכל מקום אין דבריו אלו מעכבין מלהבין כונת השאלה:
2.5
והנני משיב ואומר כי זה שלשים שנה שכתבתי ביאור להרמב"ם ז"ל כשהגעתי להלכות תלמוד תורה פ"ג כתבתי על דברי הרמב"ם שם ובפירוש המשנה שהאריך למעניתו נגד האומרים שראו[י] שיעזרו לחכמים ולתלמידים שתורתם אומנותם ועם היות כי רוב חכמי התורה היו נוהגים כן כמו שמבואר בדבריו סתר ראיותיהם והביא ראיות לדבריו ואני טענתי בעד מנהג חכמי התורה ותירצתי כל מה שהקשה עליהם והבאתי כמה ראיות לדבריהם כיד ה' הטובה עלי והעולה מכלל דברי שם כי מי שילמד לשם שמים ואח"כ אי אפשר לו אם לא יטול שכר מותר וזה נחלק לג' חלקים אם שיטול שכר מאבי הבן ללמוד בנו או ללמדו ואם שיושב ולומד וכל הבא לקורבה אל המלאכה יקרבהו לתורה ולמצות ואם שיושב ודן דין אמת לאמתו וכל אלו החלקים למדנו התרם מפרק שני דייני גזרות כו' ע"כ לשוני שם:
2.6
ומעתה לענין נדון שלפנינו אם אלו הבעלי תורה מלמדים לאחרים או הם דיינים מותרים ליטול תשלום הספקתם מהצבור כי מה שטוענים שאינם רוצים לתת מעותיהם חוץ לעירם הדין עמהם ואפילו אם בתוך עירם אינם מאמינים לשום אדם גם זו טענה היא כי מעשים בכל יום כמה אנשים מחזיקים לעשירים ונאמנים ואחר כך מגלייא פחתייהו ומכל מקום הם בעצמם יעשו איזו סחורה קלה בענין שלא יתבטלו מלמודם אלא זמן מועט ואם לא יספיק להם יטלו תשלום הספקתם מהצבור אבל יותר מכדי תשלום פרנסתם אסור להם ליטול וכמו שאמרו בגמרא אני גוזר גזירות שבירושלים לא רצו אטו ברשיעי עסקינן אלא לא ספקו:
2.7
ואם אינם מלמדים לאחרים וגם אינם דיינים אלא עוסקים בתורה והנותן אינו נותן להם אלא על מנת שיעסקו בתורה יש לדון בהם והשואל כתב שהשיבו שסומכים על לשון הטורים בענין צדקה שיכול ליטול עד שיהיה לו קרן שיוכל להתפרנס מהריוח שלו והוא השיב עליהם דאינם מחלקים בין לוקח בתורת צדקה מלוקח בתנאי שיעסקו בתורה עכ"ל. נראה מדבריו דקילא ליה לוקח בתורת צדקה מלוקח בתנאי שיעסוק בתורה, ולי אי איכא לפלוגיי בינייהו איפכא איכא לפלוגי, הלוקח בתנאי שיעסוק בתורה אפשר אף על פי שיש לו יותר מכדי פרנסתו מותר לו ליטול, והכי משמע לכאורה מדברי רש"י בפרק היה נוטל אהא דאמרינן מאי בוז יבוזו לו לא כשמעון אחי עזריה ולא כרבי יוחנן דבי נשיאה אלא כהלל ושבנא כו' שמעון אחי עזריה למד תורה ע"י אחיו שהיה עוסק פרקמטיא כדי לחלוק בזכות תלמודו של שמעון וכן ר' יוחנן למד תורה ע"י הנשיא שהיה מפרנסו עכ"ל:
2.8
ומדנקט גבי רבי יוחנן שהיה הנשיא מפרנסו וגבי שמעון לא כתב שהיה עזריה מפרנסו משמע שעזריה היה חולק כל מה שהיה מרויח עם שמעון ואפילו שהיה יותר מכדי פרנסתו ואף על פי דבריש זבחים כתב רש"י ז"ל שמעון אחי עזריה על שם שעזריה עסק בפרקמטיא וסופק צרכי שמעון אחיו שהיה עוסק בתורה עכ"ל, ומדלא כתב שהיה חולק עמו מה שהיה מרויח אלא כתב סופק צרכי שמעון אחיו משמע שהיה מפרנסו, יש לומר דסיפק צורכי שמעון היינו על ידי שהיה נותן לו חצי מה שהיה מרויח והכי משמע בגמרא פרק היה נוטל דבכי האי גוונא שרי מדאמר מאי בוז יבוזו לו לא כשמעון אחי עזריה ולא כרבי יוחנן דבי נשיאה אלא כהלל ושבנא דכי אתא רב דימי אמר הלל ושבנא אחי הוו הלל עסק בתורה שבנא עבד פרקמטיא לסוף אמר ליה ליערובי וליפלוג יצאת בת קול ואמרה אם יתן איש את כל הון ביתו כו' משמע בהדיא דאי קודם שעסק בתורה היו מתנים דליערובי וליפלוג שפיר דמי ואף על פי שהיה בחצי הריוח יותר מכדי פרנסתו ואף על גב דהכא אין הנותן מתנה עם המקבלים שיתנו לו חלק מזכותם מכל מקום כיון שהוא אינו נותן להם אלא כדי לזכות בשכר עסק תורתם אם הנותן יודע שנותנים ממעותיו גם לאלו שיש להם ואינו מוחה לפי שרוצה לזכות עסק תורתם מותר להם לקבל לתשלום פרנסתם מיהא שאם מרויחים כדי פרנסתם במעותיהם נראה שאסור להם לקבל מהנותן כדי לזכות בשכר עסק תורתם דדמייא למאי דאמרינן פרק שני דייני גזרות לא רצו מוסיפין להם לא רצו אטו ברשיעי עסקינן אלא לא ספקו ואף על פי שכתבתי דמההיא דהלל ושבנא משמע דאי קודם שעסק זה בתורה התנו לחלק זה במה שירויח זה וזה בעסק התורה של זה שרי ואף על פי שהיה בריוח יותר מכדי פרנסתו איכא למימר דהיינו דוקא כשהתנו לחלוק זה בריוח זה וזה בעסק תורתו של זה אבל היכא שלא התנו כן אלא שזה נותן לו הכי לזכות בשכר עסק תורתו נראה שאם הוא מרויח כדי פרנסתו אסור לו לקבל דגריעא מקורדום לחפור בהן ובעיני גדול עונו מנשוא שנראה שהוא בוזה שכר עסק התורה שהוא מוכרו בלא צורך פרנסתו ומטעם זה נראה לי שאפילו במתנים מעיקרא לא הותר אלא למי שאינו מרויח כדי פרנסתו ואם לא יתנה עם זה יצטרך לחזור אחר פרנסתו ויתבטל מדברי תורה לגמרי ולכן הותר לו לתת חצי חלק שכר עסק תורתו לחבירו כדי שיתן לו חצי מה שהוא מרויח והרי זה דומה לעוסק בתורה חצי היום ועוסק במלאכה חצי היום אבל אם הוא מרויח כדי פרנסתו אסור להתנות ואם התנה הרי הוא בכלל בוזה דבר ה' כדאמרן:
2.9
וכן יש ללמוד ממה שפירש רש"י גבי הלל ושבנא, הלל עסק בתורה מתוך עוני רב כדמפרש במסכת יומא. ומה לו להודיענו אם עסק בתורה מתוך עוני או אם לא היה מתוך עוני אלא מטעמא דאמרן הוצרך להודיענו כן שאם היה מרויח כדי פרנסתו היה אוסר להתנות כן ועון גדול היה בדבר והיאך היה עולה בדעת לומר תא ניפליג לכך הוצרך להודיענו שהיה עני ולכך היה מותר להתנות כן מעיקרא ונראה שדקדק לכתוב מתוך עוני רב מפני שהוקשה לו סוף סוף איך היה עולה בדעת לומר תא ניפליג על עסק התורה בזמן עבר מסתייא שיתן לו חלף בעסק תורתו מכאן ולהבא חלף פרנסתו לכך הוצרך לומר שעסק בתורה מתוך עוני רב ואם כן היה אביון וביתו ריקם מכל טוב ולכך אף אם יפרנסתו מכאן ולהבא עדיין היה ביתו ריקם מכל טוב ולפיכך עלה בדעת לומר דליערוב ולפילוג דדי להספיק כלי בית ושאר דברים כיוצא בהם אלא שיצאת בת קול ואמרה אם יתן איש את כל הון ביתו כו':
2.10
ומכל מקום לענין מה שכתב השואל שיש כמה בעלי תורה כמעט מתים ברעב לפי שאין נותנים להם די ספוקם כי ההספקה אין בה די מחסור לכל המקבלים ונמצא שהבעלי בתים שאינם צריכים גוזלין חלק הנצרים עכ"ל. זה דבר שראוי לשית לב אליו וכבר נתבאר שאם אינם צריכים כלל קאמר לפי שהם מרויחים כדי פרנסתם בלאו הכי אסור להם ליטול ועון גדול יש בדבר ואם מרויחים קצת פרנסתם ונוטלים כדי תשלום פרנסתם היותר נכון הוא לשאול את פי הנותן ועל פי דבריו יתנהגו, ואם אי אפשר לשאול את פיו אבל יודעים שיודע שנותנים ממעותיו גם לעוסקים בתורה שאינם נצרכים כל כך נראה לי שהמחלק צריך לרבות בחלק הנצרכים מחלק שאינם נצרכים כל כך עד שישאל את פי הנותן וכפי מה שיאמר לו יעשה זהו מה שנראה לי הצעיר
2.11
יוסף בכמוהר"ר אפרים קארו זלה"ה:
3.1
על ענין המעשר להפריש מממונו
3.2
אשר שאלתני על דבר המעשר באיזה אופן יפרוש כו' ומה יעשה בו אחוך דעתי הצרה בקצרה ואקדים ואומר כי אין ספק שלהיות ענין הפרשת מעשר מהממון דבר גדול מאד עד שאמרו חז"ל עשר תעשר עשר בשביל שתתעשר ומותר לנסות במצוה הזאת להשי"ת ולעבור על לאו דלא תנסו כו' כמפורסם בפ"ב ממסכת שבת ובכמה מקומות בתלמוד ובקום עשה למאן דאמר עקימת שפתים הוייא מעשה בסנהדרין פרק ארבע מיתות לכן צריך לדקדק בעשיית המצוה הזאת עד דבעידנא דקא מעקר לאו דלא תנסו לותקים עשה דבפך זו צדקה כמו שדרשו בפ"ד דראש השנה ולפי שיש אנשים שמפרישין מממונם ולא כראוי כי מתחילה אין מפרישין מן הקרן עד שירויחו ומה שהרויחו אין מפרישין מן הריוח רק מה שירויחו יותר על הוצאתם מאכילה ושתיה ולבוש ושאר הדברים הצריכין לפיזור ומהמותר יפרישו, לזה אני אומר כי אינן יוצאים בזה ידי חובתן כי צריך בתחלה כדי שיהיה מותר לנסות השי"ת בו ושיזכה בזה למעלת העושר שיעשה חשבון מכל אשר יש לו גם מהקרן ומכל עשרה יפריש אחד לא פחות ולא יותר, ואם ישאר איזה מותר שאינו מגיע לחשבון עשרה יניחנו בכיס לבדו ולא יערבנו עם השאר. ואחר שהפריש מהקרן יסתחר במעותיו ובכל חצי שנה יעשה חשבונו ויראה מה שהרויח יותר על כל אשר פיזר בדברים הצריכים לבית כמו שאמר ויקח מעשר כמו שאמרנו:
3.3
ואם ירצה עוד לעשות יותר ימתין לעשות חשבונו עד סוף השנה ויפריש מהריוח חמשית אחרי שבתחלה הפריש מהקרן, וכן כתוב בהדיא בירושלמי במעשרות שנה ראשונה לקרן מכאן ואילך בכל שנה ושנה חומש לריוח והם שני עשורין כענין שאמר יעקב וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך עכ"ל:
3.4
ונראה שהתלמוד שלנו סובר כן מדאמרינן בכתובות פרק מציאת האשה המבזבז על יבזבז יותר מחומש וסוף דבר הנעשה באחד מהשני אופנים הנזכרים הוא הטוב והוא יתברך יתן הטוב ויריק ברכה עד בלי די אל שדי ועל אחרים נאמר אולת אדם תסלף דרכו ועל ה' יזעף לבו ויזהר שלא יפחות מהעשירית וגם לא יוסיף כי כל המוסיף גורע כי למעשר סוד ויסוד:
3.5
ואולם לדעת מה יעשה בו זה דבר פשוט כי להיות שענין היות מעשר האדם מממונו נפקא לן בירושלמי ממה שנאמר כבד את ה' מהונך ומראשית כל תבואתך יש לנו ללמוד זה מזה בענין החלוק וגם כי נראה שיש מי שנוטל מעשר עני ולא צדקה כדאמרינן בתוספתא דנדה פרק בן תשע ומביאה מ"ג פ"ק דבבא בתרא וז"ל כל הנוטל צדקה נוטל מעשר עני ויש מי שנוטל מעשר עני ואינו נוטל צדקה ואם נראה דלא דמי הא אוקמה מ"ג שמדבר בחבר עיר שבושת הוא לו ולצבור שיתפרנס החכם המתעסק בצרכיהם מכיס הצדקה אבל מעשר עני שנלקח בגורן נראה כמנחה שלוחה אליו ואין בושת ופגם בזה ומ"ס בחדא מחתא מחתינהו ואחר שכן הוא נאמר כי כמו שבתרומה ומתנות טובת הנאתם לבעלים וראוי שישתדל לתיתם חציים או רובם לבעלי תורה וקרוביו העניים וכמו שאמר בחולין למחזיקי בתורת ה' יש להם מנת ושאר המחזיקים כו'. הג' לענין המעשר לבעלי תורה הוא הטוב ועץ חיים היא למחזיקים בבעלי תורה העניים וכן בירושלמי ריש פרק בני העיר וז"ל ר' חייא בר אבא אזל לתמן יהבי ליה פריטי למפלג ליתמי ולארמלתא נפק פלגינהו לרבנן עד אפ' להפריש אחרים תחתיהם ע"כ ומ"ג מייתי לה רפ' דבתרא א"כ אנו רואים אפילו שהנותן הצדקה נתנה לחלקה ליתומים ולאלמנה חלקה רבי חייא לחכמים שלא מדעת הנותן אם כן שכרו גדול, וזהו הראשון. השני, פדיון שבויים דכולהו איתנהו ביה. הג' ב"ח מגרעת הצדקה והגדולה שבכולם כשנותן לעני והוא אינו יודע. הד' להשיא יתומות או עניות. הה' לקנות ספרים לבני עניים. הו' ליתן קצתו לקרוביו העניים כי כולו לא יתכן כמ"ש בחולין הנותן כל מתנותיו לכהן אחד כו' ובירושלמי במסכת פיאה אמר רב יאודה תבא מארה למי שמאכיל אביו מעשר עני ואף על פי שיש ברייתא שם בירושלמי שאומר אב ובנו אשתו וקרוביו ב' אחים ב' שותפים פודין זה לזה מעשר עני ונותנים זה לזה מעשר עני, כבר תירצו המרדכי דהוי דוקא בשגם הבן גם האב שניהם עניים אבל אם אחד מהם עשיר תבא מארה כו' וכן כתב הריב"ש בתשובה:
3.6
ואולם בספר ריא"ז כתב שיכול לחלק החצי לכל קרוביו העניים וזה מקל וחומר ממעשר שני שהרי אם אפילו מעשר שני שאמרה תורה לחלקו לעניים מותר ליתן לעניים קרוביו החצי כמו שהוכיח ממתני' דפיאה פרק מאימתי דתנן מדה זו האמורה בכהנים לויים וישראלים היה מציל נותן מחצה ונוטל מחצה ע"כ אם כן כל שכן דמעשר זה שעשה מדעתו שיכול ליתן מחצה לקרוביו העניים, ולענין לקנות מצוה בב"ה אם ממעות המצוה שוקנין נותנים לעניים גם זה מותר. ולענין לפרוע מסים מהמעשר, דבר פשוט הוא זה שאין לו לפטור עצמו מחיוב ממונו בממון מעשר.
3.7
נאם הצעיר יוסף קארו:
4.1
דין פדיון המעשר ואם מברך עליו
4.2
שאלה אור ישראל וקדושו מורי הרב כמהר"ר יוסף קארו נר"ו אחר הקידה והשתחויה כדת מה לעשות לאיש אשר המלך חפץ ביקרו אמרתי אקדמה פניו בשאלה ואומר ילמדנו רבינו אם אנו חייבין לברך בזמן הזה על פדיון מעשר ב' או לאו אם נאמר שמה שאמר הרמב"ם ז"ל בפ"ב מהלכות מעשר שני וז"ל מדת חסידות לפדות מעשר ב' בזמן הזה בשיוויו כדרך שפודין אותו בפני הבית אם מדת חסידות שאמר הרב הוא על גוף הפדיון ונראה שאין אנו חייבים לפדות בזמן הזה רק דרך חסידות וא"כ אין מברכין על מדת חסידות או דילמא מה שאמר הרב מדת חסידות הוא לפדותו בשיוויו אבל לפדותו אנו חייבים מדברי סופרים וא"כ אנו חייבין לברך כמו שהיו מברכין בזמן הבית כמ"ש הרב בפ"ד ואע"ג שבזמן הזה החיוב הוא מדברי סופרים יברכו כמו שאנו מברכין על הפרשת תרומות ומעשרות שהוא מדברי סופרים:
4.3
וגם נראה לי שאין לפרש שמדת חסידות הוא על גוף הפדיון אבל אין אנו חייבים אפי' מדברי סופרים לפדותו כי כבר כתב בפי"א ובין בפני הבית ובין שלא בפני הבית חייב לבער ולהתודות ואם אין חיוב הפרשת מעשר שני בזמן הזה א"כ מה ביעור וידוי איכא וא"ל שהביעור וידוי הוא על התרומה ומעשרות והלא עיקר וידוי הוא על מעשר שני דהא ביערתי הקודש מהבית זה מעשר שני ונטע רבעי שנקראו קדש ואם נאמר שאנו חייבין להפרישו אבל לפדותו הוא מדת חסידות אלא שיאכל בלי פדיה זה אינו דהא כתב הר' בפ"ב ואם נכנס בירושלים אף בזמן הזה אין מוציאין אותו משם ומניחין אותו שם עד שירקב לפי שהואיל ונכנס בירושלים אין לו פדיון אי אפשר לאוכלו בלי פדיה וא"כ ודאי מה שכתב הרב מדת חסידות הוא לפדותו בשיוויו אבל לפדותו פחות משיוויו חייבין אנו:
4.4
ותימא על המנהג למה אין מברכין ועוד תימא על המנהג שנהגו לחלל פירות על פירות שאפי' הרב שהוא מקל כתב בפ"ב ואם חילל מעשר שוה מנה על שוה פרוטה מפירות אחרות הרי זה מחולל שנראה דוקא בדיעבד שזהו משמעות אם וגם הראב"ד כת' תמיה אני כו' ותמהתי על מה שהשיג הראב"ד שגם הרב לא כתב אלא בדיעבד כמ"ש:
4.5
וגם ילמדנו רבינו בלשון הרב בפ"ד שנרא' דקשייא מדידי' אדידי' שכ' הרוצ' לפדות מעשר שני פודין אותן בדמיהן ואומר הרי המעות האלו או הפירות האלה מחוללות על מעות האלה שנר' שמחללין מעות על מעות והוא עצמו כתב אין מחללין מעות מעשר שני על מעות אחרות וא"ל דהרב סדר לשון הפדיה בא ללמדנו לא שיעשה כך לכתחיל' שהרי כתב הרוצה לפדות פירות מעשר שני פודה אותן בדמיהן ודאי דינא קאמר ובתר סדר לשון הפדייה:
4.6
גם ילמדנו רבינו בחגיגה פ"ק דאמר בעי רב חסדא האי קרא היכי כת' וישלח את נערי בני ישראל ויעלו עולות כבשים ויזבחו לה' פרים או דילמ' אידי ואידי פרים למאי נ"מ מר זוטר' אמר לפיסוק טעמים ומאי בעייא איכא והלא הטעמים נכתבו בימי עזרא כדאמרינן במגילה פ"ק ויבינו במקרא אלו פסוקי טעמי ויראה במקרא כיצד פסק עזרא הטעמים אם כתב אתנח נר' שהעולות היו כבשים וגם נסתפקתי ענין זה במה שארז"ל חמש מקראות שאין להם הכרע למה לא יכריעו אותם מפיסוק הטעמים טוב טעם ודעת ילמדני כי לדברו יחלתי:
4.7
תשובה דבר פשוט הוא שמה שכתב הרב מדת חסידות אינו אלא לפדותו בשיוויו דאילו לפדותו חיובא הוא ומה שתמהת למה אין מברכין על פדיונו אין זה מנהג קבוע על פי ותיקין שלא לברך עליו עד שיקשה לנו ממנו ומ"מ אפשר דלפי שנהגו לפדותו בכל שנה בספק מעשר שני ספק מעשר עני אעפ"י שאין דעתי נוחה מהמנהג ההוא מפני שכבר עלתה הסכמת כל החכמים ז"ל היום ארבעים או חמשים שנה וקבעו שנת שביעית בשנה ידועה א"כ כבר ידוע לנו בבירור איזו היא שנת מעשר שני ואיזה היא שנת מעשר עני:
4.8
ומה שתמהת על מה שנהגו לחלל פירות על פירות והרב לא התיר אלא בדיעבד וגם תמהת על מה שהשיגו הראב"ד יש לומר דאפשר לכתחילה נמי התיר הרב לחלל פירו' על פירות בזמן הזה אע"ג דפשטא דלישניה משמע דבדיעבד קאמר אפשר שסמך על מה שכתב כמו שביארנו בה' איסור מאכלות ששם מוכיח בהדייא דלכתחילה נמי פודה פירות על פירות שהרי כתב או מחללין על שוה פרוטה מפירות אחרות:
4.9
ומה שתמהת על מה שכתב הרב בפ"ד הספרי' מוטעים וכך מצאתיו מוגה בספרי האומר הרי המעות האלו תחת הפירות האלו או הפירות האלו מחוללות על המעות האלו:
4.10
ומה שתמה' על ההיא דפ"ק דחגיגה ועל ההיא דחמש פסוקים שאין להם הכרע למה לא הכריעו הדברים מפיסוק הטעמים שכתב עזרא אין זו קושיא דבפיסוק טעמי דעזרא איכא כמה מילי דאית בהו פלוגתא בין מערבאי למדנחאי ובין בן אשר לבן נפתלי ובהכי ניחא הא דתנן בפ"ב דע"ז א"ל ישמעאל אחי היאך אתה קורא כי טובים דודיך מיין כו' ובהדייא אמרו בפ"ק דקידושין אנן לא בקיאינן בחסירות ויתירות ובפסוקי נמי קאמר התם דלא בקיאינן נאם הצעיר יוסף קארו
5.1
בענין רבית
5.2
שאלה נהגו באלו הארצות למכור זה לזה פרחים בהמתנה וקוצצים להם דמים לפרוע במעות כסף כמו ששוים הפרחים במשא ומתן שלעולם שוים לבן א' בקירוב יותר במשא ומתן ממי שקונה אותם בדמים מיד השולחני אם יש בדבר צד איסור רבית או לא:
5.3
תשובה קודם כל דבר נבאר דיני ה' מקח וממכר בסחורות בהמתנה איזה אסור ואיזה מותר ואח"כ נבא לדין הפרחים גרסינן בפ' איזהו נשך אמר רב נחמן טרשא דידי שרי ופרש"י למכור סחור' בהמתנה ביותר מדמיה ובלבד שלא יפרש לו אם מעכשו הרי הוא לך בפחות אלא ימכור לו סתם בכך וכך ליום פלוני ואותיבנא עליה מדתנן מכר לו את השדה ואמר לו אם מעכשיו אתה נותן לי הרי היא לך באלף זוז ואם לגורן בשנים עשר מנה אסור ומשני התם קץ ליה הכא לא קץ ליה ופרש"י קץ ליה אם מעכשיו הרי הוא לך בפחות דבהדייא פריש ליה דשכר המתנה הוא נוטל וכתבו התוס' והרא"ש דלא שרי רב נחמן אלא בדבר שאין שומתו ידועה כגון פרה וטלית אבל פירות אם יצא השער אסור לעשות מהן טרשא וכתב בעל הטורים דבר ששומתו ידועה כגון פלפל ושעוה אבל טלית שאין לו שער ידוע ואין שומתו ידוע יכול למוכרה ביותר נר' מדבריו דתרתי בעינן שלא יהיה לו שער קצוב כגון פירות דשער שלא קצוב ע"י פלהדרי המלך וגם שלא תהא שומתו ידועה כגון פלפל או שעוה שאע"פי שאין להם שער קצוב בפירו' שומתו ידועה בין הסוחרים:
5.4
וכתב עוד בבעל הטורים ונראה שאפי' אינו מפרש בהדי' אין התר אלא במעלהו מעט אבל אם מעל' הרבה עד שניכר לכל שבשביל המתנת המעות הוא מעלהו הרבה הוה ליה כמפרש ואמרי' בגמ' בתר הכי אמר רב פפא טרשא דידי ודאי שרי מ"ט שכראי לא פסיד זוזי לא צריכנא אנא הוא דעבדינא מולתא גבי לוקח א"ל רב ששת מאי חזי מר דאזיל בתר דידך זיל בתר דידהו דאילו הוו להו זוזי הוו סקלי כי השתא השתא דלית להו זוזי שקלי כיוקרא דלקמיה ופרש"י טרשא דידי שרי עושה שכר תמרים היה ומוכר בזמן הזול בתשרי בשער של ניסן וממתין לו עד ניסן אמר רב חמא טרשא דידי ודאי שרי ומאי טעמא ניחא להו דליקום ברשותיה דכל היכא דקא אזלי שבקי להו מכסא ונקיט להו שוקא והלכתא כר"ח ופרש"י רב חמא מוכר פרקמטיא היה מוסר במקום הזול בשער שהוא נמכר במקו' היוקר וממתין להן והן מעלין אותו למקום היוקר והוא מקבל עליו אחריות דרך בהליכה והלקוחות משתכרים בפרקמטיא שלוקחים שם במעותיו ומביאין לכאן ואחריות החזרה עליה וכיון דלא מקבלי עלייהו אחריות הויא מלוה גבייהו עד שהפרקמטיא נמכרת והן מקבלין המעות ואותן המעות נעשין עליה' מלוה ואין כאן רבית נקטי להו שוקא מכריזין שלא יהא אדם רשאי למכור עד שימכרו הם וכתוב בהגהות אשרי ואף בחזרה וזה היה שכרם ולכך שרי הא לאו הכי אסור כר"י עכ"ל ואי אפשר לומר דאחריות הדרך בחזרה קאי דבלאו הכי שרי דהא נקיט להו שוקא ושבקי להו מכסא הוי שכרם אלא אנקטי להו שוקא ושבקי להו מכסא הוי בחזרה שהיה תועלת להם וזה היה שכרם דאלו בהליכה לא היו הם נהנים כלום כך נראה לי:
5.5
וכתבו התוס' נקטי להו שוקא דאי לאו הכי הוה אסור אע"פ שאחריות הדרך היה על רב חמא שהרי היו טורחים לו להביא סחורתו ולמוכרו בשכר הלוואתו אבל השתא דנקטי להו שוקא בחזרתן דהוי בשביל טורחן ושרי:
5.6
והרא"ש כתב וכי תימא כיון דאחריות הדרך על רב חמא מה הוא צריך לטעם זה דניחא להו דליקו' ברשותיה הא תנן לקמן המוליך חבילה ממקום למקום ומצאו חבירו ואמר לו תנם לי ואני אעלה לך כדרך שמעלים לך במקום פלוני ברשות מוכר מותר ברשות לוקח אסור וי"ל דהתם מייר' במעלה לו שכר עמלו ומזונו כי היכי דלא להוי רבית מוקדמת אבל הכא רב חמא לא הוה יהיב להו מידי הלכך אצטריך לטעמא דניחא להו עכ"ל וכן כתבו התוס' לקמן גבי ההיא דמוליך חבילה ונראה לי שמה שאמר ומזונו אשגרת לישן הוא ולאו דוקא דכשהוזכר מזונו במתני' דאיזהו נשך גבי מושיב תרנגולים למחצה לא על מזון האדם אתמר אלא על מזון האפרוחים כדפרש"י התם והכא לא שייך אלא שכר עמלו לחוד וכן כתב המרדכי בשם מהר"ם שצריך ליתן לו שכר עמלו ולא הזכיר מזונו:
5.7
וכתב עוד ומיהו בכל דהוא סגי ואע"פ שכתב הרב המגיד בפ"ט מהלכות מלוה ולוה שכתבו קצת מפרשים שאע"פ שאין לו נותן שכר עמלו ומזונו מותר כל שאחריות הדרך ברשות מוכר התוס' והרא"ש עיקר ואע"פ שבדברי הרמב"ם בפ"ח בדין הרבית ששוה עתה דינר כו' כתב ה"ה שאולי הוא ביאור לטרש' דרב חמא לא הוזכר אלא העלת עמלו מ"מ לא פסקה הרב המגיד דזהו פי' טרשא דרב חמא אלא באולי קאמ' לה וגם מדין המוליך חבילה שכת' בפ"ט ולא הזכיר מעלת עמלו אין ראיה דסירכא דגמ' נקט שלא הזכירו ונראה לי דהנהו דשקלי טרשא דרב חמא מותר להם להחליף סחורת רב חמא באחרת דמכר סחורתו והלוואתו באים כאחד והוא הדין נמי לפרוע חובו באותה סחורה שרי שכל שלא פרעה בחובו עדיין ברשות מוכר קיימת ופרעון חובו והלוואתו באים כאחד וכדאמרינן בפ"ק דקדושין דגיטו וידו באים כא' וכן הם דברי חכמים בכל מקום בשני דברים הבאים כאחד דתרוייהו שייכי ונראה שאם הלוקח מוכרה בהמתנה והמוכר לא קבל עליו אחריות עד עת מכירתה הוה ליה כמקבל עליו אחריות הדבר בהליכה ואח' שמכרה הלוקח הוה ליה בחזרה שאין צריך המוכר לקבל האחריות עליו:
5.8
ומ"מ נראה דמאן דעביד טרשא דרב חמא לא סגי שיאמר לו מכור סחורה זו בעדי והרני מלוה לך דמיה עד זמן פלוני והא לך כך וכך בשכרך דבה"ג נראה שאחריות הדרך אפי' בהליכה על הלוקח אי זבינא חריפא הוא ואפילו נענש כדאיתא בנדרים שכתבוהו הרי"ף והרא"ש בפרק השואל אלא צריך שיפרש לו שאחריות הדרך לבד מפשיעה עליו כך נ"ל וכן נראה מפרש"י ז"ל גבי הא דתניא המוליך חבילה ממקום למקום ואמר לו תנה לי ואני אעלה לך כדרך שמעלין לך באותו מקום ברשות מוכר מותר ברשות לוקח אסור וכתב רש"י ברשות מוכר אם מקבל עליו מוכר אחריות הדרך משמע מלשונו שצריך לקבל עליו בהדייא ולענין אם מכר הסחורה ביותר ממה שלקחה נראה שהכל למוכר כיון שברשותו ואחריותו היא אם לא שהתנה עמו בפי' שאם ימכור ביותר יהיה הריוח שלו ואפשר שאם התנו כך איהו צריך ליתן לו שום דבר דההיא הנאה הויא בשכר טורחו ואע"פ שאפשר דלעולם לא ימכור ביותר ממה שלוקח כבר כיון דאפשר שירויח היינו שכר טורחו וראיה ממה שאמר המרדכי בשם מהר"ם ומיהו בכל דהו סגי הכא נמי אם המקבל לוקח לעצמו הדרונות שמביאים הגוים כשבאים לפדות משכונות בהא כו' דסגי במקום שכר עמלו עכ"ל. ואע"פ שאפשר שלא יביאו הדרונו' כיון שאם יביאום יקחם לעצמו אף אם לא הביאום א"צ לתת לו שכר טורחו הכא נמי דכוותא ויש לדחות דודאי היו מביאים דורונות ואין הכי נמי שאם לא היו מביאים דורונות היה צריך לתת לו שכר עמלו ומ"מ נראה להביא ראיה מדאמר מר מותר שליש בשכרך מותר ופסקו הרי"ף והרא"ש כוותיה ואע"ג דאם לא מצא מותר שליש ילך לביתו ריקם שרי הכא נמי דכוותה וגם זה יש לדחות ממה שאמרו התוס' דהכא הקילו רבנן משום דטריחא טובא שיהא מותר שליש:
5.9
ועוד יש להביא ראיה ממ"ש הרמב"ם בפ"ח חבית של יין שהיא שוה עתה דינר כו' וכן אם מכר' לו בשתים ואמר לו היתר על שתים יהיה שכרך בשביל שאתה מטפל למוכרה ואם לא תמצא למוכרה כמו שתרצה החזירה לי הרי זה מותר עכ"ל. וגם זה יש לדחות דהא במאי עסקינן דשכיח של קיץ ששוה יותר משתים הילכך נראה דדוקא היכא דהויא סחורה דלא שכיח שתמכר ביותר ממה שזה מוכרה לו צריך לתת לו כל דהוא שכר עמלו ובדרב נחמן איכא פלוגתא בין הפוסקי' שהרי"ף לא כתב דברי ר"נ משמע דס"ל דלית הלכתא כוותיה משום דהא טרשא דרב פפא עדיפא מדרב נחמן מדקאמר ר"פ טרשא דידי ודאי שרי וכיון דלית הלכתא כטרשא דרב פפא כל שכן כטרשא דר"נ וכן נראה דעת הרמב"ם פ"ח מהלכות מלוה ולוה ואע"פ שאפשר לפרש דבריו דסבירא ליה דהלכת' כטרשא דרב נחמן ומה שאמר אם מכר לו מטלטלין עד זמן פלוני במאה והיו שוים בשוק למי שקונה במעותיו תשעים הרי זה אסור בדבר שיש לו שער קצוב דוקא הוא דאסר קשה למה לא הזכיר היתר באין לו שער קצוב אלא ודאי בין יש לו שער קצוב בין אין לו אסור ודלא כרב נחמן:
5.10
ומ"מ נראה שאם היו לו פירות שאם ירצה למוכרם בשוק ולוקח דמיהן מיד מוכרן בעשרה ואי תבע אותם הלוקח לקנותן ויתן המעות מיד יקנה אותם בשני' עשר הרי זה מותר למוכרן בשנים עשר בהמתנה שאפי' הביא זה מעותיו בשנים עשר היה קונה אותם ויש לעיין אם הלוקח בא לקנות עשרים אמות ממין בגד פלוני ימכרו לו בעשרים לבנים האמה ואם ישאל לקנות מאה אמות יוקירו לו הבגד וימכרוהו לו בחמשה ועשרים אפי' נתן מעות מיד הבא לקנות עשרים או שלשים אמות אם יכולים למכור לו בעשרים וה' האמה בהמתנה ונראה דלא משערינן אלא בכמה שזה הקונה אם עשרים אמה או יותר כפי שאם היה בא לקנות במעות היו מוכרים לו כך ימכרו לו בהמתנה ולא יותר וכן דייק לשון הרמב"ם וכן נ"ל שמשערין בלוקח לפי מה שהוא האדם שאם אינו בקי בטיב משא ומתן או לסיבה אחרת מייקרין לו ביותר אפי' ליקח במעות וכך ג"כ מותר למכור לו בהמתנה מהטעם שכתב הרמב"ם שאפי' הביא זה מעות בכך היה קונה וכתב הרב המגיד פ"ח שכן דעת הרמב"ן דלא קי"ל כרב נחמן:
5.11
אבל התוס' והרא"ש כתבו בשם רבינו תם דהלכה כטרשא דרב נחמן מדאמרינן לקמן לית הלכתא כטרשא דפפונאי מכלל דכל אינך טרשי הלכת' נינהו והא דקאמר הלכתא כטרשא דרב חמא ול"ק הלכת' כטרשא דר"נ משום דר"ח קאי אטרשא דרב פפא ומש"ה קאמר הלכתא כטרשא דרב חמא לאפוקי מדרב פפא מיהו כדרב נחמן הלכתא דמכר הוא ובדלא קץ ומתני' לא אמר אלא בדקץ אלמא בסתם מותר והיינו כדרב נחמן אבל טרשא דרב פפא ורב חמא בדקץ והכי קאמ' טרשא דידי אפי' בדקץ שרי א"נ שער הידוע דומה לקץ ואשנוייא דרב נחמן קאי דקאמר התם קץ ליה ובמילתא דרב פפא גרסינן טרשא דידי שרי ולא גרסינן ודאי ואי גרסינן ליה איכא למימר דלפי מאי דס"ד דלא מתהני מידי הוה שרייא טפי מיהו לא קי"ל הכי דרב נחמן שרי דרב פפא אסיר כדאקשי ליה רב ששת וגם רבינו האיי פסק דהלכתא כטרשא דרב נחמן אלא שאפילו טרשא דר"נ בעינן אחר כדמפורש בהגהות מרדכי:
5.12
ועוד כתוב שם במרדכי שראב"ן מפרש פי' אחר בדרב נחמן ומ"מ נר' שפוסק כרב נחמן וכל הפוסקים שראיתי דבריהם פסקו כרב נחמן וכ"כ הרב המגיד בפ"ח מהלכות מלוה ולוה בשם הרשב"א ובעל המאור שבדברים שאין להם שער קצוב וגם הוא לא אמר אם מעכשיו שכך וכך מותר לפי שישקל שתי טענות להקל ובהגהות מרדכי בשם ראבי"ה פי' טרשא דרב נחמן כדפרש"י ואח"ך כתב ומה שנהגו מימי קדם לתת מעילים בזמן גדול בכך וכך דמים כשעת היוקר זהו מפני שקצבתם במזל אם יבא שר לעיר ויחמדם יעלה בדמיהם יותר משיווי' ואם מכר מיד היה בא לעיר היה כופל את דמיהם ואין כאן אגר נטר ובלבד שלא יאמר מעכשיו בכך וכך וצ"ל שברוב הפעמים היו באים השרים בעיר דאל"כ מיחזי כאגר נטר ליה עכ"ל. ונראה שמנהג המעילים אתי אליבא דמאן דפסק כטרשא דרב נחמן דבדרב חמא לא שייכא דהתם הסחורה לעולם היא ברשות המוכר עד שתמכר ובמנהג המעילים משעת מכירה משמע שהיו יוצאים מרשות המוכר מ"מ למדנו דאליבא דמאן דפסק כרב נחמן וסבר שאפ"ה אינן יכולין להעלות דבר מרובה אם היה דבר שמצויים סוחרים לבא ברוב הפעמים וקונים אותם ביותר משיויים הרבה יכול להעלות אפי' דבר מרובה ובלבד שישאר ללוקח ריוח הרבה ולא שיעלה כל מה שאפשר למכור הסחורה לאותם סוחרים כנראה ממ"ש ואם מכר מיד היה בא לעיר היה כופל דמיה' אלמא דטעמא דשרי היינו מפני שנשאר ללוקח ריוח הרבה ואפשר דשפיר קאי אדרב חמא כלומר כיון שהזכרתי טרשא דרב חמא ולא כרב נחמן משמע דלא קיימא לן כרב נחמן וא"כ על מה נהגו מימי קדם לתת מעילים כו' וא"כ בכי האי גוונא דמעילים אפי' למאן דפסק דלא כר"נ אפש' שאפי' יעלה הרבה עד שאפי' יבא השר ויחמדם לא ישא' ריוח ללוקח שרי דדמי לההיא דהרמב"ם ואם תבע אותם הלוקח כו' וצריך לומר שאין מוזילים יותר לשאר לוקחים על שרים אלא דק"ל אמאי קאמר ואם מכר כו' היה כופל דמיהם. ואפשר דלרבותא נקט ל"מ שלא יפסידו אלא אם כן אפשר שירויחו אי נמי ע"כ לא שרי אלא במעלה עד סכום שדרך השרים לקנות ולא שיעלה כפי מה שיחמדם ששר א' כשחומד אותם הוא מעלה כפליים בדמיהם וכיון דמילתא דלא שכיח הוא אין להעלות עד אותו סך:
5.13
ודע דבגמ' אמרינן בסורא אזלי ארבעה ארבעה בנפי אזלין שיתא שיתא יהיב רב זוזי לחמריה ומקבל עליה אונסא דאורחא ושקיל מיניה חמשה ונישקול שיתא אדם חשוב שאני ולכאורה תשמע דלאו מדינא קאמר אלא ממדת חסידות כדי שלא יבואו בני אדם לזלזל ברבית ותדע דלא מדינא דגרסינן תו התם בעא מניה רבי אסי מרבי יוחנן מהו לעשות בגרוטאות כן א"ל בקש רבי ישמעאל ברבי יוסי לעשות כן בכלי פשתן ולא הניחו רבי ופרש"י דדוקא בתבואה שרי דמידי דשכיח הוא דאזלי ואתו כל שעתא ושייכי בה טעמי דלית בגמ' אבל בשאר פרקמטיא לא שייכי והרי רבי ישמעאל ברבי יוסי אדם חשוב היה משמע דאילו הוה תבואה הוה שביק ליה דאי לאו הכי מאי ראיה מייתי וכ"ש ללישנא אחרינא דבקש רבי לעשות כן בכלי פשתן ולא הניחו רבי ישמעאל ברבי יוסי דהא ודאי רבי אין בישראל חשוב ממנו ואפ"ה טעמא דלא שבקי משום דהוה שאר פרקמטיא דאילו הוה תבואה הוה שביק וא"כ כי אמרי' אדם חשוב שאני מדת חסידות' אמרי' ולא מן הדין אלא שמצאתי להרמב"ם שכתב בפ"ט מהלכות מלוה ולוה דאדם חשוב אסור לעשות זה ואפשר דאסור דנקט לאו דוקא מכל מקום בהנך טרשי דרב חמא ודרב נחמן למאן דפסק כוותיה אין אדם חשוב אסור לעשותם ואפי' מדת חסידות ליכא דכיון דרב נחמן ורב חמא לא חיישי אנן נמי לא ניחוש:
5.14
ומעתה לענין הפרחים אם מוכר לו פרח זהב בכך לבנים ואח"ך בין יוקיר בין יוזיל יפרע לו אותם לבנים לזמן הקצוב ביניהם נראה שאם זה קונה שיעור רב שאם היה בא לקנותם במעות לא היו מוכרים אותם בפחות ממה שזה מוכרם בהמתנה או שזה אפי' שכרו לקנות שיעור מועט במעות היו מוכרים לו בסך זה לסיבת שאינו בקי בטיב משא ומתן או לסיבה אחרת הא ודאי לכ"ע שרי אבל אם אין צריך לייקר האיש הזה הפרחים כשלוקחים במעות יותר מלאנשים אחרים וגם אין לוקח שיעור רב כדי שנאמר שאילו לקח במעות היו מתייקרים לדעת הפוסקים דלא כטרשא דרב נחמן הא ודאי אסור ולדעת הפוסקים כטרסא דרב נחמן כל שאינו אומר אם מעכשיו כו' שרי שאין להם שער ידוע שאפילו במעות קצתם קונים בכך וקצתם קונים ביותר ואפי' שברוב פעמים לא שכיח שיקנו אותם במעות כמו ששוים במשא ומתן כיון דקי"ל דדהבא לגבי כספא פירא הוי כמו שכתבו הרי"ף והרא"ש ז"ל בריש הזהב והרמב"ם פ"ו מהלכות מכירה וגם אין העלאה כלל אלא לדבר מועט הוה ליה כשמוכר לשון של זהב ומעלה לו עליה דבר מועט ואינו אומר אם מעכשיו כו' דשרי הכי נמי כל שאינו מעלה הפרחים יותר ממה ששוים במשא ומתן שרי אבל כל שמעלה לו יותר ממה ששוים במשא ומתן הרי ניכר לכל דבשביל המתנת המעות מעלהו והוה ליה כמפרש ואסור וכמדומה לי שכך שמעתי מפי מהורר"י ן' שושן ואליבא דכ"ע אם פי' בהדייא שאחריות הפרחים יהיה על המוכר עד שעת קנין הסחורה או עד שעת פרעון חובו שרי והוא שיתן לו המוכר כל דהוא בשכר טורחו ואפשר שאפילו לא נתן לו כל דהוא שרי דלא דמי לדרב חמא שאף בחזרה היו צריכי' לטרוח ולהבי' סחורתו ולמוכר אבל הפרחי' אין שם טורח אלא בהליכ' ואז הרי הם ברשו' מוכר וזה לדעת התו' שכתבתי לעיל גבי נקטי ליה שוקא אבל לדברי הרא"ש שכתבתי שם ג"כ דצריך להעלות להם שכר כדי שלא יהיה טורחם בהליכה כרבית מוקדמת א"כ גם הפרחים צריך ליתן לו שכר כל דהו ומיהו אם הלוקח מוכרם בהמתנה והמוכר לא קבל עליו אחריות אלא עד שעת מכירה אפי' לדע' התו' צריך להעלות לו שכר כל דהוא דהא משעת מכירה ואילך הוי כשעת חזרה והיינו דרב חמא דבחזרה היו טורחים בשבילו ולפיכך הוצרך לומר דנקטי ליהו שוקא בשכרם ואם לא פירש בהדייא שיהיה האחריות עליו אסור לדברי הפוסקים דלא כטרשא דרב נחמן דמסתמ' האחריות על הלוקח דסתם פרחי' זבינא חריפא הוא אבל לדברי הפוסקים כטרשא דרב נחמן שרי דאע"ג דרב חמא היה מקבל עליו אחריות הדרך בהליכה הא לאו הכי אסור התם שאני שהיה מוכר סחורתו ביוקר וניכר שמפני המתנת המעות הוא מייקרה כ"כ שהרי מעלין לו במקום הזול כבמקו' היוקר ובפרחים עסקינן שאינו מעלה לו יותר ממה ששוים במשא ומתן והיינו טרשא דרב נחמן ושרי נאם הצעיר יוסף קארו:
6.1
תשובה זו מדברת על עסקי רבית
6.2
שלמא רבא לרבנן וחיי אריכי למרן ולכל ישראל כו' אל יחנן יהא שקט ושאנן. ובתבונה יתבונן. בצל שדי יתלונן כי עדיכם אתבונן וכליותי אשתונן. ככתב ספר מעלתכם. וחתימת יד הדרתכם. וכאשר ראיתיו חשבתי בלבי ואמרתי דילמא גונדלית חתימתן לא חווריתו ולא כהריתו. דוואו אאופתא קאמריתו ואני מכיר ויודע שבשעה שהם פותחים נעשו הכל כחרשים וכיון שסוגרים אין פותחין אלא איברא ודאי כדאמרן:
6.3
ראשונה כתבתם וז"ל כי הנבון הר' יצחק עזריאל ירושלמי בהיותו בעיר פיזרו לוה מעות ברבית מאיש אחד שמו שלמה מאנקונה ולא מפני רשע ומעל לחטא לה' עשה כן אלא שהיה לו אז עת צרה וצוקה עת מלחמה ואין שלום כו' ע"כ זה התנצלות על רבי יצחק הנז' אינו מספיק דדמי כי אוכלא לדנא וכי מפני צורכו ודוחקו יהא מותר לעבור על דברי תורה אם בעל נפש הוא היה לו למכור אז הספרים או מטלטלין שהיה לו בביתו בחצי שיוויים ולא לקחת ברבית. ועוד תינח בתחילת השנה בשעה שקצץ לו הרבית שהיה דחוק בסו' השנה שפרע לו הרבית ט"ו דוקאטי' מאי איכא למימר לא היה לו לפורעם ולעבור בשלשה לאוין לא תשוך לאחיך ולאחיך לא תשיך. ולפני עור לא תתן מכשול כדאיתא בשלהי איזהו נשך אלא היה לו לעמוד עמו אז בדין:
6.4
עוד כתב העד לפנינו עפ"י עדים נאמנים כי האיש הנז' שלמה מאנקונא הוא מלוה ברבי' בפרהסייא וביד רמה לישראל ועובר על דת משה והעדים הנ' הכירו כתב שלמה מאנקונא הנז' שכתב אז להר' יצחק הנז' על הרבית משנה שניה שישלחנו לו אשר בהם נתאמת היות הדברים הנז' אמת ויציב ע"כ. פליאה דעת ממני והלא אין מקבלים עדים שלא בפני בעל הדין אלא כגון שהיה הוא חולה או עדיו חולים או שהיו עדיו מבקשים לילך למדינת הים ושלחו לו ולא בא כדאיתא בפ' הגוזל בתרא וכתוב שם בפסקי הרא"ש ז"ל בשם ריב"א ז"ל שאם קבלו העדות שלא בפני ב"ד אינו עדות לדון על פיו וכן כתוב בנ"י כיון דקי"ל דאין מקבלים עדים שלא בפני בעל דין אם עברו וקבלו לא עשו ולא כלום דהוו ליהו טועים בדבר משנה דקי"ל דחוזר וא"כ איך אתם באים לחייב את שלמה הנ' מפני קבלת עדות זו ועוד כי קבלה זו לא פירשתם אותה באיזה אופן היתה שאם העדים העידו סתם ששלמה הנז' הוא מלוה ברבי' לישראל:
6.5
א"ה כאן חסר דף אחד וחבל על דאבדין וזהו סוף התשו' הנז"ל
6.6
גוזל דאע"פ שמכרם בלי שומת ב"ד שמכר הספרים פחות משווים כדי לגבות חובו ובזה עשה הפסד ונזק גדול לרבי יצחק הנז' שהיו שוים הספרים יותר ויותר כפי דבריו יביא ראיה ויטול וגם על זה יש לדון ולומר כי אע"פ שהיו שוים יותר אפ' לומר ששלמה מאנקונה כו' אינו חייב להחזיר לו כלום וכמ"ש לקמן בס"ד:
6.7
עוד כתב ברור הוא בכל הפוסקים כולם שרבית קצוצה יוצאה בדיינים ואע"פי שתפס המלוה ע"כ מאן דכתב הכי אינו מומחה אבל הוא יחיד נדחה דלא חש לקמחי' ואיניש בידיה לא ימחא דמאי אע"פי שתפש המלוה היינו הך רבית קצוצה יוצאה בדיינים:
6.8
עוד כתב ואינו נאמן בשבועה בדבר הזה אבל ישבע רבי יצחק הנז' כמה היו שוים ויחזור לו את המותר ע"כ עליכם צווחנא ככרוכייא הכל חייבין בראייה שקלא וטרייא מסוגייא דתלמודא אם אמת הדבר שעדים כשרים העידו על שלמה מאנקונא שהלוה ברבית לרבי יצחק הנז' א"כ גם ר"י הנז' הוא חשוד על השבועה וכן כתב הרמב"ם ז"ל בהלכות טוען ונטען פ"ב הר' יצחק הנז' הוא פסול לעדות כפי דעת כל הפוסקים שכתבו אחד המלוה וה' הלוה שניהם פסולים לעדות אם רבית קצוצה עשו הרי הם אסורים מן התורה ואם אבק רבית עשו הרי הם אסורים מדבריהם וא"כ רבי יצחק הנז' שלוה ברבית הרי הוא חשוד על השבועה ואי קשיא לך מהא דתנן בריש פ' כל הנשבעין היה אחד מהם משחק בקובייא ומלוה ברבית ומפריחי יונים וסוחרי שביעית שכנגדו נשבע ונוטל דמדנקט מלוה משמע דוקא מלוה הוא חשוד על השבועה אבל לוה לא ליתא דאיכא לתרוצי למתני' מאי מלוה ברבית מלוה הבאה ברבית כדמתרצינן הכי מתני' דריש פ' זה בורר דאמרינן התם אמר רבא לוה ברבית פסול לעדות והא אנן תנן מלוה ברבית מלוה הבאה ברבית נילמוד סתום מן המפורש:
6.9
ועוד שאפילו נודו לדבריכם שרבי יצחק הנז' אינו חשוד על השבועה אפילו הני טעיתם בדין באומרכם שכיון ששלמה מאנקונא הוא חשוד ישבע רבי יצחק הנז' משום הכי אמרינן בחשוד שכנגדו נשבע ונוטל זהו דוקא היכא דרמייא עליה שבועה דאורייתא אבל שבועה דרבנן לא משום דתקנתא היא ותקנתא לתקנתא לא עבדינן כדאיתא בפרק שבועת הדיינים ומייתי לה נמי בפ"ק דבבא מציעא ופרש"י ז"ל ויפסיד התובע בלא שום שבועה וכן כתוב במרדכי שם וז"ל דכ"ע בדינא לא מכדי שבועה שכנגדו חשוד אלא בשבועה דאורייתא ולא בדרבנן דתקנתא לתקנתא לא עבדינן דשבועת היסת תקנה היא ותקנה דליהוי תובע נשבע ונוטל לא אמרי' ויפסיד התובע בלא שום שבועה: עוד כתב ואם יטעון האיש הלזה כי מה שעשה עשה בדינא דמלכותא הנה טענה זו שקר היא ובטלה מעיקרא דלאו בכ"הג איתמר כי אם הגויים יתקנו שיוכל הישר' להלוות ברבית לישראל מי שמע להם לקלקול הזה וממילא שלא יוכל למכור משכונותיו בלי שומת ב"ד ואין זו צריכה לפנים ע"כ:
6.10
עתה כדבריכם כן הוא דודאי לא נאמר שיהיה מותר להלוות לישראל משום דינא דמלכותא דאם לא כן בטלתה כל התורה כולה בדינא דמלכותא אמנם מה שמכר הספרים אחר שנה ועשה מהם כרצונו אפשר לומר דהדין עמו דמשום דינא דמלכותא קנאם לצמיתו' להיותם שלו ודין המלכות באותו גליל הוא שכל המלוה על המשכון ואין בעליו פודהו בתוך שנתו הרי הוא מהמלוה לחלוטין וכ"ש זה שכבר התרה ברבי יצחק הנז' פעמים שלש שישלח לו מעותיו ואם לאו הוא ימכור הספרים שאינו חייב לו כלום וכתו' במרדכי ריש פרק הגוזל בתרא פסק הרב רבי יצחק ז"ל שישראל המלוה גם לישראל חבירו על המשכו אין המלוה זקוק לשומרו יותר משנה מלמוכרו ולגבות הלואתו בדינא דמלכותא גבי מלוין לגויים ברבית ועשה מעשה בזה באחד שמשכן לחבירו ספרים ואחר שנה שלא פרע בא ישראל ומכר המשכון לסוף שנה ותבעו חבירו לדין ופסק דאין לו עליו כלום משום דדינא דמלכות' דינא והביא ראיה מפ"ק דגיטין מכל השטרו' העולים בערכאות של גויים דפסק בגמ' דדינא דמלכותא דינא כשמואל ע"כ ואע"ג דכתב במרדכי ריש פ' הגוזל בתרא בשם הרב אליעזר ממיץ ז"ל דלא אמרינן דינא דמלכות' דינא אלא בקרקעות ובמשפטים התלויים בקרקעות כגון מכס כגון שאמר לא יעבור איש בארצו אם לא יתן מכס וכתוב נמי בס' התרומה קבלתי מרבותינו שלא נאמר דינא דמלכות' כי אם בדברי' שהם עוסקי המלך כגון ענייני הדרכי' והמסי' והטסקאות שלו ליתא דודאי בכל מילי אמרינן דינא דמלכותא דינא ואפילו בדבר שאין בו הנאה למלך וכן נראה מדברי הרמב"ם ז"ל בפ"א מהלכות זכיה ומתנה שכתב במה דברים אמורים במקום שאין משפט ידוע למלך אבל אם דין אותו המלך ומשפטו שלא יזכה בקרקע אלא מי שכותב בשטר או הנותן דמים וכיוצא בדברים אלו עושים כפי משפט המלך שכל דיני המלך בממון על פיהם דנים ע"כ וכתב הר"ן ז"ל בפ"ק דגיטין יש מפרשים דלא אמרינן דינא דמלכותא דינא אלא בדברים שהם להנאת המלך וכדאמרינן בפ' הגוזל בתרא תדע דקיצי דיקלי וגשרי גשורי ועברינן עלייהו וכד אמרינן בפרק חזקת הבתים דמלכא אמר לא ליקני אניש ארעא אלא באגרתא דב"הג נמי איכא לאוקומי כדי שיקיים השטר ויקח את חוקו אבל מידי דלא שייך ביה מלכא לא אמרינן דינא דמלכותא דינא ולא נהירא מדאמרינן התם אמר רבא הני תלת מילי אשתעי לי עוקבא בר נחמיא משמיה דרבא דדינא דמלכותא דינא אריסא דפרסא ארבעין שנים כלומר דמלכא אמר והנהוג שתועיל חזקה לגוי בארבעין שנין והכא ליכא הנאה ותועלת בכך למלך ע"כ וכן כתוב בנמקי יוסף בפרק חזקת הבתים והיינו דאמרינן דינא דמלכותא ולא אמרינן דינא דמלכא למימר אע"פי דלא שייך ביה מלכא אלא הוא תקנה ותועלת לבני המלכות אמרינן דינא דמלכותא אי נמי דקאי דינא דמלכותא למימר שצריך שיהיה אותו החוק כללי לכל בני המלכות ואע"פי שהיה חק חדש לבד שיהיה כללי ולא פרטי אמרינן דינא דמלכותא דינא וזהו דעת גדולי הפוסקים ורובם לא כהרמב"ן ז"ל והרמ"ה ז"ל שכתבו שאם בא מלך לעשות דין חדש אע"פי שחקק אותו לכל אם לא היה כן מחוקי המלכים הראשוני' לאו דיני' דינא והיינו דנקט דינא דמלכותא ולא נקט דינא דמלכא ע"כ ומיהו כתוב בס' התרומות אבל עסקי ישראל עם ישראל חבירו אין לנו לדון ביניהם דיני המלכות וא"כ בנ"ד ליכא למימר דינא דמלכותא ולא קנה הספרים שלמה מאנקונא בעבור השנה לעשות מהן כרצונו ובמה שכתבתי מהמרדכי בשם הר' יצחק בר' פרץ ז"ל אין לומר כי זה הוא דוקא שיוכל המלוה למכור הספרים כדי לגבות חובו אבל היתר לעולם הוא מהבעלים וכן כל מה שכתבתי דיני הרמב"ם ז"ל שכל דיני המלך בממון על פיהם דנים איכא למימר נמי שזה הוא דוק' במקח וממכר אבל לוותר ממון ישראל לישראל חבירו כנ"ד לא וא"כ הדין הוא שנאמר לרבי יצחק הנז' הבא ראיה וטול כי המוציא מחבירו עליו הראיה ואם יטעון שהעדים אינם רוצים לבא לעיר מפני שמחנפין לשלמה מאנקונא מחמת עושרו ומפחדים ממנו אז יכופו ב"ד אותו שיביא הוא עצמו אותן עדי' שאומר רבי יצחק שיודעים הדבר כמה היו שוים ספריו יותר ממה שמכרם שלמה מאנקונא שיעידו כדבריו או יבקש עדים אחרים כדאמרינן בפרק המפקיד על מארי בר איסק דאתא ליה אחא מבי חוזאי כו' ואם אין עדים שיהיו יודעים שיווי הספרים אז ישבע שלמה מאנקונא שהיו שוים כך כדבריו ושלא מכרם בפחות משיווים שם במה דברים אמורים כשאין עדים על שלמה מאנקונא שהוא מלוה לישראל ברבית אבל אם העידו עליו שהוא מלוה ברבית לא ישבע מפני שהוא חשוד וגם ר' יצחק לא ישבע מן הטעם שכתבתי לעיל ויפסיד בלא שום מין שבועה וכדאמרן:
7.1
על דבר להפריש תרומות ומעשרות
7.2
(והיא מהחכם השלם הרב כמהר"ר משה בר יוסף טראני זלה"ה)
7.3
כתבתי זה ימים על אותן שהיו מחמירים להוציא תרומה ומעשר ממה שהיו לוקחים מן הגוי במירוח שלהם ואפילו בירקות שהיו קונים מן השוק כי לכל הפירושי' ובין שיש קנין או אין קנין או מדאוריית' בזמן הזה או מדרבנן שירק של גוי במירוח אין בה משום גזרת בעלי כיסין ואפילו במירוח ישראל הוי גזרה לגזרה ולדעת הרמב"ם ז"ל מריה דארעא דישראל דסבר דגן תירוש ויצהר בזמן הזה דרבנן אטו כיבוש ראשון אפי' ירק בקרקע ישר' דבזמן ראשו' הוי מדרבנן השתא דדגן תירוש ויצהר הוו דרבנן ירק הוי גזרה לגזרה מירוח דישראל בקרקע של גוי הוי גזרה שלישי ופטור ואפי' בדגן מירוח דישראל בקרקע גוי הוי גזרה לגזרה אטו דגן דישראל בקרקע שלו בזמן הזה הוי מדרבנן אטו כיבוש ראשון ולפי זה אפי' בענבים שאנו קונים מן הגוי ואנו עושים יין מהם לא היינו חייבים להוציא מן היין תרומה ומעשר אלא שהמנהג פשוט להוציא ואיני רואה שום דרך לחייב לדעת הרמב"ם ז"ל אלא אם נאמר דכולא חדא גזירה היא חיוב בשדה שלו ומירוח של גוי כדקאי מעיקרא קאי וגם שמא חששוהו בדורות הראשוני' לס' האומרי' דדגן תירוש ויצהר מאוריית' בזמן הזה בקרקע דישראל ובקרקע של גוי במירוח דישרא' הוי גזרה חדא מדרבנן:
7.4
וכן נראה מלשון ס' התרומות דבקרקע של ישראל חייב מדרבנן ובשל גוי פטור סתם דמשמע אפי' מירחן כיון דעד שעת תלישה הוא של גוי ואח"כ כתב והרוצה להפריש ולהחמיר מפירות הגויים כו' וכ"ש לפי מה שפירשנו שפירות הגויים פטורים אפי' מדרבנן והמחמיר להפריש מהם לא יפריש משל ישראל על של גוי או איפכא כו' עכ"ל דמשמע דבשל גוי אינו חייב כלל ואי בלא מירוח פשיטא ולא תימא דבענבים שאנו לוקחים מן הגויים ואנו עושין מהם יין כיון שמירוח היין הוי משיקיפו כדתנן במתני' הוייא מרוחו ע"י ישראל וחייב דהא דתנן משיקיפו היין וענבים של ישראל או שנתמרחו ענבים עצמן ע"י ישראל שהענבים עצמן חייבות במעשרות ובשלא עושין מהם מעשר ועשה מהן יין הוי מירוח היין משקיפה אבל כשנתמרחו הענבים ע"י גויים דהן פטורין' מתרומה ומעשר אם נמלך לעשות מהם יין כיון שיכול לאכול מהן בלא הפרשת תרומה ומעשרות מאין בא ליין חיוב והוי כמו החיטה שאין קונים אותה מן הגוים אחר מירוחן דאע"ג דאינה ראוייה אלא לכסוס ואנחנו עושים בה כמה מלאכות עד שתעשה פת אפ"ה פטורה מתרומה ומעשר היין שנתמרחה קודם ע"י גוי וכ"ש הענבים שמיד אנו אוכלין מהם אפי' בקבע דאינן חייבות כלל כיון שנתמרחו ע"י הגוי שהניתן בסל או בכלכלה וכיסן דהוי מירוח שלהן כדתנן במתני' דפשיטא דאפי' יעשה מהן יין אח"ך לא יתחייבו בו בתרומה ומעשר כמו שנרא' מדברי הרמב"ם ז"ל בהלכות תרומות שכתב מכר גוי לישראל פירות מחוברין אחר שבאו לעונת המעשרות ומירחן הגוי כו' אינן חייבין כו' הואיל ומירחן הגוי וכ"ש הכא משמכרן הגוי לאחר מירוח וכן גבי הקדש אמרינן המקדיש פירות תלושין ופדאן קודם גמר מלאכתן חייב לעשר ואם נגמרו מלאכתן ביד ההקדש ואחר כך פדאן פטורים מן המעשרות שבשעת חובתן היו פטורות וגבי גוי נמי בשעת חובתן היו פטורות אפילו ענבים ועשה מהם יין:
7.5
ואיני רואה סמך למה שנהגו להפריש תרומה ומעשר אלא בשנים קדמוניות היו כרמים להרבה יהודים וגם היו קונים תירוש הרבה בכרמים שהיו היהודים דורכים שם הענבים של גויים וקונים התירוש ולא היו יכולים להבדיל בחביות היין של כרמיהן מהיין שהיו קונים והיו מוציאים ומפרישי' מהכל בחושבם שהתירוש של גויים שנטהר ע"י ישראל שהיה חייב ואפ"ה איני רשאי לבטל מנהג הראשונים להתיר וגם אני מפריש תרומה ומעשר מן היין העשוי מן הענבים של גויים אבל לענין ברכה אני חושש להם למברכין מחטא ברכה לבטלה ואני מחפש על מעט יין של כרם ישראל לברך עליו על הפרשת תרומה ומעשר ולהפריש עמו תרומה ומעשר מן היין העשוי מן הענבים שנלקחו מן הגויים אחר מירוח הענבים נאם הצעיר משה בכמוה"ר יוסף מטראני זלה"ה:
8.1
שאלה ישראל שקנה מהגוי ענבים מחוברים לקרקע אם חייב בתרומה ומעשרות מן התורה ואם צריך ליתן מעשר ראשון ללוי אם לאו: תשובה ממה שכתב הרמב"ם ברישא ונתלשו משמע דבתר גמר מלאכה אזלינן שאם היה ע"י ישראל אע"ג שגדלו כל צרכן ביד גוי חייב מן התורה ואפי' מכרן הגוי לישראל כשהם תלושים ואין צריך לומר אם מכרן לו כשהם מחוברים וממה שכת' מכר הגוי הפירות שלו לישראל כשהן מחוברים בקרקע אם עד שלא באו לעונת המעשרות חייבים בכל הנז' משמע דבתר מי שגדל ברשותו אזלינן שאם באו לעונת המעשרות ביד ישראל חייבי' בכל הנז' משמע ביד ישר' חייבים בכל ואם באו לעונת המעשרות ביד גוי ונגמרו ביד ישראל מפריש לפי חשבון וממילא משמע שאם גדלו כל צורכן ביד גוי פטורים לגמרי ומשמע דאפי' מדרבנן פטורים מדסתם ליה סתומי וממה שכתב שישראל שמכר פירותיו לגוי כו' משמע דמדאורייתא אזלינן בתר מי שגמר מלאכתן ומדרבנן אזלינן בתר מי שבאו לעונת המעשרות בידו וממה שכתב מכר גוי לישראל פירות מחוברים אחר שבאו לעונת המעשרות ברשות הגוי ומירחן הגוי כו' הואיל ובאו לעונת המעשרות ברשות הגוי ומירחן הגוי כו' משמע דתרתי בעינן לפטור באו לעונת המעשרות ברשות הגוי ומירחן הגוי הא באחד מהם שתהא ביד ישראל חייבים. ונ"ל דהא ודאי מדאורייתא בתר מי שגמר מלאכתן אזלינן וכילפינן מדכתיב דגנך ולא דגנן גוי הילכך כל דאידגן ביד ישראל חייב מן התורה אפי' נגמרו כל צורכן ביד גוי ואפי' מכרן הגוי כשהם תלושים וממילא שאם גמר הגוי מלאכת' פטורין אפי' גדלו כל צרכן ברשות ישראל ואפי' עודם של ישראל דמ"מ דיגון גוי הוא ומיהו מדרבנן כל שבאו לעונ' המעשרות ביד ישראל חייבים אע"פ שדיגונם ביד גוי ומינה היכא שבאו לעונת המעשרות ביד גוי אע"פ שמכרן לישראל ונגמר בשולו בידו אם גמר מלאכתן גוי פטורים אפי' מדרבנן:
8.2
וע"פי הדברים האלו זכינו ליישב דברי הרמב"ם ז"ל שפתח דבריו יאיר פירות הגוי שגדלו בקרקע כו' פטורים שנא' דגנך ולא דגן גוי ואם לקחם ישראל אחר שנתלשו קודם שתגמר מלאכתן וגמרן ישראל חייבים בכל מן התורה כי בזה למדנן יתד שהכל תלוי בו דבר תורה שהוא גמר מלאכתן שאע"פ שגדלו כל צורכן ביד גוי ונתלשו ואח"ך מכרם לישראל וגמרן ישראל חייבים בכל מן התורה דדגנך מיקרי ואח"כ כתב שאם מכר גוי פירותיו לישראל כשהן מחוברים אם עד שלא באו לעונת המעשרות ונגמרו ביד ישראל כלומר שנגמר בישולן ביד ישראל חייבים בכל ואפי' נגמרה מלאכתן ביד גוי דהוי דיגון גוי חייב מדרבנן כיון שבאו לעונת המעשרות ביד ישראל ואם מכרן אחר שבאו לעונת המעשרות מפריש תרומת מעשר ומעשר ונותן מהם לבעלים לפי חשבון ואפי' גמר גוי מלאכתן חייב מדרבנן וכדאוקימנא ודייק לישנא דרבינו ז"ל דבסיפא כתב ונגמרו ביד ישראל ולא כתב וגמרן ישראל כדכתב ברישא לאשמועינן דסיפ' נגמר בישולן ביד ישראל דהיינו משמעותא דנגמרו ביד ישראל ולא חשש לפרש דאפי' נגמרה מלאכתן ביד גוי מיירי דממילא משמע דאל"כ תיקשי דיוקא דסיפא ארישא כמ"ש בתחילת דברי ודייק עוד שכתב בסיפא חייבים בכל סתם ולא פירש אי מדאורייתא אי מדרבנן ומשום דניגמר מלאכתן ע"י ישראל חייבים מן התורה ואם גמר מלאכתן ע"י גוי חייבים מדרבנן דמש"ה מסתים לה סתומי דממה שכתב לפניו ולאחריו הוא נלמד ולא נחת הכא אלא לאשמועינן שאם לא באו לעו' המעשרו' ברשות הגוי נותן כל התרומות והמעשר לבעלים ואם באו ברשות הגוי לעונת המעשרות אינו נותן לבעלים אלא לפי חשבון ואח"ך כתב ישראל שמכר פירותיו לגוי כו' ללמדנו שאע"פ שגמרן הגוי כלומר שגמר מלאכת הגוי דהוי דיגון גוי חייבים מדרבנן מיהא לפי שבאו לעונת המעשרות. וכתב עוד וכן הגוי שגמר פירות ישראל כו' ללמדנו דמדאורייתא אין הדבר תלוי אלא במי שגמר מלאכתן שאפי' פירות שגדלו בקרקע ישראל ועודם של ישראל אם הגוי גמר מלאכתן פטורים מן התורה ואח"ך כתב מכר גוי לישראל פירות מחוברים אחר שבאו לעונת המעשרות כו' ללמדנו שאע"פ שבאו ברשות ישראל כיון שבאו לעונת המעשרות ביד גוי וגמר הגוי מלאכתן פטורים אפי' מדרבנן:
8.3
והשתא בנ"ד אם הישראל עושה יין מאותן ענבים של הכרם שקנה מן הגוי חייב בכל מן התורה אע"פ שלא לקחן אלא לאח' שבאו לעונ' המעשרות דהא גמר ישראל מלאכתן ומשמע מדברי רבי' ז"ל שצריך ליתן מעשר ראשון ללוי דהא לא פטר הרב ז"ל מליתן מעשר ראשון ללוי אלא משום דלקחן ישראל אחר שנתלשו אבל אם לקחן קודם שנתלשו נותן כל התרומות ומעשרות לבעלים ואם הישראל הקונה הזה רוצה לאוכלן ענבים אם בוצרן ע"י ישראל חייבים בכל מן התורה אפי' לקחן אחר שנתבשלו כל צורכן דהא אידגן ע"י ישראל דכיון דרוצה לאכלן ענבים בצירתן זו היא גמר מלאכתן וגם בזה צריך ליתן המעשר ללוי ואם בוצרן ע"י גוי בזה יש לחלק שאם כשלקחן מן הגוי עדיין לא באו לעונת המעשרות חייבים בכל מדבריהם דכיון שבוצרן אין חייב אלא מדבריהם וגם בזה נותן המעשר ללוי וכמו שדקדקתי בסמוך דלא פטר הרמב"ם מליתן מעשר ראשון ללוי אלא משום דלא לקחן אלא אחר שנתלשו ואם כשלקחן מהגוי כבר באו לעונת המעשרות אם בוצרן ע"י גוי פטור מן הכל אפי' מדרבנן דכיון דבאו לעונת המעשרות ביד גוי וגם בוצרן הגוי לא אחמור ביה רבנן ועונת המעשרות דענבים שנינו בפ"ק דמעשרות שהוא משהבאישו ופי' הרמב"ם שיתרכחו ויזדכחו כ"כ זיגי הענבים עד שיראו הגרעינים מבחוץ לרוב המים שבתוכם וכן כתב בפ"ב מהלכות מעשר הענבים משראה החרצן שלהם מבחוץ את זה השיגה ידי לעלות בדין זה על פי דברי הרמב"ם ז"ל והש"י יצילנו משגיאות וידריכנו בדר' אמת נאם הצעיר יוסף בכמוה"ר אפרים קארו
9.1
מה יעשה בתרומ' בזמן הזה
9.2
(מהרב כמוהר"ר משה מטראני זלה"ה)
9.3
בכל השנים היה קשה בעיני כשהייתי מפריש תרומה ותרומת מעשר מן היין להשליכו אחר החביות כי יש זלזול בקדושת התרומה אע"פ שהיא טמאה ובמתני' דסוף תמורה תנן את שדרכו ליקבר יקבר דהיינו משקין של תרומה טמאה דאין ראויין לשרפה דנקברין וזאת השפיכה שאנחנו שופכין אינה קבורה והקבור' אפרה אסור והיא גניזה לבכור ולכתבי הקודש הבלואים ושנפסלו ועכ"ז לא נפסדה כל קדושתם וכמו כן התרומה הטמאה לא נפסדה כל קדושתה בהיותה טמאה. ועל זה נתתי אל לבי לדרוש ולחקור אם ימצא איזה תיקון או איזה הנאה בתרומת היין כיון שאין נוהגים בה קבורה כמצותה בשפוך אותה על פני הארץ ולדרוס עליה וראיתי הא דתנייא סוף פ"ק דפסחים וסוף מס' קמא חבית יין של תרומה שנטמאה בית שמאי אומרי' תשפך חבל לשו' חבילה כלומר ולא לזילוף דילמא אתי למישתי וב"ה אומרים תעשה זילוף אמר רבי ישמעאל ברבי יוסי אני אכריע כו' ואמרו לו אין הכרעה שלישית מכרעת וכתבו התוס' אע"ג דתרומה טמאה בשרפה כדמתני' סוף תמורה הראוי לשריפה שריפה והראוי לקבורה קבורה ה"ה בכי האי גוונא הואיל וראוי לזילוף ע"כ ולא פליגא המתני' דתרומה טמאה דתנן נמי התם במתני' בסוף תמורה ואלו הן הנשרפין חמץ כו' תרומה טמאה והערלה כו' והדר תנן מדליקין בפת ובשמן של תרומה ופירש דמשום דכלל תרומה טמאה עם חמץ וערלה דאיסור הנאה נינהו כי היכי דלא תטעי שגם תרומה טמאה אסורה בהנאה הדר תנא ומדליקין בפת כו' משמע דאע"ג דתנן דנשרפין דאם יש דרך אחרת לשורפן ויהיה נהנה בהן כגון השקת פת והדלקת שמן סגי וה"ה לנקברין דהיינו כשאין יכול ליהנות בהן אבל אם יכול ליהנות בהן דזילוף יהנה כבית הלל ולא חיישי לתקלא דהכי הלכתא דהא אקשו מינייהו התוס' פ"ק דשבת אהא דאמרינן אלא גזירה משום תרומה טמאה ביד כהן ומשהי לה לזורעה ואתי לידי תקלה וכתבו התוס' והא דהכא חיישינן לתקלה ובסוף פ"ק דפסחים אמר בית הלל תעשה זילוף איכא למימר דהכא מודה בית הלל דפעמים דצריך לשהות שנה שלימה עד שעת זריעה וכן סוף מסכת קמא משמע דאע"ג דמתני' סתמא סוף פ"ק דתמורה דנקברין אפ"ה אי אפשר בתקנתא דזילוף כבית הלל עבדינן לה ולאו דוקא כהן אלא אפי' ישראל יכיל ליהנות בתרומה טמאה כשקנאה מכהן בזול וכדאיתא פרק כל שעה אבא שאול גבל של בית רבי הוה והיה מחמין אלו חמין על תרומה טמאה ללוש בהם עיסה בטהרה ופי' רש"י ז"ל שהיו לוקחים אותה מהכהנים בזול ע"כ ואע"ג שכתבו התוס' בשם רבינו תם דלכהנים של בית רבי היו עושים דלישראל לא שרייא אלא הנאה שאינה של כילוי כדאי הוא רש"י לסמוך עליו בשעת הדחק ובמסכת תרומה על ההיא דיין של תרומה על ההא דיין של תרומה שנתגלה ישפך כתב הרב רבינו שמשון ואף לזילוף לא חזי משום סכנה משמ' דבתרומה טמאה דחזייא לזילוף עבדינן בה זילוף וא"כ הכהנים יכולים ליהנות ביין של תרומה טמאה לזילוף אפי' לפי דעת רבינו תם וישראל נמי לדעת רש"י ז"ל שיקנה אותה בזול מן הכהנים וליכא כלל משום תקלה לבית כלל כדאמרן וכ"ש השתא דהוי דרבנן וכ"ש בזמן הזה דאין הכהני' רגילים לאכול בתרומה דכולא טמאה וכל שכן לישראל דלא חזייא ליה כלל לא טהורה ולא טמאה אלא טמאה ברשות דליכא תקלה דכ"ע פרשינן מינה כחמץ של הקדש דפרשי' אינשי מיניה ואע"פ שאין אנחנו רגילים בזילו' דערבה כל שמחה בהיותנו בגלות אפי"ה לכבוד שבתות וי"ט אחר כיבוד הבית בערב ימצאו בעלי תעשה שיקנו אותה מן הכהני' בזול לזלף הבית לריח טוב לכבוד שבתות וי"ט נאם משה בר יוסף מטראני
10.1
בחוצה לארץ שאינם מפרישים המתנות לכהנים בזמן הזה אם יפה הם עושים
10.2
שאלה יורינו רבינו על מה שנהגו ישראל בזמן הזה בחוצה לארץ שאינם מפרישים המתנות של כהונה מן הבהמות ששוחטים להם אם יפה הם עושים או לא:
10.3
תשובה לע"ד נראה שהם חייבי' להפריש המתנות וליתנם לכהנים חברים אם ימצאו שם והן קודמין לכהן עם הארץ שהרי משנה שלימה שנינו במס' חולין בריש פרק הזרוע וז"ל והלחיים והקיבה נוהגים בארץ ובחוצה לארץ בפני הבית ושלא בפני הבית בחולין אבל לא במוקדשין ע"כ וכ"כ הרא"ש ז"ל בפסקיו שם וכן כתב הטור ביורה דעה בסימן ס"א שהרי לא חילק שם לשון הרמב"ם ז"ל שכתב בפ"ט מהלכות ביכורים שנוהגים בין בארץ ישראל בין בחוצה לארץ ובכל זמן מה שלא עשה כן במצות ראשית הגז שכתב שם בסימן של"ג וז"ל דבר תורה ראשית הגז נוהג האידנא בחוצה לארץ אלא שלא נהגו כן עכ"ל וכתב כן משום הא דאמרינן התם נהוג עלמא בראשית הגז כרבי אלעאי והוא ז"ל כתב שם בסימן ס"א כי רש"י ז"ל פחק שאין נוהגים בזמן הזה וכן כתב הרמ"ה ז"ל:
10.4
עוד כתב שם בסוף דבריו כי כן נוהגים העולם וזה משום דאמרינן התם בפרק ראשית הגז דנהוג עלמא בראשית הגז כרבי אלעאי בזמן הזה א"כ הוא הדין נמי במתנות דכולהו חד טעמא הוא דגמרינן נתינה נתינה מתרומה ולא כתב כן הדין בפירוש לפי שאמרו שם נהגו וכל היכא דאתמר נהגו לא מבעיא דלא דרשינן ליה בפרקא אלא אפי' אוריי נמי לא מורינן ואי עבדי לא מהדרינן להו:
10.5
ואיברא כי הרב ז"ל לא דק בלשניה דקאמר בשם רש"י שאין נוהגין בזמן הזה דהא רש"י ז"ל לא תלה הדבר בזמן אלא במקום דהכי איתא בפרק ראשית הגז אמר רב נחמן בר יצחק האידנא נהוג עלמא כתלת סבי כר' אלעאי בראשית הגז דתניא רבי אלעאי אומר ראשית הגז אינו נוהג אלא בארץ וכתב רש"י ז"ל כרבי אלעאי בראשית הגז והוא הדין במתנות כיון דחד טעמא הוא דיליף נתינה נתינה מתרומ' דכן מצינו בפ"ק דשבת דקאמ' התם רב חסדא היה נקיט בידיה תרתי מתנתא דתורא כו' וכתב שם רש"י ז"ל אע"ג דרב חסדא בחוצה לארץ הוה לא ילפינן מהכא דמתנות נוהגות התם בזמן הזה דהאידנא נהוג עלמא כר' אלעאי בראשית הגז וכן מתנות בימי רב חסדא אכתי לא נהוג עלמא כרבי אלעאי ובימי רב נחמן בר יצחק נהוג כותיה בראשית הגז ולא במתנות והשתא קא חזינא דנהוג אף במתנות וכי היכי דאחזוק במנהג בראשי' הגז בימי רב נחמן ולא מחינא בהו ונהגנא כותיה השתא דנהוג במתנתא ולא משנינן ממנהג' עכ"ל:
10.6
ועוד נמצא בתשובה לרש"י והביא' המרדכי ז"ל בפ' הזרוע וכן הביאה בעל א"ז והביאה בשמו בהגה' בפסקי הרא"ש ז"ל בפרק הזרוע וז"ל וששאלת על הזרוע והלחיים והקיבה למה לא נהגו ליתנם בזמן הזה בח"ל והלא משנה שלימה היא ששנינו שנוהגין בפני הבית ושלא בפני הבית בכל מקום ונהגו כן אמוראי בתראי תשובה לרש"י ז"ל נאמנים עלי דבריכם מי ימחה ביד הנותנים כל הנותן תבא עליו ברכה אלא נהגו העם כרבי אלעאי דכשם שפטר בראשית הגז בזמן הזה בחוצה לארץ הוא הדין מתנות דחד טעמא הוא דגמרינן נתינה נתינה מתרומה והנותן יטול שכר דכל היכא דאמרינן נהגו לא מיבעייא דלא דרשינן ליה בפרקא אלא אפילו לארויי נמי לא מורינן ואי עבדי לא מהדרינן להו עכ"ל והרא"ש ז"ל כתב בשם הרב רבינו מאיר מרוטנבורק שמתנות כהונה נוהגי' בכל מקום כמ"ש הרמב"ם ז"ל בפ"ט מה' בכורים אע"פי שבפרק עשירי מהל' בכורים כתב כי ראשית הגז אינו נוהג אלא בארץ כרבי אלעאי עכ"ז במתנות כתב שנוהגין בין בארץ בין בחוצה לארץ וכן כתב המרדכי ז"ל בפרק הזרוע וז"ל ורבינו מאיר כתב דדבר פשוט הוא דמתנות נוהגות אף בחוצה לארץ וז"ל בהא סלקינן דמתנות אף בחוצה לארץ ואע"ג דאמרינן בפרק ראשית הגז אמר רב נחמן בר יצחק נהוג עלמא כתלת סבי כרבי אלעאי בראשית הגז שאין נוהגין בחוצה לארץ והתם מפרש טעמא דרבי אלעאי דיליף נתינה נתינה מתרומה ואיהו פטר בין במתנות בין בראשית הגז מהאי טעמא כדתניא התם רבי אלעאי פוטר במתנות וכן היה רבי אלעאי פוטר בראשית הגז ומיהו אנן לא קי"ל הכי כוותיה אלא בראשי' הגז ולא במתנות מדלא קאמר נהוג עלמא במתנות ובראשית הגז כרבי אלעאי ורב נחמן בר יצחק גופיה דאמר נהוג עלמא כרבי אלעאי בראשית הגז במתנות אשכחן ליה דקניס גלימא למאן דלא יהיב מתנתא בפרק הזרוע וליכא למימר שהיה מחמיר אע"פי שלא היה צריך דאי בעי לאחמורי אנפשיה דוקא הוה היה לאחמורי לא לאחרים למקנסהו שלא מן הדין אם איתא דקיימא לן כרבי אלעאי במתנות וליכא למימר מקומות מקומות איכא דוכתא דנהוג כרבי אלעאי במתנות וראשית הגז ואיכא דוכתא דלא נהוג ורב נחמן בר יצחק דקניס גלימא בדוכתא דלא נהוג כרבי אלעאי הוה דהא ליתא מדקאמר נהוג עלמא משמע דכולי עלמא נהוג כן ועוד מדקאמר נהוג עלמא דלכל הפחות במקומו נהגו כן וקניס גלימא משמע נמי במקומו אלא ע"כ בראשית הגז ולא במתנות וכמו שאפרש הטעם ועוד ראיה דאשכחן אמוראי טובא בבבל דהוו מפרשי מתנות ולא אשכחן שום אמורא בבבל שהיה מפריש ראשית הגז והיינו טעמא משום דנהוג עלמא כרבי אלעאי בראשית הגז ולא במתנות:
10.7
ועוד ראיה דאמרינן פרק שלוח הקן כל היכא דתניא בין בארץ בין בחוצה לארץ שלא לצורך לבד מראשית הגז לאפוקי מרבי אלעאי דאמר דאין ראשית הגז נוהג אלא בארץ ואדרבא טפי הוה ליה למימר ממתנות דפרק הזרוע נשנה קודם ראשית הגז והא דפרק הזרוע תני בארץ ובחוצה לארץ לאפוקי מדרבי אלעאי א"כ הדר קתני בארץ ובחוצה לארץ בראשית הגז שלא לצורך דמפרק הזרוע שמעינן לאפוקי מדרבי אלעאי כיון דאידי ואידי חד טעמא הוא ומאי דסבר כוותיה בהאי סבר בהאי ומאן דפליג עליה בהאי פליג עליה נמי בהאי ובתשו' רב האיי גאון ז"ל כתוב שמי שאינו נותן חייב נידוי דאמר רב חסדא האי טבחא דלא יהיב מתנתא כו' עכ"ל וכן פסק רב אלפס ז"ל דמתנות נוהגות אף בחוצה לארץ אבל רבותינו בעלי התוס' ז"ל נדחקו על הא דקאמר לבד מראשית הגז וכתבו דהוא הדין לבד ממתנות וחדא מינייהו נקט עכ"ל:
10.8
אמנם הרא"ש ז"ל בפסקיו דפרק ראשית הגז כתב וז"ל ופרש"י ז"ל כיון דנהוג עלמא כרבי אלעאי בראשית הגז הוא הדין נמי במתנות דחד טעמא נינהו משום דיליף נתינה נתינה מתרומה ואע"ג דלעיל בפרק הזרוע סברי כולהו אמוראי דמתנות נוהגות בחוצה לארץ גם בראשית הגז היו נוהגים בו באותם הדורות ושוב בדורות אחרונים חזרו לנהוג כרבי אלעאי בשניהם ולהכי קאמר האידנא נהוג עלמא אע"פ שעד עתה לא נהגו כן וכן לענין כלאים ברוב המקומות בתלמוד סוברי' האמוראים דלא כרבי יאשיה בשבת בפרק תולין שלחו ליה בני בשכר ללוי כשותא בכרמא מהו שלח להו כשותא בכרמא ערובא ופריך ולישלח כרבי טרפון דאמר כשות בכרם אינו כלאים ולא פריך ולישלח להו כרבי יאשיה וכן קאמר התם בפרק תולין מכריז רב עמרם האי מאן דזרע כשותא בכרמא ליזרע כרבי טרפון אבל כרבי יאשיה לא קאמר וכן כפרק מי שמתו רוב תנאים ואמוראים סברי דלא כרבי יאודה בן בתירא. ואפ"ה פסיק הכא הלכתא כרבי יאשיא וכרבי יהודה בן בתירא וכרבי אלעאי וסבר רב נחמן בר יצחק אלו השלשה יחד לפי שנשתנה בהם המנהג ואיהו גופיה קאמר לעיל דקניס אטמא כי כן היו נוהגים בתחלת ימיו ועל זה סמכו ונהגו כן בדורות האחרונים והרמב"ם ז"ל כתב דנוהגי' בזמן הזה וכן כתב רבינו מאיר מרונטרבורק והעולם לא נהגו כן עכ"ל: עוד כתב שם שלהי פרק ראשית הגז וז"ל ואע"ג דאמר רב נחמן בר יצחק האידנא נהוג עלמא כרבי אלעאי בראשית הגז ופרישנ' דהוא הדין במתנות הא הצריכו רבנן בהלכותהן ומשום דרב נחמן בר יצחק לא פסק בהדיא הלכתא אלא אמר דנהוג עלמא הכי ואי איכא דוכתא דלא נהוג שידעו הלכותיהן עכ"ל והנה כתב הרב רבינו נסים ז"ל בפירוש להלכות דבפרק ראשית הגז וז"ל כתב רש"י ז"ל דהוא הדין במתנות שאין נוהגות אלא בארץ וטעמו משום דאמרינן בגמ' דסבירא ליה לרבי אלעאי דמתנות וראשית הגז אין נוהגות אלא בארץ ויליף תרויהו מנתינה נתינה דתרומ' דמה תרומה בארץ אין בחוצה לארץ לא אף הכא נמי בארץ אין בחוצה לארץ לא וכיון דנהוג עלמא כרבי אלעאי בראשית הגז אלמא דסבירא להו דילפינן נתינה נתינה ומעתה הוא הדין למתנות אבל הדבר קשה דהא כוליה פרקין דהזרוע דהיינו במתנות נוהגות בחוצה לארץ דהא רבנן בתראי דבבל קנסי בהו אטמא וגלימא ובפרק הבא על יבמתו נמי אמרינן גבי חברי דאתו לבבל גזרו על שלשה בשביל שלשה על בשר מפני המתנות אלמא מתנות ראוי לנהוג בהן בכל מקום לפיכך יש לומר דנהי דמאן דאית ליה הלכתא כרבי אלעאי בראשית הגז פסק נמי כוותי' במתנות מטעמא דכתבינן אפילו הכי רב נחמן לא פסיק הלכתא כר' אלעאי אלא נהוג עלמא קאמר וכל היכא דאמרינן נהגו אי אתו לאורויי לא מורינן כדאיתא בפרק בתרא דתעניות הילכך אע"ג דמתנות כהדדי נינהו בהדי ראשית הגז אפילו הכי אי נהוג נהוג ואי לא נהוג לא מקילינן להו. ויש אומרים עוד שאפילו נהוג כוותיה במתנות לאו מנהגא הוא דאע"ג דטעמא כרבי אלעאי ראשית הגז ובמתנות משום דיליף נתינה נתינה הוא ולדבריו אי אפשר לחלק ביניהם אפי' הכי נהוג עלמא כוותיה בראשית הגז ולאו מטעמיה אלא משום דאמרינן בגמרא גבי פלוגתא דרבי אלעאי ורבנן בבהמת השותפין אי מחייבא בראשית הגז או לא דטעמא דרבי אלעאי משום דכתיב כו' ולא של שותפות ואמרינן דלדידיה לא צריך למיעוטי שותפות גוי דנפקא ליה מרישי' דקרא דכתיב ראשית דגנך ולא של שותפות הילכך גמר כאן בראשית הגז מתרומה לענין שותפות גוי ומיותר ליה צאנך למעוטי שותפות ישראל ומשום הכי נהוג עלמא בראשית הגז כוותיה משום דבהאי קרא הוקש ראשית הגז לתרומה לא מטעמא דנתינה נתינה ולפיכך מתנות שלא הוקשו נוהגות בחוצה לארץ דילפותא דנתינה נתינה לית לן. ואין זה נוח לי דבגמ' מוכח דהא לא הקשה הוא כדי שנלמוד ראשית הגז מתרומה למה שלא הוזכר בפסוק זה דהא אמרינן התם אי בעית אימא שותפות דגוי בתרומה דרבנן חיובי מחייבי ואם אימא דהקישה גמורה היא הוה ליה למיפטר שותפות דגוי בתרומה מהקישה דראשית הגז דוק ותשכח אלא ודאי משמע דמאי דאמרינן לרבי אלעאי לאו בתורת הקישה אלא דקרא הכי משמע והיינו דאמרינן נפקא ליה מרישיה דקרא כלומר דאפילו לא כתב רחמנא צאנך כיון דכתב ברישא דגנך משמע ולא של שותפות אפי' לא כתב אלא ראשית גז בלבד משמע דקאי אמאי דלעיל מיניה דהיינו שלך ולא של שותפות ומעתה צריך ליתן טעם למה נהגו כרבי אלעאי בראשית הגז ולא במתנות והרב רבינו זרחייא הלוי כת' דאפש' דלא נהוג עלמא במידי דאכילה כרבי אלעאי הואיל ונפק מפומיה דרבי יוחנן כל האוכל מבהמה שלא הורמו מתנותיה כאילו אוכל טבלים ותרומה טבלא בחוצה לארץ מדרבנן ובהא אפילו רבי אלעאי מודה וגם זה איננו מחוור: ואפשר לי לומר שראו דבריו של רבי אלעאי בראשית הגז ולא ראו אותם במתנות משום דראשית הגז מעורב עם חלקו של ישראל דומה לתרומה וראוי ללמוד ממנה בנתינה נתינה משא"כ במתנות שהם מובדלות ועומדות דמש"ה נמי פרכינן עליה דרבי אלעאי בגמ' אי מה תרומה טובלת אף ראשית הגז טובל ומפרקינן עליך אמר קרא וראשית גז צאנך תתן לו אין לך בו אלא מראשית ואילך ולא פרכינן הכי במתנות דפשיטא לן דמתנות לא דמה לתרומה אע"ג דרבי אלעאי מתנות יליף נמי מתרומה נתינה נתינה ומש"ה אנן נמי כיון דראשית הגז דמי לתרומה טפי ממתנות מסתברא לן טעמיה דרבי אלעאי דראשית הגז דונתן אמר רחמנא בתרומה לאגמורי אראשית הגז דדמיא ליה כתביה ולא מסתברא לן במתנות דלא דמו לתרומה וכן דעת הרמב"ם ז"ל שהמתנות נוהגות בכל מקום אע"פ שראשית הגז אינו נוהג אלא בארץ עכ"ל הר"ן ז"ל וכ"נ שהוא דעת הריא"ף ז"ל שלא כתב הא דר' אלעאי דקאמר אין מתנות נוהגות אלא בארץ וכתב ג"כ הרב הגאון מוהררי"ק נר"ו בפי' לס' יורה דעה בסימן ס"א וז"ל וראיתי מה שכתב דעל כורחין לא אמר הרמב"ם ז"ל דמתנות נוהגות בח"ל אלא במצרים ובבל וכיוצא בהם שהם סמוכות לא"י ותרומה ומעשר נוהגות בהם אבל בשאר ח"ל אין מתנות נוהגות בהם ואני במעני אני לע"ד נראה שאין אלו אלא דברי נביאות לפי שהרמב"ם ז"ל היה לו לפרש דין זה לגבי מתנות כאשר פירשו לגבי תרומה בה' תרומה בפ"א וז"ל התרומות אינן נוהגים מן התורה אלא בא"י בין בפני הבית בין שלא בפני הבית דהכי מוכח במס' חולין פ"ק ובע"ז פ' רבי ישמעאל דקאמר התם ריש לקיש איקלע לבצר חזינהו דאכלי פרי דלא עשרו כו' ובספרי פרשת קרח ובחלה פ"ב עוד כתב שם הרב הנז' כי נביאים התקינו שיהיו נוהגות אפי' בארץ שנער מפני שהיא סמוכה לא"י ורוב ישראל הולכי' ושבים שם דהכי איתא בירושלמי ראש פ' האשה שנתארמ' וירושלמי דשבועות פ"ו:
10.9
עוד כתב שם הרב הנז' כי חכמים הראשונים התקינו שיהיו נוהגו' אף בארץ מצרים ובארץ עמון ומואב מפני שהם סמוכות לא"י דהכי מוכח בכמה דוכתי בתלמודנו בברכות פ' כיצד מברכין לגבי מעשר צלף ובבכורות פ' עד כמה לגבי תרומה וכן בפ"ק דביצה לגבי גרבא דתמרא בתרומה ובנדה בפ' בנות כותיים לגבי מעשה והטבילוה כו' וכן בכמה דוכתי בתלמודנו ובתלמוד ירושלמי ואי הוה דינא הכי לגבי מתנות לא לשתמיט תנא בשום דוכתא לאשמועינן הא דהא אע"ג דיליף מתנות מתרומה בנתינה נתינה לאו לכל מילי יליף להו אלא ודאי היכא דאיתמר איתמר היכא דלא איתמר לא איתמר ולא ילמוד סתום מן המפורש וא"כ למה נפרש בדבריו מה שלא נתפרש בתלמוד ולא פסקו שום פוסק שבעולם ועל הדרך שכתבנו ואע"ג דילפינן נתינה נתינה מתרומה לאו לכל מילי ילפינן להו' דהא קי"ל דלית הלכתא כההיא דאמר רבי יוחנן כל האוכל מבהמה שלא הורמו מתנותיה כאילו אוכל טבלים אע"ג דילפינן נתינה נתינה מתרומה לאו להא מילתא ילפינן להו והיינו נמי דפריך התם אי מה תרומה טובלת אף ראשית הגז ומשני והדר פריך אי מה תרומה חייבים עליה מיתה וחומש אף ראשית הגז ומשני כו' כדאיתא התם הא קמן דלאו לכל מילי ילפינן להו והנה גם הרב בעל ספר מצוות גדולות כתב בחלק מצוות עשה בסימן קמ"ב וז"ל ועוד שנינו המתנות נוהגות בכל מקום אף בחוצה לארץ ואף שלא בפני הבית ונוהגות בחולין אבל לא במוקדשין ופי' רש"י ז"ל במס' שבת מאחר שנהגו העולם כרבי אלעאי בראשית הגז שאינו נוהג אלא בארץ ואנו רואין שנהגו כן גם במתנות לא משנינן מנהגא ויש ליתן טעם דמחד טעמא נפ"ל מדרבי אלעאי דתרווייהו יליף נתינה נתינה מתרומה וכמו כן עושה ג"ש זו מתנו' מתרומה לענין אחר בפ' ראשית הגז עכ"ל ואני כבר הוראתי למעלה בתשו' רש"י ז"ל דאין מורין כן להשאל על זה וגם כי הנותן מתנות בח"ל תע"ב ולא הוי עושה דבר שאינו צריך דנקרא הדיוט כדאית' בירושלמי א"כ גבי הוראה לנשאל כוליה עלמא מודים שמורים לחייב בחוצה לארץ לתת המתנות:
10.10
זאת לא זאת כי גדולה מזאת אני אומר לע"ד נראה כי נוכל להורות אף לבלתי נשאל המתנות בח"ל הואיל והדבר יצא מפי הגדולים הלא הם רב האיי גאון והריא"ף והרמב"ם ז"ל אשר אנחנו נוהגים על פיו בכל הגלילות הללו א"י וסביבותיה עוד יש להוכיח שראוי להורות כן אף לרחוקים בח"ל מאחר שגם רבים וגדולים מהגאונים האחרונים מסכימים שיש לתת המתנות בח"ל וכמ"ש ראוי לפסוק כמותם מאחר שגם הם ראו המנהג וכדברי הראשונים המקיימים אותו ועכ"ז חלקו עליהם בהוכחות נכוחות אינהו קים להו דברי הראשונים טפי מינן ואילו חזו בהו דאינון חזו למיסמך עליהון לא הוו פליגי עלייהו ויש לי ראיה ע"ז ממה שכתב הריא"ף ז"ל בהלכות דסו' מסכת עירובין וז"ל ואנן לא סבירא לן הכי דכיון דסוגייא דגמ' דילן להיתרא לא איכפת לן דמאי דאסרי בגמ' דבני מערבא דעל גמ' דילן סמכינן דבתרא הוא ואינהו הוו בקיאי בגמרא דבני מערבא טפי מינן ואם לאו דקים להו דהאי מימרא דבני מערבא לא דסמכא היא לא קא שרו לה אינהו עכ"ל. הרי לך להדייא שהוא פוסק כבתראי אפילו לקולא ומה גם עתה בנושא דידן דבתראי מחמירי ומוכיחים דבריהם בהוכחות נכוחות למבין על הדרך שכתבנו עוד יש לי ראייה ע"ז מהא דגרסינן בכתובו' פ' מציאת האשה תלי ליה רב לרבי ביני חיטי האחים ששעבדו מהו כו' עד בין מכרו ובין משכנו מוציאין לפרנסה כו' עד ורבי יוחנן אומר אחד זה ואחד זה אין מוציאין כו' איבעייא להו לרבי יוחנן לא שמיע ליה הא דרבי ואי שמיע ליה הוה מקבלה או דילמא משמע שמיע ליה ולא קבלה כו' ושקיל וטרי התם למיפשט דשמיע ליה ודחי לה וכתב רב האיי גאון ז"ל בתשוב' וז"ל עכשיו באנו לחקור דברי רבי יוחנן שהוא בתראה מימר אמרינן ששמע דברי רבי מוציאין לפרנסה וראה בהם קושייא ודחאם וכיון שדחאם רבי יוחנן שהוא בתראה לא עבדינן כרבי או דילמא לא שמע אותם שאילו שמען לא היה חולק עליו ת"ש כו' עד נמצא דלא איפשיטא או שמיע ליה אי לא שמיע ליה הלכך מספקא לא מחזקינן פלוגתא בין לרבי יוחנן בין לרבי עכ"ל וכן כתב מוהרי"ק ז"ל בתשובותיו בשורש פ"ד וז"ל שהרי בכמה מקומות אנו פוסקים כדברי האחרונים ומשום האי טעמא פסקו הגאונים אשר מסרו לנו את התורה דמאביי ורבא ואילך הלכתא כבתראי ואפי' בתלמיד נגד הרב והטעם מתבאר יפה מתוך דברי הריא"ף ז"ל שכתב בשלהי מסכת עירובין כו' עד והרי לך דאע"ג דאוירא דא"י מחכים וחד מינייהו כתרין מינן כדאמרינן בכתובות פ' המדיר וכן במנחות בפ' התכלת מ"מ הלכה כתלמוד בבלי נגד תלמוד א"י משום דבתראה הוא וידע במילי דתלמוד א"י טפי מי ואפי' להקל סמכינן אגמרא דילן מהאי טעמא כמו שכת' רב אלפסי וה"ה והוא הטעם דהלכה כבתראי מאביי ורבא ואילך לפי שנראה לע"ד משום דבתראי ידעי במילי דקמאי אבל קמאי לא ידעי במילי דבתראי ומדחזינן דבתראי לא חשו למילי דקמאי אלמא דקים להו דמאי דאמרי קמאי בהאי לאו מילי דסמכא נינהו כו' עד דעד אביי ורבא לא היו התלמידים לומדים אלא ע"פ קבלת רבותיהם כפי מה שהיו שונין להם מהם היו שונין על פי רבי חייא ורבי הושעייא ומהם ע"פ משנת בר קפרא או מתניתא רבי לוי או מתני' רבי שמואל וכן כולם ומשום כך ראוי לפסוק כדברי הרב כיון שהתלמיד לא ידע אלא מתוך דברי רבו דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין אבל מאביי ורבה ואילך למדו כל הדעות ר"ל משנת רבי חייא ורבי הושעייא ובר קפרא כו' ולפיכך ראוי הוא לפסוק כדברי התלמיד משום דבתרא הוא ולפעמים שהרב הולך לשיטא אחד מהברייתות כגון משנת רבי חייא ורבי הושעייא והאחרון זקוק מכח ברייתא אחרת כגון משנת בר קפרא או אינך דאין הלכה כן או בהפך או לפעמים לא עיין הרב בחדא מהני מתניתא והתלמיד עיין בה ודקדק ממנה שלא כדברי רבו וכמו שהוכיח הוא ז"ל במישור דבריו שם ע"כ וכ"כ ג"כ הוא ז"ל בתשובותיו בשורש צ"ד ע"ש וא"כ ראוי והגון הוא להיות נוהגים המתנות אף בכל מקום בח"ל וכל ישראל שלא יהיה נשוי לויה או כהנת או שלא נשתתף בבהמה ההיא עם גוי או עם כהן ירשם חלקו בכולה כשישחט אי זו בהמה או כוי ראוי לתת לכהן חכם אם אפשר שימצא שם והוא קודם לכהן ע"ה ויתן לו המתנות שהם הזרוע הימני ממנה והוא מפרק הארכובה הנמכרת עם הראש עד כף היד שקורין איספאלדה והם שני פרקים והלחיים והם מפרק של לחי עד פירקא של גרגרת שהיא טבעת הגדולה ויתנם עם הלשון שביניהם ועם העור ועם הצמר שבראש הכבשים והשער שבראש התיישים שאינו רשאי למלוג הראש ולא להפשיט עורו קודם שיתננו לכהן והקיבה צריך לתנה לו עם כל חלבא פנימי וחיצון אלא א"כ נהגו הכהנים בא"י להניח החלב לבעלים אז רשאים לעכבו ויכול ליתן הזרוע לא' וקיבה לא' ולחיים לשנים ובשור הגדול יכול לחלק הזרוע לשנים לכל א' פרק א' ואם אין שם כהן ישום המתנות בדמים ושוויין ונותן הדמים לכהן כשימצא דבהא אמרינן מה לי הן מה לי דמיהן וכן אם יש שם כהן ונתפשר עמו בדמים אם מעט ואם הרבה יתן הדמים לכהן ויאכל המתנות שהרי כאן יכול ליתן לישראל המתנות ואפילו במתנה ולהיות המתנות ממון שאין לו תובעים לפי שלכל איזה כהן שירצה יתנם ומצי לדחויי לכולהו וקיימא לן בפרק הזרוע לא נתן המתנות לכהן אלא אכלן או הפסידן פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים ולצאת ידי שמים צריך לפרוע דמיהן כשיווייהן לכהן לכן אמרו רז"ל כי הדין של כהן עם הטבח וע"ז ראוי לטבח שלא ישחוט לשום ישראל החייב במתנות או לכהן ולוי השוחטים ומוכרים עד שידע בודאי שנתפשרו עם הכהן בכל אשר יחפוץ או שיקח המתנות תחת ידו לתתם לכהנים ובזה יצא י"ח:
10.11
ועתה אומר אני במעני עני לבל יחשדני שומע לומר כי נתייהרתי בהוראה זו והפרזתי על מדותי ונכנסתי לפנים ממחיצתי להורות כנגד המנהג אשר הכל נהגו משנים קדמוניות והלא אפי' גדולי המורים המחמירים בזה גאונים ראשונים ואחרונים לא יוכלו לבטלו ואיך ימלאני לבי ליקרב הלום ובמקום גדולים עדייפי לכלום ואיך אכריע דבריהם בדין התורה ודעתי קצרה וסרה ואף כי במקום אריות שבחבורה אשר לא יחטיאו השערה לכן להשיב על תוכחתי אומר כי להשיב לשואל באתי ומתוך כך פי בהוראה הרחבתי יען וביען מאמר רבי נזכר וזכרתי ובהוראת האמת בחרתי את אשר אהבתי ובדרך המאמר ההוא דרכתי כדאיתא במס' חולין פ"ק דגרסינן התם העיד רבי יהושוע בן זרוז בן חמיו של רבי מאיר לפני רבי על רבי מאיר שאכל עלה של ירק בבית שאן והתיר רבי את בית שאן כולה ע"י חברו עליו אחיו ובית אביו אמרו לו מקום שאבותיך ואבות אבותיך נהגו בו איסור אתה תנהוג בו התר דרש להן מקרא זה וכתת נחש הנחשת אשר עשה משה כי עד הימים ההם היו בני ישראל מקטרין לו וקרא שמו נחשתן אפשר בא אסא ולא ביערו בא יהושפט ולא ביערו והלא כל ע"ז שבעולם אסא ויהושפט בערום אלא מקום הניחו לו אבותיו להתגדר בו אף אני מקום הניחו לי אבותי להתגדר בו מכאן לת"ח שאמר דבר הלכה שאין מזיחין אותו ואמרי לה שאין מזניחין אותו ואמרי לה שאין מזחיחין אותו ע"כ שהרי ראוי בזה בכמה מקומות כי לו לבד עושה איסר בעל הבהמה בעוברו על מצוות עשה של תורה כפי סברת הרמב"ם ז"ל והרי"אף ז"ל ורבינו האיי גאון ז"ל ושאר הפוסקים האחרונים אשר זכרנו אלא גם אוכל מבשר הבהמה ההיא עובר באיסור אם יודע שלא הורמו מתנותיה וכמו שכתבו רבותינו בעלי התוס' ז"ל פרק הזרוע וז"ל בדיבור המתחיל הכי גרסינן בפי רבינו חננאל שבעה נכסי כהן כו' ולא חשיב הכא כל עשרים וארבעה מתנות כהונה דרשי' לקמן בפרקין דלא חשיב הכא אלא הנך דאסורי' לזרים והם ממון כהן והא דחשיב מתנות אע"פ שמותרות לזרים משום דטבילי ודמו לתרומה כדאמרינן לקמן אע"ג דלית הלכתא הכי היינו דלא הוי כאוכל טבלים אבל מ"מ איסורא איכא לאכול הבהמה שלא הורמו מתנותיה אינך לא חשיב אלא מידי דבר אכילה עכ"ל:
10.12
ולכן לע"ד נר' שכל אנשי ח"ל אשר בגלילות הללו סביבות א"י מאחר שהם נוהגי' כל דבריה' עפ"י הרמב"ם יש לנהוג כמותו גם במתנות ומה שנהגו שלא לתת המתנות עד עתה היה מנהג בטעות ולא מפני שנהגו כרבי אלעאי שהרי גם בא"י מקודם בזמנינו לא היה נוהגי' לתת המתנות דלא כחד ואפי' פה ירושלים תובב"א לא נהגו לתת המתנות אלא מקרוב עפ"י החכם השל' הרב כמוהר"ר לוי ן' חביב זלה"ה שהוא הנהיג בהסכמת הכהנים לתת דמי המתנות חצי כסף לגדי ולבהמה דקה כסף ולבהמה גסה שני כספים ומינה כשם שנפל הטעות בזה בא"י כך נפל הטעות בח"ל במקומות אשר נוהגים עפ"י הרמב"ם ז"ל גם בשאר הדברים וסבת הטעות לראשונים בזה הוא להיות שהמתנות הם ממון שאין לו תובעים לכן הכהנים לא שתו לבם גם לזאת וגם החכמים הקדומים חלקם בחיים העלימו עין בדבר כי לא היה מוטל עליהם יען שלא נתרעם לפניהם שום כהן ע"ז לחושבו שאם לא נתנו אותם אליו אולי נתנו אותם לזולתו וחלקו אין ראוי לשאול בפיו והצנועים מושכים את ידיהם. גם כי בעוונותינו בין הגויים אנו יושבים והמעוט ממנו הם השוחטים בהמות שלהם ואולי להיות הישראל נשוי כהנת או לויה פטור ממתנות ממנו למדו האחרים המועטים דהא כ"ע לאו דינא גמירי ועמי בעצו ישאל ומקלו יגיד לו ולכן לא שתו לבם גם לזאת: ולזה אני אומר כי במקומות שהם נוהגים כהרמב"ם ז"ל בשאר הדברים יש להם לנהוג במתנות כמותו וראייה ממה שכתב הרשב"א ז"ל בתשובותיו בסימן רנ"ג וז"ל בסוף התשובה ההיא ומן הדרך הזה כל שנהגו לעשות כל מעשיה' ע"פ אחד מגדולי הפוסקים במקום שנהגו כל מעשיהם ע"פ הלכות הרב אלפסי ז"ל ובמקום שנהגו כל מעשיהם ע"פ החבור הרמב"ם ז"ל והרי עשו אלו הגדולים כרבם כו' עכ"ל: ואל תשיבני ממה שכתב הריב"ש בתשובותיו בסימן רנ"ו וז"ל עוד שאלת במקום שנהגו התר אם ראוי למחות באותו מנהג ולאסור ומן הטעם הזה נאמר אם יש איזה ענין שנוהגים בו דלא כהרמב"ם ז"ל במקומות אשר נהגו כמותו כמולייתא וכיוצא בזה בשאר הדברים הוא מנהג בטעות וראוי להחזירם לנהוג כמותו גם בדבר ההוא אם לא שיתברר כי המנהג ההוא נתייסד ע"פ וותיקין ממי עולם בשנים קדמוניות דבהא ודאי נימא דבמאי דנהוג נהוג ובמאי דלא נהוג לא נהוג והיינו טעמא שמתחילה היו סוברים כי בית שאן היה ארץ ישראל להיות סמוכה לה וכבשוה עולי מצרים עם היות שלא כבשוה עולי בבל קא סברי קדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבא והיו נוהגים במעשרות שם על פי טעותם והיתה בזה חומרא דאתי לידי קולא כי הדר שם יחשוב שהוא דר בא"י והדבר לא כן ולכן חזר רבי ותיקן היותה ח"ל ובזה תהיה קולא הבאה לידי חומרא כי הדר שם בחושבו שהוא א"י לא ילך לא"י ומנהגם בתחלה היה בטעות כי אילו הוו יודעים כי בית שאן היה בח"ל והיו נוהגים להחמיר בה בענין המעשרות להיותה סמוכה לא"י לא היה מקום לרבי להתיר להם מטעם עדותו של רבי יהושע ולומר כי מקום הניחו לי אבותי להתגדר בו דהא קי"ל דברים המותרים ואחרים נהגו בהם איסור אי אתה רשאי להתירם בפניהם ולהכי רבי מביא ראייה לקולאו זאת מענין נחש הנחושת אשר ביערו חזקייהו אע"פ שאסא ויהושפט לא ביערוהו עם היות שביערו כל ע"ז שבעולם לפי שהם היו סבורי' כי הוא אסור לבערו לפי שעשאו מרע"ה ע"פ הדבור וטעו בזה והניחו מקום להחזיקהו להתגדר בו להסכים להלכה וביערו ומזה הטעם נמי במסכת שבת שלהי פרק במה בהמה דגרסינן התם תניא רבי יוסי אומר ואת הבמות אשר על פני ירושלים אשר מימין להר המשחה אשר בנה שלמה מלך ישראל לעשתרות שיקוץ צוונים כו' אפשר בא אסא ולא ביערם והלא כל ע"ז שבא"י אסא ויהושפט ביערום ומשני אלא מקיש ראשונים לאחרונים מה האחרונים לא עשו ותלה בהן לשבח אף ראשונים לא עשו ותלה בהם לגנאי ולא משני כדמשני בפ"ק דחולין מקום הניחו לו אבותיו להתגדר בו משום דלגבי במות כמה היו טועים להניחם ולא היו מניחים מלבערם וכ"כ רבותינו בעלי התוספות ז"ל שם וכן משמע בירושלמי ראש פ"ג דדמאי דרבי התיר קסרין והתיר בית שאן אע"פ דבזמן ר"ש בן גמליאל שהיה קודם רבי היו נוהגין איסור כדמוכח התם והטעם כמ"ש כי מתחילה היו מחזיקין אותו בא"י כדמוכח התם רפ"ב דדמאי דבימי רבי יוסי היו מחזיקין אותה בא"י ולזה אמר אתרוג זה בא לידי מקסרין כו' הרמב"ם ז"ל כתב בפ"א מהלכות תרומות וז"ל ורבינו הקדוש התיר בית שאן מאותן המקומות שלא החזיקו בהן עולי בבל והוא נמנה על אשקלון ופטרה מן המעשרות עכ"ל והכי מוכח בירושלמי דשביעית פ"ג:
10.13
ומעתה מבוארת התשובה אם רבי מחומרא לקולא הורה והביא ראייה מקולא לחומרא מביעור ע"ז גם אני בדעתי הקצרה הוכחתי להעביר מנהג דקולא ולנהוג במתנות כדין התורה דהיינו חומרא כהוגן וכשורה נאם הצעיר הדובר עד הלום:
10.14
שוב ראיתי אחרי רואי ואשמע קדוש מדבר ה"ה הר"ב כפתור ופרח וגם מדבריו בספר ההוא מצאתי און לי סמך וסעד לדברי שכתב שם פרק י"ו וז"ל בתורה כתוב ונתן לכהן הזרוע והלחיים והקיבה ואמרינן במס' חולין פ' הזרוע והלחיים והקיבה נוהגין בארץ ובח"ל בפני הבית ושלא בפני הבית וכ"כ הרב האלפסי ז"ל והרמב"ם ז"ל בהלכות בכורים פ"ט אבל בראשית הגז פסקו כרבי אלעאי שאינו נוהג אלא בארץ ורש"י כתב ה"ה למתנות דכי הדדי גמירי נתינה נתינה מתרומה וכן נמי כתב הר"ז הלוי זלה"ה וכתב עליו הראב"ד ז"ל והאי פסקא לא מחוורא כו' וסיים דבריו ואין ללמוד ממנהג רע על איסור והרי במתנות קולחין אטרא וגלימא ומשמתין אפי' בכהן טבח והר"ב תורת הבית כתב מתנות אלו אינם נוהגות אלא בא"י לפי שהוקשו המתנות וראשית הגז לתרומה וכשם שאין התרומה נוהגת בח"ל כך המתנות וראשי' הגז אונם נוהגות בח"ל וכבר אמרו חכמים שנהגו בראשי' הגז כרבי אלעאי שפוטר בח"ל וממנו אתה דן למתנות שאינן נוהגות אלא בא"י או במקומות שבח"ל שנהגו בהם חכמים להשריש שם התרומה ויש מחמירים ומחייבין במתנות אפילו בח"ל ונראין דברי המתירין וכן נהגו בכל גלילות אלו עכ"ל:
10.15
עוד כתב הרב הנז' ז"ל פי"א מהספר ההוא וז"ל נמצא שכל סביבות א"י הם חייבים בחוקי המתנות וכמו שהזכרנו בפרק עשירי עמון ומואב מצווין בכל כדאית' במסכת ידים פ"ד סורייא ומההיא דמסכת גיטין פ"ק ומסכת אהלות פ' בתרא וכבר ידעת שדמשק מכלל אותה הארץ וכמו שהזכיר' הרמב"ם ז"ל בחיבורו וכתוב בדברי הימים ויך דוד את הדר עזר מלך צובא חמתה בלכדו להציב יד בנהר פרת סיחון ועוג חיובם מאין יצא זכרנוהו בפ' מ"ז עכ"ל:
10.16
עוד כתב הוא ז"ל פי"ג וז"ל חלקי העולם לענין זה שלשה א"י סורייא ח"ל א"י נחלקת לשנים כל שהחזיקו עולי בבל חלק א' והשאר שהחזיקו עולי מצרים בלבד חלק שני וח"ל נחלקת ג"כ לשנים ארץ מצרים ובבל ועמון ומואב וכבר ביארנו שמצוות התלויות בארץ נוהגות בהם מדברי נביאים וסופרים וכדאיתא במס' ידים אמר עוד וכ"ש ארץ סיחון ועוג כו' סורייא היא הארץ שכבש דוד המלך כו' והארץ ההיא מא"י ולמטה כנגד ארם נהרים וארם צובא כל יד פרת עד בבל כגון דמשק וחל"ב וחר"ן וכיוצא בהם סורייא היא שיש בה דברים כא"י ויש בה דברים כח"ל הקונה בה קרקע כקונה בא"י לענין תרומות ומעשרות וכל אלו הדינים שם מדרבנן והכי אמרי במס' גיטין פ"ק כו':
10.17
הא קמן דהגון הדבר להנהיג המתנו' לכל הפחות בח"ל במקומות הסמוכו' לא"י אשר הנהיגו בהם החכמים להפריש המעשרות וכנראה כי הם הם המקומות אשר נהגו בהם לעשות ע"פ הרמב"ם ז"ל וכפי מה שכתבתי ואתה הבט והבין במראה בענין השלשה לשונות אשר באו בתלמוד במס' חולין פ"ק במאמר אשר התנצלנו בו באומרו מכאן לת"ח שאמר דבר הלכה שאין מזיחין אותו כמה דאת אמר ולא יזח החשן מעל האפד לומ' שלא יעברו על דבריו למיעוט ידיעתו בעינינו וגאוני עולם הקדומים לא הכריחו להנהיג כדעתו אמר עוד ואמרי לה אין מזניחין אותו כמה דאת אמר כי לא יזנח לעולם ה' לדורות שלא להבזות את דבריו מאחר שהראשונים לא הכריחו עליהם עם היות כי לבם היה כפתחו של אולם וזה מטעם מקום הניחו לו אבותיו להתגדר בו ואין לך שופט אלא שבימיך דכתיב ובאת אל הכהן אשר יהיה בימים ההם וכי תעלה על דעתך שיבא אל הכהן אשר לא היה בימיו אלא לומר לך יפתח בדורו כשמואל בדורו והיינו ובא"ת אל הכהן דהיינו ר"ת וא"ל בינת"כ א"ל תשע"ן אמר עוד ואמרי לה אין מזחיחין אותו דתנן משרבו זחוחי הלב רבו מחלוקות בישראל דהיינו שלא לחושדו כי ברום לבבו בגאוה ובוז לא החשיב את אשר לפניו גאונים ראשונים ואחרונים וקצה לעלות ולהכריע בדעתו את כולם רק לדונו לכף זכות דהא לא תסור מכל הדברים אשר יאמרו לך ימין ושמאל וארז"ל ואפי' יאמרו לך על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין שהרי כל חכם יש לו מקור אצילות אור בפני עצמו ומצוה מיוחדת כתובה במרום על שמו ומקום הניחו לו אבותיו להתגדר בו וכן הוכיחו מקרא דכתיב וישמע ראובן ויצילהו מידם שהיה כתוב עליו במרום וכן מקרא דבועז דכתי' ויצבט לה קלי ותאכל וכן יש להוכיח על מההיא דמציעה פ' השוכר את הפועלים בההוא עובדא דרבה בר נחמני דקאמר התם קא מפלגי במתיבתא דרקיעה אם בהרת קודמת לשער לבן טמא ואם שער לבן קודם לבהרת טהור ספק הקב"ה אומ' טהור וכולהו מתיבתא דרקיעה אמרי טמא אמרי מאן נוכח רבה בר נחמני דאמר רבה בר נחמני אני יחיד בנגעים אני יחיד באהלות כו' עד כי הוה קא נחייא נפשיה אמר טהור טהור יצאת בת קול ואמרה אשריך רבה בר נחמני שגופך טהור ויצאת נשמתך בטהרה וכדאיתא נמי בפסיקתא על פסוק ושם האח' אליעזר כו' דגרסינן התם רב אחא בשם רבי יוסי בר חנינא אמר כשעלה משה למרום שמע קולו של הקב"ה יושב ועוס' בפרשת פרה ואומר אליעזר בני אומר פרה בת שתים ועגלה בת שנתה אמר משה לפני הקב"ה רבש"ע העליונים והתחתונים ברשותך ואתה יושב ואומר הלכה משמו של ב"ו אמר לו הקב"ה משה עתיד צדיק כו' לעמוד בעולמי ועתיד לפתוח בפרשת פרה תחילה רבי אליעזר אומר פרה בת שתים כו' אמר לפניו רבש'"ע יהי רצון שיהיה מחלצי אמר לו הקב"ה חייך שיצא מחלציך הדה"ד ושם האחד אליעזר ושם אותו המיוחד אליעזר והנה עם היות שאין הלכה כרבי אליעזר מלכו של עולם היה שונה דבריו במרום וזה הדרך מה שאמרו במס' חגיגה פ"ק ע"פ דברי חכמים כדרבונות וכמסמרות נטועים בעלי אסופות אלו ת"ח שיושבים אסופות אסופות ועוסקים בתורה הללו מטמאין והללו מטהרים הללו אוסרין והללו מתירין הללו פוסלין והללו מכשירין שמא ואמר אדם היאך אני לומד תורה מעתה ת"ל כולם נתנו מרועה אחד אל אחד נתנן פרנס אחד אמרן מפי אדון כל המעשים ב"ה דכתיב וידבר אלהים אל כל הדברים האלה לאמר וכבר אמרו מפני מה לא קבעו הלכה כרבי מאיר לפי שלא יוכלו חביריו לעמוד על סוף דעתו שהיה אומר על טמא טהור ומראה לו פנים ועל טהור טמא ומראה לו פנים ותלמיד ותיק היה לרבי מאיר שהיה מטהר את השרץ מקל וחומ' מנחש כו' כי התורה נדרשת במ"ט פנים טהור ובמ"ט פנים טמא כמספר ודגל"ו עלי אהבה והוא מוכי' על גלגול גלגל האצילות כתר חכמה בינה גדולה גבורה תפאר' נצח הוד יסוד מלכות העול' כמספ' ישר' וחשב מחשבות לבלתי ידח ממנו נדח בסוד וסלח והנדח כענין דין כל בני חילוף והנה התרנגולים באוכלן שקצים ורמשים נהפכים אברים שלהם לאבריהם ושבים חלק ממנה ואנחנו אוכלים אותה והביצה המתהוית בה ודי בזה למבין ודורש ודרשו כן בנות צלפחד דוברות פרשה זו כתובה לפני במרום ובחיות כתיב פני האחד פני כרוב ופני השני פני אדם כפל בהם הפנים אנפי רברבי ואנפי זוטרי מה שלא עשה כן באחרי' כי בצלם אלהים ברא את האדם וכתיב אך בצלם יתהלך איש והוא ענין דמות דיוקנא של יעקב החקוקה בכסא הכבוד:
10.18
נמצא כי עם היות בית שאן נחשבת מגבול א"י דכתיב ביהושע ויהי למנשה ביששכר בית שאן ובנותיה כו' ובספר שופטים כתיב ולא הוריש מנשה את בית שאן ואת בנותיה כו' ובס' שמואל כתיב ואת גוויתו תקעו בחומת בית שאן כו' ובדברי הימים כתוב ועל ידי בני מנשה בית שאן ואת בנותיה כו' ובערובין פ' עושין פסין גן עדן אמר רבי שמעון ב"ל אם בא"י היא בית שאן כו' שלהי כתובות ת"ר מברכותיה של א"י בית סאה עושה שבעה כורין כו' דתניא ר"מ אומר אני ראיתי בבקעת בית שאן בית סאה עושה שבעים כורים ועכ"ז תחשב כח"ל דאמרינן בפ"ק דחולין על בית שאן הרבה כרכים כבשום עולי מצרים ולא כבשום עולי בבל כו' וקא סבר קדושה ראשו' קדשה לשעתה ולא קדשה לע"ל כו':
10.19
ומעתה אל תשיבני מדוע אתה מורה כן לענין המתנות לנהוג בח"ל במקומות הסמוכות לא"י ואין אתה מורה כן לענין תרומות ומעשרות דהא כולהו חד טעמא נינהו דיש להשיב כי מצינו שכתב רב צמח גאון ז"ל בר פלטוי גאון ז"ל בתשובה הביאה הר"ב כפתור ופרח בפ' ט"ו מהספר ההוא וז"ל כתב רב צמח בר פלטוי גאוני פומבדיתא כתבו בתשובה ז"ל כך ואינו כי בודאי לא נהוג תרומה ומעשר בזמן הזה וליכא מצות הפרשת תרומה בח"ל אלא רבנן הראשו' שאנו אומרים הלכה מפיהם היו מחמירים על עצמם בכל דבריהם ושאני דין חלה שמפרישין מן העיסה מדין תרומה דגן תירוש ויצהר משום דחלה מילתא דשכיחא מש"ה גזרו בה רבנן בח"ל ונהגו הכל בה משום חלת א"י שלא תשכח ועיקר המילתא בפסחים אבל בתרומה לא שכיחא כי היכי דנילפו מיניה לתרומת א"י ומש"ה לא גזרו בה רבנן הילכך מאן דאכיל עיסה בטבלתא לא מזמינן עליה עכ"ל:
10.20
וא"כ המתנות שנוהגים בא"י ומן התורה נוהגים בכל מקום וניתנין לכהנים גם בזמן הזה ראוי שיתנהגו שהם גם בח"ל לכל הפחות במקומות הסמוכות לארץ ישראל עם היות כי עולא יליף מתנות מתרומה בנתינה נתינה בג"ש וע"ד שביארנו:
10.21
שוב ראיתי לאסור אות' לגמרי ונר' שראוי לבטל המנהג ההוא דאמרי' בפ"ק דר"ה כי נהגו במקום איסור' מי שבקינן להו ואם היה הדבר זה מחלוקת קדומה בין החכמים ז"ל זה אוסר וזה מתיר ועשו כדברי הא' להקל מפני שהיה רבם או שחכמי המקום נטו אחר דעתו דכגון זה מניחין אותם על מנהגם אע"פ שיש הרבה מקומות לאסור כי ההיא דמוגרמתא דרב ושמואל בפ"ק דחולין ותרבא דאייתורא בפ' אלו טרפות וכן בפ' כל הבשר בההיא דלוי איקלע לבי יוסף רישבא קריבו ליה רישא דטווסא בחלבא ולא אכל ולא אמר ליהו ולא מידי אתא לקמיה דרבי אמר ליה מאי טעמא לא שמתינהו א"ל משום דמקומו של רבי יהודה בן בתירא הוה ודילמא דרש ליהו כרבי יוסי הגלילי עכ"ל דהא על כרחין אדרב' משם יש לנו ראייה וממקו' שבאת טול לך מה שהבאת משום דריב"ב לצדדין קתני דקאמר להקל מפני שהיה רבם משמע דלהחמיר כנגד רבם לא והרי הרמב"ם ז"ל הוא רבם בגלילות אלו ואין מקום להקל בהם מפני כבוד רבם וראייה מדקתני בפ"ק דחולין כי סליק רבי זירא אכל מוגרמתא דרב ושמואל אמרי ליה לאו מאתרא דרב ושמואל את אמר ליהו מאן אמרה יוסף בר חייא יוסף בר חייא מכ"ע גמיר כו' הא קמן שאם לא יתברר לון שנתייסד המנהג ההוא ע"פ וותיקין אין לסמוך עליו וכמו שכתב ריב"ש ז"ל בסי' הנז' באומרו או שחכמי המקום הלכו אחד דעתו כו' משמע מזה שאם לא נטו חכמי המקום אחר דעת המקל או שהיה הרב של המקום ההוא דעתו להחמיר אין לנו לזוז מדבריו דאלת"ה לימא שנהגו ונטו חכמי המקום אחר דעתו לבד ולא לימא חלוקא קמייתא ותו לא מידי וראייה מהא דתנייא בחולין בפ' כל הבשר וביבמות פ"ק ובשבת פרק רבי אליעזר דמילה ובמנחות פרק' שתי הלחם ופ' רבי ישמעאל במקומו של רבי אליעזר היו כורתין עצים לעשות פחמים לעשות ברזל במקומו של רבי יוסי הגלילי היו אוכלין בשר עוף בחלב והכי אמרינן נמי ביבמות פ"ק ובשבת פ' כירה דרבי אבהו כי מיקלע באתריה דרבי יהושע בן לוי הוה מטלטל שרגא וכי מיקלע לאתריה דרבי יוחנן לא הוה מטלטל שרגא משום כבודו של רבי יוחנן אע"ג דסבירא ליה דרבי יהושע ב"ל ואע"ג דאמרינן במגילה שתי בתי דינין בעיר א' ליכא משום לא תתגודדו הני מילי כשקבלום עליהם לכל מילי אמנם בגלילות הללו לא קבלו עליהם לכל מילי אלא הרמב"ם ז"ל להיות רבם כמפורסם לכל ועל המפורסמות אין צריך להביא ראייא הא קמן דלהקל כרבם במקום רבם מצי אבל לא להחמיר כנגד רבם במקום רבם משום כבודו כי הא דראש פ' ערבי פסחים במאמר רבי יוסי הגם לכבוש את המלכה עמי בבית כו' וכי מיתה לאחר מיתה שאני לא היא שהרי מאחר שקבלוהו עליהם ונהגו איסור על פיו אין להם מקום טוב לבטל המנהג ההוא אלא ודאי מנהג בטעות היה וכמו שכתבנו אין עוד להאריך והדברים ברים כאשר הוכחנו בהוכחות למבין וישרים למוצאי דעת הלכה למעש' בתלמוד גדול שמביא לידי מעשה והדברים מתוקים דברי צדיקים כראי מוצק חזקים הנראה לע"ד כתבתי נאם הצעיר ביגיר יוסף בן לא"א אברהם ן' צייא נב"מ
11.1
חולה ששלח להתנדב בב"ה בשבת אם יוכל הש"ץ לומר לו השי"ת ירפאהו רפואה שלימה
11.2
וששאלתם להודיעכם דעתי בענין חולה ששלח בשבת לב"ה לומר לש"צ שהיה רוצה להתנדב דבר מה אם כשיברך אותו הש"צ כמנהג אם יוכל לומר ה' ירפאהו רפואה שלימה אמן או אם נכנס בגדר מה שאמרו בגמרא פרקא קמא דשבת המבקר לחולה בשבת צריך לומר שבת היא מלזעוק ורפואה קרובה לבא: תשובה בקיצור אומר שלפי דעתי כפי הנראה מסוגייא דגמרא פ"ק דשבת אין איסו' בדבר שלשם לא אסרו אלא הדבר שמביא את האדם לידי בכי או צער וזה לא ימשך הבכי והצער אלא באחד משני פנים או כשיהיה החולה לפנינו שמצטער האדם כשמתפלל עליו ויתעורר הבכי והצער או אפי' שלא היה החולה לפנינו כשאומרים מפלאים על החולה שהכוונה היא להתפלל עליו ולהתחנן לפני ה' יתברך ויתעורר הצער והבכי כדי שירחם השי"ת עליו אבל מי שאומר מי שבירך לא יבא להתעורר שום בכי וצער עליו מפני שאינו בא אלא לברכו בלבד מצד הנדבה שעשה והגע עצמך שלא אמר אלא השי"ת יברכהו ויחייהו הרי נכנס תחת זה רפואתו וא"כ היה צריך להסתפק אם יכולים לומר מי שבירך וכי תימא הכי נמי למה הוצרכו בגמ' לומר הנכנס לברך את החולה יאמר שבת היא מלזעוק לימא אין מברכין את החולה בשבת לא בשעת ביקור ולא בזולתו. וכי תימא שזכירת הרפואה היא המעוררת הבכי א"כ יתפללו מצלאין על החולה בשבת ולא יזכירו רפואה בתפלתם יתפללו על החיים ועל השלום ועל שמירתו אלא ודאי ל"ש ובאותה סוגייא עצמה הביאו בגמ' שרבה בר בר חנא אמר כשהוה אזיל לשיוליה רבי אלעזר בתפיחא זימנין הוה א"ל המקום יפקדנך לשלם וזימנין הוה אמר ליה רחמנא ידכרינך לשלם וכתב רש"י ז"ל דלא לענין שבת איתמר נר' מדבריו שבשבת א"י לאומרו ואפי' שלא היה מזכיר לשון רפואה:
11.3
וגם מה שהוקשה אותם הלשונות הכתובים בא"ח א' בסי' רפ"א וא' בסי' תקע"ו ונראה שסותרין דברי' לדבריו נראה לי שאין בהם שום סתירה כלל שבסי' רפ"ח אמר על יחיד הנרדף מפני גויים או לסטים או מפני רוח רעה אין מתריעין בתפלה ולא מנע בכאן אלא התרועה אבל התפלה בלא התרועה מותר ובסימן תקע"ו גם כן אמר ואפי' על יחיד הנרדף מפני גויים או לסטים או מפני רוח רעה צועקים ומתחננין עליו בשבת אבל אין תוקעין אלא א"כ תוקעים לקבץ העם וזו היא התרועה שאסר בסי' רפ"ח עם התפלה אבל התפילה לבדה אין בה איסור אלא כפי מה שכתב בסי' רפ"ח ולא בסי' תקע"ו זהו הנראה בתשובת שאלתכם וה' יצילנו משגיאות נאם נאמן אהבתכם יעקב בירב.
12.1
וזה אשר השובותי אני על השאלה הנ"ל
12.2
החכם השלם ומאד נעלה גבירי יצ"ו כתב כ"ת קבלתי ופסקו ובהם ששתי כעל כל הון ואשר שאלת ממני מפסק שהראה כ"ת לנו באנדרינופלי חי האהבה כי לא העתקתיו אז ואשר צוית על עבדך לגלות דעתי הקלושה והחלושה בנדון פסק זה הנני בא בקצרה כי מה אוכל להאריך אחרי פלפוליה דמר ואריכותו בכל חלקי הדרוש אכן למלאת מצוותיך אענה ואומר כי ראיתי בדברי החכם ההוא שפי' דברי רש"י ז"ל על ההיא דזימנין אמר יפקדנך לשלם כו' שכתב הא לאו לענין שבת נקט שטעמו של רש"י משום דבשבת אינו יכול לאומרו וזה דבר קשה בעיני דמנ"ל לרש"י הא דילמא לענין שבת נקט ורבי אלעזר ס"ל כרבי יאודה דאמר המקום ירחם עליך ואע"ג דרבי יהודה מסיים ועל חולי עמו ישראל נראה דלאו דוקא דא"כ צריך להזכירו עם חולי ישראל בדוקא מאי איכא בין ר"י לר' יוסי אלא ודאי לרבי יהודה בתוך חולי ישראל אינו מעכב אלא דמשום דרך ארץ קאמר שלא יתפלל על חולה זה לבדו אלא גם על כל חולי ישראל וגם לרבי יוסי משמע מפי' רש"י דלא משום שבת הוא צריך למנקט בתוך חולי ישראל אלא כדי שתשמע תפלתו יותר וא"כ המקום ירחם עליך משמע דהוי כמו יפקדינך לשלם ושפיר איכא למימר דלענין שבת נקט ור"א כרבי יהודה סבירא ליה וגם למה כתב כת"ר ע"ז דאדרבא משום דפשיטא ליה לרש"י למבקר לחולה בשבת לברכו בשלם פי' רש"י דלאו לענין שבת אתמר כדי שנפרש דמשום שהיה שבת היה מברכו בלשון שלום דודאי מותר כמו שהיה מברך שבנא לחולה בלשון שלום ע"כ איכא למידק דלא דמי לדשבנא דהתם לא היה אומר אלא שבתו בשלום ואין זה תפילה על החולה אלא כדרך שכל אדם אומר לחברו שלום עליכם אבל ר' אלעזר שהיה אומר לחולה ידכרינך או יפקדנך ודאי שהוא לשון תפלה ולשבנא משמע דאסור ומיהו איכא למידחי דכאן שהוא אומר לשל' אע"פ שהוא אומ' עמו ידכרניך או יפקדנך הכל הולך אחר החיתום שהוא שלום שדרך בני אדם לפרשו בשבת לחבריהם אבל מ"מ אין זה כדאי להכריח לרש"י לומר דלאו לענין שבת איתמר דהא כיון דאיכ' למימ' דלשון תפילה הוא וס"ל כר"י דשרי וכדפריש' נמצא שאין הכרח בדבר. ואולי יש לומר דטעמא דרש"י משום דאי הוה סבירא ליה דרבי יהודה הוה ליה למימר המקום ירחם עליך כלישנא דרבי יהודה ועוד דכיון דרבי יהודה לא הוה מדכר שלום למה ליה לרבי אלעזר לאדכוריה ליה ומ"מ קשה שכתב רש"י הא דלא לענין שבת נקט אחר שכתב זימנין א"ל בלשון הקודש וזימנין אמר ליה בלשון ארמי ולמה איחר דבר זה שהיה ראוי לאומרו בתחילת המאמר להודיענו אמאי מייתי לה ועוד דאיכ' למידק תיבת והא שכתב רש"י שהיא מיותרת. ולכן נראה לי דרש"י הכי קאמר אי הא דרבי אלעזר לא אמר לה רבה בר בר חנא אלא ללמוד לענין שבת בלבד לא הוה ליה למימר זימנין אמר וזמנין אמר דהא לענין שבת ידכרינך או יפקדנך דא ודא אחת היא אלא ודאי אע"ג דרבה בר בר חנא אתא לאשמועינן דרבי אלעזר לענין שבת אי משום דסבירא ליה כרבי יהודה ואי משום דכיון דסוף דברו שלום שרי למימר יפקדינך מאי דקאמר זימנין אמר וזימנין אמר לא לענין שבת נקט לה הכי אלא לומר דזימנין אמר בלשון הקודש וזימנין אמר בלשון ארמי וקמ"ל דבמתפל' על החולה כך לי לשון ארמי כמו לשון הקודש וכדלקמן וזהו שאמר רש"י והא כלומר אע"ג דעיקר מימרא דרבא לאשמועינן לענין שבת היא הא דאמ' לה בהאי לישנא זימנין אמר וזימנין אמר לא לענין שבת נקט לה בהאי לישנא ובהכי אתי שפיר תיבת לענין ותיבת נקט שכתב רש"י שהיו נראות כמיותרות כך נראה לי לפר' דברי רש"י:
12.3
ובמאי דקשה מדברי הטור שכתב בסי' רפ"ח למה שכתב בסי' תקע"ו וכ' החכם ההוא שאין סתירה בדבריו ש"מש בסימן רפ"ח אין מתריעין תרועה בתפלה לא מנע אלא התרועה אבל התרועה בלא תפלה מותר וזהו מה שכתב בסי' תקע"ו שאין תוקאין אלא א"כ לקבץ העם ע"כ:
12.4
קשיא לי על דבריו דא"כ למה ליה לטור לכתוב בתפלה ובתחינה הכי הול"ל ואפי' על אלו אין מתריעין אלא להשמיע קול שיבואו לעזרה וגם על מה שכתב כ"ת דאם עושים מעצמם דהרמב"ם קאמר דאין מוחין בידם אבל לכתחילה אין מורין כמותו ע"כ תמהתי דאתו להא מי אצטריך הטור לומר דמסתברא דהרמב"ם בלא"ה נמי מאן דעביד כהרמב"ם לא מחינן בידיה מאחר שיש לו אילן גדול לישען עליו ועוד אם נטיית סברתו כדברי הרמב"ם למה לא יורה הוראה כדבריו. ולע"ד נראה שבסי' רפ"ח כתב פי' הלכה כדברי רש"י ולא חשש לכתוב כדברי הרמב"ם כלל לפי שסמך על מה שעתיד לכתוב בסי' תקע"ו וכן מצאתי בקצת מקומות הטור שדרכו לעשות כן וכעת אזכור שנים מהם האחד הוא בטור א"ח סימן קע"ג המתחיל לכתוב דיני אכילת בשר וגבינה והשמיט קצתם לפי שסמך ע"מ שכתב בטור י"ד סי' פ"ט אע"פ שחזר וכפל קצת דברים שכתב מטור א"ח סי' קע"ג השמיט קצתם לפי שסמך על שכבר כתבם שם השני בטור א"ח סימן של"א כתב ואפי' ספק אם נולד לשבעה או לשמונה ולא גמרו שעריו וצפרניו מלין אותו בשבת דאי האי הוא שפיר מתיר כו' ודבריו שם הם כחלום בלא פתרון כי הם הפך פסק הרא"ש ופסק הרמב"ם אלא שסמך על מה שכתב בטור י"ד סי' רס"ו על דברי הרמב"ם נראה דאפי' לא גמרו שעריו וצפרניו שרי ממ"נ כו' ועל דברי הרא"ש כתב ואיני מבין דבריו דודאי מלין אותו ממ"נ כדפרישית עכ"ל עם היות שיש לי בו דקדוקי דברים אין זה מקומם ועל שאר פרטים לא אאריך פן אהיה לטורח אנן לענין נדון שלפנינו אל יחר בעיני אדוני ואדברה כי נלע"ד דחולה שהתנדב צדקה לומר במי שבירך שמברכין אותו שהש"ית ירפאהו רפואה שלימה בין שהוא חולה שיש בו סכנה בין שהוא חולה שאין בו סכנה וכן פשט המנהג בכל המקומות שעברתי ושישבתי וכמה פעמים אמרו כן לפני כמה חכמים גדולי עולם ולא ראינו מי שפקפק בדבר מעולם ונראה לי שהטעם מפני שלא מנעו חכמים להתפלל על החולה אלא כשהוא בענין שמאותה תפלה ימשך צער לחולה או למבקר ומתפלל כדקאמר מר וזהו כשבא להתפלל עליו שא' מתנאי התפלה היא הדמעה ומפני כך חוששים שמא מתוך התפלה יעורר הבכי אבל כשאומרים מי שבירך אין הכוונה להתפלל עליו בדרך תפלה ממש אלא לומר שירצה השם פעליו וצדקותיו שהוא עושה באותה שעה תזכרנה לפני ה' ובזכות זה ירפאהו רפואה שלימה ואין דברים אלו מעוררים צער ובכי אלא מחזיקים לב החולה ולב אוהביו ומיודעיו להבטיחם שינצל מחוליו בשכר המצוה הזו ועוד דאפי' אם המי שבירך הוא דרך תפלה אין בכך כלום כיון שהוא נוסח קבוע באומר' לכל מתנדב תרומה לה' והש"צ מוסיף או גורע לברך לכל נדיב לב די מחסורו אשר יחסר לו כפי מה שצריך לו כי לא' אומר שיתן לו בנים זכרים ולא' אומר ה' יחיה בניו וישמרם ולא' אומר ה' יבנה לו בית נאמן ולא' אומר ה' ינחמהו מאבלו ולא' אומר ה' ירפאהו רפואה שלימה כו' והרשות נתונה ביד ש"צ להוסיף ברכה כפי הצורך א"כ הו"ל כאלו הנוסח של המי שבירך כך הוא ודמי להא דאמרינן בירו' נוסח ברכה כך הוא ואני תפלה לאל חי יאיר עינינו במאו' תורתו נאם נרצע לעבודת תורתך הטרוד ועלוב יוסף במוהר"ר אפרים קארו
13.1
תשובה מהחכם השלם כמוה"ר אברהם צרפתי על ענין הנ"ל
13.2
שלום להחכם השלם יצ"ו קבלתי דף וחצי מפסק כ"ת הקצר תשובה על פסק קונטריס אשר שלחתיו לכ"ת הנה כמשלש חדשים ותצפנהו שלשה ירחים ולבסוף השיב כ"ת מאד בקצרה גם מקרוב בא יאודי מניקופול ונתן לי שלום מצד כ"ת ואמר לי מצד כת"ר כי עדיין לא היה פסק כ"ת מוכן וע"ז לא שלחו כת"ר אז וזה ג"כ היה מורה כי כ"ת היה מאריך מאד וגדולה מזו כי אמר לי הבחור המוביל אלי דברי כ"ת בקיצור שעכ"פ השיב לכ"ת כי כן צוה לו כ"ת ואם כ"ת בשלשה חדשים השיב לי בקיצור בתכלית אני ברגע ועל רגל אחד מה אומר ומה אדבר ואצטדק ועל זה בבקשה מכ"ת אם כתב כ"ת הקונטריס יותר ארוך תשלחהו אלי ומחול לי על כל דברי כי אמרו לי שכ"ת עשה כך בפסק היתר עגונ' וגם לא הודיע לי כ"ת על הקונטריס שלי אשר ראיתם באנדרינופלי אם העתיקו גיסך החכם השלם כמוה"ר שמואל סבע י"ה כדי שאכתוב אליו לשלוח אלי ההעתקה אם העתיקו ומ"מ לעשות רצון כ"ת חפצתי להשיב גם אני בקצרה ואענה אף אני חלקי בתחילה על היסוד אשר עליו בנוי וביה תלייה מילתא של הפסק מהנדון שלנו ואומר דודאי פשיטא כי הפורש שלום לחבירו ואומר לו שלום עליך הוייא תפיל' כמו המקום יפקדינך לשלום או ידכרינך לשלום שהיה אומר רבי אלעזר לחולה וכן הוא אומר ה' יברך את עמו בשלום דודאי תפילה היא וכן אנו אומרים בכל יום בסוף ברכת כהנים וישם לך שלום דודאי תפלה היא וכן תכף אחר ברכת כהנים אנו אומרים דרך תפלה ובקשה שים שלום טובה וברכה חיים ושלום וטוב יהיה בעיניך לברך את עמך ישר' בכל יום ובכל עת ובכל שעה בשלומך ברוך אתה ה' מברך את עמו ישראל בשלום כי ודאי שלום כולל כל טובה ואין צורך להביא עוד ראיות ע"ז כי הדבר פשוט וא"כ שבנא איש ירושלים אשר כל הפוסקים הנמצאים אצלינו פס' כמותו כמו שהארכתי על זה בפסקי אלא הוא בכניסתו היה אומר שלום וכן ביציאתו היה אומר ושבתו בשלום פשיטא שהכל היה דרך תפילה וכתבתי בפסקי וז"ל וכן בלא שינוי מהבריא לומר אפי' לחולה בעצמו בשעת ביקור שה' יתן לו שלום נר' ודאי דמותר דכיון שאינו משנה בדבריו ממנהג שאומרים לבריא אין בזה התעוררות בכי עוד כתבתי שם אבל לברך אותו כמו שמברכין שאר בני אדם הבריאים הנודרים לצדקה אין בהם שנוי מהמנהג כדי שיתעורר בכי למברך ולשומעי אהובים לחולה אבל אם יאמרו מצלאין על החולה שיתן לו חיים ושלום אע"פ שלא יזכירו לשון רפואה אם אין בו סכנה נר' דאסור דכיון דאין עושים זה אלא לחולה אפשר שתעורר בכי לאוהביו של חולה ע"כ בפסקי וכל אלו הדברי' של טעם לשבח והשכל מזכה עליהם כי ברוך ה' דרך ישרה בחרתי מיום דעתי למוד בהשגתי:
13.3
וא"כ כיון שודאי שבנא שבכניסתו וביציאתו היה אומר שלום עכ"פ הוא לשון תפלה וכל הפוסקים פסק כמותו ומזה רמז גם רש"י שפי' אדם גדול היה בירושלים ושמו שבנא כדכתבתי גם זה בפסקי ע"ש א"כ יש לנו לומר דגם רש"י אינו חולק על הפוסקים ולא ס"ל כרבי אלעזר דאמר המקום יפקדינך לשלום או ידכרינך לשלום הוא דלא כשבנא אלא כרבי יהודה דאמר השם ירחם עליך ועל כל חולי עמו ישראל כדכתב כ"ת בתחלה אמנם בסוף דחה כ"ת זה דכתב כ"ת דא"כ הו"ל לרבי אלעזר למימר כלשון רבי יהודה המקום ירחם עליך ועוד דכיון דרבי יהודה לא הוה מדכר שלום למה ליה לרבי אלעזר לאדכוריה ליה ע"כ וא"כ כ"ז מורה דר"א דאמר השם יפקדינך לשלו' וידכרינך לשלום הוא לשון תפילה בודאי כדכתב ג"כ כ"ת וא"כ בודאי גם שבנא לשון שלום שהיה אומר בכניסתו וביציאתי הוא ג"כ לשון תפלה על השלום בלשון תפילה על השלום של רבי אלעזר אלא דשבנא היה מפרש שבת היא מלזעוק ורפואה קרובה לבוא לומר על לשון רפואה אסור להתפלל אבל על לשון שלום מותר להתפלל בפניו כיון שזה דרך להתפלל גם על הבריא לומר שלום עליך בפניו כדלעיל:
13.4
וא"כ האי דפריש רש"י על רבי אלעזר דאמר המקום יפקדינך לשלום וידכרינך לשלום דלאו לענין שבת נקט ר"ל שלא היה אומר זה בשבת לבד אלא גם בחול היה אומר כך וכמו שהארכתי גם בזה בפסקי ופשיטא דאתא לאשמועינן דבין לשון הקדש ובין לשון ארמי הכל שוה אצל החולה כדכתב ג"כ כ"ת זה דרך חידוש ואני ג"כ כתבתי גם זה בבירור וז"ל שם ולפי' זה אתי נמי שפיר דאתא לאשמועי' דבלשון הקדש ובלשון תרגום היה מברך לחולה והכונה בין בשבת בין בחול דאי לא אתא לאשמועינן אלא דבשבת היה מברכו כלשון שלום א"כ לא הוה ליה למימ' אלא שהיה אומר לו המקום יפקדינך לשלום ותו לא אלא מדקאמר נמי דזמנין אמר ליה רחמנא ידכרינך לשלמא ש"מ דהאי דוקא אתא לאשמועינן דפעמים היה מברך לחולה בשלום בלשון הקדש ופעמי' בלשון תרגום והכונה דבין בשבת בין בחול היה אומר לפעמים בלשון הקדש ולפעמים בלשון תרגום עכ"ל ההכרחי כי הארכתי עוד בזה שם:
13.5
עוד כתב כ"ת וז"ל ובמאי דקשה מדברי הטור שכתב בסי' רפ"ח למה שכתב בסי' תקע"ו וכתב החכם ההוא שאין סתירה בדבריו שמה שאמר בסי' רפ"ח אין מתריעין בתפלה לא מנע אלא התרועה אבל התרועה בלא תפילה מותר וזהו מה שכתב בסי' תקע"ו שאין תוקעין אלא א"כ לקבץ העם ע"כ קשיא לי על דבריו דא"כ למה ליה לטור לכתוב בתפילה ובתחינה הכי הוה ליה למימר ואפי' על אלו אין מתריעין אלא להשמיע קול שיבואו לעזרה עכ"ל כ"ת בזה תמהתי גם על זה שכתב כ"ת גם זה דרך חידש כי המדקדק בדברי פסקי יראה בבירור גם אני כתבתי זה ג"כ וז"ל שם קרוב לסוף הפסק ומה שהשתדל החכם לתרץ דברי הטור דלא ליקשי מדידיה אדידי' ופי' החכם י"ה דאין מתריעין בתפיל' דבעי למימר בשעת התפיל' הנה כתבתי בפסקי דקש' דהא לשון אין מתריעין בתפלה לא משמע דתקיעה בשעת תפלה קאמר:

Leipzig, 1859. Via Sefaria (sefaria.org), Sefaria-Export. Version source: https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990020633920205171/NLI Licence: Public Domain. Source.