← All works

Arukh HaShulchan HeAtid

Sefaria · Halakhah · 1,602 sections

1. Laws of Zeraim.35.11

   המקדיש שדה אחוזתו מודדין אותה וערכה קצוב בתורה בית זרע חומר שעורים בחמשים שקל כסף וזהו כל מקום שראוי לזרוע בו חומר שעורים והזריעה תהיה במפולת יד ולא במפולת שוורים והזריעה לא בקירוב לגמרי ולא בריחוק אלא בינונית ואין הפרש בין שהיא קרקע טובה שבכל א"י ובין שהיא הגרוע שבכל א"י דכך גזרה תורה:

2. Laws of Zeraim.35.12

   שקל של תורה הוא סלע שבלשון חכמים ד' דינרים ובדינר ששה מעין ובמעה שני פונדיונין נמצא בסלע מ"ח פונדיונין וכשקצבה התורה חמשים סלעים למ"ט שנה דשנת היובל אינה מן המנין דכתיב אם משנת היובל יקדיש שדהו משנת ולא שנת יובל בכלל (רש"י רפ"ז ד"ה רב) נמצא דמגיע לכל שנה סלע ופונדיון והגם שיש רק מ"ח פונדיונין מ"מ כשפורטם על סלע אצל שולחני מוסיף פונדיון והוה מ"ט:

3. Laws of Zeraim.35.13

   והחומר הוא הכור שני לתכין והלתך ט"ו סאין נמצא החומר ל' סאה שהן י' איפות דכל איפה ג' סאה ובית סאה היא חמשים אמה על חמשים אמה ובתשבורת שני אלפים וחמש מאות חתיכות של אמה על אמה ונמצא דבחומר ע"ה אלף חתיכות של אמה על אמה שהם בריבוע שני מאות וע"ד אמות על שני מאות וע"ד אמות:

4. Laws of Zeraim.35.14

   ולכן מי שהקדיש שדה אחוזה באמצע היובל ואח"כ רוצה או הוא או אחר לפדותה מחשב כמה שנים עד היובל ולא היובל בכלל כגון שיש שמנה שנים עד היובל משלם להקדש שמנה סלעים ושמנה פונדיונים בעד כל חומר בית זרע שעורים ולפי ערך זה אם הוא פחות מחומר או יותר מחומר אך כשבעל השדה פודה או אשתו או אחד מיורשיו מוסיפין חומש מלבר וכשאחר משלם ח' סלעים וח' פונדיונין משלמים הם י' סלעים וי' פונדיונין וכן כל חומש שבתורה הוא חומש מלבר וזהו חלק רביעי מלגאו כמובן ומחוייב לשלם כל המגיע עד היובל בפעם אחת ואין ביכולתו לומר אשלם סלע ופונדיון לכל שנה שנאמר וחשב לו הכהן את הכסף עד שיהא כסף כולו כאחד (גמ' כ"ה א):

5. Laws of Zeraim.35.15

   ודע דזה שכתבנו דבין אשתו ובין יורשיו מוסיפין חומש זהו בת"כ פרשת בחקתי שאומר ואם גאול יגאלנה לרבות את האשה לרבות את היורש ומשמע דאאשתו של מקדיש קאי וכן מתבאר מדברי הרמב"ם פ"ד מערכין דין ה' שכתב וכן אם פדתה אשתו של מקדיש או אחד מיורשיו הרי אלו מוסיפין חומש עכ"ל אבל הראב"ד בפירושו לת"כ פי' דקאי על אשה שהקדישה שדה אחוזה שמוספת חומש דאע"ג דכל הפרשה נאמרה בלשון זכר מ"מ אין חילוק ומביא גם פי' הראשון שכשפודה הקדש בעלה במעות שלה מוספת חומש דהבעל זוכה במעותיה והיא כשלוחו ע"ש וכה"ג מצינו במעשר שני ולדינא שניהם אמת ופירושא דיורש הוא כשאביו הקדיש והוא פודה דמוסיף חומש וה"ה שארי מיני יורשין (ועמל"מ ולענ"ד כמ"ש):

6. Laws of Zeraim.35.16

   כתיב וחשב לו הכהן את הכסף על פי השנים הנותרות עד שנת היובל ונגרע מערכך כלומר יגרע הסכום של סלע ופונדיון לשנה מן יובל שעבר עד עתה ולא ישלם רק לפי חשבון השנים הנותרות עד יובל הבא ואמרו רז"ל (רפ"ז דערכין) דאם פודה בפחות משני שנים לפני היובל אינו פודה בגירוע בסלע ופונדיון לשנה ואם בא לגאלה צריך ליתן נ' סלעים שלמים בעד חומר בית זרע דבעינן השנים הנותרות וליכא דמיעוט שנים שנים ולכן אמרו חז"ל שיזהר אדם לחוס על נכסיו ולא לפדות בפחות משני שנים לפני היובל וכן לא יקדיש בפחות משני שנים דכיון דלפדות יעלה לו ביוקר וביובל תצא לכהנים אבל כי מקדיש ג' שנים לפני היובל יש לו זמן שנה שלימה לפדות בגירוע ומ"מ אם הקדיש בפחות משני שנים הרי זו קדושה ואם בא לפדות פודה בנ' שקלים כל חומר בית זרע ואם לא פדאה יוצאה ביובל לכהנים:

7. Laws of Zeraim.35.17

   שנו חכמים במשנה שם אין מחשבין חדשים להקדש אבל הקדש מחשב חדשים ושנינו בברייתא שם (כ"ה א) מניין שאין מחשבין חדשים עם ההקדש ת"ל וחשב לו הכהן את הכסף על פי השנים הנותרות שנים אתה מחשב ואי אתה מחשב חדשים מניין שאם אתה רוצה לעשות חדשים לשנה עושה היכי דמי כגון דאקדשיה בפלגא דארבעין ותמניא ת"ל וחשב לו הכהן מכל מקום ופירש"י הא דאין מחשבין חדשים עם ההקדש כגון שהקדיש חמש שנים וחצי לפני היובל ובא לפדותה לא אמרינן שיתן חמשה סלעים ומחצה וחמשה פונדיונין ומחצה אלא נותן ששה סלעים וששה פונדיונין דאין מחשבין חדשים להקדש אלא שנה שלימה מחשבין לחדשים אלו מיהו בהקדיש שנה וחצי לפני היובל דאם נחשב חדשים יפסיד הרבה כמ"ש בכאן יכול ההקדש לחשוב לו כשנה שלימה לטובתו כדי שיפדה בשני סלעים ושני פונדיונין ובמשנה פירש"י להיפך שלא יחשוב כשנה אלא חדשים ואין כאן שני שנים וצריך לפדות בחמשים שקל דכיון דבזה הוי טובת ההקדש מחשבין החדשים לחדשים ולא לשנה (וצ"ע שרש"י סותר א"ע והרע"ב פי' כמו שפירש"י במשנה והרמב"ם בפירושו פי' כפירש"י בגמ' ונראה שברש"י הם שני לשונות ע"ש והרמב"ם גם בחיבורו כתב כמו בפירושו והראב"ד השיג עליו וכתב כפירש"י במשנה כפי' הרע"ב ע"ש):

8. Laws of Zeraim.35.18

   וז"ל הרמב"ם בפ"ד דין ז' נשאר בינו ובין היובל שנה אינו יכול ליתן סלע ופונדיון לפדותה וכו' נשאר בינו ובין היובל שנה וחדשים אם רצה הגזבר לחשוב לחדשים שנה ויתן שנים שקלים וכו' ה"ז מותר לפי שאין מחשבין חדשים להקדש שנאמר על פי השנים הנותרות שנים אתה מחשב ואי אתה מחשב חדשים עכ"ל ודין שצריך לשלם בעד חדשים סלע ופונדיון כשיש הרבה שנים לפני היובל לא הוצרך להזכיר דממילא כן הוא ולדבריו הוה זה גזירת התורה דשנה וחצי לפני היובל הוה כשני שנים כיון שאין מחשבין להקדש חדשים ממילא הוי כשנה אך לפ"ז למה תלה הדבר באם רצה הגזבר ואולי מדכתיב וחשב לו הכהן משמע שברצונו תלוי:

9. Laws of Zeraim.35.19

   הקדיש שדהו בשנת היובל עצמה אינו קדוש כמו במכירה בסי' ל"ג דכיון דיוצאה ביובל לכהנים איך תתקדש ביובל וזהו בין שדה אחוזה בין שדה מקנה. ויש להסתפק אם בתי ערי חומה יכול להקדיש ביובל דבתי החצרים וודאי דאינו יכול להקדיש כיון דדינם כשדה אבל בתי ערי חומה דאינם יוצאים ביובל כמ"ש בסי' הקודם נראה דבהם אין חילוק בין לפני היובל ובין בשעת היובל והוויין כמטלטלים ובהמות וכן נלע"ד עיקר והכהנים והלוים מקדישין לעולם וגואלין לעולם ויתבאר, ולכן כהן ולוי שהקדיש בשעת היובל הרי הוא קדוש (ומזה ג"כ ראיה לבתי ערי חומה כמ"ש):

10. Laws of Zeraim.35.20

    כתב הרמב"ם שם דין י"ב המקדיש את שדהו אחר היובל אינה נפדית בגרעון כסף עד שיגמר שנה אחר היובל לפי שאין מחשבין חדשים להקדש לפיכך אם רצה הפודה ליתן נ' שקל לכל זרע חומר הרי זה פודה ואפילו ביום שאחר היובל ואינו גורע כלום עכ"ל ולכאורה אין שום רבותא בזה דממילא כן הוא כיון דאיכא יובל שלם ממילא שצריך ליתן נ' שקל ואי משום חידושא דאין מחשבין חדשים להקדש כבר נתבאר זה. ולולי דבריו היה נראה לומר דגזה"כ הוא דאין פדיון כלל בשנה ראשונה של אחר היובל דבעינן השנים הנותרות ולא כל השנים והכי משמע בת"כ ע"ש (אך הראב"ד בפירושו שם כתב ג"כ כהרמב"ם ובפי' הגמ' עלח"מ):

11. Laws of Zeraim.35.21

    כשפודה מיד הקדש בגירוע כמו שנתבאר אין חילוק בין אם ההקדש זרע בשנים שהיו ת"י ההקדש והיה להקדש ריוח מזה או לא זרעו ולא היה ריוח להקדש דא"צ לשלם רק בעד השנים הנותרות עד היובל הבא ולא מהשנים שיצאו וכך דרשו בת"כ ונגרע מערכך אף מן ההקדש שאם אכלה ההקדש שנה או שתים או לא אכלה אלא שהיתה לפניו מנכה סלע ופונדיון בכל שנה ושנה ע"ש:

12. Laws of Zeraim.35.22

    כשמודדין השדה אין מודדין אלא מקומות הראויין לזריעה היו שם סלעים גבוהים י"ט או נקעים מלאים מים עמוקים י' טפחים אין נמדדין עמה פחות מכאן נמדדין עמה כלומר דבפחות מכאן נמדדין עמה בחשבון החומר זרע וכשהן י' טפחים אין נכנסין בחשבון זרע שהפדיון הוא קצוב אלא חשבינן אותן בפ"ע ונפדין לפי שוויין (כן פירש"י במשנה דערכין כ"ה. ד"ה אין ע"ש):

13. Laws of Zeraim.35.23

    וכתב הרמב"ם בדין י"ד היו בה מקומות נמוכות י' או יותר ואין בהם מים נמדדים בפני עצמן ומחשבין להם מה שראוי להם עכ"ל כלומר דכיון דהם נמוך י"ט הרי הם כשדה בפ"ע ומדאין בהן מים ראויים לזריעה ונפדין בסלע ופונדיון לשנה והראב"ד השיג עליו מה שייך נמדדים בפ"ע והרי נמדדת עמה יחד עכ"ל כלומר דהא בפודה מן ההקדש יכול לגאול גם לחצאין כמ"ש בסעי' ט' וא"כ לאיזה ענין נוגע מה דנמדדים בפ"ע אמנם הרמב"ם לשון הש"ס נקיט (כ"ה א) שאומר ולקדשו באפי נפשייהו ע"ש והכוונה כן הוא דנגד מה שאמר שכשהם עמוקים י"ט אינם בטלין לגבי השדה דיש להם חשיבות בפ"ע לזה אומר דאפילו כן הוא מאי נ"מ הא קדשי באפי נפשייהו ג"כ ומאי נ"מ אם תחשבם עם השדה ביחד או תחשבם בפ"ע וזהו גם כוונת הרמב"ם וה"פ דאפילו נמדדין בפ"ע ג"כ מחשבין מה שראוי להם וא"כ אין נ"מ ולכן הרמב"ם עצמו בפ"ז מאישות כללן ביחד ע"ש משום דבשם הדבר פשוט שכולו כאחד (ועכ"מ ולח"מ ולפמ"ש א"ש ודו"ק):

14. Laws of Zeraim.35.24

    אמרינן בערכין (י"ד א) אמר רב הונא הקדיש שדה מליאה אילנות כשהוא פודה פודה אילנות בשווייהן וחוזר ופודה קרקע בית זרע חומר שעורים בחמשים שקל כסף ואומר הש"ס דקסבר רב הונא מקדיש בעין יפה מקדיש ופירש"י דאלו הקדיש בעין רעה היה מקדיש האילנות אגב קרקע וכשמקדיש בעין יפה מקדיש האילנות בפ"ע והקרקע בפ"ע וזהו טובה להקדש דהאילנות צריך לפדות כפי שווייהן ואח"כ מביא ברייתא שאינו כן אלא פודאן ביחד בסלע ופונדיון לשנה כל חומר זרע ומתרץ הא מני ר"ש היא דס"ל מקדיש בעין רעה מקדיש וכן הוא בב"ב (ע"ב א) ופשיטא דהלכה כרבנן וכ"ש לדעת הרמב"ם בפכ"ד ממכירה דפסק דמוכר בעין יפה מוכר וכמ"ש בח"מ סי' רט"ז וא"כ כ"ש מקדיש כדאמרינן בב"ב שם:

15. Laws of Zeraim.35.25

    ולפ"ז שפיר פסק הרמב"ם כאן בדין ט"ו וז"ל היתה מליאה אילנות אע"פ שלא פירש הרי הקדיש גם האילנות שכל המקדיש בעין יפה הוא מקדיש ומחשבין את האילנות בשווייהן והקרקע מודדין אותה ויהיה ערכה סלע ופונדיון לכל שנה ולכל זרע חומר כמו שביארנו עכ"ל ומאד תמוהים דברי הראב"ד שהשיג עליו ופסק דפודין האילנות אגב קרקע ע"ש (וראייתו מהא דר"פ דשם דפריך וליקדשו וליפרקו אגב ארעא ומתרץ דאין לו קרקע ע"ש ותמיהני דאפילו לו יהא כן הא בע"כ קיי"ל דמקדיש בעין יפה מקדיש אך באמת הקושיא דליפרקו אגב ארעא אמכירה קאי שאומר שם דאין חוזרות ביובל ורש"י מפורש פי' כן ע"ש ודברי הרמב"ם מוכרחים והכ"מ והלח"מ לא העירו זה ע"ש ודו"ק):

16. Laws of Zeraim.35.26

    עוד כתב שם המקדיש את השדה שאינה ראויה לזריעה והיא הנקראת טרשין פודין אותה בשוויה וכן המקדיש את האילנות בלבד פודין אותן בשווייהן עכ"ל כלומר דמקדיש אילנות סתם אם הם ג' או יותר הקדיש גם הקרקע הצריכה לאילנות וצריך לפדות האילנות בשווייהן והקרקע בערכה שבתורה וזהו שאומר דאם הקדיש מפורש רק את האילנות בלבד א"צ לפדות קרקע כלל רק האילנות בשווייהן (כנ"ל בכוונתו):

17. Laws of Zeraim.35.27

    עוד כתב היו האילנות ג' אילנות לתוך בית סאה ולא פירש שהאילנות בלבד הוא שהקדיש ה"ז הקדיש את הקרקע ואת האילנות שביניהם אבל אם היו האילנות נטועות כל שלשה אילנות ביתר מבית סאה או בפחות או שהקדישן זה אחר זה ה"ז לא הקדיש את הקרקע ולא את האילנות שביניהם הקדיש האילנות ואח"כ הקדיש את הקרקע פודה את האילנות בשווייהן ואת הקרקע על פי מדתה עכ"ל:

18. Laws of Zeraim.35.28

    ובגמ' שם איתא ג' אילנות ממטע עשרה לבית סאה כלומר שאלו ג' אילנות נטיעתן כדרך נטיעות עשרה לבית סאה שזהו השיעור לענין כלאים ושביעית ויש מי שמגיה כן בדברי הרמב"ם אבל יותר נראה שכן היתה גירסתו בגמ' (כ"מ ולח"מ) דבאמת בדין זה לא הלכו אחרי הדינים שבשארי מקומות בענין הזה (כמ"ש בתוס' ערכין י"ד. ד"ה פחות) דבהקדש החמירו דאפילו מפוזרים ג' בבית סאה הקדיש הקרקע שביניהם אך ביותר מזה פשיטא דאין להם שייכות עם הקרקע:

19. Laws of Zeraim.35.29

    אמנם לפ"ז קשה טובא למה בפחות משיעור זה לא הקדיש קרקע והרי במכירה לא מקרי רצופין רק בפחות מד' אמות כמ"ש בח"מ סי' רט"ז (והכ"מ והלח"מ לא העירו בזה כלום) והראב"ד באמת השיגו בזה ע"ש ולכן נלע"ד כוונה אחרת בדבריו דוודאי האילנות נטועות כהלכתן בשארי מקומות דזה פשיטא דלא מיירי כאן שאין כאן אלא ג' אילנות בכל הבית סאה שהרי אומר הקדיש את הקרקע ואת האילנות שביניהן אלמא דיש כאן עוד אילנות אלא שהוא בירר ג' אילנות והקדישן והסימן אם הקדיש קרקע אם לאו כן הוא אם הג' אילנות מפוזרים בתוך בית סאה בשוה זהו סימן שרצה להקדיש גם מה שביניהם הקרקע והאילנות אבל ביתר או בפחות לא הקדיש רק האילנות בלבד וטעם ג' אילנות משום דזהו השיעור בתוספת שביעית שחורשין הקרקע בשבילם עד ר"ה כמ"ש לעיל סי' י"ח ומזה רואין דהמשכת קרקע לאילנות הם בשיעור הזה ואין זה ענין לשארי עניינים (ומתורץ כל קושיות התוס' וכן נלע"ד ברור וז"ש הקדיש האילנות וכו' אין בו שום חידוש אלא משום שמקודם אמר דלא הקדיש קרקע לזה אמר דאם הקדיש הקרקע אח"כ פודה זה בפ"ע וזה בפ"ע והלח"מ טרח בזה ע"ש):

20. Laws of Zeraim.36.1

    דין אם לא גאלה עד היובל ובו י"ב סעיפים המקדיש שדה אחוזתו ולא גאלה לא הוא ולא אחר והגיע היובל כתוב מפורש בתורה ואם לא יגאל וכו' והיה השדה בצאתו ביובל קדש לד' כשדה החרם לכהן תהיה אחוזתו ושנינו במשנה דערכין (כ"ה ב) הכהנים נכנסין לתוכה ונותנין את דמיה וילפינן זה מקרא ע"ש ולעולם לא תצא מההקדש בלא פדיון והדמים יפלו לבדק הבית והשדה נחלטת לכהנים לעולם ולא תצא לעולם מידם וכמה הם הדמים הערך שקצבה תורה לפדיונה זרע חומר שעורים בחמשים שקל כסף (רש"י ורע"ב):

21. Laws of Zeraim.36.2

    כשתצא השדה לכהנים ביובל תנתן לכהנים שבמשמר שפגע בו היובל ואם היה ר"ה של יובל בשבת שאז המשמרות מתחלפות משמר יוצא ומשמר נכנס נותנים למשמר היוצא ויש להסתפק אם זהו חובה על הכהנים או שהתורה זיכה להם אם ירצו וכן נראה עיקר דכל מתנות כהונה מתנה קראה תורה ואין מקבלין מתנות בע"כ ולכן נ"ל דאם כהני המשמר אין רצונם ליתן מעות ולפדותה יכולים כהנים אחרים לקבלה ואם היא זיבורית שאין שום כהן רוצה ליתן בזרע חומר חמשים שקל ובע"כ נשארת ביד הקדש יש להסתפק אם רשאים הגזברים ליתנה לכהנים בפחות מסכום זה ונראה לענ"ד דאם הבעלים רוצים ליתן הסכום הוא קודם כדי שההקדש לא יפסיד ואם לאו נותנה לכהנים כפי מה שיתנו:

22. Laws of Zeraim.36.3

    איתא בירושלמי סוף סוכה על כ"ד משמרות כהונה שתקנו דוד ושמואל כתיב בדברי הימים (א' ט') המה יסד דוד ושמואל הרואה באמונתם אומנות גדולה היתה שם שאין משמר נוטל ושונה בשדה אחוזה עד שיטול חבירו ע"ש כלומר דמ"ח שנים מקדישים דשני שנים קודם היובל אין מקדישין מפני שיצטרך לשלם נ' סלעים כמ"ש בסי' הקודם ובשנת מ"ח מ"מ מקדישין כמעט עד סופו דחשבינן חדשים לשנה ופודה בשני פונדיונין ושני סלעים כמ"ש שם א"כ ממילא לכ"ד משמורות הגיע שני פעמים פדיון שדה אחוזה דמסתמא בכל שנה היו מקדישים וכשנתנו הראשונה לאנשי משמר היה השנייה נוטל המשמר השני ואח"כ השלישי והרביעי עד תום כל הכ"ד משמורות ואח"כ חוזר חלילה עד תום מ"ח (עפ"מ שם):

23. Laws of Zeraim.36.4

    כתב הרמב"ם בפ"ד מערכין דין ב' גאלה המקדיש קודם שיגיע היובל הרי זו חוזרת לבעליה (כלומר נשארת בחזרתה) והערך שנתן יפול לבדק הבית וכן אם גאלה בנו של מקדיש ה"ז חוזרת לאביו ביובל אבל אם גאלה אותה בתו או שאר קרוביו או זר לגמרי מיד ההקדש אם חזר המקדיש וגאלה מידן חוזרת לו לעולם (כלומר נשאר אצלו) ואם לא גאלה מידן אלא הגיע היובל והיא ת"י הבת או שאר קרובים או זר ה"ז יוצאה להקדש ואינה חוזרת לבעלים לעולם אלא תהיה אחוזה לכהנים שנאמר והיה השדה בצאתו ביובל קדש וגו' ואין הכהנים צריכין ליתן דמים שכבר נפדית מיד ההקדש ולקח ערכה מאחר אלא תחזור לכהנים כאלו הם בעליה עכ"ל:

24. Laws of Zeraim.36.5

    אבל לפנינו במשנה דערכין (כ"ה א) תנן גאלה אחר או אחד מהקרובים וגאלה מידו יוצא לכהנים ביובל ע"ש וכבר השיגו הראב"ד אך גירסת הרמב"ם היתה דאינו יוצא לכהנים ביובל והראב"ד עצמו כתב שמצא נוסחא זו ג"כ ע"ש ורש"י ז"ל כתב דיצא לכהנים והסביר הטעם דלא עדיפי הבעלים מהכח שבא ממנו ולרמב"ם אין זה דקדוק דכל שהיא ביד הבעלים לא תצא ביובל:

25. Laws of Zeraim.36.6

    ודע דלעיל בסי' ל"ה סעי' י' נסתפקנו אם ביכולת הבעלים לכוף לפדות השדה מיד הפודה מן ההקדש וכתבנו שאינו יכול לכופו דאל"כ יערים כדי שלא ליתן החומש ע"ש אבל מכאן משמע שיכול לכופו כמו שנתבאר דאם הבעלים גאלה מידן נשארת אצלו לגירסת הרמב"ם או תצא לכהנים כגירסת רש"י והראב"ד מיהו עכ"פ לכל הדיעות יכול המקדיש לפדותו ומ"מ נ"ל כמ"ש שם ובכאן אין הכוונה שיכול לכופו לפדות אלא אם פדאה ברצונו של הפודה ואפשר לומר דלגירסת רש"י והראב"ד יכול לכופו דאין כאן חשש הערמת חומש דלא יעשה כן דיוגרע כחו ביובל שתוחזר לכהנים אבל לגירסת הרמב"ם וודאי שיש חשש הערמה בהחומש כמ"ש ואינו יכול לכופו ובסעי' י"ב יתבאר עוד:

26. Laws of Zeraim.36.7

    המקדיש שדהו ופדה אותה כהן מיד ההקדש והגיע היובל והיא ת"י הכהן לא יאמר הכהן הואיל שהיא יוצאה לכהנים והרי היא תחת ידי וזכיתי בה אלא יוצאה מידו לכל אחיו הכהנים שבמשמר ואם גם הוא עובד במשמר זה יטול ג"כ חלק ואם לאו לא יטול כלל ואע"ג דכהן או לוי שהקדיש שדה אחוזה שלו אינה נחלטת ביובל ויכול לגאלה גם אחר היובל דכתיב גאולת עולם תהיה ללוים ויתבאר בסי' ל"ח זהו בשדה אחוזה שלו ולא של אחרים שהרי כתיב לכהן תהיה אחוזתו ואין זו אחוזתו (גמ' ות"כ) ולכן גם כהן שהקדיש שדה שהגיע לו מחרמי כהנים דינו כשדה ישראל שפדאה (שלהי ערכין):

27. Laws of Zeraim.36.8

    האשה שהקדישה שדה אחוזתה וגאלה בעלה מיד ההקדש והגיע היובל והשדה ת"י הבעל הרי הדבר ספק אם בעל כאחר דמי ויוצאה לכהנים או כבעלים דמי ונשארת ת"י לאכול הפירות כדין כל נכסי אשתו וגוף הקרקע נשאר ביד האשה וכתב הרמב"ם שם דאם קדמה האשה והחזיקה בה אין הכהנים יכולים להוציאה מידה ואם קדמו הכהנים והחזיקו אין היא ביכולתה להוציאה מידם והראב"ד כתב שהאשה נקראת מוחזקת מפני שיד הבעל כיד האשה לפיכך מחזיק בה הבעל ואוכל פירותיה ואע"ג דבגמ' (כ"ה ב) יש ספק בזה היינו מעיקר הדין אבל מ"מ לא גרע מכל ספק שבקרקע שאין מוציאין מיד הבעלים (לח"מ) והרמב"ם ס"ל דבזה אין יד הבעל כיד האשה שנקרא אותה מוחזקת (שם):

28. Laws of Zeraim.36.9

    ודע דבדין שנתבאר אמרו בגמ' בלשון זה בעי ר' זירא אשה מי מעמיד לה שדה בעל מוקים לה שכן יורשה או דילמא בן מוקים לה שכן נוטל בראוי כבמוחזק תיקו ולפ"ז גם אם בנה פדה ג"כ יש ספק זה ותמיהני למה לא ביאר זה הרמב"ם ז"ל ולפ"ז נ"ל שאם הקדישה שתי שדות אחוזות ופדה הבעל שדה אחת ובנה פדה השנית דאחת נוטלת היא ביובל ואחת יוצאה לכהנים דהא ממ"נ אחד מהם מעמיד לה שדה ואחד אינו מעמיד:

29. Laws of Zeraim.36.10

    כתב הרמב"ם שם דין כ"ה המקדיש את האילנות והגיע היובל ולא פדו אותם אינן יוצאין לכהנים שנאמר והיה השדה בצאתו ביובל ואין אלו שדה אבל המקדיש את הטרשים והגיע היובל ולא פדה אותן הרי אלו יוצאין לכהנים שנאמר והיה השדה וזו נקרא שדה עכ"ל וזהו בגמ' שם (י"ד ב) ומבואר כשהקדיש אילנות בלא קרקע וכן כוונת הרמב"ם דאם גם הקרקע קדוש יוצאין האילנות יחד לכהנים עם הקרקע ואין לומר כיון דלשיטתו הפדייה באילנות בשווייהן ובקרקע בערך התורה כמ"ש בסי' הקודם א"כ אין להם שייכות זל"ז א"א לומר כן דהא הטעם מזה נתבאר שם משום דמקדיש בעין יפה מקדיש וא"כ אם נאמר דמזה יגיע היזק לכהנים אין זה עין יפה אלא וודאי דאינו כן (ובהשגת הראב"ד משמע קצת דדוקא כשפודם אגב הקרקע ע"ש והולך לשיטתו שביארנו שם אבל הרמב"ם לא ס"ל כן ואולי גם הראב"ד אין כוונתו בדווקא ודו"ק):

30. Laws of Zeraim.36.11

    ודע דרש"י ז"ל פי' בגמ' שם על דין זה דאין האילנות יוצאות ביובל לכהנים וז"ל לא גאלם אינן יוצאות לכהנים ביובל אם מכרם גזבר לאחר עכ"ל ואיני יודע כוונתו בזה דאטו אם לא מכרם והם ביד ההקדש יוצאים לכהנים בתמיה וצ"ל דרש"י לרבותא קאמר דאפילו מכרם גזבר לאחר ואינם ביד ההקדש מ"מ אין יוצאין לכהנים ביובל אלא נשארים ת"י הקונה וכ"ש כשהם ביד הקדש וכן אם אחר גאלם מן ההקדש דנשארים בידו ואינם יוצאים לכהנים ביובל:

31. Laws of Zeraim.36.12

    במקדיש שדה אחוזה כתיב בפרשת בחקתי ואם לא יגאל את השדה ואם מכר את השדה לאיש אחר לא יגאל עוד והיה וגו' ביובל קדש וגו' לכהן תהיה אחוזתו כלומר אם הבעלים לא יגאלו השדה והגזבר ימכרנה לאחר אין לו רשות לבעל השדה המקדיש לפדותה מיד הקונה ויש להסתפק אם זהו איסור שאסור לו לפדותה או רשות שאין ביכולתו לכופו להקונה שיפדנה אבל ברצונו מותר ונראה שיש איסור דיש לחוש שלא יוציאנה ביובל לכהנים וכבר חקרנו בסעי' ו' ובסי' הקודם איך הדין כשאחר פדאה אם יכולים הבעלים לכופו לפדות ממנו ע"ש וצ"ע לדינא:

32. Laws of Zeraim.37.1

    דין מקדיש שדה מקנה ודין שומת הקדש ובו ח' סעיפים המקדיש שדה מקנה כתוב בתורה בפ' בחקתי ואם את שדה מקנתו אשר לא משדה אחוזתו יקדיש לד' וחשב לו הכהן את מכסת הערכך עד שנת היובל ונתן את הערכך ביום ההוא קדש לד' בשנת היובל ישוב השדה לאשר קנהו מאתו לאשר לו אחוזת הארץ וה"פ דשדה מקנה אינה יוצאה לכהנים ביובל אלא חוזרת לבעליה הראשונים וכמו ששנינו במשנה דערכין (כ"ו ב) שדה מקנה אינה יוצאה לכהנים ביובל שאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו ומפרש טעמא דקרא וזה שהכתוב הכפיל הלשון לאשר קנהו מאתו לאשר לו אחוזת הארץ זהו דאם הראשון מכר לשני ושני לשלישי והשלישי הקדישה והייתי אומר שתשוב להשני אשר קנהו מאתו קמ"ל לאשר לו אחוזת הארץ כלומר להראשון אך לפ"ז היה די למיכתב לאשר לו אחוזת הארץ בלבד:

33. Laws of Zeraim.37.2

    ובאמת בת"כ יש דרשא על זה וכן הוא בגמ' (כ"ו א) דתניא בשנת היובל ישוב השדה לאשר קנהו מאתו יכול יחזור לגזבר שלקחו ממנו ת"ל לאשר לו אחוזת הארץ יאמר לאשר לו אחוזת הארץ מה ת"ל לאשר קנהו מאתו שדה שיצאת לכהנים ומכרה כהן והקדישה לוקח וגאלה אחר יכול תחזור לבעלים הראשונים ת"ל לאשר קנהו כלומר שדה אחוזה שיצאה ביובל לכהנים כמ"ש בסי' הקודם ואחר היובל מכרה הכהן וזה הלוקח הקדישה וכשהגיע היובל השני יכול שתהא דינו כיובל הראשון שתחזור להבעלים הראשונים שהוא בעל האחוזה דאינו כן דכיון שביובל ראשון יצאה לכהנים נפסקה אחוזתו ועתה ביובל השני חוזרת להכהן שמכרה ונעשית כשדה מקנה ואם אפילו הראשון מכר להשני ושני לשלישי והשלישי הקדישה חוזרת להכהן וברמב"ם לא מצאתי דין זה כלל:

34. Laws of Zeraim.37.3

    מהו זה דכתיב וחשב לו הכהן את מכסת הערכך ובת"כ תניא דזהו כמכסת שדה אחוזה בית זרע חומר שעורים בחמשים שקל כסף וגם רש"י בחומש פי' כן ע"ש אבל להלכה אינו כן דר' אליעזר ס"ל כן וחכמים פליגי עליה ברפ"ג דערכין דתנן בשדה אחוזה וכו' נותן זרע וכו' ובשדה מקנה נותן את שויו ר"א אומר אחד שדה מקנה ואחד שדה אחוזה והלכה כחכמים כמ"ש מפרשי המשניות ופשיטא דכן הוא דיחיד ורבים הלכה כרבים וכל סוגית הש"ס דערכין הולכת כן:

35. Laws of Zeraim.37.4

    וכ"כ הרמב"ם בפ"ד מערכין דין כ"ו וז"ל כיצד דין מקדיש שדה מקנתו שמין אותה בדמיה ורואין כמה היא שוה עד היובל ופודה אותה כל מי שירצה ואם פדה אותה המקדיש אינו מוסיף חומש ופדיונה לבדק הבית כשאר ערכין ודמים וכשיגיע היובל תחזור לבעלים הראשונים שמכרוה בין שנפדית מיד הגזבר והרי היא יוצאה מיד אחר בין שלא נפדית והרי היא יוצאה מיד ההקדש הרי זו חוזרת למוכר ואינה יוצאה לכהנים שאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו עכ"ל וכבר כתבנו בסי' ל"ה סעי' ד' דנראה לנו דבעל השדה מקנה כשפודה מההקדש בזמן שאין היובל נוהג דמוסיף חומש והבאנו ראיות לזה ע"ש:

36. Laws of Zeraim.37.5

    וכיון דבשדה מקנה פודין בשויו שוב אין חילוק בין הקדיש קרקע בלא אילנות או קרקע ואילנות או אילנות בלא קרקע ובין שדה הראויה לזריעה לבין שדה שאינה ראויה לזריעה כיון דהכל לפי שויו ופשוט הוא דגם בשדה מקנה יכול למכור מנכסיו או ללוות וליגאל וכן גואל לחצאין כמו בשדה אחוזה ואף דהדרש הוא מאם גאול יגאל דכתיב בשדה אחוזה כמבואר בערכין (ל' ב) מ"מ פשיטא דגם בשדה מקנה כן הוא כיון דלא נמצא מיעוט להיפך וכבר כתבנו בסי' ל"ה סעי' ז' דנראה לענ"ד דבשדה מקנה כופין את המקדיש לגאול בין בזמן שהיובל נוהג ובין בזמן שאין היובל נוהג וכן משמע בספ"ק דבכורות דבכל הגאולות מצוה בבעלים יותר ע"ש:

37. Laws of Zeraim.37.6

    ויש להסתפק בגאלה אחר מיד ההקדש אם ביכולת הבעלים לכופו לפדות ממנו קודם היובל או בזמן שאין היובל נוהג ומלשון הכתוב והגמ' והרמב"ם משמע שאינו יכול לכופו ועמ"ש בסי' ל"ה סעי' י' ובסי' ל"ו סעי' ו':

38. Laws of Zeraim.37.7

    כל שדה ששמין אותה להקדש למכור בדמיה מכריזין עליה ששים יום רצופים בבוקר בשעת הכנסת פועלים ובערב בשעת הוצאת פועלים ובעת ההכרזה מסיימין מצריה ואומר כך היא יפה כלומר כך וכך תבואה מוציאה ובכך וכך שומתה כל הרוצה ליקח יבא ויקח ולמה בשעת זמני הפועלים ליכנס ולצאת כדי שמי שירצה ליקח יבקש הפועלים שבדרך הילוכם יבקרו אותה וההכרזה היא במקום אוסף הרבה אנשים כמו בבהכ"נ כמ"ש בח"מ סי' ק"ט בהכרזת נכסי יתומים ודיני שומא נתבאר שם בסי' ק"ג ואחרי השומא וההכרזות מי שירצה ליתן יותר נותן המעות להגזבר והוחלטה לו הקרקע ומיד יוצאה לחולין ואם יש שם פירות תלושין נמכרין בפ"ע דאין להם שייכות להקרקע וכן כל הדברים המבוארים בח"מ סי' רט"ז שאינם שייכים להשדה נמכרים בפ"ע:

39. Laws of Zeraim.37.8

    הלוקח שדה מאביו או מאחד משארי מורישיו והקדישה שיש עליה שני שמות שדה מקנה ושדה אחוזה נדונית כשדה אחוזה ולא מיבעיא אם מת אביו ואח"כ הקדיש דבשעת ההקדש כבר ירשה אלא אפילו הקדישה ואח"כ מת אביו דינה כשדה אחוזה דכתיב ואם את שדה מקנתו אשר לא משדה אחוזתו ומיותר הוא דפשיטא כיון שקנאה אינה אחוזה אלא דה"פ שדה שאינה ראויה להיות שדה אחוזה כגון שקנה מאיש זר יצאה שדה שקנאה ממי שראוי להיות מורישו הוה כשדה אחוזה וכל דיני שדה אחוזה נוהג בה ואין זה שייך לדין דקנין פירות כקנין הגוף דמי דאפילו אי כקנין הגוף דמי וכבר היתה קנויה בידו מ"מ התורה גזרה כן (גמ' ספ"ז דערכין ע"ש) ואם האב חי בזמן היובל חוזרת לאביו:

40. Laws of Zeraim.38.1

    דיני כהנים ולוים לענין יובל ובו ט"ז סעיפים בפרשת בהר אחרי הדינים שביארה התורה בדיני מכירת שדות שחוזרות ביובל ושיכול המוכר לפדותה ובפחות משני שנים אינו יכול לפדותה ודיני ערי חומה וערי פרזי כתיב וערי הלוים בתי ערי אחוזתם גאולת עולם תהיה ללוים ואשר יגאל מן הלוים ויצא ממכר בית ועיר אחוזתו ביובל כי בתי ערי הלוים היא אחוזתם בתוך בני ישראל ושדה מגרש עריהם לא ימכר כי אחוזת עולם הוא להם הרי מקראות מפורשות דלוים וכהנים בכללם דגם כהנים נקראו לוים כדכתיב והכהנים הלוים בני צדוק משום שהם ג"כ משבט לוי ולא נטלו חלק בארץ יש להם דינים אחרים בהקדישם ובמכירתם וביציאה ביובל כמו שיתבאר בס"ד:

41. Laws of Zeraim.38.2

    והענין כן הוא ששבט לוי לא נטלו חלק בארץ ונצטוו ישראל ליתן להם ערים לשבת ומגרשיהם והם שש ערי מקלט ועליהם שתים וארבעים עיר כמו שכתוב בפרשת מסעי ולעתיד לבא כשיוסיפו עוד ערי מקלט יהיו הכל לשבט לוי דכל הערים הוקשו זה לזה כעין מה שביארנו בח"מ סי' תכ"ה סעי' ס"ב ע"ש וכיון דבפ' שופטים כתיב ואם ירחיב וגו' ויספת לך עוד שלש ערים וזהו לעתיד לבא ש"מ דגם אלו יהיו ללוים וגם הכהנים נטלו ערי מקלט כמבואר ביהושע (כ"א) דכתיב ולבני אהרן הכהן נתנו את עיר מקלט וגו':

42. Laws of Zeraim.38.3

    מגרשי הערים נתפרשו בתורה בפ' מסעי ג' אלפים אמה לכל רוח מקיר העיר וחוצה אלף אמה מגרש לכל רוח כלומר מקום פנוי משום נוי העיר וזהו שנאמר מקיר העיר וחוצה אלף אמה סביב ומשם ולהלן אלפים לשדות וכרמים כדכתיב ומדותם מחוץ לעיר את פאת קדמה אלפים באמה והך מחוץ לעיר פירושו מחוץ למגרש דכיון דמגרש הוא לנוי העיר נכללת בכלל העיר וזה מבואר בסוטה (כ"ז ב) ונותנין לכל עיר בית הקברות חוץ לתחום זה (מכות י"ב א) שאין קוברין המתים בתחום הערים שהרי כתיב ומגרשיהם יהיו לבהמתם ולרכושם ולכל חייתם לחיים ניתנו ולא לקבורה (שם) לבד רוצח שהרג בשוגג שגלה שם ומת נקבר בתחומה (שם) וכשימות הכהן הגדול מוליכין עצמותיו לקברות אבותיו וביארנו זה בח"מ סי' תכ"ה סעי' נ"ד ע"ש:

43. Laws of Zeraim.38.4

    ותנן בשלהי ערכין אין עושין בערי הלוים עיר מגרש ולא מגרש עיר ולא מגרש שדה ולא שדה מגרש שנאמר ושדה מגרש עריהם לא ימכר מפי השמועה למדו דהאי לא ימכר פירושו שלא ישונה מכמו שהיה אלא השדה והמגרש והעיר כל אחד משלשתן כמות שהוא לעולם וכן בשאר ערי ישראל לא יעשה ממגרש שדה ומעיר מגרש כדי שלא יחריבו א"י אבל להיפך ממגרש עיר ומשדה מגרש מותר דמשבחינן להו ורק בערי הלוים גזרה תורה ומנין דפירושא דלא ימכר הוא שלא ישונה משום דלא ימכר ממש א"א לומר שהרי כתיב גאולת עולם תהיה ללוים מכלל דמזבני (שם):

44. Laws of Zeraim.38.5

    ולשון הרמב"ם בפי"ג משמיטה ויובל דין ו' לא יסתור אדם את ביתו לעשותו גינה ולא יטע חורבתו גינה שלא יחריבו ארץ ישראל עכ"ל וזהו מתוספתא ערכין ספ"ה ונראה דזהו בזמן שהיה בהמ"ק קיים (ודע דברמב"ם שם יש חסרון הניכר בסוף הל' ה' שכתב וכן בשאר ערי ישראל ע"ש דיש להוסיף אין עושין עיר מגרש ולא מגרש שדה אבל עושין וכו' כצ"ל):

45. Laws of Zeraim.38.6

    ולכן כיון שאין ללוים חלק בארץ אלא שמכל ישראל נתנו להם מקומות לשבת בם לפיכך אמרה תורה דכהנים ולוים שמכרו שדה משדי עריהם או בית מבתי ערי חומה שלהם אין גואלין כהסדרים שנתבארו אלא מוכרין לעולם אפילו סמוך ליובל וגואלין מיד וגם לאחר היובל ואם הקדישו שדה גואלים מיד ההקדש אפילו לאחר יובל וגואלין בתי חומה אפילו אחר שנה וכל זמן שירצו אפילו אחר כמה שנים ולאחר היובל וכ"ש בבתי חצרות ועל זה נאמר גאולת עולם תהיה ללוים וכך שנינו בשלהי ערכין הכהנים והלוים מוכרין לעולם וגואלין לעולם שנאמר גאולת עולם תהיה ללוים:

46. Laws of Zeraim.38.7

    ויש לי בזה שאלה דבשלמא במכירת שדות ובתים המבוארים בפ' בהר שפיר כתיב שם דכהנים ולוים דין אחר להם אבל במקדיש שדה אחוזה ומקדיש שדה מקנה דכתיבי בפ' בחקתי הרי שם לא כתיב דכהנים ולוים יש להם דין אחר וצ"ל כיון דגלי קרא בפ' בהר דגאולת עולם להם לא הוצרכה לבאר עוד פעם להלן בבחקתי:

47. Laws of Zeraim.38.8

    וטעם יותר נכון נ"ל ע"פ דברי הת"כ פרשת בהר שאומר וערי הלוים וכו' מה ת"ל לפי שנאמר גאולת עולם תהיה ללוים יכול בעבדים ובשטרות ובמטלטלין ת"ל בתי ערי אחוזתם גאולת עולם תהיה ללוים מה ת"ל וכו' מתוך שנאמר ואם לא יגאל את השדה וגו' והיה השדה וגו' קדש וגו' יכול אף בלוים כן ת"ל גאולת עולם תהיה ללוים וכעין זה בברייתא בגמ' שלהי ערכין והרי פסוקים אלו הם בבחקתי במקדיש שדות ומיעטם התורה ללוים:

48. Laws of Zeraim.38.9

    מהו זה שאמרה תורה ואשר יגאל מן הלוים ויצא ממכר בית ועיר אחוזתו ביובל וגו' כך שנינו בת"כ ובגמ' שם שיכול לוי מישראל יגאל שזה יפה כחו וזה הורע כחו אבל לוי מלוי לא ת"ל ואשר יגאל מן הלוים כלומר אף לוי מלוי גואל לעולם והך ויצא ממכר בית למעוטי עבדים ושטרות ומטלטלין כי בתי ערי הלוים היא אחוזתם בתוך בנ"י אומר התורת כהנים להגיד מה גרם ע"ש כלומר דהתורה נתנה טעם למה גזרה בלוים כן מפני שערי אחוזתם בתוך בנ"י שכל שבט נתן להם ואין להם חלק מיוחד לכן בהכרח שתהיה להם גאולה לעולם:

49. Laws of Zeraim.38.10

    ישראל שירש את אבי אמו לוי ה"ז גואל כלוים אע"פ שאינו לוי הואיל דהשדות או הערים המה של הלוים יש להם זכות זה שגואלין לעולם וכן להיפך לוי שירש את אבי אמו ישראל גואל כישראל ולא כלוי שדין זה תלוי בהמקומות ולא בהבעלים דזה שנאמר גאולת עולם תהיה ללוים על ערי הלוים נאמר:

50. Laws of Zeraim.38.11

    כל שבט לוי מוזהרין שלא ינחלו בארץ כנען כן כתב הרמב"ם שם ע"פ הספרי פרשת שופטים ומזה אני תמה תמיהא גדולה על רבותינו בעלי התוס' והרשב"ם בב"ב (קכ"ב א) שכתבו דלעתיד לבא יטול גם שבט לוי חלק בא"י ומנשה ואפרים יטלו חלק אחד ע"ש ומביאים ראיה מהא דכתיב סוף יחזקאל שער לוי אחד שער יוסף אחד ע"ש ואיך אפשר לומר כן והלא התורה הזהירה שלא יהיה לשבט לוי כל חלק ונחלה ולדברי הספרי הוא בלאו וזה שהביאו משער לוי אחד שער יוסף אחד איני מבין דהתם על שערי ירושלים קאי שלעתיד יהיו בירושלים י"ב שערים שלשה בכל רוח מרוחות העולם וכל שער יקרא על שם אחד מהשבטים ומה ענין זל"ז ויותר מזה קשה דקודם זה ביחזקאל (מ"ז) כתיב כה אמר ד' וגו' אשר תתנחלו את הארץ לשני עשר שבטי ישראל יוסף חבלים כלומר דיוסף יטול שני חבלים לאפרים ומנשה ואח"כ בסי' מ"ח כתיב ועל גבול מנשה וגו' ועל גבול אפרים וגו' ואיך אומרים רבותינו שלא יטלו שני חלקים ולכן לא אבין דבריהם כלל וצע"ג (ובגמ' שם אמרו זה לענין הר ושפלה ועמק שיהיה ללוי וי"ל דזהו במקומות שיתנו להם מכלל ישראל מ"ח עיר):

51. Laws of Zeraim.38.12

    וכן הן מוזהרין שלא יטלו חלק בביזה בשעה שכובשין את הערים דכתיב חלק ונחלה חלק בביזה ונחלה בארץ וכן הוא אומר בארצם לא תנחל וחלק לא יהיה לך בתוכם בביזה וכתב הרמב"ם שם דבן לוי או כהן שנטל חלק בביזה לוקה ואם נטל נחלה בארץ מעבירין אותה ממנו עכ"ל ואינו לוקה דזהו כגזילה ואפשר בהשבה והך דלוקה בביזה צ"ל כשאיבדו והרמב"ם הולך לשיטתו בפ"ג ממלוה ולוה דהמלוה שאיבד המשכון לוקה וביארנוהו יפה בח"מ סי' צ"ז סעי' ה' ע"ש (ומתורץ קושית המל"מ והחינוך ולכן לא מנה לאו זה ודו"ק):

52. Laws of Zeraim.38.13

    וכתב הרמב"ם שם יראה לי שאין הדברים אמורים אלא בארץ שנכרתה עליה ברית לאברהם ליצחק וליעקב וירשוה בניהם ונתחלקה להם אבל שאר כל הארצות שכיבש מלך ממלכי ישראל הרי הכהנים והלוים באותן הארצות ובביזתן ככל ישראל עכ"ל והראב"ד השיג עליו וז"ל א"כ לא יטלו בהם תרומות ומעשרות כי הם היו תחת חלק הארץ והרי בביזת מדין לא נטלו חלק כישראל אלא בתרומה ובמצות יוצר הכל יתברך עכ"ל. ביאור דבריו שמקשה שני קושיות האחת דאם כדברי הרמב"ם שלבד מא"י נוטלים הלוים חלק לא יטלו שמה תרומות ומעשרות שניתנה להם תחת חלקם כדכתיב בפ' קרח אצל הכהנים בארצם לא תנחל וגו' אני חלקך וגו' ובלוים כתיב שם כי את מעשר בנ"י וגו' על כן אמרתי להם בתוך בני ישראל לא ינחלו נחלה וא"כ במקומות שנוטלין חלק לא יטלו תרומות ומעשרות ועוד מקשה מביזת מדין שאין זה מא"י ועכ"ז לא נטלו חלק רק תרומת מדין ע"פ ציווי ד' יתברך ואני תמה על קושיא זו דאיהו מקשה ואיהו מפרק כיון שהיה ע"פ ציוויו יתברך שבכאן לא יטלו אבל בשארי מקומות ולא בא ציוויו יתברך שפיר יטלו (ועכ"מ ומל"מ וצ"ע):

53. Laws of Zeraim.38.14

    וגם הקושיא הראשונה דלכאורה אלימתא היא נלע"ד דאדרבא מזה ראיה להרמב"ם בשנדקדק דמקודם כתיב בפ' קרח ולבני לוי הנה נתתי כל מעשר בישראל לנחלה חלף עבודתם אשר הם עובדים וא"כ מבואר דהמעשר היא חלף עבודתם באהל מועד ואיך תלה הכתוב אח"כ במה שלא נטלו חלק בארץ אלא אדרבא דה"פ המעשר נתתי להם בכל מקום מפני עבודתם באהל מועד ולזה אמרה תורה כל מעשר בישראל כלומר אפילו שלא בא"י ואח"כ אומר כי את מעשר בנ"י וגו' על כן אמרתי להם בתוך בנ"י לא ינחלו נחלה כלומר אחרי שנתתי להם המעשר בכל מקומות מושבותיהם תחת עבודתם על כן אמרתי דעכ"פ בתוך בני ישראל כלומר בארץ שבעה עממין לא ינחלו נחלה אבל שלא במקומות אלו ינחלו ג"כ והמעשר תחת עבודת אהל מועד וכ"ש הכהנים שהמה עיקר עובדי ד' בבהמ"ק וזה שאמר ד' לאהרן בארצם לא תנחל וגו' אני חלקך וגו' אינו אומר שתחת זה אני חלקך אלא דה"פ בארצם לא תנחל כדי שתהיה פנוי לעבודת ד' דאני חלקך וגו' וכמו שביאר לקמן הרמב"ם טעם זה ע"ש (כנ"ל ברור בס"ד):

54. Laws of Zeraim.38.15

    כתב הרמב"ם שם ולמה לא זכה לוי בנחלת א"י ובביזתה עם אחיו מפני שהובדל לעבוד את ד' ולשרתו ולהורות דרכיו הישרים ומשפטיו הצדיקים לרבים שנאמר יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל לפיכך הובדלו מדרכי העולם לא עורכין מלחמה כשאר ישראל ולא נוחלין ולא זוכין לעצמם בכח גופם אלא הם חיל השם שנאמר ברך ד' חילו והוא ברוך הוא זוכה להם שנאמר אני חלקך ונחלתך עכ"ל (וזהו היפך ממצרים שנתנו לכהניהם קרקע יותר מלכולם דאף כשנטל מכולם לא נטל מהם כדכתיב רק אדמת הכהנים לא קנה וגו'):

55. Laws of Zeraim.38.16

    עוד כתב דלא שבט לוי בלבד אלא כל איש אשר נדבה רוחו והכינו מדעו להבדל לעמוד לפני ד' לשרתו ולעובדו לדעת את ד' וגו' ופרק מעל צוארו עול החשבונות הרבים וכו' ה"ז קדש קדשים ויהיה ד' חלקו ונחלתו לעולם ולעולמי עולמים ויזכה לו בעוה"ז דבר המספיק לו כמו שזכה לכהנים וללוים הרי דוד ע"ה אומר ד' מנת חלקי וכוסי אתה תומיך גורלי עכ"ל:

56. Laws of Zeraim.39.1

    מהו עבד עברי דאינו אלא בזמן היובל ובו י"ג סעיפים בשלשה מקומות בתורה כתיב דין עבד עברי האחד במשפטים כי תקנה עבד עברי וגו' והשני בבהר וכי ימוך אחיך עמך ונמכר לך לא תעבוד בו עבודת עבד והשלישי במשנה תורה בראה כי ימכר לך אחיך העברי וגו' ועבדך שש שנים וגו' ואינם נוהגים אלא בזמן שהיובל נוהג שהרי במשפטים כתיב ואם אמור יאמר העבד וגו' ועבדו לעולם ופירושו לעולמו של יובל כמפורש בבהר עד שנת היובל יעבוד עמך ומזה באמת דריש רבי במכילתא פרשת משפטים וז"ל רבי אומר בא וראה שאין העולם אלא חמשים שנה וראיה משמואל דכתיב וישב שם עד עולם ואמו הביאתו כאשר גמלתו לשני שנים והוא חי נ"ב שנה כדאיתא שלהי מ"ק והכוונה דעולמו של דור אחד הוא נ' שנה אבל שלא בזמן היובל א"א למכור עצמו בעבד עברי אלא שכיר בעלמא למלאכה ולא קנין הגוף דעבד עברי גופו קנוי (קדושין ט"ז א) וכן אין ב"ד מוכרין אותו כשאין יובל:

57. Laws of Zeraim.39.2

    יש שני מיני עבד עברי האחד מי שמוכר עצמו לעבד מפני דוחקו וזהו שנאמר בבהר וכי ימוך אחיך עמך ונמכר לך הרי שהוא מוכר את עצמו מרצונו ותניא בת"כ שם מנין שאין אדם רשאי למכור עצמו ולהניח (המעות) באפונדתו וליקח לו בהמה כלים ובית אא"כ העני ת"ל וכי ימוך וגו' וכ"כ הרמב"ם ריש הלכות עבדים וז"ל מוכר עצמו כיצד זה ישראל שהעני ביותר נתנה לו תורה רשות למכור עצמו וכו' ואינו רשאי למכור א"ע עד שלא ישאר לו כלום ואפילו כסות לא תשאר לו וכו' עכ"ל:

58. Laws of Zeraim.39.3

    ויש מין עבד עברי שב"ד מוכרין אותו בעד מה שגנב ואיבד הגניבה ואין לו במה לשלם ובזה כתבה תורה במשפטים בעניינא דמחתרת אם אין לו ונמכר בגניבתו שב"ד מוכרין אותו ובזה נאמר במשפטים כי תקנה עבד עברי לא תלה במכירת עצמו כבפרשת בהר אלא בקניית האדון מיד ב"ד וזהו גם שבמשנה תורה כי ימכר לך אחיך העברי שנמכר בעל כרחו בגנבתו:

59. Laws of Zeraim.39.4

    ודווקא איש אבל האשה אינה מוכרת עצמה אפילו כשהיא ענייה לשפחה עברית ובמכילתא דרשו זה מדכתיב וכי ימכור איש את בתו לאמה האב מוכר בתו לאמה ולא היא מוכרת את עצמה וגדר גדול גדרה התורה בזה שאם היה רשות לאשה למכור א"ע לשפחה היו מתעללים בה והיתה כהפקר משא"כ האב כשמוכר בתו חדא דקטנה היא שהרי יוצאה בסימנים ואינה עלולה לתאות הפקר ועוד דהאב רואה לאיזה מקום ישר למוכרה וכן ב"ד אין מוכרין את האשה בגניבתה דכתיב ונמכר בגניבתו ולא בגניבתה וכן אסרו לאשה לקנות עבד עברי או עבד כנעני מפני החשד וכן אין הגר נמכר בעבד עברי דבעינן ושב אל משפחתו וליכא (ב"מ ע"א א):

60. Laws of Zeraim.39.5

    ודין זה דגר (בזמן הקדמון) מבואר בגמ' (שם) אבל במכילתא ריש משפטים שנינו כי תקנה עבד עברי למה נאמר להביא הגר דברי ר' ישמעאל ר"א אומר אינו צריך אם ישראל עובד שש שנים הוא יעבוד י"ב אמרת דיו לבא מן הדין להיות כנדון מה ישראל שש אף הוא שש עכ"ל הרי דגר נמכר לעבד עברי ותירץ הסמ"ג וכן בהגהת מיימוני דהמכילתא מיירי בגר הבא על בת ישראל שמשפחת אם היא לו משפחה (והובא בכ"מ) ולא אבין חדא דהא כתיב ושב אל משפחתו ואל אחוזת אבותיו ישוב ומאי מהני משפחת אם ועוד דהא אמרינן בב"ב (ק"ט ב) דמשפחת אם אינה קרויה משפחה ובעיקר הדבר אינו מובן דאם הוא נולד מגר שבא על בת ישראל הרי אינו גר וישראל גמור הוא דאפילו עכו"ם הבא על בת ישראל הוי ישראל גמור ואע"ג דלא דמי דבשם הולך אחר האם אבל בכאן הולך אחר האב מ"מ מה שייך לקרא אותו גר הלא נולד ביהדות וצע"ג:

61. Laws of Zeraim.39.6

    ובעיקר הסתירה היה נ"ל דל"ק כלל דבגמ' הא מיירי במוכר עצמו דאקרא דכי ימוך קאי שם ובשם כתיב ושב אל משפחתו והמכילתא הא אקרא דכי תקנה עבד עברי קאי דמיירי במכרוהו ב"ד בגנבתו ובשם הא לא כתיב ושב אל משפחתו ולכן מרבינן שפיר גם גר ואף דבקדושין (ט"ו א) אמרינן דגם במכרוהו ב"ד בעינן ושב אל משפחתו אבל תנאי דמכילתא לא יסבורו כן:

62. Laws of Zeraim.39.7

    כשב"ד מוכרין אדם בעד גניבתו היינו כשלא נמצא ממה לגבות ואין מוכרין אותו רק בעד הקרן ולא בעד הכפל או ארבעה וחמשה וביארנו זה בח"מ סי' שמ"ח סעי' י"א ושאינו נמכר בעד גניבת הקדש ובעד גניבת עכו"ם ובגמ' לא נמצא זה רק הרמב"ם בפ"ג מגניבה כתב זה ובוודאי כן הוא דכיון דממעטינן בגנבתו ולא בכפילו (קדושין י"ח א) ממילא דזה לא שייך בהקדש ועכו"ם דליכא בהו כפילא ולכן באלו נשאר עליו חוב ולכשתשיג ידו ישלם וכן באשה כיון שאינה נמכרת:

63. Laws of Zeraim.39.8

    בקדושין שם מביא שני ברייתות דבאחת שנינו דאינו נמכר וחוזר ונמכר כלומר דאינו נמכר אלא פעם אחת ובהשנית שנינו דנמכר וחוזר ונמכר ומוקי לה אביי כאן באדם אחד כאן בשני בני אדם ופירש"י דעל העמדה בדין אחת אינו נמכר שני פעמים כגון שגנב אלף דינרים ועמד בדין וחייבוהו שב"ד ימכורו אותו לעבד ואינו שוה אלא ה' מאות אין מוכרין אותו פעם אחרת אלא נשאר עליו חוב וה"ה אם עמד בדין על שני גניבות או יותר בין מאדם אחד בין משני בני אדם אינו נמכר אלא פעם אחת אבל נמכר על כל העמדה בדין אפילו הרבה גניבות כשעמד בדין על כל אחד בפ"ע בין מאדם אחד בין משני בני אדם נמכר וחוזר ונמכר ואביי דאמר אדם אחד ושני בני אדם אורחא דמילתא נקיט דבשני בני אדם מסתמא היו שני העמדות בדין ורבותינו בעלי התוס' פירשו כפשטיה דעל אדם אחד נמכר וחוזר ונמכר אבל על שני בני אדם אינו נמכר וחוזר ונמכר ורש"י ז"ל לא ניחא ליה לפרש כן דלמה אבד השני זכותו לגמרי אלא דבהעמדה בדין תלוי והטעם דגם על פועלי און חסתה התורה על כבודם שלא יעמדו שני פעמים בדין להמכר בעבדות:

64. Laws of Zeraim.39.9

    ובאמת הרמב"ם ז"ל בספ"ג מגניבה מפרש ג"כ כפשטיה אך להיפך דבאדם אחד אינו נמכר וחוזר ונמכר ובשני בני אדם נמכר וחוזר ונמכר וזהו גם לפי הסברא כמובן וז"ל הרמב"ם שם היה קרן הגניבה שוה מאה ואין הגנב שוה אלא נ' ה"ז נמכר ושאר הקרן עם הכפל ה"ז עליו חוב עד שיצא בשביעית ויעשיר וישלם היה הגנב שוה יותר מגניבתו אינו נמכר כלל שנאמר ונמכר בגניבתו עד שיהא דמיו כולן מובלעין בגנבתו גנב ונמכר וחזר וגנב אם לשנים גנב ה"ז נמכר פעם שני ואפילו גנב לק' אנשים נמכר ק' פעמים ואם לראשון גנב פעם שנייה אינו נמכר שנית אלא ישאר עליו הכל חוב עכ"ל:

65. Laws of Zeraim.39.10

    עוד כתב שם גנב לזה וחזר וגנב לזה וחזר וגנב לזה כולן שותפין בו ואם היו דמיו כנגד הקרן של שלשתן או פחות מזה נמכר ומחלקין ביניהן ושאר הכפילות חוב עליו ואם היו דמיו יתר אינו נמכר והכל חוב עליו עד שיעשיר עכ"ל. דין זה לא מצאתי מפורש בגמ' אמנם הרמב"ם נ"ל דלמדה מדאמר אביי שם בגניבתו טובא משמע כלומר אפילו של הרבה בני אדם א"כ ממילא הא דכתיב ונמכר בגניבתו היינו שנמכר בפעם אחת וכולן דינם כאדם אחד:

66. Laws of Zeraim.39.11

    עוד כתב שותפין שגנבו כאחד משלשין ביניהם וכל אחד מהם נמכר בחלקו מן הקרן וכל מי שדמיו יותר על חלק הקרן שנתחייב בו אינו נמכר עכ"ל וגם זה לא מצאתי מפורש בגמ' אך בוודאי כן הוא ורק דבזה נראה לפמ"ש בח"מ סי' שמ"ח סעי' י"ד דהעיקר לדינא דאם אין לאחד לשלם מחוייב השני לשלם בעדו דכולן אחראין זל"ז א"כ אין דין זה אלא כשלא נמצא לכולם ממה לגבות ובח"מ ס"ס שנ"ב קצרנו בזה ע"ש:

67. Laws of Zeraim.39.12

    עבד עברי שמכרוהו ב"ד אינו נמכר אלא לישראל או לגר צדק וכן המוכר עצמו אינו רשאי למכור עצמו לעכו"ם ואפילו לג"ת ואם עבר ומכר עצמו אפילו לעובד כוכבים ואפילו לעבודתה עצמה ה"ז מכור שנאמר או לעקר משפחת גר וזהו הנמכר לעבודתה עצמה בא ואמר הריני מוכר עצמי לזה אין אתה זקוק לו עד שימכור עצמו אבל לאחר שנמכר אע"פ שעבר ועשה שלא כהוגן מצוה לפדותו שלא יטמא בהם שנאמר אחרי נמכר גאולה תהיה לו ודרשו בת"כ ולא קודם שנמכר כלומר שאין אתה זקוק לו באמירתו:

68. Laws of Zeraim.39.13

    אחד המוכר עצמו ואחד שמכרוהו ב"ד אינו נמכר בפרהסיא על אבן המקח ולא בסימטא כדרך שהעבדים נמכרים שנאמר לא ימכרו ממכרת עבד אלא בצינעה ודרך כבוד. ובת"כ פרשת בהר דרשו וכי תשיג יד גר ותושב עמך מי גרם לזה שיעשיר דיבוקו עמך ומך אחיך עמו מי גרם לזה שיעני דיבוקך עמו ונמכר וכו':

69. Laws of Zeraim.40.1

    שלא לעבוד בעבד עברי בפרך ובו י"ג סעיפים אסור לעבוד בעבד עברי בפרך דכתיב לא תרדה בו בפרך ויראת מאלקיך ואם רדה בו בפרך עובר בל"ת וחייב מלקות ומהו בפרך פירש"י בחומש דזהו מלאכה שלא לצורך כדי לענותו אל תאמר לו החם לי את הכוס הזה והוא אינו צריך עדור תחת הגפן עד שאבא שמא תאמר מי מכיר בדבר על זה נאמר ויראת מאלקיך והוא מת"כ ולפ"ז מותר להשתמש עמו בכל מלאכה שצריך אפילו חמורה שבחמורות כמו לעדור תחת הגפן ושלא לצורך אסור אפילו קלה שבקלות כמו החם לי את הכוס ולכן נקטו הני תרתי:

70. Laws of Zeraim.40.2

    וזה היתה עבודת פרך במצרים דכתיב ויעבידו מצרים את בנ"י בפרך ואיתא במדרש שהיו מוסרין מלאכת אנשים לנשים ומלאכת נשים לאנשים וזהו ג"כ רק לעינוי בעלמא כמובן ופשיטא דבכה"ג אסור בעבד עברי ולשיטה זו כל שכוונתו לצרכיו להנאת עצמו מותר בכל מלאכה בלא גבול:

71. Laws of Zeraim.40.3

    אבל הרמב"ם ז"ל שם בפ"א מעבדים הוסיף בזה עוד דבר וז"ל כל עבד עברי אסור לעבוד בו בפרך ואיזהו עבודת פרך זו עבודה שאין לה קצבה ועבודה שא"צ לה אלא תהיה מחשבתו להעבידו בלבד שלא יבטל מכאן אמרו חכמים שלא יאמר לו עדור תחת הגפנים עד שאבא שהרי לא נתן לו קצבה אלא יאמר לו עדור עד שעה פלונית או עד מקום פלוני וכן לא יאמר לו חפור מקום זה והוא א"צ לו ואפילו להחם לו כוס של חמין או להצן וא"צ לו אסור ועובר בל"ת שנאמר לא תרדה בו בפרך שאינו עושה לו אלא דבר קצוב שהוא צריך לו עכ"ל ונראה שדקדק זה מדלא אמר בת"כ בעדור והוא א"צ לו ש"מ דהאיסור הוא מה שאמר עד שאבא שזהו בלתי גבול ונפשו של אדם תשתוחח במלאכה שאין לה גבול דביש גבול תנוח נפשו דבכלות המלאכה ינוח ולא כן באין גבול:

72. Laws of Zeraim.40.4

    ולרש"י צ"ל דזה שאמר עדור עד שאבא ג"כ כוונתו שמשתהה שם שלא לצורך כדי לענותו וכן פי' הראב"ד בהשגות שם והשיג על הרמב"ם דמה שייך במלאכה קצוב ואינו קצוב הא כל פועל עובד עבודתו בשדה כל היום עד הלילה ויאכל בשעה שצריך ומה קצבה יתן אדם לפועליו ע"ש ועל הרמב"ם ל"ק כלל דוודאי גם בפועלין זו היא עבודת פרך אך דבהם מותר כדדרשינן שם בת"כ לא תרדה בו בפרך בו אי אתה רודה בפרך ורודה אתה בבן חורין בפרך ע"ש דהפועל הבן חורין ברצונו משכיר א"ע לעמול כל היום בלא גבול ולמחר כי יכשל כחו לא יעבוד אבל זה העבד העני שמכר א"ע לשנים רבות או מכרוהו ב"ד לשש שנים איך אפשר לעבוד בו יום יום בלא גבול וקצבה (דאע"ג דהאי קרא במוכר עצמו כתיב מ"מ פשיטא דטעם זה שייך גם במכרוהו ב"ד ועוד דלש"ס דילן בקדושין ט"ו. יליף זה מזה וזה מזה לבד דברים שהתורה מיעטה בפירוש אף דלפי המכילתא אינו כמ"ש בסי' הקודם סעי' ו' ע"ש מ"מ הש"ס אינו סובר כן ודו"ק):

73. Laws of Zeraim.40.5

    וכן בנמכר לעכו"ם כתיב לא ירדנו בפרך לעיניך שאם הישראל רואה שמעבידו בפרך מחוייב למנעו ואם לא מנעו ויש יכולת בידו למונעו ה"ז עובר בל"ת ואין לוקין עליו שהרי הישראל לא עשה מעשה ואין אנו נזקקין ליכנס לרשותו של העכו"ם ולראות אם רודה בו בפרך שנאמר לעיניך בזמן שאתה רואה:

74. Laws of Zeraim.40.6

    תניא במכילתא שש שנים יעבוד שומע אני כל עבודה במשמע ת"ל לא תעבד בו עבדת עבד מכאן אמרו לא ירחוץ לו רגליו ולא ינעול לו מנעליו ולא יטול לו כלים לבית המרחץ ולא יסמוך לו במתניו כשעלה במעלה ולא יטלנו לא בפוריין ולא בכסא ולא בלקטקא כדרך שהעבדים עושין מה ת"ל בו בו אי אתה עובד אבל בבנו ותלמידו רשאי עכ"ל המכילתא וכן יש לדרוש דבבן חורין רשאי כגון בשכיר דמרצון עצמו עושה כמו שדרשו בת"כ לענין פרך כמ"ש בסעי' ד' וכ"כ הרמב"ם בפ"א סוף דין ז' ולמדנו שאסור לעבוד בעבד עברי עבודה שיש בה בזיון:

75. Laws of Zeraim.40.7

    עוד שנינו במכילתא שם כשכיר כתושב מה שכיר אי אתה רשאי לשנותו מאומנתו אף עבד עברי אי אתה רשאי לשנותו מאומנתו ולא ישיבנו רבו באומנות שהיא משמשת לרבים כגון חייט בלן ספר טבח נחתום ר' יוסי אומר היתה מלאכתו מיוחדת לכך יעשה אבל רבו לא ישנה עליו עכ"ל. וז"ל הרמב"ם שם מותר לספר לו שערו ולכבס לו כסותו ולאפות לו עיסתו אבל לא יעשה אותו בלן לרבים וכו' ואם היתה אומנתו זאת קודם שימכר ה"ז יעשה אבל לא ילמדנו בתחלה מלאכה כלל אלא אומנות שהיה בה הוא שעושה כמו שהיה מקודם בד"א בעבד עברי מפני שנפשו שפלה עליו במכירתו אבל ישראל שלא נמכר מותר להשתמש בו כעבד שהרי אינו עושה מלאכה זו אלא מרצונו ומדעת עצמו עכ"ל ופסק כר' יוסי דמסתברא דמפרש לדברי ת"ק דאין שום סברא לאסור לעשות עמו המלאכה שעשאה מקודם (הלח"מ תמה בזה ונ"ל כמ"ש):

76. Laws of Zeraim.40.8

    עוד שנינו שם כשכיר כתושב מה שכיר עובד ביום ואינו עובד בלילה אף עבד עברי עובד ביום ואינו עובד בלילה ר' יוסי אומר הכל לפי אומנתו עכ"ל וברמב"ם לא נמצא זה ולא ידעתי למה וגם בקדושין (ט"ו א) אמרינן כי משנה שכר שכיר עבדך שכיר אינו עובד אלא ביום עבד עברי עובד בין ביום בין בלילה ופריך וכי תעלה על דעתך כן והלא כתיב כי טוב לו עמך אלא מכאן שרבו מוסר לו שפחה כנענית ע"ש מיהו עכ"פ מוכח שאסור לעשות עמו מלאכה בלילה ולמה השמיט זה הרמב"ם ואולי מפני שגם בכאן פסק כר' יוסי דהכל לפי אומנתו כלומר לפי מה שהיה רגיל מקודם וזה כבר כתב שלא יעשה עמו חדשות וכמו שהורגל כן יעשה ומ"מ צ"ע:

77. Laws of Zeraim.40.9

    כל עבד עברי וכל אמה העבריה חייב רבן להשוותן לו במאכל במשקה בכסות ובמדור שנאמר כי טוב לו עמך עמך במאכל עמך במשקה שלא תהא אתה אוכל פת נקי והוא אוכל פת קיבר אתה שותה יין ישן והוא שותה יין חדש אתה ישן על גבי מוכין והוא ישן על התבן אתה דר בכרך והוא דר בכפר אתה בכפר והוא בכרך שנאמר ויצא מעמך שיהא עמך ביחד מכאן אמרו כל הקונה עבד עברי כקונה אדון לעצמו:

78. Laws of Zeraim.40.10

    ובירושלמי מבאר כיצד הוא אדון והרי די שיהיה שוה לו אלא כגון שאין להאדון אלא כר אחד אם שוכב עליו בעצמו אינו מקיים כי טוב לו עמך ואם אינו שוכב עליו וגם אינו מוסרו להעבד אינו אלא מדת סדום נמצא שבע"כ צריך למסור לעבדו והיינו כקונה אדון לעצמו (תוס' קדושין כ' א) ומסתברא דאם העבד מוחל לאדונו מהחיובים מחילתו מחילה ועוד נראה דכל חיובים אלו ממאכל ומשתה וכסות ודירה אינו אלא בעבד עברי ולא בשכיר בעלמא ולהדיא תנן ברפ"ז דב"מ דשוכר את הפועלים נותן להם אכילתם כפי מנהג המדינה וק"ו הוא ממה שנתבאר לענין עבודת פרך ועבודת בזיון וק"ו לענייני מאכל ומשתה:

79. Laws of Zeraim.40.11

    תניא בת"כ כי ימכר לך אחיך שתנהוג בו כאחוה יכול אף הוא ינהוג עמך באחוה ת"ל עבד יכול אף אתה מתנהג עמו כעבד ת"ל אחיך הא כיצד אתה נוהג באחוה והוא נוהג עמך בעבדות וז"ל הרמב"ם שם וחייב לנהוג בו מנהג אחוה שנאמר ובאחיכם בני ישראל ואעפ"כ צריך העבד לנהוג בעצמו מנהג עבדות באותן העבודות שהוא עושה לו עכ"ל. דקדק לומר דווקא בשעת עבודה דשלא בשעת עבודה א"צ לנהוג מנהג עבדות ומנהג עבדות נ"ל דהיינו הכנעה לפני האדון ונ"ל דגם זה אינו בשכיר בן חורין:

80. Laws of Zeraim.40.12

    כתב הרמב"ם שם אנשים שאינם נוהגים כשורה מותר לרדותן בחזקה ולהשתעבד בהן עכ"ל כלומר כבעבד כנעני כדתניא בב"מ (ע"ג ב) ראית שאינו נוהג כשורה מנין שאתה רשאי להשתעבד בו שנאמר לעולם בהם תעבודו ובאחיכם ע"ש ומ"מ נ"ל שצריך לשלם שכרן וההיתר אינו אלא שמעצמו רשאי לעשות כן אף שלא ברצונו ועכשיו אין שייך דין זה:

81. Laws of Zeraim.40.13

    עוד כתב מלך שגזר שכל מי שלא יתן המס הקצוב על כל איש ואיש ישתעבד לזה שנתן המס על ידו ה"ז מותר להשתמש בו יותר מדאי אבל לא כעבד ואם אינו נוהג כשורה מותר להשתמש בו כעבד עכ"ל כלומר כעבד כנעני והראב"ד חולק עליו וס"ל דמה דאיתמר זה בגמ' שם אינו אלא לענין שמשלמים מס מהשדות וזורעין השדות ומרויחין יותר מהמס שנתנו ואין בזה ריבית מפני שהשדות נמכרו להם ע"פ המלך ודינא דמלכותא דינא אבל לא לענין לעבוד בהם יותר מדאי והרמב"ם ס"ל מדסמיך לה הש"ס לענין השתעבדות ע"ש ש"מ דהאי מילתא נמי כן הוא והמלך יש לו כח לגזור כן:

82. Laws of Zeraim.41.1

    במה נקנה העבד העברי ובו ח"י סעיפים עבד עברי וכן אמה העבריה נקנין בכסף ובשטר דבנמכר לעכו"ם כתיב מכסף מקנתו אלמא דנמכר בכסף ובשפחה דהיינו אמה העבריה הנמכרת לישראל כתיב והפדה שמגרעת מפדיונה ויוצאה הרי שקניינה בכסף ולמדנו גם בנמכר לישראל דכתיב כי ימכר לך אחיך העברי או העבריה מקיש עבד עברי לאמה העבריה וזהו במוכר עצמו ובעבד עברי שמכרוהו ב"ד ילפינן מגז"ש דשכיר שכיר דבמוכר עצמו כתיב כשכיר כתושב יהיה עמך ובמכרוהו ב"ד כתיב כי משנה שכר שכיר עבדך ויש מי שלא יליף שכיר שכיר וילפינן מדרשא אחרת בגמ' קדושין (י"ד ב) ע"ש ושטר ילפינן ג"כ מאמה העבריה דכתיב אם אחרת יקח לו והיינו אשה אחרת מה האחרת נקנית בשטר דאשה מתקדשת בשטר אף היא נקנית בשטר ועבד עברי ילפינן מאמה העבריה כמ"ש ומכרוהו ב"ד משכיר שכיר ואפילו מאן דלא יליף שכיר שכיר כיון דלכסף הוקשו הוקשו נמי לשטר (כנלע"ד דאל"כ מנ"ל במכרוהו ב"ד דנקנה בשטר ובגמ' אינו מבואר זה ע"ש):

83. Laws of Zeraim.41.2

    אבל בחזקה אין נקנין ואע"ג דעבד כנעני נקנה בחזקה והיינו בעשיית מלאכה כמ"ש ביו"ד סי' רס"ז זהו מפני דבדידהו כתיב והתנחלתם אותם לבניכם אחריכם הקישם הכתוב לנחלה דהיינו אחוזת קרקע ומה קרקע נקנית בחזקה כמ"ש בח"מ סי' קצ"ב אף הם נקנים בחזקה ומדכתיב אותם דרשינן אותם בחזקה ולא עבד עברי ואמה העבריה בחזקה (שם ט"ז א):

84. Laws of Zeraim.41.3

    ואין לשאול למה לן ללמוד מאותם בחזקה ולא הם בחזקה הא כיון שכתבנו דאמה איתקש לאחרת ועבד לאמה ממילא דאין נקנים בחזקה דאשה הא אינה נקנית בחזקה דאין זו שאלה דבאמת בהיקש אמה לאחרת אינו מוסכם דהנה בכתיבת שטר אמה העבריה יש פלוגתא בגמ' (שם) מי כותבו אם האדון אם האב והנה אם האדון כותבו בתך קנויה לי שפיר הוה כאחרת שהבעל כותב בתך מקודשת לי אבל אם האב כותבו בתי קנויה לך אין זה דמיון לאחרת ולכן צריכינן לאותם כמ"ש ואנן קיי"ל כן דהאב כותבו כמ"ש הרמב"ם בפ"ד ויתבאר, ולפ"ז גם קנין שטר שכתבנו בסעי' א' דילפינן מאחרת לפי ההלכה אין זה לימוד אלא ילפינן מעבד כנעני דכתיב לא תצא כצאת העבדים אבל נקנית כקנין עבדים (גמ' שם) והם נקנין בשטר כמ"ש ביו"ד שם:

85. Laws of Zeraim.41.4

    וכן אינם נקנים בחליפין (תוס' ח'. ד"ה ומאי) ויש בזה שאלה דבשלמא למאן דמקיש אמה לאחרת שפיר דמה אחרת אינה נקנית בחליפין כדאיתא בריש קדושין אף היא אינה נקנית בחליפין אבל לפמ"ש דלא קיי"ל כן ניליף דנקנית בחליפין מהך דרשא דלא תצא כצאת העבדים אבל נקנית כקנין עבדים והם נקנים בחליפין כמבואר ביו"ד שם והתשובה בזה דבגמ' שם הקשו דניליף מלא תצא שיקנו בחזקה ומתרץ דממעטינן אותם בחזקה וכו' כמ"ש ופריך ומה ראית ומתרץ דשטר מרבינן מדשטר מוציא בבת ישראל דהיינו גט ולכן ריבויא דלא תצא הוי רק לשטר ולא לחזקה וממילא דגם אחליפין נאמר כן:

86. Laws of Zeraim.41.5

    ויש להסתפק אם ראובן שקנה עבד עברי יכול למוכרו לשמעון על משך הזמן שקנאו דכיון דעבד עברי גופו קנוי (שם ט"ז א) למה אין ביכולתו למוכרו או אפשר דזה נכלל בדרשא דעבדי הם ולא עבדים לעבדים דאין ביכולתו רק לעבוד בו כמו שהרשתו תורה ולא למוכרו לאחר וכן פסק הרמב"ם בפ"ד ויתבאר בסי' מ"ז:

87. Laws of Zeraim.41.6

    כיצד בכסף נותן לו האדון במוכר עצמו או ליד ב"ד במכרוהו ב"ד פרוטה או שוה פרוטה והעבד אומר הריני מכור לך הריני קנוי לך עד כך וכך זמן ובמכרוהו ב"ד הב"ד אומרים לו הרי זה העבד מכור לך או קנוי לך על שש שנים וכיצד בשטר כותב לו העבד על הנייר או על החרס דבר שאינו יכול להזדייף הריני מכור לך הריני קנוי לך על זמן כך וכך ומוסר להאדון את השטר ובמכרוהו ב"ד כותבים הב"ד זה העבד מכור לך או קנוי לך על שש שנים ומוסרין לו את השטר:

88. Laws of Zeraim.41.7

    מכרוהו ב"ד עובד שש שנים כדכתיב כי תקנה עבד עברי שש שנים יעבד ובשביעית יצא וגו' ואין הכוונה לשביעית דשמיטה אלא שביעית לשנת ממכרו דאין השמיטה מוציאתו אלא יובל מוציאתו כמו שיתבאר וכך שנינו במכילתא ובירושלמי ובשביעית שביעית למכירה או אינו אלא לשנים ת"ל שש שנים יעבד ובשביעית הוי שביעית למכירה אבל אם פגע בו יובל אפילו הוא עדיין שנה ראשונה שנמכר היובל מוציאו דיובל מוציא עבדים לחירות גם באמצע זמן ודבר זה מבואר בתורה בין במכרוהו ב"ד דכתיב ועבדו לעולם וזהו לעולמו של יובל ובמוכר עצמו כתיב עד שנת היובל וגו':

89. Laws of Zeraim.41.8

    שש שנים אלו לא אזלינן אחרי שנות העולם דיום אחד בשנה או שלשים יום בשנה נחשב כשנה כבענינים אחרים (ר"ה י') אלא מונה ששה שנים מיום ליום והכי תניא בספ"ד דערכין ומונה משעה לשעה (רש"י שם) וילפינן זה מדכתיב שש שנים יעבד ובשביעית פעמים שעובד נמי בשביעית כגון שלא השכיר עצמו בר"ה אלא באמצע שנה אע"ג דלשנות העולם כלו שש שנים מ"מ אצלו לא כלו (ועתו"ס שם ד"ה ובשביעית ולא אבין קושיתם ע"ש ודו"ק) וק"ו במוכר עצמו דוודאי הכוונה כשאומר על כך וכך שנים הוי מיום ליום:

90. Laws of Zeraim.41.9

    אבל המוכר עצמו נמכר לשש ויתר על שש (קדושין י"ד ב) ולכאורה משמע דשש לאו דוקא ויכול למכור עצמו גם בפחות משש דאין שום סברא לומר שלא יהא ביכולתו למכור עצמו בפחות משש אבל בירושלמי קדושין (פ"א הל' ב') יש פלוגתא בזה והכי איתא שם אית תנא תני נמכר בפחות משש ואינו נמכר ביתר על שש ואית תנא תני אינו נמכר לא בפחות משש ולא ביותר על שש ע"ש אך באמת נראה דעל מכרוהו ב"ד קאי דאי על מוכר עצמו וודאי דנמכר גם יותר על שש דדוחק לומר דס"ל כר"א בש"ס דילן (שם) דגם מוכר עצמו אינו נמכר ביתר משש אבל במוכר עצמו פשיטא דנמכר גם בפחות משש וכ"כ הריטב"א (שם) ושמא תשאל ואיך יסבור תנא אחד דמכרוהו ב"ד נמכר בפחות משש והא תניא (י"ח א) גניבו חמש מאות ושוה אלף אינו נמכר ונמכרנו לג' שנים די"ל דכך גזרה תורה דבאם על שש שנים שוה יותר אינו נמכר (מל"מ) ויש מי שגמגם בזה ולא ידעתי למה (המהרי"ט הקשה דפחות משש הוא שכיר ולא עבד ותמיהני דזה גופו קנוי ועמל"מ שם):

91. Laws of Zeraim.41.10

    י"א דבמוכר עצמו הנמכר סתם עובד שש שנים (ריטב"א ומהרי"ט) ודייקו זה מרש"י שם שכתב על הך דנמכר על שש ויתר על שש אם התנה לימכר לעשר שנים עכ"ל ומדלא כתב דגם על שש צריך תנאי ש"מ דבסתמא נמי הוי לשש (שם) וכן משמע מלשון הרמב"ם שם שכתב המוכר עצמו יש לו לימכר עצמו ליתר על שש הרי שמכר עצמו לעשר שנים או לעשרים שנה ופגע בו יובל אפילו אחר שנה ה"ז יוצא ביובל שנאמר עד שנת היובל יעבד עמך עכ"ל ומשמע דעל שש א"צ לומר מפורש אלא גם בסתמא הוי לשש (שם) ויש מי שסובר דבסתמא עובד עד היובל (שם) ואין לשאול נאמר דנראה לפי הדמים כפי השומא שישומו כמה זה שוה להיות עבד לשנה דכבר נתבאר בח"מ סי' רי"ד דבקרקע לא אמרינן הדמים מודיעים ושם בסי' רכ"ז סעי' ל"ז ביארנו דעבדים ואפילו פועל הנשכר אין לו אונאה דדינם כקרקע ולכן לא אמרינן הדמים מודיעים כמו בקרקע (בסי' רי"ד סעי' ב' הבאנו זה בשם התוס' ע"ש) ועמ"ש בריש סי' מ"ג:

92. Laws of Zeraim.41.11

    כתב הרמב"ם בפ"ב דין ד' אחד המוכר עצמו ואחד שמכרוהו ב"ד וברח חייב להשלים שש ואם פגע בו יובל יוצא לחירות עכ"ל וכן הוא בגמ' שם (י"ז א) אבל הסמ"ג בעשין (פ"ג) כתב ואם פגע בו יובל יצא בד"א בחלה אבל בברח אין היובל מוציאו כדאיתא בירושלמי דקדושין זה ברשותו וזה אינו ברשותו עכ"ל ותמהו עליו דאיך פסק כהירושלמי נגד הש"ס (כ"מ) ויש מי שנדחק לומר דגם כוונת הש"ס שלנו כן הוא (לח"מ) וא"א לומר כן ע"ש (וכ"כ המל"מ ע"ש) ויש מי שתירץ דהיובל מוציאו מעבדות אבל מ"מ צריך להשלים מדין תשלומין כפורע חובו של חבירו (מל"מ) ותמיהני דא"כ העיקר חסר מדבריו וגם לשון הש"ס לא משמע כן (ומ"מ הריטב"א כתב כן ע"ש):

93. Laws of Zeraim.41.12

    ותמיהני על הגדולים דדברי הסמ"ג ברורים דגם רש"י ז"ל פי' כן וז"ל רש"י שם שברח ופגע בו יובל למחרתו עכ"ל וה"פ דוודאי אם נמשך זמן רב עד היובל חייב להשלים אחר היובל כדברי הירושלמי דלא ניתנה יובל לגזלנים ורק בכאן תיכף פגע בו היובל וזהו לשון פגע בו כמו ויפגע במקום כלומר בדרך הילוכו ואף אם לא היה בורח היה יוצא מיד אך מ"מ כיון שברח הפסיד ההענקה דבהכי מיירי שם ולפ"ז לא פליגי כלל הבבלי עם הירושלמי וזהו בבירור דעת הסמ"ג:

94. Laws of Zeraim.41.13

    אבל הרמב"ם ז"ל ס"ל דפגע בו יובל לאחר זמן וכיון דיובל אפקעתא דמלכא הוא הוה כשמיטה שמשמט חובו הקודם וכן נראה להדיא מדברי הרשב"א וכן מדברי הרמב"ן שהביא הריטב"א ע"ש (וכ"כ המל"מ בשם הרשב"א) ונמצא שיש בענין זה פלוגתא דרבוותא אם יובל מפקיע השיעבוד לבורח אם לאו:

95. Laws of Zeraim.41.14

    עוד כתב הרמב"ם חלה בין שחלה שנה אחר שנה או שחלה חלאים מקוטעים אם הכל פחות מארבע שנים עולין למנין שש אבל אם חלה ארבע שנים חייב להשלים כל ימי החולי שנאמר כשכיר כתושב ואם פגע בו יובל יצא בד"א שמחשבין ימי החולי כשהיה חליו כבד שאינו יכול לעשות מלאכה אבל אם לא היה חליו כבד אלא יכול לעשות מעשה מחט אפילו חלה כל שש עולין לו עכ"ל:

96. Laws of Zeraim.41.15

    ביאור הדברים אע"ג דבסתם שכיר מחוייב לעשות לו כל הזמן ששכרו מלאכתו ששכרו וכשחלה מעט זמן צריך להשלים כמ"ש בח"מ סי' של"ג אבל עבד עברי שאני דלפי שגופו קנוי להאדון כשחלה על חשבון האדון חלה מיהו שלש שנים כשני שכיר כדכתיב בישעיה (ט"ז) צריך לעשות איזה מלאכה שהוא וכשעשה שלש שנים כשני שכיר ולאו דווקא שלש שלמים אלא שני שנים שלמים ומקצת מהשלישי דיום אחד בשנה חשוב שנה אפילו לא עשה שום מלאכה בהמותר ההפסד על האדון ומדברי רש"י ותוס' בקדושין (י"ז א) נראה דאם חלה יותר משלש חייב להשלים ע"ש דבעינן שיעשה ג' שנים שלמים והסמ"ג כתב כהרמב"ם (הש"ך בח"מ סי' של"ג סקכ"ה כתב כן דלרש"י ותוס' כל יותר מג' חייב להשלים והמל"מ כתב דאין הכרח ע"ש ולענ"ד מלשון רש"י מבואר להדיא כהש"ך שכתב חלה שלש אינו חייב להשלים ע"ש):

97. Laws of Zeraim.41.16

    כשחייב להשלים משלים כולו ולא אמרינן שישלים עד שיהא ביחד ג' שנים דכיון דחייב להשלים משלים כולו (ריטב"א ומהרי"ט) וכן מבואר מלשון הרמב"ם שהבאנו שכתב חייב להשלים כל ימי החולי והטעם בזה דכיון דלא עבדו כשני שכיר לא חלה עבדותו כלל עד עתה (המל"מ השיג על הטעם שכתבו מהא דאמרינן בפ' המוכר פירות אם בא לנכות מנכה את כולו וכתב דלא דמי לשם ע"ש וודאי דכן הוא ודוגמא בעלמא נקטו דדין זה דמי לדהתם אבל הטעם הוא כמ"ש ודו"ק):

98. Laws of Zeraim.41.17

    ודע דזה שכתבנו דעבד עברי לא דמי לפועל שכיר בענייני ביטול מלאכה דחלה משום דעבד עברי גופו קנוי כתבנו זה ע"פ דברי רבותינו בעלי התוס' בקדושין שם וכן מבואר מהרמב"ם והסמ"ג ומכמה ראשונים אבל הרא"ש ז"ל בפ"ו דב"מ (סי' ו') הקשה מהא דאמרינן שם דשכיר או קבלן שנאנס באמצע מלאכתו א"צ לשלם לו אלא מה שעשה על מה דאמרינן בקדושין בעבד עברי דחלה שלש אינו חייב להשלים ותירץ דמיירי בקדושין כשמקודם חלה שלש ואח"כ קבלו למלאכתו ומדקבלו למלאכתו מחל לו אבל עבד שלש ואח"כ חלה חייב להשלים ובשם רבינו מאיר תירץ דמיירי כשקיבל העבד כל שכרו ע"ש וס"ל דאין חילוק בין עבד עברי לכל פועל ואין כן דעת רוב הפוסקים:

99. Laws of Zeraim.41.18

    איתא בירושלמי דקדושין שם דחלה ואח"כ ברח משלם אף במקום דלא היה משלם אם לא ברח כגון שעבד שלש ולא מצי העבד לומר מאי אפסדתיך מפני שיכול האדון לומר אלו היית אצלי היה מזלי גורם שתשוב לבריאותך מהר וכ"ש בברח ואח"כ חלה שיכול לומר לו אלו לא ברחת לא חלית ע"ש והרמב"ם לא הביא זה מיהו וודאי כן הלכה וסברא כזו מצינו בש"ס שלנו בחוכר ומחכיר בפ' המקבל וגם הרשב"א הביא זה הירושלמי בחדושיו ע"ש וכן הריטב"א והרמב"ם אולי סובר דהא דתניא מנין לבורח שחייב להשלים וכו' יכול אפילו חלה פירושו דחלה אחר שברח והריטב"א הביא פי' זה ודחאו (עמל"מ) אבל הרמב"ם אולי יפרש כן אך מלשונו משמע להדיא דשני דברים הם ועוד דא"כ הו"ל לבאר כן וצ"ע:

100. Laws of Zeraim.42.1

     יש שהעבד יכול לצאת קודם זמנו בלא יובל ובו ח' סעיפים עבד עברי יכול לצאת גם קודם זמנו ובלא יובל בין שמוכר עצמו ובין שמכרוהו ב"ד והיינו בגרעון כסף שמנכה לו מה שעבד והמותר משלם כגון שקנהו בששה מנים לששה שנים ועבד שלש שנים מנכה לו ג' מנה ממה שעבד וג' מנה משלם להאדון ויוצא לחירות ודבר זה למדנו מאמה העבריה דכתיב בה והפדה וזהו הפדיון כמו שנתבאר:

← Previous · Next → — showing 601–700 of 1,602

Arukh HaShulchan HeAtid, Zeraim, Tel Aviv 1938. Via Sefaria (sefaria.org), Sefaria-Export. Version source: https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001832511/NLI Licence: Public Domain. Source.