← All works

Arukh HaShulchan HeAtid

Sefaria · Halakhah · 1,602 sections

1. Laws of Zeraim.29.21

   תניא בתוספתא פ"ה הצבענין והפטמין שעושים כדים וצריכין מורסן למלאכתן לוקחין מורסן מכל מקום כלומר אפילו מהחשודין ואין נמנעין דמורסן של שביעית לא שכיח דמספיחין מעט מורסן יש (כנ"ל לפרש) והביאו הרמב"ם שם וסיים בתוספתא ואין מוכרין אותה מחרוזות מחרוזות אבל מוכרין אותה איברים איברים על גבי מטות עכ"ל ואין לזה שום פי' וגם הרמב"ם לא הביא זה והמפרש פי' דאבשר קאי אם נתפס הבשר בקדושת שביעית ע"ש ותימא שהרי לא נזכר בשר כלל ונ"ל דאצבעין ואפטמין קאי דכבר נתבאר דבצבעין חל קדושת שביעית ולכן גם הדבר הנצבע לא ימכור בריבוי מחרוזות מחרוזות דמיחזי כסחורה בפירות שביעית אלא איברים איברים כלומר מעט מעט על גבי מוטות שישאם במוטות ע"י שינוי וכן בכדים אין למכור הרבה ביחד שלא יביאו פירות הרבה כמו שחששנו בסעי' ז' בכדי יין וכדי שמן אלא מעט מעט ובשינוי ולכן לא הוצרך הרמב"ם להביא זה דכבר נתבארו כעין דינים אלו:

2. Laws of Zeraim.29.22

   ותניא בתוספתא דדמאי ספ"ג גבאי צדקה בשביעית מדלגין על פתחיהן של אוכלי שביעית דברי ר"מ וחכמים אומרים אין צריכין לדקדק באוכלי שביעית ואם נתנו להם פת מקבלין מהן (כצ"ל) שלא נחשדו אלא אמעות וביצים בלבד והלכה כחכמים כמ"ש הרמב"ם ספ"ח וז"ל ואם נתנו להם פת מותרת ואין חוששין לה שמא מספיחי שביעית הוא שלא נחשדו ישראל להיות נותנין אלא או מעות שביעית או ביצים הנלקחות בדמי שביעית עכ"ל ואינו ידוע למה דווקא על ביצים ואולי דאין הכוונה רק ביצים דוודאי כל מיני פירות וירקות אסור ליטול מן החשודין אלא דפת לא שכיחא מתבואת שביעית דהספיחים מעטים הם ורובו ככולו הפת הוא מתבואה של ששית ושארי מיני מאכל שאינן מתקיימין כמו בשר וחמאה וחלב ג"כ אין חשודין לקנותן בדמי שביעית לפי שאינן מתקיימין ורק ביצים מתקיימים הרבה זמן לפיכך אין אסור ליטול מהם רק מעות וביצים ומ"מ נ"ל דאין זה היתר רק לגבאי צדקה בשביל תקנת עניים אבל לקנות מהם אסור כל דבר מאכל שיש בהם חשש פירות שביעית כמו פת כדמוכח ממ"ש בסעי' ט"ו וסעי' ט"ז:

3. Laws of Zeraim.29.23

   ודע דבתוספתא שם מסיים אם היתה עיר כולה של אוכלי שביעית אין צריכין לדקדק באוכלי שביעית והוא דבר תימא ולענ"ד צריך לגרוס דצריכין לדקדק כלומר הגבאים וידלגו עיר כזה כיון שכולם חשודים וצ"ע מה שהרמב"ם לא הביא זה עוד אומרת שם דהכהנים המגבלים (כצ"ל) בטהרה צריכים לדקדק באוכלי שביעית כלומר בכל מקום ומיירי בכהנים צדיקים דמי שחשוד על השביעית הרי חשוד על הטהרות כמ"ש בסעי' י"ז ולכן לא יגבלו אצלם וגם זה לא הביא הרמב"ם וצ"ע:

4. Laws of Zeraim.29.24

   וכתב הרמב"ם שם דמותר ללוות מן העניים פירות שביעית ומחזירין להן פירות בשנה שמינית עכ"ל כלומר אע"ג דמיחזי כחליפי שביעית וצריכין לנהוג בהם דיני שביעית ומה תועלת בזה קמ"ל דאינן כחליפי שביעית דכיון דבההיא שעתא לא הוי הנך בעין לאו חליפין נינהו ולא חיילי עלייהו קדושת שביעית (רש"י ותוס' פרק השוכר את הפועל ס"ב ב) ואפילו בשביעית עצמה היו יכולין לפרוע אם כבר אכלו פירות שביעית (תוס' שם) דחליפין לא הוי אלא בשעה כשזה מקבל החליפין יהיו שניהם קיימים ומ"מ נ"ל דלא הותרה זה רק מפני תקנת עניים:

5. Laws of Zeraim.29.25

   שביעית משמטת את ההלואה וביארם הרמב"ם בפ"ט משמיטה ואנחנו בארנום בס"ד בח"מ סי' ס"ז יען הטור והש"ע קבעום שם מפני שזה נוהג גם בזמה"ז לכמה פוסקים כמ"ש שם: בס"ד סליק הל' שביעית.

6. Laws of Zeraim.30.1

   כלליות דיני יובל ובו ט"ו סעיפים במצוות יובל תלוי הרבה עניינים חזרת קרקעות לבעלים ודיני מקדיש שדה אחוזה ומקדיש שדה מכר ומכירת בתי ערי חומה והקדישן ומכירת בתי חצרים והקדישן ודין שדה חרמים מחרמי כהנים ודין עבד עברי ואמה העבריה וקבלת גר תושב (והרמב"ם חלקן בג' מקומות בהלכות שמיטה ויובל כתב דין חזרת שדות ובתים ודין שדה אחוזה ושדה מכר כתב בהל' ערכין וחרמין ודין עבד עברי ואמה העבריה כתב בהל' עבדים וקבלת ג"ת בפי"ד מה' א"ב ואנחנו נבארם בס"ד כולם בכאן):

7. Laws of Zeraim.30.2

   כתיב וספרת לך שבע שבתת שנים שבע שנים שבע פעמים והיו לך ימי שבע שבתת השנים תשע וארבעים שנה והך והיו לך ימי שבע שבתת השנים מיותר לגמרי כמובן ועל דרך הפשט ה"פ שמזהיר שלא תמנה להיובל שנות הלבנה פשוטות לחשבון י"ב חדשים לשנה אלא תהיינה פשוטות ומעוברות כתקון חכמים שקבלו איש מפי איש עד משה מסיני באופן שיתכוונו עם תשע וארבעים שנות החמה כמו שהענין בשביעית בלי ספק בהיותם תלוים רק בחרישה וזריעה שזה תלוי בשנות החמה (ספורני) דגידול התבואות תלוי בזמני קיץ וחורף ועתותי קיץ וחורף הם לפי חשבון שנות החמה (רש"י סנהדרין י"ג: ד"ה שמור) וזהו שאמר הכתוב והיו לך ימי שבע שבתת השנים תשע וארבעים שנה כלומר כשיעברו שבע שני שמיטות שהם בשווי שנות הלבנה לשנות החמה ולא לשנות הלבנה בלבד:

8. Laws of Zeraim.30.3

   ובתורת כהנים שנינו ומניין שיספור לשני שבוע ת"ל והיו לך ימי שבע שבתת השנים מניין שיספור לשני יובל ת"ל והיו לך תשע וארבעים שנה מניין עשה שביעית אע"פ שאין יובל ת"ל והיו לך ימי שבע שבתות שנים ומניין עשה יובל אע"פ שאין שביעית ת"ל תשע וארבעים שנה דברי ר' יהודה וחכמים אומרים שביעית נוהגת אע"פ שאין יובל והיובל אינו נוהג אא"כ יש עמו שביעית עכ"ל והלכה כחכמים ואף שרש"י ז"ל בפי' התורה כתב כפי דרשת ר"י ע"ש לא חשש בפירושו לכתוב לפי ההלכה. והנה שביעית בלא יובל משכחת לה כגון שאין כל ישראל בא"י כמו שיתבאר אבל יובל בלא שביעית היכי משכחת לה וצ"ל דה"פ כגון שגלו מא"י וחזרו לפני יובל שלא נהגו שמיטין לא ינהגו אז גם יובל וענין ספירת שמיטין ויובלות יתבאר לפנינו בס"ד:

9. Laws of Zeraim.30.4

   ומהו לשון יובל רש"י ז"ל פי' על שם תקיעת שופר ע"ש כדכתיב במשוך היובל המה יעלו בהר דמשום שהשופר הוא של איל ובלשון ערבי קורין לו יובלא (ר"ה כ"ו א) וגם אונקלוס כתב יובלא ע"ש ובוודאי דלא משום זה בלבד הוא דלמה תתפוס התורה לשון ערבי ובאמת כתב הרמב"ן ז"ל דשם יובל הוא על הדרור שכל אחד שב אל משפחתו העבד העברי יוצא לחירות האחוזות שבות לבעליהן והוא לשון הובלה כענין יובל שי לד' אלקים ועל יובל ישלח שרשיו פלגים יבלי מים והם העומקים שהמים יובלו למקומות הצריכים להם וזהו יובל היא תהיה לכם כלומר תהיה הבאה לכולכם זה יבא אל משפחתו וזה תבא אליו אחוזתו (וכן במתן תורה הובלו והובאו לשרשם ודו"ק):

10. Laws of Zeraim.30.5

    וכתב הרמב"ם ריש פ"י משמיטה ויובל מצות עשה לספור שבע שבע שנים ולקדש שנת החמשים שנאמר וספרת לך שבע שבתות שנים וגו' וקדשתם את שנת החמשים ושתי מצות אלו מסורין לב"ד הגדול בלבד עכ"ל דכן דרשו בת"כ וספרת לך בב"ד כלומר מדלא כתיב וספרתם לכם כמו בספירת העומר ש"מ דאב"ד הגדול קאי וממילא דוקדשתם קאי ג"כ אב"ד ועוד דכל קידוש הוא בב"ד הגדול כמו קידוש החדש דראש ב"ד אומר מקודש כדאיתא בר"ה (כ"ד א) וגם ביובל הקידוש שב"ד הגדול אומרים מקודשת השנה (רש"י בחומש) ואולי גם כאן הראש ב"ד אומר מקודשת השנה וכל העם עונים אחריו מקודשת מקודשת כמו בר"ח שם והספירה היא בברכה (תוס' מנחות ס"ה א) ובשם ומלכות:

11. Laws of Zeraim.30.6

    כיצד היתה הספירה כבר כתבנו בסעי' ג' ע"פ הת"כ שצריך לספור גם שני השמיטות גם שני היובל ולכן בשמיטה ראשונה עומדים ב"ד הגדול בר"ה ביום דהספירה היא ביום ולא בלילה ולא מצאתי זה מפורש אך דנ"ל מדסמכה תורה ספירה לתקיעה ותקיעה הוי ביום כדתניא בת"כ וה"נ ספירה ולא דמי לספירת העומר דהוי רק בלילה דבשם הוי ספירה בכל יום וכתיב תמימות בעינן בתחלת היום אבל הכא הספירה היא פעם אחת בשנה ואולי אינו כן אלא דהוי כספירת העומר וצ"ע ולכשיבא משיח צדקנו במהרה בימינו יתברר הדבר:

12. Laws of Zeraim.30.7

    ועומדין ב"ד הגדול ואומרים ברוך אתה ד' אמ"ה אשר קדשנו במצותיו וצונו על ספירת השמיטה היום שנה ראשונה לשמיטה ובשנה השנית היום שנה שנייה לשמיטה וכן בשלישית וברביעית ובחמשית ובששית ובשנת השמיטה יאמר אשר קדשנו וכו' על ספירת השמיטה והיובל היום שבע שנים שהם שבוע אחד ליובל ובשמינית יאמרו היום שמנה שנים שהם שבוע אחד ושנה אחת ליובל וכן עד י"ד שנה ובשנת הי"ד אומרים היום ארבע עשרה שנה שהם שני שבועות ליובל ואח"כ שני שבועות ושנה אחת וכן עד שנת כ"א ואז יאמרו שלשה שבועות וכן עד שבע שמיטות ובשנת היובל עצמה אין ספירה אלא קידוש ותקיעה וביובל השני מתחיל מחדש כמו ביובל הראשון (וכ"מ מפי' הראב"ד בת"כ) וז"ל דכשאין יובל אין ספירה ואע"ג דיש שמיטה בלא יובל כמ"ש בסעי' ג' מ"מ מה שייך ספירה בלא יובל הלא ההתחברות משמיטה לשמיטה הוי רק ע"י יובל ואם נאמר לספור כל שמיטה ושמיטה שנותיה היום שנה ראשונה לשמיטה וכו' הלא התורה אמרה שבע שנים שבע פעמים שתהא התחברות זל"ז ואם אין יובל אין התחברות:

13. Laws of Zeraim.30.8

    מאימתי מנו ישראל שמיטין ויובלות לא מיד כשנכנסו לארץ אלא אחר י"ד שנה מביאתם לארץ והיינו אחר שבע שכיבשו ושבע שחלקו וכל אחד היה מכיר חלקו דבזה שייך שש שנים תזרע שדך וגו' דקודם זה אין זה שדך וז"ל הרמב"ם שם נמצאת אומר בשנת שלש וחמש מאות ואלפים ליצירה מר"ה מאחר מולד אדם הראשון שהיא שנה שנייה ליצירה התחילו למנות ועשו שנת עשר וחמש מאות ואלפים ליצירה שהיא שנת אחת ועשרים משנכנסו לארץ שמיטה ומנו שבע שמיטות וקידשו שנת החמשים שהיא שנת ארבע וששים משנכנסו לארץ עכ"ל וכל זה מוכח בערכין (י"ב ב) ע"ש והחשבון כן הוא דיציאת מצרים היתה באלפים ותמ"ח לבריאה וארבעים שנה הלכו במדבר וי"ד שכבשו וחלקו הרי אלפים ותק"ב ובשנה השלישית התחילו למנות (כ"מ) וכל זה מבואר בפרק לפני אידיהן (ט' א) וזה שכתב מר"ה מאחר מולד אדם הראשון שהיא שנה שנייה ליצירה הענין כן הוא דהעולם נברא בכ"ה באלול ואדה"ר נברא בר"ה וקביעות המולדות אנו מתחילין למנות ממולד בהר"ד שהוא שנה של תהו ואדה"ר היה מולדו וי"ד ואין אנו חוששין אלא על יצירת האדם שהוא עיקר בריאת העולם (שם) ולכן קראו שנייה ליצירה כלומר לפי חשבון מולד בהר"ד שהוא מולד תהו אבל באמת לפי יצירתו של אדה"ר הוא שנה ראשונה ליצירה וכל זה מבואר ברמב"ם בהל' קידוש החדש פ"י אלא שקיצר שם וביתר ביאור מבואר בתוס' ר"ה (ח' א) ד"ה לתקופות ע"ש:

14. Laws of Zeraim.30.9

    כשאנו מונים שבע שמיטות ושנת החמשים יובל הרי יש לדעת אם שנת היובל עולה לחשבון השמיטות אם לאו ויש נ"מ גדולה בזה דאם היובל עולה למנין שמיטות והיינו דהיובל הוא שנה ראשונה לשמיטה ראשונה של יובל השני הולכין השמיטות כסדר בלי הפסק אבל אם שנת היובל אינו עולה בחשבון השמיטות הרי יחסר מכל מאה שנים שתי שנים ויש בזה מחלוקת ר' יהודה ורבנן (ר"ה ט' א) דר"י סבר שנת חמשים עולה לכאן ולכאן דנחשב גם שנה ראשונה לשמיטה הבאה ורבנן סברי דאינו עולה ע"ש:

15. Laws of Zeraim.30.10

    והנה הרמב"ם שם דין ז' פסק כרבנן וז"ל שנת יובל אינו עולה ממנין השבוע וכו' ושנת חמשים ואחת תחלת שש שנים של שבוע וכן בכל יובל ויובל עכ"ל אבל רבותינו בעלי התוס' בר"ה שם וכן בלפני אידיהן (ט' ב) פסקו כר"י דכן מבואר להדיא מחשבון הגמ' שם ע"ש ולפ"ז לדבריהם גם עתה שאנו מונין חשבון השמיטות לענין עבודת קרקע בא"י ולשמיטת כספים גם בח"ל כמ"ש בח"מ סי' ס"ז אנו מונין שנה אחר שנה בלי הפסק וכן הוא בטור ח"מ ובש"ע שם וכן נדפס בכל לוחות השנה אבל להרמב"ם היה לנו להסיר מכל מאה שנים שני שנים שלא לחושבן כלל ואין עושין כן האמנם גם הרמב"ם עצמו לא פסק כן כמו שנבאר בס"ד:

16. Laws of Zeraim.30.11

    וז"ל הרמב"ם שם דין ג' י"ז יובלים מנו ישראל משנכנסו לארץ ועד שיצאו ושנה שיצאו בה שחרב הבית בראשונה מוצאי שביעית היתה ושנת ל"ו ביובל היתה שבית ראשון עמד ת"י שנים כיון שחרב הבית בטל מנין זה כשבטלה נשארה הארץ חריבה ע' שנה ונבנה בית שני ועמד ת"ך שנה ובשנה השביעית מבניינו עלה עזרא והיא הביאה השנייה ומשנה זו התחילו למנות מנין אחר ועשו שנת י"ג לבנין בית שני שמיטה ומנו שבע שמיטות וקידשו שנת החמשים אע"פ שלא היתה שם יובל בבית שני מונין היו אותו כדי לקדש שמיטות נמצאת למד שהשנה שחרב בה הבית באחרונה שתחלתה מתשרי שאחר החורבן כשני חדשים שהרי מתשרי הוא המנין לשמיטין וליובלות אותה השנה מוצאי שביעית היתה ושנת ט"ו מן היובל התשיעי היתה ולפי חשבון זה שנה זו וכו' ל"ו וט' מאות וד' אלפים ליצירה היא שנת שמיטה והיא שנת כ"א מן היובל:

17. Laws of Zeraim.30.12

    וכתב עוד אבל כל הגאונים אמרו שמסורת היא בידיהם איש מפי איש שלא מנו באותן השבעים שנה שבין חורבן בית ראשון ובנין בית שני אלא שמיטות בלבד בלא יובל וכן משחרב באחרונה לא מנו שנת החמשים אלא שבע שבע בלבד מתחלת שנת החורבן וכן עולה בגמ' (לפני אידיהן ט' א) כפי חשבון זה שהוא קבלה ושנת השמיטה ידועה ומפורסמת אצל הגאונים וחכמי א"י וכולן לא מנו אלא לשני חורבן ומשליכין אותן שבע שבע ולפי חשבון זה תהיה שנה זו וכו' מוצאי שביעית ועל זה אנו סומכין וכו' עכ"ל ואח"כ כתב שנת יובל אינה עולה ממנין וכו' עכ"ל וזה סותר לדבריו הקודמים וגם דבריו ודברי הגאונים אחד הם:

18. Laws of Zeraim.30.13

    אמנם ביאור דבריו כן הוא דוודאי הרמב"ם פוסק כר"י אמנם זהו בזמן הבית כשנוהג יובל ואפילו בבית שני שלא נהג יובל מ"מ כיון שהבית קיים מנו היובלין לקדש השמיטין אך בזמני החורבן לא מנו כלל כיון שגלו מא"י ושמיטת כספים לשיטת הרמב"ם בריש פ"ט אינו אלא בזמן שהיובל נוהג אך מדרבנן נוהג שמיטת כספים כמ"ש שם וא"כ כשנרצה לידע השנה שאנו עומדים כמה הוא לשמיטה נצטרך למנות לפי חשבון היובל כר' יהודה ולסלק מכל מאה תרתי אבל הגאונים אמרו דגם אחר החורבן מנו שמיטין אך לא לפי היובלות דס"ל דאפילו לר' יהודה א"צ למנות לפי חשבון היובל אלא כשיובל נוהג ולא בזמן שאינו נוהג ולפ"ז ממילא גם בבית שני לא מנו לפי חשבון היובלות כיון שלא היה יובל נוהג בו ולפ"ז יש נ"מ בין חשבונו של הרמב"ם לבין חשבון הגאונים לפי זמנו של הרמב"ם שהיה אלף ומאה ושבע לחורבן שהוא שנת תתקל"ו באלף החמישי ליצירה בשנה אחת ולכן להרמב"ם היה שנה זו שמיטה ולהגאונים מוצאי שביעית כלומר שנה ראשונה לשמיטה הבאה כמו שנבאר החשבון (כנלע"ד וכ"מ מהכ"מ ומ"ש אבל כל הגאונים וכו' שלא מנו אלא שמיטות ולא יובל וכו' ה"פ דלא כהרמב"ם שלא מנו כלל דאלו מנו היו מונין לחשבון היובל דאינו כן אלא מנו ולא מנו רק לשמיטין ולא ליובלות ואח"כ אומר עיקר הדין דיובל אינה עולה ממנין השבוע כר"י וזהו כשיובל נוהג ודו"ק):

19. Laws of Zeraim.30.14

    כיצד ע' של חורבן ת"ך שעמד בית שני אלף ומאה ושבע אחר חורבן והם ביחד אלף תקצ"ז כשנחלקם לשביעית שביעית אלף ת' ר' שמיטות וקצ"ז כ"ח שמיטות ושנה אחד ונמצא דזה השנה הוא מוצאי שביעית כלומר שנה ראשונה של שמיטה אחרת וזהו להגאונים משא"כ לחשבון היובל מאלף יוסר עשרה שנים מן ת' שמונה שנים מן צ"ו שני שנים שהוא קרוב למאה הרי כ' שנים ונחסר שנה לג' שמיטות וממילא דשנה זו שנת השמיטה וזהו שאומר הרמב"ם דלחשבונו שנת תתקל"ו הוא שמיטה ולהגאונים מוצאי שביעית ובזמנינו היתה שמיטה בשנת תרנ"ו לאלף הששי ויהיה עוד אי"ה בשנת תרס"ג ונמצא דלדינא עכשיו לא פליג הרמב"ם עם התוס' והכל מודים דאין מחשבין היובלות ואין כן דעת הראב"ד בהשגות שם ולדידיה גם עתה מחשבין היובלות ע"ש:

20. Laws of Zeraim.30.15

    כל זמן שהיובל נוהג בארץ נוהג גם בח"ל לענין שילוח עבדים לחירות דאע"ג דכתיב וקראתם דרור בארץ דמשמע ולא בח"ל מ"מ מדכתיב יובל היא בכל מקום א"כ למה נאמר בארץ אלא בזמן שהדרור נוהג בארץ נוהג גם בח"ל בזמן שאין הדרור נוהג בארץ אינו נוהג בח"ל (קדושין ל"ח ב) כלומר דלכאורה כיון דשילוח עבדים הוי חובת הגוף דנוהג בח"ל ככל המצות של חובת הגוף שנוהגות בין בארץ בין בח"ל ושארי מצות של יובל ליכא בח"ל גם כשנוהג בארץ דשמיטת קרקע לא שייך בח"ל דהיא חובת קרקע התלויה בארץ ותקיעת שופר ג"כ לא שייך בח"ל דאינו אלא בב"ד והשמטת כספים ליכא ביובל כלל כמו שיתבאר וא"כ אין בח"ל ענין יובל רק לשילוח עבדים וא"כ למה לא ינהוג יובל בח"ל לעולם ולזה קמ"ל קרא דכשאינו נוהג בארץ אינו נוהג גם בח"ל (ואע"ג דהתקיעות הוא בב"ד סתם ולא בב"ד הגדול מ"מ נ"ל דבח"ל ליכא תקיעות כמו שיתבאר בסי' הבא סעי' ד'):

21. Laws of Zeraim.31.1

    דין תקיעות וההפרש שבין שמיטה ליובל ובו י' סעיפים תנן בפ"ג דר"ה (כ"ו ב) שוה היובל לר"ה לתקיעה ולברכות ולכן כשם שבר"ה תוקעין בשופר של איל כפוף כמו כן ביובל וכמו שבר"ה תוקעין תשע תקיעות כמו כן ביובל לפי שביובל ובר"ה נאמר ג' פעמים תרועה וכל תרועה פשוטה לפניה ופשוטה לאחריה ולכן תוקעין ג' פעמים תקיעה תרועה תקיעה דמפי השמועה למדו שכל תקיעות שבחדש השביעי בין של ר"ה בין של יובל שוות זה כזה (שם ל"ג ב):

22. Laws of Zeraim.31.2

    וכשם שבר"ה מברכין במוסף מלכיות זכרונות שופרות כמו כן ביובל והן מעכבות זו את זו וצריך לומר בכל ברכה עשרה פסוקים מעניינא ג' של תורה וג' של כתובים וג' של נביאים וחותמין בשל תורה ומוסיפין ברכות אלו במוסף וככל הדינים שבר"ה כמו כן ביובל לענין זה מיהו זה פשוט דאין אומרים היום הרת עולם ביובל שהרי זהו ביוה"כ של יובל כדכתיב בעשור לחדש תעבירו שופר בכל ארצכם ולא ידעתי אם גם ביובל התקיעות על סדר הברכות כמו בר"ה או אפשר כיון דזהו רק מתקנת חכמים וגם בר"ה אינו מעכב בדיעבד אם תקע שלא על סדר הברכות לא תקנו ביובל כן ולכשיבנה המקדש יתברר הדבר בב"א:

23. Laws of Zeraim.31.3

    וז"ל הרמב"ם בפ"י דין י' מצות עשה לתקוע בשופר בעשירי לתשרי בשנת היובל ומצוה זו מסורה לב"ד תחלה שנאמר והעברת שופר תרועה וכל יחיד ויחיד חייב לתקוע שנאמר תעבירו שופר וכו' ומעבירין שופר בכל גבול ישראל שופר של יובל ושל ר"ה אחד הם ואחד ר"ה ואחד יובל לתקיעות אלא שביובל תוקעין בין בב"ד שקדשו בו את החדש ובין בב"ד שלא קידשו בו את החדש וכל יחיד ויחיד חייב לתקוע כל זמן שב"ד יושבין ושלא בפני ב"ד ובר"ה שהיה חל להיות בשבת לא היו תוקעין אלא בב"ד שקידשו בו את החדש ואין כל יחיד ויחיד תוקע אלא בפני ב"ד עכ"ל וכל זה מבואר בר"ה (ל' א):

24. Laws of Zeraim.31.4

    ויש בזה שאלה למה אמרנו בסי' הקודם סעי' ה' דהספירה הוא בב"ד הגדול משום דכתיב וספרת לך א"כ גם בתקיעות דכתיב והעברת שופר תרועה לשון יחיד נאמר דזהו רק בב"ד הגדול ולמה אמרנו דתקיעות הוא בכל ב"ד והתשובה בזה דוודאי אלו לא היו התקיעות רק בב"ד בלבד כמו הספירה בוודאי היינו אומרים כן אבל כיון שהתקיעות חובה על כל ישראל כדכתיב תעבירו שופר בכל ארצכם וממילא דהיחיד הוא הב"ד שבכל מקום ומקום ומ"מ בח"ל נ"ל דאין תוקעין כיון דכתיב תעבירו שופר בכל ארצכם ורק לשילוח עבדים נוהג גם בח"ל כשיש יובל בארץ כמ"ש בסי' הקודם סעי' ט"ו ופשוט הוא שיכול לשמוע תקיעות מאחר כמו בר"ה:

25. Laws of Zeraim.31.5

    עוד כתב שלשה דברים מעכבים ביובל תקיעה ושילוח עבדים והחזרת שדות לבעליהן וכו' עכ"ל וזהו בר"ה (ט' ב) ויש שם מחלוקת דר' יהודה סבר יובל היא אע"פ שלא שמטו אע"פ שלא תקעו יכול אע"פ שלא שלחו ת"ל היא ור' יוסי אמר דרק תקיעה מעכב וחכמים סברי דכל הג' דברים מעכבין והכי קיי"ל ויש להבין לאיזה ענין מעכבין ולאיזה ענין אין מעכבין והא פשיטא דדבר שהחסירו החסירו מצוה ורש"י ותוס' פירשו שם להיות אסור בזריעה וקצירה ע"ש ומשמע דאם לא עשו הג' דברים או אחד מהם אין איסור בזריעה וקצירה והרבה תימא וכי מפני שעשו עבירה אחת או לא יכלו לקיים מצוה זו יעשו עבירה אחרת וצ"ל דכן הוא גזירת התורה אך א"כ בדורו של צדקיהו שהיו רשעים ולא רצו להוציא עבדים לחירות כמפורש בירמיה האם נאמר דבשביל רשעתם הותרה החרישה והקצירה ואם נאמר דרק אם ע"י סיבה חצוניות לא קיימו אין היובל נוהג ולא כשעשו מעשי רשע איך מרומז זה בתורה ומ"ש הא מהא וצ"ע ולולי דברי רבותינו הייתי אומר דוודאי איסורי קרקע בכל ענין יש אלא שכאן מיירי לענין קדושת היובל שב"ד הגדול מקדשין אותו ואמירת מלכיות זכרונות שופרות ואף שמדרבנן הם (ר"ה ל"ד ב) מ"מ פשיטא שנמסר למשה מסיני ולזה פליגי מה מעכב לענין קדושת היובל:

26. Laws of Zeraim.31.6

    ודע דפליגי ר' ישמעאל בנו של ר"י בן ברוקא ורבנן (שם ח' ב) דרבנן סברי דהיובל אינו מתחיל מר"ה אלא מיוה"כ כדכתיב ביום הכפורים תעבירו שופר בכל ארצכם ור' ישמעאל ס"ל דמר"ה מתחיל יובל אלא ביוה"כ תוקעין וכך היה אומר (שם) מר"ה עד יוה"כ לא היו עבדים נפטרין לבתיהן ולא משתעבדין לאדוניהם אלא אוכלין ושותין ושמחין ועטרותיהן בראשיהן כיון שהגיע יוה"כ תקעו ב"ד בשופר נפטרו עבדים לבתיהן ושדות חוזרות לבעליהם והרמב"ם שם פסק כר' ישמעאל וטעמו נראה משום דמשנה ראשונה דר"ה אתיא כוותיה כדאיתא בגמ' שם וגם ברייתא בערכין (כ"ח ב) כר' ישמעאל והכי תניא בת"כ וז"ל וקדשתם וגו' מה תלמוד לומר לפי שנאמר בעשור לחדש יכול שאינה מתקדשת אלא בעשור לחדש וכשהוא אומר וקדשתם את שנת החמשים שנה מלמד שהיא מתקדשת מר"ה וכו' עכ"ל (והלח"מ בפ"ד מה' ערכין הל' כ"ד סבר שזהו אליבא דרבנן ומתוך כך נתקשה בדברי הרמב"ם ואינו כן וכבר השיג עליו שם המל"מ באריכות ע"ש):

27. Laws of Zeraim.31.7

    דין היובל בשביתת הארץ ודין השמיטה אחד הם וכל שאסור בשביעית אסור ביובל וכל שמותר בשביעית מותר ביובל וכל מלאכה שלוקין עליה בשביעית לוקין עליה ביובל ודיני פירות של שנת היובל וספיחים באכילה ובמכירה ובביעור כדין השמיטה כמו פירות וספיחים של שביעית ואפשר דכיון דאיסור ספיחים מדרבנן הוא כמ"ש בסי' כ"ב לא גזרו ביובל וזהו וודאי דאין תוספת ליובל כמו לשביעית שהרי קודם יובל הוא שביעית ולא שייך לאסור מצד תוספת יובל שהרי אסורים בעצם מפני שביעית:

28. Laws of Zeraim.31.8

    יש ביובל שאין בשביעית ויש בשביעית שאין ביובל דיובל מוציא עבדים ומחזיר קרקעות וזה אין בשביעית והשביעית משמטת כספים משא"כ ביובל דכתיב וזה דבר השמיטה שמוט שביעית משמט כספים ואין יובל משמט כספים (ת"כ) ועוד הפרש יש בין שמיטה ליובל שהיובל משמט קרקע בתחלתו שיחזיר לבעליו כמ"ש ושביעית משמטת כספים בסופה כדכתיב מקץ שבע שנים תעשה שמיטה כמ"ש בח"מ סי' ס"ז:

29. Laws of Zeraim.31.9

    משגלו שבט ראובן ושבט גד וחצי שבט מנשה שזה היה גלות הראשון בטלו היובלות שנאמר וקראתם דרור בארץ לכל יושביה בזמן שכל יושביה עליה וגם שלא יהיו מעורבבין שבט בשבט אלא כולן יושבין בחלקן המיוחד להם מימי חלוקת הארץ בימי יהושע כן אמרינן בערכין (ל"ב ב) וכ"כ הרמב"ם שם. והנה בגמ' שם הקשו על זה מהא דכתיב בירמיה (ל"ד) מקץ שבע שנים תשלחו איש את אחיו העברי הרי שנהגו יובל גם אחר גלות סנחרב שהגלה השני שבטים וחצי דירמיה היה כמה דורות אח"כ ומתרץ ר' יוחנן דירמיה החזיר עשרת השבטים ויאשיהו מלך עליהם ונמצא דהוה כל יושביה עליה וזה שלא הביא הרמב"ם זה משום דזמן קצר היה שהרי תיכף כבשו אותם העבדים כמפורש בירמיה שם ונמצא שלא נהגו היובל ויש מרבותינו הגדולים שהוכיחו שנהגו יובלות בבית שני (ר"ת בתוס' גיטין ל"ו. ד"ה בזמן ע"ש) ומביא ראיות ברורות האחד מאי דתנן בערכין (ל"א ב) דהלל הזקן התקין לענין לשלם להלוקח בבתי ערי חומה בסוף שנה שלא בפניו ובתי ערי חומה אינו נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג כמ"ש בריש סי' הקודם והשנית מהא דע"פ עזרא הוציאו נשים נכריות ואמרינן בכריתות (י"א א) שכולן בעלו שפחות חרופות ולכן הביאו אשמות והרי שפחה חרופה היא חציה שפחה וחציה בת חורין המאורסת לעבד עברי ועבד עברי אינו אלא בזמן שהיובל נוהג כמ"ש שם:

30. Laws of Zeraim.31.10

    אבל דעת רש"י (גיטין שם) והרמב"ם שלא נהגו יובלות בבית שני ומבתי ערי חומה אין ראיה שהנה הרמב"ם בריש פ"י כתב דעזרא קידש שנת החמשים דאע"פ שלא היה יובל מונין כדי לקדש שמיטות ע"ש ובפי"ב דין ט"ו כתב דבחורבן בטלה קדושת ערי חומה וכיון שעלה עזרא נתקדשו כל הערים המוקפות חומה וכו' עכ"ל ולפ"ז א"ש דלענין בתי ערי חומה שפיר נהוג בבית שני כיון שקדשם עזרא וגם קידש שנת החמשים אבל שארי דיני יובל לא נהגו כלל ומכריתות שם י"ל דזהו באמת אליבא דאחרים שם דשפחה חרופה הוה שפחה כנענית המאורסת לעבד כנעני ע"ש:

31. Laws of Zeraim.32.1

    דין חזרת שדות לבעלים ביובל ובו ט"ז סעיפים כתיב והארץ לא תמכר לצמיתות כי לי הארץ כי גרים ותושבים אתם עמדי ובכל ארץ אחוזתכם גאולה תתנו לארץ ותניא בת"כ כי לי הארץ אל תרע עינך בה כי גרים ותושבים אתם אל תעשו עצמכם עיקר וכן הוא אומר כי גרים אנחנו לפניך ותושבים ככל אבותינו וכן דוד אמר כי גר אנכי עמך תושב ככל אבותי כלומר לא רצה הקב"ה שהאדם יחשוב א"ע עיקר עולמי בעוה"ז ולכן גם הקרקעות לא תהיה להם מכירה עולמית כי האדם בעוה"ז כגר נחשב שימיו מועטים ובמה נחשבת נגד העוה"ב ונגד שארי בני אדם האדם נחשב כתושב אבל נגד הקב"ה כגר נחשב וזהו פירוש הפסוק כי גרים ותושבים אתם עמדי כלומר תושבים אתם זה בפני זה וגרים עמדי והקפידה רק על א"י דמצות קרקע הוי רק בא"י:

32. Laws of Zeraim.32.2

    לדעת הרמב"ם המוכר את שדהו לעולם בא"י שלא תחזור ביובל אם כי לא עשה כלום דבע"כ תחזיר מ"מ עבר המוכר על עשה ועל ל"ת שכן מנה זה במנין המצות בעשין קל"ח כתב שצונו לשוב הקרקעות כולם בשנה הזאת לאדוניהם וצאת מתחת ידי הקונים בלא פדיון והוא אמרו יתברך ובכל ארץ אחוזתכם גאולה תתנו לארץ ובמנין הלאוין מצוה רכ"ז כתב הזהיר שלא למכור בא"י מכירה קיימת והוא אמרו והארץ לא תמכר לצמיתות עכ"ל וכן בחיבורו הגדול שמונה בפתיחת כל הלכה כמה מצות יש בזה וקודם הל' שמיטה ויובל מנה בתוך המצות ליתן גאולה לארץ בשנה זו ושלא תמכר הארץ לצמיתות:

33. Laws of Zeraim.32.3

    וכ"כ בריש פי"א משמיטה ארץ ישראל המתחלקת לשבטים אינה נמכרת לצמיתות שנאמר והארץ לא תמכר לצמיתות ואם מכר לצמיתות שניהם עוברים בל"ת ואין מעשיהם מועילים אלא תחזור השדה לבעליה ביובל עכ"ל ואין לשאול כיון דאין מעשיהם מועילים למה עוברים בל"ת דזהו על מה שעברו על גזירת התורה (ולענין מלקות נ"ל דתלוי בפלוגתא דאביי ורבא ריש תמורה באי עביד מהני או לא מהני ולרבא לקי ע"ש אך לא נזכר זה בסוגיא שם והרמב"ן שם בלאוין העיר זה ע"ש ומתורץ קושית המל"מ על החינוך):

34. Laws of Zeraim.32.4

    והנה על העשה פשיטא שהכל מודים והעשה הוא רק ביובל אבל בהלאו שמנה חולק הרמב"ן ז"ל שם דהנה המוכר מוכר סתם והלוקח לוקח סתם וממילא שחוזרת ביובל ואם אפילו יאמר מפורש שלא תצא ביובל הוי הבל ורעות רוח וזה שאמרה תורה והארץ לא תמכר לצמיתות אינו מניעה שלא יעשה כן דאין עשייתו כלום אלא הוא ענין שלילה כאומר איני מניח שתמכר לצמיתות ולכן גם הבה"ג לא מנאה בכלל הלאוין ורש"י ז"ל בפי' החומש סובר שיש בזה לאו אבל הוא בענין אחר שכתב והארץ לא תמכר לצמיתות ליתן לאו על חזרת שדות לבעלים ביובל שלא יהא הלוקח כובשה עכ"ל וא"כ הלאו הוא על הלוקח בשעת היובל אם אינו מחזירה:

35. Laws of Zeraim.32.5

    ולשון התורה מבואר להדיא דעל המוכר קאי ונהי דנאמר דה"ה על הלוקח כדברי הרמב"ם מ"מ לפירש"י דהלאו הוי רק על הלוקח וודאי דלא מסתבר ונראה דגם לרש"י יש לאו על המוכר והיינו שלא ימכור לעכו"ם אא"כ עשה קיומים שיוחזר לו ביובל דאל"כ עובר הוא על לאו זה וגם לדעת הרמב"ם נ"ל כן דעבירה זו היא בשעת המכירה ולא מיבעיא למ"ד אין קנין לעכו"ם בא"י להפקיע מיד מעשר אלא אפילו יש קנין מיהו איסורא קעביד במכרו לו וגורם שלא תצא ביובל וכן מבואר בירושלמי פ"ה דדמאי (הל' ח') ע"ש:

36. Laws of Zeraim.32.6

    אע"ג דקיי"ל דכל תנאי על מה שכתוב בתורה תנאו בטל ובדבר שבממון תנאו קיים ולפ"ז לכאורה במי שהתנה על מנת שלא תחזור ביובל הוה כדבר שבממון מ"מ תנאו בטל דטעמא דדבר שבממון תנאו קיים משום דכל אדם יש לו רשות לעשות בממונו מה שירצה אבל הארץ ברשותו שלו יתברך ולא ברשות האדם כדכתיב כי לי הארץ ואין להאדם רשות להתנות עליה מה שכנגד דין התורה (נמק"י פ' הזהב והובא במל"מ):

37. Laws of Zeraim.32.7

    אמנם המוכר שדהו לששים שנה וכיוצא בזה כתב הרמב"ם שם דאינה יוצאה ביובל דאין יוצא ביובל אלא הנמכר סתם או הנמכר לצמיתות עכ"ל. ובגמ' (ב"מ ע"ט א) אמרו מניין למוכר שדהו לששים שנה שאינה חוזרת ביובל שנאמר והארץ לא תמכר לצמיתות מי שאין שם יובל נצמתת יש שם יובל אינה נצמתת יצאת זו שאע"פ שאין שם יובל אינה נצמתת כלומר כיון שמכר מפורש שלא לצמיתות ופשוט הוא דלאו דווקא ס' שנה דה"ה פחות או יותר כיון שלא מכרה לצמיתות ואף שבוודאי לא יחיה עד הזמן שקצב יחזיר יורש ליורש וסוף סוף אינו לצמיתות:

38. Laws of Zeraim.32.8

    יש מי שמסתפק במוכר שדה בשעת היובל אם רשאי הלוקח לשנות פני הקרקע לחפור ולבנות וכיוצא בזה (מל"מ) וברמב"ם פכ"ג ממכירה דין ו' מבואר דהמוכר שדה לזמן יכול הלוקח לעשות בה כל מה שירצה דבתוך הזמן הוי כממכר עולם וכתבו שם הראב"ד והמגיד משנה דזה פשוט דלא גרע מבשעת היובל דוודאי יכול הלוקח לעשות כל חפצו וה"נ במוכר לזמן ע"ש וא"כ פשיטא להו דביובל יכול הלוקח לעשות בהקרקע כל מה שירצה (שם) והקשו עליהם מירושלמי ספ"ד דגיטין דאיתא שם קנה שדה ביובל ר' אילא אמר קנה קרקע ר' אבא בר ממל אמר לא קנה קרקע מתיב ר' אבא לר' אילא על דעתך דאת אמר קנה קרקע יחפור בה בורות שיחין ומערות א"ל התורה אמרה ושב לאחוזתו בעיניה עכ"ל הרי להדיא דאסור להלוקח לשנות פני הקרקע (שם):

39. Laws of Zeraim.32.9

    ולי נראה דבע"כ הש"ס שלנו אינו סובר כן שהרי בגיטין (מ"ז א) אמר רבה אע"פ שאין קנין לעכו"ם בא"י להפקיע מיד מעשרות אבל יש לו קנין לחפור בה בורות וכו' ור"א אומר אע"פ שיש קנין וכו' אבל אין קנין לעכו"ם בא"י לחפור בה וכו' הרי להדיא דלרבה אף העכו"ם יכול לשנותה ולר"א רק העכו"ם אינו יכול לשנותה אבל ישראל יכול לשנותה (והרשב"א בחידושיו שם כתב ג"כ כן דמותר אלא שמביא ראיה מזה הירושלמי ע"ש והוא פלא דאדרבא מירושלמי מבואר להיפך וצ"ע):

40. Laws of Zeraim.32.10

    ולהיפך הקפידה התורה שימנע אדם מלמכור קרקע בא"י אלא מפני דוחק גדול כדתניא בת"כ פרשת בהר מניין שאין אדם רשאי למכור את שדהו ולהביא אפונדתו וליקח לו בהמה וליקח לו כלים וליקח לו בית אא"כ העני ת"ל כי ימוך ומכר הא אינו מוכר אא"כ העני יכול יצא מכל נכסיו בבת אחת ת"ל מאחוזתו ולא כל אחוזתו עכ"ל הת"כ. וז"ל הרמב"ם שם לא ימכור אדם ביתו או שדה אחוזתו אע"פ שהם חוזרין אחר זמן אא"כ העני שנאמר וכו' אבל למכור ולהניח הדמים בכיסו (דגירסתו בת"כ להניח באפונדתו) או לעשות בהן סחורה או ליקח בהן כלים או עבדים ובהמה אינו רשאי אלא למזונות בלבד ואם עבר ומכר מכל מקום הרי אלו מכורין עכ"ל דוודאי רק בדרך עצה טובה צותה התורה ולא לעיכובא ולפי הגירסא שלפנינו בת"כ כמ"ש אפילו למכור שדה ולקנות בית הקפידה תורה:

41. Laws of Zeraim.32.11

    ולא לבד שהתורה צותה שתחזור כל שדה ביובל אלא אפילו קודם היובל נתנה התורה רשות להמוכר או לאחר שרוצה לפדות השדה מהלוקח עושה עמו חשבון ונוטל שדהו בחזרה ודבר זה מפורש בתורה וכי ימוך אחיך ומכר מאחוזתו ובא גואלו הקרוב אליו וגאל את ממכר אחיו ואיש כי לא יהיה לו גואל והשיגה ידו ומצא כדי גאולתו וכיצד הוא החשבון יתבאר בסי' הבא בס"ד:

42. Laws of Zeraim.32.12

    ויש להסתפק אם דווקא קרוב יכול לגאול מהלוקח או דהתורה אורחא דמילתא קתני וכן נ"ל עיקר דבת"כ שנינו ובא גואלו הקרוב אליו מלמד שהקרוב קרוב קודם ואי ס"ד דדוקא קרוב מנ"ל למדרש דהקרוב יותר קודם ודילמא רק למעוטי מי שאינו קרוב אתי אלא וודאי דאינו כן ועוד ראיה מגמ' שאמרה על הפסוק ואם אין לאיש גואל וכי יש לך אדם מישראל שאין לו גואלים ומאי קושיא נימא כגון שהקרובים עניים אלא וודאי לאו דווקא קרוב ונ"ל דבנו יכול לפדות אף כשמת אביו כמו בבתי ערי חומה שבסי' הבא ולא שארי קרובים:

43. Laws of Zeraim.32.13

    גם מתנה חוזרת ביובל שנאמר תשובו איש אל אחוזתו לרבות את המתנה (בכורות נ"ב ב) דתשובו יתירא הוא דכבר כתיב ושבתם איש אל אחוזתו (רש"י) וכתב הרמב"ם שם דין כ' האחין שחלקו כלקוחות הן ומחזירין זה לזה חלקו ביובל לא תבטל חלוקתן מכמות שהיתה עכ"ל כלומר דהטעם משום דקיי"ל אין ברירה ואולי הגיע חלקו של זה לזה ושל זה לזה ולכן מחזירין אך לא אמרינן דתיבטל החלוקה לגמרי שיעשו חלוקה אחרת אלא שזה נוטל חלקו של זה וזה של זה:

44. Laws of Zeraim.32.14

    וכן הבכור והמייבם את אשת אחיו שנוטל חלקו של אחיו המת מחזיר ביובל חלק שנטל ונוטל החלק שכנגדו כלומר הבכור שנטל שני חלקים או יבם שנטל חלקו וחלק אחיו המת אם יש עוד שני אחים מחזירים להם שני החלקים ונוטלין מהם שני החלקים שלהם ואם רק עוד אח אחד יש נראה דמחזירין חצי חלקם אליו ונוטלין חלקו:

45. Laws of Zeraim.32.15

    והיורש את אשתו לא מיבעיא למאן דס"ל ירושת הבעל דאורייתא (שם) דאינו מחזיר ביובל דמכר אמר רחמנא דתיהדר ולא ירושה אלא אפילו למאן דס"ל ירושת הבעל דרבנן וכן פסק הרמב"ם מ"מ עשו חכמים חיזוק לדבריהם כשל תורה ואינו חוזר ביובל (שם) ורק אם ירש ממנה בית הקברות המיוחד למשפחתה כמו שהיה המנהג בזמן הקדמון שכל משפחה היה לה בית קברות בפ"ע ויש להם גנאי כשתצא מרשותם לרשות אחרים אמרו חכמים (שם) שיתנו לו דמי שויו ויחזיר להם הבית קברות ורק בני המשפחה מנכין לו דמי קבר אשתו כשקבורה שם מפני שהבעל חייב בקבורת אשתו ואיך יתנו לו דמים בעד מקום קברה:

46. Laws of Zeraim.32.16

    הדבר פשוט דחזרת מכר או מתנה ביובל אינו אלא בקרקעות או במחובר לקרקע כמו בתים אלא שבבתים יש דינים אחרים מבשדות ויש בהם חילוק בין בתי ערי חומה לבתי ערים פרזים ויתבאר בסי' ל"ד בס"ד אבל לא במטלטלין ואפילו עבדים דמן התורה דינם כקרקע לכמה דברים אין בהם חזרה ביובל וכך מפורש בת"כ ובכל ארץ אחוזתכם גאולה תתנו יכול בעבדים ובשטרות ובמטלטלים ת"ל ארץ אחוזה א"כ למה נאמר בכל גאולה תתנו לרבות בתים ועבד עברי עכ"ל ודין עבד עברי יתבאר בסי' ל"ט בס"ד:

47. Laws of Zeraim.33.1

    כיצד היא הפדייה מהלוקח קודם היובל ובו כ"ב סעיפים כבר נתבאר דהתורה נתנה רשות להמוכר או לקרוביו לפדות השדה גם קודם היובל וכיצד היא הפדייה מפורש בתורה וחשב את שני ממכרו והשיב את העודף לאיש אשר מכר לו ושב לאחוזתו כלומר כגון שמכר לו עשרה שנים קודם היובל בעשרה מנה ונמצא שבעד כל שנה מכר במנה ואכלה הלוקח חמש שנים וזהו וחשב את שני ממכרו כלומר כמה שנים היה עד היובל בעת המכר וידע כמה עולה לכל שנה והשנים שאכל אכל והעודף שעדיין לא אכל מחזיר להלוקח ומחזיר לו חמשה מנה וכן לפי חשבון הזה תמיד ובלשון הגמ' נקרא גירוע כלומר שמגרע מדמי המכר מה שאכל והמותר מחזיר לו ואם לא גאלה אלא הניחה ביד הלוקח עד היובל תחזור לו בלא דמים וזהו שאמרה תורה ואם לא מצאה ידו וגו' והיה ממכרו ביד הקונה אותו עד שנת היובל ויצא ביובל ושב לאחוזתו כלומר המוכר שב לאחוזתו בלא דמים:

48. Laws of Zeraim.33.2

    ובהכרח שכל מוכר ולוקח צריכין לחשוב בעת המכר כמה שנים יש מעתה עד היובל ולפי חשבון השנים ישלם דאם לא יחשובו יכול להיות אונאה גדולה כגון שהשדה שוה דינר לשנה ולא יותר ועומד י' שנים קודם היובל ולא נצרך לו לשלם רק י' דינרים והלוקח ידמה שיש עוד כ' שנים וישלם כ' דינרים או להיפך שיהיה הרבה שנים והמוכר יסבור שרק מעט שנים יש עד היובל ויקח מעט ואין לך אונאה גדולה מזו:

49. Laws of Zeraim.33.3

    וזהו שאמרה תורה וכי תמכרו ממכר וגו' אל תונו וגו' במספר שנים אחר היובל תקנה מאת עמיתך במספר שני תבואות ימכר לך לפי רוב השנים תרבה מקנתו ולפי מעוט השנים תמעיט מקנתו כי מספר תבואות הוא מוכר לך ולא תונו איש את עמיתו וגו' והפי' כמו שביארנו:

50. Laws of Zeraim.33.4

    כיון דכתיב מספר שני תבואות למדו חז"ל בערכין (כ"ט ב) דשני שנים מוכרחת השדה להיות ביד הלוקח ואסור לו להמוכר לגאלה פחות משני שנים אחר המכירה לקיים מה שנאמר במספר שני תבואות ימכר לך וזהו שני שנים דבכל שנה מביאה השדה תבואה אחת וגם אפילו כשנגמר בישול התבואה מ"מ אינו יכול לפדות עד תשלום שני שנים שלימות ועל זה נאמר במספר שנים אחר היובל ולא כתיב תבואות ואין שנים פחות משנים וצריך שני שנים מעל"ע מיום המכירה:

51. Laws of Zeraim.33.5

    ואף שאין לנו ליתן טעמים על ציווי התורה מ"מ הטעם י"ל דאל"כ ינעלו שערי המסחר דמי ירצה לקנות שדות כיון שביכולת המוכר לפדותה מיד ולזה צותה תורה ששני שנים תהיה ביד הלוקח וודאי וימצאו קונים כיון ששני שנים וודאי תהיה תחת ידו וכל כך החמירה תורה בזה עד שהיובל אינו מפקיע כח זה וכך אמרו חז"ל שם שאם מכר שנה לפני היובל לא תצא ביובל ואוכלה הלוקח שנה אחת גם אחר היובל ומשמע בגמ' שם להדיא דאחר השנה חוזרת לו בחנם דהיציאה היא ביובל אלא שמשלימין לו שנה אחר היובל ע"ש:

52. Laws of Zeraim.33.6

    וכיון שהתורה דקדקה לומר שני תבואות ולכן אמרו חז"ל דאם היתה שנת שדפון וירקון או שנת שביעית אינו עולה למנין שני שנים דאינו שנת תבואות וצריך למלאות שנה אחרת תחת שנה זה וכן אם שני השנים היה שדפון וירקון צריך שני שנים אחרים אמנם אם הוא מרצונו הניחה בורה או נרה ולא זרעה עולה מן המנין ואפילו הניח כך שני השנים יכול המוכר לגאלה ומנכה לו בעד שני השנים דהא קרינן בהם שני תבואות אלא שהוא מרצונו עשה כן ובמה חייב המוכר:

53. Laws of Zeraim.33.7

    ויש להסתפק אם רק בשדה זו היתה שנת שדפון וירקון ולא בכל העולם אם נקרא זה שני תבואות דיכול המוכר לומר מזלך גרם או דילמא סוף סוף בשדה זו לא היה שני תבואות וראיה ממה שאמרו חז"ל דאם הובירה עולה לו לשנה ולישמעינן רבותא יותר דאפילו זרעה ונשדפה דעולה אלא וודאי דבכה"ג אינו עולה ולא דמי לחוכר שדה מחבירו ונשדפה דאם לא היתה מכת מדינה דאינו מנכה לו מחיכורו כמ"ש בח"מ סי' שכ"ב דהתם אינהו דאתני בהדדי וכך היתה כוונתם משא"כ בכאן לא התנו ועוד דבשם יש היזק להמחכיר אבל בכאן אין היזק להמוכר. אמנם בגמ' בב"מ (ק"ו א) מבואר לא כן דדווקא כשבכל העולם היתה שדפון וירקון אבל בלא זה עולה לו דקרינן בזה שני תבואות כלומר שנה שיש תבואה בעולם ומה שהקשינו דא"כ למה לו לומר הובירה י"ל דלרבותא קאמר דאפילו הובירה לטובת השדה כדרך בעלי השדות בכדי שאח"כ תגדל יותר מ"מ עולה לו לשנה:

54. Laws of Zeraim.33.8

    יש לפעמים שהלוקח אוכל ג' תבואות באלו שני השנים כגון שבעת שמכרה לו היתה מליאה פירות ולאחר ב' שנים גאלה הרי אוכל שלש תבואות ואין המוכר יכול לומר החזירנה לי מליאה פירות כמו שמכרתיה לך שנאמר במספר שני תבואות ימכר לך משמע כל תבואות שבשתי שנים מדלא כתיב מספר שנים או מספר תבואות (רש"י ערכין ל'. ד"ה במספר) ומ"מ אינו מחשב עמו אלא לפי מספר שנים בלבד שנאמר על פי השנים לא על פי התבואות (רמב"ם שם) וע' בסעי' כ"א:

55. Laws of Zeraim.33.9

    וכל כך החמירה התורה בזה שתהיה שני שנים מעל"ע ביד הלוקח דאפילו אם הלוקח מתרצה להחזיר לו קודם אסור וכך אמרו חז"ל שם דאיסורא נמי איכא ולא מיבעיא מוכר דקאי בעשה דכתיב במספר שני תבואות ימכר לך אלא אפילו לוקח קאי בעשה דבעינן שנים תקנה וליכא דכתיב במספר שנים אחר היובל תקנה דמשמע שתהא קנויה לו שתי שנים ואי מהדר ליה מקמי הכי עובר בעשה (רש"י) ופשוט הוא דאפילו להחזיר לו במתנה אסור מיהו לאחר נ"ל דמותר למכור או ליתן שהרי האחר מכחו בא:

56. Laws of Zeraim.33.10

    עוד החמירה התורה על המוכר הבא לפדות מיד הלוקח קודם היובל דדוקא שהשיגה ידו מעות משלו מן הצד שלא ממכירת קרקע אחרת וכן אסור לו ללוות מעות מאחרים וליגאל וכן אינו גואל לחצאין וז"ל הרמב"ם שם המוכר שדה אחוזתו והיו לו שדות אחרות ומכר מאותם השדות כדי לגאול שדהו שמכר אין שומעין לו שנאמר ומצא כדי גאולתו עד שימצא דבר שאינו מצוי לו בשעה שמכר וכן אם לוה לגאול אין שומעין לו שנאמר והשיגה ידו ולא שילוה מצא מעט ורצה לגאול חצי השדה שמכר אין שומעין לו שנאמר כדי גאולתו או גואל את כולה או אינו גואל ואם רצו קרוביו לגאול גואלים שנאמר ובא גואלו הקרוב אליו עכ"ל וכבר ביארנו זה ומסתברא דגם קרוביו יש להם כל חומר שיש לו להמוכר עצמו דאיך אפשר דבא כחו יהיה לו יותר כח מהוא עצמו ויש להסתפק אם גם בזה אסור אפילו ברצון הלוקח או דזהו רק לענין השתי שנים בלבד וכן נ"ל עיקר דהנה הש"ס שם לענין השתי שנים דקדק זה מהמשנה מדלא קתני אינו גואל אלא אינו מותר לגאול ע"ש ובדין זה שנינו במשנה לא ימכור ברחוק ויגאל בקרוב ברעה ויגאל ביפה ולא ילוה ויגאל ולא יגאל לחצאין ולא קתני אינו מותר כבשם ש"מ דברצון הלוקח שרי:

57. Laws of Zeraim.33.11

    ואין לשאול למה בדינים אלו החמירה התורה הרבה על המוכר והלא אדרבא בכמה דברים הקילה על המוכר כמו שיתבאר די"ל דאין זה שאלה על גזירת התורה ועוד דיש טעם נכון בזה כעין מה שכתבנו בסעי' ה' והענין כן הוא דוודאי בעצם הענין חסה התורה על המוכר שמוכר מפני דחקו וכל אדם מתאוה לשדה אחוזתו ורק בפרטים אלו החמירה על המוכר מפני קיום העולם דאם נאמר שיכול המוכר ליגאל מעט מעט לא ירצה שום קונה לקנות וכן אם יכול ללוות מעות ולפדות או למכור קרקע אחרת דכל אלו דברים מצויים הם וינעלו שערי המסחר ולזה החמירה תורה על המוכר דדוקא שבאו לו מעות מן הצד ועל כל השדה ואחר כל זה מוכרחת להיות שתי שנים ביד הלוקח וימצאו קונים על זה:

58. Laws of Zeraim.33.12

    פשוט הוא דכל דין חזרה ביובל אינו אלא בשדה אחוזה שירשה מאבותיו דאלו בשדה מקנה הרי לא יוחזר לו אלא להמוכר שהוא קנה ממנו וכן אם המוכר שלו קנה מאחר יוחזר להאחר וכן לעולם ולכן צריך לדעת דאף דבמקדיש יש חילוק בין שדה אחוזה לשדה מקנה כמו שיתבאר בסי' ל"ה אבל בחזרת יובל אינו אלא בשדה אחוזה וכל הדינים שבסי' זה אינו אלא בשדה אחוזה וכן בבתים בסי' הבא הם בשל אחוזה:

59. Laws of Zeraim.33.13

    וז"ל הרמב"ם שם מכר שדהו לראשון וראשון לשני ושני לשלישי אפילו מאה זה אחר זה בשנת היובל תחזור לאדון הראשון שנאמר בשנת היובל ישוב השדה לאשר קנהו מאתו לאשר לו אחוזת הארץ עכ"ל ושנינו במשנה דערכין (ל' א) מכרה לראשון במנה ומכר ראשון לשני במאתים אינו מחשב אלא עם הראשון כפי המקח שלו שנאמר לאיש אשר מכר לו ואם להיפך דמכר לראשון במאתים והראשון להשני במנה כשבא לחשוב בפדייתו קודם היובל אינו מחשב אלא עם האחרון שנאמר וחשב את שני ממכרו והשיב את העודף לאיש אשר מכר לו דהאי לאיש מיותר הוא והו"ל למיכתב לאשר מכר לו אלא ללמד דלפעמים ישיב החשבון כפי האיש אשר עתה בתוכו והיינו כשהאחרון נתן פחות מהראשון והטעם יתבאר בסעי' ט"ו:

60. Laws of Zeraim.33.14

    ותניא בברייתא שם מכרה לו במנה והשביחה ועמדה על מאתים מנין שאינו מחשב כשבא לפדות קודם יובל אלא במנה שנאמר והשיב את העודף העודף שבידו שנשאר בידו מן הדמים שקיבל לאחר שינכה לו הלוקח חשבון המגיע לכל שנה שאכלה (רש"י) מכרה לו במאתים והכסיפה ועמדה על מנה מניין שאין מחשבין אלא במנה שנאמר והשיב את העודף העודף שבקרקע מה שהיא שוה יותר על מה שמגיע לחשבון כפי שוויה עתה:

61. Laws of Zeraim.33.15

    והנה זהו וודאי דבתורה אינו מפורש מתי חושבין כך ומתי חושבין כך אלא דאנן חשבינן הכל לטובת המוכר ושאלו בגמ' מנלן ומתרץ דילפינן מעבד עברי דהתם ג"כ יש דרשות בכה"ג כמו שיתבאר, ובשם גילתה התורה דנדרוש לטובת העבד כמו שיתבאר שם וילפינן בכאן משם בגזירה שוה שכיר שכיר ע"ש ולפי הפשט ביארנו בסעי' י"א דהתורה חסה על המוכר שמוכר מתוך דחקו:

62. Laws of Zeraim.33.16

    כתב הרמב"ם מכרה בשנת יובל עצמה אינה נמכרת והדמים חוזרין לבעלים עכ"ל ומפרש בגמ' שם הטעם דא"א להיות מכירה כלל דאם המכורה כבר תצא ביובל ק"ו שאין ביכולת לימכר עתה וממילא דה"ה שאין יכול ליתן מתנה ביובל מקרקע ובתים שהרי גם מתנה חוזרת ביובל כמ"ש בסי' הקודם סעי' י"ג וישנו גם במתנה זה הק"ו. ויש להסתפק הנושא אשה ביובל ומכנסת לו נכסי מלוג דקיי"ל בעל בנכסי אשתו לוקח הוה אי קונה ביובל אם לאו ונראה דקונה דלא מצינו שנכסי אשתו תצא ביובל וכל דיני יובל לא שייך בנדוניא ונכסי צאן ברזל ונכסי מלוג אבל הבעל שנותן מתנה קרקע לאשתו וכן אשה שהבעל התנה עמה שלא יהא לו שייכות בנכסיה ונתנה לו מתנה וודאי שחוזרים ביובל ואין המתנה מועלת ביובל עצמה (כנלע"ד):

63. Laws of Zeraim.33.17

    כתב הרמב"ם שם בדין י"ד מכר אילנות אין נגאלין לפחות משתי שנים שהרי ראויין לתבואות ואם לא גאלן אינן חוזרין לבעלים ביובל שנאמר ושב לאחוזתו ולא לאילנות עכ"ל וזהו בערכין (י"ד ב) וממילא דאחר שתי שנים יכול לגאול מיד הלוקח כקרקע:

64. Laws of Zeraim.33.18

    ודע דבגמ' שם אומר דין זה גם לענין הקדש ע"ש ופריך וליקדשינהו אגב ארעא וליפרקינהו אגב ארעא ופירש"י דפריך אתרווייהו אהקדש ואמכר ומתרץ בדלית ליה ארעא ע"ש משמע להדיא דבמוכר ג' אילנות שיש לו קרקע כמ"ש בח"מ סי' רט"ז חוזרין האילנות אגב הקרקע ביובל וכל כי האי ה"ל להרמב"ם לפרש אמנם הרמב"ם הולך לשיטתו בפ"ד מערכין וחרמין דבהקדיש קרקע ואילנות פודה זה לעצמו וזה לעצמו והראב"ד השיגו שם ויתבאר אי"ה, מיהו הרמב"ם לשיטתו שפיר עביד דסתם כאן דאפילו אם יש לו קרקע הקרקע חוזרת ביובל והאילנות אינן חוזרין אבל לשיטת רש"י והראב"ד אין דין זה רק במכר אילן אחת או שני אילנות אבל מכר שלשה אילנות חוזרת ביובל אגב הקרקע אא"כ קנה מפורש בלא קרקע:

65. Laws of Zeraim.33.19

    ויש בקרקע היפך מאילנות כגון שמכר קרקע שאינה ראויה לזריעה והיינו שהיא כולה נקעים מלאים מים או מקום סלעים ה"ז פודה בפחות משתי שנים שנאמר במספר שני תבואות וזו אינה ראויה לתבואה ואם לא גאלה קודם היובל יוצאה ביובל להמוכר שהרי אחוזה היא:

66. Laws of Zeraim.33.20

    כתב הרמב"ם שם דין ח' הלוקח שדה אחוזה ונטעה אילנות והשביחה כשהיא חוזרת ביובל שמין שבח האילנות שבתוכה ונותן בעל השדה דמי השבח ללוקח שנאמר ויצא ממכר בית ממכר חוזר ולא השבח עכ"ל וזהו בהמקבל (ק"ט א) ואף דפסוק זה הוא בבית מ"מ מאי נ"מ וה"ה כל מין שבח שהשביח מיהו נ"ל דאם השביח גוף הקרקע כגון שנתן בה הרבה זבל וכיוצא בזה אינו משלם לו בעד השבח כמ"ש בסעי' י"ד דאף כשהשביחה אין מחשבין לפי השבח ואין לחלק בין שבח דממילא לשבח שהלוקח השביחה וגם בשבח אילנות דמשלם משמע להדיא בגמ' שם דאפילו שבח דממילא כגון שהאילנות צמחו מעצמם או היתה שקמה ונתעבה מחזיר לו בעד השבח ע"ש (דעל שבח שקמה אומר שם כן וכן בעובדא דר"פ דקדחו בה תאלי מעצמן וחד עניינא הוא דביובל בכה"ג מחזיר לו השבח ע"ש היטב ודו"ק):

67. Laws of Zeraim.33.21

    ודע דעל הדין שביארנו בסעי' ח' דלפעמים אוכל ג' תבואות בשתי שנים ושבפחות משתי שנים אינו מותר לגאלה מיד הלוקח תניא בתוספתא ריש פ"ה דערכין המוכר שדהו בשעת היובל אין מותר לגאול פחות משתי שנים וכו' פעמים שיוכל לאכול הימנה ג' תבואות בשתי שנים וכו' לא יאמר לו הניחה לפני מליאה כדרך שהנחתיה לפניך מליאה אלא אוכלם ומסתלק הקנים והזמורות ופירות שקמה שבתוכה הרי הן כפירות אילן שנקצץ או שיבש שניהם אסורין בו כיצד יעשה ימכור ויקח בהן קרקע ויאכל פירותיה עכ"ל. ונראה להדיא דה"פ דכשפודה המוכר מיד הלוקח אוכל הלוקח כל הפירות שבתוכה ואח"כ מסתלק והקנים והזמורות ופירות שקמה הן כפירות ונוטלן הלוקח ואילן שנקצץ או שיבש הוי ספק אם נחשבין כקרן או כפירות ולפיכך שניהן אסורים בו ולוקח בהן קרקע והלוקח אוכל הפירות ולכשיגיע יובל יוחזר להמוכר ונמצא דשניהם זוכין בו או אם נאמר דטעות הדפוס הוא וכצ"ל ימכורו ויקחו בהן קרקע ויאכלו פירותיה דבכה"ג נראה יותר נכון מיהו על דברי הרמב"ם בענין זה יש להתפלא כמו שנבאר בס"ד:

68. Laws of Zeraim.33.22

    וז"ל הרמב"ם שם אחר שכתב דין שאוכל ג' תבואות בב' שנים כתב בזה"ל הקנים והזמורות ופירות שקמה שבתוכה הרי הן של לוקח כשארי פירות שבתוכה אבל אילן שנכסח או שיבש שניהם אסורין בו כיצד יעשה ימכור וילקח בדמיו קרקע והלוקח אוכל פירותיה עד שתגאל השדה מידו עכ"ל ואינו מובן מה כוונתו עד שתגאל וכו' אם כוונתו עד שתגאל עיקר השדה הא מיירי כאן בזמן שגואלה מידו ואם כוונתו עד שתגאל זו השדה שקנה בעד האילן שנכסח איך יכול לגואלה בע"כ של הלוקח הלא ספק הוא אם זהו פירות או קרן בשלמא ביובל ניחא דזה אכל הפירות עד היובל וזה זוכה בה ביובל אבל ע"י פדיון הלא המוכר מכריחו ואיך מכריחו בדבר שהוא ספק ונהי דזה אפשר לתרץ דשני שנים יאכל הפירות ואח"כ יטול מעותיה א"כ קשיא להיפך למה יטול הלוקח מעות בשלימות בעדה הלא ספק הוא ולכן צ"ע (פירושא דקנים הם הנסמכים תחת הגפנים שהמה בכלל מכירת השדה כמ"ש בח"מ סי' רט"ו והזמורות פירושו תלושים):

69. Laws of Zeraim.34.1

    דין מוכר בית בבתי ערי חומה ובערי פרזים ובו כ"ב סעיפים המוכר בית בבתי ערי חומה בשעת היובל מפורש בתורה פרשת בהר ואיש כי ימכור בית מושב עיר חומה והיתה גאולתו עד תום שנת ממכרו ימים תהיה גאולתו ואם לא יגאל עד מלאת לו שנה תמימה וקם הבית אשר בעיר אשר לו חומה לצמיתות לקונה אותו לדרתיו לא יצא ביובל והוה היפך ממש משדה אחוזה דבשדה אחוזה אינו פודה בפחות משני שנים ובכאן גואל מיד ובשדה אחוזה יש לו רשות לפדות אחר שני שנים מתי שירצה ובכאן אם לא גאלה עד שנה מוחלטת לו ולא לבד שאינו יכול לפדותה עד היובל אלא גם היובל אינו מפקיעו אלא נשארת לפני הלוקח לדורות ולדורי דורות וזהו בבית מעיר המוקפת חומה:

70. Laws of Zeraim.34.2

    אבל בבית מעיר פרזי שאינה מוקפת חומה או בתי חצרים שבכפרים ושעל פני השדות דין אחר להם כמפורש בתורה שם ובתי החצרים אשר אין להם חומה סביב על שדה הארץ יחשב גאולה תהיה לו וביובל יצא וה"פ שיש לו כח יפה שבשדות וכח יפה שבבתי ערי חומה ביכולתו לגאל מיד כבתי ערי חומה וביכולתו לגאל גם אחר שנה ושתים מתי שירצה עד היובל ומחשב עם המוכר ומה שדר בו עד עתה ינכה כפי המקח שקנה כפי חשבון השדות שכתבנו בסי' הקודם והיינו לחשוב כמה שנים יש מזמן המכירה עד היובל ולחלוק דמי המכר על אלו השנים והשנים שדר ינכה ומה שיש מעתה עד היובל יחזיר לו המוכר ואם לא גאלהו יצא ביובל להמוכר בלא דמים כלל כללו של דבר דינו ממש כשדה אחוזה אלא שיש לו גם יפוי כח של בית עיר חומה שיכול לגואלה גם מיד:

71. Laws of Zeraim.34.3

    ויראה לי אף שאין לנו לחקור טעמי התורה מ"מ אם ביכולתינו ליתן טעמים גם על דרך הפשט נכון הוא והיינו שמפני שבית אחוזתו של אדם חביבה עליו ואינו מוכרה רק מפני הדוחק לכן חסה התורה על המוכר שיהיה ביכולתו לפדותה מיד הלוקח מתי שירצה וביובל יצא שלא רצתה התורה שיהיה לאיש הישראלי קנין עולם בעוה"ז כמו שכתבנו בסי' הקודם סעי' ה' לענין שדה אחוזה וחסה התורה על מכירת בית יותר מעל מכירת שדה שיכול לגואלה גם מיד מפני שדירתו של אדם מוכרחת לו יותר הרבה משדה וא"א להתקיים בלעדי זה וגם נעילת המסחר אינו כבשדה שאין דרך למכור בית ועיקר המסחר הוא בשדות ולכן התירה לו התורה לפדותה גם מיד וגם לאחר זמן:

72. Laws of Zeraim.34.4

    ובבתי ערי חומה טעמא אחרינא אית ביה דתנן בפ"ק דכלים דבתי ערי חומה יש להן יותר קדושה מכל א"י כמבואר שם וידוע כמה קשה על איש הישראלי לצאת ממקום קדושה ובתי ערי חומה מעטים היו בא"י ולכן מן הדין היה לאסור לגמרי המכירה בבתי ערי חומה אך שא"א דמה יעשה האיש כשדוחקו גבר עליו ולכן אמרה תורה שאם תמכרנה דע שלא תשוב אליך גם ביובל כדי שיהיה מתון במכירתו רק שאם דוחקך רב תמכרנה ושנה אחד יש לך רשות לגאלו ובטח יתאמץ בכל האמצעים לפדותה במשך השנה ואם קלה בעיניך שלא לפדותה בתוך שנה נשארת לפני הלוקח לעולם דאחרי שגם הוא הורגל בקדושה לא רצתה תורה ליטול ממנו זכות זה אבל בבתי פרזים הרבה יש בא"י והקדושה שוה בכל מקום לכן לא חששה תורה להחליטה להלוקח ואדרבא יכול לפדותה בכל עת שירצה מפני שביתו של אדם חביבה לו ומוכרחת ולהלוקח אין הפסד דיש בתים בא"י לאלפים ולרבבות:

73. Laws of Zeraim.34.5

    והרמב"ן ז"ל בפי' התורה נתן טעם אחר בזה וז"ל בעבור שממכר ביתו של אדם קשה בעיניו מאד ויבוש ממנו בעת שימכרנו רצתה התורה שיגאלנו בתוך השנה הראשונה ובעבור כי האדם לשדה נעבד וממנו יצא לחם למחייתו רצה שיצא השדה ביובל אבל הבית לאחר הייאוש ששינה דירתו ועמד שנה בבית אחר לא יזיק לו כי לא תתמעט מחייתו אם יחלט ובתי החצרים עשויים לשמירת השדות ולהיותם מושב לעובדי אדמה ועל כן דינם כשדה הארץ עכ"ל. ודע דהבתים הם ג"כ בתי אחוזה לא בתי מקנה כמ"ש בשדות:

74. Laws of Zeraim.34.6

    לפיכך המוכר בית בבתי ערי חומה והיינו שהעיר מוקפת חומה הרי זה גואלה כל י"ב חדש מיום שמכר עד י"ב חדש מעת לעת דכתיב ימים תהיה גאולתו וכתיב עד תום שנת ממכרו (ערכין ל"א א) ואע"ג דבכל המספרים שבתורה א"צ מעל"ע אבל כאן צריך מעל"ע משעה לשעה ומותר לו לגאול אפילו באותו יום שמכר וכשרוצה לפדות נותן כל הדמים שלקח מהלוקח ואינו מנכה לו כלום ואין זה רבית שהלוקח דר בה בשביל המתנת המעות דהא לא היה תנאי בזה ויכול היה שלא לפדותו והוא דרך מכירה לא דרך הלואה אבל בבתי פרזים מנכה לו המוכר להלוקח מה שדר בו כבשדות כמ"ש ואפילו פודהו בתוך שנתו (כ"מ להדיא במשנה שם ל"ג. ע"ש) והרמב"ם לא הזכיר מעל"ע וצע"ג:

75. Laws of Zeraim.34.7

    הקרובים אין גואלין בית ערי חומה דרק בשדה אחוזה כתיב ובא גואלו וגו' אבל בתי חצרים נגאל בקרובים דכתיב על שדה הארץ יחשב (קדושין כ"א א) ונגד זה קיל בערי חומה דהמוכר עצמו יכול למכור מנכסיו ולפדותו דלא כתיב השיגה ידו אבל בתי חצרים דינן כשדה אך זהו גם בבית עיר חומה דאינו לוה וגואל ואינו גואל לחצאין דלענין זה גמרינן גאולתו גאולתו משדה אחוזה (רש"י שם ד"ה הא) ויראה לי הטעם משום דלשון גאולתו משמע גאולה שלו ולא של קרובים ולא של מעות אחרים ולא חצי גאולה אבל שלא למכור מנכסיו אין כאן שום משמעות ולכן ילפינן משדה אחוזה לענין שני דברים אלו דבלא לימוד משדה אחוזה אין זה הכרח בלשון הכתוב שהרי בשדה אחוזה כתיב גאולתו ונגאלת בקרובים אלא כשנלמוד נלמוד יותר הקרוב להלשון ובתי חצרים בכל דבר כשדות:

76. Laws of Zeraim.34.8

    מת הלוקח בתוך שנתו יגאל מיד בנו ואע"ג דכתיב לקונה אותו והיורש הא לא קנה ריבתה התורה והיתה גאולתו מכל מקום (ערכין ל"א ב) וכן אם מת המוכר יגאל בנו ואע"ג דכתיב ואיש כי ימכור בית מושב עיר חומה ואיהו הא לא מכר ריבתה תורה והיתה גאולתו מכל מקום (שם) ונראה דלכן אפילו מתו שניהם גואל בן מיד בן ועמ"ש בסי' הקודם סעי' י"ב:

77. Laws of Zeraim.34.9

    מכר לראשון וראשון לשני בתוך השנה מונין השנה לראשון וכיון ששלמה שנה ראשונה הוחלט הבית ביד השני שהראשון מכר להשני כל זכות שתבא לידו והשנה הוא י"ב חדש דכיון ששלמו י"ב חדש ולא גאלה ה"ז נחלטת ואם היתה שנת העיבור אינו נחלט עד סופה שנאמר שנה תמימה לרבות חדש העיבור:

78. Laws of Zeraim.34.10

    ולפ"ז משכחת לה בשני קניות שהשנייה מוחלטת קודם הראשונה כגון שמכר שני בתים אחד בחצי אדר ראשון ואחד בר"ח אדר שני זה השני כיון שהגיע ר"ח אדר של שנה הבאה נחלט והראשון אינו נחלט עד ט"ו בו לפי שהקניות היו בשנת העיבור ואם מכר באדר בשנה פשוטה ושנה הבאה מעוברת אינו נחלט עד שיעבור אדר השני ואע"ג דבכל הדברים הראשון עיקר מ"מ ריבתה התורה בכאן עד שיעבור כל העיבור אבל בבתי חצרים ובשדות נ"ל דדינם ככל הדברים דלא ריבתה התורה בהם כמו בבתי ערי חומה:

79. Laws of Zeraim.34.11

    וכן אם נתן הבית מתנה ולא גאלו כל י"ב חדש הרי הבית נחלט ביד מקבל המתנה דמתנה כמכר בדיני יובל ובגמ' שם יש גם דרש על זה ונ"ל דגם בכאן אם הראשון נתן לשני חשבינן י"ב חדש להראשון ונחלט ביד השני וכן אם ראשון במכר ושני במתנה או להיפך הכל דין אחד להם:

80. Laws of Zeraim.34.12

    הגיע יום אחרון מי"ב חדש ורצה המוכר להחזיר להלוקח מעותיו ולא מצא את הלוקח בביתו כגון שנסע לדרכו או בכוונה הטמין א"ע הרי המוכר מניח מעותיו בב"ד ושובר את הדלת ונכנס ואימתי שיבא הלוקח יבא ויטול מעותיו ודבר זה תיקן הלל הזקן (שם ל"ב ב) ואפילו אם נתינה בע"כ לא הוה נתינה גם בכה"ג במקום שצריך ליתן מ"מ תיקן הלל הזקן שיועיל:

81. Laws of Zeraim.34.13

    מכר בית עיר חומה והגיע היובל בתוך שנת המכר אינו חוזר ביובל אלא יהיה ביד הלוקח עד שירצה המוכר לגאול כל שנת המכר או תמלא שנה ויחליט וק"ו הוא משדה אחוזה שיוצאת ביובל ועכ"ז אינה יוצאה ביובל קודם שתי שנים כמ"ש בסי' הקודם כ"ש בית עיר חומה שאינו יוצא ביובל ולכן נ"ל דבתי החצרים היובל מוציא אפילו בתוך שנתו כיון דיכול לפדותו מיד וגם היובל מוציאו:

82. Laws of Zeraim.34.14

    דבר ידוע שיכול אדם להקדיש את ביתו ושדהו ויכול לפדותה מיד ההקדש וגם אחר יכול לפדותה ופרטי דינים אלו יתבארו בסי' הבא אמנם אם הקדיש אדם בית עיר חומה ולא גאלה מיד ההקדש בתוך שנתו אינה נחלטת להקדש ולא אמרינן לא יהא כח הקדש גרוע מכח הדיוט דגזירת התורה היא שלהקדש אינה נחלטת דכתיב לקונה אותו לדורותיו יצא הקדש שאין לו דורות (שם ל"א ב) ולא עוד אלא אפילו להיפך דמיד ההקדש נחלטת כגון שאחר פדאו מן ההקדש ונמשך שנה מזמן פדייתו מן ההקדש והבעלים לא גאלוהו נחלט הבית להפודה מן ההקדש דבו קרינן לדורותיו (שם) דחשבינן להקדש כבעלים ולא כקונה ולא כמקבל מתנה דאל"כ היה לנו לחשוב שנה מזמן ההקדש וטעמו של דבר נ"ל דכיון דאישתני מהדיוט להקדש הוי כדבר חדש:

83. Laws of Zeraim.34.15

    כל שלפנים מן החומה כגון הגינות והמרחצאות והשובכות הרי הם כבתים דבתים לאו דוקא שהרי כתיב אשר בעיר כל מה שבעיר ומ"מ שדות שלפנים מן החומה אינן בכלל זה ודינן כדין השדות שחוץ לעיר שנאמר וקם הבית אשר בעיר בית וכל הדומה לבית ולא השדות וגינה הוי כבית ומיהו דבר תימא הוא ובאמת בגמ' (שם ל"ב א) ליכא גינות אלא מגדלות ושובכין ובורות שיחין ומערות רק ברמב"ם כתוב גנות ואולי טעות הדפוס הוא וצריך לומר גגות וצ"ע:

84. Laws of Zeraim.34.16

    הבית או שאר בנין צריך להיות ד' אמות על ד' אמות דפחות מזה לא נקרא בית ואינו נחלט וירושלים אין הבית נחלט בה אף שהיא מוקפת חומה דכתיב לקונה אותו לדורותיו וירושלים לא נתחלקה לשבטים וכן הבית הבנוי בחומה אינו בכלל בתי ערי חומה דבעינן בית שחומה מקיפתה חוץ ממנה וכן עיר שגגותיה חומתה או הים מקיפה אינה כבתי ערי חומה:

85. Laws of Zeraim.34.17

    ואין המקום נקרא עיר חומה אא"כ יש בו שלש חצרות או יותר ובכל חצר שני בתים או יותר וכן בעינן שהחומה הוקף תחלה ואח"כ בנו החצרות והבתים אבל אם מקודם בנו החצרות והבתים ואח"כ הקיפו החומה או שיש פחות מג' חצרים או שבחצר אחד מהם אין רק בית אחת אין דינו כעיר חומה אלא כבתי חצרים דפחות מזה אינה בגדר עיר וכן אם לא הקיפוה מקודם לא חל על הבתים בעת בנייתם שם עיר חומה:

86. Laws of Zeraim.34.18

    כתב הרמב"ם שם דין ט"ו אין סומכין אלא על חומה המוקפת בשעת כיבוש הארץ כיצד עיר שלא היתה מוקפת חומה בשעה שכיבש יהושע את הארץ אע"פ שמוקפת עתה הרי הוא כבתי החצרים ועיר שהיתה מוקפת חומה בימי יהושע אע"פ שעכשיו אינה מוקפת הרי היא כמוקפת עכ"ל ולזה כתיב בתורה אשר לא חומה באל"ף והקרי הוא בוי"ו לומר לך אע"פ שעתה אין לו אך מקודם היתה (גמ') וממילא שמעינן גם להיפך:

87. Laws of Zeraim.34.19

    וכתב עוד דכיון שגלו בחורבן ראשון בטלה קדושת ערי חומה שהיו בימי יהושע וכיון שעלה עזרא בביאה השנייה נתקדשו כל הערים המוקפות חומה באותו העת מפני שביאתן בימי עזרא שהיא ביאה שנייה כביאתן בימי יהושע מה ביאתן בימי יהושע מנו שמיטין ויובלות וקידשו בתי ערי חומה ונתחייבו במעשר אף ביאתן בימי עזרא מנו שמיטין ויובלות וקידשו בתי ערי חומה ונתחייבו במעשר עכ"ל ולדבריו צ"ל הא דאמרינן בגמ' שנתקדשו בימי יהושע זהו בזמן בית ראשון (וכ"כ בכ"מ) ודבר תימא דלמה לו להש"ס להזכיר מה שכבר עבר והו"ל לומר שנתקדשו בימי עזרא:

88. Laws of Zeraim.34.20

    אך גם לבד זה אינו מובן מה שייך בימי עזרא קדושת בתי ערי חומה הא לא נהגו יובלות בבית שני כמ"ש לעיל פ"י וגם לענין מעשרות סותר א"ע מה שכתב בספ"א מתרומות דבבית שני כיון שלא היו כל יושביה עליה אין מן התורה חיוב תרומה ומעשרות ע"ש ופשיטא דבתי ערי חומה אינו נוהג רק בזמן היובל:

89. Laws of Zeraim.34.21

    ויראה לי כוונה אחרת בדבריו דוודאי עיקר הקדושה היה בימי יהושע אך בחורבן נתבטלה הקדושה ואיהו לא קאמר אלא דעזרא חזר וקידש אותן בתי ערי חומה שהיו בימי יהושע וזה שכתב נתקדשו כל הערים המוקפות חומה באותו העת ה"פ המוקפות חומה מימות יהושע ובאותו העת על הערים קאי כלומר הערים שמצאן עזרא בישובן אף שלא היו אז מוקפות חומה וקידש כל א"י לענין תרומות ומעשרות ולמה עשה כן דאולי יתאספו כל ישראל ולכן הוכרח לקדשן אמנם כשלא נתאספו כל ישראל אין יובל ואין תרומות ומעשרות ואין דיני בתי ערי חומה מיהו קדושתן עליהן ועיקר כוונתו לומר דלכאורה על מה תלינן בימי יהושע הא כבר נחרבה ובטלו הקדושות ולזה אמר שעזרא חזר וקידשן אבל העיקר תלוי על כיבוש יהושע ומה שאמר מנו שמיטין ויובלות כבר ביאר לעיל דמנו יובלות לקדש שמיטין וקדושת עזרא היה מועיל לשמיטין דלשיטתו גם האידנא שביעית דאורייתא בא"י וכל זה הועילה קדושת עזרא:

90. Laws of Zeraim.34.22

    וזהו שכתב אח"כ וכן לעתיד לבא בביאה שלישית בעת שיכנסו לארץ יתחילו למנות שמיטין ויובלות ויקדשו בתי ערי חומה ויתחייב כל מקום שיכבשוהו במעשרות שנאמר והביאך ד' אלקיך אל הארץ אשר ירשו אבותיך וירשתה מקיש ירושתך לירושת אבותיך מה ירושת אבותיך אתה נוהג בחידוש כל הדברים האלו אף ירושתך אתה נוהג בחידוש כל הדברים האלו עכ"ל וכללו של דבר דכל הדברים המקודשים בחורבנם נתבטלו לדעת הרמב"ם לבד קדושת בהמ"ק וירושלים וביאר הטעם בספ"ו מבית הבחירה ע"ש ולכן קידש עזרא מחדש ולעתיד לבא נקדש ג"כ מיהו לענין בתי ערי חומה תלוי רק בכניסה לארץ שכן גזרה תורה אשר לו חומה ואשר לא חומה כמ"ש וגם לעתיד לבא לא נקדש בתי ערי חומה אלא אותן שהיו בימי יהושע (כנלע"ד) ויש בעניינים אלו כמה דיעות ויתבאר

91. Laws of Zeraim.35.1

    דין מקדיש שדה אחוזה ופדיונה ובו כ"ט סעיפים כבר נתבאר דשדה אחוזה מקרי מה שירש מאביו או מאמו (ת"כ פ' בחקותי) וממילא דה"ה משאר קרובים ושדה מקנה מקרי מה שקנה מאחר והנה האדם יכול להקדיש בין שדה אחוזה ובין שדה מקנה וביכולת לפדותן מיד ההקדש ומצוה נמי איכא לפדותן ובין הבעלים ובין אחרים יכולין לפדותן ולפעמים כופין הבעלים לפדות כמו שיתבאר ויש הרבה חילוקי דינים בפדייתן בין פדיית שדה אחוזה לפדיית שדה מקנה דבשדה אחוזה מקח הפדייה קצבה תורה בפ' בחקתי דכתיב ואם משדה אחוזתו יקדיש איש לד' והיה ערכך לפי זרעו זרע חומר שעורים בחמשים שקל כסף כלומר הערך כשתפדנה ושדה מקנה נפדית לפי שוויה כדכתיב ואם את שדה מקנתו אשר לא משדה אחוזתו יקדיש לד' וחשב לו הכהן את מכסת הערכך כלומר השיווי ממנה וכן שנינו במשנה בערכין (י"ד א) דבשדה מקנה נותן את שוויו ובשדה אחוזה זרע חומר שעורים בחמשים שקל כסף ואין חילוק בין קרקע עידית שבעידית ובין זיבורית שבזיבורית כדתנן התם אחד המקדיש בחולת המחוז מקום שהשדות גרועים ואחד המקדיש בפרדיסות סבסטי שהוא מעולה שבכרמים נותן בעד זרע חומר שעורים חמשים שקל כסף:

92. Laws of Zeraim.35.2

    עוד יש חילוק דבשדה אחוזה כשהמקדיש פודה הוא מוסיף חומש כדכתיב בשדה אחוזה ואם גאול יגאל את השדה המקדיש אותו ויסף חמישית כסף ערכך עליו וקם לו ובשדה מקנה לא כתיב חומש וכך שנינו במשנה שם שבשדה אחוזה הוא נותן חומש ובשדה מקנה אינו נותן חומש ע"ש:

93. Laws of Zeraim.35.3

    ועוד יש חילוק דבשדה אחוזה כשהמקדיש לא גאלה מיד ההקדש והגיע יובל הרי היא יוצאה לכהנים של המשמר כדכתיב שם ואם לא יגאל את השדה וגו' והיה השדה בצאתו ביובל קדש לד' וגו' לכהן תהיה אחוזתו ובשדה מקנה חוזרת לבעלים הראשונים כדכתיב שם בשנת היובל ישוב השדה לאשר קנהו מאתו לאשר לו אחוזת הארץ וזהו כלליות העניינים וההפרשים בין שדה אחוזה לשדה מקנה:

94. Laws of Zeraim.35.4

    ודע דזה שאמרנו דפודה שדה אחוזה מההקדש קצבה התורה שיעורו זהו בזמן שהיובל נוהג אבל בזמן שאין היובל נוהג פודה לפי שויו בכל מיני הקדישות (תוס' ערכין כ"ז. ד"ה המקדיש) וכ"כ הרמב"ם בריש פ"ה מערכין וחרמים ומ"מ החומש מוסיף שהרי בכל ההקדישות מוסיפין חומש ויראה לי דגם שדה מקנה כשפודה מההקדש בזמן שאין היובל נוהג דמוסיף חומש דאימתי פטרה התורה שדה מקנה מחומש בזמן היובל כמו שנתבאר אבל כשאין יובל נוהג דאז גם שדה אחוזה נפדית בשוויה ואין כאן יציאה ביובל שוב אין כאן הפרש בין שדה אחוזה לשדה מקנה והם ככל ההקדשות שמוסיף חומש ולא מצאתי מפורש דין זה (ולא תקשי ממה שפירשו רש"י ותוס' ברפ"ח דערכין דבשדה אחוזה מיירי והא בזמן שאין היובל נוהג מיירי שם דהכי קאמרי דבזמן היובל בשדה אחוזה לא שייך לשאול בכמה כיון שהמקח קצוב וזהו באומרם דבשדה אחוזה נמי מיירי ובזה א"ש ברמב"ם פ"ח מה' ערכין שכתב דפודין בין קרקעות בין מטלטלין והבעה"ב מוסיף חומש ע"ש ולמה לא ביאר דבשדה מקנה אינו מוסיף חומש אלא וודאי דשם מיירי בזמן הבית סתמא ואין חילוק ודו"ק):

95. Laws of Zeraim.35.5

    כשהקדיש אדם קרקע או בהמה טמאה בהכרח או שיפדם מההקדש או שהגזבר ימכרם ושנינו בספ"ק דבכורות דמצות פדייה קודם למכירה דכתיב בבהמה טמאה ואם לא יגאל ונמכר בערכך ומצות פדייה באדון קודם וגם מפני שהבעלים מוסיפים חומש וזהו ששנינו במשנה ריש פ"ח דערכין המקדיש את שדהו בשעה שאין היובל אומר לו פתח אתה ראשון בכמה אתה רוצה לפדותה ולזה אמר בשעה שאין היובל נגד שדה אחוזה דבשעת היובל דהמקח קצוב לא שייך לומר בכמה אתה רוצה לפדותה (רש"י ותוס'):

96. Laws of Zeraim.35.6

    וז"ל הרמב"ם ריש פ"ה מערכין המקדיש שדה אחוזתו מצוה עליו לפדותה הוא שהאדון קודם ואם לא רצה אין כופין אותו בד"א בזמן שמצות יובל נוהגת שאם יגיע יובל ולא יגאלנה תצא לכהנים כמו שביארנו אבל בזמן שבטלו היובלות שהרי אינה יוצאה לכהנים אלא סופה להפדות לעולם כופין את האדון לפתוח בה תחלה והיא נפדית בשוויה כשאר ההקדישות אם נמצא מי שמוסיף עליו וגואל יגאל ואם לאו אומרים לו הגעתיך ויתן מה שאמר ואינו פוחת מארבע פרוטות כדי שיהא החומש שמוסיף פרוטה עכ"ל:

97. Laws of Zeraim.35.7

    והנה לדבריו שתולה הטעם דכפייה כל שאינו יוצא לכהנים ביובל לפ"ז בשדה מקנה כופין תמיד להאדון לפדות אף בזמן היובל דשדה מקנה אינה יוצאה לכהנים ביובל כמ"ש וצ"ל ג"כ דהא דנקיט שדה אחוזה לאו למעוטי שדה מקנה אתי אלא אדרבא דבשדה מקנה לעולם כופין ובשדה אחוזה רק בשאין יובל וכעין מ"ש בסעי' ד':

98. Laws of Zeraim.35.8

    ודעת הראב"ד דאפילו בזמן שהיובל נוהג כופין האדון מטעם דהוא מוסיף חומש והתנא דנקיט בזמן שאין היובל נוהג לאו משום דיש נ"מ לענין כפייה אלא מפני שבזמן היובל בשדה אחוזה לא שייך לומר פתח אתה ראשון כיון שהמקח קצוב וגם דעת רש"י ותוס' נראה כן והרמב"ם ס"ל דאם רק מפני זה מי הכריחו להתנא באמת לומר לשון זה ולכן ס"ל דיש נ"מ לדינא לענין כפייה דבזמן היובל אין כופין:

99. Laws of Zeraim.35.9

    במוכר שדה אחוזה נתבאר בסי' ל"ג שאינו יכול למכור מנכסיו כדי לפדות השדה מיד הלוקח וכן אינו רשאי ללוות וכן אינו יכול לגאול לחצאין ובפודה מן ההקדש אינו כן שיכול למכור מנכסיו וכן ללוות מאחרים וכן לפדות לחצאין וזה חומר בהדיוט מבהקדש ואין לתמוה על זה דבמכר חסה התורה על הלוקח כמו שביארנו שם אבל בהקדש אדרבא מצוה לפדות מההקדש מה שאינו ראוי לה ולמה תסגיר עלינו התורה את הדרך שלא יהיה בנקל לפדותה ונ"ל דה"ה ההקדש שמכר ג"כ רשאי הקונה לקנות בכל גווני כמו הפודה:

100. Laws of Zeraim.35.10

     וכן יש קולא בהקדש לגבי הדיוט בבתי ערי חומה דאלו בהדיוט כשמכר אינו יכול לפדות מהלוקח אחר שנה ואינו כן במקדיש דהמקדיש את ביתו או בהמה טמאה שלו שאינה ראויה למזבח או מטלטלין בכולן הדין שוה דנערכין ע"פ שווייהן ואם פדה אותן המקדיש מוסיף חומש וכן אשתו וכן יורשו כשפדאו מרבינן בת"כ שישלמו החומש וכך שנינו שם בפ' בחקתי ואם המקדיש יגאל לרבות את אשתו לרבות היורש ע"ש וכופין את הבעלים לפתוח ראשון והדמים לבדק הבית ובין שהיה הבית מבתי ערי חומה ובין שהיה מבתי החצרים ה"ז נגאל לעולם והטעם כמ"ש בסעי' הקודם אמנם אם גאלו אחר מיד ההקדש אם היה בית ערי חומה ושהה בידו י"ב חדש מיום ליום ה"ז נחלט לו כמו בקונה מהדיוט כמ"ש בסי' הקודם ואם היה מבתי החצרים והגיע היובל והוא ביד הגואל חוזר לבעליו ביובל וכן בשדה מקנה אבל לפדות מיד הפודה קודם היובל כמו שפודה מקונה ומהקדש לא מצינו מפורש ונראה שאינו יכול לכופו להפודה שיחזירנה לו ע"י פדייה בגירוע דכן מפורש בתורה בשדה אחוזה כשהקדישה ולא פדאה ומכרה הגזבר לאחר כתיב לא יגאל עוד ותשאר עד היובל ותצא לכהנים וה"ה בשדה מקנה ובבתים ואין לומר כיון דבהם בין כך ובין כך תצא להבעלים ביובל למה לא יהיה ביכולתו לפדותה מקודם די"ל דוודאי מההקדש היה יכול לפדות ומצוה עליו לפדות והיה מוסיף חומש אבל כיון שפדה אחר אין ביכולתינו להכריחו להשיבה לבעלים קודם היובל דאל"כ כל אחד יפקיע החומש מההקדש שיניח לאחר לפדות והוא יפדה מהאחר אלא וודאי דאין ביכולתו לפדות מהאחר קודם היובל וע' בסי' ל"ו סעי' ו':

← Previous · Next → — showing 501–600 of 1,602

Arukh HaShulchan HeAtid, Zeraim, Tel Aviv 1938. Via Sefaria (sefaria.org), Sefaria-Export. Version source: https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001832511/NLI Licence: Public Domain. Source.