← All works

Arukh HaShulchan HeAtid

Sefaria · Halakhah · 1,602 sections

1. Laws of Zeraim.42.2

   וגזירת התורה הוא שאין הקרובין יכולין לפדות אותו דכתיב והשיגה ידו ונגאל וכן אינו לוה וגואל ואינו גואל לחצאין דכתיב בנמכר לעכו"ם והשיגה ידו וכשלוה אין זה השגת יד וכן בעינן והשיגה ידו לגמרי ולא לחצאין וזהו כבמוכר שדה אחוזה שנתבאר דינו לעיל סי' ל"ג סעי' י' ונ"ל דגם בכאן אינו רשאי למכור בית או שדה כדי לפדות עצמו כמו בשם דזה לא מקרי השגת יד וגם בכאן נ"ל הטעם דאל"כ לא ימצא לעולם מי שירצה לקנות עבד כמ"ש בשם וע' בסעי' ד':

2. Laws of Zeraim.42.3

   כל עבד עברי או אמה העבריה שעתה נתייקרו דמיהם מכפי שהיו בזמן מכירתם כגון שנשתבחו בכח או להיפך שנתחלשו ועתה אינן שוין כבזמן המכירה כיצד מחשבין הגרעון כסף קבלו חז"ל (קדושין ב' א) דמחשבין הכל לטובת העבד והאמה והטעם דכיון דהתורה הקפידה שיחזיקם בטוב כדכתיב כי טוב לו עמך עמך במאכל עמך במשתה כמ"ש בסי' מ' ולכן גם בזה חוששין לטובתם:

3. Laws of Zeraim.42.4

   וכך שנינו בברייתא (כ' א) נמכר במנה והשביח ועמד על מאתים מניין שאין מחשבין לו אלא מנה שנאמר מכסף מקנתו כלומר שנחשוב הגרעון לפי הכסף שבעת הקנין נמכר במאתים והכסיף ועמד על מנה מניין שאין מחשבין לו אלא מנה ת"ל כפי שניו כלומר כפי השיווי דשניו דהשתא ואע"ג דפסוקים אלו הם בנמכר לעכו"ם ילפינן נמכר לישראל מנמכר לעכו"ם בגז"ש דשכיר שכיר (גמ' שם) וכן הוא בת"כ ולמאן דלא יליף שכיר שכיר י"ל דממילא שמעת מינה דכיון דחזינן דהתורה הקילה עליו ורצה בטובתו וחזינן בנמכר לעכו"ם שהתורה גזרה כן ממילא גם בלא גז"ש צריכין לדון לטובתו ובסי' הבא סעי' ה' יתבאר עוד טעם בזה:

4. Laws of Zeraim.42.5

   הרב שמחל לעבד באמצע זמנו על הכסף הנשאר חייב לו עד סוף זמנו אע"ג דמחילה א"צ קנין ובדברים בעלמא נסתלק החוב כמ"ש בח"מ סי' רמ"א מ"מ בכאן אינו מועיל עד שיכתוב לו שטר שיחרור והטעם דמחילה אינו מועיל רק על חיוב מעות בלבד אבל עבד עברי גופו קנוי ומה יועיל מחילה כיון שגופו שלו וגם קנין אינו מועיל דמטבע אינו נקנה בחליפין ואין לזה תקנה רק בשטר שיחרור וכותב לו הרי אני משחררך דלא גרע מעבד כנעני דקונה א"ע בשטר (רש"י ט"ז. ד"ה גופו) וכל הלשונות דמועיל בעבד כנעני כמ"ש ביו"ד סי' רס"ז כ"ש דמועיל גם בעבד עברי וגם אם מפקירו מועיל שהרי גם בכנעני מועיל אלא שצריך גט שיחרור להתירו בבת חורין ובעבד עברי לא שייך זה (תוס' שם ד"ה לימא):

5. Laws of Zeraim.42.6

   עבד עברי כשמת האדון והניח בן ה"ז עובד את הבן כמו שעבד לאביו דכתיב שש שנים יעבד ולא כתיב יעבדך ש"מ דגם לבנו עובד ואמנם רק אם הניח בן אבל אם הניח רק בת וכ"ש שאר יורש אינו עובדם ויוצא לחירות דכתיב ועבדך שש שנים לך ולא ליורש לבד בן ובנו כמותו דעובדו עד תשלום שש למכירתו או עד היובל או עד זמן שקצב קודם היובל או שיגרע פדיונו וישלם השאר:

6. Laws of Zeraim.42.7

   נמצאת אתה אומר שעבד עברי נקנה לבעלים בשני דברים בכסף ושטר וקונה את עצמו בששה דברים בשנים או ביובל או בגרעון כסף או בשטר שחרור או בהפקר או במיתת האדון כשלא הניח בן והרמב"ם כתב חמשה דברים דלא חשיב הפקר דאינו מבואר בגמ' ומ"מ אינו חולק על זה:

7. Laws of Zeraim.42.8

   כתב הרמב"ם ספ"ב מצוה לומר לו צא בשעת יציאתו ואע"פ שלא אמר לו הרי הוא יוצא בחנם וא"צ שטר ואפילו חלה והוציא עליו רבו הוצאות הרבה אינו חייב לו כלום שנאמר יצא לחפשי חנם עכ"ל ואע"ג דהך קרא הוא במכרוהו ב"ד מ"מ מסתברא דגם במוכר עצמו כן הוא דאין סברא לחלק ביניהם בזה וכ"ש למאן דיליף שכיר שכיר ולא ידעתי מקורו והדין וודאי דכן הוא דכיון דגופו קנוי פשיטא שחייב ברפואתו ובמכילתא תניא חנם בלא שטר בלא דמים ע"ש:

8. Laws of Zeraim.43.1

   דין עבד עברי הנמכר לעכו"ם ובו י"ב סעיפים כתב הרמב"ם בפ"ב דין ו' המוכר עצמו לעכו"ם אם לא נפדה אינו יוצא אלא ביובל שנאמר ואם לא יגאל באלה ויצא בשנת היובל הוא ובניו עמו עכ"ל כלומר אם נמכר לו בסתם לא על שנים קצובות אינו יוצא בלא פדיון אלא ביובל משא"כ בישראל שאף בנמכר סתם אינו עובד יותר משש שנים כמו במכרוהו ב"ד כמ"ש בסי' מ"א סעי' י' וזה ראיה למ"ש שם:

9. Laws of Zeraim.43.2

   כתיב וכי תשיג וגו' ומך אחיך עמו ונמכר וגו' או לעקר וגו' אחרי נמכר גאולה תהיה לו אחד מאחיו יגאלנו או דודו או בן דודו וגו' או השיגה ידו ונגאל וחשב עם קונהו וגו' כלומר דבמוכר עצמו לישראל אין הקרובים יכולים לפדותו כמ"ש בסי' הקודם סעי' ב' אבל במוכר לעכו"ם כדי שלא יטמע ביניהם הקרובים גואלין אותו אם לא השיגה ידו בעצמו והב"ד כופין להקרובים וכל הקרוב יותר הוא קודם לפדותו והכל מטעם שביארנו ואם הקרובים אין ידם משגת מצוה על כל אחד מישראל לגאלו ובין שפדאוהו קרובים ובין שפדאוהו שאר אדם יוצא לחירות:

10. Laws of Zeraim.43.3

    ונראה פשוט דהמעות שהוציאו עליו לפדותו חייב לשלם ואפילו אם מיחה בהם שלא לפדותו מ"מ כיון שהתורה צותה לפדותו כדי שלא יטמע ביניהם הרי מצוה קעבדי ולא משגחינן במחאתו ולא דמי לפורע חובו של חבירו שלא מדעתו דא"צ לשלם לו כמ"ש בח"מ סי' קכ"ח דהתם אינו אלא מצילו מן הצער והוה כמבריח ארי כמ"ש שם אבל הכא לא מצער לבד מצילו אלא משיעבוד הגוף ולא גרע מיורד לתוך שדה חבירו שלא ברשות דמשלם לו כמ"ש בח"מ סי' שע"ה ועוד דהכא ברשות קא נחית והיינו ברשות התורה מ"מ נ"ל דיכול לומר להפודה אעבוד אצלך כמו שהייתי עובד להכותי ואינו יכול לכופו לשלם לו דוקא דמים אם לא כשהתנה עמו מקודם כן וכן פשוט שאסור לו לשלם יותר ממה שהוציאו עליו דזהו ריבית גמור ויש להסתפק אם הוציאו בחנם כגון שהכותי הוא אוהבו של הפודה אם יכול לתבוע מהעבד דמי גרעונו כפי החשבון ונראה דא"צ לשלם לו:

11. Laws of Zeraim.43.4

    כתב הרמב"ם שם דיש לו ללוות ולגאול א"ע מן העכו"ם ונגאל לחצאים עכ"ל כלומר דלא כמו בישראל כמ"ש בסי' הקודם והקשו עליו דהא גם כאן כתיב והשיגה ידו דמיניה ממעטינן בנמכר לישראל ובשדה אחוזה דאינו לוה וגואל (לח"מ) וכ"כ רש"י להדיא בקדושין (כ"א. ד"ה ע"ע ע"ש) ועוד הקשו עליו דאיך פסק דגואל לחצאין והא שם (כ' ב) בעו מיניה מרב ששת והשיב דאין נגאל לחצאין (כ"מ ולח"מ) ואע"ג דאביי אמר אח"כ את"ל דנגאל לחצאין מ"מ הא אביי רק דרך ספק אמר ולרב ששת פשיטא ליה ועוד דשם להלן (כ"א א) אמר רבינא דאין גואל לחצאין ואין לוה וגואל ע"ש ורבינא הוה בתרא טפי מאביי והסמ"ג באמת פסק כן דאינו גואל לחצאין וצע"ג:

12. Laws of Zeraim.43.5

    ונ"ל בדעתו ז"ל שהוכרח לכך בשנדקדק על אביי שרוצה לחלוק על רב ששת בלא ראיה ואדרבא דפשטא דקרא משמע כר"ש ומה ראה אביי לחלוק אלא וודאי דמצד הסברא הרבה תמוה דינא דרב ששת והרי חזינן דהתורה צותה לקרובים שיגאלנו כדי שלא יטמע עמהם ואיך אפשר שתחמיר עליו התורה לבלי להגאל לחצאין ולא ללוות ולגאול אלא וודאי דאינו כן ודין התורה קאי על הנמכר לישראל וכמו שאומר שם (כ"א ב) בברייתא יגאלנו יגאלנו יגאלנו ג' פעמים לרבות כל הגאולות שיהיו כסדר הזה כלומר דבנמכר לעכו"ם כתיבי ומרבה שם בתי ערי חומה ונמכר לישראל ואע"ג דדחי לה דיחויא בעלמא הוא כדרך הש"ס אבל בנמכר לעכו"ם פשיטא דאינו כן ורבינא לקמן קאמר לפום פשטא דמילתא דרב ששת (ולפ"ז מה שטרחנו בסי' הקודם סעי' ד' לדעת מאין לנו דינים אלו בנמכר לישראל לפמ"ש כאן א"ש בפשיטות דילפינן מתלתא יגאלנו ועל נמכר לעכו"ם לא קאי קרא ולמה נכתב כאן יתבאר בסעי' ח'):

13. Laws of Zeraim.43.6

    כבר כתבנו בסי' הקודם אפילו בנמכר לישראל אם העבד נתייקר הולכין בפדיונו אחר שעת הקנייה ואם הוזל הולכין אחר המקח דכעת וכ"ש בנמכר לעכו"ם דכן הוא והרמב"ם שם דין ח' כתב בנמכר לעכו"ם דמחשב הדמים לפי השנים הנשארות עד היובל וכו' וגורע הדמים ומשיב השאר כסף לא תבואה ולא כלים שנאמר כסף ממכרו בכסף הוא נגאל מיד העכו"ם ואינו נגאל בשוה כסף עכ"ל ודבריו תמוהים דהן אמת דהכי איתא בת"כ ובירושלמי אבל הא בש"ס שלנו בקדושין (ח' א) הביא רב יוסף ברייתא זו דת"כ ואומר האי תבואה וכלים היכי דמי אילימא דלא מקני בהו כלל ישיב גאולתו אמר רחמנא שוה כסף ככסף וכו' וממעט חליפין ע"ש הרי דפשיטא ליה להש"ס דאין כוונת הת"כ למעט שוה כסף ואיך פסק להיפך (לח"מ) והסמ"ג באמת פסק שיכול לפדות א"ע בשוה כסף ע"ש:

14. Laws of Zeraim.43.7

    ויותר מזה תמוה דבירושלמי עצמו מפורש להיפוך וז"ל הירושלמי שם על משנה דעבד עברי א"ר חייא בר אדא וכו' מכסף (כצ"ל) והיה כסף ממכרו בכסף הוא נגאל ואינו נגאל בתבואה וכלים ופריך בכל אתר את עבד שוה כסף ככסף והכא וכו' אמר ר' אבא מרי שנייא היא ששינה עליו הכתוב כסף מכסף אוף ר' חייא בר אדא יודה שאם בקש לגרוע שמגרע ויוצא אפילו בתבואה ואפילו בכלים (כלומר דזהו כשהאדון קונה אותו בעינן דווקא כסף ולא ביציאתו) אמר ר' יודן הדא דתימא בשלא עשאן דמים אבל עשאן דמים ככסף הוא עכ"ל הירושלמי הרי דמסיק דאינו נקנה רק בכסף אבל כשמגרע ויוצא אפילו בשוה כסף והוא פסק ממש להיפך וכן לא הזכיר הך דעשאן דמים ובש"ס שלנו לקמן (ט"ז א) אומר בפשיטות על קונה את עצמו ישיב גאולתו אמר רחמנא לרבות שוה כסף ככסף ע"ש:

15. Laws of Zeraim.43.8

    ונ"ל ברור דהרמב"ם ז"ל היה לו שיטה אחרת בזה דכבר כתבנו דאלה הכתובים בנמכר לעכו"ם שדינן להו אנמכר לישראל וכך דרכה של תורה בכמה ענינים ולכן פסק בנמכר לישראל דנקנה בשוה כסף וקונה א"ע בשוה כסף וזה שאמר רב יוסף קאי ג"כ אנמכר לישראל וראיה שהרי לקמן (ט"ז א) מיירי מפורש בנמכר לישראל ע"ש ורב יוסף לא הוצרך לפרש זה משום דלא מיירי בהך עניינא אלא בענין אי צריך שומא וכמו דלענין גאולת חצאין וללוות וליגאל מוקמינן לה בנמכר לישראל כמ"ש בסעי' ה' כמו כן בשוה כסף ואי קשיא למה באמת כתבה זה התורה בנמכר לעכו"ם משום דלענין שוה כסף קפדה התורה שלא יקנה א"ע מהעכו"ם בשוה כסף מפני דהתורה חששה שלא יאמר העכו"ם שמאנה אותו וחששה לחילול השם ולכן הנך תרתי כסף מכסף הוצרכה ליכתב בנמכר לעכו"ם א"כ ממילא דשארי תיבות נמשכו לזה בהכרח אע"ג דקאי אנמכר לישראל ודווקא בקונה א"ע אבל כשהעכו"ם קונה אותו יכול לקנותו גם בשוה כסף דבזה לא שייך חילול השם כיון שהעכו"ם נותן לו השוה כסף ומרבינן ישיב לרבות שוה כסף ככסף וזה לקח מהירושלמי ממימרא דר' חייא בר אדא כמ"ש ומפרש הירושלמי באופן אחר כמו שנבאר בס"ד:

16. Laws of Zeraim.43.9

    דהנה ר' חייא אומר דין זה דאינו נגאל מהעכו"ם רק בכסף ור' אבא מרי מפרש הטעם משום דשינה עליו הכתוב שני פעמים כסף מכסף ומה שאומר אח"כ אוף ר' חייא יודה שאם בקש לגרוע וכו' אינו קושיא על הקודם כפי' המפרשים אלא מילתא בפ"ע היא וה"פ שהירושלמי אומר דר' חייא אע"ג שסובר דאינו נגאל רק בכסף מ"מ לפעמים נגאל אפילו בתבואה וכלים והיינו כמו שאומר על זה ר' יודן הדא דתימר כשלא עשאן דמים וכו' כלומר דאימתי אמר ר' חייא דאינו נגאל רק בכסף אלא כשלא עשאן דמים כלומר שלא קצב כמה דמיהן אבל כשעשאן דמים שקצב כמה דמיהן הוה ככסף וזהו לשיטת רב יוסף בש"ס דילן (ז' ב) דצריך שומא משום דבעינן מידי דקייץ ואנן קיי"ל כרבה דא"צ שומא ומידי דקייץ ולכן השמיטה הרמב"ם ז"ל (כנלע"ד ברור בס"ד ומתורץ קושיות המפרשים וקושיות הלח"מ ולכן לא השיגו הראב"ד ז"ל):

17. Laws of Zeraim.43.10

    כיון שנתבאר דהנמכר לעכו"ם נגאל לחצאין ולכן יש בענין זה פעמים להקל ופעמים להחמיר כיצד להקל קנה אותו במאתים ונתקלקל ועמד על מאה ונתן לו חמשים חצי דמיו משום דלקולא אזלינן בתר השתא כמ"ש ואח"כ נשתבח ועמד על מאתים נותן לו מאה ויוצא ואלמלא לא היה נגאל לחצאין היה צריך ליתן לו ק"נ ואף שאמרנו דהולכין בכולם להקל על העבד זהו כשתחלתו או סופו היה בזול משא"כ בזה דגם בתחלתו וגם בסופו שוה מאתים א"א להלך אחר הקלקול שבאמצע על מה שלא נתן אז בעת הקלקול ופעמים להחמיר כגון שקנאו במאתים ונתן לו מאה ואח"כ נתקלקל ועמד על מאה צריך ליתן לו עתה חמשים ואלמלא לא היה נגאל לחצאים היה פדיונו הקודם כפקדון בעלמא והיה יוצא בהמאה שנתן וזהו להחמיר (גמ' כ' ב):

18. Laws of Zeraim.43.11

    בנמכר לישראל נתבאר בסי' הקודם שכשמת האדון והניח בן עובד את הבן אבל הנמכר לעכו"ם או לגר צדק אינו עובד את הבן כשמת האדון אלא יוצא לחירות בלא כלום דכתיב וחשב עם קונהו ולא עם יורשי קונהו (י"ז ב):

19. Laws of Zeraim.43.12

    גרסינן בב"ק (קי"ג א) דרש ר"ע מנין לגזל עכו"ם שהוא אסור ת"ל אחרי נמכר גאולה תהיה לו שלא ימשכנו ויצא בלא מעות יכול יגלום עליו כלומר שיטעהו וליתן לו פחות ממה שנתן לפי ערך השנים הנותרות עד היובל ת"ל וחשב עם קונהו ידקדק עם קונהו ע"ש:

20. Laws of Zeraim.44.1

    דינים פרטיים בעבד עברי ובו י"א סעיפים כל מין עבד עברי האדון חייב במזונות אשתו ובניו דבמשפטים כתיב ויצאה אשתו עמו ובפ' בהר כתיב ויצא מעמך הוא ובניו עמו ועוד כתיב שם בנמכר לעכו"ם ויצא בשנת היובל כו' עמו וכי אשתו ובניו היו בעבודה אלא מכאן שצריך לזונם ובזה לא שייך למיפרך דשמא במכרוהו ב"ד אינו חייב רק במזונות אשתו ובמוכר עצמו אינו חייב רק במזונות בניו דאין זה רק גילוי מילתא בעלמא וכ"ש למאן דיליף שכיר שכיר:

21. Laws of Zeraim.44.2

    אין חילוק בין נשא אשה קודם שנמכר ובין שנשא אח"כ ובלבד כשנשא מדעת רבו אבל אם לקחה שלא מדעת רבו אינו חייב במזונותיה והביאו זה ממכילתא מדכתיבא כאן שתי נשים אם בעל אשה הוא ויצאה אשתו עמו להורות בין שנשאה קודם ובין אח"כ ומדכתיב אם בעל אשה הוא מה הוא לדעת האדון אף אשתו לדעת האדון (עכ"מ) ולפנינו לא נמצא זה במכילתא וכמה חסרונות יש במכילתא שלפנינו:

22. Laws of Zeraim.44.3

    אינו חייב אלא במזונות אשתו הכשרה אבל אם היתה מאיסורי לאוין כגון גרושה וחלוצה לכהן או משניות לעריות אין האדון חייב במזונותיה דכתיב ויצאה אשתו עמו אשה הראויה להיות עמו יצאו אלו שלהוציא עומדות ואפילו איסור דרבנן להוציא עומדת (עכ"מ ולפמ"ש א"ש):

23. Laws of Zeraim.44.4

    מזונות הבנים נראה דכל זמן שהם קטנים ואין יכולין להרויח חייב האדון במזונותיהם וכן משמע בגמ' שם דהטעם משום דא"א להן להרויח וכן אשתו כן ע"ש ולפ"ז נראה דאם מרויחין בעצמן אינו חייב במזונותיהם ויש מי שאומר דאין החיוב בבנים רק עד שיהיו בני שש (ר"א מזרחי) ולא נהירא (מל"מ) ועד זמן גדלותם וודאי חייב במזונותיהם (שם) ואולי גם אח"כ כל זמן שאין יכולין להרויח (שם):

24. Laws of Zeraim.44.5

    וכתב הרמב"ם בפ"ג דין ב' אע"פ שהאדון חייב במזונות אשתו ובניו אין לו במעשה ידיהם כלום אלא הרי מעשה האשה ומציאתה לבעלה וכל שזוכה בעל באשתו זוכה זה אע"פ שהוא עבד עברי עכ"ל וגם זה הביאו ממכילתא דתניא יכול יהא מעשה ידיו של בניו ובנותיו לרבו ת"ל הוא הוא מעשה ידיו לרבו ואין מעשה בניו ובנותיו של רבו עכ"ל וממילא דגם זה שאין מעשה ידיה של אשתו שייך להאדון נתמעט מהאי קרא ומשמע מדברי הרמב"ם דאפילו בנזונים מהאדון אין מעשה ידיהם שלו ולא כן דעת הרמב"ן בפי' החומש והריטב"א בחדושיו ופירשו דזהו דווקא כשאין נזונין משל האדון ואין האדון יכול לכופן שיזונם ויהיו מעשה ידיהן שלו אלא יכולין לומר איני נזון ואיני עושה אבל בנזונין מעשה ידיהן שלו:

25. Laws of Zeraim.44.6

    נראה פשוט דזה שחייב במזונותיהן דה"ה במלבושיהן כמו הבעל שחייב במזונות אשתו וחייב גם בכסותה כדכתיב שארה כסותה וגו' וגם בחיוב הבנים וודאי כן הוא דאל"כ מי ילבישם וינעילם ודע דאשתו אינו אלא בנשואה ולא בארוסה ושומרת יבם שנאמר ויצאה אשתו עמו אשתו שעמו דהיינו נשואה וכך דרשו במכילתא:

26. Laws of Zeraim.44.7

    כתיב אם אדוניו יתן לו אשה בכנענית הכתוב מדבר או אינו אלא בעברית ת"ל האשה וילדיה תהיה לאדוניה (מכילתא) ואי בעברית הרי הבנים שלו אלא בכנענית שהוולדות הולכין אחריה כדתנן ספ"ג דקדושין והתירה התורה למי שמכרוהו ב"ד שרבו יכול למסור לו שפחה כנענית ושתלד ממנו בנים ובנות ויהיו הם להאדון והוא יצא בגפו ויכול לכופו על זה שנאמר אם אדוניו יתן לו אשה לו בעל כרחו (ט"ו א) וזהו רשות אצל רבו ולא חובה שמחוייב למסור לו (מכילתא):

27. Laws of Zeraim.44.8

    מסירת כנענית אינו אלא במכרוהו ב"ד ולא במוכר עצמו אפילו מאן דיליף שכיר שכיר דכתיב לו ולא למוכר עצמו (גמ' שם) ועוד דכיון דזהו חידוש אין לנו אלא במה שנאמר מפורש ההיתר אבל מוכר עצמו אסור ככל ישראל וכשם שהאדון מוסר לו שפחה כנענית כמו כן אם מת וקם בנו תחתיו יש לו כח זה ודע דאפילו לכהן התירה התורה זה ובגמ' (כ"א ב) פליגי בזה רב ושמואל וקיי"ל כרב שמתיר וכן פסק הרמב"ם שם:

28. Laws of Zeraim.44.9

    וכך באה הקבלה דאימתי האדון מוסר לו כנענית כשיש להעבד אשה ובנים אבל אין לו אשה ובנים אסור למסור לו כנענית כן הוא לשון הגמ' (כ') והרמב"ם שם ויש להסתפק אם אשה ובנים דוקא אבל אשה בלא בנים או בנים בלא אשה לא והא דנקטי אין לו אשה ובנים אין רבו מוסר וכו' הכוונה אשה או בנים או להיפך דדי באשה לבד או בנים לבד והא דנקטי יש לו אשה ובנים רבו מוסר וכו' הכוונה אשה או בנים ונראה דבאשה לבד תלוי דכן מבואר מרש"י בתמורה (ל' א) שכתב דגזה"כ הוא דכתיב ואם בעל אשה הוא וגו' וכתיב בתריה אם אדוניו יתן לו אשה עכ"ל וגם בקדושין שם משמע כן דהא דריש לה מואם בגפו יבא בגפו יצא דכשאין לו אשה אין לו למסור לו וכו' ובגפו משמע בלא אשה והכי משמע במכילתא שאומר אם בגפו יבא למה נאמר לפי שהוא אומר אם אדוניו יתן לו אשה וכו' ע"ש ולפ"ז צ"ל הא דנקיט בנים מפני דהכי אורחא דמילתא שכשיש לו אשה מסתמא יש לו בנים אבל אינם מעכבים:

29. Laws of Zeraim.44.10

    והנה זה שכתבנו דכך באה הקבלה כתבנו מלשון הרמב"ם ע"ש ולכאורה הא מקרא למדנו זה מואם בגפו יבא כמבואר בגמ' ולכן אולי סובר הרמב"ם דבעינן דוקא אשה ובנים ומקרא לא למדנו רק לאשה בלבד מדכתיב אם בעל אשה הוא והקבלה באה להצריך גם בנים ואם נאמר כן הוה דין זה פלוגתא דרש"י והרמב"ם וצ"ע:

30. Laws of Zeraim.44.11

    אם היו לו אשה ובנים אע"פ שרבו מוסר לו שפחה כנענית אינו יכול להפרישו מאשתו ובניו שנאמר אשתו עמו כך דרשו במכילתא (כ"מ ולפנינו לא נמצא) ואינו יכול ליתן לו שתי שפחות ואפילו שניהם רוצים דהתורה לא התירתו רק אחת וכן אסור ליתן שפחה אחת לשני עבדיו העברים כדרך שהכנענים עושים וכך דרשו במכילתא אם אדניו יתן לו אשה המיוחדת לו שלא תהא כשפחת הפקר:

31. Laws of Zeraim.45.1

    דיני רציעה ובו י"ד סעיפים כתיב במכרוהו ב"ד שש שנים יעבוד וגו' ואם אמור יאמר העבד אהבתי את אדוני את אשתי ואת בני לא אצא חפשי והגישו אדוניו אל האלקים והגישו אל הדלת או אל המזוזה ורצע אדוניו את אזנו במרצע ועבדו לעולם כלומר דהעבד יאמר בסוף השש שנים אהבתי את אדוני ואהבתי את אשתי הכנענית שמסר לי רבי ואהבתי הבנים שילדה לי ורצוני לעבוד עוד והגישו האדון אל הב"ד והגישו לדלת או למזוזה וירצענו לאזנו במרצע ויעבדנו עד היובל וכל אותו הזמן מותר הוא בהשפחה:

32. Laws of Zeraim.45.2

    רבן יוחנן בן זכאי היה דורש המקרא הזה כמן חומר מה נשתנה אוזן מכל איברים שבגוף אמר הקב"ה אוזן ששמעה קולי על הר סיני בשעה שאמרתי כי לי בנ"י עבדים ולא עבדים לעבדים והלך זה וקנה אדון לעצמו ירצע ור"ש ברבי היה דורש המקרא הזה כמן חומר מה נשתנה דלת ומזוזה מכל כלים שבבית אמר הקב"ה דלת ומזוזה שהיו עדים במצרים בשעה שפסחתי על המשקוף ועל שתי המזוזות ואמרתי כי לי בנ"י עבדים ולא עבדים לעבדים והוצאתים מעבדות לחירות והלך זה וקנה אדון לעצמו ירצע בפניהם (קדושין כ"ב ב) ולמה לא הצריכה התורה רציעה בתחלת המכירה מפני שאז לא נמכר ברצונו דהב"ד מכרוהו בשביל גניבתו ואף במוכר עצמו לא הצריכה התורה רציעה מפני שהדוחק הביאוהו לזה כדכתיב כי ימוך וגו' אבל זה שמכרוהו ב"ד וכבר עבד שש שנים ועתה מרצונו בוחר להיות עבד ולדור עם הכנענית הצריכתו תורה רציעה:

33. Laws of Zeraim.45.3

    דרשו חז"ל (כ"ב א) מדכתיב אם אמור יאמר העבד עד שיאמר וישנה שני פעמים אבל בפעם אחת בלבד אינו נרצע אמר בתחלה אפילו שני פעמים ולא אמר בסוף אינו נרצע שנאמר לא אצא חפשי עד שיאמר בשעת יציאה אמר בסוף אפילו שני פעמים ולא אמר בתחלה אינו נרצע שנאמר אם אמור יאמר העבד עד שיאמר כשהוא עבד ופירשו בגמ' דאין הכוונה מה שאמרו בתחלה בתחלת שש דפשיטא דאז לא שייך אמירה דאהבתי את אשתי ואת בני שהרי עדיין לא מסר לו כנענית אלא בתחלה היינו בתחלת פרוטה אחרונה ובסוף בסוף פרוטה אחרונה כלומר כשמגיע לתחלת פרוטה האחרונה שעדיין צריך לעבוד לפי החשבון על פרוטה אחת ואחר שהתחיל בפרוטה האחרונה מקרי סוף כיון דלא נשאר ש"פ בשלימות (רש"י) והרמב"ם בפ"ג דין י' כתב דשני האמירות צריכין להיות בתחלת פרוטה אחרונה או קודם מעט ע"ש דס"ל דזה מקרי גם תחלה גם סוף ויראה לי דלא פליג עם רש"י לדינא דבאמת איך אפשר לצמצם בזה והעיקר שלא ישאר מלאכה בשני פרוטות והראשונה צריכה להיות בתחלת פרוטה האחרונה או קודם מעט והאחרונה א"א להיות אחר כלות הפרוטה האחרונה לגמרי:

34. Laws of Zeraim.45.4

    אבל מלשונו של הרמב"ם משמע להדיא דשני האמירות צריכים להיות במצב אחד דוקא וגם האמירה האחרונה צריך להיות דוקא בתחלת פרוטה אחרונה או קודם לה מעט וז"ל הרמב"ם עד שיאמר וישנה בסוף שש בתחלת פרוטה אחרונה כיצד כגון שנשאר מן היום שוה פרוטה מדמי מכירתו או יותר מעט אבל אם נשאר פחות מש"פ ה"ז כאומר אחר שש עכ"ל הרי דגם להאמירה האחרונה מצריך שיור ש"פ ונראה דגירסתו היתה בגמ' אמר רבא בתחלת פרוטה אחרונה בסוף שש (ועל"מ ומל"מ שטרחו בכוונת הרמב"ם ולפמ"ש א"ש בפשיטות ודו"ק):

35. Laws of Zeraim.45.5

    דין רציעה כתוב גם במשנה תורה בפ' ראה והיה כי יאמר אליך לא אצא מעמך כי אהבך ואת ביתך כי טוב לו עמך ולקחת את המרצע ונתת באזנו ובדלת והיה לך עבד עולם ומזה דרשו בגמ' שם דצריך שיהיה להעבד אשה ובנים לקיים את אשתי ואת בני דכתיב במשפטים ולרבו יהיה אשה ובנים לקיים מה שנאמר בראה ואת ביתך ושיאהב את רבו לקיים מה שנאמר אהבתי את אדוני ושגם רבו יאהבנו לקיים כי טוב לו עמך כלומר שטוב לרבו כשיהיה עמך מפני שאוהבו ושיהיו שניהם בריאים לקיים כי טוב לו עמך דמבואר שיהיו שניהם בטובה וכשאחד מהם חולה אינו בטובה ואם חסר אחד מאלו הפרטים אינו נרצע וכן כתב הרמב"ם שם:

36. Laws of Zeraim.45.6

    ויש בזה שאלה מנ"ל דצריך שיהיה גם בנים לרבו הרי לא כתיב רק ואת ביתך זו אשתו ועוד למה לא חשיב שיאהב את אשתו ואת בניו וגם אשתו ובניו של רבו כדכתיב אהבתי וגו' את אשתי ואת בני וברבו כתיב כי אהבך ואת ביתך (עמל"מ) ויש מי שאומר דבאמת א"צ בנים לרבו (שם בשם מהרי"ט) ולא משמע כן (שם) אלא די"ל מדכתיב ואת ביתך לרבות בנים (שם) ובגמ' משמע להדיא דלאו מריבויא דאת דרשינן לה ויותר נראה מדלא נאה לומר לשון אהבה בין אשת איש לאיש זר ובע"כ דואת ביתך אבנים קאי ולכן לא היה ביכולת הש"ס לומר שיאהב את אשת רבו ובניו ולכן השתמטה מזה וגם מאהבתו לאשתו ובניו לא נאה לומר שיאהב את הכנענית אבל וודאי דכן הוא בהכרח דאם לא היה אוהב אשתו ובניו לא היה נשאר עבד על להבא ומדאוהב את רבו ממילא דנמשכה אהבתו בטבע גם לבני ביתו של רבו:

37. Laws of Zeraim.45.7

    שנינו במכילתא כי טוב לו עמך שתהיה שוה לו אם היה חיגר או סומא אינו נרצע מלשון זה משמע דהמיעוט הוא מפני שאינן שוין יחד ולפ"ז אם שניהם חיגרין או סומין ה"ז נרצע וראיתי מי שהביאה בלשון זה כי טוב לו שתהא טובתו שוה לך אם היה חיגר וכו' דלפ"ז משמע דהמיעוט הוא מפני שחיגר או סומא אינו בטובה ולפ"ז אפילו שניהם כן אינו נרצע או אפשר שגם לגירסא זו הכוונה שיווי שניהם וצ"ע:

38. Laws of Zeraim.45.8

    כשמגיע היובל יצא לחירות ואז אינו מועיל שום דבר לעבוד עוד ונאסר בהאשה הכנענית מיד כשהגיע יובל ולכן אמרו חכמים (ב"ק כ"ח א) דנרצע שמסר לו רבו שפחה כנענית והגיע יובל והיה רבו מסרב בו לצאת ואינו רוצה לצאת וחבל בו פטור שהרי נאסר בשפחה ובדין הכהו כדי שלא יבא לידי איסור אבל אי לאו משום איסורא היה חייב בחבלתו דאע"ג דקיי"ל עביד אינש דינא לנפשיה כמ"ש בח"מ סי' ד' זהו כשהשני עושה לו דבר בממונו אף שהוא בטוח שיגבה בב"ד מ"מ אינו מחויב למיקם עמו בדינא ודיינא משא"כ במקום שאין לו שום היזק כמו בכאן דאדרבא רוצה לעבוד אצלו אי לאו טעמא דעבירה היה צריך לשלם לו חבלתו:

39. Laws of Zeraim.45.9

    עבד עברי אם הוא כהן אינו נרצע דכתיב ושב אל משפחתו לחזקה שהיה בה במשפחתו וע"י הרציעה כיון שנעשה בעל מום בנקיבת אזנו אינו יכול לשוב למשרתו שהיה בה מקודם דאין ממנין כהן בעל מום לשום שררה. ודע דממה שהתירה התורה לכהן למכור עצמו בעבד עברי ש"מ דמותר להשתמש בכהן מרצונו והא דאמרינן בירושלמי המשתמש בכהונה מעל זהו בחנם אבל בשכר שרי (סמ"ג עשין פ"ג) ועמ"ש בסעי' י"ד:

40. Laws of Zeraim.45.10

    המוכר עצמו אינו נרצע ואפילו מאן דיליף שכיר שכיר דכתיב ורצע אדוניו את אזנו אזנו של מכרוהו ב"ד ולא אזנו של מוכר עצמו (גמ' י"ד ב) ובלא זה א"א לקיים רציעה במוכר עצמו שהרי אסור למסור לו שפחה כנענית כמ"ש בסי' הקודם סעי' ח' וא"א לקיים בו אהבתי את אשתי ואת בני (עתו"ס שם ד"ה ולא) וכן במכרוהו ב"ד ונרצע ומת האדון יצא לחפשי ואינו עובד אפילו את הבן דאע"ג דעבד עברי עובד את הבן כמ"ש בסי' מ"ב סעי' ו' אבל בנרצע מיעטה תורה ועבדו לו ולא לבנו לעולם לעולמו של יובל וכתב הרמב"ם בפ"ג דין ז' נמצאת למד שהנרצע אינו קונה א"ע אלא ביובל ובמיתת האדון עכ"ל ומדבריו משמע דשטר אינו מועיל לנרצע וגם לשון המשנה (י"ד ב) כהרמב"ם וצ"ל הטעם דכיון דקניינו הוא ע"י רציעה אין השטר יכול להוציאו וכ"ש גרעון כסף (עמל"מ):

41. Laws of Zeraim.45.11

    ודע דבירושלמי פ"א דקדושין סוף הלכה ב' חשיב בפרטי דנרצע דבעינן שיתברכו הנכסים על ידו שנאמר כי טוב לו עמך ע"ש ובש"ס שלנו לא נמצא זה ודרשוה על דרשות אחרות והרי אפילו בהענקה דכתיב להדיא אשר ברכך ד' אלקיך קיי"ל דבין שנתברך הבית בגללו ובין לא נתברך מעניקין לו (י"ז ב) ויתבאר בסי' הבא כ"ש בנרצע דאינו מפורש כל כך ולכן לא קיי"ל כן וגם הרמב"ם לא הזכיר זה:

42. Laws of Zeraim.45.12

    אמה העבריה אינה נרצעת וכך דרשו בספרי ואף לאמתך תעשה כן להענקה או אינו אלא לרציעה ת"ל ואם אמור יאמר העבד העבד ולא אמה וכן יראה מענין הכתוב שהרי אומר בנרצע אהבתי את אדוני את אשתי ואת בני (רמב"ם):

43. Laws of Zeraim.45.13

    כיצד הוא דין רציעה האדון מביא את העבד לב"ד של שלשה כדכתיב והגישו אדוניו אל האלקים ואומר לפניהם שעבד זה כבר עברו עליו השש שנים שנמכר והעבד אומר אהבתי וגו' ומגישו אל הדלת או אל המזוזה כשהן עומדין בהבנין דוקא והדלת והמזוזה יכול להיות בין של אדון בין של כל אדם דהא לא כתיב דלתו או מזוזתו ונוטל האדון מרצע של מתכת ומשים אזנו של עבד על הדלת או המזוזה ונוקב את אזנו הימנית בגופה של אוזן והיינו בהסחוס לא בהרכה עד שהמרצע מגיע להדלת או המזוזה שנאמר ונתת באזנו ובדלת ויכול להיות דלת מחוברת בלא מזוזה או מזוזה מחוברת בלא דלת ודווקא האדון בעצמו רוצעו שנאמר ורצע אדוניו לא בנו ולא שליחו ולא שליח ב"ד ואין רוצעין שני עבדים כאחד שאין עושין מצות חבילות חבילות שאסור לאדון אחד לרצוע שני עבדים וכן ב"ד אחד ביום אחד:

44. Laws of Zeraim.45.14

    ויש בזה שאלה דאיך אמרנו בסעי' ט' דנעשה בעל מום ע"י רציעה והא בבכורות ר"פ על אלו מומין תנן דבעינן שיהא הנקב כשיעור כרשינה ובפחות מזה אינו נעשה בעל מום וא"כ ינקבנו בפחות מזה השיעור דהא אין שיעור לנקיבה אך באמת הירושלמי שם מקשה זה ומתרץ שמא יבא לידי כרשינה ע"ש. ולענ"ד נראה מדברי הש"ס שלנו (כ"א ב) דמקודם אמר המרצע להביא מרצע הגדול ואח"כ אמר עניינא דבעל מום ע"ש וכוונתו דמרצע הגדול הוא יותר מכרשינה וכן משמע מדברי הריטב"א ע"ש (והנה בריש פ' על אלו מומין משמע דלפסול אפילו בפחות מכרשינה ע"ש אבל הרמב"ם בפ"ז מה' ביאת המקדש פסק דאינו נפסל בפחות מכרשינה ע"ש ועמל"מ):

45. Laws of Zeraim.46.1

    דין הענקה והחילוקים שבין מוכר עצמו למכרוהו ב"ד ובו י"ג סעיפים כתיב בפ' ראה במכרוהו ב"ד וכי תשלחנו חפשי מעמך לא תשלחנו ריקם העניק תעניק לו מצאנך ומגרנך ומיקבך אשר ברכך ד' אלקיך תתן לו וכתב הרמב"ם בפ"ג דין י"ד כל המשלח עבדו ואמתו ריקם עובר בל"ת שנאמר לא תשלחנו ריקם והרי הכתוב נתקו לעשה שנאמר העניק תעניק לו עכ"ל כלומר דלא תימא דהעניק תעניק מעיקרא משמע ואם לא העניקו בעת היציאה עבר על ל"ת ואינו מחויב להעניקו עוד וקמ"ל דאינו כן דגם אח"כ יכול לתקן הלאו וגם מחוייב להעניקו אפילו אחר זמן מרובה (מל"מ) ומלקות לא שייך כאן דהוה לאו שאין בו מעשה וגם בדבר שבממון תמיד עומד בהשבה:

46. Laws of Zeraim.46.2

    ויש להסתפק אם כופין על לאו ועשה דהענקה כמו על כל מ"ע או כיון דמתן שכרה בצדה כדכתיב וברכך וגו' אין כופין כדאמרינן בחולין (ק"י ב) גבי כיבוד אב אך לפמ"ש התוס' בכתובות (מ"ט ב) דכל מקום דאיכא גם לאו כופין גם בכאן כופין ובכפייה בדברים וודאי דמותר (שם) ועוד די"א דאין ב"ד מוזהרין אבל אם ירצו לכפות כופין ועוד דבכאן אפשר דהמתן שכר לא קאי אעיקר הענקה אלא על מאי דכתיב שם ולא ירע לבבך בתתך לו (מל"מ) ולכן כופין על הענקה (שם):

47. Laws of Zeraim.46.3

    אחד היוצא בסוף שש ואחד היוצא ביובל או במיתת אדון מעניקים לו דכתיב תשלחנו וכי תשלחנו (גמ' ט"ז ב) להביא אלו השנים וכן אמה העבריה היוצאת באחד מכל אלו או שיצאה בסימנים כפי מה שיתבאר בסי' הבא מעניקין לה אבל היוצא בגרעון כסף אין מעניקין לו דכתיב וכי תשלחנו חפשי מעמך וזה הלא לא שלחו חפשי אלא שהעבד או האמה נתנו שאר הדמים שחייבים לו וכן הבורח ופגע בו יובל בין שפגעו מיד בין לאחר זמן אין מעניקין לו שנאמר וכי תשלחנו ולא כשברח מעצמו:

48. Laws of Zeraim.46.4

    הא דכתיב העניק תעניק לו מצאנך ומגרנך ומיקבך לאו דווקא דה"ה משארי דברים כדתניא (י"ז א) יכול לא יהא מעניקין אלא מצאן גורן ויקב מניין לרבות כל דבר ת"ל אשר ברכך ד' אלקיך א"כ מה ת"ל צאן גורן ויקב לומר לך מה צאן גורן ויקב מיוחדים שישנן בכלל ברכה אף כל שישנן בכלל ברכה יצאו כספים דברי ר"ש ר"א בן יעקב אומר יצאו פרדות שאינן מולידות ואינן בכלל ברכה אבל כספים עביד בהו עיסקי וישנן בכלל ברכה ור"ש סבר דפרדות ישנן בכלל ברכה דמשבחן בגופייהו ועושות יותר מלאכה אבל כספים כמו שהן לא יתוספו ולכאורה הלכה כראב"י דמשנתו קב ונקי אבל הרמב"ם שם פוסק כר"ש שכתב לבד כספים ובגדים ע"ש משום דמסתבר טעמיה דר"ש (כ"מ) אבל מרש"י בפי' החומש נראה דפסק כראב"י ע"ש ויש מי שאומר דלמסקנא לא פליגי כלל ומעניקין מכל דבר (ריטב"א) וכל הראשונים לא ס"ל כן (מל"מ):

49. Laws of Zeraim.46.5

    וכמה נותן לו אין פחות משיווי שלשים סלע בכולל ובין שאין לו רק מין אחד ונותן לו ובין שיש לו מינין הרבה ונותן לו צריך להיות בשלשים סלע ולמדנו זה בגז"ש מעבד דכאן כתיב תתן לו ובעבד שנגחו שור כתיב כסף שלשים שקלים יתן לאדוניו ודע שהרמב"ם כתב שם וז"ל וכמה נותן לו אין פחות משוה שלשים סלע בין ממין אחד בין ממינין הרבה וכו' עכ"ל ופירשו בכוונתו דאינו מחוייב ליתן לו מכל מין ומין (כ"מ ומל"מ) ולענ"ד כוונתו כמו שביארנו דבין שאין לו אלא מין אחד ובין שיש לו מינין הרבה אבל וודאי דצריך ליתן לו מכל מין ומין איזה דבר ורק בכולל יהיו בשוה ל' סלעים ומסוגיית הש"ס אין ראיה לפירושם ע"ש היטב וגם מלשון הסמ"ג משמע כמ"ש ע"ש:

50. Laws of Zeraim.46.6

    ובין שנתברך הבית בגללו כלומר שהאדון נתעשר מיום שהעבד אצלו ובין שלא נתברך הבית בגללו שלא נתעשר וגם להיפך מ"מ מעניקין לו אלא מהו דכתיב אשר ברכך וגו' תתן לו הכל לפי הברכה כלומר דשוה ל' סלעים בחיוב ליתן ויותר מזה השיעור לפי ברכתך תן לו ונראה דאם יש לו ברכה מחוייב להוסיף אך אין לתוספת זה שיעור וילפינן זה מדכתיב העניק תעניק מכל מקום (שם) בין שנתברך הבית בגללו ובין להיפך:

51. Laws of Zeraim.46.7

    אמרו חז"ל (ט"ו א) העניק תעניק לו לו ולא לבעל חובו דמדסבירא לן בעלמא כר' נתן דמי שנושה בחבירו וחבירו בחבירו דמוציאין מזה ונותנין לזה והייתי אומר דאם העבד הוא בע"ח דמוציאין ההענקה מהאדון ונותנין לבע"ח קמ"ל לו ולא לבע"ח כן פירש"י ע"ש ולפ"ז רק מהאדון אין מוציאין אבל העבד כשקבל ההענקה מחוייב לשלם להבע"ח (מל"מ) אבל הרמב"ם כתב שם ספ"ג ענק עבד עברי לעצמו ואין בע"ח גובה הימנו עכ"ל ודימה זה לצדקה שנתבאר ביו"ד ס"ס רנ"ג דאין בע"ח גובה מזה ע"ש וה"נ כן הוא (שם) והגם דלשון הש"ס משמע להדיא דזה שייך לדר' נתן ולדברי הרמב"ם אין ענין זל"ז ס"ל להרמב"ם דסוגיא דלקמן (ט"ז ב) שאומר שם לו ולא לבע"ח ולא תלי לה בדר"נ ש"מ דלגמרי אין הבע"ח גובה מזה ורש"י ז"ל פי' שם דכוונתו לדר' נתן ע"ש והרמב"ם לא ס"ל כן וכן הסברא נותנת דהא הענקה זיכתה תורה להעבד כעין צדקה שהרי שכר עבדותו שילם לו וא"כ דינה כצדקה וגם מהסמ"ג מבואר כהרמב"ם ע"ש (והמל"מ האריך ונדחק בזה ולענ"ד נראה כמ"ש):

52. Laws of Zeraim.46.8

    כתב הרמב"ם שם ענק אמה העבריה וכן מציאתה לאביה ואם מת אביה קודם שיבא לידו הרי הן של עצמה ואין לאחיה בה כלום שאין אדם מוריש זכות שיש לו בבתו לבנו עכ"ל וזה שכתב שמציאתה לאביה אע"ג דעתה אינה נזונת ממנו ובטעם דמציאת הבת לאביה יש בגמ' (כתובות מ"ז א) טעם משום איבה ופירש"י איבה דמזונות והא לא זיין לה אך דחיישינן דשמא תחזור לבית אביה ולא יתן לה אז מזונות (מל"מ בשם מהרי"ט) ולא חששו זה רק כשהיא אצל אדון ולא כשמתפרנסת לעצמה (שם):

53. Laws of Zeraim.46.9

    פשוט הוא דכשמצאה מציאה ושייך לאביה כמ"ש שצריך האב לשלם להאדון שכר זמן ביטול מלאכתה (שם) והא דמציאתה לאביה זהו כשהאדון עושה עמה מלאכה אחרת ובתוך כך מצאה מציאות אבל אם האדון צוה עליה ללקט מציאותו מציאתה של האדון כמ"ש בטור ח"מ סי' ע"ר ע"ש:

54. Laws of Zeraim.46.10

    אך זה שכתב הרמב"ם דאם מת אביה קודם שיבא לידו הרי הן של עצמה הרבה תימא דבמשנה וגמ' ריש נערה שנתפתתה מוכח להדיא דאף שלא בא לידו מ"מ כיון שהחיוב ברור הוי שלו ואף בקנס אמרינן שם אם רק עמדה בדין הוי שלו וכשמת שייך ליורשיו (מל"מ) וצ"ל דהענקה שאני דכיון דזהו רק דרך צדקה כל שלא בא לידו אינו זוכה להוריש לבניו ואולי אף כשבאה לידה הוי כבא לידו אך מדבריו לא נראה כן וי"ל כיון דזהו רק צדקה אינו מוריש לבניו רק כשבא לידו דוקא (וא"ש גם קושית הכ"מ ע"ש וזהו כוונת המהרי"ט שם):

55. Laws of Zeraim.46.11

    ויש להסתפק היכא דנפקא בסימני בגרות כגון שהיא איילונית דמקטנותה יוצאת לבגרות למי שייך ההענקה אי לאב משום דהמלאכה היתה בקטנותה כשהיתה תחת רשותו או כיון דחיוב ההענקה הוא לאחר יציאתה הרי היא בוגרת והוי שלה (מל"מ) אך בקדושין (ט"ז ב) פריך מברייתא דתניא דהענקה של אמה העבריה לעצמה ומתרץ כגון דליתיה לאב ולא תירץ בכה"ג ש"מ דגם בכה"ג שייך להאב (שם):

56. Laws of Zeraim.46.12

    תניא בת"כ כשכיר כתושב יהיה עמך מה שכיר ביומו תתן שכרו אף זה ביומו תתן שכרו ופסוק זה הוא במוכר עצמו וכתב הראב"ד יש מפרשים דבהענקה מיירי ע"ש ולפ"ז ס"ל כר"א בקדושין (י"ד ב) דגם מוכר עצמו מעניקין לו ואין הלכה כן ולכן השמיטה הרמב"ם ויש מפרשים דעל דמי ממכרו קאי שצריך ליתן לו מקודם שהתחיל בעבודה ואם לא נתן עובר בבל תלין (שם) והרמב"ם וודאי לא ס"ל כן מדלא הביא זה ויש מפרשים דהבל תלין הוי לאחר שש שנים שתיכף קודם שעבר לילה שאחריו צריך לשלם לו ואם לאו עובר בבל תלין וגם זה אלו היה הרמב"ם מפרש כן היה צריך להביאו (עמל"מ):

57. Laws of Zeraim.46.13

    חמשה דברים יש בין מוכר עצמו למכרוהו ב"ד האחד דמכרוהו ב"ד נרצע ומוכר עצמו אינו נרצע והשני דמכרוהו ב"ד רבו מוסר לו שפחה כנענית ומוכר עצמו אינו מוסר והשלישי דמכרוהו ב"ד נותנין לו הענקה ולא כן במוכר עצמו והרביעי דמכרוהו ב"ד אינו נמכר אלא לשש ומוכר עצמו לכמה שירצה ואלו הד' דברים כבר נתבארו והחמישי דמכרוהו ב"ד אינו נמכר אלא לישראל שנאמר כי ימכר לך אחיך אינו נמכר אלא לך (ספרי) ומוכר עצמו נמכר גם לעכו"ם כמפורש בתורה:

58. Laws of Zeraim.47.1

    דין אמה העבריה ובו ט"ז סעיפים אמה העבריה היא קטנה בת ישראל שמכרה האב לעבודה כדכתיב וכי ימכור איש את בתו לאמה ובקטנה הכתוב מדבר דהיינו קודם י"ב שנה שזהו זמן גדלות לאשה בהבאת סימנים משתי שערות וא"א לומר כשהיא נערה דהשתא מכורה כבר יוצאה בסימני נערות כמו שיתבאר וק"ו שלא תימכר כשהיא נערה (ערכין כ"ט ב) וכן הוא במכילתא:

59. Laws of Zeraim.47.2

    תניא במכילתא וכי ימכור איש את בתו איש מוכר את בתו ואין האשה מוכרת את בתה שהיה בדין ומה אם הבן שאין אביו רשאי למוכרו הרי הוא מוכר את בתו הבת שאביה רשאי למוכרה אינו דין שתמכור את בתה ת"ל כי ימכור איש ולא אשה וכי ימכור איש את בתו ולא את בנו שהיה בדין מה אם הבת שאינה נמכרת בגניבתה אביה רשאי למוכרה הבן שהוא נמכר על הגניבה אינו דין שהאב רשאי למוכרו ת"ל את בתו ולא את בנו וכי ימכור איש את בתו אבל אינה מוכרת עצמה שהיה בדין ומה הבן שאין אביו רשאי למוכרו מוכר את עצמו הבת שאביה רשאי למוכרה אינו דין שתמכור א"ע ת"ל וכו' ע"ש:

60. Laws of Zeraim.47.3

    ולכן הקטנה משתביא שתי שערות אחר י"ב שנה ואז נקראת נערה אין האב יכול למוכרה ואע"פ שיש לו עדיין רשות לקבל קדושיה עד זמן בגרותה מ"מ למוכרה אין ביכולתו והקטנה שהיא איילונית ואינה מביאה שתי שערות והרי היא נחשבת קטנה עד כ' שנה או עד רוב שנותיה כפי הפרטים שנתבארו באהע"ז סי' קנ"ה יכול האב למוכרה עד הזמן שנתבאר אבל הטומטום והאנדרוגינוס אינם נמכרים לא בעבד עברי ולא באמה העבריה וכך שנינו בתוספתא דבכורות פ"ב וכן פסק הרמב"ם בפ"ד מעבדים ע"ש:

61. Laws of Zeraim.47.4

    אין האב רשאי למכור את בתו אא"כ העני ולא נשאר לו כלום לא קרקע ולא מטלטלין ואפילו כסות שעליו (ע' קדושין כ' א) ואעפ"כ כופין את האב לפדותה אחר שמכרה משום פגם משפחה ברח האב או שמת או שלא היה לו לפדותה ה"ז עובדת עד שתצא כן הוא לשון הרמב"ם שם והוא תמוה דבגמ' (י"ח א) אמרו דכופין למאן דס"ל שאין יכול למוכרה פעם שני דאל"כ איזה תועלת יש בפדיון וניחוש שמא יחזור וימכרנה אבל הרמב"ם פוסק שם דמותר להאב למוכרה עוד פעם וא"כ איך פסק דכופין אותו לפדותה אבל באמת א"ש דהרמב"ם מפרש הגמ' שכופין הקרובים לפדותה כמ"ש התוס' שם ובזה וודאי אין תועלת כשביכולתו למוכרה פעם אחרת אבל לדידיה מהני הכפייה דאיך ניחוש שיחזור וימכרנה הלא נכוף אותו לפדותו וכקושית התוס' שם (לח"מ) ואע"ג דבעבד עברי הנמכר לישראל אין כופין הקרובים לפדותם כמ"ש בסי' מ"ב סעי' ב' ואיך פריך הש"ס דנכוף לקרובים לפדות די"ל דאמה העבריה יש בזה גנאי גדול לבני המשפחה משא"כ בעבד עברי:

62. Laws of Zeraim.47.5

    והנה לפמ"ש ס"ל להרמב"ם דאין כופין להקרובים לפדותה מטעם שמא יחזור האב וימכרנה ולפ"ז אינו מובן במה שפסק גם במת האב דעובדת עד שתצא ולמה לא נכוף לקרובים דבמת הא ליכא חששא שיחזור וימכרנה וגם היא עצמה אין ביכולתה למכור עצמה כמ"ש (מל"מ) ולכן נראה יותר לומר דלפי מאי דקיי"ל בנמכר לישראל דאין כופין את הקרובים לפדות הא נמי אין כופין והגמ' אזלא למאן דס"ל דגם בישראל כופין ואינו להלכה ולכן כתב דהכפייה הוה רק להאב (שם):

63. Laws of Zeraim.47.6

    אמה העבריה נקנית בכסף או בשוה כסף ובשטר כעבד עברי אך הכסף הוא יותר מבעבד דבעבד די בפרוטה ובאמה העבריה כתב הרמב"ם שם דאינה נקנית בפרוטה מפני שצריך לקנותה בדמים שראויים לגרעון כדי שתגרע פדיונה ותצא עכ"ל ודבר זה נמצא בגמ' (י"א ב) לב"ש דס"ל אין אשה מתקדשת בפחות מדינר דיליף מאמה העבריה דכתיב והפדה מלמד שמגרעה מפדיונה ותצא ומפרוטה ליכא מה לגרע וכיון דאפיקתא מפרוטה אוקמה אדינר ע"ש ואין הלכה כב"ש וס"ל להרמב"ם דהדקדוק שדקדקו ב"ש בהכרח גם לנו לדקדק והיינו שמפרוטה לא שייך גרעון אמנם במה דס"ל לב"ש דינר לא קיי"ל כן וצריך רק יותר מפרוטה (עמל"מ):

64. Laws of Zeraim.47.7

    אך כמה יותר לא נתבאר ונראה דצריך לא פחות משני פרוטות דגרעון בהכרח צריך לפרוטה ושישאר פרוטה דפחות מפרוטה לאו כלום הוא וראיתי מי שכתב דמעט יותר מפרוטה סגי (מל"מ) ולענ"ד צריך שני פרוטות חד לגרעון וחד לשיור:

65. Laws of Zeraim.47.8

    ויש בזה שאלה הא גם עבד עברי יוצא בגרעון כסף ונצריך גם בקניינו יותר מפרוטה וי"ל דאע"ג דכן הוא וודאי מ"מ כיון דלא כתיבא במכירתו לשון גרעון אין הכרח שיהא יכול להיות גרעון משא"כ באמה העבריה דכתיבא לשון גרעון במכירתה בהכרח שצריך להיות במכירתה באופן שיוכל להתקיים הגרעון ואע"ג דבגמ' שם (י"ד ב) ילפינן קניינו של עבד עברי דהוה בכסף מאמה העבריה מדכתיב כי ימכר לך אחיך העברי או העבריה ע"ש וכיון דבמכירתה בעינן יותר מפרוטה ממילא דגם במכירתו כן די"ל דבמסקנא שם ילפינן ממקום אחר ממכירתו לעכו"ם דדי בפרוטה מדכתיב וכי תשיג וי"ו מוסיף על ענין ראשון (כ"מ ולח"מ ומל"מ) ועוד דהש"ס מוכיח שם מיעוד ע"ש ואין זה שייך בעבד (עמל"מ):

66. Laws of Zeraim.47.9

    כיצד קניינה בכסף שהאדון נותן להאב כסף והאב אומר הרי בתי מכורה לך או קנויה לך כיצד בשטר האב כותב על הנייר או על החרס בתי מכורה לך או קנויה לך ונותן השטר ביד האדון ואינה נקנית בחליפין כמ"ש בעבד בסי' מ"א סעי' ד' ע"ש ושם ביארנו מניין שנקנו בשטר ע"ש וכן נתבאר שם דאין נקנין בחזקה ע"ש:

67. Laws of Zeraim.47.10

    בכל דיני יציאתה לחרות עשתה תורה כעבד עברי שמכרוהו ב"ד והיינו שעובדת שש שנים כדכתיב בפ' ראה כי ימכר לך אחיך העברי או העבריה ועבדך שש שנים ואם פגע היובל תצא גם קודם שש ואף דלא מצינו זה אצלה בפירוש אך הרי היובל מוציא כל מיני עבדים לחרות ועוד דהוקשה עבריה לעברי ואם מת האדון אינה עובדת את הבן כמו נרצע ועל זה אמרה תורה שם ואף לאמתך תעשה כן וכן מגרעת מפדיונה ויוצאה דזה מפורש אצלה והפדה ואם נתייקרה או הוזלה הולכין הכל לטובתה כמו בעבד וכן אם כתב לה שטר שיחרור ומחל לה על השאר הוה מחילתו מחילה ויצאה חנם אין כסף והטעם ששוותה תורה כמכרוהו ב"ד לפי שגם היא נמכרת בע"כ דאב כמו העבד שב"ד מוכרין אותו בע"כ וזהו שדקדקה תורה כי ימכר וגו' העברי או העבריה כלומר ששניהם בע"כ ולמה אינה עובדת את הבן כנרצע מפני שבה ליכא רציעה והתורה חסה עליה לרכות שנותיה שתעבוד לאדון שלא הורגלה עמו עד עתה:

68. Laws of Zeraim.47.11

    עוד יש יתרון לאמה העבריה ביציאתה על העבד שהיא יוצאה בסימני נערות שאם הביאה שתי שערות בהשלמת י"ב שנים לחייה ונעשית נערה יוצאה לחירות חנם בלא כסף ואפילו זה היה למחרת מכירתה אבד האדון הכסף והיא יוצאת לחירות שנאמר ויצאה חנם ריבה לה הכתוב יציאה אחרת בחנם יתר על העבד ובאה הקבלה שזה הוא הבאת סימני נערות וחוזרת לרשות אביה עד שתתבגר וזהו ששה חדשים אחר זמן הבאת סימנים וכשתתבגר יוצאת גם מרשות אביה לגמרי ונכנסת לרשות עצמה ואם היא איילונית שאין לה סימני נערות הרי היא יוצאה מקטנותה לבגרות לזמן כ' שנה או רוב שנותיה כמ"ש בסעי' ג':

69. Laws of Zeraim.47.12

    הא דכתיב לא תצא כצאת העבדים פירושו דאינה יוצאת בראשי איברים כעבד כנעני דכשהאדון מפיל לו אחד מאיבריו יצא לחירות אבל היא אינה יוצאה בזו שהפיל לה שן או סימא לה עין וכן עבד עברי אינו יוצא בזה דהוקשו שניהם יחד וזה שכתבה תורה אצלה משום דהייתי אומר דבושת האשה מרובה הרבה יותר מאיש והייתי אומר דתצא לחרות קמ"ל דאינו כן וא"כ כ"ש בעבד עברי אלא משלם דמי חבלה כלבן חורין (ונ"ל הטעם דעבד כנעני שגופו ממש קנוי לו לעולם לכן קלקול אבר מוציאו לחירות משא"כ עבד עברי ואמה העבריה דגופם קנוי רק למלאכה ועל זמן ידוע אין קלקול אבר מוציאן והוי כקלקול אבר בבן חורין דמשלם):

70. Laws of Zeraim.47.13

    נמצאת למד שאמה העבריה נקנית בשני דברים בכסף ובשטר וקונה את עצמה בששה דברים בשנים וביובל בגרעון ובשטר שיחרור ובמיתת האדון ובסימנים ויראה לי דכשהיא י"ב שנה ויום אחד הרי היא יוצאה ואמרינן חזקה שהביאה סימנים אא"כ האדון מברר שלא הביאה סימנים ואע"ג דלא אמרינן חזקה זו לענין חליצה מ"מ לענין שלא תעבוד עוד וודאי אמרינן חזקה זו:

71. Laws of Zeraim.47.14

    המוכר את בתו ויצאה בשנים או ביובל או בגרעון או בשטר או במיתת האדון ועדיין היא קטנה יכול האב למכור אותה עוד פעם אבל המקדש את בתו כשהיא קטנה ונתארמלה או נתגרשה אין האב יכול למוכרה והכי קיי"ל מוכרין לשפחות אחר שפחות ולא לשפחות אחר אישות כן פסק הרמב"ם שם דין י"ג וכך שנינו בברייתא (י"ח א) מוכר אדם את בתו לאישות ושונה לשפחות ושונה לאישות אחר שפחות ולא לשפחות אחר אישות:

72. Laws of Zeraim.47.15

    כתב הרמב"ם שם דין י' יתר על אותן הדרכים שקונה בהן עצמה כעבד עברי אין האדון יכול למכור אמה העבריה ולא ליתנה לאיש אחר בין רחוק בין קרוב ואם מכר או נתן לא עשה כלום שנאמר לעם נכרי לא ימשול למכרה בבגדו בה וכן עבד עברי לא יכול למכרו לאחר ולא ליתנו ויראה לי שלא הוצרך הכתוב לאסור דבר זה באמה אלא מפני שיש לו ליעדה לבנו לכך נאמר לעם נכרי לא ימשול למכרה עכ"ל כלומר שלא נאמר דכיון שנתנה לו תורה רשות להוציאה לאישות לאחר כמו בנו כמו כן יש לו רשות להוציאה לשפחות על משך זמנו לאחר כמו לבנו ולכן נאמר לא ימשול למכרה ופשוט הוא דאפילו לקדושין אין ביכולתו למוסרה לאחר לבד בנו אבל למוכרה למלאכה אפילו לבנו אין לו רשות:

73. Laws of Zeraim.47.16

    יראה לי דאע"ג דלמוכרם לאחרים אין לו רשות מ"מ יכול לצוות עליהם לעשות מלאכה בבית אחרים דמה להן אם יעבדו אצלו במלאכה זו או אצל אחרים והרי אדונם הוא ויכול לעשות מה שצריך בכל מקום שרוצה מיהו שיאכלו אצל אחרים אין ביכולתו דיכולין לומר אצלך ערב לנו ולא אצל אחרים וע"מ כן נמכרנו לך:

74. Laws of Zeraim.48.1

    דיני ייעוד של אמה העבריה ובו ט"ו סעיפים התורה נתנה רשות להאדון לייעדה לאשה כדכתיב אם רעה בעיני אדוניה אשר לא יעדה וגו' ואם לבנו ייעדנה וגו' ותנן בספ"ק דבכורות מצות יעוד קודמת למצות פדיה ובמכילתא שנינו אם רעה בעיני אדוניה שלא נגמלה חסד לפניו וכו' ע"ש וביאור הדברים דרצון התורה הוא שהאדון יקחנה לאשה לו או לבנו דבלא זה חרפה גדולה היא לבת ישראל להמכר לעבדות אבל אם האדון מייעדה לו או לבנו נסתלק חרפתה ולכן מצות יעוד קודם אך בוודאי אין בנו כח לכופו על זה ותלוי ברצונו אם טובה היא בעיניו ייעדה ואם לאו לא ייעדה וזהו שאמרה תורה אם רעה וגו' שלא נגמלה חסד לפניו כלומר שאינה נושאת חן בעיניו דאז והפדה כלומר אם ירצה האב יוציאנה ע"י גרעון כסף ואורחא דמילתא אמרה תורה דכשהאב רואה שאין תקוה שיקחנה לאשה אז מתאמץ לפדותה:

75. Laws of Zeraim.48.2

    לשון יעוד הוא הכנה שמייעד אותה לקחתה לאשה וא"צ לישאל את פי האב וגם א"צ ליתן כסף קדושין דמעות הראשונות של המכירה לקדושין ניתנו אבל דעתה צריך ובלשון יעדה נכלל לשון דיעה ששואלין אותה אם היא רוצה דאינו בדין שנכוף אותה להתקדש אם אין רצונה בכך וזהו שאמרו חז"ל אין יעוד אלא מדעת (י"ט א) כלומר מדעת דידה ע"ש (ע' בסעי' י' דיש חולקים):

76. Laws of Zeraim.48.3

    וכ"כ הרמב"ם שם דין ח' אין האדון מייעד אמה העבריה לא לו ולא לבנו אלא מדעתה אע"פ שכבר קבל אביה מעותיה שהרי אומר יעדה מדעתה ואם מת האדון אין בנו יכול לייעדה לו שהרי יוצאה לחירות במיתת האדון עכ"ל ויש להסתפק אם יעדה שלא מדעתה אי הוי קדושין ונ"ל דקדושין אלו תלויין ועומדים עד שנתגדלה וכשנתגדלה ולא מיחתה אז תיכף כשנתגדלה הוי קדושין ואם מיחתה בטלו הקדושין וראיה ממה שאמרו בכתובות (י"א א) הגדילו יכולין למחות ע"ש אבל אם נתרצית בשעת יעוד אינה יכולה לצאת במיאון דאין מיאון אלא ביתומה קטנה אבל הכא הרי נתקדשה ע"י האב בשעה שקבל כסף מכירתה ואף שמוחה אח"כ אינו כלום שכן גזרה תורה:

77. Laws of Zeraim.48.4

    כיצד הוא היעוד אומר לה בפני שני עדים כשרים הרי את מקודשת לי הרי את מאורסת לי הרי את לי לאשה ואפילו אמר זה בסוף שש סמוך לשקיעת החמה ואף שלא נשאר כדי עבודה ששוה פרוטה מפני שהמעות הראשונות לקדושין ניתנו דמטעם זה א"צ ליתן לה עתה כלום אבל אחר שש בטל היעוד וכשרוצה לקדשה צריך דעת האב ושיתן לה כסף קדושין כשאר נשים והאב מקבל הכסף קדושין:

78. Laws of Zeraim.48.5

    וכשמייעדה נוהג בה מנהג אישות ולא מנהג שפחות ואינו מייעד שתים כאחד דכתיב יעדה אחת ולא שתים וכיצד מייעדה לבנו כתב הרמב"ם שם דאם היה בנו גדול ונתן רשות לאביו לייעדה לו הרי האב אומר לה בפני שנים הרי את מקודשת לבני פלוני עכ"ל ומשמע דדוקא כשאמר האב אבל אמירת הבן לא מהני אפילו ברשות האב ומדעתה דכן משמע לשון התורה ואם לבנו ייעדנה שהוא צריך לעשות היעוד:

79. Laws of Zeraim.48.6

    אבל רש"י ז"ל בפירושו לתורה לא כתב כן וז"ל שם ואם לבנו ייעדנה האדון מלמד שאף בנו קם תחתיו לייעדה אם ירצה אביו וא"צ לקדש קדושין אחרים אלא אומר לה הרי את מיועדת לי בכסף שקיבל אביך בדמיך עכ"ל הרי שכתב שהבן אומר ולא האב ואפשר שגם רש"י וגם הרמב"ם לאו בדווקא קאמרי ואין כאן מחלוקת דבאמת יש לפרש גם כפירש"י ואם לבנו ייעדנה שהאב מכינה לבנו אבל הבן מקדשה (וכ"כ הלח"מ ע"ש):

80. Laws of Zeraim.48.7

    ואם ייעד האדון אותה לעצמו או לבנו הרי היא כשאר ארוסות ואינה יוצאה בשום דבר רק בגט או במיתה וזה שאמרנו כשאר ארוסות משום דיעוד עושה אירוסין ולא נשואין ולפיכך אינו מטמא לה כשמתה אם היה כהן ולא יירשנה ולא מפר נדריה לבדו עד שתכנס לחופה:

81. Laws of Zeraim.48.8

    והא דכתיב ואם שלש אלה לא יעשה לה הכוונה שלא יעדה ולא יעדה לבנו ולא נפדית בגרעון כסף ויצאה חנם בהבאת סימנים כן כתב רש"י בחומש והרמב"ם שם וכך שנינו במכילתא ואם שלש אלה יעוד לך או לבנך או פדייה אתה אומר וכו' או אינו אלא שארה כסותה ועונתה אי אפשר שאין הדבר אמור אלא בבת ישראל עכ"ל כלומר דמקודם מבואר במכילתא דהא דכתיב אם אחרת יקח לו שארה וגו' הך שארה כסותה ועונתה על האחרת קאי כלומר שלא תאמר כיון שלזו נתחייבתי בשארה כסותה ועונתה שוב לא אתחייב לאחרת קמ"ל תורה שגם לאחרת חייב בג' אלה:

82. Laws of Zeraim.48.9

    ואי קשיא הא כתיב כמשפט הבנות יעשה לה דמשמע דעליה קאי אך באמת במכילתא שם אומר בזה"ל כמשפט הבנות יעשה לה וכי מה למדנו על משפט הבנות אלא הרי זה בא ללמד ונמצא למד מה זו שארה כסותה ועונתה לא יגרע אף בת ישראל שארה וכו' דברי ר' יאשיה ר' יונתן אומר כמשפט הבנות בעבריה הכתוב מדבר (כלומר בהאמה העבריה) אתה אומר כן או אינו אלא בבת ישראל כשהוא אומר אם אחרת יקח לו הרי בת ישראל אמור ומה תלמוד לומר כמשפט הבנות בעבריה הכתוב מדבר עכ"ל המכילתא. והנה המכילתא דלקמן אזלא אליבא דר' יאשיה וכן רש"י והרמב"ם אבל לר' יונתן באמת מצינן לפרש הך דשלש אלה אשארה כסותה ועונתה אך גם אליביה אינו נוח לפרש כן דמה שייך ויצאה חנם הרי צריכה גט ואם הכוונה שלא ייעדה א"כ א"צ לתלות בשארה כסותה ועונתה אלא דאפשר לומר דהכוונה כן הוא דלא עשה לה שלש אלה משום דלא ייעדה ודוחק הוא:

83. Laws of Zeraim.48.10

    ודע דזה שכתבנו בסעי' ג' דאינו יכול לייעדה אלא מדעתה ומרצונה התוס' והרשב"א והריטב"א חולקים בזה. וז"ל התוס' בקדושין (ה'. ד"ה שכן) כסף איתא באמה בע"כ כגון שהאדון מייעד את העבריה בכסף מקנתה בע"כ של אב ובע"כ של בת דהא דאמר לקמן שצריך לייעדה לא שצריך לעשות מרצונה אלא שצריך להודיעה וכו' עכ"ל והסכימו לזה הרשב"א והריטב"א בחידושיהם:

84. Laws of Zeraim.48.11

    ודע שדעת הרמב"ם דאמה העבריה המיועדת אינה כאשה גמורה אלא כפלגש שכן כתב ברפ"ד ממלכים וז"ל אבל ההדיוט אסור בפלגש אלא באמה העבריה בלבד אחר יעוד עכ"ל ואינו ידוע מאין לו זה ונראה שיצא לו מדלא איתמר בגמ' שצריך לכתוב לה כתובה ושיטתו דפלגש הוא בקדושין בלא כתובה וכמו שהארכנו בזה באהע"ז סי' כ"ו:

85. Laws of Zeraim.48.12

    אין אמה העבריה נמכרת אלא למי שיש לה עליו או לבנו קדושין כדי שתהא ראויה ליעוד כיצד מוכר אדם את בתו לאביו שאע"פ שהוא אינו יכול לייעדה ראויה היא לבנו שהרי היא בת אחיו אבל אינו יכול למכור את בתו לבנו שאינה ראויה ליעוד גם לבנו שהיא אחות אביו אבל לפסולין יכול למכור כגון אלמנה לכה"ג גרושה וחלוצה לכהן הדיוט שאע"פ שהן בלאו הרי קדושין תופסין בחייבי לאוין וחלוצה לאו דוקא שהקטנה אינה חולצת ובגמ' (י"ח ב) שאמרו חלוצה משום דביבמות (ק"ה ב) יש מי שסובר דקטנה חולצת ע"ש (והטעם דמפרשינן שצריך שיקויים בה אשר לא יעדה קצת כמו לבנו או תפיסת קדושין ועמ"ש סוף סעי' י"ד):

86. Laws of Zeraim.48.13

    המוכר את בתו ואח"כ הלך וקידשה לאחר אם רצה האדון לייעד לו או לבנו מייעד ובטלו הקדושין האחרים דשלו קדמו משעת המכירה וכל זמן שלא ייעד הקדושין מיתלי תלי וקיימא דאולי ייעדה ואם לא ייעדה עד אחר יציאתה אז נגמרו הקדושין ותיעשה אשת איש וכן המוכר את בתו ופסק על האדון שלא ייעד אין בזה ממש ואם רצה לייעד מייעד דכל המתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל:

87. Laws of Zeraim.48.14

    כבר כתבנו בסי' הקודם דאין אדם מוכר את בתו לשפחות אחר אישות אך לשפחות אחר שפחות מוכר וכן פסק הרמב"ם כמ"ש שם ולפ"ז תמוהים דבריו שכתב שם דין י"ג המקדש את בתו כשהיא קטנה ונתארמלה או נתגרשה אינו יכול למוכרה וכו' אבל מוכרה לשפחות אחר שפחות כיצד מכרה לשפחות תחלה ויעד אותה האדון ומת האדון או גירשה וחזרה לרשות האב כשהיא קטנה הרי האב מוכרה פעם שנייה אפילו לכה"ג וכן אם נפלה לפני יבם מן הייעוד וחלץ לה אע"פ שהיא חליצה פסולה מפני שהיא קטנה הרי נפסלה מן הכהונה ויש לו למוכרה לכהן הואיל וקדושין תופסין בה כמו שנתבאר עכ"ל (ולפ"ז א"צ למ"ש בסעי' י"ב):

88. Laws of Zeraim.48.15

    ודבריו תמוהים דאיך פסק שמוכרה אחר יעוד הא זהו אחר אישות ויש מי שאומר דס"ל דדוקא אחר אישות שלא ע"י יעוד אין רשאי למוכרה ולא אחר קדושי יעוד שבא ע"י שפחות והוה כשפחות אחר שפחות ומותר למוכרה (כ"מ) ותימא הא בגמ' (י"ח ב) מבואר להדיא דזהו למאן דס"ל מעות הראשונות לאו לקדושין ניתנו ואין הקדושין ע"י האב אלא מייעדה בשפחות שיש לו עליה (רש"י שם) אבל למאן דס"ל דמעות הראשונות לקדושין ניתנו אינו רשאי למוכרה שהרי זהו כמו שהאב קיבל הקדושין והרמב"ם הא פסק כן בדין ז' ע"ש וכמו שביארנו בסעי' ב' (לח"מ) ובהכרח צ"ל שלא היתה כן גירסתו בגמ' (שם) אלא דקדושי יעוד שאני משארי קדושין לכ"ע ובאמת אינו מובן החילוק בזה דאפילו אם המעות הראשונות לאו לקדושין ניתנו סוף סוף הם קדושין שע"י האב שהרי ברצונו מכרה וע"י זה גזרה התורה שיוכל לייעדה ולכן גירסתו בגמ' יותר מסתבר (ולא היה גורס הכא בקדושי יעוד ואליבא דר"י בר' יהודה וכו' אלא הכא בקדושי יעוד ותו לא וכן לקמן י"ט. ע"ש וגם לפי שיטתו דאינה אלא כפלגש כמ"ש בסעי' י"א ממילא דאין זה כאישות גמורה):

89. Laws of Zeraim.49.1

    דין גר תושב בזמן הקדמון ובו ד' סעיפים כתב הרמב"ם בפי"ד מאיסורי ביאה דין ח' דאין מקבלין גר תושב אלא בזמן שהיובל נוהג אבל בזמה"ז אפילו קבל עליו כל התורה כולה חוץ מדקדוק אחד אין מקבלין אותו עכ"ל ואינו מובן כלל דהא מקודם זה כתב איזהו ג"ת זה עכו"ם שקבל עליו שלא יעבוד עבודת כוכבים עם שאר המצות שנצטוו בני נח ולא מל ולא טבל ה"ז מקבלין אותו והוא מחסידי אה"ע ולמה נקרא שמו תושב לפי שמותר לנו להושיבו בינינו בא"י כמו שביארנו בהלכות וכו' עכ"ל:

90. Laws of Zeraim.49.2

    ובפ"ח ממלכים דין י' כתב שנצטוה משה רבינו מפי הגבורה לצוות לכל באי עולם לקבל שבע מצות שנצטוו בני נח וכו' והמקבל אותם הוא הנקרא ג"ת בכל מקום וכו' עכ"ל וא"כ איזה ענין הוא ליובל. והן אמת שבספ"ח דערכין אמרינן ר"ש בן אלעזר אומר אין ג"ת נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג אמר רב ביבי מ"ט אתיא טוב טוב כתיב הכא כי טוב לו עמך וכתיב התם בטוב לו לא תוננו ע"ש הא באמת פירש"י התם דזהו שנהיה מצווים להחיותו ע"ש וכוונת הרמב"ם א"א לומר כן שהרי כתב ואין מקבלין ג"ת ולא שאינו נוהג כלשון הגמ' והראב"ד באמת השיגו ע"ש ודוחק לומר דכוונתו דאין מקבלין אותו להושיבו בא"י כמ"ש מקודם דא"כ הו"ל לומר ואין מושיבין ג"ת בא"י אלא בזמן שהיובל נוהג וכן בספ"י מעכו"ם כתב כלשון הזה ע"ש:

91. Laws of Zeraim.49.3

    ודעת הראב"ד כרש"י דרק להחיותו יש חילוק אבל מקבלין בכל זמן ואדרבא בזמן היובל דרשינן בספרי עמך ישב ולא בעיר עצמה ועכשיו אפילו בעיר עצמה ובזמן היובל אינו קונה עבד עברי רק כעכו"ם ועכשיו על כמה זמן שירצה ע"ש ודעת הרמב"ם צ"ע:

92. Laws of Zeraim.49.4

    ואולי כוונתו כן הוא דכיון שאין ביכולתינו לקיים בו כל המצות שצוותה לנו התורה לנהוג בו כמ"ש לכן אין אנו מזדקקין לקבלו בתוכינו אלא שמודיעים לו שצריך לקבל עליו ז' מצות בני נח וכן לכל העולם יש להודיע כן ולא דמי להא דפריך בכריתות (ט' א) אלא מעתה האידנא דליכא קרבן לא נקבל וכו' ע"ש חדא דשם מרבי מקרא דוכי יגור וגו' ע"ש ועוד דשם נכנס לגמרי לקדושה (אך בעיקר דרשא דערכין מבטוב לו ק"ל דאמת דבספרי דריש להאי קרא דלא תסגיר וגו' על ג"ת ג"כ דהכי תניא בספרי אשר ינצל אליך וגו' להביא ג"ת ע"ש אבל בש"ס דילן בגיטין מ"ה. דחי לאוקימתא כעין זו ומסיק דמיירי בעבד שברח מח"ל לארץ ע"ש וצ"ע): בס"ד סליק הלכות שמיטה ויובל.

93. Laws of Zeraim.50.1

    כלליות דיני תרומות ומעשרות ובו י"ג סעיפים התרומות והמעשרות כיון שהם חובת קרקע אינם נוהגות אלא בארץ ישראל דכל מצות שבקרקע אינם אלא בא"י [קדושין ל"ז.] ומדרבנן הנהיגו גם במקומות הסמוכין לא"י כמו שיתבאר ותיכף שנכנסו ישראל לארץ נתחייבו בתרומות ומעשרות ואע"ג דשמיטין ויובלות לא מנו רק לאחר י"ד שנה משנכנסו לארץ אחר שכיבשו וחילקו את הארץ כמ"ש לעיל סי' ל' סעי' ח' זהו מפני שבהם כתיב שדך ובעינן שדך המיוחד לך כמ"ש שם משא"כ בתרומות ומעשרות כתיב ראשית דגנך כל חלב יצהר וגו' ובמעשר כתיב ולבני לוי הנה נתתי כל מעשר בישראל וגו' ובמעשר שני כתיב עשר תעשר את כל תבואת זרעך וכן במעשר עני ולא כתיבי בהו שדך לפיכך נתחייבו מיד [כנ"ל ואין לשאול מאי דבתרומת מעשר כתיב בפ' קרח ואל הלוים תדבר וגו' בנחלתכם וגו' והרי לשון נחלה אינו אלא לאחר שכבשו וחלקו דבאמת לאו אארץ קאי אלא אמעשר דהמעשר נקרא נחלה כדכתיב הנה נתתי כל מעשר בישראל לנחלה וגו' ועל זה נצטוו להפריש מזה תרומת מעשר]:

94. Laws of Zeraim.50.2

    מצות עשה להפריש מהתבואה תרומה גדולה וליתנה לכהן דכתיב בפרשת שפטים ראשית דגנך תירושך ויצהרך וגו' תתן לו וכן כתיב בפ' קרח כל חלב יצהר וכל חלב תירוש ודגן ראשיתם אשר יתנו לד' לך נתתים ומצות עשה להפריש מעשר מהתבואה וליתנה ללוים כדכתיב שם ולבני לוי הנה נתתי כל מעשר בישראל לנחלה וגו' ומצות עשה על הלוי לאחר שקבל המעשר מהישראל להפריש מעשר מן המעשר הזה וליתנה לכהן דכתיב שם ואל הלוים תדבר וגו' כי תקחו מאת בנ"י את המעשר וגו' והרמותם ממנו תרומת ד' מעשר מן המעשר וזהו הנקרא תרומת מעשר:

95. Laws of Zeraim.50.3

    ומצות עשה להפריש אחר מעשר זה הנקרא מעשר ראשון עוד אחד מעשרה ונקרא מעשר שני וא"צ ליתנו לכהן או ללוי אלא שמצוה עליו להעלותה לירושלים ולאכלה שם בקדושה כדכתיב בפ' ראה עשר תעשר את כל תבואת זרעך וגו' ואכלת לפני ד' אלקיך וגו' ופרטי הדינים יתבארו בהלכות מעשר שני וזהו בשנה ראשונה ושניה של שמטה ובשנה הרביעית והחמישית אבל בשנה שלישית וששית מצות עשה להפריש תחת מעשר זה מעשר אחר וליתנה לעניים וזהו הנקרא מעשר עני ועל זה נאמר שם מקצה שלש שנים תוציא את כל מעשר תבואתך ופרטי דיני מעשר עני כבר בארנום לעיל סי' י"ד ע"ש והסמכנוה למצות לקט שכחה ופאה שהם ג"כ לעניים וכן סידרם הרמב"ם ז"ל:

96. Laws of Zeraim.50.4

    ודע דשם תרומה בלשון תורה הוא על כל דבר שניתן לכהנים וכל כ"ד מתנות כהונה המבוארים בפ' קרח נקראו תרומה בין קדשי המקדש בין קדשי הגבול דכתיב וידבר ד' אל אהרן ואני הנה נתתי לך את משמרת תרומותי לכל קדשי בני ישראל וגו' ואפילו המעשר נקרא תרומה כדכתיב שם כי את מעשר בנ"י אשר ירימו לד' תרומה נתתי ללוים לנחלה וכן בקדשים כתיב שם כל תרומות הקדשים אשר ירימו וגו' דלשון תרומה הוא הפרשה מה שהפריש הקב"ה מבני ישראל ונתנם לכהנים וללוים כדכתיב כאשר יורם משור זבח השלמים והרים ממנו בקומצו והרים את הדשן דכל אלו הוא לשון הפרשה ונכלל בלשון זה גם רוממות המעלה דכל דבר הנפרש לד' עומד ברום המעלה ושורש לשון תרומה הוא רום כדכתיב בתיבת נח ותרם מעל הארץ:

97. Laws of Zeraim.50.5

    האמנם בלשון חכמים במשנה וגמרא נקרא תרומה רק הנתרם מהתבואה ראשיתן ליתנם לכהנים וכן תרומת מעשר ולכן כל מקום שנזכר תרומה סתם זהו על ראשית ההפרשה הניתן לכהן מן התבואות ושארי מיני אוכלין שיתבארו ולפעמים נקראת תרומה גדולה להבדילה מתרומת מעשר מפני שהוא המתנה הראשונה שמוציאין מן הזרע נקראת גדולה [רמב"ם בהקדמתו לפי' המשנה]:

98. Laws of Zeraim.50.6

    וז"ל הרמב"ם בפי' המשנה ריש מס' תרומות בכל המשנה אמרו תרם ותורם ויתרום ובעלי לשון האחרונים מקשים על זה ואומרים כי השורש הרים ומרים וירים ואינה קושיא שעיקר הלשון חוזר למה שמדברים בו אותו הלשון וכו' עכ"ל ובאמת לשון מקרא לחוד ולשון חכמים לחוד [תוי"ט שם בשם ראב"ע] ואין אנו יכולין לעמוד על כוונת הלשון כמו התבואה קודם הרמת תרומות ומעשרות נקראת טבל בלשון המשנה ולא ידענו עומק הלשון מזה והערוך פי' לשון טבלא כמו מביא טבלא מרובעת דכשם שאין ביכולת לאכול הטבלא שהוא עץ בעלמא כמו כן אין ביכולת לאכלם קודם ההרמה והדוחק מבואר ואולי שהוא מורכב מלשון תבל הנאמר בעריות והכוונה שהוא מכוער והטי"ת והתי"ו מתחלפין כידוע ומלשון בלילה כדכתיב ויבל לחמורים בשופטים [י"ט] וה"נ החולין והתרומה מעורבין זה בזה והאוכלם כן תבל הוא:

99. Laws of Zeraim.50.7

    וכיצד הוא הסדר מההפרשה דאחר שקוצר זרע הארץ ותגמר מלאכתו מפריש ממנו תרומה גדולה אחד מחמשים ונותנה לכהן ואח"כ מפריש מן השאר אחד מעשרה ונותנה ללוי ואח"כ מפריש הלוי מעשר מן המעשר הזה ונותנה לכהן וזה נקרא תרומת מעשר ואחר שהפריש הישראל המעשר הראשון להלוי מפריש מהשאר עוד מעשר ונקרא מעשר שני ומעלהו לירושלים ואוכלו בקדושה וזהו בד' שנים מהשמיטה ראשון ושני ורביעי וחמישי אבל בשלישי ובששי נותן תחת המעשר השני מעשר עני לעניים אבל מעשר ראשון נוהג בכל השנים ולזה קראתה תורה נחלה כדכתיב ולבני לוי הנה נתתי כל מעשר בישראל לנחלה מה נחלה אין לה הפסק אף מעשר ראשון אין לו הפסק וכבר נתבאר זה בסי' י"ד ומה שבשביעית אין מעשרין מפני שאסור בזריעה והספיחין הגדלין מאליהן הם הפקר ואין להם בעלים והפקר פטור מתרומה ומעשרות:

100. Laws of Zeraim.50.8

     האוכל טבל עובר בלאו דכתיב ולא יחללו את קדשי בנ"י את אשר ירימו לד' בעתידים לתרום הכתוב מדבר [סנהדרין פ"ג.] והאוכלם חייב מיתה בידי שמים דילפינן חילול חילול מתרומה מה תרומה במיתה דזר שאכל תרומה חייב מיתה כדכתיב וכל זר לא יאכל קדש ואתרומה קאי דכל הפרשה בתרומה קאי דכתיב ובא השמש וטהר ואחר יאכל מן הקדשים וזהו תרומה שאוכלה אחר הערב שמש ואלו קדשים אינו אוכל עד שיביא כפרתו [רש"י שם] וכתיב שם ומתו בו כי יחללוהו וכן כהן טמא שאכל תרומה טהורה חייב מיתה כמבואר בפרשה שם ולמדנו דגם טבל במיתה מגז"ש דחילול חילול:

← Previous · Next → — showing 701–800 of 1,602

Arukh HaShulchan HeAtid, Zeraim, Tel Aviv 1938. Via Sefaria (sefaria.org), Sefaria-Export. Version source: https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001832511/NLI Licence: Public Domain. Source.