← All works

Arukh HaShulchan HeAtid

Sefaria · Halakhah · 1,602 sections

1. Laws of Zeraim.24.23

   ודברים שאינם מיוחדים למאכל כלל לא לאדם ולא לבהמה אין קדושת שביעית נוהג בהן כמו בעצים ומותרין בכל דבר ויש דברים שאינן מיוחדין לאכילה ומ"מ ראויין לאכילת אדם ובהמה אלא שאין דרך העולם לעשות אותן למאכל כמו הסיאה והאזוב והקורנית והם מיני עשבים הדין כך דאם בשעה שלקטן חישב עליהן לעצים הרי הן כעצים אע"פ שאוכל מהן אח"כ או נותנן לבהמתו ואם חישב סתם לאכילה הרי הן כפירות דסתם אכילה הוא אכילת אדם ואם חישב מפורש למאכל אדם ולמאכל בהמה נותנין על זה חומרי שניהם חומרת מאכל אדם שאין עושין ממנו מלוגמא וחומרת מאכל בהמה שאין שולקין אותו כמ"ש בסעי' ח' דאסור לשלוק מאכלי בהמה:

2. Laws of Zeraim.24.24

   תניא בתוספתא ובירושלמי (פ"ז ה"ב) מוכרין אוכלי אדם ואוכלי בהמה ליקח בהן אוכלי אדם אבל אין מוכרין אוכלי בהמה ליקח בהן אוכלי בהמה וכ"ש שאין מוכרין אוכלי אדם ליקח בהן אוכלי בהמה וכ"כ הרמב"ם שם והטעם לא נתפרש למה אין מוכרין אוכלי בהמה ליקח בהן אוכלי בהמה ואפשר לומר הטעם דהא לסחור בפירות שביעית אסור אלא דמכירה מועטת התירו כמו שיתבאר בסי' כ"ה ולא התירו זה רק באוכלי אדם ולא באוכלי בהמה ופשוט הוא דדין חליפין שוה לדין מכירה וכן משמע בירושלמי שם:

3. Laws of Zeraim.24.25

   פירות שביעית אין מוציאין אותן מא"י לח"ל ואפילו לסוריא מפני קדושתן. ודע שזהו משנה ספ"ו וכתבו המפרשים (ר"ש ורע"ב) דהטעם משום דהביעור צריך להיות בא"י וכן משמע בפסחים (נ"ב ב) אבל א"כ ה"ל להמשנה לבאר דהאיסור הוא רק בזמן הביעור וגם מהרמב"ם שם שכתב סתם פירות שביעית אין מוציאין מהארץ לח"ל מבואר להדיא דעל כל השנה קאי והטעם נ"ל שחששו שבח"ל לא ישמורו הדינים הנהוגים בפירות שביעית וכן משמע קצת בירושלמי ע"ש (וגם הר"ש כמסתפק בזה ע"ש):

4. Laws of Zeraim.24.26

   כיון שאמרה תורה לאכלה ולא להפסד לכן אסור לקצוץ אילני פירות בשביעית כשהתחילו להוציא פירותיהן כמו שיתבאר אבל קודם שיהיה בהם שום פירא מותר לקוצצן בגווני דמותר לקצוץ אותה משום איסור קציצת אילני מאכל שאסרה תורה משום השחתת אילן מאכל כדכתיב לא תשחית את עצה ודין זה נתבאר ברמב"ם הל' מלכים פ"ו דין ח' ע"ש וכן אם כבר נתגדלו הפירות עד שהגיעו לעונת המעשרות מותר לקוצצו אם אין בו איסור קציצת אילן מאכל כמ"ש דכיון דגמר פירותיו הוה כעץ בעלמא ואין עליו איסור פירות שביעית:

5. Laws of Zeraim.24.27

   מאימתי אין קוצצין האילן בשביעית כך שנו חכמים במשנה (ספ"ד) החרובין משישלשלו שמתחילים להכביד על האילן כעין שלשלת והגפנים משיגרעו וזהו בוסר שנעשו גדולים כפול הלבן (פסחים נ"ג א) והזיתים משינצו שיגדל עליהם הנץ ושאר כל אילן משיוציא הפירי והרמב"ם (שם) כתב משיוציאו בוסר וא"כ הם שיעור הגפנים ולמה חלקן אך הרמב"ם בגפנים מפרש משיגריעו מים ע"ש ונראה שזהו מדרך הירושלמי שאומר משיזחילו מים אבל לדרך הש"ס שלנו א"א לפרש בוסר בכל האילנות ויש מי שפי' משיוציאו עלין (ערע"ב) וגם זה תמוה דהא עדיין אין שם פירא כלל עליה ולענ"ד נראה כמ"ש משיוציא פירא אפילו קטנה מאד שם פירא עליה (וכ"מ בפסחים נ"ב: בהך דקץ כפנייתא ע"ש):

6. Laws of Zeraim.24.28

   איתא בפסחים (נ"ב ב) ר' אילעא קץ כפנייתא דשביעית שקצץ דקל של תמרים קטנים שלא בישלו ופריך והא אסור לקצוץ כמ"ש ומסיק דר' אילעא בדניסחני קץ ופירש"י תמרים של דקל זכר שאינם מתבשלים עולמית ולא אפסיד מידי ע"ש ולשון הרמב"ם כן הוא ואין קוצצין את הכפניות בשביעית מפני שהוא הפסד פירי ואם אין דרכן להעשות תמרים אלא שיציץ מותר לקוץ אותן כפניות עכ"ל ואינו מובן מהו שיציץ ובגמ' (מ"ק כ"ח א) מצינו שיציץ קוצים וכן בפסחים שם ואם הם קוצים אינם פירי כלל אלא כוונה אחרת בזה ולא ידעתי:

7. Laws of Zeraim.24.29

   אין שורפין בתבן וקש של שביעית שהם ראויין למאכל בהמה ואסור לשורפן ובמוצאי שביעית משתרד רביעה שנייה והוא בשנה בינונית בכ"ג במרחשון נהנין ושורפין בהם לפי שאז מתקלקלין והבהמות והחיות אין אוכלין אותן והוויין כעצים בעלמא:

8. Laws of Zeraim.24.30

   כתב הרמב"ם (שם) מרחץ שהוסקה בתבן ובקש של שביעית מותר לרחוץ בה בשכר ואם אדם חשוב הוא אסור שמא יסיקו בה דברים אחרים בשבילו כדי שיהיה ריחה נודף ונמצאו מפסידין פירות שביעית עכ"ל וזהו משנה ספ"ח ואין לשאול דהא אסור לשורפן כמ"ש די"ל דמ"מ אם עבר והסיק מותר לרחוץ ועוד דכבר נתבאר דבמאכלי בהמה מותר למלוגמא לאדם וה"ה למרחץ כיון שלהנאתו הוא (כ"מ) והקשו על זה דהא הרמב"ם כתב אח"כ תנור שהסיקוהו בתבן ובקש של שביעית יוצן ולמה יוצן הרי בישל לאכילה ולא גרע ממרחץ ויש שנשאר בקושיא (מל"מ) ויש שנדחק לחלק בין הנאת מרחץ שאינו ניכר לעין להנאת בישול שניכר לעין (כ"מ בשם הרי"ק) ואין טעם בזה דהא היתר גמור הוא כמ"ש. ולענ"ד נראה דלא מיירי בשבישל נגדם דא"כ למה לו להזכיר תנור ה"ל לומר תבשיל שנתבשל בתבן וכו' והאמת דכאן מיירי שהסיק התנור לאחר עשייתה כדי לחזקה וזה מקרי היסק ראשון של תנור בגמ' (שבת קכ"ה א) וההסקה משוי לה כלי כמבואר בכלים (פ"ה) דזהו גמר מלאכתו וא"כ אין זה צורך האדם אלא צורך התנור אבל לבשל שרי וזה שכתב בשכר אינו מבואר במשנה ומדבריו משמע דבחנם אסור ואינו מובן ואולי י"ל דכוונתו דאפילו בשכר מותר וצ"ע:

9. Laws of Zeraim.24.31

   והראב"ד הקשה עליו דבאדם חשוב שאסור מטעם שמא יסיקו בה דברים אחרים בשביל ריח טוב א"כ אפילו הוסקה בעצים נמי אסור ולכן פי' דמותר לרחוץ בחנם ולא בשכר דהוה כסחורה ואדם חשוב חנם דידיה כשכר דמיא ע"ש ואינו מובן דמה שייך על זה סחורה והרי גם פירות מותר למכור מעט כמו שיתבאר וכ"ש מעה קלה בעד מרחץ וטעם הרמב"ם נ"ל דמשום דמתבן וקש יש ריח רע חיישינן שיתן בהם פירות מריח טוב לבטל הריח הרע שלהם אבל בעצים ליכא חששא דבתבן יש תיבנא סריא שנרקבה (ב"ב י"ט ב) וריחו רע:

10. Laws of Zeraim.24.32

    הקליפין והגרעינין שמותרין בתרומה לזרים אין קדושת שביעית חלה עליהן והרי הן כעצים אא"כ ראויים לצביעה דעל צביעה יש שביעית כמ"ש והקור והוא הרך מהקליפה הניתוסף על הדקל ובעודו רך ראוי לאכילה קדושת שביעית חל עליו והצורר תבלין של שביעית ונותן לתוך התבשיל ואלו לא צררן כבר נתבטלו אך כיון שצררן עודם הם בשלימותן מ"מ אם בטל טעמן בטלה מהן קדושת שביעית והם כעץ בעלמא אבל אם נשאר בהם קצת טעם עדיין הם בקדושת שביעית ונוהג בהם כל דיני שביעית ואין נותנין תבן וקש של שביעית לא לתוך הכר ולא לתוך הטיט כיון שראויין למאכל בהמה ואם עבר ונתן ה"ז כמבוער ואין מזקיקין אותו להוציאן משם ואפילו מהכר שלא נתקלקלו כיון שישן עליו ה"ז כמבוער אבל כשלא ישן עדיין עליו צריך להוציאן מהכר דכן משמע בירושלמי (וכ"כ הראב"ד ספ"ה והרמב"ם לא הזכיר זה ועכ"מ)

11. Laws of Zeraim.25.1

    שאסור לעשות סחורה בפירות שביעית ובו ח"י סעיפים כבר כתבנו בריש סי' הקודם דהתורה אסרה לעשות סחורה בפירות שביעית דכתיב לאכלה ולא לסחורה (בכורות י"ב ב) ולכן אסרו חכמים לפדות פטר חמור בבהמת שביעית כלומר הנקנית בדמי שביעית (שם) דכמו דבשביעית עצמה כלומר בפירותיה אסור לעשות סחורה כמו כן בדמי שביעית דהדמים נתפסים בקדושת שביעית. ושמא תשאל דא"כ היאך קנה הבהמה בפירות שביעית והרי אסור לעשות סחורה דבאמת לא כל דבר מקרי סחורה כמו שיתבאר וקונה דבר לאכילה לא מקרי סחורה:

12. Laws of Zeraim.25.2

    העושה סחורה בפירות שביעית או בדמיהן עובר על לאו הבא מכלל עשה דלאכלה ולא לסחורה והרמב"ן ז"ל מנאה במנין העשין בס' המצות בסוף מנין העשין אבל הרמב"ם ז"ל לא מנה במנין העשין לא אכילת פירות שביעית דהך לאכלה אינה מצות עשה כמו שהוכחנו בסי' הקודם סעי' ו' ע"ש וגם העושה סחורה אע"ג דוודאי עובר בעשה וכן כל הדברים שבסי' הקודם כמו לאכלה ולא להפסד לאכלה ולא לשריפה ג"כ אם הפסידם או שרפן עובר בעשה ומ"מ אין נכנסין להרמב"ם במנין העשין אא"כ אמרו חז"ל שזהו מצות עשה כמו בבדיקת בהמות ועופות הטהורים שאמרו בספרי זו מ"ע כמ"ש הרמב"ם בעשין קמ"ט ובארנו זה ביו"ד סי' ע"ט ע"ש (כן נ"ל בדעת הרמב"ם והמג"א שם טרח בזה ע"ש):

13. Laws of Zeraim.25.3

    יראה לי דהעושה סחורה בפירות שביעית וכן אם מפסידה או שורפה או אוכל פירותיה קודם שנגמרו דאסור ג"כ מטעם הפסד כמ"ש בסי' כ"א סעי' ט' או קוצץ אילן מאכל קודם גמר הפירי שבסי' הקודם מכין אותן מכות מרדות וראיה מהא דאמרינן ביומא (פ"ו ב) משל לשתי נשים שנלקו בב"ד אחת קלקלה ואחת אכלה פגי שביעית ע"ש וזהו שאכלה הפירות קודם שנגמרו ועברה על לאכלה ולא להפסד וביאר הריב"ש בתשו' (סי' פ"ז) דא"א לומר מלקות ממש דאין לוקין על עשה אלא מכות מרדות ע"ש וממילא דה"ה לכל אלו:

14. Laws of Zeraim.25.4

    בסי' זה יתבאר דמעט מותר למכור וכן עוד אופנים שמותר למכור ויש להבין כיון דהתורה אסרה לסחורה מנ"ל לחלק בחילוקים. ונ"ל דהנה רש"י ז"ל פי' בסוכה (ל"ט. ד"ה אין ע"ש) דטעם התורה שאסרה לסחורה מפני שכל פירות שביעית חייבין להתבער בשביעית הן ודמיהן ולא שיעשה בהם סחורתו להצניע לאחר שביעית ולהעשיר עכ"ל וכיון דמטעם זה אסרה תורה ממילא לא שייך אלא במסחר של ממשי שביכולת להרויח הרבה מזה ולא במכירה קלה כמו שיתבאר:

15. Laws of Zeraim.25.5

    וז"ל הרמב"ם ריש פ"ו אין עושין סחורה בפירות שביעית ואם רצה למכור מעט מפירות שביעית מוכר ואותן הדמים הרי הן כפירות שביעית וילקח בהן מאכל ויאכלן בקדושת שביעית ואותו הפירי הנמכר הרי הוא בקדושתו כמו שהיה עכ"ל וכתב למכור מעט ולא פירש כמה הוא מעט ובסוכה שם מוכח דהיינו מזון ג' סעודות (כ"מ):

16. Laws of Zeraim.25.6

    תנן (בפ"ז מ"ג) הצבע צובע לעצמו ולא יצבע בשכר שאין עושין סחורה בפירות שביעית כלומר אע"ג דצביעה הותרה בפירות שביעית כמ"ש בסי' הקודם מ"מ בשכר אסור דהוה כסחורה ומשום דענין הצביעות הוה עסק וביכולת להתעשר מזה ולכן אסרו כל צביעה בשכר אפילו דבר מועט ועוד דזה אין הכרח כאכילה ושתייה וביכולת להניח עד אחר שביעית משא"כ אכילה ושתייה הוי הכרח ולכן כשאינו מסחר גמור התירו (כנ"ל):

17. Laws of Zeraim.25.7

    עוד שנינו שם ולא יהיה לוקח ירקות שדה ומוכר בשוק אבל הוא לוקט ובנו מוכר על ידו לקח לעצמו והותיר מותר למכרן כלומר דלכתחלה ללקוט ירקות כדי למוכרן זהו סחורה גמורה אף שדבר מועט הוא אמנם אם זהו גופה ע"י שינוי שהוא לקט דבר מועט למכירה ואינו מוכרן בעצמו אלא ע"י בנו הוה שינוי מדרך המסחר ומותר ואם לקטן לאכילה ונתותרו מותר אפילו בעצמו למכרן כיון שדבר מועט הוא וכבר נתבאר דהמעות נתפסין בקדושת שביעית וגם זה צ"ל דירקות אלו אינן מספיחין האסורים אלא מהמותרים (תוי"ט) כמ"ש בסי' כ"ב (ולשיטת רש"י והרע"ב שכתבנו שם א"ש בפשיטות ע"ש):

18. Laws of Zeraim.25.8

    תניא בתוספתא (פ"ו הל' י"ד) חמשה שהיו מלקטין ירק לא יהו אחד מוכר לכולן אלא אחד מהן מוכר שלו ושלהם חמשה אחין שהיו מלקטין ירק אחד מוכר ע"י כולן ובלבד שלא יעשוהו פלטר עכ"ל וכן הוא בירושלמי פ"ז רק בשם הגירסא ברישא אלא אחד מהם מוכר שלו ושל חבירו ע"ש וכן נ"ל עיקר דלפי התוספתא הוא סותר א"ע כמובן. ונ"ל דה"פ דהנה המשנה אסרה שהלוקט בעצמו ימכור אלא בנו וה"ה אחר כיון שלא הוא היה הלוקט והתוספתא הוסיפה בהיתר דמתוך שמוכר של חבירו מוכר גם את שלו ומ"מ לא ימכור אחד של כל החמשה דאוושי מילתא אלא אחד מוכר שלו ושל אחר וכן השני ורק בחמשה אחין התירו אפילו שאחד ימכור לכולן מפני שכולן נחשבים כאחד והרמב"ם לא הביא זה כלל ולא ידעתי למה (והפ"מ כתב דדבר מועט התירו אפילו שלו ודברים תמוהים הם ומפרש התוספתא הגיה דלא כירושלמי ועשה ג' בבות ע"ש וא"צ לזה אלא כמ"ש ודו"ק) (ופלטר הוא מוכר תמידי):

19. Laws of Zeraim.25.9

    ואפילו המעט שהתירו למכור אין מוכרין לא במדה ולא במשקל ולא במנין אלא מוכרן אכסרא כלומר בבת אחת חבילה קטנה כמות שהיא וגם לעוד אחד כן וכן לעולם כדי שיהיה ניכר שמוכר דבר הפקר שאין מקפידין על המשקל והמנין והמדה ואינו מוכרן אלא מפני שצריך להמעות לקנות בהן אוכל אחר ואפילו ירק שבא מח"ל אם אינו ניכר שהוא מח"ל ג"כ ימכרנו באופן זה שלא יחשדוהו שמוכר של א"י. ודע דבמשנה ג' פ"ח מסיים בדין זה ולא תאנים במנין ולא ירק במשקל וה"פ דתאנים דרך למכור במשקל וירק במנין והייתי אומר דכשעושה בשינוי מותר קמ"ל דאסור והרמב"ם לא הזכיר זה דכיון שכתב סתם לא במדה וכו' ממילא דעל כל מיני פירות שמוכר הדין כן הוא:

20. Laws of Zeraim.25.10

    ותנן התם ב"ש אומרים אף לא אגודות כלומר שאסור לאוגדן וב"ה אומרים את שדרכו לאגוד בבית אוגדין אותו בשוק כלומר את שדרכן כשנוטלן לביתו לאכול שלא יאגדן באלו אסור למכור אגודות אבל את שדרכו גם בבית לאגדן מותר לאוגדן לשוק דבכה"ג אין האגוד דרך מסחר כיון שגם לבית עושה כן, כן פירשו הר"ש והראב"ד ז"ל:

21. Laws of Zeraim.25.11

    אבל הרמב"ם שם כתב ואוגד דברים שדרכן להאגד לבית למכור בשוק אכסרה כדרך שאוגדין להביא לבית לא כדרך שאוגדן למכור בשוק כדי שלא יהיה כמוכר בצמצום ודברים שאין דרכן להאגד אלא לשוק לא יאגוד אותן עכ"ל וס"ל דאגד בית אינו כאגד לשוק דלשוק אוגדן בחוזק כדי לצמצם האגודות:

22. Laws of Zeraim.25.12

    תניא בתוספתא (שם) אין מוכרין פירות שביעית לא במדה ולא במשקל ולא במנין ולא יהא מודד את החבית ומוכרה כמות שהיא כלכלה ומוכרה כמות שהיא אלא אומר לו חבית זו אני מוכר לך בדינר כלכלה זו אני מוכר לך בטריסית לא ימלא את הכלכלה ויוצא ומוכרה בשוק אף בשאר שני שבוע אסור שזו דרך הרמאות עכ"ל התוספתא וה"פ דאפילו מדד לעצמו והוא מוכר החבית או הכלכלה כמות שהיא בלא מדה אסור אלא אומר לו חבית זו וכו' כלומר שלא מדתיה ואח"כ אומר לא ימלא את הכלכלה כלומר אפילו שגם הוא לא ימוד אותה עתה אלא שיודע מדתה ג"כ אסור ודבר זה תמיד אסור אפילו בשארי שנים משום דהקונה סבור דהמוכר אינו יודע כמה יש בה ומוכרה בזול וכשהוא יודע הרי יש בזה רמאות והרמב"ם ז"ל לא הזכיר מכל זה כלום:

23. Laws of Zeraim.25.13

    עוד תניא שם אין מוכרין ואין לוקחין מן הכותי ומן העכו"ם פירות שביעית ומילתא דפשיטא היא שהרי אפילו לע"ה אסור למכור פירות שביעית כמו שיתבאר וכ"ש לאלו וק"ו שאין קונין מהם דבוודאי לא שמרום בקדושת שביעית ולכן השמיטה הרמב"ם:

24. Laws of Zeraim.25.14

    שביעית נקרא קדש דכתיב כי יובל היא קדש תהיה לכם (סוכה מ' ב) ויובל ושביעית חדא מילתא היא (רש"י שם) ולכן כשם שהקדש יכולין לחללה על דבר אחר או למוכרה ושהדמים יכנסו לקדושה דבהקדש כתיב ופדה בערכך ויסף חמישיתו עליו הרי חילול וכתיב ואם לא יגאל ונמכר בערכך הרי מקח (שם) כמו כן שביעית יכול לחללה ולמוכרה. ואין לשאול כיון דילפינן מהקדש נצריך תוספת חומש כהקדש די"ל דבשלמא בהקדש שההקדש יוצא לחולין שפיר הצריכה התורה חומש כעין שהצריכה במעילה אבל בשביעית שגם השביעית נשאר בקדושתו כמו שיתבאר מה שייך תוספת חומש הא הקדושה נשארת בתקפה (כנ"ל) וע' בסעי' ט"ז:

25. Laws of Zeraim.25.15

    וחמורה שביעית מהקדש דאלו בהקדש יוצא ההקדש לחולין ולא כן בשביעית כדתניא בסוכה (שם) שביעית תופסת את דמיה שנאמר כי יובל היא קדש תהיה לכם מה קדש תופס את דמיו ואסור אף שביעית תופסת את דמיה ואסורה אי מה קדש תופס את דמיו ויוצא לחולין אף שביעית כן ת"ל תהיה בהווייתה תהא הא כיצד לקח בפירות שביעית בשר אלו ואלו מתבערין בשביעית לקח בבשר דגים יצא בשר ונכנסו דגים לקח בדגים יין יצאו דגים ונכנס יין לקח ביין שמן יצא יין ונכנס שמן הא כיצד אחרון אחרון נתפס בשביעית ופירי עצמו אסור וכשיגיע שעת הביעור צריך לבער הפירי הראשונה עם השמן האחרון דעל שניהם חל קדושת שביעית ואין נ"מ בין שלקח בפירות שביעית עצמן או בדמיהן דדמי פירות שביעית כשביעית:

26. Laws of Zeraim.25.16

    וזה שכתבנו דשביעית מתחללת בין דרך מקח בין דרך חילול כתב הרמב"ם שם וז"ל אין שביעית מתחללת אלא על דרך מקח בד"א בפירי ראשון אבל בפירי שני מתחלל בין דרך מקח בין דרך חילול וכשמחללין פירי הנלקח שנית אין מחללין אותו על בהמה ועוף חיים שמא יניחם ויגדל מהם עדרים ואין צריך לומר שביעית עצמה אבל מחללין אותן הפירות על השחוטים עכ"ל כן הוא מסקנת הש"ס בסוכה שם וה"ה שאין קונין בפירות שביעית בעלי חיים חיים משום גזירה זו ואין חילוק בין זכרים לנקבות אע"ג דבזכרים לא שייך שמא יגדל מהם עדרים גזרינן זכרים אטו נקבות (תוס' שם בשם ירושלמי):

27. Laws of Zeraim.25.17

    ולא ביאר הרמב"ם ז"ל איך הדין בדיעבד אם עבר וחילל על חיים וגם בגמ' שם לא נמצא זה אמנם מדברי רבותינו בעלי התוס' בקדושין (נ"ה: סד"ה אין ע"ש) למדתי דמבטלין החילול או המקח שהקשו על מה דתניא בסוכה שם לענין מעשר שני דעל חיין אין מתחללין דמשמע אפילו בדיעבד והא מדרבנן היא ואינו אלא לכתחלה ותרצו דכיון דיש תקנה לומר יחזרו דמים למקומן אפילו דיעבד לא מהני ע"ש והשתא הא בסוכה שם תניא אחד שביעית ואחד מעשר שני וכו' על חיין אין מתחללין ע"ש ש"מ אף דיעבד:

28. Laws of Zeraim.25.18

    ומ"מ נלע"ד דלא דמי דבשלמא במע"ש דהמע"ש יצא לחולין אמרינן דיחזרו דמים למקומן ותשוב המע"ש לקדושתה והבהמה חולין כמקדם ואין הקדש נפסד אבל בשביעית דשניהם קדושים מן התורה כמ"ש אם נאמר יחזרו דמים למקומן הרי נבטל מהבהמה קדושה שיש עליה מן התורה ולא נכניס אחרת תחתיה ולכן נ"ל דאם זה שחילל בבהמה חיה היה דבר מחולל על שביעית או דמי שביעית דבזה כשחילל על הבהמה נעשה זה חולין והבהמה נכנס תחתיו כמו שנתבאר שפיר אמרינן יחזרו דמים למקומן כלומר דזה שחילל ישוב לקדושתו והבהמה תשאר חולין אבל אם חילל פירות שביעית עצמן או דמי שביעית על בהמה חיה בהכרח שתשאר בקדושת שביעית שא"א לנו להקל על דברי תורה וברייתא דנקטה לשון אין מתחללין דיעבד זהו משום מע"ש ומשום פירי שני דשביעית (כנלע"ד):

29. Laws of Zeraim.26.1

    איזה דברים מותר ליקח בפירות שביעית ובו י"ב סעיפים מותר ליקח בפירות שביעית דבר מועט שמותר ליקח כפמ"ש בסי' הקודם כל דבר מאכל או כל דבר משקה או כל מין סיכה להגוף וכן להדלקת הנר או לצביעה כללו של דבר דכל מה שמותר לעשות בפירות שביעית מותר לקנות בו דבר כזה וכן כשמכר פירות שביעית במעות יכול לקנות בהמעות אלו הדברים דדמי שביעית כשביעית עצמה ודבר פשוט הוא דכשם שמאכלי אדם אין מוכרין ליקח מאכלי בהמה כמ"ש שם כמו כן בדמיהן וכבר נתבאר שם דאוכלי בהמה אין מוכרין ליקח אוכלי בהמה ונראה דגם להחליפן על אוכלי בהמה אחרים אסור:

30. Laws of Zeraim.26.2

    אין לוקחים עבדים וקרקעות ובהמה טמאה מדמי שביעית ואם לקח יאכל כנגדן כלומר כנגד אותם דמים יקנה משלו דברים לצורך אכילה ויאכלם בקדושת שביעית וכן אין מביאין קיני זבין וקיני זבות וקיני יולדות מדמי שביעית כלומר לא מיבעיא קרבנות בהמה אסור דכיון דהאימורים קרבים על המזבח והתורה אמרה לאכלה ולא לשריפה אלא אפילו קיני עופות ויש בהם חטאות דכולו נאכל לכהנים מ"מ אסור דכל דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין ואם הביא יאכל כנגדן:

31. Laws of Zeraim.26.3

    וכן אין סכין כלים בשמן של שביעית דלא הותרה סיכה משביעית אלא לאדם ואם סך יאכל כנגדן וכן אין סכין עורות בשמן של שביעית מטעם שנתבאר ואם סך יאכל כנגדן וכן אסור ליקח טלית או חלוק מפירות שביעית או מדמיה אע"פ שזהו לגופו ואע"ג דכתיב לכם לכל צרכיכם והנאתו וביעורו שוה והוא שוה לכל נפש פירש"י בסוכה (מ"א. ד"ה וביקש) הטעם דהתורה אמרה לאכלה בתוך הזמן ולא לסחורה וזה מתקיים לשנה הבאה עכ"ל וצ"ל דלא דמי לצבע דהעיקר כבר כלה ולא נשאר רק חזותו ולאו מילתא היא משא"כ טלית וחלוק גופו קיים הרבה שנים וכן מנעלים לרגליו אסור וכן כל מיני מלבוש ומין מנעל אסור לקנות ולהחליף בין בפירות שביעית עצמן בין בדמיהן דדמי שביעית כשביעית:

32. Laws of Zeraim.26.4

    ואמרו חז"ל בסוכה (שם) מי שיש לו סלע של שביעית וביקש ליקח בו חלוק כיצד יעשה הולך אצל חנוני הרגיל אצלו לקנות תמיד ויעשה רצונו ואומר להחנוני תן לי בהסלע של שביעית פירות (לאוכלן בקדושת שביעית) וממילא שהסלע יצא לחולין דהא פירי שני הוא ולא נתפס בקדושת שביעית כמ"ש בסי' הקודם דרק הפירי עצמה והדבר האחרון נשארו בקדושת שביעית ע"ש אמנם הקונה אינו אוכל הפירות דא"כ איך ישיג הסלע אלא נותן להחנוני הפירות במתנה והחנוני אוכלן בקדושת שביעית והחנוני נותן לו הסלע שנעשה חולין במתנה והוא לוקח בו חלוק והרמב"ם ז"ל לא הביא זה ולא ידעתי למה:

33. Laws of Zeraim.26.5

    שנינו במשנה (פ"ח מ"ה) דאין נותנים פירות שביעית או דמי שביעית לא לבייר וזהו החופר בורות ומספיק מים לכל בני העיר לכל תשמישים ואף שיש בתשמיש זה מים לשתייה וזה מותר מ"מ רובי תשמישי מים אינם לשתייה ואסור בפירות שביעית וכן ליתן לבלן בעד המרחץ או לספר שכר תספורת או לספן שכר הספינה אסור דכל זה אינם לאכלה וגם אינם בכלל לכל צרכיכם דזהו כעין מסחר והוי בכלל ולא לסחורה ולכולם יכול ליתן מתנת חנם ואע"פ שיודע שבשביל שנתן לו מתנה לא יתבע ממנו שכר וכן יכול ליתן במתנה לכל האומנים ואע"פ שע"י זה יעשו לו איזה אומנות בזול או בחנם ובלבד שלא ידברו שמפני המתנה עושה כן:

34. Laws of Zeraim.26.6

    דמי שביעית אין פורעין מהן חובות ואין עושין בהן שושבינות שנותנים להחתנים בזמן חופתם דזהו ג"כ כפרעון חוב שזה נותן לזה וזה נותן לזה ואין משלמים מהם תגמולים כשהנהוג לשלם זל"ז דהוי ג"כ כפריעת חוב ואין פוסקין מהן צדקה לעניים בבהכ"נ אבל משלחין להם דברים של גמ"ח וצריך להודיעם אבל הצדקה שבבהכ"נ הוי כחוב דפסיקה זו עושין על כל אחד מאנשי בהכ"נ והוי כחובה:

35. Laws of Zeraim.26.7

    אם ירצה ליקח ככר מנחתום על סמך שילקוט ירקות מהשדה ויתן לו לא יאמר לו תן לי ככר בפונדיון או במעה ואשלם לך דא"כ הו"ל פורע חובו משביעית אלא יאמר לו תן לי במתנה ככר שוה פונדיון ואח"כ נותן לו במתנה ירקות שילקט וכן כל כיוצא בזה ואפילו לקח ממנו סתם כדרך שמוכרין בהקפה אסור דזהו פריעת חוב ממש דפריעת חוב הוי כסחורה וזהו לפי הירושלמי והמפרשים ולהרמב"ם דעת אחרת בזה ויתבאר בסעי' י':

36. Laws of Zeraim.26.8

    תנן במשנה (שם מ"ד) האומר לפועל הא לך איסר זה ולקוט לי ירק היום שכרו מותר לקוט לי בו ירק היום שכרו אסור ומקשה הירושלמי מה בין זה לזה ואומר דבאמת דמהלכות של עמעום הם כלומר שלא נתברר הטעם ואח"כ אמר ר"ל במראה לו את הלוקט שאינו אלא כנותן שכר רגלו כלומר שאומר לו הילך איסר זה ומחזיק עלה של ירק בידו ואומר לו לקוט לי ירק היום ונראה להדיא שלא בעד הירק משלם לו אלא בעד הליכתו והירק נותן לו בחנם אבל כשאמר לקוט לי בו ירק היום הרי מפורש אמר על האיסר והוה כמכר ואסור דזהו כסחורה ור' יוחנן אמר אפילו לא הראה לו כמי שהראה לו כלומר אפילו כשאין אוחז הירק בידו ומראה לו הקילו כשלא אמר בו ואמרינן ששני דברים הם לקוט לי ירק היום בחנם והאיסר הוא בעד הליכתו אבל כשאמר בו הוי כמכר ומסתמא הלכה כר' יוחנן וכן משמע מהמפרשים (ער"ש ורע"ב) ופירושו דשכרו אסור היינו שהאיסר נתפס בקדושת שביעית:

37. Laws of Zeraim.26.9

    וז"ל הרמב"ם פ"ו דין י"ב האומר לפועל הא לך איסר זה ולקוט לי ירק היום שכרו מותר ואינו כדמי שביעית אלא מוציאו בכל מה שירצה ולא קנסו הפועל להיות שכרו כדמי שביעית ואם אמר לו לקוט לי בו היום ירק ה"ז כדמי שביעית ואינו מוציאו אלא באכילה ושתייה כפירות שביעית החמרים העושים בפירות שביעית מלאכת שביעית האסורה כגון שהביאו יותר מדאי הרי שכרן כדמי שביעית ודבר זה קנס להם ומפני מה קנסו בחמרים ולא קנסו בפועל מפני ששכרו מעט לא קנסו בו משום כדי חייו עכ"ל:

38. Laws of Zeraim.26.10

    עוד כתב הלוקח מן הנחתום ככר בפונדיון וא"ל בשעת לקיחה כשאלקוט ירקות שדה אביא לך בו ה"ז מותר ואותו הככר הרי הוא כפירות שביעית ואם לקח ממנו סתם לא ישלם לו מדמי שביעית שאין פורעין חוב מדמי שביעית עכ"ל ואינו מובן זה שכתב דהככר הוא כפירות שביעית דכיון דנתנו זל"ז במתנה למה תחול על הככר קדושת שביעית וכבר כתבנו זה בסעי' ז' דכל המפרשים לא פירשו כן וכן משמע להדיא מהירושלמי אמנם לפי דבריו של הרמב"ם א"ש דהוא כתב כשאלקוט וכו' אביא לך בו וממילא דהוי חליפין וחל קדושת שביעית אבל במשנה אין הגירסא כן אלא אביא לך הלכך הוי מתנה ומהירושלמי באמת אין הכרח גמור ע"ש היטב:

39. Laws of Zeraim.26.11

    אוכלין פירות שביעית בטובה ושלא בטובה כלומר בין שמחזיק טובה להבעלים ובין שאינו מחזיק לו טובה ואע"ג שאין לו להחזיק לו טובה שהרי רחמנא אפקריה לפירותיו ואינם שלו מ"מ לא חששו אם גם מחזיק לו טובה דמה בכך והרמב"ם בספ"ו כתב דבטובה היינו שיתן לו ג"כ פירות שביעית כמו שעשה לו טובה שנתן לו או שיכניסו לגינתו לאכול כמו שעשה לו טובה ומי שנתנו לו פירות שביעית במתנה או שנפלו לו בירושה ה"ז אוכלם כדרך שאוכל פירות שאוסף אותן הוא בעצמו מן השדה כלומר שנוהג עמם ככל דיני פירות שביעית ואע"ג דבמשנה ספ"ט אינו כן ע"ש אך בירושלמי מפרש שאינו לפי ההלכה שמותר לאכול בטובה דזהו למאן דס"ל דאין אוכלין בטובה ע"ש:

40. Laws of Zeraim.26.12

    בקדושין (נ"ב א) איתא מעשה באחד שקידש נשים בפירות שביעית ואמרו חכמים דמקודשות ואע"ג דזהו כעין סחורה והתורה אמרה לאכלה דאולי מפני פריה ורביה הקילו ואפשר דבאמת רק בדיעבד אבל לכתחלה אסור (תוס' רפ"ה דעכו"ם ד"ה נמצא) ואע"ג דהפירות הפקר אך משבאו לידו זכה בהם ואין חילוק בין שהיו הפירות שלו או של אחרים דכולם הפקר הם ומשנטלן זכה בהם ופשוט הוא דהאשה צריכה לאכלן בקדושת שביעית ואפילו הפירות הם של האשה מקודשת שהרי הפקר הם וכשנטלן זכה בהן והרי הם כשלו (כן מבואר שם) ומירושלמי קדושין (פ"ב ה"ו) מבואר להדיא שאסור לקדש לכתחלה בפירות שביעית שאומר שם שמקדשין בפירות עבירה ע"ש הרי קרי לה עבירה ומה שאומר שמקדשין הכוונה דבדיעבד הוי קדושין (כנלע"ד):

41. Laws of Zeraim.27.1

    דין ביעור הפירות בשביעית ובו כ"ה סעיפים תניא בת"כ ולבהמתך ולחיה אשר בארצך תהיה כל תבואתה לאכול מה תלמוד לומר ומה אם חיה שאינה ברשותך אוכלת בהמה שהיא ברשותך אינו דין שתאכל אלו כן הייתי אומר יכנוס לבהמה ותהא אוכלת לעולם ומה אני מקיים ביעור פירות שביעית בפירות אדם אבל בהמה תהיה אוכלת לעולם כשהוא אומר ולבהמתך ולחיה הוקשה בהמה לחיה כל זמן שחיה אוכלת בשדה בהמה אוכלת בבית כלה לחיה שבשדה כלה לבהמתך מן הבית עכ"ל הת"כ ודרש זה מורגל בש"ס בפסחים (נ"ב ב) ובנדה (נ"א ב) ובתענית (ו' ב) וזהו קרא דביעור אמנם מת"כ מבואר שלבד מקרא זה יש פסוק אחר לביעור שהרי אומר מה אני מקיים ביעור וכו' ועוד דבהכרח כן הוא דאל"כ אין ביעור רק במאכלי בהמה כדכתיב ולבהמתך ולחיה ולא באוכלי אדם אלא וודאי שלבד פסוק זה יש עוד פסוק לביעור אך משם לא הייתי אומר דיש ביעור לאוכלי בהמה קמ"ל האי קרא דגם לאוכלי בהמה יש ביעור:

42. Laws of Zeraim.27.2

    והאמת כן הוא שהרי בפ' משפטים כתיב והשביעית תשמטנה ונטשתה ואכלו אביוני עמך ויתרם תאכל חית השדה וכבר כתבנו בסי' כ"א סעי' ד' דהך דואכלו אביוני עמך יש דמוקי לה לאחר הביעור ע"ש וכך שנינו במכילתא משפטים ר"י בן בתירא אומר עד שלא הגיע שעת הביעור היו הכל אוכלים אותה הגיע שעת הביעור עניים אוכלין אותה ולא עשירים ע"ש וזהו דעת ר' יהודה במשנה ח' פ"ט דשביעית אבל ר' יוסי פליג שם וס"ל דאחד עניים ואחד עשירים אוכלין אחר הביעור ור' יהודה ור' יוסי הלכה כר' יוסי וטעמיה דדריש אביוני ועמך (ר"ש ורע"ב) ובירושלמי דריש מן ויתרם ע"ש ועשיר נקרא בעל הפירות בעצמו:

43. Laws of Zeraim.27.3

    ומהו ענין הביעור כתב הרמב"ן ז"ל בפי' התורה וז"ל ואין הענין שיהיו פירות שביעית אחר זמן הביעור אסורין בהנאה ובאכילה ויהא מחוייב לאבדם דלא מנו חכמים פירות שביעית לא מן הנשרפים ולא מן הנקברים אלא שהוא צריך לבערם מרשותו ולהפקירן לעניים ולכל אדם וכו' ואחד עניים ואחד עשירים אוכלין אחר הביעור ועניים הם שלקטו משדות אחרים ועשירים הם בעלי השדות עצמן שלקטו אותן משדותיהן בהפקרם וכו':

44. Laws of Zeraim.27.4

    ושנינו בת"כ ובתוספתא (רפ"ח) בראשונה היו שלוחי ב"ד מחזרין על פתחי עיירות כל מי שמביא פירות לתוך ידו היו נוטלין אותן ממנו ונותנין לו מזון שלש סעודות והשאר מכניסין לאוצר שבעיר הגיע זמן תאנים שלוחי ב"ד יוצאים ושוכרין פועלים ועודרין אותן ועושים אותם דבילה וכו' הגיע זמן זיתים שלוחי ב"ד שוכרין פועלים ומוסקין אותם ועוטנין אותם בבית הבד וכונסין בחביות ומכניסין לאוצר שבעיר הגיע זמן ענבים שלוחי ב"ד שוכרין פועלים ובוצרין ודורכין בגת וכונסין בחביות ומכניסין לאוצר שבעיר ומחלק מהן בערבי שבתות כל אחד ואחד לפי ביתו הגיע שעת הביעור עניים וכו' דברי ר' יהודה ר' יוסי אומר אחד עניים ואחד עשירים וכו' ר"ש אומר עשירים אוכלין מן האוצר לאחר הביעור מי שיש לו פירות לחלק מחלקן לעניים מי שיש לו פירות שביעית והגיע שעת הביעור מחלק מהן לשכיניו וקרוביו ומיודעיו ומוציא ומניח על פתח ביתו ואומר אחינו בית ישראל כל מי שצריך ליטול יבא ויטול וחוזר ומכניס לתוך ביתו ואוכל והולך עד שעה שיכלו עכ"ל התוספתא:

45. Laws of Zeraim.27.5

    ולמדנו מפורש שאין ביעור אלא לבער הפירות מרשותו ולהפקירן ועשו להם תקנות בראשונה היו ב"ד עושין אוצר בכל עיר ועיר ומתחלת יציאת הפירות היו נוטלין אותן מיד מביאיהן ומכניסין אותם לאוצר וכשיבא זמן לקיטת כל אותו המין כגון שבא זמן של קציר ועת הבציר הגיע ב"ד שוכרין פועלין ובוצרין ומוסקין ולוקטין כל אותו המין ודורכין ומוסקין בגת ובבית הבד כדרך שאר השנים ונותנים לאוצר שלהם ואלו הפירות המכונסים לאוצר ב"ד א"צ ביעור אחר שכבר מבוערין הן מתוך הבית ואחד עניים ואחד עשירים מותרין לאחר הביעור לקבל מהן מיד ב"ד ולאכלן וכל זו התקנה והטורח של ב"ד מפני חשד שלא יבואו לעכבם או לעשות מהם סחורה וכשאין אוצר בעיר ולא ב"ד והפירות ביד המלקט אותם מן ההפקר צריך לבערם מן הבית בשעת הביעור ומפקירם על פתח ביתו ואוכלין והולכין לעולם וזו היא שביעית שאוסרת במינה במשהו לביעור מפני שיש לה היתר בביעור מביתו (רמב"ן שם) ואם עיכבם בביתו לאחר הביעור אסורים לגמרי וזו היא שביעית שאוסרת בנותן טעם לאחר הביעור מפני שאין לה היתר ואפשר שהאיסור הוא מדבריהם ואולי אפילו הביעור כולו חומר מדברי סופרים והברייתות השנויות בת"כ לענין הביעור אסמכתא מדרבנן (שם):

46. Laws of Zeraim.27.6

    והראב"ד ז"ל בפ"ז כתב דהביעור הוא כשיכלו פירות העיר ותחומיה מוציאין כל אדם מה שבבתיהן ומביאין אותם לאוצר ליד ב"ד והם מחלקים שלש סעודות ליום לכל אדם כדי לשבת וכן בכל יום ויום עד שיכלו ואם אין שם אוצר ולא ב"ד מחלקין מוציאן לשוק ומפקירן ואף הוא יכול לחזור לזכות בהם ככל אדם ואוכל הזוכה בהן עד שיכלו אותן הפירות מכל הארץ ביהודה מכל ארץ יהודה ובגליל מכל הגליל ואחר שיכלו מכל הארץ מתבערים לגמרי לשריפה או לאיבוד ומאותו הביעור ואילך אינו אוסר במשהו לפי שאין לה היתר אבל לביעור הראשון כיון שיש לו היתר ג' סעודות אוסר במשהו וכו' עכ"ל ולדבריו יש שני מיני ביעור הקודם הוא שלא לאיבוד כשיכלו הפירות מעיר ותחומה והשנית כשיכלה מכל הארץ לאיבוד וחידוש גדול הוא שלא הוזכר בש"ס כלל שני מיני ביעורים:

47. Laws of Zeraim.27.7

    ודעת הרמב"ם משונה לגמרי שהוא סובר דביעור אחד היה ותחלתו לאיבוד אם אין לו אוכלים דהוא היתה לו הגירסא דאחד עניים ואחד עשירים אין אוכלין אחר הביעור וז"ל בפ"ז פירות שביעית אין אוכלין מהם אלא כל זמן שאותו המין מצוי בשדה שנאמר וכו' כיצד הרי שהיו לו גרוגרות שביעית בתוך ביתו אוכל מהן כל זמן שהתאנים האלו בשדה כלו מן השדה אסור לאכול מאותן שבבית אלא מבער אותן היו לו פירות מרובין מחלקן שלש סעודות לכל אחד ואחד ואסור לאכול אחר הביעור בין לעניים בין לעשירים ואם לא מצא אוכלין בשעת הביעור ה"ז שורף אותן או משליך לים המלח ומאבדן וכו' עכ"ל הרי לדעתו עיקר הביעור הוא לבערן מן העולם אם אין יכול לאכלן או לחלקן לאחרים שיאכלום עד שעת הביעור:

48. Laws of Zeraim.27.8

    ודעת רבותינו בעלי התוס' בפסחים (נ"ב ב) והר"ש והרע"ב בפ"ט והסמ"ג בעשין (קמ"ח) כהרמב"ן שמעולם לא נאסרו באכילה אלא שמחוייב להוציאן לשוק ולהפקירן ואח"כ יכול בעצמו לזכות בהן ולהכניסן לבית ומשהן זמן מרובה ואוכל מעט מעט והא דמשמע בגמ' דאחר הביעור נאסרין לגמרי היינו כשלא קיים מצות ביעור כלל דאז נעשו כאיסורין ממש ואסורין באכילה ובהנאה וצריך לבערן מן העולם ונמצא דרוב הפוסקים סוברים כהרמב"ן והכי קיי"ל (ורש"י פי' בפסחים (נ"ב: ד"ה משום) דהביעור הוא שמפקירן במקום דריסת חיה ובהמה והתוס' שם בד"ה מתבערין הקשו עליו דהא מותרין לאכלן אחר הביעור ע"ש וי"ל דגם רש"י אין כוונתו לאוסרן אחר הביעור אלא כוונתו שיהא ביעור גמור שיהא הכל שולטין בו ולא יעשה הביעור רק לפנים להוציאו לא רחוק מביתו ולחזור ולזכות בו מיד אלא יניחם במקום הפקר שבהמות וחיות הולכות שם אבל אח"כ יכול ליטלם ומותרים באכילה וכן נ"ל מהרמב"ן שם בכוונת רש"י ע"ש):

49. Laws of Zeraim.27.9

    אל יפלא בעיניך אחרי שמבערין את הכל מה יאכלו עד הגידול החדש של שנה השמינית דבאמת הביעור אינו אלא על פרי אילנות שגדילין מאליהן שזהו מותרות ולא הכרחיות אבל תבואות וזרעונים היו להם מוכנים משנה הששית כדכתיב וצויתי את ברכתי לכם בשנה הששית ועשת את התבואה לשלש השנים ובאלו אין שום קדושה דאינם של שביעית וגם ירקות הגדילות מאליהן היה להם אותן שאינם בכלל ספיחים שנאסרו כמ"ש בסי' כ"ב אך נראה דאלו בכלל ביעור הם כיון שנתגדלו בשביעית אך גם בזה אין הכרח גמור וגם היה להם ירקות כבושים משנה הששית ובעלי חיים כמו דגים ובשר חלב וחמאה וודאי דאינם שייכות לשביעית ונמצא דהכרחיות היה להם תמיד ואין הביעור מעכב את ההכרחיות לחיי האדם:

50. Laws of Zeraim.27.10

    וכשם שמבערים את הפירות כך מבערים את הדמים והכי תנן בפ"ז כל שהוא מאכל אדם ומאכל בהמה וממין הצובעים ואינו מתקיים בארץ יש להם שביעית ולדמיהם שביעית יש להם ביעור ולדמיהם ביעור כגון שמכר פירות של שביעית כפי שמותר למכור או שעבר ומכר הרבה ואוכל בדמים שלקח וכלו הפירות מן השדות ועדיין יש דמים בידו חייב לבערן כפי דין ביעור שנתבאר לפי השיטות וכתב הרמב"ם שם בדין ח' כיצד עושה קונה בהן מאכלות ומחלקן שלש סעודות לכל אחד ואחד או ישליכם לים המלח אם לא מצא אוכלים עכ"ל וזהו לשיטתו ולשיטת רוב רבותינו אינו כן כמו שנתבאר:

51. Laws of Zeraim.27.11

    שנו חכמים במשנה (פ"ט מ"ב) שלש ארצות לביעור יהודה ועבר הירדן והגליל ושלש שלש בכל אחת ואחת ביהודה ההר והשפלה והעמק והם כולו ארץ אחת לביעור ובעבר הירדן שפלת לוד וההר של שפלת לוד ומבית חורון עד הים והם כולו ארץ אחת ובגליל גליל העליון וזהו מכפר חנניה ולמעלה כל שאינו מגדל שיקמין וגליל התחתון וזהו מכפר חנניה ולמטה כל שהוא מגדל שיקמין והעמק וזהו תחום טבריא והם כולו ארץ אחת ואוכלין בכל ארץ יהודה בשלשתן עד שיכלה האחרון שבה וכן בשלש של עבר הירדן וכן בשלש של גליל:

52. Laws of Zeraim.27.12

    וביאור הדברים דטעם הביעור הוא כמ"ש כשכלו הפירות לחיות מן השדה וגמירי דאין חיה שביהודה גדילה על פירות שבגליל וכן גליל ועבר הירדן אבל בהשלש שבכל אחת אף כי כלה באחת מהן הולכת החיה להשנית וכשכלו בשתים הולכת להשלישית ולא מקרי עדיין כלה לחיה מן השדה אבל מיהודה לגליל לא תלך החיה ומקרי כלו:

53. Laws of Zeraim.27.13

    ודע שיש בענין זה מבוכה רבה דלפי מה שנתבאר גם בעבר הירדן נוהג ביעור כבא"י ממש והראב"ד כתב בספ"ד משמיטה דעבר הירדן לא כבשו עולי בבל ע"ש ובפ"ו דשביעית תנן דכל שלא החזיקו עולי בבל נאכל אבל לא נעבד ופירשו הר"ש והרע"ב דנאכל אחר הביעור וכמ"ש בסי' ט"ז סעי' ה' וא"כ אין ביעור נוהג בעבר הירדן ואיך שנינו כאן דבג' ארצות שלהן נוהג ביעור. והן אמת דהרמב"ם מפרש נאכל היינו לענין ספיחים כמ"ש שם וא"כ יכול להיות דביעור נוהג שם אבל לפי' הר"ש והרע"ב קשה והם עצמם פירשו במשנה זו דאלו השלש הם של עבר הירדן וצ"ל דלא ס"ל כהראב"ד וכ"כ התוס' ביבמות (ט"ז. ד"ה עמון) דממשנה זו מוכח דעבר הירדן כבשו עולי בבל וחילקו דעבר הירדן של סיחון ועוג שלא נטלו מעמון ומואב כבשו ואותן שנטלו מעמון ומואב לא כבשו ושבזה שנינו דעמון ומואב מעשרין מעשר עני בשביעית אלמא דאין שביעית נוהג שם דבשביעית ליכא מעשר ע"ש ואפשר דגם כוונת הראב"ד כן הוא אבל לא משמע כן:

54. Laws of Zeraim.27.14

    אך באמת יש שחלקו על המפרשים שפירשו דאלו הג' הם של עבר הירדן ממש דעבר הירדן שבמשנה זו אינו על צד השני של א"י אלא לצד של א"י שזהו א"י ממש (הגרע"א בשם כופ"ר) וגם לבד זה אינו מובן דבמשנה חשיב שפלת לוד וההר ומבית חורון דהם ג' שבעבר הירדן ובתוספתא וירושלמי מפורש דזהו מיהודה ע"ש ולכן י"א דג' שבעבר הירדן לא חשיב כלל במשנה דהם מפורשים ביהושע ובמשנה לא קחשיב רק הג' שביהודה וג' שבגליל ואלו הג' שפלת לוד וכו' הם ג"כ ביהודה אלא שהמה בחלקו של בנימין דשפלת לוד היתה בחלקו והם בכלל שלש שביהודה (שנו"א) ולשון המשנה מוכח כן שאומרת וביהודה ההר והשפלה והעמק ושפלת לוד וכו' ולפי' המפרשים הו"ל לומר ובעבר הירדן שפלת לוד וכו' אלא וודאי איהודה קאי וג' שבעבר הירדן מבואר בירושלמי הר מכוור וגדר וכו' חשבון וכו' דיבון במות בעל וכו' ע"ש אבל לפ"ז מוכח דבעבר הירדן נוהג ביעור וצ"ע בכל זה:

55. Laws of Zeraim.27.15

    ועוד תמיה רבה בזה דהמשנה אומרת ולמה אמרו שלש ארצות שיהו אוכלין בכל אחת ואחת עד שיכלה האחרון שבה ופירשו המפרשים דביהודה אוכלין בכולה עד שיכלה האחרון שבה וכן בגליל ובעבר הירדן ובכולהו אית בהו הר ושפלה ועמק כמו שנתבאר. ובתוספתא פ"ז הל' ז' תניא שלש ארצות לביעור וכו' שלשתן של שלש שלש ארצות למה הוזכרו ההר העמק והשפלה לפי שאין אוכלין מבהר על שבעמק ולא מבעמק על שבהר אלא הר והורו עמק ועומקו שפלה ושפלתו עכ"ל הרי להדיא דאין אוכלין גם ביהודה מאחת על חבירתה וכן בגליל ועבר הירדן אלא יהודה מתחלק על ג' חלקים לביעור הר ושפלה ועומק וכן גליל ועבר הירדן ועוד דלפי' המפרשים למה הוחלקה כל אחת לג' איזה תועלת יש בזה:

56. Laws of Zeraim.27.16

    ובאמת רבותינו בעלי התוס' בפסחים (נ"ב: ד"ה עד) פירשו דוודאי כל אחת חלוקה לעצמה ומביאים מירושלמי דאין חיה שבהר גדילה בעמק וכו' ע"ש וזהו כהתוספתא שהבאנו וזה שאמרו בגמ' שם דאין חיה שביהודה גדילה על שבגליל וכו' זהו אפילו מהר להר ומעמק לעמק ע"ש ולפ"ז א"ש מה שחלקם התנא לג' ואלו הג' לג' וזה שאמרה המשנה ולמה אמרו וכו' עד שיכלה האחרון שבה פירשו אחרון שבהר ואחרון שבשפלה ואחרון שבעמק ע"ש אבל לפירש"י והרמב"ם והרע"ב קשיא טובא וצע"ג (ער"ש ודבריו כדברי התוס'):

57. Laws of Zeraim.27.17

    ונ"ל לתרץ לפי דברי רבותינו דפירשו לתוספתא בכוונה אחרת בשנדקדק מהו זה שאמרה למה הוזכרו ההר העמק והשפלה היכן הוזכרו ואי אמשנה קאי מאי קושיא הא ג' ארצות שביהודה קחשיב ואי מקשה למה הוזכרו ג' בכל אחת ואחת כמו שהמשנה מקשה ולמה הוזכרו ג' לא ה"ל לומר בלשון הר עמק ושפלה אלא למה הוזכרו ג' בכל אחת אמנם ה"פ דכבר כתבנו דהך דשפלת לוד וכו' הוא מג' ארצות דיהודה וא"כ הך דההר העמק והשפלה מיותר הוא לגמרי ואפילו לפי פי' רבותינו דהך דשפלת לוד וכו' הם מג' שבעבר הירדן מ"מ מקשה מאי האי סימנא דהר ועמק ושפלה אטו לא היו להם שמות פרטים ומתרץ לפי שאין אוכלין מבהר על שבעמק וה"פ דהנה ר"ש חולק במשנה ואומר דלא אמרו ג' ארצות אלא ביהודה וקשה איזה סברא יש בזה דביהודה יתחלק לג' חלקים וגליל ועבר הירדן כל שני המדינות כאחת ולזה מתרץ דמפני שאין חיה שבהר גדילה על שבעמק וביהודה היו הרים גדולים ועמקים גדולים ושפלות גדולות לפיכך חלקן ר"ש לג' משא"כ בשאר ארצות ולכן נתן התנא סימן על יהודה הר וכו' להודיע טעמא דר"ש ונמצא דהתוספתא היא אליבא דר"ש ואנן קיי"ל כחכמים וכן מה שבירושלמי איתא דאין חיה שבהר גדילה על שבעמק הכל הוא אליבא דר"ש ולא קיי"ל כן ולכן השמיטה הרמב"ם וכן כל המפרשים (כנלע"ד):

58. Laws of Zeraim.27.18

    כתב הרמב"ם בפ"ז דין י"א ושלש ארצות אלו כולן חשובות כאחת לחרובין ולזיתים ולתמרים ואוכלין בתמרים עד שיכלה האחרון שבצוער ואימתי הוא כלה עד הפורים ואוכלין בזיתים עד העצרת ובענבים עד הפסח של מוצאי שביעית ובגרוגרות עד החנוכה עכ"ל. והנה בזיתים ותמרים מבואר במשנה שם דכל הארצות כאחת לזיתים ולתמרים ובירושלמי הוסיפו חרובין והטעם דקים להו דבאלו השלש פירות החיה הולכת למרחוק ואפילו מהר לעמק וקים להו דתמרים כלו בפורים וזיתים בעצרת וענבים בפסח וגרוגרות בחנוכה דאז אין החיה מוצאה מהם בזיתים ותמרים בכל א"י ובענבים וגרוגרות כל מדינה במקומה ולחרובין אין זמן ידוע וכן לשאר כל הפירות. ודע שי"א דהמשנה דכל הארצות כאחת לזיתים ולתמרים ר"ש אמרה דמיירי שם מקודם ואין הלכה כן (רע"ב) וכ"כ הרמב"ם עצמו בפירושו אבל בחבורו חזר בו וס"ל דזהו דברי חכמים וכן משמע להדיא בירושלמי מדאומר תני אף לחרובים כן ואינו אומר לר' יהודה ע"ש וכן הלכה:

59. Laws of Zeraim.27.19

    המוליך פירות שביעית ממקום שכלו למקום שלא כלו או ממקום שלא כלו למקום שכלו חייב לבערם דנותנין עליו חומרי המקום שהלך משם וחומרי המקום שיצא משם דחומרי המקום שיצא משם אינו מטעם חומרא אלא דהא חל איסור על פירות אלו שיצאו ממקום שכלו אמנם ממקום שלא כלו למקום שכלו בזה שייך חומרי המקום שהלך לשם דעל הפירות לא חל איסור דממקום היתר באו אלא שנותנין עליו חומרי מקום זה שהלך לו לשם ואסור לו לשנות מפני המחלוקת אבל להיפך לא חיישינן למחלוקת שיאמרו אנו אין מכלין והוא מכלה כיון שהפירות אסורים מעיקר הדין (תוס' פסחים נ"ב. ד"ה ממקום) וגם בזה לא שייך כל כך מחלוקת שיתלו דמסתמא ממקום שכלו באו (שם):

60. Laws of Zeraim.27.20

    תנן בפ"ט משנה ד' אוכלין על המופקר ואין אוכלין על השמור ר' יוסי מתיר אף על השמור ואין הלכה כר"י אלא כחכמים ופירשו (הרע"ב וכ"מ בר"ש) דה"פ אוכלים ממה שבבתים כשיש ממין הזה במקום המופקר שיכולה החיה לאכול אבל אם ממקום המופקר כלו אע"פ שבמקומות השמורין כמו בבתים או בגינות אין אוכלין עליהן שהרי החיה אינה יכולה לאכול משם (ר"ש) ותימא דמאי קמ"ל פשיטא כיון שעיקר קפידת התורה היתה על החיה מה מועיל מקום השמור ואיך יחלוק בזה ר' יוסי ועוד דאם אוכלין על השמור מתי יהיה זמן הביעור שהרי יכול לשומרן בביתו זמן מרובה (תוי"ט):

61. Laws of Zeraim.27.21

    וז"ל הרמב"ם שם דין ד' היו לו צמוקין של שביעית וכלו הענבים מן השדה מן הגנות והפרדסין שהן הפקר אע"פ שעדיין יש ענבים בגפנים שבתוך החצרות אינו אוכל מן הצמוקין מפני ענבים אלו שבחצר לפי שאינן מצויין לחיה אבל אם יש ענבים קשים ביותר שאינם נגמרים אלא בסוף השנה ה"ז אוכל מן הצמוקין בשבילן וכן כל כיוצא בזה עכ"ל וגם דבריו אינם מובנים דפשיטא דבחצר לא תלך החיה ואיך פליג ר' יוסי (והתוי"ט נתרצה בדברי הרמב"ם והוא תמוה וצ"ע):

62. Laws of Zeraim.27.22

    ולולי דברי רבותינו הייתי מפרש דהנה התורה אסרה כשכלה לחיה מן השדה ומנין אנו יודעים זאת ולכאורה הייתי אומר דכשאנו רואים באילנות השמורים שיש עדיין עליהם פירות אלו מסתמא גם ישנם באילנות המופקרות ולזה קמ"ל דאינו כן מפני שאין זה ראיה שיכול להיות דבמקומות השמורים יאריכו יותר זמן מבמקומות המופקרים שהחיות אוכלות משם וזהו שאומר אוכלין על המופקר כלומר כל זמן שידעת שישנם עדיין במקום המופקר אבל לא על השמור כלומר שלא תתלה דמסתמא גם במופקרים ישנם דאינו כן ור"י ס"ל דאוכלין דתולין דכמו שיש בזה כן בזה (ודע שראיתי מן המפרשים שתמהו על הירושלמי שאמר מתניתן ר"ש היא ומתוך כך יש שפסקו כר' יוסי והאמת דגירסא מוטעת הטעתם דהך מתניתן ר"ש אמשנה הקודמת קאי וכמ"ש הפ"מ ע"ש והך דר"ש הכל מודים ודו"ק):

63. Laws of Zeraim.27.23

    עוד שנינו במשנה שם אוכלין על הטפיחין ועל הדיופרא אבל לא על הסתווניות וה"פ טפיחין הם כלי חרס הבנויים בכותל אשר שם צפרים יקננו וכשיש מן הפירות בטפיחין אוכלין ממה שבבית דהחיה תגיע לשם ודיופרא הוא אילן העושה שני פעמים פירות בשנה אוכלין מן הראשון עד שיכלה האחרון אבל לא על הפירות הגדילין בימי הסתיו משום דהמה רעים וגרועים ואין ראוים לאכילה והרמב"ם פי' מפני שהן כמין אחר וטפיחין מפרש ענבים קשים שאינן נגמרים עד סוף השנה ולדינא שני הפירושים אמת ואוכלין על הקשים ועל כלי חרס הבנויים בכותל כמ"ש:

64. Laws of Zeraim.27.24

    הכובש שלשה מיני פירות בחביות אחת שכובשן במים או בחומץ ושהו זמן רב ובולעים זה מזה מ"מ אם מין אחד כלה או אפילו שנים כלו והשלישי עדיין לא כלה מבער השנים והשלישי מותר אף שבלע הרבה דאינם פירות של איסור שנתינת טעם תאסור אחרים כבכל האיסורין שהתורה לא חייבה רק בביעור ולכן אותו מין שכלה חייב לבער ואותו שלא כלה מותר ואפילו רוב המינין כלו מותר המיעוט שלא כלה וכל זה כשלא התחיל עדיין להשתמש מן החבית אבל אם התחיל בה כתב הרמב"ם שם וז"ל ואם התחיל בה הרי הכל כמבוער עכ"ל ונראה לכאורה דכוונתו דחייב לבער כולם דכאחת הם וגם בירושלמי אומר לשון זה ע"ש אבל יש שמפרש להיפך דהכל כמבוער כבר וא"צ לבער כלל (פ"מ) דכיון שהתחיל בה דרך שיתקלקלו מיד אם לא יאכלום בזמן קצר ולכן הוי כמבוער ולשון כמבוער משמע כפי' זה:

65. Laws of Zeraim.27.25

    ויש בזה שאלה גדולה ואיך אמרינן דנתינת טעם אינו אוסר בשביעית והא משנה מפורשת היא ספ"ז דשביעית במינה אוסרת במשהו ושלא במינה בנותן טעם וכן הוא בנדרים (נ"ח א) וכמ"ש בסעי' ה' (תוי"ט) אמנם באמת שני עניינים הם דוודאי לענין קדושת שביעית אוסרת הבליעה ככל האיסורים והיינו לאוכלן בקדושת שביעית שלא לעשות בהן סחורה ועוד דיני שביעית אך בכאן אנו אומרים לענין ביעור דלבערן מביתו אין הבליעה אוסרת (הגרע"א) דאינו איסור ממש שאסור להשהותו ויש מי שמחלק דאם השביעית היתה משקה כשמן ויין ונתנו בהם דבר יבש וודאי בולע ונאסר ובכה"ג מיירי ספ"ז אך בכאן דשני דברים יבשים הם אך שבאמצעית הפליטה מפליט מזה לזה אינו אוסר (מש"ר) ואינו חילוק נכון דמה בין זל"ז והעיקר כתירוץ ראשון וכבר נתבאר דכשם שמבערים את הפירות כמו כן צריך לבער דמי שביעית וכן כשם שצריך לבער אוכלי אדם כמו כן צריך לבער אוכלי בהמה מן הבית ואינו מאכילן לבהמתו אם כלה אותו המין מן השדה אלא חייבים בביעור כפי השיטות שנתבארו באוכלי אדם כמו כן באוכלי בהמה וכמ"ש בסעי' א' בשם הת"כ ועמ"ש בסי' הבא סעי' ט"ו:

66. Laws of Zeraim.28.1

    עוד דינים פרטים בשביעית ובביעורה ובו ט"ו סעיפים כלל גדול אמרו בשביעית כל שהוא מאכל אדם או מאכל בהמה או ממין הצובעין דגם בדבר הראוי לצביעה חל קדושת שביעית דלכם דומיא דלאכלה כל דבר שהנאתו וביעורו שוה כמו שמזה ידעינן שמותר לצבוע בפירות שביעית הראויים לצביעה כמ"ש בסי' כ"ד סעי' ה' כמו כן דבר הראוי לצביעה חלה קדושת שביעית עליו מהך טעמא גופה וג' אלו כשאין מתקיימים בארץ והיינו כשיניחם בארץ בחורף לא יתקיימו וירקיבו ולא יהיה לחיה מה לאכול כל אלו יש להם שביעית שינהוג בהם קדושת שביעית כפי הדינים שנתבארו וכן אם מכרן ינהוג בהדמים קדושת שביעית וכן יש להם ביעור שיבערם בזמן הביעור כפי הדינים והדיעות שנתבארו בסי' הקודם וכן אם מכרן נוהג בדמיהן ביעור ככל דיניו של הפירות עצמן:

67. Laws of Zeraim.28.2

    ובזה נכללו כל המיני פירות וכל המיני ירקות ובמשנה ריש פ"ז תנן כל שהוא מאכל אדם ומאכל בהמה וממין הצובעים ואינו מתקיים בארץ יש להם וכו' ואיזה זה עלה הלוף השוטה ועלה הדנדנה העולשין והכרישין והרגילה ונץ החלב ומאכל בהמה החוחים והדרדרים וממין הצובעים ספיחי אסטיס וקוצה יש להם שביעית וכו' ע"ש ואין הכוונה דרק אלו הם מאכלי אדם ומאכלי בהמה אלא אדרבא אפילו אלו שהייתי אומר דאינם בכלל מאכלי אדם כמו עלה הלוף השוטה דאינן מטמאין טומאת אוכלין כדתנן בפ"ב דעוקצים משום דאינן בכלל אוכלין ומ"מ לענין שביעית מקרי אוכל וכן כולם וכן הענין במאכלי בהמה דחוחים ודרדרים אין עיקר מאכלם ועכ"ז נוהג בהם שביעית וק"ו לאוכלי אדם גמורים ואוכלי בהמה גמורים דנוהג בהם קדושת שביעית:

68. Laws of Zeraim.28.3

    ושנינו שם כל שהוא (כצ"ל) מאכל אדם ומאכל בהמה וממין הצובעים ומתקיים בארץ יש להם שביעית ולדמיהם שביעית אין להם ביעור ולא לדמיהן ביעור והטעם פשוט דקדושת שביעית נוהגים בהם שהם אוכלים גמורים וכן לדמיהם אבל ביעור אין להם דלא שייך בהם ביעור דכיון שמתקיימים בארץ כל ימות החורף הרי לא כלה לחיה מן השדה:

69. Laws of Zeraim.28.4

    וקחשיב התנא מה המה אלה עיקר הלוף השוטה ועיקר הדנדנה והעקרבינין והחלבצין והבוכריה וממין הצובעים הפואה והרכפה ויכול להיות דאלו דווקא הם דליכא אחרינא שיתקיימו בארץ כל ימות החורף וכל אלו המינים אינם ידועים לנו ובא"י אפשר ידועים הם (והרמב"ם בפ"ז הל' י"ג והל' י"ד כתב באלו שאין להן ביעור דנהנין עד ר"ה ע"ש ואינו מובן כלל דהא גם אחר ר"ה נהנין בזה והכ"מ כתב דכוונתו באמת כן הוא ע"ש ודוחק ודו"ק)

70. Laws of Zeraim.28.5

    והרמב"ם כתב (שם) וכל שאינו מיוחד לא למאכל אדם ולא למאכל בהמה ואינו ממין הצובעים הואיל ואינו לעצים יש לו ולדמיו שביעית אבל אין להם ביעור אע"פ שאינו מתקיים בארץ אלא נהנין בו או בדמיו עד ר"ה כגון עיקרי הלוף השוטה ועיקר הדנדנה והעקרבנין עכ"ל וכך היתה גירסתו במשנה שם ואינו מובן כיון דאינו מתקיים בארץ ודין שביעית נוהג בהם אע"פ שאינן ממאכלי אדם ובהמה הואיל ואינן לעצים א"כ למה אין להם דין ביעור וצ"ל כיון דאין מיוחדין למאכל לא שייך בהם לומר כלה לחיה מן השדה דזה אינו אלא על המיוחדים למאכלי בהמה עכ"פ ומ"מ דין שביעית נוהג בהם כיון שעכ"פ אוכלם או נותנם לבהמתו הרי שוויין אוכל. ודע דלעיל סי' כ"ד סעי' כ"ג נתבאר דדברים שאינם מיוחדים למאכל אדם ובהמה תלוי במחשבה אם חישב לעצים אינו כלום ואם חישב לאוכלים יש להם דין אוכלין כמו סיאה ואזוב וקורנית וה"נ לכאורה צריך להיות כן להיות תלוי במחשבה ובאמת הראב"ד השיגו בזה ע"ש ודעת הרמב"ם נראה דהתם כיון דראויין לעצים שפיר תלוי במחשבה אבל בכאן אין ראויין לעצים וזהו שכתב הואיל ואינו לעצים כלומר דאלו היה ראוי לעצים היה תלוי במחשבה אבל עכשיו אין תלוי במחשבה וכמ"ש (עכ"מ ודבריו אינם מובנים ע"ש היטב ודו"ק):

71. Laws of Zeraim.28.6

    קליפי רמון והנץ שלו והוא הפרח שעל הפיטמא וקליפי אגוזין ואלו ראויין לצביעה וגרעיני פירות כגון הגרעינים שבזיתים ושבתמרים הראויין למאכל בהמה יש להם שביעית ולדמיהן שביעית אבל ביעור אין להם משום דעיקרן להסקה קיימי אלא דקדושת שביעית יש להן מפני שבאין מאוכל גמור וגם ראויין לאוכלי בהמה ולצביעה שבאלו יש קדושת שביעית (כ"מ) וכבר נתבאר דכל שאין להם ביעור גם לדמיהן אין ביעור:

72. Laws of Zeraim.28.7

    לולבי זרדים זהו אילן ששמו זרדתא והחרובים יש להם ולדמיהן שביעית וביעור דכאוכל גמור הוה ואינן מתקיימין בארץ אבל לולבי האלה והבטנה והאטדין והם מיני אילנות יש להם שביעית וכן לדמיהן אבל אין להם ביעור דמתקיימים בחורף ואין כלים לחיה מן השדה אבל לעלים שלהם יש ביעור מפני שהעלין נושרין ואינן מתקיימין בימות החורף וכלה לחיה מן השדה וכל אלו ראויים למאכל אדם או למאכל בהמה ועומדין לזה ולכן אינם תלויים במחשבה אע"פ שראויים גם לעצים כדמוכח בסוכה (מ' א) אבל לולבי תמרים אין ראויים לאכילה והם רק לעצים ואין קדושת שביעית חלה עליהם כדמוכח שם ואולי דאלו הלולבין שבכאן אין ראויין לעצים כלל ולא נראה כן (כנלע"ד):

73. Laws of Zeraim.28.8

    איזו היא שעת ביעור להעלין כלומר דכל ביעור בפירות הוא שיכלו ממש אבל עלין לא יכלו לעולם אלא כשנושרין מאילנותיהן וישהו מעט יבולו ואין ראויין לאכילת חיות ואז מקרי שעת ביעורן אבל עלי זיתים ועלי קנים ועלי חרובין אין להן ביעור לפי שאינן נובלות וכלות ותמיד ראויות לאכילת החיות ואינם כלים לחיה מן השדה:

74. Laws of Zeraim.28.9

    כתב הרמב"ם בפ"ז דין י"ט הוורד והכופר והלוטם יש להם ולדמיהם שביעית הקטף והוא שרף היוצא מאילנות מן העלים ומהעיקרים אין לו שביעית והיוצא מן הפגים יש לו ולדמיו שביעית בד"א באילן מאכל אבל באילן סרק אף היוצא מן העלים ומן העיקרים כפירי שלהן ויש לו ולדמיו שביעית עכ"ל והטעם צ"ל דאלו ראויין למאכל או לצביעה ואלו אינם ראויים. ודע דבנדה (ח' ב) משמע לפי מסקנת הש"ס דאין חילוק בין אילן מאכל לאילן סרק דבשניהם נוהג שביעית גם ביוצאין מהעלין והעיקרין ע"ש אלא הרמב"ם לא תפס כהמסקנא (כ"מ) וטעמו נ"ל דכן מוכח בירושלמי ספ"ז ע"ש (כמו שהאריך שם הפ"מ במה"פ):

75. Laws of Zeraim.28.10

    עד מתי יהיה אדם רשאי ללקט עשבים לחין בשביעית ולא יצטרך לבערם עד שייבש המתוק והיינו לחלוחית הארץ או הזבל דעד זמן זה מצוים לחיות בשדה ומכאן ואילך כלו ולכן אסור לאוכלן בלא ביעור ועד מתי מותר לגבב עשבים יבשים עד שתרד רביעה שנייה במוצאי שביעית וזהו בכ"ג במרחשון בשנה בינונית וג"כ מטעם זה דעד אותו זמן מצוי לחיות בשדה וכן עד מתי עניים נכנסים לפרדסאות בכל השנים ליטול לקט שכחה ופאה ובשביעית נכנסים לאסוף הפירות ועד מתי מותרין לעשות כן במוצאי שביעית ג"כ עד שתרד רביעה שנייה דמשם ואילך זמן הביעור וצריכים בעלי הפרדסאות לקיים מצות ביעור ובשאר השנים הטעם דעד אותו זמן רגילים העניים ליטול לקט שכחה ופאה ומשם ואילך הנשאר הפקר לכל כמ"ש לעיל סי' י"ג סעי' כ"ג אבל בשם נתבאר דלאו לכל הפירות הדין כן ע"ש (ואין הכוונה דאח"כ אסורים אלא אח"כ הפקר לכל):

76. Laws of Zeraim.28.11

    תנן בספ"ז ורד חדש שכבשו בשמן ישן ילקט את הורד וישן בחדש חייב בביעור ובירושלמי איתא ורד חדש שכבשו בשמן של ששית וישן בחדש הוא ורד שביעית בשמן שמינית וע"פ זה פירשו המפרשים (ר"ש ורע"ב) דורד חדש והיינו של שביעית שכבשו בשמן של ששית ילקט את הורד קודם שהגיע זמן הביעור והכל מותר דהורד יאכלנו קודם זמן הביעור והשמן מותר להשהותו דאין הורד נותן טעם בשמן ואין בו קדושת שביעית אבל ורד של שביעית שנתנו בשמן של שמינית חייב בביעור כיון שהגיע זמן הביעור של הורד שהרי שמינית היא השמן ובע"כ הגיע זמן הביעור וכיון דהורד ישן נגד השמן יש בו חריפות ונותן טעם בשמן (כן מוכרח לומר לשיטת הר"ש והרע"ב וסברא זו כתב גם בעל ת"י וזה שברישא קראו לורד חדש ובסיפא ישן והרי שניהם של שביעית משום השמן דברישא השמן ישן נגדו ובסיפא השמן חדש נגדו ודו"ק) (ומתורץ קושית הר"ש ע"ש ועתוי"ט):

77. Laws of Zeraim.28.12

    וגם מהרמב"ם נראה כן שכתב בספ"ז הכובש וורד שביעית בשמן של ששית ילקט את הוורד והשמן מותר כבשו בשמן של מוצאי שביעית חייב לבער השמן שהרי הוורד יבש הוא וכבר נתחייב בביעור עכ"ל כלומר הוורד כיון שנתייבש הרי הוא חריף ונותן טעם בהשמן וכ"כ הרמב"ם מפורש בפי' המשנה ע"ש וגם שמן חדש נוח ליבלע (כ"מ):

78. Laws of Zeraim.28.13

    עוד שנינו שם במשנה חרובין חדשים שכבשן ביין ישן וישנים בחדש חייב בביעור ובפשוטו נראה משום דחרובין ביין תמיד נותן טעם ולא דמי לורד ושמן וכ"כ הרמב"ם שם חרובין של שביעית שכבשן ביין של ששית או של שמינית חייב לבער היין שהרי טעם פירות שביעית בו עכ"ל וזה להדיא כמ"ש:

79. Laws of Zeraim.28.14

    אבל המפרשים (ר"ש ורע"ב) כתבו דדין חרובין ביין כדין ורד בשמן והכא ענין אחר הוא והיינו כשהשהה החרובין בהיין עד אחר זמן הביעור אבל אם לא נשתהו עד אחר זמן הביעור ילקט החרובין והיין מותר כמו ורד בשמן והכי תניא בתוספתא ע"ש. ואמת שכן הוא בתוספתא אבל לשון המשנה משמע להדיא דדין חרובין ויין חמור מורד ושמן והתוספתא חולקת על המשנה (תוי"ט) ובאמת יש גירסאות בתוספתא (פ"ה הל' ט') דיש גירסא החרובין חדשין שכבשן ביין ישן ישנין בחדש חייב בביעור עכ"ל וזהו ממש כהמשנה אך יש גירסא החרובין חדשין שכבשן ביין ישן ילקט את החרובין וכו' וזהו גירסת המפרשים ומוטב לקיים גירסא הקודמת להשוותה עם המשנה וברור שזהו גירסת הרמב"ם ז"ל:

80. Laws of Zeraim.28.15

    וכתב הרמב"ם שם זה הכלל פירות שביעית שנתערבו בפירות אחרות מין במינו בכל שהוא ושלא במינו בנותן טעם עכ"ל וכן הוא במשנה ולכאורה זהו נגד מה שביארנו בסי' הקודם סעי' כ"ה דבליעת שביעית אינה אוסרת רק לענין לנהוג בזה קדושת שביעית ולא לענין ביעור ע"ש והא הכא לענין ביעור הוא אמנם דא"ש דשם אמרנו בהבלוע שקודם זמן הביעור דבזה אע"ג דבלעו משביעית מ"מ לענין ביעור ה"ז כמבוער שהרי אינו ניכר אבל בכאן שבלעו לאחר ביעור דבזה וודאי דינם כהדבר שבלעו ממנו ואם הוא חייב בביעור גם הבלוע כן דכחד חשיבי (כנלע"ד בכוונת הגרע"א שכתבנו שם):

81. Laws of Zeraim.29.1

    שאסור להחזיק ידי עוברי עבירה בשביעית ובו כ"ה סעיפים כדרך שאסור לעבוד הארץ בשביעית כמו כן אסור לחזק ידי ישראל שעובדין אותה או למכור להם כלי עבודה שאסור לחזק ידי עוברי עבירה והאיסור אינו אלא על דבר שמיוחד רק למלאכת איסור בלבד וכך שנו חכמים במשנה (פ"ה מ"ו) זה הכלל כל שמלאכתו מיוחדת לעבירה אסור לאיסור ולהיתר מותר דתלינן שיעשה בזה מלאכת היתר ולכן אם אמר מפורש שצריך לדבר האסור או שהמוכר יודע זה אסור למכור לו ולסייע ידי עוברי עבירה:

82. Laws of Zeraim.29.2

    דבר ברור הוא דזהו מתקנת חכמים שלא לסייע ידי עוברי עבירה כדמוכח מלשון המשנה שם בסוף הענין שאין מחזיקין ידי עוברי עבירה אבל משום ולפני עור לא תתן מכשול אין כאן דזה אינו אלא כשא"א לו להשיג דבר זה במקום אחר כדמוקי לה בגמ' בר"פ לפני אידיהן בתרי עברי דנהרא ע"ש ולכן הרמב"ם ז"ל בפי' המשניות שכתב בזה"ל אמר הכתוב ולפני עור לא תתן מכשול מי שסגרה עיניו התאוה ויצה"ר אל תעזור אותו להוסיף בעוורנו ומפני זה אסור לעזור עוברי עבירה וכו' עכ"ל אין כוונתו דיש בזה ממש לאו דלפני עור דזה אינו אלא כשא"א לו להשיג במקום אחר ובכאן גזרו חכמים בכל ענין אפילו אפשר לו להשיג במקום אחר אלא דהרמב"ם מרחיב הטעם דלמה תקנו חכמים כן כדי לנחות אדם בדרך ישרה ולא לעזרו בדרך עבירה ויש בזה גררא דלפני עור (כנלע"ד ברור):

83. Laws of Zeraim.29.3

    ואלו כלים שאין האומן רשאי למוכרן בשביעית למי שחשוד על השביעית מחרישה וכל כליה העול והמזרה שזורין בו התבואה בגורן והדקר לחפור בו את הקרקע אבל מוכר לו המגל והעגלה וכל כליה דזהו ראוי לאיסור ולהיתר כמ"ש הרמב"ם בפ"ח דין ג' וז"ל שאם יקצור בו מעט ויביא על העגלה מעט ה"ז מותר ואם יקצור כדרך הקוצרין או יביא כל פירות שדהו אסור עכ"ל וזהו בדברים שאין דרכן לקוצרן דדברים שדרכן לקוצרן אסורין בקצירה כמ"ש בסי' כ"ב (תוי"ט) דבשביעית צריך שינוי:

84. Laws of Zeraim.29.4

    וכן מותר למכור לחשוד בשביעית פרה החורשת שהרי יכול לשוחטה וכן מותר למכור לו שדה שהרי אפשר שיובירה ולכן אם אומר מפורש שיחרוש בהפרה ויזרע השדה אסור אבל שדה אילן אסור למכור לו שהרי הפירות יגדולו מאליהן והוא לא ינהוג בהם דיני שביעית כיון שהוא חשוד ואין היתר למכור לו אא"כ יפסוק עמו שלא יהיו לו הפירות כלל והמוכר יעשה בהם כדין וכן מותר להשאילו סאה או מדה אחרת למדידה אע"פ שיודע שיש לו גורן ומאסף פירות שביעית מ"מ הא יכול למדוד בה בביתו מה שנצרך לעצמו וכן מותר לפרוט לו מעות אע"פ שיודע שיש לו פועלים שעושין באיסור מ"מ הא צריך מעות קטנות גם להוצאות ביתו והוי לאיסור ולהיתר ולא גזרו בכה"ג ומותר וכולן אם אמר בפירוש שנצרך לו לדבר האסור אסור כמ"ש ופשוט הוא:

85. Laws of Zeraim.29.5

    עוד שנינו במשנה שם משאלת אשה לחבירתה החשודה על השביעית נפה וכברה וריחים ותנור אבל לא תבור ולא תטחן עמה וכן העתיק הרמב"ם ויש להבין אם יכולה לתלות בתבואה של היתר למה לא תבור ולא תטחון עמה ואם אינה יכולה לתלות למה מותר להשאילה אמנם האמת הוא דמיירי אפילו כשאין לה תבואה של היתר וההיתר להשאיל הוא מפני דרכי שלום כמבואר בהמשנה משום דדרך שכנים להשאיל זל"ז וכשלא תשאילם יבואו לידי שנאה ולפיכך התירו חכמים אף כשאין לה תבואה של היתר וכן משמע בירושלמי שאומר אני אומר נפה לספור בה מעות כברה לכבר בו חול וכו' ע"ש ומובן דאין זה תלייה גמורה אלא מפני דרכי שלום התירו (תוס' גיטין ס"א. ור"ש שם) ולכן אם מפורש אומרת לדבר איסור אסור אע"ג דגם סתמא כפירושו מ"מ קצת תלייה יש כמ"ש אך עיקר ההיתר הוי מפני דרכי שלום אבל במכירה לא שייך דרכי שלום והרמב"ם ז"ל קיצר בזה אבל הביאור כמ"ש:

86. Laws of Zeraim.29.6

    וכל זה בחשודים אבל למי שאינו חשוד מותר למכור סתם אפילו דבר המיוחד רק לדבר איסור בלבד ואמרינן דמסתמא קונה זה על לאחר שביעית והרמב"ם שם כתב בזה"ל שהרי אפשר שקנה בשביעית לעשות לו מלאכה לאחר שביעית עכ"ל ואין כוונתו לשון ספק אלא כלומר כיון דאפשר אלאחר שביעית וודאי כוונתו כן ולא חשדינן ליה כיון שמוחזק בכשרות ואינו חשוד לשביעית:

87. Laws of Zeraim.29.7

    עוד שנינו שם היוצר מוכר חמש כדי שמן וט"ו כדי יין שכן דרכו להביא מן המופקר ומותר למכור אפילו לחשוד (רע"ב) וליכא למיחש שיטלם כולם ליין או לשמן וא"כ יביא מן המשומר לפי שהכדים ניכרים הם איזה לשמן ואיזה ליין ואין דרך להכניס יין בשל שמן ושל שמן בשל יין ואפילו לאינו חשוד משמע שאין למכור יותר משיעור זה וכן מבואר מלשון הרמב"ם שלא כתב לחשוד וגם דין זה ביאר אחר שכתב דין דאינו חשוד ע"ש והטעם נ"ל לאו משום דביותר חשדינן ליה אלא דא"צ יותר שהרי אין לו להביא יותר יין ושמן כמ"ש הרמב"ם בפ"ד דין כ"ד על כל אדם וז"ל ויש לו להביא לתוך ביתו מעט וכו' חמש כדי שמן וט"ו כדי יין וכו' עכ"ל ולכן אין למכור לו יותר כדים ובכדים לא שייך לומר שמכינן על לאחר שביעית כמו מחרישה וכו' דכדים שכיחי בכל עת ובזול וא"צ להכינם:

88. Laws of Zeraim.29.8

    ודע דבמשנה מסיים ואם הביא יותר מכאן מותר והרמב"ם לא הביא זה ותמהו עליו (תוי"ט) אך באמת הרמב"ם הביא זה בפ"ד שם לענין שיש לו להביא לתוך ביתו מעט וכו' כמ"ש כתב שם ואם הביא יותר מכאן מותר כלומר אם זה האיש הביא יין ושמן משלו יותר משיעור זה מותר כיון שהם מן המופקר וממילא דהיוצר במכירתו אם זה האיש אינו חשוד פשיטא שמוכר לו יותר כדין ואם הוא חשוד אסור דחשדינן ליה שהביא מן השמור ואין כאן דבר חידוש וא"צ להזכיר בכאן וגם המשנה אין כוונתה על מכירת הכדין אלא על עצם ההבאה מהיין והשמן:

89. Laws of Zeraim.29.9

    מותר למכור לעכו"ם כדין הרבה ולא חיישינן שמא יחזור וימכרם לישראל חשוד דכל כי האי לא גזרו דאפילו בלפני עור גמור אמרינן בלפני אידיהן (י"ד א) אלפני מפקדינן אלפני דלפני לא מפקדינן וכ"ש בזה דתקנת חכמים בעלמא הוא כמ"ש בסעי' ב' וכן מותר למכור כדים רבים לישראל בח"ל אפילו הוא חשוד ולא חיישינן שמא יוליכם בארץ אי נמי שמא יכניס לתוכן יין ושמן של שביעית שהביא מא"י דלא החמירו חכמים כל כך (רע"ב פ"ה מ"ז):

90. Laws of Zeraim.29.10

    מחזיקין ידי עכו"ם בשביעית אבל לא ידי ישראל דעכו"ם אינו מצווה על השביעית ואינו מחזיקו אלא בדברים בלבד כגון אם ראוהו חורש או זורע אומר לו תתחזק או תצליח וכיוצא בדברים אלו אבל לא יסעדנו ביד כדי שלא יעשה מלאכה בקרקע של א"י בשביעית ומותר לרדות עמהם הכוורת של דבש ולא עם ישראל דזהו קרוב למלאכת הקרקע אע"ג דכוורת אינה כקרקע מ"מ לישראל אסור לסייע אף במלאכת תלוש משא"כ בעכו"ם וכן חוכרין מהם נירין על אחר שביעית אף שמישראל אסור מ"מ מהם מותר לפי שאינן בני חיוב דנקנוס אותן:

91. Laws of Zeraim.29.11

    כבר ביארנו בסי' ט"ז סעי' ו' דסוריא אע"פ שאין בה איסור שביעית מן התורה גזרו עליה שביעית כדי שלא יניחו א"י וילכו וישתקעו שם ולכן שנו חכמים במשנה (פ"ו מ"ב) עושין בתלוש בסוריא אבל לא במחובר דשין וזורין דורכין ומעמרין אבל לא קוצרין ולא בוצרין ולא מוסקין וכן כל כיוצא באלו ולא החמירו בתלוש בסוריא ועוד כדי שימצאו העניים שבא"י קצת ריוח בסוריא שהיא קרובה להם ולא יצטרכו לצאת לח"ל (רע"ב) ואפילו אצל החשודים מותר לעשות בתלוש (שם) והא דלא במחובר זהו מן השמור אבל מן המופקר גם בא"י מותר דתניא בת"כ מן השמור אי אתה בוצר אבל אתה בוצר מן המופקר (שם) רק שצריך לעשות ע"י שינוי וכמ"ש בריש סי' כ"ב ויש מי שכתב דאצל חשוד גם בסוריא אסור אף בתלוש אלא אצל עכו"ם מותר ושכן משמע בירושלמי (מל"ש) ולא נהירא ומירושלמי אין שום משמעות (ע"ש והעיקר כהרע"ב רק מ"ש בסה"ד דבמחובר בא"י אסור מדרבנן גם במופקר הוא תימא וכבר תמהו עליו במל"ש ובתוס' אנ"ש ע"ש):

92. Laws of Zeraim.29.12

    כשם שאסור לעשות סחורה בפירות שביעית או לשמרן דצריכין להיות הפקר כמו כן אסור למסור פירות שביעית או דמי שביעית לע"ה דשמא לא ינהוג בהם קדושת שביעית ואפילו לא ידענו שהוא חשוד דחשוד אפילו אינו ע"ה אסור למסור לו אך בע"ה מפני העדר ידיעתו חוששין שלא ישמרם בקדושת שביעית ולכן אין לקנות פירא מע"ה בשביעית מפני שהדמים יתפסו בקדושת שביעית ונמצא דמוסר לו דמי שביעית ומה יעשה הת"ח כשצריך לקנות אתרוג של מצוה ואינו מוצא לקנות רק מע"ה לוקח ממנו לולב דעל לולב לא חלה שביעית דהוא עץ בעלמא ודמי הלולב אינם דמי שביעית ויבקשנו שיתן לו האתרוג במתנה ואם אינו רוצה מבליע לו דמי האתרוג בהלולב כלומר שישלם לו בעד הלולב ביוקר בכדי שיתרצה ליתן לו האתרוג במתנה או יקנה ממנו עצים מעט ויבליע לו דמי האתרוג בהם או סחורה אחרת שאין לה שייכות לשביעית:

93. Laws of Zeraim.29.13

    וכתב הרמב"ם בפ"ח דין י"ג בד"א בזמן שהיה מוכר פירות שכיוצא בהן נשמר כגון תאנים ורמונים וכיוצא בהן אבל אם היה פירות שחזקתן מן ההפקר כגון הפיגם והירבוזין והשוטים וחלגלוגות והכסבר של הרים וכיוצא בהן ה"ז מותר ליקח ממנו מעט כדמי שלש סעודות בלבד משום כדי חייו של מוכר עכ"ל וה"ה אם ראה שהעם הארץ לקט פירות ממקום המופקר מותר לקנות ממנו כל מיני פירות בכמזון שלש סעודות דכן הוא בסוכה (ל"ט ב) והרמב"ם לא הזכיר זה דמילתא דפשיטא היא מפירות שחזקתן מן ההפקר וכ"ש ביודע שהם של הפקר:

94. Laws of Zeraim.29.14

    ומה יעשה אם מסר דמי פירות שביעית לע"ה באופן האסור יחללם על פירותיו שבביתו שאינם של שביעית ויאמר הרי מעות הללו מחוללים על פירות שיש לי בתוך ביתי ונמצא שהמעות יצאו מקדושת שביעית והוא אוכל הפירות בקדושת שביעית (שם) אבל אם מסר פירות של שביעית עצמן לע"ה אין תקנה דהפירות לעולם בקדושתן קיימי דבזה חמירא שביעית מהקדש כמ"ש בסי' כ"ה סעי' ט"ו ע"ש והרמב"ם השמיט דין זה ולא ידעתי למה:

95. Laws of Zeraim.29.15

    כל דבר שאינו חייב במעשרות כגון שום בעל בכי והוא שום חריף שהאוכלו זולג ממנו דמעות וי"א שהוא שום הגדל בהר הלבנון הנקרא בעלבע"ק (רע"ב סוף מעשרות) ובצל של מקום הנקרא רכפא וגריסין של פול הבאים ממקום שנקרא קילקי ועדשים המצריות וכן זרעוני גינה שאינן נאכלות כגון זרע לפת וצנון וכיוצא בהן הרי אלו נלקחין מכל אדם בשביעית ופירשו המפרשים (ר"ש ורע"ב שם) אפילו מן החשוד:

96. Laws of Zeraim.29.16

    אבל הרמב"ם שם כתב על דין זה בד"א בע"ה סתם אבל מי שהוא חשוד לעשות סחורה בפירות שביעית או לשמור פירותיו ולמכור מהן אין לוקחין ממנו דבר שיש עליו זיקת שביעית כלל ואין לוקחין ממנו פשתן אפילו סרוק אבל לוקחין ממנו טוי ושזור עכ"ל ואע"ג דאין בפשתן קדושת שביעית הלא בזרע הפשתן יש קדושה (ירושלמי) ולכן כל זמן שאינו טוי וארוג קנסוהו גם בהפשתן וזהו משנה בבכורות (כ"ט ב) וקשה לדיעה ראשונה וצ"ל דס"ל מדתנן בלשון החשוד על השביעית אין לוקחין ממנו פשתן וכו' ולא תני אין לוקחין ממנו שום דבר ואפילו פשתן ש"מ דדווקא דבר שיש בו חשיבות אין לוקחין אפילו מה שאינו עצם המאכל כמו פשתן דהמאכל הוא הזרע אבל דברים שאינם של חשיבות כלל מותר לקנות ממנו כיון שבהם אין שום חשש:

97. Laws of Zeraim.29.17

    החשוד על השביעית אינו חשוד על המעשרות והחשוד על המעשרות אינו חשוד על השביעית אע"פ שזה וזה דבר תורה מ"מ מדיש חומר באחד מה שאינו בהשני כמו במעשרות יש מע"ש שצריך להעלותו לירושלים ובשביעית יש חומר דהיא עצמה נשארת בקדושתה לעולם ולא מהני פדיון כמ"ש בסעי' י"ד לכן י"ל דלזה חמירא זה יותר מזה ולכן כל זמן שלא נמצא חשוד בזה עצמו לא חשדינן ליה וכן החשוד על הטהרות אינו חשוד לא על המעשר ולא על השביעית מפני שזה האוכל שמכרו בחזקת טהור אינו מטמא אחרים אלא מדברי סופרים כמו שיתבאר בהלכות טומאת אוכלין והחשוד לדברי סופרים אינו חשוד לדברי תורה אבל החשוד על אחד מהם חשוד על הטהרות דכיון דחשוד לד"ת כ"ש לד"ס:

98. Laws of Zeraim.29.18

    כתב הרמב"ם שם דין י"ז כל החשוד על דבר אע"פ שאינו נאמן על של עצמו נאמן הוא על של אחרים חזקה אין אדם חוטא לאחרים לפיכך החשוד על דבר דנו ומעידו עכ"ל וכן פסק בהל' מעשר ספי"ב ע"ש והראב"ד השיגו דהא תנן ספ"ד דבכורות דהחשוד על דבר לא דנו ולא מעידו ואין זו השגה דבאמת כתב שם הרמב"ם בפי' המשניות דזהו לר"מ דס"ל כן בפ"ה דבכורות ואין הלכה כר"מ ואי משום דסתמא נשנית ספ"ד הו"ל סתם ואח"כ מחלוקת ואין הלכה כסתם (כ"מ):

99. Laws of Zeraim.29.19

    הכהנים חשודים על השביעית לפי שהן אומרים הואיל והתרומות מותרות לנו אע"פ שהן על הזרים במיתה ק"ו פירות שביעית לפיכך סאה תרומה שנפלה לפירות שביעית אם נפל למאה סאה תעלה אבל נפלה לפחות ממאה ירקובו ולא ימכרו לכהנים בדמי תרומה כבכל מדומע שהרי חשודין על השביעית ויש לחוש שלא יאכלום בקדושת שביעית:

100. Laws of Zeraim.29.20

     וזהו בסנהדרין (כ"ו א) ויש בזה שאלה וכי משום חששא בעלמא יפסידו פירות שביעית והתורה אמרה לאכלה ולא להפסד ואע"ג דבשב ואל תעשה מצינו כמה פעמים שגזרו כן מ"מ סוף סוף בכאן אינה אלא חששא בעלמא ומה ראו חכמים על ככה ונ"ל דמשום דהמכירה לכהנים הוי כעין מסחר ומ"מ אלולי שהיו חשודים היינו מוכרים להם דאין זה אלא כמסחר עראי (תוס' שם) וכיון שהם חשודים מוטב שירקובו בשב וא"ת ממה שימכורו לחשודים:

← Previous · Next → — showing 401–500 of 1,602

Arukh HaShulchan HeAtid, Zeraim, Tel Aviv 1938. Via Sefaria (sefaria.org), Sefaria-Export. Version source: https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001832511/NLI Licence: Public Domain. Source.