← All works

Arukh HaShulchan HeAtid

Sefaria · Halakhah · 1,602 sections

1. Laws of Zeraim.19.20

   כתב הרמב"ם (שם הל' י"ח) הקוצץ אילן או שתים לעצים ה"ז מותר לשרשן קצץ שלש או יתר זה בצד זה לא ישרש שהרי מתקן את הארץ אלא קוצץ מעל הארץ ומניח שרשיו בארץ בד"א בקוצץ מתוך שלו אבל משדה חבירו מותר לשרש עכ"ל. והנה דין זה לא מצינו במשנה (ד' פ"ב) רק בזיתים דתנן המדל בזיתים ישרש ובמחליק עד שיגום איזהו מדל אחד או שנים המחליק ג' זה בצד זה וס"ל להרמב"ם דאורחא דמילתא להדיל בזיתים אבל ה"ה לכל האילנות ופשוט הוא דצריך להיות שלא תהיה כוונתו שהנשארים יתעבו ויתגדלו דא"כ הו"ל עבודה כמו זירוד ופיסול שלא התרנו אלא עד ר"ה ולא בשביעית עצמה כמ"ש בסי' י"ח סעי' כ"ב ולכן כתב הרמב"ם שקוצץ לעצים (תוי"ט שם) וי"א דגם כאן כוונתו שיתעבו הנותרים (ר"ש ורע"ב) וצ"ל שמחלקים בין שעושה תקון בזו האילן עצמה אז אסור משא"כ בקציצת אחרת ודוחק דא"כ איזה חילוק יש בין שלו לשל חבירו ולהרמב"ם מה שהתירו בשל חבירו בג' משום דוודאי לא יעשה באופן שתתקן הארץ ובשלו יעשה כדי שיתתקן:

2. Laws of Zeraim.19.21

   ודע דבירושלמי איתא על משנה זו מהו המדל וכו' תני דבית רבי נוטל אחד ומניח שנים ופריך והא תנינן המחליק שלשה זה בצד זה הא מדל נוטל שנים ומניח אחד אמר ר' יונה מתניתא במדל בה בתחלה ומה דתני דבית רבי במדל בה מכבר עכ"ל כלומר דאם זהו התחלת הדלתו יכול לקצוץ שתים ולהניח אחד אבל אם כבר הדיל פעם אחת לא התירו לו להדיל עתה רק אילן אחת ולהניח שתים ופשוט הוא דמיירי שהדיל במקום זה מכבר והרמב"ם לא הזכיר זה (עפ"מ שגירסא אחרת היתה לו וטרח ונדחק בפירושו והפי' פשוט כמ"ש):

3. Laws of Zeraim.19.22

   המבקיע בזית ליטול עצים לא יחפה הבקע בעפר שנתקן בכך שהעפר נעשה טיט ומשביח האילן אבל מכסה הוא באבנים ובקש והמזנב בגפנים שמקטע זנבות הגפנים והקוצץ קנים ה"ז קוצץ כדרכו בקרדום או במגל ובמגירה ובכל מה שירצה ובלבד שלא יתכוין לשם זימור (רמב"ם בפי' המשנה) ואין זה פסיק רישא שוודאי יהיה תועלת להאילן דא"כ נראה שאסור וי"א דכוונתו שיתעבה (רע"ב) ותימא הוא ובארנו בסעי' ב' ובדין זה יש פלוגתא במשנה שם דריה"ג מצריך להרחיק טפח ור"ע מתיר לקוץ כדרכו ופסק הרמב"ם כר"ע (ולפ"ז הא דתניא בתוספתא פ"ג ובירושלמי שם הקוצץ בקנים ר"י אומר מקום שנהגו לקוץ יתוק וכו' הקוצץ בקורות לא יהא מחליק ומדריג וכו' תני רשב"ג אומר מקום שנהגו להחליק ידרוג וכו' זהו הכל כריה"ג ואנן קיי"ל כר"ע ולכן לא הביא הרמב"ם זה):

4. Laws of Zeraim.19.23

   הקוצץ קורות שקמה והוא אילן שתאנים גדילים בו והוא גדול ועב וקוצצו לעצים תנן שם שלא יחפהו בעפר אבל מכסה הוא באבנים או בקש והרמב"ם השמיט זה ולא ידעתי למה ואי משום דסמך על דין זה שכתב בזית והרי המשנה לא סמכה על זה:

5. Laws of Zeraim.19.24

   אין קוצצין בתולת שקמה בשביעית והוא תאנה ילדה כדרך שקוצצין בשאר השנים מפני שקציצתה הוי עבודת אילן שע"י זה מתגדלת ומתעבת ואם צריך להעצים קוצץ אותה שלא כדרך עבודתה כיצד קוצצה או מעם הארץ ממש או למעלה מעשרה טפחים מפני שדרך כריתתה היא למטה מעשרה טפחים ואילן שנסדק בשביעית מותר לקושרו בשביעית רק יזהר שלא יקשרנו בחוזק שיתחברו הסדקים אלא ברפוי שלא יוסיף עוד לסדוק:

6. Laws of Zeraim.19.25

   תניא בתוספתא (פ"ג הל' ט') המשרש עיקר חרוב וסדן שקמה לעצים מותר ולשדה אסור מחפריות שנוטל מהן אילן ה"ז לא יכסה בעפר אבל מכסם באבנים או בקש עכ"ל ואין למחפריות שום פירוש דאטו יש חפירות שנוטלין מהן אילנות ולכן יש גורסין והפירות (הגר"א) כלומר שנוטל הענפים לעצים ועיקר האילן עומד בארץ ולכן לא יכסה מקום הכריתה בעפר דבזה מתקן האילן אלא באבנים או בקש דאינו אלא לשמירה שלא תתייבש והרמב"ם לא הביא זה:

7. Laws of Zeraim.20.1

   דין הוצאת זבלים בשביעית ולפתוח מחצב של אבנים ובו כ"ח סעיפים דבר ידוע שהזבל הוא ממיוחדי עבודת השדה דעיקר גידול הזרעים הוא ע"י שמזבלין את השדות ופשיטא שאסור לזבל שדהו בשביעית וזהו כזורע אמנם אפילו אם אין כוונתו לזבלה אלא שיש הרבה זבל בחצירו ואין לו מקום לפנות ורוצה לפנותה לשדהו אסור שנראה כמזבל שדהו אא"כ עשה צבור גדול של אשפה כשיעור שיתבאר שבכה"ג ניכר לכל שאין זה לשם זיבול דאז מותר דכן הוא דרך עובדי אדמה להכניס הזבל למקום אחד בשדה ועושה שם אשפה גדולה עד שהוא מפזרו בשדה לזבלה (רע"ב רפ"ג) וכן דרך להוציא מקודם האשפות לרה"ר כדי שידרס ברגלי אדם ובהמה ויהיה זבל יפה ואח"כ כונסו לשדהו ועושה אשפה גדולה עד שיגיע העת לפזרה על פני השדה (ר"ש שם):

8. Laws of Zeraim.20.2

   ויש להסתפק אם יש בא"י מקומות שהזבל קשה להשדות ואין מזבלין אותן כמו שיש גם במדינות שלנו שהארץ שמינה והזיבול מקלקלה והזבל מוציאין ושורפין אם גם בשם יש כל האיסורים שיתבארו בדיני הוצאת זבלים דהא באלו המקומות ליכא חשדא דזיבול או דילמא לא פלוג רבנן ולאו כ"ע בקיאי בטיב השדות והרואה יאמר שלזבלה הוציא וכן נראה עיקר לדינא (ואע"ג דבירושלמי רפ"ג אומר דלא חשו לעוברין ושבין רק לבני עירו כבר כתב המה"פ שם דוודאי בכל מקום חוששין כדמצינו בפאה ורק בשם שאין החשש רק משום בני עירו שרואין שמוציא מחצירו ע"ש):

9. Laws of Zeraim.20.3

   ומ"מ אפילו לעשות אשפה לא בכל זמן התירו וכך שנינו במשנה ריש פ"ג מאימתי מוציאין זבלים לאשפתות וכו' משיקשור המתוק כלומר דזבל מקרי מתוק על דרך סגי נהור מפני שהוא מר מאד (רמב"ם) ועוד שהוא נותן מתיקות בהפירות (ר"ש) והזבל כשמתחיל להתייבש מתעבה ונעשה קשרים והטעם משום שקודם הזמן הזה יש שמזבלין שדות וחששו מפני מראית עין בעת ההובלה שהרי מוליכין מעט מעט אבל אחר זמן זה אין מי שיזבל והכל יודעים שמוליך לעשותן אשפתות אשפתות. ודע דבירושלמי שם שאלו אם קודם הזמן הזה דאסור לעשות האשפתות אם רק בשדהו אסור אבל על פתח חצירו מותר או לאו ונראה שיש פלוגתא בזה והורו להיתר ע"ש והרמב"ם בפ"ב שכתב דינים אלו לא הזכיר מזה כלל וע' בסעי' ד':

10. Laws of Zeraim.20.4

    ויש בזה שאלה דכיון דלא התירו האשפתות רק אחר זמן זיבול א"כ למה לא התירו לגמרי להוציא אפילו מעט זבל שהרי כיון דלאו זמן זיבול הוא אין כאן חשדא והתשובה בזה דכיון דנחשדו ישראל על השביעית (גיטין נ"ד א) דמטעם זה פסק הרמב"ם בפ"א דנוטע בשביעית בין שוגג בין מזיד יעקור וכמ"ש בריש סי' י"ז לכן החמירו חכמים וסגרו הדרך בהוצאת זבל מועט אף לאחר זמן זיבול דאם יתירו אח"כ יוציא גם קודם הזמן ולא התירו רק באשפתות ולאחר זמן זיבול דבזה לא יהיה קלקול וי"ל דמטעם זה לא התירו גם אשפתות קודם הזמן לבד הטעם שביארנו בסעי' הקודם:

11. Laws of Zeraim.20.5

    כמה הוא שיעור אשפה וכמה אשפתות מותר שנו חכמים במשנה שם דעושה שלש אשפתות לבית סאה ולא יותר ובכל אשפה לא יהיה פחות ממאה וחמשים סאין של זבל וכ"ש ביותר מזה השיעור דמותר וכך שנינו שם מוסיפין על המשפלות ואין מוסיפין על האשפתות ע"ש ואם יש לו שדה גדולה מכמה סאין יכול לעשות ג' אשפתות בכל בית סאה ויראה לי דאם שדהו קטנה מבית סאה יכול לעשות אשפה לשליש סאה ושתי אשפתות לשני שלישי סאה ואם השדה היא סאה ושליש יכול לעשות ד' אשפתות וכן לפי ערך זה משם ולהלן ושנינו בירושלמי שם דבשדה של עכו"ם יכול להוציא זבלים בשביעית ורק לא יפרוק בעצמו את הזבל מן הכלים לפזרן על פני השדה:

12. Laws of Zeraim.20.6

    תנן התם עושה אדם את זבלו אוצר ופירשו הר"ש והרע"ב דה"פ דאותן ג' אשפות לבית סאה יכול לעשות אותם אשפה אחת ולהוסיף עליהם כמה שירצה ולא תימא כמו דאסור יותר מג' אשפתות לבית סאה כמו כן אסור הרבה במקום אחד קמ"ל דלא וכן מתבאר מדברי הרמב"ם שכתב הרוצה לעשות כל שדהו שלש שלש אשפתות לבית סאה עושה והרוצה לעשות זבלו אוצר עושה עכ"ל:

13. Laws of Zeraim.20.7

    עוד שנינו במשנה היה לו דבר מועט מוסיף עליו והולך והרמב"ם כתב כלשון המשנה ובירושלמי יש בזה שני ביאורים האחד דאם היה לו זבל דבר מועט בתוך שדהו בשביעית שהיה נתון לשם מערב שביעית ה"ז מוסיף עליו והולך בשביעית אפילו שלא לפי השיעורים שנתבארו שאין כאן חשד שמזבל בשביעית כיון שכבר מזובל מערב שביעית והשנית דה"ק דאם לא היה לו בביתו הזבל כשיעור שנתבאר אלא מעט יכול להוציא זה המעט בשביעית לתוך שדהו ואח"כ כשיהיה לו עוד זבל עד שיעשה כשיעור שנתבאר דהא אפילו כשיש לו השיעור שנתבאר א"א להוציאן כולן כאחת אלא מוציאן מעט מעט ולמה לא חיישינן למראית עין שהרואה שמוליך מעט יאמר לזבל שדהו הוא צריך דסלו ומגרופו שמוליך עם הזבל מוכיח עליו שרצונו לעשות אשפה (הרע"ב מפרש כלישנא בתרא והוא קולא נגד לישנא קמא):

14. Laws of Zeraim.20.8

    כל השיעורים האלו אינם אלא כשנותן הזבל על פני השדה על הקרקע ממש אבל אם העמיד סלע ונתן הזבל על הסלע או שעשה חפירה בארץ ג' טפחים ונתן לתוכה הזבל או שבנה על הארץ גובה ג' טפחים ונתן עליו זבל א"צ שיעור ואפילו עשה כן כמה אשפתות לתוך בית סאה בין גדולות בין קטנות מותר שהרי הדבר ניכר שאינן לעבודת הארץ אלא לכניסת הזבל:

15. Laws of Zeraim.20.9

    שנו חכמים במשנה שם המדייר את שדהו עושה סהר לבית סאתים עוקר שלש רוחות ומניח את האמצעית נמצא מדייר בית ארבעת סאין היתה כל שדהו בית ארבעת סאין משייר ממנה מקצת מפני מראית העין ומוציא מן הסהר ונותן לתוך שדהו כדרך המזבלין עכ"ל המשנה וה"פ מי שיש לו דיר של בהמות ואין לו מקום להעמידן רק בתוך שדהו וממילא שיעשו שם זבל אך הוא אינו מתכוין לזה צוו עליו חכמים שיעשה סהר והוא היקף מחיצה לבית סאתים ומעמיד שם בהמותיו וכשנתמלא הסהר זבל פורץ ג' מחיצות ומניח מחיצה האמצעית אחת ומקיף הג' רוחות מצד השני של זו האמצעית ומעמיד שם בהמותיו ונמצא דמדייר בית ארבעה סאין ויותר מזה לא התירו כדי שיהיה גם מקום פנוי מזבל ויראו הכל שלא כוון לזבל השדה ולכן אם כל שדהו היא רק ד' סאין משייר ממנה מקצת מפני מראית העין שיראו מקום פנוי ואמנם לא יניח הזבל בסהר וכשיתמלאו מוציא הזבל משם ומניחם לתוך השדה כדרך המזבלים ג' אשפתות לבית סאה וכל אשפה ק"ן סאין כמו שנתבאר מקודם:

16. Laws of Zeraim.20.10

    והנה כפי מה שביארנו כן פירשו מפרשי המשניות הר"ש והרע"ב וכ"כ הראב"ד שם אבל הרמב"ם ז"ל יש לו דעת אחרת בזה דאם רוצה להניח הזבל בתוך הסהר וודאי שרי ואדרבא המשנה אשמעינן דרשאי להוציא הזבל מן הסהר ולפזרה בשדהו כדרך המזבלין וטעמו דהייתי אומר דמסהר לשדה אסור בכל גווני שהרי נראה להדיא דכוונתו על השדה קמ"ל דכדרך המזבלין מותר גם מסהר:

17. Laws of Zeraim.20.11

    וז"ל הרמב"ם שם מותר לאדם להוציא זבל מן הסהר של צאן ונותן לתוך שדהו כדרך כל מכניסי זבל והעושה דיר בתוך שדהו בשביעית לא יעשהו יתר על בית סאתים וכו' כלשון המשנה ע"ש והראב"ד השיג עליו דאדרבא דמחוייב להוציא הזבל מן הסהר וכמ"ש ותמיהני דכדברי הרמב"ם מוכח בירושלמי שאומר שם בסוף ההלכה ר' חייא בר בא שאל עד שלא פסקו עובדי עבודה מהו שיהא מותר להוציא מן הסהר וליתן בתוך שדהו כדרך המזבלין עכ"ל כלומר דקשה ליה מאי קמ"ל התנא דמותר להוציא מהסהר וליתן לשדהו כדרך המזבלין למה יהא אסור אלא וודאי דקמ"ל דאף קודם הזמן שהתירו לעשות אשפה כמ"ש בסעי' ג' רשאי להוציא מהסהר ואי ס"ד כדברי רבותינו דכוונת התנא שמחוייב להוציא מהסהר מאי קמיבעיא ליה אלא וודאי כדברי הרמב"ם שרשאי להוציא מהסהר ולזה שפיר פריך מאי קמ"ל ולמה לא יוציא וזה שלא פסק הרמב"ם דרשאי להוציא גם קודם הזמן משום דבירושלמי נשאר בתיקו ופסק להחמיר (כנלע"ד):

18. Laws of Zeraim.20.12

    איתא בירושלמי בכל עושין סיהרין במחצלאות ובקש ובאבנים אפילו ג' חבלים זה למעלה מזה ובלבד שלא יהא בין סהר לסהר כמלא סהר אותו המקום חולב בו גוזז בו ומוליך ומביא את הצאן דרך עליה עכ"ל ונראה לענ"ד דה"פ דעל מה שאמרה המשנה דעוקר ג' רוחות ועושה סהר מצד השני אינו מחוייב להסמיכו ממש לסהר הראשון אלא רשאי להעתיקו להלן רק שלא ירחיקו בית סאתים כמלא סהר ממקום הסהר הראשון וטוב לו לעשות כן דבהמקום שבנתיים יחלוב אותן ויגזזם ויוליכן מהסהר להמקום הפנוי שבין שני הסיהרין ובשם יחלבם ויגזזם ואח"כ יביאם להסהר דרך המקום הפנוי דבסהר עצמו וודאי אין טוב לחלוב ולגזוז דהוא מטונף מזבל (והפ"מ כתב דבירושלמי יש חסרון והגיה ע"פ התוספתא שאחד אומר בית ח' סאין ע"ש דאינו כן ובכוונה השמיט הירושלמי זה דזהו כרשב"ג במשנה ולא קיי"ל כן ע"ש ותמיהני מה שהרמב"ם לא הזכיר מזה כלום והברייתא דרשב"א בירושלמי ג"כ כרשב"ג):

19. Laws of Zeraim.20.13

    שדות שחוצבין מהן אבנים שחופרין בהקרקע ומוציאין משם אבנים אסור לפתוח מחצב חדש בשדהו בשביעית דהרואה יאמר שחופרה לחרישה וזריעה וכן יאמרו שלתקן שדהו חוצב להסיר הסלעים המעכבים החרישה והזריעה אמנם אם התחילו במחצב לפני שביעית וחצב ממנה שבעה ועשרים אבנים שכל אבן הוא אמה על אמה ברום אמה וכ"ש יותר ולמה שיערו בשיעור זה מפני שמחצב הוא לא פחות מן ג' שורות שכל שורה ג' אמות אורך וג' רוחב ובקומה ג' אמות ונצרך לכל שורה ט' אבנים מן אמה על אמה ברום אמה וג' שורות הם כ"ז אבנים ואם כשיעור זה נחצב קודם שביעית מותר לחצוב בשביעית דהכל רואים שהוא מחצב של אבנים. ודע דאימתי אסרו להתחיל בשביעית כשהאבנים מכוסים בעפר וכשחופרים בהעפר נתגלו האבנים אבל אם האבנים בולטים מהארץ מותר בכל ענין שהרי הכל רואים שהוא מחצב (ר"ש ורע"ב) וי"א דלא בעינן שנחצבו ממש קודם שביעית אלא אם גילו העפר עד שנתגלה כשיעור מחצב כזה מותר לעשות בשביעית (ר"ש שם) וראיה לזה מתוספתא ריש פ"ג דתניא סלע שצף על גבי הארץ ואיגד יוצא ממנה אם יש בו כשיעור הזה מותר ואם לאו אסור ע"ש (שם) ולמדנו מזה דאפילו כשאינו מכוסה בעפר אין היתר להתחיל בשביעית אא"כ מגולה כשיעור זה:

20. Laws of Zeraim.20.14

    אבל הרמב"ם שם כתב כדיעה ראשונה ולענ"ד אדרבא מהתוספתא ראיה לדבריו דאם כדברי הי"א מה חילוק יש בין שהיה מכוסה בעפר ובין שהאבנים בגילויים אלא וודאי דהתוספתא ה"ק דמחצב שהיה מכוסה בעפר צריך לחצוב מהם קודם שביעית כשיעור זה וסלע שהיה גלוי א"צ חציבה קודם שביעית אלא שיתגלה כשיעור זה:

21. Laws of Zeraim.20.15

    איתא בירושלמי (פ"ג ה"ד) תני מחצב שבינו לבין חבירו ופתח בו חבירו בהיתר מותר ואם היתה ריקה אסור עכ"ל ונ"ל דה"פ דאם חבירו פתח מחצב קודם שביעית כשיעור שנתבאר גם הוא מותר אף שהוא לא חצב קודם שביעית דמחצב של חבירו מוכיח גם עליו ואם היתה ריקה כלומר שחבירו חצב ולקח כל האבנים קודם שביעית אסור כיון שעתה אין שם אבנים כלל לא נשאר דבר המוכיח על המחצב שלו והרמב"ם השמיטו:

22. Laws of Zeraim.20.16

    תניא בתוספתא ריש פ"ג לא יפתח אדם מחצב וכו' אמר ר"י בד"א בזמן שמתכוין לעשות שדה אבל בזמן שאין מתכוין לעשות שדה אפילו דבר מועט מותר וכו' כלומר אפילו לא חצב כ"ז אבנים מקודם מותר ונראה שר' יהודה לפרש קאתי והרמב"ם לא הזכיר זה ומדבריו נראה שלפניו היתה הגירסא בתוספתא דדברי ר"י לאו אמחצב קאי אלא על דין גדר שיתבאר וכן נראה עיקר דמקום מחצב לא שייך לעשות שדה דבמקום שיש חציבת אבנים אין דרך לעשות שדות אלא וודאי אגדר קאי ויתבאר בסעי' הבא בס"ד:

23. Laws of Zeraim.20.17

    גדר של אבנים שרוצה ליטלו בשביעית וצריך ליטלו מעל הארץ ולהשליך גם אבנים הקטנות ומיחזי כמתקן הקרקע לחרישה אם יש בהגדר עשרה אבנים של משוי שני בני אדם לכל אבן ויש בגובהו עשרה טפחים הכל רואים שליטול הגדר כוונתו ורשאי ליטלו מעל הארץ הגדולות והקטנות שנראה להדיא שלצורך אבנים הוא נוטל היה פחות מעשרה או פחות מי' אבנים או שהיו אבנים קטנות ממשוי שני בני אדם נוטלן ומניח טפח אבנים סמוך לארץ:

24. Laws of Zeraim.20.18

    ובזה כתב הרמב"ם בד"א בשנתכוין לתקן שדהו (זהו התוספתא שבסעי' ט"ז) או שהתחיל ליטול בשביעית אבל אם לא נתכוין לתקן שדהו (וצריך להאבנים) או שהתחיל ליטול מקודם שביעית נוטל בשביעית כל מה שירצה מכל מקום וגומם עד לארץ וכן אם היה נוטל משדה חבירו אע"פ שהוא קבלן גומם עד לארץ עכ"ל דבשדה חבירו הכל יודעים שאין כוונתו לתקון שדה ואין לשאול למה לא ניחוש לעוברים ושבים שאין יודעים שזהו של חבירו ויחשדוהו כמו שחששנו בסעי' ב' לענין זבל די"ל דלא דמי דזבל הכל מרגישים גם העובר ושב דמזבל שדהו אבל בנטילת אבנים דגדולות מותר בכל ענין ובברירת הקטנות העובר ושב אינו מרגיש כלל והחשש הוי רק לאנשי המקום והם יודעים שאינו שלו וגם אין לשאול למה לא חלקנו במחצב של אבנים בכל החילוקים שחלקנו בגדר די"ל דבשם הוי שטח גדול ונראית כעבודה בשדה אפילו בלא נתכוין לתקן שדהו ואפילו התחיל מקודם שביעית אם לא התחיל כפי השיעור שנתבאר ואפילו אין המחצב שלו ולא דמי לגדר שהוא שטח קטן ומלאכה מועטת (נ"ל):

25. Laws of Zeraim.20.19

    אבנים שהמחרישה זיעזעתן ממקומן ואפילו לא זיעזעתן אלא עתידה לזעזען (ירושלמי) או שהיו מכוסות בעפר ונתגלו אם יש בהם שתי אבנים שכל אחד משוי שני בני אדם הרי אלו ינטלו כולן אגב אותם שתים דלא מיחזי כמתקן שדה (ר"ש פ"ג מ"ז) היו קטנות מזה לא ינטלו ומלשון הרמב"ם שם דין ט' מבואר דגם כשיש שתים כמ"ש אין ההיתר רק עליהם ע"ש ומלשון התוספתא משמע ג"כ כן ולא אדע מי הכריחם לזה דאי משום דבגדר הדין כן כמ"ש בסעי' י"ז הא לא דמי לגדר דשם הצרכנו לעשרה אבנים וכאן די בשתים וצ"ל דבכאן ניכר לכל שרק לצורך האבנים נוטלן דאי משום תקון השדה היה לו להניח עד זמן חרישה דממילא היה נוטלן מפני עיכוב המחרישה או מטעם דמוכח שהונחו כדי ליטלן או טעם אחר וא"כ לא שייך רק על אלו האבנים בלבד וצ"ע:

26. Laws of Zeraim.20.20

    שנינו במשנה (שם) המסקל את שדהו כלומר שמסלק האבנים מן השדה נוטל את העליונות ומניח את הנוגעות בארץ וכן גרגר של צרורות או גל של אבנים נוטל את העליונות ומניח את הנוגעות בארץ אם יש תחתיהן סלע או קש הרי אלו ינטלו וכ"כ הרמב"ם שם דין י' ע"ש. ודע דהא דתנן בפ"ב דמסקלין עד ר"ה ובארנוה בסי' י"ח סעי' כ"ב דמשמע דבשביעית עצמה אסור לסקל וודאי כן הוא דבתוספת שביעית מסקל לגמרי גם הנוגעות בארץ וכאן בשביעית מניחן כמ"ש ומן התימא דבירושלמי שם פריך וז"ל מסקלין עד ר"ח תמן תנינן המסקל נוטל את העליונות וכו' וכא את מר הכין אמר ר' יונה כאן בתלוש כאן במחובר עכ"ל ואינו מובן כלל דאי פריך היאך מסקלין בשביעית דשם לא התירו רק בערב שביעית מאי קושיא דשם התירו לסקל לגמרי כמ"ש ואי פריך למה התירו בשם לסקל לגמרי והרי כאן צריך להניח את הנוגעות בארץ מאי דומיא ערב שביעית לשביעית ונ"ל דלאו אדינא מקשי אלא על לשון המשנה דשם משמע שאין דרך לסקל אלא עד ר"ה וכאן קתני המסקל את שדהו דמשמע דדרך לסקל בשביעית ומתרץ כאן בתלוש וכו' כלומר דוודאי האבנים המחוברים בקרקע שיש בזה טורח רב ואין עושין אא"כ רוצים לנקות השדה שתהא ראויה לזריעה נמנעין מזה בשביעית אך בתלוש דאין טירחא ודרך ללקט האבנים לצורכן להשתמש בהן בזה דרך בני אדם גם בשביעית ולכן הרמב"ם לא הזכיר זה (והתוי"ט נשאר בצ"ע על הרמב"ם והמה"פ נדחק לפרש דהקושיא הוא דגם בערב שביעית היה אסור ליטול את הנוגעות בארץ ע"ש והדבר ברור כמ"ש):

27. Laws of Zeraim.20.21

    שנו חכמים במשנה (שם) אין בונין מדרגות על פני הגאיות ערב שביעית משפסקו הגשמים מפני שהוא מתקנן לשביעית אבל בונה הוא בשביעית משפסקו הגשמים מפני שהוא מתקנן למוצאי שביעית ולא יסמוך בעפר אבל עושה הוא חייץ כל אבן שהוא יכול לפשוט את ידו וליטלה הרי זו תנטל עכ"ל המשנה:

28. Laws of Zeraim.20.22

    ופירשו רבותינו (רא"ש ור"ש ורע"ב) דגאיות הם גומות מלשון כל גיא ינשא ונתמלא מים בימות הגשמים ואחר שנתמלאו מים עושין מדרגות לרדת ולעלות לשאוב מים להשקות השדה מפני שמתקנו להשקות שדהו בשביעית וגם בונים הגדר סביב הגאיות שלא יכנס שם אדם לקחת המים וכשבונה אותו לא יסמוך בעפר (רא"ש) ויש מפרשים אם בא להיות סוכר מקום יציאת המים באבנים לא יתן עפר וטיט בין האבנים דמיחזי טפי שהוא מתכוין להשקות שדותיו אבל עושה הוא חייץ אבנים סדורות זו על זו כעין גדר בלא עפר וטיט (ר"ש ורע"ב) והך דכל אבן הוא ענין בפ"ע כלומר כשבונה גדר או בנין יכול לפשוט ידו בשדהו סמוך לו וליטול אפילו אבן קטן ולהכניסו להבנין ואע"ג דאסור ללקט אבנים קטנים כמו שנתבאר מ"מ הכא שרי דהגדר או הבנין מוכח עליו דלבנותו נוטלו ולא לתקון השדה (שם):

29. Laws of Zeraim.20.23

    והרמב"ם ז"ל יש לו דרך אחרת בזה שכתב שם דין י"א לא ימלא אדם גיא עפר או יתקננו בעפר מפני שמתקן את הארץ אבל עושה הוא חייץ על פני הגיא וכל אבן שיכול לפשוט את ידו וליטלה והוא עומד על שפת הגיא ה"ז תנטל עכ"ל ואינו מובן דא"כ מדרגות דמשנה מה טיבם אך בפי' המשנה ביאר כוונתו דה"פ אין בונין מדרגות וכו' כלומר כשבונין מדרגות על פני הגאיות שיהא נוח להילוך לא יטול העפר שחופרין מהמדרגות להשליכן לתוך הגיא שהרי בזה מתקן את הארץ אלא עושה בהעפר מחיצה סביבות הגיא והאבנים הקרובות יכול ליטלן להמחיצה ולכן לא הזכיר המדרגות בחיבורו משום דבזה אין איסור כלל והמשנה שאומרת אין בונין מדרגות לאו על המדרגות האיסור אלא דה"ק כשבונין המדרגות לא ישליך העפר להגיא ואע"ג דעיקר חסר מן המשנה אך סתמא הוא כן כשחופרין מהעפר לעשות מדרגות נופל העפר להגיא וה"ק אין בונין מדרגות מפני העפר ואפילו לא יסמוך קצת בעפר אלא עושה בהעפר חייץ וכמ"ש והראב"ד פי' שעשיית המדרגות עצמן אסור כשעושה אותן בעפר דנעשים כמוכנים לזריעה אבל עושה הוא חייץ כלומר שעושה מדרגות מאבנים ע"ש ועל כל אבן וכו' מפרש לענין גזל כשעומד ברה"ר ויכול לפשוט ידו לשדה אחרים וליטול אבן אין בו משום גזל:

30. Laws of Zeraim.20.24

    והנה דין זה הוא יחיד במינו שהרי כל המלאכות הותרו ערב שביעית לאחר החורבן כמ"ש בסי' י"ח ודין זה נשאר באיסורו מטעם דבזה יש ידים מוכיחות דכוונתו לזרוע בשביעית ובאמת בירושלמי על משנה זו יש מחלוקת וחד אמר דמשנה זו שנויה בזמן המקדש כשתוספת שביעית היה אסור אבל המסקנא אינו כן ע"ש ולכן פסקה הרמב"ם:

31. Laws of Zeraim.20.25

    אבנים הנישאים על הכתף יכול ליטלו מכל מקום אפילו משדה שלו דהכל יודעים דלבנין הם והקבלן שדרכו לבנות בנינים בקיבולת וכוונתו רק לקבץ אבנים מביא מכל מקום ואפילו קטנות ואפילו משדהו דזה האיש מפורסם לכל שצריך לאבנים וכן מי שקיבל שדה באריסות מביא אפילו אבנים קטנות מאותה שדה שהוא אריס בה דאינה כשלו ומשל אחר הא מותר ליטול בין גדולות בין קטנות כמ"ש בסעי' י"ח:

32. Laws of Zeraim.20.26

    כתב הרמב"ם שם דין י"ג פרצה שהיא סוגה בעפר אם אינה מכשלת את הרבים אסור לבנותה ואם היתה מכשלת את הרבים או שאינה סוגה בעפר אלא פתוחה לרה"ר מותר לבנותה עכ"ל וזהו בירושלמי שם והגירסא משובשת כמ"ש הראב"ד ובמ"ק פ"א הל' ד' הגירסא כתיקונה ע"ש:

33. Laws of Zeraim.20.27

    אסור לו לבנות גדר בינו ובין חבירו בשביעית שהרי צריך לחפור בהעפר ונראה כחורש בשביעית וזהו בין שדה שלו לשדה של חבירו אבל בכותל ביתו או חצרו מותר כן משמע מלשון הירושלמי ספ"ג ומלשון הרמב"ם ספ"ב ע"ש אבל אם שדהו סמוך לרה"ר מותר לו לבנות הגדר בין שדהו ובין רה"ר ואפילו היה יכול לבנותו מקודם נראה דמותר דזהו כצורך רבים ואין בזה איסור מן הדין ומותר להעמיק עד הסלע אך את העפר מחוייב לצבור בתוך שדה כדין העמדת הזבל ג' אשפתות לבית סאה ובכל אשפה ק"נ סאין וכן אם חפר בור ושיח ומערה בשביעית צובר העפר בתוך שדהו כדין שנתבאר:

34. Laws of Zeraim.20.28

    תניא בתוספתא (פ"ג הל' ט') אין עוקרין גדר שבין שתי שדות אחד גדר של עצים ואחד גדר של אבנים בד"א בזמן שמתכוין לעשות שדה אבל עצים מותר המשרש עיקר חרוב וסדן שקמה לעצים מותר ולשדה אסור עכ"ל והרמב"ם לא הביא זה וכבר נתבאר דגדר של אבנים שיש בו עשרה אבנים של משוי שני בני אדם לכל אחד מותר וזה שאומרת בד"א בזמן שמתכוין לעשות שדה וכו' זהו כר' יהודה במחצב שכתבנו בסעי' ט"ז וכיון שבשם לא פסק הרמב"ם כן כמ"ש שם גם כאן נראה שאינו כן אך באמת אינו כן שהרי בגדר פסק הרמב"ם כן כמ"ש בסעי' י"ח וכן עיקר לדינא עוד שנינו שם הקוצץ בקנים ה"ז מגביה טפח וקוצץ ע"ש ואין הלכה כן כמו ששנינו במשנה (פ"ד מ"ו) ובארנו זה בסי' י"ט סעי' כ"ב ולכן לא הביא זה הרמב"ם (והתוספתא אתי כריה"ג במשנה שם ואנן קיי"ל כר"ע ע"ש):

35. Laws of Zeraim.21.1

    איך הדין באכילת פירי אילנות בשביעית ובו י"ב סעיפים פירי אילנות הגדילין מעצמן בשביעית וכתיב ואת ענבי נזירך לא תבצור וא"א לומר דאסור לבוצרן ולאכול דהא להדיא כתיב והיתה שבת הארץ לכם לאכלה אלא כך שנינו בת"כ לא תבצור כדרך הבוצרין כלומר שלא תהיה הבצירה כבכל השנים אלא ע"י שינוי וזהו ששנינו (בפ"ח מ"ו) תאנים של שביעית אין קוצין אותן במוקצה זהו שם הכלי העשויה לקציצת תאנים אבל קוצה אותם בחרבה זהו סכין כחרב אין דורכין ענבים בגת אבל דורך הוא בעריבה ואין עושין זיתים בבד ובקוטב זהו העץ הכבד שנותנין על הזיתים בבית הבד אבל כותש את הזיתים ומכניסם לבודידה זהו בית בד קטן כעין עריבה וכה"ג בכל הפירות ואיתא בירושלמי שם דטחינת הזיתים מותר גם בבית הבד הגדול וע"י כותש אך אחר הטחינה מכניסן לבד קטן וכ"כ הרמב"ם בפ"ד דין כ"ג ומה שהתורה הזכירה רק ענבים משום דבא"י רוב הנטיעות גפנים אבל ממילא דה"ה לשארי פירות דצריך לשנות מבכל השנים:

36. Laws of Zeraim.21.2

    וז"ל הרמב"ם שם דין כ"ב הפירות שיוציא האילן בשביעית לא יאספם כדרך שאוספים בכל שנה שנאמר ואת ענבי נזירך לא תבצור ואם בצר לעבודת האילן או שבצר כדרך הבוצרים לוקה וכיצד עושה תאנים וכו' עכ"ל ואיני יודע מה ענין בצר לעבודת האילן לכאן אמנם דבר גדול השמיענו בזה דהנה ריש פ"א כתב דאינו לוקה על מלאכת שביעית רק על ד' מלאכות ואחת מהן בצירה מהך קרא דאת ענבי נזירך לא תבצור וביארנו זה בריש סי' י"ט ע"ש ולכאורה איזה ענין הוא למלאכת עבודת האילן הא לאו זה הוא שלא יבצור כדרך הבוצרים ולזה אומר דהלאו כולל שניהם בצירה בשביל עבודת האילן כמו ליקח מעט פירות כדי שהשאר יגדילו וכה"ג וגם שלא יבצור כדרך הבוצרים ובע"כ כן הוא דהא מקודם כתיב שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור דזהו מעבודת האילן ומסתמא גם קרא דבתריה הוא מעבודת האילן ושלא יבצור כדרך הבוצרים זהו פשטא דקרא:

37. Laws of Zeraim.21.3

    במשפטים כתיב והשביעית תשמטנה ונטשתה ואכלו אביוני עמך והך ונטשתה א"א לפרש ליטוש שלא לזרוע השדה דא"כ מאי האי דכתיב ואכלו וגו' ועוד דכפל לשון הוא האמנם כך דרשו במכילתא שם תשמטנה בעבודתה ונטשתה באכילתה הפירות מאילנות הגדילים מאליהם או ספיחי שדה הגדילים מעצמן וזהו שכתב הרמב"ם שם מצות עשה להשמיט כל מה שתוציא הארץ בשביעית שנאמר והשביעית תשמטנה ונטשתה וכל הנועל כרמו או סג שדהו בשביעית בטל מצות עשה וכן אם אסף כל פירותיו לתוך ביתו אלא יפקיר הכל ויד הכל שוין בכל מקום שנאמר ואכלו אביוני עמך ויש לו להביא לתוך ביתו מעט כדרך שמביאין מן ההפקר חמש כדי שמן חמשה עשר כדי יין ואם הביא יתר מזה מותר עכ"ל ואפילו אם ירצה להכניס לביתו כל הפירות והוא יחלקן לעניים כדכתיב ואכלו אביוני עמך אסור (מכילתא) ועוד דהכל מותרים לאכול ולאו דווקא עניים כדתנן בריש פ"ו דפאה עד שיופקר אף לעשירים כשמיטה:

38. Laws of Zeraim.21.4

    והא דכתיב ואכלו אביוני עמך אמרינן במכילתא (שם) כתוב אחד אומר ואכלו אביוני עמך וכתוב אחד אומר לך ולעבדך ולאמתך כיצד יתקיימו שני מקראות הללו כשהפירות מרובים הכל אוכלין כשהפירות מועטין לך ולעבדך ולאמתך כלומר דכשהפירות מועטין ממילא לא יבואו אחרים ליטול מהן והך דואכלו אביוני עמך יש דמוקי לה על לאחר הביעור כדתנן (בפ"ט מ"א) ועניים אוכלין אחר הביעור אבל לא עשירים דברי ר' יהודה ר' יוסי אומר אחד עניים ואחד עשירים וכו' ומפרש בירושלמי שם טעמא דר' יהודה ואכלו אביוני עמך ור' יוסי דריש ואכלו אביוני וגם עמך ע"ש וקיי"ל כר' יוסי כמו שיתבאר בסי' כ"ז מיהו עכ"פ קודם הביעור לכל הדיעות כולם אוכלים גם בעל השדה ובני ביתו כדכתיב לך ולעבדך ולאמתך:

39. Laws of Zeraim.21.5

    ולמדנו מזה דפירות שביעית אסורים להיות משומרים תחת יד הבעלים אלא יהיו במקום פתוח כהפקר ומי שירצה יטול ורק דבר מועט מותר לו להכניסם לתוך ביתו כדרך שמביאין מן ההפקר כמ"ש בסעי' ג'. ואין לשאול דכיון דמקודם הם ג"כ הפקר א"כ מהו שעת הביעור שיתבאר שהוא מחוייב לבער פירות של שביעית והא גם מקודם הם כמבוערים דהאמת דביעור הוא ענין אחר בשביל החיות כדכתיב ולבהמתך ולחיה אשר בארצך דכל זמן שיש לחיה בשדה אתה רשאי לאכול מן הבית כלה לחיה מן השדה אתה צריך לכלות מה שבבית כלומר מה שבביתך ובחצירך ובכרמך בכל מקום שימצאו כמו שיתבאר שם אבל להיות משומרים ומסוגרים אסור בכל השנה של שביעית אלא יהיו כמופקרים ואם אחד עבר על זה ושימר פירותיו אסור לבצור מהם אפילו ע"י שינוי כדתניא בת"כ ואת ענבי נזירך לא תבצור מן השמור בארץ אין אתה בוצר אבל אתה בוצר מן המופקר ואפילו שלא כדרך הבוצרים אסור מן המשומר (תוס' יבמות קכ"ב. ד"ה של) דבאמת לאו עיקר דרשא להכי דעיקר דרשא הוא שלא יבצור כדרך הבוצרין כמו שנתבאר על כלל פירות שביעית וכמו שהת"כ בעצמו דורש כן ע"ש אלא הכוונה שאסור לאכול מן המשומר (ראב"ד בפי' לת"כ וכ"מ בתוס' שם):

40. Laws of Zeraim.21.6

    והנה לפ"ז פירות משומרים בשביעית שביד ישראל אסור לאוכלן ויש לכופו להשליכן לפני בהמות וחיות ואם נמצאים הפירות ביד עכו"ם מצאתי בזה מחלוקת הראשונים דבעל המאור בפ"ג דסוכה (ל"ט א) כתב דהמשומר בפירות שביעית אסורים מן התורה לאכלן והיינו דתניא עכו"ם שהביא וכו' ע"ש וזהו דעת רבותיו של רש"י ביבמות (קכ"ב א) בעכו"ם שהביא פירות ואמר של עזיקה הן ופירש"י בשם רבותיו דזהו כרם מגודר ובשביעית ע"ש אבל הראב"ד בס' תמים דעים בהשגותיו על המאור בסי' רמ"א כתב בזה"ל של צרפתי הוא ואינו נכון שלא אסרה תורה אלא המשומר ביד ישראל מפני שעבר על והשביעית תשמטנה ונטשתה אבל שמור ביד עכו"ם לא אסרה עכ"ל וזהו גם דעת רש"י שהקשה על פירושם וז"ל וק"ל דמה איסור יש כאן וכו' ע"ש והתוס' תמהו עליו דוודאי מן המשומר אסור ע"ש ובאמת כוונת רש"י כהראב"ד דשם שהעכו"ם מוכרן אין בזה איסור והרמב"ם לא הזכיר כלל איסור זה שאסור לאכול הפירות המשומרין (ודעת ר"ת בתוס' סוכה שם כרבותיו של רש"י ותימא רבתא במ"ש שם אח"כ ומיהו קשה לר"ת דלא אסר בת"כ מן המשומר אלא בבצירה כדרך הבוצרים וכו' עכ"ל ותמה אקרא דכדרך הבוצרים אסור בכלל פירות שביעית ומשומר אפילו ע"י שינוי אסור כמ"ש התוס' בעצמם ביבמות שם וז"ל ובת"כ דקתני מן המשומר אי אתה בוצר היינו אפילו ע"י שינוי וכו' כצ"ל וכל רבותינו סוברים כן וצע"ג):

41. Laws of Zeraim.21.7

    בסעי' הקודם כתבנו דהרמב"ם לא הזכיר איסור זה כלל ודע דהרמב"ן בפי' החומש כתב להדיא כן שהמשומר לא נאסר מעולם באכילה אלא שגזרו שלא יקחום מעם הארץ ע"ש וברור הוא שזהו גם דעת הרמב"ם וגם דעת רש"י נראה כן דביבמות שם כשהקשה על רבותיו לא כתב ההיתר מפני שהם ביד עכו"ם אלא שאנחנו ביארנו כן לפי שיטת הראב"ד אבל יותר נראה דס"ל לרש"י דמותרים לגמרי וכן משמע להדיא מדבריו בסוכה שם שאומר דאסור לקנות מע"ה פירות משומרין אף מעט ע"ש ומבואר להדיא דלאוכלן מותר ולדברי רבותינו אלה הא דתניא בת"כ מן המשומר אי אתה בוצר פירושו פשוט דאסור לישראל לתלוש בעצמו הפירות כשהן משומרים אבל אם העבריין או עכו"ם תלשן מותרין באכילה:

42. Laws of Zeraim.21.8

    ונמצא לפי מה שביארנו ג' דיעות יש בזה דלרש"י והרמב"ם והרמב"ן מותרים לאכול הפירות המשומרים בשביעית ולדעת התוס' והמאור אסורים באכילה לגמרי ולדעת הראב"ד כשהם ביד ישראל אסורים וכשהם ביד עכו"ם מותרים ואמנם לתולשן בידים פשיטא שאסור ולכן מי שרוצה לסמוך על דיעה ראשונה אין מוחין בידו:

43. Laws of Zeraim.21.9

    פירות שביעית אסור לאוכלן קודם שנתבשלו דהתורה אמרה לאכלה ולא להפסד (ר"ש ורע"ב פ"ד מ"ז) ולכן אסור לתולשם מן האילן קודם שנתבשלו (רא"ש שם) והרמב"ם (שם) כתב הטעם משום דכתיב מן השדה תאכלו את תבואתה דאינה נאכלת עד שתהא תבואה ושיאכלום כפי מנהג בני אדם לאוכלם והטעם הזה מפורש בת"כ וירושלמי שם דבאמת מלאכלה ולא להפסד אין ראיה דכיון שאוכלם הרי אין כאן הפסד וכיון שהאכילה צריך להיות כדרך בני אדם לאוכלן לכן יש חילוק באיזה מקום שאוכלן דיש שבמקום זה מותר ובמקום אחר אסור כמו שיתבאר בס"ד:

44. Laws of Zeraim.21.10

    וכך שנו חכמים במשנה (שם) מאימתי אוכלין פירות האילן בשביעית הפגים והם פגי תאנה כדכתיב התאנה חנטה פגיה משיזריחו והיינו שנעשו אדומים אוכל בהם פיתו בשדה שכן דרך בני אדם אבל להכניסן לבית אסור מפני שאין דרך בני אדם להכניסן לבית עדיין וכשביחלו והיינו שגדלו הרבה כונסן לתוך ביתו דאז נגמרו גם לענין חיוב מעשרות (שם) ובירושלמי מסמיך לה אקרא דכתיב תהיה כל תבואתה לאכול וכתיב מן השדה תאכלו את תבואתה בשתי תבואות הכתוב מדבר אחת מן הבית ואחת מן השדה ע"ש:

45. Laws of Zeraim.21.11

    ובענבים כשהן בוסר והיינו כשסוחטן יצא מהם קצת משקה כמים אוכל בו פתו בשדה הבאישו כלומר בגמר בישולן אם יניחום כך יבאשו ויתקלקלו כונס לתוך ביתו וזהו זמן חיוב מעשרות שלהם ובזיתים משיכניסו רביעית לסאה דמסאה זיתים ביכולת להוציא רביעית שמן פוצע ואוכל בשדה ופציעה הוא שמכה אותן על אבן לרככן דבלא זה א"א לאוכלן ולא הותרו אפילו בשדה רק לאכילה אבל לסוך בשרו בהשמן היוצא אסור שאין דרך בני אדם כן ואם ראוים להוציא שמן חצי לוג מסאה מותר לכותשן ולסוך מהם בשרו בשדה אבל להכניסן לבית עדיין אסורים אף לאכול מפני שאין דרך בני אדם כן אבל אם נתגדלו עד שליש גידולן או שראויין להוציא מהן שמן שליש ממה שיוציאו כשיתבשלו לגמרי כותש בשדה ומכניסן לתוך ביתו דאז הוי חיובן למעשרות ולאו דווקא כותש בשדה אלא אורחא דמילתא כן אבל מותר גם לכותשן בביתו ולכן הרמב"ם בפ"ה סוף דין ט"ו כתב הכניס שליש מותר להכניס לביתו ע"ש והשמיט הך דכותש בשדה מטעמא דכתיבנא:

46. Laws of Zeraim.21.12

    ורק באלו השלש פירות יש חילוק בין שדה לבית מפני שכן דרכן שגם קודם הבישול אוכלין בהן פיתן בשדה אבל כל שאר הפירות אין אוכלין מהן בשביעית בשום מקום עד שיגיעו לעונת המעשרות כפי הדינים דתנן בפ"ק דמעשרות וזהו לדעת מפרשי המשנה שם (ר"ש ורע"ב) אבל מלשון הרמב"ם שם לא משמע כן שכתב אין אוספין פירות שביעית כשהן בוסר וכו' אבל אוכל מהם מעט בשדה כשהם פגים וכו' עכ"ל דמשמע דאכל מיני פירות קאי וצ"ל לדבריו דהא דתנן התם ושאר כל הפירות בעונתן המעשרות וכו' זהו אלהכניסן לתוך ביתו קאי אבל בת"כ משמע להדיא לא כן דתניא ושאר כל פירות האילן אין את רשאי לכבוש מהם ולשלוק מהם ולא לאכול מפגיהם (כצ"ל) אלא בעונתן למעשרות וכו' ע"ש ולפ"ז צ"ע בלשון הרמב"ם ז"ל:

47. Laws of Zeraim.22.1

    דיני אכילת ספיחים בשביעית ובו י"ב סעיפים כתב הרמב"ם ריש פ"ד כל שתוציא הארץ בשנה שביעית בין מן הזרע שנפל בה מקודם שביעית בין מן העיקרים שנקצרו מקודם וחזרו ועשו ושניהם נקראו ספיח בין מן העשבים והירקות שעלו מאליהן ואין להן זרע הכל מותר לאכלן מן התורה שנאמר והיתה שבת הארץ לכם לאכלה ואפילו שדה שנטייבה בשביעית וצמחה פירותיה מותרים באכילה וזה שנאמר את ספיח קצירך לא תקצור שלא יקצור כדרך שקוצר בכל שנה (ת"כ) ואם קצר כדרך הקוצרין לוקה כיצד כגון שקצר כל השדה והעמיד כרי ודש בבקר או שקצר לעבודת הארץ אלא קוצר מעט מעט וחובט ואוכל ומדברי סופרים שיהיו כל הספיחים אסורים באכילה ולמה גזרו עליהם מפני עוברי עבירה שלא ילך ויזרע תבואה וקטניות וזרעוני גינה בתוך שדהו בסתר וכשיצמח יאכל מהן ויאמר ספיחין הן לפיכך אסרו כל הספיחין הצומחין בשביעית עכ"ל:

48. Laws of Zeraim.22.2

    עוד כתב הא למדת שאין אוכלין מפירות שביעית אלא פירות האילנות ועשבים שאין זורעין אותן רוב האדם כגון הפיגם והירבוזין השוטים וכל כיוצא בהן אבל הירקות שדרך רוב בני אדם לזורען בגנות ומיני תבואה וקטניות כל הצומח מהן אסור מדבריהן והמלקטן מכין אותו מכות מרדות ספיחים העולים בשדה בור ובשדה ניר ובכרם ובשדה זרע מותרים באכילה ולמה לא גזרו עליהן לפי שאין אדם זורע מקומות אלו שדה בור אין אדם נפנה לשם ושדה ניר רוצה הוא בתקונה ושדה כרם אין אדם אוסר כרמו ושדה זרע הספיחין מפסידין אותה וכן התבן של שביעית מותר בכל מקום ולא גזרו עליו עכ"ל:

49. Laws of Zeraim.22.3

    והנה לפי דברי הרמב"ם היתה גזירת חכמים לאסור באכילה לגמרי ספיחי שביעית והוא פלא למה לא מצינו גזירה זו במשנה או בגמ' בבלית או ירושלמית דהא דתנן ברפ"ט ר"ש אומר כל הספיחין מותרין חוץ מספיחי כרוב שאין כיוצא בהן בירקות שדה וחכמים אומרים כל הספיחין אסורין והלכה כחכמים זהו לאו לענין אכילה אלא לענין לקנות מכל אדם בשביעית דהכי תנן התם מקודם הפיגם וכו' ונלקחין מכל אדם בשביעית שאין כיוצא בהן נשמר כלומר ואין חשש שמא הביא מן השמור דאסור כמ"ש בסי' הקודם ר"י אומר ספיחי חרדל מותרין שלא נחשדו וכו' כלומר להביא מן השמור ר"ש אומר כל הספיחין מותרין וכו' כלומר בלקיחה וחכ"א כל הספיחים אסורים כלומר בלקיחה כמו שפירשו המפרשים שם וגם הרמב"ם בעצמו פי' שם כן בפירושו למשנה וכן מה שכתב הרמב"ם בכאן דפיגם והירבוזין מותרין באכילה וזהו ממשנה זו ואינו מובן דלאו לענין אכילה מיירי אלא לענין ליקח מכל אדם:

50. Laws of Zeraim.22.4

    והא דתניא בפסחים (נ"א ב) ר"ש אומר כל הספיחים אסורין חוץ מספיחי כרוב וכו' וחכמים אומרים כל הספיחין אסורים כבר פירש"י שם דמיירי לאחר הביעור ולפ"ז גם הך מעשה דרשב"י בירושלמי פ"ט דשביעית הלכה א' שראה לאחד אוכל ספיחים בשביעית וקללו ע"ש ג"כ לאחר הביעור מיירי כדפרש"י בפסחים שם על רשב"י עצמו שאכל ע"ש וכן במנחות (ה' ב) שאומר שם כר"ע דספיחין אסורין בשביעית ג"כ פירש"י מן הביעור ואילך:

51. Laws of Zeraim.22.5

    וגם מה שכתב הרמב"ם דספיחים העולין משדה בור ומשדה ניר מותרים וזהו מירושלמי ב"ב פ"ה הלכה א' ג"כ תימא דשם לענין גזל מיירי שאין בהם משום גזל דהירושלמי אומר זה שם גבי תקנות יהושע שבש"ס דילן ס"פ מרובה דמיירי לענין גזל ואפילו אם לענין שביעית ג"כ י"ל לאחר הביעור וכן מ"ש דתבן של שביעית מותר בכל מקום וזהו במשנה דשביעית (פ"ט מ"ז) דתנן מאימתי נהנין ושורפין בתבן וכו' וג"כ קשה דלהדיא מבואר בתענית (ו' ב) דעל לאחר הביעור קאי דאומר שם מ"ט דכתיב ולבהמתך ולחיה וכו' כל זמן שחיה וכו' הרי להדיא דזהו לאחר הביעור ודין זה ה"ל להביא בפ"ז דמיירי שם בדיני ביעור:

52. Laws of Zeraim.22.6

    ולכאורה מירושלמי שקלים ריש פ"ד יש ראיה דספיחים אסורים באכילה דתנן התם שומרי ספיחים בשביעית להקרבת העומר נוטלין שכרן מתרומת הלשכה ופריך שם לא נמצא כקומץ על השירים שאינן נאכלין ומתרץ נעשה כחמשה דברים שבאין בטומאה ואין נאכלין בטומאה ע"ש הרי מבואר להדיא דהשירים של העומר מפני שהן מספיחין אסורין באכילה אמנם אין זה ראיה כלל דפריך מפני שהן משומרים וכל משומר אסור כמ"ש בסי' הקודם ועוד דהא בזמן פסח הוא והוא לאחר הביעור (עתו"ס יבמות קכ"ב. שהקשו איך היו שומרים בשביעית ותרצו דלאו דווקא שמרו ע"ש וזהו דוחק ולהירושלמי א"ש):

53. Laws of Zeraim.22.7

    והנה גם רבותינו בעלי התוס' בפסחים שם וכן הר"ש בפ"ט במשנה דכל הספיחים חלקו ג"כ על רש"י ז"ל וכתבו דר"ע ס"ל דספיחין אסורין מן התורה וחכמים סברי דמדרבנן אסורים והקשו מכמה משניות דמוכח דספיחים מותרים מהך דפיגם והירבוזין וממשנה דפ"ח האומר לפועל הילך דינר ולקוט לי ירק וכו' ותרצו דמיירי בשל ערב שביעית שנכנסו לשביעית ע"ש:

54. Laws of Zeraim.22.8

    ומצאתי להראב"ד בפירושו על ת"כ שיש באמת מחלוקת בזה דהנה בת"כ שם תניא את ספיח קצירך לא תקצור מכאן סמכו חכמים על הספיחים שיהו אסורים בשביעית וז"ל הראב"ד יש מפרשים שהן אסורים לאחר שכלה לחיה מן השדה קאמר (כרש"י) ויש מפרשים שהן אסורים לגמרי קאמר (כרמב"ם ותוס') ומסתברא כמאן דאמר לגמרי קאמר וכו' ע"ש וכ"כ הרמב"ן בפי' החומש שאסורים מדברי סופרים וכל הני משניות המראים היתר הם באותם שלא אסרום משום ספיחים כמו הפיגם והירבוזים ומשדה בור וניר שהבאנו מירושלמי ע"ש וכן הסמ"ג בעשין קמ"ח פסק כן ומפרש המשנה דרפ"ו דשלש ארצות לשביעית כל שהחזיקו עולי בבל לא נאכל וכו' דאספיחים קאי ע"ש ונמצא דרק רש"י ז"ל והרע"ב מתירים והרמב"ם והתוס' והראב"ד והרמב"ן והסמ"ג אוסרים (וכ"מ בתוספתא ספ"ה):

55. Laws of Zeraim.22.9

    ואפילו באותן ספיחין המותרין באכילה שלא גזרו עליהן מ"מ שארי קדושת שביעית יש בהן שאסור לאבדן ולעשות בהן סחורה (ראב"ד) ותניא בתוספתא (ספ"ה) ספיחין של שביעית אין תולשין אותן ביד אבל חורש כדרכו ובהמה רועה כדרכה עכ"ל ובע"כ אין זה בשביעית דאיך יחרוש בשביעית אלא במוצאי שביעית מיירי דאף אז אסורין באכילה וזהו שכתב הרמב"ם פ"ד דין ה' ספיחין של שביעית שיצאו למוצאי שביעית אסורין באכילה ואין תולשין אותן ביד אלא חורש כדרכו ובהמה רועה כדרכה עכ"ל ואע"ג דאסור להאכיל מאכל אדם לבהמה בשביעית כמו שיתבאר מ"מ כשנוטלת מעצמה אין לחוש דהכי תניא בתוספתא שם מקודם פירות שביעית אין מאכילין אותן לבהמה וכו' אם הלכה בהמה מאליה וכו' אין מחייבין אותו להחזירה ע"ש:

56. Laws of Zeraim.22.10

    ויש לי בזה שאלה לפי שיטת רבותינו דספיחים אסורים בשביעית וממילא דנפסדים בשדה והרי התורה אמרה לאכלה ולא להפסד ואע"ג דזהו להפסידן בידים וכאן ממילא נפסדין דמ"מ איך גזרו רבנן הפסד על פירות שביעית והתשובה בזה דבאמת יש היתר להספיחין כמ"ש הרמב"ם (שם) עד מתי אסורין ספיחי שביעית במוצאי שביעית מר"ה ועד חנוכה ומחנוכה ואילך הן מותרין עכ"ל וזהו בירושלמי פ"ב דדמאי והטעם נ"ל דכיון דטעם הגזירה הוא שלא יזרעו בשביעית ויאמרו של ספיחים הן כמ"ש ממילא כשלא יהיה להם היתר עד חנוכה לא יהיה כדאי לזורעם (עפ"מ שם ולענ"ד כמ"ש) אמנם מה שהתרנו לחרוש עליהם קשה הא מפסידן בידים ואולי אין זה הפסד ברור וצ"ע:

57. Laws of Zeraim.22.11

    ספיחי שביעית שזרען במוצאי שביעית תנן בתרומות (פ"ט) דהגידולין מותרין באכילה ואפילו בדבר שאין זרעו כלה (ירושלמי שם) ולא גזרו בזה כמו שגזרו על גידולי תרומה וטבל לפי שספיחין אינם שכיחים כל כך (שם):

58. Laws of Zeraim.22.12

    דבר פשוט הוא שאם עוברי עבירה מטמינים פירות שביעית למוכרן לאחר שביעית אסור לקנות מהן וא"כ מתי מותר לקנות במוצאי שביעית שנו חכמים במשנה (פ"ו מ"ד) מאימתי מותר אדם ליקח ירק במוצאי שביעית משיעשה כיוצא בו לאחר שביעית ותלינן שהן של היתר רבי התיר ליקח ירק במוצאי שביעית מיד לפי שירק מתגדל בשני ימים או בשלשה וגם מביאין מחו"ל וקיי"ל כרבי ושאר כל הפירות אין מותרין עד שיעשו כיוצא בו במוצאי שביעית ואף שיש מקומות שממהרין להתבשל ויש שמתאחרין מ"מ אם יש רק מקומות שממהרין להתבשל הותר אז בכל מקום לפי שיש לתלות שמשם באו ושנינו שם במשנה (פ"ה מ"ה) מאימתי מותר אדם ליקח לוף במוצאי שביעית משירבה החדש ומפרש בירושלמי מן הפסח ואילך ע"ש ונראה דלמין זה היה זמן קבוע ולא לשארי מינים:

59. Laws of Zeraim.23.1

    פירות שגדלו מקצת בששית ומקצת בשביעית ובו כ' סעיפים כיון דשביעית מתחלת בר"ה בר"ח תשרי אם היו תבואה או פירות או ירקות או זרעים נזרעו קודם ר"ה ונתגדלו קצת קודם ר"ה ועיקר גידולן אחר ר"ה אמרו חכמים דרואין מתי הגיעו חיובן למעשר דבחיוב מעשר יש פרטים שונים דבתבואה הולכין אחר שליש בישולן וכן בזיתים (ר"ה י"ג ב) ובירק הולכין אחר לקיטה ובאילן אחר חנטה ואורז ודוחן אחר השרשה (שם) ועוד פרטים יש ויתבארו בדיני מעשרות וכדינם למעשר כך דינם לשביעית וחז"ל דרשו (ר"ה י"ב ב) זה מקרא דכתיב מקץ שבע שנים במועד שנת השמטה בחג הסוכות (דברים ל״א:י׳) וקשה הא חג הסוכות שאחר שמיטה היא שנה שמינית אלא לומר לך דלפעמים גם בשמינית יש שביעית והיינו דכל תבואה שהביאה שליש לפני ר"ה דשמינית אתה נוהג בו מנהג שביעית בשמינית וממילא דה"ה כשהביאה שליש לפני ר"ה דשביעית אתה נוהג בו מנהג ששית בשביעית (ושם מבואר מנין דעל שליש קאי ע"ש וממילא דבכל המינים הולכין אחרי זמן מעשרותיהן כמו בתבואה):

60. Laws of Zeraim.23.2

    וז"ל הרמב"ם בפ"ד דין ט' באחד בתשרי ר"ה לשמיטין וליובלות פירות ששית שנכנסו לשביעית אם היו תבואה או קטניות או פירות האילן והגיעו לעונת המעשרות קודם ר"ה הרי אלו מותרין ואע"פ שאוסף אותם בשביעית הרי הן כפירות ששית לכל דבר ואם לא באו לעונת המעשרות אלא אחר ר"ה הרי הן כפירות שביעית התבואה והקטניות אסורין באכילה משום ספיחין ופירות האילן אוכלין אותן בקדושת שביעית עכ"ל ויש בזה שאלה מנליה להרמב"ם דגם בתבואה שנזרעת לפני שביעית גזרו בהם ספיחין והא במשניות ובגמ' משמע להדיא דספיחין אינן אלא הגדילים בעצמם וכמ"ש הרמב"ם עצמו מקודם וכמ"ש בסי' הקודם:

61. Laws of Zeraim.23.3

    אמנם דבר זה מבואר בירושלמי (פ"ה דמעשרות ה"ב) שאומר שם הביאה פחות משליש לפני שביעית ונכנסה שביעית אסורה משום ספיחים ולא חלה עליה קדושת שביעית שכבר היו עשבים ולא חלה עליהן קדושת שביעית הביאה פחות משליש לפני שמינית ונכנסה שמינית מותרת משום ספיחים וחלה עליהם קדושת שביעית עכ"ל והירושלמי שם אומר זה לר"ע דס"ל דמן התורה ספיחים אסורים אך ממילא דכן הוא לרבנן לפי תקנת חכמים שאסרו ספיחים אך א"כ צ"ע למה לא כתב גם דין זה דלא חלה עליהן קדושת שביעית ולהיפך בפחות משליש לפני שמינית דחלה עליהם קדושת שביעית ודין זה לא מצאתי בו ואם נאמר דס"ל דזהו רק לר"ע ולא לרבנן צ"ע מנ"ל לומר כן:

62. Laws of Zeraim.23.4

    אבל רבותינו בעלי התוס' בפסחים (נ"א: סד"ה כל) לא פסקו כן שתירצו על כמה משניות דמוכח היתר ספיחים דזהו בשל ערב שביעית ע"ש ומירושלמי ל"ק דזהו רק לר"ע אבל מדרבנן לא גזרו בזה אך יש מרבותינו שכתבו דרק בירק דאזלינן בתר לקיטה למעשרות לכן אסורים הנלקטים בשביעית אבל איסור ספיחים אין בהם דספיחים מקרי תחילת גידולן ולכן הם ספיחי ששית ולא ספיחי שביעית אבל בתבואה דהולכין אחר שליש אם לא הביאה שליש בששית אסורה משום ספיחי שביעית כהירושלמי (הר"ש פ"ט מ"א) ואפשר שגם כוונת התוס' שם כן הוא ואולי גם הרמב"ם סובר כן שהרי לא כתב אלא אתבואה וקטניות:

63. Laws of Zeraim.23.5

    תנן (בפ"ב מ"ז) האורז והדוחן והפרגין והשומשמין שהשרישו לפני ר"ה מותרין בשביעית ואם לאו אסורין בשביעית והלכו במינים אלו אחר השרשה משום דמינים אלו א"א לילך לא אחר הבאת שליש ולא אחר לקיטתן כירק מפני שלקיטתן מעט מעט וכן הבאת שליש אינן כאחת ולכן הלכו בהן אחר השרשה (ר"ה י"ג ב) אמנם שמואל פסק (שם) דהולכין אחר גמר פריין דאם נגמרו קודם ר"ה של שביעית אין שביעית נוהגת בהן ואם נגמרו אחר ר"ה נוהג בהן שביעית ואין זה אחר לקיטה כירק דלפעמים נגמרו היום ולוקטין לאחר זמן (תוס' שם) וכן פול המצרי שזרעו לזרע כמו כן הולכין אחר גמר פירי אבל אם זרעו בשביל הירק הולכין אחר לקיטה כירק דפול המצרי פעמים שזורעין בשביל הזרע לאכול את הזרע (רש"י שם) וי"א כדי להוציא ממנו זרעו לזריעה ולא לאכילה (רמב"ם ורע"ב במשנה ח' פ"ב) וכן פסק הרמב"ם בפ"ד דין י"א וסיים דאם נגמרו אחר ר"ה אע"פ שהשרישו קודם ר"ה הרי אלו אסורים משום ספיחים עכ"ל וזהו לשיטתו הקודמת דגם בכאלו נוהג ספיחים כמ"ש:

64. Laws of Zeraim.23.6

    כתב הרמב"ם ושם) דירק כשעת לקיטתו והאתרוג אפילו היה גדול כפול קודם ר"ה ונעשה כככר בשביעית חייב במעשרות כפירות ששית ואפילו היה כככר בששית הואיל ונלקט בשביעית הרי הוא כפירות שביעית ומתעשר כפירות ששית להחמיר עכ"ל ופסק מספיקא להחמיר משום דבפ"ב דביכורים יש פלוגתא באתרוג לענין מעשר אם הולכין בתר חנטה כאילן או בתר לקיטה כירק משום דאתרוג גדל על כל מים כירק ולענין שביעית הכל מודים דאזלינן בתר חנטה כאילן אמנם בסוכה (מ' א) יש ברייתא דרבותינו שבאושא סברי דגם לשביעית הוי כירק בתר לקיטה ובר"ה (ט"ו א) יש גורסין דבשניהם אחר חנטה ופסק הרמב"ם בשניהם להחמיר אך תמיהני דאיך מחייבו במעשר כיון דמחמיר לענין שביעית ממילא דאינו נוטלם ת"י והוה כהפקר וממילא דפטור מן המעשר כדאמרינן בר"ה (ט"ו א) יד הכל ממשמשין בה ואת אמרת דחייב במעשר ע"ש וצ"ע ועמ"ש לקמן סי' ע' סעי' ד':

65. Laws of Zeraim.23.7

    וכן פירות שביעית שיצאו למוצאי שביעית בתבואה וקטניות ואילנות הולכין אחר עונת המעשרות והפרגין והשומשמין והאורז והדוחן ופול המצרי שזרעו לזרע אחר גמר הפירי והירק אחרי לקיטתו וכן פול המצרי שזרע לירק דינו כירק ועוד יתבאר בזה בס"ד:

66. Laws of Zeraim.23.8

    כתב הרמב"ם שם דין י"ד פול המצרי שזרעו לזרע בששית ונגמר פריו קודם ר"ה של שביעית בין ירק שלו בין זרע שלו מותר בשביעית ואם זרעו לירק ונכנסה עליו שביעית בין ירקו בין זרעו אסור כספיחי שביעית וכן אם זרעו לזרע ולירק אסור עכ"ל וזהו בירושלמי (פ"ב הל' ה') וזרעו לזרע כיון שנגמר קודם שביעית מותר אפילו הירק מתגדל בשביעית מ"מ כיון דהזרע כבר נגמר מותר ובזרע לירק אסור משום דהירק מתגדל בשביעית אך מה שכתב דה"ה אם זרעו לזרע ולירק אסור בירושלמי אינו כן ואדרבא אומר שם דזרעו וודאי מותר ובירק יש פלוגתא ע"ש (וצ"ל כמ"ש הכ"מ דכיון דמאן דאוסר שם הוא מפני מראית העין א"כ גם בזרע שייך מראית העין ע"ש וקשה דא"כ גם בזרע לזרע בלבד ניחוש למראית עין אלא וודאי שיודעין שזרע לזרע וא"כ ה"נ יודעים שזרע לזרע ולירק ואולי היה לו להרמב"ם גירסא אחרת):

67. Laws of Zeraim.23.9

    עוד כתב עבר וזרעו בשביעית ויצא לשמינית אם זרעו לזרע בין זרעו בין ירקו אסור במוצאי שביעית כשאר הספיחים ואם זרעו לירק הואיל ונלקט בשמינית בין ירקו בין זרעו מותר זרעו לזרע ולירק זרעו אסור משום ספיחים וירקו מותר עכ"ל והראב"ד תמה עליו דהיאך אפשר להתיר מה שזרעו בשביעית עצמה והא קיי"ל הנוטע בשביעית בין שוגג בין מזיד יעקר כמ"ש בריש סי' י"ז אמנם בירושלמי שם מפורש כהרמב"ם ע"ש ויש מי שאומר דרק בנטיעת אילנות החמירו על עוברי עבירה שיעקרום מפני שהיא קיימת לשנים רבות ולא בזריעה (מה"פ שם) וכבר כתבנו בסי' י"ז סעי' ב' דלאו דווקא נוטע והבאנו ראיה ברורה לזה ממשנה דפ"ד ע"ש ויותר נראה כהראב"ד דדווקא כשנזרע ע"י עכו"ם ע"ש (ועכ"מ בשם הרי"ק ודוחק):

68. Laws of Zeraim.23.10

    שנו חכמים במשנה ריש פ"ה בנות שוח שביעית שלהן שנייה שהן עושות לשלש שנים וה"פ תאנים לבנות המגדלות מג' שנים לג' שנים הפירות החונטים בשביעית אין נגמר בישולן עד שנה שנייה של שמיטה שהיא שלישית לחניטה ואז נוהג בהן דין שביעית דבאילן אזלינן בתר חנטה ובכל שנה נתוסף בה פירות חדשים ולכן אמרו על זה בירושלמי שם שיקשור חוט או יתחוב קיסם על אותן שחנטו בשביעית למען יכירם אח"כ לנהוג דין שביעית בהם בשנייה לשמיטה:

69. Laws of Zeraim.23.11

    ודע דבמשנה שם אומר ר' יהודה הפרסאות שביעית שלהן מוצאי שביעית שהן עושות לשתי שנים וזהו ג"כ מין תאנים העושות לשתי שנים אמרו לו חכמים לא אמרו אלא בנות שוח ויש מי שהקשה דבאמת למה לא אמרו כן בפרסאות דכיון דעושות לשתי שנים פשיטא דשביעית שלהן בשנה שאחר שמיטה (תוי"ט) אמנם באמת ה"פ דוודאי אם כן הוא שביעית שלהן מוצאי שביעית אך לא אמרו בפרסאות שכן הוא עשייתן לשתי שנים וכן מפורש בירושלמי שם שאמר להם ר"י והרי בצפורי עושות לשתי שנים והשיבו לו והרי בטבריא עושות לשנה אחת ע"ש ולכן באמת במקום שעושות לשתי שנים דינם כר"י רק חכמים לא נתנו כלל בזה מפני שאינן כן בכל המקומות אבל בנות שוח בכל המקומות עושות לשלש שנים:

70. Laws of Zeraim.23.12

    תנן (בפ"ב מ"ט) הבצלים הסריסים שאין עושין זרע כשאר בצלים ופול המצרי שזרע לזרע דאזלינן בהן אחר גמר פירי כמ"ש בסעי' ה' והם בבית השלחין ומנע מהם מים ל' יום לפני ר"ה של שביעית מותרים בשביעית דכיון שמנע מהם מים ל' יום קודם הוי גמר פירא שלהם בששית ואם לאו אסורים בשביעית משום דגמרן בשביעית ושל שדה בעל שא"צ להשקותה ומנע מהם ג' עונות להשקותה כפי דרכה לירק דלירק גם היא צריכה השקאה הרי הן של ששית ואם לאו הרי הן של שביעית (ערע"ב שם שכתב בפול המצרי שזרעו לירק שזה כתב לפי המשנה שהבאנו בסעי' ה' אבל אנן קיי"ל כשמואל בר"ה י"ג: לכן כתבנו שזרעו לזרע והרמב"ם מסתם לה סתומי)

71. Laws of Zeraim.23.13

    עוד שנינו שם הדלועין שקיימן לזרע לזרוע אותן והניחן בארץ אחר ר"ה של שביעית אם נתקשו לפני ר"ה ונפסלו מאוכל אדם מותר לקיימן בשביעית דכבר נגמרו בששית ואם לאו אסורין בשביעית דגמרן הוי בשביעית ומפרש בירושלמי כיצד הוא בודקן תוחב מחט בעוקצו אם הנקב מתאחה כשנוטל המחט עדיין לח הוא ואם הנקב נשאר הוי יבש ומותר (ונ"ל דדלועין שקיימן לזרע גם לפי המשנה זמן מעשר שלהם נגמר הפירא ולא נזכר זה להדיא בפ"ק דמעשרות ע"ש ודו"ק):

72. Laws of Zeraim.23.14

    עוד שנינו שם דהתמרות שלהם אסורות בשביעית והיינו הציצין והנצינין שלהם דאף לאחר שהוקשו נראה תורת אוכל עליו ואסורים מפני מראית העין (תוי"ט) ויש מפרשים דתמרות הוא כעין לולבי גפנים והרמב"ם שם דין י"ח כתב דין הדלועין והך דתמרות לא הזכיר ע"ש ונ"ל שדחה זה מהלכה ע"פ הירושלמי שם שאומר מאן הורי כן ר' יוסי ואינו מובן אהיכא קאי ע"ש ומפרש הרמב"ם דאתמרות קאי שר"י הורה כן שאסורות בשביעית ואינו כן (כנלע"ד):

73. Laws of Zeraim.23.15

    וז"ל הרמב"ם שם דין י"ח הדלועין שקיימן לזרע אם הוקשו לפני ר"ה ונפסלו מלאכול אדם מותר לקיימן בשביעית שהן מפירות ששית ואם לאו אסורין כספיחי שביעית וכן הירקות כולן שהוקשו לפני ר"ה מותר לקיימן בשביעית ואם היו רכים אסור לקיימן משום ספיחים אין מחייבין אותו לשרש את הלוף אלא מניחו בארץ כמות שהוא אם צמח למוצאי שביעית מותר ואין מחייבין אותו לשרש את הקנדס אלא גוזז בעלין ואם צמח למוצאי שביעית מותר עכ"ל וזהו הכל בתוספתא (פ"ב הל' ט') וה"פ דירקות רכים אין האיסור מדינא אלא מפני מראית העין שיאמרו שנתגדלו בשביעית דכן מפורש בתוספתא ע"ש ולכן לוף הכל יודעים שהם טמונים בארץ שתים וג' שנים ואין כאן מראית העין שלא יאמרו שגדל בשביעית ורק העלין של הקנדס צריך לקוצצן ולהשליכן לפי שהם גדילים בשביעית ועיקרו מותר שהכל יודעים שעולין מאליהן ושלא זרען וכל מינים אלו אין ידועים לנו מה המה אלה ורק בא"י ידועים הם ורק בכלל המה מיני ירקות:

74. Laws of Zeraim.23.16

    ומפני שהלוף דרכו להיות טמון בארץ זמן רב לכן שנינו במשנה (פ"ה מ"ד) לוף של ערב שביעית שנכנס לשביעית וכן בצלים הקצונים שנזרעו בקיץ או המיוחדים לקיץ שהן יבישות מאד (רע"ב) וכן פואה וזהו מין צבע אדום (שם) מותר לעקור אותם בקרדומות של מתכת ואין בזה משום עבודת הארץ דכבר נתקשו והם כאבנים בעלמא ומ"מ שינוי צריך (תוי"ט) כלומר דרק בקרדומות התירו ולא במרא וחצינא שבאלו עובדים הקרקע ממש ובתוספתא תניא דפואה של צלעות הגדילה בין הסלעים מקום שנהגו לחרוש יחרוש דכיון שהוא במקום סלעים לא מיחזי כעבודת קרקע והחרישה הוא רק שתהא ביכולת להוציאם מן הסלעים:

75. Laws of Zeraim.23.17

    תנן (פ"ו מ"ג) בצלים של ערב שביעית שישבו בארץ בשביעית וירדו עליהם גשמים וצמחו אם היו העלין שלהן שחורין ולאו שחורין ממש אלא נוטה לשחרות (ר"ן נדרים נ"ח א) אסורים שזה מוכיח שגידולן יפה ומקרקע שביעית נתגדלו ואע"פ שנתוסף מעט אתו גידולי איסור ומבטלין העיקר אע"פ שהוא מרובה (ר"ש ורע"ב ורא"ש שם) אבל אם הוריקו העלין מותרין דאז סימן שהולכין וכמשין ולאו מארעא קא רבו (שם) ונ"ל דזהו ירקות הנוטה לחלמון ביצה שקורין גע"ל אבל ירקות כעשבים או כתכלת שקורין גרי"ן בל"א אדרבא זהו מדרך גידולן ויש מי שכתב בלשון זה שכיון שהם ירוקים לאו מחמת יניקת הקרקע נתגדלו אלא מחמת הבצל עצמו (ר"ן שם) ולפ"ז יכול להיות דבכל מיני ירקות כן הוא ודווקא הנוטה לשחרות סימן הוא שיונק מהקרקע. ודע שהרמב"ם כתב בדין זה שם דין כ' דרק העלים אסורים משום ספיחים אבל הבצלים עצמן בהתירן עומדין עכ"ל ולא ראיתי לשארי רבותינו שכתבו כן ומדבריהם מבואר שגם הבצלים אסורין:

76. Laws of Zeraim.23.18

    ונלע"ד דמחולקים בפי' המשנה דכל המפרשים פירשו שהבצלים לא נעקרו מהארץ כלל ולפיכך גם הבצלים אסורים ולאו מטעם ספיחים אלא מפני גידולם העיקרי שבשביעית אבל הרמב"ם מפרש שעקרן מהארץ קודם ר"ה ואח"כ הושיבם בעפר שלא יתקלקלו ולכן אין בהעלים איסור רק משום ספיחים אבל הבצלים בעצמן לא נתגדלו ע"י זה לפיכך הבצלים מותרים ובאמת יש לתמוה על פי' המפרשים דהא בצלים הוא מין ירק ובירק אזלינן בתר לקיטה וא"כ כולם אסורים וצ"ל לדבריהם דאימתי אזלינן בתר לקיטה כשעוקרן בזמנן אבל כיון שבכוונה מניחן בארץ שלא יתקלקלו הוי לענין איסור שביעית כמונחים בבית ורק האיסור אם נתוספו מחמת יניקת הארץ בשביעית (כנלע"ד) ומסוגיא דנדרים שם משמע כהרמב"ם ע"ש וכן משמע בירושלמי שאומר על משנה זו בצל שעקרו ושתלו מכיון שהשחיר מתעשר לפי כולו ע"ש:

77. Laws of Zeraim.23.19

    ודע דבמשנה שם תנן דכנגד כן במוצאי שביעית מותרין וכתב רבינו שמשון דלא יתכן לפרש בבצלים של שביעית דהנהו לא מישתרי למוצאי שביעית וכו' דילמא אכתי לא רבו גידוליו על עיקרו אלא סיפא נמי בבצלים של ששית איירי שעקרן בששית וחזר ונטען בשביעית ועקרן לאחר שגדלו מעט וחזר ונטען בשמינית ומתוך שכבר גדלו בששית לא הוסיפו כי אם מעט בשביעית ונאסרו וכשחזרו והוסיפו מעט בשמינית חזר אותו ההיתר וביטל אותו האיסור המועט שגם של ששית מסייע לבטל אחרי שסוף גידולן בהיתר עכ"ל (וכ"כ הרע"ב) ויש מרבותינו שפירשו דמיירי שבשמינית רבו גידוליו על עיקרו וכמו שיתבאר (רא"ש נדרים שם).

78. Laws of Zeraim.23.20

    וז"ל הרמב"ם שם בצל שעקרו בשביעית ונטעו בשמינית ורבו גידוליו על עיקרו העלו גידוליו את עיקרו והותר הכל הואיל ושביעית איסורה ע"י קרקע כך בטילתה (כצ"ל) ע"י קרקע עכ"ל והראב"ד השיגו דבירושלמי לא התיר בזה אלא במרוכנין כלומר שהרכין אותם והטם אל הצד שגילה בדעתו דלא ניחא ליה שיגדולו ואם עכ"ז נתגדלו מותר אבל בלא"ה אסור ע"ש ובאמת יש בזה פלוגתא בירושלמי ובמסקנא מוכח להדיא דהעיקר לדינא כהרמב"ם ואך לחומרא בעלמא חשש אחד לדברי האוסר ע"ש (וכ"כ במה"פ שם וכ"מ בכ"מ) וגם בש"ס דילן בנדרים (נ"ח א) משמע להדיא דגידולי היתר מעלין את האיסור וגם בשם רוצה לדחות אך זהו דיחויא בעלמא כדרך הש"ס ואפילו לפי הדיחוי שבש"ס אומר שם מפורש דבשביעית וודאי כן הוא דהואיל ואיסורה ע"י קרקע בטילתה ע"י קרקע וגם מאן דס"ל דאין גידולי היתר מעלין את האיסור מודה בשביעית ולשונו של הרמב"ם היא מסוגיא זו וצ"ע על הראב"ד (ופריך אח"כ ממעשר ומתרץ דמעשר דיגון דקא גרים ע"ש):

79. Laws of Zeraim.24.1

    לאיזה דברים הותרו פירות שביעית ובו ל"ב סעיפים כתיב והיתה שבת הארץ לכם לאכלה לך ולעבדך ולאמתך ולשכירך ולתושבך הגרים עמך ולבהמתך ולחיה אשר בארצך תהיה כל תבואתה לאכל ופשטא דקרא שפירות שביעית לא ניתנה רק לאכילה אמנם מדכתיב לכם דרשינן לכל צרכיכם (סוכה מ' א) והא דכתיב לאכלה דרשינן לכם דומיא דלאכלה מה לאכלה הנאתו וביעורו שוה כלומר דבשעה שנתבער מן העולם בא לו הנאתו שבשעת אכילה הרי נתבער מן העולם ואז הוא נהנה אף לכם לא הותרה רק לדבר שהנאתו וביעורו שוה (שם) כגון לסוך בשמן את בשרו ולהדליק את הנר דההנאה בא בשעת הביעור מן העולם אבל לא לכיבוס בגדים דההנאה באה אחר הביעור וכן למשרה לשרות פשתן ביין של שביעית אסור מטעם זה (שם) וכן לרפואה אסור מטעם זה (שם) דהביעור בא בעת עשיית הרפואה והנאת הרפואה בא אח"כ ועוד יתבאר בזה בס"ד:

80. Laws of Zeraim.24.2

    עוד דרשינן לאכלה ולא להפסד (פסחים נ"ב ב) דמטעם זה אסור לאכול פירות שביעית קודם שיתבשלו כמ"ש בסי' כ"א סעי' ט' ע"ש ומטעם זה שנינו בת"כ לאכלה ולא להביא ממנו מנחות ולא להביא ממנו נסכים משום דממנחות יש קומץ הנשרף על המזבח והנסכים שופכים לשיתין והוי להפסד ומטעם זה אמרו בספ"ק דבכורות דבהמת שביעית כלומר שנלקחה בפירות שביעית פטורה מן הבכורה לאכלה אמר רחמנא ולא לשריפה והבכור צריך להקטיר האימורים על גבי המזבח לשורפן ואי קשיא דא"כ מה נעשה במנחת העומר בשביעית שצריך מן החדש ומזה מקטירין הקומץ אך באמת במנחות (פ"ד א) מקשה זה הש"ס ומתרץ משום דהתורה אמרה לדרתיכם ע"ש כלומר דבזה צותה התורה לשרוף הקומץ אך כולל הדברים שהתורה אסרה להפסיד פירות שביעית ושמא תשאל דא"כ איך אסרנו ספיחי שביעית באכילה הא יתפסדו אך בזה כבר בארנו בסי' כ"ב סעי' י' ע"ש:

81. Laws of Zeraim.24.3

    עוד מצינו בשביעית שאסור לשנות אותם מברייתן כמ"ש הרמב"ם בפ"ה דין ג' וז"ל ולא ישנה פירות מברייתן ודבר שדרכו לאכול חי לא יאכלנו מבושל וכו' וזהו מירושלמי ריש פ"ח ע"ש ולא מצאתי לזה דרש מהפסוק לא בגמ' ולא בירושלמי ותוספתא והת"כ ונראה דזה למדנו מדכתיב קדש תהיה לכם בהווייתה תהא כמו שדרשו מזה דשביעית תופסת דמים וגם היא נשארה בקדושתה מדכתיב תהיה בהווייתה תהא (סוכה מ' ב) וה"נ דרשינן לענין שלא ישנה אותם מברייתן עוד דרשו חז"ל לאכלה ולא לסחורה (בכורות שם) ויתבאר בסי' כ"ה בס"ד ועתה נבאר בס"ד פרטי כל הדינים שכתבנו ורק נבאר עוד דבר התמוה לענ"ד:

82. Laws of Zeraim.24.4

    תניא בת"כ לכם ולא לאחרים ובתוספתא ספ"ה תניא מאכילין את האכסניא (חיל המלך) פירות שביעית ואין מאכילין לא את העכו"ם ולא את השכיר פירות שביעית ואם היה שכיר שבת שכיר חודש וכו' או שקצצו מזונותיו עליו מאכילין אותו פירות שביעית עכ"ל התוספתא וכ"כ הרמב"ם בפ"ה דין י"ג ולכאורה הא זהו נגד הפסוק לך ולעבדך ולאמתך ולשכירך וגו' ונלע"ד דלאו משום שיש איסור להאכיל לעכו"ם פירות שביעית אלא דה"פ דהנה לפרוע חוב מדמי שביעית אסור דזהו כמו לסחורה ויתבאר בסי' כ"ה וזהו ביאור התוספתא מאכילין את האכסניא שהרי אין נוטלין שום דבר בעד זה ואין מאכילין את העכו"ם כשאתה חייב להאכילו שזהו כפורע חוב ואפילו לא שכיר ישראל כשאתה מאכילו בעד שכירותו שזהו כפורע חוב ואם היה שכיר שבת וכו' כלומר כיון שהוא שכיר לזמן הרי הוא כאחד מבני ביתו ובלבד שישלם לו בעד מלאכתו גם במעות וכן כשקצצו עליו המזונות כלומר שלבד השכירות יאכל אצלו הוה כבן בית ואפילו שכיר יום מותר (כנלע"ד וזהו גם כוונת הת"כ לכם ולא לאחרים כשמגיע לו דס"ל דבחנם אסור כדאמרינן בלפני אידיהן ב'. לא תחנם ע"ש ולכן אין ב"ד פוסקין לאשה מזונות משביעית דמיחזי כפריעת חוב):

83. Laws of Zeraim.24.5

    וז"ל הרמב"ם ריש פ"ה פירות שביעית ניתנו לאכילה ולשתייה ולסיכה ולהדלקת הנר ולצביעה מפי השמועה למדו תהיה אף להדלקת הנר ולצבוע בה צבע עכ"ל דרש זה הוא בת"כ אבל בגמ' (סוכה שם) למדנו זה מלכם דומיא דלאכלה דכל שהנאתו וביעורו שוה מותר לעשות בפירות שביעית כמ"ש והדלקה וודאי הנאתו וביעורו שוה וכן צביעה בשעת רתיחת היורה כלה השורש וקולט הצבע בבגד ונמצא דהנאתו וביעורו שוה משא"כ משרה וכביסה בשעה שמטילין הפשתן או הבגד ביין נתקלקל היין והוה כמבוער והנאתו אינה אלא עד ג' וד' ימים שיהא הפשתן שרוי והבגד נתכבס (רש"י ב"ק ק"א ב):

84. Laws of Zeraim.24.6

    אכילה ושתיה כיצד לאכול דבר שדרכו לאכול ולשתות דבר שדרכו לשתות ותניא בתוספתא ריש פ"ו דאין מחייבין אותו לאכול קנובת של ירק היינו מה שפוסקין מן הירק שאין טוב לאכילה ולא פת שעיפשה ולא תבשיל שעבר צורתו ובשתייה אין מחייבין אותו להיות גומע אנגרון ואסנגרין ולשתות יין בשמריו עכ"ל וכן הוא בירושלמי (פ"ח ה"ב) והכוונה שלא נאמר דהא דאמרה תורה לאכלה זהו מצות עשה של חיוב שאתה מחוייב לאכלם ואע"פ שאינו ערב לחיכך קמ"ל דאינה מצוה אלא היתר לאכלם ולכן אם לא ינעם לחיכך לא תאכלם:

85. Laws of Zeraim.24.7

    עוד אמרו שם החושש בגרונו לא יערענו שמן אבל נותן שמן הרבה לתוך אניגרון ובולע החושש בשיניו לא יגמע בהן את החומץ ופולט אבל מגמע ובולע ומטביל כדרכו ואינו חושש עכ"ל כלומר דלפלוט השמן או החומץ אסור דזהו לאיבוד ואי משום רפואה ג"כ אסור כמ"ש אבל כשבולע מותר אע"פ דאם לא היה מכוין לרפואה לא היה שותה כל כך שמן וחומץ מ"מ כיון דהם דרך שתייה מותר כמו בשבת שכל האוכלין אוכל אדם לרפואה ולא ידעתי למה השמיט הרמב"ם דין זה בפ"ה:

86. Laws of Zeraim.24.8

    ואסור לשנות הפירות מכפי שהן בברייתן ולכן דבר שדרכו לאכול חי לא יאכלנו מבושל ודבר שדרכו להאכל מבושל אין אוכלין אותו חי לפיכך אין שולקין אוכלי בהמה דהבהמה ביכולתה לאכול כשהוא חי אמנם אם אינה יכולה וודאי דמותר וכ"ש שאין מרסקין שום אוכל שיאבד צורתו וכן יראה לי שאין לצבוע שום אוכל או שום משקה שישתנה תוארן דזהו שינוי מברייתו וכן יראה לי שאסור להקריש משקה דמשקה שקרש דינן כאוכלין כדתנן רפ"ג דטהרות וכ"ש שאסור להמחות אוכלין עד שנעשה כמשקה דאף לרסקו אסור כמ"ש וכ"ש להמחותו לגמרי:

87. Laws of Zeraim.24.9

    ויש להסתפק אם מותר לתת שעורים בשכר בשביעית וכן לעשות מדגן יי"ש וכיוצא בזה משום דאין לך שינוי מברייתן כזה או דילמא כיון דדרך העולם בכך הוה כירק שדרכו לאכול מבושל שמותר לבשלו ואע"ג דבשם אין דרכו לאכלו חי ואין לאכלו חי ובכאן אדרבא עיקרן לפת מ"מ כיון שדרך העולם בכך וא"א לעשות שכר ויי"ש באופן אחר מותר ויראה לי דמותר כמו זיתים וענבים שעושים מהן יין ושמן ומשנין אותן מברייתן כדתנן לענין תרומה בפי"א דתרומות שהתורה אמרה בפירוש כל חלב יצהר וכל חלב תירוש ע"ש ובוודאי הטעם מפני שדרכן בכך אע"פ שהרבה נאכלין כמות שהן וה"נ לענין שכר ויי"ש. ועוד נ"ל ראיה מתוספתא שם דתניא נותן אדם דבילה וגרוגרות לתוך התבשיל כדרך שנותן את התבלין ולא יסחטם להוציא מהן משקין ובתבלין מותר מפני שהוא מלאכתן עכ"ל ומתבלין אין ראיה שעומדין רק לכך כמו שאומר מפני שהוא מלאכתן אבל מ"מ הדבילה והגרוגרות וודאי ג"כ נשתנים בנתינתן לתבשיל והם רובן נאכלים חיים ומ"מ מותר מפני שדרך העולם לעשות כן וה"נ בשכר ויי"ש ומה שפירות אחרים אסור לסוחטם כדתנן בתרומות שם זהו מפני שאין דרך העולם להוציא מהן משקין אבל שכר ויי"ש הרי כל העולם עושין כן:

88. Laws of Zeraim.24.10

    ואסור לגרום שום דבר לפירות שביעית שיפסידו לפיכך אין מבשלין ירק של שביעית בשמן של תרומה שלא יביאנו לידי פסול דשמא יטמא התרומה ויצטרך לשורפו ולאבדו ואמרינן בירושלמי (פ"ח ה"ז) נהיגין הוינן מבשלין על יד על יד ואוכלין כלומר דמעט מעט ולאכול מיד מותר שהרי אין חשש פסול בשעה קלה ולשון הרמב"ם בפ"ה דין ד' ואם בישל מעט ואכלו מיד מותר שהרי לא הניחן כדי לבא לידי פסול עכ"ל דמשמע דגם זה רק בדיעבד מותר (עכ"מ). ונ"ל בכוונתו דוודאי גם לכתחלה מותר אלא שיש לחוש שמא לא יאכל מיד ולכן לא התיר רק בדיעבד ובירושלמי שאני שהיתה בבית ר' ינאי ע"ש וזריזים הם ולא חיישינן לזה אבל בסתם בני אדם יש לחוש וזה שכתב מותר כלומר שלא עשה איסור:

89. Laws of Zeraim.24.11

    פירות שביעית המיוחדין למאכל אדם אין מאכילין אותן לבהמה ולחיה ולעופות שהרי זהו הפסד והתורה אמרה לכם ולא להפסד ועוד די"ל לכם ולא לבהמה כמו גבי יו"ט דדרשינן כן (וא"כ צ"ע במ"ש בסעי' ד' ודו"ק) ודווקא להאכיל בידים אסור אבל אם הלכו הבהמה והחיה והעופות מעצמן ואוכלין אין מחייבין אותו למנען ולגרשם משם ולזה רמזה התורה ולבהמתך וגו' תהיה כל תבואתה לאכול והרי אין מאכילין אותן אלא הראוי להן אלא דה"פ לאכול מעצמן תהיה כל תבואתה לאכול שאין האדם מחוייב לגרשן:

90. Laws of Zeraim.24.12

    סיכה כיצד מותר לו לסוך את גופו בשמן מפני שדרך לסוך בשמן אבל אסור לסוך ביין ובשאר מיני פירות של שביעית או בחומץ שאין דרכן לסיכה ותניא בתוספתא שם אין עושין את היין אלונתית וזהו שמערבין יין ישן ומים צלולים ושמן אפרסמון דהוה לרפואה ואין עושין שמן ערב לערבו בבשמים דבולעין מן השמן ומשנין טעמו ואם עשה את היין אלונתית ואת השמן ערב סך את השמן ואינו סך את היין מטעם שנתבאר אע"ג דהולך להפסד לגמרי שהרי לרפואה אסור ומותר לסוך על חטטין שבראשו כיון שעושה דרך סיכה אף שמתכוין לרפואה רק לא יתן השמן על מטלית ומהמטלית על הראש:

91. Laws of Zeraim.24.13

    עוד שנינו שם לא יתן אדם שמן של שביעית על טבלא של שיש להתעגל עליה וכו' וסך אדם את עצמו שמן של שביעית ומתעגל על גבי קטבליא חדשה ואינו חושש עכ"ל כלומר דלסוך מקודם על גופו שזה התירה התורה מותר לו אח"כ לגולל א"ע אפילו על קטבלא חדשה ולא של שיש שבולעת הרבה כיון דכבר היה השמן על גופו ולהיפך לסוך מקודם על טבלא אפילו של שיש שבולעת מעט אסור דהתורה לא התירה רק לסוך על גוף האדם ונראה דגם שיער ראשו מותר לסוך ואע"ג דבכריתות (ז' א) משמע קצת דסיכה לא מקרי רק על בשר הגוף ע"ש מ"מ דרך לתת שמן על הראש כמו על הגוף:

92. Laws of Zeraim.24.14

    תניא בתוספתא (שם) שמן של שביעית אין חוסמין בו תנור וכירים והטעם פשוט שלא ניתנה אלא לסיכת הגוף ואין סכין בו מנעל וסנדל ולא יסוך את רגלו שמן כשרגלו בתוך המנעל או בתוך הסנדל אבל סך את רגלו ונותנו למנעל סך את רגלו ונותנו לסנדל והטעם לפי שכשהרגל בתוך המנעל והסנדל לא ימלט שיסוך גם המנעל והסנדל אבל כשאח"כ מכניס הרגל לתוכם לא חיישינן לה כמו שלא חששו כשמתעגל על גבי קטבליא שכל שבאה מקודם על הגוף לית לן בה. ובירושלמי פ"ח סוף הלכה ב' איתא דאין סכין את הגוף בשמן כשהוא במרחץ אבל סך הוא את גופו חוץ למרחץ ונכנס למרחץ והביאו הרמב"ם שם והמפרש פי' הטעם מפני שזהו בזיון לשביעית לסוך בו במרחץ ולא נ"ל דהירושלמי שם לענין שמן תרומה אומר הטעם מפני בזיון קדשים ע"ש ולא לשביעית ולענ"ד הטעם דכשהוא במרחץ וגופו מלא זיעה לא ימלט שמפני החמימות והזיעה יפול בעת הסיכה שמן על הארץ לאיבוד משא"כ כשסך חוץ למרחץ לא חיישינן אם אח"כ יפול קצת מעל גופו כמו במנעל וסנדל וקטבליא:

93. Laws of Zeraim.24.15

    עוד שנינו בתוספתא שם שמן של שביעית אין סכין אותו בידים טמאות נפל על בשרו משפשפו אפילו בידים טמאות והטעם דאין לטמא לכתחלה פירות שביעית שיש בהן קצת קדושה ומשנפל על גופו אין חוששין עוד כמ"ש. עוד שנינו שם אין מפטמין שמן של שביעית אבל לוקחין שמן ערב לסיכה מכל מקום כלומר דלפטמו אסור דמקלקלו לאכילה כמ"ש בסעי' י"ב דאין עושין שמן ערב ומ"מ אם אחד עשה שמן ערב מותר ליקח ממנו לסיכה ולא קנסינן להמוכר שהרי גם הוא כשעשה שמן ערב מותר בסיכה כמ"ש בסעי' י"ב. עוד שנינו שם שמן של שביעית אין נותנין אותו לתוך המדורה ואפילו לסוך העץ בשמן וליתנו לתוך המדורה כדי שישרוף יפה אסור דלאכלה ולא לשריפה כמ"ש:

94. Laws of Zeraim.24.16

    הדלקה כיצד שמותר להדליק את הנר בשמן של שביעית דלכם לכל צרכיכם אמר רחמנא והנאתו בשעת ביעורו אבל ליתנו למדורה אסור כמ"ש בסעי' הקודם שאין זה דרך הנאתו ואפילו מכרו ולקח בהדמים שמן של חול או שהחליף שמן שביעית בשמן חול שניהם אסורים בהדלקה לפי שאיסור שביעית חל על דמי שביעית כמו על השביעית עצמו וגם היא נשארת בקדושתה וכן בכל דבר כל מה שאסור לעשות בשביעית עצמה כלומר בפירות שביעית אסור לעשות בדמיהן ויתבאר בסי' הבא בס"ד:

95. Laws of Zeraim.24.17

    תניא בתוספתא (שם) מסיקין בגפת ובזגין של שביעית אבל אין מדליקין באגוזים ואין מסיקין בזיתים והטעם פשוט דבאגוזים וזיתים הרי נותן לשריפה האוכל שבהן ובוודאי בקליפיהן מותר וכן בגפת שהוא פסולת של זיתים ובזגין שהוא פסולת של ענבים מותר בהסקה דאע"ג שלא ימלט שיש בהן מעט שמן ומעט יין מ"מ אינם חשובים ומסיקין בהם שכן דרכן של בני אדם והרמב"ם השמיט איסור אגוזים וזיתים דפשוט הוא:

96. Laws of Zeraim.24.18

    לצביעה כיצד דברים שדרכן לצבוע בהן אע"פ שהן מאכלי אדם צובעין בהן לאדם דהתורה התירה צביעה כמ"ש בסעי' ה' אבל אין צובעין לבהמה מפירות שביעית אפילו של מאכלי בהמה שאין קדושת שביעית חלה על צבעי בהמה דאין דרך צביעה לבהמה:

97. Laws of Zeraim.24.19

    כתב הרמב"ם בפ"ה דין י' מיני כיבוסים כגון בורית ואהל קדושת שביעית חלה עליהן ומכבסין בהם שנאמר והיתה שבת הארץ לכם לכל צרכיכם אבל אין מכבסין בפירות שביעית ואין עושין מהן מלוגמא שנאמר והיתה שבת הארץ לכם לאכלה ולא למלוגמא ולא לזילוף ולא להקיא ולא למשרה ולא לכביסה עכ"ל ואינו מובן כלל דמקודם כתב על כיבוס לכם לכל צרכיכם ואח"כ ממעט כיבוס מלכם ויש גירסא ברמב"ם על כגון בורית ואהל אין קדושת שביעית חלה עליהן וא"א לומר כן דא"כ מאי קאמר לכם לכל צרכיכם כיון שאין בהם קדושת שביעית למה צריך לרבות ובש"ס סוכה (מ' א) וב"ק (ק"ב א) מפורש דכיבוס לא הותר בפירות שביעית משום דאין הנאתו וביעורו שוה וכמ"ש בסעי' ה':

98. Laws of Zeraim.24.20

    ואמת שכתב זה ע"פ הירושלמי רפ"ז שאומר מיני כביסות מהו שיהא עליהן קדושת שביעית נשמעיניה מן הדא היירעינן והבורית והאהל יש להן קדושת שביעית וס"ל להרמב"ם דבאלו מותר הכיבוס ורק בפירות אסור ואלו כיון שלאכילה אינם ראוים בע"כ הוי לכם לכיבוס (כ"מ) ואינו מובן כלל דאם התורה אסרה כיבוס מפני שאין הנאתו וביעורו שוה מה לי אם ראוי לאכילה אם לאו:

99. Laws of Zeraim.24.21

    ונלע"ד דוודאי לפי הש"ס שלנו דתלוי במה שהנאתו וביעורו שוה היה אסור בכיבוס אבל באמת לפי הש"ס שלנו גם קדושת שביעית אינו חל על דבר שאין הנאתו וביעורו שוה כדמוכח שם ולכן מותר לכבס בהם אמנם הירושלמי לא ס"ל הך דהנאתו וביעורו שוה ושם בירושלמי דריש לכם דבר השוה לכולכם ע"ש ולפ"ז כיבוס וודאי דבר השוה לכולכם דזהו חיי נפש כדאמרינן בנדרים (פ"א א) ולהירושלמי גם שביעית חלה עליהן ולהירושלמי גם בפירות מותר לכבס אלא שבזה פסק כש"ס דילן דאסור ולפ"ז הגירסא העיקרית בהרמב"ם דאין קדושת שביעית חלה עליהן וזהו לפי ש"ס דילן וזה שכתב ההיתר משום לכם לכל צרכיכם זהו לפי הירושלמי שקדושת שביעית חלה עליהן ושני הגירסאות קיימים וכאומר דלהש"ס אין קדושת שביעית חלה עליהן ולהירושלמי שחלה עליהן קדושה הותר מלכם לכל צרכיכם בדבר השוה לכל נפש וזה ברור לדינא:

100. Laws of Zeraim.24.22

     כלל גדול אמרו בשביעית כל המיוחד למאכל אדם כגון חטים ושעורים תאנים וענבים וכיוצא בהן אין עושין ממנו מלוגמא אפילו לאדם ואצ"ל לבהמה ואע"ג דכתיב לכם לכל צרכיכם בעינן דומיא דלאכלה שתהא הנאתן וביעורן שוה ולהירושלמי מטעם דבעינן לכם דבר השוה לכל נפש ורפואה אינה אלא לחולה וכל דבר שאינו מיוחד למאכל אדם עושים ממנו מלוגמא לאדם אבל לא לבהמה דלאדם מותר דדווקא מה שלכם שייך לאכלה בעינן לכם דומיא דלאכלה או השוה לכל נפש אבל מה שאינו שייך לכם לאכלה לא בעינן זה ולבהמה אסור דכתיב ולבהמתך וגו' תהיה כל תבואתה לאכול דבר הראוי לבהמה תהיה לאכול לבהמה ולא לעשות לה מלוגמא ודבר פשוט הוא דדברים שהאדם והבהמה אוכלים אותן כמו שעורים דמצינו בריש פסחים שאמר צא ובשר לסוסים ולחמורים כשגידולם בטוב ע"ש מ"מ מקרי מיוחד למאכל אדם ובמאכלי אדם ובהמה נוהג קדושת שביעית:

← Previous · Next → — showing 301–400 of 1,602

Arukh HaShulchan HeAtid, Zeraim, Tel Aviv 1938. Via Sefaria (sefaria.org), Sefaria-Export. Version source: https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001832511/NLI Licence: Public Domain. Source.