← All works

Arukh HaShulchan HeAtid

Sefaria · Halakhah · 1,602 sections

1. Laws of Zeraim.13.15

   אבל הרמב"ם שם כתב בן לוי שנתנו לו מעשר טבל ומצא בו עוללות נותנן לעני ואם נקרצת עם האשכול יש לו לעשות תרומת מעשר על מקום אחר עכ"ל ונראה שמפרש דהירושלמי מתרץ דהתוספתא מיירי כשרואין שנקרצות עם האשכולות אבל בלא"ה צריך ליתנם לעניים וקמ"ל דלא גזרינן נקרצות אטו אין נקרצות (כ"מ) וטעמו דספק הוי לעניים כמ"ש כמה פעמים:

2. Laws of Zeraim.13.16

   תניא בתוספתא (פ"א הל' י"ג) היו לו ארבע וחמש גפנים בוצרן ומכניסן לתוך ביתו פטור מן הפרט ומן השכחה ומן הפאה וחייב בעוללות ואם שייר נותן מן המשואר על מה ששייר עכ"ל ביאור הדברים דכבר ביארנו בס"ס ד' דכמו דבמעשר באכילת עראי ליכא חיוב מעשר כמו כן בלקט שכחה ופאה ולא חייבה תורה אלא בקבע ולכן הכרם קביעותו להביאו לגת ולעשות ממנו יין אבל אם היו לו גפנים אחדים ומכניסן לתוך ביתו לאכול הענבים מקרי עראי ואפשר אפילו אם עושה מהם יין בביתו מקרי עראי ועוד יתבאר בזה אבל בעוללות חייב משום דהעוללות ניכרות בפ"ע בעודן במחובר שהם של עניים ולא שייך בהם פטור עראי דרק כשהתחיל לבצור הרי העוללות של העניים (כנלע"ד לפרש):

3. Laws of Zeraim.13.17

   ובירושלמי (פ"ג ה"ב) מביא תוספתא זו ובלשון אחר וז"ל היה לו חמש גפנים והוא בוצרן ומכניסן לתוך ביתו פטור מן הפרט ומן הערלה ומן הרבעי וחייב בעוללות ומסיק שם דמיירי בין כשנגמר ובין כשלא נגמר בישולם אם אוכלן ענבים פטור אפילו לא שייר כלל ואם עושה מהם יין אינו פטור אלא כששייר מעט ומן השיור יתן כל זה כפי שיעור השיור והטעם נ"ל דכשעושה מהם יין נראה קצת כקביעות ולכן אם לא שייר חייב בכולן ולפ"ז התוספתא שאמרה ואם שייר דמבואר דברצונו תלוי מיירי כשרוצה לאכול ענבים:

4. Laws of Zeraim.13.18

   וזהו דעת הרמב"ם שכתב בספ"ד מי שהיו לו חמש גפנים ובצרן לתוך ביתו אם לאוכלן ענבים פטור מן הפרט ומן השכחה ומן הרבעי (ויש גורסין ומן הפאה) וחייב בעוללות ואם בצרן לעשות יין חייב בכל אא"כ שייר מקצתן עכ"ל וזהו כמ"ש והראב"ד השיג עליו וז"ל לא כן הסוגיא אלא חייב בכל אע"פ ששייר עכ"ל ולפנינו בירושלמי מפורש כהרמב"ם ונראה שגירסא אחרת היתה לו להראב"ד (ועכ"מ ומל"מ ובשם הר"י קורקס כתבו כמ"ש ולענין הפטורים נראה עיקר כגירסת התוספתא פטור מן הלקט ומן השכחה ומן הפאה וכצ"ל בירושלמי וכן בהרמב"ם כנלע"ד):

5. Laws of Zeraim.13.19

   כתב הרמב"ם ספ"ה המפקיר את כרמו והשכים בבוקר וזכה בו לעצמו ובצרו חייב בפרט ובעוללות ובשכחה ובפאה שהרי שדך וכרמך אני קורא בו מפני שהיה שלו והרי הוא שלו אבל אם זכה מן ההפקר בשדה של אחרים ה"ז פטור מן הכל ובין כך ובין כך פטור מן המעשרות כמו שיתבאר עכ"ל ואין טעמו שכתב מפני שהיה שלו מספיק דמה בכך שהיה שלו ובגמ' (ס"פ הזרוע) מבואר משום דבכל אלו כתיב תעזוב יתירא בלקט ופאה כתיב חד תעזוב בקדושים וחד בפרשת שור או כשב ופרט חד בקדושים וחד בתצא ושכחה חד בשכחת אילן וחד בשכחת כרם (רש"י) ולכן אתי לרבות אפילו בכה"ג ותימא על הרמב"ם שלא ביאר כן ואפשר שזה כוונתו וקיצר בדבריו:

6. Laws of Zeraim.13.20

   ודע דלפי מה שנתבאר בנדרים (מ"ג ב) מתקנת חכמים דהזוכה מהפקירו בתוך ג' ימים בטל ההפקר וחייב גם במעשרות וכבר בארנו זה בח"מ סי' רע"ג אך על הש"ס לא קשה דזהו ברייתא ולפי דין התורה אבל על הרמב"ם קשה דאיך פסק דפטור מן המעשרות והלא לפי התקנה חייב במעשרות אך מזה ראיה ברורה למה שבארנו שם בח"מ סעי' י"א דהרמב"ם יש לו שיטה אחרת בכל זה ולדידיה ליכא הך דינא כלל שיתבטל ההפקר ע"ש אמנם לשארי רבותינו כל דין זה מיותר לגמרי מהטעם שבארנו (ובנדרים שם מביא הש"ס ברייתא זו ויש ליישבה לשני השיטות ע"ש ודו"ק):

7. Laws of Zeraim.13.21

   כתב הרמב"ם בפ"א דין י' נאמר במתנות עניים לעני ולגר תעזוב אותם כל זמן שהעניים תובעין אותן פסקו העניים לבקש ולחזר עליהם הרי הנשאר מהם מותר לכל אדם שאין גופו קדוש כתרומות ואינו חייב ליתן להם דמיהן שלא נאמר בהן ונתן לעניים אלא תעזוב אותם ואינו מצווה לעזוב אותן לחיה ולעופות אלא לעניים והרי אין עניים עכ"ל. ודע דבדבריו אלה יש לתרץ מה שתמהנו בס"ס א' על מה שאין נוהגין אצלינו בעלי שדות בלקט שכחה ופאה והרי מדרבנן נוהג גם בח"ל כמ"ש שם ולדברי הרמב"ם ניחא דאצלינו כיון שרוב ישראל אין עוסקין עתה בעבודת האדמה ואך מיעוטא דמיעוטא ממילא דהעניים נתייאשו מזה והטוש"ע יו"ד סי' של"ב כתב דהעכו"ם יטלום:

8. Laws of Zeraim.13.22

   שנו חכמים במשנה (ריש פ"ח) מאימתי כל אדם מותרים בלקט משילכו הנמושות והם זקנים ההולכים על משענתם וכיון שהם הלכו להם שוב אין מדרך שיבואו עניים עוד וי"א לקוטי בתר לקוטי שמאחר שילכו בשדה לוקטים אחר לוקטים או הזקנים האלו שמאחרין ללכת כבר נתייאשו העניים מאותה שדה והנמצא בה אח"כ הוי הפקר בין לעניים בין לעשירים והא דנקיט לקט ה"ה בשכחה ופאה אלא דאורחא דמילתא דפאה ושכחה נוטלין בפעם אחת כולו משא"כ לקט שהוא נושר אחת אחת נמשך הרבה זמן (עתוי"ט):

9. Laws of Zeraim.13.23

   בפרט ועוללות מותרים משילכו העניים בכרם ויבואו כלומר שלקטו וחזרו ובאו פעם שנייה דהשתא מסחא דעתייהו דעניים (רש"י תענית ו' א) ולא תנינן בכאן נמושות דמפני שהדבר חביב באין גם הזקנים מיד (ירושלמי) ובזיתים ההיתר משתרד רביעה שנייה וזהו המטר השני שזמנו בכ"ג במרחשון (תענית שם) ועד אותו זמן נגמר לקיטת כל הזיתים וגם כאן לא שנינו נמושות דמפני שזמן צינה הוא בלא"ה אין הולכין אלא הבחורים (ירושלמי) הבריאים ולא זקנים ולא הולכים שניים והרמב"ם שם כתב דרביעה שנייה היא מר"ח כסלו וצ"ע לפי סוגית הש"ס בתענית שם ובפ"י מנדרים כתב בעצמו כ"ג מ"ח ע"ש ונראה דכאן כתב בשנה אפילה כלומר מאוחר וס"ל להרמב"ם דכ"ג מ"ח זהו בשנה ממוצעת והחמיר בכאן בשביל תקנת עניים (כ"מ) דמי יכול לידע אם השנה הוא מאוחר אם לאו והולכין בספיקו להחמיר כדין ספק לקט:

10. Laws of Zeraim.13.24

    וכתב הרמב"ם אבל צבורי זיתים ששכחן תחת האילן ה"ז מותר בהן משיפסקו העניים מלחזר אחריה עכ"ל כלומר דזה שקבעו הזמן לזיתים משתרד רביעה שנייה זהו להזיתים שבראש האילן המחוברים אבל התלושים המונחים של שכחה תחת האילן ומוכנים ליטול ולא נטלו וודאי נתייאשו מהם כמו בתבואה משילכו הנמושות (שם):

11. Laws of Zeraim.13.25

    עוד כתב מתנות עניים שבשדה שאין העניים מקפידין עליהן הרי הן של בעל השדה ואע"פ שעדיין לא פסקו העניים מלחזר על מתנותיהן עכ"ל וזהו מירושלמי שם ונראה דה"פ שאנו רואים בחוש שאין מקפידין עליהן וראיה שעברו כמה פעמים דרך עליהן ולא נטלום דממילא הוי כהפקר והכל מותרים בזה ולא אמרינן דילמא יבואו עניים אחרים ויקפידו דמסתמא כשאלו אינם מקפידין גם אחרים לא יקפידו:

12. Laws of Zeraim.13.26

    לענין אילן של זיתים שנינו (בפ"ו משנה ב') דכל זמן שיש לו תחתיו יש לו בראשו ויש בירושלמי שני פירושים על זה וז"ל פתר לה תרין פתרין כל זמן שיש לו תחתיו יש לו בראשו קודם לכן אע"פ שאין לו תחתיו יש לו בראשו פתר חורן כל זמן שיש לו תחתיו יש לו בראשו וכו' עכ"ל ונלע"ד דה"פ דהפתר הראשון הוא דאעני קאי דהנה הסאה היא תחתיו דאילן כמו בתבואה שבשדות ושכחה הוא ע"פ רוב בראשו ולכן כל זמן שיש לו פאה תחתיו יש לו שכחה בראשו אבל כשגמרו ליטול הפאה שתחתיו אין להם ליטול שכחת גם בראשו וזהו הכל כשהתחילו ליטול הפאה אבל קודם לכן כלומר קודם שהניח הבעה"ב פאה דאז אין עדיין להעניים ליטול פאה מ"מ יש לו להעני שכחה בראשו והפתר חורן דאבעה"ב קאי וה"פ כל זמן שיש להבעה"ב תחתיו והיינו שלא הניח עדיין פאה יש לו להבעה"ב בראשו גם השכחה דהתחתון מציל על העליון כמו הקמה שמצלת על העומר (וזה שבירושלמי אח"כ הוי לר"מ):

13. Laws of Zeraim.13.27

    ומפרשי המשניות (ר"ש ורע"ב) פירשו סתם דאבעה"ב קאי דכל זמן שיש לו זיתים תחתיו אף ששכח בראשו אין זה שכחה שהתחתון מצילתו אבל כשאין לו זיתים תחתיו ושכח בראשו יש לו שכחה וסתמו דבריהם איך ומה אבל הרמב"ם מפרש דאעני קאי וז"ל בפ"א דין י"ב כל זמן שיש לעני ליטול שכחה תחת הזיתים המונחות בארץ תחת האילנות נוטל ואע"פ שכבר הותר כל אדם בשכחה שבראש האילן וכל זמן שיש לו ליטול שכחה שבראש האילן נוטל ואע"פ שעדיין אין לו שכחה תחתיו עכ"ל ונראה שחילק הלשון שבמשנה דשני דברים הם ואינו מובן כלל וניכר שגירסא אחרת היתה לו בירושלמי (עכ"מ ומה"פ שנדחקו ואין טעם ע"ש) והראב"ד פי' להיפך דאם הבעה"ב שכח תחתיו הוה שכחה גם בראשו ואם לקט כל מה שתחתיו לא הוה שכחה בראשו כלל אף כששכחן לפי שהיה טרוד בלקיטת תחתיו שכח מה שבראשו ואין זה שכחה ע"ש וגם זה קשה להבין וצ"ע:

14. Laws of Zeraim.13.28

    וכבר נתבאר דכל מתנות אלו אין בהן טובת הנאה לבעלים והעניים באין ונוטלין ממנו בע"כ דהתורה זיכתה להם ואפילו בעל השדה עני מוציאין מידו ואלו המתנות אין בהם שום קדושה ויכול למוכרן אפילו לעכו"ם ולהאכילן לכל הבעלי חיים דאין קדושה רק בתרומות ומעשרות ומעשר שני וחלה וביכורים ועמ"ש בסי' הבא סעי' ה':

15. Laws of Zeraim.14.1

    דיני מעשר עני ובו י"ח סעיפים עוד מתנה אחת זיכתה תורה לעניים בזרע הארץ והוא נקרא מעשר עני וזהו בשנה שלישית ובשנה ששית של שמיטה והיינו דשנה ראשונה ושנייה אחר שהפרישו תרומה גדולה מפרישין מעשר ראשון ומעשר שני וכן ברביעית וחמישית ובשלישית ובששית מפרישין תחת מעשר שני מעשר עני ומניין למדנו זה דכתיב מקצה שלש שנים תוציא את כל מעשר תבואתך והנחת בשעריך ובא הלוי וגו' והגר והיתום והאלמנה אשר בשעריך ואכלו ושבעו וכן בפ' תבא כתיב כי תכלה לעשר את כל מעשר תבואתך בשנה השלישית שנת המעשר ונתת ללוי לגר ליתום ולאלמנה ואכלו בשעריך ושבעו הרי דבג' שנים נגמרו כל המעשרות ומה שנשארו מן המעשרות מחוייב לבער וליתנם לכל מי ששייך המעשרות ועל זה שנינו בפ"ה דמע"ש דעיו"ט של פסח בשנה הרביעית היה הביעור ע"ש ושם כתיב מעשר עני לגר ליתום ולאלמנה הרי למדנו שיש מעשר עני:

16. Laws of Zeraim.14.2

    ומנין למדנו שמעשר ראשון הוא בכל השנים ומעשר שני בשתי השנים ומעשר עני בג' דהנה על מעשר ראשון כתיב בפ' קרח ואל הלוים תדבר וגו' כי תקחו מאת בנ"י את המעשר אשר נתתי לכם מאתם בנחלתכם הקישו הכתוב לנחלה מה נחלה אין לה הפסק אף מעשר ראשון אין לו הפסק (ר"ה י"ב ב) הרי דנוהג בכל השנים ובקרא דכי תכלה כתיב בשנה השלישית שנת המעשר דמשמע שאין בה אלא מעשר אחד והיינו מעשר ראשון אבל מעשר שני תבטל אז ומעשר עני מפורש שם לגר ליתום ולאלמנה כמ"ש הרי דבשלישית נוהג מעשר ראשון ומעשר עני וזהו שנאמר שם ללוי לגר וגו' כלומר ללוי המעשר ראשון ולגר המעשר עני ואין לשאול דא"כ איך אומר שנת המעשר והא אכתי יש שני מעשרות דזה אינה שאלה דהכוונה ממה שנהג עד הנה מעשר אחד כלומר דמע"ש שבשני השנים הקודמים יתבטל (ועוד דכתיב עשר תעשר וגו' שנה שנה ופשטא דקרא שבכל שנה יש שני מעשרות והגם שהרבה דרשות יש בזה בספרי וגמ' מ"מ אין מקרא יוצא מידי פשוטו):

17. Laws of Zeraim.14.3

    ובשנת השמיטה אף שנתבטלו כל המעשרות דבשמיטה כל הפירות הפקר והפקר פטור מן המעשרות מ"מ תקנו שבמדינות הסמוכות לא"י כמו מצרים ועמון ומואב שיפרשו מעשר עני בשביעית כדי שיסמוכו עליהם עניים בשביעית כמו ששנינו בפ"ד דמס' ידים ע"ש ופשוט הוא דמכל המינים שמפרישין מעשר ראשון ומע"ש מפרישין מהן מעשר עני וכל הפטורים ממעשר ראשון ומע"ש פטורין ממעשר עני:

18. Laws of Zeraim.14.4

    ודע כי יש שני מיני מעשר עני האחד המתחלק תוך הבית והאחד המתחלק תוך הגרנות ויש נ"מ בהם לדינא כמו שיתבאר ומניין למדנו זה דרשינן בספרי כתוב אחד אומר מקצה שלש שנים תוציא את כל מעשר תבואתך והנחת בשעריך אלמא דצריך להניחו בגורן ובאין עניים ונוטלין וכתוב אחד אומר כי תכלה לעשר וגו' ונתת ללוי לגר וגו' אלמא דבתוך הבית מחלקו הא כיצד עד הפסח שהוא זמן גשמים ואם יניחנו בחוץ יפסד מכניסו לביתו ומחלקו מכאן ואילך שהם ימי הקיץ מניחו בגרנות והעניים באים ונוטלין (תוס' חולין קל"א. ורא"ש ור"ן בנדרים פ"ד: וע' במפרש שם שכתב כגון שנאנס או לא היו עניים ע"ש ואם כי בוודאי כן הוא אך מי הכריחו לזה וגם ממ"ש בסעי' ו' אינו כן):

19. Laws of Zeraim.14.5

    ויש ביניהם הפרש כמ"ש הרמב"ם בפ"ו ממתנות עניים דין י' וז"ל מעשר עני המתחלק בגורן אין בו טובת הנאה לבעלים אלא העניים באים ונוטלין על כרחו ואפילו עני שבישראל מוציאין אותו מידו אבל המתחלק בבית יש בו טובת הנאה לבעלים ונותנו לכל עני שירצה עכ"ל והטעם פשוט דבמתחלק בבית כתיב ונתת כמו בתרומות ומעשרות וכיון דהתורה תלתה בנתינתו ממילא דטובת הנאה שלו כבתרומות ומעשרות אבל בגורן דכתיב והנחת בשעריך והעניים נוטלין אין לו טובת הנאה כיון דלא תלתה בנתינתו וזהו גם טעם לקט שכחה ופאה ופרט ועוללות שאין לו בהם טובת הנאה כמ"ש בסי' ב' סעי' י"ג ובס"ס הקודם משום דבהם ג"כ לא כתיב לשון נתינה אלא עזיבה או לשון אחר ולא נתינה:

20. Laws of Zeraim.14.6

    יראה לי דדווקא במה שהתורה צותה לו להביאו לבית כמו עד הפסח אבל בקיץ כשלא היו עניים או נאנס והוכרח להכניסו לבית אין לו בו טובת הנאה אלא כשיבואו עניים יטלו ככל דיני מעשר עני המתחלק בגורן כיון דעיקרו של מעשר זה הוא מהגורן ולמה ירויח הבעה"ב מזה:

21. Laws of Zeraim.14.7

    עוד יש נ"מ דהמתחלק בגורן צריך ליתן כדי שבעו כמו שיתבאר והמתחלק בבית נותן כמה שירצה וז"ל הרמב"ם שם דין ז' בעל השדה שעברו עליו עניים והיה לו שם מעשר עני נותן לכל עני שיעבור עליו מן המעשר כדי שובעו שנאמר ואכלת בשעריך ושבעו עכ"ל ונותן לאו דווקא אלא כלומר שיניחנו ליטול כל כך ויותר לא יניחנו דאל"כ יטול אחד הכל ואין זה דומה ללקט שכחה ופאה דהעניים יודעים הזמן ורובן באים משא"כ במעשר עני דאין הזמן ידוע בהכרח לראות שלא יארע שאחד לא יטול כלל ואחד יטול הרבה (כנלע"ד):

22. Laws of Zeraim.14.8

    ואח"כ בדין י"ב כתב בד"א שאינו נותן לעני אלא כדי שבעו בשדה אבל אם היה המעשר בבית מחלקו לכל העניים אפילו כזית כזית שאינו מצווה ליתן כדי שובעו אלא בשדה שהרי אינו מוצא שם ליקח שנאמר ואכלו בשעריך ושבעו באו איש ואשה לבית נותנין תחלה לאשה ופוטרין אותה ואח"כ לאיש עכ"ל ודווקא בבית אבל בגורן אין חולקין לאשה כלל דגנאי לאשה להיות בגורן מפני חשש יחוד (כ"מ ביבמות ק'. ע"ש וצ"ע דהא גם בקרא דגורן כתיב ולאלמנה וצ"ל דזהו מדרבנן ואולי בזה יש לבאר דברי רש"י שם שכתב מעשר עני אינו מתחלק אלא בתוך הבית עכ"ל והוא נגד הספרי וש"ס נדרים שם אלא כוונתו על אשה ודע שמ"ש הרמב"ם שהרי אינו מוצא לוקח טעמא דקרא קאמר ודו"ק):

23. Laws of Zeraim.14.9

    כמה הוא כדי שבעו בחטים לא יפחות מחצי קב בשעורים קב וכן כוסמין וגרוגרות כן כתב הרמב"ם שם אבל במשנה דפאה פ"ח שנינו קב וחצי כוסמין ודבילה והם תאנים אחר שדרסום בעיגול ונמכרים במשקל לא יפחות ממשקל כ"ה סלעים ויין חצי לוג שמן רביעית אורז רובע הקב ירק ליטרא והוא משקל ל"ה דינר חרובין ג' קבין אגוזים עשרה אפרסקין חמשה רמונים שנים אתרוג אחד ושאר כל הפירות לא יפחות מכדי שימכרם ויקח בהן מזון שתי סעודות ואם לא היה לו רק דבר מועט והעניים מרובין ואינו מגיע לכל אחד כפי השיעורין שבארנו נותן לפניהם מה שיש לו והן מחלקין ביניהן ונראה דה"ה אם מבקשין אותו שיחלק להם יכול לחלקן:

24. Laws of Zeraim.14.10

    כתבו רבותינו בעלי התוס' בחולין (קל"א. ד"ה יש) דדבר שיש בו טובת הנאה לבעלים אפילו בא עני ולקחו מוציאין מידו ודבר שאין בו טובת הנאה לבעלים לקחו אין מוציאין מידו ומיהו אם לא לקחו ובא עני ושאלו ממנו אם ירצה לא יתן לו דקרי ליה לעיל ממון שאין לו תובעין ואם היה צריך ליתנו לתובעו הוה ממון שיש לו תובעין עכ"ל ולפ"ז במעשר עני המתחלק בגורן כשבא עני לבקש ממנו יכול לומר לא אתן לך אלא לאחר והא דכתיב ובא הלוי וגו' והיתום וגו' ואכלו היינו שיטלו מעצמם וזה ששנינו אין פוחתין לעני בגורן דמשמע שהבעה"ב נותן להם זהו כשרצו בזה העניים והבעה"ב ולפ"ז יראה לי דהמעשר עני שבגורן צריך להיות בשדה דומיא דלקט שכחה ופאה וזה שאמרו בגורן היינו בגורן פתוח או שהגורן הוא בשדה עצמו ולא בבנין הסגור כגרנות שלנו דאל"כ איך יקח העני בעצמו אחרי שהבעה"ב אינו מחוייב ליתן לו דווקא ואפשר דמותר לסוגרו אך כשיבואו עניים שרצונו ליתן להם יפתח והם באים ונוטלין וכן נראה עיקר דאל"כ לקתה מדת הדין דמי שהוא אלם יקח הרבה והחלש לא יטול כלום אלא צריכים הבעלים להשגיח על זה וכשיטול העני שיעורו יכול לעכב עליו שלא יטול עוד יותר (כנלע"ד):

25. Laws of Zeraim.14.11

    ודע שבמשנה שם שנינו דמדה זו אמורה בכהנים ובלוים ובישראלים ופירשו (הרמב"ם והרע"ב) דכל מי שמחלק מעשר עני בגורן בין כהן בין לוי ובין ישראל לא יפחתו מליתן לכל עני כמדה זו שנתבאר בחטים חצי קב ובשעורים קב וכו' ואינו מובן מאי קמ"ל וצ"ל דקמ"ל דאע"ג דבקרא דמעשר עני כתיב לוי ג"כ כדכתיב ובא הלוי והגר וגו' והייתי אומר דהוא בעצמו מלוקחי מעשר עני וכ"ש כהן וכיון שכן לא יתן לאחרים ואף כשיתן לא יתן כשיעור שנתבאר קמ"ל דאינו כן דהא גם העני כשיש לו שדה מחוייב ליתן מעשר עני כמ"ש בסעי' ה' ובאמת הך לוי דכתיב מיירי בלוי עני ולא מפני שהוא לוי אלא מפני עניותו (וכ"מ מרש"י ר"ה י"ב: ד"ה או) והיינו כשהוא עני דע"פ רוב הם עניים כיון שלא נטלו חלק בארץ (רש"י שם) ועוד דהייתי אומר כיון שיש להלוי מעשר ראשון לא נניחנו ליטול גם מעשר עני והשמיענו התורה דאם הוא עני יכול ליטול כשאר עניים:

26. Laws of Zeraim.14.12

    ויש מרבותינו שפי' מדה זו אמורה בכהנים וכו' כלומר בין כשהמקבל הוא כהן או לוי או ישראל (הר"ש) וקמ"ל דלא תימא כיון דכהן יש לו תרומה ולוי מעשר רשאין לפחות להם מהשיעור שנתבאר קמ"ל דלא (תוי"ט) ויש מרבותינו שפי' דלאו כולהו אמעשר עני קאי אלא דה"פ מדה זו אמורה בין בכהנים בתרומה בין בלוים במעשר בין בישראלים במעשר עני (רא"ש) כלומר דגם נתינת תרומה ומעשר הוי כשיעור זה אבל לא אשתמיט בש"ס בשום מקום לומר כן ועוד דבמעשר עני כתיב ושבעו אבל בתרומה ומעשר הא לא כתיב ושבעו ואולי דכוונתו דמדרבנן תקנו כן וצ"ע והרמב"ם לא הזכיר זה כיון דלפירושו בהנותנים מיירי ממילא כיון שסתם הכל בכלל (ערש"י עירובין כ"ט. ולהרא"ש יש ליישב דבריו ודו"ק):

27. Laws of Zeraim.14.13

    עוד שנינו במשנה שם היה מציל נוטל מחצה ונותן מחצה ובפי' המשניות פי' הרמב"ם דאמעשר עני שבבית קאי דבזה יש לו רשות לבלי ליתן עתה כל המעשר לעניים שבאו ויכול ליטול מחצה להצניע בשביל קרוביו וליתן להם מחצה וכן מסתבר דעל מעשר עני שבגורן כיון שאין לו טובת הנאה איך יכול להצניע בשביל קרוביו אבל בחבורו שם כתב היה לו מעשר בגורן ורצה ליתנו לעני קרובו או מיודעו יש להפריש מחצה ליתנו לו והחצי מחלקו לכל עני שיעבור כשיעור שאמרנו עכ"ל (והתוי"ט כתב דבפירושו יש טעות הדפוס ויותר נכון לומר להיפך מטעם שכתבנו וכ"מ להדיא בתוספתא פ"ד):

28. Laws of Zeraim.14.14

    אמנם כדברי הרמב"ם בחיבורו כתבו גם מפרשי המשניות וצ"ל אע"ג דאין לו בזה טובת הנאה מ"מ כשאין רצונו ליתן לעניים אלו אלא לאחרים הרשות בידו וכמ"ש בסעי' י'. ודע דבירושלמי איתא על משנה זו ר' יונה פתר מתניתן ביותר מכשיעור וכו' ר' חזקיה פתר מתניתן בכשיעור וכו' ונלע"ד דר"י מפרש לה במעשר עני שבגורן ולכן אם אין יתר מכשיעור אינו יכול להציל ור"ח מפרש לה במעשר עני שבבית ולכן אפילו בכשיעור יכול להציל והרמב"ם לא הזכיר מזה מאומה וצ"ע:

29. Laws of Zeraim.14.15

    דבר פשוט הוא דלקט שכחה ופאה ופרט ועוללות ומעשר עני מותרים גם הקרובים ליקח וק"ו הוא דהא בצדקה הקרובים קודמים כמ"ש ביו"ד בסי' רנ"א וא"כ באלו נהי דאינם קודמים משום דהתורה זיכתה לכל העניים בשוה מיהו לא גריעי מהם וזהו שכתב הרמב"ם שם אב ובנו איש וקרובו שני אחין שני שותפין שהיה אחד מהן עני נותן לו האחר מעשר עני שלו עכ"ל ותמיהני דבירושלמי דפאה (פ"ה הל' ד') מבואר להדיא דאינו רשאי להאכיל לאביו מעשר עני אא"כ הוא ג"כ עני דהכי איתא שם אב ובנו וכו' ונותנין זל"ז מעשר עני אמר ר"י תבא מארה למי שנותן לאביו מעשר עני אמרו מניין שאם היו שניהם עניים כלומר מניין לו לפרנסו אם לא יתן לו מעשר עני אבל כשהבן עשיר מודים לר"י שאין לו לפרנסו ממ"ע וכפי' זה מוכח להדיא בתוספתא פ"ד ע"ש וצ"ע (עמה"פ):

30. Laws of Zeraim.14.16

    שני עניים שקבלו שדה באריסות זה מפריש מעשר עני מחלקו ונותנו לחבירו וכן חבירו מפריש מחלקו ונותן לו אבל כל אחד בשלו אסור דהוי כבעלים וכן המקבל שדה לקצור אסור בלקט שכחה ופאה ומעשר עני וכן פרט ועוללות בכרם אימתי בזמן שקבל ממנו ליקח חלק בכל השדה לשליש ולרביע כאריס אבל אם א"ל בעל השדה שליש ממה שאתה קוצר שלך וכיוצא בזה והרי אין לו כלום עד אחר קצירה אבל בשעת קצירה הרי הוא עני לפיכך מותר בלקט שכחה ופאה ופרט ועוללות אבל לא במעשר עני שהפרשת מעשר עני הוא אחר הקצירה והרי זכה בחלקו שקצר והוי כבעלים על חלק זה ואסור לו ליטול מזה מעשר עני אבל משל בעלים מותר ויראה לי דהחוכר שדה מחבירו בכך וכך כורים לשנה יכול ליטול מכל השדה מעשר עני שהרי הוא כשכיר בעלמא וצריך ליתן לו כורים מתוקנים וכל החיובים הם על בעל השדה:

31. Laws of Zeraim.14.17

    המוכר את שדהו קרקע ופירות והעני ה"ז מותר בלקט שכחה ופאה ומעשר עני שלה והלוקח אסור בהן אע"פ שעדיין לא נתן דמים ואפילו לוה המעות ולקחה ה"ז אסור במתנת עניים דאף שעדיין לא קנה כפי עיקר הדין וגם הוא עני שהמעות לוה מאחרים מ"מ שמו על השדה והוא כבעל השדה ואסור לו ליטול הימנה המתנות ודווקא כשמכר לו השדה עם הפירות אבל אם מכר לו אחת מהן שניהן אסורין דלזה אני קורא שדך ולזה אני קורא קצירך ושניהם כבעלים ואם עשה כן ונטל אחד מהן ה"ז גוזל את העניים (ירושלמי פ"ה דפאה הל' ה'):

32. Laws of Zeraim.14.18

    מעשר עני אין מוציאין אותו מא"י לח"ל וכך שנינו בספרי שנאמר והנחת בשעריך ונאמר ואכלו בשעריך ע"ש כלומר שיאכלוה דווקא בא"י ואף שאין בה קדושה מ"מ צותה התורה לעשות כן ותניא בתוספתא דפאה (פ"ד הל' ט"ז) מעשר עני אין פורעין ממנו מלוה וחוב ואין משלמים ממנו את הגמולים (למי שגמל לו טובה דהוה כפריעת חוב) ואין פודין בו שבויים ואין עושין בו שושבינות (ב"ב קמ"ד: דהוי כתוב) ואין נותנין ממנו דבר לצדקה אבל משלחין ממנו דבר של גמילות חסדים וצריך להודיע (כדי שלא יוציאו לח"ל) ונותנין אותו לחבר עיר בטובה עכ"ל כלומר בטובת הנאה וכ"כ הרמב"ם ספ"ו וטעם כל אלו לפי שהתורה נתנה מעשר עני רק לצרכיו של עני דהא דכתיב ואכלו בשעריך לאו דווקא לאכילה דה"ה לשאר צרכיו אלא אורחא דמילתא נקיט קרא אבל לא לפרוע חובותיו אמנם מה שנותן בדרך גמילות חסד או לחבר עיר בטובה כיון שאינו מוכרח לזה הוי כצרכיו וע' ביו"ד ס"ס רנ"ג דגם מצדקה אין יכולין בעלי חובות להפרע: בס"ד סליק הל' לקט שכחה ופאה פרט ועוללות ומעשר עני.

33. Laws of Zeraim.15.1

    כלליות דין שמיטה ואם בזמה"ז מן התורה ובו י' סעיפים מ"ע מן התורה בא"י להשמיט מעבודת הארץ אחת לשבע שנים כדכתיב בפ' משפטים ושש שנים תזרע את ארצך ואספת את תבואתה והשביעית תשמטנה ונטשתה וגו' ובסיני נאמרה מצוה זו בכלליותיה ובפרטיותיה כדכתיב בפ' בהר סיני (ת"כ) וכל התורה נאמרה כלליותיה ופרטיותיה מסיני (שם) וכמה גדולה מצוה זו ולהיפך כמה גדול עונשה שהרי בהתוכחה דבחוקותי פרטה התורה עונשה בפ"ע כדכתיב אז תרצה הארץ את שבתותיה וגו' כל ימי השמה תשבות את אשר לא שבתה וגו' ושנינו בת"כ שם אז תרצה הארץ אני אמרתי לכם שתהא זורעים שש ומשמטים לי אחת בשביל שתדעו שהארץ שלי היא ואתם לא עשיתם כן אלא עמדו וגלו ממנה והיא תשמט מאליה כל שמיטים שהיא חייבת לי עכ"ל התורת כהנים. ועל עון השמיטה גלות בא לעולם (אבות פ"ה) ושמירת שביעית מביאה ברכה כדכתיב וצויתי את ברכתי לכם וגו':

34. Laws of Zeraim.15.2

    מאימתי נתחייבו ישראל בשמיטין ויובלות לאחר י"ד שנה משנכנסו לא"י וכיבשו וחילקו כדתניא בת"כ כי תבואו יכול משבאו לעבר הירדן ת"ל אל הארץ ארץ המיוחדת וכו' מניין אתה אומר כיבשו אבל לא חילקו חילקו למשפחות ולא חילקו לבתי אבות וכו' יכול יהו חייבים בשמיטה ת"ל שדך שיהא כל אחד ואחד מכיר את שדהו וכו' נמצאת אתה אומר כיון שעברו ישראל את הירדן נתחייבו בחלה ובערלה ובחדש וכו' לארבע עשרה שנה נתחייבו במעשרות התחילו מונים לשמיטה לעשרים ואחת עשו שמיטה לששים וארבע עשו יובל עכ"ל הת"כ:

35. Laws of Zeraim.15.3

    ואם שביעית בזמה"ז בא"י מדאורייתא או מדרבנן יש בזה פלוגתא דרבוותא כמו שיתבאר ובירושלמי מצינו בכמה מקומות שהוא מדרבנן בפ"ב דדמאי סוף הלכה א' אומר קל הקילו בשביעית שהיא מדבריהם ואליבא דרבי הוא ע"ש ובספ"ט דשביעית אומר חלה דבר תורה שביעית מדר"ג וחביריו שהם התקינו לנהוג שביעית בזמה"ז ובירושלמי גיטין פ"ד הלכה ג' איתא חזר ר' יוסי ואמר וזה דבר השמיטה שמוט בשעה שהשמיטה נוהגת בארץ דבר תורה השמטת כספים נוהגת בין בארץ בין בח"ל דבר תורה בשעה שהשמיטה נוהגת בארץ מדבריהם השמטת כספים וכו' מדבריהם תמן אמרין אפילו כמ"ד מעשרות מדברי תורה מודה בשמיטה שהיא מדבריהם וזה דבר השמיטה שמוט רבי אומר שני שמיטין שמיטה ויובל בשעה שהיובל נוהג השמיטה נוהגת מדברי תורה פסקו היובלות נוהגת שמיטה מדבריהן ואימתי בטלו היובלות וכו' משגלו שבט ראובן וגד וכו' ע"ש:

36. Laws of Zeraim.15.4

    והך דרבי מובא גם בש"ס שלנו בגיטין (ל"ו א) בלשון זה רבי אומר וכו' בשתי שמיטות הכתוב מדבר אחת שמיטת קרקע ואחת שמיטת כספים בזמן שאתה משמט קרקע וכו' ופירש"י דסובר דשמיטה בזמה"ז דרבנן ורבינו תם בתוס' שם כתב דלאו אחרישה וזריעה קאי אלא על השמטת קרקע דיובל שהקרקע נשמטה מבעליו וחוזרת לבעלים הראשונים וכן מבואר מדברי הרמב"ם ריש פ"ט משמיטה שכתב אין שמיטת כספים נוהגת מן התורה אלא בזמן שהיובל נוהג שיש שם שמיטת קרקע שהקרקע ישוב לבעליו אמרו חכמים בזמן שאתה משמיט קרקע אתה משמיט כספים וכו' עכ"ל (וברייתא דירושלמי היא ברייתא אחרת ע"ש בתוס' שכתבו כן):

37. Laws of Zeraim.15.5

    ומבואר מדברי הרמב"ם דשביעית בזמה"ז דאורייתא וכ"כ מפורש שם בפ"ד דין כ"ה אין שביעית נוהגת אלא בא"י לבד שנאמר כי תבואו אל הארץ ונוהגת בין בפני הבית בין שלא בפני הבית עכ"ל ומדלא ביאר דבזמה"ז דרבנן כדרכו בכל מקום מבואר דמן התורה הוא ובהכרח הוא לפי פירושו דשמיטת קרקע איובל קאי וכ"כ הרמב"ם בס' המצות בעשין קל"ה וז"ל שצונו לשבות מעבודת הארץ בשנה שביעית וכו' ואין חובתה מן התורה אלא בארץ ישראל עכ"ל ובמצוה קל"ח כתב וז"ל שצונו לשוב הקרקעות וכו' ואינה נוהגת אלא בא"י ובזמן שהיובל נוהג עכ"ל ומקודם לא כתב כן הרי להדיא שנוהג בא"י בכל זמן:

38. Laws of Zeraim.15.6

    ובתורת כהנים תניא מניין עשה שביעית אע"פ שאין היובל נוהג ת"ל וספרת לך וכו' ומניין עשה יובל אע"פ שאין שביעית ת"ל והיו לך שבע שבתות שנים דברי ר' יהודה וחכ"א שביעית נוהגת אע"פ שאין היובל נוהג ואין היובל נוהג אא"כ יש עמו שביעית עכ"ל הרי דבין לר"י ובין לרבנן שביעית נוהגת גם בלא יובל כדברי הרמב"ם ורש"י ז"ל כתב שם באמת דהוא מחלוקת כלומר דרבי סבר דשביעית בזמה"ז דרבנן ור"י וחכמים ס"ל דהוי דאורייתא ולהלכה לא הכריע רש"י ונראה דהלכה כרבים וכפסק הרמב"ם וכן משמע בערכין (ל"ב ב) שאמר מנו יובלות לקדש שמיטין ויובל אינו נוהג ושמיטה נוהגת ואמנם רש"י בעצמו דחי לה דמדרבנן היא ע"ש (ובסנהדרין כ"ו, כתבו רש"י ותוס' דשביעית דרבנן דבטלה קדושת הארץ):

39. Laws of Zeraim.15.7

    אבל ר"ת ז"ל בתוס' ערכין שם כתב דהך דמנו יובלות לקדש שמיטין וודאי דמדאורייתא היא אך דאתיא כרבנן ור"י ולא כרבי ע"ש והתוס' שם דחו להיפך הך ראיה דת"כ דאין הכוונה שאין היובל נוהג אלא שלא קיימו מצות יובל אבל כשאין יובל נוהג מדינא גם שמיטה לא נהגה ולכאורה מוכרח כן דאל"כ איך קאמר עשה יובל אע"פ שאין שביעית והרי כשיובל נוהג פשיטא דשביעית נוהגת אלא וודאי דהכוונה שלא קיימו מצות שביעית וגם הסמ"ג בעשין (קמ"ז) פסק כרבי דשביעית בזמה"ז דרבנן וכתב שגם ר"ת פוסק כן (ודבריו בתוס' אינם אלא להוכיח דבבית שני נהגו ביובל כמבואר שם ומודה דכוונת הירושלמי היא על שביעית אך בהך דרבי בש"ס דילן פי' כהרמב"ם ומ"מ בתוס' לא משמע כהסמ"ג ודו"ק):

40. Laws of Zeraim.15.8

    ויש להתפלא בדברי הרמב"ם בתרתי דאיך אפשר לומר דהך דרבי בשמיטת קרקע הכוונה על יובל ולא על חרישה וזריעה דשביעית הא בריש מ"ק אהא דתנן משקין בית השלחין במועד ובשביעית פריך הש"ס חרישה וזריעה בשביעית מי שרי ומתרץ אביי בשביעית בזמה"ז ורבי היא וזה דבר השמיטה שמוט בשתי שמיטות וכו' הרי להדיא דאשביעית קאי וקושיא זו קשה גם על ר"ת ז"ל אך מכותלי דבריו של ר"ת ניכר דאצלו כלולים ביחד חרישה וזריעה והשמטת כספים שהרי בעצמו הביא שם בתוס' הך דמ"ק אבל על הרמב"ם עוד קשה דאחרי דבפ"ט פסק כרבי דשמיטת כספים בזמה"ז הוא מדרבנן ולכן מועיל פרוזבול כמ"ש שם בדין ט"ז וז"ל ואין הפרוזבול מועיל אלא בשמיטת כספים בזמה"ז שהוא מדברי סופרים וכו' עכ"ל וא"כ איך פסק דלא כרבי בשביעית בזמה"ז והרי בריש מ"ק מוכח להדיא דרבי גם אשביעית קאי (ומצאתי להמל"מ בפ"ג הל' כ"ה שעמד על זה ונשאר בקושיא ע"ש):

41. Laws of Zeraim.15.9

    ונלע"ד ברור בטעמו של הרמב"ם ז"ל דוודאי רבי בתרתי מילי ס"ל דבזמה"ז דרבנן אמנם הכריח מהש"ס דבשמיטת כספים הלכתא כרבי וראיה מתקנת הפרוזבול ובעבודת קרקע בשביעית אין הלכה כמותו אלא כחכמים דת"כ דאמרי שביעית נוהגת אע"פ שאין יובל וראיה מהך דערכין דמנו יובלות לקדש שמיטין ומריש מ"ק שם דפריך זריעה וחרישה בשביעית מי שרי ומתרץ אביי דאתיא כרבי ורבא מתרץ דאתיא כחכמים רק תולדות לא אסר רחמנא ע"ש ואביי ורבא הלכה כרבא וכיון דלרבא סתמא דמשנה דמ"ק אתיא דלא כרבי לכן פסק כן ונאמר עוד דחכמים דת"כ לא פליגי ארבי רק בעבודת קרקע ולא בהשמטת כספים שהרי לא הזכירו זה כלל ולפ"ז דברי הרמב"ם מוכרחים מסוגית הש"ס שלנו ולכן אף שמהירושלמי בכ"מ משמע דפסק כרבי לא חש לה או אפשר דהירושלמי אליבא דרבי קאמר ולא להלכה (ומה שהשיג הראב"ד בפ"ט דלמה לא כתב בפרוזבול טעמא דרבא דהפקר ב"ד הפקר ע"ש תמוה דרבא לא אמר זה כלל אפרוזבול ואדרבא אעיקר תקנתא דהשמטת כספים ובזה וודאי כן הוא וכמ"ש הכ"מ ע"ש ומ"ש הכ"מ בספ"ד מפ"ט צ"ע דשם אכספים קאי):

42. Laws of Zeraim.15.10

    וראיתי שיש מתעקשים בדברי הרמב"ם לומר דכוונתו דבזמה"ז חרישה וזריעה בשביעית הוא דרבנן כרבי וזה שכתב דנוהגת בין בפני הבית בין שלא בפני הבית כוונתו מדרבנן אלא שקיצר בדבריו. והנה מלבד שהכרחנו שאינו כן עוד הלא דיבר מפורש ברפ"ג וז"ל עבודת הארץ בששית ל' יום סמוך לשביעית אסורה הלכה למשה מסיני וכו' ודבר זה הוא בזמן שבהמ"ק היה קיים הוא שנאסר מפי השמועה וכו' ובזמן שאין מקדש מותרין בעבודת הארץ עד ר"ה כדין תורה עכ"ל והרי שפתיו ברור מללו דמן ר"ה גם אחר החורבן אסור מן התורה ואדרבא אני אומר דגם רש"י ור"ת שפירשו בדרבי על עבודת הארץ מ"מ להלכה יפסוקו כחכמים כיון דרבא מוקי לסתמא דמשנה דמ"ק כן ומי יכול לחלוק על זה לבד הכלל הגמור דהלכה כרבי מחבירו ולא מחביריו והרמב"ן ז"ל כתב להדיא דהאידנא חרישה וזריעה בשביעית בא"י הוה מן התורה וכל הפוסקים שפסקו דשביעית בזמה"ז דרבנן כמ"ש בח"מ סי' ס"ז זהו הכל להשמטת כספים כמבואר שם ולא לשמיטת קרקע דהוי רק בא"י דהפוסקים לא דיברו בדברים הנוגעים רק לא"י לבד ולכן כתבו זה בח"מ בדיני ממונות ורק הסמ"ג כתב דהלכה כרבי גם בשמיטת קרקע ולמד משמיטת כספים אשמיטת קרקע ע"ש אבל לדעת הרמב"ן וכן הוא דעת הרמב"ם אע"ג דרבי מיירי בתרווייהו מ"מ אין הלכה כמותו רק בכספים ולא בקרקע וכמו שהבאנו ראיות ברורות מהש"ס (ומה שהקילו בעוה"ר בעת הזאת בישובי אה"ק לעשות בשביעית ע"פ שטרי מכירה על היסוד שאין זה רק מדרבנן זהו עלבון תוה"ק ועלבון אה"ק להאריך פזורינו ככתוב בתוכחה ויד המכונים רק בשם ישראל באמצע כאשר כבר צווחו גדולי הדור על זה כמבואר בתשו' גיסי הגאון הצדיק מוולאזין בחיבורו משיב דבר בקונ' השמיטה ע"ש והוא רחום יכפר עון וכו'):

43. Laws of Zeraim.16.1

    פרטי איסורי השמיטה ובו ט' סעיפים כבר נתבאר דאין שביעית נוהגת אלא בא"י ובה גופה יש חילוקי דינים כמו שיתבאר בסעי' ה' ובירושלמי פ"ק דערלה סוף הלכה ב' מסתפק באילן שנטעו בתוך הבית אם נוהג בה שביעית משום דכתיב ושבתה הארץ שבת לד' כלומר דעל כל מה שבארץ חל שביעית או דילמא כיון דכתיב שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור וזה אינו שדך וכרמך אלא בית ונשאר בספק והרמב"ם לא הביא דין זה ונ"ל בטעמו דכיון דבפ"ק דמסכת גיטין (דף ז' ב) מבואר לענין מעשר ושביעית דבעינן דווקא עציץ נקוב אבל כשאינו נקוב פטור ע"ש ממילא מוכח דבבית פטור משביעית ודין זה מבואר ברמב"ם בהל' תרומות פ"א הל' כ"ג ע"ש (והפ"מ כתב שם דמסתברא לחומרא ע"ש ולענ"ד אינו כן ודו"ק):

44. Laws of Zeraim.16.2

    בתוספתא פ"ג דפאה תניא הנוטע כרם להקדש חייב בשביעית והטעם מפורש בירושלמי ספ"ז דפאה דכתיב ושבתה הארץ שבת לד' דבר שהוא לד' שביעית חלה עליו ואומר שם לאכלו אי אפשר שא"א להקדש לצאת בלא פדיון לפדותו ולאכלו א"א דנמצא כלוקח מדמי שביעית אלא הגזבר מחליפו ביד אחר כלומר שמחליף כרם זה על כרם אחר והאחר נכנס להקדש תחתיו וזה הכרם נשאר בקדושת שביעית ונוהגין בו כבכל פירות שביעית וברמב"ם לא נמצא דין זה כלל ולכן כל שדות הקדש אסור לזורען בשביעית וספיחיהן אסורין כשדות הדיוט:

45. Laws of Zeraim.16.3

    ועכו"ם שקנה קרקע מישראל כתב הרמב"ם ספ"ד עכו"ם שקנה קרקע בא"י וזרעה בשביעית פירותיה מותרין שלא גזרו על הספיחין אלא מפני עוברי עבירה והעכו"ם אינם מצווים על השביעית כדי שנגזור עליהם עכ"ל כלומר דהפירות שזרע העכו"ם הם היתר גמור ואפילו למאן דס"ל אין קנין לעכו"ם בא"י להפקיע מיד מעשר זהו כשהישראל הביאם לידי חיוב מעשר כגון שמרחן ישראל אבל כשמרחן עכו"ם פטור כמ"ש הרמב"ם בפ"א מתרומות דין י"א ע"ש ובשביעית לא שייך זה וא"כ אין להפירות קדושת שביעית ואי משום דלא גריעי מספיחים שגדלו מעצמן ואסורים בזה אומר דהטעם שגזרו בספיחין הוא מפני עוברי עבירה ובעכו"ם ליכא עבירה שהרי לא הוזהר על השביעית ואע"ג דגם מן התורה אין לקוצרן או לבוצרן כדרך כל השנים כמו שיתבאר בסי' כ"א זהו בשדה דישראל כדכתיב את ספיח קצירך לא תקצור ואת ענבי נזירך וגו' וזהו לא קצירך ולא נזירך אלא של עכו"ם ולפיכך אף פרי האילנות שמעצמן גדילין מ"מ כיון שאינם של ישראל מותרין:

46. Laws of Zeraim.16.4

    יראה לי דישראל שקנה קרקע זרועה מעכו"ם בשביעית או שדה אילן אע"פ שכבר נגמרו מ"מ נוהג בה דין שביעית דאע"ג דגדלו בהיתר מ"מ כיון דבשעת קצירה היא של ישראל נוהג בה שביעית ולכאורה ממעשה דאלכסנדר מוקדן ר"פ חלק באנשי אפריקי ומצרים שבאו לריב עם ישראל לפני אלכסנדר ואומר הניחו שדותיהם כשהם זרועות וברחו ואותו שנה שביעית היתה כלומר וסמכו ישראל על תבואות שדות דמשמע דלא כדברינו דוודאי אם הכוונה על שדות א"י שפיר הוה ראיה גמורה אבל כפי הנראה לא על א"י קאי אלא שדותיהם במקום שגרו סביבות א"י וזה שאומר שסמכו עליהם בשביעית כלומר שהיה להם מה לאכול כיון דבא"י לא זרעו אמנם ראיתי מי שתפסו דאשדות א"י קאי (כ"מ בפ"ד וכ"כ בשם כופ"ר) ולפ"ז יש ראיה להיתר ויש לי ראיה לאיסור מהא דתנן בפ"ד חוכרין נירין מן העכו"ם בשביעית לזרען אחר שביעית ולישמעינן רבותא טפי שקונין שדות זרועות מן העכו"ם ולקוצרן בשביעית עצמה אלא וודאי דאסור. ועוד ראיה מהא דתנן התם מחזיקין ידי עכו"ם בשביעית ומפרש לה בירושלמי וכן בש"ס דילן ס"פ הנזקין דרק בדברים בעלמא ולא במעשה ע"ש ואם נאמר דמותר לקנות מהם שדות זרועות בשביעית ולקוצרם אין לך החזקה גדולה מזו מיהו זהו וודאי דאסור לקוצרן כדרך קצירה דלא גריעי מספיחין כיון שעתה הם של הישראל ואם מחוייב להפקירן כדין פירות שביעית ראיות ברורות ליכא דיש לדחות הראיות שהבאנו כמובן ומ"מ נלע"ד לאיסור (ומחלק שם אין ראיה כלל אפילו אם של א"י היו דבאמת הניחום הפקר וצ"ע על הכ"מ ועל בעל כופ"ר ע"ש ודו"ק):

47. Laws of Zeraim.16.5

    ואפילו בא"י לא כל המקומות שוין בדיני שביעית כדתנן ריש פ"ו שלש ארצות לשביעית כל שהחזיקו עולי בבל מא"י ועד כזיב לא נאכל ולא נעבד כלומר לא נאכל אחר שביעית בלא ביעור ולא נעבד בשביעית (ר"ש ורע"ב) והרמב"ם בפירושו פי' לא נאכל אם עברו וזרעו בשביעית ע"ש ובחיבורו פ"ד דין כ"ו פי' דאספיחין קאי ע"ש ונ"ל דלדינא כל הפירושים אמת וכל שהחזיקו עולי מצרים מכזיב ועד הנהר ועד אמנה נאכל אבל לא נעבד מן הנהר ומאמנה ולפנים נאכל ונעבד ובסי' כ"ז סעי' י"ג יתבאר בזה ע"ש:

48. Laws of Zeraim.16.6

    וכתב הרמב"ם בפ"ד דין כ"ז סוריא אע"פ שאין שביעית נוהגת בה מן התורה גזרו עליה שתהיה אסורה בעבודה בשביעית כא"י כדי שלא יניחו א"י וילכו וישתקעו שם אבל עמון ומואב ומצרים ושנער אע"פ שהם חייבות במעשרות מדבריהם אין שביעית נוהגת בהן עכ"ל ומותר לזרוע לכתחלה שם אבל בסוריא אסור לזרוע ואפילו העבריינים שזרעו אסור לסייע להם במלאכת מחובר כמו קצירה בצירה ומסיקה ורק בתלוש מותר לסייע להם כדתנן בפ"ו עושין בתלוש בסוריא ולא במחובר דשין וזורין ודורכין ומעמרין אבל לא קוצרין וכו' והרמב"ם ביאר זה בפ"ח ובירושלמי שם נתנו טעם שהתירו בתלוש מפני שזהו ריוח מועט לא חששו שיניחו א"י משא"כ מלאכת מחובר יש בה ריוח גדול ולכן חששו כמ"ש:

49. Laws of Zeraim.16.7

    עוד כתב דעבר הירדן שביעית נוהגת בה מדבריהם וספיחי סוריא ועבר הירדן מותרין באכילה לא יהיו ארצות אלו חמורין מא"י שהחזיקו בה עולי מצרים עכ"ל ומשמע דבעבר הירדן גם בתלוש אין מסייעין דחמירא מסוריא דעבר הירדן היה מכיבוש משה רבינו ולתרומות ומעשרות היא כא"י ממש ובאמת הדבר תמוה מנליה להרמב"ם דעבר הירדן חלוק מא"י לענין שביעית ולא כן משמע במשנה דשלש ארצות לשביעית ונלע"ד דטעמו לאו משום דעבר הירדן חלוק משאר א"י אלא משום דמעבר הירדן לא כבשו עולי בבל כלל וממילא דיש להם דין מקומות שהחזיקו עולי מצרים דאינו נעבד והספיחים מותרין כמו שנתבאר וה"נ כן הוא ולכן דקדק לומר לא יהיו ארצות אלו וכו' כלומר כיון דגם כאן לא כבשו עולי בבל פשיטא דלא עדיפא מא"י עצמה בכה"ג (ומתורץ השגת הראב"ד וטורח הכ"מ ע"ש):

50. Laws of Zeraim.16.8

    תניא בתוספתא (פ"ד) עיירות הסמוכות לספר מושיבין עליהן שומר כדי שלא יפיצו העכו"ם ויבוזו פירות שביעית ע"ש וכן הוא ברמב"ם שם וזה שחששו בשביעית יותר מבשאר השנים לפי שבשארי שנים בעלי השדות שומרים בעצמם אבל בשביעית אסור השימור דצריכין להניח הפקר ולכן היו העכו"ם נופלים ובוזזין ולא היה לעניים מה לאכול והתקינו שב"ד יושיבו שומר ומ"מ אינו נקרא משומר שיהא אסור בשביעית כיון דלאו הבעלים שומרים אותו ובתוספתא שם קחשיב כמה עיירות שנהגו היתר ואסרום וכן להיפך ע"ש מפני שלא היו בקיאים בהגבולים ממש:

51. Laws of Zeraim.16.9

    איתא בסנהדרין (כ"ו א) מכריז ר' ינאי פוקו וזרעו בשביעית משום ארנונא והיינו מס המלך ותימא וכי בשביל זה יעברו על איסור דאורייתא ופירש"י משום דשביעית בזמה"ז דרבנן מפני שבטלה קדושת הארץ והראב"ד בפ"א פי' שזה הי' ממקומות שלא החזיקו בהם עולי בבל והשביעית מדבריהם והקילו מפני האונס אבל הרמב"ם שם כתב משרבו האנסין וכו' התירו לזרוע בשביעית דברים שצריכים להם עבדי המלך בלבד וכן מי שכפאו אנס לעשות בשביעית בחנם ה"ז עושה עכ"ל ומפרש דלא התיר ר' ינאי לישראל עצמם בשבילם אלא בשביל האנסים בלבד והתורה לא אסרה אלא שלא יהנה מזה ואע"ג דהחרישה והזריעה עצמה הוי איסור באמת בירושלמי (פ"ד הל' ב') אומר הטעם דכיון דכפאום אין להם למסור א"ע למיתה כדקיי"ל דאין למסור א"ע למיתה רק על עכו"ם וגילוי עריות וש"ד ופריך דהא בשעת הגזירה מוסרין נפש על כל המצות ומתרץ דאין כוונתם להעביר על דת אלא להנאת עצמן ע"ש וזהו כוונת הרמב"ם דלכן אסור להישראל עצמם מפני שעל זה לא הכריחום כלל (ורש"י ז"ל שכתב שבטלה קדושת הארץ והרי אנן לא קיי"ל כן כמ"ש התוס' ביבמות פ"ב: ד"ה ירושה ע"ש וזהו גם דעת הרמב"ם בפ"א מה' תרומות אך כוונת רש"י דר' ינאי ס"ל כן והתוס' שם רמזו להירושלמי אך בלשון אחר ע"ש ודו"ק):

52. Laws of Zeraim.17.1

    עוברי עבירה בשביעית מה דינם ובו ה' סעיפים הנוטע בשביעית יעקרו הנטיעות לא מיבעיא אם עשה במזיד אלא אפילו כשהיה שוגג כגון ששכח ששנת שביעית היא או שסבור שאין איסור בזה יעקרו הנטיעות דגזרינן שוגג אטו מזיד שאם אתה אומר דבשוגג מותר לקיים הנטיעות יעשה במזיד ויאמר שוגג הייתי ולמה החמירו בשביעית יותר משבת דקיי"ל המבשל בשבת בשוגג יאכל במזיד לא יאכל ולא גזרו אטו מזיד משום דשבת חמירא להו לאינשי לא חשדינן להו לאינשי שיעשו במזיד משא"כ שביעית קילא להו וחששו לזה וכך אמרו בגמ' (גיטין נ"ד א) ובירושלמי (פ"ב דתרומות) נחשדו ישראל על השביעית ולא נחשדו על השבתות. ודע דבגמ' שם מבואר להדיא דבמקום דחמירא להו שביעית לא גזרו שוגג אטו מזיד אבל הרמב"ם בפ"א דין י"ב לא הזכיר זה ואפשר דס"ל דהאידנא א"א לסמוך על זה:

53. Laws of Zeraim.17.2

    פשוט הוא דלאו דווקא נוטע דה"ה זורע צריך לעקור הזרעים וגדולה מזו שנינו במשנה (פ"ד מ"ב) דמי שחרש שדהו בשביעית כדי שתהיה יפה לזריעה במוצאי שביעית או נרה והיא חרישה יפה ומתוקנת או שנתן בה זבל בשביעית כדי ליפותה למוצאי שביעית ה"ז לא תזרע במוצאי שביעית וקונסין אותו אלא תהא בורה במוצאי שביעית ואחר אותה שנה יזרענה ולא קנסוהו להשליך הזבל או לקלקל החרישה דדיו במה שלא יזרע בשנת מוצאי שביעית משא"כ בנוטע וזורע בהכרח לעקרם דאל"כ הרי יגדלו הזרעים והפירות וע' בסי' כ"ג סעי' ט':

54. Laws of Zeraim.17.3

    וקנסו לזה החורש ששום אדם לא ישכרנה ממנו בחכירה אלא תהא בורה בידו ורק אם מת יכול בנו לזורעה דלדידיה קנסו רבנן לבריה לא קנסו ויראה לי שיכול ליתנה לאחר שיזרענה כיון שאינו נהנה מזה שנותנה בחנם ואף שבוודאי האחר מחזיק לו טובה לא חיישינן בזה וראיה מהמשנה דשם שאסרוהו לחוכרה וזהו בשכר ואי ס"ד דגם בחנם אסור לישמעינן רבותא טפי אלא וודאי דמותר:

55. Laws of Zeraim.17.4

    ולא קנסוהו אלא בשעשה איסור דאורייתא כחרישה ונטיעה וזריעה אבל אם לא עשה איסור תורה כגון שהעביר הקוצים משדהו בשביעית כדי לתקנה לזריעה למוצאי שביעית או שסקל ממנה האבנים כדי לתקנה אע"פ שאסור לעשות כן כמו שיתבאר מ"מ לא קנסו אותו בעד זה ויכול לזורעה לאחר שביעית מיד אפילו כשעשה זה במזיד ופשוט הוא דבמה שקנסוהו אין חילוק בין עשה ע"י עצמו או ע"י עכו"ם וכן במה שלא קנסוהו אין חילוק בזה כמובן:

56. Laws of Zeraim.17.5

    וכן קנסו העושים סחורה בפירות שביעית דהתורה אסרתה דכתיב לאכלה ולא לסחורה כמו שיתבאר אך לא קנסוהו להפסידם לגמרי אלא שיאכלם בקדושת שביעית כפי הדינים שיתבארו (רמב"ם פ"ו הי"ג) ועוד יתבאר בזה בס"ד והעושה סחורה בפירות שביעית ה"ז פסול לעדות כמבואר בח"מ סי' ל"ד ע"ש:

57. Laws of Zeraim.18.1

    דין תוספת שביעית ובו כ"ה סעיפים כתב הרמב"ם ריש פ"ג עבודת הארץ בשנה ששית שלשים יום סמוך לשביעית אסורה הלכה למשה מסיני מפני שהוא מתקנה לשביעית ודבר זה בזמן שבהמ"ק קיים הוא שנאסר מפי השמועה וגזרו חכמים שלא יהיו חורשין שדה אילן בזמן המקדש ערב שביעית אלא עד העצרת ושדה לבן (שדה תבואות) עד הפסח ובזמן שאין מקדש מותרין בעבודת הארץ עד ר"ה כדין תורה עכ"ל:

58. Laws of Zeraim.18.2

    ביאור דבריו אע"ג דבמשנה דפ"ק דשביעית דריש לתוספת שביעית מקרא דבחריש ובקציר תשבות ורק ר' ישמעאל חולק ומוקי לקרא על שבת בראשית ולכאורה יחיד ורבים הלכה כרבים וגם בברייתא ריש מ"ק פליגי ר"ע ור' ישמעאל בברייתא דר"ע דריש לתוספת שביעית מקרא כמו במשנה ור"י מוקי לה בשבת כמו במשנה ור"י ור"ע הלכה כר"ע ובקרא ליכא חילוק בין זמן המקדש לזמן החורבן מ"מ פסק הרמב"ם כר' ישמעאל משום דבמ"ק שם איתא דר"ג ובית דינו ביטלו התוספת שביעית בזמה"ז וכן הוא בירושלמי ריש שביעית ובתוספתא שם ופריך הש"ס דבין לר"ע דמקרא ילפינן ובין לר"י דהיא הלכה למשה מסיני כדאמר שם היאך ביכולת ר"ג וב"ד לבטל ומתרץ רב אשי דר"ג וב"ד ס"ל כר' ישמעאל וס"ל דההלכתא נאמרה מפורש רק בזמן המקדש וחכמים הוסיפו בזמן המקדש גם מעצרת לשדה אילן ומפסח לשדה לבן ולכן אחר החורבן ביטלו ר"ג וב"ד ההוספה לגמרי דכיון דמהלכה למשה מסיני ליכא תוספת שביעית בזמן החורבן ממילא דגם תקנתא דחכמים דעד העצרת ודעד הפסח ג"כ בטל שהרי הם לא תקנו רק כשיש ל' יום תוספת מהלכה למשה מסיני דאז תקנו הוספתם אבל לאחר החורבן דבטל העיקר בטל התוספת וכיון דר"ג ובית דינו עשו מעשה כר' ישמעאל ורב אשי דהוא בתראה אומר כן ולכן פסק כן הרמב"ם בפשיטות (אך דק"ל דבר"ה ט'. אומר דר' ישמעאל דריש תוספת שבת ויו"ט ויוה"כ מקרא דועניתם ע"ש והא הרמב"ם לית ליה תוספת שבת ויו"ט ויוה"כ למלאכה כמ"ש המ"מ ספ"א משביתת עשור דהרמב"ם פוסק כר"ע ע"ש והרי בכאן פסק כר' ישמעאל והלח"מ שם לא נגע בקושיא זו ע"ש ונ"ל ברור דהרמב"ם דחה הך סוגיא דר"ה מהלכה וסוגיא דר"ה ס"ל כמאן דאית ליה תוספת לשבתות ויו"ט אבל אנן לא ס"ל כן דכן אמר ר' יוחנן בפשיטות במ"ק ד'. ע"ש וס"ל להרמב"ם כסוגיא זו דגם ר' ישמעאל אינו סובר תוספת ודו"ק):

59. Laws of Zeraim.18.3

    ודע דתנן בפ"ב דשביעית (מ"ו) אין נוטעין ואין מבריכין ואין מרכיבין ערב שביעית פחות מל' יום לפני ר"ה ואם נטע והבריך והרכיב יעקור ר' יהודה אומר כל הרכבה שאינה קולטת לג' ימים שוב אינה קולטת ר' יוסי ור"ש אומרים שתי שבתות ואמרינן ביבמות (פ"ב א) דהלכה כר' יוסי ור"ש ובר"ה (י' ב) אמרינן דכל ימים אלו הם לבד השלשים יום שלפני ר"ה ולכן לר' יוסי ור"ש צריך מ"ד יום לפני ר"ה ופירשו רש"י ותוס' וכן הר"ש והרע"ב בפי' המשניות דאלו שלשים יום הם מתוספת שביעית וכן משמע כל הסוגיא שם ולפ"ז לאחר החורבן דבטלוהו לתוספת מותר לנטוע ולהבריך ולהרכיב שני שבועות לפני ר"ה דשביעית:

60. Laws of Zeraim.18.4

    וא"כ יש לתמוה על הרמב"ם שכתב בספ"ג וז"ל אף בזמה"ז אין נוטעין אילנות ואין מרכיבין ואין מבריכין ערב שביעית אלא כדי שתקלוט הנטיעה ותשהה אחר הקליטה ל' יום קודם ר"ה של שביעית וסתם קליטה שתי שבתות ודבר זה אסור לעולם מפני מראית העין שמא יאמר הרואה בשביעית נטעו נמצאת אומר שהנוטע או המבריך או המרכיב ערב שביעית קודם ר"ה מ"ד יום יקיים פחות מכאן יעקור ואם לא עקר הפירות מותרין ואם מת קודם שיעקור מחייבין את היורש לעקור עכ"ל מנ"ל להרמב"ם זה הא בגמ' לא נזכר הך דמראית העין כלל:

61. Laws of Zeraim.18.5

    ונראה שכתב זה ע"פ הירושלמי שאומר שם על משנה זו דאם לא עקר הפירות מותרים ואח"כ מביא ברייתא דנטע ומת צריך בנו לעקור ואומר שם דאתיא כמאן דאמר מפני החשד אבל מפני הביניי אב בנו בונה עכ"ל וה"פ דברייתא המטלת על בנו לעקרם והרי בשביעית לא קנסו בנו אחריו כמ"ש בסי' י"ז סעי' ג' זהו דס"ל הטעם מפני החשד שהרואה הנטיעה יאמר דנטע בשביעית ואין זה כבוד לאביו ולכן צריך לעקור אבל למ"ד מפני הבנין כלומר מפני עצם הנטיעה למה יקנוסו להבן הא האב בנה ולא הבן ופסק הרמב"ם מפני החשד ומ"מ קשה דהא וודאי למ"ד מפני הבנין לא שייך בזמה"ז וכיון שיש בירושלמי פלוגתא ובש"ס שלנו לא הוזכר חשד כלל איך פסק כמותו ואולי מפני שהברייתא סוברת כן מיהו עכ"פ לדעת רש"י ותוס' והר"ש והרע"ב מותר בזמה"ז ליטע שני שבועות לפני ר"ה דשביעית (והכ"מ לא העיר בזה כלל ע"ש):

62. Laws of Zeraim.18.6

    ואין לשאול דכאן מבואר דזמן קליטה שני שבועות והא ביו"ד סי' רצ"ג לענין חדש נתבאר דזמן קליטה הוי רק ג' ימים וזהו ממהרא"י בעל תרומת הדשן ובאמת יש שם חולק בזה (נקה"כ שם) אמנם כבר ביארנו שם סעי' ט' בראיות ברורות שיש חילוק בין קליטה דאילנות שהוא עץ וקשה לקלוט לבין קליטת תבואה ע"ש ואין לפקפק בזה:

63. Laws of Zeraim.18.7

    ויש לנו לבאר דיני תוספת שביעית בזמן המקדש דהרי כשיבנה בהמ"ק אי"ה יחזור התוספת למקומו והנה כבר נתבאר דתקנת חכמים היתה בשדה אילן עד עצרת ובשדה לבן עד הפסח וא"כ כמה הם שיעור האילנות שיתירו לחרוש הקרקע בשבילן עד עצרת כך שנו חכמים במשנה ריש שביעית דאם יש ג' אילנות לבית סאה וזהו קרקע של חמשים אמה על חמשים אמה וראויין לעשות ככר דבילה של ששים מנה באיטלקי והמנה הוא מאה דינרים והדינר ששה מעין מותר לחרוש כל הבית סאה עד עצרת דנקראת שדה אילן ואם אין עושים השיעור הזה אין לחרוש כל הבית סאה רק עד הפסח ורק הקרקע הסמוכה להאילנות כמלא אורה וסלו והיינו שיכול לעמוד שם האדם התולש את התאנים וסלו אצלו וזה השיעור יכולים לחרוש עד עצרת ובתנאי שבין אילן לאילן יהיה המרחק לא פחות מכדי שהבקר יכול לעבור בכלי המחרישה בין אילן לאילן דאם אין ביניהם שיעור זה אין לזה דין שדה אילן כלל דלמיעקרא קיימי שאין זה דרך נטיעת אילנות:

64. Laws of Zeraim.18.8

    ודע דשיעור זה של ששים מנה נשנית במשנה בלשון זה כל ג' אילנות לבית סאה אם ראויין לעשות ככר דבילה של ששים מנה וכו' ומבואר מלשון הרמב"ם בחיבורו דאכל הג' קאי והיינו שכל אילן תעשה עשרים מנה (וכ"כ בשנו"א) אבל הר"ש והרע"ב פירשו דעל כל אילן קאי שכל אילן תעשה ששים מנה וצריך שכל אילן תעשה שיעורה והיינו להרמב"ם כ' מנה ולהר"ש ס' מנה אבל אם אחת אינה עושה שיעורה אע"פ שהשתים עושות יותר משיעורן ובכולל יהיה השיעור הכולל או יותר מ"מ אינו מועיל ולא מקרי שדה אילן וחורשין רק עד הפסח כל הבית סאה לבד הסמוכין לאילנות כמלא אורה וסלו:

65. Laws of Zeraim.18.9

    וכל האילנות שיערו באילן תאנה ואפילו אילני סרק והיינו אם היו גדולים בכמותם עד שאם היו אילני תאנה היו עושים כשיעור שנתבאר חורשין כל בית סאה בשבילן עד העצרת ולמה שיערו בתאנה מפני שהתאנה עושה הרבה ופירותיה גסין (ירושלמי) ועוד דכל האילנות אין עושות שנה אחר שנה משא"כ התאנה שהיא עושה בכל שנה (שם) ולא תקשה באילני סרק מה שייך עשיית פירות דגם באילני סרק יתעבו העצים יותר כשהקרקע מרווח הרבה (שם) וטעמו של דבר דכשהם על השיעור הזה קים להו לחכמים דצריכין האילנות לכל הקרקע של הבית סאה דאם היא עושה פירות יתגדלו הפירות יותר כשיש הרווחה ואם הוא אילן סרק יתעבה העץ יותר:

66. Laws of Zeraim.18.10

    אין חילוק בין כשהג' אילנות הם של אדם אחד או הם של ג' בני אדם (משנה) או האילנות של אחד והקרקע של אחר (ירושלמי) מ"מ אם יש כשיעור שנתבאר חורשין כל בית סאה בשבילן ויותר מזה שנינו בתוספתא ריש שביעית ג' אילנות של ג' בני אדם ושדה של אחר אע"פ שבעל השדה חורש מפני צורך שדהו מותר ע"ש דכיון שיש בזה טובת האילנות לא נחשוש אם גם יגיע לבעל הקרקע טובה מזה:

67. Laws of Zeraim.18.11

    ודע שיש שכתבו שכשהאילנות הם של ג' בני אדם קילא משל אדם אחד ויכולים לחרוש כל הבית סאה עד ר"ה (ר"ש פ"א מ"ה) וכן משמע להדיא בירושלמי והדבר תמוה וכי עדיפי משל אדם אחד (רא"ש) ונלע"ד דהטעם כן הוא דהנה כל עיקר ההלכה הוא במה שראו טובת האילנות שלא יתפסדו ע"י העדר החרישה והתירו להמשיך עד העצרת ולכן כשהם של ג' בני אדם חששו להפסד שלא יסמוך אחד על חבירו ולא יחרושו עד עצרת ולפיכך הרחיבו להם הזמן עד ר"ה (אבל רש"י בב"ב כ"ו: כתב רק עד העצרת וכן משמע מהרמב"ם ובקרקע של אחד והאילנות של אחד משמע בירושלמי דרק עד עצרת ולפמ"ש א"ש דכשכולם של אחד לא יתעצל):

68. Laws of Zeraim.18.12

    במשנה שם מבואר דדינים אלו שנתבארו בג' אילנות כך הם מג' ועד ט' אילנות דעשרה דין אחר להם כמו שיתבאר וז"ל הרמב"ם שם היו מג' ועד תשעה וראויים לעשות ששים מנה חורשין כל בית סאה בשבילן ואע"פ שיש בהם מי שאינו ראוי לעשות עכ"ל ואע"ג דבג' בעינן שכולם יהיו ראוי לעשות כמ"ש בסעי' ט' מ"מ בכאן שבצירופן א"צ רק מה שהג' עושין מה לנו אם מקצתן לא יעשו:

69. Laws of Zeraim.18.13

    ודע דבירושלמי שם איתא על משנה זו רב ביבי בשם ר' חנינא ובלבד שלא יפחות מחשבון משולשים זעירא אמר ובלבד שלא יפחות מחשבון מתושעים ופי' הראב"ד שם דרב ביבי קאי אג' אילנות שכל אחת תעשה שליש כמו שנתבאר וזעירא קאי על תשע אילנות שכל אחת מחוייבת לעשות חלק תשיעית ולכן השיג על הרמב"ם במה שפסק אע"פ שיש בהם מי שאינו ראוי לעשות ע"ש ולענ"ד נראה דא"א דרב ביבי קאי על ג' שהרי זה מפורש במשנה דאפילו שנים עושים ואחד אינו עושה אינו מועיל אלא דגם רב ביבי קאי אתשע וה"פ ובלבד שלא יפחות מחשבון משולשים כלומר כמו דבג' אילנות צריכה כל אחת לעשות שליש כמו כן בתשע צריכים כל שלשה לעשות שליש וכן בפחות מתשעה צריכים לחלוק על ג' חלקים כמו בג' אילנות ור' זעירא חולק עליו דא"צ לדקדק בזה כמו בג' אילנות אלא בלבד שלא יפחות מחשבון מתושעים כלומר שבכולל התשעה יהיה החשבון כמו בכל השלשה ואין מקפידין על כל אחת ביחידית ופסק הרמב"ם כזעירא ולכן פסק דאין קפידא אם יש בהם אינם ראוים (ועכ"מ ומה"פ שנדחקו בזה ולענ"ד פשוט הוא כמ"ש):

70. Laws of Zeraim.18.14

    היו עשרה ומעשרה ולמעלה דין אחר להן כמו ששנינו במשנה שם היו עשרה ומעשרה ולמעלה בין עושין בין שאינן עושין חורשין כל בית סאה בשבילן ואח"כ במשנה ו' שנינו עשר נטיעות מפוזרות בתוך בית סאה חורשין כל בית סאה בשבילן עד ר"ה ומשמע דשני דינים הן וכן הרמב"ם העתיק שני הדינים ורק בעשר נטיעות כתב שדבר זה הלכה למשה מסיני ע"ש ודבר זה מפורסם בש"ס עשר נטיעות ערבה וניסוך המים הלכה למשה מסיני:

71. Laws of Zeraim.18.15

    ונראה דה"פ דבעשרה אילנות זקנים או יותר מעשרה חורשים כל הבית סאה עד העצרת אפילו אינם עושים כהשיעור שנתבאר ונטיעות ילדות דין אחר להם לגמרי דבפחות מעשרה אינו כלום שאינן חשובין כלל וכן אם הם יותר מעשרה אינו כלום דלמיעקר קיימי (רא"ש) אמנם בעשר נטיעות קילא מאילנות זקנים דחורשים עד ר"ה מהלכה למשה מסיני דמשום שהן ילדות אם לא יחרושו עד ר"ה יתקלקלו (שם) ולכן אין בהם אפילו תוספת שביעית דל' יום (והמפרשים לא ביארו בזה אך בוודאי כן הוא ולכן חלקן התנא וכן הרמב"ם לשני דינים ומה שבזקנים ביותר מי' אין עומדין ליעקר מפני שכבר הושרשו יפה יפה ובתוספתא פ"א שנינו מה בין זקנה לנטיעה זקנה עד עצרת נטיעה עד ר"ה ע"ש):

72. Laws of Zeraim.18.16

    תניא בתוספתא פ"א (כת"י הובא בפ"מ הל' ה') זקנה נראית כנטיעה הרי היא כנטיעה ונטיעה נראית כזקנה הרי היא כזקנה מה בין זקנה לנטיעה זקנה עד עצרת נטיעה עד ר"ה זקנה מעין ג' ונטיעה מעין עשרה (כצ"ל והשאר נמחק) וגרסינן בירושלמי (הל' ה') תני נטיעה מעין עשר וזקנה מעין שלש איתא חמי נטיעה שהיא נראית כזקנה את נותן לה כזקנה ואת אמרת נטיעה כעין עשר אמר ר' חונה מהו מעין עשר שאין נטיעה מעין שלש שלא תאמר שלש נטיעות שהן עושות כעשר שאינן עושות ודכוותה שלש זקנות שהן עושות כעשר שאינן עושות לפום כן צריך מימר נטיעות מעין עשר עכ"ל הירושלמי וה"פ דמקשה דמקודם אמר דנטיעה הנראית כזקנה נותן לה כזקנה ואיך אמר אח"כ נטיעה כעין עשר דווקא ומתרץ דוודאי נטיעה שנראית כזקנה יש לה דין זקנה אלא מהו שאמר מעין עשר זהו בנטיעה שאינה נראית כזקנה אלא שיש ג' נטיעות שעושות השיעור של ששים והייתי אומר דשלש נטיעות העושות כעשר שאינן עושות וחורשין עד ר"ה כמו שאתה אומר בזקנים דשלש עושות כעשר זקנים שאינן עושות שחורשין עד עצרת קמ"ל דבנטיעות לא מהני עושות כלל כיון שנראות נטיעות אבל אם נראות כזקנות יש לה דין זקנות מפני שהרואה יסבור שהן זקנות (כנלע"ד והפ"מ שיבש הגירסא בירושלמי ונדחק בפירושו מאד ולדידיה לא מהני נראות כזקנות ולענ"ד אינו כן והרמב"ם לא זכר מזה מאומה):

73. Laws of Zeraim.18.17

    ועד אימתי נקראת נטיעה כתב הרמב"ם בפ"ג דין ז' איזו היא נטיעה זה האילן הקטן כל זמן שקוראין לו נטיעה עכ"ל ולשון המשנה שם נטיעה כשמה ומשמע דאין גבול קצוב לדבר אבל י"א דרק בת שנתה קרויה נטיעה ולא יותר (הר"ש) ואילן שנקצץ והוציא חליפין אם נקצץ מטפח ולמעלה הרי הוא כאילן ואם נקצץ מטפח ולמטה הרי הוא כנטיעה ויש להסתפק בטפח מצומצם איך דינו אך מירושלמי מבואר להדיא דטפח כלמעלה מטפח (שאומר ספ"ק ר"ש שאומר דין דנקצץ וראב"י אמרו דבר אחד דראב"י אומר הגומם את כרמו פחות מטפח חייב בערלה מפני מראית עין ע"ש אלמא דטפח כיותר מטפח):

74. Laws of Zeraim.18.18

    שנינו במשנה שם דלנטיעות גם דלועין מצטרפין לעשרה לבית סאה ואומר בירושלמי דדווקא שהנטיעות רבות על הדלועין והרמב"ם שם כתב והדלועין עם הנטיעות מצטרפות לבית סאה עכ"ל ולא ביאר להדיא דרובן יהיו נטיעות משום דלשון מצטרפות משמע מיעוטא ואע"ג דתניא בתוספתא פ"א ג' קישואין ג' דלועין וד' נטיעות הרי אלו מצטרפין וכו' לא חיישינן לה כיון דבירושלמי אומר מפורש דנטיעות יהיה הרוב וכן משמע דדווקא דלועין ולא קישואים ודלא כתוספתא (וי"ל דהתוספתא ס"ל כרשב"ג במשנה וקיי"ל כחכמים וצ"ע דא"כ מאי מקשה בירושלמי מתוספתא זו על ר"ח שרצה לאוקמי דווקא בדלעת יוונית וצ"ע):

75. Laws of Zeraim.18.19

    הלכה למשה מסיני נאמרה רק בעשר נטיעות המפוזרות בתוך בית סאה ולכן שנינו במשנה שם דאם היו עשויות שורה ומוקפות עטרה אין חורשין להן אלא לצרכן כלומר שכולם עמדו בשורה אחת או שהיו מוקפות סביב כקשת או כחצי קשת אין חורשין כל הבית סאה אלא כאורה וסלו ואע"ג דבג' אילנות זקנים אין מקפידין על זה היינו טעמא דמתוך שהן זקנים וענפיהן מתפשטין הרבה איך שעומדין נראות כתופסות כל הבית סאה משא"כ בנטיעות ילדות כשעומדות כולן במקום אחד אין הקרקע נראית כשייכא להנטיעות והכי משמע בירושלמי (פ"א סוף הל' ה' שאומר לית הדא פליגא על שמואל דאמר בעשויין שורה ומתרץ תמן ע"י שהן מפוזרות את רואה כאלו מליאה וכו' כלומר דזקנות מפני שהן גדולות אף כשעומדות בשורה מפוזרות הן דבע"כ מתוך גודל כמותן נראות כמליאה כל הבית סאה באילנות דבע"כ רחוקים זה מזה מפני התפשטות ענפיהן משא"כ נטיעות והפ"מ טרח בפירושו ע"ש):

76. Laws of Zeraim.18.20

    ודע דרש"י ז"ל בסוכה (ל"ד א) פי' דעשר נטיעות מפוזרות צריך להיות מזו לזו כמו בין זו לחבירתה ע"ש כלומר שכולם יהיו במרחק שוה מן זו לזו ונ"ל דאורחא דמילתא קאמר דמסתמא כן הוא אבל אין מדקדקין בזה שהרי המשנה לא מיעטה אלא שורה או כעטרה אבל שיהיו ההרחקות שוות לא קפדינן וכבר נתבאר דנטיעות דווקא עשרה ולא יותר משא"כ בזקנות (ערש"י שם שכתב דבפחות מעשר חורש לכל אחת כשיעור יניקתה לפי חשבון י' לבית סאה עכ"ל ואינו מובן דממשנה מבואר להדיא דלצרכו הוא כמלא אורה וסלו וצ"ל דרש"י דקדק מהמשנה דבזקנות אמרה כמלא אורה וסלו ובנטיעות אמרה אין חורשין אלא לצרכן ש"מ דלאו שיעור אחד הן וגם בנטיעות לא שייך כמלא אורה וסלו לדעת הטור בשם ר"י בח"מ סי' רט"ז וברמ"א שם סעי' ו' ע"ש ודו"ק):

77. Laws of Zeraim.18.21

    וכל הדברים האלו הוא בזמן המקדש אבל בזמה"ז מותרין בעבודת הארץ עד ר"ה כמו שנתבאר ואף בזמן המקדש היה מותר לסקל השדות בערב שביעית עד ר"ה והיינו להשליך האבנים מתוכה ולזבלה מפני שזהו צורך של שנה ששית וכן לעדור במקשאות ובמדלעות ובבית השלחין עד ר"ה וכן מזבלין את הנטיעות וחותכין יבלת שלהם ומפרקין העלין מעל האילן להקל משאו וכן השרשים המגולים מכסין אותן באבק ומעשנין תחת האילן להמית התולעים הגדלים בו ומקרסמין והיינו שחותכין הענפים היבשין מן האילן ומזרדין והיינו הענפים הלחים כשהן מרובין רגילים לקצצן מקצת ולהניח מקצתן ומפסלין שנוטלין את הפסולת וי"א שחותכין כל הענפים שבאילן כדי שיתעבה (ר"ש פ"ב מ"ג):

78. Laws of Zeraim.18.22

    וכן מזהמין את הנטיעות והיינו כשקליפת האילן נושרת מדביקין שם זבל כדי להבריאו שלא ימות האילן וי"א שמושחין האילנות בדבר שריחו רע כדי שיברחו התולעים או שימותו (רע"ב שם מ"ד) וכורכין אותן והיינו שכורכים דבר סביב האילן בקיץ מפני החמה ובחורף מפני הצנה (שם) ומשמע דבשביעית עצמה גם זה אסור אף שאינו עושה כלום בהאילן וי"א שכורכין הענפים זו עם זו וקושרין אותן למעלה בראשיהן שלא יהו נטושין על הארץ (שם) וקוטמין אותן והיינו לשום בשרשיהם אפר וי"א דשובר הראשים (שם) ועושים להאילנות בתים והיינו כמו גדר סביבו וממלאים עפר והיא שמירה להאילן וי"א שעושים לו סוכה מלמעלה להגן עליו מפני החמה או מפני הצנה (שם) וכן משקין את האילנות עד ר"ה אבל בשביעית עצמה אף להשקות את הנוף בלבד אסור (משנה שם כת"ק):

79. Laws of Zeraim.18.23

    וכן סכין את הפגין ומנקבין אותן עד ר"ה והיינו פירות שלא נגמר בישולן סכין אותן בשמן כשהן מחוברין לאילן למהר בישולן ולפעמים מנקבין אותן ומשימין שמן בתוך הנקב וכן יש שמנקבין אותן כדי שיכנסו בהם גשמים (שם מ"ה) אבל פגי ערב שביעית שלעולם לא יתבשלו עד ר"ה של שביעית אלא גמרן תהיה בשביעית אסור לסוכן ולנקבן אפילו קודם ר"ה דזהו עבודה בשביל שביעית ולכאורה נראה דזהו רק בזמן המקדש אבל מלשון הרמב"ם שם משמע להדיא דגם בזמה"ז אסור והטעם נראה מפני מראית העין שזה נראה להדיא עבודה בשביל שביעית:

80. Laws of Zeraim.18.24

    ובזמן המקדש היה אסור לבנות מדרגות על פני הגאיות ערב שביעית והיינו שחוצבין בהעפר לעשות כעין מדרגות שיהא נוח לעלות ולירד היה אסור זה משיפסקו הגשמים של ערב שביעית מפני שזה נראה כתקון הארץ לשביעית ובזמן המקדש שהיה תוספת שביעית אסור בעבודת הארץ גם זה היה אסור ובזמה"ז מותר שהרי באמת אין זה מעבודת הארץ:

81. Laws of Zeraim.18.25

    ויש שנותנים כלל במלאכת ערב שביעית בזמן המקדש והיינו שכל דבר שבשביעית הוי איסור דאורייתא אסרוה בתוספת שביעית וכל שאיסורו דרבנן מותר בערב שביעית (ר"ש ורע"ב רפ"ב) ומ"מ לאו כללא היא שהרי עידור בשביעית הוא מדברי סופרים לדעת הרמב"ם כמו שיתבאר ומ"מ לא התירו באילנות ערב שביעית רק בקשואין ודלועין כמ"ש (תוי"ט) והחמירו בזה מפני שזהו עבודה גמורה בקרקע עצמה (שם) וגם יש חולקין בזה וס"ל דעידור אסור מן התורה:

82. Laws of Zeraim.19.1

    מה המה המלאכות האסורות בשביעית ובו כ"ה סעיפים כתב הרמב"ם ריש פ"א מצות עשה לשבות מעבודת הארץ ועבודת האילן בשנה שביעית שנאמר ושבתה הארץ שבת לד' ונאמר בחריש ובקציר תשבות וכל העושה מלאכה מעבודת הארץ או האילנות בשנה זו ביטל מצות עשה ועבר על ל"ת שנאמר שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור עכ"ל וזה שהביא קרא דבחריש ובקציר תשבות אע"ג דכבר ביארנו בריש סי' י"ח דאנן קיי"ל כר' ישמעאל דאמר דמקרא זה הוא לשבת בראשית מ"מ הביאו הרמב"ם לפי פשטא דקרא ועיקר העשה הוא מן קרא דושבתה הארץ שבת לד':

83. Laws of Zeraim.19.2

    כתיב ובשנה השביעית וגו' שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור את ספיח קצירך לא תקצור ואת ענבי נזירך לא תבצור והך זמירה ובצירה מיותר הוא דזמירה בכלל זריעה ובצירה בכלל קצירה כמו באבות מלאכות של שבת ולמה פרטם רחמנא אלא לומר לך דרק על ד' מלאכות אלו חייביה רחמנא מלקות ולא על שאר עבודות שבשדה ושבאילן (מ"ק ג' א) ולכן אע"ג דבתורת כהנים מרבה לכל המלאכות מקראי כמו ניכוש ועידור וכיוצא בהן זהו אסמכתא בעלמא מדרבנן ואין לוקין אותו אלא מכות מרדות (שם). ודע דאע"ג דבתורה כתיב רק כרם מ"מ ה"ה לשארי אילני מאכל (רמב"ם שם) ומפני שבא"י רוב נטיעתם כרמים ובנזקין כתיב כי יבער איש שדה או כרם וכן במערכי המלחמה כתיב אשר נטע כרם ולא חללו ועדת קרח אמרו נחלת שדה וכרם וכן לא נעבור בשדה ובכרם ודוד אמר ויזרעו שדות ויטעו כרמים ונחמיה אמר שדותינו וכרמינו וכל התנ"ך מלא מזה לכן נקטה כרם אבל ה"ה לכל אילני מאכל:

84. Laws of Zeraim.19.3

    ויראה לי דאע"ג דמלקות ליכא רק באלו הד' מלאכות מ"מ איסור עשה יש בכל המלאכות דהרי בקרא דושבתה הארץ נכללו כל המלאכות וזה שאמרו שם דקרא אסמכתא בעלמא זהו מה שריבה הת"כ ללאוין ואין הכוונה שרק מדרבנן אסורים אלא שמדרבנן יש גם איסור לאו וראיה לזה דהא שם במ"ק פליגי בחרישה בשביעית אם לוקה אם לאו וקיי"ל דאינו לוקה דכן פסק הרמב"ם משום דר' יוחנן בירושלמי ס"ל כן והא להדיא כתיב בחריש ובקציר תשבות ולר"ע אשביעית קאי אלא וודאי דלא פליגי אלא לענין מלקות אבל עשה לכ"ע יש ואף לר' ישמעאל מקרא דושבתה הארץ וה"נ בכל מלאכת קרקע דכן משמע להדיא שם דשארי מלאכות וחרישה שוים הם אבל מרמב"ם פ"א הל' י' לא משמע כן ע"ש ויתבאר בסעי' י"א שיש בזה מחלוקת בירושלמי:

85. Laws of Zeraim.19.4

    אסור לחפור או לחרוש בשביעית אבל לחפור בורות לשתייה מותר וכך שנינו בת"כ ושבתה הארץ יכול מלחפור בורות ושיחים ומערות ומלתקן את המקואות ת"ל שדך לא תזרע כלומר דרק מה ששייך לזריעה אסרה תורה לפיכך החופר או החורש לצורך הקרקע או המסקל אבנים מן השדה או המזבל וכיוצא בהן משאר עבודת הארץ וכן הנוטע אילן בשביעית או המבריך או המרכיב וכיוצא בהן מעבודת האילנות ה"ז עובר בעשה ומכין אותו מכות מרדות מדבריהם:

86. Laws of Zeraim.19.5

    אפילו אילן סרק שאינו עושה פירות אסור לנטוע בשביעית ונ"ל שזהו מדרבנן כדי שלא יבואו ליטע אילן העושה פירות ועוד דהא רשב"ג מתיר בירושלמי (פ"ד ה"ד) ונהי דהרמב"ם שם לא פסק כמותו מ"מ וודאי דאפילו רבנן דפליגי עליה לא הוי איסורו רק מדרבנן וע' בסעי' ח':

87. Laws of Zeraim.19.6

    לא יחתוך היבולת מן האילנות וזהו כמו יבלת באדם דמקלקל את האילן ובחתיכתו ניתקן וכל תקון לאילן אסור בשביעית ולא יפרק מהאילן את העלין והבדים היבשים דזהו ג"כ תקון שתגדל יותר ושלא תתייבש ולא יאבק את צמרתו בעפר וזהו הענף הגבוה כשמתחיל להתקלקל נותנין עליו עפר מעט ונתתקן ולא יעשן תחתיו כדי שימות התולעת ואע"פ שאינו עושה מעשה בגוף האילן אלא גרמא בעלמא מ"מ כיון שעושה זה תחת האילן ממש הוי כעבודת האילן ונ"ל דאם עושה עשן הרחק מגוף האילן והעשן מגיע להאילן ומתוך כך מתים התולעים מותר:

88. Laws of Zeraim.19.7

    וכן לא יסוך את הנטיעות בדבר שיש לו זוהמא כדי שלא יאכל אותו העוף כשהוא רך ולא יסוך את הפגין והיינו כשאין עדיין נגמר בישולו סכין אותן לקרב בישולן ולא ינקוב אותן ולא יכרוך אותן דכל זה הוה תקון להם ולא יקטום הענפים דזהו תקון לגוף האילן ולא יפסג את האילנות והיינו כשהאילן הוא רך הרבה ויראין שלא תשבר סומכין אותו (רש"י ריש מ"ק) וי"א שאילן שענפיו נוטים לכאן ולכאן קושרין אותן כדי שיעלו למעלה ולא יכבידו על גוף האילן (נמק"י) וי"א דאילן שהוא רענן יותר מדאי סומכין אותו (ערוך ערך פסג) וכן שאר כל עבודת האילן ואם עשה אחת מאלו בשביעית מכין אותו מרדות:

89. Laws of Zeraim.19.8

    תניא בתוספתא ובירושלמי (שם) אין מציתין את האור באישת של קנים מפני שהיא עבודה וה"פ כשיש הרבה קנים תכופים זה לזה ואינם יכולים להתגדל מציתין את האור למעטן כדי שהנשארים יתגדלו ויתעבו ואע"ג דאינם למאכל מ"מ הא גם באילן סרק אסור עבודה בשביעית כמ"ש בסעי' ה' והכי מוכח בירושלמי שם שמדמה זל"ז ע"ש (ובזה א"ש מה שפסק הרמב"ם באילן סרק דלא כרשב"ג והרי לא מצינו חולק עליו ולפמ"ש ניחא דת"ק דחולק באישת של קנים ממילא דפליג גם בסרק ודו"ק):

90. Laws of Zeraim.19.9

    אין מלמדין את הפרה לחרוש בשביעית אלא במקום חול שאין ראוי לזריעה ולא במקום עפר שיהא נראה כחורש אף שאין כוונתו לחרישה כלל ואין בודקין את הזרעים אם טובים הם בעציץ מלא עפר מפני שלפעמים זורעין בעציץ ומיחזי כזורע אבל בודקין אותן בעציץ מלא גללים שאינם ראוים לזריעה כלל ומותר לשרות את הזרעים במים בשביעית כדי לזורען למוצאי שביעית דשרייה במים אינה עבודה ומקיימין את האלויי בראש הגג אבל אין משקין אותו וזהו מין פירא ודרך להטמינו בעפר בראש הגג כדי לקיימו (ומתורץ קושית הכ"מ) ויש מי שגורס ומקיימין את העלין שבראש הגג (ראב"ד שם):

91. Laws of Zeraim.19.10

    אילן שמשיר פירותיו טוענו באבנים כי היכי דליכחוש (שבת ס"ז א) דאין זה עבודה וסוקרו בסיקרא והוא מין צבע כי היכי דליחזיוה אינשי ויבקשו רחמים (שם) וכתב הרמב"ם בפ"א דין ז' שעודרין תחת הגפנים והדבר תמוה דלהדיא תניא ריש מ"ק דאין עודרין אך גם שם באותה ברייתא תניא דעודרין ופירש"י דבחדתי אסור ובעתיקי שרי ע"ש ואיני מבין דבריו דזה מתרץ הש"ס שם (ד' ב) לענין עוגיות בחוה"מ דהאיסור משום טירחא דבחדתי יש טירחא יתירא ולא בעתיקי ואיזה ענין הוא לשביעית בעידור וזהו לחפור תחת הגפנים דעבודה היא ואיזה חילוק יש בין חדתי לעתיקי והכסף משנה כתב דרש"י באמת מחק זה דעידור מותר ע"ש ולפנינו לא נמצא זה ברש"י ועל הרמב"ם כתב דלא היתה בגירסתו איסורא דעידור ע"ש וס"ל דאין זה מעבודת האילן ולדינא צ"ע ובזיתים מקרי עידור קישקוש ויש בזה חילוק דאם עושה זה כדי להברות את האילן אסור דעבודת האילן היא ואם עושה רק לסתום פצימיה מותר והיינו לסתום הבקעים שבהאילן:

92. Laws of Zeraim.19.11

    כתב הרמב"ם (שם) משקין בית השלחין בשביעית והיא שדה הזרועה הצמאה ביותר וכן שדה האילנות המרוחקין זה מזה יתר מעשר לבית סאה מוליכין את המים מאילן לאילן אבל לא ישקו את כל השדה ואם היו מקורבין זל"ז עשר לבית סאה משקין כל השדה בשבילן וכן עפר הלבן מרביצין אותו במים בשביעית בשביל האילנות שלא יפסידו ועושין עוגיות לגפנים ועושין את אמת המים בתחלה וממלאין את הנקעים מים ומפני מה התירו כל אלה שאם לא ישקה תעשה הארץ מליחה וימות כל עץ שבה והואיל שאיסור דברים אלו וכיוצא בהם מדבריהם לא גזרו על אלו שאין אסור מן התורה אלא השני אבות והשני תולדות שלהם כמו שביארנו עכ"ל ומדבריו למדנו שכל עבודות קרקע ואילנות לבד הד' דברים הם כולם רק מדרבנן ודלא כמו שביארנו בסעי' ג' דעשה יש בכל המלאכות:

93. Laws of Zeraim.19.12

    ובאמת בירושלמי ריש פ"ח דכלאים יש פלוגתא בזה דפליגי שם ר' יוחנן ור"א בחרישה בשביעית דר"א אמר לוקה ור"י אמר אינו לוקה מה טעם דר"א ושבתה כלל שדך לא תזרע וגו' פרט וכו' להקיש וכו' מה זרע וזמיר מיוחד שהן עבודה בארץ ובאילן אף כל דבר וכו' ור"י וכו' שהכלל בעשה ופרט בל"ת אין עשה מלמד על ל"ת ואין ל"ת מלמד על עשה וכו' אמר ר' בא טעם דר"י שש שנים תזרע שדך לא בשביעית וכו' כל ל"ת שהוא בא מכח עשה עשה הוא ועובר בעשה ר' ירמיה אמר עובר בעשה ור' יוסי אמר אפילו עשה אין בו ושבתה הארץ לענין ל"ת שבו עכ"ל הירושלמי וא"כ דברי הרמב"ם אינם מובנים דכיון דר' יוחנן סובר שיש עשה והוא פסק כר"י בחרישה דאינו לוקה ולמה לא פסק כמותו שיש עשה (וגם בש"ס שלנו ריש מ"ק בפלוגתא דחורש בשביעית ואומר הש"ס דר"י אית ליה דר' אבון ואין דנין בכלל ופרט והכלל בפ"ע והפרט בפ"ע כמו בירושלמי וא"כ העשה דושבתה אכל העבודות קאי ואע"ג דדחי לא דכ"ע לית להו דר' אבון דיחוי הוא כדרך הש"ס כדמוכח בירושלמי ואולי הרמב"ם ס"ל דדיחוי גמור הוא ולא חש להירושלמי וצ"ע ודו"ק):

94. Laws of Zeraim.19.13

    ואין לשאול דאם גם שארי מלאכות אסורים בעשה למה הקילו באלו דכבר כתב הר"ן בריש מ"ק דכל עבודות קרקע שהם אחת בשנה דומיא דזריעה וזמירה זהו עבודה אבל השקאת המים דצריכה תדיר לא מקרי עבודה חשובה ולפיכך שרי עכ"ל ועוד דהשקאת המים העיקר הוא שהקרקע לא תתקלקל ולא מפני הפירות שהרי בשביעית ליכא פירות זרועים ורק ספיחין באיזה מקומות וכוונת השקפתו הוי רק שהקרקע לא תיחרב וכן העצים לא יתקלקלו כמ"ש הרמב"ם עצמו ואין כאן עבודה דאורייתא ולכן התירו מפני ההפסד:

95. Laws of Zeraim.19.14

    ודע די"א דהא דתנן משקין בית השלחין דווקא זהו לענין חוה"מ דטירחא אסור אבל בשביעית מותר להשקות גם שדה בעל (רע"ב שם ותוס' מ"ק ו': ד"ה מרביצין בשם רש"י) אבל דעת הרמב"ם דרק בית השלחין התירו ולא בית הבעל וכן עיקר לדינא (וזהו דעת התוס' שם וכתבו שגם רש"י חזר בו ע"ש):

96. Laws of Zeraim.19.15

    הטומן לפת וצנונות וכיוצא בהם בקרקע כדי שיהיו נשמרים שלא יתבלו אם היו מקצת העלין מגולין דניכר לכל שאינו זריעה מותר ואם לאו אסור כן פסק הרמב"ם בפ"א דין ט"ו וי"א דלענין שביעית גם אם אין העלין מגולין מותר (ר"ש ורע"ב ספ"ק דכלאים) והמשנה שם דמצרכת עלין מגולין זהו לענין שבת ע"ש (וכ"כ רש"י ותוס' בשבת נ' ב) וי"א להיפך דאפילו עליו מגולין לא מהני שהרי דרך זריעה כן הוא אלא בעינן שמגוף הלפת יהיה מקצת מגולה (ערוך ערך לפת בשם הגאון והובא בתוס' שם) ויראה לי דלכל הדיעות אין האיסור אלא כשטמנם בקרקע אחד אחד אבל אם חפר בור והניחם הרבה וכיסם בעפר וודאי דמותר דאין זה גדר זריעה וכן אם צבר חול או עפר תלוש על הארץ וטמן בתוכם אין זה כזריעה ומותר:

97. Laws of Zeraim.19.16

    הטומן את הלוף בקרקע בשביעית וזהו מין ממיני הבצלים וכיוצא בהם שנינו במשנה (פ"ה מ"ב) דלא יפחות מד' קבים עד גובה טפח וטפח עפר על גביו וטומנו במקום דריסת אדם כלומר דזה אינו דומה לטומן לפת וצנונות שהתירו להטמין כמו שירצה רק שיהא עליו מגולין אבל בלוף לא התירו להטמין קצת אלא ד' קבים ביחד ולחפור חפירה לא פחות מגובה טפח ויטמינם ביחד ויכסה טפח עפר על גביו וטומנו במקום דריסת אדם והחמירו בזה מפני שהן נוחין לגידול וכשלא יהיה באופן כזה יתגדלו בשביעית ובירושלמי שואל איך הדין בסתם בצלים חד אמר דגם בבצלים הדין כן וחד אמר דבצלים א"צ כל כך ואפילו בפחות מותר ע"ש והרמב"ם לא הזכיר זה ומשמע דס"ל דאין חילוק:

98. Laws of Zeraim.19.17

    תנן ספ"ב ממרסין באורז בשביעית אבל אין מכסחין וה"פ דמשקין עפר האורז ומערבין אותו במים אבל אין חותכין העלין של האורז דבזה דמשקין ומערבין במים אינו אלא מקיימו שלא יתקלקל אבל ע"י חתיכת העלין גורם שיתגדל יותר ואסור בשביעית:

99. Laws of Zeraim.19.18

    כיון שעבודת הקרקע אסור בשביעית ואסור לעשות כל דבר שמועיל להקרקע ולכן אסור ללקט עצים ואבנים דקים מתוך שדהו לנקותה כדי שתהא ראויה לזריעה ובראשונה היו אומרים דרק ללקט הדקות אסור אבל ללקט עצים גסים להסקה או לדבר אחר ולהניח הדקים מותר כל אדם בשלו ומשרבו עוברי עבירה שהיו מלקטים הדקים ג"כ ואמרו הגסים לקחנו אסרו חכמים ללקט מתוך שלו אפילו הגסים (משנה רפ"ד) אבל מתוך של חבירו מותר ללקט גסים ודקים שהרי אין אדם חוטא ולא לו ולא יתכוין לנקות שדה של אחר ובוודאי לצרכיו ליקטן אבל בתנאי שחבירו לא יחזיק לו טובה בעד זה דאם יחזיק לו טובה יש לחוש שיתכוין לנקות הקרקע שלו שתהיה ראויה לזריעה והרמב"ם פי' שהוא לא יחזיק טובה לבעל השדה לומר לו ראה הטובה שעשיתי לך שנקיתי שדך ע"ש:

100. Laws of Zeraim.19.19

     ויש לפעמים שאפילו בשלו מותר כגון שהיתה בהמתו עומדת בתוך שדהו ומלקט ומביא לפניה שתאכלם מותר שהרי בהמתו מוכחת עליו שאין כוונתו לתקון השדה וכן אם היתה שם כירתו שמבשל בה מלקט הכל ומדליק שכירתו מוכחת עליו אבל בלא זה אסור בשלו רק אצל אחר מותר כמ"ש ויראה לי דאצל קרוב אסור כמו בשלו דוודאי יש לחוש שמתכוין לטובתו לנקות הקרקע וכ"ש שכיר אצל בעה"ב או עבדו וכל כיוצא בזה ונראה דכל מה שאסור בשביעית אפילו ע"י עכו"ם אסור ומן התורה ולא דמי לשבת דאמירה לעכו"ם שבות דלא דמי דבשבת מלאכה נאסרה ולא שביתת שדה משא"כ בשביעית ששביתת שדה היא המצוה א"כ מה לי על ידו או ע"י עכו"ם סוף סוף עובר על שביתת הארץ:

← Previous · Next → — showing 201–300 of 1,602

Arukh HaShulchan HeAtid, Zeraim, Tel Aviv 1938. Via Sefaria (sefaria.org), Sefaria-Export. Version source: https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001832511/NLI Licence: Public Domain. Source.