← Library

Arukh HaShulchan HeAtid

Sefaria · Halakhah · 1,602 sections

1. Laws of Zeraim.7.8

   וכן זיתים אין הגדר מפסיקן מטעם שכתבנו בחרובין אך בזיתים שנינו במשנה דשם שיעור אחר והיינו דכל מה שישנם ברוח אחת מרוחות העיר כגון זיתים שיש במזרחה של עיר או במערבה של עיר הרי הן כשדה אחת ופאה אחת לכולן ובירושלמי שאל היאך מכוונין הרוחות ואומר לרוח של עיר ולכן אם העיר עומד במשולש אף הרוחות כן (שנו"א) ומביא בירושלמי דשל בית רבי היו להם ד' בדין לד' רוחות העיר ונתנו פאה מכל בד ובד בפ"ע וזה שלא תקנו לרוחות העולם משום דלזה צריך מדידה ידוע ואין הכל בקיאין במדידה ומ"מ נ"ל דאם העיר עגולה או כקשת בחצי עיגול דאין רוח שוה להעיר דבהכרח למדוד לרוח העולם (כנלע"ד):

2. Laws of Zeraim.7.9

   כתב הרמב"ם ספ"ג הבוצר את מקצת כרמו מכאן ומכאן כדי להקל מעל הגפן עד שימצאו שאר האשכולות ריוח ויוסיפו הוא הנקרא מידל וכבר בארנו שהבוצר מרוח אחת אינו מידל ולפיכך נותן מן הנשאר פאה הראויה לכל ואע"פ שבצר לשוק אבל אם הידל למכור בשוק אינו נותן פאה לזה שהידל הידל להביא בביתו נותן מן הנשאר שהניח לדרוך פאה אחת הראויה לכל עכ"ל וזהו ממש כדין מדל בזרעים שנתבאר בסי' ד' סעי' י"ד וט"ו ע"ש (והדין שכתבנו שם מירושלמי בעיבה ע"מ להדל לא שייך באילנות לפי' הר"ש שבארנו שם והכ"מ הביא זה בכאן ולא אבין והרמב"ם מפרש לה אבצירת עראי וביאר זה בפ"ב הל' ו' וכמו שבארנו שם סעי' ט"ז ע"ש ודו"ק):

3. Laws of Zeraim.7.10

   נסתפקתי בנתינת פאה לעניים אם גם הקשין של התבואה שייך לעניים או דילמא רק התבואה ולא הקשין ולמדתי מת"כ פ' קדושים שאומר שם תעזוב לפניהם הנח תבואה בקשה תלתן בעמיר תמרים במכבדות יכול אפילו השירה אותן הרוח ת"ל אותם הפרישן ואח"כ השירה אותן הרוח כשם שזכו בהם כך זכו בעציהם עכ"ל ותחלתו מובא בירושלמי רפ"ד ולמדנו מזה דנתינת הפאה היא האוכל עם הפסולת ביחד אך אם הרוח השיר את הפסולת א"צ ליתן להם הפסולת אם לא הפרישם מקודם כשהם עם הפסולת דאם הפרישם מקודם אף כשנשרן הרוח שייך הפסולת להעניים ומזה נראה לענ"ד דאם לא נתן הפאה במחובר דחייב ליתן בתלוש כמ"ש בסי' ב' סעי' ג' אם לא נתן להם עד אחר הדישה א"צ ליתן להם הפסולת כמו בנשרן הרוח ואע"ג דזה בעצמו עשה ולא הרוח מ"מ עיקר חיובא הוא על האוכל רק כשהוא נותנם בעודם ביחד שייך להם הפסולת ולא כשנותן כשכבר נתפרקו מהאוכל ותימא מה שהרמב"ם ז"ל לא הזכיר מזה כלל:

4. Laws of Zeraim.7.11

   וגם נתברר לנו ממה שמבואר בסי' זה בדין הפסק לאילנות שא"צ ליתן פאה מכל אילן ואילן בפ"ע אלא שכשגומר לקיטת הפירות מניח מן האילנות אחד מששים בפירות כדין פאה. עוד נראה דאע"ג דבתבואה וזרעים זרע אחר מפסיק אבל באילנות אינו מפסיק כמו שנתבאר דכל ההפסקות שבשם אינן הפסק באילנות וזרע אחר הוא מן ההפסקות שבשם כמ"ש בסי' ה' סעי' ז' וגם מצד הסברא כן הוא דבתבואה וזרעים זורעים כל מין בשדה בפ"ע אבל בשדה אילן אדרבא נוטעין הרבה מינים בשדה אחת כמו שעינינו רואות משום דכל אילן עומד בפ"ע אך פאה צריך להניח מכל מין ומין ואם הם שני מינים ממין אחד תלוי בגורן כמו בתבואה כמ"ש בסי' ו' סעי' י' ומה נקרא באילנות שני מינים כל שהם כלאים זה בזה ושני מינים ממין אחד נקרא כל שאינן כלאים זה בזה ונתבאר ביו"ד סי' רצ"ה ע"ש:

5. Laws of Zeraim.7.12

   ודע דאמרינן בירושלמי פ"ב הל' ד' קצר חצי אגדו וחצי השמותית לעשותן גורן אחת ונמלך ועשאן שתי גרנות אינו מפריש מן האגדו על השמותית לא בתחלה ולא בסוף קצר חצי אגדו וחצי השמותית לעשותן שתי גרנות ונמלך ועשאן גורן אחת מפריש מן האגדו שבסוף על השמותית שבסוף מן האגדו שבתחלה על השמותית שבתחלה מפריש מן האגדו על האגדו בשכילה את שדהו אבל אם לא כילה את שדהו אפילו מן האגדו על האגדו אינו מפריש קצר חצי אגדו וכל השמותית לעשותן גורן אחת ונמלך ועשאן שתי גורנות מפריש מן האגדו על האגדו וכל השמותית ששם נפטרה עכ"ל ואגדו ושמותית הם שני מיני חטין וקמ"ל דמחשבה שקודם גמר קצירה לאו כלום הוא בין לחומרא בין לקולא ותחלה קורא מה שהיתה בעת המחשבה וסוף מה שבעת המעשה בגמר קצירה ומה שאמר מפריש מן האגדו על האגדו כלומר וכ"ש דמפריש מאגדו על אגדו וה"ה לשמותית אך כל זה כשכילה לקצור אבל כשלא כילה אין מתירין לו להפריש אפילו מאגדו על אגדו כשנשתנה מחשבתו לעשותן גורן אחת דחיישינן שמא עוד פעם ישתנה אצלו להיפך ולכן בהכרח להמתין עד שיעשה מעשה ואח"כ אומר שאם כלה מין אחד לגמרי וחצי מין השני הוי ככלה לגמרי במחשבה אחת ואינו מועיל שינוי מחשבה אח"כ דזה דמועיל שינוי מחשבה והולכין אחר גמר קצירה זהו כשלא כילה מין אחד לגמרי ומחצה מהשני אבל כשכילה מין אחד לגמרי ומחצה ממין השני הוי ככילה כל השדה ושוב לא יועיל שינוי מחשבה ונראה דווקא מחצה ממין השני אבל בפחות ממחצה מועיל שינוי מחשבה והרמב"ם ז"ל לא הזכיר מזה מאומה (ואע"ג דהא דאין הולכין אחר מחשבה שקודם גמר קצירה למדנו מדבריו בפ"ג הל' י"ז משדה שהגיע חציה עד שליש וכו' וכמ"ש בסי' ו' סעי' ט"ז ע"ש מ"מ ה"ל להביא משום סיפא דבקצר מין אחד לגמרי ומחצה מהשני דלא מהני שינוי מחשבה וצ"ע ואולי גירסא אחרת היתה לו):

6. Laws of Zeraim.8.1

   דיני לקט ובו כ"א סעיפים מהו לקט כשקוצרים ומאלמים העמרים לא ימלט שיפלו איזה שבלים על הארץ וזה שייך לעניים כדכתיב ולקט קצירך לא תלקט ואין בעל השדה יכול לומר מה לי מה שהפועלים הניחו לנפול לארץ והתורה לא חייבני רק מה שאקצור בעצמי כדכתיב ולקט קצירך דאינו כן דלקט קצירך פירושו משדה שלך שכן דרך כל בעל השדה לקצור ע"י פועלים ואע"ג דבשכחה בעינן שגם הבעה"ב ישכח כמו שיתבאר בסי' ט' זהו גזה"כ כמו שיתבאר שם ועוד דשם יתבאר קצירך ושכחת על שכחת פועל כמ"ש שם א"כ ה"נ דכתיב ולקט קצירך ג"כ אפועל קאי ועוד כיון דדרך הקצירה כן הוא כמו שאמרה רות אלכה נא ואלקטה בשבלים בוודאי כוונת התורה על כל מי שיקצור וכמו שהיה בפועלי בועז כמבואר שם:

7. Laws of Zeraim.8.2

   עבר ולקטן אפילו טחנה ואפאה נותן לעניים שנאמר לעני ולגר תעזוב אותם אפילו לאחר שעברת ולקחת וכמ"ש לענין פאה בסי' ב' סעי' ג' ולכן אין לוקין על לאו זה דהוי ניתק לעשה אמנם אם אבדו או נשרפו אחר שנטלן לוקה ותשלומין לא מהני כמ"ש שם בסעי' ה' מילתא בטעמא ע"ש:

8. Laws of Zeraim.8.3

   איזהו לקט זה הנופל מתוך המגל בשעת קצירה או הנופל מתוך ידו כשמקבץ השבלים ויקצור והוא שיהיה הנופל אחת או שתים אבל אם נפלו שלש כאחד הרי שלשתן לבעל השדה דכתיב לעני ולגר תעזוב אותם אחת לעני ואחת לגר (ירושלמי פ"ו ה"ד):

9. Laws of Zeraim.8.4

   ותניא בת"כ ולקט קצירך אין לקט אלא מחמת הקציר מכאן אמרו (במשנה י' פ"ד) היה קוצר קצר מלא ידו תלש מלא קומצו הכהו קוץ עקצתו עקרב נבעת נפל מידו על הארץ ה"ז של בעה"ב ולכן גם הנופל אחר היד ואחר המגל לבעה"ב והיינו שנפל לאחורי היד מחמת נדנוד היד והנופל אחורי המגל מחמת נדנוד המגל אין זה דרך קצירה (רע"ב שם) והוי כאנוס (תוי"ט) וכן הנושר מראש המגל או מראש היד כשידו מליאה ויש שבלים בין ראשי אצבעותיו לפס ידו והנושר מהן לבעה"ב דדרך קצירה אינו אלא כשנפל מתוך היד ומתוך המגל והרמב"ם ריש פ"ד השמיט הך דראש היד וראש המגל ולא ידעתי למה הלא במשנה שם הוי מחלוקת דר"י ור"ע והלכה כר"ע ובעצמו כתב כן בפי' המשנה ע"ש וצ"ע:

10. Laws of Zeraim.8.5

    כתיב ולקט קצירך ולא לקט קיטוף (חולין קל"ז. ות"כ) דהקוטף בידיו השבלים אין בזה לקט ודווקא תבואה וזרעים שאין דרכן בקיטוף אבל דברים שאין דרכן בקצירה אלא בתלישה או בעקירה הוי לקט דכתיב לא תכלה פאת שדך לקצור ולקט קצירך והך לקצור וקצירך מיותרים להורות דבדברים שאין דרכן בקצירה הוי לקט בקיטוף כל אחד כדרכו (שם) וזהו שכתב הרמב"ם שם היה קוצר ביד בלא מגל הנופל מתוך ידו אינו לקט אבל התולש דברים התולשים אותם הנופל מתחת ידו לקט עכ"ל ומשמע מלשונו דתלישה ועקירה אחת היא ויראה לי דאם קצר אותם כ"ש דהוי לקט אע"ג שאין זה כדרכן דסוף סוף קצירך קרינן ביה:

11. Laws of Zeraim.8.6

    אע"ג דסתם לקט הוא תלוש שאחר קצירה נפלה מידו כמ"ש מ"מ לפרקים יש לקט גם במחובר והיינו אם שייר בקצירתו שבולת אחת שלא קצרה וכל סביבותיה קצר הרי השבולת בכלל לקט ואין זה בכלל שכחה שיתבאר דעל שבולת אחת אינו נופל שם שכחה וזהו ששנינו (פ"ה מ"ב) שבלת שבקציר וראשה מגיע לקמה אם נקצרת עם הקמה הרי היא של בעה"ב ואם לאו הרי היא של עניים כלומר אע"פ שנקצר סביבותיה מ"מ אם הקמה המדובר לא רחוק מהשבולים עד שיכול לקמוץ השבולת עם הקמה לקוצרן כאחד הוי לבעה"ב ואם לאו שייך לעניים והטעם פשוט דבזה לא שייך לומר לא תשוב לקחתו דהא לא שכחה אלא שנמלטה מהמגל לפיכך אם מתחברת עם הקמה בקצירה אחת למה לא תהיה להבעה"ב אבל אם אינה מתחברת וצריך לחזור בשבילה לבדה קרינן בה לא תשוב לקחתו (וזהו ששנינו בפ"ו מ"ח שהקמה מצלת את הקמה ואמרינן בירושלמי דקאי על משנה זו דשבלת וכו' כלומר אע"ג דבשכחה יתבאר דרק עומר מציל קמה וקמה עומר מיהו בלקט קמה מציל קמה ע"ש ודו"ק):

12. Laws of Zeraim.8.7

    ולא עוד אלא אפילו היו שתי שבולות זו בצד זו שנמלטו מן המגל והפנימית יכולה להקצר עם הקמה והחצונית אינה יכולה להקצר עם הקמה אלא יכולה להקצר עם הפנימית הפנימית ניצלת ומצלת את החצונה דכאחד חשיבי (והרמב"ם פ"ד ה"ד כתב הטעם על דין זה שהרי היא כנופלת מתוך המגל ואע"פ שעדיין לא נקצרה עכ"ל וזהו ממש להיפוך דא"כ שייך לעניים כמו שתמה בכ"מ ע"ש ולענ"ד ברור דטעות נפל בדפוס וזה צ"ל בסוף הל' ג' דאם אינה נקצרת עם הקמה הרי היא של עניים ולכאורה קשה דהא אין זה לקט דלקט לא הוי אלא בתלוש ולכן הסביר הרמב"ם ז"ל דזהו כנופלת בתלוש מן המגל דמה לי אם נפלה מן המגל או נמלטה מקצירת המגל):

13. Laws of Zeraim.8.8

    ואמרינן על משנה זו בירושלמי היתה יכולה להקצר עם הקמה ואין הקמה יכולה להקצר עמה ניצולת ע"ש ונ"ל דה"פ דאם יטול בידו הקמה ויכפפם להשבולת לא יתלשו מפני עוביים ויקצרם כאחת אבל כשיטול השבולת ויכפפנה להקמה כדי לקוצרן ביחד תתלש מיד מפני דקותה מ"מ מקרי יכולה להקצר עם הקמה (ופי' הפ"מ תמוה ע"ש) והרמב"ם לא הביא זה:

14. Laws of Zeraim.8.9

    עוד אמרינן שם א"ר יוסי והוא שיהא הקציר סובבה והוא שיהא ראשה מגיע לקמה והוא שתהא יכולה להקצר עם הקמה עכ"ל ואינו מובן כלל דהא כל זה מפורש במשנה ונלע"ד דה"פ דדווקא כשהקציר סובבה בעינן שיהא ראשה מגיע לקמה ותהא יכולה להקצר עם הקמה אבל כשאין הקציר סובבה כלומר שעומדת יחידית ברחוק משאר התבואה לא בעינן ראשה מגיע לקמה וכו' דאין זה בכלל לקט וגם מזה לא הזכיר הרמב"ם כלל (מדברי הר"ש נראה שמפרש למשנה זו מטעם שכחה אבל הרמב"ם מפרש לה מטעם לקט וכן משמע מסדר המשנה):

15. Laws of Zeraim.8.10

    הרוח שפיזר את העמרים ונתערב קציר של בעל השדה עם הלקט אומדין את השדה כמה לקט היא ראויה לעשות ונותן לעניים ואין קונסין אותו ליתן ביותר מכשיעור שהרי אנוס הוא וכמה שיעורו כתב הרמב"ם שם ד' קבין לכל בית כור (תבואה) (בפי' המשנה רפ"ה כתב כור זרע ובחיבורו חזר בו כמ"ש התוי"ט וכן הוא כוונת הר"ש ובירושלמי מבואר כור זרע ואולי גם הרמב"ם כן כוונתו):

16. Laws of Zeraim.8.11

    לקט שנפל לארץ ולא לקטוהו עניים ובא בעל השדה והגדיש את הקציר שלו על הארץ כיצד הוא עושה מפנה הגדיש שלו כולו למקום אחד וכל השבלים הנוגעות בארץ כולן לעניים מפני שאין אנו יודעין איזה הוא מהם שהיתה לקט ולכן אע"ג דבכל ספק ממון אין מוציאין מחזקת מרא קמא מ"מ בלקט גזה"כ הוא דספק לעניים דכתיב לעני ולגר תעזוב תעזוב משלך (ירושלמי ספ"ד) ונאמר עני ורש הצדיקו הצדיקוהו במתנותיו (שם) ובחולין (קל"ד א) צדק משלך ותן לו ובת"כ פ' קדושים (ספ"ג) מנין שספק לקט לקט ספק שכחה שכחה ספק פאה פאה ת"ל לעני ולגר תעזוב אותם אני ד' אלקיכם אני איני גובה מכם אלא נפשות שנאמר אל תגזול דל וגו' וכן הוא אומר כי ד' יריב ריבם וקבע וגו' ע"ש:

17. Laws of Zeraim.8.12

    ואין לשאול למה אין אומדין אותה כמה לקט היא ראויה לעשות וליתנם לעניים כבדין הקודם דבאמת חכמים קנסוהו בזה מפני שעשה במזיד להגדיש על הלקט של עניים ולכן אמרו שכל הנוגע בארץ הרי הם של עניים ואפילו היה שוגג ואפילו היה הלקט שעורין והגדיש עליו חטין ואפילו קרא עניים ולא באו ואפילו הגדישוהו אחרים שלא מדעתו מ"מ כל הנוגע בארץ הרי הוא של עניים ויש בזה שאלה דאי משום קנס למה הצרכנו לטעם הקודם שספק לקט לקט ובאמת בירושלמי אין אומר הטעם רק משום קנס אך הרמב"ם כתב שני הטעמים ע"ש ויראה לי דלהרמב"ם הוה קשה דאי משום קנס הרי אין זה רק במזיד והרי אף לענין שבת לא קנסו שוגג אטו מזיד כמ"ש הרמב"ם בפ"ו משבת ולענין שביעית דקנסו ביאר הרמב"ם בפ"א משמטה מפני שחשודין על השביעית ולמה קנסו כאן שוגג אטו מזיד ולזה הסביר הרמב"ם דעשאוה כספק לקט כלומר לא רצו חכמים בענין זה לעשות אומד וממילא דהוה ספק לקט ומדינא אסור וזה לא רצו שיעשו אומד בשוגג דלא חששו להטריח בזה וממילא דנשאר ספק לקט ואפילו מן חטים לשעורים עשאום כספק לקט ונראה דכולם פטורין מן המעשרות לא מיבעיא הספיקות אלא אפילו הוודאין כמו מן חטין לשעורין מ"מ כיון דעשאום כספק הוי הפקר ב"ד והפקר פטור מן המעשרות ואע"ג דבירושלמי מפלפל בזה מ"מ לפי ההלכה כן הוא (וכ"כ שם במה"פ ע"ש):

18. Laws of Zeraim.8.13

    כתב הרמב"ם בפ"ד דין ח' הצריך לרבוץ את שדהו קודם שילקטו העניים לקט שבה אם הזיקו מרובה על הפסד הלקט מותר לרבץ ואם הפסד הלקט מרובה על הפסידו אסור לרבץ ואם קבץ את כל הלקט והניחו על הגדר עד שיבא העני ויטלנו ה"ז מדת חסידות עכ"ל וי"א דאף במקום שמותר להרביץ מחוייב הבעה"ב לשלם לעניי אותה העיר ההיזק שלהם (ר"ש בפ"ה מ"ג והרע"ב בפי' השני) וכן מבואר בירושלמי שם אמנם הרמב"ם מפרש לה על ענין אחר (דהר"ש מפרש המשנה דאין מגלגלין בטופח אמרבץ קאי והרמב"ם מפרש דאמין תבואה קאי ע"ש בפירושו ולכן זה הירושלמי אטופח קאי ולא אמרבץ ובחיבורו לא הזכיר כלל הך דטופח כיון דלחכמים שוין הן לשארי פירות וגם לענין תשלומין ליכא לרבנן לפי המסקנא שאומר למדת הדין נצרכה כלומר דמעיקר הדין מותר ולא מפני תשלומין ומיושב כל מה שהקשה הפ"מ במה"פ כמו שבארנו שם בגליון ע"ש ודו"ק):

19. Laws of Zeraim.8.14

    דרך הנמלים להכניס תבואה בחוריהן ותנן ספ"ד חורי הנמלים שבתוך הקמה הרי הן של בעה"ב שלאחר הקוצרים הכל לעניים שספק לקט לקט כלומר קודם שהתחיל לקצור הוה החורים להבעה"ב ולאחר שהתחילו לקצור חוששין שמא הביאו הנמלים מן הלקט לפיכך הכל לעניים (ר"ש ורע"ב):

20. Laws of Zeraim.8.15

    אבל הרמב"ם כתב שם זרעים הנמצאים בחורי הנמלים אם היו החורים בתוך הקמה הרי הוא של בעל השדה שאין לעניים מתנה בתוך הקמה ואם היו במקום שנקצר ה"ז של עניים שמא מן הלקט גררוהו ואע"פ שנמצא שחור אין אומרים הרי זה משנה שעברה שספק לקט לקט עכ"ל מבואר מדבריו דאף אחר שהתחילו לקצור אם נמצאו בתוך הקמה שייך לבעה"ב ולא חיישינן שמא הביאו ממקום שנקצר ואמרינן כאן נמצא כאן היה ואין זה בכלל ספק ודיעה ראשונה סוברת דגם זה בכלל הספק (והמפרשים לא העירו בזה שיש הפרש בין הפירושים וגם רש"י בחולין קל"ד. פי' כהר"ש ע"ש):

21. Laws of Zeraim.8.16

    שנו חכמים במשנה (פ"ה מ"ב) שבלת של לקט שנתערבה בגדיש מעשר שבלת אחת ונותן לו משום דלקט פטורה מן המעשר ולכן צריך ליתן לו מעושרת ולא חש להזכיר תרומה משום דחטה אחת פוטרת את הכרי (רא"ש) אבל לעולם צריך להפריש גם תרומה וכיצד מעשר השבולת אומר בירושלמי דמביא שתי שבלים מן הגורן ואומר על אחת מהן אם זו לקט מוטב ואם לאו הרי מעשרותיה קבועים בזה השנייה ונותן להעני את הראשונה ופריך וניחוש שמא זאת השנייה של לקט היא ואין מפרישין מן הפטור על החיוב ונמצא שאוכל הראשונה טבל ומתרץ שמביא שתי שבלים ואומר אם לקט היא הרי זו יפה ואם לאו הרי מעשרות קבועים בזו ונותן לו את אחת מהן עכ"ל כלומר שמביא שתי שבלים לבד הראשונה ומתחלה אומר על הראשונה שיתנה להעני אם זו לקט מוטב ואם לאו הרי מעשרותיה בשנייה ואח"כ לוקח השלישית ואומר ג"כ על הראשונה אם זו לקט מוטב ואם לאו מעשרותיה בשלישית וא"כ ממ"נ הראשונה מעושרת אם אינה לקט ומעשרותיה או בשנייה או בשלישית (כ"מ מפי' הר"ש והרע"ב ע"ש והוא פי' ישר):

22. Laws of Zeraim.8.17

    ודברי הרמב"ם שם דין י' בענין זה אינם מובנים שכתב שבולת של לקט שנתערבה בגדיש ה"ז מפריש שתי שבולות ואומר על אחת מהן אם הלקט היא זו הרי היא לעניים ואם אינה לקט הרי המעשרות שהיא חייבת בהן שבולת זו קבועים בשבולת שנייה וחוזר ומתנה כן על שבולת שנייה ונותן אחת מהן לעני והאחרת תהיה מעשר עכ"ל ודבריו תמוהים דאם אחת מהן לקט הרי השנייה לא נתקנה דאין מפרישין מן הפטור על החיוב ויש מי שרוצה לומר דגם הרמב"ם כוונתו על שבולת שלישית (כ"מ בשם הר"י קורקוס) ולשונו מפורש לא כן ונראה דכוונתו דאע"ג דלקמן תנן דאין ביכולת להחליף פאה על תבואה של בעה"ב ולהיות של בעה"ב דין פאה עליה זהו בפאה וודאית אבל בספק בהכרח לעשות כן ועוד דהא בכאן מדאורייתא ברובא בטל ורק מפני גזל העני צריך ליתן לו ולכן כשנותן לו אחת מהן אם זו היא פאה מוטב ואם לאו מוחלפת על של בעה"ב ונכנסת תחתיה ומה שצריך לומר שני פעמים משום דאל"כ החשש יותר בולט (ע' במה"פ שכתב כעין זה):

23. Laws of Zeraim.8.18

    תנן בפ"ה (מ"ו) לא ישכור אדם את הפועל על מנת שילקט בנו אחריו ואע"ג דאמרינן בפ"ק דב"מ (י"ב ב) השוכר את הפועל ילקט בנו אחריו זהו בסתם אבל כשהתנה עמו פוחת לו משכרו (הר"ש) ואיתא בירושלמי בעה"ב שעושה כן ה"ז גוזל את העניים שמוכר חלקן של עניים שמנכה לו משכרו (שם) פועל העושה כן ה"ז גוזל לבעה"ב ולהעניים דמוציא לבנו יותר מדין לקט לפיכך קרי ליה גם גוזל לבעה"ב (שם):

24. Laws of Zeraim.8.19

    ולכן בסתם בשלא התנה יכול הפועל להביא אשתו ובניו ללקט אחריו ותניא בתוספתא (פ"ג) האריסין והחכירין והמוכר קמתו לקצור ילקט בנו אחריו ואפילו שכר את הפועל ליטול חצי הקציר או שליש או רביע בשכרו ה"ז מלקט בנו אחריו דבשעת קצירה אינו כבעה"ב ורק בעל השדה בשלו אסור ולא שכיר ואריס וחוכר וכן כשמכר קמתו לחבירו לקצור נעשה חבירו בעל השדה ואסור והוא מותר:

25. Laws of Zeraim.8.20

    ומי שאינו מניח את העניים ללקוט או שהוא מניח אחד ומונע אחד או שמסייע את אחד מהן שילקוט יותר מחבירו ה"ז גוזל את העניים ועל זה נאמר אל תסיג גבול עולים כלומר יורדים מנכסיהם וקראם עולים בלשון סגי נהור (ירושלמי) ואסור לאדם להרביץ ארי או כלב רע בתוך שדהו כדי שיראו עניים ויברחו וכתב הרמב"ם שם היו שם עניים שאינם ראויים ליטול לקט אם יכול בעה"ב למחות בידן ממחה ואם לאו מניחן מפני דרכי שלום עכ"ל וזהו תוספתא שם כלומר אם יכול למחות בהם בדברים ימחה ואם לאו שצריך להכותם וכיוצא בזה מניחן מפני דרכי שלום שלא יתרבה המחלוקת (כנלע"ד):

26. Laws of Zeraim.8.21

    כתב הרמב"ם שם דין י"ד המפקיר את הלקט עם נפילת רובו אינו הפקר מאחר שנשר רובו אין לו בו רשות עכ"ל וזהו בתמורה (כ"ה א) וה"פ וודאי אם מפקיר השדה קודם קצירה פטור מלקט ומכל חיובי שדה (רש"י שם) דהפקר פטור שהרי אינו נשמר (שם) ואף שיש הפסד לעניים שהרי הפקר הכל שולטים בו מ"מ קודם קצירה אין להעניים זכות בשדהו וכן להיפך אחר הקצירה פשיטא שאינו יכול להפקיר שכבר שייך להעניים ובעת הקצירה שעדיין לא נפל לקט ג"כ יכול להפקיר אמנם משרוב השבולת נפל מידו או ממגלו אע"ג דמיעוטו עדיין בהיד ובהמגל זכו בהם עניים ואין יכולין להפקיר ובזה אינה דומה לפאה דפאה נתחייבה כל השדה מתחלת הקצירה אבל לקט כל אחיזה ביד או במגל הוי דבר נפרד בפ"ע (כנלע"ד) וכבר נתבאר בס"ס ג' שאין העני זוכה עד שבא לידו ע"ש:

27. Laws of Zeraim.9.1

    דיני שכחה ובו כ"ד סעיפים כתיב בפרשה תצא כי תקצר קצירך בשדך ושכחת עומר בשדה לא תשוב לקחתו לגר ליתום ולאלמנה יהיה למען יברכך ד' אלקיך בכל מעשה ידיך ומשונה מצוה זו מכל מצות שבתורה שכל מצות שבתורה אין באים אלא ע"י זכירה כדכתיב וזכרתם את כל מצות ד' ועשיתם אותם ואם נשכח לא נעשה המצוה ומצוה זו היא להיפך שא"א לקיים המצוה רק ע"י שכחה והקב"ה זיכהו במצוה זו:

28. Laws of Zeraim.9.2

    ותניא בתוספתא (פ"ג הל' י"ג) מעשה בחסיד אחד ששכח עומר בתוך שדהו ואמר לבנו צא והקריב עלי פר לעולה ופר לשלמים א"ל אבא מה ראית לשמוח בשמחת מצוה זו מכל מצות שבתורה א"ל כל מצות שבתורה נתן לנו המקום לדעתינו זו שלא לדעתינו שאלו לא היה ברצון לפני המקום לא באת מצוה זו לידינו הרי הוא אומר כי תקצור וגו' למען יברכך וגו' קבע לו הכתוב ברכה והלא דברים ק"ו מה אדם שלא נתכוין לזכות וזכה מעלין עליו כאלו זכה המתכוין לזכות וזכה על אחת כמה וכמה כיוצא בו ואם נפש כי תחטא ועשתה וגו' והביא איל תמים וגו' והלא דברים ק"ו ומה מי שלא נתכוין לחטוא וחטא מעלין עליו כאלו חטא המתכוין לחטוא וחטא על אחת כמה וכמה עכ"ל (דזה מיירי בספק חלב ספק שומן וחייב באשם תלוי):

29. Laws of Zeraim.9.3

    ולכן המעמר ושכח אלומה אחת בשדה ה"ז לא יקחנה שנאמר לא תשוב לקחתו עבר ונטלה אפילו טחנו ואפאו ה"ז נותנו לעניים שנאמר לגר ליתום ולאלמנה יהיה וזהו לאו הניתק לעשה ואינו לוקה אא"כ איבדו או אכלו ואינו בתשלומין כמ"ש בפאה ולקט וזהו דעת הרמב"ם ז"ל דבכל אלו אין שינוי קונה כמ"ש בסי' ב' סעי' ה' ע"ש וצריך להפריש מעשר על חשבון עצמו ע"ש:

30. Laws of Zeraim.9.4

    כתיב ושכחת עומר בשדה והך בשדה מיותר הוא דרשינן בספרי שם לרבות שכחת קמה כלומר בתבואה המחוברת דכשם שיש שכחה בעמרים כמו כן יש שכחה בקמה ואמרינן בירושלמי (פ"ד ה"ג) את שיש לו שכחת קמה יש לו שכחת עומרין ואת שאין לו שכחת קמה כגון עכו"ם שקצר את שדהו ואח"כ נתגייר פטור גם משכחת עומר אע"פ שבשעת העימור היה ישראל ואם היו ישראל ועכו"ם שותפין בשדה בארנו בסי' ד' סעי' י' ע"ש:

31. Laws of Zeraim.9.5

    ולפיכך כשם שיש שכחה בעמרים כך יש שכחה בקמה דאם שכח מקצת הקמה ולא קצרה ה"ז לעניים ויש בזה פרטים רבים ויתבאר לפנינו וכשם שיש שכחה בתבואה וכיוצא בה כך יש שכחה לאילנות שנאמר כי תחבוט זיתך לא תפאר אחריך וה"ה לשאר אילנות ולמה למדנו שארי אילנות מזית ולא מכרם בארנו בסי' א' מן סעי' ד' עד סעי' ט' ע"ש:

32. Laws of Zeraim.9.6

    שכחה בעינן שהפועלים ישכחוה וגם הבעה"ב כדתנן (פ"ה מ"ז) העומר ששכחוהו פועלים ולא שכחו בעה"ב שכחו בעה"ב ולא שכחוהו פועלים אינו שכחה ובירושלמי שם ילפינן מקראי דכתיב קצירך ושכחת זהו הבעה"ב שהקציר שלו כי תקצור ושכחת הם הפועלים הקוצרים ואמרינן שם ר"ש אומר אפילו חמרין שהן עוברין בדרך וראו עומר אחד ששכחוהו פועלים ושכחו בעה"ב (כצ"ל) אינו שכחה עד שישכחוהו כל אדם וכן הוא בתוספתא פ"ג ולכאורה משמע דר"ש פליג והלכה כת"ק אבל הרמב"ם בריש פ"ה פסק כר"ש דס"ל דלא לאיפלוגי אתי (כ"מ) אבל לא ידענו מנ"ל לר"ש מקרא לדרוש כן (ער"ש שגורס בדר"ש גירסא אחרת ואינה מובנת כמ"ש במה"פ) וכן הטמון בקרקע או בדבר אחר הוי שכחה כששכחוהו דכתיב בשדה והוא מיותר לרבות את הטמון (סוטה מ"ה א) ואע"ג שהצרכנוהו לשכחת קמה כמ"ש בסעי' ד' תרי שדה כתיב קצירך בשדך עומר בשדה חד לקמה וחד לטמון (שם) (ולולי דברי הרמב"ם הייתי אומר דר"ש דתוספתא לשיטתו בסוטה שם דטמון לא הוי שכחה ע"ש ואייתר ליה חד שדך לדרשא דתוספתא ועל ר"י הוכרח הש"ס לומר שם בשדה בשדך לא משמע ליה ע"ש ולר"ש נאמר כמ"ש ודו"ק):

33. Laws of Zeraim.9.7

    איתא בירושלמי (ספ"ה) היה עומד בעיר ואמר יודע אני שהפועלין שכיחין עומרין במקום פלוני ושכחוהו אינו שכחה היה עומד בשדה ואמר יודע אני שהפועלים שכיחין עומרים במקום פלוני ה"ז שכחה שנאמר בשדה ושכחת ולא בעיר ושכחת עכ"ל אבל בש"ס שלנו בב"מ (י"א א) מפרש להיפך דשכחת עיר הוי יותר שכחה משכחת שדה והכי אמרינן שם בשדה שכוח מעיקרו הוי שכחה זכור ולבסוף שכוח אינו שכחה אבל בעיר אפילו זכור ולבסוף שכוח הוי שכחה ונבאר בס"ד (ובתוספתא פ"ג כבש"ס שלנו):

34. Laws of Zeraim.9.8

    מרש"י ז"ל מתבאר דשכוח מעיקרו מקרי כשהבעה"ב שכח קודם הפועלים ובכה"ג הוי שכחה גם בשדה אבל זכור ולבסוף שכוח כלומר שהבעה"ב הניחה שם מדעתו ולבסוף נשכחה ע"י הפועלין לא הוי שכחה אבל בעיר גם בכה"ג הוי שכחה והטעם פשוט דכשהוא בשדה בעינן שגם הוא ישכחנה אבל כשהוא בעיר אין לו שייכות בזה וכן מתבאר מדברי הרמב"ם ז"ל בריש פ"ה שכתב היה בעל השדה בעיר ואמר יודע אני שהפועלים שכחו עומר שבמקום פלוני ושכחוהו ה"ז שכחה ואם היה בשדה ואמר כן ושכחוהו אינו שכחה שהשכוח מעיקרו בשדה הוא השכחה אבל בעיר אפילו זכור ולבסוף שכוח הוי שכחה שנאמר ושכחת עומר בשדה ולא בעיר עכ"ל כלומר דבשדה בעינן גם שכחתך ולא בעיר הרי מפרש ג"כ דשכוח מעיקרו מקרי שכחת בעה"ב וזכור ולבסוף שכוח מקרי שכחת פועלין בלבד:

35. Laws of Zeraim.9.9

    אבל מדברי רבותינו בעלי התוס' שכתבו שם וז"ל זכור ולבסוף שכוח פי' זכור בשעה שהשכחה מתחלת שכבר שכחוהו פועלים ולבסוף שכח גם הוא ושכוח מעיקרו מקרי כששכחו הפועלים שכח גם הוא אבל מה שהוא זכור בשעה שהפועלין זוכרין אין זה זכור ולבסוף שכוח דאל"כ לא תמצא שכחה לעולם דכששדהו מליאה עומרין יאמר יזכה לי שדי עכ"ל ולפי פירושם דזכור ולבסוף שכוח אינו אלא שבעת שכחת הפועלין זכר אבל אח"כ צריך גם הוא לשכוח וזהו דלא כרש"י והרמב"ם דבעיר הוי שכחת פועלים שכחה אף כשהוא זכור אבל לדבריהם צריך אח"כ לשכוח גם הוא ואם לאו לא הוי שכחה (ולהתוס' יכולני ליישב דברי הירושלמי לדינא וה"פ היה עומד בעיר וכו' אינו שכחה כלומר לפעמים אפילו בעיר אינו שכחה כגון שלא שכח גם אחר הפועלים היה עומד בשדה וכו' ה"ז שכחה כלומר לפעמים אפילו בשדה שכחה והיינו כשהוא זכור בשעת שהפועלים זוכרין ודו"ק):

36. Laws of Zeraim.9.10

    עמדו העניים בפני העומר ולכן שכחו או שחיפוהו בקש לא הוי שכחה כיון דהשכחה מחמת סיבה ודווקא כשזוכר את הקש (ירושלמי ורמב"ם שם) אבל אם אינו זוכר את הקש שהוא בגלוי ממילא דגם אם לא היה נחפה בקש היה שוכחו כשם ששכח את הקש והוי שכחה אפילו אם כולו מחופה בקש (שם) שהרי גם בסומא יש שכחה כמו שיתבאר וסומא הוי כמחופה בקש (שם) כמובן (ובזה הדין דברי הירושלמי פ"ה סוף הל' ו' ע"ש דלא כפי' הפ"מ דאכל השדה קאי כמ"ש בעצמו במה"פ והרמב"ם לא הזכיר כולו דממילא כשכתב חיפוהו בקש משמע כולו ודו"ק):

37. Laws of Zeraim.9.11

    תנן בפ"ו (מ"ב) העומר שהוא סמוך לגפה ולגדיש לבקר ולכלים הוי שכחה העומר שהחזיק בו להוליכו לעיר ושכחו אינו שכחה ויש שפירשו דה"ק העומר שהוא סמוך לגפה וכו' אע"פ שמונח אצל דבר המסויים וסופו שיזכרנו מ"מ הוי שכחה כיון שלא החזיק בו להוליכו לעיר אבל אם החזיק בו להוליכו לעיר והניחו ושכחו אינו שכחה כיון שהחזיק בו אפילו לא הניחו אצל דבר מסויים (כ"מ מפי' הר"ש והרע"ב בפי' השני):

38. Laws of Zeraim.9.12

    אבל הרמב"ם מפרש דעומר שהחזיק בו להוליכו לעיר ושכחו ולא הניחו אצל מקום מסויים לא הוי שכחה אבל אם החזיק בו להוליכו לעיר ושכחו והניחו אצל מקום מסויים כמו גפה וכו' הוי שכחה ולכאורה תמוה למה יגרע כשהניחו אצל דבר מסויים והסברא היא להיפך אמנם הענין כן הוא דהתורה אמרה ושכחת ע"י עצמך ולא ע"י דבר שגרם לך השכחה ולכן כשהחזיק בו להוליכו לעיר ולא הניחו אצל דבר מסויים ושכחו זה גרם לו ששכחו מפני שלא הניחו אצל דבר המסויים אבל כשהניחו אצל דבר המסויים ועכ"ז שכחו הלא השכחה מעצמו ולכן הוי שכחה (תוי"ט) וכל זה הוא לפי פי' הרמב"ם בפירושו למשנה (והוא פי' הראשון של הרע"ב):

39. Laws of Zeraim.9.13

    אבל מדברי הרמב"ם בחיבורו פ"ה דין ג' נלע"ד שחזר בו מפירושו וז"ל הרמב"ם שם כשהחזיק בו להוליכו לעיר והניחו בשדה ושכחו אינו שכחה אבל אם נטלו ממקום למקום אע"פ שהניחו סמוך לגפה או לגדיש או לבקר או לכלים ושכחו ה"ז שכחה עכ"ל הרי שכתב אע"פ וכו' כלומר דבזה היה יותר ראוי לומר שאינו שכחה ודלא כסברא הקודמת ונ"ל דה"פ דאם החזיק בו להוליכו לעיר והניחו בשדה ושכחו אע"פ שלא הניחו אצל מקום מסויים לא הוי שכחה אבל אם נטלו להוליכו ממקום למקום בשדה עצמו ולא להוליכו לעיר אפילו הניחו אצל דבר המסויים הוי שכחה דכל שלא החזיק בו להוליכו לעיר הוי שכחה והטעם דכיון שהחזיק להוליכו לעיר הוי כנוטל מן השדה ולא קרינן ביה ושכחת:

40. Laws of Zeraim.9.14

    וראיה לפי' זה מירושלמי שם דעל משנה דסמוך לגפה וכו' מביא ברייתא בזה"ל לא נחלקו ב"ש וב"ה על העומר שהוא סמוך לגפה וכו' שהוא שכחה על מה נחלקו על עומר שנטלו ונתנו בצד הגפה וכו' דב"ש אומרים אינו שכחה מפני שזכה בו וב"ה אומרים שכחה וכו' והן הן הדברים שנאמרו למשה בחורב עכ"ל וה"פ דב"ש אומרים כיון שהחזיק בו להוליכו ממקום למקום בשדה ונתנו אצל מקום מסויים לא הוי שכחה וב"ה אומרים דהוי שכחה ועדיין לא הזכיר בהחזיק בו להוליכו לעיר שהיא משנה דלקמן משום דכאן הכוונה ממקום למקום בשדה עצמו ולכן הוי שכחה לב"ה גם בהניחו אצל מקום מסויים ואח"כ מובא בירושלמי המשנה בעומר שהחזיק בו להוליכו לעיר ושכחו הכל מודים שאינו שכחה ולא איתמר בירושלמי כלום על זה וזהו כדברינו דהעיקר הוא להוליכו לעיר (ובתוספתא פ"ג כתוב על מה נחלקו על עומר שהחזיק בו להוליכו לעיר וכו' ולא חש לה הרמב"ם וגירסא מוטעת היא כדמוכח מירושלמי ובזה נחה שקטה מכל מה שהאריך המל"מ ונתקשה בדברי הרמב"ם וברור הוא לענ"ד דהרמב"ם בחיבורו חזר בו מפירושו ובהרבה מקומות כן הוא והגירסא בהרמב"ם כמו בספרים שלנו וא"ש הכל ודו"ק) (וכ"מ ממה"פ):

41. Laws of Zeraim.9.15

    עומר שהחזיק בו להוליכו לעיר והניחו על גבי חבירו ושכח את שניהן התחתון שכחה דאף שהוא טמון תחת העליון הא קיי"ל דטמון הוי שכחה כמ"ש בסעי' ו' והעליון אינו שכחה מפני שהחזיק בו להוליכו לעיר וכמ"ש בסעי' י"ג (סוטה מ"ה א) והרמב"ם בפ"ה דין ד' כתב דאם נזכר על העליון קודם שיפגע בו גם התחתון אינו שכחה ונ"ל הטעם דהעליון מצילו כמו עומר שמציל את הקמה שיתבאר ואין לשאול דא"כ גם בלא זכירה יצילנו כיון שאינו שכחה מפני שהחזיק בו להוליכו לעיר ויציל לתחתון די"ל דרק זכירה מציל כמו בעומר שמציל את הקמה (וזה כתב ע"פ הירושלמי פ"ו סוף ה"ג שאומר ר"ז אמר בזוכר את העליון והראב"ד חולק עליו דאדר"ש קאי ולא אדרבנן ע"ש ובאמת להרמב"ם הו"ל לומר באינו זוכר את העליון ע"ש אך פי' הראב"ד לא א"ש לפי ש"ס דילן בסוטה שם עמה"פ ולהרמב"ם י"ל דהירושלמי לישנא קלילא נקיט ודו"ק):

42. Laws of Zeraim.9.16

    אם היה רוח סערה והעיף הרוח עמריו לתוך שדה חבירו ושכחן אינו שכחה דכתיב קצירך בשדך ושכחת ולא בשדה חבירו אבל בשדהו אף ששכחן בעת שעפו ברוח הוי שכחה דאויר שדה כשדה דמי וקרינן ביה בשדך (כן נראה מסקנת הש"ס בסוטה שם וזהו כוונת הרמב"ם שם הל' ה' ע"ש)

43. Laws of Zeraim.9.17

    ויש להסתפק אם שכחן כשהן בשדה חבירו ואח"כ העיפן הרוח לתוך שדהו ולא נזכר עליהן מי אמרינן עכשיו בשדך קרינן או דילמא כיון דתחלת השכחה היתה בשדה אחר לא הוי שכחה ואין לפשוט מעומר שהחזיקו להוליכו לעיר ושכחו דאינו שכחה וה"נ לא מהני השכחה שאח"כ דבתר התחלה אזלינן דלא דמי דעומר שהחזיקו הוי כעומד בביתו דלא שייך שכחה אבל כאן כיון דגם אח"כ נשכח ממנו קרינן ביה בשדך ושכחת ונראה דהוי שכחה והרי כששכח וחזר ונזכר אין עליו איסור ליטלו רק אם צריך לשוב לקחתו אבל אם א"צ לשוב מותר ליטלו כמו שיתבאר אלמא דהזכירה שאח"כ מבטלת השכחה הקודמת וה"נ השכחה שאח"כ מבטלת את השכחה הקודמת (כנלע"ד):

44. Laws of Zeraim.9.18

    איתא בתוספתא (פ"ג) ובירושלמי (פ"ו סוף ה"ג) שדה שעומריה מעורבבין ושכח אחד מהן אינו שכחה עד שיטול כל סביבותיו עכ"ל דמחמת העירבוב שכחן ואין זה שכחה מחמת עצמו אך אם מינה כל סביבותיו ועמד בשכחתו הוי שכחה (ומזה ראיה לסעי' הקודם) ולשון הרמב"ם שם כן הוא שני עמרים מעורבבים ושכח אחד מהן אינה שכחה עד שיטול את כל סביבותיו עכ"ל ואינו מובן דמה שייך בשנים עירבוב ועוד מאי האי כל סביבותיו ולכן נלע"ד דהך שני הוה טעות הדפוס וכצ"ל שדה וכו' (ומהכ"מ נראה שהיתה נוסחא כן ע"ש):

45. Laws of Zeraim.9.19

    הלוף והשום והבצלים וכיוצא בהם אע"פ שהם טמונים בארץ יש להם שכחה דכבר נתבאר דיש שכחה בטמון ונראה דאע"פ שהעלים הבולטים מחוץ להארץ כבר נחתכו מ"מ יש להם שכחה כיון דטמון יש לו שכחה וכן הקוצר בלילה ושכח קמה או שעימר בלילה ושכח עומר וכן הסומא ששכח יש להם שכחה וכתב הרמב"ם שם ואם היה הסומא או הקוצר בלילה מתכוין ליטול את הגס אין לו שכחה עכ"ל וזהו במשנה דספ"ו כלומר שלא הלך ליטול כסדר דנימא ששכח על זה אלא כוונתו ליטול הגסים ולהניח הדקים ממילא שאין זה שכחה שהרי בכוונה הניחם ולכאורה עיקר הרבותא דאפילו הגסים שהניח אין להם שכחה דהדקים הרי לא נתכוין ליטלן ולכן סתם הרמב"ם דבריו אבל בירושלמי שם אמרינן לא סוף דבר גסין אלא אף דקין דכי מאחר שדרכו לבחון בגסין אפילו דקין אין להם שכחה עכ"ל (וכ"כ הר"ש והרע"ב) ואינו מובן וצ"ל דה"פ דהוא הלך לבדוק הגסין את אשר ישר בעיניו לפי משמוש ידיו וממילא דהגסין בכוונה הניח אלא אפילו דקין שהייתי אומר דלא חשש להן כלל והוי כשכחה קמ"ל דלא והרמב"ם דמסתם לה סתומי נלע"ד דגירסא אחרת היתה לו וכצ"ל לא סוף דבר דקין אלא אף גסין דמאחר שדרכו לבחון בגסין אף גסין אין להם שכחה כצ"ל כלומר לא מיבעיא דקין שלא כוון להם כלל אלא אפילו גסין שכוון להם ואת אלו הניח לא אמרינן דשכחן אלא בחנם ולא ישרו בעיניו והניחם שיגדילו עוד ולכן סתם הרמב"ם משום דקאי אגסין וא"צ להזכירן (כנלע"ד):

46. Laws of Zeraim.9.20

    ויש לי בזה שאלה ולמה רק בסומא ובלילה והרי גם פקח וביום כיון שהוא מתכוין ליטול רק את הגס הגס ממילא דהשאר לא ישרו בעיניו והניחם להתגדל ולמה יהא להם שכחה ובאמת בהמשנה היינו יכולים לפרש דלאו ארישא דסומא קאי אבל הרמב"ם והמפרשים פירשו דאסומא ואלילה קאי וצ"ל דרבותא קאמר לא מיבעיא פקח ביום שהרגיש בהם בראייתו והניחם בכוונה אלא אפילו סומא ובלילה שלא הרגישו והייתי אומר דהוה כשכחה קמ"ל דלא הוה שכחה (כנלע"ד):

47. Laws of Zeraim.9.21

    שנינו במשנה (ספ"ו) אם אמר הרי אני קוצר ע"מ מה שאני שוכח אני אטול יש לו שכחה והטעם פשוט כמ"ש המפרשים דמתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל ואין רבותא בזה ונ"ל דה"ק דאע"ג דקיי"ל דבכל דבר שבממון אם התנה בפני הבעל דבר ונתרצה לזה תנאו קיים כמו המקדש את האשה ע"מ שלא יהא לה שאר וכסות או מתנה ש"ח להיות כשואל או לפטור משבועה והשואל להיות פטור מלשלם כמבואר בב"מ ספ"ז משום דקיי"ל כר' יהודה בקדושין (י"ט ב) דבדבר שבממון תנאו קיים ולפ"ז הייתי אומר דכשהתנה בפני עניי אותה העיר ונתרצו תנאו קיים קמ"ל דלא והטעם משום דדווקא במקום שהבעל דבר בבחירתו בא לו כמו אשה המתקדשת ושומר ושואל אבל שכחה לאו העניים הם הבעלים ורק התורה זיכתה להם ולכן אין להם רשות למחול כלל דעד שתבא לידם התורה היא הבעלים (כנלע"ד):

48. Laws of Zeraim.9.22

    תבואה שקצרה עד שלא נגמרה להאכיל לבהמה וכן אם קצרה אגודות קטנות ולא עשאה עומרין וכן השומים והבצלים שתלשן אגודות קטנות להמכר לשוק ולא עשאן עמרים להעמיד מהן גורן אין להם שכחה והטעם דשכחה אינו אלא בשעת גמר מלאכה וכל אלו הם כשלא בשעת גמר מלאכה והגמר מלאכה יהיה אח"כ ואז יהיה שייך בהן שכחה כמו שיתבאר לפנינו:

49. Laws of Zeraim.9.23

    אין שכחה אלא בשעת גמר המלאכה של עשיית העמרים דכתיב כי תקצור קצירך בשדך ושכחת עומר בשדה מה קצירה שאין אחריו קצירה אף עימור שאין אחריו עימור (ירושלמי ספ"ה) לפיכך הקוצר ואלם אלומות אלומות ופינה האלומות והם הנקראין עמרים ופינן ממקום זה למקום אחר וממקום השני למקום השלישי ומשם לגורן ושכח העומר בשעה שפינן ממקום למקום אם פינה העמרים למקום שהוא גמר מלאכה ושכחה יש לו שכחה וכשיפנה ממקום שהוא גמר מלאכה לגורן אין לו שכחה ואם פינה העמרים למקום שאינו גמר מלאכה ושכחה אינו שכחה וכשיפנה ממקום שאינו גמר מלאכה לגורן יש לו שכחה כן הוא לשון הרמב"ם שם וביאורו דשכחה אינו אלא בשעת גמר מלאכה לא קודם ולא אח"כ ולכן אם הגמר מלאכה אינו אלא בהולכה לגורן הוי שם השכחה ומה נקרא גמר מלאכה יתבאר לפנינו:

50. Laws of Zeraim.9.24

    איזהו מקום שהוא גמר מלאכה זהו מקום שדעתו לקבץ כל העמרים שם ולדוש אותן שם או להוליכן שם למקום גדיש שהוא הגורן ומקום שאינו גמר מלאכה נקרא המקום שמקבצים בו העמרים כדי לעשות מהן אלומות גדולות כדי להוליכן למקום אחר (שם) ולכן המפנה ממקום למקום ומשם ולהלן העיקר תלוי בהפינוי האחרון שלשם נתקבצו כל העמרים יש שכחה וקודם לזה או אח"כ אין שכחה ואם המקום האחרון הוא הגורן הוי השכחה בהולכה להגורן:

51. Laws of Zeraim.10.1

    כמה עמרים יכולים להיות שכחה ובו ח' סעיפים כמו שיש שיעור לפאה וכמו שיש שיעור ללקט והיינו דג' שבלים שנפלו אינן לקט כמ"ש בסי' ח' כמו כן בשכחה שנים שכחה ג' אינם שכחה והטעם כמ"ש בלקט דכתיב לעני ולגר תעזוב חד לעני וחד לגר וביאור הדברים כן הוא דהתורה אמרה ושכחת דבר שדרך לשכוח ולא דבר שאינו מדרך העולם לשכוח והוא עצמו יזכור ולכן ג' דהם רבים אין דרך לשכוח וגם בלקט הוי טעם זה דאין דרך שיפלו ג' שבלים כאחת מיד הקוצר או מהמגל וזהו ששנו חכמים במשנה (ס"ו מ"ה) שני עומרים שכחה וג' אינם שכחה שני צבורי זיתים וחרובין שכחה וג' אינם שכחה שני הוצני פשתן שכחה וג' אינם שכחה ובפשתן פירושו כשזרע בשביל הזרע דאל"כ לא שייך בהם שכחה (כ"מ) וזיתים דווקא כשהם צבורים ביחד כדי להכניסם לבית הבד אבל מקודם לכן אין זה גמר מלאכה ולא שייך שכחה (ירושלמי) ויש להסתפק אם גם בחרובין כן:

52. Laws of Zeraim.10.2

    ובתוספתא (פ"ג ה"י) תניא שתי כריכות המובדלות זו מזו שכחה ג' אינן שכחה שני עומרין המובדלין וכו' שתי גפנים המובדלות זו מזו וכו' ע"ש וכן הוא לשון הרמב"ם בפ"ה דין ט"ו וכתב וכן בשאר אילנות המובדלות זו מזו וכוי והכוונה כמובדלות זו מזו שכל אחד קשור בפ"ע דאם הם קשורים ביחד נחשבו כאחד וכן כתב בצבורי זיתים וחרובין שיהא מובדלות כלומר שכל אחת מונחת במקום בפ"ע ורק בהוצני פשתן לא הזכיר מובדלות משום דהוצני מקרי כשנעקרו מן השדה וממילא דמובדלות הן כמובן:

53. Laws of Zeraim.10.3

    וכשם דבמספר אם היו ג' אינם שכחה כמו כן בכמותו שאם היה העומר גדול מאד עד שיש בו שתי סאה תבואה אינו שכחה דכתיב ושכחת עומר ולא גדיש ושתי סאים הוה כגדיש (רמב"ם) ועוד דכתיב לא תשוב לקחתו עומר שאתה יכול להגביהו כולו כאחת ולשאת אותו על כתפו יצא סאתים שא"א לישא על כתפו (רע"ב מספרי וירושלמי וגם דרשא ראשונה בשם) ואפילו כל העומרים הם מסאתים אינם שכחה שכח שני עמרים אע"פ שביחד יש בהם סאתים ויותר מזה ה"ז שכחה כיון דאין בכל אחד סאתים:

54. Laws of Zeraim.10.4

    תנן בריש פ"ו כל עומרי השדה של קב קב ואחד של ארבעת קבין ושכחו ב"ש אומרים אינו שכחה וב"ה אומרים שכחה והלכה כב"ה והרמב"ם שם כתב היו כל העומרים של קב קב ואחד של ד' קבין ה"ז שכחה יתר על הארבעה אינו שכחה וכן אם היו של שני שני קבין ואחד יותר על שמנה קבין אינו שכחה עכ"ל ואינו מובן מנ"ל לומר כן ואי משום דבמשנה תנן רק ד' קבין זהו בהכרח משום ב"ש דס"ל דגם בד' לא הוי שכחה (מל"מ). ונלע"ד בטעמו דהנה בירושלמי שם איתא ר' יונה בעי כל עומרי השדה של קב קב ואחד של ד' קבין ושכחו כל עומרי השדה של ב' קבין ואחד של שמונת קבין עכ"ל ומפרש דהבעיא היא אליבא דב"ה דרחוק שיסתפק לב"ש דאינה משנה לגבי ב"ה ומיבעי ליה אם דווקא ד' פעמים ככה הוי שכחה ולא יותר או דילמא אפילו יותר ופסק לקולא להבעל השדה ולא דמי לספק לקט לקט דהתם הרי יש בכאן לקט וודאי והלכך גם הספק לקט משא"כ בכאן דהספק אם יש בכאן שכחה כלל לא מפקינן מחזקת בעל השדה (כנלע"ד ועמה"פ שנדחק מאד בזה):

55. Laws of Zeraim.10.5

    ויש להסתפק דג' עומרים נתבאר דאינם שכחה ועומר שיש בו סאתים הוה כגדיש אם שכח ג' עומרים שנים קטנים ואחד זה של סאתים אם מצטרף להם להצילן משכחה אך גמ' מפורשת היא בספ"ד דב"ב (דאמרינן שם עומר שיש בו סאתים תורת עומר עליו ותורת גדיש עליו תורת עומר שני עומרים שכחה שנים והוא אינם שכחה):

56. Laws of Zeraim.10.6

    כבר נתבאר דגם בקמה יש שכחה ובשם ג"כ אם שכח קמה שיש בה סאתים ואין בה הפסק לא הוי שכחה ולא עוד אלא אפילו אין בה סאתים רואין את השבלים הדקות כאלו הן בריאות וארוכות ואת השדופות כאלו הן מליאות ואם לפ"ז היתה ראויה להיות בה סאתים אינו שכחה וי"א דזהו רק בשעורים (ר"ש פ"ו מ"ז) דשכיח כן ואין לשאול דבשלמא עומר של סאתים לא הוי שכחה דדרשינן עומר ולא גדיש אבל בקמה מ"ט לא הוי שכחה בסאתים די"ל דכיון דעיקר שכחה כתיב בעומר וקמה ילפינן מן בשדה כמ"ש בסי' ט' סעי' ד' א"א להיות עדיף שכחת קמה משכחת עומר דבהכרח להיות שיהיו שניהן שוין וכמו שבארנו שם לענין אחר ע"ש (וכ"מ בר"ש שם) ודע דדין שסאתים לא הוי שכחה לאו דווקא בתבואה דה"ה בכל הדברים:

57. Laws of Zeraim.10.7

    ובאילן כשיש בו סאתים פירות יש פלוגתא דהרמב"ם שם דין כ"ב כתב השוכח אילן בין האילנות אפילו היה בו כמה סאין פירות או ששכח שני אילנות הרי הן שכחה שלשה אינן שכחה עכ"ל והראב"ד השיג עליו וכתב זה אינו מחוור כלל ולא ביאר דבריו ונראה דכוונתו דלא עדיף שכחת אילנות משכחת עומר דבסאתים לא הוי שכחה וטעמו של הרמב"ם נראה דהא שכחת אילנות לא ילפינן מעומר אלא מקרא דזית ובזה לא שייך למעט מטעם עומר ולא גדיש ולכן אפילו ביותר מסאתים הוי שכחה ומיהו כשתלש הפירות והניחם בצבורות וודאי דזהו כמו עומר וכשיש בו סאתים אינו שכחה (כנלע"ד):

58. Laws of Zeraim.10.8

    שכח סאה תבואה עקורה וסאה שאינה עקורה אינם מצטרפין והוה שכחה בשניהם וכן בשום ובבצלים ובפירות האילן אם שכח מקצתן בקרקע ומקצתן תלוש ובשניהם סאתים אינם מצטרפין אלא שניהם שכחה (רמב"ם שם) ויראה לי דשום ובצלים אף כשהשכחה במחובר לא הוי שכחה בסאתים כיון דהם בכלל קרא דעומר דינם בעומר:

59. Laws of Zeraim.11.1

    יש לפעמים דגם אם שכח לא הוי שכחה ובו י"ג סעיפים יש לפעמים דגם אם שכח לא הוי שכחה כדתנן (בפ"ו מ"ג) ראשי שורות העומר שכנגדו מוכיח וכו' מודים שאינו שכחה ואלו הן ראשי שורות שנים שהתחילו מאמצע השורה זה פניו לצפון וזה פניו לדרום ושכחו לפניהם ולאחריהם את שלפניהם שכחה את שלאחריהם אינו שכחה יחיד שהתחיל מראש השורה ושכח לפניו ולאחריו שלפניו אינו שכחה ושלאחריו שכחה מפני שהוא בבל תשוב זה הכלל כל שהוא בבל תשוב שכחה ושאינו בבל תשוב אינו שכחה עכ"ל המשנה. ובתוספתא (פ"ג ה"ט) תניא העומר שכנגדו מוכיח כיצד מי שהיה לו עשר שורות של עשרה עשרה עמרים ועמר אחד מהם לצפון ולדרום ושכח אין שכחה מפני שנדון כמזרח ומערב עכ"ל התוספתא:

60. Laws of Zeraim.11.2

    ולענ"ד ברור דה"פ דמשנה דראשי שורות הוא דבר אחד והעומר שכנגדו מוכיח הוא ענין אחר והמשנה מפרשת הך דראשי שורות והתוספתא מפרשת הך דעומר שכנגדו מוכיח וראיה לזה דהמשנה אומרת אלו הן ראשי שורות ולא מסיימת הך דהעומר שכנגדו מוכיח ולהיפך התוספתא מתחלת בהעומר שכנגדו מוכיח ולא בראשי שורות ושני עניינים הם כמו שנבאר בס"ד:

61. Laws of Zeraim.11.3

    והיינו דראשי שורות מקרי ששייר בראש או בסוף שלא עבר דרך עליהם כלל ולא שייך בל תשוב כמובן ולכן שנים שהתחילו מאמצע השורה זה לצפון וזה לדרום ולדוגמא שהיתה שורה של עשרים עמרים והיה לזה להתחיל מהעשירית של צד זה וזה מהעשירית של צד זה ולא התחילו מהעשירית אלא מהתשיעית וממילא דנשאר מאחריהם שני עומרים ואינן שכחה שאינן בבל תשוב שלא עברו עליהן והניחן אלא לא התחילו בהם אבל אם הניחו מלפניהם שפתחו בהתשיעית והניחו השמינית ולקחו השביעית הוי השמינית שכחה שהרי עברו דרך עליהן והוי בבל תשוב וביחיד הוא להיפך כשלא התחיל מראש השורה ממש אלא עשה ראש השורה השנייה ולא התחיל בהראשונה אינה שכחה שהרי לא עבר דרך עליה ולא שייך בל תשוב אבל אם הניח מלאחריו כגון שלקח השנייה ודילג על השלישית ולקח הרביעית הוי שכחה שהרי עבר דרך עליה ושייך בל תשוב וה"ה כשהניח האחרונה ממש ג"כ אינה שכחה כיון שלא עבר דרך עליה:

62. Laws of Zeraim.11.4

    ודינים אלו הם בין בעמרים בין בקמה כמבואר בירושלמי וז"ל מניין לראשי שורות אמר ר' יונה כתיב כי תקצור קצירך בשדך ושכחת מה שאתה קוצר אתה שוכח (כלומר שהתחיל לקצור ודילג על מקצת קמה ולא בשלא התחיל בראש הקמה) עד כדון ראשי שורות קמה סוף שורות עומרים אמר ר' יונה לא תשוב לקחתו ממקומו שבאת לא תשוב לקחתו (כלומר דמה דלא הלך עד סוף העומרים אינו ממקום שבא שהרי לא הלך לשם כלל ואינו שכחה) עד כדון ראשי שורות קמה וסוף שורות עומרין ראשי שורות עומרים (שזהו ממקום שבא רק לא התחיל בה) וסופי שורות קמה (שהרי התחיל לקצור מקודם זה) אמר ר' יונה ניליף ראשי שורות עומרין מראשי שורות קמה וסוף שורות קמה מסוף שורות עומרין עכ"ל כלומר דלפ"ז אין שכחה רק בדילג באמצע ולא בתחלה ובסוף בין בקמה בין בעומרין (והגירסא שלפנינו בירושלמי נכונה וכמ"ש וכן הובאה גירסא זו בתוי"ט בשם אחד ע"ש והפ"מ הגיה ואינו נכון ע"ש):

63. Laws of Zeraim.11.5

    והתוספתא מבארת דין העומר שכנגדו מוכיח כיצד מי שהיו לו עשר שורות של עשרה עשרה עמרים ועמד אחד מהם לצפון ולדרום ושכח אין שכחה מפני שנידון כמזרח ומערב עכ"ל כלומר כגון שעימר שורה ראשונה והתחיל בראשונה ודילג השנייה ועימר השלישית אין השנייה שכחה אף שעבר עליה ודילגה והטעם דאמרינן שהניח השנייה מפני שרצונו לעמוד השורה השנייה מזרח ומערב ונמצא שבזה תהיה השנייה בהסדר וכשיתחיל השורה השנייה ממזרח למערב יעמר ראשונה וזו תהיה השנייה כמובן וכן בכה"ג על כל הסדר וגם בירושלמי מפרש כן אחר שפירש ראשי שורות ע"ש (וגם הר"ש פי' דראשי שורות ועומר שכנגדו מוכיח שני דברים הם ע"ש אבל הוא והרע"ב פירשו דיחיד שהתחיל הוא פי' על עומר שכנגדו מוכיח כמו שנבאר בס"ד):

64. Laws of Zeraim.11.6

    אבל הרמב"ם ז"ל בפ"ה דין ודין י"א יש לו דרך אחרת בזה וז"ל הקוצר שהתחיל לקצור מראש השורה ושכח לפניו ולאחריו שלאחריו שכחה ושלפניו אינו שכחה שנאמר לא תשוב לקחתו אינו שכחה עד שיעבור ממנו ויניחנו לאחריו זה הכלל כל שהוא בבל תשוב שכחה וכל שאינו בבל תשוב אינו שכחה עכ"ל ונראה בכוונתו שהתחיל בראש השורה ולא התחיל בראשונה ונשארה לאחוריו כמובן שהרי עומד בפניו להשאר הוי שכחה שהרי צריך לשוב בדרך שהלך וקרינן ביה לא תשוב אע"פ שדרך עליה לא עבר מ"מ בדרך שהלך אין לו לשוב אבל הניח מלפניו כלומר שלא עימר עד סוף השורה אלא כשהגיע להאחרונה או קודם לה הלך לשורה אחרת אינה שכחה שהרי עדיין לא הלך שם ולא קרינן ביה לא תשוב או אפשר דכוונתו בלאחריו שעבר עליו ודילגו ונשאר לאחוריו ושלפניו היינו שלפניו שלא התחיל בו בראש השורה וכן בסופו שלא הלך כנגדו כלל וצ"ע (ובסעי' הבא משמע כפי' הראשון):

65. Laws of Zeraim.11.7

    ואח"כ כתב שנים שהתחילו לקצור מאמצע השורה זה פניו לצפון וזה פניו לדרום ושכחו לפניהן ולאחריהן שלפניהן שכחה מפני שכל אחד מהן זה שלפניו הוא לאחוריו של חבירו והעומר ששכחוהו לאחריהן במקום שהתחילו ממנו אינו שכחה מפני שהוא מעורב עם השורות שמן המזרח למערב והן מוכיחין עליו שאינו שכוח וכן השורות של עמרים שפינו אותן לגורן והתחילו שנים מאמצע שורה ושכחו עומר באמצע בין אחריהן אינו שכחה מפני שהוא באמצע השורה שמן מערב למזרח שעדיין לא התחילו בה והיא מוכחת עליו שאינו שכוח עכ"ל וצ"ע דפתח בקמה וסיים בעומר ועוד למה לפניהן שכחה נאמר ג"כ שיהא ראש שורה ממזרח למערב וי"ל בדוחק דעל שנים שיסכימו יחד בזה אין לומר כן וכבר השיגו הראב"ד ע"ש (והכ"מ טרח לתרץ ואין הדברים מבוררים ולמה ביחיד לא נאמר בלאחריו שכוונתו לעשותו בשורה שממזרח למערב וצ"ע):

66. Laws of Zeraim.11.8

    והנה לפי' הרמב"ם הוה ראשי שורות העומר שכנגדו מוכיח דבר אחד כמו שפי' בפירושו וז"ל סדר המשנה היה ראוי להיות כך העומר השכוח ראש שורה שכנגדו מוכיח אם שכוח הוא אם אינו שכוח עכ"ל אבל יש מרבותינו שפירשו ששני דברים הם כפירושינו הקודם (ר"ש ורע"ב) ושנים שהתחילו וכו' מיירי בשורה אחת ולאחריהם אינו שכחה לפי שכל אחד סמך על חבירו ועוד דאין שכחה אלא ממקום שמתחיל ולא כשלא התחיל בו ומשנה דיחיד שהתחיל וכו' מיירי בעשר שורות וזהו ביאור על העומר שכנגדו מוכיח ולאחריו מקרי שהניח באמצע ועבר עליו והוי בבל תשוב ולפניו מקרי בסוף השורה ולא עבר עליו והניחו על השורה שממזרח למערב ע"ש ותמיהני דמה צריך להשורה השנייה שממזרח למערב כיון שלא עבר עליו הרי אין זה בבל תשוב וצ"ע (והתוי"ט ועוד מפרשים האריכו וטרחו הרבה ונדחקו מאד והמחוור כפירושינו הקודם דהמשנה לא ביארה כלל הך דעומר שכנגדו מוכיח וביאור זה הוא בתוספתא כמו שבארנו בס"ד והראב"ד האריך ג"כ בזה ולדבריו ראשי שורות וכו' ג"כ דבר אחד הוא דרק בשורה ראשונה יש עומר שכנגדו מוכיח ע"ש ובמשנה דיחיד שהתחיל מסכים דביחיד אין שכחה רק אם דילג ולא בראש ולא בסוף ע"ש):

67. Laws of Zeraim.11.9

    ודע דהירושלמי אחר שהביא התוספתא דעומר שכנגדו מוכיח כמו שבארנו אומר הירושלמי עימר מזרח ומערב ושכחו מהו שיעשה שכחה כלומר דהתוספתא אומרת דכשעימר צפון ודרום ושכח אחד אינו שכחה מפני שדעתו לערמה בשורה שמן מזרח למערב כמ"ש ולזה שואל איך הדין אם עימר אח"כ שורה ממזרח למערב ושכחה גם עתה מי אמרינן דעתה הוי וודאי שכחה או דילמא כיון דבפעם ראשון כששכחה היתה ראויה להצטרף לשורה שממזרח למערב ואינה שכחה גם אח"כ לא תיעשה שכחה ופשיט לה דהוי שכחה ע"ש והרמב"ם לא הזכיר זה:

68. Laws of Zeraim.11.10

    עוד איתא שם עימר את הראשון ואת השני ואת השלישי ושכח את הרביעי אית תנא תני אם נטל את החמישי ה"ז שכחה אית תנא תני אם שהה ליטול את החמישי ה"ז שכחה אמר ר' בון בר חייא מאן דאמר נוטל את החמישי כשיש שם ששי מאן דאמר אם שהה ליטול את החמישי כשאין שם ששי עכ"ל כלומר דאם יש ששה עמרים אז לא הוי רביעי שכחה אלא דוקא כשנטל את החמישי והוה על הרביעי בלא תשוב אבל כל זמן שלא נטלו אע"פ שעומד אצלו וכבר עבר מהרביעי מ"מ אין בו משום בל תשוב דאמרינן דהשלישי הוא סוף שורה ויעשה שורה אחרת ויתחיל מהששי ויטול הששי והחמישי והרביעי אבל כשאין כאן רק חמשה עמרים ופחות מג' לא הוי שורה לפיכך אע"פ שעדיין לא נטל את החמישי הוי הרביעי שכחה כיון שעבר מעליו ועומד אצל החמישי והיה לו פנאי ליטלו ואע"פ שלא נטלו הוה על הרביעי בבל תשוב:

69. Laws of Zeraim.11.11

    וכ"כ הרמב"ם בפ"ה דין ו' וז"ל הנוטל עומר ראשון ושני ושלישי ושכח הרביעי אם היה שם ששי אין הרביעי שכחה עד שיטול החמישי ואם היו חמשה בלבד משישהה כדי ליטול החמישי הרי הרביעי שכחה עכ"ל ולא ביאר הטעם דפשוט הוא כמ"ש וכוונתו ג"כ כשעבר מהרביעי ועמד אצל החמישי ושהה כדי נטילה דאם עומד עדיין אצל הרביעי אפילו שהה הרבה פשיטא שאינו שכחה ולא הוצרך לבאר זה דפשוט הוא:

70. Laws of Zeraim.11.12

    עוד אמרינן שם בירושלמי היה עומר אחד גדול עימר צד החצון בצד הפנימי נדון בשורה עימר צד הפנימי בצד החצון מהו שידון כשורה עימר צד העליון בצד התחתון נדון בשורה עימר צד התחתון בצד העליון מהו שידון כשורה עכ"ל ונשאר בתיקו וה"פ לענין מה שנתבאר בעומר שכנגדו מוכיח דלא הוי שכחה משום שהניחו כשיעמור מזרח ומערב ולזה שואל אם היה זה העומר גדול ומחציתו עימר ומחציתו לא עימר אם ג"כ נדון בשורה של מזרח ומערב ולא הוי שכחה והנה בעימר צדו החצון שהוא לצד השדה והפנימי הוא לצד העומרין של מזרח ומערב פשיטא דלא הוי שכחה וכן אם עימר מחצה העליון והניח התחתון שהולך ביחד עם עומרי מזרח ומערב אמנם אם עימר צד הפנימי מה שלצד העומרין ועתה הוא מופלג קצת מעומרי מזרח ומערב וכן כשעימר מחצה התחתון והניח העליון ותמכו ביתידות מהו שידונו כשורה וכיון דהוי ספיקא דדינא יד בעל השדה על העליונה או אפשר דהוי כספק לקט דשייך לעניים ועמ"ש בסי' י' סעי' ד' והרמב"ם ז"ל לא הביא זה כלל:

71. Laws of Zeraim.11.13

    ודע דבמשנה שנינו זה הכלל כל שהוא בבל תשוב שכחה ושאינו בבל תשוב אינו שכחה וידוע דבש"ס אומר בכ"מ זה הכלל לאתויי מאי ולכן כתבו רבותינו בעלי התוס' (ב"מ י"א א) דזה הכלל לאתויי קרן זוית עכ"ל ופירשו המפרשים דאפילו מלפניו דאינו שכחה מ"מ בקרן זוית הוי שכחה (מהרש"א ומהר"ם שי"ף):

72. Laws of Zeraim.12.1

    יש שהאינו שכוח מציל את השכוח ובו ט"ו סעיפים תנן בפ"ו (מ"ח) הקמה מצלת את העומר ואת הקמה העומר אינו מציל לא את העומר ולא את הקמה איזה היא קמה שהיא מצלת את העומר כל שאינו שכחה אפילו קלח אחד עכ"ל המשנה וה"פ אם שכח עומר והיה בצדו קמה שאינה שכוחה מצלת גם על העומר השכוח דכתיב כי תקצור ושכחת עומר דווקא עומר שסביבותיו קציר ולא עומר שסביבותיו קמה (ירושלמי):

73. Laws of Zeraim.12.2

    וכן אם שכח קמה ויש בצידה קמה שאינה שכוחה וראשי השבלים מחוברים זל"ז מצלת האינה שכוחה על השכוחה דכיון דמרבינן שכחת קמה מהך קרא דבשדה כמ"ש בסי' ט' סעי' ד' ובשדה כתיב בהך קרא ממילא דחד דינא אית להו אבל עומר שאינו שכוח אינו מציל לא עומר השכוח ולא קמה השכוחה ולמה לא דרשינן ג"כ עומר שסביבותיו קציר ולא עומר שסביבותיו עומרין דלא דמי דקמה המחוברת לא קרינן בה בשדה אבל עומרין התלושין הרי תחתיהם שדה (שם):

74. Laws of Zeraim.12.3

    הקמה שהצילה את העומר כמו שנתבאר אם אח"כ שכח גם הקמה מסתפק בירושלמי (שם ובפ"ה ה"י) אם העומר שנצולה מן הקמה אם מצלת אח"כ את הקמה ולא איפשטא ונראה דשייך לעניים כדין ספק לקט אבל העומר הניצול מקודם שייך לבעל השדה (כנלע"ד) והרמב"ם לא הזכיר זה:

75. Laws of Zeraim.12.4

    הקמה המצלת את העומר זהו דווקא כששניהן מין אחד חטין או שעורין וכיוצא בזה אבל מין על שאינו מינו אינו מציל וכן דווקא כששניהם של בעה"ב אחד אבל אם הקמה של אחר והעומר של אחר אינו מציל וכן קמה וקמה הדין כן דהא דדרשינן עומר שסביבותיו קציר ולא שסביבותיו קמה בעינן דומיא דקציר שהוא מין העומר ובעה"ב אחד ולא מין אחר ולא בעה"ב אחר:

76. Laws of Zeraim.12.5

    כבר נתבאר בסי' י' דעומר שיש בו סאתים אינו שכחה דכתיב ושכחת עומר ולא גדיש ובאילן נתבאר שם בסעי' ז' דדעת הרמב"ם דגם בסאתים יש לו שכחה ושם בארנו טעמו של דבר אמנם באילן יש ענין אחר דלא הוי שכחה אף אם שכחו והיינו דאם אילן זה ששכחו הוי אילן חשוב וידוע ומסויימת בין האילנות מפני שעושה פירות הרבה יותר משארי אילנות או שהיה זית ונוטף שמן הרבה או אפילו שבעצם שוה לשארי אילנות רק שעומד במקום מסויים כגון שעומד בצד הגת או בצד הפרצה בכל אלו אפילו אין בו סאתים לא הוי שכחה וזהו ששנינו במשנה ריש פ"ז כל זית שיש לו שם בשדה וכו' אין לו שכחה מטעם שיתבאר בס"ד:

77. Laws of Zeraim.12.6

    וז"ל הרמב"ם בפ"ה דין כ"ב השוכח אילן בין האילנות אפילו היה בו כמה סאין פירות וכו' יש לו שכחה וכו' בד"א באילן שאינו ידוע ומפורסם במקום כגון שהיה עומד בצד הגת או בצד הפרצה או במעשיו כגון שהיה עושה זיתים הרבה או בשמו כגון שהיה לו שם ידוע כגון זית הנטועה בין הזיתים שהוא נוטף שמן הרבה או השפכני או הביישני (שכן קורין אותו) אבל אם היה בו אחד משלשה דברים אלו אינו שכחה שנאמר ושכחת עומר בשדה עומר שאתה שוכחו לעולם ואין אתה יודע בו אלא אם תשוב ותראהו יצא זו שאתה זוכרו לאחר זמן ואע"פ שלא תפגע בו מפני שהוא ידוע ומפורסם עכ"ל וזהו בירושלמי ע"ש. ודע דבמשנה שם אומר כל זית שיש לו שם בשדה אפילו כזית הנטופה בשעתו כלומר אפילו אינו נוטף הרבה שמן בכל שנה אלא לפרקים מ"מ אין לו שכחה כיון שיש לו שם והרמב"ם לא הוצרך להזכיר הך דבשעתו כיון דבשם תליא מילתא וכיון שיש לו שם יהיה מה שיהיה הרי הוא מוצל משכחה אמנם באמת נראה דהרמב"ם בכוונה השמיט זה דהנה בירושלמי אומר מפורש דכיון דהוא עושה רוב השנים הרי הוא כמסויים ע"ש משמע להדיא דבעינן רוב שנים דווקא ובמשנה צ"ל דה"פ אפילו כזית הנטופה בשעתו כלומר אפילו אם שנה זו אינו נוטף כיון דבשעתו נוטף ברוב השנים הוי שכחה (וכ"כ הר"ש):

78. Laws of Zeraim.12.7

    ואפילו אם אצל שארי בני אדם אינו מסויים אלא הבעה"ב מחזיקו לאילן מסויים ג"כ אין לו שכחה שהרי יזכור עליו וכן לענין המקום דכשם דהעומדת אצל גת או פירצה הוי מסויימת כמ"ש כמו כן אם עומדת אצל דקל של תמרים שהיא חשובה נקרא ג"כ מקום מסויים (ירושלמי) דדקל הוא חשוב כדכתיב צדיק כתמר יפרח אבל אצל שארי אילנות גבוהים אפילו כארז הלבנון אינו מועיל דבעינן אילן העושה פירות ובאילני פירות הוי רק דקל דבר מסויים ואע"ג דגם חרוב ושקמה גבוהים מ"מ אינם נאים כדקל (כנ"ל):

79. Laws of Zeraim.12.8

    עוד אמרינן בירושלמי (שם) היו שניהן נטופות זה מסיים את זה וכ"כ הרמב"ם ולא אבין הלא נטופה א"צ לסיים דהיא בעצמה מסויימת כמו שנתבאר ונ"ל בשנדקדק למה לא אמר זה מסיים את זה וזה מסיים את זה אלא דה"פ דכבר נתבאר דבעינן שתהא מסויימת ברוב השנים ולזה אמר דאם אחת נוטפת ברוב השנים ואחת במיעוט השנים זה שברוב השנים מסיים את זה שבמיעוט השנים אבל אם גם במיעוט אינה נוטפת אין הנטופה מסיימת אותה ועוד אמרו שם דאם כל שדהו נטופות ושכח אחד או שנים יש להם שכחה דכיון דכולן נטופות אין זו מסויימת לא אצלו ולא אצל אחרים דרק כלליות השדה מסויימת אבל לא אחת או שתים מהן:

80. Laws of Zeraim.12.9

    וכתב הרמב"ם שם בד"א שלא התחיל באילן זה המפורסם אבל אם התחיל בו ושכח מקצתו ה"ז שכחה ואע"פ שהוא מפורסם והוא שיהיה הנשאר בו פחות מסאתים אבל סאתים אינו שכחה אא"כ שכח כל האילן כמו שבארנו עכ"ל כלומר דהא דעתו דבאילן לא מהני סאתים כמ"ש וזהו כשהולך על שם האילן אבל כשהתחיל בו ועתה הולך על שם הפירות הדר דינא כפירות תלושין דסאתים לא הוי שכחה וכמ"ש בסי' י' סעי' ז' ע"ש:

81. Laws of Zeraim.12.10

    ודע דלשון המשנה כן הוא זית שיש בו סאתים ושכחו אינו שכחה בד"א בזמן שלא התחיל בו אבל אם התחיל בו אפילו כזית הנטופה בשעתו ושכחו יש לו שכחה עכ"ל ונראה דמפרש דהך בד"א אריש הפרק קאי כלומר בד"א דזית נטופה יש לו שכחה כשלא התחיל אבל התחיל יש שכחה ואם יש בו סאתים אינו שכחה ועל זה אמר מקודם זית שיש בו סאתים ושכחו אינו שכחה כלומר זית נטופה והתחיל ויש סאתים אין לו שכחה אבל שאינה נטופה וכ"ש שאר אילנות או נטיפה ולא התחיל אפילו בסאתים יש שכחה ואינה נטופה ושאר אילנות אפילו התחיל ויש סאתים הוי שכחה והכי מבואר בתוספתא (פ"ג הל' י"ד) וז"ל כל זית וכו' נטופה ושכחו אינו שכחה בד"א בזמן שלא התחיל בו אבל אם התחיל בו ושכחו ה"ז שכחה עד שיהא בו סאתים עכ"ל התוספתא (וכן מוכרח בירושלמי דעל המשנה דיש סאתים אומר לא על הדא איתאמרית אלא על הקדמייתא כל זית שיש לו שם וכו' הא אם יש סאתים אינו שכחה עכ"ל וקשה הא בלא"ה אין לו שכחה אלא אהתחיל בה קאי ודו"ק):

82. Laws of Zeraim.12.11

    אבל הראב"ד השיג עליו ולא ביאר טעמו ונראה שהלך בדרך רבינו שמשון שפי' המשנה באופן אחר והיינו שכל זית שלא התחיל ללקט בין נטופה בין אינו נטופה אם יש סאתים אינו שכחה ואם התחיל ללקט בין נטופה בין אינו נטופה בין יש בו סאתים בין אין בו סאתים יש שכחה וההפרש בין נטופה לאינו נטופה הוא באין בו סאתים ולא התחיל בו דנטופה לא הוי שכחה ואינו נטופה יש שכחה (ומפרש המשנה כפשטה והתוספתא חולקת ולא ידעתי לפרש הירושלמי לפירושם):

83. Laws of Zeraim.12.12

    כתב הרמב"ם זית העומד באמצע השורות לבדו ושלש רוחות של זיתים מקיפות אותו בשלש רוחותיו אע"פ שאין בכל שורה מהם אלא שני זיתים שכח את האמצעי אינו שכחה שהרי השורות הסתירוהו עכ"ל וזהו ביאור על משנה דפ"ז זית שנמצא עומד בין שלש שורות של שני מלבנים ע"ש וי"א דכיסוי של השורות לאו כלום הוא אלא א"כ כל שורה רחוקה מחבירתה שיעור שני מלבנים שהם ששה טפחים ודמי לשדה שעומריה מעורבבין דלא הוי שכחה (הר"ש) כמ"ש בסי' ט' סעי' י"ח דמפני העירבוב שכחן וה"נ כן הוא דמפני גודל השטח והיא עומדת באמצע שכחה וי"א דזהו כמסויים (פי' חדש) ויש מי שפי' שיש מיני זיתים העשוים כמלבנים שנופן חלוק לשני מלבנים והם כשני אילנות (שם), ודע דבתוספתא תניא על זה בד"א שהוא מכירו אבל אם אינו מכירו מרדף אחריו אפילו עד מאה עכ"ל ולא הביא הרמב"ם זה ואולי מפני שבירושלמי הביאו זה ותלו לה במחלוקת ע"ש:

84. Laws of Zeraim.12.13

    ולכאורה לפי הטעמים שנתבארו שייך דין זה בכל האילנות דבמה נשתנה זית בענין זה אך הרמב"ם כתב ולמה אמרו זית בלבד מפני שהיה חשוב בא"י באותו הזמן עכ"ל ולפ"ז בכל אילן חשוב במדינה כן הוא אבל הראב"ד השיגו דבירושלמי לא אסרו כן אליבא דת"ק וע"ק לי דהא בירושלמי אמרינן דהחשיבות לא היתה בזיתים רק בזמן אנדריינוס שהחריב כל הזיתים ע"ש ואולי ס"ל להרמב"ם דלענין דין זה הוי תמיד זית חשוב אבל בירושלמי מתבאר הטעם מפני שדרך הזיתים להבחן ולכן אין להם שכחה בכה"ג אבל לא בשאר אילנות (והכי איתא שם אמר ר"י בזית נודיין וכו' אמר ר' יוסי וכו' אלא אפילו שאר כל הזיתים מכיון שדרכו ליבחן כנודיין וכו' ושל נודיין היא שם מקום ופי' הפ"מ דחוק ע"ש ולפ"ז הוה הענין מפני החשיבות כמ"ש הרמב"ם אך אינו חשוב כזית הנטופה דגם בעצמו לא הוי שכחה אא"כ עומד בין ג' מלבנים דאז הוא חשוב אך זהו דלא כהרמב"ם והר"ש בטעם דין זה אלא כיש מי שפירש שכתבנו בסעי' הקודם ולרבותינו צ"ל דטעם חשיבות בלבד אינו מספיק ודו"ק):

85. Laws of Zeraim.12.14

    תנן בספ"ז איזו היא שכחה בעריס כל שאינו יכול לפשוט את ידו וליטלה וברגליות משיעבור הימנה כלומר רגליות מקרי גפנים העומדים על הארץ ועריס מקרי כשהגפנים מודלים על כלונסות ועצים בגובה ולכן בעריס הוה שכחה גם קודם שיעבור מכנגדה כגון שבעמדו על הארץ אינו יכול ליטלה וירד ממקום שעמד על הארץ הוי שכחה אבל ברגליות עד שיעבור הימנה ויראה לי ממה שנתבאר בסי' י"א סעי' י' דגם כשיעבור הימנה אינה שכחה עד שיהא לו שהות ליטול הסמוך לה ע"ש:

86. Laws of Zeraim.12.15

    ובתוספתא ספ"ג תניא איזהו שכחה בעריסין גדולים כל שאינו יכול לפשוט את ידו וליטלה בעריסין קטנים כשיעבור הימנו בדלית ובדקל משירד ממנו ושאר כל האילן משיפנה וילך לו בד"א בזמן שלא התחיל בו אבל אם התחיל בו ושכחו אין שכחה עד שיבצור את כל סביביו עכ"ל וכן העתיק הרמב"ם שם ולכאורה תמוה דאדרבא הא בהתחיל בו כתבנו בסעי' ט' לענין זית הנטופה דהוי יותר שכחה מאם לא התחיל בו ובאמת י"א דגירסא משובשת היא וצ"ל להיפך בד"א בזמן שהתחיל בו אבל אם לא התחיל וכו' (הר"ש) ולדעת הרמב"ם נלע"ד דה"פ דזה שאמרנו דמשיפנה וילך לו הוי שכחה זהו כשלא התחיל אבל התחיל בו אמרינן דהליכתו אינו שכחה דאיך ישכחנו במה שכרגע עסק ולכן בעינן שיעבור הימנו ויבצור אחרים שסביב אילן זה דבזה ניכר ששכחו ואין זה ענין כלל להתחיל ולא התחיל דזית נטופה (ויש ראיה לזה מחמשית וששית שנתבאר בסי' י"א סעי' י"א ע"ש ודו"ק) (עתוי"ט ספ"ז שנתקשה בדברי הרע"ב דכל גפן חשיב אומן ואסור לשוב מאומן לאומן ופי' דזהו שורה והקשה דבפ"ו מבואר דא"צ מאומן לאומן ע"ש ותמיהני דהתם בתבואה שכיר מקרי אומן שורה של עמרים אבל בגפנים כל גפן מקרי שורה מפני שיש בה ענפים ודליות הרבה וכשיעבור מהגפן הוי שכחה ולא ירדתי לסוף דעתו ע"ש ודו"ק):

87. Laws of Zeraim.13.1

    דיני פרט ועוללות ובו כ"ח סעיפים כבר נתבאר בסי' א' דבכרם יש ד' מתנות לעניים פרט ועוללות שכחה ופאה ופרט הוא במקום לקט בתבואה ונתוסף בה עוללות וזה מפורש בתורה בפ' קדושים וכרמך לא תעולל ופרט כרמך לא תלקט וגו' והא דכתיב בפ' תצא כי תבצור כרמך לא תעולל אחריך זהו בשכחה כמ"ש שם ואם לא נתנן לעניים בשעת בצירה נותנן אח"כ ואם איבדן או אכלן לוקה ולא מהני תשלומין כמו שבארנו שם בפאה ובשארי מתנות עניים ע"ש (ופרט הוא הגרגר הנופל כמו שתרגם אונקלס ובתרא דכרמך ונ"ל דפרט הוא כמו פרד דאותיות דטלנ"ת מתחלפים שנפרד מן האשכול ואין לו דומה במקרא ומזה הוא לשון פרט וכלל דפרט הוא מה שנפרד מהכלל ובקורקו כתב לשון פרס ודוחק):

88. Laws of Zeraim.13.2

    איזהו פרט זהו גרגיר אחד או שני גרגרים הנפרטים מן האשכול בשעת הבצירה וכמו דבלקט שני שבלים לקט ג' אינם לקט כמ"ש בסי' ח' משום דכתיב לעני ולגר כמו כן בפרט ג' גרגרים אינם פרט כשנפלו בבת אחת ושייכים לבעה"ב וכמו דבלקט בעינן שיפלו מידו או ממגלו דרך קצירה לא ע"י סיבה כמ"ש שם ה"נ בפרט כן הוא והיינו אם היה בוצר וכרת את האשכול והוסבך בעליו ונפל לארץ ונפרט אינו פרט וכן כל כיוצא בזה כגון שהכהו קוץ ונפל לארץ דכל שלא מעצם הבצירה אינו פרט ולמדנו זה מלקט של תבואה כמו שבארנו שם דנפקא לן מקרא (ובמשניות החדשים בפי' מלאכת שלמה כתב בשם הר"ש שיריל"ו דילפינן דכאן כתיב פרט ועוללות בחד קרא ובתצא כתיב כי תבצור כרמך לא תעולל וגו' מה עוללות בשעת בצירה אף פרט כן למעוטי אם נפרט מחמת דבר אחר):

89. Laws of Zeraim.13.3

    וכתב הרמב"ם בפ"ד דין ט"ז היה בוצר ומשליך לארץ כשמפנה האשכולות אפילו חצי אשכול הנמצא שם הרי הוא פרט עכ"ל ויש שם גירסא שמוסיף לומר וכן אשכול שלם שנפרט שם הרי הוא פרט עכ"ל וצריך ביאור, והנה בירושלמי (פ"ו הל' ד') במשנה דשכחה אומר ר"א בשם ר' חייא רבה חצי אשכול פרט תני ר' חייא חצי אשכול או אשכול שלם פרט ופריך והתנן שני גרגרים פרט ומתרץ ר' אמי בקוצר ומניח תחת הגפן עכ"ל ונלע"ד דה"פ דוודאי בשעת בצירה משום עצם דין פרט אינו אלא בשני גרגרים ולא בשלשה וכ"ש חצי אשכול ואשכול שלם אבל כשקצרן והניחן תחת הגפן ושכחן אפילו חצי אשכול או אשכול שלם הוי כפרט כלומר מפני דין שכחה שהרי גם בכרם יש שכחה ולכן אסמכיה לדין שכחה וקורא לזה פרט כלומר כפרט והרמב"ם פסק כר' חייא דאפילו אשכול שלם הוי כפרט אבל האמת הוא שכחה וכמו דבתבואה יש שכחה במחובר כמו קמה ושכחה בתלוש בעומרים כמו כן בגפנים שכחה במחובר ששכח גפן במחובר ושכחה בתלוש ששכח אשכולות ונ"ל דכשם שג' עומרין לא הוי שכחה כמו כן ג' אשכולות (כנלע"ד):

90. Laws of Zeraim.13.4

    איזהו עוללות שנינו במשנה (פ"ו מ"ד) כל שאין לה לא כתף ולא נטף ויתבאר בסעי' הבא מהו כתף ונטף וז"ל הרמב"ם שם איזהו עוללות זה אשכול הקטן שאינו מעובה כאשכול שאין לו כתף ואין ענביו נוטפות זו על זו אלא מפוזרות יש לה כתף ואין לה נטף יש לה נטף ואין לה כתף הרי היא של בעל הכרם ואם ספק לעניים עכ"ל דאע"ג דכל ספק בממון אוקמא בחזקת בעלים במתנות עניים שאני דכתיב עני ורש הצדיקו צדק משלך ותן לו כמ"ש גבי לקט בסי' ח' סעי' י"א ע"ש:

91. Laws of Zeraim.13.5

    איזהו כתף דהנה השרביט האמצעי של האשכול מחוברים בו אשכולות קטנות הרבה וכשהן שוכבים זה על זה כמשא שעל כתפו של אדם הוא נקרא כתף אבל כשהן מחוברין לשרביט אחד לכאן ואחד לכאן אין כאן כתף ונטף הן הגרגרים של העגבים המחוברים בסוף השרביט שרגילים להיות תלויות שם ענבים הרבה ועל שענביו נוטפות למטה נקרא נטף ועוללות מקרי שאין להן כתף ונטף והן כעוללים לפני הגדולים וספק מקרי כשהאשכולות הקטנות התלויות בשרביט נראות כמו שוכבות זו על זו ואין שוכבות יפה דהוה ספק אם מקרי כתף אם לאו (הרע"ב וכן נראה מהר"ש ופי' זה מסכים כפי התוספתא והירושלמי פ"ז ה"ג ע"ש):

92. Laws of Zeraim.13.6

    והרמב"ם שם כתב איזהו כתף פסיגין המחוברין בשדרה (זהו שרביט האמצעי) זו על גב זו נטף ענבים המחוברות בשדרה ויורדות והוא שיהא כל הענבים שבעוללות נוגעין בפס ידו וכו' עכ"ל וזהו בירושלמי שם וה"פ דעוללות לא הוה אא"כ הענבים אינם מלאים הרבה זה בתוך זה באופן שכל הענבים כשיניחם על פס ידו לא יגעו כולם בידו דרק החצונות יגעו ולא הפנימיות אבל כשאינם רק היקף אחד חצון הרי כולם יגעו בפס ידו (והראב"ד השיג עליו ממאי דמקשה שם מעשה ששקלו עוללות שבע ליטרין ואיך יכנוסו בפס היד ומתרץ שאם נתנם על גבי טבלא שכולם יגעו בטבלא ע"ש אינה השגה כלל דהכוונה אחת היא שיהו רק חצוניות אלא אם גדול בכמותו לא יגעו בטבלא דבידו לא יכנוסו אבל ברוב ענבים שבזמנינו אינו כן ולכן נקיט הרמב"ם כפי הלשון הקודם ועמ"ש בכ"מ ובמה"פ והכל אחד וכמ"ש ודו"ק):

93. Laws of Zeraim.13.7

    שנינו במשנה שם המניח את הכלכלה תחת הגפן בשעה שהוא בוצר ה"ז גוזל את העניים כלומר דכשיעשה כן לא יפול הפרט ואמרו על זה בירושלמי הדא אמרה פרט בנשירתו קדש כלומר דשייך לעניים קודם שנפלו על הארץ דאל"כ למה לא יניח הכלכלה תחתיו (רא"ש) ואע"ג דהעני אינו זוכה עד שיגיע לידו כמ"ש בס"ס ג' מ"מ שייכים לכלליות העניים רק כל עני בפרטיות אינו זוכה כל זמן שלא הגיע לידו וזהו ממש הדין שכתבנו בלקט בס"ס ח' שבנשירת רובו נעשה לקט וגם כאן הכוונה בנשירת רובו כמו בשם ע"ש היטב:

94. Laws of Zeraim.13.8

    יש מי שמסתפק כיון דפרט ועוללות אינו נוהג רק בכרם ולא בשארי אילנות וכרם לא הוי רק בחמשה גפנים כמבואר בפ"ד דכלאים אם נוהג גם בגפן יחידית דלא נקרא כרם (תוס' אנ"ש) ולי אין ספק בזה והרי גם בכלאים כתיב לא תזרע כרמך כלאים ואטו אין דין כלאים בגפן יחידית רק דשיעור יניקה לא הוי כמו בכרם כמבואר שם וה"נ כן הוא והתורה שדיברה בכרם הכוונה מין כרם כלומר גפנים והרי כמה דברים שמבטלין שם כרם כמו כרם שחרב ואין בו ללקט עשר גפנים לבית סאה כמבואר שם פ"ה וכיוצא בזה האם נאמר דאין בהם כלאים ופרט ועוללות ואין שום ספק בזה אך מטעם אחר יש לפטור ויתבאר בסעי' ט"ז:

95. Laws of Zeraim.13.9

    זמורה שהיה בה אשכול ובהיחור של הזמורה והיא נקראת בלשון המשנה ארכובה יש בה עוללות אם נקרצת עם האשכול ביחד הרי היא של בעל הכרם דהזמורה מצילתה כמו שבולת שבקציר וראשה מגיע לקמה בסי' ח' סעי' ו' ע"ש ואם לאו הרי היא לעניים (ופירושו דנקרצת עם האשכול ג"כ הכוונה שיכול לתופסן שניהם בידו ולקורצן):

96. Laws of Zeraim.13.10

    כרם שכולו עוללות הרי הוא לעניים שנאמר וכרמך לא תעולל אפילו כל הכרם עוללות וכן גרגר יחידי כגון אשכול שאין לו אשכולות קטנות שוכבות זו על זו אלא הגרגרים מחוברים בשרביט עצמו (רע"ב פ"ז מ"ד) שייך לעניים ואין פרט ועוללות אלא בכרם בלבד:

97. Laws of Zeraim.13.11

    ואין בעל הכרם חייב לבצור העוללות וליתנן לעניים אלא העניים בוצרין אותן לעצמן ואין העניים זוכין ליקח פרט ועוללות עד שיתחיל בעל הכרם לבצור כרמו שנאמר וכי תבצור כרמך לא תעולל וכמה יבצר ויהיו זוכין בהן ב' אשכולות שהן עושין רביע כלומר שיהא מהן יין רביעית הלוג (ירושלמי פ"ז ה"ו):

98. Laws of Zeraim.13.12

    שנינו במשנה (פ"ז מ"ה) המדל בגפנים כשם שהוא מדל בתוך שלו כמו כן מדל בשל עניים כלומר כשהגפנים תכופים זה אחר זה עוקר מבנתים להרויחו ויגדולו בטוב ולכן אף כשיש בהם עוללות מותר ליטלן ג"כ דהעניים הם כשותפיו וכשם שהשותף מדל גם בחלק שותפו כמו כן מדל בשל עניים והם שלו שהרי ע"י זה ישתבח גם חלקם אבל המוכר לחבירו עשרה אשכולות בעודם מחוברים אסור ליגע בהן (ירושלמי) ולא ידעתי למה השמיטה הרמב"ם:

99. Laws of Zeraim.13.13

    המקדיש כרמו עד שלא נודעו העוללות אין העוללות לעניים ואם משנודעו העוללות הם לעניים ויתנו שכר גידוליו להקדש כלומר מה שמשביחין משם ואילך בעת שיונקים משדה הקדש ושנינו בתוספתא (ספ"נ) עכו"ם שמכר כרמו לישראל לבצור חייב בעוללות וישראל שמכר כרמו לעכו"ם לבצור פטור מן העוללות עכ"ל דקודם הבצירה אין לעניים זכות בהן כמ"ש וישראל ועכו"ם שהיו שותפים בכרם חלקו של ישראל חייב ושל עכו"ם פטור כן פסק הרמב"ם שם והוא נגד הש"ס בחולין (קל"ה א) אך כבר בארנו טעמו של הרמב"ם ז"ל לעיל בסי' ד' סעי' י"א ע"ש:

100. Laws of Zeraim.13.14

     תניא בתוספתא (ספ"ג) בן לוי שנתנו לו ענבים והיו בהן עוללות אין חושש שמא של עניים הן עכ"ל ובירושלמי (פ"ז ה"ג) מביאה בלשון אחר בן לוי שנתמנה לו מעשר טבל ומצא בתוכו עוללות ה"ז עושה אותן תרומת מעשר במקום אחר ע"ש והכוונה אחת היא ופריך עלה ועוללות לאו של עני הן ומתרץ אני אומר הנקרצות עם האשכולות עכ"ל ולכאורה ה"פ דלכן אינו חושש משום דאמרינן שהעוללות הן הנקרצות עם האשכולות דשייך לבעל הכרם כמו שנתבאר בסעי' ט' וכן תפס הראב"ד בהשגות ספ"ד ע"ש וצ"ל דהא דתלינן לקולא משום דכיון דהבעה"ב נתנם ללוי בוודאי אינו חשוד שיגזול את העניים:

← Previous · Next → — showing 101–200 of 1,602

Arukh HaShulchan HeAtid, Zeraim, Tel Aviv 1938. Via Sefaria (sefaria.org), Sefaria-Export. Version source: https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001832511/NLI Licence: Public Domain. Source.