← Library

Arukh HaShulchan HeAtid

Sefaria · Halakhah · 1,602 sections

1. Laws of Zeraim.1.1

   הלכות פאה ובו י' סעיפים כתיב בפ' קדושים ובקצרכם את קציר ארצכם לא תכלה פאת שדך לקצור ולקט קצירך לא תלקט וכרמך לא תעולל ופרט כרמך לא תלקט לעני ולגר תעזוב אותם וכן בפ' אמור בעניינא דמועדות כתיב ובקצרכם וגו' לא תכלה וגו' ולקט וגו' לעני ולגר וגו' ותניא בת"כ מה ראה ליתנם באמצע הרגלים וכו' והלא כבר נאמר בפ' קדושים אלא ללמדך שכל מי שמניח לקט שכחה ופאה ומעשר עני מעלה עליו הכתוב כאלו בהמ"ק קיים והקריב קרבנות בתוכו עכ"ל, ובפ' תצא כתיב כי תקצור קצירך בשדך ושכחת עומר בשדה לא תשוב לקחתו וגו' כי תחבוט זיתך לא תפאר אחריך וגו' כי תבצור כרמך לא תעולל אחריך וגו' ואלו הן המצות הנוהגות בקצירת התבואות והפירות:

2. Laws of Zeraim.1.2

   נמצא דבכרם יש ארבע מתנות פרט ועוללות ושכחה ופאה דפרט ועוללות מפורשים וכרמך לא תעולל ופרט כרמך לא תלקט ושכחה ופאה דכתיב כי תבצור כרמך לא תעולל אחריך ואחריך זו שכחה דשכחה הוא מאחריו כמו שיתבאר ופאה גמרינן אחריך אחריך מזית דכתיב כי תחבוט זיתך לא תפאר אחריך לא תטול תפארתו ממנו כלומר שלא תטול כל הפירות שהם פארו של אילן אלא תניח פאה (חולין קל"א):

3. Laws of Zeraim.1.3

   ובתבואה יש ג' מצות לקט שכחה ופאה המפורשין בתורה כמו שבארנו ובאילנות יש שני מצות השכחה והפאה מהך קרא דכי תחבוט זיתך לא תפאר אחריך והיינו שכחה ופאה כמו שבארנו וזית לאו דווקא דה"ה לכל האילנות וכך שנינו בתוספתא פ"ב דפאה וכ"כ הרמב"ם בפ"א ממתנות עניים דין ז' וז"ל נמצאת למד שד' מתנות לעניים בכרם הפרט והעוללות והפאה והשכחה וג' מתנות בתבואה הלקט והשכחה והפאה ושתים באילנות השכחה והפאה עכ"ל:

4. Laws of Zeraim.1.4

   ויש בזה שאלה למה בחיובא דפרט ועוללות בכרם אמרינן דשארי אילנות פטורים ולמה בשכחה ופאה דזיתים אמרינן דה"ה לכל האילנות ובאמת אחד מרבותינו הגדולים כתב דמן התורה אין חיוב פאה אלא בדגן תירוש ויצהר דסתם קציר דכתיב גבי פאה הוא דגן וכתיב כי תחבוט זיתך כי תבצור כרמך (ר"ת בתוס' שבת ס"ח. ד"ה ואלו) וזה שנתבאר בת"כ ובגמ' ששארי אילנות חייבים בפאה אסמכתא בעלמא הוא (שם), אבל לא כן דעת הרמב"ם שם והסמ"ג בל"ת סי' רפ"ד וכן משמע להדיא ממפרשי המשניות דכל האילנות שוות לזית ומן התורה חייבות בפאה וכו' (והר"ש כתב כר"ת):

5. Laws of Zeraim.1.5

   וטעם רבותינו אלה משום דבת"כ ריש קדושים שנינו ובקצרכם וכו' אין לי אלא תבואה קטניות מניין ת"ל בארצכם אילנות מניין ת"ל שדך וכו' עכ"ל כלומר דגם אילן מקרי שדה כמובא הרבה פעמים בש"ס שדה אילן וס"ל לרבותינו דדרשא גמורה היא וא"כ ממילא מצות פאה דכתיב בזית הוא לאו דווקא שהרי מקרא דקדושים מרבינן כל האילנות וממילא דמצות שכחה דכתיב בפסוק זה ג"כ קאי גם אשארי אילנות משא"כ פרט ועוללות דכתיבי בכרם אינו מבואר בקדושים כלל וממילא דזה אינו רק בכרם בלבד ולא בשארי אילנות והא דנקטה תורה זית משום דהיא חשובה יותר מכל האילנות וה"ה לשארי אילנות:

6. Laws of Zeraim.1.6

   ומ"מ לא כל הדברים חייבים בפאה כדתניא שם בת"כ יכול הירק והקישואים והדלועים והאבטיחים והמלפפונות הכל בכלל ת"ל קציר מה קציר מיוחד שהוא אוכל ונשמר וגידולו מן הארץ ולקיטתו כאחת ומכניסו לקיום יצאו ירקות שאע"פ שלקיטתן כאחת אבל אין מכניסן לקיום יצאו התאנים שאע"פ שמכניסן לקיום אבל אין לקיטתן כאחת והתבואה והקטניות בכלל הזה כלומר דבעינן כל התנאים האלו ובאילן האוג והחרובין האגוזים והשקדים הגפנים והרמונים הזיתים והתמרים חייבין בפאה עכ"ל וכך שנינו במשנה פ"ק דפאה וכן פסק הרמב"ם שם ריש פ"ב כמו שיתבאר:

7. Laws of Zeraim.1.7

   וז"ל הרמב"ם שם כל אוכל שגידוליו מן הארץ ונשמר ולקיטתו כולו כאחת ומכניסין אותו לקיום חייב בפאה וכו' כל הדומה לקציר בחמש דרכים אלו הוא שחייב בפאה כגון התבואה והקטניות והחרובין והאגוזין והשקדין והרמונים והתמרים והענבים והזיתים בין יבשים בין רכים וכל כיוצא באלו אבל אסטיס ופואה וכיוצא בהן פטורין מפני שאינן אוכל וכן כמהין ופטריות פטורין מפני שאין גידוליהן מן הארץ כשאר פירות הארץ וכן ההפקר פטור שאין לו מי שישמרנו שהרי הוא מופקר לכל וכן התאנים פטורין מפני שאין לקיטתן כאחת אלא יש באילן זה מה שיגמר היום ויש בו מה שיגמר לאחר כמה ימים וכן ירק פטור מפני שאין מכניסין אותו לקיום השומים והבצלים חייבים בפאה שהרי מייבשין אותן ומכניסין אותן לקיום וכן האמהות של בצלים שמניחין אותן בארץ ליקח מהן הזרע חייבות בפאה וכן כל כיוצא בהן עכ"ל, וכל דברים אלו שוין בין בפאה בין בלקט ושכחה דלקט בחד קרא עם פאה כתיבא ושכחה אע"ג דהוא קרא בפ"ע מ"מ כיון דטעמא דכל אלו שפטורים מן הפאה מפני דכתיב קציר כמ"ש בסעי' הקודם והרי גם בשכחה כתיב לשון קציר כי תקצור קצירך ושכחת עומר וגו' ושכחת אילנות דילפינן מזית הא בזית ישנו כל הגדרים האלו וממילא דגם בהם בעינן כל הגדרים האלו וקטניות בכלל התבואה כדדרשינן בת"כ (שם) אין לי אלא תבואה קטניות מניין ת"ל בארצכם וכיון שכלולים בלקט ופאה ממילא דכלולים גם בשכחה ועוד דבשכחה כתיב בשדה וקטניות ג"כ בשדה (ובלקט ופאה דרשינן שדה לאילנות כמ"ש אבל בשכחה א"צ לאילנות דלמדין מזית ודו"ק):

8. Laws of Zeraim.1.8

   כבר כתבנו דדעת אחד מגדולי רבותינו דמן התורה אין החיוב רק בדגן תירוש ויצהר וכ"כ רבותינו בעלי התוס' בנדה (נ"ו א) ובפסחים (נ"ו ב) והר"ש בפ"ק דפאה אבל הרמב"ם והראב"ד (בפי' לת"כ) והסמ"ג ורוב מפרשי המשניות ס"ל דהוי דאורייתא ולהדיא משמע כן בירושלמי (פ"ק הל' ד') שאומר מה זית וכרם מיוחדין שלקיטתן כאחת וכו' אי מה זית וכרם מיוחדין שהן חייבין בביכורים וחייבין בפאה וכו' ת"ל קצירך אפילו קציר אורז וקציר דוחן יאמר זית ואל יאמר כרם הייתי אומר זית שהוא פטור מן הפרט חייב בפאה וכו' או אלו נאמר כרם ולא נאמר זית הייתי אומר כרם שהוא חייב בפרט חייב בפאה וכו' על דעתיה דר"י ניחא כל דבר שהיה בכלל ויצא לדון בדבר החדש וכו' כמה דתימר קציר דבר שלקיטתו כאחת וכו' וחייב בפאה ואומר אף בפועל כן אמר ר"י שניא היא דכתיב וקטפת מלילות וכו' עכ"ל הרי להדיא דדרשות גמורות הן מדאורייתא וצ"ע:

9. Laws of Zeraim.1.9

   כתב הרמב"ם בפ"א דין י"ד כל מתנות העניים האלו אינן נוהגות מן התורה אלא בא"י כתרומות ומעשרות הרי הכתוב הוא אומר ובקצרכם את קציר ארצכם וכבר נתפרש בגמ' שהפאה נוהגת בח"ל מדבריהם ויראה לי דה"ה לשאר מתנות עניים אלו שכולן נוהגות בח"ל מדבריהם עכ"ל וכ"כ הסמ"ג שם והמבואר בגמ' הוא בחולין (קל"ד ב) לוי זרע בכישר ולא הוי עניים למשקל לקט אתא לקמיה דרב ששת א"ל לעני ולגר תעזוב אותם ולא לעורבים ולעטלפים ורב ששת היה בבבל (כ"מ):

10. Laws of Zeraim.1.10

    ותימא רבה דמעולם לא שמענו כן ואינו מבואר בכל הפוסקים שינהגו פאה בח"ל וכמ"ש בטור וש"ע יו"ד סי' של"ב, ואולי דזה היה בזמן שהיו ישראל עוסקים הרבה בעבודת האדמה ולא במסחר ותקנו כן משום נתינת צדקה דממון לא היה מצוי להם משא"כ זה הרבה מאות שנים שבעונותינו נדחינו מדחי אל דחי ואין אנו עסוקים כלל בעבודת האדמה ובכמה מדינות אין לנו רשות לעסוק בעבודת האדמה רק מיעוטא דמיעוטא וממילא דאנו מקיימים מצות צדקה במעות ולכן נתבטלה דבכה"ג לא תקנו, ויותר נראה לומר דלא תקנו אלא בבבל ובמקומות הסמוכים לא"י כמו תרומות ומעשרות כמ"ש הרמב"ם בריש ה' תרומות ע"ש אך לשון הרמב"ם שכתב בח"ל משמע דאכל ח"ל קאי וצ"ע (ולבד זה ק"ל דאיך אפשר דלוי שהיה תלמיד מובהק דרבי ורוב ימיו דר בא"י רק לבסוף נחית לבבל (שבת נ"ט ב) ונפטר קודם שמואל (שם קל"ט א) ילך אצל ר' ששת שהיה תלמידם של ר"ה ורב יהודה ויותר היה נראה לומר דטעות נפל בספרים שהיה כתוב אתא לקמיה דר"ש וטעו לכתוב רב ששת ואולי היה זה בא"י ואתא לקמיה דר' שמעון בנו של רבי אם לא שנאמר דלוי אחר היה ולא נמצא בש"ס לוי סתם אלא תלמידו של רבי וצע"ג ובחולין (קל"ז ב) מבואר להדיא כהרמב"ם ע"ש ובסי' י"ג סעי' כ"א נבאר עוד בזה בס"ד):

11. Laws of Zeraim.2.1

    איך הוא נתינת פאה וכמה שיעורו ובו כ' סעיפים עיקר מצות פאה הוא להניח מקצת תבואה כפי השיעור שיתבאר בסוף שדהו כדכתיב לא תכלה פאת שדך לקצור ויניח במחובר קמה בסוף שדהו ולאו דווקא כשקוצר התבואה דה"ה תולש או עוקר או קוטף וכך שנינו בת"כ בפ' קדושים ובקוצרכם אין לי אלא קוצר תולש מניין ת"ל לקצור דמיותר הוא עוקר מניין ת"ל בקוצרך (כצ"ל) דמיותר הוא ובע"כ כן הוא דכיון דהתורה ריבתה גם אילנות לפאה כמ"ש בסי' א' ובאילנות ליכא קצירה אלא תלישה או קיטוף אבל קוטף מלילות מעט מעט פטור כמ"ש בסי' ד' סעי' י"ז ויתבאר שם בס"ד דזהו כשהם רכים עדיין:

12. Laws of Zeraim.2.2

    ובשביל ד' דברים אמרה תורה להניח פאה בסוף שדהו מפני גזל עניים שלא יראה בעה"ב שעה פנויה ויאמר לקרובו עני ה"ז פאה ויטלנה כולה אבל עכשיו כל העניים יראו כשעומד בסופה ומפני ביטול עניים שלא יהא עניים יושבין ומשמרין עכשיו מניח בעה"ב פאה ומפני החשד שלא יהא עוברין ושבין אומרים תבא מארה לאדם שלא הניח פאה בשדהו ומפני הרמאים שלא יאמרו כבר נתננו פאה (מסכת שבת דף כ"ג א):

13. Laws of Zeraim.2.3

    ואף על פי שהמצוה היא להניח פאה בקמה מ"מ אם לא הניח בקמה יניח בתלוש ואפילו למאן דס"ל דכל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד מהני מכל מקום בכאן גילתה תורה לעני ולגר תעזוב אותם ופירושו שאפילו לאחר הקצירה תעזוב (תמורה ו' א) ולכן מהך טעמא אינו לוקה על לאו זה משום דה"ל ניתק לעשה וה"פ דקרא לא תכלה וגו' ואפילו כלית לעני ולגר תעזוב אח"כ וכדתניא (שם) מצות פאה להפריש מן הקמה לא הפריש מן הקמה מפריש מן העמרים לא הפריש מן העמרים מפריש מן הכרי עד שלא מירחו מירחו מעשר ונותן לו דהמעשר אינו על חשבון העני דהא אם היה נותן לו קודם מירוח היה העני פטור ממעשר דפאה פטורה ממעשר ולכן מפריש על חשבון עצמו (ועתו"ס ב"ק צ"ד, ד"ה מירחו למה לא תני תרומה):

14. Laws of Zeraim.2.4

    ודע דבברייתא שם איתא משום ר' ישמעאל אמרו אף מפריש מן העיסה ונותן לו ולכאורה לפי כללי ההלכות הלכה כרבנן ועוד דהא טעמייהו דרבנן הוא מפני שכיון שטחנן קנאן בשינוי (ב"ק צ"ד א) ואנן קיי"ל דשינוי קונה וא"כ תימא על הרמב"ם בריש פ"א שכתב דאפי' טחן הקמח ואפאו פת ה"ז נותן ממנו פאה לעניים עכ"ל וצ"ע (והכ"מ כתב משום דרבא דחי לדאביי שם וס"ל דגם לר"י שינוי קונה רק טעמיה דכתיב תעזוב יתירה ור"י מיבעי ליה בטעמיה דר' ישמעאל מ"מ מה בכך סוף סוף יחיד ורבים הלכה כרבים):

15. Laws of Zeraim.2.5

    כתב הרמב"ם (שם) אבד כל הקציר שקצר או נשרף קודם שיתן הפאה ה"ז לוקה שהרי עבר על מצות ל"ת ואינו יכול לקיים עשה שבה שניתק לו עכ"ל וכן הוא במכות (ט"ז ב) ולמה לא אמרינן כאן שישלם ולא ילקה כדאמרינן שם גבי גזילה והשבת העבוט דבפאה אינו יודע למי להחזיר דשמא עניים אחרים היו נוטלין אותה פאה ועוד דלא דמי לגזל והשבת העבוט דהתם גם מקודם היה ביד בעל החפץ למוכרו בדמים משא"כ בפאה לא היו יכולים העניים למכור הפאה להבעה"ב קודם שלקטו כמו כן אינו מועיל מה שישלם ממון בעד זה דהתורה גזרה להניח פאה ולא לשלם מעות בעד הפאה:

16. Laws of Zeraim.2.6

    כמה הוא שיעור הפאה מדאורייתא אין לה שיעור אפילו הניח שבולת אחת יצא ידי חובתו ומדרבנן לא פחות מאחד מששים בין בארץ בין בח"ל (חולין קל"ז ב) כשיעורא דראשית הגז (שם) וכתב הרמב"ם ספ"א דמוסיף על האחד מששים לפי גודל השדה ולפי רוב העניים ולפי ברכת הזרע כיצד שדה שהיא קטנה ביותר שאם הניח ממנה אחד מששים אינו מועיל לעני ה"ז מוסיף על השיעור וכן אם היו עניים מרובים מוסיף ואם זרע מעט ואסף הרבה שהרי נתברך מוסיף לפי הברכה וכל המוסיף על הפאה מוסיפין לו שכר ואין לתוספת זה שיעור עכ"ל ומ"מ לא יעשה כל שדהו פאה כמו שיתבאר וי"א שכל אחד יוסיף לפי מדת הענוה שלו (רע"ב במשנה ב' פ"א) וי"א שאם היו השבלים מלאות במקום אחד וצנומות דקות במקום אחד לא יתן פאה מן הרעות על כל השדה אלא יתן גם מהרעות גם מהטובות (ר"ש שם) ולדינא כולם אמת ולא פליגי:

17. Laws of Zeraim.2.7

    איתא בירושלמי (פ"א ה"ב) תני אין אומרים לו הבא גמלים וטעון מתניתא ביתר מכשיעור אבל בכשיעור אומרים לו הבא גמלים וטעון והרמב"ם לא הביא זה וטעמו דזהו מילתא דפשיטא ומאי קמ"ל ונ"ל דקמ"ל דאפילו אם הבעה"ב הוא איש טוב מאד ורוצה להוסיף על השיעור עד כדי שהעניים יטענו בגמלים לא יעשה כן משום דקמפקא להו ממעשר (ובזה מובנים דברי הר"ש ע"ש):

18. Laws of Zeraim.2.8

    ואע"פ שעיקר מצות פאה הוא להניח בסוף שדהו מ"מ אם עבר הבעה"ב והניח פאה בתחלת השדה או באמצעה הרי זו פאה וכתב הרמב"ם בפ"ב דין י"ב עבר והניח הפאה בתחלת השדה או באמצעה ה"ז פאה וצריך שיניח בסוף השדה כשיעור הפאה הראויה למה שנשאר בשדה אחר שהפריש הראשונה עכ"ל, ונראה דה"פ דאע"פ שנתן מקודם השיעור על כל השדה מ"מ על מה שנשאר בשדה אחר שהפריש הראשונה צריך להניח על זה בסופה שיעור ששים וכן מפורש בירושלמי ומ"מ יש דין פאה על מה שהניח בתחלה או באמצע ג"כ ופטורין מן המעשרות ואע"ג דזהו דעת ר"ש במשנה ג' פ"א ורבנן פליגי עליה כדמוכח בתוספתא מ"מ פסק כר"ש משום דסוגיית הירושלמי אתיא אליבא דר"ש ע"ש (וכן פסק הרע"ב) ויש מי שאומר שצריך ליתן בסוף כשיעור על כל השדה (שם) ואינו עיקר כדמוכח בירושלמי:

19. Laws of Zeraim.2.9

    ויש להסתפק אם זה שהניח פאה בתחלה או באמצע וקצר כל שדהו ולא הניח בסוף אם מחוייב להוציא מן התלוש כשיעור הפאה הראויה למה שנשאר אחר ההפרשה הראשונה כמו מי שלא הפריש פאה כלל או דילמא כיון דהניח פאה בתחלה או באמצע רק לכתחלה אמרינן ליה הנח גם בסוף אבל אם גמר הקצירה לית לן בה שהרי כבר קיים מצות פאה וכן נלע"ד עיקר דהא בירושלמי דריש לה מקרא דמהני בדיעבד פאה אף שלא בסוף והכי איתא שם ר' יוסי בשם ר"ל ובקוצרכם מה ת"ל לקצור אלא אפילו יש לו כמה לקצור ר' יונה בשם ר"ל וכו' אלא אחד בתחלה ואחד בסוף ע"ש וכיון שמן התורה מועיל וודאי לא הצריכו לשייר בסוף רק לכתחלה קודם שגמר הקצירה (הפ"מ פי' דר' יונה חולק אדר' יוסי ופירושו דאחד בתחלה ואחד בסוף היינו להניח בתחלה ובסוף ודבריו תמוהין דא"כ הו"ל לומר בתחלה ובסוף אלא וודאי דה"פ בין בתחלה וכו' כמו אחד בתולות ואחד נשואות והרבה כמוהו ולא פליגי):

20. Laws of Zeraim.2.10

    בירושלמי פ"א סוף הלכה ג' משמע להדיא דזה שנתבאר שרשאי להוסיף על שיעור פאה כמה שירצה זהו כשבשעה שהפריש פאה כשיעור לא היתה כוונתו שיפטור בזה ידי פאה אלא היתה כוונתו להוסיף אבל אם בשעה שהפריש היתה כוונתו שיפטור לא מהני מה שיוסיף אח"כ לשם פאה וחייבים במעשרות וזהו בין כשההפרשה היא במחובר כפי עיקר הדין ובין שלא הפריש במחובר אלא בתלוש (שאומר שם ר"ח במחובר ר"י בתלוש במתכוין לפטור וכו' נשמעינה וכו' לעולם הוא מוסיף והולך מה אנן קיימין אם במתכוין לפטור כבר נפטרה אלא וכו' בשאינו מתכוין לפטור וכו' עכ"ל ואכללות דין פאה קאי והפ"מ פי' דזהו לר' יהודה במשנה ע"ש ולא נראה כן וכ"כ הר"ש במשנה דלאו אמשנה קאי ע"ש והדין נראה גם מצד הסברא):

21. Laws of Zeraim.2.11

    כתב הרמב"ם בפ"ב דין י"א בעה"ב שקצר כל שדהו ולא הניח פאה ה"ז נותן מן השבלים פאה לעניים ואינו צריך לעשר ואם נתן להם רוב הקציר משום פאה ה"ז פטור מן המעשרות וכן אם דש ועדיין לא זרה נותן להם הפאה קודם שיעשר אבל אם דש וזרה ברחת ובמזרה וגמר מלאכתו מעשר ונותן להם מן הפירות המעושרין שיעור הפאה הראויין לאותה שדה וכן באילנות עכ"ל ונתבאר בסעי' ג':

22. Laws of Zeraim.2.12

    עוד כתב אין שוכרין פועלים עכו"ם לקצור מפני שאינן בקיאין בלקט ופאה ואם שכר וקצרו את כולה ה"ז חייבת בפאה עכ"ל וזהו תוספתא פ"ג והרבותא בזה דלא תימא דזהו כמו שקצרוה לסטים שיתבאר דפטורה מן הפאה דזהו כשקצרו לעצמן אבל קצרוה בשביל ישראל חייבת (ירושלמי פ"ב הל' ה') ונראה דאם הבעה"ב עומד עליהם כל שעת הקצירה ומורה אותם איך לקצור דמותר לשכור אותם כשאין פועלין ישראלים מצויים:

23. Laws of Zeraim.2.13

    עוד כתב אסור לפועלים לקצור את כל השדה אלא מניחין בסוף השדה כשיעור הפאה ואין לעניים בה כלום עד שיפרישנה בעה"ב מדעתו לפיכך עני שראה פאה בסוף שדה אסור ליגע בה משום גזל עד שיוודע לו שזהו מדעת בעה"ב עכ"ל וזהו בתוספתא פ"ב רק בשם אומר עד שיוודע לו שהיא פאה ע"ש כלומר דשמא הניח הפאה בקצה אחר וגם לשון הרמב"ם צריך לפרש כן שהרי באמת א"צ רצון הבעה"ב לפאה דבע"כ מוציאין מידו כמ"ש הרמב"ם עצמו בפ"א דין ח' וז"ל כל מתנות עניים אלו אין בהן טובת הנאה לבעלים אלא העניים באים ונוטלין אותן על כרחין של בעלים ואפילו עני שבישראל מוציאין אותו מידו עכ"ל וזהו ג"כ בתוספתא שם (ובחולין קל"א ב) אלא דה"פ דאם אין רצונו ליתן כלל נוטלין בע"כ שהתורה זיכתה להם אמנם כשרוצה ליתן אין לעניים ליטול קודם שהקצם לשם פאה וייחד זה הקצה לשם פאה ונראה דילפינן זה מקרא דלעני ולגר תעזוב אותם והקפידה התורה שהבעה"ב יאמר את זה אני עוזב לשם פאה ועמ"ש בסי' י"ד סעי' ה':

24. Laws of Zeraim.2.14

    כתב הרמב"ם (פ"ב דין י"ג) בעה"ב שנתן פאה לעניים ואמרו לו תן לנו מצד זה ונתן להם מצד אחר זו וזו פאה עכ"ל והיא תוספתא שם ומאד תמיהני דהא בב"ק (כ"ח א) בדין דעביד אינש דינא לנפשיה במקום פסידא מקשה מברייתא זו דבעה"ב שהניח פאה מצד אחד ובאו עניים ונטלו מצד אחר זה וזה פאה ואמאי לינקוט פיזרא וליתיב ומתרץ רבא דרק לפוטרו מן המעשר קאמר כדין הפקר אבל אינו מחוייב ליתן שניהם להעניים ואיך פסק בסתם דזו וזו פאה ואין לומר דסובר שזהו ברייתא אחרת ופירושה דלקחו עניים שלא מדעתו דאיך אפשר לומר כן דפשיטא דגזל גמור הוא וכן פירשו שם רבותינו בעלי התוס' דנטלו מדעתו ע"ש (והגר"א הגיה בתוספתא כמו בגמ') וא"כ דברי הרמב"ם צע"ג (ע' רדב"ז וצ"ע וברמב"ם דלא כהברייתא ע"ש):

25. Laws of Zeraim.2.15

    מי שאמר הרי זו פאה וגם זו פשיטא דשניהם הוי פאה אף שיש בהראשונה כשיעור ואפילו אמר הרי זו פאה וזו ג"כ שתיהן פאה דזה שאמר וזו הוי כמו יד המוכיח דכוונתו דגם זו לפאה ואע"ג דבנדרים (ו' ב) הוי בעיא דלא איפשיטא פסקו הרמב"ם בפ"ב דין י"ג והרשב"א שם לחומרא דהוי ספיקא דאורייתא ויש מי שחוכך בזה (ר"ן שם) דכיון דדררא דממונא הוא אין מוציאין מחזקתו של בעה"ב ואע"ג דבספק ממון עניים אזלינן לחומרא כמו בחורי הנמלים שבתוך הקמה שיתבאר זהו מפני שהקמה בחזקת חיוב קיימא כדאמרינן בחולין (קל"ד א) משא"כ כשכבר נפטר בעיקר הפאה (שם) וטעם דיעה ראשונה נ"ל דכיון דילפינן התם מעני ורש הצדיקו צדק משלך ותן לו הוי ספיקא לחומרא בדבר שיש עיקר חזקת חיוב אע"ג שלפי עיקר הפאה היה נפטר מ"מ כיון שלפי דבריו עשה חזקת חיוב עדיין בספק הולכין לחומרא (ולא דמי לפרה דשם דאין בה חזקת חיוב כלל ע"ש ודו"ק):

26. Laws of Zeraim.2.16

    אמרינן בנדרים שם תניא מניין שאם רצה אדם לעשות כל שדהו פאה עושה ת"ל פאת שדך כלומר מדלא כתיב פאה שבשדך (ר"ן) ולאו דוקא כל שדך ממש דודאי קודם שהתחיל לקצור לא שייך לשון לא תכלה אלא כלומר דאפילו קצר רק שבולת אחת קרינן ביה לא תכלה ויכול לעשות כל השדה פאה לבד השבולת הראשונה (רא"ש שם) וכן מפורש בירושלמי בפ"ק דפאה הל' א' ואמרינן שם דאפילו נשרפה השבולת הראשונה יכול לעשות כל שדהו פאה וא"צ לקצור שבולת אחרת וכ"ש אם הקדישה ע"ש:

27. Laws of Zeraim.2.17

    מי שעבר ולא נתן לקט שכחה ופאה כמצות התורה לבד שעבר על עשה דלעני ולגר תעזוב ועל ל"ת דלא תכלה עוד עבר על ל"ת דבל תאחר כמו בקרבנות כדאמרינן בפ"ק דר"ה (ה' ב) דבקרא דבל תאחר כתיב כי דרוש ידרשנו ד' אלקיך מעמך ודרשינן מעמך זה לקט שכחה ופאה דזהו חלקו של עני כדכתיב את העני עמך (רש"י) וכן פסק הרמב"ם בפי"ד ממעה"ק דין י"ג וכתב שם דברגל ראשון עובר בעשה וכשיעברו ג' רגלים עובר בבל תאחר כמו בקרבנות ע"ש ותמיהני דהא אמרינן בר"ה שם (ו' א) דצדקה מחייב עלה לאלתר מ"ט דהא קיימי עניים ואע"ג דכתיבא בעניינא דקרבנות מ"מ א"צ ג' רגלים כקרבנות ועובר לאלתר על בל תאחר וכן פסקה הרמב"ם בפ"ח ממ"ע וא"כ גם בלקט שכחה ופאה יעבור לאלתר מטעם זה דהא קיימי עניים אך באמת כתבו התוס' בר"ה (ד' ב) דמיירי בדליכא עניים והר"ן כתב שם דבג' רגלים אין עניין ללקט וכו':

28. Laws of Zeraim.2.18

    כתב הרמב"ם בפ"ב דין ג' קרקע כל שהוא חייבת בפאה ע"ש וזהו כר"ע במשנה ו' פ"ג ואע"ג דבמשנה אומר דהלכה כמאן דאמר כדי לקצור ולשנות אין למידין הלכה מפי משנה (נדה ז' ב) וא"כ הדרינן לכללא דהלכה כר"ע מחבירו (תוי"ט) ואע"ג דכמה תנאים חולקים עליו מ"מ לא בטעם אחד חולקים (שם) ומ"מ אינו מובן דנהי דחכמי הש"ס היו יכולין לומר כן מ"מ כשאין בגמ' סתירה להמשנה למה לא נפסוק כהמשנה ואי משום דהלכה כר"ע מחבירו הא כמה יש יוצאים מהכללות ואולי משום דאמוראי דירושלמי פירשו בדר"ע דאמרינן שם הגע עצמך שהיה שם שבולת אחת עד שלא קצר אין כאן חיוב פאה משקצר אין כאן חיוב תיפתר כשהי' שם קלח אחד ובו חמש שבלין וכו' ע"ש ועציץ נקוב נראה דדינו כקרקע וחייב בפאה שהרי דינו כקרקע לכל דבר:

29. Laws of Zeraim.2.19

    קרקע של שותפים חייבת בפאה שנאמר קציר ארצכם אפילו של רבים (חולין קל"ה ב) והא דכתיב לא תכלה פאת שדך לשון יחיד למעוטי שותפות עכו"ם דפטורה מן הפאה (שם) ופשוט הוא דזהו כשהם שותפים ביחד בכל השדה אבל אם יש לכל אחד חלק מסויים לבדו חייב הישראל בחלקו ועמ"ש בסי' ד' סעי' י':

30. Laws of Zeraim.2.20

    כתב הרמב"ם בפ"א דין ט' כל גר האמור במתנת עניים אינו אלא גר צדק שהרי הוא אומר במעשר שני ובא הלוי והגר מה הלוי בן ברית אף גר בן ברית ואעפ"כ אין מונעין עניי עכו"ם ממתנות אלו אלא באין בכלל עניי ישראל ונוטלין אותן מפני דרכי שלום עכ"ל ונראה דאפילו אם העניים רצונם למחות בהם אין מניחין אותם וזהו ששנינו במשנה דהנזקין (נ"ט ב) אין ממחין ביד עניי עכו"ם בלקט שכחה ופאה וכו' כלומר דאין העניים יכולין למחות וכבר נתבאר דכל דיני פאה שוין בתבואות ובקטניות ובאילנות החייבות בפאה:

31. Laws of Zeraim.3.1

    כיצד סדר חלוקת הפאה ובו י"ב סעיפים שנו חכמים במשנה ריש פ"ד הפאה ניתנית במחובר לקרקע דכתיב לעני ולגר תעזוב הנח לפניהם תבואה בקשין תלתן בעמיר תמרים במכבדות (ירושלמי) והוסיפה המשנה דאפילו אם צ"ט אומרים שהבעה"ב יחלק לפניהם ואחד אומר לבוז כלומר שהם בעצמם יטלום לזה שומעין שאמר כהלכה ואפילו זה האחד בריא וחזק יותר מחביריו או שאוכל הרבה יותר מחביריו שומעין לו (תוי"ט) כיון שהדין כן הוא:

32. Laws of Zeraim.3.2

    וזהו בדברים הסמוכים לארץ אבל באילנות גבוהים כמו דלית ודקל שנינו שם דאינו כן אלא בעה"ב מורידם ומחלקם לעניים חלק כחלק דאם הם בעצמם יעלו על האילנות יבואו לידי סכנה ומייתי עובדא בירושלמי שמתו חמשה אחים מזה וגם זה דרשינן מקרא דכתיב תעזוב אותם כלומר אותם שאין בהם סכנה ולא אותם שיש בהם סכנה ואפילו צ"ט אומרים שהם יעלו ויטלו בעצמם ואחד אומר שהבעה"ב יחלקם לזה שומעין שאמר כהלכה ואפילו הוא זקן ותש כח או חולה דכוונתו לטובתו מ"מ כיון שאומר כדין שומעין לו:

33. Laws of Zeraim.3.3

    בירושלמי מבואר שם דקריאת שם פאה בדלית ודקל יכול הבעה"ב לקרא או קודם שמורידן או אח"כ ואפילו אם קורא שם פאה מקודם וא"כ היה צריך להיות הוצאות ההורדה על העניים שהרי בקריאת שם נעשה שלהם מ"מ תקנו שתהא ההוצאה משל בעה"ב מפני הסכנה כלומר שהם לא ירצו ליתן ההוצאה ויעלו בעצמן ויבואו לידי סכנה וכן שנינו במשנה שם דאין מניחין להעניים לקצור הפאה במגלות וקרדומות כדי שלא יכו איש את רעהו מרוב עם הבאים ללקוט ודוחקים זה את זה וכתב הרמב"ם בפ"ב דין ט"ו דאם רצו העניים לחלקה ביניהם הרי אלו מחלקין עכ"ל כלומר דאחר שלקטו בעצמם מהשדה נתרצו זל"ז שיבואו כולם למקום אחד ויעשו חלוקה ביניהם אין מוחין בידן דאחר שלקטו בעצמן יכולין לעשות כרצונם:

34. Laws of Zeraim.3.4

    איתא בירושלמי שם התנו ביניהן אפילו כן אין שומעין להם אלא בעה"ב יחלק בידיו שמא יראה לעני מודעתו וישליך לפניו ר' שמואל בעי כילה את שדהו את אמרת חזרה פאה לעומרים אפילו כן בעה"ב מחלק בידו שלא יראה לעני מודעתו וישליך לפניו עכ"ל. ונלע"ד דה"פ דהנה המשנה אומרת אפילו צ"ט אומרים כך ואחד אומר כך לזה שומעים שאמר כהלכה דמשמע לכאורה דדוקא כשיש אחד שאומר כהלכה שומעין לו אבל אם כולם מסכימים לשלא כהלכה שומעין להם לזה אומר דאינו כן דאפילו התנו כולם לשלא כהלכה כגון לעלות בעצמן בדלית ודקל אין שומעין להן ואפילו התנו שהבעה"ב יורידם אלא שיתן לפניהם והם בעצמם יחלקו ביניהם דבזה אין חשש סכנה מ"מ אסור לעשות כן דחיישינן שמא יערים הבעה"ב וישליך מהדקל לפני עני קרובו ור' שמואל מוסיף עוד דאפילו בתבואה שהדין הוא שיקצורו בעצמם אם הבעה"ב כילה שדהו וצריך ליתן הפאה מהעומרין והייתי אומר שעכ"פ עתה ישליך לפניהם התבואה והם יבוזו כפי דינם הקצירה קמ"ל דאסור לעשות כן דחיישינן שמא ישליך לפני עני קרובו הרבה אלא עתה מחוייב הוא לחלקם חלק כחלק כנלע"ד בביאור הירושלמי (ודברי הר"ש אינם מובנים כלל כמו שתמה הפ"מ במה"פ ואולי יש טה"ד ופי' הפ"מ יותר דחוק ע"ש):

35. Laws of Zeraim.3.5

    ויש מי שפי' הירושלמי דה"פ התנו ביניהן שהבעה"ב התנה עם העניים שיקח הוא המחובר ויתן להם אחרים בתלוש אין שומעין להם שיהא על שלו דין פאה ופטור מן המעשרות אלא שלו חייב ושלהם פטור ואח"כ אומר ענין אחר בעה"ב יחלק בידו (ותיבת אלא נמחק) וקאי על המשנה דדלית ודקל ומפרש הירושלמי שיחלק בידיו ולא שישליך לפניהם דשמא ישליך סמוך לקרובו ור' שמואל מוסיף דגם בחזרה פאה לעומרים הדין כן מטעם זה (הגר"א בשנו"א) והדינים ודאי כן הוא:

36. Laws of Zeraim.3.6

    בשלשה עתות ביום מחלקין את הפאה לעניים בשדה או מניחין אותה לבוז כפי שנתבאר בשחר בחצי היום ובמנחה ועני שבא שלא בזמן זה אין מניחין אותו ליטול כדי שיהיה עת קבוע לעניים שיתקבצו כולם באותה שעה ליטול הפאה וטעם שלש עתות הללו בשחר מפני עניות מניקות שצריכין לאכול בתחילת היום וגם אז הילדים ישנים ויש להם פנאי ללכת ובחצות מפני עניים קטנים שאין נעורין בבוקר ואין מגיעין לשדה עד חצות ובמנחה מפני הזקנים ההולכין על משענתם שאין מגיעין עד המנחה ואיתא במשנה (פ"ד מ"ה) שהיה מקום אחד שהיו נותנין פאה מכל שורה ושורה ואמרינן בירושלמי שהיו מזכירין אותן לשבח שלא היו צריכין העניים להמתין עד שיגמור כל השדה:

37. Laws of Zeraim.3.7

    באלו הג' זמנים הבעה"ב מתגלה בתוך שדהו דבלעדו לא יוכלו ליטול פאה כמ"ש בסי' הקודם סעי' י"ג ולשון המשנה שלש איבעיות ביום ופי' בירושלמי מלשון נבעו מצפוניו דמתרגם אתגליין מטמרוהי שהבעה"ב מתגלה ונראה לתוך שדהו כדי שיטלו העניים פאה (הר"ש ודברי הגהת הרא"ש צע"ג כמ"ש במה"פ) וזה אין לחוש דהראשונים יטלו כל הפאה דהבעה"ב יסמן המקום שיטלו והוא ישער שישאר לכל חבורה וחבורה ובלעדו אין ניטלין כמ"ש:

38. Laws of Zeraim.3.8

    נטל העני מקצת פאה שלקט וזרקה על השאר כדי לקנות השאר בזריקתו עליהם אין לו בה כלום אבל את שלו אין נוטלין הימנו דלא קנסינן התירא אטו איסורא (הר"ש פ"ד משנה ג') וי"א דגם את שלו נוטלין (הרע"ב) משום דבתוספתא תניא ר"מ אומר קונסין אותו ומוציאין ממנו את התלוש ואת המחובר וזהו דעת הרמב"ם בפ"ב דין י"ח שכתב עני שנטל מקצת פאה וזרק על השאר וכו' ואפילו מה שנטל לוקחין אותו מידו וינתן לעני אחר וכן בלקט וכן בעומר השכחה עכ"ל דס"ל דר"מ לפרש אתי ולא לחלוק (כ"מ). ואע"ג דבשטר שיש בו ריבית ס"ל לר"מ ג"כ דקנסינן הקרן בשביל הריבית וחכמים חולקים עליו וס"ל דלא קנסינן התירא אטו איסורא כמ"ש הרמב"ם עצמו בפ"ד ממלוה ולוה מ"מ בכאן הכל מודים מפני שבזריקתו כיסה שאר התבואה ורצה להעלימה משארי עניים כמ"ש הרמב"ם בפי' המשנה לכן בזה הכל מודים דקונסין אותו כדי שלא ירגיל א"ע לעשות כן (כנלע"ד):

39. Laws of Zeraim.3.9

    וכן אם נפל העני על הפאה או פירס טליתו עליה כדי לקנות זה החלק מהפאה מעבירין אותו הימנו ואינו נוטל בזה החלק כלום ואע"ג דד' אמות של אדם קונות לו לאדם מ"מ בשדה אחר לא תקינו שיקנה בד' אמותיו ועוד כיון דנפל או פירס טליתו גלי אדעתיה דבנפילה ניחא ליה דליקני ולא בד' אמותיו (ב"מ י' א) ולכן אע"ג דבירושלמי (פ"ד דפאה הל' א') מוקי לה כשלא אמר אקנה בד' אמותי אבל אם אמר קנה לא חיישינן לה כיון דהש"ס שלנו אינו סובר כן ועוד דלהדיא אמרינן שם דהאמירה אינה מעכבת ואם באמירה קונה גם בלא אמירה קונה ע"ש אלא דבכל ענין לא קנה מטעמא דכתיבנא (וזהו כוונת הר"ש במשנה דשם ודע דהתוי"ט וכן המגיה ברמב"ם שם תפסו בכוונת הרמב"ם דגם בנפל ופירס טליתו נוטלין ממנו הפאה שלקח מקודם ע"ש ואינו כן דכוונת הרמב"ם הוא רק על זרק מקצת פאה שבסעי' הקודם וכבר השיג הפ"מ במה"פ שם על התוי"ט ע"ש):

40. Laws of Zeraim.3.10

    מי שלקח את הפאה ואמר הרי זה לאיש פלוני עני אם עני הוא זה שלקח מיגו דזכי לנפשיה זכה בו גם בשביל אותו פלוני ואם עשיר הוא לא זכה לו אלא יתננה לעני הנמצא ראשון (ב"מ ט' ב) וכן הוא בירושלמי פ"ד הל' ה' אלא דבירושלמי קאמר דאפילו אם בעל השדה הוא עני יכול לזכות בשביל עני אחר אבל הש"ס שלנו (שם) סובר דרק עני אחר יכול לזכות בשביל עני ולא בעל השדה אף שהוא עני כיון דמוזהר להניח פאה משדה שלו ג"כ (וכן פירש"י בב"מ שם ובזה א"ש קושית הר"ש בפ"ד מ"ט על רש"י וכמ"ש במה"פ וכ"כ התוי"ט בפ"ה מ"ה ע"ש):

41. Laws of Zeraim.3.11

    יראה לי דזה שעני יכול לזכות בשביל עני אחר זהו כשהעני אחר אינו בכאן ואינו נוטל פאה בעצמו אבל כשהוא בעצמו בכאן או אשתו או בנו הסמוך על שולחנו לא יוכל אחר לזכות בעדו דיד אחד זיכתה תורה לעני ולא שני ידים דאל"כ לקתה מדת הדין דעני הלוקט יכול לבקש הרבה שיזכו בעדו וכן נלע"ד דרק אחד יכול לזכות בעדו ולא שנים מטעמא דכתיבנא ואף שאין לי ראיה בזה מ"מ הסברא נותנת כן ותניא בתוספתא פ"ו דשביעית לא יאמר לעני הילך סלע והבא לי לקט פאה שכחה אלא אומר לו בלקט שתביא בפאה שתביא בשכחה שתביא ע"ש והאומר הוא עשיר והרמב"ם השמיט זה (עמה"פ פ"ח שם ודבריו צ"ע):

42. Laws of Zeraim.3.12

    כתב הרמב"ם ספ"ב בעה"ב שהניח פאה לעניים אלו העומדים לפניו ובא עני אחד מאחוריו ונטלה זכה בה שאין אדם זוכה בלקט שכחה ופאה וסלע של מציאה עד שיגיעו לידו עכ"ל והבעה"ב אינו בעל דיעה לזה שאין לו בזה טובת הנאה כמו שנתבאר בסי' ב' סעי' י"ג וד' אמות שלו אינו קונה דבשדה חבירו לא תקינו ד' אמות כמ"ש בסעי' ט' ודין זה הוא בתוספתא פ"ב ובירושלמי פ"ד הל' ב' אומר דין זה בלשון אחר שנים שהיו מתכתשין על העומר ובא עני אחר וחטפו זכה בו ומוקי לה כשלא אמרו יזכו לנו הד' אמות ע"ש וכבר כתבנו שם שאין זה דרך הש"ס שלנו דאפילו אמר לא מהני וזהו כוונת הרמב"ם שמסיים שאין אדם זוכה וכו' וכלל גם מציאה מפני שכן ביאר דין זה לענין מציאה ברפי"ז מגזילה ע"ש:

43. Laws of Zeraim.4.1

    יש קצירה הפוטרת מפאה ובו י"ז סעיפים שותפות עכו"ם בכל השדה פטורה מן הפאה כמ"ש בסי' ב' סעי' י"ט מטעם דכתיב שדך ע"ש ויראה לי דאריס בשדה עכו"ם וודאי דפטור דזהו שותפות ממש אבל החוכר שדה מהעכו"ם כיון שנותן לו דבר קצוב הוה כשדה שלו לגמרי למאן דס"ל אין קנין לעכו"ם בא"י להפקיע מיד מעשר וכ"ש בשוכר שדה מעכו"ם שחייב בפאה שהרי הקציר שלו וקרינן ביה קצירך ושדך דשכירות ליומא ממכר הוא לכמה דברים (כנלע"ד) וע' בסעי' י':

44. Laws of Zeraim.4.2

    שדה של ישראל שבעת קצירתה גזלוה ממנו וקצרוה אחרים כגון עכו"ם וקצרו לעצמן או לסטים אפילו ישראל אע"פ שלאחר הקצירה נטל הרבה מהם פטורה מפאה דכיון דעיקר חיובה היא בשעת הקצירה וקצרוה אחרים לגוזלה הימנו נפטרה והכי דרשינן בת"כ ובקוצרכם פרט לשקצרוה עכו"ם או לסטים וכן אם קרסמוה נמלים שהם הכריתו התבואה או שברתן הרוח פטורה דכל אלה לאו קוצרכם הוא וכן בהמות וחיות ועופות ששברוה פטורה דחובת הפאה בקצירת הקמה:

45. Laws of Zeraim.4.3

    וכתב הרמב"ם בפ"ב דין ה' קצר חציה וקצרו לסטים חציה שנשאר ה"ז פטורה שחובת הפאה בחצי השנייה אבל אם קצרו הלסטים חציה וחזר הוא וקצר השאר נותן פאה כשיעור מה שקצר עכ"ל כן היא במשנה ספ"ב ויש בזה שאלה בקצר חציה וקצרו לסטים חציה למה פטר בחציו הן אמת שגזלו חצי שדה ממנו לא יהא אלא שאין לו רק חצי שדה ובאמת בירושלמי יש פלוגתא בזה והכי איתא שם מתניתן כשקצרוה לאבדה אבל קצרוה שלא לאבדה חייבת כלומר כשקצרוה לאבדה לא מקרי שגזלו ממנו חצי שדה אלא איבדוה והוה כשלו שחצי שדה השנייה נפסדה ושם היתה חובת הפאה ולכן פטור בהחצי ראשונה שקצר הוא אבל קצרוה שלא לאבדה הרי גזלו ממנו חצי שדה ואין לו רק חצי שדה הראשונה וחייב בפאה אך אח"כ אומר אמר ר' הושעיא אפילו תימא כשקצרוה שלא לאבדה פטורה מאחר שהפאה ניתנה במחובר לקרקע ואין קרקע נגזלת כלומר כיון שאין קרקע נגזלת וחיוב פאה הוי במחובר ולכן אף שגזלוה אינו כלום ונחשבת כשלו ושם נשאר חובת הפאה ומדסתם הרמב"ם מבואר דפסק כר' הושעיא דהא באמת קיי"ל דאין קרקע נגזלת ומחובר לקרקע חשיב כקרקע אפילו הגיע זמנם לקצור לענין שבועה לדעת הרמב"ם כמו שבארנו בח"מ סי' צ"ה סעי' ד' ולהחולקים שם וס"ל דכמטלטלין דמי אפשר דבאמת יסבורו דלא כר' הושעיא אלא כשקצרוה לאבדה או אפשר דכיון דהתורה הקפידה להניח הפאה רק במחובר התורה עשתה כקרקע ויש להתיישב בזה:

46. Laws of Zeraim.4.4

    קצר חציה ומכר חציה השנייה הלוקח נותן פאה לכל השדה שהרי בשלו הוי חיובא דפאה וכ"ש דאם מכר חציה הראשונה והניח לפניו חציה השנייה דהוא נותן פאה לכל השדה ויראה לי דאם מכר חציה השנייה לעכו"ם דחייב ליתן ג"כ מחציה ראשונה על כל השדה כיון שהפסיד הפאה בידים והחיוב חל עליו מתחלת הקצירה וכ"ש שאם מכר חציה ראשונה לעכו"ם וחציה השנייה הניח לעצמו או מכר לישראל דחייב הוא או הלוקח ליתן הפאה של כל השדה וע' לקמן סי' ו' סעי' י"ז:

47. Laws of Zeraim.4.5

    ויש להסתפק אם מותר לישראל למכור כל שדהו לעכו"ם קודם הקצירה מי אמרינן דכיון דלא חל עליו עדיין חובת הפאה יכול למכרה לעכו"ם או דילמא דאסור לו להפקיע חובת הפאה שזיכתה תורה לעניים אף קודם שחל החיוב עליו. ונראה לענ"ד דמדרבנן וודאי חייב לשלם להעניים ההיזק כמו דתנן בגיטין (מ"ז א) המוכר את שדהו לעכו"ם לוקח ומביא ממנו בכורים מפני תקון העולם כמו כן לענין פאה מפני תקון עניים דאל"כ כל אדם יעשה כן להפקיע חובת לקט שכחה ופאה אבל בתוספתא פ"ב שנינו ישראל שמכר קמתו לעכו"ם פטורה מפאה ועכו"ם שמכר לישראל חייב בפאה:

48. Laws of Zeraim.4.6

    קצר חציה והקדיש חציה הפודה מיד הגזבר הוא נותן פאה לכל כן הוא במשנה ספ"ב וברמב"ם שם ויש להבין דאם לא נמצא מי שיפדנה הפסידו העניים ואיך יכול להפסידן מחלקן והרי מתחלת הקצירה חלה עליו חובת פאה ובאיזה כח יכול להפסיד חלק העניים וצ"ל דלענין הקדש כיון דעיקר חיובא דפאה הוא בסוף הקציר ועד שלא הגיע סופה הקדישה ממילא דההקדש מפקיע חובת פאה:

49. Laws of Zeraim.4.7

    איתא בירושלמי ספ"ב קצר הגזבר חצי חציה ולא הספיק לקצור את השאר עד שפדאה את כולה מפריש מן הקציר על הקציר וכל מה שנקצר ברשות הקדש כבר נפטר עכ"ל ונ"ל דה"פ דהפודה חצי חציה השנייה מפריש מקציר זה גם על חציה הראשונה שקצר המוכר אבל קצירת חצי חציה של הקדש נפטר מפאה והרמב"ם לא הביא זה (עפ"מ שפי' בלשון בעיא ולא משמע כן ע"ש):

50. Laws of Zeraim.4.8

    שנינו בתוספתא (פ"א הל' י"א) קצר חציה ומכר את הקציר קצר חציה והקדיש את הקציר נותן מן המשוייר על הכל עכ"ל דכיון דחציה השנייה נשארת בידו ממילא דחייב גם בקציר החציה הראשון ואין לו רשות למכור ולהקדיש שהרי חלה עליהן חובת פאה (והרמב"ם הביא שם דין הקדש ולא דין מכר דכ"ש הוא כמובן והתוספתא לא זו אף זו קתני ולא דמי להדין הקודם כיון דהוא קצר חציה השני ודו"ק):

51. Laws of Zeraim.4.9

    שנינו במשנה ז' פ"ד הקדיש קמה ופדה קמה חייב עומרין ופדה עומרין חייב קמה ופדה עומרין פטורה שבשעת חובתה היתה פטורה ע"ש כלומר כשההקדש קצרה דקצירך ולא קציר הקדש והרמב"ם בפ"ב דין ח' שכתב המקדיש שדהו והיא קמה חייבת בפאה קיצר בלשונו וג"כ כוונתו כשפדה את הקמה כמו שמסיים אח"כ וז"ל קצרה הגזבר ואח"כ פדאה פטורה שבשעת חיוב הפאה היתה קדש שאינו חייב בפאה עכ"ל:

52. Laws of Zeraim.4.10

    שנינו בתוספתא פ"ב הל' ט' ישראל ועכו"ם שהיו שותפין בקמה חלקו של ישראל חייב וחלקו של עכו"ם פטור ר' ישמעאל אומר ישראל ועכו"ם שהיו שותפין בקמה פטור מן הפאה אימתי בזמן שהעכו"ם ממחה אבל אינו ממחה חייב בפאה עכ"ל. והנה בגמ' חולין (קל"ה ב) מבואר להדיא דשותפות עכו"ם פוטר כמ"ש בריש סי' זה ובסי' ב' סעי' י"ט וא"כ תימא גדולה על הרמב"ם פ"ד דין כ"ה שכתב ישראל ועכו"ם שהיו שותפים בכרם חלקו של ישראל חייב וחלקו של עכו"ם פטור עכ"ל ואיך פסק היפוך הש"ס ואע"ג דגם בת"כ פ' קדושים תניא שדך ולא שדה אחרים כלומר אם קבל עליו לקצור קמתו של עכו"ם פטור מפאה (ראב"ד) ר"ש בן יהודה אומר משום ר"ש שדך ולא שותף עם העכו"ם ע"ש ומשמע דלת"ק חייב מ"מ כיון דבגמ' פסק לפטור איך פסק להיפך (והכ"מ כתב דמפרש בגמ' שותפות עכו"ם פוטר היינו חלקו של עכו"ם ע"ש ותימא רבה לבד שהלשון מוכח להיפוך כל סוגיא דחולין שם אינו כן ע"ש וצע"ג):

53. Laws of Zeraim.4.11

    ונלענ"ד בשנדקדק למה שינה הרמב"ם לשון התוספתא מקמה לכרם אלא דה"פ דוודאי שותפות עכו"ם פוטר אך כבר כתבנו שם דזהו כשכל השדה מעורב בשותפות אבל אם כל אחד מכיר חלקו חייב הישראל בחלקו ולפ"ז א"ש דוודאי בכל התבואות ובכל הפירות כשהם שותפים קוצרים ותולשים ביחד ואח"כ חולקים בתלוש אבל גפנים שרובן ליין ובוצרין מהאילן ונותנים להגת ופשיטא שלא יעשו ביחד מפני חשש יי"נ אלא חולקים האילנות קודם הבצירה והוי חלקו של ישראל ניכר בפ"ע ולכן חייב בפאה ואפילו אם אין חולקין האילנות מ"מ וודאי בשעת בצירה כל אחד מניח חלקו לבדו מטעם שבארנו והוי חלקו ניכר בפ"ע:

54. Laws of Zeraim.4.12

    כתב הרמב"ם בפ"ב דין ז' הקוצר כל שדהו קודם שתוגמר ועדיין לא הביאה שליש ה"ז פטורה ואם הגיעה לשליש חייבת וכן בפירות האילן אם נגמרו שליש גמירתן חייבת עכ"ל כלומר אע"ג דלענין מעשרות אזלינן באילנות בתר חנטה (ר"ה י"ג ב) מ"מ לענין פאה לא מקרי פאה קודם גמר שליש והנה בתבואה מפורש כן בירושלמי פ"ג הל' ד' ובאילנות לא מצאתי מפורש מקורו ואם מקצתה הביאה שליש ומקצתה לא הביאה ביארה הרמב"ם בפ"ג דין י"ז ויתבאר בסי' הבא בס"ד:

55. Laws of Zeraim.4.13

    עכו"ם שקצר שדהו ואח"כ נתגייר ה"ז פטורה מן הפאה ומן הלקט ומן השכחה ואע"פ ששכחה אינה אלא בשעת עשיית העמרים ואז היה ישראל מ"מ פטור דבספרי פ' תצא דרשינן לה דכתיב כי תקצור קצירך בשדך ושכחת עומר פרט לקצירת כותים מכאן אמרו דכותי שקצר שדהו וכו' פטור מן השכחה ובירושלמי פ"ד הל' ג' דריש לה מקרא אחרינא מפני שיש שתי שכחות שכחת קמה ושכחת עומר כמו שיתבאר בדיני שכחה כל שיש לו שכחת קמה יש לו שכחת עומר וכו' ובכאן הרי בשעת הקמה היה כותי:

56. Laws of Zeraim.4.14

    תנן בפ"ג משנה ג' המדל נותן מן המשואר על מה ששייר והמחליק מאחת יד נותן מן המשואר על הכל וה"פ דבזמן שהבצלים זרועים רצופים נוטל אחת מבנתים כדי שהנשארים יתבדלו בריוח ויהיו גסים וזהו לשון מדל שדולה ושולפן ממקומן ואותם פטורים מפאה שהרי אינו עוקרם אלא בשביל תקנת הנשארים ולכן אינו נותן אח"כ פאה מן המשואר אלא על מה ששייר ולא על הנשלפים וזהו בנוטל אחת מכאן ואחת מכאן מפוזרים אבל המחליק מאחת יד כלומר רק ממקום אחד הוי תחילת קצירה ונותן מן המשואר גם עליהם דזה אינו בשביל תקנת הנשארים מדנוטל כולן במקום אחד ופשוט הוא דלאו דווקא בצלים דבכל דבר כן הוא שאם עוקר מעט מעט בשביל תקנת הנשארים פטור מפאה:

57. Laws of Zeraim.4.15

    ואמרינן על זה בירושלמי שם תניא א"ר יהודה בד"א במדל לשוק אבל במדל לבית נותן מן המשואר על הכל דכיון שמכניסו לבית הוי כתחלת קצירה. עוד איתא שם א"ר זעירא הדא דתימא בשעיבה על מנת להדל אבל אם עיבה ע"מ שלא להדל לא סוף דבר לביתו אלא אפילו לשוק נותן מן המשואר על הכל עכ"ל כלומר דווקא כשבעת הזריעה זרען בעובי כדי להדל אח"כ אבל אם בשעת הזריעה כוון לזרוע באופן שלא יצטרך להדל אין ההידול פטור מן הפאה (כ"מ מהר"ש ע"ש והמה"פ כתב שזה דוחק ולא ידעתי אדרבא הדעת נותנת כן דידוע דרך הזורעים כן הוא שזורע ביותר מפני שאינו יודע איזה יקלוט ואח"כ מדלה בנתים ולכן אם דקדק מתחלה לזרוע שלא יצטרך להדל אין על זה שם מדל כלל):

58. Laws of Zeraim.4.16

    אבל הרמב"ם מפרש לה דאכרם קאי וז"ל בפ"ב דין ו' כרם שהיה בוצר ענבים ממנו למכור בשוק ובדעתו שיניח השאר לגת לדרוך אותו אם היה בוצר לשוק מכאן ומכאן ה"ז נותן פאה למה שבוצר לגת כפי הנשאר ואם היה בוצר לשוק מרוח אחת בלבד ה"ז נותן פאה מן הנשאר כפי הראוי לכל הכרם הואיל ובצר מרוח אחת אינו כבוצר עראי מעט מכאן ומעט מכאן שהוא פטור עכ"ל ומפרש דטעם הפטור כמו במעשר דאכילת עראי פטור מן המעשר כמו כן בפאה קצירת עראי פטורה מפאה ולכן בשני רוחות הוה עראי ומרוח אחת הוי קבע ודווקא לשוק אבל לבית בכל ענין הוי קבע כמו שהבאנו מהירושלמי ומה שלא ביאר זה דממילא משמע כן מדכתב לשוק מבואר להדיא דדווקא לשוק ולא לבית (וסוף הירושלמי השמיט דממילא מובן):

59. Laws of Zeraim.4.17

    עוד כתב וכן כל הקוטף מלילות מעט מעט ומכניס לביתו אפילו קטף כן כל שדהו פטור מן הלקט ומן השכחה ומן הפאה עכ"ל כלומר דבזה אפילו במכניס לביתו פטור מטעמא אחרינא דדרשינן בחולין (קל"ז א) לקט קצירך ולא לקט קיטוף ותבואה אין דרכה בקיטוף אלא בקצירה אבל בדברים שדרכן בקיטוף כמו בצלים ודכוותייהו חייב בפאה כדאמרינן שם ותמיהני שלא ביאר כן הרמב"ם ודע דאע"ג דבגמ' שם הוה פלוגתא בזה ע"ש מ"מ כיון דגם בתוספתא פ"ב ובירושלמי פ"ג הל' ב' איתא כן ע"ש פסק כן (עכ"מ) וזה שנתבאר בסי' ב' סעי' א' דבכל ענין חייב זהו בשעת הקצירה ולא במלילות כשהן רכים עדיין (רש"י ביצה י"ב ב):

60. Laws of Zeraim.5.1

    שאין מניחין פאה משדה על חבירתה ובו י"ז סעיפים שנינו בת"כ שדך לחייב על כל שדה ושדה כלומר שאין להניח פאה משדה על חבירתה כיצד היו לו שתי שדות לא יקצור את האחת כולה ויניח פאה הראויה לשתיהן ואם הניח משדה על חבירתה אינה פאה וכל הפאה שייך לשדה זו ומחוייב להפריש מחבירתה השיעור הראוי אף לאחר הקצירה כמ"ש בסי' ב' סעי' ג' דאם לא הניח במחובר מפריש בתלוש:

61. Laws of Zeraim.5.2

    מה נקרא שדה אחת כל שהיא זרועה מין אחד ואין בה הפסק מן ההפסקות שיתבארו אפילו היא גדולה כמה מילין נקראת שדה אחת ומה הנה ההפסקות תנן בריש פ"ב ואלו מפסיקין לפאה הנחל והשלולית ודרך היחיד ודרך הרבים ושביל הרבים ושביל היחיד הקבוע בימות החמה ובימות הגשמים ושדה בורה והניר וזרע אחר והקוצר לשחת אינו מפסיק אא"כ חרש ונבארם בפרטיות בס"ד:

62. Laws of Zeraim.5.3

    הנחל כיצד זהו נהר שיש בה מים ואע"פ שהמים נקוים ועומדים שאינם מושכים (ירושלמי) ושלולית מקרי חפירה גדולה שממשיכין ממנה מים להשדות ולכן בעינן שיהו המים נמשכין (שם) ויש מפרשים דנחל הוא נחל איתן אשר לא יעבד בו ולא יזרע קרקע קשה מלא צרורות ואבנים שאינם ראוים לזריעה (רשב"ם ב"ב נ"ה. ורא"ש בפירושו) ולשון הירושלמי משמע כפי' הראשון ומיהו לדינא גם פי' הראשון מודה דמפסיק דלא גרע משדה בור דמפסיק:

63. Laws of Zeraim.5.4

    ולא אתפרש לן כמה יהא ברוחב הנחל והשלולית ונ"ל דלא פחות מד' אמות בעינן כמו בדרך היחיד שיתבאר וכן לא נתבאר אם בעינן שיהלכו על פני כל השדה כמו דרך ההולך על פני כולה וכן כל מאי דחשיב כמו שדה בור וניר וזרע אחר דבעינן על פני כולה אם לאו ונ"ל דבעינן על פני כולה דאל"כ הרי בהקצוות מתערבין ונעשה שדה אחת (והפ"מ פי' בירושלמי נחל אע"פ שאינו מושך כלומר אע"פ שאינו מושך על פני כל השדה ע"ש ודבריו תמוהין כדמוכח מדברי הרמב"ם דהכוונה על משיכת המים וכן פי' בשנו"א):

64. Laws of Zeraim.5.5

    דרך היחיד ד' אמות רוחב ודרך הרבים ט"ז אמה רוחב וקמ"ל בדרך הרבים דאפילו הכי באילנות אין זה הפסק כמו שיתבאר (תוס' ב"ב שם) ועוד דהייתי אומר דדרך היחיד מפסיק יותר מדרך הרבים לפי שהיחיד אין לו דרך אחרת משא"כ הרבים יש להם כמה דרכים אחרים (רמב"ם בפי' המשנה) ושביל מקרי דזוטר טובא דשקיל כרעא ומנח כרעא (רע"ב) שזהו שביל ליחיד לעבור משם לגנו או לשדהו ובלבד שיהא קבוע בתמידיות לימות החמה וימות הגשמים ואם לאו לא הוי הפסק וכן אם הוא שביל לרבים בעינן דווקא קבוע לימות החמה וימות הגשמים ואם לאו אינו מפסיק וי"א דשביל אפילו רחב כדרך צריך קבוע (ראב"ד) כיון שהוא רק לילך לגנו או לשדהו וכיוצא בזה:

65. Laws of Zeraim.5.6

    ושדה בור הוא קרקע שלא נזרעה ולא נעבדה ותשאר שממה (שם) וניר היא הארץ אשר שדדו אותה והפכו אותה בחרישה וזהו מלשון נירו לכם ניר בירמיה ד' (שם) וזרע אחר הוא שיזרע בו זרע אחר להפריש בין שני הזרעים (שם) ואלו הג' דברים צריך שיהא ברוחבן ג' מעניות כמענית המחרישה (שם) דכן ס"ל לר' יוחנן בירושלמי ע"ש ובירושלמי פ"ב דכלאים מבואר שזהו ברוחב שתי אמות ע"ש וצריך שיהא אורך ההפסק מקצה השדה ועד קצהו (רא"ש) וכמ"ש בסעי' ד' וקוצר לשחת זהו שקוצר להאכיל לבהמות ואין זה הפסק אא"כ חרש המקום הקצור ומסתמא גם בזה השיעור ברוחב כמו בהג' הקודמים ושתהלך על פני כל השדה. ודע דבמנחות (ע"א ב) חקר הש"ס בקוצר לשחת אי מיירי דווקא קודם הבאת שליש או אחר הבאת שליש ע"ש (ונ"ל דזהו לר"מ דא"צ חרש אבל לרבנן דדווקא בחרש גם כשהביא שליש כנלע"ד וכן מבואר מלשון הרמב"ם בפ"ג הל' ד' שכתב או שקצר באמצעה אפילו קודם שתביא שליש וכו' עכ"ל וכ"ש כשהביאה שליש רק דזה תימא מאי אפילו הא אדרבא בהביאה שליש יש יותר רבותא וכבר תמה בזה בכ"מ ותירוצו אינו מובן ע"ש אמנם זהו ע"פ הירושלמי דאחר שליש הוי יותר הפסק כמ"ש שם לענ"ד ע"ש):

66. Laws of Zeraim.5.7

    כתב הרמב"ם (שם) היה מפסיק בה ארץ בורה וכו' או ארץ נירה וכו' או שהפסיק בה זרע אחר וכו' או שקצר באמצעה וכו' ה"ז נפסקת לשתי שדות והוא שיהיה רוחב כל אחד מאלו כג' תלמים של פתיח והוא פחות מבית רובע בד"א בשדה קטנה שהיא חמשים אמה על שתי אמות או פחות אבל אם היתה יתירה על זו אין הבור או הניר מפסיקה לשנים אא"כ היתה בו רוחב בית רובע אבל זרע אחר כל שהוא מפסיק בה עכ"ל וזה כתוב ע"פ פירושו בירושלמי ושיעור בית רובע הוא עשר אמות וטפח בפחות מעט מאצבע על עשר אמות וטפח בפחות מעט מאצבע (רא"ש) אך כפי הגירסא בירושלמי לפנינו הוי זרע אחר ג"כ כמו בור וניר ע"ש והראב"ד כתב דאדרבא בשדה קטנה בעינן הפסק יותר ע"ש אבל הר"ש כתב כהרמב"ם ע"ש:

67. Laws of Zeraim.5.8

    אם באמצע השדה אכלה הארבה או קרסמוה נמלים אם חרש המקום ה"ז מפסיק דזהו כקצירת השחת והשיעור נראה כמו בדין הקודם או ג' מענית או בית רובע וכן אם לסטים גזלו אמצע השדה וקצרוה ואח"כ חרשו אותה וכשיעור הקודם ה"ז מפסיק:

68. Laws of Zeraim.5.9

    תנן התם אמת המים שאינה יכולה להקצר כאחת ר' יהודה אומר מפסקת ופי' הרמב"ם כשיהיה בצד אחד לא יוכל לקצור בצד אחר והלכה כר"י דס"ל דאינו חולק על הת"ק ועפ"ז כתב בחיבורו שם היתה שדהו זרועה כולה מין אחד והיה נחל בתוך השדה אע"פ שאינו מושך או אמת המים שאינו יכול לקצור מה שבשני צדדיה כאחת והוא שתהיה מושכת וקבועה ה"ז כשתי שדות ונותן פאה מצד זה לעצמו ומצד זה לעצמו עכ"ל ולא הזכיר שלולית כלל דס"ל דזהו עצמו שלולית שהזכיר הת"ק ור"י מפרש הדברים ולא לפלוגי אתי (כ"מ):

69. Laws of Zeraim.5.10

    וזהו נגד התוספתא פ"א הל' י' דתניא ואלו מפסיקין לפאה הנחל והשלולית וכו' ואמת המים שאינה יכולה להקצר כאחת אמר ר"י אם עומד באמצע וקוצר מכאן ומכאן מפסיק ואם לאו אינו מפסיק עכ"ל הרי שחולק ר"י אמנם לענ"ד ניחא בשנדקדק במה שאמר ר"י ואם לאו אינו מפסיק דלכאורה משמע דאם לאו פירושו דכשעומד באמצע אינו יכול לקצור מכאן ומכאן וקשה דאדרבא דבכה"ג הא הוי יותר הפסק (והגיה הגר"א אם אינו עומד) אך באמת הרמב"ם מפרש מדלא קתני ר"י אומר אלא אמר ר"י לפרושי קאתי וה"ק אם דווקא כשעומד באמצע קוצר מכאן ומכאן אבל אם עומד בצד אחד אינו יכול לקצור בצד השני מפסיק ואם לאו כלומר דבעומד מצד אחד יכול לקצור בצד השני אינו מפסיק:

70. Laws of Zeraim.5.11

    ובירושלמי איתא על משנה זו וז"ל הוון בען מימר מן מה דאמר ר' יהודה בעומד מצד אחד ואינו יכול לקצור מצד השני אפילו (כצ"ל) אם היה עומד באמצע וקוצר מכאן ומכאן מפסיק (כצ"ל) אשכח תני ופליג היה עומד באמצע ואינו (כצ"ל) קוצר מכאן ומכאן מפסיק מצד אחד אינו מפסיק עכ"ל ולא חש הרמב"ם להך ברייתא דפליג על ר' יהודה כיון דבמשנה אין חולק עליו ומזה גופה ראיה דאם הת"ק חולק עליו למה צריך הירושלמי להביא ברייתא וכך היתה גירסתו בירושלמי כמ"ש ויש מי שטרחו בפירושו של הירושלמי מפני הגירסא ע"ש (עכ"מ ותוי"ט ופ"מ):

71. Laws of Zeraim.5.12

    ויש מרבותינו שפירשו דר"י פליג את"ק ולהת"ק אפילו עומד בצד אחד וקוצר בצד השני מפסיק (הר"ש) ומסתמא הלכה כת"ק ולשיטה זו לא נתברר לי דברי התוספתא והירושלמי (והרע"ב פי' כר"ש דר"י פליג ומ"מ לדינא פסק כר"י כהרמב"ם ע"ש וצ"ל בטעמו משום דהירושלמי מפלפל לר' יהודה מסתמא הלכתא כוותיה):

72. Laws of Zeraim.5.13

    כל שדה אחת אפילו איננה ארץ המישור אלא יש בו הרים קטנים ולהיפך עמקים קטנים באופן שאינו יכול לחורשה כולה כאחד דאין הבקר יכול לעבור בכלי המחרישה בכל השדה ומוכרח לחרוש במעדר כל מקום בפ"ע מ"מ אין זה הפסק ומניח פאה אחת בקצה השדה על כל השדה:

73. Laws of Zeraim.5.14

    תניא בתוספתא (פ"א הל' י"ב) מדרגות שגבהן עשרה טפחים נותן פאה מכל אחת ואחת ואם היו ראשי שורות מעורבים נותנין פאה מאחת על הכל עכ"ל ובירושלמי (פ"ב הל' ב') אמרינן חייא בר אדי בשם ר"ש בן לקיש היה שם סלע על פני כל שדהו אם עוקר הוא את המחרישה ונותנו מצד זה לצד זה מפסיק מצד אחד אינו מפסיק ופריך והא תני מדרגות שהן גבוהות עשרה טפחים נותן פאה מכל אחת ואחת פחות מכאן נותן מאחד על הכל ופחות מכאן אינו עוקר את המחרישה מצד זה ונותנה בצד זה (בתמיה) אפילו פחות מכאן עוקר הוא לא אתינן מיתני עשרה אלא משום סופה שאם היו ראשי שורות מעורבין שהוא נותן מאחד עכ"ל נמצא דלפי מסקנת הירושלמי גם בפחות מי' אם צריך לעקור את המחרישה מצד זה לצד זה הוי הפסק:

74. Laws of Zeraim.5.15

    ולפ"ז תמוהים דברי הרמב"ם בפ"ג דין ז' שכתב מדרגות שהן גבוהות עשרה טפחים נותן פאה מכל אחת ואחת ואם היו ראשי שורות מעורבים נותן מאחת על הכל היו פחות מי' אע"פ שאין ראשי שורות מעורבים נותן מאחת על הכל היה סלע על פני כל השדה אם עוקר הוא את המחרישה מצד זה ונותנו מצד זה מפסיק ואם לאו אינו מפסיק עכ"ל וקשה הא גם במדרגה פחות מי"ט אם עוקר המחרישה הוי הפסק ויש שכתבו דס"ל להרמב"ם דדיחויא בעלמא הוא (כ"מ ומה"פ) ואין זה אלא דברי תימא:

75. Laws of Zeraim.5.16

    ונלע"ד בשנדקדק בקושית הירושלמי דמקשה ממדרגה על סלע הא בסלע אמרינן דווקא כשהולך על פני כל השדה אבל אם אינו הולך על פני כל השדה אינו מפסיק אף כשצריך לעקור המחרישה מצד זה לצד זה והטעם פשוט מפני שא"צ לעקור את המחרישה אלא ילך עם המחרישה עד כלות הסלע ומשם ילך לצדה השני וא"כ מאי פריך ממדרגה לימא דהך דמדרגה מיירי בשאינו הולך על פני כולה ולכן צריך י' טפחים וזה אין לומר דכשאינו על פני כולה אף י' טפחים אינו מפסיק דא"א לומר כן דזה דומה לגדר וגדר פשיטא דמפסיק גם באינו הולך על פני כולה אלא וודאי דהכי פריך דאיך תניא במדרגה י' טפחים הא לפעמים א"צ י' והיינו כשהולך על פני כל השדה וצריך לעקור המחרישה ועל זה מתרץ דוודאי כן הוא אלא משום סיפא דאם היו ראשי שורות מעורבים בכל ענין אינו מפסיק:

76. Laws of Zeraim.5.17

    וא"כ לדינא לפי המסקנא במדרגות גבוהות י"ט בכל ענין מפסיק ואם היו ראשי שורות מעורבים בכל ענין אינו מפסיק ובפחות מי' ואינם מעורבים יש שמפסיק כגון במהלך על פני כולה וצריך לעקור המחרישה ויש שאינו מפסיק כגון בא"צ לעקור המחרישה או שאינו הולך על פני כולה ולפ"ז א"ש דברי הרמב"ם דמקודם כתב שני הדינים במדרגות דגבוהות י"ט מפסיק וזהו אף באינו עובר ע"פ כולה ומעורבין אינו מפסיק ואח"כ כתב דבפחות מי' אינו מפסיק בכה"ג ואח"כ כתב דין דסלע ע"פ כולה ועוקר המחרישה דמפסיק וממילא דה"ה במדרגות בכה"ג (כנלע"ד ועבכ"מ בתירוצו השני שכתב מעין זה אלא שקיצר ע"ש ודו"ק):

77. Laws of Zeraim.6.1

    עוד דינים בהפסקות השדות ובו י"ז סעיפים דבר פשוט הוא דגדר גבוה י"ט מפסיק בין השדות דהא אפילו באילנות מפסיק כמו שיתבאר וכ"ש בשדות ואפילו אינו עובר על פני כל השדה ובפחות מי"ט נ"ל דאם עובר על פני כל השדה וצריך לעקור את המחרישה מצד זה לצד זה מפסיק ואם אינו עובר על פני כל השדה או שא"צ לעקור המחרישה אינו מפסיק כמ"ש בס"ס הקודם בדין סלע ומדרגות וה"נ כן הוא וכן חריץ ההולך על פני כל השדה וצריך לעקור המחרישה מפסיק ואם אינו הולך על פני כל השדה או שא"צ לעקור המחרישה אינו מפסיק בסלע (כנלע"ד):

78. Laws of Zeraim.6.2

    אילנות אינן מפסיקין בין הזרעים כיצד הזורע שדה שיש בה אילנות אע"פ שהזרע עשויה מלבנות מלבנות בין האילנות כלומר חתיכות מרובעות שכל אחד ניכר בפ"ע ואין כל הזרע מעורב מ"מ אינו נותן רק פאה אחת לכל השדה שהדבר ידוע ששדה אחת היא רק מפני מקום האילנות נחלק הזרע למלבנות ואין חילוק בין זיתים לשארי אילנות (ירושלמי):

79. Laws of Zeraim.6.3

    וכתב הרמב"ם בפ"ג דין ט' בד"א כשהיו האילנות כל י' בתוך בית סאה אבל אם היו כל י' אילנות ביותר מבית סאה ה"ז נותן פאה מכל מלבן ומלבן שהרי האילנות מרוחקים הרבה ולא מפני האילנות זרע מלבנות מלבנות עכ"ל דזהו שיעור נטיעות אילנות עשרה לבית סאה כדתנן בפ"ק דשביעית ואע"ג דזהו בילדות אבל אילנות זקנים הם רק ג' לבית סאה כמבואר שם מ"מ בכאן אין חילוק והטעם נ"ל דהא מתחלה נטען עשרה בבית סאה והיה מוכרח לחלק הזרע דמלבנות וא"כ מה לנו מה שאח"כ לא עקרן לפזרן ג' בסאה דהא סוף סוף בשביל האילנות חלקן:

80. Laws of Zeraim.6.4

    והראב"ד כתב דאם מפוזרין בפחות מעשרה לבית סאה נותן פאה אחת על הכל לפי שאין הפסק האילנות ניכר וכשהן רצופין ביותר והיינו שנטועים יותר מעשרה לבית סאה נותן פאה מכל אחד ואחד משום דהרבה ניכר הפסק האילנות ובעשרה לבית סאה הוי כמפוזרין ע"ש (וגירסת הירושלמי רפ"ג מסכים להראב"ד וכן הוא בר"ש אמנם הרמב"ם היתה גירסתו להיפך כמ"ש הכ"מ והפ"מ והסברא יותר מסכים לגירסת הרמב"ם ודו"ק):

81. Laws of Zeraim.6.5

    ודע דבירושלמי רפ"ג אומר על משנה זו דמלבנות היה שם גדר כמין דהוא אילן ואינו מובן כלל דגדר פשיטא דמפסיק שהרי גם באילנות מפסיק כמ"ש בסעי' א' (והפ"מ פי' באמת כן כמו באילן דגדר מפסיק אך מאי קמ"ל וכמ"ש במה"פ) ויש מי שגורס היה שם אילן כמין דהוא גדר כלומר דאילן רחב ד' טפחים מפסיק בזרעים כגדר (שנו"א) אך גם לפ"ז הו"ל לומר אילן רחב ולענ"ד נראה כגירסא שלפנינו וה"פ היה שם גדר כמין דהוא אילן כלומר שאצל כל אילן עמד גדר קטן מי אמרינן דהגדר וודאי מפסיק או דילמא אמרינן דהגדר נעשה בשביל האילנות ולא בשביל הזרעים כמו דאמרינן דעשאוה מלבנות בשביל האילנות ונשאר בתיקו כדרך הירושלמי שלא לסיים בלשון תיקו והרמב"ם לא הזכיר מזה כלום:

82. Laws of Zeraim.6.6

    וכמו דמלבנות התבואה שבין האילנות מקרי שדה אחת כמו כן מלבנות הבצלים שבין הירק נותן פאה אחת לכל הבצלים ואע"פ שהירק מבדיל ביניהם ומשימם מלבנות מלבנות דהמלבנות עשויים בשביל הירק כמו בשם דאמרינן דהמלבנות עשויים בשביל האילנות ואע"ג דזרע אחר מפסיק כמ"ש בריש סי' ה' זהו מפני שאין דרך לזרוע שדה אחת בהפסק זרע אחר אבל בצלים דרך לזרוע ביניהם ירק כמו שדרך לזרוע זרעים בין האילנות וכן משמע להדיא בירושלמי רפ"ג ע"ש (וע' ברע"ב פ"ג מ"ד שזהו כוונתו):

83. Laws of Zeraim.6.7

    שנו חכמים במשנה (פ"ג מ"ב) המנמר את שדהו ושייר קלחים לחים נותן פאה מאחד על הכל ומודים בזורע שבת או חרדל בשנים או בג' מקומות שהוא נותן פאה מכל אחד ואחד וה"פ שיש מקומות שנתבשלה התבואה ונתייבשה ויש שעדיין לחין שלא נתבשלו כגון שיש מקומות שנתן שם זבל ונתבשלו מהר (ירושלמי) ונשארו כערוגות ערוגות מ"מ מפריש מאחד על הכל אבל בזריעת שבת וזהו ירק שקורין עני"ס או חרדל שדרכן לזרוע ערוגות ערוגות ולכן אם זרע שדה שלימה משבת או חרדל וכיוצא באלו ונמר המבושלות והניח את שאינן מבושלות שהוא מפריש מכל ערוגה וערוגה מפני שהרואה אומר ערוגות ערוגות נזרעו מתחלה (רמב"ם בפ"ג הל' י"א) ונראה דכשמפריש מאחד על הכל מניח לפי חשבון כל השדה אף לפי שנימר תחלה וכן מבואר מדברי הראב"ד (שם הל' י"ב) ע"ש:

84. Laws of Zeraim.6.8

    וכתב הרמב"ם שם בד"א כשהיה יבש מכאן ויבש מכאן ולח באמצע אבל לח מכאן ומכאן ויבש באמצע מניח מן היבש בפני עצמו ומן הלח בפ"ע עכ"ל והטעם דהלח שבאמצע שפיר בטל ליבש שבשני הצדדים אבל לא שהלחים שבשני הצדדים יתבטלו להיבש שבאמצע (כ"מ) והראב"ד השיג עליו דבירושלמי נשאר בתיקו ול"ק כלל דאפילו כן פסק הרמב"ם לחומרא דספק מתנות עניים אזלינן לחומרא כדתנן בספ"ד שספק לקט לקט (שם) כדאמרינן בחולין (קל"ד א) עני ורש הצדיקו צדק משלך ותן לו ועוד דהרמב"ם יפרש דהירושלמי לאו בדרך בעיא אומר כן ע"ש:

85. Laws of Zeraim.6.9

    עוד כתב שדה שזרעה בצלים או אפונים וכיוצא בהן והיה בדעתו למכור מקצתן לחין בשוק ומניח מקצת השדה יבש ויעשה ממנו גורן חייב להניח פאה לזה שמוכר לה בפ"ע ולזה שקוצר אותו יבש בפ"ע עכ"ל וזהו משנה בשם ומפרש בירושלמי דאע"ג דלח ויבש לאו שני מינין הם כמ"ש בסעי' הקודם אבל שוק וגורן שני מינים הם כלומר בתבואה שאין קוצרין אלא יבישין לכן אין הלח והיבש שני מינין דגם הלח יתייבש וקודם שיתייבש לא יקצורום אבל בצלים ואפונים עיקר אכילתן לחים למוכרן בשוק אלא שמניחין יבישים לגורן למכרן יבישים אחר זמן מפני שא"א לאכלן כולן לחים ממילא דשני מינים הם ודע דאפונים הם מין ירק ופטורים מן הפאה אלא שיש שני מינין באפונים כדתנן בפ"ג דכלאים אפונים השופין מין זרעים אפונים הגמלנים מין ירק וכאן אשופין קאי (הר"ש):

86. Laws of Zeraim.6.10

    כבר נתבאר דחייב להפריש פאה מכל מין ומין לפיכך הזורע את שדהו מין אחד אע"פ שעושה אותם שתי גרנות נותן פאה אחת זרעה שני מינין אע"פ שעושה אותם גורן אחת נותן שתי פאות דגורן אינו מחבר ואינו מחלק ומ"מ אם זרע שני מיני זרעים ממין אחד כגון שזרע שני מיני חטין או שני מיני שעורין אם עשאן גורן אחד נותן פאה אחת ואם עשאן שני גרנות נותן שתי פאות ולאו משום דהגורן מחלק שהרי נתבאר דאינו מחלק אלא דבר זה הלכה למשה מסיני דבכה"ג הגורן מחלק ונראה דלאו דווקא חטין ושעורין דה"ה בכל הדברים כן הוא (ע' בירושלמי פ"ב סוף הל' ד' וצ"ע) ועמ"ש לקמן סי' ז' סעיף י"ב:

87. Laws of Zeraim.6.11

    האחין שירשו שדה מאביהם נותנין פאה אחת דהמה כשותפים ואם חלקו קודם הקצירה זה נותן פאה לעצמו וזה לעצמו ואם אחר שנשאר אצלם לחלוק חזרו בהם ונשתתפו קודם הקצירה אין נותנין אלא פאה אחת וכן הדין בשותפין שחלקו קודם הקצירה נותנין שתי פאות ואם חזרו בהם ונשתתפו קודם הקצירה אין נותנין אלא פאה אחת דהעיקר תלוי בשעת הקצירה שאז זמן החיוב ויראה לי דאפילו כל אחד לקח מתחלה חצי שדה וקודם הקצירה נשתתפו יחד דנותנין רק פאה אחת כיון שבזמן הקצירה היו שותפין:

88. Laws of Zeraim.6.12

    איתא בירושלמי (פ"ג הל' ד') קצרו חצי שדה בשותפות וחלקו (שזה נטל הקציר וזה הקמה) אינו מפריש משלו (זה שנטל הקציר) לא בתחלה ולא בסוף (שהוא נפטר כיון שמחצה השנית לא נקצרה עדיין) חזרו ונשתתפו וקצרו (החציה השנית) מפריש משלו שבסוף על של חבירו שבסוף ולא על שלו שבתחלה ולא על של חבירו שבתחלה כצ"ל כלומר דלא אמרינן כיון שחזרו ונשתתפו הוי כאיש אחד שקצר מתחלה חצי שדה ואח"כ חציה השנית דצריך ליתן מכל השדה דאינו כן דחציה הראשונה כבר נפטרה:

89. Laws of Zeraim.6.13

    וכן מתבאר מדברי הרמב"ם פ"ג דין ט"ז שכתב השותפין שקצרו חצי השדה ואח"כ חלקו זה שנטל הקציר אינו מפריש כלום וזה שנטל הקמה מפריש על החצי שנטל בלבד חזרו ונשתתפו וקצרו החצי האחר בשותפות כל אחד מהן מפריש מחלקו שבקמה על חלק חבירו שבקמה אבל לא על החצי שנקצר עכ"ל כלומר כל אחד מהן שירצה מפריש על שלו ושל חבירו:

90. Laws of Zeraim.6.14

    איתא בירושלמי שם אמר ר' יוחנן קצר חצי שדה וקצר חצי חציו ולא הספיק לקצור את השאר עד שקצר כולו מפריש מן הראשון על האמצעים ומן האמצעים על הראשון אבל אינו מפריש מן הראשון על הראשון אמר ריב"ל היתה לו שדה אחת חציה הביאה שליש וחציה לא הביאה שליש ולא הספיק לקצור החצי חציה עד שהביאה כולה שליש מפריש מן הראשון על האמצעיים ומן האמצעיים על הראשון ואינו מפריש מן הראשון על הראשון עכ"ל:

91. Laws of Zeraim.6.15

    וה"פ דר' יוחנן אמר קצר חצי שדה כלומר שהיה רצונו לחלוק השדה לשני חלקים לקצור עתה חציה ולאחר זמן חציה השנית וממילא דהוי כשתי שדות וכל אחת חייבת בפאה בפ"ע ואין מפרישין מן זו לזו אך אחר שקצר רבע השדה הראשונה חזר בו לקוצרה כולה וקצר מקודם החצי השנית ששיירה מקודם על לאחר זמן ואח"כ גמר קצירת חצי חציה ראשונה ואמר ר"י דהחצי השנייה יש לה התחברות עם חצי חציה השנייה מהראשונה ומפריש מזה על זה אבל הרבע הראשונה היא כשדה בפ"ע ולא מיבעיא שאינו מפריש מחצי השנייה עליה אלא אפילו מחצי חציה הראשונה אינו מפריש עליה כיון דאחריה נשתנית מחשבתו ואמצעים קורא לחצי שדה השנייה וקורא לה לשון רבים משום דגם בה יש שני חצאים וזהו שאמר מפריש מן הראשון על האמצעיים כלומר מן חצי חציה השנייה של הראשונה על חציה השנייה וכן להיפך אבל אינו מפריש מן הראשון על הראשון כלומר מחצי חציה הראשונה על חצי חציה הראשונה וריב"ל חולק על ר"י ואומר דמשום שינוי דעת בלבד לא נחשבו כשתי שדות ולאו כלום הוא ויכול להפריש בכל השדה כרצונו ודווקא כשחציה אחת הביאה שליש וחציה השנייה לא הביאה שליש וכשקצר חצי חציה הראשונה נתבשלה כולה וקצר חציה השנייה ואח"כ קצר חצי חציה השנייה של הראשונה דבזה הוה הדין כמו שאמר ר' יוחנן וקיי"ל כריב"ל נגד ר' יוחנן כמ"ש הגאונים (תוס' חולין צ"ז. ד"ה אמר רבא) (ופי' הפ"מ דחוק ולחוץ והכ"מ בהל' י"ז כתב שאין להירושלמי הבנה ע"ש ולפמ"ש א"ש אך הרמב"ם היתה לו גירסא אחרת כמו שיתבאר בס"ד):

92. Laws of Zeraim.6.16

    וז"ל הרמב"ם בפ"ג דין י"ז שדה שהגיע חציה עד שליש וחציה לא הגיע והתחיל וקצר בחצי שהגיע חציו ואח"כ הביאה כולה שליש ואח"כ גמר החצי הראשון שהגיע בתחלה מפריש מן הראשון על האמצעיים ומן האמצעיים על הראשון ועל האחרון עכ"ל כלומר שגמר החצי הראשון וזה נקרא אמצעיים ואח"כ קצר החציה השנית וזהו נקרא אחרון ולכן הראשון והאמצעיים מחוברים מפני ששניהם הביאו שליש מקודם והאמצעיים והאחרון מחוברים מפני שקצר האמצעיים אחר שהביאה כולה שליש אבל הראשון עם האחרון אינו חיבור לפי שהראשון הביא מקודם שליש ונקצר קודם הבאת שליש של האחרון וכן היתה גירסת הרמב"ם בירושלמי בהך דריב"ל ופליג על ר' יוחנן דלא לבד שמחשבה אינה כלום אלא אפילו הבאת שליש אינו מפריד זו מזו אא"כ גם קצרה קודם שהאחרת הביאה שליש (וכך הוא הגירסא להרמב"ם מפריש מן הראשון על האמצעיים ומן האמצעיים על הראשון ועל האחרון אבל אינו מפריש מן הראשון על האחרון כצ"ל):

93. Laws of Zeraim.6.17

    כתב הרמב"ם בפ"ג דין י"ח המוכר מקומות מקומות משדהו לאנשים הרבה אם מכר כל השדה כל אחד ואחד נותן פאה מחלקו שלקח ואם התחיל בעל השדה לקצור ומכר מקצת ושייר מקצת בעל השדה נותן פאה הראויה לכל שכיון שהתחיל לקצור נתחייב בכל ואם מכר תחלה (קודם קצירה) מפריש הלוקח על מה שלקח ובעל השדה על מה ששייר עכ"ל ואם התחיל לקצור ומכרה כולה לאחד הלוקח מפריש על מה שקנה וגם על מה שקצר בעל השדה כמ"ש בסי' ד' סעי' ד' ע"ש:

94. Laws of Zeraim.7.1

    מה נקרא הפסק באילנות ובו י"ב סעיפים כל ההפסקות שנתבארו אינן אלא בשדות תבואה וזרעים אבל באילנות אין מפסיק אלא גדר שגבוה י' טפחים והטעם משום דתבואה וזרעים זורעים ביחד בלא הפסק אבל נטיעות אילנות רחוקים זה מזה בזקנים ג' לבית סאה ובנטיעות עשרה לבית סאה וא"כ בלא"ה הרי יש הפסקות בין אילן לאילן ומה יועילו ההפסקות שנתבארו ולכן כולם הוי כשדה אחת ורק גדר הוי הפסק דזהו מחיצה גמורה ולכן אין מפרישין פאה מאילנות שבצד הגדר על האילנות שבצד השני של הגדר:

95. Laws of Zeraim.7.2

    וכך שנו חכמים במשנה (פ"ב מ"ג) הכל מפסיק לזרעים ואינו מפסיק לאילן אלא גדר ואם היה שער כותש אינו מפסיק אלא נותן פאה לכל כלומר אם הענפים נטושים על פני הכותל עד שמתערבים ענפי האילנות שמצד זה לצד זה בטל הגדר ונעשים שדה אחת ובירושלמי שואל מה כותש כעלה במכתש או כותש על גבי גדר (ופשיט לה) מן מה סער כותש אין הגדר כותש הדא אמרה כותש על גבי גדר עכ"ל:

96. Laws of Zeraim.7.3

    ומדברי הרמב"ם פ"ג דין י"ט שכתב שדה אילן אין מפסיק בה אלא גדר גבוה המבדיל בין האילנות אבל אם היה הגדר מבדיל מלמטה והבדים והפארות מעורבין מלמעלה ונוגעין בגדר על גבו ה"ז כשדה אחת ונותן פאה לכל עכ"ל ולדבריו היתה השאלה בירושלמי או כעלה במכתש אף שאין נוגעין בגדר או דווקא כשנוגעין בגדר ופשיט מדקתני סער כותש ואגדר קאי ש"מ דצריך דווקא שיהו נוגעין בגדר:

97. Laws of Zeraim.7.4

    וי"א להיפך דהשאלה היתה אם כעלי במכתש כלומר שצריך שיהו דווקא מוסבכין בגדר עצמו או כותש על גבי גדר מלמעלה ואין נוגעין בגדר ופשיט לה מדקתני סער כותש ולא גדר כותש ש"מ דאפילו כותש על גבי גדר ואינם נוגעים בהגדר (ר"ש ושנו"א וכ"מ מהרא"ש). ודע דזה שכתב הרמב"ם גדר גבוה אע"ג דמחיצה די בי"ט גובה כוונתו דסתם אילנות גבוהות יותר מי"ט וא"כ בהכרח יהיה שער כותש ולזה כתב מחיצה גבוה אמנם אם באמת האילנות רחוקים הרבה מן הגדר די בי"ט (כנלע"ד):

98. Laws of Zeraim.7.5

    ודע דבירושלמי שם אמרו והוא שיהיו בתוך ד' אמות לגדר והן שיהיו בתוך עשרה טפחים בין נוף לנוף ממטע עשרה לבית סאה עכ"ל ונראה דה"פ דאימתי שער כותש מחשיבן כאחת כשהאילנות עומדין בתוך ד' אמות לגדר ושההרחק מנוף שבצד זה לנוף שבעבר השני לא יהיה מרחק י"ט אבל אם הם חוץ לד' אמות או שמרחק הענפים י"ט לא מהני שער כותש ודינם כשתים והרמב"ם ז"ל לא הזכיר מזה כלום וצ"ע (וכ"כ הגר"א בשנו"א ובמה"פ כתב דס"ל להרמב"ם דזה אינו לפי המסקנא ותמיהני דעניינא דכותש הוא מקודם ע"ש ושנאמר דפליג על הקודם לא משמע כן ע"ש ואולי ס"ל להרמב"ם דסימנא בעלמא הוא דבכה"ג יכול להיות שער כותש אבל אי חזינן דגם ביותר מזה הוי שער כותש הוויין כאחד וצ"ע לדינא):

99. Laws of Zeraim.7.6

    החרובין גם גדר אינו מפסיק בהם מפני שהם גבוהים הרבה מאד וענפיהם רבים וגבוהים ושנינו שם במשנה דבחרובין כל הרואין זה את זה כלומר דכשעומד אצל חרוב זה רואה החרוב השני נחשבין כשדה אחת כן פירשו המפרשים וכן הרמב"ם בפי' המשנה אבל בחיבורו שם כתב החרובין כל שאדם עומד בצד חרוב זה וחבירו עומד בצד חרוב זה ורואין זה את זה הרי הן כולן שדה אחת ופאה אחת לכולן עכ"ל ונראה שחזר בו מפירושו מפני שלשון רואין זה את זה משמע דאשני בני אדם קאי:

100. Laws of Zeraim.7.7

     אם החרובין עמדו בשלש שורות לאורכן והראשונים רואים את האמצעיים וכן האמצעיים רואים את הראשונים אבל הראשונים אין רואין זה את זה מפריש מן הראשים על האמצעיים וכן להיפך אבל לא מן הראשים על הראשים ויראה לי דדווקא בחרובין משום דהצטרפותן הם בריחוק מקום זה מזה בעינן שיהו רואין זה את זה אבל בשארי אילנות הנטועים כמה בבית סאה אף אם יש אילנות הרבה עד שאין רואין מהראשון אל האחרון לית לן בה וכ"ש בתבואה וזרעים אף שהשדה גדולה הרבה ואין רואין מתחלתה לסופה לית לן בה דאל"כ הו"ל לחכמי המשנה להזכיר זה דכיון דנמשכין יחד או קרובין זל"ז הכל רואין ששדה אחת הן משא"כ בחרובין:

Next → — showing 1–100 of 1,602

Arukh HaShulchan HeAtid, Zeraim, Tel Aviv 1938. Via Sefaria (sefaria.org), Sefaria-Export. Version source: https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001832511/NLI Licence: Public Domain. Source.