Alshekh on Torah

Sefaria · Tanakh > Acharonim on Tanakh · 4,038 sections

Genesis.19.33.2
ומאשר הפליגו רז"ל (שם) בחכמת הבכיר' שכיונה להוציא מזה מלך משיחנו. שאמרה אותו זרע העתיד לצאת ממקום אחר נחיה מאבינו. שאחשוב נרמז באו' ונחיה ולא אמרה ל' הולדה או כזרעה. שעל דוד מלך ישראל חי וקיים שהוא משיחנו כיוונה. ושעליו נאמר (תהילים כ״א:ה׳) חיים שאל ממך נתת לו. וגם מלת זרע כד"א (שם י"ח) ועושה חסד למשיחו לדוד ולזרעו. וכן פסוק זרע אדם וכו'. ע"כ אחשבה שהיא עצמה רות שהיתה צדקת ושלמה מנעמה. וכן בכיר' במספר קטן עולה רות. אע"פ שבביאות רות כתבנו שגם נעמה היא הצעירה. ומשלמותה יש טעם. אל מה שחזרה לצוות את אחותה בלילה השני. ולומר הן שכבתי אמש וגו'. ואומרה שנית ונחיה מאבינו זרע. לומר הזהרי בל תכווני לחיבת ביאה. כי הן שהוא באותיות ה"ן שאין להן בן זוג היה לי הדבר. וכמוני בואי שכבי וגו'. כי כמוני כמוך אין הכונה רק שונחיה מאבינו זרע. שהוא אותו הזרע וכו' שהוא לשם שמים. ולזה תכווני גם את:
Genesis.19.36.1
ותהרין שתי בנות וגו'. הנה ארז"ל (שם) שרמז נקודה של ובקומה. הוא כי בקומה ידע בשתיהן. ועוד אומרו כי לוט מתחלה נתאוה לבנותיו. וע"כ אפשר יאמר ותהרין שתי בנות לוט מאביהן יצא הדבר. וע"כ אחשוב שלהיות כוונת בנותיו לשמים ולא כן הוא. לשם זה סייע אל היתר הנקבות לבא בקהל ולא הזכרים. וגם חלקן במלכות בית דוד ע"י נקבות ולא ע"י זכר:
Genesis.20.2.1
ויאמר אברהם וגו'. הנה כמו זר נחשב. ישוב לו' אחותי היא. ולא חש פן יקרנו כאשר קרה לו עם פרעה. ולמה סמך על הנס. ולאו כל שעתה מתרחיש ניסא. ועוד במאמר אבימלך הגוי גם צדיק תהרוג. מאן דכר שמיה דגוי. וכן מה מרבה הגם. ועוד מי הגיד לו שיהרגנו בהיותו צדיק. אולי מאמרו ית' הנך מת הוא. אם לא ישיבנה ויחטא בה. ועוד אומר והיא גם היא. ומהראוי שלא יאמר אלא וגם היא אמרה. אך או' והיא מיותר. ועוד או' ובנקיון כפי מיותר ובלתי צודק. ועוד במאמרו ית' ואחשוך וגו'. למה כפל ואחשוך וגו' כי ע"כ וגו'. וגם נדקדק אומרו מחטו בלא אל"ף. ועוד שנראה שאילו ברשע הי' עושה היה מניחו הוא ית' לחטא בה. הלא ק"ו הדברים אם לפרעה שגם הוא חשב שלא היתה אשת אברהם. נגעו ה' ואת כל ביתו. ומה גם אם ברשע היה עושה. ועוד או' ויתפלל בעדך וחיה. שנראה שגם אחר שישיבנה ימות. אם לא יתפלל אברהם עליו. ולמה יומת מה עשה. כי הלא הוא אמר אחותי היא. והיא אמרה אחי הוא. ועוד או' השב וכו' כי נביא הוא. שיראה שאם לא היה נביא שיתפלל אין להשיבה. ועוד במאמר אבימלך מה ראית וגו' הם דברים כפולים ומכופלים. מה עשית לנו ומה חטאתי לך וגו' מעשים וגו'. ומה חזר לו' מה ראית וגו'. שהוא הקודם ולא עוד אלא שנא' ויאמר פעם ב' בתוך דברי אבימלך. ועוד בהתנצלות אברהם כי אמרתי רק וגו'. שאדרבה קוצי' הוא נותן בעיניו. ועוד אומרו ויהי כאשר התעו אותי וגו'. שהוא משולל הבנה. וכן או' הנה נתתי אלף כסף וגו'. יראו דברים משוללי טעם:
Genesis.20.2.2
אמנם הנה אברהם להיות נגד עיניו אשר קרה לו עם פרעה. לא אמר לה אתה אמרי אחותי את. שלא תתן היא אצבע בין שיניה לו' כך מעצמה ומה גם כי מר לה מאד על מה שקרה להעם פרעה. אך הוא היה אומר עליה אחותי היא. וזה ויאמר אברהם וגו' אחותי היא. אך לא הכריח אותה. והן אמת שלא. יבצר שהיא מעצמה לבלתי הכזיבו תאמר לשואליה כי אחיה הוא. וכוונתו היתה שאם יתבעוה לינשא כדרך מזווגי זווגים. יבאו לו יום או יומיים לדבר עליה אליו. שיוכל לבקש תואנות. כענין אמור נשואה היא לאיש פלוני שבמדינת הים וכיוצא. אלא שאבימלך להיותו מלך. פתאום שלח ויקח את שרה. ואז ויבא אלהים וגו'. ויאמר לו הנך מת וגו'. ולבא אל הענין נשית לב אל מאמר סוף ענין כי עצר ה' וגו'. בעד כל רחם וגו'. על דבר דבר אשת אברהם. מי לא ידע בכל אלה כי על דבר שרה הענין:
Genesis.20.2.3
אך הנה ביאור הענין. הוא כי בא הוא ית' ללמדנו דעת. בל יקשה בעינינו לו' למה עצר ה' בעד כל רחם וגו' והוצרכה תפלת אברהם. והלא בנקיון כפיו לקחה. וכשידע החזיר' בנכסים רבים. ולא עוד אלא שאמר לו ית' ויתפלל בעדך וחיה. שמורה שגם אחר החזירו אותה לא יחיה והוא פלא כי צדיק בדינו היה. ע"כ באה תורתנו בחיתום הענין. ואמר כי עצור עצר ה' שהוא סתימת נקביהם. אשר אם יסתם א' מהם א"א להתקיים וימות. ואמרה אל תתמה על החפץ. שהוא על דבר שרה שהוא על הדבר היוצא מפי שרה. ומה היא הדבר שדבר'. הלא הוא כי היתה אומרת אליו אשת אברהם. כי מאמרה אליו הי' אשת אברהם אני ולא פנויה. ומה מתקו דברי אבימלך באו' הלא הוא אמר לי אחותי היא. ובאו' והיא גם היא וגו' לא אמר אמרה לי. רק אמרה אחי היא. אך הוא כי הוגד לו כי היא היתה אומרת בביתה לשואלים ממנה אחי הוא. אך לו לא אמרה. כ"א שאדרבה היתה אומרת אשת אברהם כמדובר ולא שוה לה. ושיעור הכ' והיא גם האומרת לי שהיתה אשת אברהם. גם היא אמרה לזולתי אחי הוא. ובזה נבא אל הענין. והיא כי ע"כ א"ל הוא ית' הנך מת על האשה גם שתשיבנה במאמרי. והוא על כי לא חש לדבריה והיא בעולת בעל כמאמרה. והוא ע"י עצור כל רחם האמור למטה. הוא סתימת נקבים אשר ימותו בם ולבל תגע בה יד אבימלך אפילו באצבעה. אמר הנך מת שלא תתקיים אפילו שעה א'. רק טרם תבעול תמות מיד. וז"א הנך מת על אשר לקחת. וע"י כן אבימלך לא קרב אליה אפי' שום קריבת נגיעה. ובהיות שכל בני ביתו מזכר עד נקבה נסתמו נקביהם למות על שלא מיחו אמר הגוי גם וגו'. לומר הנה ד' היו בפעולה זו. (א) אברהם שהיה סבה ראשונה שאקחנה באמור אחותי היא. (ב) כי היא גם היא כי לשואליה טרם תלקח אמרה אחי הוא. (ג) המון כל עם העיר עם כל בני ביתו שלא מיחו. שלא שתו על לבם כי מדאגה מדבר פן יהרגוהו על דבר אשתו אמר אחותי היא. (ד) המלך עצמו שלקחה. אמר אבימלך הנה אני אין לי אשם כלל. ואם תחשבני עכ"ז לאשם ותענישני על שלא חששתי כי מיראה אמר אחותי היא. הלא ע"כ למה ענשת בלבד את בני ביתי. גם את העם הבלתי מוחי' תבא להעניש. וגם את אברהם עצמו מכ"ש. כי הוא הי' עיקר הסבה. וז"א לפי מה שאמרת הנך מת. ימשך שגם את הגוי שלא מיחו וגם צדיק הוא אברהם המפורסם לצדיק תהרוג. שהוא הי' העיקר וריבה הגם על שרה. נמצא כלל שלשה הגוי ושרה ואברהם באומרו הגוי גם צדיק. ועל הצדיק הנזכר אמר הלא הוא אמר לי אחותי היא. ובזה לא אמר הלא אברהם אמר לי כי הלא הוא. שחוזר אל הצדיק הנזכר והיא שאמרה לי אשת אברהם אנכי. הלא גם היא אמרה אחי הוא. כי גם שלי לא אמרה הלא לזולתי אמרה כמו שכתבנו שלא אמר אמרה לי. ולמה אעשה עיקר בחזרתה באופן כי בתם לבבי עשיתי. או יאמר הנה לגוי הפרשת מישראל שמחשב' רעה תצרפה למעשה. אבל מחשבה בטעות האם על כי גוי אנכי תהרגני. וזהו הגוי גם צדיק תהרוג והלא בתם לבבי עשיתי כי אמר אחותי וגו'. ואין לומר כי מיראתה כן אהרוג את בעלה לקחתה אמרה כן כי הלא גם כפי היו נקיות משפוך דם וזהו ובנקיון כפי עשיתי זאת. והשיב לו הוא ית' עלה על רוחך שנעלם ממני תם לבבך שבמחשב'. גם אנכי ידעתי כי בתם לבבך עשית זאת וע"כ ואחשוך גם אנכי אותך. ומה שאמרת שחשכתיך מן החטא לא מלשכב עמה כי זה בשבילה עשיתי. כי לא ינוח שבט הרשע על גורל הצדיקי'. אך הוא מחטו לי שהוא שאם היית בועל היית חוטא לי ולבעלה. אך אני חשכתיך גם מחטוא לי לבדי שהוא כי ע"כ לא נתתיך לנגוע אליה אפילו מציאות נגוע אליה. שהיא חטא לי לבדי מהרהר רע וזרע לבטלה. וזה אפשר רמז באו' מחטו בוא"ו ולא באל"ף והוא כי ו' עולה ששה נמצא עודף על הא' שהיתה ראויה להיות במקומה ה"א. לרמוז כי מנעו יתב' לנגוע אליה אפי' באצבעותיו שהם ה'. ועתה השב וגו' וחיה שאל"כ גם שישוב אח"כ ימות בעוצר כמדובר על דבר שרה. וטרם או' יתב' ויתפלל בעדך וחיה. חש כן יאמר אבימלך איך יתפלל עלי והוא בחשש אולי טמאתי את אשתו אפי' אנוסה נפסלה לו כי כהן הוא. מאז נמצא לפני מלכי צדק. ואיך אמרת השב אשת איש הרי אינה אשתו. ע"כ הקדים ואמר כי נביא הוא. ולא יבצר ממנו שלא נגעת בה. ובזה ויתפלל וגו' וחיה. גם שתשיב אם לא יתפלל עליך כאו' למעלה הנך מת על אשר לקחת. ואל תאמר א"כ מה אועיל בהשבה. הלא הוא כ"א אינך משיבה. מות תמות מיתה כפולה בעה"ז ובעה"ב:
Genesis.20.9.1
ויקרא וגו'. אמר לא ימנע או יחשב לי להערר כבוד וחרפה דבר זה ולא לעון או יחשב לעון אם הוא החלוק' הראשונ' מה עשית לנו. כלו' לה עשית ולא לנו כי אינו דומה החרפה הנשארת לאשה מאשר לאיש. ואם החלוקה הב' מה חטאתי לך. שע"כ הבאת עלי חטאה גדולה כי לא חטאתי לך דבר. שתחתיו תשלם לי גמול זה. ואם לא חטאתי לך אלא אתה חטאת לי. ועלי נשאר לשלם לך גמול רעה זו מה אעשה לך שיהי' גמול מתייחס אל רעתך כי הלא דברים אשר לא יעשו כהם עשית עמדי. כי האם אעשה שלא במתכיין תקח את אשתי כאשר עשית לי שיהיה כיוצא במה שעשית לי וזהו מעשים אשר לא יעשו וגו'. והנה עד כה היה דברי תלונה והיה נראה ככועס עליו והוא לא כן נצטוה כ"א לפייסו שיתפלל בעדו ע"כ לדבר דרך חיבה ופיוס עשה אמירה בפני עצמה לאמר לו מה ראית וגו' לומר ודאי כי לא לרעה כיוונת חלילה ולא על חנם עשית. אך אין שאלתי רק שתודיעני מה היה הדבר שראית כי עשית וגו'. ובכלל מאמרו כיון אם עשית לבל יהרגוך על דבר אשתך מה ראית האם עשית זה או כיוצא בו לזולתך ואז השיב לו כי אמרתי רק אין יראת אלהים במקום הזה. כלו' לא אותך חשדתי כ"א שאמרתי רק אין יראת וגו' והוא כי רק הוא ממעט. כלו' בכללות המקום אין יראת אלהים כ"א בך שזה מיעט הרק. ויראתי פן יהרגוני כלומר המון העם ולא אתה וגם לא שקרתי כי וגם אמנם וגו'. וש"ת א"כ איפה למה לא הלכת לגור במקום אחר שיהי' יראת אלהים במקום ההוא. ועוד שאם אתה אמרת אחותי. למה היא לא חששה על עצמה. שלא יטמאוה באומרה אחי הוא. על הא' אמר ויהי כאשר התעו אותי אלהים שהוציאני הוא ית' מבית אבי ולא אמר לי להיכן כ"א אל הארץ אשר אראך והייתי כתועה ממקום למקום במקומות זרים בלתי נזכרים אז דרך כלל אמרתי לה זה חסדך אשר תעשי עמדי אל כל המקום אשר נבא וגו'. נמצא שלא על מקום זה בלבד יראתי ואמרתי שאין יראת אלהים. כ"א בכל מקום אשר נבא וא"כ על כל המקומות הוא כך ואיך הייתי הולך אל מקום אחר. ושכלל הדבר כיון שלא תאשם שרה שגם היא אמרה אחי הוא כי הלא מצווה ועומדת היתה:
Genesis.20.10.1
ויאמר אבימלך וגו'. אל תירא שיהרגוך על דבר אשתך כי הנה ארצי לפניך בטוב בעיניך שב. כי תהי' בטוח כי אהי' שומר לראשך ולשרה אמר ראי מה שהרוחת לשמוע לקול אישך לומר אחי הוא כי הוא הרויח ואת הפסדת כבודיך מה שהרויח הוא כי הנה נתתי אלף כסף לאחיך כלו' שעל אומרך כי אחיך הוא הרויח כי את היית לו להועיל אך הנה הוא לך לבושה לכסות עינים לכל אשר אתך כי לא יהיו לך עינים לראות לכל הנמצאים אשר אתך וכ"ש בפני זרים שלא הכירוך מהבושה כי תהי' בעיניהם למקולקלת ואין זה לך רק על שמוע בקולו לאמר אחי הוא ויש לך להחזיק טובה לקונך שהי' מכשולך זה אתי כי נחשבתי בעיניו ית' לדבר בי שלא אחטא כי אם הי' זולתי הי' הוא ית' מניחו בבחירתו ותתקלקל וזהו ואת כל ונוכחת כלו' הביטה בחינת אם הי' לך ענין זה עם כל. הוא עם כל כללות בני אדם נוכחת ותקבלני תוכחת ומוסר בל יקרך עוד כדבר הזה לומר אחי הוא כי לא יקרך תמיד עם כיוצא בי. או יאמר אל תאמרי כי תבטחי בצדקתך שלא בלבד יעשה לך נס באומר אחי הוא. כ"א אדרבה תצאי בכל טוב עושר ונכסים כאשר בפרעה ובי. כי אינו כבודך שיקחוך ותהי' לבוז כי הנה אם יש לך כסות עינים לבלתי הביט בך בעין היותך מקולקלת הוא לכל אשר אתך כי מכירים צדקתך וזכותך:
Genesis.20.10.2
אך את כל שהוא עם שאר ההמון לא כן ויביטו בך בעין חרפה ע"כ ונוכחת שלא יקרך עוד כזה:
Genesis.20.18.1
כי עצר וגו'. היות לו עונש זה ולא נגעים כפרעה יהיה כי היתה עתידה ללדת מאברהם למועד אשר דבר אתו אלהים. והי' בזמן יוכלו ליצני הדור לו' כי מאבימלך נתעברה. ע"כ עצר ה' כל רח' ויסתום כל נקביהם למען יאמרו אם פתוחים נסתמו על המעשה ההוא איך שרה שה' סגר רחמה נפתחה רחמה ללדת ממנו. וזהו שסמך כי עצור וגו' וה' פקד את שרה וגו' כי בזה יוכר כי ה' פקד ולא שעשה ניסא לשקרי כי ק"ו הוא כנזכר:
Genesis.21.1.1
וה' פקד וגו'. ראוי לשים לב אל ההערות הראויות להעיר. (א) וי"ו של וה' שהיא מיותרת. ואם הוא כענין כלל שבידנו לרז"ל שכל מקום שנאמר וה' הוא ובית דינו. יקשה כי הלא ארז"ל על פסוק ה' נתן וה' לקח. מלך כשהוא פועל דין אינו נוטל עצה כשהוא נותן מתנות אינו נותן עד שמתייעץ עם שריו. אבל הקב"ה כשהוא מטיב אינו עושה ב"ד להמלך בו אך כשהוא מלקה אז נמלך בבית דינו. וזש"ה ה' נתן אך כשלקח וה' הוא ובית דינו נמנו וזהו וה' לקח. ולפ"ז קשה כי הלא אין הטבה כמעט גדולה מזו כי ה' פקד לשרה. ויראה כי נמלך בבית דינו באמור ה'. (ב) למה כפל פקד וגו'. ויעש וגו'. ולמה נכנס בפקיד' ויצא בעשיה ונכנס באמירה ויצא בדבור. (ג) אומרו ותהר וגו' בן לזקניו מי לא ידע כי לזקוניו היה. ועוד שהי' ראוי שיאמר לזקוניהם. (ד) אומרו למועד וגו' מה צורך להודיענו זה. האם היה עולה על לב יעביר המועד אשר דבר אלהים. (ה) באומרו את שם בנו הנולד לו וגו' כי אומרו הנולד לו ואומרו אשר ילדה לו שרה מיותר. (ו) כי אחרי אומרו וימל אברהם וגו' בן שמונת ימים אומר ואברהם בן מאת שנה בהולד לו וגו'. ומהראוי הי' שיקדים זמן הלידה אל המילה שהיתה לשמנה ימים אחרי כן. (ז) אומרו ותאמר שרה צחוק וגו' אם הכוונה הוא שע"כ קוראתו יצחק הי' ראוי לאו' טרם יאמר כי אברהם קראו יצחק וגם לייחס הקריאה אליה כאשר בלאה שקראה שם לבניה על הנוגע אליה. (ח) אומרו ותאמר שרה פעם שנית מבלי היות דברי זולתי בנתים. (ט) אומרו מי ימלל וגו'. שאם הוא ל' דבור מה זו תמיהה על אברהם מעל עצמה. הלא האיש אינו מזקין כמאמרם ז"ל. (י) כי מן הראוי יאמר מי מלל לאברהם כי ילדתי בנים. אך ענין הנקת בנים אינו מהענין. (יא) למה עשתה עיקר הנס מהנוגע אל אברהם ולא מהנוגע אליה. ומה גם כי עקרה וזקנה היתה. ואפילו עקר מטרון לא הי' לה:
Genesis.21.1.2
אמנם הנה לאשר הערנו בפ' ראשון לפי פשוטו מהוי"ו של וה' מה בא להוסיף. יאמר עמוד והתבונן נפלאות אל כי בשם שם גר רחם היולד' פתח רחם. העקרה וזהו כי עצר עצר ה' בעד כל רחם לבית אבימלך וגו'. וה' הנזכר בעצמו פקד את שרה וגו'. או ואמר תדע למה הי' שעצר עצר ה' בעד כל רחם לבית אבימלך ולא היה עונש אחר להודיע כי וה' פקד את שרה כאשר אמר שהוא מאברהם ולא מאבימלך כי יאמרו אם על שלקח את שרה נעצר כל רחם לבית אבימלך. ואיך להתעבר ממנו נפתח רחמה. ובמה שהערנו שנראה הפך מאמרם ז"ל על ה' נתן וה' לקח. כי להטוב אינו נמלך בבית דינו יאמר ע"ד מאמר פסיקתא על פסוק וה' נתן קולו לפני חילו שאמרו וה' נתן קולו בראש השנה. כי רב מאד מחנהו אלו ישראל וכו'. כי שם כתבנו מאין לרז"ל שעל ר"ה ידבר אך הוא מאומר וה'. שהוא ובית דינו כי איזהו זמן שהוא ובית דינו יחד הוי אומר זה ר"ה. והוא כי כלל הוא בידינו כי כל מקום שנאמר וה' הוא ובית דינו יאמר בדרך הנזכר ויתיישב בו אשר הערנו מז"ל. כי כדי להטיב אין הקב"ה נמלך בבית דינו. שנא' ה' נתן והוא כמאמר ז"ל (ר"ה דף י') בר"ה נפקדה שרה וכו'. הנה ידוע כי יום מיוחד להיות הוא ית' וב"ד יחד הוא ר"ה. ובזה יאמר וה' כלומר בהיות הוא ובית דינו יחד שהוא בר"ה פקד את שרה. אך הפועל לא הוצרך אל הב"ד. כי אם ויעש ה' לבדו כאשר דבר מאז בלי ב"ד. או יאמר ענין מאמרם ז"ל אשריהם הצדיקים שמהפכים מדת הדין למדת הרחמים. שנאמר ברוגז רחם תזכור. ויזכור אלהים את נח. ואוי להם לרשעים שמהפכים מדת רחמים למה"ד. ויאמר ה' אמחה את האדם. ועד"ז יאמר פה. כי לרשעים הם אבימלך וביתו. הפכו הרחמים לדין. כי עצור עצר ה' הוא מד"ר בעד כל רחם לבית אבימלך. אך לצדיקים כאברהם ושרה וה' הוא ובית דינו פקד את שרה וכו' כי הדין גם הוא נהפך לו לרחמים ובזה ג"כ עלתה ארוכת הקושי שהקשינו. איך הוצרך המלכה בב"ד להטיב. הלא אין הכוונ' שהוצרך ב"ד כ"א שגם הב"ד הי' לה לעזר ולהועיל ונהפך לרחמי' וש"ת במה נדע כי הדין נהפך לחיבה. ולא שהודה אל מדת הרחמים. מבלי שיתהפך גם הוא לרחמים. ע"כ דקדק בלשונו ואמר. כאשר אמר והוא כי בשני מקומות היתה בשורת לידת יצחק לאברהם. א' אחר המולו ואז נאמר ויאמר אלהים שרה אשתך וגו' וגם נתתי ממנה לך בן וגו'. ואומר ויאמר אלהים אבל שרה אשתך. וא' בשם ה' היה דבר ה' אל אברם וגו' לא יירשך זה כ"א אשר יצא ממעיך. והנה כשנא' לו ע"י שם אלהים שהוא מדה"ד. נא' ל' אמיר' שהוא ל' חבה. כאו' ויאמר אלהים וגו' וגם נתתי ממני לך בן. ובאו' ויאמר אלהי' אבל שרה אשתך יולדת וגו'. ואין זה כ"א שהדין נהפך לרחמים. וז"א וה' שהוא ובית דינו פקד את שרה. ולא שהודה אל בחינת הרחמים. כ"א שנהפך לו לרחמים כי הלא הוא כאשר אמר כי אז האלהים לא בל' דבור אמר כ"א בל' אמירה שמורה חבה. ועוד כי ויעש ה' לשרה כאשר דבר. והוא באומרו והנה דבר ה' וגו' לא יירשך זה וגו' שהיה שם ה' בלשון דבור. והוא בהזכיר מאמרם ז"ל בב"ר (פ' מ"ד) על המראה ההיא. וז"ל היה דבר ה' אל אברם במחזה י' לשונות נבואה חזון הטפה דבור אמירה וכו' איזהו קשה שבכול ר' אלעזר אמר חזון וגו' ר' יוחנן אמר דבור וכו' גדול כחו של אברהם שנדבר עמו בדבור ובחזון. שנא' היה דבר ה' אל אברם במחזה וגו' ע"כ. וראוי לשים לב מה זו כחו שהיה לו קושי כפול בנבואתו. אך יאמר כי גם ב' כחות של רוגז ודין נתאחדו לייעדו ייעודי טובה וברכה אנכי מגן לך שכרך וכו' ובנך אשר יצא ממעיך הוא ירשך. ואין כח גדול מזה. שאחין צריך לו' שהדין והרוגז יודו בטובתו. כ"א שגם כח הדין והרוגז יאשרוהו. ועל זה אמר ויעש ה' לשרה כאשר דבר. ר"ל ויעש הוא מדת רחמים. לשרה כאשר דבר ע"י קושי הדבור ודין. כמה ברכות טובות ובשורת הזרע. כי דבר ההוא. הוא הוראת חיבת מדה"ד אליו. והוא הנרצה בכתוב כמדובר ובכוונת הכתוב כי גם ששם לא נזכרה שרה. כ"א שיתן בן לאברהם. עשה ה' לשרה ולא מאשה אחרת כאשר דבר. עוד יתכן בכל כללות הכתובים. והוא כי להסיר לזות שפתים מבני אדם. ולהורות השגחתו ית' כי הוא אמר ויעש. בא האלהים לבל יהרהר אדם על ה' תועה חלילה. הוא כי הנה בענין הפ' היה מקום להקשות ולדבר ולומר. או להרהר נגד ה' ונגד משיחו. הלא הוא כי יראה הרואה. כי היתה שרה עם אברהם מילדות' עד אחרי זקנתם ולא הרתה. ואחרי שבת' לילה א' בבית אבימלך. הרה וילדה מי ישמור מחסום מפי דוברי שקר. ל' כי מאבימלך נתעברה שרה. והוא רעה חולה נוגעת עד כבוד ה' אשר דבר וגם נתתי ממנה לך בן אב שרה אשתך יולדת לך בן. וכדאי בזיון וקצף נגד אברהם. וחדל מהיות לשרה אורה ושמחה. כ"א קיא קלון על כבודה ע"כ לתקן הדבר בא האלהים בכתובים אלו. והוא כי שתים הנה האותות אשר עשה. להסיר מלב רשעי עם הארץ כי מאבימלך נתעברה שרה. והוא בהזכיר מאמר רז"ל (ב"ר פ' נ"ג) כי שרה בחזיר' הוא ית' לנערותיה ויעשנה בריה חדשה. וחזרה לה וסתה. כי ע"כ לא נתן אברהם פת לחם לפני מלאכי עליון. בהיותם באוכלי שולחנו כי פירס' נדה עודנה לשה העיסה. ונבא אל הענין הכתוב. אמר ה' פקד את שרה ולא מאבימלך חלילה והנה בעיני הכל ב' מופתים. (א) היות כאשר אמר שהוא למועד הזה כעת חיה ולשרה בן. (ב) כי ויעש ה' לשרה כאשר דבר. כי עשה בה עשייה ממש כי חזרה לנערותה כעוש' בריה חדשה בעיני כל רואיה. ואם לא להוליד מאברהם לא היה הוא ית' עושה פלא. דלא עביד קב"ה ניסא לשקרי. ותני והדר מפרש באומרו ותהר ותלד לאברהם וגו'. כלומר הנה לך ב' אותות כי ותהר ותלד שרה לאברהם כלומר ולא לאבימלך. והיחל במאי דסליק מניה. לומר האות הא' שאמרתי ויעש ה' לשרה. פירושו כי ילדה בן לזקוניו. כלומר כי היה לזקוניו של אברהם. ולא לזקוניה של שרה כי הלא הוחזרה אל הילדות כי נעשה בה עשייה חדשה ומה שנאמר כאשר אמר שהוא האות האחר. הוא למועד אשר דבר וגו' והוא האות דפתח ביה. נמצאו שני הכתובים כתני והדר מפרש. והן אלה דברי שרה באומרה מי ימלל וגו'. אלא שעשתה עיקר מאות הנערות יותר מאות המועד. כי הלא הפסוק קשה ההבנה. אך לפי דרכנו יתבאר על אופניו כי אמרה מי מלל ודבר. כדובר וממלל במופת חותך. כי לאברם ולא לאבימלך הניקה בנים שרה. אות ומופת לעיני הכל הוא מה שילדתי בן הוא לזקוניו ולא לזקוני'. כ"א שחזרתי לנערותי גלוי לכל. והוא כי הנה ב' ראיות הנה. א' חזרתה אל הנערות. ב' היות ביום מועד. והנה מופת היותר חותך. יראה החזרה אל הנערות שהוא דבר ניכר בחוש. כי על השניה הי' פקפוק מה. ע"כ אמרה מי משני האותות הוא אשר מלל וחתך במופת חותך שהוא לאברהם. הלא היא שהיתה נערה ולא זקנה כמוהו כמדובר. ונחזור אל הכתובים הקודמים:
Genesis.21.6.1
ויקרא כו'. לבא אל הביאור נזכירה מאמר רז"ל (שם) על פ' זה. וז"ל א"ר יצחק חפושיה י' עשרה כנגד עשרת הדברות צ' תשעים ואם שרה הבת צ' שנה תלד. ח' כנגד המילה שניתנ' לח' וכו'. ק' מאה הלבן ק' שנה ע"כ. וראוי לשים לב תחת מה הניח פשט המקרא. הנקרא כך ע"פ ה' שאמר לו שרה אשתך יולדת לך בן וקראת את שמו יצחק. ויהי' מה שויפול אברהם על פניו ויצחק. או על מה שצחקה שרה והלך לדרוש גימטריאות. אך ראה כ"א היה על צחק אברהם יקראנו בל' עבר. ולא יצחק ל' עתיד ואם על צחוק שרה. קשה א' כי אחר שהוא יתברך הקפיד עליה כי אשר לא טוב עשתה כאומר למה זה צחקה שרה וגו'. ואיך יקרא את שם הצדיק. בזה שיהי' הוא לה למזכיר עון. ועוד כי הוא ל' זכר. ועוד שהוא ל' עתיד. והיה שנה תמימה. טרם יקרא אביו אותו יצחק. ע"כ דרש האותיות ועל הכל הוא כי הוקשה לו לבעל המאמר בכתובים כל אשר הערנו. (א) אומרו את שם בנו הנולד לו שהוא מיותר. כי מי לא ידע שנולד לו (ב) אומרו אשר ילדה לו שרה שגם זה לבלי צורך כלל (ג) שהקדים לספר מה שמל אותו לח' ימים קודם לסיפור בן כמה שנים הי' אברהם בעת לידתו (ד) מה צורך להודיענו שהיה אברהם בן ק' שנים בהולד לו את יצחק. ע"כ פ' כי הכתובים מגרשים למה נקרא יצחק. שהם על מספר כל אות ארבעתן. שהוא י' עשרת הדברות צ' על שנות שרה ה' על שמונת ימי מילתו. ק' על שנות אברהם ק'. והוא כי הבן אשר יקרא לו בו זרע לאברהם היא יצחק. אין זה רק על דבר שעתיד לקבל עשרת הדברות. משא"כ ישמעאל. והרי הוא כאלו לא נולד לאברהם כ"א יצחק. וע"כ על זה היה רמז היו"ד שהיא על עשרת הדברות. שע"כ זה הוא אשר יתייחס לנולד לו בלבד. וזה ויקרא את שם בנו הנולד לו. כלומר שזה הוא המיוחד לו. שהוא על שהוא הראוי לקבל עשרת הדברות. ועל הצ' אמר אשר ילדה לו שרה וגו' שהיתה בת צ' שנה. ועל החי"ת אמר וימל אברהם וגו' בן שמונת ימים. ועל הק' אמר ואברם בן ק' שנה וגו'. הנה כי ע"פ דבריו אלו. יבאו הכתובים על נכון איש על מקומו ומשוללי ייתור:
Genesis.21.6.2
אך עדין צריך לדעת טוב טעם. מה בצע יהי' ברמז בשמו. עשרת הדברות. ומספר שנות אביו ואמו. ושנימול בח'. ועוד למה נפרדו אברהם ושרה. כי בין שנות שניהם הפסיק ברמז ח' ימי מילה. וגם הפריד בין ברית ותורה. בצ' של מספר שנות שרה:
Genesis.21.6.3
אמנם הנה כתבנו על מאמרם ז"ל (ב"ר פ"א) דבר צוה לאלף דור זו תורה. כי אין ראוים לקבל תורה אם לא דור משוללי זוהמת נחש. כי ע"כ היא לא ניתנה לנו עד פסקה זוהמתנו. והיא הקדמה מפורשת אצלנו לתשובת שאלת השואלים. איך יתכן איש לא נעדר במתן תורה משולל ההכנו' הראויות אל הנבואה. שכלם התנבאו לא בחלום כ"א בהקיץ פנים בפנים ודחינו תשובת האומר כי באמצעות המוכנים שמעו הבלתי מוכנים בתשובה נצחת. אך הוא כי אין דבר מבדיל בין אדם לקונו להשגת נבואה כ"א זוהמת נחש כאשר הכרחנו שם מענין אדם הראשון. וע"כ ישראל שעמדו על הר סיני פסקה זוהמתן. ויוכנו כלם לנבואה. וצורך היות כלם נביאים. הוא כי רצה הקב"ה לתת לכל אחד וא' מישראל כל המורה ולא דרך כלל כמאמרם ז"ל (ש"ר פ' ע"ט) שהי' הדבור מדבר עם כל א' מישראל. וזה שכל לשון עשרת הדברות לשון יחיד. ע"כ הוצרך בל יהי' באיש זוהמת נחש. בל תעכבנו מלשמוע מפיו יתב' שהיא נבואה ובהקיץ. וראה הוא יתב' כי בהניח הדבר אל טבעו. הי' צריך אלף דור להתיך הזוהמא. אלא שראה את בחירתם רעה. ע"כ סילק תתקע"ד דורות. ונשארו כ"ו. וע"כ הוצרך עשות דרך. שמה שהי' עתיד להתיך באלף דור יותך בכ"ו דורות ע"כ עשה יתב' שלא תתעבר שרה את יצחק בבחרותה. בל יתהוה מדם נדותה אשר הוא מחלאת זוהמת נחש. וגם חלב שדים כי יינק לא יהי' מתהוה מדם טומאה. רק אחרי זקנתה כי אז גם אם פירסה נדה. למ"ד אינו דם טבעי הבא מן הזוהמא. רק נסיי שע"י שיתהוה בלי זוהמת דם נדות. בהלו נרו ית' עלי ראשו בבטן. אשר אז מלמדים לו כל התורה. תדבק בו איכות התורה בעצם. משא"כ הגדל בבטן ע"י זוהמא. שהתורה רפויה בו שע"כ תשכח ממנו בצאתו. אך ביצחק למה שהוא המעותד לקבל התורה. רצה יתברך יתהוה באופן יהי' דבק בה'. עוד הוא מז"ל (בב"ר פמ"ו) כי לא רצה הוא ית' יצא יצחק עד יבוטל יצרו של אברהם ותתבטל תאותו ותתקשר דמו ומשנצרר בו דמו. כי אמר הקב"ה קנמון אני מעמיד בעולם כו'. כוונת מאמרם שיתהוה בלי היות כח יצר הרע באברהם. והוא שעי"כ יהי' עולה תמימה. שלא יהרהר בדבר רק ירצה ליעקד מאהבה כמשולל יצה"ר. כמ"ש ז"ל (ב"ר פ' נ"ו) על וילכו שניהם יחדיו. כי ע"כ יתכן מה שנסיון העקידה לא נתייחס ליצחק. כלל הדברים כי על דבר ההכנתו לקבלת התורה. שהוא להתיך הזוהמא משרה המנגדת להשגתה. הוצרך תהי' אמו זקנה כאשר היתה בת צ' שנה. ולהיות מוכן להיות קרבן תמים. הוצרך יהיה אברהם בן ק' שנה. וזה נרמז בשמו כי למה שהי' עתיד מיצחק לצאת מקבלי התורה. שהוא ראה רמז שמו שהיא יו"ד שהיא כנגד י' הדברות. עי"כ היתה שרה בת צ' שנה. וע"כ נסמכה הצ' אל היו"ד והח'. שהיא שנימול לח' למה שהוא עתיד להיות עולה תמימה בגדלו. שע"כ בח' ניתן לה' ליכנס בברית מילה. כד"א בבכור ז' ימים יהי' עם אמו וביום הח' תתנו לי על שעתיד להיות קרבן לה'. ע"כ הי' אביו בן ק' שנה שבוטל יצרו. ולכך נסמכה ק' אל הח'. וע"פ דרך זה אף אנו נאמר ע"ד הפשט. שאחר אומרו וימל אברהם כו' בן שמונת ימים כו' אמר טעם אל המול יצחק בן שמונת ימים. ולא המתין הוא יתברך עד יגדל ויעשה מילתו על ידי עצמו. וגם יהיה בזמן בחוריי וטהור יותר. כי בקטנותו כלו יצה"ר. לז"א ואברהם בן מאת שנה באופן הי' משולל יצר הרע בהעשותו. וטהור הי' מאז. ומשולל יצר הרע כאשר בגדלו. ומוכן לינתן לה' מאז כבכור בן שמונה. וכבר כתבנו ממדרש תנחומא כי אחריו כל אדם נצטוו למול לשמונה כמוהו. וכשמוע שרה כי קראו יצחק. חששה פן יהי' שם יצחק מזכרת עון מה שצחקה היא באומרה אחרי בלותי כו'. ע"כ קדמה ואמרה לא כן הוא. רק כי צחוק עשה לה אלהים כי שמחה ה'. ומי יוכיח כי הפירוש הוא זה ולא האחר. לז"א כל השומע כו' והוא כי בפירוש הזה נפרש אומרו יצחק לשון עתיד. על שם כי כל השומע יצחק. אך אם הפי' הוא האחר. לא יצדק בו ל' עתיד כלל. והיה ראוי יקרא צחק ל' עבר. וזהו כל השומע יצחק כו' וזהו מה שהשיבה על מאי דסליק מניה הוא קריאת השם. ועל מה שנרמז למעלה ב' טעמים להוכיח לכל כי מאברהם נתעברה ולא מאבימלך. על זאת עשתה אמירה בפני עצמה. ותאמר מי מלל וכו' לומר כי ההכרח הגמור הוא מה שנעשית נערה שהיתה לזקוניו ולא לזקוניה כמפורש למעלה:
Genesis.21.6.4
או שיעור הכתוב מי מלל והכריח היות ילד זה לאברהם ולא מאבימלך. הלא הוא כי הניקה בנים שרה. הוא רבוי החלב כמשז"ל (שם פ' נ"ה) שבאו כל השרות עם ילדיהן לנסותה והניקה כל ילדיהן ואמר כי איך הוא זה סימן שהוא מאברהם לז"א כי ילדתי בן לזקיניו כלומר ולא לזקוני. כי החזרני ה' אל הנערות. כי זה הוראה כ"א הי' גם לזקוני. לא הי' לי כל כך חלב. ובכן ודאי שלא החזרני הוא ית' אל הנערות ללדת מאבימלך דלא עביד הקב"ה ניסא לשקרא. ותעש עיקר מרבוי החלב יותר מהכר' פניה. להיות זה ניכר לכל גם לאשר לא ראוה מתחלה ולא הכירו פניה כי פניה לא היו לה עוד. כי זה ידעו רוב העולם כי צנועה בירכתי ביתה היתה. לכן הכרה מפורסמת לכל. הי' ברבות החלב לה כאחד הנערות. כי ע"י כן הניקה בנים שרה. כמאמר' ז"ל שהניק' כל ילדי השרות ומלכות הבאות לה. כי היו דדיה כמעינות. ובגלל הדבר הזה עשה אברהם משתה גדול ביום הגמל את יצחק. והוא בשום לב אל אומר ויגדל ויגמל. כי איזה גדלות הוא אם אחר כן הי' זמן ההגמל. אך הוא כי למה שהמופת החותך לומר כי לא מאבימלך נתעברה שרה. הי' מהחזרת' לנערות. שהוכר גם לבלתי מכירה מאז. על ידי החלב כמדובר. ע"כ להחזיק בזה אחר שויגדל הילד ויגמל כי לא גמלוהו קודם זמני כאשר יקרה ליולדות בימי זקנה. או ספק קרב לה כי לחוסר חלב יגמלוהו טרם הכ"ד חדש. כי אין לאמו למלאת ספקו. אמר כן פה ויגדל הילד ואח"כ ויגמל מחמת בוריו כמאליו. שע"כ לא אמר ואגמלהו כי חלבה רב הוא מאד. ע"כ עשה משתה גדול ומפורסם. ומה גם לרז"ל ב"ר נ"ג) שהוא משתה גדולי' שהם כל ל"א מלכי א"י הן ונשיהן. למען יראו כי גם אז חלב רב בדדה. ואינה גומלת את בנה רק מחמת בוריו כי גדול הוא. ובכן יגזרו אומר הכל כי חזרה אל הנערות ולא עביד קב"ה ניסא להתעבר מאבימלך. והראיה מרוב חלב שאין זה אלא שחזרה לנערות'. וידעו הכל כי מה' יצא הדבר לקיים אשר דבר לאברהם. ולמשז"ל (פסחים קי"ט) ביום הגמל. ביום ה' ג' מל שהוא ביום השמיני שנמול בו. יתכן דאפקיה בהרוי לישנא לרמוז מה שהניחה מלהניק את יצחק כדי להניק כל ילדי השרות. להראות רבוי החלב שהוא הוראה אל היותו מאברהם. ולהורות מה שחשקה להניק כל היום ילדי השרות. כי לא הניק' את בנה. אמר הגמל כאלו גמלתו. וגם מפני דרשת רז"ל לרמוז שעתיד הקב"ה לגמול חסד לזרעו של יצחק וכו':
Genesis.21.10.1
ותאמר לאברהם גרש וכו'. הלא כמו זר נחשב שתבקש שרה לגרש אותה ואת בנה. לבל יירש בנה את אברהם עם יצחק. והלא הי' אפשר לתקן שיתן את כל אשר לו ליצחק מעתה. כאשר עשה אח"כ ולא כלה גרש יגרש אותו ואת אמו על הירושה. ועוד כי אשה כמוה לא תעשה עיקר מטובות העה"ז. כי לא ירעיב ה' נפש צדיק. אם יירש ישמעאל עמו. ועוד איה איפה רחמיה לגרש גם שניהם על נקלה. ועוד אומר וירע הדבר כו' כי אומר על אודות בנו היא מיותר. ואם הוא לומר שלא הרע לו על אמתו כ"א על אודות בנו. הנה טוב היה שלא לאומרו. כי מה בצע להודיע כי לא ריחם על שוכבת חיקו. ועוד אומר ית' אל ירע בעיניך כי או' כל אשר תאמר כו' הוא מיותר כי הוא בכלל הקודם. ואין לומר כי בא לומר על כל אשר תאמר זולת ענין זה. כי הרי אח"כ הוא נותן טעם ואומר כי ביצחק כו'. ואין זה רק על ענין הכתוב. וגם נשים לב אל אומר מלת כל בלי רבוי דבריים. כי אם ענין א'. וגם על ה' יפלא. האם לבל יירש עם יצחק. יצוה לשלח אותו ואת אמו:
Genesis.21.10.2
אמנם הנה על אומר ותרא כו' את בן הגר המצרית מצחק ארז"ל (ב"ר נ"ג) אין צחוק אלא ע"ג כד"א ויקומו לצחק. וכן זו רציחה כד"א וישחקו לפנינו. וכן זו ג"ע כד"א לצחק בי. ובזה כאשר ותרא שרה הדבר הרע הזה. ותתאבל באמת באמור אם לוקח יצחק א' ממדות ישמעאל כאלה למה לי חיים. על כן חרדה לאמר גרש כו' בל ילמד יצחק ממנו. ולבל יאמר לה האם בני מחלצי אשר הוא ראשית אוני בכלל הזרע אשר הבטיחני בו ה'. אגרשנו מעל פני. ע"כ הקדימה ותאמר לי גרש האמה הזאת ואת בנה. לומר לו כי בנו הבא מן השפחה קרוי בנה. וזו אמו שפחה היא ולא אשתך כמוני. ולכן בנה יקרא ולא בנך. וז"א האמה הזאת ואת בנה. והראי' שאין זו קרוי בנך כי הלא מן הדין לא יירש בן האמה הזאת וכו'. ויצא זה לשרה ממאמר ית' באומר אבל שרה אשתך יולדת לך בן כו' והקימותי את בריתי אתי לברית עולם. והנה הברית הוא ירושת הארץ ואמר שלא יירש. ומינה לכל ירושת אברהם והראיה כי לא יקרא בניך. אך הנה אברהם דעת אחרת עמו. שדעתו שלהיות קודם מתן תורה. וייחדה לי לשם אישות זרעו ממנה בנו יקרא. ואם ברית הארץ יקים את יצחק. ירושת אביהם תהי' בין שניהם וז"א וירע הדבר מאוד בעיני אברהם על אודות בנו. כלומר שהי' בעיניו כי בנו יקרא. הפך מאמר שרה באומרה שקרוי בנה ולא בנו. ואמר כי גם שקשי' גרושין עם כל זה מה שהיה לו קשה מאד היה על אודות בנו שהוא היות בנו בעיניו והיא קראתו בנה. ע"כ השיב לו הוא יתב' אל ירע בעיניך על הנער ועל אמתך לא בלבד על גרושיהם כי אם גם על מה שאמרה כי בנה יקרא. ושלא יירש כו' כל מה שתאמר שמע בקולה כי ביצחק יקרא לך זרע ליירש כראיה שלה וא"כ בנה יקרא ולא בנך וגם שיקרא בו האמה ויועיל לו זכותך כי לגוי גדול אשימנו כי בצד מה זרעך הוא:
Genesis.21.14.1
וישכם אברהם כו'. ראוי לשים לב למה נתן הכל להגר ולא נתן גם לנער. כי מאז נימול הי' בן שלש עשרה שנה. מלבד אשר גדל אחרי כן שהיה בן שבעה ועשרים שנה למאמר רבותינו ז"ל (ב"ר פ' נ"ו) ועוד שהיל"ל ותשם על שכמה ולא שם על שכמה. וגם הזכיר את הילד. כלאחר יד אחר הלחם והמים. ולא הזכירו עם אמו. ועוד אם היה ה' עמה. כנראה מאשר דבר לה אחרי כן. איך הניחה למקרה שותלך ותתע. וגם אומרו מן החמת הוא מיותר. ועוד שאם היא בכתה היל"ל וישמע אלהים את קולה ולא את קול הנער. ועוד למה חזר ואמר ותשב מנגד פעם שנית. ועוד אומר מה לך הגר מה זו שאלה. ועוד כי הלא יפלא ישלח איש את אשתו ואת בנו. ערירים ימותו במדברות ולא ישלח אתם אחד מעבדיו ולא ירכיבם על צמד חמורים. וגם לחם ומים לא נתן די ספוק'. והלא הוא האומר לו יתב' לו ישמעאל יחיה לפניך. אך הנה ארז"ל (שם פ' נ"ג) שאמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה מי שעתיד להמית שמנים אלף פרחי כהונה בצמא בנודות נפוחים. אתה מעלה לו באר אמר לו הקב"ה באשר הוא שם כי עתה צדיק הוא. והנה יתכן כי לא נעלם זה מאברהם. כאשר לא נעלם ממנו חלוק מלכות בית דוד בשכם וענין בית אל וענין העי. שהתפלל עליהם כמ"ש ז"ל (שם פ' ל"ט) על ויבא עד מקום שכם ויט אהלה בין בית אל ובין העי. ומה גם לפרקי ר"א שאמר ז"ל שם (פרק ל') ולישמעאל שמעתיך עתיד אני לשמוע נאקת ישראל ממה שיעשו לו בני ישמעאל. ע"כ אמר אם אני נותן לחם ומים לישמעאל. אולי יחסרון מימיו במדברות וימות בצמא על העתיד. ע"כ נתן להגר שהיא תהי' עיקר. אך ישמעאל טפל אליה כמשא על כתפה. וזהו שם על שכמה ואת הילד באופן שרשעו לא יפגום כיון שבהגר אין עון. והוא אתכא דידה קסמיך. ולחזק ידה וישלחה שהוא לויה כמו שאמרו בתנחומא על בשלח פרעה. ואעפ"כ על קטרוג המלאכים על מה שהי' זרעו עתיד לעשות במדבר. ע"כ ותתע במדבר באופן שויכלו המים מן החמת כלו' מסבת החמת. כי גם היתה לו למזכרת על החמתות נפוחות שהי' עתיד להמית את ישראל בהן. והנה להיותן תועים במדבר גם שניהם בסכנת מות בצמא מה עשתה היא השליכה את הילד תחת אחד השיחים. והוא בשום אל לב אל הנקד האל"ף בפת"ח שהוא מיוחד שבאילנות. אך גם שלא ידעה הענין העתיד. חששה על היותו מצחק. ותשם אותו תחת מיוחד השיחם. לרמוז זכות אברהם כי אחד היה אברהם. ותרחק כמטחוי קשת. לרמוז שבזכות אברהם ירחיק ה' היותו רובה קשת. כי מה שהיה מצחק הוא שפיכות דמים. כמו דאת אמר וישחקו לפנינו היה ע"י קשת. ותשב לה מנגד להתפלל. כי נראה מרז"ל (שם נ"ג) כי שניהם היו מתפללים באומ' כי למה וישמע אלהים את קול הנער על שהיה חולה ויותר נשמעת תפלת החולה עצמו מאשר מתפלל עליו. הנה למדנו כי שניהם היו מתפללים. ולפי דברנו יתכן כי זהו או' מננד. ואחשוב כי היא התחכמה לבלתי התפלל על עצמה. עם שגם היא תמות בצמא רק עליו. וז"א לה כי הנוגע לה שמה מנגד כי אמרה אל אראה במות הילד. לומר כי מה שאמרה בתפלתה. הוא אל אראה במות הילד. שתמות תחלה כי עליו היא צערה. אך בראותה כי ותשב מנגד שהתעכבה ולא ראתה אצלה בנעשה נס לצאת מים. אז אמרה הנה כל המתפלל על חבירו והוא צריך לאותו דבר הוא נענה תחלה. ואיך בהיותי צריך מים והתפללתי על בני לא נעניתי אז ותשא את קולה ותבך. על כי שערי דמעה לא ננעלו. ועם כל זה לא שוה לה להוציא מים במקומה. כי וישמע אלהים את קול הנער ולא את קולה ע"כ היתה מרת נפש. לכן ויקרא מלאך כו' ויאמר לה מה לך הגר על שלא נענית. אל תראי באמור אולי שנאך ה' כי לא כן הוא כי מה ששמע את קול הנער ולא את קולך לא למענו הוא. רק על שהיה קולו בהתפלל אומר באשר הוא שם. שלא יביט הוא יתב' אל עצמו כי אם בשביל אשר הוא שם הוא אברהם שסיבב שיהיה שם בשלחו אותו. או בשביל מי שהוא שם שאמו שם אותו שם תחת א' השיחים. לזכור זכות אברהם שהוא אילן מיוחד. ושאליו נאמר כי לגוי גדול אשימנו. וע"כ נשמע יותר מהגר ועכ"ז גם זכותך הגר תעמיד לו להקימו מחליו. כי קומי שאי וכו' כענין (ברכות דף ה') הב לי ידך ואוקמיה מהיסורין. כן קומי שאי כי טרם ישתה מים יקום על עמדו. ובמה שהקשינו למעלה מאשר שלחם אברהם יתידים ובלא סיפוק צרכם בעצם יאמר מה לך הגר כו' ואומר באשר הוא שם יהיה בדרך אחרת והוא כי אברהם להיות חושש על קטרוג שעל ישמעאל התחכם לבלתי שלחו במעדנים כ"א אדרבה כמגורש ונעזב למען יהיה כעני כי יעטוף שע"י כן ירומם מן השמים כענין כי אבי ואמי עזבוהו וה' יאספו. וכן היה כי ע"כ וישמע אלהים את קול הנער. והנה אין ספק כי היתה אמו מרת נפש באמת באמור איה חסדו אברהם עם כל עריצי גוים. ולישמעאל בן אמתו תתאכזר עליו לבלתי צוות א' מעבדיו להיות עמו בדרכי' ורגלי ובלי סיפוק צרכו הראוי. ע"כ אמר לה מלאך ה' מה לך הגר מדאגתך אל תראי כי דעי איפה כי מה ששמע ה' את קול הנער. היה באשר הוא שם כלו' הוא לבדו ולא אחר עמו והיותו שם מושלך בחוסר כל וזה היה עם לב אברהם כמדובר:
Genesis.21.19.1
ויפקח אלהים וכו'. אם בריאה ברא. ה' באר מים גלוי לכל. מה פקיחת עינים היה צריך. אך יראה שהיה דבר רוחני בלתי נראה רק לה. שפקח אלהים את עיניה. ויתכן כי מעין באר שהיה לישראל במדבר. כי היתה רוחני מבחינ' שכינה הוא שם אלהים. שעל כן היה הולך עמהם ממקום למקום זולת יתר נפלאות אל אין מספר שהיו נעשים בו ע"כ פקח ית' את עיניה ותרא באר מים. והיא השכילה כי מאת האלהים הוא. ותאמר בלבה כי מה שישתה ממימיה יהיה לו לרפואה לקום מחליו אשר הוא מושכב בו וכן עשתה כי ותלך ותמלא כו' ותשק את הנער. ואז ע"י ההשקאה ההיא הושפעה בו רפואה מאת האלהים. כי מיד ויהי אלהים את הנער ויגדל. כי באר אלהים הוא כמדובר:
Genesis.21.22.1
ויהי בעת כו'. אמר כי בעת ההוא הנזכר למעלה שהחזיר לו את אשתו. שהיא עת למצא חן בעיני אברהם אז ויאמר כו'. וראוי לשות לב. (א) אל או' לאמר כי אינו לאמר לאחרים. (ב) איך מתייחס אל שאלתו או' אלהים עמך כו'. (ג) אומ' ועתה שהיא תיבה מיותרת וכן או' הנה. (ד) אומרו כחסד כו' כי אשר עשה עמו אינו לנינו ולנכדו. (ה) או' אנכי אשבע למה ייעד ולא עשה מיד. (ו) או' לא ידעתי מי עשה כו' שיורה שידע הגזלה ונעלם ממנו מי היה העושה ואין זה התנצלות. שיהיה מי שיהיה היה לו לדרוש ולמחות. (ז) אומרו וגם אתה לא הגדת לי. על מה בא הגם הזה לרבות וכן הגם השני וכל שאר הכתוב מוותר. (ח) שסותר הקודם כי תחלה אמר לא ידעתי מי עשה. שנראה שמציאות הגזלה ידע. ועתה או' לא ידעתי בלתי היום. אמנם הנה אמרו רז"ל (ב"ר פ' נ"ד) שהקפיד הוא ית' על אשר כרת ברית עם אבימלך ויתכן כי זה היה פחד אבימלך. פן אברהם יתן אל לבו פן לא יהיה רוח אלהים נוחה מכרות אברהם את הברית הזאת. ויירא פן יאמר אברהם אקרא לאלהים עליון. ואשאלה את פיו אם אשבע לך אם לאו. ע"כ הערים ואמר אלהים עמך כו'. כלומר ואינך צריך לימלך באלהיך תחלה כי אלהים עמך בכל אשר אתה עושה מעצמך הוא מסכים. וזו הקדמה אל מה שרצה לשאול ולומר השבעה לי כו' לבל ימאן עד ימלך. וזה יכוין באומר לאמר. שמה שויאמר אל אברהם פתח דבריו. הוא כדי לאמר שאלתו ופירש כי אמירה ראשונה שעליה אמר ויאמר הוא אלהים עמך וכו'. ומה שהיה לאמר מה שאח"כ הוא לאמר ועתה השבעה לי. וז"א ועתה כלו' עתה טרם תתיישב בדבר או תמלך בזולת. השבועה אשר תשבע. הוא באלהים אשר הוא הנה. הוא אלהיך שמלא כל הארץ כבודו. והוא נמצא פה אתנו כי התפללת עלי ומיד נתקן עצורנו. והשבועה היא עלי ועל ניני ועל נכדי. ואל תאמר די שתשבע על עצמי ולא גם על ניני ונכדי כי הלא על עצמי אין צריך שבועה כי ודאי שכחסד אשר עשיתי עמך תעשה עמדי ועם הארץ כו' בלי שבועה. באופן שאין צורך השבועה רק על ניני ועל נכדי. ויאמר אברהם אנכי אשבע בתמיהה כלומר ולא אתה. ואין לומר כי אתה אינך צריך כי נאמן לי אתה. לא כן הוא כי הנני מוכיחך על אודות באר המים אשר גזלו כו'. וזהו והוכיח אברהם את אבימלך כו'. כי אינו כבודי לריב עם עבדיך כי אם עמך כי אשמת העבדים היא על אדונם. ויאמר אבימלך לא ידעתי מזה כלום. וזהו לא ידעתי. ואחר אומרו שלא ידע שאל את פיכול שר צבאו שעמו כי שלשתם היו יחד מי עשה את הדבר הזה שמן הסתם השר יודע הנעשה בעיר יותר מהמלך כי וגם אתה פיכול שמן הסתם ידעת לא הגדת לי כמו שלא הגיד אברהם. השיב פיכול ואמר וגם אנכי לא שמעתי כמוך בלתי היום:
Genesis.21.27.1
ויקח אברהם וכו'. אפשר כי בוש אברהם מלומר למלך שישבע גם הוא. ע"כ ע"י דורון צאן ובקר ערב אל לבו לאמר לו שישבע גם הוא. וזהו ויקח אברהם צאן ובקר. ויתן לאבימלך ויכרתו שניהם ברית:
Genesis.21.28.1
ויצב כו'. ראוי לשום לב מה ענין שבע כבשות הצאן אשר הציב לבדן. ואם נאמר שזאת היתה שאלת אבימלך מה השיב לו באו' כי את שבע כבשות תקח מידי בעבור תהיה לי לעדה וכו'. איך ע"י הציב אותן לבדן. תהיה לו לעדה שחפר את הבאר ההיא אך הנה ארז"ל (ב"ר פ' נ"ד) שהיו רועי אברהם מריבים עם רועי אבימלך. מי מהם חפרו הבאר. ואמרו רועי אברהם בזאת יבחן. אם בבא צאן אברהם יעלו מי הבאר לקראתם אנו חפרנוהו. ואם יצאו לקראת צאן אבימלך אתם חפרתם אותו. ויתכן כי זה היא העדות אשר אמר אברהם בעבור תהיה לי לעדה. והוא כשנתן לאבימלך צאן ובקר השאיר לעצמו ז' כבשות לתקן אחרי כן. א"ל אבימלך מה שבע כבשות אשר הצבת לבדנה והשיב אברהם כי את שבע כבשות תקח אח"כ מידי ומה שהצבתי אותן לבדן ולא נתתים עם השאר הוא בעבור תהיה לי לעדה. על ידי מה שיעלו המים לקראת אלו שעדין הן שלי ואח"כ תקחם וכן שמתי לבי כי מספר אותיות שמתיבת בעבור (פי' מלבד תיבת את שבמקרא) עד סוף הפסוק עם הכולל. עולים כמספר לקראת כבשות אברהם עלו המים מן הבאר. והנה היה נראה שעל הז' כבשות קרא לבאר באר שבע וזהו אי אפשר כי לא סימן יפה היה לאברהם כי הלא ארז"ל (שם) שא"ל הקב"ה אתה נתת ז' כבשות חייך שאני משהה שמחת בניך ז' דורות וכנגד כן הורגים מבניך שבעה צדיקים. ואיך התורה תקרא תמיד למקום ההוא באר שבע שיהיה תמיד זכרון אל הרעות. ע"כ אמר ראו עתה כי לא על שבעה כבשות נקרא כן. שא"כ היה נקרא שבע בצר"י השי"ן ולא בקמ"ץ אך ע"כ קרא למקום באר שבע בקמ"ץ. על היות שע"י הבאר נשבעו באופן כי אומרו שבע הוא על השבועה
Genesis.21.33.1
ויטע וכו'. לפי מה שאמרו בספר הזוהר (וירא דף ק"ב) על והשענו תחת העץ. שכך היה דרכו של אברהם שהיה לו עץ שתחתיו היה מאכיל לאורחים. ולמי שהיה קולט האילן היה מבחין איכותו. ובזה יאמר כי גם שם נטע אשל הוא אילן. וע"י האכיל תחתיו אורחים היה קורא בשם ה' כו'. שאשר היו מזכירין שם ה' שתחלה לא היו או' שהוא אל עולם כ"א שעל השמים כבודו. והוא הקרי' בפיהם כי בשם ה' שהיו מזכירים לסמוך בשם ולומר אל עולם שיאמר ה' אל עולם. ולא ה' בלי הזכיר בו אל עולם ואמר ויגר בארץ פלשתים ימים רבים שעם היותו שם ימים רבים לא קבע מקום כ"א כגר הולך ונוסע בכללות ארץ פלשתים. להקריא שמו של הקב"ה בכל הארץ ההיא וזהו ויגר שהיה כגר עם היותו שם ימים רבים:
Genesis.22.1.1
ויהי כו'. ראוי לשית לב. (א) איך נמשך זה מהקודם שיאמר ויהי אחרי הדברים האלה כי ע"כ רז"ל (ב"ר פ' נה) פירשו על דברים שעל פה. ואמרו אחר דברי יצחק וישמעאל או אחר דברי מלאכי השרת שאמרו שלא הקריב שום קרבן על לידת בנו. והשיבם הוא ית' אפילו את בנו עצמו יקריב בשבילי והלא כמו זר נחשב יחזור על מה שאינו בכתוב. ומה גם באו' האלה כמורה באצבע. (ב) או' והאלהים נסה וכו' כי האם עתה היחל הוא ית' לנסותו. והלא זה נסיון עשירי הוא. (ג) כי הלא על זאת יתחמץ לבב אנוש באמור היפלא מה' קרב איש ולב עמוק. שיבא לנסות את איש תם יעשה ואם יחדל את אשר יצונו והלא מי כמוהו צופה ומביט כל מעשה אשר יעשה האדם מראש ועד סוף. (ד) למה ייחס הנסיון לאברהם ולא ליצחק. (ה) אומרו ויאמר אליו אברהם כי הלא מהראוי יאמר ויקרא אליו אברהם כי אין לשון אמיר' צודקת בקריאת שם בלבד. ואם הוא על אומרו קח נא הרי חזר ואמר ויאמר קח נא וכו'. (ו) אומרו קח נא כי הנה מה שאמרו לשון בקשה לא יצדק להיותו נאם ה'. ואם הוא כאומרו עתה הוא מיותר. (ז) אומרו את בנך את יחידך וכו' שאמרו רז"ל (שם) שבאו' את בנך א"ל שנים הם. א"ל את יחידך א"ל זה יחיד לאמו וזה יחיד לאמו א"ל אשר אהבת א"ל לב' אני אוהב א"ל את יצחק כי הלא יקשה כי מאז אמר לו את יחידך היה מובן כי על יצחק ידבר כי לא שכח מאמרו יתברך באומר אליו כי ביצחק יקרא לך זרע. (ח) מה ענין שם המוריה והרבה דברים פי' ז"ל אך בלתי מתיישבים במשמעות התיבה. (ט) אומרו והעלהו שם כי מלת שם מיותרת כי באומרו והעלהו לעולה על אחד ההרים יובן כי שם הוא:
Genesis.22.1.2
והנה על זרות מציאות הנסיון כי רב הוא מאד. אחשבה להעלות ארוכתו במאמרם ז"ל בב"ר (פ' נ"ד) וז"ל ה' צדיק יבחן וכו' א"ר יונתן הפשתני הזה כשפשתנו לוקה אינו מקיש עליו ביותר מפני שהיא פוקעת וכשפשתנו יפה הוא מקיש עליו ביותר למה שהיא משתבחת והולכת. כך הקב"ה אינו מנסה את הרשעים למה שאין יכולים לעמוד. ואת מי מנסה את הצדיקים שנאמר ה' צדיק יבחן. ויהי אחר הדברים האלה ותשא אשת אדוניו את עיניה אל יוסף. ויהי אחר הדברים האלה א"ר יונתן היוצר הזה כשהוא בודק את הכבשן שלו אינו בודק את הכלים המרועעים. למה שאינו מספיק להקיש עליו א' עד שהוא שוברו. כך אין הקב"ה מנסה את הרשעים אלא את הצדיקים. ה' צדיק יבחן א"ר אלעזר לבעל הבית שהיו לו שתי פרות אחת כחה יפה ואחת כחה רע. על מי הוא נותן את העול לא על אותה שכחה יפה. כך אין הקב"ה מנסה אלא את הצדיקים ע"כ:
Genesis.22.1.3
והנה מאמר זה הובא בב"ר גם בפ' ל"ב ומסיים בה במשל הפרות ה' צדיק יבחן זה נח. ובמשל היוצר מסיים בה והאלהים נסה את אברהם כאשר גם פה מתחיל בפסוק זה להביא משל היוצר. נמצא כי במשל הפשתני מביא מיוסף. ובמשל היוצר מביא מאברהם ובמשל הפרות מנח והלא יקשה שאם כוונת כל נסיון היא. א' מג' בחינות אלו בכל נסיון היה ראוי יהיה צודק כל א' מהמשלים וגם מה ענין המשלים האלה:
Genesis.22.1.4
אמנם הנה אין ספק כי הקושי הגדול הזה הניעם להביא כל המשלים האלה. כי יתחמץ לבבם באמור האם ינסה ה' לדעת את מעשה המנוסה. אם יעשה ואם יחדל. אחרי כי ממנו יתברך לא יפלא דבר חלילה. והנה באברהם מצינו ברז"ל (שם) טעם מפורש שהוא כי כל האומות היו תמהים על כל הטובה אשר עשה ה' עם אברהם ואשר מגן צריו בידו. והיו חוששין להיות משא פנים בדבר חלילה ע"כ רצה לפרסם הוא ית' גודל שלמותו כי לא חשך את בנו יחידו ממנו. אך לא נתקררה דעת חז"ל בטעם זה בלבד כי הלא אם נתפרסם מעשה אברהם אחרי כן הלא בנסיון של יוסף לא יצדק טעם זה. שאדרבה חשדוהו באשת איש ושמו אותו בבור. וכן יש נסיון שהוא ע"י יסוריו. כי מנסה השם את הצדיק אם יסבול או יבעוט ולא יצדק בו לומר להודיע צדקו להמון שסובל יסורין שאדרבה יחשדוהו לחוטא כי יאמרו מי הוא נקי אבד וגו' ע"כ נשא משלו מפשתני הזה כו'. והוא כי יש ג' מיני נסיונות יש ינסה ה' למען הכשיר וקדש את הצדיק. ולהסיר ממנו חלאת עיני יצה"ר לטהר מהם כמטהר וכמצרף כסף והוא כי יביאנו לידי עבירה ואז יערכו מלחמה היצה"ט והיצה"ר והוא בצדקתו יגבר על יצרו. ויכבשנו תחתיו ביום הלחמו ביום קרב. ומן היום ההוא ומעלה. יצרו הרע יפול תחת רגליו עוד לא ירים ראש ואגבו גם כל סוגי מחשבות רעות או שיורי פורענות מדברי עונות או מדות בלתי טובות גם הם יפלו עמו עד קדוש יאמר לו. עוד יש בחינה שניה והוא למען הודיע צדקתו לזולתם שיתפרסם שלמותו והוא כענין אברהם שהיו בני העולם כמעט נוגעים בכבודו ית' שהייה בעיניהם כנושא לו פנים חלילה. ע"כ פרסם ית' גודל חבתו עם קונו. עוד יש בחינה שלישית והוא שינסה הוא ית' את הצדיק בהביא עליו יסורין לנסותו שיקבלם באהבה בעד הדור ושיעור הענין כי הבחינה. (א) היא תועלת המנוסה שיטהר ויכשיר בעצם בעבוד' קונו. (ב) תועלת המנסה ית' בפרסם את אהובו בל יחשד לנושא לו פנים חלילה (ג) תועלת הדור שיסבול ייסורין לכפר ולהגין עליהם כי חליים הוא נושא ומכאובם הוא סיבלם. ובכלל הדבר הוא כי (א) הוא נסיון בדבר עבירה (ב) במצות עשה (ג) ייסורין. ובראשון היחל ואמר הפשתני הזה וכו' כי כאשר בהכות את הפשתן הטוב הוא משתבח. כן בנסיון הצדיק והיא ענין יוסף ודומה לו וע"כ הביא לזה פסוק של יוסף. ועל הבחינה הב' שהוא להודיע כשרון הצדיק לזולת הביא מהיוצר כי כמו שהמכה בכלים שלמים אינו עושה רק למען ידעו הרואים כי שלמים הם ויחשיבום לקנותם. וזה היה ענין אברהם כאשר כתבנו מרז"ל וע"כ הביא על זה מויהי אחר הדברים של נסיון אברהם ובזה צריך יהיה הנסיון על מצות עשה שיראו עושה בפועל דבר מבהיל. כענין שוחט את בנו בקום עשה. אך בנסיון של מצות לא תעשה לא ישובח בעיני ההמון מה שימנע מעשות רע. ע"כ היה באברהם מצות עשה אך ביוסף שהוא להשתבח ע"י כבוש את יצרו עיקר הנסיון הוא במצות לא תעשה אשר יצרו של אדם חומדתן כענין יוסף ודומה לו. ועל הבחינה הג' הביא משל הפרות שלתועלת ההמון להוציא תנובת השדה. נותן העול על היותר חזקה כן לתועלת הדור נותן הוא יתב' עול אשמתם על אשר כח בו לסבול ולא יבעוט. וע"כ הביא מנח והוא מה שכתבנו במקומו כי עול ייסורין גדולים היו לנח בתבה. ולבא אל ענין הכתובים נזכירה שני מאמרי רז"ל. א' אומרם כי הקפיד הוא ית' על אברהם על כבדו את אבימלך והביא לו מנחה צאן ובקר כי אמר לו אלהים קרובים אליו. למה ילמד עליו אלופים לראש מעם אחר. והנה בזה הגביר כח החצונים והתיש כח ישראל ועל כן אמר אליו חייך כו' שמנה מלכים ימלוכו על האומות לפני מלוך מלך לבני ישראל. עוד ארז"ל (ב"ר פ' נ"ו) על פסוק כי עד סורים וכו' כי בשעה שהיה אברהם עוקד את יצחק היה הקב"ה ממרום עוקד את השרים שלמעלה ושע"כ היו סומכים ישראל בהנבא עליהם הנביא הגלות באמרם אליו הלא כפתם ה' ואז אמר להם הנביא אל תבטחו על זה. כי הלא אש עונותיכם בערה במאסריהם ותאכלם. הה"ד כי עד סירים סבכים. וכסבאם סבואים אכלו כקש יבש מלא. ונבא אל הענין והוא כי הוא ית' בראותו ילדיו עם בני ישראל כבושים תחת כחות הפלשתי' ע"י הגביר אברהם את כח אבימלך שהביא לו מנחה וכרות עמו הברית כמשז"ל (שם י"ד) שאמר הקב"ה אתה נתת לו שבע כבשות חייך שז' דורות אשהה מלכות בניך ושיהרגו ז' צדיקים מבניך. אז אלהינו מרחם תשב מחשבות להפך השיטה והוא לצוות את אברהם מה שלא בלבד יגביר בה כח ישראל. כי אם גם עקוד יעקוד את שרי האומות מ"ה. ואין זה רק ע"י עקוד את בנו באותן שיתקן את אשר עוותו וזהו אומרו אחר הדברים האלה. שהוא אחר ענין אבימלך שהגביר אברהם את כח האומות. אז והאלהים נסה את אברהם. וע"כ היה נסיון קשה מתייחס אל רוגז מדת הדין לשחוט את בנו בידו. וז"א והאלהים נסה את אברהם לומר הנה אין ספק כי גם עד כה נתנסה אברהם אך היו הנסיונות בלתי קשים כזה שהיה מקום ליחסם אל מדת הרחמים אך על זה יאמר היום כי האלהים הוא בחינת מדת הדין נסה את אברהם וזה יכוין בוי"ו לומר כ"א עד כה נתנסה בשם רחמים. כענין ויאמר ה' אל אברם לך לך שהוא א' מן הנסיונות וכן השאר. אך עתה והאלהים גם כן נסה וגו' כמדת רחמים שנסהו עד כה ואם לפרש הוי"ו ע"ד וה' שהוא הוא ובית דינו יתכן לפי דרכנו יאמר אם תראה נסיון קשה כזה. אל תתמה על החפץ כי הלא והאלהים הוא ובית דינו נתאחדו כלומר שאם יש בחינת רוגז גם יש בחינת רחמים בה לעקוד את שרי ע"ג ולזכרון טוב לישראל. וזה והאלהים כו' כמדובר ובזה מצאנו ראינו טוב טעם אל כפל אומרו את בנך את יחידך אשר אהבת את יצחק. והוא כי הנה השרים אשר היה צורך לכפות אותם הלא ארבעה המה. שרו של בבל ושרו של מדי ושרו של יון ושרו של אדום כי הן המה היו העתידין עורר לויתן כנודע. והם אשר הראה הוא ית' לאברהם שהם אימה חשיכה וגו' כמשז"ל. וא"כ איפה איככה יעצור כח זכות עקידה א' לעקוד בגינו ארבעה שרים. ע"כ היה דבר ה' אל אברם לאמר לו. הנה ד' בנים אני מעלה עליך שאתה מעלה עולה. כי ד' בחינות ימצאו בזה זו למעלה מזו. הא' היות בנך גם אם היו לך שבעה בנים כי הלא מי זה יתן אחד מבניו להריגה ומה גם עתה לשוחטו בידו. עוד בחינה שנית שעולה על הדרגה גדולה מזו והיא את יחידך כי גם אשר אפשר יתן בן בין הבנים וינחם עם יתר בניו אשר יותיר. אך אם יהיה בן יחיד לו לא יעצר כח להסכים ולהורגו כי יימר לו מנפש ועד בשר. כי אין שריד לאבלו לינחם בו נמצא כי בתתו את יחידו לבנים יחשב לו והנה עדין אפשר יהיה בן יחיד ובלתי אהוב לאביו כי לבו בל עמו בעצם ועם כל זה להיות כי אין לו זולתו יחוס ויחמול עליו ככל הכתוב. אך אם הוא אהוב לו הרבה תשתלש מדת רחמיו עליו לשום נפשו תחת נפשו ועל זה אמר אשר אהבת ואם על כל זה יטה שכמו לסבול להעלותו עולה לה' כמקריב שלשה בנים יתייחס על שלשת הבחינות העולות זו על זו והן כל אלה יהיו גם אם הבן הוא בלתי רשום ושלם. אך אם גם מצד עצמו היא אדם גדול שלם ורשום בעולם. הלא תעלה עוד מדרגה אחרת על כלנה כי כתר שם טוב עולה על גבי הכל. אז בעלות בן כזה אשר לו ד' מעלות טובות לשוחטו. מעלה ארבעה בנים על גבי המזבח יחשב. ועל זו אמר את יצחק. כי מצד עצמו היה רשום בעולם כנודע ובגלל הדבר הזה לא יקל גדר עקידת יצחק לעקוד היא ית' על ידה ארבעה שרים. כי גם בו ד' בחינות כאלו היה אחד שהיא ארבע. וע"כ לא אמר בנך יחידך שאהבת יצחק כאלו כל בחינות ארבעה בו בפני עצמו:
Genesis.22.1.5
והנה ניל יחסו ית' הנסיון לאברהם לאמר נסה את אברהם. עם היות כי גם גדול היה נסיון יצחק גם הוא. והיה מהראוי שיאמר נסה את אברהם ואת יצחק. הנה שמעתי בשם הרשב"א הלוי ז"ל כי זה כיוונו רז"ל (ב"ר פ' נ"ה) באומרם אחר הדברים האלה של יצחק עם ישמעאל. באומר אליו אני גדול כי אתה נמולת בן שמונת ימים ולא היה בך כח למאן ואני בן י"ג שנה שהייתי יכול לסרב ולא סרבתי. והשיב לו יצחק הנה זה היה לך בחלק אבר א' ואני אם היה הוא יתברך רוצה לשוחטני הייתי מקיים. אז אחר הדברים האלה והאלהים נסה וגו'. ע"כ ענין רז"ל. והיה למד הוא מזה כי על כן לא הוצרך לנסות את יצחק כי כבר היה מנוסה בתשובתו הרמתה. אך מה שצריך לנסות. הוא את אברהם אך קשה לי כי אם הדבור הוא נסיון. גם אם יודה אברהם לשחוט את בנו גם כן יחשש לו לנסיון מבלי יעשה בפועל. ועוד כי אלו היה הנסיון לדעת את לבו היה טוב לומר כבר גלה את לבו אך הכל גלוי לפניו יתב'. ואין הנסיון רק על א' משלש בחינות שהזכרנו למעלה באופן שאין התגלות לבו מספיק לשום אחד מהם:
Genesis.22.1.6
ואחשבה כי הלא אין מדות אברהם ויצחק שוין כי זה חסד וזה דין. וע"כ מדת יצחק היא לבלתי חמול על עוברי מאמרו ית'. כמשז"ל (שם פ' ס"ז) שצוה את עשו אם יעברו בני יעקב על התורה גזור עליהם שמדות ולא תחמול אך לא כן אברהם כי חפץ חסד הוא ואפילו לאנשי סדום טרח לזכותם. וע"כ להיות מדת יצחק למות על קיום מאמרו יתברך כי יקוב הדין את ההר. ע"כ ודאי שבאמור הוא יתב' להקריבו על גבי המזבח כי לא יהרהר ואדרבה זה כל ישעו וכל חפץ אך אברהם כי חפץ חסד הוא לאמר לו שיהפך לדין ובידו יקח את המאכלת וישחוט את בנו. זה יחשב לנסיון גדול שמהפך טבעו ומדתו על בנו יחודו ואפי' לא יאמר הלא אמרת כי ביצחק יקרא וגו'. וזה יאמר והאלהיה שהוא מדת יצחק נסה את אברהם לעשות הפך מדתו אך נסות האלהים את יצחק אינו נסיון כי כך היא מדתו וטבעו להתאכזר נגד הכל לקיים מאמרו ית'. עוד היה אפשר לאמר כמשז"ל בב"ר (פ' מ"ו) על הולדת יצחק בהיות אברהם בן מאה שנה שאמר הקב"ה קנמון אני מעמיד בעולם משבוטל יצרו משבוטלה תאותו. משנצרר דמו משנקשר דמו וכו'. והוא כי למה שהיה עתיד יצחק להיות קדוש עולה תמימה ונפסלת במחשבה. ע"כ לא הוציאו הוא ית' לעולם אלא שלח ע"י יצה"ר כי כבר בוטל יצרו של אברהם ותאותו ודמו באופן לא ימצא מקום היצה"ר למשול בו וא"כ איפה אמור מעתה איזה הדרך ימשול היצה"ר ביצחק למאן אם גם בהולדתו נעשה גופו בלי יצה"ר בעבור כן. וא"כ איפה לא יתייחס הנסיון כ"א לאברהם ובבאו לדבר הוא ית' אתו. אמר אליו אברהם. והנה הערנו שמהראוי יאמר ויקרא אותו אברהם. אך הנה באמור אליו אברהם לא קריאת שם בלבד כיון כי אם אמירה. והוא כי הנה בתנחומא על אשר קראו ה' אברהם אמרו שאמר לו הוא יתברך הנה מרמ"ח איבריך לא נתקנו רק רמ"ג כמנין אברם. והנה צריך לתקן ה' אברים ע"י המילה ותקרא אברהם כמנין רמ"ח והם ה' אברים שנ' בהם ערלה. ב' אזנים שנא' הנה ערלת אזנם. השפתים שנא' ערל שפתים. וערלת הלב שנאמר ערלי לב וערלת הגוף. ויהיה הענין שבמצוה ההיא לא יהרהר בלב נגדה שאז יהיה לו ערלה בלב. וכן לא ימנע מלשומעה שהי' ערלת האזן וגם צא יבטא בשפתיו למאן בה. ועי"כ נמצא כי בקיום מילת הגוף בלי הרהור ויטה אזנו לעשות ולא ידבר דבר נגדה. נמצא מתוקן גם בחמשה אברים ויצדק יקרא אברהם. ובזה נבא אל הענין. כי בא הוא יתברך לאמר לו לשחוט את בנו לעולה. והיה אפשר לו להרהר. או לבלתי שמוע. או לדבר דבר. כענין אתה אמרת לי כי ביצחק יקרא לך זרע. ע"כ הקדים הוא יתברך ואמר אליו אברהם. כלומר האם עודך מחזיק בשם אברהם. שעניינו שהחמש ערלות מתוקנות. באופן לא תהרהר בלב ותשמע ולא תדבר נגד צווי אז אמר לו הנני. מיד ויאמר אליו קח נא את בנך את יחידך וגו':
Genesis.22.1.7
והנה ארז"ל ויאמר הנני. שאמר הנני לכהונה הנני למלכות. והלא כמו זר נחשב יובנו שתים אלה במלת הנני. וגם מה זה שייכות יש בזה לשתי אלו. אך הנה הוקשה לרז"ל אשר הקשינו מאומרו ויאמר ולא אמר ויקרא. ע"כ פירשו כי אמירה וענין אמר לו בזה. והוא כי הנה מאז הקדים מלכי צדק ברכת אברהם לברכתו של מקום. נשבע ה' ולא ינחם להעמיד את אברהם כהן במקומו. כמשז"ל בפסוק ההוא נשבע ה' על דברתי מלכי צדק. והנה לא הוכשר להיות כהן עד הסירו בשר ערלתו. כמאמרו ית' התהלך לפני והיה תמים וכו'. וכן ארז"ל בב"ר (פ' מ"ו) בשם ר' ישעעאל מהיכן ימול ויהיה כשר להקריב זו ערלות הגוף. וע"כ אז נקרא אברהם על תקון הערלה עם שאר הערלות הסמוכים אליה כמדובר. וגם ע"י הקרא אברהם נאמר לו והיה שמך אברהם וגו' ומלכים ממך יצאו. ובזה באמור לו הוא ית' אברהם. כיון. האם אתה מוכן למה שניתן לך. ע"י הקראך אברהם שהוא כהונה. ע"י תקון החמשה אברים הרמוזים בה"א. וגם במלכות אשר נתייעד לך ע"י שם זה. שהוא ומלכים ממך יצאו. אז ענה ואמר הנני לכהונה ולמלכות. אז אמר לו הוא ית' א"כ איפה קח נא וגו'. וחנוך הכהונה בעלות בנך לעולה ויתקיים בך. וגם המלכות כמו שכתבנו מרז"ל שעי"כ עקד הוא ית' השרים של מעלה למען יתקיים המלכות לישראל. ולא ארז"ל זה אלא במלת הנני שהשיב אברהם והענין כי רוב דרשות רז"ל דרך ג"ש לבקי בדבריהם. והנני נאמר כשנתכהן פנחס הנני נותן לו וגו' והיתה לו ברית כהונת עולם. וכן הנני נאמר כשחדש שמואל המלוכה לשאול. הננו ענו בי נגד ה' ונגד משיחו. הוא המלך:
Genesis.22.2.1
ויאמר קח נא וגו'. הנה אומר נא לא יצדק לשון בקשה. אך הנה היה מקום יאמר אברהם הלא לא פתאום יעשה הדבר הזה. כי גם שאני אחפוץ לעשותו אולי לא יאבה יצחק. כי מי נער במיטב ימיו יאמרו לו לשוחטו. ולא יתחמץ לבבו לפחות לסרב מעט. וע"כ טוב טוב הוא לאט לי לנער. לדבר אל לבו יום יום עד אקריב אותו לרצונו. לז"א קח נא כלומר עתה. בעת הזאת לבו שלם. והוא כמ"ש מרז"ל (ב"ר פ' נ"ה) כי בעת ההוא היה דבר יצחק אל ישמעאל. מה תתפאר שמלו אותך בן י"ג שנה ולא מאנת. הלא לא היה זה לך כ"א בקצת אבר א'. ואני אלו יצוה ה' לשוחטני לשמו הייתי עושה. ובזה יאמר קח נא כי לא יסרב ולא תצטרך לאמר לו דבר. כ"א קחנו עמך ולך לך וגו'. והעלהו מבלי שתודיע לו דבר מעתה. כי רוצה הוא ולא תצטרך לומר דבר. כ"א אליך ולא אליו. וז"א אליך. כי אשר אצטרך לו' הוא אליך בלבד. ומה שאצוה לאמר לך לך. ולא בכל מקום אשר תראה. הלא הוא כי שם היא ארץ המוריה. והענין כי אינו דומה הקרבן הנעשה שם לנעשה במקום אחר. כי הלא הוא שם שער השמים מכוון כנגד בית המקדש של מעלה. והמקריב שם הוא כמקריב למעלה. וזה יאמר לך לך אל ארץ המוריה. כלומר אל מקום המורה שם יה. והוא כי ביה ה' צור עולמים. העה"ז בה"א והעה"ב ביו"ד. והנה היכן מתקשרים שתי אותיות אלו אם לא במקום המכוון כנגד העליון. כאלו הה"א של מטה והיו"ד של מעלה מתחברים שם. וזהו המוריה שהוא מקום המורה יה שהם כאלו שם יה מתחבר שם. ומה לנו אל היות במקום ההוא. הלא היא כי והעלהו שם. כלו' במקום של ב' האותיות כי גם במקום של היו"ד שם תעלהו לעולה על מקדש העליון. וכן ארז"ל (שם נ"ו) וישם אותו ממעל לעצים מכוון כנגד כסא הכבוד. כד"א (ישעיהו ו׳:ב׳) שרפים עומדים ממעל לו. ושיעור הכתוב והעלהו שם שהוא למעלה עם היותו על אחד ההרים וכל מה שאצטרך לאמר הוא אליך. וזהו אשר אומר אליך:
Genesis.22.3.1
וישבם אברהם כו'. לשלא ירגישו בדבר ויגיע לאזני שרה ולבלתי הניח להמקום לשאול אנה פניכם מועדות והנה האש והעצים ואיה השה לעולה. ע"כ מיהר בהשכמה ויחבוש בעצמו את חמורו טרם ירגישו אפי' נעריו. כ"א יחבשו הם החמור או הוא לפניהם לא יבצר מלשאול להם שרה מה זה ועל מה זה. לכן חבש הוא את חמורו. ואח"כ ויקח את ב' נעריו אתו מיד נגררים אחריו. ואח"כ כלאחר יד ואת יצחק בנו בל יראה כי יצחק נוגע בדבר כ"א הנערים. אלא שאגבן יצא גם יצחק. ואחשוב כי נכתוב חמרו חסר. לרמוז אל חומרו שחבש וכבש אותו. כי החמר נכתב חסר כד"א והחמר היה להם לחמר. וכן בחמר ובזפת. אבל אחרי כן באו' שבו לכם פה עם החמור נכתב מלא. כי הוא כמשמעו ואין שם רמז:
Genesis.22.5.1
ויאמר אברהם כו'. הנה ארז"ל (פרקי דר"א פ' ל"א) שהיו הנערים מדברים. זה אומר עתה ישחוט אברהם את יצחק. ואני אירש את אבא וזה אומר הנה אביך כבר גרשך. אך אני אירש שאני זקן ביתו. אמר להם אברהם שבו לכם פה שאינכם יורש. ואפשר לנו לבא אחריהם ולהשלים הפסוק לפי דרכם. שהוא ואני והנער מובטחני שנלכה עד כה הוא שיתקיים בנו כה יהיה זרעך. כי אולי יחנן ה' ויתרצה מבלי שישחט. באופן כי נשובה שנינו אליכם. ולא אני לבדי. והנה במסרה ונשובה ששה במקרא ונשובה אליכם ונשובה מצרימה. ונשובה אל עיר ה'. נחפשה וכו' ונשובה. השיבנו כו' ונשובה. לכו ונשובה אל ה'. ויהיה הענין ע"פ דרך רמזי מדרש הנעלם בפרשיות אלו. שהוא כי אברהם הוא רמז אל הנשמה העליונה שלמעלה מרוח ונפש. ובזה נבא אל הענין. אמר כי בבא האדם אל העה"ז. אומרת הנשמה אל האברים. שהם הנערים ומשרתים לעבוד את ה', שבו לכם פה בעה"ז ואני והנער הוא יצה"ט ילד מסכן נלכה עד כה למעלה עד הי"ג שנה למצער. ואחרי כן ונשובה אליכם כנודע. כי אין הנשמה באה מיד עד ימים ושנים. משיבים האברים אם תעזבני נתנה ראש את היצה"ר. ונשובה מצרימה אל גילולי התועבות. ואם רע בעיני ה' הדבר. נחטא ונשוב אל עיר ה' כי גם שלא נשוב בעצם עד ה'. נשוב עד עיר ה' העליונה. שנדבק אל הקדושה בצד מה. לא תשובה שלמה עד ה'. משיבה הנשמה ולמה זה לא תשובו עד ה' עצמו. וטוב נחפשה כו' ונשובה עד ה'. משיבים האברים לגדר זה צריך ישיבנו הוא יתי'. כי לא נוכל מעצמנו. וזהו השיבנו כו' וזהו נשובה עד ה'. אז תשיב היא אמריה. הנה אנכי אעזור לך עם היצ"ט. וזהו לכו ונשובה שיהיה עד ה':
Genesis.22.6.1
ויקח אברהם את עצי העולה וישם על וכו'. ארז"ל כצלוב שצלובו על כתפו ואפשר שעשה כן לשים העצים על יצחק. למען יתעורר כי אליו נוגע הדבר לראות מה בפיו. ושיבא לו הדבר לאט לאט ולא פתאום כמו רגע. וגם שיבין מעצמו ולא יצטרך לאמר אליו הדבר בפירוש. וטוב הוא שישאל יצחק איה השה. וישיב לו אלהים יראה לו השה כו'. כמשיב על דבר ולא כמתחיל לאומרו מאליו. כי לא יעצר כח פתאום להתחיל מעצמו. לאמר לבנו יחידו הנני בא לשוחטך מה שא"כ אם יצחק יבין מעצמו ומתחיל מאמריו. ויבא אביו אחריו וימלא את דבריו:
Genesis.22.7.1
ויאמר יצחק כו'. הנה או' אברהם הוא מיותר. כי מי לא ידע כי שמו אברהם. ועוד כי אומרו ויאמר מיותרת. כי הלא גזרת הויאמר הראשון נמשך אל מלת אבי. שאם לא כן אין שום גזירה בויאמר הראשון ועוד אומרו הנני בני. כי מלת בני היא מיותרת. וגם באומרו הנה האש, למה לא הזכיר גם המאכלת כ"א האש והעצים, ועוד אומרו אלהים יראה לו, כי מלת לו מיותרת:
Genesis.22.7.2
אך הנה על שתי בחינות תמה בין על היותו אברהם גומל חסדים ומרחם לכל, אפי' על אנשי סדום רעים וחטאים ואיך לא ירחם עליו, ב' להיותו אביו, וזהו ויאמר יצחק אל אברהם אביו שכולל שני הדברים, אך ויאמר אבי, כי באמירה לא אמר רק בחינת היותו אביו כאומר אבי, אך לא היותו אברהם, כי אין היכן מזכיר שם אביו בפניו, לז"א ויאמר כי לא קריאה בלבד היתה כ"א אמירת ענין, אך בהשיב אביו השיב על שתי הבחינות וזהו הנני בני, כלומר הנני מצד עצמי, כי עודנו מחזיק במדת חסד ורחמים, וגם בבחינת היותך בני, ואמר הנה האש וגו', לומר הנה מהמאכלת לא יפלא, כי לא ימצא בהר, אך אש ועצים יותר נמצאים בהר שכלו עצים, וגם אש אפשר להוציא מרעפים וכיוצא שתביא עמך. אך ממה שהבאת מוכן הוא למהר מיד ואיך הכינות להביא מה שנמצא בהר. ולא השה הבלתי נמצא שם. וזהו ואיה השה לעולה. ויתכן כי יצחק העולה על רוחו היה כי אברהם מעצמו נתעורר לכבד את ה' בהעלות לעולה בנו. שאם ידע כי מה' יצא הדבר לא דבר מאומה. אז השיב לו אברהם אלהים יראה לו וגו'. והוא לו. כי לא כל דורון יאות אל המלך מלכי המלכים. אם לא נפש יקרה לפי כבודו ית'. ולא קרבן מן הבהמה וזהו ויאמר אלהים יראה. כי להיות הקרבן לו כי גדול כבודו כי יהיה לעולה בני כי אין ראוי לו ית' זולתך. עוד אפשר כי בכלל מאמר יצחק. היה ענין כי ביצחק יקרא לך זרע וז"א אבי כלומר האם אתה נקרא אב לישמעאל. לא כן הוא כ"א אבי בלבד. כלומר ואם כן איפה איך יתקיים הזרע בי. והשיב לו אביו אם שם הרחמים אמר אלי כי ביצחק וגו'. הנה אלהים הוא מדת הדין. יראה לו כי השה לעולה יהיה בני. כענין כמה פעמים שמצינו שמדת הדין מקטרגת ומהפכת. כענין (יחזקאל ט׳:ד׳) והתוית תיו על מצחות וגו'. שקטרגה מדת הדין גם על הצדיקים שלא מיחו. עוד יתכן בשום לב אל אומרו השה ולא אמר הבהמה כי אולי היה שור ראוי ליקרב. אך הוא כי לא נעלם מיצחק שעתיד יעקב לצאת ממנו שנקרא שה. כמז"ל (ב"ר פ' צ"ו) כי ע"כ יעקב לא רצה לקבר במצרים כי אמר אני שה ומצרים חמורים. לא יפדו בי. כענין ופטר חמור תפדה בשה. ואפשר כי זה רמז הנה האש והעצים שיורה כי אלי נוגע הדבר. וא"כ איה השה העתיד כי איך יצא בהיותי לעולה. והשיב אלהים יראה לו השה. אך באשר היא שם הנה עתה לעולה בני. וחזר ואמר וילכו שניהם יחדו לומר כי מתחלה כשהיה בספק היה לבו כלב אביו לקבל עליו. אך אין להחזיק לו טובה כל כך כאשר עתה שפירש לו לעולה בני. ועם כל זה וילכו שניהם יחדו בלב אחד:
Genesis.22.9.1
ויבאו אל המקום וגו'. הנה אחר אומרו ויערוך את העצים שהוא על המזבח. אם כן היה די יאמר וישם אותו ממעל לעצים. וידע כי על המזבח היה וא"כ אומרו על המזבח הוא מיותר. אך לזה נזכיר מז"ל (שם כ"ו) באמרם ממעל לעצים מכוון כנגד כסא הכבוד כד"א שרפים עומדים ממעל לו והוא כי הוקשה למו שהיל"ל על העצים. אך היה לגזרה שוה. ועל דרך זה יתכן במה שידענו והזכרנוהו למעלה כי המקריב במזבח של מטה כאלו מקריב במזבח של ב"ה של מעלה כי נגדו הוא. וזה יאמר הנה ויבן שם אברהם את המזבח שם על ההר. אך דע איפה כי כאשר שם אותו לא בלבד על מזבח זה הושם. כ"א על אותו המזבח אשר הוא ממעל לעצים הוא המזבח שבמקדש של מעלה ולא בלבד על המזבח שתחת לעצים. ובזה מבלי הגזרה שוה יאמר הענין כפשוטו. כי שם אותו על המזבח שהוא ממעל לעצים ולא על אשר מתחת לעצים והטיב אשר דבר באומרו ממעל ולא על העצים לרמוז על מה שהוא ממעל ברחוק שהוא העליון:
Genesis.22.10.1
וישלח אברהם כו'. להעלות עליו הוא ית' כאלו שחטו המתין עד הושלם המחשבה ובדבור ובמעשה. במחשבה כי לכך הלך. בדיבור באומר השה לעולה בני. במעשה כי וישלח אברהם את ידו ויקח כו'. ואמר שלא עשה על כי בה' בטח לבו. יחזור בו או ימירנו בשה. כי לא לבו הלך בזה כ"א לשחוט את בנו בכל לבו, מיד ויקרא אליו ה' וכו'. וטעמו וראו מה גדל חשק אברהם. כי בצווי המצות בקרא אותו שיקח את בנו וכו' בקריאת אברהם פעם א' הספיק אך בקרא אותו לשלא ישחטנו לא הספיקה קריאת פעם א' כי עדין היה עוסק במצוה בחשק נמרץ עד שהוצרך לקראו אברהם פעם ב':
Genesis.22.11.1
ויקרא אליו מלאך ה' כו'. הנה בכלל אומרו אל תשלח ידך. הוא שלא יעשה לו מאומה. ועוד למה לא אמר אל תשחטהו. ע"כ אמרו רז"ל (ב"ר פ' וירא) במדרש כי נשרו שלש דמעות ממלאכי השרת ונשחת הסכין אמר אחנקהו. אמר אל תשלח ידך כו'. אוציא ממנו מעט דם. א"ל ואל תעש לו מאומה ע"כ. וראוי לשים לב איך הם דמעות המלאכים. כי לא בשר המה. ומה בכי נערוך למו. ועוד איך ע"י כך נפגם הסכין. ועוד איך היה עולה על לב ירצה ה' שיחנקהו שהוצרך לומר לו אל תשלח ידך:
Genesis.22.11.2
אמנם לבא אל הענין נקדים שתי הקדמות. א' לבאר מה ענין הדמע האמורה בו ית'. או בשרפי קדש משוללי בשר. והוא כי הנה גדר דמעה הוא הוציא לחוץ הוראת יגון הפנימי כי כן באדם הדמעה תורה יגון הלב. וע"כ בעשות הוא ית' או מלאך הוראה לחוץ על מה שדואג עליו דמעה תקרא. עוד הקדמה ב' והוא מז"ל שבכלל אותם שמנו שהוא ית' ביטל טבע דבר טבעי בשבילם. כענין חרב פרעה למשה. ושיני עשו ליעקב. אריות לדניאל. מנו גם הסכין ליצחק הנה נראה שקהה הברזל מלחתוך בבשרו. ונבא אל הענין והוא כי הנה אמרו רז"ל (שם) כששלח אברהם את ידו לשמט את בנו. בכו מלאכי השרת ואמרו נשמו מסילות של עוברים ושבים. שבת זכות עובר אורח. כד"א חדל להיות לשרה אורח כנשים. היפר ברית ואת בריתי אקים את יצחק. מאס ערים וישב בין קדש ובין ברד לא חשב אנוש לא חשבת זכות לאברהם ע"כ. הנה כי בדאגת לבם הזכירו ג' זכיות זכות אברהם זכות שרה זכות יצחק. והנה בג' זכיות שהזכירו הורו דאגת לבם שבפנים. ע"כ יתייחסו לג' דמעות. שגדרן היא הוראות דאגות שבפנים. וע"כ ע"י שלש זכיות אלו שהזכירו נשחת הסכין ולא יכול לשלוט ביצחק. והוא מה שכתבנו מרז"ל (שם) שהשלים הקב"ה הסכין ליצחק. והנה בראות כן אברהם אמר אחנקנו. כי עלה על רוחו כי כאשר כלי ברזל פסול לעבודה כי הוא קטיגור וחצוני. ולא הוכשר לשחיטת הקרבנות אלא משום שאין קדושת הקרבן אלא לאחר השחיטה כמו שכתב הרמב"ן ז"ל. אד חשב אברהם כי יצחק שאני כי קדוש היה ומקודם השחיטה קדוש יאמר לו. לבלתי ישחט לעולה ע"י ברזל. ע"כ אמר אחנקנו. כלומר אם קהה הברזל על קדושת יצחק ככל עבודת בית המקדש. וכבנין המזבח הלא מאז צויתני ידעת כן. ועם כל זה צוית להעלותו לעולה. וע"כ אין ספק כי היתה הכוונה שיהיה על ידי כח. קדוש. ולא ע"י ברזל. לכן אחנקנו. אמר לו אל תשלח ידך. אוציא ממנו דם ליחשב כשחוט. אמר ליה ואל תעש לו מאומה. והנה באומרו כי עתה ידעתי. יתחמץ לבב אנוש איך אלהי עולם אשר לא נעלם ממנו קרב איש ולב עמוק. יאמר עתה ידעתי כי נתחדשה לו ידיעה חלילה וחס. והנה לפי אחד ממאמרי רבותינו ז"ל (שם) שנראה שהם דברי המלאך החרשנו והוא אומרם כי בשמוע אברהם אל תשלח ידך כו'. אמר לו מי אתה א"ל מלאך א"ל הקב"ה אמר לי שאשחטנו ואתה תבטל דבריו עד שאמר לו הקב"ה בי נשבעתי נאם ה'. כי נאם ה' הוא. והנה לכאורה היה נראה כי עד פה היו דברי המלאך. אך לא כן פשט הכתוב. וכן בפי' ארז"ל בתחלת ויקרא רבה (פ"א) כי זה היה יתרון למשה כי אברהם המלאך היה קורא אותו והקב"ה. מדבר עמו. אבל משה גם הקריאה היתה ע"י הקב"ה. הנה כי לא היו דברי המלאך רק הקריאה אברהם אברהם בלבד. אך אל תשלח ידך כו' הכל הם דבריו ית', וא"כ איפה מ"ש מי אתה וא"ל מלאך הוא שעלה על רוחו שהכל היו דברי המלאך ע"כ א"ל שהוא הפך מאמר הקב"ה. אך אח"כ א"ל הוא ית' בי נשבעתי. שמה שאמרתי לך אל תשלח ידך וכו' נאם ה' היה. ואח"כ התחיל בייעוד ואמר כי יען כו'. באופן שגם על פי מאמר זה נשארה הקושיא במקומה. ויתכן יאמר הנה עתה ומה שהוא עתה ידעתי מתחילה. וש"ת למה נסיתיך. הלא הוא למען תוסיף בכשרון ע"י בואך לידי נסיון. כי מתחלה הנה ירא אלהים אתה סתם. אך עד גדר זה לשחוט את בנך את יחידך לא היית עוצר כח בטבעך לשחטו בידך בפועל. כי רחמן וחפץ חסד אתה אך מה שלא חשכת את בנך את יחידך. ממני היה לך שעל שהודית בנסיון. סייעתי אותך שגם זה תעשה. עוד יתכן בשום לב אל אומרו ירא אלהים ולא אמר ירא ה'. אך יאמר אל תשלח ידך כו'. וש"ת האם תבטח בי שאגמור הדבר אם תניחני הנה גם מאז דברת אלי והודיתי ידעתי כי אעשנו. וא"כ למה לא צרפת המחשבה וההודאה למעשה מאז כי אם עתה כי גם מאז ידעת כן. והנה היינו יכולים להשיב. כי עשה כן לזכותו גם על דבור באומרו השה לעולה בני. ועל מעשה כי בנה המזבח וערך העצים ועקד אותו וישלח ידו ויקח את המאכלת. אך יותר מזה רצה הקב"ה לאמר לו והוא לאמר מה שמנעתיך עתה ולא מאז הודית. הלא הוא כי הרווחת ביני וביני כי הנה לא בלבד מה שהיה בלבך. מאז באתי לצוותך ידעתי. כ"א גם מה שנתחדש בך עתה. ידעתי מאז. והוא כי הן שתי מציאות. א' כי ירא אלהים אתה כי כאשר נאמר לך קח נא את בנך כו'. היתה ע"י מדת הדין כאומר והאלהים נסה כו' ויאמר קח נא את בנך כו'. מעצמך ירא אלהים אתה כי מיראת מדה"ד הודית. וע"י שהתחלת ועסקת במצוה העדפת. עד שמה שלא חשכת את בנך את יחידך. לא ממנו שהוא מהאלהים. שהוא ממדת הדין. כ"א ממני מדת רחמים הדובר בך. כאו' מלאך ה' כו'. כי המלאך קראו. והשם הנזכר דבר בו כי נשתנה דעתך לעשות מאהבה. ע"י עסק המצוה קנית קנין טוב שאפי' לא יעשה בך דין כ"א רחמים. לא תמנענו מלהעלותו. וכל זה מאז ידעתי. ע"כ הנחתיך לפעול עד תזכה להקנות בך קדושה זו. שתעשה מאהבה ולא מיראת הדין. או יאמר עתה ידעתי בתמיה לומר אל תתקשה לפרש לבל יראה כי לא מלבך היית עושה. כי האם עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה. בתמיה ע"י הפועל לא כן הוא כי הלא מה שלא חשכת את בנך ממנו יצא הדבר שגמרתי עם טוב רצונך. מה שלא היה בטבע תגמור הדבר בלי עזרתי. ואיך אפשר שנתחדש לי מה שמאז יצא ממני. או יהיה פי' ידעתי לשון רחמים כד"א וידע אלהים. ויאמר אל תשלח ידך כו'. וש"ת א"כ למה הבאתני עד הפועל. הלא הוא כי הרחמים שכוונתי לרחם על בניך ע"י העקידה. לא היה ע"י מה שהודית לעשות. עד בא הפועל. וזהו כי עתה ידעתי ורחמתי. כי הלא בהודאה ירא אלהים אתה. שהאלהים נסה אותך ויראת ממדת הדין. אך עתה שפעולה היא לשם הגדול הדובר בך. כי אין קרבן לשם אלהים כ"א קרבן לה' ואתה עתה לא חשכת את בנך כו' ממני. שלא אמרת הלא אמרת לי כי ביצחק יקרא לך זרע. שבעת הקרבן הוא שם הרחמים. והיה אפשר לבטוח בשם הגדול ולדבר:
Genesis.22.13.1
וישא עיניו כו'. ראוי לשום לב מה ראה אברהם לדעת שחפץ ה' היה להמיר את יצחק באיל. שנשא עיניו ויראהו ויקחהו לעולה תחת בנו. וגם מה ענין או' אחר והראוי יאמר והנה איל נאחז וגו'. ועוד מה יתן ומה יוסיף כי נודע אם היה נאחז בסבך וגם שהי' בקרניו. ועוד למה עשה ה' ככה להביא תמורה תחת יצחק מה צורך אל תמורתו. ועוד למה בראו מבין השמשות של ע"ש של בריאה ולא בראו שנה או שנתים קודם לעקידה. והנה לא על הענין נזכירה מאמרם ז"ל (פרקי דר"א פ' ל"א) והוא אותו איל שנברא בין השמשות לא היה בו דבר לבטלה. גידיו הן י' מיתרי נבלי של דוד. עורו עור אזור במתניו של אליהו. קרניו של שמאל במתן תורה של ימין והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול ע"כ. והלא יראו דברים תמוהים מי נתן לדוד גידי אילו של יצחק. והעור לאליהו ולמה שם אותו במתניו ולמה עזר עצמו בו הוא יותר מזולתו. וגם דוד למה נתייחדו לו גידיו מלזולתו וכן שתי קרניו היתכן כי קרן מתן תורה ושופר גדול יהיו של איל. והלא ארז"ל (ש"ר) ויהי קול השופר הולך וחזק קולו של הקב"ה אינו כקולו של ב"ו שהולך ונחלש. כ"א הולך וחזק. הנה כי קול שופר מתן תורה הוא קולו של הקב"ה ואיך יעלה על לב נותן קולו ית' תוך שופר של איל. ועוד כי אחר שמימינו אש דת למו. גם השופר יהיה קרן של ימין לא של שמאל וגם נדקדק בלשונו שלא אמר אילו של יצחק לא היה בו דבר לבטלה אלא איל שנברא בין השמשות.
Genesis.22.13.2
אמנם כל כוונת רז"ל הוא להשיב על מה שהקשינו למה בראו ית' בין השמשות ולא שנה או שתים קודם לעקידה. או יצוה על אברהם יקח שה מהעדר שלו. או יקנה ממקום קרוב מזולתו. ולא שיקריב מן הבא לידו בלא כסף ובלא מחיר ע"כ היחל ואמר איל שנברא בין השמשות. תדע מה יתרון היה לו משא"כ אם היה נברא ממקום אחר בזמן אחר הלא הוא כי לא היה בו דבר לבטלה כי בהבראו בזמן ההוא היה לו איכות אל כל הכבוד ההוא. והוא כי למה שע"י קלקול אדם ואשתו מצא מקום היצר הרע לשלוט בעולם בכח אמיץ. והנה ע"כ בכל העשרים דור שמאדם ועד אברהם היו כל הדורות מכעיסין ובאין. כי ע"כ לא יצא זרע ישראל כ"א מאז והלאה. ועדיין כל זה איננו שוה נגד היצה"ר שלא תשש כחו מאז ועודנו מחזיק בטומאתו דור דור. והנה תקון קלקול אדם איננו עד לעתיד לבא. ואיך יבא התקון לידי גמר אם עד עבור הזמן הרב שמאדם ועד ימות משיחנו ירבו לפשוע וכאדם יעברו ברית וישוב הרע אל קלקולו הראשוו ואיך יתוקן. ע"כ הוצרך יעקוד אברהם את יצחק למען תהיה עקידתו זכרון לבני ישראל ביום סליחה. כי אז היתה עקידתו כמשז"ל. וע"י כן ימשך שהעולם יהיה הולך ונתקן עד הסוף. והוא משז"ל (ב"ר פ' נ"ו) שאמר אברהם יהי רצון שכל מה שמסתבכים ישראל בעבירות כל השנה תזכור להם עקידת יצחק וכו'. והנה אם היתה עקידתו יוצאה אל הפועל היו נתקנים על ידה כל יתר הדברים המסתעפים בחטאו. אך כאשר עלה במחשבה להשאירו לאביו הוצרך להשאיר תמורתו איל לעולה למען ישאר דבר מסויים להיות תמיד נגד המנגדים על ישראל כאלו רואים אפרו של יצחק. והנה עדיין אפשר לומר יהי נא איל אחר נולד סמוך לעקידה ע"כ אמר שהיה בין השמשות למען יוכן לתקן על ידו ג' דברים. אחד בגידיו ואחד בעורו ואחד בב' קרניו כל א' בזמן המיוחד לו. והנה לבא אל הביאור נקדים ב' הקדמות אחד כי הנה פגיעות אשר נפגם העולם יוכללו בג' תחת ג' גופי עבירות. אחד כי מלבד המות נתקללו אדם ואשתו י' קללות כמ"ש בספר הזוהר (פ' תולדות דף קמ"ג) שע"כ לעומתן נתברך יעקב י' ברכות. כי מין היה או למ"ד כופר בעיקר היה. ובחינותיו ית' הם י' כנודע ליודעי חן. שנית להיותו משוך בערלתו כי מזה נמשך שטוף זמה ליוצאי ירכו. ומזה יצא וקלקולי המשפחות עד יבא מלאך הברית הוא אליהו להשיב לב אבות על בנים וגו' ולטהר אותם כצרוף את הכסף. שלישית המות היה לו ולזרעו לדורותם שהיה זה על שאכל מן העץ ההוא כי גם לכל הסברות לא יבצר שהיתה גם אכילה ממש. כמש"ל (ב"ר פ' י"ט) כי כל הב"ח אכלו ומתים זולת החול (פ' שם עוף) וחי לעולם שנאמר וכחול ארבה ימים. וע"כ יתכן שעל הא' נוטל זיוו הוא זיו השכינה שכפר בה. כמז"ל כי בעצמו לקה בג' דברים שניטלו ממנו זיוו קומתו חייו. ועל הב' ניטלה קומתו שהיה מגיע השמימה כי השומר בריתו תוארו צדיק כדעת חכמי האמת והוא יסוד עולם. כך היה יסודו מגיע השמימה מקיים ומחבר הב' עולמות. ובמשוך ערלתו נגדעה קומתו מהגיע איכותה השמימה י ועל הג' נעכר חומרו וניטלו חייו כי בטלה תקנת השראת שכינה על האדם עד ימות מפאת זוהמת הנחש וישוב בתחיה זך ע"י טל אורות וחי לעולם. עוד הקדמה ב' והיא משרז"ל (ב"ר פ' כ"ב) כי לולי בא שבת סמוך לחטאו של אדם היה מת ביומו אלא ששבת הגין עליו. ועמד וזימר מזמור שיר ליום השבת. עוד הקדמה ג' והיא כל מה שנברא בין השמשות איכותו רם ונשא מכל יצורי עולם והוא מה שכתבנו למעלה בפ' ויכלו השמים וגו'. כי עד בא שבת היה כל העולם שמים וארץ וכל צבאם כגוף בלי נשמה. וכבא השבת באה רוח קדושה לעולם ויהי כנופח בו נשמה. וכמו שכתב על פ' וביום השביעי שבת וינפש כי ניתן נפש לעולם. וא"כ איפה אין ספק כי כל מה שנברא בעת ההיא אינו מאיכות כל הנברא בעולם עודנו מתייחס לגוף בלי נשמה. ליברא בעת שפע הנשמה. וע"כ כל הי' דברים שנבראו בע"ש בין השמשות אינן כאיכות הדומים למו מהנברא תחלה. והוא פי הארץ אינו כאשר כי יכרה איש בור או כי יפתח איש בור כי יפול הנופל בתוכה כי יעבור על פיו. אך אם רחוק יהיה מפיו לא ימשיכנו פי הבור עדיו ויבלענו כי אין בו רוח חיים. אך פי הארץ היה מושכם מרחוק ובולעם כבלע פי איש בכורה בתאנה בראשיתה'. ומה גם לרז"ל שאמרו שאפי' אם אשת אחד מהם השאילה כברה לאשה שבקצה המחנה היה פי הארץ ממשיכו אליו ובולעו. וכן פי הבאר היה רוחני הולך עם ישראל בכל מסעיהם וממשיכים ממנו נהרות במשענות'. ושוטח הע"ג האמוריים לפני מחנה ישראל איברים איברים. וכן פי האתון אינו כיתר אתונות כ"א בו כח רוחני על הבראה בין השמשות. וכן הב' לוחות שהיו רוחניות באמת וכשחז"ל כי במתן תורה היו כל א' מי' הדברות הולך ונחקק על הלוח שנא' (תהילים כ״ט:ז׳) קול ה' חוצב להבות אש. הנה כי קראו אל הלוחות להבות ייש. וגם איך היו בידי ית' בתת אותם ביד משה אם גשם היו אלא שאחרי כן הלבישם ה' ליתפש בידי בני אדם. וההיקש בכל שאר העשרה דברים כאשר יתבאר במקומו בס"ד. והנה על דרך הזה יהי' ענין אילו של יצחק שלא על חנם נחשב אפרו לפניו ית' כאפרו של יצחק עצמו. והוא קיים עדיין ולא על חנם חיה אלפים ומאת שנה מאז עד זמן העקידה. וגם היה בג"ע כל אותו הזמן תחת עץ החיים שבתוך גן כאשר נזכיר מאמרם ז"ל בסמוך בס"ד. והנה תחת עץ החיים הוא מקום לנשמות הצדיקים כמאמרם ז"ל. ואיך שם ירעה איל מבהמות ארץ בגוף ונפש. האם למצא כזה אפי' למין האדם בלעדי אשר נמנו שנכנסו חיים לג"ע ואיך בהמות הבקעה בצלו תחיה. אך אין ספק כי לא כיתר כל בהמה חיה ועוף אשר על פני כל הארץ היו אשר הוציאה האדמה ואשר שרצו המים הגשמיים. היה האיל ההוא כי אם גבוה מעל גבוה מאיכותן ומרוח אבר נשב הוא ית' על הארץ לתת לעולם חיות וקיום. שהי' מהתפשטות קדושת שבת היה רוח של האיל אשר לא בכל נפש בהמה וחיה. ונבא אל הענין והוא כי זה דרכיו ית' כי בעת בא המכה מאז תצמח ישועת רפואתה. והענין כי מאז קלקל אדם הציץ ופרח קדושת שבת לתקן את אשר עותו. ובמקום עצמו אשר קלקל שם בג"ע הצמיח ישועת תרופתו. כי מאז ברא איל אחד ושם מתחת עץ החיים היה רועה ומן המים שתחת עץ החיים היה שותה כמאמרם ז"ל והיה מעין המקום שנברא בו זך האיכות למען קדושת שבת אשר נברא בה. וזולת גופו אשר יבא תמורת יצחק. גם כל הדברים הנמצאים בו יועילו שע"י הקרבתו יהיה זכות כל דבר מעלה ארוכת כל הדברים אשר נתקללו סמוך לבין השמשות אשר נברא מאז. והוא כי לעומת העשר קללות זכה דוד שהוא אדם כנודע לתקן ע"י נבל עשור כי יהלל ישבח ויברך יה לתקן על ידו לעתיד מה שמין או כופר בה' היה. ולבטל העשר קללות שנתקלל אדם. כמפורש אצלנו שאמר אדם טוב להודות כו'. כי יבא תקונו בהודות עלי עשור כו'. וע"כ היה בשלילת שינה כי לא ישן שיתין נשמי יחד לבל יכנס בכלל מות וכמאמר ספר הזוהר כי על כן נאמר עליו חי וקים. ויהי' לפי דרכנו להיותו מתקן בעד אשר הביא את המות למען יועילו הודאותיו לה' לתקן הוצרך להיות ע"י מי שלא יטעום טעמה. ובאיזה זכות זכה להעשות התקון ההוא על ידו בזכות גידי האיל שהוקרב תחת יצחק. ועל כן היה הרוח צפונית שהוא מבחינת יצחק מנשב במיתרי הנבל לעוררו להלל את ה' כי כל זה ע"י יצחק כמאמר חכמי האמת. האומרים כי עקידת יצחק היתה לכפר בעד אדם. כי בו הי' צד גלגול אדם על כן באילו של יצחק היה תקון לאדם ובזכות העור מהאיל ההוא שהוקרב גם כנגד עורו כי גם בו היה איכות כנודע ניתן כח וזירוז מתנים למלאך הברית הוא אליהו לתקן אשר משכו עור ערלתם בטמאם מילתם. שיהיה לו זכות עור בעד עור שע"י יטהר ויזקק כל פיסול הבא מטומאת הברית. ועל השלישית הנה נתקן פעם אחת שפסקה זוהמתן. והיה להם חירות ממלאך המות במתן תורה כי היה השופר להיות חירות ממלאך המות ולא הועיל כי חזרו וקלקלו בעגל כי היה של שמאל. ולא נמשכה תקנתו עד בא זכות קרן של ימין ובמהרה בימינו כי אז יבולע המות לנצח. וענין השמאל והימין הוא כי הנה במדרש חזית ארז"ל כי כששמעו ישראל דברותיו ית'. אמרו למשה אמור לפני הקב"ה ויסיר ממנו יצר הרע אמר להם אין זה עתה אלא לע"ל. וזה יאמר כי קרן החירות של מתן תורה היה של שמאל כי צד שמאל כי הוא יצר הרע היה עדין. ועל כן עשו את העגל וחזר הקלקול למקומו. אך לעתיד יהיה של ימין משולל סיטרא דשמאלא שיוסר לב האבן ואז יבולע המות לנצח. באופן כי בזכות הקרבת אותו איל למה שנברא בין השמשות הועיל זכות כל פרטיו אפילו הטפלים לגופו. והוא מצד איכותו והיות רוחו מצד שפע השבת שהגין על אדם כמדובר. והנה לפ"ז יראה כי צורך גדול היה האיל כמדובר. ע"כ העיר את אברהם ישית לב לבקש את האיל ויקרבנו והוא כי אמר אלהים אל תשלח ידך כו' ואל תעש כו' כי הנה מלת הנער ומלת לו מיותר. אף כיון אל הנער אל תשלח יד כ"א לזולתו. וכן אל תעש לו כו' כלומר לו אל תעש כ"א לזולתו. אז נתעורר אברהם לבקש מה זה האחר. וישא עיניו לראות וירא והנה איל ואחר שראהו בלתי מסובך ראהו מיד נאחז בסבך בקרניו. וזהו אחר שהוא סמוך נאחז ולא מתחלה. אז אמר מה זה שנאחז אם מאתו ית' הוא זה שאקרבנו איך מתאחז אח"כ. אך בהסתכלו כי מה שנאחז בסבך היה בקרניו אז אמר כי אין זה כ"א שאיל זה יועיל לדברים הנזכרי'. שבכללם הקרנות להיות חירות ממלאך המות הוא שטן כנודע. וע"כ השטן מאחז אותו בקרניו כי על שופר מתן תורה ושלעתיד לבא שיבלע המות לנצח מקפיד ומיצר. ע"ד מה שמתערבב בשופר בר"ה. ע"כ אז נחרץ וילך וכו' ויהי מאתו ית' תחת בנו ממש והוא מהטעמים הנאמרים:
Genesis.22.14.1
ויקרא אברהם כו'. הנה דברים אלה קשים להולמם ובלתי מיושבים על טבע הל' ואפשר בהזכיר מאמר ספר הזוהר על דרכי ציון אבלות כי בכל מקום שנעשה מצוה שם ינוח המלאך בנעשה המצוה ומה גם אם היא בהתמדה או מצוה רבה כזאת. ואמר כי המלאכים אשר נבראו בדרכיהם ההם ע"י עולי רגלים הם המתאבלים בחרבן. ועליהם אמר דרכי ציון אבלות. והנה ע"ד זה בהעשות מצוה רבה ייזאת הזאת בהר ה'. אין ספק כי שם נמצא ושם היה מלאך הנעשה מהמצות מהלל ומשבת לה' ומליץ טובה על אברהם כי לא חשך את בנו יחידו. וזה מלבד משז"ל (ב"ר פ' נ"ו) שהיו שם מלאכים בוכים שג' דמעות שנשרו מהם פגמו הסכין. ונבא אל הענין והוא כי הלא היה אברהם במבוכה גדולה. באמת באמור או מי יצילני מריב לשונות. למה יאמרו הגוים איה גדולת אברהם ומעשהו כי היעלה על רוחנו שבלב שלם הלך לשחוט את בנו והנה שב עמו ואין זה כ"א גנב דעתנו. עכ"א כמתפלל ואומר ה' יראה וישגיח. והוא כי כאשר יאמר היום בהר ה' מפי המלאך הנעשה במצוה. הוא אשר יראה בעולם שיתפרסם ויתגלה בעולם. והיא ע"ד ויהללוה בשערים מעשיה. כי המעשים עצמם הם המלאכים הנעשים בם המה יפרסמוהו וישימוהו בלב הכל מעשיה אשר עשתה בסתר. והנה סייע לזה היות גם רוח האיל מכח רוחניית טהור. כי המצוה הנעשית בו התפרסם ע"י המלאך הנעשה בה. וזה אחשוב בכוונת מאמרם ז"ל וז"ל האיל שנברא בין השמשות מתחת עץ החיים היה רועה וממים שתחת העץ החיים היה שותה והיה ריחו נודף מסוף העולם ועד סופו ע"כ. ואפשר כיוונו לתת טעם איך יצאת האמנה זו בכל העולם ולא היה איש משים שום ספק בדבר עם שובו עם בנו. לז"א אל תתמה כי הלא תקשה לך קושיא אחרת. כי הלא נברא בין השמשות ואיך חיה אלפים וק' שנה. אך הוא כי תחת עץ החיים היה רועה וממים שתחת עץ החיים היה שותה. וא"כ לא יפלא מה שהיה ריחו נודף שיצא שומעו בכל הארץ כי מלאך ריח ניחוחו נודף בכל העולם למה שאיכותו גדול. גם מלאך הנעשה בו יעלה עמו. מה שלה היה כך אם תחבולה היתה מאברהם לבלתי עקוד את בנו. גם אפשר כונת מאמר זה כענין המאמר הקודם והוא מה שכתבנו למעלה כי זכות האיל ההוא למה שנברא בין השמשות שהיה גדרו גדול. ע"כ הספיק זכות הקרבתו להגין מאדם עד לע"ל שיהי' הולך פגם אדם ונתקן עד סוף. ולא יתבטל בנתים על כל מיני הפגימות. שהזכרנו שבא לטהרם כמדובר. וזה יאמר הנה איל שנברא בין השמשות זך האיכות היה כי ע"כ מתחת עץ החיים היה רועה וממים שתחת עץ החיים היה שותה שע"כ התקיים. ואין זה כ"א שרב איכותו שלא היה ניתן במקום שאר חיה ובהמה כ"א במקום שצדיקים עומדים. וע"כ אל תתמה שהספיק. ריח ניחוחו להיות נודף מסוף העולם וכו'. שהוא מאדם עד לעתיד לבא להיות הולך ומתקן ומכל כל העולם מפגימותו הנאמרים באמת:
Genesis.22.14.2
או יאמר ויקרא אברהם וגו' והוא כי הנה נאמר ושם העיר מיום ה' שמה אל תקרי שמה אלא שמה כי המקום עצמו יקרא ה'. וכמו שכתבנו ע"פ כי שמך נקרא על עירך ועל עמך. וראוי לשים לב מהו אומרו מיום מאיזה יום הוא. ואפשר שהוא מיום העקידה הוא יום הנזכר פה באמור אשר יאמר היום. והוא שאמר ויקרא אברהם את שם המקום ה' כי קרא למקום ה'. וש"ת איך תכנה שם ה' על הר דומם לז"א יראה כי המקום ההוא יראה כי יהיה לו רוחניות עד גדר שהמקום עצמו יהי לו ראות ורוחניות מופלג. אך אין זה עתה. כ"א לעתיד כי אשר יאמר היום אינו גדר זה רק שבהר ה' הנזכר. אך לא שהמקוה עצמו יראה. ובזה מצאנו ראינו טוב טעם אל המקרא ואל המסורת. שהוצרך לו' אל תקרי שמה אלא שמה כי באשר הוא שם ה' שמה כי שם הוא ודאי ושם יראה. אך לעתיד ה' יקרא שמה:
Genesis.22.14.3
או יאמר ויקרא שם המקום ה' יראה. שיראה אותו תמיד שיהיו עיניו ולבו שם כל הימים. ועוד אוחילה לאל כי אשר יאמר היום בזכות זה בשמים יהיה כי בהר ה' שהוא הר עתה יבא זמן יראה בו יה' הנזכר. והוא כד"א ונגלה כבוד ה' ואו' ועליך יזרח ה'. ולפי מה שכתבנו על משז"ל אברהם קראו הר כי בית ראשון שנבנה בזכות אברהם היה עתיד ליחרב וליעשות הר. יאמר עד"ז יהי רצון כי בהעשות הר ה' שלא ישאר כ"א שישוב ויבנה שה' הנזכר יראה שם. או יאמר במה שכתבנו על דע מה למעלה ממך עין רואה. כי עין האדם אינה רואה באמת רק שמקבלת מאור העולם שע"כ לא תראה באפלה. אך עין ה' רואה באמת שע"כ ידע מה בחשוכה ורואה ללבב. ונבא אל הענין אמר אברהם ירא אני פן יאמרו כי מעצמי הנחתיו חי. כי כך היה לבו מתחלה להשיבו. לכן או' כי ה' ודאי יראה שהוא ללבב ולא בני אדם ואוחילה כי מה שיאמר היום פה בהר ה'. שתהיה גוזרת לפני ה' השוכן בו יהיה כי יראה בעולם מה שה' יראה שהוא הלבב כי שלם היה:
Genesis.22.15.1
ויקרא מלאך ה' שנית וגו'. ראוי לשום לב מה צורך אל השבועה הזאת ואל אומרו נאם ה'. ועוד אומרו הדבר הזה ולא חשכת וגו' כי הלא הדבר הזה הוא שלא חשך את בנו. אך הנה ידענו כי החשיב הוא יתב' אפרו של האיל כאפרו של יצחק. והלא אם אמור יאמר לו הוא יתב' כי חשב קרבן האיל כאלו נקרב יצחק הלא כמו זר יחשב בעיניו ע"כ. אמר הנה בי נשבעתי ואל תחשוב שהם דברי מלאך כ"א נאם ה' שאינו מדבר כמגזים רק דברים צדיקים. כי הנה הב' דברים שקולים בעיני שאני מחשיב הקרבת האיל ומה שלא חשכת את בנך. וזהו יען אשר עשית את הדבר הזה הוא הקרבת האיל וגם לא חשכת את בנך. ובמה תראה כי שקולים הם הלא הוא כי ברך אברכך ברך על הא' אברכך על הב'. והרבה על הא' ארבה על הב'. ככוכבי השמים על הא' וכחול על הב'. ויירש זרעך את שער אויביו על הא' והתברכו על הב'. וש"ת הלא מתחלה היה גלוי שאעשנו ואיך קבל שכר על הנסיון. לז"א עקב אשר שמעת בקולי. ולא אמרת הלא אמרת לי ואעשך לגוי גדול. וכי ביצחק יקרא לך זרע ואיך אשחטהו. וגם שברכת הכוכבים נאמרה בין הבתרים. וברכת והתברכו בזרעך נאמרה למעלה והתברכו בך וגו' ובזרעך וגו'. הוא כי שם נאמרו הייעודים. ופה נאמר בזכות מה יהיו והנה באומרו שנית ראוי לשי' לב כי יראה מיותר. ולבא אל הענין נשים לב גם אל אומרו תחת בנו. ועוד אל או' עשית את הדבר הזה ולא חשכת וגו' שהיה לו להפך ולומר שלא חשכת את בנך ועשית את הדבר הזה. אך רז"ל (שם) שהיה אומר אברהם יהי' רצון שתחשיב אפרו של איל כאלו הוא של יצחק. ויהי' כי ז"א תחת בנו. כלומר הנני מעלהו אם תקבלהו תחת בני שאם לאו הנה בני אקרבנו. נמצא כי גם עתה היה חפץ להקריבו אחר האיל אם לא יקבלהו תחת בנו. ובא ית' למונעו כאשר בפעם הראשון. וזהו אומרו שנית כלו' כי גם זאת הפעם הוא כראשונה למנוע הקרבת יצחק וזהו יען כי עשית את הדבר הזה של האיל. ועל זה לא חשכת את בנך את יחידך שאלו לא החשבת את האיל כבנך היית מעלה את בנך גם הוא:
Genesis.22.19.1
וישב אברהם וגו'. הנה ארז"ל (פרקי דר"א פ' ל"א) כי יש אמרו כי יצחק הלך לג"ע להתרפאת מאשר היחלה הסכין לחתוך בו ויש אמרו למקום אחר. ובזה נבא אל הענין והוא כי הלא כתבנו למעלה כי אברהם בטח בה'. ישוב עליהם עם יצחק כאומרו ונשובה אליכם ולא אמר ואשובה. ועל כן אמר בלבו הנה אמרתי להם שנשוב שנינו. והנה אם ישוב עמי הלא יאמרו נא על חנם אמר ונשובה לשון רבים. כי אם שמאז היה זה בדעתו מורה כי ילך לשוחטו אך לא כן לבו רק להשיבו עמו כאשר אמר והנה כן עשה ע"כ וישב אברהם אל נעריו הוא לבדו. ולא יצחק עמו עד שובו ממקום שהלך להרפא. ואז ידעו כי התחיל לשוחטו כי הנה בא מהתרפא מהשחיטה. ואחרי כן אמר אם אלך לי אל חברון כי שם ביתו. הלא שם שרה ותשאל מה היה לנער ויוכרח לספר הענין ותתפעל ותמות כאשר ע"י זולתו. שאפילו באמור אליה שלא נשחט אלא שכמעט כפשע היה בינו ובין המות פרחה נשמתה. על כן חש אברהם פן יהי' הוא גורם מיתתה שתהי' על ידו ע"כ וילכו וגו'. וישב אברהם בבאר שבע ישיבה קבע עד יראה מה תהיה משרה כי תדע ע"י אחר. ויהי לה כן שמעת. ואם נדקדק אומרו וישב אברהם ולא נאמר וישב בבאר שבע. כי בזה רמז מי היו המגידים לשרה באמור שעם לכתם יחד אברהם לבדו ישב בבאר שבע כלומר אך הם הלכו חברונה להגיד לה שע"י כן מתה ואחרי כן ויבא אברהם לספוד לשרה כי מתה:
Genesis.22.20.1
ויהי אחר וגו'. הנה ארז"ל ויהי אחר הדברים שהיה אברהם מהרהר בלבו ואומר לא יפה עשיתי שלא לקחתי אשה ליצחק זה כמה שנים כי הלא לעת כזאת היו לו כמה בנים ואילו היה נשחט ע"י העקידה הייתי מתנחם בזרעו. אך עתה אלו היה נשחט איך הייתי נשאר בלא נין ונכד. ע"כ מיד ויהי אחר הדברים האלה ויוגד לאברהם וגו' ובתואל ילד את רבקה וגו'. אמר לו הקב"ה הנה עדין לא נולדה בת זוגו של יצחק עד עתה. ובזה נבא אל ענין אומרו לאמר כי הלא לא יתיישב כי למי יתעתד לאמר אברהם הענין. אך הוא לתת טעם מה יתן ומה יוסיף לאברהם מה שהוגד לו כי ילדה מלכה בנים את עוץ ואת בוז כו'. ע"כ אמר מה שהוגד לאברהם אינו בשביל עוץ ובוז כו' מצד עצמם. כי אם למה שנמשך מאלה מה שבתואל ילד את רבקה. שיהיה ככובר בכברא עד מצוא המרגליות ואז זורק את החול ונוטלה. והוא כי היה בשורתו שהיא בת זוגו של יצחק וזה אומרו לאמר. כלומר. מה שיוגד וגו'. הוא כדי לאמר הנמשך שהוא ובתואל ילד את רבקה:
Genesis.23.1.1
ויהיו חיי שרה וגו'. ראוי לשים לב אל אומרו ויהיו. ולא אמר ותחי שרה. וגם אומרו שנה בכל פרט ופרט ולמה חזר וכלל שני חיי שרה. וכן אומרו בקרית ארבע היא חברון למה הזכיר שני שמותיה. וגם אומרו בארץ כנען כי ידוע היא וגם אומרו לשרה היא מיותר והל"ל לסופדה ולבכותה. וגה למה הקדים ההספד לבכי ועוד שהיל"ל ולקוברה אך הנה ידענו מחכמי האמת כי אברהם ושרה באו לתקן את את אשר עותו אדם וחוה. וכן נראה מרז"ל באומרם בב"ר למה לא נברא אברהם תחלה מפני שמה שקלקל אדם בא אברהם ותיקן. ואם היה נברא הוא תחלה מי יתקן אחריו הנה כי לתקן בא אברהם. והוא כי אדם וחוה הביאו מיתה לעולם ואברהם ושרה הביאו חיים לעולם אלו גרמו קללה ואלו ונברכו בך וגו'. אדם סילק שכינה אל הרקיע ואברהם ושרה הורידוה מרקיע שביעי. כמאמרם ז"ל בב"ר (פ' י"ט) אלו קלקלו הנפש ואלו עשו הנפש שנאמר ואת הנפש אשר עשו בחרן. אלו אכלו והאכילו מה שמביא מיתה לעולם. ואלו אכלו והאכילו מה שמביא חיים לעולם. כיי ע"י מה שהיה מאכיל וגומל חסד נתקיים העולם כמשז"ל בשמות רבה. כי מג' דברים שהעולם עומד עליהם בתחלה היה עומד על עמוד אחד. הוא גמילות חסדים של אברהם וכו'. וכן חוה הטיל בה נחש זוהמא ושרה נלקחה ב' פעמים ונשמרה לבל יוטל בה זוהמא. ובזה מצאנו ראינו טעם אל הביא הוא ית' את שרה בנסיון ההוא. כי צרה גדולה היתה לה. אך הוא לתקן קלקולי חוה וגם רבקה הוצרכה לתקן במקומה. כי עדין לא נגמר התיקון והוא כי כל ג' האבות יש להם שייכות עם אדם כנודע ליודעים חן. וגם ג' דברים שקלקלה חוה שע"כ נצטוו הנשים בנדה וחלה והדלקת הנר נתקן ע"י שרה שע"כ אמרו ז"ל (ב"ר פ"ב) שהיתה עיסת שרה מתברכת שהוא בלי ספק על דבר החלה. ונר דלוק מערב שבה לערב שבת על דבר הנר וענן קשור על פתח האהל על פתחי נדה שהיתה טהורה מהן ונכנסה במקומה רבקה בברכות אלה כמפורש בענין אומרו ויביאה יצחק האהלה וגו'. ונבא אל הענין. והוא כי תחת שלש היה ראוי להתאבל אברהם על שרה. (א) על הנוגע אל תיקון העולם שהיתה מתקנ' לקיימו כמדובר. (ב) על צרת עצמה ומה גם לרז"ל (ר"ה דף ט"ז) שעל שמסרה דין על אברהם חסרו מחייה ל"ג שנה. (ג) על הנוגע אל אברהם כי אשר מתה אשתו ראשונה כאלו נחרב בהמ"ק בימיו. ע"כ על הא' סמך הכתוב זה אל אומרו למעלה ויוגד לאברהם וכו' ובתואל ילד את רבקה שכבר נולדה ממלאה מקומה. והוא משז"ל (ב"ר פ' נ"ח) עד שלא שקעה שמשה של שרה זרחה שמשה של רבקה. וכמו שכתבנו על ויביאה יצחק האהלה שרה אמו. הנה כי מבחינה זו אין להתאבל וגם לא על השנית כי הנה ויהיו וכו'. לומר כי גם שנשתנית הויית חייה כי חסרו מהן אין לה פגם מזה לומר כי לא עשתה מצות בשנים הנותרות ויחסר משלמותיה. כי הלא לא היתה צריכה אל כל תשלום שנותיה לשלמות הראוי לה כמ"ש ז"ל במדרש חזית יש זוכה בשנים מועטות כבמרובות. וזה יאמר מאה שנה ועשרים שנה וגו' ולא אמר שנה בסוף מאה ועשרים ושבע שנים. כי אם שנה בכל פרט. לומר כל פרט הוא כאלו נשלמו חייה. כי כשהשלימה מאה נשלם שלמותה. וזה ויהיו חיי שרה מאה שנה שהוא כאלו כל הויות חיי שרה היו ק' שנה. כי בם קנתה הווית חייה בעולם וכן בעשרים שאחרי כן הי' די במה שעשתה בהן לשלמותיה. וכן בשבע שנים שאחר הכל ככל פרט נמצא כאלו חייתה כל שני חיי שרה אשר היו ראויים אלו לא מסרה דין על אברהם כאלו לא חסרו דבר. ועל הג' אמר ותמת שרה בקרית ארבע כלומר שלא עשתה מיתתה רושם כ"א לעירה ולא לבעלה. אך מצד כשרותה ראוי להספידה כי הלא קרית ארבע זו היא חברון כו' והוא כי הקרא חברון. יתכן הוא על התחברות של מעלה ההיא עם העולם העליון כנודע אצלנו. כי היא כניסה לג"ע הארץ. ובזה יאמר כי לכשרותה ושלמותה לא שהתה בין מות אל התחברות אל ג"ע שלמעלה. כי מיד נתחברה למעלה. וע"כ הזכיר השם הזה לו' כי בחינתה נתקיימה בה. וז"א בארץ כנען הוא מקום המיוחד לזה. הנה כי על ב' בחינות אלה אין לבכותה. לא על העדר תיקון העולם ולא על העדר תיקון לעצמה. וגם לא על פגם הבא לאברהם שיהי' כאלו נחרב בית המקדש בימיו. כ"א שמה שויבא אברהם לא על הנוגע אליו כ"א לספוד לשרה. כי האבות הן הן המרכבה ואין להם צורך בהמ"ק. כענין יהי ה' אלהינו עמנו שיהא מרכבה עלינו. כאשר היה עם אבותינו שהם האבות. וגם לא להתאבל על העדר שלמותה רק לשרה למה שהיא שרה מפאת עצמה. כאשר חוב' להתאבל על כל צדיק שנפטר: או יאמר לספוד לשרה שאם היה אומר לסופד' ולבכותה. הי' נראה שעל היותה אשתו נתחייב בזה. ולא כן הוא כי אין האיש חייב לסופדה בעצמו ולא לבכותה רק להשכיר לה שני חלילין ומקוננית. לז"א לשרה לומר שלא על בחינת אשתו עשה. רק למה שהיא שרה מפאת עצמה שחייב אדם להספיד ולהוריד דמעות על אדם כשר. וז"א לספוד לשרה. אך במה שהוא חייב שהוא לקוברה אם מתה. על זה אמר ויקם אברהם מעל פני מתו שהוא להיותה מתו. ואו' הבכי אחר ההספד והוא קודם. הוא בשום לב אל וי"ו של ולבכותה שהוא כי מתחלה אדם בוכה. וכשנלאה מספידין. וההספד גורם בכי אחרי כן. וז"א לספוד לשרה ולשוב לבכות' שנית. או יאמר ויהיו חיי שרה וכו'. כמאמרם ז"ל (פ' ויחי דף רי"ז) בס' הזוהר על ויקרבו ימי דוד כי הימים שהצדיק חי ועושה מצות בהם גם כי למהותם אין ממש. קונים הויה וקיום רוחני קדוש ומתקרבים בעת למות להעיד על כל זכות הנעשה בהן. וזה יאמר ויהיו חיי שרה לומר כי קנו הויה וקיום חיי שרה בין כללות המאה שנה בין העשרים שנים בין השבע שנים. וש"ת הלא זה יצדק בשנים שעשתה בהן מצות. אך לא ימי הקטנות. לז"א שני חיי שרה. לומר כי מה שאמרתי שכל הפרטים הנזכרי' קנו הויה שכולל גם של קטנות הוא על כי כללות הכל משפיע קדושה. הרוב אל המיעוט של קטנות שבכללם. באופן שישוו כל שני חיי שרה. ולהיות הימי' באים ומתקרבים סמוך למיתה. ע"כ קודם הזכיר מיתתה אמר ענין הויית קיום שנותיה לומר כי כל אלה חברו קרבו ויאתיון באופן שאשה אשר אלה לה ראויה לכבוד והספד אלא שותמת במקום בלתי ראויים לכבדה כי ותמת שרה בקרית ארבע. ע"כ ויבא אברהם כי אין זולתו:
Genesis.23.1.2
עוד יתכן דרך כלל נמשך בכל ענין לקח טוב אחר קנה אברהם את השדה והמערה. והוא בשום שכל והבין מה טעם לב' שמות יקרא ולעיר ההיא. קייית ארבע היא חברון וגם או' בארן כנען. ועוד אומרו ויבא אברהם לספוד כו' ולמה זה לא אמר ולקוברה שהוא העיקר ומה גם כי לקוברה היא מוטל עליו. משא"כ לבכות' שאין האיש חייב לבכות את אשתו וגם לא לסופדה בעצמו. אך הוא כי אברהם עשה בחכמה להתנכל להביא כוונתו אל הפועל וה' עזרו ויטה את לבם לעשות רצון אברהם. והענין כי לא מתה שרה בארץ אחרת ולא בעיר קבורתה ממש ויראה עפרון יביאוה מעיר אל עיר לקובר' במערה ההיא. הלא או יחרץ לו' מה זה. המבלי אין קברים בעיר שמתה בה הובאת פה הלא דבר הוא כי יקרה היא המער' ההיא ונגלה סודה אל אברהם בחיר ה' ויקחנה לעצמו. או לא יתן כ"א בהון רב מאוד. אך מה' יצא תמות במקום מיוחד לקבורתה. וזהו ותמת שרה בקרית ארבע כלו' מתה במקום קבורתה וזהו קרית ארבע שהוא קרית ד' זוגות המעותדי' ליקבר שם אשר היא מהם באופן לא יצטרכו ללכת אל עיר אחרת לקוברה. ועדין הי' מקום לעפרון לומר אולי אברהם מבקש אחוזת קבר שם היות מושב העיר ההיא טוב מאד כי חברון נבנתה ז' שנים לפני צען מצרים אמרו רבינו ז"ל (במדבר פ' ט"ז) וכי אדם בונה עיר לכנען בנו הקטן שבע שנים קודם למצרים שהוא בנו הגדול אלא שעם היות מצרים שהוא יפה משאר העולם כי כגן ה' כארץ מצרים עם כל זה צוען שהיא מיטב כל כללות מצרים כי ע"כ היו בצוען שריו חברון היתה מבונה ביופי ז' פעמים יותר מצוען וע"ה היה אפשר יוקיר עפרון מפז אחוזת קבר בעיר ההוא החמודה לז"א היא חברון בארץ כנען. והוא כי הנה ארז"ל (שם) בפ' עלו זה בנגב כו' כדרך התגרים שמראים הפסולת תחלה. כי עם היות חברון ז' פעמים טובה מצוען שהות מיטב ארץ מצרים אשר היא טובה משאר העולם עכ"ז היא פסולת ארץ ישראל שע"כ הקצוה לבית הקברות שכולה טרשים. ובזה יאמר כי גם שהיא טובה מצוען לא ישית לב עפרון כי ע"כ בחר אברהם במקום ההוא כי הלא אם היא משובחת היא בערך שאר ארצות אבל לא בערך ארץ כנען כי אדרבה היא פסולת של ארץ כנען שכולה טרשים כמאמרם ז"ל (שם) שעל כן הקצוה לבית הקברות באופן כי גם שבערך שאר ארצות יקרה היא. הלא בערך ארץ כנען לפסולת תחשב. וכן לא יחשבוהו לחומד אותה. באופן שמה' יצא בל יוקר הדבר בעיני עפרון. ועם כל זה לא בטח אברהם. עד התנכל עוד להראות כי לא היו עיניו ולבו במערה ההיא כ"א כלאחר יד. והוא כי מלבד אשר לא בקש לקנותה מאז נכנס בן הבקר שמה וירא מה שבתוכה פן יאמר עפרון הלא דבר הוא. וע"כ אחר עד עתה. שמתו מוטל לפניו כבלתי חפץ רק לסלקו מלפרו באשר ימצא. עוד שנית עשה. כי בבואו חברונה לא הורה שעיקר ביאתו היתה לקנות לה שם קבר. או כעושה עיקר ממקום מיוחד. רק באלו לא בא רק לספוד לשרה ולבכותה וזהו שלא אמר ולקוברה ולא עוד אלא שהטפל בהספד אשר הוא המשך יותר מבכי ולא שת לבו מיד בבואו על עסקי קבורה רק לספוד כו'. ואח"כ ויקם אברהם מעל פני מתו. כלומר לא כמבקש קבורה חשובה לאשה יקרה כמוה רק כמי שיש מת לפניו ומבקש להעבירו. וזהו מעל פני מתי ולא מעל פני שרה כאו' לספוד לשרה ולא אמר לסופדה. וגם התחכם לדבר אל בני חת תחלה. והוא בהעיר. (א) מה ענין אומר לאמר. אם הוא שיאמרו הדברים לעפרון. הרי בפי' הוא אומר שמעוני ופגעו לי בעפרון בן צוחר. (ב) כי פה לא סיים מקום ובמה שצוה ידברו לעפרון היה על המערה בפי'. (ג) למה הגדיל הדבר לבקש סרסורים. וידבר נא דבר מיד באזני עפרון ויתן לו את מערת קצה שדהו בכסף מלא לא ימנעהו ממנו. (ד) מה צורך להסתיר דבר אל בני חת לדבר סתם לבקש אחוזת קבר ולבלתי הזכיר מיד המערה (ה) מה צורך הזכירו היותו גר ותושב וגם אומרו מלפני היא תיבה מיותרת. (ו) אומרו ויענו בני חת וגו' שאומרו את אברהם לאמר לי הוא לבלי צורך. ויאמר ויענו בני חת שמענו אדוני וגו' וידוע שהיה לאברהם ושהוא לאמר לו. (ז) אומרו שמענו אדני שהיא תיבה א' בל' רבים והב' ל' יחיד וענין יחס או' נשיא אלהים וגו'. (ח) כפל ענין באו' במבחר קברנו וגו' איש ממנו את קברו וגו'. (ט) אומרו וישתחו לעם הארץ וגו' עם הארץ מאן דכר שמייהו. (י) אומרו וידבר אתם לאמר כי הלא מלת לאמר מיותרת אחרי שעתיד לומר שמעוני ופגעו בי וגו'. (יא) אומרו לקבור את מתי מה מרבה מלת את. ולא אמר כמ"ש לממלה קבור מתך ולא אמר את מתך. (יב) אומרו בתוככם שהיא מלה מיותרת. (יג) אומרו לכל באי שער עירו לאמר מי הכניסם בזה ולא אליהם היה משיב. (יד) אומרו לאמר אין לו שחר. (טו) אומרו לא אדוני כי איך יתחיל מאמר בל' שלילה ויאמר לא אדני שמענו וגם שדה מאן דכר שמיה. (טז) שמחלקן והל"ל השדה והמערה נתתי לך וגו'. ומה ענין אומרו לעיני בני עמי. (יז) מה ענין השתחויה זו שנאמר וישתחו אברהם לפני עם הארץ ועדיין לא נגמר דבר. (יח) או' וידבר אל עפרון באזני עם הארץ לאמר. למה יניח בני חת וידבר באזני עם הארץ. (יט) מלת לאמר אין לה טעם ולא ג"כ מלת אך אם אתה לו שמעני מה ממעט האך ומלת אתה גם היא מיותרת. (כ) למה יזכור השדה ולא המערה ואומרו נתתי כסף השדה קח ממני. (כא) ענין אומרו את מתי שמה ולא אמר ואקברה מתי כמאמר עפרון קבור מתך וכן עפרון חזר ושנה לשונו למטה באומרו ארבע מאות שקל ואת מתך קבור. שאמר פה מלת את. (כב) באומרו ויען עפרון את אברהם וגו' כי או' לאמר לו הוא מיותר ועוד באומרו וישקול וגו' את הכסף אשר דבר באזני בני חת. כי הלא גם באזני עם הארץ היה. (כג) באומרו לאברהם למקנה וגו'. מה ענין או' בכל באי שער עירו. (כד) באו' ואחרי כן קבר וגו' ויאמר ויקבור אברהם וגו' שידוע הוא שאחרי כן היה. (כה) או' ויקם השדה וגו' הרי נאמר למעלה. (כו) או' בני חת. ואיננו רק מאת עפרון:
Genesis.23.1.3
אמנם לבא אל הביאור נזכיר מאמר הרמב"ן ז"ל והוא כי חק היה להם בימים ההם שלא לתת מקום מיוחד לאחוזה לאיש לקבור כל מתיו בו אם גר הוא במקום ההוא כ"א לתושב בלבד. ובזה נבא אל דרך הכתובים על נכון בס"ד והוא כי הנה אברהם לא לשרה לבדה הוא חפץ המקום כ"א לכל הד' זוגות לכן היה צריך אחוזת קבר כתושב. ואלו שם פניו לבקש מאת עפרון ימכור לו המערה הלא לא ימכרנה לו אחוזת קבר כי גר היה וגם כי יתרצה בכך לא כל הימנו כי הלא גדולי העיר יעכבו בידו לקיים לבלתי תת אחוזה לגר ומה גם כי גם עפרון יתאנה ויאמר כי אין לאל ידו כי אילי הארץ יעכבו בידו ע"כ מה עשה התנכל וילך לו תחלה אל גדולי הארץ. וישאל מאתם יהי נא חסדם להחשיבו כתושב שינתן לו אחוזת קבר בעיר ההיא למען תהיה הודאתם הכנה לדבר אל עפרון. ולא עוד אלא שהיכולין לעכב. הן הם יהיו סרסורים לבל ישאר לעפרון עוד פתחון פה לעכב. וזהו וידבר אל בני חת לאמר. כלו' מה שדבר אל בני חת ולא הם בעלי המערה הוא כדי לאמר אח"כ לעפרון למכור המערה לאחוזת קבר ולא יהיה לו פתחון פה. או יאמר לאמר שדבר אליהם כדי לאמר הם תשובה אם יודו באחוזה אם לאו לדעת אשר יעשה אם יקנה ואם יחדל. ופתח דבריו אליהם אמר גר ותושב וגו' לו' לפי האמת גר אני אך ותושב אנכי עמכם כלומר עמכם כפי טוב מדתכם שלתושב תחשבוני ובזה יבחן טוב לבבכם שלתושב תחשבוני בשאלתי זאת. והוא תנו לי אחוזת קבר ואין שאלתי זאת אלא מפני הכבוד שלא אתייחס לגר. שתושבי הארץ קוברים מתו מלפניו בתורת צדקה כ"א ואקברה מתי מלפני:
Genesis.23.5.1
ויענו בני חת וגו'. הנה אמרת שיתרונך אצלנו הוא שנחשיבך לתושב. והנה מה שמץ דבר הוא זה בערך מה שאתה בעינינו כי שמענו וגו' נשיא אלהים אתה וגו' והנה היה אפשר כי חניפות מדתם עשתה זאת וגם לזולת אברהם היו דוברים כן לז"א לאמר לו לומר כי לאמר לו לאברהם בלבד היה אומרים נשיא אלהים וגו' משא"כ לזולת כי אין להם גדול כאברהם ולא ממדת תנופה היה הדבור. כ"א בלבב שלם. והנה מהראוי היה א' ידבר בעד כלם אך היה מקום לחשוב כי אילי לב הבלתי מדברים לא כן כדברי המדבר ע"כ אמרו שמענו את כלנו ולא יעלה על לבך שמא אין לב כל המדברים א' כ"א כלנו בלב א' בלי פתח וייתור וז"א אדוני ולא אמר אדונינו כלו' כאלו כלנו איש א' ואומרי' לך אדוני אתה והנה על שאלתך אנו אומרים כי אלו היית נשיא עלינו מצד מלך או שר ב"ו שהיה ממנה אותך עלינו. היה אפשר לנו לו' חלילה לנו מעבור נמוסנו. לתת אחוזת קבר לגר כי גם המלך לא יחפוץ בעבור הנימוס אך לא כן אתה. כי נשיאותך עלינו מאת אלהים הוא. כי נשיא אלהים אתה בתוכנו ולכן אנו ונמוסינו משועבדים לך לכן במבחר וכו'. עוד יתכן באומרו בתוכנו והוא ע"ד מקרא שכת' ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם כי ממה שלא נאמר בתוכו הוא בתוכם וקרבם של ישראל הנזכר כי היכל ה' המה. ועד"ז יאמר פה בתוכנו והענין שאמרו לו אל יראה בעיניך כי אך דבר שפתים נאמר לך אדוני. אך פתלתול ועקש לבבנו כי לא אדון לנו אתה בלבנו. כי הלא נהפוך הוא כי יותר מאשר נדבר לפניך כתוב על לוח לבנו בקרבנו כי הנה שמענו אדוני כי מה שתשמע הוא אמרנו אך אדוני לא בלבד גדר זה הוא בקרבנו. כי הלא נשיא אלהים אתה בתוכנו ובקרבנו שהוא יותר מגדר אדון והנה ראה בפועל כי במבחר וכו'. והוא כי הנה ידענו כי כל את לרבות הוא בא. ונבא אל הענין והוא כי המה ראו הפרש בין פתח דברי אברהם לסופן כי החל באו' תנו לי אחוזת קבר שהוא אחוזה למתים הרבה ואח"כ אמר ואקברה מתי ולא אמר ואקברה את מתי יורה כי על שרה לבדה היתה עיקר הכוונה ע"כ אמרו לו את עיקר כונתך הוא כפתח דבריך על מתים הרבה. במבחר קברינו קבור את מתך שמרבה האת על מתים הרבה שהיא אחוזת קבר ואם עיקר הכונה הוא על מתך זה. באומרך ואקברה מתי ולא אמרת את מתי. ולא שאלת אחוזה רק מפני הכבוד א"כ הוא אין צ"ל במבחר קברינו כ"א גם איש ממנו היותר חשוב שהוא תואר איש את קברו לא יכלה אשר הכין וחפר לעצמו לא יכלה ממך מקבור מתך בו. וזהו החילם באת וצאתם בלא את כ"א מקבור מתך:
Genesis.23.7.1
ויקם אברהם וגו'. בא להחזיק טובה על הודאתם לתת אחוזת קבר לגר כמוהו. וירא והנה עכוב תת אחוזת קבר לגר תלוי בגדולי העיר וגם בכללות המון העם. שגם אחר הודאת אילי הארץ יכולים להתקומם ההמון על ביטול הנימוס. ע"כ אמר אברהם בלבו אם אשתחוה לבני חת שהם אילי הארץ להחזיק להם טובת ההודאה יקפידו ההמון ויתקוממו ע"כ עשה בחכמה ובתנועת השתחויתו. היחל כלפי עם הארץ וסיים בבני חת כעושה עיקר מהם כי הכל הולך אחרי החיתום:
Genesis.23.8.1
וידבד וגו'. הנה היה ראוי שיאמר ויען אברהם ולא וידבר כי אינו תחלת דבורו אליהם. וגם אומר אתם הוא מיותר. כי גם עד כה אתם היה מדבר:
Genesis.23.8.2
אמנם הנה כתבנו שבני חת נסתפקו בעיקר כוונת אברהם אם היתה על אחוזה למתים רבים או על שרה לבדה. ע"כ רצה לדבר אתם פעם ב' לגלות כונתו אליהם. שאל"כ אחר שהודו לו מה צורך לדבר עוד אתם ולא דבר מיד לעפרון כי שם היה בתוך בני חת. וז"א וידבר אתם וגו' לו' מה שוידבר אתם ולא לעפרון. הוא כדי לאמר אם יש את נפשכם כו' שמעוני וכו' לבאר דבריו לומר הלא נסתפקתם בדברי אם העיקר הוא על רבים או על שרי. והתחלתם בהודאת אחוזה וסיימתם בא'. אולי היא כי בסוף הוצאתם תובן מה שיש את נפשכם וההתחלה היתה דרך כבוד בעלמא לכן דעו כ"א יש את נפשכם כאשר אמרתם תחלה שתוככם טוב ואינו מן השפה לחוץ באמרכם במבחר קברינו קבור את מתיך שהוא לקבור את מתי שהוא למתים הרבה שזהו רבוי האת. אם כך הוא שהוא מהנפש פנימה בזאת יבחן כי שמעוני ופגעו כו' ויתן לי כו' לאחוזת קבר כי מזה אני עושה עיקר ורצה יהיו הם הפוגעים בעפרון. מיראתו פן יתאנה עפרון לאמר לו אם תתן לי מלא ביתך כסף וזהב לא אוכל לעבור הנימוס לבלתי מכור אחוזת קבר לגר ומה שמודים בני חת הוא לפנים שבוטחים בי שלא אעבור על חיק העיר ע"כ עשה שגדולי הארץ שבהם היתה לו תואנה הם יהיו הפוגעים בו באופן יסכר פיו מלבקש תואנה ולא אשאל כל מה שהתנדבה נפשה באמור במבחר קברינו. כ"א מערה שבקצה שדהו בקרן. זוית שלו וגם לא בחנם כדבריכם כ"א בכסף מלא ואחשיבנה למתנת חנם זהו יתננה לי. למה שהוא בתוככם. בקרב אנשים חשובים ככם:
Genesis.23.10.1
ועפרון כו' ויען כו'. הנה דיבר בזיוף נמרץ ואמר. מאמרך זה שתרצה לאחוזת קבר הנה זה אינו תלוי בי. כי לכל באי שער עירו ראוי לאמר זה. ולא לי. כי ענין האחוזת קבר נוגע אל הכל. וז"א לאמר ושיעור הכ' שמה שאמר עפרון לאברהם הוא כי זה לכל באי שער עירו ראוי לאמר אך לא אדוני תבקש אחוזת קבר רק שמעני וזה אוסיף להטיב לך כי הנה רצית המערה לבדה בכסף מלא ואני אתן לך בחנם גם השדה. והשדה הוא שעתה נתתי לך. אך המערה אשר בו. מאז דברתי לך נתתיה וזה לא כמתנתא טמירתא כ"א גלויה ומפורסמת לעיני בני עמי נתתיה לך אך קבור מתיך בלבד. לא את מתך שהוא אחוזת קבר. כי בזה הכל יודו לך. והיה כמראה נדיבות. ותחתיה תעמוד הבהרת כי ידע כי אין זה רצון אברהם והשאיר ענין האחוזה עד ידע סך המעות והיה זה מובן ביניהם. ומראה נדיבות חנם בעיני ההמון. או מעין זה ויען עפרון דברים הנכנסים באזני בני חת. מורה כעושה למענם ומצד א' נותן פתחון פה לכל באי שער עירו לאמר. כלומר לאמר ולדבר ערעור ומה שאמר באזני בני חת שעושה למענם הוא השדה נתתי כו' ומה שעשה לעורר את ההמון לערער. הוא אומרו קבור מתיך. כלומר זה בלבד ולא את מתיך שהוא על רבים. והנה בני חת וכל עם הארץ לא ענו דבר. הורו כי אין רצונם לערער וע"כ וישתחו אברהם לפני עם הארץ. ע"ד הקודם כמחזיק טובה לכל שמודים לו. אז וידבר אל עפרון באזני עם הארץ ואמר אך כו'. לומר הלא תלית בכל באי שער עירך לענין אחוזת קבר למתים רבים. והנני אומר באזניהם אך אם אתה לו שמעני. לומר אך בך לבדך תלוי הדבר כי כלם מודים. לכן נתתי כו' ואקברה את מתי. שמרבה האת על מתים רבים. או יאמר ויען עפרון כו' לכל באי שער עירו לאמר. שהוא לעיניהם הוא לא אדוני מאמרך זה בכסף מלא. רק שמעני אתה תכוון מאמרי כי אינן כמשמען. כי אתה שאלת מערה. ואני השדה והמערה אני נותן. וע"ז אמר שמעני כלו' כי אני מוסיף גם השדה כ"א להרבות במחיר. כי לעיני בני עמי נתתיה לך אך לא ביני לבינך ולבל יעשה אברהם עצמו כבלתי מבין יחזיק במתנה ע"כ הטיל תנאי להשאיר מקום לפרש הדבר. והוא אומרו קבור מתך ולא אמר את מתך. כי בזה לא יודה אברהם. ויהיה מקום לשוב להזכיר הכסף. והנה אברהם עשה בחכמה אמר בלבו אם או' לו אינו חפץ כ"א אחוזה לרבים או לא אקח חנם כ"א במחיר. הלא יתבטל הכל כי ישוב יאמר עפרון גם אנכי לא נדרתי אלא חנם ולמת א'. נמצאת כל מתנתי בטלה כאלו לא היה והנני חוזר בו לגמרי לא בחנם ולא בכסף. ע"כ מה עשה קם והשתחוה לעפרון בפני כל עם הארץ כמחזיק טובה ומקבל מתנתו לבל ישוב ממנה. ועל שלא הודה לו רק למת א' וידע שהוא על כי עדיין לא שמע סך מעות ע"כ וידבר אל עפרון באזני עם הארץ. כדי לאמר אך וכו' ואקברה את מתי שהוא על מתים רבים שהוא רבוי האת שישמעו ויודו ויוסר פתחון פה ממנו. ופירש ואמר אך אם אתה לו שמעני. לו' הנה נתת חנם וקבלתי המתנה. אך גם אני נתתי מתנה ג"כ נתתי כסף השדה קח ממני. ופי' מה שאמר באזני עם הארץ לאמר שהוא ואקברה את מתי כמדובר. או יאמר על המערה קבלתי מתנתך. אך כסף השדה קח ממני בתורת מקח. והוא הבין דרכו כי עפרון היה בוש לשאול כסף על המערה לבדה. ע"כ צירף עמה השדה ע"כ אברהם אמר מתנתך חנם על המערה קבלתי ומהשדה תקח כסף:
Genesis.23.14.1
ויען כו'. אומרו לאמר לו אפשר הוא שדבר דברים כדי לאמר אברהם לו לעפרון. שהזכיר סך הכסף שע"פ הדברים ההם יאמר אברהם לו שיקח הסך ההוא כאשר היה. או יאמר שלא כמדובר אל אזני עם הארץ שלא יבינו אלא שארץ ד' מאות כו' הי' נותן לי במתנה. אלא כמדובר ואו' לו אברהם המבין הכוונה שלקבלם יכוין. וז"א אדוני שמעני כלו' הבינני מה שאינו כפשוטו כי ארץ כו'. ועי"כ ואת מתך ברבוי באת קבור שהיא אחוזה למתים רבים. עוד כיון באומרו ואת מתך קבור שאחר הכסף תהיה קבורת המת. ועל ב' אלה אמר וישמע אברהם כו' כי אברהם לבדו הבין ב' כוונותיו. (א) שאו' ארץ ד' מאות שקל כו' אין דעתו לתת סך זה חנם כ"א שרוצה מחיר זה. (ב) שוישקול תחלה את הכסף ואח"כ ויקם כו' ואחרי כן קבר כו'. ואומרו עובר לסוחר אפשר כי סוחר יקרא הסובב סובב הולך ממקום למקום כי תרגומו של סביב הוא סוחר. והנה המהלך ממקום למקום צריך שקלים יפים ותקילין. שלא יגעלו בם בשום מקום. וז"א עובר לסוחר:
Genesis.23.17.1
ויקם השדה וכו'. הנה בתחלה היה אומר עפרון שהיה נותן לו במתנה השדה והמערה. ואברהם אומר נתתי כסף השדה. כלומר אם המערה חנם השדה בכסף. אך עתה בגמר הענין נתברר איך שדה ומערה הכל במכר. השדה והמערה כו' הכל לאברהם למקנה וגם לאחוזת קבר וזה בכל באי שער עירו. ולא כאשר חשב עפרון להורות בפני הכלל כי במתנה נתנם. ושלא יבין שהיה במחיר כ"א אברהם בלבד והיה דעת עפרון שבינו לבינו יתן הכסף רק היתה המקנה לעיני כל באי שער עירו:
Genesis.23.19.1
ואחרי כן וכו'. אמר כי אברהם אמר ותקברה מתי מלפני שאהיה אני הקובר מתי ולא כגר שבני העיר קוברים מלפניו. וכן היה לו כי ואחרי כן קבר אברהם כו' ולא שהם קברו מתו מלפניו:
Genesis.23.20.1
ויקם כו'. הל"ל מאת עפרון ולא מאת בני חת אך במה שכתבנו כי חק למקומות ההם לבלתי תת אחוזת קבר לגר כ"א לתושב באופן שגם אם היה מוכר עפרון. היו גדולי הארץ יכולים למחות מלהיות אחוזת קבר רק לאזרח הארץ. נמצא כי מה שויקם השדה כו' לאחוזת קבר לא מעפרון היה לפי האמת רק מאת בני חת. שהיתה ידם עם אברהם להחזיק בידו:
Genesis.24.1.1
ואברהם זקן כו'. לבא אל ביאור הכתובים נשים לב אחד מה ענין הקדמה זו אשר הקדים אל בקשת אשה לבנו לאמר שהיה זקן ובא בימים. ושה' ברך את אברהם בכל כי הלא בלעדי כל אלה. ראוי להשיא את יצחק אשה כי כבר היה בן ל"ז שנה. וגם אין לדברים האלה יחס אל הענין. וגם אומרו בא בימים מיותר ואשר ברכו בכל בלתי מקושר אל הקודם ועוד מה זה היה לאבינו אברהם אשר מנע מיצחק הצווי הלזה והלך לצוות את העבד והלא לא קטן היה למה לא צוה לו שלא יקח אשה אלא מבנות בתואל. והוא יקיים מצות אביו: והנה באומרו בכל לרז"ל (ב"ר פ' נט) שלש דעות לר' יודן הוא שהיתה לו נקבה ולר' נחמיה הוא שלא נתן לו נקבה כל עיקר ולר' לוי שהשליטו ביצרו. והנה יחס כל פירושם אצל הענין יהיה כך כי לדעת האומר שהיה לו בת כוונת הכתוב לתת טעם למה אברהם לא נשא אשה טרם יטפל בנישואי בנו כי קרוב אדם אצל עצמו וראוי יעשה תחלה המצוה המוטלת על עצמו ואח"כ המוטלת על בנו כנודע. וידוע כי חיוב הנשואין מב' סבות. א' להנצל מהרהור שנית לקיים מצות פריה ורביה. לז"א ואברהם זקן בא בימים שלא היה ירא מהרהור וגם חיוב פריה ורביה כבר קיים. שהיתה לו בת ג"כ וכבר קיים שהיו לו זכר ונקבה וע"כ ראוי יטפל בנישואי בנו שעדיין לא קיים כלל. ועל כיוצא בזה ארז"ל בב"ר (שם פ' ס') על ויוסף אברהם ויקח אשה וכו'. ושמתחלה ראוי ישיא אדם את בנו אשה ואח"כ לעצמו שאם האב לא קיים אין ספק שהאב קודם שקרוב אל עצמו. ודעת הב' שלא היתה קפידה בימים ההם על הבת ומה גם בהיותה בלתי נמצא אז ראוי להשיאה לו. שהיה זרעו רצוי לפניו יתב' כנודע. כי כל אשר החזיר אברהם למוטב לא נמשכו זרעם אחריהם כ"א זרע ישראל. והרי מצינו ביצחק שלא הוליד נקבה. ואם מה שלא היה לו זכר ונקבה יתייחס לחסרון. אז קושי גדול הוא והיה זה ביצחק עולה תמימה ואפילו יעקב אלמלא בקשה לאה יתהפך הריונה לבת בשביל אחותה שתלד שני זכרים לא ילדה את דינה לדעת ר' נחמיה בעל מאמר זה שכנעניות נשאו בני יעקב שלא היו להם אחיות. ולדעתו שהיה כוונה הכתוב ואברהם זקן שע"כ לא השיא עצמו תחלה שהרי אין לו הרהור. וגם לא היה לו בת שיטפל בנשואיה קודם ינשא הבן לכן נתעסק בענין הבן. או כיון למה לא השיאו אחותו כאשר עשו בני יעקב ורבים בזמן ההוא. לז"א וה' בירך את אברהם בכל שלא היה לו בת וע"כ בקש זולתה ולדעת האומר שהיה מושל ביצרו כל כוונת הכתוב הוא לתת טעם למה להנצל מן ההרהור לא השיא עצמו תחלה. ואמר שלהיותו זקן בא בימים לא היה לו הרהור. ואפי' יבא לידי הרהור כי ה' בירך אותו שהיה מושל ביצרו. ולבא אל הפשט נשית לב עוד אל אומר ויאמר אברהם אל עבדו זקן ביתו המושל כו' מה צורך אל הודעה היותו זקן ביתו. וכי הוא מושל בכל אשר לו. ועוד באומר ואשביעך כו' אשר לא תקח כו' מה צורך אל שלילה זו. ישביענו הלוך ילך ביתה בתואל לקחת את בתו ליצחק ובכלל הדבר יהיה שלא יקח מבנות כנען. ועוד באומרו ואשביעך כו' אשר לא תקח כו' כי אל ארצי כו' היל"ל לקחת ולא ולקחת כי הלא איך יוכל להתחייב לקחתה כי אינו בידו. ולבד בזה היה יכול להתחייב ללכת לקחת. אך לא אם אולי לא יתנוה לו. וגם אומר לבני ליצחק מהראוי לא יאמר כ"א ליצחק. ומי לא ידע כי בנו הוא. ועוד במאמר העבד אולי לא תאבה האשה כו' יש כפל לשון. הן באומרו אל הארץ הזאת כי מי לא ידע כי על הארץ הזאת ידבר. וגם מלת אחרי יתירה. וכן אומרו ההשב אשיב שהוא כפול. וגם היות השי"ן שבתיבה ראשונה בנקודת צר"י והשניה בחיר"ק וכן אומר את בנך ולא אמרה השיב אשיבנו. וגם או' אל הארץ אשר יצאת משם. שמהראוי יאמר ההשיב את בנך שמה. ועוד באו' ענין אזהרת ההשבה את יצחק שתי פעמים. ראשונה השמר לך פן תשיב שנית רק את בני לא תשב שמה. והא' בכל תוקף החיזוק באו' השמר לך והשני ברפיון באו' רק את בני לא תשב ונהפך יהיה מהראוי להיות הולך וחזק וגם היות הא' בחיר"ק השי"ן והשני בצר"י. ועוד באומר הו אלהי השמים למה לא אמר ואלהי הארץ כמו שאמר למעלה. ועוד באומר מבית אבי ומארץ מולדתי והיה יכול לקצר ולומר אשר לקחני משם. וגם או' ואשר דבר לי ואשר נשבע לי בכלל נשבע לי היה הדבור. וגם מלת לאמר לא תצדק כמשמעה לאמר לזולת וגם היא מיותרת. וגם באומר הוא ישלח מלאכו כו' כי מלת הוא מיותרת. ועוד באומר ואם לא תאבה כו' כי אחר או' הוא ישלח מלאכו וכו' איך יתכן שלא תאבה האשה ללכת וא"כ מה כח המלאך יפה. ועוד או' וישבע לו על הדבר הזה. כי הלא איזה דבר אחר היה שם שיאמר על הדבר הזה:
Genesis.24.1.2
אמנם בהיות כי ע"י פנות האדם בנשואיו אל פניות אשר לא טובות. הנה כדאי להפסיד ולאבד בת זוגו ממנו ע"כ לראות את עצמו זקן בא בימים כי גם שהזקנה זרקה בו פתאום כמאמרם ז"ל (שם) עם כל זה לא היתה בלתי טבעית כ"א גם בא בימים. ולכן לא ידע את עתו וחש פן יקרבו ימיו למות. ויותר יצחק לבדו עם עבדו זקן ביתו ולאחד מב' סבות יחוייב יתנהג יצחק בעצת עבדו. א' כי הוא זקן בית אביו בן משק ביתו מילדותו והוא כמנהיג בבית שעל פיו ישק אברהם וכל בני ביתו כי איננו גדול בבית ההוא ממנו. ב' כי עם שה' בירך את אברהם בכל ואין קצה לאוצרותיו עם כל זה יחד כולם היו תחת ידו. כי הוא המושל בכל אשר לו כלומר במה שאמרתי שה' בירך את אברהם בכל. הנה בכל ההוא האמור באברהם הוא מושל בו וא"כ איפה אחרי מות אברהם הוא יהיה המוציא והמביא. ועל פיו ישק גם יצחק. וע"כ בעצתו יתנהג ולא יחטיא והוא לא ייעץ אותו רק שיקח כנענית כמאמרם ז"ל (שם פ' צ"ט) שהיה בלבו להשיא את יצחק בתו. כאשר רמז הכתוב במלת אלי חסר וי"ו. ודרשו על זה בפסוק כנען בידו מאזני מרמה וכו' שהיה שוקל אם ראויה בתו לינשא ליצחק ולכן נתחכם צתת עול הצווי על מי שחשש יבטלנו לעשות מן הקטיגור סניגור. וע"כ בטרם בא יומו יעצוהו כליותיו. השבע ישביע את האפשר יבטל כוונתו ומה גם לרז"ל האומרים כי היה עם לבבו להשיאו בתו כי עתה יתהפך כי אדרבה הוא יהיה העושה. ושיעור הכתובים ואברהם זקן כו' ולא ידע עתו וה' בירך אותו בכל והנה זולת היות עבדו זקן ביתו גם הוא מושל בכל אשר ברכו ה' בו ע"כ לא ימיש יצחק מהתנהג בעצתו כאמור. ע"כ שם ידו תחת יריכו וישביעהו בה' כו'. או יאמר בא בימים ע"פ הדרך הזה והוא כי בא הכתוב להגיד מה ראה אברהם שאימת מות נפלה עליו. הלא הוא כי ראה כי היה בא בימים והוא ענין מאמרם ז"ל בס' הזוהר (פ' ויחי דף רי"ז) על פסוק ויקרבו ימי ישראל כי בהתקרב זמן פטירת הצדיק. מתקרבים ימיו להעיד כל א' על כל התורה והמצוה אשר נעשה בו על ידו. כי ע"י הכשרון הנעשה בו. קנו הימים הויה ורוחניות קיים ונצחי לעמוד ולהתייצב לפני המלך הקדוש כל א' מהם על אשר עשה בו. וע"כ אפשר כי אברהם כי היו ימיו מתלוים אליו מאז ברוח קדשו. כי נביא היה וזהו ואברהם זקן ובא בימים כי לוית חן היו כבר בראשו וע"כ חש פן בא יומו. ולא היה רק כי מרוב קדושתו קדמו ויתלוו לו מאז. וע"כ השביע את עבדו כמדובר. ויאמר בלבו אם אעשה עיקר להשביעו ילך אל ארץ מולדתי לקחת את רבקה ולא לבל יקח לו מבנות כנען. אולי יעלה על רוחו האם לא תאבה האשה שהותרה השבועה ויוכל לקחת לו כנענית ואז טוב לו שישיאנה בתו. ובזה ירפה ידו בשליחות באופן ירפו ידי אביה ואמה ותעשה כוונתו. ע"כ התחכם אברהם ותחלת דברי פי השבועה היתה להחליט בל יקח לו מבנות כנען בשום פנים ואח"כ אמר כי אל ארצי כו' למען ידע כי כלתה אליו תקות התחתן במלך. וזה רמז לו באו' אשר אנכי יושב בקרבו. למען יבין כי גם בבתו לא בחר כי תועבה היא לו התחתן בבנות כנען. ואז עי"כ יתאמץ בכל עוז לעשות שליחותו ונפש אדוניו ישיב. עוד יתכן באו' ואברהם זקן כו' והוא כי בא הכתוב לתת טעם למה עשה אברהם שליחות כזה ע"י עבדו ולא ע"י עצמו או אנשים גדולים ובני חורין ולא חש פן ימאנו על הסתר פניו. או על מוסרם בתולה יפה עד מאד לעבד בדרכים ומדברות. ואף אם נאמן יהי' יחושו אל הכבוד לתת את בתם ולשלחם על יד עבד איש אם לא שיבואו לכבודה כראוי אל בת גדולים כמותה. לז"א ואברהם זקן כלו' ולא יוכל לצאת אל ארץ מרחקים ולא חשש פן ימאנו כאשר לא יראו פניו. כי ה' ברך את אברהם בכל עניניו יצליחהו ולא יחטיא כי הוא ובית דינו נמנו לברכו וזהו או' וה' כנודע וגם לא חש מפני החשד או מפני הכבוד כי הוא אמר אל עבדו שישתדל בכל מאמצי כח בודאי מלב ומנפש ועל ענין החשד הנה הי' זקן ביתו כי נתגדל אצלו מקטנותו וידע טוב מדותיו. ומה גם למה שאמרו ז"ל שהיה זיו אקונין דומה לו או זקן זה שקנה חכמה שודאי אין לחשדו. ולענין הכבוד אמר המושל בכל אשר לו. וא"כ אף שהי' עבדו שר וגדול בעולם יחשב אצל הכל כי כל מעשה תקפו של אברהם היה על ידו ורז"ל אמרו בב"ר (שם) המושל בכל אשר לו שהי' מושל ביצרו כמותו. נראה שדעתו באו' בירך את אברהם בכל שהשליטו ביצרו ואמר כי גם אליעזר היה מושל בכל אשר לאברהם הוא בכל הנזכר באברהם שהוא היצה"ר. ותהי' כוונת הכתוב ע"ד מה שאמרנו שבא לתת טעם למה לא נשאר מהחשד כי הלא גם יצחק היה חבש כשלא מצא לה בתולים (עיין פר"א פ' ט"ז) כמו שאמרו ז"ל ואמר לה שמא נזדווג לך העבד בדרך והוצרכה להוליכו אל מקום שנפלה מעל הגמל והראה בתוליה לו כי שם נעשתה מוכת עץ. וגם הוא ית' ארז"ל שחשש על זה וקפצה לו הארץ לבל יערב להם השמש בדרך ולא יתייחד עמה ולמה לא חשש לזה אברהם לז"א שהיה זקן ביתו כמו שאמרו שם (ב"ר פ' נ"ט) שהיה זיו איקונין דומה לו שמורה על צדקתו ומפני שלפעמים אף הצדיק נכשל. לז"א המושל בכל שהוא היצה"ר ויוכל לכובשו ולעמוד נגדו. כי אל ארצי כו' ידוע הוא כי אומר ולקחת איני מן השבועה שהרי אין בידו לקיים. אך הבטחה היא כלומר אינך צריך רק ללכת כי בלכתך ולקחת בלי ספק בהכפל ב' סבות והן בעבורי ובעבור יצחק וזהו לבני כלומר במה שהוא בני ובעד עצמו וזהו ליצחק. והנכון במה שחזר ואמר ליצחק וגם שלא אמר לבני יצחק אלא לבני ליצחק לרמוז לו שודאי יקחנה ולא ימאנו במה שהוא לבני ולא ישיבו פני. ועוד כי האשה אשר תקח היא המוכנת ליצחק שהיא בת זוגו וידע זה אברהם כמשחז"ל (שם פ' נ"ז) שאחר העקדה שהיה אברהם מהרהר ואו' הלואי הייתי משיא אשה ליצחק מכמה שנים שהרי אם הייתי שוחטו עכשיו היה מת בלא בנים והשיב לו הקב"ה עכשיו נולדה בת זוגו ונתבשר מיד הנה ילדה מלכה וכו' ובתואל ילד את רבקה כו'. וזהו אומרו ליצחק כלומר אותה המיוחדת ליצחק וא"כ מעצמו יעשה ולא יכבד בעיניך. והנה להיות כונת העבד התחתן בו היה מתאנה בל ישלחהו ואמר אולי לא תאבה וכו'. לומר הן אמת כי להיותה בת זוגו יתרצו להשיאה אליו אך ימאנו בענין הבאתה פה. וזה באחד משני פנים. או שתרצה לבא אבל לא עמי רק עם רבים ונכבדים ממני כי עבד אנכי או ע"י בעלה כי זה הוא כבידה או שתחשדני ותמאן לבא עמי. וזהו ללכת אחרי. שנית אפשר שאפלו עם זולתי לא תבא כי לא תחפוץ לדור בארץ הזאת שלא נסתה בה ולהרחיק נדוד מבית אביה וזהו אל הארץ הזאת. ועל שתי אלה אמרה השב אשיב שרמז בכפל שתי מיני השבות. א' שיצטרך יצחק ללכת להביאה משם אם תהיה העכבה שלא תבא מצדי מפני הכבוד או מפני החשד ושמא לא תתרצה לבא אם לא ע"י בעלה וכנגד זה אמר ההשב שהוא השבה בעלמא להביאה לדור פה וכנגד השנית שהי' אולי לא תאבה לבא אל הארץ הזאת ותרצה לדור שמה אמר אשיב שהיה השבה גמורה כאשר גר שם אברהם שישוב. גם יצחק לדור שם לקחת את בת זוגו וכל זה היה לתת מורך בלבבו בל ישלחנו בעדה ותעשה כוונתו שהזכרנו. ולז"א אשר יצאת משם כלו' ההשב אשיב את בנך הנולד בארץ והוא עולה תמימה אל הארץ אשר יצאת משם ודאי לא תעשה כה לרצות באשר מאסת ומה גם אם ידע שלא היה רשות ליצחק לצאת חוצה לארץ להיותו עולה תמימה כמאמרם ז"ל. ועל שתי אלה השיב אברהם. ויצא לנו טעם אל כפל דברי אברהם ולשנית ואת טעמו תחלה אמר פן תשיב ואח"כ אמר לא תשב שמה ולא אמר תשיב כאשר בתחלה. והוא כי ראשונה השיב למאי דסליק מניה שהוא השיב שאמר העבד על דירת יצחק שמה אם לא תאבה האשה אל הארץ הזאת. ע"ז השיב ואמר השמר לך פן תשיב את בני כו' ולא תחשוב שאהיה מוכרח לעשותו כי ה' אלהי השמים אשר לקחני כו' שכ"כ השתדל לעקור דירתי מבית אבי. ולא זו בלבד אלא אפי' מכל ארץ מולדתי ואח"כ השתדל לקבוע דירתי בארץ הזאת ודבר לי בין הבתרים ונשבע בצווי הברית לאמר וכו' א"כ מובטחני ישלח מלאכו לפניך ולקחת אשה כלומר שתעשה הלקוחין ויהיה משם כלומר שהיא תתרצה לבא משם ואח"כ לא יצטרך בני ללכת לשוב שמה וכן ארז"ל בב"ר (פ' נ"ט) כי שני מלאכים הלכו א' ללות את אליעזר וא' לעקור ולהוציא את רבקה משם. ועל זה הב' יאמר ישלח מלאכו וכו' הרי אמר שהעיכוב השני היה מובטח שלא יצטרך יצחק לגור שמה. אך עדיין היה אפשר תמאן לבא אם לא בבא בעלה לקחתה ולא ביד העבד. לז"א ואם לא תאבה האשה ללכך אחריך ונקית כו' אף שלא היה צריך לאומרו שידוע הוא שאם לא תרצה שינקה מהשבועה אך כיון לומר מה שאז תנקה לא תנקה כ"א משבועתי זאת. רק את בני לא תשב שמה כי בזה לא אפטור לך. וצווי זה הוא על ההשבה הא' ההשב שהוא להביא את רבקה. ובזה נתיישב אומרו ב' פעמים אליעזר ל' השבה ושתי פעמים באברהם ובא' אמר תשוב ובא' תשב ובפעם הא' או' אזכרה יתירה באומרו השמר לך כי' שהוא להיותו מדבר על הדירה שם. משא"כ באו' רק את בני לא תשב שמדבר על לכתו להביאה שאינו כ"כ קשה וגם יתיישב או' ואם לא תאבה כו' אחרי או' ישלח מלאכו לפניך ולקחת כו'. ועוד אפשר כיון באו' משבועתי זאת רק את בני כו'. למעט ב' דברים א' לא תנקה רק משבועתי זאת שהוא מהשליחות אך לא מלישא כנענית. וזה לבל יחשוב בתואנה זו התחתן בו ופירש לו מה שמיעט בל יתחלף ואמר שהוא רק את בני לא תשב שמה. ולענין התכת כל תיבות הכתוב ועניינו באומרו ה' אלהי השמים אשר לקחני כו' אפשר אמר ה' אלהי השמים כו' מה שלקחני מבית אבי כו' אינו אלא על כי שם לא הייתי זוכה לבנים כי ינגדני המזל שתאמר כי אך יצחק שאין לו טענה זו ויוכל ללכת שם כי הלא ה' אלהי השמים הוא שהשמים וצבאם והמזלות שלו הם יוכל לשדדם ואעפ"כ לקחני כי מאוסה ח"ל לפניו ית':
Genesis.24.1.3
עוד יתכן שאמר אברהם אם אמור או' לעבד שהקב"ה ישלח מלאכו אתו הלא יענה ולמה לא יעשה על ידו ית'. לז"א בהדרגה הוא אם הייתי הולך אני בעצמי היה הקב"ה עושה ע"י עצמו. אך בלכת שלוחי יהי' על יד שלוחו וזהו ה' אלהי השמים שכולל היותו אלהי הצבאות שבהם כל משרתי עליון והיה אפשר ישלח אחד ממשרתיו לקחת אותי משם. ואעפ"כ לא ע"י אחד מהם פעל ועשה עמי רק בעצמו לקחני מבית אבי כו'. אך עתה הוא שהיא מלה יתירה ובטעם רבי"ע כמגביה קול. ואו' הוא כלו' בעצמו יעלה בדעתך ילך עמך לא כן הוא רק. ישלח מלאכו למה שהוא לפניך שליח לשליח. ולבל יאמר העבד אני אעשה הדרגה אחרת. והיא כי עמך היה עושה ע"י עצמו אך אם בנך יהיה ע"י מלאך ועמדי לא זה ולא זה. ע"כ אמר ואשר דבר לי ואשר נשבע לי לאמר לזרעך כו' שלבשורות והבטחת זרעי הי' ג"כ ע"י עצמו שהוא בעצמו אמרה ולא ע"י מלאך כבשורת שרה בהריון. וגם דבר פעם אחת ושב ונשבע למען זרעי. וש"ת כי הלא זה היה על הנוגע אלי שאמר לך ולזרעך ואגב הנוגע אלי לעתיד. אמר ע"י עצמו ונגרר אחרי גם זרעי לז"א לאמר כלו' שנשבע כדי לאמר ולזרעך. ולא כדי לאמר לך ולזרעך כי לפעמים נאמר לך ולפעמים לא נאמר וא"כ הדרגתך תהיה שישלח מלאכו לפניך ומה גם כי בזה הוא ענין הנוגע אל שנינו תהיה לבני ליצחק:
Genesis.24.12.1
ויאמר ה' אלהי אדוני כו'. ראוי לשים לב ולבקש טוב טעם אל אליעזר אחרי הודיע רז"ל (ב"ר פ' נ"ו) אותנו כי איש היה. ומי כמוהו חכם ורב ורם הוא דמשק אליעזר דולה ומשקה מתורתו לאמרים זיו איקונין דומה לאברהם. מה ראה על ככה ומה הגיע אליו ומה צורך היה לו לעשות הדבר ההוא:
Genesis.24.12.2
אמנם אומר כי שנים הם הדברים אשר אליהם נתן אל לבו לעשות כן. (א) כי אמר הנה אין ספק כי הבחירה חפשית ביד כל אדם ואולי כי אחי אדוניו יתנו כסף סוררת לבלתי שמוע אל דבריו. וימאנו לתת את בתם למרחקי ארץ לאיש אשר לא ידעוהו. ומה גם אם גלוי דעת היה לו כי האמרי' ההם קשים מסלע וערומים המה. ע"כ רצה לסכור את פיהם בנסיון הלזה באומר להם הנה כזה וכזה שאלתיי מאת ה'. ויקם ה' את דברי ככל היוצא מפי כי אמרתי כי האשה אשר או' אליה השקיני נא כו'. ותענה כי גם לגמלי תשקה היא האשה אשר הוכיח ה' לבו אדוני. וכן היתה ואין השגחה מוחשת גדולה מזו כי אין זה כ"א שמה' יצא הדבר. ובגלל הדבר הזה מי עז כנמר יעיז פניו למאן בדבר וכאשר דמה כן היתה כי ענו ואמרו מה' יצא הדבר לא נוכל דבר אליך רע או טוב. (ב) כי היה ירא וחרד פן יעשה הדבר ולא על ידו כי יאמרו לו אביה ואמה הנה רבקה לבן אדוניך לאשה. אך לא תלך עמך כ"א עם רבים ונכבדים גדולים ובני חורין כי חרפה היא לנו לתת את בתנו ביד עבד איש מקנת כסף. ע"כ על הא' אמר אשר אומר אליה כו' אותה הוכחת לעבדך ליצחק כלו' ובזה אסכר פי הממאנים לתתה. ועל הב' אמר ובה אדע כי עשית חסד עם אדוני. כלו' כפי מציאות הנסיון אבין כי עשית חסד עם אדוני כלומר כי כבר עשית שהוא עתה על ידי ולא שיתעתד עדיין לעשות ע"י זולתי. והוא כאשר יבא ביאורו בס"ד כי כאשר דקדק במציאות הנסיון ידע כי על ידו יצליחהו ה'. ובזה אומרו ובה אדע כי עשית חסד עם אדוני אינו מיותר אחרי אומרו אותה הוכחת וכו': ונבא אל ביאור הכתובים בשום לב אל הערות הראויות להעיר. (א) או' הקרה נא כו' למה זה כינה הדבר אל מקרה. (ב) אומרו היום שהוא מיותר וע"פ דרכנו נשים לב אל או' אלהי אדוני אברהם ולא אמר אלהי השמים ואלהי הארץ. (ג) או' הנה אנכי נצב כו'. כי הרי נאמר שהיה על עין המים והיה מספיק יאמר הנה בנות אנשי העיר יוצאות לשאוב כו'. וגם אומר אנשי מיותר שהיל"ל בנות העיר כד"א לראות בבנות הארץ. (ד) איך לא חשש אל חששת רז"ל האומרים ששאל שלא כהוגן שמא תהיה חגרת או סומא או שפחה. (ה) איזה ייחס יש לנסיון הזה אצל הנדון ולמה בחר בזה מבזולתו. (ו) אומר ויהי הוא טרם כלה לדבר שמלת ויהי הוא מיותר ומהראוי יאמר וטרם כלה כו'. וגם או' והנה רבקה וכו' היל"ל ותצא רבקה. (ז) או' ותרד העינה כי הלא בכלל או' ותמלא כדה היתה ירידתה העינה ולמה נאמר. (ח) למה שינה כי הוא אמר והיה הנערה אשר אומר אליה הטי נא כדך ואח"כ אמר הגמיאני נא. (ט) כי לא נעשה מאמרו כי היא לא אמרה שתה וגם לגמליך אשקה כ"א עד אחרי כלותה להשקותו. (י) או' ותרץ עוד אל הבאר לשאוב כי מלת עוד מיותר'. (יא) או' והאיש משתאה לה מי לא ידע כי היה משתאה לה. (יב) או' מחריש לדעת ההצליח כו' היתכן היה עדין מסתפק אחרי תת לו הוא ית' את כל אשר שאל וגם איך ע"י היותו מחריש ידע שהצליח ה' כו' (יג) למה המתין מלשים הנזם על אפה עד אשר כלו הגמלים לשתות ולא עודם שותים כי לא היה הנסיון תלוי גם בזה. (יד) אם היה מסתפק אם הצליח ה' דרכו איך נתן לה הנזם והצמידים ובמה נסתלק הספק ואם היתה מגדת מולדתה ואת עמה טרם תתו הנזם והצמידי' החרשנו באמור כי בו שבת מדאגת הספק אך לא כן עשה כ"א טרם התחיל להגיד דבר נתן הוא ואמרה היא אחרי כן בת מי הוא ואם על הספק נתן לא מחכמה תחשב לו כי היה לו להשקיף וירא פן מה יעשה באחריתה אם תגיד כי מולדת חוץ ממשפחת אדוניו היא. (טו) כי כאשר מספר שיתו שימו הצמידים על ידה. היל"ל ג"כ כי שם הנזם ג"כ על אפה כמאמרו אליהם אחרי כן ואשים הנזם כו'. ואם לבלתי האריך לא אמר כן הלא טוב היה יזכיר בנתינה מהלקיחה שלקחם לתת לה ויאמר ויתן האיש כו' ולא ויקח האיש כו'. (טז) באומרו הגידה נא לי. כי מי לא ידע כי להגיד לו היתה שאלתו. (יז) יפלא על שלימה כמותה תאריך פה תרחיב לשון כ"כ ומהראוי היה בל תאמר רק בת בתואל אנכי. (יח) אומר ותאמר שנית בתוך מאמריה. (יט) גם תבן גם מספוא כו' כי הלא הוא שאל על עצמו מקום ללון ומה השיבה לו בתבן ומספוא. (כ) באומרו אנכי בדרך נחני ה' כו' למה הניח העיקר שלא עזב חסדו על הצליחו ושיבחו על מה שבדרך נחהו ה' בית אחי אדוניו וגם מלת אנכי והזכרת השם פעם שניה בכתוב עצמו מיותר. (כא) כי אחר אומרו וירץ לבן אל האיש החוצה אל העין חוזר ואומר ויהי כראות את הנזם כו'. והלא לא בעין היתה אז רבקה כ"א בבית ואיך אחרי לכתו אל העין ראה את הנזם כו' ע"י אחותו ושמע את דבריה. (כב) אומרו וכשמעו את דברירבקה אחותו לאמר כו' כי הנה מלת לאמר שלא כדרכה שאינה לאמר לזולת וגם מיותרת. (כג) ויבא אל האיש כו' והלא כבר נאמר וירץ לבן כו' אל העין וגם שינוי הלשון מריצה אל ביאה:
Genesis.24.12.3
אמנם הנה כתבנו למעלה כי אמר לו אברהם אל תדמה תהיה מושגח כמוני כי הלא אם הייתי הולך בעצמי היה הוא ית' בעצמו הפועל בי כי הוא אשר בעצמו לקחני מבית אבי כו'. אך אתה כי עבדי אתה גם ה' ישלח א' מעבדיו מלאכי שרותיו וזהו ישלח מלאכי לפניך וכן היה כי שנים הלכו עמו אחד ללותו בדרך וא' להוציא את רבקה ללכת אתו ע"כ כאשר בא לנסות בזה. אשר לזה לא ניתן לו המלאך וגם לא יעשה שתי שליחות הקשה לשאול שאלה גדולה עד מאד ואמר הנה מה גדלה מעלת אדוני אברהם כ"א היותך בורא כל לא תמנע מהקרא אלהי אדני אברהם וא"כ איפה אל תהי נא מדרגתי יורדת ממדרגתו כ"כ שעמו תלך בעצמך ועמי ע"י מלאך שאם כ"כ ארד לא אזכה שתשמע קולי כרגע ומה גם בשאלה שלא כהוגן רק עם אדוני אתה דבק תמיד בעצמך. עמי יהיה במקרה פ"א וזהו הקרה נא לפני הקרה היום בעצמך וגם כי הלא אתה החלות היום כי הקפצת לי הארץ כמז"ל (ב"ר פ' נ"ט) הרעשת ארץ באברהם פצמת' באליעזר נמצא שהוא יום רצון למצא חן וז"א היום ואם איני כדאי להדרגה זו כי לא תעשה בעצמך רק עם אברהם הנה גם עתה ועשה חסד עם אדוני אברהם כי בבחינת האמת גם זה הוא עמו וע"פ דרכו רמז כי כאשר אברהם היה עושה חסד בעצמו ולא ע"י שליח כענין ואל הבקר רץ אברהם גם עשה אתה עמו מדה כנגד מדה וכן היה כי הקרה ה' לפניו וכמאמרו אח"כ אנכי בדרך נחני ה' בית אחי אדוני לומר ראו נא אשר הפליא חסדו ית' כי עם היות אנכי ולא אדוני נחני ה' בעצמו בית אחי אדוני ולא בלבד בעיקר השדוכין כ"א בלכתו בדרך וזהו אנכי בדרך כי עם היות אנכי והיות בדרך נחני ה' וכו':
Genesis.24.12.4
עוד יתכן באומרו הקרה נא כו' כי הנה רז"ל (שם פ"ב) מנו את אליעזר בכלל אשר שאלו שלא כהוגן כי היה אפשר תזדמן לו שפחה או חיגרת או בעלת מום אלא שנענה כהוגן וע"כ יתכן כי ע"ז פקח עיניו ואמר הקרה נא לפני כלו' זאת שאלתי כי גם שלפי טבע הענין הוא שלא כהוגן הקרה נא שייקר מקרה חלקת יצחק שלא בטבע שאותה שהוכחת ליצחק תהיה שאומר לה כו' ואמרה כו'. ושמא תאמר כי הלא הסכלתי עשו בשאלה זו כי אינו ד"א לשאול שני דברים כאחד כעובדא דגמרא וא"כ איפה בדבר הזה אשר בו שתים שלש שאלות כאחת הלא כמו זר יחשב א' אולי כל השואבות שפחות ואף אם יהיו מבנות הארץ יהיו מדלת העם אך לא מבנות ראשי עם הארץ עשירי עם כבתואל ולבן כי לא יחסר למו עבדים ושפחות וכסף וזהב עם מימיהם במחיר יביאו נמצאו שאלות רבות שלא ישלחו את אמתם כדרכם כ"א את בתם וכדאי בזיון לבת מלכים וגם שתשיב אמריה לו גם לגמליך וכו'. ע"כ ענה ואמר אחת שאלתי בלבד כי הלא אנכי נצב על עין המים ועין בעין רואה אני כי בנות ולא שפחות יוצאות ולא בלבד בנות עניים כ"א בנות אנשי העיר הן שריה כנודע כי כל אנשים שבמקרא חשובים. וא"כ אחר שבנות גדולים הנה אין שאלתי כ"א אחת והיא והיה הנערה אשר אומר וגו'. והנה א' שאל שתים עשה לו ה' כי והנה רבקה יוצאת שלא יצאה מעולם כמאמרם ז"ל (בפ' רבי אליעזר פרק ט"ז) וז"א והנה כו':
Genesis.24.12.5
או יאמר הקרה נא וגו' ע"ד הקודם הנה ירא אני פן אתייחס לשאול שלא כהוגן אולי תהיה שפחה או מדלת העם או חגרת או סומא כמאמרם ז"ל (ב"ר פ' ב') כי על חגרת או סומא ייחסהו לשואל שלא כהוגן. אך יאמר על מומין שבסתר הקרה נא לפני כי הנסתרות לה'. אך על הנגלות אני אדע כי הנה אנכי נצב על עין המים ורואה אני כי אין שפחות באות ולא בנות דלת עם הארץ לבדן רק בנות אנשי העיר יוצאות שהם בנות החשובים אם על חגרת או סומא והיה הנערה אשר אומר אליה וגו'. כלומר כי אני אחזה לי ואשתמר' לבלתי דבר לבעלת מומין. והוא ית' הפליא לעשות לו כי בנות גדולים לא היו שם והוא טרם כלה לדבר והנה רבקה יוצאת שלא יוצאת מימיה כמשז"ל (שם פ' ר"א) וגם כי מאמר רז"ל יורה כי גם לחגרת או סומא היה חפץ לשאול כאשר יבא בס"ד זה יורה התכת הכתוב. או יאמר הנה אנכי נצב וגו' בשום שכל והבין מה זה היה לו לנסות בדבר הזה מבזולתו והנה לכאורה יתכן כי למה שמדת אברהם היה להכניס אורחים ומאכילם ומשקם ומצוה את בניו לעשות כמעשהו ע"כ לא יבצר מבת זוגו של בנו להדמות אליהם. ע"כ נסה בויתור הכנסת האורח הבא אליהם. והן אמת כי עיקר הנסיון היה ראוי שיהיה בבר ולחם ומזון שהם שוה כסף ולא במים שהם חנם לעולם. ע"כ אמר הנה אנכי וגו' לומר לא יבצר כי טוב טוב היה לנסות בלחם. אך הנה אנכי נצב על עין המים ע"כ אמרתי אנסה נא בנמצא והיה הנערה וגו'. עוד יתכן באשר נשים לב אל אומרו אותה הוכחת לעבדך ליצחק שייחס הדבר ליצחק ולא לאברהם כאשר עשה בכל שאר הענין והוא ביצחק מצינו במדת צדקו להוסיף מעצמו יתרון במעשים טובים יותר על הנאמר אליו כמשחז"ל (ב"ר פ' נ"ה) על ויהי אחר הדברים והאלהים נסה וגו' ארז"ל אחר דברים שבין יצחק וישמעאל שא"ל ישמעאל אני צדיק ממך שנמלתי בן י"ג שנה ולא עכבתי ואתה בן שמנת ימים ואולי אם היית גדול היית מעכב והשיב לו יצחק אתה נמולת באבר אחד ואני אצ"ל שלא היית מעכב בזה אלא אפי' היה הקב"ה גוזר לשחוט אותי לא הייתי מעכב נמצא מעדיף על הטובה שאומרים לו. ע"כ אמר העבד בלבו בזאת יבחן אשר בת זוגו היא אשר תהי' לה מדה כמדתו לעשות מעצמה נדיבות והטבה יתירה על הנשאל ממנה שאומר לה הטי וגו' ואשתה ותוסיף ותאמר וגם לגמליך וגו'. וז"א אותה הוכחת לעבדך ליצחק שמתחלת בריית' אותה הוכחת והזמנת אותה לו כי בת זוגו היא. וע"כ הזכיר יצחק משא"כ בכל שאר הענין שמתייחס הכל לאברהם. וע"י ידיעתי שהיא בת זוגו אדע שתצליחני על ידי ותעשה חסד עם אדוני אברהם וזהו ובה אדע כי עשית חסד ואמר עשית לשון עבר שיהיה ע"י עצמו שהוא כאלו כבר נעשה ולא ע"י אחר שיבא אחרי כן:
Genesis.24.15.1
ויהי הוא וגו'. הנה מלת ויהי ומלת הוא מיותרת:
Genesis.24.15.2
אמנם הנה בב"ר (שם פ' ס') אמר רשב"י ג' נענו במענה פיהם. אליעזר ומשה ושלמה משה שנא' ויהי ככלותו לדבר את כל הדברים האלה ותבקע האדמה וגו'. ושלמה שנא' ויהי ככלות שלמה להתפלל ואש אלהים ירדה מן השמים. והנה או' מנין יהיה לשלול את יהושע שנא' אז ידבר יהושע וגו'. ע"כ אמר ג' למעט את יהושע תהיה בשב ואל תעשה. וכוונת הענין כי לא נענו אחר יום או יומים כ"א מיד אחר דבורם. והנה באליעזר מצאנו ראינו בזה יתר שאת שלא בלבד לא נתאחר הדבר זמן מה כ"א גם לא נתאחר עד כלותו לדבר כ"א טרם כלה לדבר והנה רבקה יוצאת. שלא יוצאת מעולם עד הוציאה אז ית'. וזה יאמר ויהי הוא. לומר הויה מיוחדת לו מבזולתו הנענים במענה פיהם כי הוא היה טרם כלה לדבר והאחרים אחר כלותם לדבר. וז"א ויהי הוא כלו' כי הוא נשתנה מהזולת. והנה מן התימה ישתנה כ"כ לטובה. בהיותו הוא אחד מאשר שאלו שלא כהוגן. כמאמרם ז"ל במס' תעניות (דף ד') א"ר שמואל בר נחמני א"ר יונתן ג' שאלו שלא כהוגן. לב' השיבו כהוגן לא' השיבו שלא כהוגן. ואלו הן אליעזר עבד אברהם ושאול בן קיש ויפתח הגלעדי. אליעזר דכתיב והיה הנערה אשר אומר אליה וגו' יכול אפי' חגרת אפי' סומא נזדמנה לו רבקה. שאול דכתיב והי' האיש אשר יכנו יעשרנו המלך עושר גדול ואת בתי וגו'. יכול אפי' עבד אפי' ממזר נזדמן לו דוד. יפתח דכתיב והי' היוצא אשר יצא מדלתי ביתו וגו'. ולבא אל הענין נשית לב על שתי' וג' הערות הראויות. (א) מנינא ל"ל. (ב) כי שאול ויפתח נדרו נדר ולא שאלו מה' דבר. (ג) כי אליעזר לא שאל שלא כהוגן. כי חגרת או סומא הלא יראנה ויביט ויבדוק ואם צולעת על ירכה או ממשמשת בצהרים לא יאמר לה השקיני נא וגם על רז"ל יפלא למה הזכיר מי שלא השיבו לו כהוגן. ועוד אומר יכול אפי' דבר טמא. כי הלא בכלל אשר הוא שלא כהוגן היא בתו. ואיך יאמר יכול אפי' דבר טמא נזדמנה לו בתו. כאלו הזדמנות הבת הוא תיקון הדבר. טמא והרי הוא כמוהו:
Genesis.24.15.3
אמנם כללות המאמר אחשבה בא ללמד לאדם דעת יהי כבוד שמים תמיד נגד עיניו כי כל השואל מאתו יתב' ובוטח בו באמת לא ישוב ריקם אך בזאת שלא ישאל דרך אפשרי לצאת דבר אשר איננו כבוד שמים והוא כי הנה שלשה אלה נפרדו בשלש בחינות זה מזה אליעזר שאל באופן שאם לא יזכה שישיבוהו כהוגן לא היה מפסיד רק הנזם והצמידים אם היה נותנם לה כי יצחק לא יקחנה חגרת או סומא. ומה גם אם אליעזר בראותו שהמשיבה לו כך היא חגרת או סומא לא יתן לה דבר שלא יהי' הפסדו רק מעט העדר כבוד לו בלבד. אך בשאול הי' יותר מזה כ"א לא יזכה שישיבוהו כהוגן היה מפסיד עושר גדול. והעדר כבוד לו שעלה בגורל בתו ג"כ עבד או ממזר גם שלא תנתן לו. אך בכל אלה לא היה העדר כבוד שמים באמצע. אך יפתח שאל דבר שאם לא ישיבוהו כהוגן. והיה יוצא מדלתי ביתו כלב או חתול היה אשר לא בכבוד שמים יעלה בגורל מזבח ה' דבר טמא ע"כ בגלל הדבר הזה אשר לא חס על כבוד שמים השיבוהו שלא כהוגן ויצאה בתו. וזה יורה לשון המאמר כי באליעזר מה שהי' יכול להיות הוא חגרת או סומא ולא היה רק העדר כבודו ע"כ נזדמנה לו רבקה וכן בשאול הוא אומר יכול אפי' עבד אפי' ממזר כלו' מה שהיה יכול להיות הוא יזדמן עבד או ממזר ועדין אינו רק הפסד ממון והעדר כבוד לו שיעלה עבד או ממזר בגורל בת מלך ישראל ולא שיקחנה. אך ביפתח מה שהיה יכול להזדמן הוא יצא דבר טמא ככלב או חתול והוא העדר כבוד שמים לשאול דבר יהיה אפשר יזדמן שלא לפי כבודו ית' עם שלא יקרב. ע"כ הושב אשמו בראשו וז"א יכול אפי' דבר טמא נזדמנה לו בתו כלומר בעון שנתעתד בשאלתו זאת לצאת דבר טמא ולא חש על כבוד קונו. ע"כ נזדמנה לו בתו. זהו כללות הכוונה ועל יתר ההערות נא' כי זולת מה שכיון במנין באו' שלשה שאלו שלא כהוגן לשלול אחרים הנאמרים בגמ' למ"ד גם כיון בל נאמר כי הלא אליעזר לא שאל שלא כהוגן שהרי יראה בעיניו אם חגרת או סומא היא או יתר מומין ע"כ אמר ג' והטעם כי הנה הרגיש כי בג' אלה נאמר והיה בכל אחד מהם והיה הנערה וכו' והיה האיש אשר יכנו וכו' ואין זה כ"א לומר שכל כך סומך על הנסיון. שלא יבחין בין טובה לרעה, כ"א תהיה מי שתהיה. וזהו והיה הנערה כ"א לא תענה הא' גם לגמליך כו' לא ימיש מלנסות אחת מכל הנערות הנמצאות שם. אפי' תהיה חגרת או סומא שיראה מומה בעיניו זהו והיה הנערה אשר אומר אליה וכו' כי מי יודע אם בת זוגו בעלת מום וכן שאול לא ידקדק באו' שיבטח בה' להכות את הפלשתי. לחקור אם עבד הוא או ממזר כ"א יהיה בלתי כשר לא יתן לו רק העושר גדול. וזהו והיה האיש כו' וע"כ היה שלא כהוגן וההיקש ביפתח באומרו והיה היוצא. אלא שהיה דעתו בין יהיה שור או כשב או עז. ולא שת לבו כי גם אפשר יהיה טמא. ובכלל הדבר הוא כי גם שאול ויפתח לשאולים יתייחסו. כי זולת הבנת אומרו והיה שדקדקנו. גם הן תיבות מיותרת כי מהראוי יאמר האיש אשר יכנו יעשרנו כו' מאי והיה האיש וכן ביפתח. אך יתכן כוונו בדרך המדרש שרוב דרשותיהם בגז"ש כנודע לבקיאים בדבריהם וכי בשלשתן נאמר והיה וילמדו השנים מאליעזר כי גם הם שאלו מה' כמוהו וגם על זה פקח עיניו בעל המאמר בהזכיר המנין כי היה אפשר לשלול את שאול ויפתח מהכלל כי נודרים הם ולא שואלים אם לא מן הטעם שכתבנו. וממוצא דבר מצאנו ראינו גודל חשק אליעזר ושאול. זה לעשות רצון אבות העולם ושליחותם כראוי. וזה לעשות מלחמת ה' כראוי ששמו את כבודם וטובם מנגד. ע"כ הצליחם ה'. ע"כ לא נפלא על גודל מציאת חן אליעזר בעיני ה'. לתת את שאלתו ככל אשר שאל מאתו ית'. ונחזור אל הענין. והוא כי הגיד הכתוב כי אחת דבר שתים זו השיב לו הוא ית' כי אפשר לפי הפשט עלה על רוחו שמכלל בנות אנשי העיר היוצאות לשאוב היתה גם בת אחי אדוניו. ולא כן היה כ"א גם היציאה היתה על צד הפלא כי ויהי הוא כו' והנה רבקה יוצאת ולא מקודם וזה משני טעמים. (א) כי הלא היתה בת גדולים אילי הארץ וזהו בת בתואל כו' (ב) כי והלא והנערה טובת מראה מאד. אשר אין מדרך ילדה יפיפיה כמוה לצאת ומה גם במקום שיש אנשים בין משאבים על העין וסיפרה תורה כי ותרד העינה ותמלא והנה באו' ותמלא היה נודע רדתה העין ולשתוק מניה כאשר שתק מן השאיבה. אמנם הנה רז"ל (ב"ר פ' ב') על או' וירץ העבד לקראתה אמרו כי ראה שעלו המים לקראתה והנה מן התימה שבל יראה ובל ימצא רמז בכתוב מעליית המים. לכן אחשבה כי זה מאמר הכתוב. כי דרך יתר נשים היתה לרדת העינה ולשאוב ולמלא. אך זאת לא נצרכה רק ותרד ומיד ותמלא בלי שאיבה. ואין זה אם לא מעלות המים לקראתה וע"כ וירץ העבד בשביל כך וזהו לקראתה. עוד הכריחם שאחר עלותה לא יבצר שהיתה עומדת או התחילה ללכת לביתה וא"כ היל"ל וירץ אליה או אחריה מאי לקראתה שלא יצדק רק שכזה הולך וזה בא נגדו. אך הוא וירץ בשביל הקרי שהיה לה שעלו המים לקראתה. והיות למ"ד יתירה שאחר היות ה"א בסוף תיבה במקום למ"ד בראשה הראשונה מיותרת. ובענין האמור יתכן שכ"כ המים עלו מהעין למעלה שהי' נראה כאלו העין ירדה שהיתה ירודה ממימיה. וזהו ותרד העינה שרומז הירידה גם על העין. והנה ראוי לשים לב אל שנותו ית' את טעמו לכנותו בשם עבד בפ' זה. משא"כ ביתר הכתוב. אמנם סיפרה תורה כי ב' דברים עשה שלא כדרך אנשים חשובים. א' הריצה לקראתה וכן לא יעשה איש חשוב לרוץ לקראת נערה יפה מאד לדבר אליה. ומה גם בקרב בלתי יפות כי יאמר כי רתיחת יצרו הרדיפו לרוץ ע"כ מהראוי היה ללכת לאטו כלאחר יד. עוד שנית בדרך שאלתו כי איש המעלה והחשיבות להיותו יקר בעיני עצמו לא יראה לו כמקשה לשאול מחשוב או חשובה כמוהו ישקהו מים עד רוות צמאונו. משא"כ עבד איש מאיש או אשה חשובים כי לא יערב אל לבו כ"א בתחנון כדי גמיעה להשיב נפש. ועל שתי אלה שהתנהג כעבד אמר וירץ העבד. (א) על הריצה כמדובר שלא חס על העדר כבוד. (ב) כי ויאמר הגמיאני כדי גמיעה וגם אמר נא ל' בקשה כי הכיר חשיבותה והוא עבד איש. ע"כ פיה פתחה בחכמה ואמרה שתה אדוני כלומר הלא בהחשיבך אותי לגברת ואותך לעבד ודל. וגם לא שאלת כדי שתיה. אך נהפוך אני אומרת שתה לגמרי ולא גמיעה לבד כי אדוני אתה חשוב בעיני. וזהו שתה אדוני וכמאמר רז"ל במסכת קדושין (דף ה') שאם נתנה היא ואמר הוא אם אדם חשוב הוא מקודשת כי בנחת רוחה על שקבלו ממנה יחשב כנותן לה אפשר כי עד"ז אמרה רבקה שתה. ובקבלך ממנה אחזיק לך טובה כי ע"כ אקראך אדוני. ובזה יתכן מה ששינה ממאמרו כי אמר אשר אומר אליה הטי נא כדך ומשתה. ואח"כ אמר הגמיאני נא כו'. עוד יתכן על השינוי הלז בהמשך הכתוב הקודם והנערה בו'. והוא כי אמרי אומרו הנערה אשר אומר אליה הטי נא כו' והיה בלבו לדבר בה וראה והנה נגד פניו נערה טובת מראה מאד וכדה על שכמה אז אמר בלבו אוי לי אם אמר לה הטי נא כדך ואשתה כי הלא בהטות כדה משכמה יבא פי כדה בצד פניה ואשר יביט מרחוק לא יבחין אם פי בפי הכד או בפיה או זה אגב זה וכדאי בזיון וקצף. והן לא היתה בלתי יפה לא יחשד כאשר בעזבו כל השואבות וידבק טובות מראה מאד. וע"כ אמרה תורה כי בראותו כי והנערה טובת מראה כו'. אז שינה את טעמו ולא אמר הטי נא רק הגמיאני נא מכדך. והיא גם היא שתה לבה. ותורד כדה על ידה למען זאת
Genesis.24.19.1
ותכל להשקותו כו'. זו הוראת דרץ ארץ. לבלתי אמור לו שתי אדוני וגם לגמליך אשאב. בל תראה כסומכת ומשוה אותו לגמליו. ע"כ המתינה עד כלותה להשקותו ואחרי כן ותאמר גם לגמליך כו'. והנה בשום לב אל מלת עוד המיותרת באו' ותרץ עוד. יתכן הורה הכתוב את אשר הפליא חסדו לה הוא ית'. כי היא אמרה לגמליך אשאב עד אם כלו לשתות שהוא שאיבות הרבה מאד. די סיפוק י' גמלים בבואם מן הדרך נלאים וצמאים. והאלהים עשה כי לא נצרכת ללכת לשאוב אל הבאר כ"א פעם א' ותשאב לכל גמליו. וז"א ותרץ עוד כי ריצה אמת היה שהיה עוד על הקודם ולא פעמים רבות ונשתלח ברכה במעשה ידיה שהספיק לכל גמליו:
Genesis.24.21.1
והאיש משתאה כו'. הנה במה שכתבנו יבא על נכון. כי בא הכתוב לתת טוב טעם ודעת מה היה לו ומה הגיע אליו לבלתי שום הנזם על אפה והצמידים על ידיה מאז ראה נסיונו עלה כהוגן באומרה אליו וגם לגמליך אשאב כ"א היה כמחריש כי הנה היה מקום לחשוב אולי היה מפקפק בנסיון. אולי לא ישרה בעיניו. לז"א לא כן הוא כ"א אדרבה והאיש משתאה לה משתוקק אליה ומה שהוא מחריש ומתעצל מתת לה הוא לדעת וכו'. והוא כי אמר בלבו הנה מהנסיון ידעתי כי היא האשה אשר הוכיח ה' לבן אדוני אך עדין אפשר יגמור הדבר ולא ע"י בדרכי זה רק עד בא זולתי מאת אדוני גדולים ובני חורין להוליכה אליו. וז"א מחריש בטעם זק"ף גדו"ל כמרים קול ומתמיה על הדבר ומשיב ואו' כי הטעם שהוא מחריש. עם שהוא משתאה הוא לדעת ההצליח ה' דרכו כלומר הדרך שלו על ידו בדרכו זה עתה אם לא תבא כ"א ע"י זולתו. וז"א אם לא. ולכן בראותו אשר כלו הגמלים לשתות לגמרי. והי' ע"י שאיבה אחת כמדובר אז נחה דעתו באו' הלא גם בלי נס זה. כ"א שהתחיל להשקותם ותלאה כי נערה קטנה היא. ואגמור אני להשקות עשרה גמלים היה מתקיים הנסיון בצד מה. כי הלא כבר השיבה גם לגמליך אשקה כשאלתי. אך הוא ית' כ"כ החשיב את אליעזר שרצה שיתקיימו כל דבריו לגמרי גם בפועל ההשקאה. שעל ידה לבדה יכלו לשתות כל הי' גמלים אז אמר אחר שכ"כ החשיבני הוא ית'. גם יחשבני להצליחני שיגמ' ע"י ולא יגעלו בי ויעשה ע"י זולתי. וגם בראות כי כלו לשתות ע"י שאיבה א' הורה כי ממהר האלהים לעשות הדבר ומכ"ש שלא יאחר עד העשות אח"כ ע"י זולתו וזהו ויהי כאשר כלו הגמלים וגו' וישם הנזם וגו'. והראיה כי האמין לנסיון. ולא היה מחריש כ"א על הסבה הנזכר כי הלא וישם הנזם וגו' ואח"כ ויאמר בת מי את כי אלו לא היה לבו שלם בהאמנת הנסיון לא היה נותן נזם וצמידים עד ישאל בת מי היא. ויתאמת לו כי ממשפחת אברהם הוא: או יאמר והאיש משתאה לה וגו' קרוב אל הדרך הקודם. והוא כי הנה מעת ראותו מענה לשון הנערה כאשר שאל מאתו ית' הודע אליו כי זאת האשה אשר הוכיח ה' לבן אדוניו והיה משתאה לה אך מה שהיה מחריש מלתת הנזם והצמידים ולשאול לה בת מי היא הלא הוא לדעת ההצליח ה' וגו'. והוא כי שאל מאתו יתברך יעשה הוא עצמו את שאלתו באומרו ה' אלהי וגו' הקרה נא וגו' ובראותו תשובת רבקה אליו על נכון עדין היה מסתפק אם החשיבו ה' ויעש הדבר ע"י עצמו או ע"י א' ממלאכיו. וז"א לדעת ההצליח ה' דרכו שהוא ה' בעצמו אם לא אלא ע"י מלאך. אך ויהי כאשר כלו הגמלים לשתות שהוא כמאמרנו שע"י שאיבה כלו לשתות שהיה נס ופלא. אז הכיר כי מה' יצא הדבר כי אלו היה ע"י מלאך שנשתלח לשים בפי רבקה הדברים האלה לא היה המלאך ההוא עושה גם את זאת לברך שאיבה ח' להשביע עשרה גמלים כי אין מלאך אחד עושה שתי שליחות. ומה גם כי מציאות הברכה איננה כי אם ממנו יתברך ומזה הבין כי כל הנסיון היה ע"י יתב' אז נחרץ ויקח האיש נזם וגו':
Genesis.24.21.2
ובמרדש ארז"ל (ב"ר פ' ס') אבן טובה היה בה ומשקלה בקע ושני צמידים כנגד שתי לוחות. עשרה זהב משקלם כנגד עשרת הדברות, ע"כ. וראוי לשים לב מי הכריחם לכל זה. והיכן הוזכרה אבן יקרה. ולמה דרשו רמז הצמידים ומשקלם ולא רמז הנזם ואבן יקרה ומשקלה וגם מה ענין הרמז הלז אצל סבלונות רבקה. אך הוקשה להם כי איך הנושא עשרה גמלים וכל טוב אדוניו בידו. אשר היה כמלך גדול משלח סבלונות בעד בנו יחידי. בקע משקל זהב שהוא דורון של דלות. ע"כ פירשו על אבן שבה ולא על חנם רק לרמז דבר עשה אברהם כי נביא הוא. ויהיה כי אין ספק כי לפי הנמשך מהפעולה אם טוב ואם רע תהיה הצלחת הפעולה. וע"כ למה שמנישואי רבקה עם יצחק היה עתיד לצאת עשו לעולם. וגם שלעומתו יעקב הלא גם יתעתדו בניו כי יעשו עגל בחורב וישתחוו לו. ובכלל הדבר הזה הלא תמנע הצלחת הזווג. ע"כ אברהם אשר נגלו אליו הדברים העתידים כאשר ידע מה שעתיד להיות בשכם כמשז"ל (שם פ' ל"ט) שהלך עד מקום שכם להתפלל על מכירת יוסף. ויתר צרות ונטה אהלו בין בית אל ובין העי להתפלל על דבר עכן וכו' כי לא נעלם ממנו הדברים האמורים. ע"כ מה עשה. שלח סבלונות יהיו בהן מזכרת תקון הדברים הרעים. המננדים אל הצלחת הפעולה. והוא כי אם יבא עשו הנה לעמתו אבן יקרה כי הנה הזווג הלז משם רועה אבן ישראל. ומה מתקו מליהם באומרם אבן ולא אמרו מרגלית טובה כדרכם לרמוז אל אבן ישראל ואם מיעקב יצאו חוטאים בעגל הלא לעומת זה משקל בקע שהוא כופר נפשם אשר יביאו בקע לגולגולת לכפר על עון העגל. ואחר רמז סילוק הנגוד רמז הדברים העוזרים הם לוחות הברית. וי' הדברות. בשני הצמידים ומשקלם:
Genesis.24.21.3
ויקח האיש וגו'. מהראוי יאמר וישם נזם זהב באפה וב' צמידים בידיה. אמנם יתכן בשום לב אל מאמר אליעזר אליהם באומרו ואשאל אותה בת מי את ותאמר בת בתואל וגו' ואשים הנזם. שאומר שלא שם הנזם על אפה עד אומר שהיתה בת בתואל והנה היה בהיפך. אך אפשר כי בבטחו בנסיון מיד ויקח האיש נזם זהב לתתו לה ושני צמידים. אך למה שהיתה בו אבן יקרה שדמיה מרובים. חזר ועכב בידו עד ישאל בת מי את לדעת אם מבית אבי אברהם היא אך הצמידים שלא היו שוים הרבה מיד נתן על ידיה. וזהו ויקח האיש נזם זהב שתהי' בידו מוכנת אך לא נתן מיד כ"א ב' צמידים על ידיה עד ששאל בת מי את וידע כי מבית אחי אדוניו היא אז שם הנזם על אפה והיא מאמרו אליהם ואשאל וגו' ואשים וגו':
Genesis.24.21.4
או אפשר כי בתחלה ויקח האיש נזם זהב שהוא לתלות באפה וב' צמידים בזרועה כדרך הצמידים אך אח"כ חזר וחש מפני הרואים שיראהו ממשמש בפניה ונוקב נחירה. ומשים הצמידים בזרועה ויחשדוהו ויתקבצו עליו המון עם והיה לבוז. ע"כ מה עשה הנזם והצמידים הכל נתן על ידיה ולא הנזם באף ולא הצמידים בזרועה. וזהו ויקח האיש נזם וגו' ושני צמידים על ידיה. ובזה יובן ענין לבן הלא יקשה באו' ולרבקה אח ושמו לבן וירץ וגו' כי אחר שרץ אל העין איך אח"כ ראה את הנזם ואת הצמידים על ידי אחותו הנשאר' בבית. ושמע את דברי אחותו שאומר וכשמע וגו'. ועוד כי מתחלה נאמר וירץ ואח"כ ויבא אל האיש שיורה על ביאה לאטו בלי ריצה וגם או' לאמר כי לא יצדק בו לאמר לזולת. ועוד היתכן כי עד שלא רץ לא ראה את הנזם ואת הצמידים ולא שמע מה שדבר אליה האיש שאומר אחרי כן ויהי כראות וגו' וכשמעו וגו':
Genesis.24.21.5
אמנם הנה בבא רבקה ותגד לבית אמה כי אמה תקבל דבריה יותר מאחיה ואביה ולא יחשדוה שהתנית אהבים וקבלה אתנן ותאמר כדברים האלה בכ"ף הדמיון כי בהגיעה לא אמרה רק הנה נזם וצמידים נתן לי איש אחד על שהשקיתי אותו ואת גמליו. ולא סיפרה הנס ושאלתו על ייחוסה ואשר הודה לה' שהנחהו בית אחי אדוניו. אז לבש קנאה באומרו היתכן כי על מעט מים נתן לה כל זה. אך אין זה כי אם חשק בה. או זמה עשה. והראיה כי לא הגידה רק לבית אמה ולא לאביה ולאחיה ואין זה כ"א מפני היראה על דבר בלתי טהור. וזהו ותגד לבית אמה כדברים האלה מיד נתלהב לבן וירץ. וכוונת ריצתו היתה ללכת אל האיש. בין אם ימצאהו מיד החוצה. בין על העין לריב עמו. וזהו החוצה אל העין. אך מיד אחרי החילו לרוץ עודנו בחצר החצונה. נתן אל לבו לשוב וראה אולי אין רע. וירא והנה הנזם והצמידים אינן במקומם הנזם באפה והצמידים סביב זרועה כדרך הנחתן רק הנזם והצמידים על הידים. אמר בלבו אין זה כ"א דרך צניעות. וזהו ויהי כראות את הנזם ואת הצמידים ע"י אחותו. עוד ב' והוא וכשמעו את דברי רבקה אחותו אשר שמע דבריה כדי לאמר לאיש דברים לפי מה שדבר הוא אליה אם טוב ורע. וזהו וכשמעו את דברי רבקה אחותו לאמר שהוא כדי לאמר הוא לאיש כי שמע ממנה כה דבר אלי האיש שהוא הגמיאני נא מעט מים מכדך כי אין בזה דברי עגבים כי אם אדרבה שמחזיק טובה למהנה ממנו ומרבה שכרו. וגם מאומרו היש בית אביך מקום וגו'. יש הוראת צניעות כי לא היה רודף ללון בביתה כי חשק בה כי הלא שאל היש מקום. שמורה שאם תאמר שאין מקום ימנע מלכת אחריה. ומזה למד לאמר לו בא ברוך ה' וגו'. למען ירבה לו מתת לפי הערך. אז נחה דעתו וביטל מרוצתו ויבא לאטו. וזהו ויבא אל האיש וגו' ויאמר וגו':
Genesis.24.21.6
ושיעור הענין כי בחשבו כי רעה בלב איש זה רץ בחפזון אליו ובדעתו לדבר לו סרה. אך בראות את הנזם והצמידים ע"י אחותו הכיר כי לא היה רע המעשה. שע"כ לא שם הנזם על אפה והצמידים על ידיה סביב זרועה. וע"כ נס ממרוצתו. וזה כוון בשנותו את טעמו מאו' וירץ לאומרו ויבא. ותחת אשר כיון לדבר לו סרה נתן אל לבו לשמוע דברי אחותו אשר דבר אליה האיש. כדי לאמר הוא אליו על פי הדברים ההם. וז"א וכשמעו את דברי רבקה אחותו לאמר וע"כ ויאמר בא ברוך ה' וגו'. כי אחר שעל גמיאת מים נתן נזם וצמידים. מה יעשה על הכניע אותו בדברי חבה וכבוד וע"כ ויאמר וגו'. ומ"ש להם ואשים את הנזם על אפה אמר כך להורות להם בטחונו בנסיון כי מיד החשיבה כאשת יצחק וקישטה לו ועם כל זה לא אמר באפה אלא על אפה לומר שלא שת אותו בנקב האף כמנהג. כ"א על אפה שאינו דרך ארץ לנקוב אף נערה כמוה לשים הנזם ומה גם במקום רואים. פן יחשד כי אמר כי היא תשימנו באפה. ובראותו כי לא עשתה. לקחו ונתנו בידים עם הצמידים. ונחזור אל הענין:
Genesis.24.23.1
ויאמר בת וגו'. הנה יפלא ממנה היות דרך נשים לה להרבות בדברים כי אחת שאל ושתים השיבה. והיה די לה שתאמר בת בתואל אנכי ולא תאריך בן מלכה אשר ילדה לנחור. והלא ברוריה קראה לר"י הגלילי גלילי שוטה על אומרו באיזה דרך נלך ללוד ולא אמר באיזה ללוד. ומה גם עתה כל זה וכמה סיפרו רז"ל בגנות הנשים אשר האריכו למעניתם על שאלת שאול באומרו איה הרואה. ועוד כי הנה לדעת אם ממשפחת אברהם היא לא יזכר בהגידה בת מי היא עד תפרש שאביה בן מלכה בת נחור. וא"כ מה היה לו שלא שאל רק בת מי את. אחרי שאם תאמר שהיא בת בתואל עדיין לא נעשה כוונתו:
Genesis.24.23.2
אמנם לזה נשים לב אל אומרו הגידי נא לי שהוא מיותר אחרי אומרו בת מי את. אך הנה אין ספק כי יש הפרש בין אמירה ודבור להגדה כי אמירה ודבור הלא יצדק גם על ענין קצר המציאות. אך הגדה לא תצדק רק על דברי ספור נמשך וארוך עד גמר המכוון. וז"א בת מי את ולא אחפוץ באמירה שתאמרי בת פלו' בלבד רק הגידי נא לי ר"ל הגדה באורך עד ראש היחס. ע"כ היא הבינה בדבריו והגידה עד עיקר היחס שהוא עד נחור:
Genesis.24.28.1
ותאמר אליו גם תבן וגו'. מה שלא אמרה בר וחם ומזון רק מאכל בהמות הלא הוא כי רצתה לעשות במזון כאשר עשתה במים להוסיף על השאלה גם בעד הגמלים. והוא כי הוא גם הוא רצה לנסות גם בזה. אמר היש בית אביך מקום לנו ללון שהוא לאנשים בלבד ולא לגמלים. אז הוסיפה ואמרה אצ"ל שאוסיף לאנשים המאכל כ"א גם לגמלים תבן ומספא. ולא עוד אלא שהיותר מוכן הוא המזון ולתוספת אני אומרת גם מקום ללון לינות הרבה וגם לגמלים. ותתחכם בשני דברים. א' שלא פירשה מזון האנשים כ"א הסתירה ברבוי הגם לשתי סבות (א) לבלתי השוות מאכלם למאכל בהמתם. (ב) לבלתי ביישם בהזכירה אותו לפניהם. עוד התתכמה באומרה עמנו ולא אמרה לנו כלומר לא לנו היא. רק פקדון עמנו הוא מאתו ית' כי ממנו הכל וממנו יתנו לו. והוא מעין מאמר אברהם לאורחיו כמשז"ל שהיה אומר בריכו למריה דהאי פיתא (סוטה דף י'). והיה מודיעם כי לא לו הוא כ"א לאל עליון. והיה נמשך מזה יחזיק לה טובה על אשר הרבתה לוותר אליו. אך הוא לא כן עשה רק החזיק טובה לראוי להחזיק לו ולעושה הכל. וזהו ויקוד האיש וישתחו לה' כי גם כל דבריה מאתו ית' היתה סבה ואמר מה שאודה לה' שעשה עמי ידעתי כי לא בשלי הוא כי איני כדאי רק למען אדוני אברהם. וזה אומרו ברוך ה' אלהי אדוני אברהם אשר הפליא חסדו לי למענו ואלו היה שאברהם עצמו היה בא בשליחות זה לא יפלא יעשה ה' למענו כל הכבוד הזה. אך להיות אנכי שאני עבד לו הוא הוראה על גודל חיבתו ית' אל אדוני. ועוד כי דרך הבא לבקש קרוביו או קרובי זולתו בארץ נכריה יכנס לעיר ושואל בעדם מרשות לרשות ומחצר לחצר ומבית לבית כן היה הדעת נוטה יקרה לו ג"כ. אך הוא ית' הקרה לפניו כי עודנו בדרך נחהו ה' שמה:
Genesis.24.28.2
עוד שלישית כיון באו' נחני ה'. והוא כי אברהם אמר לו ישלח מלאכו אתך ולקחת אשה לבני ליצחק אמר יותר מזה היה שלא המלאך עשה עמי זה כי אם ה' כביכול. הוא נחני בית אחי אדוני שהרי לא נתייחד אל המלאך רק לקחת את האשה ולא שינחהו באופן זה. ועל שלשה הדברים אמר אנכי בדרך וגו' על הא' אמר אנכי ועל הב' אמר בדרך ועל הג' אמר נחני ה'. ומפני שעד כה לא גמר הענין ושמא לא יתרצו לתתה לו וגם שמא הנערה תמאן לצאת ממולדתה. ע"כ אמר אודה נא ה' על מה שעבר שהנחני בית אחי אדוני בדרך וזה יהיה סימן יפה על העתיד:
Genesis.24.31.1
ויאמר בא ברוך ה' וגו'. הנה כתבנו כי נשא ק"ו ואמר הנני רואה נזם וצמידים ע"י אחותי. ושומע את דברי אחותי שעל שהשקתה אותו ואת גמליו נתנן לה ומה יעשה כשאכבדהו במלון ואכל ושתה. הלא יעשרני עושר גדול ע"כ נתן אל לבו לאמר בא ברוך ה' וגו'. ולהפליג בדבר נעשה כמתלונן על עומדו חוץ באומרו למה תעמוד בחוץ ומפני שהיה יכול להשיב הלא זאת תלונתי שלא באת לא אתה ולא זולתך בשבילי ולכן אחרתי עד כה לז"א ואנכי פניתי הבית כי בזה נתעכבתי מלבא לקראתך כי מאשר יקרת בעיני אנכי בעצמי פניתי הבית ולא ע"י שליח או עבד ואם אחרתי הרבה הוא כי גם בכלל מה שפניתי הוא ומקום לגמלים. ושלא יראה שעל חמדת הנזם והצמידים היה עושה למען ירבה גם הוא מהר ומתן. אמר בא ברוך ה' וגו' לומר אם אמרתי כבד אכבדך אין זה כי אם על היותך ברוך ה' ובכן בא תבא כי אשר אכבדך עם האלהים אני עושה:
Genesis.24.32.1
ויבא האיש וגו'. הוא מה שאמרו רז"ל (ב"מ דף צ"ב) על ונתתי עשב וגו' ואכלתם וגו. שנותנין תחלה מאכל לבהמה ואח"כ לפני האדם וזהו ויתן תבן וגו' ויושם לפניו וגו':
Genesis.24.33.1
ויושם וגו'. הנה ראוי לשים לב. (א) על מה זה נמנע לאכול עד דבר דבריו. (ב) למה תחת דבריו היו עבד אברהם אנכי. (ג) מה צורך הודעה מה שה' ברך את אדוניו מאד. ושנתן לו צאן ובקר וגו'. (ד) אומרו שנולד יצחק אחרי זקנתה מה יתן ומה יוסיף למו הולדו אחרי זקנתה אי בבחורתה וגם למה לא כלל גם את אברהם לאמר אחרי זקנתם וגם למה הודיעם שנתן לו את כל אשר לו. (ה) אומרו וישביעני אדוני לאמר כי מלבד שאין צורך בהודעת השבועה. גם אומרו לאמר לא יצדק כי אינו לאמר לאחרים. (ו) אומרו אם לא וגו' למה שינה כי אברהם אמר כ"א אל ארצי וגו' והוא אמר אם לא וגו'. (ז) אומרו ה' אשר התהלכתי וגו' שהם דברים אשר לא כן דבר אברהם כ"א אשר לקחני וגו'. וגם אברהם אמר ישלח מלאכו לפניך והוא אמר אתך. (ח) אומרו אז תנקה וגו' שלא נאמר לו כן. (ט) אומרו אם ישך נא מצליח דרכי וגו' כי אין זה לא שאלתו כלל וכן בכל ספור אמרי הנסיון אין דבר שלא יהיה משונה הנסיון והלשון מהנזכר למעלה במקום נערה עלמה במקום הגמיאני השקיני במקום ותרד העינה ותמלא הוא או' ותשאב ובמקום ותשאב לכל גמליו הוא או' וגם הגמלים השקתה ושם נתן הנזם טרם ישאל בת מי את ופה הוא אומר ואשאל וגו' ואשים הנזם וגו'. (י) למה הודיעם שהשתחוה לה' ומה שבירך וגו' מה שלא זכר למעלה רק מציאות הקידה וההשתחויה. (יא) אומרו תשב הנערה אתנו ימים או עשור וכו' איך חזרו ממאמרם למעלה הנה רבקה לפניך קח ולך ומה הוסיף הוא אח"כ באומרו אל תאחרו אותי וגו' על מה שאמר תחלה. (יב) אומר נקרא לנערה וגו' כי מהראוי יאמר נשאל לנערה ולא את פיה. וגם אומר נקרא לנערה הוא מיותר כי בכלל או' נשאל לנערה היתה הקריאה:
Genesis.24.33.2
אמנם הנה טרם יענה אליעזר בא להסיר מלבם פן יחשבו כי הנזם והצמידים פיזר נתן על השקאתה אותו ואת גמליו או על המלון והאכילה כי על כן בתת לה הנזם והצמידים אמר לה היש בית אביך מקום לנו ללון באופן שאם ימאנו בזווג יפסיד חפציו על כן הקדים ואמר לא אוכל עד אם דברתי דברי וגו'. למען הודיעם כי לא על הלחם אשר הוא אוכל פיזר נתן רק (עיין בת"י) סבלונות הזווג נתן לה:
Genesis.24.33.3
עוד יתכן במאמרם ז"ל כי חמדו להם את כבוד עשרו ויתנו בברותו ראש ליורשו והמלאך אשר אתו היפך הקערות ואשר בה הסם שם לפני בתואל ועל כן אחרי אכלם לא נזכר כי אם אחיה ואמה וזה יורה ג"כ אומרו ויושם ולא נאמר ויתן כאומרו ויתן תבן וגו'. וגם אומרו לפניו לאכול לומר לפניו הושם לאכול. אך לזולתו הושם לבלתי אכול כי אם להמית והוא בתואל:
Genesis.24.33.4
ובזה נבא אל הענין והוא כי יתכן כי למה שהמלאך היה בא עמו כמאמר אדוניו ישלח מלאכו לפניך. ומה גם למאמר רז"ל (ב"ר פ' נ"ט) כי שני מלאכים הלכו אתו א' ללוותו וא' להוציא את רבקה ועל כן לא יבצר ממנו ידיעת מעשה מלאכו אשר אתו ע"ד מאמרם ז"ל בהגר שהכירה במלאך ה' בדרך כי היתה למודה לראות בבית אברהם. ומה גם עתה אליעזר שהיה זקן ביתו חכם גדול וחסיד שידע בלי ספק את מעשה המלאך בהפכו הקערות על כן אמר בלבו הנה עתה יאכל בתואל וימות. ואיך אדבר על נשואי בתו והלא יענו לי לאמר כלך מדברותיך מנשואין ושמחה כי עת רעה היא כי מת אבי הכלה וכל ביתו בתאניה ואניה עד יארכו הימים באופן לא יהיה מצליח דרכו על כן התחכם יותר וטרם אכול ושתו בעוד בתואל חי דבר דבריו שיודה בתואל גם הוא בזווג לבל יהיה פתחון פה ללבן אחרי מות אביו למאן ואדרבה יהו כמצווים לקיים דברי המת. וז"א אחרי יודעו מה שהושם לפניו לאכול לא אוכל עד אם דברתי דברי שהוא פן באוכלם ימות בתואל ותקולקל כונתו כמדובר:
Genesis.24.34.1
ויאמר עבד אברהם וגו'. הנה כציר נאמן ראה להרים מכשול כל טעם לפגם אשר היה לאל ידם לדבר ולומר לבלתי עשות שאלתו ובקשתו הלא המה. (א) למה על דבר גדול כזה לא בא אברהם עצמו ולא היה העדר כבוד כי אנשים אחים המה. (ב) כי למה יתנו את בתם לאיש אשר לא ידעו מה הוא חשוב או בלתי חשוב. ואדרבה מאשר לא מצא אשה מצא טוב בארצו יורה כי לא איש חמודות הוא ועל כן שלח למקום אשר לא ידעוהו. (ג) אם יאמרו לא ניתן בת גדולים ומלכים כזאת אם לא למרבה לה מוהר ומתן הרבה מאד לפי כבודה ושיהיה לו נכסים רבים ידועים לו לבדו בקרב אחיו. (ד) פן יבקשו תואנה לאמר כי גם שלא בא אברהם ויצחק לכבודנו למה לא שלח נשיאי עדה אנשי שם להוליכה לפי כבודה. ולא שנמסור בת מלכים יפה עד מאד לעבד איש מקנת כסף כי ב' רעות בדבר. (א) מפני הכבוד. (ב) מפני החשד כי גם אחרי הוליכו אותה לא הטהר מזה כמאמרם ז"ל (פר"א פט"ו) כי כאשר לא מצא לה יצחק בתולים. אמר לה אולי העבד פגע בידך אז הלכה להראות בתוליה במקום אשר נפלה מגמל. מבושו' פניה בראות האותו לקראתה בדרך. (ה) פן יאמרו לא נכון הדבר להשיא קטנה כזאת לאיש בן ל"ז שנה ומן הטעם הזה ירחק בעיניהם היותה בת זוגו. כי לא יתכן יאחר הוא ית' מהביא בת זוגו של איש עד היותו בן ל"ז שנה או קרוב אליהן. ומה גם בימים ההם שהיו נושאים נשים עודם קטנים כמז"ל בב"ר (פ' ל"ח) כי הרן הוליד את מלכה עודנו בן שש שנים. שהרי אברהם לא יבצר לפחות להיות גדול מהרן ב' שנים שהרי נולד נחור בנתיים. ושרה שהיא יסכה בת הרן נולדה עשר שנים אחר לידת אברהם נמצא שהיה הרן בעיבורה בן שבע שנים ולעיבורה של מלכה אחותה לפחות בן שש. וכן ער ואונן נשאו אשה בני ז' שנים כנודע. על כן על דבר ה' העיכובים האלה ערך מערכת מאמריו לסלקם ולפנותם מלפניהם אחת לאחת:
Genesis.24.34.2
ועל הראשון היחל ואמר עבד אברהם אנכי לומר אל יקשה בעיניכם מדוע לא בא אדוני אברהם לדבר כזה. כי הלא מלך גדול הוא ובלתי ראוי לבא כי אם שלוחו והראיה כי ממני תראו גדולתו. כי הלא תראוני בכל הכבוד וגדולה הזאת. עבד אברהם אנכי. ומהעבד תוכר מעלות האדון והביטו וראו יקר תפארת גדולתו כי הלא וה' הוא ובית דינו ית' נמנו לברכו. וזהו וה' בירך את אברהם בכל וה' בירך את אדוני מאד. כי את הכל זכה בדין עליון לפי רוב צדקתו ולא היתה עיקר הגדול' מציאות העושר כדרך בני אדם כי אם ויגדל במעלה מצד עצמו על כל ברואי עולם כנודע ואח"כ ויתן לו צאן ובקר כסף וזהב וגו'. ועל פי דרכו הזכיר העבדים בין צאן ובקר וכסף וזהב וגמלים וחמורים. לומר שעם היות העבדים לפני אברהם במדרגה שפלה היה הוא בהיותו עבד אברהם באותה הגדולה. ומה גם אדוניו שהוא מה שרצה באומר עבד אברהם אנכי. הב' אמר ותלד שרה וגו' לומר טעמו וראו כי טוב ורשום לפניו הוא בן אדוני. כי הלא הוא בן הגבירה זהו ותלד שרה ולא כישמעאל שע"כ הוא בן לאדוני מיוחס אחר האב. ולא כבן הבא מן השפחה שקרוי בנה ככתוב אצלינו על מקרא שכתוב גרש האמה הזאת ואת בנה בס"ד. וזהו אומרו בן לאדוני. שנית שהיה אחרי זקנתה כלו' הביטו וראו מה טובו ומה יופיו כי הלא על דרך נס הפליא לעשות הוא ית' להביאו לעולם כי הלא לא ילדתו אמו בזקנתה כי אם אחרי זקנתה. כי נסתלקה הזקנה והלכה לה. כי חזרה לנערותה להתעבר ממנו ולא עביד קב"ה ניסא להוליד אחד הריקים וז"א אחרי זקנתה שאם לא כן אין אחר הזקנה רק המות: ועל הג' ממוהר ומתן ואם יירש הרבה או מעט. אמר ויתן לו את כל אשר לו. באופן שאין בעולם עשיר ממנו ובכלל הדבר הוא כי ירבה לה מוהר ומתן ושמא תאמרו א"כ איפה איך לא ימצא עזר כנגדו בביתו אחר שכ"כ הגון הוא. דעו איפה כי וישבעני אדוני כו' וממוצא דבר תדעו כי רעות בנות כנען בעיני אברהם וע"כ לא לקח משם אשה. ואומרו לאמר עם שאינו לאמר לזולת. וגם אומרו אם לא אל בית אביו לא אמר כ"א אל בית אבי כמאמר אברהם הלא הוא ע"פ דרכו רצה להעלים להם שהיתה השבועה גם לבא אל בית אביו. פן תיקר הדבר בעיניהם ויסרבו ע"כ אמר מה שהשביעני לא היה רק לאמר אלי. לא תקח אשה מבנות הכנעני אם לא אל בית אבי תלך. אבל אם אלך אל בית אביו ולא יתנו אקח מן הכנעני. וגם רמז למו שלא עיכב רק על כנעני שבארנו. אך לא שבארץ אחרת או מיתר עמים שבכל מקום. ועל הד' אמר ואו' לאדוני אולי לא תלך כו' לו' הלא ראיתי אשר הייתם יכולים לבקש תואנה לאמר כי עבד אנכי ותהיו משיבים מפני הכבוד ומפני היראה של חשד. כי לא טוב היות נערה יפה עד מאד בת גדולים ביד עבד איש בדרכים. וע"כ קדמתי ואומר אל אדוני אולי לא תאבה האשה למה שהיה אשה וחשובה. כנרמז בה"א הידיעה ללכת אחרי כי עבד אנכי. והשיב לי כי לענין הכבוד אין חשש. כי ה' ישלח מלאכו וא"כ אין להם כבוד מזה. כי בא מלאך ה' שלוח מאתו ית' בעד בתכם. ועל הדבר החשד כי סתם עבד שטוף בזמה גם כן אל תחושו כי הנה אמר אלי ה' ישלח מלאכו אתך. וטעמו וראו כי עשה את המלאך טפל אלי כי אמר שהמלאך יבא אתי ולא שאני אבא אתו כי אני העיקר ואין זה רק על כי איני כשאר כל העבדים כי כשר וצדיק אני כי על כן אני חשוב ממנו וא"כ איפה לא אחשד בלכתי בדרך אתה. כי לא אצא עמה כצאת העבדים זולתי וכן ארז"ל המושל בכל אשר לו מושל ביצרו כמותו. ולהחזיק הענין שינה מאמר אברהם כי הוא אמר אליו ישלח מלאכו לפניך ופה שינה ואמר מלאכו אתך והוא כי הנה ארז"ל (פר"א ל"ג) כי בחנניה מישאל ועזריה להיותם צדיקים גדולים נאמר בהם וריויה די רביעא' דמי לבר אלהין כי קדמאה לא נאמר אלא רביעאה מלמד שהיו מהלכין שלשתן תחלה והמלאך אחריהם. אמנם העבד הלז לא החשיבו אברהם בכל הכבוד הזה אמר כי ישלח מלאכו לפניך כי הוא ילך לפניך ואתה אחריו. אך הוא אמר אתך להורות כי המלאך טפל אליו בעצם ולא אמר לפניך והוא מן הטעם שכתבנו. אמר הראיה כי אני העיקר והמלאך טפל אלי. כי הלא לא אמר רק שיבא המלאך אתי וע"ז בטת בי שלבדי אקח את האשה כי אמר ולקחת אשה לבני:
Genesis.24.34.3
עוד כיון כי אין המלאך מצליח דרכי כ"א הש"י בעצמי. וז"א ה' כו' הוא ישלח מלאכו אתך וגם ה' הנזכר והצליח דרכך כי אין המלאך רק לשמרך בכל דרכיך להורות חשיבתו כמאמרו אליהם. וז"א והצליח כו' ולא אמר להצליח כי שתים יעשה לך ה' הנזכר ישלח כו' והצליח כו' וע"כ אמר ולקחת כו' לו' כי אחרי שהוא מצליח דרכי לא אתיחס מכם כ"א ללוקח לעצמי ואם נאמר כי אומר והצליח דרכיך הוא על הדרך שמארץ ישראל לחרן. יאמר כי ממה שיצליח בדרך ימשך שיקח האשה מעצמו כי בא ביום אחד שקפצה לו הארץ. כי יראו ויבושו מלמאן וע"כ אמר להם ואבא היום אל העין. שהוא כמאמרם ז"ל (סנהדרין ד' נ"ד) היום יצאתי והיום באתי. ועל פי דרכו רמז למו כי לא היה הויכוח עם אדוניו רק על בואה עמו אך מציאות הזווג בטוח היה כי ה' הצליח דרכו ולקח אותה. ועם כל זה אמר אלי שעם שבידי ליקח אותה עם כל זה אינו דרך ארץ. כ"א שאם לא יתנו בבחירתם אהיה נקי מאלתו וזהו אם לא יתנו וכו' והנה מהראוי יאמר ולא יתנו לך מאי ואם לא יתנו וגם או' שנית והיית נקי הוא מיותר. אך עוד כיון לאמר להם כי בין אם יחליטו לבלתי תת אותה כלל בין אם יאמרו לתת אך לא ע"י העבד רק ע"י זולתו. לכל צד מאלה הוא נקי מאלתו ויוכל להשיאו אחרת. וז"א אז תנקה כו' כי תבא אל משפחתי בזה בלבד עם שלא יועיל וגם אם לא יתנו לך כלו' כ"א לזולתך ציר בן חורין גם בזה והיית נקי מאלתי להורות' כי היא לא יקרה מאוד שלא יהיה אפשר בלתה וגם להחשיב עצמו כי יקר הוא בעיני אדוניו. שעל בלתי תתה לו בעצמו גם שיודו ע"י זולתו ישיאוהו זולתו: ועל הה' אמר ואבא היום אל העין לומר ראו עתה איך גם שהיא קטנה לגדול היא בת זוגו מאתו ית' כי הלא ואבא היום כו' שהיום יצאתי והיום באתי. א' הנסיון הנפלא כי הנה ואומר ה' אלהי אדוני כו' והתחכם לו' כי הנסיון לא היה לדעת אם בת זוגו היא כ"א לדעת אם הוא ית' בעצמו הוא המצליחו וזהו אם ישך נא מצליח כו'. שנית אם ההצלחה תהיה על ידו ולא שיודו בזוג רק ע"י זולתו וז"א דרכי כו'. ועל פי דרכו רמז מה שכתבנו למעלה כי אמר לו אדוניו אם הייתי אני הולך היה הוא ית' מצליחני על ידי עצמו. וזהו ה' אשר לקחני כו' אך להיות אתה ההולך ישלח מלאכו. ע"כ אמר אם ישך בעצמך מצליח דרכי עם היות אשר אני הולך עליה ולא אברהם בעצמו וכל זה למען הגדיל עניינו בעיניהם ושינה ואמר העלמה ולא אמר הנערה וגם אמר היוצאות לשאוב והוא לא אמר כן בנסיונו. הוא מה שאמרו בפרקי ר"א כי היתה בת מלכים ולא נסתה לשאוב מים כי היתה כבודה בת מלך פנימה ומה' היה שיצאת בעת ההיא וכדה על שכמה. וע"כ אם היה אומר להן ובנות אנשי העיר יוצאות לשאוב מים והיה הנערה כו' היה להן פתחון פה לו' המן הבזויות שדרכן לשאוב מים היתה הראויה לבן אדוניך. ועוד יאמרו שהוא לא שאל רק על הנהוגות לצאת ולא על זאת שלא נסתה באלה רק בפעם הזאת ומקר' הוא היה לה להשיב לו כדברים האלה ולא מחמת נסיונו. ע"כ אמר והיה העלמה כאומר הנעלמות והצנועה בבית היוצאות עתה לשאוב לה מן הרגילות לצאת תמיד. וזהו והנה רבקה יוצאת שגם היציאה בכלל הנסיון ושתצא בכדה על שכמה מה שלא נסתה בדבר ולהורות גודל הצלחת הנסיון שינה בלשונו כי אמר אשר אומר אליה השקיני נא מעט מים מכדך ואח"כ אומר השקיני נא ומניח את הכד. אך כיון כי יש בני אדם נדיבי לב מיד בשאול מאתם דבר נותנים ויש שבראשונ' מתאמץ לבם ואח"כ נותנים. אמר הנה הארכתי בדברים לומר השקיני נא מעט מים מכדך לתת לה מקום שהות לשוב להתנדב אם מתאמצת היא בראשונה. אך היא היתה כל כך נדיב' כי לא הספקתי לגמור דברי כי מיד באמרי השקיני נא טרם אכל' לומר מעט מים כו' מיד מיהר' ותאמר גם אתה שתה כו'. וזהו אומרו ואומר אליה השקיני נא ותמהר כו' ולבלתי הראות חין ערכה בעיניהם כי רב הוא פן ימאנו עד ירבה למו מתנות גדולות או יקשו לשאול. ע"כ הסתיר דבר הנס אשר עלו המים לקראת' כאשר דקדקנו בכתוב שאומר ותרד העינה ותמלא ולא נאמר ותשאב כי בלי שאיבה עלו המים ותמלא כדה. אך עתה אמר ותרד העינה ותשאב. מן הטעם הזה לא אמר שאמר לה הגמיאני כמעשה שהיה. רק השקיני לבל תהיה תשובת' הוראת ויתור רב מגמיע' להשקותו וגם את גמליו. ובאו' אני טרם אכלה לדבר כי מלת אני מיותר הורה מאמרנו למעלה על ויהי הוא טרם כלה לדבר כי משלשה שנענו במענה פיהם נשתנה הוא מהשנים אחרים שהיה טרם יכלה לדבר והאחרים ככלותם לדבר. וזהו אמרו פה ג"כ אני טרם אכלה כלומר אני הוא ולא אחר ואמרו ותורד כדה מעליה ואשת ולמעלה נאמר ותורד כדה על ידה ותשקהו בל יחשדוהו שחשק לשתות מידה כי אם ששתה מעצמו בכד שעל הארץ. וגם שינה למעלה אמר שאחר תת הנזם והצמידים שאל בת מי את ופה היפך להורות כי לא על ההשקאה נתן לה מתנות. כ"א על החתון שהיתה בת אחי אדוניו ומן הטעם הזה לא אמר שאמר לה היש בית אביך מקום לנו ללון פן יראה ששכר לילה נותן לה רק על החיתון ואמור ואקוד ואשתחוה לה' ואברך וכו' לא אמר כמאמרו למעלה בדרך נחני ה' בית אדוני. רק לקחת את בת אחי אדוני לבנו כי לא היה מסופק בלקוחין ועל ודאותם היתה ההודאה לה':
Genesis.24.49.1
ועתה ישכם עושים כו'. הנה הוראתי כי ה' עשה הדבר ולא אני אשר הנחני לקחת כו'. ועכ"ז הנני מיחס הדבר מאתכם לחסד ואמת כי בחיריים אתם. וז"א ועתה לו' ועתה שהוראתי כי מה' הוא עכ"ז אם ישכם עושים. וע"פ דרכו רמז להם שלא יקוו מוהר ומתן לאבי הנערה. כענין יעקב שעבד את לבן ז' שנים כ"א אם ישכם עושים חסד ואמת שהוא חסד חנם הגידו לי כלו' הגדה שהיא תשובה מפורשת שהוא ענין הגדה ולא באופן שתראה הגדה והודאה ותחתיה תעמוד הבהרת תחבולה מה ואם לא הגידו לי חזר ואמר לי כלו' אל תבושו מלומר שלא תחפצו בבן אברהם כי הלא אין אברהם בפניכם. כ"א אני ולכן אין כאן בושה. וזהו הגידו לי כי לי אתם אומרים ולא לאברהם:
Genesis.24.50.1
ויען לבן ובתואל וכו'. הנה כתב אצלנו על דרוש הידיעה אלהית. כי לא תכריח לפעולות אדם אם טוב ואם רע כל עוד שהדבר לא יצא מפיו ית'. כ"א מחשבה בלבד כמפורש אצלנו יפה. ובזה יאמר הלא אמרת שתייחס אלינו לחס' ואמת אם נודה בזווג. אך לא כן הוא כי אילו היתה ידיעה בלבד לפניו ית' ולא יצא מפיו היה הדבר נשאר אל בחירתינו, אך הנה מה' יצא הדבר ואחר שיצא מפיו ית' בת פלוני לפלוני כמשז"ל (ב"ר פ' נ"ו) על פ' הנה ילדה מלכה כו' שאחר העקידה שהיה אברהם מהרהר לא יפה עשיתי שלא לקחתי אשה ליצחק זה כמה שנים שאילו עתה היה נעקד לא הניח אחריו בנים. ואמר לו הקב"ה אל תחוש כי הנה עתה נולדה בת זוגו. כי הנה ילדה מלכה כו' ובתואל ילד את רבקה. כלל הדברים כי הדבר יצא מפי ית'. ולכן אין להם בחירה וזהו לא נוכל דבר אליך אפי' לו' רע או טוב זה החיתון מה טיבו רע או טוב הוא לדעת אם נודה אם אין כי בטלה בחירתינו כי לא יבצר מהעשות:
Genesis.24.50.2
ובמדרש רבה וז"ל (שם פ' ב') ויען לבן ובתואל ויאמרו מה' יצא הדבר מהיכן יצא רבי יהושע בר נחמני בשם רבי חנינא בר יצחק אמר מהר המוריה יצא. ורבנן אמרין מהיכן יצא ותהי אשה לבן אדוניך כאשר דבר ה' ע"כ וראוי לשים לב מה זו שאלה מהיכן יצא הלא הכתוב או' מה' יצא. ועוד או' מהר המוריה יצא איך יצא מההר ההוא. ועוד לרבנן גם אם דעתם הוא כי מה' יצא למה הביאו מפסוק שאחר זה שאינו מפורש בו היציאה מהיכן. ולא הביאו מפסוק מה' יצא הדבר שמפרש כי מה' יצא:
Genesis.24.50.3
ועוד למה רבנן חזרו לומר מהיכן יצא ולא סמכו אל האמור מתחלה מהיכן יצא. ויאמר ורבנן אמרי ותהי אשה כו':
Genesis.24.50.4
ולבא אל הענין נשית לב. למה תפסו מויען לבן ובתואל לשאול מהיכן יצא ולא תפסו מאומרו מה' יצא הדבר אך הנה הוקשה להם כי הנה פשט הכתוב הוא שאמר על פי דבריך בנסיוניך יראה כי מה' יצא הדבר ולכן לא נוכל כו'. והוקשה להם אחד שהל"ל מה' הדבר. או מה' הוא. כאשר נאמר בשמשון כי במה שנענה בנסיון אינו אלא הוראה כי מה' הוא. כי אלו היה הוא יתברך מדבר דבר תצדק ל' יצא כד"א יצא מפי צדקה כן יהיה דברי אשר יצא מפי אך מאומרו מה' יצא הדבר יורה על דבור שיצא באיזה מקום מה' יצא. ועוד או' לא נוכל וכו', מי יעכב ביד בחירת' שלא יאמרו רע או טוב ע"כ בא לתרץ ותפס מאומרו ויען לבן כו'. והוא שע"פ דרכו הוקשה לו על מה זה הקדים הבן לאב. באומרו לבן ובתואל שעל זה יש מרז"ל אמרו (מ"ק דף י"ח) שהורה לבן רוע מוסר שקפץ בראש קודם לאביו על כן להשיב על הכל אמר מהיכן יצא כלו' שאם הוא מהוראת הנסיון לא הל"ל יצא אך הוא כי מהר המוריה יצא שהוא ממה שאמר לו הוא ית' שם כי כבר נולד' בת זוגו של יצחק או כמו שכתבנו מאמרם ז"ל (ב"ר פ' נ"ז) על ויהי אחר הדברים. האלה ויוגד כו' ובתואל ילד את רבקה וכו'. ועכ"א יצא. כי מההר ההוא יצא הדבר מפיו ית' ע"כ אמר יצא וע"כ אמרו לא נוכל דבר אליך רע או טוב כי גם שידיעתו ית' אינה מכרחת לאדם אמירתו מכרחת כשיוצא מפיו ית' וזהו מה' יצא וע"כ לא נוכל. משא"כ אם היא על יד הוראה הנסיון שהיא ידיעה ולא אמירה. וע"כ התחכם לתפוס מאומ' ויען לבן כו'. כי בזה נתיישב אומרו ויען לבן קודם לבתואל והוא כי למה שבתיאל מי הגיד לו מה שהיה בהר המוריה. אך לבן כי נביא הוא לא יבצר ממנו. ע"כ הוא היחל ואביו סייע אחריו. אך רבנן הוקשה להם איך יתכן יאמר מה' יצא ולא יפורש בכתוב מהיכן יצא. ע"כ בחרו לו' כי הכל הוא בדברי לבן ובתואל. והוא כתני והדר מפרש וזהו מהיכן יצא ותהי אשה וכו' והוא פירוש דבריהם שאמרו מה' יצא הדבר וע"כ לא נוכל. והם עצמם אומרים מה שאמרנו מה' יצא הדבר תדע מהיכן יצא. הלא הוא ותהי אשה לבן אדוניך שהוא בת פלוני לפלוני כאשר דבר ה' מאז ארבעים יום קודם יצירת הולד שאומרים פלונית תהיה אשה לפלוני. ואז דבר בפירוש וע"כ לא נוכל דבר אליך כו'. כי אינה ידיעה בלבד כ"א אמירה ממש ולרבנן יהיה הזכירו את לבן תחילה. כי גם בתואל לא היה בקי במה שמכריז' בת פלוני לפלוני כ"א לבן. אך אם היה חוזר על הנסיון גם בתואל שמע את דברי אליעזר:
Genesis.24.50.5
או תהיה מחלקותם בדרך אחרת והוא כי הדרך הנכון אצלנו בענין כאן בזווג ראשון כו' הוא דעת חכמי האמת כי קודם יצירת הולד יכריז הזווג המתייחס אל נפשו והוא הזווג הא'. אך אחרי בואו לעולם והגיע עת נשוא. ידינוהו כפי מעשיו ואם יזכה יטלנה ואם לאו יעבירוה ממנו. ותנתן לאחר הטוב ממנו והוא זווג ב' לפי מעשיו. ובזה יחיה דעת החולקים האלה בכוונת לבן ובתואל. כי לדעת ר' יהושע כי אמרו קרוביה. כי לולא זכות עקידת יצחק בהר המוריה לא נתנה לו רבקה לאשה כי כשדנו אותם כאן בזווג שני לפי מעשיו בעקידה היא נתנה לו כי אולי מעת זוג ראשון לא היה שוה כשרונו אליה נמצא שהיה זה לו לפי מעשיו של הר המוריה וזהו מהר המוריה יצא וידוקדק כל אשר דקדקנו לדעתו בכתוב. ודעת רבנן שלא אמרו שהיה לפי מעשיו כ"א לפי זוג א' שאמר הוא ית' ותהי אשה וכו' שהיא בת פלוני לפלוני כי מאז לא היה שנוי לבלתי היותו ראוי אליה.
Genesis.24.51.1
הנה רבקה לפניך כו'. אמרו הנה שני דברים לפנינו. א' מציאות הזווג שנמהרנה לו. ב' שנשלחה על ידך מבלי שיבא הוא או אנשים גדולים ובני חורין מה שתלוי בבחירתינו שהוא לשלחה עמך או לאו. אנו מודים לך כי הנה רבקה לפניך קח ולך. אך מענין מציאות הזווג אינו בידינו כי אם ותהי אשה כו' כאשר דבר ה'. ולא נוכל לעכב:
Genesis.24.51.2
עוד יתכן כיוונו והוא כי הנה ארז"ל (כתובות דף נ"ו) שמכריזין למעלה בת פלוני לפלוני. ואין אומרים פלונית לפלוני או פלונית לבן פלוני והוא כי למה שהאיש חשוב מצד עצמו נזכר בשמו משא"כ האשה כי אם אחר אביה. ובזה יאמר כי הנה העבד אמר אשר הנחני בדרך אמת הוא הזווג אמתי מן השמים ולא אמר בת בתואל ליצחק רק בת אחי אדוני שלא החשיב את בתואל להתחתן ביצחק. כ"א ייחס אותה אל אברהם באומרו בת אחי אדוני ואגבה גם ביצחק לא הזכירו בשם. רק אמר לבני ואמר עם כל זה בחיריים אתם אם ישכם כו'. והשיבו בענין הזווג לא נוכל כו'. אך בסגנון שאמרת בת אחי אדוני לבנו. הנה רבקה לפניך והוא כי בימים ההם אנשי החכמה היו מכירים כשרון האדם או הפכו בפנים והנה אליעזר זיו איקוניו דומה לאברהם ודולה ומשקה מתורתו לאחרים ומושל בכל אשר לו מושל ביצרו כמותו. אין ספק שגם הוא היה מכיר בפרצוף. ועל כן אמר הנה רבקה לפניך. כלומר הסתכל בפניה. ואחר שהוא חשובה זכה במקחך קח ולך. ולפי זה ממנה נעשה עיקר מפאת עצמה כאשר אמרנו הנה רבקה. מבלי תאמר בת אחי אדוני או בת פלוני אך בחתן לא נאמר ליצחק כי אם לבן אדוניך כאשר דבר ה' כלומר כי גם שדרכו ית' לומר בת פלוני לפלוני. שאת האשה שאינה חשובה מצד עצמה מייחסים אותה אחר האב לו' בת פלוני. אך האיש שהוא חשוב מעצמו מזכירין שמו ואין אומרים בן פלוני. אך בזה נהפך הדבר ולא אמרו רק רבקה לבן אברהם לחשיבותה. וזהו רבקה וכו' אשה לבן אדוניך וזהו כאשר דבר ה' מאז שלא אמר בת פלוני לפלוני כי אם פלונית לבן פלוני.
Genesis.24.52.1
ויהי כאשר כו'. למדנו דעת לבלתי החזיק טובה ללבן ובתואל כי אליו יתברך אשר נתן כזאת בלבם להשיב לי והנה על שני דברים ראה להחזיק טובה אליו יתברך. א' על הודאות הזוג. ב' על אומרם קח ולך. שהודו לשלחה על ידו עם היות עבד ואינו לפי כבודה. ועל זאת הב' אמר כאשר שמע עבד אברהם. ועל מציאות הזוג אמר את דבריהם ועל שני הדברים וישתחו ארצה לה':

Torat Moshe, Warsaw, 1875. Via Sefaria (sefaria.org), Sefaria-Export. Version source: https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001268220 Licence: Public Domain. Source.