Akeidat Yitzchak

Sefaria · Jewish Thought > Rishonim · 1,728 sections

_.44.2.5
*תוכן דעת הרב ז"ל הוא, כי קצת אנשים מהמון העם בראותם את האדם שוה לבהמה בהכרח לקיחתו המאכל והמשת' ומלאות שאר מחסוריו הגופנים, אם ירצה להשאיר חייתו עלי ארץ, ובשאר פעולות אחרות אשר בהם דומה לשאר בע"ח, ישפטו למרא' עיניהם זה, כי מקרה האדם ומקרה הבהמ' שוים ג"כ יחד, וכמות זה כן מות זה, כמאה"כ "אמרתו אני על דברת בני האדם וכו', ר"ל אף שבאמת ברר ה' את האדם מכל החי אשר על פני האדמ', לתתו בתור המעלה, ולשומו דגול מכולם, ראיתי בכל זאת שהם, ר"ל ההמון בהמה המה להם (מחזיקים עצמם כבהמ') יען כי מקרה אחד להם, ובעבור זאת יכחישו גם בתמונת השארת הנפש, ויחשבו כי כמות זה כן מות זה, הכל הי' מן העפר, והכל שב אל העפר. ויען כי החקיר' העיונית תנוח ליסוד מוסד, שכל דבר ישאר תמיד על גדרו וגבול מציאותו ועצמותו, והאדם בהיות גדרו גשם חי מדבר, אינו מסוג אחד עם הרוחני הנבדל מחומר, כ"א כמו שיבדל מהבהמ' בעבור יתרון כשרון דבורו ושכלו, כן יבדל גם מהשכל הנבדל בעבור הגשמיות טבעו, ע"כ הכחישו גם קצת המעיינים אשר לא עליהם נגה אור האמונ' האמיתית, בהשארת נפש האדם אחרי מות גויתו, להיות אח"כ כשכל נבדל מהחומר, וע"ז רומז מאה"כ אשר אמר החכם בשם המעיינים האלה, "וראיתי אני שיש יתרון" וכו', ר"ל ראיתי בהשקפ' הראשונ' ובעיון שכל אנושי לבד, שכל היתרון שיש לאדם על הבהמ', ולחכם על הכסיל בכח שכלו ובינתו אינו מספיק עוד להעלותו למדרגת שכל נבדל, באופן ששתי כתות מתחלפות אלה משתתפות בהכחשת עיקר זה, אפס התורה האלקית אשר אמרה "בצלם אלקים ברא את האדם", הודיעה לנו כי האדם האמיתי ר"ל השלם ההולך בתום לבו, אינו רק מה שגדרוהו הפילוסופים, כ"א זיו עליון ושפע אלקי דבק בו בעודנו בחיים חיותו, ואף כי לאחר מותו בהפרדו מהגויה, אשר על ידו ישאר לנצח (כמו שכבר האריך הרב בזה בשער ששי ול"ב), ורק בבחינ' הרשע המשחית דרכו עלי ארץ הסכים מאה"כ לחקיר' העיונית, באמרו "ועוד מעט ואין רשע" ר"ל בזמן קצר ילך לאבדון, כי לא הקנה לו ע"י מעשיו כשרון השארת נפשו לנצח, "והתבוננת על מקומו ואיננו", ר"ל אם גם תתבונן על מקומו במדרגות המציאות, לא תחייב לו ג"כ ההשאר' הנצחית, אחרי שגדרו רק שם חי מדבר ומקומו א"כ רק מדריג' אחת יותר למעל' ממדרגת שאר בע"ח, אבל דוד המע"ה התפלל שיהי' חלקו עם השלמים הנשארים לחיים נצחיים, באמרו "דבקה לעפר נפשי", ר"ל אף שממהות טבעי ומחסורי גויתי, ומצד גדרי כפי החקיר' העיונית נראה כאילו דבקה נפשי לעפר דיבוק תמידי עד שתמות גם היא במות הגויה, בכל זאת "חייני כדבריך" שאמרת "נעשה אדם בצלמנו וכו' "המורה כי נפש האדם האמיתי היא עצם אלקי ונצחיי, אפס השלמים האלה לא יקנו ההשאר' הנצחיית הזאת, רק ע"י התורה האלקיית המלמדת אותם הכרת האמת, ועשיית הטוב והישר הנרצה בעיני הי"ת, ודמה הרב ז"ל במשלו זיו אלקי העליון הזה שהיא נשמת שדי ממרומים לפתילה קיימת ומתמדת והתור' האלקית המישרת עיוני שכל האדם ומעשיו המוסריים להקנות לו ההשאר' הנצחית הזאת לשמן אשר רק על ידו הפתיל' דולקת והולכת והגוף הנושא אותה לנר חרס משתבר, אך אח"כ יאמר הרב ז"ל, כי ממשלו זה נמשך, שכמו שאם נניח שלא הי' שמן נמצא לנו כ"א במקום חושך ואופל עד שלא יוכל איש לראותו ולמצאו, כ"א ע"י אור שמן הלא יודה כל משכיל כי באופן זה לא הי' באפשרות להדליק אור שמן כלל, כי אחרי שלא נוכל למצוא השמן להדלקת האור רק ע"י אור שמן הנמצא כבר, הלא ידמה זה למי שאמר כי הצל הנעשה ע"י האילן אחרי היותו כבר הי' בתחיל' סבת צאתו מן האין לגבול ההויה, כן הדבר גם בענינו, אם נאמר שזיו האלקי אינו שוכן באדם כ"א ע"י התורה האלקית, שהיא כמו השמן לפתיל' והתור' האלקית לא תושפע כ"א למי שיש לו כבר זיו אלקי העליון הזה ? ע"כ לבאר זאת יאמר הרב ז"ל, כי רק בכלל האומה הנבחרת הזאת אמר, כי זיו אלקי שוכן עליה רק ע"י התורה האלקית, אפס יחידי הסגול' הנביאים ואנשי הרוח, ובראשם מרע"ה אדון כולם הם בעצמם בעלי זיו אלקי הזה מלידה ומבטן, אף בטרם שקבלו התורה האלקית, וע"כ היו ראוים לקבלת', והם א"כ כעין המנורה הטהור' העליונ' המאיר' את כל העולם, כי על ידם הושפע האור האלקי על זולתם. והנה ע"י התורה האלקית זכו מקבליה להיות במדרגת מלאכי עליון, אשר יש להם מעלה כפולה, מעלה מעשיית בעשותם כל אשר יצום בוראם אלקים עליון ית', ומעלה עיונית בהכרת האמת וידיעת הנהגת הי"ת את עולמו כמאה"כ "גבורי כח עושי דברו לשמוע (ר"ל להבין ולהשיג) בקול דברו" וע"כ אמר המלאך ליושע הכהן הגדול "אם בדרכי תלך" ר"ל שתשיג המעלה המעשיית והמוסרית "וגם אתה תדין את ביתי" וכו' ר"ל שתשיג המעלה העיונית להשיג ולהבין אופן הנהגתו העולם השפל והעליון, אז תהי' ג"כ במדריגת המלאכים ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה ובשתי אלה נבדלו ישראל בקבלתם התורה משאר העמים כמאה"כ "ועתה אם שמוע תשמעו" וכו' שהיא המעל' העיונית "ושמרתם את בריתי" שהיא המעל' המעשיית, אז תתנשאו במעלתכם על כל זולתכם "והייתם לי סגולה מכל העמים" והנה אבותינו הבינו כוונת הי"ת, כי מצותו לשמוע בקולו אינה רק שמיעת האוזן הקודמת תמיד אל המעש' כי אם העיון השכלי וההשגה, שאף שקודמים במעל' אל המעש' הגופנית אשר ע"כ קדמו ג"כ במאמר הי"ת "ועתה אם שמוע" וכו' בכל זאת באים ומושגים לאדם, רק אחרי הרגילו את עצמו לעשות הטוב והישר המצוה מהי"ת, תחת כי העושים הרע בעיני ה' מושכים לרוב גם את שכלם להכחיש במציאות הי"ת, ובהשגחתו על בני אדם, למען לא יכאב לבם מפחד העונש האלקי (כמו שכתבתי בביאורי לשער הראשון על הכתוב אמר נבל וכו') וכן אחז"ל "הרשעים מושכים שכלם אחר מדתם", ע"כ הקדימו אבותינו גם מאמר נעשה לנשמע, ורצו להדמות בזה למלאכי עליון המחברים ג"כ שתי המעלות האלה ומקדימים המעל' המעשיית אל העיוניית כמאה"כ "עושה דברו לשמוע בקול דברו", וזשחז"ל בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע יצתה בת קול ואמר' מי גלה רזי לבני אדם לשון שמלאכי השרת משתמשין בו" וכו'. ותחת כי היו בתחיל' רק במדרגת חי מדבר דבור אנושי כשאר כל העמים, זכו עתה בדבר אלקים עמהם להיות במדרגת חי מדבר דיבור אלקי כמאה"כ "היום ראינו כי ידבר אלקים את האדם וחי, ר"ל היום הכרנו כי נעלתה מדרגתינו ממדרגת שאר בר אדם המדברים, להיות עתה בגדר חי אשר האלקים מדבר עמו דיבור אלקי ועפ"ז ביאר הרב ז"ל וויכוח האפיקורס עם רבה (בשבת פ"ח) כי הוא בחשבו שמועה זאת רק לשמיעת אוזן לעג על ישראל, שקדמו נעשה לנשמע הפך כל אדם ששומע תחילה המצוה ואח"כ מקבל עשייתה על נפשו, ורבה השיבו כי אומתנו המשתדלת תמיד לקנות השלמות הנפשיית שהוא בעיון וההשג' הנקנת רק על ידי מעשה הטוב והישר הוכרחה בעבור זה גם להקדים קבלת המעש' לשמיע' מה שלא יבינו הרשעים אשר רק בעניני החומר והגוף כל השתדלותם, כי בזה תקדם תמיד שמיעת העבד מצות אדוניו לעשייתו אותה. - וע"ז רומז המדרש שהחל בו הרב ז"ל, כי מתחיל' כאשר ברא הי"ת את עולמו היתה כוונתו שישתלמו בני אדם שהם מבחר ברואיו, בשלמות מעשיית ועיונית עד שיהיו ראוים שיהי' זיו אלקי העליון שוכן עליהם תמיד, ויהי' עי"ז שיתוף בין העליונים והתחתונים ר"ל בין השכלים הנבדלים שוכני מעלה, ובין בני אדם ברואי ארץ מתחת אפס כאשר החלו בני אדם להשחית דרכם מהר אחר הבריא', נפרד הקשר ונחלק השיתוף הזה, כי בבחינת הכלל ורוב בני אדם, עזב ה' את הארץ להשכין שכינתו בתוכם, כ"א אמר "השמים שמים לד'" וכו' ונדמו בזה למלך שגזר על בני סוריא שלא יעלו לרומי וכו' בעבור חטאם ומרים, ורק על קצת יחידי סגולה כנח שם ועבר אברהם ובניו נחה רוח אלקיו וזיו עליון עד שבא משה רבינו ע"ה אשר היה עומד כמליץ בין אלקים ואדם, אז נתחדש הברית והשיתוף כמקדם ומכאן ואילך אמר הי"ת "יעלו התחתונים אל העליונים וכו: - אחר שהאושר האלהי והטוב העליון הוא זר ורחוק אל המין האנושי לפי טבעו ומזגו. באמת צריך היה לתחבולה גדולה אלהית לתקנו ולהכשירו עד שיהא כדאי להשיגו. הנה הקודם יסכים עליו מאד פרסום הדעת ההמוני גם תחייבהו החקירה העיונית. אמנם הפרסום ההמוני הוא אשר ספרו המלך שלמה בשמם כשאמר (קהלת ג') אמרתי אני בלבי על דברת בני האדם לברם האלהים ולראות שהם בהמה המה להם כי מקרה בני האדם ומקרה הבהמה מקרה אחד להם כמות זה כן מות זה ורוח אחד לכל וגו', ירצה כי אמר בלבו על דברי בני האדם כלומר ההמון ודעתם המפורסם בזה הענין והוא לראות שהם בהמה המה להם רצוני שהם מחזיקים עצמם בכך עם שבררם האלהים והבדילם מהב"ח הבדל גדול וזה נתקיים להם בראותם כי מקרה בני האדם ומקרה הבהמ' בענין חייהם אחד הוא, רצוני בענין המאכל והמשקה וקצת הצרכים. גם כי מקרה אחד להם כמות זה כן מות זה כלומר ובמותם לא נפרדו. לזה גזרו כי רוח אחד להם ומותר האדם מסוגו שהוא הבעל חי בכלל אין, כי הכל הבל וזה כי כלם שבו אל סוגם הראשון והוא הגשם העפריי לבד והוא אומרו (שם) הכל הולך אל מקום אחד הכל היה מן העפר והכל שב אל העפר. אמנם החקירה העיונית הפילוסופית למה שיודע ממנה שאין דבר יותר רחוק לפי הנחותיה כהכנס אחד מהנמצאים במקום חברו רצוני בגבולו וגדרו וזה יודע אמתתו מגדר הגדר והשואתו לנגדר עד שיתהפכו זה על זה והנה אחר שהגדר האנושי וההבדל אשר יתקיים את מינו הוא חי מדבר והנה הדיבור הבדיל אותו מכל הבעלי חיים אשר תחת סוגו וכל שכן שהוא נבדל בזה ההבדל עצמו מהנמצאים הרוחניים שאינם מסוגו וזה כי החי הנאמר בהבדל הוא הנכנס תחת הגשם שהוא סוגו העליון ואם כן הרי הוא כאומרו גשם חי מדבר וזה לא יצדק על הגשם השכלי הנבדל גם לא במלת מדבר כיון שמובנה בהבדל הוא מדבר בכח בלי ספק: והנה אחר שהאדם והנמצא הרוחני אינם מסוג אחד גם אין מאמר שיכללם כי המציאות יאמר עליהם אך בספוק א"כ איך אפשר שיהפכו זה לזה ויכנס זה בגבול זה בגדרו כמו שיחוייב מאומרנו שהאדם יאושר אושר אלהי ויוצלח בהצלחה רוחנית נצחית זה לא יתכן. והוא עצמו מה שביארו שלמה גם כן וייחסו לעצמו בשם וטענת המעיינים באומרו (שם ב') וראיתי אני שיש יתרון לחכמה וגו' החכם עיניו בראשו וגו' ואמרתי אני בלבי כמקרה הכסיל גם אני יקרני וגו' כי אין זכרון לחכם וגו' יורה כי בכל מה שחקר לדרש בכח העיון מיתרון החכמה על הסכלות אשר הוא מותר האדם מן הבהמה בלי ספק איננו מספיק להעלותו אל מדרגת הנבדל אחר שהוא כח מעורב בגשם שיחוייב שיפסד בהפסדו כאשר אמרנו. וא"כ כבר הסכימו שתי הכתות וקיימו וקבלו על נפשם האבדן וההפסד הכרוך בעקבות גדרם והבדלם כמו שהונח ולכאורה יראה כי דינם דין שאם טבעם המיוחד והבדלם המקיים הוא מתקומם עליהם לאויב ומאומה לא ימצא בידם משום דרך או תחבולה לשום להם שארית ופליטה מי יצילם מידי. כי על זה אמר המשורר ועוד מעט ואין רשע והתבוננת על מקומו ואיננו (תהלים ל"ז). ירצה כי הרשע חוייב אבדון במעט רגע בבחינת פעולותיו ואם תתבונן במקומו והוא גבולו המיוחד לו לפי גדרו וטבעו המיניי כמו שאמרנו ודאי איננו כי הכל הולך אל מקום אחד ועל מי יבטח והנה לפי זה אם כל העם הזה על מקומו יבא אין שלום אמר י"י כי אחר שאחריתו עדי אובד ותקותו מפח נפש מה לו ולשלום. אמנם לזה היה מתפלל דוד ע"ה באומרו דבקה לעפר נפשי חייני כדבריך (שם קי"ט). ירצה אחר שמטבעו וגדרו לפי הסכמת הפרסום והחקיר' העיונית דבקה לעפר נפשי באומרו הכל היה מן העפר והכל שב אל העפר חייני כדברך הטוב שאמרת נעשה אדם בצלמנו כדמותנו כי הוא הדבר אשר בו יפרד מזה הדבוק העפריי ויעלה אל הדבוק הרוחניי אשר בו יהיה בצלם אלהים חיים. והנה באמת זה לא יהיה ולא יתכן להיות כי אם במציאות העצה האלהית החכמה שאמרנו אשר הודיעתנו התורה האלהית אמתת מציאותה להיותה נעלמת ממנו מדרך החקירה. והוא היות האדם הלזה בלתי נכנס ומוקף תחת הגדר ההוא הנזכר אבל יגדרהו גדר אחר מיוחד מן המיוחד בו ישתתף הזיו העליון על השלמים ממינו במקומות' במושבותם ואף כי אחרי מותם והיה זה במה שהקדים להמציא תכונת האדם על צורת מנורה או אבוקה העשויה להעתיק האור אל המקומות האפלים על ידי הדלקת הפתילה שהיא מוכנת לקבל האור וע"י השמן והשעוה וכדומה. וזה הענין רצהו המליץ (בחינ' עולם פרק ט"ז) בצורתו כשאמר לבי לבי התורה והאדם חבורם הוא נר אלהים בארץ התורה היא להב מתפרד משביב היושבי בשמים והאדם בשני חלקיו אבוקה שואבת אורו גיו פתילה נפתלת ונשמתו שמן זית זך בהסכמתם והצמדם יתמלא הבית כולו אורה וכו', אמנם עם שהוא ז"ל שם המשל בפינו וחן חן לו יראה באמת שהמשל הוא הפך הנמשל כי הנה במשל הפתילה היא קיימת אמנם השמן הוא הכלה והנפסד ובנמשל הוא ההפך. וגם באור התורה עיקר התאחזו הוא בנפש שהוא השמן ולזה אני אומר שיותר נאות הוא להמשיל הגוף הנושא אל כלי חרש או הזכוכית שהנר עומד בתוכו כי כמוהו היה מן העפר וכמוהו בנקל חשב להשבר ונשמתו לפתילה הדולקת כי היא באמת חוט החסד הנמשך אליו ממרום הוא המעמיד הנר על עמדו וקיומו והוא המקבל האור השופע ממעלה כמו שהפתילה מקבלת אור הניצוץ המתארה בה כמו שכתבנו אצל ויפח באפיו נשמת חיים עיין עליו (שער ח') והשמן אשר ישאר ממנו להתמיד ולהעלות חוזק אורה הוא למוד התורה והמצוה כי הוא ודאי שמן זית זך כתית למאור להעלות נר תמיד. אלא שיש בזה עיון מה. וזה שאם הנחנו שאי אפשר שיתמיד אור בפתילה כ"א ע"י השמן אם יתברר לנו שהשמן אי אפשר מציאותו כי אם ע"י מציאות האור כגון שהוא במקום חשך צלמות או שהאבוקה הכרחית למלאכתו הנה יהיה הנר תלוי בעצמו ויחויב מציאותו קודם מציאותו עד שיחויב בלתי מציאותו כלל. וכן הוא מבואר שהשמן הזך והטהור ההוא שנמשלה התורה האלהית בו אי אפשר שימצא אלינו ולהעתק אצלנו כי אם על ידי האור הלזה העליון המושפע ממנו יתברך. הנה אם כן ילך הדבר בסבוב ויהיה הענין תלוי בעצמו וימנע מציאותו. אלא שצריך שיובן כל מה שאמרנוהו מזה המשל בכללות האומה הנבחרת אנשי התורה והמצוה אמנם יחידיה ואנשי סגולותיה כתות החוזים והנביאים והמדברים ברוח הקדש אשר על יד רבן של כלם עליהם השלום נתנה התורה האלהית ועל ידי כללם נתפשטה אור ההנהגה הנה הנם כעין מנורה העליונה וטהורה השואבת האור הזך והמצוחצח מה מקור העליון האלהי שהתורה עצמה מושפעת ממנו וכמוה מעתיקים משם אור ההנהגה והשפע ומאירים ומזהירים אל פני העולם בהישרותיהם והנהגותיהם האלהיות. ומה מאד נרמז זה במנורות (זכריה ד') אשר היה בה דבר ה' אל זרובבל בן שאלתיאל לאמר שהיתה מנורת זהב כלה וגלה על ראשה ושבעה נרותיה עליה וגו' ושנים זתים עליה וגו' כל זה להורות כי השפע המושפע על המנורה הטהורה ההיא שנמשל בה האיש השלם ההוא הנה הוא משבעת הנרות העליונות וגם שהם שואבות משנים זתים שעליה והכל מושפע מדבר ה' ורצונו המוחלט כמו שאמר (שם) זה דבר ה' זרובבל בן שאלתיאל לאמור לא בחיל ולא בכח כי אם ברוחי אמר ה' והנה עם זה כבר היו השלמים האלה במדרגת השמן הזך לנר לשידבק על ידם בהם הזמן האלהי לאורם יראו אור. והנה עם זה נתקיים מה שאמרנו מאמתת המשל אשר אנו צריכין אליו למה שיבא מכוונתינו. האמנה כי לא נפל דבר מדבריו הטוב אשר דבר המליץ באומרו בהצמדם והסכמתם יחד ימלא כל הבית אורה יגלו לעיניך אוצרות ההנהגה הכוללת ונבעו לך מצפוני המעשים אשר בם תתפאר. כי בזולת השמן הטהור הזה אי אפשר בשום פנים כמו שיבא אבל במציאות זה הנר על זה האופן בשני עניינים אלו שזכר נתחתן לעולם המלאכים ונאותה להם להיות לעם אחד בהשלים לנו נפשותינו בהם כאשר הם נשלמים ועומדים כמו שתארם המשור' באומרו ברכו ה' מלאכיו גבורי כח עושי דברו וגו' (תהלים ק"ג) שהרצון שהם שלמים במה שהם עושים דברו הכל מה שהפקיד בוראם בידם בתיקון המעשים בעולמים הכוללים אין בהם נפתל ועקש כנגד מה שאמר ונבעו לך מצפוני המעשים אשר בם תתפא. אמנם הם עושים זה לשמוע בקול דברו והוא הענין השני המעולה ממנו והוא היותם מעתיקים השפע וההנהגה ממאמרו יתעלה שהוא הסבה הראשונה אל הנמצאים הכוללים אשר למטה בהם במדרגה. וזה אינו אלא ההשכלה בהנהגה הכוללת וידיעת אופני הגעתה במדרגות הנמצאים תכלית מה שאפשר להשכיל בה נבדלים כמותם. ולהיות שני אלה העניינים מיוחדים ראשונה אל אלו הנבדלים והמשלים עצמו בהם מהשלמים אשר בארץ כפי טבעם קדוש יאמר לו כאחד מהם לזה היה ?דברי המלאך אל יהושע הכהן הגדול (זכריה ג') כה אמר י"י אם בדרכי תלך ואם את משמרתי תשמור וגם אתה תדין את ביתי וגם תשמור את חצרי ונתתי לך מהלכים בין העומדים החלה כי באומרו בדרכי תלך ומשמרתי תשמור כלל כל המעלות אשר בם יתבאר בסור מרע ועשה טוב. ועל השגתו תכלית מה שאפשר לו בהנהגה הכוללת והקשר הנמצאות והשתלשלם אמר וגם אתה תדין את ביתי וגם תשמור מת חצרי. כי הידיעה העליונה הזאת היא גוזרת ושופטת בבית קדשו ותפארתו יתברך שהוא העולם העליון. ושמירת החצרות הוא העיון בשני העולמות אמצעי ותחתון שהאחד חצר לבית והשני חצר לחצר ועם זה אמר ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה כי ההשגות האלו משימים ביניכם צד צירוף ושווי. ואין ספק שאל הקנאת שני העניינים האלה כוונה התורה האלהית בכל דבריה והישרותיה כי יהיו כל העם המתיישרים בה ונמשכים אחריה הנם כמלאכי השרת גבורי כח עושי דברו לחיות בהם הטוב באלו החיים הזמניים לשמוע בקול דברו בכוין בהם ענינים שכליים רוחניים בסודות האלהו. ונוהגת המציאות בהשגה זו מפיקים רצון מאתו להצליחם לעד בין העומדים ההם הקיימים כמו שאמר (דברים ו') לטוב לנו כל הימים לחיותנו כהיום הזה כמו שפירשו הרב המורה ז"ל. ולפי שבענין זה יתחלפו קצת האדם מקצתם להיותם לקצת הבדל וסגלה על קצת כמו שנמצא כן לכללם על שאר הב"ח תמצא מבואר בתורה האלהית נאמר ועתם אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי והייתם לי סגלה מכל העמים כי לי כל הארץ. ביאר השני עניינים בעצמם כי באומרו אם שמוע תשמעו בקולי יכוין למאמר לשמוע בקול דברו ובאומרו ושמרתם את בריתי כיון למה שיכללו חלק המעשים אשר הם בהם עושי דברו. ואמר כי בשני העניינים האלו תתוחד סגולתם מכל שאר העניינים וכמו שאמר במקום אחר (דברים כ"ו) וה' האמירך היום להיות לו לעם סגולה. וכבר נודע כי קבול החכמה והשלמות יקרא סגלה בם כי זה הכח האלהי ימצא לעם הקדוש הזה לבדו ולכלו כמ"ש ואתם תהיה לי ממלכת כהנים וגוי קדוש כעיר שכלה כהנים. הנה ביאר שהם מיוחדים בסגלה מכל העמים. אמנם על ההבדל המיוחד נאמר במקום אחר (ויקרא כ') ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי וזה כי היותם לו יתעלה וההקרא בשמו ע"י למוד זאת התורה האלהי' וקיום מצותיה הוא הבדל מיוחד מן המיחד המפריד ומחלק אתכם ממהות כל העמים עד שכבר יהיה ההבדל המיניי הנאמר על כללותם אצלכם במדרגת הסוג לבד. ועתה ראה כי למה שכוונו אבותינו אל שני העניינים האלה המעולים אשר בהם נפרדו מכללות המין כאשר ירדו לסוף הכוונה האלהית כשאמרו (שמות כ"ד) נעשה ונשמע שכוונו בנשמע אל מה שאמר אם שמוע תשמעו בקולי ובנעשה אל מה שאמר ושמרתם את בריתי להיותם עושי דברו לשמוע בקול דברו כנזכר אמרו חכמינו ז"ל במסכת (שבת פ"ח.) בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע יצאה בת קול ואמר מי גלה רזי לבני אדם לשון שמלאכי השרת משתמשים בו שנאמר (תהלים ק"נ) ברכו ה' מלאכיו גבורי כח עושי דברו לשמוע בקול דברו עושים ברישא והדר לשמוע. והכוונה שאם היה דעתם במאמר נשמע לשמיעת האוזון לבד הנה באמת היה להם לומר נשמע ונעשה שקדימות האוזן היא הכרחית למעשה והמעשה הוא מעולה ממנה והוא תכליתה. אמנם כשהקדימו נעשה לנשמע על כרחנו היה כוונתם אל שמיעת הלב וההשכל הבא אחר המעשה והנמשך ממנו כמו שהוא הענין ג"כ בקניני המעלות האנושיות. וכמו שאמרו (קידושין מ':) שהתלמוד מביא לידי מעשה כאשר יתבאר יפה על זה הכתוב עצמו שער מ"ו ב"ה. ולזה יצאת בת קול ואמר מי גלה רזי לבני אדם לשון שמלאכי השרת משתמשין בו וזה שבהם לא נאמר לשון שמיעה רק על ההשכל דכתיב עושי דברו לשמוע בקול דברו. והראי' ההכרחית כי נאמר עושי ברישא והדר לשמוע ואם על שמיעת האוזן היה אומר לשמוע ברישא והדר עושים כמו שאמרנו הנה ששמעו והשכילו מענין העלות מעלותם מכלל האנשים ולשומם בהבדל וסגולה במעלת מלאכי השרת והם סברו וקבלו עליהם מלה במלה. והוא הדבר המעולה אשר הרגישו הם באמותו היום ההוא הנכבד והנורא אשר הגיע אליהם כשאמרו (דברים ה') היום הזה ראינו כי ידבר האלהים את האדם וחי ירצה שכבר היו נבדלים מכלל החי המדבר במהותם עד שלא יתכן שישולח עליהם זה הגדר המיניי כמו שישולח על המין האנושי בכלל. אבל שהדבור אשר ינשא על החיות בהם הוא דבור אלהי כי הוא אשר יצורף אל החי בגדר', רצוני כי האדם הוא מדבר דבור אלהי וחי כלומר חי בדבר דבור אלהי וזהו האדם שנאמר עליו (בראשית א') נעשה אדם בצלמנו כדמותינו, ורדו בדגת הים ובעוף וגו' וכמו שאז"ל (ב"מ קי"ד:) אדם אתם ואין העכ"ום קרויין אדם וכמו שאמר שלא יאמר עליו חי מדבר מת רק מדבר דבור אלהי וחי והוא ענין מעולה אלהי מאד יורה על גודל שלימותם שכבר הכירו שהשיגו אותו הענין שקבלו עליהם בהקדימת נעשה לנשמע אשר בו נעשה השתוף בעליונים וההפרדה מהתחתונים וזאת הכוונה הנפלאה לא ישימו אליה לב הטפשים וזה היו תופסין עליהם כדאיתא (שבת פ"א) ההוא אפיקורס דחזייה לרבה דעיין בשמעתא ויתבא אצבעותיה דידה תותי כרעיה וקא מייץ בהו וקמבען אצבעתי דמא אמר ליה עמא פזיזא דקדמיתו פומייכו לאודנייכו אכתי בפחזיתיכו קיימיתו אבעי לכן למשמע ברישא או מציתו קבליתו ואי לא לא קבליתו. אמר לו אנן דסגינן בשלמותא כתיב בן (משלי י"א) תומת ישרים תנחם הנך אינשי דסגיין בעלילותא כתיב בהו (שם) וסלף בוגדים ישדם. הנך רואה שהמין הזה נשתבש בפתיותו כשחשב שעל שמיעת האזן אמר והיה תופס עליהם בחיוב קדימתה. אמנם רבה סתם דבריו אצלו ואמר בלשון הכתוב כי עומק מחשבותיהם לא יבינו כל רשעים ופתיותם תשדדם ותגזול מהם טוב כוונתם והמשכילים יבינו ושלימותם תצילם מתפיסתם כי היא תנחם אל סוף כוונתם להעלותם במדרג' מכללות האנשים אל מעלת המלאכים הנצולים מכל פגעי ההיולאניות ומכל תלאותיו:
_.44.2.6
ובמדרש (במדבר רבות פ' ט"ז) בוא וראה כי כשאמרו בני ישראל נעשה ונשמע הביא הק"בה מלאך המות ואמר לו כל העולם ברשותך חוץ מן האומה הזאת שבחרתי וכו' עד חירות ממלאך המות חירות מן המלכיות חירות מן הייסורין כשחטאו במרגלים אמר ותפרעו כל עצתי (משלי א') אני אמרתי אלהים אתם וגו' אכן כאדם תמותון וגו' (תהלים פ"ב). הנך רואה בעיניך שאמר כי במאמר נעשה ונשמע זכו להיות כאלהים והוא השתוף עצמו שאמרנו. אמנם איך נפרעה עצה זו בעצת מרגלים יתבאר במקומו שער ע"ז בע"ה. הנך רואה בעיניך כי ברא י"י חדשה בארץ אשר לא ידעת ולא ידעון שתי הכתות הנזכרות ראשונה ע"י השמן הטוב היורד על פי מדות התורה האלהית וטוב הישרותיה על נפשות השלמים המחזיקים בה אשר בו נגמר השתוף האלהי המציל אותם מן המות המוחלט עליהם לפי דעתם. וזה הענין בעצמו ירצה שנזכר במזמור הנכבד המיוחד לספור נפלאות יום מתן תורה כמו שאמר רכב אלהים רבותים אלפי שנאן וגו' עלית למרום שבית שבי וגו' ברוך י"י יום יום יעמס לנו האל לנו אל למושעות ולאלהים ה' למות תוצאות (תהלים ס"ח) הנה כי כשהזכיר יום בוא השם הגדול והנורא על עמו ברבבות קדש כמדבר עם המליץ הנאמן אשר על ידו היה הכל אמר עלית למרום וגו' ואמר כי השבי ההוא אשר שבה מהעולם העליון הוא מתנות גדולות באדם כי בהן אף סוררים ירצה הסרים מן הדרך והרחוקים מישיבת עליונים יוכלו לשכן יה אלהים ולכן יש לברך ה' יום יום ולבקש מלפניו יעמוס לנו מאלו המתנות יטיל עלינו מאלו המעשים לרוב מאחר שהם ישועתנו סלה. והשלים הביאור כמו שאמר האל לנו אל למושעות וגו' ירצה כי האל היה לנו אילות וכח למצוא לנו מושעות וזה הענין הנפלא היה לאלהים י"י למצוא תוצאות ועלות נכוחות להדיח המות הטבעי מעלינו ולשום נפשנו בחיים והוא מבואר. וענין זה הויכוח נקרא בדמיונו שרמז אותו רוח הקדש ע"י מעשה שהיה לדוד כמוהו רצוני שהיו גוזרים עליו היחידים מהמעיינים גם ההמון ההפסד המוחלט מבלי שום ישועה אח"כ היה עין י"י עליו וחשב מחשבות לבלתי ידח והוא נושע בי"י וזה (שם ג') במזמור לדוד בברחו מפני אבשלום בנו ועל זה האופן מזמור דוקא ושיר מיבעי ליה. והכתובים אשר ירמזו על זה אצלי הם ג' האחד אומרו רבים אומרים לנפשי אין ישועתה וגו' נפשי ממש. והשני קולי אל י"י אקרא ויענני מהר קדשו סלה כי הנה הר הקדש זה סיני אשר שם נאמר משה ידבר והאלהים יעננו בקול. והשלישי מה שסיים לי"י הישועה על עמך ברכתך סלה כי הוא מאמר שלא יאות שם לפי פשוטו אמנם יאות מאד על התורה על הדרך עצמו שאמר על זה (שם כ"ט) י"י עוז לעמו יתן י"י יברך את עמו בשלום. ועל פי שלשה עדים יקום דבר לישב שאר הדברים על הענין כי קרוב הוא. והנה מצד זה השתוף הנזכר הי' כל מה שנמצאו האנשים האלהיים משתתפים עם העליונים במדרגות נבואתם אשר היא למעלה מהגדר האנושי המפורסם ושם יהיו להם מהלכים זה למעלה מזה כל אחד כפי מה שהוא כמו שעל זה נאמר (זכרי' ג') ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה:
_.44.2.7
ועתה ראה כי כל זה הענין בדמותו בצביונו ובקומתו הוא שכוונוהו חז"ל במאמר ההוא שזכרנו בתחלה כאשר נשים אליו לב מג' דיוקים. האחד אומרו בתחלה כשברא הק"בה את עולמו אמר השמים שמים לי"י וגו' והלא הפך זה אמרו ודאי במקום אחר (תנחומא פ' נשא) בשעה שברא הק"בה את העולם נתאוה שיהא לו דירה בתחתונים כשם שיש לו בעליונים וכו' וכבר פירשנוהו בתחלת הספר שער ל"ד. והשני מאומרו ואני ארד תחלה דכתיב וירד ה' על הר סיני ואח"כ ואל משה אמר עלה אל ה' והלא תחלה נאמר בפרש' ומשה עלה אל האלהים ואח"כ וירד ה' על הר סיני. והשלישי כבד משניהם שהרי אמרו חכמינו בגמרא (סוכה ה') תניא רבי יוסי אומר מעולם לא ירדה שכינה למטה מעשרה ומעולם לא עלו משה ואליהו למרום שנא' השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם. ולא ירדה שכינה למטה והא כתיב וירד ה' על סיני למעלה מעשרה. והכתוב (זכרי' י"ד) ועמדו רגליו ביום ההוא על הר הזתים למעלה מעשרה. משה ואליהו לא עלו למרום והכתיב ומשה עלה אל האלהים למטה מעשרה. והכתיב (מ"ב ב') ויעל אליהו בסערה השמים למטה מעשרה. והכתיב (איוב כ"ו) מאחז פני כסא פרשז עליו עננו ואמר ר' תנחום שפירש שדי מזיו שכינתו ועננו עליו אישתרביב ליה כסא ונקיט ליה:
_.44.2.8
והנה מכל זה המאמר יראה שהגזירה עצמה במקומה עומדת ועדין השמים שמים לה' ולא בטלה לגבי גדול וקטן להיות להם מהלכים רק למטה מעשרה שהוא גבול העליונים בלי ספק. אמנם כשיובן ענין השתוף התוריי הכלל שאמרנו עם מה שראוי שיצורף אליו ממנו בהכרח יתבאר הכל יפה. והוא כי ממאמר נעשה אדם בצלמנו כדמותינו נתבאר שער מ' כי בשתוף הזה נברא העול' בלי ספק והוא מה שאמרו שאז נתאוה שיהא לו דירה בתחתונים שכבר ביארנו שגדר האדם ההוא היה חי מדבר דבור אלהי אלא שקפץ עליו חטאו של אדם והפרידו והבדילו ונמשך ההבדל וההפרדה כל הדורות ההם שסלקו השכינה אל הז' רקיעים. ועל אלו הדורות כולן נאמר בזה המאמר בתחלה כשברא הק"בה את עולמו אמר השמים שמים לה' וגו' כלומר סמוך לבריאת עולמו כי מיד חטא אדם הראשון וכן ממש פירוש בראשית ברא אלהים וגו' והארץ היתה תהו ובהו וגו' כפי המפרשים שפירשו (רש"י שם) בתחלת בריאת שמים וארץ. והארץ היתה תהו וגו'. ומשלם יעיד על זה עדות ברורה שהרי בני רומי ובני סוריא מצד עצמם איפשר היה להם עלות ורדת אלו לאלו אלא מפני הגזרה שגזרה עליהם וכן אלו הנמצאים היה בטבעם זה השתוף מתחלת בריאתם רק שנסתלק מפני הגזרה עד שבא אברהם אבינו והתחיל לבטל אותה והוחל השתוף והמשיכוהו שבעה האבות להיות מקבילים אל הדורות שסלקו אותו בעיניהם כמו שפרשנו הענין יפה בשער ל"ד הנזכר. אמנם לא נתפשט השתוף ההוא דרך כלל בזרעם עד שבא משה רבן של נביאים והמשיכו המשך כללי לא היחידים לבד כי גם כל העם הזה יעלו בשתוף ההוא ולזה לא למדו ממאמר ומשה עלה אל האלהים כי אל השתוף הכולל הם מכוונים לא אל הפרטי שהפרטי כבר התחילוהו האבות הראשונים אבל אמר שבזכות משה שעלה אל האלהים להמשיך זה השתוף היה מה שהיה שנעשה כמין שושבין אל זה הזווג הנכבד שהיא נתינת התורה שעליו אמרו במשל כשרצה המלך לישא אשה מן סוריא כי כן קבלו ישראל עליהם היום ההוא לאהבה את ה' וללכת בכל דרכיו ולדבקה בו כמו שהכלה מקבלת עליה עבודת החתן ואהבתו וייחודו ולזה אמר ואני ארד תחלה כי אי אפשר בענין אחר. וזה כי אחר שנתינת התורה מחויבת להמציא השתוף הזה שהיא במדרג' השמן הטהור הנזכר חוייב שתקדם ירידתו להר ואח"כ המה יעלו אליו ולזה אמר ואל משה אמר עלה אל י"י אתה ואהרן נדב ואביהו וע' איש מזקני ישראל כלומר רבים עתה עם י"י אלה שיוכלו לעלו' איש איש לפי מעלתו ומדרגתו להיות להם מהלכי' בין העומדים הקיימים כנזכר לפי שכבר נתבטלה הגזרה והדת נתנה לחזור הדבר אל הכוונה הראשונה לעלות תחתונים ולרדת עליונים באותו סולם שראה יעקב אבינו במראה נבואתו שאמר (בראשית כ"ח) והנה מלאכי אלהים עולים ויורדים בו ומה נפלא מאמרם ז"ל שם (ב"ר פ' ס"ח) והנה סלם זה סיני בגמטרי' וכבר זכרנו שמץ מנהו שם בשער כ"ה:
_.44.2.9
ובמדרש פרשת נשא (במ"ר פ' י"ב) והיה ביום כלות וגומר רב אמר דבר שלא היה משנברא העולם ועד עכשו נעשה באותו היום משנברא העולם ועד עכשו לא שרתה שכינה בתחתונים אלא משהוקם המשכן לכך נאמר. ויהי דבר חדש הוא. רבי שמעון בן יוחאי אומר דבר שהיה ופסק וחזר לכמות שהוא שכן אתה מוצא מתחלת ברייתו של עולם שרתה השכינה בתחתונים שנאמר (בראשית ג') וישמעו את קול י"י אלהים מתהלך בגן לרוח היום וכיון שנסתלקה שכינה בעת שחטא אדם שוב לא ירדה עד שהוקם המשכן לכך כתיב ויהי דבר שהיה נפסק להרבה ימים וחזר לכמות שהוא זהו שאמר (שיר ה') באתי לגני אחותי כלה. עוד שם (פ' י"ג) בקרבנו של נחשון אמר רבי שמואל בר' יוסי באתי לגן אין כתיב כאן אלא באתי לגני לגנוני למקום שהוא עקרי מתחלה שנאמר וישמעו את קול י"י אלהים מתהלך בגן לרוח היום. ועוד שם ובילמדנו (פ' נשא) אמר רבי שמואל בר נחמן בשעה שהקב"ה ברא את העולם נתאוה שיהא לו דירה בתחתונים וכו' כנזכר הנה שעם היות שרב סובר דההיא וישמעו את קול י"י וגו' לאו יישוב שכינה בתחתונים הוא אלא גלוי של שכינה וקרקור של נבואה לפי שעה כמו שהיה לשאר האבות אי נמי דלשון מתהלך מורה על בקשת ההליכה לא על ההליכה ממש כי המתהלך זולת המהלך וירמוז למה שעתיד. יראה שכל שאר החכמים חשבו מאמר מתהלך בגן כפשוטו וחשבוהו לשכון שכינה ממש אלא שפסק והוא אומרו באתי לגני הראשון ודרשו וא"ו ויהי לתוספת על ענין ראשון לומר שכבר היה וחוזר עכשו להיות ועל כן הלכה כרבים והכל להכריח שזה הענין מהשלמות לא תאמר ראה זה חדש הוא ואין כל חדש כי באמת היא היתה הכוונה הראשונה בבריאת האדם בצלם אלהים אלא שמתחלה לא נמצא השמן הטהור להספיק הפתילה לשאוב האור האלהי כדי שישותפו בו רבים כמו עכשו כי להתפשטותו יחוייב לפי הראוי שלא ימצא בינינו מקום פנוי מהשכינה וכמה הפליגו חז"ל להורות זה השתוף במה שאמרו (ברכות מ"ג:) שהמהלך בקומה זקופה דוחק רגלי השכינה והטעם שהוא מכחיש זה השתוף או בלתי מרגיש בו ומה יקרו מפנינים דברי הרב המורה בפרק נ"ב מהחלק הג' שהתחיל אין ישיבת האדם ותנועתו ועסקיו והוא לבדו בביתו כשבתו ותנועתו ועסקיו לפני מלך גדול והרחבת פיו כרצונו והוא עם אנשי ביתו וקרוביו כדבורו במושב המלך ומפני זה מי שיבחר בשלמות האנושי ושיהיה איש האלהים באמת נעור משנתו וידע שהמלך הגדול המחופף עליו והדבק עמו תמיד הוא גדול מכל מלך בשר ודם. ואלי היה דוד ושלמה והמלך ההוא הדבק המחופף הוא השכל השופע עלינו וכו'. השומע ישמע כל דברי הפרק ההוא כי באמת הוא לבדו יספיק להנחיל אוהביו היראה והנקיות והקדושה הראוי לפי השתוף האלהי הזה וכ"ש כשנדבר על דרך התורה ולשונה כי המלך הגדול ההוא הוא מלך המלכים הקב"ה *אמנם לדעתי כונת הרב ז"ל פה, שחז"ל רומזים בזה על מה שאמרו חכמי הקבלה שכל תארי הי"ת הנשגבים כלולים תחת עשרה מושגים שכליים כוללים הנקראים עשר ספירות, והרב ז"ל כינה אותם פה בשם עשר שכליים אשר כבודו ית' למעל' מהם, או שרומז הרב בזה על עשר מדרגות המלאכים והשכלים הנבדלים ומדרגות השגותיהם השונות שהזכיר הרמב"ם ז"ל בפ"ב מה' יסודי התורה הז', ועליהם רומז גם גובה הארון והכפורת שהיה עשרה טפחים, אשר עליו שכן כבוד היי"ת והשגות הנביאים ואנשי הרוח משוטטות רק בגבול אלה העשר מדרגות ההשגה, יש משיג רק אחת מהנה, וממנו א"הכ "הן באחת ידבר אל, ובשתים לא ישורנה", ר"ל רק מדרגה אחת ישיג, והשניה לא ישיג עוד כראוי, עד שיש עוד תשע מדרגות מבדילות בין כשרון השגתו ובין אמיתת הי"ת, כמש"א חז"ל להורות ע"ז מיחזקאל, שנתנבא בתשע אספקלריאות, כי לקוצר השגתו בעבור היותו על אדמת נכר חוצה לארץ, היו תשע מדרגות השגות אשר קראו חז"ל בשם אספקלריאות, ר"ל מחיצות זכוכיות, מבדילות בינו ובין האור האלקי, ויש משיג ארבע או חמש מדרגות, ומר"עה אדון הנביאים השיג יותר מכולם, עד שנשאר רק מחיצה אחת, כ"ל מדרגת השגה אחת מבדלת בינו ובין האור האלקי, אשר ע"כ נאמר עליו אשר ידעו אלקים פנים אלפנים", אבל כל אלה הנביאים יכירו וידעו כי כבוד הי"ת נעלה תמיד על משרה מדרגות השכלים או העשר ספירות האלה, וזש"א חז"ל שמעולם לא ירדה שכינ' (ר"ל להיות מושגת מהנביאים והחכמים האלקיים) למטה מעשרה. ) אמנם מה שאמרו שמעולם לא ירדה שכינה למטה ולא עלו השלמים למעלה מעשרה הנה הוא באמת הגבלת המהלכים ההם שהשלמים יש להם רשות להתהלך בתוכם וזה כי מהידוע שהכבוד העליון המכונה אליו ית' הוא היותו למעלה מעשרה השכלים כמו שנרמז מגובה הארון והכפורת (סוכה ד':) והעשיריות כלם הם מדרגות והבדלי השגות אשר תשוטטנה בתוכהנה השגות כל הנביאים והחוזים והמדברים ברוח הקדש איש ואיש כפי מעלתו ונקראות אורות או אספקלריאות יש רואה באחד ויש רואה בשתים ויש ביותר וכל עוד שתעבור מדרגתו מהאספקלריאות עוד יוסיף מעלה ונוגה מהכבוד של מעלה. וכל עוד שמקצר בהם יוסיף עובי כי כמספרן כן יהיו המשכם מבדילין. ולזה אמר אליהוא לאיוב בהוכיחו על קוצר השגתו מדוע אליו ריבות וגו' בי באחת ידבר אל ובשתים לא ישורנה בחלום חזיון לילה וגו' (איוב ל"ג). יאמר שהשגותיהם בנבואה הם קצרות איש מהם לא ישיג אלא במדרגה אחת ואם בשתים לא ישורנה לגמרי ובכתוב הסמוך פירש אותם. והכוונה שמי שהוא מקצר בהשגותיו אין לו להתחזק לדבר דבר נגד פני עליון. אמנם יש נביאים שרואים ומתפשטת השגתם בארבע ובחמש ועוד. וחז"ל אמרו (ויקרא רבות פ"א) שיחזקאל הנביא נתנבא בתשע אספקלריאות שנאמר (יחזקאל מ"ג) כמראה המראה אשר ראיתי במראה אשר ראיתי בבואי לשחת העיר ומראות כמראה אשר ראיתי על נהר כבר ואפול על פני. והכוונה שהיה מתנבא בראשונ' והיו מתמצעות ומבדילות תשע אספקלריאות בינו ובין האור האלהי העליון אשר הוא למעלה מעשרה וזה היה מתוך צער הגלות והיותו חוצה לארץ ואף הנביאים המתנבאים באספקלריאות רבות כבר ישארו להם מחיצות רבות שהיו מתנבאין מתוכן כלומר חוץ להם כמי שרואה אחרי זכוכיות הרבה ולז"א (יבמות מ"ט:) שכל הנביאים כלם התנבאו באספקלריא שאינה מאירה לפי שליותר משובח שבהם נשארה מחיצה או מחיצות בנתים זולתי משה רבן של נביאים שנתפשטה השגתו בכל העשרה האספקלריאות ולא נשאר' רק מחיצה אחת בנתים כי לזה נאמר עליו (דברים ל"ד) אשר ידעו ה' פנים אל פנים ונאמר (במדבר י"ב) פה אל פה אדבר בו במרא' כו' ואמר במראה לומר שלא היתה השגתו במרא' בקמץ שהיא אספקלרית הנביאים כלם אשר נאמר עליהם (שם) אם יהי' נביאכם ה' במראה אליו אתודע. ושם נתבארו ארבעה תנאים המיוחדים אל הבטת המראה אשר עליהם ועל כל אחד מהם תקרא אספקלריא שאינה מאירה כמו שיבא ביאור זה במקומו שער ע"ו ב"ה. אלא במראה ממש והיא אספקלריא המאיר' מאד מצד קורבתה אל האור העליון כאשר אמרנו והנה כל זה כתבו הרב המור' ז"ל בשביעי מפרקי הקדמת אבות אלא שאמר שהבדל המחיצות היה לפי החסרונות אשר במדות עד שאמר זה לשונו אלו המדות וכיוצא בהם הם מחיצות הנביאים עליהם השלום ומי שיש לו מהם שתי מדות או שלשה בלתי ממוצעות כמו שכתבנו בפרק הרביעי נאמר בו שראה את השם אחרי שתי מחיצות או שלש ולא תרחיק היות חסרון קצת המדות ממעט במדרגות הנבואה וכו'. והנה לפי זה היה להם להיות מספר המדות הממוצעות כפי מספר אלו המעלות אשר בהם תתפשט הנבואה כפי מאמרם ז"ל אמנם ירא' שהכל יהיה כפי מה שיהי' החסרון יש מהם שמעכב ומבדיל מחיצות רבות ויש לא כל כך והכל בכלל אלו העשרה שזכרו חכמים זכרונם לברכה אשר הכבוד האלדי למעלה מכלן ומ"מ על פי העיון הזה אמרו כי אע"פי שנזכרה בו יתעלה ירידה דכתיב וירד ה' על הר סיני וכדומה הנה מעולם לא ירדה שכינה ממעלת קדושתה ותמיד הוא למעלה מהעשרה ומשם הושפע השפע האלדי על העולם הזה השפל הכל באמצעות העשרה המתמצעים בינו לבינו אשר נתן לנביאים ולחוזים מהלכים בתוכם כמו שאמרנו והוא כוונת מאמר (שמות כ"ה) ודברתי אתך מעל הכפורת מבין שני הכרובים ירצה בהיותי אני על הכפורת שהוא למעלה מעשרה ואתה בין שני הכרובים כלומר שיהיו לך מהלכים שכל ים בין העומדים ההם שהם סימן לעולם המלאכים כמו שיתבאר במקומו שער מ"ח ב"ה. וגם אף על פי שסופר מקצתם שעלו אל ה' או לשמים שהוא המרום המוחלט. מעולם לא עלו למעלה מעשרה. אבל היה התפשטותם בתוך העשרה בין רב למעט כמו שאמרנו עד שהגדולים שבהן ואפי' משה רבינו לא עברו מתוך העשרה. אמנם מפני שהשגת משה היא למעלה מכולן כמו שיתבאר במאמר (שם ל"ג) אני אעביר כל טובי על פניך וגו' אמרו דאשתרבב ליה כסא ונקיט ליה ירצה שההשגה הזאת רחבה אצלו משאר כל הנביאים שיעור מספיק להבדיל נבואתו מנבואת כלם הבדל גדול מאד. והנה בזה נתבאר זה המאמר בהסכמת כונת המאמר ראשון אשר היינו בביאורו ולכן פה אחד יודו על אמתת מה שרצינו אליו בזה הדרוש הנכבד וההכרחי לידיעתנו והוא היות האדם לפי מה שהעיד עליו ההוראה התוריית משותף אל העליונים ואשר המות הכרוך בעקבות החי הוא לבלתי היות מצורף אליו הדבור האלדי כמו שאמרנו. אמנם בשמירת התנאי ההוא הנה לא יצדק עליו מה שאמרנו ראשונ' והתבוננת על מקומו ואיננו כי ודאי מקומו הוא מקום גדולים ומה יופיו ומה טובו כי יתבונן עליו ואפי' כל רוחות שבעולם נושבות בו לא יהיו מזיזין אותו ממקומו כמו שאמרו (אבות פ"ג) על הפכו הרוח בא ועקרתו וכו' ועל זה אמר החכם אם רוח המושל תעלה עליך מקומך אל תנח כי מרפא יניח חטאים גדולים (קהלת י'). ירצה אם רוח היצר המושל ברוב בני אדם יעלה עליך להרסך ממצבך זה הנכבד ולהדפך ממעמדך המעולה התחזק בעצמך ומקומך זה המיוחד אל תנח כי הרפיון מזה רצוני לבל תרחיק עצמך להיות מבני עליה במזיד שאם תרחיק המקום הנזכר יניח לפניך חטאים גדולים כי לא תהיה יראת השותפות על פניך. סוף דבר שהוא חובה על האדם לשמור מצבו לבלתי הרוס מקום מצבו וכל איש שלם על מקומו יבא. ומהפלא שאפי' האל יתעלה המרומם מכל אלו היחסים רוממות הכתוב זה היחס בעצמו וזה כי בצאת לפניו ענינים בלתי נאותים למקבלים שלא כמדת טובו נאמר בהרחבת ההשאלה (ישעי' כ"ו) כי הנה ה' יוצא ממקומו כלומר ממנהגו והרגלו וזה הפירוש הוא נכון בכתוב מבלי מחסור דבר באשר ירצהו הרב המורה פרק ל"ג חלק א'. אמנם השבח התמידי המיוחד לו בסתם ממשרתיו הקדושים הקרובים אליו הוא ברוך כבוד ה' ממקומו (יחזקאל ג'). וזה מה שיספיק שיעורו לפי הכוונה בזה החלק:
_.44.3.1
החלק השני
_.44.3.2
יבאר איך ימצא זה השתוף ע"י המצוות האלקיות:
_.44.3.3
במדרש (שבת פ"ח) א"ר סימאי בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע מיד באו ששים רבוא של מלאכי השרת ולכל אחד ואחד מישראל קשרו שני כתרים אחד כנגד נעשה ואחד כנגד נשמע וכיון שחטאו בעגל ירדו ק"כ רבוא של מלאכי חבלה ופרקום שנאמר (שמות ל"ג) וינצלו בני ישראל את עדים. א"ר יוחנן וכלן זכה משה ונטלו שנאמר בסמוך (שם) ומשה יקח את האהל אמר רב סימון ועתיד הקב"ה לחזרן לישראל שנאמר (ישעי' נ"א) ופדויי ה' ישובון ובאו ציון ברנה ושמחת עולם על ראשם:
_.44.3.4
*תוכן דברי הרב ז"ל, כי אף שנתבאר בחלק הראשון שאפשר שידבק הזיו העליון האלקי באדם וישותף עמו, בכל זאת אילו היתה זאת רק אפשרות רחוקה, ר"ל אשר תוכל להיות מושגת רק ע"י הרבה אמצעיים, או שהיתה רק ביכולת איזה יחידי סגולה, להשיגה, או שהיתה השגתה באופן שנוחה לאבדה מהר, הלא היתה התועלת אשר נמשכ' מקבלת ישראל את התורה, לסבב על ידה דיבוק הענין האלקי בהם, רק מעטה ובלתי מתמדת, ואף כי ביוצאי מצרים אשר שכנו והתערבו זמן רב בין עושי התועבות אשר שנא ה', והורגלו במעשיהם, ע"כ הערימ' החכמה האלקית לסדר ענייני המעמד הנבחר הזה, באופן שיעשה רושם חזק ומתמיד בלב כל ישראל, למען יהי' תועלתו כללית ומתמדת כל הימים, וזאת היתה לפני המעשה ההוא בעת ההכנה, ובשעת המעשה ואחריו, ובאר זאת הרב ז"ל באמרו, כי הנה נודע שברצות איש שישיג מבוקשו אשר ישאל מזולתו, צריך לזה ששה תנאים, שיבחר לזה הזמן, המקום, והאמצעי הראוי, ויסדר כראוי ענין שאלתו, ומלבד כל אלה יצטרך גם לאפשרות המבוקש והיאותו, ר"ל שיהי' אפשר ביד הנשאל ויאות לו שימלא המבוקש הזה, והנה קבלת ישראל את התורה האלקית להדביק בהם עי"ז הזיו העליון, מלבד שהיתה אפשרות למו כמו שבארנו בחלק הראשון, והיה נאות גם מצדם לקבל', בחר י"ת לזה גם כעין הכנה ראויה, הזמן הראוי, אחרי שעברו רק כמשלש חדשים אחרי צאתם ממצרים מבית עבדים, בהיות עוד זכרון תשועתם מיד צר ע"פי ה' חרות על לוח לבם, ומה שלא הקדים הזמן עוד יותר, אחז"ל "משל למלך שהיה לו בן חולה והבריא" וכו' שלא רצה המלך שילך אל בית הספר בטרם התחזקו כחות גופו, ושכלו אחר חליו, כן רצה הי"ת שינגפו ישראל תחילה ממשא מלך ומעבודתם הקשה, עד שתשוב רוחם אליהם ויהיו ראוים, לקבלת התורה, והמקום הראוי, כי בהר סיני ההר חמד אלקים לשבתו, נראו בו בלתי ספק גם מצד טבעו ותכונתו סימני ואותות קדושה, עד שהיה ראוי להראות עליו כבוד ה' (כאשר יספרו לנו גם היום הנוסעים שמה) ובחר במר"עה אדון הנביאים שהוא האמצעי היותר ראוי להנתן התורה על ידו, ועל שלש אלה רמז הכתוב באמרו "בחודש השלישי וכו' באו מדבר סיני וכו' ומשה עלה אל האלקים" וכו', גם על סדור הדברים איך ידבר משה אל העם למען יטו אוזן יותר לשמוע בקול ד' אמר "כה תדבר וכו' אלה הדברים וכו'", ובשעת המעשה ר"ל בעת קבלתם התורה, הפליא הי"ת לעשות עמהם אותות ומופתים בקולות וברקים וענן כבד למען יסבבו כל אלה חרדת אלקים, העושה רושם חזק ומתמיד בלבם מהמעמד הקדוש והנבחר הזה, גם אחר המעשה, ר"ל אחר כל ההכנות האלה, השתדל הי"ת להקנות להם הכשרון לסבב במעשיהם שיחול הענין האלקי עליהם, וישותף עמהם, כמא"הכ "קדושים תהיו כי קדוש אני ד' אלקיכם", בתתו להם מצותיו וחקותיו הקלות ונוחות להעשות מהם, בעבור שאינן תלויות בעיון שכלי הדק אשר יושג לאדם רק אחרי השתדלות רבה ויגיעת כחות נפשו, כ"א רק במעשה גופני הנקל לכל אדם לעשותו, כמא"הכ "כי קרוב אליך הדבר בפיך ובלבבך לעשותו", ועשייתם היא ג"כ ביכולת כל אדם כמחז"ל "אפי' ריקנין שבך מלאים מצות כרמון" משא"כ אלו היה מצטרך לקיומם עיון דק ושכלי, אשר אין כל אדם זוכה לו, וע"פ ההקדמות האלה מבאר הרב ז"ל דברי חז"ל א"ר סימאי וכו', עיין בדבריו המבוארים מעצמם. אחר שנתבאר בחלק הא' אפשרות הדבקות והשתוף העליון ע"י התורה האלדית כמו שנזכר יש עוד לחקור ולדעת כח זה האיפשרות וענינו רצוני אם הוא אפשר קרוב או רחוק. לפי שאם היה אפשר רחוק הנה הוא קרוב לנמנע. גם אם היה אפשר קרוב ובלתי כולל רק אל יחידי הסגולה לבד הנה יהיה התועלת מועט לראות כי בני עליה הנם מעטים. וגם אם היה קרוב ונוח לקנותו אמנם היה ג"כ קרוב ונוח לאבדו הנה יהיה קל ההסרה: וכל אחד מאלו העניינים הוא מה שיחליש מציאות זה השותף או שישיבנו כאלו אינו: והנה היות אלו הענינים ארבעתן על הצדדין המרחיקים יותר מהיותו על הצדדים המקריבים הוא מבואר מאד מהיות נפש האדם בטבעה מתאוה אל החפשיות והשלטנות ללכת אחר שרירות לבה הרע בכל אשר יאוה מתענוגי בני אדם והתפקרותו המרחיקים אותו מזה השתוף והקירוב תכלית הרחוק. וכ"ש לעם הזה קרוב לצאתם ממצרים אשר היו מורגלים כל הזמן הארוך ההוא אצל האומה היותר נפסדת בזה מכל העמים אשר על פני האדמה כמו שהוצרכה התורה אחרי כן לומר (ויקרא י״ח:ג׳) כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו וגו' שיחייב הדעת בהם כל ההרחקות הנכריות בלי ספק אם היה שימשך עניינם בזה על הענין הטבעי לאדם.
_.44.3.5
אמנם לזה הערימה החכמה האלהית לכלול להם בזה הענין ג' עניינים נפלאים. אחד קודם מעשה. ואחד בשעת מעשה. ואחד לאחר המעשה ובהמשך עניינו. והנה הענין הראשון הוא מה שראתה חכמתו בבוא עליהם בתחלה בשמירת הצדדים כלם שראוי לשמור בכמו אלו העניים הקשים והכבדים כדי להפיק בהם רצון שלם ובלי ערעור. וזה יתבאר בתחלת ספור זה הענין כשנתעורר לדקדק בו קצת דקדוקים. האחד אומרו ביום הזה באו מדבר סיני הרי אמר בחדש השלישי לצאת בני ישראל שכוונתו בראש החדש השלישי בלי ספק. השני אחר שנודע כי מרפידים באו לסיני למה חזר ואמר ויסעו מרפידים ויבאו מדבר סיני. השלישי אומרו ומשה עלה אל האלהים ויקרא אליו ה' מן ההר היה לו לומר ויקרא אל משה ויעל אליו וגו' ועוד שיראה שהיה משה במעלה גבוה ממה שנקרא אליה. הרביעי על מה באה הקפידה הגדולה בסדור הדברים עד שכתב בתחלתן כה תאמר אל בית יעקב ותגד לבני ישראל. ובסופם אלה הדברים אשר תדבר אל בני ישראל שנראה שלא נתן לו רשות לשנות כלל (מכילתא פ' מתן תורה פ' ב'). אמנם הוא מבואר כי העצה היעוצה לכל בן דעת מבקש רצון מזולתו בדבר קשה וגדול צריך לתת לב להכשיר ענין שאלתו ולתקנה מששה צדדים ואלו הן הזמן והמקום והאמצעי. וסדור הדברים. ואפשרות המבוקש. והיאותותי. הזמן הוא מבואר מדברי החכם (קהלת ג׳:א׳) לכל זמן ועת לכל חפץ וכבר אמרו ז"ל (אבות פ"ד) אל תשתדל לראותו בשעת קלקלתו ואל תרצהו בשעת כעסו ואל תנחמנו בשעה שמתו מוטל לפניו. והנביא היה מתפאר באומרו ה' אלהים נתן לי לשון למודים לדעת לעות את יעף דבר (ישעיהו נ׳:ד׳) כי הי' מכוין אל הלומדים העתות היותר הגונות ללמוד גם שהאל יתעלה יעיר אותו בבקר בבקר לשמוע בלמודים כי הוא הזמן היותר נאות לזה מזולת וכמ"ש (תהילים נ״ז:ט׳) אעירה שחר: המקום אין ספק שהמקום גורם הרבה להפיק רצון האל אם להיותו בית תפלה או בית הקברות שכל אחד משבר לב האדם ומרככו או שהוא במקום גדולים כמו שעשה אברהם אבינו לעפרון בענין שאלתו והיא שעמדה לו שנאמר (בראשית כ״ג:י״א) לעיני בני עמי נתתיה לך. ואין צריך לומר אם המקום מסוגל מפאת מעלה כמו שהיתה ארץ ישראל מכל הארצות ובית המקדש מסוגל מכל: האמצעי כי הוא ראוי שיהיה הגון אם אצל הנשאל והשואל ואם אל דבר המבוקש צא ולמד מה בקש הקב"ה איש כלבבו בכל הענינים להוציא את ישראל ממצרים כמו שנתבאר זה יפה בשער ל"ד עיין עליו: סדור הדברים אמר הכתוב (משלי י׳:ל״ב) שפתי צדיק ידעון רצון וכבר שבחו חז"ל (שו"חט תהילים י״ט:י״ג) אל דוד על זה באומרו (תהלים י"ט) שגיאות מי יבין וגו' עד יהיו לרצון וגו'. ואנשי הדעת דבר גדול הוא אצלם אמנם הפתאים אינן מקפידין והם נכשלים בפתיותם הנה רחבעם בן שלמה עמד טעמו בו כששאל עצה על המדבר הגדול ההוא מהזקנים אשר עמדו את פני שלמה אביו לא שאל לבד על מהות העצה כי גם על איכות התשובה וסדור דבריה ולזה אמר (מלכים א י״ב:ו׳) ויועץ המלך רחבעם את הזקנים וגו' איך אתם נועצים להשיב את העם הזה דבר כיוון אל עצמות העצה ואל סדור דבריה כי ידע שהשעה צריכה לכך. אמנם הזקנים על דרך המוסר אמרו לו עצמות העצה וסמכו על דעתו בכיון הדברים ולזה לא אמרו לו (שם) אלא אם היום הזה תהיה עבד לעם הזה וגו'. מה שהיה הפך זה כשנועץ עם הילדים כי הוא לא חלק להם את הכבוד הזה ולא אמר (שם) רק מה אתם נועצים ונשיב דבר את העם הזה אשר דברו אלי לאמר הקל וגו'. כי לא בקש מהם רק העצה והיא ישיב להם דבר. והם קפצו בראש לסדר את הדברים בפיו לא יוסיף ולא יגרע שנאמר וידברו אליו הילדים אשר גדלו אתו לאמר כה תאמר לעם הזה וגו' כה תדבר אליהם קטני עבה ממתני אבי ועתה אבי העמים וגו'. ואין ספק כי אם הי' משיב אותם דבר בלשון רכה ודברים מתוקים כמו שאמרו הזקנים ודברת אליהם דברים טובים לא היו מעיזים כנגדו באותו שיעור שהעיזו. מ"מ הוא מבואר כי מות וחיים ביד לשון (משלי י״ח:כ״א) ונאמר (שם כ"ה) ולשון רכה תשבר גרם: אפשרות הדבר הוא מוכרח הלא תראה תשובת אליהו ז"ל (מלכים ב ב׳:י׳) הקשית לשאול. והנה בת שבע אמרה לשלמה (מלכים א ב׳:כ׳) שאלה אחת קטנה אנכי שואלת מאתך אל תשיב את פני יורה כי השואל יש לו לכוין לשאל דבר נקל לעשות: היאותות הדבר הוא גם כן מבואר שאע"פי שיהיה איפשרי או נקל לנשאל לעשות אם לא יאות לכבודו לא יעשה. הלא תראה תשובת שלמה לאותה שאלה קטנה ששאלה אמו אמר (שם) ולמה את שואלת וגו' ושאלי לו את המלוכה כי הוא אחי הגדול ממני והנה אמו ראתה שאינה קטנה ולא הפצירה בה. וגם נבות היזרעאלי עם היות שבקש ממנו אחאב את כרמו בדברי רצוי ושמירת המועיל כמו שאמר תנה לי את כרמך ויהי לי לגן ירק כי הוא קרוב אצל ביתי ואתנה לך תחתיו כרם טוב ממנו אם טוב בעיניך אתנה לך כסף מחיר זה (שם כ"א). שהכוונה שיתן לו כסף במחיר שייטב בעיניו להחליף הכרם בכרם טוב ממנו שכבר ימשך לו התועלת משני פנים עם כל זה לא קבל לטענה שביאר באומרו (שם) חלילה לי מה' מתתי את נחלת אבותי לך כי גנאי גדול היה אצלם להשחית נחלת האבות וכן לא יעשה בישראל: שש הנה הדברים העקריים אשר ראוי לכוין אליהם כל בן דעת המבקש דבר גדול הערך מהזולת ובכלן נתכוונ' אסתר המלכה כשעמדה לבקש על עמה. הלא תראה שהכשיר' הזמן מיום אל יום באומרה (אסתר ה׳:ח׳) ומחר אעשה כדבר המלך. והמקום שיהיה בביתה שלא יהיה שם מקטרג. והאמצעי משתה היין. וסדור הדברים אשר אין למעלה ממנו תנתן לי נפשו בשאלתי וגו' (שם ז'). ואפשרות הדבר והיאותות (שם) כי נמכרנו וגו'. כמו שביארתי אלו הדברים כלם בפי' המגלה ההיא: וכלם כוונם בכאן החכמה האלהית בתחלת הכניסו בנו חמודו לחנוך הגדול והנורא הזה. הלא תראה ראשונה שכיון הזמן הנכון והזכיר כוונתו אותו באומרו ביום הזה באו מדבר סיני שירצה בזמן הזה לומר שהוא היה הזמן היותר נאות שאפשר לבא בו תחת כנפי השכינה והוא שיהיה כמשלש חדשים לצאתם מהגלות המר ההוא אשר היה עדין עול השעבוד על חלקת צוארם ובעוד הנסים כלם נוססים לפניהם וקודם לכן עדין היו יעפים ויגעים מצרת השעבוד וכמו שאז"ל (תנחומא פ' יתרו) משל למלך שהיה לו בן חולה ואחר שהבריא אמר אין רצוני שילך אל בית הספר עד שיעברו ג' חדשים והנה על הגבלת זה הזמן המשוער אמר בתחלה (שמות ג׳:י״ב) בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה. אמנם באומרו באו מדבר סיני כיון אל בחירת המקום כי הוא ההר חמד אלהים לשבתו וזה שמו אשר יקראו בכל מקום הר האלהים ויפגשהו בהר האלהים (שם ד') ויבא אל הר האלהים חרבה (שם ג'). ובו המערה המוצלחת אשר נאמר עליה (שם ל"ג) ושמתיך בנקרת הצור בו ישב משה אדונינו ע"ה, שלשה פעמים ארבעים יום וארבעים לילה בלי אכילה ושתיה (דברים ט׳:ט׳). גם שם היתה מערת אליהו ז"ל שנאמר בו (מלכים א י״ט:ח׳) וילך בכח האכילה ההיא ארבעים יום וארבעים לילה עד בא הר האלהים חורבה ויבא שם אל המערה. והנה המקום הזה הוא ראוי להשפיע על יושביו רוח חן ושכל טוב מזולתו מההרים. ולפי שהנעתק מהמקום הרע המוחלט ויבא על הטוב המוחלט יקבל מזה רושם יותר נפלא וחזק מאשר יבא אל האמצעי לזה חזר ואמר ויסעו מרפידים ויבואו מדבר סיני כי זה מה שראוי שיאמר גם בבחינת המקום. ואמר עוד ויחן שם ישראל נגד ההר כי מזרח של הר היותר נכון לזה כי הוא הצד הנקרא פנים בכל דבר. ובבחינת האמצעי אמר ומשה עלה אל האלהים יאמר כי לעשות אותם במעמד ההוא אלהיים אין סרסור ואמצעי בעולם כמשה שכבר עלה מעצמו אל מעלת האלהות במעלות המדות והשכליות כמו שיורו עליו פעולותיו הראשונות והנמשכות אחריהן והיא הסבה אשר קרא אליו האלהים מן ההר עכשיו להיות אמצעי וסרסור אל המעשה הגדול והנורא ההוא. והנה על הקפדת כיוון הדברים וסדורם אמר תחלה וסוף כה תאמר אל בית יעקב וגו'. אלה הדברים אשר תדבר הקפיד שלא יוסיף ולא יגרע ולא ישנה. אמנם תוכן הדברים אשר יכלול בו איפשרות הדבר וגדול תועלתו הוא מה שכלל באומרו אתם ראיתם את אשר עשיתי במצרים וגו'. ועתה אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי והייתם לי סגולה וגו'. ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגו'. אמנם כוונת הדברים ומה שראוי שיובן מהם לפי זמנן ומקומן יתבאר כשנעמוד על פי הספור כלו ב"ה. אמנם עתה יראה שבאלו העניינים המסודרים על זה האופן נמשכה כוונת האל יתעלה ועצתו כי באמור להם משה על פי ה' מיד ויענו כל העם ויאמרו כל אשר דבר ה' נעשה והוא מה שיטעימהו הכתוב יפה באומרו ויבא משה אל זקני העם וישם לפניהם את הדברים האלה אשר צוהו ה' ויענו כל העם יחדיו ויאמרו כל אשר דבר ה' נעשה יאמר שעם שהוא ע"ה היתה השקפתו בשליחותו יותר אל זקני העם כי יראה מכללם לא ישמחו בו הנה היה מתוכן השליחות וסדורו בכל העניינים הנזכרים שכל העם יחדיו קיימו וקבלו עליהם לשמור לעשות וזה הוא למה שנתחכם להם יתעלה קודם מעשה. אמנם מה שהפליא עמהם בשעת מעשה הנה הוא מבואר מאד מאומרו הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם. ולזה ראה שיהיה המעמד ההוא הנורא על צד החרדה וההשתוממות הנפלא מהזהירות בנקיות וקדושה וההזהר בכבוד ובמורא והראות קולות אלהים וברקים רב וענן כבד וקול שופר חזק מאוד ודברות אלהים בלהבות אש אשר אלו הם חרדות נפלאות עשאם האלהים לפוצץ בם לבות האבן ולהמוח שם כל גיד נחשת וברזל. וכבר ביארו הם הדבר יפה באומרם (דברים ה׳:כ״א) הן הראנו ה' אלהינו את כבודו ואת גדלו ואת קולו שמענו מתוך האש היום הזה ראינו כי ידבר אלהים את האדם וחי ועתה למה נמות כי תאכלנו האש הגדול' וגו' כי מי כל בשר אשר שמע קול אלהים וגו' קרב אתה ושמע וגו'. הנה שמגיע בפליאות הכונ' האלהית בשהם יטו שכמם ולבם אל השמיעה והעבודה כמ"ש (שם) ושמענו ועשינו. ויתר הכוונות באלו הדברים יתבאר בפירוש הספור ב"ה. כי עתה אין הכוונ' רק לזכור מסגולת המעמד ההוא בכלל אשר כוונו אליו כי היה להכין לב העם הרחוקים ולהקריבם אל שלמותם בפעולות וענינים חדשים אשר לא נבראו בכל הארץ ובכל הגוים והוא מה שרצהו בזה המשורר באמרו אלהים בצאתך לפני עמך בצעדך בישימון סלה ארץ רעשה אף שמים נטפו מפני אלהים זה סיני וגו' גשם נדבות תניף אלהים וגו' חיתך ישבו בה וגו' (תהילים ס״ח:י׳). אמר כי בצאתו לפני עמו המעמד הנכבד והנורא ההוא ובהכין צעדיו שם בארץ ישימון לעשות את הגדולות ואת הנוראות ההם מהרעשת הארץ והטפת השמים ענינים חדשים ונוראים הכל היה להכין העם ההוא ולהכשירם אל קבלתם הפועל הנאות להם להצלחתם. כמי שמכין הארץ העיפה אשר לא עובד בה זה כמה והוצרך השתדלות רב להולידה ולהצמיח' ולזה אמר גשם נדבות תניף אלהים נחלתך ונלאה אתה כוננת ירצה כל הענינים הללו הם במדרגת גשם נדבות אשר הנפת על נחלתך הנלאה שתצלח לעשות ענף ולעשות פרי. ופירש הנמשל ואמר חיתך ישבו בה וגו'. והכוונ' כלומר שעדתך ישבו בארץ ההיא שרעשה והפלאות ההמה היו להכין בטובתך עם עני להקריבו אליך אלהים ודי בזה מענייני המעמד ההוא הנכבד בשעת מעשה לענין כוונתנו: ואולם מה שנתחכם להם במה שיבא ואחרי כן בתקון ענינם בעניני השתוף והקירוב והכללות והקיים שזכרנו ראשונ' שהוא עקר שכל השתוף הזה הנזכר תלוי בו. הוא במה שהפליא גם כן עצה ותושיה לשום עמודיו ואדניו יתדותיו ומיתריו כלם ענינים ומעשים רצוני מצות ומניעות בכל דברי התורה הזאת. כי על זה האופן לא לבד ימצא זה השיתוף. אבל יהיה מציאותו קרוב ונח לקנות. גם יתפשט לכללם, ולא עוד אלא שתהיה קשה הסרתו כי הם ארבעה ענינים עצומים בהגעת הכוונ' על צד היותר טוב שאפשר כמו שאמרנו: והנה ענין השתוף כבר נתבאר בחלק א' והב"ה פירשו בעצמו באומרו על אלו המצות בכלל (ויקרא י״ט:ב׳) קדושים תהיו כי קדוש אני ה' אלהיכם וכמו שאמר בכאן ועתה אם שמוע תשמעו בקולי וגו' ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש. וזה גופו של שתוף כמו שהונח. אמנם הקירוב והקלות בו גם כן פירשו באומרו (דברים ל') כי המצוה הזאת אשר אנכי מצוך היום לא נפלאת היא ממך ולא רחוקה היא וחותם כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו. ביאר היטב כי כל הקירוב ההוא היה מצד שהכל תלוי במעשה מה שלא יהיה כן אם יהיה בדרך תושית העיון לבד. אמנם כללותם. כי הוא מבואר שהמעשה הוא דבר משותף לכל מהעיון אם לקושי השכל ואם לצורך התנאים המיוחדים אשר לא ישתתפו הכל בהם ולזה אחז"ל (ברכות נ"ז.) אפי' ריקנין שבך מלאים מצות כרמון. וזה שהמצות באות וחלות בדברים אשר יפול עליהם החלק החמרי ובכל מיני צורכיו ולא יכלו להמלט מהם.
_.44.3.6
ובמדרש (רבה פ' כי תצא) כי לוית חן הם לראשך (משלי א׳:ט׳) א"ר פנחס ב"ר חמא כל מקום שתלך המצוה מלווה אותך מנין שנאמר (דברים כ״ב:ח׳) כי תבנה בית חדש ועשית מעקה לגגך וגו'. עשית דלת המצוות מלוות אותך שנאמר (שם ו') וכתבתם על מזוזות וגו'. לבשת כלים חדשים המצות מלוות אותך דכתיב (שם כ"ב) לא תלבש שעטנז, אם הלכת לגלח המצות מלוות אותך (ויקרא י"ט) לא תקיפו וגו'. היה לך שדה המצות מלוות אותך (דברים כ״ב:ט׳) לא תחרוש בשור ובחמור. לזרוע (שם) לא תזרע כרמך כלאים. לקצור (שם כ"ד) כי תקצור וגו'. אמר הק"בה אפילו לא היית עוסק בדבר אלא מהלך בדרך המצוות מלוות אותך שנאמר (שם כ"ב) כי יקרא קן צפור לפניך בדרך וגו': הנה שכיוונו אל תועלת הקירוב והכללות אשר מצד המעשה שכיוון הש"י בהם כאדם המזמין לבנו אהובו מזונותיו בכל מקום אשר ידיו ממשמשות בהם כי על כל פנים יגיעו אליהם כל עייף וכל כושל בם. והנה לזה באה ההוראה מהמשורר צדקתך כהררי אל משפטיך תהום רבה וגו' (תהילים ל״ו:ז׳). ירצה כי היתה צדקתו עמנו מפורסמת כהררי אל ומדת משפטו כבושה ונסתרת בתהום רבה מצד שאדם ובהמה תושיע ה' ירצה במה ששמת תשועתנו בדבר המשותף בנו לאדם ובהמה והוא החלק החומרי ופעולותיו מה שלא היה כן אם היתה תלוי בדבר המיוחד לאדם שהוא החלק השכלי העיוני כי לא ישתתפו בו רק מעט מזער. והוא מה שהורה עליו אדון הנביאים בסוף דבריו באומרו (דברים ל״ג:כ״ט) אשריך ישראל מי כמוך עם נושע וגו'. והכוונה שאין כמוהו עם שנושע כלו בכללו והיא מבואר: אמנם קושי ההסרה הנה חוייב ממה שקדם מבלי ספק כי החוט המשולש על זה האופן לא במהרה ינתק שכבר נהפך לטבעי שני ואשר הוא כן הוא ודאי קשה ההסרה ועל זה אמר הכתוב (ישעיהו נ״ט:כ״א) ואני זאת בריתי אותם אמר ה' וגו' לא ימושו מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך אמר ה' מעתה ועד עולם אמר כי ברית כרותה למצות האלהיות על האופן הנזכר שלא ימושו מהם לדורי דורות והוא ענין נצחיות התורה ודבקות האל יתעלה עם האומה הזאת לעולמי עולמים:
_.44.3.7
ועל הוראת אלו הארבעה דברים אשר הם העקר בהתמדת שלמות האומה הזאת אחר שכבר נכנסו תחת כנפי השכינה לסבות שקדמו כיון ר' סימאי במאמר ההוא הנכבד שזכרנו בתחלה אמר בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע מיד באו ששים רבוא וכו'. רצה כי ממה שדקדקו ישראל בשהקדימו במענה הראשון לומר כל אשר דבר ה' נעשה לבד ולא אמרו אז ונשמע עד הפעם השלישית שנאמר (שמות כ״ד:ז׳) ויקח ספר הברית ויקרא באזני העם ויאמרו כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע יראה שדקדקו היטב בענין הזה. ולכאורה קבלו עליהם המעשה לבד לראותם הוא ענין יותר נקל ומשותף עד שהתבוננו עוד בינה בענין אחר כך ואמרו נעשה ונשמע כל מה שראו שהמעשה התוריי מטבעו לבוא לידי השכל ועיון בו כמו שיתבאר שם ב"ה. הנה מזה נמשכו הארבעה תועלות עצמן שזכרנו. ועל הראשון שהוא עצם השתוף האלהי הוא מה שזכר להתקשר בכתרים ההם האלהיים המעמידים השתוף והמחזיקים אותו הענין קשר האותיות שאמר במקום אחר (שבת פ"ט.) כמו שיתבאר בשער ע"ד ב"ה ובאומרם שהיו הכתרים שנים לכל אחד כוונו אל התועלת השני והוא דרך השגת העניינים זה בזה וקירובו. ובאמרם שהיו מכתירי הכתרים ששים רבוא כיוונו אל שלא נמצא בהם על זה האופן מי שיהי' נעור ורק מזה השלמות. ובאמרו כי כשחטאו הוסרו על ידי כפלים של מלאכי חבלה יורה כי השלמות הזה הבא על זה האופן בקושי יוסר. וזה שאם היה השלמות בחלק העיוני לבד הנה בהפסד הדמיון יספיק לשיוסר כחם מהם. אמנם עכשיו שישתתף המעשה לא יסולק השלמות עד שיתקלקל ג"כ הכח המתעורר המניע אל המעשי' ולזה אמר שהוצרכו שני מלאכי חבלה להסירם כי אין מדרכם להנצל מהם כי אם בזה אחר זה וע"י מסירים מתחלפים ואע"פ שיוסרו לפי שעה כבר ישאר הכתר בכלם או באנשים השלמים מהם כי זה וזה ראוי לדמותו למשה ולא עוד אלא שסופו לחזור כי מעשה רב וכמ"ש (ישעיהו נ״א:י״א). ושמחת עולם על ראשם. ובמדרש עוד (ש"ר פ' כ"ז) משל למלך שאמר לעבדו מזוג לי שתי כוסות הללו והיה אומר לו הוי זהיר עד שהוא נכנס לפלטין הי' עגל אחד שרוי על פתח הפלטין נגח לעבד ושבר אחד מהן היה העבד מרתת לפני המלך אמר לו המלך מה לך מרתת אמר לו שנגחני עגל ושבר אחד מהכוסות אמר לו המלך א"כ הזהר בשני כך אמר הק"בה שני כוסות מזגתם לי בסיני נעשה ונשמע שברתם נעשה כשעשיתם את העגל הזהרו בנשמע הה"ד (ישעיהו נ״ה:ג׳) הטו אזנכם ולכו אלי שמעו ותחי נפשכם. הרי שאמרו שהיה קושי ההסרה מצד היותם שני כתרים ואף כי יחטאו במעשה כי רבים לוחמי' לו כמו העצלה והכילות והתאוה וכדומה הנה בהשאר חברו ישוב הכל מה שאין כן החוטא בעיונו ובדעותיו כי אליו אמר (משלי ב׳:י״ט) כל באיה לא ישובון וגו'. ואלישע אחר יוכיח (חגיגה ט"ו.) הנה נתבאר כי מרחמם ינהלם על דרכים ואופנים בהם יעלו כללם משפל מצבה לגבהי מרומו ולא יכשלו בלכתם ובעמדם יעמדו בקיומם והיא מה שרצינו בזה החלק:
_.44.4.1
החלק השלישי
_.44.4.2
יבאר בזה החלק על איזה אופן ובאיזה בחינה יקנו אלו המצות ההצלח' הנפשיית.
_.44.4.3
*תוכן דעת הרב ז"ל, כי מצד אחד יחויב מב' פנים, שתכלית עשיית המצוות צריכה להיות רק, שישיגו עושיהן על ידן שיתוף ענין אלקי, כי אחרי שמבואר כבר במבוא שערים, (עיין ביאורי שם) שמפעולות צריך שתסובב רק תכלית יקרה, הלא ימשך מעצמו שנתינת המצות התוריות מה"ית, וסידורן, שהן הפעולות היותר יקרות, צריך שתצא גם תכלית היותר מעולה, שהיא רק השגת השיתוף האלקי הזה, והב' אחרי שהתכלית היא תמיד הדבר הראשיי הנכבד עוד יותר מהפעול' המביאה אליו, איך יעלה על דעתנו לחשוב, שתועלת האדם הזמנית והגופניות תהיה הדבר הראשיי והיותר נכבד בפעולות ה"ית האלה? מכל זה נמשך שאנו מחויבים לקיים המצות רק למען מלאות בזה רצון הי"ת, ולהקנות לנו עי"ז השיתוף האלקי כמאחז"ל "אל תהיו כעבדים" וכו' ושאר מחז"ל שהביא הרב ז"ל, אפס מצד אחר יחייב השכל בהיפך, שנוכל לכוין בעשיית המצות גם למען השג על ידה טוב זמני ותועלת גופנית, וזה ג"כ מב' פנים, הא' כי נראה, שאף שכל מיני הצומח והחי למשפחותם נבראו לתכליות גדולות ונכבדות מהם, ד"מ הצמח להיות מאכל לבהמה, והבהמה לעבודת האדם, בכל זאת הטביע הי"ת בכל אלה הכוסף הטבעי לעשות הפעולות המצטרכות להניק לחיות האויר המים והארץ: ולקבל אור וחום השמש למען יוכלו לגדל ולהוציא פרי למיניהם, וכן כל בע"ח יכספו וישתוקקו למצוא מספוא וחציר למזונותיהם, למען יוכלו להשאיר חייתם, ולמה יגרע האדם, כי לא יוכל לחשוב בפעולותיו על שום תועלת לעצמו ? ורק אל השגת תכלית נפשיית ורוחנית ישים עין ? הב' כי הלוא נראה לעין, כי האד לפי טבעו אשר הטביע ד' בקרבו, יתעצל בעשיית כל פעולה אשר לא יוכל לקוות ממנה לעצמו תועלת גופנית, ומעשה אונן לנו לעד, וכפי הנרא' נענש רק על מה שעשה למרות עיני כבוד ה', ואם חדל רק לעשות המעש' הטוב לקחת את תמר לו לאשה, מיראתו כי לא לו יהי' הזרע, לא הי' נענש כל כך אחרי שהי' לו כעין התנצלות בעצלות טבעי לעשות דבר אשר לא יקווה ממנו שום תועלת לעצמו, ואחרי שהטביע הי"ת כזאת בקרב לבנו הלא נראה כי איננו נגד רצונו ית' אם נשתדל במעשינו תמיד לשחר גם טובנו ואשרנו, כמו שנמצא זה ג"כ מפורש לא לבד בדחז"ל, באמרם ד"מ "האומר סלע זה לצדקה בשביל שיחי' בני וכו' ה"ז צדיק גמור" כ"א גם בהרבה מקומות נמצא בתורה בעשיית המצות הבטחת "למען ייטב לך" וכו', והנה שני אלה משפטי השכל נראים בהשקפ' ראשונה כסותרים ומתנגדים זה לזה, ולבאר אותם עד שיהיו מסכימים ומתאימים יחד יאמר הרב ז"ל, כי רק הפילוסופים אריסטו והנמשכים אחריו, אשר לא האמינו בשכר ועונש אלקי האחוז בעקב קנין המדות הנפשיות הטובות או הרעות, הם חושבים ואומרים כי האדם צריך לקנות לו המדות הטובות, לא לשום תועלת אשר לדעתם הנפסדת הזאת לא נוכל לקות מהם רק בעבור עצמותם בעצמם ד"מ השגת וקנין מדת הרחמנות והנדיבות ודומיהם היא בעצמ' אושר מוסרי לנפש אדם, אף שלא יוכל לקוות שכר בעבורן אבל אנו אשר חובה עלינו להאמין בשכר וגמול אלקי, אף כי עלינו החוב לעשות המצות למען הפיק בזה רצון הי"ת, והוא צריך להיות תמיד התכלית האמיתי בכל מעשינו בכל זאת צריכים אנו לחבר עמו גם האמונה האמיתית, כי יגיע לנו עי"ז גם שכר נפשי וגופני. אך בזה יבדל שכר העובד את הי"ת משכר העובד מלך בשר ודם כי שכר המובד את המלך האנושי היא, רק בעבור שעבדו וסבב בזה טובה לנעבד, אבל שכר עבודת הי"ת היא רק חסד מאתו ית' אף שהעבודה היא רק להשלמת ולטובת העובד ולא לטובת הי"ת השלם לבלי תכלית אשר לא יצטרך לנו ולמעשינו, ע"כ ברצות אנטיגנוס להזהיר על שתי אלה, אמר "אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב ע"מ לקבל פרס" (עד שאם יעלה על דעתכם העדר השכר או שלא תחפצו בו תמנעו מעשותם) אלא הוו וכו' כי עשיית המצוה אינה מהראוי שתהי' רק בתנאי שיקובל עליהם שכר וגמול, כ"א רק להפיק בזה רצון הי"ת המצוה אותם עם חיבור האמונ', כי בשמרם עקב רב ר"ל גם שכר גופני גם שכר מוסרי וזהו הלמוד המוסרי הראשון אשר רצה להשריש בדבריו אלה בלב תלמידיו והב' הוא שלא יחשבו שהשכר אשר יתן להם הי"ת הוא "הפרס" ר"ל שכר שיתן האדם לעבדו בעבור שישחר טובו בשמרו את מצותו, כי ביחס האדם אל הי"ת אין מקום לשכר כזה כי אם יצדק אנוש מה יעשה לבוראו והוא אינו מצטרך לו ? כ"א כעין מתנת חסד בעבור שמעו בקולו: אפס צדוק ובייתוס טעו בדבריו והבינו ממנו כי דעתו נוטה לדעת הפילוסופים הנפסדת שהבאנו למעל' כי לא יבוא שכר ועונש על מעשה הטוב והרע, והכחישו עי"ז כנודע באמונת שכר ועונש. בביאור איך יגיע מהמצות התוריות זה השתוף האלהי והכוונה הראויה לעושיהן להגיע אל תכליתן. וזה אם צריך שתהיה כוונת העושה אותם לשמוע בקול דברו לבד ולא הותר לו להשקיף בהנה אל שום תועלות מקווה אליו. או אם הותר לכוין בעשייתם אל תועלת עצמו והצלחת נפשו עדי עד. שאם יצוייר שלא ימשך לו מהם זה התועלת יחדלו: והנה הענין הראשון יחייבהו השכל משני פנים. האחד מה שחוייב אל הפועל היותר נכבד להיות לו תכלית יותר מעולה כמו שנתבאר בהקדמ' הספר וכאשר יאמן אצלנו שהמצות התוריות המסודרות מסדור האל יתעלה תהיינה הפעולות היותר מעולות שאיפשר הנה שיחוייב מזה שיהיה תכליתו היותר מעולה שבתכליות והוא האל ית' לא זולת. והשני שאם יושם התועלת האנושי מאי זה מין שיהיה תכלית אל העבודה האלהית במצות התוריית כבר תהיה עבודתו יתעלה מהדברים המסודרים בעבור התכלית והתועלת ההוא יהיה ראשיי עליה הפך מה שחייבהו השכל והוא היותו יתעלה הוא התכלית הראשיי אשר אליו יפנו כל ראשי התכליות כלן מראשן ועד סופן וכמו שאמר על פי הנביא (ישעיהו מ״ד:ו׳) אני ראשון ואני אחרון. הרי שני פנים מחייבים שלא תהיה השקפת מעשה המצות התוריות רק לעבודת המצוה שהוא סבת הסבות ועלת העלות ב"ה. וממאמרי חכמינו ז"ל מקיימים זה הדעת מוסר אנטגנוס (אבות פ"א) אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס אלא הוו וכו'. ויש מי שפירש על זו הכוונה מאמר בן עזאי (שם פ"ד) שאמר ששכר מצוה מצוה לומר שמצות הם נזכרות ונעשות בעבור עצמן לא בעבור דבר אחר כמו שהאל יתעלה הוא נמצא למה שהוא נמצא לא לסבה אחרת וממה שיורה על זה הוראה עצומה אמרם בספרי (פ' עקב.) יכול יאמר אדם הריני לומד תורה כדי שאעשיר כדי שאקרא רבי כדי שיהיה לי חלק לעולם הבא תלמוד לומר לאהבה לא תעשה אלא לאהבת השם יתעלה וכן אמר (ע"א י"ט.) במצותיו ולא בשכר מצותיו וכמה החזיק הרמב"ם ז"ל במאמרים האלו בסוף ספר המדע וזרז מאד להחזיק בזה הדעת ולהרחיק זולתו כמו שנודע משם. אמנם הענין השני הסותר לזה יחייבהו השכל ג"כ משני פנים אחרים. האחד מצד הכוסף והתשוקה הטבעית הנמצאים בכל נמצא מהשפלים וזה שאם היות שמיני הצומח ומיני החי לתולדותם למשפחותם כלם נבראו לתכליות גדולים מהם וגבוהים עליהם כמו (תהילים ק״ד:י״ד) מצמיח חציר לבהמה ועשב לעבודת האדם ירצה שתכלית הכח הצומח הנמצא בצמחים הוא הבהמה אשר הם לה למאכל. ותכלית תשוקת הבהמה אל המאכל ההוא אצל הבורא יתעלה הוא עבודת האדם המשתמש בה. להוציא לחם מן הארץ (שם). מכל מקום כבר ימצא לכל אחד מהם כוסף גדול ותשוקה טבעית לתועלת עצמו אם בבחינת אישיותו ואם בבחינת מינו ואיך יתכן שיהיה הכוסף האנושי רק מזה המבוקש. והשני מצד הרפיון והרישול המחוייב ליפול במעשה אשר לא יקווה ממנו שום תועלת לעצמו עד שלא יקבל הדעת שתפסד הצלחתו על המנעו מעשות דברים אשר לא יועילו לו כלל כי מעשה כזה קשה מאד על האדם ומעשה אונן יוכיח והוא שלא נענש אלא על שעשה מעשה לשחת ארצה שנאמר (בראשית ל״ח:י׳) וירע בעיני ה' אשר עשה אבל כי יחדל לעשות לא יהיה בו חטא וכבר תפסו החכמים (אדר"נ פ"ה) על אנטיגנוס לאמרו המאמר הנזכר או שמותר לשמש על מנת לקבל שכר או שלא יתפרסם ההפך הנה כי שתי אלו הטענות נותנות רשות לכוין במעשה המצות לתועלת עצמו. ומה שיקיים זה הדעת קיום גמור הוא מה שאמרו במסכת (פסחים ח'.) תניא האומר אתן סלע זה לצדקה כדי שיחיו בני כדי שיהיה לי חלק לעולם הבא הרי זה צדיק גמור יראה שהכחישו לגמרי מה שאמר בסיפרי והתירו שיכוין אדם לתועלת עצמו אם זמני אם נפשי. ואיך לא והנה התורה בעצמה מסכמת לזה במאמרים רבים תמיד לא יחשו מזעוק באזננו בכלל המצות ופרטם היתר זה באומרה ושמרת את חקיו ואת מצותיו אשר אנכי מצוך היום למען ייטב לך ולבניך אחריך ולמען תאריך ימים. בספר (דברים ד׳:מ׳) למען ייטב לך והארכת ימים (שם כ"ב) למען יאריכון ימים ולמען ייטב לך (שם ה') וכן במקומות רבים מספור יזכרו קצתם במה שיבא. ולא עוד אלא שהק"בה פירשו בעצמו באומרו (שם) מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי ולשמור מצותי כל הימים למען ייטב להם ולבניהם אחריהם וכן אמר משה (שם י') ועתה ישראל מה י"י אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה וגו' וחתם לטוב לך. ואם הק"בה מתאוה שתהיה כוונתנו בעבודתו לתורתו לתועלתנו ולהנאתנו איך נעמוד אנחנו ונאמר כשנכוין בהם אל מה שכיוונו מניחם ומסדרם שנפסל המעשה בזה. זה לא יתכן בשום פנים אלא שהותר לנו. אבל נתחייב להאמין כי חלף המעשים התוריים האלו יגיע לנו מהזכות והטוב שיעור מה שראוי לעשותם בעבורו בלי ספק. והוא מה שהוסכם מחכמינו ז"ל באמרם (מכות כ"ג:) רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצות שנא' (ישעי' מ"ב) י"י חפץ וגו' ומאמר דוד (תהילים י״ט:י״ב) גם עבדך נזהר בהם בשמרם עקב רב כמו שיבא בשער מ"ט: והנה אחרי ששני הדרכים האלה מהחקירה שניהם כאחד טובים ונכונים ומסכימים עם מאמרי חז"ל והנה הם סותרים זה לזה ומקבילים חוייב לנו להשתדל בהסכמת' זה עם זה ושניהם אל האמת אשר בזה יתבאר בטוב טעם נעשה ונשמע על דרך עושי דברו לשמוע בקול דברו כמו שקדם ונצא ידי חובתנו בזה הדרוש הנפלא. ואשר אראה אני מקומות ההעמדה בזה הם שני דברים. האחד שדברו על המצות האלהיות כדבר על המעלות המדותיו' שדברו עליהם חכמי הפילוסופים המדינים בהסכמה העולה על מעיוניהם ונמשכו אחרי דבר ארסטו בהם במה שכתב בפ"ט מהמאמר י' מהמדות ז"ל אמנם יהיו הדברים הנבחרים בעבור עצמם אשר לא נדרוש מהם כי אם הפועל אמנם באלה וכו'. וחשבו כי כמו שהוא שם זה הענין לשבא ותהלה במעשים ההם כן יחשב במצות האלהיות וחלילה לנו מחשוב כזאת. כי הנה הפלוסופים לא יחשבו שום תועלת בפעולות המעלה כי אם היות מעולה. ולזה היתה להם המעלה תכלית לעצמה לא זולת. אמנם אנחנו המאמינים ייעודי המצות התוריות בשכר הנפשיי הרוחני והי' האושר המיועד לנפשותינו אינו האושר המושג בפועל המדות אבל אחר נפלא ממנו שהוא תכלית כל המעלות כלן לזה ראה שתהיה המצוה האלהית מכוונת לנו להשגת התכלית ההוא הטוב לנו כמו שאמרנו. אמנם ההמעדה השנית היא מה שיוקבל בזאת החקירה היות העבודה האלהית באלו המצות זולת השכר המגיע לעושה אותם כמו שהוא הענין בעבודת מלכי האדמה עד שתחקר אם תהיה העבוד' מכוונת לעצמה או לתועלת העובד. וזה אינו בשום פנים אבל העבוד' והשכר הם שנים במאמר ואחד בעצמות כי על זה אמר הנביא לרחבעם (ד"ה ב' י"ב) וידעו עבודתי ועבודת ממלכות הארצות ירצה שעבודתו יתברך הוא תועלת העובד ועבודת' תועלת הנעבד. וכמו שאמר אם חטאת מה תפעל בו וגו' ואם צדקת מה תתן לו וגו' (איוב ל״ה:ו׳.) ירצה כי אף שתוסיף ותגרע כח בגבורה של מעלה וכמו שאמרו חז"ל (איכה רבתי פ"א) בזמן שעושין רצונו של מקום מוסיפין כח וכו' הנה ע"ד האמת אין זה דבר שמוסיף וגורע בו דבר מצד עצמו ית' אבל השנוי נמשך ממך אליך גם את הטוב ואת הרע אתה תקבלם כמו שיתבאר זה שער פ"א ב"ה. אמנם היו המצות האלהיות לעם י"י אלה בתורת חסד ורחמים להישרים במעשים מעולים בהם יפיקו רצונו לזכותם בתועלת שני מיני החיים אשר אמרנו. לא בתורת תמורה וחליפין ממה שקבל בהם בעבודתם כענין עבודות המלכים אלא שהעבודה היותר שלמה אצלו אינה רק מה שייטיב כל אחד לעצמו ולא תקרא זאת עבודה כי אם על דרך החסד והאהבה כמו שיקבל אדם בתורת עבודה לבנו שיאבה שמוע מוסר ללכת בדרך טובים למען ייטב לו ויתן לו שכר על זה. וזהו לדעתי מה שדקדק החכם אנטיגנוס באומרו אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס אלא הוו וכו'. כי לשון פרס אצלי הוא מקווה לאדם חלף עבודתו ותמורת מה שקבל ממנו הנותן כמ"ש (ברכות ל"ד.) שנוטל פרס מאתו ויצא עד שכבר יאמר על מה שנותנין העם הנצוחים במלחמה למלך אשר כבשם תמורת החיותם וכופר נפשם. נאמר (שמואל ב ח׳:ב׳) ויך את מואב וימדדם בחבל השכב אותם ארצה וימדד שני חבלים להמית ומלא החבל להחיות ותהי מואב לדוד לעבדים נושאי מנחה ותרגם יונתן בן עוזיאל נטלי פרס. וגם אנקלוס תרגם בערכך נפשות (ויקרא כ״ז:ב׳) בפורסנך שהיא ממש כענין מחיר הפדיון וכופר נפש. ראה כמה רחוק' העתקה זו ממה שכתב הרמב"ם ז"ל (בפרק אבות פ"א) שאמר פרס נקרא הגמול אשר יגמול האדם למי שאין לו טובה עליו אבל יעשה על דבר החסד וחנינ' ע"כ. וכמה יאות מה שכתבנו מלשון פרס שהוא הדבר הנתן בתמורה וחליפין. והנה לזה אמר אנטיגנוס כי כשתהיה העבודה האלהית על זה האופן ר"ל ע"מ לקבל פרס כבר יראה שהאל יתעלה קבל ממך בעבודה הזאת דבר שעליו תקבל הפרס ההוא במחירו עד שתהי' עמו כדרך הנושאים ונותנין במקח וממכר או בתורת חליפין שלא יודו מעלה זה לזה ולא יחזיק האחד טובה לחבירו בעבורה צריך לכבדו או לירוא ממנו ולהכנע מפניו לפי ששניהם צריכים זה לזה אבל הוו כעבדים המשמשים לא ע"מ לקבל פרס על זה האופן רצוני שכר מה שהגיע לו תועלת מעבודתכם אבל שתקוו ממנו שכר טוב בעמלכם על דרך החסד והחנינה שרצה ברצון שלם בטובתכם ובהנאתכם מבלי שיגיע לו מכם שום תועלת והנה עם זה יהי מורא שמים עליכם ותזהרו מפניו אחר שאינו מטיב לכם לצרכו כלל והשתדלו תמיד להיות נכונים לפניו להפיק רצון מאתו: ומהידוע כי מלת שכר עם שכבר נאמרה על זה הענין שאמרנו במלת פרס שכר שכרתיך בדודאי בני (בראשית ל׳:ט״ז) שכר שכיר (דברים ט״ו:י״ח) ביומו תתן שכרו (שם כ"ד) וזולתם רבים. הנה היא כוללת ג"כ הריוח המגיע עבלי בחינה תמורת דבר או חליפין: כי יש שכר לפעולתכם (ד"ה ב' ט"ו). ובלשונם (ע"א ב'.) חוטא נשכר. זריז ונשכר (חולין פ"ב.) קרוב לשכר (ב"מ ס"ד:) ורחוק לשכר (שם ע'.) שהכונה בכלן הפך ההפסד. והיא הלשון המיוחד להם בכל מקום על זה הענין (אבות פ"ד) שכר מצוה מצוה (חולין קמ"ב) שכר מצות בהאי עלמא ליכא. (ע"א ג'.) היום לעשותם ואין היום לקבל שכרם (אבות ספ"ב.) מתן שכרן של צדיקים. הפועלים עצלים והשכר הרבה (שם). ומעול' לא הטילו בזה לשון פרס כמו שחוייב לפי פירושו של הרב ז"ל עם מה שהוסיף לומר שם שלשון שכר לא יאמר כי אם על מה שינתן בדין. אמנם זה החכם הטילו בכאן למה שכיון בה אל הוראתו המיוחדת כמו שאמרנו ואולי שהדקדוק הזה אשר בלשון שיבש לצדוק וביתוס תלמידיו כי לא הבינו כונתו וקבצו ממנו העדר השכר ויצאו לתרבות רעה. והנה על דרך האמת כל המכוונים במצוה לשם הטוב המגיע מהם להצלחת הנפשות כהני ה' יקראו ומשרתי אלהינו יאמר להם: האמנה כי בהגעת זה השכר המוצלח על ידי אלו המצות יש עיון לא מעט. וזה שאם נאמר שהיה זה השכר הטוב מגיע מאלו המצות בטבע או בסגולה כמו שחשבו קצת כבר יהיה שמץ מינות ודומה למה שאמרו הפלוסופים בהגעת העניינים כלם מחיוב סבותיהם על צד ההכרח מבלי השקיף בהם אל רצון רוצה ומצות מצוה כלל. או צד מצדדי העבודה הנכרית העושים מעשים יוצאים מההקש להגיע מהן תועלת לבד חיותן והצלחתן כמו שסופר ממלאכת הצאב"ה שכתב הרב המורה ז"ל וזה ממה שהרחיקה ענינם התורה האלהית בכל מה שהשתדלה תמיד למנוע אותנו מאלו הפעולות הנכריות ולהיישיר אותנו לכוין כל מעשינו לרצון לפני ה' תמיד כי על זה הענין הנכבד אמר בספרי אותה שזכרנו למעלה על מנת שיהי' לי חלק לעוה"ב ת"ל וכו'. אבל כשנתבונן בדקדוק מאמרם הנפלא שלא אמרה הריני לובש תפלין או עושה צדקה או שום מצוה מהמצות כמו שאמר בההיא (דפסחים ח'.) הריני נותן פרוטה לעני על מנת וכו'. אבל אמר הריני לומד תורה וכו'. וזה שכוונו להוציא מלב האנשים דעת ההמונים המדמים בנפשם שהצלחת הנפש והשארותה היא נמשכת על צד החיוב אל השתדלות העיון במושכלות מבלי שיושקף שיהי' המעיין ההוא אדם כשר ורצוי לאלהיו או קשה ורע מעללים. כי הסגלה הזאת דבק' בכמות ואיכות הדרושים המושגים לא בחפץ ורצון הבורא יתעלה בשכר מעשים רצויים אליו כלל. ולפי שהתורה בכללים ופרטים תכחיש זה הדעת הנפסד כמו שאמרנו ויתבאר עוד אמר שאין צ"ל שאין לו לאדם ללמוד תורה על מנת שימשך לו ממנה העושר או הכבוד כמו שימשך הכח והבריאות מלקיחת המזון או התרופה שהיא תועלת מגיע בטבע או בסגולה אלא אפי' שתהיה כוונתו בלימוד אל שימשכו לו בהכרח מהעיון ההוא חיי ע"הב ע"ד החיוב כמו שחשבו הפילוסופים הוא אסור. אלא שתהיה הכוונה בלמוד לאהבה את ה' ולהפיק רצון מאתו כמו שיבא: והנה נתבאר סתירת היות השכר מגיע מהמצות בטבע או סגולה. ואם נאמר שהשכר ההוא מגיע מרצונו יתברך והפעולות האלו אינן עקר בדבר. הנה א"כ נשוב למה שיאמרוהו האנשים אשר לא בני דת המה לאמר כי הכוונה לשמים בלבד הוא מה שיספיק ושאר המעשים כלם הנה שוא ותפל ותצדק שאלת הבן הרשע שאמר מה העבודה הזאת לכם (מכלתא ס"פ בא). אמנם ממה שקדם בשני החלקים אשר בשער יתבאר מאד דתרויהו אינהו. וזה כי המצות האלהיות נתנו להם לישראל לשתף כללותם בטוב האלהי על שני הפנים שאמרנו אם אל התועלת החצוני אשר בחיים הזמניים ואם אל הנפשיי אשר הוא הצלחת העולם הנצחי כמו שאל שני העניינים אמר המשורר (תהילים י״ט:י׳-י״א) על האחד הנחמדים מזהב ומפז רב ומתוקים וגומר. ועל הב' גם עבדך נזהר בהם בשמרם עקב רב כאשר אמרנו ראשונה. והנה כמו שהתועלת הראשון הוא מגיע מחמד המעש' ההוא כפי חציונותו כן התועלת הנפשיי מגיע מטוב המחשבה השכלית הבאה שם בשיהיה המעשה ההוא אלהי ושתהי' כוונתו בו למלאות רצונו יתעל' וכמ"ש (ספרי פ' פנחס) ריח ניחוח שצויתי ונעשה רצוני כי הוא המזון אשר יאכל לכל נפש להתקיים לפני ה' תמיד כמו שכתבנו בפרשת המן שער מ"א כי הנה על זה האופן יהיו עושי המצות הנם כמלאכי השרת עושי דברו לשמוע בקול דברו אלא שהמלאכים הנה המה בחרו בדרך שלמותם אשר הוא הטוב להם להפיק בו רצון קוניהם אשר בראם להיות משמשים לפניו על זה האופן והיא התכלית הראשיי להם. אמנם אנחנו נפיק רצון כחנו בהשלמת עצמנו על זה האופן מההישרה לטוב לנו ולהעמידנו ברצונו יתעלה כמותם נצחיים וקיימים לפניו והוא התכלית האחרון אלינו כמו שכתבנו ואם כן איפה הוא מבואר שמה שיאות לאדם להגיע אל כונת המצות הנעשות על ידו הוא בשיכוון בעשייתן למלאת מצותו יתעלה ולהפיק רצונו אשר בהפקתו יגיעו לו מחפצו ורצונו התועלות המקווים בשני העולמות עד שאם יושאל מזולתו לאמר מה העבודות הזאת אליך תהי' תשובתו כי כן יסד מלכו של עולם יתעלה שמו ואין אנו רשאין ליבטל ממצותו. וכאשר יושאל שנית ומה בצע כי תעבדו עבודתו אף הוא ישיב אמריו למען דעת בידיעה שלמה והאמין אמונת אומן שהירא אל דבר ה' והחרד על דברו הוא הטוב והנרצה לפניו להטיבו בעולם הזה ולהשארו ברכה לחיי העולם הבא ולא יחסר כבודו יתעלה ח"ו בהיות הצלחה האנושית התכלית האחרון בזה אבל יתעלה עלוי רב בהיות כל ההצלחות הדרושות מהדת תלויות ברצונו ועבודתו והוא מה שראוי שיקובל בזה. וזה מה שנתבאר תכלית הביאור מכל דברי התורה הבאים בענין הזה או רובם וכשנתבונן בהם לא נפל דבר הלא תראה אמר (דברים י׳:י״ב) ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה את ה' אלהיך ללכת בדרכיו וגו' לשמור את מצות ה' ואת חקותיו אשר אנכי מצוך לטוב לך הרי שביאר היטב כי מה ששואל השם יתעלה מהאדם בכוונת העבודה הוא שיכוין בה ראשונה לעבודתו וליראתו והשלמת רצונו ושתהיה הכוונה בהשלמת רצונו להמשך ממנו הטוב לו וכן זה הענין נזכר תמיד בזה הענין וכן בתשובת הבן החכם (מכלתא ס"פ בא) ויצונו ה' לעשות את כל החקים האלה ליראה את ה' אלהינו לטוב לנו כל הימים וגומר (דברים ו׳:כ״ד). הנה ששם היראה האלהית ממוצעת בין המעשה ותכליותיו האחרונים. ובעשרת הדברים (שם ה') כבד את אביך ואת אמך כאשר צוך ה' אלהיך למען יאריכון ימיך ולמען ייטב לך ובמה שפי' הקב"ה בעצמו נאמר (שם) מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי ולשמור מצותי כל הימים למען ייטב להם ולבניהם וגו'. הנה שבכללם זכר שני תכליות תכלית ראשון השלמת המצוה והיראה והאחרון הגעת הצלחותיו. ומה שישלם תכלית האמות בזה הוא מה שאמר משה רבינו ע"ה אחר זכרו עשרת הדברים במשנה התורה אמר (שם ו') וזאת המצוה והחקים והמשפטים אשר צוה ה' אלהיכם ללמד אתכם לעשות בארץ אשר אתם עוברים שמה לרשתה למען תירא את ה' אלהיך לשמור את כל חקותיו ומצותיו אשר אנכי מצוך אתה ובנך ובן בנך כל ימי חייך ולמען יאריכון ימיך. הנה ששם הסבה הראשונה למעשה המצות למען תירא את ה' אלהיך וגו'. וסבת הכל למען יאריכון ימיך. והוא מבואר מאד וזולת זאת הכוונה א"א להשלימו שהרי אין היראה שכר המעשה אבל הוא סבתו. ומעתה נתקיים בידינו מה שרצינו אליו מהיותנו רשאין לעשות את כל המעשיים התוריים לא על מנת לקבל הפרס אבל על מנת שיהיה לנו בעבורם שכר ההצלחות הנפשיות והוא אומרם ז"ל (ספרי פ' עקב) לאהבה את ה' אלהיך לא תעשם אלא מאהבה כלומר שלא תעשה ע"מ שיגיע בטבע או בחיוב רק באהבת המצוה ורצונו השלם. ומה שאמר (ע"א י"ט.) במצותיו ולא בשכר מצותיו לא כוונו אלא בע"הז וכמו שביארו (חולין קמ"ב.) שכר מצוה בהאי עלמא ליכא ועוד אמרו (ע"א ג'.) היום לעשות' ולא היום לקבל שכרם. ויתכן שלזה כיון אנטיגנוס לומר שלא תהיה הכוונה בעבודה אל קבול השכר עד שאם לא יקבלו השכר מיד יפרשו ממנה אלא דום לה' והתחולל לו וגו' (תהילים ל״ז:ז׳) וזה שאמרו (בפ"ק דע"א י"ט.) אמר ר' אלעזר במצותיו ולא בשכר מצותיו היינו דתנן אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב ע"מ לקבל פרס וכו'. והוא כוונה נכונ' ג"כ. מ"מ עם מה שאמרנו יתבא' כח מאמרם (קדושין ל"א.) גדול מצווה ועושה מעושה ולא מצווה כי העושה בבחינה שהוא מצווה הוא שיגיע בידו התכלית לא זולת. ויסבול שתהיה זאת כונת שכר מצוה מצוה (אבות פ"א) כלומר ששכר מצוה הוא מצד היותה מצוה ולא מצד אחר אלא שכבר יש לי אצלי פי' אחר נכבד יבא בפ' כי תצא למלחמה שער צ"ז בע"ה. והנה בזה נתפשרו יפה כל הכתובים והמאמרים שבאו ושיבואו בכל כמו אלו העניינים והשכל הישר מסכים מכל הצדדים כי כאשר תובן העבודה על זה האופן כבר תהיה התכלית לאלו המצות התוריות היותר מעולה שבתכליות האנושיות כמו שנזכר וגם מעתה לא יאמר שהעבודה תהיה בעבור זאת ההצלחה וטפלה אליה אחר שנתבאר שאין העבודה זולת השגת זאת ההצלחה לעובד בשום פנים. ועם זה כבר הגענו למה שרצינו אליו בענין המעמד הנכבד והנורא אשר בו המצוה האלהית השתוף בין עליונים ותחתונים ובסבת התפשט השתוף ההוא בכללות האומה הנבחרת והתחזקו בה והוא בתלות הצלחתם במעשה במצות התוריות. וגם נתבארה הכוונה הראויה בהם כדי שיהיו בה עושי דברו לשמוע בקול דברו כמו שאמרו נעשה ונשמע אשר באו אלו העניינים בג' החלקים האלה:
_.44.4.4
ואחר שנתישב כל זה נבוא אל ביאור דברי הספור ההוא הנורא בזכרון הספיקות הנופלת בו ראשונה וכבר זכרנו בתחלת החלק השני מהם ארבעה. האחד בחזרת אומרו היום הזה באו מדבר סיני. הב' בחזרת אומרו ויסעו מרפידים ויבאו מדבר סיני. הג' באומרו ומשה עלה אל האלהים קודם ויקרא אליו ה'. הד' מקפידת סדור הדברים תחלה וסוף. והתרגום כפי הראוי אל כוונתינו ועכשיו נשלים אותם על מספרם:
_.44.4.5
א באומרו והייתם לי סגולה וגו'. ואתם תהיו לי ממלכת כהנים היה לו לכוללן בהוייה אחת לומר ואתם תהיו לי סגולה מכל העמים וממלכת כהנים וגוי קדוש ולמה יחלקם. ומה טעם סגולה זו: ב אומרו ראשונה כה תאמר לבית יעקב ותגד לבני ישראל אמנם בסוף אמר אלה הדברים אשר תדבר אל בני ישראל ואלו בית יעקב לא זכר: ג שאמר ויקרא אל זקני העם וישם לפניהם וגו'. ואח"כ נאמר ויענו כל העם ואלו הזקנים לא נזכרו. גם בכל הפרשה כלה לא נזכר שם אחר רק העם זולתי שתי פעמים הראשונות: ד במ"ש בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם כי היה לו לומר ובך יאמינו לעולם כי הדבור על זה האופן צורך האמונה הוא: ה אומרו ויגד משה את דברי העם אל ה' אחר שכבר נאמר וישב משה וגו'. ומה טעם שנוי הלשונות מהשבה להגדה: ו אומרו והגבלת את העם וגו'. כי לפי שפירש"י ז"ל קבע להם תחומין וכו'. יותר נכון שיאמר והגבלת את ההר. וכבר טעו קצת בחלופו: ז אמרו במשוך היובל המה יעלו בהר כי לשון המשך הוא הפך לשון הפסק וגם למה שאמרו (רש"י שם) שהוא סימן אל ההפסק אם כן כבר התיר העליה קודם שיפסוק ואין טעם להתר זה: ח אומרו היו נכונים לשלשת ימים וגו'. כי הוא מאמר בלתי מסכים למה שא"ל הש"י וקדשתם היום ומחר וכבר אמרו שהוסיף יום אחד משלו: ט באומרו ויהי קולות וברקים וענן כבד וגו'. והלא מנהג הכבוד בחשאי ודממה כי לא ברעש ה' ולא באש ה' (מלכים א י״ט:י״ב) וכ"ש שהיתה הכוונה בעבור ישמע העם והנה בקולות וברקים יחרדו ויבהלו מאד ולא יוכלו לעמוד על אשר נקהלו ודברי חכמים בנחת ישמעון: י אומרו ראשונה ויהי קולות וברקים וגו' עד ויחרד כל העם אשר במחנה ואחר כך והר סיני עשן כלו וגו' עד ויחרד כל ההר מאד. כי מה ענין שתי חרדות אלו. ולמה חלקם לשתי מחלקות: יא אומרו ויהי קול השופר הולך וחזק מאד משה ידבר וגו'. כי מה ענין קול השופר אצל דבורו של משה. ועוד אומרו והאלהים יעננו בקול מה ענין הקול הזה ודברי רש"י ז"ל ידועים: יב במאמר השם למשה רד העד בעם ותשובתו לא יוכל העם וגו'. וחזרתו לומר לך רד ועלית אתה ואהרן וגו' וכי משה יועץ היה והש"י אדם הוא להנחם: יג אחר שאמר לך רד ועלית אתה ואהרן וגו'. למה לא המתין לעלייתם אלא נאמר וירד משה וידבר אל העם וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמר: ואחר זכרון הספקות נבוא אל הביאור:
_.44.4.6
בחדש השלישי וגו'. כבר פירשנו בחלק השני מהשער שכוונו בכאן ששה ענינים שצריך לכוין אותם ולסדרם בבקשת דברים כאלו. והם הזמן והמקום והאמצעי וסדור הדברים. ואפשרות המבוקש וכשרותו. והנה הפסוק ראשון ידבר מהכשר הזמן. והב' מהכשר המקום. והשלישי מהאמצעי ומהקפדת כוון הדברים באומרו כה תאמר לבית יעקב ותגד לבני ישראל וכבר דברו חז"ל (מכלתא פ' מ"ת פ"ב) במה שייחד לשון אמירה לבית יעקב והגדה לבני ישראל ואמרו בית יעקב אלו הנשים וגו'. ולהלן תתבאר הכוונה: אתם ראיתם את אשר עשיתי וגו'. לפי שלא יערב על האדם לשמוע מה שקבל מהטובות מזולתו כי הוא לו ענין הכנעה ושעבוד וכבר ייחס החכם זאת המדה אל ההמון אשר בעבור' יהיו עושי הטובה אוהבים למקבלים הטבותם יותר ממה שיאהבו המקבלים לעושים אותו בשמיני מהתשיעי מהמדות לזה קצר הספור במה שעשה עמהם מהטובות והזכירם בדרך כלל באומרו אתם ראיתם את אשר עשיתי במצרים ואשא אתכם וגו'. לומר שלקחתם מקצה הרע והביאם אל קצה הטוב ובאופן היותר נאות שאפשר והוא על כנפי נשרים ואחשוב שרמז להם בזה אל הקלות המגיע להם בזה המעמד להגיע אל שלמותם מבלי שיוקדמו אליהם ההתחלות הראויות להקדים בהמשך זמן רב רק בפתע כאשר ידאה הנשר וכנפי נשרים הם נשרי שמים הידועים לבעלי הצורות שהתנוע' היומית תניעם עם כל המון הכוכבים תנועה שלמה בכל יום. ואיפשר שעליהם אמר ירמיהו במליצת הקינה (איכה ד') קלים היו רודפינו מנשרי שמים. וירצה במדבר ארבו לנו כי מזמן המדבר שנאמר ואשא אתכם על כנפי נשרים ואביא אתכם אלי לדמם יארובו כי ידעו שבתם וקימתם. ועתה אם שמוע תשמעו בקולי וגו'. ירצה עם היות שבעבור מה שעשיתי עמכם תתחייבו לעשות מצותי בלי שום תגמול אחר אבל עם כל זה איני חפץ בכך רק כי אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי והייתם לי סגולה וגו'. והנה קיצר להם בזכרון המצות וסתמם בכלל. אמנם הרחיב במתן שכרם לפי שעכשו בא עליהם בדברי חן ופיוסי' הפך ממה שעשה במרה שנאמר (שמות ט"ו) שם שם לו חק ומשפט ושם נסהו ויאמר אם שמוע תשמע לקול ה' אלהיך והישר בעיניו תעשה והאזנת למצותיו ושמרת כל חקיו וכו' הרבה בזכרון המעשים ומיעט בגמול כמבואר שם היטב. (א) אמנם ענין הסגול' הזאת הוא הלציי מאד להורות שאם עכשיו יקבלו עליהם עול מלכותו בו יושלם נסיונם להביאם באוצר סגולתו מזולתם מכל העמים מבלי שיהיה שם ערעור ומחלוקת מהשרים אשר חלק ה' ממשלת העולם ההם לאמר שכבר נמסרו תחת ממשלתם מתחלת אבותיהם אשר מעולם תרח ומולדתו ומי יוציאם מתחת יד ממשלתם. ולזה אמר שהוא היה כמלך שנתן לעבדיו או עיר או מקום או אחוזת נחלה ואחר זמן נמצא באחד מהם מחצב כסף או זהב כי מהידוע מחוקי המלוכה שהוא למלך כי לא נתן להם רק פירות הארץ הנהוגים והנראים לעין רק כל עושר טמון הוא למלך וכן מתחל' עובדי ע"א היו אבותינו והיו נמסרין תחת אלהי נכר הארץ כאשר אמרנו אמנם כשנתעורר ממזרח שמש צדקו של אברהם אבינו היה כמוצא מטמון יקר מזהב ומפז רב ואז שם לו חק ומשפט ושם נסהו לבחון אותן ולצרפו אם הוא שלם עמו וכזהב יצא מזוקק מכור הברזל כמו שאמר (נחמיה ט') והוצאתו מאור כשדים ושמת שמו אברהם ומצאת את לבבו נאמן לפניך ואחרי כן הוסיף לנסותו עשר פעמים (אבות פ"ה). אמנם היו פסולות וסיגים רבים בתוכו כי ישמעאל ובני קטורה רבים ויצחק יחידי אשר מטעם זה אמר (בראשית כ"ב) את בנך את יחידך והנה ביצחק כבר נתמעטו הסיגים חלק בחלק. אמנם יעקב היתה מטתו שלמה אבל עדין לא היה טבעם יוצא עד שירדו למצרים ויהי שם לגוי ומשם הוציאם ה' והביאם אל המקום הזה הנכבד והנורא למען נסותם כיום הזה לדעת מה יענו אותו דבר כי בזה יושלם הנסיון לקחת אותם ממשלת כל שרי מעלה לברור אותם לחלקו ולתתם עם סגולתו. ולזה אמר אם שמוע תשמעו בקולי וגו' והייתם לי סגולה מכל העמים ויש לי יכולת לעשותו כי לי ממשלת כל הארץ והמטמונות הנמצאות שם הם סגולות המלך בלי ספק. והנכון שיאמר ומה הוא ענין הסגולה כי לי כל הארץ בכלל ואתם לבדכם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש ובזה יודע סגולתכם. ואולם באומרו ממלכת כהנים וגוי קדוש כלל כל עניני הפרישות והקדוש' המיוחדים אל השרידים בעם והנכספים אליהם כמו שבלשון סגלה כלל הענין המשותף לכללם ויתכן שמהפלגת כיון הדברים האלה ותיקן מליצתם היה לחלק המאמרים על שני קצותם. (ב) וזה כי אומרו ראשונה כה תאמר לבית יעקב ותגד לבני ישראל כיון לסדר שני מיני מאמרים. אחד לכללות העם הנקרא בית יעקב והוא מה שאמר ראשונה אתם ראיתם את אשר עשיתי למצרים ואשא אתכם על כנפי נשרים כי מה שיפייס מאד החלק ההמוני הוא מה שהוציאם משעבוד הגופי' אל החירות השלם ובבחינתם הוא מה שסמך אומרו ועתה אם שמוע וגו' והייתם לי סגולה מכל העמים לומר אמנם כי אתם עם אבל תהיו לי סגולה מכל העמים בתת להם חקים טובים ומנהיגים נאותים אשר עליהם יחיו בחיים הזמניים על הצד היותר נאות ויותר מספיק ומצליח מכל שאר האומות אשר על פני האדמה. (א) אבל אל השרידים אשר בשם ישראל יכנו אמר ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגו' שהוא חיי הפרישות והשלמות הנפשיי כלומר ועצמיכם אתם תהיו לי וגו'. (ב) ועל המאמר הזה המיוחד סמך בסוף אלה הדברים אשר תדבר אל בני ישראל כלומר שהענין הזה האחרון הוא אשר ייעד ראשונה להגיד אותו ולכל אשר בשם ישראל יכנה לבד כי להם יאתה וכמ"ש אח"כ (ויקרא י"ט) דבר אל כל עדת בני ישראל ואמרת אליהם קדושים תהיו וגו'. (ג) ועל זה הענין הנכבד תמצא שלא נשתמש בכל הספור הזה רק בלשון עם עד אחרי העשרת הדברות שנאמר כה תאמר אל בני ישראל אתם ראיתם וגו' וסמיך ליה אלה המשפטים וגו' ואמרו ז"ל (גיטין פ"ח:) לפניהם ולא לפני הדיוטות והטעם לפי שבענין הזה של המעמד הנכבד עסק רב היה לו עם ההמון כמו שיבא בפירושנו ובסדר קדושים תהיו שער ס"ה יתבאר זה ג"כ ב"ה. והנה הפירוש הזה הוא נאות אם מצד ענינו ואם מצד התכת הכתובים דוגמת מה שנאמר לו בתחלת ענינו (שמות ג') כה תאמר לבני ישראל אהיה שלחני אליכם לך ואספת את זקני ישראל וגו' כמו שנתבאר שם. ובמדרש (ש"ר פ' כ"ח) לבית יעקב אלו הנשים ולמה לנשים תחלה שהן מזדרזות למצות וכו' אמר רבי תחליפא אמר הק"בה כשבראתי את העולם לא צויתי מתחלה אלא לאדם ואח"כ לחוה ועמדה וקלקלה את העולם עכשיו אם אין אני מצוה לנשים תחלה הן מבטלות את התורה לכך כה תאמר לבית יעקב. מהמבואר שהוא דרך זר לומר שדבר עם הנשים תחלה גם כי זה לא נזכר שנעשה. אבל יראה שכוונתם לחלוף מדרגות העם כמו שאמרנו כי לאדם לא אמר רק (בראשית ב') ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו וגו' והוא הפרישות המיוחד אל החלק השכלי לבד ולזה לא עמד בו כי צריך התקון החומרי תחלה והוא ענין נכון. גם ענין הקדימ' יתכן שהיה בהקדים בעבורם כל הדברים הראויים להמצא שם להכין החמר שהוא הנקבה והזמנתו אל הקבלה כדי שיבא הכח השכלי אל שלימותו בלי שום קיטרוג והכל ענין אחד ועל כל פנים כלל בדברים מה שיורה בהם איפשרות הדבר המבוקש וקירובו לעשותו גם הפלגת תועלתו אל הכלל ואם אל הפרט כל אחד לפי תשוקתו: ויבא משה אל זקני העם וישם לפניהם את הדברים האלה. נראה ששמם לפניהם כשלחן ערוך כלומר הדברים עצמן כמו שהושמו בפיו מבלי תוספת וגרעון ואם שהוא כיוון לדבר אל הזקנים הנה כל העם יחדו להתחבר בדבור ההוא שכלל וששה העניינים שקדמו ולא מצאו מענה אחר כי אם להודות ולומר כל אשר דבר ה' נעשה. ובהגדה (שבת פ"ח.) אמר רבי אבדימי בר חמא מאי דכתיב ויתיצבו בתחתית ההר מלמד שכפה עליהם ההר כגגית ואמר אם תקבלו את התורה מוטב ואם לאו שם תהא קבורתכם. כוונו חז"ל אל עוצם ההכרח והכפייה השכלית שהיה שם מחוזק העניינים ההם אשר הקדים אליהם הנאותים להביאם אל ההודאה ומכח הדברים אשר סדר לפניהם באומרו אתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם וגו'. ועתה אם שמוע וגו'. והייתם לי סגולה מכל העמים וגו'. ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש. כי הודיעם כי בזה הענין תהיה הבדלתם מכל העמים וסגולה והבדל כמו שביארנו היטב בחלק הראשון אשר בשער ולזה המריצו המליצה שהכריחם בסדור עניני ומתק שפתיו כאלו כפה עליהם ההר ההוא כגיגית לאמר אם תקבלו את התורה מוטב שתזכו להיות מסוגלים ונבדלים מכל העמים לחיות חיים נעימים בעולם הזה והשאיר אחריהם ברכה לעולם הנצחי. ואם לאו אכן כאדם תמותון ושם תקברו ואחר קבורתכם לא יהיה לכם עוד אחרית ותקוה ולזה סבר וקבלו ברצון שלם. אמנם מפני שהבחינה הזאת היא מיוחדת לבני עלייה המכוונים אל השלמות הנפשיי המקווה אחר המות יותר מההצלחות הזמניות אמרו שם אמר רב אחא בר יעקב מכאן מודעה רבה לתורה. והכוונה להמון העם כי באשר לא ידעו הודו ובאשר לא הכירו הוסכמו ואין אונס ואונאה גדולה מזו. והיתה התשובה (שם) שכבר קיימו וקבלו עליהם בימי מרדכי שנאמר (אסתר ט') קיימו וקבלו עליהם קיימו מה שקבלו תחלה. והכוונה שלא לבד בבחינת ההצלחה הנפשיית הוכרח להם לעשות כי גם בבחינת מציאות החיות הזמניי אשר לא ישוער כי אם בהיותם חיים על פי התורה אשר עמה הם בעלי ברית לאלהים ושומר אותם מכל רע ופגע. ושם לזכרון ומשל. מה שהצילם בימי מרדכי ואסתר אשר נגזר עליהם להשמיד להרוג לאבד את כל היהודים מנער ועד זקן טף ונשים ביום אחד וגו' (שם ג'). לולי ה' שהיה לנו, והנה בבחינה זו יחוייב לקבל כלם את אשר החלו לעשות והנה היה ההכרח אם מצד הטוב המשותף הזמני ואם מצד הטוב המיוחד הנכסף אל השרידים והמכוון מהם ולזה היה מענה כל העם אשר דבר ה' נעשה. אמנם מה שראוי לתת לב אליו הוא מה שהקדימו מאמר נעשה לבד למאמר (שמות כ"ד) נעשה ונשמע הנאמר אחר כך מפיהם בפעם השלישית כי הנה זה יורה על שלמותם וטוב בחינתם במאמריהם הנכונים והיות תשובותיהם באשר שם כהלכתן ומשפטן. וזה כי למה שראו והשכילו ששלימות כל אדם הוא כשיפעל לא כשישב ובטל כמו שביאר אותו על ידי אותות ומופתים החוקר בספר המדות אזכרם בסמיכות הכתובים שער נ"ה ב"ה. ולזה הודו במעמד ההוא בתחלת המעשה ואמרו כל אשר דבר י"י נעשה והוא מאמר שלם כי לא קבלו עליהם אי זה מעשה. אבל שיהיה המעשה המיוחד אל האדם השלם שהוא פועל הנפש כפי המעלה ולזה כוונו באומרם כל אשר דבר י"י כי המעשה ההוא המיוחד אשר דבר או ידבר י"י הנעשה בעצת הנפש המשכלת והסכמתה אותו נעשה והוא עצמו המכיון ממנו בעת הבריאה באומרו (בראשית ב') ויניחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה. ירצה לעבוד ולשמור משמרת הנפש הנזכר ראשונה בספור באומרו (שם) ויפח באפיו נשמת חיים שהיא פירו' נכון כמו שכתבנו שם *אמנם, ר"ל אחרי שהכירו כי ע"י קבלתם התורה האלקית ישיגו מעלה עיונית ומעל' מעשיית מעלה עיונית, כי על ידה יתישרו דעותם בהכרת הי"ת ותאריו הנשגבים, ומעל' מעשיית כי על ידה יתוקנו מעשיה בכל מעמדי ויחסי חייהם עלי ארץ ראו ג"כ כי המעל' העיונית תהי' למנה רק להשלמים ולאנשים האלקיים הפורשים עצמם כפי היכולת מעניני החומר ורק קנין המעל' המעשיית יושג מכל העם וזשאה"כ "ויענו כל העם ויאמרו כל אשר דבר ה' נעשה". אמנם לפי שהכירו והשכילו עוד שפועל הנפש ישנו לפי המעלה המעשיית וישנו לפי המעלה השכלית וזה מצד המעלה השכלית ייוחד לשכלים הנבדלים ולאנשים האלהיים הפורשים עצמם הרחק מאד מאדם אשר ימעט מאד מציאותם. והיה כוונת המעמד ההוא אל טוב ושלימות כללותם בזה השתוף האלהי כאשר ביארנו בחלק השני מזה השער בא מחכמתם להשיב שלחם דבר כלבבו לאמר כל אשר דבר ה' נעשה לומר כי קבלתם עליהם פועל הנפש כפי המעלה המעשיית יוכלו כלם לעמוד עליה והוא טעם ויענו כל העם יחדיו כי כלם אפשר שישוו בזה והוא עצמו מה שיזכור אחרי עשר' הדברי' (שמות כ"ד) ויבא משה ויספר לעם את כל דברי ה' ואת כל המשפטים ויען כל העם קול אחד ויאמרו כל הדברים אשר דבר ה' נעשה. ואולם בפעם השלישית נזכר מה שנתייחד מהשלמות אל יחידי סגולתם על ידי אזון וחקור התורה האלהית בטעמיה וסודותיה שהוא ודאי פועל הנפש לפי המעלה השכלית ולזה נאמר שם ויקח ספר הברית ויקרא באזני העם ויאמרו כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע וכבר כללו הפועל אשר לפי המעש' במלת נעשה ואשר לפי השכל במלת נשמע שהאחת בלי ספק הכנה לחברתה ודרך אליה ובזה נגמר מה שאמרו חז"ל (שבת שם) לשון שמלאכי השרת משתמשין בו עושין ברישא והדר לשמוע כמו שכתבנו ראשונה. וזה מ"ש שדבר עם הנשים תחלה כי הם ענו תחילה נעשה כנגד החלק החמרי אשר בעבורו נאמר אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים כנזכר. ואחר כך אמר ונשמע כנגד החלק השכלי אשר בעבורו נאמר ועתה אם שמוע תשמעו בקולי וגו'. כמו שכתבנו למעלה או קרוב אליו. ובשער מ"ז יתבאר עוד טעם נכבד להתחלפות המאמרים פעם נעשה פעם נעשה ונשמע פעם ושמענו ועשינו (דברים ה') נוסף על מה שכתבנו הנה ב"ה. וישב משה את דברי העם אל ה'. (ה) לפי שעדין לא בא משה לתכלית כונתם באומרם כל אשר דבר י"י נעשה כי לא שיער מהם בתחלה רק הקבלה עליהם כל אשר דבר אליהם לזה לא נאמר ויגד משה כי מלת הגדה כוללת תורף הדברים וכונתם אבל נאמר וישב משה שיש במשמע שהשיב המלות ההם בעצמם מבלי ההתבוננות בכונתם. אמנם כשאמר לו השם יתעל' הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם הבין שלא לחנם אמר ליה כן רק מפני שגלוי וידוע לפניו שהם חפצים לשמוע מפיו דבר ואז נתעורר לרדת לסוף כוונתם ושיער כי באומרם כל אשר דבר י"י נעשה ירצו כל אשר יתברר לנו שדבר י"י אותו נעשה כמו שאמר אם שמוע תשמעו בקולי ולזה חזר ואמר ויגד משה את דברי העם אל י"י כלומר עתה ידעתי סוף כוונתם בדבריהם כי הוא הנרצה אליהם באומרם כל אשר דבר י"י נעשה. והנה עד עתה היה משיב דבר בטרם ישמע ועכשו מגיד דבר אמת. והוא עצמו שאמרו ז"ל (מכלתא פ' מ"ת פ"ב) תשובה על דבר זה שמעתי מהם רצוננו לראות את מלכנו כלומר ודאי על דבר זה שאמרת היתה תשובתם רצוננו וכו'. והנה באמת היתה כוונתם שלמה מאד וכמו שבא בקבלה (מדרש חזית שיר א') על זה מאמר (שיר א') ישקני מנשיקות פיהו כי טובים דודיך מיין. ולהמשך העין אחרי זאת ההגדה נאמר לו לך אל העם וקדשתם היום ומחר וכבסו שמלות' כי לא יוכלו לשמוע כאשר רצו באופן אחר: והפירוש הזה הוא נכון מאד מכל מה שראיתי בו. והנה הרלב"ג ז"ל לישב שני אלו הכתובים המציא המציאות בענין הנבואה אשר כלבבי ואמר שלא תושפע הנבואה לנביא מאת השם יתעלה על דבר מהדברים רק על האופן אשר תשוטט מחשבתו בדבר ההוא. ולפי שכבר היו במאמר כל אשר דבר י"י נעשה שתי משמעיות. האחד שיתאמת להם כי דבר י"י אותו בשום אות וסימן. והב' שיתאמת להם כי מה שידבר להם בשם י"י הוא עצמו אשר דברו י"י בלי ספק. ומפני שהבין משה ממאמרם בתחלת הענין הראשון שאליו כיון הכתוב באומרו וישב משה את דברי העם אל י"י לזה באה לו התשובה מתיחסת אל מה שהבין מהם הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך כמו שהם מבקשים והנה אחרי כן כאשר הוסיף להתבונן בדבריהם ונפל על הכוונה השנית שעליה נאמר ויגד משה את דברי העם וגו'. באה התשובה השנית על פיה ואמר לך אל העם וקדשתם שכיון שהם חפצים לשמוע קול דברים ממנו ית' ראוי הוא שיתקדשו. זהו תורף דבריו ואם הוא האריך הרבה וחשבו לתועלת נפלא בסודות הנבואה ועינינו הרואות שהוא המשיך בזה מציאות העניינים הנבואיים למה שנתדמה אליו צרכו לישב הכתוב אחר אמתת מציאותם. כי מי שמע כזאת ואם משה נשתבש בדמיונו ולא הבין מאמרם מי סכל את רוח ה' שישיב לו דבר בסכלותו וחלילה מהיות דבר ה' על זה האופן שהוא לעג וקלס בערך אחד מקטני הנביאים כ"ש אצל רבן של כלם. אמנם מה שכתבתי הוא נכון מאד כי בא דבר י"י אליו להודיעו אשר לא עלה על לבו וגם הוא חכם והבין את טעמו: ושוב מצאתי במדרש חזית (שיר א') משל למלך שמבקש ליקח לו אשה בת טובים ובת גנוסים שלח אצלה שליח ואמר אליה אמרה איני כדאי להיות שפחתו אלא רצוני לשמוע מפיו כיון שחזר אותו שליח אל המלך היו פיו שוחקות ושיחותיו אינם נשמעות. המלך היה פקח אמר פניו של זה שוחקות דומה לו שקבלה עליה ושיחותיו אינן נשמעות. דומה לי שא"ל רצוני לשמוע מפיו. כך ישראל בת טובים השליח זה משה המלך זה הקב"ה בשעה ההיא אמר וישב משה את דברי העם אל י"י ומה ת"ל ויגד משה וגו'. אלא ע"י שנאמר הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם אמר כך תבעו. הנך רואה בעיניך כמה הפליגו לבאר הענין הזה כמו שכתבתי כי הנה הוא ע"ה בתשובה הראשונה היו פניו שוחקות כמי שיבין מהם שהם מקבלים על עצמם מבלי שום תנאי אבל שיחותיו אינן נשמעות אליו כלומר שהוא לא הבין עדיין סוף כונתם אמנם פקחות המלך הבין מהם שרצונם לשמוע מפיו וע"י שאמר הנה אנכי בא אליך בעב הענן וגו' הבין השליח גם כן ואמר כך תבעו. והנה לא נפל דבר אחד מכל דברינו בו. והנה תוכן הפירוש הביאנו לרדת לכוונתם ז"ל בזה המאמר הנכבד אשר לא תובן זולתו: ואחר שנתישב זה נשוב אל כוונת עקר הכתוב האומר הנה אנכי בא אליך וגו'. והנרצה בזה כי למה שהנבואה היא עקר ושרש התורה האלהית ואם תוכחש הנבואה תפול התורה בכלליה ופרטיה והיה הדבר אשר יגיע אמתתו אל האדם מצד עצמו חזק ההתאמתות ממה שיגיע לו מזולתו. לזה היה מהחסד והרצון האלהי שיזכו כל העם המשותפים בקבלת עול התורה האלהית במעמד הנכבד והנורא ההוא אל מעלת הנבואה עד שיושוו כלם בענין אמותו מבלי השערת שום ספק: (ט) אמנם לפי שהוא זר ונפלא שיהיה עם רב ועצום מוכנים תמיד אל הנבואה כל שכן שיהיו כלם כאחד נביאים אמנם מה שהיה אפשר לפי טבעה היא להמצא על איש מהאישי' או במתי מעט בדור. כמו שנאמר (דברים י"ח) נביא מקרבך יקים לך י"י אלהיך אליו תשמעון. והיתה הכוונה שיכירו וידעו כי סבת היות הדבר על זה האופן המעטי הוא חסרונם והעדר הכנתם לא קצור יד וצרות עין של מעלה מהיטיב לטובים ולראויים לה כלל. והיה זה ע"י החרדה והמורא הגדול המחוייב להיות להם שם באותו מעמד מהקולות וברקים וזולת זה להיותם בלתי שלמים מצד עצמם אל ההשגה ההיא כמו שנראה זה מהנביאים בזמני הטרדות ומיעוט ההכות מהצער והחרדה כמבואר מיחזקאל ומדניאל אשר היו השגותיהם בתוך הגולה איש כפי מעלתו. וכל שכן שיתחייב זה לכל הקהל הגדול ההוא להפשיט העניינים החמריים מהם ולהפרידם מהדברים המורגשים כדי שתתרשם בנפשם ההשגה ההיא הנפלאה אשר בזה יהי' להם המעמד ההוא נורא מאד ולא ישוערו האיפשרות בהתמדתם בו והנה אלו הכוונות ביארם הכתוב במאמר הזה ועל האיום והמורא הגדול אמר הנה אנכי בא אליך בעב הענן כי עב הענן הוא החשך והערפל אשר ממנו היו הקולות והברקים כמו שנא' ויהי קולות וברקים וענן כבד על ההר ונאמר (דברים ה') מתוך האש הענן הערפל: אמנם אמר שהי' זה ההראות להם על זה האופן בעבור שימשכו משם ב' ענינים. האחד שישמע העם את קול דברו כמו שאמר כל אשר דבר י"י כפי מה שפירשנו והוא אומרו בעבור ישמע העם בדברי עמך. והכוונה שישמע וישכיל העם ענין דברי עמך שזה לא יהיה רק בהגיעם אל מעלת הדבור עצמו ושומעים הדברים הנדברים שם: (ד) ועל השני והוא השמעת עצמם מהנבואה מכאן ולהבא בהוראת' חסרונם והעדר הכנתם לשיהיו כל עם י"י נביאים והתחייבם לסמוך על נביא אחד בדור אמר וגם בך יאמינו לעולם שלא יהרסו עוד אל י"י רצוננו לראות את מלכנו אבל יסמכו עליך או על נביא מקרב אחיהם כמוך. והרי הכתוב מעיד כי לא שב דבר י"י ריקם כי אם עשה את כל אשר חפץ בענין ההוא וזהו במה שאמר בסוף וכל העם רואים את הקולות ואת הלפידים ואת קול השופר וגו'. וירא העם וינועו ויעמדו מרחוק והרי שהיה להם המעמד נורא מאד אשר בעבורו אמרו דבר אתה עמנו ונשמעה. הרי הענין הראשון שעליו אמר בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם. ועוד אמר ואל ידבר עמנו אלהים פן נמות הודו האמנה אל הנביא המוכן יותר מהם כי מעתה ראו והכירו שא"א שיהיו הם מתמידים בדברות ההם פן ימותו עליהם והוא עצמו מה שנזכר במשנה תורה (דברים ה') ותאמרו הן הראנו י"י את כבודו וגו' היום הזה ראינו כי ידבר אלהים את האדם וחי שכבר האמינו במציאות הנבואה כמ"ש, בעבור ישמע העם בדברי עמך ואמר ועתה למה נמות כי תאכלנו האש הגדולה הזאת אם יוספים אנחנו לשמוע וגו'. כי מי כל בשר וגו' קרב אתה ושמע וגו' (שם) הודו כי אין בהם ולא יתכן שיהיה בכלל כל בשר כח לעמוד בכמו המעמד ההוא. ולכן שיקרב הוא לבדו והנמשכים אחריו מהנביאים ומפיו ישמעו ויעשו. ועל ענין אלו הכוונו' נענה דבר הש"י (שם) שמעתי את קול העם אשר דבר אליך לאמר הטיבו כל אשר דברו ויאמר י"י אל משה לך אל העם וקדשתם הזהירם על ההזמנה בפרישות הגופות וכבוס הבגדים וזכוך המדות הראויות להקדים לבא לידי רוח הקדש עם היות שהם הגיעו לזה ברצון האל יתברך בזמן קצר כמו שרמז להם באומרו ואשא אתכם על כנפי נשרים ואביא אתכם אלי כאשר אמרנו והוא מה שאמר והיו נכונים ליום השלישי כי ביום השלישי ירד י"י לעיני כל העם כמו שבקשו ממך: והגבלת את העם. כל המפרשים נדחקו בפירוש הכתוב הזה עד שיש מי שאמר שהעם נאמר חלוף ההר. אמנם כשיושם לב אל מה שכתב החכם בפ' י"א מהט' מהמדות יודע שכל מי שכללו בספר ההוא אינו רק להגביל האנשים ולהדריכם בחיים המוגבלים אשר אליהם יכספו האנשים המעולים. והיא עצמה כוונת התורה ומצוותיה אשר בה יגבילם ויעמידם על הגבול הראוי ולא יעברוהו כמו שכתב הרב המורה פ' ל"ג חלק ג' *והוא טעם מאמר והגבלת, ר"ל שכונת הכ' שע"י התורה והמצות יוגבלו מקבליהם, שלא יהרסו בתאותם לפרוץ גדר המוסרי כ"א לתת משג ורסן לכל תשוקותיהם הגופניות: והוא טעם מאמר והגבלת את העם בלי ספק כי אזהרת השמרו לכם עלות בהר ונגוע בקצהו כל הנוגע וגו'. בין שיהיה על ההווה בין שירמוז אל כללות התורה הנתונה בהר ההוא אינו אלא הגבלת העם לא זולת: לא תגע בו יד וגו' במשוך היובל וגו'. לפי מה שאמרו ז"ל (ביצה ה':) כל דבר הנאסר במנין צריך מנין אחר להתירו יראה שהיה לו לומר בפסוק היובל עד שאמרו שהמשך הקול הוא סימן להפסק וא"כ בא הכתוב להתיר בזמן ההמשך ההוא והוא דרך זר כמו שכתבנו בספקות: (ז) ולזה יראה כי פשוטו הוא לצוות לב"ד שאם יעלה על ההר איש או אשה. או יגע בקצהו שלא יגעו בו יד לתפשו ולהביאו לב"ד שמא יהרסו גם הם לעלות בהם או ליגע בו כי סקול יסקל העולה ההוא או הנוגע או ירה יירה מחוץ להר. גם יכוין כי על זה האופן פתאום יבא אידו והוא אומרו אם בהמה אם איש לא יחיה כלל ואם יברחו בתוך ההר באופן שלא יוכלו לסקלו במקום מעמדם או לירות בו חצים אפילו במשוך היובל המה יעלו בהר לסקלו וזהו על דרך שאמר הכתוב (שמות כ"א) וכי יזיד איש וגומר מעם מזבחי תקחנו לתות וזה תראה כוונת אנקלוס, במיגד שופרא אינון מורשן למיסק לטורא וכל זה להפליג האיום והמניעה שלא יבואו לשם כי כשידעו שנתן רשות לבא אחריו להמיתו מי מלאו לבו לגשת: וירד משה וגומר ויאמר אל העם היו נכונים לשלשת ימים וגו'. (ח) לפי הפשט הוא עצמו מה שא"ל הש"י וקדשתם היום ומחר כשיובן שיהיו היום ומחר שני' כמו שאמרו ז"ל (שבת פ"ז.) מה מחר לילו עמו אף היום לילו עמו. ושיעור הכתוב וקדשתם היום הראשון שלם ומחר כי ביום הג' ליום הראשון. ירד ה' וגומר לא ליום הציווי. והוא עצמו מה שאמר כאן היו נכונים לשלשת ימים כי הוא מנה להם יום הציווי עצמו. ויהי ביום השלישי בהיות הבקר ויהי קולות וברקים וגומר ויחרד כל העם וגו' ואחר נאמר ויוצא משה וגו' עד ויחרד כל ההר מאד. (ט) לפי שהקושי והמניעה בכמו אלו ההשגות הוא מבואר שיעמדו משני צדדים. אם מצד קוצר המשיגים: ואם מצד מעלת המושג. לכן נרמזו בכאן שני הענינים האלה בעולם. ועל מה שישיגם מהצער והקושי מצד עצמם אמר ויהי ביום השלישי בהיות הבקר ויהי קולות וברקים וענן כבד על ההר וקול שופר חזק מאד ויחרד כל העם אשר במחנה. יאמר שכבר נפל עליהם בהתחלות מצד קצורם ומעוט הכנתם כל אלו הצערים והחרדות שהזכיר והוא אומרו ויחרד כל העם אשר במחנה. ואח"כ אמר ויוצא משה את העם לקראת האלהים מן המחנה שכבר נעתקו מקצה שפל מצבם ובאו לקראת האלהים. (י) אמנם שהתיצבו בתחתית הר ה' ושם השיגם הקושי והמניעות אשר מצד מעלת המושג ורוממותו ועל זה אמר והר סיני עשן כלו מפני אשר ירד עליו ה' באש ויעל עשנו כעשן הכבשן ויחרד כל ההר מאד הנה שהית' שם חרדה מצד העם תחלה ואח"כ חרדה מצד ההר ההוא הר ה' גם כן. וראה כי רוב המניעות והעכובים אשר מצד עצמם ייחס אותם אל המוחשים אשר אצל השמע והם הקשת הגשמים הקשים והכבדים. אמנם אשר מצד ההר ייחס אותם אל המוחשים אל חוש הראות שהם יותר דקים ופשוטים והיא ענין נפלא מאד כי אלו הם מצד הענינים המורגשים ואלו מצד המושכלות: ויהי קול השופר הולך וחזק מאד. (יא) הנה קול השופר היה מהדברי' המורגשי' הנזכרים אצל חרדת העם כמו שאמר שם וקול שופר חזק מאד לומר שעם שהיו שם קולות וברקים וענן כבד המורים על קצורם מצד שהם קולות בלתי מורות על דבר מובן. הנה כבר נתחזק להם קול שופר שקולו מורה על מובן מה והוא כנוי אל ענין התחלתם בהשגה כמו שנזכר. ולזה אמר אחר כך ויהי קול השופר הולך וחזק מאד על האופן ההוא מהמובן עד שהגיע מהשגתם להשכיל ולשמוע כי משה ידבר והאלהים יעננו בקול. והענין שהיו שומעין כל ישראל את הקול בדברו עמו על דרך שואל ומשיב והיה זה כדי שיתאמת להם שהקול אשר בו ישמעו הדברות אחרי כן אשר עליהם נאמר (דברים ה') פנים בפנים דבר ה' עמכם כמו שיבא במקומו הוא קול ה' עצמו המדבר עם משה בפניהם כמו שאמר להם והיה אם שמוע תשמעו בקולי והם דקדקו כל אשר דבר ה' נעשה כמו שאמרנו והוא עצמו מה שייעד בעבור ישמע העם בדברי עמך והנה אחד מהעניינים אשר נדברו בפניהם הוא מה שקרא אליו ה' אל ראש ההר ויעל משה. ויאמר ה' אל משה רד העד בעם פן יהרסו אל ה' לראות ונפל ממנו רב. שכיון שעלו ביום ההוא אל מעלת הנבואה אי אפשר שיפול מהם רק רב כי אין עייף ואין כושל בם: ויאמר משה לא יוכל העם. כבר כתב הראב"ע ז"ל בשם הגאון ז"ל כי ימים רבים נצטער על זה הכתוב עד שראה בנמוסי פרס שאין רשות לשליח לאמר למלך עשיתי שליחותך עד שיצוה לו דבר אחר והוא תפס עליו מאד לך רד ועלית אתה ואהרן. והנה הוא הסכימה דעתו אל מה שכתב רש"י ז"ל שהוא חשב שאינן צריכים עוד אזהר' אחר שכבר זרזם הקב"ה אמר שיזהירם עוד בשעת מעשה. (יב) והנרא' כי למה שעלה משה אל ראש ההר סמוך אל הערפל אשר שם האלהים והיה מרצון האל יתעלה שיהי' בשעת הדברות יותר קרוב למחיצת הזקנים והעם כדי שלא יחשבו שהוא המדבר וגם שיראוהו ויוכלו לדבר עמו בשעת צערם כמו שאמרו לו בסוף (דברים שם) דבר אתה עמנו ונשמעה וגו': (יג) לזה א"ל הש"י בדרך תחבולת המוסר שילך להעיד עוד בעם. וכאשר נתירא משה כי בצאתו משם מיד יתחיל הדבור היה דוחה הציווי באומרו לא יוכל העם לעלות וגומר. אולי ישר בעיני האלהים ויקבל תשובתו למלא רצונו ויניחהו שם. והנה כאשר טען עליו טענת אמת חזר ואמר לו לך רד ועלית אתה ואהרן וגו'. והנה הוא שמח במעלת אהרן ויצא ולא יספיק לשוב אל מעמדו הראשון עד שהתחיל הדבור הוא מה שנאמר וירד משה אל העם וידבר אלהים וגומר (א) וחפשתי במדרש ומצאתי דברים כהויתן (ש"ר פ' כ"ח) א"ר לוי *משל למלך וכו', אפימטיטא נגזר לדעתי מפעל, # וביחס הפעול, וכונתו שרצה לעשות מה שיעץ חוץ מדעתו וכו' י איפרכוס בל"י. שר הצבא או המדינ'. משל למלך שבקש לעשות אפי מטיטא חוץ מדעתו של אפרכוס אמר לו עשה דבר פלוני אמר לו כבר נעשית שוב אמר לו עשה דבר פלוני במה שהלך עשה המלך מה שבקש. כך בקש הקב"ה ליתן הדברות והיה משה עומד מצדו ואמר לו רד העד בעם. אמר לו לא יוכל העם. ושוב א"ל לך רד ועלית אתה ואהרן. עד שמשה הלך נגלה הקב"ה שנאמר וירד משה וגו'. מיד וידבר אלהים וגומר. כמה נמלצו דברי זה המדרש לישב פשט הכתובים בהורות על הפלגת תשוקת האיש השלם להגדיל מדרגתו וחסידות הרב במה שהערימ' חכמתו לדחותו בדבר אמת וענות צדק כאשר יאות לדחותו וכמו שאמרו (אבות פ"ד) יהי כבוד תלמידך חביב עליך כשלך ומאד יתאמת זה מאמרו (שמות כ"ד) ואל משה אמר עלה אל ה' וגו' הבא בסוף אלו העניינים כמו שיתבאר לשם ב"ה וזה שיעור מה שרצינו ביאורו בזה החלק מהספור:
_.45.1.1
יבאר כי יגיע יותר תועלת היות עשרת הדברים ענינים אנושיים והמוניים מהיותם דרושים ועמוקים: ויבאר סדר הדברות על ערך מערכות השמים וגו':
_.45.1.2
וידבר אלהים את כל הדברים. אנכי יי אלהיך וגו':
_.45.1.3
דרש ר' עולא רבא אפתחא דבי נשיאה מאי דכתיב (תהלים קל"ח) יודוך ה' כל מלכי ארץ כי שמעו אמרי פיך. מאמר פיך לא נאמר אלא אמרי פיך: בשעה שאמר הקב"ה אנכי ה' אלהיך לא יהיה לך אלהים אחרים אמרו אומות העולם לכבוד עצמו הוא דורש כששמעו כבד את אביך ואת אמך למען יאריכון ימיך על האדמה אשר ה' אלהיך נותן לך חזרו והודו למאמרות הראשונות. רבה בר יצחק אמר מהכא (שם קי"ט) ראש דברך אמת ולעולם כל משפט צדקך וכי ראש דברך אמת ולא סוף דברך אלא מה סוף דברך אמת אף ראש דברך אמת (קידושין ל"א.).
_.45.1.4
*תוכן דעת הרב ז"ל הוא, כי בראותינו ההכנות הרבות אשר יעשה איש חכם ונבון בהשתדלות עצומה למען השיג דבר מה, הלא בצדק נשפוט מזה, כי הדבר ההוא בלתי ספק יקר ונכבד מאוד, כי לולא זאת מה כל החרד' הגדול' הזאת אשר חרד אליו להשיגו, אחר הודענו כי בעד השגת דבר קטן ופחות הערך לא יעמול ולא ייגע איש דעת ונבון דבר להכין הכנות רבות וגדולות כאלה, כמש"א המליץ (פי"ב מס' בחינות עולם) ד"מ שלא יחשב פועל חכם להכין כלים משקלם עשרת אלפים ככר כסף לעשות מחט ברזל אחת ושפט מזה, שגם בריאת השמים והארץ וכל צבאם, שהם גופים גדולים ונכבדים יותר מבני אדם פחותי ערך כנגדם הית' בלתי ספק למען השיג על ידן תכלית יקרה מאוד הנודעת רק ליוצרם ית' ונעלמת מעיני קצרי ראות, כי אם כל בן דעת אנושי לא יכין הכנות רבות וגדולות כ"ח למען השיג על ידן תכליות נכבדות ויקרות, אף כי הי"ת אשר אין חקר לתבונתו ואף כי הרב ז"ל חלק על משפטו זה במקצת (עיין שער ה') בכל זאת השכים עמו בענין זה כי רבוי ההכנות יעיד על יקרת התכלית המושגת מהן וע"ז רמז גם מרע"ה בתפלתו "למה ה' יחרה וכו' אשר הוצאת ממצרים בכח גדול" וכו' שר"ל הלא תתנגד זאת לחכמתך הנשגב' אם כל הגדולות והנפלאות אשר עשית לעמך בהוציאך אותם ממצרים, תהיינה לתוהו ולריק אחרי שתאבדם עתה כרגע' מלבד כי יניא לבב מצרים לחשוב בהיפך ולאמר, כי התכלית אשר שמתי לך למטרה בכל פעולותיך אלה היתה רק לרעה ולא לטובה, וז"ש למה יאמרו וכו' ברעה הוציאם להרוג אותם בהרים" וכו' ויתעו עי"ז לחשוב כי אל חפץ ברעת בני אדם ושמח לאידם אתה חלילה ולא להטיב למו מגמתך, וזאת היא גם תמיד נחמתינו בענינו, כי לא יטוש ה' את עמו אחרי כי הואיל לעשות להם כבר בימי קדם גדולות ונפלאות, ולמען לא יחולל שמו הגדול בין עמי הארצות אשר נפזרנו בתוכם כמאמר הכ' "וקדשתי את שמי הגדול" וכו' (יחזקאל ל״ו:כ״ג) ונמשך מכל זה בהתבוננו כל ההכנות הגדולות והעצומות, אשר עשה הי"ת בהגלותו על הר סיני לעיני כל ישראל הנקבצים שמה עם כל זקניהם וחכמיהם, לתת להם את תורתו באותות ובמופתים נוראים לאין מספר, אשר הראה להם במעמד הקדוש והנבחר הזה, הלא בצדק נשפוט, כי לכל אלה הפעולות היקרות וההכנות הנכבדות ראוי שתהיה גם תכלית יקרה ומעולה, ועתה הלא נתעורר לשאול, מדוע לא גלה להם אז הי"ת דעות אמיתיות וביאור העיונים השכלים והדרושים העמוקים אשר נבוכו בהם הפילוסופים, ד"מ אחרי שהודיעם במצות זכור וכו' כי בששת ימים ברא הכל מאין, היה לו להודיעם ג"כ האופן, איך נבראו ברואים רבים אלה השונים למיניהם ממנו, אחרי שהוא האחד הפשוט בתכלים האחדות, גם איך הושפע הגלגל העליון (ר"ל הגלגל היומיי לדעת הקדמונים, (עיין מכל זה בביאורי לשער ב' ומבוא לשער ל"א) אחרי שהוא בכל זאת עצם גשמיי וחמריי, מהשכל הנבדל הראשון אשר הוא רק עצם שכליי ולא חמריי, ואיך היא צורת הגלגל הזה ומי מניעו, אם השכל הנבדל הזה, או הי"ת בעצמו ובכבודו ? ובענין ידיעת הי"ת היה לו להודיעם, איך ידע בידיעתו האחת והפשוטית, את הדברים הרבים והמתחלפים, ואיך ידע הדברים המתחדשים בכל יום ורגע, אחרי שלא יחודש דבר בידיעתו ית' שהיא ג"כ עצמותו שלא תשתנה ? ואיך ידע העתיד להיות, ואת אשר יבחר האדם, ד"מ משני קצות האפשר אשר לפנינו, ד"מ הטוב והרע, מבלי אשר תושלל עי"ז הבחירה החפשית ממנו, ויהיה מוכרח לבחור במעשהו את אשר ידע הי"ת מלפנים כי יבחרהו ? (עיין מזה רמב"ם ספ"ה מהלכות תשובה) ובמהות הגלגלים היה לו להודיעם, אם הם בעלי נפש שכלית, המתנועעים ברצון חפשי בתנועתם הסיבובית, תחת כי תנועת הדוממים שהיא רק מבעית ובלי רצון חפשי, הוא רק על קו ישר למעלה או למטה או לצדדים, או לא ? ומספרם האמיתי מה הוא ? אשר בכל אלה נחלקו חכמי המחקר מעולם, ואם הודיעם הי"ת כל זה, היו דגולים בידיעתם זאת מכל, זולתם, כמו שיחדם בהודעתו אותם אמונת החידוש בששת ימים, אבל עתה, הלא שאר המצות ממצות כבד והלאה, כוללים רק דברים הכרחיים לקיום החברה האנושית, הנודעים גם לשאר אומות, אף שלא עליהם נגלה כבוד הי"ת, ועיקר אחדות הבורא ית' והרחקת השיתוף הנכלל במאמר אנוכי ולא יהי' לך יודע ג"כ ע"פי מופת שכלי כמו שביאר הרמב"ם מאחז"ל שאמרו "אנוכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום" שהכונ' שנדעם גם מפי גבורת המופת השכלי, ואחרי אשר נכיר גדולת עצמותו ית' ורוממותו. הלא יחוייב מעצמו לכבד שמו כראוי ולבלתי שאיתו לשוא, וא"כ רק מצות שמירת השבת ואמונת החידוש נתחדש להם אז במעמד הנבחר הזה, וכל זה נראה כמתנגד בהשקפ' ראשונ', אל מה שנחשוב שהיה מהראוי להודע ע"י המעמד הגדול הזה אם היתה תכליתו נערכת אל ההכנות הגדולות אשר היו לפני ובשעת המעמד ההוא ? ולבאר כל זה יאמר הרב ז"ל, כי תכלית המעמד הנבחר הזה לא היתה להרחיק דעות התועים במהות הי"ת, המיחסים לו תארים והתפעליות אשר לא יתכנו לו לפי העיון השכלי הדק והאמיתי, כי אלה לא יזיקו לאדם בבחינת מדותיו ופעולותיו המוסריות (אשר הישרתם היתה התכלית העיקרית בהתגלות הי"ת, בהיפך להרחיק מהם הדעות הנפסדות אשר יחשבו הפילוסופים בעיון שכלם הדק, ד"מ בהכחישם יכלתו לשנות חקי הטבע, אשר יתנהגו לפי דעתם מאז ומקדם רק על פי אופן אחד בלתי משתנ', בעבור האמינם בקדמות העולם וכל חקיו הטבעיים, והכחישם ידיעת הי"ת פרטי עניני ופעולות בני אדם, והשגחתו עליהם להענישם. או לתת להם שכר כפרי מעלליהם הטובים והרעים, כי כל אלה הדעות הנפסדות הרחיקו לא לבד קצת מאבותינו מני עולם, מהדרך הנכוחה והישרה, והבדילו בינם לבין אלוקיהם, בחשבם, כי הסתיר יסתיר פניו מכל הנמצאים זולתו, שהם פחותי ערך ושפלי המעל' נגדו, ולא ישקיף וירא ממכון שבתו עליהם, ובעבור זאת בחרו ג"כ להשאר במצרים תחת יד אדונים קשה, מצאת לחפשי כמו שאמרו, "כי טוב לנו עבוד את מצרים ממותנו במדבר", יען דמו בנפשותם, כי במדבר מקום אשר לא יהיה מושל אנושי עליהם, יהיו מופקרים לצמיתות בלי מחסה ומגן כלל, ונתונים בעבור זה לבז ולמשיסה לכל עובר: כ"א גם בכל הדורות שעברו עד היום הזה, הסבו הדעות הנפסדות האלה. כל הרעות המוסריות הנמצאות בתוכנו, והעונש הגדול המסובב מכל אלה להיותינו נפזרים בארבע כנפות הארץ, והן הם אשר צררונו מנעורינו מאז היינו לגוי עד עתה, להביא עלינו השוד והשבר, (וכן יורה הנסיון גם בשאר האומות, כי בעת אשר תעו אחרי דעות הפילוסופים הנפסדות, להכחיש בידיעת והשגחת הי"ת לחשוב ולאמר "לית דין ולית דיין חלילה" היו פורעי מוסר ועושים לא לבד כל התועבות אשר שנא ה', כ"א גם חקי הטבע הפרו, וגדרי המוסר השכלי הרסו, וכל חלקה טובה ומדה יקרה אשר הטביע ד' בקרב לב האדם, הסירו ממנו, והיו כזאבי ערב טורפי טרף, איש על אחיו לא חמלו, וכל רע שחת רחמיו על עמיתו, ורק למען בצוע בצע ומלאות תשוקתם הגופנית, היתה כל מגמתם, כמא"הכ "כי אין אמת ואין חסד ואין דעת אלקים בארץ" (ר"ל אם שלש עמודי כל חברה אנושית אלה ימוטו, אז) "אלה וכחש רצוח וגנוב ונאוף פרצו" וכו' (וקורות ארץ זה קרוב לששים שנה, עת תעה העם אחרי דעות קצת מחכמיהם הנפסדות, ומרדו במלכם, לנו לעד, כי כל השומע התועבות אשר עשו בעת ההיא, הלא תצילנה שתי אזניו), ונמשך מזה, כי אלו הודיעם הי"ת במעמד ההוא עוד עיונים דקים ורוחניים ממהותו וידיעתו ית', לא לבד שלא הרחיק מהם עי"ז הדעות הפילוסופיות המתעות אותם, כ"א החזיקם בם, כי רוב העם היו אז קצרי השגת והבנת אמיתת העיונים הדקים האלה, ואף אם הבינום לפי שעה כנוח עליהם רוח ה' במעמד הנבחר ההוא, בכל זאת אחר זמן מה, ואף כי בדורות הבאים כאשר הוחקו הדברים האלה לעד בעט ברזל ועופרת, מלבד שלא היו מבינין אותם כראוי, אחרי כי נעלים הענינים האלה מהשגת רוב בני אדם, היו גם מתעים ומרחיקים אותם מעל ה"ית ומאמונת ידיעתו והשגחתו עליהם, כי היו אומרים "הלא גבהו דרכי העצם הנשגב מדרכינו, ואיך נוכל לחשוב שישקיף ממרום קדשו עלינו ועל מעשינו," ועי"ז היו נופלים ברשת הטעות, ע"כ היה מחכמתו ית' לדבר אליהם במעמד ההוא, כאשר ידברו בני אדם, באופן מובן לכל העם בלי דקדוקי הפילוסופים, למען השרש עי"ז בקרבם אמונת מציאות הי"ת, אחדותו ויכלתו לשנות טבעי כל הברואים למען היטיב להולכים בתום לבם, והשגחתו הפרטית על בני אדם, וכי אף בהיותו רם ונשא בורא שמים וארץ, יביט ממכון שבתו גם אל עני ונכה רוח, לעשות משפט וצדקה בארץ, וכי גם באלה יחפוץ כי יעשנו בני אדם, כי בשומם כל זאת תמיד אל לבם, הלוא בכל מאמצי כחם ישתדלו לשמור כל המצות האנושיות אשר צום אח"כ לסבב על ידן אושר ושלום האבדה האנושית בכלל, כי האמונה בידיעת הי"ת והשגחתו הפרמית היא לבדה תסבב עשות בני אדם הטוב והישר בעיני ה', ועזבם דרך רשע לפרוע מוסר ולפרוץ גדר המישרים, ע"כ קורא גם החכם השלם תמיד באזנינו לאמור, "דע מה למעלה ממך, עין רואה ואוזן שומעת וכל מעשיך בספר נכתבים", וע"כ הציג בראש כל המצות האלה מצות כבד וכו' בעבור היות כיבוד האבות המסבב שלום ואושר האדם הבייתי, הגזע הטוב אשר ממנו יסתעפו גם שמירת שאר המצות, ועשיית שאר הפעולות הטובות המשחרות טוב הנהגת המדינה ואושר החברה האנושית בכלל, ועל ענין זה רומז גם מאחז"ל שהחל בו הרב ז"ל "בשעה שאמר הק"בה אנוכי ולא יהיה לך וכו' אמרו אוה"ע לכבוד עצמו הוא דורש" ר"ל הדעות הנפסדות אשר הושרשו משאר האומות וחכמיהם, גם בלב קצת מבני ישראל, הסבו אותם לחשוב, שלא לבד שהאמתיות הנצחיות האלה, נודעות לנו כבר גם על פי העיון השכלי והפילוסופיי, הן מגדילות רק כבוד הי"ת, ומסבבות אותנו להסתפק, בהשגחתו עלינו, אחרי שהוא רם ונשא לבלי תכלית, "אבל כששמעו כבד וכו' חזרו והודו למאמרות הראשונות כי ראו והשכילו שהקדמת הודעת אמיתיות הנצחיות במאמרות הראשונות היתה רק לסבב על ידן שמירת כל המצות הבאות האלה, לשחר על ידן טוב ואושר האדם הזמני והנצחיי. אין ספק כי עוצם החרדות ורוב הזמנות אשר תעשינה ע"י איש חכם ונבון אל דבר מהדברים יעידו ויגידו על גודל הדבר ההוא ועוצם מעלתו. הלא תראה צוה אלישע לאמר אל השונמית הלז הנה חרדת אלינו את כל החרדה הזאת ומה לעשות לך היש לך לדבר אל המלך או אל שר הצבא (מלכים ב ד׳:י״ג): כי הוא שיער שאותן חרדות לא תחדש אותן אשה חכמה כי אם אל תכלית גדול מתיחס עמהן עד שיהיה עסקו עם המלך או שר צבאו. והנה כאשר אמרה (שם) בתוך עמי אנכי יושבת לא נתישבה דעתו עד שחזר ושאל לגיחזי נערו ומה לעשות לה שא"א שאשה גדולה כזאת תעשה גדולות ללא תכלית גדול מפורסם עד שלזה נתעורר גיחזי ואמר אבל בן אין לה ואישה זקן שהוא התכלית היותר גדול ששער אצלה ומיד אמר לה למועד הזה כעת חיה את חובקת בן. ועם שנתבאר' הכוונה ממה שתלה הנביא החרדות ההנה בדברי עצמה הנה יותר מזה תתבאר ממה שהעיד הכתוב מכוונתה באומרה (שם) הנה נא ידעתי כי איש אלהים קדוש הוא עובר עלינו תמיד נעשה נא עליית קיר וגו'. וזה כי כאשר ראתה כי הוא מתמיד לעבור עליהם יום יום מה שלא חשבה כן מתחלה גזרה בדעתה שראוי להחרד לקראת איש האלהים הקדוש ההוא ולעשות לו בית וועד לכבוד קדושתו שלא תתחלל עמהם כי ראתה כי בזה היא מרבה בכבוד שמים. וירא אלהים טוב כוונתה בחרדתה ורצה שיצורף אליה טוב גדול ותועלת מפורסם חלף עבודתה. ושני הענינים יחד יעידו על מה שאמרנו שההזמנות הגדולות הנעשות ע"י כל בעל דעת הן עדות לעולם התכלית וגדולתו. וכבר נודע מה שאמר המליץ לא יחשב פועל חכם להכין כלים משקלם עשרת אלפים ככר כסף לעשות מחט ברזל אחת. ובקשו להם תכליות נעלמים לאלו הנמצאות הנוראים מלבד מה שהורגש מהם מהנהגת זה העולם ותועלתו כמו שאמר המליץ (פ' י"ב) אבל יצרם בתכונה ותבונה לא ידעה בלתו וכו'. וכל זה כדי שיהיו התכלית בהם מתיחסים אל ההכנות והפעולות הקודמת. האמנה שכבר כתבנו בזה מה שיאות לפי השכל והדת בשער ה' ת"ל. והנה בטענה זו בא משה ע"ה להליץ לפני השי"ת במעשה העגל כשאמר (שמות ל״ב:י״א) למה ה' יחרה אפך בעמך אשר הוצאת ממצרים בכח גדול וביד חזקה לומר שאם יחרה אפו בהם על זה האופן יאמרו שכל הגדולות והנוראות ההם אשר עשה עמהם לטובתם יהיו ללא תכלית וכבר יהיה שמץ גדול בפועל שיכין כלים עשרת אלפים ככר ללא דבר וזה מה שיביא לאמר שכל הגדולות ההם לא נעשו אלא בבחינה רעה והוא שהכין כלי חצים ומות אל המצריים להוציא ישראל מתוכם להמיתם במדבר והרי יהיו ההכנות והפעולות הקודמות בענין התכלית ומתייחסות אליו והוא אומרו (שם) למה יאמרו מצרים לאמר ברעה הוציאם להרוג אותם בהרים ולכלותם מעל פני האדמה וכבר יהיה זה שמץ גדול מהראשון. ולזה אמר שוב מחרון אפך והנחם על הרעה לעמך שלא יאות לכבודך שיאמרו כי בבחינה רעה באת עליהם מתחלה ולזה וינחם ה' על הרעה אשר דבר לעשות לעמו כי ראה טענתו חזקה לשישא אותם וינהגם באהבה וחבה ושימשכו טובותיו עמהם באופן שיוכיח סופן על תחלתן. ועל זה אנחנו סומכין באשר אנחנו שם במצב הדלות והשפלות כי יעשה למען שמו המחולל בזרים לאמר איה אלהיכם ואיה כל נפלאותיו אשר עשה מימי קדם וכמ"ש (יחזקאל ל״ו:כ״ג) וקדשתי את שמי הגדול המחולל בגוים אשר חללתם בתוכם כי אני ה' נאם ה' אלהיכם בהקדשי בכם לעיניהם ולקחתי אתכם מן הגוים וקבצתי אתכם מכל הארצות והבאתי אתכם אל אדמתכם וזרקתי עליכם וגו'. הנה שיסוד הברית הזאת הוא אמתת ההקדמה שהנחנו מהתחייב מההזדמנות וההכנות הגדולות תכלית או תכליות גדולות ונוראות מתיחסות אליהן. ועתה כמו כן כאשר בא האלהים להרעיש שמים וארץ לעשות נוראות ופליאות עצומות במעמד הגדול והנורא הזה אשר לא היה כמוהו מן העולם וכמ"ש (דברים ד׳:ל״ג) השמע עם קול אלהים מדבר מתוך האש וגו' כי מי כל בשר אשר שמע קול אלהים חיים וגו'. וכבר נתפרסם שם מציאות חבור כל הדברים הגדולים בתכלית הגדולה להשמיע להם שם עניינים גדולים ונוראים גם כן בתכלית המעלה. אם מרוממות המלמד והרב ית' שמו. ואם ממעלת המעמד בתכלית פירסומו ומוראו. ואם הפלגת רוב התלמידים השומעים הלכה מפיו אשר יש בהם הרבה מששים רבוא הגברים לבד מהנשים והטף וגם מדרגת האמצעיים והם הזקנים שבדור ואהרן וחור ועל הכל משה רבן של נביאים עליו השלום אשר כל אלו הן הכנות והזמנות גדולות בתכלית הגדולה כל אחת מהם לפי טבעה המחייבות שיתחדשו שם הלמודים היותר מעולים. וביאר הדרושים העמוקים האלהיים ויודע להם אז מפי הגבורה אמתת הדבר בכל השאלות העמוקות אשר נואלו בהם דעות כל הפלוסופים כי הנה אחר שהודיע שם שהוא ית' ברא העולם בששה ימים ראוי היה שיודיעם איך יושפעו רבוי הנמצאות המתחלפות בשווי מסבה אחת פשוטה בתכלית הפשיטות. או איך הושפע מהנבדל הראשון הגלגל עם היותו בעל חומר ולא עוד כי גם צורתו ומניעו. גם בעניני הידיעה האלהית איכה ידע את הדברים הרבים והמתחלפים בידיעה אחת פשוטה מכל צד. גם הדברים המתחדשים בלי התחדש בו ידיעה כלל גם העתידים בלי התלות בהעדר גם הצודק משני קצות האיפשר במעשים הבחיריים מבלי הכרעת מציאותו. או שיודיעה נאמנה אם הגלגל הוא בעל נפש או לא ותכלית תנועותיהם ומספרם האמת. וכיוצא מאלו הדברים אשר נתחבטו אליהם כל החוקרים אשר מעולם ועד היום לא הוסכמה בהם בדעתם ולא הגיעו עד סוף תכונתם. ויהיו נא אישי העם הזה המסוגל מיושרים בהם באור הדעת האלהים כמו שהיה הענין בשאלת חדוש העולם כי הוא לבדו נמצא בכל המאמרות מתיחס אל המעמד ההוא כפי הנזכר כי הנה מאמר כבד את אביך ומשם ואילך הוא מבואר שהם דברים טבעיים הכרחיים אל החיים אשר כל האומות מלפנים וגם אחרי כן נפלו על אזהרתם בהם מבלי שיעמדו רגליהם על הר סיני. אמנם אנכי ולא יהיה לך כבר כתב הרב המורה פרק ל"ג חלק ב' כי מגבורת המופת שמעום כמו שחייבו אותם הפלוסופים כלם במופתיהם המוחלטים ומשם באמת יחוייב מאמר לא תשא את שם ה' וגו'. כי כל אשר אמרו בסבה ראשונה הודו במעלתה ורוממותה. והנה אם כן לא נזכר שם דבר מחודש אשר לא יספיק אליו השכל האינושי זולתי מאמר זכור את יום השבת והיה ראוי שיהיו כלם כמוהו או מהדברים אשר נבוכו עליהם החוקרים כמו שאמרנו. ואולם היותם על האופן שהיו הנה הוא כנגד ההקדמה שביארנו מהיותם בלתי מתיחסים אל ההכנות וההזמנות אשר נעשו אליהן במעמד ההוא הנכבד והנורא. ועל זה האופן בעצמו יש להפלא ממה שכתב אלו העשרת הדברים בשני הלחות האלהיות עם הפליגו בפלאי מעשיהם באומרו (שמות ל״ב:ט״ז) והלוחות מעשה אלהים המה והמכתב מכתב אלהים הוא שכבר נראת ההכנה ממעשה הלוחות גדולה מאד ממה שיאות לענינים הכתובים בהם כפי הנאמר. והנה באמת העיון הזה אינו קטן הערך וראוי לשום אליו לב כי בהבנתו ובנפול על אמתתו יובן בטוב סוד המעמד ההוא וטוב תכליתו שהוא יחד שכל ההצלח' הפרטית התורנית תלויה בו. וזה כי בטוב ההשקפה יתבאר כי עקר המעמד הנכבד והנורא ההוא לא היה ולא נברא להשלים בו האנשים מהסכלות ההעדרי הטועים בעניני האלהיים בלי טענה ביחס לו ית' כפי דמיונם תוארים ופעליות או הפעליות לא יכילם טבע האלהות כפי העיון הדק כי השבוש בכמו אלו הענינים לא יביאם לידי כפירה ולא אל הקל במצוה ממצותיו. אמנם היתה כוונת המעמד ההוא לתקן בו הסכלות הקניני אשר נפלו עליו מעייני הפלוסופי' בחקירת' אשר באו בחוזק טענותיהם המזוייפות לקיים אלוה בעולם כפי רצונם ועיונם כי הנה הם מודים במציאותו אבל כופרים ביכלתו על ממשלת הטבע ובידיעתו באלו הענינים האפשריים ובהשגחתו על כתות האנשים והשכירו והענישו אותם על פי מעשיהם וכבר כתבנו זכרם בשער כ"א ול"ט כי הנה אלה הם האנשים הצבועים הנושכי' בעם שנואי התורה האלהית ואויביה המסיגים את גבולה ומרחיבים גבול צרתה המכלים רגלי יוצאיה ובאיה ומגרשי' מאהליה כל בני מחמדיה יותר מכל כתת האנשים החטאים בנפשותם בכל מיני עכ"ום שבעולם ואלו הם אשר גברה ידם בזמן ההוא אשר היו מכחישי' פמליא של מעלה כמו שנודע מכפירותיו של פרעה אשר באו עליהם שלשה סדרי המכות על דרך המופת כמו שביארנום בשער ל"ו והמה אלה אשר נתפשט כחם תמיד בכל הדורות הנמשכים והם אשר צררונו מנעורינו להביא עלינו השוד והשבר בהגלות הבנים מעל שלחן אביהם וגם עד זקנה ושיבה לא עזבונו כי הם אשר האריכו קצינו והמשיכו תוחלתנו. והנה לתקן עולם במלכות שדי בא האלהים במעמד הנורא ההוא ולהפנות מפנינו כל אלו הדעות הנפסדות אחד לאחד כדי לקבוע אמונת ההשגחה האלהית בעולם אשר היא יסוד כל האמונות והצלחות והוא העני אשר היו המון עמנו מפקפקי' עליו ומספקי' בו כמ"ש במסע אשר נעתקו ממנו לסיני (שם ט') היש ה' בקרבנו אם אין כי תמיד כל היום היו חושדים כי מרוב גדולתו ועוצם רוממותו אינו משגיח בהם ואינו מבחין בעניניהם וזו היתה ?נסבה למה שהיו רבים ועצומים מהם ממאנים לצאת לחפשי כי אמרו שטוב להם עבוד מצרים ממותם במדבר בלא אדונים ויאוש הבעלים ושאשר יתהלכו שם בפח ההפקר ילכדו ומבלי משים לנצח יאבדו. והנה באמת אם הי' מיחד שם הדבור עמהם בדרושי' ההם העמוקי' אשר אמרנו ראשונה הנה היה מפליג ומרחיק הכוונה מאד כי כל מה שיסופר מהענין ההוא הוא מפליג אותו יתב' מן הדעת האנושי ומבהיל אותו עד שבסוף הידיעה כלה צריך שנאמר שהוא ית' *נמצא, ולא במציאות וכו', ר"ל שמציאותו אחדותו, קדמותו וידיעתו, רצונו וחייתו וכל תאריו הנשגבים כולם אינם דברים ומושגים חוץ לעצמותו ית' כמו שהוא בשאר הברואים שהם ותאריהם דברים שונים ומתחלפים, ד"מ באמרנו "איש חכם" הלא הוא וחכמתו ב' מושגים, לפי שנוכל לחשוב לנו מושג האיש הזה, גם בלי מושג החכמה, שהיא רק לו במקרה לא בעצם, אבל הי"ת עצמותו ותאריו הן אחד בתכלית האחדות, לפי שלא נוכל להעלות על דעתנו מושג עצם אלקים מבלי שנחבר עמו ברעיונינו גם מושג האחדות, הקדמות, הידיע' ושאר התארים, ומ"ש "ומה ולא במהות" ר"ל שאף ששם מהות, יורה רק על עצמות וגדר הדבר, אשר בעבורו הוא מה שהוא ד"מ כשרון ההשתכלות והדיבור, הם עצמות וגדר האדם, כי זולתם, ר"ל אם יושללו ויאבדו ממנו, איננו עוד אדם כ"א נמשל כבהמות, בכל זאת לא נוכל לומר כי האדם ומהותו אחד הם, ובלתי נפרדים זה מזה, אחרי שגם מהותו זאת יקנה לו רק לאט לאט, כי כשרון הדיבור וההשתכלות הוא בו מלידה ומבטן רק בכח, ורק כאשר יגדל ויחזקו כוחותיו יצא מעט מעט אל הפועל, וא"כ גם מהותו זאת נחה שבתה בתחילה רק בגדר הכח כדבר שחוצה לו הקנוי לו רק זמן מה אחר היותו כבר עלי ארץ אפס מהות ועצמות ה"ית הן דבוקות ומתאחדות עמו מאז ומקדם בלי ראשית ובלי תכלית, וזש"א הרב ז"ל "מה ולא במהות" ר"ל שהוא ומהותו אחד מאז ומקדם בתכלית האחדות. פועל ולא ביד וכו' יתורגם, מניע ולא בפגישה וכו' ואחרי כי כל אלה העיונים הדקים לא יבינם שכל רוב העם, ע"כ לא הודיעם הי"ת במעמד הנבחר ההוא כי אם דבר עמהם בלשון שיבינוהו הם כלו, נמצא ולא במציאות מה ולא במהות אחד ולא באחדות קדמון ולא בקדמות יודע ולא בדעת רוצה ולא ברצון חי ולא בחיים פועל לא ביד ולא במאמר ולא במחשב' מניע ולא בפגישת ולא בצווי ולא בשום אופן שיפול עליו לב האדם כי זה וכיוצא בה הוא הנרצ' בענייני הדרושים ההם ודומיהם וזה כל פרי חכמתם ופלפוליהם. השמע עם קולות אלהים כאלה הן בעודם שם ישכילו ויציירו אותם באמתת' ברוח הקדש אשר היה שם עליהם. אמנם בהשאר אחר כך הדברים כפשוטן בזכרוניהם ואף כי בעט ברזל ועופרת במכתב אלהים על הלוחות חרות יכתבון הכל נשכח מזכרם במעט זמן והקושיות והספיקות כולן ישארו במקומן וכל שכן לבנים ולדורות הבאים השומעים אותם שהכל יהי' כדברי הספר החתום ולא יוקח משם רק מה ששיעורו ממנו ראשונה והוא כי גבהו דרכיו מדרכנו ושאין שום השגחה בעסקנו ופרטינו כ"א למשיגים בחושים ההיולאנים כמותנו ומה בצע כי נעבדנו ומה נועיל כי נפגע בו. לזה היה מחכמתו יתעלה לדבר אליהם במעמד ההוא המאמרים המיוחדים והמסוגלים להשקיט יראתם ופחדתם ולוותר אצלם כל דקדוקי הפילוסופיות העמוק ההוא הנמצא בין חכמי האומות ולתאר העניינים העיונים ההם בדעות צודקות ואמונות אמיתיות עם הצנע לכת גם אלהיהם כמו שכתבנו בשער כ"א הנזכר וכמו שמוותר בזולת זה במלאכת המשכן ועבודתו כאשר יתבאר שם שער מ"א בע"ה והיה כל זה כדי שיהיה מה שישאר מהם ברעיוניהם והמכתב החרות על הלוחות מקיים תמיד עוצם האמונה בהשגחתו יתברך הפרטית אשר הוא עקר ושרש הצלחת האדם ולזה אפילו בהכרתו עמהם והודיע טבעו אליהם לא אמר רק אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים והוא מה שיבא לידי חבה וקירוב כי הוא התירם מיד המלך העריץ אשר היה המונע קורבתם עד עתה ומעתה הוא אלהיהם והם לו לעם. ואמר לא יהי' לך וגו' לא תעשה לך וגומר. לגמור ולהשלים חפשיותם ושחרורים מכל הכנעה עבודה ושעבוד כמו שנפרש אותו יפה בבואנו אל הביאור ב"ה. ולא עוד אלא שאיימם מאד אם לא ישארו באותו חפשיות כמ"ש כי אני ה' אלהיך אל קנא ואחר אמר לא תשא וגו'. כי זה לבדו מה שיושאל מהם שיזהרו בכבודו כמנהג המלכים שנזהרים מאד מלישבע בחיי ראשם לשקר או לשוא כי הוא טכסים מלכות מעתה הודיעם כי הוא אשר ברא את השמים ואת הארץ אשר מטעם זה ישורש כח בידו לעשות כל אשר חפץ בהם לתת שכר טוב להולכים בתמים ועם כל הגדול' והגבור' הזאת יביט אל עני ונכה רוח לעשות חסד ומשפט וצדקה בארץ כי באלה חפץ. והתחיל בהנהגת הבית ואמר כבד את אביך ואת אמך וגו'. כי הוא דבר נרצה ונחמד בעיני הכל גם בעקרים גדולים מהנהגת המדינה ותקון השכנות לא תרצח לא תנאף לא תגנוב לא תענה ולא תחמוד שיכללו כל מיני עסקי האדם וקורותם על דרך שאמר (תהילים ס״ח:ה׳-ו׳) סולו לרוכב בערבות ביה שמו ועלזו לפניו וסמיך ליה אבי יתומים ודיין אלמנות וגומר. וכן אמר משה (דברים י׳:י״ז) כי ה' אלהיכם הוא אלהי אלהים וגו' וסמיך ליה עושה משפט גר יתום וגומר הנה שהודיעם והשאיר זכרונו לדורי דורות כי מן השמים הביט ה' ראה את כל יושבי הארץ לתת לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו. וכמעט שלא בא דבור אלא כנגד עיוני הפילוסופים ולהרחיק דעתם כמו שיבא עוד בפירוש ולמען הודיעם כי לא על ידיעת הדרושים הפילוסופים ההם יחיו כלל האנשים לפני אלהים כי על שומרם את כל מוצא פי ה' יזכו ויחיו לעד. ועל זה אמר האלהי (אבות פ"ב) דע מה למעלה ממך עין רואה ואוזן שומעת וכל מעשיך בספר נכתבין כי אף על פי שהמון האנשים יחשבו הדברים האלה כפשטן אין רע ובלבד שתתקרב אמונת ההשגחה בלבם כי הפקפוק או הפלפול ההוא הפלוסופיי הוא יוציאם מהאמונה התמימה ההיא אשר בלבם ולא יביאם אל טובה הימנה אדרבה ישארו קרחים מכאן ומכאן: והנה באמת כל הענין הזה הנכבד בצורתו וצלמו הוא מה שהית' אליו הכונה במאמר אשר זכרנוהו ראשונה שדרש אותו רבי עולא רבא אפתחה דבי נשיאה ואמר מאי דכתיב יודוך ה' וגו'. בשעה שאמר הקב"ה אנכי ולא יהיה לך אמרו אומות העולם לכבוד עצמו הוא דורש ואומות העולם מאן דכר שמם והלא אמרו (יבמות ק"ג:) אומות העולם שלא עמדו על הר סיני לא פסקה זוהמתן מהם ונאמר (דברים ד׳:ל״ג) השמע עם קול אלהים מדבר מתוך האש וגו'. אמנם הכוונה לו ז"ל כי בבחינת הדברות הראשונות המורים על מציאותו ואחדותו אשר הם ענינים גזר עליהם העיון הפילוסופי וכמו שאמר הרב (מ"נ פ' ל"ג ח"ב) אנכי ולא יהיה לך מפי גבורת המופת שמעום הנה באמת לא יקבלו במעמד ההוא שום תועלת לענין האמונה וקבלת העבודה אדרבא העיון ההוא הוא מטריד את האנשים ומגרשם מעבודתו וזה כי הם גזרו בכבוד עצמו יתעלה תכלית הרוחק מכל אלו העניינים האנושיים ואינם משערים שרוצה בדבר מהם או ימאסנו. וגם בדבור השבת אע"פ שאף לדברי ארסטו לא בא מופת על סותרו כמו שכתב הרב המורה פרק ס"ו ח"ב הנה הוא לא היה להם בידיעה אמיתית וגם כל העם אשר לא בעלי עיון הם כלם היו להם בתורת אמונ' לבד ויאמרו כי אמיתתן ידיעה אצלי יתעלה לבדו ולזה יהיו הדברים רופפים בידם והמחשבות הרעות הם המכוונות בענינים האלה באומות העולם וכמו שאמרו במקום אחר (תו"כ פ' אחרי פ' י"ג) שהשטן ואומות העולם משיבין עליהם כי כשהן גוברות על אנשי זאת האומה הם קשות כאומות העולם ורעות מהם. אמנם כאשר שמעו הדבורים המדברים בענייני העולם והשגחתו עליהם כמו שהוא במאמר כבד את אביך ומשם והלאה שהם במדרגת המוחשות במה שהכל ירגישו תועלתם הנה אז יצטרפו הראשונות עם האחרונות להורות ולהודיע כי אלו ואלו דברי אלהים חיים וצודקים יחדו להישיר האדם אל הצלחתו המכוונת אליו מצד מה שהוא אדם בלי ספק. והנה ההשקפה בהם הוא מה שיסתום פי שטן ופיפיות כל האומות המקטרגות על זה הענין אשר אל זה היתה הכונה האלהית בזה המעמד הנבחר והקדוש הזה אשר היינו עליו. וכמה הפליגו חז"ל לדבר עוד בזה הענין הנפלא במדרש חזית. אמרו שם (שיר א') וכיצד היה הדבור יוצא מפי הקב"ה. רשב"י ורבנין רשב"י אומר מלמד שהדבור היה יוצא מימינו של הקב"ה לשמאלן של ישראל וחוזר ועוקף את מחנה ישראל י"ח מיל על י"ח מיל וחוזר ומקיף מימינם של ישראל לשמאלו של הקב"ה והקב"ה מקבלו מימינו וחוקקו על הלוח וקולו הולך מסוף העולם ועד סופו לקיים מה שנאמר (תהילים כ״ט:ז׳) קול ה' חוצב להבות אש. ורבנין אמרין וכי יש למעלה שמאל והלא כתיב (שמות ט״ו:ו׳) ימינך ה' נאדרי בכח ימינך וגו'. אלא הדבור היה יוצא מפי הקב"ה וכו' וחוזר ומקיף מימינם של ישראל לימינו של הקב"ה והקב"ה מקבלו וכו'. והנה באמת המאמרים האלו הן לכאורה תמוהין מאד אלא שנראה שכוונו לומר שכבר נפלה השקפת האלהית נפלאה על כל דבור ודבור מהם בענין יעשו את אשר חפץ ה' והצליחו את אשר שלחם וזה בבחינת עצה המקבלים אותם ודרך נטייתם אל השמאל כיצד מחשבות לבבם ולזה אמר שהדבור יוצא מימינו יתעלה לשמאלן אשר היו נצבים לפניו שמאל כנגד ימין ושהיה ד"מ הדבור מסכי' ונאות לכל אחד ואחד מהם וכן אמר שם ראשונה שהיה המלאך או הדבור עצמו אומר לכל אחד ואחד מישראל מקובלני עליך כך וכך מצות יש בי כך וכך דינין יש בי כך וכך גזרות כך וכך עונשים וכו'. כדאיתא התם. ואחר כך חוזר מימינם לשמאלו לומר שעל דרך זה כבר יהיו מימינם בדעתם ומקבלים עליהם עול הדבור בחומרותיו וגזרותיו ועונשיו אף כי ישלח אליהם בעדם יד שמאלו שהוא מדת הדין. אלא שרבנן אומרים ח"ו שיש שמאל למעלה וכו'. והנה אחר כל ההשקפות האלו קבל האל ית' הדבור בימינו וחוקקו על הלוח כי אמרת אלוה צרופה וחקוקה מבלי שום פקפוק וערעור. וכמו שאמר שם רבי ברכיה בשם רבי חלבו הדבור עצמו היה נחקק ומ"ד כתובים באצבע אלהים(שם ל"א) כתלמיד שהוא כותב ורבו מישב על ידו. וכלן אמרו כי כשהוא נחקק קולו נשמע מסוף העולם ועד סופו כלומר שעדותיו נאמנו מאד במה שנראה שנתפשטו בכל העולם וכלה קבלום עליהם מבלי פוצה פה ומצפצף וכמו שאמרו על זה יודוך י"י כל מלכי ארץ כי שמעו אמרי פיך וכל זה להיות' מושקפים בתכלית ההשקפה ועוצם ההתבוננות להמשיך הכוונה לפי כח המקבלים ומהותם כמו שאמרנו. וגם בדבר החקיקה כוונו לשתפם בענין שמלאכי השרת משתמשים בו וכמו שאמר זה המליץ (פרק י"ג) הנה המלאכים לא עמדו על סוד מכתבך החרות על לוחותיהם ואיך נעמוד אנחנו די לא איתי אינשי די כתבא יכיל למיקרי ולזה אמר כי היתה חקיקה זאת כאלו היתה על לוח לבם והרי הם על ידי זה משתתפים לנמצאים היושבים ראשונה. ועתה אחר שנתיישב כל זה על האופן הנזכר והתרנו הספק העצום אשר עוררנו והראנו פליאות כוונת המעמד ההוא הנורא בכלל שהוא כלו כנגד הדעות הפילוסופיות המשחיתים בעם ולפרסם הדעות התוריות האלהיות המבטלות אותם. הנה עתה נבוא אל ביאור העשרה מאמרות כפי מה שיאות אל הכוונה הנזכרות בצירוף העניינים הראוים נצרף שם כפי מעלת המעמד ההוא ועוצם מדרגתו עם הדברים הנלוים אליהם ובאים מכחם כל דבר ודבר לפי מאמרו:
_.45.1.5
וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמר:
_.45.1.6
*עם, כונתו אף שהמספר הוא לרוב רק דבר מקריי, כי כאשר יקובצו איזה נושאים יחד הלוא יצטרך שיהיה להם מספר מה, בכל זאת בענייני התורה גם המספר בא רק בכונה לא דרך מקרה, ד"מ מספר הקרבנות ב' תמידים בכל יום, ושיהי' מספר המוספים מתחלף לפי התחלפות עצם יום הקרבתם, כי אין מספרם שוה בר"ח שבת ושאר המועדים, הוא רק לכוונה אלקית ידועה, וכן מספר ימי המועדות, וימי טומאת נגיעת המת שהוא שבעה ימים, ונגיעת השרץ והנביל' שמסבבת רק טומאת יום א', והשתנות ימי טומאת וטוהר האשה בלדתה זכר או נקיבה, כ"ז בכונה מיוחדת מאתו ית' ע"כ יאמר הרב ז"ל, שבעבור היות משפר עשרה נכבד במעל', יען כי כל מושגי הדברים הנמצאים כלולים בעשר מאמרות (עיין שער ג' ושער ל"ח) גם ט' הגלגלים הסובבים את העולם לדעת הקדמונים (עייו ביאורי מבוא לשער ל"א) עם הסבה הראשונה ר"ל הי"ת, המגיע אותם הם במספר עשרה, ע"כ כלל הי"ת גם דבר קדשו בעקרי האמונה ודתו במספר עשרה, וע"ז רומז הכ' כי מן השמים דברתי עמכם, ר"ל כמספר הגלגלים הנקראים שמים הי' מספר דבורי עמכם, ובעבור היות החמש' הראשונים כוללים ענינים אלקיים המיוחדים רק לעיון השכל, תחת כי החמשה האחרונים מיוחדים לשכל המעשיי והחומרי, היו כתובים על ב' לוח זה, חמשה על לוח זה, וחמשה על לוח אחר. עם שברוב הענינים ימשכו המספרים אחר נושאיהן ואין לשאול טעם בהם אחר שאי אפשר לנושאים ההם שלא יפלו תחת מספר מה. הנה המספרים הנזכרים בתורת האלהית אם בקרבנות ואם במועדות ואם בטהרות ואם בזולתם אין לחשוב בהם שלא יבואו מכוונים ומעיינים בטוב טעמם ובחינת' כמו שכתב הרב ר' אברהם ן' עזרא ז"ל והנה אין מספר יותר מפורסם במעל' כללות כמספר העשרה כי הוא כולל עשרה מאמרות מאמר העצם וט' מאמרי המקרים שמהם הושתת העולם. גם המספר הזה יכלול ט' הגלגלים הגדולים הסובבים את הארץ עם מניעיהם עם הסבה הראשונ' יתעל' כי הוא רוכב ערבות ביה שמו ברוך הוא ומבורך. ולזה אמרו קצת הקדמונים כי עשרת הדברים האלו נאמרו במעמד ההוא כנגדם, והשתדלו לייחס אל כל דבור ודבור כל מדרגתו בגדול החל ובקטון כלה. ויתכן לומר כי לזה כיון באומרו בסמוך אתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם לומר כי מן השמים ושמי השמים ודוגמת חילם וצבאם דבר עמהם ככל אשר דבר רצוני ביחסם ומספרם ומשפטם והוא ענין נפלא יועיל מאד להודיעם כי הדברות האלהיות הם מפתחות השמים ומניעיהם ועל פיהם הם נוסעים כמ"ש (דברים ל״ג:כ״ו) רוכב שמים בעזרך ובגאותו שחקים. ואז"ל (ויקרא רבות פ' ל"ט) אם בחקותי תלכו (ויקרא כ״ו:ג׳) חקים שחקקתי בהם שמים וארץ כמו שכתבנו יפה בפ' הנגון בשער י"ב. והנה אחר שהמספר הנכבד הזה הוא מעיד על אמתת הענין ועיונים כאלו מעלין בקודש ואין מורידין אבאר אותם בצירוף הענין הזה המעול' עם שאטה בו ביחסים ובדוגמאות ממה שכתבוהו הראשונים בכל מה שנראה שהנטיה נכונה ודבריהם הנם לפניהם והקורא ירא וישפוט. גם נמצא שנחלקו הדברות האלו לשתי מחלקות על שני הלוחות חמשה חמשה אשר לא היה זה לחסרון לוח גדול שיכילם רק ללמד על שהם מכוונים כנגד שני חלקי האדם. החמשה אלהיות ומיוחדות אל החלק השכלי. והחמשה אינושיות ומיוחדות אל הכח החמרי כי זה כל האדם. האמנה כי יש יחס ודמיון בדבורים אשר בשני הלוחות זה לעומת זה והכל יבא בביאור בעוז המיישיר האמתי:
_.45.1.7
*הדיבור הראשון וכו', אחרי שאמר בתחיל' דרך כלל, כי העשר' הדיבורום הם נגד ט' הגלגלי' והסיב' הראשונה שהוא הי"ת המניע אותו יבאר זאת עתה בפרט (ולהבין דבריו יותר עיין ביאורי למעל' שער י' ושער כ"ה) ור"ל כי העיון השכלי הטבעיי עולה בעיונו מהמתאחר אל הקודם, ר"ל מהמשובב אל הסבה עד הגיעו באחרונה להשגת הי"ת שהוא הסיבה הראשונה לכל הנמצאים והשלם האמיתי אחר אשר זכה להשג' עיונית הזאת בדרך טבעי ינוח עניו הרוח וישיג גם ההשגה הנבואית המתחלת בהשגת הסיבה הראשונה כפי היכולת האנושית ויורדת אח"כ למטה להבין ולהכיר עי"ז גם מהות ואיכות הדברים המסובבים ממנה, וע"ז רומז מאה"כ "והנה מלאכי אלקים עולים ויורדים בו" ר"ל בסולם האלקי שהיא ההשגה הנבואית, עולים תחילה מי שזוכים לה ע"י העיון השכלי מהמתאחר אל הקודם, ואח"כ יורדים בו מהקודם אל המתאחר, וע"כ יען כי נשאת אז מעלת העם כולו במעמד הנבחר ההוא כנוח עליהם הרוח עד שהשיגו כולם מעלת הנבואה כמו שאמר הכ' ד"מ "ואשא אתכם וכו' ואביא אתכם אלי" ר"ל אל השגתי נאמר להם תחילה דיבור "אנוכי" הכולל אמיתת השגת הי"ת שהוא השיבה הראשונה והמניע לכל הנבראים כולם, ונמשך מזה כי אף שטעו בתחיל' בעיונם השכלי לחשוב הגלגל היומיי שהוא העליון על כל לעצם אלקי בעבור גודל הפשטתו, ועוצם תנועתו בכל זאת אחרי הבינם האמת, כי העצם האלקי לא יצויר שיהי' שום שיעור ולא תמונה ולא תנועה והודו כי הגלגל היומיי שיש לו כל אלה אינו עצם אלקי ובזאת חזקם גם הדיבור הב' "לא יהי" לך אלקים אחרים על פני" הכולל לא לבד האמונ' האמיתית שאין שום אלקי בלעדי הי"ת כ"א גם הבטחון שאחרי שה' אלקינו קרוב אלינו בכל קראינו אליו, לא נצטרך עוד לעזר זולתו ואף כי לעבודי שום נמצא מבלעדו, ורק אחרי הפרד מדעתנו כל רעיון שיתוף אלקות בעצם הי"ת, יצא לנו אור האמונה האמיתית כשחר נכון, ע"כ אחז"ל "אנכי ולא יהיה לך בדיבור אחד נאמרו" כי שני אלה מתאימים יחד והיו לראש ועיקור אחד עד שזה בלי זה אינו שלם ואמיתי כראוי, כי האמונה במציאות הי"ת יכלתו והשגחתו על בני אדם לבדה מבלעדי האמונ' גם באחדותו ית' היא אינה אמיתית, אח"כ כאשר הורידו עיון מחשבתם אל הגלגל השני שהוא גלגל הכוכבים העומדים (הנקראים כן, יען כי בעבור תנועתם המאוחרת מאוד שהיא למזרח נראים כעומדים תמיד) והכירו וידעו כי האומות הקדמונים אשר חשבו כי כוכבי שבת אלה, ואף כי הי"ב צורות המזלות [מזלות משורש נזל וקראום הקדמונים כן בעבור הורדת והזלת שפעם למטה לארץ:] הם סבות ראשונות לכל הנעשה תחת השמים אשר על כן עשו להם גם בצלמיהם לעבדם ולהשתחוות להם, למען הוריד עי"ז שפעם הטוב עליהם רק בשוא נתעו, וכי באמת כל אלה רק ברואי הי"ת ולא אלקים המה ועם עיונם האמיתי הזה הסכים הדיבור השני "לא תעשה לך פסל וכל תמונה אשר בשמים ממעל" וכו'. ויען כי לגלגל זה שתי תנועות מתנגדות תנועה אחת הכרחית ע"י הגלגל היומיי ממזרח למערב (עיין מבוא לשער י"א) ותנועה אחת עצמית שתובל להחשב כרצונית, ר"ל התנועה המאוחרת אשר לו ממערב למזרח הנה המייחס לגלגל הזה ענין אלקות בעבור תנועתו העצמית, יכחיש זאת בעבור תנועתו ההכרחית, כי לא יצויר שהעצם האלקי יוכרח להתנועע ע"י זולתו, וע"י רעיון זה התעוררו בעצמם גם על עון הנשבע בשם ה' לשקר, כי בהשבעו בשם ה', יורה מצד אחד שמודה כי הוא האלקים ואדון כל, ובשאת שמו לשקר הלא מכחיש בו, כי באמרו שהדבר הידוע אמת כמו שהי"ת אמת הנה בהיות הדבר ההוא שקר הלא נמשך מזה שיכפור גם בהי"ת, וע"כ בבחינת הגלגל הזה והרעיון אשר העיר בקרבם בא הדיבור השלישי "לא תשא וכו': וכאשר החלו להשכיל גם בגלגלי ז' כוכבי לכת השיגו תחילה בעיונם האמיתי, כי אין אמת בדעת החושב שגלגל שבתאי העליון על כולם הוא המניע הכל והוא הנותן כח ועצמה (ואף כי ביום השבת שהוא משמרתו) לכל מה שתחתיו להתנועע ולעשות איש איש מלאכתו וכי בהיפך לא בכח שום מזל וכוכב יגבר איש ואיש מישראל וכל הנלוים אליהם ואל אמונתם האמיתית, ולהסכים עם עיונם זה בא הדיבור הרביעי "זכור את יום השבת" וכו' לצוות על המלאכה והעבודה בשאר ימי השבוע שהם משמרת שאר הששה כוכבי לכת, ולנוח ביום השבת שהוא משמרת שבתאי, להורות כי לא מאתו יצא הכח והגבור' לאדם לפעול פעולתו, וכי הכל רק מאת הי"ת העושה כל הוא "כי בששת ימים עשה" וכו' וכאשר באו אח"כ בעיונם להשגת מהות גלגל כוכב צדק המעורר בבני אדם לדעת הקדמונים (למען הבין דבריו אלה והבאים עוד בשטר הזה עיין ביאורי לשער ל"ד) הרגש הצדק והמשרים, אשר המקור לכולם הוא, כיבוד האבות והשמיע' בקולם, והבינו ג"כ, כי מלבד שכל זה הוא חק טבעיי באדם ראוי גם לעשותו בעבור שציוה אותי הי"ת שהוא אבינו ומחוללנו, בא הדיבור החמישי להסכים עם מחשבתם הטהור' הזאת "כבד וכו' למען יאריכון ימיך" וכו' ובמשנה תורה הוסיף בו "כאשר צוך ה' אלקיך" להורות כי השכר והגמול הטוב הזה הבא לך בעבורו אינו נמשך מחק הטבע. כי הארכת ימי האדם והצלחתו הזמנית אינם מסובבים טבעיים, הנמשכים בהכרח, מכיבודו את אבותיו, כי את שכר נסיי ואלקי חלף שמרו את מצותיו, ובעבור היות א"כ מצוה זאת מצד מה מחויבת בעיון שנני בעבור שהיית שהוא אבינו האמיתי חלק מכבודו לאבותינו בבחינה הגופנית, ומצד אחר היא מוטבעת בטבענו באה באמצע הדברות בעבור היותה משותפת לחמשה הראשונים המחויבים רק מעיון השכלי האלקי, ולחמשה האחרונים המחויבים מחוק הטבעיי באדם. ובעבור עיונם במהות כוכב מאדים המעורר לבב בני אדם אל הריב והמלחמ' להרוג נפשות ולשפוך דם, בא הדיבור הששי לא תרצח, והוא מקביל אל דיבור אנוכי, כי רק שוכח אלקים וכופר במציאותו ישפך דם האדם אשר נברא בצלם אלקים ובעבור עיונם בגלגל החמה אשר אין נסתר מחמתו, ובתקופתו על קצות הארץ מסבב כל ההויות וההולדות, נאמר להם דיבור לא תנאף שלא תהי' ההולדה באיסור, ודיבור זה מקביל לדיבור לא יהי' לך וכו' כי הנותן כבוד הי"ת ועבודתו לזולתו דומה לנואף המחבק חיק נכרי', ולאשה מנאפת השוכחת אלוף נעוריה לזנות אחרי מאהביה, ובעבור עיונם בכוכב נוגה, אשר משפעו יחודש פני אדמה ומלאו פני תבל תנובה והשכילו עי"ז כי שוא עבוד את האדמ' להוציא ממנה יבולה ואוכל למכביר, אם לא ישמרו ע"פ חוקי הצדק קנין כל אדם מגניב' וגזל, ע"כ בא להם הדיבור השמיני לא תגנוב המקביל לדיבור לא תשא, כי הנופל ברשת עון הגניב' יפול ג"כ בפח עון שבועת שוא ושקר, ובעבור עיונם בגלגל כוכב. המעורר בבני אדם הליכת רכיל, גלוי סוד, וריב ומצה הנולדים מכל זה, נאמר להם לא תענה ברעך וכו', ר"ל שישתמש בדיבורו רק במה שהוא לתועלת בני אדם לא במה שהוא לרעתם, ודיבור זה מקביל לדיבור זכור וכו' כי בשמרנו את השבת כראוי אנחנו מעידים ג"כ עדות נאמנה לה' שברא עולמו וחדשו מאין, ובעבור עיונם בגלגל הלבנה שהיא בתקופת' בכל חודש נראית כמשתדלת תמיד להוסיף אורה ולמלאות חסרונה על ידי תנועת' זאת, וכאשר ישלם וימלא אורה בחצי החודש כן הולך אחר כך שנית הלוך וחסור עד שהיא בעבור זה כעין דמיון ודוגמא לחומד הון זרים, ההולך ג"כ בעבור זה סובב סובב בכל המדינות לאסוף הון ורכוש ולא ידע כי חסר יבואנו, ובסוף ערום ישוב לאדמתו כאשר יצא ערום מבטן אמו, ע"כ בא להם הדיבור העשירי לא תחמוד וכו' ודיבור זה מקביל לדיבור כבד וכו' כי כמו שכיבוד האבות הוא מקור לכל הפעולות הטובות אשר יעשה האדם לזולתו, כן בהיפך החמד', מקור כל פעולותיו הרעות עד כי בסוף גם כיבוד אבותיו ישפיל החומד ויגיענו לעפר: הדבור הראשון כבר כתבנו בשער הקודם מה שאז"ל (ב"ר פ' ס"ט) ויחלום והנה סלם (בראשית כ״ח:י״ב) זה סיני וכו'. וכי היה המעמד הזה דרך סלולה לעלות תחתונים למעלה ועליונים למטה אשר בזה יושלם השתוף שכתבנו ביניהם גם במקומו שער כ"ה כתבנו בהסכמת הרב המורה ז"ל כי כוונת עולים ויורדים בו היא להודיע כי מטבע האלהי ההוא שיקדימו בו העליה אל הירידה וזה כי העליה בעיונים הטבעיים האנושיים בנמצאות כלן מן המתאחר אל הקודם היא הכרחית לשתמשך אחריה הירידה. וההשכל' בהם מהקודם אל המתאחר שהיא השגה נבואיית נפלאה הנקראת בל' רבותינו (סוכה כ"ח.) מעשה מרכב' ואין ספק שבמעמד הנכבד והנורא ההוא כלם החליפו כח והעלו אבר כנשרים לעלות בשכלם משפל מצבם בגרם המעלות השמימיות ממדרג' אל מדרגה עליונה ממנה עד עלותם אל השכל הנפרד מכלן ואשר הוא הסבה הראשונ' להם והוא יתברך אינו מסובב מזולתו כי על כן אמר ואשא אתכם על כנפי נשרים ואביא אתכם אלי כמו שאמרנו. והנה כאשר יבקשו בכח עיוניהם חביון עוז ותעצומות המניע הכל בכחו וגבורתו מבלי שום צירוף ושתוף עם המתנועעים הראשונים ומניעיהם להודות לו האלהות הממשלה והאדנות על כל הנמצאים עליונים ותחתונים באמת עד האלהים יבא דבר עיוניהם אשר יאמר כי הוא זה ולא יחטיאו והוא יתברך אז נענה להם לפי עומק מחשבתם וטוב עיונם וישרו במדרגה הנבואיי בהקיץ ואמר:
_.45.1.8
אנכי ה' אלהיך על הדרך עצמו שאז"ל (ב"ר פרש' ל"ט) באברהם אביהם שהיה אומר לבני דורו כסבורין אתם שאין מנהיג לעולם מיד הציץ עליו הקב"ה ואמר אני בעל העולם שנאמר (בראשית י"ב) ויאמר י"י אל אברם כמו שנזכר שם שער ט"ז. והרי זו היתה להם תכלית המעלה וההשגחה אשר אין למעלה ממנה. ממנה ישיג האדם השגה שכלית נבואיית ובמראה אליו יתודע התקשרות המרכבה הכוללת ויכולת הרוכב והמנהיג בה יתברך שמו. אמנם יחד להם הכנוי באומרו אלהיך כי הוא הענין המכוון מכל זה המעמד כמו שאמר והייתם לי סגולה מכל העמים וגו' ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגו'. והוא מה שהעיד עליהם בסוד שהשיגו אמתתו באומרו (שמות כ"ד) ויראו את אלהי ישראל ותחת רגליו וגו'. כי הוא סוד מורכבת המשנה אשר לו יתברך להנהיג העולם בהנהגה שלמה לפי ההשגחה האישיית אשר כתבתי עניינה יפה בשער ל"א והוא טעם דבקות האומה הזאת עמו יתברך ועקר סודו ובזה ולא בזולת היתה כל הצלחתנו תלויה עיין שם: אמנם הוסיף עוד אשר הוצאתיך מארץ מצרים. כי הוא הדבר המיוחד להם והנודע אצלם בתכלית הידיעה כמ"ש להם אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים והיתה הכוונה לכלול במאמר הראשון הג' עקרים ההכרחיים להקדים לשום מצוה מן המצות מציאותו והשגחתו דכלתו והוא מבואר. ודוגמת זה אמר משה במשנה תורה (דברים ד') ומי גוי גדול אשר לו אלהים קרובים אליו כי"י אלהינו בכל קראינו אליו שכלל בזה המציאות וההשגחה והיכולת לענות בכל עת צרה וסמך אח"כ ומי גוי גדול אשר לו משפטים צדיקים ככל דברי התורה. ובמכילתא (פ' מ"ת פ' פ"ו) אנכי ה' משל למלך שנכנס במדינ' אמרו לו עבדיו גזור עלינו גזירות אמר להם כשתקבלו מלכותי אגזור עליכם גזרות שאם מלכותי אינכם מקבלים גזרותי היאך אתם מקיימים כך אמר הק"בה לישראל אנכי ה' אלהיך לא יהיה לך אלהים אחרים וגו' אני הוא שקבלתם מלכותי עליכם במצרים אמרו לו הן כשם שקבלתם מלכותי קבלו גזרותי לא יהיה לך אלהים אחרים על פני. והנה מכח זה המאמר כתב הרמב"ם ז"ל בספר המצות שלו בשם בעל הלכות גדולות כי דבור אנכי זה לא נמנה בכלל תרי"ג מצות לפי שמהכרחיותו שיוקדם להם מאחר שלא תצוייר מצוה בלי מציאות מצוה כמו שאמר בכאן בפי' אם מלכותי אין מקבלין גזרותי היאך מקיימין ואיך יהיה מציאות הש"י מצוה אם לא תקדם לו מציאות המצוה וקבלת מלכותו ראשונה. וכבר כתב זה ג"כ הרב ן' חסדאי בתחלת ספרו והנה לפי זה חוייב לו שתעלה אזהרת לא תעשה לך פסל וכל תמונה לחשבון המצות שהרי אמר (מכות כ"ד.) אנכי ולא יהי' מפי הגבור' שמעום ובהם משלימים מתרי"א לתר"יג ואנכי ולא יהיה לך לאו דוקא אלא שבמאמר ההוא יש שתי מצות והוא ז"ל הכריע לדעת הרמב"ם ז"ל בשדבור אנכי הוא מצוה אלא שאמר שכל הלאוין הבאים שם בעבודת אלילים הם בכלל לא יהיה לך. אמנם זהו דבר שלא תתברר אמתתו כי אם בבוא על חשבון המצות כלן לפי שהיות הדבורים על מספר עשרה לא ימנע היות בדבור שתי מצות או יותר כמו שהוא בדבור השבת. ועל כל פנים לדברי הכל לא ימלט משיהיה דבור אנכי מצוה או שרש המצות כולן ולכן הוא ראשון במעל' ובסדר במדרגת הנמצאות כמו שאמרנו וגם לאזהרת לא תעשה לך מצאתי סימן יפה ומבואר בבואנו על סדרן כמו שיבא לפי דרכנו: ונאמר כי אחרי הודיע אלהים אותם זה העקר הנפלא אשר הוא יסוד היסודות וראש המעלות כלן הנה הם ממנו החלו לשוב במחשבותיהם ולהוריד עיונם והשכלתם הנבואות דרך המעלות אשר עלו בהנה כפי עיונם האנושי והשכילם בהשתלשלות הנמצאות ונותנם עיונם בגלגל הראשון החלק אשר עליו נאמר (יחזקאל א') ודמות על ראשי החיות רקיע כעין הקרח הנורא והוא הנקרא (תהלים קמ"ח) שמי השמים והרגישם הטעות בו אם מצד הפשטתו ואם מצד עוצם תנועתו אשר בה יכריח כל הגופים הנוראים אשר תחתיו אשר זה מביא לחשוב כי הוא האלוה עצמו והוא הראוי ליעבד והשכילם שסבת הסבות ועלת העלות אין לו שום שיעור ולא תמונה ולא תנועה ולא שום ענין מענייני הגלגל ההוא והנה מפני זה אי אפשר שיהיה הוא האלוה ולא גם כן הנבדל המניע אותו עד שיצוייר שבהסתלק התנועעות הגלגל תסולק תנועתו ולזה גזרו כי הוא יתעלה אין לשתף עמו שום נמצא ולזה בא הדבור השני בכיון מסכים אל טוב עיונם והשגתם:
_.45.1.9
לא יהיה לך אלהים אחרים על פני לומר התקיים בעיונך זה כי יפה דנת יפה זכית ויפה חייבת. ולענין כוונת הדבור יאמר שעם שהדבור הזה הוא אזהרת ומניעה מהודות שום אלהות לזה הנמצא העליון כ"ש למה שתחתיו. הנה הוא באמת כולל ג"כ בשורה טובה וחפשיות נפלא לומר שאחר שהוא אלהינו קרוב אלינו והוא יכול על כל אלהים כמו שנתבאר מהדבור הראשון מעתה מה לנו להודות אלהות ועבדות לשום נמצא מנמצאות מעלה ומטה עודנו חי. וכמו שאמרו ז"ל (מכילתא שם) על פני כל זמן שאני קיים. וזהו שאמרו (ש"ר פ' מ"א) חרות על הלוחות (שמות ל״ב:ט״ז) אל תיקרי חרות אלא חירות חירות ממלאך המות חירות מהמלכיות חירות מהיסורין. ויש בכלל זה הע"א הגדול' המצוי' היום בעולם מציאות חזק והוא רפואת כל המחשבות והעסקים לקבוץ הממון והצלחות הנכסים שהמה להם האלהים האדירים אשר עליהם הם נשענים ובאמונתם הם נסמכים ועל קדושת שמם הם מכחישים אלוה ממעל ועוזבים את תורתו ומניחין אותה עגונה ועלובה בקרן זוית וזו היא גופה של ע"א ועקרה כמו שיבא בלא תחמוד אשר ממנה נזהר איוב כמו שנתבאר באומרו (איוב ל״א:כ״ד-כ״ה) אם שמתי זהב כסלי ולכתם אמרתי מבטחי אם אשמח כי רב חילי וכי כביר מצאה ידי. והדבר הקשה כי העמים אשר אנחנו גולים בארצם לא כן המה עושים ועינינו רואות וכלות אין מושיע. וכל זה בכלל לא תעשון אתי אלהי כסף ואלהי זהב לא תעשו לכם. ועל כל זה יאמר אחר שאני ה' אלהיך ואתם לי לעם בדרך אישות אשר כל צורכי האשה מוטלים על בעלה שארה כסותה ועונתה מעתה לא תזנה לבקש צרכך מאלהים אחרים על פני כנזכר או שירצה ועיני רואות והוא מליצה נחמדה שיבקש האיש מאשתו שלא תזנה בפניו והוא עצמו מאמר בעל המוסר (חו"ה שער עבודת אלקי' פ"ה) לא תמרוד באדונך והוא רואך. והוא מבואר שאם נזהר מזה לא נחטא לעולם. סוף דבר בהזהר בכל מה שבכלל הדבור הזה תושלם אמונת הדבור הראשון כי לא שלם ציור מציאות האל יתעלה עד שיסולק מעצמותו כל שום רבוי ושיתוף בצד מהצדדים עד שיהיה הוא והדבור ההוא שנים. ועל כן אמרו חז"ל (מ"פ ר"א ס"פ מ"א) אנכי ולא יהיה לך בדבור אחר נאמרו שנאמר (תהילים ס״ב:י״ב) אחת דבר אלהים שתים זו שמעתי והכונה כי אמונת הישות למחוייב המציאות הוא עצמה אמונת שאין זולתו והמחשבה בשיש שם שני אלוהות היא עצמה הכפיר' בשניהם והרי הדבור הראשון נכלל בזה:
_.45.1.10
ואולם בהוריד עוד מחשבותיהם אל עלול השני אשר תחת הגלגל החלק והוא הגלגל הנושא השנים עשר מזלות בחגורתו אשר במתניו אשר לכלם בשם יקראו טלה שור תאומים סרטן אריה בתולה מאזנים עקרב קשת גדי דלי דגי' וכן שמות שאר צורות הכוכביות המימינות והמשמאילות הרבה מאד אשר רבים מהקדמונים חשבום סבות ראשונו' לכל הצורות הנמצאות בארץ מתחת והשתדלם ברוב חריצותם לעשות תמונות וטלסמאות בדמותם וצלמם להוריד שפע טובם עליהם כמו שכתב הרב המורה פרק כ"ט ול' חלק ג' ואבותינו הקדושים השיגו במעמד הנכבד ההוא שהמה הבל בבחינת עצמם לזה באה בכלל האזהרה השנית בדבור הזה השני מסכים על עיונם:
_.45.1.11
לא תעשה לך פסל וכל תמונה אשר בשמים וגו' הזהיר שלא לעשות שום תמונה מאותן אשר במדור העליון ולא מאשר במדור התחתון ומזה שאין מעשה הכרובים בכלל שהרי אין צורתם נמצאת בשום אחד מהמדורים. אמנם אחר שצוה השם יתעלה לעשות אותם על הארון לסבה שתזכר שם בע"ה כבר נאסרו בשום מקום אחרי שהרי הם נמצאים במדור ההוא הנכבד. גם הכוונה בדבור הזה לשחרר אותם מעמל המעשים ההם אשר זכרנו מענייני הצורות והטלסמאות ויגיעת מלאכתם כי רבה היא. וזה כי אחר שהוא יתעלה הוא האלהים אינן צריכין להכין החמרים בפעולות ההם ולהוציא בהם כחם וזמנם. כי הוא ית' המניע הכל והמסבב הכל כמו שירצ' ומצות תורתו האלהית נתן להם להתעסק בהן במקום כל העבודות ההנ' כמו שביאר (ויקרא כ״ו:ג׳) אם בחקתי תלכו וגו' ונתתי גשמיכם וגו' וכל הטובות ההנה הנמשכות. וכן (דברים י״א:י״ד) והי' אם שמוע וגו' ונתתי מטר ארצכם וגו'. וכמו שהוא מבואר מכל דברי התור' הזאת וכמו שאמרו חקות שחקקתי בהם שמים וארץ: ואמר לא תשתחוה להם ולא תעבדם לומר אחר שאני אהיה לכם לאלהים למה להכנע לזולתי מכל הנמצאים ההם. ולא לבד שום אותם אלהות כי אפי' להכנע להם מפני צרכם ולהשתעבד אל קניינם יותר מדאי הוא אסור והוא לדעתי מה ששובחו בו המלקקים אשר נבחרו למלחמת גדעון (שופטים ז') כמו שיתבאר בפ' שוטרים שער צ"ו בע"ה. ואמר כי אנכי ה' אלהיך אל קנא לומר כיון שאני עמכם כבעל האוהב את אשתו ומרחם עליה הנה בזה הענין ג"כ קנא שמי כי הוא עצם הניאוף וזנות אצלי כמו שמוזכר בכל הנביאים (ירמיהו ג׳:ט׳) ותנאף את האבן ואת העץ (הושע ב׳:ד׳) ותסר זנוניה מפניה וגו' (יחזקאל ט״ז:ל״ה) לכן זונה שמעי דבר ה' ודאי אצל עון זה קנוא ונוקם ה' ובעל חמה וכמ"ש (משלי ו׳:ל״ד) כי קנאה חמת גבר ולא יחמול ביום נקם. ומזה תשובה גדול' על מה שטוענין עלינו מאורך אפו אצל מכעיסיו בענין ע"א משאר האומות. כי הנה הוא יתעלה אינו מקנא ולא נוקם על חטא ע"א רק על האומה הזאת אשר לקחה לו לאלהים וקבלה להיות לו לעם. כמו שהאדם אינו מקנא על זנות וניאוף רק באשתו המיוחדת לו וזה הענין יבארהו משה רבינו בעצמו עם טעם תשובה אחרת בדומה לה בפרשת כי תוליד (דברים ד׳:מ״ד) כאשר יתבאר שם בע"ה. ואמר פוקד עון אבות על בנים וגו'. הנה הרב המורה כתב פ' נ"ד ח' א' כי כשתשמיד דתה עיר ומדינ' בעון ע"א הנה יכרתו שם האבות הזקנים עם בני בני בניו עד דור רביעי. והנה באמת גם זה יקרה כשיבא העונש על אי זה עון אחר גם כי המדה הזאת אי אפשר שלא ישתתף בה צד רחמים כי נזכרה בכלל מדותיו יתעלה גם מצינו שזכרה משה ע"ה בתפלתו על עון המרגלים ואם היא מדת פורענות מה לו ולה. והנה בפירוש השלשה עשר מדות יתבאר כל זה בשער נ"ד ב"ה. אמנם עכשיו יאמר שאין עון ופשע שעליו יפקוד השם יתעלה עון אבות על בנים ועל שלשים ועל רבעים זולתי לשונאיו אשר הכעיסוהו בעין עבודת אלילים כשתגרום סבה מהסבות שלא לכלותם יחד רגע אחד. ועכ"פ חלוק העונש על כלן צד רחמנות וחנינה הוא אשר נצטרכנו אליה בעון העגל ומרגלים וכל כיוצא כמו שיתבאר שם ב"ה: ועושה חסד לאלפים אמר שהכעס עם האבות השונאים הוא מתפשט עד ארבעה דורות אמנם החסד אשר עם האוהבים הוא מתפשט לדורי דורות וכמו שאמר (תהילים ק״ג:י״ז) וחסד ה' מעולם ועד עולם על יראיו וגו', או שירצה כי כשיפקוד עון ע"א על הדורות ההם הארבע' וכשתמצא שם הסבה כנזכר יהיה סבה בשהטיב דרכם ויהפכו לאוהבים שומרי המצות שיעשה עמם חסד ואמת לאלף דור והוא ענין נכבד עליו אנו נסמכים ועומדים לפניו:
_.45.1.12
והנה מפני שבדרך עיונם ישכילו וירגישו לגלגל ההוא המורכב שתי תנועות הפכיות. האחת היותר מפורסמת והיא תנועת הגלגל היומיי החלק אשר יכריחנו להשלים בכל יום תנוע' אחת שלמה והיא כלפי המערב. והשנית התנועה המאוחרת אשר לו בעצמו כלפי המזרח. והוא הראשון מכל הגרמים אשר ימצאו לו כן שתי תנועות, והוא מהמבואר כי המוד' לו האלהות מצד תנועתו העצמית יכחישהו מצד התנוע' ההכרחית. וכבר יקרה זה ההפכיות בעצמו למי שנשבע במלכו או באלהיו לשקר או לשוא כי מצד תנועת לשונו לישא את שמו בתורת שבוע' יודה לו האדנות או האלהות ומצד שהוא נשבע על שקר יכחישנה כמו שיבא. לזה בא הדבור השלישי בענין האלהות עצמו כנגד זאת הבחינה אשר בגלגל הנזכר:
_.45.1.13
לא תשא את ה' אלהיך לשוא. כי הוא ענינו. מצד אחד תשא את שם ה' ומנשא אותו כמי שהוא אלהיך, ואחר תכחישוהו בהיות הנשיאות ההוא לשוא או לשקר הרי שתי תנועות הפכיות. והיות הנשבע לשקר קרוב לכופר הוא מבואר כי הנשבע כוונתו להשוות בדבריו אמתת מה שנשבע עליו אל אמתו ית' ואם הוא נשבע לשקר אף על פי שאינו כופר בפירוש הנה מדבריו תמשך הכפיר' שיתהפך דברו שכמו הדבר ההוא אינו אמת כך הוא יתעל' חליל'. והוא עצמו מה שאמר יתעלה לירמיהו הנביא שוטטו בחוצות ירושלם וראו נא ודעו ובקשו ברחובותי' וגו' אם יש עושה משפט מבקש אמונ' ואסלח לה ואם חי ה' יאמרו לכן לשקר ישבעו (ירמיהו ה׳:א׳-ב׳). יאמר בכלל תלונותיו שלא ימצא ביניהם איש מבקש אמונת אלהיו ודורש אותה לא בלב לא בפה ואם חי ה' יאמרו בשבועותיה' שיראה שהם מדברים אמת ויציב ושהם מאמינים בו הנה כשדקדק בענינם תמצאם שקרנים בדבורם באמרם חי י"י לפי שהם נשבעים לשקר. והכוונ' להם שהוא חי כמו שיש מציאות לדבר ההוא שנשבעים עליו ואין שקר גדול מזה. והנביא נענה לו יתעלה (שם) ה' עיניך הלא לאמונה הכיתה אותם ולא חלו כליתם מאנו קחת מוסר וגו' ואני אמרתי אך דלים הם וגו'. הליץ בעדם ואמר ה' איך תדקדק עמהם בזה ותתן עיניך בהם על ענין האמונ' שאמרת מבקש אמונה ואסלח לה כאלו הם שלמים בדעת ובבחירתם הלא ראית כי הם חסרי הדעת וההרגש אשר כבר הכית אותם ולא חלו כענין שנאמר (משלי כ״ג:ל״ה) בשכור הכוני בל חליתי הלמוני בל ידעתי. ולא עוד אלא שכליתם ומאנו קחת מוסר ואע"פ שישיגם על פי דרכם כליון חרוץ חזקו פניהם מסלע מאנו לשוב ואני אמרתי בזאת התלא' ודאי דלי הדעת הם כי לא ידעו דרך ה' משפט אלהיהם וזה שסכלו ענין השבוע' ומשפט' עד שלא ידעו כי המשקר בה משקר באלהיו ופתיותם תצילם התנצלות מה. ואמר לשוא כי מכלל האדנות והאלהות לשאת אותו על שפתיו לא בשמירתו מהשקר לבד כי גם שיזכרנו בכבדות גדול' ועל דבר מצוה או קדוש' לבד וגם שם על המעט וכמו שאמרו (נדרים י':) קרבן לה' ולא לה' קרבן שמא לא יגמור דבורו וימצא שם שמים נזכר לבטל' וכבר האריך בזה הראב"ע בפירושו כ"ש להשתמש בו בענין שבוע' בדברי הבאי או ענינים קלים כי השבועה באמת ענין אלהי לא לתוהו בראה ולא לשוא יצרה רק להשתמש בה שמוש הכרחי בכל צרכי החיים והמתים הן לכלל הן לפרט אם לצדיקים ולרשעים ולבינוניים כמו שמצינו בכל ספורי התור' נשתמש בה האל ית' עם כתות האנשים להשכיר ולהעניש. גם קצת האנשים השלמים אלו עם אלו לשמור בריתם ומצותם כי יהיו יחדו או יסתרו אלו מאלו וכמו שאמר הנביא (ירמיהו ד׳:ב׳) ונשבעת חי ה' באמת במשפט ובצדק'. והם שלשה ענינים אשר התיר אותה עליהם כמו שיתבא' אצל ובשמו תשבע שער צ"ב ב"ה. והנה כאשר תהיה השבוע' על זולת האופנים האלו הוא עון נמרץ ולזה אמרו (שבועות ל"ט.) שנזדעזע העולם בשעה שיצא מפי הגבורה לא תשא. וזה כי הנה העולם עומד עליה כמו שאמר (ישעיהו נ״ד:ט׳) אשר נשבעתי מעבור מי נח עוד על הארץ ואם יקלו בה עמודי עולם ירופפו. אמנם אמר כי לא ינקה ה' את אשר ישא את שמו לשוא אמרו ז"ל (שבועות כ"א.) ה' הוא דאינו מנקה אבל ב"ד מלקין ומנקין. אמנם ע"ד האמת יראה כי מפני שכבר יחשוב האדם שהשבוע' היא מהעבירות אשר בינו למקום ובידו לכפר ביום הכפורים או בתעניות או בתפלה אמר שאינו כן כי על הרוב היא באה על עסקי האנשים ובמקום שחבל אחרים אם בגופם אם בממונם ואם בכבוד' ולזה לא ינקה ה' את אשר ישא את שמו לשוא כי משורת הדין אין בידו למחול ולנקות וכמו שאמרו (יומא פ"ה.) עבירות שבין אדם לחבירו אין יום הכפורים מכפר. ובמדרש פרשת יברכך (במדבר רבו' פ' י"א) כתוב אחד אומר (שמות ל"ד) ונקה וכתוב אחד לא ינקה אלא בדבר שבינך לבינו הוא מנקה בדבר שבינך לבין חבירך לא ינקה. וכן במשוא פנים וכו'. וזה מה שיראה בזה הדבור המיוחס אל בחינת הפכיות התנועות שהוא ענין רביעי בגרם המעלות כמו שאמרנו:
_.45.1.14
ואחר נבוא אל הדבור הרביעי ונאמר כי בהשכילם עוד לראות בשמים התחתונים העלולים מהשמים העליונים והם שבעת הגלגלים הנושאים את המשרתים הידועים בככבי לכת. ובשום עיניהם בגלגל שבתאי אשר הוא ראשון לככבים ההולכים לרגלם לעשות מלאכתם איש אל עבר פניו סביב המזלות הנחשבים כקבועים לכבדות תנועתם וכאלו הגלגל הנושא אותם הוא המקום הקבוע אשר בתוכו ינועו כלם. וכבר יחשב מפני זה שמזה הככב יושפע כח לכל המתנועעים לעשות מעשיהם איש ממלאכתו וכ"ש ביום השבת שהוא משמרתו ומושל על שעה ראשונה שבו וכבר הגיעו שם הקדושים לדעת כי לא בכח שום מזל וככב יגבר איש איש מישראל וכל הנלוים אליהם. ולהסכים עם השגתם ועיונם זה בא הדבור הרביעי:
_.45.1.15
זכור את יום השבת לקדשו ששת ימים תעבוד וגו' ויום השביעי שבת לה' אלהיך לא תעשה כל מלאכה וגו'. לומר שכן הוא האמת כמו שחשבוהו כי אין לעונן באלו המשרתים ולהמשך אחריהם ולכוין מלאכתם לשם היותר חרוץ מהם או לבטלה בעבור הזולת. אדרבה כי ששת הימים יכוונו למלאכתם ויום השביעי המיוחד למשרת הראשון הנוסע ראשונה שבת לא יהיה בו שום מעשה ונתן הטעם כי ששת ימים עשה י"י את השמים ואת הארץ וגו' לומר כי הוא יתב' עושה כל אלה והוא יכול על כל מעשיהם ומבטלן כאשר ירצה ולזה אין להם כי אם לשמוע בקולו ולשמור מצותיו והוא יענה את השמים והשמים יענו את הארץ וגו' (הושע ב׳:כ״ג). והנה לפי שחדוש העולם הוא יתד ששכר ועונש כל מצות התורה האלהית תלויין בו הקדימו לכל הדברות הבאות אשר לא צותה התורה אותם רק בבחינת השכר והעונש אשר הטילה עליהן כמ"ש בראשון הבא אחריו למען יאריכון ימיך ואחרו אל הראשונות אשר לא הוצרך להם עקר זה. שאפי' הפילוסופי' האומרים בקדמות העולם יש להם אלו הדברות הראשונות בכח עיוניהם כמו שכתבנו ראשונה. וזאת היא סבה עצומה אשר בעבור' לא אמר אנכי ה' אלהיך אשר בראתי את השמים ואת הארץ מלבד מה שכתבנו שהוצאת מצרים ענין מיוחד להם. ולהיות האמונה במציאות החדוש הוא מה שתתן האפשרות על עוצם יכלתו לעשות את אשר חפץ בשמים ובארץ כמעשה ארץ מצרים עד שכבר יהיו שני הענינים האלו נזכרים ונשמרים ביום השבת. לכן נאמר בכאן זכור את יום השבת ונתן הטעם כי ששת ימים עשה ה' וגו' וסיים על כן בירך ה' את יום השבת ויקדשהו. ובמשנה תורה נאמר (דברים ה׳:ט״ו) שמור את יום השבת וכו' וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים וסיים על כן צוך ה' אלהיך לעשות את יום השבת כי שני העניינים הם נצמדים והיו לאחדים והוא אמרם ז"ל (שבועות כ':) זכור ושמור בדבור אחד נאמרו כמו שיבא ביאורו היטב בדבור אצל שמירת השבת שער נ"ה ב"ה. אמנם בפרשת ויכלו שער ד' פירשנו כי השביתה ביום השביעי היא מה שתתן אות ומופת לעקר אמונת החדוש מהאין המוחלט כי יסכר פי דוברי שקר שעולם כמנהגו נוהג שהרי הכתוב מעיד שהאל ית' עשה בששת ימים מעשה ששבת ממנו מאז ועד עתה והוא ענין נכון מאד אם תשים עינך עליו. גם בהיות זאת המצוה הישרה שלמה לקנות העולם הבא כי על כן באה המצוה ששת ימים תעבוד וגו' וביום השביעי וגו' על דרך מי שטרח בע"ש יאכל בשבת (ע"א ג'.) כבר נכתב קצתו בפרשת המן שער מ"א ויכתב עוד במקומו ב"ה:
_.45.1.16
ועתה בבואם עוד ברעיונם בגלגל אשר תחתיו והוא הנושא את הכוכב הנקרא צדק ויחשב שכשמו כן הוא מעורר כל מעש' הצדק ויושר לבב וכמו שאמרו (שבת קנ"ו.) האי דבצדק גבר צדקן. ומצדקת האיש ויושרו לכבד את ההורים הגומלים אתו כל טוב וכאילו הוא טבע מוטבע באד' אבל הם ישכילו שם שמלבד זה הוא דבר מושכל ראוי שישותף בו הבורא ית' אם מצד הבריא' עצמה שנתן בו הנשמ' שהוא החלק היותר משובח ואם מצד הצווי עליה עד שמזה ראוי כי נוסף על שהיא מדה נכונ' היא מצוה שנוטלין עליה שכר ולזה בא הדבור הה' בהסכמת מחשבתם הטהורה:
_.45.1.17
כבד את אביך ואת אמך למען יאריכון ימיך יאמר האמת כי טוב הדבר צדק הוא וצדקה תהיה. אמנם ממה שיחייבו הכוכב לא ימשך לעושה שום שכר כמו שהוא הענין בכל הדברים הטבעיים אבל כשתעשה במצותו תקבל שכר בעולם הזה ובע"הב כמ"ש למען יאריכון ימיך וגו', ובמשנה תורה (דברים ה׳:ט״ז) כבד את אביך ואת אמך כאשר צוך ה' אלהיך למען יאריכון ימיך ולמען ייטב לך יבאר שיהי' השכ' להיותו מצווה ועושה. והקש על זה על שכר המצות אשר הם למטה מזו בחק האדם. ודע כי המצוה וחומר' כבר אמר (בקדושין דף ל"א ע"ב) אי זהו כבוד מאכילו ומשקהו מלבישו ומנעילו וכו'. איזהו מורא אינו מדבר בפניו ואינו יושב במקומו ובכלל כל הדברים המחוייבים והנאותים עד היכן יד כבוד אב ואם מגעת וכבר נשתבחו שם קצת החכמים במצוה כמוה שם. האמנם כי הבנים המקוים לרשת אחוזת נחלה שדה וכרם כסף או זהב מאבותם אין להחזיק להם כל כך טובה על כבודם ויראתם אדרבה יהיו סכלים וטפשים אם לא יעשו כן שיגרמו שיעבירו נכסיהם לאחרים וכמ"ש בשירת האזינו על המשל הלי"י תגמלו זאת עם נבל ולא חכם הלא הוא אביך קנך הוא עשך וגו' זכר ימות עולם וגו' בהנחל עליון גוים וגומר כי חלק ה' עמו וגומר והכוונה מבוארת. הנה שעקר המצוה היא לבני האנשים אשר אין להם די סיפוקם. ועל המתנכר להם בשביל ענים אמר הכתוב (משלי ל׳:י״ז) עין תלעג לאב ותבוז לקהת אם יקרוה עורבי נחל. שעם שהתנכר להם אביהם ולא השתדלו בפרנסתם כמ"ש (איוב ל״ח:מ״א) מי יכין לעורב צידו (תהילים קמ״ז:ט׳) לבני עורב אשר יקראו. הנה מכל מקום הם בנים לאבותם שנתעסקו בהוייתן ופי' הכתוב הזה עם הסמוכים אליו כתבנו בשער י"ט. וכבר היה זה הדבור החמישי משותף לראשונים אשר לחלק השכלי הכתובים בלוח הראשון ולחמשה השניים הבאים בלוח השנית כמו שיאות בכל חבור מדברים מתחלפים באיכות שצריך ענין אמצעי מורכב משניהם לחברם. וכמה יאות זה לפי דרכינו שהם חמשה דבורים מכאן וחמשה מכאן והוא באמצעי ועם שהוא כתוב בלוח הראשון הנה יהי' משותף לשניהם:
_.45.1.18
ואחרי כן בבואם אצל גלגל מאדים אשר תחת צדק ויראו ויכירו כי הככב ההוא זר מעשהו בעורר לבית האנשים אל הקטטות והמלחמות להרג ולאבדן ורגליו לרע ירוצו וימררו לשפוך דם עד שכבר נחלט שמו בלשון החוזים בככבים ההורג. וכבר יחשב הנולד בכחו להיות איש דמים ומרמה וכמו שאמרו (שבת קנ"ו.) האי דבמאדים יהא גבר אשיד דמא וראו אז המאושרים והשכילו כי לא כאלה חלק יעקב וכמו שאמרו (שם) או טבחא או אומנא או מוהלא כי הנפש המשכלת תמשול על כל ההוראות ותטה אותם אל היושר עד שההוראה ההיא לא תצלח: לזה בא בדבור הששי:
_.45.1.19
לא תרצח לומר כן הדבר שהכל בידי שמים חוץ מיראת שמים ואם בכוכב מאדים הולדת השמר לך לא תרצח כי מזלך לא יסלק העונש ממך לפי שבידך להטותו אל כל אשר יבחר החלק השכלי. וידרוש הזה עצמו כבר נתבאר בשער כ"ב. והנה בא הדבור ראשון בלוח השני כנגד אנכי ולא יהיה לך שבראשון לפי שהרציחה היא הרע היותר גדול שאיפשר לעשות איש לאיש כמו שהכפירה במציאות השם או אמונת השניות הוא החטא היותר עצום שיש באמונת האלהיית. ועוד שלא ירצח האדם רק בכפירה במציאות השם יתעלה והשגחתו. והוא מה שכתב הכתוב (בראשית ט׳:ו׳) שופך דם האדם באדם דמו ישפך כי בצלם אלהים עשה את האדם ירצה וזה לא חס על דמות יוצרו וצלמו וכן אמר המשורר (תהילים צ״ד:ו׳-ז׳) אלמנה וגר יהרוגו ויתומים ירצחו ויאמרו לא יראה יה ולא יבין אלהי יעקב. והנה חז"ל (ב"מ צ"ח:) כללו בכלל הרציחה הלבנת פני האדם בביישו בשום דבר שיכלם ממני בזכור מעשיו הראשונים או מעשה אבותיו תלאותיו וחסרונותיו ואמר דהא אזיל סומקא יאתי חיוורא רק אם יהיה להרחיק האדם מהעבירה. וגם על זה אמר (ויקרא י״ט:י״ז) הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא וכ"ש שיהיה בכלל זה הדבור כל המיצר לחבירו ויורד לאומנתו ומונע פרנסתו ואף שיהיה הוא דחוק אין לו לעשות כן. וכמו שאמרו אצל שפיכות דמים (פסחים כ"ה:) מאי חזית דמא דידך סומק מדחברך ולכן יהרג ואל יעבור ואין צריך לומר הגורם נזק לגופו או ממונו בשלוח יד לשונו להלשינו בסתר או בגלוי על ידי עכו"ם או על ידי לסטים וכיוצא:
_.45.1.20
ואחר זה בהזריח במחשבתם אור החמה אשר בגלגל הרביעי לכוכבי לכת היא המדרגה השביעית למניננו והוא אשר על ידי תנועתו וסביביו בתקופתו על קצותיו נעשו כל ההויות והתולדות וכאלו הוא האב המיוחד לכלם כמה שכתב החכם האדם יולידהו האדם והשמש ואלו המעולים ראו כי עם שמכח זה הכוכב הגדול יושפע כח ההולדה באי זה אופן שיהיה הנה היה מחוייב לאנשים השלמים החיים חיי הטהר' והנקיי' לישמר מהביאות הבהמיות והטמאות ולנהוג המותרות והראויות לזה בא הדבור הז' מסכים לעיונם:
_.45.1.21
לא תנאף לומר הלא כדבריכם כן הוא איש מכם לא ינאף את אשת רעהו ולא שום ניאוף כי לשון זה כולל כל מדרגות האיסור בזה כמ"ש הראב"ע ז"ל בשם הגאון ז"ל ולהיות הדבור הזה כנגד זה הכוכב בא העונש בהרבות הזמה (ויקרא כ׳:י״ד) באש ישרפו אותו ואתהן ובת כהן וגו' באש תשרף (ויקרא כ״א:ט׳) ובתמר (בראשית ל״ח:כ״ד) הוציאוה ותשרף וגם מה שאמר' (סנהדרין פ"ד:) הבא על אשת איש מיתתו בחנק כך הוא דינם כי החנק אינו רק שריפת הרוח החיוני בקרבם כי בשרו של אש נזהרו באש ה' נשפט. והיה הדבור הב' בלוח הב' מפני שהוא נזק ב' וקרוב תחת הרציח' והוא כנגד לא תעשה לך פסל וכל תמונה אשר בלוח הראשון כי הוא הניאוף הנזכר בכל הנביאים אצל האלהות וכמ"ש (יחזקאל ט״ז:י״ז) ותעשי לך צלמי זכר ותזני בם ומקר' מלא הוא בכל מקום. אמנם בדבור הזה נכללו כל הדברים אשר יחטא האדם בהם מפאת חוש המשוש אשר הוא חרפה לנו וכל ההרחקות שאמרו (חולין מ"ד:) הרחק מהכיעור ומהדומה לו. ובמ' (אבות פ"א) באשתו אמרו קל וחומר באשת חבירו וכמה הפליג שלמה הע"ה להזהיר על זה (משלי ו׳:ל׳) לא יבוזו לגנב כי יגנוב למלא נפשו וגו' נואף אשה חסר לב משחית נפשו הוא יעשנה ובכמה מקומות זולת זה ואולם רבים אומרים שהאשה גרמה הרבה חטאים ועונשים בעולם כמו שהאריך בזה הראב"ע ז"ל בפי' מיוחד שחבר לעשרת הדברים אבל אני רואה שאין עקר התלונה כי אם על האנשים כי הם הרודפים אחרי העביר' עד רדתה וכמו שאמרו (עירובין ק':) זו מדה טובה באשה וגו'. ואמרו ואל אישך תשוקתך והוא ימשל בך:
_.45.1.22
והנה בהוריד עוד מחשבתם במורד המעלות ובוא רעיונם אצל הגלגל אשר למטה במעלה השמינית הנושא לכוכב נוגה והכירו ממנו שהוא המחדש בעולם רוב טובות ומקשר פרי תבואות ושפע תנובות כמו שאמר (שמואל ב כ״ג:ד׳) מנוגה ממטר דשא מארץ וראו בכחו וגבורתו ימלאו פני תבל תנובה ברבויה תהיה על פני השדות הבתים והחצרות ונער קטון שומר אותם או לא כלל. וראו אז כי כל זה אינו נשמר רק באמונת האנשים העומדים על משמרתם לפחות על מדת שלי שלי ושלך שלך (אבות פ"ה). לזה בא הדבור כנגד מחשבה זו:
_.45.1.23
לא תגנוב להסכים עמהם שלא יגנוב איש דבר מהמושפע מאותו כוכב הנמצא בכל מקום או הנערים השומרים אותו כי הגניבה היא מפחיתות המדות וחסרונם בלי ספק. ובא שלישי בלוח הזה לפי שהוא שלישי ג"כ במדרג' לנזקי האדם כמו שלא תשא הוא שלישי בענין האמונ' גם הוא נכחו מפני כי החוטא בזה יפול בזה דכתיב (משלי כ״ט:כ״ד) חולק עם גנב שונא נפשו אלה ישמע ולא יגיד וכתיב (שם ל') פן אורש וגנבתי ותפשתי שם אלהי. גם שהחטאים שוים ודומים כי הנשב' על שקר מראה ענין אחד בנגלה והפכו עומד בפנימיותו והוא ענין הגנב בממון או בנפשות ובכלל זה כל גנבת הדעת באונאת המסוחרים במדה במשקל ובמשורה ובאונאת דברים כי בכל דבר מזה ראוי ליזהר כל אשר במעמד ההוא יתבאר:
_.45.1.24
וכן בהעמיק עוד מחשבותם אל הככב אשר במדרגה התשיעית הנקרא כוכב כשם מינו והשכילו שיש לו כח על הלשון לגלות סוד ולעורר ריבות ורגנים קטטות ומדנים. ואז ראו כמה צריך אדם להשתמש בו יען כי הלשון הוא כלי חמדה שניתן לאדם להשלים מציאתו אמנם בהפסדו ישחית ויכלה החברה המדינית ויפסד יישובה. לזה בא הדבור מתייחס אל המחשב':
_.45.1.25
לא תענה ברעך עד שקר. לומר שישתמש בלשונו ודבורו בכל מה שהוא תועלת לחברת האנשים ואם ידע עדות לחבירו מצוה להעידו שנאמר (ויקרא ה') והוא עד או ראה וגו' אמנם שישמר משוא ודבר כזב. ויש בכלל זה גילוי הסודות והמסתרים גם כל מיני לשון הרע כי רבים הם כמו שיתבאר בפ' מצורע שער ס"ב ב"ה. והיה זה רביעי בזה הלוח כי הוא רביעי במדרגה ללא תרצח כמו שחדוש העולם הוא רביעי לאנכי ולא יהיה לך בלוח הראשון גם שידמה לו בשוה וזה הוא ענין עדות ממש כי מצות זכור את יום השבת היא שנזכור בפינו ונעיד שהוא יתעלה חדש העולם וכן אנחנו עושים כל ליל שבת מעידים בעמידה ויכלו השמים וגו' (שבת קי"ט: וטא"ח סי' רס"ח) והנמנע מעדות זה הוא כמעיד עדות שקר בבוראו שהעולם אינו שלו והוא קרוב לכופר במציאותו או כופר ממש ומכאן לכל האמונות שאמר הכתוב עליהם (תהילים י״ט:ח׳) עדות י"י נאמנה מחכימת פתי:
_.45.1.26
והנה בהוריד עוד עין לבותם לשפלת המדרגות וסופן והוא גלגל הלבנה היותר קרוב אלינו וראו כי הוא היותר חרוץ במרוצתו מכל כוכבי לכת לפי התכונה אשר בידינו והשכילם במה שיראה ממנה לעינינו מילואו וחסרונו שהיה ענינו כאלו היא משתדלת בחריצות נפלאה להשלים חסרונה ולמלאות פגימתה ושאחרי מלואה עדין לא תתקרר דעתה ולא תנוח מתנועתה כסבורה להגדש ולא היה אבל חוזרת וחוסרת עד יום מולדה ותשוב שנית למלאת חסרונה ועוברת כפעם הראשונה ובתשוקה הזאת הולכת וסובבת עד שלש עשרה פעמים בשנה. ובמולד האחרון לא עלה בידה כלום אבל שלולה יצאה בראשית השנה ושלולה תשוב שמה באחרית' והשכילו מזה דוגמא גדולה לאדם כי הוא הולך סובב כל ימי צבאו מחיל אל חיל ממדינה למדינה למלאת חמדת נפשו בעושר ונכסים וכבוד גם כי יעשיר לא ימעט תשוקתו כמו שכתבנו בשער כ"ד ולסוף ערום יצא מבטן אמו וערום ישוב לאדמתו ובין כה וכה נשאר ערום וריק משלמותו על כן בא הדבור העשירי מתיחס מאד לרעיונם:
_.45.1.27
לא תחמוד בית רעך לא תחמד אשת רעך ועבדו ואמתו ושורו וחמורו וכל אשר לרעך. לומר שיחדל מחמדת הקנינים לסבה שנזכרה ועל הפחות מאותם אשר הם בדברים היותר מצויין לאדם כחמדת הבית או האשה ושורו וחמורו עם שהוא ראוי שיכלול כל דבר מאשר לו ולא יבהל אדם להון כי לסוף לא נשאר כל מאומה בידו ויהיה ענין הדבור הזה לאסור ההשתדלות בצדד צדדים שיבא לידו בית חבירו שדהו או שורו אפילו בדמיו אם לא יהיה לתועלת הבעלים ורצונו. גם בהמציא עלילו' יעזוב איש את אשתו ויקחנה לו וכן כל כיוצא בזה כי דברים אלו אינן בכלל לא תגנוב ולא תנאף. והראב"ע ז"ל השתדל להראות כי יש כח בהרגל האדם לעמוד על אזהרת לא תחמוד אפי' בלב והוא שירגיל אדם עצמו על ההסתפקות במה שיש לו כמו שהוא רגיל באיסור הקרובות וכיוצא. וישר חיליה. והנה הי' הדבור הזה חמישי בזה הלוח בעבור שהוא חמישי במדרג' ללא תרצח כמו שהוא דבור כבד את אביך במדרגה חמישי לדבור אנכי ולא יהיה לך ובא כנגדו כי באמת החמדה תביא לאדם להכחיש אלוה ממעל ולגזול אביו ואמו מתחת וכמו שאמר הכתוב (משלי כ״ח:כ״ד) גוזל אביו ואמו ואומר אין פשע חבר הוא לאיש משחית כי במה שגזל מהם מה שהוא חייב לכבודם וליראתם הוא חושב שאין בכאן פשע של גזילה ואינו כן וכדאי הוא לאו דלא תחמוד לסיים בו אלו הדברות כי בלי ספק החוטא בו חוטא בכלם וזה הרבה בו לאוין ולא כללם בלאו אחד כמו שהי' הענין במאמר לא יהיה לך אלהים אחרים על פני וגו'. כי צריך לשרש אחר החמדה וחלקיה כמו שצריך לשרש אחר מעשה הע"א. וזה יעיד כי מעשי ע"א אינן נדרשים רק למלאת נפש החומד והנה א"כ החמדן הוא עצמו עובד לע"א בלי ספק כמו שאמרנו בדבור לא יהיה לך אלהים אחרים על פני. ובזה נשלמו כל עשרת הדברים על האופן אשר יעדנו: והנך רואה איך היו אבותינו הקדושים מלאכי אלהים עולים בשלום במדרגות הסולם בהשכלות האנושיות ויורדים בשלום בהשכלות עליונות והשגות נבואיות מתייחסות לפי מדרגות הסולם ההוא הנפלא שעליו יצדק אומרו כי מן השמים דברתי אליכם כנזכר. ואלו הן דברי הראב"ע ז"ל בשם זולתו הגלגל החלק כנגד לא יהיה לך לפי שחשבוהו רבים לאלוה בעבור שאינו גוף, ודבור לא תשא כנגד גלגל המזלות בעבור שיש בו מקום מכוכב ומקום חלק ולא תחשוב שזה היה לשוא רק בחכמה גדולה מכוונת מאתו ודבור השבת כנגד שבתאי כי לא ימצא לילה ויומם שימשלו בהם שבתאי ומאדים רק היום הזה ולזה אין ראוי לעשות בו מלאכ' כי לא יצליח רק יתעסק ביראת ה' לבד. ודבור כבד את אביך כנגד גלגל צדק שהוא מעורר אל הצדק ויראת ה'. ולא תרצח כנגד מאדים, והוא סדר נוגה למעל' מהשמש לומר שהוא כנגד לא תנאף מפני שהוא ככב מעורר אהבה וכו' ולא תגנב כנגד השמש שהוא מור' על האונס ולא תענה כנגד כוכב המורה על הלשון. ולא תחמוד על הלבנה שהוא כוכב התאוה והחמדה ע"כ. והנה באשר כתבתי יש נחת רוח ודברים של טעם ויראת שמים בהסכמת כל מה שאמרנו מהיות מצוות האלהיות שרות וראשיות על כל צבא השמים ואין שום כח לכוכב ומזל להתיצב לנגדם כי הוא שורש התורה ועצמותה:
_.45.1.28
וכל העם רואים את הקולות. יאמר שהם קבלו שם מהפשטת חמריותה שיעור מה שהספיק להם לראות ולהשיג קולות הדברו' האלהיים ההם עם היות עדין שם לפידים וקול שופר שהם כנוי המטרידים והמונעים מצד מעלת המושג כי על כן היה ההר עשן כמו שאמרנו ראשונ' ולזה חשכו עיניהם מראות בזיו האור האלהי המדבר בם. והוא טעם וירא העם וינועו כי ראו הרחקתם עדין עצומה מאד ונזדעזעו מהענינים הנוראים אשר לא יכלו שאתם ואמרו דבר אתה עמנו ונשמעה שכבר נספיק לשמוע מפיך הדברים ואל ידבר עמנו האלהים האדיר פן נמות מעוצם הצער אשר נבהלנו מפניו: ויאמר משה אל העם אל תיראו וגו'. ירצה אל תיראו שידבר השם יתעלה עוד עם כל קהלכם על זה האופן הנורא ושיפגע בכם בזה השיעור מהחרד' והצער כי לבעבור נסות אתכם זאת הפעם בא האלהים ירצה שתהיו בעלי נסיון לדעת כי ידבר אלהים את האדם וחי כמ"ש בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם. ועוד שנית בעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו בעבור על דברי רצונו אשר יצוה לכם ע"י עבדיו הנביאים כי מעתה תראו חתת ותיראו כי יבקש מידכם בכח גדול וביד חזקה בכמה עניינים נוראים ומבהילים אשר ראית האלהים עשאם כדי שיראו מלפניו וכה יעשה וכה יוסיף להפרע מעוברי רצונו. ובכלל אל תיראו מאשר אמרתם פן נמות שאין הכונ' שימשך מזה המות אשר יראתם מפניו. אדרבא הכוונ' היא שתשאר הירא' לבדה תמיד על פניכם לבלתי תחטאו לפניו חטא משפט מות אשר תמותו עליו. משל למי שדורך קשתו כנגד זולתו והוא ירא כי חץ פתאום יהיה מכתו ואומרין לו אל תירא כי לא חפץ להכות בחמ' שפוכ' כי אם שתירא תמיד מפני קשת דרוכ' והוא פי' נכון מאד. ואמנם בזה ברא ה' חדשה בארץ אשר לא נראת' ולא נשמע' בכל הדורות שעברו אשר לא יראו את ה' מצד ראותם שהעולם מחוייב כמו שכתבנו אצל עתה ידעתי כי ירא אלהים שער כ"א והוא ענין נכבד מאד יושלם עניינו במאמר ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך וגו' שער צ"ב ב"ה. והנה עם זה ויעמדו העם מרחוק ומשה נגש אל הערפל אשר שם האלהים והוא להיות אמצעי וסרסור ביניהם לכל שאר המצות והאמירות כמו שסמך ויאמר ה' אל משה כה תאמר אל בית ישראל וגו' אתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם לא תעשון אתי וגו' ואלה המשפטים וגו' והענין מבואר מאד מעדות התורה בכאן והוא מה שביארו במשנה תורה (דברים ד') ויגד לכם את בריתו אשר צוה אתכם לעשות עשרת הדברים ויכתבם על שני לוחות אבנים ואותי צוה ה' בעת ההיא ללמד אתכם חקים ומשפטים לעשותכם אותם בארץ וגו'. בא מפורש שכל הדברות העשרה שמעו מפי הגבורה אמנם שאר המצות שמעו מפי משה כמו שאמר בכאן אחר עשרת הדברים דבר אתה עמנו וגו' וכן נאמר שם אחר ספור עשרת הדברים (דברים ה') את הדברים האלה דבר ה' אל כל קהלכם בהר וגו'. ועוד אמר (שם) אמור להם שובו לכם לאהליכם ואתה פה עמוד עמדי ואדבר אליך את כל המצוה והחוקים והמשפטים אשר תלמדם ועשו בארץ וגו'. האמנם שכבר נתפרסם מאמר חז"ל שאמרו אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמעום. וכמה הוא קשה בעיני כתות החכמים. יש שהשתוממו על החלק המחוייב שבו לפי שדעתם וסברתם הוא שלא שמעו ישראל שם מפי הגבורה דבור מבואר כלל והוצרכו לתת כבוד לבעלי המאמר לפרש ולומר מפי גבורת המופת שמעום כמו שכתבנו בדברנו אשר בשער. ומהם שהוקשה בעיניהם החלק השולל במה שיראה מהם שלא שמעו רק השנים עד שהוצרך לזה הרמב"ן ז"ל להודות ברוב הענין ולהתפשר בדבר ולומר ששני הדבורים הראשונים שמעו כלם בפירוש כמאמר חז"ל אמנם שאר הדברים לא הגיעו אליהם אלא בהברת הקול לבד ומשה היה מבאר אותם ונתן לזה טעמים וראיות מהכתובים כפי מה שהכריחו המאמר ההוא המפורס'. אמנם שם במשנה תורה בדברו' השנייות שהוא מקום שנתייחד בו יותר זה הענין אבטל כל הטענות והראיות ההם ביטול גמור ויתבאר מבלי שום ספק ששמעו כל ישראל כל הדברות האלה מפי הגבורה שהם השרשים והיסודות לכל התורה כול': ואבאר כוונת חז"ל במאמר ההוא הנכבד שהיתה זולת מה שחשבו עליהם. וזה בהוכחה מדברי עצמן וכל זה בשער פ"ט ב"ה: כה תאמר אל בני ישראל כבר כתבנו בשער הקודם אצל ותגד לבני ישראל הטעם שלא הוזכר זה השם בכל המעמד עד הנה: אתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם מבלי שום אמצעי מההיכלות והצורות אשר נוהגים בהם שאר העמים להוריד להם כחות הככבים והמזלות. לכן לא תעשון אתי אלהי כסף ואלהי זהב כלומר להיות אמצעיי' ביניכם לביני וגם לא תעשון לכם לאלהים אלהי זהב. וזכר חשיבת המחצבי' לפי חשיבות הצורך המבוקש מהם הכסף לאמצעי והזהב לאלוה אמנם כשתדרשו אותי מזבח אדמה פשוטה כמו שבראתיה תעשה לי מבלי מלאכה כלל שלא תאמר מעשיך גורמין כמשפט בעלי מלאכת הצורות: וזבחת עליו את עולתיך ואת שלמיך אשר מצאנך ובקרך אשר אין בהם גם כן מלאכה ממעשיך. ואם מזבח אבנים תעשה לי לא תבנה אתהן גזית מעשה אומן כי כלי מלאכתך הנפת עליה ותחלליה מעבודתי לסבה שקדמה שלא תאמר המלאכה ההיא גרמה מענין האמצעיות. ומזה הותר השמיר שהוא מלאכת שמים (גיטין ס"ח.): ועל זה הדרך אמר ולא תעלה במעלות על מזבחי אלא כבש פשוט כדי שלא יצטרך לבנות מלאכת גזית כדרך המעלות העשויות בהיכלות אשר לא תגלה עליו ערות דבר ושמץ עכו"ם לומר פסילי עשה כמו שזכרנו. והנה בהרחקת כל אלו השבושים והדמיונות בכל מקום אשר יזכיר את שמו להוועד עליהם יבא לברכם ולהצליחם לא להחרידם ולהבהילם כפעם הזאת והוא מה ששאלו ממשה (דברים ה') ויותר נאות ממנו. ואחר שהשלים זה הענין אשר יאות שם לפי שאלתם סמך ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם כחוזר על מה שקדם ועצת יתרו הנכונה כמו שכתבנו בשער מ"ג וזה הלוך ישר באלו הכתובים על דרך הפשט. אמנם חז"ל אמרו (מכלתא פ' מ"ת פ"י) לא תעשון אתי אלהי כסף בא להזהיר על הכרובים שלא יהיה מכסף בבית המקדש ואפי' של זהב חוצה לו. ובטעם לא תבנה אתהן גזית יש מפרשים (הראב"ע פ' זה) שהטעם כדי שלא תהיה מקצת האבן באשפה או בבית ע"א ומקצתה בבית הש"י. ויש אומרים (מ"נ ח"ג פ' מ"ה) כדי שלא יבואו לסתת ציורין. וחז"ל אמרו (מכלתא פ' מ"ת פ' י"א) כדי שלא יונף המקצר על המאריך ונרא' שכוונו שלא וונף כלי השחתה ומפץ ויתגדל על המזבח שהיא עשוי להעמדה וקיום לומר אני עשיתיו כי המזבח קודם במעלה ובטבע כדברים הטבעיום על המלאכותיים והוא קרוב למה שאמרנו והנה המקראות יתיישבו על פשוטן והדרשות גם הסברות לא יזוזו ממקומן. והנה עם זה נתבארו אלו העניינים החמורים מהדברות ושאר הספורים הסמוכים להם בהסכמת כל מה שכתבנו ראשונה והתרנו קצת ספקות אשר לא זכרנום בתחלה. אם בעצם הדברות. ואם במאמר משה אל העם אל תיראו וגומר ובעבור תהיה יראתו על פניכם שנראים דברים סותרין. ואם בפר' קטנה זו האחרונה שיש קצת פקפוקים. וזה שיעור מה שרצינו אליו בזה החלק:
_.46.1.1
יבאר שעם שהי' הנושא לזה החלק המשפטי הקנינים המדומים שהמה הבל עם כל זה עלו במעל' על כל החכמות ההרגליות הפלא ופלא:
_.46.1.2
פרשת ואלה המשפטים
_.46.1.3
במדרש (תנחומא פ' משפטים) מאי דכתיב (תהילים צ״ט:ד׳) ועוז מלך משפט אהב אמר ליה משה לישראל הרי נתן לכם הקב"ה את תורתו אם אין אתם מקבלין את הדינין הרי הוא נוטלה מכם למה שלא נתן לכם את התורה אלא על מנת שתעשו את הדינין שנא' ועוז מלך משפט אהב. ואם אתם עושים אותם הרי הוא מחזיר בתי דינין ובית המקדש שלכם שנאמר (ישעיהו א׳:כ״ז) ואשיבה שופטיך כבראשונה וגו' מה נאמר בתריה (שם) ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה:
_.46.1.4
*תוכן דברי הרב ז"ל הוא, כי כמו שבכל מלאכת חרש וחושב תגדל או תקטן מעלת האומן לפי גודל או קוטן ערך החומר אשר בו יעשה מלאכתו, כי מעלת המתעסק ד"מ בלטישת אבנים טובות יקרות או לעשות בזהב ובכסף תגדל ממעלת העוסק רק בחרושת עץ ואבן וכעין זה אמרו גם חז"ל אשרי מי שאומנתו בשם (שעסקו רק בבשמים טובים) ואוי לו למי שאומנתו בורסקי (שעשקו רקי בעורות בע"ח המתים שריחם רע וזוהמתן רבה) כן הדבר גם בחכמות וידיעות, כי החכמ' האלקית אשר תחקור רק על תארי הי"ת מהות ועצם המלאכים והנשמות היא העליונ' במעלה על כל החכמות, יען כי נושאיה ר"ל הדברים אשר עליהם תשים עיונה, הם היותר יקרים ונשגבים על כל: ואחרי' החכמ' ההרגלית או התכונה כי היא תחקור על הגרמים השמימים הכוכבים ומסילותם שהם כולם עצמים יקרים הקימים באישים (תחת כי ברואי העולם התחתון קיימים רק בסוגיהם ולא באישיהם והחכמות הלמודיות המצטרכות אליה, ר"ל חכמת המספר והמדיד' אשר לא תצטרכנה בחקירותיהן לשום חומר כי נושאיהן רק תמונות מתחלפות או מספריים מחשביים עד שבעבור זה ראוים להסמך אל החכמ' האלקית שנושאיה ג"כ רק מושגים רוחניים ועיונים שכליים, ואחריהן החכמ' הטבעית, העוסקת רק בגופים ודברים חומריים, ובעבור זה אמר גם החוקר כי החכמ' המדינית היא הנכבדת מכל החכמות והידיעות השימושיות בעבר היות נושאיה חברת בני אדם בעלי דעת ותבונה, ר"ל כי כל תכלית' רק ללמד ולהשכיל אופן הנהגת בני אדם השוכנים יחד ואיך ישחר טובם ואשרם הכללי והפרטיי ולא לבד בחכמות שונות יש מדרגות זו למעל' מזו, לפי השתנות יקרת וערך נושאיהן כי אם גם בחכמ' אחת ישתנו מדרגת ומעלת העוסקים בה לפי השתנות התכלית אשר אליה יכונו ד"מ חכמת הרפוא'. כי בהיות מגמת לומדיה לתת חקים וכללים ידועים איך יתנהג האדם המשכיל בכחות גופו ושכלו למען יהי' תמיד בריא וחזק בשני אלה ויוכל להשיג שלמותו הנפשיית והמוסרית, הבלתי מושגת על נקלה מאיש מכאובות וידוע חולי (עיין רמב"ם רפ"ד מה' דעות), אז היא נכבדה מאוד, ומעלת' כמעלת החכמ' המדינית אחרי שגם נושאה רק האדם בהיותו חי מדבר ומשכיל ובהיות תכלית' רק לשמור או לרפאות גוף האדם מכל חולי ומדוה, היא פחותה במעלת' מהחכמ' המדינית. אבל נכבדת משאר חלקי החכמ' הטבעיית, אחרי שנושא' עכ"פ גוף אנושי הנכבד משאר גופות בעלי חיים, ואף כי הצמחים והדוממים, אפס בהיות תכלית' רק לחקור על חומר האדם בהיותו גוף טבעי המורכב מלחיות וחלקים שונים כשאר גופים טבעיים, אז היא בשפל המדרג' כשאר חלקי החכמ' הטבעית, ונמשך מכל זה כי למען דעת גודל או קוטן יקרת מלאכ' או חכמה ידועה נצטרך רק לראות על גודל או קוטן החומר או הנושא אשר בו תתעסק המלאכ' והחכמ' ההיא. וידוע ג"כ כי תורתינו הקדושה תלמד לנו ידיעת תארי הי"ת מציאות המלאכים ומהות הנפש באופן יותר שלם ממה שתלמד זאת החכמ' האלקית ותלמד היישרת הדעות והמדות והרחקת התכונות הנפשיות הרעות, ואופן הנהגת אדם עצמו וביתו וחברתו באופן יותר שלם ממה שתלמד כל אלה חכמת המדות, והחכמ' המדינית, גם תדבר מפלאי הבריאה במעשה בראשית, ותודיע לנו חדשות, ד"מ שברא הי"ת העולם מאין ומאפס מה שלא יכלה החכמ' הטבעיית לדעת ע"פ מופתים אשר ע"כ האריך החכם בס' משלי לספר בשבח התורה התמימה בבחינ' זאת, כמו שמבאר הרב והולך, גם כוללת התורה עניני המשפט המתעסקים רק בקניני האדם המדומים משור עד שה ושאר קנינים פחותי הערך בעיני המשכיל האמיתי, וא"כ ע"פ ההקדמה אשר הניח הרב ז"ל למעל' נגרע מעלת חלק זה ממעלת שאר חלקי התורה המדברים על עיונים ודברים יותר יקרים ומעתה הלא יקשה לנו מדוע נעשה כל הכבוד הזה לחלק התוריי הזה המדבר מעניני המשפט, להקדימו לשאר חלקים וללמדו לבני ישראל מיד אחרי נתינת עשרת הדברות על הר סיני ? ומלבד זה הותר העיון בשחר החכמות לכל העמים, וה' חלק להם בבינה לחקור עליהם כפי יכלתם, ומהחלק המשפטים נאמר "לא עשה כן וכו' ומשפטים בל ידעום", גם חז"ל במדרש אמרו "שבעבור היות ישראל אהוב להי"ת מכל העמים, והמשפט אהוב לו מכל מה שברא אמר הקב"ה ינתן מה שאהבתי לעם שאני אוהב' אשר מכל זה נראה גודל יקרת המשפטים, מה שאינו נראה להיות כן בהשקפ' ראשונה, אם נבחין הדבר רק לפי מה שהקדמנו למעל', ולבאר כל זה יאמר הרב ז"ל תחיל' דרך הקדמ', כי התועלת היוצאת לאדם מפעולותיו הטובות היא על ב' פנים הא' בדרך הטבע, ר"ל התועלת הנמשכת מפעולותו בהכרח ככל מסובב מסיבתו הראוי' כחמימות האויר ד"מ בקרבת ובסביבות אש בוער, או כחמימות גוף אדם המתנועע בחזקה, כי כל אלה מסובבים טבעיים והכרחיים והנה כמו שישתנה כמות החום ההוא שהוא המסובב לפי השתנות כמות האש הבוער הגדול הוא אם קטן שהוא הסבה כן תשתנה גם התועלת הטבעית לפי כמות הפעול' המשבבת אותה. והתועלת השניה הוא בדרך גמול ותשלום שכר, הבלתי מוגבל ונערך תמיד לפי גודל או קוטן יקרת הפעול' המסבבת אותה, ד"מ כאשר יכבד העבד את אדוניו וישמע בקולו לשרתו כראוי וככל אשר יצונו, הלא יטה עליו חסדו וישלם לו. גמולו הטוב לפעמים באופן יותר מהראוי לו ע"פ משפט הצדק, ומעתה יאמר הרב ז"ל, כי מעשיית המשפטים בכלל, אף כי יהיו רק משפטים אנושיים ר"ל אשר יתנו מלכי ושופטי הארץ להעם הנתון תחתיהם ימשכו ב' תועליות טבעיות, הא' כי על ידה יתוקן יישוב העולם, ושבת בני אדם יחד בלי ריב ומצה, אחרי שלא יגע איש במה שמגיע לזולתו, ולא ירעו ולא ישחיתו זה לזה בגופם ובקנינם, והתועלת הב' היא, כי על ידה יתוקנו גם הדעות המדות והתכונות הנפשיות באדם, ויתרחק ממנו המדות הרעות כחמדה וקנאה הגאוה והכעס והכילות, ואם כן הדבר במשפטים אנושים ואף כי שמחוקקיהם יכני אדם קצרי ראית, אשר לא יוכלו לכוון ולשער כל חוק ומשפט כראוי אל האמת והצדק האמיתי, אף כי במשפטים תוריים אשר מחוקקם ה"ית ידע בחכמתו הנשגבה לכולם כראוי אל קו המשפט והצדק, הלוא בלתי ספק יושגו מהם ב' תועליות טבעיות אלה יישוב העולם ובני אדם יחד בהשקט ובשלוה, כמא"הכ "ושפט בין העמים" וכו' ונמשך מזה יכתתו חרבותם לאתים "ולא ישא גוי אל גוי חרב" וכו', גם בהיותם בטוחים בגופם וקנינם שלא יבוא להם הפסד ונזק מזולתם יוכלו לשקוד יותר מבלי דאגה על דלתות העיון התוריי ברוח נכון ושכל צח (עיין מזה ביאורי לשער מ"ג) כאשר יורה ע"ז גם מאחז"ל "ואהבת לרעך כמוך", שפירושו לדעת הלל (שבת דף ל"א) דעלך סני לחברך לא תעביד, זה כלל גדול בתורה, ר"ל שאם ישמרו כל בני איש יחד המצוה הזאת, היו נכונים יותר לעיון התורה, גם יתוקנו ויטיבו תכונות נפשיות ומדות בני אדם בשמרם החוקים האלה, כמאחז"ל "האי מאן דבעי למיהוא חסידא (ר"ל בעל מדות טובות וישרות באופן היותר שלם) ליקיים מילי, דנזיקין" אפס לא לבד התועליות הטבעיות האלה שהם ממין הא' נמשכות בהכרח משמירת החקים האלה, כי אם גם התועלת השני' שהיא בדרך הגמול והשכר באה באופן יותר שלם לשומרי משפטי ה' אלה, כמא"הכ להורות על כל זה משפטי ד' אמת וכו' הנחמדים מזהב וכו' בשמרם עקב רב, שר"ל שמלבד הערבות והנועם המשובבים משמירתם בעו"הז ישולם גם שכר וגמול נצחי לשומריהם אשר עליו יורה גם מא"הכ וצדקה תהיה לנו, (ר"ל מלבד התועליות הטבעיות יהיה לנו גם זכות ושכר נפשיי ורוחניי בעו"הב), כי נשמור לעשות את כל המצוה הזאת ר"ל כי נשמור כל המשפטים הנתונים מאתו ית' לעשותם בתורת מצות ה', לא רק בעבור תכלית השגת הטוב והאושר המיניי והזמני לבד, כאשר ישמרו כל שאר עמי הארצות משפטי ונימוסי מלכיהם ושריהם, ונמשך מכל זה, כי אף שבבחינת הנושאים אשר בהם יתעסקו המשפטום נגרע ערכם משאר חלקי התורה, בכל זאת בבחינת רוב התועליות הזמניות והמוסריות היוצאות מהם הם נעלים במדרגת מעלתם מאוד, ויתישבו בזה כל הספקות שהעיר עליהם הרב ז"ל, וע"ז מורה גם מאחז"ל שהחל בו הרב ז"ל אמר להם משה לישראל הרי נתן לכם וכו' כאשר הולך ומבאר הרב ז"ל בעצמו (עיין בדבריו). אם מעלות המלאכות והעסקים והחקירות לפי מדרגת הנושא אשר בו יהיה העסק או העיון יהיו נבדלים: הנה באמת אלו המשפטים הנזכרים בזה החלק יראו מאד נבזים ושפלים. הקודם ביארו החכם בתחלת ספר הנפש ועינינו הרואות שיוקר המלאכות ושפלותם אינו רק לפי החומר שבו יהיה עסקם שאשר עסקם הוא בכסף ובזהב ובכל אבן יקרה הם חשובות למלאכות יקרות באמת וכל המלאכה נמבזה ונמס היא בעפר בעצים ובאבנים וכמו שאמרו חז"ל (קידושין פ"ב:) אשרי מי שאומנותו בשם ואוי לו למי שאומנתו בורסקי. והקש על זה בחכמות ובעיונים כי על כן שמו החוקרים הפילוסופיא האלהית ראשונה במעלה לכל החכמות לפי שהנושא אשר ממנו תחקור הוא הנמצא בהחלט עיונה המיוחד הוא באל יתברך ובמלאכיו וכל צבאיו מצד שהם צורות נכבדות מופשטות מחומר כלל. ואחריה ההרגלות מצד החלק התכוני שבה שהנושא אשר בו תחקור הם הגשמים היותר מעולים שאפשר והם גרמי השמים הבהירים בשחקים והמאורות והמון הכוכבים שהמה עצמים יקרים וקיימים באישיהם: גם כי שאר חלקיה הלמודיות אינן צריכין להגעת דרושיהן חומר מיוחד שכבר יגיעו במחשבת ענייני המספרים והשיעורים והתמונות וזולתם מבלי שיהיו מעץ או נחושת או משום חומר מעויין. והנה בזה היא ראוי' להסמך אל הראשונה מצד הדמות שזו רחוקה מהחומר וזו אינה צריכה אליו. אמנם הטבעית היא אחריהן במעלה כי היא מעיינת בנמצאים מצד שהם חמרים מעויינים בעלי שנוי ותנועה. וכבר סדר אותם החכם בהקדמה ראשונה לאלהיות ואמר ואולם הידיעה העיונית הנה היא שלשה חלקים אחת מהם נקרא הפילוסופיא האלהית והפילוסופיא הראשונ' ורצה בראשונ' ראשונה במעלה כמו שקראה בהקדמה השנית חכמת הרבנות. והשנית תקרא ההרגלית והלמודית והידיעה האמצעית והשלישית תקרא החכמה הטבעית והחכמ' הפחותה וגמר ענינו בתת הסבות כמו שאמרנו. והנה החוקר שם המדינית ראשיית על יתר החכמות לפי שהיא לבדה מעיינת בתכלית המיוחד לאדם מצד צורתו הנבדלת מכל הבעלי חיים ומיישרת אותו אל הטוב האנושי והגעת הצלחיותיו העליונות לפי שמעלת החכמה תהי' בלי ספק כפי מעלת בחינת חקירתם עד שכבר יפול ספק לפעמים בהכרת מעלת החכמ' כשיסופר הנושא אשר ממנו תחקור דרך משל אם נשים שמלאכת הרפואה תשתדל להמציא הבריאות לגופים האינושיים להעמידם על בורים ההכרחי להשגתם שלימותם המיוחד כבר תהיה מדרגתה במדרגת המדינית או קרוב אליה כי נושאה הוא האדם מצד מה שהוא חי מדבר. אמנם כשנאמר שעצם עיונה ועקרה אינו מזה הצד רק מצד שהוא גוף אנושי לבד אם שלא תהיה כמדרגה הראשונ' עדין נאמר שתהי' בין חלקי החכמה הטבעיים במדרגת גופות האנשים אצל יתר הנמצאות הטבעיות. ואמנם אם נאמר שהיא ג"כ לא תעיין בו מצד מה שהוא גוף אנושי רק מצד מה שהוא גוף טבעי מורכב מליחות ועסקו המיוחד הוא בהכרתם והשואתם לפי מזג הגוף ההוא הנה באמת תהי' מדרגתה למטה מהמדרגות הנזכרות הנה אם כן ההשתדלות המגיע להכרת מעלת המלאכ' או החכמה הוא הכרת הנושא אשר בו יהי' העסק או החקירה. וזה מה שלחצהו למשה אדוננו בתחלת ענינו כשאמר (שמות ג׳:ג׳-ד׳) אסורה נא ואראה את המרא' הגדול הזה מדוע לא יבער הסנ' שהוא היה מסופק אם הנושא אשר בו מעיין לשעה הוא אש טבעי ויהא התימה בו שהסנ' איננו אוכל או אם היה המרא' ענין גדול מזה והיה הפלא עוד מציאותו בעצמו וההבדל במעלות העיון מפורסם מאד והנה התור' האלהית לא יחסר כל בה כי בכל מה שתודיע תקיים אמתת מציאות האל יתעל' אחדותו יכלתו והשגחתו ותואריו העצומים והנוראים ומציאות מלאכיו משרתיו עושי רצונו להשפיע על ידם אצילות הנבואה על הנביאים ולעזור אל חסידיו הקרובים אליו ואל ילידי ביתם ומקנת כספם כענין שנתפרסם מן האבות ונשיהם ובניהם ועבדיהם ועשתה והצליח' הפלא ופלא מהפילוסופיא האלהית ליונים. ובמה שתכלול מהישרת האדם אל השלימות המעשי בהרחקת התכונות הפחותות ופעולותיהן ולהתלמד אל הטובות ואל המעשים הנאותים המסודרין מהם בכל שלשה מיני החיים רצוני בהנהגת האדם עצמו וביתו ובענין ההנהגה הכללית הנה בכל הפליאה עצה מהפילוסופיא המדינית כמו שיבא. ונוסף עליה כל המצות האלדיות אשר יעש' אותם האדם וחי בהם לחיי עולם אשר אין להם חלק ונחלה בהנה. וכן הענין במה שדברה בפלאי הטבע במעש' בראשית וסדורן בספור הוייתן דבר יום ביומו הגדילה תושיה יותר מהחכמ' הטבעית אשר לא השיגה ידה לדעת אם מציאות הטבע ההוא חודש או לא חודש. והקש על זה בכל החכמות אשר תשיג ידה לדבר בהם ואם אינן בה תכלית לעצמן. ואם עוד רבות בהם עשו חיל היא שתתעל' עלתה על כלנה. אם בהיות עיוניה בתכלית האמות והשלמות יותר מהם. ואם בהיות למודיה בתכלית המוסר והענוה והתמימות ובהרחקות הזדון והעזות והחציפות ועל הכל בהגעת התכליות העליונות הרוחניות אשר לא דברו אותן כל החכמות והדתות ולא עלה על לבן. צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה איך סדר כל זה השלמות בספר משלי כי הוא התחיל להזהיר האנשים מהנפילה בדעות אשר להחקירה העיונית באלהיות והמשיל אותה בגזרותיה אל האשה הזרה והזונה היא לילית הראשונ' הכרוכה בטבע כל נוצר שהיא הזווג הראשון לאדם (ב"ר פ' כ"ד) כמו שהי' נמשלת גם כן אל הזונה המפורסמת אשר הוא בזיווגו השני כמו שהוכחנו על אלה הזווגים בשער ו' ובשער כ"ב כי ראויות הנה שלשתן להיותן למשל זו לזו מצד ענינם. וגם כי הן יחד מעיקות וצרות אל האשה הצנועה ובעלת חן המלמדה דעת ויראת ה' והמרחקת האנשים מהנפילה תחת רגלי שלשתן והיא גלתה מקור דמן פתויין ואונאתם בשלוח רסן היראה והעבודה כמו שעל זה אמר (משלי ה׳:ג׳) נפת תטופנה שפתי זרה וגומר ואחריתה מרה וגומר כמו שיבא ביאורן בפרשת ראה שער צ"ג ב"ה. וביאר כוונתו במה שהמשיך דבריו ואמר (שם). ועתה בנים שמעו לי הרחיק מעליה דרכיך וגומר. וסוף שתה מים מבורך ונוזלים מתוך בארך. ובספרי פרשת עקב שתה מים ממי שבבוראך ואל תשתה מים עכורים ותמשך לדברי המינים ושם הרבה דברים כיוצא בהם מסכימים אל הכוונה ואמר יהיו לך לבדך וגו' (שם) כנגד מה שאמר ראשונה פן תתן לאחרים הודך וגו' כי לא יתן למורים אחרים הודו ותפארתו להסתפק בילדי נכרים ולתת להם פאר בכל דבריהם כמו שנוהגים המתפלספים שבעמינו בכל דבריהם. ואמר יהי מקורך ברוך ושמח מאשת נעוריך שיודה ויברך תמיד המקום שנתן תורה לישראל שהוא מקור מקוה מים חיים כי אז יצליח וישכיל בלמודיו. וכמו שאמרו חז"ל (נדרים פ"א.) שאינו מצוי לחכמים שיהיו בניהם תלמידי חכמים מפני שלא ברכו בתורה תחלה והוא ענין נכבד יבא ביאורו בשער נ"ד ב"ה ואמר אילת אהבים ויעלת חן דדיה ירווך בכל עת וגומר (שם) כמו שאמרו לו (ברכות י'.) שעשה לה דדים במקום בינה כמו שנתבארה הכוונה בשער הו'. באהבתה תשגה תמיד ולמה תשגה בני בזרה וגומר שלא תתפתה לאהבת האשה הנכריה עד שתשגה בעבורה לאילת אהביך כמו שעשו הרבה מחכמינו. אדרבא באהבתה תשגה תמיד לכל זולתה כמו שעשו חכמי האומות וכאשר כתבנו בהקדמת הספר. וחתם כי נכח עיני י"י דרכי איש וגומר והוא מה שתכפור האשה הזרה בכל עניניה והיא עקר גדול שהכל תלוי עליו כמו שהקדים בתחלת הספר (משלי א׳:ז׳) יראת ה' ראשית דעת. והנה אחרי כל דבריו אלה ייחד פרשה גדולה להרחיב הסדור בדעת שלשתן יחד וסדרן בזו אחר זו. והקדים לזרז ולומר (שם ו') נצור בני מצות אביך וגומר קשרם על לבך וגו' בהתהלכך תנחה אותך וגו' כי נר מצוה ותור' אור וגו' ועל הראשונ' אמר לשמרך מאשת רע וגו' אל תחמוד יפיה וגו' כי בעד אשה זונה וגו' עד לא ישא פני כל כפר וגו'. ואחר נעתק אל השנית כי הוא נמשל ראשון אליה ואמר (שם ז') בני שמור אמרי וגו' שמור מצותי וגו' קשרם על אצבעותיך וגו' אמור לחכמה אחותי את וגו' לשמרך מאשה זרה וגו' כי בחלון ביתי וגו' וארא בפתאים וגו' עובר בשוק אצל פנה וגו' בנשף בערב יום וגו' והנה אשה לקראתו עד ולא ידע כי בנפשו הוא. ואחר התחיל בשלישי ואמר הלא חכמה תקרא וגו' (שם ח') אלא שנהג כמנהגו להקדים הזרוז באומרו ועתה בנים שמעו לי לומר שעתה היא בעקר הכוונ' בזה הדרוש ואמר (שם ז') אל ישט אל דרכיה לבך על הטענות הרחבות שבה ועם זה אל תתע בנתיבותיה הצרים העקשים והכוונה גלויה כי רבים חללים הפילה קרי ביה חלולים ורקים מלחם התורה ומשמנה וכל הרוגיה הם הסומים העוצמים עיניהם מראות אור מצוה ותורה כמו שאמרו (ספרי האזינו פסקא א') גברא קטלא קטל דרכי שאול ביתה וגו', כי מלאכת' להכין כלי מות להוריד שאול אנשיה ולהביאם חדר בחדר: ואחר זכר אופני פתוייה בכלל' וחלקי' ואמר הלא חכמה תקרא וגו' (משלי ח׳:א׳). ירצה הלא היא תקרא בפי אנשיה ותלמידי' חכמה סתם עד שאם תשאל למי שלא שמע מהם רק ספר המבוא ותאמר לו במה אתה עוסק במקרא או במשנה או. בתלמוד ישיבך לא בדבר מזה. אלא חכמה אני לומד וכל זה לגסות רוח וגובה לב אנשיה. וגם תבונה תתן קולה כי הוא השם המיוחס להם אל הפילוסופיא המדינית הכוללת השלשה ספרים אשר בשלשה מיני ההנהגות שזכרנו: בראש מרומים עלי דרך וגו' ליד שערים וגו'. כל אלו הן תחבולות ודברי חדודין דוגמת מה שיעשו אותן הנשים הזונות להזמין עצמן לקרבה אל המלאכה כי כהנה אנשי החכמה הזאת יצאו נצבים ויכינו דברי פיתויים לתלמידים החסרים והילדים רקים מה לכם ללמוד בדיק' ושחיט' אצל אביי ורבא בואו ללמוד חכמ' מפוארה אצל ארסטו ותלמידיו ומפרשי ספריו והנה הם עורכים לנגדם קצת דרושים נחמדים למראה ויפת לבם אל פת בגם ואל יין משתיהם ועתה התחיל לבאר דברי פיתוייהן מתוך תועלות החכמה ההיא וחלוקי' אשר מצד נושאי'. ואמר אליכם אישים אקרא וגו' (שם ח') תחלת דברי פיה סכלות כי מצד זדונ' וגובה לבה אמרה שאינה קוראה כ"א אל האישים ידועי שם כי שאר האדם אינה רואים בה זולתי קול ועוד מעט אמרה הבינו פתאים ערמה וכסילים הבינו לב וכן הוא האמת שאין יכלתה נכר כי אם באלו הפתאים והכסילים וכמ"ש ראשונה כי רבים חללים הפילה וזה הפתוי הוא המיוחד מצד מלאכת ההגיון כי במלאכ' ההיא אפי' הפתי והבער בכל חכמה *אם ילמוד קצת וכו' מתחבולת הניצוח ודרך ההטעה, הנה ידוע שבין היונים הקדמונים היו אנשים כהנה לרוב אשר כל חכמתם היתה רק לנצח ולהתעות זולתם במשפטים והקשים כוזבים אשר דברו באזניהם במתק לשון ובמנעמי המליצ', ונקראו בשם זאפהיסטן. אם ילמוד מעט מתחבולת הנצוח ודרך ההטעה חכם יחשב בעיני הרואי' וימלא לבו אותו לדבר עם שגדול ממנו בחכמה ולא יבוש והוא אומרו וכסילים הבינו לב כמו שאמר (שם י"ח) לא יחפוץ כסיל בתבונה כ"א בהתגלות לבו. ואחר נעתק אל ההסתה מצד חכמת המספר ואמר שמעו כי נגידים אדבר ומפתח שפתי מישרים יאמר שכל עסקיה עם נגידים ומלכים אשר בקשו חשבונות רבים לקניני אוצרותם קבלותם והוצאותם עם שרי הצבא ואנשי המלחמה וכיוצא וכמו שנאמר ביוסף (בראשית מ״א:מ״ט) עד כי חדל לספור וגו' אשר מזה ימשך התועלת והכבוד ליודעיה וכ"ש (משלי כ״ב:כ״ט) חזית איש מהיר במלאכתו לפני מלכים יתיצב וגו'. וגם שכל מפתח שפתיה בשרשיה ועיקרי' הם מישרים בלתי מקבלו' טעות כלל. ועל ההתפארות מצד ההנדסה הנמשכת אליה אמר (שם ח') כי אמת יהגה חכי ותועבת שפתי רשע *ירצה שיצורף וכו', הנה ידוע שכל מופתי חכמת המספר והמדידה הם אמיתיים, אשר אין עליהם תשובה, כי הם מוכרחים כהכרח המסובב מסיבתו הראוי' לו, ד"מ אחרי הודענו, כי ב' פעמים ב' הוא ד' נמשך בהכרח כי כאשר יוכפל כל אחד מהמספרי' המוכפלים, ויאמר ד' פעמים ד' יצא מזה מספר המרובע ט"ז, וכן כל מופתי החכמות האלה בנוים רק על הכרח המסובב מסיבתו, וע"כ קראם הרב ז"ל מופתי הסיבה, אפס חכמת הטבע כלליה וחוקיה נודעים לנו רק ע"פי הראיה והנסיון, ד"מ אחרי אשר בחנו וראו חכמי הטבע, כי מחט המאגנעט, נוטה תמיד לצד צפון שפטו מזה כי הוא חק נוסד בטבע מבלי אשר יכלו לדעת סיבתו על נכונה, ע"כ קרא הרב ז"ל מופתי הטבע רק מופתי ראיה. ירצה שיצורף אל האמיתית המספרי הנמצא בו מדקדוק השיעורים התיקון המדיני בהתעיב והרחיק הרשע והחמס במה שתשתדל להצדיק המדות והמשקלים להרחיק האונאה בכל מיני המשא ומתן שבין בני האדם. ועל התועלת הנמשך מאלו השתים והוא העקר המכוון מהם בחכמת התכונה אמר בצדק כל אמרי פי אין בהם נפתל ועקש כי הבקיאים בחכמה ההיא יוכלו לבשר עתידו' ולהודיע חדשות מהענינים המתרגשי' לבא בעולם ומצדיקים דבריהם כבא הדברים אשר הגידו אותם למרחוק וכ"ש בהגדת הקבוצים והנגודים בתנועות הככבים ולקיות המאורות ונטיותיהם ושאר הדברים התכוניי' אשר צדקו מאד דבריהם מצד חשיבותם ואין בהם נפתל ועקש. אמנם על מופתי החכמה הטבעית להיותם מופתי ראיה ולא מופתי סבה כאלו אשר בחכמות הלימודית אמר כלם נכוחים למבין וישרים למוצאי דעת ירצה שאע"פ שאינם מופתים מוחלטים הנה הם נכוחים למבין כפי חומר הנושא וישרים למוצאי דעת אשר תתכן להם החקירה מהידוע אל הבלתי ידוע יהיה הידוע קודם אצל הטבע או מתאחר. והנה על הפילוסופיא המדינית אמר קחו מוסרי ואל כסף ודעת מחרוץ נבחר כי דברי המוסר והדעת הלקוחים בחכמה ההיא הם מכבדים בעליהם מאד מאלפי זהב וכסף. אמנם החכמה העליונה אשר קראוה אלהית וגזרו עליה שהיא חכמה סתם והיא תכלית לכלם אמר' כי טובה חכמה מפנינים וכל חפצים לא ישוו בה. לומר כי כמו שהפנינים הם יקרים מכל הגשמים המורכבים מאשר אין בהם רוח חיים כן דרושי זאת החכמה הם היותר מעולים מכל הדרושים מצד מעלת הנושאים אשר בהם תחקור שהוא הנמצא מצד שהוא נמצא ומהצורות הפשוטות האלהיות אשר זכרנו. ואמר כל חפצים לא ישוו בה לומר שבחכמה ההיא יתבאר בלתי שווי מדרגת השכלים הנבדלים שהם מדרגה על מדרגה עד העלה הראשונה שהוא השכל העליון יתעלה שמו. ומלת חפצים הורגלה בפי החכמים הראשונים על השכלים וכמ"ש הראב"ע ז"ל מאור השכל יצא החפץ. ובזה סיים החכם בטענות החכמה הפילוסופית אשר בם תתפאר ומלין לצד התורה האלהית תמלל:
_.46.1.5
אף היא (ר"ל התורה) תשיב אמריה על פי דבריה ושבחיה בקנאתה לאלהיה ובחמלתה על האנשים הבוערים בעם המתפתי' בדבריה וניסתים בטענותיה והיא מדברת בעדה בקול רנה ותודה. אני חכמה שכנתי ערמה ודעת מזמות אמצא. זה תאמר כנגד מ"ש ראשונה הלא חכמה תקרא וסיימה כי טובה חכמה מפנינים. אמרה אנכי אנכי היא הראויה להחליט עליה זה השם באמת כי אין שום חכמה מהטבע והאלהות וזולתם אשר לא תכללם התור' אלהית כמו שאמרנו ראשונה. וכנגד מה שאמרה החכמ' החצונית הבינו פתאים ערמה אמרה שכנתי ערמה. וכמה טובה היא ערמה עם חכמה לא עם פתיות כמו שאמרה צרתה. ואמרה ודעת מזמות אמצא על כל חלקי החכמ' אשר הזכירה. והנה להוכיח' על פניה ולשבר מתלעותיה על דרך פתויה ומעשה חדודיה הנזכרים גם על זדונה וגובה לבה אשר בם אמרה אליכם אישים אקרא. אמר יראת ה' שנאת רע גאה וגאון ודרך רע ופי תהפוכות שנאתי. ירצה יראת ה' היא שנאת דרך רע וזר אשר תתנהג בהם לפתות האנשים ולאסוף הביתה כל איש רק ומר נפש להטותם מיראת ה'. וכן אמרו ז"ל (מו"ק ט"ז.) מה ירך בסתר אף דברי תורה בסתר וגם גאה וגאון ודרך רע לקרוא לאנשים הגאי' גסי הרוח רק אל שלמי הדעת הענוים וכמו שאמר (משלי י״א:ב׳-ג׳) ואת צנועים חכמה. וכמו שאמרו (כתובות ע"ח:) על ריב"ל איכרך בבעלי ראתן ואיעסק בתורה. ופי תהפוכות שנאתי לקרוא החכמים ולהתעסק עם הפתאים כמו שאמרנו ואחר שהוכיח על כלל לימודה ורמיזותיה השיב עליה על כל דבר ודבר שנתפאר' בו מחלקי החכמה. והנה על מלאכת ההגיון אשר זכרה ראשונה אמר לי עצה ותושיה אני בינה לי גבורה. ירצה אני אין מדרכי להעמיד ולקיים הפתיות בערמימות הנצוח כמו שאמרת הבינו פתאים ערמה כי לי עצה ותושיה. ירצה החצוני מועצות ודעת והפנימי תושיה עמוקה וגם אני בינה לי גבורה אמתית לא במלאכת הנצוח שהיא תחבול' וכבר כתב החכם שהמתחבלים אינם גבורים. וכנגד מ"ש שמעו כי נגידים אדבר כמו שנתבא' אמר בי מלכים ימלוכו וגו'. וכמו שאמרו ז"ל (גיטין ס"ב.) מאן מלכי רבנן ובמה מלכו בכח תורת הש"י שבלבם גם גברו חיל עם מלכים ויועצי ארץ כמו שנתפרסם ענין האבות (בראשית מ״ב:ו׳) ויוסף הוא השליט על הארץ (שמות י״א:ג׳): גם האיש משה גדול וגו' כמו שאמר בתורה (דברים כ״ח:י׳) וראו כל עמי הארץ כי שם י"י נקרא עליך ויראו ממך. וכנגד מה שאמרה ומפתח שפתי מישרים אמר ורוזנים יחוקקו צדק לומר כי יש ויש עמה כמה חשבונות של מצוה כגון תקופות ומולדות וגימטריאות אשר רוזני התורה יחוקקו בם צדק ואמת. וכמו שאמרו (שבת ע"ה.) ואת פועל י"י לא יביטו אלו שיודעים לחשוב תקופות ומולדות ואינם חושבין. ועל מה שנתפארה בחכמת ההנדסה כמו שנתבא' אמר (משלי ח׳:ט״ז) בי שרים ישורו ונדיבים כל שופטי ארץ ירצה כי יש לה מעלה נפלאה עליה כי היא אינה משערת לבד אבל המצוה ומסדרת מנוי השופטים והשוטרים להרחיק כל עול ואונאה הנופל בין ריש לאיש במדה במשקל ובמשורה ובכל מה שיש בו שומא או דיני חלוקה ומשפטי סדר נזיקין ותשלומיהם והרחקתם הכתובים בפרשה ודיני העסק כמה רווחה וכמה הפסדה וכמה ענינים הנבוכים עיון ודיוק גדול בזה. מלבד כמה דינין הבאין בתורה בדיני עירובין אשר באו בהן כמה הלכות קשות וחמורות אשר בכלם ישפעו שופטי התורה משפטי צדק. והנה על מה שתתפאר בחכמת התכונה אמר אני אוהבי אהב וגו' והיא תשובה מעולה מאד וזה שמעולם לא נודעה חבה ושום אהבה למעמיקי' בחכמה ההיא שישתנו סדריה ולא שום תנועה מתנועותיה בעבור שום איש מחכמיה וגם היא לא נתפארה על זה. אמנם אשר יבואו אליה בלמוד התורה האלהית כבר תודע להם חבה יתירה להשתנות בעבורם סדר המערכות ההם כמו שנתפרסם מיהושע (יהושע י׳:כ״ד) וישעיהו אצל אחז (ישעי' ו') וענין נקדימון בן גוריון כמוזכר (בתענית י"ט:) וזולתם ואומר ומשחרי ימצאונני לפי שיקרה הרבה פעמים למשחרים פני הככבים לראות מצבם ומעמדם אצל המזלות וקצתם אצל קצת לשפוט משפט מה צריך מאד אליו ולא ימצאום לקדרות השמים בעבים או שכבר נשקעו או שעדין לא עלו או שכבר עלה עמוד השחר ואספו נגהם וחוזרין בפחי נפש. וגם על החכמה הטבעית בזתה ולעגה מזה הצד כי אין לאל יד חכמיהם היודעים סוד ההוייות וטבען להמציא שום אחת מהנה בם יספיקו צרכיהם כמו שהוא הענין בעצם ותמיד על ידי יודע סודות הנמצאות על דרך התורה האלהית. ולזה אמר עושר וכבוד אתי הון עתק וצדקה (משלי ח׳:י״ח.) ועל דרך שאמר (שם ג') אורך ימים בימינה בשמאלה עושר וכבוד. צא וראה (ויקרא כ״ו:ד׳) אם בחקותי תלכו וגו' ונתתי גשמיכם וגו' וכל הפרשה ההיא וזולת'. הנהיה כדבר הגדול ההוא לאחד מחכמי הטבע מכל האומות ואם שכבר התחכמו לדעת בעניני' הטבעיים להעלות המחצבים השפלים למדרגת העליונים זה יהיה על הרוב בדרך הזיופים ובאונאות ואין זה עושר וכבוד כי כל רואיהם יבזום ויחשיבום ללסטים כי עשו עושר לא במשפט וצדקה. אמנם עושי התורה ולומדיה עתקו גם גברו הון עתק וצדקה. ועל מה שהתפארה בחכמת המדות אשר עליהם אמרה קחו מוסרי ואל כסף ודעת מחרוץ נבחר השיבה התורה ואמרה טוב פריי מחרון ומפז ותבואתי מכסף נבחר בארח צדקה אהלך בתוך נתיבות משפט (שם). אמר שנתעלו המעשים התוריים מכל זולתם בג' ענינים. האחד בשיש להם כדי לחיות בהם חיי המדיניות על צד היותר נאות שאפשר. והשני כדי להשאיר נפשות עושיהם לחיי עד והשלישי מצד הצדק והישר הטבעי הנמצא בהם משאר המעשים כמו שיבא באור כל הענינים האלה בקרוב: והנה על הראשון אמר טוב פריי מחרוץ ומפז. וע"ד שאמרו (פיאה פ"א) ואוכל אדם פירותיהן בעו"הז כי טוב הוא הפרי הנאכל מהן מן החרוץ אשר זכרה צרתה באומרו קחו מוסרי ואל כסף ודעת מחרון נבחר. והשני והוא עקר הקרן השמור להביא אל האוצר אמר ותבואתי מכסף נבחר כי הוא הנכסף והנבחר מהכל. ועל השלישי אמר בארח צדקה אהלך וגו' כי כל מה שתסדר בהנהגותיה הוא הראוי להקרא צדקה ומשפע בהחלט. והנה על מה שתתפאר צרתה מתועלות חלקה האלהית השיבה היא ואמרה שהיא תתעלה ממנה מעלה נפלאה לאין שיעור במה שיש בה כדאי להנחיל אוהבי יש (שם) לחיי העולם הבא שהוא היש המוחלט המתחלף לכל מיני היש הנודעים לכל בעלי הגופות בהתחלף יש מאין. והוא ענין ההצלח' הנפשיית אשר עמה ימלאו האוצרות מבלי שום חסרון ובזה השלימה טענותיה החזקות אשר בם תנצח מלחמתה לעיני כל בעל שכל. אלא שנמשכה לתת טעם חזק לדבריה בהראות היכולת אשר בידה במה שסמכה פרשת ה' קנני ראשית דרכו קדם מפעליו מאז (שם) כי בה תכלול כל פרק נגון העולם שכתבנו בשער המבול שהוא ענין נכבד עיין עליו אם תרצה: ועתה אחר שנתבאר שכל מיני החכמות והידיעות ישנן בתורה האלהית על צד היותר שלם שנמצאו בכל שאר החכמות אשר נתפארו בהן והיו מעלות העיונים האלה ומדרגתן זו על זו כפי מעלת הנושא אשר בו יבא הלמד כמו שנתבאר. ואולם החלק המשפטי ממנה אשר בו יבא העסק והעיון בפרש' אשר לפנינו מהמפורסם שנושאו המיוחד הוא אישי פרטי קניני האדם המדומים משור עד חמור עד שה עד שלמה או כל דבר דמקרי נכסי כסף או כלים עבד או אמה. ובכלל כל הדברים האלה בנופלם תחת משא ומתן בני האדם שעליהם אמר הכתוב (תהילים ל״ט:ז׳) אך הבל יהמיון יצבר ולא ידע מי אספם הנה מזה יתחייב שתהיה מדרגת זה החלק מהעיון היותר שפלה שבמדרגות העיונים כלם ואפי' מהחכמה הטבעית הנקראת אצלם החכמה הפחותה לפי שהיא לא תעיין בנושאים ההם מצד היותם גופים משתנים אלא אף מצד נופלם תחת דמיונות האנשים בהתעסקם בהם. ומכאן תמיהה גדולה לכל אותו יקר וכבוד שנעשה אל זה החלק משאר חלקי התורה האלהית בשומה אותה לראש עליהם כי מיד אחר מתן תורה התחילה בו ואמרה ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם וכ"ש לפי מה שבא בקבלה (גיטין פ"ח:) לפניהם ולא לפני כותי' לפניהם ולא לפני הדיוטות כי הנה למוד התורה בכללה חוייב שמעו לכל העם האנשים והנשים והטף. והחלק הזה אסרוהו אל ההדיוטות ואף כי החכמות כלם הותרו לעכו"ם ועל החלק הזה נאמר (תהילים קמ״ז:י״ט-כ׳) מגיד דבריו ליעקב חוקיו ומשפטיו לישראל לא עשה כן לכל גוי ומשפטים בל ידעום.
_.46.1.6
ובמהרש (ד"ר פר' שופטים) אמר רבי לוי למה הדבר דומה למלך שהיו לו בנים הרבה והיה אוהב את הקטן יותר מן כלם והיה לו פרדס והיה אוהבו יותר מכל אשר לו אמר המלך אני נותן את הפרדס אשר אני אוהב יותר מכל אשר לי אל בני הקטן אשר אני אוהב יותר מכל בני. כך הק"בה מכל האומות אינו אוהב אלא את ישראל שנא' (הושע י"א) כי נער ישראל ואוהבתו ומכל מה שברא בעולמו אינו אוהב אלא המשפט שנאמר (ישעיהו ס״א:ח׳) כי אני ה' אוהב משפט אמר הקב"ה ינתן מה שאהבתי לעם שאני אוהב הה"ד (דברים ט״ז:י״ח) שופטים ושוטרים תתן לך. כי יש להשתומם מה הפרדס הזה ומה חבה יתירה שנודעת לו ולא די לנו כל זה אלא שאמרו במאמר שהתחלנו שלא נתנה התורה לישראל אלא בשביל זה החלק המשפטי שיראה מדבריהם שהוא העקרי בכל התורה כלה. אמנם התר זה הספק קל עלינו בשנעמוד על תועלות אלו המשפטים התוריים והבדלם מהמשפטים המונחים בעד הנמוסים האינושיים. וזה שהוא מבואר שהתועלות ימשכו מהפעולות על שני פנים. אם על הדרך הטבעי כחמימות מהבער האש או מהתנוע'. ואם בדרך הגמול כהטבת העבד וכשכיר יקוה פעלו. והנה בענין הראשון ודאי יהיה התועלת מוגבל כי הטבע ישערהו לפי ההשתדלות. אמנם בענין השני כבר איפשר שינתן לעובד שכר הרבה ממה שעשה הכל כפי הפקת רצון הנותן על המקבל. הלא תראה לאברהם (בראשית ט״ו:א׳) שכרך הרבה מאד כי אף על פי שהוא עבד הרבה לא היה הגמול נערך עם העבודה וזה לפי שהיה ענין גמוליי כמו שנאמר (שם י"ח) כי ידעתיו למען אשר יצוה וגו' וכן אמר בעקידה (שם כ"ב) כי ברך אברכך וגו' עקב אשר שמעת בקולי וכן (שם כ"ו) עקב אשר שמע אברהם בקולי בכלם הודיע כי העניני' הגדולי' המיועדין לו אינן טבעיים לפי ההשתדלות אבל הם בתורת גמול. וע"ז הדרך הי' כל מה שבא בתורה האלהית משכר המצות שהוא חסד בלתי משוער ומוגבל רק כיד אלהים הטובה הנותן בעין יפה ורחבה: והנה הוא מבואר שבחלק המשפטי התוריי הלזה ימצאו שני אלו העניינים. האחד מצד מה שהם משפטים אף כי יהיו אנושיים וזה כי הצדק והמשפט יועילו בטבע ליישוב העם איש על מקומו בהשקט ושלוה. והשלים הצלחת המדינ' בהסכמת כתות האנשים המחיייב מציאות' בין כתות האנשים מזולתם משאר המינים להיותם יותר צריכים אל זאת ההסכמ' עם ההמצא בטבעם ההתחלפות בין אישיהם יותר מבין שאר הנמצאים כמ"ש הרב המורה פרק מ' חלק ב' שאמר בסוף דבריו כזה אבל ההתחלפות בין אישי כל מין מתקרב מלבד האדם שאתה תמצא שני אישים ממנו כאלו הם משני מינים בכל מדה. עד שתמצא אכזריות איש מגיע עד שישחט צעיר מבניו מרוב הכעס: ואחר יחמול על הריגת כנה או תולעת אחד וירך לבו בזה וכן ברוב המקרים עד כאן. וכ"ש שיהיה זה ההתחלפות המופלג ביניהם בענייני הממונות עד שיתקוממו קצתם על קצת ולא יהיה להם תקומה טבעית כי אם בחיותם על סדר משפטים יכריחם לעמוד על מצבם ולבלתי הרוס אותו בשום צד. גם ימשך משם תועלת שני טבעי והוא הגבלת האנשים הרגילים על אלו המשפטים בתכונותיה' והשערת מדותיהם להרחיק' מהחמדה והקנאה והגאוה והכעס והכילות ואחריהן ריעותיהן המשלימות רוע המזג והפסד התכונ' ומרחיקים האדם מכל מיני שלמיותיו. וכל זה נמשך מאלו המשפטים בדרך הטבע כי לא נאמר שבשכר הריגת הרוצחים והגנבים והרדפת הרשעים ישבו איש תחת גפנו ותאנתו ויורחקו מהתכונות הרעות והפחיתיות כמו שלא נאמר שבגמול הטיול בא החמימות אבל זה ימשך מזה כפי הענין בלי ספק:
_.46.1.7
האמנה כי אלו המשפטים התוריים מצד היותם אלהיים ימצאו אלו התועלות הטבעיות בהם באופן יותר חזק ויותר מועיל מאד בלי ספק וזה שאין שום ספק שהתועלות האלו הטבעיים ימשכו מסדורי' החקים והדתות בהגבלות האלו לפי קורבתם בהם אל האמת טבע הענינים עד שכבר יגיעו התועלות בחלופי השיעורים מהנמוסים *כפי קירוב הנימוס וכו', הנה שם נימוס, # יורה בל"י על כל חוק או מנהג קבוע במדינה, והנה כל נימוס מועיל לתקן הנהגת החברה האנושית, ורק לפי היותו קרוב או רחוק יותר מהצדק האמיתי הטבעי והשכלי, יהיה מועיל הרבה או מעט, ונמשך מזה כי המשפטים התוריים אשר ממקור עליון יצאו והמסכימים כולם עם הצדק האמיתי הלא יועילו ביותר מכל זולתם. כפי קירוב הנימוס אל אמתת טבע הענינים או ריחוקו שאם יהיה הנמוס בלתי נכון ורחוק מהאמת הטבעי עם שכבר יתנהגו בו באופן מה אבל אי אפשר שלא יתחדשו ביניהם קטטות ומריבות לבלתי התיישב בו דעת המונהגים ולבלתי קבל אותו בסבר פנים ויתפשט הענין אל המלחמות הגדולות המפסידות היישוב. אמנם כשתהיה ההנהגה על פי הנמוס הקרוב אל טבע האמת אז יהיה תועלת הגבלת תכונת האנשים שלמה גם תקון הקבוץ הכללי מגיע כי לפי שהמשפטים אשר ישפטום יהיו קרובים אל האמת יקבלום עליהם האנשים וישבו בשלום יחדו כמו שאמרו בפרקא קמא דסנהדרין (ז'.) דמדינא שקול גלימא מזמר ואזיל באורחא. ולזה ייעד הנביא ושפט בין הגוים והוכיח לעמים רבים וכתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרו' ולא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה (ישעיהו ב׳:ד׳). יורה בבירור שהריבות והמלחמות עד הזמן ההוא בין כתות עכ"ום היו לחסרונות נמוסיהם הבלתי מסכימים עם טבע האמת אשר לסבת זה הנשפטים בהם לא תתישב דעתם ולא יקבלום. אמנם בשלמות המשפט על ידי מלך המשיח והסכימו אל טבע האמת ישבו שקטים וינוסו מלחמות וקטטות מהם. והנה להיות המשפטים האלהיים מיוחדים בזה מכל זולתם כי מי יוכל לעמוד על אמתת המשפטים אם מצד טבע אלי הקניינים ואם מצד טבע הקונים אותם כי אם הוא יתב' היוצר כל ויודע הכל וכמו שאמר (תהילים ל״ג:ט״ו) היוצר יחד לבם המבין אל כל מעשיהם וכמ"ש הנביא (ירמיהו ל״ב:י״ט) גדול העצה ורב העליליה אשר עיניך פקוחות על כל דרכי בני אדם לתת לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו יורה שא"א לסדר דת ונמוס באלו החיים לתת לאיש כדרכיו ממש לפי טבע המעשים והעושים רק אותו שהוא גדול העצה ורב העליליה אשר בכחות אלו ברא העולם וכל נמצאיו אשר כזה יוכל לשפוט כפי טבע אמת לא בענין תשומה לבד. הלא תראה בדיני עבד עברי ואמה עבריה נאמר שש שנים יעבד ובשביעית יצא לחפשי חנם ובענין השמטה (שמות כ״ג:י׳) שש שנים תזרע את ארצך וגו' והשביעית תשמטנה. אשר אין ספק שיש לדינים האלו קשר גדול במציאות העולם הנברא בששה ימים ויום השביעי שבת וינפש. ולזה נגזר הגלות על ביטולם לפי שיש להם יחס נפלא עם סידור המציאות אשר לא יקיף עליהם זולתי הבורא יתעלה אשר היה עושה כל ובורא כל כמו שאמרנו. ומהמין הזה היו כל הדברים המונחים בתורה האלהית כלם צדק טבעי אין הפרש בהם בין קודם שהונחו לאחר שהונחו רק הפרסום לבד כמו שאמר האל יתעלה (במדבר כ״ז:ז׳) כן בנות צלפחד דוברות ואמרו ז"ל (ספרי שם) כך כתוב' לפני במרום מלמד שראתה עינם מה שלא ראה עינו של משה. והוא דיוק נכבד ממלת כן שירצה אמת ואינו נופל לשון אמת רק על מה שישכים דבורם אל האמת הנמצא בפועל חוץ לנפש והוא הכתיב' אשר לפניו ית' במרום. וזכור מה שאמרו ז"ל (פסחים קי"ט:) כי כשנתנו ליעקב לברך אמר לא נאה לי לברך שנשאתי שתי אחיות. הנה שחשבו לו לחטא אחר שנודע איסורו. וכבר אמר (בראשית כ"ו) ששמר אברהם מצותיו וחקותיו ותורותיו. והכל יורה כי משפטי י"י אמת טבעי ממש. ואם שיראה בקצתם צד תשומה כמו (שמות כ"א) שלשים של עבד. (דברים כב) חמשים באונס. (שמות כ"ב) ומפתה (דברי' כ"ב) ומאה של מוציא שם רע וכדומה. הנה הם צדק אמתי טבעי ידוע אצלו יתעלה ונעלם ממנו וגם הדעת נותן שלא יתחייב האדם בנזקיו רק במה שיזיק אותו בעצם. אמנם מה שהזיקו במקרה הוא גורם לבד וגרמא בנזקין פטור. ולזה שלשים דעבד הוא סכום שוה לסתם עבד וכן חמשים הוא המוהר הראוי לסתם הבתולות. ואם קרה מקרה שהיה העבד נוקב מרגליות או שתהיה הנערה בת טובים ועשירה הנה היה במותר ההוא גורם ופטור וכן אמרו (ב"ק צ"ח.) בפוחת מטבע של חברו או שורף שטרותיו וכיוצא. והנה בתשלומי כפל וארבעה וחמשה הפליגו חז"ל (שם ע"ט:) להראות עוצם השערתו יתעלה בכמו אנו העניינים. אם מהבדילו מהגוזל המפורסם. ואם בהתחלף תשלומי צאן. וגם אנחנו נאמר בו בבא אל הביאור טעם נכון ב"ה והקש על זה בכל העולה ממנו בסדר נזיקין והנה זה הכח לא נתן לשום חכם חרטום וכשדאי. ושמע הודאת ארסטו בזה אשר החל בה פ' ט' מהמאמר ה'. הצדק המדיני ממנו טבעי וממנו דתי הטבעי אשר הוא בכל מקום יש לו כח שוה ואיננו תלוי בהראות או לא. הדתי אמנם הוא אשר בראשונה לא היה בו חלוק שיהיה כן או בענין אחר. אבל אחר שהושם יש בו חלוק כמו שהיה פדיון העבד שיעור ידוע או לזבוח עז ולא שתי צאן כו'. ואמר עוד והדינין יראה לקצת כי כלם הם כן שאינן טבעיים כי אשר הוא בטבע לא יסור ובכל מקום יש לו הכח ההוא כמו האש שהיא שורפת ובפרט ביאר שהצדק הדתי המסודר מהיותר שלם שבאנשים הוא חסר מאד ושאינו נקרא צדק כי אם על דרך העברה ושלא יבדיל הצדק מהבלי צדק אצלם רק בהנחה לבד וגם שכבר היה נראה לקצת שאין טבע קיים לשום צדק כלל. הנה גלה חרפת הצדק הדתי ההוא ורחוקה מטבע האמת עד שלזה היה מהנמנע לפי מה שהצענו שתמשך ממנו לא ההגבלה התכוניות הנאותה לאישיים ולא השלמת היישוב המדיני הנכון כמו שאמרנו. אמנם ימצאו בלי ספק בהנהגת התורה האלהית להיותה הנהגה קרובה מאד אל טבע הענינים או טבעית ממש. כי על שני הענינים אמר (שמות י״ט:ה׳) אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי והייתם לי סגולה מכל העמים וגו' ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש כי מצד שהיא קנין תהיה מעלה לבד אשר בה יהיו סגולה מכל העמים ביושר דעותיהם ותקון מדותיהם המישרים את האדם אל תכלית ההצלחה. וכמו שאמרו (ב"ד פ' כ"ד) זה כלל גדול בתורה (שבת ל"א.) דעלך סני לחברך לא תעביד ואלו כלל גדול במדות לא אמרו והכוונה להעיר כי ההשערה הנאותה באלו הדינים מועיל מאד להדריך האדם אל הפנאת מחשבותיו וזמניו אל שקידת העיון התוריי והשגתו. וכמו שאמרו (ב"ק ל'.) האי מאן דבעי למהוי חסידא ליקיים מילי דנזקין ואין סגולה גדולה מזו שתמצא לכל אחד מאישיה. אמנם מצד שתהיה בצירוף לאחר יהיה צדק מספיק להשלים קבוצם עד שיקראו בה ממלכת כהנים וגוי קדוש. וכמו שכתב זה החכם עצמו בפרק שני מהמאמר ה' אמר לכן הצדק הוא מעלה תמימה לא כאשר הזדמן כי אם בהצטרפות לאחר ועל כן פעמים רבות יראה הצדק היותר בהיר משאר המעלות על כן יאמרו המושלים כי הככב המזהיר והילל בן שחר לא דמה אליו והוא פלא. הנה באר מה שאמרנו משני מיני ההצדק. ונראה עוד שהסכים עם הכתוב שאמר (דניאל י״ב:ג׳) ומצדיקי הרבים כככבים לעולם ועד והוא נכון: והנה על זה הדרך כבר איפשר לומר כי החלק המשפטי הלזה אשר חשבנוהו מתחלה הנקל שבחלקי התורה האלהית יכלול יפה השלשה עמודי' אשר העולם קיים עליהם והם הדין והאמת והשלום (אבות פ"א). כי מצד הנחתו לשפוט בו איך שיהיה יקרא דין. אמנם מצד הסכמתו אל האמת הטבעי (תהלים י"ט) משפטי י"י אמת. אמנם מצד שתחוייב הקבלה אותו על כתות המונהגים בסבר פנים והתישבות הדעת הנה תמצא בו חברת שלום והסכמה חזקה מכל זולתו. וזכור אל תשכח אשר כתבנו בשער מ"ג בפירוש צדיק וישר הוא כמה השתדלה התורה האלהית להכין לפני לומדיה דרך נכון לישר משפטיה ולקרבם אל מרכז האמת בכל מה שיקרה שלא יסכים היושר הכללי עם הפרטי עד שמסר הדבר לב"ד השלם אשר יהיה בכל עת וזמן שיישירו הנמוס לעת ההוא וכל אשר יצא מפיהם בנדון ההוא הוא משפטו האמיתי הראוי לסדרו בו ושהוא אז על האופן ההוא דין אמת לאמתו לא אמת לבד מצד הכולל כי אם מצד האמיתי החלקי והפרטי הכל כמו שנתבאר שם היטב מכל הצדדים כי הוא מה שתושלם בו כוונתנו עכשיו לדעת ולהודיע כי ה' אלהים אמת ותורתו אמת וחותמו אמת ומשפטי ה' אמת ועליהם העולם עומד כי בעצמיותן הדין והשלום והאמת. והנה בבחינת האמות המופלג הנמצא בהם על הדרך שכתבנו אמרו חז"ל לפניהם ולא לפני הדיוטות כי ההדיוטות לא ידעו דרך לתקן הצדק ולישרו עם האמת החלקי לדון דין אמת לאמתו כמו שאמרנו. וגם כי ישפטו היטב לפי ההנחות הכוללות אחר שלא ידעו טעמם ולא ירדו לסוף הכוונה בכל מה שיצטרך לדונו בכל אחד מהחדושים אשר יתחדשו יום יום. וכמו שאמר עליהם (תהלים פ"ב) לא ידעו ולא יבינו בחשכה יתהלכו כאשר כתבנו בשער הנזכר הנה באמת אינם דיינים צדיקים רק במקרה וזה לשון החכם בפ' י"ב מהמאמר הנזכר במדות. אמנם א"כ הכרת הדברים צדיקים לא יחשבו שהוא צריך לחכם יען כי הדברים הנאמרים בדתות אינו קשה למבין אבל אינם דברים צדיקים כי אם במקר'. אבל איך ראוי שיהיו נפעלים ואיך יהיו נחלקים הדברים צדיקים. זה אמנם צריך לדעת יותר מהבריאות *כי גם שמהדבש והיין וכו' הלשון הזה נראה שהוא משובש מאוד, ור"ל דרך כלל, כי כמו שאיננו מספיק לבד אם יכיר הרופא טבע כל סמי הרפואה ד"מ מהות ואיכות הדבש והיין אשר תועלתם ברפואה רבה מאוד, וידע גם אופן עשיית המרקחת הנקרא בל"ע וכללי חכמת הכימיאה, אשר באמצעות האש והחום תתיך, ותפריד כל מורכב לחלקיו הפשוטים אשר ממנו הורכב (ועל שלש אלה רומז הרב באמרו "והלבוריו והשריפה וההתוך") כי אם מוכרח שידע גם אופן השתמשו כראוי בסמיו ובמרקחיו לכל חולי ומדוה הפרטיים אשר ירצה לרפאם כן לא יספיק לדיין לדעת רק כללי הדינים, אם לא ידע גם לשפוט על פיהם המקריים הפרטיים הבאים לפניו. כי גם שמהדבש והיין והלבוריי והשרפ' וההתוך הוא לדעת אבל איך ראוי לחלק לבריאות ולמי ומתי הוא צריך אל פועל גדול כמו להיות רופא עד כאן. ראה דבריו טובים ונכוחים מאד כי כמו שלא יקרא האיש רופא במה שידע אלו הדברים איך שיזדמנו אלא מצד שיפעל בהם הבריאות כאשר יאות אל זה האיש ואל זה החולי כך לא יקרא שופט בעבור שידעו הדינים המונחים בדתות רק כשידע לנהוג בהם כאשר יאות בכל המקרי' החלקיי' כי על זה האופן יהיה דן דין אמת לאמתו. והתרעומת הזה וגדול ממנו נתרעמו ג"כ חכמי האמת כמו שזכר בפ"ק דסנהדרין (ז':) דבי נשיאה אוקמוה דיינא בתרקבא דדינרא דלא הוי גמיר ולא מדי. א"ל לר' יהודא בר נחמני מתורגמיני' דריש לקיש קום עליה באמוראה קם גחין עליה ולא א"ל ולא מדי פתח ואמר (חבקוק ב׳:י״ט) הוי אומר לעץ הקיצה עורי לאבן דומם הוא יורה הנה הוא תפוש זהב וכסף וכל רוח אין בקרבו ועתיד הק"בה ליפרע ממנו מידו שנאמר (שם) וה' בהיכל קדשו הס מפניו כל הארץ. הנה שהכל מסכימים שההדיוטות פסולין להעמיד ולקיים זה הצדק המדיני באשר לא יוכלו לכוין בו אל האמת הדיניי וכ"ש שיהיה זה במשפטי ה' אמת כאשר אמרנו. מ"מ כבר נתבאר ועלה בידינו שהמשפטים התוריים יועילו תועלות טבעיות להגביל תכונות האנשים ולישר מדותיהם איש איש גם להעמיד ולקיים הקיבוץ המדיני באופן יותר חזק ובשיעור בלתי נערך מכל מה שיועילו בם כל הדתות והנמוסים האנושיים וכל זה מצד האמות המתחייב להמצא בהם מפאת חכמת מניחם ב"ה. ואולם עדין ימצא בהם הענין השני שאמרנו והוא התועלת העצום והטוב הבלתי משוער בדרך הגמול והשכר בכל שאר המצות שבתורה אשר זה לא יערך אל הפועל וזה ג"כ יחלק לשנים. האחד מה שיגיע אל הכלל מטוב ההצלח' לשם ותהלה על יתר העמים על דרך הגמול להיותם כלם שותפים במצות ההם כמו שהוא הענין בהקמת המלך והעמדת השופטים והשוטרים וההזהר בהם שכל זה הוא דבר שנעשה בהקהל וכן ראוי שיבא גמול אלהים על ראשם בהצלחה משותפת לכל כאותה המקווה לקץ ימות המשיח וכדומ'. והשני מה שיגיע הגמול בהצלח' הנפשיית בכל איש ואיש כפי מה שישתדל בקיומם מצד היותם מצות אלהיות דלא גרע מעשית מעקה ושלוח הקן וכיוצא בזה. וכמ"ש דוד המלך ע"ה (תהלים י"ט) משפטי ה' אמת צדקו יחדו הנחמדי' מזהב ומפז רב ומתוקים מדבש ונופת צופים גם עבדך נזהר בהם בשמרם עקב רב. יורה כי מלבד התועלת והערבות המגיע בם לתקן עמהם חיי שעה הוא מקוה בשכרם וגמולם עקב רב לעולם הבא. והוא הדבר אשר השיבה התורה אל הבן החכם (מכילתא ס"פ בא) כאשר שאל (דברים ו') מה העדות והחקים והמשפטים אשר צוה ה' אלהינו אתכם כשהשלימ' תשובותיה על החלקים הראשונים הנה על שאלת המשפטים אמרה (שם) וצדקה תהיה לנו כי נשמור לעשות את כל המצוה הזאת לפני ה' אלהינו כאשר צונו. לומר שמלבד התועלות המגיעות להם בטבע מהן יהיה להם זכות נפשיי לפני ה' בעולם הנשמות בתורת גמול לעשות אותם לפניו בתורת מצוה כאשר צום. ושאר דברי השאלה והתשובה ההיא כבר כתבנום בשער ל"ח. והנה בבחינ' זאת אמרו חז"ל לפניהם ולא לפני כותים שאפי' במשפטים שנדע שהכותים ישפטום כמשפטינו לא נחתוך הדין על פיהם וזה לפי שאם נשוה להם בדין הנה נתחלף מהם שהם אינן בני ברית לאלהינו ואינן נכנסין תחת מצותיו ואינן מקבלים עליהם שכר. והעושה על פיהם לא די שאינו מקבל שכר אבל הוא עובר עבירה. כי כמו ששחיטת כותי הוא נבלה (חולין י"ג.) אע"פ שיחתוך הסימנין מבלי שום דבר מהמפסידי' את השחיטה כן החותך הדין על פי הכותי אע"פי שישוה לדין הישראלי נבלה עשה בישראל כי לא עשה כן לכל גוי ומשפטים בל ידעום:
_.46.1.8
ובמדרש ילמדנו בפרשת שופטים מנין אתה למד שישראל וכותי שיש להם עסק זה עם זה שאסור לישראל לומר לכותי לך עמי לערכאות שלכם שהוא עובר בלאו שנאמר לא עשה כן לכל גוי ומשפטים בל ידעום והלא העכ"ום נצטוו על הדינין (סנהד' נ"ו.) שזו היא אחת ממצות בני נח ומהו בל ידעום אלא אלו דקדוקי הדין שכך שנינו (שם מ'.) מעשה ובדק בן זכאי בעוקצי תאנים. הנה שבמאמר הזה נפסלו הכותים לבלתי היותם בני ברית כמונו ואף אם תמצא לומר שיש להם צד מצוה להיותם מכלל בני נח הנה הנם בכלל הדיוטות שאינן יודעין לכוין כמו שאמרנו ראשונ' ואין להם צד מצוה כלל שהכותים אינן מכוונין למצות בני נח כלל אלא הם דנין על פי עצמם ומדעתם ולזה תרוייהו איתנהו. ולהיות כל התועלות האלו נמצאים באלו המשפטים אמר החכם (משלי כ"א) עשה צדקה ומשפט נבחר לה' מזבח. ואמרו ז"ל (דברים רבות פ' שופטים) כזבח לא נאמר אלא מזבח כיצד הקרבנות וכו' כמו שכתבנוהו בביאורו בשער מ"ג. והוא כולל יפה אלו הענינים כלם: והנה עם זה הותר ודאי היטב הספק אשר נשאל בתחלה על מעלת אלה המשפטים ונתבאר כי גם שתהי' מעלת זה החלק המשפטי נערכת לפי החומר הנושא אותו לא תהיה במדרג' שפל' מיתר החלקים כי באמת נושא החלק הזה אינו הקנינים המדומים כמו שחשבנו אבל הם אישי העם הזה המיוחד עם לבדד ישכון ומכלל יתר הגוים לא יתחשב. ודרך פרט כחותיהם הנפשיות אשר בהם יוגבלו הגבל' שלמ' ואמתית להיותם שלמים בעצמם וכמו שאמר' כשיושקף בהם בתכליות הנפלאות הנמצאות בהם אם הראשון בתקון ושלמות ההנהג' מכל זולתם והאחרון שהוא העקר ותכלית הכל שהיא הצלחת הנפש הכרוכה בעקבם כמו שאמר המשורר (תהילים י״ט:י״ב) בשמרם עקב רב. תפח רוחם ונפשם של דוברי עתק על חכמי התלמוד ז"ל ואומרי' שכל עסקם בסדר נזיקין הם דברים של חיל וצורכי חיי שעה. לו חכמו ישכילו זאת ישימו יד לפה ויודו לה' חסדו. ובמדרש (ש"ר פ' ל') מאי דכתיב (תהילים קי״ט:קכ״א) עשיתי משפט וצדק בל תניחני לעושקי. משל לסוחר שמבקש לילך בדרך מה עשה לקח כל פרקמטיא שלו ועשאה אבנים טובות ומרגליות ונטלו בחיקו ויצא באו עליו ליסטים ותפשוהו אמרו לו מה בידך אמר אין בידי אלא כלי זכוכית אלו אמרו לו אלו בכמה אמר להם שתים בסלע ושלש בסלע. אמרו זה לזה ובשביל אלו נהרוג אותו הניחוהו והלכו להם. נכנס הסוחר אל המדינה התחיל יושב ומוכר בדמים יקרים נכנסו הלסטים אצלו אמרו לו זו בכמה וזו בכמ' אמר להם זה במאה מנה וזה ברבוא אמרו לו ואתה הוא שאמרת שתים בסלע ושלש בסלע. אמר להם באות' שעה במקום המות הייתי עכשו אם אין אתם נותנין בדמיה אין אתם נוטלין אותה. כך ישראל בעו"הז מי שהוא עושה מצוה אינו יודע מתן שכרה אבל לעתיד לבא הן תמהין ממתן שכרה שאין העולם כלו יכול לקבלה לכך נאמר (ישעיהו נ״ו:א׳) שמרו משפט ועשו צדקה כי קרובה ישועתי לבא וצדקתי להגלות כמה הפליגו חז"ל להמליץ במאמר הנכבד הזה אמתת כל מה שכתבנו כי האבנים הטובות והמרגליות ששמו דוגמתם המשפטים התוריים אשר עליהם אמר בתחלה עשיתי משפט וצדק ובסוף שמרו משפט וגו' הם אשר חשבום הלסטים הרשעים והחומסים לכלי זכוכית שהם שתים ושלשה בסלע כי לא נתן להם לב לדעת ועינים לראות שום תכלית אלא תועלת חיי העו"הז הנקל והחלוש ובשבילו לבד יקיימום. אמנם הסוחר החכם ידע מכרם ומכירם וזוכה ונוטל שכרם לעולמם בלי ספק אע"פי שלפעמים להכרח מונעים ומעכבים יזלזל בם זלזול מה כענין זה הסוחר מפני הלסטים שזלזל המרגליות באמרי פיו. אמנם דוד היה מתפאר שלא היה מזלזל בהם לשום סבה אפי' במאמר היה אומר משפטי ה' אמת וגו' הנחמדים מזהב וגו' גם עבדך נזהר בהם בשמרם עקב רב. והוא מה שרצה בזה הפסוק אשר זה המאמר נדרש עליו עשיתי משפט וצדק וגו' כלומר אני אפילו לפני העושקים לא גרעתי חוקם ולא זלזלתי בשיוויים לפיכך עליך מוטל שלא תניחם שיעשקום ממני ואע"פי שהם יקרים מזהב ומפז רב והכוונ' היא נכונה מאד לפי זה המשל. ובמדרש (דברים רבות פ' עקב) א"ר אחא שבועה נשבע הקב"ה שלא להניח את ישראל לעולם שנאמר (עמוס ד׳:י״ב) לכן כה אעשה לך ישראל ואין לכן אלא שבועה דכתיב לכן נשבעתי לבית עלי וגו' (שמואל א ג׳:י״ד) ועד היכן אני מיסר אתכם עד שתשמרו המצות התלויות בעקב דכתיב (עמוס שם) עקב כי זאת אעשה לך הכון לקראת אלהיך ישראל הדא הוא דכתיב (דברים ז׳:י״ב) והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה. וממה שקדם נתבאר טעם אומרם ז"ל על המשפטים שהם תלוים בעקב ועלה כלו כהוגן:
_.46.1.9
ועתה יתבאר יפה המאמר ההוא אשר זכרנו בפתח השער בדין אמר להם משה לישראל הרי נתן לכם הק"בה את תורתו אם אין אתם מקבלין את הדינין הרי הוא נוטלה מכם כי באמת לא נתנה התורה אלא בהגבלה התכוניי' הראוי' להקדים ללמידת' וכמו שנאמר במעמד ההוא הנורא (שמות י״ט:י״ב) והגבלת את העם וגו'. וכאשר פירשתי שם. והנה הדינים האלו כפי מה שנתבאר יש להם כח ויד חזקה בהגבל' והשער' הזאת מכל זולתם וכמו שאמר זה כלל גדול בתורה כאשר נתבאר מצד עצם האמיתות שבהם והתקרבם והתאחז' בסודות המציאות כי הוא הפרדס שאמרו שאהב מכל נכסיו על דרך (חגיגה י"ד:) ארבעה נכנסו לפרדס ולזה נתנו לבן אשר אהב משאר הבנים דכתיב מגיד דבריו ליעקב וגו' לא עשה כן לכל גוי וגו'. כי מי שאין לו חלק במשפטים אין לו נחלה בתורה שהם אחים תאומים דכתיב ועוז מלך משפט אהב כי עוזו של מלך שהיא תורתו האלדית כמו שאמר (תהילים כ״ט:י״א) ה' עוז לעמו יתן הנה באמת משפט אהב כרע כאח לו ולא ימצא בלתו וכמו שאמרו (מכלתא משפטים פ"א) ואלה המשפטים מה הראשונים מסיני אף אלו מסיני ולזה אמר אם אין אתם מקבלים את הדינין הוא נוטלה מכם ולפי שאמרו (ב"מ ל':) שלא חרבה ירושלם ובתי דינין שלה אלא מפני שדנו בה דין אמת והכוונ' שלא דנו דין אמת לאמתו כמו שאמרנו אלא שדנוהו לפי ההנחות הכוללות בין שיסכימו אל החלקי או לאו והדיינים האלו הם מחריבי העולם לפי האמת לזה אמר כי כשיעשו הדינין האלו כתקנן וכוונתן לא די שיספיקו להעמיד ולקיים קבוציהם בשלום ובמישור אלא אפילו אחר חרבנן אם יתיישרו בזה יספיק להשיבן אל יישובן על צד היותר שלם שאיפשר באופן שיקבלו שכר לפעולתם משני מיני הגמול שאמרנו אם בהצלחת הכלל אשר יושעו ויתישבו ביישובן וכבודם ואם בהצלחת נפשם אשר היא עקר הכל אשר לשני העניינים כיון באומרו הרי הוא מחזיר בתי דינין ובית המקדש שלכם כי חזרת הבתי דינין הוא הצלחת הכלל ויישובו בעולם הזה וחזרת המקדש הוא כולל העולם הזה והעולם הבא. ולשניהם אמר הכתוב (ישעיהו א׳:כ״ז) ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה כי ציון כללות הצלחת הכלל. אמנם הצלחת איש ואיש לפי השגתו הנפשית כלל באומרו ושביה בצדקה. זהו שיעור מה שראיתי להקדימו אל הדבור שמשפטי התורה האלהית אשר לפנינו הן הן גופי תורה להודיע מדרגתן בין שאר חלקיה ולהורות על עוצם תועלותיה בכל כוונתיה ואשר בלעדיהן מיתרי התורה ירופפו ויתידותיה גם עמודיה ואדניה יתפלצון ועמהם דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה קרבת אלדים יחפצון. ולפי שפירוש' צריך תלמוד רב לפי רוב משפטיה גם שאין דרכינו לבוא על שרשי הדינין והסודות התלמודיים לפי כוונתינו נקצר בתת טעם לשבח בתקון סדור חלקי הפרש' וביאור משפטיה בהסכמת הנמצא כתוב בכמו אלה הענינים בפילוסופיא המדינית כי אין בנפילת השכל האנושי על קצת טעמי' והלכותיה ובהודאת בעל דין אל דעותי' וגזירותי' רק טוב אשר יכספוהו הכל. ותחלה אעיר הספקות הנופלות על הענינים ההם כמנהגנו:
_.46.1.10
א והוא מה שכבר התרנוהו מהשוות זה החלק המשפטי לעקר התורה האלהית. ולא עוד אלא ששמו בראשונ'. ועטיפת הוא"ו: ב למה יתחיל זה החלק המשפטים מדיני עבד ואמה העבריה עם היותם דינים שלא יראה היו לשעה מצויין ביניהם שיביאם הצורך: ג. מה טעם אם בגפו יבא בגפו יצא פשיטא כי ערום נכנס וערום יצא. ועל אשתו כבר אמרו (קידושין כ"ב.) מי הכניס' שתצ'. גם אומרו והוא יצא בגפו נראה מותר: ד מה טעם אומרו לעם נכרי לא ימשול למכרה היה לו לומר לאיש נכרי וגם באומרו ואם שלש אלה לא יעשה לה היה לו לומר אם אחד משלש אלה לפי פי' המפרשים: ה אומרו ואשר לא צדה והאלהים אנה לידו ושמתי וגו'. כי אשר לא צדה ולא אנה אלהים לידו לא נתבאר מה דינו אם יומת בבית דין כדין המזיד הגמור או אם ידון בענין אחר: ו למה נכנס וגונב איש ומכרו בין מכה אביו וגו' ומקלל אביו ואמו וגו': ז אם העבד הכנעני הוא כספו למה יוקם אפילו מת תחת ידו. ואם לאו למה לא ינקם אם יום או יומים יעמוד: ה אחר שהקפידה התורה פעמים ושלש לומר עין תחת עין שן תחת שן עד שאמרה כאשר יתן מום באדם כן ינתן בו איך אמרו (ב"ק פ"ג:) לשום חבלות אלו בממון ולומר (שם צ'.) הכל כפי המבייש וכו': ט אומרו השור יסקל וגם בעליו יומת אם כופר יושת עליו וגו' ולמה לא יצוה לפרוע הכופר מבלי שיחייבהו למיתה. וזה גם כן באומרו ונתת נפש תחת נפש. וטעם כסף שלשים שקלים דעבד: י באומרו או נודע כי שור נגח הוא כי לפי פי' המפרשים ז"ל היה לו לומר ואם נודע וכו': יא מה טעם בתשלומי ארבעה וחמשה כי הוא דבר זר מאד אם כפי עצמו ואם כפי הבדל שור משה: יב אחר שהניח הכתוב משומרים וגונב מבית האיש ומת או נשבר או נשבה איך אמר ונקרב בעל הבית אל האלהים אם לא שלח ידו כי ידוע הוא שלא שלח שהרי נגנב ונאבד: יג בטעם אומרו בשואל בעליו אין עמו שלם ישלם ואחר כך אם בעליו עמו לא ישלם שמכלל לאו אתה שומע הן בלי ספק: יד מה טעם מכשפה ושוכב עם כל בהמה פיתוי הנערה וזובח לאלדים: טו באומרו אם כסף תלוה את עמי ואמרו (מכילתא משפטים פ' י"ט) כל אם ואם שבתורה תלויין חוץ מג' וזה אחד מהן ולמה לא יאמר בפי' בלשון מחייב. גם יש לעיין לתת טעם לשאר סדר המצות הבאו' והיותו שונה במצות הגר פעמים. ומה טעם כי באה מצות פריקה בשונא ומצות טעינה באוהב: טז אומרו וכל אשר אמרתי אליכם תשמרו והיכן אמר. ומה ענין יש לו עם ושם אלהים אחרים וגו'. ומה טעם סמיכות ראשית בכורי אדמתך אל לא תבשל גדי ב' פעמים. ומה טעם זכרון זה^ הענין בתורה שלשה רגלים (שמות כ"ג ל"ד דברים י"ד) אלו הן הספקות אשר ראינו^ לעורר בזה החלק ומעתה נבא אל הביאור:
_.46.1.11
ואלה המשפטים וגו'. (א) אומרו ואלה חוזרת לתחלת פרשה של מעלה שאמר (שמות כ׳:י״ט-כ׳) כה תאמר אל בני ישראל אתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם לא תעשון אתי וגו'. יאמר הענין הזה ראוי שתאמר להם ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם ומה נכבד אומרם ז"ל לפניהם ולא לפני הדיוטות שכבר נזכר שם אל בני ישראל שהוא כנוי אל המומחי' ולא אמר עם סתם כמו שעשה בכל המעמד ההוא שכללם כלם כמו שכתבנו בשערים שעברו ובאומרם לפניהם ולא לפני כותים יכוונו אל עטיפת הוא"ו אל המעמד כלו כי העכו"ם לא עמדו רגליהם על סיני: כי תקנה עבד עברי כבר כתבנו בשער מ"ג כי חכמי המחקר חלקו ענין הצדק לשלשה מינים. להנהגת האדם עצמו. והנהגתו עם ביתו. והנהגתו עם אנשי מדינתו. ונתבאר כי בחלוקת אלו הטובות החצונות לא יטול אדם לעצמו ושהצדק בהחלט יפול בין האדם לזולתו מבני מדינתו. אמנם עם בני ביתו ועבדיו ובניו הקטנים יש מין מהצדק הממוצע בין שני המינים הראשונים. והכוונה שאין להם צדק גמור עמהם כשאר האנשים. אמנם יש ביניהם צדק לפי ההדמות והוא אשר ראוי לשמור עמהם מן השווי והיחס מה שיאות לאדם עם הדברים אשר לו בדרך ההשתרר או ההשתעבד אשר אין ראוי לטול אותם בשום צד. ושעל זאת הבחינה תקנו חז"ל אם כבנים אם כעבדים וכו'. כמו שכתבנו שם עם שאר הדברים הנלוים אל הענין:
_.46.1.12
(ב) ועתה אני אומר כי מפני ששלשה מיני הצדק הללו הם נכללים בדיני העבד והאמה העברים כמו שיתבאר לזה שמם תחלת דיני הצדק וראשיתם כי ראוי הוא שיושם תחלה אותו הדין שהוא כנימוס לכל מיני הצדק אשר יבאו אחריו. אמנם המצא בהם כל שלשת מיני הצדק הוא מבואר וזה כי מצד היות העבד יהודי אחיהו חוייב לשמור עמו המשפטים אשר הניחה התור' ביציאותיו מעמו (קידושין י"ד:) בשש וביובל ובפדיון ובמיתת אדון ולבלתי עבוד בם בפרך (ויקרא כ״ה:נ״ג) וכשכיר שנה בשנה כמו שהוא חייב להשלים לכל אחד מבני ברית שאין גופו קנוי לו ובהתנהג עמו בטוב לו במאכל ובמשקה ובהענקתו (דברים ט"ו). וזולת זה ממה שיפול תחת מדות הרחמנות והנדיבות ויתר המעלות הוא ממין הצדק אשר עם עצמו. אמנם בתת לו שפחה להוליד ממנה בנים ובנות שיהיו ילידי ביתו ומקנת כספו והם כלים חיים לו כבר נכנס מפאת האשה ומפאת הבנים ובקצת מפאת העבד עצמו תחת הצדק אשר הוא לפי ההדמות אשר לאדם עם מה שיש לו בערך ההשתרר או ההשתעבד וכ"ש מרציעה ואילך שכבר נאמר בו ועבדו לעולם. וכשיושקף בטוב יראה שפרשה זו מתחלה ועד סוף בגנאי המוכר עצמו היא מדברת תחת אשר העוה לנפשו בפרוק מעליו עול תורה ומצות וקבל עליו מוטות חבלי אדם ועבותות אהבתו כמ"ש חז"ל (קידושין כ"ב:) אזן ששמעה בסיני וכו'. (ג) ובשרו הכתוב שאם הוא כיוון להרויח בהסיר מעליו טורח פרנסתו ופרנסת אנשי ביתו שידע שלא ישאר לו מזה רק הבשת והחרפה לבד אשר עליה נאמר (ירמיהו י״ז:ה׳) ארור הגבר אשר יבטח באדם וגו': ומיי' יסור לבו. והוא אומרו כי תקנה כבד עברי שש שנים יעבד כעבד נמכר ולסוף יצא לחפשי חנם כלומר בלא דבר כי אם בגפו יבא בגפו יצא ומאומה לא ישא בעמלו. ואם בעל אשה וסבור להטיל פרנסתה על אדניו לסוף ויצאה אשתו עמו ודוחקו וצרכו במקומו עומד. (ג) ואם כיון לשיתן לו אדוניו אשה מבלי שיכין לו מוהר ומתן כמשפט הבנות לא לו יהיה הזרע כי האשה וילדיה תהיה לאדוניה והוא יצא בגפו. ואם ירצה להתקיים עמם יקנה בעבורם מהדופי והפחיתות שיעור שלא יסבלהו שום בן דעת והוא הרצועה בב"ד להיותו עבד עולם כי מהגנאי והפחיתות לא יצא ביובל. וקרוב הוא להעתיק זה הענין עצמו אל עבדי הזמן המקבלים אדנותו לבטרם עליו יותר מעל אלהיהם כמו שיבא בפרק ז' שער ס"ז אשר במועדים ב"ה. וגם בדיני האמה נמצאו כיוצא בהם ממש כי במה שימכור איש את בתו לאמה יכנס בצדק אשר לפי ההדמות כי בעודה קטנה היא תחת ידו לעשות בה כרצונו ואין לה דין עמו. אמנם כבר יכנס עמה תחת הצדק אשר עם הזולת בכל מה שצריך לשמור לה במכירתה החסדים והאמת אשר השקיפה בה התור' שלא למכרה ממכרת עבד ושלא למוכרה לקרובים אשר אין להם בה צד ייעוד ושאין למכרה שתי פעמים, בכל זה צריך לשמור לה צדק גמור אשר יכופו אותו ב"ד עליהם גם לאדוניה בענייני היציאות כמו שאמרנו בעבד. אמנם במשפטי הייעוד אם לו ולבנו ושאר החסדים אשר איפשר לו לאדון להטיב עמה הוא ודאי ממין הצדק אשר עם עצמו שאם יעשה כן ודאי רוח המקום נוחה הימנו ואם לאו אין כאן נחת רוח: אמנם אמר אם רעה בעיני אדוניה אשר לא יעדה וגו'. לומר שאין לאדון למנוע עצמו מייעודה אלא אם תהיה רעה בעיניו שהרי אין אדם דר עם נחש בכפיפה ואף כי לא תיטב בעיניו יפדה אותה וכמ"ש (קידושין ט"ז.) יסייע בפדיונה. (ד) ולא ימשול למכרה לאיש אחר כי כל איש אשר ימכרנה לו יחשב לה לעם נכרי אחר שעל מנת ייעוד רצתה בו היא או אביה מזולתו. ואם לבנו ייעדנה כמשפט הבנות יעשה לה. ואם אחרת יקח לו שארה כסותה ועונתה לא יגרע כי על הרוב לא ישאר האדם העשיר באשה כזאת לבדה והוא לוקח אשה כבודה ממנה מ"מ שארה כסותה ועונתה לא יגרע אע"פ שתהיינה לו כמה נשים. (ד) ואם שלש אלה לא יעשה לה ויצאה חנם אין כסף לאותו שלקח בדרך ייעוד תצא לחפשי חנם ולא תפדה מעמו בשום דבר:
_.46.1.13
האמנה כי צריך לתת לה גט כריתות (שם י"ח:) אחר שקנאה בדרכים שהאשה נקנית בהם. אמנם לא הזכירה התורה כך כי אין זה מקומו והוא ידוע מאליו כי בכל מקום שיש אישות צריכה גט ודרך הראשונים ידועה וכבושה לרבים. וזה שכתבנו הוא פשט הכתוב בהסכמת אמתת הדין: והנה אחר שזכר אלו הדינים אשר יכללו שלשה מיני הצדק ראשונה על האופן הנזכר נעתק לבאר המשפטים החלקיים על אותן החלקים החלקיים שסדרם החוקר בחלוקתו אותן בפרק ד' מהמאמר החמישי הנזכר. אמר אמנם יש מין אחר מיושר בחברת בני אדם ובו שני חלקים כי החלופים מהם רצוניים ומהם בלתי רצוניים. הרצוניים כמו מקח וממכר חליפין ערבות השאלה ופקדון ושמירת שכר יקראו אלו רצוניים יען תחלת חברתם היא ברצון. בלתי רצוניים מהם נסתרים כמו הגנבה והניאוף ונתינת סם מזיק והשגת גבול ופתוי העבד והריגה בערמה ועדות שקר ומאלה אמנם עשויין בהכרח כמו ההכאה בשוטים והאסירה והמות והגזילה והשכול והוצאת דבה ונשיאת חרפה. ועתה ראה כמה כלל זה החכם מהדינים המפורשים בפרשה זו ומסודרים בה. ובגדול החל והוא היותר מגונה מהבלתי רצוני והיא הרציחה אלא שגם בזה יש הבדל לא מעט בין העושה בסתר ושלא מדעת הסובל ובין העושה מדעת ובגלוי ובזה ובזה בין העושה בצדיה וערמה לעושה בפתע מחמת כעס ומריבה. ואל השקפת אלו החלקים אמר: ומכה איש ומת מות יומת. ירצה בין שידע שהוא הורג ושההורג חייב מיתה בין שידע שהוא הורג לבד מות יומת המכה עכ"פ. אלא שבענין הראשון נהרג על ידי ב"ד ובענין השני ע"י גואל הדם כי כשיתבאר מענין ההכאה וממצב השנאה אשר ביניהם שידע בהריגה לא יקלטוהו ערי מקלט כמו שמפורש אצלנו הדבר בפ' מסעי אבל מניחין אותו ביד גואל הדם בפגעו בו הוא ימיתנו אם יתחזק עליו שנאמר גואל הדם הוא ימית את הרוצח וגומר (במדבר ל״ה:י״ט). אמנם אשר לא צדה להכות בכלי אשר ימות בו ועוד שהוא לא שונא אותו ולא מבקש רעתו אלא האלהים אנה לידו אז ושמתי לך מקום אשר ינוס שמה כמו שנאמר שם ואם בפתע בלא איבה הדפו או השליך עליו כל כלי בלא צדיה או בכל אבן אשר ימות בה בלא ראות וגומר והיא שונא לא לו וגו': ואלו השני דינים האחרונים נמסרים ג"כ לשמים כמו שאמרו (כתובות ל'.) אע"פי שבטלו ארבע מיתות ב"ד דין ד' מיתות לא בטלו. והאלהים אנה לידו במה הכתוב מדבר בשני בני אדם אחד הרג שוגג ואחד הרג מזיד לזה אין עדים ולזה אין עדים הקב"ה מזמנן לפונדק אחד וכו' (מכות י':) (ה) ואין ספק כי כה יעשה אלהים לכל מזיד שלא יחוייב בב"ד מאי זה טעם שיהיה כי לא יתכן שיגלה שהגולה גלות מכפרת עליו וזה לא נתן למחילה עד יומו יבוא וה' יגפנו כמו שנזכר: וכי יזיד איש על רעהו וגו'. למה נאמר לפי שנאמר ומכה איש שומע אני אפי' כותי וכו'. כמ"ש רש"י ז"ל (מכילתא משפטים פ"ה) וירצה שאשר יזיד על זה התו?ר אין לו שום המלט מב"ד ואפילו יהיה כהן מזומן לעבודה מעם מזבחי תקחנו למות. אמנם לפי משמעות פשוטן של דברים יאמר שאפי' הרוצח הנמסר למיתת ב"ד אם נזדמן לו הענין ההוא פתאום ובחמתו אשר בערה בו קבל ההתראה ובפתע הכה שזה אם נמלט למזבח מזבח קולטו כי יש לו עדין שום טענה שלא היה במתון המחשב' והמתק העצה אמנם אם היה צודהו ואורב בערמה ועצה חמוצה אז אין לו שום טענה ואפי' מזבח אינו קולטו כי חשב מחשבות לשפוך דם נקי והוא יותר רע מהחיות המזיקות. ולפ"ז הוא ענין גדול שנתחדש בדיוק הכתוב הזה ומסתייע מאד ממה שנמצא במס' מכות (י"ב.) אמר רבי יהודה שתי טעיות טעה יואב באותה שעה שנאמר (מלכים א ב׳:כ״ח) וינס יואב אל אהל מועד ויחזק בקרנות המזבח. טעה שאין קולט אלא גגו והוא תפס בקרנותיו. טעה שאין קולט אלא מזבח של בית עולמו והוא תפס מזבח של שילה וגריס ז"ל מזבח של במה: אביי אמר בהאי נמי טעה שאינו קולט אלא כהן ועבודה בידו והוא זר הוא. ואלו שאינו קולט מזיד אלא שוגג לא אמרו כמו שהוא מפורש בכתוב האומר וכי יזיד איש רעהו וגו'. וכמו שאמר שם סמוך אמר ריש לקיש שלשה טעיות עתיד שרו של פרס לטעות שנאמר (ישעיהו ס״ג:א׳) מי זה בא מאדום חמוץ בגדים מבצרה. טועה שאינה קולטת אלא בצר והוא גולה לבצרה טועה שאינה קולטת אלא שוגג והוא מזיד. טועה שאינה קולטת אלא איש וזה מלאך הוא. אבל נראה ששרו של פרס נקרא מזיד ערום לפי שהוא רודף אחיו ואורב לו בצדיה עמד ושחת רחמיו. אמנם יואב לא תשב עצמו מזיד על זה האופן במיתת עמשא (ש"ב כ') שבפגעו בו הוא המיתהו מבלי קדימת עצה ואריבה ולו הונח שיהיה מותרה ועומד מצד חכמתו אלו היה מזבח קולטו מצדדים אחרים מזה הצד לא היה קולטו ול"ה לא חשבו זה לטעות כמו האחרים וזה היה בעיני הכרח גדול לזה הדין. אלא מפני שיש להתיר זה בשנאמר שלא אמרו שאין המזבח קולט אלא כהן כי אם על עסקי רציחה לבד אבל על שאר דברים היה קולט לכל אדם כי נראה שהיה מנהגם להנצל בבית אלדים ואצל מזבחו כמו שהוא המנהג היום בין האומות לזה מה שהוצרך הכתוב לומר שהרוצח יוקח מעם המזבח אבל אם היה כהן ועומד על המזבח לא יוציאוהו עד שיגמור עבודתו. והנה יואב לא חשב להמלט שם אלא מאשר נטה אחרי אדוניהו כי חשב שלא יהרגהו שלמה על מיתה עמשא מפני כבוד אביו שלא יאמרו קטנו עבה ממתניו כמו שנראה שחשש לזה דוד באומרו (מלכים א ב׳:כ״ח) ועשית כחכמתך וגו'. הוא מה שאמר הכתוב (שם) והשמועה באה עד יואב כי יואב נטה אחרי אדוניהו ואחרי אבשלום לא נטה וינס יואב אל אהל ה' ויחזק בקרנות המזבח שהכוונה שראה עצמו באשמה עצומה אבל שלמה בנטותו אחרי אדוניהו לבדו כי אם היה נוטה אחרי אבשלום יאמר כי לסבת המלכות היה עושה כמ"ש חושי לאבשלום (שמואל ב ט״ז:י״ט) כאשר עבדתי לפני אביך כן אהיה לפניך ועכשו אין לו התנצלות כלל ולזה נמלט באהל ה' ויחזק בקרנות המזבח ולזה כשאמר לו בניהו לצאת משם (מלכים שם) אמר לא כי פה אמות לומר לא אצא מכאן בשום פנים ואם תרצה המיתני פה אבל אם תמיתני ידעו כל העם כי על עסקי נפשות אני מת ולא לכבוד יהיה לו והוא מה שאמר לו בניהו לשלמה כה דבר יואב וכה ענני ירצה ראה כה דבר יואב שלא יצא וכה ענני שהטעם כדי שיתפרסם על מה הוא מת. ויאמר לו המלך עשה כאשר דבר שלא תוציאהו אלא שתמיתהו שם ודי בזה חכמה לעיני כל ישראל להעלים סבת מיתתו שאילו על עסקי רציחה הוא מת היינו מקיימים בו מעם מזבחי תקחנו למות עכשיו שתמיתנו שם יאמרו שעל עסקי מלחמה הוא מת. וכך נאמר ויעל בניהו בן יהוידע ויפגע בו וימיתהו והנה תלה עצמו כחוט השערה לבער מעל ממלכתו דם נקי כמו שאמר ושבו דמיהם בראש יואב ובראש זרעו עד עולם ולדוד ולזרעו ולביתו ולכסאו יהיה שלום עד עולם מעם ה' (שם). ולזה לא מנה רב יהודה כ"א השתי טעיות שהיו טעיות בידו ואפילו לפי מחשבתו שאינו מתבקש כרוצח. אמנם אביי חשב טעות שלישי כי לפי האמת לרוצח נתבקש וטעה שאין מזבח קולט על עסקי רציחה אלא כהן. וזה דרך נאות לישב הכתובים ומחלוקת האמוראים אמנם על הדרך הראשון למדנו מה שיראה שהוא פשט הכתוב באומרו וכי יזיד איש על רעהו וגו'. ושוב מצאתי במדרש רבה פרשת אלה מסעי (פ' כ"ג) ויחזק בקרנות המזבח תחכמוני ראש השלישי (שמואל ב כ״ג:ח׳) לא היה יודע שכתוב בתורה וכי יזיד איש על רעהו להורגו בערמה מעם מזבחי תקחנו למות אלא אמר הרוגי ב"ד אין נקברין בקברי אבותיהם אלא לעצמן מוטב לי שאמות כאן ואקבר בקברות אבותי וישב בניהו אל המלך דבר לאמור כה דבר יואב וכה ענני ויאמר לו המלך עשה כאשר דבר ופגע בו וקברתו והסירות דמי חנם וגו' (מלכים שם). הנה שהוקשה להם מה שהקשינו והתירו בפנים אחרים אשר מצאו להם מקום מטעם מאמר וקברתו. אלא שהדבר סתום ותלוי כי מי יאמר שלא רצה וקברתו בקבר ב"ד והרואה יבחר בטוב לו ומ"מ צריך שנלמוד מכאן ק"ו לעצמינו כי המזיד לאחד מבני האדם ובא להמלט בית אלהים ואוחז בקרנות מזבחו לומר הושיעני הנה הוא יתעלה לא יצילהו אבל יסגירהו להשפט עם בעל דינו כ"ש החוטא אליו יתעלה באחד מהדברים שחייב עליהם מיתה או מלקות או מרדות ובא להנצל ולהעזר באחד מגדולי שופטינו וזקנינו שאין לו לקבל אותו אלא שיסגירו לפניו יתעלה לעשות בו משפט כתוב כמו שהוא מנהג הנחשבים לאנשי חיל מזקנינו. ואחר שדבר בגדול שבחמסים שהיא רציחת אדם בכוונה סמך הקרוב אליו והוא ומכה אביו ואמו כ"א שאינו שוה במעשה שהראשונים ברציחה וזה בהכאה שיוציא בה דם לבד הרי הם שוום בעונש כי הכאת האב והאם לרציחה דאחר תחשב. (ו) ואחרי זה סדר וגונב איש ומכרו כי אם שהוא שוה לראשונות בעונש מפני גודל החמס אשר יעשה בו מ"מ אינו שוה לרוצח שאיפשר שזה הגנב אחרי נמכר גאולה תהיה לו. ואחריו ומקלל אביו כי אם הוא שוה בעונש לראשוני' מפני רוב העזות אינו שוה להם בנזק כי ברוב דברים וקללות לא יוציא דם. ואחר שכלה לדבר בזה המין מהעול שהצד השוה שבהם שהחומס בו חייב מיתה נעתק אל מין מהבלתי רצוני למטה ממנו והוא אשר יש בו ספק עונש מיתה ודאי תשלומי נזקים. אמר וכי יריבון אנשים ואמר שאשר יכה את רעהו באבן או באגרוף הדין הוא שחובשין אותו עד שיודע אם יהיה אסון ויומת בב"ד כדין מכה איש ומת (סנהדרין ע"ח.) אמנם אם יקום והתהלך בחוץ על משענתו ונקה המכה מבי' האסורין רק שבתו יתן ורפא ירפא האמנם יראה שגם לאסור אותו על זה צריך שתהיה התראה בהכאה שאם לא כן אפי' ימות לא ימיתוהו ב"ד ולמה יאסרוהו. וסדר אחריו הדין השוה לו בספק חיוב המיתה. ואמר וכי יכה איש את עבדו או את אמתו בשבט ומת תחת ידו נקום ינקם. (ז) כי אע"פ שכספו הוא ראוי לבער מן העולם איש זד יהיר אשר אין מעצור לרוחו ומכה בכעסו מכת אכזרי שימות המוכה תחת ידו כי גם שלא יחשב זה העבד אלא כאחד מכליו הרי אמרו השובר כליו בכעס חייב נדוי והשווהו לעובד ע"א (שבת ק"ה:) ועל זה הדרך עצמו אמר דוד חי ה' כי בן מות האיש העושה זאת ואת הכבשה ישלם ארבעתי' (שמואל ב י״ב:ה׳-ו׳). ולמה יומת אלא כמו שפירשו דבריו באומרו עקב אשר עשה את הדבר הזה ואשר לא חמל ירצה עקב אשר לקח הצאן ושחט אותה ישלם ארבעתי' ועקב אשר לא חמל על האיש הרש יומת כמו שאמר שלמה בנו (משלי כ״ב:כ״ג) אל תגזול דל וגו' כי ה' יריב ריבם וקבע את קובעיהם נפש. אמנם אם יומם או יומים יעמד כבר יצאה ממכת אכזרי אל מכת המוסר ולא יוקם כי כספו הוא כי אין להעניש האדם על שברו את כליו כסבור שהוא מתקנם מדי דהוה לאב עם בנו ולרב עם תלמידו והרופא שהמית שאע"פי שמזידין אינן מערימין (מכות ח':) גם מצערו ונזקו אין לו דין עמו כי הוא מקנת כספו כמו שכתבנו ראשונה. וכמה הסכים בזה החוקר פרק י"א מספר המדות אמר אמנם האהבה אינה לבלתי ב"ח ולא הצדק וגם לא אל הסוס ואל השור ולא אל העבד באשר הוא עבד כי אין דבר משותף ביניהם כי העבד הוא כלי חי והכלי הוא עבד בלתי חי וע"כ כפי אשר הוא עבד אין לאדון אהבה עמו אבל כפי אשר הוא אדם כי יראה דבר ה' צודק בכל אדם וישתתף עם כל שליט בדת ותבונה. והנה אחרי זה סדר וכי ינצו אנשים ונגפו אשה הרה ויצאו וגו'. לפי שהוא ג"כ מנזקי הגוף אלא שאין בו רק תשלומי ממון כמו שאמר ענש יענש כאשר ישית עליו ואומרו ואם אסון יהיה ונתת נפש תחת נפש הוא תשלומי ממון שהמכוון להרוג את זה והרג את זה פטור ממיתה (סנהדרין ע"ט.) ומשלם כופר נפשו ליורשיו כאילו הוא נמכר בשוק. (ט) אמנם אמר ונתת נפש תחת נפש לומר שכל הורג נפש חייב מיתה אלא שנתן רשות להתכוין לזה והרג לזה לפדות עצמו בכופר נפשו וכן הוא הדין באומרו וגם בעליו יומת והוציאם ממה שאמר על הרוצח הגמור ולא תקחו כופר לנפש רוצח וגו' *עין תחת עין, תוכן דבריו בקוצר הוא, כי הצדק המאמת, שהוא ע"פי השכל הישר יחייב ג"כ דין תורתינו הקדושה שכאשר יעשה איש לרעהו, כן יעשה לו בלי הבדל ונשיאות פנים בין המזיק לניזק, אם גם יהיה המזיק היותר נכבד, והניזק היותר נקלה בעם, אפס בכל זאת לא יתנגד לזה צדק החלוקה, המשתנ' לפי מחלקות ומדרגות בני אדם כמאחז"ל "הכל לפי המבייש והמתבייש" כי כאשר יוכה ד"מ איש נכבד, הלא יהי' בשתו נערך ד"מ במאה כסף, תחת כי כאשר יוכה באותה מכה בעצמה הנקל' יהי' בשתו נערך רק ד"מ בעשרה דינרין, וא"כ לא נוכל לאמר, כי הדיין יעות משפטו בחייבו מכה הנכבד לשלם מאה כסף ומכה הנקל' לשלם רק עשרה דינרין אף שהמכה היתה שוה בשניהם יחד, אחרי כי באמת נעשה לזה נזק נערך מאה כסף, ולזה נזק עשרה דינרין, אף שסיבת הנזק היתה בשניהם אחת, ומזה הכריחו חז"ל בב"ק דף נ"ב כי פשט הכתוב עין תחת עין הוא ממון, כי רק בממון נוכל להשוות הדין יחד בכל האופנים הפרטיים כי מכה עין איש בעל עין אחת מחויב לשלם יותר ממכה איש אשר נשאר לו עוד עין אחת בריאה, אפס אם היתה הכונה כפי פשוטו אז היה צדק החלוקה מתנגד לצדק המאמת, כי להעניש מכה עין איש עור באחת מעיניו בהכאת עינו, כמכה עין איש אשר נשאר לו עוד עין אחת בריא', איננו צודק ע"פי משפט השכל הישר, וכן כאשר יהיה המכה איש חלש עד שימות תחת ידינו ע"י הכאת עינו, הלוא אז יותן נפשו ועינו תחת עין עמיתו אשר שחת, או כאשר יכה איש כהן ואף כי כהן גדול את עין עמיתו ישראל, והסב לו בחסרון עינו זאת רק נזק גופני, הלוא אם יעשה לו בזה לא לבד נזק גופני ככל אשר עשה והסב לרעהו כי אם גם נזק מוסרי, כי בהיותו עתה בעל מום יפסל מכהונתו, וירד מגדולתו, אפס אם העונש הוא רק דמי עין, אז יוכל הדיין להעריך הכל כראוי וכנכון עד שצדק החלוקה יהיה מסכים עם הצדק המאמת. עין תחת עין וגו'. עם שנאמנו מאד דברי חז"ל במה שאמרו (ב"ק פ"ג:) בכל הנזקין האלו תשלומי ממון. אכתוב לי הנה דברי חמודות שנמצאו בענין הזה אל המפורסם מחכמי החקירה אשר יסכימו אל אמיתת הקבלה הנאמנה עד שגזר שא"א להצדיק המדות זולתה. בפרק ה' מהמאמר הה' מספר המדות אמר אין הפרש אם הצדיק ישלול את הרשע או הרשע ישלול את הצדיק ולא אם הנואף הוא צדיק או רשע. אבל תביט הדת אל הבדל הנזק לבד ותדין כמו בשוים כי אם זה יעשה עול וזה יקבל עול ואם זה יזיק זה יהיה ניזק על כן בהיות זה בלי צדק בלתי שוה ינסה השופט לעשותו שוה עד כאן. הנה שביאר כי הצדק בכל אלו העניינים הוא להשוות בין המזיק והניזק בבחינת הנזק לא בהשקפת ערך המזיק והניזק כי אף על פי שיהיה האחד גדול והשני קטון תדין הדת כמו בשוי' והוא הנקרא לו שם צדק מאמת ומהראוי שיעויין כי הוא עצמו כתב שם בפרק ו' מה שיראה ממנו הפך זה אמר יראה לקצת אנשים כי הצדק בהחלט הוא כי כאשר עשה כן יעשה לו כמו שאמר כת פיתגוריש אשר ביארו כי הצדק בהחלט הוא באשר יקבל כאשר עשה. אמנם זה לא יכון לא בצדק החלוקה ולא ביושר וזה כי במקומות רבים לא יתכן זה כמו אם הנשיא הכה לאדם אחד אין ראוי שיוכה הנשיא. אבל אם אחר הכה לנשיא לא יספיק שיוכה לבד אבל שיענש עוד ע"כ. הרי שבמאמר הראשון הוא מסכים אל פשוטי הכתובים המשוים הדת בין כל חובל ונחבל לקבל הנזק עצמו שעשה. ובמאמר השני הוא מסכים עם קבלת חז"ל האומרי' הכל לפי המבייש והמתבייש (שם) אשר מזה יחוייב לשום החבלות בממון וכבר יראה שימשך מזה חלוף הצדק בהחלט שזה יחסר אחד מאיבריו וזה מעט מממונו. ואולם כשתובן הסכמת מאמרי החוקר יראה יושר דרכי ה' הצדיקים בלי ספק. וזה שהחכם שם שם לו הבדל בין הצדק המחלק הטובות אשר במדינ' ובין הצדק המאמת אשר בין איש לאיש כי בצדק המחלק אין אדם נדון כפי מעשיו בשוה. אבל כבר יקרה שיקבל מהתועלת יותר או פחות ממה שהשתדל כי הכל יהיה לפי מה שבא מהתועלת מהמדינ' אשר יחלקוה ביניהם איש לפי ערכו הבכור כבכרתו והצעיר כצעירתו. אמנם הצדק המאמת אינו מביט אל ערך שאר האנשים. אבל הוא משלם לאיש כמעשהו ממש ואם הזיק בעשרה דינרים יצוה שיוזק בעשרה דינרים ואם קבל נזק מעשרה דנרי' ראוי שיקבל ריוח כנגדם ולזה ראוי ומחוייב אל הצדק המאמת לשער הנזק בכמות ואיכות. כי כמו שתביט הדת אל הבדל הנזק בכמותו כן ראוי להביט אל איכותו שהאיכות יתחבר אל הכמות וזה שההכאה המגעת מהנשיא להדיוט אינה שוות הבשת ופגם להכאה שתגיע מההדיוט לנשיא. וכאשר יוכה הנשיא בעונש שהכה להדיוט כבר קבל מהבשת ופגם שיעור נמרץ מאשר עשה והוא עול מפורסם וגם כשיוכה ההדיוט לבד כאשר הכה לנשיא הנה לא סבל עונש שוה למה שעשה. אמנם הראוי שיהיה הכל לפי המבייש והמתבייש ובזה תדין הדת כמו בשוים כי כאשר יקלו מהנשיא על זה האופן לא נמחל לו מפני נשיאותו דבר מהעונש הראוי לו אלא שלא הגיע ממנו להדיוט נזק יותר גדול מאותו העונש שהענישוהו. וגם כאשר יענש ההדיוט יותר מהכאה לא מפני שפלותו נענש כי אם מפני שהנזק אשר קבל הנשיא ממנו הוא יותר גדול מאשר יוכה עליו בלבד. והנה בזה הענין ישתוו כל האנשים בצדק הזה כקטון כגדול כצדיק כרשע כי כאשר עשו יעשה להם שוה בשוה. והנה שהסכימ' דעת החקירה אל הקבלה (ח) ונתברר שא"א להתקיים מאמר פשטי הכתובים האומרים עין תחת עין שן תחת שן יד תחת יד רגל תחת רגל או כאשר יתן מום באדם כן ינתן בו באופן אחד. אם מפני שלא יהיה עין ונפש תחת עין וכבר יהיה העונש יותר גדול מהנזק. ואם מפני שכבר יקרה שיקבל החובל עול כאשר ינטל ממנו האבר שחבל בו כמו שהחובל הוא כ"ג והכה איש מבני ישראל על אזנו ורצעו או אי זה דבר שיקרא מום כי כאשר ינתן בו מום כזה נפסל מכהונתו והוא נזק מופלג והנחבל לא יפסיד כלום וכן בכל אחד מהאברים או איפכא. והנה יהיה תקן כל זה כשיושם בממון כי הוא השעור והמדה לכל הדברים כמו שנתבאר מסגולות הטבע במאמר ההוא. וזהו מה שרצינו בזה הענין הנכבד:
_.46.1.14
ותמהני מהרב המורה ז"ל שהוא נותן טעם באלו החבלות כאלו היה הדין כפשוטו עין ממש תחת עין וכו' וכתב שם פרק מ"א ח"ג ז"ל ולא תטריד רעיונך בהיותנו עונשין הנה בממון כי הכונה הנה לתת סבות הפסוקים לא סבת דברי התלמוד ועם כל זה יש לי במה שנאמר בו בתלמוד דעת ישמע פנים בפנים עד כאן. ולפי מה שכתבנו כוונת הכתוב וחז"ל הוא אחת בעצמה והוא דעת הפילוסוף בעצמו ולא אדע מה ישמיענו בפיו ולא ראיתי עליו דבר מספיק: ואחר שכתב כל הנזיקים אשר יקראו בין בני ברית ובין שאינו בן ברית אשר חוייב עליהם מיתה או תשלומין. אמר וכי יכה איש את עין עבדו וגו'. כי היא הכאה חלקית בעבד אשר לא יענש עליה רק בהפסד עבוד' העבד המוכה וגם בזה החמירה התורה להרחיק מדת האכזריות שלא יורגל אדם לרדות עבדו או אמתו על זה האופן כי אם אין להם דין כמו בשווים כבר יהיה ביניהם צדק לפי ההדמות חייב לשמור אותו כאשר אמרנו:
_.46.1.15
וכאשר השלים סדר כל הנזיקים הבלתי רצוניים הבאים מן האדם לאדם הזכיר הנזק הבא לאדם מממון חבירו שהוא היותר חמור מהנזקים המסובבים מהממון ואמר. וכי יגח שור את איש או את אשה וגו' וגם כי החובל חייב מיתה במקצת הראשונים בין שיהיה השור או בעליו כשיהיה נגחן. אלא שהרשתה הדת לקבל ממנו כופר נפש שאמרנו למעלה במאמר ונתת נפש תחת נפש. ואם עבד יגח השור או אמה כסף שלשים שקלים יתן וגו'. כבר כתבנו בדברי השער טעם קנס העבד בשלשים לא יוסיף ולא יגרע. (ט) וזה כי הוא מחירו הראוי לפי סתם העבדים וכאשר ישוה יותר הוא גורם והגורם בנזקין פטור והנה בזה השלים כל נזקי האדם שיש בהם צד מיתה או תשלומין: ומעתה התחיל בארבעה אבות נזיקין הבאים מהאדם או מממונו אל ממון חבירו והתחיל בבור ואמר וכי יפתח איש בור וגו' ונפל שמה שור או חמור. ואמרו ז"ל (ב"ק נ"ג:) שור ולא אדם חמור ולא כלים כי האדם ראוי שישמר לעצמו והכלים אין דרכן בכך וחייב לעושה התקלה ברשות הרבים שישלם כל הנזק שיוזק שם הרגיל לינזק כשור או חמור. ואחר זה סדר דיני השור ואמר (שם ל"ד.) שהתם משלם חצי נזק ויהיה הפסד הנזק שוה למזיק ולניזק כאילו שניהם פשעו בשוה בשמירת נכסיהם אמנם כשהוחזק נגחן ישלם נזק שלם. (י) והנה כלפי מה שאמר למעלה בשור שהמית אדם בתם סקול יסקל השור ולא יאכל את בשרו ובמועד השור יסקל וגם בעליו יומת אמר עכשו או נודע כי שור נגח הוא שירצה הן שיהיה השור תם או שיהי' מועד דינם שוה לשלא יהיה שם אלא תשלומי נזק לזה חציו ולזה כלו לא סקילת השור ואין צ"ל מיתת הבעלים: ואחר שסדר שנים אלה אשר יש בשניהם מיתת הניזק כמו שנזכר בכל אחד מהם זכר דיני המבעה כמאן דאמר (שם ג':) מבעה זה אדם שאמר (ישעיהו כ״א:י״ב) אם תבעיון בעיו ואמר כי יגנוב איש שור או שה וגו'. כי עקר זה הדין לא בא במיתת הניזק רק על הגניבה לבדה שאם המצא תמצא בידו הגניבה חיים שנים ישלם ובזה יובדל הגנב מהמזיק כי המזיק ע"י שורו או בורו לא כיוון להזיק ולחסר ממון חבירו ולזה די שישלם חצי נזק או נזק שלם. אמנם הגנב כבר גמר בלבו לחסר ממון חבירו וכאשר זמם ראוי לעשות לו והוא שיחסרו ממנו כשיעורו וזה לא יתכן כי אם בתשלומי כפל. (יא) אמנם כשלא תמצא הגניבה בידו אבל כבר נתיאש מהשיבה לבעליה וטבחו או מכרו ראוי לידון בו לפי רוב המעשה וזה כי בכל מעשה ומעשה כבר הוא מתייאש מהשבתה ובכל פעם גומר הגנבה וכופלה עד שכבר יחשב על האדם בעוברו על עבירה אחת עון כמה עבירות. וזה הענין יתבאר יפה ממה שנאמר במעש' עכן חטא ישראל וגם עברו את בריתי אשר צויתי אותם וגם לקחו מן החרם וגם גנבו וגם כחשו וגם שמו בכליהם (יהושע ז׳:י״א). והלא גנבה אחת היתה ואיש אחד הוא הגנב ומאי כולי האי אלא שאמר כן לפי רוב המעשים אשר עשה בה. ולברר זה הדבר לעיני הכל אמר לו יהושע בני שים נא כבוד לה' אלהי ישראל ותן לו תודה והגד נא לי מה עשית אל תכחד ממני כי רצה שיודיע שדברי השם אשר באו על זה השיעור מההפלגה לא באו לריק והוא עצמו מה שהודה בפיו באומרו אמנה אנכי חטאתי לה' אלהי ישראל וכזאת וכזאת עשיתי כלומר כולהו איתנהו וביאר הדבר ואמר וארא בשלל אדרת שנער אחת טובה ומאתים שקלים כסף ולשון זהב אחד ואחמדם ואקחם והנם טמונים בארץ בתוך האהל והכסף תחתיה. (שם) ביאר כי הגנבות היו רבות ושכל אחת מהן גנבה הרבה פעמים. אחת במה שראם. שנית במה שחמדם. שלישית במה שלקחם רביעית במה שטמנם. חמישית במה שכיוון להטמין הכסף בחפירה שחפר תחת אות' שהטמין האדרת וכל זה הוא התחזקות החטא וכפילתו. והנה לברר אמתת זה לעיני הכל נאמר וישלח יהושע מלאכים וירוצו האהלה והנה טמונה באהלו והכסף תחתיה (שם) כלומר לא נפל דבר מכל אשר דברו ה'. ועתה כמו כן אחר שגנב השור מבית בעליו ונתחייב בתשלומי כפל כמו שאמרנו עדיין היה בידו להשיבו לבעליו. אמנם כשקשרו ועקדו לטבחו כבר גנבו פעם שנית וכשהרביצו פעם שלישית וכששחטו פעם רביעית כי כל מעשה מאלו הוא מעשה חשוב. וכן אצל המכירה כי בחזרתו אחר הקונה אותו הוא מעשה אחד. והפשרה במחירו הרי מעשה שני. והמסירה לקונה הרי שלישי. והנה ג' פעמים על הכפל הרי חמשה. אמנם בשה היו תשלומי ארבעה לפי שנוח לו למצוא קונים ויחשבו הפשרה והמסירה לבד. וכן בטביחה ההגבהה וההרבצה יחשבו לאחת והשחיטה לשנית והוא טעם מעולה מאד בעיני מסכים אל טבע המעשה והזמנתו אליו וכל זה מאמתות הצדק האלדי כמו שכתבנו ראשונה. והנה הרב המורה ז"ל כתב פרק מ"ה ח"ג כי זה הקנס גם חלופו בשור ושה היה לפי רוב מציאות אלו העניינים. אמנם מה שכתבתי נראה בעיני לפי ענינו של עכן והנה מה שייחס המעשה ההוא לכל ישראל בארתיו בפרשת השטים שער פ"ג ב"ה. אם במחתרת ימצא הגנב וגו'. גם בענין הזה יעניש כפי מה שהכין עצמו אל המעשה לא כאשר עשה כענין בעדים זוממים ולזה היתר דמו אצל בעל הבית המוצא אותו שם כשיוכר מענינו שבא ג"כ על עסקי נפשות. אבל אם זרחה השמש על ענינו שלא בא אלא על עסקי ממון כאב אצל הבן וכיוצא אז אין לו עונש אחר רק כי שלם ישלם אם גמר המעשה ואם אין לו ונמכר בגניבתו ובא בקבלה (קידושין י"ח.) בגנבתו הוא נמכר אבל אינו נמכר בתשלומי כפל ותשלומי ד' וה' כי מכירתו מיסרתו: ואח"כ פירש נזקי ממון שאין בו רוח חיים ע"י ממון שיש בו רוח חיים ואמר כי יבער איש שדה או כרם ושלח את בעירה וגו'. וזהו מבעה ג"כ על דעת מי שאמר (ב"ק ג':) מבעה זה השן דכתיב (עובדי') נבעו מצפוניו וזה האיש אשר לא חס על מיטב שדה של חבירו בשלחו בהמותיו ללכת אל אשר יזדמן מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם: ואח"כ סדר הנזק הבא מממון לממון שאין בשום אחד מהם רוח חיים ואמר. כי תצא אש וגו'. והוא ההבער ובזה נשלמו אבות נזיקין אשר כלן תחלתן וסופן הם בלתי רצוניים. ומעתה יסדר המין אשר ההתחלה בהם היא רצונית ובזה יכלול כל דיני כל ארבעה שומרים והתחיל. כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים וכיוצא מהדברים שאדם עשוי לשמרו חנם וגונב דבר מהם מבית האיש אם ימצא הגנב ישלם שנים לבעלים כאלו גנבוהו מאתו. (יב) ואם לא ימצא הגנב יהיה אז על הנפקד לישבע למפקיד בב"ד אם לא שלת ידו בכלים ההם להשתמש בהם שאם שלח ידו בפקדון להשתמש בו בלא רשות בעליו כבר קנאו לאונסיו ומשם ואילך אם נגנב נגנב לעצמם. אמנם אם לא נגנב כמו שהונח אלא שהנפקד כחש בעמיתו ופשע לכפור בפקדון אז יהיה הדין על כל דבר פשע אשר בזה בין שיהי' על שור על חמור על שה וגו' אשר יודה הנפקד או שיתברר בעדים כי הוא זה אשר נפקד אתו כמ"ש המפקיד וכבר נשבע שנגנב ממנו אשר ירשיעון אותו אלדים בדינו ישלם שנים לרעהו. שמי שטען טענת גנב ונשבע עליו ונמצא שקרן הרי הוא כגנב (ב"ק ק"ח:) אמנם אם גונב מביתו או נאבד מבלי פשיעתו הוא פטור כיון שלא קבל שכר על שמירתו: וכי יתן איש אל רעהו חמור או שור או שה וכל בהמה שאין מדרכן לשמור אותן אלא בשכר אז אינו פטור בגנבה ואבדה כראשון, אמנם הוא חייב באונסין בהם וכמו שאמר ואם גנב יגנב מעמו ישלם לבעליו שעל שמירה מכיוצא באלו האונסין נטל שכר. אבל אם מת או נשבר או נשבה שהם אונסים גדולים שאין השומר יכול לעמוד כנגדם ואין רואה שידע שהיה לפשיעות הנפקד השומר נאמן בשבועתו אם לא שלח ידו במלאכת רעהו באופן שתסבב ממנו המיתה או השבירה או השבי ולקח בעליו ממנו שבועה זו בפרעון פקדונו ולא ישלם הנפקד אבל אם טרוף יטרף ע"י חיה רעה אונס מפורסם הוא ואם יביא ראיות הטרפה אין צריך שבועה זו ולא ישלם: וכי ישאל איש מעם רעהו ונשבר או מת שלא מחמת אותה מלאכה שהושאל עליה בעליו אין עמו (יג) ירצה אחר שהמשאיל אינו משותף עם השואל בתועלת השאלה כמו שהיה הענין בשומר שכר שלם ישלם אפי' האונסין וז"ש (ב"מ צ"ד:) שכל הנאה שלו. ואם בעליו עמו במלאכתו בשעת שאלה לא ישלם שמסתמא ויתר אצלו אונס השאלה כמו שהוא מוותר אצלו שרותו אם לתקות שום תגמול מהעתיד או העבר והרי שניהם נהנין ואפי' אם היה שכיר עמו יהי' כאלו הכל בא בשכרו ודינו כשוכר ממנו הדבר הנשאל והשוכר פטור בכיוצא והוא השומר הרביעי: ולפי שכל מיני הנזיקין האלו היו תחלתן ברצון וסופן באונס וכמו שאמרנו. סמך אליהם. וכי יפתה איש בתולה וגו'. לפי הדמותן בפנין שעם שתתפתה וחתרצה הנערה בתחלה לסוף תשיג נזק גדול וגנאי מפורסם יותר מהאנוסה אם מפאת המפתה ואם מפאת עצמה. אם מצדו שהרי האונס לא אנס רק הגוף לבד והמפתה גם הרצון והדעת ולזה הוא נזק יותר גדול בעיני מנזק האונס שפגם החלק היותר משובח שבה. ואם מצדה שהיא קבלה בפתוי דופי עצום מהאונס. וזה מה שיראה מפשט הכתוב שהחמירה עליו התורה באומרה ואם מאן ימאן אביה לתתה לו וגומר מה שלא כתב כן באונס אלא ולו תהיה לאשה לא יוכל שלחה כל ימיו (דברים כ״ב:י״ט). אלא שלפי הדין אמרו שגם כן הוא תלוי ברצון האב כדי שלא יהא חוטא נשכר (כתובות ל"ט:):
_.46.1.16
ולפי שהפתוי אל הזנות ומעשי הכשוף הם קרובים מאוד כמו שאמר הכתוב (מלכים ב ט׳:כ״ב) עד זנוני איזבל אמך וכשפיה הרבים סמך מכשפה לא תחיה ולא אמר תומת כדי להחמיר עליה על כל רגע שיניחוה בחיים כי הכשוף הוא ודאי מסעיפי עכ"ום כמו שכתב הרב המורה פרק ל"ו חלק שלישי והכתוב פירשו (מיכה ה׳:י״ב) והכרתי כשפים מידך וגו'. והכרתי פסיליך ומצבותיך מקרבך ולא תשתחוה עוד למעשה ידיך. ואין ספק שמעשי עכ"ום יכללו כל הפעולות הרעות והמגונות המעוררות רוח הטומאה אשר הורגלו בהם עכו"ם אשר ישבו בארצנו מלפנים כמי שאמר הכתוב (ויקרא י״ח:כ״ד) כי בכל אלה נטמאו הגוים אשר אני משלח מפניכם. ובכלל המעשים שזכר (שם) ואת זכר לא תשכב משכבי אשה ובכל בהמה לא תתן שכבתך. כי בכל אלה הורגלו בטומאתם לצורך מלאכתם וכמו שזכר הרב המורה מהמצבים הרעים והמגונים שהיו משימים עצמם הם ונשותיהם בפעולותיהם. והוא מה שעוררו אליו חז"ל (סנהדרין ק"ה:) כשדרשו על ההסכן הסכנתי כי בלעם היה עושה עם אתונו מעשה אישות כי הכל נכנס במלאכת הכשוף והקסם. (יד) ולזה סמך כל שוכב עם בהמה מות יומת ואחריו זובח לאלדים יחרם בלתי לה' לבדו. והכוונה זובח לאלדים הנעבדים במעשים מגואלים כאלו יוחרם וינודה מכלל האדם כמו שהפעולות ההנה המה מאוסות ומרוחקות בטבעם וגם היטב אין אותם ולכן אין לעבוד רק לה' לבדו כי הוא טהור ומשרתיו טהורים ובעבודה טהורה הוא חפץ ובמעשים הטובים ומדות החסד והרחמים להיטיב לכל ולעשות משפט גר יתום ואלמנה ומזהיר על אונאתם כי הם חלקו והנוגע בהם כנוגע בבבת עינו כמו שידעת כי גרים הייתם בארץ מצרים וכאשר צר לכם וצעקתם אלי הוצאתי אתכם מתוכם בעשות בהם משפטי נקמות. וכן אעשה לכל המענה אלמנה ויתום כאשר יצעק אלי עד שאשוה הנצעק לצועק. ולא לבד בהמנע עשות עול וחמס לאומללים ארצה תהיו כמוני. כי גם בהיטיבכם קצת לקצת כאשר אני עושה, ומזה תתחייבו להועיל מממונכם לנצרכים ולהלוותם בלי נשך ותרבית ובהשבת העבוט לעני אשר היא כסותו לבדה היא שמלתו לעורו ומי שלא יעשה זה יחשב כאלו גזלת העני בביתו וכמ"ש הנביא (מיכה ג׳:ג׳) ועורם מעליהם הפשיטו. זהו והיה כי יצעק אלי ושמעתי כי חנון אני. (טו) ומאמר אם כסף תלוה את עמי וגי' דוקא הוא לפי פשוטו כי המצוה מן המובחר בזה הענין היא לתת לנצרך דרך מתנה וכמ"ש (ויקרא כ״ה:ל״ה) ומטה ידו עמך והחזקת בו וגו' (דברים ט״ו:י׳) נתון תתן לו ולא ירע לבבך בתתך לו ונאמר (שם) השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל וגו' ולא תתן לו פתוח תפתח את ידך לו והעבט תעביטנו די מחסורו אשר יחסר לו כי פירש ענין פתיחת היד שזכר ואמר שאם לא ירצה ליקבל במתנה שיתתנו לשם הלואה ואחר כן יגמור בעדו המתנה כמו שמוזכר לחז"ל (כתובות ט"ז:) ועוד אמרו (שם) אפי' סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו. ולזה אמר בכאן אם לא נדבך לבך לתת לעני במתנה אבל תרצה להועילהו דרך הלואה לא תהיה לו כנושה כי אז יהיה הרע במיעוטו ואין צ"ל שלא תשימון עליו נשך כי אם הקרן הוא חסר איך יפרע קרן ורבית. ולפי מה שהזהירו חז"ל על זה הענין (ב"מ ע"ה.) שצריך המלוה שלא לבייש הלוה ולא לנגוש אותו בשום צד הנה באמת קרוב הדבר לחזור אל המתנה והוא פי' נכון מאד. ולא ידעתי למה אמרו (מכלתא ס"פ יתרו) כל אם ואם שבתורה רשות חוץ משלשה וזה אחד מהם כי הנכון שיהיה רשות בכלם ולא עוד אלא צד חובה שלא לעשות וכן אם חבול תחבול וגו' כבוא השמש וגו' אלהים לא תקלל כלפי מ"ש זובח לאלהים יחרם אמר וכבר יש אלדים שופטים בארץ שאתם חייבי' בכבודם ואם האנשים האלהיים המלמדים תורה ומשפט לכל ישראל והנשיא אשר והיה בראשם כי תחת אלהים הם להנהיגם ולנהלם בדרך ישרה והוא ית' חלק מכבודו ליריאיו וגם הותר לעבוד עבודתם בהבאת הבכורים והתרומות והפרשת הבכורות ושאר מתנות כהונה ולויה. וסוף דבר בכל אלה הענינים אנשי קדש תהיו לי מסולאים במעשים מפוארים ומרוחקים מהמגונים והמאוסים עד שאפילו במאכלכם תתרחקו מהם כי בשר בשדה טרפה לא תאכלו כאשר הם אוכלים כי יצודו ציד חיה או עוף על יד הכלבים אבל אתם לכלב תשליכון אותו לעיניהם ודי חרפה וכלימה עליה שישוו להם. ואחר שהזהיר על כבוד הדיינים והנשיא דבר עם כל אחד מהם לפי מלאכתו ואמר (שבועות ל"א.) לא תשא שמע שוא בדבר המשפט והוא שמוע דברי בעל דין שלא בפני חברו לפי שבזה תשית ידך עם מי שהוא רשע להיות עד חמס ותשוה אליו וזה כי כמו שיצא משפט מעוקל לסבת הרשע ההוא אשר יהיה עד חמס כן יחוייב עוות הדין מצד קבלת דברי האחד יותר מדברי חבירו. עוד הזהיר אותו לא תהיה אחרי רבים כשתדע שהם מכוונים לרעות ולא תסמוך עליהם כי עתיד ליתן את הדין על כלם ולא תטעון במענה פיך על ריב לנטות מדרך הישר בטענות כוזבות ואם יהיה דקות וחדות. ובמה שסופק עליך העצה הנכונה אחרי רבים להטות: ודל אע"פ שהזהרתיך עליו לא תהדר אותו בריבו כי הכל שוין בדין: ואף כי מנעתי ממך הדור הדל בדין. כי תפגע שור אויבך או חמורו תועה השב תשיבם לו ולא תאמר דיינא אנא גברא רבא אנא איך אשא פני איש. ולא עוד אלא שמא תראה חמור שונאך רובץ תחת משאו וחדלת מעזוב לו חלילה עזוב תעזוב עמו לפרוק משאו מעליו משום צער בעלי חיים ולא תמנע עצמך בכל מה שתעש' אותו בשלך מפני כבודך ואם הדיינים כך ק"ו לאחרים. (טו) וטעם הזכיר אלו המצות באויב ושונא אינו ללמוד ק"ו לאוהב רק לומר שאלו קודמין עד שהאוהב בפריקה והשונא בטעינה השונא קודם אעפ"י שהפריק' קודמת באוהבים משום צער בעלי חיים (שם ל"ב:). וכל זה להכניע היצר ולשבר כח האיבה כי דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום ומפני זה נזכרה פריקה בשונא וטעינה באוהב כמו שנאמר במשנה תורה (דברים כ״ב:ד׳) לא תראה חמור אחיך או שורו נופלים בדרך והתעלמת מהם הקם תקים עמו כי אם בשעת פריקה היו שונאים כשיבואו לטעון כבר ישליו זה לזה ויהיו אחים ורעים: ואחר שהזהיר על אלו העניינים הנמשכים זה מזה חזר לדבר המשפט ואמר לא תטה משפט אביונך בריבו והוא הפך ודל לא תהדר בריבו כי הקצוות שתיהן רעות. ואמר מדבר שקר תרחק על התרשלות החקירות והבדיקות שהיא תהיה סבת הריגת נקי וצדיק ולא תאמר אעשה מה שיבא לידי ואם הוא צדיק בדינו מן השמים יסייעוהו כי לא אצדיק רשע שאפשר שהוא חייב ממקום אחר והוא רשע בעונו ימות ואת דמו מידך אבקש: ושחד לא תקח. אפי' לשפוט צדק שאם לשפוט עול אין שם עורון: וגר לא תלחץ בדבר המשפט אפי' באותן נגישות שיש לעשותן לישראל רק התנהגו עמו לאט ונחת לפי שנפש הגר מצרה עליו להיותו בארץ נכריה וכסבור שכל לחיצה ונגישה שיעשה לו הוא לסבות הגרות. ואיך לא. ואתם ידעתם את נפש הגר כי גר הייתם במצרים ועם שירדתם שם בשבעים נפש גם עושר ונכסים וכבוד הרעו לכם בעבור גרותיכם כמ"ש (שם כ"ו) ויגר שם במתי מעט ויהי שם לגוי גדול עצום ורב וירעו אותנו המצרים ויענונו. ולהמשך אל רחמנות הגרים והטבת האומללים אמר ושש שנים תזרע את ארצך משום והשביעית תשמטנה ונטשתה ואכלו אביוני עמך ויתרם וגו'. משום ורחמיו על כל מעשיו (תהילים קמ״ה:ט׳). ועל זה הענין זכר ששת ימים תעשה מעשיך משום למען ינוח שורך וחמורך וינפש בן אמתך והגר: והנה אחר שסיים כל המצות שנמשכו זו אחר זו מאומרו זובח לאלהים יחרם בבחינת היותם אלילים אלמים אשר לא ייטיבו לעובדיהם ולא ישגיחו עליהם כלל כל שכן לעניים האומללים. חזר עכשיו לעקר הכתוב ההוא בשני חלקיו. (יו) ועל החלק הראשון אמר ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו זובח לאלהים יחרם כי במאמר ההוא יכלול מניעת כל מיני העבודות ולא עוד אלא כי שם אלהים לא תזכירו ולא ישמע על פיך לשום אלהות ואדנות כלל. ועל החלק השני והוא בלתי לי"י לבדו אמר שלש פעמים בשנה וגו' כלומר לי נאה לעבוד תחת רוב הטובות שקבלתם ושאתם מקבלים ממני אם מיוחדות ואם משותפות. ועל המין מהמיוחדות אמר את חג המצות תשמור וגו' כי בו יצאת ממצרים לכן לא יראו פני ריקם. ועל המין מהמשותפות אמר וחג הקציר בכורי מעשיך אשר תזרע וחג האסיף באספך את מעשיך מן השדה. כי על שלש אלה ראוי שיראה כל זכורך אל פני האדון ה' בשלמי תודות וחגיגות כי על דרכן של בני אדם בזמנים ההם אשר בם יגיעום הטובות המשותפות כמו שכתב החכם פ"ט מאמר ח' מספר המדות אמר והעושים הזבחים באלו הקבוצים הם נותנים כבוד לאלהיהם ודורשים לעצמם מנוחה ועונג כי הזבחים הקדומים וההקהלות יראה שהיו נעשים אחר אסיפת התבואות לתת המעשרות ועוד כי בימים האלה יהיו בטלים עד כאן. הנה הם נותנין כבוד למי שמתדמין שיועיל להם בהטבתם כ"ש אתם שתתחייבו להודות ולהלל לאשר עשה את כל הגדולות והנוראות עמכם ועם כל העולם בכלל. ולפי שהחוב המוטל על הטובות המיוחדות הוא גדול ממה שיחוייב על המשותפות חזר לא תזבח על חמץ דם זבחי וגו'. כי הוא קרבן מיוחד אל הפסח הנעשה בעבורם ומזה הטעם ראשית בכורי אדמתך תביא בית ה' אלהיך להודות לפניו שהכל מושפע מאתו כמו שיתבאר בפרשת בכורים. ועם זה לא תעשו ככפויי טובה. (יז) ושם לזה משל נאות מאד במה שסמך לו לא תבשל גדי בחלב אמו כלומר שהגדי שהוא בועט באמו המניקה אותו ראוי לבשלו בחלבה וכן כל מי שאינו מחזיק טובה על השגחת הש"י ושומו עינו עליו לטובה ראוי שישגיח עליו לרעה. וזה בעיני פירוש נאות בכאן ובפרשת כי תשא שנשנו הדברים האלה בעצמן אחר מחילת עון העגל. וקרוב לזה אחז"ל (ילקוט פ' ראה רמז תתצ"ב) אמר הק"בה אל תגרמו לי לבשל גדיין של תבואה בעודם שהך במעי אמותיהן וכו'. ועל דרך הפשט אלו השנים הם למשל הזה הנזכר ואותו שבפרשת ראה אנכי שנאמר באיסורי מאכלות שנאמר לא תאכלו כל נבלה וגו' כי עם קדוש אתה לה' אלהיך לא תבשל גדי בחלב אמו הוא נאמר לאיסור בעצמו. וחז"ל אמרו (חולין קט"ו:) אחד לאיסור אכילה ואחד לאיסור הנאה ואחד לאיסור בישול. ועקר טעמא יראה משום מדת אכזריות כעין אותו ואת בנו או שלוח הקן אלא שנתפשט האיסור בכל ענין שיהא בשר בחלב וזה מה שרצינו אליו בזה החלק:
_.47.1.1
יבאר אם העיון הוא בעבור המעש' או בהפך. וכן איך יאמר שהמלאך הוא בעבור האדם ואיך יהי' זה המאמר מגונה:
_.47.1.2
הנה אנכי שולח מלאך לפניך וגו'
_.47.1.3
בסוף פרק קמא דקדושין (דף מ':) וכבר היו ר' טרפון והרבה זקנים מסובין בעלית בית נתזה ונשאלה שאלה זו לפניהם תלמוד גדול או מעשה גדול. נענה רבי טרפון ואמר מעשה גדול. נענה ר' עקיבא ואמר תלמוד גדול נענו כלם ואמרו תלמוד גדול שתלמוד מביא לידי מעשה. ובספרי פרשת עקב (פסקא והי' אם שמוע) מסיים רבי יוסי הגלילי אומר גדול תלמוד שקודם לחלה ארבעים שנה. ולמעשרות חמשים וארבעה. ולשמיטין ששים ואחת. וליובלות מאה ושלש. וכשם שענש על התלמוד יותר מן המעשה כך נותן שכר על התלמוד יותר מן המעשה שנאמר (דברים ה') ולמדתם אותם ושמרתם לעשותם
_.47.1.4
*תוכן דברי הרב ז"ל הוא. כי לדעת כל החכמים יתחייב מדבר פשוט רק דבר פשוט. [ועל היות הנמצאים הרבים השונים והמתחלפים בערכם ומעלתם כולם מסובבים מהי"ת, שהוא העצם הפשוט והנכבד בתכלית הפשיטות והכבוד (עיין למעל' דף י"ח ע"א וע"ב ובביאורי שם) כי שם נתבאר איך נהי' הדבר הזה, ומלבד זה לא נוכל ג"כ לתמוה על דברי הרב ז"ל פה אחרי שהבריא' כולה היא דבר נסיי ומנפלאות הבורא, ופה ידבר הרב ז"ל רק מדרך הטבע הנהוג.] כמו שהמורכב מדברים פשוטים שונים יסובבו הרבה דברים כמספר הפשוטים שהורכב מהם, ד"מ אלו הית' לאש רק איכות החום לבדה הי' ביכלתו רק לחמם הגופים הנגשים הקרובים אליו, אבל בהיות לו גם איכות היובש, מחמם ומייבש הדברים הקרים והלחים הקרובים אליו, וע"כ אמרו חז"ל ג"כ, כי המטר שהוא דבר טבעי פשוט, יוכל לבא בזכות יחיד אבל הפרנס' אשר מצד חומרה כוללת כל מאכל אשר יאכלו בני אדם להחיות נפשם ומצד סבתה כוללת אופנים שונים אשר על ידם יביאו בני אדם טרף לביתם, הוא בזכות רבים כי לפי התחלפות צדקם ותום דרכם המעט הוא אם רב יתפרנסו זה בכה וזה בכה, זה על נקלה ובשור אבוס, וזה בזעת אפו ובפת חרבה, גם נודע כי מדבר נכבד יסובב ענין נכבד, כמו שמדבר פחות הערך יסוב ג"כ רק ענין פחות הערך, ונמשך מזה שהאדם המורכב מגוף ונשמה יחויבו ממנו גם כן לקנין שלמותו פעולות גופניות והשגות שכליות, אשר על שתי אלה רמזו דברי בני ישראל באמרם כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע. וההשגות השכליות האלה, והמדות הטובות אשר אתן בחוברת הם יותר מעילות ונכבדות מהפעולות הגופניות וזה מג' סיבות, הא' בעבור היותן מסובבות מהשכל שהוא חלק האדם היותר נכבד, תחת כי הפעולות נעשות רק באיברי הגוף שהוא פחות הערך נגד השכל, והב' בעבור שהשגות השכל הנכונות והמדות המשובחות מסבבות, כי הפעולות הנמשכות והמסובבות מהן תהיינה גם כן טובות ומשובחות, ומי שמאציל מכבודו ומעלתו לזולתו, הלא נכבד הוא ממנו, והג' כי בהיות ההשגות והמדות האלה סיבה לפעולות הלא הסיבה קודמת תמיד במעלה אל המסובב. אפס מצד אחר נוכל לומר בהיפך שמג' סיבות נכבדות הפעולות מההשגות והמדות הנפשיות, הא' יען כי הן רק קנין נפשיי שהוא בכח, ומה שהוא בכח נגרע ערכו ממה שהיא בפועל, הב' אחרי שהפעולות הטובות הן התכלית להשגות והמדות הנכוחות, הלא לדעת החוקר, כל מה שהוא תכלית לזולתו יקר הוא ממנו, והג' כי גם ההשגות הנכוחות והתכונות הנפשות היקרות תולדנה באדם רק ע"י מעשיו ופעולותיו, כי אלו ישאר האדם בלי לימוד הרגל ומעשה טוב הלא יהי' גם משחת המדות וחסר התכונות וההשגות היקרות עד שבצד מה נוכל לומר לפי דעת החוקר שהפעולות הטובות הן סיבה לעצמן, אף שמתנגד זה אל השכל בהשקפ' ראשונה שיהי' דבר מה סיבה לעצמו, כי הפעולות הטובות אשר יעשה אותן האדם בתחיל' מישרות ומתקנות מדותיו ותכונות נפשו עד שיוסיף עוד לעשות פעולות טובות כאלה, ע"ד מאחז"ל "שכר מצוה מצוה" תחת כי המונע מעשות טוב יישחתו מדותיו הנפשיות עד שיקשה עליו אח"כ לעשות עוד טוב, ויהי' כמעט מוכרח לחדול ממנו, וע"ז אחז"ל "ושכר עבירה עביר'", וכעין זה הוא גם בבחינת הגוף, כי החולה ד"מ כשירפא בתחיל' בהיותו עוד חלש לא יוכל עוד לעכל מזונו כראוי, ורק לאט לאט כאשר יוסיף לקחת יום יום מעט מזון למאכלו יתחזק גופו עד שיוכל אח"כ לאכול ולעכל יותר הרבה, תחת כי הבריא המרגיל עצמו להתהנות תמיד יותר מהראוי והמצווה לנו, יחלש גופו עד שלא יוכל אח"כ לעכל גם מזונו המעט אשר יקח הנה לפנינו, כי לקיחת המזון סיבה ללקיחת המזון בעצמ' כמו שמניעת האכיל' היא סיבה להכרח מניעת האכיל', וכמו כן תהי' גם עשיית המצות סיבה לעשייתן בעצמן ד"מ שמירת וכיבוד שבת אחד הוא סיבה לשמירת וכיבוד השבתות האחרים, כמו שבהיפך מניעת וכיבוד שבת זה סיבה למניעת שמירת וכיבוד האחרים, אשר עכ"ז רומז גם מאחז"ל (שבת קי"ח) "שני מלאכים" וכו' וכן הבאת המעשר ושאר המתנות, סיבה לברכת ה' אשר תעשיר בעליהן, עד שיוכלו להביא עוד יותר מעשר מתבואותוהם, כמאה"כ (מלאכי ג׳:י׳) "הביאו את כל המעשר וכו' והריקותי לכם ברכה וכו', ואחז"ל בת קול מברכת "הבאת ביכורים שנה זו תביאם לשנה אחרת" וכמו כן אמר התנא (אבות פ"ג) שהקמח, ר"ל אכילת הלחם העשוי מקמח סיבה פועלת לתורה, כי המחליש גופו יותר מדי ע"י מניעת האכיל' לא יוכל לעשוק בתורה, ובהופך גם התורה סיבה תכליתית להקמח, ר"ל כי המזון נתן לאדם לאכל' רק למען יתחזק גופו ללמוד ולעשות את כל הכתוב בה ובזה נבין כי תחילה אמרו אבותינו כל אשר דבר ה' נעשה, כי המעשה השלם הנעש' כראוי בכונה מיוחדת הוא באמת העיקר והתכלית לכל ההשגות הנכוחות והמדות הנפשיות היקרות ואחר כך אמרו פעם אחת "נעשה ונשמע" ופעם אחר "ושמענו ועשינו" להורות כי מצד אחד יביא ההרגל במעשה הטוב לקנין שלמות ההשגה והמדות, ומצד אחר יביאו ההשגות והמדות הנכוחות למעש' הטוב והישר. הנה מכל האמור עד הנה ראינו, כי מצד אחד יהי' העיון, ר"ל קנין ההשגות והמדות הנכונות קודם למעש' הטוב, ומצד אחר יהיה בהיפך המעש' קודם לעיון, ולהסכים יחד ב' משפטים אלה הנראים כסותרים זה את זה יאמר הרב ז"ל, כי ידוע, כי כל דבר יוכל להבחן מב' בחינות האחד בבחינת עצמה, והב' בבחינת נושאה, ר"ל בבחינת כל איש פרטי אשר לו הדבר ההוא לקנין. והנה בבחינת העצם מעלת העיון והמדה הנפשיית גדולה מהמעש', יען שהם שכליים ורוחניים וקודמים גם בזמן אל המעש', כי גם לפני ברוא אלקים אדם על הארץ שהוא בעל המעש' הטוב, היו כבר ציורי האמת והטוב, נמצאים בעצמם בכבודם ומעלתם ברעיון אלקי הי"ת, מלבד שהם ג"כ הסיבה הראשונה המביאה את האדם לידי מעשה, כי הוא עיר פרא יולד, ורק ע"י הלימוד ותכונות נפשו הטובה המוטבעת בקרבו, מעט מעט יחל לעשות הטוב. אפס בבחינת האדם הנושא, והקונה אותם המעש' גדול במעלתו בעבור שהוא מחזק ומרגיל את האדם בעיוניו הנכונים ובמידותיו הטובות, עד שתהיינה אלה לו לקנין תמידי ובלתי עובר, וע"פ זה באר הרב ז"ל גם מאחז"ל שהחל בו, כי ר"ע חשב שהתלמוד, ר"ל העיון השכלי עיקר, ור' טרפון הוכיח שהמעשה הטוב שהוא התכלית עיקר, ואח"כ הסכימו כולם שבבחינה זאת גדול עכ"פ התלמוד בעבור שמביא לידי מעשה, ר"ל בעבור שהמעש' הטוב אינו שלם אם אינו נעשה בקדימת העיון והחכמ' הנכונה כ"א במקר' והזדמנות. הקדמה מבוארת היא אצל החכמים והביאה הרב המורה פרק כ"ב ח"ב. כי הדבר הפשוט יתחייב בעצמו על הדרך הטבעי דבר פשוט נח יהיה או פועל. והדבר המורכב יתחייב ממנו דברים כמשפע אשר בו מן הפשוטים. והמשל שאם היה האש פשוט בלתי נמצא בו כי אם איכות החום הנה לא יחוייב ממנו רק פועל החום. אמנם כשנמצא מורכב משתי איכיות והם החום והיובש חייבו ממנו שתי הפעולות שהם שיחם בחומו וייבש ביובשו. והקש על זה בכל המורכבים. והתפלספות הזה כבר נמצא לחכמינו ז"ל כשאמרו (מכלתא בשלח פ"ו) שכל מכה ומכה שהביא הקב"ה על המצריים במצרים היתה של ארבע או חמש מכות. כי הם חשבו הכחות הנמצאות מהמכה כמספר הפשוטים הנמצאים במורכב אלא שרבי עקיבא חשב הצורה ההווה מחבורם יחד לענין חמישי כמו שביארנו בפ' השירה שער מ': גם נמצא להם זה מבואר בעניני ההשגחה האלהית בדבר מהדברים או בדברים רבים הכל כפי הכח הפרטי או רוב הכחות הנמצאות במושגחים אמרו במס' (תענית דף ט'.) אמר רבי יוחנן מטר בשביל יחיד פרנסה בשביל רבים מטר בשביל יחיד דכתיב (דברים כ״ח:י״ב) יפתח י"י לך את אוצרו הטוב את השמים לתת מטר ארצך פרנסה בשביל רבים דכתיב (שמות ט״ז:ד׳) הנני ממטיר לכם לחם וגו'. ומבואר הוא כי מפני שהמטר הוא דבר אחד כבר איפשר שיתהווה בזכות איש אחד. אמנם הפרנסה שהיא כוללת הדברים אשר יחיה האדם עליהם כמו שהי' נמצא במן הנה נמצא בשביל רבים המתחלפים בזכיותיהם והענין מבואר. וכאשר היה זה כן היה האדם מבואר ההרכבה מהכח החמרי שממנו הוא יסוד הגוף ובנינו ומהכח השכלי אשר הוא עצם לצורתו ומהותו. הנה אם כן יחוייב שימשכו ממנו שני מיני פעולות האחד לפי השכל והאחד לפי החומר אמנם אשר לפי החומר הוא מעשה מורגש ע"י תנועת הכל או החלק כמו שנמצא לגשם הראשון שהוא הגרם השמימיי שפעולתם על ידי מעשה מורגש כתנועה מתמדת וכמו שאמרו עליהם (תהילים ק״ג:כ״א) ברכו י"י כל צבאיו משרתיו עושי רצונו עושים ממש. אמנם אשר כפי השכל הוא בלתי מורגש בתנועה ומעשה חמרי כלל אבל הוא פועל נכבד ומעולה ממנו שהוא ההשכלה בעצמם ובסבתם ית' שמו. וכמו שאמר (שם) ברכו ה' מלאכיו גבורי כח עושי דברו לשמוע בקול דברו ירצה מה שאמרתי עושי דברו לא מעשה מורגש כאשר יחשבו האנשים אבל מעשיהם המיוחד שהם שומעים ומשכילים בקול דברו. ולחיוב זאת ההרכבה הוכרחו אבותינו הקדושים לומר נעשה ונשמע נעשה בבחינת הכח הגופני ששלמותו בפועל מורגש. ונשמע בבחינת הכח השכלי שהוא שמיעת השכל וההשכלה וכאשר יתבאר:
_.47.1.5
ועתה אחר שכבר נתבאר שהפעולות המחוייבות מהמורכב יהיו לפי יחס הפשוטים אשר נתחייבו מהם הנה יתחייב כי מהפשוט היותר נכבד ימשך הענין היותר נכבד כמ"ש שם שהמלאך מצד השכילו בסבתו יושפע ממנו מלאך ומצד השכילו את עצמו יושפע ממנו גלגל. והנה עלה בידנו מזה העיון שהקניינים המעולים הנפשיים אשר בנו יהיה להם מציאות יותר משובח ויותר מעולה ממציאות פעולות המעלות עצמן אחר שהקניינים הם נמשכין אל הכח היותר משובח אשר בהרכבתינו והוא השכל. והפעולות הם מיוחדות אל הכח הפחות אשר בנו והוא החומר. ועוד טענה ב' כי הקנין המשובח הנה הוא ישים הפועל משובח ומה שישים דבר בתואר מה הנה הוא באותו התואר בעצם וראשונה. ועוד שהקנין הוא סבת הפועל והסבה קודמת אל המסובב ונכבדת ממנו. אמנם יש לסתור תולדה זו בג' טענות חזקות שעומדות כנגדה. האחת שהוא מבואר שכל דבר שהוא בכח הוא חסר ופחות מאשר הוא בפועל. אמנם שלמות הקנינים הוא בכח והפועל הוא שלמותם אם כן איפה הפועל הוא נכבד ומשובח מהקנין. השנית כי הנה הכח הקנייני תכליתו הוא הפועל והתכלית הוא היותר נכבד שבסבות וכמו שאמר החכם בראשון מספר המדות. אמנם מהדברים אשר להם תכליות בלתי הפעולות יותר טובים הם הפעולים מהפעולות כמו שנתבאר שער ל"ט. והשלישית כי הנה הקנין הנפשיי הלזה הוא מבואר שיתהוה בפועל כי הן האדם בתחלתו הוא נעדר מאותו קנין והוא בהרגל פעילותיו ישימהו באותו מציאות בלי ספק עד יהיו הפעולות סבה לעצמן כמ"ש החוקר בפרק ב' מהמאמר השני מהספר הנזכר זה לשונו. ולא יהיו התולדות לבד והתוספות וההפסדים מהם עצמם ומסבתם אבל גם הפעולות עצמם יהיו מהם כי כן יהיו בדברים יותר מפורסמי' כמו בחוזק הגוף כי הוא נעשה מלקיחת מזון רב ומסבול יגיעו' רבות והחזק יוכל לעשות זה יותר. וכך במעלות כי בהרחקת התאוות נעשינו ישרים וכשאנו ישרים יותר נוכל להתרחק מהם. וכן באומץ כשנרגיל לבוז הדברים המבהילים והמפחידים וסבול אותן היינו אמיצים. ובהיותינו כן נוכל לסבול הבהלות והפחדים עד כאן. והנה המאמר הזה יקר הערך מאד ללמד דעת איך נקנאו המעלות ויורה איך הפעולות הם סבה לעצמן מה שיראה דבר זר ונמנע בתחלה שיהיה שום דבר סבה לעצמו שא"כ ימצא הדבר קודם שימצא וזה בטל:
_.47.1.6
אמנם אמר שהפעולות הם סבה לעצמן ע"י הענין האמצעי שהוא הקנין כי בהרגיל הפעולות באיזה ענין שיעשו יתהוה הקנין וימצא בו וכאשר נמצא הקנין יותר יוכל לפעול מהם וכמו שהביא המשל מהענין המפורסם. והוא כי כשירגיל החולה היגיעה כמו שיוכל יוכל לקחת המזון. וכשיקח המזון יותר יותר יוכל לסבול היגיעה ובהתחזק ביגיעה יתחזק לקחת המזון וילך הדבר בסבוב הולך וגדל עד שישאר הדבר אצלו בטבע חזק כמו שהוא הענין בכל כיוצא בזה. ועל הדרך שזכרו ג"כ במאמר השני מספר המופת. וכן כשירגיל האדם להרחיק התאוה או לבוז הדברים המבהילים אע"פ שיעשה זה בקושי ובהכרח בהתחלת ההרגל יביאהו לקנות הקנין ההוא בנפש וכאשר יהיה לו בקנין אז יוכל לפעול הפעולות האלו על השלמות. וישוב הענין ג"כ אל שיהיו הפעולות הראשונות החסרות סבה פועלת אל פעולות המעלה השלמות ופעולות המעלה סבה תכליתית אל הראשונות. והנה הענין הנכבד הזה נמצא אל חז"ל בהישרותיהם בהרבה מקומות. אמרו במס' שבת (קי"ט:) שני מלאכי השרת אחד טוב ואחד רע מלוין לו לאדם מבית הכנסת לביתו בליל שבת מצא נר דלוק ושולחן ערוך ומטה מוצעת מלאך טוב אומר יהי רצון שיהיה כן לשבת הבאה ומלאך רע בע"כ עונה אמן. ואם לאו מלאך רע וכו' ומלאך טוב ע"כ עונה אמן. והוא מבואר כי במלאכי עליון אין בהם רעים בשום פנים אבל המה השתי כחות הנמצאות לאדם תמיד. אחד טוב והוא הכח השכלי אשר מצד צורתו. ואחד רע והוא הכח התאוני אשר מצד חומרו כמ"ש הרב המורה פ"י ח"ב והם הנקראים בלשון חז"ל (ברכות נ"ד.) יצר טוב ויצר רע וכשאדם יכוין לעבודת יוצרו ויזכור את יום השבת ששקולה כנגד כל המצות (ירושלמי נדרים ספ"ג) לקדשו ולכבדו הנה כבר התחיל לענות יצרו הרע ולהרגילו אל רצון הטוב ומעתה כל אשר יאמר לעשות כמוהו יש לו כח גבור' מוספ' יום יום והיצר הרע אשר החל לנפול לפניו לא יוכל לו אבל יענה אמן בעל כרחו ויסייעהו. אמנם כאשר יהיה הענין בהפך ג"כ מלאך טוב עונה אמן שכל אחד יענה אמן למאמר חבירו. והדבר מבואר שמאמרם ז"ל קיים את כל דברי החוקר בזה. גם מצאנו לראב"ע המליצה הזאת עצמה באומרו אם אין קמח אין תורה אם אין תורה אין קמח וכדומה (אבות פ"ג). וזהו ששם הקמח סבה לתורה והתורה סבה לקמח גם היראה לחכמה והחכמה ליראה וכבר שם הדבר סבה לעצמו מאחר ששמהו סבה למה שהוא סבה לו ונראה בטל. אמנם דרכו בזה הוא מה שדרך בו החוקר שהקמח סבה לקמח ע"י הגבול האמצעי שהוא התורה וזה שהקמח סבה פועלת אל התורה כי זולת המזון א"א לעסוק בה והתורה סבה תכליתית אל הקמח כי לא נתן לאדם המזון רק כדי שיעסוק בתורה והנה חוייב כשיעסוק בתורה יושפע עליו יותר מהספוק וא"כ יוצדק באומרו שהקמח סבה לקמח ועל זה ההקש היראה לחכמה וכיוצא. והוא עצמו מאמר הנביא (מלאכי ג׳:י׳) הביאו את כל המעשר אל בית האוצר ויהי טרף בביתי ובחנוני נא בזאת אם לא אפתח לכם את ארובות השמים וגו'. והכוונה שכל עוד שיזדרזו ויתחזקו להביא המעשר אל בית האוצר עוד יוסיפו להביא אמנם זה יהיה באמצעות הגבול האמצעי שהוא מציאות הטרף בביתו וזה כי טרף נתן שם לכהנים הלויים לומדי התורה ומוריה. כמו שאמר (דברים ל״ג:י׳) יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל ישימו קטורה באפיך וכליל על מזבחיך. ובהביאם כל המעשר ישבו בטח על למודם כי יאכלו את חוקם ותצא מהם אור תורה ומצוה לכל ישראל והם ידעו תורתו וילכו באורחותיו ומזה חוייב שיושפע עליהם שיעור נפלא מהשפע עד שיבלו שפתותיהם לומר די (תענית ט'.). שלא יאמר די לי תבואה או פירות או יין לשנה זו כי זה לא יאמר רק כשיבוא הטוב מצומצם. ויתחייב מזה שירבו המעשרות ממה שהיו בתחלה ויתרבה הספוק להם וילך הדבר תמיד בסבוב בתוספת טובה וברכה בלי ספק. והנה השיאם עצה נכונה מאד ולסכלות האנשי' יתרחקו מאד ממנה. וזה כי בהתמוטט ממון האדם נכסיו לו יש לו לפזר מהם המחוייב ועם זה יוכלו לחזר יותר (גיטין ז'.). ולפי שיראה הענין בהפך לפי טבעו וכאלו לא יאמין אם לא ינוסה אמר ובחנוני נא בזאת אמר ה' צבאות אם לא אפתח לכם ארובות השמים והריקותי לכם ברכה עד בלי די. ולהיות הענין הזה התחלתו מפאת מעשי האדם וסיומו מפאת ההשגחה. אמרו חז"ל (מכות כ"ג:) שהוא אחד מהדברים שגזרו עליהם ב"ד של מטה והסכימו עמהם בית דין של מעלה כמו שיתבאר יפה בפרשת עשר תעשר שער צ"ד בעזרת האל עם היות כי אל ההבאה אל האוצר יכוונו שם אמנם הכל בכללו ובכללם. ומזה יתחייב כי כשיהיה הדבר בהפך האדם ירגיל עצמו במניעה מעשות מה שחוייב לו ההמנע לגמרי וזה ג"כ על ידי הפסד הגבול האמצעי כי אם לא יביאו כל המעשר אל בית האוצר לא יהיה טרף לכהנים מלמדי התורה וכל ישראל לא ישמעו ולא יראו את ה' ולא יעשון את דברי התורה ועצר את השמים והאדמה לא תתן את יבולה ומעטו עוד ההבאה ובמעט ההבאה עוד עוד יחסר הטרף ויהיה הדבר הולך בסבוב עד שלא יהיה להם כלל להביא. וכמו שזכרו חכמינו זכרם לברכה (תנחומא פ' ראה) מאותו עשיר שנאמר עליו שנעשה כהן שנאמר ואיש את קדשיו לו יהיו. ובזה נשתבשו הנשים הסכלות שאמרו (ירמיהו מ״ד:י״ח) ומן אז חדלנו לקטר למלכת השמים חסרנו כל כי מצד שלא יהיו עובדים את ה' מרוב כל אבל היו מוציאין ממונם בעבודות הזרות והנכריות לוקח מהם הטוב ההוא ומאז אשר לא היה בידם טובם נמנעו מלקטר כי לא היה להם מה לעבוד את אליליהם וזה הורגל ביניהם בסבוב עד כי חסרו כל וכן אמרו אמת אלא שעשו מהמסובב סבה. משל למי שבזזו ממנו ממונו מפני שהיה מלוה ברבית ואמר כי מאז שלא הלוה ברבית חסר כל. והוא לא ידע כי בעבור שהלוה ברבית נשלל ממנו ממונו מעט מעט עד שנמנע מהלוות ברבית לגמרי. והוא הדבר שהשיב להם ירמיהו הנביא (שם) הלא את הקטר אשר קטרתם בערי יהודה ובחוצות ירושלם אותם זכר ותעלה על לבו ולא יוכל עוד לשאת. והוא אשר סבב למנוע הטוב מכם ואשר חסרתם כל כי מצד זה ותהי ארצכם לחרבה ולשמה ולקללה לא כמו שחשבתם כי מפני שלא קטרתם השיג הרע לכם. סוף דבר נראה מבואר כי מהרע נמשך הרע ומהמעשה הטוב נמשך המעשה הטוב כמ"ש החכם. אבל הפעולות עצמן הם מהם. וכמו שאמרו (תנחומא פ' כי תבא) בת קול מברכת הבאת בכורים שנה זו תביאם לשנה אחרת וכן בכל כיוצא בזה. והנה עם זה כבר למדנו טוב כוונת אבותינו וזירוז שכלם במה שנמצא אצלם מדוייק כשנבא על המאמרי' הנמצאים להם מתחלפים בקבלת התורה ראשונה אמרו (שמות י"ט) כל אשר דבר ה' נעשה. ואח"כ אמרו (שם כ"ד) כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע. ואח"כ נזכר שאמרו (דברים ה') ואת תדבר אלינו את כל אשר ידבר ה' אלינו ושמענו ועשינו. הנה שפעם הזכירו מעשה לבד. ופעם הקדימו מעשה לשמיעה. ופעם שמיעה למעשה. וזה כי כאשר אמרו ראשונה כל אשר דבר ה' נעשה כוונו אל המעש' השלם הראוי ליקרא מעשה סתם והוא תכלית המעשי' הקודמים לקנינים וגם הקנינים עצמם ככתיב' היוצאת מאומנות הסופר הבקי והוא מה שכוונו החוק באומרו פועל הנפש כפי המעלה כי זולתו אין ראוי ליקרא מעשה רק בדרך העברה כמו שיבא. אמנם כשאמרו נעשה ונשמע כוונו אל אופן הגעתם אל זה הקנין השלם שכבר הרגישו שהנפילה על הקנין לא תתכן כי אם בדימת ההרגל במעשים ראשונה איך שיהיו. וכוונת' במאמרי' ז"ל זה היתה לומר נרגיל עצמנו במעשה המצו' כענין למוד הכתיבה כדי שנשמעם ונקבלם קבול נפשי והשמעות שכליי והוא הויית הקנין החזק קשה ההסרה. והפירוש הזה הוא מחוייב מקדימת נעשה לנשמע שהוא לשון שמלאכי השרת משתמשין בו כאומרם ז"ל (שבת פ"ח.) עושי ברישא והדר לשמוע כמו שנתבאר בשער מ"ד ח"א. ובאמרם ושמענו ועשינו כיוונו אל אופן צאת המעשה השלם שאמרו ראשונה מזה הקנין הנבחר שראו שזה לא יתכן אם לא בקדימת זאת השמיעה והקבול כמו שאמרנו. ולזה אמר שישמעו וילמדו באופן שתמצא נפשם שלמות מהקנינים אשר בעבורם יעשו מעשים שלמים. כמו שאמר ז"ל (תו"כ אחרי פ"ט) ושמרתם זו משנה ועשיתם כמשמעו שכל שישנו בכלל משנה ישנו בכלל מעשה אמתי. הנה שנתבאר היטב מפי החוקר ונתקיים מכל הראיות האמתיות שסמכנו כי הקנינים הנפשיי' יתהוו מהפעולות החסרות גם כי הפעולות השלמות הם תכליות הקניינים ואשר הם בעבורם. והנה א"כ הפעולות יש להם מציאות יותר משובח והוא הפך מה שעלה בידינו מהטענות הראשונות. והנה אחר שהטענות הראשונות והאחרונות כלן הן אמיתיות ראוי ומחוייב להשתדל בהסכמתם בזה הדרוש הנכבד מצד עצמו. ונרא' שתוכן הענין כלו הוא בשנשכיל בענין המעלה הנמצאת בנפש שתי בחינות. בחינה מפאת המעלה בעצמה ובחינה מצד היות' בנושא חלקי. כי הנה מצד היותה מעלה מדותית הנה היא תהיה ענין ראשיי כולל כל המעלות והוא שלם בעצמו בלתי הווה בפעולות ואינו בעבורם אבל הוא טוב נמצא בעבור עצמו. קראה החכם בעשירי מהששי מספר המדות בהחלט מעלה מהמדות תבוניות. כי התבונה הוא מעלה ראשיית נמצאת בעצמה. אמנם מצד היותה בנושא הנה היא חסרה בכחה והנה היא הווה ע"י הפעולות ובעבורם ובבחינה זאת קראה שם החכם מעלה טבעית. וביאר כי מצד היותה כן בנושא נמצאו המעלות נפרדות בזה אחת ובזה אחת כפי הכנת החומר ההוא המקבלה להיותו יותר קרוב להרגיל אחת מזולתה מה שאין כן מדרך המעלות מצד עצמן להפרד זו מזו כי כלן מקשה אחת תמצאנה אצל המעל' התבונית לא תחסר אחת כמו שאמרו אבל כפי אשר בהחלט אמר טוב לא יקרה זה כי כלם יחד עומדות בתבונה כלם יהיו שוים. אמנם הוא גלוי כי גם אם תהיה בבלתי פועלי תהיה. עד כאן. וכבר זכרנו זה בשער י"ז. יראה בבירור שקנין המעלה מהמדות המוחלטת מצד עצמה אינה תלויה בפועל אמנם הוצרך הפועל להקנותם אל החומר ההוא אשר נמצא בו ומזה הצד ישיגוה שאר החסרונות הנזכרות. והנה אם כן מצד עצם המעלה בהחלט צדקו כל הטענות הראשונות. אמנם האחרונות יצדקו מצד היותה מעלה טבעית בזה הנושא וכבר קרה אליה מה שקרה לתורה האלהית כי היא מצד עצמה היא ראשיית על כל הנמצאות והתכלית לכלם. אמנם מצד היותה מצויה בינינו ומסירתה לנו הנה אנחנו הסבה כמו שכתבנו בשער הראשון:
_.47.1.7
והנה עם זה כבר באנו לסוף כוונת המאמר אשר זכרנו ראשונ' וענין קושי השאלה אשר נשאלה ביניהם אם תלמוד גדול או מעשה גדול לפי שהעיון והמעשה זה ענינם באמת. שהעיון הוא שלמות נקנה בנפש אשר ממנו סודר המעשה. וכבר היו שתי כתי הטענות אשר זכרנו לפניהם מערכה מול מערכה. כי מהראשונות יתחייב היות החלק העיוני גדול ומעולה ושהמעשי יהיה בעבורו. ומהאחרות יראה בהפך. והנה ר' טרפון הכריע מכח הטענות האחרונות שמעשה גדול כי חזקות הנה גם התורה החמירה מאד בענין המעשה ולזה גזר שהתלמוד יהיה בעבור המעש' והמעש' תכלית אליו. אמנם ר' עקיבא הכריע מהטענות הראשונות כי התלמוד גדול כי הוא הפועל הבא מהחלק היותר מעולה ממנו והוא הנותן שלמות בפעולות וסבתן וכאלו אמרו באלו המאמרים שיש טענות להכריע לכאן ולכאן. אמנם נענו כלם ואמרו תלמוד גדול שהתלמוד מביא לידי מעשה. והרי לכאורה המאמר סותר עצמו שאם התלמוד הוא גדול מפני שמביא לידי מעשה הנה א"כ מעשה גדול לאחת הטענות שנזכרו אלא שכוונו אל הסכמת הכתות בהשקפת הבחינות עצמן שאמרנו. והוא כי בבחינת העיון בעצמו יש לגזור שתלמוד גדול מן הצדדין הראשונים ואף כי יודה שהמעשה הוא העקר והתכליתיי כמו שיחייבו הצדדים השניי הנה אחר שהמעשה לא יקרא בשם המעשה על דרך האמת אלא כשנעשה בקדימת העיון והחכמה כמו שאמרו ז"ל ושמרתם זו משנה ועשיתם כמשמעו ועל הדרך שביארנו הנה יהיה ג"כ תלמוד גדול מצד שמביא המעשה לידי גמר ותשלום שבו יקרא מעשה בעצם כי זולתו יהיה מעשה חסר ובמקרה כמ"ש החוקר בדבר המשפט שזכרנו בשער הקודם. ומה שאמר ר' טרפון מעשה גדול על המעשה המעויין אחר שהמעשה ממנו הוא העקר כמו שאמר לא המדרש הוא העקר אלא המעשה. גם החוקר בראשון מהראשון מספר המדות אמר כי אין התכלית אלא המעשה. והנה א"כ היה התלמוד גדול משני הצדדין. וכבר יקרה בזה מה שיקרה למלמד עם התלמיד כי מלבד מה שהמלמד הוא יותר מעולה מצד עצמו הנה מצד שהוא מלמד ג"כ יש לו מעלה על התלמי' אחר שהתלמיד אין לו מציאות מצד מה שהוא תלמיד שהוא המציאות היותר חשוב שבו כי אם בצירוף אל המלמד מצד שהוא מלמד. ועם שהוא המציאות הפחות חשוב ממנו וכן בכל כיוצא בזה. והדבר הוא מבואר ומסכי' לדברי ר' יוסי הגלילי אשר נזכרו שם בספרי כמו שכתבנו ראשונה מה שיורו משבח התלמוד ומעלתו *וצריך שנדע וכו', ר"ל שגם בעיון עצמו יש הבדל גדול, כי העיון המוחלט המשתדל רק להבין האמיתיות והמושגים הרוחניים הנפרדים מכל עסקי ומעשה בני אדם, ראוי רק להשלם האמיתי אשר יוכל להתבודד ולהפרד מכל המעשים והמחסורים האנושיים, ועל עיון רוחני ואלקי כזה אמרו למשה "קרב אתה ושמע וכו'", אפס העיון אשר תחתיו במדרג' שתכליתו רק להיישיר מדות ותכונות בני אדם ומעשיהם, הוא ביכולת כל איש אשר ירצה לקרבה אל מלאכת הקודש הזאת, ועל ענין זה אמרו לו "ואת תדבר אלינו וכו' ושמענו ועשינו", ולדעת הרב ז"ל אמרו בעבור זה "ואת" בכינוי נקבה אשר מעלת' גרועה ממעלת האיש להורות על העיון השניי הזה במדרגת מעלתו: וצריך שנדע שזה המין מהעיון אשר דברנו בו הוא אשר בחרו להם במה שאמרו (דברים ה') קרב אתה ושמע את אשר יאמר ה' אלהינו ואת תדבר אלינו את כל אשר ידבר ה' אלהינו ושמענו ועשינו. אמרו כי העיון השכלי המוחלט הנפרד מאלו המעשים האנושיים צריך התבודדות מופלג להיותם תמיד דבקים בו יתעלה שאין לכללם איפשרות להשאר עליו כלל ולזה שיקרב הוא וישמע וישאר בו. אמנם שהעיון אשר תחתיו והוא מה שנרצה להישיר ותקן המעשים כפי אשר תסדרם תורה האלהית אותם הוא אשר יוכלו לעמוד עליו והוא אמרם ואת תדבר אלינו וגו' ושמענו ועשינו. ומה נכבד טעם ואת תדבר לשון נקבה שירמזו אל בחינת העיון הזה אשר ידבר אליהם שהוא למטה מן העיון המעולה ממנו לא אל היותו נופל מהם מצד היותו רועה ומנהיג כמו שכתב הנרבוני. ואצל מבלתי יכלת ה' בשער ע"ז יתבאר ענין הנקביות הזה בענין אחר בעזרת האל. והנה אחר שנשיישב כל זה על זה האופן וכבר נתבאר לפי דרכנו ענין נכבד מאד במה שנאמר בספור אשר לפנינו ויקח ספר הברית ויקרא באזני העם ויאמרו כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע אחר שדברו בתחלה כל אשר דבר ה' נעשה ואמרם בסוף ושמענו ועשינו וביררנו בחינות קנייני המעלות אשר מצד עצמן או בצירוף אל אחרים אשר בזה יובן קושי השאלה ההיא ותוכן תשובתה במה שאמרו גדול תלמוד שהתלמוד מביא לידי מעשה ובמשל הרועה או הנביא שאמרו. הנה באמת יהיה לנו שער גדול ופתח פתוח לבוא בו אל תוכן הענין במה שאמר הנה בתחלת זה החלק מהספור:
_.47.1.8
*הנה, להבין דבריו אלה עיין ביאורי למעל' דף מ' ע"א ודף ק"ט# ע"א וע"ב: הנה אנכי שולח מלאך לפניך לשמרך בדרך ולהביאך וגו'. שראינו שנתחבטו עליו גאוני עולם כי יש נמשכים אחר דברי תורה האלהית ואומרים כי אחר שהמלאך הושם לשליח שומר ומנהיג האומה הזאת כמו שנתבאר מזה המקום ובכל המקומות אשר יזכר שם מלאך על עסקי האנשים מזה שהאדם מצד נשמתו הטהורה הוא נכבד ממנו ויביאו על זה ראיות כמו שהזכירם הראב"ע בשם הגאון ז"ל. אמנם הוא חרה אפו בו וחרפו וגדפו ולקח חרב בידו לישע המלאכים והשתדל לטעון כמה טענות שהמה נכבדים מהאדם ויישר כחו. ולא עוד אלא שגזר מכל תוקף שגופי הככבים וגרמי השמים הם מעולים מהם לאין תכלית ופי' ענין המלאך הזה הנזכר בכאן וכיוצא בו במשלים וחידות באופן רחוק מאד מהמפורסם מהכתוב מאומרו למשה (שמות ל״ב:ל״ד) ועתה לך נחה את העם אל אשר דברתי לך הנה מלאכי ילך לפניך וגו'. וממה שהוא מורגל לאנשי התורה נשתתף בזה עם שאר המתפלספים המכריחים את התורה שתכנס כלה תחת כנפי הפילוסופיא ולא יראו ראשי הבדים חוצה לה כלל. ואני כבר נתרעמתי על זה בשערים י"ג י"ט כ"א ובשער ה' כתבתי מה שיתכן שיאמר במחלוקת הזה מפאת הגרמת השמימיים והוכחתי שאין כח בשום טענה מטענותיהם להכריח שלא נבראו בעבור האדם ולתועלת התמדת היישוב כמו שיעידו הכתובים. וגם כי לא נתברר להם וא"א לבררו שהם בעלי נפש ודעת כמו שתארום ואף לא שהנבדלים הם מניעיהם ואף שאם תמצא לומר שהם מתנועעים על ידי הנבדלים שלא יהיה רחוק לומר שנתחדשו מניעיהם בעבור ההנעה ההיא הנעשית בעבור האדם. ולא בעבור זה יאמר שהם נבראו בעבור האדם והאדם יהיה תכלית להם עד שיהיה האדם יותר נכבד מהם. אבל הם נבראו לשמו ולכבודו יתעלה אשר גזרה חכמתו להניעם באמצעותם משל למלך היוצא לצוד ציד חיה או עוף ויצאו עמו שריו וגדוליו וכו'. כמו שנזכר שם. ואולם הנראה שיש לנו לקבל מדברי התורה האלהית בנדון אשר לפנינו הוא שיש לנו לדעת ולהאמין שהמלאכים אשר תזכירם התורה לצורך הנבואה וההשגח' האלהית האישיית לא לצורך הנעת הגופים השמימיים כמו שזכרנו בשער השני כי הם שכלים נפרדים נמצאים עומדים לפניו יתעלה מתקיימים בזיוו ובהדרו ומשרתים אותו עושי דברו לשמוע בקול דברו. והנה הנם אמצעים בינו ובין השכלים האנושיים אשר בעפר יסודם אשר במעמדם ובמדרגותיהם אשר היו מהלכים אל השלמים מהאנשים העולים ויורדים במעלת הנבואה לשתף עליונים ותחתונים כמו שנתבאר בשער מ"ד. אמנם הוא מבואר מאד כי מצד שהם נבדלים ועצמים אלדים פשוטים מכל ענייני החמר ומשיגיו הנה הם מעולים מהאדם בכל המעלות ההם אשר זכרם הראב"ע והותר. אמנם מצד מה שהוא מלאך ושליח ומצווה על דברת בני האדם הנה הע?ם בלי ספק בענין ההוא חשוב מהם אחר שאם לא יהיה האדם תבטל השליחות והמלאכות ההוא כמו שתבטל מלחכת הרעיה אם לא נמצא הצאן או שליחות הנביא אם לא ימצא העם. וכבר יצדקו בבחינה זו דברי הגאון ז"ל ובודאי שלא כיון להפיל עם זה צרור ארצה מכבוד המלאך ומרום מעלתו וכבר נאמר עליו מה שאמרוהו גדול תלמוד שהתלמוד וכו'. רצוני שגדולה מעלתו מצד עצמו ואף מצד מה שהוא שלוח אל העם הנה הוא רם ונשא עליהם לכבוד ותהלה כענין שלוחי המלכות והקרובים אליו. והוא הטעם שהנביאים משתחוים להם כמו שעשה יהושע (יהושע ה') וזולתו כי מלאך ה' צבאות הוא וזה מה שיורה עליו השכל. ואופן הספורים הבאים על אלו המלאכים ובפרט במה שנאמר על זה המלאך הנזכר בכאן השמר מפניו אל תמר בו כי לא ישא לפשעכם כי שמי בקרבו ומאמר משה אל האל יתעלה (שמות ל״ג:י״ב) ואתה לא הודעתני את אשר תשלח עמי ואמר ובמה יודע איפה כי מצאתי חן בעיניך אני ועמך הלא בלכתך עמנו וכל הדומה לזה יסתור מה שירא' כוונת אלו המתפלספים בענייני. ומה נדבר עוד בזה כי הנה עם זה ובמה שכתבנו שם בשער ה' הנזכר נתבאר מה שרצינו אליו מזה מזה הדרוש ולא נפליג לדבר על כל דברי הראב"ע כי בכלל דבריו במקומות האלו הם תשובותינו. ומעתה נבוא אל פירוש הספור בזכרון הספקות הנופלים בזה החלק ראשונה:
_.47.1.9
א מה טעם שיאמר במקום הזה הנה אנכי שולח מלאך לפניך וגו'. כי עדין לא שמו לדרך פעמיהם ולמה לא הקפיד משה על זה השליחות כמו שהקפיד אחר מעשה העגל שאמר ובמה יודע איפה כי מצאתי חן בעיניך אני ועמך הלא בלכתך עמנו. ועוד מה טעם כי לא ישא לפשעכם כי שמי בקרבו ומי הוא יוכל למחול ולסלוח כי אם אשר שמו בקרבו: ב בטעם כי ילך מלאכי לפניך והביאך וגו'. שנראה שבא בתורת טעמא: ג בהכניס לא תשתחוה לאלהיהם ולא תעבדם ועבדתם את ה' אלהיכם וגו'. בין כי ילך מלאכי לפניך וגו' ובין את אימתי אשלח לפניך והמותי את כל העם וגו'. וטעם לא אגרשנו מפניך בשנה אחת וגו': ד מה טעם אומרו ואל משה אמר עלה אל ה' וגו'. ועד הנה עם מי היה מדבר. ומה טעם עלה אל ה' אתה ואהרן ונגש משה וגו'. והלא כבר עבר יום המעמד ומשם ואילך משה עלה אל ההר ועמד שם ארבעים יום וגו'. ה בזכור בכאן מאמר העם כל אשר דבר ה' נעשה כבראשונ' ואח"כ אמרו נעשה ונשמע. וכבר התרנו זה: ו במאמר ויראו את אלהי ישראל ותחת רגליו וגו'. כי כל מה שנתבאר בו הוא דרך רחוק לפי כונת התורה האלהית: ז אומרו ואל אצילי בני ישראל וגו'. מה ענין שליחות יד זה ולמה. וטעם ויחזו את האלהים ויאכלו וישתו כי הוא מאמר סתום: ח בטעם וישכון כבוד ה' על הר סיני ויכסהו העין ששת ימים ויקרא אל משה ביום השביעי. והנה אחר זכרון אלו הספקות נבוא אל הביאור:
_.47.1.10
(התר ספק א') הנה אנכי שולח מלאך לפניך לשמרך בדרך ולהביאך אל המקום אשר הכינותי לפי שעד עתה מתחלת העשרת הדברים ועד הנה לא דבר עמהם רק בדברים אנושיים אשר בינם לבין עצמם. ומהדברים אשר בינם ובינו ית' לא דבר כלל אדרב' הקל עליהם באומרו (שמות כ׳:כ׳-כ״א) לא תעשון אתי אלדי כסף ואלדי זהב לא תעשו לכם מזבח אדמה תעשה לי וזבחת עליו את עולותיך ואת שלמיך את צאנך ואת בקריך בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך. כמו שנתבאר. לפיכך סדר לפניהם בסוף זה המעשה ממה שצריכין שיזהרו בו ביראתו ועבודתו וזה בהראות להם עוצם התועלת אשר יגיע אליהם בזה. וצוה שיאמר להם בשמו הנה אנכי שולח מלאך לפניך לשמרך בדרך ולהביאך אל המקום אשר הכינותי. (א) והכוונה כיון שחרדתם מאד מהראותי עליכם בכבודי ובעצמי עד שאמרתם ואל ידבר עמנו אלהים פן נמות אנכי אעשה כדבריכם ואנהיג אתכם ע"י מלאך שאשלח לפניכם כבראשונ' שנאמר (שם י"ג) וה' הולך לפניהם יומם בעמוד ענן לנחותם הדרך ולילה בעמוד אש להאיר להם ללכת יומם ולילה, ונאמר (שם י"ד) ויסע מלאך האלהים ההולך לפני מחנה ישראל וילך מאחריהם ויסע עמוד הענן מפניהם ויעמוד מאחריהם. ובקבלה (ישעיהו ס״ג:ט׳) ומלאך פניו הושיעם והוא ענין ההשגחה המיוחדת להם המכונה בלשון פנים שעליה אמר (שמות ל"ג) אם אין פניך הולכים אל תעלנו מזה כמו שיתבאר שם בעזרת האל. ושעל יד המלאך ההוא ישמרם בכל אשר יתהלכו גם יביאם אל מחוז חפצם. השמר מפניו ושמע בקולו אל תמר בו כי לא ישא לפשעכם כי שמי בקרבו הזהיר אותם שלא יקלו בכבודו לומר שהוא שלוחו ואינו כמותו כי הוא כדאי שישמרו מפניו ושיזהרו בו שלא יגרמו שימירהו להם באחר שלא יאות להם כמוהו (א) כי זה לא ישא לפשעכם לבד אבל ימחול ויעביר החטא לגמרי. כי מהמבואר לבעלי השכל כי נשיאות החטא אינו סליח' ומחיל' גמורה כי אם אריכות והמתנה מהעונש מזמן לזמן כמו שאמר (שם ל"ד) נושא עון ופשע וחטאה ונקה לא ינקה כי על כן מהר שם משה לומר אם נא מצאתי חן בעיניך אדני ילך אדני בקרבנו וסלחת לעונינו ולחטאתינו ונחלתנו כמו שיתברר אמתתו במקומו יפה והוא אומרו בכאן כי לא ישא לפשעכם כי שמי בקרבו וחותמו בידו וכל מה שיעשה עשוי. ובעלי הקבלה יאמרו כי באומרו כי שמי בקרבו ירמוז אל השם אשר שמו נקרא עליו והוא שם א"ד הנזכר בכתוב ובמקומות אחרים אשר יתאמת הענין מאד מהם כמו שיבוא שם בעזרת האל. ועל דרך הפשט יאמר כן כלפי מה שאמר ראשונה (שם כ') בכל מקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך הודיעם כי זהו אשר יזכיר את שמו עליו בהיות שמו בקרבו אשר יברכם על ידו: כי אם שמוע תשמע בקולו וגו' יאמר ולא תחשבו כי בשלחי אתכם מלאך אני מסתיר פני מכם כי אני תמיד עיני פתוחה עליכם ובעניניכם ואם שמוע תשמעו בקולו ועשית כל אשר אדבר אותך עכשיו שתצטרך לעשותו מיד תמיד אני עצמי אהיה עמכם ואיבתי את אויבך וצרתי את צורריך (ב) ולא תהיה ברכה זו קלה בעיניך כי זאת הראויה לך יותר מזולתה לעת הזאת. כי ילך מלאכי לפניך והביא' אל האמורי והחתי והפריזי והכנעני החוי והיבוסי והכחדתיו כמכחיד אויבים ושובר צוררים (ג) ואחר זה ביאר מה שאמר עליו ועשית את כל אשר אדבר שתלה בו הענין והוא מה שאמר לא תשתחוה לאלהיהם ולא תעבדם ולא תעשה כמעשיהם כי הרס תהרסם ושבר תשבר מצבותיהם ועבדתם את י"י אלהיכם וברך את לחמך ואת מימך והסירותי מחלה מקרבך. כי כל מה שבא מזה בעשרת הדברים לא יהיה לך אלהים אחרים על פני ולא תעשה לך פסל וכל תמונה אשר בשמים ממעל ואשר בארץ מתחת ואשר במים מתחת לארץ לא תשתחוה להם ולא תעבדם כי אנכי י"י אלהיך אל קנא פוקד עון אבות על בנים על שלשים ועל רבעים לשונאי הכל נאמר להם בתורת חירות וחפשיות מהם ומעבודתם כמו שפירשנו היטב. אמנם עכשו זרזם ממנו בתורת איסור חמור שהן צריכין לשמור מאד מהעבודות הנכריות ולכוין כל עבודתם לשמו יתעלה אשר הוא יספיק צרכיהם בעניינים ההכרחיים מפרנסתם ומבריאות גופותיהם וקיומם ומכלל הן אתה שומע לאו. ועוד שבשמירתם בזה ימשך מה שאמר להם אם עשית את כל אשר אדבר ואיבתי את אויבך וצרתי את צורריך והוא מ"ש את אימתי אשלח לפניך והמותי את כל העם אשר תבא בהם ונתתי את כל אויבך אליך עורף ושלחתי את הצרעה לפניך וגרשה את החוי את הכנעני ואת החתי מלפניך. והנה היה צורך האזהרה הזאת גדולה לפי שלא אגרשנו מפניך בשנה אחת אבל ההכרח יביא לגרשם מעט מעט פן תרבה עליך חית השדה מכ"ש לפי הרחבת גבולך שיהיה מים סוף ועד ים פלשתים וגו' ורבה העזובה. וא"כ הזמן יהיה נמשך הרבה. ואם תחטאו לבלתי שמור את אשר דברתי לכם ותכרתו להם ברית ולאלהיהם יהיו לכם למוקש כמו שאמר בסוף והיה אשר תותירו מהם וגו' והיה כאשר דמייתי לעשות להם אעשה לכם: והנה אחר שהשלים כל מה שדברו השם לאמר לבני ישראל מהמשפטים והמצות אשר דבר עד הנה ייחד האמירה אל משה במצות מיוחדות אליו ולזה אמר ואל משה אמר עלה אל י"י אתה ואהרן נדב ואביהוא ושבעים וגומר. (ד) ולדעתי זהו המאמר עצמו שנאמר קודם העשרת הדברות לך רד ועלית אתה ואהרן עמך והכהנים והעם אל יהרסו וגו'. שאמרנו שלא הספיק לאומרו עד שפתח השם יתעלה אנכי י"י אלהיך כמו שהוכחנו שם על פי המדרש ועכשו חזר לומר אותו פעם אחרת. או שכוונת הכתוב באומרו ואל משה אמר עלה אל י"י הוא לרמוז אל מה שנאמר לו כבר עלה אל י"י וגומר. והנה במאמר הזה סדר מחיצותם במדרגותיהם שאם הורשו לעלות לא הורשו לעמוד במחיצתך ולא זה במחיצת חברו: ויבא משה ויספר לעם את כל דברי י"י מעליית היחידים ומהמשפטים ושאר המצות אשר קבל עד עכשיו ועל הכל אמרו כל אשר דבר י"י נעשה אם ליזהר מלפרוץ ואם לעשות משפטיו ואם לשמור מחטוא בעמו עבודות אלהי העמים וכו': כי היום הזה ראינו כי ידבר אלהים את האדם וידענו כי כל הדברים האלה אשר אתה מדבר דברי י"י הם באמת כמו שבקשנו לדעת אותו מתחלה ואותו נעשה. וכאשר שמעו וקבלו נאמר ויכתוב משה את כל דברי י"י. שאלו לא יקבלו למה יכתבם: וישכם משה ויבן מזבח תחת ההר וגו'. וישלח את נערי בני ישראל ויעלו וגומר. היותר קרוב בזה שבחר מהבכורות בחורי חמד שלא טעמו טעם חטא וילדים שאין בהם כל מום רע להקריב את קרבן אלהיהם והוא מה שכתבו הרמב"ן ז"ל: ויקח משה חצי הדם וגו'. על חלוקת זה הדם דברו חז"ל נפלאות כי המה ראו כן תמהו איך היה איפשר לצמצם חצי הדם שוה בשוה דרך לקיחתו בשחיטת הקרבן שהרי לא יתכן שחלקו במד' במשקל. ובצדדים שמצאו לזה הפליגו לדבר בשבחו של משה בכל צד מצדדי הפעולות האינושיות ואמרו (ויקרא רבות פ"ו) וכי מנא ידע שהוא חצי הדם רבי יהודה בר רבי אלעאי אמר הדם הזה נחלק מעצמו. דבי ר"ש תנא בקי היה משה וחלקו. בר קפרא אמר מלאך ירד מן השמים בדמות משה וחלקו. רבי נתן אומר הדם הזה מעשה נסים נעשו בו חציו אדום וחציו שחור. ר' יצחק אומר בת קול יצאה ואמרה עד כאן חצי הדם. והנה כוונת אלו החכמים לפי אומד דעתי תתבאר בפרשת פקודי על מאמר כיוצא בו שער נ"ז ב"ה. והנה כוון בחלוקת זה הדם לחצאין שוים בתכלית השווי לפי שהוא דם ברית נחלק בין שתי הכתות חציו על המזבח וחציו על העם ועל דרך שנאמר במראה הנבואה (בראשית ט״ו:י׳) ויבתר אותם בתווך כדי שיהא ברית שוה ביניהם ולזה נאמר ויקח משה את הדם ויזרוק על העם ויאמר הנה דם הברית אשר כרת י"י עמכם אמנם בין שחיטה וזריקה נאמר ויקח ספר הברית ויקרא באזני העם ויאמרו כל אשר דבר י"י נעשה ונשמע: (ה) וכבר פירשנו בשער מ"ד כוונתם באומרם נעשה לבד ולמה הקדימו נעשה לנעשה ונשמע. ועכשיו בדברינו אשר בשער הוספנו ביאור על המצא שלשה החילופים באלו המאמרים והם ענינים מעולים נשתבחו בהם ובבחינתם אלו השלמים שהגיעו בשעה קלה לתכלית הבחינה וההכרה ששמוהו במציאתו שלמי החוקרים אחר רוב הענין והטורח: ויעל משה ואהרן נדב ואביהוא ושבעים מזקני ישראל ויראו את אלהי ישראל ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר וגומר. ואל אצילי בני ישראל וגומר, הנה חז"ל (ויקרא רבות פ' כ') והמפרשים כולם דברו באלו הכתובים ומהם שדרשום לשבח לומר שהשיגו אלו השלמים שם מראות אלהים ומראה כמראה אשר ראה יחזקאל כמו שנאמר שם (יחזקאל א׳:כ״ו) כמראה אבן ספיר דמות כסא. וגם במאמר ואל אצילי בני ישראל לא שלח ידו חמרו שלא הרסו אל ה' ולא חטאו ולא נתחייבו אל שליחותם יד. ויש מהם שדרשום לגנאי לומר שהשיגו השגות קצרות וחשבום לשלמות וטעו בענינים שיזדמן כן לבעלי החקירה ושלזה אמר ואל אצילי בני ישראל לא שלח ידו ומזה הדעת הרב המור' פרק כ"ז מחלק ראשון. ותמהנו מאד שהרי נאמר ויעל משה ואהרן נדב ואביהוא וע' מזקני ישראל ויראו את אלהי ישראל וגו'. והנה נכללו כלם במראה זו:
_.47.1.11
*ואני, עיין ביאורי לשער ל"א: (ו) ואני אומר שהכתוב הזה יספר שבחם ויתאר השגתם שם והוא מה שכוון ממנו יתעלה באותו מעמד ומה שזכרו בדבור הראשון באומרו אנכי ה' אלהיך. והוא שרצה להודיעם כי הוא יתברך נקרא אלהי ישראל כמו שנקרא (בראשית כ״ד:ג׳) אלהי השמים ואלהי הארץ לומר שכבר תהיה הנהגת העולם על ידם ובבחינת פעולותיהם כמו שהוא מנהיג אותו על ידי השמים ושמי השמים עד שיהיו אצלו יחידי סגולותיהם ומספרם לשבטיהם ודגליהם מרכבת המשנה וכמ"ש (ב"ר פ' מ"ז) האבות הן הן המרכב. לעשות בה נוראות לשדד כחות המרכבה הראשונה כמו שביאר באומרו אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים. ולזה יוסב המאמר שאומר ויראו את אלהי ישראל ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר וכעצם השמים לטוהר יאמר כי השלמים ההם אשר בחר ה' בהם שיעלו לאותה מדרגה ראו והשיגו בסוד המציאות ותוכן ההנהגה כי הוא יתעלה אשר חדש העולם ברצונו עד שכבר ינהיגו על פי ההשגחה לפי מה שיתחייב מפעולות האנשים עד שראו את אלהי ישראל והכירו כי ישראל הם תחת רגליו והוא רוכב עליהם להנהיג העולם כענין המרכבה הראשונה. שהגלגל הראשון שבה הוא כלבנת הספיר והוא הגלגל החלק שאין בו שום כוכב והוא אשר נאמר עליו (יחזקאל שם) ודמות על ראשי החיה רקיע כעין הקרח הנורא וכעצם שאר השמים וזה יהיה לטוהר הנמצא בחסידיהם ובשלמים שבהם ובכללם יותר מכל האומות. והנה היות זאת האומה מראשיתה בנויה ומיוסדת על דמות העולם ותבניתו ותקון זה הסדר בהיותו בשלימותו וחזרתו כשיסיר לסבה מהסבות להכינו אל שפע השגחתו הנה הוא כתוב בדרוש מיוחד שער ל"א וממנו יושלם זה הענין המעולה כמו שעם זה יושלם הדרוש ההוא בלי ספק והנה לפי שנתיחדה ההשגה הזאת לשלמים המיוחדים שהזכיר אמר ואל אצילי בני ישראל לא שלח ידו (ז) לומר שאל שאר זקני העם הנאצלים ונפרשים מאלו הנזכרים כאן עם היות שהיו רבים ונכבדים ואצילים אצל העם לא שלח נבואתו שישיגו במראה הנבואה זה הענין הפרטי אשר עליו נאמר ויראו את אלדי ישראל אבל ויחזו את האלהים סתם והיא השגה כוללת באמתת מציאותו יתעלה וגם לא במראה אלא במחזה ויש הבדל בהשגות. (ז) ומה שאמר ויאכלו וישתו חוזר אל ענין הסעודה של מצוה אשר זכר ראשונה ויזבחו זבחים שלמים לה' פרים. ואלו הענינים עולים יפה בזה הפירוש בעיני. ואחרי כן אמר ה' אל משה עלה אלי ההרה והיה שם ואתנה לך וגו'. ומיד ויקם משה ויהושע משרתו ויעל משה אל הר האלדים נרא' שקבע יהושע שבתו בהר והיה יושב ומשמר יום בואו וכן נמצא ברדתו אומרו וישמע יהושע את קול העם ברעה (שמות ל"ב) לקיים מה שנאמר (משלי כ״ז:י״ח) נוצר תאנה יאכל פריה ושומר אדניו יכובד (במדבר רבות פ' י"ב). ואל הזקנים אמר שישבו במקומו לשפוט את העם כל ימי אשר ישכן שם בענן ואהרן וחור יהיו עליהם לשפוט כל הדבר הקשה ויעל משה אל ההר ויכס הענן את ההר וישכן כבוד י"י על הר סיני ויכסהו הענן ששת ימים ויקרא אל משה ביום השביעי מתוך הענן. אמרו רז"ל (יומא ג':) שכל הנכנס למחנה שכינה טעון פרישה ששת ימים. כבר כתבנו ביום המעמד הענן שעל ההר והחרדות אשר בו ירמזו אל הקושי שבהשגות מצד מעלת המושג. והנה לא נזכרו במשה ענינים מטרידים מצד עצמו כמו שנזכר בהם ויחרד כל העם אשר במחנה. אמנם נאמר ויכס הענן את ההר (ח) והוא מה שפירשו הכתיב באומרו וישכון כבוד ה' על הר סיני ויכסהו הענן ששת ימים יאמר כי מצד שכבוד ה' שוכן שם היה מהראוי שיהי' שם הענן עד שיתקרבו לו הענינים האלהיים. אמנם אחר שקרא ה' אל משה מתוך הענן ביום השביעי מיד ומראה כבוד ה' כאש אוכלת בראש ההר לעיני בני ישראל כי מזיוו ואורו הכל יראו אור בלי ספק: ויבא משה מתוך הענן ויעל אל ההר ויהי משה בהר ארבעים יום וארבעים לילה. יגיד כי משעה שבא בענן ועלה להר וחשבון הארבעים יום וארבעים לילה שעמד שם:
_.47.1.12
זה הענין מהיותו שם ארבעים יום בלי אכילה ושתיה לא ימלט משיהיה דרך פלא ונס. אמנם כשנשים לב אל מה שיקרה מזה אל רודפי ההצלחות המדומות לא יפלא בעינינו כל כך. מצורף למה שיהי' הזמן הרב המענג נחשב למעט מאד כפי מה שאמרו הטבעים. ומי לנו כמשה נכסף ומשתוקק אל חמודות התורה ומרגליותיה ואיך יתכן שיעזב מהזיו ההוא הנפלא לאכול פת לחם חלילה לו. ועליו דרשו רז"ל (ש"ר פ' מ"ז) טוב לי כי עוניתי למען אלמוד חקיך (תהלים קי"ט) כלומר אין צ"ל שלא קבלתי מזה נזק אלא שהוספתי עוז והדר וקירון הפנים. ואם כן הייתי משתכר משני צדדים כלומר שלא היה שם ענוי אלא עונג ולזה אני אומר שענין אכילת המלאכים למטה ובלתי אכילת משה למעלה אחד הוא וזה כי כמו שהמלאכים נראים כאוכלים ואינם אוכלים כן משה היה נרא' כמו שאינו אוכל והוא אוכל. כי באמת מההנאה ההיא הוא מתענג וניזון שמתוכה מתברך המזון שבמיעיו כל הזמן ההוא כמו שנאמר באליהו ז"ל (מלכים א י״ט:ח׳) וילך בכח האכילה ההיא ארבעים יום וארבעים לילה. ובמדרש (ש"ר פ' מ"ח) מאין היה משה אוכל מזיו השכינה שנאמר (נחמי' ט') ואתה מחיה את כלם דבר אחר מאין היה משה אוכל מן התורה שנאמר (יחזקאל ג׳:ג׳) את אשר תמצא אכול ואוכלה ותהי בפי כדבש למתוק. דבר אחר מלחמה של תורה שנאמר (משלי ט׳:ה׳) לכו לחמו בלחמי וגומר. ומנין שלא ישן ושלא נמנם משל למלך שהיה לו אהוב אמר לו מדוד לך דינרי זהב משמחתו לא בקש לא לאכול ולא לשתות בקש לישן אמר מפסיד אני אם אישן כך היה משה מודד את התורה ולא אכל ולא שתה ביקש לישן אמר מפסיד אני שלא אמר לי אלא ארבעים יום בלבד. ראה כי כלם הטילו עליו לשון אכילה והזנה. אלא שבראשון שם אותה ענין דק רוחני באשר הוא נהנה שם מזיו השכינה אשר בה יחיו כל החיים וכמ"ש (דברים ח׳:ג׳) כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם. והשני קרב הענין עוד למזון אלא ששמהו מזון הנפש לבד כי התור' בכללה הוא המזון המיוחד אשר יעשה לכל נפש כמו שכתבנו בפ' המן שער מ"א. אמנם השלישי הקריב הדבר עד היות שם מזון לגוף ולזה אמר לחמה של תורה על דרך נותן לחם לכל בשר (תהילים קל״ו:כ״ה) והמשל ביאר הענין מאד שאף בדרך כל הארץ אם יתנו לאחד למדוד לעצמו דינרי כסף לא יאכל לא ישתה לקחתם ואף אם בא לישן ויחליפום בדינרי זהב הנה לא ינום כדי שנא להפסיד. מה גם עתה אם יוסיפו לתת לו מרגליות כי אז יחליף כח ואף כי ירבו הימים יהיו בעיניו הרגעים אחדים. וכ"ש לאבירי הרועים כשישימו לפניו הדברים היקרים מפנינים וכל חפצים שיזון עצמו בהם מכל הצדדים ויהיו הארבעים יום שעה קלה בעיניו וירע לו על מיעוטם כמ"ש וזה מה שרצינו לבאר בזה החלק:
_.48.1.1
באר התועליות המגיעות ליחס לו ית' בואו במשכן עם היותו נמנע אצל השכל. וההוראות אשר במעש' המשכן מתמונת העולם וחדושו כנדבת רוח י"י ואופני הנהגתו:
_.48.1.2
פרשת ויקחו לי תורמה
_.48.1.3
מדרש (ש"ר פ' מ"ט) הה"ד (שיר ד') מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה. מים רבים אלו אומות העולם שנאמר (ישעי' ז') הוי המון עמים רבים כהמון ימים יהמיון שאפי' יתקבצו כל אומות העולם לבטל את האהבה אשר בין ישראל לאביהן שבשמים לא יוכלו הה"ד מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה כמה דאת אמר (מלאכי א׳:ב׳) אהבתי אתכם אמר ה'. ונהרות לא ישטפוה אלו המלכיות שנאמר (ישעיהו ח׳:ז׳) את מי הנהר העצומים והרבים את מלך אשור. אם יתן איש את קול הון ביתו באהבה בוז יבוזו לו. אבל בני יעשו מקדש של ידיעות וירדתי ושכנתי בתוכם הה"ד (שמות מ׳:ל״ד) ולא יכול משה לבא אל אהל מועד וכבוד י"י מלא את המשכן:
_.48.1.4
*תוכן דברי הרב ז"ל הוא, כי התור' הקדושה הרחיק' בכל עוז כל רעיון גופני וגשמי מעצמות הי"ת, כמאה"כ ונשמרתם וכו' כי לא ראיתם כל תמונה, ואחרי שאינו גוף לא יצטרך גם למקום אשר ישכון בו, אשר ע"כ השכילו גם חז"ל לקרוא את הי"ת בשם מקום, להורות שהוא אינו מצטרך לשום מקום, כי אם הוא מקומו של עולם, והוראת שם "מקום" זה על הי"ת אינו להוראת שם מקום בכלל להורות על גבול ידוע אשר בתוכו ישכון דבר מה, כי גם בזה הלוא יוגשם ויוגבל חלילה הי"ת כי אם שם מקום זה הנאמר על הי"ת יורה רק על היותו ית' הסיבה אשר המציאה הכל מאין, והמקיימת גם תמיד את העולם כולו משורש קום ובהפעל הקים המורה בלה"ק על העמדת והתמדת דבר על מכונו, ובעבור זה משבחים אותו המלאכים גם במאמר ברוך כבוד ד' ממקומו, ר"ל בעבור היותו מעמיד ומקיים כל הנמצאים זולתי (כי המ"ם פה מורה על הסיבה) ובעבור זה כתב ג"כ התורה ח"א פע"ב שאף שנדמ' העולם בכללו לאיש מבני אדם שהוא עולם קטן, בכל זאת לא נוכל לאמר שהי"ת הוא לב העולם, ר"ל שיחסו אל העולם כולו כיחס הלב אל גוף האדם כלו, וזה מג' סיבות הא' שהלב מקור החיים ומושב הדם שהיא הנפש אף שהוא משפיע חיים לכל האיברים, בכל זאת הלא גם הוא יקבל תועלת מהם, כי הם מוליכים המזון אל הגוף וממנו יתהוו הליחות ומיץ הדם אשר יורק מהכבד והריאה אל הלב, תחת כי הי"ת אינו מקבל שום תועלת מברואיו, כי הוא שלם לבלי תכלית ואינו מצטרך להם, כמאה"כ "אם צדקת מה תתן לו", הב' שהלב שוכן באמצע מוקף משאר איברים פחותי ערך ממנו, ובעולם הכללי מלבד שהגלגל היותר נכבד מקיף את הפחות ממנו במדרג' וגבוה מעל גבוה שומר, והארץ הפחות' מכולם בתוך הנה הי"ת אינו גוף עד שיכילהו שום מקום והג' כי השכל האנושי ההיולאני, (הנקרא לדעת הרב בשם נפש ואינו עוד שכל נבדל עד שיתחבר אליו ענין אלקי, על ידי מעשיו הטובים עלי ארץ, עיין ביאורי למעל' דף מ"ו ע"א) אשר מושבו בלב הוא כח בגוף ובלתי נפרד ממנו, תחת כ הי"ת אינו כח בגוף העולם, כ"א עצמותו ית' נפרדת מכל הנמצאים זולתו, ועל ב' אלה יורה גם מאה"כ הן השמים ושמי השמים לא יכלכלוך וכו' ואחרי כל הדברים האלה הלא יקשה לנו להבין מצות התורה, "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" הנראית כמתנגדת אל כל מה שאמרנו עד הנה, ונבאר זה ואמר הרב ז"ל, כי תכלית תורתינו הקדוש' היתה בכל זאת רק, למלט בני ישראל מהלכד בפח הטעות אשר יוקשים בהם בני אדם הנמשכים יותר מהראוי אחרי חקירות הפילוסופים המכחישים בידיעת והשגחת הי"ת הפרטית בכל מעשינו ומשלח ידינו ולהביאם אל ההצלחה האמיתית ע"י האמינה בכל אלה העיקרים הנכבדים ובעבור שההמון יחשוב כי מי שאין לו חושים כבני אדם אינו יכול לראות ולשמוע ולדעת ולהשיג דבר שהוא חוצה לי ויחשוב ג"כ שהמלך או השר שאינו שוכן בתוך עמו אינו יכול להשגיח עליהם ולהנהיגם, ואם אינו מקבל שום תועלת מהם לא ישים עינו עליהם לטובה, ע"כ כמו שינהג הרופא החכם עם החולה בתתו לו רפואות תעלה ושמי מרקחתו אשר יקחם ורפא לו. מבלי אשר יבאר לו תחילה מהות וטבעי הדברים ההם אחרי שאין צורך לידיעתו זאת להשגת רפואתו מלבד שרוב החולים מהמון העם נבערים מדעת להבין חקי וכללי הרפוא', כן נהג הי"ת עם ישראל בתתו להם תורתו, כי דבר עמהם בלשון בני אדם, ולמען השריש בקרבם ידיעת הי"ת הדברים הפרטיים, ופעולתו התמידית בעולם השפל יחס בתורתו לעצמו ית' עין רואה ואוזן שומעת, ושאר איברי הגוף אשר בהם יעשה האדם מעשהו, כמו עיני ה', באזני ה'. ויתעצב אל לבו, ימינך ד' וכו' אף כי באמת אינו גוף ולא ישיגוהו משיגי הגוף, ולמען השריש בלבם האמונה בהשגחתו ית' עליהם כהשגחת המלך על עמו אשר הוא יושב בקרבו, נאמר ושכנתי בתוכם, אף כי באמת אינו כח בגוף ונעלה הוא מכל גבול ומקום גשמי, וצוה אותם לעשות במשכן מנורה להאיר, ושולחן אשר יושם עליו לחם הפנים, ומזבח הקטורת המסב ריח נעים, ומזבח העולה אשר עליו יקטירו בשר העולה וחלבי השלמים ושאר הקרבנות, אשר מענין כולם יראה שיוסב לו ית' מהם טובה והנאה, כמו שיושב לאדם כאשר יהל נרו, ובאכלו לחם ובשר, והריחו ריח נעים, אף כי באמת לא יצטרך הי"ת להשלמתו שום דבר חוצה לו, אך בזה העיר הרב ז"ל ואמר שאף כי להוספת שלימותו ית' לא יצטרך למעשה ברואיו, בכל זאת להראות כוחו וגבורתו עלי ארץ, אם בפעולות טבעיות המצטרכות להנהגת העולם, או בפעולות נסיות היוצאות מגדר הטבע הנהוג, יצטרך כביכול למעשי ברואיו, כי רק על ידם יעשו ברואיו אלה ראוים, שיעשה הי"ת בעבורם הפעולות הטבעיות והנפלאות ההם, ד"מ רק אחרי אשר יפתח וישדד האכר אדמתו ויזרע אותה יצמיח הי"ת בפעולתו הטבעית אוכל למכביר, ורק בעשות ישראל המעשים הטובים הנרצים בעיניו יעשו ראוים, שיעשה עמם טוב וחסד באופן נסיי, כמאחז"ל "כ"ז שישראל עושים רצונו של מקום מוסיפין כח בגבורה של מעלה", ר"ל שבזה נותנים יד ומקום לה"ית להראות בם כח גבורתו והשגחתו הנשיית, ואחרי שפעולת כל נמצא היא חיותו, כי רק על ידה נראה שהוא חי[וכעין זה פירש רבינו נסים בס' המפתח ריש פ"ד ממס' ברכות מחז"ל על הכ' "ואולם חי אני א"ל הקב"ה למשה משה החייתני בדבריך" כי יען שהתפלל לפניו בעד ישראל ונענה לו לסלוח להם, ולהוסיף עוד לעשות בעבורם נסים ונפלאות למען הנחיל בניהם אחריהם את הארץ אשר נשבע להם, ולהראות בזה לעיני כל העמים גם מדת טובו וחסדו עם בריותיו, גם יכלתו העצומה לבלי תכלית עד שיראה לכל כי חי הוא ע"כ נקרא משה אשר סבב זאת ד"מ בשם "מחיה אותו כביכול".] (והרשעים שאינם עושים פעולות טובות כאשר היא תעודת כל אדם עלו ארץ אחז"ל בעבור זה לדעתי, שקרוים מתים בחייהם, עיין ביאורי למעלה שער כ"ב בד"ה כי רק בהיות החומר וכו') א"כ גם חיות הי"ת כביכול מתראה לנו רק בפעולותיו, וזשא"הכ "ואולם חי אנוכי וימלא כבוד ה'" וכו' רק בעבור שמלוא כל הארץ כבודי ופעולותי יוכר לכל כי חי אני, וכן "חי אנוכי לעולם וכו' אם שנותי וכו'" ר"ל שע"י הראות פעולת נקמתי בעושי עולתה בכל העתים והמקומות, יודע לכל כי חי אנוכי לעולם, וכי יש אלקים שופטים בארץ, ונמשך מכל זה, כי חיותו ית' מצטרכת כביכול בבחינ' מה גם לפעולות ברואיו. וע"כ נצטוו ישראל לעבוד עבודתם באוהל מועד, ולעשות שאר המעשים המצווים מאתו ית' ונרצים בעיניו, למען יתקרבו עי"ז אל הי"ת ויהי' יחסם אליו כיחס האש' אל בעלה אשר מחובתו להשתדל בעבורה בכל עוז, ולהמציא לה שלש ראשי צרכיה שהם המזון הכסות והדירה, כמא"הכ "שארה כסות' ועונת' לא יגרע", ואותן לא יגרע ה' לא לבד מיחידי הסגול' השרידים אשר הוא קורא, ומהשלימים הדבקים בו, כמא"הכ "ונתן לי לחם לאכל ובגד ללבוש ושבתי בשלום אל בית אבי", כ"א גם מכל אומתנו הישראלית אם ילכו בדרכיו, ולא לבד בדרך טבעיי, כ"א גם באופן נסיי, כי גם במדבר המטיר להם שאר, ולחם אבירים אצל איש, ושמלתם לא בלתה מעליהם ובסוכות הושיבם לתת להם מחסה מזרם וממטר: ועל כל זה רומז המדרש שהחזל בו הרב ז"ל שאפי' יתקבצו כל אומות העולם (וחכמיהם אשר בחקירותיהם הפילוסופיות יכחישו ידיעת הי"ת והשגחתו הפרטיית, ובעבור זה ירצו) לבטל את האהב' אשר בין ישראל לאביהם שבשמים, לא יוכלו וכו' ונהרות לא ישטפוה אלו המלכיות (ר"ל אף שעברו עלינו כבר צרות רבות ורעות בהיותנו בארץ אויב תחת יד בבל ומלך אשור, נשארת אמונת ההשגח' הפרטית בכל זאת תמיד מושרשת בלבנו) אם יתן וכו', ר"ל שאף שאין מדרך בני אדם שיתן איש כל הון ביתו למען קיות בו אהבת זולתו, ואם יעשה זאת יבוזו לו ויחרפוהו, אבל הייית ויתר כביכול בעבור אהבתו אותנו את כל תאריו הנשגבים, והכתיב לעצמו בתור', "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", וקבל שם כל מיני עבודתם אף שכל אלה נראים כמתנגדים אל יקרת כבודיו ומעלת עצמותו ית' כי חפץ בזה להשריש אמונתנו בקרבנו, ולהיישרנו ללכת בדרך הטובה והישרה הנרצית בעיניו. הקושי והזרות הנופלים בדברים היוצאים מפי שלמי הדעת הערה גדולה המה לגדול ערכ' ועוצם תועלתם. ומה גם עתה כי מאת י"י צבאות יצאה הפליא עצה מה קשה מסלע ומה עז מחלמיש צור אצל השכל האנושי כדבר על אלהי העולמים יתברך שמו כעל מלך ממלכי האדמ' או עשיר עשירי' להכתיב לעצמו ענייני האכסנאי הנכבד אשר יצטרך להעתק ממקומו ולהתגור' אצל בני המדינ' ומבקש מהם עליית קיר קטנה או גדולה במטה ושלחן וכסא ומנורה ויתר הכלים אשר ישרתו בם לכל עבודתו ומעש' שלחנו ומעמד משרתיו ומלבושיהם כמו שיאמר ויקחו לי תרומ' מאת כל איש וגו' ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם וגו' ועשו ארון וגו' כל הפרשה הזאת וכל אשר ממינה כי רב הוא כי חלילה לו יתב' שיתקומם במקדש או בשום מקום מכל המקומות אשר נתפרסמו בשכינתו יתברך כי המתקומם הוא בעל שיעור ותמונה מוגבלת ומוקפת במקום ההיא. יתעלה שמו והדרו מכל זה עילוי רב. והנה משה להרחיק האומה החכמה מסכלות זה תכלית ההרחק אמר (דברים ד') ונשמרתם מאד לנפשותיכם כי לא ראיתם כל תמונה ביום דבר י"י אליכם בחורב מתוך האש פן תשחיתון ועשיתם לכם פסל תמונת כל סמל והפליג לזכור להם כל מיני הצורות והתמונות אשר הניחום הוברי שמים בככבים ובמזלות וכסיליהם כמו שתראה משם במעט שתקדם לך מהידיעה בדבריהם וכמו שאמר בסוף ופן תשא עיניך השמימה וראית את השמש וגו' אשר חלק י"י אלהיך לכל העמים וגו' ואתכם לקח י"י וגו'. ירצה כי הבדיל ה' אותם מכל העמים להרחיקם מעל השבושים ההם אשר נכנסו בלב הסכלים אשר לא ישערו שום מציאות כי אם אל גשם בעל שיעור ותמונה. והנה להרחיק זה השבוש בדעת המונינו התחילו חז"ל לכנות שמו יתברך במקום כמו שאמר (בעל הגדה) ברוך המקום שנתן תורה לישראל. (שבת י"ב.) המקום ירחם עליך וזולתם. והכוונ' להודיעו שאינו מתקומם במקום כמו שיראה מהכתובים המשכינים אותו באהל ובמשכן אדרבא שהוא יתעלה מקומו של עולם. אמנם עדין צריכן אנו להתבונן בטוב כוונתם כי הנה אחר שאחד מתנאי המקום הוא להיותו שוה למתקומם מה לי מקיף ומה לי מוקף מכל מקום שניהם חוייבו להיות בעלי שיעור ותמונ'. אלא שכוונתם ז"ל כפי שאחשוב היא לצדדים מה שאותן תשעה פנים שזכר החוקר בספר השמע שיאמר בהם שהדבר בדבר. והוא שיאמר שהחלק בכל. או שהדבר במניע כמו שנאמר שהיושר באדון כי המה ראו כי האדון המישר הדרך והמסדר הצדק אשר בו יעמדו העם כאלו הוא המקום הנאמן אשר הם עומדין בו ונסמכין עליו. וכמו שאמרו (אבות פ"א) על שלשה דברים העולם עומד כי הדברים ההם הם באמת מקומו של עולם והוא עומד בהם. ואפשר שהחכם שלמה הסכים אל מאמר החוקר באומרו (קהלת ג') מקום המשפט שמה הרשע ומקום הצדק שמה הרשע כי לא על המקום מהשוק או שער העיר הוא מדבר רק שהשר או השופט הוא מקום היושר והצדק או הפכם וזה יתבאר עוד בפרשת עגלה ערופ' שער צ"ה ב"ה. והנה לפי זה כוונת חז"ל באומרם המקום ברוך הוא לומר שנמוס היושר הכולל אשר כל הנמצאים צריכין אליו הוא באדון הכל יתעלה ובו מתקיימים. ומטעם השתופים הללו מקלסין אותו במרום בלשון הזה ואומרים ברוך כבוד ה' ממקומו (יחזקאל ג') ירצו מחכמתו והישרתו אשר בהן תלוין ועומדין כל נמצאי מעלה ומטה ובו יתעלה הם מתקיימים ולא בזולתו עם היות שלא יכון לשום מקום ומתקומם כלל במערכותם לעשות ממנו משל או דמיון. ובמדרש (ב"ר פ' ס"ה) ואשמע אחרי קול רעש גדול ברוך כבוד ה' ממקומו. מהו אחרי אמר יחזקאל משקלסתיהו אני שמעתי שמלאכי השרת מקלסין אותו ברוך כבוד י"י ממקומו ביארו שזה הקילוס בעצם וראשונה יאמר מפי הנביא מצד שהוא אדם ובו יתכן המשל ההוא. ואחריו ובשנייה יאמר מפי המלאכים עם שלא יתכן בהם כלל והוא מה שאמרנו. והנה זאת הכוונה היא נאותה לכל מקום שיבא זה הכנוי בכתובים בין שיאמר שהוא יתעלה המקום או המתקומם: לפי שאלו הענינים גם מה שכתב הרב המורה מענין המדרגה הם מקומות שכליים ימצאם השכל בנמצאים המושכלים כמו שימצא החוש המקום המורגש בנמצאים המורגשים. ועל כל פנים תתבאר הכוונה מבלתי התקוממותו בתוך מחיצות יקיפוהו וכמו שאמר (ד"ה ב' ב') כי השמים ושמי השמים לא יכלכלוהו. וגם ההעתק המחוייב לנוסע ובא ממקום למקום כמו שיאמר (שמות כ') בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך. (במדבר י"א) וירדתי ודברתי אתך וגו' הוא שקר מבואר שכבר נתבאר שכל מתנועע הוא גשם מתחלק. וחלילה ליחס לו יתעלה שום גשמות ולא שום פרוק ולא חבור. הכתוב צווח ואומר (דברים ו') שמע ישראל י"י אלהינו י"י אחד. ושקר גם כן. מהיות הנעתק ממקום למקום אמנם בהכרח להשלים לו שום דבר יחסר לו במקומו הראשון אשר בעבורו הוא נוסע ובא אל זולתו. והנה יתעלה האל מכל זה עלוי בב"ת אמר המשורר (תהלים כ"ד) לה' הארץ ומלואה וגו' (איוב ל"ה) אם צדקת מה תתן לו והתורה מכרזת בכל מצותיה ועבודותיה שאין דבר מהם לצרכו רק לצרכנו כמו שאמר בכל מקום (דברים כ"ב) למען ייטב לך (שם ו') לטוב לנו כל הימים וגו': והנה כשנתבונן באלו השלשה ענינים נמצא שאלו הן עצמן השלשה חלופין שכתב המורה חלק ב' פרק ע"ב שאמר שנמצאו לדמוי העולם בכללו לענייני העולם הקטן שהוא איש מאישי האדם. הראשון שלא יוסב תועלת ושום הטבה בעולם הכללי משום מושפע למשפיע כמו שיוסב בעולם הקטן מהאברים המושפעים אל המשפיעים עד שהלב עם שהוא התחל' לכלם הוא חי בעדם וכ"ש אליו יתעלה שהוא החונן והמטיב לכל. והשני שהלב הוא מוקף מהאברים לישמר בתוכם ובעולם הכללי היותר נכבד מקיף לכל אשר תחתיו במדרגה וכ"ש האל יתעלה שאינו בתוך העולם ולא חוצה לו עם המצאו בכללו וחלקיו שהוא מקום הכל ואין הכל מקומו כמו שאמרנו. והשלישי שהוא יתעלה אינו כח בגוף העולם ולא בחלק מחלקיו כמו שהשכל האנושי ההיולאנו הוא כח בגוף ובלתי נפרד ממנו והנה דברים אלו כלם הם דברים אמיתיים פלוסופי' א"א להכחישם ולא שום אחד מהם בשום פנים. והנה התורה האלהית תכחישם באלו הספורים ותבטל אותם כלם יחד כמו שהוא מבואר מעצמו והוא דבר זר מאד בתחלת המחשבה. אמנם בטוב ההתבוננות הנה היו כל אלה הענינים חכמה עצומה והערה נפלאה להמלט מהפח והפחת אשר בהם יוקשים אלו האנשים בחקירותיהם. וכל הנסמכים בהם והנמשכים אחריהם. ולהביא בני התורה בדעותיה ואמינותיה אל ההצלחה האלהית אשר א"א זולתם. וזה כי אלו הפילוסופים בדברם באלו הענינים הנה הם לא דברו בידיעת האל יתעלה אלו הדברים האפשרים ולא בהתבוננותו בעניני כחותינו והשגחתו במעשינו ועצבון ידינו אדרבא הם סלקו ממנו כל אלו הדברי' מכח עיוניהם כמו שכתבנו בשערים כ"א ול"ט. ולזה היו כל דבריהם אלו לפוקה ולמכשול באזני עם הארץ לומר כי אחר שאין לו חושים כחושינו וכחות ככחותינו שאינו משיג ויודע דבר לפי שלא צוייר אצלם הרגש דבר באופן אחר וגם יאמרו כי מי שאינו יושב ושוכן בקרב העם המונהגים ממנו אי אפשר שיוכל להשגיח ולכוון היטב בעניני הנהגתם ופרטיהם ועוד כי המלך והשר אשר אינו צריך לעמו ולא יוסב לו מהם שום עבוד' והנאה אי אפשר שיקפיד עליהם ויתן אל לבו הנהגתם ותועלתם כמנהג המלכים אשר בארץ המה. והנה לפי שעל דרך האמת לא יבצר ממנו יתברך שום ידיעה והשגה והתבוננות בכל אלו הדברי' מהשלשה סוגים שזכרנו עם שלא ימצאו בו עם המקרים והחסרונות אשר ימצאו באנשים כמו שיחשבו ההמון. וכאשר כתבנו בשער ל"ט הנז'. לזה היה מחסדו ואמתו עם עמו ושומרי בריתו לנהוג עמהם כדרך הרופא החכם שמשקיף אל הגעת הבריאות אל החולה מבלי שישכילהו מהות התרופות וטבעיהם וסגולותיהם אבל יעלימם לפעמים ממנו כשידע שאין דעתו סובלתן ולזה נסתלק האל יתברך אצלם מכל אלו הענינים הנוראים האמתיים וויתר השגתם להם כדי שלא יקבלו את הרע מהם לפרוק מעליהם עול מלכות שמים ולהתיש כחם בעבודה ויראה ואת הטוב לא יקבלו כי הם דברים דקים לא יצויירו אצלם לפי אמתתם ולא יבאו עד תכונתם ולזה בטל אמת אלו הענינים והשליכו ארצה והכתיב לעצמו עניינים המורים היותו יתברך אצלם כמלך החכם והחסיד הרחמן היושב בתוך עמו באהל ובמשכן ושמח עמהם ואוהב אותם ומטיב להם בשמעם בקולו ומוכיח ומיסר אותם בעברם רצונו וכמו שאמר הנביא (מיכה ו') מה י"י דורש ממך כי אם עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם אלהיך. ירצה שלא יבקש ממנו שיטריד שכלו בעיונים הדקים ההם רק שיישיר דרכו בעשות משפט ואהבת חסד וזה עם הצנע לכת ביראה וענוה עם אלהיהם. ירצה מבלי העז פנים בחקירה עליו לאמר אם יודע ואיך יודע ומה יודע כדרך אלו הפלוסופים לפי שזה יתד שכל יושר מעשיהם תלוי בו. ולזה דברה התורה האלהית בכל דבריה וספוריה כנגד אלו השלשה חלופים שאמרנו: והנה כנגד השלישי מהם נשתמשה תמיד בתארים אנושיים וכחות גופיות ולא נמנע עצמו מהם אמר (ברא' ח') ויאמר י"י אל לבו. (שם ו') ויתעצב אל לבו. (שמות ט"ו) ימינך ה' נאדרי וגו' וברוח אפך וגו' אשר אלה וכאלה עצמו מספר. וכנגד הענין השני אמר ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם ושכנתי בתוך בני ישראל.(שם כ"ט) והתהלכתי בתוככם. (ויקרא כ"ו) השוכן אתם בתוך טומאותם. (שם ט"ז) תארו בלב הנטוע בתוך הגוף והמלך בתוך עמו ובאמצעיתם והם עוטרים אותו מזה מזה והוא נותן אל לבו ומשגיח עליהם מכל צדדיו: וכנגד הענין הראשון והוא מה שנתברר בהשקפה שכלית שלא יוסב אליו שום טובה ותועלת מנבראיו ולא מהמושפעים ממנו בא בתורה סדור השלחן והמנורה ומזבח הקטורת גם מזבח הקטורת אשר כולם יראה מענינים שיוסב אליו יתברך מהם שום טובה והנאה כמו שיראה מפשוטי כתוביה' וזה הענין עם היותו היותר זר והיותר רחוק מכל'. הנה הוא היותר אמתי שבשלשתן וביאור זה כי החיות אשר יאמר בו ית' דומה לחיות אשר בלב הגוף הוא שיורגשו ממנו יתברך פעולות מסודרות יוצאות בעולם בחכמה ובתבונה ובדעת. אם מהטבעיות אשר עשאם להנהיג בהם העולם כמנהגו. ואם אשר הם כנגד הטבע בכל הגדולות והנוראות אשר נעשו על ידי הנביאים תמיד. כי בכל אלו הענינים יודע חיות חי העולמים. וכמ"ש (במדבר י"ד) ואולם חי אני וימלא כבוד ה' וגו' (דברים ל"ב) ואמרתי חי אנכי לעולם אם שנותי ברק חרבי. יורה שהחיות האלהי הוא הוראת אלו הפעולות הנכבדות בעולם. והנה אין ספק שאין מבא להגעת רוב הפעולות הטבעיות כ"א ע"י מעשה האנשים כי אם לא יחריש החורש ולא יזרע הזורע הן לא יאסוף את תבואתו. כמו שכתב החכם באלהיות משל כל זורע וכו' והקש על זה בכל הענינים וכמו שאמרו (שוח"ט תהלים כ"ג) יכול אפילו יושב ובטל ת"ל (דברים י"ד) בכל משלח ידיך וגו' וזה מבואר מאד. אמנם יותר מזה הוא מבואר בחיות אשר מצד המעשים הנפלאים כי גם הם לא יעשו ולא נתנו ליעשות כי אם ע"י סיוע האנשים השלמים אשר יקבלום. כמו שאמר דניאל (ו') כל קבל די קדמוהי זכו השתכחת לי. וכן בחבריו (שם ג') עבדוהי דהתרחיצו עלוהי. כי על זה אמרו ז"ל (שבת פ"ט.) מכל מקום היה לך לסייעני ועוד אמרו מבואר (איכה רבתי פ"א) כל זמן שישראל עושין רצונו של מקום מוסיפין כח בגבורה של מעלה שנאמר (במדבר י"ד) ועתה יגדל נא כח י"י וכשאין עושין רצונו של מקום מתישין כח וכו' שנאמר (דברים ל"ב) צור ילדך תשי. ועוד אמרו הדרך עלן והדרן עלך כמו שיתבאר ענין זה בשלמות בתחלת משנה תורה שער פ"ז ב"ה. והנה הוא מבואר כי לפרסם החיות האלדי בפעולותיו המיוחדות יועילו מאד המעשי' האנושיים משני המינים. ולזה מה שהוצרכו בתורה אלו הענינים הנעשים במשכן ובבית עולמים ממנורות ושלחנות ומזבחות ויתר העבודות כלם אשר הם מהשלשה סוגים אשר זכרנו. כי לא להפליג והרחיק עניניו ונוראותיו בא האלדים כי להקריבם כמו שכתבנו בשער עשר' הדברים עד שכבר תצוייר שכוונתו עמהם בתפארת אדם מעולה לשבת בית עם האשה והבנים והוא רוצה בעבודתם ושירותם. וכמו שאמרו ז"ל (ש"ר פ' ל"ו) בארבעה דברים נכסף הב"ה למעשה ידיו. כי הוא מאמר נפלא מאד כמו שיבא ביאורו בסוף שער הבא בסמוך ב"ה. והוא דבר מה שנתחזק דמיונו בכל דברי התורה והנביאים באופן נמרץ נאמר (הושע ב') וארשתיך לי לעולם וארשתיך לי בחסד ובמשפט וגומר ואמרו ז"ל בכל ברכותיהן אשר קדשנו במצותיו קדושין ממש כמו שיתבאר בע"ה בפרשת כי תוליד בנים שער פ"ח. ואפילו בשעת הכעס אי זה ספר כריתות אמכם אשר שלחתיה (ישעיה נ'). והויה זאת היתה התחלתם מימי האבות שנאמר בהם (בראשית י"ז) להיות לך לאלהים והייתי להם לאלהים הויה ממש כמה דאת אמר (במדבר ל') ואם היו תהי' לאיש. אמנם נתבאר ליעקב בפי' במרא' הסולם המופלא באומרו (בראשית כ"ח) והנה ה' נצב עליו ויאמר אני ה' אלהי אברהם אביך ואלהי יצחק הארץ וגו' והיה זרעך וגו' והנה אנכי עמך וגו'. כי שם פרט לו כל עניני הזווג ותנאים כי באמרו הארץ אשר אתה שוכב עליה לך אתננה ולזרעך הנה כתב לה כתובה וייחד לה קרקע למזונות ופרנסה ולאפותיקי כתובתה. וכמה נתבאר זה בפרשת (דברים ח') כי ה' אלהיך מביאך אל ארץ טוב' וגו' כמו שיתבאר שם ב"ה ובאומרו והיה זרעך כעפר הארץ הבטיח על הייחוד לבא עליה לפרות ולרבות ממנה זרע שלא יסופר. וכמו שאמר אחרי כן (שם י"ד) בנים אתם לי"י אלהיכם (שם ל"ב) בנים לא אמון בם. והושע אמר (הושע ב') ריבו באמכם ריבו: ובאומרו והנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך קבל עליו ההגנה והשמירה בכל הדברים הצריכים למחסה ולמסתור. והנה שלשה ענינים אלו הם הנהוגים לקבל כל אחד מהאנשים אצל אשתו בהישרת התורה שאמרה (שמות כ"א) שארה כסותה ועונתה לא יגרע. גם קבל עליו התנאי הנהוג בזיווגין שלא לגרש ולא לפטור אותה בגט. ולזה אמר כי לא אעזבך עד אשר אם עשיתי את אשר דברתי לך. ומ"ש ירמיהו על אודות אשר נאפה משובה ישראל שלחתיה ואתן את ספר כריתותיה אליה (ירמיה ג'). הנה הוא לשון מגזים לבד לא שלוח ממש שהרי הקדים השלוח אל הגט הפך מה שאמר הכתוב (דברים כ"ד) וכתב לה ספר כריתות ונתן בידה ושלחה. והוא מה שאמר ישעיהו אי זה ספר כריתות אמכם אשר שלחתיה בו שתהיה מגורשת שהרי כששלחתיה לא היה שם גט. וכשנתתי לה הגט לא שלחתיה והוא דקדוק נכון להנצל על דרך שאמרו ז"ל (יבמות ק"ב:) על חלץ מהם (הושע ה'). וכבר אמרו בזה (איכה רבתי פ"א) משל למי שנתן גט לאשתו וחתפו ממנה. באת לינשא לאחר אומר אי זה גטיך. תבעה מזונות אומר לה שהיא גרושה. ואיך שיהיה מזה כבר הובטחנו ע"י ירמיהו שלא יספיק שום גט ואפילו זנות של אחריו לשתעזב ממנו ית' לעד באומרו הן ישלח איש את אשתו והלכה והיתה לאיש אחר הישוב אליה עוד הלא חנוף תחנוף הארץ ההיא ואת זנית רעים רבים ושוב אלי נאם ה' (ירמיה ג') וכל זה היה לו לזכות נפלא כמו שנתבאר שם במקומו. ולקיים כל דבר נדר לאלהי יעקב על הכלל בשם הפרט (בראשית י"ז) אם יהיה אלהים עמדי וגו' וסיים ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש ושבתי בשלום אל בית אבי וגו'. והנה כלל כל השלשה דברים כי לחם לאכול הוא כולל כל צרכי המזונות והפרנסה אשר עליהם יחיה האדם. ובגד ללבוש הוא הדר הכסות והלבוש המגין על המתכסה בו בקיץ מפני החמה ובחורף מפני הגשמים ובכלל כל מיני השמירה הנזכר באומרו ושמרתיך בכל אשר תלך והרי כאן שאר כסות. אמנם על העונה והוא ההתיחד שמו עליו כעין שמתיחד אדם עם אשתו בשעת חופה אמר ושבתי בשלום אל בית אבי והיה ה' לי לאלהים כי לא יתכן הייחוד ההוא כי אם לזמנו ומקומו המיוחד שהוא בארץ הקדושה. וכמו שאמרו (כתובות ק"י.) כל הדר בחוצה לארץ דומה כמו שאין לו אלוה ולזה ייעד לו זמן הנשואין לכשישוב בשלום אל בית אמו ואל חדר הורתו כי שם יהיה לו לאלהים. כמה דאת אמר גם הייתי הלילה לאיש (רות א') ימים רבים תשבי לי (הושע ג'). והנך רואה כי למועד אשר דבר אותו מיד נגמר הזווג שנא' (בראשית ל"ה) וירא אלהים אל יעקב בבאו מפדן ארם ויברך אותו ויאמר לו אלהים שמך יעקב לא יקרא עוד שמך וגו' ויאמר לו אלהים אני אל שדי פרה ורבה וגו'. יורה כי שם נזדווג אליו וברכו ברכת נשואין ונשא את שמו למעלה וכבוד כראוי לאשה בשעת הנשואין לכבוד הבעל. ואמר פרה ורבה כי הוא הענין הנמשך מהעונה והמיוחד אליה וענין הפריה ורביה לשם הוא שיפרה וירבה הוד ההצלחה יתברך הוא וזרעו אחריו לכבוד ולתפארת כי לענין הבנים כבר היו לו אחד עשר ורחל היתה מעוברת מבנימן. והוא סוד ויעל מעליו אלהים במקום אשר דבר אתו הכתוב שם וכמו שאמר מכאן (ב"ר פ' פ"ב) האבות הן הן המרכבה והוא פלא. וגם אתה רואה כי בשלשתן קיים בריתו לבנים בצאתם ממצרים. כי מיד נאמר (שמות ט"ז) הנני ממטיר לכם לחם מן השמים ונאמר (שם) בערב תאכלו בשר ובבקר תשבעו לחם והוציא להם נוזלים מסלע והם הדברים הנכללים בשאר כמו שאמר (תהלים ע"ח) וימטר עליהם כעפר שאר. והנה במלחמת עמלק וקודם לזה על הים הגינם וכסה עליהם מזרם ושטף התלאות. אמנם ענין התורה הוא עצמו ענין הזווג השלם כי שם נתייחדו להיות לו לעם כמ"ש (שמות י"ט) והייתם לי סגולה וגו' ואתם תהיו לי ממלכת כהנים. ולזה היה שם הקדושה והטהרה וההזמנה הנהוגים לכלות כדת משה וישראל. וזה הענין תמצאהו בכל מקום שתרצה מציאותו בתורה ובנביאים עד שמכל זה תתבאר הכוונה האלהית בכל אלו הענינים ואשר להצליח האומה הזאת אשר לקחה לו לחלתו הנה הוא יתעלה לו הפליג עמהם באלו הדברים הפילוסיפיים האמתיים להרחיק השבושים והכפירות הכרוכים בעקביהם ויוצאים לצדם כמו שאמרנו אבל ויתר אותם ובטלם אצלם כדי שיוכלו כללותם להשתתף בהצלחה ההיא מבלי שום מונע כמו שכוונו לזה חז"ל באומרם (ב"ר פ"ח) נטל את האמת והשליכה לארץ. כאשר בשער מ"ג עיין עליו. והוא מה שכוונהו חז"ל במאמר ההוא אשר זכרנו ראשונה הדא הוא דכתיב מים רבים וגו'. ואמרו מים רבים אלו אומות העולם כי א"ה אשר לא עמדו על הר סיני להפסיק זוהמת הכפירה מהם וחכמיהם ופילוסופיהם הם אשר השתדלו ברוב כחם וכהמות ימים ברוב מופתיהם יהמיון להפר האחוה ולבטל האהבה מבינו יתעלה לשום אחד מהנמצאים השפלים ולהתבונן במעשיהם ובענינם כלל רק שיחיייב מסדור המערכות ומנהג הטבעי המחוייב מאתו בזולת רצונו המיוחדת ואמרו שאפילו התפלספו בזה תכלית התפלספות הנה הם לא יוכלו לבטל מה שנתפרסם בעולם מזאת האהבה וחבה היתרה הנודעת לאומה הזאת מכל זולתה מהאומות בתכלית ההשקפה וההשגחה בכל עניניהם ופרטיהם לעיני כל העולם. עד שכבר היתה האומה הישראלית עם שאר האומות הפילוסופיות כשתי מטרונות. האחת בעלה עמה בבית מפתו תאכל ומכוסו תשתה ובחיקו תשכב ובכבודו תתימר. והשנית לא הכירה בעל מעולם אמנם אמרו לה חכמיה ואוהביה ובעלי עצתה התחזקי בלבך ואל תרפינה ידיך כי תדעי נאמנה כי גם יש לך איש נכבד ומעולה מאד אין ערוך אליו בהדרו ואין דומה לו ביופיו ואם בעיניך הרואות ובאזניך השומעות ויתר חושיך הבשריות אינך מרגיש אותו הלא יש לך לדעת ולהכירו בעיני שכלך ובבחינת מחשבתך אשר היא הכרה מדעית יותר מעולה מאד ואמרו לה הלא ידעת בתי *כי איש ואשה וכו', מאמר המצטרף, ד"מ אין לחשוב ולצייר ברעיוננו מושג אדון בלא עבד, או מושג אשה נשואה בלי בעל ור"ל פה כי היותר מאמינים שבכת הפילוסופים, אף שחושבים שכמו שלא תתכן להיות אשה בלי בעל, כן לא יצויר העולם כלו בלי מנהל ומנהיג, אשר ע"כ מודים במציאות הי"ת, בכל זאת חושבים רק שהכל נוהג עפ"י חקי הטבע ואם גם יגיע אדם בהיישרת נפשו אל החכמה והשלמות, הוא רק שפע טבעיי אשר השפיע עליו הי"ת עפ"י חקי הטבע בהשתלשלות, הסיבות והמסובבים, אבל אין ביכלתו לשנות דבר מחקי הטבע ולעשות דבר גדול או קטן לטובת בחיריו ואהוביו עפ"י אופן ודרך נסיי, ורק אנו בני ישראל האמונים על ברכי האמונה האמיתית, מאמינים כי אלקינו זה כל יכול להנהיג עולמו לטובת בחיריו ואהוביו גם בהנהגה נסיית, (עיין ביאורי למעלה דף ק"ט ע"א וע"ב). כי איש ואשה ממאמר המצטרף ושלא יתכן להמצא זה בלא זה וכיון שנתברר לך שאת אשה א"כ יש לך איש בהכרח ואם אינו מורגש הוא מושכל ומכחו אשר הוא נצב עליך תמשל כל הנהגת ביתך ועניני פרנסתו וגם הוא חכם כי מהפעולות יודעו הכחות ואת רואה כי כל עניני ביתך ומאכל שלחנך ומושב עבדיך ומשרתך כלם על נכון. ואם היה דבר מדעתיך הוא הנותן לך עצה ותושיה לעשות. והנה הם מחזיקים בידה כאלה וכאלה מהטענות אשר יוכל האדם למצוא לקיים בדעתה כי היא בעולת בעל. אמנם בעת צרכה באמרה הבעל ענני אין קול ואין עונה וכן הוא באמת כי כל חכמי האומות הפלוסופים והיותר מאמינים מהם הם מאמתים מציאות השם יתעלה מהכרח הצירוף כי לכל מתנועע יש מניע או לכל עלול עלה עד שיכלה הענין אל המניע הראשון או העלה הראשונה אשר הוא האלוה יתעלה גם חכמתו וידיעתו ויכלתו נכרים ונודעים מעוצם פעולותיו המתחייבות ממנו בעולם. גם שמוהו אצל העולם כשכל הנקנה אצל גוף המדבר כי אמרו שאי אפשר לגוף זה בלא נפש נבדלת שתניעהו. ואמרו שכל מה שיתישר האדם אל החכמה ואל השלמות הוא יתעלה אשר השפיע עליו הרצון ההוא ע"י הסבות הטבעיות המשתלשלות ממציאותו ובזה האופן מיחסים כל הפעולות אליו ואומרים שיש להם אלוה אבל לא יצא מכל עיונם שיש כח בזה האלהות לעשות קטנה או גדולה בתורת אהבה ונדבה לשטת דבר מכל מה שנתחייב מהסדר הטבעי כלל שעולם כמנהגו נוהג אלא שאותו המנהג נתחייב מאתו ואם כן מה יועיל אלהותם. אמנם זה אלהינו אשר נתפרסם אלהותו עלינו בכללו העניינים ושהוא השוכן אתנו וכביכול מתגורר בינותינו הוא המנהיגנו בכל צרכינו מדי צאתינו ובואנו על דרך רצון והאהבה השלמה כמו שאמר (משלי ח') אני אוהבי אהב וגו'. והוא שאמר משה אדוננו ע"ה כי מי גוי גדול אשר לו אלדים קרובים אליו כה' אלהינו בכל קראינו (דברים ד'). ויפה אמרו שמים רבים והמות ימים מכל טענותיהם לא יוכלו לכבות את האהבה והשתוף אשר בין ישראל לאביהם שבשמים. עוד אמרו ונהרות לא ישטפוה אלו המלכיות וזה כי ארכו לנו הימים בשעבוד המלכיות וכבר הסתיר השם יתעלה פניו ממנו זה כמה והוא סבה עצומה להתיאש מישועתו ומפעולת אהבתו. הנה באמת הפרסום הזה מהאהבה הקודמת על האופן הנזכר יספיק לשלא ישטפוה לעולם וזה כי ידעו כי כן דרך האישות כי בעוד שהאשה עושה המלאכות הראויות לה בבית בעלה תיזון ותתפרנס בביתו ותשב עמו במחיצתו ותהנה ממנו וממיטב נכסיו. אמנם במרדה עליו ולא תשרת אותו ובכל מעשה ידיה כן תכעיסנו הנה הוא מן הדין יכול לומר לה טלי מעשה ידיך תחת מזונותיך ותסולק השגחתו ושמירתו ממנה ואין עליו תרעומת. וכמ"ש הנביא כמתנצל מהם על זה ואותי יום יום ידרושון ודעת דרכי יחפצון כגוי אשר צדקה עשה וגו' (ישעיה נ"ח). ירצה שידרשו אותי בכל יום בב"ד לתבוע ממני מזונות ופרנסה ואם אמנע מתת להם יאמרו שאינן יודעין דרכי כלומר שדרכי לא יתכנו. והתימה כי כגוי אשר צדקה עשה ומשפט אלהיו לא עזב ישאלוני משפטי צדק ויחפצי להקריבני אל האלהים לחייבני בדין. והכונה בכל זה לומר שהכל תלוי בה כי בשובה לעבודתו ובהתרצות' לשוב אליו מיד תשוב אהבתו למקומה. וכמו שאמר בסוף הלא זה צום אבחרהו יום ענות אדם נפשו הלכוף כאגמון ראשו ושק ואפר יציע הלזה תקרא צום ויום רצון לי"י וגו' אז תקרא וה' יענה תשוע ויאמר הנני (שם). וכתיב (הושע ב') והיה ביום ההוא נאם ה' תקראי אישי ולא תקראי עוד בעלי. שהכוונה שתחזור לאהבתו ותהיה אז דבקה ומיוחדת לו בביתו עד שתקרא אישי. ואע"פ שהוא שם משותף לבעלי הכבוד כמו שאומרין (יומא י"ח.) אישי כהן גדול וכיוצא לא יובן בצאתו מפיה כ"א על בעלה השוכן אתה בבית. ולא תקרא עוד בעלי שהוא שם מיוחד לבעל כמו שתצטרך לזכור זה השם האשה היושבת בבית בעלה כי אם תאמר אישי יובן על זולתו מאנשי הכבוד אשר היא מתגוררת עמהם והוא אומרם ז"ל (פסחים פ"ב.) תקראי אישי ולא תקראי עוד בעלי ככלה בבית חמיה ולא ככלה בבית אביה. כי בית חמיה הוא בית בעלה תקרא אישי ולא תצטרך לפרש עוד כי הכל יודעים כי על בעלה היא אומרת. אמנם בבית אביה צריכה לפרש בעלי כדי שלא יובן על זולתו מהיושבים אצלה שם. וסוף דבר כי האהבה הקדומה המפורסמת תספיק לשלא תשטף מהם ברוב ימים ושנים רק שתחזור לקדמותה ואיתנה: והנה אחר שאמר אלו שני הענינים נתן הסבה וביאר החסד והוותרנות הנזכרים שעשה עמהם אשר ממנו נמשכו על זה האופן ואמר אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה בוז יבוזו לו אבל בני יעשו וגו'. ירצה וזה שאם יתן איש כל הון ביתו לאהבת זולתו ודאי יבוזו לו ויחרפוהו. אמנם הוא יתעלה לא חשש אל הלעג הזה ונתן כל הון ביתו לאהבת ישראל וזה כי כל הון ביתו ואוצרות סגולתו אשר בהם נבדל מכל הנמצאות היו השלשה הנבדלים שחבר הרב המורה שנבדל דמיונו עם עולמו בכלל בהם מדרכי שאר האישים בהרכבת גופותיהם והם סגולותיו המיוחדות כמו שזכרנום אחת לאחת וכמה ויתר אותם במה שאמר להם שיעשו מקדש של יריעות וירדתי ושכנתי בתוכם כי בצמצם שכינתי בתוך יריעותיהם ובשכני בתוך מחניהם ובקבלתי שם מהם כל מיני עבודתם נתוותרו אצלם כל שלש הענינים בעינם וכל שאר הדברים הנמשכים מהם והנלוים אליהם כי האל יתעלה חפץ בצדקתם יותר מפלפולם וחריפותם. וראה נפלאות מאומרם הדא הוא דכתיב ולא יכול משה לבא אל אהל מועד וגו'. כי בכתוב ההוא נזכרו השלשה דברים ההם עצמם כצורתם. כי באומרו ולא יכול משה לבוא אל אהל מועד ויתר להם הרחקת הגשמות למה שיורה שהיה שם דבר ממשיי המעכבו לבא לשם. וזה לפי שלא יראה להמון דבר של מציאות זולת זה. ובאומרו כי שכן עליו הענן ויתר אצלם ענין ההעתק ממקום למקום לקבל מהם שירות ועבודה כי בזה יסמוך לבם על השגחתו עליהם. ובאומרו וכבוד י"י מלא את המשכן לא נשמר מהתקוממות במקום והיותו כמלך הקובע ישיבתו באמצע המלכות. הנה זאת תראה כוונת זה המאמר הנכבד בהורות תכלית אלו הענינים הנפלאים המפורסמים אשר בכללותם נמצאו שלשה תועלות הכרחיות. האחד הישרה והדרכ' לכללות העם לקרבם אל האלהים ולא להרחיקם. והשני מה שיגיע מזה תוכחת מגולה וגערה במתפלספים בעם המרחיקים ידיעתו והשגחתו בכמו אלה הענינים. והשלישי זירוז והערה נפלאה בלב המשכילים לדעת ולהכיר מתוך אלו המעשים האלהיים כי יש אלהים שופטים בארץ יודע בינינו מה טוב. ואת היותר מכל אשר יורה על צד הגשמה או תנועה או שום חסרון בו יתעלה אשר לא יסבלהו טבע האלהות ירחיקוהו הרחק מאד ויהי להם למשל לבד. כאמרם ז"ל (ברכות ל"א.) על זאת הכוונה עצמה דברה כלשון בני אדם. ירצו בזה ששמה התורה השגותיו יתעלה תלויות ומיוחסות אל כלים ואופנים גשמיים כמו שהם נמצאים בבני אדם לשכך את אזנם עם היות שהשגותיו נמצאות בו יתעלה במציאות יותר משובח לאין ערך ודמיון ולא בכלים ההם חלילה. ואולם כאשר ישימו לב הנה ימצאו ענין ההרחקות האלו וההשמר מחטוא בהנה מכוונות יפה במלאכת המשכן לכל כליו ועבודותיו כמו שיבא והרי אלו תכליות עצומות הכרחיות לחיי האדם ולהוציאו ממבוכתו ולקרבו אל הצלחתו. עוד זאת תהיה הערה עצומה ולמוד נפלא להשכיל ולהכיר מתוך מעשה המשכן תבניתו ותכונתו תכונת העול' בכללו והשתלשלותו והתקשרות חלקיו ואיך הוא ית' סבת הסבות כלן והמניע הראשון לכל תנועותיו על אותו הדמיון שאמרו חכמים שהעולם הוא כאיש אחד אשר דעת זה הוא השתדלות כל החכמות וסוף תכליתן. אלא שהעיון הזה הוא אלהי אמתי מאד מורה על היות זה העול' מחודש מאתו ית' ברצונו המוחלט והמנהיג אותו בהשגח' פרטית עצומ' בחפץ ורצון על פי התור' האלהית וסדור מעשיה כי היא הנהגת מרכבת המשנה אשר כתבנו בשער הקודם ובזולתו. כי הוא ההבדל המיוחד אשר בינינו לבין חכמי האומות הפילוסופים אשר זכרו חז"ל במאמר אשר ביארנו אשר כל המעשים האלהיים האלו לדעתי לא נעשו אלא להכזיבם ולבטל דעותיהם והרחיק נזקם בזה הענין המיוחד אשר הוא יתד שהכל תלוי בו. ולהראות לעין כל כי גבהו דרכיו ית' מדרכיהם ומחשבותיו וידיעתו כל הענינים הפרטים ממה שיחייבוהו הם בעיוניהם. וכמה נתאמת זה בהיות יום הקמתו באחד לחדש הראשון (שמות מ') שהוא ראש השנה להנהגה השנית המיוחדת למרכבה השנית ההיא כמו שכתבנו בפ' החדש שער ל"ח וכמו שיבא במקומו בעזרת האל: ובמדרש (תנחומא פ' פקודי) אמר רבי יעקב ברבי יוסי מאי דכתיב (תהלים כ"ו) ה' אהבתי מעון ביתך ומקום משכן כבודך שהוא שקול כנגד בריאת העולם. במשכן ועשית יריעות בבריאת העולם כתיב (שם ק"ד) נוטה שמים כיריעה וגו' כמו שיבא במקומו בפרשת פקודי בע"ה. ובמדרש חזית (סוף שיר ג') אמר הקב"ה למשה וראה ועשה אמר לפניו רבש"ע אלוה אני שאעשה כמותו אמר ליה כתבניתם. רבי ברכיה בשם רבי אומר משל למלך שנגלה לבן ביתו בלבוש נאה של מרגליטון ואמר ליה עשה לי כמוהו. אמר ליה אדוני המלך וכי יכול אני לעשות כמוהו. כך אמר ליה הק"בה למשה עשה משכן אמר ליה וכי יכול אני לעשות כזה אמר ליה וראה ועשה כשם שאתה רואה למעל' כך עשה אותו למטה. והרי הוא מבואר שהלבוש האלהי שהוא יתעלה מתראה בו לנביאיו הוא תמונת העולם במדרגותיו כלם והוא נצב עליהם רוכב ומנהיג. כמו שנראה ליעקב אבינו במראה הסולם ואל הנביא ישעיה באומרו (ישעי' ו') ואראה את ה' יושב על כסא רם ונשא ושוליו מלאים את ההיכל שרפים עומדים ממעל לו וגו' ועל הלבוש הזה אמר ושוליו מלאים את ההיכל שאם אין שם מעיל שולים מנין והוא נכון מאד וכן במרכבת יחזקאל וזולתו, וכמו שנאמר שם (יחזקאל א') ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם עליו מלמעל'. ועל זה הלבוש ההדור אמר המשורר (תהלים צ"ג) ה' מלך גאות לבש לבש ה' עוז התאזר אף תכון תבל בל תמוט נכון כסאך מאז וגו'. ואומר (שם ק"ד) הוד והדר לבשת עוטה אור כשלמה מטה שמים כיריע' המקר' שמים עליותיו השם עבים רכובו המהלך על כנפי רוח. והוא עצמו אשר כוונו בכאן כשבקש להראות לבושו בין האומה הזאת והוא שתרא' אליהם תכונת העול' בכללו ואופן הנהגתו אותו והוא מעשה המשכן אשר כל איש שלם אשר ידבנו לבו יכול לעשותו בשכלו ורעיוני לבו אע"פ שלא יכול להוציא בפועל בחמרי'. כי על שני אלו מיני המעשים אמרו ז"ל (ש"ר פ' ל"ג) שכשאמר לו הקב"ה למשה על עסקי המשכן אמר לו רבש"ע וכי יכולין ישראל לעשותו אמר ליה והלא אחד מהם יכול לעשותו שנאמר מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי כי דברי השם יתעל' הם דברים תמוהין אלא כשיבנו על זה האופן. ועוד נדבר בזה בכלל השער הבא ב"ה. ועל ההישר' הזאת אמר ישעיה הנביא (ס"ו) השמים כסאי והארץ הדום רגלי אי זה בית אשר תבנו לי ואי זה מקום מנוחתי ואת כל אלה ידי עשתה ויהיו כל אלה נאם ה' ואל זה אביט אל עני ונכה רוח וחרד על דברי. כי ודאי זה האיש אשר תארו בכאן איש אשר ידבנו לבו כמו שכתבנו בפרשת ויצא שער כ"ה. וראה כמה הפליגו במשלם זה הנפלא שאמרו שנגלה לבן ביתו בלבוש נאה של מרגליטון ואמר לו עשה לי כמוהו שהוא ענין נאה כמו שכתבנו. ועתה אם שכבר קדם הדבור אל הראשונים בתת זה הסדר והדמיון מלאכת המשכן עם מלאכת העולם בכללו הנה זכור אזכרנו עוד עם מה שנזדמן לידי מתוספות הדיוק בעניניו ותת טוב טעם לקצת פרטיו ובהוראת זה הענין הנפלא אשר נבדל בו זה הלמוד מהלמוד הפלוסופי כאשר אמרנו. כי זה מה שיתכן ויועיל מאד לפי כוונתנו ומה שיאמר בכל זה יהיה על סדר הפרש' ולפי דרכה. ולא אזכור בזה מספר ספקות כמנהג כי הכל יכנס בכלל שאל' אחד והיא צורך זה המעשה וכל תבניתו ומדת ארכו ורחבו וקומת יריעותיו וקרשיו וכל כליו. ואם יהיו בם קצת שאלות חלקיות יבא זכרונם לפי דרכינו בעזרת האל:
_.48.1.5
*ויקחו, פה יחל הרב לבאר בפרטות איך ירמוז מעשה המשכן וכל כליו על בנין המולם כולו, כי כמו שנעש' המשכן וכל כליו רק ממה שהרימו ישראל תרומה בנדבת לבם, כן נברא העולם רק בתורת תסד ונדבת הי"ת מבלי הכרח, ולא כאשר יחשבו הפילוסופים, שכל המציאות נמשכה בהכרח מהי"ת ככל מסובב הנמשך בטבע בהכרח מסיבתו הראויה שקדמה לו, וכמו שנעשה המשכן וכל כליו משלש' עשר דברים זהב וכסף וכו' (הנה הכ' מנה ט"ו דברים זהב וכסף וכו' ואפשר שהרב ז"ל חושב תכלת וארגמן ותולעת שני, אשר שלשתם מורים על צמר צבוע, באחת מג' מראות אלה, רק לעצם אחד, ואבני שוהם ואבני מילואים יחשוב לב' דברים, כי אז מספר י"ג דברים בלשון הרב על נכון). כן הוסד העולם ומלואו מט' גלגלים וארבעה יסודות (עיין מבוא לשער ל"א) וכמו שהארון מקום משכן לחות העדות היה הראשון למעשי המשכן, כן הית' התור' והחכמה האלקית קדם מפעלי ה', כי רק בעבורן, (ר"ל למען הודיע אמיתתן לבני אדם) ועל פיהן כונן ארץ ושמים, כמאה"כ "ה' בחכמה יסד ארץ" ומאח"זל "התורה אמרה בי נסתכל הקב"ה וברא עולמו" והכפורת עם הכרובים שהיו מעשה מקשה מגוף אחד רומז לעולם המלאכים והשכלים הנבדלים, שהם עצמים פשוטים ובלתי מורכבים כגופי העולם התחתון, והיותם שנים ולדחז"ל בדמות זכר ונקבה, מודה שהשכלים הנבדלים הרבים האל' נפרדים במדרגתם זה למעל' מזה עד שאחד העלה, והב' העלול, ר"ל שאחד מאציל מזיו כבודו על מי שתחתיו, והוא במעלתו גבוה ונכבד בעבור זה ממנו, כמו שמעלת האיש, נכבדת ממעלת האשה, וע"ז יורה גם מאה"כ נעשה אדם בצלמנו וכו' זכר ונקבה ברא אותם, ר"ל כי גם במלאכי מעלה יש הבדל מיניי כזה, בין מין השכל המשפיע והשכל המושפע ממנו (עיין רמב"ם הל' יסודי התור' פ"ב) ועל שינוי מדרגת המלאכים מהות ואיכות השכלתם הרוחנית, הנבדלים זה מזה כהבדל מיני החיות היותר יקרים במהותם ואיכותם הטבעית, נאמר גם ד"מ שהיו במרכבה "פני אריה, פני שור" וכו' כי שם פנים, המורה על צורת הגוף הושאל פה על הצורה והמעלה הרוחנית, והכרובים הסוככים בכנפיהם אל הכפורת ואליה לא יגשו רומזים, כי גם המלאכים קרובים אל הי"ת, אך בכל זאת לא וכמי שכגוד ה"ית נועד לדבר מבין שני הכרובים עם הנביא שהוא המליץ בינו ובין ישראל, כן המלאכים ג"כ מליצים בינו ובין בני אדם. וכמו שהקודש הקדשים רומז עם כל אשר בו על העולם הרוחני, רומז ההיכל עם כל כליו על עולם הגלגלים, כי השלחן שהיה בלי בית קיבול רק לוח שטחיי, ועליו נתון לחם הפנים, רומז על הגלגל היומיי אשר הוא רק גוף שטחיי, אשר הולך וסובב בכל יום ומסבב עמו כל הגלגלים שתחתיו, ועל ידו ימציא הי"ת פרנסת כל איש ואיש בדרך המנהג הטבעיי, והכלים הרבים אשר הוכני אל השולחן, קערותיו וכפותיו וכו' מורים, כי ברצות האדם להתפרנס, אין די לו להיות יושב ובטל, ולהשען רק על ברכת שמים מעל, כי אם צריך להשתדל ועשות כל אשר ביכלתו האנושית להמציא טרף לביתו ביגיע כפיו, ורק אז תהיה ברכת ה' בכל משלח ידיו, ומזבח הקטורת רומז על גלגל הכוכבים הקימים והמזלות, ויען כי תעו אחריהם העמים הקדמונים לחשוב אותם כאלקות ולקטר להם והסך להם נסכים. נעשה המזבח הזה אחר עשיית כל המלאכות ומזבח העולה לרצון לפני ה', ולמען הרחק אותנו מהבלי נכר אשר תעו לעבוד המזלות האלה נאמר במזבח הקטורת הזה "לא תעלו עליו קטורת זרה, ונסך לא תסכו עליו", והמנורה עם שבעה נרותה רומזת על שבעה כוכבי לכת. ויען כי בארבעה דברים יבדלו השכלים הנבדלים אשר עליהם רומז הדביר, מהגלגלים אשר עליהם רומז ההיכל, הא' כי הגלגלים הם בעלי גשם, והשכלים רוחניים לבד, הב' שהגלגלים בעבור היותם גשמים, יבדלו לפי מספר אישיהם ככל אישי וגופי מין אחד; אבל השכלים שאינם רק צורות רוחניות יבדלו רק זה מזה, כהבדל המינים והסוגים הנבדלים זה מזה רק בצורתם הכללית הרוחנית, והג' שהגלגלים הם בעל תמונה כדורית, והנבדלים אינם בעלי תמונה כלל, והד' שהגלגלים בעלי תנועה והעתק ממקום למקום באויר הרקיע משא"כ השכלים, ע"כ להורות ע"ז היתה הפרכת המבדלת בין הקודש ובין הקדש הקדשים, נתונה על ארבע' עמודי שטים, ובעבור היות עולם הגלגלים נבדל מהעולם השפל בה' בחינות, שהם היולאנים, ר"ל שחומר שלהם הוא נבדל וגרוע מחומר הגלגלים, שהם גשם שמימי לדעת הקדמונים, והם מורכבים מד' יסודות, ומשתנים תמיד ואישיהם הווים ונפסדים זה אח"ז ע"י ההתכה, וכל זה אינו בגלגלים, כי הם עצמים ובלתי מורכבים, ואינם נופלים תחת גדר השינוי ההויה וההפסד, ע"כ היה המסך לפתח האוהל אשר הבדיל בין ההיכל הרומז על עולם הגלגלים ובין העזר' הרומזת על העולם התחתון, מתוח על חמשה עמודי עצי שטים, ובעזר' הרומזת על העולם השפל היה עומד מזבח העולה, ונעשו בו סירותיו לדשנו וכו' להורות על הפסד הברואים התחתונים אשר בעפר יסודם ולעפר ישובו, והכיור וכנו לרחצה ידי ורגלי הכהנים יורו על הזוהמא הדבק בגופי העולם התחתון הזה, ואורך החצר מאה אמה יורה על חיי האדם אשר אם גם ירבו למעלה יהיו רק מאה שנים, ורחבו חמישים אמה יורה על עיקר חיי האדם, כי משנת החמישים והלאה ירדו חיי האדם תמיד מטה מטה וכחות גופו יוחלשו לאט לאט, והיות אדני החצר נחושת, וחשוקיהם, כסף (משרש חשק, המורה על הדיבוק אשר בין שני אוהבים) יורה כי גם חיי האדם הארציים אף שתולדתם היא שפלה ופחיתת הערך, בכל זאת צריכים להיות תמיד חשקם ותשוקתם להשיג, השלמות המוסרית שהיא דבר נכבד ויקר הערך, ויחסה אל ההנאות הגופניות כיחס הכסף אל הנחושת, ולהדבק בה. ויקחו לי תרומה כבר גלו חז"ל אזנינו (תנחומא פ' פקודי) שהמשכן נעשה על תמונת העולם הכללי באשר הוא נחלק לשלש' דיורין כמו שהעולם נחלק לתחתיים שניים ושלישיים. אמנם מה שיעיד על זה בדרך הכלליות אומרו בתחלתו ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו ושיראה ככל אשר הוא מראה אותו בהר בתמונת העולם בכללו תבנית המשכן וכל כליו וכן תעשו כל הענינים על זה הדמיון כמו שאמרנו. ותהיה וא"ו וכן דוקא. אמנם אמר שיעשה המשכן בכליו ממה שירימו מאתם תרומה איש איש אשר ידבנו לבו בתורת חפץ ורצון מבלי שום הכרח כמו שהיה העולם נברא מאתו יתעלה על זה האופן מהחפץ ובתורת נדבה לא ע"ד החיוב כמ"ש הפילוסופים. ויחוייב מזה שנתחדש אחר שלא היה כמו שהיה זה במלאכת המשכן וכבר עשה מזה עקר גדול בשעת המעש' כמו שיבא ב"ה. והנה זכר י"ג דברים הבאים בנדבה ההיא שבהם הושלמה המלאכ' לגמרי כמו שאמר (שמות ל״ו:ה׳) מרבים העם להביא מדי העבוד' למלאכה וגו'. כמו שנמצא במציאות העולם בנדבה הארב' יסודות והתשעה גלגלי' שמהם ובהם הושתת העולם ונעשו כל המורכבים אשר ראתה החכמה האלהית לברוא אותם. ושלא יתפשטו עוד כמו שאמרו רז"ל (חגיגה י"ב.) והיו נמתחים והולכים עד שגער בהם הקב"ה שנא' (איוב כ״ו:י״א) ויתמהו מגערתו דוגמת מה שאמר בכאן ויעבירו קול במחנה איש ואשה אל יעשו עוד מלאכה וגו' כי די באלה לעשות והותר: והנה אחר שנזכר זה הענין בכלל התחיל בהראות סדר המלאכ' על פי סדר המציאות ועל מערכותיו ובגדול החל ואמר. ועשו ארון עצי שטים אמר שיעשו ארון כמדת הלוחות שהיה במדה אמה על אמה וכשתהיינה שתיהן בארון ימצא שיהיה רביע אמה סביבם מופנ' כדי שיהיו שם מרווחות ואמר בסוף ונתת אל הארון את העדות אשר אתן אליך כי זהו תכלית הכלי הזה המשובח ויהיה זה תחלת המעש' על דרך שאמר' החכמ' על התור' (משלי ח׳:כ״ב) ה' קנני ראשית דרכו וגו' והיא היתה תחלת המחשבה וכמו שאמרו ז"ל (ב"ר פ"ח) ואהיה אצלו אמון (משלי שם) אמרה התורה בי נסתכל הק"בה וברא העולם כמו שכתבנו בשער הראשון: ועשית כפורת זהב טהור ועשית שנים כרובים זהב וגו' ועשה כרוב אחד וגו' והיו הכרובים פורשי כנפים וגו'. הנה בזה יורה הוראה אמיתית על עולם השכל ששם מחנה מלאכים ואראלים מתפשטים מזיו חכמתו והמה הנמצאים הרוחניים הקרובים אליו אשר על ידם משפיע אור הנבואה על שלמי האנשים הנגשים אל י"י אשר א"א להניע נר מצוה ותורה זולתם כמו שכתב הרב המורה פרק מ"ה חלק ג'. אך אמנה אני מצאתיהו מבואר בכתוב באומרו ויהיו מלעיבים במלאכי אלהים ובוזים דבריו ומתעתעים בנביאיו עד עלות חמת ה' (ד"הי ב' ל"ו). יורה כי הדרך להכחיש התורה הנתונה בארון ובמציאות הנבואה המגיע' אלינו הוא לכפור במציאות המלאכים אשר על ידם ובאמצעותם תהיה הגעתה. ויהיה מלאכי אלהים מלאכים ממש. ואלו הן הכרובים שהיו על הכפורת לרמוז ולאמת הנמצאים האלה היושבים ראשונה במלכות להיותם אמצעיים להגיע שלמות התורה לתחתונים. ואולם היו אלו הצורות מורות על המלאכים לפי מה שנתפרסם להמון שמלאכי עליון הם על זאת התמונה האנושית שהיא היותר נכבדת שבתמונות. וכמ"ש (בראשית א׳:כ״ו) נעשה אדם בצלמנו. ונוסף עליהם שלמות הכנפים אשר הוא דבר נכסף מאד לאנשים לרוב התועלות אשר בהם וכמו שאמר המשורר (תהילים נ״ה:ז׳) מי יתן לי אבר כיונה אעופה ואשכונה. וזה מה שביארו ישעיהו באומרו (ישעיהו ו׳:ב׳) שרפים עומדים ממעל לו שש כנפים שש כנפים לאחד וגו' והכוונה לו תתבאר בפרשת כהנים שער ס"ו ב"ה לא שעל דרך האמת המלאכים הם נמצאים על זאת התמונ' ולא על זולתה מהתמונות ולזה לא יהיה מעשיהם כנגד (שמות כ׳:ד׳) לא תעשה לך פסל וכל תמונה אשר בשמים ממעל כמו שכתבנו שם: והיו מקשה זהב להורות על העדר הרבוי האישיי בהם כי הם נפשטים מהחומר וממשיגיו לגמרי אשר ממנו יפרד הרבוי האישיי. אמנם היו שנים למה שיחוייב היותם רבים במין כמבואר בסוף המאמר הד' באלדיות וזה כדי שלא יחשב שאלו הנמצאים יהיו על טבע האחדות הפשוטה מכל הצדדים כי לא יצויר אמות זה כ"א אל מחוייב המציאות ברוך הוא. ולזה הענין הנפלא אמרו חז"ל מקבלי האמתות שהיו על צורות זכר ונקבה ביומא (נ"ד.) אמר רב קטינא בשעה שעולין ישראל לרגל מגלין להם את הפרכת ומראין להם את הכרובים שהיו מעורין זה בזה ואומרים להם ראו חבתם לפני הקב"ה כחבת איש ואשה. עוד שם אמר ריש לקיש בשעה שנכנסו עכ"ום להיכל מצאו הכרובים מעורין זה בזה הוציאם לשוק ואמרו וכו'. ובמדרש הנעלם פרשת אחרי מות א"ר יצחק מהכא אוליפנא דכל אתר דלא אשתכח דכר ונוקבא לא כדאי למחמי אפי שכינה שנאמר (תהילים ק״מ:י״ד) ישבו ישרים את פניך. ותנן כתיב (דברים ל"ב) צדיק הוא דכר ונוקבא אף הכא כרובים דכר ונוקבא ועליהם כתיב (תהלים צ"ב) כוננת מישרים דבגין כך ופניהם איש אל אחיו. עוד שם פתח רבי פנחס. הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד (שם קל"ג) כד"א ופניהם איש אל אחיו דחד בחד משגחין אפין באפין וכד מהדר דכורא אפיה מנוקבא וואי לעלמא כגוונא דא כתיב (משלי י״ג:כ״ג) ויש נספה בלא משפט דהא צדק ומשפט מכון כסאך (תהלים פ"ט). ועם שענינים אלו הם גופי קבלה וסודותיה מ"מ הורו הוראה גדולה על ענין רבויים שהוא להיותם עלות ועלולים ושמדרגת כל אחד מהם נכבדת מהשגת זולתו ונבדלת ממנו כעין התחלפות הזכריות והנקביות. ואע"פ שזה ממה שלא יתן חלוף בצורה כמו שנתבאר במאמר הט' ממה שאחר הטבע כיון שהחלוף וההקבלה הסוגיית ששמו להם שם א"א לשומם בנמצאים המופשטים מחומר. הנה חוייב ירמוז בזה אל צד החלוף אשר מצד הצורה והיותם עלות ועלולי' כמו שאמרנו ומהיותם על זה האופן תמצא המשכת השפע והטוב אל העולם הזה התחתון כי משפיעים אלו על אלו ומקבלים אלו מאלו עד הורידו אל שפל מצבנו. ולזה כשהם בהסכמה ומסבירים פנים זה לזה ירבה השפע בעולם ובהפרדם יפרד ויפסק. ובמעט התבוננות יגיעך תועלות רב ממאמריהם. אמנם עקר כוונתנו הנה היא מה שרצינו מענין הרבוי המיניין הלקוח מהיותם על חלוף הצורות כנזכר:
_.48.1.6
ואחשוב שאל זה הענין עצמו נאמר (יחזקאל א׳:י׳) במרכבה העליונה שהיו שם פני איש פני שור פני אריה פני נשר להורות כי הרבוי אשר יאמר בצורת השמים ומניעיה' הוא רבוי מיניי כמו שאלו המינים מתחלפים. והשואל להם מהב"ח הבלתי מדברים היותר נכבדים הפנים לבד כי הם המורים על עצם המהות. והיא השאלה שתורה על השלמות יותר מענין העופפות שכתב הרב המור' פרק מ"ט חלק א' כלומר שנבדלים במהותם זה מזה הבדל מיניי אשר עליו יפול בהם הרבוי כנזכר והוא עצמו טעם רבוי התנועות והתחלפותם אצל הגרמים השמימיים כמוזכר שם בטענה ז'. ויתכן שזה עצמו כיון במאמר (בראשית א׳:כ״ו) נעשה אדם בצלמנו כדמותנו ויברא אלדים את האדם בצלמו וגומר זכר ונקבה ברא אותם לומר שכבר ימצא בבריאות האדם מזווגו דמות פמליא של מעלה אשר עמם ידבר במה שיהיו שניהם על חלוף וההקבלה הסוגיית לא על אמתת הרבוי אשר לאישים לגמרי כמו שלמעלה היה הרבוי מצד מיני העילות והעלולים לא רבוי אישי כלל. ואמר והיו הכרובי' פורשי כנפים למעלה וגו' להורות על אמתת הסבה הראשונה יתעל' שמו שהוא גבוה על כל גבוהים שאליו הם נושאים לבם ותשוקותיהם. להגביה עוף להפיק ממנו שפע שבע רצון אשר הם חיים וקיימים עליו. אמנם היו סוככים בכנפיהם על הכפרת להורות כי עם שתשוקתם להדמות לעליון מכל מקום כבר נשארו כנפיהם שפלות ונמוכות כי ילאו להשיג התשוקה ההיא והנה הם נשארים תמיד במדרגת העלולים אצל העלה. והנה לדעתי הוא עצמו יראה ענין הגלגלים בתנועתם הסביבית המתמדת כי מצד מה שהם בתנועה תורה על שאין עמם השלמות העצום הזה הנכסף להם ורודפים אחריו כמו שנודע מדרכה. אמנם היותה סבובית מדובקת יורה שאין זה הדבר החסר מהם איפשר להמצא להם ברוב השתדלות כי מה שיתנועעו אליו יתנועעו והם נשארים תמיד על ענין אחד. והמובן מענינם הוא לומר שעם שמניעהם הם היותר שלמים שבנמצאים כלם עדין לא הגיעו למעלת יוצרם הנכספת להם תמיד ונמצא שאין הילולים אצל השכלים הנבדלים שהם מניעיהם רק ככלי הזמר אשר ביד המשורר כענין שנאמר (תהילים צ״ב:ג׳) להגיד בבקר חסדך וגו'. ותנועותיהם כעין הנגון עצמו. וחבור שני הענינים אשר אמרנו שהם בתנועה הם הם דברי השיר והשבח שבו משבחים ליוצרם ומודים לפניו תמיד בלי הפסק לומר שאפילו היותר שלמים שבנמצאים מרגישים חסרונם בערכו והם משתוקקים אל שלמותו כוסף תמידי ונמרץ אשר אי אפשר להם להגיע עדיו. והוא באמת תכלית נכבד ונורא להם מלבד מה שכוון ממנו יתעלה להמשיך מהם ע"י חלוף תנועותיהם ומיני כוכביהם הקיימים והנבוכים התועלות ההכרחיות לקיום הנמצאים השפלים והתמדתם כי הכלמעשה ידיו כי על ענין הראשון אמר הכתוב (שם מ"ט) השמים מספרים כבוד אל. ועל השני (שם) ומעשה ידיו מגיד הרקיע. והנה בשער הששי כתבנו ענין נכבד מאד מזה הקילוס נמשך אל איחור התנועות השמימיות ומהירותם תראנו משם וייטב לך. ועכ"פ זה ענין יותר נאות ממה שכתבו הפילוסופים בסבות התנועות האלו שאמרו שהוא חשק הגלגל בעצמו שיהיו כל חלקיו בכל מיני המצב כאשר נתבאר באלדיות בטענה הרביעית מהמאמר הרביעי. וזה כי מלבד מה שהם חטאים ובלתי מתברר להם אם הגלגלים בעצמם הם בעלי נפש ורצון כמו שכתב החכם בספרו בהפלה בשאלת י"ד. הנה לא יודע איפה להם בזה שום מעלה ויתרון שיתקרר בה הדעת אבל יראה אותה וייחסה לשגעון נפלא כמ"ש החכם שם. אמנם מה שאמרנו הוא ענין נכבד בשאלה ומסכים עליו מה שהיינו בו מהיות כנפי הכרובים על שני הענינים האלה. פורשי כנפים למעלה להורות על הענין האחד. סוככים בכנפיהם על הכפרת להורות על הענין השני והכל נכון. וחתם זה הענין המעולה באומרו. ונועדתי לך שם ודברתי אתך מעל הכפרת מבין שני הכרובים את כל אשר אני מצוה אותך אל בני ישראל. להורות כי משם תצא ההנהנה ע"י האיש השלם הראוי לשמוע דבר מפי הגבורה אשר בהנהגה אשר על זה האופן יתנהג העולם על צד היותר משובח. וכמו שהמלאכים הם האמצעיים בין האל יתעל' ובין הנביא. כן הנביא הוא אמצעי בינם לבין העם כי הוא המגיע להם את כל אשר יצוה לצורך ההנהגה השלמה ההיא:
_.48.1.7
והנה אחר שהשלים מלאכת הכלים אשר במחיצה הפנימית היא קדש קדשים נעתק אל מלאכת הכלים אשר כמחיצה השנית הנקראת ההיכל אשר צוה ליתן שם השלחן והמנורה ומזבח הקטרת אשר כל זה יהיה דוגמת הנמצאים המסודרים בעולם האמצעי עולם הגלגלים. ואולם טרם אדבר הכוונה בזה אומר שיש להפלא מאד למה לא סדר בכאן מלאכת מזבח הקטרת כיון שזהו מקומו אלא שאחר גמר מלאכת המשכן כלו ומלאכת החצר גם מלאכת הבגדים וגם אחר פרשת התמידין נאמר (שמות ל׳:א׳) ועשית מזבח מקטר קטרת וגו' ונתת אותו לפני הפרכת אשר על ארון העדות וגו' והקטיר עליו אהרן קטרת סמים בבקר בבקר בהטיבו את הנרות יקטירנה וגומר. ואחר שמעמדה הוא סמוך למנורה ועבודתה סמוכה להדלקתה למה לא זכר מלאכתו עמה ועם השלחן. ועוד למה הזהיר על המזבח ההיא ביחוד (שם) לא תעלו עליו קטרת זרה וגו' ולא אמר כן על מזבח העולה שלא יקרבו עליו קרבן זר ומגואל וכן על השלחן והמנורה ראוי ומחוייב שלא יעלו עליהם רק מה שיצוה ממנו יתעלה וזולת זה שהיא דבר זר ומתועב. אמנם כשנתבונן בענין נרא' ממנו נפלאות מתורתו יתעלה. וזה כי כמו שאמרנו כמו שהיו הכרובים אשר במחיצה הפנימית דוגמת העולם הרוחני בהחלט הנה ג"כ היו הכלים אשר צוה לעשות אותם במחיצה השנית ציור ורושם לעולם הגלגלים כמות שהם. והנה היה השלחן מצד שלא נעשה בבית קבול ולא שום חלוק אחר רק לוח אחד שטוחה ועומדת. דמיון אל הגלגל החלק הראשון לכל הגלגלים אשר אין בו שום מלאכה רק עומד וסובב בשטחיותו לבד אשר עליו אמר הנביא (יחזקאל א׳:כ״ב"ו) ודמות על ראשי החיות כעין הקרח הנורא כמו שכתבנו אצל כמעשה לבנת הספיר בשער הקודם אמנם צוה שיתנו עליו לחם פנים לפניו תמיד נראה לשתי פאותיו להורות שעל ידו שם האלהי' פרנסת העולם בכלל על המנהג הטבעי וע"י המזלות אשר בגלגל הככבים הקיימים אשר תחתיו אך אמנה לדעת מה שאראהו בזה מהכוונה הנפלאה צריך שתשכיל מה שנמצא בזה אל חכמי התכונה אשר היא מוכרח ידיעתו בכאן. וזה כי אל חגורת הצורות אשר בגלגל המזלות יש שתי בחינות. האחת מצד היות החגורה ההיא חקוקה בגלגל ההוא החלק שזכרנו אשר קראום המזלות הקבועים אשר אליהם יכוונו חכמיהם בכל חשבונותיהם הזמניים אשר יזכירום בהקבלות ובדבוקים ובכל שעורי התנועות המדוייקות ובמדות החדשים והשנים ותקופות הימים. לפי שהם אשר קראום המזלות הקבועים האמתיים. והבחינה השנית היא בהשקפת החגור' אשר בגלגל המזלות עצמן אשר היא למטה מן הגלגל החלק והמזלות ההם הם מתמוגגים הנה והנה על פי תנועת הכבדה פעם לפנים ופעם לאחור ולזה לא יכוונו בהם חשבונותם רק בעלי המשפטים התכוניים ואנשי הצורות והעבודות הנכריות אשר יצטרכו לכוין אל דקדוק המזל עצמו באשר הוא שם כמו שנודע כל זה מהמלאכה ההיא. והחכם בעל ספר יסוד עולם זכר קצת ענינם. והנה עם זה תראה גדולות ובצורות כי הנה הוא ית' שם בכאן ראשונ' השלחן הטהור רמז הגלגל החלק הזה עם המזלות הקבועות בו אשר הם צורך העולם ופרנסתו לפי שינויי הזמנים וחלופי התקופות אשר במציאותם והמשכם בזה אחר זה יושלם סדר ההויות על האופן אשר יאות בו לפי המנהג הטבעי וכמו שאמר (בראשית ח׳:כ״ב) עוד כל ימי הארץ זרע וקציר וקור וחום וקיץ וחורף ויום ולילה לא ישבותו. הנה ששם עניני שנויי הזמניים מדובקים לזאת התנועה אשר לגלגל החלק היומי הזה אשר היא תעש' היום והלילה ולא זולת' מהתנועות והיא מה שירמזהו יפה בהיות לחם הפנים המושם עליו (ויקרא כ״ד:ו׳) שתים מערכות שש המערכת כי המזלות כן הם דרכם לעולם להיות תמיד נחלקים לשתי מחלקות הששה מהם למעלה מן הארץ והששה למטה והם משרתים תמיד ששה ללילה וששה ליום ועל זה הענין יתפרנס העולם תמיד. אמנם אמר ועשית קערותיו וכפותיו וגו' לזרז אל מה שצריך לחבר ההשתדלות האנושי בכל המלאכות האלו וכמו שאמר החכם (משלי ו׳:ו׳) לך אל נמלה עצל וגומר. וחז"ל אמרו (שוח"ט תהלים כ"ג) בכל משלח ידך אשר תעשה (דברים י״ד:כ״ט) יכול אפי' יושב ובטל וכו'. ואמר ביום השבת יערכנו לרמוז כי הוא המעשה אשר נאמר עליו (בראשית א') כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא אלדים לעשות. כי אחר שהשלים בנלאכת החדוש המוחלט ושבת ממנה הנהיג המעש' הזה לתועלת העולם והשלמת מעשיו כמו שכתבנו בפרשת ויכולו שער ד': אמנם להיות הבחינה השנית מהמזלות אשר בגלגלם המיוחדת בלתי נדרשת ומבוקשת רק למלאכת הטלסמאות ולענין העבודות הזרות והנכריות מהקיטורין והנסוכים והזבחים כאלו הם האלוהות אשר מאתם יבקשו צרכיהם אשר עליהם אמרו המכעיסים (ירמיהו מ״ד:י״ח) ומן אז חדלנו לקטר למלכת השמים והסך לה נסכים חסרנו כל לזה לא זכר בכאן דבר שירמוז אל הבחינה הזאת כלל. אבל כלל ענין המזלות במעש' השלחן כמו שאמרנו. אמנם אחר כל המלאכות כלם ואחר סדר הקרבנות הנעשות תמיד על מזבח העולה לרצון לפני ה' כמו שאמר (שמות כ׳:כ״א) מזבח אדמה תעשה לי ועשית עליו וגו'. נאמר ועשית מזבח מקטר קטרת וגו' ונתת אותו לפני הפרכת אשר על ארון העדות וגומר והקטיר עליו וגו' לא תעלו עליו וגו' יאמר שיעשו זה הכלי לרמוז אל מעשי עניני המזלות ויניחוהו במחיצתו המיוחדת עם שאר הענינים השמימיים אשר שם. אמנם שתהי' הכוונה בו אזהרה שלא יכוונו מלאכתו רק לשמים ולזה כלפי מה שאמרו המכעיסים לקטר למלכת השמים והסך לה נסכים אמר (שמות ל׳:ט׳-י׳) לא תעלו עליו קטרת זרה ונסך לא תסכו עליו. וכפר אהרן על קרנותיו אחת בשנה מדם חטאת הכפורים אחת בשנה יכפר עליו לדורותיכם קדש קדשים הוא לה'. ירצה שלא תעשה בו מלאכת מזבח כמו שהיה הענין (יהושע כ״ב:כ״ו) במזבח בני גד ובני ראובן שהי' לא לעולה ולא לזבח. רק פעם אחת בשנה אשר יזה אהרן עליה מדם חטאת הכפורים אשר בזה יהי' סימן לו שהוא קדש קדשים לה'. וכן אחר אותה בשעת מעש' אחר המנור' לומר שלא תהי' ההקטרת רק לצורך הטבת הנרות כמו שבא הצווי בהטיבו את הנרות יקטירנה כלומר שלא תהי' הכונה כשיהי' להם שום צד בו יהיו ראויין ליעבד כמנהג עכו"ם המקטרים ומזבחים אל המזלות וכסיליהם רק במה שהם כלי שרת ביד בוראם לפרנס עולמו על ידן כענין שאמרנו אצל שאר כוכבי לכת. וזה יראה בעיני ענין נכבד מאד: והנה אחר שנרמזו שני הגלגלים הראשונים על זה האופן רמז שבעת הגלגלים אשר לשבעה כוכבי לכת במעשה המנורה ואמר. ועשית מנורת זהב טהור וגומר וביאר ענינם באומרו וששה קנים יוצאים מצדיה שלשה קני מנורה מצדה האחת ושלשה קני מנורה מצדה השנית והוא סדורם על סדר שצ"מ חנכ"ל. כי הנה השמש שם אהל בהם באמצעיותם ושבתאי צדק מאדים מצדו האחד ונוגה ככב לבנה מצדה השנית. ואמנם שכלה מקשה כגוף אחד נאחזים קניה מהקנה האמצעי מפה ומפה כי הנהגת העולם בכללו מיוחסת אל השמש כמו שאמר החכם האדם יולידהו האדם והשמש גם שלמה בחכמתו בספר קהלת (א') הורגל לומר תחת השמש כאלו אמר תחת השמים לפי שהוא עקרי ההנהגה אלא שנתנו לו הששה המשרתים מימינו ומשמאלו להשלים בהם ענינו בענינים מיוחדים חלקיים מיוחסים לכל אחד מהם כמו שנודע מטבעיהם לפי מה שכתבו החכמים מהם והרי עם זה נשלם מספר הגלגלים אשר בעולם הגרמים השמימיים. אמנם מה שהיו קני המנורה על התמונה ההיא וההמצא בהם שלשה גביעים משוקדים בקנה האחד כפתור ופרח וכפתור תחת שני הקנים ממנה ובמנורה ארבעה גביעים וגו' ויתר הציורים אי אפשר שלא תהיה שם כוונה אחרת מצורפת לראשונה אשר יהיו הענינים ההם מורים עליה אמנם מה שאראהו בזה אבאר אותו בשער בפני עצמו אחרי זה השער שלא יסופק שזאת המלאכה האלהית כלהו איתנהו בה. ואולם לפי שכבר יורה שמוש הכלים האלה על מציאות החמריות בהיות שם ענינים ממשיגי הגופים כמאכל והאור והריח לזה בא האות והמופת במעשיה' כפי מה שיאות בכל אחד מהם לפי ענינו להוציא מלב האנשים שימצא למעלה שום גוף ולא משיג ממשיגיו. אמנם לפי שהריח אשר במזבח הקטרת עם שהוא מוחש בחוש הגופיי הנה כבר יהיה ענינו הנאה נפשיית וכמעט רוחנית כי על כן ישתמשו בה הרבה בדרך הכבוד כמו שהוא מורגל במקום גדולים ובבתי התפלות והכנסיות לפי זה לא חשש שיעשה בו דבר למופת ולאות שלא נהנה ממנו כמו שלא הקפידה תורה ביחס לו הריח בכל מעשה הקרבנו' שנא' בהם (במדבר כ״ח:ו׳) ריח ניחוחי תשמרו וגו' ובכל מקום (שמות כ״ט:י״ח) לריח ניחוח אשה לה' כי הוא ענין גדולה וכבוד ומי הוא מלך הכבוד זולתו. אמנם האור אשר במנורה עם שכבר ישתמשו בו על דרך הכבוד כמו שנאמר (ישעיהו כ״ד:ט״ו) באורים כבדו ה' מ"מ עקר צרכו הוא הכרחי להאיר כל חשך טמון לפני הגופים העלולים הנסתרים מאור השמש וזולתו מהדברי' המאירים. לזה הקפיד וצוה שיהיו נרותיה מאירים אל עבר פניה כמו שאמרו ז"ל (שבת כ"ז:) ללמד דלא לאורה הוא צריך כמו שיבא בשע' הסמוך ב"ה. והנה הלחם אשר על השלחן אשר אין צרכו רק להסעיד הגופים ההוים והנתכים יבא בו ההראות המופלא במה שאינו חסר ממנו כלום מה שיורה שלא הונח לשם לפרנס ממנו שום גוף ניזון שא"כ חוייב שיחסר ממנו החלק הנאכל. אבל שהונח לשם להורות כי משם יצא אוכל לעולם תמיד שלא יפסק כמו שאמרנו. וזה הענין מתפרסם מאד שם בהחלק לכל המשמרו' מדי שבת בשבתו את לחם הפנים המוסרי' מלפני ה' (סוכה נ"ו.) וזה היה הטעם שבזמן החסידי' היה מתברך לפניהם (יומא ל"ט.) כי לפי זכות הדור כן יתפשט השפע משם. והנה בענין הזה לא היה הלחם עד לעצמו לבד כי גם לשנים הראשונים אשר ישוער קובל הנאה מהם מבלתי שיורגש בחסרונם:
_.48.1.8
והנה עם זה נתבאר ענין ההיכל וכליו ונתן צורך גדול אל השלחן ומעשהו אשר כתב הרב המורה פרק מ"ו חלק שלישי שלא תושג לו כוונה בו כי לפי מה שאמרנו הוא דבר שהכל בו. והנה אחר שזכר שני אלי הענינים אשר בעולם האמצעי. רצוני האחד מציאות הככבים הקיימים אשר מהם נעשו צורות המזלות וזולתם הנרמזים בשלחן. והשני מציאות הככבים הנבוכים השבעה הנרמזים במנור', ע"ד הנזכר. נעתק לרמוז אל גרמי הרקיעי' אשר בהם נקבעו ואמר. ואת המשכן תעשה עשר יריעו' שש משזר וגו' ועל הדרך עצמו שאמר הכתוב (ישעיהו מ׳:כ״ב) הנוטה כדוק שמים וימתחם כאהל לשבת. כדאמרי' במדרש עוטה אור כשלמה נוטה שמים כיריעה (תהילים ק״ד:ב׳) והוא משל נכבד מאד וקרוב אל הענין. והנה היו הרקיעים העליונים תשעה. אמנם היסוד המשותף אשר למט' מגלגל הלבנה אשר עליו אמר הרב המורה (ח"ג פ"ד) ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר וכעצם השמי' (שמות כ״ד:י׳) נחשב לשם לרקיע בפני עצמו ולזה היו עשר יריעות. ואמר אורך היריע' האחת שמנה ועשרים באמה כי כן הוא נמדד מהלך הארץ בכל הגלגלים במדת שמנה ועשרים מחנות הלבנה כי היא המשערת כל המזלות ושאר הגלגלי' באלו המתנות הידועות בכל חדש וחדש כמו שהוא מבואר ליודעיה מעט מהלכותיה. ואמר ורוחב ארבע באמה כנגד ארבעה רבועי הלבנה. ויותר נכון לומר כי מדת הרוחב הוא הענין המורה על ארבה תקופות השנה אשר בם משתנה מעמד השמש במעמדותיו ברוחב הגלגל בתוך מעלות הנטייה הידועה למזלות לצפון ולדרום. ואמר חוברות אשה אל אחותה לרמוז על הענין הידוע בגרמים השמימיים שאין ביניהם שום ריקות כמו שעל זה האופן נזכר זה הלשון עצמו בחיות אשר ראה יחזקאל כמו שביאר הרב המורה פרק שני חלק שלישי. אמנם חלק אותם לשתי מחלקות ואמר חמש היריעות תהיין חוברות אשה אל אחותה וחמש היריעו' וגו' להורות על חלופיהן המפורסם כי החמשה הגלגלים הראשונים אשר למעלה מהשמש הם מתחלפים ממנו ומאשר תחתיו. באשר הראשון מהם הוא לבדו המדה לכל התנועות. והנה הארבעה הם אשר נקראו המאוחרים בתנועותיהם והשמש וממנו ולמטה הם אשר להם תנועות מהירות. אמנם היה השמש הגבול האמצעי לפי שתנועת גלגלו נשלמת לשנה אחת תמימה והעליונים הם יותר מזה והתחתוני' פחות מזה. ואמר אחרי כן וחברת את היריעות אשה אל אחותה בקרסים והיה המשכן אחד להורות שעל כל פנים אין שם שום ריקות. וזה כבר יסתור דעת מי ששם השמש והירח סמוכים לארץ וגם מה שאמר שחמשה כוכבי המבוכה יחשבו לכדור אחד כמו שהוכרח הרב לומר לפרש בו ענין ארבע החיות אשר ראה יחזקאל עם היות שבספר המדע (יסה"ת פ"ג) ובכל המקומות לא סר הרב מהסדר הזה אשר כתבנו ואשר הוא שגור בפי הכל. אמנם על היות אלו הגרמים חזקים בלתי מקבלי' השבירה והקריעה כלל אמר ועשית יריעו' עזים לאהל על המשכן כי הם מה שיגינו על יריעות האהל לבל יפסידם שרב ושמש ויסתירם מזרם וממטר גם הם אשר יסתירו אותם מעיני האנשים לבל יראו ולבל ימצאו לעיני רואים כמו שהוא הענין בגלגלי השמים שעבים סתר להם אשר לא יזונו מהם עיני האנשים עד שלא נתבאר להם ענינם בלי ספק. ואולם לפי שהעקר עדין חסר מהמלאכה והוא נתינת בהם כח וחוזק להיות בצביונן ובקומתן על התמונ' הכדורית לא יסורו ממנה כמו שהיריעות לבדן לא יעשה מהן אוהל. לזה אמר ועשית את הקרשים למשכן עצי שטים עומדים על דרך (ישעיהו ו׳:ב׳) שרפים עומדים ממעל לו כי עצי השטים מקיימים להם היריעו' לעשותם אהל חזק ומעמידי' אותם כמו שהנבדלים ברוחניותם הם משפיעים אלו הגלגלים ומעמידים אותם. והוא מה שביאר בסוף באומרו והקמות את המשכן כמשפטו אשר הראית בהר. כי בהר י"י ומקום קדשו יראה כי הוא יתעלה עושה מלאכיו רוחות בהם יחיו אלו הגרמים השמימיים ויעמידם לעד לעולם. ולזה אמר עשר אמות ארך הקרש וגו' כי הוא ממש מה שאמרו (סוכה ה'.) לעולם לא ירדה שכינה למטה מעשרה והעשרה הוא מספר עולם השכליים שהנביאים יש להם מהלכים ביניהם כמו שביארנו בשער מ"ד. ולזה אמרו (שבת צ"ב.) שגובה קומתו של משה עשר אמות ושהוא הקים את המשכן הזה לפי שהוא אשר עמד את פני י"י כמו שאמר (דברים ל״ד:י׳) אשר ידעו י"י פנים אל פנים. אמנם היתה האמה התחתונ' מהקרשים תחובה בשני אדני כסף לפי שהשכל העשירי האחרון הוא השכל האינושי אשר יצא מכלל המדרגו' הראשונו' אשר היה שלמותם בפועל ונכנס על מין מהשלמות אשר הוא בכח והוא נגמר ויוצא אל הפועל ע"י הכוסף והתשוקה האינושית אל שלמתו כי על כן לא נתייחד גמר מעשהו אל האל יתברך במעשה בראשית כי אם אל עצמו כמו שביארנו במאמר (בראשית ב׳:ז׳) ויהי האדם לנפש חיה שער ו'. ועשית את הקרשים למשכן עשרים קרש לפאת נגבה וגו' כבר נודע שהיישוב הוא בכל ק"פ מעלות שהוא האורך ממזרח למערב. אמנ' רוחב היישוב אינו אלא בחצי הכדור הצפוני ולא בכלו אלא ס"ו מעלות ממנו. והנה לזה מדת אורך אלו הקרשים שלשים אמות כי כשתכה אותם במספר כל הקצוות שהם ששה עולים ק"פ מעלות כאורך היישוב. וכן הרוחב שהוא עשר אמות בהכאה הנזכר עולה לששים שהוא עקר מרוחב היישוב כי הששה הנותרים לא נתקיים בהם היישוב לגמרי אם לסבת קורבתם אל החום הדרומי או הקור הצפוני. אמנם היריעות שהם כעין השמי' כאשר אמרנו הנה הם עודפים על צדי המשכן כי הנה השמים נמתחים והולכין עוד לכאן ולכאן: ושני אדנים תחת הקרש האחד וגו'. כבר אמרנו שענין תחיבת הקרשים באדני הכסף הוא להורות על ענין השלמות האנושי היוצא אל הפועל ע"י הכוסף והתשוקה ולזה לא הקפיד כשיבאו האדנים האלו בתורת נדבה כשאר כל המלאכה אדרבא באו בחובת השקלי' הבאי' בתורת חיוב שוה (שמות ל׳:ט״ו) העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט כי החוב מוטל עליהם בשוה כי כל האנשים שוים בתורת האנושו' בלי ספק כמו שיתבאר הענין הזה יפה בשער נ"ב בעזרת האל. וכמה נתאמת זה הענין במה שמצינו בפרשת אלה פקודי המשכן שלא נתן לחשבון דבר מכל מה שבא לכאן במלאכה כי אם כסף האדנים האלה אשר בא בשקלי' להעיר על כי כל מעשה האדם נתן לחשבון ועל כלם חייב ליתן את הדין. וכמו שאמ' החכם (קהלת י״א:ט׳) ודע כי על כל אלה יביאך האלהים במשפט ושם נדבר ממנו בעזרת האל שער ס"ו. אמנם היתה האמה הזאת האחרונה נחלקת בשני אדני כסף כי כן הוא הכוסף האנושי נחלק לשני מינים כוסף עיוני וכוסף מעשי. והנה בזה נשלמה המלאכה אשר במחיצה האמצעית אם במשכן ואם בעולם בכללו אמנם אחרי שנשלמה שם ההבדל אשר בין שני העולמות שזכר רצוני עולם הנבדלים ועולם הגלגלים. ולפי שההבדלים ביניהם הם מבוארים שהם ארבעה האחד שהמלאכים אינם בעלי גשם והגלגלים הם בעלי גשם. והשני שמזה הצד הגלגלים נכנסים תחת המספר האישי אשר תחת המין מה שהנבדלים אינן נכנסים תחת המספר האישיי כמו שזכר בכרובי'. והשלישי שהגלגלים הם בעלי תמונה כדורית אמנם הנבדלים אינם בעלי שום תמונה כלל. והרביעי שהגלגלים הם בעלי תנועה מקומית בחלקיהם מה שהמלאכים אינם בעלי שום העתק ותנוע' כלל. ולזה אמר ועשית פרכת תכלת וגו' ונתת אותה על ארבע' עמודי שטים וגו' והבדילה הפרכת לכם בין הקדש ובין קדש הקדשים והענין מבואר היטב לומר שהפרכת אשר על ארבעה עמודי הבחינות האלו היא המבדלת בין שתי הקדושות האלה בלי ספק. ועל זה האופן עצמו צוה שיעשו מסך לפתח האהל על חמשה עמודי שטי' לפי שהמסך ההוא בין העולם האמצעי ובין השפל אשר יזכור אחרי כן אשר הם נבדלים זה מזה בה' ענינים. וזה שהנמצאים השפלים הם היולאניי' בעלי שנוי והרכבה והויה התכה והוא מבואר. והנה משם יתחיל בכלים אשר מן המחיצה ולחוץ והוא החלק הנקרא עזרה כנגד העולם השפל. ואמר ועשית את המזבח עצי שטים חמש אמו' אורך וגו' ועשית סירותיו לדשנו וגו'. להורות על ההתכה וההפסד התמידי כאשר היו הבעלי חיים המובאים שם כלים ואובדים ונעשים אפר, ולפי שהטובים שבעולם ההרכבה הם מוטבעים בטנוף החמר ובקלקול המעשים היה שם הכיור וכנו אשר מהם ירחצו ידיהם ורגליהם בבואם שם. אמנם היה החצר מוקף מקלעים חמש אמות רוחב וחמש אמות מעמוד לעמוד שהוא על מספר עמודי המחיצה. אמנם היו מאה אמות אורך על דרך (שם ו') אם יוליד איש מאה כי הוא רוב שיהיה שני חייו. ורוחב חמשים כי הם עקר חיי האדם. אמנם אמר אדניהם נחשת והם מחושקים כסף כי עם שתולדתם שפלה תשוקתם היא עליונה וכמו שאמרנו אצל אדני הקרשי'. והנה עם זה נשלמו השלש מחיצות אשר ראינו לבארם על זה הענין הנפלא אשר הוא משכן ה' הכולל אשר נקרא עליו שם ה' צור העולמים אלא שרצה ללמד ולהודיע אשר הוא נברא ומחודש ברצונו יתעלה. וכן הוא נוהג על צד הרצון בכל מה שימשך ממנו על פי המעשים התוריים כמו שהיה המשכן עצמו נוסע וחונה תמיד על פי ה' ביד משה כמו שיבא בסוף פקודי ובמקומו שער ע"ב ב"ה. כי על כן היה המקום המיוחד אשר ידובר בו בין כנפי הכרובים אשר על ארון העדות כאשר ביארנו גם השלחן והמנורה סדורים שם לפני הארון כאילו הם משמשים לפניו ומאירים אל עבר פניו. ואין ספק כי בפרטי העניני' ובחלקיותם יש הרבה דיוקים שאפשר האדם לדון אותם מעצמו בהשלמת העניינים ולא נתנו ליכתב מפני האריכות. וזה מה שרצינו אליו בזה החלק מהביאור. אמנם מה שיראה עוד באלו הענינים יבא בשער הבא אחרי זה:
_.49.1.1
יבאר מדרך התכמה והסכמת הנבואה כי צורת המנורה הזאת קומתה גביעיה כפתוריה ופרחיה זאת תורת האדם בלי ספק:
_.49.1.2
וזה מעשה המנורה
_.49.1.3
במדרש (ש"ר פ' ל"ז) בשעה שאמר לו הקב"ה למשה על עסקי המשכן אמר לפניו רבונו של עולם יכולין ישראל לעשותו אמר לו אפילו אחד מישראל יכול לעשותו שנא' מאת כל איש אשר ידבנו לבו.
_.49.1.4
* תוכן דברי הרב ז"ל הוא, כי אחרי שבכתיבת אותיות ומלות התורה נתנה ההלכה להשמר מאוד שלא יחסר ולא יעדף אף אות אחת למען לא יפסל הספר כלו עי"ז, הלוא מזה יוכל לשפוט כל משכיל, כי אם בחומר התורה כן הוא, אף כי בצורתה, ר"ל בבחינת כל חקיה ומצותיה הרבים, שלא נוכל לחשוב שיהיה בהם דבר מה אך למותר, אשר לא יכוין לתכלית יקרה ונמשך מזה, כי גם מעשה המנורה כולה וכל חלקיה הפרטיים בלתי ספק רומזים אל רעיונים יקרים ונשגבים, ורק בבחינ' זאת אמרו חז"ל, כי נתקשה מרע"ה במעשה המנורה עד שגלה אליו הי"ת סודה, ולמען באר זאת כפי היכולת גם לנו קצרי ראות, יקדים הרב ז"ל ויאמר, יען כי בבחינת האמת וחכמת הי"ת יקדמו הסבות במעלה אל המסובבים, ע"כ צוה הי"ת להקדים במעשה המשכן וכל כליו, עשיית הדברים הרומזים על הסבות תחלה, ואח"כ, אותם הרומזים על המסובבים, אשר ע"כ, קדם מעשה הארון והכפורת אשר עליו שוכן כבוד הי"ת שהוא הסיבה הראשונה לכל הנמצאים לעשיית שאר הדברים, כמו שביאר הרב ז"ל בשער הקדום, אפס בבחינת האדם אשר בהשגתו הטבעית, ילך תמיד מהמתאחר אל הקודם, ר"ל מהמסובב אל הסיבה (עיין ביאורי לשער י' ושער מ"ה) צריך שיפגע תמיד בבואו אל הקודש תחילה בדברים הרומזים על המסובבים, ואח"כ ברומזים אל הסיבות, כי בבואו אל החצר החיצונה יפגעהו מצד אחד מזבח העולה, אשר תעודתו להקריב עליו עולה ומנחה להתם פשע ולכלא חטאות היחיד והצבור, ומצד אחר הכיור וכנו לרחצה, אשר מכל זה יבין וישכיל כי אין לבוא אל היכל המלך הפנימי הרומז אל השגת השלמות הנפשיית בלבוש שק כאחד הפחותים מעמי הארץ ובגדים צואים, כי אם לרחוץ בנקיון כפיו ולהסר מעליו תחילה כל חלאת המדות הרעות והמגונות, וגם ע"ז ירמוז מאה"כ "בבואם אל אוהל מועד ירחצו מים ולא ימותו" כי האיש אשר יערב לגשת אל הקודש פנימה, ר"ל להשגת העיונים הרוחניים והאלקים, מבלי אשר טהר נפשו תחיל' למדי להסיר ממדותיו כל סיג וחלאה, הלוא יקראהו אסון, כאותו שאחז"ל ממנו (בחגיגה י"ד ע"ב) שבהכנסו לפרדס, ר"ל, לדרישת וחקירת העיונים האלקיים, הציץ ונפגע, ורק אחרי טהרתו בחצר החיצונם יוכל לבוא אל הקודש פנימ' אשר שם המנורה הרומזת לא לבד על החכמה בכלל, אשר סעיפיה וראשי' מתחלקים לשבעה חכמות, כמאה"כ "חכמות בנתה ביתה חצבה עמודיה שבעה", (כי הנה ידוע שהקדמונים חלקו החכמה האנושית לשבע' מחלקות הלא הן חכמת המדידה והחשבון המדברת על גודל כמות ומספר הדברים, חכמת הטבע, המדברת על מהות ותכונות כל הדברום הטבעיים, מכוכבי שמים וכסיליהם והררי עוז הרמים והנשאים, עד גרגיר חול, והאזוב אשר בקיר, והרמש הזוחל על הארץ, חכמת ההגיון, המלמדת לאדם לחשוב מחשבות עיוניות כראוי, ולעשות הקשי ומופתי שכל אמיתיים, חכמת מה שאחר הטבע, המדברת על מהות ותכונת נפש האדם וכוחותיה, מהות המלאכים ותארי הי"ת, החכמ' המדינית הכוללת גם חכמת המדות, המלמדת לאדם להנהיג נפשו וביתו, והמדינה והאומה אשר הוא שוכן בקרבה או מושל עליה, כראוי, חכמת הניגון, המלמדת לאדם לחבר כראוי קולות הפה, או קולות כלי השור להיות מסכימים יחד באופן שיערב לאוזן השומע, חכמת הדיבור השיר והמליצה, המלמדת לאדם איך ידבר, ישיר וימליץ כראוי למען מצוא חן בעיני שומעיו ולהכניס דבריו בלבם.) כי אם גם בפרט רומזת המנורה על התורה האלקית, כי הקנה האמצעי הנצב על קו ישר, יורה על כונתה בכלל, שהיא להדריך את האדם בדרך הישר, כמאה"כ "כי נר מצוה" וכו' ומאה"כ נר לרגלי דבריך ואור לנתיבתי וששה קנים היוצאים משני צידיה, רומזים אל ששה כונות חלקיות העוזרות להשלים הכונה הכוללות הזאת, (עד שתדמה בזה אל השמש שהוא המאור הגדול והעיקרי, וסביבותיו ששה כוכבי לכת העובדים עבודתו ושומרים משמרתו, אשר על כל זה ירמוז המשורר (תילים י"ט) באמרו תחילה מהשמש "והוא כחתן וכו', ואח"כ" תורת ה' תמימה" וכו' כמו שהולך ומבאר הרב ז"ל,) ושלשה הקנים אשר מצדה השמאלי רומזים אל כח החמרי ר"ל שכל המעשיי באדם, אשר ראוי לו, כי על פי שני שרי צבאיו, הרצון והבחירה, ירצה ויבחר בשלש אלה, הא' להרחיק מכל מדה תכונ' ופעול' רעה, כעושק גזל שנאה רכילות נקימ' ונטירה, והב' לבחור במדות ופעולות טובות, כרחמנות וחנינה על זולתו, והטבתו כפי היכולת לאחרים, והג' לעשות שאר המצות התוריות, אף אותן אשר לא יחייבן השכל, כמצות ציצית תפילין ומזוזה ושמירת המועדות, ושלשה הקנים אשר הם לצד הימין רומזים על השכל העיוני באדם, אשר עליו החוב להשריש בקרבו שלש אלה, הא' לירא' את ה' בכל לבבו, הב' להאמין בשכר ועונש גופניים הבאים לאדם לרוב כבר פה עלי ארץ חלף מעשיו הטובים והרעים, והג' להאמין בשלמות הנפשית אשר יקנה האדם לו בשמירתו מצות אלקיו שהיא השכר העיקרי והיותר גדול המגיע לאדם, ושם קנים משורש קנה, יורה בצדק על ששה תכונות וקניני שכל המעשיי והעיוני האלה, שהם כלים חלולים ובעלי בית קבול, והכפתורים שהם גופים בולטים, ויוצאים לחוץ מגוף המנור', והפרחים, המורים על צמיחת דבר חדש ממה שהיה כבר, שלשתם אלה יורו, כי החפץ לקנות חכמת התורה יצטרך תחילה ללמוד ולקבל בלבו דברי זולתו המורה אותו, ואח"כ ילמד לזולתו ויוציא חכמתו החוצה לאחרים, ועי"ז ימציא חדשות להבין דבר מתוך דבר ע"ד מאחז"ל "הרבה למדתי מרבותי, ויותר מחבירי, ומתלמידי יותר מכולם" (ועיין רמב"ם פ"ה מהל' ת"ת), ויען כי המנורה רומזת על התורה האלקית בכלל נסמך אליה השולחן עם הלחם הפנים אשר עליו, כי הלחם שהוא המאכל והמזון הגופני לאדם, רומז על התורה שהיא המזון הרוחני לנפש, ושש חלות אשר במערכת האחת רומזות על ה' חומשי התורה, ותורה שבעל פה שהיא אחת בבחינה כללית, ושש חלות המערכת השני', רומזת על חלקי התורה שבעל פה הפרטיים שהם ששה סדרי משנה. - כבר דברנו בענין המנורה הטהורה בכלל שאר הכלים הנוראים מה שהיה נאות על פי הדרך שדרכנו בשער הקודם. אמנם כבר העירונו בה שלא יספיק הדבור ההוא לתת טעם אל כל מעשיה ודקדוקיה ושראוי ליחד עליהם הדבור. וזה במה שנתבונן כמה הקפידה החכמה האלהית במעשה המנורה תבניתה וצלמה וזאת קומתה וצורתה כי מלבד היותה קנה אחד באמצע ושלשה קנים יוצאים מצדה האחד ושלשה מצדה השנית כמו שביארנו הנה יש עוד לעיין ולא מעט בהמצא שמה שלשה מיני ציורים מתחלפים גביעים כפתורים ופרחים. וכן היות שלשה גביעים משוקדים בכל קנה וקנה כפתור ופרח כפתור תחת שני הקנים ממנה מלבד מה שהיו במטרה עצמה גביעים כפתורים ופרחים. שכל אלו הענינים לא יאמן שבאו בתורת האלהית במקרה וכאשר הזדמן כי אות אחת מכל הספור הזה אם תהיה פסוקה או בלתי מוקפת גויל הס"ת כלו פסול (מנחות כ"ט:) וחלילה ליוצרנו שיצוה לכתוב בתורתו התמימה כל זאת ההקפדה קודם מעשה ובשעת מעשה מדמיונות האנשים אשר יכוונו בהם ליופי לא זולת. ובדין היה באמת שיתקשה משה במעשה המנורה עד שיגלה לו סודה בלי ספק. וקשה עוד כי במצות בהעלותך את הנרות וגו' ויעש כן אהרן אל מול פני המנורה העלה נרותיה וגו' וזה מעשה המנורה מקשה זהב עד ירכה עד פרח' (במדבר ח׳:ד׳) כי מה ענין מעשה המנורה אצל ההדלקה ועוד מהו אומרו (שם) כמראה אשר הראה ה' את משה כן עשה את המנורה מי הוא העושה ולמה יזכיר זה. ועוד מה שאמרו ז"ל (ספרי פ' בהעלותך) מגיד שבחו של אהרן שלא שנה מה קושי יש בהטבת הנרות שהיה לו לשנות והלא כל הכהנים כשרים בה. ועוד מה שנמצא במדרשות (תנחומא בהעלותך) והביאה הרמב"ן ז"ל שם א"ל הקב"ה לך אמור אל אהרן אל תתירא לגדולה מזו אתה מוכן הקרבנות כל זמן שבית המקדש קיים הם נוהגין אבל הנרות לעולם אל מול פני המנורה וכל הברכות שנתתי לך לברך את בני אינן בטלים לעולם. כי כמו שהקשה הוא ז"ל שם בהבטל הבית הכל בטל ומה שתירץ הרב ז"ל שעל צרות חנוכה היו אומרים הוא רחוק שיתישב דעתו במצוה קלה מדברי סופרים תחת העבודה הגדולה ההיא מה שלא נתיישב בכל העבודות שעשה קודם בשמונה ימי המלואים ובעבודות כלן שהיו בידו. לכל זה אני אומר שראוי ומחוייב שיצורף אל העיון הראשון עיון או עיונים אחרים בהם יתיישב דעת השומע והמשמיע בכמו אלו הענינים הנפלאים. ואומר כי עם היות שהתורה האלהית זכרה אלו הענינים הנפלאים שנזכרו בשער הקודם לפי טבעם וסדרה אותם מהקודם אל המתאחר כמו שהם ידועים ומסודרים אצל חכמתו ית' שהוא הסבה ראשונה לכל ב"ה. הנה הוא מבואר שהגעת האדם אליהם אינה על זה האופן רק ענינו הוא בהפך לפי שצריך להתחיל מהקרוב אליו ראשונה ולעלות מהמתאחר אצל הטבע אל הקודם עד שיעלה אל מעלת הנבואה כי אז תגיע מחשבתו וידיעתו בהם דרך ירידה כענין שנאמר בו יתברך (בראשית י״ח:כ״א) ארדה נא ואראה וגו'. (שם י"א) הבה נרדה וגו' וכמו שנאמר במראה הסולם (שם כ"ח) עולים ויורדים בו וכאשר יתבאר במקומו. והנה יתכן זה כשיושקף בזה הענין הנכבד דרך מבוא הבית הגדול והקדוש הזה מן המחיצה הראשונה אל הבית התיכון וממנו אל קדש הקדשים וזה כי כבוא עיון האיש הנלבב אל החצר החצונה ויתבונן בענינה ובמעשים אשר יעשו בה אשר כלם מכוונים להתם פשע ולכלות חטאות הצבור והיחיד. הנה הוא יתן אל לבו כי אין לבא אל שער המלך והוא לבוש בגדים צואים מהמדות הרעות והתכונות הפחותות הבהמיות המטרידות מכל שלמות וכי הוא מחוייב להפשיטן ולהסירם מעליו ולכלותם מהר. כאשר נתאכלו שם על המזבח החצון כל גופי אלו הבעלי חיים הדומים אליו בזה לפי שהם המחטיאים האנשים והמרחיקים אותם מהצלחתו. ואחרי כן ישתדל ללבוש בגדי נקיות וטהרה כאשר היו שמה מי כיור לרחצ' כי זה מה שיכליל לסור מרע ועשה טוב (תהילים ל״ד:ט״ו) המחוייב קדימתו למעלת העיון כי הבא אליו זולת זה יציץ ונפגע וכמו שאמר (שמות ל׳:כ׳) בבואם אל אהל מועד ירחצו מים ולא ימותו. אמנם אחרי התקון הזה כבר יהיה לו רשות לבוא לבית המקדש הוא ההיכל אשר שם כלי הקדש הנזכר מנורה בדרום ושלחן בצפון (יומא כ"א:) על דרך שאמר החכם חכמות בנתה ביתה חצבה עמודיה שבעה טבחה טבחה מסכה יינה אף ערכה שלחנה (משלי ט'). כל החכמים הסכימו שהחכמה כלה אחת היא כמו שהבית הוא בנין אחד בכללו. אלא שנחלקה לשבעה חלקים למספר חלופי הנושאים אשר יתחלקו אליהם מיני דרושים עד שלזה יקראו שבע חכמות וכמו שאמר (שם) שלחה נערותיה תקרא וגו'. וזה ענין המנורה בעצמה כי כלה אחת מקשה אחת היא ונחלקה לשבעה קנים. האמנה כי היותר נכון הוא שירמוז החכם במאמריו אלו אל התורה האלהית שכך ענינה ושתהיה היא גם כן הוראת המנורה הטהורה אשר בהיכל על דרך שאמר החכם (שם ו') כי נר מצוה ותורה אור כי מפני שהוטלה עליה הנהגת האדם והישרתו להדריכו באור אמתתה היה ענינה להיות הקנה האמצעי רומז אל כללות כוונתה והששה קנים מפה ומפה מיוחסים אל כוונות חלקיות נפרדות אשר בהם תושלם אותה הכוונה עד שתהיה בזה כמנורה העליונה אשר בשמים. השמש שהוא הקנה האמצעי הוא אשר עליו הוטל עקר ההנהגה וששה כוכבי לכת שלשה מפה ושלשה מפה הם עוזרות ומשרתות לשלמות הכוונה אשר כתבנו בשער שעבר. והנה זה הענין בעינו כוונו וסדרו המשורר בדמותו וצלמו במזמור השמים מספרים (תהלים י"ט). כי אחר שזכר הנהגת העולם ע"י מנורת צבא השמים ואמר כי השמש הוא העקרי בכלם והשאר כאלו הם עובדים עבודתו ושומרים משמרתו כי על זה אמר והוא כחתן יוצא מחופתו וגו' כי החתן ודאי כך ענינו הוא העקר כמלך בגדוד ושושביניו הולכים מימינו ומשמאלו. אמר כי כן הוא התורה האלהית מנורה טהורה על זאת התמונה עצמה ואמר. תורת י"י תמימה וגו' עדות ה' נאמנה וגו' פקודי ה' ישרים משמחי לב מצות ה' ברה וגו' יראת ה' טהורה וגו' משפטי ה' אמת וגו' הנחמדים וגו'. והנה הפסוק הראשון הוא הקנה האמצעי שבה כלומר עקר הכוונה ותכליתה והוא השבת הנפש אל מקום נצחיותה אשר א"א זולתה אמנם יחלקו כוונתיה לשני חלקים ראשונים. הראשון אל השמאל אשר ענינו עם הכח החמרי. והשני אל הימין אשר ענינו עם הכח השכלי. וכל אחד מהם נחלק לשלשה חלקים נפרדים. והנה עם זה יהיו שלשה מפה ושלשה מפה והיא לבד. והנה להיות החלק החמרי נבדל מטבעו מכל שלמות עד שיהיה זר וקשה אצלו כענין רועה בקר או עובד אדמה שלא יצייר בלבו יוכל להצליח למלוכה יועיל מאד לזה החלק התוריי ההגדיי אשר אמר עליו עדות ה' נאמנה בהעיד מהצלחת אבותינו הראשונים והשתלשלות זרעם אחריהם אשר כל זה מורה שאין מחיצת החומר מפרדת בין האדם ובין שלמותו. ולזה אמר בראשון משלשה קני השמאל עדות ה' נאמנה מחכימת פתי. והנה שהרצון והבחירה אשר בכח המתעורר הם שרי צבאות של זה החמר וכבר קדמו להם תכונות רעות ומדות פחותות וראוי להחליפם ולהמיר אותם רעות בטובות לזה הוצרכה התורה להפריד חלק מחלקיה והוא הבא על המצות המידותיות בהרחקת העושק והגזל והשנאה והרכילות והנקימה והנטירה ורבית כמו אלה גם לקבוע מדות טובות כהטבת הזולת והרחמנות והחנינה בכל מה שיבא הצורך עד שיהיו המדות הטובות בהם בטבע ובקנין ואל זה החלק קרא המשורר פקודי ה' ישרים משמחי לב מפני שהוא מבואר שקניני המעלות הם נתנים לו לאדם בתורת פקדון אשר הפקד אתו להשתמש בו בעת צורכו ואז הם משמחות לבעליהן ולא באופן אחר שכבר נתבאר אל החוקר שהשמחה היא האות והסימן אשר יורה על הקנין השלם. וכמו שאמר הכתוב (דברים ט״ו:י׳) נתון תתן לו ולא ירע לבבך בתתך לו כמו שיתבאר במקומו. אמנם לפי שכבר יאות אל זה החלק החמרי אחרי הכבס והטהר על זה האופן לקבל עליו עול המצות התוריות בדברים שבינו למקום כענין ציצית תפילין מזוזה ופסח וסוכה ולולב וכיוצא בו אשר יוכל בהם לפקוח עיניו על תכליתו האחרון אחר שלא היה ענינם מועיל אל החיים הזמניים. וזה מה שאמר עליהם מצות ה' ברה מאירת עינים ואלה הם שלשה קני מנורה אשר מצדה השמאלית. אמנם השלשה אשר לימינה אשר הוא החלק השכלי הענין הראשון והיותר מיוחד הוא החלק אשר אמר עליו יראת ה' טהורה כי זה מה שיחוייב מההשכלה בו יתברך ומהשגת נוראותיו כי סוף כל מה שנאמר באברהם (בראשית כ״ב:י״ב). עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה וגו' ואמר הוא יתברך (דברים ה׳:כ״ו) מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי. ומזה הענין באו כמה מצות בתורה (שם ו') מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה וגו' את ה' אלהיך תירא וגו' כי ה' אלהיכם הוא אלהי האלהים וגו' האל הגדול הגבור והנורא. ושלמה אמר (קהלת י״ב:י״ג) את האלהים ירא ומצותיו שמור כי זה כל האדם. ואמר עומדת לעד בהשאר השכל. והענין השני אשר ראוי לישרו אליו הוא אמונת השכר והעונש כי לא יפול ברשת הפילוסופים האומרים כי מרוב רוממותו אינו מסדר אלו העמנים השפלים כי לזה סמך משה לשם (דברים י׳:י״ח) עושה משפט יתום ואלמנה ואוהב גר לתת לו לחם וגו' ולזה ייחדה התורה החלק אשר תספר מכל האנשים המורדים והפושעים אשר הביא עליהם משפט כתיב כענין דור המבול ודור הפלגה ואנשי סדום ומצרים אנשי המדבר קרח ועדתו ורבים זולתם אשר על כלם אמר משפטי ה' אמת צדקו יחדו לומר כי המשפטים צדקו יחדו עם המרדים כמו שאמר במצרים (שמות י״ח:י״א) כי בדבר אשר זדו עליהם וזה מה שיורה על עוצם ההשגחה המוטל על השכל להשכילו. ועוד יש להישיר זה החלק אל ההצלחה הנפשיית המיוחדת אליו והוא תכלית הכל אשר עליו נאמר ראשונה תורת ה' תמימה משיבת נפש אשר לזה החלק ייחדה התורה החקים אשר המקיימים לא יקוה מהם תועלת אחר זולת זה. וכמ"ש המשורר (תהילים קי״ט:ל״ג) הורני ה' דרך חקיך ואצרנה עקב יאמר שטבע שמירת אלו החקים הוא לשכר הכרוך בעקבם לעו"הב. ולזה אמר (שם) נטיתי לבי לעשות חקיך לעולם עקב. ולזה אמר על זה הקנה השלישי מהמנורה הנחמדים מזהב ומפז רב וגו' גם עבדיך נזהר בהם בשמרם עקב רב. לומר כי החקים בייחוד וכל שאר המצות הם ענינם נחמדים מאד מצד מה שישיגו עושיהן בהם מיד התועלת והערבות המגיעים מזהב ומפז ומהדבש ונופת צופים. אמנם גם עבדך נזהר בהם בשמרם עקב רב שהוא ההצלחה הנפשיית המכוונת מהן כמו שכתבנו בפרש' משפטים שער מ"ו. והנה על זה האופן היתה התורה האלהית מנורה טהורה מאירה אל עבר פניה ואשרי הזוכה להעלות נרותיה כתקנן כי הנה היא מצוה תמידי' לא תסור לעולם כי על זה היה מתפלל בסמוך שגיאות מי יבין מנסתרות נקני גם מזדים חשוך עבדך וגו'. וכבר יצדק על זה מאמר חז"ל מלמד שבחו של אהרן שלא שנה כי כמרא' אשר צוה ה' את משה כן עשה את המנורה. וזהו מה שסדר סמוך אליה השלחן הטהור כמ"ש החכם (משלי ח') אף ערכה שלחנה כי שם מערכות לחם הפנים הוא הלחם אשר נתן ה' לאוכל' ליושבים על שולחנו המראה בתורה פנים מאירים וצוחקים פנים נוראים תמידים. והיה הערך האחד שש חלות (ויקרא כ"ד) כמספר חמשה חומשי תורה ותורה שבעל פה לחלק אחד. ושש חלות המערכת השנית כנגד שתא סדרים שאליהם תחלק תורה שבעל פה. ומספר העשרונים שבהם ארבע ועשרים ספרים שיש בתורה שבכתב ועליהם אין להוסיף ומהם אין לגרוע. ואולם לפי מה שאמרנו המנורה הטהור' תרמוז אל חכמת התור' האלהית בכלליה וחלקיה הכוללים כל החכמות כמו שכתבנו בשער מ"ו הנה מהראוי שצורתה ותכונת' בכל חלקי פרטיה ועניניה אשר זכרנו אותם ראשונ' תרמוז אל נושא זאת החכמ' והתורה ושלמותה הוא המחוייב לרדוף אחריה עד השיגה ואופן השגותיו ודרך הגעתן ממדרגה למדרג' וענין השתמשו בכחותיו הנפשיות המעשיות והעיוניות אשר זה לעומת זה עשה האלהים להאיר אל פני השכל עצמו. ואמנם צורת המנורה תבנית' וכל מלאכת' לעבודת' זאת תורת האדם השלם שחכמתו תאיר פניו כמ"ש החכם (משלי כ׳:כ״ז) נר ה' נשמת אדם שעל הדרך הזה אמר המליץ (בחינות עולם פ' ט"ז) התורה והאדם חבורם הוא נר ה' בארץ. וכמו שהשלמנו הענין בשער מ"ד. ולפי שנתקיים זה השם אל האיש השלם קיום שכלי מבואר. הנה כאשר ראה זכריה מנורת זהב כלה וגלה על ראשה וגו' ושאל אל המלאך הדובר בו ואמר מה אלה אדוני (זכריה ד׳:ב׳) באה לו התשוב' בתמי' וכדמות גערה ואמר הלא ידעת מה המה אלה זה דבר ה' אל זרובבל בן שאלתיאל. כי בנקל היה לו להשכיל מזה כי האיש ההוא המתואר במנורה באלו המראות יצליח למלוכה לא בחיל ולא בכח כמו שראה המנור' ההיא מאירה ומסתפקת מעצמה מהזתים אשר עליה ולא תקוה לאיש ולא תיחל לבני אדם. ואחר ששמה מורה על מהותה מסכים אל מה שאמרנו הנה הוא מבואר שחלקי' גם כן יורו על משיגים ממשיגיו. וזה כי ענין הקנים יורה קנין דבר מהוראת השם הקרוב שנאמר (משלי ד׳:ז׳) קנה חכמה קנה בינה ובכל קניניך קנה בינה. והגביעים ירמזו אל הקבול והשמיעה כמו שהם צורת כלים מקבלים ומחזיקים הדבר הנתון בתוכם. והכפתורים יורו על הגלות והראות ענין כמו שהם בשמים בולטים ונראים סביב הדבר שנעשו לו למראה. והפרחים הוא סימן הצמיח' מהדבר אשר לא היה מתחל'. ואחר שנתבארו כל אלו הגבולי' הנמצאים בה ראוי לכוין אל ענינה בצירוף מה שקבלו חז"ל משיעור קומת' ותוכן מעמד הגביעים והכפתורים והפרחים הן בגוף המנורה הן בקני' אשר לא באו ענינים אלו מפורשין בשיעורן בכתוב *ותחילה וכו' ר"ל כי שיעור קומת המנורה הרומזת על האדם השלם היתה בעבור זה י"ח טפחים כשיעור קומת גוף האדם הבינוני וכמנין חי, יען כי רק השלם האמיתי המתבונן בדרכי הי"ת, ופועל פעולת תעודתו עלי ארץ כראוי בשם חי אמיתי יקרא, (עיין ביאורי למעל' דף קמ"ח ע"א ובשער מ"ח הקדום) כמאה"כ "חי חי הוא יודוך", ועליו רומזים גם דחז"ל "תמני סרי אלפי פרסא הוי דרא קמא" כי בעבור היות האדם המדבר שהוא המדרג' הרביעית בכל הנמצאים התחתונים, שהם דומם, צומח, חי, מדבר דומה בזה למספר האלף שהוא ג"כ המדרג' הרביעית מהמספרים, שהם האחדים, העשרות המאות האלפים וכו' ע"כ כנו האדם השלם שהוא החי האמיתי בשם י"ח אלפי, ואמרו ממנו שהוא וכל הדומים לו הם הדור הראשון הרואה פני עליון, ומכיר אמיתתו יותר מכל שאר בני אדם זולתם, ומהם אמרו ז"ל "דמסתכלי באספקלריא המאיר' ועיילי בלא בר" ר"ל בלי רשות בגבול האמת, והם בני עליה המעטים, כי מספר י"ח רומז רק על אדם חי אחד, שהוא סימן המיעוט, ומספר ל"ו שהוא הכפל מי"ח, אשר עליו רומז מאה"כ "אשרי כל חוכי לו" מורה על מספר רבים, כי מיעוט רבים שנים, כי מספר השלמים האלה אשר הם ממדרג' שניה "דמקבלי אפי שכינתא בכל יום, ומסתכלי באספקלריא שאינ' מאירה" הם רבים יותר, כי כל עדת ישראל מקבלי התורה קדושים, ובתוכם ה' אשר יכירו וידעו כולם אם מעט ואם הרבה, ומהם אמרו ח"זל ג"כ "הא דעיילי בבר" ר"ל שצריכים רשות והכנה להכנס אל העיון האלקי. ותחלה נתעורר אל שיעור קומתה אמרו (מנחות כ"ח:) שהוא י"ח טפחים שהוא שיעור קומת האדם הבינוני. וגם הוא כמספר י"ח לומר שהחי המאיר המזהיר חוייב להמשך אל הענין אשר תרמזנו צורת המנורה הזאת. כמו שאמר (ישעיהו ל״ח:י״ט) חי חי הוא יודך כמוני היום. ואמר (ד"ה א' י"א) בן איש חי רב פעלים. (קהלת ז׳:ב׳) והחי יתן אל לבו ולדעתי בלשון הזה נשתמשו חז"ל כמו שאמרו במסכת סוכה בפרק ד' (מ"ה:) ובמסכת סנהדרין בפרק חלק (סנהדרין צ"ז:) א"ר חזקיה א"ר ירמיה בשם רשב"י ראיתי בני עליה והנם מועטים אם אלף הם אני ובני מהם ואם מאה הם אני ובני מהם ואם שנים הם אני ובני מהם ומי זוטרי כולי האי והאמר מר תמני סרי אלפא פרסא הוו דרא קמא דקב"ה שנאמר (יחזקאל מ״ח:ל״ה) סביב שמנה עשר אלף לא קשיא הא דאסתכלי באספקלרי' המאיר' הא דמסתכלי באספקלר' שאינ' מאיר' ודאסתכלי באספקלרי' המאיר' זוטרי כולי האי דקאמר אם ב' הם והא אמר אביי לא פחות עלמא מתלתין ושתא צדיקי דמקבלי אפי שכינתא כל יומא שנאמר (ישעיהו ל׳:י״ח) אשרי כל חוכי לו ל"ו בגמטריא הכי הוו לא קשיא הא דעיילי בבר והא דעיילי בלא בר. הנה כי באמרם תמני סרי אלפי פרסא הוו דרא קמא יראה שהוא שוה לאומרם שהחי המדבר הוא המדרג' הראשונ' אשר יראו בפני שכינה כי הנה השמנה עשר הוא מספר החי כמו שהשלשים ושש אמרו שהוא מספר ל"ו והאלף הוא סימן למדבר שכן הוא המדבר מדרגה רביעית בנמצאות כמו שהאלף היא מדרגה רביעית במספר. אמנם אמר שהחי מדבר בכלל הוא מתראה באספקלריא שאינה מאירה. והנה רבים מאד בערך העם ההולכים לאור התורה האלהית הנתונה על ידי אספקלריא המאיר' וכל בני התורה הם מסתכלים בה אם מעט ואם הרבה וגם בהם יש כתות יש דלא פחות עלמא מהם מל"ו אבל עילי ברשות ויש בני עליה מועטים דעילי בלא רשות הנה שמספר הזה הוא יורה בדרך המשל על הענין אשר רצינו אליו מקומת המנור' *והנה כאשר תכה ר"ל כאשר תכפיל, מספר י"ח במספר ד' היסודות יעלו ע"ב כמספר שנות רוב בני אדם שהם שבעים או מעט יותר, והנה כאשר תכה מספר הי"ח במספר היסודות הארבע' אשר מהם נבנה האדם החי הנה יעלו לע"ב והוא מספר שני חיי האדם על דרך קירוב וכמו שאמר (תהילים צ׳:י׳) ימי שנותינו בהם שבעים שנה וגו' ואם תוציא הבזך של הפתילה ישארו מדוייקים. ודומה לזה מצאתי כתוב חמשה חומשי תורה כנגד המנור' נאמרו. בראשית שבעה תיבות כנגד שבעה נרות ואלה שמות י"א תיבות כנגד י"א כפתורים. ויקרא ט' תיבות כנגד ט' פרחים. וידבר י"ז תיבות כנגד גבהה של מנורה שהיא י"ז טפחים ומשהו ואף על פי שבמנחות חשיב להו י"ח כיון שהאחרון חסר לכך לא נכתבה תיבה. אלה הדברים כ"ב כנגד כ"ב גביעים ע"כ. הנה הדברים הם ערבים ומתוקים ותומכים ידנו במה שאנו בדרכו וככה היא צורתה דרך גדול' וצמיחתה *הנה חז"ל וכו' ר"ל כי ע"כ היו למנור' עפ"י דחז"ל שלשה רגלים בתחתית', להורות כי התחלות, כל אדם כהתחלות כל הווה ונמצא הן ג' הא' החומר אשר ממנו יתהוה, הב' הצורה אשר יקבל, והג' העדר הצור' הקדומה והפרד' מהחומר, ד"מ העשב אשר תאכל הבהמ', הלא רק אחרי העדר צורת הצומח ממנו, יוכל להעשות מזון הבהמ', אשר ממנו יתהוו הלחיות השונות, המשתנות אח"כ להיות חלקה הבע"ח, הזה הניזון ממנו (ובעבור היות ההעדר הקדום סיבת כל הויה, יבוא ג"כ ההעדר אחר כל הויה טבעית, עד שנוכל לומר שההעדר וההויה אחוזים ודבוקים יחד, עד שיבואו תמיד זה אחר זה, ד"מ צורת הדומם תעדר תחילה מחלקי עפר והמים אשר יכנסו אל תוך הצמח. ויקבלו צורת הצמח בהעשותן חלק ממנו, ובאכול הבע"ח הצמח, תעדר ממנו צורת הצמת ויקבל צורת החי בהעשותו חלק ממנו, וכן באכול האדם בשר החי, תעדר ממנו צורת החי ויקבל צורת האדם על ידי שיעשה חלק ממנו, ובמות האדם תעדר צורתו ויקבל צורת החי בהעשותו רמה ותולעה, וכאשר ייבשו ישובו לעפר, ואח"כ יקבלו עוד צורת הצומח, וכן הולך הדבר כל ימי העולם) ולהורות על שלש אלה באדם דרש ר"ע, לחזק דברי עקביא בן מהללאל (רפ"ג דאבות הסתכל וכו' על הכ' "וזכור את בוראך" (עיין ילקוט קהלת י״ב:א׳) בארך, ר"ל החומר שלך שהוא מטיפה סרוחה, "בורך" ר"ל ההעדר האחוז בעקב חיי הבלך עלי ארץ בבואך אל הקבר מקום עפר רמה ותולעה "בוראך" ר"ל צורתך כי בצלם אלקים ברא אותך אשר ע"כ גם אתה עתיד ליתן דין לפניו. - הנה חז"ל אמרו (רמב' ה' בית הבחירה פ"ג) שהיו לה בתחתיתה שלשה רגלים והנה הם רמז שלשה התחלות אשר ביארם החכם שהם התחלות כל הווה. החומר וההצור' וההעדר אשר זכרם רבי עקביא באומרו (רבות קהלת ר"פ י"ב) וזכור את בוראך בארך כמו שיבא במקום אחר ולמעל' מהם השדה שהיא כמו תיבה לרמוז כי מן התחלות האלו האדם בא לעולם שכן העולם נקרא בלשון חכמינו ז"ל אכסדרה ושדה כדאיתא במסכת בתרא (כ"ה.) ומתוך השדה ההיא יוצא פרח הוא הפרח הראשון אשר עליו נאמר עד ירכה עד פרחה והיא הצמיח' הראשונ' אשר בפעולות החיוניות אשר בו יתחיל האדם לבחור בטוב ומאוס ברע כמו שאמר (ישעיהו ז׳:ט״ו) חמאה ודבש יאכל לדעתו בחור בטוב וגו' וזה מה שימשך לו עד תכלית שתים עשרה שנה כי אם אמרו (אבות פ"ה) בן ה' למקרא וכו' הכל הוא במקר' ובהכרח. ולזה היו ברגלים ובשדה ובפרח שלשה טפחים אשר בהכאה הד' הם י"ב. אמנם מתחלת שנת שלש' עשר ואילך כבר יחל רוח י"י לפעמו ולהביאו לכלל מצוות להיותו מעלה על לבו שיש שלמות אחר ותכלית יותר נכבד למציאותו מאשר חשבו עד הנה. אבל לא יתחזק בו זה הענין עד הגיעו לכלל העשרים. וזה מה שאמרו ז"ל (שבת פ"ט:) שבית דין של מעלה אין עונשין כי אם מעשרים ואילך. ולענין זה היו בקני המנורה סמוך לפרח התחתון הנזכר שני טפחים חלק (מנחות כ"ח:) רמז לח' שנים עד תשלום העשרים שבהם האדם חלק מהמעשים הנאותים עם שכבר צמח בו סימן טהרה כמו שאמרנו. ואולם כאשר עברו עשרים שנה והתחיל שנת עשרים ואחת אז כבר בא לכלל שמיעה וקבלת הלמוד והמוסר שיעור שיראה ממנו ולחוץ. ולזה היו שם בסוף כ' ותחלת כ"א טפח שבו גביע כפתור ופרח (שם). וכבר אמרנו שהגביע הוא סימן הקבול. והכפתור והפרח הם מורים על הראות בו פריחת השלמות וצמיחת בשיעור יותר גדול מהראשון. אמנם היו אחר הגביע והכפתור והפרח שני טפחים אחרים חלק שהם שמנה (שם) שנים אחרים שעומד בהם על ענין אחד כי עד הגיעו לכלל שלשים לא יבואו מעשיו מסודרים ע"י בישול וכ"ש בהגיעו לשלשים ושנים כי אז יקנה לב לדעת לפעול פעולו' השכל אם מהעיוניות אם מהמעשיות על אופן יותר נאות. ולזה אחר שני טפחים אלו החלקים היה הכפתור הראשון שבו יתחילו לצאת הקנים שלשה מפה ושלשה מפה כי אז באמת יתחזק לעורר ולזרז כחותיו השכליות והחושיות להתיחד לעבודת השכל ולשאת משאו לכלם יחלוק לאיש מנת חלקו וכוסו כפי מה שכוון מהבורא יתעל' ביצירתו. *ואולם וכו' דעת החוקר היא, כי שכל האדם יחלק לשנים, הא' שכל המעשיי, המשתדל רק בהנהגת נפשו, ביתו, ומדינתו, והב' השכל העיוני החושב רק מחשבות עיוניות להכיר האמת, ולהבדיל בינו ובין השקר בענינים שכליים, ולכל אחד משני אלה יש ג' כחות, כי השכל המעשיי צריך לדעת תחילה ההנחות הנימוסיות בכלל, והכשרון הזה, הוא כחו הראשון, וכאשר יגדל ותתחזק תבונתו יקנה כחו וכשרון שני, והוא להבין ולהשכיל גם טעמי ההנחות האלה למען ידע גם על נכון האופן, איך ישתמש בהם תמיד בכל מקרי פרטי אשר יבוא לפניו, ויהי' צדיק אמיתי, בשפטו כל דבר לפי יחס מקומו וזמנו (עיין מזה למעל' בביאורי לשער מ"ג ושער מ"ו בד"ה עין תחת עין,) אפס בכח שני זה יוכל רק להשקיף בענינים פרטיים, לדעת מה שיעשה בגבול פעולתו, לשחר טובת נפשו ביתו ובני עירו, אשר בחברתם הוא שוכן תמיד, אבל כאשר יתחכם יותר ידע ג"כ להשקיף ולהתבונן על עניני המדינ' או האומה בכלל, להנהיג אותה באופן שיסכים כפי האפשרות הטוב הכללי עם טוב אישיו הפרטים, וידיעה זאת תקרא חכמה המדינית, וכמו כן יש גם לשכל העיוני ג' כחות הדומות באופן מה לג' כחות השכל המעשיי, כי בכחו הראשון יכיר וישיג ההשגות החושיות, המושכלות הראשונות וזה הכח נקרא דעת ובכח שני שהוא נעלה ונכבד ממנו, יוכל לבחון ולהכיר אמיתת המושכלות הראשונות האלה ולהבין ולהשכיל אם אמת השיגו חושיו או אם שגו ברואה, וכח זה נקרא שכל, אפס הוא יכול להתפשט בחקירתו רק בקצת הענינים הקרובים יותר אליו ואשר בם הרגיל דעתי ושכלו יותר מנעוריו, ד"מ איש זה יחקור יותר בחכמת הרפוא' ומחכמת המדינה ותכונת השמים לא ידע מאומה וזה בהיפך ישים עיונו רק באלה, ומחכמת הרפוא' נבער מדעת אפס עוד כח ומעל' שלישית יש לשכל העיוני, והוא הנקראת לדעת הרב בשם תבונה, כי בעל המעל' הזאת יפיץ אור חקירתו על כל החכמות כולן ככל אשר תמלא יד שכלו האנושי, ולה היתרון על ב' הכחות הראשונים, כי הם רק חלקיים והיא כללית, ותחת כי הכח הראשון יתעסק רק בהקדמות והכח השני מתעסק רק להביא מופתים על אמיתתן ישתדל הכח השלישי לחבר הקדמות כל החכמות כולן, ולהביא מופתים עליהם יחד, ועפ"י דברי החוקר אלה יאמר הרב ז"ל, כי שלשת קני המנור' מימנ', מורים על ג' כחות השכל העיוני הנבחר והנכבד יותר, ושלשת הקנים אשר בשמאל' יורו על ג' כחות השכל המעשיי, ע"ד מאה"כ "אורך ימים (ר"ל קנין האושר בעולם הנצחיי שהוא ע"י השכל העיוני) בימינה, בשמאל' עושר וכבוד" (באמצעות שכל המעשיי), ויען כי הכחות והכשרונות האלה יהיו לאדם למנה רק לאט לאט, כאשר יגדל ותתחזק ידיעתו ע"י הלימוד מזולתו, ולימודו לאחרים, והוספתו מדעתו, ע"כ היה רוח בין קנה לקנה, וכפתור תמיד תחת שני הקנים, ובכל קנה שלשה גביעים על השמוע' המשולשת השמיעה החושית, השמיע' הרצונית, ר"ל הקבל' לעשות מה ששמעה האוזן (כי שורש שמע בלה"ק יורה על שלש אלה כשמע עשו (בראשית כ״ו:ה׳) "שמע ישראל וכו' שמע בקולי (בראשית כ״ז:ח׳) :) ואולם כדי לבאר זה ולבוא עד תכונתו נצטרך להזכיר הנה מה שכתב החוקר בפיליסופיא אשר במדות כשדבר על הכחות השכליות מפני שלא ימלט מהיות שלמות האדם על האופן ההוא עצמו או קרוב ודומה לו והוא מה שביאר שם שהשכל האנושי יחלק בחלוקה הראשונה לשני חלוקים. הראשון העיוני והוא בדברים ההכרחיים הנצחיים. והשני המעשי המתישר בענינים האנושיים האפשריים. והעיוני יחלק אותו לשלש מעלות זו למעלה מזו הראשונה הכח אשר בו ידע הדבר הנקנה במופת לקוח מהקדמות ראשונות אשר אין עליהם מופת כמו המוחשית או המושכלות הראשונות וקרא לזה הכח דעת. אמנם בכח הזה לא יושגו ההקדמות הראשונות במופתים ולא יתבררו באמתתם כי אין לו רק להמשך מהקדמות ידועות תולדות שיתחייבו מהם על כל פנים וכמו שאמר' (חגיגה י"ד.) מבין דבר מתוך דבר. אמנם יש כח למעלה מזה שבו יוכל לדעת ולברר אמתת ההקדמות האלו אשר ליקחו להתחלו' ראשונות ולחקור אם הם צודקו' אמתיות או אם יהיו כן במקרה או על המעט. ויקראו זה הכח שכל כי בו ישכיל ויאמת אותן הכחות אשר מהן תבאנה התולדות. אבל עדין שתי אלו הכחות יאמרו בדברים חלקיים פרטיים כאלו תאמר בחכמה מיוחדת מהם כמו ברפואה או התכונ' וזולתן שכבר ישתמשו בהן ובאחת אחת מהן בשתי אלו הכחות. אמנם יש כח אחר מעולה מאלו והוא אשר בו ידע וישיג על השלמות כלל הנמצאות בסבותיהן והתחלותיהן בהחלט לא בעיון חלקי והוא הכח העליון המעיין בנמצא מצד מה שהוא נמצא וקראו לזה החלק חכמה והיא ראשיית של שתי הקודמות משני פנים. האחד שהם חלקיות והיא כוללת. והשני שהאחת משתיהן ענינה בהקדמות והשנים במופתים וזאת תשתמש משני הענינים יחד. אלו הן שלש מעלות אשר בשכל העיוני לפי מלאכתן ומעשיהן: והמעשי והוא הכח ההתבוניי המעיין בדברים האנושיים האפשריים יחלק גם הוא אל שלש מעלות אחרות כנגדן. אמנם לפי שבכח הזה ישימו שלשה מיני הנהגה וזה למעלה מזה הנהגת אדם עצמו והנהגת ביתו והנהגת מדינתו אשר זכרנו בשער מ"ג ומ"ו צריך שנדע שהחלוקים אשר המעשי יתחלק אליהם לפי דרכנו הוא כענין השלישי המעיל' מהם שהוא הנהגת המדינ' כי בו נמצא חלוף השמש במנהגים על החלוקה אשר זכרנו בחלק העיוני. האחד הוא אשר יקבל ההנחות הנמוסיות במושלם וישפוט כאשר יחוייב מהם בין שיהיה צודק לפרטי ההוא או לא והוא הדן דין אמת לפי הנימוס. אמנם יש כח אחר מעולה ממנו והוא השכל ויודע סודות ההנחות הנמוסיות וטעמן על נכון עד שישכיל לישר הנימוס לפי מקומו ושעתו מבלי שינגד לכוונת המניח כלל והוא הדיין המומחה הדן דין אמת לאמתו כמו שביארנו שם: אבל עדיין לא חוייב שתהיינ' אלו המעלות מקיפות בכל הענינים האנושיים האפשריים לשום דת במדינה או במדינות בכל מיני החיים אבל יש מעלה שלישית גבוה ורמה עליהם והוא הכח התבוניי הכולל המשים דת במדינה או במדינות והוא הקפת וידיעת הכוללים והחלקיים לשום הנמוס בכל הדברים ובכל הלמודים ובכל המלאכות איש ממלאכתו ועבודתו והוא ודאי דומה לחלק העליון מן השכל שהוא החכמה. ושלמות דברים אלו הנם כתובים בספר המדות הנזכר באחד ובשני ובשלישי וברביעי ובחמישי מהמאמר הששי. ובפרקים מהחמישי והעשירי יבוקש משם: והנה אחר שהונח כל זה ראוי להודות ולומר שאין מדרך האדם ולא מאפשרותו לעלות אל כל המעלות האלו בבת אחת אבל המשיג אותם ישיגם בזו אחר זו והוא הלמוד הראוי והמשובח אשר עליו אמר דוד (תהילים קל״א:א׳) ה' לא גבה לבי ולא רמו עיני וגו' אם לא שויתי ודוממתי נפשי כגמול עלי אמו וגו'. והנה האדם בתחלת ענינו עיר פרא אדם יולד והוא נמשך אל הנערות וקשה להעתק מעט מעט עד הגיעו לכלל הל' או הל"ב כאשר אמרנו למעלה. אמנם משם ואילך שהוא שיעור מזמנו מדת הטפחים אשר בה הכפתור אשר שני הקנים הראשונים יוצאים מן המנורה הנה כבר התחיל להראות ולהתפרסם בו פעולת השכל. אם אל העיון. ואם אל המעשה. מדרגה אחר מדרגה מאלו מדרגות שזכרנו. וזה כי ראשונ' ישיג לעשות חיל בידיעת הדברי' אשר בכחו להבין מכח ההקדמות אשר יוקחו אצלו כמושלם ואם עדין אין בו כח לאמת אותן ההקדמות כי זו היא המעל' הראשונ' מהשכל העיוני וכנגד זה ישינ מהמעשי הדעת אשר בו ישפוט ע"פ הנמוס הקבלת ההנחות המונחות שם מבלי שידע טעם ההראות ההם וכוונת המניח אותם. כי הנה שתי אלו המעלות זו בעיוני וזו במעשי מכוונות מתאימו' זו לעומת זו. והן התחלות למה שלמעלה מהן. ולזה במנורה אחר השמונה טפחים הנזכרים היה שם כפתור ושם קנים יוצאים ממנה אחד לימינה ואחד לשמאלה להראות על שני אלו הקנינים שזכרנו: אחד לימין והוא קנין הדעת. ואחד לשמאל והוא השלמות הראשון אשר כנגדו במעשה. אמנם היו בכל קנה מהם שלשה גביעים לרמוז אל שלשת מיני השמיעה. והם השמיעה החושיית. והשמיעה הלביית רצוני ההבנה. והשמיעה הרצונית שהיא הקבלה לעשות. כי שלשתן יצטרכו להשלמת כל אחת משני מיני הפעולות. כי לצורך השמיעות החלו זו לזו ולהסתבכותם זו בזו כי איך יבין מי שלא שמע ואיך יעש' מי שלא הבין אמר שיהיו השלש' גביעים משוקדים בקנה האחד. והיה אחריהם בטפח הרצוף (מנחות כ"ח:) כפתור ופרח לומר שמשם ואילך כבר יראה בשלמות צמיחת שתי אלו השלמיות צמח דעת לימין ואלהשמאל יצמח צמח צדיק והיה טפח חלק עד הכפתור השני כי בזה יהי' מתחלת הכפתור הראשון עד הכפתור השני ב' טפחים ואז יהי' כלם עשרה שהם מספר השנים לפי הנחותיו ארבעים. ומשם יוצאים ב' קנים אחרים והם ממדרגה עליונה מהראשונים כי בן ארבעים לבינה (אבות פ"ה) וישכיל באותה ידיעה שקראה החכם שכל וכנגדה בדברים המעשיים אל דעת וסודות ושרשי ענינים הנמוסיים שהיא מעלת היושר המישר הנמוס כמו שנזכר ומשם אל שני טפחים אחרים שהוא כבר קרוב אל שנת החמשים התחילו שני קני מנורה אחרים שכבר הגיע ונרא' בו החכמה הכוללת המקפת בכל הנמצאות ובכל הידיעות שהיא המדרג' העליונ' שבעיונית וכנגדה בחלק המעשי הכח והמעלה אשר תסדר הנמוסים הכוללים והדתות המועילות לכל מיני חיי האדם ומלאכתם ומעשיהם שבזה נעש' שותף למעשה בראשית. הרי לך טעם נכון לששת הקנים היוצאים משני צדי המנור' עד תום י"ג טפחים ממנה שהם משנות האדם נ"ב וטעם היותם אלו לימינה ואלו לשמאלה הוא על דרך שאמר החכם (משלי ג׳:ט״ז) אורך ימים בימינה בשמאלה עשר וכבוד. ועוד יתבאר זה הענין במנור' אשר במזמור אלהים יחננו ויברכנו יאר פניו וגומר בפ' העומר שער ס"ו ב"ה: והנה היו עוד בקנה האמצעי שהוא עצם האדם וקומתו אחר שני טפחים חלק עוד שלשה גביעים כפתור ופרח והבזך אשר בו האור מבהיק כלפי מעלה להורות כי האיש השלם ראוי שיתיישר בכל אלו השלמיות שקדם זכרונם שהם מספר אלו הנביעים אל פני התכלית היותר נכבד שבתכליות והוא השלים כוונת בוראו בבריאה מבלי נטות אל הימין ואל השמאל כמו שיטעו בזה רוב האנשים כמו שהיה הקנה האמצעי עמוד נצב בלתי פונה לכאן ולכאן ואורה הולך ואור נוכח פני ה'. וזה יהי' סבה שיפנו אורות כל הקנים אליו על דרך שאמר (אבות פ"ב) וכל מעשיך יהיו לשם שמים. ויתכן שיהי' הלהב המתישר דרך מעלה רומז אל מה, שאמרנו ראשונה מענין הקנה האמצעי שבמנורה האלהית מהתורה שנ' בו תורת ה' תמימה משיבת נפש (תהלים י"ט) כי נר ה' נשמת אדם צריך שתהי' הכוונה בה להשיבה למעלה למקום מושבה וכמו שאמר בפירוש (קהלת י״ב:ז׳) והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה. והוא אשר ירמזנו יפה מעשה מזבח קטרת הסמים אשר מעשהו מתמר ועולה כמקל כמוזכר במסכת יומא (ל"ח.) כי ההסתכלות בחוט המשולש הזה מהכלים יחזיק בידו לבא מבית לפרכת העדות אשר עד הנה היה מבדיל בינו לבינו הוא ההיכל אשר לפי שם כבוד ה' כמו שקדם והוא סוף ההשגות ותכליתן. הנך רואה בעיניך כי זה מעש' המנורה האלהים עשאו בצלם דדמות האדם השלם המאיר אל עבר פניו בכל אופני הפעולות השכליות והמעשיות כמרא' אשר הראה את זכריה הנביא כאשר אמרנו בתחלה ואעפ"י שאין לי ערבות שיהי' מה שאמרנוה עקר הכוונ' באלו העניינים. אך אמרתי הואיל וכל מה שהנחנוהו הנה הוא בנוי על גלילי שכל ועמודי חן החכמה האמתית נחזיק טובה לחכמים אשר יסדום וידיעתו מועילה מאד להחכים האנשים ולזרזם אל הוצאת פעולותיהם השכליות והמעשיות אל הפועל עד הגיעם אל הצלחתם אין להרחיק שיהי' זה מכלל הכוונות שבה. ואם אין יהי' הענין הנכבד הזה נדרש לעצמו והמנור' הטהור' תהי' תמיד ערוכה לזכרון בין עינינו ורשפי שלהבת נרותיה מפה ומפה מאירים ומזהירים למאור פנינו ואשה לא תכבה יומם ולילה מקירות לבבנו להזכיר ולהזהיר ולהעיר את אזננו נחלץ חושים למלאת את ידינו ולהיות כל פעולותינו לרצון לפני ה' תמיד. והנה כאשר יונח היות הענין כן כאשר אמרנו יתבאר היטב כמה היא כוללת מצוה זו של מעשה המנור' והדלקת נרותיה ושהיא מצוה לכל אדם ובכל זמן ומקום ושעל פי הדברים האלה יותרו כל הספקות שנזכרו ראשונ' כי הנה אהרן בהעלותו את הנרות אל מול פני המנור' כאשר צוה ה' את משה הוא עצמו מעשה המנור' כמ"ש וזה מעשה המנור' כלה מקשה זהב עד ירכה ועד פרחה לא יחסר דבר כי כאשר צוה י"י את משה כן עשה את המנור'. ומלמד שבחו של אהרן שלא שנה דבר הוא גדול מאד עד שכבר נתקשה משה בתחלתה ובה ג"כ על זה האופן יוכל להתנחם בטוב מעצבון החנוכה מצד שלמותו ושלמות כל הנמשכים אחריו בשלמות הזה המתיחס אל המנור' אשר לא יסור והוא הנמשך בכל זמן ובכל מקום:
_.49.1.5
ובמדרש (במ"ר פ' י"ד) ה' חפץ למען צדקו וגומר. (ישעיהו מ״ב:כ״א) אמר הקב"ה למשה לא בשביל שאני צריך לאורה אני מצוה אותך על הנרות דכתיב ידע מה בחשוכא ונהורה עמיה שריה (דניאל ב׳:כ״ב) וכתיב (תהילים קל״ט:י״ב) גם חשך לא יחשיך ממך וגומר תדע אדם בונה בית עושה החלונות צרות מבחוץ ורחבות מבפנים כדי שתכנס האורה אבל שלמה בנה בית המקדש ועשה החלונות שקופים מבחוץ אטומים מבפנים כדי שיצא אורה מבית המקדש ולחוץ. וא"כ למה אני מצוה לכם כדי לזכותכם. ולא עוד אלא שאם אתם מאירים לפני הנרות אני מאיר לכם אורה גדול' לעולם הבא שנאמר (ישעיהו ס׳:א׳) קומי אורי כי בא אורך וכבוד י"י עליך זרח. ראה כמה נמלצו מאמריהם להתישר לכל מה שאמרנו כי הוא יתברך לאו לאור' הוא צריך להשיג דבר ממושגיו כדרך בני אדם כמו שנתבאר זה יפה בתחלת שער כ"ט עיין משם. אמנם הית' הכוונה לצוות להם עליה כדי שיהי' להם להערה ולזכות לכל זמן ומקום כי המצוה ההיא עצם הזכות ויאמרו שאם הם מאירים את הנרות יאיר להם אורה גדולה לעוה"ב כי הוא ענין הלהב העולה למכון שבתו כמו שאמרנו. והכתוב שהביא ראי' גדולה קומי אורי כי בא אורך כי כשיקדים האדם להאיר נרו מיד יוכל לקום לאור באור ה' הזורח עליו תמיד. וכבר היה מתלמידיו של אהרן בהדלקת הנרות כמוהו. וע"ז הענין עצמו (רבות שם) משל לפקח וסומא שהיו הולכים בדרך וכשבאו אל תוך הבית אמר הפקח לסומא הדלק את הנר והדלק לפני אמר ליה הסומא וכו'. אמר ליה כדי שלא תהי' מחזיק עלי טובה שהייתי מלון בדרך כח הפקח זה הב"ה שנאמר (זכריה ד׳:י׳-י״א) עיני ה' המה משוטטים בכל הארץ והסומא אלו ישראל שנאמר (ישעיהו נ״ט:י׳) נגששה כעורים וגו'. והיה הקב"ה מאיר להם ומנהיגם דכתיב (שמות י״ג:כ״א) וה' הולך לפניהם יומם וגו'. כיון שאמר למשה (שם כ"ז) ויקחו אליך שמן זית זך וגו'. אמר ליה אתה נרי ה' ואתה אומר שנאיר לפניך אמר להם לא שאני צריך לכם אלא להעלות אתכם בפי כל האומות שיהיו אומרים שאתם מאירים למי שמאיר לכל העולם. והוא מבואר מאד שענין המעלה הזאת להם היא להיישיר אותם בדרך ישרה בה יזכו מחמת השתדלותם להוסיף כח בגבורה של מעלה לגדל ולחזק הצלחת נפשם לא היה כן לכל גוי. וזהו הענין הכוסף שאמרו שם במדרש (ש"ר פ' ל"ו) בארבעה דברים נכסף הקב"ה למעשה ידיו שנאמר (איוב י״ד:ט״ו) תקרא ואנכי אענה למעשה ידיך תכסוף שהוא סובל את העולם שנאמר (ישעיהו מ״ו:ד׳) אני עשיתי ואני אסבול וצוה (במדבר ד') שיסבלו הקהתים את ארון הברית אדון כל הארץ ובהעברת הירדן נאמר (יהושע ג׳:י״ג) והי' כנוח כפות רגלי הכהנים אמר רבי ברכיה הארון סובל את סובליו הרי שנים אחת בכהנים ואחת בלויים. והקב"ה משמר את עולמו דכתיב (תהילים קכ״א:ד׳) הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל וצוה שישמרוהו דכתיב (במדבר א׳:נ׳) וסביב למשכן יחנו. והקב"ה מאיר לעולם דכתיב (יחזקאל מ״ג:ב׳) והארץ האירה מכבודו ואמר (שמות כ״ז:כ׳) ויקחו אליך שמן זית זך וגו' *והכונה וכו', עיין ביאורי דף ק"ט ולשער ל"א ול"ד, כי ב' אופני הנהגה יש אשר בהם ינהג ה' עולמו, הנהגה טבעית והנהגה נסיית או השגחיית, וברצות האדם שיונהג מהי"ת באופן טוב ע"י ההנהג' הטבעית, ואף כי עפ"י השגחה פרטית, צריך הוא להטיב מעשהו ולהוסיף בזה כח בגבורה של מעלה (עיין ביאורי לשער מ"ח) ולהורות ע"ז צוה הי"ת שישאו הקהתים את הארון בנסעם במדבר למען לא יקרם אסון טבעי בלכתם בארץ ציה ושממה, וכאשר עברו תוך מי הירדן בדרך נסיי צוה שהכהנים שהם היותר שלמים בעם הראוים שישתנו בעבורם חקי הטבע, ישאו את הארון ולהורות כי טוב ההנהגה הטבעית יסובב רק בלכת האדם תמיד בדרכי הצדק והמישרים וישמור רגלו מלכד, בשומו תמיד את ה' לנגד עיניו, צוה שיחנו סביב למשכן ושמרו את משמרתו, למען לא יזיחו דעתם ממשכן כבוד ה' ולמען סבב טוב ההנהגה הנסיית צוה לכהנים להעלות נר תמיד להאיר עיניהם באור העיון האלקי לקנות השלמות הנפשיית האמיתית אשר בעבור' יזכו לההשגח' הפרטית, וההנהגה הנסיית, וע"ז רומז מאחז"ל "בארבע דברים נכסף הקב"ה" וכו'. - והכוונה נפלאה מאד להורות כמה צריך האדם לפקוח עיניו על עצמו תמיד להתנהג בטוב לו כי הכל תלוי עליו והורו זה באופן יפה מאד בארבעה דברים אלו שהשנים הראשונים מהם מורים על שתי הנהגת העולם בכלל הטבעית וההשגחית שנזכרו ונתבארו כבר בשערים ט"ו ול"א ול"ז וזולתם. והשנים השניים על ההערה הראויה על האדם בכל אחת מהנה. והנה סימן הטבעית שמו בתנועה העם ממסע למסע כדרך כל הארץ כי אז צוה שישאו הקהתים את ארון ברית י"י אדון כל הארץ וסובלה לומר שאף המנהג הנוהג במנהגו צריך שישאוהו האנשים על שכמם. וסימן ההשגחיית שמו בעברות הירדן שהיה מהלך ודאי יוצא מההקש הטבעי. אמנם צוה אז שישאוהו הכהנים המקודשים הנגשים אל ה' כי הנה מגיעי זאת ההנהגה ראוי באמת שיהיו יותר שלמים כמו שנתבאר בשער ל"א. אמנם ההערה הראויה על כל אחת משתיהן הנה סימן הראשונה שמה במשמרת המשכן המוטלת ג"כ על הלויים להורות כי הנה באמת ההנהגה הטבעית צריכה לשמור המנהג אותה פן יורש כחו בה כי היא תלויה בברית ואמת המונהגים כמו שאמר (תהילים ל״ג:ד׳) וכל מעשיו באמונה וכאשר יפרו המונהגים את בריתם יורש כח השכל ויעודו וכשל עוזר ונפל עזור כמו שנתבאר זה בענין המבול שער י"ג ובכמה מקומות שנרמזו שם וזולתם. ואולם על ההשגחיית צוה לסימן שיאירו לפניו בהעלות הנרות שמצותה בכהונה כמו העברת הירדן כלומר שהשלמים שבעם יעלו לפניו נרות להאיר אל עבר פניהם באופן שיזכו בהם לשישתנה בזכותם סדר מערכות העולם והמליצ' נכונה מאד כי הם מאירים לפני אורו של עולם בהראות לפניו הגונים וכשרים לכך מה שלא יראם בזולת זה ועל דרך האמת המה יהיו רואים את כבודם ואת תועלתם וכמו שאמר שם עוד (תנחומא פ' תצוה) אמר להם הקב"ה לא שאני צריך לאורה אלא ויקחו אליך האורה צריך אליך שתהא רואה היאך אתה יוצא והיאך אתה נכנס במקדש וע"י כן אתה רואה להיכן אתה נכנס והיכן אתה נמצא לעתיד שנאמר (ישעיהו ס׳:כ׳) והיה ה' לך לאור עולם. והמאמר הזה הוא ביאור כולל לכלל מה שאמרו מזה המין ועל כל פנים נתבאר ענין הכוסף האלהי למעשה ידיו בשני דברים הללו שהם ארבעה והוא ענין נכון מאד ומסכים מכל צד למה שהיינו עליו ומאמר רבי ברכיה הארון סובל את סובליו כבר דברנו בתחלת ואלה שמות שער ל"ד והכלל כי כל זה מורה הוראה אמיתית על כל מה שאמרנו, כי זה מעשה המנור' זאת תורת האדם השלם בלי ספק. וכבר אמר בענין המשכן בכללו בשהוא על צורת האדם ותמונתו כי שמו ראש האדם כנגד קדש הקדשים אשר הוא לעומת עולם השכלים כי שמה ישבו החושים אשר הם התחלות להשגות השכליות והכח המחשב אשר הוא פועל השכל המיוחד וצבאו ופקודיו מהכחות הקרובות אליו מהמדמה והזוכר והשומע וזולתם ותחתיו החזה אשר בו הלב השולח רוח חיים אל כל הגוף ע"י כלי הנשימה אשר הם עמו במחיצתו כנגד עולם הגלגלים שהוא עולם התנועה וכנגד ההיכל אשר שם שלשת הכלים הנפלאים המנורה והשלחן אשר ישרתו בם תמיד כמו שיש במחיצה ההיא הלב והריאה והאצטומכא שהם ראשי הבית ואבות המלאכה. ומהטרפשא ולמטה אשר שם כלי העכול שיפסד שם המאכל ויהפך למזון כנגד עולם ההויה וההפסד וכנגד חצר המשכן ששם המזבח אשר תוקד בו אש תמיד כנגד הכבד שכך ענינו ושם מי הכיור לרחוץ הקרב והכרעים. והנה באמת כאשר יכוין האדם בעצמו שיהיה המשכן ההוא אשר הוא דוגמא לו בנוי כתקונו ומסודר על שלמותו בכל אחד מהאופנים שאמרנו כבר יראה שהוא בנה בית המקדש על מכונו:
_.49.1.6
ועל אלו הענינים עצמם אמרו חז"ל ג"כ המאמר ההוא אשר כתבנו בתחלת השער שאמר לו הקב"ה למשה על עסקי המשכן אמר לפניו רבונו של עולם יכולין ישראל לעשותו. כי הנה בבחינת היותו משכן לו יתעלה היה מתפלא לו כמו שאמר שלמה (מלכים א ח׳:כ״ז) השמים ושמי השמים לא יכלכלוך אף כי הבית הזה וכבר דברנו מה שיבא מן התמה והפלא בזה בשער הקודם. אמנם השיבו יתעלה כי בבחינה זאת כל אחד מישראל יכול לעשותו והוא שיעשה עצמו משכן נאה מסודר כהוגן בהיות חלקיו מתיחסם אל חלקי המשכן כמו שהיה עושה אהרן עצמו מנורה טהורה כמו שאמר מאת כל איש אשר ידבנו לבו כי נדיבות לב צריך לדבר: והנה כאשר היה האדם השלם על זה השיעור מההכר' הנה הוא באמת עולם קטן בדמות עולם הגדול וצלמו כמו שנתבאר ובזה הוא דמות דיוקנו של יוצרו יתעלה והוא מכירו ויודעו ומתדבק בו וכאלו הוא הביא אלוה בידו למשול כמוהו במעשה בראשית לעשות בעולם כאשר ייטב לו:
_.49.1.7
ובמדרש (ש"ר פ' ל"ג) אמר ר' ברכיה יש לך אדם שמוכר חפץ מביתו והיא עצב והקב"ה נתן תורה לישראל והוא שמח שנאמר (משלי ד׳:ב׳) כי לקח טוב נתתי לכם וגו'. בנוהג שבעולם אדם קונה חפץ והוא מיצר לשמרו אבל התורה היא משמרת את בעליה שנאמר (שם ו') בשכבך תשמור עליך. בנוהג שבעולם אדם קונה חפץ מהשוק שמא יכול לקנות עמו את בעליו והקב"ה נתן תורה לישראל ואמר כביכול אותי אתם לוקחים שנאמר ויקחו לי תרומה: יורו שהתורה האלהית הוא חפץ הבית והרצון שיתנהג בו כמו שאמרנו בשער הקודם שהעולם נברא בחפץ וברצון ובהם הוא מתנהג אמנם שעל ידי התורה שנתן לישראל נתן להם חפצו ורצונו וכאלו העביר להם רשותו ונתעסק ממנו לפי שבעלי התורה מפתחות העולם בידם לסגור ולפתוח כרצונם ועם כל זה הוא שמח כי הכל הוא ברצונו. וכן התורה בבחינת גודל ערכה היה מוטל על האדם ענין שמירת' והענין היה בהפך שהיא כלי חמדה לא יערכהו זהב וזכוכית וכל אבן יקרה והיא שומרת לקונה אותה. ולא עוד אלא שקונה עמו את בעליה כביכול וזה לפי שהפעולות יודיעו הכחות וכאשר תשכיל פעולות הנמצא וכחותיו תשכיל את עצמו. ואם שהוא יתעלה נתן חפץ יקר מאד שמסגולתו הוא שאינו צריך שמור מזולתו אבל שהוא שומר עצמו גם בעליו עמה. הנה בזה יוכר כח יכלתו וכי כביר מצאה ידו. וכשנרא' שהוא נותן בשמחה ובטוב לבב עד שמחל' פני המקבלים שלא יעזבוהו בידו הנה בזה יוכר גודל מעלתו בנדבת לבו. והנה עם זה כבר השכלנו אותו יתעלה ולקחנוהו בציור שכלנו על דרך השלמות והוא מקבל ענינים הראשונים נמשך השלישי בלי ספק. והיא כוונה נכבדת מאד ומתפשטת לכל התורה כלה כי הלוקח אותה עם הישרותיה כמו שנתבאר אותו הוא לוקח ובלתי יכול להפרד ממנו כאשר הוא ענין עצמי נאצל מחכמתו ית'. וקונה התורה קונה רבה לכל אשר יצטרך להשלים מאויי נפשו כנזכר. וכמ"ש עוד (ש"ר שם) משל למלך שהיתה לו בת יחידה וזוגה לבעלה אמר לו המלך לפרוש ממנה איני יכול שהרי היא בתי לומר לך אל תטלה איני יכול שהיא אשתך אלא זו טובה עשה לי בכל מקום שאתם הולכים קיתון אחד עשו לי שאדיר אצלכם. כך אמר הקב"ה לישראל נתתי לכם את התורה ולפרוש ממנה איני יכול לומר לכם אל תעלו אותה איני יכול אלא בכל מקום שאתם הולכים בית עשו לי שאדור עמכם בתוכו שנאמר ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם. והכוונה כי מצוות התורה כלן מצד היותם ענינים אנושיים נפעלים למורכבים מחומר וצורה הנה באמת הם טבעים אלינו והתורה מפאת זה היא אשתנו הראויה לנו מששת ימי בראשית וכמו שאמר ר' שמעון בן יוחאי על זה (ב"ר פ' י"א) זכור את יום השבת לקדשו (שמות כ׳:ח׳) קדושין ממש כמו שזכרנוהו בפרשת ויכלו שער ד'. אמנם באמת צורת המצות והגבלתן עם האמונות והדעות האלהיות אשר באו בקרבה באמת היא אלהית ממש. ולזה מהצד הראשון אי אפשר ליטלה ממנו כי היא מחוייבת אל טבענו ולצרכנו. ומהצד השני אי אפשר לו לפרוש. והנה היתה ההמצא' להחזיק הקשר ולהתמיד מציאותו לעשות מקדש שתשכון שכינתו שם תמיד על ידי ציורנו וזכרוננו אותו תמיד על האופן הנזכר ולא יסור ממנו וכל זה הוא מבואר. ואולם מדרגות האדם באלו ההכנות על דרך מדרגות מחיצות הבית אשר עליהם אמרו ז"ל אתם הצאן וכו' אתם הכרם וכו'. אתם הבנים וכו'. יתבאר בסוף השער הבא בעזרת האל מכוון למה שאמר כל אחד מישראל יכול לעשותו וזה יספיק למה שרצינו אליו בזה השער:
_.50.1.1
יבאר בראיות שכליות ונבואיות שהבית אשר הסכים ה' ית' עליו שיבנה ע"י בנו דוד היוצא מחלציו אינו הבית שדבר ממנו יחזקאל בסוף נבואותיו:
_.50.1.2
ואת המשכן תעשה
_.50.1.3
במדרש (ש"ר פל"ד) כך אמר להם הקב"ה דישראל אתם הצאן דכתיב (יחזקאל ל"ד) ואתן צאני צאן מרעיתי אדם אתם. ואני הרועה דכתיב (תהלים פ') רועה ישראל האזינה עשו לי דיר שארעה אתכם: אתם הכרם דכתיב (ישעיהו ה׳:ז׳) כי כרם ה' צבאות בית ישראל ואני השומר דכתיב (תהילים קכ״א:ד׳) הנה לא ינום ולא ישן שומר ישראל. עשו לי סכה שאשמור אתכם: אתם הבנים דכתיב (דברים י״ד:א׳) בנים אתם לה' אלהיכם. ואני האב דכתיב (ירמיהו ל״א:ט׳) כי הייתי לישראל לאב. כבוד הוא לאב שיהיו בניו עמו וכבוד הוא לבנים שיהיו אצל אביהם דכתיב (משלי י"ז) עטרת זקנים בני בנים ותפארת בנים אבותם לכך עשו לי בית שאדור ביניכם הה"ד ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם.
_.50.1.4
*תוכן דעת הרב ז"ל הוא, כי האדם ברצותו לעשות דבר או פעולה מה אשר ירצה מהם, כי יתמידו על מתכונתם זמן רב ולא ישתנו למען יגיעו לתועלתו תמיד, ישתדל לעשותם על האופן היותר טוב בעיון ובדקדוק יותר גדול תחת כי הדבר אשר יחפוץ ממנו רק שיעמוד זמן מעט למען השיג ממנו תכלית עוברת וחולפת לפי שעה, לא ישתדל לעשותו בטורח ועמל רב, כי אם באופן היותר קל שיבוא לידו, ד"מ כאשר ירצה איש לבנות לו בית מושב לו ולזרעו אחריו, הלא יבחר באבנים חומר ולבנים היותר טובים אשר יוכל למצוא למען יעמוד ביתו אשר יבנה ימים רבים, אפס ברצותי רק לעשות לו לפי שעה סוכה לצל מחורב בקיץ, או מלונה במקשה לשמור פירותיו משודדי לילה, הלא יסתפק לעשותה במחיצות קנים, או במה שיקרה לפניו כי גם באופן זה ישיג מבוקשו שתעמוד סוכתו זמן מה (אשר ע"כ אמרו גם חז"ל רפ"א דסוכה "סוכה דירת עראי בעינן" כי בזה יורה עושיה שרק למלאות מצות "בסוכות תשבו שבעת ימים" יעשה) וכן הוא ג"כ בפעולות הטבע, כי אותן הפעולות אשר תכליתן לסבב דבר המצטרך להתמיד זמן רב, כתיקון האברים לעכל המזון, להחזיק את הראוי והמצטרך, ולדחות המותר והפסולת לחוצה אשר כל זה הכרחי לקיום האדם כל ימי חייו עלי ארץ, הן נעשו ע"פ חקי הטבע אשר יסד הי"ת, באופן חזק ואמיץ עד שלא יוחלשו על נקלה אפס הטבת הגהה ותואר הפנים ונעימת הקול, וצהיבת השער בימי נעורי האדם יען כי לא יארכו ימי התמדת כל אלה באדם, וגם הם דברים הבלתי מצטרכים לקיומו עלי ארץ כ"א ליפותו זמן מה בהיותו עוד בימי נעוריו ובאביב חלדו, ע"כ גם פעולות הטבע המסבבות אותם הלוא הן תנועת וסיבוב הדם ושאר הלחיות באופן נעים ושוה בבשר ועור הפנים ותנועת כלי המבטא באופן שיוציא קול ערב להשמעות אזנים ושקוי גומות ועקרי השער הנקראים בצלים המסבבים כל עוד לא ינוס ליחם, מראה השער הצהוב או השחור, אינן חזקות כל כך עד שלפעמים בסיבה קלה מאוד ירעו גם פני הנער, וימך קולו ושערותיו ילבינו כאשר ייבש המיץ אשר בתוכם (כאשר יסופר מאיש אחד עוד צעיר לימים אשר נאמר לו כי נחרץ משפטו למות שהלבינו שערותיו בעבור חרדתו העצומה לפתע פתאום בליל' אחד). - וכן נראה ג"כ בבחינ' מה בפעולות ומצות הי"ת, כי שאר העמים הקדמונים בני נח, אשר לא הי' מרצון הי"ת להשאיר אחד מהם כגוי בפני עצמו בלי תערובות עם עמים אחרים, לא יחדם במצות מיוחדות להיות מצוינים כל הימים מזולתם, כי אם נתן להם רק שבע מצות אנושיות, שהן חובות הכלליות ככל בני אדם יחד אבל ישראל עם סגולתו אשר חפץ להשאיר לנצח נצחים כעם אשר לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב להם הרבה לתת חוקים ומשפטים צדיקים לעשותם בהם מצוינים מכל העמים זולתם, להשאיר ולהאדיר שמם כל ימי העולם (כאשר יורה הנסיון, כי אף שספו תמו כבר זמן רב שם וזכר העמים הקדמונים, עמון ומואב, מדי ופרס ויון, כי נתערבו יחד ועם העמים הקדמונים זולתם, נשאר עוד ישראל לאלקיו לעם אחד נבדל מזולתו בכל מקומות מושבותם ובעמים לא יתבולל, יען כי ישמרו תמיד חקי ה' ותורותיו ינצורו,) ובכל זאת עשה הי"ת רק מאהבתו את ישראל ומחפצו בם, כמאה"כ "ה' חפץ (בישראל) למען צדקו, (ע"כ) יגדיל תורה ויאדיר" (שמם עי"ז לעולם.) הנה לפנינו מופת משולש מפעולות האדם הטבע, והבורא ית' כי כל דבר אשר בו יכוין פועלו שיאריך ויתמיד זמן רב, יעשהו באופן יותר טוב, בדיוק רב ובהכנות גדולות, תחת כי הדבר אשר תעודתו רק לעמוד זמן מעט, יעשה מפועלו רק דרך מקרה ועראי מבלי דקדוק והכנה יתירה, ואחרי ההקדמ' הצודקת הזאת, הלא יקשה לנו להבין, אחרי כי לא ארכו ימי התמדת המשכן והאוהל ותועלת העבוד' בתוכו זמן רב רק קרוב לארבעים שנה, כל ימי התהלך ישראל במדבר, ולולא חטאו במרגלים מהרו עוד להכנס לארץ כמעט מיד אחרי הקמת המשכן, א"כ מדוע האריך הכ' בסיפור מעשה המשכן וכל כליו בבחינת חמריהם אשר מהם נעשו, ובבחינת צורתם ותבניתם, איכותם וכמותם, הכל בעיון ובדקדוק רב במדה במשקל ובמשורה, ככל אשר צוה ה' את משה, גם נשנו כל הדברים האלה פעמים, כי הציווים הפרטיים באו בפ' תרומ', תצוה, כי תשא, והמעשים בפרשת ויקהל פקודי, והבית אשר בנה שלמה לשם ולתפארת, אף כי תעודתו הית' לעמוד יותר מארבע מאות שנה (עיין מזה באריכות ס' מאור עינים ימי עולם פל"ה) לא נמצא דבר שציוהו הי"ת עפ"י נביא בבחינת מתכונתו ותבניתו איך יבנהו, ורק דוד אביו נתן לו תבנית הכל, רק כאשר עלה במחשבתו ברוח חכמה ודעת אנושית אשר נתן לו הי"ת, כמאה"כ "הכל בכתב מיד ה' עלי השכיל" ועוד ג' ספקות אחרות אשר העיר הרב ז"ל בענין זה (עיין בפנים הספר) ולבאר כל זאת האריך הרב ז"ל בדברים יקרים ומבוארים היטב, ותוכן דבריו בקוצר הוא, כי אף שהמשכן וכל כליו לא התמידו זמן רב, בכל זאת הרעיונים הנשגבים והענינים הרוחניים והאלקיים אשר עליו הם רומזים, הם אמיתיים ונצחיים, ע"כ מהר הי"ת לצוותם מיד אחרי צאתם ממצרים לעשות בעיון ודקדוק רב אותן הדברים אשר הם סימנים נראים לזכור על ידם האמיתיות הנצחיות האלה, למען תהיינ' מושרשות בלבם כל הימים, והיה רצון הי"ת ג"כ להשכין שכינתו עם עם ישראל דירת קבע, אך ראת' חכמתו העליונה כי אינם עוד מוכשרים לזאת, רק אחר שיטהרו מחלאת מדותיהם הרעות ומעשיהם אשר לא טובים אחרי עבור עליהם המים הזדונים בהיותם גולים ונדחים בארבע כנפות הארץ, כמאמר הכ' "וקבצך מכל העמים וכו' ומל ה' אלקיך את לבבך" ורק על אותו הזמן העתיד לבוא, הודיע ליחזקאל ברוח נבואתו את תבנית הבית ואת כל כליו בעיון ובדקדוק רב. אפס בבואם לארץ וישבו עוד בתוך העמים אשר עבדו את הגילולים, והחטיאו גם אותם ללכת אחרי הבלי נכר, לא היו עוד ראוים שישכן כבודו עליהם, ע"כ לא צוה אותם הי"ת לבנות בית לשבת ובימי השופטים, שאול ודוד וגם לשלמ' לא צוה לבנותו, כי מאמר הי"ת "כי אם בנך היוצא מחלציך" רומז רק על מלך המשיח, וכאשר חשב שלמה שעליו כוון הי"ת והחל לבנות הבית, לא מנע זאת ממנו, אך לא צוהו עליו, וע"ז מורה מאה"כ "הבית אשר אתה בונה" (ר"ל מדעתך) "אם תלך וכו' והקימותי וכו' ושכנתי בתוך בני ישראל" וכו', ר"ל, הבחיר' נתונה לך אם תלך בדרכי, ותהי' בזה לנס ולמופת לכל ישראל, אז יקוים כבר על ידך ובימיך מה שהבטחתי לדוד מימים שיבואו ומבנו שיצא מחלציו, אפס אחרי שבאמת לא מלא שלמה התנאי האלקי הזה, לא נשלמה גם כן עוד ההבטח' האלקיית בימיו, וגם בימי בוני הבית השני בימי עזרא בשובם מגלות בבל, כמו שהעיר כבר על כל זה דוד הע"ה באמרו לשלמה "אם ה' לא יבנה בית שוא עמלו בוניו בו" וכו', אפס הדבר הזה בעצמו שלא נשלמו עוד עד הנה היעודים וההבטחות האלקיות בימי בית ראשון ושני, לנו לעד, כי ימלאו עוד באחרית הימים כמאמר המשורר שרומז ע"ז "איה חסדיך הראשונים וכו' זכור ה' חרפת אויביך וכו', אשר חרפו וכו' ברוך ה' לעולם אמן ואמן" ר"ל בראותינו גודל החרפ' הלעג והקלס, אשר היו עד עתה למנה לכל ישראל למלכיהם ולשריהם הלא תתחזק ע"י זה האמונה בקרב לבנו, כי באחרית הימים בימי המלך המשיח יתקייימו כל ההבטחות האלקיות, ויהי' שם ה' מבורך לעולם, והכל ידעו ויכירו, כי רק הוא אלקים אמת ואין זולתו, וע"ז רומז גם המדרש "אם ראית דור אחר דור מחרף ומגדף תצפה למלך המשיח", והיוצא מכל אלה, כי שלשה מיני דיורים, נמצא מיוחסים לשכינת כבוד הי"ת בתוכנו, הא' המשכן, והב' הבית אשר בנה שלמה, ואחריו עולה הגולה, והג' הבית השלישי העתיד להבנות, וע"ז רומז מאמר המדרש שהחל בו הרב, כי מאמר "אתם הצאן ואני הרוע' עשו לי דיר" רומז על המשכן, אשר אף שהתמיד רק ארבעים שנה, בכל זאת הענינים הנרמזים בו ע"פ הי"ת הם דברים קבועים לעולם, ומאמר "אתם הכרם ואני השומר עשו לי סוכה" רומז על הבית שבנה שלמה מדעתו, שאף שעמד ת"י שנה, בכל זאת בעיני הי"ת, אשר אלף שנים בעיניו כיום אתמול נחשב רק כסוכה, דירת עראי, ומאמר "אתם הבנים ואני האב עשו לי בית שאדור ביניכם" וכו' רומז על הבית השלישי אשר יעמוד כימי אופני הזרוז וההקפד' על דקדוקי ותנאי תכן הדברים הנעשים יורו על כוונת זמנם והתמדת המשכם אם מעט ואם הרבה. וזה כי כאשר נלין במדבר יום או יומים או כי נשמור חוקות קציר ימים או עשור הנה יספיק לו לזה סכה של קנים או אהל של יריעות באי זה ענין שיזדמן. אמנם כאשר נכון אל בית קבוע לשבתנו כל הימים הלא נבנה לנו גזית וקורות בתינו ארזים בבנין נעים ואופנים ידועים: וכן הוא המנהג הטבעי כי הדברים אשר לא ימשך מציאותם אלינו רק בזמן מועט מימי הנעורים כטוב הגהה ונעימות הקול וצהיבות השער וכדומה הנה הוא תלה אותם בסבות קלות ההסרה. אמנם אשר הוא הכרחי לצורך החיים קשר אותו בסבות חזקות רבות קשי ההסרה: והנה האל ית' כאשר השקיף אל האומות באותה בחינה שאמר הנביא (ישעי' מ') הן גוים כמר מדלי וגו'. הספיק לו במה שצוה להם שבע מצות בני נח ואף אותם התיר להם אחרי כן כמו שדרשו ז"ל (ב"ק ל"ח.) מאומרו (חבקוק ג׳:ו׳) ראה ויתר גוים. אמנם לפי שרצה לזכות את ישראל ולקיימם לפניו לנצח נצחים הרבה להם משפטים ישרים ותורות אמת חקים ומצוות טובים כמ"ש (ישעיהו מ״ב:כ״א) ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר כי הגדיל התורה למען האדיר ענינם וכמו שאמר בפ' (דברי' י"א) ושמתם את דברי אלה על לבבכם וגו' וסוף למען ירבו ימיכם וימי בניכם וגו' כימי השמים על הארץ. הכונה שצורך האזהרות והזרוזים ההם הוא לפי שהכונה בהם לקיימם לעד וכמו שאמר הנביא (ישעיהו ס״ו:כ״ב) כי כאשר השמים החדשים וגו' כן יעמד זרעכם ושמכם: הנה נתתי לך משלים על הכוונה ואתה תוסיף כהנה וכהנה כי הדבר הוא מבואר. והנה יצא לנו מזה ספק עצום על הספורים האלה הנוראים הבאים בכל הפרשיות הסמוכות במעשה המשכן וכליו כי כמה דיות נשפכות וכמה קולמוסין נשברו בכתוב כמה גוילים בתורה המספרים כל המעשים האלו ב' פעמים א' קודם מעשה וא' אחר מעשה אשר בא בכל אחת מהם שיעור מופלא מההקפד' והדיוק בזכרון החמרים אשר יעשו מהם ובהגבלת כל חלוקיהם בצורתם ודמותם ושיעורם הכל בהשקפה והשגחה גמורה במדה במשקל ובמשורה. והנה הכל היה לצורך מעט מהזמן שאלמלא לא חטאו במרגלים מיד אחר מעשה המשכן ותכף להקמתו היו נוסעים ליכנס לארץ. והנה בבית הגדול והקדוש אשר נקרא שם ה' עליו בירושלים הר הקדש דכתיב (שמות ט״ו:י״ז) מכון לשבתך פעלת ה' והוא אשר אמר עליו שלמה (מלכים א ח׳:י״ג) בנה בניתי בית זבול לך מכון לשבתך עולמים. הנה באמת היה מהראוי שיבא בכתובים דבר השם ומצותו על תבניתו ותכונתו וצורתו ומדותיו למוצאיו ומובואיו בכפלי כפלים מהשלמיות שבאו בפרשיות הללו על מעשה המשכן וכליו. ומכל זה לא נמצא רק שמץ דבר שכתוב בדברי הימים (א' כ"ח) ויתן דוד לשלמה בנו את תבנית האולם ואת בתיו וגנזכיו ועליותיו וחדריו הפנימי' ובית הכפורת ותבנית כל אשר היה ברוח עמו לחצרות בית ה' ולכל הלשכות סביב לאוצרות האלהים ולאוצרות הקדשים הנה ביאר שכל אלו הענינים לא בא אליו על ידי נביא ולא בנבואה גמורה רק שהיה ברוח עמו לפי שכלו המושפע מאתו יתעלה וכמו שאמר בסוף דבריו (שם) הכל בכתב מיד י"י עלי השכיל כל מלאכות התבנית. ומבואר הוא כי מדת הכתובים האלו לא היתה דיים למלאכ' הזאת הנפלא' וכ"ש ביחס או ערך הבא בתורה על מלאכת המשכן הכתוב:
_.50.1.5
ועוד יש לצרף במעשה ההוא ספק שני כי אחר שהיה בנין בית הבחירה אחת משלשה מצוות שנצטוו ישראל בכניסתן לארץ (סנהדרין כ':) וסוף בואם אל המנוחה ואל הנחלה למה לא באה מיד מצות השם יתעלה לדוד לבנות לו בית כמו שבאה לשאול (ש"א ט"ו) למחות זרעו של עמלק. והנה לא די שלא צוהו אלא שנמצא בהפך כי כשנתעורר דוד מעצמו ומתוך המצוה המוטלת עליו ואמר אל נתן הנביא ראה אנכי יושב בבית ארזים וארון האלהים יושב בתוך היריעה (שמואל ב ז׳:ב׳). השיבו על ידי נתן בבקר השכם (שם) כה אמר ה' האתה תבנה לי בית לשבתי כי לא ישבתי בבית למיום העלותי את בני ישראל ממצרים ועד היום הזה ואהיה מתהלך באהל ובמשכן בכל אשר התהלכתי בכל בני ישראל הדבר דברתי את אחד שבטי ישראל אשר צויתי לרעות את עמי ישראל לאמר למה לא בניתם לי בית ארזים ועתה כה תאמר לעבדי לדוד וגו' עד סוף. הנה שצוה להשיב לו אמרים סתומים שאין הדעת מקבל מהם רק כוונת הדחייה לבד:
_.50.1.6
ועוד ספק שלישי כי איך יתכן שלא רצה שיבנה דוד הבית מפני ששפך דמים רבים מהעכ"ום ובחר בשלמה בנו אשר נאמר עליו (מלכים א י״א:ד׳) ויהי לעת זקנת שלמה נשיו הטו את לבבו אחרי אלהים אחרים ולא היה לבבו שלם עם י"י אלהיו כלבב דוד אביו וילך שלמה אחרי עשתרות אלהי צידונים ואחרי מלכם שקוץ עמונים ויעש שלמה הרע בעיני ה' ולא מלא אחרי ה' כדוד אביו. ועוד תועבות גדולות כי לא להזכיר מפני הכבוד. גם שלא מצאנו שדבר אליו גם הוא דבר גדול או קטון על המעשה רק מצאנו שדבר אליו מה שישים ספק בבנינו כמו שיבא. ועוד שאם לא יבנה ביתו בדמים איך יתכן לבנותו בגזל ועולה מכל העושר אשר הציל מכל ממלכות הארצות אשר רצח וירש כמו שפרסמו אותו הכתובים חלילה לו כי לו הכסף ולו הזהב אמר ה' כמו שיבא במקומו להלן:
_.50.1.7
ועוד ספק רביעי שאם היה הבית ההוא תכלית הכונה האלהית כמו שאמר לדוד על ידי נתן (ש"ב שם) כי ימלאו ימיך ושכבת את אבותיך והקימותי את זרעך אחריך אשר יצא ממעיך והכינותי את ממלכתו הוא יבנה בית לשמי וכוננתי את כסא ממלכתו עד עולם. במה נתנחם מעוררו יתעלה על מה שנאמר שם אני אהיה לו לאב והוא יהיה לי לבן אשר בהעותו והוכחתיו בשבט אנשים ובנגעי בני אדם וחסדי לא יסור ממנו כאשר הסרותי מעם שאול אשר הסרותי מלפניך ונאמן ביתך וממלכתך עד עולם לפניך כסאך יהיה נכון עד עולם. הנה שלא השאיר לו שום פתח ותנאי אשר בו יוכל להפר בריתו עמו שכיון שקבל עליו יתעלה כל הפשעי' והעוונות אי זו סבה תספיק לביטול מלכותו וכ"ש במה שנאמר בדברי הימים (א') י"ז) והעמדתיהו בביתי ובמלכותי עד העולם וכסאו יהיה נכון עד עולם. וזאת היא עצמה תרעומת איתן האזרחי ותלונתו העצומה באומרו (תהלים פ"ט) מצאתי דוד עבדי בשמו קדשי משחתיו וכל המזמור ההוא עד אומרו הוא יקראני אבי אתה וגו' אף אני בכור אתנהן עליון למלכי ארץ לעולם אשמור לו חסדי וגו' ושמתי לעד זרעו וגו'. אם יעזבו בניו תורתי וגו' אם חקותי יחללו וגו'. ופקדתי בשבט פשעם ובנגעים עוונם וחסדי לא אסיר מעמו ולא אשקר באמונתי. ולסוף ואתה זנחתה ותמאס וגו' נארתה ברית עבדך וגו' פרצת כל גדרותיו וגו'. והנה באמת היא שאלה חזקה ראוי לעמוד על אמתתה כי לא איש אל ויכזב. ועוד שהרי מצינו שנאמר לו לשלמה (מ"א ט') כמה פעמים בהפך זה והוא שאם לא ישמר לעשות מה שנזהר ממנו שלא יכון הוא ומלכותו כמו שיבא: הנה כל אלו הספקות ראיתי ונתון אל לבי שבזה נתגלה אלינו סוד כמוס אלהי מכל אלו הענינים הנפלאים אשר להסתר מלבות האנשים עלו בם כמה נבוכו' בעניננו ורבו כמו רבו הבלבולים בעקרי תוחלתנו ונשתבשו הדעות בכתותינו כי לא נדע במה אנחנו יושבים פה זה כמה ימים אחר חרבן ארצנו ושממות היכל בית קדשינו והיינו כחולמים בהבנת טעם בנבואות הבאות על גאולתינו ועל פדות נפשנו. וכאשר נתן אל לבנו זה הענין הנכבד בו תתישב דעתנו וייטב לבנו וזה כי הוא נראה מבואר שהאל יתעלה נתאוה שתהיה לו דירה בתחתונים כמו שיש לו בעליונים כמו שאמרו חכמינו זכרם לברכה (תנחומא פ' נשא) וביארנו ענינו בשער ל"ד והנה הוא התחיל אותה בדור המדבר סמוך ליציאת מצרים ותכף לקבלת התורה ואע"פ שהיתה שם דירת עראי קבע בה כל העקרים ההם שזכרנו להראות גודל הענין ואת יקר תפארתו וכל הענינים הנלוים אליו ונרמזים בו כמו שאמרנו. והיתה הכונה האלהית לקבוע עוד אותה דירת קבע ביניהם ולעשות אז בה עקר גדול יתר מאד מהראשון לפי הערך והיחס כמו שהקדמנו אבל שיהיה זה כשתגלה ותראה לפניו שעת הכושר שתהיה הדירה ההיא קבועה לעולם אשר לא תפסק עוד לסבת חסרונם והנזרם מאחריו וזאת השעה כשהתחיל לדחותה בחטא המרגלים אשר הם קבעו בכיה ואנייה לדורות בסורם מאחרי ה' השיעור הנמרץ בעבורו עלה הכעס לכלותם שם כרגע לולי משה בחירו שעמד להאריך להם מעט הנה היה גלוי וידוע לפניו יתעלה שלא יתכן עוד להיות עד שיעברו עליה' מי המבול הזדונם מהגליו' אשר ישטפו כל טומאתם וידיחו מקרבם כל צואתם כמו שכתוב כל זה בביאור בתורה האלהית (דברים ל׳:ג׳) ושב י"י אלהיך את שבותך ורחמך ושב וקבצך מכל העמים אשר הפיצך י"י אלהיך שמם ומל י"י אלהיך את לבבך ואת לבב זרעך לאהבה את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך וגו'. וכן כל הנביאים פה אחד דברו זה בביאור. וכבר כתבנו זה בענין ברית הקשת שער י"ד. ולזה הסיח את דעתו מכל הזמנים ההם אשר באמצע לענין זאת הדירה הקבועה על זה האופן. אמנם בהגיע הזמן ההוא הנה הוא יתעלה דבר על בנינו ועשה ממנו עקר גדול על ידי יחזקאל הנביא (מ') באותו יחס ובאותו ערך שהיה ראוי ומחוייב לפי יוקר הענין ועוצם מעלתו עד שעקר הספר ההוא לא היה אלא זה כי הנה הוא התחיל (שם א') בפלאי מעשה המרכבה העליונה אשר היא דירת העליונים וסיים בפלאי מעשה המרכבה התחתונה אשר היא דירתו אצל התחתונים נמשכו בה ענינים ארוכים מתמיהים ומבהילים דעות האנשים בעניניהם ובפלאי מעשיהם ובשיעורם ובמדותיהם וכל דקדוקיהם כפלי כפלים מאשר נאמר אצל המשכן וכל מה שנכתב בין תחלת הספר לסופו לא היה אלא לתת הסבה העצומה אשר עליה לא היה איפשר לקבוע דירת קבע ביניהם עד השעה ההיא. ולזה אחר שנתנבא עליהם אותה נבואה שנאמ' בה (שם ל"ו) וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם מכל טומאותיכם ומכל גלוליכם אטהר אתכם ונתתי לכם לב חדש ורוח חדשה אתן בקרבכם והסירותי את לב האבן מבשרכם ונתתי לכם לב בשר ואת רוחי אתן בקרבכם ועשיתי את אשר בחקי תלכו ומשפטי תשמרו ועשיתם וישבתם בארץ אשר נתתי לאבותיכם והייתם לי לעם והייתי לכם לאלהים והושעתי אתכם מכל טומאותיכם וגו'. וכל הנבואה ההיא אשר יעיד בה אמתת כל מה שאמרנו שהיתה אליו הכוונה באלו הגליות. מיד נעתק לדבר (שם ל"ז) בפלאי תחיית מתי הבקעה וסמך (שם ל"ח) מלחמת גוג ומגוג ואמר בסוף (שם ל"ט) וידעו בית ישראל כי אני ה' אלהיהם מן היום ההוא והלאה וידעו הגוים כי בעונם גלו בית ישראל על אשר מעלו בי ואסתר פני מהם ואתנם ביד צריהם ויפלו בחרב כלם כטומאתם וכפשעיהם עשיתי אותם ואסתר פני מהם. לכן כה אמר ה' אלהים עתה אשיב את שבות יעקב ורחמתי כל בית ישראל וקנאתי לשם קדשי ונשאו את כלמתם וגו'. בשובבי אותם מן העמים וגו'. ולא אסתיר עוד פני מהם אשר שפכתי את רוחי על בית ישראל נאם ה' אלהים: הנה כשיהיו ראויים לדבקה בו יתברך מבלי שאפשר שיהיה ביניהם עוד הסתר פנים נאמר מיד (שם מ') בעשרי' וחמש שנה לגלותנו בראש השנה בעשור לחדש בארבע עשרה שנה אחר אשר הכתה העיר בעצם היום הזה היתה עלי יד ה' ויבא אותי שמה במראות אלהים הביאני אל ארץ ישראל ויניחני אל הר גבוה מאד ועליו כמבנה עיר מנגב ויבא אותי שמה והנה איש מראהו כמראה נחושת ופתיל פשתים בידו וקנה המדה והוא עומד בשער וידבר אלי האיש בן אדם ראה בעיניך ובאזנך שמע ושים לבך לכל אשר אני מראה אותך כי למען הראותך הובאת' הנה הגד את כל אשר אתה רואה לבית ישראל והנה חומה מחוץ לבית סביב סביב וגו' כל החזיון ההוא הנפלא עד אומרו (שם מ"ג) עתה ירחקו את זנותם ופגרי מלכיהם ממני ושכנתי בתוכם לעולם אתה בן אדם הגד את בית ישראל את הבית ויכלמו מעונותיה' ומדדו את תכנית ואחר נתן תורת הקרבנות והכהנים בכל הדברים אשר תתחדש שם הלכה ומנהג השערים ודרך סגירתם ופתיחתם ומדות הארץ ותוצאות העיר לא חסר דבר עד שסיים (שם מ"ח) סביב שמנה עשר אלף ושם העיר מיום ה' שמה. כי הנה במאמר האחרון קיים כל הכוונה. וזה כי מיום ההוא והלאה יהיה ה' שמה בדירה קבועה שלא תנתק לעולם כי היא העיר והבית אשר אוה למושב לו וזאת מנוחתו לעולם כמ"ש (תהילים ק״ב:י״ז) כי בנה ה' ציון נראה בכבודו. ונאמר (זכריה ב׳:ט׳) ואני אהיה לה נאם ה' חומת אש סביב ולכבוד אהיה בתוכה. כי הוא ית' יהיה השומר מחוץ והוא הנוהג השררה והכבוד בתוכה מה שאינו כן במנהג מלכי האדמה: ועתה שים לבך אל שני המספרים אשר בתחלת נבואותיו ובסופן כי הנה בתחלה אמר (יחזקאל א׳:א׳) ברביעי בחמשה לחדש והוא הזמן המיוחד אשר בו קלקלו המרגלים ואז הוקבעה הבכיה המחוייבת לכל מה שיספר שם מהסתלק כבוד ה' מעל הבית ההוא לכל הזמן הארוך העתיד לימשך, אמנם המספר האחרון ביום הכפורים עצמו אשר בו נמחל העון ההוא לתת להם אריכות אפים (תענית ל': ובמ"ר פ' ט"ז) כמו שאמרנו והוא מה שנמשך עד הזמן הזה עצמו ע"ד האמת הרי מבואר כי בהשקפה אל האמת הנה צדקו הדברי' בהיות נשמר היחס והערך בין דירת העראי אשר במשכן ובין דירת קבע אשר בבית עולמי'. והנה זאת היתה הסבה העצומה אשר לא צוה לעשות בית קבע לדירתו בכניסתן לארץ והתיישבם שמה כי הנה הם לא הכריחו את העמים המחטיאי' אותם אשר היו להם תמיד לפוקה ולמכשול להפריד האהבה והקורבה ולסלק הדירה והן עוד היום גדול לא עת האסף עמם בדירה קבועה כמו שאל זה הטעם עצמו לא צוה על המלך בימי שאול כי עדיין לא מצא איש כלבבו כמו שהוא מבואר בענינו. ואף על פי שנתעורר דוד מעצמו דחהו במאמרים שזכרנו אשר בטיב ההשגחה בם גלה לו זה הענין מתחלה ועד סוף כמו שאמתיק לך תורף דבריו כלם אשר יראו בתחלה על אותה הכוונה. וזה שהוא אמר לו דרך תמה (ש"ב ז') האתה תבנה לי בית לשבתי הכוונה לא תחשוב כן כי ודאי מלאכה זו מסור' לשמים לא לבריות הלא ראית (שם) כי לא ישבתי בבית למיום העלותי את בני ישראל ממצרים ועד היום הזה ואהי' מתהלך באהל ובמשכן בכל אותם ארבעים שנה אשר התהלכתי בכל בני ישראל רצוני לומר במדבר. הדבר דברתי את אחד שבטי ישראל ירצה משה ואהרן ומרים השופטים אשר צויתי אותם שם לרעות את עמי ישראל בשבט מושלים לאמר למה לא בניתם לי בית ארזים כמו שהיה ראוי להם לעשות מדרך המוסר כשראו ששאלתי מהם משכן של יריעות. ומזה תשכיל ותדע שהבית הזה אינו נעשה בידי אדם. ועתה כה תאמר לעבדי לדוד להודיעו את אשר יהי' בזה באחרית הימים כה אמר ה' צבאות אני לקחתיך מן הנוה מאחר הצאן להיות נגיד על עמי ישראל ואהי' עמך בכל אשר הלכת ואכרית' את כל אויביך מפניך ועשיתי לך שם גדול כשם הגדלים אשר בארץ והוא מה שנמשך כבוד בית דוד המפורסם בעולם בכל האומות אשר ימשכו בזה זמנים ארוכים מאד בהם אשר בהם לא יגמר שלמות זה הענין לפי שלא יושלמו ישראל במעשיהם ויסבלו בחטאתם צרות רבות ותלאות תחת האומות אשר יגלו ביניהם ועבדום וענו אותם ימים רבים ושנים מופלגים. אמנם לסופן יבואו לכלל שלמות ויתוקן ענינם ושמתי מקום לעמי ישראל ונטעתיו ושכן תחתיו ולא ירגז עוד ולא יוסיפו בני עולה לענותו כאשר בראשונה כמו שעל זה נאמר (איכה ד׳:כ״ב) תם עונך בת ציון לא יוסיף להגלותך פקד עונך בת אדום גלה על חטאתיך. והנה כבר ראית סימן לדבר הזה (ש"ב ז') כי למן היום אשר צויתי שופטים על עמי ישראל הניחותי לך מכל אויביך יותר מכלם ובזה הגיד לך ה' כי בית יעשה לך ה' ירצה כי הוא יתברך יהי' הבונה הבית על שמך וכמו שנאמר למעלה (שם ה') וילך דוד הלוך וגדול וה' אלהי צבאות עמו וישלח חירום וגו'. ונאמר (שם) וידע דוד כי הכינו ה' למלך על ישראל וכי נשא ממלכתו בעבור עמו ישראל. והנה אחר כל זה המשיך הדברים והודיע לו תכן הענין וסודו בדברים נסתרים מחוכמים שיובנו מהם כל הענינים שנמשכו ושהם צריכים להמשך להביא עת אפשרות זאת הדירה הקבועה לארך ימים. והוא מה שהודיע לו באומרו (שם ז') כי ימלאו ימיך ושכבת עם אבותיך והקימותי את זרעך אחריך וגומר. ירצה כי אחר שימלאו לו ימים רבים אחר אשר ישכב עם אבותיו יקים אחריו את זרעו אשר יצא ממעיו והוא יבנה הבית לשמו ויכונן את ממלכתו עד עולם. שכל זה עם שהבינוהו להווה ולא מנע מהם. מכל מקום עקר הכוונה לו יתברך הית' אל המשיח המקווה שיבא מזרעו לגאול את ישראל מהגליות אשר עליו בא בנבואות לסוף הישועות (יחזקאל ל״ד:כ״ג) והקימותי עליהם רועה אחד ורעה אתהן את עבדי דוד הוא ירעה אותם והוא יהי' להם לרועה ואני ה' אהי' להם לאלהים ועבדי דוד נשיא בתוכם אני ה' דברתי והוא באמת מה שדברו עכשיו לזמן ההוא האחרון כשישכון יעקב ושקט ושאנן ולא יוסיפו בני עולה לענותו כאשר אמרנו. והוא מה שביארו עוד בדברי הימים (א' י"ז) באומרו והקימותי את זרעך אחריך אשר יהי' מבניך והכינותי את מלכותו על הדרך עצמו שנתנבא עליו ישעי' (י"א) ויצא חוטר מגזע ישי ונצר משרשיו יפרה ונחה עליו רוח ה' וגו'. עד אומרו (שם) והיה ביום ההוא שורש ישי אשר עומד לנס עמים אליו גוים ידרושו והית' מנוחתו כבוד. וכל אותה נבואה המעידה על היות אז ישועה והצלחה אשר לא תפסק לעולם כמו שחתם בה (שם) ואמרתם ביום ההוא הודו לה' וגו'. זמרו ה' וגו'. צהלי ורני יושבת ציון כי גדול בקרבך קדוש ישראל כי הנה החטר והנצר ההוא הוא הבן אשר אמר עליו (ש"ב ז') אני אהי' לו לאב והיא יהי' לי לבן אשר בהעותו והוכחתיו בשבט אנשים וגומר וחסדי לא אסיר מעמו וגו'. כי הנה החטאים והעוונות אשר ימצאו בימים ההנה יהיו נתנים למחילה על ידי המוסר והתוכחה לא כעוונות הראשונים החמורים אשר היו נחתמים לפניו ולא יכול לשאת. וכמו שאמר (זכריה י״ב:ח׳) והיה הנכשל בהם ביום ההוא כדוד ובית דוד כאלהים וגומר. ולזה לא יסיר חסדו מעמו לעולמי עולמים כמו שלא סר מעם דוד עצמו. והבית אשר יבנה לא תהרס לנצח נצחים. וכמה יעיד על אמתת אלו העניינים אומרו (ש"ב שם) ככל הדברים האלה וככל החזיון הזה כן דבר נתן אל דוד יורה כי ענינים נפלאים לעתים רחוקים נבא בין שנפל על כוונתם הנביא לגמרי או לא: וכבר הבין זה דוד המלך ברוח קדשו מדבריו והודה לשמו עליו כמו שנאמר (שם) ויבא המלך דוד וישב לפני ה' ויאמר מי אנכי אדני אלהים ומי ביתי כי הביאותני עד הלום ותקטן עוד זאת בעיניך ה' אלהים ותדבר גם אל בית עבדך למרחוק וזאת תורת האדם אדני אלהים. ראה כי הודה לפניו על ההווה ויותר על העתיד לבא לעתים רחוקים כמו שאמר בפי' ותדבר גם אל בית עבדך למרחוק ולפי שמטבע האדם ותכן מזגו הוא שלא לבוא אל תכלית השלמות אשר בזה אלא לסוף נסיונות גדולות ותוכחות עצומות וייסורין קשים ורבים אשר יתחייב להמשך בהם המשך רב ועצום מהזמן לזה אמר וזאת תורת האדם אדני יהוה. כי הנה הוא יתברך עשה את האדם על זה האופן ושראוי לו מתורת האדם לקבל ולסבול התלאות ההוות בעבור הטובות הגדולות העתידות כי הוא מהות הבחירה האינושית וטבעה בלי ספק. והוא מה שביארו בספר דברי הימים במה שנאמר (שם י"ז) וראיתני כתור האדם המעלה ה' אלהים. ירצה ראיתני ובחרת בי כתור האדם המעלה וישראל קרויין אדם (ב"מ קי"ד:) בשימשך ענינם שיסבלו עצבים רבים יגיעו בסופם אל הטוב הזה הנפלא המיועד למרחוק כי אז בהשלמת עצמם גמול אלהים הוא ובא ויושיעם ואז תקום תרחם ותבנה אתה הבית לשמך ולמעשה ידיך תכסוף לא למעשה בשר ודם כמו שאמרנו. והנה הוא גלה יותר הענין בדברו בזה ביום הקהל באומרו (ד"ה א' כ"ט) שלמה בני אחד בחר בו אלהים נער ורך. והמלאכה גדולה כי לא לאדם הבירה כי לה' אלהים עם שהם הבינו ממנו הדברים על הדרך שאמר שלמה (שם ב' ב') והבית אשר אני בונה גדול כי גדול אלהינו מכל אלהים. והנה כל דבריו אשר לפני ה' מוכיחים הוכחה נפלאה על אמות זה. ועל זה חתם דבריו הראשונים (ש"ב ז') ותכונן לך את עמך ישראל לך לעם עד עולם ואתה ה' היית להם לאלהים. והוא מה שהוסיף להתפלל (שם) ועתה ה' אלהים הדבר אשר דברת על עבדך ועל ביתו הקם עד עולם ועשה כאשר דברת ויגדל שמך עד עולם וגו'. כי אתם ה' צבאות אלהי ישראל גלית את אזן עבדך לאמר בית אבנה לך על כן מצא עבדך את לבו להתפלל אליך את כל התפלה הזאת וגומר. ועתה הואל וברך את בית עבדך להיות לעולם. הנה שהודה בכל דבריו שהיה מתפלל על ענין זה הנצחיות אשר גלה את אזנו עליו. ולזה היה כופל מלת לעולם כמה פעמים בדבריו. והנה בדבר זה התיר המשורר זה הספק העצום במה שאמר בסוף דבריו עד מה ה' תסתר לנצח וגו' זכור אני מה חלד וגו'. מי גבר יחיה וגו'. איה חסדיך הראשונים ה' נשבעת לדוד באמונתך זכור ה' חרפת עבדיך וגומר אשר חרפו וגומר ברוך ה' לעולם אמן ואמן (תהלים פ"ט). ירצה אחר שעל זה האופן נשבעת ולא קוים הנה הוא מבואר שלימים עתידים ולעתים רחוקים כוונת. וידוע כי על כל פנים יבא דברך ואין הצער כי אם עלינו שאנחנו קצרי ימים והמות יפריד בינינו ובין תשוקתנו זאת ולא נרא' בעולם הזה ישועתך ונקמתך מהמחרפים עקבות משיחך זאת נחמתי כי ידעתי כי לסוף תבורך מפי כל העולם כשיתפרסם בעולם קיום דברך בתכלית אמונה אומן. וכמו שאמר (ישעיהו י״א:י׳) ואמרתם ביום ההוא הודו לה' קראו בשמו הודיעו בעמים עלילותיו הזכירו כי נשגב שמו זמרו ה' כי גאות עשה מודעת זאת בכל הארץ:
_.50.1.8
ובמדרש חזית (שיר ב') אמר רבי ינאי אם ראית דור אחר דור מחרף ומגדף תצפה לרגלי מלך המשיח הדא הוא דכתיב אשר חרפו עקבות משיחך מאי כתיב בתריה ברוך ה' לעולם אמן ואמן. והנה עם שיש בדברים האלה כל אלו הגלוים אל זה הענין הרחוק כשראו הצלחת שלמה במלכותו ואהבת השם ית' אליו ייחס לעצמו פשוטי אלו הדברים וחשב שעליו המלאכ' לגמור כמו שפירש בדבריו אל חירם מלך צור כשאמר (מ"א ה') ועתה הניח ה' אלהי מסביב אין שטן ואין פגע רע והנני אומר לבנות בית לשם ה' אלהי כאשר דבר ה' אל דוד אבי לאמר בנך אשר אתן תחתך על כסאך הוא יבנה הבית לשמי. וכן נמצאו הדברים כהוייתן בפיו ביום חנכת הבית אמר (שם ח') ברוך ה' אלהי ישראל אשר דבר בפיו את דוד אבי ובידו מלא לאמר מן היום אשר הוצאתי את עמי את ישראל ממצרים לא בחרתי בעיר מכל שבטי ישראל לבנות בית להיות שמי שם. ואבחר בדוד להיות על עמי ישראל ויהי עם לבב דוד אבי לבנות בית לשם ה' אלהי ישראל ויאמר ה' אל דוד אבי יען אשר היה עם לבבך לבנות בית לשמי הטיבות כי היה עם לבבך רק אתה לא תבנה הבית כ"א בנך היוצא מחלציך וגו'. וכבר נתעוררו חז"ל (זוהר ויקהל) על מאמר לא בחרתי בעיר וגו'. ואבחר בדוד וגו'. והקשו דלאו רישיה סיפיה ולא סיפיה רישיה. אלא שהכוונה לו לומר כי הוא דבר אל אביו כי לא היה בוחר עדיין בעיר מכל שבטי ישראל לבנות בית ואף כי בחר בדוד להמליכו על ישראל. וכל שכן על ידי שאול שלא היה כלבבו. אמנם היה עם לבב דוד מעצמו לבנות בית והוא יתברך דחה אותו לאמר (ד"ה ב' ו') יען כי היה וגו' רק אתה לא תבנה וגו'. ע"כ תרף הדברים כהווייתן. אלא שהוא חשבה לעצמו כמ"ש בסמוך (שם) ויקם ה' את דברו אשר דבר ואקום תחת דוד אבי ואשב על כסא ישראל כאשר דבר ואבנה הבית וגו' כי חשב כי כמו שמלך תחתיו הוא אשר יבנה הבית הזה. והנה האל יתברך הדריכו על פי מחשבתו הנכונה ולא מנע ממנו. גם דוד נזדרז מאד אל הבנין ההוא לפי שהבית ההוא וכל המעשים אשר נעשו היו ראויים להקדים אותם להביאם לידי מעשה הבית האמתי אשר יכון לפניהם לעולם כמו שנתבאר מענינם. והוא אשר הודיעו אליו יתברך ולא סר מהודעתו בכל יום תמיד כדי שלא יחשוב שהבית ההוא היה אשר כרת עליו הברית או נשבע שבועה שלא לסתרו לעולם. ראה מה נאמר טרם כלה כל מלאכתו (מלכים א ו׳:י״א-י״ב) ויהי דבר י"י אל שלמה לאמר הבית הזה אתה בונה אם תלך בחקותי ואת משפטי תעשה ושמרת את כל מצותי ללכת בהם והקימותי את דברי אתך וגו' ושכנתי בתוך בני ישראל ולא אעזוב את עמי ישראל ויבן שלמה את הבית ויכלהו וגו'. הנה שהטיל מודעא רבה במעשה להודיעו שהוא בנין תלוי בתנאים אשר אם יקיים אותם יהיה הוא הבן אשר נשבע לדוד עליו (שמואל ב ז׳:י״ד). אמנם אם לא יקיימם יהיה הדבר בו למרחוק כמו שאמרנו. והוא הדבר עצמו שפתר לו בסופו ביום חנכת הבית אמר (מלכים א ט׳:ז׳) אם שוב תשובון וגו' והכרתי את ישראל וגו' ואת הבית אשר הקדשתי לשמי אשלח מעל פני והיה ישראל למשל ולשנינה בכל העמים והבית הזה יהיה עליון כל עובר עליו ישום ושרק וגו' והנה באמת היום ההוא יום חנוכת הבית לא יום בשורה רעה זו אלא מפני שרצה להודיעו ולגלות את אזנו שלא יטעה במחשבתו בשיהיה זה הבנין הנצחי אשר לו הוטל עליו תנאי. לפי שהיה גלוי וידוע לפניו שלא ישמרו התנאים ההם הודיעו מה שהיה נכון מאת האלהים וממהר לעשותו מענין חרבנו וכמו שביאר ירמיהו הנביא בפירוש (ל"ב) כי על אפי ועל חמתי היתה העיר הזאת לפני למן היום אשר בנו אותה. ואין ספק שעל הבית היה אומר שהיא עקר העיר. והנה דוד המלך לא שכח הענין הזה החמור בצואתו מחמת מיתה כשאמר (מלכים א ב׳:ג׳) אנכי הולך וגו' ושמרת את משמרת וגו' למען יקים את דברו אשר דבר עלי לאמר אם ישמרו בניך את דרכם ללכת לפני באמת בכל לבבם ובכל נפשם וגו' הודיעו כי בשמירת התנאים ההמה יהיה הוא האיש אשר הוגד עליו אבל בזולתם יהיה אותו חוטר ונצר אשר הוגד עליו למרחוק שישמור אותם בכל לבבו וכמה ביאר כל זה עת שאמר (תהילים קל״ב:י׳) בעבור דוד עבדך וגו'. נשבע י"י לדוד וגו'. אם ישמרו בניך וגו'. היה מתפלל כי בעונו ובעבורו לא ישיב פני שלמה משיחו מהשכין כבוד שכינתו בבית ההוא אשר בנה שכבר נשבע לו אמת לא ישוב ממנה מפרי בטנך אשית לכס' לך על כל פנים מבלי שום תנאי. אמנם אם היה תנאי בהבטחתו לא היה כי אם בשבניהם לעד ישבו לכסא לך. הרי שראה והכיר אמתת הענין ברוח קדשו והודה שקיום השלשלת בתנאי אם ישמרו בניך את בריתי וגו' בלי שום ספק: והנה על חולשת בנין זה הבית ועל התרופפות עמודיה ויסודותיה אמר:
_.50.1.9
שיר המעלות לשלמה אם י"י לא יבנה בית וגו' (תהילים קכ״ז:א׳). הנה שהישיר דבריו אל שלמה הבונה הבית ואמר ברוח קדשו שמע נא בני שלמה אם י"י לא יבנה בית בכבודו ובעצמו כמו שהועד לקץ ימים באמרו כי בנה י"י ציון ואני אהיה לה לחומת וגו' כמו שכתבנו הנה באמת שוא עמלו בוניו בו. ועליה אמר שוא לכם משכימי קום מאחרי שבת כלומר מה תועיל הקדימה בענין זה אחר שעתיד' מהרה להבטל. ולרמוז אל מה שעמלו בבנינה ובתקונה אנשי הגולה אמר אוכלי לחם העצבים כי כן היו אוכלים בבנינו בימי נחמיה ועזרא דכתיב שם (נחמיה ה׳:א׳-ב׳) ותהי צעקת העם ונשיהם גדולה אל אחיהם היהודים ויש אשר אומרים בנינו ובנותינו אנחנו רבים ונקחה דגן ונאכלה ונחיה ויש אשר אומרים שדותינו וכרמנו ובתינו אנחנו עורבים ונקחה דגן ברעב. ויש אשר אומרים לוינו כסף וגו'. סוף דבר שהיו בונין את הבית ואת העיר מתוך צער גדול וחרפת רעב. אמנם על הבית האמיתי אמר כן יתן לידידו שינה ירצה כי עד שיבנה הבית ההוא לא הגיע הדבר שאמר ידידו המשורר (תהילים קל״ב:ד׳-ה׳) אם אתן שנת לעיני לעפעפי תנומה עד אמצא מקום לה' וגו'. אמנם כאשר יבנה אותו כן יתן לידידו שנה ערבה ומתוקה כי אז מצא מקום לה' מכון לשבתו עולמים. וסמך הנה נחלת ה' בנים וגו' לומר שעל ידי ברכת הבנים והמשך השלשלת מהם תתקיים בזרעו ובביתו זה הענין הנפלא מהבטן הנצחי. אמנם ירמיהו הנביא אשר אמר כי העיר ההיא היתה לפניו על אפו ועל חמתו מיום אשר בנו אותה כמו שאמרנו הנה הוא אשר קיים כל מה שאמרנו בסוף הנבוא' ההיא אמר (ירמיהו ל״ב:ל״ז) הנני מקבצם מכל הארצות אשר הדחתים שם באפי ובחמתי ובקצף גדול והשיבתים אל המקום הזה והשבתים לבטח והיו לי לעם ואני אהיה להם לאלהים ונתתי להם לב אחד ודרך אחד ליראה אותי כל הימים לטוב להם ולבניהם אחריהם וכרתי להם ברית עולם אשר לא אשוב מאחריהם להטיבי אותם ואת יראתי אתן בלבבם לבלתי סור מעלי וששתי עליהם להטיב אותם ונטעתים בארץ הזאת באמת בכל לבי ובכל נפשי הנה באר בפירוש הגמור כי הדבר אשר היה תחלה על אפו ועל חמתו יהיה בסוף בהשלים כל התנאים ההכרחיים ההם בכל לבו ובכל נפשו באופן שלא יסור לעולם: הנה שנתבאר מכל מה שנאמר שכבר נמצאו בכתובים אל דירת האלהות בינינו שלשה מיני דיורין. האחד הוא המשכן אשר נתפרסם ענינו בתורה האלהית אשר עמדנו על ענינו. והשני הוא הבית אשר בנה שלמה אשר נזכרה בספר שמואל ובספר מלכים ובדברי הימים על הדרך שנתבאר. והבית השלישי העתידה להבנות על ידו יתעלה אשר בא עליה כל ספר יחזקאל כמו שהוכחנו ואשר נבאו עליה כל הנביאים כלם כאשר נתפרסם:
_.50.1.10
ולדעתי כי לכל הדברים האלה ואל הסוד הזה העצום כוונו חז"ל במאמר ההוא אשר זכרנו תחלה שהם אמרו אתם הצאן ואני הרועה עשו לי דירה וכו'. אתם הכרם ואני השומר עשו לי סוכה. אתם הבנים ואני האב עשו לי הבית. והנה באמת הדירה הוא רמז גדול אל המשכן שנעשה במדבר. וכי כמוהו נעשה מקרשים מטולטלים ושם היה רועה אותם כל ארבעים שנה שהיו רועים במדבר. במן. ובשלו. ובבאר. וכמו שאמר (דברים ב׳:ז׳) זה ארבעים שנה ה' אלהיך עמך לא חסרת דבר. אמנם הבית אשר בנה שלמה לפי שלא נתקיימה ולא היתה דירת קבע אל השכינה כמו שהיתה הכוונה לזה קראו אותה סוכה להורות שלא היתה הכונה האלהית בה רק בדרך עראי כענין הסכה לבד. וכן תארו דוד באומרו (תהילים כ״ז:ד׳) אחת שאלתי מאת ה' אותה אבקש שבתי בבית ה' וגו' וסמך ליה כי יצפנני בסכה וגו'. וכל הימים אשר היה הבית נכון נמשלו ישראל לכרם והוא כמו שאמר (ישעיהו ה׳:א׳) אשירה נא לידידי שירת דודי לכרמו. (שיר השירים ח׳:י״א) כרם היה לשלמה בבעל המון ובשם ישראל יכנה (שם א') כרמי שלי לא נטרתי. והקב"ה היה שומר כגון זה שיושב ומשמר אותם כמו שאמר בפי' פעמים שלש (מלכים ב י״ט:ל״ד) וגנותי על העיר הזאת להושיע' למעני ולמען דוד עבדי. ועל זה הענין כשנסתלק הגנת הגנן מעל סביבותיה נאמר (ישעיהו א׳:ח׳) ונותרה בת ציון כסוכה בכרם וגו'. והשומר הלך חלף לו. וכן נאמר על חרבנה (שם ה') הסר משוכתו והיתה לבער. ולא שכח זה ירמיה בקוננו עליה (איכה ב׳:ו׳) ויחמוס כגן שכו: אמנם על מה שיקווה מהתחזקות זה הענין והיותו על שלמותו לקץ הימים כמו שביארנו אמר הנביא עמוס ביום ההוא אקים את סכת דוד הנופלת וגדרתי את פרציהן והריסותיו אקים ובניתיה כימי עולם (עמוס ט׳:י״א). והנה לפי שהענין הסוכה והכשירה הוא כשתכלול שלשה דפנות והסכך (סוכה ב'.). הנה על הדפנות שהיו נפרצות במלואן אמר וגדרתי את פרציהן. ועל הריסות הסכך אמר והריסותיו אקים: ועל קיומ' והעמדת' לעד אמר ובניתיה כימי עולם. הנה שהוציא' מכלל סוכה והעלה אותה לכלל בית קבוע לדיר' לעד לעולם שמאמר כימי עולם הוא שיבנה אותה קיימת ונצחית לעד כימי השמים על הארץ והוא אשר כוונו אותו חז"ל במשל השלישי שאמרו אתם הבנים ואני האב עשו לי בית וכמו שאמר ליחזקאל אתה בן אדם הגד את בית ישראל את הבית ויכלמו מעונותיהם ומדדו את תכנית ירצו שיכלמו מעונותיהם אשר בעבורם לא נתישבה עדיין כי אם בתורת חצר וסוכה לבד. אמנם מכאן ואילך יתקיים כל מה שנאמר לדוד מהנצחיות ומה שאמר (שמות ט״ו:י״ז-י״ח) מקדש ה' כוננו ידיך ה' ימלוך לעולם ועד ומה שאמר (תהילים ק״ב:י״ג) אתה ה' לעולם תשב וגו'. ועל זה הבית נתנבא חגי הנביא בזמן עולי הגולה באומרו (חגי ב׳:ו׳) כה אמר ה' צבאות עוד אחת מעט היא ואני מרעיש את השמים ואת הארץ את הים ואת החרבה והרעשתי את כל הגוים ובאו חמדת כל הגוים ומצאתי את הבית זה כבוד וגו' גדול יהיה כבוד הבית האחרון וגו'. כי איך יעלה על הדעת שיאמר כן על שפלות הבית ההוא וחוזק בדקיו הנעש' אז בחרפת רעב ולא ביד חזקה בעודם תחת ממשלת מלכי הגוים שהיו עושים על פיהם ומהם היו לועגים להם לאמר (נחמי' ג') מה היהודים האמללים עושים אם יעלה שועל יפרץ את חומת אבניהם. והיותר קשה שחסרו בבנין ההוא החמשה דברים העקריים שבבית הארון והאורים ואש עליונ' שכינה ורוח הקדש (יומא כ"א.) ואיה כבודו. אלא שהכוונ' לו בהפך והוא להמעיט המעש' ההוא והבנין אשר הם מתעסקים בו ולומר כי הכל הוא מעט וכאין בעיניו כי הוא עתיד להרעיש את השמים ואת הארץ וכו'. והוא יהא סוף המלחמות בבוא יום ה' הגדול במלחמת גוג ומגוג שנאמר בו (יחזקאל ל״ח:י״ט) בפרשת ביום בוא גוג וגו'. ובקנאתי באש עברתי דברתי אם לא ביום ההוא יהיה רעש גדול על אדמת ישראל ורעשו מפני דגי הים ועוף השמים וחית השדה וכל הרמש הרומש על האדמה וכל האדם אשר על פני האדמה ונהרסו ההרים ונפלו המדרגות וכל חומ' לארץ תפול וקראתי עליו לכל הריו חרב וגו' ונשפטתי וגו' וסוף והתגדלתי והתקדשתי ונודעתי לעיני גוים רבים וידעו כי אני ה' ושם סמוך (מ') כתיב ענין בנין הבית כמו שכתבנו למעל' ראה כי אל הזמן הזה כיון חגי הנביא כי אז האל יתעלה בכספו וזהבו אשר לא יחסר כל בו כמו שהם היו אז חסרים ומבקשים אלו מאלו ואז יבנ' הבית לשמו אשר יתפרסם שיהי' גדול כבוד הבית ההוא האחרון מהראשון. כי הראשון היה במדרגת הסוכה וזה במדרגת בית גדול וקדוש. ובמקום הזה יתן שלום נצחי אשר ישב שם עם בניו דירת קבע ולא יריבו עוד לעולם. ולזה אמרו חז"ל (ש"ר פ' ל"ד) כבוד הוא לאב שיהיו בניו עמו במה שנתקיימה כונתו הראשונ'. וחכמתו השלמ' היא המשיכ' אותה בכל הדורות ההם עד הקים את דברו הטוב להגדיל שמו ולקדשו בפני כל באי עולם ואז יהי' כבוד גדול לבנים שיהיו אצל אביהם תחת אשר היו לועגים הגוים ומחרפים אותם לאמר איה אלהיהם (תהילים ע״ט:י׳). וכמו שאמר המשורר בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים אז ימלא שחוק פינו וגו' (תהילים קכ״ו:א׳-ב׳). אמר כי בשוב ה' את שיבת ציון בימי עולי גולי היינו כחולמים ירצ' דברים חלושים מאד כאלו היה בחלום. אמנם במלאת ה' את דברו הטוב שאמרנו אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רנה כי אז העמים יכירו ויודו לאמר הגדיל ה' לעשות עם אלה הפך מה שאמרו מה היהודים האמללים עושים. ולזה יהיה הצלחה בכבוד גדול כמ"ש (משלי י״ז:ו׳) עטרת זקנים בני בנים ותפארת בנים אבותם. ובזה יתקיים מה שאמר ומלאתי את הבית הזה כבוד כי בהיותם על זה האופן יושלם היישוב ובהיכלו כלו אומר כבוד: הנה שעלה בידינו מכל זה שהבית הגדול והקדוש שהיתה הכוונה בו להיותו מכון שבתו בינותינו עדיין לא בא לכלל יישוב אלא היתה התחלת' ממעש' המשכן ונמשכה השלמתה עד סוף ימי כל הגליות. והבית אשר בנה שלמה לא היתה כדאי להיותה דירת קבע. אם מצדו שלא זכה לכך כנזכר. ואם מצד זכות כל הדורות שנמשכו אחריו. ואין צ"ל שלא נשלמה במה שתקנו בה עולי הגולה וכ"ש במה שעשה הורודוס עבד בית חשמונאי אשר מלא ידיו מדם נקיים והחכמים שבישראל (ב"ב ד'.) אלא כל ענייני הבית הזה אשר בידם מתחלה ועד סוף היה כעין דוגמא ודמיון להעיר את לבבם ולהודיעם במה יכשלו כדי שיקבלו הזירוז והאזהרה לכל מה שיצטרך להם בסוף כמו שהיה הענין במצוה הראשונ' שנצטוה בה אדם הראשון לענין המצות כלן שנצטוו בהם ישראל לסוף. וכאלו כל הזמן הארוך הזה לא היה ענינו אצלנו רק כאירוסין נמשכים אשר נתעוררו בהם כמה בלבולים עד אשר באו לכלל האישות השלם אשר לא יבא עוד עליו ערעור לעולם אשר בזה יסתם פיהם של מערערים עלינו ועל חרבן ארצנו ושממות היכלנו. כי על דרך האמת לא נבנה ולא נתקיים דבר מכל דבריו הטובים עמנו וכל הנביאים לא נתנבאו אלא לימות המשיח אשר משם תתחיל הדירה הקבועה ולא תפסק לעולם. וכמה נתאמת זה הענין המעול' ע"י שלמה החכם מתרף מגלת שיר השירים במה שזכר בנעימות שירו ויופי מליצתו כל הענינים מדבוקים ונגודים אשר אירעו לנו עם אלהינו מיום צאתנו ממצרים עד שבנה שלמה את המקדש כי אז נחשב כיום כניסת האומה הזאת לחופה עמו ית' כמו שאמר שם (שיר השירים ג׳:י״א) צאנה וראינה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתונתו וביום שמחת לבו. ונאמר שם (ד') אתי מלבנון כלה וגו' כי כל מה שנמשך ראשונ' היה לו במדרגת האירוסין. וספר מה שימשך ביניהם מיד מהזלזול בכבוד הבעל סמוך לכניסת' לחופה והמיאון והסירוב בדבריו ומוסריו ותוכחותיו עד שנמאס' בעיניו ואע"פ שנכנס' לחופה לא נבעלה וברח ממנה זמן הרבה מאד אשר בו קבלה מהרע והצער שיעור מה שהספיק להעיר את אזניה ולהרעיש לבה על חסרונו ולשוב בכל לב ובכל נפש לחזק אהבתו ולעורר שאר האומות עמה כמו שנרמז הכל בדברי עצמה בפירוש (שם ה') אני ישנה ולבי ער וגו'. עד שלסוף כל אלו הענינים ישוב לב הבעל אליה ויכמרו רחמיו עליה ויתחיל לאהבה באומרו (שם ו') יפה את רעיתי כתרצ' וגו'. ויזכור ממנה ארבעה שבחים אשר נשארו עמה עם כל צערה ודוחקה מהם שהזכיר בשעה שנכנס' לחופה בפירוש (שם א') הנך יפה רעיתי. ואז יבשרה בנחמה האחרונ' במאמר (שם ו') מי זאת הנשקפ' כמו שחר אשר בה יאמר (שם ז') שובי שובי השולמית שובי שובי ונחזה בך וגו'. כי אז ישיבה אליו שיבה שאין אחריה עוד חזרה ונסיגה. והוא גמר החבור והזווג בענין שלא קדם כמוהו. ולזה סדר שבחיה כמו שעשה בלקוחים הראשונים אבל הוסיף בהם ושנה סדרם. וזה כי בשבחים הראשונים סדרם ממעל' למטה ולא זכר רק השער והעינים והשינים והשפתים והדבור והרקה והשדים שהם שמנה איברים חיצוניים אשר יוכל הרואה לראות אותם בכל כלה שירצה והיה כן לפי שלא היתה עמו אז אלא כענין הארוסה שלא נגלו אליו בית סתריה וכמו שנזכר שם (ד') גן נעול אחותי כלה גל נעול מעין חתום. אמנם בחבור האמיתי הזה האחרון אשר הוא גמר הזווג השלם אשר בו נכנסה עמו חדר בחדר על הדרך שאמר הנביא (ישעיהו ס״ב:ה׳) ומשוש חתן על כלה ישיש עליך אלהיך. ונאמר (שם נ"ד) כי בועליך עושיך ה' צבאות שמו וגו'. אז יוכל לגמור ההלל והשבח באיברים שלא נתנו לראות בתחל'. ולזה התחיל הסדר דרך גבר בעלמה. ונאמר (שיר השירים ז׳:ג׳) מה יפו פעמיך וגו'. חמוקי ירכיך וגו'. שררך אגן הסהר. בטנך ערמת חטים. כי הם ארבעה דברים פנימיים הנשארים והנסתרים בתחלה והמשיך שני שדיך עד סוף השער. והיא גם היא חתמה הענין באומר' אני לדודי ועלי תשוקתו עד אומרה שימני כחותם וגו'. מים רבים לא יכלו לכבות את האהבה. להורות כי האהב' ההיא קשורה בחבלי החוזק ובעבותות הקיום אשר לא ינתקו לעולם. והנה הוא באמת הלוך ישר ונכון לכללות המגלה ההיא כמו שביארנוהו והארכנו בענינו שם בפירושה. והנה הוא מורה ומוסכים מאד לכל מה שאמרנוהו הנה מעצם הדרוש אשר עמדנו עליו ומכוונת חז"ל במאמר שביארנו. עם היות שכבר אפשר שכיונו הם ז"ל אל שלשה חלקי המשכן. וקראו אל החצר דיר כתרגומו וצורתו ואל ההיכל סוכה שהרי היו בו שתי דפנות כהלכתן והשלישית בפרוכת שהיתה עומדת בפני רוח מצויה והוא מסוכך ביריעות שנראין בו הקרסים כככבי החמה. וקדש הקדשים הרי הוא כבית שהיו בו שלשה כתלים מקרשים והפרכת היתה המחיצ' הרביעית. וסגלת המלך שהוא ארון הברית גנוז בתוכה. והנה כל איש אשר ידבנו לבו לעשות עצמו דוגמת המשכן כמו שאמר האל יתברך (ש"ר פ' ל"ג) והלא אפילו אחד מישראל יכול לעשותו כאשר ביארנו בשער הקודם. הנה כשיהיה במדרגת החצר מופשט מהפחיתיות הבהמיות הרי הוא ראוי למזון ופרנס' שבזולת זה אסור להטפל בו שהוא פחות מחיות השדה וכמו שאמר רבי (ב"ב ח'.) אוי לי שנתתי מפתי לעם הארץ. אמנם כשיהיו בו קצת מדות הרי הוא מותר. וכמו שאמר (שם) רבי יונתן פרנסני ככלב וכעורב ירצה שנתחברו בו ב' טעמים. הראשון הכרח העורב שאין מי שיפרנסהו זולתו ית'. והשני קצת מדה טובה כמו שהכלב הוא מכיר מי שמאכילו ומחזיק לו טובה יותר משאר החיות (הוריות י"ג). ולזה אמר אתם הצאן ואני הרועה עשו לי דירה וגו'. אמנם כשיכנכס אל ההיכל ויבא אל חדרי החכמה והתורה הרמוזים בכלים ההם כאשר אמרנו כבר הוא ראוי לשמירה מעולה. וכמ"ש (ש"ר פ' ל"ג) תלמידי חכמים תורתן משמרתן. ולזה אמר אתם הכרם ואני השומר עשו לי סוכה וגו'. אמנם בהכנס אל בית קדשי הקדשים הרי הוא כבן אצל אביו שיושב עמו בצל האהבה והכבוד. ולזה אמר אחם הבנים ואני האב עשו לי בית וגו'. והוא ג"כ דבר נאות במאמר. אלא שהראשון יותר נראה ויותר מועיל ויותר מעולה בעיני כל בעל שכל מאישי האומה הזאת הקדוש' המיחלים קץ הפלאות הנרדפים מכמה פקפוקים ותשובות שהשטן ואומות העולם משיבין עליהם. לכן ראיתי לעשות ממנו שער מיוחד ואמרתי אך טוב לישראל שיכתב ויסמך אל מעשה המשכן הנכבד שהיה התחלת הענין הלזה המעיר על סוף טובותינו והצלחותינו ויהיה לפה ותשובה לכל פוצה פה ומצפצף כנגדנו וה' יגמור בעדנו ובזה יושלם כל מה שכווננו אליו בזה השער:
_.51.1.1
יבאר שע"י תחבולות המעשים תפול המצוה בדברים הנמסרים אל ההפעליות ואל הכחות הטבעיות ושזה תועלת אלו הבגדים לכל זמן ומקום:

Akeidat Yitzchak, Pressburg 1849. Via Sefaria (sefaria.org), Sefaria-Export. Version source: https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002034858 Licence: Public Domain. Source.