Akeidat Yitzchak

Sefaria · Jewish Thought > Rishonim · 1,728 sections

_.51.1.2
ואלה הבגדים
_.51.1.3
במדרש (ערכין ט"ז) למה נכתבו בגדי כהונה (ויקרא ח') אצל פרשת הקרבנות לומר לך מה הקרבנות מכפרין אף בגדי כהונה מכפרין. החשן מכפר על המשפט שכן כתיב את החשן המשפט. אפוד מכפר על עבודת אלילים שנאמר (הושע ג׳:ד׳) ואין אפוד ותרפים. מעיל מכפר על לשון הרע אמר הקב"ה יבא דבר שבקול ויכפר על מעשה הקול. כתונת מכפר על שפיכות דמים שנאמר (בראשית ל״ז:ל״א) ויטבלו את הכתנת בדם. מצנפת מכפר על גסות הרוח יבא דבר שבגובה ויכפר על מעשה הגובה. אבנט מכפר על הרהור הלב מהיכא דאיתיה. מכנסים מכפרים על גלוי עריות דכתיב לכסות בשר ערוה. והציץ מכפר על עזות פנים שנאמר (ירמיהו ג׳:ג׳) ומצח אשה זונה וגו' ונאמר והי' על מצח אהרן:
_.51.1.4
*תוכן דברי הרב ז"ל הוא, כי פעולות האדם בכלל תחלקנה לשלשה מינים, הא' כולל הפעולות הטבעיות, ר"ל אותן אשר יעשו איברי גופו עפ"י חקי הטבע אשר יסד ה' בקרבם, בלי רצון ובחירת בעליהם, ד"מ באכול איש מאכלו, יעכלו אותו איבריו הפנימים, ויוציאו המיץ והלחיות הראויות ממנו והשאר יוציאו לחוץ, ובכל זאת יפעלו בהכרח טבעם מבלי למודי ואזהר' ובהם אין מקום לזכרון או לשכחה כי לא נוכל לומר ד"מ על צד האמת, כי האצטומכא של איש זה זוכר תמיד לפעול פעולתו ושל איש אחר ישכחהו לעשות, ומאה"כ "כי שכחתי מאכול לחמי" נאמר רק ע"ד הפלג' כמשפט המשורר והמליץ, כי באמת הלוא הרעבון והכח המושך באדם, יכריחהו בטבעו לקחת מזון למאכלו כאשר ירעב, עד שלא יוכל לשכח זאת, והמין הב' כולל הפעולות הלמודיות ר"ל אותן הפעולות אשר יעשה האדם רק בעבור שלמדוהו וצוו אותו הוריו ומוריו לעשותן, למען השיג על ידן תכלית טובה, אף כי לפעמים מתנגדות לטבעו עד כי שלא הי' חפץ בהן מצד עצמו, ככל המצות שבתורה אשר לא יחייבם השכל האנושי ואנחנו בני ישראל עושים אותן רק בעבור שנצטוינו עליהם, ולמדונו אבותינו ומורינו לעשותן, ובאלה יש מקום לזכרון ושכחה כי יש אדם זוכר תמיד כל חובותיו אלה, ויש אשר ישכחם אף כי גם הוא למד אותן בנעוריו, כמאמר התנא פ"ה דאבות "ארבעה מדות בהולכי בית המדרש" וכו' והמין השלישי כולל הפעולות המדותיות והם אותן הפעולות המדותיות אשר יעשה אותן האדם בעבור מדותיו הטובות או הרעות ד"מ מי שיש לו מדת הרחמנות והנדיבות יחמול ויחוס על זולתו שהוא איש עני ואביון וייטיב לו כפי יכלתו, תחת כי האכזר והנבל יקפץ ידו מאחיו האביון ובשועו אליו בצר לו שיעזרהו, יאטם אזנו משמוע זעקתו, והנה הפעולות האלה יעשה אותן האדם תחילה לרוב רק בעבור מצוה ולימוד, כי הבן אשר ילמדהו אביו או מורהו לחמול על דל ולהעניק לו מטובו יהי' רחמן והבן אשר ילמדוהו להתאכזר על זולתו, יהי' אכזרי (כי הנטיה הטבעית לבד לא תספיק לאדם להשריש ולקבוע בלבו מדה טובה או רעה עד שממנה לבד תצאנה פעולותיו הטובות או הרעות) וע"כ יש בהן בתחיל' גם יד ומקום לזכרון ושכח' כי נוכל לאמר שבן זה זכר את אשר צוהו ולמדו אביו ומורהו להטיב לזולתו, וע"כ יטיב לו באמת תחת כי בן אחר שכח מצותם זאת וחדל מהטיב לעמיתו, אפס אחר אשר כבר הורגל האדם זמן מה במדה מה טוב או רעה כבר נעשה לו כדבר טבעי אשר לא יוכל לשכח עוד כאשר יאמרו המושלים "הרגל נעשה טבע" (וכעין זה אחז"ל בברכות ט"ז ע"א בקרא וטעה דצריך לחזור "אבל פתח בלמען ירבו סירכי נקט ואתא" ועיין גם בט"ז יו"ד סי' ס"ט ס"ק כ"ח) ועד"ז אמר המשורר "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני" כי הרגל הזכיר' בה נעשה לו כבר כדבר טבעי שלא יוכל לשכחו כמו שלא ישכח איש לדעת איזו ידו הימנית, ואמר הכ' מהי"ת "השכח חנות אל" כי החמל' והחנינה על ברואיו הן דברים האחוזים והדבקים בעצמותו ית', ואיך יעלה על הדעת שישכח כביכול לפעול פעולותיו על פיהן, וע"כ אמר ג"כ החוקר "כי אין דבר מהפעולות האנושיות שיהי' לו קיום כמו הפעולות לפי המעלה", ואחרי ההקדמ' הזאת הלא יקשה להבין מה שבאה כמה פעמים מצות הזכיר' והעדר השכח' כמו "זכור את יום השבת" "זכור את יום אשר בו יצאתם ממצרים" "זכור את אשר עשה לך עמלק", ודומיהם, כי אם יהיו הדברים האלה מוטבעים בטבע או בהרגל אין צורך עוד לצות על זכירתם, כי הדבר הטבעי הנוסד במדות האדם לא ישכח שהמעולה (ר"ל בעל המעל') לא תשכח לו המעל' שנהית' לו כבר כדבר טבעי, ואם הם אינם דברים טבעיים, ונקנים רק ע"י לימוד וחינוך, איך יצווה על זכירתם אחרי שהזכרון, הוא כח טבעי אשר בהיותו בריא כראוי פועל פעולתו מעצמו בלי צווי ואזהר', ואם יוחלש עד שלא יוכל לזכור עוד את העבר מה תועל לו עוד המצוה שיזכור אותו כי כמו שלא יוכל האצטומכא של איש חולה וחלש להצטוות שיפעול פעולת העיכול במאכל גס, שהוחלש כחו כבר לעכלו" כן לא יוכל כח הזכרון הנחלש באדם להצטוות שיזכור בכל זאת דבר או פעולה מה, ולבאר זאת יאמר הרב ז"ל כי התורה לא צותה באמת הזכיר' בעצמה, כ"א להשים לנו סימנים וציונים אשר יזכירונו הדברים אשר תחפוץ כי נזכרם, ד"מ בשמרנו תמיד את יום השביעי בכל שבוע, ונחדל מעשות בו מלאכה הלא נזכר מעצמנו עי"ז אמונת חידוש העולם בששת ימי הבריא' וקדושת השבת, יען כי בו שבת אלקים מכל מלאכתו, וע"ז מורה ג"כ מאחז"ל "כל שישנו בשמיר' ישנו בזכירה" ר"ל כל שומר שבת מחללו, הלא עי"ז יזכור ג"כ קדושתו ואמונת החידוש הדבקה בו ובשמרנו את חג הפסח בחודש האביב בכל שנה ושנה, נזכור יציאתנו ממצרים והקרע הטבע, ר"ל השתנות חקי הטבע ע"י האותות והמופתי' אשר שם ה' בארץ חם, והאמונה האמיתית הדבקה בזה, כי הי"ת כל יכול ואין מכלים בידו ובקשרנו בכל יום מימי השבוע התפילין לאות על ידינו ובין עינינו, אשר בהם כתוב המאמר היקר והנכבד מכל, "שמע ישראל" וכו' נזכור תמיד אמונת אחדות הי"ת, ובראותנו בכל יום הציצית על ארבע כנפות, כסותנו, נזכור בכלל כל מצות ה', וכן במצות "זכור את אשר עשה לך עמלק" הכונה רק שנשים לנו אות וסימנים המזכירים אותנו תמיד במה שעשה לנו הצר הצורר והאויב הזה, ויען כי לא קבעה התורה יום נועד לזכרון מלחמת עמלק, שמה רק עוצם שנאתו וגודל משטמתו ורוע כונתו היוצאים חוץ לגדר הטבעי הנהוג בשאר בני אדם וגבול שנאת כל העמים יחד, לאות ולמופת אשר על ידו ישאר הרושם תמיד בלבנו (ע"ד מאחז"ל בחולין ע"ב ע"ב "כל מילתא דתמיהא מידכר דכירי לה אינשי") ויען שלא קשרה אותו בשום מעשה המזכיר זאת הזהיר' עוד לאמור "אל תשכח" ורק חז"ל קבעו מעשה לזה ע"י עשיית ימי הפורים המזכיר' אותנו במעש' המן נכד עמלק, ובקריאת דברי הכ' האלה בשבת זכור שלפניו, וכן הוא מחובות כל איש שלם מישראל שיעש' לו סימנים וציורים המזכירים אותו תמיד בכל מצות אלקיו, עד שנתהיינה אצלו במדרגת הפעולות הטבעיות והמדותיות, אשר לא תפול עליהן השכחה, כמו שאמר דע"ה "נר לרגלי דבריך ואור לנתיבתי" שר"ל שע"י לימודו דבר ה' תמיד וההרגל בם מנעוריו לעשותם, נהיו לו לנר ואור המצטרך בהכרח להולך במקום חושך ואפילה אשר בלעדם לא יוכל להרים רגלו ולצעד אף שני צעדים, ואמר ג"כ "לעולם לא אשכח פקודיך כי בם חייתני", ר"ל יען כי נהיו לי פקודיך כמזון רוחני המקיים חיי נפשי, ע"כ לא אוכל עוד לשכחם כמו שלא ישכח איש לאכול מאכלו ומזונו הגשמי להעמיד חיי גופו, כי הרעבון הטבעי יזכירהו ויאלצהו לסעוד לבו פת לחם, ורק בבחינ' זאת הזהיר הכ' "רק השמר לך וכו' פן תשכח את הדברים" וכו' ואמרו חז"ל פ"ג דאבות מ"ח "כל השוכח דבר מתלמודו הרי הוא מתחייב בנפשו" שהכונה רק שלא יחדל משים לעצמו סימנים וציונים המזכירים אותו, אפס לא נוכל להעלות על דעתנו שיענש גם השוכח בעבור אונס והכרח, כמאחז"ל "יכול אפי' תקפה וכו' הא אינו מתחייב אלא עד שישב ויסירם מלבו", ולמען השרש עוד יותר בקרבנו החוב הזה המוטל עליני להשים לנו סימנים המזכירים אותנו לאהבה את ה' אלקינו וללכת בכל דרכיו, אה"כ ג"כ שהי"ת אשר במדותיו אנו מחויבים להדבק ולהדמות אליו בכל מעשינו, הוא בעצמו כביכול יעשה לו ג"כ סימנים ואותות לזכור אותנו לטובה, ושלא לקצוף עלינו עד מאוד לכלותינו חלילה מעל פני האדמ' כמא"כ בקשת אשר הושם לאות ברית שלא תשחת עוד הארץ מפני מי המבול "וראיתיה לזכור ברית עולם" ובמצרים שם דם הפסח אשר על המשקוף ועל שתי המזוזות לאות שלא יבא המשחית אל בתי בני ישראל לנגוף כמאמר הכתוב "והיה הדם הזה לכם לאות" והתרועה בחצוצרות במלחמ' על הצר הצורר אותנו, והתקיע' ביום שמחתנו במועדנו ובראשי חדשינו הושמו לאות שנזכר לפני ה' תמיד, וישגיח עלינו גם בעת צרותינו גם בעת שמחת ומשוש לבנו, כמאה"כ (במדבר י׳:י׳) "ונזכרתם לפני ה' וכו' והיו לכם לזכרון" וכו', ובהיפך אה"כ (הושע ד׳:ו׳) "ותשכח תורת אלקיך, אשכח בניך גם אני" ר"ל כי כאשר נשכח תורת אלקינו יסיר השגחתו ממנו, כאלו שכח אותנו, אף שבאמת אין שכחה לפני כסא כבודו, ועפ"י הדברים האלה ביאר הרב ספק אחר, והוא אחרי שאה"כ "תורת ה' תמימה", ובהיותה תמימה ומום אין בה יחויבו ג"כ שתהי' נצחית, ככל דבר תמים שאין בו מום שישאר תמיד ולא יבטל לעולם, ולא ימצא בה דבר שיהי' בשום זמן ללא הועיל כמאה"כ "כי לא דבר רק הוא מכם" ר"ל שבכל הזמנים והמקומות אין דבר בתורה שיהיה חלילה לריק וללא הועיל וא"כ הלא יקשה לנו להבין, כי בהשקפה הראשונה ראה ההפך מזה, כי כל מעשה המשכן וכל כליו, הקמתו והורדתו וכל מעשה הקרבנות והרבה משאר מצות התורה שאינן נוהגות לדורות ובעת גלות ישראל מעל אדמתו נראים עתה כדברים שלא יועיל לנו כלל ? מלבד שנראה כל זה כמתנגד אל כמה כתובים כמאה"כ בבגדי כהונה "חוקת עולם לו ולזרעו" חושן ונשא אהרן וכו' לזכרון לפני ה' תמיד", ודומיהם, אך בדברי הרב ז"ל הנאמרים עד הנה, ועיין גם ביאורי לשער הקדום) יבואר הכל, כי אף שהרבה מהמצות והמעשים הפרטים שנצטוו בתורה נוהגים רק בזמן קבוע ומוגבל לבד, בכל זאת הרעיון והמושכל האלקי הכללי, הנסתר בתוך כל מצוה ומעשה הרומזים עליו, נשאר נצחי וקים תמיד כל הימים (ד"מ מצות נתינת לקט שכחה ופיאה לעניים, ומתנות כהונה לכהנים וללוים התלויות בארץ נוהגות רק בארץ ישראל, לא עתה בהיותנו נפוצים בשאר ארצות, אך בכל זאת הרעיון הכללי האלקי ורצון ה"ית הטמון בחוביהם נשאר קים ומושרש בלבנו לנצח, והוא כי חובה עלינו להעניק בכל עת ובכל מקום מטובנו לאחינו העניים והאביונים, ולמלא כפי היכולת מחסורם אשר יחסר למו, ולתמוך ידי תלמידי חכמים מורי העם ומלמדיו, המדריכים אותם עתה בדרכי ה' ליראה אותו וללכת בכל דרכיו (כאשר הורו לפנים הכהנים והלוים משפטי ה' ליעקב ותורתו לישראל) אם אין להם זולת זה חלק ונחלה בהון ורכוש וקניני הזמן, להחיות בהם נפשם ונפש ביתם), ואחרי כי כונת הי"ת בתתו תורתו לנו היתה לפ"ז לא לבד עשיית המעש' הפרטי אשר צוה לעשות, כי אם גם לשמור ולהשכיל תמיד הלימוד האלקי והמושכל הרוחני הצפון בקרבו, כמאה"כ "ושמרתם כו' ועשיתם אותם למען תשכילו את כל אשר תעשון שר"ל שיעשו המצות הפרטיות באופן שישאר בלבם גם המושכל הכללי הנסתר בהן, למען יוכלו להוציאו פעם אחרת אל הפועל גם ע"י מעשה גופני אחר אשר לא נמצא מפורש בתורה, ד"מ מצות "עזב תעזוב עמו" הנאמר בחמור שונא הרובץ תחת משאו, כוללת גם הרעיון וחפץ האלקי הכללי שנטיב גם לאויבינו, ונשכח שנאתו בעת צר לו, לעזרהו ולתמכהו כפי היכולת, והאיש אשר ישריש מדה טובה ויקרה זאת בלבו יעזור לשונאו בכל אשר ימצא יד ומקום לזה, וישלים בזה חפץ הי"ת אף אם לא יראה שור או חמור שונאו נופלים בדרך. ובאופן זה נוכל לומר גם בבחינת הקרבנות שאם גם מעשיהן הפרטיות בטלו. בכל זאת נשאר תמיד הרעיון והמושכל הצפון בקרבם, שיכנע לו האדם תמיד לפני יוצרו, להתחנן ולהתנפל לפניו בעת צר לו. כמא"הכ "זבחי אלקים רוח נשברה וכו' ולהודות לו בעת שמחתו וכאשר ייטיב לו, כמאה"כ "זובח תודה יכבדנני" וע"כ אמרו חז"ל "זאת התורה לעולה, וכו' מלמד שכל העוסק בפ' הקרבנות וכו' כאילו הקריב" וכו', כי כמו שיושרש הרעיון האלקי הצפון במצות הקרבנות בלב המקריב אותן, כן יוטבע גם בלב הקורא אותן ומשכיל ומתבונן בהן וכן הוא בכל המעשים שנצטוו בתורה כמצות שמיטה ויובל ודומיהם, שאף שיש זמן שיבטלו הם בעצמם, בכל זאת הרעיון והמושכל האלקי והתועלת המוסרית אשר יצאו מהם עומדים לנצח נצחים, וכן הוא גם בבגדי הכהונה ומעשיהן. כי לא לבד יורו בכלל על חובות הישראלי להסיר מעליו המדות הרעות, שהן בגדיו הצואים, ולהלביש מחלצות ובגדים נקיום שהם המדות הטובות והיקרות, (אשר ע"י נקראו הבגדים בלה"ק גם בשם מדות כמו "ולבש הכהן מדו בד", בלשון העמים יורה שם האביטוס גם על תבונת בגדי האדם, גם על תכונת מדותיו בכלל) כ"א גם על פרטי הבגדום יורו, (כמו שהולך הרב המבאר) על הסרת מדות רעות ידועות, לקנות תחתיהן המידות הטובות והיקרות המתנגדות להם, וע"כ נאמר גם בהם "לזכרון, או לזכרון לפני ה' תמיד" וע"ז יורה גם מאמר המדרש שהחילונו בו, "למה נכתבו וכו' לומר לך מה הקרבנות מכפרים" וכו' שהכונה להורות שכמו שההשתדלות בעניני הקרבנות ותועלותיהן תועיל מאוד לכל איש ישראלי משכיל ומבין להסיר חטאו, ולהשיב דרכו מרעה, כן יועול לו גם העיון במעשה ובגדי הכהונה ותכונתם תמיד לטהר מדותיו ותכונותיו הנפשיות מכל סיג וחלאה, ולהיות בכל עת בגדיו לבנים, - הפעולות הנם ימצאו בנו על שלשה מינים. אם טבעיות. ואם מדותיות. ואם למודיות. הטבעיות הם כחות הפעולות כפי מה שהוטבע בם בתחלת הוייתן ולא יפול עליהם לא למוד ולא אזהרה לא שכחה ולא זכירה. כי הם פועלות בכל עת ויותר שלא מדעת הבעלים כמו שהוא בעת השינה ולא נאמר מעולם ששכח הלב תנועתו או שזכרו ולא האצטומכא והכבד פועלי העכול אשר בידם ולא שזכרם כלל אלא אם יאמר דרך הפלגה על ביטול הכח כמו שאמר המשורר (תהלים ק"ב) הוכה כעשב וייבש לבי כי שכחתי מאכול לחמי: אמנם הפעולות הלמודיות הם אשר יצטוה אדם מהלמוד לעשות אותם לשום תכלית מהתכליות ולא יחוש אם יסכימו לטבעו או שינגדו אליו כמו שהוא ענין המצות האלהיות אל הדברים העיונים אשר יקבלום האדם מרבו. הנה באמת באלה כמו שתפול בהם מצוה או למוד כן יפול הזכרון והשכחה וכמו שאמרו (אבות פ"ה) ארבע מדות בהולכי בית המדרש כי השכחה והזכרון יפלו בהם לפי הכנת טבעם כמו שיתבאר מאמרם זה בשער פ' ב"ה: אמנם הפעולות המדותיות הנה בתתחלתן היו ממין הלמודיות והיה נופל בהם הצויי והשכחה והזכרון. אמנם אחר ההרגל חזרו למין הטבעיות אשר לא יפול עליהם לא צווי ולא שכחה כלל. וכמו שאמר החכם שלא ישכח האדם המעלה כמו שלא ישכח על אחת מידיו אם הוא ימין או שמאל ועל זה המשל עצמו אמר המשורר אם אשכחך ירושלם תשכח ימיני (תהלים קל"ו). כי ירושלם היא נזכרת ונפקדת אצלו תמיד לא תסור מנגד עיניו על דרך שאמר הכתוב (ישעיה מ"ט) הן על כפים חקותיך חומותיך נגדי תמיד. ואם יצוייר שאשכחך כבר יצוייר שאשכח יד ימיני מה שאי אפשר. ועל זה הדרך עצמו אמר המשורר בכלל הנמנעות שזכר שישיגו לאל יתעלה בענייני המעלה הנהוגה אצלנו מלפנים (תהלים ע"ז) השכח חנות אל וגו'. אמנם אמר ראשונ' (שם) חשבתי ימים מקדם שנות עולמים אזכרה נגינתי בלילה עם לבבי אשיחה ויחפש רוחי הלעולמים יזנח ה' וגו'. האפס לנצח חסדו וגו'. השכח וגו' ירצה כי בחשבו ימים מקדם שהיתה השגחת השם יתעלה תמיד מצויה בינותינו לעשות עמנו גדולות ונוראות ברוב רחמיו וחסדיו ועתה זה כמה יושב ובטל שהיה זוכר נגינתו זאת בלילה בשעת השקט שאר המחשבות המטרידות. ומפליג בו החקירה בהעביר העיון על כל צדדי האפשר לדעת אם היה זה מצדו או מצדנו ושלא מצא שום צד שיצדק בשהיה זה ההמנע מצדו. דזה כי ההמנע מהרגל המעלות לאיש השלם שהיה מוחזק בהם אי אפשר שיהיה כי אם לאחד מג' סבות אם שתשתנה רצונו מעשותו אל לא עשותו. או שלא יכול לעשות. או שישכח מעשות והנה האל יתברך לא תפול בו שום אחת מהנה אם השתנות הרצון מטוב לרע הלעולמים יזנח ה' ולא יוסיף לרצות עוד לעשות טוב כאדם המתהפך מטוב לרע חלילה לאל מרשע. ואם מבלתי יכולת בידו להמשיך כח גבורותיו אשר היו בידו בימים הראשונים כעשיר שנורש או כגבור שנחלש האפס לנצת חסדו כמו שאפס כסף מידי העשיר או אם גמר אומר גבורותיו בדור אחד או שנים כמו שיכלה כח הגבור במעט מהזמן. ואם בעבור שכחה השכח חנות אל והלא אין שכחה יכולה להמצא במעלות האדם כ"ש במעלות חנינותיו וחסדיו. ואם תאמר כבר יקרה למעולה בשעת הכעס והאף הגדול שלא ישתמש אז במעלותיו וכאלו שכחם בעת ההיא. הנה זה לא יהיה רק במעט מהזמן שבו יכלה פתאומיות האף. ולזה לא הונח שתפול השכחה במעלות חנינותיו כי אם קפץ באף רחמיו סלה והנה עם זה כבר אפשר שתשכח ימינו תמיד. וגזר ואמר ודאי אין המחלה הזאת אלא בי ואני הוא שגרמתי שנות ימין עליון והתחלפו מטבעו לשכחו אצלנו. על כן בתקן עצמי והטיב מעשי אבטח כי אזכור מעללי יה כי אזכרה מקדם פלאך. והנה נתברר על כל פנים כי המעלות המדותיות תתחלפנה מהפעולות הלמודיות במה שבאלה לא תפולהשכחה כמו בטבעיות. אמנם בלמודיות לבדם תפול וכבר כתב זה החוקר בפ"ח מהראשון מהמדות אמר כי אין דבר מהפעולות האנושיות שיהיה לו קיום כמו הפעולות לפי המעלה והם יותר נשארות מהידיעות הלמודיות. אלה יראו מהם היותר נכבדות והם יותר נשארות בעבור רוב גודל התמדת היות בהם מאושרים. וזה ידמה היות סבה אשר השכחה לא תמצא אצלם והוא מבואר:
_.51.1.5
והנה מכל זה יצא לנו ספק עצום מאד בכל מקום שבא בתורה האלהית מצות זכירה על שום מעשה או למוד בשום דבר שיפול תחת שלשת המינים הנזכרים. כי אם הדבר ההוא המצווה יהיה מהמעשים המוטבעים אצלו שם בטבע או בהרגל. הנה הצווי אצלו מותר שהמעול' לא תשכח לו המעלה כמו שלא תשכח יד ימינו. ואם הוא כנגד טבעו והרגלו. הנה אם יזכור מעצמו הרי מוטב ואם לא יזכור מה פשעו ומה חטאתו. כי אחר שהזכרון הוא מהפעולות הטבעיות הנמשכות מהכח ההוא הנפקד אותו בחדר מחדרי המוח. הנה אם נפסד אצלו זה הכח או נחלש מה יש לו לעשות. והנה הוא מבואר כי כמו שלא יגונה האדם אם לא יראה כחו הרואה. או לא ישמע השומע או לא יעכל המעכל. או לא ידחה הדוחה. כן ראוי שנשפוט על הכח הזוכר כי אם הוא נעדר או חלוש או שעבר עליו זמן רב ונתחלפו הצורות הרי הוא אונס בידו. ולפי שההכר' היא מזה המין ולא תפול תחת הבקשה או הצווי כי היא תלויה בהיות הדבר ההוא נפקד בכח השומר הצורה ההיא או הענין שנפקד אתו לזה אמרו ז"ל (ב"ר פ' פ"ה) במאמר הכר נא למי החותמת וגו' (בראשית ל"ח) הכר נא פני בוראך סבבו הדבר לענין ההודא' שהיא ברשותו:
_.51.1.6
אמנה יותר זה הספק כשנשים לב על מנהג התורה האלהית בכל מה שהטילה מצוות הזכרון בכל אלו הדברים הלמודיים כי הנה היא לא צותה בדבר של זכירה שלא צותה לעשות מעשה בו תקשר הזכירה ההיא ותתחייב לעלות לפניו דבקה עם המעשה כמו שהיה הענין בחדוש העולם שהפקידו אצל שמירת השבת יום אחד בשבוע כי כל מי שישנו בשמיר' ישנו בזכירה (ברכות כ':) והקרע הטבע ע"י חג הפסח בחדש האביב כמ"ש (שמות י"ג) שמור את חדש האביב כי בו יצאת ממצרים. ויחוד השם יתעלה על ידי התפילין שנא' (דברים ט״ז:א׳) והיו לזכרון בין עיניך. וכלל המצות ע"י הציצית שנאמר (במדבר ט״ו:ל״ט) וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות י"י. וכן נהגו אנשי כנסת הגדולה בענין הנס ההוא הגדול שנעשה בימי מרדכי ואסתר אמרו (אסתר ט') והימים האלה נזכרים ונעשים. וימי חנוכה וזולתם. והנה לפי שלא ראתה החכמה האלהית לציין יום נועד לזכרון מלחמת עמלק רשם וקבע זכרונו בעוצם שנאתו ורוע כוונתו כמו שאמר (דברים כ״ה:י״ז) זכור את אשר עשה לך עמלק וגו' על הדרך שפירשנו בשער מ"ב. וסוף סוף חתם באומרו (שם) לא תשכח כי ראה שהוא מעותד אל השכחה לפי שלא נקשר במעשה מה. וכבר באו חכמינו וקבעו מעשה לזה ע"י זכירת מעשה המן (מגילה ז'.). ראה כי נתן לפנינו דרך נכון וישר בו יגבר אדם על כחותיו הטבעיות להכניסם במסירת הברית במה שלמדנו שהדבר המועיל שאנו צריכין זכרונו ראוי ומחוייב לנו לעזרו ולסמכו בכל מה שבידנו לעשותו מהתחבולות הראויות עד שלא יחסר מזוגו ותועלותיו. וכבר המציאו חכמי האומות תחבולת הזכרון לענין זה כמו שאנו עתידין לזכור אותו בפרשת שמע שער צ' בעזרת האל. ומעתה אם לא עשה כן הנה הוא נתפש ונענש עליו כמי שלא שמר שבת או ביטל את הפסח או מצות תפילין או ציצית או אי זו מצוה אשר נתלה בו הזכרון ההוא כי הדברים האלה לא תפול עליהם השכחה ולא יעזבו מפניה כי אם מפני הסירוב ובזיון המצוה. כן כל איש אשר הוטל עליו לעשות דבר ולא הציב לו ציונין עליו כאלו כתבים בספר זכרונותיו הנה הוא באמת פושע בו וחייב ליתן עליו את הדין אם שכחו. וכבר החטיא עצמו שר המשקים (בראשית מ׳:ב׳) במה שלא זכר את יוסף וישכחהו ואמר אחר כך (שם מ"א) את חטאי אני מזכיר היום כי אחד מהחטאים שזכר אז בלבו היה זה בלי ספק ולשון רבים דוקא כמו שפירשנו שם. ועתה ראה כמה היה משתדל דוד ע"ה להעלות המצות האלהיית והלמודיות במדרגת הפעולות המדותיות והטבעיות שלא תפול עליהם צד שכחה ושם אותו לפנינו למופת וראיה כמו שלקחו גם הוא מדרכי התורה האלהיות כאשר אמרנו והוא באות הנ"ון מהאלפא ביתא. אמר נר לרגלי דבריך ואור לנתיבתי (תהלים קי"ט.) אמר כי לא לבד תאיר התורה האלהית המקום אשר תדרוך כף רגלו. אבל כל הנתיב אשר ילך בו עד יגיע אל מקום חפצו. והכוונה שהיא תישיר אל הכרת התכלית הטוב ותוליכהו אצלו. וזה מה שהיא נותנת לפניו התחבולה ההיא שזכרנו אשר בה נלמוד לעשות מהענינים הלימודיים פעולות מדותיות או טבעיות ואמר כי כשהיה קורא בתורה ורואה או זוכר דבר שנכשל בו או שנשכח ממנו מיד היה שוקד עליו נשבע עליו לקיימו ולשמור אותו כמו שאמרו (אבות פ"ג) נדרים סייג לפרישות. ולזה אמר נשבעתי ואקיימה לשמור משפטי צדקך (שם) כי הוא נשבע ומקיים לשמור המצות והמשפטים על לבו תמיד באופן שלא תפול בהם השכחה כי אחר שקבל עליו בנדר או שבועה הרי הוא מוכרח ולא יעבור וכמו שאמרו (ב"מ ה':) דחשיד איניש אממונא ולא חשיד אשבועתא. וזה הדבר אשר ראו כל אדם לעשותו ולזרז עצמו בו כאשר ירגיש בלבו רצון טוב אל הדברים הטובים ויחשיד את עצמו כי לא יהיה כזה ליום מחר כדרך שהוא עושה בספוק ביתו כי יקח אותו בהמצאו וכמ"ש (משלי י') אוגר בקיץ בן משכיל ועל זה האופן הנדרי' והשבועות הם מדרך הצדיקים אשר נגע אלהים בלבם רוח דעת ויראת ה' ואין ספק כי כאשר ירגיש האדם בעצמו שהוא מצטער במעשה הטוב ההוא שקבל על עצמו בתורת שבועה אז ראוי לו לשמוח בו ולהתחזק עליו כי ידע שתחבולותו מועילה לו. משל ללקיחת רפואה משלשלת שאם ירגיש ערעור במעיו וצד חלחול אז ישמח בה כי עשתה את אשר חפץ ותצליח את אשר שלחה. לזה אמר (תהלים קי"ט) נעניתי עד מאד ה' חייני כדברך. ירצה אני כבר הרגשתי בעצמי ענוי הגוף בלקיח' זה הדרך על זה האופן והוא אות גדול לרוע המזג ועוצם החולי בקלקול התכונות לזה החלימני והחייני כמו שאמרת בתורתך על זה הענין עצמו (דברים ל׳:ט״ו) ראה נתתי לפניך היום את החיים וגו' וכמו שאמרו (ילקוט בראשית רמז י"ד) שאם ימות יחיה וכו' וענין החיות הזה הוא שיאותו לו המעשי' הלמודיים האלה כשעור שיחיה בהם תמיד כמו שהוא בפעולו' המדותיות ויתר המעשים האנושיי' אשר לא יסורו ממנו. ולפי שבקרוב האיש אל הטוב והנאות על זה הדרך אם היה תחלתו באונס כבר יהיה סופו ברצון ובחפץ שלם לזה סמך (תהלים שם) נדבות פי רצה נא ה' ומשפטיך למדני. לומר שכבר יבא בתורת אהבה ונדבה לא לבד לשמור משפטי צדקו כמו שאמר מתחלה גם לבקש עוד למוד משפטים אחרים אלהיים לשמור ולעשות אותם עד אשר מזה יבא למאוס עסקי העולם כדי שיהא לו פנאי להתעסק בהם כמו שאמר (שם) נפשי בכפי תמיד ותורתך לא שכחתי שכבר הגיע אל שיעור האהבה והתשוקה אל הלמודים ההם כי אפילו היו רודפים אותו אויביו ורואה נפשו בסכנה עצומ' תמיד לא יסירם מלבו באופן תפול עליהם שכחה כלל. ומזה קל וחומר ליתר הטרדות אשר למטה מזאת ולכל האנשים שאפי' יצערך האדם למעשה ידיו ותהיה נפשו תלויה ביגיע כפיו חוייב לקבוע עתים לשמוע בלמודים. וכמו שאמרו (ברכות ל"ב.) על החסידים הראשוני' אשר כן עשו מתוך שהיו חסידים תורתן משתמר' ומלאכתן מתברכת. והנה בזה כבר יהיה עומד בפני כל הרוחות הקשות והרעות המטרידות ולא יזיזו אותו ממקומו והוא אומרו (תהלים שם) נתנו רשעים פח לי מפקודיך לא תעיתי כי הנה הרשעים האלו אשר טמנו פח ליד מעגל הם המחשבות הרעות והדמויים הכוזבים אשר אליהם אמר במקומו' אחרים (שם) טפלו עלי שקר זדים וכו'. (שם כ"ד) כי קמו בי עדי שקר וגו'. וזולתם כמו שנתבאר במבוא השערים. כי המזדרז בדברי התורה ושוקד על למודה על זה השיעור לא יספיקו דמויים משקרים וילדי נכרים להתעותו מפקודיו בשום צד. והנה כאשר הגיע אל זאת המדרגה מן השלמות כבר הגיע למה שכוון בו מהיות לו אלו הלמודים אחוזת נחלה כפעולות המדותיות או הטבעיות הקיימות ואמר (שם קי"ט) נחלתי עדותיך לעולם כי ששון לבי המה. יאמר שכבר היו לו לירושה ולנחלה שהוא הקנין היותר חזק שבקניני' שאין עליו שום טענה. וכמו שאמר (דברים ל״ג:ד׳) תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב שאין להם לומר אלא מצבתי וירשתי. ונתן האות והמופת על זה באומרו (תהלים שם) כי ששון לבי המה כי הוא האות החזק בקנינים כמו שאמר החכם בשני מהשני מספר המדות ראוי לשום אות בקנינים בבוא הנאה או עצב בפעולות כי אמנם הפורש מהתאוות הגשמיות ועם זה שמח הוא ישר. ואם יתעצב הוא עקש לב: וכבר נתבאר כי זהו האות במעלות כלם. וזהו מה שנאמר (ד"ה א' כ"ט) וישמחו העם על התנדבם כי בלב שלם התנדבו לה'. וגם דוד המלך שמח שמחה גדולה כמו שיתבאר זה יפה אצל נתון תתן לו ולא ירע לבבך וגו' שער צ"ד ב"ה. סוף דבר אמר שכבר הגיע לו מהם ששון ושמחה תחת מה שהיה מגיעו ראשונה מהצער והענוי הנה שנהפך לו הענין מרע לטוב בכח השתדלותו. ומעתה כבר יהיו לו אלו הענינים הלמודיים בשיעור שתהיה לו נטייה טבעית ליותר זרים מהם. ולזה אמר (תהלים שם) נטיתי לבי לעשות חקיך לעולם עקב וזה שעם שהוא קשה לאדם לעשות מעשי' אשר אינו יורד לסוף דעתם ותכליתם ואם יעשם יעשה אותם לתקות שכרם. כמו שאמר (שם) הורני ה' דרך חקיך ואצרנה עקב הבינני ואצרה תורתך ואשמרנה בכל לב יאמר כי החקי' לא יעשם מלבו אלא עקב שכרם אמנם ששאר המצות יבינם ויצרם בכל לב לפי שישכיל תועלתן מצד עצמם. ועת' אמר שכבר נטה לבו לעשות החקים בנטיה והכרע טבעית לביית עם שלעולם עקב כלומר עם שעדיין לא הוספתי בהם ידיע' על מה שידעתי עד הנה. ולעול' יש להאמין כי יש תקוה לאחרית'. או שירצה אע"פ שאני עושה אותם במה שחשקה נפשי בהם להיות מצווין מאתך כמו שאמרנו איני מסתלק לעולם מהשכר הכרוך להם בעקבם והוא נכון:
_.51.1.7
הנך רואה איך טרח ומצא אדוננו דוד עליו השלום והכין לפנינו הדרך הישר להיות לנו המצוות האלהיות והלמודים התוריים לעסק מיוחד בו נחיה תמיד עד שיהיו שמורות בלבנו ונקנות לנו לנחלה ויוכרע לבנו אליהם בנטיה טבעית אשר אי אפשר ליפול בהם השכחה כשכחת הימין או השמאל והוא הדרך עצמו שאמר החכם באותו לשון שכתבנו למעלה בעבור רוב גודל התמדת חיות בהם מאושרי'. והוא מה שאמר דוד במקום אחר (שם) לעולם לא אשכח פקודיך כי בם חייתני. אמר כי אחר שנתנם לו לעסק מיוחד אשר בו יחיה תמיד יחוייב שלא ישכחם בשום פנים כי אי אפשר לבא לידי שכחה אם לא שיסכים בלבו להבטל מהעסק ההוא ולהרחיקו מעליו שזה יהיה מאד מפורסם אשר לא יפול עליו התנצלות השכחה. והנה על זה באו כל המצוות שבתורה על לשון הזכירה כמו שאמר (דברים ד') רק השמר לך ושמור את נפשך מאד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך. כי הנה בידו ורשותו לעשות סימנים וציונין ומיני תחבולות לזכרונן ואם לא עשאם ענוש יענש במרד העצלה כמו שאמרנו ראשונה. ולזה אמרו חז"ל (אבות פ"ג מ"ח) כל השוכח דבר מתלמודו הרי הוא מתחייב בנפשו שלא יתנצל לאמר למדתי ושכחתי כי יש בידו לעשות חיל שלא ישכח. אמנם אם עשה וטרח ולא הועיל הרי הוא שוכח תלמודו מחמת אונסו ופטור. וכמו שאמרו (שם) יכול תקפה עליו תלמוד לומר ופן יסורו מלבבך הא אינו מתחייב אלא עד שישב ויסירם מלבו. כי הבלי קפידה עליהם לעשות בהם ההשתדלות הנזכר היא ודאי הישיבה וההסרה מלבו אשר יתחייב בנפשו עליה בלי ספק. ומן הפלא שאף האל ית' הכתיב לעצמו התחבולה הזאת בהרבה מקומות אמר (בראשית ט׳:י״ג) וראיתיה לזכור ברית עולם. (שם י"ז) והיתה לאות ברית ביני וביניכם. (שמות י״ב:י״ב-י״ג) והיה הדם לכם לאות (במדבר י׳:ט׳) והרעותם בחצוצרות ונזכרתם וגו' וזולתם. עם שעקר כוונתם הם לראייה של זכות כמו שכתבנו בברית הקשת שער י"ד מכל מקום מפשוטי כלם יראה כן. וכל שכן ממה שאחז"ל (ברכות ו'.) שהקב"ה מניח תפילין וזכרו מה הן פרשיותיהן כמו שיתבאר אצל את ה' האמרת וגו' בשער צ"ח ב"ה. והנה כוונת כל זה כי כשם שצוה אותנו להטיב זכרוננו על ידי מעשה במה שאנו חייבין עליו כן הוא ית' כביכול נוהג בעצמו לזכור אותנו תמיד במה שהוא ראוי להשפיעו אותנו לטוב לנו כל הימים ולומר שזכירתנו אליו ית' וזכירתו אלינו תלויין זה בזה והולכים בסבוב. ולפי שהסבוב הזה עצמו יחוייב שימשך אל השכחה שענין ההפכים האלו אחד הוא כמו שאמר הנביא (הושע ד׳:ו׳) ותשכח תורת אלהיך אשכח וגו'. לזה מה שהפליג האזהרה (דברים ד') השמר לך ושמור נפשך מאד פן תשכח כמו שאמרנו וכן במקומו' אחרים (שם ו') השמר לך פן תשכח והוא הזירוז להטוב הזכרון ולסמכו בכל מיני התחבולות כי באמת השכחה תניח חטאים גדולים והיא היתה אם כל רע והפסד. וכמו שאמר (שם ל"ב) צור ילדך תשי ותשכח אל מחוללך. (ישעיהו נ״א:י״ג) ותשכח ה' עושיך וגו'. והזכרון הוא היה אבי כל טוב וחסד הנמשך בעולם (מיכה ו׳:ה׳) עמי זכור נא מה יעץ וגו'. (מלאכי ג׳:כ״ב) זכרו תורת משה וגו'. ובאל ית' (בראשית ח׳:א׳) ויזכור אלהים את נח וגו'. (שם ט') וראיתיה לזכור וגו'. (תהילים ק״ו:ד׳) זכרני ה' ברצון עמך וזולת'. והנה שנתברר לנו איך עשו העיונים הלמודיים מעלות מדותיות טבעיות ואיך תפול המצוה והזירוז על הפעולות הטבעיות כמו שהוא הזכרון אשר חשבנו בתחלה שאין זה מטבעו. וכבר תהיה הזכירה על זה האופן גבול אמצעי כדי שתפול המצוה גם על היראה עם שהוא הפעלות טבעי כמו שאמר הכתוב (דברים ז׳:י״ח)לא תירא מהם זכור תזכור את אשר עשה וגו' כמו שיתבאר שם בשער צ' ב"ה שהוא דרוש נכבד מאד: ועתה ראה כמה יועילו לנו אלו העיונים להבין ולדעת מהם תועלות הספורים האלו כלם רצוני ממעשה המשכן. והכלים. והבגדי'. והקרבנו' וזולתם. וזה כשיעמוד לפניך ראשונה ספק גדול ועצום וזה תוארו. מהידוע שתורתנו האלהית היא תורת ה' תמימה. וזה התואר יחייב שלא יפול בה שום מום בזמן מהזמני' שזה יכלול היותה נצחית מה שיחייב שלא ימצא בה שום דבר בשום זמן שיהיה ריק מהתועלת וכמו שאמר עליה (שם ל"ב) כי לא דבר רק הוא מכם וזה התנאי יבוקש מלומדיה אשר על כל אחד מהם אמר המשורר כו אם בתורת ה' חפצו וגו'. והיה כעץ שתול על פלגי מים אשר פריו יתן בעתו ועלהו לא יבול וגו' (תהילים א׳:ג׳). וזה שהוא אשר יתן פרי הלמוד בעתו בכל הדברים התלוים בזמן מיוחד. ואף שיש בהם ענינים שלא יפרדו ממנו כמו העלה מהעץ שלא יבול ממנו ויועיל לצל או לתרופה. וכל אשר יעשה יצליח באופן שלא ימצא לו זמן רק מהתועלת. ואם זה משפט לומדיה היא עצמה לא כל שכן. ואם כן איך תתקרר דעתנו ויסבול שכלנו שיהיה בתור' האלהית דבר שאינו נוהג בשום זמן מהזמנים או שלא יועילו לכתות האנשים אם מפני שהיה מצוה לדור כמו מעשה המשכן וכליו וסדר הקמתו ופריקתו וקרבנות חנכת הנשיאים שכלם נפסקה כוונתם ומאי דהוה הוה. או המצוות אשר לא נצטוו בהם כי אם אחר הכנסם לארץ ובשעת יישובה וכדומה או המצוות המיוחדות לאנשים מיוחדים כמו טהרת הכהנים וטומאתם וענינים רבים כמו אלה כבר נאמר שיבואו בזה חלקים רבים שלא יועילו לכל האנשים וגם מה שלא יועילו כלל. ומה גם עתה זה ימים רבים שגלינו מעל אדמתינו ושמם מקדשנו ואין לנו לא בית ולא מזבח ולא קרבן ולא כהן שיכפר בעדנו. כי הנה כל המצות בטלו בעונותינו ולא נשאר בתורה רק קצת מצוות שהם חובת הגוף וקלה היא כאלו היא כאחד מספר הזכרונות דברי הימים אשר עברו בעולם זה כמה וכמה. ומה זה שאמר משה לכל ישראל (דברים ל״ב:מ״ו) שימו לבבכם לכל הדברים אשר אנכי מעיד בכם היום אשר תצוום את בניכם לשמור ולעשות את כל דברי התורה הזאת כי לא דבר רק היא וגו'. והלא יש בה הרבה דברים שאינן ראויים כי אם למעט מהם. והנה כל דבר ודבר מהם הוא רק מרובם וגם מה שאמר בבגדי כהונה חקת עולם לו ולזרעו אחריו ובחשך לפני ה' תמיד ובמצות הנרות חקת עולם לדורותם מאת בני ישראל ועוד נאמר ואתה תצוה את בני ישראל ויקחו אליך וגו'. ובמקום אחר (ויקרא כ״ד:ב׳) צו את בני ישראל ויקחו אליך וגו'. ואמרו חז"ל (קידושין כ"ט.) כל מקום שנאמר צו מיד ולדורות. והנה לא נמשך לכל הדורות כי כמה דורות עברו שחשכו רואותינו ועינינו ראות וכלות. אמנם מה שחוייב לקבל בזה הוא כי הנה כל אלו הענינים והמצות הבאות עליהם כלם עם שכונתם היא להועיל בהם לענין המעשה לאנשים המיוחדים ההם ובזמן הקבוע הנה עקר הכונה בהם להיותם בספר וחכמה ולמוד אלהי בו יעיינו כל בעלי השכל וישכילו בענייניהם עד שיעלו בנפשם בתורת למודים ועיונים מושכלי' נשארים בשכלם. וכמו שאמר (דברים כ"ט) ושמרתם את כל דברי הברית הזאת ועשיתם אותם למען תשכילו את כל אשר תעשון. כבר ידעת אומרם ז"ל (תו"כ אחרי פ"ט) ושמרתם זו משנה ועשיתם כמשמעו. אמר שיעיינו בדברי הברית הזאת ויעשו אותם באופן שלא בלבד יעלה בידם המעשה אלא שאשר יעשו ישאר ממנו מושכל בנפש כי הוא המעשה השלם העומד תמיד ולא יסור בעבור שעת המעשה. וכבר יועילו אלו המעשים להם לענין החכמה יותר מספרי החכמות החיצונוי'. וכמ"ש בפירוש (דברים ד') ושמרתם ועשיתם כי היא חכמתם ובינתכם וגו'. ואל פרסום המעל' עליהם אמר כי הם אשר יכירו ויאמרו (שם) רק עם חכם ונבין הגוי הגדול הזה. והנה בזאת המדרגה מהמעשה אשר יש בו למוד וחכמה התיחדו היחידים והחכמי'. אמנם הבוערים בעם העושים המצוה בתנועותיהם לבד משוללת משום כוונה מן הכוונות עליהם אמר הכתוב (ישעיהו כ״ט:י״ג-י״ד) ותהי יראתם אותי מצות אנשים מלומדה. ואליהם כיון הרב המורה במה שכתב פרק נ"א חלק ג' אמר שהמון עמי הארץ העוסקים במצות הם הרוצים לבא אל המלך ולהכנס אצלו אלא שלא ראו בית המלך כלל כמו שביאר שם דבריו באומרו וכל אשר תעשה מצוה באיבריך כמי שיחפור חפירה בקרקע או יחטוב עצים מן היער מבלי בחינת ענין המעש' ההוא ולא מי צוה לעשותו ולא מה תכלית כונתו לא תחשוב שהגעת לתכלית אבל תהי' אז קרוב ממי שנאמר מהם (ירמיהו י״ב:ב׳) קרוב אתה בפיה' ורחוק מכליותיה' ע"כ. יאמר כי כאשר יעשה המצוה בבחינתה ובבחינת המצוה ותכליתו בה היא השלמה שבעבודות. וכאשר יחסרו שלשתן הוא חסר מאד. אמנם יודה מה שאי אפשר להכחישו. כי אע"פ שלא ידע האדם טעם המצוה ועקרה על דרך ההשכלה ההיא שאמרנו אלא שיכוין לעשות אותה להשלים רצון המצוה עליה יתעל' שמו הנה כבר יהי' עם זה מן הבאים בית המלך ומרגישים ומכירים פני המלך המצוה והמזהיר בהם אם שלא ראו אותו בלי מסך. אמנם אל המשכילים בהם על הדרך שאמרנו הם אשר יועילו להם תמיד כל מצוות זאת התורה ובבחינתם יבא זרוזם מיד ולדורות ואין הבדל להם בשעת מעשיהם לאחר מעשיהם כי הנה כל מה שכתבנו מענייני המשכן והמנור' הנה הוא מועיל אצלנו היום כיום המעש'. וכן כל הענינים המושכלים לא יתחלף אצלם האדם השלם בין שימצאו לפניו בפועל או שלא ימצאו. המשל כי כאשר ישכיל האדם שמצות טעינה אל השונא תהיה לעזור ולהועיל הנעזר ולהרחיק האיבה מבין האנשים ויטע בלבו מדה זו לקנין גמור הנה כבר יתנהג באלו המדות השלמות בכל דבר שיבא צרכו לפניו ואעפ"י שלא יזדמן לו חמור שונאו או שורו. והקש על זה בכל המצות כי הכוונה בכלן ללמד האנשים ולהרגילם אל הטוב והישר הראוי להיות בו תמיד. ולזה אין מצוה מהמצות ומעשה מהמעשים התוריים שלא יועילו תמיד. ועל זה האופן באמת לא בטלה עבודה לעולם כי אם מעשה הקרבנות בטלו השכלתם לא בטלה. וכבר יקנה האדם בזכרונם לפניו תמיד ההכנע אל האל יתעל'. ולהיותו לפניו ירא ורך לבב תמיד בכל דבריו. וכמו שאמר דוד זבחי אלהים רוח נשברה לב נשבר ונדכה אלהים לא תבזה (תהלים נ"א). אמר אחר שידענו שהכונה בזבחי אלהים היא להיות לזובח רוח נשברה לפניו הנה ידענו כי לב נשבר ונדכה אף כי יהיה בלי קרבן כגון בזמן שאין ב"המ קיים אלהים לא תבזה. ובפ' הקרבנות שער נ"ז יתבארו עמו עוד הכתובים הסמוכים אליו בע"ה. והוא עצמו מה שאמרו חז"ל (מנחות ק"ו.) זאת התור' לעולה למנחה ולזבח השלמים מלמד שכל העוסק בפרשת הקרבנות מעלה עליו הכתוב כאלו הקריבם. וזה כי כמו שיועיל המעשה להזמין הענין ההוא ולהעמידו נכח רעיוניך להשכיל ממנו הענין הנכבד אשר אליו יתישר תכליתו כן יועיל המקרא ללומד ולמעיין בלי ספק: וכן הוא בכל המעשים התוריים. וכבר יהיו לפניו כוונת השמטות והיובלים. ויקבל תועלתם המכוון בהם כשישכילם על הדרך אשר נבאר אותם במקומם ב"ה עד שבכל אלו הענינים לא נאמר שלדבר זה הימים הראשונים היו טובים מאלה כי הנה התור' אשר בידינו על זה האופן היא כלי אומנות בידנו להכין לפנינו את הדרך הנכון בו נהי' כאלהים להנהיג העולם לתועלתנו ולהנאתנו לטוב לנו כל הימים להחיותנו בכל המקומות ובכל הזמנים: *עוד שנית וכו' ר"ל כי בגדי האדם הם כינוי למידותיו, וזה משלש סיבות, הא' כי כמו שיוכר האדם בלבושו החיצוני, אם הוא עשיר או עני, סוחר אומן או איש מלחמה, כן יוכר טבע נפשו הפנימית, הטוב הוא אם רע, רק ע"י פעולותיו המידותיות, ויען כי גם מציאות הי"ת הודע לנו רק ע"י פעולותיו ומדותיו הנשגבות הנקראות בשם לבוש, אמר הכ' בעבור זה ממנו, (ישעי' ס"ג) "זה הדור בלבושו" "עוז והדר לבשת", הב' כי כמו שיש לרוב בני אדם ב' מיני חליפות שמלות, בגדי החול, ובגדי שבת, כן הוא מחובות כל איש ישראל להתנהג תמיד נגד כל אדם במדות אנושיות, הדומות בעבור היותן כוללות כל בני אדם יחד, והתמדת מנהגן בכל עת, לבגדי חול, ולעשות גם מצות אלקיו המיוחדות לו לבדו בהיותו ישראלי, ואשר עשייתן מוטלת עליו רק בזמנים ומקומות ידועים, כאשר ימצא יד ומקום והעת הראוי לזה הדומות בעבור זה ג"כ לבגדי שבת ויו"ט היותר טובים ונקיים אשר ילבשן האדם רק בחגו ושבתו, והג', כי כמו שלא יתכן לאדם בן דעת ללכת ערום מבלי לבוש, כן לא יתכן לו שיהיה עת מה ריקם מכל מצות אלקיו, כי אם תמיד תהיה יראת אלקיו על פניו, ויזכור לשמור חקיו ומצותיו בכל עת אשר ימצא יד ומקום לזאת, ויען כי חובה על האדם להקנות לו תחילה המדות הטובות אשר עליהן ירמזו, בגדי הכהונה, אם יחפוץ להשכיל ולהתבונן בענינים אלקיים ורוחניים בעיון דק ושכלי, אשר עליו יורה המנור' הטהור', סמך הכתוב בפרשתנו צווי לקיחת שמן זך להעלות נר תמיד, למצות עשיית הבגדים לאהרן ולבניו, ואמר "ואתה תצוה" בלשון עתיד, "ועשית בגדי אהרן" וכו' בלשון עבר להורות שרק אחר עשיית הבגדים יצוה על הדלקת הנר, כמו שמוכרח להקדים תמיד קנין המדות הטובות לפני ההתבוננות והעיון בעיונים אלקיים, כמאמר הכ' "שמעו מוסר, (תחילה) וחכמו" (אח"כ), וכן אמר הנביא זכריה ג' כי צוהו תחילה המלאך להסיר הבגדים הצואים מעל יושע כהן גדול ולהלביש אותו ואחר כך הראהו המנורה הטהורה הדולקת על ראשו המורה על מעלת השתכלות העיונים רמים עוד שנית ראוי לשום לב כמה כוונה תורה לכתוב זאת זכרון בספר על בגדי כהונה המקודשים. באפוד ונשא אהרן את שמותם לפני י"י על שתי כתפיו לזכרון. ובחשן ונשא אהרן את שמות בני ישראל בחשן המשפט בבואו אל הקודש לזכרון לפני י"י תמיד. וזה ראוי לדרוש אותו בכלם לפי ענינם וזה כי מה שמצאנו ראינו כפי הלשונות שהקניינים המדותיים והמלבושים נקראים בשם אחד. (ויקרא ו') מדו בד. (שופטים ג') מתחת למדיו. (תהלים קל"ג) על פי מדותיו. (קהלת ט') בכל עת יהיו בגדיך לבנים. ורבים כמו אלה ובלע"ז נקראים שניהם אביטו"ס. ואחשוב ששאר הלשונות כן עשו הגה אינו בלי סבה אבל היה כן לפי שהם מתיחסים מאד בשלשה ענינים. האחד כי כמו שהאדם נכר בלבושו הכרה חצונית אם סוחר אם פרש אם פרוש וכיוצא. כן התחלת הכרת נפשותינו הנעלמות היא בפעולותיהן החצוניות כי ודאי מהפעולות יודעות הכחות. כבר נשתמש' הנבואה בזה אצל האל יתעלה מפני שאינו ידוע רק מצד פעולותיו. (ישעי' ס"ג) הדור בלבושו (דניאל ז׳:ט׳) לבושיה כתלג חיור. (תהלים ק"ד) הוד והדר לבשת. (שם צ"ג) י"י מלך גאות לבש לבש י"י עוז התאזר אף תכון תבל וגו' ובשער ק"ב יתבאר זה המזמור בע"ה: והשני כי כמו שהמנהג בבגדים לעשות חליפות שמלות. בגדי חול ובגדי שבת. (בראשית כ"ז) בגדי בנה הגדול החמודות אשר אתה וגו'. (רות ג') ושמת שמלותיך עליך וגו'. כן יש לכל בן ברית לקבל עליו שני מיני מעשים המדות האנושיות הנקראות בפי חז"ל הלכות דרך ארץ כי הם בגדי חול אשר ישתמש בהם בדברי העולם. ועליהם מעשה המצוות האלהיות שהם בגדי שבת קדש ודאי כמו שיתבאר אצל השבת שער נ"ה בע"ה. וכבר סדר אלו המעשים ישעיה הנביא (נ"ח) בפסוק הלא זה צום אבחרהו פתח חרצובות רשע וגומר עוד אם תשיב משבת רגליך וגומר כאשר יתבאר בענין הראשון אשר בשער ס"ג בע"ה. והשלישי כי כמו שלא יתכן שימצא האדם ערום מבלי לבוש כן לא יתכן לו שימצא ריקם מהמצוות כלל אלא שיהי' תמיד לבו ומחשבתו אליהן כאלו אין לו עסק אחר זולתם. והיה כעם ככהן שאין מלאכתו כי אם ללבוש את הבגדים ולשרת בשם אלהיו כי על כן נקראו כלם (שמות י״ט:ו׳) ממלכת כהנים. וזה טעם מצות ציצית כי יטיל סימן ורושם על בגדים שיהיו בגדי יראה וענוה ושמירת המצוות כמו שאמר בפירוש (במדבר ט"ו) וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות י"י ועשיתם אותם כמו שיבא בשער ע"ז בע"ה. תדע שכן הוא שהרי כששאלו ליונה (יונה א׳:ט׳) מה מלאכתך ומאין תבא וגו'. לא היתה תשובתו רק עברי אנכי ואת י"י אלהי השמים אני ירא וגו'. ומשם למדו כי מלפני ה' הוא בורח כמו שיתבאר בשער ס"ג הנזכר בסוף הענין השלישי שבו. והוא עצמו מאמר יוסף (בראשית מ״ב:כ״א) את האלהים אני ירא ומשם למדו מה שאמרו אבל אשמים אנחנו על אחינו כמו שנתבאר שם שער ל': והנה כל אחד מאלה תחייב שיקראו המעשים אשר משני אלו המינים בשם בגדים. ובמסכת שבת (קנ"ב.) תנה לו כמו שנתנה לך מה הוא נתנה לך בטהרה אף אתה בטהרה. משל למלך שחלק בגדי מלכות לעבדיו פקחים שבהם כפלום והניחום בקופסא הטפשים הלכוועשו בהם מלאכה לימים וכו'. על הפקחים והיתה נפש אדוני צרורה וגו'. (שמואל א כ״ה:כ״ט) ועל הטפשים את נפש אויביך וגומר. (שם) ועוד שם. ובמדרש קהלת (סדרא תליתאה) בכל עת יהיו בגדיך לבנים (קהלת ט'). אר"י ב"ז אם בבגדים לבנים הכתוב מדבר כמה בגדים לבנים יש להם לאומות העולם ואם בשמנים טובים הכתוב מדבר כמה שמנים טובים יש להם לאומות. הא אין הכתוב מדבר אלא בתורה ובמעשים טובים אמר רבן שמעון בן גמליאל משל למלך שזימן את עבדיו ולא קבע להם זמן. פקחים שבהם קשטו את עצמן וישבו על פתח בית המלך אמרו כלום בית המלך חסר כלום. טפשין שבהם הלכו למלאכתם אמרו כלום סעודה בלא טורח. פתאום בקש המלך את עבדיו. והללו נכנסין מקושטים. והללו נכנסין מלוכלכין. שמח המלך לקראת הפקחים וכעס על הטפשים ואמר המלך הללו שקשטו עצמן לסעודה ישבו ויאכלו וישתו והללו שלא קשטו עצמן לסעודה יעמדו ויראו. זיואי חתנו של רבי מאיר אומר משום ר' מאיר אף הם נראים כמשמשין אלא אלו ואלו יושבין הללו אוכלין והללו רעבין הללו שותין והללו צמאין שנאמר (ישעי' ס"ה) לכן כה אמר ה' הנה עבדי יאכלי ואתם תרעבו. הנה עבדי ישתו ואתם תצמאו. הנה עבדי ישמחו ואתם תבושו. הנה עבדי ירונו מטוב לב. ואתם תזעקו מכאב לב ומשבר רוח תילילו. דבר אחר בכל עת יהיו בגדיך לבנים זה ציצית. ושמן על ראשך אל יחסר אלו תפילין שבראש. והנה הסעודה הזאת ודאי היא אשר זכרוה חז"ל (ב"ב ע"ד:) מנקבת לויתן המלוחה ומן היין המשומר בענביו (ברכות ל"ד:) שהוא ממש לבוש היראה ושמירת התורה כמו שיתבאר בפרשת שמיני שער ס' בעזרת האל. ואולם אשר נמצאו תמיד בלבושיהם הם הבאים אל שלחן המלך אבל הערומים וכל שכן אשר החליפום במטונפים הם יושבין ותוהין רואים ונכלמים. מכל זה יראה בברור כמה וכמה היו הבגדים האלה נאותים ומיוחדים להיותם כלי זכרון המזכירים את ה' ותורותיו וחקותיו דרך כלל ודרך פרט על הדרך שיתבאר:
_.51.1.8
והנה אחר כל אלה הדברים המוצעים נבא אל הדבור בביאור מה שיכלול אותו זה החלק הבא בציווי לקיחת השמן ומעשה בגדי כהונה שאנו בעיונו על פי המאמר אשר זכרנו ראשונה אך ראוי שנעורר תחלה במאמר הראשון ממנה שלש ספקות: האחד מה טעם אומרו ואתה תצוה היה לו לומר צו את בני ישראל כמ"ש בפרשת אמור אל הכהנים. ואם כדברי הרמב"ן ז"ל שאמר שבא להקפיד שלא יצוה אותם על ידי שליח היה לו לומר ואתה צוה כמו שאמר ואתה הקרב: והשני כי אין טעם לצוות אהרן על עריכת הנרות עד אחר עשיית המשכן והנחת המנורה וכל הכלים במקומם: והשלישי שהרי פרשה זו עצמה נשנית שם בפ' אמור אל הכהנים בלי שום שנוי רק ממלת תצוה לנו כמו שאמרנו והרי זה מותר גמור: אלא שהכוונה היא לעורר אותנו לדעת שהבגדים האלו אשר יצוה אותם לעשות הם צורך מעשה המנורה שקדם והדלקת נרותיה על הדרך אשר ביארנו בשער מ"ט כמו שנתבאר זה ממרא' זכריה שנאמר שם ויהושע היה לבוש בגדים צואים ועומד לפני המלאך. ומיד ויען ויאמר אל העומדים לפניו לאמר הסירו הבגדים הצואים מעליו ויאמר אליו ראה העברתי מעליך עוונך והלבש אותך מחלצות (זכריה ג׳:ד׳). הנה שפירש טעם העברת הבגדים הצואים וחליפותם כי הוא הסרת החטאים והמדות הפחותות וחסרונם. והנה אחר שנאמר (שם) ישימו צניף טהור על ראשו וישימו וגומר. ועוד נאמר וילבישוהו בגדים ומלאך ה' עומד שיורה שהיה כבר מלאך ה' עומד לפניו מה שהיה בראשונה הוא בלתי יכול לעמוד בפני המלאך. הנה אחר זה נאמר (שם ד') ראיתי והנה מנורת זהב כלה וגו'. הנה שלא ראה אותה דולקת על האופן ההוא רק אחר שנטהר ויחלף שמלותיו. וכן אמר שלמה בחכמתו בכל עת יהיו בגדיך לבנים ואח"כ ושמן על ראשך אל יחסר. וזהו מבואר מאד שהקנינים המדותיים הם קודמים לעיונים בלי ספק. וכמו שאמר החכם (משלי ח׳:ל״ג) שמעו מוסר וחכמו ואל תפרעו כאשר ביארנו במקום אחר. והנה עם זה תהיה כונת המאמר מה שנאמר אותה. ואתה תצוה את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית וגומר. ירצה ואתה עתיד לצוות את בני ישראל שיקחו אליך שמן זית זך כתית למאור. ובאהל מועד מחוץ לפרכת אשר על העדות יערוך אותו אהרן ובניו מערב עד בקר לפני ה' חקת עולם לדורותם אשר לזה תצטרך להקריב אליך את אהרן אחיך ואת בניו אתו לכהנו לי וגו'. והנה אין מהראוי שיבואו שמה בבגדי הדיוט לכן ועשית בגדי קדש לאהרן אחיך לכבוד ולתפארת. והנה באמת אם שהבגדים האלה חצוניותם היה לכבוד ולתפארת בגדי קדש הם בפנימיותם בקדוש מעשיהם ומחשבותיהם מכל פועל מגונה והדומה לו ומכל הרהור ומחשבה פוגמת. ורמז גדול הוא לזה מה שסמך ואתה תדבר אל כל חכמי לב אשר מלאתיו רוח חכמה ועשו את בגדי אהרן לקדשו לכהנו לי כי באמת חכמה ותבונה יש בהמה וכל רואיהם יכירום בהם כמו שיבא: ואלה הבגדים אשר יעשו חשן ואפד ומעיל וגו'. הנה חז"ל באותו מאמר שזכרנו בפתח השער אמרו למה נכתבו בגדי כהונה אצל פרשת הקרבנות לומר לך מה קרבנות מכפרים אף בגדי כהונה מכפרים. ויש לשאול מה ענין בגדי כהונה אצל הקרבנות לענין כפרה כי הנה הקרבנות באו על החטאים אמנם הבגדים היו לכבוד ולתפארת. אלא להגיד כי כמו שהשתדלות בענינו הקרבנות ותועלותיהם יועיל מאד לאנשים אפי' בשעה שאין לנו מזבח ולא קרבן כמו שאמרנו. וזה אם לכפר על החטאים ואם להרחיק האנשים מהחטא. כן הוא בעצמו ענין בגדי כהונה שהלומד בתורתן ומעיין בתכונתם ותכליתן יועיל לו בכל עת וזמן להסיר הבגדים הצואים מעליו ולהלבישו מחלצות טהורות ונקיות. והנה אין לך כפרה וקינוח גדול מזה: וראה בעיניך שעם שהבגדים הם במדרגת הקנינים המעשיים אצל השלחן והמנורה שהם במדרגת הקנינים העיונים. הנה גם בבגדים עצמם ימצאו החשן והאפוד גם ציץ הזהב אשר יבדלו משאר הבגדים בזה הענין עצמו עד שנזכר שם ה' עליהם מזולתם כמו שיבא. אמרו החושן מכפר על המשפט שכן הוא אומר על חשן המשפט ירצו שהמתבונן במעשה החשן ובענינו יתקן עצמו מאד בדבר המשפט עד שלא יחטא בו בשום צד מהצדדים שאדם עשוי לחטא בו. ואין צריך לומר שאם כבר חטא שישוב בו. וזה כי הטועים בדבר המשפט ומעוותין אותו יהיה לאחת מארבע סבות אשר נזכרו בפרשת יתרו שער מ"ג. והנה מעשה החשן מזהיר למתבונן בו מארבעתן כמו שאזכרם על הסדר שסדרם משה ע"ה במשנה תורה באומרו (דברים א') לא תכירו פנים במשפט. והנה כנגד הענין הראשון שהזהיר בו לאמר לא תכירו פנים במשפט שהוא סבה חזקה לחטוא בדין. היו בחשן שמות כל שבטי ישראל כסדר לידתן כמו שנאמר בתולדת' כי שה. לא נכר שוע לפני דל. ולא נחשבה לשם גדולה כי אם הטבעית שהיא קדימת הזמן והיא אשר לא חשבוה האנשים לכלום רק קדימת העושר והכבוד וכדומה אשר לזה באה המצוה (ויקרא י"ט) מפני שיבה תקום והדרת פני זקן ויראת מאלהיך אני י"י והיא הישרה נפלאה למלאכת המשפט בלי ספק: וכנגד מה שאמר (דברים שם) כקטון כגדול תשמעון שהכוונה שיהיה חשוב לפניו דין של פרוטה כדין של מאה מנה (סנהדרין ח'.) כי כאשר לא יהיה לו כן יראה שאינו חפץ במשפט מצד עצמו כי אם מצד תקון הממון התלוי בו. וכאשר לא יהיה בו ממון רב לא יחוש אל עינוי או עיוות הדין. כי על זה אמר המשורר (תהלים פ"ב). שפטו דל ויתום עני ורש הצדיקו כאשר ביארנו שם. ולהישרה זאת היו שם בחשן ארבעה טורי אבן כנגד שבטי ישראל אשר היו בהם מהאבנים היקרות הנמצאות בהיכלי מלך ועמהם יחד במעלה האבנים אשר אינם בערכם בשווי ומעלה כמו שהיו לשם שבו וישפה וזולתם אשר לא הושוו בערך אדם פטרה וברקת וכדומה. וכבר אמרו קצת שהשבו הוא האלזב"ג השחור. והנה על כל פנים כבר הושוו שם אבן ואבן גדולה וקטנה אשר זה יורה שאין משגיחין בדין בשווי הממון אך שיהיה שוים לפניו כקטן כגדול: וכנגד לא תגורו מפני איש (דברים שם) אשר הוא הענין הג' אשר יחטאו בעבורו היה שם השם המפורש חקוק כלו' המשפט לאלהים הוא ומי יוכל להזיק ולהרע לעושה משפטו: וכנגד והדבר אשר יקשה מכם תקריבון אלי וגו' (דברים שם). שהסבה היותר עצומה לחטוא במשפט הוא בלא ידיעה והיו שם האורים והתומים המאירים ומתמימים דבריהם על פי תשובותיהם בכל ספק שיסופק בהם. וא"כ איפה לא תשאר סבה שבה נוכל לשפוט עול. ומזה הטעם יהיה החשן מכפר על המשפט ואין כפרה גדולה ממה שתהיה סבה לשפוט תבל בצדק ושלא לחטא בו ואף כי יחטא ישוב: וכן אמרו האפוד מכפר על ע"א שנאמר אין אפוד ותרפים. וזה שכבר נתפרס' היות האפוד תכשיט מורגל לעובדי פסילים כמו שנראה מראייתם אין אפוד ותרפים שכבר היו שניהם אחים וריעים לע"א ופסל מיכה יוכיח נאמר (שופטים י״ז:ה׳) והאיש מיכה לו בית אלהים ויעש אפוד ותרפים וגו'. ולזה צוה האל יתעלה שיעשו זה האפוד בבגדי הכהן אך שיהא תלוי ומושלך אחרי גוו של כהן מהחגורה ולמטה במקום השפל שבאדם והוא ודאי דרך ביזיון וע"ד שאז"ל (מגילה כ"ה:) כל ליצנותא אסירא בר מליצנותא דע"א דשרי ליה למימר לעכ"ום טול עי"ן זי"ן שלי בשי"ן תי"ו שלך. אמנם צוה שיהא נתלה משתי כתפות האפוד בחשן להורות שאף כל הכחות ואופני ההשקפות שיש לכל עובדי ע"א בבקשת צרכיהם דרך עבודתם מהנמצאים העליונים כלו הוא טפל ותלוי בחוט השערה מהחשן אשר בו האורים והתומים כלומר ממדרגת המעלה הנבואיית אשר נתנה לישראל בדרך ייחוד. וכשנשגיח על זה האופן ונכוין אליו כראוי ודאי תתבזה בעינינו כל ע"א שבעולם ולא נחוש אליה כלל ולזה אמר שמכפר האפוד על ע"א כלומר שמבטלה ומישיר להדבק באלהים חיים ומלך עולם. ולפי שמעשה החושן הוא חסד ורב טוב שהטיב האל יתעלה עמנו ליחד אותנו מכל עם לגלות אלינו סודותיו כמ"ש (תהלים קמ"ז) מגיד דבריו ליעקב וגו' לא עשה כן לכל גוי וגו'. לזה מה שנאמר בו ונשא אהרן את שמות בני ישראל בחשן המשפט על לבו בבואו אל הקדש לזכרון לפני ה'. תמיד כי הוא למען חסדו רוצה להעלות זכרוננו לפניו ושנהיה שם נזכרים ונעשים תמיד. ולפי שהיה האפוד הוא הגמול אשר אנחנו חייבים לגמול לפניו חלף היותינו עם אהבתו. והוא כי כאשר הבדיננו מכל העמים לנחלה לו כן נבדילהו אנחנו מכל הגוים לנחלתנו. לזה מה שנאמר בו ושמת את שתי האבנים על כתפות האפוד אבני זכרון לבני ישראל והוא שיהיה זכרונו יתע' לפניהם תמיד לקבל עול מלכותו ובלתי לכת אחרי אלהים אחרים ולא אחר שום עבודה מעבודתם וע"ד שאמר (דברים כ"ו) את י"י האמרת היום להיות לך לאלהים וגו' וה' האמירך היום להיות לו לעם סגולה וגו'. ועל זה הסדר עצמו צוה הכתוב שיעשו האפוד תחל' כי הראוי שאמת מארץ תצמח ראשונ' ואחר כך צדק משמים נשקף (תהלים פ"ו:) מעיל מכפר על לשון הרע אמר הקב"ה וכו' למה שהי' המנהג בכל הדורות ללבוש מלבושים מתיחסים ונאותים איש לפי משפטו ומעשהו והיה המפורסים שעטיית המעיל נתייחד' לאנשים החסידים והפרושי' כמו שנתבאר בשמואל (א' כ"ח) ויאמר לה מה תארו ותאמר איש זקן עולה והוא עוטה מעיל וידע שאול כי שמואל הוא ומהראוי למי שיעטה המעיל שיהיו מעשיו הפנימיים כפי מה שיורה עליו המלבוש החיצון לא שילבש בגדי פרוש ויעש' מעש' פריץ כמו שהי' מתפאר איוב (כ"ט) מתוך צערו באומרו צדק לבשתי וילבשני כמעיל וצניף משפטי. ירצה שאם לבש לבוש שיור' על הצדק שהוא נאות לו ומתלבש עליו כמעיל וכצניף ההוא המתרא' בו מחוץ כן הוא משפטו בפנים. ולזה צוה השם יתעלה שיהיה הכהן עוטה מעיל זה המור' על הפרישות והנקיות הגמור ושיהיו שוליו מלאי' פעמוני זהב לומר שיצא קולו ופרסומו ממין מלבושו והוא אומרו ונשמע קולו בבואו אל הקדש ולא ימות כי הראוי שישמע ממנו תמיד יהיה בואו אל הקדש מיום אל יום לא חלוף זה פן ימות כמות אדם חנף. אמנם צוה שיהיו פעמוני זהב בקרב רמוני תכלת וארגמן ותולעת שני לפי שהענבל הנתון תוך זוג כזה שהוא מצמר ופשתים מהידוע שלא יקשקש ולא ישמע רק כאוב מארץ ובזה רמז נפלא לשלש' דברים: האחד שלא ישתדל האדם לפרסם דבריו אלא שירצה שהנשמע ממנו יהיה מעט מזער ממה שיש בו ושאפילו אותו המעט לא יעשה ממנו עקר כי על כן נתנו הפעמוני' בשולי המעיל שהוא המקוה הטפל שבו: והשני שממה שישמע ממנו לא יהיה רק מענין הרמון אשר הפעמון מקשקש בתוכו כי הוא פרי נחמד וטוב פנימיותו מחיצונו וגם כאשר נניח שהיו הפעמונים מסודרים בין הרמונים כמו שכתב רש"י ז"ל יורה על כי הפעמון אין לו להשמיע קולו רק מזה הענין שאצלו. והנה המעיל הזה המתוקן על זה האופן יהיה סבה חזקה לבטל חטא לשון הרע כי יבוקש לדבריו מהעוטה זה המעיל ואיננו: והשלישי מצד מה שילמדו הכל ממנו שאין ראוי להשמיע קול בדבר גנאי כי אם בשבח האנשים ומהטובות שבהם שאפילו הרקים מלאים מצוות כרמון. ולזה אמר הקב"ה יבא דבר שבקול ויכפר על מעש' הקול כי ענין קול זה במעיל הוא הערה גדולה להעביר קול לשון הרע מהעולם וכ"ש לכפר אותו: כתונת מכפר על שפיכות דמים שנאמר ויטבלו את הכתונת בדם לפי שהאנשים הרשעים אשר רגליהם לרע ירוצו וימהרו לשפוך דם מדרכם ג"כ ללבוש לפי מעשיהם וכלם יהיו בגדיהם קצוצי פאה ושוליהם לא יגיעו להם לבד משוק עד ירך כי בזה יקלו לרדוף ולהשיג. והיתה הכתנת הפך זה ממש כי היא מגעת עד העקב והלובש אותה פסיעותיו מתקצרות ויצרו צעדיו מלכת. ולכן היה לבוש מיוחד לבתולות שנאמר בתמר (שמואל ב י״ג:י״ט) וכתונת הפסים אשר עליה קרעה. או לאנשים המורגלים לשבת בית כמו שנאמר (בראשית ל"ז) ועשה לו כתנת פסים. לזה היה הלבוש הזה מצייר ומחקה בלב האנשים ההתעטפות וההסתבכות מלכת ברחובות קריה וכ"ש לצאת לרדוף האנשים להרוג אותם בהרים. ולזה היתה משבצת כי לפי כל אחד מהפירושים הוא ענין מורה על עיכוב ההליכה או המרוצה. והנה לזה היא מונעת משפיכות דמים אדרבה הלובש אותה הוא מהאנשים אשר יפחדו ורגזו וחלו מפני הרוצחים לא שירצחו הם זולתם. ולזה הביא ראיה מאומרו ויטבלו את הכתנת בדם כי בעל הכתנת הוזק מזולתו: מצנפת מכפר על גסות הרוח יבא דבר שבגובה וכו'. אמר הכתוב (קהלת י׳:ג׳) גם בדרך כשהסכל הולך לבו חסר ואמר לכל סכל הוא במה הסכל מפרסם סכלותי על הדרך אשר הולך כי אם בתנועותיו או בתוכן מלבושיו ואחד מדרכיו לתת על ראשו כובע מעולה ארוכה וגבוה' נוגעת ואינה נוגעת כמדומה שפורחת באויר ויחשבה כעטרה לראש כמנהג היום לרבים. אמנם האיש המיושב אשר דעתו נכונה יספיק לו מאלה העניינים ההכרחי לצורך כסוי הראש לבד והנה כשנראה הכהן הגדול מאחיו עם כל יקר תפארת גדולתו יקח לו מצנפת שהוא שש ע"ד רש"י ז"ל כובע קטן מתישב על ראשו מהודק לא יספיק לכסות כל השער כי שם נשאר מקום להנחת תפילין וצניף היה מלמטה מי הוא זה ואי זה הוא אשר לא יקח לו מוסר להרחיק הסכלות וגסות הרוח. ואם כדברי הרמב"ן ז"ל שהיה צניף ארוך שהיה נצנף בו ראשו כפל על כפל הנה אמרו שהיה משש לא מהמשי והארגמן או מריקמת זהב ואבן יקרה וגם מדרך עטופו יוקח ראיה על הרחקת גסות הרוח וכמ"ש יבא דבר שבגובה ויכפר על מעשה הגוב':
_.51.1.9
במדרש פ' צו את אהרן (פ"י) מ"ד על הגנבים לפי שהיה חלול כנגד הגנבים שעושים מעשיהם בסתר ע"כ נראה שמסכימים לפירוש רש"י ז"ל כי הכובע שאמר הוא כאלו היא כיפה חלולה יוכלו להסתיר בחלילותה כל דבר: אבנט מכפר על גובה הלב כי לפי שהתכשיט הזה אינו רק חגורה אפודה לו על לבו הוא נראה בבירור שהאדם החשוב יש לו להיות מזורז ומופרש אפילו מהרהור הלב בדברים האסורים או החצוניים משלמותו וזהו שאמרו מהיכא דאיתיה כי צורתו ומקומו מוכיחין עליו היא הישרה מועילה מאד. מכנסים מכפרים על גלוי עריות וכו'. אם לא היה ממנהגם אז שיביאום שאר האנשים הנה הרמז נכר ומפורסם מאד ואף אם לא נתוסף בהם רק מה שיהיו ממתנים ועד ירכים יהיה מפורסם תוספת הפרישות מאותו ענין ממש שנאמר לכסות בשר ערוה. והרי הם מפרישים מעבירה זו לנזהרים וכל שכן שנותנין להם כפרה: הציץ מכפר על עזות פנים כי מי הוא זה אשר יראה כהן בגדולתו וציץ הזהב אשר השם המפורש חקוק בו עומד על מצחו שלא יכבוש פניו בקרקע מהביט אל האלהים ומשם יוקח מוסר השכל לכל איש שלם וחכם כי אין ספק כי שם י"י נקרא עליו וראוי לירוא מפניו. ולזה אמר (סנהדרין ק"י). שהחולק על רבו הוא חולק על השכינה לפי שרבו מדעת קונו יש בו וכמו שאמר (אבות פ"ד) ומורא רבך כמורא שמים והיא הישרה נאותה לגרש מכתותינו העזות אשר הוא סבה לכל עון ולכל חטאת כמו שהוכיח ממאמר הנביא ומצח אשה זונה היה לך מאנת הכלם. ואמרו ז"ל (אבות פ"ה) עז פנים לגיהנם ומסימני הטהרה בזרעו של אברהם אבינו להיות ביישנים (יבמות ע"ט.) כי בושת פנים לגן עדן (אבות שם):
_.51.1.10
הנה אלה הם שמנה בגדי כהונה אשר צוה ה' לעשות לשרת בקדש אשר ילבשם השלם שבאומה לא לבד להתנאות מהם מחוץ כי אם שיתעטר ויתפאר במעלות המעולות הנרמזו' בהם. ובבחינה זו לא נגנזו ולא יגנזו לעולם כי כל אדם מישראל יכול ג"כ לעשותם לעצמו לכבוד ולתפארת בכל זמן ומקום ואין שם משום זרות כי על כן ועל כיוצא בו נאמר על כל האומה (שמות י״ט:ו׳) ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש כי כלם כעדי ילבשו בגדי כהונה וקדושה. ולהיות זה עצמו התועלת הנפלא המקווה ממנו ית' בסוף כל הטובות אמר הנביא שוש אשיש בה' תגל נפשי באלהי כי הלבשני בגדי ישע מעיל צדקה יעטני (ישעיה ס"א). אמנם אמר כחתן יכהן פאר לפי שהמעלות הללו עצמן לפי הראוי כבר יאותו לאדם קודם שישא אשה כי האיש השלם בתחלה ישלים את עצמו מכל השלמיות הראויות אליו מהמעלות המדותיות והעיוניות ואחר יכנס תחת עול האשה והבנים כמו שדרשוהו חז"ל (סוטה מ"ד.) על ואחר ובנית ביתך. וכבר דברנו בזה אצל הזווג המבורך של יצחק אשר היה בן ארבעים שנה בקחתו אשה כמו שבא בשער כ"ב. אבל בזולת זה החתן הנושא אשה הגונה הוא נעזר בה בכל שמנה עניינים הללו וזה כי בטוב טעמה ודעתה בכל מה שיאות בצרכי הבית תישירנו אל הטוב והישר בהנהגתו. וכמו שאמרו ז"ל אתתך גוצא גחין ותלחש באודנה (ב"מ דף נ"ט.). והנה המן הרשע היה קורא לזרש אשתו (אסתר ה׳:ט׳) להתיעץ עמה בדבר המשפט עם שלא עמדה להם חכמת' כי ה' הפיר עצת גוי'. והנה בזה תועיל לו תועלת החשן בענין העצה וההישרה לדעת מה לעשות ובהיותה עומדת לפניו לשרתו ולעבוד עבודתו בכל המלאכות שהאשה עושה (כתובות נ"ט:) טוחנת ואופה וכדומה כבר תצילנו מעבודה שהיא זרה לו כמו שהוכרח האדם היושב לבדו להיות נקלה ועבד לו והרי תועלת האפוד על דרך השאלת המליצה נוסף על מה שיקנה מהדעת וההיישרה כי אחר שבעל אשה הוא יזהר מכל דעת נפסד נוטה לע"א כמו שירצה שתתרחק אשתו מכל צד זנות ומהדומה לו כי הענינים קרובים ודומים כמו שנמצא בפי כל הנביאים וכן האשה הכשרה העומד' לצדו תמנע אותו משמצה ודבה רעה שהוא דבר שבקול. ותועלת הכתונת הוא מבואר מנפשו כי ריחים בצוארו ואינו יכול ללכת קוממיות בדרכי ההפקר והרשע. והנה אחר שהבחור נושא אשה בת זוגו כבר הוגבל בזה ענינו ולא ילך עוד אחר רום עיניו וגובה לבו כבראשונה. וענין האבנט הוא מבואר שאם תזדמן לו אשה טובה והגונה תסיר אותו מהרהורי עבירות ותוכיחנו לבקרים ולרגעים שהיא תמיד נמצאת עמו ונאגדת בו כאבנט. וכמו שאמרנו מהיכא דאיתיה. וטעם מכנסי הבד הוא מבואר מנפשו כי אשתו עמו כחומה נשגבה לבל יכשל בגלוי עריות וכמו שאמר (משלי ה׳:י״ט-כ׳) באהבתה תשגה תמיד ולמה תשגה בני בזרה. והנה להיות כל אדם קודם שישא אשה בחזקת נער הנה לא יבוש על המעשים החסרים כי יאמר נער אנכי וכבר יתנכר נער אם זך ואם ישר פעלו. אמנם משנשא אשה כבר יבוש ממעשי הנערות כי ידע יוכיחו על פניו לאמר אל תאמר נער אנכי והנה בזה הוא מבואר שיגיע לו תועלת הציץ. ולפי שכל אלו העניינים מתחדשים אל החתן לעת מצוא אשה הגונה לזה הרכיב שני הענינים יחד ואמר כחתן יכהן פאר ועל דרך האמת הכל יוכלו בענין זה להיות כהנים וחתנים על האופן שאמרנו. וכבר ראינו בתחלת ברוא אלהים אדם אמר (בראשית ב׳:י״ח) לא טוב היות האדם לבדו וראה לעשות עזר כנגדו להשלים טובו. ואחרי כן לא די שלא הועילה לו אבל היתה לו למכשול ולפוקה ללבוש בגדים פחותים וקלים כמ"ש (שם) ויתפרו עלה תאנה ויעשו להם חגורות עד שעשה להם האל ית' בגדי ישע דכתיב ויעש ה' אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם ותרגם אנקלוס כיתונין דיקר. ובספרו של ר' מאיר כתנות אור (ב"ר פ' כ'). וכבר כתבנו שם בשער ט' מה שיאות לפי הכוונה שם אמנם עתה נרצה בזה שעקר ההדר והיופי המגיע לאדם הוא מאלה הבגדים אשר יתקנם לעצמם על פי מדותיהן של בגדי אהרן ובניו כי הם באמת בגדי ישע ומעיל צדקה לבא בהם אל הקדש פנימה. ועתה ראה גם ראה איך נהג עמהם בענין החנוך בימי מלואיהם בדרך הישרה והדרכה שלמה אל מה שיחוייב האדם לכוין תמיד בעצמו שיהא ראוי בו ללבוש את הבגדים. וזה שצוה שיביאו את קרבנם פר אחד ושני אלים תמימים ולחם מצות וגו'. סלת חטים וגו'. ושאחר שיביאום שם ילבישום הבגדים האלה הקדושים. לומר שעצם האדם הוא על דמות החבור ההוא פר אחד דוגמת הגוף עצמו שהוא הגדול והיותר נראה בגלמו. אמנם יש שם שני אלים והם שני חלקי הכח השכלי הם העיוני והמעשי. וקבון שלשה עניינים אלו הוא אשר ילבש אלו הבגדים היקרים כל אחד לפי הראוי לו אך בשישמור בהם עבודת קרבנם והוא כי הנה הפר צוה שישחטו אותו מעט מדמו יתן באצבעו על קרנות המזבח ואת כלו ישפוך אל יסודו. וכן המעט מזער ממנו והוא אמוריו לבד יקטירו על המזבח אמנם כלו בשרו עורו ופרשו ישרף מחוץ למחנה. כי באמת מהחלק החמרי בהחלט מעט מעט ממנו יכשר והוא לבד מה שיסייע בטוב מזגו כשיזדמן שיהא נאות. ואולם האיל האחד שיזרק דמו כלו על המזבח סביב ושיקטרוהו כלו גם כן על המזבח לפי שהחלק העיוני אשר לפי הדת האלהית כלו קדש וראוי ליקרב לפנים וכמו שאמר עליו עולה הוא לה' אשה ריח ניחוח לה'. אמנם האיל השני שהוא דוגמת החלק המעשי צוה שיתנו מדמו על תנוך אזנם ועל בהנות ידם ורגלם הימיניות זכר למה שאמרנו (דברים ה') ושמענו ועשינו כי הוא המיוחד אל זה החלק ושיקטירו ממנו על המזבח האמורין עם שוק הימין ואחת אחת ממיני הלחם. ומהנותר שיהיה חזה התנופה למנה למכהן והנותר שיהיה למאכל לבעלים אשר נקרבו עליהם. וכן הוא באמת כי בזה החלק המעשי כלהו איתנהו ביה. ממנו קדש לה'. והוא מה שמפריש מכל מעשיו גורל לה'. וממנו לצורך החיות לו ולנטפלים אליו. אמנם היתה הזאת הכהונה מעירוב הדם אשר על המזבח עם שמן המשחה לפי שכאשר יערב אדם דמו ונפשו עם השמן הטהור העליון הנה הוא עצם הגדולה והכהונה באמת. והרי זה למוד נכון מאד אשר צוה להרגיל בו שבעת ימי המלואים כי הוא הקף א' הכולל כל ימי עולם בחזרת חלילה כי על זה הלמוד וההרגל יהיו הבגדים לו ולבניו אחריו למשחה בם ולמלא בם את ידם. והנה החנוך הזה ביד כל אדם הוא לעשותו ולהתחנך בו כדי ללבוש את הבגדים הטהורים והנקיים כי הוא מה שיגיע מאלו העיוני' לכל אדם ולכל זמן ולכל מקום באופן שתהיה תורתנו האלהית נותנת את פריה בעתו ועלה שלה לא יבול מהיות שם למחסה ותרופה וכל אשר תעשה תצליח כאשר אמרנו. וזה מה שרצינו בזה מצורף אל העיונים הראשונים:
_.52.1.1
יבאר היות המשכן הקרבנות והשקלים לעומת פרנסה מדע וחיים. ויבאר עמם מחצית השקל:
_.52.1.2
ונתנו איש כופר נפשו וגו'
_.52.1.3
במדרש (תנחומא פ' כי תשא) על שלשה דברים נתקשה משה לפני הקב"ה. כשא"ל ונתנו איש כופר נפשו לי"י אמר לפניו רבונו של עולם וכי יוכל אדם לתת כופר נפשו א"ל משה לא כמו שאתה סבור איני אומר שיתנו כפי כחי אלא כפי כחם זה יתנו כל העובר על הפקודים מחצית השקל וכשא"ל (שמות כ"ה) ועשו לי מקרש א"ל רבונו של עולם הלא את השמים ואת הארץ אתה מלא ואיך יוכלו לעשות לך בית המקדש אמר לו לא כמו שאתה סבור איני אומר שיעשו כפי כחי אלא כפי כחם עשרים קרשים בדרום ועשרים בצפון ושמנה במערב וכו'. וכן כשאמר ליה (במדבר כ"ח) את קרבני לחמי לאשי אמר ליה רבונו של עולם ולבנון אין די בער וחיתו אין די עולה (ישעי' מ') אמר ליה לא אמרתי שיתנו לי כפי כחי אלא כפי כחם את הכבש האחד תעשה בבקר ואת הכבש השני וגו' (במדבר שם) הדא הוא דכתיב (איוב ל"ז) שדי לא מצאנוהו שגיא כח.
_.52.1.4
*תוכן דעתו בקוצר הוא, כי הכרת טובת זולתו והשבת גמולו לו, היא מדה יקרה באדם, אף כי שהמטיב לנו הטיב לנו רק בתורת חסד ונדבה מבלי אשר יחפוץ בתודה והשבת גמול או שיצטרך לה תחת כי מדת כפית הטובה המקובלת, היא מדה רעה ופחות' מאוד, ונמשך מזה כי גם בבחינת הי"ת אשר הוא הטוב האמיתי המטיב לנו יותר מכל זולתו, ראוי לנו להחזיק במדת הכרת הטוב היקר' הזאת, להודות לו על חסדו אשר גמל עלינו ולהשיב לו כביכול גמול, ואף כי קטן ופחות הוא בערכו ית', כי אם גם כל אילי נביות נקריב לפניו לתודה, לא נוכל להשיב תודה אף על אחד מני אלף טובותיו, אשר הפליא לעשות עמנו מנעורינו עד יום עמדנו על דעתנו, בכל זאת אחרי כי תכלית השבת הגמול הוא רק להראות מצדנו, כי נכיר טובת בוראנו ית' ולא נכחיש חסדו אשר גבר עלינו, לאמר ידינו רמה, ובכחנו עשינו חיל, ולא ה' פעל כל זאת הלא די לנו אם נראה הכרת טובתו עלינו הזאת, רק בדבר קטן ופחות הערך מאוד, והאיש אשר יחדל מעשות זאת וישכח טובת בוראו עליו, הוא איש נבל נבלה עמו ואינו ראוי עוד שיטיב לו הי"ת כמו שאמרו חו"ל "אין גשמים יורדים (להצמיח מוצא דשא ואוכל למכביר) אלא בשביל בעלי אמנה "המכירים טובת זולתם ואף כי טובת הי"ת כמאה"כ "אמת מארץ תצמח וצדק משמים נשקף", כי שם "אמת" יורה פה על הכרת טובת זולתו, כמו שיורה שם "צדק" על החסד והטוב אשר ישפיע ה' לנו, גם רז"ל אמרו כי אחד מג' העמודים אשר העולם נכין ועומד עליהם הוא גמילות חסדים, שהיא מדת הכרת הטובה, והנה הטוב והחסד הרב אשר נקבל מהי"ת נחלק בכלל לשלש סוגים, "החיים", כי רק בדבר פיו אנו חיים כל ימי היותנו עלי ארץ כמאה"כ "נותן נשמה לעם עליה" וכו', "המדע והחכמה" כי רק הוא מאיר עיני שכלנו להבין ולהשכיל כל אשר נעשה עלי ארץ, "ולהתבונן בעיונים אלקיים ורוחנים, כמאה"כ כי ה' יתן חכמה, מפיו דעת תבונה" והפרנס' ר"ל המזון אשר נאכל להחיות נפשנו, והטרף אשר נביא ללחם ביתנו, כמאה"כ "עיני כל אליך ישברו" וכו', ועל שלש אלה נודה בפינו בכל יום כאשר נקיצ' משנתנו, באמרנו "אלהי נשמה" וכו' הנותן לשכוי בינה "על מתנת החיים והחכמ', ושאר הברכות הכוללות תודתנו על כל שאר מחסורי גויתנו, וע"כ צונו הי'ת בתורתו ג"כ להשיב על שלש אלה מתנות אלקים גמול משולש להי"ת כביכול, ואף כי קטנים ופחותי ערך הם מאוד בכל זאת הם סימנים ואותות המורים כי אנו מכירים שלש אלה מיני טובותיו אלה, צונו לתת כל איש מחצית השקל לתרומת ה' כופר נפשנו, כעין גמול על מתנת חיינו ורוח נפשנו, ולבנות מקדש אשר עיקר תכליתו להשים בו הארון מקום משכן התורה, המלמדת אותנו החכמ' האמיתית כעין גמול על אשר יאיר הי"ת עימנו בתורתו, ולהקריב בכל יום כבש אחד בבקר, וכבש אחד בערב לחם אשה לה', כעין השבת גמול על מתנת הפרנס' והמזון, וע"ז מורה המדרש שהחל בו הרב ז"ל, על ג' דברים נתקשה משה" וכו' כי הוא חשב בתחיל' שמלבד שאין צורך להי"ת לכל אלה, הלא גם אין ביכולת בני אדם קצרי יד להשיב גמול הראוי לו ית' לפי גודל מעלתו וערכו לבלי תכלית, וע"כ השיב לו הי"ת, כי השבת גמול משולש זה הוא רק לתועלתנו להראות בזה אותות וסימני הכרתנו הטובה המשולשת אשר נקבל ממנו ית' וע"כ די לנו בעשותנו כל זאת, רק ע"י דברים קטנים ופחותי ערך מאוד, במחצית השקל, במ"ח קרשים, ובשני כבשים בכל יום. אם הכרת החסד המקובל תעדר והשבת הגמול הראוי לו תבטל. על מה ועל מה העולם עומד: וזה כי מהידוע שהעולם בכללו חסד ואמת בראו יוצרו יתעל' בתתו מציאות שלם לכל נמצא בתורת רצון ונדבה לפי מה שגזרה חכמתו. והנה הוא מבואר כי אף על פי שלא עשה כן לקבל ממנו פרס כשכיר יקום פעלו לצורך מחייתו ופרנסתו כי מציאותו יתעלה מספיק בעצמו ואין לו שום צורך לזולתו הנה מכל מקום טבע הענין יחייב שיקבל מכל ברואיו כלם חלף מעשהו השכר הראוי שינתן לו מהם והיא הכרת החסד בהלול והודאה איש לפי מהללו. וזה המין מהשכר לא מנע עצמו מקבלתו אדרבא בקשו מהם מן הדין לפי שהגורע חקו בזה תהיה מציאותו לבטלה וכאלו אינו וזה יראה ממה שבא מבקשת זה השכר בדברי רוח הקדש לכל מדרגת הנמצאים הלא בכתות העליונים הקרובים אליו הנצבים לפניו אמר מבואר הבו לה' בני אלים הבו לה' כבוד ועוז הבו לה' כבוד שמו השחחוו לה' בהדרת קדש (תהלים כ"ט). כלומר אני אמרתי אלהים אתם ושמתי אתכם ראשונה במלכות הבו שכרי בכבוד ועוז והשתחואה ובספור המעשים הנוראים אשר אליהם ימשך המזמור באומרו קול ה' על המים וגו'. וכל הקולות ההם הנפלאים המספרים כבוד שמו כמו שיתבארו כלם על סדר הנמצאים העליונים בתחלת זה הספר שער ל"ו. ועל זה הענין עצמו תקנו חז"ל (בתפלת יוצר לשבת) שבח יתנו לו כל צבא מרום שרפים ואופני' וכו'. נתינה ממש כאלו הוא מקבל מהם בזה גמול מה שהקדים להם. ובזה הלשון נאמר על השפלים הבו לה' משפחות עמים הבו לה' כבוד שמו שאו מנחה ובאו לפניו וגו' (ד"ה א' ט"ז) וכבר תקנו בתפלה בפי ישרים תתרומם ובדברי צדיקים תתברך ובלשון חסידים תתקדש ובקרב קדושים תתהלל. הנה שיחדו לכל כת וכת השכר הראוי להעלות לפניו יתעלה כפי מה שקבלו ממנו מהטוב והשלמות. וקרוב הוא לישבו כל אחד לפי ענינו ולזווגם יחד זווג שלם כזווג יצחק ורבקה הנאמרים על סדרם. ולא עוד אלא מהנמצאים אשר אין נשמת רוח חיים באפם וכמו שכתוב (ד"ה שם) אז ירננו עצי היער. וגומר. והנה המשורר כלל כל השבחים האלו וסדרם על הסדר במזמור הללו את י"י מן השמים הללוהו במרומים וגו' הללוהו שמש וירח הללו כל ככבי אור וגומר הללו את י"י מן הארץ וגומר ועד סוף המזמור (תהלים קמ"ח) אשר מכל זה יתבאר שעל חיוב מתן שכרן הם עומדים לפניו יתעל' כי הוא תכליתם וסוף שלמותם ואם יתבטלו ממנו יהיו בטלין מאליהן. *וכבר קבע וכו', ר"ל שכמו שתיקון העולם השפל והנהגת בני האדם יחד נוסדים רק על הנתינה והקבלה בין איש לרעהו, ועל עשיית הטובה לזולתו, וקבלת' ממנו, כמאמר התנא פ"ה מאבות "שלי שלך ושלך שלי עם הארץ" (עיין ביאורי למעל' דף קמ"ב ע"ב) כן גם סיבה הוית כל הדברום הארציים והרכבתם רק ע"י התמזג היסודות יחד ונתינת איכיותיהן זה לזה וקבלתם אותן זה מזה דורך גם השכלים הנבדלים יקבלו שפע עיונם והשגתם זה מזה, וישפיעו אותם זה לזה באופן שתמיד יהיו העליונים במדרג' סבת השגת התחתונים מהם, כאשר יסדו חז"ל גם בתפילה "ומקבלים עול מלכות שמים זה מזה" וכו'" ונותנים רשות זה לזה" באופן שכל העולם כולו, העליון שהוא משכן השכלים הנבדלים, והתיכון שהוא עולם הגלגלים והיסודות, והתחתון שהוא מושב בני אדם יחד, נוסד רק על קבלת הטובה ונתינתה בין האישים כולם הרוחנים והגופנים יחד: וכבר קבע המדה הזאת עצמה בכל העולמות וזה שהם יתקיימו על מדת הנתינה אלו לאלו והקבלה אלו מאלו כי הנה הנבדלים הם משפיעים ממה שחננם יוצרם על אשר תחתם במדרגה והנה המשפיעי' יקבלו מהם השבח והגדולה המגעת להם בפעולה ההיא וכמו שתקנו חז"ל עליהם וכלם מקבלים עליהם עול מלכות שמים זה מזה ונותנין רשות זה לזה להקדיש ליוצרם וכו' לפי שבסוף כל השבחים וההלולים חוזרים אל סבתם הראשונה יתברך שמו וכן הגלגלים כן דרכן שהעליונים מניעין לתחתונים והתחתונים גם הן משלימין פעולותיהם. אמנם הדבר הזה הוא מבואר בזה העולם השפל. כי הנה היסודות כל פעולותיהם כהויותיהם הוא על דרך הנתינה והלקיחה שהן נותנים זה לזה מאיכיותיהן ומקבלים ג"כ מהם. ועל זה הדרך נעשו המזגים בכל ההויות ואם תתבטל זאת המדה מן העירוב עד שיתן זה לזה ולא יקבל ממנו יתהפך הכל אל איכות אחד ויתבטל. והנה הכרחיות זה בין כתות האנשים הוא מפורסם מאד לפי שאין שום מציאות למחיתם רק על דרך המשא ומתן בתת קצתם לקצתם וקבל קצתם מקצתם כמו שנתבאר בה' מספר המדות. והנה הוא מבואר שאם אי אפשר לחיות על מדת שלי שלי ושלך שלך שהוא מדת סדום (אבות פ"ה) המחרבת עיר ובנותיה להבטל העירוב ההכרחי מביניהם שיותר קשה ויותר נמנע היא לחיו' על שלי שלי ושלך שלי שהיא מדת הרשע המחרבת העולם והוא הלוקח משל זולתו באי זה צד מהצדדים מבלי שישלם לו שיוייו כפי חומר הדבר וכפי טבע אשר לוקח ממנו יהיה מחירו בדמים או בשוה להם כפי מה שהוא. ולזה אמר שהמדה היותר פחותה והיותר מזקת שבאנשים היא היותו כפוי טובה לבלתי החזיק חיוב והשבת גמול למי שעשה עמו חסד להקדים לתת לו הצריך אליו כי הנה בזה הוא מבטל המדה שעליה נברא העולם. כי כאשר ישיב המקבל גמול מהטוב שקבל הנה הוא נותן כח ביד הנותן לתת והוסיף לו עוד שפע שבע רצון ורב טוב. אמנם מהמנע למהשיב הגמול הוא מתיש את כחו ולא יוסיף תת אליו ויפסד. וזחו שאמרו בתעניות (ח'.) א"ר אמי אין גשמים יורדין לעולם אלא בשביל בעלי אמנה שנאמר (תהלים פ"ו) אמת מארץ תצמח וצדק משמים נשקף יאמר שאין השפע מתמיד מפאת מעלה אלא בשביל בעלי אמנה המחזיקים טובות על מה שקבלו מהטובות ואינם נועלים דלתיהם מהשיב הגמול הראוי הם. והוא שנתבאר יפה מהכתוב האומר אמת מארץ תצמח. כי מתורת הדין והאמת והוא להשיב האדם הגמול שהוא חייב לו ואחר כך צדק משמים נשקף כבתחלה. אמנם האשר יעיז אדם פניו לבלתי השיב חובו אשר אשם לו הנה באמת בעונו נעצרים הגשמים כומ"ש (תעני' ז'.) בעון עזות פנים הגשמים נעצרין שנאמר (ירמיה ג') וימנעו רביבים וגו' מכצח אשה זונה היה לך מאנת הכלם (איכה רבת' פ"א) וגו'. והכל הולך לפי מה שאמרו כל זמן שישראל עושין רצונו של מקום מוסיפין כח בגבורה של מעלה שנאמר (במדבר י"ד) ועתה יגדל נא כח י"י וגו' וכל זמן שאינם עושין רצונו מתישין כח בגבורה של מעלה שנאמר (דברים ל"ב) צור ילדך תשי וגו'. וכל זה הוא מבואר כי על כן אמרנו כי בהבטל זאת המדה כאלו יחריב העולם: וכמו שאז"ל(אבות פ"א) שהאחד משלשה עמודים שהעולם עומד עליהם הוא גמילות חסדים. והנה אנחנו מקבלים מאתו יתברך הרבה צדקות וחסדים עצמו מספר. אמנם כלם נכללים בשלשה סוגים אשר הם הכרחיים למציאותנו והם החיות והמדע והפרנסה וכלם מבוארים מהכתובים (ישעי' מ"ב) נותן נשמה לעם עליה ורוח להולכים בה כי הוא ית' הזורק נשמות לפגרים באשר הם חיים על פני האדמה. וגם נאמר (משלי ב') כי ה' יתן חכמה מפיו דעת ותבונה והוא השפעת דעתו ושכלו באשר הוא מדבר בהשכל. וגם נאמר (תהלים קמ"ה) עיני כל אליך ישברו ואתה נותן להם את אכלם בעתו פותח את ידיך וגו'. כי הוא המכין מזונו וצרכיו אשר אי אפשר לעמוד זולתם. ועל הכל אנו חייבין להשיב הגמול הראוי להגיע מיד יצורנו אל מעלתו יתעלה. אשר לפי כן סדרום חכמינו ז"ל בסדר שבחינו ובברכותינו בבקר אמרו אלהי נשמה שנתת בי וכו' וחתמו ברוך אתה ה' המחזיר נשמות לפגרים מתים והרי הוא הענין הראשון. ועל השני סמכו בא"י הנותן לשכוי בינה להבחין וכו'. וכמ"ש מי שת בטוחות חכמה או מי נתן לשכוי בינה. ועל הצרכים סדרו כל יתר הברכות כי רבים הם פוקח עורים זוקף כפופים מלביש ערומים וכו'. עד אשר לא חסר מצרכים כלום: ועל חיוב השיב גמול ההודאה והשבח על שלשתן יסד המשורר מזמור לתודה הריעו לה' כל הארץ דעו כי ה' הוא האלהים הוא עשנו ולא אנחנו עמו וצאן מרעיתו (תהלים ק'). כי באומרו הוא עשנו כיון אל הענין הראשון כי הוא יתברך אשר עשה לנו את הנפש הזאת ולו אנחנו עמו כי לא נקרא שמו עלינו רק בהיותנו מלומדים מאתו דעה ובינה והשכל. וכמו שאמר (דברים ד') רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה וסמיך ליה ומי גוי גדול אשר לו אלהים קרובים אליו וגומר. וצאן מרעיתו כמשמעו ממש. והכתיב שאומר ולא אנחנו יאמר בתמיהה. והנה על ההודאה מהענין הראשון אמר בואו שעריו בתודה. ועל ההלול מצד הפרנסה אמר חצרותיו בתהלה. אמנם ההלול המיוחד מצד החכמה והמדע אמר הודו לו ברכו שמו כי טוב ה' לעולם חסדו ועד דור ודור אמונתו. שלשה אלה הם אשר זכרם חז"ל במדרש אשר זכרנו ראשונה. אם בזכרון ההטבות הראשיות האלה שהוא מטיב אותנו בהם תמיד. ואם בגמול אשר ראתה חכמתו לקבל מאתנו עליהם כפי כחנו כי השקיף אלינו בתורת חן וחסד ונהי בעיניו כאיש אחד שהיה חולה ומסוכן וגוסס למות ואין בו שום תקוה בפי כל רופא וחכם ונזדמן לו איש חכם וחסיד ומעולה ומלט הוא את האיש בחכמתו. ואחר שהחיהו והבריאהו ראה אותו שהיה נעור ורק מחכמה ומוסר וילמדהו דעת ודרך תבונות הודיעהו. ולא עוד אלא שראהו מטופל ואין לו והכין לו פרנסתו וקבל כל מחסורו עליו. והנה האיש ההוא אמר אליו אדוני איש האלהים במה אקדם פניך או במה אשיב גמולך כי קצרה ידי די השיב. ויאמר לו האיש האלהי איני מבקש ממך לגמול ג' ענינים אלה רק דבר שתוכל לעשות אותו כפי כחך. וזה כי על מה שהחייתי את נפשך תתן דינר לעני בכל שנה ושנה כופר נפשך. ועל מה שלמדתיך חכמה ובינה עשה לי בביתך דירה קטנה בכסא כבוד ומנורה שם תכנס בכל יום ותשתחוה לפני כמשפט למלמדים הטובים. ולפי שהכינותי פרנסתך שבכל סעודותיך תפרוס לי כזית מבציעת הפת כאחד מאוכלי שלחנך וכזית מהבשר וכדי טעימה מכוס של ברכה. וזה בשתזכור שאנכי אנכי הוא המשלים סעודותיך. וכך הוא הענין בעינו כי הנה הוא יתעלה תחת אשר שם נפשנו בחיים צוה לתת מחצית השקל בכל שנה לכופר נפשנו לא לפי הראוי לו כפי כחו במעשה ההוא כי זה לא יערכהו שום מחיר כמו שאמר משה וכי יכול אדם לתת כופר נפשו. אלא כפי כחנו כלומר כופר מה שיספיק להביאנו לידי הכרה זו לפי טבענו עד שיהיה שגור בפינו כי הוא יתעלה בורא הארץ וצאצאיה נותן נשמה לעם עליה וגומר. וכן תחת אשר למדנו תורה ונתן לנו תורתו התמימה צוה שנעשה לפניו מקדש אשר כל עקרו שתהיה התורה נתונה בארון בקדש הקדשים כדי שיהא שם מקום מוכן להשתחות שמה לפני האדון המלמד והמישיר בדרך חכמה. וכמה שכתב (שמות כ"ט) ונודעתי שמה לבני ישראל ונקדש בכבודי. וגם זה לא כפי כחו אלא כפי כחנו כמו שאמרנו ולזה יספיק המדה הקטנה במשכן ההוא. וכן בענין הפרנסה ושאר הצרכים צוה שבכל סעודת ערב ובקר כבש אחד מכל ישראל שלא יגיע לכל אחד מהם אחד מששים מכזית בשר. וגם הפרוסה קטנה מברכת המוציא והיא עשירית האיפה סלת למנחה ורביעית ההין יין (שם) לטעימת כוס של ברכה וכל זה גם כן לא לפי הגמול והשכר הראוי לפי כחו כמעשהו אלא לפי הראוי לנו לפי צרכנו לבא לידי הכרתנו. והנה הוא ענין נכבד וטעם נכון מאד ומועיל להתמדת הטובות עלינו כמו שנתבאר. האמנה כי יש לבא על אלו הענינים בדרך עיון להגיע יותר אל הכונ' הרצויה להם באומרם באלו המעשים שהם כפי כחנו. וזה יהי' בתת לב עוד על החלקים אשר מהם נעשו הקרבנות התמידים אשר באו בחלק הראשון אשר אנו בביאורו מוסף על מה שאמרנוהו עליהם וגם בעורר קצת ספיקות על ענין זה הכופר המושם לנפשותינו מידי שנה בשנה. והוא החלק השני הסמוך אליו:
_.52.1.5
א אומרו ונתנו איש כופר נפשו וגו' ולא יהיה בהם נגף. כי מה טעם שתהיה מגפה מצרה אצל המספר. ומה ענין מחצית השקל למניעתה. והלא כל העמים אשר על פני האדמה בפקוד פקודיהם למלחמותיהם ולכל מספרם לא שקלו שקלים ולא נתנו לאלהים כפרם והנה לא היה בהם ננף בפקוד אותם וכ"ש העם הנמנים בחשבונות של מצוה שאינן ניזוקין. ומה שנגפו בימי דוד בידוע שלא היה מפני סגלת המספר שהרי שם נאמר שלש אני נוטל עליך בחר לך כו' החבא לך שבע שנים רעב בארצך או שלשה חדשים נוסך לפני צרך והוא רודפך (שמואל ב' כ"ד). וכבר היה אפשר שתבאנה שתים אלה מבלי שיהיה בהם נגף אבל האמת שהעונש ההוא הי' מפני חטא המצו' שצו' לספור אותם שלא לצורך כלל רק להשביע את עצמו ולהגיס את דעתו במלכו עליהם כמו שאמר (שם) שוט נא בכל שבטי ישראל מדן ועד באר שבע ופקדו את העם וידעתי את מספר העם. וזה אחד מנזקי העין הרע כמו שיבא בפ' נגעים שער ס"א ב"ה. וכבר השתדל יואב למנוע הנזק העצום ההוא כמ"ש לו (שם) ויוסף ה' אלהיך אל העם כהם וכהם מאה פעמים ועיני אדוני המלך רואות ואדוני המלך למה חפץ בדבר הזה ולא יכול כי היה לבו להוט ונלהב בבולמוס הדבר ההוא מאד. ואולם לפי שכבר צווה המלך (דברים י"ז) לבלתי רוש לבבו מאחיו ולבלתי סור מן המצוה וגו'. והוא העקר אשר עליו תסבנה הג' המצות המיוחדות לו. והם שלא ירבה לו נשים ולא ירבה לו סוסים וכסף וזהב לא ירבה לו מאד. ולזה כאשר חטא דוד במה שרם לבבו וגסה דעתו בזה היה ענשו במה שהטיל עליו אחד משלש אלה. אם שבעה שנים רעב שמרושש את הכסף והזהב. ואם שלשה חדשים מלחמ' שתכניע ותחרים גאות הלב ורכב וסוס. ואם מכת הדבר שתשכל הנשים ותמעיט פרי בטנם והנה הוא היה הבוחר בדבר להיותו מיד בעל הרחמים לבד לא מפני היות הדבר דבק במנין. והדבר ידוע שאחר שהיה הדבר נתעב אל ואב אם היה תקונו בקבל מהם השקלים שהיה עושה כן. ומה שנאמר בשאול ויפקדם בטלאים (שמואל א' ט"ו) הנה רד"ק ז"ל פי' כי הוא שם מקום כמו ויפקדם בבזק (שם י"א) וכן בשטים או בקרקר. והיותר קרוב אצלי שהוא על דרך (שם ט"ו) ויפקד שמשון את אשתו בגדי עזים כי לפי שהיתה מצוה ראשונה שנצטוה בה מצד שהוא מלך נדבה רוחו אותו לפקדם בטלאים שיאכלו שם וישמחו עמו ועם שהיו הרבה ממאתים אלף רגלי (ש"א ט"ו) לא סר מעשות כי הנחה עשו להם כיד המלך: ב שאפי' נקבל שהעין שולט במנין ולזה לא רצה שימנה לגלגולת רק ע"י הדבר ההוא הנתן לכופר למה לא צוה שיתנו דבר כל שהוא שיהא סכומו שלם אלא שיהיה הנתן מחצית דבר. והקפיד על זה כמה פעמים אמר זה יתנו כל העובר על הפקודים מחצית השקל בשקל הקודש עשרים גרה השקל מחצית השקל תרומה לי"י וזולת זה. וכבר נתני טעם במדרש תנחומא (פ' כי תשא) מפני שחטאו בעגל בשש שעות שהוא חצי היום ותימה כי לפי סדור הפרשיות מצוה זו קודם מעשה העגל היתה וממצות מעשה המשכן שהיו קודם החטא שהרי האדנים נעשו מהשקלים וכן נתנו שם טעמים להיות הכופר במנין עשרה ואיננו שוה וכן בכפול גם כן מאמר בפקוד אותם ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם: ג מה פשעם מה חטאתם שנאמר בכסף זה לתת את תרומת ה' לכפר על נפשותיכ' ונאמר ולקחת את כסף הכפורי' לזכרון לפני ה' לכפר על נפשותיכ'. שאם נקרא כופר נפש לפי שמצילו מנזק המנין אין טעם שיקרא כפרת חטא: ד שאף אם הנגף מצוי במנין. הנה כשהוצרכו למנות מוטב שיתנו השקלים לכפר נפשם. אמנם כשלא הוצרכו להמנות לא למלחמה ולא לדבר אחר למה יצוה לפקוד אותם כדי שיצטרכו ליתן שקלים לתקן את אשר עותו כמו שמצינו פעם בפעם. וגם למה הוקבעה לתת כן בכל שנה ושנה (שקלים פ"א): ה שיש להתעורר על זה הענין עצמו בשמן המשחה שנאמר וקנמון בשם מחציתו חמשים ומאתים שיראה בבירור שרצה שישקל הבשם ההוא לשני חצאין: ו בטע' ראה קראתי בשם בצלאל וגו'. ואתו אהליאב וגו'. ועשו את אשר וגו': ז בסמיכות פרשת אך את שבתותי וגו' למלאכת המשכן ומעשהו. ואחר זכרון אלו הספקות נבוא אל הענינים ראשון ראשון לפי סדר הפרשה:
_.52.1.6
וזה אשר תעשה על המזבח כבשים בני שנה שנים ליום תמיד. הנה בראש ספר ויקרא הסמוך יתיחד הדבור על ענין הקרבנו' וטעמן בשני מיניהן. אם המין מהם הבא בכפר'. אם המין מהם הבא להפיק שפע שבע רצון. ויאמר שם כי זה המין השני כוונת המקריב בו הוראות והודאת חיוב הקרבת עצמו וכל כחות נפשו והזמנתו אותם לעבוד בוראו כי בזה יתרצה אל אדניו ויעשה נחת רוח לפניו להוריד עליו שפע ברכה ושלום כפי מה שיאות לפי מדרגתו. ויתבאר זה מקרבנות הנשיאים וזולתם מהראיות כמו שיבא לשם בארוכה שער נ"ז ב"ה. אמנם עכשו על ההנחה ההיא נעבור בקצרה על ענין אלו התמידין ונאמר מוסף על מה שאמרנוהו מהיות בהם מחזיקי' טובה על המחיה והכלכלה התמידית שהכוונה בהן להקריב דוגמת עצמן בכל חלקיהן כי על כן באו בו שלשה מינים הקרבן עצמו ומנחתו ונסכו. וזה כי המקריב מקריב שם את עצמו בשלש' חלקיו כי הקרבת הבעל חי ירמוז את הקרבת סוגו הכולל שהוא חי. והמנח' היא קמח סלת מן החטי' שהוא מאכל המדבר לבד שהוא ההבדל המיוחד לכל מין האדם. ושני עדים יוכיחו. הא' עומר השעורי' הנקרבת ממחרת הפסח לרמוז שעדיין לא באו לכלל אנשים עד סוף הספירה שמקריבין שתי הלחם מהחטים כמו שיבא שם במקומו שער ס"ז ב"ה. והשני מנחת סוטה הבאה מן השעורי' (במדבר ה') וכמו שאמרו (סוטה פ"ב מ"א) היא עשתה מעשה בהמה וכו'. הא למדת שהחטים באים לסימן מאכל אדם כי על כן הקפיד למעלה (שמות כ"ט) סלת חטים תעשה אותם. והיין הוא בא לרמוז השלמות הנקנה אל האדם המיוחד שהוא הבדל האדם האמתי הישראלי שעליו אמר (ב"מ קי"ד:) אתם קרויין אדם וכו'. וכמ"ש (ויקרא א') אדם כי יקריב מכם קרבן והוא אשר עליו אמרו (דברים ה') היום הזה ראינו כי ידבר אלהים את האדם כאשר כתבנו בשער מ"ד. והיין באמת כך עמט כי יש תחתיו הבסר שברכתו בורא פרי האדמה (ברכות ל"ו:) והוא סוג כולל ואחריו הענבים שברכתן בורא פרי העץ (שם ל"ה.) שהוא הבדל מינו ואחריו היין שהוא עקר הכל וברכתו בורא פרי הגפן (שם) שהוא המיחד מהמיחד. והנה לזה שמה הנבואה דמיון האומה הזאת אל כרם הגפן בכל מקום. וביחזקאל מה יהיה עץ הגפן מכל עץ הזמורה וכו'. וביאורו יבא בשער פ"ד ב"ה. והנה עם זה יהיה היין רמז על השלמו' האחרון הנקנ' באדם אחר הבדלו הכולל. והוא מה שנקנה לו מהיות הסלת בלול בשמן כי כשהכח הדברי יתעסק בשמן זך למאור יגיע אליו השלמות ההוא הנאצל בלי ספק. ועל דרך שאמר הכתוב (תהלים ק"ד) ויין ישמח לבב אנוש להצהיל פנים משמן ירצה מחמת השמן ויהיה רמז נכון מאד. ויאמר שיקריבו כן שני פעמים ביום כדרך הסעודות הבאות בקר וערב כי כן יאות הלמוד בא למזון הנפש לאלו העתות. ועל ידי זה יותמד שם הכבוד האלהי כהתמדת הנפש בגוף על ידי המזונות כמו שיבא ביאורו שם ב"ה. ובפרק נסכים יקפיד על דקדוק שיעור אלו הדברים וצורך הגבלתן כמו שיבא בשער ע"ז ב"ה ושיהיה זה נוהג תמיד לדורותם פתח אהל מועד לפני ה' כי הכוונה הזאת תהיה תמידית לעולמי עד כמו שאמרנו למעלה בשאר הענינים. ואמר (שמות כ"ט) אשר אועד לכם שמה כמו שאמר (שם כ') בכל מקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך ונועדתי שמה לבני ישראל וגו'. כי כשיקריבו עצמן על זה האופן הוא יתעלה יזדמן להם ויהיו הם וכל כליהם קדשקדשים: ושכנתי בתוך בני ישראל והייתי להם לאלהי' ירצה אם אשכון בתוכם ובקרב לבבם על האופן הנזכר והייתי להם לאלהים על דרך האמת וידעו כי אני י"י אלהיהם המוציא אותם מארץ מצרים לשכני בתוכם וגו'. כלומר ידעו וישכילו סבת כל המעשים אשר עשיתי עמהם ותכליתם מראשן ועד סופן. וזה מה שראינו בזה הענין. והנה במזבח הקטרת וטעם בלתי הזכירו בתוך כלי הקדש אשר בהיכל בשעת מצותן כבר דברנו בו בשער מ"ח. ומעתה נבא אל הדבור בענין השני אשר הוא טעם הכופר הבא אחריו:
_.52.1.7
כי תשא את ראש בני ישראל לפקודיהם וגו'. מטעם הספקות שעוררנו לאמר מה ענין המגפה אצל המספר ומה ענין זה הכופר אל מניעתה ולמה מחצית דוקא וזולתם כמו שזכרנום אני אומר כי זה היה גם כן להורות על ענין נכבד מאד השקפתו הכרחית אל כל בעל שכל והיא מועילה מאד אל השגת שלמותו *והיא כי מהידוע וכו', כוונתו כי הנמצאים כולם הם בבחינת האחדות והרבוי על ארבע' פנים הא' הוא הי"ת אשר אין בו שום רבוי כלל, כי הוא ית' עצם פשוט בתכלית הפשיטות, אחד בעצמותו ואין בלעדו הב' הם השכלים הנבדלים שאף שכל אחד מהם הוא אחד בעצמותו ר"ל שאינו מורכב מחלקים שונים ככל עצם רוחני שהוא פשוט, אבל בכל זאת אינו אחד בתכלית האחדות, כי ימצאו בו ב' בחינות, מצד שהוא משכיל עצמו ומשכיל סיבתו, ר"ל העצם הנבדל העליון ממנו במדרגתו, ומשפיע עליו, והג' הם הגלגלים, כי כל גלגל עם הכוכב הקבוע בו (לדעת הקדמוני' עיין שער ב' ומבוא לשער ל"א) הם שני עצמים שונים, אך לא נודע אם הם גם מחמרים שונים, שאז היה ביניהם חילוף עצמי, או שווים בחמריהם ובכל זאת נחלקו לשנים, שאז הי' ביניהם רק חילוף מקרי שהכוכב גוף עב בעל שלשה מרחקים, האורך והרוחב והעובי והגלגל רק גוף שטחי עגול,, והד' הם כל הדברים המורכבים מארבע יסודות, וחלק זה יחלק ג"כ לשתי מחלקות, הא' כוללות כל הנמצאים כולם זולת האדם, דומם צומח חי שאחרי שהורכבו הם נראים לנגד עינינו כגוף אחד שוה ומתדמה בכל חלקיו לפי מראהו החיצוני, והב' כוללת רק מין האדם, שכל אחד ממנו הוא מורכב מב' עצמים שונים ונפרדים, עצם גשמי שהוא הגוף, ועצם רוחני שהוא הנשמה, וע"ז רומז גם מאחז"ל שאמרו שהאדם נברא דו פרצופים (ר"ל שני פנים,), והנה המנין והמספר יחיל רק בשנים, כי האחד לבדו לא יקרא מספר על צד האמת, ונמשך מזה, כי רק בהיות האדם בבחינת שני עצמים נפרדים, עד שנכנס בגדר המנין והמספר יוכל לחטוא ולהיות בו קלקול והפסד מוסרי, וזש"א הכ' "ולא יהי' בהם נגף בפקוד אותם", כי אם ישתדל כל אדם לזכך גופו עד שישתוה אל הנפש להיות עמה לעצם אחד לא יחטא, ויען כי כל חטא ואשמה אשר יחטא האדם ואשם לאלקיו הוא רק בעבור הסתת חמרו וגופו שהוא מחצית עצמותו, ע"כ נצטוה שיתן גם מחצית השקל לכפר עליו: והיא כי מהידוע שהנמצאות ימצאו על ארבעה פנים. הא' מה שיהיה ענינו אחדות פשוטה מכל צד עד שאי אפשר להשכיל בה שום רבוי ופירוד כלל והוא האל יתעלה. והב' מה שלא יורגש בעצמותו שום רבוי כמו שהיא הענין בשכל הנבדל כמ"ש המורה בהקדמת ט"ז אמנם יושכלו בו בחינות מתחלפות מצד מה שהוא משכיל עצמו ומשכיל סבתו כי מזה הצד אמר האלהי שנמשך מהנבדל הרבוי הנשוי בשווי כמו שבא בשער הב'. והג' מה שיורגש בעצמו רבוי כמו שהוא בגרם השמימיי כי עצם הגלגל יראה לו מציאות מתחלף לעצם הכוכב אמנם לא נתברר שיהיה להם חלוף עצמי אבל חלוף מקרי כמו שיהיה לא כן יקרה מחברתה. אמנם החלק הד' והוא כל מה שהורכב מן היסודות יחלק לב' חלקים החלק האחד הוא כל מורכב שלא קבל נפש מדברת ואלו כלם עם היות שנתהוו מהיסודות הנפרדות הנה כשנמזגו בהויית כל נמצא ונמצא מהם חזר הענין לדבר אחר בלתי מקבל המספר לפי שצורת איזה מורכב מהם לא נפרדה מחומרו הן שיהיה מחצב או צמח או חי בהוייתו תהיה ובהפסדו תפסד. אמנם החלק השני הוא האדם אשר קבל חמרו הצורה המדברת והוא אפשר לו להבדיל צורתו ולעצמה עד שתפרד מהחמר ויהיו כשני נמצאים הפכיים במות האחד יחיה השני כמו שהישירתנו לזה התורה האלהית. ועל דרך שאמרו (ילקוט בראשית רמז י"ד) שאם יחיה ימות ואם ימות יחיה: והנה לפי זה יהי' האדם השלם ובכלל המחונך ע"פ דרכי התורה האלהית בעצמותו ראשון לבעלי המספר כי הנושא לצורתו יחשב לחלק אחד והצורה עצמה לחלק אחר וכמו שאמרו ז"ל (ברכות ס"א.) שהאדם נברא דו פרצופים. והוא מבואר שהשנים הוא תחלת המספר והנה הוא מבואר שהרע וההפסד אי אפשר לבא ולהתחדש על האדם כי אם מצד היותו בעל זה המספר. שאם היה אחד מיוחד בצורתו כאחד מצבא המרום לא יהיה בו רע והפסד כלל אמנם זה החמר אשר בעבורו הוא בעל מספר הוא המוטבע בהפסד מעצמו ככל בעלי החמר ומצדו יזדמן האדם אל כל פגע ונגף מפאת עצמו אשר תתפשט רעתו והפסדו לצורתו הקרובה אליו כמו שכתב הרב המור' פ"ה ח"ג. ולזה האיש הנלבב והזריז צריך תמיד לחשוד אותו ולשום עיניו על כל דרכיו להשמר מפניו פן יספה עמו. וכמה משלים תקן החכם שלמה לזרז הזריזים בזה בצורת האשה הרעה (קהלת ד') אשר היא מצודים וחרמים לבה אסורים ידיה טוב לפני האלהים ימלט ממנה. ושם נאמר על האיש החכם (שם ט') ומלט הוא את העיר בחכמתו. ובספר משלי הזהיר להשמר מאשה רעה פעמים רבו מספר. והנה כאשר ישמע האדם לקול החכמה בזה הנה הוא ישתדל תמיד בתקון החלק ההוא והשערתו אותו והביאו אל עבודת החלק השני ועזרתו והנה כאשר יתקן חצי מספרו ימצא שלם ומתוקן כלו: (א) ועתה כשנתבונן נראה כי זה טעם כי תשא את ראש בני ישראל לפקודיהם ונתנו איש כופר נפשו לי"י בפקיד אותם ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם. כי ודאי כל ראש וראש מבני ישראל הוא נושא לאלו הפקודים אשר מצד המנין ההוא הוא נכון לאבן נגף וצור מכשול בלי ספק. אמנם ענין תקונם הוא שיתנו איש כפר נפשו לה' בכל פעם שימנו כי זה יהי' סבה חזקה לשלא יהיה בהם הנגף המוטבע בפקוד אותם על המספר הראשון שאמרנו. והמשך התקון הזה יבאר אותו באומרו זה יתנו כל העובר על הפקודים מחצית השקל בשקל הקדש עשרים גרה השקל מחצית השקל תרומה לי"י. (ב) וזה כי בתת כל אחד מהם זה המחצית השקל בכל עת שיבא עת פקודתו יתעורר מעצמו לאמר מה טעם איום הנגף הזה אצל המספר ומה ענין מחצית השקל שיהא כופר לו ושאר הספקות שזכרנו ויבא להשכילו לדעת הענין אשר אנו צריכין בשבילו כפר נפש בכל עת ובכל שעה והנה כשנתבונן בענין הכופר נרא' שהוא דומה ממש לאיש המכופר בו. וזה כי אחר שהאדם בכללו הוא דמיון השקל השלם ומצד מספרו הנזכר נחלק לשנים מחציתו האחד קודש לי"י ומחציתו השני יעמד חי נכון ומזומן לשלח לעזאזל. ואם יתקן האדם זה החלק החמרי וישעבד אותו תמיד לעבודת בוראו הנה יהי' הכל שלם לפניו. ולזה כל העובר על הפקודים יתן מחצית השקל בשקל הקדש כי בתתו זה החצי ימצא הכל שלם. ולזה פירש ואמר עשרים גרה השקל מחצית השקל תרומה ירצה תן לבך לזה כי מהדבר שהכל בשלמותו הוא עשרים גרה אני מצוה שתתן מחציתו ולא אמרתי לך שתתן שקל אחד שיהיה עשר גרה. וזה כדי להעירך על מה שראוי לך להכין ולהזמין מחצית דבר כדי שימצא כלו שלם *ועתה ראה, כוונתו כי כמו שגוף האדם יש לו עשרה כחות, כי כח הזן נחלק לחמשה כחות המושך, המחזיק, המעכל, והדוחה, והמוליד בדומה לו, וחמשה חושים הראות, השמע, הריח, הטעם, והמשוש, כן יש גם לנפש עשרה כחות, כי בעורקי המוח המחוברים עם עורקי איברי כל החמשה חושים אלה יחוברו וישותפו יחד כל השגות החמש' חושים, ומלבד זה יש לנפש עוד חמשה כחות, השומר, השומר בקרבו הציורים מכל אשר חוצה לו, הזוכר אשר על ידו יזכור מה ששמע או ראה או הרגיש כבר זה זמן רב, המדמה אשר על ידו יוכל האדם לחבר שני ציורים שונים הנפרדים זה מזה להיות לאחדים בידו לציור אחד, כמו סוס בעל כנפים, והמחשב לחשוב מחשבות ולאמר ד"מ התפוח הזה הוא אדום או ירוק, והשופט, לשפוט ולהקיש מן הנודע על אשר לא נודע, ד"מ מהקדמות "כל אדם חי" "וכל חי מרגיש" התולדה הבלתי נודעת עוד שכל אדם מרגיש, ונמשך מזה, כי האדם המורכב מגוף ונשמ' שהוא בעל עשרים כחות דומה לשקל שלם שיש בו עשרים גרה, ומחצית השקל שיש בו עשרה גרה, דומה לגוף לבדו שהוא בעל עשרה כחות, וע"כ נצטוו העשיר והעני לתת כופר נפשם רק מחצית השקל לא פחות ולא יותר. ועתה ראה כי גם כללות זה האיש ושלמותו הוא להיות עשרים גרה השקל כמותו כי מהידוע שהכח החמרי אשר בו יכליל עשר כחות. חמשה שבכח הזן המושך והמחזיק והמעכל והדוחה והמוליד בדומה. וה' החושים המפורסמים שבכח המרגיש. והחלק הנפשיי יכלול עשר פנימיים כנגדם החמשה חושים שבמשותף והשומר והזוכר והמדמה והמחשב והשופט. הנה ששני החלקים האלה כל אחד ישתמש בכחותיו המיוחדות חלק כחלק במכסת נפשות. ולזה אמר עשרים גרה השקל השלם מחצית השקל תרומה לי"י כי ודאי חציים לה' וחציים לכם. ולזה כאשר ישתדל האדם בתקון העשרה שלו אם להעמיד הכחות הטבעיות על יושרם בתאותם ופעולותיהם. ואם לצמצם ולשער הכחות החושיות לבלתי התעמר להשתמש בהם בהנאות זרות ומכוערות כמו שהזהיר הכתוב (במדבר ט"ו) ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם. הנה יהי' החצי האחר כלו קדש לי"י בלי ספק דהא בהא תליא כי החלק האחד כענין הבית התחתונה, והשני כעליית על גביו. וכאלו הם משני בעלים כל זמן שבעל הבית יתקן במעשיו לעשות שרש למטה בעל העלייה יפרה וירבה פרי למעלה אמנם בעצלתים ימך המקרה ובשפלות ידים ידלוף הבית (קהלת י'). ועל ההתעוררות הנפלא הזה אמר כל העובר על הפקודים מבן עשרים שנה ומעלה. כי עם האדם הבא לכלל דעת בבית דין של מעלה ידבר ולא עם זולתו. ולזה גם כן הקפיד העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט ממחצית השקל לפי שאם העשיר יתן יותר מזה מדי שנה בשנה הנה כבר תתבטל צורת זה המחצית ותפסד הכוונה כלה כי הוא עקר זה הרושם: (ד) ולזה לא צוה שיתנו המחצית הזה בכל עת שיצטרכו לימנות אלא שימנו על ידיהם שנה בשנה להביא זכרונם לפניהם על זה האופן. ולא עוד אלא שבכל מעשה ומעשה שיעשו מהענינים הכוללים צוה שיפקדו אותם כדי שיכוונו במעשה הזה אל תקון עצמם כמו שאמרנו וכמו שיבא עוד טעם המספר ותועלתו בפרשת במדבר סיני שער ע"ב ב"ה. ולזה נעש' במלאכת המשכן האדנים מהשקלים הבאים במספר מפקד העם שכבר אמרנו במעש' המשכן שהאמה העשירית התחוב' באדנים היא רמז אל המדרגה העשירית שבשכלים שהוא השכל האנושי אשר שלמותו תלוי בידו והיא כשימלא חיובו בתת מחצית השקל על זה האופן. ולזה נפרד ענינו לבלתי בא בתורת נדבה כמו הבנין כלו הנעשה בנדבת חכמתו ית' ורצונו המוחלט כי באמת לא בלעגי שפה וכבדי לב ידבר בכל אלה הענינים אשר יתנועעו בהם לא בדעת ולא בהשכל כמנהג הבהמות שרואות ואינן יודעות מה רואות ועושות ואינן מבינות מה עושות כי אם אל עם בינות ובעלי מחשבות שיבינו את אשר ישמעו וישכילו את אשר יעשון. וזה כלל גדול הכרחי בכל אלו הענינים. והנה כשנתקרר בדעתנו להיותנו במעשינו כמדרגת הב"ח הבלתי מדברים לא נצטרך לדבר מזה ומהכל נצא לחפשי חנם. אבל חלילה שיעלה זה בלב שום בעל שכל. (ה) והנה בהשקפה זאת נוכל לומר כי מה שאמר בשמן המשחה וקנמון בשם מחציתי חמשי' ומאתים שרצה שישקל לשני חצאין לתת בו זה הרושם בעצמו ולומר שהאיש הנמשך ממנו צריך להיות זריז ומהיר בתקון חציו האחד עד שיהי' ראוי שישקל שוה בשוה עם החלק השני העליון כל אחד מהם לפי ענינו. ולזה אמר ואל בני ישראל תדבר לאמר שמן משחת קדש יהי' זה לי לדורותיכם כי זה באמת כלו שלי. ולזה על בשר אדם לא יוסך זולת הכהן הגדול כי מלאך ה' צבאות הוא וגם במתכונתו לא תעשו כמוהו שמן אחר כדי שלא יאבד זכרון זה לי מהבושם ההוא הרומז על קדושת שני אלו החלקים אשר על זה אמר קדש הוא וקדש יהי' לכם. ואולי שבהשקפה זאת היא ההקפדה עצומה בחלוקת הדם שנזרק על המזבח ועל ראש העם לחצאין ממש תכף למתן תורה האלהית (שמות כ"ד). ואיך שיהיה מאלו הענינים הנמשכים הנה הענין בדבר מחצית השקל הוא יותר מבואר. (ג) ולזה צוה שיבואו הקרבנות וכל צרכי העבודה מהשקלים ההם הנגשים על זה האופן כי הקרבנות עקר הכפרה וצריך המכופר לתת את לבו על צורך כפרתו והכרחיותה וישכיל כי נתינת מחצית השקל הוא כופר נפש הבא לכפר ממש כמו שאמר לתת את תרומת ה' לכפר על נפשותיכם וכמו שחתם ולקחת את כסף הכפורים ונתת אותו על עבודת אהל מועד והיה לבני ישראל לזכרון לפני ה' לכפר על נפשותיכם. וזה מה שתושלם בו כונתינו בזה הענין השני אשר זכרוהו חז"ל במאמר ההוא אשר זכרנו: והנה הענין השלישי שהוא מעש' המשכן כבר כתבנו בשערים שקדמו בו כי מה שבקש מכנו היה שנעש' מה שיועיל לנו כפי כחנו וכמו שאמרו ז"נ (ש"ר פ' ל"ג) מאת כל איש אשר ידבנו לבו (שמות כ"ה) שכל אחד מהם יכול לעשותו כמו שבא מבואר בשער מ"ט. והנה אחר שגמר צווי שמן המשחה הדומ' אל ענין השקלים כמו שאמרנו צוה על מלאכת קטרת הסמים ומעשהו ואין ספק שהיה באלו המלאכות חכמה עצומ' להוציא שלמות פעולתם כמו שכוון מחבור חמרם ומספרם ומשפטם וכבר זכרו חז"ל בגמרא דיומא (ל"ח.) שלא נמצא בכל ישראל בקיאים בהם כי אם משפחה אחת לבד אשר לא היו מגלין סודו לשום אדם כמו שכן היה הענין גם כן במלאכת לחם הפנים והכל היה להמשיך הכונה בהוראת גדולת הנמשכים ומעלת הכבוד בענין ההקטרה ואין להאריך בזה על מה שנמצא בדברי הראשונים. ואולם סמך ליחד למלאכה אנשים חכמים מיוחדים לשלמותה וייעד להשפיע חכמה ותבונה ודעת בלב כל מוכן מהם לעשות המלאכות העמוקות ההם אשר אי אפשר גמר מלאכתם מבלי רוח הקדש כי הכל מעשה אלהים הוא. ועל פי דרכו יתעל' הודיענו כי לא כאשר ירבו המעיינים הפלוסופים האומרים שהוא יתעל' אינו מכיר ויודע באלו האישים הפרטיים אלא שהוא יודעם דרך כללות כמו שכתבנו בשער כ"א ושער ל"ט ומ' וזולתם. (ו) והוא אומרו בדרך זירוז ראה קראתי בשם בצלאל בן אורי בן חור וגומר. ואמלא אותו וגו'. ואני נתתי אתו את אהליאב בן אחיסמך וגו'. ובלב כל חכם לב וגומר והוא מה שלא שנה אופן הגדתו לעם במה שאמר להם (שמות ל"ה) ראו קרא ה' בשם בצלאל וגו'. והוא ענין נכבד מאד אשר כונה אותו החכמ' האלהית כנגד האפיקירוסים בכלל כל דברי האלהיים. והרמב"ן ז"ל כתב כי אמר כן לפי שהיה פלא שימצאו בתוך העם היוצא מעבודת פרך אנשים שלמים ובקיאים אל המלאכות הדקות ההם וכמ"ש (שמות ט"ז) ראו כי ה' נתן לכם השבת ויאמר שיראו שהוא נותן חכמה ותבונ' בהמה לעשות. והנה הכתוב האומר ובלב כל חכם לב נתתי חכמה אינו מסייעו ועכ"פ בכלל דברי דבריו. וסמך לזה ואתה דבר אל בני ישראל וגומר אך את שבתותי תשמרו וגומר. כתב רש"י ז"ל שהכוונה לומר שמלאכת המשכן לא תדחה שבת כלומר אף ע"פ שתהיו רדופים במלאכת המשכן המעיטו במעשהו בימי השבתות וכיון בזה שיהי' המיעוט נדרש אל מצות מעש' המשכן אשר היא עקר הדבור ובכל זה לא שוה לו והקש' עליו הרמב"ן ז"ל כי מיעוט מלת אך צריך שיהא נדרש למלאכת השבת עצמו והוא דרש אותו לענין המילה ולשאר הדברים שהשבת נדחית עליהם. (ז) ואשר יראה לי הנאות והישר לפי דרכנו הוא כי הוראת כל מעש' המשכן והוראת מצות השבת אחת היא כי כמו ששמירת השבת היא היתה הוראה על חדוש העולם ברצונו המוחלט יתעלה שמו כן היתה הכוונה להורות באלו המעשים זה הענין עצמו כמו שביארנו ראשונה כלומר אף על פי כן את שבתותי תשמרו והוא סמיכות נפלא לפי הכונה:
_.52.1.8
והנה פרש' הזאת הקטנה היא חמורה בעיני וקשה הפי' לכפל דבריה וקושי סדור' ואחשוב שתכלול עקרים גדולים וענינים צריך ליחד להם דבור בפ"ע ולזה ראיתי לדחות ביאור' על הדרוש המיוחד לשבת שיהי' בשער נ"ה הבא בקרוב ב"ה. ודי עתה במה שאמרנו למה שכווננו אליו בזה החלק ועתה נבא אל ביאור מעשה העגל:
_.53.1.1
יבאר תכלית עובדי אלילי עץ ואבן וזולתם. ומעשה העגל:
_.53.1.2
וירא העם כי בושש משה וגו':
_.53.1.3
במסכת ע"א (ד':) אמר ר' יהושע בן לוי לא עשו ישראל את העגל אלא כדי ליתן פתחון פה לבעלי תשובה שנאמר (דברים ה) מי יתן והיה לבבם זה ליראה וגו' והיינו דאמר רבי יוחנן לא היו ישראל ראוין לאותו מעשה ולא היה דוד ראוי לאותו מעשה. לא היה ישראל ראוין לאותו מעשה דכתיב מי יתן והיה לבבם זה להם וגו'. ולא היה דוד ראוי לאותו מעשה דכתיב (תהלים ק"ט) ולבי חלל בקרבי אלא מפני מה עשו שאם חטא יחיד אומרים לו כלך אצל יחיד שחטא ועשה תשובה ואם צבור חטאו אומרים להם כלך אצל צבור שעשו תשובה אף אתם עשו תשובה:
_.53.1.4
*תוכן דעת הרב ז"ל הוא, כי לפעמים יעשה אדם דבר מגונה שאינו לפי כבודו, למען השיג על ידו תכלית טובה ויקר', ובאופן זה יחייב לפחות משפט שכלו שיהי' גודל יקרת התכלית המושגת נערך לפי גודל פחיתות הדבר ההוא ד"מ נאוה לאיש זקן ונשוא פנים לשאת קורה על שכמו ברחובות קריה לחזק בה כותלי ביתו אשר יחשוב להנתץ, פן יפול עליו לפתע פתאום והמית אותו ואת נפש אנשי ביתו, כמאה"כ "טוב נקלה וכו'" שר"ל שיותר טוב לאדם שיקל בכבודו לפעמים להיות בזה עבד לעצמו, מהשאר תמיד בכבודו המדומ' לבלתי עשות עבודה שאינה לפי כבודו עד שיעשה עי"ז חסר לחם, אבל לא נאוה לו שיעש' זאת גם למען חזק אבוס שורו וחמורו לבד, כי מניעת נזק קטן זה, אינה שוה לחלל כבודו יקר הערך, ואחר ההקדמ' הזאת הלא יקשה להבין מאחז"ל "שלא עשו ישראל את העגל אלא כדי ליתן פתחון פה לבעלי התשובה", כי אם כונתם שהי"ת הטה לבם לחטוא למען השיג עי"ז התכלית, שאם בכל זאת יסלח להם כאשר ישובו ורפא להם. יהיו לאות ולמופת לכל בני מרי שיקובלו בתשוב' הלא מלבד שלפ"ז לא נבין, מדוע גדל כעס מרע"ה עליהם עד שצוה להרוג מהם ג' אלפים, אחרי שהיו מוכרחים לחטוא בגזרת עליון, יקשה ג"כ להבין איך יוכלו זולתם לקחת מופת מקבלת הי"ת אותם בתשובה, אשר היה חטאם רק קל ודומה לאונס והכרח, אחרי שהי"ת בעצמו אנה אותו לידם על קבלתו גם תשובת הפושעים והמורדים ברצון ובבחירה חפשית, אשר גדל עונם מנשוא ? ואם כוונת חז"ל שישראל בעצמם חטאו רק למען יוכלו לשוב אח"כ ולהיות בזה למופת לדורות הבאים אחריהם. שכאשר יחטאו וישובו גם הם יסלח להם ה', הלא יקשה מי הגיד מראש להם שיסלח ה' למו, אחרי שהוא יסוד מוסד, שרק החוטא בעבור תשוקתו הגופנית או בעבור דעתו הנפסדת, ואח"כ כאשר נחה שקטה תאותו, או כאשר שם אל לבו שגגתו ותעות מחשבתו אשר בעבור' חטא ואשם ושב ונחם מרעתו, תקובל תשובתו האמיתית, אבל החוטא החושב כבר בעת חטאו שישוב אח"כ הלוא ממנו כבר אחז"ל "האומר אחטא ואשוב אין מספיקין בידו לעשות תשובה" ואם גם נאמר שהוא רק בעבור שיורה בזה שגם בתחילה ידע שימרה במעשהו כבוד עליון, ובכל זאת חטא למען התענג לפי שעה בתענוגיו הגופניים, ורק למען השקיט המית לבו הסוער בקרבו ומוכיח על פניו דרכו יאמר לנפשו שישוב אח"כ אחר אשר שבעה ברעה נפשו, וע"כ גדול עונו מנשוא אבל עושי העגל חטאו רק למען סבב בזה טובה גדולה שהיא הודעת תועלת התשוב' לזולתם, בכל זאת הלא יקשה, אחרי שלא הי' ידוע להם בתחיל' אל נכון, שיסלח ה' להם את עונם, מדוע המירו טהרת ונקית כפם אשר היו להם למנה בתחיל' בעד תועלת מסופקת עוד להם שיקובלו בתשוב' ויהיו לנס לזולתם, הלא נדמה בזה למי שממית עצמו בעבור שיחשוב שאולי תהי' מיתתו סיבת החיות זולתו, ד"מ כאשר ישוט איש במצולות ים וימצא קרש אחד, אשר אם הי' מחזיק בו הי' מוצל על ידו משטף המים, ובבחירתו החפשית יעזבהו ולא יחזיק בו, כי אם יטבע במים אדירים יען כי יחשוב, כי אולי יחזיק עתה אחר בקרש הזה, והית' לו נפשו לשלל, ויותר טוב הי' להם אם החזיקו בתומתם, והוחילו שכאשר יחטאו בניהם אחריהם וישובו אל ה' ונרצה למו, יהיו לאות ולמופת לדור אחרון כי יבא כי יד עליון פתוחה לקבל שבים ? אחרי כי עתה שחטאו הם בעצמם היו בזה למוקש לבית ישראל, כי מהם ראה ירבעם ויעש כמוהם שני עגלי זהב אשר תעו אחריהם ימים רבים כל בית ישראל ? (ומלבד זה נראה לדעתי, כי אף שהורשה לכל משכיל לעשות לפעמים מעשה מגונה שאינו לפי כבודו למען השיג על ידו תכלית טובה ויקר' בכל זאת הוא מתנגד לחק המוסר לעשות בעבור זה גם פעולה רעה בעצם בבחינה מוסרית, כעשית העגל ולהשתחוות לו למען הראות רק תועלת התשוב', כי דעת החושבים שע"'י התכלית הטובה הנרצית והמושגת, יחשבו גם האמצעים הרעים שנבחרו להשגתה, לטובים היא כוזבת ודעה נפסדה, ומה שאמרו חז"ל בנזיר כ"ג ע"ב במעש' יעל וסיסרא "גדולה עבירה לשמה וכו'" כוונתם רק, כי כמו שאינו מתנגד אל התורה והמצוה והחק המוסרי להרוג הצר הצורר המבקש לשפוך דם נקיים, ולאכל עניים מארץ ואביונים מאדם, כן לא היה באמת שום עול ועבירה בכל מה שעשת' יעל למען השמיד סיסרא אויב ישראל, לבל יוסיף עוד לערוץ ולהרע למו, כי אין לך דבר שעומד בפני פיקוח נפש אחת מישראל ואף כי הצלת העם כולו, ועיין מזה בתוס' כתובות ג' ע"ב סוף ד"ה ולדרוש). ובדברי הרב ז"ל שהולך ומבאר יבואר הכל על נכון, כי תחילה יאמר, שאף כי גדלה מאוד סכלות ואולת עובדי האלילים מעשי ידי אדם מגלמי עץ ואבן, שהם פחותי הנמצאים כלם בהיותם דוממים, וכל רוח אין בהם, עד שעושיהם לעבדם הם כמוהם נבערים מדעת, וכמעט חסרי כל הרגשי חמשה החושים, כמאה"כ "פה להם וכו' כמוהם יהיו עושיהם וכו'" ומאה"כ "כי תקות העמים הבל וכו'" ומאה"כ ולא ישיב אל לבו לא דעת ולא תבונה" וכו' בכל זאת סיבת אולתם ורשעתם זאת נוסדה בקרבם, כי לב הותל הטם עד שבאחת יבערו ויכשלו כולם לחשוב, כי הנהגת העולם תהי' רק באמצעות המזלות, ומערכות כוכבי שמים וכסיליהם אשר ישפיעו שפע ברכתם מעל על בני אדם באמצעות גופי בע"ח הדומים בצורתם להם, כשור טלה גדי עקרב סרטן, ואריה ושאר בע"ח אשר תמונתם דומה לכוכבי השמים מעל, אשר ע"כ עבדו המצריים ושאר העמים כל בע"ח אלה ויען כי הם מועדים למות כבוא עתם, עשו להם צלמי מסכות מכל בעלי חיים אלה מכסף וזהב אשר הם חמרים קיימים ומתמידים יותר מכל שאר מיני מתכיות, לעבדם ולהשתחוות להם, ובני ישראל אשר גרו זמן רב במצרים וראו כל הכבוד הגדול אשר נעשה לשור אפיס אשר שמו להם לאליל, יען כי נכבד הוא מכל שאר הבהמות הבייתיות, ורב תבואות בכח שור, ותועלתו גדולה מאוד ליושבי מצרים אשר עבדו אדמתם השמנה והדשנה כי כולה מקשה בחריצות יותר גדולה מכל שאר יושבי הארצות למדו ממעשיהם יעשו להם גם המה עגל מסכה תבנית שור אוכל עשב, אפס בהיות בני ישראל עם קדוש מלידה ומבטן האמונים על ברכי האמונה האמיתית אשר היתה מורשה להם מאבותיהם, מצור חוצבו וממקבת בור נוקרו, ובכל זאת תעו אחרי הגילולים האלה לעשות העגל מדי צאתם ממצרים אף שהיו אז כפי דברי חז"ל דור דעה, הנה זאת לנו לאות ולמופת כי עקוב לב אנוש מכל, ויצר מחשבות כל אדם רע מנעוריו, עד שכמעט לא יוכל להשמר מנפול ברשת החטא, ולולא חסדי הי"ת אשר ידו פתוחה לקבל שבים, מי זה יעמוד לפניו מכל בני אדם קרוצי חומר אשר בעון חוללו ? אשר ע"כ אחז"ל במתק לשונם, כי התשובה היתה מהדברים שקדמו לעולם, כי מבלעדה כל יצורי תבל כמעט רגע ספו תמו מן בלהות, והארץ היתה תוהו כבימי קדם קדמותה, וע"ז מורים גם דחז"ל שהחילונו בו "לא עשו ישראל את העגל אלא כדי ליתן פתחון פה לבעלי התשובה" שר"ל שלו היה באפשרית האדם שלא לחטוא ושלא להצטרך קבלתו אח"כ בתשובה. בלתי ספק גם ישראל לא חטאו, אחרי שהיה אז תמימ' דרך ואנשי דעה בינה והשכל עד שנאמר "מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי" וכו' ואחרי שבכל זאת חטאו נודע לנו שכמעט אין מקום לאדם להנצל מכף הרשע', וכי און צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, אשר ע"כ תחייב ג"כ צדקת הי"ת לתת יד לפושעים לקבלם בתשובה, ועל דרך זה אמרו חז'ל ג"כ "לא היה דוד ראוי לאותו מעשה" וכו', להורות כי גם היחיד גם הרבים כמעט נטיו רגליהם להלכד על נקלה בפח החטא ומוקש הרשע', ורק התשובה תעמוד לימינם לתמכם כל ימי התהלכם בארצות החיים, חבל ישרת ותומת לבם לבד לא תוכל לשמרם מכל רע, חטא ואשמה, אחר ראותנו שגם ישראל התומה הקדוש' וגם דוד בחיר ה' נפלו ברשת החטא, ורק בשובם מעונם נעתר ה' להם ורפאם. אי זה דבר מגונה או בלתי נחות שיעשה אותו האדם לתקות דבר טוב. הוא מבואר שקודם עשותו ראוי ומחוייב שיובטחו לו ב' דברים. הא' שלא יהיה הטוב ההוא המקווה נמנע להמשך מעשיית הגנאי ההוא. והב' שאע"פ שיהיה אפשרי שיהיה הטוב ההוא המקווה בשיעור שיהיה ראוי לסבול הגנאי הראשון בעבורו. המשל איש זקן ונשוא פנים נטל קורה ושם על שכמו בתוך קהל ועדה שהדבר הזה גנאי הוא לו כמ"ש (ברכות י"ט:) והתעלמת מהם פעמים שאתה מתעלם כגון זקן ואינו לפי כבודו. אמנם אם יש לו כותל רעוע או בירה שנתקעקעה ופורק אין מידו כבר היה לו למחול על כבודו שלא לקבל היזק גדול כעצת החכם טוב נקלה ועבד לו (משלי י"ב). ירצה טוב שיקל האדם פעמים בכבודו להיות עבד לעצמו משיתכבד ויהיה סבה להפסד ממונו עד שיעני ויבא עד ככר לחם. אמנם אם הוא מבואר שהקורה ההיא לא תועיל לבנין ההוא כלל הרי סכל לעשות כי נשא חרפה ללא דבר ועל כדומה לזה הכריז הנביא (ירמי' ב') ההמיר גוי אלהים והמה לא אלהים ועמי המיר כבודי בלא יועיל. ירצה אם נמצא גוי שהמיר אלוהו באלוה עם אחר אינו מן התמה כי לא נתאנה שום אחד מהם כי זה וזה המה לא אלהים אבל עמי המיר כבודו והוא הבטחון והחסיה באלהים חיים אשר ראוי להתכבד בו מכל כלי חמדה ולבלתי תועלת כלל. הנה שאין סכלות גדולה מהמרת הכבוד ללא דבר. ואף גם זאת שיהיה בטוח שתועיל הקורה לבנין ההוא עדיין ראוי שישכיל אם הוא ראוי שיסבול בעבורו זה הגנאי כי אם היתה הקורה לאבוס של חמור או לול של תרנגולים שוה נ' זוז אין ראוי לחלל עליו כבודו אם הוא שוה מאתים ועל זה ג"כ אמר המשורר וימירו את כבודם בתבנית שור אוכל עשב (תהלים ק"ו). ואם שפשט הפסוק על החטא המפורסם אשר בספור הזה ידבר הנה ג"כ איפשר ונאות לפרשו על כלל רוע הבחירה האנושית אל המבוקשים המדומי' אשר בהם ממירים כבודם האמתי. ואמר שאף אם יגיע להם התמורה ההיא אשר בקשוה היא ודאי בלתי שוה לדבר המגונה הנעשה להגעתה וזה שהם מניחים שלמות כבודם שהיא הנפש המשכלת אשר עליה אמר (בראשי' מ"ט) אל תחד כבודי והמשורר אמר (תהלים ז') וכבודי לעפר ישכן סלה ונוטלין בעבורו הענינים החמריי' אשר ישתתפו בהם אדם ובהמה. וכמ"ש ז"ל (שבת ל"ג:) מניחין חיי עולם ועוסקי' בחיי שעה וא"כ הרי שהמירו צורתם האינושית היקרה בתבנית שור אוכל עשב אחר שכמות זה כן מות זה ומותר האדם כזה על הבהמה אין:
_.53.1.5
ואחר שהנחנו זה הנה לא ימנע משכוונו חז"ל במאמר הזה שאמרו שלא עשו ישראל את העגל אלא כדי ליתן פתחון פה לבעלי תשובה לאחד משני ענינים. אם שיאמרו שהשם יתעלה אנה לידם זה החטא אל התכלית ההוא כמו שפירש רש"י ז"ל שם באומרו כי גזירת מלך היתה ליתן רשות לשטן לשלוט עליהם להחטיאם כדי שיהא פתחון פה לבעלי תשובה. או שיאמרו שהם בעצמם בחרו בדרכיהם ובשקוציהם לתכלית ההוא בעצמו. ואם רצו בו הפירוש הראשון הנה ודאי יפול בכאן הביטול הראשון אשר אמרנו כי ודאי הוא נמנע שימשך משם התכלית המבוקש כלל וישאר המעשה המגונה בידם כי איך תוקח ראיה למחילת החוטאים בבחירתם ורצון נפשם ממחילת החוטאים ברצון האל יתעלה אשר הכריחם לכך. כי אלה אפילו מחילה אינם צריכין כי במקום שיש הכרח אין שם חטא ובמקום שאין חטא אין מחילה ועל כל פנים חטאו ברצון בוראם וראויין לקבל שכר ומהו שאמר כלך אצל יחיד או אצל הרבים וכו'. וקשה עוד מזה כל אותו הכעס שכעס על המחטיאים והריגת שלשת אלפי איש מהנטפלים על עשיית רצונו ית' וכל אותו התפלה והתחנה אשר הוזקק משה על מחילתם וכולי האי ועדיין נשאר ליום פקודתם. ואם רצו בו הפירוש השני הנה באמת נפלו בשני הגנאים והביטולים יחד. והוא כי הם חטאו לתכלית שהבאים אחריהם יעשו תשובה ויקובלו כמותם ומי אמר להם שיקובלו הם עצמם להיות להם דוגמא הרי גמרא גמירנא לה (יומא פ"ה) האומר אחטא ואשוב אין מספיקין בידו לעשות תשובה: ואפילו נניח שלא תתנעל בפניהם דלת התשובה וישארו על אפשרותה הנה המירו טהרת הנקיות הודאי אשר הוא בבלי חטוא בעד סכנת ספק התשובה ואפילו שתהיה התשובה וודאית נוח לו לאדם שלא יחטא משיחטא וישוב ואם יחרדו אל הבנים העתידים לחטוא מה להם להטיל קולר על צוארם היה להם להמתין עד שיחטאו הבנים וישובו וימחול להם וישארו דוגמא לדורות. וכ"ש במה שהוא ידוע שהחטא כל שהוא יותר קרוב אל השורש הוא יותר כולל ויותר קשה המחילה. וחטא אבינו הראשון יוכיח כמה הזיק בעולם מכל מה שחטאו הבאים אחריו. ועינינו הרואות כמה קבלו ישראל חרפה וכלימה על עגל זה שבין לילה היה ובין לילה אבד מאותם שני עגלים שעשה ירבעם (מ"א י"ב) אשר העמיד אחד בבית אל ואחד בדן כמה שנים. סוף דבר נדמו עמנו לפי הנחה זאת לאדם הממית את עצמו לספק שיחיה את זולתו הפחות ממנו. ולזה היה מקום לאומר שיאמר שלא היתה כוונת חז"ל במאמר הזה לתת סבה לעשיית החטא רק לזכירה כלומר שנכתבו אלו הענינים בתורה כדי שיוקח מהם ראיה לתשובת החוטאים אם יחיד ואם רבים לא לומר שעשו כך אל זה התכלית. אלא שע"ד האמת אין להתקרר בזה הדעת כלל שאם רצו לומר כן מי הטיל לפיהם מחסום לומר דבר שלא כוונוהו. ועוד שאומרם שלא היו ראויים לאותו מעשה לא יסכים לזה שהרי אחר שעשו ודאי היו ראויין לכך. ויש מי שפירש שכבר היה ממדת טובו יתעלה ליזדקק להם למונעם מן החטא הגדול ההוא אשר לא היו ראויין אליו על דרך שנאמר (בראשית כ') ואחשוך גם אנכי אותך מחטוא לי. (ש"א כ"ה) אשר מנעך השם מבוא בדמים. ומפני מה הספיק בידם לעשות כדי ליתן פתחון פה. וקרוב שיהיה זה רשות השטן שפירש רש"י ז"ל וכ"ש למה שאמרו (שבת פ"ט) שטעו במעת לעת או ביום המעונן שנכון הדבר וממהר האלהים לעשותו אם רצה אלא שגירה בהם את השטן לסבה שנזכרה. אבל לא יכילהו לשון מפני מה עשו כדי ליתן פתחון פה וגו'. שיראה ממנו שהעושים החטא הם היו המכוונים לכך ואינו כן. וגם שאם היה כן ממדת טובו קשה הדבר לומר שתהיה זו סבה מספקת אל המניעה מעשות מפני הספקות שקדמו. והנה על כל פנים נשאר ספק עצום במאמרם ז"ל. ויש עוד ספק שני במעשה העגל עצמו אשר פטמוהו אבותינו על האופן שנזכר במה הספור כי יש לדעת איך גואלו בו. ומה היתה פחיתות כוונתם להמיר את כבודם בתבנית שור אוכל עשב כי הוא דבר שישתומם עליו כל בעל שכל וכ"ש במצב ההוא הנפלא אשר עמדו בו רגליהם עדין על הר סיני. ועדיין לא הוסרה מפת הסעודה הנפלאה ההיא מלפניהם. ולפי דרכנו יש עוד לעיין ולשאול על ענין שלישי והוא סכלות ופתיות העכ"ום בכלל כל עושה אלה רצוני צורות זהב וכסף ושאר מתכות. ולא עוד אלא אפי' עץ ואבן שהם החומרים היותר פחותים שבנמצאים. ואיך עלה בדעתם לקבלם עליהם בתורת אלהות ולעבדם בכל לבבם ובכל נפשם מבלי שירגישו בהם שום ממשות כמו שאמר עליהם בכל מקום אשר לא יראון ולא ישמעון ולא יאכלון ולא יריחון פה להם ולא ידברו עינים להם ולא יראו וגו' ידיהם ולא ימישון וגו' אף אין יש רוח בפיהם וגו' (תהלים קטו). וקשה עלי מאד מאמר זה עליהם כי מה חדוש יש במאמרים האלו. וכי מפני שציירום החרשים בציורי פה ועינים ואזנים היה להם לשלח עליהם המאמר שהיו להם אלה הכלים ולא ישתמשו בהם הנה באמת הוא דבר בטל. ועוד שיראה שאם ידברו ויראו וישמעו או שהם רוח חיים שהם ראויין ליעבד. אלא שכל זה יהיה נקל לתרץ כשנאמר שכל אלו המאמרי' בטוב הבחינה לא נאמרו רק על העושים אותם כי הם בבחינתם זאת באמת הוא עם עור ועינים יש וחרשים ואזנים למו מצד שהם אינם משתמשים בחושיהם על הכוונה המכוונת בהם ואינם מרגישים בטוב תכליותיהם והוא מה שאמר בסוף (תהלים שם) כמוהם יהיו עושיהם וגו'. ירצה כי העושים אותם אע"פ שיש להם הרגשים הם נעדרים מהם כמו הנעשים עצמם שאין מטבעם להיות להם והוא פירוש יפה עם שכבר ביארנו באלו הכתובים כוונה אחר' נכונה בשער מ' גם בשער ל"ז כתבנו כי כוונת ירמיהו באותה הפרשה שהתחיל (ירמי' י') כה אמר י"י אל דרך הגוים אל תלמדו וגו'. ואמר כי חקות העמים הבל הוא כי עץ מיער כרתו וגו'. בכסף ובזהב ייפהו וגו'. כתמר מקשה המה ולא ידברו נשוא ינשאו כי לא יצעדו אל תיראו מהם כי לא ירעו וגם היטב אין אותם מאין כמוך וגו'. כי כל זה על המערכות השמימיות ידבר והוכחנו אותה בתוכחות נכונות. ואולם היותר קשה בעיני בכל זה שהאריך ישעיה באלו הענינים יותר מדאי בכמה מקומות להראות פחיחות אלהי העכ"ום וחסרונותם והעדר הרגשתם וממשותם ובפרט בפרשת כה אמר י"י מלך ישראל וגואלו וגו'. ומי כמוני יקרא וגו'. יוצרי פסל כלם וגו'. מי יצר אל ופסל נסך לבלתי הועיל הן כל חבריו יבושו וחרשים המה מאדם וגו'. חרש ברזל מעצד ופעל בפחם ובמקבות יצרהו ויפעלהו בזרוע כחו גם רעב ואין כח לא שתה מים וייעף חרש עצים נטה קו וגו'. לכרות לו ארזים וגו' (ישעי' מ"ד) עד סוף הפרשה שיאמר לא ידעו ולא יבינו כי טח מראות וגו'. ולא ישיב אל לבו ולא דעת ולא תבונה לאמר חציו שרפתי במו אש ואף אפיתי על גחליו לחם אצלה בשר ואוכל ויתרו לתועבה אעשה לבול הרים אסגוד. כי הנה באמת זה וכל כיוצא בו הוא מותר גמור כי מי לא ידע בכל אלה והנה רבה התמיהה אם על החוטאים בכמו אלו הענינים הזרים ואם אל פרטי אלו הענינים הבאים בתוכחות: אמנם כל זה מה שיודיענו סוד האדם ותכונת טבעו לגמרי *וזה כי המין בכללו וכי', כונתו כי מין בני אדם נחלק לשלש מחלקות, האחת כוללות האנשים היקרים, אשר אור החכמ' האמיתית נגה עליהם עד שיבינו, כי כל קניני הגוף הבל המה יחד, וע"כ ישימו עין בחינתם רק על נפש המשכלת, ויבחרו רק לקנות השלמות הרוחנית הקיימת והנשארת לעד, אשר בעבורה הם נעלים ונכבדים באמת מכל ברואי עולם השפל אשר יחדיו כלם וכליון, אבל בכל זאת לא ירום לבבם אחרי הודעם, כי השכלים הנבדלים גבוהים עליהם במעלתם הרוחנית, והשניה כוללת האנשים אשר אין חלק למו בבינה וחכמה אמיתית, וע"כ לא ידעו ולא יבינו מאומה מיקרת הנפש ומעלתה הרוחנית הנשארת לנצח, ואף כי ממעלת השכלים הנבדלי' ומלאכי מרום, כי נוח לבם מהשכיל ענינים רוחניים ואלקיים כאלה, ורק אל החומר וקניני הגוף בעולם הארציי ישימו עין בחינתם, וע"כ קצתם מהם יתגאו בזדון לבם לחשוב עצמם בעבור כשרון שכלם המעשיי נעלים ונשגבים על כל הברואים זולתם, עד שראוי להם לפי תעות דעתם לעבדם כאלקות, כמו שאמר מלך בבל בגאותו ורום לבו "אעלה על במתי עב אדמה לעליון" ולמען התנגד לדעת הזידונים החושבים ככה, אמר הכ' "מה אנוש וכו' אדם להבל דמה" וקצתם מהם אשר הם המחלק' השלישית יחשבו בהפך, כי בהיותם מצד חמריהם קצרי יד ורבי המחסור, ומעותדים למקרים ופגעים רעים יותר מכל שאר הנמצאים זולתם, הם נקלים ונבזים יותר מכולם, (וכעין זה אמר הכ' "ורחק ה' את האדם ורבה העזובה" וכו' ר"ל שבעבור היות בימים ההם רבה העזובה, והרבה יגון ואנחה בקרב בני האדם עלי ארץ בעבור מקריהם ופגעיהם הרעים ומחסוריהם הרבים אשר לא יוכלו למלאות, יהיה האדם אז עומד הרחק מאוד במדרגת מעלתו משאר הברואים זולתו) ונמשך מזה, כי ע"כ נתעה בשום לבם להאמין כי יצטרכו להכנע לשאר בע"ח חזקי הטבע יותר מהם, וכי על ידי עבודתם ירד להם שפע ברכה ממעל מכוכבי השמים וכסיליהם. וזה כי המין בכללו לענין הכרתו את עצמו נחלק לג' חלקים. האחד אשר נצצה עליו זוהר זיו צורתו האלהית ומכיר בעצמו זה השלמות הקיים והנצחי ומשתדל בכל עוז שלא יתבטל או יחלש בידו והמה אלה בני עליה והנם מועטים הרואים כל קניני העולם וחמודותיו כטיט חוצות בערך צורתם וצלמם אשר בם ירדו על הכל כמו שכתבנו בשער ט"ו שהוא מיוחד לזה הענין. אמנם אשר לא זרחה עליהם זה האור ואינם מרגישים במציאותם לבד גויתם ואדמתם באשר הם הווים ונפסדים יתחלקו אל ב' חלקים. הא' אשר יתחברו אל הבחינה הפחותה ההיא מה שירגישו שהם משיגים בכח השכלי המעורב עמה בפקחות התחבולות במלאכות והשגת הקניינים הזמניים גם בידיעות העיוניות שיעור שיוכלו להתפאר בהם גם השתררו על כל שאר הנמצאים וידמו שזה המין מההתפארת הוא לבדו תכלית האדם ושלמות צורתו ואלה הם כתות הסכלים בעלי הזדון אשר נתנו חתיתם בארץ חיים במה שתשיג ידם בכח זה מהקניינים והכבודות מזולתם עד שכבר גבה לב קצתם עד להשחית לחשוב ולומר שראוי שיעבדו מכל זולתם כאלוהות כמו שאמר (ישעי' י"ד) אעלה במותי עב אדמה לעליון וכן (שם) השמים אעלה וגו'. ודברי סנחריב (שם ל"ו) וזולתם. שכנגד אלו השתדלו הכתובים להבזות האדם ולהשפילו עד למאוד אמר (תהלים ח') מה אנוש כי תזכרנו וגו'. (שם קמ"ד) אדם להבל דמה וגו'. (איוב כ"ה) אף כי אנוש רמה וגו'. וכן רבים. ולאחד מהם אמר (עובדי') זדון לבך השיאך שוכני בחגוי סלע וגו'. כמו שנתבאר בשער ט"ו עיין עליו. ושם אצל אנכי עפר ואפר (בראשית י"ח) יאמר שהחשובים ממעיטים עצמם בערך הנמצאים העליונים אשר נפשם משתוקקת לעמוד במערכותם. ואולם החלק השני מהם אשר לא יבחנו עצמם בהשקפת אלו הגדולות כי הבל המה בעיניהם אחר שהחכם עם הכסיל יחד עשיר ואביון לסוף יחד יכליון אבל הם מבחינים חמריותם מצד המקרים והפגעים והפחתיות הגדולות הדבקות בו יותר מכל הנמצאים כמ"ש הרב המורה בשם קצת הסכלים פ' י"ב ח"ג ואלה באמת בטבעם הם פחותים וירודים למטה מכל הנמצאים כלם לפי שאין בכללם יותר נכנע אל רוב הצרכים ההכרחיים אל חיותו ויותר עלול בהרכבתו למה שהוא הרחוק אל ההתחלות הראשונות מכל זולתו. וכמו שאמרו (ישעיה ו') על ורחק י"י את האדם ורבה העזובה בקרב הארץ והוא מאמר האומר (איוב י"ד) אדם ילוד אשה קצר ימים ושבע רוגז והדומים וזה הפחיתות תרגישהו נפשו הפחותה כי היא השוממה והבזויה. ולזה יהיה האדם אשר בזה נבזה בעיניו ונמאס מכל הנמצאות כי בראותו חסרונותיו הנמצאות עמו ורוב צרכיו להכרח חיותו ופחיתות עניניו ברוב תחלואיו הנבזים והנמסים וכל קורותיו ותלאותיו המשיגים אותו בחייו משאר כל הבעלי חיים ונוסף עליו מה שהוא כלה ואובד מהרה במיתתו הנה הוא יחליט על עצמו כי הוא הנמצא היותר פחות ושפל במדרגתו מכל שאר הבעלי חיים ואצ"ל משאר הנמצאות מהצמחים והמחצבים עד כי אין צ"ל שאין ראוי ליעבד מזולתו ולבטוח בו ובקיומו כמו שהסכים בזה המשורר באומרו. אל תבטחו בנדיבים בבן אדם שאין לו תשועה וגו' (תהלים קמו) הנה על החסרון הראשון אמר שאין לו תשועה ירצה שאין לו תשועה מצרכי עצמותיו וחסרונותיו המשיגים אותו בחייו. ועל השני (שם) אמר תצא רוחו וגו' וכמו שאמר ישעיה על זה (ב') חדלו לכם מן האדם אשר נשמה באפו וגו'. אלא שהחליטו עליו שהוא ראוי להכנע ולעבוד לכל הנמצאות זולתו. כי ראו שא"א לירד עליו השפע מפאת המזלות והככבים המושלים בעולם לפי דעתם כי אם באמצעות הצורות הנעשות מהבעלי חיים שהם במעלה יתרה מהם כמו שהונח ממיעוט צרכיהם לעניני העולם מהאנשים. וגם שיעשו אותם מחומר המתכות והעצים הנבחרים להיותם יותר קיימים לחשבם כי להיותם על האופן ההוא מהחזוק והקיום הוכנו מאד להוריד השפע מהצורות השמימיות על ידם. ולזה מה שראו המצריים לעבוד אל מקנה הצאן (ת"א שמות ח' פ' כ"ב) להשפיע עליהם כח מזל טלה כפי דעתם. אמנם אבותינו העמיקו שחתו בכונה ההיא לעשות הצורה הקרובה אליו וההולכת לפניו בסדור האפודה היא צורת שור ושתהיה מהמתכ' היותר נכבד והיותר קיים שבכל המחצבים ועל יד היותר נבחר שבאנשים לחשבם כי בזה תהא יד העובדה תקיפה על המצרים ומאד חביבה צורה זאת בעיני סכלי עכ"ום כפי מה שנמצא בספוריהם לפי שהוא מלך בבהמות (חגיגה יג.) גם כי על ידו יבוא רוב תועלות בעבודות האדמה כמו שאמר הכתוב (משלי י"ד) ורב תבואות בכח שור. ואולי שהיו בוחרים בצורות אריה שהוא גבור בחיות אלא מפני שראו *שהוא במבט האיב', ר"ל שמזל אב, אריה עומד באמצע צד צפון מול ונוכח מזל טבת שהוא גדי ועומד באמצע הדרום, כשני אויבים העומדים במלחמתם זה לעומת זה, וכמו כן עומד מזל אייר שהוא שור בקרן צפונית מזרחית קרוב אל קו המשוה לעומת מזל חשון שהוא עקרב העומד בקרן מערבית דרומית, כאשר יראה הקורא במפת השמים. שהוא במבט האיבה אל מזל גדי שהוא מזל ישראל. ועל דרך האמת אע"פי שהדברים כאלה קבולי לא מקבלינן מ"מ מיחש חיישינן שהרי לא נפלה עטרת ראשנו ולא נשרפה בית קדשנו ותפארתנו זה פעמים אלא בחדש אב שמזל אריה עולה בו בבקר בבקר. וכמו שאמר הכתוב (ירמיה ד') עלה אריה מסבכו. (איכה ג') דוב אורב הוא לי ארי במסתרים. ובתשיעי ובעשירי ממנו שהוא שליש שמושו שהוא מעקר ממשלתו כמו שכתבנו על פסח מצרים שהיה מקחו בעשור (שמות י"ב) אמנם בחרו בצורת שור מפני שראוהו במבט האיבה אל עקרב שהוא מין ממיני התנינים אשר פרעה מלך מצרים נדמה להם כאומרו (יחזקאל כ"ט) התנין הגדול הרובץ בתוך יאוריו ואמרו ודאי זו כחו לאלוהו של משה כי הוא העושה גדולות בכח שור וחשבו כי לא לחנם היתה צורת שור בפני המרכבה אם לא מפני שהוא שליט גדול בעולם:
_.53.1.6
ובמדרש (ש"ר פ"ג) ראה ראיתי את עני עמי א"ל הקב"ה משה אתה רואה ראיה אחת ואני רואה שתי ראיות. אתה רואה אותם באים לסיני ומקבלים תורתי. ואני רואה איך מתכוונין בי שאני יוצא בקרונין שלי לתת להם את התורה שנאמר (תהלים ס"ח) רכב אלהים רבותים וגו' ושומטין אחד מן טטרמולין שלי שכתוב (יחזקאל א') ופני שור מהשמאל ומכניסין אותו בו. והנה המאמר הזה יכוין אל כל מה שאמרנו שהם מיחסין הנהגת העולם כלה אל מערכות השמים ועבודתם לא אל ההישרה התוריית והנהגתה כמו שהיה הענין אחר מתן תורה. ומאלה וכאלה היו סברות נשחתות כל עובדי עכו"ם שהיו עושי' צלמים מן המחצבים והעצים מהצורות ההם כי חשבום לאמצעיים בינם לבין הנמצאים היקרים העליונים לרוב פחיתות עצמם בעיניהם כנזכר:
_.53.1.7
ולדעתי כנגד הסברות הפחותות ההנה ולשרש עקרם ולקעקע פינותם הרבה לעג וכדי ביזיון ישעי' הנביא ע"ה (מ"ד) בפרשת ההיא שזכרנו כי הוצרך לענות כסילים כאולתם פן יהיו חכמים בעיניהם כי ע"ז האופן יאות לעשות ראיות ומופתים בדברים מבוארים מעצמם כמו שהשתדלו הפלוסופים לבאר שהארץ אינה מתנועעת ושהשמש כדורי וכיוצא מאלו העניינים המבוארים מעצמם לפי שכבר היו דעות משובשות בהם כמו שזכר הרב המור' בכיוצא בזה פרק כ"א חלק ראשון ודוגמת זה היתה תשובתו אליהם לאמר הנה אלו הסכלים חשבו שאלו החמרים להיותם יותר חזקים מהם ויותר רחוקים להפסד מהאדם היו ראויין להיות אלהיים או אמצעיים בינם לבין אלהיהם. ועתה יבואו ויראו פחיתותם וחולשתם אשר מצדם הם רחוקים מכל טוב ושלמות הרחק מאד מאדם אם אותם שהם של מתכת ואם אותם שהם של עץ. ובאותם שהם של מתכת התחיל ואמר. חרש ברזל מעצד וגומר. ירצה כי זה החרש שעושה הצלמים מהברזל החזק ושאר המתכות הקיימים הוא מבואר שהוא חזק ממנו עד כי בפחם יפעל בו להפשיר חזקו ובמקבות יצרהו ויפעלהו בזרוע כחו הנה שהחרש הוא יתר הכח עליו בלי ספק. ועוד מעט ישיג אל החרש החזק הזה ממנו מצד ההתעמלות הגדול בפעולתו כי ירעב ואין כח וגם כי יצמא שאם לא שתה מים יעף. ואם אלהים הוא מצד חזקו וקיומו ראוי שיחזיק ויקיים אל החרש ההוא הפועל אותו ומתקנו ולא עשה כן רק החלישו ומיגעו והרי החסרון האחד מהשנים שזכר והוא חולשת ענינו ורפיונו אמנם שתי החסרונות יחד ימצא בחרש העצים שאע"פ שאין בהם כל כך עמל כי הוא נוטה קו ומתאר בשרד ובמחוגה שהם מלאכות נעשות בבלתי יגיעה מ"מ ישיגוהו שתיהן. האחת מה שישיגהו מהעמל בכרת לו ארזים והוא הגנאי בעצמו. והשנית כי הוא רואה בעיניו שהעץ ההוא הנבחר ישיגהו ההפסד והאכול מהר שהוא כבר יראה שעץ אחר שכורתו מהיער מקצתו היה לבער להתיחס בו ולאפות לחם וממקצתו יפעל אל וישתחו עשו פסל ויסגד למו ואיך יתכן שיהא נמצא מקצתו נתן לאכלה וממקצתו יעשה לו אלהים ישתחו ויתפלל אליו ויאמר הצילני כי אלי אתה. והרי כאן חסרון האכול וההפסד בעץ אחד בעצמו מה שלא יהי' כן באיש ממין האדם שימות קצתו בעוד קצתו חי. ולזה יגמר הלעג לאמר לא ידעו ולא יבינו וגו' ולא ישיב אל לבו וגו'. וזה נרא' בעיני מציאות נכון וכוונה ראוי' לאלו הכתובים וכיוצא בהם אשר נראו בתחלה דברי שוא ותפל. ולזה השתדלנו בביאורם לתת בהם קצת טעם כמו שעשינו בדומים להם אשר זכרנו למעלה:
_.53.1.8
והנה מכל זה יצא לנו צד גדול של התר אל הספק הראשון אשר עוררנו במאמר אשר זכרנו ראשונה כי הנה האדם אשר כן יצר לבו רק רע מנעוריו ואור נוגה צורתו לא זכר עליו. אחרי כן בשיעור שיעור שיגיע אל אמתת שלמותו אע"פי שתושפע עליו הישרת התורה האלהות ע"י למוד הנה אין מטבעו להתקיים תמיד על הישרתו ומדרכו לפסוח על שתי הסעיפים פעמים יחזור לחשכו הראשון ופעם יצא מאפלתו. וכך הוא דרכו כמו שכן היה הענין מבואר בעושי העגל כמו שיבא כי לזה גזר עליו החכם (קהלת ז') אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא. והנה לזה אמרו במדרש הזה (ע"א ד':) שאין מטבע האדם שלא יחטא כלל עד שאם יחטא נגזור עליו שכבר יצא מטבע אנושותו ושוב אין מקבלין אותו ולא תהיה לו עוד תקנה כי האמת הוא שאין מתכונת האדם לעמוד על מידה זו אפי' יום אחד. ולזה לא יבוקש ממנו זה אבל מה שיבוקש ממנו שאם הביאהו רוע תכונתו לחטוא חטא גדול או קטון שישוב בו בתשובה שלמה ויקובל וכמו שאמרו (ר"ה י"ב:) י"י י"י אני הוא קודם שיחטא האדם ואני הוא לאחר שיחטא וישוב. ירצה שהענין בהם כמעט שוה וכמו שאמר דוד אם עונות תשמור יה י"י מי יעמוד כי עמך הסליחה למען תורא (תהלים ק"ל). ירצה אם תשמור לאדם מצד נופלו בעונות אין אחד מהם שיוכל לעמוד בזה כי כלם מטבעם לחטוא. אמנם בענין הסליחה הבאה על התשובה יש עמך טענה חזקה למען תורא כי מי שלא ישוב ויבקש הסליחה ראוי שיענש עונש גדול. ולזה ש? חכמים זכרם לברכה (פסחים נ"ד.) התשובה מהדברים שקדמו לעולם כמו שנאמר (תהלים צ') בטרם הרים יולדו ותחולל ארץ ותבל ומעולם ועד עולם אתה אל וגו' ותאמר שובו בני אדם: והוא מה שרצוהו באומרם לא עשו ישראל את העגל אלא ליתן פתחון פה לבעלי תשובה שנאמר מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה וגו'. כלומר אם היה אפשר לשום אדם שלא יחטא אם לטוב טבעו. ואם להישרתו מזולתו. הנה באמת לא היו ישראל עושין את העגל כי הנה הדור ההוא היו בטבעם השלמים שבאפשרות עד שכבר נתאוה בוראם יתעלה שיהיו תמיד על השלמות ההוא כמו שאמר מי יתן והיה לבבם זה ליראה אותי ולשמור את כל מצותי כל הימים למען ייטב להם ולבניהם לעולם והמישרים להם היו בתכלית השלמות. אבל מתוך מה שעשו יראה שאין מאפשרות האדם שלא לחטוא. מזה ישאר דרך נכון ופתח פתוח לבעלי תשובה לאמר הן בעוון חוללנו ובחטא נתיסדנו עד שאפילו הדור השלם בישראל שזכו לעמוד על הר סיני ובוראם אמר אליהם מי יתן והיה לבבם זה ליראה אותי ולשמור את כל מצותי כל הימים למען יטב להם וגו' חטאו חטא נמרץ כזה הנה אם כן אין כל שלמות האדם תלוי בבלי חטוא כלל רק שכאשר יחטא שיזדרז אל התשובה וימחל: וזה הוא ענין שהיתה ידיעתו הכרחית אל שלמות האדם והגעת הצלחתו. והוא מה שביארו רבי יוחנן באומרו בפירוש לא היו ישראל ראוין לאותו מעשה ולא היה דוד ראוי לאותו מעשה אם ישראל מהטעם שאמרנו ואם דוד שכבר אמר על עצמו ברוח קדשו ולבי חלל בקרבי אלא מפני מה חטאו שאם חטא יחיד וכו' כלומר מפני מה שחטאו נמשך שאם חטא יחיד אומרים לו כלך אצל יחיד וכו'. ולא יאמר נואש מפני שזכות היחיד הוא מעט. ואם חטאו רבים ילכו אצל צבור ולא יאמרו הואיל ונתפרסם החטא אין להשיב: והנכון שהיה מאמר שאם חטא יחיד וכו' אם חטאו רבים וכו' מה שימשך מהתשובה העצמית. וזה שהתשובה העצמית לשאלת מפני מה חטאו היא מפני שהיה בטבעם לחטא בהנה וימשך ממנה אם כן דבר יש לומר אל היחיד וכו' ואל הרבים וכו'. אלא שהשמיט אותה תשובה אם לביאורה ואם מצד שאין הכוונה במאמר רק אל מה שימשך ממנה. משל לאומר מפני מה נבנה הבית כדי שיראה רבים ויעשו ומן הידוע שאין הכוונה לו שזה הוא תכלית הבנין וכוונתו העצמית אבל הוא דבר שנמשך לסבה העצמית שהיא מציאות הסבות שאחר שנמצאו הסבות למעשה ההוא אם כן כבר אפשר לאחרים שיעשו כמוהו. והנה זה הפירוש נכון מאד בעיני ביישוב דברי המאמר ואמת ויציב לפי ענינו ומועיל הפלא ופלא בכונתו לתת חרב ביד החוטאים אם רבים ואם יחיד להרוג השונא העומד להרגם הוא שטן הוא יצר הרע המדבר באזני עם הארץ החטאים בנפשותם לאמר עוד תוסיפו סרה כי המתחיל בחטא שוב אין לו תקנה. אמנם שומעי דבריהם ז"ל יזכרו וישובו אל ה'. והנה לזה מועיל הספור ודוגמתו בכלל ספורי התורה ואם הוא מגונה כי רצה האל יתעלה בתקון האנשים החטאים כדי שיקחו ממנו דוגמא כי התועלת הוא מרובה מאד מנזק החרפה והכלמה. ועוד כי יהיה בידנו כשטר פרוע השמור בקופתו של לוה לפטור עצמנו מקול מחרף ומגדף שאם לא נכתב זה הענין בתורה היה הענין עלינו לשמצה גדולה כי יאמרו צרינו לא ימלט משהיתה יד אלהיהם במעל ההוא. או שנשא להם פנים בו אשר לא כדת. או שהי' עון זה שמור להם בלבו ועליו מאס אותם וישליכם מפניו כיום הזה והנה אחר שנכתב בתורה מעשה העגל בצורתו ורוב כעסו וכל אשר נגזר עליו הנה סרו כל הטענות כי הרי ראיה בידנו דמאי דאזל אזל ומכאן ואילך חושבנא והוא מה שאמר ישעיהו הנביא הזכירנו ונשפט' יחד ספר אתה למען תצדק אביך הראשון חטא ומליציך פשעו בי ואחלל שרי קדש ואתנה לחרם יעקב וישראל לגדופים ועתה שמע יעקב עבדי וישראל אשר בחרתי בו כה אמר ה' עושך ויוצרך מבטן יעזרך אל תירא עבדי יעקב וישרון בחרתי בו. כי אצק מים על צמא ונוזלים על יבשה אצוק רוחי על זרעך וברכתי על צאצאיך וצמחו כבן חציר כערבי' על יבלי מים. זה יאמר לה' אני וזה יקרא בשם יעקב וזה יכתוב ידו לי"י ובשם ישראל יכנה (ישעיה מ"ג ומ"ד). הכונה אם תאבה לעצתי אל תכחש דבר מכל אשר עשית כי האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי (שבועות מ"א:) וכן האומר לא חטאתי כאומר לא נפרע ממני החטא לזה ספר אתה למען תצדק כלומר אמור כי לוית למען תצדק באמרך כי פרעת ותפטר. וזה כי אם אביך הראשון חטא בעטיו של נחש הקדמוני ומליצך פשעו בי במעשה העגל וכדומה כי על כן אני חללתי שרי קדש ואתנה לחרם יעקב וישראל לגדופים הרי השטרות פרועים. ומעתה שמע יעקב עבדי ונחזור לאהבתנו הראשונה ולא תירא ולא תחת מהחובות הראשונות כי עוד תתחדש ותצמח צמח צדקה על הכללים והפרטים עד שזה יאמר לה' אני וגו'. ובפרק הקורא את המגלה (כ"ה.) תנו רבנן יש נקראים ומתרגמין מעשה בראשית נקרא ומתרגם ולא חיישינן דילמא אתו לשייולי מה למעלה מה למטה וכו'. מעשה לוט ובנותיו נקרא ומתרגם ולא חיישי' לכבודו של אברהם מעשה תמר ויהודה נקרא ומתרגם דשבח הוא ליהודה דאודי. מעשה העגל הראשון נקרא ומתרגם ולא חיישינן לכבודן של ישראל כי היכי דתהוי להו כפרה. הנה הזכירו שתי סבות אשר לכל אחת מהנה היה אפשר לנותן התורה ברוך הו' להעלים קצת דבריו. האחת במה שיגע מהנזק והמבוכה בשרשי התורה והאמונה בשאלות במעשה בראשית או קודם שנברא העולם. והשנית במה שיגיע ממנו חרפה ובוז לאדם גדול נשוא פנים שרש האומה וענף מגדולי ענפיה כמו שהיה הענין באברהם אבינו וביהודה או לכל האומה בכלל כמו מעשה העגל. ואמרו כי לשום סבה מאלו אין למנוע פרסום מה שנכתב בתורה בשום פני' אם בשרשים התוריים נתפרסם האמת והמשכילים יבינו ולא יהרסו אל ה' לראות ונם למשוא פנים אין לחוש. וזהו מדה משובחת בתורה כי אע"פ שלא ימשך מספור ענין לוט רק הודעת התחלת שתי האומות ההן עמון ומואב אין למנוע פרסומו משום כבודו של אברהם כ"ש כשיהי' דבר שאפי' ההמון ילמדו ממנו מדה טובה כענין יהודה שמתוך גנותו למדנו שבחו שהודה ולא בוש וכ"ש כאשר תהי' ההזכרה לתועלת המבוייש ויגיע לו ממנה פרסום כפרת העון כי אז ודאי יצא הפסדו בשכרו כמו שאמרו בפירוש ולא חיישינן לכבודן של ישראל כי היכי דתהוי להו כפרה והוא ראיית הפרעון שאמרנו. אמנם כאשר יובן מפשט הכתובי' שהעוון היה חמור ומגונה יותר ממה שהיה כשיובן ענינו היטב הנה אז חסו חכמים עליו ואמרו שיקרא בהמון ככתבו אמנם שלא יתורגם באזניהם כדי שלא יבינהו הלועזי' בעם כפשוטו ויקחו ממנו כוונה שלא עלתה על לבו והוא מה שאמרו שם מעשה עגל שני נקרא ולא מיתרגם משום כבודו של אהרן ואלו הן מעשה עגל שני מן מה עשה לך העם הזה עד וירא משה את העם כי פרוע הוא כי פרעה אהרן לשמצה בקמיהם. וגם ויגף ה' את העם על אשר עשו את העגל אשר עשה אהרן שהכוונה בכתובים האלו הוא זולתי מה שיבינוהו ההמון מפשוטם כמו שיבוא היטב ב"ה וכוונו שלא לייחס עוון למי שלא עשהו לא לחוש אל כבוד מי שאינו ראוי לחוש אליו. ולזה הדרישה ברבים לפרש ולבאר כוונת הכתובים ההם לפי מה שכוון מהמסדר אותם היא מצוה שאם התרגום היה מענינו לפרש אותם היה ממצוה לתרגמם ברבים. והנה בזה נתבאר מה שרצינו להקדימו אל זה הפועל המגונה מאופן נפילתם עליו ותועלת זכרונו בתורה. ומעתה נבוא אל ביאורו אך בזכרון ספקות הנופלות בספור:
_.53.1.9
א באומרו וירא העם כי בושש משה וגו'. ויקהל העם וגו'. והלא לא נמצא שנתעכב משה אחר ארבעים יום כלום. ואף כפי מה שאז"ל כי באו שש ולא בא כסבורין שהיה היום ההוא מן המנין (שבת פ"ט) כמו שפרש"י ז"ל. איך היה להם שהות באותו יום אחר חצות להקהל על אהרן ולהרוג את חור ולעשות את העגל ולבנות מזבח לפניו כ"ש למאן דאמר (רש"י שם) שטעו ביום המעונן בין קודם חצות לאחר חצות ולפי שלא נתקררה בזה דעת חז"ל אמרו (שם) שהיו שם מעש' שטן: וגם שלא באו אל אהרן אלא בטענת כי זה משה האיש וגו' לא ידענו מה היה לו. מי שם מחסום לפיו שלא הודיעם כי בוא יבוא ולא יאחר. ואיך איפשר שלא יספיקו לו דברי רצוי ופיוסין לדחותם עד הבקר: ב אחר שלא הניעם אל זאת השאלה כי אם העדרו של משה הנה היה להם לבקש מאהרן שימלא מקומו ללכת לפניהם ומה להם ולאלהים. ומה רצו לומר אלהים אשר ילכו לפנינו: ג כי לפי הנראה הנה הם לא זכרו שיעש' להם אלהי זהב וגם לא הזכירו לא טלה ולא עגל והנה אהרן לא די שלא מיחה בידם אלא שהקדים פניהם באומרו פרקו נזמי הזהב אשר באזני נשיכם בניכם ובנותיכם והביאו אלי ולא עוד אלא כשהביאו לו הוא לקח מידם ויצר אותו בחרט ויעשהו עגל מסכה. ומי בקש זאת מידו. והקשה מכל וירא אהרן ויבן מזבח לפניו: ד באומרו לך רד כי שחת עמך אשר הוצאת וגו' סרו מהר וגו' עשו להם עגל מסכה ועתה הניחה לי ויחר אפי בהם ואכלם. כי למה לא יחס המעשה לעושהו כמו שאמר את העגל אשר עשה אהרן. ולמה לא בקש מידו. וחלילה שיהיה משוא פנים לפניו: ה באומרו יתעלה ראיתי את העם הזה והנה עם קשה עורף הוא כי לפי ענינם יותר היה ראוי לומר כי עם כבד עון הוא. ועוד מה טעם הניחה לי ויחר אפי בהם היה לו לומר הניחה לי ואכלם: ו אומרו למה י"י יחרה אפך בעמך ואם לא עכשיו אימתי. עוד אומרו אשר הוצאת מארץ מצרים בכח גדול וביד חזקה הלא היא המחתכת הדין עליהם. וגם מאמר למה יאמרו מצרים אינה טענה וכי בשביל השוטים תלקה מדת הדין. גם כי מלת לאמר יתירה: ז הזכיר עתה בתפלתו ותדבר אליהם ארבה את זרעכם וכל הארץ וגו'. השתא גט בעי מיתב להו כתובה בעי מיניה. ואם נתכוון לזכור לו שבועת האבות הרי כבר השלים עמהם כמ"ש ואעשה אותך לגוי גדול. ולמה אחר זכרון זכות אבות בדבריו תחת שהיה לו להקדימו כמנהג בתפלה: ח באומרו והלוחות מעשה אלהים המה והמכתב מכתב אלהים הוא עם אומרם ז"ל (אבות פ"ה) שהלוחות היו מעשרה דברים שנבראו בין השמשות ומה טעם הרבה בכאן בשבחן ולא גמר הלולם כשאמר ויתן אל משה ככלותו וגו': ט מאמר קול מלחמה במחנה ויאמר אין קול וגו'. מאי נפקא לן מהמאמר ומהתשובה מאי דהוה הוה: י אומרו ויהי כאשר קרב אל המחנה וגו' ויחר אף משה וישלך מידיו את הלוחות וגו'. וכי אם לא ראת לא האמין מה שא"ל האל יתברך: ולמה לא הניחם בהר או לא שברם שם בשעת חמה: יא אומרו ויקח את העגל אשר עשו וישרוף באש דמאי שרפה שייכא ביה. יב באומרו מה עשה לך העם הזה כי הבאת עליו וגו'. שיראה שהוא דבר שהיה לו לעשותו אם עשו לו דבר רע: יג בתשובתו אתה ידעת את העם כי ברע הוא. כי הן לו יהי כדברו היה לו לדחותם יום או יומים כמו שאמרנו ראשונה כל שכן שכחש מעשה שעשה בעגל ומה שצר אותו בחרט ומה טעם ואשליכהו באש ויצא העגל הזה. וסוף דבר כיון שנאמר וירא משה את העם כי פרוע הוא כי פרעה אהרן יש לתמוה איך לא הענישו. וכ"ש ממה שנאמר ויגף ה' את העם על אשר עשו את העגל אשר עשה אהרן טוביה חטא זיגוד מנגד (פסחים קי"ג:). ומה רצה באומרו מלאו ידכם וגו': יד באומרו אנא חטא העם הזה חטאה גדולה ויעשו להם אלהי זהב כי לא הזכיר מה שידע מפיו תחלה ולפי מה שאמרו חז"ל (יומא פ"ו:) שצריך לפרט החטא הי' לו לומר עגל זהב. ועוד אחר שנאמר וינחם ה' על הרעה מה לו לבקש עוד עליהם: טו אומרו בעת ובעונה הזאת לך נחה את העם וגר כי היום לא יום בשורה הוא ודי עתה במחילה לבד. ואיד יתכן עם זה אומרו ביום פקדי ופקדתי. טז אומרו וישמע העם את הדבר הרע הזה כי אחר שהדבר היה רע מפורסם אין צריך לפרש כי אבלותן מוכיח עליהם שהכירו רעתו. ואע"פ שהוא ספק נקל יש במשמעו הבנת הכתובים: יז אחר שאמר הכתוב ולא שתו איש עדיו עליו למה הוצרך אחר כך לומר ועתה הורד עדיך מעליך וכן נאמר עוד ויתנצלו בני ישראל את עדיים וגו'. וגם הוא ראוי לדעת עדי זה שדבר בו הכתוב מה הוא. ועוד אומרו אמור אל בני ישראל אתם עם קשה עורף רגע אחד אעלה בקרבך וכליתיך ועתה הורד וגו'. כי מצד אחד חדש להם לשבח וחבה והוא אומרו בני ישראל מה שלא זכר זה בכל הפרשה רק העם או עמך ומצד אחר מגזמם לאמר רגע אחד אעלה בקרבך וכליתיך. והנפש לא תמלא ממה שכתב הרמב"ן ז"ל בזה כמו שיבא ב"ה: יח באומרו ומשה יקח את האהל ונטה לו מחוץ למחנה הרחק מן המחנה וקרא לו אהל מועד וגו': כי מה טעם שיזכור בכאן מה שהיו נוהגין בו בצאתו ובבאו. ושם יאמר טעם ומשרתו יהושע בן נון נער לא ימיש מתוך האהל מצורף למה שאמרו רז"ל (ב"ב ע"ה.) פני משה כפני חמה פני יהושע כפני לבנה זקנים שבאותו הדור אמרו. ואחר זכרון אלו הספקות נבוא אל הביאור:
_.53.1.10
וירא העם כי בושש משה
_.53.1.11
הצעה
_.53.1.12
יראה לתת מסוה על פני העם. וישקיף גם כן לכבוד אהרן:
_.53.1.13
*להיות וכו', תוכן דעתו בקוצר הוא, כי אחרי ברוא אלקים ארץ ושמים, בטרם נגה אור הנבואה האלקית על בני אדם, האמינו כלם עפ"י מחקרם האנושי בקדמות העולם, וכי הכל נמשך בהכרח עפ"י חקי הטבע ומערכות כוכבי השמים, עד שבא אאע"ה וזרעו אחריו עד מרע"ה והפיצו אור האמונ' האמיתית בחידוש העולם והנהגתו עפ"י הי"ת בארץ, וכאשר ראו האותות והמופתים אשר בארץ חם, נחלקו העם לחצי, קצתם האמינו כי אצבע אלקים הוא, ובתמהם על הפלא הגדול הזה אשר לא ידעו על נכון מהותו וסבתו היו משתוקקים להשיג אמיתתו על נכון, וחפצים בעבור זה לקרבה אל ה' ולהרבות ידיעתם בענינים רוחניים ואלקיים כאלה, כמו ששאל אדון הנביאים "הראני נא את כבודך ואדעך בשם" וקצתם חשבו הכל רק לאחיזת עינים, להט וכישוף, כי לדעתם אין אפשרות שיצא דבר באמת ממנהג הטבע הנהוג, ומכת זה היו העם היוצאים ממצרים עושי העגל, כאשר הולך ומבאר הרב ז"ל. להיות תולדות השמים והארץ בהבראם חדשים וכל שיח סוד שרפי מעלה טרם יהיה בארץ. וכל צמח צדקה ותהלה טרם יצמח כי לא המטיר י"י על אישיה גשם נדבות ועל אורות נרות מצוה ותורה. ואדם אין בכל הדורות הראשונים ההם יכין לו לדרוש את י"י. ואד יעלה מן הארץ ארץ מאפליה היא החכמה הטבעית אשר ע"י המחקר האנושי והשקה את כל אנשי עיוניה יין חמר מלא סכלות בקיום קדמות העולם ומציאותו על החיוב ולסלק מבורא עולם כל חפץ ורצון ושום מעשה ודעת בכל אשר נעשה תחת השמש. ויגר מזה ומזה רוח שקר בפי כל חכמיהם אשר יאמרו למזמה כי לא תהיה תפארתו ותהלתו זולת זה כמו שכתבנו בשער כ"א ול"ט ומ' וזולתם. גם שמריה ימצו ישתו כל משפחות האדמה להאמין ולקיים כי עזב ה' את הארץ אל הנהגת הטבע אשר על פי מערכות השמים המחוייב על מנהג אחד ועל טבע אחד תמיד אל החסיד לא ירבה ולרשע לא ימעיט כי על כן למדו חכמת מלאכת עבודת האדמה בשמור לעשות את כל מלאכת השמים והסך לה נסכים כי ראו להתאמץ בכל כחם להכין הגשמים התחתוני' לקבל השפע מן הגרמים השמימיים כפי מתכונתם וטבעם כמו שכתבנו ראשונה ונמשכו אחר זה המנהג זמנים גדולים ושנים רבים למאות ולאלפים עד שנקבעה אמונה זו בלבם בקשר אמיץ וגזרו כי כל השתדלות וכשרון מעשה זולתי זה הוא בטל. לכן היה מענינם כי אפילו אחר התפשטות האמונה הנכונה וגלוי אמתתה אשר היתה התחלתה ע"י אברהם אבינו ע"ה כי הוא החל לגרש הדעות הנפסדות מהארץ ומנהו והלאה אב לבנים יודיעו אמותה עד שנשלמה על ידי משה רבן של נביאים ביציאת מצרים וקריעת ים סוף וירידת המן והשלו והבאר וגדולה שבכלן נתינת התורה האלהית במעמד הנכבד והנורא ההוא עדיין נשארו בענין ההנהגה אצל כתות האנשים שני מיני מבוכה:
_.53.1.14
המין האחד מצד גודל האמונה ועוצם התשוקה לבחון ולראות במעשה ה' כי נורא הוא והמין השני מצד קוטן האמונה וביצורה ופסוח בה על שתי הסעיפים: משל זה איש גדול מנביאי י"י וקדושיו נתן עיניו באיש אחד לעיני עמים רבים והרגו או שסמך ידו על המת והחיהו וכיוצא הנה קצת הנצבים שם היודעי' את גדלו ואת חסידתו וקורבתו לאלהיו הנה המה קיימו ויאמתו המעשה ההוא בלי שום ספק אבל יתמהו מאד על הפלא הגדול ויסכלו מהותו וישתוקקו בכל כחם להשיג בהשגתו. וקצת עמי הארץ אשר לא יאמינו כי יש כח בחכמה ובחסידות לשנות טבע המציאות בשום ענין אע"פ שראו המעשה בעיניה' כחשו ויאמרו לא הוא כי אם אחד ממעשי התחבולות אשר יראה להם ותאחז בהתול עיניהם או על ידי אי זה מעשה להט וכישוף שיהיה בו מביא למנהג הטבעי אלא שהוא מום כל מהם. והם ג"כ התאוו תאוה לנסות לעשות בלטיהן כמוהו כדי להכחיש ענינו: וזה הענין עצמו הוא מבואר מציאותו בין הכת החשובה של החסידים והמאמינים במעשה הנביאים והנביאי' עצמם בכל מה שיעשה על ידם מהפלאות כנגד מערכות השמים וכת המין המקטינים באמונה ומפקפקים בה תמיד. ואלו ואלו הם רצין. אלו רצין לחיי עולם ירדפו לקרבה אל י"י ולדעת דרכיו יחפצו כל היום כמו שנמצאת שלהבת התשוקה בוערה תמיד בלב כל השלמים כמוזכר בתורה גם בנביאים גם בכתובים. ואלו רצין לבאר שחת לנסות עשר פעמים כי אינם מאמיני' והנה מצאנו ראינו שנסדרו שני מיני' אלו מהתשוק' והחפץ ההפכיים סמוכים ותכופים בספורים האלה. הראשון תשוקת בני ישראל הרעה ונסותם את י"י במעשה העגל. והשני הכוסף העליון והאלהי אשר למשה אדוננו לדעת דרכיו יתעלה ולראות את כבודו הבא אחריו:
_.53.1.15
אמנם המין האחד הוא מבואר כי זה העם היוצא ממצרים אשר החלה בהם התפשטו' הנבוא' וההשגחה האלהית בעולם הם רבים עתה מהבוערי' בהם מצד הרגלם כל ימי עבודתם תחת יד מצרים המכחישים פמליא של מעלה בכל מיני כשופיהם ופחיתות עבודותיהם הזרות והנכריות אשר כתבנו ראשונה רוע כונתם ופחיתותם הנה הנם נטו אחר המורגל בהם עד שנשכח מפיהם שם י"י הגדול כמו שאמר משה (שמות ג') ואמרו לי מה שמו מה אומר אליהם על דרך שאמר פרעה (שם ה') מי י"י אשר אשמ' בקולו לא ידעתי את י"י וכבר הוצרכו האותו' והמופתי' לשיאמינו בו ואף על פי שהאמינו בתחלה מיד חזרו לומר (שם) ירא י"י עליכם וישפוט אשר הבאשתם את ריחנו בעיני פרעה וגו'. ומזה נתרעם ואמר (שם ו') הן בני ישראל לא שמעו אלי. ואם חזרו להאמין בראותם מכות הארץ ההיא ותחלואיה עוד מעט חזרו בהם וימרו על ים בים סוף (תהלים ק"ו) באומרם (שמות י"ד) המבלי איו קברי' במצרים לקחתנו למות במדבר מה זאת עשית לנו וגו' הלא זה הדבר אשר דברנו אליך במצרי' לאמר חדל ממנו ונעבדה את מצרים כי טוב לנו עבוד את מצרים וגו'. ואף כי נאמר שם וייראו העם את י"י ויאמינו בי"י ובמשה עבדו הנה על שפת הים אמרו (שם י"ו) מי יתן מותנו ביד י"י בארץ מצרים בשבתנו על סיר הבשר באכלנו לחם לשובע. כי הוצאתם אותנו אל המדבר הזה וגו'. הנה שייחסו תמיד העלייה ממצרים למשה כסבורים שבחכמת מצרים היה עושה אלא שהוסיף חכמה עליהם כמו שמעשיו יתרים על מעשיהם ועדת קרח רשעם הגידו לא כחדו (במדבר י"ו) המעט כי העליתנו מארץ זבת חלב ודבש להמיתנו במדבר וזאת היתה סבה עצומה להם שתמיד כל היום היו מסופקי' במעשיו כמו שיחוייב לבוא בהכרח לשום דבר מהדברים כי בסלק ההכרח או שישב ויסירהו מלבו מיד ישוב לסורו. וכבר נתבאר כל זה בפירוש גמור באומרו (שמו' י"ז) על ריב בני ישראל ועל נסותם את י"י לאמר היש י"י בקרבנו אם אין יורה שאע"פי שהיו מודים בחכמתו הנפלא תמיד כל היום הם פוסחים על שתי הסעיפי' וחושבי' מחשבות ומרבים הרהורי' לחקור ולפשט במה היה כחו גדול אלא כל זמן שהיה משה עמהם לא היה להם מקום לצרף מחשבתם למעשה עד עתה שנאמר וירא העם כי בושש משה לרדת מן ההר. ומהידוע שלא נמצא בכתוב שייעד להם משה יום חזרתו אליהם שלא נאמר אלא (שם כ"ד) ויעל משה אל ההר (שם) ויהי משה בהר ארבעים יום וארבעים לילה ואולי למשה עצמו לא נודע יום בואו. (א) וא"כ כוונת אומרו כי בושש משה שראו שהסתיר משה פניו מהם קצת ימים ולא אץ לבוא כפעם בפעם ואז היה להם עכובו זה זמן מוכן להוציא אל פועל מחשבתם הרעה לבעבור נסות היוכלו עשות דבר שידמה למה שהיה עושה אותו משה והיה אז להם שהות להקהל על אהרן לא יום אחד ולא יומים כי אם הרבה ימים לאמר לי יום יום קום עשה לנו אלהים אשר ילכו לפנינו כי זה משה האיש וגו' והכוונה שינסה לעשות להם האלהים אשר אמרו להם זה כמה: (ג) ויתכן שבמאמר הזה כוונו ויחדו להם אל צורת מזל שור כי הנה הם לחשבם עצמם מכלל המצרים אשר ישבו בארצם זה כמה שנים אמרו כן אשר ילכו לפנינו כלומר לפני מזלינו אשר היינו עד הנה תחת ממשלתו כי הנה מזל שור הוא עומד תמיד לפני מזל טלה בסדר האפודה כלומר למזרח העולם כשהם על האופק ואם הוא אחריו בתנועה היומית. וחשבו כי בכח שור זה נצח משה לכחו של טלה מזל מצרים והוא אומרם כי זה משה האיש אשר העלנו מארץ מצרים לא ידענו מה היה לו כלומר לא ידענו באמות מה כח היה לו אבל אנו חוששין שזו כחו לאלוהו ואתה מפני היותך בעל סודו תוכל להישירנו בזה דרך נכונה. ולזה החליט עליהם המשורר וימירו את כבודם בתבנית שור וגו' (תהלים ק"ו). כי הם עצמם אשר בחרו להם כן. ויסבול שירצה שהמירו את כבודם כבוד טלה בתבנית שור. (יג) ובלי ספק כל הימים ההם היה דוחה אותם בטענות ודברים עד שהרגו את חור לפי קבלת חז"ל (סנהדרין ז'.) ולא ספר הכתוב דבר מזה להיישירנו אל אמתת כוונת אהרן וחומר מעשהו בזה. שאם היה מספר פרטי הקהלותם ודחיותם מדי הפצירם בו יום יום הנה לסוף כאשר עשה יראה שחטא חטאה גדולה אלא שעשה אחר ההפצר ואין ההפצר התנצלות לו מדעתו. אבל עכשיו שלא ספר רק מה שעשה בסוף יראה שמתוך גופו של מעשה לעמוד על התנצלותו אם ישנו פה מה שלא יסופק אחר שנודע ששלם לו האל ית' טובה תחת זאת כמו שיתבאר. והנה זה ממש דומה למה שעשה בפרשת מרגלים שנאמר (במדבר י״ג:ב׳) שלח לך אנשים וגו' וישלח אותם משה וגו'. מבלי שיתנצל במה שנזכר במשנה תורה מהפצירם על זה הענין ודחותו חותם ממנו בכל עוז. כי אם היה כותב כן לא יובן עקר חטאם במעשה ההוא כמו שיתבאר במקומו שער ע"ז ב"ה. והנה לפי זה שתק הכתוב מכל מה שעבר ביניהם בכל הזמן ההוא וספר מה שדבר להם בסוף. ויאמר אליהם אהרן פרקו את נזמי הזהב וגו'. הנה אהרן קדוש י"י כשראה אותם ברע ושאין לו שום טענה ותחבולה לדחותם עוד ראה בחכמתו להסכים עמהם בנגלה ממעשיו והראה את עצמו כאלו הוא מזדרז בכל כחו לעשות רצונם להוציא הצורה ההיא המבוקשת מהם אל הפועל והיתה כוונתו כי כל עוד שיעשנו על צד היותר נאות לכוונתם ולבסוף יראו שאין בו ממש יבושו ממחשבותיהם ותשקוט תשוקתם זאת הפחותה ולא תהיה להם עוד תקומה מה שלא יהיה זה בזולת זה האופן. ולזה אמר להם פרקו נזמי הזהב אשר באזני נשיכם בניכם ובנותיכם והביאו אלי הסכים עמהם לעשותו מהחמר היותר נכבד והיותר קיים והמתייחס בגוונו אל הצורה אשר שאלו אל הסבות אשר כתבנו ראשונה. וגם הראה להם פנים כי אותו הזהב אשר נשתמשו בו הנשים והבנים והבנות בתכשיטיהן היה היותר נאות למלאכה ההיא כי מחשבת המשתמשים בו ברגילות מועלת בכמו אלה מעשים השמאליים. והיתה עקר כוונתו שהנשים והבנים והבנות ימאנו להוריד עדיים מעליהן ויהיה עכוב בדבר ומשפט הכתוב נראה שכן היה שנאמר ויתפרקו כל העם את נזמי הזהב אשר באזניהם ואלו נשים ובנים ובנות לא נאמר. וכן אמר הוא ואומר להם למי זהב התפרקו ויתנו לי. אמר כי הוא חשב לדחותם עד יסכימו במי ומי ראוי לתת הזהב הראוי למלאכה והם לא נתעכבו בדקדוק זה ויתפרקו הם עצמם ויתנו לי. ולפי קבלת חז"ל (פר"א פ' מ"ה) כבר קבע הקב"ה לנשים שכר לפי שלא רצו לתת נזמיהם למעשה העגל בשהם בטלות ממלאכה בכל ראש חדש ור"ח אשר בעליהן מקריבים שעיר עזים לחטאת לי"י (במדבר כ״ח:ט״ו). ואל הכוונה הזאת עצמה נאמר ויצר אותו בחרט ויעשהו עגל מסכה כי הוא צייר וחקק אותו לעיניהם בתוך דפוס כדרך שחוקקים הצורפים חוקקי כל תמונה וכל תבנית בדפוסים של עפר או של חול לצקת בם כל כלי ואחשוב שאותו דפוס החלול שעשה קרא בכאן חרט לפי שבו היה נחרט ומחוקק מהצורה ההיא ואמר ויעשהו עגל מסכה כי אחר שנעשה הדפוס התיך הזהב באש והשליכו אל תוך הדפוס ויצא צורת העגל שלם לפניו כמ"ש להלן ואשליכהו באש ויצא העגל הזה. (יג) ויהיה אומרו ואשליכהו באש כמו ופעל בפחם ובמקבות יצרהו יתארהו בשרד יעשהו במקצעות וגומר (ישעיהו מ״ד:י״ג) וזולתם ושם יבאר תכלית כוונתו כמו שיבא. סוף דבר כוונתו היתה שלא לגרוע מחוקו דבר כדי שלא יתלו חסרון דעתם בחוסר המעשה. וכמו שהוא מבואר שראה ועשה כמוהו אניהו ז"ל לנביאי הבעל שהישיר להם בדרך עבודתו וקריאתו ותפלתו כשאמר בחרו לכם הפר האחד ועשו ראשונה כי אתם הרבים וקראו בשם אלהיכם וכאשר עשו ולא הועילו נאמר ויהי בצהרים ויהתל בהם אליהו ויאמר קראו בקול גדול כי אלהים הוא כי שיג וכי שיח לו וכי דרך לו אולי ישן הוא ויקץ (מלכים א י״ח:כ״ז). וכבר כתב הרלב"ג ז"ל כי כל אלו הענינים קורים בעבודת הככבים להיות הככב ההוא הנעבד פעם הולך פעם נזור פעם עומד וזולת מהמצבים. ויראה שרצה בהתוליו אחר שאתם עושים את הבעל בעל תמונה ובכלים גשמיים אם כן תודו שיש לו שיחה וצפצוף דבור כשאר האדם ואם כן כל משיגי הגוף משיגים אותו ואם כן דרך לו ג"כ מדרכי האדם מן היגיעה והשינה וכדומה ולזה יש לחוש שמא מדי עלותו למרום לבקש חפצכם מפטרונו. וכל שכן אם היה הצלם הנעשה לככב מאדים שהוא בגלגל החמישי כי ירד עיף ויגע כי רב הדרך ונשתקע בשינה ואפשר כי באומרו וכי דרך לו כיון להתל בהם לומר שהבעל ההוא הוא בעל דעת ורצון בתנועתו כי זה מה שיבדל בו מאמר דרך מלשון תנועה כלומר שכבר היה לו דבור והשגה שכלית כמו שאומרים בככבים עצמן. איך שיהיה לא הניח דעת מדעותיהם הפחותות שלא הזכיר להם והכל עשו כנזכר שם ויקראו בקול גדול ויתגודדו כמשפטם עד שפך דם עליהם. והכל כדי שלא ישאר שום פתחון פה לבעל הדין: וכך היתה כוונתו של אהרן זקנו להעתיקם משבושיהם ולהודיעם שהם רודפים אחר ההבל שאין בו ממש היודע ידע שיהיו מהם אנשים בוערים בלי שום דעת ותבונ' שבראות' אותו יוצא מתוך הדפוס מיד ישתחוו לו דאמרו אלה אלהיך ישראל מבלי שינסו בו אם יש לו שום צרך של אלהות: (ג) ועל זרוז הסכלות הזה הנפלא אמר הכתוב וירא אהרן ויבן מזבח לפניו על דרך וירא וירץ לקראתם (בראשית י״ח:ב׳) שראה והתבונן שהיותר נאות לפי צורך השעה לבנות מזבח לפניו ולקרא חג לי"י ליום מחר כי עכ"פ יודיע השם יתעלה למשה את כל המעשה ההוא ובוא יבוא ולא יאחר. ואין ספק שאם היה יודע כי בא יומו לבוא היה דוחה אותם מסוף המעשה עד הבקר עם שרוב העסק במלאכ' ההיא היה בהמשך הזמן שעמד שם כמו שאמרנו וישכימו ממחרת ויעלו עולות וגו' הנה אלו הבוערים בעם אשר הודו מיד באלהותו ואמרו כי הוא המעלה אותם מארץ מצרים וכי בכחו עשה משה את כל הגדולות והנוראות ההן ואשר השתחוו וזבחו לו הם היו דלת העם כשלשת אלפי איש אשר נהרגו ע"י בני לוי אבל יתר העם אם שנתכוונו למה שאמרנו הנה לא השתחוו לו ולא עבדוהו עד אשר יראו מה טיבו ולזה לא נענשו במיתה. (ד) כ"ש שלא יהיה עוון אשר חטא אהרן המכוין להוציא מלבם כל חשד ושיהיו נאמנים לה' ולמשה עבדו. ובמדרש משל לבן מלך שזחה דעתו עליו ונטל את הצפורן לחתור בית אביו אמר לו פרגוטא אחד אל תיגע בעצמך תן לי ואני חותר הציץ המלך עליו אמר לו יודע אני איך כוונתך חייך איני משליט על פלטין שלי אלא אותך. כך בשעה שאמרו ישראל לאהרן קום עשה לנו אלדים אמר להם פרקו נזמי הזהב אשר באזני נשיכם וגו' אמר להם אני כהן ואני עושה אותו ומקריב לפניו והוא לא עשה כן אלא לעכבו עד שיבא משה א"ל הקב"ה אהרן אני יודע היאך היתה כוונתך חייך איני משליט על קרבניהם של בני אלא אותך שנאמר (שמות כ"ח) ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך וגו' (ש"ר פ' ל"ז): הנה הרלב"ג הליץ בעד אהרן ענין העכבה בלבד והביא זה המאמר לראיה. אמנם רואה אני בו את כל דברי כי הם חשבו לחתור השגתו של משה עם אלהיו באותו המעשה הגרוע והפחות שאין בו ממש כמו שלא היה ממש בצפורן העשויה לחרט אותיות דקות כד"א (ירמיהו י״ז:א׳) בעט ברזל צפורן שמיר לחתור חומה חזקה של פלטין מאבני גזית. ואהרן אמר שהוא יעשה זה באופן היותר שלם שאפשר מצד מה שהוא חכם ויודע לכוין כל הדברים הצריכים אל המלאכ' והכל ראה השם יתעלה ואמר לו אני יודע כוונתך ואתה תהיה כהן לעול' כדי שתתפרסם לכל: וידבר ה' אל משה לך רד וגו' סרו מהר וגו'. אמר שכבר קרה להם אחר מתן תורה מה שהורגלו בו מהשנויים קודם לכן כמו שכתבנו והוא שאף על פי שנכנסה בלבם במעמד ההוא אמונה שלמה שעליה אמר (דברים ה׳:כ״ו) מי יתן והיה לבבם זה להם וגו' עוד מעט סרו מהר ממנה ועשו להם עגל מסכה. ואע"פי שאין בו ממש כבר הודו לו שלשה מיני עבודה הראשי' ההשתחוואה שהוא ענין היראה וההכנעה והזביחה שהוא ההדור והכבוד ואמרו אלה אלהיך ישראל הוא השבח וההלול ששלשתן כללם המשורר באומרו (תהלי כ"ב) יראי ה' הללוהו כל זרע יעקב כבדוהו וגורו ממנו כל זרע ישראל ודי בזיון וסכלות מוחלט: ויאמר ה' ראיתי את העם הזה והנה עם קשה עורף הוא. (ה) התחיל מאמר בפני עצמו ואמר הנה לשעבר נסתכלתי בתכונת העם הזה וראיתי אותו עם קשי עורף והחזקתי אותה להם למדה טובה לבלתי היותם כפתאים מאמינים לכל דבר ולזה הוזקקתי לעשות להם את כל הגדולות והנוראות אשר ראו להעתקם מקושי עורפם אל השיווי והמיצוע בענין האמונה והוא להעמידם על האמונה השלמה בכל מה שיגיע להם על ידי הנביא המוחזק כמו שאמרתי ראשונה (שמות י״ט:ט׳) וגם בך יאמינו לעולם. והנה עדין הם על טבעם הפחות שגדל עמם מרוע הרכבתם שהולך ונמוג לבלתי עמוד על מצב אחד כמו שנזכר בדברים אשר בשער ועתה לפי כן הניחה לי ויחר אפי בהם ואכלם: ואעשה אותך וגו'. לקיים מה שנשבעתי לאבות. אמנם עתה ראה כי הודה לו בזה מה שאמרנו בהקדמה שלא יבוקש מהאדם שלא יחטא שאין כך מטבעו ומהרכבתו אלא שיחטא וישוב וגו' (ה) ולזה אמר לו הניחה לי ויחר אפי כלומר אם אתה תניח לו יחר אפי בהם ואכלם ואם לאו לא יחרה כלומר שאין להחרד ולכעוס על מה שהוא כן מטבעם כמו שאין ראוי לכעוס על האש שישרוף ועל האבן שתפול אבל שראוי להחרידם וליסרם ולהענישם באופן שיכירו גודל חטאתם ויכנעו בנפשם וישובו אל ה' וכמ"ש חז"ל (ירושלמי מכות פ"ב הל' ז') שאלו להקב"ה חוטא מה ענשו ואמר יעשה תשובה ויתודה ויתכפר דכתיב (הושע י״ד:ג׳) קחו עמכם דברים ושובו אל ה' ונאמר (תהלים כ"ה) טוב וישר ה' על כן יורה חטאים בדרך. ודבר ה' היה יקר ונעים על אזן שומעת וטרם ישוב אליהם נזדרז להליץ בעדם ולהתפלל תפלה נפלאה כפי חמר הענין והשעה: ויחל משה את פני ה' אלהיו ויאמר למה ה' יחרה אפך בעמך וגו'. (ו) לפי שכובד החטא וגדלו יבחן מג' פנים. אם מצד המעש' היותו מגונה מאד מצד עצמו כמו שאמר' תורה בכמה מקומות (ויקרא י״ח:כ״ב) שארה הנה זמה היא (שם) ואת זכר לא תשכב משכבי אשה תועבה היא ודרך כלל (שם) כי כל אשר יעשה מכל התועבות האלה ונכרתו וגו'. או מצד הפועל אותו כמו שהיו המצות המיוחדות לכהנים משמירת הטומא' ומנהג הקדושות כי הבלתי הזהר בם לזולתם אינו חטא ומזה האופן הם כל העבירות הקלות הנעשות ע"י החשובים וכמ"ש יוסף (בראשית ל״ט:ט׳) איננו גדול בבית הזה ממני וכו'. או מצד מעלת המצו' והמזהיר בו כי היא סכנה עצומ' לעבור על דבר מלך שלטון על אי זה דבר שיהי' גדול או קטון וכמו שאמרו ז"ל (במדבר רבו' פ' י"ט) גזירה גזרתי חוקה חקקתי אין לך רשות לעבור עליה. ובשלשתן טעו ישראל בחטא הזה המגונה. וכן סדרם משה בדרך הוידוי באומרו אנא חטא העם הזה חטאה גדול' ויעשו להם אלדי זהב, כי באומרו העם הזה כיון שהעם מצד עצמו היה כבד עון יותר מזולתו כי הם ראו ולא זר את כל אשר עשה עמהם להפליא. ובאומרו חטאה גדולה כיון אל עברם על מצות מצוה כי בבחינ' ההיא תקרא עשיית הגנאי חטא כמ"ש יוסף על כיוצא בזה (בראשית שם) וחטאתי לאלהים. ויהודה (שם מ"ד) וחטאתי לאבי. ואמר גדולה כי גדל עוון עמו לפי ערך הכרתם. ועל גנאי המעשה אמר ויעשו להם אלהי זהב כי אין סכלות גדולה מזו וכמ"ש יוסף (שם ל"ט) ואיך אעשה הרע' הגדולה הזאת. הנה הוא ע"ה התחכם ללמד עליהם סניגוריא מפאת כל שלשה בחינות הללו אשר יראה שבאה עליהם התפישה מחמתם. ובמדרש (ש"ר פ' מ"ג) ויחל משה את פני ה' אלהיו שדבר בקלות ראש לפני הקב"ה מפני צרכן של ישראל הדא הוא דכתיב (משלי ט״ז:י״ד) חמת מלך מלאכי מות ואיש חכם יכפרנה שבשעה שעשו ישראל אותו מעשה מיד עלתה חמתו של מלך מלכי המלכים ושלח מלאכי חבלה להשחית את ישראל הוי חמת מלך מלאכי מות. ואיש חכם יכפרנה זה משה שנקרא חכם שנאמר (שם כ"א) עיר גבורים עלה חכם שלמד סניגוריא עליהם דכתיב ויחל משה את פני ה' אלהיו וגו'. והנה הוא מבואר כי משלחת מלאכי רעים היו הבחינות ההנה אשר כל אחת מהנה תחייבם לכליון חרוץ. והנה חכמתו עמדה לו בנהוג קלות ראש בחלל כל הצדדים ההם ולהפוך אותם אל צדדי הקל וסבות המחילה כמו שיתבאר מסדור דבריו על פי מדרשי חז"ל המאירים פני התורה. ועל עצם המעשה אמר למה ה' יחרה אפך ירצה אתה הוא ה' אלהי האלהים ואדוני האדונים אשר אמתת גדלך גלויה ומפורסמ' בעולם למה חרה לך כי ישאל העם הזה וכי ינסה לדעת היש ה' בקרבם אם אין ואם קצתה לסכלותם השתחוו לו ויזבחו לו הנה באמת עשו דבר בטל וכלום מתקנא אלא גביר בגבור חכם בחכם עשיר בעשיר והוא הדבר אשר ביארו היטב כשאמר ויעשו להם אלהי זהב כלומר שהמעש' ההוא בטוב הבחינ' אינו כדאי שיכעס עליו השיעיר ההוא שלא עשו אלא אלהי זהב ומה כחו וגבורתו שתתקנא בו. משל לאשה שעושה צלמי זכר מעץ ואבן כסף או זהב ותנאף בם כי עם שהוא שטות ובהמות גדול' ראוי להעתיק' ממנו ויסר' אבל אינו כדאי שיקנ' לה בעלה על זה. ואינו כתוב בתור' שאת' אל קנא (שמו' כ') רק על עבוד' צבא השמי' שיש בהם קצת ממש כמו שנא' (תלי' קלו) הודו לאלדי האלדים. ובמדרש (ש"ר שם) ר' נחמיה אומר בשעה שעשו ישראל את העגל עמד משה לפני הב"ה אמר לפניו רבש"ע בניך עשו לך סיוע ואתה כועס עליהם העגל הזה יהי' מסייעך אתה מזריח את החמה והוא את הלבנה. אתה את הככבים והוא את המזלות, אתה משיב הרוח והיא מוריד את הטל אתה מוריד גשמים והוא מעלה צמחים א"ל אף אתה טועה כמותם שאין בו כח לשום דבר א"ל משה אם כן הוא שאין בו ממש למה אתה כועס על בניך זהו שאמר הכתוב למה י"י יחרה אפך בעמך. הנה שהורו על חכמתו הנפלאת במה שבקש לפוטרם מצד המעשה שאין בו ממש ולא היה כדאי לחרות אפו בהם כמו שאמר הניחה לי ויחר אפי כי כלפי זה אמר למה י"י יחרה אפך בעמך כלומר צדיק אתה י"י שלא חרה אפך עדיין וגם מכאן ואילך אין ראוי שיחרה והנה היא טענה נפלאה. אמנם על מה שכיוון להליץ בעדם מצד הפועלים אמר בעמך אשר הוצאת מארץ מצרים. וזה כי אחר שיצר לב האדם מעצמו הוא תמיד מהרהר ומפקפק כנוע עצי יער באמונת הדברים והענינים הבלתי מושגים בהרגשיהם כמו שאמרנו זה בהקדמה בתת סבה לאלו הענינים המדומים (ו) ונוסף עליו כי זה העם ישבו במצרים וגדלו על קלקול המעשים מכל העמים אשר על פני האדמה ושם מעכו שדיהן ושם עשו דדי בתוליהן כמו שכתבנו בהצעה א"כ הרי היו כמוכרחים מצד טבעם והרגלם והמוכרח על זה האופן כבר יש לו צד התנצלות וכמו שירא' שאמר דוד (תהילים נ״א:ז׳-ח׳) הן בעון חוללתי ובחטא יחמתני אמי. ובמדרש (ש"ר שם) אמר רבי הונא בשם רבי שמעון בן יוחאי משל לאדם שפתח לו חנות של בשמים בשוק של זונות ומנה את בנו עליו המבוי עשה שלו והחנות עשתה שלה והבחור עשה שלו, יצא הבן לתרבות רעה ובא אביו ותפסו עם הזונה התחיל מצעק ואמר הורגך אני עבר אוהבו התחיל ואמר אתה אבדת את הנער הזה ואתה צועק כנגדו הנחת כל אומניות שבעולם ולא למדת אותו אלא בשם הנחת כל המבואות ולא הושבת אותו אלא בשוק של זונות כך אמר משה לפני הב"ה רבש"ע הנחת כל העולם ולא העבדת את בניך אלא במצרים והמצריים עובדי טלאים הם ולמדו מהם ואף הם עשו לפיכך אמר אשר הוצאת מארץ מצרים והרי היא טענה חזקה מצד החוטאים לקוחה מהמלות הללו עצמן. אמנם מה שכיוון להליץ מצד המצוה עצמו הוא אומרו בכח גדול וביד חזקה למה יאמרו מצרים וגו'. וזה כי הנה הוא ית' בקש לפרסם אלהותו בעולם ע"י ישראל וכל מה שעשה עמהם לא עשאו אלא לכבודו כמו שנאמר בכל מקום (שמות ט') למען ספר שמי בכל הארץ. (שם י') וידעתם כי אני ה'. (שם י"ד) וידעו מצרים וגו'. וכבר יהיו ישראל כלי אומנותו יתע' וכמ"ש הנביא (ישעיהו מ״ט:ג׳) ישראל אשר בך אתפאר. והנה אם יכלה חותם על חטא זה יפסיד כל הטורח אשר טרח להגעת זה התכלית הנכבד ובבחינה זאת כביכול איהו דאפסיד אנפשיה כי כל פעל למענהו ותם לריק כחו וזרועו הנטויה אשר עשה עמהם להפליא ויצטרך לבנות עולם חדש לעשות לו שם תפארת ואם שעל דרך האמת לדור דורים שנותיו מ"מ מאי דאזל אזל ללא תועלת וגם הבאים אחריהם אינם בטוחים שלא לחטא בהם ומזה הצד ראוי לאדון למחול על כבודו כי איך יחל. (ו) ולזה זכר לו מה שהוציאם בכח גדול וביד חזקה. למה יאמרו וגו'. ובמדרש (ש"ר שם) א"ר אבין בשם רבי יוחנן בן יהוצדק משל למלך שהיה לו שדה בור אמר לו לאריס לך פרנסה ועשה אותה כרם הגדיל הכרם ועשה יין והחמיץ כיון שראה המלך כן אמר מה אני מבקש כרם שעושה חומץ קוץ אותה אמר לו אדוני המלך כמה הוצאות הוצאת עד שלא עמד ועכשיו אתה מבקש לקצצו. ואם תאמר שהחמיץ בשביל שהוא נער לכך החמיץ ואינו עושה יין טוב. כך כשעשו ישראל את העגל וכו' אמר משה לפניו רבון העולמים לא ממצרים הוצאת אותם ממקום עובדי ע"א ועכשיו נערים הם שנאמר (הושע י״א:א׳-ב׳) כי נער ישראל ואוהבהו וממצרים קראתי לבני המתן להם ותלך לפניהם והם עושים לפניך מעשים טובים: הרי שלמדו חז"ל תוקף טענה זו ממה שאמר בכח גדול וביד חזקה כי אמר שאם יכלם יקרה לו כמקרה בעל הכרם שיצטרך לנטוע אחרת על כל פנים ולהוציא הוצאות גדולות להגיע אל גבול הראשונה וכולי האי ואולי תהיה רעה ממנה: ועתה ראה כמה היו דבריו אלה מעטים וגדולי האיכות. כי באומרו למה י"י יחרה אפך כיון אל הטענה הראשונה. ועל צירוף השניה עמה אמר למה י"י יחרה אפך בעמך אשר הוצאת מארץ מצרים בכח גדול וביד חזקה והנה עצם כח המליץ במה שעשה מעצם הקיטרוג סנגוריא גדול'. והנה על דבר התמורה הזאת אשר יטעון עליה בטענה השלישית הוסיף להורות לפניו שלא תאות לו משני פנים. אחת שאע"פי שיונח שתהי' רע בטוב כבר ימשך לו ממנו דופי ושמץ גנאי כביכול שכבר תהפך לו בזה טוב ברע. והשנית שאין שום בטחון שתהי' השניה קיימת מהראשונה ואפי' כמוה. (ו) ועל הראשונ' אמר למה יאמרו מצרים לאמר ברעה הוציאם להרוג אותם בהרים ולכלותם מעל פני האדמה שוב מחרון אפך והנחם על הרעה לעמך. והכונה שכבר ימשך מזה רע ונזק גדול ומפורסם במה שתתן פתחון פה למצרים לאמר אלהיהם של אלו לא עשה כל המעשים ההם אלא בכח שום מחברת ממערכת הככבים שהיתה במבט רע וגם מזל מצרים וההוראה הרעה ההיא פגעה בם ואגבה הוציאה ממצרים והראיה כי בשתם הכח ההוא או נשקע בא עד קצו ואין עוזר לו והוא חלול השם ית' שעליו אמר במרגלים (במדבר י״ד:ט״ז) מבלתי יכולת י"י ואז"ל (ברכות ל"ב.) יאמרו שתשש כחך כנקבה כמו שיתבאר שם ב"ה וכן אמרו כאן (ילקוט כי תשא רמז שצב) כוכב א' עולה ורעה שמו וכו'. ואף כי יודו כי בכחך עשית יבואו לטעות ולומר כי מתחלה ועד סוף כונת ברע הזה כמו הלסטים שנעשה שמש לסוחר ושרת לפניו ימים רבים עד שיצא עמו אל מדבר שומם והרגו כי לא נאמר שהמעשים הראשונים היו טובים כי בהם ארב לדמו של זה אשר בטח בו. לחוזק הטענה אמר שוב מחרון אפך והנחם על הרעה לעמך. ועל הטענה הב' אמר זכור לאברהם ליצחק ולישראל עבדיך וגומר. וכמו שאמרו חז"ל (ברכות שם) כסא של שלש רגלים אינה יכולה לעמוד וכו'. שהרי יש להם זכות שלש אבות אשר לשלשתן נשבעת בך על קיום זרעם ותדבר אליהם ארבה את זרעכם כככבי השמים והרי על דעתם נשבעת ומהידוע שלא עלה על דעתם שיתבטלו הי"א שבטים וישאר האחד לבדו כמו שלא יצוייר שיחסרו מספר מזלות השמים ולא אחד בהם. (ז) ועוד אמרת וכל הארץ הזאת אתן לזרעכם ונחלו לעולם. וכבר חלקוה האבות לשנים עשר שבטים כמו שנרא' מברכות יעקב אשר ברך אותם איש כברכתו ארצו ונחלתו. ועוד אמרת ונחלו לעולם והוא לפי שמספרם מתיחס מאד לכללות העולם בשנים עשר מזלותיו כמו שנתבאר בשער שלשים ואחד. ועם כל זה אתה אומר להשמיד אותם ולבטלם מפני רוע מעשיהם ואיך יתקיימו הבאים תחתם אשר לא יהיה להם דבר מכל אלו והיא טענה חזקה ג"כ: ועל חוזק דבריו וטענותיו נאמר וינחם י"י על הרעה וגו'. אמר כי נחם י"י על הרעה הגדולה אשר דבר לעשות כי הוא הראוי לעשות ולנהוג עמהם כפי טבעם בשגם הוא בשר כמו שאמרנו ראשונ' אבל עדיין לא נשא חטאתם להיות עמהם ולהנחילם ארץ חמדה עד שירד משה וביער השיקוץ ועשה משפט בחטאים וחזר והתפלל ועתה אם תשא חטאתם וגו'. כי זה מה שיאות להכניע לב העם ולהכינה אל התשובה המבוקשת מהם אם לעצמם ואם שיהיו דוגמא לדורות כמו שאמרו רז"ל (ע"א ד'.) במאמר שביארנו בהקדמה. והנה הועילו מאד דברי המליץ המופלא כמה שכתב ואיש חכם יכפרנה: ויפן וירד משה. אחר שהפשיר מדת הדין למעל' פנה לרדת לעשות משפט עמו למטה כדי שהש"י יתמלא עליהם רחמים וימחול לגמרי: ושני לוחות העדות בידו לחות כתובים משני עבריהם וגו'. לדעתי זה מה שפי' באומרו והמכתב מכתב אלהים הוא חרות על הלוחות כי הוא מכתב אלהים אשר אין הפה יכולה לדבר איך היי כתובים בכתב המפולש מעבר לעבר ועם זה היו כתובים מזה ומזה ונקראת הכתיבה בתמימותה מבלי שתתהפך בעבר השני ממה שהית' בראשון שאם תתהפך ההיא תקרא חקיקה לא חריתה (ח) ולזה מנו אותם חכמים (אבות פ"ה) מעשר' דברים שנבראו ערב שבת בין השמשות שלכל אחד היה בפני עצמו מציאות נסיי נורא מאד בלתי נמצאים על דרך הטבע הכללי ולא על ידי שינויו ממה שהי' ראשונ' כשאר הנסים שאמרו עליהם חז"ל (ב"ר פ"ז) תנאי התנה הקדוש ב"ה עם מעשה שמים וארץ וגו'. אלא שמעת הבריאה היה הגלות מציאותם הנפלא תלוי ועומד עד בוא עתם כפי מה שימשך ממעשה המקבלים אותם כמו שכתבנו זה הענין יפה אצל אילו של יצחק שער כ"א. ואל פליאת המציאות הזה הנכבד אמר עליהם והלוחות מעשה אלדים המה והמכתב מכתב אלהים הוא. ואמר כתובים באצבע אלהים על דרך שנאמר במעשים השמימיים (תהילים ח׳:ד׳) כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך. לא שהיו מכלל שאר הדברים הטבעיים כמו שיראה מדברי הרב המור' פרק ס"ו חלק ראשון שייחס אותה כוונה למאמרם ז"ל עשרה דברים נבראו ערב שבת בין השמשות ואמר זה לפי שחשב ענין זה המאמר ומאמר תנאי התנה הקב"ה ענין א' בעצמו ואינו כן כמו שביארנו שם. ואולם מענין הקדימה שאמרו ז"ל לא נראה מהכתובים דבר שיורה על אמתתו רק נאמר בתחלה (שמות כ״ד:י״ב) עלה אלי ההרה והיה שם ואתנה לך את לוחות האבן והתור' והמצוה אשר כתבתי להורותם ובכאן ויתן אל משה וגו' שני לחות העדות כתובים באצבע אלהים ועכשו והלחות מעשה אלהים המה וגו'. וכן במשנה תורה (דברים ט׳:ט׳) בעלותי ההרה לקחת לוחות האבנים לוחות הברית אשר כרת י"י עמכם וגומר. ויתן י"י אלי את שני לוחות האבנים כתובים באצבע אלהים. ולא אחד בהם שינגד למאמרם ז"ל שאמרו שנבראו ערב שבת בין השמשות ועל הדרך הנפלא שאמרנו. אמנם מעשה הלוחות השניות וכתיבתם ודאי היה מעשה מחודש לאותה שעה מה שהיה במלאכה ע"י משה ומה שהיה בנס ע"י הקב"ה כשאר הנסים המתחדשים לפי שעתם כמו שנזכר בפירוש פסל לך שני לחות אבנים כראשונים וכתבתי על הלוחות את הדברים וגו'. ויפסול שני לחות אבנים וגו'. ולבסוף ויהי שם עם י"י וגו'. ויכתוב על הלוחות וגו'. וכן נזכר ג"כ במשנה תורה (שם) ומשם זכה אל קירון הפנים (דברים רבה פ' עקב) כאשר יתבאר בשער הבא אחרי זה בעזרת האל. ומה שנאמר בסוף הדברות השניות (דברים ה׳:י״ט) את הדברים האלה דבר י"י אל כל קהלכם וגו' ויכתבם על שני לוחות אבנים ויתנם אלי אין ספק שעל לוחות שניות ידבר אותן שנשארו לפניהם. או שיכוין באומרו ויכתבם אל מה שנאמר כתובים באצבע אלהי' (ח) והנה אע"פ שבשבירתם נסתלקו יופים ופליאותם הגדול הפליג עתה בשבחם להודיע שעם כל זה לא חסה עינו עליהם לפי גודל צערו על קלקולם. וגם כי פליאתם היתה סבה לשבירתן לפי שלא היו כדאי לקבלם. וישמע יהושע וגו'. (י) אחשוב שאע"פ שלא נסתפק למשה שחטאו חטא גדול מענין ע"א מ"מ כבר יחשוב שלא היו דברים כפשטן שעשו להם עגל מסכה אלא שמפני שבקשו לעשות אף על פי שלא עשו נאמר כן כי המחשבה בדברים החמורים מסוכנת ונחשבת למעשה כאומרם ז"ל (שבת נ"ו:) אז יבנה שלמה וגומר בקש לבנות ולא בנה. או שמא עשו דבר מגונה וכנה אותו לעגל מסכה כענין וישכב את בלהה (בראשית ל״ה:כ״ב). וגם אם עשו שלא היו כלם בחטא וא"ל כי שחת עמך על דרך חטא ישראל וגם גנבו וגומר (יהושע ז') ואיש אחד היה החוטא. ואפילו שחטאו כבר יחזרו בהם או ימחו קצתם בקצתם. ואולי אלו המחשבות וכיוצא היו סבה לשלא שבר הלוחות עד שבא אצלם והכיר שהיו דברים כהויתן עם שז אינה שאלה חמורה כי ברית כרותה לעינים שיתפעל האדם למראיהן יותר ממה שיתפעל למשמע אזניו אף על פי שלא יהי' במה ששמע שום ספק:
_.53.1.16
ובמדרש (ש"ר פ' מ"ו) איפשר שלא היה משה מאמין בהקב"ה שאמר ליה כי שחת עמך אלא הודיע לישראל שאפילו שיהיה אדם שומע מפי יחידי נאמן לו אסור לקבל עדותו ולעשות דבר על פיו אם אינו רואהו. ואיפשר כי ראה לעשות כן כדי להפליג במוסרם ולהרבות עגמת נפשם כמו שאמרו חז"ל (שבת ק"ה:) המשבר כליו בכעס כאלו עובד ע"א ולהטיל אימה על ביתו שפיר דמי. אמנם לפי המחשבות הראשונות אין ספק שידבר משה מהם עם יהושע אשר עם לבבו וכאשר שיער קול מלחמה היה כמבשר בעיניו שיראה שאינן בהסכמה אחת לדבר עבירה אבל שכבר הם מתגרים אלו באלו והוא סימן יפה בדבר ויאמר אין קול ענות גבורה ואין קול ענות חלושה קול ענות אנכי שומע השיב לו משה שאם כדבריו היה לו לשמוע שני מיני קולות קול גבורת המנצחים וקול חולשת המנוצחים אמנם שהוא אינו מרגיש רק קול אחד מוסכם לענין אחד. (ט) והיה צורך זכרון כל אלה הדברים להודיע שעד שבא אל המחנה לא נתאמת אצלו מהות הענין. וזה היה סבה עצומה לשלא הניח הלוחות בהר או שלא שברם שם והעד הנאמן אומרו ויהי כאשר קרב אל המחנה וירא את העגל והמחולות. (י) ירצה כי כאשר קרב אליהם ראה את העגל שנאמר לו כי הוא עגל ממש ולא על דרך כנוי והפלגה כמו שחשב וראה ג"כ שקול ענות שהיה שומע שהוא קול מחולות שהיו משוררים בחלילים לפניו. ולזה לא היה לו לומר המחולות כמו שכתב הראב"ע כי לא נאמר לו דבר ממחולות. וגם הוא לא גזר עליהם ביחוד. וכשראה שלא היו חרדים ולא עצבים על מעשיהם ויחר אף משה וישלך מידו הלוחות וישבר אותם תחת ההר כדי שיראו ויכלמו ממעשיהם. וכמה מתאמת זה ממה שאמר במשנה תורה (דברים ט') ואפן וארד מן ההר וגו' וארא והנה חטאתם לה' אלהיכם עשיתם לכם עגל מסכה סרתם מהר וגו'. ואתפוש בשני לוחו' ואשליכם מעל שתי ידי וגו'. שירצה כי למראה עיניו יצא מכל מה שנסתפק בו: ויקח את העגל אשר עשו וישרוף וגו' *הנה הראב"ע ז"ל וכו' הנה ידוע כי קצת החכמים שאלו איך היה ביכולת משה לשרוף העגל אשר נעשה מזהב אחרי שהנסיון יורה שהאש לא יכלה ולא ישרוף הזהב, כי חזק הוא ממנו ? ולבאר זה כ' הראב"ע וז"ל יש דבר שיושם עם הזהב, ומיד ישרף ויהיה שחור, ולעולם לא ישוב זהב". וכעין זה השיב גם חכם א' מבני עמנו (שמו הפרטי לא נודע לי) זה יותר מששים שנה באגרותיו אל החכם הצרפתי, אשר העיר ג"כ על הספק הזה, ואמר כי חכמי הכימיאה מצאו מקרוב תחבול' להשים דבר תוך האש עם הזהב ואז יוכל להשרף, ובלתי ספק נודע זה גם למרע"ה אדון הנביאים והחכמים, ועיין ביאור לנתה"ש שכ' ג"כ כי מלח טרטרי עם גפרית, וכן הנתר שנקרא נאטרום הוא מין מלח אלקאלי יהפכו באש את הזהב עד אשר דק לעפר, והרב ז"ל פה רצה לבאר זאת באופן אחר ואמר כי פעל וישרוף אינו מוסב על העגל, כי אם על בגדי הרקמה אשר שמו עליו לכבוד ולתפארת. - הנה הראב"ע ז"ל הוצרך לבקש תחבולה בהשרף הזהב ואני אומר שזה העם אין ספק שהוסיפו חטא על חטאתם והשתדלו לכבד את העגל הזה בבנות לו במה הדורה ותלו עליו כל כלי תפארתם כי ירבו העם להביא כבוד אלהים קדשים אשר בחרו להם כמו שאמר הכתוב עליהם (יחזקאל ט״ז:ט״ז) ותקחי מבגדיך ותעשי לך וגו'. ונאמר (שם) ותקח את בגדי רקמתך וגו'. (י"א) והנה משה כאשר ראה אותו כחתן בתוך חופה מעוטרת בעדי עדיים לקח אותו וישרוף באש את הבמה והעליה כדין צווי ע"א ותשמישה. ואותו טחן היטב עד אשר דק לעפר. והוא עצמו מה שפירש משה במשנה תורה תכלית הביאור באומרו ואת חטאתכם אשר עשיתם את העגל וגו' ואכות אוחו טחון היטב לא אמר ששרף את העגל אלא שחטאתם שהוסיפו לכבד את העגל בבמה טלואה לקח ושרף אמנם אותו כתת וטחן היטב כדרך שטוחנים הצורפים וכמו שת"א (שם ט') ושפ"ת יתיה בשופינה. וגם בכאן לא אמר ששרף אותו אלא ויקח את העגל אשר עשו וישרוף באש כי את תוספת החטאת דרוש משה והנה שרף ואחר כך טחן היטב את העגל אשר זכר. ואולי כי מה שלא אמר ויטחון אותו הוא לכלול ג"כ בטחינה כל הזהב וכל אבן יקרה שישאר מהשרפה והנה עם זה השלים ביעור ע"א כמשפטה (ע"א מ"ד.) בזרות לרוח אפר הנשרפים ועל פני המים עפר הנטחנים. אמנם מ"ש וישק את בני ישראל אז"ל (שם) שבדקם כסוטות שיבואו בקרב האנשים החטאים לצבות בטן ולנפל ירך. ויש הוכחה לזה ממה שלא זכר משה זאת ההשקאה במשנה תורה רק אמר (דברים שם) ואשליך את עפרו אל הנחל וגו'. כדי שלא להזכיר עונשם כמו ששתק הריגת ג' אלפים איש שנפלו עליו. והרמב"ן ז"ל כתב כיון להבזות אלהיהם בעיניהם שיוציאוהו אח"כ דרך מטה. ויש לומר שירמוז כי במעשה הזה שעשה השקם מוסר השכל ממעייני ישועתו ויבא כמים בקרבם ושקוי לעצמותם ורפאות לנפשותם להצילם משואת הכליה שבקשה לפגוע בם. וזה מה שביארו המשורר עליו באומרו (תהילים ק״ו:כ״ג) ויאמר להשמידם לולי משה בחירו עמד בפרץ לפניו: ויאמר משה אל אהרן מה עשה לך. (יב) יפה פרש"י ז"ל כמה יסורין סבלת שיסרוך עד שלא תביא עליהם חטא זה. והנה הרמב"ן ז"ל כתב עליו זה לשונו ואיננו נכון בעיני כי החטא הזה מן החטאים שיהרג עליהם ואל יעבור (פסחים כ"ה.) ופי' הוא שא"ל שנאה היתה לך עם העם כי החטא הזה מן החטאי' שיהרג עליהם סבבת להשמידם ולכלותם ע"כ. ותמהני עליו מאד אם הוא מהחטאים שיהרג עליו איך יעשה אותו לשום שנאת אדם. והוא מבואר כי לזה נזהר רש"י ז"ל מזה הפירוש שהוא פשוטו של מקרא ותפש עליו שאפילו טענת אונס שתהיה טענה מה לבינוניים מהאנשים לא היתה לו: ויאמר אהרן אל יחר בעיני אדוני אתה ידעת וגו'. (יג) ירצה אתה ידעת את העם בזה למן היום שלפניך כי ברע ובקושי גדול הם באים לידי אמונה ישהם תמיד קלי ההסרה כי מעולם לא יצאו מידי הרהור ומבוכה ועתה כשהסתרת פניך באה כל רעתם לפניהם ונבהלו ונחפזו לנסות את אשר בלבבם לאמר קום עשה לנו אלהים סוף דבר הגיד לי מעשה שהיה על הדרך שביארנו: ואומר להם למי זהב. הנה אם היתה מחשבתו של אהרן יוצאה אל הפועל כאשר חשבה לטובה אין ספק שהיה מתפאר במעשה ההוא ובכוונתו הנכונ' בכל פרטיו כמו שכתבנו. (יג) אבל כאשר יצא תקלה מתחת ידו קצר בדבריו וסתם ואמר ואשליכהו באש ויצא העגל הזה. והכוונה שלא כוון ממנו התכלית ההוא כלל חלילה לו מאל אבל שהיה פועל במקרה למה שנזדמן אח"כ: וירא משה את העם כי פרוע הוא וגו'. (יג) ירצה שהוא פרוע מוסר מצד עצמו אמנם שיהיה שמצה בקמיהם שפרעה אהרן כי אע"פי שהוא כיוון לשמים מ"מ ישאר פתחון פה לקמים עליהם מרעים מהאומו' כי יאמרו להם עשיתם לכם עגל מסכה וגם אהרן קדושכם אחיו למשה נביאכם ידו היתה במעל וימינו טפתתהו או שהעם עצמו יתנו בו שמץ החטאת כשיקומו עליהם לחרפה לאמר אהרן עשאו ושיעור הכתוב לפי אלו הפירושי' וירא משה את העם כי פרוע הוא ומה שפרעו אהרן אינו רק לשמצ' בקמיהם. ויעמוד משה בשער המחנה וגו'. במעשה הזה נשאר תשובה נצחת כנגד השמצה הזאת לומר אפי' שאהרן עשה איך משה אחיו יהרוג על זה ג' אלפי איש בחרב בני לוי שבטו של אהרן וכל ישראל לא יעשו חיל לעמוד נגדו להחל בגדול שהתחיל בעבירה אבל באמת כשידעו האמת שתקו וקבלו עליהן את הדין. (יג) ודי בזה להיותו נקי מישראל: כה אמר י"י עברו ושובו וגו'. נסמוך אהימנותיה שכך נאמר לו ואם לא סופר או שהוא מכלל זובח לאלהים יחרם (שמות כ״ב:י״ט) כד"א (דברים ג׳:ו׳) החרם כל עיר מתים:
_.53.1.17
ובמדרש (ש"ר פ' מ"ב) היכן א"ל אלא בשעה שא"ל לך רד א"ל שנים או שלשה פעמים ירדתי מן השמים לארץ כביכול לראות בקללות הבריות שנאמר (בראשית י״א:ה׳). וירד י"י לראות את העיר. (שם י"ח) ארדה נא ואראה. ואף אתה לך רד דיו לעבד להיות כרבו. וזה רמז מספיק לאוזן שומעת לעשות משפט אלהיו כאשר הוא יתברך עשה משפטו בירידות ההנה ושם עוד דעות אחרות. ויאמר משה מלאו ידכם היום וגו'. אמר לכלל העם שיתנו לב לשוב ולמלאות ידם לי"י ולא יחס בעיניהם על הריגת החוטאים כי המה יביטו יראו באחיהם בני לוי כי איש איש מהשבט ההוא שלח ידו בבנו ובאחיו על קדוש י"י ויש להם לדון ק"ו בעצמם למלא ידם במשפט הזה ועוד שתהיה תשובתכם ומלוי ידיכם סבה לשתסור מעליכם חמת י"י והבאתם עליכם ברכה ולא קללה: ויהי ממחרת וגו'. אחר שהרג שלשה אלפים כל הברכים אשר כרעו לבעל וכל הפה אשר נשק לו אמר אל כל העם גם אתם חטאתם לי"י חטאה גדולה במה שנתתם לבבכם לשאל ולנסות את י"י וגם כי לא מחיתם בידם כאשר ראיתם סוף טעותם ולכך אני צריך לעלות אל י"י אולי אכפרה בעד חטאתכם. וישב משה אל י"י ויאמר אנא חטא וגו' (יד) הנה עם שכונת משה לפרט את החטא מהג' צדדים שזכרנו בתחלת התפלה מ"מ כבר המציא להם מתוך וידוי טעם של מחילה כמ"ש ויעשו להם אלהי זהב כלומר דבר שאין בו ממש כמו שפירשנו ראשונה. והנה הוא בחכמתו הפליג מצד והקטין מצד. משל לאומר תבא על פלוני שנשא לבו אותו להכות כלבו של מלך. ובמדרש (ש"ר פ' מ"ז) וכן משה קטרג על ישראל אנא חטא העם הזה חטאה גדולה כשראו מלאכי חבלה שמשה מקטרג אמרו לא יהיה לנו עסק לקטרג. כל זמן שזה מקטרג יפלו על ידו ולא יעמדו אבותם עלינו למה קטרגתם את בנינו. כשראה משה שנסתלקו מלאכי חבלה התחיל ואמר ועתה אם תשא חטאתם אמר לפניו כל התורה שנתת לי לאמר אל בני ישראל אם ישראל כלין מה אני עושה בתורתך לכך מחני נא מספרך אשר כתבת. הנה מבואר שכיוונו ז"ל לומר שמחכמת משה היה לקטרג תחלה כדי להגדיל הסניגוריא אלא שהם באים בב' כתובים ואנכי בא בכתוב אחד כי חצי הכתוב הראשון הוא הקטרוג וחציו השני הוא הסניגוריא. ועתה אם תשא חטאתם וגו' אמר עם היות שחטאו חטאה גדולה עכשו שהעברנו החטאת וביערנו הע"א ונעשה משפט בעובדיה וכל העם שמעו וקבלו מוסר אם תשא חטאתם מוטב. ואם אין מחני מספר תורתך אשר כתבת בה שע"י משה בן עמרם הוצאת אותם ממצרים וקרעת להם הים ונתת להם התורה כי לא לכבוד יהיה לי כי אם לחרפה עצומה אחר שהכל היה לריק. וממשמעות דבריו שכבר יגיעו לדברי תורה מזה חלול ה' לעיני העמים מק"ו. וכמו שאמר ראשונה למה יאמרו מצרים לאמר וגו'. כלומר שיסלק גם הוא ית' שמו מתורתו: ויאמר ה' אל משה מי אשר חטא לי אמחנו מספרי לא אמר מספרי אשר כתבתי אלא מספרי סתם והוא ספר החיים הנזכר בכל מקום ואמר על מה שנזכר בסמוך ויגוף י"י את העם על אשר עשו את העגל והם אשר חטאו לו ולא נודעה חטאתם אל ב"ד באופן שימיתום עליה. (טו) אמנם על החטא הכללי אני נושא אותם ליום אחר ורמזו לו באומרו ועתה לך נחה את העם אשר דברתי אליך הנה מלאכי ילך לפניך וביום פקדי ופקדתי וגו'. כי גלוי וצפוי לפניו את אשר ירגיזוהו בדרך בענין המרגלים וביום פקדו העון ההוא יפקד עליהם גם את זה כי שם ספו תמו כל העם היוצא ממצרים הזכרים. ואחשוב כי בכלל אומרו מי אשר חטא לי אמחנו מספרי הוא מה שהתאנף על אהרן להשמידו כמוזכר במשנה תורה כלומר אם היה לי למחות איש מספרי אשר כתבתי הייתי רוצה שיהיה אותו אשר חטא לי כי אע"פ שכוונתו טובה היה לו להתרחק מן הכיעור וכ"ש שהיה לו להעלות על לבו כי מה שהיה הוא שיהיה ובמקום שיש חלול השם מאד מאד צריך ליזהר ולזה אמר אשר חטא לי ולא אמר חטא סתם. ואין ספק שאז התפלל על אהרן התפלה שזכר שם באומרו (דברים ט׳:כ׳) ואתפלל גם בעד אהרן בעת ההיא. (יג) ולפי שמה שעשה אהרן העגל לא עשאו אלא להכרח העם המתאוים לאלהים אחרים כנזכר לזה אמר ויגוף י"י את העם על אשר עשו את העגל אשר עשה אהרן לומר שהם עשו בעצם את העגל אשר עשה אהרן במקרה. ועם כל זה האשים עצמו עליו בפרשת שמיני באומרו (ויקרא י׳:י״ט) ותקראנה אותי כאלה כמו שיתבאר שם יפה ב"ה. ומ"מ לזה נתן לו למחילה ולהם לעונשים: וידבר י"י אל משה לך עלה מזה. לפי שאחת הטענות החזקות שהליץ משה עליהם היתה משבועתו אל האבות לתת לזרעם את הארץ לזה אמר לו בשעת הכעס ובדבור קשה לך עלה מזה אתה והעם אשר העלית מארץ מצרים אל הארץ אשר נשבעתי לאברהם ליצחק וליעקב וגו' כי רצוני לפרוק עול שבועה מעלי שלא תעכב עוד על ידי לכלותם כרגע אם יחטאו לפני ואף גם זאת אעשה על ידי מלאך ולא אעלה בקרבם פן אכלם בדרך לקושי ערפם ויהיה לי לפוקה ולמכשול בדבר השבועה שזכרת: וישמע העם את הדבר הרע הזה ויתאבלו וגו' (ט"ז) כי ראו שהכוונה בהעלותם אל הארץ מהר היתה להניחם כצאן טבחה כשתעלה חמתו עליהם ויהיה לשון וישמע העם כמו כי שומע יוסף (בראשית מ״ב:כ״ג) כי הבינו הכוונה מתוך הדברים וכמוהו (שם כ"ג) וישמע אברהם אל עפרון וגו' ולזה נתאבלו: ולא שתו איש עדיו עליו. (יז) הנה אם יאמר ולא שת עדיו עליו או ולא שתו עדים עליהם היה ממשמעו שהורידו כל העם את עדים מעליהם ולא ישאר מקום לומר אחר זה ועתה הורד עדיך מעליך. עכשיו שנאמר ולא שתו איש עדיו עליו תהיה הכונה שכל אחד מהם לא שת עדיו עליו אבל קצתם שתו וקצתם לא וכן (שופטים כ״א:כ״ב) כי לא לקחנו איש אשתו במלחמה כי לא לקחו במלחמת יבש גלעד לכל איש מאנשי בנימן אשתו רק לקצתם והוא פי' נכון בכתוב וכן פי' הרד"ק ז"ל וכן מה שאמר הכתוב (שמות י׳:כ״ג) לא ראו איש את אחיו ולא קמו איש מתחתיו וגו'. לצדדין קאמר איש מהם שהיה יושב או שוכב או עומד בין אחיו וקרוביו לא ראה אותם ואיש מהם שהיה יושב לא קם מתחתיו. והדבר מבואר: והנה עם זה ראוי לדעת במה נחלק לב העם כי קצתם שתו איש עדיו עליו וקצתם לא שתו. (י"ז) ומהראוי שנתעורר עליו תחלה שזה העדי אינו תכשיט הדיוט של כסף או זהב אלא ודאי קדש הוא. כדאיתא במדרש (ש"ר פ' מ"ה) מהו הורד עדיך מעליך רשב"י אומר כלי זיין שנתן להם הב"ה ושם המפורש חקוק עליו. ואני אומר שהכוונה במאמר הזה על לבישת תפילין שהיו עליהם לכבוד ולתפארת כמו שאמר (יחזקאל כ״ד:י״ז) פארך חבוש עליך כי עדי ופאר שמות נרדפים הם ומקודם מתן תורה נצטוו עליהם שנאמר בפרשת קדש לי וגו' (שמות מ"ג) והיו לאות על ידך וגו'. והעדי הזה הוא ודאי כלי זיין בידם דכתיב (דברים כ״ח:י׳) וראו כל עמי הארץ וגו' ותנא דבי ר' ישמעאל אלו תפילין שבראש (ברכות ו'.) והנה קצת העם שלא שתו עדים זה עליהם דנו עצמם כאבלים המתאבלים על עצמם שנאמר ויתאבלו ולא שתו וגו'. שנחשב להם היום ההוא כיום מר למה שראו כי כפשע בינם ובין המות. וקצתם שתו עדים עליהם דנו עצמן כמנודים ונזופים לשמים כמו שזכרו במדרש (ש"ר שם) ולא חשו אל הפסדם בערך מה שנאמר כי לא אעלה בקרבך כי עם קשי עורף אתה וראו כי המנודין חייבין בתפילין. נמצא אלו חששו לגופם ואלו לנפשם. ולזה נאמר ויאמר י"י אל משה אמור אל בני ישראל אתם עם קשי עורף. (יז) הנה שצוה שיאמר בלשון אמירה המורה על הפיוס אל החשובים מבני ישראל החוששים לנפשם אתם עם קשי עורף והוא החשש הגדול שחששתם עליו ועוד רגע אחד אעלה בקרבך וכליתיך שהוא החשש השני שחששו אליו אחיכם ובדין עשיתם מה שעשיתם שהרע הגדול דוחה את הקטן ועתה כבר נחה דעתי ולא ראיתי להשליך אתכם מעל פני. ולזה אל תוסיפו צער על אחיכם והשתחוו להם להוריד עדיכם כמותם לחוש אל העונש הגופיי שישיג אתכם לבד בעוד שאדע' מה אעשה לך והוא הפשרת הדין בכל מקום. ולזה נאמר ויתנצלו בני ישראל את עדים שקבלוהו בחורב שהוא כנגד נעשה ונשמע. תפלה של יד ותפל' של ראש ולפי דעתי שאלו הם הכתרים שאמרו ז"ל שנטלו בסיני ושנטלו מידם במעשה העגל (שבת פח.) כי הדברים קרובים עם שכאשר יוקח הענין על תיקון תכשיטיהן יפורש על זה הדרך קצתם הבינו הדבר הרע ונתאבלו ולא שתו איש עדיו עליו ושאר העם שלא הבינו לא שמו לבם והקב"ה צוה שלא ישיתו עדים גם הם עליהם לעוררם אל ההכנע' והתשובה וכן עשו: (יח) ומשה לקח את האהל כשראה שהם כנזופים לשמים אמר מעתה צריך אני לצאת לקראת האלהים הרחק מן המחנה כדי שתשרה עליו רוח נבואה כמ"ש והיה כל מבקש י"י יצא אל אהל מועד וגו' כי איננו שוכן בתוך המחנה: והיה כצאת משה האהלה וגו'. אמר הכתוב כי נמשך מזה בירור אמיתת נבואתו וגדולתו של משה באותו שיעור שנאמר בראשונ' (שמות י״ט:ט׳) בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם. ולזה אמר כי בצאת משה האהלה היה עובר בתוך המחנה והיה כל העם נצב איש פתח אהלו ומסתכלין אחריו עד בואו האהלה והיו רואים בעיניהם כי בעת בואו לשם היה יורד עמוד הענן ועומד פתח האהל וכל העם רואים ומכירים את כבוד י"י ומשתחוים איש ממקומו והיו רואים ומכירים בלי שום ספק שהיתה שכינה מדברת עמו פנים אל פנים כאשר ידבר איש אל רעהו ושב אל המחנה לדבר עמהם את אשר יצוה ולא היה צריך התמדה גדולה כי לא נעשה אלא למופת בעלמא ודי שיהיה פעמים שלשה ומה שראוי שיובן בענין דבור י"י אל משה פנים אל פנים הוא מה שכתבתי אצל מאמר חז"ל סוכה (ה'.) מעולם לא ירדה שכינה למטה מי' ולא עלו משה ואליהו למרום עיין עליו בשער מ"ד חלק ראשון: ומשרתו יהושע בן נון נער לא ימיש וגו'. (יח) כי בבא משה אל המחנה הוא יושב ומשמר את משמרת בית י"י בדרך קלוס וכבוד כמ"ש (שמואל א ג׳:א׳) והנער שמואל משרת את פני י"י לפני עלי ואפשר שירמוז ג"כ אל מ"ש המורה בתחלת ספר המדע (ה' יסה"ת פ"ז ה' ו') מאחת ממדרגות נבואתו של משה והוא כי מיד שדבר ה' אתו פנים אל פנים מיד שב אל המחנה שלא נתבטלו כחותיו הגשמיות שיקרה לשאר הנביאים ויאמר כי יהושע לא הגיע לאותה מעלה כי בשעה ששורה עליו נבואה אין לו כח לזוז מתוך האהל לשוב אל עניני המחנה. ואולי שגם אל זה כוונו חז"ל באומרם פני משה כפני חמה פני יהושע כפני לבנה (ב"ב ע"ה.). כי גוף החמה מדרכו להיות מאיר וזורח תמיד משני צדדיו וכן היה משה מאיר מהצד האחד אפי' בשעה שהיה מאיר וזורח מן הצד השני. אמנם פני הלבנה מדרכה להיות תמיד מאירה מהצד האחד וחשוכ' מהצד השני אשר כנגדו וכן היה יהושע כשהי' כח שכלו מאיר בהשגת הנבוא' היה הכח החמרי משתומם ונבהל ובלתי משמש בו כלל ולזה לא ימיש מתוך האהל להשיג בהרגשיו דבר. וזקנים שבדור אמרו אוי לה לאותה בושה וכו' (ב"ב שם) שאם ליהושע כן להם לא כל שכן:
_.53.1.18
והיותר נכון שיראה לי במאמר זה הוא שרצו לבאר עד היכן מגיע כח שמוש החכמים. וכמו שאמרו (ברכות ז':) גדולה שמושה יותר מלמודה שהרי אלישע ע"י שיצק מים על ידי אליהו ז"ל זכה ומלא מקומו וכן אמרו (במדבר רבות פ' י"ז) על יהושע נוצר תאנה יאכל פריה וגו' (משלי כ״ז:י״ח). שאע"פ שהיו בדור זקנים וחכמים ממנו כמו שהיו בדורו של אלישע זכה לעוצם שמושו התמידי למלאת מקום רבו. ואל הענין הנכבד הזה אמר פני משה כפני חמה ופני יהושע כפני לבנה. וזה שהחמה הוא כמלך בגדודי השמים וכל צבאם ושאר הככבים הנבוכים כמשרתים לה. והנה היה דרך המלך לסבוב כל אפודת המזלות שנה בשנה חדש בכל מזל וכה משפטו כל ימי עולם סובב סובב הולך כי שם ביתו וכמ"ש (תהילים י״ט:ה׳) לשמש שם אוהל בהם והנה שאר הככבים אינם הולכים לרגלו ואינם שומרים משמרתו כל אחד הולך גם הוא בדרך ההוא או קרוב לו איש אל עבר פניו ופגעו בו לא יחוש אליו. אמנם הלבנה חגרה בעוז מתנים ותרץ ותתצב לפניו בכל מזל ומזל שני פעמים א' בדבוקה ואחד בניגוד' כלומר הנני הנני לעמוד לפניך ולא תסור מעשות כן כל ימי עולם. והנה הלבנה נוטלת פרס מהשמש כי היא מקבלת אור ממנו ולא זולתו מהככבים והוא משל מפואר מאד אל הסבה אשר זכה בה יהושע לקבל פרס מרבו למלאת מקומו יותר מכל זקני דורו כמו שאמר ומשרתו יהושע בן נון לא ימיש מתוך האהל. וכבר היה ענינם בתוך הנביאים כענין שני אלו המאורות בין שאר הככבים כי כלם נקראו על שם נבואתם ישעיה הנביא ירמיה הנביא יחזקאל הנביא וזולתם כמו שנקרא ככב שבתאי ככב צדק ככב מאדים וזולתם. אמנם משה ויהושע לא נמצא לעולם שנקראו על שם נבואתם לומר משה הנביא יהושע הנביא אלא משה ויהושע סתם בשמם כמו שאומרים שמש ירח או חמה לבנה כי פני משה כפני חמה וכמו שאמר הקב"ה בעצמו (במדבר י״ב:ז׳) אם יהיה נביאכם וגו' לא כן עבדי משה וגו'. וכן פני יהושע כפני לבנה. והנה הזקנים שבאותו הדור כבר זכו לקצת זה היחס שלא נקראו נביאים לגדולתן אבל נקראו זקנים כתוארם הכללי כמו שכתוב בפירוש (שם י"א) אספה לי שבעי' איש מזקני ישראל וגו' וירדתי ודברתי עמך שם וגו' ונאמר בסוף ויאסוף שבעים איש מזקני ישראל וגו' וירד ה' בענן וידבר אליו ויאצל מן הרוח אשר עליו וגו' ונאמר ויהי כנח עליהם הרוח ויתנבאו ולא יספו. הנה שאף על פי שהתנבאו לא נקראו מעולם נביאים אלא זקנים לפי שנאצל עליהם מרוחו של משה ונשתתפו עמו במעלה זו כמו שאמרנו וזו היא מדרגת הזקנים אשר נאמר עליהם (שופטים ב׳:ז׳) ויעבדו העם את ה' כל ימי יהושע וכל ימי הזקנים אשר האריכו ימים אחרי יהושע אשר ראו את כל מעשה ה' הגדול אשר עשה לישראל. ולסדר מדרגותם במעלתם אמרו במשנה (אבות פ"א) ויהושע לזקנים וזקנים לנביאים ומ"מ לאותה מדרגה שירדו ממדרגת יהושע לעצלתם והתרשלם אמרו אוי לה לאותה בושה כלומר שאם ירגלו בהרגלו ישיגו בהשגתו. ובמדרש (ש"ר פ' מ"ה) ודבר ה' אל משה פנים אל פנים אמר לו הקב"ה לא כך התנתי עמך כשיהיו פני כועסות יהיו פניך מרצין את פני. וכשיהיו פניך כעוסות יהיו פני מרצין את פניך וחזור בך והכנס במחנה. הנה שפירוש שנתרחק מהם לקנאת ה' צבאות והיא היתה הסבה ששב אפו מהם עד שצוה אותו שישוב ובענין השבתו אמרו (שם) א"ל הקב"ה משה שוב אל המחנה א"ל איני חוזר אמר ליה אם אין אתה חוזר יהושע בן נון נער הוי יודע שהוא באהל. משל למטרונה שכעסה על בית המלך ויצאה לה חוץ לפלטן והיתה יתומה אחת מתגדלת עמה בפלטין שלח המלך אצלה חזרי למקומך ולא בקשה לחזור אמר לה אם אין את חוזרת הוי יודעת שאותה יתומה נתונה בפלטין כך א"ל הקב"ה למשה שוב אל המחנה ואם לאו יהושע בתוך האהל לפיכך כתוב ושב אל המחנה מי גרם למשה ששב אל המחנה משרתו יהושע בן נון. וכל אלו הם ענינים צחים להם ז"ל להורות על געגועו חביבותו עמהם עד שיאמר לו שאם הוא לא יטפל בהם הוא ית' יבקש מי שיטפל ושלא יעזוב אותם בשום פנים והוא מה שראוי לפרש בזה החלק מהספור המועיל מאד לפתוח שערי תשובה לכל עון ולכל חטאת הן יחיד הן צבור כמו שאמרו ז"ל במדרש (ע"א ד:) שביארנוהו בהקדמה שהיסוד הזה הוא לנו פתח תקוה לכל ישועתנו כמו שכתבו כל הנביאים שזכרנו בשער ג' ובכללם אמר ירמיהו (ל"ג) הנני מעלה לה ארוכה ומרפא ורפאתים וגו'. והשבתי את שבות יהודה וגו'. וטהרתים מכל עוונם אשר חטאו לי וסלחתי לכל עונותיהם וגו' והיתה לי לשם ששון לתהלה ולתפארת לכל גויי הארץ אשר ישמעו את כל הטובה אשר אנכי עושה אותם ופחדו ורגזו על כל הטוב' ועל כל השלום אשר אנכי עושה לה. יורה כי יסוד כל הטובות המקוות הוא התשוב' והסליח'. ואחד מחשובי הדור ונבוניו הסביר לי בזה הכתוב כונת המשורר באומרו (תהילים ק״ל:ד׳) כי עמך הסליחה למען תורא כי ענין הסליחה הוא אשר אמר (ירמי' שם) וסלחתי לכל עונותיהם אשר חטאו לי ואשר פשעו בי ומאמר למען תורא הוא מה שאמר ופחדו ורגזו על כל הטובה. והוא ענין נכון מאד קויתי ה' קותה נפשי ולדברו הוחלתי:
_.54.1.1
יבאר ענין תוארי האלהות, והשגחתו. יפרש גם הי"ג מדות. וענין המסוה וקירון פני משה רבינו ע"ה:
_.54.1.2
ויאמר משה אל י"י ראה אתה אומר אלי וגו':
_.54.1.3
במדרש (ש"ר פ' מ"ה) משל למערה שהיא נתינה על שפת הים עלה הים ומלאה לא היה הים זז משם אלא מכאן ואילך הים נותן למערה והמערה לים כך וידבר ה' למשה וידבר משה לה' ויאמר ה' אל משה ויאמר משה אל ה'.
_.54.1.4
*תוכן דעת הרב ז"ל הוא, תחיל' יאמר, כי קצת הפילוסופים מאמיני הקדמות, אשר חשבו כי העולם ומלואו נמשך כולו מאת הי"ת בהכרח מאז ומקדם בלי ראשית ובלי תכלית, רצו ג"כ להרחיק כל התארים מהי"ת, מיראתם שאם יחייבו לו שום תואר יהיה נוסף על עצמותו, ויתנגד זה אל אמונת אחדותו, וע"כ אמרו, כי הי"ת יודע רק עצמותו לבד, כי ידיעתו זאת ועצמותו, הן דבר אחד, אבל אינו יודע הדברים אשר הם חוצה לו, אך הוא דחה דבריהם אלה, כי הלוא בזה יגרעו מעלת הי"ת ממעלת שאר הנמצאים העלולים ממנו אף לפי דעתם, כי לא לבד המלאכים ובני אדם, כי אם גם כל בע"ח יודעים הרבה ענינים אחרים שחוצ' להם, כמאה"כ "ידע שור קונהו וחמור אבוס בעליו" ואין ספק שהידיעה מעלה והעדרה חסרון, ואיך ניחס חסרון להשלם לבלי תכלית אשר לו ההוד והתפארת, וכל שלמות בעולם וכן אמר הכ' הנוטע אוזן הלא ישמע" וכו' (ועיין מזה למעלה ביאורי דף קמ"ח וקמ"ט), ויש שיחסו לו רק ידיעת הנמצאות הנצחיות וההכרחיות, ר"ל העולם בכללו שהוא נצחי ומוכרח המציאות לפי דעתם באמונת הקדמות, וכללות האפשריות, אבל לא הענינים האישיים המתחדשים בכל יום, ד"מ שידע דרך כלל, כי לא יחדל אביון ועשיר חכם וכסיל, רשע וצדיק מקרב הארץ, אבל לא ידע מי מהאנשים יהיה עשיר או עני רשע או צדיק חכם או כסיל, ויש שיחסו לו כל התוארים העצמותיים, כתואר חי, חכם, יכול, רוצה, אבל לא התארים הנאמרים רק על הפעולות, כמו מטיב, מרחם, חומל ודומיהם, יען כי בעבור אמונתם בקדמות העולם שללו כל פעולה מהי"ת, וע"ז כ' הרב ז"ל, כי אחרי שאנו מאמינים בתורת משה האמיתית שהי"ת חדש העולם מאין, ומנהיגו תמיד, אנו צריכים ליחס לו גם תארי הפעולות כמו בורא יוצר עושה מעמיד ומנהיג כל וכמו חנון ורחום, ארך אפים ורב חסד, ודומיהם מבלי אשר ניחס לו עי"ז הרבוי חלילה, כי כל אלה התארים האלקיים המיוחסים לו המה עם עצמותו ית' יחדיו אחד פשוט, אף כי אצלינו יהיו כל תארינו האנושיים רק דברים נוספים על עצמותנו, כי לא כתארי הי"ת תארינו, כי כרחוק מזרח ממערב רחוקים אלה מאלה גם בכמות גם באיכות, כמו שביאר בזה המורה חי"א פ' נ"ט מאחז"ל בברכות ל'ג ע"ב על שגיון המיחס לבורא תארי בני אדם, "משל למלך ב"ו שהיו לו אלף אלפים דינרי זהב, והיו מקלסין אותו בשל כסף, והלא גנאי הוא לו ? כי כמו שדינרי זהב שונים מדינרי ככף לא לבד במכסת ערכם וכמות מחירם כ"א גם באיכותם, כן גדלה ד"מ חכמת וגבורת הי"ת לא לבד בכמות' מחכמת וגבורת אנוש קרוץ מחומר (כמו שנבדל ד"מ החדר המואר מהרבה נרות בכמות אורו, מהחדר המואר רק מאור נר אחד) כ"א גם במהותה ואיכותה שונה ומתחלפת היא ממנה מאוד, (כמו שנבדל ד"מ החדר המואר מהשמש בבחינת הארתו גם הבדל איכותיי מהחדר המואר רק מאור נר,) והטועה לדמות תארי הי"ת לתארי בני אדם באיכותם, סופו לנפול גם בטעות יותר גדולה להשוותם גם בכמותם, כמאה"כ "ואל מי תדמיוני (באיכות) ואשוה (אח"כ בעיניכם גם בכמות תארי האיש ההוא,) יאמר קדוש", (כי שורש דמה יורה על שווי ב' דברים באיכות אחת, ושורש שוה יורה על השווי בכמות,) ורק למען שמרנו מנפול בטעות זה, הורונו קצת החכמים, כי כל תארי הי"ת צריך שיבנו רק כשוללות ההפך, ד"מ באמרנו שהוא אחד, רצוננו לומר רק שאיננו שנים או יותר, ובאמרנו נמצא ראשון, ר"ל שהוא איננו נעדר, ולא קדמה סיבה להויתו, וע"ז רומז לדעת הרב ז"ל מאה"כ "וראית את אחורי וכו'", כי ידיעת תארי איש המחויבים, על ידם יוכר ויבדל היטב מכל זולתו תקרא ראית פנים כי האיש אשר נראהו בפניו, נכירהו יותר להבדילו מכל זולתו, ממי שנראהו רק מאחוריו, אבל לא רצו להרחיק בזה מהי"ת כל התארים המחייבים, כי באמת ע"י שלילת ההיפך אנו באים להשגת התואר המחויב, כי באמרנו ד"מ שהי"ת אינו מחודש, הלא נמשך מעצמו שהוא קדמון, וכן נבוא תמיד מהידיע' השוללת הנקראת בלשון הכל פה "ראית אחורים" בבחינה מה גם אל הידיעה החיובית שהיא "ראית פנים" ועיין מזה בס' פהעדאן להחכם רמ"ד, כי שם מבואר הדבר יותר באמרו שם (בשינוי לשון ותוספת ביאור ממני) שרק בעבור היותנו קצרים מהשיג תארי הי"ת המחייבים, בהשכלה ראשונה מצד עצמותן, מוכרחים אנו להגיע אל השגת שלימותו ית' רק ע"י שנשיג תחילה מהות נפשנו המשכלת ותאריה הרוחניים, ונשלול ונרחיק אח"כ בדעתנו ממנה כל חסרון העדר ופחיתות הדבוקים בה, רק בעבור היותנו קרוצי חומר, ורק עי"ז אנו באים להשגת הי"ת כפי יכלתנו האנושית, ד"מ אחרי שנעלה על דעתנו תחילה, כי אנחנו בני אדם ברואי הי"ת כולנו כלם ועובדים בבחינת גופנו כבוא עתנו, וגם לכל כחות נפשנו הרוחנית יש קץ ותכלה, נשלול ונרחיק אח"כ החסרון הזה בדעתנו ממושג האלקות ונאמר תחילה רק דרך שלילה שהי"ת הוא בלי ראשית ובלי תכלית, ולכחו אין קץ ותכלה, ומעצמו נמשך כי נדע עי"ז ג"כ אח"כ שהוא נצחי וכל יכול, וכן בהעלות על דעתנו טובנו וצדקתנו האנושית ונראה כי הם חסרי השלמות ורע ועול דבוקים ואחוזים בהם, אחרי כי גם היותר טוב והיותר צדיק בבני אדם ירע ייעול לפעמים לזולתו, נשלול ונרחיק אח"כ החסרון הזה מהי"ת, ונאמר שטובו וצדקתו בלי שום חסרון ופחיתות, כי אם כוללים כל יצוריו בכל המקומות והזמנים יחד, וא"כ נדע שהוא טוב לכל וצדיק בכל דרכיו, באופן שהידיעה השוללת תמיד היא כסולם לעלות ממנה אל הידיעה המחייבת, היוצא מכל זה הוא, כי האדם בטרם נגלה לו אור החכמה האלקית, לא השיג מאומה מתארי הי"ת, ורק אחר שהשפיע עליו מחכמתו ית', החל לדרוש אלקים וליחס לו תארים יקרים הלקוחים מתארי אנוש רק בהרחקת כל חסרון ופחיתות מהם, כ"א בתכלית השלמות בבחינת האיכות והכמות, וע"ז רומז מחז"ל שהחל בו הרב "משל למערה וכו' כי כמו שהים המלא על כל גדותיו אשר לעומקו אין חקר ממלא תחיל' בעלותו על שפתו, את המערה הקטנה הנתונה שם, ואח"כ נראה כאילו שופכת המערה מימיה אל תוך הים, ואילו היא משותפת ומעורבת אתו כן השפיע הי"ת תחילה אור חכמתו על מין האדם כמאה"כ "ואמלא אותם רוח אלקים" "מלא אותם תכמת לב" ואח"כ, יחסו לו ענינים ותארים אנושיים עד שיראה כעין שיתוף בינו ית' ובינם, כמאה"כ "ויאמר ה' אל משה, ויאמר משה אל ה'." הנה הפלוסופי' האומרים בקדמות העולם ומציאותו על דרך החיוב נתבלבלו בענין התוארים האלהיים. לפי שמביאים אל חבור ענינים בעצמותו או אל מקרים נוספים עליו. וזה וזה אמרו שהוא כפירה במחויב המציאות לטענות חשבום למופתיות. והיה מהם מי שהכחישם לגמרי ואומרים שאין לו ית' תואר כלל עד שלא יתואר בשהוא יודע רק עצמו לבד שידיעתו ועצמיותו דבר אחד ושכל הנמצאות זולתו הם בלתי ידועות אליו. וכבר לעג להם החכם בהפלת הפלוסופים בשאלה הששית שבתוארים. כי הנה אחר שהשתדל להפיל סברת מה שהודה בקצת התוארים וסלק קצתם אמר זה לשונו ואם יאמר זה הספק אינו מתחייב אלא לפי סברת ן' סיני שחשב שהראשון ידע זולתו ואולם מהאמתיים מן הפלוסופים כבר הסכימו שהוא יתע' אינו יודע אלא את עצמו ואצל זה יהיה הספק דחוי מעקרו הנה נאמר אחריתכן בזאת הסברה בושת וכלמה ותכליתכן חרפה וגדופה. ולולי שהיה בתכלית הרפיון לא התרחקו האחרוני' מהחזיק בה: והנה אנחנו נעיר על אופן בשתה וזה כאשר באו בה תת יתרון לעלולי האל יתע' עליו כי המלאך והאדם וכל אחד מהמשכילים ידע את עצמו ואת התחלתו וידע ג"כ לזולתו והראשון לא ידע אלא את עצמו. והנה הוא א"כ חסר בצירוף אל יחידי האנשי' כ"ש מן המלאכים ולא עוד אלא שהבהמות עם שהם משערות בעצמן הנה הם יודעות ענינים אחרים זולתם. ואין ספק שהידיעה היא מעלה והעדרה היא חסרון. ואנה הוא אם כן אומרם כשהוא יתעלה חושק וחשוק כשיש לו ההוד והמעלה ביותר והיופי השלם בתכלית ואי זה יופי יש אל מציאות פשוט שאין לו מהות ולא אמיתות ולא ידיעה במה שהוא רץ בעולם ולא במה שהוא מתחייב בעצמותו ומושפע ממנו ואי זה חסרון יש בעולם האל יותר גדול מזה. שמעו זאת המשכילים והתמהמהו ותמהו מכת האנשים שהם מעמיקים במושכלות בגובה מחשבתם ואחרי כן יכלה עיונם אל שאדון האדוני' ומסבב הסבות אין לו ידיעה כלל במה שהוא רץ בעולם ואי זה הבדל יש בינו ובין המת אלא במה שהוא יודע את עצמו ואי זה שלמות יש בשידע את עצמו עם היותו סכל בזולתו וזאת היא סברה שאין צריך בצייר נבלותה אל דבור ארוך וביאור מופלג: ועוד יאמר לאלה עם שום עצמיכם בדוחק אלה הכלימות אינכם נמלטים מן הרבוי. וזה שאנחנו נאמר וכו'. כל אלו הם דבריו הישרים והנכונים לכל בעלי הדעות וכל שכן ממקבלי התורה האלהית. וזה לעגו הוא עצמו כמ"ש המשורר עליו (תהלים צ"ד) בינו בוערים בעם וכסילים מתי תשכילו הנוטע אזן וגו'. כמו שיבוא בפרה אדומה שער ע"ט: ויש שבושו והכלמו לתאר השם יתע' בזה השיעור מההעדר והחסרון והודו בקצת תוארי' עצמותיים והם חי חכם יכול רוצה ואמר שאלו הם ענינים ושלמיות שאי אפשר שיהיה הבורא נעדר מהם כלל ואי אפשר שיהיו מכלל פעולותיו כמו שזכר הרב פס"ב ח"א: ויש שהודו בידיעתו בנמצאות הנצחיות ההכרחיות וגם בכללות ה' פשריית מבלי שיכיר וידע באלה הענינים האישיים המתחדשים כלל כמו שכתבנו בשער כ"א: והנה החכם הנזכר השיב על כל אלו הדעות בשאלה הנזכרה ובשאלות י"א י"ב והראה קצור דרכי החקירה בכל אלו החקירות האלהיות ושאי אפשר שלא לסמוך בהם על קבלת הדת. לכן אנחנו הנמשכים אחר משה רבינו ע"ה שהוא אמת ותורתו אמת הנתונה מאל אמת מק"ו שאנחנו נקיים מכל הבלבולים האלו שכיון שידענו נאמנה שהוא יתע' חדש העולם אחר שלא היה ברצונו המוחלט א"א שלא נתארהו בתוארים צרופיים אל פעולותיו כי איך אפשר שברא העולם ולא יהיה בורא או שעשאו ולא יהיה עושה ושיעמידהו ושיקיימהו ויסדרהו תמיד ושלא יתואר במעמיד ומקיי' ומסדר והנה כשימשכו עוד עניני הנמצאי' בעלי הבחיר' אי אפשר שלא נתארהו בכל התארים הנמשכי' מן הרצון והכעס והחסד והחנינה והקנאה והנקמ' בכלל כל התוארי' המורגלי' בתורה שקראם הרב המורה תוארי הפעולות פרק מ"ה נ"ב נ"ג חלק ראשון. וכבר כתב שם בפ' ס"א כי שם בן ארבע אותיות הוא השם המורה על עצמותו ית' מבלי שום שתוף אל ענין מפעולותינו אמנם כל שאר השמות הם מורים על ענינים שנתחדשו בחדוש העולם כי ע"כ נאמר בפרקי רבי אליעזר (פ"ג) עד שלא נברא העולם היה הקב"ה ושמו בלבד והאריך בזה הרבה. והנה השם יחייב תכלית החיוב אמיתת ההמצאה לו יתע' שבחים והלולים עצמיים מתארים ומודיעים רוממות מעלותיו ידועים לו יתע' כמו שיודע את עצמו ומוסכלים מאתנו כמו שסכלנו עצמותו. אבל ידענו נאמנה שהוא חי ולא כחיותינו חכם ולא כחכמתינו ויכול ולא כיכולתנו ודרך כלל תואריו אינם כתוארינו. כי הוא ית' אמנם. יושפעו מעצמותו הפשוט כל אלו הדברים מבלי שיתרבו לו תוארים מקריי' מוסיפים על עצמותו וכ"ש עצמותיים שיתרבו בו בעצמו כמו שהוא ית' משיג כל אלו העניני' הנמצאי' מבלי היות לו כלים חושיים משיגי' כהשגתינו כאשר כתבנו הענין אצל הידיעה כמשל הזכוכית לחלוש הראות ומשענת הקנה לפסח הנו בשער כ"א הנזכר עיין עליו. עם זה צדקו יחדו ההודאה וההרחקה בתוארים כי המודה יודה בתוארים אלהיים ידועים לעצמו יתעלה שלא יביאו לידי רבוי כלל והמרחיק ירחיק אותם שהם כתוארינו המביאים לידי שום רבוי וגשמות בשום צד. וכן הוא ראוי ליזהר מהם מאד כאשר הזהיר האל ית' מהם על פי הנביא אל מי תדמיוני ואשוה יאמר קדוש (ישעי' מ'). כי ההבדל המיוחד שביחודי האיך הוא דומה ובלתי דומה והמיוחד שביחודי הכמה הוא השוה והבלתי שוה. ולזה אמר ואל מי תדמיוני שהוא יחס האיכות ואשוה שהוא יחס הכמות כלומר אם תשתבשי בתוארי' הנופלים תחת הדמות לדמותכם היו אהיה ככם כמו כן מהם תבואו לטעות בנופלי' תחת השווי שהם יותר מגונים ומסוכנים מהם. והנה להרחיק זאת הסכנה החכמים שלא יוכלו להכחישם כמו שאמרנו השתדלו שיובנו שולליים על דרך השלילה הכוללת בהעדר הדבר ממי שאין דרך לימצא בו כאומרך הכותל אינו רואה. וכמה השתדל הרב המורה להמליץ זה הענין בפרק נ"ו נ"ז וזולתי ח"א. והכונה להישירנו בתוארים הבאים בתורה האלהית ובפי כל חכם וחוזה כי באומרנו שהוא אחד לא נרצה בו האחדות המחייב שהוא מקרה באחד אבל נרצה בו שאינו יותר מאחד וכן באמרנו ראשון לא נרצה בו אלא שלא קדמתו סבה וכן בנמצא שאינו נעדר וכן בכלם. והיא כונה רצויה מאד מקיימת ענין שלמות התארי' בסלוק הסכנה והגנאי הנזכר. ולדעתי זה הענין הנפלא הוא מה שאמרו האל ית' למשה במעמד ההוא הנורא כמו שאמר לו והסירותי את כפי וראית את אחורי ופני לא יראו. כי הפנים בלי ספק הוא כנוי מיוחד אל הידיעה החיובית ואחור כנוי מיוחד אל השוללת שהיא הפכה כי אלו לעומת אלו ודאי הם כמו פנים ואחור. וכבר לוקח שמץ התארי' המחייבי' שהם הפנים מצד הקבלת השוללי' שהם האחורי'. כי כשתאמר האל ית' אינו נעדר כבר נרמזו בזה פני הקבלתו שהוא שרש מציאותו עם שלא תושג אמתת מהותו. וכשתאמר אינו מחודש כבר יובן מזה ענין הקבלתו והוא היותו קדמון ואם שלא תדע אמתת ענין קדמותו. וכן הענין בכל השלליות עד שעל זה האופן יתבאר כי ראיית האחורים בשיעור ההוא שהישירו לשם כמו שיבא הוא ההשגה היותר קרובה שאפשר אל ראיית הפנים עצמם כי אתה כשתשלול מהדבר כל הדמויים שאפשר ליחס לו יתעלה זולת מה שהוא בעצמו כמעט שהגעת בכח השלילות ההם שהם אחריו אל אמתת מהותו שהוא הפנים המקבילים להם ואם לא נראה אליך הדבר ההוא כדמותו בצלמו וזה מה שהישירו אליו האלהיי' ז"ל באומרם (ש"ר פ' כ"ג) ולסוף הראה לו בסימן שנא' והסירותי את כפי וראית את אחורי ופני לא יראו כמו שבא פירושו בסוף שער ל"ט. וסוף דבר אמר לו שעל זה האופן ישיג כל מה שאפשר לו להשיג בעודני חי ולא יהרוס במה שהוא נמנע לו והוא אומרו וראית את אחורי ופני לא יראו. ותרגום אנקלוס יוכיח על זה באומרו ותחזי ית דבתראי וית דקדמאי לא אתחזין ירצה כי ישיג התוארים אשר יוחסו אל האחור והם השלילות לא החיובים שהם הפנים עצמם. ומהמבואר שהרב המורה גלי חספא בענינים הללו בפרקים הנזכרים וזולתם ותמיה לן דלא אשכח מרגניתא תותא בפירוש זה הפסוק על זה האופן שאמרנו שהוא נפלא מאד ותראה נטייתו ממנו בבירור במה שכתב בפירוש בפ' כ"א ול"ז מזה החלק ובראשון מספר המדע (וסה"ת פ"א ה' י'). ואפשר שיסבלו דבריו שם זאת הכונה ואיך שיהיה משיובנו אלו התארים על דרך השלילות אומרו שיושכלו השכלה אלהית הנה הוא באמת בלתי משולל מאלו השלימיות שהפילו המליצה עליהם לקרוא אותם תוארים שחדשם הוא יתעלה בחדשו את עולמו עד שכבר סובבי אליו ידיעות וענינים מחודשים מצד ברואיו על הצד אשר כתבנו למעלה ענינם והכל מאתו יתעלה כי ממנו הכל ומידו נתנו לו:
_.54.1.5
והוא מה שכונוהו ז"ל יפה כמו שאמרו במאמר שזכרנו ראשונה משל למערה שהיא נתונה על שפת הים שהוא משל נמרץ לכל זה וזה כי המערה היתה תחלה ריקנית מעצמה אמנם עלה הים ומלא אותה ואחר מלואה הנה כבר באו ממנה מים אל הים עד שנראה שהים מתמלא ממנה כמו שהיא נתמלאה ממנו ומתמלא' ממנו תמיד. וכן מין האדם היה נעדר וריק מעצמו מכל מציאות וידיעה אמנם עלתה החכמה האלהית ומלאה אותו על דרך שנאמר (שמות ל"א) ואמלא אותו רוח אלהים וגו' (שם ל"ה) מלא אותם חכמת לב. עד שכבר היה האדם כעין מערה חלקית מחזקת שלמות מהמעין שלמות הים הגדול והנורא ית' שמו והנה אחר כך כבר נמשכו ענינים מעניני האדם ותואריו ומחוייביו אליו יתעלה עד שיראה שתוף מה ביניהם כמו שנראה אומרו וידבר י"י אל משה והוא מלוי המערה מהים ואח"כ וידבר משה אל י"י והוא מלוי הים מהמערה. וכן ויאמר י"י אל משה ויאמר משה אל י"י. וזה שכשרצה ית' להשפיע על האדם שפע רצון להשלים מציאותו בענינים המיוחדים אל הדבור והן הענינים השכליים הן בענינים המיוחדים אל האמירה והם ההישרות בענינים המעשיים כן חוייב שימצאו אתו ית' התוארים הנאותים להשלים צרכי שתופו יזדמן לו בהם להשגת שלמותו וידרש אליו בעת בקשתו *והוא בעיני ענין נפלא וכו', כונתו, כי הפילוסופים אמרו שני דברים, הא' שאין ביכולת בן אדם להשיג הי"ת כמו שאמר החכם "תכלית שנדע הוא שלא נדעהו", והב' כי רק האדם שיש לו השגת החושים הנקראת הכרה, יכיר וידע האישים הפרטים הנרגשים ממנו, אבל הי"ת אשר אין לו גוף ולא חמשה חושים שהם רק משיגי הגוף, אין לו גם הכרה אישית, כי אם ידיעה כללית לדעת רק הסוגים והמינים הכללים ולא האישים הפרטים, (עיין מזה בביאורי למעלה דף ע"ז ע"א ודף קמ"ח ע"ב.) וכאשר נודע ונתברר למרע"ה ביטול דעתם זאת במאמר הי"ת, "ואדעך בשם" המורה על ידיעת הי"ת גם האישים הפרטים והשגחתו עליהם, ערב לבו לגשת אל ה' ולהתפלל אליו שיודיעהו גם את דרכיו להשיג על ידם וגם אמיתתו ית' ויהרוס בזה גם יסוד הפילוסופים השני, החוששים ואומרים שאין זה ביכולת אנוש קרוץ מחומר, וזש"א "ואתה אמרת ידעתיך בשם וכו' הודיעני נא את דרכיך" וכו'. והוא בעיני ענין נפלא אמרו משה אליו ית' בספור זה באומרו ואתה אמרת ידעתיך בשם וגו' וזה כי הוא ע"ה בא בטענה חזקה והוא כי לפי דעת החכמים הפילוסופים כמו שהאדם הוא נמנע לדעת אותו ית' מצד רום מעלתו וכמ"ש החכם (בחינות עולם פ' י"ג) תכלית מה שנדע שלא נדעך כן הוא נמנע בו ית' שידע זה האיש הרמוז לפי שההשגה הזאת אינה נכנסת תחת הידיעה רק תחת ההרגשה החושיית. ולזה אמר הנה אחר שאתה בטלת את חקם במה שאמרת ידעתיך בשם איש מיוחד וגם מצאת וגו' שזהו סותר כל בנינם במה שתפול הידיעה על האיש הרמוז הנה עם זה כבר אפשר לך שתהרוס יסודם ג"כ בהשגתך ולזה אם נא מצאתי חן בעיניך כמו שאמרת הודיעני נא את דרכך והם אלו התארים אשר בם ידעתנו ותשלים עניננו ואדעך ג"כ אנכי אע"פי שהוא נמנע בחק החכמה האינושית. וזה למען תצדק בדבריך כי מצאתי חן בעיניך. וזה הענין המעולה הוא פירוש ממש נמשל ממלוי הים מהמער' והמער' מהים וכמה מעלות טובות למקום על מין האדם וכמה חבה יתרה נודעת לו שנעשה שותפו של יוצר בראשית כענין הים והמערה שזכרנו:
_.54.1.6
במדרש עוד (ש"ר פ' מ"ז) מהיכן נטל משה קרני ההוד רבנן אמרי מן המערה שנאמר והיה בעבור כבודי ושמתיך בנקרת הצור. רבי ברכיה הכהן בשם רבי שמואל בר נחמני אמר הלוחות היה אורכן ו' טפחים ורחבן י' טפחים והיה משה מחזיק טפחיים והקב"ה מחזיק טפחיים וטפחיים באמצע ומשם היו קרני ההוד ר' יהודה בר נחמני אמר משמיה דריש לקיש עד שהיה כותב בקולמוס נשתייר קמעא והעבירו על ראשו וממנו נעשה קרני ההוד שנאמר ומשה לא ידע כי קרן עור פניו בדברו אתו:
_.54.1.7
הנה שהטעם הראשון נמשך אל משל המערה עצמו שאמרנו כי בהיותו קרוב אליו יתברך במערה ההיא שקראה הכתוב בנקרת הצור שעלה בה ים חכמה ומלא אותו זיו וזוהר וקירון פנים כי נתיחד שם עם אותו של קרנים מידו לו ושם חביון עזו ונעשה שותפו: אמנם הטעם השני הוא מבאר ענין אחר נפלא מעניני השתוף והוא מעשה הלוחות השניות ואמרו זה במליצה עמוקה וצחה מאד לפי מה שיראה בעיני. *וזה שמהידוע וכו' תוכן דעת הרב ז"ל, כי לכל נמצא טבעי גשמי מצטרכים ב' דברים, חומר הילי (ר"ל ארבע היסידות לדעת הקדמונים) וצורה (שהיא הרכבת ד' יסודות אלה להיות לאחדים לגשם חמישי מה שהוא עתה), וכן, לכל גשם מלאכותי מצטרכים ג"כ ב' דברים, חומר מיוחד אשר יצטרך לתקנו תחילה למען יהיה ראוי ומוכן לקבל הצורה המלאכותית אשר יש לו עתה, וצורתו המלאכותית, ד"מ השולחן הנעשה מחרש עצים, חמרו העץ הראוי והמתוקן לזה, וצורתו תמונת ותבנית השולחן, ומזה נמשך כי לשני לוחות אבן אשר היו גשמים טבעיים מגדר המחצב, והיו ג"כ חומר מיוחד המוכן ומתוקן תחילה כראוי עד שהי' מרע"ה יכול לפסלם ולתת להם התמונה המרובעת והשיעור המוגבל, היו להם לפ"ז ג"כ ד' ענינים אלה, ב' שיש לכל גשם טבעי, וב' שיש לכל גשם מלאכותי, ומלבד זה היו להם גם עוד ב' ענינים אלקיים, כי עליהם היו כתובים עשרת הדברים מכתב אלקים בתמונת מלות ואותיות גשמיות הנראות לעיני בשר, וכונתם המושכלת הפשוטית והרוחנית הצפונה בקרבם, ולהורות על כל זה אחז"ל, כי אורך ורוחב הלוחות היו ו' טפחים, להורות שמכל צד החזיק משה בב' טפחים, (ר"ל ב' ענינים נעשו ממנו, כי שורש טפח יורה בלה"ק לפעמים על העשיה, כמו "וימיני טפחה שמים") כי הוא הכינם ותקנם עד היותם ראוים למלאכת ואח"כ פסלם, והקב"ה החזיק ב' טפחים, ר"ל הכתיבה הכוללת ב' ענינים, תמונת האותיות הנראית, והכונה הצפונה בקרבם, היתה מעשה ידי עליון בבחינה פרטית ובאופן נסיי באותו מקום וזמן, ר"ל בשעת נתינת התורה, וב' טפחים באמצע יורו על היות ב' ענינים טבעים, ר"ל חמרם וצורתם הראשונה הטבעית, אשר לא נעשו עתה לפי שעה, כ"א בכלל כל הנבראים הטבעיים מאז ומקדם ביום ברוא אלקים ארץ ושמים, כי כל פועל טבעי עפ"י החקים שהטביע ה' בראשית הבריאה הוא ממוצע בין פעולת האדם הפועל בבחירתו עפ"י עזר חקי הטבע, ופעולת הי"ת בדרך נס ומופת הפועל רק על פי רצונו הפשוט, ובעבור שהיה לפ"ז מרע"ה כשותף עם הי"ת במעש' שתי הלוחות זרח עליו אור כבוד הי"ת ושפע אלקים ממרומים, וזש"א חז"ל "ומשם היו קרני ההוד." - וזה שמהידוע שבלוחות הללו נכללו שלשה ענינים. הראשון טבעי וזה מצד שהם מחצב מה. והשני מלאכותיי מצד מה שהן בעלי תמונה קנויה במעשה. והשלישי אלהי על דרך שאמר והמכתב מכתב אלהים הוא. ואין ספק שבכל אחד משלשתן ימצאו שני ענינים. כי במה שהם טבעיות ימצא בם ההיולי והצורה הגשמית. ובמה שהם מלאכותיות ימצא בה הזמנת החומר המיוחד וקבלת תמונתם ברבוע והשיעור המוגבל. ובמה שהם אלהיות ימצא בהם ג"כ חומר הכתיבה וכונתם אם כפשוטה או כצורתה המושכלת והנה אם כן יש בהם ו' ענינים קראום אלו החכמים טפחים להסתיר דבר. ועל דרך שאמר (ישעי' מ"ח) וימיני טפחה שמים. (איכה ב׳:כ״ב) אשר טפחתי וריביתי כלומר ו' ענינים פעולים או עשוים. ועתה ראה כי שני הטפחים מהם והם הזמנת החומר ההוא והקנותו אותו התמונה המלאכותיית החזיק בהם משה כי הוא עשאם שנאמר פסל לך שני לוחות אבנים כראשונים ושני טפחים שבכתיבה החזיק בהם הקדוש ברוך הוא שנאמר וכתבתי על הלוחות הנה שלא נשאר בין מה שהחזיקו בו שניהם רק שני טפחים שכבר החזיק בהם הטבע בחכמת בוראו כשאר המחצבים מיום ברוא אלהים ארץ ושמים. ולזה הפליגו לומר שנשארו שני טפחים עם שהאל ית' יוצר הכל הוא כי מצד מה שהם הברית מה שנעשה בהם עשו שניהם בשוה ומה שנשאר נשאר לשניהם ולשעה זו לא עשה בו זה יותר מזה והשוו מדת רחבן לארכן להשלמת המליצה לומר כי בכל צד שתפשו בהם ימצא הענין על זה האופן וכבר אמרו (ש"ר פ' כ"ח) זה הענין עצמו על ומשה עלה אל האלהים (שמות י"ט) זה לשונם. עלית למרום (תהלים ס"ח) שלא שלטה בריה למעלה כשם ששלט משה. אמר ר' ברכיה הלוחות היו ארכן ו' טפחים וכו'. הנה שקרני ההוד היו לו להיותו שותף להק"בה במלאכה אחת עד שיאמרו עשה אתה חציה ואני אעשה חציה כדבר איש אל רעהו השותף עמו במלאכתו. ומי הוא ואי זהו שלא יצהבו מראיו ועוז פניו לא ישונה לטוב ולזוהר נפלא. וכן היה מתפאר באומרו (דברים י׳:א׳) בעת ההיא אמר י"י אלי פסל לך וגו' ואכתוב על הלוחות ואפסול שני לוחות וגו' ויכתוב על הלוחות. אשרי ילוד אשה שזכה לכך. ושם (רבות פ' עקב) כתבו ז"ל הדבר הזה עצמו אלא שהוא בסגנון אחר. ומכל מקום זהו פירוש נאה בענין בעיני. והנה הנרבוני כתב במאמר הזה בפירוש פרק כ"ה מהח"ג מהמורה דבר שהיה ראוי לישרף עליו עם כל ספריו והם כי לא להזכיר כדי שלא לעפש האויר והרי הוא מכלל דעותיו שקנאתי עליו ועל חבריו במקומות אחרים: אמנם הענין השלישי שהזכיר רבי יודה בר נחמני (ש"ר פ' מ"ז) היה להורות שיעור השתוף אשר להם בענין המער' הזאת ותת ההבדל הראוי והמחוייב בין הים הגדול השופע ובין המער' הקטנה המושפעת. וזה כי כעלות הים באיתנו וכנשוא גליו העצומים יוקח שמץ שפע אל זה האיש היושב בירכתי המער' יספיק לתת לו אותו שלמות וזוהר פנים ולזה מה שהמשילו כי עד שהיה כותב בקולמוס נשתייר קמעא והעבירו על ראשו וממנו נעשו קרני ההוד הא למדת שאין שום מדה וקצב אל ענין הזוהר האלהי. וזה דבר שראוי שיאמר אצל הדבור בעניני אלו השותפים שדברו בהם ז"ל באלו המאמרים אשר בארנום. וזה מה שראיתי להקדימו בחלק הספור הזה שראינו ששאל משה על ענין התוארים ואמר הודיעני נא את דרכיך וגו'. והיתה התשוב' בסוף אני אעביר כל טובי וגו'. לא תוכל לראות פני וגו'. והיה בעבור כבודי וגו'. ולסוף ויעבור י"י על פניו ויקרא י"י ה' אל רחום וגו'. וכל י"ג מדות. ואם שכבר כתב המורה בפנ"ד ח"א שהשאלות היו שתים ושהשיב לו על האחרונ' בראשונ' לאמר לא תוכל לראות פני וגו' ואחר השיב על הראשונ' הודעת הי"ג מדות הנהו קשה בעיני מפני שני דברים: הראשון כי איך יתכן שישאל משה מאותו יתעלה ידיעת מהותו הנה מלא לבו אותו להיותו הוא האלוה וכמ"ש החכם אלו ידעתיו הייתיו. והשני כי הנה באמת לשון השאלה הראשונ' האומר הודיעני נא את דרכיך ואדעך כמו שדקדק הוא באומרו שם כי כשידע הדרכים ידעהו הוא יותר חמור ויותר קל מלשון השאלה השניה האומר הראני נא את כבודך. ולזה אני רואה ששאלה אחת היא כלה אשר התלמיד שואל בו כהוגן והרב השיב כהלכה. והתשובות כלן לא נפרדו ממנה כמו שאבאר אותו היטב אחר שאזכור הספקות הנופלות בזה החלק מהספור:
_.54.1.8
א באומרו ואתה לא הודעתני את אשר תשלח עמי. כי הנה כבר נאמר לו קודם לכן (שמות כ״ג:כ׳) הנה אנכי שולח מלאך לפניך והודיע לו ענינו עמם באומרו (שם) כי לא ישא לפשעכם כי שמי בקרבו וסבר וקביל למה נתרעם עליו עכשיו וכי עלה על דעתו שיהיו חוטאים נשכרים. ועוד כי יש לדקדק בכפלו מלת אתה כמה פעמים אתה אומר ואתה לא הודעתני ואתה אמרת כי אין צורך למדבר עם הנמצא שיאמר לו על כל דבר אתה ואתה: ב כי מה ראה משה לשאול בעת כזאת הודיעני נא את דרכיך ואדעך ומה ענה אותו האל יתעלה פני ילכו שנרא' שטענו דבר אחר והודה לו באחר. ויותר קשה מה שחזר וטען אם אין פניך הולכים אל תעלינו מזה. כי למה יבקש על מה שכבר הודה לו בה ולא עוד אלא שהשיבו השם יתברך גם את הדבר הזה אשר דברת אעשה כאלו הוסיף על מה שהוד' לו ראשונ' ולא די לנו בזה אלא שאחר ההודעות האלו חזר לסוף לבקש אם נא מצאתי חן בעיניך ילך נא י"י בקרבנו וגומר. וכבר נתעוררו הראשונים על אלו הספקות אבל לא נתחוור ישוב יפה כמו שנרא' מפירושיהם. והמחוור שבהם דעת הראב"ע ז"ל שדקדק מאמר והניחותי לך לך ולא להם. והוא השיב אם אין פניך הולכים עם ישראל כלם. אמנם העקר חסר מן הספר והוא מאמר עם ישראל כי מאמר אל תעלינו איננו מספיק כי הוא נשוא במאמר ולא גם כן שאר המאמרים המורים על הרבוי והוא מבואר: ג מה שחזר ואמר אחר הודאה זו הראני נא וגו'. כי כמו שאמרנו היא הית' השאלה הראשונ' שאמר עליה הודיעני נא את דרכיך ואדעך וגו'. ד אומרו אליו בתחלה אני אעביר כל טובי וגו'. ועוד מעט השיב אחור דברו ויאמר לא תוכל לראות פני כי לא יראני האדם וחי ומי בקש ממנו שיודיענו מה שאי אפשר להשיגו יודיענו מה שאיפשר והנשאר והנסתר ישתוק ממנו. וכבר הקשו הראשונים על זה שאם השאלה היא נמנעת למה שאלה משה ואם היא אפשרית למה מנעה ממנו: ה אומרו הנה מקום אתי ושמתיך בנקרת הצור וגימר. כי מה צורך להצפינו בסוכו ביום ההוא כי מה יעשה לו שום בריה. ומה טעם וראית את אחורי ופני לא יראו ואם שכבר פירשנו רוב ענינו. ו באומרו פסל לך שני לוחות אבנים וגו'. ולמה לא פסלם הקב"ה בעצמו כראשונים שנאמר עליהם והלחות מעשה אלהים המה כמו שכתבנו בשער הקודם ולמה אמר בלחות שמות ואיש לא יעלה עמך כי רחוק הוא שינהג קדושה יתירה באלו הלחות ממה שנהג במעמד הר סיני ובראשונות כמ"ש הרמב"ן ז"ל: ז בחשבון הי"ג מדות שאם חשבונם היא כמורגל אצלנו בכל קראינו אותם בצבור עד ונקה הנה הוא כנגד פשט הכתוב ופי' בעל הטעמים כי באמת נרא' כי מאמר ונקה לא ינקה הוא מאמר נקשר על דרך ונקה לא אנקך (ירמיה מ"ו) ועוד שכבר יהיה לא ינקה מדה י"ד ופוקד עון אבות על בנים מדה ט"ו. ואם אינה מהמדות למה נזכר עמהם ולמה זכרה משה במרגלים (במדבר י"ד) וכל שכן למה שירא' ממנה היותה מדת הדין והכעס וכן פוקד עון וגו'. ח אומרו אחר כל אלה הדברים אם נא מצאתי חן בעיניך אדני ילך נא אדני בקרבנו למה ישנה הוא ע"ה לזכור שם אדני שלא נזכר עדיין בכל הענין ומה יבקש עוד: ט באומרו הנה אנכי כורת ברית וראה כל העם אשר אתה בקרבו וגומר אשר אני עושה עמך. כי לא נמצא בכתוב שנעשה עם משה אחרי זאת נפלאות שלא נבראו בכל הארץ ובכל הגוים וגם לא ראו אותם העם שהיא בקרבם על זה האופן מהפרסום שהזכיר: י מה צורך כל המצות שזכר משמר לך אשר אנכי מצוך היום עד ראשית בכורי אדמתך וכבר זכרם כלם או רובם בסגנון ההוא עצמו אחר מעמד הר סיני כמוזכר בפרשת משפטים: יא למה קרן עור פני משה ברדתו עם לחות שניות ולא נזכר שהיה לו כן כשירד עם הראשונות או במעמד הר סיני: יב מה שספר הכתוב שהיה משה מדבר עם ישראל. את כל אשר יצוהו ואחר הדבור הוא נותן על פניו מסוה ובבואו לפני י"י יסיר אותו ולא היה על פניו אלא בשעה שהוא יושב לבדו. נראה שהיה לו לתתו על פניו בשעה שהוא מדבר עמהם כדי שלא יראו מגשת אליו כמו שחשב הרלב"ג ז"ל מזה: אלו הן הספקות שראיתי לעורר בזה החלק. אמנם קודם שנבא אל הביאור אציע הצעה:
_.54.1.9
*ואומר כי אחר וכו', תוכן דעתו, כי כמו שהשגחת האדם על אשר חוצה לו מכל סביבותיו, היא על שלש מדרגות, כי על רעיו ועמיתיו ישגיח רק לפעמים כאשר תמצא ידו להטיב למו, או להענישם ולהרע למו בראותו אותם עושים עולתה לעשוק עניים ואביונים, ועל קרוביו ואנשי ביתו ומשפחתו ישגיח בהשתדלות והשגחה יתירה, כי מצד אחד יעמול בכל מאמצי כחו להמציא למו מחסורם אשר יחסר למו, ומצד אחר יורם ללכת בדרך הישרה, ובהעותם ללכת ארחות עקלקלות יוכיחם בשבט פשעם, אבל על עניני נפשו, ובמה שמגיע אל עצמו ובשרו ישגיח בהשגחה יותר גדולה מכולן, לקרב כל טוב ומועיל, ולהרחיק כל רע ונזק, כן תהיה גם השגחת הי"ת על יצוריו על שלש מדרגות, כי על שאר כל העמים שהם שבעים אומות לדחז"ל, [לפי מספר ראשי אבותם הראשונים אשר נפרדו מבני נח אחר המבול, (עיין בראשית י׳:א׳) אשר עליו יורה גם מאה"כ "יצב גבולות עמים למספר בני ישראל" ר"ל הבאים מצרימה שהיו שבעים נפש, עיין בחיי על התורה] ישגיח רק בהשגחה כללית. ובראותו חמס וריב בתוכם יענישם על עונם, אף שהנהגתם, הפרטית מסר לדחז"ל לשבעים שרים ומלאכים המשרתים לפניו, ומדרגת השגחתו זאת תקרא בשם ראיה, כמאה"כ "וירא ה' כי רבה רעת האדם" וירד ה' לראות את העיר" וכו', ועל ישראל עם קרובו ובחיריו ישגיח בהשגח' פרטית ויותר מעולה לפנות אליהם בכל עת לתקן עיניהם תמיד, או להענישם בעברם על מצותיו, ומדרגת השגחתו זאת תקרא בשם פנים, כמו "ישא ה' פניו אליך" לטובה, "ונתתי פני באיש ההוא" לרעה ולהענישו, או בפועל פנה הנגזר משם פנים כמו "ופניתי אליכם והרביתי אתכם, ולהורות על הסרת ההשגחה הפרטית הזאת מישראל בעת ילכו עמו קרי והכל סר יחדיו נאלחו, נאמר "והסתרתי פני מהם", ועל יראיו וחסידיו הקרובים אליו מאוד הנאהבים והנעימים לו כאילו היו עצם מעצמותו ית' ישגיח בהשגחה עוד יותר גדולה, כמו שישגיח ד"מ האדם על עניני עצמו, ומדרגת השגחתו זאת תקרא בשם "עין ה' בלשון יחיד, כמאה"כ "הנה עין ה' אל יריאיו" וכו' על דרך משל הלקוח מבני אדם אשר ברצותם להביט ולהשקיף רק על דבר אחד מיוחד בהסתכלות והתבוננות יתירה יעצימו עין אחת ויראו רק באחרת למען יתאחדו כחות כל עורקי ועצבי חוש הראות, ולא יוחלש ג"כ רושם ראית הדבר המיוחד ההוא ע"י ראית העין השנית הדברים האחרים העומדים לעומתו או מסביב לו, וכן אה"כ גם בבני אדם להורות על השגחה עצומה ומופלגת כזאת "ואשימה עיני עליו" בלשון יחיד. וכן "לבבתני באחד מעיניך" וברעיון יקר זה הולך הרב ז"ל ומבאר הרבה כתובים. ואומר האחר שספו תמו כל הדעות הרעות האומרות עזב י"י את הארץ אשר כללם וכתב ענינם הרב המור' פי"ז ח"ג ונשארו דעות מכירות בידיעתו יתע' והשגחתו בעולם הזה השפל ובפרט אנחנו עם תורת האמת בלבנו שזאת היא פנת כל בנינו הנה עדיין יש לנו להאמין ולקיים שההשגחה אינה על ענין אחד על כתות האנשים אבל שתחלק על כתותם בפחות ויתר כפי רחוקם וקורבתם אליו ית' אמנם מה שראוי חלוקו ראשונה הוא לג' סוגים ראשיים:
_.54.1.10
הראשונה ההשגחה שלו ית' על כללות העולם. כי אע"פ שמסר אותו ביד ממשלת מערכות השמים המחלקת אותם לע' אומות וע' ממשלות כמו שהוא מסור בידינו (פר"א פ' כ"ד) מ"מ לא הסתיר פניו לגמרי ממנו. וכאשר יראה חמס וריב בו בכלו או בקצתו הבט אל עמל לא יוכל ויפקוד עליהם עונם כמו שנראה מענין המבול (בראשית ו׳:ה׳) וירא י"י כי רבה רעת האדם. ובההפלגה (שם י"א) וירד י"י לראות את העיר וגומר ובסדום (שם י"ח) ארדה נא ואראה וגו' ובננוה (יונה ג׳:י׳) וירא האלקים את מעשיהם כי שבו. בכלן הזכיר לשון ראיה לבד כאדם שעובר ורואה דבר בלתי מתוקן ונדבה רוחו אותו להשתדל בתקונו ע"ד שאמר במשה (שמות ב׳:י״א) ויצא אל אחיו וירא בסבלותם וירא איש מצרי וגומר. כי לא היה שר ושופט עליהם אלא שנפגע והציץ:
_.54.1.11
השנית והיא אשר נתיחדה אל כללות האומה הישראלית. והיא כאדם המקבל עליו לתת עיניו בדבר ולפנות אליו בסבר פנים להטיבו ולתקנו שעל זה האופן כבר ימסור לבו על תקונו וידרוש על הטבתו ושמירתו לא למה שיראנו לפניו לבד בענין הראשון. ולזה הדבר בעצמו נאמר בהשגחה הכוללת אל האומה הישראלית (ויקרא כ״ו:ט׳) ופניתי אליכם והרבתי אתכם. ונאמר (דברים ו') ישא י"י פניו אליך. (ישעיהו ס״ג:ט׳) ומלאך פניו הושיעם. כי יפנה לבו אליהם כמי שיקבל עליו פקידותם יישמור משמרתם. וכן בשעת הכעס נאמר (דברים ל״א:י״ח) והסתרתי פני מהם וגומר ואנכי הסתיר אסתיר פני וגו'. (ויקרא כ׳:ג׳) ונתת את פני באיש ההוא. למדנו שההשגחה המיוחדת אל כללות האומה היא המיוחסת אל הפנים:
_.54.1.12
השלישית היא המיוחדת אל חסידיו ויראיו הקרובים אליו. אשר היא במדרגת האדם אל דברי עצמו כי האנשים ההמה שלמים הם עמו בדמותו בצלמו וכאלו הם עצם מעצמיותו ומעשיהם מוטלים עליו והיא עושה אותם בכבודו ובעצמו כמי שעושה בשלו. כמו שאמר זה החכם בפי"ג מאמר עשירי מספר המדות אלו דבריו אמנם הפועל כפי השכל ואל זה מזמותיו הנה הוא מוכן נבחר ויראה שהוא אהוב מאד לאל יתעלה כי אם אמנם קצת מחשבות האל יתעלה הוא על דברת בני האדם כמו שהוא נראה באמת היה מהראוי שישמחו הם בדבר הנבחר בם ואשר הוא דומה לאל והנה זהו השכל ראוי הוא כי האל ית' וגומל טוב לאוהבי השכל ומכבדים אותו כמו לאהביו ולשום השגחתו עליהם ולעשות טוב לאלה העושים טוב ויושר הנה אינו בלתי גלוי כי אלה הדברים הראוים לחכם ולכן הוא אהוב לאל יתעל' מאד והוא אמנם כפי האמת היושר היותר מאושר וע"כ כפי זה יהיה החכם מאד מאושר ע"כ: ראה דבריו אלה טובים ונכוחים מקיימים התיחדות ההשגחה לאוהבי השם ולומדי חכמתו יותר מכלל העם על הדרך שאמרנו. ותמהני מהרב המור' שלא זכר זכות זה החכם בפרק הנזכר ונתן אותו ראש הכופרים בהשגחה ואם עשה כן לפי שתלה עקר ההשגחה בחכמה החרשתי אבל כבר נוכל להליץ בעדו מאומרו ולעשות טוב לאלו העושים טוב ויושר ואיך שיהיה מה שאמרנו מזה הענין הוא ברור והוא היות עניני עבדיו ושומרי בריתו מוטלים עליו לעשות אותם כענינם בכבודו ובעצמו. ולזה נאמר בישועה שנעשית בזכות האבות הדבקים אליו (שמות י"ב) ועברתי בארץ מצרים ודרשו ז"ל (מכלתא שם) אני ולא מלאך אני ולא שרף וכו'. וכן (שם י"ג) וי"י הולך לפניהם. (שם ט"ז) הנני ממטיר וגומר. כי כל ענינים אלו נעשו במדרגה זאת בלי ספק. ובמשה נאמר (דברים ל״ד:ו׳) ויקבור אותו בגי. וזה מה שפירשו משה עצמו בפיו בשיר של פגעים (שוח"ט תהלים צ') באומרו כי בי חשק ואפלטהו וגומר יקראני ואענהו וגומר (תהילים צ״א:י״ד). כי למעלה מזה אמר כי אתה י"י מחסי. לא תאונה אליך רעה וגומר כי מלאכיו יצוה לך וגומר. והכונה שיש קורבה אל השם יתעלה שתספיק להשגיח בו ובענינו אבל ע"י מלאך או שליח. אמנם כשתופלג הקורבה ההיא יפלטהו וישגבהו הוא בעצמו. ולא עוד אלא שהוא עמו בצרה כביכול שאינם זזים זה מזה ולזה אמר בסוף ואראהו בישועתי כי ישועה אחת להם והוא ענין נפלא יושלם ביאורו בשער נ"ו הבא בקרוב בע"ה. והנה שלשה חלוקי ההשגחה אלו שאמרנו נמצאם אל המשורר נזכרים ומסודרים על זה האופן עצמו במזמור רננו צדיקים (שם ל"ג) כי אחר שספר סבת הפחד והיראה האלהית המחוייבת על כל יושבי הארץ מהתבוננם בתכונת העולם וטבעו וזה עד אומרו כי הוא אמר ויהי וגו' כאשר פירשנו אצל המבול שער י"ד הנה הוא התחיל בענין ההשגחה וחלוקיה ואמר י"י הפיר עצת גוים וגו' אשרי הגוי אשר י"י אלהיו. אמר שענין ההשגחה הוא מוכרח מאד לכתות האנשים אלא שאופן ההשגחה אינה על כלם במדרגה אחת. כי על כל העמים שלא ראו אור התורה האלהית ולא שמעו את שמעה עם ההשגחה עליהם ועל עסקיהם אינה בעצם רק להפר עצתם ולבטל מחשבתם הנודעת לו יתעלה כדי להעמיד ולקיים עצת חכמתו ומחשבו' לבו לדור ודור בכל מה שיחשבו לעשות דבר ולא ממנו או לעון עצה ולא יעץ כענין דור הפלגה או אשר נועצו על עמו רעה כדבר שנאמר (ישעיהו ח׳:י׳) עוצו עצה ותופר וגו'. אמנם הגוי אשר י"י אלהיו אשריו כי הם אשר יקבלו שעור רב ועצום מהשגחתו כשעור קרבתם אליו. וביאר ההבדל שבין אלו שני מיני ההשגחה ועל הראשונה אשר על כלל האומות אמר (תהלים שם) משמים הביט י"י ראה את כל בני האדם וגו' ממכון שבתו השגיח וגו'. והוא מה שאמרנו שענינו אליהם הוא כרואה אותם ממרום הרים ומסתכל בכללותם ומשם ממכון שבתו שהוא עומד שם משגיח עליהם לתקן עניניהם כפי מה שראתה חכמתו לא ימיש ממקומו להתבונן בהם ואמר היוצר יחד לבם המבין אל כל מעשיהם לומר שמצד שיצרם וידע ענין התחלתם יחויב שידע כל מעשיהם שבתם וקימתם עד שכבר ישגיח עליהם באופן ההוא הכולל וזאת היתה כונתם ז"ל בזה הכתוב כשאמרו (ר"ה ל"ז.) בראש השנה כל באי עולם עוברים לפניו כבני מרון שנאמר היוצר יחד לבם וגו'. שכוונתם לבאר שלא לבד נדונים בו ביום כי אם העולם בכלל וכמו שאמר (שם י"ח.) וכלן נסקרים בסקירה אחת. אמנם מ"ש שהם עוברים אחד לאחד כבני מרון לא כוונו לברר אותו מזה הכתוב. ואחר שאמר זה דרך כלל ביאר מה שאמר ראשונה ה' הפיר וגו' עצת ה' וגו'. ואמר אין המלך נושע ברוב חיל וגו' שקר הסוס וגו'. וזה שכבר יקרה להם פעמים הרבה שהמלך ברוב חילו לא נושע ויפול ביד עבדיו או החת מי שאינו בן חיל כמוהו ולא עוד אלא שכבר יהיה שקר הסוס ורוע תכונתו תשועה לרוכב בו כגון שהיה מסרב לצאת למערכה או שנטה אל השמאל או הימין שאלו הם תכונות פחותות בו ובעבורם ינצל הרוכב מפגע המות תחת אשר חשב יהיו לו למכשול ולפוקה וברוב חילו אשר חשב להמלט בו לא ימלט. הנה שנתבאר ענין השגחתו עליהם בדרך כללות להפר עצתם ולבטל מחשבתם וזאת היא תכונת ההשגחה הראשונה הכללית: אמנם על המין השנית מההשגחה אשר לעמו המיוחד אמר הנה עין ה' וגו' להציל ממות נפשם וגו'. הנה הבדילה בשני הבדלים גדולים ועצומים. הא' במה שלא כללם במה שאמר ראשונה ראה את כל בני האדם אבל ייחדם בשם יראיו המיחלים לחסדו וייחד ההשגחה אל האבר המיוחד אל ההבטה להפליג בה כענין הטה אלקי אזנך ושמע פקח עיניך וראה (דניאל ט׳:י״ח). גדולה מזו דקדק שלא אמר עיני ה' כי אם עין ה' כי זה מה שיורה על תכלית ההפלגה כדרך המפליג לדקדק בהבטתם שמביטים בו בעין אחד ויורו בזה המורים בחצים: ומנהג הכתוב לתאר כן ההשגחה העצומה אמר (בראשית מ״ד:כ״א) הורידוהי אלי ואשימה עיני עליו (ירמיהו ל״ט:י״ב) קחנו ועינך שים עליו. (שם כ"ד) ושמתי עיני עליהם לטובה. ועל היות ההבטה החשקית על זאת התכונה אמר החושק אל חשוקתו לבבתני אחותי כלה לבבתני באחד מעיניך (שיר השירי' ד). ולזה אמר הנה עין ה' אל יראיו וגו'. ויתכן שיאמר כי אפי' באלו ההשגחות הכלליות שזכר ראשונה שהוא משגיח על כל יושבי הארץ לא היתה כונתו אליהם בעצם וראשונה אמנם עין ה' והשקפתו אל יראיו המיחלים לחסדו כי במה שמפר עצתם ומבטל מחשבתם הוא מכוין להציל ממות נפש עבדיו ומחיה אותם ברעב כמו שהי' הענין במלחמו' ד' מלכי' את החמשה בעבור אברם ולוט בן אחיו (בראשית י״ד:ט׳). או פרעה (שם י"ב). ואבימלך (שם כ') ומצרים עם האבות והבנים כשנצטרכו התגורר עמהם מפני הרעב וכדומה לזה. אמנם אחר שזכר זה המין מהשגחה שיחסנוה ראשונה אל הפנים אמר נפשנו חכתה לה' עזרנו ומגיננו הוא כי בו ישמח לבנו כי בשם קדשו בטחנו והיא מדרג' שלישי' המיוחסת אליו ית' בכבודו ובעצמו לא בעינו לבד ואין צ"ל ולא ממכון שבתו אלא בכבודו ובעצמו כמ"ש עזרנו ומגננו הוא. ואמר כי בו ישמח לבנו כי זאת המדרגה מההשגחה היא תכלית השמחה למי שמושגח בה וכמו שאמר (תהילים צ״א:י״ד) אשגבהו כי ידע שמי כי בשם קדשו בטחנו וחתם יהי חסדך ה' עלינו כאשר יחלנו לך שיהיה החסד והישועה באותו שעור מהזמן ורוב תלאותיו שיחלנו כי ודאי המיחלים על זה האופן הם מקוים טוב נפלא ובלתי בעל תכלית. הנה שנתבארו אלו שלשה מיני ההשגחות שזכרנו מזה המין ועל קדימת הידיעה תתבאר שאלת משה רבינו בענין הנהגתו עמהם כמו שיתבאר:
_.54.1.13
ויאמר משה אל ה' ראה אתה אומר אלי. לפי שהסברת האדון פני החוטא אחר שנודע אליו חטאתו תחייב שלא לבקש עוד ממנו נקמה כמו שאמר (שופטים י״ג:כ״ג) לו חפץ ה' להמיתנו וגו' וכעת לא השמענו כזאת. וכ"ש אם יש לחוטא זה מליץ נאמן בבית המלך ראוי לישא פניו בעבורו כמ"ש הש"י על איוב (מ"ב) כי אם פניו אשא לבלתי עשות עמכם נבלה (א) לזה עמד משה בתפלה זו בשתי טענות אלו ואמר ראה אתה אומר אלי העל את העם הזה שיראה שכבר נשאת פניהם ונסתלקו פני הזעם. ומצד אחר התחלפת השטה במה שאמרת (שמות ל״ג:ב׳) ושלחתי לפניך מלאך לשמרני וגו' בלא ה"א הידיעה שיובן שאינו המלאך הידוע שאמרת לי ראשונה (שם כ"ג) שא"כ היה אומר ושלחתי לפניך המלאך. ועוד שבמלאך הראשון נאמר (שם י"ג) וה' הולך לפניהם יומם בעמוד ענן לנחותם וגו'. (שם י"ד) ויסע מלאך האלדים וגו' כמו שיבא ועכשו אמרת כי לא אעלה בקרבך וא"כ הרי הכעס במקומו עומד שאתה מפקיד אותם ביד מלאך או שר כשאר האומות שלא ידעתי מה טיבו. (א) ועוד שאתה אמרת ידעתיך בשם וגם מצאת חן בעיני ואי זו מציאות חן מצאתי אחר שעדיין יעשן אפך. והנה אמר אתה אומר ואתה לא הודעתני ואתה אמרת להקשות מדידיה אדידיה לומר שאין כאן חלוף המדברים שהוא הראשונה מסבות הסתירה וההפך כמו שכתב המור' בהקדמ' כי אתה הוא בעל המאמר הראשון ואתה הוא בעל המאמר השני והשלישי: ועתה אם נא מצאתי חן בעיניך וגו' (ב) ירצ' אחר שאתה מסלק המלאך הראשון הידוע ותעזב הנהגתינו אל מלאך סתם כשאר העמי' הנה באמת איני כדאי אני לבדי להנהיג אותם כי אם כשתודיע לי את דרכיך אשר אדעך בהם למען אמצא חן בעינך לרעות אותם כראוי. וראה כי עמך הגוי הזה וראויין לרעות דעה והשכל מאתך. והנה באמת מצא המאושר מקום לשאול שאלה זו הנכספת לו מבראשונה מבלי ספק כי ישרים דרכי ה' ונפלאים וצדיקים ישמחו ויעלזו לבקש ולדרוש אותם כי היא ההשגה היותר שלמה שאפשר להם להשיג כמו שבא בדברנו שבשער וכמו שיבא. ואל תשכח מה שאמרנו שכיוון להליץ טענה חזקה לשאלת הודיעני נא את דרכיך ואדעך וגו' במ"ש ואתה אמרת ידעתיך בשם כי הוא ענין נכבד מאד על דרך שפתי צדיק ידעון רצון (משלי י׳:ל״ב): ויאמר פני ילכו והניחותי לך (ב) ירצה אף על פי שבעבור חטאם וקושי ערפם היה לי להשוותם בהשגחה על הנהגתם לכלל האומות במדרגה הראשונה הנזכרת עם כל זה כיון שיצא מפי העל את העם הזה כמו שאמרת אני חוזר בי ומודה שפני ילכו עמך או עמהם והניחותי לך חזור בזה מרגזך ומעצבך. והכוונה שיהי' עמהם בהשגחה הכוללת המיוחדת אל האומה הזאת בכלל אשר יחסנוה אל הפנים. והנה למה שמצא משה עצמו נתפש בדבריו שלא בקש על הליכתו יתעלה עמהם אבל שאל שיודיעוהו דרכיו שיראה שהוא חפץ יותר בידיעת הדרכי' ממה שיחפוץ בהליכתו או בהליכת פניו עמהם (ב) לזה נתחכם בתשובתו ואמר אם אין פניך הולכים אל תעלנו מזה ובמה יודע איפה. ירצה רבון העולמים וכי היית סבור שאני חפץ בהודעה זו מקום הליכת פניך עמנו חלילה כי אם אין פניך הולכים וגו' כי לא נוכל לעלות אפי' מן הגדגד ליטבתה וכדומ' ואם היית מודה לי לעשות בקשתי זאת להודיעני את דרכיך באופן שאדעך למצא חן בעיניך ולהפיק רצון מלפניך לכל אשר ארצה לתועלת עמך הגוי הזה הנה הדבר הראשון בלבי לבקש ממך בכח הידיעה ההיא היא לכתך עמנו לא לבד הליכת הפנים כמו שאמר שהיא המדרגה השניה כי אם לכתך עמנו אתה בעצמך והיא המדרגה השלישית המיוחדת אל השרידים שאתה עושה מלאכתם בכבודך ועצמך והוא אומרו ובמה יודע איפה כי מצאתי חן בעיניך אני ועמך הלא בלכתך עמנו כלומר במה אבחן ראשונה שמצאתי חן בעיניך לתת את שאלתי כי אם במה שאשאל ואנסה שתלך אתה בעצמך. ועם זה ונפלינו אני ועמך מכל העם וגו'. וזה שאם יהיו מדרגותינו קרובות ורצופות זו לזו הם בראשונה ואנו בשנייה הנה אין כאן ריחוק של הפלאה. אמנם כשנעלה המדרגה השלישית כבר נהיה נבדלים ונפרדים הבדל רב ויש במשמע שעדין הוא צריך בשאלתו לשילך עמם במדרג' הזאת השלישי' והוא הדבר עצמו שאמר אחר שהודיע לו את דרכיו אם נא מצאתי חן בעיניך אדני ילך נא אדני בקרבנו כלפי מה שאמר בכאן ובמה יודע איפה כי מצאתי חן בעיניך וגו' הלא בלכתך עמנו אך יהיה תוכן הענין כמו שיתבאר שם בעזרת האל. והנה הוא יתעלה אמר לו גם את הדבר הזה אשר דברת אעשה כי אנכי אעלה עמך ואנכי אעלך גם עלה באותו המדרגה שהוספת לשאול. אמנם זאת אעשה לך מהטעם שאמרת ואתה אמרת ידעתיך בשם וגם מצאת חן בעיני כי מטעם מה שאמרתי לך העל את העם הזה יספיק מה שאמרתי ראשונה מהליכת הפנים. והוא מה שביאר בסוף ונגד כל עמך אעשה נפלאו' כי הוא תשובת ונפלינו אני ועמך והוא מה שאמר כי מצאת חן בעיני ואדעך בשם. והיה זה חכמה נפלאה מאתו לפי שבא עליו בעלילות השליחות וכדי שלא יראה שהוא נותן את שאלתו ע"י ההכרח אלא על צד הרצון והחנינה המוחלטת: (ג) והנה כשראה משה כי השם יתעלה דחה אותו זה פעמים לתלות שאלתו בצורך העם נעתק מהסבה ההיא ועשה אותו שאלה בפני עצמה ואמר הראני נא את כבודך כלומר בתורת חסד וחנינה בהחלט ולא בשום טענה אחרת רק מה שאמר ראשונה ואתה אמרת ידעתיך בשם כמו שנזכר ואולם אם נאמר שאין הפרש בין מאמר אם אין פניך הולכים למאמר בלכתך עמנו יהיה מאמר גם את הדבר הזה אשר דברת אעשה תשובה לשאלת הודיעני נא את דרכיך לומר כיון שכך הטבת להליץ מפני הליכת פני לא אמנע גם כן לתת שאלתך זאת כי מצאת חן בעיני ואדעך בשם. וראוי שתדע גם אתה בדרכי השיעור שאפשר לך. והוא אמר הראני נא וגו' לומר שכיון שהודה לו על הדבר שיראהו מיד ולא ידחה אותו עוד אל שעה אחרת ויהיה הראני נא כמו דבר נא (שמות י"א). רפא נא (במדבר י"ב) ודומיהם שפירושם ענין התכיפות: ויאמר אני אעביר כל טובי על פניך ירצה אעביר על פניך והשגת ידיעתך מדת טובי בכללה והוא ענין קשר הנמצאות ומדרגותם והשתלשלות העולמות כלן ודרך המשך השפע מקצתם לקצתם עד שאדע ידיעה אמיתית שכל הטוב ההוא המושפע על הנמצאים כלן הוא מאתי שאני סבת הסבות ומקור הטובות והמציאיות כלן. ועוד אקרא בשם ה' לפניך והוא השם שנכתב ואינו נקרא (פסחים נ'.) שעליו אמרתי בתחלה (שמות ג') זה שמי לעולם וזה זכרי כמו שכתבנו שם ועכשיו אקרא אותו לפניך באותיות ואגלה לך סודו כי היודעו ומכירו בכל מקום שיזכור אותו אשמע קול הקורא (שוח"ט תהלים צ"א) לעשות אותות ומופתים בסדרי אלו הנמצאות אשר אני אעביר טובם על פניך כי יהיו נענין לידיעת זה השם וקריאתו עליהם ועל זה האופן וחנותי את אשר אחון וזה יועיל למה שאמרת ואדעך למען אמצא חן וראה כי עמך הגוי הזה: ויאמר לא תוכל לראות פני כי לא יראני האדם וחי. (ד) לא אמר לו זה בתורת מניעה חלילה רק בתורת הלמוד וההודעה הגדולה שבידיעות. וזה שהוא מבואר שתכלית מה שיש בכח החכמים לדעת בחכמה האלהית הוא שלא ידעוהו. וזהו ההפרש בין חכם לחכם ממנו כי כל מה שיחכם עוד יוסיף דעת סבות בלתי ידיעתו אותו. ולזה אמר לו תדע שההשגה העליונה שבכחך להשיג היא דעתך שלא תוכל לראות פני והיא הידיע' בתאריו על דרך החיוב כי הוא הודעת מהותו כמו שאמר הודיעני נא את דרכיך ואדעך ונתן הסבה ואמר כי לא יראני האדם וחי *ירצה שאין וכו' "החיות הסוגיי' יקרא הרב החיים הארציים אשר בהם משותף האדם עם כל סוג בע"ח, עד שברצותו להבדיל האדם מכל החי אשר על פני האדמה צריכים אנו לומר שהוא "חי מדבר", אפס החיים הרוחניים והאמיתיים, אשר יהיו למנה רק לאדם לבדו יקרא "חיות מיניי" לפי שהוא למנה רק למין האדם לבדו, ר"ל לכל משכיל אמיתי והולך בדרך הישרה אשר בקרבו, הנקרא בעבור זה לפעמים ג"כ בשם "חי" סתם כמאה"כ (קהלת ז׳:ב׳) "והחי יתן אל לבו", (עיון ביאורי למעלה דף קמ"ח) וע"כ אה"כ "כי לא יראני האדם וחי", ר"ל האדם בעודנו מתהלך בארץ שהוא ג"כ בגדר החי כשאר בע"ח רק שהוא מדבר, ונקרא בעבור זה אדם וחי" אבל אחרי הפרדו מגויתו שהוא חמרו ההילאני בעת אשר יקרא רק חי לבדו בבחינה אמיתית יראה תמונת ה' בראיה יותר ברורה בעולם הנצחי מאחז"ל מהעו"הב ששם צדיקים יושבים וכו' ונהנין מזיו השכינה". ירצה שאין כח בשכל האנושי בהיותו מחובר עם החיות הסוגיי באומרך עליו חי מדבר להשיג מהות עצם נבדל נקי מחומר כ"ש למי שהוא בתכלית הנקיות והפשיטות מכל בחינות שום רבוי וחבור ענינים בעולם. אמנם כשהדבור מתפרד מזה החיות ההיולאני ודאי יראני בשום צד והוא מה שאמרו חכמינו ז"ל (ברכות י"ז.) שבעולם הבא צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנין מזיו השכינה *או שיאמר וכו', ר"ל או שנוכל לפרש, כי שם חי הוראתו פה בריא, כמו "והביט אל נחש הנחושת וחי" ור"ל כי האדם שהוא בריא בשכלו לא יעלה על דעתו שיוכל לראות הי"ת בעיני בשר אשר לו, ורק איש שוגה ופתי אשר איננו, עוד בריא בשכלו יוכל לחשוב ככה, ובהיותו נדמה בזה לעור אשר לא ראה אור מימיו, ורוצה בכל זאת לשפוט על איכות ומהות האור והמראות השונות הלוא ישחקו לו וילעגו עליו, כי רק דמיון שוא וחזון כזב הטוהו לחשוב ככה, וזה שהצטער עליו ג"כ ישעי' באמרו "אוי לי כי נדמיתי", ר"ל לא לבד כי טמא שפתים אנכי וכו' הסכלתי עוד לחשוב כי את המלך ה' צבאות ראו עיני, אף כי באמת אין זה בגדר האפשרות שעיני בשר יראו הי"ת או שיאמר כי לא יראני האדם וחי והוא חי ובריא בשכלו כמו והביט אל נחש הנחשת וחי (במדבר כ"א) שכבר יקרה לקצת לשבוש שכלם לחשוב שכבר ראו במראה אותו יתעלה שקרה להם כמו הסומא שלא ראה מאורות מעולם וסובר לשפוט בענין המראות שזה לא די לו שהוא סומא אלא שהוא סכל כמו שכתב זה החכם בסוף המאמר הג' לאלהיות. ואולי כי אל החשש הזה היה מצטער ישעיה (ד) כשאמר ואומר אוי לי כי נדמתי כי איש טמא שפתים אנכי ובתוך עם טמא שפתים אנכי יושב כי את המלך י"י צבאות ראו עיני. אלא שעל דרך האמת הוא כנוי אל הצורה הברואה הנראית אל הנביאים שהיה על דמות הכסא כמו שכתב הרב המורה על מה שאמרו חז"ל (במדבר רבות פ' י"ט) גדול כחן של נביאים שמדמין צורה ליוצרה בפרק מ"ה חלק א' עם שפירוש המאמר ההוא לפי כונת חז"ל אבאר אותו בשער ע"ו בע"ה: ויאמר י"י הנה מקום אתי ונצבת על הצור לפי שאמר תחלה אני אעביר כל טובי על פניך ואח"כ הודיעו שלא יוכל לראות פניו הודיע איך יהיו אלו שני הענינים (ה) ואמר הנה מקום אתי רצוני מדרגה מיוחדת שבה תוכל להתיצב על אדון כל הארץ צור כל העולמים והיה בעבור כבודי כאשר אמרתי אני אעביר כל טובי על פניך ושמתיך בנקרת הצור כלומר בתקרת הצור והוא המקום היותר גבוה שאפשר לך. ושכותי כפי עליך עד עברי ירצה שרום מעלת המושג יהיה לך סכך מבדיל מהשיג מענין טובי ההשגה המיוחדת אל הפנים שעליה אמרתי לא תוכל לראות פני. אמנם מזאת ההשגה ואילך והסירותי את כפי וראית את אחורי וזה שיוסר המסך בצד מה במה שהישיר אותך להשיג מצד השלילות כי הם אחורי הפנים בלי ספק כמו שביארנו ראשונה. והוא מבואר כי הוא עליו השלום השיג בזה האופן מההשגה מכל אשר היו לפניו ולאחריו במה שהגיעה ידיעתו לשלול מהאלהות כל הנמצאים הרבים והנוראים הידועי' לו עד שכבר ידע והשכיל כי יה ה' צור עולמים הוא עומד עליהם ואינו שום מהם והיא ידיעה קרובה מאד אל המבוקש ואם הוא נעלם ממנו *כמו שכתב הרב המורה וכו' פרק נ"ט, צ"ל פרק ששים, כי שם הביא למשל ששם א' ידע שיש דבר נמצא בעולם שהוא ספינה אבל לא ידע מה הוא, ואח"כ נודע זה אחר זה לאחר שאינו בע"ח. ולאחר שאינו מגדר המחצב, ולאחר שאינו צמח, ולאחר שאינו מחובר חבור טבעי כי אם מלאכותי, ולאחר שאינו בעלת צורה שטוחה כ"א יש לה בית קבול ולאחר שאינה כדורית ולא חדודית ולאחר שאינה עגולה ולא בעלת צלעות שוות, שכל עוד יוסיף האחרון לדעת יותר מתארי הספינ' השוללים, כן יתקרב יותר אל ידיעת והשגת מושג וציור הספינה כמו שהיא באמת וכן הי' הדבר במשה רבינו ע"ה שבעבור שידע מתארי הי"ת השוללים יותר משאר כל אדם השיג גם מהותו ואמתתו יותר מכל זולתו. כמו שכתב הרב המורה באותו משל נכבד מהספינה שהמליץ לענין זה בפרק נ"ט פרק א': והנה אחר שהודיענו איך יהיו אלו הענינים רצה להוציאם אל הפעל וצוה אותו פסל לך שני לוחות אבנים וגו'. (ו) לפי שהדברים האלהיים בהחלט אין להם קיום אצל בני אדם לפיכך לא נתקיימו הלוחית הראשונים שהלוחות מעשה אלהים המה והמכתב מכתב אלהים הוא לכן פסל לך ועשה אתה את גופן ואני אתן את צורתן ועם זה כבר יהיו כדמותם וצלמם ויתקיימו אצלם: ואיש לא יעלה עמך. (ו) לפי שבפעם הראשון היתה הכונה בעבור ישמע העם בדברו עמו ולזה יצא העם לקראת האלהים ועלו אהרן נדב ואביהו והזקנים אמנם עכשו כבר נתפרסם להם דבור ה' את משה פנים אל פנים ולזה לא הוצרך שיעלה איש עמו. אמנם הצאן ובקר אל ירעו אל מול ההר ההוא כמו בראשונה שהיו נאסרים גם כן מקדוש העם והגבלתם וזה ליקרת הכבוד הנראה שם: ויפסול שני לוחות אבנים וגו' וישכם משה בבקר ויעל אל הר סיני. זה עדות גמור' לפרש"י שכל הדבורים הראשונים היו באהל ובהשכמ' עלה עם גלמי הלוחות כאשר צוה: וירד ה' בענן וגו'. הוא מה שנאמר לו ראשונ' הנה מקום אתי ונצבת על הצור כי משה הוא המתיצב. ויקרא בשם ה'. הוא מה שנאמר לו ראשונ' וקראתי בשם ה' לפניך כמו שפירשנו כי עכשיו קרא אותו ככתבו לפניו ולמדו איך יתנהג על פי הקריא' ההיא בכל השלש עשרה מדות שיזכור. והנה כנגד מה שאמר לו אני אעביר כל טובי על פניך אמר. ויעבור ה' על פניו והכונ' שהשגתו מצד עצמו לא היתה רק דרך העברה ועל דרך שנאמר ושכותי כפי עליך עד עברי. אמנם מה שאמר והסירותי את כפי וראית את אחורי הוא מה שקרא ה' ה' אל רחום וחנון והכונ' שמה שיובן מכל המדות ההם שיזכור יהיה על דרך השלילות לא על דרך החיוב כמו שאמר ופני לא יראו. ואם נסבול שיהי' הכנוי בפניו שב לו יתעלה כמו שכתב הרב המורה פרק כ"א חלק א' יהיה פירושו מופלא מאד לפי דרכנו יאמר שנשמט ממנו יתעל' על ענין התארים המחייבים המכונים אל פניו והשכילהו כי כל התארים שיזכרו שם צריך שיובנו על דרך השלילות. וכבר כתבנו ראשונ' שאפלא מהרב שלא פי' כן והוא מבואר ממה שאמר בכאן שהשם יתעלה העלים ממנו ההשגה ההיא המכונה אל ראית הפנים והעבירו לענין אחור כלומר לידיעת הפעולות המיוחסות לו יתע' שיחשב בהם שהם תארים רבים כמו שאבאר ב"ה. ועל כל פנים הודעת המדות האלה הוא מה שנאמר לו עליהם וחנותי את אשר אחון ורחמתי וגו'. ובהגדת ר"ה (דף יז ע"ב) אמר רבי יוחנן אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאמרו מלמד שנתעטף הקב"ה כשליח צבור והראה לו למשה ואמר לו כל זמן שישראל חוטאין עשה לפני כסדר הזה ואני אמחול להם אמר רב יהודה ברית כרותה לי"ג מדות שאינם חוזרות ריקם מלפניו שנאמר הנה אנכי כורת ברית נגד כל עמך וגו'. ועתה אבאר אלו הי"ג מדות כפי שהורגלו בהוראתם מפי הראשונים ז"ל ואצרף עמהם מה שחשבו שכוונתו יתעלה להראות לו איך התנהג באלו המדות עם הדורות הראשונים רצוני מהאבות ובניהם עד מצרים וממצרים ועד הנה ומה שעתיד להשלים מהם עד סוף המאמר. ואומר כי במאמר ויעבור י"י על פניו נזכר שם העצם שלא נתן לבאר בו כלל כי הוא המורה על המהות עצמו והוא שנאמר עליו שקודם שנברא העולם היה הוא ושמו בלבד ולפי שאין שום השגה בו אל השכל האנושי אמר עליו ושכותי כפי עליך עד עברי. אמנם כל השמות הנזכרים בכאן הם מכלל המדות והתארים שנתחדשו אליו יתעלה ע"י חדוש העולם כמו שזכרנו ראשונ'. והנה אם כן תהיה הכונ' אל שם יהוה הראשון לכנותו יתעלה מצד מה שהוא המהוה העולם והממציא אותו אחר שלא היה. ומזה הצד אומרים (ברכות ס':) שהוא בעל הרחמים כי כרחם אב על בנים רחם י"י על יראיו (תהילים ק״ג:י״ג-י״ד) והוא שהכירו אברהם אבינו והכריזו ופרסמו בעולם כמו שנתבאר מאומרו (בראשית י״ג:ד׳) ויקרא שם אברם בשם י"י. (שם י"ב) רבן שם מזבח לי"י. וכל זה לפרסם אמיתת מציאות הסבה הראשונ' שממנה היו כל ההויות והנמצאות כלן ובמדה ההיא נהג בו תמיד זולתי במה שידבר עמו על בשורת יצחק (שם י"ז) ושאר ענינו שאז ידבר בשם אלהים כמו שיבוא: ושם יד"וד (השנית): היא מדה השנית נאמרת מצד מה שהוא יתעלה משגיח על ברואיו ומתרצה להם על טוב מעשיהם וכועס על זולתם כי על כן נקרא פעמים הרבה בשם אלהים דתרויהו אתנהו אדני ידוד אתה החלות (דברים ג׳:כ״ד) כיוצא וכזה השם ירחם על החוטא כשיחטא וישוב כי אין איש שלא יחטא כמו שאמרנו בהקדמה. ואמרו ז"ל (ר"ה י"ז:) אני י"י קודם שיחטא האדם אני י"י אחר שיחטא וישוב. וכמו שאמר המשורר (תהלים שם) רחם י"י על יראיו כי הוא ידע יצרנו וגו'. והכונה שאעפ"י שחטא אם שב כראוי הנה לא יצא מכללו להתנהג עמו במדת רחמים. ולזה נאמר בדוד כששב בתשובה שלמה (שמואל ב י״ב:י״ג) גם ה' העביר חטאתך וגו'. והמדה הזאת היתה מיוחדת ליצחק שתחלת ענינו היתה מדת הדין גמורה כמו שסכר אצל הבכורה שער כ"ג שלא נמצא בכל ספורי יצחק רק שם אלהים עד שנעקד על גבי המזבח שנהפכ' מדת דינו לרחמים. ונאמר (בראשית כ״ב:ט״ו) ויקרא מלאך ה' אל אברהם ומשם ואילך היה ענינו בשם יהוה. אמנם אמר (שם כ"ז) ויתן לך האלהים אחר שאמר (שם) כריח שדה אשר ברכו ה' להורות על השתוף משתי המדות אשר בזה כמו שאמרנו: אל. היא מדה שלישית הוא לשון חוזק ותוקף. כמו ואת אילי הארץ (מלכים ב כ״ד:ט״ו) והוא ג"כ מדת רחמים כמו שאמר (דברים ד׳:ל״א) כי אל רחום ה' אלהיך וכמו שהוכיחו חז"ל (מכלתא שירת הים פ"ג) מאומרו (תהילים כ״ב:ב׳) אלי אלי למה עזבתני שאין אומרים כן למדת הדין אבל זה השם הכובש למדת הדין בחזקה להציל ולהסתיר אשר לא חטאו או אשר חטאו ושבו בהם. אשר מי אל בשמים ובארץ וגו' (דברים ג׳:כ״ד) יעמוד לפניו בזה והמדה הזאת נתיחדה ליעקב אבינו ובה ברכו יצחק אביו אחר דעתו אותו אמר (בראשית כ״ח:ג׳) ואל שדי יברך אותך כי הוא צריך חוזק להצילו מחזק ממנו ונאמר בו (שם ל"א) אנכי האל בית אל אשר משחת שם מצבה. (שם ל"ה) ויקרא למקום אל בית אל ונאמר (שם ל"ג) ויקרא לו אל אלהי ישראל ועל כן נקרא שמו ונאמר (הושע ו"ב) וישר אל מלאך ויוכל וגו' בית אל ימצאנו וגו'. ועל זה אמר המשורר (תהילים קמ״ו:ה׳) אשרי שאל יעקב בעזרו. ונאמר (שם קל"ב) נדר לאביר יעקב. רחום. היא מדה רביעית ענינה עם כלל האנשים שלא שבו בכל לבבם ובכל נפשם כי אלו צריכים מדת רחמים גמורה כמו שאמר (דברים ד׳:ל״א) כי אל רחום ה' אלהיך וגו'. ונאמר (תהילים ע״ח:ל״ח) והוא רחום יכפר עון ולא ישחית. והיא המדה שבה רחם על בני ישראל בהיותם במצרים לשום להם שארית מכל הגזרות שחדשו עליהם. וכמו שאמר (שם ק"ו) ויתן אותם לרחמים לפני כל שוביהם. ובה נתמלא רחמים עליהם וכבשו רחמיו את כעסו לרדת להוציאם משם כמה שכתוב (שמות ב׳:כ״ה) וירא אלהים את בני ישראל וידע אלהים כי מדת הדין נהפכה להם לרחמים וכמו שאמר אנקלוס ואמר למפרקהון ה'. וכל זה נרמז שם ברמז נפלא ויזכור אלהים את בריתו את אברהם וגו' וירא אלהים את בני ישראל וידע אלהים. הנה שזכר המדות הנזכרות תכופות ורצופות. ואין ספק כי וידע אלהים הוא מדת רחום מלשון כי ידעתיו (בראשית י"ח). ויש מתרגם ארי ארחמיטה. (שמות ל״ג:י״ז) ואדעך בשם. (רות ב׳:א׳) מודע לאשה כלן לשון אהבה וקורבה. וחנון. היא מדה חמישית ראויה למי שאין בידו מעשים שצריך לתת לו מתנת חנם כמו שאמרו רז"ל הראה לו הק"בה למשה ג' אוצרות וא"ל ג' אוצרות אלו למה א"ל זה ללומדי תורה ומצות וזה לגומלי חסדים וזה אוצר של חנם כשאני רואה שאין לו תורה ומצות ואין לו זכות אני נותן לו מתנה של חנם וכן אמר וחנותי את אשר אחון (ש"ר פ' מ"ה). וכמו שאמרו על ואתחנן (רבות ואתחנן) הצדיקים אע"פ שיש בידם מעשים טובים מבקשים מתנת חנם ובמדה הזאת נתחסד עם ישראל להבטיחם ואחרי כן יצאו ברכוש גדול כמו שאמר בשעת מעשה (שמות ג') ונתתי את חן העם וה' נתן את חן העם וישאילום שזה בתורת מתנת חנם גמורה וכמו שאמרו (בהגדה של פסח) אלו קרע לנו את הים ולא נתן את ממונם: ארך אפים. היא מדה ששית למי שהכביד עליו חליו והוא מחולל מפשעיו מדוכא בעונותיו ואם ישיב לו כפעלו אוי לו אללי לו הוא מאריך אפו וגובה ממנו מעע מעט. ואולי בנתים יעשה תשובה. ועל אומרו אפים בלשון רבים אמרו ז"ל (ב"ק נ':) לצדיקים ולרשעים ויש מפרשים שני פנים פני הרעה ופני הטובה שגם כן מאריך שכר המצות ולפעמים כל ימיהם כמו שאמר (סוף מס' חולין) שכר מצוות בהאי עלמא ליכא. ובמדה הזאת האריך לפרעה הרשע עד הביאו למקום משפטו. ובה האריך לישראל. כמה ימרוהו במצרים. ועל הים. ובמרה. ובאלים. וכמה נסוהו על הים ברפידים והכתוב הירה על אריכות זה בבירור כשאמר (שמות י"ז) עד אנה מאנתם לשמור מצותי וגו' והוא מבואר מעצמו. ורב חסד. מדה שביעית ראויה ונאותה לאותם שענינם שקול כלומר שחציין זכאין וחצי' חייבין (ר"ה י"ז.) כי הוא יתברך מטה כלפי חסד להכריען לכף זכות כי מדת החסד מרובה. ובמדרש שוחר טוב במזמור ס"ב ולך ה' חסד כי אתה וגו'. רבי נהוראי ורבי נחמיה אמרי מדת פורענות עקרה ואינו עושה פירות מדה טובה עושה פירות שנאמר (הושע י׳:י״ב) זרעו לכם לצדקה. מה הקב"ה עושה גובה מהאדם עונותיו ונותן לו שכרו ורבנן אמרי אפי' עונותיו אינו גובה ממנו בבת אחת שנאמר (עזרא ט׳:י״ג) כי אתה אלהינו חשבת למטה מעונינו. רבי אליעזר ור' יוסי בר חנינא אמרי כף מאזנים מעויין הוא כאן עונות וכאן זכיות ומה הקב"ה עושה מטה כלפי חסד. רבי יוסי בר חנינא אומר מה הקב"ה עושה חוטף שטר אחת מעוונות שהם בכף ומיד הזכיות מכריעות שנאמר (בראשית ל״ט:כ״א) ויט אליו חסד. ורבנן אמרי מסייע לכף עונות ומעליהו ומיד הזכיו' מכריעות וכן הוא אומר (מיכה ז׳:י״ח) נושא עון ועובר על פשע: ראה כמה נמלצו מאמריהם בענין המדה הזאת. כי הנה שני החכמים הראשונים אמרו שהיא עושה פירות להכריע על הזכות יותר משיעורו. ורבנן אמרי אף לבטל העונות. אמנם השלשה האחרים ביארו ענינים נפלאים באופני ההכרעה הזאת נמצא צדדים צחים. ונעימים בהם יחשב המשקל המעוין למוכרע כי הנה רבי אליעזר בא מטעם יוקר הדבר הנשקל וחשיבותו כי הוא ידוע כי הזהב והשוהם וכיוצא כשהוא מעוין במשקלו מיד יחשב למוכרע ולא יבוקש מהם הכרעת השקל כמו שהוא בשאר הדברים הנשקלים. וכבר הצריכו הקלבון בשקל הקדש (שקלים פ"א). ומזה הטעם הוא מבואר כי כשיהיו הזכיות מעוינים עם העונות שהוא ראוי שכף של זכיות יחשב למוכרע לפי יוקר הדבר הנשקל וכל שכן שהעונות אשר לעומתם אינם כמוכרעים לפי פחיתותם. ולזה אמר כף מאזנים מעוין הוא מטה כלפי חסד לומר שהוא מהראוי כי מצד חשיבות הזכיות ופחיתות העוונות כשיהיה המשקל מעויין יהיה מטה כלפי חסד. אמנם רבי יוסי בר חנינא בא מטעם השווי בהחלט. וזה כי הדבר הנשקל בכלי אם שהוא מעויין עם מה שנשקל בלא כלי הנה כשתוציא משקל הכלי יהיה שכנגדו מכריע כל משקל הכלי ההוא ודאי. *והנה העונות וכו', כוונתו שכמו שאם יושם דבר מה, ד"מ דבש או שמן בכלי וינתן בכף מאזנים אחת, ולעומתו בכף שניה ד"מ אבני משקל ב' ליטרות ויהיו שניהם שוים, לא נוכל בכל זאת להחליט שהשמן משקלו ב' ליטרות, אחרי שגם הכלי אשר הוא בתוכו הכביד משקלו, כן הדבר ד"מ במשקל העונות והזכיות בבחינה מוסרית, כי יצר לב אדם הרע מנעוריו וחומר גופו המסיתו לחטוא בכל עוז, הדומה לכלי כבד ד"מ, מקל חומר ועונש חטאו אבל ערך ומשקל הזכיות לא יוגרע ע"י הכרחת טבע אדם. כי מלבד שלא יכריחהו יצר לבו לעשות הטוב הוא מפתה אותו בהיפך שלא לשמוע בקול תבונתו ונפשו המשכלת אשר תצונו להטיב מעלליו וע"כ בצדק יכריעו הזכיות את העונות, אף כי בהשקפ' ראשונה נדמה שהן שוות ובמאזנים תשאינה יחד. והנה העונות בלי ספק יראה כאלו הם נשקלים בכלי כבד והוא החומר הגופיי ששם בקרבו וכשתוצי' ממשקלם קצת עוונות שאין ראוי לחשבם מצד הכרחיות חמרם ועוצם נטיתם אליו הנה ישאר כף של זכיות מכריע מאד כי הם נשקלים בלי כלי כבד לפי שנושאם ותחלתם היא הנפש השכלית שאין לה שום כבדות והוא מה שאמר מה הקב"ה עושה חוטף שטר אחת של עוונות ומיד כף של זכיות מכרעת שנאמר ויט אליו חסד כי החסד מאליו הוא נוטה להכרע' הזאת בלי ספק והיא השקפה נכונה ועמוקה לזכות. אמנם רבנן באו מצד חסד השוקל ודקות תחבולתו לסייע לטובה מבלי הרגשת המנגד כי כשראה שכף מאזנים הוא מעויין הוא מסייע כדרך התגרים הבקיאים בזה שעושים זה בנקל ותחבולה מועטת וזה אומרם מסייע לכף עונות ומעליהו. ומאמר נושא עון ועובר על פשע הוא מליצה נפלאה בזה כי במה שנושא כף העוון על דרך הסיוע היו הזכיות מכריעות והפשעים כלם בטלים וכל זה הם ענינים נפלאים במדה זו לאשר הם מוכרעים במעשיהם כי לאשר כבדי עון לא יועילו למו אלו האופנים רק מדות אחרות כמו שיבא. אמנם במדה הזאת נתחסד עם ישראל להכריע לכף זכות לספק צרכיהם במדבר ולהצילם מכל התלאות עם היותם מכעיסים לפניו וכמו שאמר הנביא עליהם (ישעיהו ס״ג:ז׳) חסדי ה' אזכיר וגו' ורב טוב לבית ישראל אשר גמלם וגומר: ואמת. מדה שמינית היא באה על אמות דבריו והבטחותיו וכמו שאמר (חבקוק ב׳:ג׳) אם יתמהמה חכה לו וגו'. ואמרו בברכות (ז). מעולם לא יצאת הבטחה מאת הקב"ה לטובה ואפי' על תנאי וחזר בה מנא לן ממשה. וצריך שתדע שזה יהיה כאשר האיש ההוא לא הפסידה בעונו כמשה שלא היה לו להפסיד מה שהבטיח לו מפני שנתחסד למסור נפשו על הצלת עמו. אמנם הטובות המיועדות על תנאי או בסתם ושב האיש או הגוי ההוא ועשה הרע גם כן יחזרו הטובות ההם בלי ספק כמאמר ירמיהו ע"ה (י"ט). וכמו שאבאר זה היטב אצל איכה נדע את הדבר שער צ"ו בע"ה. מכל מקום משם יראה שאמות המדה הזאת הטובה היא לעולם מרובה על הרעה בלי ספק. ובראש השנה, (י"ז:) אלפא רמי כתיב ורב חסד וכתיב ואמת בתחלה באמת ולסוף ורב חסד יראה שירצה שבתחלה יבא לקיים מה שנגזר על האדם מהרע ואח"כ קדמוהו חסדיו. ומדה הזאת נתנה תורת אמת לישראל ולקיים הבטחת האבות וגם מה שאמר להם ראשונה (שמות ג') בהוציאך וגו' על ההר הזה. ומקרא מלא הוא (נחמי' ט') ועל הר סיני ירדת ודברת עמהם משמים ותתן להם משפטים ישרים וגו' וכן דניאל (ט') ולהשכיל באמיתך: נוצר חסד לאלפים. מדה תשיעית צריכה מאד לרוב האדם כי כמו שילדו בנות העשירים בנים עצלים שפלי יד אם לא יירשו ממון אבותיהם ימותו ברעב או יחזרו על הפתחים כן יש ויש מי שאין לו תקומה מצד מעשיו ויועילו למו מעשי האבות. ולזה הקב"ה במדה זאת אוצר ונוצר קצת חסדי הראשונים לפקדון לבניהם אחריהם וכמ"ש (תהילים י״ז:י״ד) ישבעו בנים והניחו יתרם לעולליהם. ובזו המדה נחם על ישראל בעוון העגל כאשר לא הספיק להם אריכות אפים ואמר ועתה הניחה לי ויחר אפי בהם ואכלם אמנם כשאמר זכור לאברהם ליצחק וגו' מיד וינחם ה' וגו'. ובמדרש (ש"ר פ' מ"ד) אמר ליה משה רבון העולמים תן לי רשות שאדבר אמר ליה אמור כל מה שתבקש אמר ליה רבון העולמים המה בטלו ראשו של דבור ואתה מבקש לבטל סופו אמר ליה הקב"ה איך אמר ליה עברו על לא יהיה לך אלדים אחרים (שמות כ׳:ג׳) ואתה מבקש לבטל סופו שנאמר (שם) ועושה חסד לאלפים. מה מתקו דבריהם ז"ל: נושא עון ופשע וחטאה. אלו הן ג' מדות י' וי"א וי"ב והן חלוקות לפי חלוק מעשיהם וחומרתם כי גדול כח המדה הנושאת העון מן הנושאת החטא וגדול כח נשיאת הפשע משתיהן. ובסדרן בכתוב יש דעות לרבותינו ז"ל (ביומא ל"ו:) מהם אומרים שהכונה נושא וסובל לא העוון בלבד כי גם הפשע שהוא המרד ואין צריך לומר החטא שהוא השוגג. ואמרו שיש לאומרן כן בסדר הודוי עויתי פשעתי חטאתי בזאת הכונה עצמה. ובמדרש אמרו (שם) שאם ישראל עושין תשובה כל העונות והפשעים נעשו להם כשגגות. ולפ"ז תהיה כונת הכתוב נושא עון ופשע כחטאה וכן תרגם יונתן ב"ע (חבקוק ג') על שגיונות ויהון כל חוביהן דחבו קודמוהי כל בית ישראל כשלותא וכבר הסכימו (טא"ח סי' תרכ"א) לסדר הודוי על סדרן בקולא וחומרא וכמו שאמר המשורר (תהילים ק״ו:ו׳) חטאנו עם אבותינו והרשענו. וראוי שתעיין שלא נאמר מוחל עוון ופשע או סולח אלא נושא כי היא המדה שבה ישא את החוטא מזמן לזמן לא שימחול ויסלח לו כלל. ועם שלשה מדות רצה לנהוג עם ישראל בעון זה שהיו עליו כי לא רצה למחול לגמרי רק להמתין להם עד זמן אחר כמו שאמר וביום פקדי וגו' כמו שפירשנו בשער הקוד'. ושלשה מינים אלו כלהו איתנהו ביה. מהם היו מורדים גמורים. ומהם מזידים. ומהם שוגגים. וכל אחת מהכתות צריך מדה בפני עצמה לישא ענשו. ובזאת המדה בקש משה בענין המרגלים כשאמר (במדבר י״ד:י״ט) וכאשר נשאת לעם הזה ממצרים ועד הנה כמו שיתבאר ונקה לא ינקה מסדרי התפלות הפרידו ונקה מלא ינקה. וכבר זכרנו בספקות שלא יסבול כן דרך הפשט וחשבון המדות. והענין הזה הכריח הרב המורה פרק נ"ג חלק ראשון לומר שהוא מגזרת ונקתה לארץ תשב (ישעיהו ג׳:כ״ו) והכונה ושרש לא ישרש:
_.54.1.14
(ז) והנכון בעיני ע"ד הפשט כי ונקה לא ינקה מדה אחת נמשכת לקודמת לה. יאמר כי הוא נושא עון ופשט וחטאה מזמן לזמן לא מוחל לגמרי כי היושר והמחילה לא יצדקו יחדו מבלי תשובה נכונה ועל ידו אמר הכתוב (תהלים כ"ה) טוב וישר י"י על כן יורה חטאים בדרך. ירצה כי לפי שיצדקו מדות הטוב והיושר יחדו על כן יורה חטאים בדרך התשובה. כי כבר יוכל להטיב להם ביושר הצדק והמשפט. וכבר אמרו (בבא קמא נ'.) האומר הקב"ה ותרן הוא יותרו חייו. לכן הוא אומר נושא עון ופשע וחטאה אמנם נקה לא ינקה לגמרי כי לא יתכן מהיושר האלהי כמו שאמרנו וביאר איך יחוברו יחד שני העניינים האלה עם הראותם הפכיים ואמר פוקד עון אבות וגו'. יאמר שענין זה הנשיאות הוא שינשא עונש העוונות והחטאים מהאבות לבנים עד דור רביעי באופן שהם ישאו את עונם ולא יכלה השרש והוא טוב להם שאם כלה השרש לא ישאר לו שום ענף. ולזה הוא מדת רחמנות לפי מקומה. וזה הטעם שזכרה משה במרגלים להעביר קצף הכליה הגמורה כמו שאמר (במדבר י"ד) והמתה את העם הזה כאיש אחד עד וישחטם במדבר ועתה יגדל נא כח י"י וגו' נושא עון ופשע ונקה לא ינקה פוקד עון וגו'. והוא מה שהודה לו באומרו סלחתי בדבריך. ולזה נשאו בניהם את עונם בהיותם רועים במדבר ארבעים שנה עד תום פגרי האבות כמו שאמר (שם) ובניכם יהיו רועים במדבר ונשאו את זנותיכם וגו' והוא מבואר מאד. והנה הראב"ע ז"ל כתב שהיא מדה טובה שתליץ להם עד ארבעה דורות. והרמב"ן ז"ל כתב (שמות כ׳:ו׳) שהיא מדה של פורענות שנפרע מהם עד ארבע דורות. ואני אומר שהיא מדה טובה שנפרע מהם עד ארבע דורות ואינו מכלה השרש אלא שמ"מ מדה של פורענות קראו אותה חכמים (תוספתא סוטה פ"ד) בערך (שמות כ') ועושה חסד לאלפים לאוהבי וגו' והוא יותר נכון בהסכמת הכתובים כלם כמו שאמרנו. ואם נאמר שהשם הראשון אינו מן המנין אלא שהוא שם העצם המתואר בתוארים הללו. כמ"ש המשורר (תהלים פ"ו) ואתה ה' אל רחום וחנון ארך אפים וגו' כי זכר מלת ואתה מעמד השם הראשון. הנה תהיה מדת פוקד עון אבות מדה י"ג כי לבחינות שנזכרו תחשב כל אחד בפני עצמה והוא ג"כ נאות לפי הפשט. והנה בזה השלים המדות הכוללות ההנהגה הצריכה לו לפי בקשתו באומרו הודיעני נא וגו' והודיעו עוד איך נהג עמהם בם מדור לדור ובעת ובשנה ההיא הוא נוהג במדת נושא עון ופשע וחטאה ונקה לא ינקה פוקד עון וגו'. ולזה נאמר וימהר משה ויקד ארצה וגו' ויאמר אם נא מצאתי חן בעיניך אדני ילך נא אדני אפי' עיון הגס מחוייב לתת לב למה בא בכאן שם חדש שלא נזכר בזאת הפרשה ובאמת כי בו יודע טעם השאלה זאת האחרונה. וזה כי חכמי הקבלה יאמרו כי זה השם אדני הוא השער לה' שבו נכנס כל מבקש כל דבר משער לשער לדבקה בו לפי שהוא סוף כל המעלות ממעלה למטה והוא ההיכל ששם ה' שוכן בו והוא בית מקדשו על סוד (שמות ט"ו) מקדש ה' כוננו ידיך. ולזה נקרא תמיד בשמו כלומר כל מבקש ה' ימצאהו בכנוי אדני. ולזה קבעוהו בתחלת התפלת אדני שפתי תפתח הכל כמו שכתוב בתחלת ספר שערי אורה. ועוד כתוב שם בלשון הזה ולפעמים נקרא שם אדני בכנוי לשון כל. והטעם לפי שלא יחסר כל בו וכל מיני השפע: והאצילות וכל מיני ברכה וקיום כלם נכנסים בתוכו ונקרא כל שהכל בתוכו וכל שיצטרך דבר בעולם אין לו לבקש מאלדים אחרים ולא ממקום אחר וממקום זה יפיק כל שואל רצונו וכל אחד ואחד כפי חפצו בהיותו קורא אותו באמת עד כאן. ועוד האריך הרבה בדברו בענין הנפלא הזה אבל יספיק מה שזכרנו ללמוד שני דברים. האחד כי זה ה' הוא שנתברר להם שעליו נאמר (שם כ"ג) כי שמי בקרבו. והשני כי הוא היותר קרוב והיותר נמצא למלאת צרכי האדם והיותר נאות אליו להקריבו בשעת הכעס ולהעביר על המדה. והנה מזולת מה שכתבו זה החכם מספר הנזכר מצאנוהו מבואר מהכתובים כי כשבקש משה אדונינו על עצמו אחר גזר דין אמר (דברים ג') אדני אלהים אתה החילות וגו'. הנה שנכנס בשער התפלות וכבר קבל ממנו במקצת. והנה דניאל כשעמד לפניו על הגלות אמר (דניאל ט׳:ט״ז) ועתה ה' אלהינו אשר הוצאת וגו' אדני ככל צדקותיך ישוב נא אפך והאר פניך וגו' למען אדני. אדני שמעה אדני סלחה אדני הקשיבה. יראה כי הוא הקרוב לכל קוראיו בעת צרתם. גם נראה שהוא המוחל והסולח העונות לא הנושא לבד כמו שאמרנו בשלש עשרה מדות כמ"ש אדני סלחה. ואמר המשורר (תהלים פ"ו) כי אתה אדני טוב וסלח. (שם ק"ל). אדני מי יעמוד וגו' (דניאל שם) אדוני אלהינו הרחמים וגו'. והיות זה ההבדל בין לשון נשיאות חטא ובין לשון סליחה הוא מבואר מהוראת המאמרים. כי נשיאות החטא הוא סבול אותו מזמן לזמן כמו שאמר וכמו שנתבאר מענין הספור שאנו בביארו. אמנם הסליחה היא מחילה לגמרי כמו שנתבאר מאומרו (ירמיהו נ׳:כ׳) יבוקש את עון ישראל ואיננו ואת חטאת יהודה וגו'. (ח) והנה אחר שבאנו לכלל דעת זה נאמר כי אחר שהודה לו יתעלה שאלתו בהודעת דרכיו כנזכר בקש ממנו בכח הידיעה ההיא על ההליכה עמהם כמ"ש ראשונה ובמה יודע איפה וגו' הנא בלכתך עמנו כמו שאמרנו ראשונה. אך אמנם לפי שראה משה אדונינו שסוף כל מה שהודיעו ה' מכח השם הנכבד והנורא שהעביר על פניו ותכלית כל המדות שהודיעו ממנו בענין שהם עליו הוא שהיה נושא עון ופשע וחטאה ינקה לא ינקה לא שיסלח להם כמו שאמר לזה מיהר להשתחוות אל מול הכבוד והנורא הנראה אליו ואמר אם נא מצאתי חן בעיניך אדני ילך נא אדני וגו' וסלחת לעונינו ולחטאתינו ונחלתנו והוא שבקש מלפניו שיהיה ענינו עמו בשם ה' הקרוב והנאות למדרגת האדם כי עם קשה עורף הוא ואינם צריכין התלייה בנשאות החטא לבד כי אם המחילה והסליחה והשם הזה הוא הסולח והמוחל לא הנושא לבד כמ"ש ונחלתנו כי על זה האופן לא לבד יכניסם לארץ אבל תתקיים לעד בידם כמו שאמר תחלה ונחלו לעולם. ואין שאלה זו בעיני זולת הודעת מה שאמר לו בתחלה פני ילכו והניחותי לך כי הוא המלאך שנאמר לו ראשונה הנה אנכי שולח מלאך לפניך כי המלאך ההוא אינו רק הוא יתעלה בהוראת זה האלהים כמ"ש וה' הולך לפניהם ואומר ויסע מלאך האלהים. ואמר ומלאך פניו הושיעם בסוד ועתה אדני אלהינו אשר הוצאת את עמך מארץ מצרים. והוא עצמו מה שאמר לו השמר מפניי ושמע בקולו אל תמר בו וגו'. ירצה השמר לך פן תגרום לי להמיר המדה ולהחליפה באחת כי זה לא ישא לפשעכם על דרך נושא עוון ופשע אלא הוא מוחל וסולח לגמרי. כי שמי בקרבו ירצה כי גבורת שמי הגדול ועוצם כחו ותקפו הלא הוא כמוס עמו ועצור בתוכו והוא שיאות לכם כפי תכונתכם והוא עצמו מה שביארו משה כשאמר (במדבר י"ד) ועתה יגדל נא כח אדני וסמיך ליה סלח נא לעון העם הזה וגו'. אמנם אמר לשם וכאשר נשאת וגו' לפי שבענין ההוא היה אריכות אף לאבות וסליחה לבנים והוא מה שאמר (שם) ויאמר יהוה סלחתי כדברך כי הסליחה בדברו הי' על זה האופן והוא ענין זולת הסליחה סתם ולזה יחס אותה אל שם יהוה לקיים מה שנאמר ועתה יגדל נא וגו' כאשר יתבא' שם במקומו יפה ב"ה. סוף דבר כשראה כי במה שהוסיף לשאול שילך עמם באותה מדה המכונה לכבודו ועצמו כמו שפירש בלכתך עמנו ימשך להם זה הענין מתוקף ההנהגה חזר למה שהודה לו מתחלה פני ילכו וידע כי הטוב והנאות להם הוא שנתחדש לו זה מענין הראות כבודו שעליו נאמר ויעבור ה' על פניו מ"מ לזה נעתק מדבר בשם יהוה הגדול והנורא ודבר בשם אדני הטוב והישר להם. ואברהם אבינו עליו השלום מצאנו כיוצא בו כשבקש על סדום ובנותיה כי בראשונה היה ענינו בשם הגדול שנאמר (בראשית י״ח:כ״ב-כ״ג) ויאמר יהוה זעקת סדום ועמורה. ואברהם עודנו עומד לפני ה' ויגש אברהם ויאמר וגו' ושם נאמר ויאמר ידוד אם אמצא בסדום חמשים צדיקים בתוך העיר ונשאתי לכל המקום בעבורם וגו'. והנה שבהיות שם חמשים צדיקים עדיין לא אמר וסלחתי לכל המקום בעבורם רק ונשאתי כמו שאמר בכאן נושא עוון ופשע. ולזה נעתק מדבר בשם הזה אל שם אדני כמו שעשה משה. הנה נא הואלתי לדבר אל אדני אולי יחסרון וגו' התשחית בחמשה (שם) ושם נאמר לא אשחית אם אמצא שם ואם לא ישחית הרי הם מחולים. אכן משם ואילך לא בקש אלא משם אדני אל נא יחר לאדני הנה נא הואלתי לדבר אל אדני אל נא יחר לאדני ואדברה אך הפעם וכשנסתלק הסניגור (ש"ר ס"פ ל"ב) ונשארו פני הזעם עליהם מה נאמר (שם) וילך ה' כאשר כלה לדבר הרי שהדברים מסכימים והיו לאחדים: ובמדרש פ' משפטים הנה אנכי שולח מלאך לפניך וגו' אמר ליה הקב"ה למשה מי ששמר את האבות ישמור את הבנים וכן אתה מוצא באברהם כשבירך את יצחק אמר (בראשית כ"ד) ה' אלהי השמים וגו' הוא ישלח מלאכו לפניך וגו' ויעקב אבינו מה אמר לבניו (שם מ"ח) המלאך הגואל אותי מכל רע יברך את הנערים. אמר להם. הוא גאלני מיד עשו. הוא הצילני מיד לבן. הוא זנני ופרנסני בשני רעבון. לכך אמר ליה הקב"ה עכשיו מי ששמר את האבות הוא ישמור את הבנים שנאמר הנה אנכי שולח מלאך בכל מקום שהמלאך נראה שכינה נראת שנאמר (שמות ג') וירא מלאך ה' אליו בלבת אש ומיד ויקרא אליו ה' ולא עוד אלא בשעת הישועה לישראל כך. בסנה (שם) ועתה הנה צעקת בני ישראל באה אלי. וכן בגדעון (שופטים ו׳:י״ב) וירא אליו מלאך ה' ויאמר לך בכחך וגו' והושעתי את ישראל. וכן לעתיד לבא בעת הגאולה שנאמר (מלאכי ג׳:א׳) הנני שולח מלאכי. הנה שהסכימו חכמי המדרש בזה בכל מקום שאמרנו. ועם שכבר הוזכרו שם דעות אחרות כמו שיעלו בתחלת המחשבה בזה הנה זה סיום ענינם והעולה כהוגן. וכבר זכרו הרמב"ן ז"ל שם והסכים אל כללות זה הדעת עם שלא ביאר טעם כי לא ישא לפשעכם ולא העניני' הנלוים אליו על זה האופן הנאות שכתבנו: ויאמר הנה אנכי כורת ברית וגו' הבטיחו על מה שבקש ממנו וכרת ברית על הדבר כמו שאמרו ז"ל (ר"ה י"ז:) ברית כרותה לי"ג מדות שאינן חוזרות ריקם שנאמר הנה אנכי כורת ברית ועוד כי נגד כל עמך אעש' נפלאות וגו' כמו שבקשת ונפלינו אני ועמך מכל העם וגו'. וכשיושקף בטוב הוא עצמו סלוק הנבואה מהאומות שאמרו ז"ל (ברכות ז'.) שבקש ממנו עם שנראית שאלה בלתי הגונה כמו שאפרש בשער נ"ו הבא קרוב ב"ה. (ט) ולדעתי כי בכתוב הזה נרמזו הגדולות והנוראו' שנעשו על ידי יהושע בשמש בגבעון שלא היה כיום ההוא לשמוע ה' בקול איש (יהושע י׳:י״ד) וכל הנפלאות מהירדן וזולתם. ואמר וראה כל העם אשר אתה בקרבו וגו' כי כלם יכירו וידעו כי המעשי' ההם הגדולים והנוראים כלם יעשו בזכותך ובכחך כמו שאמר על הכל (שם י"א) כאשר צוה ה' את משה עבדו כן צוה משה את יהושע וכן עשה יהושע. וכבר כתבנו זה וביארנו ענינו יפה בפרשת נח שער י"ג עיין עליו כי הוא דבר שיקרר דעתך בזה הכתוב ובדרוש ההוא שבא עליו. (י) והנה לחזק בידו ההבטחה הנזכרת בלי שום ספק אמר שמור לך את אשר אני מצוך היום הנני גורש מפניך וגו' לא כמו שאמרתי בשביל מעשה העגל ושלחתי לפניך מלאך וגרשתי את האמורי כי אני רצוני במלאך פני כי שמי בקרבו אלך עמך לגרש גוים מפניך כמו שסיימתי בדברי אשר אני עושה עמך. וכבר כתבו חכמי האמת כי מלת אני הוא כנוי אל שם אדני שבקש עליו ועליו אמר הנני גורש והוא חזרת ענין המלאך הנאמר לו ראשונה לישוב הראשון כמו שאמרנו: וראה נפלאות מאמתות זה הענין הנפלא במה שלא נאמר לו בכ"ז שנמשך הנה רק אותם הדברים עצמם שהמשיך אל מאמר הנה אנכי שולח מלאך וגו' כי שם נאמר (שמות כ״ג:כ״ג) כי ילך מלאכי לפניך והביאך אל האמורי וגו' לא תשתחוה להם וגו' ועבדתם את ה' אלהיכם עד סוף הענין ההוא שנאמר לא תכרות להם ולאלהיהם ברית לא ישבו בארצך פן יחטיאו אותך לי כי כל זה עדות ברורה שאינו אלא חזרת הענין הראשון בעינו כלומר כיון שהלכו פני הזעם נחזור לענינו הראשון. ולזה חתם אלו האזהרות באומרו אלהי מסכה לא תעשה לך כנגד מה שאמר עשו להם עגל מסכה כלומר מאי דאזל אזל מכאן ואילך חושבנא. ולא עוד אלא שסמך גם כן מה שנמשך שם לצוות ולזרז על השבת והמועדים וראית שלשה רגלים הכל בשוה כמו שנזכר שם עד שסיים בשני הכתובים עצמן לא תזבח על חמץ וגו' ראשית בכורי אדמתך וגו' שהכל עדות ברורה להצבת המצבת האחד בעינו וכבר ביארנו שם אלו הכתובים. ואולם הוסיף בכאן מצות פטר רחם לוי כל בכור בניך תפדה. ולא יראו פני ריקם לרמוז להם כי מעתה בעבור חטא העגל יצטרכו כל הבכורות ליפדות בלוים כי עד הנה היתה עבוד' כשרה בבכורות ולא הוצרכו הפדיון ההוא (זבחים קט"ו:). והנה עם זה לא יראו פני ריקם כי הפדיון הוא מקום העבודה. וזה הענין מהפדיון הוא מה שיבא בחומש הפקודים (במדבר ח'). וכמו שאחר הענין ההוא נאמר למשה (שמות כ״ד:י״ב) עלה אלי ההרה והיה שם ואתנה לך את לוחות האבן והתורה והמצוה אשר כתבתי להורותם ויהי משה ארבעים יום וארבעים לילה וגו'. כן בכאן נאמר ויהי שם עם ה' ארבעים יום וארבעים לילה וגו': אמנם נאמר ויהי ברדת משה מהר סיני וגו' ומשה לא ידע כי קרן עור פניו בדברו אתו עד וייראו מגשת אליו. (יא) להגיד שאף על פי שלא מנאן בעביר' כראשונ' מכל מקום לא חזרו לאיתנן שהרי בתחל' אחרי שזבחו שלמים נאמר (שם) ויראו את אלהי ישראל ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר וכעצם השמים לטוהר ועכשיו לא היה כח להסתכל בקרני הודו של משה. וכן אמרת במדרש (במדבר רבו' פ' י"א) בוא וראה כמה כחה של עבירה שעד שלא פשטו ידיהם בעבירה אומר (שמות שם) ומראה כבוד ה' כאש אוכלת ואינם מזדעזעים ומשעשו את העגל אף מקרני הודו של משה היו יראין ונרתעי'. וענין קירון הפנים הוא זיו עליון וזוהר אלהי המושפע על האיש אשר מלא אותו רוח אלהים בחכמה ובתבונה ודעת כמ"ש החכם (קהלת ח') חכמת אדם תאיר פניו וכ"ש מי שזכה לראות פני עליון לדבר בו פנים אל פנים שיהיה הזוהר נפלא מאד כמו שאמרו (ב"ב ע"ה.) פני משה כפני חמה. ובתנחומא (כי תשא) בשעה שהקב"ה מלמדו תורה מניצוצות שיצאו מפי השכינה נטל קרני ההוד. יאמרו כי אורו פניו מאור רבו וקרנים מידו לו:
_.54.1.15
אמנם מה שאמר חז"ל (ש"ר פ' מ"ז) בענין הזה כבר כתבנוהו בהקדמה ושם נתבאר כי להיותו שותף להקדוש ברוך הוא. במעשה הלוחות השניות נטל זאת הפעם קירון הפנים כמו שאמר רבי ברכיה הכהן, (שם) הלוחות היה ארכן ששה טפחים וכו' עד ומשם נטל משה קרני ההוד מה שלא היה כן בלוחות הראשון שנאמר והלוחות מעשה אלהים המה והמכתב מכתב אלהים הוא כמו שנזכר שם. ואולי שיראה גדולה מזו היתה להם להסתכל בו כשירד בלוחות הראשונות אלא שלא נזכרה מפני טרוף השעה וקלקולה. ומסייע לזה מה שנאמר במשנה תורה (דברים ט') ואפן וארד מן ההר וההר בוער באש ושני לוחות הברית וגומר. ירצה שכשירד עמהם היו קרני זיוו כאש אוכלת בכל ההר. וכאשר ראה כי חטאו פרחו האותיות ונכבה האש ושבר אותם (ש"ר פ' מ"ו) כמו שאמר (דברים שם) וארא והנה חטאתם לי"י אלהיכם וגו' ואתפוש בשני הלוחות ואשליכם מעל שתי ידי ואשברם לעיניכם. והנה בזה ובמה שקדם נאמר מה שראוי שיאמר בענין קרני ההוד אשר נבהלו מפניהם זקני ישראל וכל העם. אמנם ענין המסוה לא תחשוב שהיא תקנה להם כדי שיוכלו לגשת אליו שאם כן היה לו לתתו על פניו כאשר ידבר עמהם ולהסירו אחרי כן והוא היה עושה בהפך כמו שנרא' מהכתוב מבואר אבל הוא ענין בפני עצמו נכבד מאד להגיד על שלמות אדונינו משה בהיותו דבק תמיד בענינים השכליים ובלתי פונה אל אלו הענינים המורגשים כי אם זמן מועט מאד. (יב) וזה כי כשהיה משה לומד מפי הגבורה היה צריך להסיר מעל פניו מסוה ומסך אלו העניינים המורגשים כדי ליפות כח המושפע וכשהיה מלמד לישראל היה גם כן צריך להסירו לגדל ולחזק כח המשפיע אשר בזה היה יוצא כמעט כל זמנו כמו שיודע מסדר הלמוד. הנה אם כן שלא היה לו פנאי לתתו על פניו רק במעט מהזמן שלא היה לומד ומלמד. ושיעור הכתובים כפשוטן וכהויתן הוא מבואר. ויקרא אליהם משה ויאמרו וגו' ואחרי כן נגשו כל בני ישראל ויצום את כל אשר דבר י"י אתו בהר סיני ויכל משה מדבר אתם ויתן על פניו מסוה ובבא משה לפני י"י לדבר אתו יסיר את המסוה עד צאתו ויצא ודבר אל בני ישראל את כל אשר יצוה וראו בני ישראל את פני משה כי קרן וגומר והשיב משה את המסוה על פניו עד בואו לדבר אתו. יעיד הכתוב כי בקרון הפנים בלי מסוה דבר אתם. אמנם ככלותו לדבר אתם פירש זמן מועט לענינים המורגשים מהאכל ופקדת ביתו בשאר הצרכים והוא זמן נתינת המסוה על פניו עד שובו לפני י"י בלי מסוה. וזה דבר מבואר מאד מעצמו והוזקקתי להזכירו למה שנמצא להרב רבי לוי בן גרשון זכרו לברכה שכתב זה לשונו והגיע למשה מחוזק התבודדות שקרן עור פניו רוצה לומר שהיה לו אור השכל גם בעת חשבו לדבר עם ישראל עד שכבר היו באים לפניו ולא היה מרגיש בהם וכאשר ראו ישראל זה הענין וייראו מגשת אליו עד שקרא משה אליהם ואז שבו אליו ודבר דבריו אליהם. וזה אמנם היה כשנתן על פניו מסוה רצוני לומר ששם השתדלות להפריד זה ההתבודדות באופן שיוכל לדבר דבריו עם ישראל. ואולם בבאו לדבר דבריו עם השם יתעל' מסיר זה המסוה ולא היה צריך להשתדלות אחר להגעת ההתבודדות לשכלו מבין שאר חלקי הנפש. אשרי ילוד אשה שהגיע לזאת המדרגה העצומה מה נפלא חלקו ומה נעים גורלו. והנה לא הסכמנו לבאר ענין המסוה כפשוטו שאם היה כפשוטו לא היה צריך משה להסיר המסוה מעל פניו בעת הנבואה. וזה מבואר בנפשו. כל אלו דבריו. והנה עם שיצדקו בענין הוראת המסוה הלא בהשתמשו בו בפני העם אני תמה מדבריו שנראה מדבריו שנזדמנה לו נסחה אחרת בכתובים ומה שכתבנו הוא הנכון:
_.54.1.16
ובזה יושלם מה שראיתי לכתוב באלו הענינים החמורים אשר יכללם זה החלק מהספור המופלא אשר באו בו כמה דברים שצריכין כוון וישוב. וכבר השתדלתי בפירושן וישובן על צד היותר נאות לפי קוצר השגתי במה שיראה גמגום בדברי הראשונים והרואה ידרוש ויבחר:
_.55.1.1
יבאר שמצות שבת הסמוכ' למלאכת המשכן לימוד לעזר לאדם לעמוד כנגד המטרידים אותו להשיג שלמותו. ויבאר שלשה עקרי הדת. חדוש העולם. ותורה. ועולם הבא:
_.55.1.2
פרשת ויקהל
_.55.1.3
את שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו אני ה' (ויקרא י"ט)
_.55.1.4
אלה הדברים אשר צוה ה' לעשות אותם ששת ימים תעשה וגו':
_.55.1.5
במדרש (ש"ר פרשה נ') אמר להם הקב"ה לישראל אתם עשיתם לי משכן מיריעות עזים אני אגין עליכם לעתיד ינבא שנאמר וברא ה' על כל מכון הר ציון ועל מקראיה ענן יומם ועשן ונוגה אש להבה לילה כי עני כל כבוד חופה וסוכה תהיה לצל יומם מחורב ולמחסה ולמסתור מזרם וממטר (ישעי' ד') אתם עשיתם כפרת אני אכפר עליכם את כל חטאתיכם שנא' (ירמיהו נ׳:כ׳) בימים ההם ובעת ההיא נאם ה' יבוקש עון ישראל ואיננו זאת חטאת יהודה ולא תמצאנה כי אסלח לאשר אשאיר. ונאמר (יחזקאל ל״ו:כ״ה) וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם מכל טומאותיכם ומכל גלוליכם אטהר אתכם. אתם עשיתם לפני שלחן אני עורך לפניכם שלחן לעתיד לבא שנאמר (ישעיהו מ״ט:י׳) לא ירעבו ולא יצמאו לא יכם שרב ושמש כי מרחמם ינהגם ועל מבועי מים ינהלם. ונאמר (יחזקאל שם) לא תקחו עוד חרפת רעב בגוים. אתם עשיתם לפני מנורה אני מאיר לכם לעתיד לבא שנאמר (ישעיהו ל׳:כ״ו) והיה אור הלבנה כאור החמה ואור החמה יהיה שבעתים כאור שבעת הימים. אתם עשיתם לפני ארון שהתורה נתונה בו ואני אתן לכם לעתיד שכר טוב שאין לו הפסק שנאמר עליו (תהילים ל״א:כ׳) מה רב טובך אשר צפנת ליריאך פעלת לחוסים בך נגד בני אדם:
_.55.1.6
*תוכן דעת הרב ז"ל הוא, כי מחובות האדם לבלתי היות יושב ובטל כי אם להשתמש תמיד בכחות נפשו וגופו כפי יכלתו האנושית, וזאת הוכיח החוקר על ב' אופנים, הא' כי אחרי שגם כל אומן ד"מ מעבד עורות או אורג בגדים יגונה בפי כל ובשם עצל ורפה ידים יקרא, אם איננו חרוץ במלאכתו, אף שהוא רק עבודה פרטית המיוחדת לו, ותכליתה רק בצע כסף אך כי שיגונה האדם בכלל אשר תעודתו עלי ארץ לעבדה ולשמרה אם טומן ידו בצלחת לבלתי עשות מאומה, הב' כי אחרי שכל אחד מאיברי האדם לא יקרא עוד בשמו על צד האמת כאשר יחד מעשות פעולתו, ד"מ עין העור אשר לא תוכל עוד לראות אינו ראוי עוד להקרא בשם עין בבחינה אמיתית כ"א על צד העברה וסיפוק כעין הצלם מעשה ידי אדם, אף כי שאין האדם בכלל עם כל איבריו יחד ראוי להקרא בשם אדם אמיתי, אם מתרפא במלאכתו הוא ובעצלתים חובק את ידיו, אפס אחרי אשר התאמת לנו חובת כל אדם להיות חרוץ במלאכתו, נמשך מעצמו כי חריצותו ראויה ומחויבת שתהי' רק בפעולות היותר יקרות ונבחרות המביאות אותו לתכלית טובה הנרצית, כי הפעול' שאינה מביאה לתכלית טובה פעולת שוא וריק תקרא, והמתעסק בה כיושב ובטל יחשב, ונמשך גם מזה, כי השתדלות האדם ראויה שלא תהי' רק לאסוף קנינים זמניים ומדומים כהון ועושר ורכוש אשר קוניהם לא יאמרו די ולא ישמחו בחלקם, כ"א, תמיד תרבה תשוקתם לאסוף עוד יותר כמאה"כ אוהב כסף לא ישבע כסף", כ"א לקנות הקנינים האמיתיים שהם מעלות ומדות טובות אשר הקונה קצת מהם ישמח ויתענג בחלקו אף שגם הוא יחפוץ וישתוקק לקנות עוד יותר (עיין למעל' שער כ"ד) וע"ז רומז הכ' ששת ימים תעבוד וכו' וביום השביעי שבת שבתון לד"' שהכוונה שפעולתך ומעשיך בששת ימי המעשה יהיו להשגת השלמות באופן שתשמח בשבת בעת אשר תשבות ממלאכתך אחרי השיגך תכלית יקרה, כמו ששבת הי"ת ביום השביעי אחרי ששמח במעשה ידיו אשר כלה, כי רק אז תתענג על ה' ותמצא מרגוע לנפשך בעמלך אשר עמלת בו כל ימי השבוע, ורק מיגיע כפים כזה אה"כ "יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך" ואמרו חז"ל "אשריך בעוה"ז וטוב לך לעוה"ב" ורק באופן זה יהיו כל מעשיך בימי החול נרצים בעיני הי"ת ומסכימים למצותו ופקודתו כמאה"כ אלה הדברים אשר צוה ה' לעשות ששת ימים תעבוד וכו', ואחרי שהראנו הרב ז"ל על איזה אופן ראוי לנו לעבוד עבודתנו בששת ימי המעשה, חקר גם על אופן חובת שביתתני ביום השבת, ועל סיבתה ותכלית' והתועלת היוצאת לנו מזה ואמר כי השביתה ביום השביעי תבחן מב' בחינות, הא' בבחינה האדם השובת, ר"ל שינוח וינפש ביום השבת, והב' בבחינת כל מלאכה שלא תעשה בשבת, ועל הבחינה הראשונה אה"כ וביום השביעי שבת לה' אלקיך" ועל השניה אמר לא תעשה כל מלאכה" והנה תכלית השבית' והמנוחה לאדם ביום השבת היא למען יהי' לו יד ועת ראוי ונכון להתבונן בעיונים אלקיים במציאות הי"ת, וכי הוא הבורא וממציא כל יש מאין, כי ע"י שביתתו זאת יזכור, כי גם הי"ת שבת ביום השביעי מהמציא עוד בריאות חדשות, כ"א נתן יד לחקי הטבע להתנהג מאז והלאה, כל ימי עולם על פי דרכם לבד ורק בזאת תושרש בלבו אמונת החידוש, כי לפי דעת מאמיני הקדמות הלוא אין הבדל בין יום השביעי לשאר הימים, כי לדעתם שבת הי"ת מאז ומקדם מעשות חדשות, ורק חקי הטבע היו הולכים ומתנהגים תמיד בלי חשך, כאז כן עתה, ובזה ביאר הרב ז"ל שאלת השואל לאמור, אחר שהחידוש הוא בפועל איך תהי' השבית' זכר לפועל? באמרו כי על ידי זכרנו והאמיננו, כי שבת ביום השביעי, על כרחנו אנו צריכים להאמין בבריאתו העולם בששת הימים, ותכלית מניעת הנחת עשיית המלאכ' גם מבן ובת, מעבד ואמה היא להזכירנו. כי כמו שנניח ביום השבת כל הנתונים תחת ידינו לשבות ולהנפש בו, ונעשה אותם חפשים מעבודתם, כן נתן לנו הי"ת החופש בהוציאו אותנו ממצרים מבית עבדים לחירות, וע"כ אמר הכ' בדברות הראשונות בבחינה הראשונה "זכור את יום השבת" וכו' המורה על השביתה למען נוכל להשכיל ולהתבונן בדרכי ה' ובאמונת החדוש, והטעם "כי ששת ימים עשה ה' וכו', וינח ביום השביעי" ובדברות אחרונות אמר בבחינה השניה שמור את יום השבת וכו"', המורה על מניעת עשות מלאכה בעצמו או ע"י בן ובת או עבד ואמה, והטעם "וזכרת כי עבד היית במצרים וכו"', ולהורות על חיבור ב' בחינות אלה במצות השבת אמרו חז"ל "שמור וזכור בדיבור אחד נאמרו" ורומז ע"ז גם מאה"כ "אחת דבר אלקים שתים זו שמעתי, והתועלת השניה היוצאת משמירת השבת היא, כי מלבד שביום זה אשר בו נשבות מכל מלאכת עבודה יכול גם המון העם העושים במלאכה כל ימי השבוע לשמוע לימודי ה' חקיו ותורותיו מפי מורי העם ומלמדיו כמאחז"ל "לא נתנו שבתות וימים טובים לישראל, אלא ללמוד בהם תורה" הנה גם זה הוא בעצמו לפי דעת חכמי הקבלה מסוגל יותר משאר הימים, להיות לעזר ולהועיל לכל דורש ומבקש חכמה עד שיהיו לימודיה אשר ילמוד ביום זה מושרשים ועושים רושם יותר בלבו מבשאר הימים, ועוד בה שלישית אשר תגדיל מעלת יום קדוש זה. כי השבת הוא מזכירנו בחיי העולם הנצחי והעונג אשר נתענג שם אחרי אשר נאסוף אל עמנו כי כמו שיתקדש ליל יום השבת רק אחרי עבור ששת ימי המעש', וימי החול הם כאמצעים ביחסם אל יום השבת שהוא התכלית, וראוי להם שיכינו מזון וצידה ליום השביעי כמאמר חז"ל (ביצה ט"ז ע"א) "מחד שבך לשבתך" וכו' כן יהיו שם בארצות החיים המנוחה והנופש האמיתי לנו למנה, רק אחרי כלותינו מלאכתנו ועבודתנו בחיי הבלנו פה עלי ארץ, ומחויבים אנו להכין נפשנו בעוד בחיים חייתנו ולעשות פה את הטוב והישר למען נהיה ראוים להתנחל בארצות החיים ולשבוע שם שובע שמחות, כמאחז"ל "התקן עצמך בפרוזדר כדי שתכנס לטרקלין" [ טרקלין כי כן היה דרכם אז להיות בני הסעוד' מסובים על ג' מטות הגדול באמצע, והשני לו למעלה ממנו, והשלישי לו למטה ממנו (עיין ברכות דף מ"ו ע"ב וברמב"ם רפ"ז מהלכות ברכות.)] וע"כ נקרא בתפלה יום השביעי תכלית מעשה שמים וארץ; כי לא לבד אצלנו בני אדם יהיו כל ששת ימי המעשה וכל עמלינו אשר נעמול בם רק כאמצעים ליום השביעי שהוא התכלית, למען נשבות וננוח בו ממעשנו ומעצבון ידינו, כמו שאמר החוקר כי לא נשבות רק בעבור שנשבות כי אם גם הי"ת יצר עולמו בששת הימים מהאין ליש, רק למען ישבות ביום השביעי, ויחלו בו כל כחות הטבע לפעול כמנהגם ועפ"י דרכם כל ימי העולם, באופן שהשבת הוא התכלית, לכל מעשה שמים וארץ, ונמשך מכל זה כי השבת איננו לבד זכרון לחידוש העולם, כ"א גם אות ודמיון למעשה התורה, יען כי כמו שהשבת תכלית הבריא', כן מעשה התורה תכלית כל מעשה האדם עלי ארץ, והוא גם אות ודמיון לעולם הנצחי הצפון לעושי טוב פה עלי ארץ, וע"ז רומז מאחז"ל אלמלא שמרו ישראל שתי שבתות מיד נגאלין" ר"ל אם יושרשו בקרבם ע"י שמירתם את השבת שני עיקרים הראשונים, ר"ל אמונת החידוש והיות שמירת התורה תכלית חיי האדם, תהיה להם גם השבת השלישי למנה ר"ל גאולת הנפש האמיתיית. לחיים נצחיים שגם עליה רומז השבת, וע"ז רומזים גם דברי המדרש שהחל בו הרב ז"ל, כי כונתו הוא לבאר הכתוב "את שבתותי תשמורו ואת מקדשי תיראו" שר"ל שכל העיקרים המושרשים בלבם ע"י שמירת השבת וכל תועלותיה יושגו ג"כ ע"י מעשה המקדש, וזש"א "אתם עשיתם לי משכן" וכו' הרומז על בנין העולם, והראיתם בזה אמונתכם בחידוש העולם (שברא הי"ת בנדבת לבו כמו שעשו גם הם לכבודו המשכן וכל כליו רק בנדבת לבם) ע"כ תוכלו ג"כ להיות בטוחים שאעשה למענכם באחרית הימים רב טוב וחסד באופן נסיי, (כמו שעשה לאבותנו בהוציאם ממצרים) עד שאברא בעבורכם ולטובתכם שמים וארץ חדשים, (והם ב' הלימודים המושרשים ג"כ ע"י שמירת השבת הנרמזים במלות "זכור ושמור") והאמונה והידיעה הזאת ביכולת הי"ת לשנות הטבע לטוב ולרע, והשגחתו הפרטית על בחיריו, תסבב את האדם לשמור דרכו מחטוא במעשיו, ולהשתדל להיות תמיד נקי כפים וחף מפשע, וזש"א אתם עשיתם כפורת" שהוא לשון כפרה והסרת המעשים הרעים אני אכפר עליכם כל חטאתכם" וכו', ואחרי שישתדל האדם להיות נקי כפים יהי' ראוי יותר ללימוד התורה ונוטה אליה, וזש"א "אתם עשיתם שולחן לפני" המורה על הפנותם כפי היכולת מעסקי העולם והבלי הזמן למען עסוק בלימוד התורה והחכמה האמיתית, לעתיד אני עורך לפניכם שולחן" וכו', להסיר מכם כל דאגה ממחסור ועוני, כ"א אשלים לכם כל צרכיכם, עד שתוכלו להתעסק בקנין התורה והשלמות האמיתית", וזש"א ג"כ "אתם עשיתם לפני מנורה, ואני מאיר לכם" ר"ל אאיר שכלכם באור התורה האמיתית", (וזה התכלית יושג ג"כ משמירת השבת אשר הוא העת הראוי להתבונן בעיונים ולימודים אלקיים) ובעבור עשותכם באופן זה קנין התורה לתכלית אחרון הנבחר מכל, זש"א "אתם עשיתם לפני ארון וכו' ואני אתן לכם לעתיד לבא שכר טוב שאין לו הפסק", ר"ל השכר והאושר הנצחי שהוא התכלית היותר נבחר לכל חיי האדם השלם, ועליו רומז גם השבת בבחינה שלישית כמו שבארנו למעל'. כיון שלא נברא האדם להיותו יושב ובטל ראוי ומחוייב שיהיה עסקו בנבחרות שבפעולותיו. הקודם ביארו החכם בה' מהראשון מהמדות וזה בשני מופתים. כח האחד מעלת המעולה על אשר למטה ממנו. וכח השני כח הכל על החלק. אמנם האחד סדרו על זה האופן ואמר ואם באורג ובמעבד העורות יש בו קצת פעולות ומעשה. ובאדם אין בו שום פועל אבל הוא בטל. והנה הוא טבעי והנזכרים מלאכותיים. זה לא יכון אמר שאם האדם מצד מה שהוא בטל מלאכה מרחיק היותו יושב ובטל אפילו מהיותר פחותות שבמלאכות. קל וחומר שיהיה לו כן מצד מה שהוא אדם במלאכת הטבע שהיא המלאכה הראשונ' והיותר שלימה ומעולה עליה שחוייב שתהיה לו מלאכה מיוחדת ופעולות מסודרות מצד מה שהוא אדם שהוא היותר שלם שבנמצאות הטבעיות וחלוף זה לא יתכן: אמנם המופת השני סדרו על זה התואר אמר גם לחלקי האדם יראה לכל אחד מהם פועל לעין ליד ולרגל וכן מלבד אלה עד כאן. והכונה אם לכל אחד מהחושים החלקיים ימצא פעל מה כמו שהוא הראות לעין והמשוש ליד וההליכה לרגל וכדומה. וכאשר יחסר מאחד מאלו פעולתו המיוחדת הנה לא ישאר שמו עליו רק בדרך הספוק כמו שתקרא עין לעין הצלם כמו שזה עצמו אמר הכתוב על עושי הצלמים לפי דעתי (תהילים קט״ו:ה׳) פה להם ולא ידברו עינים להם ולא יראו וגו' כמוהם יהיו עושיהם וגו' ירצה שכאשר לא ימצא להם בכל אחד מחושיהם הפעל הנאות אליו והוא ההשתמש בו כראוי וכמו שראוי. הנה הרי הם כמי שנפקדו מהם חושיהם והרי הם שוים לצלמים אשר המה עושים כמו שכתבנו בשער כ"א ובשער מ' שהוא פירוש נאות לכל אלו העניינים. וכל שכן שיהיה זה באדם בכלל כי כשיחסר פעולתו המיוחדת מצוי כללותו לא יקרא אדם רק בשתוף השם או בספוק לבד. ויסבול שרצה בזה באומרו (שם) כל אשר בוטח בהם כי לא אמר כל הבוטחים אבל יכון על הבוטח כלו לומר שאם כל אחד מהחושים יתבטל שמו מעליו לחסרון פעולותיו המיוחדות כל שכן שיקרה זה לכלו כשיחסר מה שיאות לו מצד כללות אשר לבטולו ראוי שיקרא מת כמו שאמר החכם תאות עצל תמיתנו (משלי כ"א). יאמר שתאות העצל אל הבטלה מביאתו לידי שעמום בעבורו יתואר כמת כמו שאמרו (ברכות י"ח:) רשעים בחייהן קרואים מתים מה טעם מפני שמאנו ידיהם לעשות וכי אין המיתה רק בטול הפעולות. ויתכן שירצה שתאות העצל תאוה מסופקת וחלושה רוצה בשלמות ואינו חפץ בהתעמלות להגעתו ועל דרך שאמר במקום אחר מתאוה ואין נפשו עצל (משלי י״ג:ד׳) כאשר כתבנו בשער כ"ב ואמר שהתאוה הזאת על זה האופן תמיתנו כי מאנו ידיו לעשות בעת הפועל והוא גם כן נכון. הנה שנתיחד לו לאדם פועל מצד כללותו בלי ספק. והנה הפועל הזה אשר מצד הכללות הוא אשר נתברר מסוף מעשה האדם באומרו (בראשית ב') ויניחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה חלוף מה שנאמר ראשונה (שם) ואדם אין לעבוד. כי הנה באמת האדם לעמל יולד ושלמותו תלויה בפעולותיו כמו שזכרו חז"ל (שוח"ט תהלים כ"ג) יכול אפי' יושב ובטל ת"ל (דברים ט"ו) בכל משלח ידיך אשר תעשה כי באמת אמרו (כתובות נ"ט:) הבטלה מביאה לידי שעמום. וטוב שיובן ממאמרם זה המופת עצמו שעשה החוקר כלומר יכול יהא האדם בכלל יושב ובטל ת"ל בכל משלח ידך אשר תעשה. רצוני שזה תוכל ללמוד ממעשה ידך אשר הוא פועל מיוחד לאחד מחלקיך. ואם לחלק קטן ממך יש לו פועל מיוחד והאדם בכלל שיהיה יושב ובטל זה לא יתכן. והנה הענין הזה יותר ממה שנתבאר והמופתים הנכוחים האלה קובלה אמתתו מהפרסום שכבר נכנסו דברי שלמה ע"ה באזני כל העם בכל מה שהפליג להרחיק ולגנות הרשול והעצלה בכמה מקומות מספר משלי וזולתו עד שכבר היה בעיני ההמון המגונה והנמאס שבכל חטאת האדם כמו שבא בשער כ"ה חלק ב' אמנם הנמשך הנה הוא מבואר מעצמו. וזה שכל פועל ועסק מאי זה מין שיהיה שלא יגיע המתעסק בו אל סוף חשקו ותכליתו הנה הוא פועל ריק כמו שכתב הרב המורה פרק כ"ה ח"ג. ומה שהוא על זה התואר הנה לא יצא האדם בו מהיותו יושב ובטל. אמנם החריצות והזרוז בכל העסקים הטפלים *בתנועות אשר תחת הכמה וכו', ר"ל כי קניני החומר יחשבו רק לפי כמותם כי מעט הכסף והזהב אשר ביד אביון איננו נבדל באיכותו מהכסף והזהב אשר באוצרות המלכים והשרים רק בכמותו שזה מעט וזה הרבה, אפס קניניי הנפש כמדות ומעלות טובות, או חכמות וידיעות, אשר יש לאנשים שונים יבדלו אלה מאלה לא לבד בכמותם כ"א גם באיכותם, כי האיש שיש לו ד"מ מידת הרחמים בכמות יותר גדולה מזולתו תשתנה מדת רחמנותו גם באיכותה ממדת הרחמים של זולתו, וכן כאשר תרבה חכמת איש בכמותה כן תגדל גם באיכות מעלתה. - בתנועות אשר תחת הכמה רצוני מתוספות ורבוי הקנינים המדומים הנשאים והנתנים במספר במדה במשקל ובמשורה הנה הם בזה התואר בלי ספק רצוני שאין להם גבול וסוף אשר ינוחו אצלו המתנועעים בעבורם כמו שראוי שיהיה לכל המתנועע תנועת האנה בהגיעו אל מקום חפצו כמו שכתבנו זה בבירור אצל ברכת יעקב אבינו בשער כ"ד עיין עליו: הנה אם כן הוא מבואר שעוצם ההשתדלות והחריצות בהם ובהשגתם לא יוציאו האדם מהבטלה והשעמום אבל הראוי והמחוייב אליו הוא מה שאמרנו שיהיה עסקיו בטוב פעולותיו קרויות ההשגות אשר יושגו בתנועות האיך והוא החריצות וההשתדלות בקבוץ ורבוי הקנינים המשובחים והאמתיים מהחכמות ומעלות המדות אשר לא ימד ולא יספר ערכם אשר בם יעתק האדם מהפחיתות והחסרון אל המעלה ומהמעלה אל עליונה ממנה עד יגיע אל גבול מהשלמות בו ינוחו כל מבקשיו כי הדברים השלמים כלם הם מוגבלים אצל תכלית יושלם בו המתנועע אליו והוא אשר ייחד שם החכם לשלמות האדם כמה שגזר הנחתו שהוא פועל הנפש כפי המעלה. אמר ששלמות האדם הוא בפועל לא בהיותו יושב ובטל כמו שאמרנו. אמנם שהפועל המיוחד לו הוא שיהיה כפי המעלה לא כפי התאוה והדמיון הוא הראוי שיובן ממאמר הכתוב לעבדה ולשמרה אשר זכרנו למעלה כשיוסב כנוי לעבדה ולשמרה אל הנשמה הנזכרת למעלה באומרו (בראשית ב') ויפח באפיו נשמת חיים כי הוא פועל הנפש ומעשה עבודתה כאשר כתבנו במקומו שער ו' ואצל נעשה ונשמע בשער מ"ד. וזהו מה שראוי שיושכל ממה שאמר בתחלת פרשה זו אלה הדברים אשר צוה ה' לעשות אותם ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי יהיה וגומר שבת שבתון לה' וגומר. כי כשיוקח על כללות המעשים והפעולות האנושיות אשר צוה ה' לעשות לכל אחד מהאדם ישכיל מזה כי כמו שהאל יתעלה הכתיב לעצמו פועל ומלאכה אשר שבת ממנה בהגיע אל תכליתה באמרו (שמות ל"א) כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ וביום השביעי שבת וינפש. כן ראוי שכל אחד מהמיושרים על פי דרכיו יבקשו להם מעשים ופעולות שתמצא בהם זאת הסגולה. והוא שאחר העמל והיגיעה בהם ימצאו המתעסקים בהם מרגוע לנפשם וינוחו אצל השגת התכלית ולא ישארו רקים ממנו. וכמ"ש המשורר יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך (תהלים קכ"ח). ואמרו ז"ל (ברכות ח'.) אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא. אמנם הוא מבואר שהפעולות האלה היו קשות מאד על האדם לסבות רבות הם אשר זכרם הרב המורה פרק ל"ד חלק א'. עם תוספת אחד שלא זכרה שם שהיא בעיני שקולה כנגד כלן. והוא מה שיחשבוה רוב האדם לעקר הצלחתם ותכלית שלמותם ברוב קניניהם ורכושם במיני העושר המדומה שזהו המטריד הגדול והמדיח בעליו מעל כל טוב כמ"ש החכם בפרק י"ד מהמאמר השביעי מהמדות *אמר כי טוב ההזדמנות וכו' ר"ל כי כאשר ירבה עושר האדם הזמני אשר יזדמן לו לפעמים לפי שעה הוא מפתה לבו ישתדל עוד בקנין שלמות נפשו, ומונע ע"י זה ממנו האושר האמיתי, ואולי איננו ראוי בעבור זה להקרא עוד בשם טוב ההזדמנות, אחרי שמסיר האושר האמיתי מהצדיק, כי כאשר ירום לבבו ושכח דרכי הצדק והמישרים, וחדל להשכיל להטיב: - אמר כי טוב ההזדמנות כאשר ירבה מאד הוא מונע האושר ואולי אינו טוב ההזדמנות המסיר הצדיק מהאושר אשר לו עד כאן. והוא דעת אלהי מאד כמו שאמר (דברים ח') פן תאכל ושבעת וגו' וכל אשר לך ירבה ורם לבבך ושכחת את ה' אלהיך וגומר. וכבר כתבנו מה שראוי בזה בפרשת המן שער מ"א: והנה המשורר זכר ששה אלה באות הדל"ת מהאלפא ביתא סדורות בששה פסוקים בזה אחר זה כשהקדים הראוי להקדים למספרם וסדורם. אמר (תהלים קי"ט):
_.55.1.7
דבקה לעפר נפשי חייני כדבריך דרכי ספרתי ותענני למדני חקיך יבקש כי אחר שהנפש היא דבקה אל זה הגוף הנבנה מעפר כמ"ש (בראשית ב׳:ז׳) וייצר ה' אלדים את האדם עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים והנה היא מעותדת להשתקע עמו ולמות כמותו שיעזרהו שיקום ויחיה לפניו כדברו שאמר שם ויפח באפיו נשמת חיים שלא כונה חכמתו להמית הנפש בחברת הגוף אבל להחיות הגוף בחברתה. וכמו שאמר הנביא (ישעי' כ"ז) ואת דכא ושפל רוח להחיות רוח שפלים ולהחיות לב נדכאים. ואמר כי הדבר המצער אותו והמכאיבו בזה הענין הוא העלות על לבו מספר מפקד הדרכים הנאותים הראויים להמצא אליו בהשלמת עצמו וראה שעם שקצתם יחלץ בכל עוז להכינם לפניו הנה קצתם אין לו בהם שום יכולת אלא שיבקשם מהאל יתעלה בהחלט וקצת מה שיהיו צריכים שני הענינים יחד והוא אומרו (תהילים קי״ט:כ״ו) דרכי ספרתי ותענני מגזרת (שם קט"ז) נענתי עד מאד אני עניתי מאד. ולזה שיטפל בו להישירו בחקיו ותורותיו כי אין זולתו לגאל: והנה על הראשונה והיא עומק המושג ורום מעלתו דרך פקודיך הבינני ואשיחה בנפלאותיך. אמר אחר שמצד עומק הדרושים אשר באלו המצות ורום כוונתיהם אין די בשכל האנושי לבא בסודם להגיע עד תכונתם בבקשה ממך תכין לי הדרך והבינני אתה בעצמך כי תקרע המסכים העליונים ויגלו אלי תעלומות חכמה בהם אוכל להשיח בנפלאותיך לבד שיח ושיג דבר מועט בערך לגודל ערכם: אמנם כנגד השניה שהיא קוצר המשיג מצד עצמו דלפה נפשי מתוגה קיימני כדברך. יאמר שפחיתות נפשו וקצורה הוא ידוע אליה עד שתמיד דולפת דמעות מתוגה על הרעה אשר ימצא לה מהחבור הזה. ולזה היה מבקש מלפניו קיימני כדבריך כלומר כי על דבר אשר צעקה לפניו מחסרונה יושיעה באופן שתתקיים כאשר דבר עליה בעת הבריאה כמו שאמרנו בפסוק ראשון: אמנם על השלישית והיא אורך ההצעות מהחכמות הצריכות להקדים אל הגעת שלמותו ולמה שיקרה מאד בהם שיבקשם המבקש להצעה ודרך נכונה להגיע אל התכלית והנה החכמות ההם או קצת דמויים ושבושים שנתלו לבטליהם הרחיקו ההולכים בהם משלמותם והפילום במהמורות בל יקומו כמו שהוא מבואר מכמה ענינים שהם חולקות על אמתת התורה האלדית לזה אמר דרך שקר הסר ממני ותורתך חנני בקש שיסיר ממנו ההטעאות והשקרים הנמשכים מדרך הלמוד המופת הלקוח מאלו ההצעות הרחוקות וינחהו בדרך תורתו הנבואיית ששם עלו הדרושים העמוקים מבוארים בלי שום ספק והטעאה כלל: ואחר שבקש על אלו השלשה שהם חוץ ממנו נעתק ממנו לדבר מהשתים אשר הם מוטלות על השתדלות האדם. על ראשונה מהם והיא הכנעת הטבע והבאת המזג ורוע התכונות אל היושר ואל הנקיות האלדי אמר דרך אמונה בחרתי משפטיך שויתי והכונה כי עם היות שבעון חולל ומחומר רעוע קורץ המחייב הנטייה הטבעית אל קצת התאוות והתכונות הפחותות אשר מזה תמשך לו הנטיה גם כאן בדברים הנפעלים מן הדרך הישר אל העקום. כמה שכתב החכם פרק ג' מהמאמר הששי מספר המדות זה לשונו. *אמנם הדבר המהנה וכו', כוותו כי רק על המחשבה הבלתי מבוררת, או משפט השכל התלוי בשיקול דעת האדם יפעלו התפעליות האדם לעקל ולעות משפטו, ד"מ השונא או הכועס מאוד על זולתו יחשוב לו גם תטא קל לעון גדול מנשוא בעת, אשר תעלה חמתו באפו, תחת כי בשפטו בעת אשר תשכך חמתו ירא וישפוט, כי רק משגה או חטא קל חטא נגדו, ובהיפך איש אוהב לרעהו אהבה עזה ישא גם לפשעו הגדול מנשוא, ורק כחטא קל יחשב ובעיניו כמאחז"ל, אהבה מקלקלת השורה, שנאה מקלקלת השורה, כי האוהב, והשונא יחד הם נפעלים ונטית נפשם פועלים על משפט שכלם, ואם גם ישרים ונקיי רוח המה יעותו משפטם, ובכל זאת יחשבו כי רק בצדק וביושר ישפטו ולא יתעו מדרך האמת אבל בבחינת האמת הברור והנודע בשכל כל אדם בריא מצד עצמותו, ד"מ המשפט והמושכל הנודע לכל תוכן ששלוש זויות של כל משולש שוות לשתי זויות נצבות או במה שראה או שמע באזניו בזה לא יחשד כי בעבור הנא' אשר סבב לו אוהבו או עצב שהעציבוהו שונאו ישנה משפטו ויאמר ד"מ שג' זויות משולש אינן שוות לשתי זויות נצבות או שיאמר הפך מה שראה או ששמע, וע"כ פסלה התורה לפי דרש חז"ל שונא או אוהב לדון, אבל לא להעיד בב"ד מה שראה או ששמע, כי כל ישראל בחזקת כשרות, ואינם נחשדים שיעידו שקר הפך מה שראוי או שמעו, אבל בכל זאת נחוש שאהבתם או שנאתם תעור עיני שכלם להצדיק רשע או להרשיע צדיק בעבור נטיית נפשם והתפעליותיהם אמנם הדבר המהנה והמעציב לא ישחיתו כל מחשבה ולא יהפכו אותה כמו אשר למשולש אם שלש זויותיו שוות לשתי נצבות או לא אבל ישחיתו המחשבה אשר היא אצל הנפעלים כי אמנם התחלות הנפעלים בעבורם הם נפעלים עד כאן. ובעבור שדבריו אלה הן שרירין וקיימין אסרה התורה קבלת השוחד ופסלה הדיינים האוהבים והשונאים ואפילו הם צדיקים גמורים (סנהדרין כ"ז:) לא עשתה כן אל העדים שהאמינם אפילו אוהב או שונא לפי שהם אינם מעידים אלא על מה שראו או ששמעו שזה לא יהפכהו שום הפעלות כמו משפע המשולש שכתב דלאו ברשיעי דברה תורה. לזה אמר כי הוא היה בוחר דרך אמונה ומכניע יצרו ומשעבד נפשו ללכת בדרך ההוא אשר הכינו לפניו משה עבד ה' אשר צוה עליה לאמר (דברים ל׳:י״ט) ובחרת בחיים. ולזה אמר משפטיך שויתי כי לא נפתה ולא נסת אחר מה שירצהו כחו המתעורר ויטהו לפי תכונתו אל אחד הצדדים אבל שיהיו שוים אצלו חלקי הסותר בכל משפטים הבאים לפניו מבלי שום נטיה רצונית אם מצד עצמם ואם מצד דברים אחרים. עד שכבר יכריע בנקלה אל מה שתצוה בהם הדת מבלי נטות ימין ושמאל. וזהו הדבר הרביעי מהששה שזכרנו: אמנם על החמישי והוא גם כן דבר שהוא תלוי בהשתדלותו והוא טורפו והטרדתו אחר רוב ההצלחות הזמניות המטרידות האדם טרדה עצומה אמר דבקתי בעדותיך ה' אל תבישני יאמר שאע"פי שנזדמנו לו עסקים גדולים ממשפטי המלוכה ומטרדות המלחמות הנמשכים אליה והשררה והאדנות המרחיקים את בעליה תמיד מהדבק בעיון התורייה שיעור שלא יעלם עד שבזרות נפלא נמצאו תורה וגדולה במקום אחד הנה אני עושה מכל זה עראי ומתורתי קבע. וכמו שאמרו ז"ל (ברכות ד'.) אמר דוד לפני הקב"ה לאו חסיד אני שכל מלכי מזרח ומערב שוכבין על מטותם וכו' ואני עוסק ודן בין דם טהור לדם טמא וכו'. וכן אמר (תהלים ס"א) ישיחו בי יושבי שער וגו' (שם) ואני תפלתי לך וגו'. והוא אומר דבקתי בעדותיך ה' אל תבישני. ירצה אחר שנעזבתי מלכת בגדולות ובנפלאות המלכות ודבקתי בעדותיך דבוק מתמידי פנה אלי בעיני חנינותך וחנני מאתך דעה ובינה כדי שלא אמצא עצמי קרח מכאן ומכאן כי אין רעה גדולה מזו והוא עזיבת הדברים הגדולים לעיני הכל בעבור תכלית שלא יושג. ואמרו אל תבישני הוא כאומרו אל תעשה עמי רעה. או שירצה כיון שנטיתי עצמי מכל אלו העסקים ודבקתי בעדותיך אל תחזיקני לאדם רע שלא עשיתי מה שעלי לעשות ודבר גדול דבר בזה כי מעט מזער היו אשר כן עשו ולא סופר זה אלא על רבי אלעזר בן חרסום שאמרו שהניח לו אביו אלף עיירות ביבשה וכנגדן אלף ספינות בים ובכל יום היה נוטל משוי על כתפיו והולך מעיר לעיר וממדינה למדינה ללמוד תורה פעם אחת מצאוהו עבדיו וכו' (יומא ל"ה:) וכבר שמוהו ז"ל (שם) מחייב את העשירים למה שלא הכריחו עצמן לעשות כן. אמנם על ספוק הצרכים ההכרחיים כי היא טרדה עצומה ויש להם טעם מגודל צרכו אל המאכל והמשקה והלבוש ויתר הדברים כ"ש אם יום יום יעמוס משא הבית מהאשה והבנים ויכבד עליו יותר מכדי צרכו וירבץ תחת משאו ולא יכול לעמוד באותו נסיון שספרו (שם) מהלל הזקן המחייב את העניים שאמרו עליו שכל היום היה משתכר בטרפעיקא מתן חציו לשומר בית המדרש וחציו לפרנסתו ופרנסת אנשי ביתו פעם אחת לא מצא להשתכר ולא הניחו שומר בית המדרש וכו'. והרבה מחכמי ישראל נמשכו אחריו כרבי חנינא בן דוסא (תענית כ"ה.) ואבא חלקיה (שם כ"ג.) ורבי יהודה בר רבי אלעאי וחבריו שאמרו שבדורו היו מתכסין חמשה או ששה תלמידי חכמים בשמלה אחת ועוסקין בתורה (סנהדרין כ'.) אמנם המון האנשים לא רדפו אחריהם ובהצר להם קצת מאלו המעיקים היה להם טענה חזקה לעזוב משא דבר ה' מעליהם ופורקין עול תורה ונותנין עול מלכות ועול דרך ארץ ואפי' השלמים נטרדים לחסרון הדברים ההכרחיים עד שאמרו (ש"ר פ' ל"א) וחסרון כיס קשה מכולן. ובירושלמי (תרומות ס' פ"ח) ברבי יוחנן דאבדה ליה כיסתיה ואטריד ובעון מיניה אורייתא ולא ידע אמרין ליה וכי בגין דאבדה כיסתך אבד דעתיך אמר להו דעתא תליא בלבא וליבא תליא בכיסתיה והיא תשובה נחה מאד. והנה להנצל מרעה זו ומהקודמת לה אמר החכם (משלי ל׳:ח׳) ריש ועושר אל תתן לי הטריפני לחם חקי. ואבינו הזקן אמר (בראשית כ״ח:כ׳) ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש. אמנם תקון זה הענין והשלמתו הנה הוא מוטל על חריצות האדם ועל העזר האלדי יחד וכמו שאמרו למען יברכך ה' אלהיך יכול אפילו יושב ובטל תלמוד לומר בכל משלח ידך. וכן אמר הכתוב מה' מצעדי גבר כוננו ודרכו יחפץ (תהילים ל״ז:כ״ג) ירצה שטוב ההצלחה בענינים אשר יצערך האדם אליהם לכדי חייו יושלמו בשני ענינים. האחד בשיכין לו האל יתברך צעדיו וירחיק ממנו מעיקיו. והשני כשיחפץ דרך זה האיש לפני אלהיו בענין חריצותו והשכלתו כי משני הדברים יושלם הענין. ועל זאת הששית אמר המשורר דרך מצותיך ארוץ כי תרחיב לבי אמר אני אעשה מה שעלי לעשות באשר דרך מצותיך ארוץ לא איעף ולא איגע כאשר תעשה מה שעליך לעשות והוא שתרחיב לבי בהסרת המעיקים המטרידים החצוניים ממני בהזמנת הפנאי מבלי שאצטרך אליהם. והנה בזה בקש שיקרע לו יתברך שני סוגי המסכים העליונים והתחתונים אשר בקריעתם יגיע אל שלמותו. וכמו שאמרו ז"ל (ל' ר"שי דברים ד׳:ל״ה מרבו' ואתחנן ע"פ שמע ישראל) אתה הראית לדעת כי ה' וגו' מלמד שקרע להם שמים עליונים ושמים תחתונים והראה להם כי אין עוד מלבדו והכונה שעזרם בששה ענינים אלו שזכרם דוד הנחלקים לשני אלו הסוגים כאשר ביארנו. והנה כאשר היו ששת הסבות האלו עומדות בפני שלמות המין האינושי ומי הוא נקי אשר ימלט מידם מה כחו במה שיתבאר בדרך המופתים שיש לו פועל חשוב מי חד מצד מה שהוא אדם ומה גבורתו במעשה ידיו אם קמו עליו רוב המונעים וחבלו את מעשיו אם לא יקדמונו רחמי הש"י ורוב חסדיו להכין לנו את הדרך ולסקלו לפנינו בהרבות לנו תורה ומצות ולהמציא המצאות בהם יקריבו אלינו הדרושים העליונים וישלים קצור המשיגים ויקצר ההצעות והלמודים ותקן המזגים וישער לנו מדת העסקים ויטריף הצרכים כמו שהוא מבואר מכללם ופרטם. וכבר התחכם לסדר בפני ההמון ספר מורגש מספר זמנים לשמחה ומועדי קדש לקבוע בהם אמונות אמתיות לא יסורו לעולם כמו שיבא ענינם בפ' אמור בשער ס"ז ב"ה ואשר הפרק הראשון ממנו אשר הוא יסוד לכלן הוא המיוחד אל מצות השבת החמורה אשר ההשכלה וההשקפה בהבחינות תועיל מאד להישיר אותנו בכל אלו הששה הענינים ותגיע לנו אל תכלית השלמות אשר בזה יצדק מה שאמרנו על כללות המעשים האנושיים:
_.55.1.8
אלה הדברים אשר צוה ה' לעשות אותם ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי יהיה לכם קדש שבת שבתון לה' כל העושה בו מלאכה יומת וגם כאשר יוקח כפשוטו על מעשה המשכן יש להתעורר במה שיראה שיש יחס גדול בין המעשים האלדיים ההם ומצות השבת אחר שסמכם על זה האופן ויותר מזה יתבאר משעת המצוה עצמה בפרשה שקדמה כי מיד שגמר לצוות על כל המלאכה קבע שם פרשה חמורה אשר הפליג להזהיר בה באזהרות כפולות ומכופלות קשות הביאור כמו שיבא. והנה לזה ראיתי עתה לקבוע בכאן הדבור במצוה החמורה הזאת לבאר ענינה כפי כונת החבור כשאר הדרושים בפירוש הפרש' ההיא שהנחנוה לצרפה עם מה שיאות לה מזאת ובכונת מה שרצינו ממנה בהקדמתנו זאת בתקון הענינים הנזכרים. וזה כשאספק ראשונה בפרשה ההיא הנזכרת הספקות הנופלות ובצירוף ספקות אחרות הנופלות בדרוש הזה הנפלא משאר המקומות אשר ידובר בו כדי שיהיה מה שיאמר בו כולל כל הפרשיות המזהירות עליו ולא אצטרך לדבר בהם במקומם:
_.55.1.9
א אומרו (שמות ל"א) אך את שבתותי תשמרו. כי אחר שהיום הזה הוא יום מיוחד בשבוע כמו שהוא יום הכפורים אחת בשנה וכדומה למה נזכר שבתותי בלשון רבים. אם בכאן ואם בזולתו מהמקומות את שבתותי תשמרו (ויקרא כ'). ובנביאים (יחזקאל כ׳:י״ב) את שבתותי נתתי להם (שם) ואת שבתותי חללו. ואין לומר שכולל שביתת שאר המועדי' שבפרשה שהרי נאמר אך את שבתותי תשמרו כי אות היא ביני וביניכם ולא נאמר כי אות המה. ועוד שכבר ביאר שהשבת לבד היא האות המיוחד אשר בינו לביניו באומרו (שמות שם) ושמרו בני ישראל את השבת וגו' ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם וכן הנביא אומר (יחזקאל שם) וגם את שבתותי נתתי להם להיות לאות ביני וביניהם לדעת כי אני ה' מקדשם: ב בבוא בפרשה זו ההכפל בענין מצוה זו מה שיפלא עליו כל בעל שכל. כי אחר שאמר אך את שבתותי תשמרו כי אות היא וגו' חזר ואמר (שמות שם) ושמרתם את השבת כי קדש היא לכם מחלליה מות יומת כי כל העושה בה מלאכה וגו' ואחר חזר ואמר ששת ימים יעשה מלאכה כל העושה מלאכה ביום השבת וגו' ואחר כך ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת וגו' כי ששת ימים וגו' והנה רוב דבריה וקושי התרתם מבואר מאד. והרמ"בן ז"ל כתב (כי תשא שם) שהיא מפורש' לו לפי רמזיו מעניני הקבלה ואני בער ולא אדע. והנה בפרשת ויכלו (בראשית א') יש גם כן מזה הענין נאמר ויכל אלהים ביום השביעי וגו'. ואחר וישבות ביום השביעי ואחר ויברך אלדים את יום השביעי ועוד ויקדש אותו כי בו שבת וגו'. ואם שכבר התבארו הכתובים האלה במקומו בשער ד': ג בפרשה זו עצמה באומרו מחלליה מות יומת כי כל העושה בו מלאכה ונכרתה הנפש ההיא וגו'. כי איך יהיה טעם מחלליה מות יומת מאמר כי כל העושה בו מלאכה וגו'. ועוד אומרו ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת כי היה לו לומר ושמרו בני ישראל לעשות את השבת: ד כי מאחר שהמצוה היא השביתה של יום השביעי אל הטעם הנפלא שכתבנו בשער הנזכר מה זה ועל מה זה שבכל מקום שבאת מצוה ואזהרה על השבת צוה לעשות מלאכה בששת הימים כמו שיראה מפשוטו של מקרא באומרו ששת ימים תעשה מלאכה. (שמות כ׳:ט׳) ששת ימים תעבוד. ואין לומר שהוא לתת רשות שמהיכן יחשב בהן שום חשש איסור. וכבר באו על זה דברי חכמינו ז"ל (מכלתא שם) ללמד שהמחשבה בעסקיו מועלת ביום הזה אבל מצד רבוי ההכפל עדיין הקושיא במקומה כל שכן שהכתוב הבא בפרשה הזאת לומר ששת ימים תעשה ודאי מצוה היא על מלאכת המשכן שאמר עליה אלה הדברים אשר צוה ה' לעשות אותם ויש לומר שיהיה בנין אב לכלם. ועוד למה קצר משה במה שנאמר לו על ענין זה בפרשה ההיא שזכרנו. ולמה זכר בראשונה מה שנאמר לו באחרונה: ה במה שכבר נתנה התורה למצוה הזאת שתי סבות מתחלפות. בדברות הראשונו' נאמר כי ששת ימים עשה ה' וגו' והוא זכר חדוש העולם ובמשנה תורה (דברים ה׳:ט״ו) אמר וזכרת כי עבד היית במצרים וחתם על כן צוך ה' אלהיך לעשות את יום השבת. וכבר השתדל הרב המורה להתיר הספק הזה בפרק ל"א חלק ב' שאמר שבאו במצוה הזאת שתי עלות מתחלפות לשני עלולים מתחלפים כי העלול במאמר הראשון כבוד היום והגדלותו כמ"ש (שמות שם) על כן ברך ה' את יום השבת ויקדשהו והוא מה שימשך לעלות כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ וביום השביעי שבת וינפש (שם ל"א). אמנם תתו לנו תורת השבת הוא עלול נמשך לעלת היותנו עבדים במצרים וכו' ככתוב שם. ואמת זה במה שאמר במאמר הראשון על כן ברך ה' את יום השבת ויקדשהו ובמאמר השני על כן צוך ה' אלהיך. והענין נכון והדקדוק נחמד למראה אלא שצריך לדחוק לפי פירושו כי מה שאמר בדברות ראשונות כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ וגו' לא יהיה מוסב למעלה כלל ותבא מצות השביתה בכאן בלי טעם ומילי מילי הוא קורא וכל זה הוא דבר זר לפי הפשט: ו מה שבאת ההזהרה בראשונות במלת זכירה ובשניות בשמירה וכל שכן למה שאמרו רז"ל (שבועות כ':) ששניהם בדבור אחד נאמרו שיראה שהיה זה צורך גדולה למצוה זו: ז בטעם מאמרם זה שאמרו זכור ושמור בדבור אחד נאמרו. כי יש מי שאמר שמלת זכור תורה על מצות עשה שבשבת ושמור על מצות לא תעשה שבו ואמרו כי בדברות הראשונות כיון אל מצות עשה שבו להורות על חדוש העולם כמו שאמר כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ וביום השביעי שבת וינפש. ובשניות על מצות לא תעשה שבו שהוא השביתה ממלאכה זכר שהשם יתעלה השביתם מעבודת מצרים כמו שאמר וזכרת כי עבד היית במצרים וגו' ואמרו כי שני הענינים הללו נכללו בדבור השבת. וכבר הקשה על זה החכם בעל העקרים בפרק כ"ו מהמאמר השלישי מספרו שאם כן היה ראוי שלא יזכור בדבור זכור לא תעשה מלאכה. ואחר שזכרו אין טעם לפירוש ההוא כלל גם בטל דברים אחרים שנאמרו בו. והוא ז"ל אמר כי בדבור זכור כיון להודיעם אמונת החדוש כמו שאמרו. ובדבור שמר הודיע שהוא פועל ברצון כמו שנאמר וזכרת כי עבד היית במצרים וגו' כי מי שחדש העולם כרצונו יוכל להתמיד לעשות כאלה וכאלה לא זולת. ולפי ששני אלו הענינים נזכרים ונרשמים בדבור השבת אמרו זכור ושמור בדבור אחד נאמרו כלומר ענין החדוש הנזכר בראשונות וענין הרצון התמידי הנזכר בשניות בדבור השבת נאמרו. והנה הוא שבח זה הפירוש להפליא ואמר שלא ראה כמוהו לכל המפרשים אשר קדמוהו. ואני איני רואה בעקרו שום טעם לשבח כי לפי דבריו לא שמשו בכאן מלת זכור ושמור בדבר שתבא הוראתם עליו ולא לקחום רק לסימני התחנות הדבורים ההם כענין שאומרים ספר בראשית או ספר ויקרא וזה מגונה וכמעט יצדקו ג"כ דבריהם אם יאמרו וישמע יתרו ואתחנן בדבור אחד נאמרו והוא מבואר: אלו הן הספקות אשר ראיתי זכרונם הנה להיותם הערה וגלוי דעת להבין ולהשכיל במעלת המצות הזאת וגודל ערכה אצל שאר כל המצוות ואיך הישיר אותנו בשני פנים אשר בם תושלם כל הישרה שלמה. האחד בהוראת תכלית האדם והכרתו. והשני בהודיע הדברים המביאים אליו והתישר אליהם. וזה בקיים בנפשותינו אמונות נכבדות ודעות אמיתיות בג' פנות ועקרים אשר ההגעה אל ההצלחה ההיא בלתי אפשרית זולתם. והם כמו מדרגות לעלות מזו לזו עד העליונה. ואחשוב שבהשקפתן יותרו אלו הספקות ויותרו פשטי הכתובים יפה לפי חומר הענין ותכונתו:
_.55.1.10
העיקר הראשון מה שמגיע אל כללות שומריה מאמונת אמתת החדוש אשר יתלו ממנה ענפים ושריגים אין מקום לשום דת זולתם והוא יכולת השם יתברך על הנמצאים עליונים ותחתונים למה שהם מעשה ידיו ואפשרותו לחדש אותות ומופתים בשמים ובארץ להיטיב לאוהביו ולשומרי מצותיו או להנקם מצריו כמו שנתבאר שם מספורי הבריאה והמבול. והנה להודיע הענין הנפלא הזה ואופן החדוש המוחלט אשר עשו ידיו באה האזהרה וההקפדה על שמירת יום השביתה למה שהשביתה היא המבארת ומאמתת היות זה החדוש מוחלט מאפס הגמור. וזה כי לכאורה יש לשאול אחר שהחדוש הוא בפועל לא בשביתה למה תהיה השביתה זכר לפועל היה ראוי שיזכרו ימי בראשית במה שנמנה סבוב ששת ימי המעשה לעולם. אלא שבטוב הבחינה השביתה היא העדות על החדוש מאפס המוחלט שתעיד שעשה מלאכה בתחלת הבריאה שכבר שבת ממנה משם והלאה ואי זו היא מלאכת חדוש יש מאין כי להמציא מצואין יש מיש לא שבת לעולם. וכמ"ש (בראשית א׳:א׳) כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא אלהים לעשות. וזה להוציא מדעת הנמשכים אחר דעת הקדמות מבני עמנו המגלים פנים בתורה ואומרים שיסבלו פשטי ספוריה הדעת ההוא הנפסד חלילה. כמו שכתבנו וביארנו ענינו היטב אצל פירוש ויכלו שער ד' כי אין להם המלט משיכפרו בתורה בכללה או שיודו בזה החדוש הגמור אשר הוא היסוד והעקר אל מציאות הטבע המעולה. והמתבונן במעשיו אשר בו יתפרנס העולם על פי ההנהגה ההשגחיית המיוחדת לאומה זו אשר נתפרסם התקיים ענינו מכל האותות והמופתים הנזכרים בתורה האלהית אשר לזכרונם ואמותם קבע ראש השנה שני (שמות י״ב:ב׳) לחדשים ולמועדות ומסרום ביד ישראל (ר"ה כ"ה.) כמי שביארנו ענינם בשער ט"ו ובפרשת החדש שער ל"ז. וזהו עצמו מה שכוונו חכמינו ז"ל בתקון הקדוש שאמרו זכרון למעשה בראשית תחלה למקראי קדש זכר ליציאת מצרים כי למה לא כללו זכרונות להדדי. אמנם רצו שזה שהשבת הוא זכרון לחדוש העולם שהוא מעשה בראשית שהוא התתלה ושורש ויסוד למועדים כלם שהם מקראי קדש הקבועים לזכור יציאת מצרים שהוא הוראת היכולת הרצוני המוחלט שאם לא נניח ראשונה שחדשו לא יקובל עדות המועדים האלו. ואם כן מצות השבת היא בעצם וראשונה לטעת בלבנו אמונת החדוש אשר ממנה תחוייב אמונת היכולת הגמור. והמועדים הוקבעו לקבוע בדעתנו יציאת היכולת הגמור ההוא אל הפועל אשר ממנה תחויב באמונת החדוש. האמנה כי שני הענינים האלו נזכרו ונפקדו במניעת מלאכה ביום השבת כשנבוא על הענין בטוב ההתבוננות. והוא שבמניעת המלאכה לשום אדם יש שתי בחינות. האחד שקט ונופש האיש ההוא המוזהר. והשני ביטול המלאכה ההיא והעדרה. והנה כאשר תחשב בעצם אל הכוונה הראשונה יהיה כאלו לא יחוש המצוה אם תעשה המלאכה ההיא מאליה אם אפשר מבלי הגיע לו ממנה עמל ויגיעה. וכאשר תחשב בעצם אל הכונה השנית יהיה כאלו עקר. החשש הוא אל שלא תעשה המלאכה בשום פנים ולא יחוש אם יהיה המוזהר עייף ויגע ממקום אחר. והנה במניעת מלאכת השבת חשש האל יתעלה אל שתיהן אחת אחת כפי עצמה. כי הוא יתעלה כיוון אל שינוח וינפש האדם ביום מנוח הזה גם אל בטול המלאכה שלא תעשה בו בשום פנים כמו שאמר בפירוש (שמות כ') ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך ויום השביעי שבת לי"י אלהיך לא תעשה כל מלאכה וגו'. הנה שפירש כי בששת ימים הוטל עליו עמל העבודה אשר עליו נאמר ששת ימים תעביד גם עשיית המלאכה שעליה נאמר ועשית כל מלאכתך וכנגד הענין הראשון אמר וביום השביעי שבת לה' אלהיך שהוא השביתה והנופש כננד העבודה וכנגד מה שאמר ועשית כל מלאכתך אמר נא תעשה כל מלאכה וגו'. אמנם התועלת אשר כוונו תעלה בעצם וראשונה בנופש והמנוחה לתת להם מקום להשכיל ולהתבונן באמתת מציאותו יתעלה וגודל מעשיו כי הגדול שבכלן הוא חדוש העולם והמציאו מאפם המוחלט כמו שתורה עליו השביתה על הדרך שזכרנו. אמנם התועלת שכוונו בעצם וראשונה בבטול המלאכה ההוא כדי שעל ידי זה יזכרו ויפקדו הגדולות והנוראות אשר עשה כאשר הוציא אותנו מתחת סבלות מצרים ועבודתם אשר הוא אמות היכולת והרצון הנזכר וכמו שיבא. (ו) ומפני שלשון זכירה יפול על דבר שיש בו מעשה ולשון שמירה על המניעה ממנו כמו שאמרו הראשונים (ברכות כ':) הנה לזה כאשר היתה הכוונה אל המצאת המנוחה והנופש ראוי שיאמר זכור את יום השבת שהכוונה זכור אותו לנוח ולינפש בו. וכאשר תהיה הכונה אל ביטול המלאכה ומניעתה ראוי שיאמר שמור את יום השבת שהכונה השמר פן תעשה בו כל מלאכה: (ב) ולזה בא הענין כלו בתכלית הכוון כי בדברות הראשונות נאמר זכור לפי שבהן היתה הכוונה אל הנופש והמנוחה אשר תועלתם ההשכלה בו יתברך ודעת אמונת החדוש הגמור כמו שפירשנו ואמר כי ששת ימים עשה י"י את השמים ואת הארץ וינח ביום השביעי וסיים על כן ברך. ה' את יום השבת ויקדשהו ירצה שבירך אותו במנוחת מרגוע וקדשו להשכיל מפעליו כמו שאמרנו. ואולם בדברות השניות שהיתה הכונה בעצם וראשונה אל בטול המלאכה ומניעתה כמו ששם תכליתה וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים. ועל כן אמר למען ינוח עבדך ואמתך כמוך מה שלא נזכר כן בראשונות לומר שעקר הכוונה בזה לזכור מה שבטל ושבר עול עבודת מצרים ומלאכתם מעליהם. לכן אמר שמור את יום השבת שהכונה השמר פן תעשה בו כל מלאכה לא על ידך ולא על ידי זולתך לא בצווי ולא בשליחות (מכלתא בא פ"ט) שהכוונה שיהיה היום כל אדם בטל ועבד חפשי מאדוניו זכר למה שהוצאתי אתכם מעבודת מצרים ואשבור מוטות עולכם. ועל הבטול הזה אמר על כן צוך י"י אלהיך לעשות את יום השבת להגדיל ממה שאמר בראשונות על כן ברך י"י את יום השבת. ולפי שהעקר שהכל תלוי בו הוא ענין המנוחה אשר לזכרונה צוה על הנופש והמרגוע כמו שאמרנו הקפידו אנשי כנסת הגדולה וכל חז"ל אשר מעולם בכל התפלות לפרש ולומר את יום המנוח הזה (נוסחת הראשונים) ולא לזכור שבת סתם לפי שמלת שבת תכלול שני הענינים בטול המלאכה וענין מנוחת הנפש. והיה עקר המצוה אל המנוחה הנזכרת בדברות הראשונות שנאמר בהם וינח ביום השביעי להוציא מלבן של אפיקורסים כאשר כתבנו בשער הנזכר תדע שכן תרנם אנקלוס (ויקרא כ"ה) שנת שבתון יהיה לארץ שנת שמטתא שהיא שמטת העבודה ובטולה. אמנם שבת שבתון. לה' תרגם שבת נייחא (לא נמצא בת"א רק ביב"ע). והכוונה אל הכנוי הזה רצוני יום המנוח הזה נפלא מאד ואלו עלתה בעיון מי שהיה משתדל שיאמרו את יום השבת הזה בתפלות ודאי היה יושב ודומם ומודה לדברי הראשוני' המתקני' הקדושים אשר בארץ יתפאר זכרם מעולם ועד עולם: (ז) ועתה ראה כי לפי שהמרגוע והנופש אשר תרשמהו מלת זכור. והבטול והמניעה מהמלאכה אשר תרשמהו מלת שמור. אינן נפרדין זה מזה ואינן נמצאים זה זולת זה. כי בבטול המלאכה ימצא המרגוע ובהמצא המרגוע תבטל המלאכה וכאלו הם אחד בנושא ושנים במאמר. לזה אמרו חז"ל (מכלתא פ' מ"ת פ"ז) זכור ושמור בדבור אחד נאמרו שנאמר (תהלים ס"ב) אחת דבר אלהים. ירצה אחת דבר בדבור שביתת השבת כשאמר ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתיך ויום השביעי שבת לי"י שתים זו שמענו והוא מה שנשלם ביאורם במה שכתב בדברות השניות שמור את יום ושאר החלופים כי גלה אזן המבינים כי לשני העניינים ולשני הטעמים יחד נתבונן ואם שבמציאותם לא נפרדו. והנה בזה נמצא למאמרם טעם נכון לשבח ותהלה והוא התר הספק הז'. גם נודע טעם אומרו זכירה בראשונות ושמירה בשניות עם שאר החלופים כי הוא ענין הספק ששי. ואגבן הותר הספק שהשתדל הרב המורה בהתרתו כמו שזכרנו עם שעבר נתבטל מעיקרא כמה שאמרנו ראשונה שאמונת החדוש ואמונת היכולת הם שני ענינים שוים במציאות ובתועלת ומתהפכים זה לזה. כי מי שאינו יכול לא יחדש ומי שלא יחדש אינו יכול. ובדברות הראשונות הודיע החדוש אשר נתחייב ממנו היכולת הרצוני על שנוי טבע המציאות חיוב סבה ובשניות הודיע היכולת אשר תתחייב ממנו אמונת החדוש חיוב ראיה ושני הענינים אינם אלא דבר אחד שלם כלומר דעו איפה כי אני הוא הממציא העולם והמחדשו ולכן אני יכול לעשות בו כרצוני. ובזולת כל זה שהוא ספק חלוש וקל ההתר כשנאמר שאפילו נודה שנתן הכתוב שתי ספות מתחלפו' לא יראה בזה לומר שבהסתלק אי זו מהסבות תסתלק מצות השבת עד שתפול סתירה בחלופם. אבל אם תסתלק תסולק מהמצוה הבחינה ההיא. ד"מ ראובן נתן פרוטה לעני מפני המצוה גם כי נכמרו רחמיו עליו הרי שאי זו מהסבות האלו שעלתה על לבו ראשונה הניעתהו אל המעשה. והשנייה לא חדשה המעשה אבל חדשה בו בחינה אחרת. וכן בהסתלק אחת מהנה תסתלק הבחינה ההיא המחודשת לא הפעל. וכן הענין בסבות. סבתו הראשונה היא מה שתרצה מהשתים אשר נזכרו ונטפלה אליה השנייה וכשתסתלק הסבה ההיא הנטפלת לא תסתלק המצוה אבל תסתלק הבחינה. והנה במאמרות הראשונות תלה המצוה בסבתה העצמית. ובשניות בסבה הנטפלת ואמר על כן צוך י"י אלהיך לעשות את יום השבת לומר שימשך משם זה התועלת הנפלא נוסף על מה שנזכר בראשונות ואולם במה שכתבנו הותר הכל התר שלם ועלה בידינו מה שכוננו אליו מתועלת העקר הראשון שהוא אמונת החדוש שנתקיים אמותו בכל עם ולשון וכל שכן בעם י"י אשר שם תורתו בלבם:
_.55.1.11
העקר השני הוא מה שתישר אותנו זאת המצוה הנכבדת לקבוע בלבנו למוד התורה האלהית וקבלת דבריה עם פירושיה ודקדוקיה לשמור מאד וזה בשתי פנים.
_.55.1.12
הפן האחד מצד מה שהוקבע יום אחד בשבוע בו ינוחו מכל העסקים הזמניים אשר זה סבה חזקה שהמון העם יפנה לבבם להקהל ולעמוד על נפשם לשמוע מפי מלמד ולקרא כלם בשם י"י מקרא משנה ותלמוד איש לפי ערכו והמשכילי' ימצאו נחת רוח כי יבקשו תורה מפיהם ויזהירו אותם על המצוות ודורשין להם הלכות יום ביומו וענין שבת בשבתו כמו שנמצא בכל זה מנהג קבוע לכל בני ישראל במושבותם. כי על זה אמרו בתלמוד ירושלמי (שבת פ' ט"ו הל' ג') לא נתנו שבתות וימים טובים לישראל אלא ללמוד בהם תורה. וזה צד מיתרון הנפש שאמרו חז"ל (ביצה ט"ז.) שיש לאדם בשבת כי ההכנה גדולה בו אם מצד המלמדים ואם מצד הלומדים. וזו היא אחת הכונות שאמרו במדרש (ש"ר פ' כ"ה) מצינו בתורה בנביאים ובכתובים ששקולה שבת כנגד כל המצוות. בתורה (שמות ט״ז:כ״ח-כ״ט) עד אנה מאנתם לשמור מצותי ותורותי ראו כי י"י נתן לכם את השבת. בנביאים דכתיב (ישעיהו נ״ו:ב׳) שומר שבת מחללו ושומר ידו מעשות כל רע. בכתובים דכתיב (נחמי' ט') ועל הר סיני ירדת ודברת עמהם מן השמים ותתן להם משפטים ישרים ותורות אמת חקים ומצוות טובים ואת שבת קדשך הודעת להם. וזה במה שבו מההכנה הגדולה אל כלל האומה וכתותיה אל העסק בספרים האלהיים עם פירושיהם ודקדוקיהם אשר עם זה ישמעו וילמדו האנשים והנשים והטף את כל מצות י"י ויעשו אותם. והרי מצינו ששקולה שבת כנגד כל המצוות מצד מה שנמצא תועלתה בהתעסקם בתורה בנביאים ובכתובים והיא כוונה נאותה מאד. וכבר נמצא בפרשה אשר לפנינו זה השקול עצמו במה שאמר אלה הדברים אשר צוה י"י לעשות אותם ששת ימים ימים תעשה מלאכה וביום השביעי שבת שבתון לי"י כשיובן מאמר אלה הדברים על כל שנצטווה בהר י"י אלא שהביאו חז"ל הקודם בתורה כי כדאי הוא לרמוז אל מה שאמרנו מהמקרא. וענין השקול עצמו גם כן זכרוהו חז"ל בתקון הברכה רצה והחליצנו י"י אלהינו במצותיך וכו': ולפי שהיום הזה הוא נועד ומיוחד אל זה העסק החמירה התורה מאד מעשות בו שום מלאכה מאבות המלאכות ומכל תולדותיהם וחייבה בסקילה (במדבר ט"ו) לפי שתדיר חמור. ולא עוד אלא שלמדו מרבוי מהכתובים שאפילו המחשבה בעסקיו אסורה (מכלתא פ' מ"ת פ"ז) והוא הדין בדברי הבאי וכ"ש שיהיה הדבור חמור האיסור במה שיזיק וכבר אמרו (שבת ק"נ.) ממצוא חפצך ודבר דבר (ישעי' נ"ח) שלא יהא דבורך של שבת כדבורך של חול וכל זה בכלל כל העושה בו מלאכה יומת כלומר העושה בו כל מלאכה. כמו שהורגל בכלל מקום לומר לא תעשה בו כל מלאכה. והכונה לא מלאכה מעשיית ולא מחשביית. כי מציאות המלאכ' ראשונ' הוא בנפש האומן ואחר מוציאה אל הפועל. והנה אם יטרד ביום זה לחשוב מחשבות לעשות בזהב ובכסף או בכל מלאכת מחשבת או כי יהנה לבבו מהמלאכות המעשיות ויתעסק במשאות שוא ומדוחים אשר הורגלו בישיבת עמי הארץ. ודברי רכילות ולשון הרע המטילים שנאה וקנאה בין איש ובין אחיו ובין גרו וכ"ש אם הם מאזרי זיקות באפס עצים לחרחר ריב ומדון על מקומותיהם וישיבותיהם אשר בהם מטרידים את התפלה ומונעים את התורה אשר כל זה באמת הוא אסור לפי שגורם רעה ומיתה לאנשים החוטאים בו. וכל זה ראוי שיושכל מסמיכתו לשם לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת: ואשר לא יועיל לו יום השבת להחיות את נפשו על הדרך שאמרנו לשמוע וללמוד את כל דברי התורה הזאת המישירים את האדם להתרחק מכל התאוות הרעות ומהמדו' הפחותות ולהתעטר בתשוקות טובות ומדות מעולות והלבש אותו מחלצות הנה הוא באמת ממית את עצמו. (ד) יען כי לא נזהר בכל הכתיב (שמות כ׳:ט׳) ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך. ששת ימים תעשה מלאכה. שהכונה שישאר ביום השבת פנוי לגמרי מכל מעשה רק שיהיה השבת קדש לה' להשתדל בשלמות נפשו. ועל הבלתי השמר בזה היה מקפיד שם רבי אמי כדאיתא התם (ירושלמי מ"וק פ"ב הל' ג') אמר רבי אמי אלמלא הייתי מוצא מי שהיה נמנה עמי הייתי מתיר מלאכה במועד כי לא נאסרה מלאכה במועד אלא כדי שיהיו אוכלין ושותין ועוסקין בתורה ועכשו אוכלין ושותין ופוחזין:
_.55.1.13
והפן השני הוא ענין דק רוחני נכבד מאד גלו אזנם עליו בעלי הקבלה האמיתית והוא המצא לזה היום הנכבד סגולה נפלא' לעזר ולהועיל לכל מבקש חכמה ותורה לפי שהיום הגדול והקדוש הזה הוא רושם ורמז אל הספירה השביעית הנקראת שבת והיא כפרוזדור אל הטרקלין העליון הנקרא שבת הגדול שנדבר בו אחר זה. ולפי זה נמצא שהשבת הזה הוא מקור הברכות והקדושות וממנה יקבלו הקדושה כל מועדי ה' המוקדשים. וסימן גדול לזה מצאנו בתורה במה שכלם נקראים (ויקרא כ״ג:ד׳) מקרא קדש לפי שהם נקראים אצלו ומתקדשים בקדושתו. אמנם השבת שאינו משתמש מקדושת זולתו לא נקרא מקרא קדש בשום מקום רק בפרש' אמור (שם) שנאמר בה וביום השביעי שבת שבתון מקרא קדש: ויהיה כן לפי שהפרשה ההיא לא נתיחדה רק למועדי ה' כמו שהתחיל' דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם מועדי ה' אשר תקראו אותם וגו': אמר אלה מועדי ה' מקראי קדש אשר תקראו אותם במועדם. והשבת לא נזכר שם כי אם אגבן לפי שהוא הראש לכל הימים המוקדשים ולזה קראו מקרא קדש לומר שהוא אכסנאי לשם: ומכל מקום השבת הוא מקום ומקור קדוש וברוך אשר ממנו המשך הקדושה והברכה לכל שמכין ומזמין עצמו לקבלה. ובמדה השביעית הזאת קבלו ישראל את התורה באלה ושבועה כי הכל אצלם ענין וסוד אחד. וממנה ימשך לישראל הדבקים בה כל האצילות המושפע להם בשמרם מצוות התורה. ולזאת הסבה היתה באמת השבת שקולה כננד כל המצוות לפי שהשבת היא סוד המדה שכל המצוות נתנו בה לישראל. ועל זה נאמר (ישעי' שם) אם תשיב משבת רגליך וגו'. כמו שיתבאר בשער ס"ג ענין הראשון שבו. ועל זה הענין אמר ר' שמעון בן יוחאי שאמר לה הקב"ה כנסת ישראל יהיה בן זוגך (ב"ר פרש' י"א) כי התורה והמצוה הוא זווג אמתי אל המצוה בלי ספק כי לא יצויר מציאות זה בלא זה מכח ההצטרפות כי במדה הזאת נצטוו ישראל במצוות ובה יושפעו בשמרם עקב רב. ולזה קדמה שבת לכל המצוות באומרם (סנהדרין נ"ו:) שבת ודינין במרה איפקוד ועל הזווג הזה גם כן אנו מקבלים פני שכינה בכל שבת ושבת ואומרין בואי כלה שבת מלכתא (שבת קי"ט) כי הכלה הזאת היא סוד השבת אשר בו אהבת כלולותיו של הקב"ה עמנו. ומזה יובן מה שאמרו ז"ל (שם קי"ח:) אפילו עבד עבודת עכו"ם כאנוש ושומר את השבת כהלכתו מחול לו שנאמר (ישעי' נ"ו) אשרי אנוש יעשה זאת וגו' כל שומר שבת מחללו. וזה אמת ברורה שאם הוא יעסוק בתורה בכל כחו עד ידע במדה זו וידבק בה כבר שב בתשובה שלמה והחזיק בכל המצוות והוא מאשר נאמר עליהם (ברכות ל"ד:) במקום שבעלי תשובה עומדים וכו'. ואז יקרא שמו אנוש להחל לקרוא בשם ה' באמת ובתמים כענין שנאמר (תהלים צ') אשגבהו כי ידע שמי וסמיך ליה יקראני ואענהו וגו' (שם קמ"ה) קרוב ה' לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת: והנה הצד השוה שבשני הפנים האלו שהיום הזה הנכבד והנורא יעורר אותנו ויכין את עצמנו ויישר את דרכינו אל העסק התוריי לשמור ולעשות את כל הכתוב בספר התורה אשר הוא חיינו ואורך ימינו באמת * ורמז גדול, ר"ל כי מספר שבע שהיא מספר נבחר מאוד כמשאחז"ל בפסיקתא ובילקוט רמז רע"ו, כל השביעיים חביבים" וכו' ע"ש הוא הקף קטן משבעה תנועות הגלגל היומיי ר"ל משבעה ימים, גם במשך כל ז' ימים תשתנה ג"כ צורת הלבנה, כי בז' ימים הראשונים יראה ממנה חצי עגולה, ובז' ימים השניים תראה כולה ובז' ימים שלישים תראה בחצי עגולה פעם שנית ובז' ימי החודש האחרונים היא הולכת הלוך וחסור עד שתתכסה כולה, ושבעה שבועות הוא הקף גדול מז' הקפים של ז' ימים ובעבור היחס וההצטרפות אשר בין הקף קטן זה והקף גדול, יאמר הרב ז"ל, כי מי שישמור השבת סוף ההקף הקטן הזה ומורה בזה שמאמין בחידוש העולם ויכולת הי"ת הנמשכת מזה שיוכל לשלם לעושי טוב או רע, יחויב לקבל עליו העיקר השני לעשות המצות הכתובות בתורה הנתונה לסוף חמישים יום, שהוא תשלום ההקף הגדול משבעה שבועות אחרי החל חרמש בקמה (ועיין מכל זה באריכות בשער ס'), ורמז גדול רמזה התורה לשני העקרי' האלה ממה שנתנה התורה האלהית לסוף שבעה שבועות ימים לומר כי ממצות השבת שהוא מספר הסביב הראשון לתנועה היומית שהיא הקטנה שבתנועות השלמות נמשך גם חוייב קבול התורה בכללה לסוף שבעה סבובים ממנו שהוא הקף גדול. כי מי שיאמין העקר הראשון שהוא מציאות השם יתעלה המחדש העולם חוייב לקבל עליו העקר השני שהוא עשות מצוותיו כלם הכתובות בתורה הנתונה לסוף חמשים יום שהוא תשלום ההקף. האמנה כי לא הקפידה התורה שיהיו אלו הסבובים שומרים במספרם צורת השבת עצמו רצוני שיוחל מספר כל שבוע ממחרת שבת בראשית ויושלם בשבת להוציא מלבן של מינים קיום הטבע בכל מה שימשך לשמירת מצוות התורה האלהית כי היא באמת אע"פ שתודיע ענין הטבע ומהותו היא נשארת גברת עליו ושולטת בו בכל מה שיצטרך למתן שכר מצוותיה ועונשיה כמי שכתבנו בשערים הנזכרים למעלה. וזהו מה שרצו הצדוקים באומרם (מנחות ס"ה.) כי מאמר ממחרת השבת המוזכר שלש פעמים בפרשת העומר דווקא הוא ואין הענין כן לפי הקבלה האמיתית. ובמקומם יתבארו עוד אלו העניינים בעזרת האל:
_.55.1.14
העקר השלישי הוא היות היום הקדוש הזה רמז גדול רושם נפלא אל העולם הנצחי שכלו שבת (סוף מס' תמיד) והוא השבת הגדול באמת. כי כמו שאמרנו בעקר הראשון שששת ימי המעשה הם זכר לכל זמני השנוי והתנועה ויום השבת זכר המנוחה אשר היא תשלום המלאכה כן היו רמז גם כן לכל ימי האדם אשר בהם יתנועע אל הפעולות המביאים אל התכלית ויום השביעי הוא יום המנוחה דמיון לתכלית עצמו. הוא מה שאמרו מסדרי התפלות בראשונה שלו אתה קדשת את יום השביעי לשמך תכלית מעשה שמים וארץ עשית אותו. והנה החוקר כתב בפ"י מי' מהמדות יראה כי האושר הוא בשביתה כי לא נשבות בעבור מה שנשבות ונלחם בעבור השלים וכו'. והוא מאמר נכבד עם כל הנלוה אליו מסכים לדעת תורתנו אזכרם עוד אצל שמחת החג בסדר המועדות שער ס"ז בעזרת האל. יורה מכל מקום כי השביתה הוא תכלית הכל אשר לא ננוח ולא נשבות מכל המעשים להשגתה. ולזה הענין הנכבד אז"ל על דרך האמת ששקולה שבת כנגד כל המצות משתי בחינות. האחת מצד שהשבת עם ששת ימי המעשה הוא דמיון וצורה למעשה התורה בהיות ענינה להתנועע בפעולותיה אל המנוחה והנחלה שהוא התכלית. והשנית כי מצד שהשבת הוא במדרגת התכלית המושג ושאר המצות כלן במדרגת הפעולות המביאות אליו. והנה מדרך התכלית להיות נחשב לחלק אחד וכל הפעולות הקודמות לחלק שני הן יהיו הפעולות ההנה רבות או מועטות לזה צדקו מאד באומרם שהיא שקולה כנגד כל המצות כענין שאמרו (מכלתא יתרו פ"א) שקול משה כנגד כל ישראל כי זקן ונשוא פנים הוא הראש. והראש יש לו סגולה ליחשב ככל הגוף כמו שאמרו (חולין ס"ח.) יצא ראשו הוי נולד. והנה לכל אלו הבחינות היא ודאי חשובה ככל המצות ויתר מכלן למה שהוא תל שכלן פונות אליו והוא הולך מהן למדרגת התכלית והשלמות וזהו מה שכוונו חז"ל באומרם (ל' רש"י בראשית א' מב"ר פ"י) מה היה העולם חסר מנוחה באה שבת בא מנוחה כי זולתה היה הפועל חסר השלמות בתכלית והיא המנוחה האמיתית אשר אליה יושלמו כל שאר הפעולות. ועל הענין הזה אמרו בהגדה (שבת י':) אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה ואני רוצה ליתנה להם לישראל בוא והודיעם. והכונה שכשיודיעם מצוה זו של שבת ויזהירם עליה ויקבלו אותה הוא הישרה גדולה וסימן נכון בידם שינחלו השבת העליון הגנוז לצדיקים בבית גנזיו כאומרו (תהילים ל״א:כ׳) מה רב טובך אשר צפנת ליראיך וכמו שאמרו (ברכות נ"ז.) שבת אחד מששים מעולם הבא והוא אמרם שם (שבת י'.) דאע"ג דשבת מילתא דעבידה לגלויי היא מתן שכרה לא עבידא לגלויי. הנה מבואר שיש שם שתי שבתות אחת נגלית ואחת צפונה והצפונה תנתן למי שתנתן בידו הנגלית. משל למטרונה שמסר המלך בידה מפתחות בית גנזיו בידוע שחפץ בה המלך להשליטה על העושר הצפון תחתיהם: והנה מפני שהיו השני עקרים שקדמו במדרגות לעלות אל זה השבת הגדול והקדוש כמו שנתבאר לזה אמרו חז"ל (שם קי"ח.) אלמלא שמרו ישראל שתי שבתות מיד נגאלין כי באמת אם יזכרו שבת ראשונה המקיימות. מציאות השם יתעלה ויכלתו המוחלט וישמרו השבת השנייה הרומזת על עסק התורה האלהית ושמירתה כמו שאמרנו מיד יזכו אל השבת השלישית הגדול והקדוש שהוא גאולת הנפש וישועתה באמת ובכן נתענג בשלש סעודות השבת בלי ספק. ומפני שזה הענין הנפלא לא יושג כי אם כשיזדרז האדם אליו בחריצות גדולה (ד) לזה מה שנאמר בכל מקום ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך ויום השביעי שבת שוה למאמר רז"ל (ע"א ג':) מי שטרח בע"ש יאכל בשבת ומי שלא טרח בע"ש מה יאכל בשבת מסכים אל מה שגדר החכם האושר פועל הנפש כפי המעלה לא כשישב ובטל כמו שאמרנו בראשונה. וכמה אמתה התורה האלהית זה הגדר בכל מצוותיה ובפרט במה שהניחה מצות עשה ולא תעשה למספר אברי האדם ולחשבון ימות השנה (מכות כ"ג.) לומר שיספר כל עצמותיו המה יביטו יראו להשתדל בהם בכל כחם ובכל זמן מהזמנים. וכבר אפשר שייחדו מצות לא תעשה למספר הזמן לרמוז שימנע בכל כחו מהבלי הזמן ועסקיו המטרידים הרודפים אחריהם מהשיג הקנינים האמתיים וכל זה בכלל מה שנאמר בכל מקום ששת ימים תעבוד וגו'. שצריך להתאמץ בעבודה האלהית כל ששת ימי המעשה שהם מספר ימי הבלו תחת השמש כדי לזכות להתענג ביום שבת קדש. והנה במצות השמטה אשר בה נאמר גם כן (ויקרא כ״ה:ג׳) שש שנים תזרע שדך וגו' ובשנה השביעי שבת וגו' וגם ביובל הבא אחר שבעה שנים שבעה פעמים (שם) ובמצוות הנלוות אליהם נפלאים רמזים לכל זה יהא במקומו שער ס"ט ב"ה. כי הכל בא להורות לאדם אופן עסקיו ושיעור השתדליותיו כדי שימצא אחר צאתו מזה העולם האבד מנוחת מרגוע והשקט ובטח עד עולם:
_.55.1.15
ועתה אחרי כל הדברים והאמת אשר הקדמנו יראה שתתבאר יפה הפרשה החמורה אשר עוררנו על ספקותיה ראשונה. והוא הדין לכל הפרשיות הדומות לה. אמנם יהיה מה שיאמר בה כפי טבע הנושא ותכונת ענינו כאשר אמרנו בראשונה. אמר אך את שבתותי תשמורו וגו' (א) הביטה וראה נפלאות מתורתנו איך הזהירה על רבוי השבתות והם השלשה שבתות שאמרנו שנאחזים זה בזה ומשתלשלים זה מזה. והנה אחר שכלל השמירה לשלשתן חזר ופירש כל אחד מהם לפי הסדר עצמו שזכרנו. (ב) הנה על השבת הראשונה אמר כי אות היא ביני וביניכם לדורותיכם לדעת כי אני ה' מקדשכם אחר שישמרו את השבת בבחינת השביתה ובטול המלאכה כי אלו הענינים הם אות וסימן לדורותם לדעת כי הוא יתע' מקדשם במצוה הזאת ובסגולותיה לקדשם לו לעולם ההוא הטוב הצפון המסומן בו והנה הוא באמת בבחינותינו הנזכרות הוא המפתח והשער לבא חדר בחדר אל שאר השבתות. אמנם על השבת השנייה חזר ואמר ושמרתם את השבת כי קדש היא לכם מחלליה מות יומת כי כל העושה בה מלאכה ונכרתה וגו' ששת ימים יעשה מלאכה וגו'. אמרו שישמרו השבת העליונה כי קדש היא והוא כענין השמר מפני ואל תמר בו (שמות כ״ג:כ״א). וכאלו אמר ושמרתם את התורה דתרויהו איתנהו ביה התורה נתנה להם במדת השבת הגומלת אותם כשישמרוה והמיסרת אותם כשיסורו ממנה. ואמר מחלליה מות יומת על העסק בתורה ובמצות שלא לשמן כמי שלומד שלא לשם שמים שהוא ודאי חלול התורה ובענין הזה המדה הזאת היא מתחללת (ג) ונתן הטעם ואמר כי כל העושה בה מלאכה ונכרתה ירצה שהעושה מהתורה והמצות מלאכה להתעשר או להתגדל או לקנטר לסוף תכרת הנפש ההיא מעמיה וכן היה הלל הזקן אומר (אבות פ"א) ודאשתמש בתגא חלף ואלו הם דברי חז"ל (שם פ"ד כגי' רש"י) כל האוכל הנאות מדברי תורה נוטל חייו מן העולם. ולפי שזה הענין הוא עצמו צווי המעשה הזרוז על העסק התמידי המביאו אל המעלה השלישית מהמנוחה והנחלה בהתישרו על חיי התורה הנקיים מכל טומאה ופחיתות כמו שזכרנו. (ד) לזה כתב בה ששת ימים יעשה מלאכה כי יזהר על המעשה בעולמו וכמ"ש (ע"א ג'.) היום לעשותם ולא מחר לעשותם והוא אומרו וביום השביעי שבת שבתון קדש לה' כל העושה מלאכה ביום השבת מות יומת כי התנועה בזמן המנוחה אינה רק לרשעים שנאמר (שמואל א כ״ה:כ״ט) ונפש אויביך יקלענה בתוך כף הקלע והוא המות הנפשי אשר יקרה לה במקום היותה בשובה ונחת צרורה בצרור החיים. וכבר אז"ל (אבות פ"ד) יפה שעה אחת של תשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיו העולם הבא ולא יצא הכתוב מדי פשוטו במה שאמר ששת ימים יעשה עסקיו וישאר פנוי מכלם באופן שתועילנו שמירת השבת הראשונה לבוא ממנה אל השניה הזאת. וכל שלא יזהר בזה לא ינקה. ואם בידי אדם או בידי שמים מות יומת כי חייו הזמניים והנצחיים תלויים לו בשמירתה. אמנם על השבת השלישית הצפונה אשר בא האות והסימן עליה כמו שאמרנו אמר ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת לדורותם ברית עולם ביני ובין בני ישראל וגו'. אמר שישמרו בני ישראל אלו השתי שבתות הנזכרות רצוני שישמרו הראשונה בענין השביתה ובטול המלאכה כדי שיוכלו לעשות את השבת השניה בעסק התורה ולימודה אשר שמירת שתי שבתות אלו יהיו ברית עולם ביני ובין ישראל ושיזכו לאותה מתנה טובה הגנוזה אשר נתתי להם האות והסימן עליה כמו שאמר ראשונה כי אות היא ביני וביניכם וגו' כי אני ה' מקדשכם קדושין גמורין שאין ענינה ומהותה להתפרסם מצד גודל מעלתו לפי שערך כל המעשים וכל הפעולות האנושיות אצלה הוא ערך ששת הימים אשר עשה ה' בהם השמים והארץ עם היום השביעי אשר בו שבת וינפש אשר יתחלפו הימים האלה מהיום השביעי בבחינתנו בשאלו הם תכלית הצער והעמל וזהו תענוג ושביתה ותכלית מנוחת הנפש וערבותה אשר עליו אמר (ישעיהו ס״ד:ג׳) עין לא ראתה וגו': ועתה ראה איך כוונו אל שלשה שבתות אלו מסדרי התפלות כוונה עצומה באמרם בתפלת היום ולא נתתו ה' אלהינו לגויי הארצות ולא הנחלתו מלכנו לעובדי פסילים גם במנוחתו לא ישכנו ערלים וכו' שהם דברים משולשים ומכוונים לכל מה שאמרנו. אמרו לא נתתו ה' אלהינו לסימן לגויי הארצות הוא ענין השבת הראשונה אשר אמר עליה כי אות היא ביני וביניכם ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם לומר שזה הסימן יספיק בינו לבינם לסימן. אמנם מצד טוב טבעם והכנעתם אל התורה אשר עמדו רגליהם על הר סיני לקבלתה מה שלא יספיק לאפיקורוסים אשר אינם מקבלים עול תורה ואמונה עליהם. ולא הנחלתו מלכנו לעובדי פסילים מצד בחינת השבת השניה אשר בם נתנה התורה מורשה לקהלת יעקב כי הם נרדפים ומטורפים אחר העבודות הנכריות מהאדמה ומלאכת השמים ואין להם חלק ונחלה בתורת אלהי ישראל. וכמו שאמר הכתוב (תהילים נ׳:ט״ז) ולרשע אמר אלהים מה לך לספר חקי. וכמו שאמרו רז"ל (איכה רבתי פ"ב) אם יאמרו לך יש חכמה באומות האמן ואם יאמרו יש תורה אל תאמן שכן נאמר (איכה ב׳:ט׳) מלכה ושריה בגוים אין תורה. וגם במנוחתו לא ישכנו ערלים כי לא יבא ערל וטמא אל המנוחה ואל הנחלה אשר בה ישכנו בטח בדד וינוחו היגיעים בשמירת השתי שבתות. כי לעמך ישראל נתתו לסימן ולזרע יעקב אשר בם בחרת לתורה ולתעודה:
_.55.1.16
ובהגדת (שבת קי"ט.) אמר ליה קיסר לרבי יהושע בן חנניה מדוע תבשיל של שבת ריחו נודף א"ל תבלין יש לנו ושבת שמה ואנו מטילין אותו לתוכו ומתוך כך ריחו נודף אמר לו תן לי ממנו אמר ליה מי שמשמר את השבת השבת מועיל לו ומי שאינו משמר את השבת אינו מועיל לו: הנה קיסר זה ראה כי תבשיל של שבת הגדול ריחו נודף בעולם שינחלוהו זרע הקדש אשר נתן להם נחלה ובקש ממנו יודיענו במה יזכו אליו ואמר ליה כי תכלית של שבת גורם והוא ענין שתי אלו השבתות שקדמו להם א"ל תן לי ממנו על כל פנים ואמר ליה שאי אפשר אלא בקדימת אלו השתי שבתות שכל המצות תלויות בהן כלומר שיתגייר כי חקה אחת להם ולגר הגר בצדק האמת. אמנם יתר הגוים אשר לא נגה עליהם אור מצוה ותורה לא ישכנו רגלם במנוחה ההיא כלל: (ב) והנה על זה האופן הוא נקל לבאר כל הענינים הכפולים הבאים באלו השבתות כשיושקף ענינם. ובפרשת ויכלו תמצא גם כן נזכרים אלו החלוקים במעט מהעיון עם שכבר פירשנו הפרשה ההיא יפה בשער ד' הנזכר ושם נתבאר יפה מה שאמר (ב"ר פ' י"א) האלהי רבי שמעון בן יוחאי מה שאמר שבת לפני הקב"ה לכל נתת בן זוג וכו' בפנים נחמדים ומה אאריך בזה עוד: והנה אחר שביארנו את כל זה הנה באנו אל מה שרצינו אליו ראשונה מהיות כל הדברים אשר צוה ה' מהפעולות המיוחדות אשר הם פועל האדם ביחוד כלם בכלל ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי יהיה לכם קדש שבת שבתון לה' הרי שנתן והטיל עליו שלש שמות כנגד השלשה שבתות שאמרנו כי באמת בבחינתם ובטוב השקפתם יסתלקו כל המונעים הששה שזכרנו ראשונה שהם מלאכי חבלה הנצבים על האנשים. וזה כי הנה העקר האחד יסלק השנים הראשונים מהם והם אשר מצד עומק המושג ומצד קוצר המשיג כי במה שיגיענו מכח השביתה מאמתת אמונת החדוש המחייבים אמות מציאותו ועוצם יכלתו החצוני הקריב לנו הענינים האלהיים שיעור נפלא עצום אשר לא הגיע שמץ מנהו לשום חכם מהמעיינים אשר לא מבני ישראל המה ובמה שבטל אותנו ממלאכתנו והזמין אותנו פנויים אל הלמוד התוריי כמו שאמרנו שם. שם לנו נפש יתרה ורחבה לתקן חסרוננו ולהשלים קצורנו להשיג מה שאי אפשר לזולתנו בלי ספק. אמנם מצד העקר השני כבר נסתלקו נגיד שנים אחרים והם אורך ההצעות ונטיית הטבע כי באמת התורה האלהית אשר זה העקר שוקד על למודה כמו שביארנו היא המלמדת אותנו האמתיות הנזכרות וכל אשר ממינם בלי הקדמות ואורך הרצעות אשר ספו תמו כל המעיינים בדרכם ולא הגיעו אל מחוז החפץ. וגם הישרותיה במוסריה ותוכחותיה הנלמדים בימים המקודשים ההם תרחיק המדות הרעות והתכונות כחותות ושים מדות טובות ומעולות להיות תחתיהן. אמנם מצד העקר השלישי נסתלקו ג"כ השנים הנשארים והם טירוף העסקים המותריים ובקשת הצרכים. וזה כי כאשר יצייר האדם כי הטוב התכליתיי הוא העולם ההוא המשובח אשר כל אלה הטובות החצונות הבל יהמיון בעיני כל בעל שכל עד שימצאו באומה רבים אשר יהבילום ולא יחשבום כלל כמו שסופר מרבי אלעזר בן חרטום (יומא ל"ה:) ודומ' לו. ואין ספק שיסתפק במעט המושג מכדי צרכיו כרבי חנינא בן דוסא וחביריו (ברכות י"ז:) ומופת גדול לזה ישיבת משה בהר ארבעים יום וארבעים לילה לחם לא אכל וגומר (דברים ט׳:ט׳). שלא היה נמנע אצל הטבע כמו שכתבנו שם. והנה על הישרה זו ביחוד הפליא האל יתעלה להמטיר לנו לחם מן השמים אשר ירד בו הלמוד הנפלא ברוב ענין לקיים כל מה שאמרנו. הנה מהעקרים הגדולים האלה ויתר הדברים הנלוים אליהם כי הוא הלחם אשר ה' נתן לאכלה לאוהביו ולשומרי מצותיו כמו שביארנו ענינו יפה בשער מ"א:
_.55.1.17
ובמדרש (ש"ר פ' כ"ה) ראו כי ה' נתן לכם השבת והלא לא היה לו לומר אלא דעו למה אמר ראו אם יבואו אומות העולם ויאמרו למה אתם שומרים את יום השביעי תאמרו ראו כי אין המן יורד בו. כי ה' נתן לכם ולא לאומות שאם יבאו בני נח וישמרו את השבת לא די להם שאינם נוטלים שכר אלא שחייבין מיתה שנאמר (בראשית ח׳:כ״ב) יום ולילה לא ישבותו ואזהרתם זו היא מיתתן (סנהדרין נ"א.) וכן הוא אומר ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם. משל למלך שיושב והמטרונא יושבת אצלו העובר ביניהם חייב מיתה ואמרו כי מה שלא ירד המן בו הוא מופת גדול לאמתתו לפי שהשבת הגדול אשר הוא סימנו אין עמו מחסור כל דבר. אמנם לפי שהשבת האמיתי ההוא לא ינחלוהו אלא המקדימין שתי שבתות על הדרך שביארנו ובן נח שאינו שומר השבת השניה רצוני המצות כלן אשר היא שקולה כנגדן אין לו חלק ונחלה בעולם ההוא הבהיר הנמשך להם. לזה אמרה תורה עליהם לא ישבותו רצוני שלא יתבטלו ממלאכתם לחנם אחר שאין לו השבת השניה שהיא שמירת התורה ומעתה שביתתו לא די שאינה מזכתו אלא שעובר על אזהרת לא ישבותו ואזהרתו זו היא מיתתו ועל דרך והזר הקרב יומת (במדבר י"ח) ופירשו הענין באמרם משל למלך שיושב וכו'. וזה כי שמירת השתי שבתות הראשונות מחייבות לשומריהם הדבקות האלהי ועל ידן נאמר (דברים ד׳:ד׳) ואתם הדבקים בי"י אלהיכם ועל זה השיעור מהדבקות יורה אומרו במצוה הזאת ביני וביניכם ביני ובין בני ישראל שכבר היו זה אצל זה כחתן אצל כלה שכבר נתקדשה לו בשבת הראשונה שנאמר כי אות היא ביני וביניכם לדעת כי אני י"י מקדשכם: וכבר נכנסה לחופה בסימן השבת השני והוא במעמד מתן תורה שנאמר (שמות י״ט:י״ז) ויוצא משה את העם לקראת האלהים ודאי היום ההוא היה יום חתונתם ויום שמחת לבם. והייחוד הגמור הוא השבת אשר בו תדבק האומה הזאת עם אלהיה. וכבר אמרו (כ"ה בסידור עמודי שמים בשם המפרשים) שעל אלו המדרגות מהזווג תקנו חכמינו ז"ל אתה קדשת לתפלה ראשונה שהוא רמז לקדושין וישמח משה לתפלה שנייה רמז לשמחת החופה ואתה אחד לתפלת המנחה רמז אל הייחוד ואם כן העובר ביניהם וירצה ליכנס בין הדבקים מבלי שיקדים כל המעשים האלו שקדמו למטרונה חוייב שתצא אש מאת פני החתן ותאכלהו כי אזהרתם במה שנאמר להם לא ישבותו כלומר שלא נתנו להם השתי שבתות הראשונות זו היא מיתתן בלי ספק. והנה היתה כונת חז"ל נכונה מאד לפי ענין כונתנו. ועתה לפי שכל הענין הזה תלוי בעמוד התוך הוא שמירת התורה ומצותיה אשר היה ענין השבת האמצעי ועקרו כמו שאמרנו לזה נאמר בפרשה אשר לפנינו כשיוקח הדבור על כל מה שנא' לו בסיני מדברי התורה והמצוה דרך כלל אלה הדברים אשר צוה י"י לעשות אותם והוא ענין השבת האמצעי ועל הראשון אמר ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי יהיה לכם קדש כי האדם חוייב לעבוד בהם תמיד עבודת עבודה לפחות באותו היום אשר הוא פרוש ונועד ללמוד וללמד בו באופן שיהי' הז' שבת שבתון לה' והוא השבת השלישי אשר לא יעשה בו שום מלאכה כי כל העושה בו מלאכה ונכרתה וגו' כמו שכתבנו למעלה בפרשת אך את שבתותי והפליג בכאן לבאר ולומר לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת לומר שאפילו מלאכת אוכל נפש לא יעשה בו כשאר המועדות כמו שאמר בפרשת המן (שמות ט"ז) את אשר תאפו אפו ואת אשר תבשלו בשלו והכל היא מלאכת האש וכן הוא באמת כי אשר יאכל לכל נפש לא יעשה ביום השבת כלל כמו שנתבאר שם וכמו שאמרו ז"ל ולא למחר לעשותם. והנה כלל בזה משה כל מה שנצטוה לו ראשונה, וכבר נתבאר בזה כל מה שרצינו מהשלשה עקרים האלו ותועלותיהם כלם אשר נדחו בהם כל המונעים והמעכבים השתדלות האדם בפעולותיו המיוחדות ויקריבום אליו ואף גם זאת שיוקחו אלה הדברים על מלאכת המשכן לבדו ויבא ללמד על איסור מלאכות השבת ואפילו במלאכה ההיא כדתניא (שבת צ"ז:) ר' אומר דברים הדברים אלה הדברים אלו ל"ט אבות מלאכות שנתנו למשה בסיני ופירש"י ז"ל דברים שנים ותוספת ה"א הרי אחד הם שלשה אל"ה בגימטריא ל"ו הרי ל"ט וסמיך ליה ששת ימים תעשה מלאכה ואמר (שם ע'.) הבערה ללאו יצאת או לחלק יצאת כמו שכתבו המפרשים ז"ל. מכל מקום הנה הוא ראוי שיושכל מהם מה שכתבנו בשער מ"ח מהיות המשכן בכללו וחלקיו צורת העולם הכללי ותבניתו בלי ספק כמו שביארנו אותו יפה. והיה אחד מהדברים המורים על אמתתו מה שסיים כל הצווים ההם בפרשת אך את שבתותי תשמורו כי המקדש מורה על העולם הנחלק לשלשה מחיצות כמוהו. והשבת המורה על חדושו נחלק לשלשה העקרים שזכרנו ויחס נפלא יש בין שניהם אשר עליו נאמר (ויקרא י"ט). את שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו. (ד) ולזה התחיל משה במה שסיים האל יתעל' לעורר אותם למה שהיה להם לשום לפניהם ראשונה התמונה אשר אליה יכונו כל חכם לב בהם כמ"ש (שמות ל"א) ואמלא אותו רוח אלדים בחכמה ובתבונה ובדעת על דרך שנאמר (משלי ג׳:י״ט-כ׳) ה' בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונה בדעתי תהומות נבקעו וגו'. וגם יראה שכיוון בהם מה שנאמר במעש' העולם (ישעיהו מ״ח:י״ג) קורא אני אליהם יעמדו יחדו. וזה כמה שנאמר ויעשו כל חכם לב בעושי המלאכה את המשכן עשר יריעות שש משזר וגי'. ובארון ויעש בצלאל את הארון עצי שטים וגו'. כמדומה שמעיד עליו כי בעוד שהיו עושים כל החכמים זה מלאכת יריעות התכלת והארגמן וזה יריעות עזים וזה הקרשים עשה בצלאל את הארון את השלחן ואת המנורה כדי שיעשה כלו כאחד. ויוסכם מה שהוקדמו במצוה עם מה שיעשו במלאכה. ואם היה המאמר לאיסור המלאכה לבד היו לו לומר אותו באחרונה כאשר צוה. ועכ"פ כבר יובן המלאכה ההיא מאמרו ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי שבת לה' אלהיך שהוא חובה ממש שמוטלת עליהם לעשותה בהכרח בששת הימים אמנם שינוחו ביום השביעי. והרי הוא בנין אב לכלם שחייב האדם לעשות ביום השביעי והרי הוא מלאכת עולמו כלה במדת ימיו באופן שינוח ויעמוד לגרלו לקץ הימין ויעלה הכל לענין א' ולתכלית אחד להישיר האדם אל הפעולות המיוחדות אליו בהסרת המונעים והמעכבים כמו שכתבנו ראשונה.
_.55.1.18
וזה הענין עצמו אשר צוהו חז"ל ויחסוהו אל זאת המלאכה האלדית במאמר שזכרנו ראשונ' אמר להם הקב"ה לישראל אתם עשיתם לי משכן של יריעות וכו'. וזה שכבר ביארנו שם כי היריעות ההמה היו רושם נפלא לגרמי השמים הגלגלים אשר עליהם נאמר (תהלים ק"ד) נוטה שמים כיריעה. ונאמר (ישעיהו מ׳:כ״ב) הנוטה כדוק שמים וגו'. והכונה כי במה שידעו ויכירו ראשונ' כי הוא יתעלה חדש העולם בנדבת לבבו ורצונו כמו שהמה עושים המשכן ההוא מאת כל איש אשר ידבנו לבו כמו שאמרנו שם וכמו שהפליג לשבחם הנה בזה הענין באומרו ויבאו האנשים על הנשים וגו' ונאמר מרבים העם להביא עד שהעבירו קול במחנה לאמר אל יביאו עוד. ולא לחנם נכתבו אלו הדברים אלא להעיד ולהעיר על זה הענין המעולה הנה בזה יגן עליהם במה שיסדר עניני העולם ההוא המחודש לטובתם ולהנאתם להצילם מכל המקרים המתרגשים לבא כמו שנאמר (שם ד') וברא ה' על כל מכון הר ציון וסוכה תהי' לצל יומם מחורב ולמחסה ולמסתור מזרם וממטר כי זה מה שנתברר יכלתו עליו מאחר שחדשו כמו שפירש זכור ושמור. והנה בזה יגיעו להם מאלו העיונים השני תועלות אשר הגיעו מהעקר הראשון אשר לשבת והם הקרבת המושגים העליונים ותקנת קצור המשיגים. והנה האמונה והידיעה הזאת תחייב השלחת האדם על מעשיו ולדקדק על עצמו להרחיק מעליו פחיתות המדות ורוע התכונות הדבקים אל החומר והוא אומרו אתם עשיתם כפורת שהוא לשון כפרה וקנוח המעשים המגונים כי ירצו להדמות אל מלאכי עליון המצויירים על קצות הכפרת שהם נקיים מכל חטא. ולזה הבטיחם שיעלה בידם מן התועלות מה שיזכו בו שלעתיד יבוקש את עון ישראל ואיננו (ירמיהו נ׳:כ׳) ועוד וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם וגו' (יחזקאל ל״ו:כ״ה). והוא באמת תועלת תקון האדם ויושרו מנטייתו אחר טבעו ומזגו שהוא המעכב הרביעי שזכרנו בסדר המספר אשר ספרם דוד המלך ע"ה (תהלים קי"ט אות ד') ומשם ימשך האדם להכנע אל למוד התורה והמצוה אשר עליו אמרו אתם עשיתם לפני שלחן והוא הפנאת עצמם מעסקיהם והזמנתם אל שלחן התורה האלהית שהוא ענין השבת הראשון שאמרנו כי השלחן ההוא אשר לפני ה' כך הוראתה להיות מסודרים לפניו שם מערכות הלחם האלהי תמיד כמו שנתבאר על כן בשכר זה אערוך לפניכם שלחן בכל הענינים הצריכים לצרככם להשלים אותה על צד היותר שלם שאפשר באופן שלא תרעבו ולא תצמאו ולא תקחו עוד חרפת רעב בגוים והוא עצמו המעכב הששי אשר זכרו המשורר. והנה על מה שיורה עליו השגת השלמות התלוי בענין השבת האמצעי והוא בלמידת התורה והמצוה אשר היא שקולה כנגדן אמרו אתה עשיתם לפני מנורה שכבר ביארנו שם היא ענין הדלקת נרות התור' אל מול פנים האלהיים כמו שנאמר (משלי ו׳:כ״ג) כי נר מצוה ותורה אור על כן יהיה שכרכם והיה אור הלבנה כאור החמה וגומר (ישעי' ל'). והכונה שישיגו האנשים ההשגות בלי אמצעיים כי הלבנה עד עתה היא משגת אורה על ידי החמה ולעתיד לבא יאמר שיהי' אורה כאור החמה בלי אמצעי והוא עצמו ענין הסרת אורך ההצעות שהיה המעכב השלישי בסדר המשורר. והנה על הענין האחרון אשר הוא תכלית הכל ועקרו והוא ענין השבת השלישית יום השבת הגדול והעונג המוחלט אמר אתם עשיתם ארון אשר התורה נתונה בו והוא השקפתכם בכל מעשיכם אל הטוב הנפשיי אשר הוא תוכיות כל העסקים הנאותים ותכליתם כענין שהתור' היא נתונה בתוך כל הבנין הזה ובפנימיות הכלים המקודשים כענין הנפש הנתונה ברוח החיוני אשר בלב הנתון בתוך הגוף אף אני אשלים על ידכם בהשלים לכם הנופש והמרגוע ההוא לעולם הבא שכלו שבת בהשקפתו ובערכי יתיאשו האנשים השלמים מכל שאר העסקים המותריים אשר עליהם יוציאו זמנם שהוא המעכב הגדול אשר זכרו המשורר ואשר נצחו אותו מעט מזער מהקדושים אשר בארץ המה. והנה עם זה יכלול זה המאמר כל מה שכתבנוהו מעניני השבת ותועלותיו בג' הפנות התלויות בו וצרופם עם מלאכת המשכן וסודו אשר צרפה אותם התורה בדבריה זה פעמים כנזכר. ובזה נשלם מה שרצינו אליו מזה החלק:
_.56.1.1
יבאר איך יסכימו יחד ההנהגה הטבעיית וההשגחיית בהנהגת העולם בכלל ובפרט:
_.56.1.2
פרשת אלה פקודי
_.56.1.3
במדרש (ש"ר פר' נ"ב) מאי דכתיב (משלי ל״א:כ״ה) עוז והדר לבושה ותשחק ליום אחרון. עוז והדר לבושה זה משה דכתיב ביה (שמות ל״ד:כ״ט) ומשה לא ידע כי קרן עור פניו ותשחק ליום אחרון זה משה שבשעה שאמר להם לישראל בואו ונקים המשכן התחילו טוענין ולא היה עומד וכמה חכמים היו בהם שנאמר (שם ל"ו) ויעשו כל חכם לב ולא היו יכולין להקימו עד שהביאו אצל משה דכתיב ויביאו את המשכן אל משה אמרו לו רבינו הרי קרשים הרי בריחים הרי יריעות הרי קרסים כיון שראה משה כך מיד שרתה שכינה עליו והקימו וזה שאמר הכתוב (משלי שם) רבות בנות עשו חיל ואת עלית על כלנה. ואל תאמר משה העמידו שהמשכן נעשו בו נסים ועמד מעצמו דכתיב בחדש הראשון בשנה השנית באחר לחדש הוקם המשכן. הוקם מאליו:
_.56.1.4
*תוכן דעת הרב ז"ל הוא, כי אחרי שכבר התבאר בשער ט"ו ובשער ל"א (עיין ביאורי בראשית דף ק"כו ודף רמ"ה כי הי"ת מנהיג עולמו בשני מיני הנהגות, הא' טבעית עפ"י חקי הטבע ומהלך הכוכבים במסלותם, והב' נסיית עפ"י השגחת הי"ת לתת לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו, ושהנהגה זאת מיוחדת רק לאומה הישראלית, כמאה"כ "ראה נתתי לפניך את החיים ואת הטוב ואת המות ואת הרע" ר"ל שרק אצלך תהי' מנת החיים תלויה באופן נסיי מעשייתך הטוב, כמו המות מעשותך הרע, וע"כ אמר הכתוב ג"כ לישראל, ובחרת בחיים" כי רק חייך ואורך ימיך תלוים לפעמים רק בבחירתך לעשות הטוב המלוה לך ממני, אבל חיי ומות כל שאר העמים תלוים רק מחקי הטבע לבד ד"מ מרבוי או מיעוט לחיות גופם, מטוהר או עיפוש האויר, ושאר מקרים טבעיים כאלה, ואחר שבאר הרב ז"ל ג"כ כבר בשער מ"ח כי החכמ' האלקית כונה במלאכת המשכן וכל כליו, המורים על בנין העולם כלו חלקיו הפרטיים, להאיר עיני ישראל ולהודיעם, שכמו שכבוד ה' מלא את המשכן כן גם העולם כלו משכן כבודו, והוא לבדו סבתו הראשונה, המניעו והמנהיגו בהשגחה פרטית, כי אחרי שהוא בראו וחדשו מאין, יש לו ג"כ הכח והיכולת לשנות חקי הטבע למען שלם להם גמול מעשיהם הרעים והטובים, באופן שהנהגת העולם הנסיית מסורה היא בידיהם, כי לפי מעשיהם אם ייטיבו או ירעו אותם, כן ימוד פעולתם אל חיקם, חושב עתה הרב ז"ל למשפט שאחרי שבפרשתינו זאת יסופר תשלום וכלות מלאכת המשכן, ישלים גם הוא עתה פה ביאור ב' אופני הנהגת העולם האלה ואופני שימושם, ובזאת יחל ויאמר, הנה בהנהגה הטבעית צריכים אנו להתבונן שלשה ענינים הא' כי על פיה יהיו רוב מקרי ופגעי בני אדם הרעים והטובים שוים יחד מבלי הבדל לטובים ולרעים והב' כי רק עי"ז תהי' הבחירה החפשית אפשרית כי אם היו תמיד הטוב והאושר אחוזים ודבוקים רק במעשה הטוב והישר, והנזק וההפסד רק במעשה הרע והעול, הלא היה האדם מוכרח לעשות, הטוב, כי מי זה פתי וחסר דעת אשר יסבב לעצמו ברצון חפשי מקרה ופגע רע, ולא ישתדל בהיפך להטיב גורלו ומנת כוחו עלי ארץ ככל אשר תמצא ידו? (עיין מזה גם ביאורי למעל' בראשית כ' ע"ב) והג' כי לפעמים יקרה, שהענינים אשר סודרו כבר מהי"ת בתחילת הבריאה, ע"פ מערכת השמים והכוכבים" שיצאו אל הפועל בזמן מה העתיד לבוא, יהיו משכימים ומתאימים יחד עם מעשה בני אדם אשר יעשו בעת ההיא, באופן שישולם על ידם כאשר יצאו אז אל הפועל, גמול מעשיהם אל חיקם כמו שהי' הדבר בראשית ממלכת יויקים שהרעו אז ישראל את מעשיהם, והגיעה העת אשר בו היה נועד מעת ברוא אלקים ארץ ושמים, שיעלה שיא נבוכדנצר מלך בבל למעלה, עד שיכנעו תחתיו ותחת ממשלת בנו ובן בנו לא לבד כל ממלכות הארץ, כי אם גם כל חית השדה, ע"כ השתדל ירמיה הנביא להודיע זאת לישראל, שיכנעו תחת ידו ברצונם החפשי ולא ימרדו בו, אחרי שאיו זכות מעשיהם הטובים גדולה כל כך. עד שיהיו ראוים שתשתנה בעבורם הנהגה הטבעית הזאת, הנוסדת עפ"י מערכת הכוכבים מיום הוסד העולם באופן נסיי לטובתם, ותחת כי השתדלות נביא השקר היתה תמיד להכחיש האמונה בהנהגה הנסיית, והשתדלות נביאי הצדק היתה בהפך לחזק האמונה הזאת, נהפך אז הדבר בימי ירמי', כי נביאי השקר הבטיחו אז את ישראל בכחשיהם כי שלום יהיה להם, והוא השתדל בהפך להודיעם, כי עפ"י ההנהגה הטבעית צריכים הם להביא צואריהם בעול מלך בבל ולהכנע לפניו, אחרי שאינם ראוים עפ"י מעשיהם שתשתנה ההנהגה הטבעית הזאת באופן נסיי לטובתם, ועפי"ז ביאר הרב ז"ל כמה פסוקים בירמי' כ"ז א' עד סוף קאפיטעל כ"ח (עיין בפנים הספר), ובסוף דבריו דחה גם דעת מחשבי הקץ עפ"י מערכת השמים, כי כמו שמעשה בית ישראל הרעים יוכלו לאחר בעבור ענשם הנסיי עפ"י ההשגחה הפרטית את הקץ הנועד עפ"י חקי הטבע וההנהגה הטבעית, כן יוכלו בהיפך בהיטיבם את מעשיהם, למהר ולקרב קץ הגאולה על פי ההנהגה הנסיית אף בטרם יבוא ויגיע מועדו עפ"י הנהגה הטבעית, וזשאחז"ל "שמחשבי הקצים מעכבין את הגאולה" כי לפי דעתם שיחשבו כי הקץ לא יוכל להיות רק בזמן ידוע, ד"מ כאשר יחוברו יחד כמה כוכבים ידועים להתיצב במצב ידוע הראוי והנכון לזה, הלא יאחרו בזה זמן הגאולה לעתים רחוקים, כי מחברת כוכבים כזאת לא תהיה לפעמים כ"א אחרי עבור כמה מאות שנים, תחת כי המאמין האמיתי יחשוב כי בהיטיב ישראל את מעשיהם, ימהר ויחיש הי"ת את גאולתו, אף לפני בוא יום מחברת הכוכבים הידועים הזאת, וחולם בהנהגה השנית הנסיית יש להתבונן ג"כ ב' ענינים הא' כי היא משתמשת בעצם וראשונה אצל האומה הישראלית מקבלי התורה המחויבים ללכת בנתיבותיה ולשמור מצותיה וחקיה, והב' כי לפעמים תמצא ג"כ אצל שאר העמים, וזה על ב' דרכים הא' הוא על המעט ולעתים רחוקים כי כאשר ירבו להשחית דרכם מאוד עלי ארץ, עד שלא יוכל הי"ת עוד להביט אל עמלם, אז תעלה חמתו באפו להענישם בעונש נפלא ונסיי היוצא ממנהג הטבע המורגל, כמו שנראה בהבאתו את מי המבול על הארץ כאשר רבה רעת האדם בארץ, ובמהפכת סדום ועמורה בעת אשר כלם סרו יחדיו נאלחו לפרוע מוסר ולהשחית דרכם עלי ארץ, והב' כאשר יהיה יחס והצטרפות מה ביניהם ובין יראי אלקים האמיתים הראיים להיות מונהגים בהנהגה נסיית, כמו שנראה שברצות ה' לשלח שרה לחפשי מבית פרעה ואבימלך, נגע את בית פרעה ונראה לאבימלך בחלום הלילה ועצר בעד כל רחם לביתו, הכל באופן נסיי היוצא מגדר הטבע הנהוג וע"ז מורה גם מאה"כ "משמים הביט ה' ממכון שבתי השגיח אל כל יושבי הארץ וכו' הנה עין ה' אל יראיו" וכו' שר"ל שהשגחתו הפרטית על כל שאר העמים יושבי הארץ, הוא רק בעבור יראיו אשר ישנם עמהם ביחס והצטרפות, ולטובתם "להציל ממות נפשם" וכו' וכאשר יראו זאת חכמי העמים החושבים כי כל עניני התבל יונהגו רק בהנהגה טבעית, הלא תתבלע חכמתם, כמאה"כ מפיר אותות בדים וכו' משיב חכמים אחור וכו' מקים עצת עבדו וכו' ר"ל בעת אשר יקים ה' דבר עבדו הנביא אשר הגיד בשמו באופן נסיי, יופרו אותות הבדים והקוסמים, ודעת החכמים החוזים בכוכבי' להתבונן מהם ההנהגה הטבעית תסוכל, וע"ז מורים גם דחז"ל "עד שלא הוקם המשכן היתה הנבואה מצויה באומות העולם, כי אז היה העולם נוהג לרוב רק ע"פ מנהג הטבע ומערכת הכוכבים, ורק לעתים רחוקים ומעטים נשתנה לפעמים מנהג הטבע, ע"כ היו החכמים החוזים בכוכבים ויודעים היטב כל תהלוכותיהם יכולים להגיד לפעמים עתידות שיבואו אל העמים והמדינות עפ"י חקי הטבע (על דרך מה שיגידו גם עתה חכמי הטבע והתכונה הרבה דברים שיהיו לעתיד, ד"מ מתי יהיו ליקוי השמש והירח, ולפעמים ג"כ איך תהיה מהות השנה הבאה גשומה או שחונה ? אפס כשהוקש המשכן נסתלקה מהם, כי מאז והלאה שכן כבוד ה' בישראל, והחלה ההנהגה ההשגחית להתנהג לרוב בישראל, ועל ידם גם לפעמים ושאר העמים, אשר באו ביחס אחד והצטרפות עמהם, וע"כ אבדה חכמתם וכשרון נבואתם עפ"י חקי הטבע ועפי"ז תבין גם מאמרם ז"ל "אלו היו אומות העולם יודעים מה אוהל מועד יפה להם" וכו' (עיין בפנים הספר) כי בתחילה כאשר היו רואים דבר יוצא חוץ לגדר הטבע הנהוג היו חרדים ומתבהלים מאוד, וזש"א "היו העולם שומעין את קול הדיבור ונתרזין" וכו' אבל משהוקם המשכן הורגלו לראות בישראל הרבה אותות ומופתים כאלה היוצאים ממנהג הטבע, וסרה עי"ז גם חרדתם ויראתם הראשונה, כי כן נוסד בטבע כל אדם שתוחלש התפעליות חרדתו מפני דבר נורא ואיום ע"י הרגלו התמידי בו, כמו שיוחלש ע"י ההרגל כל הרגש והתפעליות נפש האדם (עיין מזה בפתיחות ספר מאור עינים ד"ה הנה מודעת וכו', [וכן כתב גם החכם הרומי באחת ממליציתיו בבחינת הרגשת והתפעלות החמלה, כי גם האיש היותר רחמן וחומל על זולתו מתולדתו, יוחלש בקרבו הרגש הרחמנית והתפעליות החמל' ע"י ראותו למרבה חמש וריב, עושק דלים וריצוץ אביונים, שפיכת דם נקי ושאר רעות כאלה לנגד עיניו תמיד, כי ע"י ההרגל התמידי בדבר מה תוחלש התפעליות הנפש המסובבת על ידו, אשר על כן בפשע ארץ ורבות עושק וחמש בתוכה, לא לבד כי יהרגו נקיים על לא חמם בכפם, עוד רעה חולה תצא מזה כי תאבד עי"ז גם מדת החמלה והרחמנות מלב בני אדם יושבי הארץ ההיא עכ"ל (ואפשר שע"ז רומז גם דברי הנביא (ישעיהו נ״ז:א׳) "כי מפני הרעה נאסף הצדיק" ר"ל מפני הרעה התמידית אשר תהיה בארץ, חדלו כל מדות והתפעליות טובות בבני אדם, יען כי הורגלו רק בראיית, עמל ואון, ועי"ז נאסף, ר"ל חדל להיות איש צדיק בארץ.)] אח"כ יאמר הרב ז"ל כי אף שהשגחת הי"ת הפרטית והנהגתו הנסיית על פיה היתה מצויה בעצם וראשונה בכלל האומה הישראלית, בכל זאת כמו שהשגחת מלך או שר על עמו ועבדיו הנתונים תחתיו ושרים למשמעתו, משתנה ומתחלפת ברב ובמעט, לפי השתנות והתחלפות כל אחד ואחד מהם בבחינת אמונתו ושמורת פקודי המלך, כן היו ג"כ מדרגת ההשגחה האלקית מתחלפות בישראל, לפי התחלפות מדרגות האישים הפרטים, בבחינת הכרתם את הי"ת, ואהבתם אותו לדבקה בו ולשמור חקיו ומצותיו, ובכלל יש בענין זה לדעת הרב ז"ל ג' מדרגות, כי יש אשר ידע רק כי יש אלקים שופטים בארץ, והוא בא רק לחסות תחת כנפיו, מבלי שישתדל גם בעבודתו ואהבתו, ונדמה בזה לבן כפר היודע רק כי יש מלך בארצו המושל עליה ומנהיג איתה מבלי אשר יחוש לדעת מהותו, ואיפה הוא ? ואיש כזה ראוי רק שתצילהו ההשגחה האלקית שלא יספה בתוך שאר העם, ולא ידחה עליו רעתם. ויש איש אשר ישתדל לדרוש את אלקיו, אבל אין ביכלתו להשיג אותו, אף כי שיבוא חדריו ודומה לבן עיר ממלכה אשר ידע מקום מושב המלך, ובכל זאת לא יערב לבו לבית אל ביתי, יהיא מסתפק להפיק רצונו וכל מאויו רק ע"י פקידי המלך ומשרתיו, ואיש כזה ראוי כבר למדרגת השגחת אלקים היותר גדלה, והיא לעשות לו נסים נסתרים אשר לא יראו לעיני כל, יען כי לא יצטרך להם שינוי מנהג הטבע, ד"מ כאשר ילשינו עליו אל המלך ושריו ויבקשו תואנה לו להדיח עליו רעה. יטה ה' לבם לטובה עליו, עד שלא תבואהו הרעה אשר חשבו להשיב עליו, אבל אינו ראוי עוד שיצילהו הי"ת גם ע"י שינוי חקי הטבע, להצילו ד"מ משני כפירים ומתלעות לבוא, או מכבשן אש בנפלו לתוכו, כאשר נצולו דניאל וחבריו ואברהם, ויש אשר בכל לבבו ובכל נפשו יאמר לה' אני, וישתדל לעבוד עבודתו בכל מאמצי כחו, והוא כבן בית למלך שמכירו ויודע מהותו היטב מאוד, ועושה תמיד רצונו ומלאכתו באמונה, והמלך גם הוא חפץ בעבור זה ביקרו, וינשאהו ויגדלהו למעלה ראש, ולפעמים יעשה זאת גם בדרך ואופן היוצא מחקי המלכות ונימוסיה, ד"מ אם יתנהו לראש וישימהו לשר ונגיד על כל זולתו, בטרם ישמר תחינה משמרת פקודות החרות, כי כפי המנהג הנודע יעלה על כל פקיד ושר המלך רק לאט לאט ממעל' למעל' אחרת, והאיש הזה יען כי המלך חפץ ביקרו, יושם בתור המעלה הגבוהה, גם בטרם יציג רגלו תחילה על מדרגות המעל' התחתונות, וכן בבוא אליו פגע או אסון יצילהו לפעמים גם באופן בלתי נהוג ומתנגד לנימוסי המלכות, וכן איש ירא ה' אמיתי כזה בבחינת יחסו אל אלקיו, כי לא לבד שתהיה אהבתו נפלאת לו יותר מכל זולתו, כי אם גם בבוא עליו צרה ומצוקה ישדד בעבורו מנהג הטבע ומערכת הכוכבים להצילו מכל רע באופן נסיי הנראה לכל, ובדברים אלה מבאר הרב ז"ל והולך דברי המשורר (תהלים צ"א) כי אחרי שהתפלל משה בסוף הפרש' הקדומ', ככלותו את מלאכת המשכן הרומזת על בנין העולם והנהגתו הנסיית עפ"י ה' במאמר "ויהי נועם ה' עלינו וכו' שר"ל שיהי' נועם השגחת ה' עלינו, הציג לפנינו במזמור הבא אחריו ג' מחלקות בני אדם אשר עליהם ישגיח הי"ת בהשגחתו הפרטית במדרגות שונות, כי על בעלי המחלק' הראשונה אמר "יושב בסתר עליון וכו' כי הוא יצילך מפח יקוש, יפול מצדך אלף" וכו' ר"ל בעת שיענשו הרשעים ע"י דבר הוות ושאר מקרי הזמן הרעים, אשר ינוגעו בהם בני אדם לפעמים, ינצל הוא מהם, כלוט ששלחו הי"ת מתוך ההפכה, ועל בעל המחלקה השניה אמר "כי אתה ה' מחסי וכו' לא תאונה אליך רעה וכו' כי מלאכיו יצוה לך וכו' על שחל ופתן תדרוך וכו" ר"ל גם ע"י שינוי חקי הטבע תנצל מהרעה, בהיותך במעלת בעל כמדרגה השניה, ומבעל המדרגה השלישית אמר "כי בי חשק ואפלטהו אשגבהו כי ידע שמי" ר"ל כי בהיותו קרוב אלי עד שידע שמי אחלצהו ואכבדהו אני בעצמי, באופן שהצלתי תהי' גם נגד חקי הטבע, ובזאת יכובד על פני כל, אשר יכירו וידעו בזה, כי השגחתי הפרטית נפלאת לו במדרגה היותר עליונה, אפס לא רבים יזכו למדרגה יקרה זאת, ואך מעטים המה אשר בעבורם תהיה הנהגה נסיית כזאת ובזה יש הבדל בין ההנהגה הטבעיית לנסיית, כי בהנהגת העולם הטבעית, יוכלו הרבים לפעול תמיד יותר ממה שיפעול אחד, ד"מ אם צמד שדה אחד יעשה עשרה כורים לשנה, יעשו עשרה צמדי שדה מאה כורים אם הם שוים רק באיכותם ומהות שמנם ודשנם, וכן אם יחרוש אכר אחד בבקרים מאה אמות שדה בכל יום, תהיה חרישת עשרה אכרים הדומים אליו בכח וחריצות, אלף אמות, ואם גם חלשים הם ממנו, בכל זאת בעבור רבוים יפעלו יותר ממנו, אבל בהנהגה נסיית אינו כן, כי האות והמופת אשר יעשה לפעמים לשלם אחד מני אלף, לא יעשה לכולמו גם יחד, אם אינם שלמים וראוים להנהגה נסיית כמוהו, כמו שראינו שקול ה' המדבר מהר סיני לא יכלו לסבול כל ישראל גם יחד, כמאה"כ אם יוספים אנחנו לשמוע את קול ה' עוד ומתנו" ומשה לבדו נגש אל הערפל לשמוע דברי אלקים חיים, וגם מתוך אוהל מועד יחד רק אליו לבדו הדיבור, כמו שהעיר ע"ז המדרש שהביא הרב ז"ל "בנוהג שבעולם משאוי שהיא קשה לאחד נוח לשנים" וכו' (עיין בפנים הספר) גם מאה"כ "לא מרובכם מכל העמים חשק ה' בכם וכו' כי אתם המעט" רומז ע"ז, ר"ל אף ששאר העמים רבים מכם בבחינת כמותם ומספרם, בכל זאת נוהגת ההנהגה הנסיית רק בכם, אף שאתם המעט במספר, אם רק תלכו בדרכי אבותיכם הישרים להוות שלמים בבחינת מהותכם ואיכותכם הפנימית כמוהם, וע"ז מורה גם מאה"כ "וצדיק יסוד עולם" ר"ל כי לפעמים תסבב ותוסד הנהנת העולם הנסיית, רק ע"י צדיק אחד שלם לבדו, ועפ"ז ביאר הרב ז"ל גם המדרש שהחל בו באמרו, שאף שמלאכת המשכן וכל כליו עשו רק שאר כל חכמי לב בעם, בכל זאת הקמת המשכן אשר על ידה החלה מאז והלאה ההנהגה ההשגחיית האלקית להיות מצויה בישראל, לא היתה יכולה להעשות רק ע"י משה לבדו, שהיה בחיר הנביאים וכל בני אדם זולתו, בבחינת שלימותו הנפשית, ע"כ כמו שבבריאת השמים והארץ וכל אשר בהם, אף שכבר כלו להיות בששת ימי הבריאה, לא יכלו לפעול פעולותיהם עד שנתן הי"ת הכח בכללם, לפעול פעולתם מאז והלאה ע"פי חקי הטבע (עייין ביאורי למעלה בראשית דף ל"ז ע"א) אשר ע"כ נמצא כי אחרי שאה"כ תחלה "ויהי ערב ויהי בקר יום הששי ויכולו השמים" להורות שהיו כבר שלמים, ומלאכתם תמה בסוף יום ששי אמר אח"כ "ויכל אלקים ביום השביעי" שרק הוא בעצמו ית' ולא זולתו, הי' יכול לתת להם ההשלמ' המוחלטת, והיא לפעול פעולתם ולהנהיג מנהגם הטבעי מעתה ועד עולם, כן גם במלאכת המשכן וכל כליו הרומזים על בנין העולם (כאשר יורה על זה גם שיווי הלשונות והמאמרים שנאמרו בשניהם, כמו שהעיר ע"ז המדרש (עיין בפנים הספר)"אמר ר"י בר יוסי וכו'") אף שכילוה חכמי לב עושי המלאכה לבדם, כמו שנאמר "ותכל כל עבודת הקודש" הוצרכו בכל זאת להביא הכל אח"כ אל משה, ורק הוא היה יכול להקימו, וזש"א "התחילו טוענין ולא היה עומד וכו' כיון שראה משה כך מיד שרתה השכינה עליו והקימו וכו'. אחר שנתבאר במה שקדם שהמלאכות האלה האלהיות יורו הוראה חזקה על כללות העולם ושני מיני הנהגותיו. ראוי הוא שבתשלומו וסדר הקמתו יבא סוף ביאורם ואופני שמושיהם ובפרט אופני ההנהגה השנית דאלהית המיוחדת והמיוחסת אל המלאכות ההן. וזה שכבר נתבאר שהיו בעולם שני מיני הנהגות. ההנהגה המיוחדת מהסדור הטבעי השמימיי אשר לא תשקיף בין צדיק לרשע ובין עובד אלהים ללא עבדו והיא המיוחדת לכללות העולם. וההנהגה הנמשכת מהשגחת מעשה בעלי הבחירה לתת לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו והיא המיוחדת למקבלים התורה האלהית המישרת אל ענין זאת הבחירה וטעמה כמו שאמרה התורה (דברים ל') ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המות ואת הרע. והכונה כי לא כאשר יראה האדם יבחר ויקרב רק אשר תישיר אותו. וכמו שאמר בסוף (שם) החיים והמות נתתי לפניך הברכה והקללה ובחרת וגו'. הנה יראה שישראל קרויין אדם בענין שלמות הבחירה וטעמה לא זולת. ולכן נתיחדה להם זאת ההנהגה. וכבר ביארנו ענין אלו ההנהגות בשער ט"ו ובשער ל"א. והנה היה מהחכמה האלהית להאיר עינינו באלו המלאכות האלהיות ולהודיע לנו שזאת ההנהגה העליונה השנית היא מסורה בידנו כאשר בא בשער מ"ח. הנה לזה יחוייב שלמות המלאכה שבתשלומה וגמר מלאכתה יושלם ביאור אלו ההנהגות ואופני שמושם כל אחת מהנה לפי טבעה וענינה כי הוא תשלים זה הדרוש וביאורו: אמנם נדבר ראשונה מההנהגה הטבעית הכוללת אשר התחילה בה התורה האלהית ונאמר כי היא משמשת על שלשה דרכים. האחד הוא דרך לכל העולם בכלל שעליה הוטל פרנסתו רצוני באשר לא יושקף בו שום גמול ועונש כמו שהוא הענין אצל כל האומות אשר לא בחר ה' בהמה לתת להם תורה ומצות אשר עזבם לפרנסת הסדור השמימיי כמו שבא בכתוב מבואר (דברים ד') את השמש ואת הירח ואת הככבים כל צבא השמים וגו' אשר חלק ה' אלהיך אותם לכל העמים תחת כל השמים ואתכם לקח ה' והענין הזה הוא מבואר בעצמו ויבא עוד ביאורו במה שאחר זה. אמנם הדרך השני הוא לתת אפשרות ומציאות אל הבחירה האנושית אשר א"א זולתה והוא ענין נפלאה מאד ביארוהו רז"ל באומרם במשנה (אבות פ"ה) בעשרה מאמרות נברא העולם ומה תלמוד לומר והלא במאמר אחד יכול ליבראות אלא ליפרע מן הרשעים וכו' וכדי ליתן שכר טוב וכו'. כמו שביארנו ענינו יפה בשער ג' עיין עליו. אמנם הדרך הג' הוא משתתף אל ההנהגה השניה כאשר יקרה שיהיה המסודר מהטבעית מהטוב והרע הוא אשר יאות לבא ולהגיע לפי מעשה האנשים המונהגים לפי ההשגחה כי כשיקרה הענין כך מה שהיה ענינו מסודר ובא מעת הבריאה הוא שתהיה הכוונה אליו עכשו מצד ההשגחה האישיית ומה שנעשה על ידי מערכות השמים הוא אשר יעשה לפי פעולות המקבלים עד שאז יתהפך ענין הנביאים ממנהגו על הרוב. וזה כי מנהג הנביאים תמיד לגדל ולחזק ההנהגה ההשגחיית ולפרסם וליעד גבורתה ויכלתה על סדרי ההנהגה הטבעית ומערכותיה להתפאר ולהתהלל באלהים על נביאי השקר היודעים בחכמת סדור מלאכת השמים וכל צבאם המתנבאים בעם לפי הסדור הטבעי ההוא כמו שיבא עד שימצאו תמיד נביאי השקר מחזיקים ומקיימים עניני ההנהגה הטבעית ונביאי השה מחזיקים בחצים ובקשת לבטל אותה ולהרסה. והנה בימים ההם ובעת ההיא יתחלף הענין ויהיה להפך כי נביאי האמת יחזיקו ויקיימו ההנהגה הטבעית ההיא ואם יקומו נביאי השקר לפרוץ פרץ ולעמוד כנגדם ישתדלו אז לקיים ההנהגה ההשגחיית אשר תבטל אותה כמשפט לאוהבי הנציח השקרי. וזה הדבר אשר נתבאר יפה ע"י ירמיהו עת שהיה מה שסודר מפאת המערכת ממשלת מלך בבל על כל העולם הוא אשר ראוי להגיע אל האומה הישראלית מהשעבוד וההכנעה אליו לפי מעשיהם נאמר שם (ירמיה כ"ז) בראשית ממלכת יהויקים בן יאשיהו מלך יהודה היה הדבר הזה אל ירמיהו מאת י"י לאמר כה אמר ה' אלי עשה לך מוסרות ומוטות ונתתם על צוארך ושלחתם אל מלך אדום ואל מלך מואב ואל מלך בני עמון ואל מלך צור ואל מלך צידון ביד מלאכים הבאים ירושלם אל צדקיהו מלך יהודה וצוית אותם אל אדוניהם לאמר כה אמר ה' צבאות אלהי ישראל כה תאמרו אל אדוניכם אנכי עשיתי את הארץ את האדם ואת הבהמ' אשר על פני הארץ בכחי הגדול ובזרועי הנטויה ונתתיה לאשר ישר בעיני ועתה אנכי נתתי את כל הארצות האלה ביד נבוכדנצר מלך בבל עבדי וגם את חית השדה נתתי לו לעבדו ועבדו אותו כל הגוים את בנו ואת בן בנו עד בוא עת ארצו גם הוא ועבדו בו גוים רבים ומלכים גדולים והיה הגוי וגו'. ואתם אל תשמעו אל נביאכם ואל קוסמיכם ואל חלומותיכם ואל עונניכם ואל כשפיכם אשר הם אומרים אליכם לאמר לא תעבדו את מלך בבל כי שקר הם וגו'. והגוי אשר יביא את צוארו בעול מלך בבל ועבדו והנחתיו על אדמתו נאם ה' ועבדה וישב בה. והנה הדבר מבואר מאד כי על הממשלה שתחוייב אליו מפאת המערכת היה מדבר כי הוא אשר הפקד מאתו משעה שברא הארץ וכל אשר עליה בכחו הגדול ובזרועו הנטויה. וזה מה שביארו תכלית הביאור במה שאמר וגם את חית השדה נתתי לו לעבדו כי זה לא יתכן על פי ההשגחה האישיית. וכן באומרו ועבדו אותו ואת בנו ואת בן בנו עד בוא עת ארצו וגו'. כי מפאת הסדור ההוא חוייבה ממשלת המלך הזה ובנו ובן בנו עד אשר ישתנה מצב ממשלתו לשפלות כמו שהיה אחרי כן. ולזה אמר כי העצה היעוצה לכל אומה ולשון אשר אין ממנהג המערכת להשתנות בעבורם להביא צוארם תחת עולו ולא ישמעו אל הנביאים המגידים להם על דרך הכשוף או הקסם או ע"י החלומות דבר כנגד זה כי המחברת הגדולה זאת גוברת על הכל. והנה מפני שההודעה הזאת לא היתה הכונה בם בעצם וראשונה מפני ענינם של האומות הללו כי ההשגחה האישיית אינה מתבוננת בהם רק במקרה ועל המעט כמו שיבא לזה אמר שישלח הדברים האלה ביד מלאכים הבאים לירושלם אל צדקיהו כי אחר שהם מזדמנים שם אין למנוע טוב העצה מהם כלומר שאלמלא היו שם לא היה נזקק להם. והנה היא השקפה נכבדת בכמו אלו ההנהגות. אמנם עקר הכוונה היא אל מה שאמר (שם) ואל צדקיהו מלך יהודה דברתי ככל הדברים האלה לאמר הביאו את צואריכם בעול מלך בבל ועבדו אותו ועמו וחיו למה תמותו אתה ועמך בחרב ברעב ובדבר כאשר דבר ה' אל הגוי אשר לא יעבוד את מלך בבל ואל תשמעו אל דברי הנביאים האומרים אליכם לאמר לא תעבדו את מלך בבל כי שקר הם נבאים לכם כי לא שלחתים נאם ה' והם נבאים בשמי וגו' ואל הכהנים וגו' אל תשמעו אליהם עבדו את מלך בבל וחיו למה תהיה העיר הזאת חרבה ואם נביאים הם ואם יש דבר ה' אתם יפגעו נא בה' צבאות לבלתי בואו הכלים הנותרים בבית ה' ובית מלך יהודה ובירושלם בבלה. ביאר כי מצד חוזק ממשלתו הכוללת היתה עצה טובה גם כן להם לקבל עול מלכותו אחר שאין זכות בידם לבטלה אדרבא הם חייבים בעבודה והכנעה ההיא והיתה העצה ההיא הישרה וגלוי דעת להם כדי שלא יקבלו מהרע יותר מהרצון האלהי. אם בשלא יפלו בידו בחרב וברעב ובדבר כאשר חוייבו ליפול כל הגוים הנלחמים בהם. ואם להודיע להם המשך זמן ממשלתו כמו שאמר בסוף (שם כ"ט) כי כה אמר ה' כי לפי מלאת לבבל שבעים שנה אפקוד אתכם והקימותי עליכם את דברי הטוב להשיב אתכם אל המקום הזה כי אנכי ידעתי את המחשבות אשר אני חושב עליכם נאם ה' מחשבות שלום ולא לרעה לתת לכם אחרית ותקוה. יבואר יפה כי העצה הזאת היא נכונה מאד כי הוא יתעלה חושב עליהם מחשבות שלום בתת מקום להנהגה ההיא הטבעית למשול בקצת העתים כי מתוך צרת הגלות ההוא אשר ימשך להם שבעי' שנה יכנע לבבם הערל וישובו ויתפללו אליו וישמע אליהם ויבקשוהו וימצא להם כמו שסיים דבורו (שם) וקראתם אותי והלכתם והתפללתם אלי ושמעתי אליכם ובקשתם אותי ומצאתם כי תדרשוני בכל לבבכם. ועל הענין הזה הי' ענין כורש (עזרא א') להטיב אותם ולפקדם וכן בכל כיוצא בזה. וזה הענין משתוף זאת ההנהגה הזכירו וביארו שלמה החכם בספר קהלת באותה פרשה שאמר (קהלת ח') מי כהחכם ומי יודע פשר דבר וגו'. אני פי מלך שמור וגו' שומר מצוה לא ידע דבר רע וגו' כי לכל חפץ יש עת ומשפט וגו' עד אומרו את כל זה ראיתי ונתון את לבי לכל מעשה אשר נעשה תחת השמש עת אשר שלט האדם באדם לרע לו הכל כמו שביארתי אותו יפה בפירושי ידרש משם כי הוא ענין נאות מאד לחיי האדם והכרת אופני ההשגחה האלהית לסלק המבוכה בכל כמו אלו הענינים. לא ח"ו שיתיחסו כל ענינינו טובותינו ורעותינו אל זאת ההנהגה הטבעית כמו שחשבו רבים עד שכבר היו קצת מחכמי עמנו אשר בקשו חשבונות רבים מהמחברות העליונות למצא מחמתם סבה לכל העניני' שעברו עלינו מימות עולם כמו שהשתדל באלו הדברים הרב רבי אברהם בר ר' חייא הספרדי ז"ל בספרו הנקרא מגלה להוציא משפטים רבים מגלות מצרים וקץ גאולתו ומתגבורת כבוש הארץ וקצי גליותם ממנה פעם ראשונה ושנייה. ואמר שכיוון בכל זה לשם שמים כדי לפלש ולעבור במשפטים ההם אל הפלגת הקץ המקווה. והנה בכל מה שכתב במשפטי העניני' העוברים הספיקה דעתו לכוין חשבונותיו ולהעלותם כהוגן כי את אשר ראה בעיניו נבא בחזיוניו. אמנם בכל מה שנלחץ לגזור ולשפוט לעתיד לא קויים דבר כי הנה באמת הוא עמד בסוד ה' ולא רגל על לשונו לקיים מה שנאמר (ישעי' ס"ג) כי יום נקם בלבי ואזיל (רבות קהלת פ"ט) לבא לפומא לא גלי. ורבים ונכבדי' טעו בכמו אלו החשבונות והאריכו בדיהם וכזביהם כמו שנתפרם ממספריהם וממשפטיהם אשר לדעתי כלפי שונאיהם אז"ל (סנהדרין צ"ז:) תיפק נפשן של מחשבי קצין מפני שמעכבין את הגאולה. וזה כי מאחר שהם חושבים שהגאולה תלויה במצבי המערכות ההם והיה שאלו הענינים הנפלאים לא נתלו כי אם במחברות הגדולות והעצומות אשר לא יזדמנו כי אם לעתים רחוקי' מהם לר' לת' שנים ומהם לתתקנ"ג ומהם לאלפים תתצ"ט כאשר כתב בספר ההוא לזה חוייב להם לעכב הגאולה עד הזמן ההוא הארוך. ואם יעבור להם זה הזמן יצטרכו למצב אחר כיוצא בו הפך מה שאמר הכתוב (ישעי' נ"ו) כי קרובה ישועתי לבא וגו'. ואז"ל (סנהדרין שם.) שהגאולה היא מהדברים הבאים בהסח הדעת כי הכל תלוי בהגעת קץ רצונו ית' כמו שאמרו (בהגדה של פסח) שהקב"ה חשב את הקץ לעשות כמ"ש לאברהם אבינו בין הבתרים וגו'. לכן הוא עתיד לעשות אחרית כראשית כי לא ימתין ולא יתעכב עד הגיע תור המערכות השמימיות רק בהגיע עת רצונו המוחלט יגאלנו מיד כמו שאמר הנביא (ישעי' ס') אני ה' בעתה אחישנה. ונאמר (חבקוק ב׳:ג׳) אם יתמהמה חכה לו כי בא יבא ולא יאחר: ונשוב לכונתנו לומר שכבר תשתתף ההנהגה הזאת הטבעית אל ההשגחיית בכל שיהיה מה שיסודר ממנה נאות כלפי מעשי המונהגים. אמנם מה שאמרנו מהתחלפות ענין הנביאים בזה נתבאר גם כן בנבואה ההיא עצמה ממה שהעיז פניו חנניה בן עזור להתקומם כנגדו ולומר (ירמי' כ"ח) כה אמר ה' צבאות אלהי ישראל לאמר שברתי את עול מלך בבל בעוד שנתים ימים אני משיב וגו' ואת יכניה בן יהויקים מלך יהודה ואת כל גלות יהודה הבאים בבלה אני משיב אל המקום הזה נאם ה' כי אשבור את עול מלך בבל. אמר כי כן חייבה ממשלת זה האיש מפאת המערכות. אמנם שההשגחה האישיית תשבור עולו מעליהם והוא הדבר אשר דברו ה' באומרו כי לא שלחתים נאם ה' והמה נבאים בשמי ואם נביאים הם ואם יש דבר ה' אתם יפגעו נא בה' צבאות לבלתי יבאו הכלים וגו' (שם כ"ז). יורה הוראה גמורה שהמה באים מכח ההנהגה המיוחדת אל ההשגחה האישיית המנגדת אל הטבעית הנמשכת אל התפלה והתחנה. ולזה היתה תשובת ירמיהו הנביא אליו נכונה מאד כשאמר (שם כ"ח) אמן כן יעשה ה' יקם ה' את דברך אשר נבאת להשיב כלי בית ה' וכל הגולה מבבל אל המקום הזה אך שמע נא הדבר הזה אשר אנכי דובר באזניך ובאזני כל העם הנביאים אשר היו לפניו ולפניך מן העולם וינבאו אל ארצות רבות ועל ממלכות גדולות למלחמה ולרעה ולדבר הנביא אשר ינבא לשלום בבא דבר הנביא יודע הנביא אשר שלחו ה' באמת. *ירצה וכו' כונתו, כי הנה בהשקפ' ראשונ' נמצא סתיר' בדברי הנביאים, כי כתוב אחד אומר "אשר ידבר הנביא בשם ה' ולא יהיה וכו' הוא הדבר אשר לא דברו ה' וכו'" (דברים י״ח:כ״ב) שממנו נראה שהי"ת לא ישוב מדבריו לעולם בין לטובה בין לרעה, וע"כ כאשר לא יבוא מה שידבר הנביא בשמו, יודע כי הוא נביא שקר, וכתוב אחד אומר (ירמיהו י״ח:ט׳-י׳) "רגע אדבר וכו' ורגע אדבר וכו' לבנות ולנטוע ועשה הרע בעיני וכו' ונחמתי על הטובה וכו'" שממנו נראה שגם על הרע גם על הטוב ינחה לפעמים הי"ת, ומדברי הכתוב השלישי (ירמי' כ"ח) שהביא הרב ז"ל נראה, שאם לא יבוא דבר הנביא שנבא לרעה לא יודע שהנביא דבר שקר, כי אולי נחם ה' על הרעה אשר דבר, אבל הנביא אשר ינבא לשלום ולא יבוא דברו הוא נביא שקר, ולבאר כל זאת יאמר הרב ז"ל פה בקוצר, ובשער צ"ו באריכות יותר, כי כאשר ישארו האנשים אשר עליהם נבא הנביא הטוב או הרע במתכונתם הראשונה בבחינת הנהגתם המוסרית, מבלי היטב או הרע מעשיהם יותר מבראשונה כאשר נבא הנביא עליהם, אז הוא בהכרח שאם דבר ה' בפיהו אמת הוא, צריך לבוא עליהם גם הטוב גם הרע ככל אשר דבר, ואם לא יבוא דברו אז יודע כי שקר דבר ואין בפיהו נכונה, וע"ז רומז מאה"כ דברים י״ח:כ״א-כ״ב, אפס אם שנו מעשיהם והיטיבו דרכיהם אחרי שמעם דברי הנביא אז ינחם ה' על הרעה וישוב ממנו, כמו שבהיפך אם הרעו מעשיהם מבראשונה, אז ישוב ה' מהטוב אשר דבר עליהם וירע למו, כמאה"כ בירמיה י"ח "רגע אדבר וכו' ורגע אדבר וכו'" אפס בבוא שני נביאים יחד, והאחד מהם ינבא בשם ה' כי על פי ההנהגה הטבעית ומערכת השמים, עתיד הרע לבוא על עם או אנשים ידועים אם לא ייטיבו דרכם, וכונתו הטובה היא לסבב בזה כי תהפך הרעה המעותדת להם על פי ההנהגה הטבעית לטובה ע"י ההשגחה האישית, אם ישובו ממעליהם הרעים וייטיבו מעשיהם, והנביא השני יכחיש דברו ויאמר, שאף אם ישארו העם על מתכונתם המוסרית כמו שהם עתה מבני היטב דרכם, לא תבואם רעה הטבעית, כי זכותם ונקיון כפם הנוחכים יספיקו לבד לשנות חוקי הטבע לטובתם באופן נסיי, אז רק כאשר לא, תבוא הטובה ההיא, יודע כי שקר נבא הנביא השני, אפס כאשר ייטיבו דרכם ולא תבוא הרעה הטבעית אשר יעד להם הנביא הראשון לא יודע כי שקר נבא אחרי שהוא בעצמו נבא להם רעתם רק על תנאי אם לא ישובו, ומגמתו היתה רק שייטיבו דרכם וייטב למו, דזה היה ענין ירמי' שנבא לרעה, וחנני' שנבא לטובה, וזש"א ירמי' אליו "אך שמע נא חנני' וכו'" (עיין בפנים הספר). ירצה שמע נא חנניה ותן לבך על דבריך כי המחוייב בכל כיוצא בזה לפי שנמצא במציאות בחק הנביאים אשר נבאו לפני ולפניך על הארצות ועל הממלכות למלחמה ולרעה ולדבר העתידות לבא עליהם לפי טבע המערכת וכאשר נתבאר כי הנביא אשר יקום בעת ההיא ויאמר כי ההשגחה האישיית היא לחוס ולרחם ולשדד המערכות ההמה הנה חוייב שיבא דברו הטוב בלי שום ספק כי באשר ההשגחה האישיית תיעד כן לפי מעשה המונהגים והיא שולטת על הטבעית אין דבר שיעכב על ידה וא"כ כשלא יבא דברך הרי נתפרסם שאתה נביא שקר מפורסם כי למה תחזור נבואתך ריקם הקצור קצרה יד ה' מעשות מה שתתפאר בו על פי נבואתך ואם מפאת מעשיהם הרי אתה אומר כי את זכותם ואת נקיון כפם ראה ה' ויוכח אמש לעשות להם טובה ולא רעה א"כ מה המונע והטענה חזקה מאוד. והדרך נכון וישר. וכבר סוקל בזה מאבן נגף וצור מכשול אשר נכשלו בו רבים מחכמינו (הרמב"ם יסה"ת פ"י ה' ד') אשר קבלו מדבריו שכל הבטחה טובה שתבא ע"י נביא א"א בשום צד לחזר ממנה. ולפי שעמד לנגדם דברי ירמיהו עצמו (י"ח) שאמר רגע אדבר וגו' ורגע אדבר וגו'. וגם מאמר משה רבינו אשר אמר (דברים י"ח) וכי תאמר בלבבך איכה נדע את הדבר אשר לא דברו ה' ואמר (שם) אשר ידבר הנביא בשם ה' ולא יהיה הדבר ולא יבא הוא הדבר אשר לא דברו ה' ושם לא הבדיל בין טוב לרע. הוצרכו לומר ענינים רחוקים אל הדעת ולבאר הכתובים בפרושים זרים כמו שאנו עתידין לבאר הענין יפה שם במקומו ושם אשמיעך ענין נכבד בכוונת ירמיהו באלו הכתובים מסכמת מאד אל כוונת משה רבינו באותה פרשה ויבא בשער צ"ו ב"ה. ועל כל פנים למדנו מה שרצינו אליו מהיות זה השמוש השלישי נמצא להנהגה הזאת הטבעית כפי מה שאמרנו אשר לפי כן נתבאר היות שמושה על פי השלשה דרכים שזכרנו:
_.56.1.5
ואולם ההנהגה אשר מהמין השני אמנם היא משמשת על שני פנים ראשונים. האחד אשר תהיה בעצם וראשונה עם בעלי הבחירה התוריים בכלל כמו שאמרנו ראשונ'. והשני אשר תשמש אצל האומות כלן וזאת אשר אצל האומות תתחלק אל שני דרכים. אם שתהיה שמושה על המעט ובעתים רחוקים כענין המבול וסדום וננוה וכיוצא כי הבט אל עמל לא יוכל ועל הדרך אשר כתבנו בשער נ"ד. או שתהיה שמושה אצלם במקרה. ובשנייה כשתשתמש אצל ישראל בעצם וראשונ'. כענין פרעה (בראשית י"ב) ואבימלך עם אברהם (שם כ') ויצחק (שם כ"ו) וכענין המצריים עם ישראל וכל מלכי כנען וכל כיוצא בזה בכל המעשים ההם היו הפעולות מגיעות אליהם אמנם ההשקפ' היתה בעצם ורחשונ' להשלים הענינים השלמים ההם ולתקנם וכמו שאמר המשורר (תהלים ל"ג) משמים הביט י"י ראה את כל בני האדם ממכון שבתו השגיח אל כל יושבי הארץ היוצר יחד לבם המבין אל כל מעשיהם אין המלך נושע ברב חיל גבור לא ינצל ברב כח שקר הסוס לתשוע' וברוב חילו לא ימלט הנה עין י"י אל יראיו למיחלים לחסדו להציל ממות נפשם ולחיותם ברעב יורה בבירור כי בכל ההשגחות ההנה אשר ראה והביט גם השגיח על כללות האומות לא היתה הכוונה בענינם בעצם וראשור אבל עין השקפתו היתה אל יריאיו לעשות חפצם ולמלאת צרכם. וכבר דברנו בזה בשער הנזכר. והנה כאשר היה הענין על זה האופן אז תתבלבל עצת גוים ונואלו מחשבות עמים כי לא מצאו ידיהם ורגליהם בעיוניהם אשר בכדורים השמימים. וכל חכמתם תתבלע בכל מה שיגיע אליהם מאותם הענינים כמו שאמר הכתוב כה אמר י"י גואלך ויוצריך מבטן אנכי י"י עושה כל נוטה שמים לבדי רוקע הארץ מאתי מפר אותות בדים וקוסמים יהולל משיב חכמים אחור ודעתם יסכל מקים דבר עבדו ועצת מלאכיו ישלים האומר לירושלם תושב ולערי יהודה תבננה וחרבותי' אקומם האומר לצולה חרבי ונהרותיך אוביש האומר לכורש רועי וכל חפצי ישלים ולאמר לירושלים תבנה והיכל תוסד (ישעיה מ"ד) יאמר כי בעשותו נוראות לקיים דבר עבדיו הנביאים במה שייעדו לבוא כנגד ההנהגה הטבעית כי אז יפר אותות בדים ויהולל הקוסמים היודעים בכדורים השמימיים כי אותם לא יתקיימו בידם וגם ישיב חכמים אחור ויסכל דעתם ממראה עיניהם אשר יראו ענינים הפכיים אל מה שיחייבהו הטבע כגון האומר לצולה חרבי או האומר לכורש רועי כי עם שהוא היה מהאומות המרדפות אותם ככפיר בעדרי צאן הקים אותו לרועה מהנה ומועיל לעמו ומשלים עמו חפצו ורצונו לאמר לירושלם תבנה וההיכל תוסד: ולפי שההנהג' הזאת ההשגחיית נתיחסה לזאת המלאכה האלהית מהמשכן ובאה ההוראה בה כאשר אמרנו ויהיו למשתדלים בה וענינה עשר ידות בה כיד השם הטובה עליהם לכך אמרו במדרש (ויקרא רבות פ"א) אמר רבי יצחק עד שלא הוקם המשכן היתה נבואה מצויה באומות העולם וכשהוקם המשכן נסתלקה מהם דכתיב (שיר השירים ג׳:ד׳) אחזתיו ולא ארפנו עד שהבאתיו אל בית אמי ואל חדר הורתי אמרו לו והרי בלעם ההוא לטובתן של ישראל נתנבא (במדבר כ"ג) מי מנה וכו' לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל י"י אלהיו עמו ותרועת מלך בו כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל וגו'. (שם כ"ה) מה טובו אלהיך יעקב משכנותיך ישראל וירד מיעקב וגו'. והנה המאמר הזה הוא קשה בתחלת ענינו משני פניה. האחד שלא מצינו לאומות עכו"ם נביאים לא קודם המשכן ולא אחריו כי מה שנאמר (בראשית כ׳:ג׳) ויבא אלהים אל אבימלך או אל לבן (שם כ"ה) וכדומה כבר ביאר הרב המורה בפרק מ"ג מהחלק הב' שלא היה ענינם מדרגה ממדרגת הנבואה כמו שכתבנו בשע' י"ט ובלעם ג"כ קוסם היה לא נביא ובמקומו יתבאר בעזרת האל שלא היה כדאי שיקרא נביא כ"ש זולתו מהעכו"ם. והשני שאם הונח שהיו להם נביאים לא היה מהיושר האלהי לבטלם מפני הקמת המשכן כי חן וכבוד יתן ה' ולא ימנע טוב מהמזומני' לו. וכן במה שאז"ל (ברכות ז'.) על ונפלינו אני ועמך מכל העם אשר על פני האדמה שבקש משה שלא תשרה שכינתו על אומות עכ"ום ושהקב"ה הודה לו שנאמר (שמות ל"ג) גם את הדבר הזה אשר דברת אעשה וגו'. הנה באמת התלמיד לא שאל כהוגן והרב לא השיב כהלכה לשמוע בקול איש על הדבר הזה וכדומה לו. אמנם הכוונה להם ז"ל הוא מה שאמרנו כי לפי שהיה העולם קודם מתן תורה וטרם שהוקם המשכן נוהג בכל עניניו לפי הענין הטבעי בקיום הנתון לו בשעת הבריאה ולא הורגל להשתנות בסדריו מצד מעשה בני האדם רק לעתים רחוקים כענין המבול וסדום וכיוצא הנה לפי זה לא הכירו מנהיג בעולם זולתי זה הטבע ולא ידעו אלהים בלתו ואליו היו מיחסים הענינים ההם הקורים על המעט ואמרו שמתהפכים היסודות זה אל זה עד שימצאו הענינים ההם על דרך הזרות. ולזה היתה הנבואה נמצאת בימים ההם באומות העולם כי החכמים שבהם המפליגים לדעת במשפטי הככבים יוכלו לעונן ולנחש בהגדת העתידות ברוב דברים שיקרו להם מחמת מצבי הככבים ומערכותם וכמו שאמר מודיעים לחדשים מאשר יבואו עליך. ולטעם הזה יקראו אותם חז"ל (ויקרא רבות פ"א) נביאים כי כל המיעד דבר ובא שולח עליו זה השם כמו שכתב הרב המורה פרק נ"ב ח"ב. והנה בלעם היה קוסם בשעות וזה קראוהו (סנהדרין ק"ו.) נביא. אמנם אחר שנתנה התורה והוקם המשכן שהוא היה בית ועד לשכינה וסבת דבקותה באומה הנבחרת ואשר היה לתבנית העולם המונהג לפי זאת ההשגחה המיוחדת הנה מאז וע"י כן הורגל הטבע השני המעולה ונשתנו על פיו סדרי השמים ונתבלבלו מערכותיהם כי הוחלו לעשות נסים ונפלאות למעלה מהטבע. ומנהו והלאה הוברי שמים החוזים בככבים נסרחה חכמתם ונתבלבלה דעתם ונכזבה תוחלתם וידעו כי החפץ האלהי הוא המנהיג העליון בטבע מחודש אשר לא ידעו מהו. הוא מה שאמר הכתוב (ישעיהו מ״ו:י׳) מגיד מראשית אחרית ומקדם אשר לא נעשו וגו' כאשר ביארנוהו יפה בשער ל"ה עיין עליו. וזהו עצמו שאמר בלעם (במדבר כ"ג) כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל וגו'. ירצה שא"א לדעת ולהפר דבר מדברי האומה הזאת ומהענינים המתחדשים להם ע"י שום נחש וקסם הנהוגים לחכמי המזלות כי בכל עת ועת יתחדשו להם חדושים נפלאים לא שערום חכמיהם בשום פנים. וזה עצמו היה סלוק הנבואה שבקש משה מאת האל יתעלה לא זולת כי העכו"ם הם מעצמם מרוחקים מהנבואה האמיתית. אבל היתה כוונתו שתשרה שכינה תמיד אצל ישראל ותדבק השגחתו בהם כשיעור שיתבטל תמיד בהנהגתם המנהג הטבעי ולא יהיה להם שום כח להגיד עתידות טבעיות כמנהגם. והוא מה שכיון באומרו (שמות ל"ג) ונפלינו אני ועמך מכל העם אשר על פני האדמה ירצה שיהיה ענינם בכל מעשיהם ע"י פלא ונס בכל מה שינגד להם הענין הטבעי. והוא מה שהודה לו בסוף באומרו (שם ל"ד) הנה אנכי כורת ברית נגד כל עמך אעשה נפלאות אשר לא נבראו בכל הארץ ובכל הגוים וראה כל העם אשר אתה בקרבו את מעשה ה' כי נורא הוא אשר אני עושה עמך. והנה הדבר מבואר מאד הלא תראה כי אמר מלך ארם מי משלנו אל מלך ישראל ויאמר לו אחד מעבדיו לא אדוני המלך כי אלישע הנביא אשר בישראל יגיד למלך ישראל את הדברים אשר תדבר בחדר משכבך (מלכים ב ו׳:י״ב) ירצה שלא היתה ענין הנבואה אצלם על זה השיעור הנפלא עד שנסו בו כמה פעמים כמו שהיה עניינם אצל המופתים הנסיים עד שהחרטומים הודו ואמרו (שמות ח׳:ט״ו) אצבע אלהים היא. וכמ"ש יתרו (שם י"ח) עתה ידעתי כי גדול ה' מכל האלהים. ורחב הזונה רחבה פיה בזה סוף דבריה (יהושע ב׳:י״א) כי ה' אלהיכם הוא אלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת. ונעמן אמר (מלכים ב ה׳:ט״ו) הנה נא ידעתי כי אין אלהים בכל הארץ כי אם בישראל וגו'. כי כלם נבוכו ונתבלבלו בענינים האלה האלהיים בתפלתם עד שבחנו אלהים וימלטו מהעדרם ומבלבול סכלותם:
_.56.1.6
ובמדרש (ויקרא רבות פ"א) אריב"ל אלו היו אומות העולם יודעים מה אהל מועד יפה להם היו מקיפים אותו אהליות וקסטריות אתה מוצא שעד שלא הוקם המשכן היו העולם שומעין את קול הדבור ונתרזין מתוך פניקטיהון הדא הוא דכתיב (דברים ה׳:כ״ג) כי מי כל בשר וגומר. והכוונה שאפילו אומות העולם קבלו בזה תועלת נפלא כי בתחלה כשהיו מרגישים דבר כנגד טבעו של עולם היו משתוממים ונתחלחלו מעיהם בתוך היכליהם כי נתבלבלו בעיוניהם וכל חכמתם תתבלע. אמנם אחר כך כבר נתפרסם להם זה הענין הנפלא ונתישב לבם עליהם לאמר יד אלהי האלהים הית' זאת. כמו שהיה הענין מבואר ע"י מלכי בבל בימי דניאל וחביריו זה אמר (דניאל ב׳:מ״ז) מן קשוט די אלההון הוא אלה אלהין ומרי מלכין וגלו רזין די יכלתא למגלא רזא דנא (שם ג') אתיא ותמהיא די עבד עמי אלה עילאה שפר קדמי לתחויא אתוהי כמה רברבין וגומר. וזה אמר מן קדמי שים טעם די בכל שלטן מלכותי להוון זעאין ודחלין מן קדם אלהה די דניאל די הוא אלהא חייא וקיים לעלמין וגו'. (שם ו') משזיב ומציל ועביד אתין ותמהין בשמיא ובארעא די שזיב לדניאל מן יד אריותא ורבים כמו אלה. והנה עם זה נתבאר מה שאמרנו מענייני זאת ההנהגה העליונ' אצל אומות העולם וכתותיהם באשר היא אצלם במקרה ובשניה כמו שאמרנו: ואולם אצל אנשים אשר היא מיוחדת אליהם בעצם וראשונ' כאשר זכרנו בתחלה א"א שלא ימצאו ביניהם מדרגות כי אחר שעקר זאת ההנהגה ושרשה היא שכר וגמול עבדי י"י וצדקתם באשר הם יודעים רבונם ומכוונים לעבדו ולאהבה אותו ולדבקה בו הנה יתחייב שיתחלפו מדרגות ההשגחה בין כתותיהם וחכמיהם וחסידיהם כפי התחלפותם במדרגות הכרתם ואהבתם והדבקם כי זאת ההשגחה היא חכמה מאד ומפקחת עין עם כל אלו הענינים הנגלים והנסתרים. כמו שכן הוא הענין בהשגחת מלך צדיק וחכם על בני מלכותו המסתופפים תחת כנפיו וחוסים בצלו וזה שאין ספק שעם שכלל האומה הזאת הנבחרת קוראים בשם ה' ומתיחסים אליו ויושבים בצל כנפיו לא השוו כלם בהגדיל כח ה' והוסיף גבורתו בענין ההשגחה ההיא. יש מהם בשם ישראל יכנה להאמין כי יש אלדים שופטים בארץ אשר בא לחסות תחת כנפיו אמנם לא ישתדל בענין העבודה והאהבה. והרי הוא כבן כפר היודע שיש מלך מושל על המלכות ולא יחוש לדעת מי זה ואיפה הוא. וזה לא יספיק לשישתנו בעדו סדרי הבריאה לא בדבר גדול ולא בדבר קטן וגם לא שיברא חדשה בארץ לדעתו והנה לא הוסיף זה על איש מטובי העכו"ם רק מה שאינו מעותד להספה עם הרעים כמותו כי בין עם גדול וקדש הוא יושב. ויש אשר יקרא בשם יעקב לבקש את אלהיו ולדרוש מקום מושבו אבל עדין לא ידע את המלך ולא בא בביתו. כבן כרך היודע מקום מושב המלך ומעמדו והוא יוצא ובא להפיק צרכיו מקטני עושי מלאכתו. שזה כבר יספיק זכותו לחזק ההשגחה ההיא אצלו להצילו קצת מרגשת הרעות הטבעיות על דרך הנסים הנסתרים הנעשים יום יום מבלי שיתפרסם שדרך הטבע והפוכו כמו שיספיק האיש ההוא להדיח מעליו קצת מתואנות בית המלכות ועלילותיו אבל אם יתחזקו עליו לא יוכל להמלט: ויש אשר יאמר לה' אני בכל לבבו ובכל נפשו ויכתוב ידו לו לכיבוד עבודתו לאהבה ולדבקה בו. והוא כבן בית למלך שמכירו ויודעו ועושה מלאכתו כי זה האיש המלך חפץ ביקרו ובבא אליו שום פגע הוא בכבודו משתדל בהצלתו וחוקי המלכות ונמוסיו לא יעכבו על ידו כי את הכל יבטל אצלו ואין מוחה בידו וזה משפט האיש הזה האלהי עם אלהיו אשר על ידו יתפרסם כח השם וגבורתו ומערכות עליות ותחתיות לא יתיצבו נגדו הוא הדבר אשר ביארו משה אדוננו עליו השלום באותו מזמור שיר שלפגעים המיוחס אליו על עבודת המשכן (במדבר רבות פ' י"ב) אשר פוקד על ידו אשר על המלאכה ההיא סיים במזמור הקודם הנקרא בשמו בפירוש תפלה למשה ואמר ויהי נועם ה' אלהינו עלינו ומעשה ידינו כוננה עלינו ומעשה ידינו כוננהו (תהילים צ׳:י״ז). והכונה כי לפי שהיתה מלאכת המשכן ומעשהו צורת העולם ותבניתו לפי זאת ההנהגה החכמה כמו שאמרנו זה כמה התפלל שיהא טעם השגחתו זאת עלינו שיעור שיסכים עמנו מעשה ידינו במלאכה ההיא והוא אומרו ומעשה ידינו כוננה עלינו. אמנם מעשי ידינו בעבודתך והתהלך לפניך כוננהו וחזק ידינו בו כי הוא העקר לחזק כח ההשגחה או החריצה. ואחר שאמר זה התחיל בחלוקי ההשגחה על הדרך שזכרנו ואמר. יושב בסתר עליון וגומר והית' תחלת דבריו עם הכת הראשונה מאלו המסתופפים בצלו יתעל' ומתלוננים בסתרו ואמר להם כאשר ידבר איש אל רעהו אתה היושב בסתר עליון ובצל שדי מתלונן עם שאין לך הכרה בבית המלך יותר מזה אומר לך בשם ה' מחסי ומצודתי אלהי אבטח בו כי הוא יצילך באמונתך זו לבד מפח יקוש מדבר הוות והם הרעות הגדולות אשר עשאם האלהים לענוש בהם רשעי האומות כאשר תתמלא סאתם כמו שאמרנו ראשונ' שיהי' זה לפעמים וכמו שאמר (תהילים י״א:ו׳-ז׳) ימטר על רשעים פחים אש וגפרית ורוח זלעפות מנת כוסם. כי באברתו זאת אשר אתה מתלונן בצלה יסך לך ותחת כנפיו תחסה ואמתתו זאת שנפלאת עליה היא צנה וסוחרה להגין בעדך מרעות כאלה על כן לא תירא מפחד לילה ומחץ יעוף יומם. ואמר כן לפי שיריית החץ המעופף יומם הוא סתר ומחבוא לעושה הרעה ביום כמו האופל בלילה. ושתי הרעות האלה הם משל למה שאמר בסמוך (שם צ"א) מדבר באופל יהלוך מקטב ישוד צהרים כי הם רעות משונות שלוחי ההשגחה הן שיהיו טבעיות או חוץ מהטבע להעניש הרשעים המלאים חמת השם. והוא מה שביאר יפול מצדך אלף ורבבה מימינך אליך לא יגש רק בעיניך תביט ושלומת רשעים תראה. וכבר עלה זה במדרגה ללוט שנאמר לו (בראשית י״ט:י״ז) המלט על נפשך אל תביט אחריך ואל תעמוד בכל הככר: אמנם גלה את אזנו שאם יעלה ממדרגה זו אל מדרגה עליונה ממנה כבר יהיו ענינו יותר מעולה מזה. וזה מה שאמר לו (תהלים שם) כי אתה ה' מחסי עליון שמת מעוניך לא תאונה אליך רעה ונגע לא יקרב באהליך ירצה אבל אתה כאשר תהי' מהכת השניה השמים מעוניהם בה' מחסי יותר עליון שמת מעוניך כי לא להתלונן לבד מהמון הרעות הנזכרות בראשונ' אבל תוסיף על זה כי לא תאנ' אליך רעה מהרעות המתרגשות לבא בעולם. ונגע מנגעיהם לא יקרב באהליך כי מלאכיך יצוה לך לשמרך בכל דרכיך על כפים ישאונך פן תגוף באבן רגליך על שחל ופתן תדרוך תרמוס כפיר ותנין. ואמר כן לרבותא גדולה כי אע"פי שתדרוך או תרמוס מינים מתחלפים מהמזיקים ההפכיים והשונאים זה לזה שאז תצא כאש חמתם עם כל זה לא יזיקו לך כי כן יצוה למלאכיו שמרוהו שמרוהו עזרוהו עזרוהו כי בי חשק ואפלטהו. אמנם זה האופן מהצלה לא יהי' מהענינים המפורסמים כמו שיקרה לפעמים שיפול האדם מן הגג ואינו נזוק ואינו מתפרסם אם היה נס או מקרה שקרה כאשר יקרה לפעמים שתפול חבית של חרס או זכוכית ולא תשבר וכן יקרה פגוש דוב שכול באיש ולא יזיקנו ולא נדע אם היה ענין מושגח או כמו שיקרה בטלה או גדי ולא ישסענו כי הוא שבע ולא שת לבו אליו. ולזה הושלם נסו של דניאל כד אתרמי לגובא די אריותא כמה שנאמר שם ואמר מלכא והיתיו גובריא אליך די אכלו קרצוהי די דניאל ולגוב אריותא רמו אינון בניהון ונשיהון ולא מטו לארעית גובא עד די שלטוי בהון אריותא וכל גרמיהון הדיקו (דניאל ו׳:כ״ה) כי אין ספק כי בראותם הענין ההוא הנפלא האנשים ההמה אשר הלשינוהו אמרו ששובע האריות גרם זה והית' ראית זה שיושלכו הם לשם לדעת אם הוא כדבריהם וכאשר נתברר הענין שהיה נס מופלא מיד נאמר (שם) באדין דריוש מלכא כתב לכל עממיא אומיא ולישניא וגומר מן קדמי שים טעם די בכל שולטן מלכותי ליהוו זאעין מן קדם אלהי די דניאל וגומר משזיב ומציל ועביד אתין וגו'. ודכוותה גרסינן בפרק אחד דיני ממונות אמר לו קיסר לר' תנחום תא ונהוי כולן לעמא חד אמר לו לחיי מיהו אנן דמהלינן לא מצינן דניהוו כותיכו אתון מהילו והוו כוותן אמר לו מימר שפיר קאמרת אלא מאן דזכי למלכא לשדיוה לביבר שדיוה לביבר ולא אכליה אמרו לו ההוא מינא האי דלא כפין הוא שדיוהו לדידיה ואכלוה (סנהדרין ל"ט.). ולטעם זה נזכר ג"כ בנס חנניא מישאל ועזריא (דניאל ג׳:כ״ב) גובריא איליך די הסיקו לשדרך מישך ועבד נגו קטל הימון שביבא דינורא. וכל זה לסלק הפקפוק בנסים שאפשר שיאמר עליהם שאינם כנגד מנהגו של עולם כמו אלה שזכר אצל זאת הכת השנית. אמנם יאמר לו עוד כי דברי השם עם אותם המלאכים אשר אמר להם להצילו מהרעות ההם ונתן טעם לצואתו באומרו (תהלים שם) כי בי חשק ואפלטהו יהיו עוד לאמר להם אשגבהו כי ידע שמי. ירצה על זה אני מצוה אתכם כי לא תספיק מדרגתו לעשות עניניו בלי אמצעיים אבל כאשר יהי' ממדרגה עליונ' ממנה והיא ידע שמי והיא הקרובה המיוחסת אל הכת השלישית אשר אמרנו אני בעצמי אשגבהו וכמו שאמר (משלי י״ח:י׳) מגדל עוז שם י"י בו ירוץ צדיק ונשגב וכאשר יקראני אנכי אענהו ולא עוד אלא שעמו אנכי בצרה שחוייב מזה שאחלצהו ואכבדהו כשתהי' הצלתו ביד רמה ובפרסום גדול כנגד טבעו של עולם כמו אלו שזכרנו הנה וכיוצא. ולא עוד אלא שהיטיב עמו בהשביעו ארך ימים ושנות חיים ואראהו בישועתי רצוני בישועת עצמי שכיון שאנכי בצרה צריך אני להושיע עצמי ועל ידי אגלה כח ידי וזרועי הנכבשת בעיני ההמון והוא עצמו מה שכונו המשורר באותו מזמור שסמכוהו מסדרי התפלות אליו בתקון שבת באומרו. מזמור שירו לי"י שיר חדש כי נפלאות עשה הושיעה לו ימינו וזרוע קדשו (תהלים צח) ירצה כי ראו לשיר לפניו שיר חדש ונפלא כי נפלאות עשה ומה הן אלו הנפלאות כי הושיעה לו ימינו וזרוע קדשו מה שאין הפה יכולה לדבר שיהיו ימינו וזרוע קדשו צריכין לישועה. אמנם ביאר ענין הישועה הזאת בו יתעל' ואמר הודיע י"י ענין ישועתו זאת כי הוא דבר שראוי להגלות לעיני הגוים לפי כבודו כי הוא אינו רק שזכר חסדו ואמונתי לבית ישראל ועם זה ראו כל אפסי ארץ את ישועת אלהינו והוא מה שסיים לפני י"י כי בא לשפוט הארץ ישפוט תבל בצדק ועמים במישרים. *והכונה (עיון ביאורי למעלה בראשית דף ק"ט) ותוכן דעתו פה הוא שאף שלפי חקי הטבע ימשול תמיד העז והחזק בחלש ורפה ידים, בכל זאת יסד ה' בטבע בעבור צדקו וטובו, כי כל הנמצאים התחתונים במעלה, יהיו נכנעים תחת יד המעולה מהם, בבחינה מוסרית, אף שהוא חלש מהם בבחינת גבורתו הגופנית, כמו שנראה שהאדם החלש יכבוש בכל זאת בשכלו ובחכמתו אשר נתן לו הי"ת את כל שאר בע"ח החזקים ממנו תחת ידו, ויכריח לעבוד עבודתו, ולעשות מלאכתו, כמו שנאמר "ומוראכם וחתכם יהיה על כל חית השדה, אפס כל זה רק בלכתו בדרך הישרה כי אם יטה עקלקלותיו תאבד מעלתו, ולא יהיה עוד לאדון, כי אם לבז ולמשיסה ולמאכל לכל חית הארץ, וישראל אשר הם סגולה מכל העמים נתנם ה' לעליון על כל גויי הארצות בבחינתם המוסרית, וכל עוד שמרו דרכם מחטוא נאמר מהם "לא יתיצב איש בפניכם" ר"ל אף אם הוא חזק ועצום מכם, כי כן יחייב משפט הצדק שהנקלה יכנע תמיד לנכבד, ואת הרב במעלתו יעבוד צעיר, וע"כ אחרי שזכר המשורר (תהלים צ"ח) מה שיעשה הי"ת בהנהגתו ההשגחיית והנסיית לטובת ישראל לעיני כל העמים, אמר "ישפוט תבל בצדק ולאומים במישרים" ר"ל כי בזאת יעשה רק מה שיחייב המשפט והצדק. והכונה בזה המשפט הוא מעולה מאד וזה שהצדק והיושר בהנהגה הוא שישמר יחס מדרגת הנמצאים בסדר הבריאה להיות לעליונים שררה הטבעית על אשר תחתיהן עד שיהיו כל הנמצאים לצורך האדם ולתועלתו תחת יד ממשלתו כמו שאמר (בראשית ט') ומוראכם וחתכם יהיה על כל חית השדה וגומר. והנה זה הוא היחס עצמי שיש לאומה הישראלית ולחסידיה עם שאר האומות כמו שאמר עליהם (דברים י״א:כ״ה) לא יתיצב איש בפניכם פחדכם ומוראכם יתן י"י וגו'. וזה הענין בעצמו הוא ענין ההשגחה אשר בזאת ההנהגה החכמה שזכרנו אשר תמשך אליהם בכל מה שהם שומרים דמותם וצלמם אמנם בלתי שמור זה הדמות והצלם יהיה סבה לשנות זה הסדר ולמרוד התחתונים בסדר הבריאה בעליונים ממנה כמו שנתבאר הענין הזה כלו היטב בשער ט"ו. והנה באמת כאשר יהיה זה על הפך מה שכוון אז יצא משפט ההנהגה מעוקל ולכן בתקן המעשים ובהחזור שמירת הצלם והדמות למקומו ישוב צדק המשפט הזה לאיתנו ויושרו ואז ישפוט תבל בצדק ולא ירים איש את ידו על המעולה ממנו כמו שאמר (ישעיהו י״א:ט׳) לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי וגם עמים במישרים כי עם י"י הדבקים בו ישית לשרים על כל עמי הארץ כמו שאמר (דברים כ״ח:א׳) ונתנך י"י אלוקיך עליון על כל גויי הארץ וגו'. הנה שנתבארו מפי אדון הנביאים אלו החלוקים שאמרנו בענין זאת ההנהגה המיוחדת לעם הזה הבונים למו משכני עליון לצורת העולם ועל פי דרכה כמו שנזכר ואם עוד רבות חלוקות ומדרגות יש בין אלו הנזכרות בין רב למעט הנה אלו הם הראשיות הכוללות אשר זכרנום בפרשת ראה אתה שער כ"ד. ויעדנו שלמות ביאורן לכאן ומהם נלמוד לתת הבדלים כפי היחסים כראוי בכל כמו אלו הענינים. והנה לפי שזאת ההנהגה תהיה על פי שלמות האנשים כיושר שכלם וזכות מחשבותיהם והצדק פעולותיהם יתחייב שהמועטים מהם או אחד מיוחד מאישיה יוכל לעשות כח וחיל בהנהגת העולם כלו בתת את סדרו והקימו מה שלא יוכלו עשות כמה רבבות אלפי ישראל כמו שאמר הכתוב (משלי ז') וצדיק יסוד עולם כי זה הענין הנפלא ימשך יותר אל האיכות ממה שימשך אל הכמות הלא תראה אמר יתעלה (דברים ז') לא מרובכם מכל העמים חשק י"י בכם וגו' כי אתם המעט מכל העמים. ירצה אין הכונה בכם ליעבד מכם עבודת עבודה ועבודת משא שבה יועילו הרבים יותר מהמועטים כענין מלכי האדמה כי ברוב עם יעשו חיל. אמנם אני איני מבקש מכם עבודה רק אותה שהמועטין מצויין אצלה יותר הלא היא הדעת אותי ושמוע בקולי וכמו שאמר החכם ראיתי בני עליה והמה מועטים (סנהדרין צ"ז). תדעו שכן הויא כי אתם המעט מכל העמים וידעתם כי לא בחיל ולא בכח יצאתם ממצרים כי אם בזכות האנשים היותר מועטים שהיו לפניכם כמו שפירשו (דברים שם) כי מאהבת ה' אתכם ומשמרו את השבועה אשר נשבע לאבותיכם הוציא ה' אתכם ביד חזקה ויפדך מבית עבדים מיד פרעה מלך מצרים הרי שגברה יד המועטין כי הם מחזיקים את המרובה בענין זאת ההנהגה החכמה העליונה:
_.56.1.7
ובמדרש (ויקרא רבה פ' א') א"ר תנחום בר חנילאי בנוהג שבעולם משאוי שהוא קשה לאחד נוח הוא לשנים קשה לשנים נוח לד' שמא משאוי שהוא קשה לששים רבוא יהיה נוח לאחד. וכל ישראל עומדים על הר סיני ואמרו (דברים ה') אם יוספים אנחנו לשמוע את קול ה' עוד ומתנו ומשה שמע את קול הדבור עצמו וחיה. תדע שכך הוא שהרי לא קרא הדבור אלא למשה שנאמר ויקרא אל משה וידבר ה' אליו מאהל מועד לאמר: ראה כמה הסכים עם כל מה שאמרנו. כי באמת לפי המנהג הטבעי שהוא הנוהג שבעולם ובכל עניניהם תגבר יד המרובים על המועטים. אמנם בענין זאת ההנהגה החכמה אשר לפי השכל והדת יד המועטין תגבר בה כפי טבעה. והדבור אשר דבר בו החכם הזה הוא למשל ודוגמא לכל שאר הענינים. כי הנה באמת לפי רוב ההכנות הצריכות אל השגת הנבואה וקושי מציאותם אצל הרבים יתחייב מיעוט מציאותה אצל הרבים עד שכבר יהיו הנביאים מתי מספר בתוך זאת האומה והאחד המיוחד רבן של נביאים ואין שני לו. וזה הענין נתבאר להם זכרונם לברכה ממה שאמרו (שבת צ"ב:) אין נבואה שורה אלא על חכם גבור ועשיר ובעל קומה וכלן ממשה וכלן הן דברים גדולים קשי ההשגה כמו שביארנו ענינם יפה בתחלת זה הספר שער ל"ה. ומזה הטעם עצמו אמרו כל העם אם יוספים אנחנו לשמוע וגו'. כי לחסרונם המעלות המוכרחת קדימתן והאותות להשתמש בהם כמוזכר שם היה המשא כבד עליהם. אמנם משה לבדו נגש אל ה' כי הוא היה יכול בזה ולא זולתו כ"ש שיהיו כלם כי הוא באמת המעט מכל והמרובה מכלו כי הוא אשר כיוון כל הציורין שנעשו במשכן כוונות שלמות כמו שאמרו במדרש (ויקרא רבות שם) כנגד י"ח חוליות שבשדרה וכנגד י"ח ברכות שבתפלה וכנגד י"ח הזכרות שבפרשת שמע וכנגד י"ח הזכרות שבמזמור הבו לה' בני אלים (תהילים כ״ט:א׳) שהם כנגד חכם גבור ועשיר ובעל קומה כמו שנתבאר הכל בשער ההוא המיוחד אל דבור הנבואה ביאור שלם:
_.56.1.8
וזאת היתה כונת חז"ל הנפלאה במאמר הנכבד שזכרנו ראשונה. כי הנה המשכן הזה הנותן ציור העולם ותבניתו אשר לפי זאת ההנהגה הנה לא היה ביד כל העם להקימו ולתת את סדרו אף על פי שנמצאו שם כל חלקיו הגשמיים אשר הוקם בהר. אמנם היה היכולת ביד האיש השלם האלהי המיוחד כי הנה באמת המעשה שעשו כלן במשכן לא היה רק הכנת החומרים ותת התחלה והזמנה למציאות צורתו הכלולה אשר יתיצב בה ויתקומם עליה בזמן שימושו והקמתו. כמו שכן היה הענין במלאכת בריאות העולם בששת הימים למה שימשך מהתחלת יום השביעי והלאה המעשה השלם אשר היתה אליו הכוונה כמו שאמר (בראשית א׳:א׳) כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא אלהים לעשות כי היא היתה עקר המלאכ' ותשלומ' כי על כן נאמר (שם) ויכל אלהים ביום השביעי. ולזה באו באלו המלאכות הכתובים האלה בשוה ויכלו השמים והארץ וכל צבאם ואח"כ ויכל אלהים ביום השביעי. וכאן נאמר ותכל כל עבודת הקדש וגו' ואחר כן ויהי בחדש הראשון בשנה השנית באחד לחדש הוקם המשכן ויקם משה וגו'. כמו שנתבארו אלו הענינים היטב בפרשת ויכלו שער ד' שהוא המקום המיוחד אליהם. ובמדרש (תנחומא פקודי) אמר רבי יעקב ברבי יוסי למה נאמר (תהילים כ״ו:ח׳) ה' אהבתי מעון ביתך ומקום משכן כבודך שהוא שקול כנגד בריאות העולם. במשכן כתיב (שמות כ״ו:ז׳) ועשית יריעות. בבריאת העולם (ישעיהו מ׳:כ״ב) נוטה כדוק שמים (תהילים ק״ד:ב׳) נוטה שמים כיריעה. במשכן (שמות שם) והבדיל' הפרכת. בבריאת עולם (בראשית א׳:ו׳) יהי רקיע בתוך המים ויהי מבדיל. במשכן (שמות ל׳:י״ח) ועשית כיור נחשת. בבריאת עולם יקוו המים. במשכן ועשית מנורת זהב וגו'. בבריאת עולם (בראשית א׳:ט׳) יהי מאורות. במשכן (שמות כ״ה:כ׳) והיו הכרובים פורשי כנפים. בבריאת עולם (בראשית שם) ועוף יעופף על פני רקיע השמים. במשכן כתיב (שמו' שם) ואתה הקרב אליך וגו'. בבריאת עולם (בראשית שם) ויברא אלהים את האדם וגו'. במשכן (שמות ל״ט:ל״ב) ותכל כל עבודת אהל מועד. ובבריאת עולם (בראשית שם) ויכלו השמים והארץ. במשכן (שמות ל״ט:ל״ב) ויברך אותם משה. בבריאת עולם (בראשית שם) ויברך אלהים את יום השביעי. במשכן (שמות מ׳:י״ג) וקדשת אותו ואת כל כליו. בבריאות עולם (בראשית שם) ויקדש אותו כי בו שבת. ולכך נזכר (שמות ל״ה:ה׳) ששת ימים תעש' מלאכ' (שם) קחו מאתכם תרומה לה' להודיעך שמלאכת המשכן כנגד בריאת העולם. והנה נוסף על שזה המאמר המעול' מאמת ומקיים כל מה שכתבנוהו מאלו הענינים מתחלת זאת המלאכה האלהית ועד עתה ואם יפול בעינו קצת התחלפות באלו הציורין הנה באמת יכוין מאד אל מה שכווננו אליו מזה הענין הפרטי המצוייר והמוזכר במאמרים האלו רצוני ותכל כל עבודת וגו' ויכלו השמים והארץ וכל צבאם. כי הוא מסכים אל כוונתנו כי גמר שתי המלאכות אשר לשעה ההיא היא התחלה והזמנה ששבתו ממנה אז ומשם ואילך נמשך מעשה שלם. ואל תקטן בעיניך ההשכל' הזאת באלו הענינים כי הוא יתד גדול' בעין המתפקרים מעמנו הלקוחים לשונם וינאמו נאום שיסבול ספור מעשה בראשית פירוש הקדמות כמו שכתבנו בשער הנזכר אשר צריך שתדעהו לשלמות זה הענין הנפלא. ולהיות תשלום זאת המלאכ' וגמר תכלית' והקמת' על ידי אדון הנביאים אמר (ש"ר פ' נ"ב) מאי דכתיב (משלי ל״א:כ״ה) עוז והדר לבושה זה משה שנאמר (שמות ל״ד:כ״ט) ומשה לא ידע כי קרן עור פניו כי הנה קרני ההוד אשר בעור הפנים שהוא לבוש הנשמה העליונה שבקרבו הוא סימן מדרגת נפשו הנפלא' מכל זולתו כי אור בעד עור נתחלף ונתחדש בלבושו והוא היתה נסבה למה ששמח וצחק ליום אחרון למלאכה ותחלת הקמתה כי לא התקומם ולא נתיצב ע"י זולתו מהאנשים ואם היו שם שלמים וכן רבים לו לבדו ניתן היכולת על הקמתו במה שהוא משתתף אל העניינים האלהיים והעליונים מכל זולתו:
_.56.1.9
ועתה ראה איך זכרו חז"ל במאמר הזה (ש"ר שם) חמשה מיני פעולות בין אותם שלא יכלו להעמידו ובין אותם שהוזכרו בהקמתו:
_.56.1.10
*האחד וכו'. תוכן דעתו כי כל פעולה אנושית אשר תצלח הוא בעבור אחת מחמש סיבות, הא' בעבור היות פועלו איש מוצלח בטבעו ומזלו, עד כל אשר יעשה יצליח, כמו שנראה הרבה אנשים פתאים ובוערים בעם עושים משחר וקנין ומצליחים בהם יותר מכל זולתם, אף כי המה חכמים מחוכמים מהם, והב' בעבור שיהיה הפועל ההוא שוה הטבע והמזג, בקי ומורגל בעשיית הפעול' ההיא, ד"מ חרש חכם יעשה כלי יותר מתוקן, ממה שייעשהו תלמידו אשר לא הורגל עוד לעשוהו כמוהו, הג' בעבור היות הפועל ההוא מלומד בכללי החכמה אשר עליהם נוסדה עשיית המלאכה ההיא, ד"מ הבונה אשר למד חכמת הבנין יבנה בית יותר נאה ומתוקן מאשר יבנהו האיש אשר לא ידע דבר ממלאכת היופי והסידור, ולמד רק ע"י ההרגל מנעוריו לבנות בית בחומר ובלבנים, והד' כאשר יעשה איש לפעמים מעשהו לא בכח אנוש, כי אם בעזר אלקי כמו שהיה הענין בבצלאל במלאכת המשכן שנאמר בו "ואמלא אותו רוח אלקים", וחמישית בהיות הפועל ההוא מאותם השלמים העושים מעשיהם ע"י נס ומפלאות תמים דעים, וכל אלה החמשה נזכרו במדרש בביאור מאה"כ (שמות כ״ד:ו׳) "ויקח משה חצי הדם" כי על השאלה איך ידע משה שהוא חצי הדם בצמצום ? השיב הא' "שנחלק מעצמו" ר"ל הכתוב העיד שעפ"י טוב הזמנית נחלק הדם לחצי כאשר היה רצון משה. והב' אמר "בקי היה משה וחלקו" ר"ל עפ"י טוב השערתו חלקו והג' אמר כי חכמתו עמדה לו בזה, וזש"א "מלאך בדמות משה" וכו' כי מי שהוא שלם השכל הוא באמת כמלאך אלקים בדמות אדם, והד' אמר כי מעשה נסים היה בו, ע"י ששנה מראהו להיות חציו אדום וחציו שחור, וחמישי אמר, כי בעבור היותו נביא ושלם בדרכי ה' נודע לו זאת עפ"י השפעה נבואית כמו שאמר "בת קול" וכו', וכל אלה החמשה נזכרו גם במדרש שהחל בו הרב ז"ל כמו שהולך ומבאר, (עיין בפנים הספר), בעז"ה השלמתי ביאורי זה על ס' שמות פה ק"ק טרעביטש יום ב' ר"ח אב תר"ח לפ"ק חיים יוסף במו"ה שבתי פאללאק ז"ל האחד אומרו התחילו טוענין ואינו עומד. השני אומרם וכמה חכמים היו שם וכו' ולא היו יכולין להקימו. השלישי עד שהביאוהו אל משה שרתה עליו שכינה והקימו. הרביעי מה שאמרו ואל תאמרו משה הקימו שהמשכן נעשו בו נסים. החמישי אומרם ועמד מעצמו כי הדבר העומד מעצמו הוא זולת הניסי כמו שיבא. וזה שלא ימלט פועל מהפעולות משיעשה על אחד מחמשה פנים. האחד שיהיה האדם טוב המזל עד שהזדמנות הטוב יהיה מצוי אצלו ויעשו מעשיו על ידו על צד היותר טוב והנאות משיכוין בהם וזה הענין אין ספק שנמצא אצל הרבה מהאנשים המצליחים במעשיהם אלא שכאשר יהיה כן אצל השרידים השלמים ניחם אותו אליו יתעלה כמו שאמר (בראשית כ״ז:כ׳) כי הקרה ה' אלהיך לפני. ועבד אברהם אמר (שם ל"ד) אנכי בדרך נחני ה' וכן ביוסף (שם ל"ט) וכל אשר הוא עושה ה' מצליח בידו. השני היא סבה יותר חזקה מזו והוא שכבר יהיה האדם מצד שווי טבעו ומיצוע מזגו וכ"ש אם יצורף ההרגל בקי בהשערות הענינים אשר במלאכות ובאומדן הדעת כגון הסוחרים והאומנין הבקיאים לשער ולצמצם מאומד כל דבר שבמדה ושבמשקל ולא יחטיא וכבר אמרו ז"ל (רבות קהלת ט') שתפס משה על יהושע בכיוצא בזה כשא"ל (שמות ל״ב:י״ז) קול מלחמה במחנה ואמר לו מי שעתיד לימנות פרנס על הציבור אינו בקי בקולות אין קול וגו' ואין קול וגו' קול ענות אנכי שומע. ואמרו (שבת קי"ד.) אי זהו חכם שמחזירין לו אבדה בטביעת עינא כל שמקדק בחלוקו להפכו. השלישי והיא למעלה מהקודמות והוא מה שיגיע האדם אליה על ידי חכמה מהחכמות כמו שיודע התשבורי לשער השיעורים מצד שרשי מלאכתו עם הכלים המזומנים להם או זולתם ועל דרך שאמרו (עירובין מ"ג:) שפופרת היה לו לר"ג שבו היה מודד הרים וגבעות וגו'. הרביעי והיא היותר מעולה מהקודמות באשר יעשו הענין בהשגחת השם יתעלה כמו שנאמר (שמות ל״א:ג׳) ואמלא אותו רוח אלהים וגו' ולחשוב מחשבות לעשות וגו'. והחמישי והיא הגדולה מכלן והיא מעלת הנביאים השלמים העושים כל מעשיהם ע"י הפלא הגמור די לא איתי אינש דייכיל להחויא תוכן המעשים ההם וסודם. והנה חמשה אלו זכרום חז"ל בויקרא רבה אצל משה אדונינו עליו השלום אמרו (פ"ו) ויקח משה את חצי הדם וגו' (שמות כ״ד:ח׳). וכי מנא ידע שהוא חצי הדם רב יהודה בר אלעי אמר הדם נחלק מעצמו דבי ר"ש תנא בקי היה משה וחלקו. בר קפרא אמר מלאך ירד מן השמים כדמות משה וחלקו. רבי נתן אומר הדם הזה מעשה נסים נעשה בו חציו אדום וחציו שחור. רבי יצחק אומר בת קול יצאה ואמרה לו עד כאן חצי הדם. ראה כי ייחסו אלה החכמים זה הפועל אל משה כל אחד מאלו החמש' שזכרנו כי הנה הראשון ייחסו אל טוב הזדמנותו ואמר כי נחלק מעצמו כי הוא לא צדה והאלהים אנה לידו. והשני ייחסו לשווי מזגו וטוב השערתו שאין ספק שהיה משה בקי מזה הצד מכל האדם אשר על פני האדמה. והשלישי ייחסו אל חכמתו שכבר ימצא כח באדם בשרשי החכמה לעמוד על הנשחט ולשער את דמו עד שיכיר כשיגיע אל חציו והוא אומרו מלאך בדמות משה כי מי שהוא שלם השכל הוא באמת מלאך בדמות אדם כמו שנאמר (בראשית ח'.) נעשה אדם בצלמנו. הרביעי אמר שנעשה בו מעשה נסים והוא שברא השם יתעלה אז חדשה להפוך חצי דמו לשחור כדי שיוכלו להכיר כל רואה בו. אמנם החמישי הוסיף מעלתו כמו שאמר שהיה הפועל ההוא מיוחד אליו מצד מה שהוא נביא והיא בת קול שיצאת ואמר לו לבדו עד כאן חצי הדם. הנה ששמוהו שלם בכל אלו הענינים. ואחר שהונח זה ראה איך הוזכרו הנה (ש"ר פ' נ"ב) חמשתן בין השלילות והחיובים כי במה שאמרו התחילו טוענין ואינו עומד ירצו שלא היה כח בהשער' ובקיאות אנושי למעש' ההוא שהרי לא היה אפשר שלא נמצא ברבבות אלפי ישראל מי שימצא בו זה כח והבקיאות. ובמה שאמרו כמה חכמים היו שם ולא יכלו וכו' הורו שאף אין כח בחכמ' מצד מה שהיא חכמה אנושית למעלה ההוא וכן הוא באמת כי לא נזדעזעו ולא חלו סדרי העולם ומערכותיו מפני בקיאות האדם במעשיו ואף לא ברוב חכמתו השמעת מימיך שנשתנה דבר מכל מעשה בראשית בשביל חכם מחכמי עכ"ום וגדול שבפילוסופיהם. אמנם כשהביאוהו אצל משה ושרתה עליו שכינה הקימו והוא הכח האלהי המשתף אלדים ואנשים בפעולות האלו כמו שאמרנו. עוד אמרו ולא תאמר משה הקימו בענין אלדי מבלי שנוי סדר הטבע ומנהגו אלא שהמשכן נעשו בו נסים כי לפי כובד הקרשים וקומתן ואורך הבריחים וכובדן וענין היריעות וזולתן לא היה אפשר להקימו על כנו כי אם ע"י נסים מפורסמים ולא עוד אלא שכבר שמש בו ההזדמנות הטוב במה שיפול בו כי לזה אמרו ועמד מעצמו כמו שדקדקו מהכתוב האומר הוקם המשכן הוקם מאליו וכל זה ללמוד וללמד מה שהיתה כוונתנו אליו מענין ההנהגה העליונה כי הנה העולם כלו נתן ביד באי עולם אבל אינם יכולים להקימו ולהמשיך סדרו ולואי שלא יחריבוהו כמו שהיו כלל העם אומרים לו רבינו הרי קרשים והרי בריחים הרי יריעות והרי קרסים שהרי היו בידם החמרים וסבות עמידתן ואינו עומד על ידם. אמנם השלם יעמיד ארץ על מכוניה בל תמוט אם בשפע המושפע על טבע המציאות והוסיף תת כחו כענין הנביאים המוסיפים טובה וברכה על הנמצאות כענין כד הקמח וצפחת השמן (מלכים א י״ז:י״ד) וזולתם ואם בשנות טבעי הדברים והפוכן כענין הצפת הברזל (מ"ב ו') וכדומה או בהקריב הענינים הרחוקים והזמינם יחד שכל אלו הם דרכים ואופנים תשתמש בהם זאת ההנהגה העליונ' ואין לזולת' חלק בהם. האמנ' כל זה יהיה כשיתבונן מעשי ידי האדם עליו כמו שאמרנו על ומעשה ידינו כוננהו. שכבר כתבנו במעש' המשכן כי ללמד על זה באה כל מלאכת המשכן בנדבה כמו שהאלהים עשה את העולם והמציאו בנדבה וחפץ גמור זולתי כסף האדנים שהאמה התחתונ' תחוב' בהם ההיא באה חובה במחצית השקל כי האמה ההיא היא המדרג' התחתונ' שבעשר אמות אשר באורך הקרש וזאת תורת האדם שהוא השכל האחרון שבעשר' שכליים. והחובה מוטלת עליו להשלים את עצמו ובהשלמותו עצמו יעמיד העולם. ולזה באה הקפדה גדולה בפרשת זו לתת מספר מפקד הכסף הזה בדקדוק גדול אמר וכסף פקודי העדה מאת ככר ואלף ושבע מאות וחמשה ושבעים שקל וגו'. בקע לגלגלת מחצית השקל וגו'. ויהי מאת ככר הכסף לצקת וגו'. ואת האלף ושבע המאות וגו'. ונחשת התנופ' שבעים ככר וגו'. ויעש בה את אדני פתח אהל מועד וגו' את אדני החצר וגו'. יורה מאד שמלאכת האדנים האלו יותן לחשבון שאם בא חשבון בשביל החשד שזכרו חז"ל (ש"ר פ' נ"א) יותר היה לו לחשוב מספר הזהב ואם תאמר אין דנין אפשר משאי אפשר כי מה שבא בנדבה אינן יכולין לעמוד על חשבונו הנה נחשת התנופ' יוכיח שכבר בא בנדבה ונתן חשבונו: אמנם מה שאמרנו הוא הטוב והישר באלו הענינים המעולים כי יסוד כל העולם וקיומו הוא לדקדק אדם על חשבונותיו ולצמצם עם נפשו כי בזה הוא מקיים את העולם שנברא בכל אלו המאמרות וראה נפלאות מתמונת העולם אשר בזאת ההנהגה השלמה במה שאמר ויהי בחדש הראשון בשנה השנית באחד לחדש הוקם המשכן כי הוא היום אשר נטל עשר עטרות (שבת פ"ז:) כנגד עשר' מאמרות שבהם נברא העולם אשר עשתה אותו התורה (שמות י״ב:ב׳) ראש השנה לאותה הנהגה כמו שביארנו אותו יפה בפרשת החדש שער ל"ח. ועוד תשוב ותרא' כי אחר שהקים משה את המשכן וסדר הג' המחיצות ונתן הכלים המיוחדים בכל אחת מהן כמו שספר הכתוב נאמר ויכס הענן את אהל מועד וכבוד ה' וגו'. ולא יכול משה וגו'. ובהעלות הענן מעל המשכן יסעו בני ישראל בכל מסעיהם ואם לא יעלה הענן לא יסעו עד יום העלותו כי ענן ה' על המשכן יומם ואש תהיה לילה בו לעיני כל בית ישראל בכל מסעיהם. וזה כי כמו שהיה האל ית' הוא נפש העולם בכללו כי הוא המחיה אותו ומניעו כי על כן נקרא (דניאל י"ב) חי העולם כמו שכתב הרב המורה ונזכור בשער ס"ח כן היה הוא יתברך בכבודו אשר שכן על המשכן הוא המחיה אותו והמניעו כי לא יסע כי אם בנסוע עמוד הענן ההוא ובנוחה ינוח ולא יסע עד יום העלותו. האמנם כי היה שם שתוף שלמי האומה הנותנים כח בגבורה של מעלה כמו שכתוב בפרשת המסעות (במדבר ט׳:כ״ב) בפרשת בהאריך הענן על המשכן לשכון עליו יחנו בני ישראל ולא יסעו וגו' על פי ה' יחנו ועל פי ה' יסעו את משמרת ה' שמרו על פי ה' ביד משה. וזהו טבע זאת ההנהגה בלי ספק כמו שכתבנו במקומות אחרים. וזה שיעור מה שתשיג ידי באלו הענינים החמורים אשר חשקה נפשי בהם וכתבתים לזרז המזורז להכיר עצמו והשיג שלמותו אשר הוא הטוב אשר יכספוהו הכל וברוך אשר עזרנו עד הנה:
_.56.1.11
חסלת ספר שמות, והאל הנורא יבשרנו בנחמות:
_.57.1.1
יבאר בצורך מיני הקרבנות ותועלתם וכונשם.
_.57.1.2
במדרש (ויקרא רבה פרש' ז') אדם כי יקריב מכם קרבן ליי' ר' ברכיה בשם רבי עזרא דכפר חטיא אמר מלה"ד למלך שהי' לו שני מגיסין ועשה לו הראשון תבשיל ואכלו וערב לו. השני עשה לו תבשיל ואכלו וערב לו. ואין אנו יודעים איזה ערב יותר. אלא ממה שצוה את השני עשה לי כתבשיל הזה אנו יודעים שתבשיל של שני ערב לו יותר. כך הקריב נח קרבן וערב לו שנאמר (בראשית ח') וירח את ריח הניחח והקריבו ישראל קרבן שנאמר (במדבר כ"ח) תשמרו להקריב לי במועדו אין אנו יודעין איזה ערב יותר אלא משצוה את משה וא"ל (ויקרא י') זאת תורת העולה אנו יודעין של ישראל ערב לו יותר שנאמר (מלאכי ג׳:ד׳) וערבה ליי' מנחת יהודה וירושלים כימי עולם וכשנים קדמוניות כימי עולם כימי משה וכשנים קדמוניות כימי שלמה ד"א כימי עולם כימי נח הה"ד (ישעי' נ"ד) כי מי נח זאת לי וכשנים קדמוניות כימי הבל שלא היתה ע"א בעולם:
_.57.1.3
*תוכן דעת הרב ז"ל הוא, כי לא נוכל לומר שתכלית הבאת והקרבת הקרבנות הוא רק למען היות כמנחה ההולכת לפני החוטא שלוחה לאדוניו שלא יקצוף עליו בעבור חטאו, אחרי שהי"ת שלם לבלי תכלית ואין מחסור כל לפניו אף לא יצטרך למאומה, ומה מיד זולתו יקח? כמאה"כ "לא אקח מביתך פר וכו'" גם לא נוכל לחשבם ככופר אשר יושת על החוטא לעונש וקנס, כי אם גם אלף עולות וחטאות יקריב, או פרי בטנו יתן בעד חטאת נפשו אין ערוך למו להיות כופר ראוי בעד נפשו החוטאת למרות עיני כבוד עליון אשר למעלתו אין תכלית, כמאה"כ "האתן בכורי פשעי" וכו', ואף כי שלא נוכל לחשוב שרק למען יהיה לכהנים מה לאכול צוה להביא הקרבנות, (כי מלבד שטעם זה אינו מספיק להקרבנות שאינם נאכלים כעולות וחטאות אשר יובא דמן אל הקודש פנימה, הוא גם נגד השכל שרק למען המציא מזון לכהנים יובאו הקרבנותן) או רק בעבור שהי"ת הטוב והמטיב לכל יצוריו יחפוץ בהשחתת ואבדן הבע"ח הנקרבים, גם יקשה להבין מדוע לא צותה התורה להקריב קרבן גם על המזיד (ר"ל בלא עדים והתראה אשר לא יוכה על עונו כדי רשעתו בב"ד) אחרי כי חטאו יותר גדול מהחוטא בשגגה ובלי דעת, גם רבו החוטאים במזיד בבני אדם יותר מהחוטאים רק בשגגה, וראוי יותר לתקן המעות היותר רגיל משאינו רגיל, ולבאר כל זה יאמר הרב ז"ל כי השי"ת חפץ למען צדקו וטובו להמציא בזה לא לבד יד ומקום אל החוטא האנושי הקרוץ מחומר לשוב אל אלקיו בפועל ומעשה גופני, כ"א גם לתת לו בעת הקריבו קרבנו אות וסימן גשמיי, זימבאל המזכירו כי גם שגגתו תחשב לו לעון, ומוכיח על פניו דרכו, למען יתעורר עי"ז יותר להשגיח על כל מפעליו ולהטיב דרכו מהיום והלאה כפי אפשרותו האנושית, (כי כפי הנודע מתולדת וטבע האדם הנוטה רק אל הגשמיות, יעשה פועל גופני ואות גשמי רושם יותר חזק בלבו, ממה שיעשה כל רעיון ויצר מחשבות שכלו הטוב בקרבו) אפס כל זה רק לחוטא בשגגה, בעבור חסרון דעת ומניעת ההשגחה הראויה על כל מעשיו, אבל החוטא במזיד וביד רמה, אף שהוא בלא עדים לא נתן חטאו לכפרה מב' סבות, הא' שלא תודע עתה בהביאו חטאתו להקריב לפני ה' לעיני כל, והתודתו על חטאו ברבים כי אדם שחטא ואשם לאלקיו בזדון לבו ובשאט בנפש, אף כי היה שלם בדעתו, ולא נעלם ממנו כי הוזהר על זר מעשהו זה, והב' כי מדת הדין תחויב שלא יכופר לנפש אדם המשכלת החוטאת בדעת והשכל, בהקרבת נפש בע"ח, אשר אין חלק לה בדעת ותבונה, ואף כי במנחת סולת ושמן שהם רק מגדר הצומח אשר גם נפש החיונית אין למו, כ"א בענות נפשו המשכלת בעצמה בצום ועינוים ועשיית מעשים ופעולות טובות לענות ולכבוש בזה יצרו הרע אשר לא יחפוץ באלה, כמאה"כ "הגיד לך אדם מה טוב," (ר"ל לכפר הפשט שהוא המזיד אשר ממנו דבר הכתוב תחילה במאמר "האתן בכורי פשעי") כי אם עשות משפט ?וצדקה? ואחז"ל על בית עלי שחטאו בזדון ומרי "בזבח ומנחה הוא שאינו מתכפר אבל מתכפר בתורה ?ומעשים? טובים," אפס טעם זה מספיק רק לקרבנות הבאים לכפר על החטאים, אפס עוד יש לעורר על ה? השני מהקרבנות שבאים רק בנדר או בנדבה כזבחי שלמים ועולות כי בהשקפה ראשונה לא יבין השכל האנושי טעמם ותכליתם, והן אמת כי המורה ח"ג פרק ל"ב כתב, כי על זה מוסבים באמת דברי הנביא "כי לא דברתי את אבותיכם וכו' על דברי עולה וזבח" להורות כי מצות הקרבת כל אלה לא היתה מכונת לעצמה, כ"א תחבולה מהי"ת לשרש עי"ז עבודת הגילולים אשר עבדו קצתם מהם במצרים, כי אם צום שלא יקריבו כלל לא היו על נקלה יכולים לעזוב מנהגם הראשון אשר הרגלו בו מנעוריהם זה רבות בשנים, ע"כ התחכם הי"ת לצותם שיקריבו עכ"פ את קרבנותיהם לכבודו כמא"הכ "ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים" וכו' וכעין זה אמרו גם חז"ל במדרש ויקרא רבה פכ"ב "לפי שהיו ישראל להוטים אחר ע"ז במצרים והיו מקריבים קרבנותיהם לשעירים וכו' אמר הקב"ה יהיו מקריבים לפני בכל עת וכו' והן נפרשים מע"ז." אפס הרב דחה דברים אלה, כי מלבד שלא יובנו בזה ריבוי הקרבנות, משפטיהם השונים ודקדוקי עניניהם הרבים, והיות עבודתם ומעשיהם דוחים מצות שמירת השבת ושאר המועדים אם תהיה מצות הקרבתם רק תחבולה למנוע עי"ז את העם מעבודת הגילולים והקרבת קרבנותיהם להם, יקשה ג"כ להבין אחרי שרק באותו הדור היוצא ממצרים היה הצורך לתחבולה זאת, אבל לא אחרי כן כאשר קם דור אחר אשר לא ראה ולא ידע עוד תועבות מצרים, וכל אשר עשו לאלהיהם, מדוע נתנו כל מצות הקרבנות החקת עולם לדורותם, ונשמרו גם בעת שבת ישראל על אדמתו בימי בית הראשון והשני? גם מה שאמר החבר בס' הכוזרי, כי כמו שתדבק הנפש הרוחנית באדם רק כל עוד יאכל וישתה, אבל מדי ירעב או יצמא, הלוא ימות לשחת ונפשו תפרד מגויתו, אשר מכל זה נראה כי צורך הנפש אל המזון, אף כי שלא נדע איך תיזון הנפש הרוחנית ממאכל הגוף הגשמי? כן גם ידבק כבוד הי"ת ושכינתו בישראל רק באמצעות הקרבנות הגשמיות אף שלא נדע איככה יצטרך לחול השכינה בישראל להבאת והקרבת הקרבנות האלה? דחה הרב באמרו, כי שני אלה אינם שוים כלל, כי רק הנפש אשר בפעולותיה עלי ארץ בעוד האדם בחיים חייתו, תשתמש באיברי הגוף וכוחותיה אשר הם לה ככלי מעשיה, תצטרך גם אל מזון הגוף, אשר יתן שיקוי לעצמותיו וליחיות חדשות למלאות חסרון הלחיות אשר תכלינה ע"י ההתכה יום יום, להעמיד ולקיים בזה כוחות גופו ואיבריו המשלימים כעבדים רצון אדוניהם הנפש, אבל בבחינת הקרבנות אחרי שבהשקפה ראשונה לא יצטרך להן קיום האומה הישראלית, איך נוכל לאמור שתהיינה הכרחיות לחול ודיבוק שפע האלקי וכבוד שכינתו בישראל? ולבאר ספק זה יאמר הרב ז"ל שמשל זה צודק רק באמרנו, שכמו שבאר למעלה שער ל"ב שבאכול האדם לחמו בשמירת המצות התלויות בסעודה, כהרחקת כל מאכל איסור ממנ', ונתינת תודתו לה' על כל אשר יהנה בברכ' הראוי' לה ויעל' תמיד בה על דעתו שאכילתו אות היא רק לחזק גופו למען יוכל לעמוד לשרת לפני ה' כל ימי חייו הקצובים לו מאתו ית' יהיה כל זאת כעין מזון רוחני אשר תיזון ממנו הנפש להשאר דבוקה ואחוזה עם הגוף כל ימי שבתה פה בבית חומר, כן גם הכונה הראויה אשר יכונו בני ישראל בהקריבם את קרבנותיהם, ובשמרם כל חקיו אשר צוה במעשה הקרבנות תועיל להם מאוד להשלים נפשם ולהיישיר דרכם בכל מפעלם, ולתקן מדותיהם וכל תכונותיהם, עד שיהיו ראוים שתדבק בהם השכינה וכבוד ה' עליהם יראה, וזה שאחז"ל על הקרבנות בכלל, "ריח ניחוח לה', נחת רוח לפני שצויתי ונעשה רצוני, "ולו היו ישראל באותו מדרגת השלמות עד שהיו הולכים בדרכי ה' ושומרים כל מצותיו אף בלי עבודת ומעשה הקרבנות, הלוא יותר טוב היה להם, כי האיש אשר מעצמו יתעורר ויגבה לבו בדרכי ה' בלי הצטרכות אל הערה חיצונית לזה ע"י מעשה ועבודה גופנית, הלא בלתי ספק יותר יירצה לפני ה', כמאה"כ "עשה צדקה ומשפט נבחר לה' מזבח," וע"ז מורה גם מאה"כ "כי לא דברתי את אבותיכם וכו' ביום הוציאי אותם ממצרים על דברי עולה וזבח, כי אם הדבר הזה צויתי אותם לאמור שמעו בקולי" וכו' ורומז בזה על מאה"כ (שמות י״ט:ה׳) "ועתה אם שמוע תשמעו בקולי" וכו' אפס אחרי שהראו ישראל אח"כ במעשה העגל שלא הגיעו לאותה מדרגת השלמות לבלתי הצטרך עוד למעשה גופני המעורר אותם אל ההשכלה העיונית האמיתית נצטוו באמת מאוהל מועד על מעשה הקרבנות. הנה לפנינו שיש ב' מיני קרבנות, הא' אותן הבאים על החטא, והב' קרבנות תודה שלמים ועולות, ושני אלה ירצו לפני ה' רק בהיות הכונה הראויה והטהורה מחוברת להם, וזולתה פגול המה ולא ירצו, כמאה"כ "ולא תאירו מזבחי חנם", (ר"ל אם לא תחברו הכונה הראויה והנרצית אל מעשי הקרבנות אשר תעלו עליו) אין לי חפץ בכם וכו', ומנחה, (ר"ל כזאת המובאת בלי הצטרפות הכונה הראויה) לא ארצה מידכם" והנה כל משכיל ישפוט מעצמו, כי גם אם הכונה הראויה היא בחוברת עם מעשי הקרבנות בכל זאת נרצה המין הב' אשר איננו בא על חטא יותר מהמין הא' הבא רק לכפר על החוטא אשר חטא ואשם לאלהיו, וידוע ג"כ כי קרבן נח בצאתו מהתיבה היה ממין א', כי הביאו לכפר פני עליון על שגגתו ושגגת בניו, כי גם הם לא הטהרו למדי מחלאת המדות הרעות, ורק בבחינת זולתם מהדור הרע ההוא היו טובים ונכוחים כמחז"ל "בדורותיו היה צדיק, ולא בדורות אברהם ויצחק", ואמרו "אפי' נח שהיה בהם לא היה כדאי," (שינצל בנס נפלא כזה ממי המבול, ורק למען קיים העולם והחיות נפש כל חי עמו נתרצה לו ה', וחמל עליו עד שניצולו הוא ובניו) אפס התמידים שנצטוו ישראל להקריב בכל יום אף בעת היותם הולכים בדרך הטוב והישר היו ממין הב' הנרצה יותר לפניו כקרבן הבל שהיה טהר לב ונקי כפים ששעה ה' אל מנחתו, וכקרבן שלמה שהקריב אלף עולות נדבה בהיותו עוד במדרגה שלמותו עד שנראה אליו אז הי"ת בגבעון, ועל ב' מיני קרבנות אלה רומז המדרש שהחל בו הרב "מלה"ד למלך וכו', כי בקרבן נח נאמר "וירח ה' את ריח הנוחוח" המורה שערב לו קרבנו שהיה ממין הא'. כמו שערבו לו התלמידים שנצטוו ישראל להקריב שהם ממין הב', ועוד לא ידענו איזה משניהם ערב לו יותר? אך באמרו "זאת תורת העולה, היא העולה" וכו' המוסב על קרבן התמיד נראה שהיא נבחרת ואהובה לו יותר בעבור היותה ממין השני" וע"ז יורה גם מאמרם ז"ל, "כימי עולם ימי משה" (שנצטוו בהם להקריב קרבנות על החטאים) "וכשנים קדמניות, כשני שלמה" שהקריב אלף עולות נדבה, או "כימי עולם אלו ימי נח, וכשנים קדמוניות אלו ימי הבל וכו'." הקושי העצום וגודל המבוכה הנמצאות בענין הקרבנות לא נפלא היא ולא רחוקה. כי מהמבואר שהראוי שיושאל בהם שאלה חזקה שזה תוארה. הנה לא ימנע משיהיו אלו הקרבנות הנקרבים לגבוה שכר ושוחד אליו יתברך תחת הכעס שהגיע לו ממעשי החוטא בם יתרצה ויתפייס כדרך המלכים המתפייסים בעבודת מתנה. או שיהיו בתורת קנס ועונש על החוטא ופרוע פרעון על חטאתו אשר חטא ואם לא יגיע אליו יתעלה תועלת כלל כענין עונשי הגוף אשר יצוום הדתות. או שיהיו לתועלת המקריבים משרתי המזבח אשר חלב זבחימו יאכלו. או להשחתת הנקרבים והפסדם. והנה הענין הראשון הוא מבואר הביטול. כי לא ישוער שיהיה כן רק במה שיורה שחסר ממנו יתעלה דבר יתפייס ויתרצה בהשלימו לו. וחלילה לו מזה כמו שאמר המשורר (תלים נ') לא אקח מביתך פר וגו' כי לי כל חיתו יער וגו'. ויבא עוד ביאורו. אמנם ישעיה הנביא דבר בזה הענין בפירוש ואמר ולא אותי קראת יעקב וגו'. לא הבאת לי שה וגו'. לא קנית לי בכסף קנה וגו'. אך העבדתני וגו' וסוף אנכי אנכי הוא מוחה פשעיך למעני וגו' (ישעי' מ"ג). והכוונה כי בכל מה שעשו מאלו הקרבנות לא היו לו לתועלתו כלל כי הוא יתעלה לא נהנה דבר מהם עד שיאמר שתגיע להם מחילת עונותיהם חלף מה שקבל מהם מהעבוד' וממתנות הקרבנות. אך מה שהגיע אליו יתברך מהם הוא היגיע' והלאות בחטאתם ובעונותם בלי שום תועלת והנאה כלל ואם תאמר א"כ במה הם מתכפרים אמר אנכי אנכי הוא מוחה פשעיך למעני. ומה נכבד טעם כפל השם לומר אני אני הוא שעשיתי לא למען שום דבר אחר שיחובר אלי. שאם היתה המחיל' מחיריית היתה מסובבת משנינו אבל כשלא היתה שם שום תמורה לא נעשה כי אם למען צדקי והנה חטאתיך אשר זכרתי לא אזכור פרטם עתה כדי שלא להלבין פניך אבל אם תרצה אתה הזכירני ונשפטה יחד ספר אתה מה שתרצה מהם למען תצדק (שם) הנה נתבאר שהשתדל הנביא להוציא דבר בליעל אשר כזה מלב הפתאים ולפי זה לא נמצא בתורה בענין הקרבנות המובאים על המזבח מזה המין לשון עבודה כלל. רק אמר משה (שמות י') ואנחנו לא נדע מה נעבוד את ה' כי דבר עמו ע"פ דרכו כי דרך העכ"ום לעשות קרבנות דרך עבודה כמו שאמר (דברים י"ג) נלכה ונעבדה אלהים אחרים. ולזה הזהיר הכתוב (שם י"ב) השמר לך פן תנקש אחריהם אחר השמדם מפניך ופן תדרוש לאלהיהם לאמר איכה יעבדו הגוים האלה את אלהיהם ואעשה כן גם אני לא תעשה כן לה' אלהיך כי כל תועבת ה' אשר שנא עשו לאלהיהם וגו'. אמר כי הקרבנות המצויין בתורה האלהית אינם דרך עבודה כמו שעושין העכ"ום לאלהיהם. והראיה שהם שורפים את בניהם ואת בנותיהם לפניהם כסבורים שהם נעבדים בכך ומקבלים הנאה מהם אמנם העבודה האלהית אינה רק שתשמרו לעשות את אשר יצוה אתכם לא להוסיף ולא לגרוע כי בזה לא תחוש התורה מהפיל שם עבודה. (שם י') את ה' אלהיך תירא אותו תעבוד וגו'. (שמות כ"ג) ועבדתם את ה' אלהיכם. כי בכל מה שתהיה העבודה בלב ותקון המעשים הוא נגלה שהתועלת הוא לעובד ולא לנעבד וכמ"ש (דברים שם) ללכת בכל דרכיו ולאהבה אותו ולעבוד את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך לשמור את מצות ה' ואת חוקותיו אשר אנכי מצוך היום לטוב לך. ועל הענין הזה יחסו חז"ל (מכלתא ס"פ בא) מאמר מה העבודה הזאת לכם אל הבן הרשע מן הבנים כי לבדו כן יחשוב שהקרבן ההוא בא בתורת עבודה בה יפיק המקריב מה שכוון אליו בתורת מחיר והנה זה הדעת הוא מבואר הביטול: אמנם הענין הב' ואם רחוק כראשון ימאנהו השכל האנושי בטעם מספיק. וזה שא"א שיושת כופר על החוטא אם לא בשיערך לפי מעלת אשר יחטא אליו: וכיון שהאל יחעלה אין ערוך אליו לשום דבר מהדברים הנה הוא נמנע לשום שומא בחטא אשר יחטא ליי'. והוא מ"ש עלי הכהן אל בניו כשאמר אל בני כי לא טובה השמועה אשר אנכי שומע מעבירים עם יי' אם יחטא איש לאיש ופללו אלהים ואם ליי' יחטא איש מי יחפלל לו (שמואל א ב׳:כ״ד-כ״ה) ירצה בני השמועה אשר מעבירים מכם עם י"י ביניהם לא טובה היא ולא ידעתי על מי תסמכו במה שחטאתם ליי' אלהיכם שאם יחטא איש לאיש עד האלהים יבא דבר שניהם והם ישיתו עליו עונש כפי ערך המבייש והמתבייש ונתן בפלילים וימחל אמנם כאשר יחטא איש ליי' מי הוא זה ואי זהו אשר יוכל להשפט עמו ושכבר פרע מה שהיה לו לפרוע על מה שחטא אליו. ועל זה הדרך אמר הנביא (מיכה ו') הירצה יי' באלפי אלים וגו'. האתן בכורי פשעי וגו'. הנה שזה אין טעם הגון אל הקרבנות: אמנם הענין השלישי יהיה מגונה מאד שיהיו הכהנים אוכלים חטאת עמם ושמחים הייטב בעיני ה'. ועוד שכמה וכמה חטאות ועולות שאין להם חלק בהם כלל כי נשרפו כליל על גבי המזבח או חוץ למחנה. ואין צריך לומר לענין הרביעי שאין בו שום טעם וחלילה לאל לבלע ולהשחית.
_.57.1.4
ועוד יש ספק עצום במה שלא צותה התורה להקריב קרבן כי אם לשוגג. כי יראה שהצורך יותר גדול לחוטאים בדעת ובזדון משני טעמים. האחד כי רבים עתה עם הארץ החוטאים במזיד ובלתי כובשים את יצרם מאשר יחטאו בשוגג ובלי דעת וראוי לחוש אל הרוב. והשני כי הנה החוטא בשוגג אינו חוטא על דרך האמת ואינו צריך לעשות תשובה כי לא יפול בו חרטה ותשובה ואשר אינו חסר תשובה למה יביא קרבן. אמנם המזיד הוא חוטא באמת והוא אשר הצריכו הכתוב תשובה וכאשר צוהו על התשובה ראוי להטיל עליו קרבן כשיתחרט וישוב וכפר עליו מחטאתו ונסלח לו:
_.57.1.5
ואולם המין הזה מהקרבנות שהטילם הכתוב על החוטאים איש בחטאו. כבר נוכל לומר שהן באים לצורך החוטא להטיל בו גערה ותוכחה על חטאתו אשר חטא בה. ואם אין שום ערך בינו לבין אלהיו לא מפני זה יפטר וילך לו. אבל היה החסד האלהי להגביל ענינו ולפשרו כפי הראוי לתועלת הכללי כדי שלא תנעול דלת התשובה בפני החוטאים והוא אחד מהענינים שויתר האל יתעלה אצל האומה הזאת ממה שיאות לו מגדולתו בכל שאר הדברים אשר כתבנו בפרשת המשכן שער מ"ח. וכמ"ש (ישעיהו מ״ג:כ״ה) אנכי אנכי אנכי הוא מוחה פשעיך למעני כנזכר:
_.57.1.6
ובמדרש (ילקוט יחזקאל רמז שנ"ח מפסקת') שאלו לחכמה חוטא מה ענשו אמרה (משלי י"ג) חטאים תרדף רעה. שאלו לנבואה חוטא מה ענשו אמרה (יחזקאל י"ח) הנפש החוטאת היא תמות. שאלו לתורה חוטא מה ענשו אמרה יביא קרבן ויתכפר. שאלו להקב"ה חוטא מה ענשו אמר יעשה תשובה ויתודה ויתכפר דכתיב (הושע י״ד:ג׳) קחו עמכם דברים ושובו אל יי' הדא הוא דכתיב (תלים כ"ה) טוב וישר ה' על כן יורה חטאים בדרך: הנך רואה כי חז"ל סדרו בכאן הדעות הנופלות בזה הדרוש ונתנו חלופם לפי טבעם וענינם. וזה כי המה ראו שהחכמ' האנושית לפי שרשיה והנחותי' מצד פחיתות החוטא וגודל אשר חטא לו היותו בלתי בעל תכלית ובלי שום ערך ודמיון כלל כמו שאמרנו לא תגזור בחוטא שום תיקון כלל אלא שהחטאים תרדף רעה עד כלותם לשרש מארץ גזעם וכמו שנאמר בבית עלי אשר זכרנו (ש"א שם) וגדעתי את זרועך ואת זרוע בית אביך מהיות זקן בביתך. אמנם ששאלו למדרגה אשר עליה והיא המדרג' הנבואיית אשר תשיג במהות הנפשית ואמתת עצמותן ויודע שלכל אחת מהן מחיצה בפני עצמה ולא תתקשר נפש הבן עם נפש האב ולא עם זולתו מהקרובים כשאר בשר עד שיחוייב שתפסד קצת וכמ"ש החכם שלמה ברוח קדשו על זה החלק השלם מהאדם (קהלת ד׳:ח׳) יש אחד ואין שני גם בן ואח אין לו כמו שפירש שם היטב לזה תשיב אמריה הנפש החוטאת היא תמות בן לא ישא בעון האב ואב לא ישא בעון הבן צדקת הצדיק עליו תהיה ורשעת הרשע עליו תהיה (יחזקאל שם). והכוונה כי לא כאשר תגזור החכמה האנושית חטאים תרדף רעה מאב לבנים כי כל אחת מהנפשות היא נבדלת מחברת' ולא תשיג האחד עונש זולתה כמו שביאר לגמרי באומרו קודם זה (שם) הן כל הנפשות לי הנה כנפש האב וכנפש הבן לי הנה הנפש החוטאת היא תמות. ואמר למה יתיחסו הנפשות לאבות ולבנים כי במה שהן נפשות אין להם אב ובן כי כלם הם שלי בענין אחד כאומרו (דברים י"ד) בנים אתם לה' אלהיכם לא תתגודדו וגו'. כלומר לא יתגודד הבן בעבור האב כי בנים אתם לה' אלהיכם ועוד אביכם חי ולא האב בעבור הבן כי הבנים בניו יתעלה וכל זה בבחינת הנפשות ואם כן החוטא לבדו ישא עונו כמו שיבא שער צ"ט ב"ה. וזאת היא תשובת הנבוא' מצד מה שהיא שלמות מושפע באיש הנביא לבד: אמנם מצד שהיא נבואת תורה כוללת משימה דת אל הכלל היתה תשובת' יביא קרבן ויתכפר. וזה שיתכן מאד לפי התועלת הכללי שתושם דת שהחוטא בשום צד על אחת מכל מצות ה' אשר לא תעשנה יביא קרבן ויתכפר כמו שהסכימו בזה כל הראשונים ז"ל שהוא תועלת נפלא בו יבואו האנשים החטאים לכלל דעת והכרה בשיעור חטאתם כאשר יראה שהקרבן הנקרב על חטאו ישחט ויופשט וינותח וישרף על האש אשר על המזבח כי ישים אז על לבו שכן משפטו על חטאו וכן ראוי שיעשה לו לולי ה' שרחם עליו לשום אשם נפשו או זולתו מהקרבנות ומתוך כך יהיה מורא שמים עליו באופן שלם והיתה זאת תחבולה נפלאה לפי שעל הרוב לא יכיר החוטא גודל חטאו כי אם בהגיע אליו שיעור ענשו. הלא תראה קין כאשר שמע מפיו יתעלה שאמר לו (בראשית ד') קול דמי אחיך וגו' ועתה ארור אתה מן האדמ' וגו' כי תעבוד את האדמ' לא תוסף תת כחה לך נע ונד תהיה בארץ וגו'. הנה אז הכיר גודל עונו ואמר גדול עוני מנשוא הן גרשת אותי וגו'. ואמר כי מתוך כובד העונשין יכיר גודל החטא מה שלא היה מכיר בו תחלה. קרה לו ולחביריו בזה, כמקרה השכור הנכנם אל החנות ושותה ומשתכר ואינו מכיר רוב שתייתו עד שישאלו ממנו מעות הרבה. וכמו שאמר החכם כי יתן בכוס עינו יתהלך במישרים (משלי כ"ג) בכיס כתיב ויש אם למקרא ולמסורת. וטעם המסורת כי כאשר יתן בכיס עינו וישתה לפי דמיו לא לפי רצונו אז יתהלך במישרים. וטעם המקרא כי היושר השלם הוא כאשר יתן בכוס עינו ובבחינת הנזק המגיע לו ממנו יבדל מהמותר לא מדאגה מדבר ההוצא' ולא מזולת'. מכל מקום העונש יורה חטאים שיעור חטאם. וזה לשון הרב המורה פרק מ"ו חלק ג' ולא יהיה זה הטעם חלוש בעיניך כי כוונת אלו הפעולות לישב בנפש כל חוטא וכל איש מרי כי צריך להזכיר חטאו תמיד כמו שנאמר (תלים נ"א) וחטאתי נגדי תמיד. ובמדרש (זוהר פ' ויקרא) חד עתירא קריב קמי כהנא תרין יונין אמר ליה כהנא קורבנא דא לאו דידך הוא אתי לביתיה והוה עציב אמר ליה אחוי אמאי את עציב אמר ליה דלא קריב כהנא קורבנא. אמר ליה ומאי איהו אמר ליה תרין יונין אמר ליה לאו דידך הוא דהא כתיב (ויקרא י״ד:כ״א) ואם דל הוא ואין ידו משגת והביא שחי תורים וגו'. אלא קריב קרבנך. אמר ליה ומה איהו אמר ליה חד תורא. אמר ליה ומה כל כך חמירא חד מחשבה נדירנא דלא סליקנא על לבא עוד מחשבה דחטאה מכאן ולהלן מה עבד כל יומא אשתדל בסחורתא ובליליא נאים כד איתער קרי ליה אחוי למילף לה מילי דאורייתא והוא לעי עד דסליק יממא אשתכח דאוליף אוריתא והוו קראן ליה יהודא אחרא. והכוונה מבוארת מכל צד. אמנם היה זה הקרבן מכפר בין שיהיה מהבעל חי הבלתי מדבר או מהדברים אשר תחתיו על השגגות אשר תיעשנ' בלא יודעים. אמנם כאשר יחטא האדם בדעת כמו שנתבאר בב' ובג' מהז' מספר המדות ויבא ענינו בפרשת סוטה ונזיר שער ע"ג ב"ה הנה אז לא נתן לכפרת קרבן מב' טעמים. הא' כדי שלא יתפרסם לרבים כי יש אדם משכיל ושלם בדעתו ויודע רבונו ובלתי כובש את עצמו מעשות הרע בעיניו כי הוא שלוח רסן והתר רצועה להורות חטאים בדרך פשעם. והב' כי זה אשר חטא בנפש מדברת אינו ראוי שיתכפר בנפש בלתי מדברת או בפחות ממנה אבל שהנפש החוטאת עצמה היא אשר תבחר ותקרב על מזבח התשובה השלמה בצומות וענויים ומעשים טובים כמו שאמר הנביא (ישעיהו נ״ח:ה׳) הכזה יהיה צוה אבחרהו יום ענות אדם נפשו. ואמר (שם) הלא זה צום אבחרהו פתח חרצובות רשע וגו' כמו שיתבאר בפרשת יום הכפורים שער ס"ז בעזרת האל. ומה יקר מאמר הנביא האתן בכורי פשעי פרי בטני חטאת נפשי הגיד לך אדם מה טוב ומה יי' דורש ממך וגו' (מיכה ו') ירצה שהפשע והוא אשר יחטא האדם בדעתו ובכוונתו למרוד או החטא אשר נפשו ידעה בו ועשאו במזיד איך יכופר בזבח ומנחה ואף על פי שיתן בכורו ופרי בטנו לקרבן תחתיו. אמנם התקון הטוב המיוחד אליו הוא שלמות הנפש עצמה בעשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם אלהיו. (מיכה שם) וכמו שאמרו ז"ל על בית עלי בזבח ומנחה הוא שאינו מתכפר אבל מתכפר הוא בתורה ומעשים טובים (ר"ה י"ח:). והוא מאמר החכם (משלי כ״א:ג׳). עשה צדקה ומשפט נבחר ליי' מזבח. והוא מאמר השם יתעלה לבדו יעשה תשובה ויתודה ויתכפר. והוא מבואר כי זה לא ידבר כי אם במזיד באשר הוא צריך לעשות תשובה כמו שאמר (הושע י״ד:ג׳) קחו עמכם דברים ושובו אל יי' הדא הוא דכתיב טוב וישר יי' על כן יורה חטאים בדרך. ירצה כי הוא טוב ורוצה בקיומם של בריות והוא ישר ומצד יושרו הוא חפץ במשפט ואיך יתפשרו שני הענינים כי אם במה שיורה חטאים בדרך התשובה כי אז יוסכמו הטוב והיושר יחדיו לרחם על החוטא ואפילו מזיד. ואצל התשובה בשער ק' יתבאר זה יותר בעזרת האל. והכלל שזה המין מהקרבנות לא יקשה עליו מציאות כוונתו וגם לפי דרכו יצדקו מאד הכתובים המורים על צרכם עם אותם שיורו שאין חפץ השם יתברך בהם כי טוב הוא לאדם שלא יחטא משיחטא ויביא קרבן וכמו שאמר החכם וקרוב לשמוע מתת הכסילים זבח אשר אינם יודעים לעשות רע (קהלת ה'). יאמר זה על הקרבנות המצווים בתורה על השנגות הנעשות בלא יודעים. ואמר כי יותר טוב וקרוב לשכל לשמוע דברי התורה והמצוה עד שידע ויכיר בין טוב לרע לפי התורה ממה שיעזב אל הפתיות ויבא בהם לידי שגגות המחייבות להביא עליהם זבח לפי שלא ידעו בעשות הרע. ועל זה הדרך יתבארו כל הכתובים המרחיקים אותם ואם הם רבים לא אאריך בביאורם רק מה שיבואו לפי דרכנו. ובהמשך דרכנו נוסף על מה שדברו בהם הראשונים בפירושיהם. אמנם המין השני מהקרבנות אשר בלי עון יריצון ויכוננו כנון זבחי שלמים נדר או נדבה עולת ראיה חנוכת המזבח וחנוכת הבית וכדומה הוא מה שיקשה מאד טעמו על השכל האנושי כי לא יוכל למצוא מה העבודה הזאת ומה טעם יש בה עד שהזרות והקושי הזה הכריחו לרב המורה ז"ל לכתוב מה שכתב בפרק ל'ב מהחלק הג' שכלם הם מכוונים מהתורה האלהית על הכוונה השניה ולבער גלולי ע"א המורגלת ראשונה ואין אחד מהם שיהא מכוון לעצמו ותלה סברתו זאת במאמר ירמיהו (ז) כי לא דברתי את אבותיכם ולא צויתים ביום וגו'. על דברי עולה וזבח כי אם את הדבר הזה צויתי אותם לאמר שמעו בקולי וגו'. ויתר הכתובים אשר יובן מהם שאין חפץ השם יתעלה בקרבנות כמו שאמרנו. וכבר השיגוהו האחרונים (רמב"ן ויקרא) בטענות חזקות והכו על קדקד סברתו זאת מכות גדולות ונאמנות לא זורו ולא חובשו מטעם רבוי הקרבנות וחמר דקדוק ענינם ופרטם ורובי תורתם ומשפטיהם וכל הלכותיהם שא"א שיהיה הכל ללא דבר. לא נעלמו דברים אלו מעיני הרב אלא שהפשיר אותם במים קרים לא תתקרר הדעת בהם וזה כי הוא כתב זה לשונו ואני יודע שנפשך תברח מזה הענין בהכרח בתחלת המחשבה ויכבד עליך ותשאלני בלבבך ותאמר לי איך באו מצות ואזהרות ופעולות עצומות מבוררות מאוד והושם להם זמנים והם כלם בלתי מכוונות לעצמם אבל מפני ד"א כאלו הם תחבולה שעשה השם לנו להגיע אל כוונתו הראשונה ואי זה מונע היה אצלו לצוות לנו כוונתו הראשונ' ויתן בנו יכולת לקבלה ולא היה צורך לאלו העניינים אשר חשבת שהם על הכוונה השנייה. שמע תשובתך אשר תסיר מלבך זה החולי ויגלה לך אמתת מה שעוררתיך עליו והוא שכבר בא בתורה כמו זה הענין ובשוה והוא אומרו (שמות י״ג:י״ז) ולא נחם אלהים דרך ארץ פלשתים כי קרוב הוא כי אמר אלהים פן ינחם העם בראותם מלחמה ושבו מצרימה. ראה איך צדד הרב פני הספק אל אופן שיוכל לקבל תשובה מה באומרו כאלו היא תחבולה וכו'. ואי זה מונע וכו'. כי עקר הקושיא אינה רק שאפילו לנהוג בענין זה אופן התחבולה ודרך המנהג הטבעי בתאר הענינים שזכר היה סכלות עצומה להאמין כי ראה השם יתעלה להרבות מהם בכמו זה השעור ולדקדק במעשיהן כל אלו הדקדוקים ולהחמיר עליהם כל החומרות ההם ולחלל עליהם כל ימים טובים ושבתות שבעולם אחר שלא היתה הכונה רק להעתיקם מהם. ועוד שודאי הנדון שלפנינו הוא הפך המשלים שהביא וזה כי שם לא נמשכה התחבילה כי אם זמן מועט ונשאר תועלת התכלית לעד אבל בכאן נשארה תעתוע התחבולה לנצח לתכלית שלא היה הצורך בו אלא במעט זמן מההתחל' לבד. וגם כי הוא הודה שלא הספיקו לו כל *ספרי הצאבה, הם ספרי העמים הקדמונים אשר עבדו הכוכבים ומזלות, ועבודה זו נקראת בלשון ערבי צאבה, מלשון צבא, לפי שעובדים לצבא השמים, ובלשון עמים צאבעיסמוס ספריהם כתובים כל מיני העבודות והקרבת קרבנותיהם לאליליהם. ספרי הצא"בה למצוא סבה לכל מעשה הקרבנות כמו שהוא ביין הנסכים ובאזוב ושני התולעת ושתי צפורים לא במצורע ולא בפרה אדומה כמו שכתב פרק מ"ו ומ"ז חלק שלישי וכן בפרק מ"ח כתב שלא מצא שם טעם לאיסור בשר בחלב ומדהא לא ידע מר מילי אחריני איכא וכו'. ועוד קשה מזה למה לו לשלמה המלך להעלות אלף עולות פעם אחת (מלכים א ג׳:ד׳) וליתר המלכים אשר כן עשו אשר לא צוו עליהם ודי להם מהאיסור מה שהתירה התורה. ומה יעשה אל קרבנות האבות אשר העבירו גילולי עבודת אלילים מהארץ. גם בקרבנות הראשונים. אדם קין והבל ונח אשר לא קדמה להם עבודת אלילים מעולם וכ"ש שלא נצטוו עליהם על הכוונה השנית. והנה אלו הם קושיות חזקות אשר לא יוכל להרפא אמנם הנרבוני שעשה עצמו זקן ביתו של הרב ז"ל ואפטרופא שלו בהגיעו בפירושו אל הפרק הנזכר הוא מתמרמר מאד כנגד אלו המקשים הספקות העצומות מנח ובלעם ושמואל וזולתם וגם נגד המקבלים אותם ומשתדלים בהתרתם ואמר שאלו ואלו לא הבינו כוונת הרב בפרק ההוא ולא ירדו לסוף דעתו והתחכם לבאר כי הנה הרב לא חשב לתת טעם על תועלת הקרבנות וצרכם כי תועלתם ידועה ונכרת שהם העבודה היותר מפירסמת שתעשה לשם אלהות כענין התפילות והצעקות והצומות ודומיהם שהם מחזקים האמונה ומעוררים הכוונה וההתיחדות אל האלהים. אבל שכל עצמו היה לתת טעם למה שנצטוינו עליהם בתורה כי אמר שהיה זה להרחיק אותנו מעל אלהים אחרים ולהסב לבנו אליו ושכבר היה מותר אצלנו זאת העבודה כיון שלא נעשת בבחינת עצמה רק על הכוונה השנייה שהיא ההתעוררות על חוזק האמונה וההתיחדות הנזכר אלא מפני שיהיה דבר זר בעיני המונם כמו שאומר בזמננו זה שלא יתפללו אל השם ולא יצומו לפניו אבל שיספיק בכוונת הלב לבד ואף על פי שגם זה לא ירע רק בלב ההמון כי החשובים כבר אמרו ודומו סלה. סוף דבר שהקרבנות אצל הרב ז"ל כדברי הצומות וזעקתם שוה בשוה אלו ואלו שלא יבוקשו בבחינת עצמן כי אם על הכוונה השניה ובזה האריך וכפל דברים ומאד אפלא מזה האיש כי מנהגו בכל מה שביארו בספר ההוא או רובו לטמא הטהרות ולפגל הקדשים ולפחות לגלות מומים נסתרים. ועתה משתדל לטהר ולתקן את הדמאי בתעתועים ודברי הבאי. שאם כדבריו מה צער היה לו לרב בטעם הקרבנות שהוצרך להקדים חידות ומשלים מפליאות הטבע ותחבולות המנהיג היה לו לומר שמעשה הקרבנות והתפלות והצומות והדומה מהם כלם הם ממין אחד והוא לחזק אמונת מציאותו יתעלה והשגחתו ולסבב הבקשה והתוחלת מאתו יתעלה לא מהזולת. ואחר שיש בעצמיותן טעם נכון למה לא היה הטעם ההוא סבת צואתן בתורה ולמה אמר שהיה מבטלן אלא שלא הספיקה לו תחבולה לזה. והנה הרב עצמו שם הבדל נפלא בין הקרבנות והתפלות כמו שאמר כי לפי שהתפלות הם קרובות יותר אל הכוונה הראשונה לזה היה מצותן בכל אדם ובכל זמן ובכל מקום אמנם הקרבנות שהיו רחוקים מהכוונה הראשונה המעיט מציאותן מאד. ועוד אם כדבריו למה לו לרב ז"ל לעורר על עצמו זה הספק העצום לומר ואני יודע שנפשך תברח וכו'. כי למה תברח נפשנו שאין ספק שכל מיני העבודות כל עוד שירבו ויארך ענינם ואפילו יותמדו בלי הפסק הוא יותר מועיל כי לפי כן תתחזק האמונה ותתרבה האהבה וימצא הדבקות וכמ"ש (ברכות כ"א.) ולואי שיתפלל אדם כל היום כלו ולמה לו לבקש תחבולות דרך המדבר ים סוף. והכלל שאין ממש בסניגוריא זו להוציאו מידי הספקות העצומים וכמדומה לי שאין דעתו של סניגור זה נוחה בדבר בלתי מתוקן אם לא שימציאהו מעצמו מי יתן איפא החרש יחריש ולא יטיל מומים במקום שאינם ועל כיוצא בזה אמרו (במדבר רבות פ' כ') לא מדבשיך ולא מעוקציך. ועתה אומר כי מה שיראה האמת והיושר בענין הזה הוא שכל הקרבנות כלם הם באים בעצם וראשונה לשתי הבחינות הראשונות שזכרנו ראשונה רצוני לפיוס ורצון לפני האל יתעלה ונתוכחת מוסר המקריב אלא שיתחלפו ב' המינים בעניינים האלה בפחות ויתר. אמנם השלישית והיא תועלת המשרתים תמשך מהם במקרה ובכוונה מה כמו שהרביעית והוא השחתת הנקרב תמשך בהכרח ובלא כוונה אליה כלל. אמנם איך יתכן שיהיה זה מבלי שישיגונו הספקות הנזכרות הוא כפי מה שאומר אחר שאזכור דעת החכם החבר ז"ל אשר השיבו אל המלך כוזר על שאלה זו עצמה למה שראיתיהו כמו שער לבוא בו אל אלו העניינים החמורים עם שלא נשלמה התשוב' על ידו. וזה כי הוא ז"ל אמר (כוזרי מ"ב סימן כ"ו) שכבר ימצא דבוק השכינה האלהית עם האומה הישראלית באמצעות הקרבנות הנקרבים בבית מקדשו כענין שתמצא הנפש השכלית עם הגוף על ידי המזונות שנזון בו וכמו שלא נודע טעם הזנת זאת הנפש העליונ' באלו המזונות הגשמיים שאינם מטבעה אבל מצאנו ראינו תועלתם. ככה לא נדע טעם צורך השכינה אל אלו הקרבנות אבל נמצא דבקות השכינה עמנו באמצעותם. והנה הוא מבואר כי נוסף על מה שהוא ביאר הדבר הנעלם בנעלם כמוהו. הנה המשל אינו דומה לנדון וההבדל ביניהם הוא גלוי כי הנה המזון הוא צורך נכר ומפורסם לבריאות הגוף אשר הוא הכרחי לעמידת הנפש וקיומה אצלו ודאי תטרד בטרדת הגוף כמוזכר שם מה שלא יהיו כן הקרבנות לא צורך השכינ' ולא צורך האומה כדי שתתקיים עמהם השכינ' והדבקות האלהי ביניהם. ובמקום הזה לא נלמוד סתום מן המבואר אחר שלא הושוו בטעם. אלא שאני אומר שהענין בהם שוה ומבואר בלתי מוסכל וזה כי כמו שיושלם בריאות הגוף על ידו המזונות ובבריאותו יהיה לו שלום עם נפשו ותדבק אליו. כן יהיה הענין באלו הקרבנות כי בטוב ההשקפ' הם נותנין הבריאות והשלמות אל כללות האומה ואל יחידיה וסגולותי' כדי שימצא אצלם הדבקות האלהי בלי ספק. והוא כי מהידוע שהנפש האצולה והמתעצמת באדם השלם ברוב זירוזו והשתדלותו אשר על זה נאמר (בראשית ב׳:ז׳) ויהי האדם לנפש חיה כמו שנתבאר שם שער ו' היא נפש יקרה ומעולה מהיותה חיונית או היולאנית. והנה כמו שהם נבדלות במהיותיהן כן נבדלו מזונותיהם אשר בהם יתפרנסו ויתקיימו אצל הגוף כי הנפש החיונית אשר היא השלמות הראשון אל הגוף ניזונת ומתקיימת אצלו במאכל ובמשק' הגשמיים. אמנם זאת הנפש האצול' הרוחנית אינה מתפרנסת רק בדברים מחשביים שכליים כי לחמה הם כמו שנתפרנס' נפשו של אדונינו עליו השלום ארבעים יום זה שלש רגלים. וכבר כתבנו שם שלא היה ענין רחוק מאד אצל טבעה וכן בכל מה שיאכל וישתה יש לה מנה יפה מיוחדת לה אם שתהי' סעוד' של מצוה או שיכוין אל המצות התלויות בסעוד' ההיא מכשרות המאכלים והרחקת האיסורין לפי דרכי התורה או שיכוין אל ברכותי' או להסעיד הגוף ולהבריאו לעמוד לשרת לפני אלהיו בתושית התור' והעבוד' ולצאת ולבא בכל דבר שבקדוש' כי באמת הכונות האלו הנכבדות והרוחניות יעמידו הנפש הנכבדת ויקיימו אותה כי היא קדש ומן הקדשים תאכל. והוא טעם כי על מוצא פי יי' יחיה האדם (דברים ח׳:ג׳) כמו שנתבאר זה הענין כלו בשלמות בפרשת המן המיוחדת אל זה הדרוש הנפלא שער מ"א. והוא מה שאמרו ז"ל (ברכות ס"ד) כל האוכל מסעוד' שנהנה בה תלמיד חכם כאלו נהנה מזיו השכינ' כי השכל הנאצל הוא ודאי הת"ח המובהק המיסב בראש ועליו אמר החכם (משלי כ"ג) כי תשב ללחום את מושל בין תבין את אשר לפניך ושמת סכין בלועך אם בעל נפש אתה כי אם בעל נפש יקרה הוא הרי הוא שם לפניו וחייב להכין לפניו מטעמים כאשר אהב כמו שכתבנו זה בשלמות בפרשת ויחי אצל מה שאמרו רב נחמן ורבי יצחק הוו אכלי בסעודת' וכו'. שער ל"ב. וזה ענין נכבד מאד ואמיתי יושלם ענינו במקומות שזכרנו ויתאמת איך תתקיים הנפש השלמ' בגוף על ידי מזונותי' הראוים לה. ועל זה הענין עצמו תתקיים השכינה ותדבק בכללות האומה הנבחרת במעש' הקרבנות לא מצד שהם מאכל לשכינ' ולא לאומ' רק שבהיטיב כוונתם בהם והקריבם באופן נרצה ונאות יועילו למו להשלים נפשם ולהכשיר מעשיהם לפני השם יתעל' עד כי טוב כונתם ועוצם שלמותם יהיו סבה מחייבת להמצא אצלם השכינ' האלהית ולא תפרד מהם בשום צד וכמו שאמר על הקרבנות בכלל ריח ניחח ליי' נחת רוח לפני שצויתי ונעשה רצוני (ספרי פ' פנחס) ובהסתלק הכוונה הזאת השלמ' מעל הקרבנות נעקר השלחן האלהי מלפניו ונתפרד' חביל'. האמנה כי טוב הכוונה והכשר' בענינם היה קשה למצוא אותה מצד הקרבנות המצויים בתורה לפי שלא נודע טעמם ומי הוא זה ערב אל לבו לשער בהם שום השער' אנושית, לבד זה מצאנו קרבנות רבים ונכבדים אשר הם הקריבום שנים עשר נשיאי ישראל בחנוכת המזבח אשר לא צוה אותם ויראה שיש רשות לכל בעל דעת או שחוייב לתור ולדרוש בהם ובכוונתם אחר שהסכימו עליהם בטוב שכלם ויושר דעתם כי על כן הפליג בשבחם באומרו (במדבר ז׳:ב׳) ויקריבו נשיאי ישראל ראשי בית אבותם הם נשיאי המטות הם העומדים על הפקודים וכבר אמר ר' פ:חס בן יאיר (במדב ר רבות פ' י"ג) נתנאל בן צוער השיאם עצה זו דכתיב בו הקריב את קרבנו וגו'. לומר כי מעצת החכמ' המצוי' אצל שבטו מכל זולתו היה זה:
_.57.1.7
ובמדרש (שם פ' י"ב) קח מאתם באותה שעה היה משה מתירא ואומר שמא נסתלק' ממני רוח הקדש ושרת' על הנשיאים אמר לו הקב"ה משה אלו להם הייתי אומר שיביאו לך הייתי אומר שתאמר להם. אלא קח מאתם. מאתם היה הדבר הסכימ' דעתם לדעת עליונה. וכל זה אמרו חכמינו ז"ל לעורר לב האנשים לחשוב בהם מחשבות נכונות כפי הראוי לאנשים שלמים כאלה. ומזה באו הראשונים לתת להם טעם ורמז שכלי כמו שהביא ר"שי ז"ל (במדבר שם) מיסודו של ר' משה הדרשן שאמר קערת כסף בגמטריא תתק"ל כמנין שנותיו של אדם הראשון. שלשים ומאה משקל' על שם שהעמיד תולדות העולם בן ק"ל שנה. מזרק אחד כסף בגימטריא תק"כ ע"ש נח שהעמיד תולדות מבן ת"ק שנה שנגזר' גזרת המבול קודם תולדותיו עשרים שנה. שבעים שקל כנגד שבעים אומות. כף אחת כנגד התורה שנתנה מידו של הקב"ה. עשרה זהב כנגד עשרה הדברות. מלאה קטרת רמז לתרי"ג מצות קטרת בגימטריא תרי"ג בחלוף קוף בדלת בא"ת ב"ש. פר כנגד אברהם. איל כנגד יצחק. כבש כנגד יעקב. שעיר כנגד מכירת יוסף. בקר שנים כנגד משה ואהרן. אילים עתודים כבשים כנגד כהנים לויים וישראלים וכנגד תורה נביאים וכתובים. ומספר השלשה חמשיות כנגד חמשה חומשי תורה וחמשה דברות שבלוח הראשון וחמשה בלוח השני (ירושלמי שקלי' פ"ו). והנה כל אלו הם רמזים נכבדים שיערום בהם כפי ענינם בכללות תולדות העולם ופנות שבטיו ויתידותיו בכללות האומה הנבחרת. ושוב מצאתי במדרש במדבר רבה (פ' י"ג) שהשתדלו חז"ל לתת טוב טעם ודעת בכל אלו הקרבנות בכל אחד מהנשיאים מתחלף מחברו והאריכו בזה ואחשוב שראו על ככה מפני שלא נשתמש הכתוב בהם בזכרון הא' או השנים ולומר אחר כך ויעשו כן כל הנשיאים כמורגל בענינים כיוצא באלו. אלא שהזכירם בכל אחד בשוה כדי שתתבאר כוונת כל אחד בפני עצמה כמו שכן עשה במספרם להשוות חשיבותם. אמרו שם רבנן אמרין אף על פי שקרבן שוה הקריבו כלם על דברים גדולים הקריבו וכל אחד הקריב לפי דעתו. התחיל נחשון והקריב על סדר המלוכה במה שהמליכו אביו על אחיו והיה מסורת ביד חכמיהם וגדוליהם מיעקב אביהם כל מה שעתיד לאירע לכל שבט עד ימות המשיח. קרבנו קערת כסף אחת הקערה והמזרק כנגד מלכי בית דוד שעתידין לעמוד ממנו שמלכו בכיפה בים וביבשה. קערת כסף כנגד הים שהקיף את העולם ודומה לקערה. שלשים ומאה משקלה לפי שכשהקוה הקב"ה ביום שלישי של יצירה לימים במקום אחר קראם ימים. וימים בגימטריא מאה. בא שלמה והוסיף ים אחד שנאמר עליו (מלכים א ז׳:כ״ג) וקו שלשים באמה יסוב אותו הרי שלשים ומאה. ומזרק כנגד היבשה. שניהם מלאים וגו'. כנגד המנחות שהביאו לשלמה ועתידין להביא למלך המשיח. בלולה בשמן כד"א (קהלת ז׳:א׳) טוב שם משמן טוב. כף אחת עשרה זהב כנגד עשרה דורות מן פרץ ועד דוד (רות ד') שהיו מעשיהם נאים כריח הקטרת. פר איל וכבש כנגד אברהם יצחק ויעקב. ושעיר עזים וגו' כנגד דוד ושלמה. אילים חמשה עתודים חמשה כבשים בני שנה חמשה כנגד ט'ו מלכים שהיו מן רחבעם עד צדקיהו מהם צדיקים גמורים מהם בינונים מהם רשעים גמורים. כיון שראה הקב"ה שהקריב על סדר האבות ושלשלת המלוכ' התחיל מקלס את קרבנו ואמר זה קרבן נחשון בן עמינדב וכזה וכזה דרשו על כל שבט ושבט בענינים המיוחדים להם בדברים האלה או הדומים להם כדאיתא התם:
_.57.1.8
*ואני הנה ראיתי וכו', תוכן כוונתי, כי כמו שהמשכן עם כל כליו רומזים על תבנית העולם בכללו, כן ירמזו גם קרבנות הנשיאים אשר הקריבו אחרי כלות משה להקים את המשכן למען חנך אותו לעבודת הי"ת, על בנין העולם והגלגלים להורות כי את הכל ברא הי"ת רק לכבודו, שיכוין האדם מבחר כל יושבי תבל כל מעשיו לה', לעבדו בכל לבב, לבקר בהיכלו ולהשתחוות לפניו, וע"כ הביאו את קרבנם שש עגלות צב, ושני עשר בקר לרמוז על י"ב מזלות אשר באזור אחד יעמדו, אין דעם טהיערקרייזע, שש מהם בצד צפון לעומת שש האחרים העומדים בדרום, וקערת כסף בעבור היותה עגולה רומזת על כדור העולם שהוא עגול, והכסף בלובן מראהו רומז על מראה גלגל הלבנה שהוא ספיריי, אשר בתוך קערירו, רויס שוכנת הארץ לדעת הקדמונים, (עיין מבוא לשער ל"א) ומראה הלבנה בעצמה שהוא ג"כ לבן, כמו שיורה על זה שמה "לבנה" ומשקל שלשים ומאה כמנין קל, להורות, כי העולם כולו וכל ענייניו קלים הם בערכם, וגם קל מהרה יכלו ויאבדו, כמו שיורה מזרק כסף על האדם בעבור שהוזרקה בו נשמתו, ושבעים שקל משקלו רומזים על שבעים שנות חייו על פי הרוב, גם יורה מנין ע' כסף זה על מין האדם הכוסף תמיד לחמוד קניני העולם, וכל אשר ירבה לו כסף וזהב לא יאמר די והכף העשויה מזהב הנחמד ונבחר מכל המתכיות, ומשקלה עשרה שקל, רומזת אל הנשמה הטהורה האצול' משפע רוחני של עשרה מדרגות השכלים הנבדלים אשר בעבור' נבחר גם האדם מכל יצורי תבל השפלים, וכן הולך הרב ומבאר שאר חלקי קרבנותיהם כולם דרך רמז על כוחות הנפש והגוף, והכח המחבר הרגשות ה' החושים בעורק הראשיי, שבמוח קרא בשם המשותף. ואני הנה ראיתי וישמח לבי לפי שלסב' שקדמ' נתעוררתי קודם לכן לבקש טעם נכון לאלו הקרבנות והסכימ' דעתי על ענין כולל ומשותף כפי הכוונה המיוחדת ולדעתי לא נופל הוא מלהעלותו על ספר בכללם והרוא' ידרוש וישפוט. וזה כי כאשר נגמרה מלאכת המשכן המיוחסת אל העולם בכללו כמו שביארנו בענינו ונתיחד המקום ההוא לבית ועד ומכון שבתו של בורא עולם להורות על אמתת מציאותו ושהוא ברא הכל בנדבת רצונו אחר שלא היה וכאשר אמר (שמות כ״ה:ח׳) ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם כמו שאמרנו שם ראו הנשיאים השלמים האלה אשר כן תארם הכתוב לשם ולתהל' כנזכר לעשות קרבן נכבד יורמז בו ויורשם העולם הזה בכללו ותכלית כוונת הבורא יתעלה בו ובמציאותו ושהכל לא נברא אלא לכבודו ולעבוד עבודתו וזה מה שחוייב כל בעל שכל להעלותו על לבו ולחשוב בו מחשבות נוספות יום יום לא יסורו ממנו והוא שידע וישוב אל לבו שכל העולם כלו המונו ושאונו אינו כדאי לעצמיותו ושהאדם בגאונו וזדונו להבל דמה רק במה שיכוין מעשיו בעולמו לשמים להשלים את עצמו בהכין כל מעשיו ועבודותיו לעשות רצונו ולבקר בהיכלו ולהשתחוות לפני מזבחו ומתמונת עצמו ובשרו עיניו יחזו תוכן יצירתו עפעפיו יבחנו ענין בריאתו אשר הפליא ה' לעשות עמו וירים את עצמו תרומה לה' בכל לבו ובכל נפשו ובכל מאודו וכל עצמותיו ראשי איבריו חושיו וכל כחותיו קרבו וכרעיו כלם יהללו יה ולא ימצא להם תכלית זולתו עד כי מהעולם הגדול יתחיל הכרתו ושבחו ובקטון יסויים וישלים את חובו כי ע"כ היתה הכוונה האלהית לשכון שכינתו בתכנו כמ"ש (ויקרא כ״ו:י״א-י״ב) והתהלכתי בתוככם והייתי לכם לאלהים. וזאת לבדה פעולת עבדי ה' ונחלתם. ולזה היה קרבנם מה שיעיד ויורה על זה ברמיזות קרובות והוראות נכונות יתר מאד מהרמיזות אשר לראשונים שזכרנו אמנם נשתתפו כלם ראשונ' בהביא שש עגלות צב ושנים עשר בקר (במדבר ז׳:ג׳) כמספרם להסיע על ידם את משכן ה' ממסע אל מסע להתמיד שכינתו ביניהם כמו שהעולם בכלל יתקיים ע"י מציאות הי"ב מזלות אשר באפודה אשר הם גם כן שש כנגד שש תמיד מתהלכים סביב העולם והרי הם בתוך העם הקדוש ההוא כמזלות בתוך העולם ולמי ראוי להורות מה שמוטל על כל אחד מהאנשים לעשות לפי ההשקפ' שאמרנו זולתם. והתחיל נחשון שהוא אצלם במדרגת מזל טלה שהוא ראש המזלות לפי הנחת חכמי התכונ' לסבת שמושו בחדש האביב שהוא כמו התחלת החיים עם היות שהמזל ההוא מצד הנחתו במקום גלגלו אין לו סימן ראשיות מלזולתו כי כלם ראשים כמוהו וכולם עולים זה אחרי זה אין מוקדם ומאוחר. והפלא מה שכתב בקרבנו של נחשון וקרבנו קערת כסף מה שלא כתוב בשום אחד מהם והוא להורות על עטיפת אלו המזלות ושהמזל ההוא אינו הראש ע"ד האמת רק בהנחה כנזכר. ובמדרש (שם) א"ר ברכיה הכהן בר רבי למה כתיב וקרבנו בנחשון שאם בא להתגאות על אחיו ולומר אני מכובד מכם שאני הקרבתי תחלה הם משיבים אותו ואומרים לו אתה הוא שהקרבת אחרון שכן כתיב וקרבנו ע"כ. ראה נפלאות מדבריהם המורים על ענינם ממש אצל המזלות ועל דרך הפשט יבא עטף הוא"ו על מה שהקריב ראשונ' בשתוף הנשיאים כלם. אמנם היה קרבנו קערת כסף אחת בחרו בכלי הזה להיותו בעגולו וקערירותו דומה אל כדור העולם כמו שנמצא ברמזים הראשונים לרמוז אל כללות העולם השפל שהוא בתוך קערירות גלגל הלבנ' ועשו אותה מכסף להורות על ספיריות הגלגל ומראה הלבנ' הקבועת בו כי כן ייחסו הטבעיים הכסף אליה ושאר המתכות לשאר הככבים ושיערו שיהיה שלשים ומאה משקלה שסימנם ק"ל לרמוז אל קלות ענייני העולם הזה כי הוא וכל תועלותיו באשר המה קל הוא על פני מים וקל מהרה יאבד: מזרק אחד כסף אין ספק שהיה המזרק קטון מהקער' כמו שמוכיח ממשקלן ומסתמא זה בתוך זה המה מובאים כמנהג, לרמוז אל האדם שהוא עולם קטון הנתון בתוך העולם הגדול וקראו מזרק על שהוזרק לתוכו כלשון חז"ל (סנהדרין ל"ח:) כיון שהוזרק' בו נשמה ואמר שהוא כסף להורות על הכוסף הראוי להמצא בו להשגת שלימותו כי ע"י כן תגיע הצלחתו כמו שכתבנו אצל אדני הכסף אשר במשכן וגם כי האדם הוא הנכסף לתכלית לכל הנמצאות השפלות הנבראות בשבילו: שבעים שקל בשקל הקדש: כד"א (תהילים צ׳:י׳) ימי שנותינו בהם שבעים שנה כי הם בקירוב ימי חלדו ועוד שסימן זה המספר הוא אות העין. והעין הוא כלי הכוסף והחמדה אשר אחריהם ימשך האדם בימי הבלו וגם כי כל משקלם קל מאד בהשקפת העין לפי עוצם התשוק' התמידית אשר תשאר תמיד בעינה אף כי ירדו מהם מאד כמו שנאמר (קהלת א׳:ח׳) לא תשבע עין לראות ונאמר (משלי כ״ז:כ׳) שאול ואבדון לא תשבענ' ועיני האדם לא תשבענ' וההוא גלגלא דעינא דאלכסנדר שכתבנו אצל ברכת יעקב שער כ"ד עד נאמן. שניהם מלאים סלת וגו'. כי שני העולמות האלו לא נבראו אלא שיהיו מלאים מסלת המציאות ומטובו הוא מה שנאמר בגדול (במדבר י״ד:כ״א-כ״ב) וימלא כבוד ה' את כל הארץ (ישעיהו ו׳:ג׳) מלא כל הארץ כבודו ובקטן (שמות ל״א:ג׳) ואמלא אותו רוח אלהים וגומר (שם ל"ה) מלא אותם חכמת לב וגומר (דברים ל״ד:ט׳) ויהושע בן נון מלא רוח חכמה ומזה הענין(שמות מ׳:ל״ד)וכבוד ה' מלא את המשכן כי משכן ה' הוא כעין שני העולמות האלו כאשר כתבנו במקומו שער מ"ח: כף אחת עשרה זהב וגו'. ירמוז אל מלא כף נחת רוח ממרום אשר נאצל על העולם הקטן הזה והיא נשמתו הטהורה האצולה משפע ואצילות העשרה הנבדלים העליונים במעלה על כל שאר הנמצאים כמו שהזהב הכי נכבד יותר מכל המחצבים והרי שלשה כלים אלו זה בתוך זה כמו שכן הנשמה בתוך האדם ושניהם בתוך העולם הגדול והיתה מלאה קטרת כי מטבעה להיות מקוטרת מר ולבונה מכל אבקת המעלות המדותיות והמושכלות וכ"ש בשיר ידידות (שיר השירים א׳:י״ב) עד שהמלך במסבו נרדי נתן ריחו: פר אחד בן בקר וגו'. אחד שרמז אל כללית העולמות בסתם נעתק לפרש תלקי העולם הקטן הזה וכחותיו אשר מהם נבנה והוכלל כי הוא מה שיביא האדם לדעת תכלית מציאותו ויגיעהו אליו. והתחיל פר אחד בן בקר לרמוז אל הכח השכלי כי הוא אחד מיוחד בגוף והיותר נכבד שבכל כחות הגוף כמו שהפר הוא היותר נכבד מכל הבעלי חיים הנקרבים. ואמר בן בקר כלומר בן דעת כי מלאכתו ושלמותו לבקר בין טוב לרע ובין אמת לשקר כמי שיבא. ואמר איל אחד על הכח המתעורר במעשים בכלל. כבש אחד על הכח החיוני בכללו. ולפי שבתחלת האדם לא יראה בו תשוקה אחרת זולת מה שתמשך אל הנפש הנזנה במאכל ובמשתה לבד. אמנם אחרי כן יתעורר אל ענינים אחרים מתאוות הנפש החיונית. לזה דמה הענין האחד אל הכבש בן שנתו והשני אל האיל. שהוא גדול וחזק ממנו: ושעיר עזים אחד לחטאת זה שטן זה יצר הרע והוא הכח הגובר באדם לכל עון ולכל חטאת ואע"פ שהוא בכלל הנפש החיונית עצם מעצמיה ובשר מבשרה עם כל זה לרוב הראותו בפעולותיו והתגברו בהם ראוי למנותו בפני עצמו. ואחר שזכר אלו החלקים דרך כלל נעתק עוד לחלק אותם אל חלקים אחרים דרך שמושם בפעולותיהם ואמר. ולזבח השלמים בקר שנים אמר כי לשלמות פעולות' צריך שיראו בהם כל אלו הענינים הנבדלים וזה שהשכל אם שהוא אחד במציאות כמו שאמר פר אחד בן בקר כבר יתחלקו פעולותיו אל בקר שנים והוא העיוני והמעשי כי בשניהם יבקר וידע להבחין בין אמת ושקר ובין טוב לרע כמו שאמרנו. אמנם בשיושלם ביד זה הביקור כשהיו מתוקנים אצלו ומוכנים לעבוד עבודתו אילים חמשה והם הכחות הנפשיות הידועות בשם. המשותף. המדמ'. השומר. הזוכר. המחשב. כי על ידי חמשתן משיג השכל השגותיו כמו שנתבאר בטבעיות וקראם אלים שהם כחות מחוברות ומתלוות אל הכח המתעורר הכללי אשר קראו למעלה איל אחד. ואמר עתודים חמשה על הכרחיות צרכו אל החמש' חושים המפורסמים אשר הם. הראות והשמע. והריח והטעם. והמשוש. כי המה או רובם משוטטות שלא ברשות ולכל אשר יפנו ירשיעו כעתודים אלו הקופצים בראש והם עושים מלאכת השעיר שזכר אלא שנעש' עתודים: כבשים בני שנה חמשה הם החמש' כחות הראשיות אשר לנפש הזנה המשמשות ראשונ' כנזכר והם. המושך. והמחזיק. המעכל. והדוחה. והמוליד בדומה. כי הם פעולות תמימות לא ירעו ולא ישחיתו ולא ישנו את פעולתם אם לא שיוכרחו מסבה חצונית ולזה נדמו אל הכבשים כי הסכמת הכחות האלו כלם אם אל בריאות הגוף ואם אל עבודת הנפש ושלמות פעולותי' כלם היא הכרחית בלי ספק ובהסכמתם והצמדם יחד אל השלמות יושלם תכלית החבור והצלחתו. ולזה אחר שהשלים כלל מה שרצהו בכוונת זה הקרבן המעול' אמר זה קרבן נחשון בן עמינדב. לומר כי עיקר זה הקרבן הוא הקרבת עצמו ובשרו אל האלהים כי הוא אשר בראו בדמות העולם בכללו והדעת אותו ועבודתו הוא חלקו מכל עמלו באשר נחנו לו כמה עבדים ובני בית רצים לפניו למלאכת את ידו ולכן ראוי שיתאחד האדם עם בוראו ולעבדו שכם אחד ואפילו נוטלין את נפשו ומנתחין איבריו וכ"ש בכל ממונו. וזאת היתה כוונת כל אחד ואחד מאלו הנשיאים ואשר הסכימו עליה בעצה הגונ' וקרוב' אל השכל ומחוייבת שתהיה על זה האופן אם ברמז ואם בזכר ואם בבירור הגמור: והנה כמו שבהיות הכוונות מתחלפות כמו שאמרנו ממדרשי חז"ל לא יפול ההכפל בהשואתם כן בהיות הכוונ' אחת כשחוייב כל אחד מהאנשים להתיחד בה ראוי לכפלה להודיע שבחם שלא שנו מלבד מה שישמור בזה הכבוד הראוי ביום חנוכתם כפי מה שיור' עליו וא"ו וקרבנו כמו שאמרנו. ובזה הותר מה שהוקש' לקצת על אלו הפרשיות אשר זכרו הנרבוני בפ"ג ח"ג מהביאור למור' כמו שכתבנו בפרשת אליעזר שער כ"ב. ואתה תחזה כי הכוונות האלו הנפלאות באלו הקרבנות ודומיהם בכל הפעולות הן גופם של מזונות הנפש השלמה ופרפראותי' אשר בהם תחיה והיא היא הסעוד' האלהית אשר הוא ית' מיסב בראש והאבות וכל הצדיקים יושבין לרגליו כמו שכתבנו בפרשת המן והוא יתעל' מקבל נחת רוח ממנה כמו שכתוב בכל מקום (ויקרא א׳:ג׳) לרצונו לפני ה' (ישעיהו נ״ו:ז׳) עולותיהם וזבחיהם לרצון על מזבחי. ועל ידה יתחזק ויתרב' שפע האצילות העליון על בעלי הסעוד' הראשונ' ובה תדבק השכינ' אל התחתונים כמו שהיה הענין בחנוכת המשכן והמזבח על ידי אלו הנשיאים אמר הכתוב (במדבר ז׳:פ״ד) זאת חנוכת המזבח ביום המשח אותו מאת נשיאי ישראל קערות כסף וגו' וסיים (שם) זאת חנוכת המזבח אחרי המשח אותו וסמיך ליה (שם) ובבא משה אל אהל מועד לדבר אתו וישמע את הקול מדבר אליו מעל הכפורת אשר על ארון העדות מבין שני הכרובים וידבר אליו. ירצה שהועילה מחשבת חנוכתם לזה מאד כי לא כאשר יראה האדם יראה ה' כי האדם יראה לעינים בעלי חיים נשחטים ונקרבים והמזבח מעלה עשנם וה' יראה ללבב טוב כוונתם ויושר מחשבתם ושלמות עבודתם ויה' יהיה עם הטוב ואת אשר יבחר בו יקריב אליו:
_.57.1.9
ובמדרש פרשת צו (ויקרא רבות פ' ח') רבי נחמיה אומר חביב קרבן נשיאים לפני הב"ה כשירה שאמרוה על הים. בשירה כתיב (שמות ט״ו:ב׳) זה אלי ואנוהו ובכאן כתיב (במדבר ז') זה קרבן וגו'. רבי נחמיה אמר כשני לוחות הברית דכתיב (שמות ל״ב:ט״ו) מזה ומזה הם כתובים. ורבנן אמרי כשנים עשר שבטים זה בגמטריא י"ב. ובהשקפת זו יובן מה שאז"ל (במדבר רבו' פ' ט"ו) למה נסמכה פרשת מנורה לחנכת המזבח לפי שראה אהרן וכו'. כי יחס נפלא יש בין שני הענינים כמו שביארתי יפה במעשה המנורה שער מ"ט: ועתה אחרי הודיע אלהים אותנו את כל זאת אני אומר שזה הוא טעם כל הקרבנות שבאו על ידי האבות הקדושים והמלכים החסידים שהקריבו מהם לרוב כי כרובם כן יתחזק זכות מחשבתם וימשך זה התכלית הנפלא ביותר. וזהו טעם כל הקרבנות אשר באו בתורה בזולת כפרת עון אשר חטא כאלה מזבחי שלמים נדרים ונדבות ועולות ראיה וכיוצא כי כלם הם לכוונת שיכוין המקריב להקריב את עצמו לפני ה' והראות ממעשיהם אלו כי כל אלו הבעלי חיים שהם במדרגת הנושא אל הכח הדברי המיוחד באדם ראוי להקריבם אל האלהים ולהתיישר לפניו בכל מיני עבודות עד שישאר השכל זך ונקי והנפש שלמה מכל סיג וחלא' קרוב' אליו יתברך בכל מחשבותי' ופעולותי'. ועל זה אחז"ל (תוס' מנחות ק"י. ד"ה מיכאל) שמיכאל שר הפנים מקריב נשמותיהן של צדיקים לפני הק"בה במזבח של מעלה וכבר יורה על זה ענין קרבנות המלואי' אשר נצטוו אהרן ובניו לחנכם ולהכניסם לעבודת הקדש באמרו (ויקרא ט') קח לך עגל בן בקר לחטאת ואיל לעול' תמימים והקרב לפני ה' ואל בני ישראל תדבר לאמר קחו שעיר עזים לחטאת וגו' ושור ואיל לשלמים לזבוח לפני ה' וגו' כי היום ה' נראה אליכם והכוונ' כי במה שיכולל היחיד או הצבור משתי הכוונות שזכרנו אם למרק עונותינו על ידי החרטה והתשוב' השלמה הבאה על ידי קצת הקרבנות כמו שהקדמנו וכמו שיבא ביאורו במקומו ובמה שיקריב עצמו כאשר הוא טהור זך ונקי לפניו בכל כחותיו כאשר יביאו את המנח' בכלי טהור. כי הם שני ענינים אשר מציאותם הכרחי להעמדת החיים רצוני ההשתדלות בדחיית המזיק על כל דבר פשע אשר יולד בנפש החוטא להרס' ולהשחית' ובהתקרב אל המועיל בקרבתה אל האלהים ולדבקה בו כי הנה עם זה יוסרו המסכים המבדילים ויוקרבו הרחוקים ויתדבקו העליונים עם התחתונים ויראה עליהם כבוד ה' בשפע הנבוא' ומראות עליונות המושגות לקרובים אליו ואפשר הוא שקצת יקריבו את קרבנם ולא ישיגו השגה זאת לפי חולשות כוונותיהם באלו העניינים או שישתתפו מחשבה אחרת המועלת בקדשים ובלא דעת נפש לא טוב וכמו שאמר החכם (קהלת ד') וקרוב לשמוע מתת הכסילים זבח. הלא תראה שאמר מנוח למלאך (שופטים י"ג) נעצרה נא אותך ונעשה לפניך גדי עזים וזה כי הוא שתף בו שני עניינים יחד באומרו נעצרה נא אותך כאשר יזמין איש את רעהו לסעודה. והשני ונעשה לפניך גדי עזים כענין קרבן אלהות ושתי הכוונות בלתי הגונות בו ולזה השיבו (שם) אם תעצרני כאשר יובן מהמאמר הראשון לא אוכל בלחמיך כי לא מנהג אדם לי ואם תעשה עולה כמו שיובן מהמאמר השני לה' תעלנה ולא לזולתו כמו שאמר (שמות כ"ב) זובח לאלהים יחרם בלתי לה' לבדו. הוא ולא מלאך הוא ולא שרף חלילה. ראה כי בשירת האזינו כשהזכיר דברי האויבים ואמר אי אלהימו צור חסיו בו אשר חלב זבחימו יאכלו ישתו יין נסיכם היתה התשוב' ראו עתה כי אני אני הוא ואין אלהים עמדי מחצתי ואני ארפא וגו'. לומר כי הקרבנות היו מכוונין לשמו הגדול לא לזולתו מהשמות:
_.57.1.10
ובמדרש הנעלם (פ' בראשית) ההוא גברא דאקדיש בריה ואמר האי ברי דאתיליד לי להוי מקודש לאלהים שמע רבי חייא ושמתיה אמר ליה ומה על דאקדשית בני לקודשא בריך הוא להוי ההוא גברא בשמתא אמר ליה לאו על כך עבדית אלא על דאקדשתיה לשם הנקרא אלהים והתור' אמר' זובח לאלהים יחרם א"ל והיאך הוה לי למימר א"ל האי ברא להוי מקודש ליי' ולא לשם אחר ומנא לן מהכא (ש"א א') ונתתיו ליי' כל ימי חייו ולא אמרה לאלהים וכ"ש שיקדיש לפני המלאך. וקשה עוד מזה שהכתוב העיד (שופטים י״ג:ט״ז) כי לא ידע מנוח כי מלאך ה' הוא ועם כל זה כיוון לעבוד אותו בתורת קרבן כי עם הארץ היה ונפל בשבושו של נבוכדנצר שנאמר עליו (דניאל ב') ונפל על אנפוהי ולדניאל סגיד ומנחה וניחוחין אמר לנסכה ליה. והנה במה שהוכיחו על דבריו הישירו אל הדרך הנכונ' עד שאמר (שופטי' שם) ויקח מנוח את גדי העזים ואת המנח' ויעל על הצור ליי' ומפליא לעשות ומנוח ואשתו רואים. והוא מה שנאמר בסמוך (שם) ויהי כעלות הלהב מעל המזבח השמימ' ומנוח ואשתו רואים ויפלו על פניהם ארצה. אמר כי בעלות להב כוונתו מעל המזבח משולל מיתר הכוונות הפוסלות בה הכירו והשיגו את מלאך ה' עולה מה שלא ידעו כן ראשונ'. וכן הענין מתברר ממעש' גדעון שנאמר בו (שם ו') וישלח מלאך יי' את קצה המשענת אשר בידו ויגע בבשר ובמצות ותעל האש מן הצור ותאכל את הבשר ואת המצות ומלאך ה' הלך מעיניו וירא גדעון כי מלאך יי' הוא ומתחלה חשב שהיה נביא מכהני יי' כי על כן אמר לו (שם) ועשית לי אות שאתה מדבר עמי אל נא תמוש מזה עד בואי אליך והוצאתי את מנחתי והנחתי לפניך ויאמר אנכי אשב עד שובך שאל ממנו כי על ידי מנחתו זאת שיניחה לפניו והוא יקריב' בעדו ליי' כי איש אלהים קדוש הוא יראו אליו עניינים אלהיים יהיו לו אות ומופת על מה שמדבר עמו בשם יי'. ולסוף ראה והשיג כי מלאך הוא והיא מראה נפלא' מאד כמו שאמר (שם) אהה יי' אלהים כי על כן ראיתי מלאך יי' פנים אל פנים ויאמר יי' אליו שלום לך אל תירא וגו' והענין ההוא הוא האות שנרא' אליו. על אמתת הענין ולא זולת. והנה הדבר כמבואר ומסכים מאד אל הדעת. והנה עם זה המצוה הזאת מהקרבנות לא נפלאת היא מהדעת ולא רחוק' היא מהתועלת אשר בשני המינים מהם כל אחד לפי עניינו כי בשניהם בחר יי' ויש בהם נחת רוח לפניו לפיוס ולרצון על המקריב הן שיהיה חוטא או לא ושניהם אין הכוונ' אליהם בעצם וראשונ' כי אם אל העניינים האלהיים הנמשכים מהם מעבודת האל יתעל' והגדלת כבודו. אלא שהמין האחד הוא בלתי נרצה יותר לפי שבא על חטאים וטוב הוא שלא יחטא משיחטא ויביא קרבן כמו שאמרנו. גם התועלת השני היה יותר טוב אם ימצא זולתם כי על זה אמר ירמיהו (ז') כי לא דברתי את אבותיכם ולא צויתים ביום הוציאי אותם מארץ מצרים על דברי עולה וזבח כי אם את הדבר הזה צויתי אותם לאמר שמעו בקולי והייתי לכם לאלהים ואתם תהיו לי לעם והלכתם בכל הדרך אשר אצוה אתכם למען ייטב לכם והיה זה בשעה שקבלו את התורה שאמר להם (שמות י״ט:ה׳) ועתה אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי והייתם לי סגולה מכל העמים כי לי כל הארץ ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגו'. יאמר שלא הית' לו אז בהם כוונה בשיעבדוהו בעולות וזבחים כי בשמיעה ובשמירה אשר צוה אותם יחשבו לו כהנים קדושים מקריבים קרבנות תמיד לפניו מבלי שיקריבום. וזאת כוונת כל הכתובים המורים על זה כי באמת עשה צדקה ומשפט נבחר לה' מזבח (משלי כ״א:ג׳) כמו שאמרנו ומי לא ידע. אמנם אלו ואלו כשלא נמשכ' הכוונה הפנימית אל המעשים החיצוניים הם מאוסים לפניו יתברך כמו שבא בכל מקום בנביאים וחותם הנביאים אמר על זה (מלאכי א׳:י׳) מי גם בכם ויסגר דלתים ולא תאירו מזבחי חנם אין לי חפץ בכם אמר ה' צבאות ומנחה לא ארצה מידכם הנה ביאר כי כשלא נמשכו מקרבנותיהם התועלות המכוונים מהם שכבר תהי' הארת המזבח להם חנם שהרי אין החפץ בהם מצד עצמם. ואם תאמרו שכבר יהי' פרסומם לתהלה וכבוד למה זה לי מידכם כי ממזרח שמש ועד מבואו גדול שמי בגוים ובכל מקום מוקטר מוגש לשמי וגומר. (שם) וזה שכיון שאני נכר ומפורסם בעוצם פעולותי המפורסמות ממזרח שמש ועד מבואו למה לי רוב זבחיכם להראות ולפרסם כבודי הרי בכל מקום מוקטר מוגש לשמי במה שגדול שמי בגוים ואין לך הגשת קרבן וקטרת גדולה מזה. ולא עוד אלא שהגדול' ההיא הוא מנחה טהור' לא כמו שאתם מקריבים לחם מגואל. אמנם כשתתכוונו אל הטוב והישר בהם אז יהיו לחפץ ורצון כמה שאמר (ישעיהו נ״ו:ו׳-ז׳) והביאותים אל הר קדשי ושמחתים בבית תפלתי עולותיהם וזבחיהם לרצון על מזבחי וגו'. וכל זה הענין הנכבד זכרו המשורר במזמור (תלים נ') אל אלהים ה' דבר ויקרא ארץ וגומר אחר שתארו יתעל' בתוארים אשר בהם ברא העולם ויש לו ממשלה עליונה על הנהגתו. ואחר שזכר מה שהופיע מציון מכלל יופי על ענין אלו העבודות שם אל עם ה' אלה אשר נגלה עליהם במעמד הנכבד והנורא אשר ירד עליו ה' באש אשר בו קרא אל השמים ממעל ואל הארץ מתחת והעמידן יחד וכמו שאמרו (ש"ר פ' י"ב) שבמעמד ההוא ירדו עליונים למטה ועלו תחתונים למעלה וכל זה לתת להם משפטים ישרים ותורות אמת אשר מכללם הם מצות הקרבנות אשר עליהם אמר (תהלים שם) אספו לי חסידי כורתי בריתי עלי זבח רצה להורות יושר הדעת ותיכן הכוונה בהם ואמר (שם) ויגידו שמים צדקו כי אלהים שופט הוא סלה. אמר כי השמים והארץ יגידו צדקו בכל משפטיו וכי הוא ראוי להודות לו יתברך משפט הבכורה בענייני ההנהג' והסדור הכללי מבלי שיפול בה שום חלוף ושינוי בעולם: ועל זה הענין המיוחד אמר (שם) שמעה עמי ואדברה ישראל ואעידה בך אלהים אלהיך אנכי לא על זבחיך אוכיחך וגו'. ירצ' עם שאנכי אלהים מצד עצמי ואלהיך מצד מה שהקניתיך בכחי הגדול ומבית עבדים פדיתיך כמ"ש בדבור הראשון (שמות כ׳:ב׳) אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך וגומר לא מפני זה על זבחיך אוכיחך מפני צרכי אליהם ולא מצד שעולתיך הם לנגדי למלאות חסרוני בהם רק מפני התועלות הגדולות המגיעים אליך. ובמעט התבוננות תוכל להגיע לאמתת זה כשתשכיל בו לפי מנהג האנשים. וזה שכבר ימנע האדם מלקבל מתנה מחבירו אם הדבר ההוא אשר יתן לו ימצא בהפקר וכל שכן שלא יקח ממנו שלא מדעתו וכמו שאמרו (גיטין ל"ז:) חזקה לא שביק איניש היתירא ואכיל איסורא וכל שכן אם אותו שבהפקר הוא יותר טוב ממה שהוא ביד אותו הזולת ואין צריך לומר אם אותו הזולת הוא במדרגה פחותה אצלו שהוא בזיון לו לקבל מתנה ממנו כמו שאמר ראש הנדיבים (בראשית י״ד:כ״ג) ולא תאמר אני העשרתי את אברם קל וחומר ובן בנו אם אותו הדבר אשר יקבל לא יאות לו ולא יצטרך אליו כלל כתבן למאכל האדם. והנה לכל אלו הבחינות אמר (תלים שם) לא אקח מביתך פר ממכלאותיך עתודים כי לי כל חיתו וגומר ידעתי כל עוף הרים וגומר אם ארעב וגומר האוכל בשר אבירים וגומר. ירצה למה אקח הפר אשר בביתך והעתודים אשר במכלאותיך כי אחר שהם ברשותך הם קנויים לך אחרי שלי כל חיתו יער בהמות בהררי אלף ואם ארצה אזכה מההפקר ויהי' לך אשר לך בבית ובשדה. ולא עוד אלא שאותו שבהפקר יפה משלך כי ידעתי כל עוף הרים וגומר ויתרון בשר העופות על בשר הפרים והעתודים הוא ידוע. וזיז שדי אמר רבי סימון (ויקרא רבות ס"פ כ"ב) הוא עוף גדול ולמה נקרא שמו זיז שיש בו מכל מיני טעמים מזה ומזה. ואם לא אמנע מהסבות האלה החזקות הנה לכבוד לא יהי' לי לקחת דבר מיד איש כמוך כי אם ארעב לא אומר לך כי לי תבל ומלואה. ירצה לו הונח שיכריחני הצורך לא אומר לך ולאשר כמותך כי לי תבל ומלואה ואקח מאשר לי כ"ש שצורך כזה הוא נמנע אצלי כי האוכל בשר אבירים ודם עתודים אשתה כבהמות הטורפות. אמנם הכונה באלו העבודות היא כדי שיגיע לך תועלת נפלא בהגעת שלמותך מהשני פנים שזכרנו למעלה. והנה על שניהם אמר זבח לאלהים תודה ושלם לעליון נדרך. על המין מהקרבנות הבאות על כל דבר פשע אמר זבח לאלהים תודה כי הכוונה בו שהזבח יביאהו לידי חרטה ווידוי כמו שחוייב להתודות על ראש קרבנו. ועל המין השני אמר ושלם לעליון נדריך כי הוא אשר נדב ונדר מעצמו והיא מושבע ועומד עליהם מיום היותו ומהידוע כי המין הזה כלו או רובו בא בנדר או בנדבה לא מפאת החיוב התוריי. וסמך התועלות המגיעות משני אלו המינים ואמר וקראני ביום צרה אחלצך ותכבדני. אמר כי תועלת המין הראשון שימצא אליו כשיקרא ביום צרה כמנהג החטאים שישובו מתוך צרותיהם וממצוקותיהם יוציאם. אמנם התועלת המגיע מהמין השני הוא שאחלצך באופן שלא יגע לך שום רע. וכמו שאמר (איוב ה׳:י״ט) בשש צרות יצילך ובשבע לא יגע בך רע ואתה תכבדני בכל מעשיך במה שאומרים שאתה וכל חבריך אתך מטע ה' להתפאר וכמו שאמר (ישעיהו מ״ג:ז׳) כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו. והנכון שיהי' כל הנאמר בזה הפסוק מכוון אל המין הראשון לומר שכבר יגיע זה התועלת הנפלא לחוטא השב בתשובה שלמה ומודה על חטאו כהוגן. אמנם למביא הקרבן כרשע וכסכל כטובל ושרץ בידו אמר (תלים שם) ולרשע אמר אלהים מה לך לספר חקי ותשא בריתי עלי פיך והוא מה שנאמר עליו ותשא בריתי וגומר ואתה שנאת מוסר וגומר וזה כי תכלית הקרבן אשר מזה המין הוא לשבר את לב האבן דכתיב זבחי אלהים רוח נשברה וגומר. להכירו לשמוע לשמור ולעשות את כל דברי התור' כמו שנאמר (שמואל א ט״ו:כ״ב-כ״ג) הנה שמוע מזבח טוב להקשיב מחלב אילים לומר כי השמוע וההקשב הוא הטוב הנרצה והמכוון מהזבח ומחלב האילים הנקרבים כמו שכתבנו בשער מ"ב. והנה אתה שנאת מוסר ותשלך דברי אחריך. אם ראית גנב ותרץ עמו מרוב חפצך בעבירה אע"פ שלא ראית הגניבה וכן עם מנאפים חלקך מרוב תשוקתך באיסור. וכן פיך שלחת ברעה תחת טובה ולשונך תצמיד עוד מרמה על מה ששמעת ותשב באחיך אשר הוא עצמך ובשרך תדבר. ואם הוא בן אמך לבד כבר תתיר לשונך לשום בו דופי מצד אבותיו ולא תחוש לאחותך אחר שאינכם משותפים באבות אלה עשית והחרשתי וסבלתי ולזה דמית היות אהי' כמוך וכאחד החנפים המוכיחים הרשעים לפנים ואחר משתוים אליהם במדותיהם והיא אומרו אוכיחך ואערכה לעיניך בינו נא זאת שוכחי אלוה במעשיהם ובתכליות קרבנותיהם פן אטרוף ואין מציל כנגד מה שהחרשתי עד הנה. ותדעו כי זובח תודה על הדרך הנזכר הוא יכבדנני כמו שאמרתי למעלה זבח לאלהים תודה וגומר וקראני ביום צרה אחלצך ותכבדני כי כבוד הוא לאל ית' כאשר החוטא ישוב ויתפלל אליו ויצילהו מצרתו כי הכל יודעין כי מעשיו ירחיקוהו ומעשיו יקריבוהו והכל בא במשפט ישר והשגחה שלמה מאתו יתברך וזה הוא הענין האחד מהקרבנות. אמנם על הענין השני המעולה ממנו אמר ושם דרך אראנו בישע אלהים ירצה אמנם השם דרך השפע האלהי היורד על פי זכות הכוונה וטוהר המחשבות אשר בקרבנות ההם המקריבים עצמם ונפשם לשמים בלי עון אשר חטא כענין הנשיאים אשר זכרנו וכל חבריהם הוא אשר אראנו בישע אלהים כמו שאמר המשורר (תלים צ') אורך ימים אשביעהו ואראהו בישועתי ישועת עצמו יתעלה ממש כמה שכתב (שם נ"ח) הודיע ה' ישועתו וגומר. כי השלמים אשר כאלו מוסיפין כח בגבורה של מעלה להושיע לו יתעל' ימינו וזרוע קדשו כמו שכתבנו בשער הקודם עיין עליו:
_.57.1.11
והנה שני הענינים האלו בדמותם וצלמם זכרום חז"ל במאמר שזכרנו ראשונ' באומרם משל לשני מגיסין ועשה לו הראשון תבשיל ואכלו וערב לו. השני עשה לו תבשיל אכלו וערב לו ואין אנו יודעין וכו'. ושני התבשילין האלו הם שני מיני הקרבנות כי שניהם ערבים עליו כל אחד לפי ענינו אמנם השני ערב יותר. והנה קרבן נח הוא מבואר שהיה בא לפיוס ולכפרה בעדו ובעד ביתו כי גמל ה' לחייבים טובות להשתיל מהם העולם ואם אינם כדאי מצד זכותם כמו שאמר לו (בראשית ז׳:א׳) כי אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה. ואמרו ז"ל (ב"ר פ' כ"ט) ונח מצא חן בעיני ה' (בראשית שם) נח מצא אבל הקב"ה לא מצא. ועוד אמרו (ב"ר פ' ל"א) ולא מהמהם ולא נה בהם (יחזקאל ז׳:י״א) אפי' נח שהיה בהם לא היה כדאי ועם כל זה נתרצ' אליו ולתשובתו וירח ה' את ריח הניחח ויאמר לא אוסיף עוד לקלל וגומר (בראשית ח׳:כ״א) כי יצר לב האדם רע מנעוריו ולא אוסיף עוד להכות את כל חי כאשר עשיתי כי מעתה הם ראויים לכפרה כמו שכתבנו שם. אמנם ישראל נצטוו על התמידין כמו שאמר (במדבר כ״ח:ב׳) תשמרו להקריב לי במועדו והיה עיקר כוונתם על הענין השני המעולה והוא להקריב עצמם ונפשם לשמים בשלשה מינים הנקרבים שם. רצוני הב"ח שהיא עצם הקרבן ומנחתו ונסכו להורות על חלקי האדם דוגמת כוונת הנשיאים כמו שכתבנו בפרשת מצותן שער נ"ב ולזה חוייב שיערב לו יותר. וצוה לעשות כיוצא בהם כמו שאמר (ויקרא ו׳:ב׳) זאת תורת העולה כי זה ערב לו כי הוא המעולה שבקרבנות זה המין וכמו שאמר (ויקרא רבות פ' ז') העולה על הלב והיא הקרבן הראשון והחשוב בסדר הקרבנית כמו שיבא. והיא שאמרו שנאמר עליו וערבה לה' מנחת יהודה וירושלם כימי עולם ואמרו מאי כימי עולם כימי שלמה כי הוא אשר הקריב אלף עולות מזה המין וערבו לו יותר. אמנם לפי שראו שהיה ענין נאה שיזכרו ב' מיני הקרבנות בזה הכתוב אמרו ד"א כימי עולם אלו ימי נח כמו שאמר כי מי נח זאת לי. וכשנים קדמוניות כימי הבל וכו'. כי שניהם בכלל וערבה לה' אמנם של ימי הבל ביותר כמו שביארו הטעם שלא היה שם עון וצד ע"א בעולם רק שכוונתו הית' להקריב עצמו לשמים כמו שנאמר בפירוש (בראשית ד׳:ד׳-ה׳) וישע ה' אל הבל ואל מנחתו ואל קין ואל מנחתו לא שעה והנה נתבאר זה המאמר יפה בהם כמו כוונתינו והוא מה שראוי שיאמר בזה הדרוש דרך כלל במה שכוון מאלו הקרבנות בעצם וראשונה רצוני בבחינת בעל הקרבן עם אלהיו בכל אחד משני המינין כאשר זכרנו בתחלה אמנם מה שנמשך מזה שתהי' אליו הכוונה במקרה ובשנייה הוא שימצא שם מאלו הקרבנות טרף בביתו לאנשי קדש משרתי המזבח המחוייבים להמצא שם להיותם אמצעיים בין ה' ובין העם כי אי אפשר זולת זה. והנה השחתת הב"ח שם הוא הויה ומציאות שלם. אחר שהכוונה להביא התועלות ההנה הנפלאות וברוך הוא וברוך שמו שהכל ברא לכבודו: והנה הענינים האלו על זה האופן נמצאים מסודרים בזה אחר זה באלו השתי פרשיות הסמוכותהמדברות באלו הקרבנות כשנעבור עליהם דרך כלל כמו שאזכרם בדרך קצרה. התחיל ואמר אדם כי יקריב מכם קרבן לה' הנה התחיל מהמין היותר משובח ואשר ערב לו יותר והוא אשר יקריבהו האדם לפי דעתו ורצונו כמו שאמר יקריב אותו לרצונו לפני ה' כי הוא אינו מהקרבנות אשר יתחייב עליו לכל עון ולכל חטאת. אמנם עקר זה הקרבן הוא מה שיקריב אדם עצמו לה' וקרא דיקא מכם קרבן לה' ולא אמר אדם מכם כי יקריב וגומר. ואמר שאף שיהיה הקרבן מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן הכוונה תהי' שתקריבו את קרבנכם הנזכר כלומר הקרבת עצמכם ויתכן שירצה עקר הקרבן המכוון לה' הוא שיהי' מכם כמו שאמרנו ובלי הקרבת שום ב"ח. אמנם מפאת עצמכם ומהצד שאתם צריכים שני מיני הלמוד שקדמו מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם. ואחר שזכר זה הענין בשם קרבן שהוא הסוג לכל הקרבנות פירש המינים אשר תחתיו והתחיל ביותר מעולה אשר מהמין המשובח ואמר אם עולה קרבנו וגומר כי היא העולה על כלן כמו שאמרנו, ונתן סדרה ומעשה מלאכתה בשלשה חלוקין. האחד לכשתהי' העולה מן הבקר. והשני לכשתהיה מן הצאן. והשלישי לכשתהיה מן העוף כאשר תשיג יד המקריב. ואחר סדר המנחה הנקרבת עם העולה גם כן בין שתהיה מאפה תנור או מחבת או מרחשת ואגבן הזכיר גם מנחת בכורים ואחרי זה סדר ענין שני מזה המין עצמו מהקרבנות היותר ערבים ואמר ואם זבח שלמים קרבנו ונתן הסדר בו בין שיהי' מן הבקר או מן הצאן רצוני מן הכבשים או מן העזים כל אחד לפי ענינו ואחר שזכר אלו הקרבנות אשר מזה המין זכר הקרבנות אשר מהמין הבא על חטאים שהם חייבין עליהם קרבן ואמר נפש כי תחטא בשגגה מכל מצות ה' אשר לא תעשינה ועשה מאחת מהנה. ובגדול החל ואמר אם הכהן המשיח יחטא לאשמת העם והקריב על חטאתו אשר חטא פר בן בקר תמים וגו' וזכר סדר עבודתו. וסמך אליו ואם כל עדת בני ישראל ישגו וגומר כי כעם ככהן הם שוים בפר בן בקר לחטאת וביתר העבודות. ואחר זכר קרבן הנשיא והוא שעיר עזים. ואחר קרבן חטאת היחיד שהוא שעירת עזים או כבשה ואחר פרט קצת חטאים שהם שמיעת קול אלה או הנגע בכל דבר טמא או נפש כי תשבע לבטא בשפתים שכלן הן בקרבן עולה ויורד. ואחר באשם מעילות ואשם גזלות. אמנם הדבר השוה בקרבנות ואשר הוא מבואר בכל הראשונים הוא הסמיכה (מנחות צ"ב.) ויראה שהיא באה להורות על עניינים חוייבה הוראתם לאותה שעה. וזה כי מצינו הסמיכה לשלשה עניינים האחד להאציל הסומך ותתו שלמות וגדולה אל הנסמך ובנין אב לכל אשר מזה המין ויהושע בן נון מלא רוח חכמה כי סמך משה את ידיו עליו וישמעו אליו וגומר (דברים ל"ד) זכר שני הענינים. השני בהפך זה והיא להעביר דופי וחסרון שיש בסומך ולתתו על הנסמך כענין שנאמר (ויקרא ט״ז:כ״א) וסמך אהרן את שתי ידיו על ראש השעיר החי והתודה עליו את כל עונות בני ישראל וכל פשעיהם לכל חטאתם וגו' ונאמר (שם) ונשא השעיר עליו את כל עונות' אל ארץ גזירה וגו'. ומהידוע כי זה אינו מכלל הקרבנות אבל הוא משולח לעזאזל בעודו חי. השלישי הוא לענין ממוצע בין שנים אלו והוא להתנצלות הסומך לאמר שאין לו עון אשר חטא במעשה ההוא כענין וסמכו כל השומעים את ידיהם על ראשו ורגמו אותו באבנים וגו' הנאמר במקלל (שם כ"ד) כי לפי שהוא גורם לעדים לנקבם שם כמוהו בעדותם לפני הדיינים (סנהדרין נ"ו.) הוצרכו לסמוך ידיהם עליו לאמר דמינו בראשך ואנחנו נקיים כמו שיבא שם ב"ה. והנה יראה דכלהו איתנהו בסמיכת הקרבנות אם הענין הראשון להורות על שלמות הקרבן ותמותו כי יבא שמה לרצונו ונדבת לבו אשר זה מה שיוציאנו מתלונ' הנביא וכי תגישון עור לזבוח אין רע יכי תגישון פסח וחולה אין רע הקריבהו נא לפחתך הירצך או הישא פניך אמר ה' צבאות (מלאכי א׳:ח׳). ירצה אע"פ שהן פחותים הנה אין רע להקריבם מצד עצמן כי המקבל מתנה לא יבחר. אבל בבחינה שלא תקריב כזה לפחתך ואתה מבזה לאלהיך לבלתי היותו בעיניך כערך פחתך הוא רע ומגונה באמת וכמו שנאמר (שם) וארור נוכל ויש בעדרו זכר ונודר וזובח משחת לה' כי מלך גדול אני אמר ה' צבאות והנה להורות על שלמות זה הקרבן משני אלו הפנים תבא הסמיכה להורות כי הוא בר סמכא וראוי לבא על מזבח ה'. והנה תורה גם כן על הענין השלישי לפי שכל הקרבנות אינן באין רק על שגגת דבר או העלמו ואם כן כבר יסמוך ידו על ראש הבהמה לומר שהוא לא חטא בדעתו כי אם בנפש בהמיותו ועל כן הנפש החוטאת היא תמות ונסלח לו. אמנם לפי שהבלי ידיעה לא תמנע החטא לגמרי וכמו שאמר בלעם (במדבר כ״ב:ל״ד) חטאתי כי לא ידעתי וגו'. ואמרו (אבות פ"ד) ששגגת תלמוד עולה זדון כמו שיבא במקומו בעזרת האל לזה תועיל בכאן ג"כ הכונה השנית לומר כי איך שיהיה שחטא בנפשו בשוגג או במזיד הוא מעביר את חטאו ממנו ונתנו על ראש קרבנו וכפר עליו ולטעם זה כללו בוידויים חטאתי עויתי פשעתי כמו שנראה מוידויי כהן גדול ביום הכפורים אף על פר החטאת אשר לו (יומא ל"ה.) וכל אלו הם ענינים נכונים אל הכונה ראוי לשום להם לב. והנה אנחנו מנהגינו לסמוך ידינו על ארוני מתינו. אדם כי יקריב קרבן ממנו או על קברם. ויראה דכולהו איתנהו ביה דמנהגן של ישראל תורה היא ואתה דרוש וקבל שכר. ומכל מקום כבר נזכרו שני מיני הקרבנות הכוללים כל אישיהם והנה הכוונה בכלן הוא לקרב המקריב אל אלהינו. ואם שהמין הראשון ערב מן השני כמו שנמצא מבואר במין הראשון מהעולה שיסיים כל פרשה ופרשה ממנו עולה הוא אשה ריח ניחוח לה' ובמנחה אשה ריח ניחוח לה'. וכן בכל מיני זבח השלמים לחם אשה לה' לחם אשה לריח ניחוח כל חלב לה'. אמנם במין השני לא נזכר אשה ריח ניחוח לה' בשום אחד מהם אבל יאמר בסוף כל אחד וכפר עליהם הכהן ונסלח להם וכפר עליו הכהן מחטאתו ונסלח לו וכפר עליו הכהן ונסלח לו וכן כלם חוץ מהכהן המשיח שלא נזכר כי הוא עצמו המקריב והמכופר. הנה מבואר שהמין הראשון הוא אשר אמרו עליו שהוא היותר ערב. והנה אחר שסדר הענין הזה הנכבד הכולל מה שהיה בו מהכוונה בעצם וראשונה אל שלמות המקריבים והרצאתם עם אלהיהם כאשר זכרנו והוא מה שיכללהו סדר ויקרא. התחיל במה שראוי שימשך לשם במקרה ובשניה מהמציא טרף לכהני ה' המשרתים שם מכל קרבן וקרבן מהם לפי ענינו. חלף עבודתם בהם והוא מה שיכוונוהו בפרשה הסמוכה:
_.57.1.12
ואמר צו את אהרן ואת בניו לאמר זאת תורת העולה,על מוקדה וגו' והכוונה שיצוה לאהרן ולבניו לאמר להם זאת תורת וחוק הראוי לינתן למקריב העולה היא העולה הנזכרת ראשונה בפרשה הקודמת אם עולה קרבנו וגו' ונאמר והפשיט את העולה וגו' כי הנה על השתדלותו על מוקדה על המזבח כל הלילה ועל הרימו את הדשן והוציאו אותו מחוץ למחנה ראוי שיקבלו דבר חלף עבודתו והחק ההוא הזכירו להלן באומרו (ויקרא ז׳:ח׳) והכהן המקריב את עולת איש עור העולה אשר הקריב לכהן לו יהיה. כי אין לו ממנה דבר למאכל לפי שהיא כלה כליל לה'. אמנם אמר (שם ו') וזאת תורת המנחה הקרב אותה בני אהרן וגו' כי יקריבו ממנה קומץ המנחה ומשמנה ואת כל הלבונה והנותרת ממנה יאכלו אהרן ובניו וגו' כל זכר בבני אהרן יאכלנה חק עולם לדורותיכם מאישי ה'. וסמך לזה מנחה חביתין אשר לאהרן ולבניו לומר בה כל מנחת כהן כליל תהיה לא תאכל. להבדילה מהמנחה הראשונה שאין ראוי לו ליהנות ממנו כמו שיבא אצל ואכלתי חטאת היום וגו' שער ס' בעזרת האל. ואחרי זה זכר חק הכהנים מהחטאת והאשם סמכם אל העולה אל הטעם שזכר בהם בפי' באומרו (שם ו') במקום אשר תשחט העולה תשחט החטאת במקום אשר ישחטו את העולה ישחטו את האשם. ואמר בחטאת הכהן המחטא אותה יאכלנה במקום קדוש וגו' וסיים וכל חטאת אשר יובא מדמה אל אהל מועד לכפר בקדש לא תאכל באש תשרף. ובאשם (שם ז') יצוה בהקטרת האמורין ואמר כל זכר בכהנים יאכלנו במקום קדוש. כחטאת כאשם. תורה אחת להם הכהן אשר יכפר בו לו יהיה והכהן המקריב את עולת איש וגו'. חזר למעל' כמו שאמרנו. וכל מנחה אשר תאפה בתנור וגו וכל נעשה במרחשת ועל מחבת לכהן המקריב אותה לו תהיה וכל מנחה בלולה בשמן וחרבה לכל בני אהרן תהיה איש כאחיו. ואחרי שזכר אלו הקרבנות המשתתפים במקום שחיטתן ומנחותיהן כנזכר אמר וזאת תורת זבח השלמים אשר יקריבו לה' שהיה שחיטתו בפתח אוהל מועד והוא מהמין היותר משובח בעולה כמו שזכרנו ואמר אם על תודה יקריבנו והקריב על זבח התודה חלות מצות וגו' ורקיקי מצות וגו' והקריב ממנו אחד מכל קרבן תרומה לה' לכהן הזורק את דם השלמים לו יהיה ונתן סדר האכילה לבעלים בתוך זמנו ובטהרה הראויה ואסר כל חלב ודם שור וכבש ועז מן הקדשים ההם. ואחר אמר מה שיוקרב מזבח השלמים ואמר שיהיו תרומת חזה ושוק לכהנים כמו שאמר והיה החזה לאהרן ולבניו ואמר ואת שוק הימין תתנו תרומה לכהן מזבחי שלמיכם המקריב את דם השלמים ואת החלב מבני אהרן לו תהיה שוק הימין למנ'כי את חזה התנופה ואת שוק התרומ' לקחתי מאת בני ישראל מזבחי שלמיהם ואתן אותם לאהרן הכהן ולבניו לחק עולם מאת בני ישראל. הנה שזכר מה שראוי שימשך לשם מן המתנות לכהנים דרד כלל ולמיוחדים המקריבים הקרבן ההוא דרך פרטי. ואמר זאת משחת אהרן ומשחת בניו מאישי ה'. ביום הקריב אותם לכהן לה' אשר צוה ה' לתת להם וגו' זאת התורה לעול' למנח' ולחטאת ולאשם ולמילואים ולזבח השלמים אשר צוה ה' את משה בהר סיני ביום צוותו את בני ישראל להקריב את קרבניהם לה' במדבר סיני. יאמר כי זה החק והטרף הראוי לתת להם מאלו הקרבנות אשר צוה ה' את משה שיקריבו אותם בעצם וראשונ' לתועלת עצמם כנזכר. אמנם ראוי שיוקבע זה החק להם במקר' ובשניי' ביום צוואתו את בני ישראל להקריב את קרבניהם לה' בעצמה וראשונ' כי אם לא יהיה טרף למשרתי המזבח לא ימצא שם תכלית הכוונה ההיא. והוא מה שראוי שיכוון מאלו הפרשיות וסדורן והוא ענין נכון מאד לפי כוונתנו ויועיל לפתוח פתח לפני כל מי שירצה לדקדק במעשה כל קרבן וקרבן מהן לפי ענינו בענינים פרטים אשר לא יכילם ספר. וזה הענין מההתבוננות תתפשט תועלתו בכל עת ובכל שעה בין בפני הבית ובין אחריו כמו שזכרנו במלאכת המשכן והבגדים ושאר המלאכות בשערים שהתועלת הזה לא תפסק לעולם ובדבר הזה יהיה כבוד ה' בשלמות תורתו ונצחיות' לעולם. ותוכן זה הענין ותועלתו יתבאר עוד בשער הבא אחרי זה. אמנם זה שיעור מה שרצינו אליו בזה החלק ויבוא מה שראוי לבא בשער התפלות:
_.58.1.1
יבאר סגולת התפלה ותועלתה, ואיך היא תמורת הקרבנות ויותר מעולה: ויתן טוב טעם בסדר התפלה, ולמה אמרו (שבת י"ב.) שאין מתפללין בלשון ארמי.
_.58.1.2
זאת תורת העולה היא העולה
_.58.1.3
אמר רבי אלעזר מאי דכתיב (תהלים ס"ג) כן אברכך בחיי בשמך אשא כפי. כן אברכך בחיי זו קרית שמע, ובשמך אשא כפי זו תפלה, אם עושה כך עליו הכתוב אומר כמו חלב ודשן תשבע נפשי, ולא עוד אלא שנוחל שני עולמות אחד העולם הזה ואחד העולם הבא שנאמר ושפתי רננות יהלל פי (ברכות י"ו:)
_.58.1.4
*תוכן דעת הרב ז"ל הוא, כי החוקר אמר שפעולות האדם תחלקנ' בכלל לד' מחלקות, הא' פעולת ההבל, והן אותן אשר לא יכוין האדם בעשייתן לשום תכלית כפעולות המשוגעים, או בכל אשר יעשה האדם בעת חשבו על ענין אחר עד שלא ידע מה יעשה אשר נוכל לקראן, הב' פעולות השחוק. אשר יעשה אותן האדם למען השיג תכלית פחות'.. כמו שירקוד במחולות. לא למען התייגע והתעמל לסבב בזה בריאות גופו. כ"א רק למען התענג לפי שעה. הג' פעולות הריק. אשר לא ישיג בהן העושה אותן תכליתו אשר כיון אליה. והד' הפעולות הטובות אשר עשה אותן האדם למען השיג על ידן תכלית טובה. וישיג אותה באמת, והחוקר אמר כי שלש הראשונות אף שנעשו ג"כ מרצונו של אדם, (כי גם פעולות ההבל תעשינה ברצון בבחינה מה) בכל זאת כחסרונות תחשבנה, ורק הפעולות הטובות לבדנה הן הנה הנפשות ברצון שכלי. והבחיר' נתונה לאדם לא לעשות ככל העולה על רוחו ורצונו בשלוה, כי אז יעשה הרבה פעולות לריק ולהבל וללא הועיל, כ"א לבחור דרכו ולעשות תמיד רק הפעולות המביאות לתכלית טובה, ואם הוא מחובות בני אדם שישתדלו לפעול רק פעולות המועילות ומוליכות פועלם לתכלית טובה, אף כי שלא יצויר ברעיונינו שהי"ת יפעול חלילה פעולה לריק אשר לא תסבב התכלית הראויה. ואם כן יקשה כי כפי הנראה לא הושג התכלית מהי"ת במצותיו וחקיו אשר נתן לעמו ישראל. כי אם לפי שעה אבל לא לדורות, כי סרו מהר מאחרי ה' ומהדרך הטובה אשר צום ללכת בה ואף כי במצות הקרבנות אם נאמר כדעת הרמב"ם המובא למעלה בשער הקדום שהיתה תכליתם רק להרחיק בית ישראל מעל עבודתם אשר עבדו לגילוליהם, כי כפי הנודע נפלו מהר ברשת החטא הזה המה מלכיהם שריהם וכהניהם, ועל זה השיב הרב ז"ל כי בכל המצות אשר צוה הי"ת לעשותם כיון בם אל ענין כללי ופרטי. הפרטי הלוא הם המעשים המיוחדים הנזכרים בתורה והם אינם קיימים כי אם נופלים תחת שינוי העת והמקום אשר יעברו עליהם אפס הענק הכללי שהוא הרעיון האלקי הטמון בתוכם קיים ומתמיד לעולם (כמו שהאריך הרב בענין זה בשער נ"א עיין ביאורי שם), וכן הוא גם בענין הקרבנות שאף שפרטי מעשיהם וחוקיהם היו נשמדים. זינד רק כל ימי היות ישראל על אדמתו והבית על מכונו, בכל זאת הרעיון הכללי הרוחני הצפין בקרבם והוא לעבוד את ה' במצפון לב הוא נשאר קיים ומתמיד לעולם, כי אף שהקרבנות בטלות עתה התפלה שהיתה תמיד עמם בחוברת קיימת והיא ג"כ עבודה שבלב כמחז"ל "וכי יש פולחן בבבל אלא זו תפלה" ולא לבד נחשבת כהקרבת הקרבן כ"א נם מעולה היא יותר ממנה. כי הקרבן מכפר רק השוגג והתפל' אשר תיטיב מחשבות אנוש ותשיב נפשו לאלהיה מכפרת גם על המזיד ובאופן זה הולך הרב ומבאר איכות התפל' מעלת' ותועלת' בדברי נועם המובנים מעצמם ובתוך דבריו אלה יאמר כי ההבדל בין ק"ש ותפל' הוא. כי התפל' הוא כעין דיבור האדם עם אלהיו וע"כ ראויה שתהיה בלחש רק שיוציא הדברים מפיו לעורר כונתו, כי גם מחשבות לב אדם הטמונות וצפונות בחיבו ידע הי"ת אף כי ישמע דברי המתפלל אשר רק בנחת ובלאט נשמעים, אבל ק"ש הכוללת לימודי ה' ועיקרי האמונה אשר על פי ה' אשר צוה זאת, (כאשר יורה עליו הצווי בפעל, שמע ואהבת, וכו') יושרשו ויוטבעו בשכל כל איש ישראל להשכיל להבין ולהאמין אותם, צריכה להיות באופן שתשמע לאזנינו, כי רק אז תעשה רושם יותר חזק ותכה שורש בלבנו, ויהיו הלימודים היקרים האלה בקרבו כמסמרות נטועים וכיתד במקום נאמן שמורים לעד לעולם כל ימי חיינו עלי ארץ, (ודרך כלל נוכל לאמור כי התפלה היא יותר ענין לב. וק"ש היא יותר ענין שכלי, והלימוד היותר עיקר בק"ש היא מצות "ואהבת את ה'" וכו', כי הוא מלמדת אותנו שנחשוב יחסנו אל הי"ת כיחס אשת חיל אל בעלה האוהבת אותו בכל לב ונפש. שכמו שלא תקרא האשה טובה וזיווגה עם בעלה אינה עולה יפה אם לא תהיינה בה שש אלה המדות והמעלות, הא' שתהיה משכלת יודעת ומבחנת טבע ומהות בעלה למען תדע איך תוכל להפיק רצונו בכל עת, הב' שתהיה אוהבת אותו בכל לב בהאמינ' שגם היא נאהבת ממנו יותר מכל זולת'. השלישי שלא לבד תאהב אותו יותר מכל זולתו, כי אם תשגה באהבתו לבדו ולא תתן לזרים חלק בידידות נפשה, הד' שתדע ותשכיל כי רק כאשר תשמע בקולו ותשרתהו כראוי ייטיב לה, ובעמלו אשר יעמול אז בעבורה תשכון שלוה בהשקט ובבטת' מאין מחסור כל דבר מכובדת ומוצלחת בתוך ביתה, הה' שתבטח על בעלה גם בבחינת בניה אשר תוליד לו שישתדל להמציא להם כל מחסורם. ולהצליחם ככל אשר תמצא ידו, הוא שתשמר לבקש צרכיה משום איש זולתו, כי בתת איש אחר לה לפעמים מחסור' אשר יחסר לה, הלוא על נקלה יסית זאת אותה ויפת לבה בסתר לזנות אחריו כמאה"כ, כי אמרה אחרי מאהבי נותני לחמי וכו', כן צריכים גם אנחנו בני ישראל להשכיל ולהתבונן בתארי הי"ת ומהותו כפי יכלתנו האנושית, כמאה"כ שמע ישראל וכו', ונאמין כי הוא בחרנו מכל העמים ויחד לנו אהבתו כמאה"כ והייתם לי סגולה וכו'. ושלא לעבוד זולתו כמאה"כ לא יהיה לך אלהים אחרים וכו' ושנדע כי רק בשמענו בקולו נשכיל ונצליח כמאה"כ אם בחוקותי תלכו וכו', ונתתי גשמיכם וכו' ולא לבד אנחנו כי אם גם בנינו אחרינו יהיו מוצלחים עי"ז כמאה"כ למען ייטב לך ולבניך אחריך וכו' ושלא נבקש עזר ומשען מזולתו כמאה"כ ופן תדרוש לאלוהיהם, ועל ששה ענינים אלה רומזים גם ששה המאמרים המתחילים במלת אמת בברכת אמת ויציב הנאמרת בין ק"ש לתפל', כאשר הולך הרב ז"ל ומבאר ורק אחרי אשר השרשנו בלבנו כל הלימודים והעיקרים היקרים והאמיתים המצטרכים לתיקון והיישרת נפשנו, ע"י ק"ש וברכת אמת ויציב החותמת בגאל ישראל אנו באים אל שער המלך להתפלל לפני ה', כי רק אז תהיה תפלתנו יותר רצויה ומקובלת לפניו, כמחז"ל (ברכות ט' ע"ב) כל הסומך גאולה לתפלה אינו ניזוק כל היום כולו, וכמחז"ל "הוי זהיר בק"ש ותפלה"' ר"ל כי רק בהשלימך נפשך תחילה ע"י ק"ש והשרשת לימודי' במצפון לבב תקובל תפלתך ותנתן לך שאלתך כאות נפשך) "וכשאתה מתפלל אל תעש תפלתך קבע אלא תחנונים", וכו' ר"ל כשאתה מתפלל לבד בלי שתקדים להשלים נפשך תחילה ע"י ק"ש לא תנתן לך בקשתך כדבר קבוע וראוי לך כ"א בתורת חסד ומתנת חנם, ובזה באר הרב ז"ל גם מחז"ל בשבת י"ב ע"ב א"ר יוחנן כי הוא אזילנא וכו', כי האיש אשר יש לו כשרון חכמה ודעת, ובכל זאת מתעצל בהשלמת נפשו ע"י לימוד התורה האלהית הכתובה בלשון הקודש עד שכמעט לא יכין עוד לדבר עברית ויצטרך להשתמש בתפלתו בלשון עמו, (שהיתה אז ארמית) כמו שמדבר בכל עניניו ועסקיו לא תקובל תפלתו ורק החולה הנשקע בצרה ובמצולת יגונו אשר כבוד ה' חופף עליו לסעדו על ערש דוי ירוחם מאתו ית' בתורת חסד ורחמים לשמוע תפלתו בכל לשון שתהיה וישלח דברו וירפאהו, וכן תפלת צבור יען כי לשחר טובם הכללי ישגיח ה' יותר, ואתם יצו ברכתו לתת להם רחמים וחנינה במדרגה יותר גדולה מאשר יעשה כל אלה ליחיד [מלבד כי מרבית העם נבערו מדעת מלידה ומבטן כטף ונשים או בעבור הצטרכם לעסוק ביישוב העולם ולמלאות מחסורי הגוף עד שיש להם כעין התנצלות אם לא ישלימו נפשם תחילה בלימוד התורה] וע"ז רומזים דברי חז"ל שאמרו ד"מ שאין מלאכי השרת נזקקין לו, לפי שאין מכירין בלשון ארמית, ואח"כ, "שאני חולה ששכינה עמו ואח"כ הא ביחיד הא בציבור" ואחר שהראה הרב ז"ל בכל זה תוכן ומהות ק"ש ומעלת התפלה והיות חיובה ותועלתה מתמדת כל הימים, אמר כי תוכן התפלה נוסד על ברכת כהנים יברכך ה' וכו' כמו שמבאר זאת בפנים הספר, ועל כל זה יורו דברי חז"ל שהחל בו אר"א וכו' כן אברכך בחיי זה ק"ש, בשמך אשא כפי זו תפלה שהוא כעין ברכת כהנים הנאמרת בנשיאות כפים ובעבור היות הק"ש והתפלה במקום הקרבנות אה"כ עליה כמו חלב ודשן תשבע נפשי, ולא עוד אלא שנוחל שני עולמות וכו', כי בזה מיישיר נפשו להיטיב דרכו בחיים חייתו ולהקנות לו האושר הנצחי בעוה"ב. עקר מה שיתיחד השכל מן הרצון הוא היותו בלתי עושה מעשה כי אם לתכלית טוב אשר לא יחטא. הגזרה הזאת כתבה בעינה החוקר בפרק א' מהמאמר הו' מספר המדות אמר אמנם השכל לא יצוה על דבר כי אם על הדבר אשר בעבורו הפועל כי אמנם הוא ישתרר על הפועל כי בעבור זה יפעל כל פועל וגם לא אל תכלית על השלוח כי אם אל דבר מה ואי זה פועל ולא לעשייה כי המעשה הטוב הוא התכלית ובעבור זה תהיה הבחיר' שכל רצוני או רצון שכלי אמנם הרצון כי יהיה והתחלת זה הוא האדם עד כאן. והנה הרב המורה ז"ל פירש יפה זה המאמר בפרק כ"ה חלק ג' כשחלק הפעולות אל בלתי מכוונות ואל מכוונות המכוונות אל תכלית פחות או אל תכלית טוב. ואשר אל תכלית טוב אל מה שלא יושג התכלית ואל מה שיושג. הראשון קראו פועל ההבל. והשני פועל השחוק. והשלישי פועל הריק והרביעי פועל נכון. והנה שהחוקר אמר ששלשת הראשונות הם מפעולות הרצון וחסרונותיו. אמנם הפועל הרביעי לבדו והוא אשר יכוין אל תכלית טוב ולא יחטיא הוא פועל השכל בהחלט ולזה היתה הבחירה באדם לא ענין רצוני בשלוח שאם כן תהיה פעולה חסרה כי אם שכל רצוני או רצון שכלי. והכוונ' שצריך שיברח מהפעולות החסרות אשר מהשלשה המינים הראשונים כי הם לפי חסרונו וישתדל שיהיו מהמין הרביעי הנכון כי התחלת זה הענין הנכון הוא האדם מצד היותו בעל בחירה. והנה כאשר יגרע חוקו בזה ראוי להתעצב ולהתאונן עליו כמו שהיה עושה ישעיהו הנביא בראותו כי כל השתדלותו בהישרת העם ההוא היה פועל בטל מהשיג תכליותיו אמר (ישעי'מ"ט) ואני אמרתי לריק יגעתי לתוהו והבל כחי כליתי אכן משפטי את ה' ופעולתי את אלהי. הנה הוא יחס כל פעולותיו אל הריק וההבל והתוהו שלשה משפחות הפחותות הרצוניות כי לא מצא להם תכלית טוב שיצא אל הפועל זולתי במה שהם נעשות במלאכות ה' כי הוא לבדו היה רואה לתכלית טוב והוא אומרו אכן משפטי את ה' וגו' דומה למה שנאמר לו לירמיהו (ט"ו) אם תשיב ואשיבך לפני תעמוד וגו'. והיה עם האדם להיות מעשיו נעשים ברצון שכלי חוייב לסדר פעולותיו על האופן הנזכר כמו שאמר (דברים ל"ב) הצור תמים פעלו כי כל דרכיו האמת והצדק כמו שרצה בזה הרב המורה בפרק ההוא אשר בו הכריח היות כל מצות התורה האלהיות לתכליות דעות אמתיות או מדות טובות או הרחקת פחתיות כמו שהאריך בכל הפרקים ההם. האמנה כי אם הספיקו דבריו לתת טעם לכוונתו יתברך לצורך שעה הנה בבחינת מה שנמשך אחרי כן תשוב הקושיא למקומה וזה כי העם ההוא סרו מהר מדרך התורה והמצוה אשר ציום ולא נתקיימו בו ובתועלותיו ובפרט בכל מה שהשתדל כפי סברת הרב להרחיקם מהעבודות הזרות והנכריות במעשה הקרבנות כי הנה היה להפך כי למדו המעשים ההם ונשתקעו בהם והמה מלכיהם שריהם כהניהם ונביאיהם השחיתו התעיבו מכל העמים אשר הוא יגור מפניהם כמו שהוא מבואר בנביאים ובכתובים וגם לפי דעתנו שכוונתו יתעלה היתה בקרבנות להקריבם אליו ולהתמיד שכינתו ביניהם כמו שכתבנו בשער הקודם כי אחר שהם הרחיקו עצמם הרחק מאד טמאו הבית ופגלו הקדשים עד עלות חמת ה' לאין מרפא ויתשם מעל פניו וישליכם אל ארץ אחרת כיום הזה הנה באמת יהיה כל השתדלותו באלו הקרבנות ובכל הענינים הנלוים אליהם וכל דומיהם פועל ריק ובטל כמי שמשתדל ברפואת חולה בכל מאמצי כח ולסוף לא עלה בידו. אלא שהתשוב' הנכונה בזה כי הנה הפעילות האלהיות אמנם יכוונו אל הכלל ואל הפרט. והנה הפרטים הם בעלי קץ ותכלית אמנם הכללים הם נצחיים. והנה דבר ה' והיישרתו לא תשוב ריקם כי אם היה שלא תועיל אצל הפרטים הנה א"א שלא תועיל אצל הכלל כמו שהיה הענין בכל המעשים ההם אשר עשה עם יוצאי מצרים שאם לא הועילו למתי מדבר לרוע בחירתם הנה הועילו לבאי הארץ. וכן הוא הענין בכל מה שנעשה עם ישראל בכל הימים אשר ישבו על אדמתם עם הנשארים בהם בכל מקומות מושבותיהם כי הנה בהישרות התוריות יש ענינים קיימים מתמידים וענינים שנפסקו בהמשך הזמן. והנה המתמידים עדיין נמשכה תועלתם ולא נכזבה תוחלתם. אמנם אשר נפסקו כענין העבודות והקרבנות אשר היו בזמן שבית המקדש קיים אמנם היו בהם למודים קיימים נצחיים לא יופרו לעולם כמו שכתבנו בכל הענינים הדומים וכ"ש הקרבנות שכוונתם ותכליתם העבודה הלביית הנפשיית אשר אין הפרש בה בין בפני הבית או שלא בפניו. כי על פי הענינים הללו התורה היא קיימת נצחית ועל זה הענין המיוחד אמרו ז"ל (ירושלמי ברכות רפ"ד) וכי יש פולחן בבבל אלא זו תפלה דכתיב (דניאל ו׳:י״א) וכוין פתיחן ליה בעליתיה וגו' וזמנין תלתה ביומא הוה בריך על ברכוהו ומצלא ומודה קדם אלהי וגו' כי הנה התפלה היתה מצויה עם הקרבנות ומשמרות ומעמדות היו מתוקנים להם עמהם כמו שאמרו ז"ל אלמלא מעמדות לא נתקיימו שמים וארץ כמו שנתבאר פרק ד' מתעניות (כ"ג:) ותועלת הקרבנות יתדבק בתפלות בהקריב בעליהם אל השם יתעלה והתפלה יותר מסוגלת בזה לפי שהיא קרבן שבעליו נקרב עמו כמו שאמר בפירוש (הושע י״ד:ג׳) קחו עמכם דברים ושובו אל ה' וגו' ולא עוד אלא שמשמש אל השוגג ואל המזיד שהוא היותר רביי והכרחי כמו שאמרנו בשער הקודם. והוא מה שזכרו הנביא (שם) בפרשת שובה ישראל עד ה' אלהיך כי כשלת בעונך קחו עמכם דברים וגו' כי הכשלון בעון הוא הנפילה במרד וכמו שהוכיחום על כך כל הנביאים אשר תארום בילדי פשע וישעיהו (א) בראש כלם אמר שמעו שמים וגו' בנים גדלתי ורוממתי והם פשעו בי. אמר ראה זה רעה חולה בני שגדלתי ורוממתי היותם מורדים בי במרד ומעל. ואם תאמרו שאינם רק שוגגים וחוטאים בלא יודעים זה אי איפשר כי השור ידע קונהו וחמור אבוס בעליו ואיך יתכן שישראל לא ידע ועמי לא התבונן ומטעם זה החליט המאמר הוי גוי חוטא וגו'. וכן אמר ירמיהו (ב) למה תריבו אלי כלכם פשעתם בי נאם ה' ועל אלו כלם אמר קחו עמכם דברים ושובו אל ה' וגו' ירצה אמרו אליו כל אשר תשא עונו והוא המזיד היה ראוי שתקח ממנו הטוב שבו והוא הנפש וכמו שאמרו כי נפש בחלוף אותיות א"ת ב"ש הוא טוב וסימן לדבר גם בלא דעת נפש לא טוב. (משלי י״ט:ב׳) והנה ההודאה וההכר' הזאת בלב ובנפש הנה היא מכפרת העון. ואמר (הושע שם) ונשלמה פרים שפתינו לומר כי השפתים בתפל' ובהודא' ישלימו במקום הקרבן לבד וזה שלא יחשוב המתפלל והמתחנן שיסור חטאו ממנו גם כי ירבה תפלה ותחנה אם לא בשיקדים התשובה השלמ' כמו שלא יכפר הקרבן בעוד חטאו בו. והנה אם כן התפלות הם מעצם הקרבנות ומשובחים מהם ואין צ"ל שמועילין במקומן בכל זמן שהם בטלים. אמר המשורר (תהלים נ"א) ה' שפתי תפתח ופי יגיד תהלתך. כי לא תחפוץ זבח ואתנה וגו' זבחי אלהים רוח נשבר' לב נשבר ונדכה אלהים לא תבזה הטיבה ברצונך את ציון תבנה חומות ירושלם אז תחפוץ זבחי צדק עולה וכליל אז יעלו על מזבחך פרים. יחלה פניו יפתח פיי בתפלותיו להגיד תהלתו ולשלם פרים שפתיו. והזכיר תועלת הבקשה ואמר כי לא תחפוץ וגו' ירצה זה יועיל באשר לא תחפוץ זבח שאתן ועולה לא תרצה וזה יהיה כל זמן שיתמיד חרבן הבית בעונות הדורות הבאים כי על העתיד ידבר ויהי' כי לא תחפוץ כמו (דברים כ"ב) כי יקרא קן צפור לפניך בדרך (שם) כי תבנה בית חדש (שמות ל') כי תשא. וכל זולתם. ונתן סבת המשך התועלת באומרו זבחי אלהים רוח נשברה לב נשבר ונדכה אלהים לא תבזה ירצה אחר שתכלית הזבחים הנרצים אל האלהים הוא שתהיה רוח המקריב נשברה ונכנעת לפני אלהיו כאשר כתבנו בשער הקודם הנה אם כן באמת לב נשבר ונדכה מאליו אלהים לא תבזה. וראוי שיכופר העון בהכנעת הלב בלי ספק ובפרט כשאין לאל ידינו לעשות זולת זה. אמנם הטיבה ברצונך את ציון תבנה חומות ירושלם ואז תחפוץ זבחי צדק עולה וכליל אז יעלו על מזבחך פרים כנגד מה שאמר כי לא תחפוץ זבח ואתנה ואז יעלו על מזבחך פרים בפועל ויהיה המעש' שלם. והנה עם זה בטוב הבחינ' עדין לא חרב מקדש ולא בטלה עבוד' לענין זה וברית כרות' בזה וכל כיוצא בו דבר ה' לא ישוב ריקם כי אם עשה את אשר חפץ והצליח את אשר שלחו. וזה הענין בעצמו הוא מה שכוונו ישעיהו הנביא בשם האומ' באומרו ואני אמרתי לריק יגעתי וגו' אך כשיובן עם הכתובים הנלוים אליו פנים ואחור שזה סדורם (ישעי מ"ח ומ"ט) כה אמר ה' גואלך קדוש ישראל אני ה' אלהיך מלמדך להועיל מדריכך בדרך תלך לוא הקשבת למצותי ויהי כנהר שלומך וצדקתך כגלי הים ויהי כחול זרעך וגו'. צאו מבבל ברחו מכשדים בקול רנה השמיעו זאת וגו' ולא צמאו בחרבות וגו' אין שלום אמר ה' לרשעים שמעו איים אלי והקשיבו לאומים מרחוק ה' מבטן קראני ממעי אמי הזכיר שמי וישם פי כחרב חדה בצל ידו החביאני וישימני כחץ ברור באשפתו הסתירני ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר ואני אמרתי לריק יגעתי וגו'. ועתה כה אמר ה' יוצרי מבטן לעבד לו לשובב יעקב אליו וישראל לו יאסף ואכבד בעיני ה' ואלהי היה עוד וגו' הנה באומרו מלמדך להועיל מדריכך בדרך תלך כלל השכל והרצון אשר מהסכמתם יחד תושלם הבחיר' כמו שזכרנו ראשונ' וכמו שביארו חז"ל (מכות י':) באומרם כי זה אחד מן הכתיבים המלמדים שבדרך שאדם רוצה לילך בה מוליכין אותו והוא מבואר ואמר לוא הקשבת למצותי אשר למדתיך ללכת בהם אזי יהיו מעשיך רבים וטובים ותמידים אשר ימשכו מהם שני מיני שכר והם רבוי הטוב והשלמות והתמדתו. ועל הראשון אמר ויהי כנהר שלומך וצדקתך כגלי הים ירצה כמו שהנהר הוא מתהוה ומימיו מושפעים מלחיות הים ומגלי אידיו העולים תמיד כמו שזכר החכם בספר האותות כן תהיה צדקתך כגלי הים ושלומך כנהר המתהוה והנמשך מהם והוא הטוב השלם והטבעי ההוה לפי טוב מעשה האדם וגם יהיה זרעיך שריר וקיים תמיד כחול הנהר שלא יתפסד בעבור עליו המון מים רבים ויהיו רבים כמעותיו וכבר ביאר הדמיון במה שאמר לא יכרת ולא ישמד שמו מלפני. הנה שביאר כוונת הפעולות הבחיריות באדם וטוב תכליתם ותועלתם ולכן אמר כי עם היות שכבר נמשך להם הענין באופן אחר עד שגלו מעל אדמתם מכל מקום לא תבטל הכוונ' בבחינת כלל האומ' כמו שאמרנו. לכן מעתה צאו מבבל וברחו מכשדים ביד רמה בלי שום יראה ופחד מהפיל דבר מדבריהם אמרו כי גאל ה' את עבדו יעקב ולא עוד אלא שיעש' להם נסים ונפלאות כצאתם ממצרים אשר יהיו בתכלית ההשגחה האלהית עליהם והראי' כי בימים ההם ובעת ההיא אין שלום אמר ה' לרשעים ומטעם זה ישר' כלו סדר הדבור והבשור' המובטחת ואומר שמעו איים וגו' ה' מבטן קראני וגו' מימים ראשונים מימי אבותי קראני לעבד לו וממעי אמי הזכיר שמי ישראל וישם פי כחרב חדה וגו'. זה הפסוק התעה המפרשים לומר שאלו דברי הנביא על עצמו והוצרכו לומר כי אומרו ויאמר אלי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר הוא לשון כלל העם האומרו על הנביא בייחוד והוא קשה לסבול. אלא האמת כי הוא מאמר ישראל הנקרא עבדו בכל הפרשה אשר ידבר אליו בלשון יחיד כדרכו בכל המקומות ובפירוש אמר בכאן כי גאל ה' עבדו יעקב והוא עצמו אשר אמר וישם פי כחרב חדה וגו' והוא שעשה פיהו חד וחזק כחרב חדה להשחית האומות כלן כמו שאמר בפירוש במקום אחר (שם מ"א) הנה שמתיך למורג חרוץ חדש בעל פיפיות תדוש הרים וגו' ובצל ידו החביאני כאלו היה החרב נחבא בידו לעשות מלאכתו והוא מה שביאר במשל וישימני לחץ ברור באשפתו הסתירני ויאמר אלי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר. יאמר שהוא מתנשא לאמר שישראל עבדו והוא אדון לו וזה מה שיורה על קיומם ונצחיותם כי מתנאי המצטרפים להמצא יחד ולא זה בלא זה. אמנם על כל התלאות הבאות והעוברות עליהם דרך פרט שנמשכו הפך מה שנתכוין אמר ואני אמרתי לריק יגעתי וגו' ירצה ואני על כל הבא עלי אמרתי כי היה לי לפי שהלכתי בשרירות לבי ודרך רצוני בלי עצת השכל כלל ולזה אע"פ שבמקצת מעשי כוונתי לתכליות טובות לא הושגולי ויגעתי לריק בהם ומה גם עתה בשהפעול' לא כוונה לתכלית והיתה תוהו או שהיה התכלית פחות ויהי הבל. אכן משפטי את ה' ופעולתי את אלהי. ירצה אכן משפט הזה הראוי לשפוט מפעולות בעלי הבחיר' והוא שאין להם להחטיא טוב הכונה הנה הוא ראוי שיושקף בבחינתו יתעלה שהוא אשר ראה להקריב אותי אליו. והתחיל בענינים המביאים אל התכלית וראוי ומחוייב לפי מה שקדם שימשך התכלית על כל פנים ולא יחטא ורצה גם פעולתי הנכונה תהיה בבחינת אלהי כי הלמודים הטובים ההם סוף סוף יביאוני להגעת תכליתו. ועתה מכח זה המשפט אמר ה' יוצרי מבטן לעבד לו לשובב יעקב אליו וישראל לא יאסף ואכבד בעיני ה'. במה שיהיו התכליות הטובות מגיעות כמו שחוייב מפועל השכל ואלהי היה עוזי בזה וזה ימשך על נכון בכתובים הסמוכים כלם זיל קרי:
_.58.1.5
והנה להיות התפלה היא העבוד' הלביית והמגעת תועלת הקרבנות וטוב תכליתם הנפלא על האופן שאמרנו ראיתי לסמוך אחר שער הקרבנות שער התפלות ולתלותם במאמר זאת תורת העולה. כי התפלה ודאי היא העבוד' העולה על הלב וכמו שאמרו (בי"מ מח"ד ח"ג הובא בל' היינו דאמרי אנשי) תפלה בלא כוונה כגוף בלא נשמה. ואמר רז"ל (תענית ב'.) אי זו היא העבוד' שבלב זו תפלה והוא מה שיצדק עליו על מוקדה על המזבח וגו' ואש המזבח תוקד בו כי דברי התפלה צריכין חמום והמתפלל בכוונה גמרה אש מפיו תאכל וגחלים בערו ממנו והמזבח עצמו שהוא הלב מתלהב ועולה עמהם. ובמדרש (ויקרא רבות פ"ז) אמר רבי פנחס אש המזבח תוקד עליו אין כתוב כאן אלא תוקד בו המזבח היה מוקד כאש: ולי מה יקרו דבריהם אלו אל זה הענין המכוון. ותחל' אומר שהראוי לדקדק ולהקשות בענין התפלה כי אחר שהתפלות הם בקשת הצרכים כמשאז"ל (ברכות ל"ב.) לעולם יסדר אדם שבחו של מקום ואחר כך ישאל צרכיו והיו הצרכים ההם ענינים זמניים כי הם הנדרשים ומבוקשים דרך בקשה ותפלה כמו שהענינים האמתיים נדרשים ומושגים בהשתדלות כמ"ש רז"ל (שבת י'.) על המתפללים מניחים חיי עולם ועוסקין בחיי שעה אם כן למה תהיה התפלה אחת מהמצות כמו שחשבוה כל המחברים ז"ל אמרו (רמב"ם ה' תפלה פ"א) מצות עשה להתפלל בכל יום דכתיב (שמות כ״ג:כ״ה) ועבדתם את ה' אלהיכם ונאמר (דברים י״א:י״ג) ולעבדו בכל לבבכם איזו היא עבודה שבלב זו תפלה הנה הראוי הוא שתבא המצוה די שום אינש לא יבעא בעו מזולתו יתעלה כמו שאמר בקרבנות (שמות כ״ב:י״ט) זובח לאלהים יחרם בלתי לה' לבדו. אבל על המשובחים שבקרבנות לא נאמר רק אדם כי יקריב מכם קרבן לה' יקריב אותו לרצונו לפני ה' (ויקרא א׳:ב׳). ויהיה הענין בתפלות ראוי שיהיה על זה האופן והוא שאם יצטרך אדם דבר שלא יבקש אותו כי אם ממנו ית'. אבל אם לא ירצה לבקש אותו ולהתפלל עליו יהיה הרשות בידו ולא עוד אלא שאמרו (ספרי בהעלותך פ' וכי תבואו) על כל צרה שלא תבא על הצבור מצוה להתפלל ולגזור אותם תעניות בכל חומרותיהם שנאמר (במדבר י׳:ט׳) וכי תבואו מלחמה בארצכם על הצר הצורר אתכם ותקעתם בחצוצרות וגו'. כי מה המצוה הזאת ומה טעם יש בה אם יש להם צער או צורך יבקשו עליו רחמים אם ירצו ומאי איכפת ליה להקב"ה אם ישמעו ואם יחדלו. אמנם הראוי שיודע בזה הוא שענין התפלות הוא כענין הקרבנות וזה כי כמו שהקרבנות עקר כוונתם הוא לתכליות הטובים הנמשכים מהם לא אל עצמותם ממש ועל הדרכים שאמרנו. כן הוא ענין התפלה שאם יש בעקרה הרבה צורך ותועלת אין הכוונה בה לבד אל תועלת עצמה כי גם אל הענינים הגדולים הנקשרים בה והנמשכים אליה. והוא כי התפלה ענינה הוא בקשת דבר בחוזק בטחון ואי אפשר זולת זה וכשתתבונן בדבר שזה תוארו תמצא שהוא אילן גדול ששרשיו מרובים וגדולים וזרועותיו מסתעפים לכמה ענפים ומוציאים סנסנים ופארות ועושין פירות ופירי פירות. כי הוא מבואר כי אילנא דידן רבא ותקיף עקר נופו הוא בלב וכמו שאמר אי זו עבודה שבלב זו תפלה כנזכר. ברם עקר שרשוהי הם שלש פינות עצומות אשר עליהם נבנתה האמונ' האלהית. כי המבקש אותו יתברך בחוזק הבטחון חוייב שתוקדם אליו הודאתו בשהוא יתעלה נמצא ושהוא יכול לעשות בקשתו וכי הוא משגיח ורוצה בטוב מבוקשיו והם הדברים שצריך האדם לסדרם תחלה לבקשת צרכיו לפי שמציאותם הכרחי למי שמבקשים ממנו דבר שאם לא כן מי יתפלל לו. וראה כי הקדימם משה אדוננו עליו השלום באומרו ואתחנן אל ה' בעת ההיא לאמר אדוני יהוה אתה החילות להראות את עבדך את גדלך ואת ידך החזק' אשר מי אל וגו' אעברה נא ואראה וגו' והענין מבואר. והנה מהשרשים האלו יצאו כמה ענפים נפלאים בשלמות האדם ומעלותיו כל אחת מהם כפי עניינו כי משרש אמתת המציאות יצא צפע ההשכל בו יתעלה ובמעשיו: ומשרש היכולת יצא ענף היראה והעבודה. ומשרש ההשגח' והרצון יצאו פארות האהבה האלהית והענוה. והנה מהענף הראשון הנצו רמוני הטהרה והקדושה בהצנע לכת. ומהענף השני הבשילו אשכלות ענבי הזהירות לסור מרע ומעלת התשובה. ומהענף השלישי כפתורי המהירות ופרחי הזריזות בשלמות כל מעשה ישר וטוב. והפרי המשובח והמעולה העולה מהכל הוא לחם הדבוק האלה אשר יאכל האדם אותו וחי לעולם. ועתה ראה איך תאר ירמיהו הנביא זה הענין הנפלא בתואר הזה עצמו עד שאמר ברוך הגבר אשר יבטח בה' והיה ה' מבטחו והיה כעץ שתול על מים ועל יובל ישלח שרשיו ולא יראה כי יבוא חום, ובשנת בצורת לא ידאג ולא ימיש מעשות פרי (ירמיהו י״ז:ח׳). כי הנה הוא דמה טוב הבטחון אשר מציאותו הכרחי אל עקר התפלה לעץ שתול על מים אשר מזה חוייב לשלח לו פארות וענפים רבים הנה והנה וזה יתחייב לפי שעל יובל טוב האמונה ישלח שרשיו בהכרח. ומזה ימשך כי בעודו בעו"הז לא יראה כי יבא חום המיבש והמפסיד רעננות השלמיות כלם למיניהם גם בשנת בצורת והוא חסרון קצת הדברים ומציאות התלאות לא ידאג כי פרחי שושניו מחזיקות את לבו בטובות האמתיות ולא ידאג על המדומות הזמניות. ובכל זה לא ימיש מעשות פרי מתוק ומשובח אשר הוא תכלית הכל והוא הדבוק האלהי וההנאה מזיו כבודו כמו שאמרנו. והנה הענין הוא גדול מאד ורחב ידים אלא שיספיק זה לפי הכוונה והפתח פתוח לכל יבא למלאות אותו ולהרחיבו במגילת ספר כתוב עליו בכל לבבו ובכל נפשו. והנה א"כ כשיתפלל האדם אל אלהיו הנה האילן הזה הנפלא הלא הוא שתול לפניו ויך שרשיו בלבו ראשונה ומלבלבין מהן הצאצאים והצפיעים והנצו הרמונים והפרחים ולא ימיש מעשות פרי הדבוק האלהי ואהבתו וזהו עקר התפלה שהאדם ראוי להתפלל לפני אלהיו כי על כן אמרו (ברכות ל"ב:) כי החסידים הראשונים שוהים שעה אחת ומתפללים שעה אחת וחוזרים ושוהים שעה אחת וכן ג' פעמים ביום ולפי שהמון העם אינם בקיאין בכל אלו הענינים הקדימו מתקני תפלות ענין פסוקי דזמרא וקריאת שמע וברכותיה אל סדר התפלה לפי שאלו הענינים עם פרשת שמע וחברותיה עם דברי חז"ל המתוקנים להם הם הענינים השרשיים לאילן והענפים המחוייבים אליהם שהם כוונות הכרחיות כמו שאמרנו. וזהו טעם אומרם ז"ל במדרש (לפנינו ליתא) מהו שיקרא אדם את שמע ולא ישמיע לאזנו כך שנו חכמים הקורא את שמע ולא השמיע לאזנו לא יצא. וזה שהקריאה הזאת היא בהפך ענין התפלה כי התפלה הוא הדבור עם אלהיו לכן אינו צריך רק שיוציא הדברים מפיו לבד וישמע אל ויענם כי הוא השומע הדברים שבלב ואמרו ז"ל (ברכות כ"ד:) כל המגביה קולו בתפלתו הרי הוא מקטני אמנה. ועוד אמרו (שם) הרי הוא מנביאי הבעל שנאמר (מלכים א י״ח:כ״ח) ויקראו בקול גדול והוא מה שלמדנו מחנה שנאמר (שמואל א א׳:י״ג) רק שפתיה נעות וקולה לא ישמע. האמנה כי מפני שהיתה השעה אחרי האוכל ואינה כשרה להתפלל הוא חשב שלא באת לשם רק לדבר אליו ולבקש ממנו לדרוש את ה' על אודותיה כמו שאמר הכתוב (שם) ותקם חנה אחרי אכלה בשילה ואחרי שתה ועלי הכהן יושב על הכסא על מזוזת היכל ה' והיא מרת נפש ותתפלל על ה' ובכה תבכה ותדר נדר ותאמר ה' וגוי והוא מה שאמר בסוף (שם) ויהי כי הרבתה להתפלל לפני ה' ועלי שומר את פיה וחנה היא מדברת וגו'. ויאמר כי מצד היות השעה בלתי הגונה לתפלה לפי מחשבתו היה הוא שומר את פיה לראות מה תדבר לו כמשפט הנשים הצובאות שם פתח אהל מועד וכיון שלא יצאו דבריה באופן שישמעו אליו חשבה לשכורה וכי מטרדת היין שבסעודתה היתה מטורפת עד שהשיבה בחכמתה כי לא כאשר חשב אבל שדבריה היו עם מי שדי לו בזה מהדבור והיא אומרה (שם) לא אדוני אשה קשת רוח אנכי ויין ושכר לא שתיתי ואשפוך את נפשי לפני ה' הודיעהו כי מצד היות דבורה עם האל יתעל' תספיק שפיכת הנפש לבד ומה שחשב שעת שכרות היא אינו כן כי היא באה שם ביום צום ועינוי נפשה. סוף דבר אין מענין התפלה להשמיע לאזני האנשים כי צורך המתפלל הוא נשמע לאזניו יתברך וכמו שאמר (בראשית כ"א) כי שמע י"י אל קול הנער באשר הוא שם כי הצער אשר הוא שם בו הוא קולו הנשמע לאזניו כי ידע את מכאוביו. אמנם המאמרים המורים המלמדים אותנו דעה בינה בשרשי האמונה ובסדר המעשים הנה אנו צריכים להשמיעם לאזננו כמ"ש (דברים ו׳:ד׳-ה׳) שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד ואהבת וגו' כי הוא המדבר לעצמו בכל פרשה זו בשם אלהיו ולכן צריך שיהי' הדבור באופן היותר מועיל והיותר מהנה לקבל עול מלכות שמים שלמה בהבנת כל הענינים האלהיים ההם. ומה גם עתה אם יעל' על לבו בתורת תחבולת הזכרון כל המצות הרמוזות בפרשה ההיא כמו שאמר (שם) והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך וגו'. כמו שיבא שם במקומו שער צ' ב"ה. שהוא ענין נכון מאד. אמנם יש עוד כונה נפלאה באותו תקון בה ימצאו יתדות חזקות ונאמנות סומכות ומעמידות אמתות האמונה שרשיה וענפיה במה שנמצא בראשי פרקיה כמו שכוונוהו מסדרי התפלות ענינים נחמדים מחזיקים הברית ומקיימים האהבה השלמה אשר עליה נאמר (שם) ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך באופן היותר חזק שאיפשר כפי מה שנתפרסם מדברי כל הנביאים פה א' היות בינותינו בינינו ובינו יתברך יחס אהבה וחברה זווגית כמו שאמר (הושע ב׳:כ״א) וארשתיך לי לעולם (שמות ל״א:י״ג) אני י"י מקדשכם קדושין ממש. וכבר היו הנשואין בכתובה ותנאים כמו שכתבנו בפרשת המשכן שער מ"ח כי היא האהבה היותר עצוה שאיפשר כמו שאמר (שמואל ב א׳:כ״ו) נפלאתה אהבתך לי מאהבת נשים. והנה באמת לפי זה צריך שימצאו בינינו ובינו יתברך שבעה דברים ראשיים שבהם ישתלם זה הקשר הזיווגי. קשר אמיץ אשר לא ינתק:
_.58.1.6
הראשון בידוע שלא ימצא האדם השלם קורת רוח באשתו לעשות עמה חברה מעולה רק בשתהיה טובת חן ומשכלת אמר הכתוב (משלי י״ד:א׳) חכמות נשים בנתה ביתה מאולת בידיה וגומר (שם ט') אשת כסילות הומיה וגומר ולזה אמר (שם י"ט) ומה' אשה משכלת: השני שתחזיק עצמה למיוחדת לו בלבו של בעלה ושלא תחשוד אותו שאינה לו רק ביתו כי בזה תיחד לו גם היא עבודתה ואהבתה מזולתה מהנשים אף ע"פ שימצאו לו וכמו שאמר (שיר השירים ו׳:ט׳) ששים המה מלכות וגו' אחת היא יונתי תמתי וגו': השלישי שתקבל אישותו לבדו לא לבד שתאהבנו מיתר אוהבים וכמו שאמר (קידושין ז'.) אתתא לבי תרי לא חזיא. והושע (ג') אמר ימים רבים תשבי לי לא תזני ולא תהיה לאיש: הרביעי שתדע ותשכיל כי בעבודתו ושירותו יהיה לה שלום וכבוד והצלחה על דרך שאמר (תהילים מ״ה:י״ג) שמעי בת וראי וגומר. ויתאו המלך וגו'. ובת צור במנחה פניך יחלו וגו': החמישי שתתן אל לבה סמיכות דעת ובטחון גמור שיספיק בעלה זה להיטיב אף לבניה אחריה ולהשאירם ברכה כענין שלא יגעו לריק ולא ילדו לבהלה כמו שהקפידו על זה בתנאי כתובה (כתובות נ"ב:) בנין דכרין די יהויין ליכי מנאי וכו'. בנן נוקבן די תהויין וכו'. ובת שבע אם שלמה תוכיח (סנהדרין ע':) כמה השתדלה על הצלחת הזרע אשר יצא מביניהם. הששי שתשמר שלא תבקש צרכיה משום אדם זולתו כמאמר (הושע ב׳:ז׳) אלכה אחרי מאהבי נותני לחמי ומימי וגו'. כי הנכון מה שאמרה אחרי כן אלכה ואשובה אל אישי הראשון כי טוב לי אז מעתה. השביעי שיהיה לה סמיכות הדעת והבטחה גמורה שישלים עמה כל זה ושלא תפול שם בגידז וחסרון וכמו שאמר (רות ג׳:י״ח) כי לא ישקוט האיש כי אם כלה הדבר היום: ומהידוע כי ה דברים הללו המשלימים כל זוג נאה ומשובח כלן נמצאו בזווג כנסת ישראל עם הקב"ה ושבעתם נתבקשו לשם:
_.58.1.7
האחד כי בתחלת ענינם נאמר (שמות ט״ו:כ״ו) ויאמר אם שמוע תשמע לקול ה' וגומר. שהכוונה האזנה והשמיעה. רצוני ההשכלה אשר בלב כמו שנזכר בכל מקום (דברים ו׳:ג׳) ושמעת ישראל ושמרת לעשות (שם י"ב) שמור ושמעת וגומר. (שם כ"ז) הסכת ושמע ישראל. כי הענין בכלם הטבת ההבנה וההשכל כי בזאת יאותו לו לעם ולא באופן אחר כמו שאמר לו בשעת הזיווג עצמו כלומר במעמד הנכבד (שמות י״ט:ה׳) ועתה אם שמוע תשמעו בקולי וגו'. והכוונה שתהיה לו לאשה משכלת כמו שאמרנו. וכנגד זה הענין המעולה באת בכאן מלת שמע כי היא נאמרת על זאת הבחינה לא על שמיעת האזן לבד והענינים המושכלים הנמשכים יוכיחו בלי ספק.
_.58.1.8
והנה על הענין השני והיא שנתיחד לו בלבה אמר שם והייתם לי סגולה מכל העמים כי לי כל הארץ ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש אלה הדברים אשר תדבר אל בני ישראל כי הם יחשבו עצמם לעקר כל עמי הארץ וכונו שאמר במקום אחר (דברים ל״ב:ט׳) יעקב חבל נחלתו וכנגד זה אמר בכאן מלת ישראל שהוא התואר המיחד אותם אליו ואשר בו נתיחד הדבור אליהם כמו שנראה ממטבע הברכה שאמר הבוחר בעמו ישראל באהבה שמע ישראל ונומר כי עם עמו המיוחד אליו ידבר הדברים הנמשכים ולא לזרים עמו. ולפי שהיה הדבור מיוחר אל כל אשר בשם ישראל יכנה באומרו שמע ישראל וגם בפרשת ציצית (במדבר ט״ו:ב׳) דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם אז"ל (ברכות י"ד.) כל הקורא קרית שמע ואין לו תפילין בראשו וציצית בבגדו (זוהר פ' ואתחנן) הרי הוא מעיד עדות שקר בעצמו כי אחר שהמצות האלו באו בפרשיות אשר הוא קורא לחובה על כל בר ישראל והוא משולל מהם מעיד על עצמו כי לא מבני ישראל הוא. והרי הוא עדות שקר שהרי הוא מזרעו על דרך האמת וסוף דבר התיחדות שם ישראל הוא ממש כעין אומרו (שיר השירים ו׳:ט׳) אחת היא יונתי תמתי וכמו שאמרנו:

Akeidat Yitzchak, Pressburg 1849. Via Sefaria (sefaria.org), Sefaria-Export. Version source: https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002034858 Licence: Public Domain. Source.