← All works

Akeidat Yitzchak

Sefaria · Jewish Thought > Rishonim · 1,728 sections

1. _.36.1.5

   הנמשל כי פלס ומאזני משפט ביד ה'. הוא הצדיק הוא הצדק הוא הישר הוא היושר הוא האמתי הוא האמת. באמתתו ישוערו ויוצדקו כל הנמצאים ובו נתכנו צדק ומשפט ומישרים. וכן משה רבן של נביאים (דברים א׳:י״ז) ויהושפט מלך יהודה (ד"ה ב' י"ט) פה אחד אמרו כי המשפט לאלהים היא לומר כי לו ית' המשפט הראשיי אשר עליו חוייבו כל רודפי צדק ומשפט לשום מגמתם וכוונתם ולצמצם ע"פ כל מדותיהם ושיעוריהם. והמשורר גם הוא אמר בזה הסגנון עצמו באמרו (תהילים צ״ט:ד׳) ועוז מלך משפט אהב אתה כוננת מישרים משפט וצדקה ביעקב אתה עשית. אמר כי מצד שהמלך ה' הוא אוהב המשפט בכל עוז הנה הוא ית' הכין תחלה שיעור ומדת המישרים. וזה עשה משפט וצדקה ביעקב הנמשכים אחר שלמות מעלותיו אשר עליהם אמר הנביא כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי כי אני ה' עושה חסד משפט וצדקה בארץ כי באלה חפצתי נאם ה' (ירמיהו ט׳:כ״ג). אמר שלא יתהלל האדם לשום קצב ושיעור במדת החסד והמשפט והצדקה. כי לא כאשר יראה האדם. רק המשפט לאלהים הוא. והשערתם היא כפי אשר הוא ית' יחפוץ ולא באופן אחר. ולזה צריך להשכיל ולידע אותו כי הוא עושה חסד וגו': והמליצה עצמה הנה אמרה בלשון הזה ממש כשאמר פלס ומאזני משפט לה' מעשהו כל אבני כיס (משלי י"ז). אמר שהוא ית' הפטרון הגדול אשר לו פקודת פלס ומאזני משפט היושר והצדק ומלאכתו הוא לעשות כל אבני כיס המצודקים אשר בהם ימדד וישקל כל דבר שבמדה ושבמשקל: ולפי שהמנהג באנשי פקידות הלזה כי הם ילכו וישובו לערב ולבקר יסובבו עיר לשוטט עיניהם על כל המדות והמשקלים אשר בארץ להצדיק המצודקות ולאבד המזוייפות אמר ג"כ (תהילים י״א:ד׳) ה' בהיכל קדשו ה' בשמים כסאו עיניו יחזו עפעפיו יבחנו בני אדם וסמיך ליה י"י צדיק יבחן ורשע ואוהב חמס שנאה נפשו. כי הנבחן הוא המתקיים ואשר שנאה נפשו אבד ושבר מן העולם. ומפר יראתו של דוד המלך פן יחטא ואשם בהצדיק ובכוין מדותיו עם זה הצדק הראשיי האלדי והגבלתו בכל אשר יעשה במשפטו ומשפט עמו היה מבקש מאתו ית' (שם ה') י"י נחני בצדקתך למען שוררי וגו'. וזה עצמו היה מתפלל על בנו אהובו להיות משפט כל ישראל עליו. לשלמה אלדים משפטיך למלך תן וצדקתך לבן מלך (שם ע"ב). כאלו יבקש ממנו יתבר' שיפקיד בידו הקצב הראשיי והגבלתו המשוער והמצודק בדעת האלדית אשר עם זה ידין עמו בצדק וענייו במשפט אמתי לפי מה שיאות בכל ענין וענין אשר יקרה מבלי שיסבלו משפטיו ודיניו הבלי צדק אשר יקרה לפעמים לפי הצדקה נימוסי הכללי אשר א"א להמנע ממנו כמו שיתבאר אצל המשפטים הדתיים שער מ"ג ב"ה. ועל הודאת השאלה הנפלאה הזאת נאמר (ד"ה א' כ"ט) וישב שלמה על כסא יי' למלך והוא ענין האלהות אשר התחיל להשתמש בו במעשה השתים נשים זונות (מלכים א ג׳:ט״ז) כשיתבונן האדם בו והחי יתן אל לבו. וזה שמהראוי שיושקף בו כי אחר שהנדון מצד עצמו היה בלתי מקבל החלוקה הנה שהיה לו להכריח מכח טענה חזקה שתחייב אותה. ולא היה לו לבא בטענה שמבטלה במ"ש (שם) זאת אומרת זה בני החי וזאת אומרת וגו' ועתה קחו לי חרב וכו'. והרי טענתו מכחשת גזר דינו. כי אחר שהאחת מוחזקת בחפץ כמו שהיה הוא טוען בעדה באומרו זאת אומרת זה בני החי כלומר זה אשר בידי ורשותי. הנה על התובעת להביא ראיה להוציאו מידה ואין אומרים יחלוקו רק כשיד שניהם שוה כההיא דשנים אוחזים בטלית וכו' (ב"מ ב') ואיה פה פני הראות דינו שפסק גזרו את הילד החי לכשתתחכם האשה ההיא או אל הנצבים לחלוק עליו. ולמה יזכיר בחכמתו טענה חזקה שתסתור דינו. ואף כי למדו מכאן ז"ל (ירושלמי סנהדרין פ"ג ה"ט) שצריך הדיין לחזור טענות בעלי הריב. והכוונה כדי שיראה כוון הדין כפי מה שמתברר מתוכן. והא הכא איפכא מסתברא: אמנם האמת הברור כי רוח ממרום הערה בו להוציא לאור משפט מתוך טענות נכונות. וזה כי הוא ראה חוזק טענת הנתבעת מצד החזקה אמנם לא נעלם ממנו חוזק טענת התובעת מצד חומר התביעה כי מה טעם שתרצה האשה להניק ולגדל בן חברתה. ולמה זה לה עמל ויגיעה רבה ולסוף לא לה יהיה הזרע. ומזה הסביר פנים אל טענתה ועשה שתי הטענות שוות בחוזק וכאלו יד שתיהן שוה בנדון והוא מה שהטעים יפה באומרו זאת אומרת זה בני החי כלומר זה שבידי כמו שאמרנו וזאת אומרת לא כי בנך המת ובני החי והרי היא טענה שאין הפה יכולה לדבר אותה אם לא באמת ובתמים. ולזה שם פני פרסום הדין לשפוט אותן בדין חלוקה ואמר קחו לי חרב וגו'. וזה טעם חזרת הטענות מכאן ולדורות להטעים מתוכן עומק הדין. והנה עם זה שתחלת דברי פיהו חכמה עצומה ואחרית פיהו רוח הקודש. ובמדרש שוחר טוב (תהילים ע״ב:א׳) גזרו את הילד החי. א"ר יהודה בר' אלעאי אלו הייתי שם פקדין אני נותן על צווארו לא די לו לאחד שמת לשני היה גוזר כיון שראו סנקליטין כן התחילו אומרים אי לך ארץ שמלכך נער (קהלת י') אלו לא היה נער לא היה עושה כן כיון שאמר תנו לה הילוד החי יצאת בת קול ואמרה היא אמו כיון שראו ישראל כך אמרו אשריך ארץ שמלכך בן חורין (שם) הוי משפטיך למלך תן: (תהלים ע"ב) הנה זה המדרש יליץ על המעשה הזה מצד מה שהוא מבואר שאין שום שווי טענות מספיק לשיפול בנדון הזה גזר דין של חלוקה כי אפילו בקרקעות בכגון זה הוא נדון בדינא דגוד או אגוד ושלזה השתוממו עליו כל בני דעת עד שראו סוף דבריו באומרו תנו לה את הילד החי והמת אל תמיתוהו כי אז הכירו הכל וידעו חכמתו כי הוציא לאור שהיא אמו מצד מה שנכמרו רחמיה על בנה וכו'. הפך אשר כנגדה: והיא היתה הבת קול (מכות כ"ג:) כי הכל הסכימו באמתתו ואמרו אשריך ארץ וגו' שמלכותו בן חורין מהלכד ברשת גבולי הנמוסים הכוללים: וזה המשפט היא ראשית לו לכל משפטי י"י אמת אשר שפט בהיותו יושב על כסאו כמו שאמרנו כי הוא הצדק והנמוס הישר והאמתי אשר ממנו שואבים כל בתי דינין שבישראל הישרים והטובים. והנה כאשר יפול התוספת והחסרון בסדר האלקי הראוי להמצא בכתות הנמצאים בחלקיותם או בכללם לא יצוייר בזה שיתבטל ויפסד היושר והצדק בכללו כי אמרנו יש תקוה וצדק משמים נשקף לתקן עוותתם ולהחזירם לכשרותם אמנם אם ח"ו ישוער התוספ' והחסרון במדות האלהיות ואותו הקצב הראשיי אשר הוא פטרונו של עולם ימצא בו הבלתי שווי מה נדבר ומה נצטדק. וזהו עצמו אשר אמתו אברהם אבינו באומרו (בראשית י"ח) חלילה לך השופט כל הארץ לא יעשה משפט. כי אם לא נמצא ההצדק במשפט השופט הכולל מיד מי נבקש צדק ומשפט ומישרים. ולפי שהמחוייב באנשים הראשיים להיותם כמו כן קצבה והשערה נכונה בה ישוערו עצמן כל אשר תחתיה אמר יוסף (שם מ"ד) חלילה לי מעשות זאת האיש אשר נמצא הגביע בידו וגו'. כי אע"פ שכדבריהם כן הוא המשפט הנמוסי על כל אחד להחזיק עצמו כחסיד ולהתדמות לקונו בהתנהג לפנים מן השורה ולמחול קנס שלו לעשות הטוב והישר. וכמו שאמר המשורר צדיק י"י בכל דרכיו וחסיד בכל מעשיו (תהילים קמ״ה:י״ז). ירצה אם שהוא ידריך בני העולם בדרכי המשפט הנה הוא אינו מתנהג עמהם בכל מעשיו אשר יעשה רק בתורת חסד ורחמים כמו שנתבאר בשער י"ד: ולהיות מהמחוייב ההמצא הצדק בתכלית היושר בכל מעשיו יתברך שמו מבלי שתוף שום עול כלל כמו שאמר אדון הנביאים (דברים ל"ב) הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט וגו' כמו שיתבאר בשער הנזכר הוא מה שהוכרח כל בעל דעת להתבונן במשפטים האלהיים בכל מה שימשך מסדור ההשגחה האישיית. לא חס ושלום להעלות על לב שום ספק ביושר דיניו ומשפטיו חלילה אך בהניח תחלה אמותן ויושרן על קיומן ולשאול ולפשפש על טעמן עד מקום שיד השכל משגת והוא מה שאמר ירמיהו בכיוצא צדיק אתה ה' כי אריב אליך אך משפטים אדבר אותך וגו' (ירמיהו י״ב:א׳). אמר ההנחה הראשונה המחוייבת לי להניח תחלת בנדון הזה הוא כי צדיק אתה ה' ולזה לא אריב אליך לחלוק ולקנטר על מעשיך אך משפטים אדבר אותך לומר שתודיעני דרך משפטי צדקך בהצלחת הרשעים כי נעלמ' מעיני כל מעיין כי תורה היא וללמוד אני צריך וזו היא הדרך הישרה נכונה לכל שלם צדיק ובר לבב אל החפוש הזה ומובטח יהיה בה שלא ישוב ריקם מחקירתו ותמצא נחת רוח לנפשו. והנה כאשר ידרוש הדורש ויחפש ולא נתיישבה דעתו אבל תתחזק בלבו השאלה וגבר אליו הספק הנה זהו לו לרוע מזגו והפסד דעותיו כי הוא מהמפקפקים לא מהחוקרים. וזהו עצמו מה שהושב לחבקוק כשעמד על משמרתו לראות מה ידבר בו נאמר (שם חבקוק ב׳:ב׳-ג׳) ויענני י"י ויאמר כתוב חזון ובאר על הלוחות למען ירוץ קורא בו כי עוד חזון למועד וגו' הנה עופלה לא ישרה נפשו בו וצדיק באמונתו יחיה. הנה אחר שדבר אליו החזון למועד ארוך כמו שנא' אם יתמהמה חכה לו כי בא יבא ולא יאחר בבוא עתו. ואם אולי יספק המספק לומר הרוצה לשקר ירחיק עדיו אמר הנה עופלה וגו'. ירצה הנה כי עפלה ותתחזק התלונה בלב החוקר ולא תתקררה דעתו עליה אינו רק שלא ישרה נפשו בו והוא מהמערערי' והמהגים אמנם הצדיק באמונתו השלמה כי ישרים דרכי ה' יחיה וימצא נחת רוח לנפשו:

2. _.36.1.6

   והנה אחר הדברים האלה אף אנחנו נניח ונאמר הפעם ה' הצדיק אמת ויציב ביום אמת ואמונה בלילה כי צדיק ה' צדקת אהב צדיק וישר הוא אך משפטים נדבר אותו בתורת שאלה ולמוד לדעת ולהודיע מה גדלו דרכיו ומחשבותיו ביושר משפטיו בעניינים המסופרים בזה החלק שאנו בביאורו. וזה כי יש לשאול ולומר על מה ועל מה גזרה צדקתו על אבותינו הגלות המר והאכזר של מצרים כי לא נמצא שקדם להם עון אשר חטא יחייבם בו כשאר הגליות. ואין טעם למה שכתב הרמב"ן ז"ל (בראשית י"ב) שבעון אברהם אביהם עם אשתו הצדקת נגזר עליהם זה הגלות כי א"כ היה עונש כבד ועצום על חטא קל כזה וכ"ש למה שכתבנו אנחנו שם וביררנו שנהג כהוגן ואף כי אין מהצדק האלדי להמית בנים על אבות. וקרוב לשמוע דברי האומר (שבת י':) שהיה בעון השבטים במכירתו של יוסף כי הוא מה שיראה מתייחס לפי חומר הנושא. אלא שיכחישהו הדעת מצדדים האחד שהיה מהראוי ששבט יוסף בכללו והם רבבות אפרים והם אלפי מנשה יוכר להם שם יתרון חרות וחפשיות על כל שאר השבטים כי הם לא חטאו בעון ההוא אבל חטאו לאביהם. ולא עוד אלא שלשבט בנימן חוייב כן ולא נמצא, אדרבא נמצא ששבט לוי האיש אשר כלהו ואשר דמהו כפי קבלת חז"ל (ש"ר פ"ה) מהוראת הכתובים היה נקי וחפשי מהעבוד' ההיא וזה לא יתכן מהצדק האלהי בשום פנים. והשני שכבר חוייב שיזכר ויפקד עון זה בתורה או במקרא. והנה לא נמצא שנחשב להם לשום עון כמו שכתבנו שם כ"ש שנגזר עליהם על זה הגלות הזה. וקשה עוד מזה אומרם חז"ל (שבת פ"ט:) ראוי היה יעקב לירד למצרים בשלשלאות של ברזל ובקולרין ועשה הקב"ה כמה עלילות כדי שירד שם שנאמר (תהילים ק״ה:י״ז) לעבד נמכר יוסף כי אם בניו חטאו וישלחם שם ביד פשעם הוא מה חטא שירד וקולרין בצוארו: ועוד שכבר ביארו בדבריהם (שבת י':) שהמכירה סובבה בצורך הירידה ולא הית' הירידה בחטא המכירה והנה א"כ נמצא גלות כבד בלא חטא ועונשים קשים ורעים בלי עון וזה פלא בחק המשפט האלהי: והנה זה הספק ממה שלא יקשה היתרו כשנעמוד על מה שכתבנו בשער כ"ו מענין ההנהגה בכתות האנשים ובשער כ"ח בספור מכירתו של יוסף כי שם נתבאר היטב שהם בבחירתם עשו מבלי הכרח כלל וכי המכירה שהיא הית' סבה ראשונ' מהסבות הפועלות ירידתם לשם כמו שאמרו ז"ל (שם) שע"י כן נתגלגלו הדברים וירדו למצרים לא כי בחטאם ירדו כמו שלא נאמר כי בעון ששמו אש בנעורת נשרף וזה טעם ארמי אובד אבו וירד מצרימה (דברום כ"ו) כמו שיבא שם. ולזה נאמר (במדבר כ׳:ט״ו) וירדו אבותינו מצרימה. (דברים י׳:כ״ב) בשבעים נפש ירדו אבותיך מצרימה. ולא אחד שיאמר שהוא הורידם לשם אדרבה נזהר מזה ע"י יהושע שנא' (יהוש' כ"ד) כה אמר ה' אלהי ישראל בעבר הנהר ישבו אבותיכם וגו'. ואקח את אביכם את אברהם וגו'. וארבה את זרעו ואתן לו את יצחק ואתן ליצחק את יעקב ואת עשו וגו', ויעקב ובניו ירדו מצרימה ראה כי כל המעשים ההם ייחס לעצמו זולת זה. ומאמר אל תירא מרדה מצרימה (ברא' מ"ו) הנה הוא רשות לבד ובטחון כענין וישלח אותם משה וכו' (במדבר י״ג:ג׳). כי הנה הוא ית' לא מיחה בדבר לפי שהירידה תהי' להם לסוף לשם תפארת כמו שכתבנו בתחלת הספר. ולפ"ז יתחייב כי מאמר גר יהי' זרעך בארץ לא להם ועבדום וגו' (בראשית ט"ו). יהי' הודעה לא גזרה בלי ספק וקרא דיקא שאמר יהי' זרעך ולא אמר אתן או אשים: אמנם הספק היותר קשה והיותר מבהיל בחוקו ית' הוא מה שנתפרסמה תמיהתו באומרו ואני אקשה את לב פרעה והרביתי את אותותי ואת מופתי בארץ מצרים ואמר (שמות י׳:א׳) כי אני הכבדתי את לבו ואת לב עבדיו למען שיתי אותותי אלה בקרבו וכל שאר הכתובים המעידים על זה שהוא מבואר מדרכיו הצדיקים והישרים שאע"פ שירשיע ויתריס נגדו גם כי ירבה לפשוע פעמים שלש עוד יוסיף שש ושבע על חטאותיו אם ישוב ונחם כדי רשעתו במספר ובערך חטאתיו ירבה הכנעותיו בכל לבו ובכל נפשו ובכל מאודו למה לא תקובל תשובתו ותשמע קול צעקתו ובכיתו ואיה פה ימין ה' רוממה ופשוטה לקבל פושטים וחטאים ואי זה בית תפלה תבנו לשמו ואי זה מקום שבעלי תשובה עומדים כ"ש שיתהלל ויתפאר מי שכלו מלא חסד ורחמים ויאמר שיקשה ויחזיק לב החוטא מתחלה לבלתי שמוע אל דבריו כדי להענישו על זה כי הוא מבואר כי אם הוא הקשה לבו עול גמור הוא שיקבל עונש עליו. והיסוד אשר יסדו בזה אביר הרועים הרמב"ם ז"ל בהקדמת אבות (ח"פ פ"ח) ובספר המדע (ה' תשובה פ"ו) אשר נמשכו רבים אחריו הנה הוא רעוע בעיני וזהו שאמר ואיפשר שיחטא האדם חטא גדול או חטאים רבים עד שינתן את הדין לפני דיין האמת שיהיו נפרעים מזה החוטא על חטאים אלו שעשה מרצונו ומדעתו שמונעין ממנו התשובה ואין מניחין לו רשות לשוב מרשעו כדי שימות ויאבד בחטאים שעשה הוא שהקב"ה אמר ע"י ישעיה הנביא ע"ה (ישעיהו ו׳:י׳) השמן לב העם הזה עד ושב ורפא לו וכן הוא אומר (ד"ה ב' ל"ו) ויהיו מלעיבים במלאכי האלהים וגו'. עד לאין מרפא כלומר חטאו ברצונם והרבו לפשוע עד שנתחייבו למנוע מהם התשובה שהיא מרפא. לפיכך כתוב בתורה (שמות ד׳:כ״א) ואני אחזק את לב פרעה לפי שחטא מעצמו תחלה והרג לישראל הגרים בארצו שנאמר (שם א') הבה נתחכמה לו וגומר נתן הדין למנוע ממנו התשובה עד שנפרעים ממנו ולפיכך חזק הקב"ה את לבו. והקשה לו ז"ל. אם כן לריק היו כל השליחות ההנה אשר היה אומר אליו כפעם בפעם שלח את עמי וגו'. ואם אינך משלח וגומר. והתיר כדי להודיע לבאי עולם שבזמן שמונע הקב"ה התשובה מהחוטא אף על פי שאם ישוב וכזב מאמר השם אין לו שום יכולת להכזיבו ולשוב אלא יעמוד במרדו עד שימות ברשעו אשר עשה מתחלה מרצונו ודבר ה' לא ישוב אחור והמשיך זה הדעת בסיחון ועוג ובכל מה שנזכר שהקשה השם רוח כל בשר איש ואמץ את לבבו לבלתי שמוע בקולו: והנה באמת קשה מאד בעיני להולמו מפני כמה דברים. האחד שבביאור נאמר בתחלת השליחות (שם ד') ואני ידעתי כי לא יתן אתכם מלך מצרים להלוך הרי שביאר שידע הוא שהוא מעצמו לא יתן אותם להלוך מבלי שיחזק הוא את לבו ועל כרחנו יש לנו להודות במה שאמר אחר כך ואני אחזק ואני אקשה שיאמר על העתיד או שיובן בענין אחר לא שמתחלה הקשה את לבו:

3. _.36.1.7

   ובמדרש (ש"ר פ"ג) ואני ידעתי וגו'. ראה הקב"ה מה פרעה הרשע עתיד לעשות ולהכביד העבודה על העם מעת שילך בשליחות וכדי שלא יטעה בדבר הודיעו הקב"ה כך וכך עתיד פרעה לעשות כדי שלא יטיח דברים כלפי מעלה ואע"פ כן הטיח דברים כלפי מעלה ועליו נאמר (קהלת ז') כי העושק יהולל חכם. ראה כמה הרחיקו בלשון הזה היות עונשם על מה שחטאו בתחלה. והשני כי מאד נפלאו בעיני דבריו אלה אשר דבר על סיחון שאמר זה לשונו (ח"פ שם) ועל זה הצד בעצמו יהיה עונש סיחון מלך חשבון כי למה שקדם ממריו שלא הוכרח עליו, ענשו השם שמנעו מהפיק רצון ישראל עד שיהרגוהו. והוא אומרו (דברים ב') ולא אבה סיחון וגו'. וכי מה פשעו ומה חטאתו בזה ממלך אדום ומואב (שם) שלא נתנו אותם עבור בגבולם ונטו מעליהם. ועוד כי הכתוב אומר בפירוש ולא אבה סיחון מלך חשבון העבירנו בו כי הקשה ה' אלהיך את רוחו ואמץ את לבבו וגו'. הורה בלי שום ספק כי מה שלא אבה היה לסבת שהקשה השם את לבו ולא שהקשה ה' את לבו יען כי לא אבה: והדבר הקשה מכל זה כי הוא דבר שינגדוהו כמה כתובים מהתורה ומהנביאים כי כל הנביאים פה אחד נבאו כי לא יחפוץ במות רשע כי אם בשובו מדרכיו. ואף כי שוב בה העם משובה נצחת אמר (ירמיהו ג׳:כ״ב) שובו בנים שובבים ארפא משובותיכם. והק"בה פירשו בעצמו (בראשית ד׳:ז׳) הלא אם תטיב שאת ועל השורש עצמו תרגם אנקלוס (שמות ל״ד:ז׳) ונקה לא ינקה סלח לדתייבין לאוריתיה וגו'. והמשורר (תהילים כ״ה:ח׳) אמר טוב וישר ה' על כן יורה חטאים בדרך. והנה יש לנו במדה הזאת המעולה כמה עדים במקרא אבל נביא מהם שנים היותר נאמנים והם אחאב ומנשה המגידים דבר אמת בנדון אשר לפנינו ולא כחדו. באחאב נאמר (מלכים א ט״ז:ל׳-ל״א) ויעש אחאב בן עמרי הרע בעיני ה' מכל אשר היו לפניו ונאמר ויהי נקל לכתו בחטאת ירבעם בן נבט וגו'. וסיום מעשיו ויוסף אחאב לעשות להכעיס את ה' אלהי ישראל מכל מלכי ישראל אשר היו לפניו והנה כאשר היה מה שנאמר בו (שם כ"א) ויהי כשמוע אחאב את הדברים האלה ויקרע את בגדיו וישם שק על בשרו ויצום וישכב בשק ויהלך אט. מה כתיב ביה (שם) ויהי דבר ה' אל אליהו וגו'. הראית כי נכנע אחאב מלפני לא אביא הרעה בימיו. ובמנשה (שם ב' כ"א) ויעש הרע בעיני ה' כתועבות הגוים וגו', עוד ויעש אשרה כאשר עשה אחאב מלך ישראל וישתחו לכל צבא השמים וגו'. עוד ויבן מזבחות לכל צבא השמים בשתי חצרות בית ה' והעביר את בנו באש ועונן ונחש ועשה אוב וידעוני הרבה לעשות הרע בעיני ה' להכעיס וישם את פסל האשרה אשר עשה בבית אשר אמר ה' אל דוד ואל שלמה בנו וגו'. עוד וגם דם נקי שפך מנשה הרבה מאד עד אשר מלא את ירושלם פה לפה לבד מחטאתו אשר החטיא את יהודה לעשות הרע בעיני ה' עוד נאמר (ד"ה ב' ל"ג) וידבר ה' אל מנשה ואל עמו ולא הקשיבו עד אשר נגזרה עליו גזירה בשבועה (ש"ר פ"ו) לכן כה אמר ה' אלהי ישראל הנני מביא וגו'. עד ונטיתי על ירושלם את קו שומרון ואת משקולת בית אחאב וגו' (מלכים שם). ואחרי כל זה נאמר (ד"ה שם) ובהצר לו חלה את פני ה' אלהיו ויכנע מאד מלפני אלהי אבותיו ויתפלל אליו ויעתר לו וישמע תחינתו וישיבהו ירושלם למלכותו הרי שבכל החטאים והפשעים והמרדים העצומים והתמידים אשר עשו לא מנע מהם מרפא התשובה. ולא ידעתי למי יחפוץ למנוע יותר מאלו אם היה שדרכו בכך: ומהתימה כי גם הרב ז"ל עצמו בספר ההוא אחר שאמר (ה' תשובה פ"ג) ואלו הם שאין להם חלק לעולם הבא אלא נכרתין ואובדין מן העולם ונדונים כפי רשעתם וחטאתם לעולם ולעולמי עולמים. המינים והאפיקורוסים והכופרים בתורה. והכופרים בתחיית המתים. והכופרים בביאת הגואל, והמומרים ומחטיאי הרבים והפורשים מדרכי צבור. ועושים עבירה ביד רמה כיהויקים. והמוסרים. ומטילי אימה על הצבור שלא לשם שמים. ושופכי דמים. ובעלי לשון הרע. והמושך בערלתו. כתב ואמר במה דברים אמורים שכל אחד מאלו אין לו חלק לע"ה כשמת בלא תשובה אבל אם שב מרשעו ומת והוא בעל תשובה הרי זה מבני העולם הבא שאין לך דבר שעומד בפני תשובה. אפילו כפר בעיקר כל ימיו ובאחרונה שב יש לו חלק לעולם הבא שנאמר (ישעיהו נ״ז:י״ט) שלום שלום לרחוק ולקרוב אמר ה' ורפאתיו ע"כ: ראה דברים אלו טובים ונכוחים ומסכימים למה שאמרו ז"ל (אבות פ"ב) ושוב יום לפני מיתתך והפך מה שכתב (ה' תשובה פ"ו) על ושב ורפא לו ועל לאין מרפא. ואם יהויקים ואחאב ומנשה והדומים להם וכל אותם אשר זכר לא הגיעו לשיעור נעילת שערי תשובה אי זהו החטא הגדול או החטאים הרבה אשר כתב הרב ז"ל שיתן הדין למנוע מבעליהן דרך התשובה שיהיו גדולים ועצומים מאלו באמרו יבקש עון כזה ואיננו וחטאת כהנה ולא תמצאנה. ולא מצא הרב לזה שום תיקון רק בשאמר שאין לנו לחקור ולשאול למה תמנע הבחירה על זה ולא על זה כמו שלא נשאל על שנוי צורות הנבראות. ועינינו הרואות שאין הנדון דומה לראיה: אמנה האמת יורה דרכו שאין ממדת הדין של מעלה לאמר לרשע הוסף רשע חלילה ואע"פ שיהא בתכלית המרד והפשע כל עוד יוסיף סרה ונאצה ואחרי כל טומאתו בא לטהר בחרטה גדולה ובהכנעה עצומה ובדמעות שליש יכסה את מזבח ה' ההרוס מי גם בנו ויסגור בעדו שערי דמעה ותשובה אשר לא יסגר, מפני כל כי הוא קלוסו של מלך המלכים. ובכך תפארתו מתפרסמת יראו צדיקים וישמחו פושעים יקחו מוסר לבלתי התייאש מעמוד על נפשם לאמר איך נשוב אל ה' ואנה נבוא והשער סגרו. הוא שישעיה אומר (ישעיהו נ״ה:ז׳) יעזוב רשע דרכו ואיש און מחשבותיו ירצה שיעזוב הרשע דרך רשעו. וגם האיש החושב מחשבות און לאמר מה בצע כי נשוב אחר שהרבינו לפשוע אל יאמר כן ואם הוא ראוי לרחם עליו ישוב וירחמהו. ואם הרבה לפשוע ישוב אל אלהינו כי ירבה לסלוח ועל מחשבות כאלה אמר (שם) כי לא מחשבותי מחשבותיכם וגו'. כי כגבוה שמים וגו' עד כן יהיה דברי אשר יצא מפי וגו'. כי דבר הש"י לא ישוב ריקם כי אם יעשה את אשר חפץ לקבל פושעים וחטאים ויצליח את אשר שלחו להשיב בנים שובבים. והשער הזה לא יסגר לעולם. והוא אשר תעמוד לנו בסוף התלאות שנאמר (דברים ד׳:ל״א) בצר לך ומצאוך וגו' ושבת עד ה' אלהיך כי אל רחום ה' אלהיך וגו'. והוא מה שסמך בכאן (ישעי' שם) כי בשמחה תצאו וגו'. כלומר המדה הזאת תביא אתכם עד הנה: וכמה קיים הרב ז"ל הדעת הזה במה שאמר בפרק ד' כ"ד דברים המעכבים את התשובה כי בכלן נתן טעם מטבע הענין ואיכותו לא שנמנעה לו התשובה מפאת ההשגח' חלילה. ומה שאמרו (ירושלמי חגיגה פ"ב ה' א') חוץ מאלישע אחר שידע כבודי ומרד בי. הוא הדין והוא הטעם כי הוא מכלל שאין מספיקין בידו לעשות תשובה כי היודע כבודו ומורד בו רוח שטות ומינות נזרקה בו אשר עליו נאמר (משלי ב׳:י״ט) כל באיה לא ישובון וכמ"ש (סנהדרין ל"ח:) כ"ש ישראל מומר דפקר טפי. אבל אם נותן אל לבו לשוב אין מונעים ממנו. וכמו שאמר הרב (ה' תשובה פ"ג) ואפי' כפר בעיקר. תדע שהרי נאמר (בראשית י״ג:י״ג) באנשי סדום רעים וחטאים לה' ואמרו ז"ל (סנהדרין ק"ט.) יודעין ריבונן ומכוונים למרוד בו ואפי' הכי נאמר (בראשית שם) הכצעקת' הבאה אלי עשו כלה וגו'. ותרגם אנקלוס אעביד עמהון גמירא אם לא תיבין ואם תיבין לא אתפרע. סוף דבר אפילו יהושע בן נון מפומיה אמר' לן שאין ביד האדם בהחלט להביא עליו את הטוב ואת הרע לא נקבל. ואולם מה שפירש בהשמן לב העם הוא אינו הכרחי כלל אדרבה המאמר ההוא מורה על הפלגת התוכחה בתכלית ההערה והזריזות על התשובה כמו שיבא. והנה הרמב"ן ז"ל (שמות ז') הסכים אל זה התרוץ ותלה אותו במדר' שאמרו (ש"ר פ' ו') גלה לו שעתיד לחזק את לבו בעבור לעשות בו הדין תחת שהעבידם בעבודה קשה. והנה הוא באמת תלה תניא בדלא תניא כי הם לא אמרו זה במקום זה הספק רק אצל תלונת הש"י על משה אמרו בלשון הזה. וכי מה היה לו למשה להרהר אחר מדותיו של הב"ה את אשר כבר עשוהו מה שכבר גלה לו הב"ה שהוא עתיד לחזק את לבו בעבור לעשות בו את הדין וגו'. ועל דבר זה בקשה מדת הדין לפגוע בו הדא הוא דכתיב וידבר אלהים אל משה וגו'. הנך רואה שלא היתה בזה עקר כוונתם להתיר זה הספק ולא לדבר בו כלל גם כי מאמרם זה יסבול זולת זאת הכוונה כמו שיבא:

4. _.36.1.8

   אמנם מה שכוונו בו להתיר זה הספק הוא המדרש הב' שזכרו שחשבו הרב (הרמב"ן שם) לטעם השני. כי אני הכבדתי את לבו (שמות י׳:א׳) א"ר יוחנן מכאן פתחון פה לרשעים לומר לא היתה ממנו שיעש' תשובה. אמר ריש לקיש יסתם פיהם של רשעים אלא אם ללצים הוא יליץ ולענוים יתן חן (משלי ג׳:ל״ד) מתרה בו פעם ראשונ' ושנייה ושלישית ואינו חוזר בו והוא נועל דלת מן התשוב' כדי לפרוע ממני מה שחטא כך פרעה הרשע כיון ששגר הב"ה אצלו חמשה פעמים ולא השגיח על דבריו א"ל הק"בה אתה הקשית את ערפך והגבהת את לבך הריני מוסיף טומאה על טומאתך (ש"ר פ' י"ג) וכתב הרב ז"ל עליו והטעם השני כי היו חצי המכות עליו בפשעו כי לא נאמר בהם רק ויחזק לב פרעה ויכבד את לבו והוא לא רצה לשלחם לכבוד הבורא אבל כאשר גברו עליו המכות ונלאה לסבול אותם ארך את רוחו ואמץ את לבבו למען ספר שמו כענין שנאמר (יחזקאל ל״ח:כ״ג) והתגדלתי והתקדשתי ונודעתי וגו' ואשר אמר קודם המכות ואני אחזק את לב פרעה וגו'. הודיע למשה העתיד לעשות במכות האחרונות וגו' כמו שכתוב בפירושיו. והכוונה בזה הפך הראשונה. וזה כי לא יאמר בשום צד שיקשה הש"י את לב האדם למנוע ממנו התשובה האמתית אבל יאמרו שקשתה ידו על האנשים הרשעים הצועקים בפיהם חטאנו ולבם עקש ופתלתול. והוא יתברך יטיל זמם על שפתותיהם לשום דבר בפיהם כאשר בלבבם למען הביא עליהם גמול רעתם שלא יסתרו מחרון אף ה' תחת כנפי זיופי הוראתם החיצונה. וזה עצמו טעם רש"י ז"ל שכתב (שמות ז') מאחר שהרשיע והתריס כנגדי וגלוי לפני שאין נחת רוח באומות לתת לב שלם לשוב טוב לו שיתקשה לבו למען הרבות מופתי וגו'. כי לכאורה יקשה על מאמרו זה אם גלוי וידוע לפניו שלא ישוב למה יקשה את לבו הרי הוא מוקשה ועומד אלא שכוונתו שידוע לפניו שמה שישוב בשפתיו אינה תשובה שלמה ולזה היה מקשה את לבו עד שיהיו פיו ולבו שוים: ובעיני זה התירוץ בעניינו של פרעה גם הוא לא יתכן כי הוא קשה וכבד מאד אלי. דמאי איכפת ליה לקודשא בריך הוא שישוה לבו לפיו בהודאתו זאת וכי חפץ למען צדקו והלא כ"ש שתראה גדולתו וכח ידו יתברך כשיביאנו לעשות בעל כרחו בכפל רסנו כי הוא עצמו שאמרו יתרו (שם י"ח) עתה ידעתי כי גדול י"י מכל האלהים כי בדבר אשר זדו עליהם וכמו שיבא במקומו ב"ה. ודי הוא שיהא נחת רוח באומו' שיעשו מיראה וכמו שנ' (תהילים ב׳:י״א) ועתה מלכי' השכילו וגו' עבדו את י"י ביראה וגו'. ולמה זה לו כל זה הטורח להוסיף טומאה על טומאתו. אם לענות אותו על הטומאה הראשונה יכול להכות כסיל מאה. ואם להודיע גבורתו ית' להביאו לידי הודאה גמורה והוציא יקר מזולל מאן אמר לן שמה שאמר לסוף (שמות י״ב:ל״א) קומו צאו מתוך עמי היו דברי' שבלבו יותר ממה שאמר ראשונ' כמה פעמים שישלחם. ולדבריהם ודאי היה משלחם לולי שהקשה השם את לבו סוף דבר אין אני מוצא נחת רוח במדה זו לכאן כלל: באמת אם היה זה בינו יתברך לבין עמו חבל נחלתו או איש מאישיהם. היתה מדה נאותה ומחשבה טובה או אלהות לטהר טומאת הנפש ולהתם פשעי ההפצר כי תראה יד השגחתו להכות ולפצוע פעמים רבות או אז יכנע לבבם הערל לשוב בתשובה שלמה מבית ומחוץ כמו שנמצ' לירמיהו פרשה שלמה על זה אמר שובו בנים שובבים ארפא משובותיכם (ירמיהו ג׳:כ״ב-כ״ג) והם ענו ואמרו (שם) הננו אתאנו לך כי אתה ה' אלהינו אכן לשקר וגו' והבשת אכלה את יגיע אבותינו וגו' נשכבה בבשתינו ותכסנו וגו'. שהכוונה בכל זה שהיו אומרים בפיהם שאם היו שבים אליו לא היה אלא מחמת הרעו' העצומו' שמצאום בסורם ממנו ובקרבתם אל העבודות הנכריות אם מהפסד קניניהם ואם מכליון בניהם ובנותיהם ויתר רעותיהם ולא נשאר להם כי אם בושתם וכלמתם אשר הם כסותם לבדם ושמושי ערסותם אשר חשבו להנצל מזה בשובם אליו. ולזה הי' דבר הנביא אליהם (שם ד') אם תשוב ישראל נאם ה' אלי תשוב ירצה אם תרצה לשוב בתשובה שלמה אלי תשוב כלומר לשמי ולכבודי בהכרתך שפשעת בי ועליך לשוב לפייסני לבד לא לבקשת תועלותיך כי זאת היא התשובה המזוייפת שאמרנו. ואם תסיר שקוציך תסירם מפני ולא מפני הרעות המגיעות אותך מהם ולא תסור מזה הדעת ועם זה (שם) ונשבעת חי ה' באמת וגו'. וכל זה כדי לזכותם כי הוא עם מרעיתו וצאן ידו ורצה בטוב השגחתו להקריבם אליו. ואפשר כי מזה המין הוא ענין השמן לב העם הזה (ישעיהו ו׳:י׳) שכתב הרב ז"ל כי אחר שהשבים מהם אינם שבים ביושר ואמונה ראוי שיושמן לבם ויוכבדו אזניהם ועיניהם מהרגיש העונש העתיד לבא עליהם כדי שלא יחזרו בהם מחמת יראה ולבם בל נכון עמם עד שיקבלו עונשם משלם כמו שנאמר (שם) עד מתי ה' עד אשר אם שאו ערים. האמנה כי פרשה זו בעיני תוכחה נפלאה לא ראיתי כמוה בכל התוכחות להורות דרך התשובה ולפתוח פתחיה הרבה מאד כי מאמרו זה באמת הוא כמי שאומר על בנו או תלמידו בשעת כעסו עליו אל יפגעוני בעדו פלוני ופלוני פן ישיבו חמתי ממנו כי עם שהוא מודה בפנים שירצה ברעתו הרי הוא פותח פתח גדול שיפגעו עליו בו וירצוהו. וכן הדבר הזה כי אע"פ שהוא אומר (שם) שמעו שמוע ואל תבינו וגו' השמן לב העם הזה וגו' פן יראה בעיניו ובאזניו ישמע וגו' עד מתי ה' ואומר עד אשר אם שאו ערים וגו'. מ"מ הורה הוראה עצומה שאם יראה וישמע ויבין שהם כלי התשובה כמו שיבא במקומו שער ק' בע"ה ירפא מחוליו בלי ספק. והנה זה ממש כאומרו ית' (שמות ל״ב:י׳) ועתה הניחה לי ויחר אפי בהם ואכלם ואעשה וגו'. יש במאמר ההוא עוררת על התפלה והתחינה ולומר מיד (שם) למה ה' יחרה אפך וגו'. והנה באמת אם הי' רוצה בקלקולם יחרש מהם ולא ידבר להם דבר והם כלים מאליהם. כי מה שהוצרך הרב לומר על הרבות השליחות אצל פרעה חנם שהיה להודיע עוצם כח המניעה כמו שנזכר למעלה הנה באמת הדבר ההוא קשה להלמו שם כ"ש בכאן שלא נכנסו בזה המין מההפצר והנה שבאמת הפרשה הזאת אינה מכרעת הדרך ההוא כלל ולא עוד אלא שהיא סותרת אותו. ואף הדרך הראשון שכתבנו בה הנה הוא לא יתכן לענינו של פרעה כלל מהטעם שכתבנו. ועוד כי זולת מה שהוקשה לו להרמב"ן ז"ל מה שאמר במכות הראשונות ואני אקשה את לב פרעה וטרח לתקנו הנה באמת עדין יש להקשות שלא היה לו לומר לא בראשונות ולא באחרונות שיקשה או יחזיק או יכביד את לבו שכבר הוא חזק וקשה לפי דבריהם אבל היה לו לומר שיקשה את פיהו וירשיע את לשונו בענין שלא תוכל לדבר רק רע כאשר עם לבבו: ואולם הדרך הנכון בזה ואשר יאותו אליו דברי המדרשות כלן בעיני לא זה ולא אותו אבל הוא היה משפט אמתי נכון בלי נעילת שערי תשובה כלל לא במין ראשון ולא בשני מיוסד על ג' עקרים אמתיים לקוחים מטבע הענין ומנהגו אשר אי אפשר להכחיש אותם כלל. האחד כי הוא מהמבואר שכבר יתחייב אדם לפי רשעותיו בכמה עונשים וייסורין מתחלפים במשפטם ומספרם כמו שאומרי' עליו במשפטי התורה לעבור עליו בכמה לאוין וכמו שאמרו (מכות ט"ז:) אכל צרעה לוקה שש וכבר ירבה לפשוע חטאים גדולים ומגונים עד שיגמר דינו לענותו זמן בכבלי עוני ולהלקותו ואחר לקצץ רגליו היום ולמחר יקצצו ידיו וכן אבר אבר עד שימות בזמן רב. ואפשרות זה הוא מבואר ונמצא בבתי דיני האומות פעמים הרבה: והב' כי מי שנתן דינו על זה האופן או באיזה אופן שיהיה הנה הוא באמת לא נמסר לתשובה שאם כן בטלת כל מיתות בית דין האמורות בדתות. כי מי גבר יראה מות לפניו ולא ימהר לשוב בכל לבבו. אבל התורה שאמר' (דברים י"ג) ובערת הרע מקרבך (שם י"ז) וכל העם ישמעו וייראו כוונה לשני עניני'. האחד שיבערו הרע במיתת החוטא. והשני שיוסרו רבים ולא יעשו כדבר הרע ההוא. ואם יקובל החוטא בתשובה יהיו הכל מתירין רסן היראה מעל פניהם כי יאמרו נחטא היום ומחר נשוב. וזה ענין מבואר. ולא תאמר כי זה יצדק בדיני אדם לבד אמנם התשוב' נמסרה לשמי' והוא הנדון שאנו דנין בו. כי הנה באמת בכל מקום שיהי' בו קידוש שם שמים הדין בו אז שוה לדיני אדם בשלא ינתן למחילת תשובה כלל צא ולמד מחטא מי מריבה שנאמר בו (במדבר כ') יען לא האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל לכן לא תביאו וגו'. ואח"כ ננעלו שערי תשוב' גם כל תפלה וכל תחנ'. וחז"ל החליטו המשפ' ואמרו (יומא פ"ו). אבל מי שיש בידו חלול השם אין כח בתשובה לתלות ולא ביום הכפורים לכפר ולא בייסורין למרק אבל כולן תולין ומיתה מכפרת. ומזה הענין היה עון בני עלי שלא נתן למחילה כמו שנודע מספורם: אמנם העקר השלישי הוא כי כאשר יתחייב החוטא הרבה מכות ועונשים על האופן הנזכר ועל הרוב לא יספיק כח הסבל לשאת אותם כי יתקלקל או ימות, הנה אז הוכרח השופט לסדר הענינים באופן שיוכל לסובלם בהגעת הכוונה בפרסום עונשו. וזה אם בתת ריוח בין מכה למכה ואם להאכילו או להשקותו כדי להחזיק את גופו. ומעשים בכל יום בסובלי הייסורין בבית האסורים שכן עשו וכל זה אינו צריך לפנים: והנה באמת שלשה אלה בעצמן נמצאו בענינו של פרעה כי יען אשר הרשיע והתריס במה שהרע מאד עם ישראל ולא זכר את החסד אשר עשה יוסף עם מלכותו והפר בריתו עמהם בכמה מיני הרעות והרדפות וכ"ש במה שאמרו (סוטה י"א.) הבה נתחכמה למושיעם כי הכירו כי שם ה' נקרא עליהם תמיד וכוונו למרוד בו הנה באמת נתחייב במכות גדולות ונאמנות וכמ"ש (בראשית ט״ו:י״ד) וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי. וכן אמר לו למשה בתחלתם. וגם אני שמעתי את נאקת בני ישראל אשר מצרים מעבידים אותם ואזכור את בריתי לכן אמור לבני ישראל אני ה' וגו'. וסוף וגאלתי אתכם בזרוע נטויה ובשפטים גדולים הרי העיקר הראשון מבואר. ומזה יתחייב מציאות השני והוא שזה המרד לא נתן לתשובה כי הוא דבר שנתחייב בדינו לבריות הנואקים מתחת ידו וגם יש בו קידוש השם מיד ולדורות להודיע בהם כח גבורתו והשגחתו בעולם כמו שסיים וידעתם כי אני ה'. וכן בכל מקום וידעו מצרים כי אני ה' (שם י"ד). וא"כ בהכרח ראוי שימצא שם העקר השלישי והוא לתת ריוח בין המכות וכן לתת לו אומץ לב וחוזק שיוכל לקבלם על האופן היותר נאות שאיפשר כדי שיגיע תועלתם המכוון במה שיוכר מהם בבואם על הסדר ההוא מה שלא יוכר אם יבואו כלם יחד בלי הפסק. והוא אומרו ואני אחזק את לב פרעה וגו' ואני אקשה את לב פרעה והרביתי את אותותי ואת מופתי בארץ מצרים וכמו שפירשו הב"ה בעצמו באומרו כי עתה שלחתי את ידי ואך אותך ואת עמך בדבר ותכחד מן הארץ ואולם בעבור זאת העמדתיך בעבור הראותך את כחי ולמען ספר שמי בכל הארץ יראה בבירור כי רצה בקיומו וחזוקו כדי שיהא בו כח להרבות מופתיו בו למען יסבול עונשו הראוי לו ולמען יגיע תועלתו בכל הארץ: אמנם זה הענין מההתחזקות והקושי אינני רואה שיהיה בו מניעת תשובה משני המינים שאמרו כי הוא כבר שב ברוב המכות וגם לא כתב בו מניעה כלל רק קושי וחזוק כמו שאמרנו. אבל הוא דרך אחרת קרובה זכרוה חז"ל בפ"ק (דמכות י'): אמר רבה בר רב הונא אמר רב הונא ואמרי לה אמר רב הונא א"ר אלעזר מן התורה מן הנביאים מן הכתובים בדרך שאדם רוצה לילך בה מוליכין אותו מן התורה שנאמר לא תלך עמהם קום לך אתם. מן הנביאים דכתיב אני ה' אלהיך מלמדך להועיל מדריכך בדרך תלך. מן הכתובים דכתיב אם ללצים הוא יליץ ולענוים יתן חן. והוא באמת מין אחר מהתחבולה האלהית להביא על רשע רע גמול ידיו מבלי שיקשה את לבו ומבלי שיעשה לו שום הכרח על אחד מהאופנים הנזכרים רק לשלחו ביד פשעו להוציא ע"י חפשיות בחירתו ושלוח דמיונו ורצונו כל מה שבכחו מהרשע. והיא דרך פשוטה וסלולה כבשוה רבים מהחוטאים ולא כהה בהם האל יתברך ע"ד שאז"ל (יומא ל"ח:) בא לטמא פותחין לו. והנה כאשר תחייב מדת הדין על האיש ההוא הדורך בה להמשיכו בחבלי מחשבותיו ולהביאו שובב בדרך לבו עד מקום משפטו. כבר יפול אז עליו שום קושי או חוזק לב לא שהב"ה מקשה את לבו חלילה רק שבהמשיכו על פי דרכו הוא מעצמו תועה בדעתו ומקשה את רוחו ע"ד שאמר (משלי כ״ח:י״ד) ומקשה לבו יפול ברעה. ומפני שהוא יתברך נותן לו מקום לטעות ולהתקשות יאמר עליו שהוא מחזיק ומקשה לב האדם ע"ד שנאמר (במדבר י״ג:ג׳) וישלח אותם משה ע"פי ה' והדומים, באבשלום (ש"ב י"ז) וה' צוה להפר וגו'. וכן ברחבעם בעצת הזקנים. (מלכים א י״ב:ח׳) וכבר נתבארה אמתת הדרך הזה עם פרעה עצמו במה שנזכר בפי' (שמות י"ד) דבר אל בני ישראל וישובו ויחנו וגו' ואמר פרעה וגו' וחזקתי את לב פרעה וגו'. והוא מבואר שלא היה החוזק ההוא רק מה שנתן לו מקום לטעות ולומר נבוכים הם בארץ סגר עליהם המדבר לסבה מהסבות: ועוד נאמר (שם). ואתה הרם את מטך ונטה את ידך על הים וגו'. ויבאו בני ישראל ואני הנני מחזק את לב מצרים ויבאו אחריהם וגו'. כי מהמבואר ג"כ שהחוזק שהיה שם הוא מה שנאמר אחריו (שם) ויולך ה' את הים ברוח קדים עזה כל הלילה וישם את הים לחרבה ויבקעו המים ויבאו בני ישראל בתוך הים ביבשה וירדפו מצרים ויבאו אחריהם וגו'. וזה כי כשראו הרוח החזק ההוא כל הלילה חשבו שקפיאת הים היתה על דרך הטבעי ושתהיה הבקיעה שוה לכלם. וכבר כתבו הרמב"ן ז"ל בפי' וברוח אפך נערמו מים (שם ט"ו) ובמקומו יתבאר עוד ב"ה. ומכל מקום נתבארה הכוונה.

5. _.36.1.9

   וגם אנכי הנה ראיתי זה הענין בעצמו בסיחון שנאמר בו (דברים ב׳:ל׳) כי הקשה ה' אלהיך את רוחו ואמץ את לבבו עם שאח"כ מצאתיו אל החכם בעל ספר העקרים שקדמני בו בצלמו ודמותו עם המשך הכוונה אל קושי לב פרעה בכלל כמו שיבא. וזה כי נטות ישראל מעל מלך אדום ומעל מלכי מואב ועמון אשר לא נתנו אותם לעבור בגבולם היתה הסתה ופתוי נפלא אל סיחון לשאת ק"ו בעצמו ולערוך עמם מלחמה לתתו בידם כאשר עם לבבו. וכמה הטעים משה רבינו הדברים האלה עצמם כאשר סדר זכרונם במשנה תורה ואמר (שם) ואת העם צו לאמר אתם עוברים בגבול אחיכם בני עשו וגו' ונשמרתם מאד אל תתגרו וגו' ונפן ונעבור דרך מדבר מואב ויאמר ה' אלהים אל תצר את מואב וגו'. וקרבת מול בני עמון אל תצורם ואל תתגר בם וגו'. ואח"כ אמר קומו סעו ועברו את נחל ארנון ראה נתתי בידך את סיחון מלך חשבון וגו'. ואשלח מלאכים וגו'. ולא אבה סיחון וגו'. ירצה ראה שעם הנטיות הללו שצויתיך לעשות מעל שלשת המלכים האלה נתתי בידך את סיחון כי יתפתה לצאת לקראתך להלחם ונפל בידך ונקל והענין הזה הוא ממש כעין המארב הנהוג במלחמות לגנוב דעת המנגד כשאינו חזק בדעתו ואמונתו: אמנם הדרך המיוחד הזה שאמרנו אצל פרעה יתבאר כשנשים לב אל מה שאמרו חז"ל בהגדה בזכרון סדר אלו המכות ר' יהודה היה נותן בהם סמנין דצ"ך עד"ש באח"ב כי באמת כחו של ר' יהודה אתא לאשמועינן כי סימן גדול מסר בידנו להעיר שנשים לב אל אלו החלוקים ושכל אחד ואחד מהם הוא סימן בפני עצמו כי על כן אמרו היה נותן בהם סימנין ושנמצא כי סוף כל ג' וג' מהם באה המכה בלי שאלה והתראה והוא מה שיורה הוראה עצומה שכל מכה ומכה הנה היא סיום וחתום הענין המכוון בשתי המכות הקודמות באותו סימן. וא"כ היו שם בלי ספק ד' כוונות כוונה אחת לכל ג' והרביעית במכה אחרונה שהיא היתה תחלת המחשבה וסוף המעשה. והנה ארבעתן נכללו בתוך דברי משה הראשונים אליו במלאכות ה' ובתשובתו החצופה כפי מה שאומר: וזה כי במ"ש לו משה (שמות ה׳:א׳) כה אמר ה' אלהי ישראל שלח את עמי ויחוגו לי במדבר יכלול לו ד' דברים המחוייבים אל שליחותו. השלשה מהם הם העקרים ההכרחיים להאמין ולקבל המצווה מהמצוה. והרביעי הוא ענין הצווי המיוחד. והוא כי באומרו כה אמר ה' הניח לו מציאות סבת הסבות ועלה העלות ברוך הוא. ובאומרו אלהי ישראל קיים לו כי זה המחוייב המציאות הוא משגיח ומבחין בנמצאות העולם הזה וכתותם עד שמזה הצד הוא נקרא אלהי ישראל מזולתם מהאומות. ובאומרו שלח את עמי יורה כי זה הנמצא העליון המשגיח לא יופסק יכולתו באומה ההיא אשר נקרא שמו עליה אבל שכבר יהיה לו יכולת מוחלט לצוות ולרדות לכל מי שירצה ממלכי הארץ ומאציליה. ומטעם זה הוא מצוה עליו ואם לא מבני ישראל הוא. ובאומרו ויחוגו לי במדבר יאמר כי זה הנמצא המשגיח והיכול הוא רוצה עתה בעבודה הזאת המיוחדת ומצוה שתעשה עכ"פ: והנה לא היתה תשובת פרעה בתחל' דברי פיהו סכלו' רק הכפירה בארבעתן אחת לאחת כי באומרו מי ה' כפר בעיקר. ובאומרו אשר אשמע בקולו לשלח את בני ישראל כפר בשתים. האחד שאינו מאמין שישראל הם שלו. והשני שאע"פ שיהיה כן הוא אינו חייב לשמוע בקולו כי אינו משועבד לאלהותו. ולפי שאף כי יתאמתו אליו שלשה אלה עדיין יש לספק אם הוא נאמן על זה הצווי הפרטי. ואם יתכן שיבא לו אלהים זה לקחת לו גוי מקרב גוי לעבוד אותו ולחוג לפניו כי הוא מה שהוכחש אל הדעת בתחלת הענין מצדדים מתחלפים אבאר אותם להבא בפי' מכת בכורות המיוחדת לה ב"ה. לזה היתה תשובתו כנגד הענין הפרטי הזה (שם) לא ידעתי את ה' וגם את ישראל לא אשלח ירצה לא ידעתי אותו בשימצאו בו אלו השלשה עקרים שהנחת כדי שאתחייב לשמוע בקולו. וגם אם הונח שימצאו, את ישראל לא אשלח כי לא נתברר בזה שאתה שליח נאמן מאתו על זה. ואולי אתה בודה דברים אלו מלבך: והנה מעתה כבר נתחדשו ביניהם מחלוקות וויכוחים נפרדים אשר חוייב משה לקיים אמתת דבריו ולבטל כפירותיו של פרעה בכל אחד ואחד מהם להכבד ולהקדש בעיני כל באי עולם וגם שלא יטמאו בני ישראל השוכנים אתם בתוך טומאתם אבל שיראו ויכירו הלכה למעשה. והנה היה דרך הלמוד הישר וההוראה הנכונה בהם מן הקודם אל המתאחר ומן הכולל אל הפרטי. רצוני שיתבאר אצלו תחלה מציאות הש"י ואח"כ השגחתו ואח"כ יכלתו ואחר בירור שלשתן שיברר לו אמתת השליחות הפרטי. ולזה מה שבאו ג' מכות מורות על מציאות הש"י. והג' השניות על השגחתו והשלישיות על יכלתו המוחלט והאחרונה על הצווי הפרטי מהצדדים אשר יכחישם כמו שיתבאר אמתת כל זה כלל ופרט על סדר הכתובים ב"ה. והנה לא היה שם קושי לב אחר זולתי סדר הלמוד הזה אשר היה מכוון ביניהם כי אף על פי שנתאמת אצלו במכות הראשונות מציאות הש"י עדין נשאר לו פתחון פה שאינו אלהי ישראל וגם כשנתאמת לו זה בשניות עדין לא נתברר אצלו שהוא יכול עליו וגם כי נתברר לו זה בשלישיות עדין מכביד את לבו על אמות הצווי הפרטי. והוא מ"ש בפי' ואני אקשה את לב פרעה (שם י"א) למען רבות מופתי ואומרו (שם י') כי אני הכבדתי את לבו ואת לב עבדיו למען שיתי אותותי אלה בקרבו ולמען תספר וגו'. וידעתם כי אני ה'. יראה כי הקושי וההכבדה אינה רק שימת אותותיו אלה בקרבו על האופן ההוא הנכון והישר בסדר הלמוד המחייב שיעשה כן למען יהיה לנו לאות ולמופת אשר נספר באזני בנינו ובני בנינו את אשר התעלל במצרים כלומר שבקש עלילה אצלם להביא עליהם אלו האותות והמכות על סדר אלו הסימנין לקיום העקרים הגדולים האלו בזה אחר זה אשר תכלית הכל הוא אומרו וידעתם כי אני ה' מה שלא ימשך התועלת הזה הנפלא מהכות כסיל מאה על שלוח העם לבד. וזהו עצמו מה שהודיע בתחלה כשאמר, לכן אמור לבני ישראל והוצאתי וגו'. וגאלתי אתכם וגו'. עד וידעתם כי אני ה' ירצה שימשכו העניינים ודרך המופתים בגאולתם באופן שיספיקו להכניסם תחת כנפי השכינה בקנין דעות ואמינות אמתיות בידיעת האל ית' ובשער ל"ט ב"ה ילוה אל זה טעם לשבח עוד ב"ה. ואולי היו ד' לשונות של גאולה וד' כוסות (ב"ר פ' פ"ח) כנגד אלו הד' עניינים נפרדים שזכרנו. וזהו עצמו שאמר (שמות י״א:ט׳) לא ישמע אליכם פרעה למען רבות מופתי בארץ מצרים. ירצה שימשך סדר הלמוד וההודאה בענין שלא ישמע אליכם על עסקי השליחות עצמו עד שירבו מופתיו בהם רצוני ד' מיני המופתים והראיות שנעשו על ד' העניינים אשר זכרנו. והנה על זה וכיוצא בו אמר החכם (משלי י״ד:י״ב) יש דרך ישר לפני איש ואחריתה וגו'. כי הדרך הזאת היא דרך ישרה ונכוחה לבאר העקרים האלה בדרך המופת אמנם היתה לו אחרית יושרה דרכי מות. וכגון דא ודאי ישרים דרכי ה' ופושעים יכשלו בם. ולסבת המכשלה הזאת אשר שמה תחת ידו החכמה אלהית נתיחסו כל מיאוניו ומרדיו והפצריו לאל ית' כמ"ש בכלן ויחזק ה' את לב פרעה כי באמת למתבונן בהם אין שום הפרש בין אומרו ויחזק ה' את לב פרעה ובין אומרו ויחזק לב פרעה כאשר דבר ה'. שהטעם שנתחזק לב פרעה כאשר דבר ה' בראשונ' שיחזיק את לבו דכתיב בתחלת הענין. (שמות ד׳:כ״א) בלכתך לשוב מצרימה ראה כל המופתים אשר שמתי בידך ועשיתם לפני פרעה ואני אחזק את לבו ולא ישלח את העם. וראיה גדולה לזה מה שאמר בסוף כל המכות (שם י"א) ומשה ואהרן עשו את כל המופתים האלה לפני פרעה ויחזק ה' את לב פרעה ולא שלח את בני ישראל מארצו הנה שייחס אליו יתברך חוזק כל המופתים כלם בשוה. וגדולה מזאת כי במכת הברד השביעית שנאמר בה ויחזק לב פרעה פירש בה ואמר בא אל פרעה כי אני הכבדתי את לבו ואת לב עבדיו כמו שיבא במקומו: סוף דבר זה המין מהקושי והחוזק הוא הראוי ליחסו לו יתברך לא זולת. זה דרך ישכון אור לפי ראות עיני בהתר הספק העצום הזה ובכל הדומה לו והוא הנאות מצד טבעו ואשר לא ינגדוהו מאמרי חז"ל כמו שיבא:

6. _.36.1.10

   וכבר כתבתי כי בזה האופן מההתחזקות מצאתי לי עזר מהחכם בעל ספר העקרים אלא שהוא לא השתדל בביטול הסברות המנגדות גם לא ביאר תוכן הענין בהוראת אופני ההטעאה וההמעדה בדרך הויכוח אשר הביאו לאחריתו שכל זה הוא עקר הדרוש ועצמותו ואחרי שנתיישב כל זה נבוא לישבו על המאמרים הנזכרים בדרוש:

7. _.36.1.11

   וראשונה נאמר שכל מה שאמרנוהו יחוייב הבנתו מהמאמר (ש"ר פ"ט) שזכרנו בפתח השער. מגיד מראשית אחרית וגו'. כל הקורא פסוק זה סובר שיש מחלוקת למעלה שהוא יתברך מתנשא לאמר עצתי תקום כמי שמתגבר על גבור כיוצא בו. שמתקומם כנגדו לעשות כרצונו חלילה. רק הכוונה לומר כי מה שנמלך מראשית הבריאה וחשב לעשות את האדם בעל דעת ובחירה שלימה ויכולת גמור להשלים את נפשו ולהצדיק את עצמו כי לא ישוב ממנו בסוף כי הוא חפץ להצדיק בריותיו למען צדקו ואינו חפץ לחייבם ולהרשיעם שנאמר (תהילים ה׳:ה׳) כי לא אל חפץ רשע אתה. וא"כ חלילה לאל מהרשיע והקשות לב אדם הבא לטהר ולהצדיק את עצמו ולבטל חפשיות בחירתו ממנו על כל אי זה דבר שיהי' בעולם שאין עול וחמס גדול מזה בחק היושר האלהי. ואחר שהקדים זה והוא עקר מה שעמד כנגדנו בזה הדרוש אמר, וכן אתה מוצא שהגיד הקב"ה למשה מראשית אחרית אם ידבר אליכם פרעה אין כתיב כאן אלא כי ידבר עתיד לומר כן. ירצה שמה שהי' לו עם פרעה לא כנגד מדת חפצו הקדומה עשה. רק מה שאמר לו ואני אחזק את לב פרעה ואני אקשה וגומר הוא שהודיעו מראשית דבר את אשר יהי' באחריתו והוא מה שימשך במעט הכרחיותו מדרכי המופת והלמוד על הדרך שאמרנו למעלה לא זולת זה. ולפי שלא נתבארה אמתת כוונתו מעצם הדברים האלו רק מכלל מה שהקדים בפי' הכתוב שזכר. בא רבי יהודה בר שלום, וביארו על השלמות במ"ש, כהוגן הוא מדבר אליכם תנו לכם מופת ולא על המופת הראשון אמר רק על כל פעם ופעם כי אחר שהתחיל להראות לו את ידו ואת גבורת מופתיו בדרך הנצוחיות כבר נפתח לפניו פתח התר לבקש אותות ומופתים על כל מה שהונח אליו מהחדוש עד השלים כל מה שנתחדש ביאורו אצלו. וזה אינו חוזק לב וביטול בחירה רק דרך שהוא ישר ונאות בצדיקים שאפילו הצדיקים מבקשים אות על מה שנאמר להם כנגד מה שידמוהו או ישכילוהו מעצמם אדרבא מי שצריך אות ואינו תובעו הוא מכלל החוטאים המלאים את אלהיהם ומסרבים בכונתו כמו שהושב אחז כשאמר (ישעי' ז') לא אשאל ולא אנסה את י"י על ידי ישעיהו באומרו (שם) המעט מכם הלאות אנשים כי תלאו גם את אלהי לומר שמלאים אותו יתב' בסרב מה שהוא נאות וצריך אליהם כלומר שיקבלוהו באונס וכ"ש שיהי' הדבר ראוי ונאות לפרעה וכיוצא בו בעניינים המתחדשים אליו חדוש גמור שהיה יודע מאליו שילך שובב בדרך לבו עד סוף כל המופתים ההם ומכותם והוא עצמו מה שנתבאר (מכות י':) מהתורה ומהנביאים ומהכתובים, שבדרך שאדם רוצה לילך בה מוליכין אותו כי הב"ה טוב וישר ומורה חטאים בדרך טובה ואם מאן ימאן ללכת בה מוליכו באותו דרך שהוא חפץ בו כמו שעשה לבלעם בראשונה אמר לו, לא תלך עמהם לא תאור את העם כי ברוך הוא וכי ראה כי ירט הדרך לנגדו אמר לו אם לקרוא לך באו האנשים קום לך אתם ואפס וגו': והוא עצמו מה שנא' בנביאים, אני י"י מלמדך להועיל מדריכך בדרך תלך ירצה אני מלמדך להועיל ראשונה ואם אין אתה רוצה ללכת רק בדרך עקש אני מדריכך בדרך ההוא שאתה רוצה בו. והוא מה שהושלש בכתובי', אם ללצים הוא יליץ ולענוים יתן חן. וכן בכאן כיון שאמר לו (שמות ה׳:א׳) כה אמר י"י אלהי ישראל שלח עמי וגו'. היה לו לשמוע ולקבל בתום לבבו לעשות מה שצווה מפאת האדון אשר כבר שמע את שמעו מפרסום מעשי האבות ובפרט המצריים לא יוכלו להתעלם ממציאותו מענייני יוסף הצדיק אשר נתפרסמה השגחתו יתב' עליו שנא' (בראשית ל״ט:ג׳) וירא אדוניו כי י"י אתו כ"ש בדבר שאינו שלו אלא השבת פקדון לבד ולא עוד אלא שעשה לפניו אות התנין אשר בלע בו מטה אהרן את מטות חכמיו וחרטומיו והנה לא שמע רק התחכם להעיז פניו ולדקדק שמועותיו להכחיש הפנות ההן האלהיות בדרך ההפצר והנצוח. הנה האל יתברך למדו להועיל ואחר שלא רצה והיה הדרך ההוא אשר בו רצה לילך גם הוא מועיל מאד לפרסם האמונה בעקרי' ההכרחיים בעולם וללמד לבני ישראל הלמודים ההכרחיים להם הנה הוא הדריכו בדרך זו ילך ע"פ דרכו ורצונו ולפי שאחז דרך לץ להתלוצץ גם הוא יליץ להנהיגו בדרך עקש: ועתה תראה שכוונת ריש לקיש (ש"ר פ' י"ג) במאמר ההוא שזכרנו אשר יסדו על הכתוב הזה בעצמו שלא ימלט אם משרצה בו זה הענין ממש כמו שאמרנוהו שהוא דומה לנעילת שער לא שהוא כן ממש אלא שנתן מקום להוסיף טומאה על טומאתו להוליכו למקום משפטו והוא פירוש נכון. או שיהיה והוא היותר נכון בעיני כמו שאמרו ז"ל (סנהדרין ל"ח:) בכל מקום שאתה מוצא פתחון פה לאפיקורוס אתה מוצא תשובתו בצדו. ולזה כשא"ר יוחנן (ש"ר שם) מכאן פתחון פה לאפיקורוס השיב הוא יסתם פיהם של מינים. והאמת בזאת המדה רמזו באומרו בתחלת דבריו אלו, אם ללצים הוא יליץ כמו שהוא במאמר הזה של מכות, אמנם מה שאמר משם ואילך היה דרך דחייה למינים לבד כמנהגם בכל מקום, לומר שדי להם ויותר מדאי שינהוג הש"י עם פרעה הרשע כמנהגו עם בני בריתו ועל הדרך שאמרנו למעלה לא שתהיה כן המדה עמהם ע"ד האמת כי לא תועיל כלל וגם שהדרך ההוא ישיגוהו ספקות אחרות כמו שאמרנו והוא נכון מאד ואין נ"ל שהמאמר אשר תלה הרמב"ן ז"ל הטעם הראשון. אינו מכריח כלל שהוא יקבל הצורה שיתנו עליו עם שכבר נתבאר שהאומרו לא כן יחשוב. והנה עם זה נכלל במאמר' האלה הנכבדים כל מה שאמרנוהו ונתיישבו יפה כל העניינים והוסכמו אל היושר הצדק האלהי ונתבאר כי זאת הפעם ובכל פעם ופעם י"י הצדיק ואחר שנתבאר כל זה על נכון נבא אל ביאור הספור הנפלא הזה כלו הכולל כל עשר המכות המסומנות ע"י רבי יהודה דצ"ך עד"ש באח"ב בהורות ע"ד הכתובים אמתת כל מה שיעדנוהו. יתבאר כי תכן העניינים ואופן ספורן הם אשר דברו על לשוני ורוח מבינתם דבר כי לא מלבי ואזכור ראשונה הספקות הנופלות בכתובים בכל הספור הזה הכולל הדרוש הנזכר כמנהגנו:

8. _.36.1.12

   א במאמר ואני אקשה את לב פרעה והרבתי וגו'. וסמיך ליה ולא ישמע אליכם פרעה ונתתי את ידי במצרים וגו'. כי מלבד הספק המפורסם אשר כבר השתדלנו בהתרו יראה שהם מאמרים שלא יתחלפו בדבורם רק בשזה מקיים ושזה שולל והרי הם דברי מותר: ב היות מופת התנין בלי שאלה ובלי מכה רת ענין התפארות לבד כמו שאמר כי ידבר אליכם פרעה לאמר תנו לכם מופת וגו'. ולמה צריך מופת אחר זולתי התחיל במכות המופתיות. ואחר שנתפאר למה צוה לעשות דבר שיעשו כן החרטומים כמו שעשה בזאת ובדם ובצפרדעים. ג בסדר המכות שהג' הראשונות יותר מופלאות מהשניות והשניות מהשלישיות מה שהיה ראוי ובמחוייב שיהיה בהפך כמו שאמרנו אצל האותות אשר מסר ביד משה בשער הקודם: ד מה נשתנו קצת המכות מקצתן בהתחלפות המפורסם שנפל בעניינם. יש שאומר בה למען תדע כי אני ה'. יש כי אין כי"י אלהינו. ויש כי אני י"י בקרב הארץ. ויש מחר יעשה י"י את הדבר הזה בארץ. ויש כי אין כמוני בכל הארץ. ולמען ספר שמי בכל הארץ. ובקצתן הפלאה ובקצתן ייחוד זמן ובקצתן שכמותן לא היה. כל זה ממה שצריך להתבונן בו כי לא נפלו אלו העניינים כפי ההזדמן רק בכוונה עצומה. וכבר דברנו בטעם בא התראה בקצתן ולא בקצתן ובטעם סימני רבי יהודה במכות: ה שנראה שייחס חוזק לב פרעה לסבות הפכיות. פעמים למה שיעשה להתחזק מהראוי כענין ויעשו כן חרטומי מצרים בלטיהם ויחזק לב פרעה וירא פרעה כי היתה הרוחה ויכבד את לבו. ופעמים להפך ויבלע מטה אהרן את מטותם, ויחזק לב פרעה, אצבע אלהים היא, ויחזק לב פרעה, והנה לא מת ממקנה ישראל וגו' ויכבד לב פרעה וגו'. ולמה נאמר אחר חמש המכות הראשונות ויחזק לב פרעה כמו שנמצא בברד כי לפי דעת הראשונים (ש"ר פ' י"ג) מהחמשית ואילך היה לו לומר ויחזק י"י. וקשה עוד מזה כי עליה עצמה נאמר בא אל פרעה כי אני הכבדתי את לבו ואת לב עבדיו וגו': ו למה נאמר בברד כי בפעם הזאת אני שולח את כל מגפותי אל לבך והלא מגפה אחת היא להם. ואחר שחפץ י"י להמיתם למה יזרזם לומר ועתה שלח העז וגו': ז אומרו ואתה ועבדיך ידעתי כי טרם תיראון מפני י"י אלהים כי הנה המפרשים הוצרכו לפרש ידעתי כי קודם המכה תיראון אבל לא אחרי כן וכבר כתב רש"י ז"ל אצל טרם יהי' בארץ (בראשית ב׳:ה׳) מה שיורה שאין מלת טרם כמלת קודם ואולם הוא ז"ל כתב עדיין לא תיראון ובאמת שלא נמצאת מלה זו באה רק בסמיכות דבר טרם יצמח, (שם) טרם אכלה (שם כ"ד) טרם ישכבו (שם י"ט) טרם אענה (תהילים קי״ט:ס״ז) והראוי שתהי' זאת כאחת מהן. ויש עוד הרבה גמגומים בלשונות מיותרים באים בזה הספור. אם בדברי משה אל פרעה או דברי פרעה אליו וזולתם. יתבארו לפי דרכנו: ח מה טעם יזכור במכה במכה השמינית בא אל פרעה כי אני הכבדתי את לבו וגו'. והלא יודע כי הוא המכביד בכולן. ולמה זכר את עבדיו כי לא נסה באלה. וקשה עוד כי במכה ההיא עצמה הראו העבדים מורך לבבם במ"ש עבדי פרעה אליו (שמות י׳:ז׳) עד מתי יהיה זה לנו למוקש שלח את האנשים וגו' הטרם תדע וגו'. ועוד בטעם ויושב את משה ואת אהרן אל פרעה כי היה לו לומר ויושבו משה ואהרן. או שקראום לומר להם כן: ט בטעם מאמר בנערינו ובזקנינו נלך וגו'. שאינה תשובה נכונה לשאלת מי ומי ההולכים היה לו לומר כל העם כאחד גם צאנם גם בקרם. ומה טעם לכו נא הגברים כי אותה אתם מבקשים היכן בקשו אותה: י בטעם היות מכת החשך האחרונה שבג' הסמנים. וטעם המשורר שאמר (תהילים ק״ה:כ״ח) שלח חשך ויחשיך ולא מרו את דברו כי הוא מבואר שלא סרו מהמרי עד מכת בכורות: יא באומרו גם אתה תתן בידינו זבחים וגו'. וגם מקננו ילך עמנו וגו'. שנראה שהיה לו לומר בהפך. וגם שלא היה כדברו: יב איך מלאו לבו לומר (שמות י׳:כ״ח) לך מעלי השמר לך אל תוסף ראות פני כי ביום וגו'. וכי עד עתה ברשותו הוא בא או על פיו יוצא ונכנס: יג בטעם אומרו (שם י"ב) קומו צאו גם אתם וגו'. ולכו עבדו את ה' כדברכם גם צאנכם גם בקרכם לכו כאשר דברתם היה לו לכלול שני העניינים תחת מאמר כדברכם או תחת כאשר דברתם או שיאמר בשניהם לשון אחד והוא דקדוק יפה ואם נראה נקל: יד במכת בכורות שהורה הכתוב בתחלה (שם ד') ותמאן לשלחו הנה אנכי הורג את בנך בכורך. ולבסוף (שם י"ג) ויהי כי הקשה פרעה לשלחנו ויהרוג ה' כל בכור וגו'. כאלו היא לבדה באה על זה השליחות הפך מ"ש (שם ז') ואני אקשה את לב פרעה והרביתי את אותותי ואת מופתי וגו': טו בטעם (שם י"ב) ויאפו את הבצק אשר היציאו ממצרים עוגות מצות כי לא חמץ וגו'. שנראה שלא אפאוהו עוגות מצות אלא מפני שלא הספיק להחמיץ כי גורשו ממצרים וכמו שיראה שלמד מכאן (פסחים קט"ז:) רבן גמליאל מצה זו שאנו אוכלין על שום מה על שום שלא הספיק וגו'. שנאמר ויאפו את הבצק וגו'. והלא בפרשת החדש נצטוו על המצות שנאמר (שמות י״ב:ט״ו) שבעת ימים מצות תאכלו אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם. ונאמר (שם) כי כל אוכל מחמצת ונכרתה הנפש ההיא וגו'. ועוד מה שסמך לו (שמות י״ב:מ׳) ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים וגו' כי יראה שאינו ענין אצלו מלבד מה שהחשבון הוא יותר מהמיועד בין הבתרים. ואין צריך לומר ממה שישבו שם. אלו הן הספקות אשר ראיתי לזוכרם מחבור הפרשיות הבאות על מספר אלו המכות ואם דלגתי קצת עניינים אשוב להם אקבצם בשערים הבאים ב"ה. ואחר זה נבוא אל הביאור כפי אשר יעדנו:

9. _.36.1.13

   ואני אקשה את לב פרעה וגו' ולא ישמע אליכם פרעה וגו'. (א) סמיכות הכתובים אלו מעיד על מה שפירשנוהו מענין הקושי. יאמר שיקשה את לב פרעה במה שירבה אותותיו ומופתיו לברר ולאמת על הסדר הד' כפירות אשר העיז פניו בהנה. וכדי שלא יובן שהוא יתעלה ימציא קושי בלבו ממש כמו שחשבו קצת, ביאר שלא יהיה שם קושי אחר רק מה שלא ישמע אליכם פרעה בהראותו פני הראות אל דברי תעצומותיו כאשר יתבאר עד שתושלם הכונה במה שיתן יד במצרים ויוציא עמו משם בשפטים גדולים וידעו מצרים וגו'. שזהו תכלית כל המעשים כלם כמו שאמר ראשונה: ויעש משה ואהרן וגו'. במקום שספר הכתוב ציווים ספר שעשו כל המעשים האלה עד סופן ולא חסרו דבר: והזכיר שני חייהן עד היום ההוא להפסיק בין מיני חיותן כי עד הנה היו כשלמים שבאנשים ומכאן ואילך היו אלהיים. (ב) ויאמר ה' וגו'. כי ידבר אליכם פרעה לאמר תנו לכם מופת וגו' רצה לקרוא לו לשלום ואמר שאם אולי נסתפק בשליחותם למה שלא נתנו להם מופת אין להאשימו בכך. ולכן כי ידבר אליכם שתתנו להם מופת צו את אהרן נביאך ואמרת אליו קח את מטך וגו'. ואע"פ שעשו החרטומים בלטיהן כן די להם מופת במה שבלע מטה אהרן את מטותם אמנם רוע לבו וזדונו הטעהו במה שעשו כן על כל פנים כי חשב שמא היה ההבדל ביניהם בפחות ויתר בחכמה ההיא כי סירובו ומיאונו לשלח את העם יביאהו לבקש עלות יתלה בהם המופת כדי שישאר בסרבנות והוא מה שידע האל ית' מעניינו: (ב) ואולם יראה שבמופת הזה הודיע פתרון כל המעשה שכבר היה פרעה כעץ יבש וברצון הש"י נעשה תנין גדול רובץ בתוך יאוריו. אמנם שע"י אלו הצדיקים יבולע ממקומו ולא ימצא עוד: והנה אחר שלא שמע אליהם כאשר דבר ה' באו סדר המכות כנזכר. ויאמר ה' אל משה כבד לב פרעה מאן לשלח העם לך אל פרעה בבקר וגו'. ירצה הראית כי כבד לב פרעה ולא שמע לשלח את העם כאשר דברתי לך ומעתה ראוי להתחיל עמו בביאור הדברים שכפר אליך ולכן תחזור להזכירם לו בשעת מעשה ואמרת אליו ה' אלהי העברים שלחני אליך לאמר שלח את עמי ויעבדני במדבר והם עצמם המאמרים הראשונים. והנה לא שמעת עד כה כלומר עד שנתבררו לך במופת לכן התיצב והכון לך כי הנני מברר אותם לך על הסדר: כה אמר ה' בזאת תדע כי אני ה' הנה אנכי מכה וגו'. (ד) הנה הוא החל בשם ה' אשר כפר בו בתחלת דבריו שאמר (שם ה') מי ה' והוא הכחשת מציאותו יתברך כמו שאמר החכם (משלי ל׳:ט׳) פן אשבע וכחשתי ואמרתי מי ה'. ולזה אמר לו בזאת תדע כי אני ה' והוא הוראת מציאותו ית' על אופן חיוב מציאותו כמו שיורה עליו זה השם שאין כאן מקומו: (ג) ולפי שבא ללמד שיש אלוה מצוי אשר הוא המציא המצואין כלם והוא סבתם הראשונה חוייב שיבא המופת על אמתת מציאותו בהמציא הדברים מחודשים והויות פליאות שלא היו ולא נבראו כמו שהוא הפיכת המים לדם שכבר נתבאר בשער הקודם שהוא דבר מופלא אצל הטבע משני המופתים הנזכרים שם או שירוץ היאור צפרדעים והויית הכנים ששלשתם יבואו על זה העקר הראשון כמו שאמרנו: (ב) ואולם באו שתי המכות הראשונות ממין שיוכלו החרטומים לעשות כמותם שהיה הענין במופת התנין לבוא עליהם בעניינים שכבר ידעו חכמיהם עד היכן יד חכמתם מגעת בהם והיה מהראוי שכאשר יראו אותם יוצאים מהקש השגתם יכירו ויודו כי יד ה' עשתה זאת מה שלא הגיע הכרתם בדבר שלא ידעו ממנו כלל. ולזה כשראו שיפה כחם בענין הראשון לבלוע מטה אל מטה אחר ונם בשהם יכלו להוות הדם וסורו והשריץ הצפרדעים וסורם. מה שהם לא ידעו עשות כזה. היה להם להודות ולומר מעשה אלהים הוא. אלא שהוכו בסנורי ההפצר והחמדה להחזיק בעם ההוא לעבדים והיו תולים הענינים בחכמה מחכמתם אלא שהיו יודעים יותר מהם כמו שאמרנו והוא אומרו ויעשו כן חרטומי מצרים וגו' ויחזק לב פרעה ולא שמע אליהם כאשר דבר ה' ויפן פרעה וגו': (ה) ולא שת לבו גם לזאת. לפי שכבר היה ענינם קרוב לענין התנין במה שהגיע להם ממנה נזק מועט שכבר היו חופרים מצרים סביבות היאור מים לשתות ולא ישיגם בזה רק נזק הלאות והיגיעה כמ"ש ונלאו מצרים לשתות וגו'. ולזה יכלו לסבל ז' ימים ואחר שב היאור לאיתנו ואע"פ שלא חזר בו פרעה שהכונה לא היתה בזה להכות לגמרי כי אם להפליא והוא דבר נאות לפי הענין: אמנם במכת הצפרדעים שהית' מכה רבה מאד אף ע"פ שעשו אותה החרטומים ג"כ בלטיהם הנה כאשר לא יוכלין שאת התחילו לחזור וקרא פרעה אל משה ואהרן ויאמר להם העתירו אל ה' ויסר הצפרדעים וגו' ואשלחה את העם. כלומר העתירו אל ה' אלהיכם ואם תוכלו להסיר הצפרדעים בתפלתכם מה שלא יוכלון החרטומים לעשות אאמין שהוא היה העושה ואשלח את העם לזבוח לפניו: ולפי שהכיר משה בדבריו שהי' השואל כמנסה את אלהיו אמר התפאר עלי למתי אעתיר לך וגו'. כדי שלא ישאר לך פתחון פה שסרו הצפרדעים במלאת זמן מה כמו שהיה ענין היאר. והוא אמר למחר לומר שאינו מדקדק עמו להבחינו לרגעים או עתים רק שאם לא תמשך מדת ימים יספיק לו לפי מיעוט חזקתו בו: (ד) ויאמר כדברך למען תדע כי אין כי"י אלהינו. ומהידוע כי אומרו למען תדע כי אין כה' אלהינו הוא הענין עצמו שאמר במכה הראשונה למען תדע כי אני ה'. כי לא יתקיים מציאות האל רק בשיתקיים העדר זולתו. שהמודה בשני אלהיות יכפור במציאות שום אלוה לפי שאין עמן האלהות בעצמו אלא היותו מחוייב המציאות. ולזה מה שפירש"י ז"ל שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד (דברים ו׳:ד׳) זה לשונו. ה' אלהינו עכשיו ואינו אלדי העכ"ום עתיד שיהיה ה' אחד דכתיב (צפני' ג') כי אז אהפוך אל עמים וגו'. ונאמר (זכרי' י"ד) והיה ה' למלך וגו': הנה שפירשו על זה הדרך הנכבד למה שנראין לו דברי מותר באופן אחר שאחר שנתקיים בהיותו ה' אלהינו א"א שיהיה אלא אחד. אמנם באלו המופתים רצה שיבא עליו המופת בפני עצמו כמו שהשתדלו הפילוסופים. וכמו שנראה מפשט הכתוב האומר ה' אלהינו ה' אחד שחושבו לשני עיונים עם שעניינו הוא ד"א: וסרו הצפרדעים וגו'. חזר לומר זה לקיים מה שאמר ראשונה רק ביאור תשארנה כי אע"פ שהוא מקום שמצויין שם רבים מעבדיו ומעמו וידגו לרוב בקרבו או לרחוץ ולשאר המלאכו', עם כל זה לא יכרתו ממנו כי אין הכוונה רק להסיר המכה המחודשת: ויצעק משה אל ה' על דבר הצפרדעים אשר שם וגו'. נראה כי לפי שהיתה המכה עולה ומתגברת אף אחרי דברו נצטער כי חשב שמא לא יסכים הש"י עם דברו שאם הסכים היה מפסיק ההתגברות מיד ולזה מה שצעק בחרדה על דבר הצפרדעים אשר שם לפרעה אחרי התפארו עליו: ויעש ה' כדבר משה וימותו הצפרדעים מן הבתים כמ"ש מבתיך. ומן החצרות כמו שאמר ומעבדיך כי מעמד העבדים בחצרות ומעמד העם בשדות: ויצברו אותם וגו'. להגיד על רבוים. (ה) וירא פרעה כי היתה הרוחה והכבד את לבו. ירצה וכבר ראה שהיתה הרוחה כמו ששאל ואפילו הכי לא קיים דברו לשלוח את בני ישראל אבל הכביד את לבו ולא שמע כאשר דבר ה' כי תלה הדבר להיותו ע"י תחבולה מהכישוף לפי שראה החרטומים שהייה להם יד בעליית הצפרדעים אע"פ שלא יכלו בהסרתם כמו שאמרנו ראשונה עד שבאת מכת הכנים שנא' בה ויעשו כן החרטומים בלטיהם להוציא את הכנים ולא יכולו כי אז הודו ואמרו החרטומים אל פרעה אצבע אלדים היא כי בזה כבר ראו והכירו יש אלוה מצוי עושה נפלאות למעלה מחכמתם. ממנו היתה זאת בלי ספק. ואם כה יעשה באצבע מה יעשה בחזקת היד: (ד) והנה באה המכה השלישית הזאת וכל הדומות אליה בלא התראה לשתי סבות. האחת שידמה זה למי שרודה בעבודה קשה ומכריחו לעשות דבר שפעם ראשונה מתרה בו שיעשה. ואם מאן ימאן מכה אותו וחוזר ומתרה בו שנייה. אם אינו שומע מכה אותו מכה אחר מכה ולא יסיר שבטו ממנו עד שיודה. וכן בכאן כשהתרהו ראשונה ולא קבל הכהו מכה ראשונה והתרהו שנית ולא קבל אין לו כי אם הכה ופצוע עד שיודה. ואחר שהודה בעקר אשר היו עליו, נגמר הסימן ההוא. והשנית לקוחה מהטבע והוא כי כמו שהיסוד כל עוד שיתקרב אל מקומו הטבעי תהיה תנועתו לשם יותר ממהרת. כן כל פועל כל עוד שיגיע אל התכלית יהיו פעולותיו יותר מהירות וחרוצות. וזו היא ראיה שכל אחד מהמכות אשר לא נתעכב בה בהתראה אבל הוא שוקד עליה וממהר להביא' היא סוף דבר וגמר ענין. והנה בזה הושלם סימן דצ"ך הבא על הוראת מציאות האל יתעלה: אמנם עדין נתחזק לב פרעה כי אע"פ שאמרו לו אצבע אלדים הוא הנה הוא הודה במה שאמר (שמות ה') מי ה' אבל עדין לא נתברר לו כי זה ה' הוא אלהי ישראל ושיש לו שום זכות עליה' לומ' שלח את עמי. ולזה צריך להתחיל סימן אחר שיתברר לו בו זה העקר: ויאמר ה' אל משה השכם בבקר והתייצב לפני פרעה הנה יוצא המימה וגו'. אז"ל במדרש (ש"ר פ' י"א) שלא היה צריך לצאת המימה כמו במכת היאור אלא מפני שמבריח פרעה עצמו בבקר בבקר והיה משכים ויוצא המימה להשמט מהם היה מגלה האל ית' אזן עבדיו שישכימו יותר ממנו וימצאוהו בביתו קודם שיצא והוא נכון. וגם שאינו דרך ארץ לבא אחריו אל המקום אשר יבוא שמה בלא צורך: ואמרת אליו כה אמר ה' שלח עמי ויעבדני כי אם אינך משלח את עמי הנני משליח בך ובעבדיך ובעמך ובבתיך את הערוב וגו' והפלתי ביום ההוא את ארץ גשן אשר עמי עומד עליה לבלתי היות שם ערוב למען תדע וגו'. ושמתי פדות וגו': (ד) הרי הדבר מבואר נגלה שזאת המכה ורעותיה המה מובאות לברר וללבן כי זה האלוה אשר הודו במציאותו יש לו בחינה והשגחה בקרב הארץ להפליא ולהבדיל עמו ועבדיו ממכות הארץ ההיא ותחלואיה אשר חלה בה. וכן בשנייה נאמר מחר יעשה ה' את הדבר הזה בארץ וגו'. והפלה ה' בין מקנה ישראל ובין מקנה מצרים. וכן יתבאר בשחין: (ג) ולהיות זאת הכוונה המיוחדת באלו המכות לא הוצרך אל שיעשו בה בריאות חדשות בהפך המנהג הטבעי לגמרי רק שתתבאר ההבדלה וההכרה אפילו בדברים שקצתם הורגלו להתרגש בעולם. אמנם נזכר אליהם התפארות הזמן שהתחיל בצפרדעים כי לא ישוב אחור כמו שאמר ושמתי פדות בין עמי ובין עמך למחר יהיה האות הזה וכן ירגיל זה בכל המכות הבאות כמו שיבא היטב. וכבר פרש"י ז"ל, שהפדות יהיה הדבר המבדיל ביניהם: ויקרא פרעה למשה ולאהרן ויאמר לכו זבחו לאלהיכם בארץ. כיון שאתם אומרים שבקרב הארץ יצאה השגחתו לכו זבחו לאלהיכם בארץ הזאת. ולמה לכם ללכת אל מקום מיוחד והנה משה ענהו כאילתו ואמר הן נזבח לה' אלהינו וגו': דרך שלשת ימים נלך במדבר וזבחנו לה' אלדינו כאשר יאמר אלינו נזהר בדבריו שלא נזהר בהן כשיתברר שאין כונת הש"י שישובו והוא השיב שישלחם שיזבחו באחד המדברות להסתר שם מעיני המצריים רק שהרחק לא ירחיקו ללכת דרך שלשת ימים בלא צורך ושתועיל הזביחה הנעשית לארצו להיות גם לו גם להם עתרת שלום להסיר המכה ההיא מעליו והוא אומרו רק הרחק לא תרחיקו ללכת העתירו בעדי: ויאמר משה הנה אנכי יוצא מעמך והעתרתי אל ה' וסר הערוב מפרעה מעבדיו ומעמו מחר רק אל יוסף פרעה התל וגו'. אחר שהודה לשלוח להם לזבוח במדבר לא רצה לדקדק עמו עוד. וגם נתחסד עמו בענין התפלה שלא ימתין עד שילכו שם להעתיר כי למחר יעתיר עליו רק שלא יוסיף להתל לבלתי שלחם כשיראה הרוחה: ויעש ה' כדבר משה ויסר הערוב מפרעה מעבדיו ומעמו וגו'. (ה) ויכבד פרעה את לבו גם בפעם הזאת. ירצה שהכביד את לבו גם בסימן הזה השני כמו שעשה בראשון עד שהוצרך להשלים בבארו שלשת המכות המיוחדות בו. והנה היה ענין כובד לבו כי תלה הענין במזל המקום ושזה הענין נמשך מההבדל אשר בין מצרים לארץ גושן ולפי שידע משה זה, אמר והפלתי ביום ההוא את ארץ גושן אשר עמי עומד עליה לבלתי היות שם ערוב ושזו היא תחבולה ממנו לברר מתוך זה מה שרצה מההשגחה האלהית. ולזה באה מכת הדבר להוציאו מהשבוש הזה בייחוד אשר נאמר בה כי אם מאן אתה לשלח ועודך מחזיק בם בטענה זו. הנה יד ה' הויה במקנך וגו'. והפלה ה' בין מקנה ישראל ובין מקנה מצרים ולא ימות מכל לבני ישראל דבר והרי זו הפלאה נפלאה מהראשונ' שאפי' במקום אחד יפלה ה' בין מקנה למקנה. זהו שנאמר וישלח פרעה והנה לא מת ממקנה ישראל עד אחד: (ה) ויכבד את לבו כי עדין פקפק בלבו שמא מזל הבעלים גורם והם תולים באלהיהם. והנה לא הוצרך עוד אל התראה מהטעמים שכתבנו. והוסיף להכותו מכת השחין אשר בה הודו בעקר השני הזה כמו שנאמר ולא יכלו החרטומים לעמוד לפני משה כי היה השחין בחרטומים ובכל מצרים. ירצה שלא עמד עוד בם טעמם ולא יכלו לכלכל דבריהם מפני המכה הזאת שהית' בחרטומים ובכל ארץ מצרים לבדם שאם היו גם אהרן ומשה וכל ישראל מוכי שחין איך נבהלו מפניהם ולא יוכלו עמוד. אמנם היה כח המכה הזאת יתר על הקודמות לה במה שנגעה יד ה' בעצמם ובשרם של המצריים וגם בחרטומים. ונלאו מבקש עלות לתלות בהם ולזה לא יכלו לעמוד והודו בעבורה בעקר השני הזה אשר כפר עליו באומרו לשלח את בני ישראל כמו שפירשנו ובזה נשלם סימן עד"ש בפנה זו: אמנם עדיין חזק את לבם כי לא נתברר להם העקר השלישי והוא שתתפשט יכלתו והשגחתו על הארץ כלה ועל כל מלכיה לעשות בהם כרצונו כמו שעשה בו כי הוא מה שכפר בו בתחלה באומרו (שם ה') לא ידעתי את ה' וגם את ישראל לא אשלח כמו שכתבנו וצריך שיתברר לו עוד כי זה אלהים אלהינו אלהי כל הארץ יקרא וזה בהביא עליהם מכות מופלאות חדשות בכמות ואיכות אשר לא נבראו כמותם מימות עולם כי זה מה שיורה היותם ביכולת מוחלט הרודה על ממשלת הטבע כלו שאם היו לפי המנהג הטבעי או ממשפט אלהי הארץ ומזלה יתחייב בהכרח כי מה שהיה הוא שיהיה ומה שנעשה הוא שיעשה ואין כל חדש כי סבוב מערכות השמים הם חוזרין תמיד על משפטם וכן יסבו בלכתם. (ד) ולזה הביא עליהם סימן בא"ח שנתייחדו מהקודמות לבד בזה הענין עצמו כמו שאמר בברד אשר לא היה כמוהו למן היום הוסדה ועד עתה. ובארבה (שמות י׳:י״ד) לפניו לא היה כן ארבה כמוהו וגו'. אמנם באו בצירוף התפארות הזמן גם ההפלאה כי תמיד הגדיל והפליא לעשות כמו שיתבאר. ויאמר י"י אל משה השכם בבקר וגו'. ואמרת אליו כה אמר י"י וגו'. כי בפעם הזאת אנכי שולח את כל מגפותי אל לבך ובעבדיך ובעמך למען תדע כי אין כמוני בכל הארץ. במאמר הזה ביאר תכלית הביאור כי הוא דורך במכות ההנה הסדר והמהלך שאמרנו כי הוא יקרא השלשה סמנין הללו ג' פעמים כי במכת הערוב הראשונה לסימן השני אמר ויכבד את לבו גם בפעם הזאת. שירצה שכבר יתחיל לנהוג בכבדות בסימן ההוא כמו שעשה בראשון כאשר פירשנו. ועל זה הדרך אמר בכאן כי בפעם הזאת אנכי שולח וגו'. (ו) ירצה כי בסימן השלישי הזה ישלח את כל מגפותיו אל לבו עד שישלים זה הסדר אשר בו יודה בפנות האלהיות כאשר הנחנו: ובאר לו שהענין המתברר בכאן הוא למען תדע כי אין כמוני בכל הארץ והוא הוא הדרוש כי עתה שלחתי את ידי וגו' ואולם בעבור זאת העמדתיך וגו' ירצה אם היתה הכוונה לבד לברר לך שיש לו יכולת מה בארץ כבר יתאמת זה כשהייתי מכה אותך ואת עמך בדבר ותכחד מן הארץ. אמנם העמדתיך ליפות כח זה המופת ולהודיע וללמד כי לא לבד יש לי כח בארץ אבל שתתפשט ממשלתי ויכלתי בכלה ואין בכל שריה ומלכיה שלא יחויב לעשות רצוני. והוא אומרו בעבור הראותך את כחי ולמען ספר שמי בכל הארץ: עודך מסתולל בעמי. לדעתי הוא כאומרו עודך מתעולל לשון נשים מסוללות, מדברי חז"ל (שבת ס"ה.) אמר כל דבריך היו דברי צחוק והתול לבלתי שלח את העם אמנם על פי דבריך הנני ממטיר כעת מחר ברד כבד מאד לא היה כמוהו במצרים וגו'. כי זהו המופת החותך על היכולת המוחלט כמו שאמרנו: ועתה שלח העז וגו'. (ו) לפי שאין הכוונה בזה בעצם וראשונה להכותם רק להראות כחו וגבורתו כמו שנזכר הודיעם כן: והירא נזהר ונשמר ואשר לא שם לבו הוא רשע קבל הרע בעונו: והנה להיות הדבר המתבאר בזה הסימן הוא היכולת המוחלט האלהי כמו שהונח ייחס אליו ית' העניינים אשר בו יחס מיוחד ופרטי מכל אשר היו לפניו. אמר וה' נתן קולות וברד ותהלך אש ארצה וימטר ה' ברד על ארץ מצרים. ייחס ב' פעמים המעשה אל עושהו להורות שלא נעשה כן בשום זמן ע"י מנהיג ממנהיגי הטבע כמו שיאמר בארבה (שמות י׳:י״ג) וה' נהג רוח וגו'. ולזה פירש ויהי ברד ואש מתלקחת בתוך הברד כבד מאד אשר לא היה כמוהו בכל ארץ מצרים מאז הית' לגוי שהוא הדבר המיוחד שבסימן. באומרו כעת מחר תפס כבוד ההתפארות. וההפלאה נתבארה באומרו רק בארץ גושן אשר שם בני ישראל לא היה ברד: וישלח פרעה וגו' חטאתי הפעם ה' הצדיק וגו'. אמר שכיון שנתבררו לו השני סימנין הראשונים הנקראים פעמים כנזכר הנה הוא היה חוטא בנפשו להמתין עוד אל מה שאמר לו כי בפעם הזאת אנכי שולח וגו'. כי היה לו להודות כי הוא הצדיק בכל מה שיאמר והוא ועמו הרשעים הכופרים בעקרים האלהיים וזהו עד שלישי מוכיח למה שאמרנו: העתירו אל ה' ורב מהיות קולות אלהים וגו'. ירצה רב עתה במה שנתן קולות וברד לברר זה העקר השלישי ואין צורך למכות אחרות. ולזה העתירו על הפסקתם ואשלחה אתכם ולא תוסיפון לעמוד. ויאמר אליו משה כצאתי את העיר וגו'. למען תדע כי לי"י הארץ בכללה והוא העקר המבוקש: (ז) ואתה ועבדיך ידעתי כי טרם תיראון מפני י"י אלהים. שיעורו ואתה ועבדיך ידעתי כי טרם תדע כי לי"י הארץ תיראון מפני י"י אלהים והכוונה שיודע בהם כי טרם יבואו לידי הכרה זו על השלמות יגורו עוד פעמים אחרות מפני י"י אלהים וכלי זעמו אשר ישלח בהם ואמר להם זה כדי לזרזם וליראם אולי יכנעו לגמרי. (ח) וגם ראה בחכמתו לשתף עבדיו עמו לעוררם לתת לב על אבדם ושלא יעזבו ביד לב מלכם כסבור שכבר היה הדבר תלוי בהם ובמלכם ומזה מה שאמרו (שם) עבדי פרעה אליו עד מתי יהיה זה לנו למוקש שלח את האנשים וגו'. מה שלא נמצא שדברו עד הנה דבר. וגם הזכירו לו אלו הדברים עצמם כשאמרו (שם) שלח את האנשים. הטרם תדע כי אבדה מצרים האם תמתין ליפול במה שאמר לך משה כי טרם תדע תיראון מפני י"י אלהים אין לך להמתין לזה כי כבר אבדה מצרים. אמנם מפני שלא השיבו כן תכף ומיד, היה דבר י"י אליו בא אל פרעה כי אני הכבדתי את לבו ואת לב עבדיו וגו' כמו שיבא: והפשתה וגו' לפי שאמר שהכה כל עץ השדה וגם כל העשב יבאר איך התבואות קצתם אבדו וקצתם נצולו וזכר הסבה. (ה) וירא פרעה כי חדל המטר והברד והקולות וגו'. אמר שעם שראה שחדל המטר והברד והקולות ע"פ תפלתם הוסיף לחטוא ולעמוד במרדו בבקשו עלה ושחיתה בו יתלה זה הענין הנפלא. והנראה בעיני שטעה בו לפי מה שיורו הכתובים הוא שכבר חשב שזה הענין היה מחוייב לסבות מחייבות מהאותות הנפלאות ההוות בעליוני השמים ואם לא היו עד עתה אולי שלהיות העולם מחודש כדברי המנגדים אליו עדיין לא הגיע מצב הככבים אשר מכחם יולדו להם עד הנה וזה לא היה רחוק להיות כן ולזה ויכבד את לבו הוא ועבדיו עד שהיה דבר י"י שנית אליו:

10. _.36.1.14

    פרשת בא אל פרעה

11. _.36.1.15

    כי אני הכבדתי את לבו ואת לב עבדיו אשר דברת על לבם למען שיתי אותותי אלה בקרבו. (ח) ירצה כי שימת האותות על זה הסדר שהושמו הוא היה ענין הכבדות לא זולת כמו שביארנו ראשונה. והיה הכוונה בזה למען תספר באזני בנך וגו' ותכלית הכל וידעתם כי אני י"י. וצוה שיבאו לפני פרעה ויאמרו לו עד מתי מאנת לענת מפני וגו'. כי אם מאן אתה לשלח את עמי הנני מביא מחר ארב' בגבולך וכסה את עין וגו'. עד אשר לא ראו אבותיך ואבות אבותיך וגו'. והנה היה מה שנתחדש בזה המופת השני שכבר יהיה כלו ארציי לא מאותות השמים אשר לא יתלה מציאותו בסדור המצבים השמימיים כראשון כמ"ש וכסה את את עין הארץ ולא יוכל לראות את הארץ ואכל את יתר הפלטה וגו'. גם במה שאמר לפניו לא היה כן ארבה כמוהו ואחריו לא יהיה כן כי בראשון נאמר שלא יהיה כן בארץ ההיא לעולם: וזה מה שיחליט שלא נעשה בשום סדר טבעי רק מכח יכולת אלהי מוחלט. וזה שאף על פי שיוד' בחדוש העולם ויאמר שאפשר שעדין לא הגיע מצב שמימי שיחייב כן מ"מ הנה הוא עתיד להגיע כיוצא בו בימים הבאים שלא יכלו לעולם. אמנם כאשר תפאר שלא יהיה כן לעולמי עולמים הוא ענין נפלא בהחלט. וזה מה שאפשר שיתברר להם כשיביטו חכמיהם במלאכת האצטגנינות וביתר החכמות וימצאו שהוא כן: ויפן ויצא מעם פרעה לתת להם מקום אם ירצו עבדי פרעה לדבר דבר בינם לבינו כמו שעוררם מתחלה וכאשר חשב כן היה: (ח) ויאמרו עבדי פרעה אליו עד מתי יהיה זה המנהג שאנו נוהגין לבקש עלות באלו המופתים בצד מהצדדים לנו למוקש שלח את האנשים ויעבדו את ה' אלהיהם כי די בשני העקרים שנתבאר להם. הטרם תדע וגו' התרצה לקיים דברי משה שאמר, טרם תדע כי לה' הארץ תיראון מפני ה' אלהים כמו שכתבנו כבר, זה לא יתכן שכבר אבדה מצרים ואין לנו על מה שנסמך: (ח) ויושב את משה ואת אהרן אל פרעה וכו'. לפי שדברו אלו העבדים אליו תכף שיצאו משה ואהרן אמר שיצא מביניהם דבר וצווי על הנצבים שם שישיבו את משה ואת אהרן אל פרעה. ומי שלא ירגיש ההבדל בין נפעל או פעול להופעל בשמוש לא יתישב אצלו טעם ויושב את משה ואת אהרן גם לא יטעום דברי רש"י ז"ל שכתב, ששלחו אחריהם והחזירום ויאמר אליהם לכו עבדו את ה' אלהיכם מי ומי וגו' הראה את עצמו כמודה בשליחות אבל שהוא מבואר כי כאשר ילכון לא ילכו רק האנשים החשובים הראויים לעבודה מתי מספר: (ט) ולזה היתה התשובה נכונה מאד תדע שההולכים ממנו יש לנו לילך עם נערינו וזקנינו בכלל ועם בנינו ובנותינו וכל מקננו. ואח"כ אתה תחזה מי ומי הם עקר ההולכים כלומר שחויב לפי כן שילכו הגברים כל אנשי המלחמה נמצא בין ההולכים ובין אשר ילכו לרגלם לא ישאר אחד והוא אומרו יהי כן ה' עמכם כאשר אשלח אתכם ואת טפכם כאשר חשבתם. ובזה יוכר כי מגמת פניכם לעשות רעה והוא ההליכ' בלא חזרה. לא כן לכו נא הגברים וכו' ירצה אם לא כן שרעה נגד פניכם כמו שאמרתי לכו נא הגברים ועבדו את ה' כי אותה עבודה אתם מבקשים בפיכם לא הבריח'. או שיאמר כי אותה אתם מבקשים על מה שאמרו בנערינו ובזקנינו נלך וכו' שרמזו שהגברים הם עקר ההולכים כמו שאמרנו. ויתכן ג"כ לפי רשעתו כי לפי שאמר תחלה יהי כן ה' עמכם כאשר אשלח אתכם ואת טפכם שיובן מדבריו שלא ישלח לא אותם ולא את טפם וחזר ואמר לו כן יהיה ה' עמכם שכבר אני משלח את הגברים וכיון לקללה תחשב לו. והנה מטעם זה ההתחלפות הרב בטענותיהם גירש אותם מפניו ולא אבה שמוע עד שהוצרך להביא המכה: ויט משה וגו' וה' נהג רוח קדים וגו' כבר ביארנו טעם זה ההתיחסות אליו יתברך: הבקר היה וכו' כמו שנתבאר הנני מביא מחר וגו' לא היה כן וגו' הוא עיקר ייחוד המכה כמו שאמרנו אבל ענין ההבדלה לא נזכר כי למה יהיה כן במציאות שלמחר יצאו ישראל מתוכם ולא להם יהיה יתר הפלטה מעץ השדה וצמח האדמה. ולפי שאין לה מבוא בזאת המכה זכרה בשלישית באר היטב כמו שיבא וימהר פרעה לקרא למשה ולאהרן ויאמר חטאתי לה' אלהיכם ולכם. יורה שהוא חוטא לה' מצד שלא נכנע מפני המופתים הקודמים ושחטא להם מצד שחשדם על הבריחה ושבזה אותם והקל בכבודם באומרו יהי כן ה' עמכם כאשר אשלח אתכם וכו' ולזה אמר שא נא חטאתי אך הפעם כי בפעם הזאת השלישית יהיה לו המרד יותר גדול מבסימנין הראשונים בלי ספק: או שכיון אליו ממש לומר שישא חטאתו כי זאת היא הפעם הראשונה שהקל בכבודו ולא יוסיף: והעתירו אל ה' אלהיכם ויסר מעלי רק את המות הזה. ויצא מעם פרעה ויעתר אל ה' ויהפך ה' רוח ים חזק מאד וגו' ויחזק ה' את לב פרעה וגו'. (ה) ירצה שהחזיק השם את לבו כמי שאמר וה' נהג רוח קדים עזה וגו' ורוח הקדים נשא את הארבה וכן ויהפך ה' רוח ים חזק מאד ויתקעהו ימה סוף כי נכנס בלבו רוח עועים לומר שהענין ההוא נמסר אל טבע הרוחות ברוח בא וברוח הלך ולא ברוח ד' וזה מה שהחזיק את לבו. (י) ולא נגמר לו המופת בעקר אשר היו עליו עד שהביא עליהם חשך שהוא מכה באויר עצמו ונתבאר שהיה דבר חדש שלא היה כן מעולם וגם נאמר לא ראו איש את אחיו ולא קמו איש מתחתיו שלשת ימים ולכל בני ישראל היה אור במושבותם והוא תשלום בא"ח אשר בו נשלמו העקרים האלהיים ואז הודו וקבלו בלי שום פקפוק. רק שנתחדש ספק אחד חצוני כמו שיבא שעליו קבל מכת בכורות כאשר דבר ה'. ואולם מה שנראית הודאתו בה מכל המכות הוא מצד שנרא' שכל מה שהודו עד הנה לא הודו בו רק בשעת ההתראה או בעמידת המכה. ולזה היה מה שהיה שבסור המכה יחזור לסורו אמנם בזאת הכתוב העיד שלא קמו איש מתחתיו כל ימי היותה ושאחרי סורה מבלי שתקדם לו התראה על זולתה נאמר ויקרא פרעה אל משה ויאמר לכו עבדו את ה' ואמר גם טפכם ילך עמכם כי זה מה שיסבול דעתו שירצהו האדון אשר הם מבקשים אלא כי לפי שאמר לו משה בהתראת מכת הארבה בצאננו ובבקרנו נלך מה שחשב שאמר לו כן מלבו להקניטו על שאמר לו מי ומי ההולכים לזה עכשיו שמשלחם מדעתו ראה לבאר ולומר רק צאנכם ובקרכם יוצג שלא יתכן כלל שילך המקנה כי למה יהיה עליהם למשא בדרך אשר הם הולכים ושבי' מיד ועוד שלא הוזכר מתחלה ועד סוף רק שלח את עמי ויעבדני. ואם לפעמים אמרו ונזבחה לה' אין הכוונה שיוציאו המקנה רק שיזבחו לפניו מאשר יצודו ציד חיה או עוף או דבר מועט. ולזה היה סבור שכבר הודה על דברו לגמרי מה שלא עשה עד הנה. וברוך אלהי ישראל אשר עמקו מחשבותיו לעשות עמהם להפליא במה שלא צוה לומר לו בפירוש כוונת גאולת העם בהחלט למען עשה כיום הזה להביאו בכפל רסנו לקבל אלו התשע מכות בשלשה הסמנים הנזכרים ועוד בה עשיריה אשר ייעד עליה בתחלה. (י) והנה על כונה זו אמר המשורר (תהילים ק״ה:כ״ז-כ״ח) שמו בם דברי אותות ומופתים בארץ חם. שלח חשך ויחשיך ולא מרו את דברו. כי בכלן היה להם מרד גמור. אם ממיאון. או התול בסור המכה. עד החשך שבסורה נכנע לבבו ומעצמו הודה כמו שאמרנו. והנה לפי שבמכות הדבר והשחין לא נזכר בהם לא מרד החזרה ולא חוזק המיאון על אותו שעור כמו בנשארות כמו שתמצא בענינם לזה השמיט זכרונם המשורר בזכרו אחת אחת דברי אותותיו אשר מרו בהם עד שבאו לכלל הודאה והנה עם זה היו דברי המשורר נכונים מאד. וכבר היתה מכת החשך ראויה לבא באחרונה להורות כי עד עתה היה דרך רשעים באפלה ולסוף בחשך ידמו כי המצרים והדומים להם מהעכו"ם היו בעניינים האלהיים האלו באפלת העורון עד כי לא יוכלו לראות איש את אחיו ואת רעהו לבקרו ולהישירו בהן. ולא קמו איש מתחתיו להדליק נרו בבית חברו. אמנם לכל בני ישראל היה אור במושבותם. ואינן צריכין לצאת מדלתי ביתם החוצה להדליק את נרם כי אור התור' האלהית נוצץ וזורח תמיד עליהם להוציא אל הפעל כח הראות השכלי שהוא החלק הנכבד אשר בנו כמו שע"י אור השמש והכוכבים או. האש יוצא אל הפועל הראות החושיי והותר כמו שאמר החכם (משלי ו׳:כ״ג) כי נר מצוה ותורה אור. ויצדק על זה ודרך חיים תוכחות מוסר (שם) כי תוכחות מוסר שעשה בפרעה ובכל עבדיו בדרושים האלו הוא דרך חיים לכל בני ישראל ולכל הנמשכים אחריהם ממאמיני תורת משה רבינו ע"ה כמו שאמר ולכל בני ישראל היה אור במושבותם:

12. _.36.1.16

    ובמדרש (ש"ר פ' י"ד) ולכל בני ישראל היה אור במושבותם. בארץ גושן אשר שם בני ישראל לא נאמר אלא בכל מושבותם שבכל מקום שהיהודי נכנס נכנס האור לפניו ורואה מחבואות ומטמוניות וכו' ואף לעתיד לבא עתיד הקב"ה להחשיך את העכ"ום ולהאיר את ישראל דכתיב (ישעיהו ס׳:ב׳) כי הנה החשך יכסה ארץ וערפל לאומים ועליך יזרח ה' וכבודו עליך יראה. יראה שהם מפרשים במושבותם של מצרים. והנה שאם ירמזו המחבואות ומטמוניות המצריים הלא עקר כוונתם הוא אל אור השכל אשר בו יחפשו הדרושים העמוקים והנסתרים והאור האחרון של העתיד יוכיח על הראשון בלי ספק. והטה אזנך ושמע אומרם בכל מושבותם שבכל מקום שהיהודי נכנס נכנס האור לפניו. וכן הוא באמת אם לא יעור הוא את עיניו והוא עצמו מה שאמרנו:

13. _.36.1.17

    ועתה אחר שנתיישב כל זה נבוא לתשובתו של משה על שבושו בענין המקנה באומרו גם אתה תתן בידינו זבחים ועולות וכו' וגם מקננו וכו' להיות הראוי שיהפוך את דבריו לומר מקננו ילך עמנו וגם אתה תתן בידינו וגו'. ועוד שלא נמצא שנתן זבחים ועולות כדבריו כמו שאמרנו בספקות והוא מגונה שיבואו דברי הנביא לריק: (יא) ואני אומר שהוא עליו השלום הרגיש בפרעה שהיה קוהה את שיניו על הזביחה לה' מתועבת מצרים. ולזה אמר לו קודם לכן (שמות ח׳:כ״ה) רק אל יוסף פרעה התל לבלתי שלח את העם לזבוח ל"י. ולזה כשאמר לו עכשו רק צאנכם ובקרכם יוצג השיב לו לא די שנלך לנפשנו כאשר דברת אלא שגם אתה תתן ותכין בידינו זבחים ועולות ממקננו שאתה חשבתו כשלך ועשינו לי"י אלהינו בהודאתך כלומר כי תועבת מצרים נזבח לפניו בהסכמתך. וגם במה שאמרת שאין הכוונה לאלהינו בלתי על גוייתינו אין הדבר כן כי גם מקננו ילך עמנו לא תשאר פרסה כי ממנו נקח לעבוד וגו'. ואחר שאמר שלח עמי ויעבדני הרי המקנה בכלל כי ממנו נקח וגו' ולפי שלא נדע עד היכן תגיע העבודה לא תשאר פרסה: (ה) ויחזק י"י את לב פרעה ולא אבה לשלחם ויאמר לו פרעה לך מעלי וגו'. וענין זה החוזק לא היה רק מה שחשב בלא ספק שמשה היה בודה מלבו דברים אלו שהוא חדשם עכשיו ולא מאת י"י היתה זאת כי לא עלה על שום דעת שיצוה אליהם להביא המקנה לפניו לחוג את חג י"י עד בלי השאר פרסה אלא שהשליח התל במלכו ובאלהיו: (יב) ולזה חרה אפו עליו וא"ל לך מעלי השמר לך אל תוסף ראות פני וגו'. כלומר אחר שעשיתי כל מה שעלי לעשות למלאת את מצות דבר י"י אלהי ישראל ואתה מוסיף דברים אשר לא צוה ולא עלה על לבו הרי נתחייבה בנפשך והותר דמך אצלי אם תוסיף: (יג) וכמה יתברר זה במה שאמר בסוף קומו צאו מתוך עמי גם אתם גם בני ישראל וגו' כדברכם גם צאנכם גם בקרכם קחו כאשר דברתם. על הענין הראשון אמר כדברכם שכן היו נוהגים לומר תמיד והיא היתה הכוונה ביניהם. אמנם על הצאן והבקר אמר כאשר דברתם כלומר שהוא מה שדברו באחרונה כמו שהבין הוא מדבריהם: ויאמר משה כן דברת וגו'. דבר יציב ונכון דברת כי באמת אין מהראוי לכבדך עוד לראות פניך: ולהצדיק דבר נביאו היה דבר י"י אליו במקום ההוא עוד נגע אחד אביא על פרעה כדי שיודיענו טרם צאתו. והעיר את אזנו שכבר הגיע העת שעליו אמר בשעת השליחות הראשונה ושאלה אשה משכנתה. ולזה אמר דבר נא באזני העם ירצה שידבר עכשיו מה שאמר לו ראשונה ויתן י"י את חן העם וגו'. גם האיש משה גדול מאד כי הכל סיוע לדבר השאלה וכבר כתבנו שם שלא היה בזה שום גנאי. ויאמר משה כה אמר י"י כחצות הלילה אני יוצא בתוך מצרים וגו'. ומת כל בכור וגו'. אחר שבא פרעה לכלל דעת כי י"י אלהי ישראל אלהי כל הארץ יקרא ולא נסתפק לו רק אם היה השליח נאמן בשליחות הזה הפרטי או אם בדהו מלבו. מה לעשות עוד כי אם להביא הסימן המיוחד אל השליחות עצמו ביחוד כמו שאמר מתחלה בני בכורי ישראל ואומר אליך שלח את בני ויעבדני ותמאן לשלחו הנה אנכי הורג את בנך בכורך ומעתה לא יוכל להכחיש: (יד) וזהו טעם ויהי כי הקשה פרעה לשלחנו ויהרוג י"י כל בכור וגו' שנראה בפי' שהיא המכה המיוחדת לקושי השליחות וכאלו לא היה שם זולתה. אך ראה נא איך כלל כל ענייני שלשת הסימנין הנזכרים במכה הזאת העשירית עם הענין המיוחד בה שהוא מכת בכורות כמו שהיה המנהג בכל הסימנין אלא שהיו העניינים בכאן על צד יותר נפלא מבראשונות והוא דבר שיאות שימצא כן במה שהוא תשלום הענין הזה הנפלא וסיומו שיוכללו בו כל דברי השליחות שאמר (שם ה') כה אמר ה' אלהי ישראל שלח את עמי ויחוגו לי במדבר. וזה כי הענין המיוחד בסימן הראשון אשר בו נתבאר מציאות הש"י הוא לבראת בריאות חדשות שהוא ענין מיוחס לו ית' עם ההתפארות הזמני שנתגלגל במכת הצפרדעים והוא מה שנמצא בכאן עם המכה הזאת הנפלאה המיוחדת לו התפארות הזמן כמ"ש כה אמר ה' בחצות הלילה אני יוצא וגו' ומת כל בכור וגו'. ונאמר ועברתי בארץ מצרים וגו', וכמה דקדקו חז"ל לייחס לו ית' זה הענין הנפלא באומרו (מכילתא בא פ"ז) אני ולא המלאך אני ולא השרף אני ולא השליח אני ה' אני הוא ולא אחר יבוא ביאורו בשער ל"ח ב"ה. וגם שההתפארות הזמני היא קביעות זמן יותר דק מכל הקביעות הקודמות. והענין המיוחד בסימן השני הוא ההפלאה כמו שנתבאר ועליה אמר בכאן ומת כל בכור בארץ מצרים מבכור פרעה היושב על כסאו עד בכור השפחה וזו היא הבחנה יותר עצומה וכמו שאמרו חז"ל (ב"מ ס"א:). אני הוא שהבחנתי בין טפה של בכור וכו' וכן נאמר אשר פסח על בתי בני ישראל במצרים בנגפו את מצרים ואת בתינו הציל. ונאמר ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו למען תדעון אשר יפלה ה' בין מצרים ובין ישראל. והענין המיוחד בסימן הג' הוא אשר כמוהו לא הורגל להיות כאשר נתבאר והוא מה שאמר בכאן והיתה צעקה גדולה במצרים אשר כמוהו לא נהיתה וכמוהו לא תוסיף. הנה שכלל שני העניינים מהעבר והעתיד כמו שהיה הענין בסימן ההוא כי בראשונה מהמכות אמר אשר לא היה כמוהו במצרים למן היום הוסדה ועד עתה ובשנייה הוסיף לפניו לא היה כן ארבה כמוהו ואחריו לא יהיה כן. והנה שהוא מבואר שהסימן הראשון לקח ענין אחד. והשני לקח הענין ההוא והמיוחד אליו. והשלישי השני' הראשונים והמיוחד אליו. והמכה העשירית לקחה השלשה העניינים הקודמים והמיוחד אליה והוא מה שיאמת הדרך אשר דרכנו בו מלבד שאר ההכרחיות אשר הכרחנו לפי דרכנו: והנה אחר שהשלים לו דבר המכה המסיימת חזר להשלים תשובתו על אומרו אל תוסף ראות פני ואמר וירדו כל עבדיך אלה אלי והשתחוו לי לאמר צא אתה וכל העם וכו' ירצה אני לא אוסיף עוד לבא אליך. ואולם אתם תשובו ותבואו לבקש פני על זה בבקשה ותחנונים ואח"כ אצא ותתקיים גזרתך לא בי לבדי כי בכל העם אשר בארצך כי כלנו נקיים מה שאמרת אל תוסף ראות פני. ועל גזרה זו שגזר משה נאמר להלן (שמות י״ד:י״ג) כי אשר ראיתם את מצרים היום לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם. ועם זה יצא מלפניו בחרי אף ולא חשש לרצותו כי ראה כי כלתה אליו הרעה וממהר האלהים לעשותו. ויאמר ה' אל משה לא ישמע אליכם פרעה למען רבות מופתי בארץ מצרים ומשה ואהרן וגו'. (ה) ויחזק ה' את לב פרעה וגו'. לפי שכבר יראה מפרסום אופני זה השליחות וסרבנות פרעה והתוליו כי כהתל באנוש יהתלו בו ושכבר נתאוה בו ובכזביו פעמים ח"ו לזה טרח וכתב בסוף כלם מה שהודיעו הש"י למשה בתחלה כי הוא ית' אשר יסבב שלא ישמט אליהם פרעה לסבת רבות מופתיו כלומר שהמופתים ההם עצמם היו ענין סרבנותו כמו שפירשנו כבר ושכן נמשך המעשה כי משה ואהרן עשו כל המופתים האלה לפני פרעה באופן שנשאר לו תמיד דבר שיפקפק בו ויסרב בשלוח העם בתואנת אמתת הדבר ההוא שמפקפק בו ושעל זה האופן היה מה שהחזיק הש"י את לבו לבלתי שלחם עד הנה. והנה אחרי כן באה פרשה בפני עצמה להורות מעשה אלו הדברים המיועדים במכה הזאת העשירית כמה שנא' אחר פרשת החדש אשר ראינו לחלקו לדרוש בפני עצמו פרשת ויהי בחצי הלילה וה' הכה כל בכור וגו' ובה באה ההודאה השלמ' באומרו קומו צאו מתוך עמי גם אתם גם בני ישראל ולכו עבדו את ה' כדברכם גם צאנכם גם בקרכם קחו כאשר דברתם וכמו שכבר ביארנוהו ואמר וברכתם גם אותי. כי אחר שהמקנה היה מוחזק בידו ובדעתו הנה הנזבח ממנו לה' ראה שיקחהו לברכה מאתו: (טו) וישא העם את בצקו טרם יחמץ וגו'. הנה הם ודאי עשו עיסותן מצות כמצותן. אמנם לפי שיראה שנתעכבו בידם כדי חימוץ ועוד. העיד הכתוב כי נשא העם את בצקו טרם יחמץ ושהוליכו אותם צרורות בשמלותם על שכמם וכל עוד שהתעסקו בהם לא החמיצה והוא מה שהעיד הכתוב אחרי כן ויאפו את הבצק אשר הוציאו ממצרים עוגות מצות כי לא חמץ. אלא שאם יאמר אומר ומי הכניסם לזה הדוחק יעזבו העיסות ההנה במצרים ויעשו אחרות כתקונן אמר כי גורשו ממצרים ולא יכלו להתמהמה ירצה הוצרכו לאפות הבצק אשר הוציאו ממצרים אשר לא חמץ ולא חזרו אחר בצק אחר כי גורשו ממצרים ולא יכלו להתעכב לעשות צדה אחרת והנה יש בכתוב שתי עלות לשני עלולים והפירוש נכון. והנה לפי שיש בענין הזה צד נס שבו נתקיימה המצוה הזאת בתחלת' כיון רבן גמליאל (פסחים קט"ז:) לצרף אותו בטעמה לומר מצה זו שאנו אוכלים על שום מה על שום שלא הספיק כו' כאלו הנם ההוא קיים מאמר המצוה הזאת בראשיתה ומשם ואילך קיימו וקבלו היהודים את אשר החלו לעשות וכוונתו גם היא נכונה: או שיהיה מאמרו דרך דרש לומר שזכו לאכול מצה של חירות על שם שלא הספיק שאור שבעיסתן להחמיץ עד שנגלה וכו' וכמו שאמרו ז"ל (ויקרא רבות פ' ל"ב) שלא שינו את שמם ולא גילו את מסתוריהם וכו' וכמו שאמר עוד (בהגדה) ואלו לא הוציא הק"בה את אבותינו ממצרים עדין אנו ובנינו וגו' וסמך אותו למקרא הזה ואיך שיהיה המשיך הענין ואמר כי בכל החפזון ההוא לא הפסידו כלום שכבר היה להם פנאי לעשות כדבר משה וישאלו וגו' וי"י נתן את חן העם וגו' וכבר כתבנו טעם וינצלו את מצרים: (טו) וסמך לזה ומושב בני ישראל אשר ישבו לומר שאע"פי שגורשו ממצרים על זה האופן מהמהירות וגם שלא היו שם כי אם רד"ו מהשנים הנה בעבור זה לא ישוב דבר י"י אחור אשר דבר (בראשית ט״ו:י״ג) גר יהיה זרעך בארץ לא להם שהרי יש לו יתבר' דין וחשבון או חשבונות רבים בהם יוכל לכוין הזמן כמו שירצה עד שכבר יחשוב מעת הבשורה או זולתו עד שצדק באומרו שהיו במצרים כל הארבע מאות שנה ועוד שלשים והם דרכי י"י וחסדיו עם אוהביו ושומרי בריתו כי על כן אמרו ז"ל (שמות רבה פ' ב') יודיע דרכיו למשה לבני ישראל עלילותיו (תהילים ק״ג:ז׳) והוא אומרו ז"ל (בהגדה) שה"בה מחשב את הקץ לעשות מה שאמר לאברהם אבינו וכו': והנה בזה נשלם מה שראינו לבארו בעניינים החמורים האלה אשר בהם נודעה גבורתו ועוצם יכולתו של אלהינו עם יושר דרכיו וצדקתו הנורא ורב טוב וחסד לכל בית ישראל אשר גמלם ברחמיו להורידם למצרים לקבל עול השיעבוד וההכנעה על השיעור ההוא העצום תחת יד פרעה מלך עז וקשה כדי שיבינו וידעו מה טוב ומה נעים עבוד את י"י כמו שאמר שמעיה הנביא (ד"ה ב' י"ב) וידעו עבודתי ועבודת ממלכות הארצות וכבר כתבנו זה הענין בתחלת פירוש ואלה שמות שער ל"ד ויבא עוד בשער מ"ד ב"ה. והוא מה שא"ר יהודה בעל הסימנין הנזכרין ראוי היה יעקב לירד למצרים בשלשלאות של ברזל (שו"חט תהלי' ק"ה) כי השם ית' באהבתו אותם לא מנע מהם הירידה לשם באחד מאופני ההשגחה אבל העבה את החבלים וכפל אותם עד שעשה אותם עבותות וסבות חזקות לרדתם שם כדי להמשיכם ג"כ בחבלי אדם ובעבותות אהבת עבודת האל יתברך אל טוב ההצלחה האמיתית הצפונה לעבדיו ובני בריתו. וכבר נתבאר זה המאמר בשער ל"א והתהלה לאל אשר עזרנו אמן:

14. _.37.1.1

    יבאר התועלות הנמשכות מקידוש הלבנ' באמונ'. ויזכיר היחסים אשר לאומה זאת עמה:

15. _.37.1.2

    החדש הזה לכם ראש חדשים.

16. _.37.1.3

    ש"ר פרש' ט"ו למלך שקדש אשה וכתב לה מתנות מועטות כיון שבא ללקחה כתב לה מתנות הרבה כך העולם הזה אירוסין היו שנאמר (הושע ב׳:כ״א) וארשתיך לי לעולם ולא מסר להם אלא לבנה בלבד שנאמר החדש הזה לכם ראש חדשים אבל לימות המשיח יהיו בנשואין שנאמר (ישעיה נ"ד) כי בועליך עושיך י"י צבאות שמו ואותה שעה ימסור להם הקב"ה את הכל שנאמר (דניאל י"ב) והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע ומצדיקי הרבים כככבים לעולם ועד:

17. _.37.1.4

    *תוכן דעתי, הנה ידוע, כי לפי גודל יקרת וזכות דבר מה, יהיה גם הפסדו ועכירתו יותר קרובה ויותר קלה, ד"מ מראה זכוכית היותר זכה ובהירה, תמהר יותר להעכר ולאבוד בהירותה וצחותה, מדי יעבור עליה רוח פי איש העומד נגדה, משאר כלי זכוכית פחותי הערך הבלתי זכים ובהירים כל כך, וכן הדבר גם בבחינה מוסרית בנפש האדם, כי בעבור היותה יקרה עד מאד, צריכה להשמר גם מאד מכל פעולה ומעשה אשר יוכלו לסבב לה באופן מה, השחתת המדות או תערובות סיג וחלאת דעות נפסדות, אשר ע"כ אסרה התורה האלקית לנו הרבה מאכלות, המעכירות דם הנפש, ומולידות בו נטיות בלתי זכות (כמאחז"ל שהדברים האסורים מטמטמין את הלב) והנזיר הפורש מן היין המחמם את הדם, להגדיל תשוקת בעליו החמרית, ומשכר שותיהו, לערב ולבלבל דעתו מחשוב נכוחה, נקרא קדוש בעבור זה. גם הזהיר' אותנו בעבור זה מכל הפעולות והמעשים אשר יוכלו לסבב בצד מה. כי יעלו על דעתנו דעות נפסדות המרחיקות אותנו מאמונתינו הטהור' ומעבודת אלקים אמת, ללכת אחרי הבלי נכר כמו שהאריך בענין זה המ"נ ח"ג בטעמי המצות שלו, עיי"ש פ' ל"ז. והנה נודע ג"כ כי עבודת השמש והירח וכל צבא השמים, נפרצ' בימים ההם בין העמים, עד שהשתדלו נביאי כל חוזה לבאר טעותם מפורש באר היטיב, למען לא יתעו ישראל אחריהם (כמו שהולך הרב ומבאר פרשה י"א בירמי') ואחרי כל זאת הלא יקשה לנו מאוד להבין מצות "החודש הזה לכם" שביארו חז"ל על קידוש החודש כראות הלבנ' והתחדשות', ומצות הקרבת הקרבנות ביום החודש הלא כל זה יוכל לסבב מחשבת עבודת הלבנ' חלילה אצל המון העם, ואף שנאמר "ובראשי חדשיכם תקריבו עולה לד'" אין די בזה בהשקפ' הראשונ' להוציא כל מחשבת פגול מדעת ההמון, כמו שראינו במעש' העגל שאף שאמר אהרן, "חג לד' מחר", בכל זאת תעה מהר חיש לבב העם אחרי העגל לחשבו כאלקות, וישתחוו לו, ולבאר כל זה אמר הרב ז"ל, כי כוונת המצוה הזאת ותכליתה היו בהפך, לשרש על ידה כל מחשבת עבודת צבא השמים, וביאר זאת במשל, כי הנה ידוע שאם יחזיק ההמון דבר מה לטוב ומועיל, ואוהב אותו בעבור זה מאוד, לא על נקלה תשתנ' דעתם זאת, אם נאמר להם בהיפך, כי הדבר הזה לרע להם, והאומר להם כן יחשב בעיניהם כמצחק או כמתעתע, ולהראות לכל אחד ואחד מהם בראיות נכוחות, אמיתת דברינו, מלבד כי יצכרך לזה זמן ועמל רב, הנה לרוב יהי' בכל זאת עמלינו לריק, יען כי אין דעתם משגת כל יסודו ראיותינו הבנוים על אדני השכל והתבונ', וע"כ יותר טוב אם נבחר מתוכם איזה אנשים חכמים וידועים לשבטיהם, אשר בהם יאמינו העם, ועיני כל העדה עליהם, כי להם אנו יכולים לבאר האמת על נכון, כי הם יבינו לשכל מלינו, בעבור היותם בעלי חכמה ודעת, ולהם ישמעו ג"כ העם כלו, בהוליכם אותם לאט לאט בנתיבות האמת והצדק כי בהם סמוך ובטוח לבם שלא יתעום מדרך הישרה והנכוחה, ובאופן זה נהג גם הי"ת, כי במצוה הזאת צוה שמשה ואהרן, ואחרים כל זקני דור ודור וחכמים, יחשבו ויתבוננו תמיד בתנועת הלבנה וחידושה, וע"ז יתעוררו ויסובבו לחשוב גם במהלך שאר הכוכבים וצבא השמים במסילותם, למען יכירו וידעו עי"ז, כי כלם הם רק עבדים ומשרתים להפיק רצון אלקים ית', ואל כל אשר יחפוץ יטה אותם, ובלעדו לא יוכלו להטיב או להרע, מזה יבינו ג"כ, כי שוא עבוד אותם, כי רק לד' לבדו ראויה העבודה והתפילה, ולא אל זולתו, ואחרי כי יושרש עיקר זה בלב ראשי העם וחכמיו לאט לאט ילמדוהו גם להמון העם, עד שיצא כל ספק מלבם, ויודו כולם כי אולת תחשב לאיש אשר יעבוד אותם, ומן ד' יסור לבו, וע"כ ייחדו גם כל עבודתם רק לד' לבדם, וע"ז מורה הכתוב "ובראשי חדשיכם תקריבו עולה לה'" ר"ל כי אם כה תעשו אז יערה אליהם מדי חודש בחדשו, רוח דעת אמיתית לדעת ולהבין, כי רק לד' לבדו ראוי להקריב עולה וקרבן, ולא אל זולתו, אח"כ ביאר הרב ז"ל האופן איך שיודע כל זאת לחכמים יודעי העתים, החושבים זמן התחדש הלבנה, ואמר, כי עבודת הככבים היתה בין העמים הקדמונים על ג' פנים, קצתם חשבו אותם לאלקות, וקצתם חשבום רק כשרים נכבדים היושבים ראשונה במלכות אשר בידם להטות לב המלך לטוב אנשים המכבדים אותם, ולדעת זולתם, וקצתם חשבו אותם רק לכלים טבעיים, אשר רק על ידם וע"פי חקי תנועותם יוכל לעשות הי"ת מלאכתו וע"כ ראוי להם שיכבדו אותם כמו שיכבד העם ד"מ כסא המלך אשר הוא יושב עליו, ושרביט הזהב אשר בידו, והכתר אשר נתן בראשו, בעבור היותם סימני המלכות והממשל', והנה על ידי חשבון מהלך הירח וקדוש החודש לצורך המועדים, יתרחקו החכמים האמיתיים מכל ג' דעות אלה, כי בראותם התחדשות אור הירח בכל חודש אחרי הסתרה זמן מה, יבינו כי אין לה אור מעצמה, ורק מאור השמש אשר תגיה לעומתה תאיר עלינו, וא"כ אין ליחס לה ענין אלקית, כי אלקי לא יצטרך לזולתו, וההתבוננות הזאת תביאם לחשוב, כי גם השמש ושאר כוכבי לכת אשר גם אורם יסתר לפעמים בעמוד אחד מצבא השמים בינם וביננו, או בעננו ד' ענן על הארץ, אינם אלקית ובהיות תנועתה ותנועת שאר הכוכבים העצמית ממערב למזרח, ובכל זאת יוכרחו ע"י תנועת גלגל היומי המניע עמו כל הגלגלים כולם, להתנועע היפך טבעם ממזרח למערב בכל יום (עיין למעלה מבוא לשער ל"א בביאורי) יודע להם, כי אינם גם במדרגת שרי המלך, אחרי שגם הם תלויים בתנועת זולתם ולא יוכלו ללכת אל מקום אשר יהיה שמה רוח תשוקתם החפשית ללכת, ומצד היות תכלית מצות קדוש החודש רק לדעת על ידה קביעת המועדים, ראש חודש ניסן, ד"מ, למען נחוק בט"ו בו חג הפסח, מועד צאתנו ממצרים באותות ומופתים, אשר עשה הי"ת נגד חקי הטבע ומערכת הכוכבים ומזלות, ור"ח תשרי אשר בו ישפוט ד' מעללי אדם, לתת להם כפרי מעשיהם בהנהגה נסיית היוצאת מדרכי הטבע הנהוג ובט"ו בו נחוג את חג הסכות לזכרון, כי בסכות הושיב אבותינו במדבר, והגין עליהם שם בדרך נסיי מכל מקרי ופגעי הטבע הרעים, אשר כל זה יורה, כי ברצון הי"ת ישדד מערכות השמים, ויפעול פעולותיו נגד חקי הטבע, ונמשך מזה כי גם אינו ראוי לעבוד הכוכבים או לכבדם, בעבור היותם כלי פעולותיו ית' אחרי כי לפעמים באמת יהפכם בתחבולותיו, לפעול גם נגד חוקיהם, ואחרי היות מצות קדוש החודש באופן זה, מסבבת התאמתות אמונתינו באחדות הבורא ית' ובהנהגתו הנסיית, בצדק "א"ר יצחק לא היה צריך להתחיל התורה אלא מהחודש הזה לכם", והתועלת השנית היוצאת לנו ממצות קידוש החודש היא, להכחיש על ידה דעת האומרים כי הכל נעשה במקרה והזדמנות, ולא ה' פעל כל אלה (עיין שער א') כי ע"י ההתבוננות והחשבון לדעת מהלך הירח ושאר צבאי השמים אשר הוא על חוק ידוע, הנשאר שוה וקבוע תמיד בכל הזמנים, יודע לנו כי רצון הי"ת לבדו מנהיג כל אלה בחכמתו הנשגב', ע"פי חקים הבלתי משתנים מבלי רצונו כל ימי עולם, כי מה שיהי' רק במקר' והזדמנות לא יוכל להתמיד זמן רב ולהיות תמיד על אופן שוה, ועי"ז הלא תפקחנ' עיני שכלינו לדעת ולהבין. כי רק יד ד' תעשה כל זאת, ורק הוא לבדו ברא התבל ומלוא' אשר ינהיג ג"כ תמיד, וכמוץ מגורן תסוער מלבני כל דעה נפסד' המכחשת מציאות הי"ת, כמו שיורה ע"ז גם מאה"כ בתחילת התור' "בראשית ברא אלקים" שר"ל שעל ידי הבריא' אנו יודעים ומכירים כי יש אלקים בורא כל אלה. (כמו שכתבנו למעל' בשער א') והתועלת השלישי היוצא לנו ממצוה הזאת היא כי כמו שסיפורי התורה מבראשית עד שמות מורים, מלבד הוראתם הפשוטות על מקרי האבות הקדושים, גם על מקרי בניהם אחריהם בכל דור ודור. כמו שביאר זה הרב ז"ל בשערים הקודמים, כן ידעו לנו גם מתכונת הירח, ואופן תנועתו ומהלכו, הקטנת אורו בקצת ימי החודש והגדלתו בזולתם, לקותו הכללית או החלקית לפעמים אורך זמן לקותו זה או קוצרו לפעמים, על מקרי עמנו האומה הישראלית, כי בכל זה הוא כעין אות ומופת להם, והם דומים לו בכל אלה כי גם אור הצלחתם יקטן לפעמים ויגדל בפעמים אחרות, גם שפלותם ולקות אור הצלחתם המדינית והמוסרית, תהי' לפעמים כללית, ולפעמים רק חלקיית. ויארכו לפעמים זמן רב או מעט, וכמו שהירח מקבל אורו רק מהשמש, יקבלו ישראל אור חכמתם האמיתית רק מהי"ת, וכמו שבעמוד הירח באמצע החודש נגד השמש על קו ישר, יהי' אורו שלם. כן אם יישירו ישראל פניהם אל הי"ת יהי' אורם המוסרי והצלחתם המדינית ג"כ שלם. וכמו שהירח יעבור במהלכו ובסביבו את כדור הארץ בכל חודש, על פני כל שאר כוכבי לכת, ורק על ידו יודעו לחכמי התכונה גם דרכי תנועתם. כן יעברו גם ישראל בתוך כל העמים אשר על פני האדמ' ומהם ילמדו כולם להכיר ולדעת את הי"ת, וזאת תעודת אומתנו הישראלית עלי ארץ, מני אז עד סוף כל הדורות. להאיר עיני העמים ולהורותם האמונה האמיתית, והדרך הישרה הנרצית בעיני הי"ת, ועוד שאר דמיונות מנה הרב ז"ל יש בין הירח ועם בני ישראל הדומים לו בתכונותיהם ובמקריהם, וזש"א ר' יצחק "לא היה התורה צריך וכו'" כי ב' התועליות המושגות מסיפור הבריאה ומקרי אבותינו, שהן התאמתות אמונת מציאות הי"ת, וההוראה על קורות ישראל, העתידות להם בכל הזמנים והמקומות, הלא הן תצאנה לנו גם ממצות קדוש החודש, וההתבוננות המסובבת ומחויבת לנו על ידה בחשבון מהלך הירח ותכונתו. וע"ז רומז גם המדרש שהחל בו הרב, כי רצה להורות שבתחילת היות ישראל לעם, נדמה עוד ביחסו אל הי"ת, כיחס הארוסה אל הארוס, שאינה מכרת עוד טבעו ותכונתו, וע"כ נתן ד' להם מתנה טובה שהיא מצות קדוש החודש, והחוב לחשוב מהלך הירח, למען יכירו וידעו עי"ז, כי רק הי"ת יצר התבל ומנהיגו לבדו, אבל לעתיד לבוא כאשר תרבה הדעת ומלאו פני תבל תבונה, יהיה יחס ישראל אל הי"ת, כיחס האשה הנשואה לבעלה, שמכרת כבר מהותו ואיכותו כראוי, וזש"א ז"ל "ואותה השעה ימסור להם הק"בה את הכל "ר"ל הכרתו וידיעתו ית' בתכלית השלמות, כמו שנאמר והמשכילים יזהירו וכו', להיות נשמת האדם נפש יקרה. לא לבד ראוי להרחיק הדברים המזיקים לה כי גם הדומי' להם והמביאים אליהם. וזה דבר שהישירה אותו התורה האלהית בכלל האיסורין הפוגמין את הנפש אשר שמה אב לכלם תורת הנזיר כי עם היותו דבר שקבל אדם מעצמו לפי רצונו שם שם לו דרכי ההרחקת והפרישות כי לא יחל דברו בכל אשר יעשה מגפן היין מחרצנים ועד זג וכמו שאז"ל (שבת י"ג.) לך לך אמרין לנזירא סחור סחור לכרמא לא תקרב. ולמדו מכאן קל וחומר לכל שאר האיסורין הנאסרין מפי הגבור' ככמו שהוא מבואר מדבריהם ומהרחקותיהם וכ"ש אמרו בחמורים מהם כגלוי עריות שהרבו להזהיר ולומר (אבות פ"א) כל המרבה שיחה וכו' באשתו אמרו וכו'. והחכמים הראשונים היו אומרים (קידושין פ"א:) לתלמידיהם הזהרו בי בבתי הזהרו בי באחותי וכדומה. וגם לשפיכות דמים אמרו (ב"מ נ"ח:) בתוך הרחקותיהם שהמלבין פני חבירו הרי הוא כשופך דם האדם באדם תדע דאזיל סומקא ואתי חיורא וכן בכל כיוצא בזה. ומה לעשות בענין ע"א החמורה שהמודה בה כופר בכל התורה (חולין ה'.): כי אם יחטא איש באיסורין רבים אף כי יהיה בהם גלוי עריות או שפיכות דמים או שניהם יחד ופללו אלהים בשובו אליו בכל לב ובכל נפש כמו שהיה הענין בדוד (ש"ב י"ב) ויאמר דוד אל נתן חטאתי לה' ויאמר נתן אל דוד גם ה' העביר חטאתך לא תמות כי כשעקר האמונה האלהית קיים בידו צדיק באמונתו יחיה. והוא מה שייעד הנביא אל זמן שלימות הדעת את ה' אמר והיה הנכשל בהם ביום ההוא כדוד ובית דוד כאלהים כמלאך ה' לפניהם (זכריה י״ב:ח׳). ירצה שלא יחטא אדם מהם מחוסר אמונה שהיא עוות שלא יוכל לתקון. אבל אם יקרה שיחטיא והיה מתגברת תאות מה ולעתים רחוקים. ומיד ישוב ונחם על רעתו כמו שהיה הענין בדוד בענין ההוא הנה יהיה דוד והדומים לו בעת ההוא כמלאך אלהים לפניהם שלא ימצאו בם עון אשר חטא כלל כי מולים יהיו מערלת לב כמו שייעד הכתוב (דברים ל׳:ו׳) ומל י"י אלקיך את לבבך אמנם אם יחטא איש בהכחישו אלוה ממעל והתייחדו העבודה והיראה לזולתו מי יתפלל לו הנה הוא בענין יכרת ואין מציל. ולזה באו כמה אזהרות בתורה האלהית לא באיסור עבודת אליל כי אם בכל הענינים הדומים לה והמביאים אליה: והנה הרב המורה טרח וכתב כמה פרקים מהחלק השלישי להודיע כמה מצות באו בתורה מעשה ולא תעשה נתגלה לו טעמם מהספרים ההם החצונים שכלן היו להרחיק מעשים הנמשכים אחר העבודות ההם הנכריות ואם המה רחוקים מהם. ומהמבואר כי גופה של עבודת אלילים והיותר מפורסם מענינה היא העבודה הנעשית לצבא השמים והמיוחדים בהם השמש והירח שני המאורות הגדולים אשר טעו אחריהם האנשים מעולם והיא מה שהפליגה התור' הרחקתה תמיד בעצם וראשונ' אמר (שם ד') ופן תשא עיניך השמימה וראית את השמש ואת הירח ואת הככבים ואת כל צבא השמים ונדחת והשתחוית להם ועבדתם וגו' וכן נאמר (שם י"ז) וילך ויעבד אלהים אחרים וישתחו להם ולשמש או לירח או לכל צבא השמים אשר לא צויתי והוגד לך וגו' ופרסמה והודיעה לנו שאין בהם שום ממש כדי שיעבדו באומרו (שם כ"ט) אלהים אשר לא ידעום ולא חלק להם וכל הנביאים השתדלו לעקור עבודתם ולפרסם חולשת יכלתם בהראות שהם אינם כי אם כלים ביד האומן יוצר הכל ב"ה ליאש האנשים מעבודתם ותוחלת תועלותם. והנה ירמיהו הנביא הפליג בזה באומרו (ירמיהו י׳:י״א) אלהיא די שמיא וארקא לא עבדו יאבדו מארעא ומתחות שמיא אלה הורה כי השמים והארץ הם מכתות הנפעלים והנבראים ברצונו יתעלה שיותר ראוי לייחס להם ההפסד והכליון משישוער אליהם צד אלהות וכמו שאמר כי שמים כעשן נמלחו וגו' (ישעיהו נ״א:ו׳). אמנם לזה סדר פרשה שלמה (ירמי' שם) אשר באר בה הענין יפה יפה:

18. _.37.1.5

    שמעו את הדבר אשר דבר י"י עליכם בית ישראל כה אמר ה' אל דרך הגוים אל תלמדו ומאותו' השמים אל תחתו כי יחתו הגוים ההמה כי חקות העמים הבל הוא כי עץ מיער כרתו מעשה ידי חרש במעצד בכסף ובזהב ייפהו במסמרות ובמקבות יחזקום ולא יפיק כתמר מקש' המה ולא ידברו נשוא ינשאו כי לא יצעדו אל תיראו מהם כי לא ירעו וגם היטב אין אותם. מאין כמוך י"י גדול אתה וגדול שמך בגבורה מי לא ייראך מלך הגוים כי לך יאתה וגו' עד וי"י אלהים אמת הוא אלהים חיים ומלך עולם מקצפו תרעש הארץ ולא יכילו גוים זעמו: ממה שראוי שנתעורר אליו בכוונת הנביא במאמרי' אלו כי הנה הוא התחיל בדברי ממש באומרו ומאותות השמים אל תחתו ואח"כ סיים בדברי רוח והבלי עץ ואבן אשר אין בהם שום ממשות. והנה רד"ק ז"ל תקן, כי משבוש האנשים בענין הראשון יבואו אל השני היותר פחות והיותר מגונה. אבל זה לא יתכן מפני רוב אריכותו בכל החסרונות האלו הפרטיות שהזכיר כי מאחר שהוא עץ מיער ידוע הוא שלא ידבר ולא יצעד ולא ירע ולא ייטיב. וגם באומרו כתמר מקשה המה והלא הם תמר ממש אלא אם תאמר שרצה כתמר שלא נפסל ולא נעשה בו מלאכה ולא יהיה בו שום טעם במאמר. ועוד כי למה יאמר אח"כ מוסר הבלים עץ הוא כסף מרוקע וגו' מעשה חרש וידי צורף וגו' ועד השתא במאי סלקינן ונחתינן. והיותר קשה מכלן הוא אומרו על זה מאין כמוך ה' גדול אתה וגו' כי אי זו גדולה וגבורה נודעת לו לבלתי דמותו לאלו הצלמים הנעשים מעץ ואבן: ולזה נראה מהמבואר שבצבא השמים וכסיליהם הוא מדבר בכל דבריו עד כי בכל חכמי הגוים ובכל מלכותם מאין כמוך. אמנם הוא דבר על דרך משל הקרוב ודי לו במה שביאר כוונתו בהתחיל לדבר בנמשל בפי'. והנה הוא בא על הדרוש לבטל דמוי האנשים מכל הצדדים אשר יתארו ויתפתו אחריהם. וזה שכבר תוכר מעלת הנמצא המורגש מזולתו ממינו או מסוגו בתוארים מיוחדים לו מהם המשל כי יתרון המין האנושי משאר המורכבים הוא נכר בהרבה ענינים. אם בדקות חמרו מזולתו אמר המשורר (תהילים קל״ט:ט״ז) גלמי ראו עיניך כי הכונה על שבירר לו החומר היותר נקי וזך לקבל זאת הצורה. ואם בשיעורו היות על ההגבלה הנאותה מהאורך והרוחב והעובי כמ"ש ארחי ורבעי זרית וגו' אחור וקדם צרתני וגו' (שם) וזה רצה רש"י ז"ל באומרו (בראשית א׳:ט״ז) בצלמנו בדפוסנו. ואם בהדר תמונתו היותו בדמות שמתראין בו המלאכים לעיני בני האדם כי גם על זה אמר המשורר (תהלים שם) אשר עשיתי בסתר רקמתי בתחתיות ארץ ירצה שעשאו שם ביופי התמונה מעשה רוקם וחשב. ואם להיותו בריא וחזק ההרכבה כי על זה נאמר (בראשית שם) וירדו בדגת הים וגו' ירצה שהוא רודה בהם מצד חוזקו וכחו. וזהו דבר שימשך אל ההתמדה והקיום הזמני עד שמין האדם ימצא על חיים יותר ארוכים מכל שאר בעלי חיים זולת מעט מזער שאמרו מהם הטבעיים, ואם בבחינת צורתו השכלית אשר הוא עיקר עצמותו אשר עליה נאמר על דרך האמת אדם בצלמנו. ואם בבחינת שלמות פעולותיו ותקונן שעליה נאמר גם כן כדמותנו וכמו שאמרו (שבת קל"ג:) מה הוא רחום אף אתה היה רחום. וכבר ראו הפקחים שבדורות להודות אלהות אל צבא השמים להיותם רואים אותה מעולים ושלמים בכל הבחינות האלו הששה שאמרנו. אם מצד זכות ונקיות חומרם. ואם מצד הגבלת שיעורם היותם על התמונה הכדורית שהי' היותר נכבדות שבתמונות. ואם מצד טוהר זיום וזהרם מאירים ומזהירים כזהר הרקיע ואם מצד התמדתם ונצחיותם ואם במה שיראו בעלי דעת ומחשבה גם מצד יושר פעולותיהם אשר בהם ישק העולם. לזה אמר להם שאין ראוי לאומה הזאת החכמה לתעות בתעתועי העמים ולהתפתות בהבליהם ולהתפעל מאותותיהם שהמה מהם נחתים כי חקות העמים הבל הוא. ונתן הטעם מכל הששה צדדים שאמרנו. ועל הראשונה אמר כי עץ מיער כרתו כלומר כי כעץ מיער כרתו כמו כי האדם עץ השדה (דברים כ׳:י״ט). והכוונה שלא יפלאו בעיניהם שכל אחד מצבא המרום קורץ מחומר משותף לו ולזולתו מהם כמו שאמר (ב"ר פ' א') את השמים לרבות תולדותיהם ואותו החומר הוא במדרגת היער לעצים אשר ממנו חוטבו ועל דרך שאמר החכם (שיר השירים ב׳:ג׳) כתפוח בעצי היער כן דודי וגו' כי שם על הנמצאים העליונים ידבר והנה אשר כן לו אין ראוי ליעבד אבל חוייב לו להכנע לבוראו. ועל זה הדרך אמר אליהו (איוב ל"ו) הן אני כפיך לאל מחומר קורצתי גם אני הנה אימתי לא תבעתך ואכפי עליך לא יכבד. יורה כי הקורץ מחומר אין לו חק שררה וממשלה מוחלטת וגם כי מאחר שמזה הטעם אין לאלו הנמצאים שום אלהות זה על זה הנה אין שום אחד מהם אלוה: ועל השנית אמר מעשה חרש במעצד. אמר כי ההגבלה ההיא הנאותה שלהם לא היתה מעצמם רק מעשה חרש חכם שהגבילם ותקנם בחכמתו ותבונתו כאומן זה שמגביל שיעור הכלי לארכו ולרחבו וגדלו וקטנו. וכמו שאמר (בראשית א') ויעש אלהים את שני המאורות הגדולים את המאור הגדול ואת המאור הקטון וכמו שתקנו (בסדר התפלה) ראה והתקין צורת הלבנה: ועל הג' אמר בכסף ובזהב ייפהו ירצה שאם הם מלאים זיו ומפיקים נוגה הוא יתברך אשר לו הכסף והזהב הידוע והנכבד אצלנו נתן בהם זה הזוהר כדמותם עד שקצתם יזהירו זוהר לבניו כזוהר הכסף וקצתם ירוק ואדום כזהב כמו שהוא ידוע מהשמש והירח ושאר הככבים שכן קראו בשמותם עלי אדמות: ועל הרביעית אמר במסמרות ובמקבות וגו' כי החוזק והקיום אינו שלהם רק בוראם חזקם ואמצם בכח וחוזק קיים שלא יפיק: ועל החמישי אמר כתמר מקשה המה ולא ידברו ירצה שלא נמצא להם הדבור ולא ההשכלה מעצמה רק מחכמת בוראם כמ"ש (בסדר התפלה) יצרם בדעת בבינה ובהשכל על דרך שאמר הכתוב (משלי ג׳:י״ט) ה' בחכמה יסד ארץ וגו' והנה הם עושים במאמרו ואין להם לשנות וכבר כתבנו בשער השני מה שיסופק בהם אם הם בעלי נפש שכלית וכי בדרך התורה אין הכרח לזה: ועל הבחינה הששית אמר נשוא ינשאו כי לא יצעדו וזה שאם יתנועעו גופי הכוכבים ממקומותיהם כמו שחשבו חכמי ישראל האומרים (פסחים צ"ד:) מזל חוזר וגלגל קבוע כבר ישוער מהם שהם רצים ושבים מדעתם ורצונם ותוכל לטעות בהם שעושים מעצמם אבל מאחר שהם אינם רק כמסמרות נטועים בגלגלי הקפותיהם הנושאים אותם שאותם הגלגלים גם הם נשואים בגלגל הגדול הנושא שכל אחד מהם כן על שני ענייני הנשיאות כאחד יכוין באומרו נשוא ינשאו כי לא יצעדו מעצמם אותם המצעדים שמיחסים להם חכמי התכונה ואחר שמכל אלו הטעמים אינן רק ככלי ביד היוצר אל תיראו מהם כי לא ירעו וגם היטב אין אותם רצוני מעצמ'. ועל דרך שאמר החכם (קהלת ד׳:י״ז) וקרוב לשמוע מתת הכסילים זבח כי אינם יודעים לעשות רע. ירצה קרוב לשמוע ולהבין מאופן תת כוכבי השמים וכסיליהם טרף לכל בשר וטבוח טבח והכין לפניהם לפי אכלם כי אינם יודעים לעשות רע ולמנוע טוב מבעליו כי אל אשר יהיה שמה רוח המקום ילכו לא יסבו בלכתם. וכבר נמשך הפירוש הזה יפה לפניו ולאחריו כמו שפירשנו שם. והנה על כל זה יתכן לומר מה שהמשיך מאין כמוך ה' גדול אתה וגדול שמך בגבורה. לא כאלו ששמם גדול והם אינם גדולים מי לא ייראך מלך הגוים אשר מעוצ' גדולתך חלקת גדולה וכבוד על אלו הנמצאים העליונים עד אשר חשבו' האנשים לאלהים. אמנם בכל חכמי הגוים ובכל מלכותם נתבאר שאין כמוך ואמר זה לכוין למה שאמר למעלה נשוא ינשאו כי לא יצעדו כי הא דתנו רבנן חכמי ישראל אומרים מזלות חוזרים וגלגל קבוע וחכמי האומות אומרים גלגל חוזר ומזלות קבועים נצחו חכמי אומות העולם והודו להם חכמים כדאיתא במסכת (פסחים שם) כי הענין הזה רצוני מהיות הככבים גופים נחים בלתי מתנועעים מעצמם ולא נעתקים ממקומם אשר מזה נתבאר מיעוט יכלת' ושכל מה שעשו לא עשו אלא מדעתו כמו שאמרנו נתבאר אמתתו ראשונה לחכמי הגוים ולמלכיהם מצד עוצם השתדלותם בעניני פרטי המלאכה ההיא אשר כוונו אליה לעבוד עבודתה ולשמור משמרתה כמו שנספרסם מעבודתם הנכריות אשר אסרה אותם התורה תכלית האיסור מה שלא הוצרך כל זה לחכמי ישראל רק לדעת מה שכוון מהמלאכה ההיא לחכמת העבור ולחשבון תקופות ומולדות כתורה וכמצוה כמו שיבא. והנותר מהם היה להם לזרה ולאבוד זמן בעניינים חצוניים שלא הותר להם להתעסק בהם. רק בזמן שאינו מן היום ולא מן הלילה (מנחות צ"ט:) כי בתורה כתיב (יהושע א׳:ח׳) והגית בו יומם ולילה וההוא ינוקא (חגיגה י"ג.) דהוה דריש בחשמל נפק פולסא דנורא לאפיה וכו'. ואחר שאמר כל זה הענין מגלוי הדעת על אלו הנמצאים העליונים על זה האופן מההודאה על פי חכמי הגוים עצמם שהוא הודאת בעל דין אמר כי הנכשל בזה השבוש הוא שוה לתועה אחר אלהי עץ ואבן בסכלותו ואמר (ירמי' שם) ובאחת יבערו ויכסלו מוסר הבלים עץ הוא לומר כי בשבוש הזה יחד כסיל ובער יפלו באחת. וייחס הכסילות לחכמים בעיניהם החוזים בככבים. והבוער לפתאים המאמינים בפסילים אשר הם מעץ ממש. והכוונה שכמעט אין יתרון לאלו הפקחים על כל אלו הטפשים שהדבור עמהם על דעתם הוא מבואר שהוא מוסר הבלים מצד שעץ ממש הוא וכסף מרוקע וגו' ולא כראשונים אשר אמר עליהם כתמר מקשה המה וגו' ודי להם חרפה וכלימה:

19. _.37.1.6

    והנה מכל זה ומכל הדומה לו הכתוב בתורה נביאים וכתובים יש תמיהה נפלאה למצוה ראשונה זו שנצטוו בה ישראל באומרו החדש הזה לכם והוא קדוש החודש על ידי חדוש הלבנה כמ"ש ז"ל (ר"ה כ'.) החודש הזה מלמד שהראה לו לבנה בחדושה ואמר לו כזה ראה וקדש ומכל הכבוד ההוא אשר צוה לעשות ביום חדושה מהקרבנות וההלל וכל הדברים הנמשכים כי הדברים האלו ודאי הם גופי העבודות ואין להשיב למה שנאמר (במדבר כ״ח:י״א) ובראשי חדשיכם תקריבו עולה לה' שכן במעש' העגל נאמר (שמות ל״ב:ה׳-ו׳) חג לה' מחר וישכימו בבקר ויעלו עולות ויגשו שלמים ונאמר על זה (שם) עשו להם עגל מסכה וישתחוו לו ויזבחו לו ועל כל פנים יש מקום לטעות בענין עבודת אליל או בדומה לה אשר הרחיק' התורה דברים יותר רחוקים מהנה הפלא ופלא בלי ספק ובאמת אלמלא מקרא כתיב לא יאמן שיצוה השם יתברך על כך. וקשה עוד מאמר רבי יצחק לא היה צריך להתחיל התורה אלא מהחדש הזה לכם וגו' (ילקוט בא רמז קפ"ז). כי הנה באמת זה ענין מהחדוש או קדוש הלבנה נראה הפך המכוון מהודעת הכתוב כי בריאה יברא ה' את השמים ואת הארץ והוא מבואר ולא די לנו זה הצער אלא שאמר בן עזאי (חולין ס':) שקט גם הלבנה על קטנותיה עד שאמר הק"בה הביאו עלי כפרה על שמעטתי את הירח שנאמר (במדבר שם) ושעיר עזים אחד לחטאת לה' ועניינים הללו לא נוכל להתעלם מעיין בהם ולשום לב על כוונתם בהגיע העיון אל מקומם המיוחד ואם לא אפוא מי הוא. ואומר כי הוא מהמבואר שהמניעה והאזהרה מהדבר המוחזק טוב תועלתו לרבים הנה היא קשת השמירה והזהירות וקלת ההריסה מאד. המשל אם ימנע מהמון עם רב רעבים גם צמאים אוצר רב שהוא מוחזק אצלם שהי' מחזיק רוב אוכל ומשקה הנה באמת תתרבה התלונה ותקרב ההריס' אם לא שתהיה שם חכמה עצה וגבורה. והנה באמת כל בני עולם הם משתוקקים ונכספים למלאת צרכיהם במה שיצטרך אליהם מכל מיני חפציהם והנה הם נושאים עיניהם השמימה אל הככבים והמזלות כי הם מוחזקים בהם כי משם רועה המציאות בכללו כי על כן קדמו פניהם הדורות הראשונים בכל מיני עבודות צורות והיכלות להפיק מהם רצונם אשר מהם למדו רשעי בני עמנו וסכליהם לומר לירמיהו הנביא (מ"ד) הדבר אשר דברת אלינו בשם ה' איננו שומעים אליך כי עשה נעשה את כל הדבר אשר יצא מפינו לקטר למלכת השמים והסיך לה נסכים כאשר עשינו אנחנו ואבותינו מלכנו ושרינו בערי יהודה ובחצות ירושלם ונשבע לחם ונהיה טובים ורעה לא ראינו. ומן אז חדלנו לקטר למלכת השמים והסך לה נסכים חסרנו כל בחרב וברעב תמנו. והנה כאשר ימנעו אותם מעשות זאת ויחדלום מבקש צורכיהם מהם יהיה הענין כמפרישים אותם מן החיים ויהיו כמתאוננים ומתלוננים ולא יאבו שמוע והנה העצה הנכונה בזה הוא לקחת שנים שלשה ראשים מזקני העם וחכמיו אשר כח בהם לבא בהיכל ההוא להודיעם כי האוצר ההוא נעור ורק מכל הטובות ההנה אשר חשבו המוניהם ושכבר טעו ברעיוניהם. ואחרי כן הם יעצרו בעמם וימנעום מסכלות'. ועתה כמו כן זאת העצה היעוצה מאת ה' להעביר טומאת העבודה השמימיית הנכספת לכל מן האומה הזאת הנבחרת על ידי המצו' הנפלא' הזאת כשיעויין בה כראוי. וזה כי העבודה אל צבא השמים תהיה על אחת משלשה פנים האחד שיחשבום שהם עצמם אלוהות ותהיה העבוד' להם עבוד' ויראת אלהות. או שיחשבום כשרים קרובים למלכות להפיק רצין ממנו לזולתם ולכן ראוי שיעבדו' או שיחשבום ככלים טבעיים מחוייבים להמצע ביניהם ובין צרכיהם כענין האש שהוא אמצעי בינך ובין כל אוכל אשר יבושל או אשר יצלה וכדומ' ותהי' לפי כן העבוד' להם כענין מלאכה לבד וכמו שאמרו הסכלים לקטר למלכת השמים והוא על דרך האמת כל מלאכת עבודת האדמה הכתובה בספרי הצאבא אשר זכרם הרב המורה ז"ל: ועתה ראה כי להרחיק אותם מהעבודה הזאת הזרה בכללה וחלקיה הנה הוא יתברך ראה לקרוא חסידיו ואנשי סודו קריאי עדה אנשי שם ונפתחו להם שער שמיו ומסר להם סוד קדוש החדש להיות הלבנה היא היושבת ראשונה פתח השער ועל פיה יודע כל אשר אתה בבית כי בהודע להם חוקיה ומשפטיה על פי תהלוכותיה וסבוביה ובשומם לב אל כל דבוקיה לכל תולדותיה יבואו להכיר מבלי שום ספק שאין ראוי שיעבדו כל צבא השמים בשום עבודת עבודה מהשלשה מינים שזכרנו. וזהו כי כשיעויין בענייני הלבנה כפי מה שיאות ממנה למלאכת הקידוש והעבור ימצאו בה שלשה עניינים. האחד מצד גופה עצמה. והשני מצד תנועותיה. והשלישי מצד המעשה ההוא המיוחד הנעשה בה. אמנם מה שנמצא בה מצד עצמה הוא ענין תוספת אורה וחסרונה מיום ליום שבזמן החסרון ההוא הוא שעת חדושה וקדושה וזה מה שיהא מופת חותך שהיא אין לה אור מעצמה ושאינה מאירה רק פניה אשר נכח השמש כי על כן לעינינו נכרת אורה ולעינינו נוסף כפי מה שיקביל החלק ההוא הנרא' אל השמש ולמקום הבטתנו או כפי מה שיסתר מהם. והנה עם זה עת המולד יעיד עדות נאמנה כיון שהיא עלולה באורה ומושפעת מזולתה כי היא אינה אלוה בעצמה כי מי שיתואר באלהות לא יקבל מאחר ולא יחסר זיוו ממנו וכ"ש שיראה זה ממנה בשעות לקיותיה אשר תשאר חשוכה משני עברי' אם בכלה ואם בחלק ההוא הנלקה ממנה. והנה העדות הזה לא על עצמה בלבד יועיל כי אם על כל צבא השמים אשר תקראן אותם כזה הענין מהעלולות כמו השמש עם היותו הגדול שבהם שילקה פעמים רבות בשעה ההיא ממש כי היא מקום משפטו ודי בזה לביטול הדעת הראשון והוא שראוי שתעשה לה עבודה לשום יראת אלהות כלל. וכמ"ש הנביא (שם י') אל תיראו מהם כי לא ירעו וגם היטב אין אותם: אמנם אשר יראה בה מצד תנועותיה כי הנה הוא מבואר ונראה לעין כי בשעת עיון המולד עצמו שהוא נרא' אל פאת המערב סמוך לשקיעת החמה כבר נדבק' הלבנה עם השמש ועברה ממנו אל פאת המזרח ונשאר השמש מערבי אליה מה שיעיד שתנועת' (כלפי מזרח). ועל דרך האמת תנוע' שניהם היא כלפי המזרח אלא שתנועת הלבנה יותר מהירה כמוהו בכמו י"ג פעמים והנה בשעה ההיא מיד שני המאורות כל אחד הן נשקעין במערב והנה הוא מבואר לעיני הרואים כי הם מוכרחים בתנועה ההיא המערביית על ידי גלגל עליון עליהם וחזק מהם. והעדות הזה הוא ג"כ כולל כל הככבים והמזלות בלי ספק והוא מה שיורה עליהם דרך כלל שאינם ראויין ליעבד מצד שהם כשרים קרובים למלכות להפיק רצון ממנו לזולתם. כי מי שלא יכול להפיק רצון להציל עצמו מחזק ממנו המכריחו ללכת אחורנית מטבעו ומהלכו איך יועיל לזולתו. ודי עיון זה לבטל הדעת השני: אמנם אשר ימצא לה מצד המעשה ההוא המיוחד מה שהוא מבואר שמצות הקדוש הזה אינה לצורך הירח ולא לכוין דבר מהמעשים והפעולות אליה ואל טבעה רק לעשות אותה סימן נאות קבוע מיוחד לקבוע ממנו כל מועדי השנה אשר הם יתדות נאמנות תקעה אותן התורה לקבוע בלבינו אמתת היכולת האלהי על המנהג הטבעי ועל שדוד כל המערכות עליות ותחתיות כי הוא שורש מונח לתורה האלהית ולכל מצותיה כי על כן אמר ראשון הוא לכם לחדשי השנה כי ניסן הוא אב לכל החדשים בענין הזה הנפלא כמו שיבא ביאורו בשער הבא ב"ה. והסימן הגדול לזה מה שאמרו בעקר מצותיה כזה ראה וקדש (ר"ה כ'.). והנה באמת לא תתכן ראייתה עד שיעברו י"ח שעות לחדושה לפחות כמו ששנינו תלתין ושתא שעי מכסי סיהרא וכו'. (שם: ועיי' רמב"ם ק"ה פ"א ה"ג) וכל שיקרה החידוש פחות משמנה שעות קודם השקיעה צריכין להמתין עוד כ"ד שעות עד השקיעה השנית הרי הם מ"ג שעות אחר החדוש. ובזה תדע שנשתגעו האנשים שמפקפקים על מועדי' כשמרגישין שקדם המולד אל הקידוש בזמן הזה אבל האמת כי המצוה נעשית כתקנה ומצותה בלי ספק. והנה הוא מבואר כמה הוא רחוק לפי זה להודות ולהאמין כי טבע שום ככב שולט על שום פועל מפעולות האומה הזאת הנבחרת עד שיצטרכו לכוין עבוד' מלאכתם לפי עניינם אדרבא המצוה הזאת אשר בידם תישירם אל הפך זה הישרה גמורה וכ"ש לפי דעת רבינו סעדיה גאון והנמשכים אחריו ז"ל האומרים כי מעולם לא נשתמשו ע"פ ראיית הלבנה לבדה לקדש החדשים (גם ר"ח כתב כן) כי הנה הוא מצד יציאת גלגליה אשר בעבורם ינטו מעגליה עם שבוש מהלכיה אחור וקדם בגלגל הקפת' הנה היא משרכת דרכיה ומשבשת נתיבותיה פעמים ממהרת פעמים מתאחרת עד שאפי' בשעת המולדות שאז נתמעטו חלופיה פעם מקדמת ותעשה חדש קצר ופעם מתעכבת ותעשה חדש ארוך וכמו שאמרו פעמים בא בארוכה פעמים בא בקצרה (שם כ"ה.). ומלבד זה היו להם טעמי' הכרחיים לפי צורך הקביעות הנזכרים, בעבורם חוייב להם שתדחה ראיית הלבנה לפעמים יום או יומים כפי מה שיחוברו הסבות כמו שנודע מדבריהם ז"ל במלאכה הזאת עד שלזה הוכרחו לצרף, עם ראיית הלבנה חשבונות וכוונות אחרות יש בהם תלי הלכות בעבורם ישתקו העדים לפעמים לנהוג על פי הקבלה המסורה בידם וגדולה מזו אמרו שם ר' חייא חזייה לסיהרה דקאים בצפרא בעשרים ותשעה באלול שקלקלה שדא ביה קלא אמר לאורתא מקדשנא בך ואת קיימת הכא זיל ואיכסי אזל ואיכסי. ראה כמה כחן גדול כי הדבר נמסר לבית דין ולא על פיה הם חיין. וכמו שאמר הכתוב אשר תקראו אתם וגו' (ויקרא כ"ג). ואמרו רבותינו ז"ל (ר"ה שם) אתם אפילו מוטעין אתם אפילו שוגגין אתם אפי' מזידין אין לי מועדין אלא אלו: והכלל כי סוד המצוה הזאת כלו הוא להעמיד שם אנשים חכמים ויושבים בישיבה ומסורת החכמה בידם לתקן בה אשר יעוותהו המהלך הירחי על שני מיני ההשתבשות שאמרנו. והוא מה שיראה כוונתם ז"ל (מנחות כ"ט.) באומרם החדש הזה לכם ראש חדשים שנתקשה משה בחדוש הלבנה עד שהראה לו לבנה בחדושה ואמר לו כזה ראה וקדש. כי מה קושי יש בשיצוה עליו כי כשתעבור הלבנה מדבוקה עם השמש עד שתראה עליה קשת אור דק מאד שיקדש החדש. אלא הכוונה על רוב התנאים והדברים הדקים שראוי לצרף עמה עד שהראה לו הענין במשל המלאכה עצמה ואמר כזה הענין ראה וקדש. והנה אם כן על פי העיונים האלה הוא מבואר כי היושבים לפני י"י המצויים אצל המצוה הזאת הנפלאה הם אשר יתרחקו ראשונה משבושי הדעות האלו שלשתן כי הם יראו אמתתן והם אשר יזהירו את העם ויביאום להוסיף כח דעת ויראת ה' להכין לפניו כל עבודתם כי הוא ית' הפועל כל והמושל בכל. והוא עצמו טעם המוסף הקבוע ביום החידו' בשיר והלל לפניו אשר לו הגדול' והגבורה על כל מערכות השמים כלם. ומספרי האישים אשר בקרבן יוכיח על זה הוכחה גדולה. נאמר ובראשי חדשיכם תקריבו עולה לי"י פרים בני בקר שנים ואיל אחד כבשים בני שנה שבעה תמימים יורה שהם מייחדים העבודה לו יתברך אשר הוא מושל בשבעה ככבי לכת אשר בשבעה הכדורים הראשונים ועל שני הגלגלים הגדולים שעליהם גלגל המזלות והגלגל היומי החלקי ושהוא איל אחד מכריח את כלן וכמו שאמר רוכב שמים בעזרך ובגאותו שחקים (דברים ל״ג:כ״ו). ולזה אמר שאלמלא לא זכו ישראל אלא להקביל פני שכינה פעם אחת בחדש דיין (סנהדרין מ"ב.). ועל דרך שאמר רבי יצחק לא היה צריך להתחיל התורה אלא מהחדש הזה לכם ראש חדשים. כי המביטים בפועל ה' ורואים במעשה ידיו יכירו וידעו כי גבוה מעל גבוה שומר אין עוד מלבדו ברוך הוא וברוך שמו: עוד יש תועלת נפלא בעיון הזה אשר מצד עצם התנועות עצמם עליו יצדיקו מאד דבריו של רבי יצחק במאמר ההוא הנזכר וזה כי המצוה הזאת מצד מה שתרגלם ותדריכם אל העיון וההשכלה בהתהלכות שני המאורות הגדולים ואגבן בשאר התנועות השמימיות התמידיות והמכוונות מאד בעיניהם בתנועותיהם הפשוטות ובחלופיהם ובחלופי חלופיהם וישכילו טעמן ברוב תועלותיהם וסוד פליאותיהם אשר לא סרו מהן ולא יסירו לעולמ' הנה בזה תוציאם ממין אחר מהסכלות אשר טעו בו קצת הקדמונים המעיינים בעניינים הטבעיים ובמלאכת השמים. כי כאשר קצרה ידם לדעת מופת סבה או ראיה באלו הנמצאות הנכבדות גזרו בדעתם הגס והמשובש כי אלו הנמצאים לא הגיעו למעלות אלהות כלל בשום מין מהג' שזכרנו אדרבא שכבר היה מציאותה חלוש בעצמו ובלתי ראוי להתיחס אל כוונה מהכוונות כי אל הקרי וההזדמן או שהיו כן מפאת עצמם וכיוצא מאלו הדברים המפקירים את האנשים לעשות אותם הפקר בגופם ונפשותם והוא דעת אפיקורוס והנמשכים אחריו. וכבר הזכיר ארסטו גנות סכלותם בשני מספר השמע ז"ל. ומי שהיה יותר קרוב מהם דבר בהזדמן וייחס דבר מהעניינים הנמצאים אליו ואמנם ייחס אותו דבר אליו לפי שלא יתבאר לו דבר יוחס אליו זה הדבר. ולזה ייחסו רבים מאיברי האדם אל ההזדמן לפי שהם סכלו סבותיהם ולזה היו קצתם ייחסו השמים ותנועותיהם וסידוריהם אל ההזדמן וזה מפני סכלותם בסבות אלו הדברים וכו' ואמר ומי שייחס היות רבים מהדברים אשר יחודשו אל ההזדמן כי יש לו התנצלות יותר ממי שייחס מהגרמים השמימיים מהצדק והיושר אל ההזדמן כי לא יראה בזה הסוג מהנמצאות חדוש דבר בהזדמן כמו שיראה בסוג ההויות שתחת הגרמים השמימיים עד כאן. הנך רואה בעיניך כמה כלל זה החכם מיושר הדעת והרחקת האפקרוסות באלו העניינים עם שכל זה איננו שוה אל האיש התורני עד שיצרף אל זאת הסברא הנכונה ענייני הרצון האלהי השלם. כמו שכתבנו זה הענין יותר בשלמות בשער הראשון המיוחד אליו אשר תראנו משם. כי אין הכוונה עכשו רק להודיע כי מתחלה היו מתפקרים קצת הראשונים באלו הדעות הזרות ועכשו זה המינות מבצבץ ועולה במצחות האנשים כי רבים שתו ולעו והיו המים למרים בקרבם כי שם פחדו פחד מלפרסם בלשונם וכמו שאמר המשורר אמר נבל בלבו אין אלקים (תהילים י״ד:א׳). ולזה כבר יהיה מהראוי ליחד שם ביום המעשה קרבן מיוחד לכפר על הרהור הלב בכמו אלו העניינים וכמ"ש בכלל הקרבנות הנזכרות, ושעיר עזים אחד לחטאת לה' והוא לכפר על מה שחטא האדם אשר לא נודעה חטאתו בלתי לה' לבדו והם הנאמר בהם והיה כנור ונבל תוף וחליל ויין משתיהם וכו' (ישעי' ה'). הא למדת כי אשר לא יביטו אל פעולות ה' ואל מעשה ידיו על זה האופן. הם המתפקרים בחייהם בהתהלך אחר מלוי תאוותיהם כי יאמרו אין רואה ואין יודע. ואין ספק כי כל המתפקרים לצאת מהמחיצה הראויה במעשיהם אי איפשר ששמץ מינות זה לא נוססה בו ועל כן הכל צריכין כפרה. ואחשוב שאל הדרוש הזה בעינו כיוון בן עזאי באותו מאמר החמור שהזכיר (בגמרא חולין ס':):

20. _.37.1.7

    דרש בן עזאי מאי דכתיב (בראשית א') ויעש אלהים את שני המאורות הגדולים את המאור הגדול לממשלת היום ואת המאור הקטון לממשלת הלילה ואת הככבים אמרה ירח לפני הקב"ה רבונו של עולם איפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחת אמר לה הקב"ה לכי ומיעטי את עצמיך. אמרה לפניו רבונו של עולם בשביל שאמרתי לפניך דבר הגון אלך ואמעיט את עצמי. אמר לה לכי ומשול ביום ובלילה. אמרה לפניו שרגא בטיהרא מאי מהניא. אמר לה לימנו בך ישראל ימים ושנים. ימים בדידה נמי מימנו מנו דכתיב והיו לאותות ולמועדים לימים ושנים (שם). אמר לה זיל ליתקרו צדיקים על שמך יעקב כי קטון הוא (עמוס ז') ודוד הוא הקטן (ש"א י"ז). לא הוה מתיתבא דעתיה אמר הקב"ה הביאו עלי כפרה על שמיעטתי את הירח כדריש לקיש דאמר ריש לקיש מה נשתנה שעיר ראש חדש שנא' בו, חטאת לה' אמר הקב"ה שעיר זה יהא עלי לכפרה על שמיעטתי את הירח: והוא כי הנה זה החכם שם במאמר הזה פקפוק מציאות ההזדמן וחקירתו ילקח לנושא החקירה הזאת הקטנת הלבנה רצוני היותה משונה מכל שאר הכוכבים לבלתי היות לה אור מעצמה: אם היה זה בכוונת מכוין אשר כיון לתכלית או תכליות מה כמו שיאות למעשה הגדול ההוא כמו שנתבאר מדברי החוקר והושלם על פי התורה כנזכר. או אם היה זה מההזדמן כמו שחשב אפיקורוס וסיעתו. ויהיה מה שיחקר בזה החלק נאמר על הכל. והנה הוא סדר כל הפקפוקי' אשר יעלו על לב בזה ותשובתם במשל נכבד כאלו הלבנה עצמה היתה תחלת זאת החקירה והיא אשר שאלה אם היה אפשר או יתכן שיהיו כל הנמצאות העליונות משתמשי' בכתר אחד עד שלא יהיה יתרון ומעלה לזה על זה אלא שכלם יפלו תחת ההזדמן ומקרה אחד לכל וא"כ לא תתרעם מקטנותם כי מקרה הוא היה לה. או אם נתחייב לומר שכל מה שנמצא הנה היה בכוונה עצומה מיוחדת לתכלית מהתכליות וא"כ תשוב תתפלא בה למה נעשה זה הענין מקטנותה. והנה באה התשובה נכונה לכי ומעטי את עצמיך כלומר שכן משפטה כמו שגזרה בחלוקה השנית כי הוא ית' אשר צוה לה לכי ומעטי את עצמיך בענין זה האור לתכלית או תכליות גדולים וחלילה שיהיה שם דבר בקרי ובהזדמן. והנה אחר שהניחו לפניה לאמיתת זאת החלוקה חזרה ואמרה בשביל שאמרתי לפניך וגו' כלומר אחר שהודית לי בחלוקה ההוגנת והראויה, עתה יש לי לשאול למה היתה ההקטנה הזאת בעצמי יותר מבזולתי כי לא יספיק שתאמר שעשית בכוונה אלא שתבאר הכוונה המיוחדת ההיא באותו הדבר החלקי עצמו שאיפשר שיהיה כן. או שנאמר שהיה הכרחי המצא נמצא מה על זה האופן וקרה מקרה שהיה לה זה מזולתה והוא מגונה. לזה הושבה לכי ומשול ביום ובלילה כלומר לא היה אפשר שיקבל העולם תועלת זה הכוכב ביום ובלילה כמו שהוא צריך בהשקפה אל הדברים המושפעים מכחו כי אם כשיהיה על זה האופן והענין מבואר שאם *שאם הית' וכו' ר"ל שאם חור הלבנה הי' גדול כאור השמש, הית' מוכרחת להתנועע באופן שתהי' כמוה רק ביום על האופק, ובליל' כלו תחת האופק, כי לולא זאת הלא האירה חשכת הליל' כמו השמש עתה ביום, והית' מתבטלת עי"ז כוונת הבורא ית' הרוצה שיהי' זמן מה לילה על פני האדמ' אשר בו לא יאיר האור בחוזק כמו ביום, כי אם לפעמים רק מעט ע"י הכוכבים והירח, למען ינוחו וישבתו יותר כל בע"ח ממלאכת יום, והתכלית הזאת לא תושג בהיות תמיד אור גדול, מאיר על הארץ, גם שאר התועליות היוצאות מהעדר האור הזה בלילה לענין צמיחת וגידול הצמחים לא היו מושגות באופן זה, גם הי' אורה ביום ללא הועיל, אחר שכבר יאיר בו לנו השמש למדי, אבל עתה בהיות אור הלבנ' רק חלש מאוד ישנו וינוחו כל בע"ח בליל' להנפש מעבודתם, ולאסוף כח חדש למלאכת יום מחר, גם הצמחים ינוחו בלילה ובעת מנוחתם זאת יפיחו, חלקי האויר אשר לא טובים המה הנקראים וישאירו בתוכם רק חלקי רוח חיים, מהאויר אשר ישאפו מדי יום ויום אל תוכם, ופעולה זאת אשר יעשו חליפות לשאוף האויר ביום ולהפיח קצת חלקיו בלילה, יסבב צמיחתם וגידולם, ומבלעדי פעולת אור השמש ביום והעדר' בלילה, לא תוכל זאת להעשות כנודע לחכמי הטבע. היתה כאור השמש אי אפשר לה לשמש על האופק כי אם בהמשך היומם עכשיו היא משמשת קצת ביום וקצת בלילה. הוסיפה לפקפק שרגא בטיהרא מאי מהניא וזה כי מצא מקום מצד אומרו שהיא תמשול ביום כי הממשל' ההיא אינ' כלום אחר שאור השמש יקימנ' והוא יפירנ' ולאותו ענין כבר היה ראוי שיהא לה ממשלה גמור'. או שלא תשמש כלל. וחזר והשיב לימנו בך ישראל ימים ושנים ירצה כי יש בהקטנה זו תועלת נפלא אשר אליו יכוון והוא בשימנו במילואה וחסרונ' החדשים אשר בם ימנו שנות עולם וכמו שנתבאר מקדוש החדש אשר אי אפשר מציאותו בענין אחר. הוסיפה לקטרג באומרה ימים נמי בדידה וגו' לומר כי עקר מדת הימים בגוף החמה מימנו כי הוא העושה רושם יותר נרא' בזריחת הגלגל היומי ובשקיעתו וכבר אפשר שיעשה זאת ההקטנ' בו ויקובל ממנו התועלת שזכר מהחדוש ולמה נעשה בה. והיתה התשוב' יקראו צדיקים על שמך כלומר שכיון שצורך ההקטנה הוא גדול, מהראוי והנאות שלא תעשה רק בכוכב שהוא בכדור היותר קטן והיותר קרוב לכדור הארץ שאין ראוי להיות המשפיע למטה והמושפע למעלה ושכן יתכן לקבל המיעוט הזה מדרך המוסר כדרך הצדיקים המכירים את מקומם ומקטינים עצמם לפני נדיבים אשר ראו עיניהם. והנה אחר שנזכרו בחפוש הזה על דרך השאלה והתשובה ד' תועלות אשר לא ימצא החוקר זולתם אמר כי הם תשובות נכונות לכל חכם אשר ישרה נפשו בו. אמנם שעדין אצל המפקפקים ישאר בזה וכל כיוצא בו קצת גמגום פורה ראש מהדעות הנפסדות שכתבנו כי לזה אמר *הביאו עלי כפרה וכו' ר"ל אחרי כי בכל זאת בלתי ספק יש פורה ראש ולענה בלב קצת מכם, החושבים בכל זאת, כי רק במקר' והזדמנות נתקטן אור הירח, ולא ד' פעל זאת בכוונה מכוונת מחכמתו לטובת יצוריו, ע"כ הביאו עלי כפרה על מחשבת פגול שלכם שחשבתם בענין זה שמעטתי את הירח. הביאו עלי כפרה על שמיעטתי את הירח כלומר סוף סוף אתם צריכין להביא כפרה מדי חדש בחדשו על מה שחטאתם עלי על ידי הרהורכם מצד מה שמיעטתי את הירח כי אנכי כיוונתי לטוב העולם ולתועלתו ואתם חשבתם עלי כזבים. ולישנא על דוקא כמה דאת אמר מאשר חטא על הנפש (במדבר ו׳:י״א). וזהו מאמר הכתוב, ושעיר עזים אחד לחטאת לה' על מה שחטאו לה'. והנה אם כן צריך שיהיו בקרבנות היום הזה מה שיהיו לרצון ולפיו' ולבקשת החסד והרחמים לפי ההשקפה הראשונה ומה שיהיה לכופר נפש ונקוי עון על זאת ההשקפה השנייה והוא עצמו מה שבארוהו מתקני התפלות באומרם. ראשי חדשים לעמך נתת וגו' בהיותם מקריבים לפניך זבחי רצון שעירי חטאת לכפר בעדם ופירוש זבחי רצון כמו שאמר זכרון לכלם יהיה ופירוש שעירי חטאת באומרו תשועת נפשם מיד שונא והשונא האמתי הוא שטן הוא יצר הרע המפקפק תמיד על אלו העניינים ומדיח את בעליו אחריהם. אמנם לעתיד בהמול לנו כל ערלות לבב והשונא הזה כרות יכרת, מזבח חדש בציון תכין ועולת ראש חדש נעלה עליו והוא הזבח אשר הוא מהענין הראשון. אמנם שעיר עזים לא יהיה עוד לחטאת לה' כי אם לרצון כי לא יהיו שם עוד הרהורי עבירה כלל כמו שיבא. ככה נראה בעיני שעולה יפה פירוש זה המאמר בכללו וחלקיו. מסכים למה שאנו בענינו מתועלת זאת המצוה הנפלאה: והנה הרב רבי אברהם אבן עזרא ז"ל כתב כי טעם הקיטרוג הזה נאמר על שעת ההקבלה שהמאורות כאלו הם עורכים קטטה זה לעומת זה בדוחק חצי הגלגל ביניהם ואז שניהם מלאים אורה וזיוה כאלו הירח מתנשא לומר אני אמלוך ומאותה שעה מיד בנטותה מהנכחיות ההוא התחיל לחסר אורה והרי הוא הקטנתה וצוה השם יתברך שיביאו קרבן ביום חסרון כל אורה ורמזו טעם לחטאת לה' בעבור שהשם ית' הוא הסבה הראשונה להמעיט אורה כי בראה מקבלת אור השמש ואין לה אור מעצמה וחתם ואמר והנה לא נפל דבר ארצה מקדמונינו ז"ל וזה תורף דבריו. ואני ראיתי שכן הוא כדבריו כי לא נפל דבר אחד מדבריהם כי אם הכל בכללו. אם מצד השאלות והתשובות הבאות במאמר כי כלם הם בטלים ודברים שאין להם שחר. ואם מצד לא נתחדש לו במאמר ההוא ענין וזה כל פריו שחסרון הירח הוא תכף למלואו מי לא ידע בזה. הנה לא נתחדש בו זולתי אומרו בלשון חידה וזה לא יתכן וגם שההקטנה ההיא אשר אמר אינה הקטנה לפי האמת רק לעינינו כי הנה היא תמיד במלואה כל חצייה הנכחי הרואה פני החמה כמו שאמרנו. וכמו שאמרו ז"ל מעולם לא ראתה חמה פגימתה של לבנה וכו' (ר"ה כ"ג.): ובמדרש מצאתי פתח פתוח לדרוש המאמר הזה על כנסת ישראל וזרעו של עשו אזכור אותו בקרוב בעזרת האל ומכל מקום כבר יראה שאיפשר שתהיה זאת כוונת ר' יצחק באומרו לא היה צריך להתחיל התורה כי אם מהחדש הזה לכם שהיא מצוה ראשונה מצד שכבר תהיה לנו זאת המצות לעדה על שלא נפלו הנמצאות במקרה כי אם בכוונה עצומה כי זה היה עיקר מה שכיוון בזכרון מעשה בראשית בתחלתה:

21. _.37.1.8

    ויש עוד תועלת שלישי מועיל מאד איפשר שיכונהו ר' יצחק במאמר ההוא הנכבד והוא שכבר היו ספורי האבות וקורותם אשר באו בספר ההוא הקודם מלבד מה שיוכלל בכח מעשיו הגיד לעמו במגלת ספר כתוב עליו. זכר ורמז לכל מה שיקרה לבנים עד סוף כל הדורות וכמו שנתפרסם מאמרם כל מה שאירע לאבות סימן הוא לבנים (ב"ר פ' מ'). וכמה נשתדל הרמב"ן ז"ל בענינים ההם החלקיים כמוזכר בפירושיו (פ' לך לך). וגם אנחנו ביררנו יפה כוונה זאת בספור יוסף ואחיו שער כ"ח. והנה בבחינה זאת יצדק ג"כ שלא היה צריך להתחיל התורה רק מהמצוה זו ראשונה. כי בהמצא אצלה. ובלמוד בעניינה. נלמוד כי לכן נתנה לנו לנחלה למה שנתחקו בה כל ענייניהם וקורותיהם יותר ממה שנחקו באבות. ולא לחנם אמרו חכמינו ז"ל (חולין ס':), שצורת יעקב אבינו חקוקה בתוכה רק להיות כל תולדותיה וקורותיה מוצאיה ומובאיה אם על ידי עצמה אם על ידי זולתה כלם מורים על תולדות יעקב וקורותיהם ותלאותיהם אשר יש בזה סעד וסמך גדול לאמץ הבטחון וטוב התוחלת אל ההצלחה המיועדת מכל הנביאים לאחרית הימים. והנה הדברים אשר תתפרסם בם דוגמתם ויחסם לפי מה שיעיד עליו הדעת עם מה שדברו בהם חז"ל ראיתים במספר שבטי יעקב שנים עשר:

22. _.37.1.9

    הדבר הראשון הוא זכרו הרמב"ן ז"ל, בשם רבי נחוניא בן הקנה בפרשת וישב והוא כי כמו שהלבנה היא נפרצת ונבנית נפרצת ונבנית כך הוא ענק האומה הזאת ומלכות בית דוד מתחלת היותם עתים נפרצים עתים נבנים עד יבא זמן בניינו לעד שנאמר ובניתי לדור ודור כסאך סלה (תהלים פ"ט). והנביא נבא גם כן בסגנון הזה ביום ההוא אקים את סוכת דוד הנופלת וגדרתי את פרציהן והריסותיו אקים ובניתיה כימי עולם (עמוס ט'). וגם על הירח נאמר ג"כ בדרך משל והיה אור הלבנה כאור החמה (ישעיה ל') כלומר שלא תקבל עוד חסרון וכמו שאמר במקום אחר וירחך לא יאסף (שם ס'). לומר שהאומה הנמשלת אליה ומלכותה תהיה קיימת בממשלתה ואורה לא יסור *הדבר השני וכו' למען תבין דברי הרב ז"ל בזה אקדים לך, כי הנה ידוע שהלבנ' הוא גוף עכור, ורק מקרני השמש אשר יפלו עליה היא מוארת, באופן שתשליך אח"כ ניצוצי אור אלה, אשר קבלה מהשמש לאחור להאיר בם עלינו בליל', עת תתכסה השמש מנגד עינינו בהיות' תחת האופק שלנו, כי גם בלילה תוכל השמש אשר היא תחת האופק, להשליך ניצוצי אורה על הירח אשר בגובה האויר, אף שהיא בעצמה נסתרה מנגד עינינו, וידוע גם כן כי הלבנה תסבב את הארץ בכל כ"ט יום י"ב שעות ותשצ"ג חלקים שהוא מדת חודש, וכל עוד תתקרב בתנועת' זאת אל השמש מצד מזרח, כן ימעט אורה לנו, כי אז החלק היותר גדול מחציה המואר מהשמש, נסתר מנגד עינינו, עד שבעמד' בסוף החודש תחת השמש כולה, יהי' כל החלק המואר, ר"ל מה שהוא נוכח השמש נסתר ונעלם מאתנו, ורק כאשר תחל להתרחק אח"כ בתנועת' שנית מהשמש לצד מערב, אז יראה לנו חלק קטן כמו חצי עיגול מהחלק המואר ממנה, וזה יקרא בל' חז"ל מולד הלבנ', ומדי יתרחק יותר הלאה, כן יגדל אורה יותר, עד שבעמד' בחצי החודש לעומת ונוכח השמש על קו ישר אז יהי' כל החלק המואר ממנה, ר"ל חצי כדורה הנרא' לנגד עינינו, כשטח עגול, ונקרא בל' אשכנז פאללמאנד, ונמשך מזה שכאשר תעמוד אז הארץ בתוך בין השמש והירח על קו ישר זה לעומת זה, אז יעופל ויעכר גוף הירח כלו, כי קרני אור השמש לא יוכלו עוד לעבור ולהגיע אליו, יען כי הארץ כמחיצ' מפסקת ביניהם, וזאת תקרא לקות הלבנ' הכללית, ופעמים תעמוד הארץ רק באופן שתעש' מחיצ' בין השמש וקצת הירח, ואז תהי' לקות הירח רק חלקית, ויען כי מסבות שונות המבוארות בחכמת התכונ' תמהר הלבנ' לפעמים תנועת', ולפעמים תאחר אותה, כמאחז"ל "פעמים בא בארוכ' ופעמים בקצרה" יארך לפעמים זמן הלקות ויקצר לפעמים, והנך רואה מזה כי לקות הירח תסובב רק בעבור תנועת' והכנס' בגבול הארץ העומדת בינה ובין השמש, וע"כ יאמר הרב ז"ל שגם בזה ישוו ישראל אל הלבנ', כי רק בעבור לכתם בדרכי העמים המשחיתים עלילותם, ובעבור הכנסם בגבול מעשיהם הרעים יחשך אורם המוסרי ויעופל גם אור הצלחתם המדינית, וע"פ זה תבין תוכן דעתו ז"ל בכל הדבור הזה, אך לבאר כל פרטיו יארכו הדברים, ויצטרכו לתמונות שונות, אשר אין כאן מקומם; הדבר השני כי כמו שנתייחדה הלבנה מזולתה מהככבים להיותה מורה ומישרת דרך נכונה בפני הלומדים בחכמת הככבים להיות תנועתה יותר מהירה ועקבותוה יותר נודעים עד שכבר קראוה בשם, בעלי החכמה ההיא המורה כי ע"פ מהלכה ומסעיה יכירו כל המחנות ומזלותיהם ושאר כוכבי לכת אם ישימו אליהם לב. כן ועל הדרך הזה האומה הזאת הנבחרת היתה מקדם כלי חמדה ביד י"י על ידה הכירו וידעו כל באי עולם אמתת מציאותו ועוצם יכלתו והשגחתו על כל ענייני העולם כמו שהיה הענין בימי אברהם ראש יחסם ונמשך לפרעה ולמצרים ולכל ממלכות האדמה כמו שהוא מבואר על ידי הפרסום: הדבר השלישי כי כמו שהלבנה בהיותה נוסעת על פי דרכה והולכת בתומה במסלולה המכוון כמעט נוכח גלגל המזלות בפוגעה בכל כתות צבא השמים אם מן הצורות המזלות ואם בככבי לכת על ידי דבוקיהם ונגודיהם ושאר המצבים יתחדשו על כן עניינים נפלאים ושנויים מפורסמים באלו הנמצאות השפלות כמו שנתבאר אצל בעלי המשפטים. כן ועל הדרך הזה מצד שנויי הפעולות אשר תעשה האומה הזאת אם לטוב ואם לרע יתחדשו עניינים חדשים נפלאים בכל העולם וכאשר גברה ידם ממעשים טובים יגרש גוים גדולים ועצומים מפניהם וכאשר יעצלו וירפו ידיהם וגבר עמלק פלשת וצור עם כוש כמו שהוא מבואר מכל הנבואות וכמו שאמרו ז"ל בזמן שישראל עושין רצונו וכו' (ר"ה כ"ט.): הדבר הרביעי כי כמו שהלבנה כל עוד שתתישר לעמוד נוכח השמש תוסיף לקבל מאורה חלק יותר גדול בפניה הנראים לנו ממנה עד שבהיותה נכחו לגמרי תתמלא כלה אורה וכל עוד שתצדד עצמה לצדדים יעלם אורה ממנה עד שכאשר יהיו פניה אל הנסתרים ממנו לגמרי לא נראה באורה כלל. כן ישראל בהתישר לעמד נכח פני י"י יאר י"י פניו להם ויחנם ובהסתר ממנו לנטות מפניו כן הסתר יסתיר גם הוא את פניו עד שישובו אליו כבתחלה ואז ישוב י"י לשוש עליהם באורה ושמחה וששון והוא טעם ופניתי וכו' (ויקרא כ"ו). ובתוכחה (דברים ל"א) ואנכי הסתר אסתיר פני וגו' והסתרתי פני מהם והיה לאכל ונאמר האר פניך ונושעה (תהלים פ'): הדבר החמישי כמו שהלבנה עם היותה קטנה הפלא ופלא מגוף השמש תספיק בשיעורה כשתעמוד בתוך משופע קוי ההבטה שתלקה החמה על ידה לאותו אקלים שהקוים ההם ניצוצי הבטתם כמו שנודע מסבות לקיות השמש. כן ישראל אף על פי שהם מעטי האומות כמו שאמר הכתוב כי אתם המעט מכל העמים (דברים ז') יספיקו לשילקו על ידם גוים גדולים ועצומים מהם כענין שנאמר ויוכח עליהם מלכים (תהלים ק"ה) ונאמר לרשת גוים גדולים ועצומים ממך מפניך (דברים ט'). וכן בכל דור ודור: הדבר הששי כי כמו שבהלקות הירח לא ילקנה השמש ולא יעשה לו מאום רע כמו שהוא הענין בלקות החמה שהלבנה תלקה אותה במה שעמדה לפניו ובהסתר ממנה אורו. אבל היא תלקה מעצמה בהכנסה על פי דרכה ונטיית שבילה אל צל הארץ הנטוי על פני מקום מעברה. כן כשהאומה הזאת תלקה על ידי אומה מהאומות על דרך הכתוב אין הלקות בא אליה מצדם כי אם מצד הכנסם בדרכיהם המקולקלים אל מקום החשך הענן והערפל ועל זה נאמר והעם לא שב עד המכהו (ישעיה ט'): הדבר השביעי כי כמו שיתחלפו לקיות הלבנה בשיעורם לפי מעמדה בגבולי חק מרחבה פעם תלקה פחות מחציה ופעם חציה או יותר מחציה ופעם כל ארך אלכסונה. כך ישראל כשמקבלים לקיותיהם על ידי השונאים פעם ילקו בקצתם כגלות יהויכין ושריו והחרש והמסגר וכו' על ידי נבוכדנצר (מ"ב כ"ד). ופעם יגלו גלות שלמה כגלות צדקיהו וכל יהודה על ידי נבוזראדן (שם כ"ה) ואז יאמר שנתפשטה החושך בכלה כמ"ש ונבט לארץ והנה חשך (ישעי' ה'): הדבר השמיני כי כמו שבשיעורו זמני לקיות הלבנה הכוללים יש חלוף רב והוא כי כשתהי' עוברת ונוטה מנקודות ראש התלי או זנבו אל הצדדים כבר תעבור במקום צר מעגולת האופל שישוה למדת אלכסונה ולא תתעכב אז בלקות כלל ולא יהיה לו שיעור זמן אפלה. ככה יהי' להם לישראל בקצת צרותם והוא כאשר לא ישקעו בחשכת הפשעים שיצאו מיד מאפלה לאורה כמ"ש בזמן מרדכי ליהודים הית' אורה וכו' (אסתר ח') וכמו שבהתקרב מהלכה אל הנקודות הנזכרות תעבור בעגולת האופל במקום יותר רחב ממדת אלכסונו ואז ימצא לה שיעור זמן אפלה כל מה שיוסיף לקותה על שנים עשר אצבעות שהיא שיעורה כן היה בגלות בבל שהיו בחשך זמן מה כענין שנאמר לפי מלאת לבבל ע' שנה (ירמי' כ"ט). אמנם אפלות גלות מצרים הית' הרבה מזה מאד וכאשר תגיע ענינה לעבור בנקודת הראש או בזנב עצמה וכל שכן אם תהי' אז בשפל גלגלה שכבר תתעכב בשיעור אפלתה זמן שוה אל לקות שיעור אלכסונה ואז יאמר שלקתה כ"ד אצבעות שהוא כדי גופה פעמים. כך היה ענין האומה הזאת בגלות המר הזה והארוך אשר נשתקעה באפלתו זמן רב ועצום אשר תארו הנביא בנחמה ממנו בזה התואר עצמו באומרו (ישעי' מ') כי לקחה מיד ה' כפלים בכל חטאתי' ירצה שקבלה בחטאתי' כפלים מכדי כחה מהייסורין בגלות הארוך הזה כמו שהלבנה כך דרכה בגדול שבלקייתיה שתלקה כפלים משיעורה וכאשר הגיעה אל זה השיעור כבר מלאה ונרצה עונה וראויה נצאת מהלקות והוא מה שאמר הנביא אל תשמחי אויבתי לי כי נפלתי קמתי כי אשב בחשך ה' אור לי (מיכה ז'): והכונה כי כשתהי' בתכלית האפלה מיד היא בטוחה לקבל אורו יתברך. הדבר הט' כי כמו שהלבנה לא תלקה כ"א בהיותה בתוך חוקי המרחב שאצל ראש התלי או הזנב כמו שאמרנו כן האומה הזאת לא תלקה כ"א בהיותה במצרי עוניה וכמו שאמר כל רודפיה השיגוה בין המצרים (איכה א') וכן גם כן אז ילקו אחרים על ידה כמו שאמר (תהלים ק"ו) וירא בצר להם בשמעו את רנתם ויזכור להם בריתו וגו' וכן נאמר ויאנחו בני ישראל מן העבודה ויזעקו (שמות ב') מה כתיב בתריה וירא אלהים את בני ישראל וידע אלהים וכן היה משפטו בהלו נרו עלי ראשנו כי כל שהיה מיצר לישראל היה נופל על ידה. וכן לעתיד לבא נאמר (ישעי' נ"ט) כי יבא כנהר צר וסמיך ליה ובא לציון גואל וגו'. ואמרו ז"ל (סנהדרין צ"ח.) אם ראית דור שהצרות תכופות בו חכה לו כי כן דרכה של לבנה ללקות לזולתה בעודה במצריה. הדבר העשירי כי כמו שהלבנה תמיד היא מלאה אור מצדה האחד ולא יחסר ממנה כלום רק שבהתחלף מקומות מעמדה מיום ליום מסתרת מנגד עינינו חלקי אורה עד שיסתירם כלם ואחר חוזרת ומראה אותנו את אורה מעט מעט עד שתראה כלה. ככה ועל זה הדרך יהי' ענין האור המגיע מהאל ית' אל האומה הזאת כי תמיד לא סרה ולא תסור השגחתו ואור פניו מעליהם ואפילו בהיותם בתוך חשכת אפלתם כמ"ש ואף גם זאת בהיותם בארץ אייביהם לא מאסתים ולא געלתים וגומר להפר בריתי אתם (ויקרא כ"ו). ולזה לא נאמר בתוכחות והסירותי פני או אסיר אלא והסתרתי או הסתר אסתיר כי תכלית הזעף הוא היות לו עמהם אהב' מסותרת עם תוכחה מגולה וכן אמר הכתוב כי אל רחום ה' אלהיך לא ירפך ולא ישחיתך ולא ישכח את ברית אבותיך אשר נשבע להם (דברים ד') כי אפי' בשעת ההסתר יזכר רחמיו וכן נאמר בשצף קצף הסתרתי פני רגע וגו' (ישעי' נ"ד). הדבר האחד עשר הוא מה שאמרוהו חכמינו ז"ל (ש"ר פ' ט"ו) בפרשת החדש הזה הדא הוא דכתיב (תהלים ע"ב) יפרח בימיו צדיק ורוב שלום עד בלי ירח עד שלא הוציא הקב"ה את ישראל ממצרים ברמז הודיע להם המקום שאין המלכות באה להם אלא עד שלשים דור שנאמר החדש הזה לכם. הלבנה שלכם שלשים יום מלכות שלכם שלשים דור. הלבנה יום ראשון של חדש מתחלת האור וכל שהיא הולכת מאירה עד חמשה עשר יום ודיסקוס שלה מתמלא. מחמשה עשר ועד שלשים אורה הולך וחסר ובשלשים אינה נראית כך ישראל מאברהם עד שלמה חמשה עשר דורות. אברהם התחיל להאיר שנאמר (ישעי' מ"א) מי העיר ממזרח צדק וגו' וכן הוא אומר אני ה' קראתיך בצדק וגו' (שם מ"ב) בא יצחק אף הוא האיר שנאמר אור זרוע לצדיק (תהלים צ"ז) וכתיב ויזרע יצחק (בראשית כ"ו) בא יעקב והוסיף אור שנאמר והיה אור ישראל לאש (ישעי' מ') ואחר כך יהודה פרץ חצרון רם עמינדב מזשון שלמון בועז עובד ישי דוד. כיון שבא שלמה נתמלא דיסקוס של לבנה שנאמר וישב שלמה על כסא י"י למלך (ד"ה א' כ"ט). וכי יכול לישב בכסאו של מקום שנאמר בו כרסייה שביבין דינור (דניאל ז'). אלא מה הקב"ה שולט מסוף העולה ועד סופו שנאמר יודוך י"י כל מלכי ארץ וגו' (תהלים קל"ט) כך שלמה שלט מסוף העולם ועד סופו ומשל בכל המלכים שנאמר (ד"ה ב' ט') וכל מלכי ארץ מבקשים את פני שלמה והמה מביאים איש מנחתו לכך וישב שלמה על כסא י"י וגומר הרי נתמלא דיסקוס של לבנה, ומשם התחילו המלכים הולכים ופוחתים רחבעם אביה אסה יהושפט אחזיה אמציה עוזיה יותם אחז חזקיה מנשה אמון יאשיהו יהויקים כיון שבא צדקיהו נאמר (מ"ב כ"ה) ואת עיני צדקיהו עיור חסר אורה של לבנה. וכל אותם השנים אף ע"פ שהיו ישראל חוטאים היו האבות מתפללים עליהם ומשימים שלום בין ישראל למקום שנא' (תהלים ע"ב) ישאו הרים שלום לעם ואין הרים אלא אבות שנאמר (מיכה ו') שמעו הרים את ריב י"י הוי ורב שלום עד בלי ירח. הנה שראו הלבנה סימן גדול לכל מדרגותיה בעליותיה וירידותיה והיה סוד כמוס נרמז להם עד הזמן ההוא שלא היה האור שלם תמיד אלא מוסיף וגורע כאור הלבנה. אמנם בשוב י"י את שיבת ציון עלינו יזרח י"י וכבודו עלינו יראה הולך ואור לא יחסר לעולם ולא יהיה לנו עסק בדוגמתה אמר הכתוב (ישעי' כ"ה) וחפרה הלבנה ובושה החמה כי מלך י"י צבאות בהר ציון ובירושלם ונגד זקניו כבוד אמר כי לא יהי' כזמן העבר במלוך המלכים ההם המוסיפים והגורעים בממשלתם כמו הלבנה כי מעתה תחפור ותבוש ולא תהי' לסי' למלכות ישראל לפי שהמלך י"י צבאות בציון ומלכותו נכון וקיים לעד וענין המלכים שיהיו אל האומה לא יהיו אלא כזקנים וסגני מלוכה מופקדים מאתו ית" לנהוג בהם כבוד אבל הוא יתברך יהי' יושב תמיד על כסא מלכותו. ועל זה הענין נאמר (שם ס') לא יבא עוד שמשך וירחך לא יאסף: הדבר השנים עשר מה שכתבו עוד שם (ש"ר שם) למה נקראו ישראל בני בכורי לפי שכתוב בתורה (דברים כ"א) כי את הבכור בן השנוא' יכיר לתת לו פי שנים כך ישראל יורשים שני עולמות העולם הזה והעולם הבא ולכך מסר צורה של לבנה לישראל שיהיו הם מונין בה והעכו"ם מונין למנין החמה לומר, מה חמה אינה אלא ביום כך העכו"ם אינן מושלים כ"א בעולם הזה מה חמה היא של אש כך עתידין לידון בה שנאמר הנה היום בא בוער כתנור (מלאכי ג'), וכשם שהלבנה נראית ביום ובלילה כך ישראל מושלים בעולם הזה ובעולם הבא וכשם שהלבנה היא של אור כך ישראל נוחלין אור שנאמר, אור זרוע לצדיק (תהלים צ"ז) ונאמר (ישעי' ס') קומי אורי כי בא אורך ולכך נאמר החדש הזה לכם ראש חדשים שהוא שלכם שאתם כדוגמא החדש הזה לכם. הנה באמת דוגמא זו יותר נפלאת ומועילה מכלן לפי שהוא בעקר עצמותנו והוא מה שראיתי שדורשין עליו במדרש (חולין ס':) קיטרוג של לבנה אשר זכרנוהו למעלה לומר שכנסת ישראל קיטרגה על זרעו של עשו לומר שאי אפשר לשני הבנים האלה שישתמשו בכתר ההצלחה הנפשית. לפי שהתחלפם בתכונותיהם יחייב חלוף בענין עצמותם. והטוב ההוא אם יהי' משותף ראוי שימשך מסבה עצמית משותפת ואינה. ושעל כן באה התשובה לכי ומיעטי עצמיך בעולם הזה כדי שתתעטרי בכתר ההוא לעולם הבא כלומר שאי אפשר לזכות בשתי שלחנות. ואם שלא מצאתי להם פירוש לשאר השאלות והתשובות אשלים אותו לפי הנרא' בעיני לפי המשך הכוונה כי טובה היא אמרה ובשביל שאמרתי דבר הגון בענין זאת ההצלחה אלך ואמעיט את עצמי והלא איפשר הוא שאזכה לשתי שלחנות. אמר לה לך משול ביום ובלילה כי שלמים וכן רבים מישראל אשר זכו להם. אמרה שרגא בטיהרא וכו' אמרה שלא נכרה ממשלתה בעולם הזה כנגד גדולות שאר האומות. אמר לימנו בך ישראל וכו' כי פמליא של מעלה מסכימים עמה בכל מעשיה וכאומרם ז"ל (פרקי היכלות דר' ישמעאל) חיה אחת עומדת באמצע הרקיע וישראל שמה וכו' וכמו שאמר (ירושלמי סנהדרין פ"א ה"ב) בענין הקביעות אקרא לאלהים עליון לאל גומר עלי ודי כבוד ומעלה בעוה"ז. והיתה תשובתה לחמה נמי מימנו מנו לומר כי גם בית דין של מעלה מסכימים בחשבונות ההם עם המונים לחמה לצורך האביב, כמו שדרשו (ילקוט ר"פ מסעי מפסיקתא) על עשה ירח למועדים שמש ידע מבואו (תהלים ק"ד) אמר לה יקראו צדיקים על שמך וכו' כלומר רב לך אל תוסף לשאל יותר מזה כי אי אפשר להגיע אל ההצלתה ההיא אם לא כשתוקדם ההקטנ' בענייני העולם ועדין אולי והראיה מיעקב ודוד כמה הקטינו עצמן בתחלה להגיע אל מעלתה בעולם הזה וכל שכן שיהי' זה להצלחת העולם הבא ראה שלא נתיישבה דעתה כי עול הגלות וצרות השעבוד כבדו מנשוא אמר הביאו עלי כפרה על שמעטתי את הירח כלומר עלי יש עוד הביאו נוסף על שמיעטתי את הירח והכוונה כי עם כל זה בכל מה שמיעטה לא סר קושי ערפה ולא רוככה לבה כראוי עד שעדין תצטרך להביא עליה כפרה כל שכן אם לא מיעטה או שיאמר כן דרך הלצה כלומר שיפרעו בעדו מה שחטא לה בהמעיטה כלומר שלא חטא לה אלא שהועילה. ועתה אחר שהלבנה הית' דוגמא שלמה לכל ענייני אומתינו וכאלו היא כמגלת ספר כתוב עליה כל תלאותינו וקורותינו. יפה אמר רב יצחק אם כיון לומר שלא היה צריך להתחיל התור' לענין הצורך הזה כי אם מהחדש הזה וגו'. עד שיהי' זה המאמר כולל כל השלשה תועלות שזכרנו בענין המצוה הזאת. הראשון להרחיק עניני עבודת עכו"ם וכל מיניה. והשני לבטל אפוקרוסות ההזדמן. והשלישי לחזק הבטחון ולהיטיב התוחלת בהצלחות המקוות. ואתה תחזה כי שלשה העניינים האלה בדמותם וצלמם הזכירום חכמים ז"ל (סנהדרין מ"ב.) בברכת הלבנה בלי תוספת ומגרעת אמרו אשר במאמרו ברא שחקים וברוח פיו כל צבאם חק וזמן נתן להם שלא ישנו את תפקידם. הנה בזה תארוהו יתברך בשהוא אשר ברא השמים וכל צבאם ושהוא מצוה אותם בכל פעולתם ושאין להם רשות לשנות את תפקידם ואחרי שהשלימו התואר על זה האופן אמרו ששים ושמחים לעשות רצון קונהם והוא ממש מה שיורה שאין בהם ממש מצד עצמם לענין אלהות ולא לענין אמצעיות כי כל מה שעושים אינו אלא רק למלאות רצון קונהם. ואח"כ אמר פועלי אמת שפעולתם אמת והוא מה שיורה שאין עניינם תחת ההזדמן בשום פנים כי הפעולות אשר יעשו על ידי ההזדמן אין בהם שום קיום ולא הבטחה כלל כמו הפעולות האלו שהם פעולות קיימות ואמתיות ועל היותה דוגמא לזאת האומה ולטוב תוחלת כמו שאמרנו אמר וללבנה אמר שתתחדש עטרת תפארת לעמוסי בטן כלומר כי חידושה מסר בידם לעטרת תפארת והוא כדי שיובטחו וידעו נאמנה שאף הם עתידים להתחדש כמותה ולפאר ליוצר' על שם כבוד מלכותו והנה הדבר הזה נכון וקיים:

23. _.37.1.10

    ועתה מפני שהמתנה הזאת אשר כן נתנה לנו להישרתנו על הפנים שנזכרו היא צריכה אלינו מצד קיצורנו ומיעוט השגתנו בידיעות האלהיות וזדוננו ורוע לבנו בתשוקות הזמניות לזה מה שאמרו במדרש שזכרנו ראשונה שהית' מתנה זו מתנה מעוטה בשעת אירוסין כלומר שהלימוד הזה וכיוצא בו הוא צורך המקצרים כמו שהעולם הזה הוא כלו אירוסין כלומר יראה שלא נגמר הדבק בו יתברך לגמרי. אמנם לזמן הנשואין שיהיה במהרה בימינו הנה אז נוגה הירח לא יאיר לנו לכל אלו העניינים כי כלם ידעו אותם למקטנם ועד גדולם ואז המשכילים עצמם יזהירו כזהר הרקיע ומצדיקי הרבים כככבים אשר יאורו בעצמם ולא יצטרכו לזולתם וזו היא המתנה הראויה מאת השם יתברך לאוהביו הדבקים אליו בשעת הנשואין והדבקות השלם כמו שאמר על העת ההיא (ישעיהו י״א:ט׳) כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים. וזה מה שרצינו ביאורו בזה השער על הכתוב שזכרנו:

24. _.38.1.1

    יבאר כי כמו שמציאות הטבע יעיד על אמתת מציאותו ית' כן ענין סדורו והריסתו יעיד על היותו פועל ברצון. והסימנים הנמסרים בזה האומר:

25. _.38.1.2

    ראשון הוא לכם לחדשי וגו' אשרי הגוי אשר וגו' (תהילים ל״ג:י״ב):

26. _.38.1.3

    במדרש (ש"ר פרשה ט"ו) אשרי הגוי אשר ה' אלהיו וגו' משבחר הקב"ה בעולם קבע בו ראשי חדשים ושנים. וכשבחר ביעקב ובניו קבע בו בר"ח של גאולה שבו נגאלו ישראל ממצרים ובו עתידין ליגאל שנאמר (מיכה ז') כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות בו נולד יצחק בו נעקד על גבי המזבח ובו קבל יעקב את הברכות ובו רמז להם לישראל שהוא ראש לתשועה שנאמר ראשון הוא לכם לחדשי השנה. משל למלך שהוציא את בנו מבית האסורין אמר עשו אותו יום טוב כל השנים. שבני יצא בו מחשך לאור מעבדות לחירות ומשיעבוד לגאולה:

27. _.38.1.4

    *תוכן דעתו, הנה ידוע, כי הי"ת לא הצטרך לבריאת העולם, למען הוסיף על ידה שלמותו ית', כי אף בהיות כל הנמצאים נעדרים ושוכנים עוד בגדר האין, היה הוא ית' ג"כ שלם לבלי תכלית מאז ומקדם, (כמו שיסד המשורר "אדון עולם אשר מלך בטרם כל יציר נברא" ר"ל שהי' בכבודו ובמעלתו ית' כמלך, אף לפני בראו התבל ומלואו) ואף אם יעדרו עתה כל הנמצאים והיו כלא היו, ישאר הוא בשלמותו ית' (ובעבור זה נקרא מחויב המציאות כמ"ש הרמב"ם ריש הלכות יסודי התור') ונמשך מזה כי כל הבריא' כולה הית' רק לטובת היצורים בלבד, כמאה"כ "כל פעל ד' למענהו" ר"ל למען היצור הנברא והנפעל ממנו, והשכלים הנבדלים ובני אדם המשכילים נוצרו, למען יכירו וידעו בוראם ית' אשר היא טובתם והצלחתם המוסרית, (ובזה יסתר הרב ז"ל דעת הפילוסופים הנקראים מדברים, החושבים שיחס הבורא אל ברואיו כיחס הנפש או השכל אל הגוף, וכמו שהשכל והנפש יתחזק כל עוד התחברם עמו עלי ארץ ע"י הגוף והנאותיו, כן יצטרך הי"ת בבחינ' מה מצד עצמו למציאות הנמצאים), וע"ז רומז גם מאחז"ל "למה נקרא שמו מלך הכבוד שחולק כבוד ליריאיו" שר"ל שכל תכלית פעולתו יתב' אינה להשיג כבוד לעצמו כמשפט מלכי האדמ', כ"א לתת יקר וגדול' לברואיו בהשתלמם בשלמות מוסרית ואמיתית, והנה העולם כלו נחלק לג' מחלקות ברואים, המחלק' העליונ' כוללת המלאכים שהם השכלים הנבדלים, והמחלק' התחתונה כוללת ברואי הארץ מתחת אשר הנכבד מכולם הוא האדם, בעל שכל ותבונה הדומה בנפשו המשכלת והרוחנית, בלכתו בדרך הנרצ' בעיני ד', לאחד מצבא מרום במרום, והמחלק' התיכונה, כוללת הגלגלים והכוכבים עם הד' יסודות, ר"ל כל התבל כולה, והיא מתנהגת מהי"ת על ב' אופנים, באופן טבעיי הנהוג לרוב ובתמידות, ובאופן נסיי היוצא מגבול הטבע, כ"א לפי גמול מעשי בני אדם הטובים והרעים, (כמו שהארכנו בזה כבר בשערים הקודמים), ואופן נסיי זה נוהג רק לפעמים רחוקים), ורק בימי המלך המשיח ישוב על ידו ובזכותו אופן הנהגה הנסיית הזאת, להיות מתמיד וטבעי הנוהג בכל עת ולמען לא יעלה על דעת בני אדם בראותם לפעמים כי הדברים הטבעיים ישתנו מתכונתם ומדרכם הנהוג לחשוב חליל' כי חקי הטבע יפעלו בלי סדרים, ורק יד המקר' וההזדמנות תנהיגם ותנהלם פעם בכה ופעם בכה, ולא ד' נתן חוק וגבול למו, למען ישמרו תמיד את פקודתם, ע"כ לא יתן הי"ת לעשות מעשים כאלה היוצאים מגדר המנהג הטבעי, ר"ל האותות והמופתים, כ"א ע"י נביא ואיש שלם אשר רוח אלקים נוחה עליו, ונוססה בקרבו למען ידעו הכל ויבינו כי גם המנהג והסדר הטבעי גם הפעולה הנסיית רק מאתו לבדו תצא, ויד המקר' וההזדמנות לא תשלוט בהם ונמשך מזה, כי כבוד ד' יתרא' לעיני כל משכיל, גם בהתנהג העולם לפי מנהגו הטבעי, גם כאשר יעשו בתוכו מעשים ופעולות המתנגדות לחקי הטבע ומשדדות, מערכת הכובבים, ועל רעיון זה העירו חז"ל באמרם שהשמש אמרה ליהושע "ואם אני שותק" ר"ל אם אינני הולך ומתנועע כפי מנהגי הטבעי "מי יאמר קלוסו של מקום" המסובב רק ע"י ראית בני אדם את ההנהגה הטבעית התמידית, "אמר לו דום אתה ואני אומר שירה" ר"ל גם ע"י שינוי המנהג הטבעי הנעש' עתה על ידי, יסובב שישירו כל בני אדם המשכילים את כבוד הי"ת ותהלתו בארץ, ולמען השרש הרעיון היקר הזה בלב ישראל, צוה הי"ת אותם לקבוע ר"ח ניסן שבו נעשו להם האותות והמופתים האלה, לראש חדשי השנה כול', למען ידעו בכל עת, כי בלכתם בדרך הישר' והנכוח' בארץ מצרים בעת הגאול', יתנהגו תמיד מאתו ית' באופן נסיי כזה וע"ז רומז גם המדרש שהחל בו "משבחר הקב"ה בעולם קבע בו ראשי חדשים ושנים" ר"ל שבתחיל' בהנהיגו העולם רק בדרך טבעיי הי' תחלת השנה מראש חדש תשרי כפי הראוי על פי חוק הטבעיי כי אז כבר כלתה כל מלאכת עבודת השדה בשנה שעבר', ואז עת האסיף כל תבואת' ופרי עציה, ותחל עבודת השנה שאחריה, וראוי אם כן שבאחד לחדש תשרי תכלה השנה שעבר', ותחל השנה שאחריה, "וכשבחר ביעקב ובניו, קבע בו בראש חודש של גאולה", ר"ל כשבחר בזרע יעקב להנהיגם בהנהגה נסיית היוצאת מגדר הטבע, קבע ראש חודש ניסן להיות ראשית השנה, יען כי בו החל להראותם הנהגתו הנסיית ע"י גאולתם ביד חזקה ובזרוע נטויה מתחת סבלות מצרים. כמו שסדר המציאות לפי הטבע הנהוג יעיד על אמיתת מציאותו ית'. כן ענין שדודו והריסת טבעו לפעמים. יגיד גודל שם כבוד מלכותו. הנה טעם המשפט הזה וצרכו יתבאר כפי מה שאומר *כי הנה וכו' ר"ל כי הפילוסופים שנמשכו אחר ארסטו הודו שהי"ת הוא סבה לכל הנמצאים, אך אמרו כי הם נמשכים ממנו בחיוב והכרח מאז ומקדם, אשר ע"כ האמינו בקדמות העולם (עיין מזה למעל' שער א') ולהורות על רעיון זה לא רצו לומר כי יחס הנמצאים אל הי"ת כיחס החום אל האש, וכיחס האור אל השמש, הדבוקים ואחוזים תמיד כסבה עם מסובבה ההכרחי, כי לא רצו להשפיל במשל זה כבוד הי"ת שהוא הסבה, וכבוד כל הנמצאים אשר בתוכם גם השכלים הנבדלים וב"א בעלי נפש המשכלת, שהם המסובבים מאתו ית' בהשוותם אותם לאש אור וחום, שהם דברים שאינם בני ידיע' כ"א גופים מתים, ע"כ להגדיל מעלת הענין לקחו למשל את השכל והמושכל, שיחסם זה אל זה הוא ג"כ כיחס הסבה אל מסובבה, והם מחוברים ג"כ יחד במציאותם, כי כמו שבלעדי השכל המשכיל לא יצויר מושכל, כי במה יראה השכל פעולתו, והמדברים, והם הפילוסופים אשר באו אחריהם עלו באמונתם במדריג' יותר למעל', כי האמינו בחידוש העולם, וע"כ קראו הי"ת בשם פועל המציאות לא בשם "בת המציאות, למען הרחק ע"ז מלשונם, כל רעיון קדמות העולם, כי לפי אמונת הקדמות יוכל הי"ת להקרא רק בשם סבת המציאות, ולא בשם פועלה, (והרמב"ם ז"ל אף שהאמין בחידוש העולם וקראו בכל זאת בשם סבה, התנצל באמת (עיין מ"נ ח"א פ' ס"ט) בעבור זה ואמר, כי קראו ע"כ בשם סבה בעבור שייכללו במלה זאת ג' סבות (מהארבע' הנצרכות להוית כל דבר, עיין שער א') ר"ל הפועל הצורה והתכלית, כי הי"ת הוא פועל העולם, והוא צורתו שע"י צורתו ית' העליונ' יתקיימו תמיד גם צורות כל הויות, והוא ג"כ תכלית העולם, ר"ל שתכלית היות כל הנבראים הוא רק רצונו ית' שחפץ בם שיהיו, ויהיו, הוא צוה ויעמדו), אפס גם המדברים האלו טעו בזה, שחשבו כי הי"ת יצטרך בבחינה מה למציאות יצוריו, מה שאין כן לדעת בני ישראל המאמינים האמיתיים, כמו שכתבנו כבר למעל'. כי הנה הפילוסופים אשר מעולם בעוצם חקירתם הנה הם הודו והמליכו האל יתב' בשאמרו שהוא יתב' סבת כל הסבות ועלת כל העלות והעלולים כלם ושאם ישוער סלוקו לא ישוער להם שום מציאות כללי ואמנם אם ישוער סלוקם והעדרם לא מפני זה יבטל מציאותו בשום צד. אך אמנם הנה הם לא שמו לו יתב' שום מציאות בפועל זולתי כי שמו כל הנמצאות כלן מחוייבות ממציאותו ושוות אליו לא כמו החום מהאש או האור מהשמש שאינם בני ידיעה אך כמו השכל והמושכל. והנה באמת על פי הדברים האלה כבר שתפו הסבה והמסובב בענין המציאות במה שנתחייב להמצא יחד המסובב עם הסבה כמו שחוייב להמצא המושכל עם השכל. ואי אפשר להפרד כי הם דבר אחד בעצמו. וכבר ברחו המדברים מזה השם רצוני סבה כדי שלא יובן ממנו זה הענין מהקדמות והיו קוראים אותו יתב' פועל כמו שכתב הרב המורה פרק ס"ח (ח"א) ושם ביאר כי טעם קראם אותו סבה ולא פועל אינו להורות על הקדמות רק כדי שיכללו בשם ההוא הג' סבות כלם כמ"ש בשער ה'. אבל אנחנו לא מפני דקדוק השם לבד נכנס לזה כ"א מפני עצמות העניינים כי הנה הם באמת גזרו בזה השתמש המלך המרומם והנמצאי' בכתר אחד רצוני שיהיה האל יתב' מצד עצמו צריך למציאות הנמצאות כל כדי שיהא הוא אלוה מצוי כמו שהיו הם צריכים למציאותו כדי שיהיו נמצאים כמו שיהי' זה הענין כן לפי המשל אשר יחשב שיחסו יתברך אצל העולם הוא כנפש או כשכל הנהנה אצל הגוף כשיעויין היטב. ואולם אנחנו עם תורת ה' בלבנו היונקים משוד למודיה ומתענגים מזיו כבודה יודעים נאמנה שהלא ית' הי' קודם שנמצא העולם המשך אין לו גבול וקצבה והיה נמצא על השלמות מסתפק בעצמו ובמציאותו מבלי שום צורך אל שום נמצא כלל וכשעלה ברצונו המוחלט לברוא את העולם ולהמציא המצואים כלם לא היה זה לשום צורך אליו חלילה כי הוא שלם ומספיק בעצמו. אמנם נדבה חכמתו אותו לתת מציאות אל האפס לצורך הנמצאים ההם ותועלתם לא זולת זה כמ"ש החכם כל פעל ה' למענהו (משלי ט"ז) ירצה שלא פעל שום דבר רק בשביל לתת מציאות אל הנפעל ההוא כי הוא טובו ושלמותו ואם תאמר והרע איך פעלו למען הרע בעצמו. יאמר וגם רשע ליום רעה כי הרשע הוא נכון ונאות ליום רעה וראוי שיברא היום הרע למענו. סוף דבר שלא נברא שום דבר לצרכו כי אם לצורך הנברא עצמו כדי שימצא על צד היותר נאות שאיפשר בו ויתישר להכיר את בוראו ועל זה האופן אפשר שישוב מלת למענהו אל הפועל עצמו. והנה הוא יתב' בחכמתו העצומה ראה לחלק בריותיו לג' ממשלו'. הממשלה הראשונה היא קצה המעלה והוא עולם השכלים הנבדלים אשר הם שכל בפועל עומדים לפניו ראשונה. הממשלה השלישית היא הקצה האחר, והוא זה העולם השפל אשר הנמצא היותר נכבד והמורם ממנו הוא החי מדבר אשר שופע עליו ראשונה השכל בכחו אחר בעזר האלהי ובהישרתו התוריה שב שכל בפועל וכמעט משותף אל אותו הקצה העליון. אמנם הממשלה השנית הוא העולם האמצעי עולם הגלגלים עם הארבעה יסודות הנטפלים אליהם והמתנועעים לרגלם נתנה בין שתי הממשלות השכליות הנזכרות כדי שתמשך בפעולותיה אליהם ושימצאו לה לפי זה שני מנהגים. האחד המנהג הרביי הנוהג ע"י השפע המושפע מהשכלים העליונים והוא הטבע הקיים המפורסם כמו שהמשפיעים עליו הם קיימים בלתי משתנים. אמנם המנהג השני יהיה להם כפי אלו השכלים האנושיים השלמים המחיייב להתחלף ולהשתנות כמו שהם נמצאים משתנים והוא סדר מציאות האותות והמופתים אשר ספרה אותו התורה האלהית ואשר שמהו לעונש ושכר מצותיה והוא אשר יסודר ויהיה מנהגו ע"י שלמי האנשים הדבקים אליו יתברך כמו שביארנו בשער ט"ו ול"א כי האלהים במדת חסדו עשה אותם ראשים ושרים על כל הנמצאות כולן לרדות בהם בכבוד אלהות ואדנות כפי מה שיאות לצורך הנהגתם ותועלתם. לא שיהיה דבר מכל זה לצרכו ולצורך מציאותו כלל:

28. _.38.1.5

    ובמדרש (ש"ר פרש' ח') מי זה מלך הכבוד (תהילים כ״ד:ח׳) למה נקרא שמו של הק"בה מלך הכבוד שהוא חולק כבוד ליריאיו כיצד מלך בשר ודם אין רוכבין על סוסו ואין משתמשין בשרביטו ואין יושבין על כסאו ואין לובשין עטרה שלו אבל הק"בה הרכיב את אליהו על סוסו דכתיב (נחום א׳:ג׳) אשר בסופה וסערה דרכו ונאמר (מ"ב ב') ויעל אליהו בסערה השמים ומסר שרביטו למשה שנא' ויקח משה את מטה האלהים בידו והושיב לשלמה על כסאו שנא' (ד"ה א' כ"ט) וישב שלמה על כסא ה' למלך ומלך המשיח עתיד ללבוש עטרה שלו שנאמר תשית לראשו עטרת פז (תהילים כ״א:ד׳) ונאמר ראשו כתם פז (שיר השירים ה׳:י״א). והנה מפרש ההגדות פירש זה המאמר בענין רוממותו ית' שאינו מתקנא בזולתו לפי שכל התוארי' האלו מההנהגה הם לו ית' בעצם וראשונה ולא יאמרו בזולתו כי אם בשתוף השם לבד ומה קנאה יש בהם. והוא דבר הגון בפני עצמו רצוהו חכמינו ז"ל במאמר אחר שאמרו (תנחומא פ' קדושים) אמר להם הק"בה לישראל אני איני כמלך בשר ודם. מלך בשר ודם אין רשות להדיוט להקרא בשמו אבל הק"בה כל שם חביב שהיה לו לישראל נקראים בו. הוא נקרא אלהים וקרא אותם אלהים שנאמר (תהלים פ"ב) אני אמרתי אלהים אתם. הוא נקרא דוד שנאמר (שיר שם) דודי צח ואדום וקרא אותם דודים דכתיב (שם) אכלו רעים וגו'. הוא נקרא חסיד שנאמר (ירמיהו ג׳:י״ב) כי חסיד אני נאם ה' וקרא אותם חסידים שנאמר (תהילים נ׳:ה׳) אספו לי חסידי כורתי בריתי עלי זבח. הוא נקרא קדוש וקרא אותם קדושים שנאמר (ויקרא י״ט:ב׳) קדושים תהיו כי קדוש אני. הוא נקרא חכם דכתיב (איוב ט׳:ד׳) חכם לבב ואמיץ כח וקרא אותם חכמים דכתיב (דברים ד׳:ו׳) ואמרו רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה: אמנם אם ירצו בזה כזה המאמר הי' להם לומר מלך בשר ודם אין רשות להדיוט לרכוב על סוסו וכן כלם או אינו מרכיב ואינו מושיב ואינו מלביש וגו'. אמנם מה שיראה שכוונוהו הוא הענין הנכבד שעמדנו עליו מהיות הנהגת אלו הנמצאות אשר על זה האופן לצורך המונהגים לא לצורך מציאותו כלל כמו שאמרנו ראשונה ושהוא יתעלה נבדל בזה ממלכי האדמה כי מלך בשר ודם כל הכבוד אשר יעשה לזולתו אינו עושה אלא לצורכו ולהשלים בו חסרונותיו בענייני מלכותו. כיצד הוא צריך לעשות מלחמה יפקיד אחד מעבדיו ויעשהו שר צבא על כל חילו. צריך לעשות צדקה ומשפט יושיב אחד מחכמיו על כסא המשפט. צריך להכות ולרדות המורדים והפושעים יעמיד שוטר אחד ושבט מושלים בידו. צריך לצאת מהמלכות יעמיד סגן ממלא מקומו. והנה כאשר יפקיד כל אחד מאלו איש על מלאכתו הממונה ההוא ודאי אינו משתמש בגדולת המלך אדרבא המלך משתמש בו ועושה בו צרכי עצמו אשר לא יכון הוא ומלכותו זולתו ואין הממונה ההוא רק כגרזן ביד החוצב בו תדע שכאשר לא תכון מלכותו בידו הנה הוא יסיר את ראשו והרבה ראיות יש. אמנם בתת האל ית' ממשלת ההנהגה לכל אחד מהשלמים על אחד הפנים אשר זכר אינה לצורך עצמו ומציאותו כלל כי אם לתועליותם ושלמותם וכבודם. ולזה כשכל אחד מהם משתמש ממנו הרי הוא משתמש בתכסיסי מלכו' של מעלה כאלו הוא מלך בפני עצמו כביכול שותפו של הק"בה שמשתמשין בכתרו כי אליהו ז"ל להיותו שלם בעצמו לקנאתו קנאת האמת ועושה מלחמותיה זכה שהרכיבו הב"ה על סוסו להדמות לעליון אשר בסופה ושערה דרכו ולא על העליה לבד אמרו זה כי אם על מה שהי' רודה בנמצאות בעצירת המטר כל השנים ההם ובפקוד על הארץ כאשר רצה ובהוריד אש מן השמים ובהחיו' בן הצרפית ובכל אשר עשה בכח המרכב ההוא אשר הרכיבו בתכסיסי מלכות. וכבר הורגל בפי כל החכמים שאח"כ היה במדרגת מלאך ה' הנראה אליהם במראה או בהקיץ כמראה כבוד ה'. וכבר קראנו אותו בתפלותינו מהרה יבא אלינו כענין שאמר הכתוב (תהילים נ׳:ג׳) יבא אלהינו ואל יחרש. גם האיש משה איש האלהים אשר העלנו מארץ מצרים באותות ובמופתים באמת עשאו האל יתברך שוטר לרדות ולהכות לפרעה ונתן שרביטו בידו לתת עליו הוד כבוד אלהות כמו שאמר (שמות ד׳:כ׳) ומטה האלהים בידו ונאמר (שם ז') ראה נתתיך אלהים לפרעה ואהרן אחיך יהיה נביאך כמו שכתבנו במקומו ומה נפלא מאד טעם מה תצעק אלי וגו' (שם י"ד) לענין זה. כלומר מה לך ולבקש ממני אתה הרם את מטך ונטה את ידך מעצמך ובקעהו כי הרשות נתונה כמו שיושלם ביאורו במקומו. והנה שלמה בבחינתו הטובה אשר היטיב לשאול מאת ה' זכה לישב על כסא המשפט ונתחכם בענין ההוא כחכמת מלאך האלהים כמו שנאמר (ד"ה ב' ט') וכל מלכי הארץ מבקשים את פני שלמה לשמוע את חכמתו אשר נתן האלהים בלבו. וכבר אמר (שבת י'.) כל הדן דין אמת לאמתו נעשה שותף להק"בה במעשה בראשית שותפין ממש שמשתמש בכתרו כמו שנאמר בביאור וישב שלמה על כסא ה' למלך:

29. _.38.1.6

    אמנם מלך המשיח הוא עתיד להיות משנה או סגן למלכו של עולם להנהיג ההנהגה הזאת שאמרנו בתמידות כמו שנתבאר מהנבואות ובפרט בסוף נבואות של ישעיהו כי על כן אמרו שילבש עטרה שלו וכמו שאמר (תנחומ' פ' תולדות) על הענין הזה עצמו (ישעיהו נ״ב:י״ג) ונשא וגבה מאד ממלאכי השרת כמו שביארנו שער כ"ח. הנה שכל אלו השלמים והדומים להם כלם תורה ממשלתם על היותה בידם לצורך עצמם ולכבוד מעלתם לפי ששלמותם בחותמם זכין להם שלא כמנהג מלכי בשר ודם. אמנם כשהיתה הממשלה והרדיה בענין עבדות ושירות בעניינם מה נאמר (שם י') הוי אשור שבט אפי וגו' בגוי חנף וגו' והוא לא כן ידמה וגו' עד סוף הפרשה שנא' והי' כי יבצע וגו' היתפאר הגרזן על החוצב בו היתגדל המשור על מניפו כהניף שבט את מרימיו כהרים מטה לא עץ. הנה הכלי ביד הפועל בו ישנו על שני פנים. או הוא כלי מת יניעהו הפועל כגרזן וזולתו מכלי האומנות או הוא כלי חי יניע עצמו ואת מניעו כשבט המלך ומטה השררה אשר ביד אחד מעבדיו. ולזה אמר היתפאר האיש אשר הוא כגרזן ביד החוצב בו או כמשור ביד מניפו שהם כלי' מתים כשיאמר שהוא מניף עצמו כהניף שבט שהוא הכלי החי שלא לבד הוא מניף את עצמו כי גם את מרימיו. ולהשלים הבאור אמר כהרים מטה לא עץ כי המטה מצד שהוא מטה הוא מרים את מרימיו לא מצד שהוא עץ והי' לו לידע כי הוא בידי כעץ והיכולת אשר בידו הוא המטה ואין לו להתפאר על המטה הזה אבל המטה יתפאר עליו. מ"מ הנה נתבאר זה המאמר על נכון לפי כוונתנו ואיך שיהיה מכוונתם ז"ל בו הנה הוא מבואר בכל העניינים האלו כי האל יתברך נתן סדרי המערכות כלן מדרך תחת כפות רגלי האנשים השלמים לרדות בהם כפי מה שיאות אל הנהגתם השלמה הנוהגת לפי כשרון המעשים וחלופו. ואולם לפי שכבר יתעורר ממציאות אלו האותות בלב האנשים דבר בליעל יצוק בו לאמר שכיון שאלו הנמצאות בין זה ובין זה נמצאו מתחלפים ומשתני' בענינם פעם יתנהגו על ענין אחד פעם בחלופו או הפכו והנה א"כ תועלת קיום טבע המציאות המורה על אמתת המציאות המנהיג העליון כבר חלף הלך לו והנה שבה דעת אפיקורוס האומר בהזדמן, במקומ' ונחלשה בידנו אמתת מציאות האלהי והיה ההפסד באלו האותות יותר על השבח. הנה לזה היה מאתו יתברך שלא יהיו אלו העניינים היוצאים מההקש הטבעי כי אם על פי נביא המפורסם המייעד הדבר ההוא והמגלה צרכו ותכליתו הגדול לפי שעתו. כמו שנתפרסם הענין מהאותות והמופתים אשר נעשו ע"י רבן של נביאים ומשם ואילך בכל זולתו מה? כי זה מה שירחיק מאד טבע ההזדמן כמו שכתבנו בשער ההוא הראשון. כי אז בהיות הענין על זה האופן כבר ימצאו שני סדורים נכונים ונאותים לפי שני העניינים הנמצאים במציאות. האחד הטבע הפשוט הנברא במדת הדין שנוהג בתמידות על טבעו מדה אחת לכל האנשים והזמנים והשני אשר נמצא במדת החסד והוא טבע חכם המבחין בין צדיק לרשע ובין עובד אלהים לאשר לא עבדו כי על שניהם נאמר (תהילים ק״ח:ה׳) כי גדול מעל שמים חסדך ועד שחקים אמתך כמו שכתבנו אמתת זה הענין ושלמותו בשער ט"ו הנזכר. והנה הוא מבואר שאין שום מעמד באלו הענינים להפקד ההזדמנות בשום מקום. אבל כמו שהסדר הראשון הוא מורה על אמיתת מציאותו יתברך כפי מה שאמרנו כן הסדר השני המעולה על שם כבוד מלכותו רצוני היות כל מה שנעשה מהמניאות כלו ומהענינים המתחדשים מהם תמיד לא על דרך חיוב כמו שאמרו האומרים בקדמות עד שכבר יהיה לו ולמציאותו בהם צורך או קצת צורך כפי מה שאמרנו אלא שהכל בראו לפי רצונו ונדבה חכמתו לפי תועלת הנמצאים לבד. וכבר יהיה זה השבח השני כולל הענין הראשון וגדול ממנו להפליא:

30. _.38.1.7

    ובמדרש (ילקוט יהושע רמ"ז כ"ב) כשאמר יהושע (יהושע ג') שמש בגבעון דום אמר לו השמש ולי אתה אומר שאדום אמר לו הן אמר ליה ואם אני שותק מי יאמר קילוסו של הקב"ה אמר לו דום אתה ואני אומר שירה דכתיב (שם) אז ידבר יהושע ואין אז אלא שירה שנאמר (שמות ט"ו) אז ישיר משה. ואתה רואה יופי מאמרם זה בכוונם לכל מה שאמרנו כי הנה השמש יאמר שקילוסו של מלך המורה על אמתת מציאותו ית' יתפרסם מהיות אלו הנמצאות נוהגות תמיד על סדר אחד קיים מבלי שום חלוף ושנוי כלל עד כי החלוף והשנוי בו יטע' האומרים בהזדמן ומכחישין מציאות הסבה הראשונ'. אמנם יהושע נתחזק עליו מהענין השני המעולה ממנו והוא היות החלוף והשנוי ההוא נעשה על ידו באותו פומבי ולצורך נפלא כמוהו ושלזה ראוי שידום השמש מקילוסו והוא יאמר שירה שתכלול קילוסו של מלך ועוד שם כבוד מלכותו להיות כל אלו הנמצאות ברואות ממנו יתעל' לנהוג במנהגם הסדר הראוי והנאות לפי המנהיגים השלמים. והענין הזה הוא מבואר מכוונת השיר' אשר הביא ממנה ראי' ובנוסחאות כתיב (ילקוט שם) וכי יש קטון שיאמר לגדול דום והלא אני נבראתי ברביעי ואתה בששי. אמר לי' וכי בן חורין שיש לו עבד זקן אינו אומר לו דום והלא לא נבראת אלא בשביל אברהם זקני דכתיב (בראשית י״ד:י״ט) ברוך אברם לאל עליון קונה שמים וארץ ולא עוד אלא שהשתחוית ליוסף דכתיב (שם ל"ז) והנה השמש והירח משתחוים לי. אמר לי' ואם אני שותק מי יאמר וכו'. הנה הם דברים נפלאים וכוונה נכבדת מאד כוונוה חז"ל ג"כ באותו ויכוח שאמרו (חולין ז'.) שהי' בין רבי פנחס בן יאיר ובין גינאי נהרא כי הוא אמר ליה אתה ספק עושה ואני ודאי עושה והוא אמר ליה חלוק ואם לא גוזרני עליך וכו'. ויבא שער מ' ב"ה:

31. _.38.1.8

    *ועתה וכו' הנה כבר בארנו למעל' בשער ג' כי עשר' מושגים (הנקראים בפי הפילוסופים עשר' מאמרות) ישיג המשכיל בהתבוננו בדברים הטבעיים, מושג עצמותם, כמותם, איכותם. מקומם זמנם ומצבם הצטרפותם לזולתם, פעולתם וקבלתם פעולות אחרים, וקנינם, והרמב"ם ז"ל קרא אותם במלת הגיון שער י' בשם "העצם, הכמה, האיך, האנה, המתי, המצב, המצטרף, מאמר שיפעל, ושיתפעל לו" עי"ש, ולפי זה יאמר הרב ז"ל פה, שבתחילת הבריא' וחידוש העולם הטבעיי (אשר מאז החל' הנהגת הי"ת הטבעית) נזכרו כל אלה, להורות כי כולם נמצאים בדברים הטבעיים שנבראו אז, כי במאמר "בראשית ברא" וכו' נכלל מאמר העצם, כי אז נבראו כל העצמים, ובמאמר "נעשה אדם" וכו' אשר הוא מבחר היצורים ורב האיכיות היקרות יותר מכולם, נכלל מאמר האיך, ובמאמר "ויברא אלקים את התנינים הגדולים" נכלל מאמר הכמות, כי הם הגדולים בכמותם הגופניות מכל ברואי העולם השפל ובמאמר "ויבדל וכו' בין המים אשר מתחת לרקיע" יוכלל מאמר האלה, ויעוד המקום המיוחד למשכן המים הנבראים, כמו שנכלל מאמר ההצטרפות והיחס שבין האדון לעבדו במאמר "וירדו בדגת הים" וכו' ומאמר שיפעל נכלל באמרו "תדשא הארץ דשא" וקבלת הברואים פעול' מזולתם שהוא מאמר שיתפעל נכלל במאמר "ויברך אותם אלקים" ומאמר המתי ומושג הזמן יוכלל במאמר והיו לאותות וכו' לימים ושנים" כמו שמאמר המצב נכלל במאמר יקוו המים אל מקום אחד, ומאמר "לו" ר"ל מושג הקנין במאמר, הנה נתתי לכם את כל" וחז"ל רצו להורות, כי גם בחידוש העולם המוסרי, שהחל ביום הוקם המשכן בראשון לחודש ניסן, וכבוד ד' נגלה עליו, ונתקרב' עדת ישראל לעבודתו ית' חוברו כל אלה עשרה המושגים יחד, כי נבחר לזה יום א' בניסן יום ברוא אלקים ארץ ושמים, וכל העצמים יצאו בו מאפס אל היש, (לדעת האומר בניסן נברא העולם) וזש"א "ראשון למעש' בראשית" המורה על מאמר העצם. והוא ראשון לנשיאים ר"ל שיתכבד בזה שהי' הנשיא הראשון היותר נכבד באיכות מעלתו מקריב בו. והוא ממאמר האיכות. ובבחינת הכמות נאסרו בו הבמות ונתמעטו בו מספר וכמות המקומות אשר הותר בם להקריב לד', ובבחינת המקום והאנה נתכבד ג"כ, כי בו החלה השכינ' לצמצם עצמות' ולשכון באוהל מועד בתוך בני ישראל, ובבחינת מושג ההצטרפות נתכבד כי בו החלו הכהנים לשרת בקודש; (כי מושג הכהן המשרת הוא מושג מצטרף אל הי"ת אדון כל אשר ישרת אותו) ובמושג הפעול' נתכבד, כי בו החלה עבודת המשכן, ובבחינת קבלת הפעולה, כי בו קבלו ישראל ברכת הי"ת מפי אהרן ובניו, כמו שנתכבד בבחינת מושג הזמן, כי הוא ראשון לחדשי השנ', ובבחינת המצב, כי בו נצטווה השחיט' להיות רק בצפון העזר' ושם היו מסמרות קבועים להכניס בתוכם צוארי הנשחטים, למען יהיו בעת השחיט' במצב הראוי להשחט, ובבחינת הקנין, כי בו נתנו החטאת והאשם למתנ' לבני אהרן לאכלם, והשלמים לבעליהם. ובאמרם ז"ל "ראשון לירידת האש" הוא ג"כ ממאמר העצם, כי בו נתחדש עצם שמימי זה, שהוא האש האלקי. והכוונה בכל זה להורות, כי כמו שבהנהג' הטבעיית יש עשרה מושגים אלה, כן ישנם גם בעניני המצות התוריות, שנתן אז לישראל בהחילו להנהיגם בהנהג' הנסיית ובהשגח' הפרטית. ועתה כדי לגדל ולחזק זה הענין הנפלא הנה הוא יתעלה ראה לקבוע לו מסמרות במה שנתן לאומה הזאת זמן קבוע ומיוחד להתחלת הסדר המעולה הלזה באומרו החדש הזה לכם ראש חדשים ראשון הוא לכם לחדשי השנה כי הכונה כלה בשיהיה להם סימן קבוע שיהיה תחלה למקראי קדש זכר ליציאת מצרים שהוא ראש לכל האותות והמופתים הנעשים בסדר ההוא המופלא והוא הסדר הנתן להם לבדם להתנהל בכל מעשיהם במקום סדרי בראשית אשר בהם יתפרסם העולם בכללו בענין ההנהגה הכוללת. וכמה נפלאו בזה דברי חז"ל במסכת שבת פרק ר' עקיבא (פ"ז): ובסדר עולם במה שאמרו שיום זה הנזכר בכאן נטל י' עטרות כנגד י' מאמרות שבהן נברא העולם. אמרו יום שמיני למלואים אחד בשבת היה ואחד בניסן היה ובו ביום מעמד אהרן ובניו ורחצו ידיהם ורגליהם במי הכיור ומנו העבורי' וסדרום על הסדר בו ביום התחילו הנשיאים להקריב את קרבנם דכתיב ויהי המקריב ביום הראשון. ראשון למעשה בראשית ראשון לנשיאים. ראשון לאסור במות. ראשון לשכון שכינה בישראל. ראשון לכהונה. ראשון לעבודה. ראשון לברכה. ראשון לחדש. ראשון לשחיטת צפון. ראשון לאכיל' קדשים. ראשון לירידת האש שנאמר (ויקרא ט׳:כ״ד) ותצא אש מלפני י"י וגו'. בו ביום הקריבו ישראל תמידין ומוספין. ועל אותו היום נאמר (שיר ד' ה') עורי צפון עד אכלו רעים זה משה ואהרן שתו ושכרו דודים זו כנסת ישראל:

32. _.38.1.9

    ועתה ראה איך כוונו לסדר ביום הזה הנכבד לפי הסדר המעול' המסומן בו עשרה עניינים נפרדים במספר העשרה מאמרות שכתבום הפלוסופים שכוללים כל טבעי הנמצאות הטבעיות אשר אנחנו ביארנו זכרונם במאמרות הבריא' בשער השלישי מבלי ספק ואמר שהיום הזה הוא כמוהו בענין ההנהג' אשר לפי המעשים ראשון למעש' בראשית ושכבר נתחדשו להם בו חדושים תורניים יעמדו במקום עשרה מאמרות הטבע בהיותן על מספרם ומשפטם: ובאומרו ראשון לנשיאים יורה על חדוש ענין ממאמר האיך כי הגדולה והשררה ואי זה תואר שיהיה הוא מבואר שהוא ממאמר האיך. כמו שהמאמר הזה נתרשם לשם במאמר (בראשית א׳:כ״ו) נעשה אדם בצלמנו כדמותנו: ואיסור הבמות הוא חדוש ממאמר הכמה במה שאסר להם להעלות עולותיהם וזבחיהם בכל מקום ולא התיר להם כי אם מקום מיוחד והנה המעיט את המרובה והענין מיוחד למאמר הכמה כמו שבמאמרות היצירה יוחד זה למאמר (שם) ויברא אלהים את התנינים הגדולים ואת כל נפש וגו'. כמו שנתבאר שם חיובו *והפלא וכו' ר"ל שעל כן חברו חז"ל פה מאמרי האיך והכמ' אל מאמר העצם, יען כי אלה ימצאו בגוף העצם בעצמו שהוא בעל האיכות והכמות הידוע' מבלי שנצריך להשקיף אל יצור עצם אחר זולתו, משא"כ ז' המושגים האחרים, כי לצייר ד"מ ברעיוננו, מושג המקום, הזמן והמצב, צריכים אנו לצייר בדעתנו מלבד העצם המתקומם, גם המקום, הזמן והמצב אשר בו יתקומם, וכן האחרים. והפלא ששמו בכאן השנים האלה ראשונה על הדרך שסדרום החוקרים להיותם לחלק אחד והם מין שלא יצטרך אחד מהם בציור עצמותו אל ציור חוץ ממנו. ואחרי כן המשיכו השבעה אשר הם לחלק אחד הצריך השקפה על ענין חוץ מהם כמו שנתבאר להם: ושכון השכינה הוא ממאמ' האנה כי זה אינו לפי הפרסום רק העתק השכינה מהמעלה אל המטה והוא ההעתק היותר מפורסם אשר במקום הנרמז במעשה בראשית בהבדל הרקיע בין המים אשר מעל לרקיע ובין המים אשר מתחת. והכהונה הוא ממאמר המצטרף שהוא ענין שירות ולא נמצא משרת כי אם בהמצא מקבל השרות והוא הנזכר במעשה בראשית באומרו (שם) וירדו בדגת הים וכו'. והעבודה הוא עצמו מאמר שיפעל הנזכר במאמר (שם) תדשא הארץ דשא וגו'. והברכה אינו אלא מאמר שיתפעל כי המתברך יתברך וזה הענין מההפעלו' נרמז במאמר (שם) ויעש אלהים את חית הארץ. כמו שנתבאר שם. ואמרם ראשון לחדש הוא חדוש מפורסם ממאמר המתי הנזכר באומרו והיו לאותות וגו'. שחיטת הצפון הוא מבואר מענין המצב כהאי דאמרינן בסוף סוכה (נ"ו:) בלגה לפי ששוהה משמרתה קנסוה בחלוק' ובחלונה ובטבעת' וענין הטבעת שהיו לכל המשמרות טבעות של ברזל קבועות שם בבית שחיטתן פתוחות מצד אחד שמכניסין בתוכן צוארי הנשחטין כדי שיהיו באותו מצב הנאות לישחט בלי טורח וקנסו למשמרת בלגה שסתמו טבעתה כדי שלא יהנו ממנו והנה א"כ שחיטת צפון היה ענין מיוחד למאמר המצב המוזכר במאמר יקוו המים (בראשית שם). אכילת קדשים הוא ממש מאמר הלו כי הם קנינים שהקנ' להם השם יתעל' דכתיב (במדבר ה׳:י׳) ואיש את קדשיו לו יהיו והוא הנזכר באומרו (בראשית שם) הנה נתתי לכם את כל ירק עשב וגו' כי היא הבחינ' היותר מפורסמת מזה המאמר כמו שכתבנו שם. אמנם ירידת האש הוא עצמו מאמר העצם כי הוא אש רוחני אינם מרגישים בו דבר מהמקרי' הגשמיים החמריים רק חדוש עצמיותי לבד והוא המוזכר שם במאמר יהי אור וגו'. והכוונ' בכל זה לומר כי די באלו העשרה המאמרות התוריות להנהיג העולם באותה הנהג' המיוחדת לבעלי התור' ושומרי משמרת' כמו שעשר' מאמרות הבריא' נהגוה לפי הענין הטבעי. ולכל זה הענין הנפלא הוקבעה (מגיל' כ"ט.) פרש' זו בכל שנה לקרות אותה בצבור בספר בפני עצמו בזמנ' בכלל פרשיות כיוצא בה במנהגה ואם לא בתועלת' כי הוא עקר שההבדל אשר בין ישראל להעכ"ום תלוי בה. ומהפלא שלא עשה כן לפרסם ולקבוע יום מיוחד לסימן הטבע הראשון רצוני שיהא ראש השנה לבריאת עולם אבל כסתה אותו וכבשה זכרונו באומרו (ויקרא כ״ג:כ״ד) בחדש השביעי באחד לחדש יהיה לכם שבתון זכרון תרועה מקרא קדש וגו'. והיה זה לפי שהסימן הזה כולל הענין הראשון הטבעי ועוד המעולה המיוחד לפי שיטת התורה האלהית והנוהג מנהגה כמו שאמרנו. וזאת ההנהג' המיוחדת היא אשר יחסה התורה האלהית לו יתברך בייחוד בכל ספוריה למען ספר שמו והראות את כל כחו על כל מעשיו בכל מה שזכרה מהנסים והייעודים עד הנה ובכל מה שתזכור מכאן ולהבא בביטול הכח ההוא הטבעי וכל הענינים המחוייבים אליו והנמשכים ממנו ועל זה הענין בא מאמר הכתוב הזה אשר עמדנו עליו וכל הפרשה כלה. אמר החדש הזה לכם ראש חדשים ראשון הוא לכם לחדשי השנה וגו' לפי שכבר נתפרסם להם שהמצריים היו מכוונין עבודתם למזל טלה שהוא ראש המזלות ובכחו זה חשבו להשתרר גם השתרר על זולתם ואין צריך לומר על ישראל שהיו נמסרים ונכנעים תחת ידם. כי מעתה יהפוך להם ענינם וכח מבטם במה שהחדש הזה הוא חדש ניסן שמזל טלה הוא המצוה והמולך לפי המנהג הטבעי יהיה להם תחלה וראש לישועתם ולפדות נפשם ויהפך לאויב וצר לעבדיו המצריים העובדי' אותו עד הנה והוא אומרו החדש הזה לכם לטובתכם ולהנאתכם וכן ראשון הוא לכם ולעזרכם כי עזרכם אלהיכם: ועוד אמרו דברו אל כל עדת בני ישראל לאמר בעשר לחדש הזה ויקחו להם איש שה לבית אבות וגו'. לפי שכבר נתפרסם להם שהמזל ההוא אשר בחרו להם היה שופע עליהם מעלה וכבוד וחוזק יד באמצעות הכבוד והעלוי שהיו נוהגים הם במקנ' ההוא אשר נקרא שמו עליו והוא על דמותו. וטעם עבודות כאלה וזולתם ידובר בו במעש' העגל שער נ"ד. ואיך שיהיה כבר היה מפורסם בין המוניהם כי הנוגע באחד אחוז מן הכשבים או מן העזים כנוגע בבבת עינו של אלהיהם אחת דתו להמית. שיראו ויכירו שיתהפך הדבר כמו רגע עד שהיהודים האמללים ישלחו ידיהם במקנה המשובח והנעבד מאדוניהם והקרוב לאלהיהם. ועם בזוי ושסוי תחת עבודת עבדיהם ירימו יד בעדר אשר בחרו להם לאלהים ולוקח איש שיו ובכרעי מטתו יאסור אותו לעיניהם (כלים פי"ט מ"ב) ויניחוהו במשמר שלשת ימים ואין לאל ידם להציל, יומו יבוא ושחט אותו לפניו בעוד השמש בצהרים וקול דמיו צועקים על כל דלת ועל כל מזוזה ואין מושיע, ויען כל רואיו יכירו יבוא אינו נאכל אלא צלי פן יבולע ונתח אותו לנתחיו לא יבושל במים כי אם גלוי לכל העמים כדמותו וצלמו ראשו על כרעיו ועל קרבו ובדרך עראי ובזיון יכרו עליו לאכול את כל בשרו ועצמותיו ייגרם עד בלתי השאיר מן הבשר מאומה עד אור הבקר והנותר שרוף ישרף והכלבים עזי נפש לא יוכלו לנבוח וכדי בזיון וקצף בעיני כתות ההמון המורגלים בענינים ההם. ואף כי חכמי חוזיהם המעמיקים בחכמתם הרואים בככבים את צורת טלה למזל למו החושבים אותו היותו ראשונה למלכות לכל דבר שבגדול' וכבוד ושהוא הנותן להם כח לעשות את החיל ההוא עד הנה הם המכירים בעצם וראשונה ומרגישים את כל מפלתו בעשור לחדש הזה ראשית ממלכתו עודנו בבחרותו ושליש זמנו גם כי שחיטתו ואכילתו ביום י"ד שהוא תכלית גבורתו על ידי המאור הגדול העומד עמו במחיצתו: ואף גם זאת בהיותו זכר תמים בן שנה ולא נמצא אתו כל מום להסתיר פניו ממנו אל ידרשהו אלוה ממעל להציל אותו מרעתו כי אלו העניינים והדומים להם ממינם היו מכוונים בכתובים הנאותים לשתי הכתות האלה עד אומרו ואכלתם אותו בחפזון פסח הוא לה': ואחר זה אמר ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה לומר כי האלוהות והבכורות מכה אחת להם רגע אחד ובחצות לילה להראות לעיני חוזיהם ויודעי עתיהם כי לא היתה שעה אשר שגבה ממנו יתברך לעשות כרצונו כי חצי הלילה ההוא היה תקפו וגבורתו של מזל טלה לפי מדת ימי חדשו כפי השנים המצריות ולהיות אז השמש שוקע בטבור הים וסר כחו ממנו שלא יאמרו שלהיות המאור הגדול שם בביתו נוסף גם הוא על אכסניא שלו להלחם בו נצחו שהרי השמש אינו מושל רק ביום כמו שאמר בפי' (בראשית א׳:ט״ז) את המאור הגדול לממשלת היום ואת המאור הקטון לממשלת הליל' ואת הככבים וכן בדברי המשורר ע"ה (תהלים קל"ו) הכוונה שהשמש לבדו הוא המושל ביום בעודו על הארץ אמנם הירח והככבים נתנה ממשלתם אף בלילה וכמו שאמרו ז"ל (חולין ס'.) לכי ומשול ביום ובלילה ואמרו (ב"ר פ"ו) לפי שהמעיט' הרבה צבאיה והוא מה שדקדק במשנה תורה באומרו (דברים י"ד) כי בחדש האביב הוציאך ה' ממצרים לילה וכמו שביאר (שם) אנקלוס דעבד לך נסין בליליא זמן היות המזל בתכלית חזקו ושלא נחלש שום חולשא מכח השמש אשר עמד עמו ולא משום זולתו. וזה הדבר אשר בו נתפאר דניאל על מלכו כשאמר (דניאל ו׳:כ״ג) אלהי שלח מלאכיה וסגר פום אריותא ולא חבלוני. כי לפי שיובן מדבריו שאמר אליו (שם) אלהך די אנת פלח לי' היכיל לשיזבותך וגו' שהיה מסופק אם יכול להצילו אם לא אמר לי' אין צורך לו יתברך לשיתירו בכבודו ובעצמו בדברים כאלה אבל אלהי שלח מלאכיה ובעודם בתקפם וגבורתם סגר פיהם ולא חבלוני שהיא גבור' עצומה יותר משאם הרגם בשום תחבולה ומזה הצד יחשב לגבור המציל את עצמו או את חברו מיד רודפו בחוזק ידו עליו או באחד מאיבריו ממה שימיתהו בלי ספק. ולזה הטעם אמר מלך ארם לגדודיו ולא תלחמו את קטון ואת גדול כי אם את מלך ישראל לבדו (מלכים א כ״ב:ל״א). כי בגובה לבו ראה שהיא גבורה גדול' להמית המלך מבלי הפיל שום אחד מאנשי חייליו. ולב מלך ביד ה' לאשר חפץ הטהו בזכות יהושפט שהיה שם: והנה חז"ל ייחדו אלו הפעולות כלן אליו יתעלה בתכלית ההתיחסות באמרם (מכילתא בא פ"ז) אני ולא מלאך אני ולא שרף וגו'. ואין הכוונה להם שלא תהיה מכה זו ע"י שום שליח ומלאך ממית שהרי נאמר, ולא יתן המשחית לבא אל בתיכם לנגוף אלא כאמרך שהמלך בכבודו ובעצמו ילך למדינה פלוני' לעשות משפט מה ושלא ישלח לשם שר ושופט גזבר ופרנס שאין הכונה בזה בשילך המלך לבדו ושהוא בעצמו יהרוג את הנשפט אלא שילך הוא וגדוליו שריו ושופטיו אשר בבית המלכות. ואיפשר שכוונו חז"ל בד' שלילות אלו לומר שלא היתה מכה זו ע"י שום סבה טבעית מהארבע המיוחדות שבהם ינגף האדם מאחת אחת מארבעה רבעיו. וזה שנפש כל בשר תעמד בו כלהבה הנאחזת בפתילה ע"י השמן והכלי המעמידן ועל דרך שאמר החכם (משלי כ׳:כ״ז) נר ה' נשמת אדם כי החום הטבעי אשר הוא מיסוד האש הוא הלהבת והרוח הנושא איתו הוא הפתילה והלחות השרשי שהוא מיסוד המים הוא השמן והיסוד העפרי שהוא רוב בניינו הוא הכלי הנושא את הכל. וכמו שכבר יכבה הנר בבוא פגע בשום אחד מהם כמו שהוא מבואר. כן מות האדם כשיגע ההפסד בשום אחד מאלו אם בהפסד הרוח או הכבות החום או יבושת הלחות או בפרוק חבור יקרה בבשר או שום הפסד. ובאומרו אני ולא מלאך ירמוז אל הפסד הרוח כמה דאת אמר (תהילים ק״ד:ד׳) עושה מלאכיו רוחות. אני ולא שרף ירמוז אל יסוד האש. אני ולא השליח אל יסוד המים כמה דאת אמר (איוב ה׳:י׳) ושולח מים על פני חוצות (תהילים קמ״ז:ט״ו). השולח אמרתו ארץ וגו' וסמיך ליה הנותן שלג כצמר. והנה לא נשאר רק אחד ועליו נאמר אני ה' אני ולא אחר וכמה דאת אמר (ויקרא י"ד) ועפר אחר יקח וכל זה להפליג פלאי מעשי ה' הגדול אשר עשה כנגד כל הסבות הטבעיות. ואם כוונו לזה מוטב ואם לא יהיה דרך הלצה: והיה הדם לכם לאות על הבתים אשר אתם שם וראיתי את הדם וגו'. חלילה שיהא הדם הזה לו יתברך כתקות השני אל בית רחב (יהושע ב') אלא כמו שאז"ל (מכילתא שם) לכם לאות ולא לאחרים לאות אמר שיהיה לכם הדם הזה לאות ברית בלבכם ביני וביניכם וראיתי אותו בבתי מושבותיכם אלה כי אעבר עליכם ופסחתי עליכם ולא יהיה בכם נגף בהכותי את מצרים כי הפרש הדעות והאמונות יהיה פדות ביניכם לבינם. ולפי צורך הענין הזה הנפלא כמו שביארנו אמר והיה היום הזה לכם לזכרון וחגותם אותו חג לה' וגו'. וצוה על עשות ימי הפסח בשמירת המצות מכל מיני הפסד שאור וחמץ ומחמצת והם הוראה גדולה למה שיאות לאדם בעצמו כי הלשונות הללו כבר גלו חז"ל הוראתם עליו באומרם (ברכות י"ז.) שאור שבעיס' מעכב גם הכתוב אומר (ישעיהו א׳:י״ז) אשרו חמוץ (תהילים ע״א:ד׳) מעול וחומץ ירמוז להרחיק שאור התכונות הרעות אשר בנפש הזנה וחמוץ הדעות אשר בנפש הדברית מחמצת המעשים אשר בחיונית ונגדם גזר עליהם שלשה כריתות שני' בפסח ראשון (שמות י"ב) ואחד בפסח שני (במדבר ט') כי על כן ראוי לבדוק בחורין ובסדקין, בנר ה' נשמת אדם חופש כל חדרי בטן וכמו שאמר' (פסחים ב'.) אור לי"ד בודקין את החמץ לאור הנר כי הוא הזמן אשר יחל רוח ה' לפעמו לפי המנהג. וחיוב המצות יוכיח. וסוף דבר אמר ושמרתם את היום הזה לדורותיכם חקת עולם בראשון וגו':

33. _.38.1.10

    והוא הענין הראשון שכוונו אליו בזכרון המדרש שזכרנו בפתח השער. משבחר הק"בה בעולם קבע בו ראשי חדשים ושנים והוא ענין הטבע הראשון אשר לפי נוהג שבעולם שהרי תשרי הוא ראש השנה אצלו וכל חדש וחדש הוא נמנה ממנו. אמנם, כשראה שאין העולם מתקיים ע"י מדת הדין זו והיה רצונו לבחור ביעקב ובניו כלומר שבחר בצדיקים ובמעשיהם ונדבה חכמתו לשלם להם שכר טוב שתף מדת החסד לעולם וקבע להם הנהגה חדשה מעולה ממנה וקבע אליה סימני ראש חדש ושנה שהוא רושם הטבע החכם והיותר מעולה אשר בו נתגלה ידו הגדולה עליהם כי גדולים מעשי ה' הנעשים ונזכרים בחדש הזה ועל כן יקראו (תוס' שבת פ"ז:) יום לקיחה הפסח, יום ה' הגדול לא להיותו גדול מימים ולא להתיחד ליטול כתרו של אלהינו, האל הגדול הגבור וכו' (דברים י׳:י״ז). אלא שהוא גדול בעניינו וכמו שאמר (מלכים ב ד׳:ח׳) ושם אשה גדולה גדולה במעשים וכבר היה גדול היום ההוא שבמצוה לשלוח יד להבזות אלהיהם לעיניהם כעין מה שאמרו ז"ל (ילקוט יואל ב׳:י״א) כי גדול יום ה' ונורא מאד (יואל שם) זה יום הכפורים שבו צוה האל יתעלה לקחת את השעיר החי ולהוליכו אל ארץ גזירה ולהפילו על אחד ההרים בחרפה ובזיון תחת עבודתו אשר היו זובחים את זבחיהם לשעירים אשר הם זונים אחריהם כמו שיזכר שם שער ס"ג ב"ה. ויתכן שיקרא יום הגדול לפי שהוא יום לה' הגדול כמ"ש הנביא (ירמיה י') גדול אתה ה' וגדול שמך לומר כי כשמו כן הוא. לא כמלכים והשרים שמקלסין אותם קילוסין גדולים ואחרי כאשר ישפטו על פניהם נמצאים חסרים מהם אמנם הוא יתעלה כל עוד שתחפש בקילוסו תמצא שאתה מקצר. ובמדרש (תנחומא פ' משפטים) לך ה' הגדולה והגבורה והתפארת וגו' (ד"ה א' כ"ט). אין מדת הב"ה כמדת בשר ודם מדת בשר ודם כל זמן שהוא בעל זרוע אינו אוהב משפט אלא סומך בזרועו ומעביר את הדרך אבל הב"ה אינו כן לו זרוע עם גבורה ועם כל זה הוא אוהב משפט דכתיב (תהלים צ"ט) ועוז מלך משפט אהב, הנה מפרש ההגדו' ז"ל פי' מאמר זה על חפצו בקיום חקות ומשפטי המערכת כסד' הטבעי בכל מה שאיפשר אפי' בהרבות כחו וגבורתו עליו. ואם שהדרוש הזה הוא אמתי אני הנה ראיתי שכוונתם למה שהיינו בו. וזה כי השלמים והמעולים שבנבראים לא ימצא שלמותם בהחלט ולזה אינם חפצים ליכנס במאזני המשפט פן ימצאו חסרים. אמנם האל יתברך שהוא בתכלית השלימות הנה הוא אוהב משפט ושיביאו כל החכמים הגדולה והגבורה והתפארת אשר לו ית' בכור הבחינה ויכירו וידעו כי לו יתעלה לבדו יאתה כמ"ש הנביא ע"ה (ירמיה שם). ועל כחו ועוצם ידו אנו סומכין לעתיד כמו שאמרו (ש"ר שם) ובו עתידין ליגאל שנאמר (מיכה ז׳:ט״ו-ט״ז) כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות. והמשל גם הוא יכוין לעשות יום טוב אל הזמן אשר בו יצאו מחשך לאור מעבדות לחירות ומשיעבוד לגאולה. והם שלשה לשונות כנגד השלשה עניינים שנזכרו למעלה אצל שמירת המצות שבכלן קבלו שם התקון הראוי מלבד מה שיצאו משיעבוד הגופים והכנעת' מתחת סבלות מצרים אל החירות והחפשיות מהם: הנה אחר שביארנו בשער הזה טעם המצוה הזאת הנפלאה שנצטוו בה ישראל ראשונה ותועלותיה הנפלאים אם לקיים במציאות האותות והמופתים אמתת האלהות כפי טבעה ואם לסלק בקביעות זמנן וסדרן עם סדור המצות המיוחדות אל הפסח אשר כללנו זכרונם הפסד הדעת בשלוח ההזדמן. ולהודיע כי יש סדר נכון וישר אל ענין ההנהגה הזאת היוצאה מההקש הטבעי וסבות מחייבות וממשיכות אותה והם המצות האלהיות התוריות כי על כן נתיחדה זאת ההנהגה אליה התיחדות עצומה. עתה בוא ואראך איך נמשכו אחרי כן בחלק הזה אשר עמדנו בביאורו ארבע פרשיות מסודרות אצל הפסח וחוקיו ומשפטיו אשר בהן יכוין לסלק שלוח ההזדמן מכתות האנשים כי הוא דבר שרבים מתפקרים בו לומר בכל דבר אולי מקרה הוא ולקבוע תשובות ושאלות לכל כת וכת מהם לפי כחו בהראות לו הסבה המחייבת הפלא והנה הוא לפי הסבה הנכונה לפי טבעו והקרובה אליו כי זהו מה שידחה ויסלק שבוש ההזדמן כפי מה שאפשר ויתבאר על נכון טעם מאמרם ז"ל (מכילתא בא פ' י"ח) כנגד ארבעה בנים דברה תורה וכו'. וקודם שנבוא אל באור זה נזכור הספיקות אשר ראוי לזכור אותם תחלה:

34. _.38.1.11

    א כי בכל פרשה ופרשה מהג' נזכר צורך הגדה או אמירה לבנים. בפרשת משכו והיה כי יאמרו אליכם בניכם מה העבודה וכו'. ובפרשה קדש לי וגו' והגדת לבנך ביום ההוא וגו'. ובפרשת והיה כי יביאך ה' אל ארץ הכנעני והיה כי ישאלך בנך מחר לאמר. הנה בפרשה זאת חקת הפסח שבאמצע עם שיראה שההיא היותר צריכה לפירוש מכולם במה שתכלול החוקים הבלתי נודע טעמם ועניינם לא נזכר בה לא הגדה ולא שאלה כלל: ב כי כלם באו בתורת שאלה והגדה גם בלשון יחיד והגדת לבנך והיה כי ישאלך בנך וגו'. ובפרשת משכו אמרה בלשון רבים ואמירה והיה כי יאמרו אליכם בניכם: ג שכבר בא דבר ה' אל משה ואהרן בפרשת החודש הזה לכם בדיני הפסח כלם גם במצות החגיגה ומצות מצה ואיסור חמץ לא נפל דבר כמו שנתבאר והנה משה כאשר ספר לישראל בפרשה משכו לא אמר להם רק ושחטו הפסח ולקחתם אגודת אזוב וגו' ועבר ה' לנגוף את מצרים וגו' ושמרתם את הדבר הזה וגו' והיה כי תבואו אל הארץ וגו' והיה כי יאמרו אליכם בניכם וגו' ואמרתם זבח פסח הוא לה' אשר פסח על בתי בני ישראל במצרים בנגפו את מצרים ואת בתינו הציל ויקוד העם וישתחוו וילכו ויעשו וגו'. ואלו מענין החגיגה והמצות וכל הדברים הנלוים אליהם לא נזכר דבר. גם בסדר ההגדה יש לדעת למה ייחסו חז"ל שאלת מה העבדה הזאת לכם אל הרשע ואמר שהוציא עצמו מן הכלל והלא החכם אמר (דברים ו') מה העדות וגו' אשר צוה ה' אלהינו אתכם. ומאמר אלהינו אינה תשובה גמורה שכבר איפשר שהוא מודה באלהות ולא במצות. ועוד מה ראו שהחליפו התשובות ולא השיבו לכל אחד התשובה אשר בצידו כי תשובת החכם היא (שם) עבדים היינו לפרעה ותשובת הרשע ואמרתם זבח פסח וגו', ולא עוד אלא שנשתמשו בו בתשובת שאינו יודע לשאל. ועוד שהתורה לא שמה בענין הפסח וחג רק שני שאלות והם שאלת הרשע ושאינו יודע כי שאלת החכם אינה רק במשנה תורה אצל התורה בכללה כמו שאמר (שם) שמור תשמרון את מצות ה' אלהיכם ועדותיו וחקיו אשר צוך וסמיך ליה כי ישאלך בנך מחר לאמר וגו' ואמרת לבנך עבדים וגו'. וגם שאלו התם אינה אלא לגבי פדיון בכורות אמר והעברת כל פטר רחם וגו' והיה כי ישאלך וגו'. והנה הם ז"ל מנו ארבעתן לענין הפסח והלכותיו כמו שנראה מסדר ההגדה. ואולם טעם הקשירות אשר באו בארבעה פרשיות של תפילין יתבאר יפה אצל תפילי דמארי עלמא בשער צ"ח ב"ה. ואחר זכרון אלו הספקות נבוא אל הביאור:

35. _.38.1.12

    ויקרא משה לכל זקני ישראל ויאמר אליהם משכו וקחו לכם איש שה לבית אבות שה לבית. עם היות שידיעת הדבר והכרתו מכל צדדיו בשלמות תהיה בכל ארבע סבותיו החומרית והצורית והפועלת והתכליתית כמו שנודע אצל החוקרים. הנה להיות כל אחד מהן תשובת שאלה מיוחדת לצד מצדדי הענין ההוא הנודע מארבעה רבעיו כבר יקרה שתספיק אחת ממנה או שתים או שלש להשיב אל כתות השואלים כפי שלימות דעתו או קיצורו מהצד אשר תעוררהו השגחתו בו. המשל אם יושאל לך מאיש שוגה ומפתי למה היה זה הדביר ואתה השיבותה לו לפי שהיו עציו ואבניו כבר יתפייס דעתו הגס ויחשוב איפשרות מציאותו למציאות חומרו בחיוב. אמנם אם יחסר קצת פתיותו לא ימנע בזה מלשאול שכמה פעמים הוא רואה עצים ואבנים מבלי שיהיה מהם דביר עם כל זה אם תשיבהו אז בסבה הפועלת ותאמר לו לפי שהיה פלוני החרש שבנאו כבר יספיקו לו שתי הסבות האלה לחיוב מציאותו. אבל אם היה יותר פקח גם בזה לא תתישב דעתו עד שיודיעוהו הצורך המביא אל הפועל לבנותו וכשיאמרו לו שתכליתו הוא למחסה ולמסתור כבר ישתוק משאלתו. אמנם האיש הלבוב לא ישקוט ולא ינוח עד יעמוד על צורת הבית ותכונתו בכללו וחלקיו עד שמתוכן ידע שאין התכלית להיות סתר לו לבד כי אם שיהיה בית זבול ומקום מקדש מלך והיא תכלית הידיעה ושלמותה: והנה לפי שהיו כתות האנשים על זה המספר החכימה תורת האל יתעלה לדבר מהענין אשר אמרנו מסבות הפלאים וסדרן עם ארבע מדרגות בני האדם אשר עליהם אז"ל כנגד ארבעה בנים דברה תורה אחד חכם ואחד רשע ואחד תם ואחד שאינו יודע לשאול. כי אל החכם נתייחדה חקירת הסבה הצוריית עם כלל שאר הסבות. ואל הרשע נתיחדה התכליתית עם שלא ימלט מהחומרית והפועלת. ואל התם הפועלת עם החומרית. ואל שאינו יודע לשאול נתיחדה החמרית לבדה. והוא ענין נכבד יתבאר אמותו בהמשך אל הארבע פרשיות אשר ידבר בארבעתן. אולי כפי מה שאומר. וזה כי הוא מהמבואר כי מכת בכורות הנזכרת בפרשת החדש להיותה גמר וסיום האותות והמופתים ההם המציא בה האל יתעלה כל סגולות שלשת הסימנים שקדמו שנתבארה בהם אמתת מציאותו יתעלה והשגחתו ויכלתו על הצד היותר שלם שאיפשר כמו שביארנו היטיב בשער ל"ו והנה לפי זה היה זכרון זאת המכה הנפלאה עם לקיחת הפסח הנעשית על ידה עם מצות החגיגה ושמירת המצות וכל אשר יעשה בה ענין מספיק להגעת שלמות האמונה בפנות ההם האלהייות וגם בקבלת עבודתו והפקת רצונו בכל מעשיו כי על כן כלל שני העניינים הללו בפרשת החדש הנזכר. הענין הראשון עד והיה הדם לאות וגו'. והענין השני מוהיה היום הזה לכם לזכרון כמו שהוא מבואר מענינם כלומר בשתים אלו תתחתנו בי היום. (ג) והנה אחר שנצטווה משה על זה הענין כלו בפרשה ההיא הנה הוא יתברך בחכמתו האלהית חלק הלמוד לעם באופן יגיע תועלתם למתלמדים על הד' פנים שאמרנו על הצד היותר נאות שאיפשר. וזה כי מה שיגיע ממנו תועלת באמונות האלהיות שהוא העקר קבע בה מסמרות תחלה בפרשת משכו ויחד אותו לזקנים שנאמר ויקרא משה לכל זקני ישראל ולזה לא זכר שם רק שחיטת הפסח והזאת דמו על המשקוף ועל המזוזות ועבר יי' ופסח ה' שזה מה שיכלול אמיתת מציאותו ויכלתו והשגחתו ועשאו ראיה מופתית כנגד הרשעים עזי נפש המערערים על אלו הפנות: (ב) והוא מה שאמר שם והיה כי יאמרו אליכם בניכם מה העבודה הזאת לכם כי לא כיון בכאן אל השואלין בדרך שאלה וחקירה ליסודות רק אל הגוזרים אומר בתורת ערעור ופקפוק כי רבים הם. דוגמת מה שנאמר ואם לא מדאגה מדבר עשינו את זאת לאמר מחר יאמרו בניכם לבנינו לאמר מה לכם ולה' אלהי ישראל וגבול נתן ה' וגו' (יהושע כ"ב.) כי הוא ודאי לשון ערעור ופקפוק. ומכאן אחז"ל רשע מה הוא אומר מה העבודה הזאת לכם וגו'. כי ראו שהכתוב ייחדו מכל הבנים בלשון עירעור וקנטור ולזה הוא מבואר כי אומרו מה העבודה הזאת לכם וגו' הוא כאומרו מה לכם ולעבודה הזאת וגו' כלומר מה בצע כי נעבוד אלהים והוא ערעור על התכלית ולזה ייחד הכתיב תשובתו ואמרתם זבח פסח הוא לה' אשר פסח וגו'. כי בזה נתבררו אצלנו תכלית האמות מציאותו ויכלתו והשגחתו. ולזה ראוי לכוין אליו העבודות כדי שתשאר האמונה הזאת תמיד בלב האנשים והיא סבה תכליתית נכבדת מאד אמנם הם ז"ל ראו להקהות את שניו בהחליף הכתוב הזה ושום תשובתו בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים וגו'. לאמר שאין צריך לומר שלמדנו שם בענין ההשגחה שהוא ית' מבדיל ומבחין בין עם לעם כמ"ש הכתוב בנוגפו את מצרים ואת בתינו הציל אלא שהוא מבדיל ומבחין בין איש לאיש מהאומה לתת לאיש כדרכיו עד שמזה יתברר שאלו היה הוא ורעיו שם לא היה נגאל שום אחד מהם אבל נגפים עמהם והרי היא תשובת הכתוב אלא שחדדו אותה בחריפות זה הדקדוק שבכתוב השני מכל מקום כל זה הוא מענין התכלית. והנה אחר שנאמר וילכו ויעשו וגו' ונזכר ענין המעשה באומרו ויהי בחצי הלילה כמו שנתבאר בשער המכות נאמרה פרשה אחרת וידבר ה' אל משה ואל אהרן לאמר. זאת חקת הפסח ומהכרח בעניינה שעם שלא זכר בתחלתה רק חקת הפסח כי בו נכללו עדותיו חקיו ומשפטיו. כמ"ש במקום אחר (במדבר ט׳:י״ד) כחקת הפסח וכמשפטו כן יעשה והפסח בכללו הוא עדות כאמרם (פסחים קט"ז:) פסח זו שאנו אוכלין על שום מה וכו' גם פרש' זו יראה שתכללם כלם כי איסור העבדים והערלים יורה ויעיד כי הנס ההוא וכל כיוצא לא נעשה אלא לבני בריתו של אברהם אבינו והבנים בניו כי זה מה שראוי שיקובל בזה בלי ספק וענין אומרו בבית אחד יאכל לא תוציא מן הבשר חוצה וגו'. ועצם לא תשברו בו הוא מכלל החקים אשר לא ידע טעמם יפה. ואומרו כל עדת ישראל יעשו אותו וכי יגור אתך גר ועשה פסח לה' וגו' תורה אחת יהיה לכם וגו'. הוא מכלל משפטי התורה האלהית המוטלות עליהם וראוי היה לפי זה שיסמוך לכאן, והיה כי ישאלך בנך מחר לאמר מה העדות והחקים והמשפטים אשר צוה ה' אלהינו אתכם. (א) אלא שעקר השאלה הזאת ותשובתה היא יותר ראויה בעצם וראשונה בתורה בכללה שהוכללה בשלשה מינים אלו וכל חכם לב ראוי שיעיין לדעת מה טיבן של חלקים אלו אצל התורה בכללה ומה תועלתן ויחקור אם יפול בהם ההכפל או המותר או לא. וזה כי לפי מה שיראה בתחלת המחשבה כי העדות והחקים ענין אחד להם במה שהתועלת המגיע משני המינים הוא הכנעת העושה וההשתעבד אל עשייתם בבחינת שהוא מצווה ועושה מאל עליון שאי אפשר לו להפטר מעשו' רצונו וכאלו שני העניינים מכוונים להעיד על מציאותו. וזה יהיה מגונה מצד בא הכפל בדבר שאינו צריך. וקשה עוד מזה כי החלק המשפטי בכל שיכלול הדינים אשר בין איש ובין אחיו ובין גרו הנה הוא מותר גמור כי זה וכל מה שיצטרך לחיות חיים מדיניים היה איפשר אל השכל האנושי להמציאו ולסדרו כמו שכן נמצאו עליהם מעולם בנימוסי הגוים עם ועם ככתבו וכלשונו. ומתנאי השלם כי לא יגרע גם לא יוסיף. והרי הם שאלות עצומות מפאת צורת המצות ומהותן ראויות אל כל איש נבון וחכם כמו שאמר חכם מה הוא אומר מה העדות וגו'. ובאה שם התשובה נכונה מאד, ואמרת לבנך עבדים היינו וגו'. ויתן ה' אותות וגו' ואותנו הוציא משם וגו'. ויצונו ה' וגו'. וצדקה תהיה וגו'. והענין שלמדהו דעת תועלתן והפרדתן שאין הדבר כמו שחשב אמנם חלק העדות הוא סימן לאשר גמלנו כל חסד ורב טוב כי זה מה שיכריח האדם להיות לעבודתו יתברך בתכלית החיוב והוא מה שהודיעו באומרו עבדים היינו לפרעה ויוציאנו ה' אלהינו וגו'. כי אז קנה אותנו לעבדים נמכרים לפניו כי נתן פדיון נפשנו ומחירנו אותות ומופתים גדולים ורעים במצרים בפרעה ובכל ביתו לעינינו כלומר לא נוכל לכפור מה שראינו בפרעון מחירנו ואותנו הוציא וגו'. הרי שיש לו עלינו טענה חזקה להכריחנו אל כל מצותיו ולעבוד עבודתו וכמו שאמר בכל מקום (דברים ה׳:ט״ו) וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים וגו'. ועל הדרך הזה אמר המשורר אנא ה' כי אני עבדך וגו' פתחת למוסרי (תהלים קט"ז). ירצה במה שפתחת מוסרי מאויבי הרודים עלי קנית אותי לעבד עולם בן האמה שאין עבדו' חזק ממנו. סוף דבר הודיעו שזהו ענין העדות: ואחר נעתק אל טעם החקים ואמר (דברים ו') ויצוונו ה' לעשות את החקים האלה ליראה את ה' אלהינו לטוב לנו וגו'. וזה שהודיעו כי מלבד התועלת ההוא הנודע לו בהם יש תועלת נפלא והוא שיש בכל המצות תוחלת שכר רוחני ונצחי נוסף על מה שיועילו לחיות חיי שעה כי מזה הטעם כל המצות כלן נקראות חוקי' מצד שנעו מעגלותיהם ולא נדע איך יושג בהם זה התועלת הנצחי כי מה שלא נדע עניינו מהו איך נשכיל אופן השגתו ולעורר על זה בא החלק המיוחד מהחוקי' אשר לא יורגש מהם תועלת לחיי האדם כלל כמו שהוא באיסור חזיר ושאר המאכלות ולבישת כלאים והדומים כדי שנדע בהם שמזה המין יש בכל המצות כלן וזה יתבאר עוד בפרה אדומה שער ע"ט ב"ה. והוא מה שביאר יפה באומרו לטוב לנו כל הימים לחיותנו כהיום הזה כפי מה שפיר' אותו המורה פ' נ"ז ח"ג. עם שיש לנו פירוש אחר יבא בפרש' אם בחוקתי שער ע' ב"ה. והנה על חלק המשפ' יצוה שיודיעוהו ענין נכבד ראוי שידע אותו כל בעל תורת משה רבינו עליו השלום והוא כי נוסף על מה שיכללו המשפטים האלהיי' מהצדק והאמות יותר מכל הנמוסי' האנושיים יש בהם תועלת נמרץ והוא מה שיקרה אל המתעסקי' בהם ההשארו' הנפשי וההצלחה האחרונה לחיי העולם כמשפט כל שאר המצות שמחזיקים בהם ודורשים אותם ומקבלים עליהם שכר והוא מה שביארו דוד המלך באומרו (תהילים י״ט:י׳-י״א) משפטי ה' אמת צדקו יחדיו הנחמדים מזהב ומפז רב ומתוקים מדבש ונופת צופים גם עבדך נזהר בהם בשמרם עקב וגו'. והוא מבוא' ובפרש' ואלה המשפטים יתבאר הדרוש הזה על השלימות הזה ב"ה. והוא עצמו מה שכללו באומרו (דברים שם) וצדקה תהיה לנו כי נשמור לעשות את כל דברי התורה הזאת לפני ה' אלהינו כאשר צונו והטעם מבואר. וראוי שתדע כי לחלק שקראו החכם בשאלתו משפטים הוא מה שקרא עכשו מצות כמו שקראו כן בתחלה כשאמר (שם) שמור תשמרון את מצות ה' אלהיכם ועדותיו וחקיו אשר באה השאלה עליו מה העדות והחקים והמשפטים הרי כאן שאלת החכם בכל חלקי התורה בכללה ותוכן תשובתו בכל חלקיה וראויה היתה שתיעשה בפרש' זאת חקת הפסח אשר היינו עליה כפי מה שביארנו מענינה אלא שהניח ענין המצוה החלקית שיובן וידר' מתוך הענין הכללי שהוא דרך נכון בכמו זה: ולפי שראו חז"ל זה הענין הנכבד זווגו השתי פרשיות יחד ושמו הפרטי תשובת הכולל להורות שגם השאלה תצדק עליו וכאלו אין בכלל אלא מה שבפרט ולזה אמר (במכלתא שם) אף אתה אמור לו כהלכות הפסח אין מפטירין וגו'. כלומר שיאמר לו טעמי הפסח בעדותיו חקיו ומשפטיו כאשר הם בתוך הפרשה הזאת כמו שביארנו כ"א יתבונן בהם ובטעמ' הנכון ולא יבטל אותם בטעמי' חצוניים הכל ימצא בתוכם עד שיגיע לו מזאת המצו' הפרטית מה שרצה מכלן כי הוא דבר ראוי שיובא לכאן לתועלת ענייני הפסח ופרסומו והנה הוא מבואר שהשאלה והתשובה הזאת הכל הי' מפאת הסבה הצוריית אשר למצות:

36. _.38.1.13

    והנה אחרי זה נזכר פרשה שלישית והוא קדש לי כל בכור אשר נאמר בה זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים וגו'. היום אתם יוצאים בחדש האביב והיה כי יביאך י"י אל ארץ וגו'. ועבדת את העבודה הזאת בחדש הזה שבעת ימים תאכל מצות וגומר. מצות יאכל את שבעת הימים ולא יראה לך וגו'. הנה הוא ראה לחדש מצוה אחרת תהי' לזכרון למכת בכורות ולהמשיך ממנה תועלת הפסח לענין האמונה האלהית על הדרך שאמרנו ויגיע תועלתה יותר לרוב מציאותה בבניו וקרוביו ושכיניו גם לכל אחד העם דהיא מצוה דעבידא לאיגלויי כל שכן בכל בכור שור או כשב או עז כי יולד ופטר חמור גם הוא והנה מזה הענין ומשאר מצות החג והמצות אשר השאיר אצלו שלא זכרם תחלה בפרשת משכו כמו שאמרנו עשה שני למודים אחרים כפי צורך המתלמדים. והנה שם תחלה הלמוד כנגד האיש החסר אשר אין ראוי לדבר עמו רק בעניינים המעשיים לבד ובתועלות המגיעים מהם בעוד בחיים האלה חייתם והוא מה שאמר לזה והיה כי יביאך וגו' ועבדת את העבוד' הזאת וגו'. עד כל אותם המצות שנזכרו ואמר אחרי כן והגדת לבנך ביום ההוא לאמר בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים יאמר שיספיק שיודיעוהו כי בעבור המעשים האלו והדומים להם שיקבל אדם על עצמו עשייתן עשה לנו נסים ונפלאות בצאתנו ממצרים וכן יעשה תמיד ואמר והיו לאות וגו'. למען תהי' תורת ה' בפיך לרמוז לזה שלא יוכל לבא עליה בעומק הלב ולזה אמרו ז"ל (במכלתא שם) על זה הכתוב ושאינו יודע לשאול את פתח לו שנאמר והגדת לבנך וגו' והכוונה שאינו יודע לשאל כמו הבן החכם הנזכר בשיורגש בו צורך הלמוד בין שלא ישאל בין שישאל ולא ידע לכוין שאלתן היטב את פתח לו והכונה שדי לו כשיודיענו פתח הדברים והתחלתם בהודעת הענין הראשון עד ישכיל ויעלה אל מדרגה שידע לשאל היטב ויודיעוהו הדברים בשלמות וכמה הפליגו להורות על אמתת זה הענין במה שדקדקו (שם פ' י"ז) בעבור זה לא אמרתי אלא בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך הקפידו כי אין להזכיר לזה זולתי עניינים ממשיים חומריים לאמר לו כי בעבור קיום מצות מצה ומרור כמו שהם מונחים לפניו אז בעת הלמוד עשה לי בצאתי וגו'. מבלי השתדלות בטעמם ועניינם והוא הלמוד הראוי לזה כאלו אמרו עליו שסבת הדבר הוא חומרו כאשר אמרנו ראשונה וכבר נשלמו עם זה שני מיני הלימוד אשר מצד החלק המעשי לשני כתות האנשים החכם היודע לשאל ואשר כנגדו שאינו יודע לשאל אח"כ עשה פרש' רביעית מענין הבכורות שזכר לפי פרסומה ועשה ממנה למוד מיוחד אל האיש הבא במחקרו בענין האמונה בכוונה הפכית מהרשע אלא שהוא בא בתמימות ויושר השכל לא לקנטר כי מהידוע שדרך הלמוד להם מתחלפת ואמר כי יביאך וגו'. והעברת כל פטר רחם וגו' וכל פטר חמור וגו' עד וכל בכור אדם בבניך תפדה ונו'. יאמר שינהגו בזה הענין מקדוש הבכורות ופדיונן לפי שיזכר בם מכת הבכורות שבמצרים שבשבילה הית' מצות הפסח כדי שיגיע מהזכרון הזה תועלת אמתת מציאותו יתברך וכי יש אלהים לברי לבב והוא מה שסמך והיה כי ישאלך בנך מחר לאמר מה זאת ואמרת אליו בחוזק יד הוציאנו ה' ממצרים מבית עבדים ויהי כי הקשה פרעה וגו'. והוא במה שהודיע אליו כי טעם הכל להודיע כי יש אלהים פועל ישועות בקרב הארץ ומאמר חז"ל (שם פ' י"ח) תם מהו אומר מה זאת קיים זה הפירוש בלי ספק כי התם אינו כנגד החכם כמו שחשבו קצת אבל הוא הפך הרשע כמו שהורגלו לקרוא (במס' ב"ק) שור תם לשאינו מזיק וע"ד ויעקב איש תם (בראשית כ״ה:כ״ז) ואמר החכם (משלי י״א:ג׳) תומת ישרים תנחם וסלף בוגדים ישדם. והוא ייחדו תשובתו מצד הסבה הפועלת כמו שאמרנו וכבר יושלמו בזה שני למודים בענין האמונה אל הרשע והתם שזה לעומת זה נסדרו אלו שתי כתות באלו הלמודים. וכבר נתבארו הפרשיות האלה בתת טעם נכון וישר לסדורם והכל סובב על מה שאמרנו ראשונה לחזק בלבנו אמונת אמיתות מציאות אלהי אמת שפעולותיו באמת על פי רצונו יתברך ולדחות טעות ושלוח ההזדמן מכל פעלותיו מכל כתות האנשים כפי כחו בשיכירו וידעו כמה כחה של תורה בסדור העניינים ההם יותר מכח הסבות הפועלות אשר לפי הטבע הקודם המפורסם. וזהו שיעור מה שרצינו אליו מהביאור בזה החלק:

37. _.39.1.1

    יבאר שהשלמות האנושי יושג מפאת ההשקפה במעשיו יותר ממה שיושג מצד ההשכלה במהותו או העיונים העצמותיים אליו ית':

38. _.39.1.2

    פרשת ויהי בשלח

39. _.39.1.3

    במדרש (ש"ר פרש' כ"ג) זה אלי ואנוהו בא וראה במה גדולים יורדי הים. משה כמה נתחבט ונתחנן לפני הקב"ה עד שיראה הדמות שנאמר (שמות ל"ג) הראני נא את כבודך אמר ליה הקב"ה (שם) לא תוכל לראות את פני ולבסוף הראה לו בסימן הזה (שם) והיה בעבור כבודי והסירותי את כפי וגו'. החיות הנושאות את הכסא אינם מכירות את הדמות ובשעה שמגיע זמנם לומר שירה הם אומרות אי זה מקום הוא אין אנו יודעין אם כאן אם במקום אחר אלא בכל מקום שהוא ברוך כבוד ה' ממקומו (יחזקאל ג׳:י״ב) ויורדי הים כל אחד ואחד מראה אליו באצבע ואומר זה אלי ואנוהו אבל לעתיד לבא אתם אומרים אותו פעמים שנא' ואמר ביום ההוא הנה אלהינו זה קוינו לו ויושיענו זה ה' קוינו לו נגילה ונשמחה בישועתו (ישעיהו כ״ה:ט׳):

40. _.39.1.4

    *קורא נחמד למען תבין יותר כוונת הרב ז"ל בשער זה, אקדים לך הקדמ' אחת קצרה והיא כי כל חכמי טבע חלקו כל ברואי העולם התחתון לארבע' סוגים, הסוג הראשון הכולל כל מיני העפר האבנים והמתכיות, ודרך כלל כל הנמצא במעב' האדמ', קראוהו "הדומם" יען כי לדעתם אין לו חיות כלל, (אך המחקרים החדשים חולקים על זה ואומרים, כי גם לדומם יש קצת חיות, רק שהיא טמונ' ונעלמת מעינינו, יען כי יד החומר והגשם, גוברת עליו ורק לפעמים יראה לנו כח חיונית שלו, ד"מ ע"י פעולות המאגנעטיסמוס המושך הברזל ונוטה לצפון, וע"י פעולת (אשר יולד ע"י חיכוך דברים ידועים, בבגד צמר או בעור ואף כי בעור חתול יסבב תנועות חזקות, בגופי בע"ח או בשאר דברים שנוגע בהם כנודע) הסוג השני הוא הצומח העולה מן הארץ וגדל על פני האדמ', ובו יראה כח חיונית שלו יותר, כי לו תנוע' פנימית. אחרי כי לחותיו ילכו, ויסובבו בקרבו בתוך גידיו ועורקיו לסבב בזה גדולו והולדתו בדומה לו, אפס התנוע' הזאת היא רק טבעית ובלתי רצונית, והסוג השלישי כולל בע"ח אשר יש להם תנועה רצונית להתנועע אל מקום אשר יהי' רוחם ללכת שמה להתרחק מהנזק ולהתקרב אל המועיל אבל הם נבערים מדעת ובחיר' חפשית, ורק האדם העולה על כלמו הוא בעל שכל ותבונ' ובחיר' חפשית הנקרא בפי החכמים בשם "מדבר" בעבור שיש לו כשרון המחשב' והדבור המסובב ממנה והנה מזה יבין כל משכיל כי הבריא' התחתונ' כולה היא כסולם אשר מדרגותיה עולות זו למעל' מזו, האחת גבוהה במעלת' ויתרונ' על רעותה, ועוד מצאו בה חכמי הטבע כי לרוב יש בין המדריג' העליונה להתחתונ' ממנה, דברים שהם אמצעים ביניהן בעבור היות להם קצת מתכונות שתיהן, המשל בזה האספוג הימיי, אשר לכל מיניו יש קצת כשרון התנוע' ועכ"פ כח ההתכוצות, ע"כ הוא ממוצע בין הצומח והחי, כי בכשרון תנועתו זה הוא דומה במקצת אל החי, ובבחינת גדולו והולדתו דומה לצומח, וכן האלמוג הוא מין בע"ח אשר אין לו מעים, כ"א כיס אחד כעין קיבה, ולו ששה, שמונה או י"ב ויותר זרועות אשר בהן יצוד רמשים קטנים אשר בים למאכלו והוא מחובר בחלק גופו האחרון לקרקע הים כצמח, ומגופו יפרד תמיד מין סיד אשר ברבות העתים ומשפחות האלה לרוב, יעשו מסיד זה הנפרד מהם חמרים חמרים עד שיעל' על ידם הים שירטון, בכמה מקומות, ואחר זמן רב יתקשו לאבן ויעשו בהם איי הים, כנודע ליורדי אניות בים הדרומי, או ים הודו אשר שם גדול הזה לרוב (אשר ע"כ נקראו האיים האלה בל"א בשם, והנה האלמוג הזה הוא ג"כ אמצעי בין מדרגת הצומח למדרגת החי, בעבור היות לו קצת תכונות משתי אלה, וכמו כן יש הרבה חיות הממוצעות בין בע"ח החיים רק בים, או בשאר מקוה מים, ובין החיים רק ביבשה והם אותם בע"ח החיים בים וביבש' ונקראים, וכן יש קצת עופות כאוזא ודומיה שהם כאמצעים בין חיתו ארץ ההולכים רק על רגליהם, ובין העופות הפורחים לבד, ואינם הולכים כלל על הארץ, כי הם הולכים ופורחים, וכמו כן אמרו חכמי הטבע כי הקוף, הוא כעין אמצעי בין בע"ח לאדם, כי הוא בקצת כשרוניו דומה לאדם, ובדמותו ובתכונתו הוא באמת מין בהמה - ואחרי ההקדמ' הזאת תבין דברי הרב ז"ל פה, כי תוכן דעתי כן הוא, שכמו שבבחינ' פרטית יחלקו כל ברואי העולם התחתון לד' סוגים, דומם צומח חי מדבר, כן יחלקו כל הברואים כלם בבחינ' כללית לשתי מחלקות, האחת, והיא העליונה מכולן כוללת המלאכים שהם רק שכלים נבדלים ונפשות רוחניות, וחייהם רק חיי השכל' ועיין אלקי, והמחלק' התחתונ' הכוללת בע"ח השפלים שהם בעלי גוף וגויה לבד, וכל רוח שכלי אין בקרבם, וכמו שיש אמצעים בין ד' סוגי הברואים התחתונים כמו שביארנו למעל', כן גם מדרגת האדם ממוצעת בין שתי אלה המחלקות, כי הוא בעל גוף וחומר ארציי כשאר בע"ח, ולו נפש משכלת רוחנית ושכל נבדל כאחד מצבא מרום, ומחובות האדם בעבור זה להשאר תמיד במדרגתו זאת, לבל יתערב לדמות עצמו למלאכי מרום אף לא יהרוס לעלות ולבקש מעל' אלקית, וכן צריך גם להזהר בהיפך לבלתי השפיל כבודו ויקרו הרוחני ולרדת מטה להיות כבהמ' רודף ומבקש רק תענוגים גופניים ומחסורי הגויה, וע"ז רומז גם מאה"כ "לא תעשה לך פסל וכל תמונה אשר בשמים ממעל ואשר בארץ מתחת" ר"ל לעצמך למהותך ואיכותך לא תקח לך פסל ודמיון מכל אלה, כי אתה לא תשוה לצמיתות לאחת משתי אלה המחלקות, כ"א הנך האמצעי בינותם, ובהיות כן צריכ' להיות תמיד השתדלות האדם עלי ארץ לעשות בכחות גופו וחמרו מעשים ומעללים טובים, ולעיין ולהבין בכחות שכלו הרוחני בעיונים האלקיים הרמים והנשאים כי רק בזה ימלא תעודתו עלי ארץ בהיותו בעל גוף ארציי ונפש רוחנית, ונמשך מזה כי נבדל גם טוב ואושר האדם האמיתי גם מאושר השכלים הנבדלים אשר הוא רוחניי לבד, גם מאושר הבהמות וחיתו ארץ. כי אושרם וטובם הוא רק גופני וגשמי, ד"מ השור ישמח על בלילו, והחמור על אבוס בעליו, ואושר המלאכים והשכלים הנבדלים הוא רק השכלתם העיונית. והשגתם האלקיית, תחת כי אושר האדם מובדל משניהם, כי הוא קנוי רק ע"י המעשים הטובים הנרצים בעיני הי"ת, אשר יעשה אותם האדם לקנות על ידם שלמותם הנפשיות בצירוף השתדלותו להשיג הענינים האלקיים כפי יכלתו (וכן כתב גם החוקר בספר המדות שלו, כי תכליתו רק לבאר בו המדות הטובות אשר יקנה האדם לנפשו, למען השיג על ידן המעלה האנושית הממוצעת בין המעל' האלקית המוחלטת שאין למעל' ממנה, ובין המעל' הגשמית, ר"ל הבהמות שהיא טוב ההרגש' וכשרון התנוע', ושאר פעולות גופניות אשר בהן משותף האדם עם שאר בע"ח), וע"ז יורה מאה"כ מה ה' שואל מעמך וכו' לשמור את מצות ה' וכו' לטוב לך ומאה"כ ויצוינו ה' לעשות וכו' לטוב לנו, ר"ל בכל זה שתכלית המצות התוריות היא רק לסבב על ידן הטוב והאושר המיוחד רק אל האדם, ולא אל זולתו. אח"כ יאמר הרב ז"ל, כי הפעולות בכלל תחלקנ' לשתי מחלקות, האחת כוללת אותן הפעולות אשר יפעל הפועל רק בעצמו מבלי אשר תצאנה לחוץ אל פעולים זולתו, הלא הן פעולות העיון וההשכל' בענינים רוחניים, או השגת מושגי הדברים שחוצה לו, ד"מ אם ישיג האדם בשכלו צורת רעהו העומד לנגדו, תכונתו ואיכותו לא תשתנ' עי"ז צורת ותכונת האיש הזה, כ"א ישאר במתכונתו הראשונ' שהית' לו גם לפני השיגו אותו, וכן כאשר ישיג תארי הי"ת הנשגבים ויעיין ויתבונן בהם, הלא תשארנ' הפעולות האלה רק בכח שכלו מבלי צאת החוצה אל דברים זולתו, והמחלק' השנית כוללת הפעולות היוצאות מהפועל אל החמרים והדברים אשר חוצה לו, ד"מ פעילות וכל מלאכות חורש וחושב, כי גלמי עץ ואבן ומתכות אשר יחשוב יפעול החרש בם לעשותם כלים למלאכתו, הלא ישתנו ע"י מחשבתו ופעולתו הגופנית מצורתם ותכונתם הראשונ', והנה היתרון ראוי בהשקפ' הראשונ' להפעולות ממין הראשון, כי בעבור הדבקן רק בשכל שהוא רוחני ונצחי הן ג"כ רוחניות ונצחיות, תחת כי הפעולות ממין השני שהן דבקות בחמרים ודברים גופניים, הן ג"כ רק גופניות ונפסדות ואובדות באבדן הגופים הנפעלים מהן, אפס בכל זאת יקנה האדם שלמותו יותר ע"י הפעולות האלה ממין השני, ממה שיקנה אותה ע"י הפעולות ממין הא', כי העסיק' וההשתדלות רק בעיונים רוחנים מסבבות לאדם שהוא בטבעו קצר ההשג' לפעמים הטעות והשגיא', כמו שקרה לאריסטו והנמשכים אחריו, שהכחישו ע"י התפלספם בידיעת הי"ת את הדברים האפשריים, וכי חפץ הוא ית' במעשי האדם הישרים ומואס בדרכיו המקולקלות, גם הכחישו ביכלתו ית' לשנות הטבע ולהטיב לבחיריו או להרע להולכים עקלקלות גם בדרך היוצא ממנהג הטבע, ושאר דעות נפסדות כאלה, ומה בצע א"כ לאיש, אם יעלה במדרגת עיונו והתחכמותו, עד שישיהו לארסטו וחביריו, אם יפול כמוהם ברשת הטעיות לחשוב שאין הי"ת דורש ומבקש שום ירא' ועבוד' מבני אדם, או שאר דעות בלתי נכוחות כאלה, וכבר אמר החכם להזהירנו מזה, "אל תתחכם יותר למה תשומם" כי האדם העוזב תעודתו עלי ארץ שהיא רק לעשות הטוב והישר בעיני ה' ולעיין רק בעיונים אלקיים כפי יכלתו האנושית, והורם לעלות אל מדרגת השכלים הנבדלים אשר רק תעודתם היא להעמיק בעיונים הרמים והנשאים האלה, הלא יתעה מדרך הנכוח' עד שתשאר נפשו בסוף שוממה ונאנח' מבלי דת ואמונה אמיתית, המאשרת את בעליה כל ימי חלדו עלי ארץ ומקנ' לו גם השלמות הנצחית, אפס ע"י הפעולות ממין השני, ר"ל בעשותו הטוב והישר הנרצ' בעיני הי"ת, רק בזה יקנה לו שלמות אמיתי, ורק זאת תעודתו עלי ארץ, בעבור היותו מחובר מגוף ונפש, והצלחתו הזמנית והנצחית המגעת לו כשכר וגמול מאת הי"ת, אינה באה לו לפי גודל וזכות חקירותיו העיונית, כ"א רק לפי מעלת ויקרת מעביו עלי ארץ. אשר בהם לבד יקנה אשרו האמיתי, ורק אם בהתחברות המעשים הטובים האלה, יתעסק גם בעיונים אלקיים, להתהלך לפני ד' לפעמים בהלך נפש לא יתעה מדרך הנכוח', וישיג גם הידיע' האמיתית מהי"ת, כפי יכלתו האנושית, כי הידיע' הזאת לא תוכל להיות ידיעת מהות ועצמות הי"ת, הנקראת בלה"ק "ראית פנים" כי השגה זאת היא רק ביכולת השכלים הנבדלים, אבל לנו בני אדם השוכנים בתי חומר, ולוטים בשמלת הגוף, אין אפשרות להשיג הי"ת כ"א ע"פ פעולותיו, והשג' זאת נקראת "ראית אחורים" (ואף למשה בחיר הנביאים נאמר בענין זה "וראית את אחורי ופני לא יראו") ועל כל זה רומז מאה"כ "כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי כי אני ד' עושה חסד משפט וצדקה בארץ. כי באלה חפצתי נאם ד'", ר"ל שרק בידיע' אמיתית והשגת הי"ת ע"פ פעולותיו יכול האדם להתהלל וראוי לו להתהלל בה, (לא בידיעת המהות שלא תתכן לבן אדם קרוץ מחומר) אפס רק אז יוכל להתהלל בה אם יחבר עמה גם הידיע' האמיתית, שאני ד' חפץ במעשי בני אדם הישרים והנכוחים (לא כדעת הפילוסופים, אשר יאמרוהו למזימ', בחשבם, כי הוא נשגב ונעלה מידיעת וחפץ מעשי בני אדם פחותי ערך, ומה אנוש וכל פעולותיו כי ישים עינו עליהם) ? כי אחרי הודעו מחפצו בצדקת יצוריו - הלא ישתוקק וישתדל גם הוא לעשות צדק' ומשפט בארץ, וע"ז רומז גם מאמר המדרש שהחל בו, כי מרע"ה בכל השתדלותו לא יכול להשיג אמיתת מהות הי"ת ורק השגת השלילות, (ר"ל לדעת מה שמחויב לשלול ולהרחיק מציור ומושג הבורא ית' ד"מ, כל תארי הגוף, הזמן והמקום, וכל שאר פחיתיות האחוזות ודבוקות רק בנמצאים זולתו) הנקראת ג"כ "ראית אחורים" הית' לו למנה, וזה שאז"ל כמה נתחבט וכו' וגם החיות, ר"ל השכלים הנבדלים הקרובים אל הי"ת ביותר, ומכירים מהותו יותר מכל ב"א, גם בבחינ' מה על דרך החיוב, בכל זאת אמיתת מהותו לא יוכלו גם הם להשיג על נכון, אשר ע"כ אומרים רק "ברוך כבוד ד' ממקומו" שר"ל ישתבח ויתרומם ממנו כפי השבח הראוי לו לפי מעלתו האמיתית אשר אנחנו אינם משיגים אותה. ויורדי הים אף כי מעלתם הית' פחותה מהם, בכל זאת גדלה לפי ערכם מדרגת השגתם אותו עפ"י פעולותיו, עד שהורו עליו ית' ד"מ באצבע, ואמרו "זה אלי" וכו', ולעתיד לבא בעת שתרב' הדעת בארץ, תהי' השגתם כפולה השגת המהות בבחינ' מה, והשגה ע"י פעולותיו, עד שיורו עליו באצבע ד"מ ב' פעמים לאמר "הנה אלקינו זה קוינו לו וכו' על השגת המהות בבחינ' מה "וזה ה' קוינו לו" וכו' על ההשגה ע"י פעולותיו. אם השלמות האנושי הוא אמצעי בין מדרגת העליונים בהחלט והחחתונים בהחלט הנה הוא א"כ ראוי ומחוייב כי להגעתו מבין העיונים האלהיים יסובבוהו רני פלט. הקודם הוא הדבר המבואר מעצמו כי האדם יראה לעינים השמים ושמי השמים רצוני כדורי הכוכבים ומניעיהם כי רמו עליו וחזקו ממנו ונבט לארץ והנה שם עפר ומים וצמח האדמה וכל רומש בה כל הושת תחת רגליו ונמצא הוא בעצמו מדרגה אמצעית ביניהם וכן תארו הכתוב באומרו (שמות כ׳:ד׳) לא תעשה לך פסל וכל תמונה אשר בשמים ממעל ואשר בארץ מתחת כי מלות ממעל ומתחת מוסבות אל מלת לך שזכר ולפי שתנאי האמצעי שימצאו בו תכונת שתי הקצוות בשוה נתן לו הכח השכלי הנכבד מן העליונים והגוף וכל כלי עבודתו מן התחתונים כמו שנתבאר במקומו שעל שני העניינים נאמר בסוף (קהלת י"ב) וישב העפר על הארץ כשהיה והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה וזה מה שיחייב שימצא טבעו וענינו לא למעלה ולא למטה בהחלט אבל על ענין המיצוע במדרגה כמו שהוא כל דבר שהוא אמצעי בין שתי מדרגות היציר' כגון המחצב והצומח והצומח והחי וזולתם שלא יוחלט על שום אחד מהם שם אחד הקצוות אבל הוא נמצא שלישי פחות מעט מאשר עליו וחשוב מאשר למטה ממנו כמו שהוא הענין במין האלמוג או האספוג הימי וכדומה וכן המין האנושי עם המצא עמו שני אלו הטבעים לא יוחלט עליו היותו אלהים ממש כמו שלא יוחלט היותו בהמה אבל הוא בעניינו נמצא בפני עצמו גדרוהו חי מדבר וכמו שפירש אנקלוס (בראשית ב') והוה אדם לרוח ממללא ורצו בזה שהוא יתר מבעלי חיים וחסר מעט מאלהים, הוא עצמו שאמרו המשורר (תהילים ח׳:ו׳-ז׳) ותחסרהו מעט מאלהים וכבוד והדר תעטרהו תמשילהו במעשה ידיך כל שתה תחת רגליו: ירצה שטבע אנוש ובן אדם שזכר הוא להיותו בזה הענין מן המיצוע והוא היותו חסר מעט מאלהים אשר עליו כי הכבוד וההדר אשר עטרוהו בו ולהיותו שר ומושל על כל אשר תחתיו ודין האמצעית הזה הנה הוא ראוי שיושקף בדרישות שלימותו כי אין לו להרוס בעצמו לבקש מעלה אלהית כמו שאין לו להתרשל ולהשאר בתמונ' בהמות וזה הענין זכרו החכם פרק י"א מהמאמר הראשון מספר המדות אמר גלוי הוא כי ראוי לחקור מהמעלה האנושי' כי אמנם דרשנו הטוב האנושי והאושר האנושי אמנם נאמר המאמר המעלה האנושית לא הגשמית כי אם הנפשיית ירצה שאין הכוונה בעיון הספר ההוא להעלות מעלה מעלה לחקור מהמעל' המוחלטת האלהית שאות' אינה משוערת ואינה מקבלת התוספת והחסרון אמנם שהכונ' לדרוש מהטוב והאוש' אנושי אמנם אמר כי באומרו המעלה האנושית אין הכונה לו לחקור מההפעליות הגשמיות המשותפות לבעלי חיים רק מהמעלה הנפשיית השכליי' אשר היא באמצע שהוא האושר האנושי בייחוד וטוב שלימותה יתייחס אל נושאה לקבל השערת התקון וההפסד כי אשר איננו כן איננו אושר אנושי כי אם אלהי ואין לנו עסק בו וכבר תפס בפ"ב מהמאמר עשירי על מי שחשב חלוף זה באומרו אמנם גלוי הוא כי אם לא יהיה דבר אחד טוב בעצמו אשר עם אחר טוב בעצמו יהיה נבחר אין זה דבר יהיה כזה אשר בו נשתתף ובזה אמנם הוא הדרוש יאמר שאם נניח שהטוב האנושי לא יקבל הפחות והיתר עד שבהתחבר שנים מהם לא יוסיף טוב על האחד מי יתן ואדע אי זהו טוב אשר כזה שבו נשתתף והנה בדבר המשותף לאנשים הוא הדרוש ולא בזולתו והנה אדון הנביאים אמת מאד הענין הזה בכל מקום אשר אמר בדרישות שלמותינו ע"י מעשה התורה האלהית (דברים ו׳:י״ח) למען ייטב לך (שם ה') ולמען ייטב להם ולבניהם אחריהם וכיוצא בזה. הנה שייעד לנו בטוב המיוחס לנו לא הטוב בהחלט, והנה הוא הפליג לומר (שם י') ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה את ה' אלהיך ללכת בכל דרכיו וגו' לשמור את מצות ה' ואת חקותיו אשר אנכי מצוך וגו'. והכוונה מהו זה שהש"י שואל מעמך עבודות ומעשים כאולו הבאים בתורה להשלים את עצמך מה שלא יושאל כן מהנמצאים העליונים ממך ולא מזולתם אשר לא נמצא שלמותם אצל מעשים אלו ודומיהם והשיב (שם) לטוב לך ירצה לפי שהטוב הנדרש הנה הוא הטוב האנושי אשר הוא טוב לך לא הטוב המוחלט אשר למלאכים ולאל ית' ואין צ"ל הפחיתות הבהמי אשר אינו טוב כלל ולזה יחוייב שיישרו מעשיך אל הטוב ההוא ויתיחסו אליו. וכן כתב החכם פ"ב מאמר ח' מהספר ההוא האם הם אוהבים הטוב או אשר הוא טוב להם אמנם זהו מסופק אי זהו וזה הספק עצמו יהיה אצל המהנה אמנם ירצה כי כל אחד יאהב אשר הוא טוב לו וכאשר הוא טוב בהחלט ראוי לאהוב כן אמנם אשר הוא לכל אחד. הרי שהתיר זה הספק ואמר שאשר הוא טוב לכל אחד הוא אשר ראוי שיכספהו לא הטוב בהחלט ולזה מה שהישירה אליו התורה האלהית בכל הישרותיה כמו שאמר לטוב לך וכן אמר (שם ו') ויצונו ה' לעשות את כל החקים האלה וגו'. לטוב לנו כל הימים וגו'. כי בשתי ההצלחות כיון אל הטוב המתיחס אלינו לא זולת ודי בזה לאמות הקודם. אמנם הנמשך יתבאר ממה שקיימו בעלי החקירה שהפעולות יחלקו לשני מינים. האחד אותם ששלמותם בעצמם בלתי יוצא לחוץ כענין הפעולות השכליות העיוניות שאין ענינם זולתי השגת המושכל ההוא והמצאו בשכל וזהו הפועל העצמי שעליו אמרו שיצא השכל מהכח אל הפועל. והשני מין הפעולים שפעולתם נמצאת חוץ לשכל בחומ' מן החומרי' כבית והכסא והכיור וכל כלי אשר נעשה לכל מלאכת מחשבת. והנה מעלת המין הראשון נודעת מאד משני פנים. האחד להיות מציאות' רוחני זך בלתי נמצא רק בשכל אשר הוא מציאות מעולה מאד מהמורגש כי לסבה זו נתעלו החכמות זו מזו רצוני בהיות נושאי קצתם פשוטים מחמר מקצתם. וכבר יראה שביאר איוב (כ"ח) דבר זה באומרו, והחכמה מאין תמצא ואי זה מקום בינה אמר שהחכמ' האמיתית הראויה שתקרא כן בהחלט בה'א הידיעה היא אשר דרושיה ומושכליה הם רוחני' פשוטים מכל משיגי החומר ומקריו אותם שיחשבו בעיני ההמוניים לאין מפני שאינו גשם או כח בו וע"ד האמת האין ההוא הוא היש המוחלט אצל בעלי השכל. וכבר כנו האלהיים ז"ל זה השם אל הכתר העליון אשר ממנו שפע החכמה העליונה ומזה נאמר (קהלת ג') ומותר האדם מן הבהמה אין כי באמת המותר ההוא הוא יש מושפע מהשכל העליון ההוא כי הכל זולתו הוא הבל. ואמר ואי זה מקום בינה כי אשר יאמר עליו שהוא פועל הבינה באמת אינו מוגבל ואינו תופס מקום. ולזה אמר (איוב שם) תהום אמר לא בי הוא כ"א כבר היו החכמות הטבעיות מעיינות באלו הנמצאים המורגשים לא לזה ראוי שיחלט עליהם שם החכמה כזאת שמושכליה ודורשיה הן מהאין ההוא הרמוז. והשני להיות מבואר שפעולות באלו הנמצאות בשכל הם קיימות נשארות תמיד בהשארות כשכל וקייומו לא כן הפעולים הנמצאים בחומר שהם מחוייבי הכלייה וההפסד בכלות הנושא או ההיולי ההוא אשר יקבל התמונה או הצור' ההיא אשר הוא הכרחי לו מבלי שום המלט וזה מבואר. והנה שני מיני אלו הפעולות נמצאות בעצם וראשונה באל יתברך אם החכמה העצומה והפשוטה אשר היא השכלת עצמו שהיא השכלה עומדת בעצמה בלתי יוצא ממנו יתעלה. ואם היד החזקה והזרוע הנטויה אשר בה ימציא מצואים ויברא ברואים יש מאין הכוללת הבנין הכללי אשר בו יוכללו השלשה עולמות והפעולים ההם אם שקצתם והם עולם השכל הקרוב אליו מן השלשה נכבד רוחני ופשוט מחומר הנה שני שלישי הבריאה הם מגורשים ונמצאים בחומר ואם אינם ממין אחד אבל יתחלפו זה מזה כגבוה שמים על הארץ ואין ספק שיפול בין שני מיני הפעולות האלו החלוף וההבדל מהשני צדדים שאמרנו. האחד הוא מבואר במעלת בב"ת מהרוממות והשבח. והשני מצד הנצחיות שאין צריך לומר הנמצאים אשר הם תחת ההויה וההפסד המפורסם כי אף אותם שגזרו עליהם החכמים התורניים שאע"פ שהיו הווים שהם אינם נפסדים הנה התורה הכתיבה אליהם בכמה מקומות וייחסה אותם אל הכלייה וההפסד. אמר שאו לשמים עיניכם והביטו אל הארץ מתחת כי שמים כעשן נמלחו והארץ כבגד תבלה ויושביה כמו כן ימותון וישועתי לעולם תהיה וצדקתי לא תחת (ישעי' נ"א). ירצה כשתשאו מרום עיניכם הרואות ותראו שהם נמצאים מוחשים ככם ותביטו אל הארץ שהיא בתכלית החומריות שגזרו עליהם שהם מצד עצמם מחוייבים ההפסד והכליה ויושביה כמו כן ימותון כי מחומר קורצו גם הם. אמנם קיומם הנצחי יהיה מצד היותם מושכלים אצלו מפאת כללותם וזהו אומרו וישועתי לעולם תהיה כלומר הישועה המגעת להם ממנו מזה הצד הוא המשאירם לעד והיא צדקתי אשר בעדה לא תשיג להם ממנו מחיתה והפסד. והוא ענין נצחיות המינים לדעת הפלוסופים ולדעתנו אנחנו עם תורתו בלבנו ענין הנצחיות האישיי לעבדיו ההולכים בדרכיו על דרך שאמר הכתוב (שמות ל״ג:י״ב) ידעתיך בשם. (תהילים ל״ז:י״ח) יודע ה' ימי תמימים וגו' (שם א') כי יודע ה' דרך צדיקים וגו': והוא ענין כתיבת ומחיית הצדיקים והרשעים בספר הזכרון כאשר נכתוב במקומו שער ס"ז בע"ה. ואתה תחזה אמות מה שכווננו אליו בפתח דבורנו וזה שעם שכבר נתבארה מעלת המין הראשון מהפעולות האלהיות על המין השני והוא מין הפעולים בשעור נמרץ מכל מקום הוא מבואר תכלית הביאור שהצלחתינו המיוחדת לנו לפי טבע האנושות הנה היא תלויה בהיות עסקינו ועיונינו אצל ההשגה האיפשרית לנו במין השני אשר מאלו הפעולים המחודשים במאמרו ית' אם הכוללים ואם החלקיים יותר ממה שיגיענו מהמין הראשון אשר בפעולות. והוא שהשכל יגזור בתכלית האמות מה שתקיימהו התורה מהיות הצלחת האדם בלתי מגעת רק בדרך גמול ושכר טוב הפעולות ויושר הדעות והאמונות וההשתעבד אל העבודות האלהיות בכל לב ובכל נפש ובכל מאד. והנה זה אי אפשר להגיע לאדם במה שיחכם לדעת כל מה שידעו ארסטו וחביריו ותלמידיו בכל מה שהשיגו שלכל סבות הנמצאות יש סבה אחת ראשונה ממנו נתחייבו כל העלות והעלולים כולם אשר קראו זאת הסבה הראשונה בשם אלהים. כי מה יוסיף ומה יתן ידיעת זה להצלחתו אחר שנתאמת להם כי זה אלהים אלהי עולם אינו דורש ומבקש מאיש מהאנשים ולא מכולם שום יראה ועבוד' קלה או חמורה ואין פועל מהפעולות שירצה אותו או שימאסהו גם כי אין לאל ידו לשנות דבר טבעי ממנהגו וכ"ש במה שיגזרו עליו שהוא אינו משיג ולא יודע אלו הדברים האפשריי' המשתנים ואיננו מתבונן בעניינם כי יטענו כמה טענו' לומר כי זה הוא עלויו ותכלית מעלתו על דרך אשר יומרוך למזימה (תהילים קל״ט:כ׳) כמו שכתבנו אצל מעשה העקידה שער כ"א ועוד נזכרם להבא ובשער הבא ובשער נ"ד בע"ה. והנה באמת לא נודע אל החכם טעם שום הצלחה במה שישתדל לחקור איך הוא יתעלה ואיככה היא חכמתו וידיעתו אצל עצמי או זולתו ואיכה ידע אל אלו הנמצאים המשתנים וההפכיים והדברים העתידים הנתלים בהעדר והצודק משני קצות האיפשר בעתיד וכיוצא באלו העיונים אשר יגזור הדעת הנחת אמתתם מעצמם מבלי חקירה ובא עליהם מוסר חז"ל (חגיגה י"ג.) במופלא ממך אל תדרוש וגו' והחכמה הלא תקרא ואל תתחכם יותר למה תשומם (קהלת ז') והשומם והחורבה היוצא היא הנפילה אל פחת הכפירה בידיעתו יתעלה דבר חוץ ממנו כ"ש שידע באלו העניינים הנמצאים בחמר ובשנוייהן ומקריהן כי הנה באמת לא יגיע מכל זה להם רק ההתחכמות המבולבל ההוא בעוד חייתם בחיים האלו. אמנם אחרי מותם הנה הם בטלים והולכים כי לא יחפוץ המלך לעשות להם יקר יותר מזה. והנה כל מה שיאמרו מענייני השארותם הנה הוא שוא ותפל כמו שכתבנו בשער ו' הוא שער הנפש. אמנם מהענינים הפעולים אשר מהמין השני עם היותם במדרגה למטה מהעיונים הראשונים הנה כבר יהיו יותר נאותים אלינו מצד טבענו ושלמותנו המיוחד אלינו כמו שאמרנו שכבר יגיעו לנו אם מצד הבריאה הכוללת ואם מצד חלקים ויותר מצד הפעולים הפרטיים המתחדשים ע"י האותות והמופתים הנעשים כנגד המנהג הטבעי אשר זכרנו עניינם בשלשה שערים שקדמו תועלות נמרצים מגיעים אותנו אל הצלחתנו המחייבים אותנו ליראתו ומישירים אותנו לאהבתו ומקרבים אותנו לעבורתו במה שנתאמת לנו בהם שרוב גודלו ועוצם רוממותו לא יעצרוהו מהיותו יתעלה צופה ורואה בין כתות האנשים ורוצה בקצתן ומואס בקצתן וכן בענין הפעולות והמעשים האנושיים ושהאיש המוצלח הוא אשר ילך בדרכיו ויתיישר בארחותיו בתום וביושר לבב. לא האיש אשר השתדל בידיעתו והעיז פניו בחקירת מהותו וידיעתו ונתבלבל בהשגתו עד אשר גזר עליו כי איננו רואה את כל מאומה זולתו והוא מה שאמר הנביא אל יתהלל וגו'. כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי כי אני ה' עושה חסד משפט וצדקה בארץ כי באלה חפצתי וגו' (ירמי' ט'). ירצה אל יתהלל המתהלל בשום חכמה ומעלה כי לא יצליח בה כי אם כשישכיל וידוע כי אני ה' משגיח ומתבונן לעשות חסד ומשפט וצדקה בארץ כי בזה כולל כל מיני ההנהגה הראויות להתנהג בם בין כתות האנשים בתכלית ההתבוננות ואמר כי באלה חפצתי נאם ה' ולא במאמירים למזמה לאמר מה אנוש כי תזכרנו כי חפצי וכבודי הוא שאהי' מצוי אצלכם ומתבונן בענייניכם כאחד מכם וזהו מה שראוי לכם כמו שיאות לשכלים הנבדלים לדעת אותי ולהשכילני מצד שאני סבתם וממציאם. והנה ראש המשוררים דבר בזה הדרוש עצמו רצוני מבחינת הפעולות והפעולים אצל עצמו והודה לפניו יתברך על התועלת המופלג המגיע לו מאלו הדברים הפעולים מאתו ממה שיגיעהו מהעיון במין מהפעולות והוא במזמור:

41. _.39.1.5

    י"י חקרתני (תהלים קל"ט) כי שם שם לו ראשונה הודאתו לאל יתברך כי הוא היודע ומתבונן באלו העניינים הפרטיים האישיים ומכוין אותן ומסדרן על סדרן הנכון בתכלית מה שאפשר מה שכחשוהו המעיינים הפלוסופים. ואחר סדר מה שיושג לו מדרך העיון במהות עצמיותו והוא מצד המין מהפעולות. ואחר אמר כי שתחוייב עליו ההודאה יותר הוא מצד מה שהאיר עיניו באותו מין מהפעולים המפורסמים כי הוא אשר יגיעהו אל תכלית הידיעה בו ובעוצם ידיעתו והשגחתו לא זולת. ועל הענין הראשון אמר כי הוא יתברך יודעו ומכירו בידיעה אישיית שלמה כאלו חקרו תכלית החקירה ובכל ארבעת *בכל ארבעת רבעיו וכו' ר"ל כי ד' מיני פעולות יש, (והרב ז"ל קרא אותן רבעים, בעבור התחלקם התחלקם לד' סוגים כרבע שיש לו ד' קצוות), המין הא' כולל אותן הפעולות שיפעל האדם בלי השקפה אל שום תכלית, כ"א ברצונו החפשי לבד, ד"מ שבתו וקומו בכל עת שיחפוץ לשבת או לקום, והן נקראות פעולות רצוניות, והמין השני כולל הפעולות אשר יפעל בבחירתו רק בעבור השקיפו אל התכלית הנרצה לו, אשר ימשך מהן, ד"מ אם ילך למקום ידוע לעשות בו מסחר וקנין או כאשר ידבר על לב רעהו לעשות לו טובה ידועה וכדומה, ופעולות אלה נקראות בחיריות, בעבור עשותו אותן בבחירת והסכמת שכלו, למען סבב על ידן תכלית ידוע אשר הוא חושב עליה, והמין הג' כולל הפעולות הטבעיות, הפועלות בקרבו גם מבלי ידיעתו ורק ע"פ החוק הטבעי אשר הטביע ד' בקרבו, ד"מ כח המושך המאכל, כח המעכל אותו וכח הדוחה את הנפסד לחוץ, והמין הד' כולל הפעולות ההכרחיות, והן אותן אשר יוכרח לפעול אם ירצה לקיים ולהעמיד גופו בחיים עלי ארץ, ד"מ לקיחת מזון למאכלו ומים למשקהו לבל ימות לשחת, וע"ז רומז המשורר פה להורות כי הי"ת המשגיח על פרטות כל אדם יודע כל אחת מד' מיני פעולותיו אלה ואין אחת מהן נסתרת מנגד עיניו. רבעיו והם סוגי פעולותיו. ועל הרצוניות אמר אתה ידעת שבתי וקומי. ועל הבחיריות הנעשות בעצה אמר בנתה לרעי מרחוק כי הם מעשים מחשביים בעצות מרחוק. ועל הטבעיות אמר ארחי ורבעי זרית וכל דרכי הסכנת. כי הוא יתברך אשר הגביל ותקן בזרת שיעור קומתו וכל חלקיו והוא אשר סדר פעולות כחותיו כלן בשיעור מהשלמות והתקון אשר אין מלה בלשונו לזכר חלקי פלאי הבנייה הזאת הטבעית והן ה' ידעת כלה בתכלית הידיעה וההשגח' וכמו שעל זה הענין אמר החכם ישתבח היוצר מבחר היוצרים. ועל הפעולות ההכרחיות אמר אחור וקדם צרתני וגו'. ירצה כי מה שתרצה להכריחני עליו בנית עלי מצור וצרתני פנים ואחור ולא סרה כפייתך מעלי עד שאעשה. והנה מאלו העניינים ובכל שהוא מזה המין לא אתפלא כלל כי הוא מה שיאות לפי טוב העולם ותועלתו. אמנם בעיונים אשר הם מצד עצמך והחקירה מצד ידיעת מהותך אשר היא ההשגה מפאת המין מהפעולות הנה באמת פליאה דעת ממני רצוני מצד קוצר השגתי וגם מצד רוממותה נשגבה לא אוכל לה. ושם לזה משל מעולה מאד לומר אם היה שיקרה דבר וענין שאצטרך לברוח עליו ולהסתר מפני זעמך אנה אלך מרוחך כ"א אסק שמים ברעיוני לבי להתבונן בהם ובתכונתם מצאתי ראיתי כי שם אתה ושם חביון עוזך ומקומך אשר ייחדו אליך החכמים להיותו רום עולם ומבחר מערכות הנמצאות כלן. ואם אציעה שאול מתחת לחקור מהנמצאות השפלים וטבעם ראיתי כי אם שאינו מקומך המיוחד כראשון הנך שם כלומר שאין המקום ההוא משולל ממך כי משפע מציאותך הם עומדים על עמדם ואתה מחיה את כלם. וכן אם ארצה להתרחק ממך כרחוק מזרח ממערב כשאשא כנפי שחר כזרוח השמש על הארץ ישאני על אברתו ויוליכני במעט מהזמן עד אחרית ים שהוא מקום שקיעתו ידעתי כי עם שאתה נח ובלתי מתנועע כלל שאין שום מקום פנוי ממך כי כל מתנועע לא יתנועע כי אם מכחך ותנועת השמים הנה הוא בעזרך ובבאי תחת כנפי שחר שם ידך תנחני ובכל עת ומקום שתרצה תתפשני ותאחזני ימינך ואין מציל מידך. ואומר אך חשך ישופני להסתר שם כמשפט את פועלי און עד בא הלילה שיהי' אור בעדני לנוס בו ולברוח מפני כן גם חשך לא יחשך ממך שאוכל להסתר בו ולילה כיום יאיר שאוכל לברוח בו. והסבה בזה כי שני העניינים האלה כחשכה כאורה הם שוים לפניך לפי שאין אתה צריך לאור חצוני ממך בו תראה המובטים כמונו. וכל זה דרך משל כלומר שחשכת פחיתות מציאותי לא תסתירני ממך כמו שחשב הפילוסוף אשר זכרנו למעלה והראיה העצומה לזה כי אתה קנית כליותי וגומר וכמו שאמרו ז"ל (ברכות ו'.) צר צורה בתוך צורה וצר בה קרבים וכו': ועל זה הענין עצמו אמרו מתקני התפלות ז"ל אתה יודע רזי עולם ותעלומות סתרי כל חי אתה חופש כל חדרי בטן ובוחן כליות ולב כי הענין השני ראיה גדולה על הראשון. והנה עם זה הפליג לרומם ענינו משלשה פנים. אם מצד היותו במקומות הפכיים מהמעלה והמטה. ואם מצד היותו נח ובלתי מתנועע והוא נמצא בכל חלקי המרחקים. ואם מצד היותו יודע כל הדברים כלם וכל זה באופנים וצדדים נסתרים ונעלמים אשר לא יכילם שום שכל ורעיון ואם שלא יוכלו להכחישם אשר מצד העיונים ישתומם השכל האנושי ויבהל כי אזלת יד ואפס עצור ועזוב אמנם על העיון וההשגה אשר תגיעהו מצד אלו הפעולים הנפלאים אמר אודך על כי נוראות נפלאתי נפלאים מעשיך ונפשי יודעת מאד *ירצה יותר וכו' ר"ל כי אנחנו אשר עיני בשר לנו לא נוכל להשיג הפעולות השכליות של בורא ית' שהן הפעולות (ממין הראשון שביארנו למעל') האחוזות ודבוקות רק בשכלו בעל בלי תכלית, כי זאת תהי' ידיעת מהותו ית' הנעלמת מעין כל זולתו מעומק המושג וקוצר כל משיג, ואף כי ממנו בני אדם קצרי ראות, וע"ז אמר המשורר "פליאה דעת ממנו" וכו' (עיין ביאורי למבוא שערים), ורק ממין הפעולות השני, ר"ל מפעולות הי"ת היוצאת אל זולתו, שהן נפלאות מעשיו עלי ארץ, ובכל ברואיו אשר ברא בשמים מעל, יוכל האדם להכיר את בוראו, כי אותן הוא מבין, ורק בהן יוכל להתבונן ולהשכיל, והנה מלת על יורה לפעמים בלה"ק על הוראת מלבד, כמו על עולת התמיד (במדבר כ״ח:כ״ד) שהוא כמו מלבד עולת התמיד, וזש"א הכ' "אודך על כי נוראות נפלאתי", ר"ל, אודך שמלבד שנפלאתי נוראות על ידיעת מהותך, שאינה ביכלתי להכיר על אמיתתה, "נפלאים מעשיך" בשמים ועל הארץ מתחת "ונפשי יודעת מאוד" ר"ל על ידם נפשי יודעת ומכרת אותך וכל התארים הנשגבים הראוים לך ע"פי פעולותיך. - ירצה יותר על כל מה שנפלאתי נוראות בעיון אשר מצד הפעולות שעליו אמרתי פליאה דעת ממני נשגבה לא אוכל לה. ומה שהודיתי עליהם אודך ממעשיך הנפלאים אשר ראיתי בעיני מחדושי פלאות הפעולים בזה המציאות כנגד טבעו של עולם הנראים לחוש כי הם אשר יאותו לנו לפי טבעינו לדעת מציאות אמיתתך והשגחתיך מצד שהם מורגשים אלינו ונפשי יודעת מאד אותם ולא תוכל להכחישם ולא לפקפק ולהתבלבל בהם כלל והם הידיעות וההשגות אשר יגיעונו אל הצלחתינו המייחדת כמו שאמרנו. ועל זה הדרך עצמו אמר הנביא (ישעיהו י״ב:ה׳) זמרו ה' כי גאות עשה מודעת זאת בכל הארץ ואמר כי למין הזה מההשגה הנה הוא לא בחוסר כח להשגתה מכל הצדדים הצריכים לה אם מצד הכנת שכלו ופקחותו ואם מצד חומרו לפי טבעו ואם מצד שלמות הלמוד והישרתו. ועל שלמות שכלו אמר לא נכחד עצמי ממך אמר כי שכלו שהוא צורתו ועצמיותו ממנו נופח ולא נכחד ממנו אם שנעשה בסתר ורוקם בתחתיות ארץ. ועל הכנת חומרו אמר גלמי ראוי עיניך שכבר התבוננת בתכונת הגולם הזה ושמת עיניך עליו שיהיו היותר נאות שאיפשר. ועל הגעת הלמוד השלם מאלו העניינים הפעולים אמר ועל ספרך כלם יכתבו כי כל אלו המעשים הנפלאים נכתבו בתורה האלהית באופן שלם מאד בזכרון הימים שיוצרו ונמצאו בהם ולא אחד בהם בלבד כי רבים אשר בספר ההוא כמה דאת אמר (שמות י״ב:ב׳) החדש הזה לכם וגו' בעשור לחודש הזה ויקחו להם וגו' וכן ביהושע ובזולתו מהמקומות ובמעמד הנפלא (שם י"ט) בחדש השלישי וגו'. אמנם הקרי ירצה ועל ספרך כל אלו העניינים הנפלאים יכתבו ולו רצוני לספר ההוא אחד מעיקריו וכונותיו הוא בהם להודיעם ולזכור ימי' יוצרו להודות על אמתתם כי לא ישכח זכרם. והנה לפי שכבר ייחס לו ית' כל אלו העניינים באופן חזק מאד עד שכבר יובן שכל המעשים ההם יפעל אותם מבלי אמצעי כענין הפועלים הקרובים, לזה אמר ולי מה יקרו רעיך אל וגו' *ירצה וכו', ר"ל מה מאוד יקרו בעיני רוב הסבות אשר בחרת לרעיך וכלי מלאכתך, להנהיג אותי וכל עניני על ידם, ואף כי המרחק הרב מאוד, ביני השפל, וביניך הנשגב והנעל' על כל, עד כי "הקיצותי", (מלשון קצה, ענדע), "ועודי עמך", ר"ל כי אתה משגיח עלי תמיד, אף כי אנוכי נצב בשפל המדרג' כאלו הייתי עמך וקרוב אל מעלתך הנשגב', וכל זה יתנגד לדעת הפילוסופים האומרים, כי נשגב ונעלה הי"ת מהשקיף על בני אדם ועניניהם פחותי וקלי הערך. ירצה לא נעלם ממני כמה יקרו ריעיך אל והם האמצעי' היקרים מהמניעים עליונים אמצעיים ותחתיי' אשר על ידם עשית עמי כל המעשים האלה שזכרתי ראשונה ומה עצמו מספר ראשיהם מרוב ההרחק אשר ביני ובינך אבל לא מפני זה איחס אותם אליהם כמו שעושים הכופרים אבל ידעתי כי הקיצותי ממך בקצה האחרון מהרוחק ועודי עמך כי אתה המכוין והמסדר כל האמצעיים עד השלים עמי כל המעשים ההם ומי יתן אלוה ותקטול הרשע המכחיש זה בטענותיו הכוזבות ואנשי דמים הנמשכים אחריו יסורו ממני והם אשר יומרוך למזמה ומנשאים אותך לשוא בפיהם בסלק ממך ההשגחה והידיעה באלו העניינים הפרטיים האישיים בהראות פני הראות שהם מכוונים למעלה ורוממות בחק האלהית שאם הי' שידע אלו העניינים הפעולים או שניחסם אליו הנה יתחייב מזה שיושלם בהם כמו שיושלם היודע בידוע וגנאי גדול מזה שיתעצם בו וגם שיתחייב אם יכירם וישיגם שיהיו לו כלים היולאניים כמו שהם מורגשים חומריים ועוד שכבר תפול ידיעתו תחת הזמן כאשר הם נמשכים אליו ונופלים תחתיו. והחמשית העולה על כלן היא מה שטענו מרוע הסד' הזה הנמצא באלו הענייני' האישיים הרבה מאד אשר ראו כי הוא טוב לסלק ידיעתו מהם ממה שניחסם אליו כמו שזכרנו אלו הה' עניינים וביארנום בדברי איוב כשהיה מבקש להפוך קערה על פיה, אצל ספור העקידה שער כ"א ושם ביטלנו דעתם בהם בהראות דרך אונאתם בטענותיהם ואשר כולם הם תואנות למצוא מקום להפקרם ולהוציא עצמם מכלל שום שעבוד ועבודה אלהית והוא אומרו בכאן אשר יומרוך למזמה נשוא לשוא עריך כי באמת אין זה רק שפנה לבם אל השוא והבטלה ולזה אמר הלא משנאיך ה' אשנא וגו' תכלית שנאה שנאתי' וגו'. ירצה כי לא ישנא אותם כאדם השונא למי ששונא אוהבו או אדונינו שאינ' תכלית השנאה כיון שהיא באה על יד אחר אמנם שאויבי השם תכלית שנאה שנא אותם כי לאויבי' היה לי ממש ולא מחמת הזולת ואתה אלהי תחקור לבבי ותבחן שרעפי וראה אם שיח ושיג ודרך לי בזה להעציב ולחרף זולתי ולא במשפט ונחני בדרך עולם אם להוכיח אם ליסר הרי מבואר שכל המזמור הזה לא נתיסד רק להורות לכל מבקש הצלחתו המיוחדת להיות עיוניו במין הזה מהפועלים וכי הוא הדרך המיוחד אליו להנאתו ולטובתו לפי טבעו והשגתו מה שלא יהיה כן במין מהפעולות שעליו אמרו החכמים (חגיגה י"ג.) אין לך עסק בנסתרות:

42. _.39.1.6

    ועתה מפני שאלו הפקפוקים והערעורים יעמדו לשטן לימין כל אחד מן האנשים אחד המרבה ואחד הממעיט בענייני אמונת' ועל כן מספקין ליחס אליו יתעלה זה המין מהפעולים. אבל יאמרו טבע זר או מקרה זר קרה להם וכ"ש כאשר יצרפו להם עיון אחר ממה שכתבנו החוקר בתחלת ספר המדות. *ר"ל כי דעת החוקר אריסטו הוא, שהתכלית היוצאת אל הפועל יקרה תמיד מהמחשב' אשר הוציאה אותה אל הפועל, ד"מ מעלת הכסא והשלחן הנמצאים בפועל, היא יותר נכבדת ממחשבת החרש כל עוד חשב עליהם ולא הוציאם עוד לאור, ונמשך מזה, כי לא לבד שיקנ' השכל הפועל בחרש זה שלמות חדש' ע"י מלאכתו אשר בה יוציא מחשבתו אל הפועל, כ"א גם תיקר מלאכתו שהיא התכלית יותר ממנו שהוא רק החושב והפועל, וע"כ אמרו הפילוסופים שנמשכו אחריו, כי אם ניחש אל הי"ת פעולות ועשית דברים פחותי ערך אלה, הלא נפחת ונגרע בזה ערך שלמותו ית' ומעלת מחשבת השכלתו הנשגב' ממעלת הדברים אשר הוציא אל הפועל, ולדחות דבריהם אלה אמר הרב ז"ל, כי לו הית' תכלית מציאת הדברים האלה מכוונת רק לעצמם, ר"ל שכוונת הי"ת בהם הית' רק שיהיו בעולם, מבלי השקפ' אל תכלית אחרת יותר יקרה, אז היו דבריהם צודקים, כי נגרע בזה מעלת הי"ת, אפס תכלית מציאותם היא רק שיכיר האדם על ידם אמיתת מהותו ית', וא"כ הוא בעצמו ית' ר"ל השגת אמיתותו, התכלית לכולם, וא"כ גם הוא הנכבד והנשגב מכולם אף שעשה אותם, וביאר זאת במשל כנור ונבל, אשר אם יעשה אותן האומן רק בעבור עצמותם כי יהיו נמצאים, אז נוכל לשפוט, כי הם יקרים ממנו, אחרי שהוא טרח להמציאם, אפס בהיות כוונת עשיתם רק שיוכל המנגן לנגן עליהם אז יהי' המנגן בעצמו התכלית והנכבד מכולם, כן הדבר בבריאת הי"ת שהיא רק למנען יכיר וישיג האדם המשכיל על ידה את בוראה ית' א"כ הוא לבדו ית' התכלית, הנכבד והנשגב מכל. אמר נראה שיש הפרש בין התכליות כי מהם פעולות ואחרים זולתם פעולים אמנם מהדברים אשר להם תכליות בלתי הפעולות יותר טובים הם הפעולים מהפעולות ע"כ. ראה קרא ההשכלות הנמצאות בשכל בלתי יוצאות ממנו פעולות ואל העניינים היוצאים חוץ ממנו במציאות בחומרים קרא פעולים וגזר שכאשר יהיו אלו הפעולים תכלית אל הפעולות השכליות הקודמות להם וממציאות אותם כמו שתהיה המצאת הכסא או הכנור תכלית למחשבת האומן בה ובציורה כי הנה אז הפעולים האלו עם היותם נמצאים חמריים המה טובים ומעולים מפעולות השכל הקודמות להם. באשר הפעולים הם תכליות והפעולות הם מסודרים בעבורם והנה א"כ יחוייב לא לבד שיושלם שכל הפעול בפועל אבל שיהיה טוב ויקר ממנו וזה עצמו מה שיחוייב להם מענין אלו הפעולים כשניחסם מכוונים אליו יתעלה ומתבונן בהוצאתם לחוץ עד שכבר תראה מפני כל אלו הטענות שהוא סכנה עצומה או חטא מגונה ליחס אותם אליו ולתארו עליהם בשום פנים. הנה לזה נתייחד הדרוש הנפלא בזה בעצמו בביטול הטענות האלו הנזכרות במזמור שיר ליום השבת הוא שיר מיוחס אל אדם הראשון, (אדר"נ פ"א) אשר לו נאה להודות על אלו הפעולים בעצמם וזה שיר שבח של יום השביעי (תמיד פ"ז) כי אות היא לעולם כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ. והעד הנאמן על אמתת זה היות ראשית דבריו:

43. _.39.1.7

    טוב להודות לה' (תהלים צ"ב). כי מי יאמר לו שאין טוב להודות לה'. אבל יראה באמת כי הוא מאמר פוסק וגוזר בענין שהיה לו ראשונה שום ספק ופקפוק בו ויאמר שאחרי ראותו היטב הטעמים המחייבים ההודאה והשבח לו יתעלה ביחס אליו בכמו אלה העניינים עם הטענות שידומה בעדם המניעה מזה הנה הוא יגזור בשכלו ורוח קדשו העולה על כל עיון שהוא טוב להודות לה' ולזמר לשמו מבלי שיוחס אליו שום חסרון מהחמשה טענות שטענו עליו כלל. והנה בזכרו שני מיני השבח האלו רצוני הודאה וזמרה יראה שנמשך אל כונת מה שכתבו החכם בפרק י' מהמאמר הא' מס' המדות אמר נראה שכל דבר משובח ישובח בעבור דבר אשר לו אצל דבר אחר כי הצדק ואנשי החיל ובכלל הטוב והמעלה נשבחם בעבור הפעולות והמעשים והאמיץ והרב וכל אחד מהאחרים יש לו בטבעו דבר אצל דבר אחר טוב ומעולה מפורסם זה אצל התושבחות אשר הם אצל האלהות כי היו דברי צחוק או נעריכם אלינו וכו'. עד אומרו כי נהלל האלהות ונאשרם וגם נהלל האנשים האלהיים. אמר כי ענין השבח בלשונו הוא מה שיתואר בו הדבר כשהוא טוב לענין מעולה ממנו כמו שנשבח המעלות בעבור הפעולות המסודרות מהם וכיוצא בזה ושלזה יהיה לעג שישובחו האלוהות אלא אם יהיה ע"ד דברה תורה כלשון בני אדם אבל שיהוללו כי ההלול בלשונם הוא שבח המכוון לכבודו ומעלתו מצד עצמו לבד. וכבר תראה במקומות מה סגולת זאת המלה על זה האופן כמ"ש הכתוב, כל הנשמה תהלל יה (תהילים ק״נ:ו׳) ובשומו ראש המזמורים וסופם מלת הללו יה שאומרו רבותינו ז"ל (פסחים קי"ז.) שהוא הלשון היותר משובח שבשירים ואמרו שכולל שם ושבח כאחת שהכוונה שהוא שבח המתיחס והנאות לשם ויצדקו יחד והוא מה שיכוון מהחכם באומרו (משלי ל״א:כ״ח) בעלה ויהללה כמו שיעיד הכתוב הסמוך רבות בנות וגו'. ואיך שיהיה בזה יראה שכיון המשורר היטב בחילוף הלשונות אמר טוב להודות לה' שהוא ענין הנאות אליו מבלי צירוף אל דבר אחר אמנם ולזמר לשמך עליון כי הוא שבח שיאמר בצירוף אל ענין מעולה ממנו ואמר זה לפי שהשם הוא מה שיורה על הפעולים אשר עמדנו עליהם ומהמפורסם כי מצד מעשיו המיוחסים אל שמו הגדול נבוא לדעת אותו יתעלה ולזה היא ידיעה משובח' במה שענינה הוא להגיע בה אל טוב מעולה ממנו והידוע כי לשון זמרה הוא תרגום של שבח ושבח תרגום של זמרה: להגיד בבקר חסדך וגו'. כי טוב להגיד מעשה חסדיו אשר הם מצד הפעולים האלו שבהם יוכל להגיד המגיד הגדה ברורה מפורסמת כאור בקר כדי שתושג לנו בה אמונת אומן לידיעה אשר מצד הפעולות שהיא אצלנו במדרגת הלילות אם מצד קיצורנו בהם ואם מצד שהם עניינים שחויב לכסותם כלילה. והנה אחר שגזר על זה המשפט הנכון וביאר תועלתו בקצרה עשה משל נמרץ מאד למה שאמרו מתועלת אלו הפעולים אשר בו תגדיל תושיה להתיר בו רוב הספקות שטענו על זה הדרוש שבעבורם אמרו שאין טוב להודות לה' כמו שאמרנו והוא אומרו עלי עשור ועלי נבל עלי הגיון בכנור הנה הוא מבואר שכלי הנגון כל עוד שיתרבו טורי מיתריו וכל שיהיה בטנו יותר חלולה יהיה מה שינגנו בו יותר נראה לנגון אדם ויהיה קרוב להשמיע אל האזן כוונת מה שישורר בו וכ"ש כשיהיה הנגון עלי הגיון קודם, רצוני שישורר המנגן תחלה בפיו כמנהג לוקחי כנור סובבי עיר בלילות כי אז יראה כאלו הכנור אומר הדברים ממש בנגון מיתריו ואמר שכבר ישיג המשבח והמזמר בזה המין מהפעולים השגה מה במין המעולה ממנו מן הפעולות כמו שתושג כוונת המשורר המנגן עלי עשור ועלי נבל שהוא מיטב הכלים גם כשיוקדם ההגיון אל מלאכת הכנור והוא מה שפירש היטב באומרו. כי שמחתני ה' בפעליך במעשה ידך ארנן. כי השמחה המגעת מהפעולות הוא ע"י שירנן וישבח במעשה ידיו והם הפעולים והנה בזה התיר הספק היותר עצום שבענין וזה שאם יהיו אלו הפעולים תכלית לעצמם כמו שהיה הנבל או הכנור מצד מה שהם פעולים תכלית אצל האומן מצד מה שהוא אומן הנה יצדק עליהם מאמרם שישתלם השלם בפחות כמו שיושלם האומן בהוצאת הכלי למעשהו לפי שכבר יהיה אצלו הפעול יותר טוב מהפועל. אמנם אין הענין כן רק הם כמו כלי הזמר אצל המנגן המצוה לעשות אותם שלא ידרשם לעצמם רק מחמת הנגון שהוא פועל נשאר בעצמו או אל התעוררות הנפש אל פועל עליון ממנו כי אז אין הפעול ההוא אצלו נכבד מהפעולות אדרבה הם נכבדות הימנו למה שהוא מסודר אליהן. וכן הוא באמת אצל כל העניינים הפעולים האלו אשר אמרנו שאינם מכוונים לעצמ' כי אם להגיע בהם אל אמתת מציאותו יתעלה יכולתו וחכמתו העצומה כמו שנאמר בנמצאים הכוללים (ישעיהו מ״ב:ה׳) בורא השמים ונוטיהם וגו'. (ירמיהו י׳:י״א) עושה ארץ בכחו וגו'. (שם) אלהיא די שמיא וארקא לא עבדו יאבדו מארעא וגו'. ובאלו העניינים החלקיים בכל מה שיסופר מהם נזהר מאד בזה הענין ולא סר מתת הסבה התכליתית לכלם הדעת אותו יתברך שאין דבר יקר למעלה ממט בשום ענין. כמו שאמר (שמות ו׳:ו׳) לכן אמור לבני ישראל אני ה' והוצאתי אתכם וגו' והצלתי אתכם וגו' וגאלתי אתכם וגו' וכוונת הכל ותכליתו וידעתם כי אני ה', גם אמר (שם י') למען שיתי אותותי אלה בקרבו ולמען תספר וגו' וסוף וידעתם כי אני ה' וכן בכלם הודיע כי תכלית כל הפעולים האלו אינם לעצמם אבל עקר כוונתם ותכליתם הוא הדעת את ה' שהיא פעולה מעולה נשארת בעצמה בלתי יוצאת ממנו יתעלה אשר הוא הדעת אותו כמו שאמרנו. וכבר עמד החוקר על זה הספק עצמו רצוני מהיות הפעולים טובים מהפעולות והתירו על זה האופן בעצמו כשאמר תכליות רבים לרבות מהפעולות וכו'. עד אומרו הנה אם יש שם תכלית לנפעלים וכו'. והוא פירוש נכון ודרך ישר בחלקי מאמריו שם כמו שביארנו במקומו ת"ל. ומזה ימשך התר השנית והשלישית מהטענות ועליהם אמר מה גדלו מעשיך ה' מאד עמקו מחשבותיך. ירצה כי אחר שנתבאר שאין להשקיף הפעולים האלו ואם גדולים ונוראים הם מצד עצמם כי אם בבחינת התכלית העליון ההוא להם הנה הוא ראוי להפליג שבחם מאד ולומר כמה גדולים מעשיך ה' ממה שיחושב מהם בתחלה כי באמת בבחינה ההיא אינם פעולים מורגשים רק דרושים מושכלים נמצאים בשכל ועומדים בו עמידה קיימת כמו שאמר המשורר בפירוש (תהילים קי״א:ב׳) גדולים מעשי ה' דרושים לכל חפציהם וסוף שכל טוב לכל עושיהם תהלתו עומדת לעד. ולזה כשנניח שנתעצם היודע יתעלה במה שידעהו מהם מענין תכליתם לא יתעצם רק בו יתעלה מצד מה שיסודרו להודיע ולפרסם רוממותו בעולם. ומזה הטעם עצמו יתבאר כי מאד עמקו מחשבותיך מהיותם מחשבות היולאניות כמו שיטענו המטעים וזה שהפעולים האלו מצד צורתם ותכליתם אי אפשר שיסתרו מעיני בחינתו בשום צד כי זאת הכתיבה דרך משל מצד היותה על הספר בדיו היא ודאי חומרית ונתפשה בכל אותן הטענות שאמרו. אמנם מצד צורתה ותכליתה אם היה המובן ממנה דבר מושכל או הישרה אל הידיעה האלהית וקיום מאמרו המביא אל ההצלחה כמו שהוא ענין התורה האלהיות הנה צדדים אלו לא יפרדו ממנה לעולם. ובבחינה זו לא ראתה התורה למנוע ממנו הרגשת אלו העניינים החלקיים בשום פנים אמר דוד (שמואל א י״ז:מ״ו) היום הזה יסגרך ה' בידי והסירותי את ראשך מעליך וסיים וידעו כל הארץ כי יש אלהים לישראל וכן וידעו כל הקהל הזה כי לא בחרב ובחנית יהושיע ה' וגו'. כי הנה אלו הפעולים החלקיים הנפעלים על ידי איש מעבדיו בכל המון הנזכרים כבר כלם הם נודעים אליו ומשיג אותם מצד מה שהם מסודרים אל הודעת אמתתו. ולפי שאלו העניינים לא יבינם רק האיש הנלבב נקי הדעת משולל מהדעות המשובשות ומהאמונות הנפסדות לזה אמר איש בער לא ידע וכסיל לא יבין את זאת. ירצה הפתי לא ידע אלו העניינים הדקים וגם לא יבינו כל כסילים החושבים לדעת בינה והיא רחוקה מהם. ואיפשר שיהיה זה הכתוב דבק אל מה שאחריו או חציו האחרון, יאמר איש בער לא ידע מה שאמרנו וכסיל לא יבין את זאת והיא הטענה הה' שאמרו מרוע הסדור. ואמר עליה בפרוח רשעים כמו עשב וגו'. יאמר שאחר שהוא מבואר לכל בעל דת שסדור העולם ומנהגו הוא על פי שתי ההנהגות הידועות הטבעית וההשגחיית הנה הוא מחויב שיפלו בה לפעמים דברים מסודרים ממנהג הטבע לטוב או לרע בלתי מסכימים אל פעולות האיש ההוא כאשר לא יספיקו מעשיו להדיחם מעליו בצד מצדדי ההשגחה כמו שכתבנו בשערים כ"ב וכ"ו. אמנם שהענינים שיהיו על זה האופן אי אפשר להתקיים לפי שלא יחודש ולא יעשה בעבור האיש ההוא. ולזה יתחייב שצמיחת הרשעים ופריחת' לא יהיה רק כעשב השדה שבין לילה היה ובין לילה אבד וכמ"ש החכם (קהלת ח׳:י״ג) וטוב לא יהיה לרשע ולא יאריך ימים כצל וגו' כמו שנתבאר בשער שלישי. ולא עוד אלא שאפי' מעט מההצלחה ההיא תהיה להשמדם עדי עד והנה היא זאת תשובה נכונה מאד לא יפקפק בה כי אם איש בער וכסיל כמו שאמר. והנה על הטענה הרביעית אמר ואתה מרום לעולם ה' ירצה ומה שטענו שאם תתבונן באלו הנמצאים המשתנים כבר תשוה להם גם אתה בשתשיג אותך התנועה ויגבילך הזמן זה באמת מבואר הביטול בעצמו שכבר נתפרסם שאתה מרומם ומעולה משתכנס עם אלו הנמצאות תחת הזמן שהוא ידוע שהזמן הוא מחודש ומוגבל ממך ואתה מרום מעולם ועד עולם בלי ראשית ותכלית וממך ימשך הקיום והנצחיות לכל אשר ימצא אתו אמנם אין שום הפסד וכליון נמשך ממך כי הנה אויבך ה' הנשמדים והאובדים מפניך הנה אויביך מעצמם יאבדו לעולם הבא ומאליהם יתפרדו כל פועלי און בעולם הזה ויתקלקל חבורם ויאבדו מהר כמו שאמר (איוב ט״ו:ל״ד) כי עדת חנף גלמוד, ומפי עליון לא תצא הרעות. אמנם הטובות באמת יתיחסו אליך מבלי שום טענה מאלו. הוא מה שאמר ותרם כראם קרני וגו'. שוה למה שאמר (שמואל א ב׳:ל׳) ועתה נאום ה' חלילה לי כי מכבדי אכבד ובוזי יקלו. ואמר שיגיע לו ולכל צדיק וצדיק שני מיני הצלחות הפך מה שזכר ברשעים. הא' שירים קרנם במעלה ורוממות בעולם הבא מכל זולתם ועל הצלחת העולם הזה אמר בלותי בשמן רענן כי עוד ינובון בשיבה דשנים ורעננים יהיו על נעימות ותענוג החיים. ויתכן גם זה שרצה בשני אלו הפסוקים כי הנה אויביך ה' הדוברים אליך סרה בטענות הנזכרות ודוגמתן הנה המה יאבדו ולא יספיקו להאביד זולתם בפחזותם ושקריהם. שאפילו כל פועלי האון יתפרדו מהם ולא ישמעו לקול דבריהם ולי אני עבדך הסותר טענותיהם ומבטלן נתת שכר טוב ותרם כראם קרני וגו'. אמר שהגיע מאמות זה הדעת שיעור מהאמות שאפילו אויביו העויינים אליו והקמים עליו מרעים תשמענה אזניו שהם אומרים עליו צדיק כתמר יפרח וגו'. הפך בפרוח רשעים כמו עשב. ויכוין אל שלשה הבדלים גדולים. האחד החוזק והיופי שזה כתמר וכארז בלבנון ואלו אינם רק כעשב ייבש. והשני כי הרשעים הם נפרדים ובלתי מסכימים אפילו לעצמם כמו העשב שכל נימא ונימא היא בפני עצמה אמנם הצדיקים הם מוסכמים במעשיהם ואם רבים הם לבם פונה בהם אל תכלית אחד כמו התמר והארז שעם היות שענפיו מרובים הכל מתיחדים בגזע אחד. והג' כי העשב הוא גדל בכל מקום הדיוט ואלו שתולין בבית ה' בחצרות אלהינו יפריחו וזהו כנוי אל העמידה הנצחות לפניו כי מצד שהיו בחייהם שתולים בחצרות ה' לעבוד עבודתו ראוי ומחוייב כי אף אחרי כן לא יעקר גזעם משם אבל יפריחו בחצרות אלהים לאכל פרי מעלליהם. ולזה אין ראוי לכל אוהבי האמת לשמוע טענות אלו ודומיהם ולמנוע עצמם מספר תהלות י"י כי עוד ינובון בשיבה מרוב ימים ועם כל זה דשנים ורעננים יהיו להגיד כי ישר י"י בכל מעשיו אלה ואין דבר מהם נעלם ממנו וכי הוא צורי וישועתי לא ניחס אליו דבר שיהיה עולתה ליחסו בו יתעלה כלל. הנה שנתבאר מה שרצינו אליו ראשונה מהיות השלמות המגיע אלינו מהעיון בעניינים האלהיי' יותר מצד אלו הפעולים ושההלול בהם לא לבד הוא מותר אבל מחוייב כי על כן מלא לב הנביאים והמדברים ברוח הקדש כמה הודות שירות ותושבחות עליהם כמו שנתפרסם מכל ספורי העניינים האלו החותמים בשירה הנפלאה שמפלגת בזה הענין כמו שיתבאר ושירות דוד המלך אשר לא יחשה מזכרונן בכמה מזמורים אין צורך לזוכרם והחכמים צוו עלינו תמיד על זה באמרם (בהגדה) ואפי' כלנו חכמים כלנו נבונים כלנו יודעים את התורה מצוה עלינו לספר ביציאת מצרים כי העניינים הנפלאים האלה הנה הם אשר השיגום אבותינו למראות העין והשאירום בידינו כאלו ראינום בעינינו והורגלו בהם לקחת מה שחוייב לנו שיתאמת אצלינו מאמתת מציאותו ויכלתו והשגחתו יתעלה אשר אי איפשר לשום ההצלחה זולת זה מאי שאי אפשר להגיע לזה מצד העיון מהפעולות וכבר תהיה זאת ההשגה במה שהיא מגעת באמצעית אלו הפעולים בענין הלמוד העיוני המגיע באמצעות המופתים ההקשיים אשר יובדל עניינם מהמושכל הראשון כמו שנתבאר זה בשער כ"ח אבל מ"מ הוא הלמוד הנאות והמועיל אל קצרי ההשגה אשר בדרכו יוכלו להשיג מה שנעלם מהם בזולתו. וכל זה הוא מה שכיוונוהו חז"ל במאמר שזכרנו ראשונה (ש"ר פ' כ"ג) בא וראה כמה גדולים יורדי הים משה כמה נתחבט ונתחנן לפני הקב"ה עד שיראה הדמות שנאמר (שמות ל״ג:י״ח) הראני נא את כבודך אמר לו הקב"ה (שם) לא תוכל לראות פני. וזה כי מר"עה למה שהיתה כוונתו לפי עוצם תשוקתו לבקש ולהשיג בלי אמצעות שנאמר הראני נא את כבודך כי הוא בקשת המהות כמ"ש הרב המורה ולזה היו לו העניינים נמנעי ההשגה כי נאמר לו לא תוכל לראות פני ולבסוף מה שהשיג הראה לו בסימן והוא ענין השגת השלילות שהיא ראיית אחורים כמו שיתבאר שם ב"ה. ואמר שגם החיות שהם נושאות הכסא אינם מכירות הדמות לפי שאין השכלתם ממין השכלתו ולזה אומרים (יחזקאל ג׳:י״ב) ברוך כבוד ה' ממקומו כלומר ישתבח ויתרומם כפי השבח הראוי לו. אמנם יורדי הים מצד מה שהיו השגותיהם באמצעות אלו הפעולים המורגשים בעיניהם אשר יאמר כי הוא זה הנה עם זה היה נקל להגיע להכרת מציאותו ויכלתו והשגחתו יתעלה שהוא הדבר הנאות להם והמחוייב לשלמות'. אמנם לעתיד לבוא זה יאמר שני פעמים וזה כי כשתתרבה להם ההכרה וההשגה אשר מזה המין ובמראה עיניהם המה יביטו יראו בה כפלי כפלים כיוצאי מצרים כבר יגיעו למעלתם זו עצמה מהשגת השלמות והנה כאשר תושפע עליהם שפע השכל והחכמה בימים ההם כאשר נועד (ירמיהו ל״א:ל״ד) ולא ילמדו עוד איש את רעהו לאמור דעו את ה' כי כלם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם ונאמר (ישעיהו י״א:ט׳-י׳) כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים ונאמר (יואל ג׳:א׳) והיה אחרי כן אשפוך את רוחי וגו'. הנה בלי ספק שישיגו מצד מהותו מה שלא הושג עד הזמן ההוא לכללם והוא מה שאמר (ישעיהו כ״ה:ט׳) הנה אלהינו זה וגו'. שני פעמים כי אומרו הנה אלהינו זה קוינו לו ויושיענו זה הענין האחד זה ה' קוינו לו נגילה ונשמחה בישועתו זהו הענין השני. והנה אחר שנשלם מה שרצינו אליו לשומו כמו שער לבוא אל ביאור אלו הספורים הנפלאים אזכור הספקות הנופלות בהם קודם שנבא אל ביאורן:

44. _.39.1.8

    א אומרו ולא נחם אלהים דרך ארץ פלשתים כי קרוב הוא וגו'. כי לפי פירוש רש"י ז"ל קשיא מלחמת עמלק עד שהוצרך לתקן בראותם מלחמה כגון מלחמת העמלקי והכנעני ופי' הרמב"ן ז"ל, נדחק מכל המלחמות כמו שנרא' מפרושיו וגם כי נראה כי מיראת חזרתם למצרים הביאם דרך ים סוף וזה לא יתכן כי נסי הים הנפלאים אשר בהם באו לכלל יראה ואמונה שנאמר שם וייראו העם את ה' ויאמינו בה' ובמשה עבדו אי אפשר שלא יכוונו להעשות כן מתחלה אלא שיבואו ע"ד המקרה ואם היה ים אחר בדרך פלשתים היה לו לומר ולא נחם אלהים דרך ים פלשתים וגו' ויסב אלקים וגו'. וטעם וחמושים עלו בני ישראל כי לא נתחוור פירושו וחז"ל (מכלתא פתיחת בשלח) הוצרכו לומר אחד מחמשה וכו': ב אומרו וה' הולך לפניהם וגו' ללכת יומם ולילה. כי למה הוצרך לו יתעלה ולהם שילכו בלילות טוב הוא שילכו (יומם) בשובה ונחת: ג אומרו דבר אל בני ישראל וישובו ויחנו וגומר. כי למה הוצרך להתנכל להם בזה לחזק את לבם לרדוף אחריהם והרי לא פטרום לגמרי כי אם לעבודת שלשה ימים ואחר עבור זמנם הנה המה ירדפו אחריהם מעצמם ואף כי גמרו בלבם לשלחם חפשים בידוע שיצאו אחרי ממונם כי לעת כזאת היו צורך שאלת הזביחה והשאלת הכלים לפי המפורסם ואם תאמר שלא היה בלבם לרדוף אחריהם כלל זו קשה מן הראשונים כי למה תהיה כזאת מאתו לחזק את לבם אחרי שכבר הודו וקבלו מלכותו משלם. וכן יאמר באומרו ויהפך לבב פרעה ועבדיו וגומר כי אם לא היה בלבם מתחלה לשלחם כלה הנה לא נהפך לבם ממה שהיה כבר ואיך אמר מה זאת עשינו כי שלחני את ישראל ומתי שלחום אלא לזמן הזביחה לבד ואם שלחום לגמרי והוא הסב לבם אחורנית הדרא קושיא לדוכתא: ד אומרו וייראו מאד ויזעקו וגומר. כי אחר ששמעו את דבר ה' ועמדו בסוד כונתו ועשו החזרה ההיא על פיו לא היה להם להצטער כלל. וגם כי לא יסכים מאמר ויזעקו בני ישראל אל ה' עם מאמר המבלי אין קברים במצרים וגומר הלא זה הדבר אשר דברנו אליך במצרים וגומר. ועוד כי מה שאמר שדברו אליו במצרים היה ענין אחר שפחדו אליו מהרעב והצמא וכדומה אבל זה שאירע להם מהיציאה אחריהם לא אמרו שעלה על לבם ואיך אמרו זה הדבר אשר דברנו וגו'. וטעם מאמר המבלי אין קברים, המבלי אין אלהים (מלכים ב א׳:ג׳): ה אומרו התיצבו וראו את ישועת ה' כי למה לא הגיד להם משה בביאור את ישועת ה' אשר יעשה להם כי יאמינו וישמחו בה אלא שדבר להם בסתם וכמי שאינו יודע. וקשה מזה אומרו כי אשר ראיתם את מצרים היום לא תוסיפו וגו'. כי אינם דברים נאותים להם לפי דחקם שהרי יצדקו מאמרו אם יהרגום המצריים או יטבעו בים. וגם שגזרה זו לא נתקיימה שכבר ראום בבוא מלכי מצרים על ארצם (מלכים א י״א:י״ח) ובשוב ישראל לשם (ירמיה מ"ג) בימי ירמיהו ועוד אומרו ה' ילחם לכם ואתם תחרישון כי למה יחרישו והלא טוב להם להודות ולהלל כמו שעשו ואם אל המנוחה יכוין היה לו לומר ואתם תשבו בטח או ואתם תנוחו: ו אומרו מה תצעק אלי כי היכן צעק ואם צעק אל מי ראוי לזעוק בשעת הצורך זולתו. גם מאמר ואתה הרם את מטך ונטה את ידך על הים. יראה שהיה לו לומר בהפך הרם ידך ונטה את מטך וגו': ז אומרו נטה את ידך על הים ובקעהו ואח"כ נאמר ויולך ה' את הים ברוח קדים עזה וגו'. וישם את הים לחרבה ויבקעו המים. היה לו לומר לפ"ז נטה את ידך על הרוח ויבא רוח קדים עזה וגו': ח בטעם ויסע מלאך האלהים ההולך לפני מחנה ישראל וילך מאחריהם וגו'. כי היה לו לומר ויבא מלאך האלהים וגו'. וטעם ויהי הענן והחשך ויאר את הלילה. ט אומרו ויאמר מצרים אנוסה מפני ישראל ואחר כך אומר מצרים נסים לקראתו והלא לא היה להם לנוס אלא דרך ארצם ואם היו מטורפים ונכנסין אל הים לא היה לו לכתוב לומר נסים: י באומרו וישב הים לפנות בקר לאיתנו ואז"ל (ש"ר פ' כ"א) אני הוא שהתניתי עמו מתחלה שאני קורעו שנאמר וישב הים לפנות בקר לאיתנו לתנאו הראשון והלא לא שב אז אלא לטבעו דכתיב בפי' וישובו המים ויכסו את הרכב: אלו הן הספיקות שראוי לעוררן בזה החלק מהספור הכולל העניינים הנפלאים אשר נעשו אחר שלוח העם אשר בהם נגמרה הישועה ובאו לכלל אמונה שלמה ועליהם אמר שירה והנה השירה עצמה תהיה חלק בפני עצמו כי הוא מה שיאות לה כפי העניינים המכוונים בה ונבוא אל הביאור:

45. _.39.1.9

    ויהי בשלח פרעה. ולא נחם אלהים וכו'.

46. _.39.1.10

    לפי שהיה מהשלמות האלהי להשלים את אשר החל כמו שאמר (שמות ג׳:ח׳) וארד להצילו מיד מצרים ולהעלותו אל ארץ טובה וגו'. אל מקום הכנעני והחתי והאמורי וגו'. היא הארץ אשר נאמר בה (דברים ט׳:א׳) שמע ישראל אתה עובר היום לרשת גוים גדולים ועצומים ממך ערים גדולות ובצורות בשמים עם גדול ורם בני ענקים אשר אתה ידעת ואתה שמעת מי יתיצב לפני בני ענק. ומהידוע כי תולדת הענקים האלה ובית אבותם גם הם מארץ פלשתים היו כמפורסם מגלות (שמואל א י״ז:נ׳-נ״א) ומילדי הרפה אשר נפלו ביד דוד ועבדיו (שמואל ב כ״א:ט״ו). וכתיב (ביהושע י״א:כ״ב) לא נותר ענקים בארץ רק בעזה בגת ובאשדוד נשארו ואותה גם היא נתנה לישראל לנחלה דכתיב (שמות כ״ג:ל״א) ושתי את גבולך מים סוף ועד פלשתים וגו' והיא אשר כבשה דוד וצרפה לארץ כמשפטיה והלכותיה כמוזכר (בגיטין ח'.) והיה מאד מבואר שנצחון המלחמות האלה היה קשה מאד ונמנע מהם בתכלית המניעה. לזה היה מהחסד האלהי לגמור בעדם את אשר החל לעשות ולהמשיך עוד ענין ההתחכמות ההוא אשר כתבנו בענין המכות ולהתנכל בפרעה ובכל עבדיו בתת להם מקום לטעות בלבם הבלתי נכון עמו באופן שיצאו למקום משפטם שם יתגדל ויתקדש שמו על כל מלכי הארצות ההם ורגזו וחלו מפניו ושם תכבש הארץ בפניהם מבלי שימצאו עוד כל אנשי חיל ידיהם כמו שביאר בסוף השירה נחית בחסדך וגו'. שמעו עמים ירגזון וגו' עד יעבור עמך ה' וגו'. כמו שיבא וכמו שנתבאר מהספורים עצמן. וכל זה היה מצורך ההוצאה ההיא משם כאשר אמרנו כי הכל הולך אחר החתום (התר ספק א') ולזה אמר כי בשלח פרעה את העם לא נחם אלהים בדרך אשר החזיקו בה בנסעם מרעמסס סכתה והוא דרך ארץ פלשתים שהוא העם היותר קרוב להם לפי דרכם. כי אמר אלהים פן ינחם העם בראותם כובד המלחמה אשר יערכו לנגד העם המר והנמהר ההוא והיה בנפול בהם בתחלה לא יקוו את ישועת ה' אשר יעשה להם ושבו מצרימה וכ"ש משאר מלכי האמורי אשר כגובה ארזים גבהו והפליא עצה להסב אותם דרך המדבר ים סוף לסבה שקדמה והיא שעמדה להם אף ע"פ שנתעכבו במדבר ארבעים שנה כמו ששמה ההשגחה דבר בפי רחב הזונה (יהושע ב׳:ט׳) ידעתי כי נתן ה' לכם את הארץ וכי נפלה אימתכם עלינו וכי נמוגו כל יושבי הארץ מפניכם כי שמענו את אשר הוביש ה' את מי ים סוף מפניכם בצאתכם ממצרים וגו'. ונשמע וימס לבבנו ולא קמה עוד רוח באיש מפניכם וגו' כי בפעם ההיא החל וכלה להפיל לבם לבלתי התחזק לערוך כנגד' מלחמות חזקות רק קצת חוזק וסירוב שנתן השם בלבם למען תתם בידם כמו שאמר (שם י"א) לא היתה עיר אשר השלימה את בני ישראל בלתי החיי יושבי גבעון את הכל לקחו במלחמה כי מאת ה' היתה לחזק את לבם לקראת המלחמה את ישראל למען החרימם וגו'. ומזה המין היתה מלחמות סיחון שנאמר (דברים ב׳:ל׳) כי הקשה ה' אלהיך את רוחו ואמץ את לבבו למען תתו בידך וגו'. ומלחמת עוג אינה כדאי לחוש אליה כי הוא לבדו נשאר מיתר הרפאים וכל שכן עמלק וגם ששסהו הקב"ה בהם לחטאם הקודם. והוא מה שאמר ויסב אלהים את העם וגו' עד בני ישראל וגו'. והוא שעלו משם מזויינין, בכל כלי קרב מפחד ה' ומהדר גאונו אשר לא נשאר עוד רוח באיש להתיצב בפניהם כו'. (ובזה הותר ספק א'):

47. _.39.1.11

    ובמדרש (ש"ר פרש' כ') ולא נחם אלהים וגו'. משל למלך שהיה לו בן קטן והוא מבקש ליתן לו ירושה אמר אם אני נותנה לו עכשו והלא קטן הוא ואינו יודע לשומר' אמתין עד שילמוד כתבים ויעמד על עמקם ואח"כ אני נותנה לו כך אמר הקב"ה אם אני מכניסן לארץ מיד עדין לא נתעטרו במצות ולא למדו תורת תרומות ומעשרות אלא הריני נותן להם את התורה תחלה ואח"כ אכניסם לארץ. והנה א"כ יהיה כי אמר אלהים טעם שני בחסרון הוא"ו וידרשוהו גם כן על דרך כל המחלה אשר שמתי במצרים וגו' (שמות ט״ו:כ״ו) כמו שיבא. והכונה כי בעמדם על הר סיני ולומדם תורה ומצות. יובטח משינחם העם מהעתקם מדעות מצרים הנפסדות ולא יפוחד עוד מהם שבראותם מלחמת יצר הרע והאומות ישובו מצרימה: ויקח משה וגו'. זכר זה בכאן אם להורות על חומר השבועות שאפילו בשעת הדחק שהחזיקו עליהם מצרים למהר לשלחם אין להתעצל וגם הוא דבר שהוסיף אמונה בגאלת' למה שהיתה מצוה מיוחדת בפקוד אלהים אותם: ויסעו מסכות וגו' וי"י הולך וגו'. משם היתה התחלת הסבה לדרך המדבר ים סוף כמו שאמרנו ושם להם דרך שילכו יומם ולילה. (ב) והיה זה כדי שיחשב עליהם בתחלה שהם פוחזים לברוח וגם כן אחר שישובו ויחנו על פי החירות יגזור עליהם ודאי שהם נבוכים ומזה ומזה עצת י"י היא תקום: וידבר י"י אל משה דבר אל בני ישראל וישובו ויחנו וגו'. (ג) הטעם כי מאחר שחשדם פרעה שכוונתם לברוח במ"ש להם (שם י') ראו כי רעה נגד פניכם ולבסוף אמר (שם י"ב) קומו צאו מתוך עמי גם אתם גם בני ישראל ולכו עבדו את י"י כדברכם נראה שכבר נתייאש מהם לגמרי. אמנם לא נתייאשו מממונם שחשבו שעל כל פנים יחזירוהו או ישלחוהו להם ואם היו הולכים לדרכם בלי שום ערבוב ומבוכה לא היה ממלא לבם אותם לרדוף אחריהם בסוס ורכב להלחם בם להחזיר' אבל יצאו אליהם במתי מעט לתבוע ממונם אם יתנוהו להם מוטב ואם לאו יקחו להם תחתו נכסיהם שעזבו בבתיהם כאשר הם כמו שכתבנו שם ובתחלת הענין. אמנם עכשו כשראום נבוכים בארץ וסגורים במדבר הסיעו לבם הוא ועבדיו מן הממון לבד ונהפך ג"כ אל העם לאמר מה זאת עשינו כי שלחנו את ישראל מעבדיו כי חשבו כי גם שלא מדעת אלהיהם הם בורחים והוא שסגר עליהם המדבר והוא טעם החזוק שאמר וחזקתי את לב פרעה כמו שמה שהוליך את הים ברוח קדים עזה היה ענין החזוק השני וכבר כתבתי זה בשער ל"ו בספור המכות. ואיפשר ג"כ כי המבוכה הזאת שהיה להם במדבר הספיקה לו לתת לב לצאת וגם לזרז עצמו בסוס ורכב אבל עדין היה לבו נוקפו מפני היד שנשתלחה בו עד שהוסיף עוד חוזק בלבו ויצא והוא מה שנאמר וישובו ויחנו וגומר ואמר פרעה וגו' ואחר כך וחזקתי וגו'. וכן במעשה ויגד למלך מצרים וגו' ויהפך לבב פרעה וגו' ויאסר וגו' ויקח וגו' ויחזק ה' את לב פרעה וגו'. ויאסור את רכבו ואת עמו לקח עמו ירצה כי במה שאסר הוא את רכבו בעצמו לקח את לב עמו עמו כי מי ראה אותו אוסר מרכבתו ואינו יוצא אחריו: ואכבדה בפרעה וגו' לא ראתה חכמתו לפרש להם הכבוד ההוא מה עניינו וטבו ואיך יהיה הדבר ההוא הגדול והם חשבו כי מדי צאתם אחריהם ירעם אלהים עליהם בקולות וברד ואבני אלגביש וכיוצא בזה באופן שלא יקבלו מהם לא נזק ולא שום צער ולו יתעלה נתכנו עלילות כדי שיתרשם בלבם הענין הנפלא ההוא תכלית הרושם כמו שיבא ולזה מה שנאמר ופרעה הקריב וגו' וייראו מאד ויזעקו בני ישראל אל ה' וגו' (ובזה הותר ספק ד'):

48. _.39.1.12

    ובמדרש (ש"ר פ' כ"א) באותו שעה אמר הקב"ה לכך הייתי מתאוה לשמוע קולכם שנא' (שיר ב') השמיעני את קולך וגו' משל לבת מלכים שצעקה מן הלסטים והצילה המלך ואח"כ בקש המלך ליטלה לאשה והיה מתאוה שתדבר עמו והיא אינה רוצה גירה בה את הלסטים וכו' וכוונת הכל כדי שיתרצו אליו ויכירו הצורך הגדול להם לשמוע בקולו ולקבל דברותיו. אמנם הם מכאן מצאו מקום לטעות ולחשוב כי אולי כוונת האל יתעלה היתה לפוקדה ולהושיבם שם פדויים במיטב הארץ בארץ רעמסס שהיא כגן י"י ושמשה מדעתו היה מוציאם משם ללכת על אשר לא ידעו להשתרר עליהם במדבר וזה דבר שהורגלו לאומרו יום יום, למה זה העליתנו ממצרים, המעט כי העליתנו (במדבר ט״ז:י״ג) ולמה העליתנו וגו' (שם כ') ולזה מצד אחד צעקו אל י"י כי בטחו בו יתרצה להם גם אויביהם ישלים עמהם וישובו עמם בשלום ולא שיערו אופן אחר מהישועה אחר שמתחלה לא הודיעם וכעת לא השמיעם כזאת ומצד אחר נתרעמו על משה וכמפליגים על אשמתו ומתלוצצים עליו אמרו לו המבלי אין קברים וגו'. (ד) אמרו שמא חשבתנו מן הפתאים החרדים מאימת הקבורה אחרי מותם כאלו יקברום בחיים ולפי שידעת שאם נמות או נהרג במצרים לא נהיה שם באין קברים כי עכ"פ יקברו אותנו לטהר את הארץ לזה לקחתנו למות במדבר כדי שנפול כלם שם פגרים מתים ואין קובר מה זאת עשית לנו להוציאנו מדעתך מארץ מצרים. וכמוהו אומרו (מלכים ב א׳:ו׳) המבלי אין אלהים בישראל אתה שלח לדרוש וגו' ירצה אם רוח שטות תעלה עליך לדרוש על חלייך מאין אלהים מה לך אל בעל זבוב אלהי עקרון קום קרא אל אלהים אשר עשית לך כי מספר עריך היו אלהיך והמה לא אלהים וכמו שאמר (ד"ה ב' י"ג) כל הבא למלא את ידו וגו' והיה כהן ללא אלהים. (ד) הלא זה הדבר שאנו מצפים עכשיו שיושיענו בה הש"י והוא החזרה עמהם לישב שם בעבודתם הוא אשר דברנו אליך במצרים באמרנו כי טוב לנו עבוד את מצרים ממותנו במדבר כי הרע המעט בערך הרב הוא טוב ומוטב שהיינו עושים בתחלה מה שאנו מוכרחים לעשותו באחרונה ואם תשאל מתי אמרו על פיהן אנו חיים: ויאמר משה אל העם אל תיראו. (ה) אמר בטוח אני שתעשה לכם תשועה גמורה מהם אמנם התיצבו וראו את ישועת ה' אשר יעשה אתכם היום באופן אחר ממה שחשבת' כי העולה על רוחכם שתשובו למצרים ותשלימו עמהם היו לא תהיה (ה) כי יודע אני כי מצרים אלו אשר ראיתם אותם היום לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם. ואחר שקנטרם על פי דבריהם הרעי' אמר ה' ילחם לכם ואתם תחרישון (ה) ירצה אל תהרהרו על אופן הישועה איך ובמה יהיה כי ה' ילחם לכם בלי ספק ואז אתם תחרישון מכל דברי תלונותיכם אשר העתרתם עלי ולא יהיה לכם עוד פתחון פה. ולפי שבכלל דבריו אלה אשר דבר היתה צעקה לאלהים על הצרה הצרורה אשר היה בם כי הוא לא ידע על איזה דרך תעשה אלא שיהיה בדבריו כמוציא עליו שטר חוב שהוא חייב לפרעו לזה היה דבר ה' אליו על נכון (ו) מה תצעק אלי וגו' כלומר שמעתי את דבריך הצועקים אלי לאמר התיצבו וראו את ישועת ה' וגו' ה' ילחם לכם וגו' אמרתי הנני הנני דבר אל בני ישראל ויסעו:

49. _.39.1.13

    ובמדרש (ש"ר פרש' כ"א) אמר רבי אלעזר בן פדת בשר ודם אם הוא שומע אדם יודע לעשות דינו ואם לא אינו יודע לדון דינו אבל הק"בה אינו כן עד שלא ידבר האדם יודע מה בלבו וכן הוא אומר (ישעיהו ס״ה:כ״ד) והיה טרם יקראו ואני אענה עוד הם מדברים ואני אשמע לכך נאמר מה תצעק אלי דבר אל בני ישראל ויסעו. ועתה ראה כמה כיון ממה שכתבנו כי הנה הוא יתברך שמע מה שכיון אליו משה מהצעקה ואם לא הוציא בשפתיו והוא נכון מאד ויש במשמע מאמר מה תצעק אלי כלומר כבר נתתיך אלהים לפרעה בכל מה שיעשה בו להוציא את בני ישראל מידו א"כ מה תצעק אלי שום תפלה וצעקה דבר אל בני ישראל ויסעו (ו) ואתה מעצמך הרם את מטך ונטה את ידך על הים ובקעהו כי לא ימרה את דבריך כי אתה מהשרים הרודים בשבט על הדברי' הטבעיים שישתנו על פיך ובגזרתך לא מכח המתפללים כמו שנאמר (תהילים צ״ט:ו׳) משה ואהרן בכהניו ושמואל בקוראי שמו וגו' כאשר יתבאר זה הענין היטב בפרשת בלעם שער פ"ב ב"ה. ואתה הרם את מטך וגו' שם גלה לו סוד אופן ישועתם שתהיה על הצד היותר נפלא שאיפשר אם בשיבקע הים ויבאו בתוכו בחרבה מה שלא צוייר לו מתחלה ואם בשיסכל עצת המצריים ליכנס אחריהם ויוטבעו. (ובזה הותר הספק ו'):

50. _.39.1.14

    ובמדרש (ש"ר פרש' כ"א) א"ר אלעזר הקפר אמר לו משה לא כך אמרת שאין הים נעשה יבשה שנא' (ירמיהו ה׳:כ״ב) אשר שמתי חול גבול לים וגו'. ונאמר (איוב ל״ח:ח׳) ויסך בדלתים ים. אמר ליה הקב"ה לא קראת בתחלת התורה דכתיב (בראשית א׳:ט׳) ויאמר אלהים יקוו המים אני הוא שהתניתי עמו מתחלה שאני קורעו שנ' וישב הים לפנות בקר לאיתנו לתנאו הראשון מיד שמע משה להק"בה והלך לקרוע את הים (ז) וענין המאמר הזה הוא להטעים כח הנס הזה וכיוצא בו וזה שכבר יפלא השלם שבאנשים ממנו לפי החוזק והקיום אשר שם הבורא בטבע הנמצאות לפי צורך העולם ותועלתו הכולל שהוא התנאי הראשון שהתנה בכל מאמרות הבריאה אלא שהיתה התשובה. (י) כי הוא ית' אשר הוציא אותם מטבען במאמר יקוו המים ושעשה לו מאז תנאי שני חדש והוא שכשם שנקוה ונתקבץ במאמרו מהיותי נגר בכל העולם כך יחזור להפרד ולהפרע בכל זמן שיצטרך לפי סדר ההשגחה כי הוא הטבע השני החכם המשמש לרגל מלאכת התורה כמ"ש בשער ל"ח ובנזכרי' ב"ה. והוא מה שנתבאר מאמרו וישב הים לפנות בקר לאיתנו לתנאו הראשון כי התנאי הא' הוא שיהא נגר בטבעו והשני הוא להיותו נקרע ועומד:

51. _.39.1.15

    ובמדרש (ש"ר פרש' כ"א) ויבקע הים לא נאמר אלא ויבקעו המים מלמד שכל המים שהיו במעיינות בבורות ובכל המקומות נבקעו ובחזרתן חזרו. ירא' שנתנו טעם למה נתקש' משה בזה הענין מצד שהי' משונה נס זה מכל הנסים מצד היותו כולל בסוגו וכאלו מבטל הטבע המימיי בכלל ועם כל זה אמר לו ואתה הרם את מטך וגו' ואני הנני מחזק וגו' כלומר מני ומנך תסתיים שמעתא: ויסע מלאך האלהים (ח) לפי שנא' נכחו תחנו על הים וישיגו אותם חונים על הים וכל זמן שהיו חונים שם היה גם כן חונה מלאך ה' ההולך לפניהם ובלתי נוסע. עכשו שנא' דבר אל בני ישראל ויסעו אמר שנסע עמהם מלאך האלהים הרגיל לילך לפניהם בעמוד אש להאיר לילה כי בתחלת הלילה היה מסעם אבל שלא הלך כפעם בפעם לפניהם שאם יראון המצריים אור יעקב לאש וקדושו ללהבה הולך ואור לפניהם בלי ספק יכירו כי זה האדון אשר הם הולכים לרגלו הוא וושיעם ואימתו יבעת אותם מלרדוף אחריהם וכל שכן אם ישים עמוד ענן אחריהם להאפיל עליהם שימנעו מרדוף אחריהם מפני החושך (ח) ולזה היתה העצה האלהית שילך המלאך בעמוד האש אחריהם להנהיגם כרועה עדרו ינהיג לפניו ושיסע עמוד הענן מפניהם כי שם היה עומד בנותם ויעמד מאחרי ישראל ומאחרי עמוד האש כדי שיגיע למצרי' מעירוב שניהם קצת אור להאיר את הלילה בו יראו אותם וירדפום כסבורים שהאור שוה להם ולא יוכלו להשיגם מפני העמודים אשר ביניהם. הוא מה שנא' ויבא בין מחנה מצרים ירצה כי צורך עמוד הענן שזכר שהלך אחריהם הוא שיבא בין מחנה מצרים ובין מחנה ישראל כי שם הענן והחשך ולא יהי' להם אור רק באורו של לילה וגם שלא יקרב זה אל זה כל הלילה: ויט משה וגו' ירצה שגם בזה הערימה החכמה האלהית כי הוא לא נטה את מטהו על הים רק את ידו וכמו שאמר ליה ואתה הרם את מטך ונטה את ידך כלומר השלך את מטך הלאה ונטה את ידך לבד. וזה שאם יראה אותו המצריי' מרים את מטהו על הים ידעו כי אצבע אלהים הוא וחדלו מבוא אתריהם: (ובזה הותר הספק וי"ו):

52. _.39.1.16

    ובמדרש (ש"ר פרש' כ"א) ואתה הרם את מטך וגו' א"ר שמעון משל לבעל הזמורה שהיה מהלך בארץ והזמורה בידו אמרו לולי הזמורה לא היה מתכבד שמע המלך וא"ל העבר הזמורה ממך וצא לחוץ וכל מי שאינו שואל בשלומך נוטלין את ראשו כך אמרו מצרי' משה לא היה יכול לעשות אלא במטה בו הביא את כל המכות וכיון שבאו מצרים לים וישראל עומדין אמר הק"בה ואתה הרם את מטך שלא יאמרו לולי המטה לא היה יכול לקרוע את הים הרי שהסכימו ממש אל פירוש הפסוק וקרוב אל הענין: ויולך י"י את הים ברוח קדים עזה. גם זאת מאת י"י צבאות יצאה כדי שיחשבו שרוח הקדים הקשה הזאת היא המחרבת ים כנוהג שבעולם ושהענין יהיה שוה להם ולזה נתחזק לבם לרדוף אחריהם כמו שיתבאר עוד בפירוש השירה: ויהי באשמורת הבקר וגו'. אחר שרדפום שתי האשמורות ונכנסו שיעור גדול בתוך הים הוציא השם חמת עמוד האש מנרתקה ולהט אותה ויהמם כי לא ידעו מה הוא מפני הענן העומד בפניהם והגיע צערם לשיעור שאע"פ שסרו אופני מרכבותיהם והיו מתנהגים בכבדות גדולה אמר אנוסה מפני ישראל כי עכשו אנו מודים הודאה גמורה כי הוא היה הנלחם להם במצרי'. ובעודם נסים מפניהם אל שפת הים נטה משה את ידו והנה כל מי הים אשר עברו בתוכם שני שלישי הלילה הרודפים אחריהם חזרו לאיתנם ונמצאו שהמים והמצרי' באים אלו לקראת אלו. (ט) וזהו ומצרים נסים לקראתו וינער אותם בחוזק המים השבים בשטף אף ננערו עד לב הים ויכסו את הרכב וגו' וגם העת ההיא היו ישראל ביבש' בתוך הים והמים להם חומה וגו'. ויושע י"י ביום ההוא את ישראל וגו' לפי שאז היה גמר הענין וכאלו חזרו ונמסרו בידם אמר שהיום ההוא היה עקר הישועה: וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים וירא ישראל את היד הגדולה וגו' וייראו העם את י"י ויאמינו וגו' כי לא נהיתה ולא נראתה להם יד גדולה כזאת שעמדו שתי כתות במצב א' ובענין א' בתוך נבכי הים ורואין את שונאיהם מתים על פני המים והם יוצאים חיים ונושעים אשר כלל בזה כמה פלאים גדולים ועצומים מעניינים פרטיים אלקיים אשר לראותם ופרסומם וההתבונן בם בינה נקבעה השירה הזאת המעולה אשר לפנינו אשר כבר הגיע שעה להשתדל בביאורה אמנם ראיתי לפתוח לה שער בפני עצמה כי כן יאות לה לפי טבע מעלתה וזה מה שרצינו אליו בזה החלק:

53. _.40.1.1

    יבאר שחטא האנשים הבאים אל תטאם בטענ' ומופת הוא חטא עז וקשה מהבאים בבלי דעת ושלתקין זה הית' כונת זאת השירה השגור' בפי כל:

54. _.40.1.2

    אז ישיר משה וכו'

55. _.40.1.3

    במדרש (ש"ר פרש' כ"נ) נופת תטופנה שפתותיך כלה (שיר ד). אמר משה לפני הקב"ה רבון העולמים באותו הדבר שחטאתי אני מקלסך משל למלך שמרד' עליו מדינה אמר המלך לדוכוס שלו נלך ונלחם עמה אמר לו דוכיס אין אתה יכול לה החריש המלך והלך בליל' בעצמו וכבשה ידע דוכוס עשה עטרה והביאה אל המלך א"ל העטרה הזאת למה אמר לו בשביל מה שחטאתי לפניך כך אמר משה אני חטאתי לפניך באז שנא' (שמות ה) ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך וגו' לכך אני משבחך באז ישיר משה. בא וראה שהצדיקים במה שהם סורחין הם מתקנין הה"ד נופת תטופנה שפתותיך כלה וכו':

56. _.40.1.4

    *תוכן דעתו הוא, אחרי שסתר בשער הקדום דעת אריסטו והנמשכים אחריו, שחשבו כי רק העיון הפילוסופי לבד הוא תעודת האדם עלי ארץ, ורק על ידו יוכל לקנות שלמות נפשו, והרא' בהיפך, כי לא כן דעת התור' ואמונתינו האמיתית, גם כי נקל הוא מאוד לכל מעיין לנפול ברשת הדעות הנפסדות, ולשגות מדרך הנכוח' בתתו החופש לשכלו לסור אחרי עיונו לבד, מבלי שים מעצור לרוחו, ומבלי הבין כי חק וגבול נתן ד' לחקירתו לבל יהרוס לצאת החוצה מגדרו האנושי, רוצה עתה להראות בשער הזה גודל הרעה היוצאת מדעות נפסדות אשר תעלינה על לב האדם בהכותן שורש בלבו, ואומר כי הבדל גדול יש בין החוטא ברצונו המשולח, ר"ל בעבור שימנע להשים מתג ורסן לתשוקתו הגופנית, ורק למען מלאות תאותו הרעה יחטא ואשם, ובין החוטא מדעת, ר"ל בעבור כי נשרש' בקרבו דעה בלתי נכונה המעותת דרכו המוסרי, כי הראשון אחרי השקיטו תאותו וסרה תשוקתו תפקחנה עיניו לראות כי לא כן עשה, גם כח השופט הפנימי, קורא אליו בתוך לבו לאמר לו מה עשית? אז יבוש לרוב על רשעו, וינחם ויתעצב על רוע מעשיהו, והבוש' הזאת בעצמ' אשר תכסהו מדי יזכור חטאו, יסבב, כי ייטיב דרכו מן אז והלאה, וה' יסלח לו על עונו, כמאחז"ל "כל המתבייש מוחלין לו", אפס החוטא מדעת הוא לא ישוב לעולם, גם לא ינחם על רעתו, כי אחרי שלפי דעתו הנפסדת לא הרע לעשות, ולא ימצאו לו עון אשר חטא, מדוע יבוש ויתעצב על מעשיהו, ומדוע ישנה דרכו וטעמו לזכות ארחו מהיום והלאה. וזשאז"ל "הרהורי עביר' קשה מעביר'" ר"ל הדעות הנפסדות אשר יחשוב ויהרהר האדם על העביר' שעשה, עד שיסתפק אם היא באמת עביר' או לא, קשים מעביר' עצמה, כי בעבור זה לא ישוב עוד ממנה, וביאר בזה הרב ז"ל גם מאחז"ל אחר, אשר הלבישו בו רעיון זה במליצ' יקרה, ואמרו כי מנשה בן יחזקי' אשר גם הוא הרע לעשות מאוד בזדון לבו ובשאט נפש, נראה בחלום לרב אשי, ואמר לו מאמר אשר יורה לפי מובנו הפנימי, כי רק בעבור שהשתדל מאוד בעיון הפולוסופי עד שנמשך רק אחרי הקדמות הפילוסופיא' והתחלותיה, אשר תחילת' וראשית' חכמת הטבע, נטה מדרך השכל ופנה אחרי הבלי נכר, ולי הי' רב אשי בעצמו שם ונטה אחרי טענותיו הפילוסופיות, הי' גם הוא נוטה מדרך הישר' באמונתו, ולמען באר איך צפון רעיון זה במשכיות דבריהם הקדים הרב ואמר, כי חכמת הטבע, העוסקת רק בידיעת דברים מוחשים וכחותיהם, הית' נודעת תמיד יותר מידיעת חכמת מה שאחר הטבע, העוסקת רק בעיונים רוחניים כידיעת תוארי הי"ת, מהות הנפש והשכלום הנבדלים כחותיהם ופעולותיהם, וע"כ היו למודי חכמת הטבע גם כן יותר ברורים ובהירים לחכמי המחקר, ונודעים להם קודם מלימודי חכמת מה שאחר הטבע, וע"כ דמו חז"ל במאמר זה את חכמת הטבע למקום הלחם הממהר להתבשל והנאפ' יותר יפה משאר הלחם, ויען כי הקדמות הפילוסופיאה לקוחות מחכמת הטבע כנודע, עד כי בה יחל העיון הפילוסופיא', כסעודת הישראלי המתחלת מאכילת המוציא, ע"כ הלבישו רעיון השתדלות מנשה בידיעת הפילוסופיאה, והעדר ידיעת' מר' אשי בעבור התעסקו רק בחכמת התורה, באמרם, שרב אשי לא ידע מהיכן בעי מישרא המוציא, ר"ל מאיזה חכמה יחל העיון הפילוסופי, ומנשה השיב לו, מהיכא דקדמא בישולא ברישא, ר"ל מחכמת הטבע הנודעת לחוקר תחיל', ועל הצד היותר ברור ובהיר, וכאשר הוסיף לשאלו, מדוע נטה מדרך האמונה האמיתית אחרי היותו חכם גדול בחכמת הפילוסופיאה, השיב לו, כי הוא בעצמה הסבה לו זאת בעבור שנמשך אחריה יותר מהראוי, אפס כמו שנקל לאיש כזה הנמשך מאוד אחר דעות הפילוסופים לחטוא, כן נקל גם לו כאשר תקראנה אותו צרות רבות ורעות, לשוב אח"כ מהר אל הי"ת, כי דעתו, הרגילה לחשוב תמיד אחר כל דבר, והיודעת כי אין דבר מקרי בעולם אשר לא יסובב מסבה ראויה הקדומה לו, וכי הי"ת הוא סבת כל אשר בשמים מעל ובארץ מתחת, וכל אשר יעשה בהם בדרך הטבע הנהוג רק מאתו נסיבה, הלא נקל לה לעלות עוד מדרגה אחת ולחשוב, כי גם הרעה אשר באתהו, מיד ד' היתה לו כגמול ועונש על רוע מעשיהו ע"פי השגחת הי"ת הפרעית, והנהגתו התבל לפעמים גם באופן נסיי לפי מעשי בני אדם הרעים והטובים, וכן נאמר באמת אצל מנשה, "ובהצר לו חלה את פני ד'" וכו' תחת כי האיש הנבער מידיעת הטבע יחשוב לפעמים, כי הכל נהיה במקרה והזדמן, ע"כ טח לבו גם מהשכיל, אם יקרהו אסון, כי מיד ה' זאת לו על רוע מעשיו, ולא ישיב אל לבו לא דעת ולא תבונה להטיב דרכו ולחדול הרע, וע"כ הקדימה התורה הקדושה לספר לנו בתחילתה בריאת השמים והארץ, למען יושרש בקרבנו תחילה האמונה בחידוש העולם מה"ית והנהגתו אותו לרוב בדרך הטבע, כי מזה נוכל אח"כ לעלות מעלה להאמין גם באותות ובמופתים שעשה הי"ת בעבורנו בהנהגתו הנסיית, ולמען השיג התכלית היקרה הזאת ספרה לנו ג"כ כל דברי אותותיו ומופתיו אשר שם בארץ מצרים בהוציאו אותנו משם, ושיר התודה אשר שרו אז משה ובני ישראל, למען השאיר עד עולם זכרון כל הנסים האלה בקרב לב כל ישראל, למען הטביע בקרבם האמונה הזאת בהנהגת הי"ת הנסיית, ויקבלו בעבור זה עול מלכותו עליהם, אח"כ יאמר הרב ז"ל כי גם מרע"ה חטא בתחילה בזה שנמשך יותר מהראוי אחר עיוניו הטבעיים, (עיין לעיל שער ל"ה) וע"כ אמר "ומאז באתי וכו' הרע לעם הזה וכו'" ר"ל כי לא הבין, איך תולד מהרעת פרעה זאת, טובה לישראל, אחר שבהנהגה טבעיית יולד כל דבר רק מהסבה הראוי והדומה אליו, טוב מטוב, ורע מרע, עד שהורהו הי"ת כי בהנהגתו הנסיית לא כן הוא, ע"כ לתקן מעוותו זאת שר את השירה על שפת הים, למען השריש על ידה בלב כל ישראל עד עולם האמונה בנפלאות הי"ת והנהגתו הנסיית, וע"ז רומזים דברי המדרש, "כך אמר משה, אני חטאתי לפניך באז, שנא' ומאז וכו' לכך אני משבחך באז ישיר משה". והוסיף הרב עוד לבאר זה באמרו כי חז"ל העמידו בזה את הזמן העבר לעומת העתיד, כי מלת אז תורה על שניהם כנודע, ואמרו, כי תחת שבזמן העבר, היה משה בעצמו נמשך מאוד אחר עיונו הטבעי להאמין רק בהנהגת הי"ת הטבעית, האמין אח"כ, ומאז והלאה גם כל ישראל בזמן העתיד גם בהנהגת הי"ת הנסיית, ואפשר, כי רמזו גם במלת אז המורה על גבול התחלת הזמן, בל"א, על התחלת הטבע בכלל, להורות כי מרע"ה חטא במה שחשב כמו שלכל פעולה טבעית צריך שתקדם התחלה וסבה טבעית, כן צריך שיוקדמו ג"כ לפעולות הי"ת, ואחרי שהודיע הי"ת ההיפך מזה ע"י אותותיו תקן מעוותי זאת בהאמינו בעצמו ולמדו לכל ישראל. כי הי"ת יוכל לפעול גם בלי התחלה טבעית, כי הוא ית' בעצמו ורצונו ההתחלה לכל מה שיחפוץ לפעול באופן נסיי, וגם ע"ז רומזים דבריו, אני חטאתי לפניך באז וכו' לכך אני משבחך באז וכו'. הבדל גדול יש בין החטא לפי הרצון המשולח ובין החטא לפי הדעת כי החטא לפי הרצון הנה הוא קל בטבעו לפי שהוא בא בלא כח טענה אלא שתקף עליו יצרו והוא ידע ואשם. ומסגלות החוטא על זה האופן שהוא מתבייש אחר מעשה וכבר אמרו ז"ל (ברכות י"ב:) כל העושה דבר ומתבייש ממנו מוחלין לו על כל עונותיו שנאמר (יחזקאל ט"ז) למען תזכרי ובשת ולא יהיה לך עוד פתחון פה מפני כלמתך בכפרי לך אשר עשית נאם ה' אלהים. והטעם לפי שאין מטבע החטאים הנעשים על זה האופן להוציא בעליהם מכלל האנשים כי על כן אמרו (סנהדרין ק"ד.) שנמנה אחז בעדת המלכים הצדיקים לפי שהיה מתבייש מהנביא כמו שדרשו (שם) ממסלת שדה כובס קרי ביה כובש שהיה כובש את פניו. והכוונה שאינו חטא גמור אחר שלא הסכימה דעתו בו רק רצונו לבד. אמנם החוטא לפי דעתו הנה הוא חטא עצום מאד לפי שהוא בא על החטא ההוא בטענה ובתורת טעמא כי חכמתו עמדה להורות כמה פני הראות שהחטא ההוא לא לבד אינו מגונה אבל שהוא מחוייב לעשותו ואלו הן המגלים פנים בתורה שלא כהלכה ומחדדין טענות וראיות להעמיד רשעתו וכמו שאמרו (סנהדרין ל"ח:) כ"ש דפקר טפי ועל זה הענין אמרו (סוכה נב.) כל שגדול מחבירו יצרו גדול ממנו והכוונה כי מי שיש לו התחלות יותר חזקות לחטאו הנה יצרו החוטא הוא גדול וחזק מזולתו בלי ספק וכבר נתבאר זה בראשון מהז' מספר המדות והוא טעם שאמרו רבותינו ז"ל (יומא כ"ט.) הרהורי עבירה קשין מהעבירה כי העבירה בהרהורי' והטענות המחזיקים אותה היא קשה מזולתם וזה מבואר. וכמה כוונו חכמינו ז"ל זה הענין בעצמו במה שאמרו בפרק חלק (סנהדרין ק"ב:) רב אשי אוקי על שלשה מלכים וארבעה הדיוטות אמר למחר נפתח וניתנו בחברין אתא מנשה איתחזי ליה בחלמא אמר ליה חברך או חברא דאבוך אנא מהיכא בעית למשרי המוציא מריפתא אמר ליה לא ידענא אמר ליה מהיכא בעי מישרא ריפתא לא ידעית וחבריא קרית לן אמר לי' אגמרי לי כי היכי דאדרשנו משמך אמר ליה מהיכא דקדמה בישולא ברישא אמר ליה ומאחר דחכמיתו טובא אמאי פלחיתו עכ"ום אמר ליה אי הות בההוא זמנא הות נקיטת שפולך בשינך ורהטת, והענין להם בעיני להודיע ההבדל אשר בין החוטא לפי הרצון ובין החוטא לפי הקש שכלו. וזה כי החוטא לפי השכל הנה הוא נמשך המשך חזק אחר ההתחלות המוחזקות לו והוא מתחזק ומתאמץ בהם ועושה בזדון כענין הזקן ממרא (דברים י"ז) וכדומ', אמנם אשר אין לו אלו ההתחלות הנה הוא חוטא כמדת החטא רפה והוא אשר שמוהו לטענה בפי המלך החוטא ההוא אשר חטא בחוזק וביד רמה בחטאים גדולים ועצומים מאד במשל נכבד מאד והוא ששאלו מהיכן ראוי לבצוע המיציא מהפת שהוא שאלה קטנה מאד ומשלה להודיעו כי הוא לא ידע מהיכן תחלת סעודה באלו הענייניים העיוניים ודרך המשפטים המתחייבים בהם ושהיא היתה הסבה למה שלא חטאו בעניינם כמו הם אמנם שהוא כבר ידע שהתחלת הלמוד בסעוד' הנפש חוייב שתהי' ממה שקדם בישול ידיעתי בו והוא ההרגל והבקיאות בטבעיות כמו שפירש חיובו בשער ל"ה. והנה הוא השיב לו שכיון שידע כולי האי היה לו להגיע אל אמתת מציאות יוצר הכל ב"ה ושאין אלוה מבלעדיו ואיך היה עובד ע"א בהכחיש השגחת אלוה ממעל ומתעסק בעניינים הטבעיים. והיתה תשובתו שאלו היה שם ויודע כח טענותיהם והוראות עיוניהם ומופתיהם כמו שהיו יודעים כבר היה תופש בשניו ההתחלות ההם לאמתיות והיה נרדף מהם בכח גדול וביד חזקה ובאמת ובאמונה. ומזה המין היו כל כתות הפילוסופים אשר דברנו בהם בשער הקודם כי בחוזק טענותיהם וכח הקדמותיהם ותולדותיהם כיוצא בהם השתדלו מאד באלו העניינים ובאו עליהם בחזקה להראות פנים מפנים שונים שאין מן הראוי לפרוק עול תורה ואלהות מעל האנשים לבד אבל להכריח שהחושב שהוא יתעלה יודע ומבחין בכמו אלו העניינים הפעולים שמץ דבר שהוא חטא וסכלות עצומה בידו ליחם לו יתעלה כל החסרונות המשיגות אותו מהן אשר זכרנום שם והיא עצמה גופה של ע"א שעבדו אותה מנשה וחביריו האומרים בכח הטענות ההן עזב ה' את הארץ (יחזקאל ח') וילכו בשרירות לבם הרע. וכאשר נסתרה דרכם מהם בשבושי השגותיה' ואמונתם גם הוא יתעלה הסתיר פניו מהם והיו לאכול ממקרי הזמן ורוע עצתם הנבערה עם הולכו אף הוא עמם בקרי כמו שנודע מעניינם. אמנם כבר תהיה להם ידיעתם הקודמת בחכמות האנושיות הטבעיות כסולם מוצב ופתח פתוח לצאת למרחב כשיעיקוהו רעות רבות וצרות כי יאמר ביום ההוא אולי מאת הנמצא העליון ההוא אשר קראוהו העיונים ההם סבת הסבות ועלת העלות נהיה הדבר הזה עם היות שהעיונים ההם החליטו סותרו ויחפש וימצא בכח הנסיון הגובר על כל מיני המופתים העיונים שכן הוא כי הוא פועל ועשה את כל אלה כמו שהי' הדבר עצמו, למנשה בן חזקיהו שנא' (ד"ה ב' ל"ג) וילכדו את מנשה בחוחי' ויאסרוהו בנחושתים ויוליכוהו בבל ובהצר לו חלה את פני ה' אלהיו ויכנע מאד מלפני אלהי אבותיו ויתפלל אליו ויעתר לו וישמע תחנתו וישיבהו ירושלם למלכותו וידע מנשה כי ה' הוא האלהים כי אין דבר עומד בפני הנסיון. ולהראות כח המופת הזה אמרו (ירושלמי פ' חלק) מאי עבדי ליה שדיוה בדודא דנחשא ושדו נורא תותיה והוה קא מצטער טובא אמר היכי נעביד נקרי להק"בה כעיס עילויה נקרי לעבודת עכ"ום לית בה ממשא מה עשה קרא לגדולים ולא עניוה קרא לקטנים ולא עניוה קרא להקב"ה ואמר לפניו רבש"ע אי ענית לי ענית ואי לא אמרו איהו כוותיהו מיד ענייה שנא' (ד"ה שם) ויעתר לו ה' וישמע תפלתו וישיבהו ירושלים וגו'. עתה ראה כמה כללו דבריהם אלו מכוונת כח הנסיון ותקפו אשר נצח בו כל שאר המופתים העיוניים אשר בהם נתן שום ממש ומציאות בדברים אחרים יצילו או יועילו בשעת הדחק זולתו יתעלה. אמנם אם לא קדמה להם ידיעה על מציאותו יתעלה באותה החקירה הקודמת שהיא במדרגת המוציא לסעודה הנה אין מבוא לשום הוכחה ונסיון לעמוד על האמת ולזה מה ששקדה התורה בתחלתה על הוראת ההנהגה הטבעית המחייבת אמתת מציאותו כמו שביארנו שם ושיעור גדול יתר מאד על הוראת אלו הנסיונות הנפלאות אשר בכל המעשים האלה וקריעת ים סוף והטבעת אויביהם על הכל כי זה מה שעשה רושם נפלא לעיני כל העמים כמו שהעידה רחב (יהושע ב') כי שמענו את אשר הוביש ה' את מי ים סוף מפניכם כאשר אמרנו בשער הקודם וכן נשנה להם זה הרושם בירדן כמ"ש (שם ד') והודעתם את בניכם לאמר ביבשה עבר ישראל את הירדן הזה אשר הוביש ה' את מי ים סוף מפניכם עד עברכם כאשר עשה ה' אלהיכם לים סוף אשר הוביש מפנינו. עד שזכר שכבר היה להם המעשה הנורא ההוא פעמים ובתרתי זימני הוי חזקה גדולה לקיום ההשגחה האישיית וחולשת קיום ההנהגה הטבעית והכרחיותה הוא מה שנאמר בסמוך (שם) למען דעת כל עמי הארץ את יד ה' כי חזקה היא למען יראתם את ה' אלהיכם כל הימים. ירצה הודעתי להם חזקת היד שיש אל ההשגחה האלהית על כל אלה הנמצאים הטבעיים למען תדעו כי כל הימים אשר תחזקו ביראת השם תהיה ידכם תקפה עליהם בלי שום ספק. והנה מכח החזקה הזאת נאמר (מ"ב ב') ויקח אליהו את אדרתו ויגלם ויכה את המים ויחצו הנה והנה ויעברו שניהם בחרבה ועוד התחזקה ביד אלישע תלמידו על פי שנים כמו שנאמר בו (שם) אף הוא ויכה את המים ויחצו הנה והנה ויעבר אלישע. כי אחר שלא היה צורך הפעם השנייה רק שיעבור אלישע הנה היה הנס כפלים מבפעם ראשונה שהיה הצורך פי שנים. וכמה יכוון זה הענין כלו מתחלה ועד סוף במה שזכרו בהגדת חולין (ז'.). מעשה ברבי פנחס בן יאיר דהוה אזיל לפדיון שבויים פגע בגנאי נהרא אמר גנאי נהרא פליג מימיך ואעבור בך אמר לו אתה הולך לעשות רצון קונך ואני הולך לעשות רצון קוני אתה ספק עושה ספק אינך עושה אני ודאי עושה אמר לו חלוק לך ואם לאו גוזרני עליך שלא יעברו בך מים לעולם חלק ליה הוה בהדיה האי גברא דהוה מייתי חיטי לפסחא אמר לו חלוק להאי נמי דמצוה קא עביד הוה תמן חד טייעא אמר לו חלוק נמי לזה דלא לימא כך עושין לבני לויה חלק ליה. אמר רב יוסף כמה נניש גובריה דהאי כמשה ושתין רבוון. הנה עם שהענין הזה נאמן במאמרו זה ואין שם ספק שנעשה כן על יד החסיד הקדוש הזה לתכליות המעולים שנזכרו בו עם כל זה ראוי לתת לב אל דברי הויכוח הזה אשר בינו ובין הנהר ההוא *כי ודאי וכו' ר"ל כי מלבד מה שיורה הספור התלמודיי הזה על פשוטו (עיין בתוס' שם) יורה גם דרך כלל על טענות הפילוסופים ובעלי התור' החולקים יחד, כי הפילוסופים אומרים שחקי הטבע ילכו תמיד על המנהג התמידי אשר הטביע ד' בקרבם, ולא ישתנו עפ"י מאמר שום אדם, אף אם שלם הוא בתכלית השלמות האנושית, כי האדם הוא רק בעל רצון ובחיר' ומושל בפעולות ודברים אכשריים אשר לא יתנגדו לחקי הטבע, אבל לא נתנה לו היכולת לשנותם, כפי רצונו לטובתו ולתועלתו, כי כן רצון הבורא ית' שחקי הטבע יהיו תמיד שומרים את תפקידם, כמו שיסד בהיפך שהאדם ישנה ויוכל לשנות רצונו ופעולותיו כפי הכרח הזמן והמקום וחקי הטבע, וזה הרעיון שמו חז"ל פה בפי הנהר גנאי היורד בטבעו ככל נהר ממקום גבוה לנמוך מבלי מעצור, באמרו להשלם ר' פנחם בן יאיר "אתה הולך לעשות רצון קונך", ר"ל בשנות פעולתך תמיד כפי הצורך וההכרח "ואני הולך לעשות רצון קוני", בהשארי תמיד עומד על משמרתי לעשות פקודתי אשר צויתי עליה בטבעי, אך בעלי התורם והאמנ' האמיתית יאמינו כי חקי הטבע יתנהגו לפעמים עפ"י הי"ת גם באופן נסיי היוצא ממנהג התמדי, למען שחר בזה טוב האיש השלם הנרצ' בעיני ה', וע"כ הם גם נכנעים לו לעשות רצונו, כי רק האדם השלם העושה רצון בוראו בהשכל ודעת ובבחיר' חפשית, הוא לבדו תכלית הבריא' ולו הי' באפשרות שלא יהי' אף איש אחד שלם כזה במין האנושי כלו, הי' העולם כלו תהו, ונקי השמים והארץ ימושו, כמו שהאריך הרב בענין זה בשערים הקודמים, וזש"א ר' פנחס בן יאיר חלוק לי, ואם לאו גוזרני עליך, שלא יעברו בך מים לעול", ואח"כ הוסיפו חז"ל שם עוד להורות כי לא לבד למען שחר טוב ואושר החכם האלוקי המעיין בענינים רוחניים וקונה בזה שלמות אמיתות נפשו כר' פנחס ב"י יעשה לפעמים נס ומופת, כ"א גם לטובת ולתועלת כל איש אשר יעשה טוב מצות בוראו בגופו ובשכלו המעשיי, כי האי דהוה מייתי חטין לפסחא, ולא לבד להם לבדם, כ"א גם לכל הנלוים אליהם ולכל המצטרך אליהם כי האי טייעא שלוה אותם בדרך. - כי ודאי לא נכתוב כי אם לפתוח פתח ההתבוננות בכח הטענות אשר בין הפעולות הטבעיות אל הפעולות הראויות לפי ההשגחה אשר טעו בהם רבים ועצומים כאשר אמרנו. וזה כי הנה רבי פנחס בן יאיר לסבת שלמותו והמצוה רבה אשר בידו להוציא אסורים מתחת עבודת עבד להיותם בני חורין לעבודת הש"י זכר ליציאת מצרים דרך ים סוף היה מצוה אל הנהר הגדול ההוא שיחלק מימיו לו. אמנם טענת גנאי נהרא היא עצמה מה שמטעה את כל הפילוסופים שיאמרו שהפעולות הטבעיות כענין הגרת מי הנהר במורד אשר בנחל ודבקות חלקיהם הוא מחוייב מאד מטבען ושאי אפשר להם להשתנות מזה הטבע כלל והוא הדין כל הפעולות הטבעיות ושלזה לא יגזור הדעת איפשרות בשיתבטלו או ישתנו להמשך אחר הפעולות האנושיות הבחיריות והרצוניות אשר אין להם התחלה קיימת חזקה רק המה תלויות ועומדות באשר יהיה שמה רוח העושה אותם אם לעשות או למנוע והוא טעם אתה הולך לעשות וכו' ואני הולך וכו' ירצה שנינו אנחנו יש לנו התחלות טבעיות אשר הוא ראוי שכל אחד ממנו ימשך אל התחלותיו והנה באמת התחלותי אינן תלויות ועומדות אבל הם קיימות ובהמצא הסבה יתחייב על כל פנים מציאות המסובב אמנם התחלת מעשיך אינה קיימת לפי שהיא הרצון האנושי אשר הוא נקל מאד להשתנות ואיך יתכן שיכנע זה הטבע הקיים אל הרצון החלוש. ולזה היו גוזרין הנמנע לטבע קיים באלו הענינים. אמנם היתה תשובתו נפלאה מאד וזה כי מהידוע כי האדם כאשר הוא בדמותו וצלמו הנה הוא היה ראש כל הנמצאות הטבעיות והמיטב המורם מהם ותכליתן. והוא מבואר שכל הדברים אשר הם בעבור התכלית הם מטבעם נכנעין אל אותו התכלית ומשועבדים ונשמעים אליו כמדרגת החמר אל הצורה כמ"ש חכמינו ז"ל (ב"ר פ' י"ט) כל מה שנברא אחר חברו הוא שולט עליו וכבר ביארנו כל זה בשער ט"ו. והנה יתחייב מזה שכל אלו הנמצאות הטבעיות עם כל חוזק התחלותיהן לא ישמשו כי אם לעבודת האיש השלם ותועלתו אחר שלא נבראו אלא בשבילו ואלו ישוער סלוקו מהמציאות יתבטלו כלם לגמרי. והוא אומרו חלוק לי ואם לא גוזרני עליך וכו'. כלומר עשה מה שעליך לעשות על דרך ההשגחה האישיית ואם לאו הנה שנתבטל סבת מציאותך ועל הדרך הזה אמרו (שבת פ"ח.) תנאי התנה הקב"ה עם מעשה בראשית שמים וארץ אם ישראל יקבלו את התורה מוטב ואם לאו הריני מחזיר אתכם תהו ובהו, והא עצמו הויכוח אשר בין השמש ויהושע, שזכרו חכמינו ז"ל (ילקוט יהושע רמז כ"ב) באותו מאמר שכתבנו בשער ל"ח והדברים קרובים ומובנים מעצמם. והנה הטענה חזקה ולזה הוכרח לחלוק לו וכן יוכרחו הדעות השלמות להודות זה הענין מן ההשמעות עכ"פ ולא לפקפק בו כלל. ואמר דהוה תמן חד גברא להורות שלא לבד אל החלק העיוני מהשכל הם נכננות כמו שחשבו קצת גם כי לחלק המעשי מהמצות התוריות כגון האי דמצוה קא עביד כי יש לקבוע בלב שהטבע עבד נרצע לתורה ולעבודה ולא עוד אלא דהוה תמן חד טייעא וכו' להורות כי לא לבד לבעלי העיון האלדי ולעושי המצות התוריות הם נכנעים כי אם גם כן לכל הדברים אשר יצטרכו להם ואשר יתחברו וילוו אליהן כל זמנן כמו שנאמר (קהלת ח') והוא ילונו בעמלו כל ימי חייו וגו' והוא אומרו כך עושין לבני לויה. ומאמר רב יוסף קיים כי בדבר הזה אין הבדל בין הרבים ליחיד כי אפילו לאיש יחיד תמצא ההכנעה הזאת בבוא צרכו עם שהוא פלא יותר עצום כמו שאמרנו מאלישע (מ"ב ב') וכמו שאמרו (ב"ר פ' ט"ו) על יעקב שאמר (בראשית ל"ב) כי במקלי עברתי את הירדן הזה כי הסגלה דבקה בצורת השלם לא בריבויו כמו שהוא ענין בסגלת העצים והאבנים וכדומה. וגם כי גדולה חזקה אשר נעשתה שני פעמים לזכות כמה רבבות מישראל שנמצאו יחד כמו שאמרנו. והנה הוא מבואר כי לביטול כל הדעות הנפסדות האלה ולפרסם אמתת הטבע המעולה התוריי אשר כתבנו היה כל השתדלות התורה והנבואה כלה בכל דבריהם מתחלה ועד סוף גם דברי רוח הקדש באו בשפע נפלא בסדר שירות ותושבחות ליחס לו יתעלה אלו הפעולים אשר מהאותות והמופתים בלי שינוי ותוספת כמו שהוא במזמור (תהלים קל"ו) הודו לה' כי טוב וגו' הודו לאלדי האלדים וגו' ובמזמור (שם ק"ו) מי ימלל וזולתם. להגיד כי בזכרונם ופרסומם תתקיים בנפש אמונה שלמה לכל אשר יעשה לה בהווה ודי בזה תועלת למזכיר. אמנם בכללם יש במזכיר התועלת המגיע מהם בפירוש ואפרט במזמור אחד אחוז. ביאר בו זה וגם כלל הגנאי שמשיג למתפלספים באלו העניינים האלדיים וכהתל באנוש יהתלו בו מהטעמים אשר ביארתי אותם ודחיתי את דעתם אצל העקידה שער כ"א והוא מזמור:

57. _.40.1.5

    הללויה הללו את שם ה' הללו עבדי ה' וגו' (תהילים קל״ה:א׳). יאמר שיהללו את שם ה' כל עבדיו העומדים בביתו ובחצרותיו להלל ולברך בשמו. הללויה כי טוב ה' וגו' יאמר שתועלת ההלול והשבח הוא לקיים בדעתם ובשכלם כי האל ית' הוא טוב ונעים לקויו ולשומרי בריתו כמו שיבאר באומרו כי יעקב בחר לו יה וגו'. ירצה בבחירה ורצון גמור כדי שיהא ישראל לסגולתו להראות בהם גדלו ומוראו על דרך הרצון המוחלט כי אני ידעתי וגו' כל אשר חפץ וגו' ירצה אני משיא עצה זאת לפי שידעתי כי גדול ה' וסבת הסבות כלן. אמנם לא שישתלשלו ממנו כל הנמצאות כלן על דרך החיוב ולא הענינים המשיגים אותם כמו שחשבו אלו המעיינים על דרך פלוסופיותם רק בחפץ ורצון גמור על דרך הגמול והעונש מהמעשים אשר יחדשום המקבלים אותם והוא אומרו כל אשר חפץ ה' עשה. כי מלת חפץ היא הווה כמו (בראשית ל״ד:י״ט) חפץ בבת יעקב (ישעיהו מ״ב:כ״א) ה' חפץ למען צדקו. וכן מעלה נשיאים, מוצא רוח. להעיד כי עתה הוא רוצה וחפץ ומעלה נשיאים מקצה הארץ ומוצא רוח מאוצרותיו לתועלת העולם בכל עת ובכל שעה שהוא צריך לו *ואמר ברקים למטר עשה. ר"ל שהמשורר אלקי רצה להורות לנו בזה שאל נתמה על החפץ האלקי בראותינו לפעמים כמה מקרים רעים אשר יגיעו בעולם לקצת יחידים מהברק והמטר, ד"מ אם יוצאת אשר מברק שמים בבית עני, או כי ישטף שדהו וידלוף ביתו ע"י ירידת המטר, כי הרע הפרטי הזה מחויב בהכרח עפ"י חקי הטבע אשר יסד ה' בחכמתו בעת בראו התבל, ומעט הרע הפרטי הזה לא נחשב למאומ', נגד רוב הטוב המסובב לכל בני אדם, ע"י ירידת המטר בחוזק רב להשקות ולהרוות פני האדמ' אשר תתן יבולה למכביר, או ע"י הברק אשר ברעש קולו מרגיז האויר ומנקה ומטהר אותו מאדים ועפושים המזיקים, ולו הי' באפשרות לסבב הטוב הכללי והרב ההוא מבלעדי מעט הרעה הפרטית הזאת, ע"י הברק וירידת המטר בלתי ספק הי' כן, ואחרי כי הי"ת הטוב והמטיב לכל כונן תבל בתבונתו באופן זה, נכון לבנו בקרבינו להאמין, כי כן חיבה חכמתו העליונ'. אשר אנו קצרי יד מהשיג', מלבד שבלתי ספק גם האיש הפרטיי הזה שהגיע' לו הרעה לפי דעתנו על לא חמס בכפו, יקח תמורו גמול טוב ואמיתי בעולם הנצחיי ולהורות על כל זה אח"כ "מעלה נשיאים וכו' מוצא רוח" בלשוו הווה "ברקים למטר עשה" בלשון עבר, להורות כי הטוב הכללי נעשה בכל עת בחפצו ית' לטובת ולתועלת בני אדם אם ראוים וצריכים לו, והרע הפרטי האחוז והדבוק עמו הוא רק נמשך בהכרח מחקי הפרע אשר ברא מראשית, - ואמר ברקים למטר עשה בלשון עבר שיורה על הטבע הקודם לומר שאם על ידי המטר המחודש לתועלת ההוא יבאו רעמי' וברקים ויוזקו בהם קצת זה אינו מכחיש שהוא צד וענין מהטבע הקודם והוא שכל זמן שיעלו האדים אל גבול מהאויר ויצא הרוח ואע"פ שיהא ברצון מחודש לא ימנע מהיות מה שהוא בטבע להוליד הברקים לסבות אלו ומזה יקרה שאז הדלף הטורד יקעקע בית העני או שיסתפח שדהו וכדומה. ואחר שזכר תועל' ההלול על הדרך שזכר אמר העניינים הפרטיים והחלקיים אשר תתבאר אמונה זו מהם. ואמר שהכה בכורי מצרים וגו' שלח אותות ומופתים, שהכה גוים רבים וגו' ונתן ארצה לנחלה וגו' ה' שמך לעולם וגו' כי ידין ה' עמו וגו' ירצה כי מאלו הפעולים הפרטיים על האופן שהיו, נתקיים בלבנו כי אתה שמך י"י וזכרך לדור ודור הוא כי ידין י"י עמו ועל עבדיו יתנחם כי מי יוכל לכפור שכל מה שעשית באלו העניינים לא היה מכוון לעשות משפט עמו מכל אויביהם יען כי נחם על רעת עבדיו אשר העבידו בהם וזה מה שיחייב מעוצם ההשגחה מכל מה שישפע ממנו יום יום *סמך לזה וכו', ר"ל שרק למען הכחיש דעת הפילוסופים החושבים שאם ניחם להי"ת ידיעת הדברים הפרטים שהם פחותי ערך נגדו, יהי' גרעון מעלתו ית' הנשגבת על כל, יאמר הכ' פה בהיפך, כי רק העדר הידיע' והסכלות מכל דבר הנעש' עלי ארץ תחשב לו חליל' לפחיתות, כי רק בזה תודע לכל, אולת עובדי העצבים אשר לא יכירו כי אינם אלקות בראותם כי חסרי הדבור והידיע' המה. - סמך לזה אמרו עצבי הגוים כסף וזהב וגו' פה להם ולא ידברו וגו' אזנים להם וגו' כמוהם יהיו עושיהם וגו' לומר ואם יפקפק אדם מאלו המעיינים בזה ויאמר שלא יתכן ליחס אליו יתברך אלו הדברים המורגשים והידיעה בהם ובמקריהם מהטעמים שזכרנו בשער הקודם אשר יומרוהו למזמה כי הם חסרון אצלו יתברך. הנה באמת כבר נפל המפקפק הזה אל פחת ופח הלעג המופלא שאמרנו בשישיג אחד מהבעלי חיים מהכרת הנמצאות והידיעה בהם יותר מהבורא ושתהיה מסגלת הבורא ומעלתו שלא להשיג ולהכיר דבר מהם כמו שטועים הישמעאלים הפתאים שעצביהם כסף וזהב מעשי ידי אדם כי בהיותם מעשי ידי אדם הוא מבואר שאינן אלוהות. אמנם לפי דעת אלה כבר ימצא בהם סגלת האלוה לפי שפה להם ולא ידברו עינים להם ולא יראו אזנים להם וגו' אף אין יש רוח בפיהם וא"כ כבר ראוי לפי זה להכיר להם אלהות על האדם המשיג בכלים גשמיים. ואם אלהים המה כמו הם יהיו עושיהם וגו'. אמנם האמת המוחלט באלו הטענות בהראות שבושיהם כבר אמרנום בשער ההוא הנזכר ויבא עוד בשער נ"ד ב"ה. ולזה סיים ואמר בית ישראל ברכו את ה' בית הלוי ברכו את ה' בית אהרן ברכו את ה' כי לכלם נתן לאיש הראוי לו כמו שראתה ההשגחה המיוחדת להפקיד אותם איש על עבודתו ועל משאו: והנה נתבאר זה המזמור יפה לפי כוונתנו וכמו שהעיד המזמור הסמוך לו ויצאנו מידי ספק גדול בזה המזמור וחביריו המפליגים לספר שהעצבים אשר לכסף ולזהב לעץ ולאבן אינן רואין ולא שומעין ואינם ממששין וכו' ואינן שוין לאל יתברך כי הנה באמת דברי מותר רק אם יובן על זה האופן ודרך ליצנותא דעכ"ום דשריא (מגילה כ"ה:) והוא ענין נכון בכלם. סוף דבר נתבאר מה שאמרנו בתחלה מהיות חטא החוטאים ברצון המשולח ושלזה הוצרכו מציאות כל אלו העניינים הנפלאים כלם וספוריהם עמהם לפקוח עיני חכמים להעלות ממדרגת העיון אל האמונה האמיתית וממנה אל מדרגת הנבואה אשר בעלות המאושרים שבמין בה יכירו וידעו מה שחסר מהם ראשונה ויודו וישבחו עליו בלשון צח ושפה ברורה:

58. _.40.1.6

    כמו שהיה הענין ברבן של נביאים בענין זאת השירה שאמרו עליו חכמינו ז"ל במאמר, שזכרנו ראשונה, נפת תטופנה שפתותיך כלה אמר משה לפני הק"בה רבון העולמים באותו הדבר שחטאתי אני מקלסך. וזה כי הדבר שחטא בו הוא מה שנמשך אחר עיוני' הטבעיים שקדמו אליו להפיל ספק בשום צד מהצדדים שמא לא היה מאתו הענין החלקי ההוא מהרע שימשך משליחותו. ועתה בו עצמו אני בא לקלסך בשירה זאת הבאה ליחס אליך כל אלו הפעולות ופרטיהן בכל הצדדים אשר ראוי להשקיף בהם על צד היותר שלם שאיפשר. משל למדינה וגו' כי הספק שיארע לאי זה דבר מאלו העניינים החלקיים הוא עצמו יפול על הענין בכללו ואין הבדל בין המספק בקצת לבין הכופר בכל. ולזה היתה השירה הזאת כעטרה ההיא שמורה בה כלל ופרט. כך אמר משה אני חטאתי באז. הכוונה בהוראת המלה על הזמן העבר כאומרו (בראשית י״ב:ו׳) והכנעני אז בארץ. יאמר שבזמן העבר ההוא חטא בדבר ההוא כי עדין לא הגיע לכלל שלמות ההשגה בזה ולזה הוא מקלס באז כשתהיה הוראת המלה לעתיד כענין (תהילים קכ״ו:ב׳) אז ימלא. והכוונה כי מעתה ועד עולם תהיה השירה הזאת לעד נאמן על פרסום אמתת זה הענין. בא וראה שהצדיקים השלמים הזוכים לנבואה בשכל עצמו שהיו סורחין הן מתקנין כי ראו במחזה שדי והכר שכלם בדרך ידיעה אמתית מה שהיה להם ראשונה בדרך אמונה אחר שפקפקו בו בתחלה וכבר ביארנו זה בשער י"ט. הוי נפת תטופנה וגו' אם מדקדוק מלת אז הנזכרת ואם לפי שלמות השירה בעצמה. והנכון יותר כי במלת אז יכוין אל התחלות הפעולות לפי טבען והיה החטא שהיה מקיים אותם כפי שקדמו בעיוניו. אמנם הקילוס הוא באותה הוראה עצמה רצוני בשעכשו הוא מבטל כח ההתחלות ההן ושלפניו יתעלה ההקדמות לא יולידו מה שחוייב מהן אצל הטבע אבל שכבר ימצאו הדברים מבלי סבותיהן או שימצאו הסבות בעבורם כמו שכתבנו אצל של נעליך וגו' שער ל"ה. וזה הוא מה שאמר שבמה שהן סורחין הן מתקנין: והנה לפי שהיתה השירה הזאת בפינו ובפיפיות עמו ישראל להורות על כל אלו העניינים הנפלאים שאמרנו באופן שתורה הוראה שלמה היותו יתע' מתבונן באלו העניינים הפעולים כלם תכלית ההתבוננות אצל צדדי סבותיהם הנה לפי זה יתחייב חלוקה לחמשה חלקים. *האחד וכו'. כוונת הרב ז"ל בקוצר היא, כי תוכן השיר' רומז על ה' דברים, האחד, להורות' על חובתינו לתת תודה לד' בכל העתים והמקומות על כל הטוב אשר גמלנו, כמו שאמר משה וכל ישראל בעת אשר פדם ה' מיד צר "אשירה לד'" וכו', הב' להורות על יכולת הי"ת בעלת בלי תכלית, אשר ע"כ הי' יכול להוציאנו באותות ובמופתים נוראים כאלה כמאה"כ "ימינך ד' נאדרי בכח", הג' להורות על השגחתו הפריטית באישי בני אדם, ואף כי בעם נחלתו ישראל, וכי לא תגרע מעלתו ית' עי"ז, ר"ל בהשקיפו ממכון שבתו השמים על אישי בני אדם פחותי ערך, כמאה"כ "ד' איש מלחמ' ד' שמו", שר"ל שהי"ת דומה בזה לשר הצבא אשר עליו לפקוח עין ולראות מעמד ומצב כל איש ואיש, מאנשי צבאו, וכן צריך להשקיף גם על מעמד ומצב מתנה האויב. ואל כל מקום אשר יפנה שם כל או"א מראשיה, אם ירצה לערוך מלחמתו כראוי להשיג הנצחון, כן גם הוא ית' משגיח על הפרטים, ובכל זאת ה' שמו, ר"ל נשאר בכבודו ויקרו הנעל' על כל, ולא יוגרע ערכו ומעלתו בעבור זה חלילה כמו שחשבו הפילוסופים (עיין מזה בדברי הרב לקמן בשער זה) והד' להורות על התכלית הקרובה שרצה הי"ת להשיג בהוציאו את ישראל ממצרים, והיא לעשותם חפשים מסבלותם ומעבודתם הקשה כמאמר הכ' "נחית בחסדך עם זו גאלת" כי חסדי הי"ת ורחמיו על כל מעשיו, ואף כי על עמו, לא נתנוהו לעזבם תחת יד אדונים קשה ומלך עז אשר ימשל בם, והה' להורות על התכלית הרחוק' והאמיתית המושגת ע"י זה שהיא ללמד ולהורות לכל בני אדם ע"י עמו ישראל האמונ' האמיתית במציאותו, אחדותו, יכלתו והשגחתו, כמאמר הכ' בסוף השירה "ד' ימלוך לעולם ועד". האחד להודיע מדרגתה מכל צדדיה אשר העקר בהם להודות את השם אשר אליו יכוין ליחס אליו כל המעשים האלה כי זה מה שיאות לפי הכוונה וזה עד ה' איש מלחמה. והשני מצד שהכירו וידעו מה שכוון ממנו ית' להראות את כחו ועוצם יכלתו בעניינים ההם מצד עצם החומרים הפעולים ממנו ית' שמו וזה עד ימינך ה' וגו'. והג' מה שהושג להם שם מעוצם השגחתו בבחינת פרטי הפעולות אשר נעשו בהם וזה עד מי כמוכה באלים ה'. והד' בהראות צורת ותכונת כל המעשים ההם לפי כוונתם אחרי שלוחם וזה עד יעבור עמך ה'. והחמישי להגיד התכלית האחרון והמעולה המכוון בכל המעשים כלם מתחלה ועד סוף והוא עד ה' ימלוך לעולם ועד. והנה תהיה השלמת כל חלק וחלק בזכרון השם הנכבד והנורא אשר אליו יוחסו כל אלו הפעולות וכמעט שלא נזכר השם בה רק באלו המקומות כמו שיתבאר והוא הערה גדולה אל חלוקה זו. ואולם יוכללו בה בה' החלקים האלה הקדמת ידיעת השם ויחס אליו הפעולות ההם מצד ארבעה סיגי סבותיהם המגבילים כל פועל על השלמות והמסלקים כל מחשבה ורעיון מצד ההזדמן כמו שביארנו בשער הראשון אצל מציאות העולם בכללו ובנעילת השער ההוא אצל התורה האלהית בפי' המזמור המיחד שני העניינים יחד והוא השמים מספרים כי אלה העניינים כלם דרך אחת להם. והנה יבא ביאורה אחר זכרון הספקות והעיונין אשר ראוי לתת אליהם לב ראשונה:

59. _.40.1.7

    א באומר אשירה לה' כי גאה גאה סוס ורכבו רמה בים וכן ותען להם מרים אשירה לה' כי גאה גאה סום ורכבו רמה בים כי מה נמצא יקר וגדולה בגבולי' אלו שבהם נשתבחה השירה המעולה הזאת על זה השיעור. ועוד שנראין דברי מותר גמור אחר שאחר כך סופר פרט העניינים באומרו מרכבות פרעה וחילו ירה בים ומבחר שלישיו וגו' וכל שכן שלא היה לו להקדימו אל דברי השבח שהם עזי וזמרת יה וגו' זה אלי ואנוהו וגו': ב שהתחיל השבח בשם הנכבד והנורא באומרו אשירה לה' כי גאה גאה ואחר נעתק אל שמות אחרים באומרו עזי וזמרת יה וגו' זה אלי ואנוהו וגו': ג מה שחלק מאמריו מרכבות פרעה וחילו וגו' והלא כלם יחד טבעו בים סוף ולמה יחליף הפעולות והמקומות. וקשה עוד מזה באומרו שם תשלח חרונך וגו' כי אז ה' למבול ישב ולא באש נשפט שם: ד מה שהקשו הראשונים ממאמר אמר אויב וגו' כי אין שם מקומו לפי סדור הדברים. וכבר דבר הרמב"ן ז"ל בזה ועל דבריו הוסיף: ה אומרו נחית בחסדך וגו' נהלת בעזך וגו' שמעו עמים וגו' הכל בלשון עבר עם היותו כולו לעתיד שנאמר תביאמו ותטעמו וגו': ו מה שאמרנו מהיות השם המיוחד נזכר לפרקים רחוקים ואחר בסוף נאמר מקדש אדני באל"ף דל"ת וחותם ה' ימלוך וגו': ז כי אחר כל השירה חזר ואמר כי בא סוס פרעה ברכבו ובפרשיו בים וישב ה' עליהם וגו'. כי הם ספורי דברים לבד ועל הראשונים אנו מצטערים וכו': ח מה שראוי לעוררו בספור ההוא הסמוך הנאות שילוה אל זה הוא מה שאמר וילכו שלשת ימים במדבר ולא מצאו מים כי למה תהיה כזאת ממנו יתברך להיות להם התחלות קשות מחסרון הדברים ההכרחיי'. באמת היה ראוי שיספיק לפניהם כמו שעשה באלים. ולא עוד אלא שהביאן למקום המים המרים אשר לא יכלו לשתות: ואם להורות להם נס המתקיי'. נס גדול ממנו יהיה להוציא להם נוזלים מסלע: ט באומרו וימתקו המים שם שם לו חק ומשפט ושם נסהו כי מה החק והמשפט אשר שם ומי נסה למי. כי מה נסיון יש בעם שמבקשי' מים ואין שלשת ימים במדבר שיתלוננו מזה. וגם מה ינסו את ה' בהמתקת המים יותר מכל הנסי' שיראו. וכ"ש לדעת מי שאמר (מכילתא בשלח שם) שהיה עץ מתוק. י אומרו אם שמוע תשמע לקול ה' אלהיך והישר בעיניו תעשה וגו' כל המחלה וגו' כי הרבה עליהם מעשים והמעיט להם את השכר הפך ממה שראוי לעשות בתחלה וכ"ש בהיות נפש העם מרה. וגם כי יבטיחם בכל מדוי מצרים מה יעשו לכל חלי וכל מכה אשר לא כתוב בהם והם היותר מורגלים לבא על האנשים: גם אומרו כי אני ה' רופאך. רבים הקשו במקום שאין חולי רופא למה:

60. _.40.1.8

    הפרק ראשון אז ישיר משה ובני ישראל וגו' בכתוב הראשון תאר השירה אם מצד הפועלים ואם מצד עצם הענין המכוון בה. וגם מצד אשר יתיישרו אליו בדברי השיר והשבח. ואם מצד הגבולים והמאמרים אשר ידובר בהן. ואלו הן ארבעה דברים שתבחן בו מעלת כל דבור. ואם תרצה תמצאם במאמר המשורר (תהלים מ"ה) רחש לבי דבר טוב וגו': והנה על מדרגת המשוררים אמר אז ישיר משה ובני ישראל. ועל מדרגת הענין המדובר אמר את השירה הזאת כי הוא מעולה מאד בכללות ענייניה. ועל מדרגת המהולל והמשורר בה אמר לה' כי גדול ה' ומהולל מאד. ועל יופי המאמרים ונעימותם אמר אשירה לה' כי גאה גאה סוס ורכבו רמה בים. (התר ספק א') *אמנם המכוון, ר"ל ששם יה יורה לדעתו רק על אמיתת מציאות הי"ת, והיותו סבה וממציא ברצונו כל הנמצאים כולם, כמאה"כ "כי ביה ה' צור עולמים" ושם אלקים יורה על הנהגתו העולם בהנהג' טבעית עפ"י החקים שהטביע בתוכו אשר לא ימושו מעצמם לעולם, ושם שדי יורה על היות ביכלתו ית' גם לשנות הטבע ולסדר מערכותיה, בהנהגתו הנסיית, למען תת לבני אדם גמול שכר ועונש, כפרי מעשיהם הטובים או הרעים, ושם הויה ב"ה שהוא שם עצם פרטי להי"ת כולל כל אלה תואריו הנשגבים, ככל עצם פרטי של אדם הכולל עצמותו וכל תאריו יחד, כי באמרנו ד"מ שם ראובן על איש ידוע, נבין בו האיש ההוא, כמו שהוא עם כל תאריו העצמותיים והמקריים, (עיין דברי הרב בשער ל"ה תחילת פרשה וארא) ועל זה רומז גם הכתוב "ה' לי לא אירא" שר"ל אם הכרת שם הוי"ה לי, לא אירא עוד לנפול ברשת הטעות, באמונתי וידיעת תארי הי"ת, ואמר ג"כ, "זה השער לד' צדיקים יבואו בו" ר"ל שרק הצדיקים והשלמים האמיתים יכירו האמת מעצמם ויבואו בשער ידיעת והכרת שם הוי"ה ב"ה מבני אשר יצטרך לבוא להם תחילה צר ומצוקה, תחת כי הנמשכים אחרי דעותיהם הפילוסופיות כמנשה וחביריו, רק בהכרח כאשר תבואם שואה לא ידעו וכהיצר להם יבואו אל הידיעה וההכרה האמיתית הזאת, ועפ"י ביאור שמות אלה, נבין מדוע החל השיר' בשם הוי"ה הכולל הכרת ה' האמיתית, כי רק לד' לבדו ישיר שירתו, ואחר כך נעתק אל שאר שמותיו ית', אשר כל אחד ואמד מהם מורה רק על ידיעה חלקית, כאשר נודעה לנו ע"י פעולותיו הפריטיות. אמנם המכוון בהזכרת השם הזה הנכבד וביופי המאמרים האלה וסגולתם יתבאר כפי מה שאמרו. וזה שכבר כתבנו בשער ל"ה בפרשת וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב באל שדי ושמי ה' לא נודעתי להם כי זה השם השלם של ד' אותיות כולל כל עקרי האמונה אשר זכרם משרע"ה באומרו (דברים י') כי ה' אלהיכם הוא אלהי האלהים ואדוני האדונים האל הגדול הגבור והנורא מה שאינו כן זולתו מהשמות כגון יה או אל או שדי כי הם שמות מורים על עניינים מיוחדים לא תושלם הכרת האל ית' בשום אחד מהם ולפ"ז ג"כ לא תגמר הצלחת האדם בידיעה ההיא. וזה כי כאשר לא ישיג המשיג רק מה שיורה עליי שם יה שהוא אמתת מציאותו אשר ממנה נמצא המציאות אל כל הנמצאים כמ"ש (ישעי' כ"ו) כי ביה ה' צור עולמים הנה בזה לא נתחייבה ידיעתו והשגחתו ורצונו בהנהגת אלו הנמצאים הפרטי' וענייניהם המתחדשים אשר היא ידיעה מחוייבת להצלחתו אדרבא יכחישום המעייני' מהטענות שנזכרו בשער הקודם שעליהם אמר (תהלים צ"ד) לא יראה יה. וגם כאשר ישימוהו מנהיג כולל לכל אלו הנמצאות בתת סדר כולל במנהגם כמו שיורה עליו שם אלדים כבר יבא בעיונו לתת סדור הזה טבע קיים בלתי משתנה לשום סבה מהסבות ושאין בחק יכלתו ית' והשכלתו לשנותה כלל כמ"ש ג"כ, (שם) ולא יבין אלהי יעקב. וגם כי יודה שיש לו שום יכלת לשנותו כמו שמורה עליו שם שדי כשתפרשנו שודד המערכות עדין יש לדעת אם יהיה זה בדברים גדולי' כוללים או אם יהיה בענייני' החלקיי' ופרטיהם כמי שחוייב להיות כן מהשכר והעונש התוריי. וכ"ש אם שם שדי הוא מורה על שדי לו במציאותו כמו שיורה מעניינו. ולזה הוא מבואר שלא יצלח האדם בידיעות החלקיות ההם. אמנה באמת הם מבוא לדעת את ה' השם הגדול והנורא כמו שכתבנו אצל מנשה. והוא הענין שרצה ביאורו המשורר במזמו' מן המצר קראתי יה ענני במרחב יה ה' לי לא אירא (תהלים קי"ח) ירצה כי הידיעה החלוקה הזאת לא תצילהו משיבא במצר ובדוחק כמו שעשה מנשה אמנם שכבר נענה אותו מצד הכנעתו לפניו שם אמנם אם היה ה' לו לא ירא משום אדם וגו'. ובמעט עיון יתבאר כל המזמור על זה הענין. אמנם אמר בביאור פתחו לי שערי צדק אבא בם אודה יה זה השער לה' צדיקים יבואו בו. יאמר כי בשערי הצדק האמתי שיכנס האדם בהם תחלה הוא הכרת שם יה מצד שהוא סבת הסבות כלם כמו שיורה בזה והודו על הכרחיותו כל הפילוסופים אשר מעולם ושההשגחה הזאת הוא שער פתוח להודות לשם יהוה אך צדיקי' יבואו ויודו מעצמם לא כן הרשעים כי אם אחרי הכות ופצוע. והנה להכרתם והשגתם השלמה על כל אלה העניינים הנפלאים אשר יוכללו בשם הזה הגדול מאמתת מציאותו מעוצם יכלתו מהפלגת השגחתו והכרתו המאורמים בכל העניינים האלו החלקיים ופרטי פרטיותם שיעור מה שנבחנו אליו כל הרעיונות לזה ייחסו השירה הזאת אשר כוונתה לפרט אותם תכלית הפרטיות אל השם הזה הנכבד והנורא משאר השמות המורים על הענייני' החלקיים כמו שתבאר היא בעצמה באומרו עזי וזמרת יה וגו' כמו שיבא וזה כוונתם באומרו את השירה הזאת לה' אשירה לה': (א) אמנם לבאר סגולת המאמרי' הקצרים אשר זכר באומרו סוס ורכבו רמה בים. ראוי שנדע כי המעשים הנסיים כמו שיבאו על רוב ענייני' טבעיים יהיו יותר נפלאים ומתמיהים. כי הנה *כוונתו, כי אחרי שכל דבר מורכב מד' יסודות (עיין ביאורי במבוא לשער נ"א) מזה נמשך, כי בכל מכות מצרים אשר בהם נשתנ' דבר אחד לאחר כמי היאור לדם, עפר ארץ לכנים ופיח הכבשן לשחין, נשתנו גם כל הד' יסודות אשר מהן הורכבו כל הדברים האלה, וזה הי' נס יותר גדול ונפלא מאילו נשתנ' רק יסוד אחד פשוט לחבירו. וע"ז רומז גם ר"א באמרו שכל מכה ומכה וכו' הית' של ד' מכות (כי במכת צפרדע, ערוב, וארבה, נשתנה בהכרח טבע החיות האלה, עד שבאו אז לרוב בארץ מצרים לפתע פתאום, יותר מבשאר הזמנים והמקומות, ובמכת ברד נשחנ' טבע אדמת ויאור מצרים ואוירה וחום האש הטבעי, עד שעלו אדים ונשיאים לרוב, מה שאין כן בשאר הזמנים בארץ מצרים, ויזוקו למטר הנקפה באויר לאבני ברד אשר ירדו ארצה ואש מתלקחת בתוכם, ובמכת חשך נשתנ' האויר ויהי לענן וערפל אשרי כסה להם אור השמש, ובמכת דבר נשתנה טבע הבהמות כמו שנשתנ' טבע בני אדם במכת בכורות, עד שמתו כרגע). ור' עקיבא חשב גם שינוי דבר המורכב מהד' יסודות ג"כ לאחד ע"כ אמר שכל מכה ומכה וכו' הית' של ה' מכות. אין הבא להפוך היעוד הפשוט אל יסוד אחר כל כך זר ונפלא כמו שיהי' הבא על המורכב משני יסודות וכן יהיה יותר נפלא במורכב משלשה או ארבעה לפי שבשנות טבע המורכב ישתנו כל הפשוטים אשר בתוכו בטבע ההמזגה אשר אינה הויה עד שכבר יהיה הנס כפי המספר במספר הפשוטים הנכללי' בו. וזה מה שדקדק רבי אליעזר בהגדה כשאמר שכל מכה ומכה שהביא הק"בה על המצריים במצרים היתה של ארבע מכות שנאמר (תהלים ע"ח) ישלח בם וגו', כי בהשתנות מטבעו הדבר המורכב מארבע יסודות יתחייב שישתנו כלם ותחשב המכה האחד לארבע המכות. אמנם רבי עקיבא דקדק עוד כי טבע המורכב וצורתו והוא נמצא בעצמו זולת כל אחד מהפשוטים כמו שזכר זה החכם בהקדמת המאמר רביעי לאלדיות והנה עם זה כבר יהיו בכל מכה ומכה חמש מכות ומצא ג"כ סיוע מהכתוב: ושוב מצאתי זה הענין בפירוש ההגדה להרב רבי יום טוב ן' שבילי ז"ל אלא שחשב ההיולי למנין החמישי. ותמהני כי הנה ההיולי הוא משותף ושוה אצל כל הצורות ואי זו צורה יקבל שיהיה נגד טבעו. ומה שכתבתי הוא הנכון. ואיך שיהיה הנה על זה הדרך יחוייב כי כשיבא הנס על רוב ענינים טבעיים נמצאים יחד במצב ידוע ומיוחד לפי עניינם ומנהגם והיכולת האלהי עומד עליהם ומבטלם בשמירת יחס הביטול ההוא אל כלל הענין ההוא וחלקיו אז יראה הפלא יותר עצום ונפלא בלי ספק. (א) ולזה הפליא לומר אשירה לה' כי גאה גאה וגו'. סוס ורכבו רמה בים. כי הוא מאמר קצר מקיף כל העניינים הנכבדים שיכללום כל פרקי השירה מצדדים מתחלפים. כי באומרו אשירה לה' זכר כוונת זה הפרק הראשון בעינו. ואולם בשאר המלות יכלול שלשה מן הנשארים וזה כי מצד חזקת היד השמה מעמקי מים דרך סלולה להביא שם סוס ורכבו עם היות הטבע הסוסיי מסוגל לשוט על פני המים מיתר הבהמות וגם כי יהיו רוכבים צמדים ובמותם לא נפרדו יורה הוראה נפלאה על היכולת המוחלט אשר לו יתעלה על החומרים האלה לשנותן לכל אשר יחפוץ כי הוא ענין הפרק השני. ומצד מה שיכלול המאמר הזה בבחינה אחרת מה שהתחכם להביא סוס רכבו לערוך מלחמה אל תוך הים כבהמה בבקעה תרד תתבאר הידיעה וההשגחה העצומה בתחבולות הפרטיות הראויות להביאם שם והוא מה שיתבאר יפה מהפרק השלישי. ומצד מה שיובן מהם שיהיה מקום משפטם סוס ורכבו על הים ולא במקום אחר מהטבעיים להם נוסף על מה שפירשו אנקלוס על כי בדבר אשר זדו עליהם יורה על הפרסום והאיום לכל עמי הארץ שלא יוסיפו עוד לערוץ בבניהם והוא עצמו מה שיכללו הפ' הרביעי. והנה כל אלו ההשקפות והבחינות יחד יכללו מה שנכלל בפרק החמישי החותם ה' ימלוך לעולם ועד: והנה עם זה אלו המאמרים הקצרים בחלוף בחינותיהם יכללו כל דברי השירה הזאת עד שכמעט אין בכללם רק מה שבפרטם ואידך פירושא הוא ואחשוב שהמלות הללו הם אשר יענו אותם בין הפרקים כמנהג בפיוטים שעונין בבית לבית מענה שהוא כולל כוונת כלל כל הפיוט. (א) ולזה מה שנא' ותען להם מרים אשירה לה' כי גאה גאה סוס ורוכבו רמה בים וגו' כי היא לקחה הכללים האלה לבד ויספיק זה לנשים. ומשה וישראל אומרים אותם ופירושם: ושוב מצאתי במשנה כשם שהמים בודקין (סוטה כ"ז:) בו ביום דרש ר' עקיבא ויאמרו לאמר אשירה לה' שאין ת"ל לאמר אלא מלמד שהיו ישראל עונין אחריו (של משה) על כל דבר ודבר אשירה לה' כי גאה גאה. ואין ספק כי הוא אשר דברתי. וראה גם ראה כי אלו הדברי' קרובים אליהם מאד הם שחזרו אותם בסוף השירה כי בא סוס פרעה ברכבו ופרשיו בתוך הים והוא ודאי כחזרת תרפו של שטר בשטה אחרונה וכאשר יתבאר. וכל כך כדי לכלול במאמר הקצר הזה מכל צדדי בחינותיו ההלול והשבח המיוחד והמתיחס אל השם הנכבד והנורא הזה אשר בחרוהו משאר השמות לסבות שיזכרו בה באומרם עזי וזמרת יה וגו'. (ב) ירצה אשירה לה' כי גאה גאה בכל מיני השבח אשר אנו מייחסים בכל זה השיעור מהגדולה והגבורה על הישועה הגמורה והנפלאה. כי מצד מה שיורה עליו שם יה כבר איפשר לבוא לידי צורך וצער שעליהם אצטרך להתחזק בכל עוז להתפלל ולזמר וכולי האי ועדין יהיה לי לישועה מהצער ההוא לבד כמ"ש(סנהדרין צ'.) במנשה אשר זכרנו עניינו ראשונה וישיבהו, למלכותו השיבו אבל לעו"הב לא השיבו מה שלא יהיה כן בשם הגדול רק כמ"ש המשורר (תהלים קט"ז) כוס ישועות אשא ובשם ה' אקרא, וזה עצמו מה שאמרו דוד בזה הלשון עצמו (שם קי"ח) דחה דחיתני לנפול וגו' עזי וזמרת יה וגו'. אמר כי המושג מצד השם יה הוא הישועה אחר הצרה לבד לא תוספת טובה על טובם. אמנם לצדיקי' שהזכיר אשר באו בשערים אל בית ה' הנה אחר היות להם קול רנה וישועה ימין ה' עושה חיל להשפיע עליהם טובה על טובה. ולזה עצמו אמר ישעיהו ע"ה (י"ב) הנה אל ישועתי אבטח ולא אפחד כי עזי וזמרת יה י"י ויהי לי לישועה אמר שתכלית הבטחון מכל פחד יהיה לו כשיצורף שם י"י עם שם יה כי אז יהיה השם שלם והכסא שלם: זה אלי ואנוהו וגו'. ירצה כשאבוא באותה השגה שיורה עליה שם אל. הנה היא תכריחני ליחס אליו הנוה הזה אשר אנו בקרבו והוא בנין העולם בכללו ושמירת סדר טבעו לבד. גם מצד אלהי אבי והוא אל שדי אשר נראה להם בו כנזכר (שמות ו') ארוממנהו וזה שאגזור עליו שהוא מרומם משיעשה בענייני' האלה כמו שנתפרסם זה מהם. ועל זה הדרך אמר המשורר ג"כ (תהלים קי"ח) אלי אתה ואודך אלדי ארוממך הודו לי"י כי טוב וגו'. י"י איש מלחמה ירצה אמנם מצד מה שיורה עליו זה השם השלם אמר כי עם שגאה גאה במעלת מציאותו מכל דרכי בני האדם בלי שום ערך ודמיון הנה יש לו טוב ההתבוננות ועוצם ההשגחה בכל אשר נעשה בשמים ובארץ עד שנכיר ונדע שמעשיו באלה הענייני' כאשר נשיג באיש מלחמה המתבונן בה ובכל הענייני' החלקיים והפרטים הצריכים אליה ובכל מה שיחודש בם מהטבע והמקרה ונתפרסם אצלנו הקפתו אותם יותר ויותר ממה שיתבונן בזה אחד השרי' אנשי המלחמה. ולזה הפליג המליצ' באומרו י"י איש מלחמה כאלו כנהו בענין הקפת אלו הפרטים לאיש מהאישים תרב גדולתו ותהלתו כפי מדרגת הבדלו מהם. והוא אומרו י"י שמו כלומר כי שם כבוד אלהותו במקומו מונח אשר לו תאות גדולת ההשגחה וההשכלה בלי דופי הכלים והצדדים אשר בהם ישיגו האנשים. כמו שכתבנו בדרוש הידיעה שער כ"א וכבר רמזנו על ענינו למעלה ובשער הקודם: ובזה נשלם הפרק הראשון אשר בו יבאר סגולות השירה בכללות והשם המיוחד יתעלה אשר לו יאתה. ויתחיל:

61. _.40.1.9

    הפרק השני המיוחד לשורר לפניו מה שראו בנס ההוא כנגד הטבע ומנהגו אשר בו יקויים היכולת המוחלט מצד החמרים אשר בהם יראו אלו העניינים והתחיל מרכבות פרעה וחילו וגו'. (ג) ירצה כי מה שיורה היותו יתברך יכול וגבור מלחמה כנגד כל המנהגים הטבעיים הוא היות נפילת העם הזה על זה האופן כי מי שמע כזאת עם חכם ונבון כגוי הגדול והגבור כלם בחורי חמד ומלכם לפניהם כמו שאמר ויאסור את רכבו וגו' איה איפה חכמיהם אשר יעצום לערוך מלחמה עם ישראל על המים בסוס ורכב אי זו ספינה בנו אי זה תורן החזיקו ואי זה נס פירשו להם מי עור עיני שכלם לבא בתהומות כמדבר אם לא כי צורם מכרם וזה י"י אשר לו הגדולה והגבורה אמר לצולה חרבי סכל עצתם והביא בכפל רסנו מלך ושרים חכמים וידועים את כל אשר יחפוץ כנגד טבע העולם ומנהגו כמו שאמר ואני הנני מחזק את לב מצרים ויבאו אחריהם ואכבדה הוא מה שאמר מרכבת פרעה וחילו ירה בים. (ג) ולא אמר בים סוף כי זה לא יאמר רק בבחינת אי זה ים שיהיה. ופירוש ירה השליך מענין ותשליכהו עצתו (איוב י"ח). והנה כי עוצם כחו וידו החזק' המחרבת ים הביאם באות נפשם אל המקום אשר יחוייב להם לברוח ממנו בכל כחם. גם החליף הטבעים ותקף אותם במה שמבחר השלישים עם קלותם וקלות סוסיהם טובעו בים סוף כטבע החמרים הכבדים הנטבעים במים ועל זה אמר תהומות יכסיומו ירדו במצולות כמו אבן. כי נהפך להם הקל לכבד והכבד לקל עד שהתהומות והם קרקע הים אשר היו דורסים ברגליהם עלו מעלה ראש לכסותם והמה שטבעם לשוט על פני המים ואפילו אחרי מותם ירדו במצולות כטבע האבן הנשקע שלא תזוז ממקומה: הרי שכלל בזה המאורע ענייני' נפלאים שהפלא בהם הוא מצד טבעי החמרים ההם. מרכבת פרעה גם חילו ומבחר שלישיו וחברתו על צד הנפלא טובעו בים סוף: וזה הים הגדול והתהומות אשר בלבל טבעם ומנהגם אשר בבחינת כל זה ראוי לחתום בשם ההוא המיוחד הנזכר ואמר ימינך י"י נאדרי בכח ימינך י"י תרעץ אויב. והפכו הלשון כנגד הנמצא אחר שדברו עד הנה בלשון נסתר כי אמרו עם עוצם העלמך מצד עצמך איך סודרו אלו המעשים הפעולים מחכמתך לא נוכל להתעלם מהכיר גודלך וחוזק ידך כאלו נמצאת לנו והשגנוך תכלית ההשגחה כי ראינו בעינינו ימינך י"י נאדרי בכח להפוך טבע החמרים החזקים לכל אשר תרצה אם בכללם ואם בפרטם אשר בזה ימינך י"י תרעץ אויב כי תעלה חמתך עליו ואין מי אל יצילהו מידך. ובזה השלימו זה החלק אשר ידברו בו באנו הפעולים בבחינת הסבה החמרית להם כאשר אמרנו: ויתחיל הפרק הג' אשר לסבה הפועלת

62. _.40.1.10

    הפרק השלישי בספור איך יצורף אל גבורת השם ואל יכלתו המוחלט תכלית ההשגחה בבחינת הפעולות המיוחדות אשר יעשה אותם ובחירתם מזולתם כמו שיראה בכל הפעולות הפרטיות הנופלות בענין ההוא עד עשותו ועד הקימו מזימות לבו. ולזה התחיל בקשר הוא"ו ואמר וברוב גאונך תהרוס קמיך וגו': (ג) ירצה וברוב גאונך זה אשר זכרנו בפרק הקודם ודאי יש יכולת וגבורה בידך להרוס קמיך באי זה פורענות שתרצה ולשלוח אש חרונך עליהם בדרך בצאתם ממצרים ועל דרך שנאמר (תהילים י״ח:י״ד) וירעם בשמים ה' ועליון יתן קולו ברד וגחלי אש. ועם כל זה בחרת בפעולות מחשביות בעומק העצה להביאם אל מקום המשפט. והוא מה שסדר ואמר וברוח אפך נערמו מים. ייחס הרוח אשר בו נשף בים ויבש אל רוח אפיו אשר בו יריח מרחוק כל פרטי המחשבות אשר ימנעו אותם מבוא לשם ויבטלם על דרך שאמר הכתוב (ישעיהו י״א:ג׳) והריחו ביראת ה' ואמרו ז"ל בפרק חלק (סנהדרין נ"ג:) על בר כוזיבא כיון דחזיוה דלא מריח ודאין קטליה. וזה שכבר יתחייב מהענין שפרעה ושריו וחיליו (היו להם) למנוע עצמם מרדוף אחריהם אל תוך הים שהיא סכנה גלויה מפורסמת אע"פ שיראו לנרדפים שנכנסין בלב ים היה להם לחוש שמא היו מאבדין עצמם לדעת כדרך האנשים הנואשים מישועה שבוחרים מחנק לנפשם מבוא בכף אויביהם. ואם יחשבו שיד אלהיהם היתה עמהם לתת להם מהלכים במים עזים כ"ש שלא היה להם בבטחונם בטחון כלל: וגם כאשר יחשבו שרקיע המים היה דבר טבעי ויהי' הבטחון לשתי הכתות שוה הרי היה להם לחוש שלא יעמד הביקוע ההוא שיעור מהזמן שבו יוכלו לרדוף ולהשיג ולשלול שלל ולבוז בז. ואף כי ישערו כי היה הבקוע ההוא איפשר לעמוד יום או יומים כענין הקרישות התזק אשר יהיה בימי הקרח הנורא עדין היה להם לחוש כי בהקבץ שם עמים רבים הרבה ממאתים רבוא מהנפשות לבד המקנה כי יתרבה שם החום המופלג מעוצם ההבל וכ"ש לסבת ההתעמלות העצום אשר יהי' להם בתנועותיהם החזקות ובהתעצמם יחד עד שפוך דמים רבים עליהם בלי ספק ירתיח מסיר מצולה וישובו המים אל טבעם פתע פתאום. והנה עכ"פ מחשבות אלו ימנעום מבוא בדמים לולי ה' צבאות היודע כל פרטי מחשבותיהם מרוח אפיו הרגיש והפליג לעשות מעשים גדולים ונוראים כנגד פרטי מחשבותיהם בהם נסכלה עצתם לבטוח ולבא בגדולה שבסכנות. והענין הראשון הוא כי ברוח אפך נערמו מים וכמ"ש ויולך ה' את הים ברוח קדים עזה וגו' כי בזה חשבו היותו דבר טבעי מכח ורוח הקדים. והענין השני נצבו כמו נד נוזלים כי היו המים להם חומה חזקה מימינם ומשמאלם לא יופשרו כי אם מעט מעט ובזמן גדול אשר ירגיש בו ויוכלו להמלט. והשלישי קפאו תהומות בלב ים כי קרקע הים אשר דורכים עליו היה לו קפיאה חזקה עד מאד עד ששוער ממנו שאף בכל עצי הלבנון אין די בער להשיב הים לאיתנו. ואחר שהזכיר שלשה עניינים אלו אשר כוונו מההשגחה האלהית ביאר צורכם אחד לאחד בפסוק הסמוך באומרו. אמר אויב ארדוף אשיג וגו'. (ד) ירצה מצד מה שאמר שברוח אפיו נערמו מים אמר אויב ארדוף אשיג שאם לא כן איכה ירדוף במים לא נאמנו. ומצד מה שאמר נצבו כמו נד נוזלים אמר אויב ארדוף אשיג אחלק שלל תמלאמו נפשי כי גזר בדעתו שקרישות כזה יספיק להכנס בשלום ולשלול שלל ולצאת בשלום. אמנם מצד מה שאמר קפאו תהומות בלב ים אמר אריק חרבי תורישמו ידי כי גם כי ילחמו עד שפוך דם לא היה פחד הים עליהם. והנה לפ"ז מכל אחת מהפעולות הנזכרות בפסוק הראשון נמשכו שתים מהנזכרות בפסוק השני והוא כוון יפה מאד: נשפת ברוחך וגו' ירצה הנה אחר שהשא השאת לעם הזה והסיבות את לבם אחורנית לבא בלב ים על זה האופן נתקיים בהם בושו כי בטח וגו' (איוב ו׳:כ׳) כי במה שנשפת ברוחך כאדם הנושב בשפתיו בדרך נקל' כסמו ים כמעט רגע וכמ"ש (ישעיהו י״א:ד׳) וברוח שפתיו ימית רשע. ואמר צללו כעופרת במים אדירים כי אפי' התהומות שקפאו בלב ים נתכו כמו רגע עד שצללו כעופרת בתוכם ואלו המים שהיו כמו נד הוא חומר כבד היו צלולין ועומדין בתוכם ואין להם רק לשוב ולכסותם. ואחר שכלל כל זה מעוצם ההתבוננות באלו הפעולות הנפלאות חתם בשם המיוחד הנזכר ואמר מי כמכה באלים ה' וגו' ירצה מי כמוך בחזקים ה' שהכוונה מי כמכה נאדר בקדושה נפלאה אשר בה נבדלת מכל הנמצאים ועם כל זה התבוננת בפרטי אלו הפעולים והפעולות אשר ראו עינינו עד שראוי להללך תהלות נוראות כי עשית פלא כלומר עם שגוף הפלא אחד הוא יש בפרטיו פלאי פלאות ומעש' נוראים. ובזה נשלם זה הפרק אשר מצד הפעולות יודעו קצת כחותיו יתעלה המיוחדות אל זה השם הנכבד כאשר אמרנו: ויתחיל

63. _.40.1.11

    הפרק הרביעי אשר מצד מהות העניינים וצורתן. בתכונת אלו הפעולות בכללות כוונתם. ואמר נטית ימינך ונו' נחית בחסדך וגו' שמעו עמים וגומר (ה) ירצה הוספת חכמה ודעת במה שסדרת אלו המעשים על זה הסדר מזולתו. לפי שנמשך מזה כי נוסף על מה שנטית ימינך שתבלעמו ארץ ולא יזכרו ולא יפקדו עוד על פני חוץ הנה נשאר מפרסום אלו הנוראות רושם נפלא בעולם שבו נחית בחסדך עם זו גאלת בתוך הים ביבשה ונהלת אותם בעוזך זה אל נוה קדשך שאליו הית' הכוונה מתחלה להפיל במעשה הזה אויביהם לפניהם ולא יעמדו נגדם. וזה כי כל העמים אשר יעברו בהם וגם אשר יבואו עליהם כלם שמעו שמועה רפו את ידיהם מהתחזק לצאת ולבא לפניהם למלחמה כמו שביארנו על ולא נחם אלהים וגו' ויסב אלהים וגו'. והענין שתוכן המעשה כלו וצורתו הוא הנחייה והניהול לעם הזה עד מקום מנוחתם על צד היותר מובטח שאיפשר. והנה זה הרעד והפחד אשר נפל עליהם יראה שדמוהו אל החלי הרע והכבד הנקרא בערבי פלא"ג הוא ביטול הכח הגופיי הכולל עם התחלותיו ומקריו שהתחלת זה החלי הוא בכאב חזק באבר מהאיברים או יותר בו יבהל החולה בהלה עצומה גם קרוביו ורופאיו כי לא ידעו מה יהיה בסוף ואחר זה יבא לו רעש האברים ולסוף יתבטל כחו לגמרי כי גבר הרפיון בכל איבריו יתדותיו ומיתריו. ולזה אמר תחלה חיל אחז יושבי פלשת להיותם יושבים ראשונה שנאמר כי קרוב הוא וכמו שביארנו אחזם תחלת החולי ונתחלחלו חולי כיולדה מרוב הפחד ולא השיגם אז יותר ממנו. אמנם הבהלה וההשתוממות הוא אשר השיג לאלופי אדום כי נבהלו אל השמועה ולא ידעו אנה פניהם מועדות ולסוף נטו מעליו. אבל לאילי מואב כבר אחזם רעד ורעש והשתבשות התנועות במה שהשתדלו להנצל מידם כמו שמוכיח ספור פרשת בלעם. אמנם הביטול המוחלט הוא אשר השיג ליושבי כנען כי אליהם היתה תחלת הכוונה ובהם נגמר החולי כמו שאמר (יהושע ב׳:י״א)ולא קמה עוד רוח באיש מפניכם והוא באמת ביטול הכח בהחלט כי זו הית' כונת כל המעשים האלו הנעשים חוץ למצרים. ואחר שפירש תוכן כל העניינים האלה ומהותם שהוא הנחייה והניהול כאשר אמרנו ייחס אותם אל השם המיוחד שזכרו כמנהג ואמר עד יעבור עמך ה' וגו' שהכונה לתת חתת אלהים עליהם ולהדימם כאבן אשר לא יחרץ אדם בלשונו עד יעבור עמך ה' בכל אלו העמים עד יעבור עם זו קנית בכל ממלכות כנען הרבים והעצומים מהם. ובזה נשלם זה הפרק הרביעי: ומתחיל החמישי אשר מצד התכלית האחרון נאמר.

64. _.40.1.12

    הפרק החמישי כי הסבה התכליתית לכל שאר הסבות אשר זכרנו היה דבקות העם הזה וקירבתו אל האלהים באופן חזק מאד עד יראה ביניהם השתוף וההרגל המופלג כאלו הם דרים עמו יתברך בשכונה אחת גם בבית אחד הפך מה שחשבוהו חכמי הפילוסופים כדי שימשך להם מזה תכלית היראה ואהבה ויושר העבודה הבטוח' שתהיה שם השקפה עצומה וגמול שלם: ולזה התחילו ואמרו תביאמו ותטעמו בהר נחלתך וכוון בזה עד כללות הארץ וכמו שאמר (דברים ג׳:כ״ה) ההר הטוב הזה והלבנון כי הוא מכון ובסיס לשבתך פעלת ה'. ירצה שאתה בשמך הגדול הזה שזכרנו פעלת זה המעשה הנפלא מהישיבה עמנו בבית אחד כמו שנזכר יופי המקום המיוחד ואמר מקדש אדני כוננו ידיך והוא בית עולמים ואמר כוננו ידיך על מעשה הצדיקים אשר בנאוהו כמו שאמרו חז"ל (כתובות ה'.) ואלו במעשה הצדיקים כתיב כוננו ידיך וכבר ביארנו הכוונה בשער ט"ו. ולדעתי כיון בזה אל המקדש העתיד ליבנות בידיו יתברך כמו שאמרו ובאש אתה עתיד לבנותה (בנחם לט"ב) כי הוא אשר יתקיים לנצח נצחים לא אשר בנו בני אדם כמו שאנו עתידים לבאר בשער נ' ב"ה. (ו) ויתכן ג"כ שכוון בכאן בשם אדני מה שאמרו חכמי הקבלה שהשם הזה הוא בית המקדש ומשכן לשם יהוה כענין הארון שבו העדות וכמ"ש (שמות כ״ג:כ״א) כי שמי בקרבו אזכור עניינו אצל ילך נא אדני בקרבנו וגו' (שם ל"ד) בע"ה, ואמר שיהיה בית המקדש של מטה מכון לשבתו בארץ כמו ששם אדני הוא מכון שבתו של שם הגדול למעלה. ושיעורו מכון לשבתך פעלת ה' כאשר אדני למקדש כוננו ידיך והוא הנכון. ולכל אחד מאלו העניינים תסכים מאד חתימתו במאמר ה' ימלוך לעולם ועד והוא השם המיוחד המכוון בכל שאר החלקים כי בהיות ישיבת הבית והכסא באופן שלם מהעבודה והיראה והאהבה יהיה השם שלם והמלכות קיים לעולמי עד והוא מבואר: וכבר כיון ג"כ לסיים בשבח זה השם הנכבד והנורא אשר התחיל ממנו בענין המליצים המשובחים עד שיכלול בזה המאמר הספק הראשון והאחרון שבשירה להשתתפם בענין. (ו) אמנם אחר שהשלים כללי ופרטי העניינים המכוונים חזר וכלל השלשה פרקים האמצעיים שהם גוף המאורע בשלשה העקרים שזכרנו כמנהג המליצים והמשוררים המעולים שמציבים ציונין וכללים קצרים להטיב הזכירה אל כל אשר היתה עליו הכוונה בחבוריהם. ולזה אמר כי בא סוס פרעה וגו' והוא עצמו מה שכללו בפרק השני שהתחיל מרכבות פרעה וחילו ירה בים. ובמה שאמר וישב ה' עליהם את מי הים כלל מה שכללו הפרק הג' האומר וברוח אפך נערמו מים וגו' עד נשפת ברוחך כסמו ים. ובאומרו ובני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים כלל כל מה שכוונו בפרק הד' מהנחייה וההנהגה השלמה והבטוחה אשר נמשכה להם מזה כל אחד מאלו העניינים כמו שנתבאר. ועם זה נתבארה זאת השירה על נכון ואם כבר אפשר שיפורשו דבריה פסוק פסוק ובפנים אחרים טובים יראה שלקישור דבריה וכיון ענייניה זה הנאמר הוא טוב וישר. ויסע משה את ישראל ממשמעות זה הכתוב וממה שנמצאו תמיד מתרעמים מיציאתם ממצרים נראה כמה קשה פרידתם בעיניהם, כי שמה מעכו שדיהן ושם עשו דדי בתוליהן (יחזקאל כ״ג:ג׳) ונתאוו אל חקיהם ונימוסיהם וכ"ש להעתק אל חקים ומשפטים צדיקים הפכיים אליהם ומתעיבים אותם כמו שאמר (ויקרא י״ח:ג׳) כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו ובחוקותיהם לא תלכו את משפטי תעשו וגו' (י) ולזה יראה שהיה מחכמתו יתברך שיקרה להם זה המאורע סמוך למה שהסיעם מים סוף כדי שיבואו באות נפשם למרה כסבורים שירוו שם צמאונם אחר שעברו שלשת ימים במדבר ולא מצאו מים ואחר שיהיו להם המים למרים שמתוך כך יתבוננו במעשה ההוא הנפלא וישימו אליו לב וישאר הרושם בלבם ממה שיראו שנהפך להם במעט רגע המר למתוק ויהיה להם למוד והוראה נפלאה כי אם שנפשם בחלה בתחלה במי הברכה העליונה יש כח בהישרה האלדית להביאם בנקלה אל שיערב להם בנחלי נהרי דבש וחמאה. (ט) וזהו ויורהו ה' עץ וישלך אל המים וימתקו המים שם שם לו חק ומשפט ושם נסהו כי במה שנרפאו המים בעץ מר (מכלתא בזה) וכ"ש אם היה מתוק היה להם לנסיון נפלא כי בהרגלם בתורה האלהית הנקראת (משלי ג׳:י״ח) עץ חיים למחזיקים בה הי' איפשר קרוב שהדבר שהי' להם מתחלה לחק ודבר זר יהיה מהר למשפט נאות וישר בעיניהם. ואיפשר שירמוז ג"כ אל אופן ההדרכה וההגעה אל תקונם. ולזה הורה להם עץ כי האדם עץ השדה (דברים כ׳:י״ט) וכמהו לא יבוקש ממנו פריו המתוקן כי אם אחר העבודה והעבודות הצריכות לו בענין הנכוש והעדור והזמור וזולתם. (י) ולזה סמך. ויאמר אם שמוע תשמע וגו' תחלה לשמוע ואחר העשיה אף שתהיה זולת ההתבוננות הראוי ואחר האזנה והשמעות בטעמם ומשם יגיע למדרגה שישמור החוקים והוא תכלית האמונה וזה דרך קרוב לבא בו כל עייף ויגע באופן שלא תושם עליו המחלה המצרית והוא קושי הלב לשמוע ולעשות את דברי ה' כמ"ש ואני אקשה את לב פרעה וגו' ולא ישמע אליכם וגו' כי זה היה להם מסדר הלמוד ששמתי בם כמו שביארנו שם היטב. ולזה אמר שהסדר הזה יספיק לשלא ישים בהם המחלה אשר שם במצרים בסדר ההוא מהלמוד אשר הוליכם בעקשותם עד אובדם (י) ולזה אמר כי אני ה' רופאך כי הוא היודע הסדר הנכון בזה. והנכון כי אני ה' רופאך מן החולי הרע ההוא אם קדם לך:

65. _.40.1.13

    *ויתכן, ר"ל שמלבד שיורה הכ' ויורהו ד' עץ וכו' על סיפורו הפשוטיי, יורה גם דרך כלל על רעיון יקר ונחמד מאוד לאדם, והוא שבכל הזמנים והעתים בהצר לו מאוד, עד שמקריו הרעים ימררו לו חייו כמים המרים, יזכור וישים תמיד אל לבו המטר' והתעוד' אשר לפניו, שהיא להשיג בחייו הארציים האלה ע"י סבלו בשובה ונחת כל התלא' אשר תמצאהו, הכשרון להחזיק בעץ החיים הנצחיים המעותדים לו כשכר וגמול, אחרי עזבו בית חומר עת תשוב רוחו אל האלקים אשר נתנו, ע"ד מאחז"ל "התקן עצמך בפרוזדור כדי שתכנס לטרקלין" וזש"א הכתוב ויורהו ד' עץ וכו' וימתקו המים", כי בזכרו עץ חיים זה ימתקו לו ימי חייו, אף כי יסובבהו צרה ומצוקה, ובלי תלונה ישא עול סבלו כי נטל עליו. - ויתכן שיכוון בזה ענין יפה מאד והוא שירמוז במאמר ויורהו ה' עץ אל עץ החיים אשר בתוך הגן (בראשית ב׳:ט׳) שהוא כנוי אל ההצלחה התכליתית. לומר כי בהשקפת התכלית המקווה יהיו לכל בעל דעת כל הפעולות הנעשות בשבילו לא בלבד נקלות אבל אהובות ומתוקות כענין המשקים המרים הנלקחים לתרופה לבעלי השכל שהם מתוקים עליהם או אהובים כמתוקים לתקות הבריאות הנכסף להם כי על זה אמר המשורר (תהילים י״ט:י׳-י״א) הנחמדים מזהב ומפז רב ומתוקים מדבש ונפת צופים. ויאמר שהורה להם עץ כי בו ימתקו להם המים הטובים אשר היו מתחלה למרים לפי שהם עצמם מרי נפש וחולי התכונות ועל ידו ימתקו המים. ועל זה הדרך דבר אליו כרופא החכם שראה איש משוקה או משודף הולך ודל ויאמר לו בי אדוני האחיה מחולי זה ויאמר חיו תחיה אך בשלשה תנאים. הראשון שתשמע אל דברי הרופאי השני שתכריע רצונך אל דעתו לא שתשתדל שתכריע דעתו לרצונך כמו שיקרה לחולים העקשים. והשלישי שתשים בפועל כל מה שיצוך בשני מיני ההנהגה. אם בעניינים התמידיים מהאוכל והמשקה והטיול והשינה וכיוצא. ואם בבלתי תדיריין כגון ההרקות והרקיחות הרופאיות. ובזה המחלה הקשה אשר הסבותי על חולה אחר שהשתדלתי ברפואתו לבלתי שמרו כל התנאים הללו (לפי שהרופא לחולה הבלתי השומע ודאי אף יזיק ולא יועיל) לא אסבב אותה עליך, וכי אני ודאי רופאך מהחולי אשר אתה בו. וזה הענין מבואר בכתוב בחולי הנפשיי הלזה שאמר לו הרופא ודאי יש תקוה לאחריתך. אך אם שמוע תשמעו לקולו והוא קבלת עול השמיע' והלמוד והישר בעיניו תעשה ולא הישר בעיניך שלא תהרהר לאמר מה לו שאעשה מצוה זו טוב שאעשנה בענין אחר. וזה במה שתאזין במצות השמעיות הבאות בכל המעשים המורגלים בכל חיי האדם שהשכל יסכים עמהם וגם שתשמור החקים הבאים בפעולות מיוחדות תוריות שאין הדעת גוזרן ועם זה כל המחלה אשר שמתי במצרים לבלתי שומעם לקולי ראשונה כשאמרתי להם (שמות ה׳:א׳) שלח את עמי ויחגו לי במדבר לא אשים עליך כי אני ה' רופאך ודאי כשתשמור הסדר:

66. _.40.1.14

    והנה אחר שהשלים עמהם זה הענין מהנסיון על האופן הנזכר נאמר ויבאו אלימה ושם שתים עשרה עינות מים ושבעים תמרים וגו'. להורות שאין מעצור לה' להושיע ברב ממה שהיו צריכין מהספוק שהרי נהלם על מבועי מים כמספר שבטי ישראל ושבעים תמרים כמספר זקניהם. אלא שהיתה הכוונה תחלה אל הנסיון. וזה הענין מהבחינה נהג עמהם בזמן כי כדי שיבא להם אחר הצורך הנכר כי אז יהיה הרבה יותר יקר בעיניהם היה לפניו לענותם תחלה בשיעבור עליהם חדש ימים שיצאו ממצרים והלחם אזל מכליהם גם הצאן והבקר מתמעטים והולכים או שלא השליטם לבם לאכול מהם לשובע כי אמרו לא נכרת מהבהמה ע"כ אמר כי בחמשה עשר יום לחדש השני לצאתם ממצרים הוכרחו לצעוק מתוך הדוחק ולומר מי יתן מותנו ביד י"י בארץ מצרים בשבתנו על סיר הבשר באכלנו לחם לשובע וגו'. כי מעתה יהיה דבר י"י להם למנוחה לספק צורכיהם וללמוד נפלא לתקנת דעותיהם כאומרו (דברים ח׳:ג׳) ויענך וירעיבך וגו' למען הודיעך וגו' והדברים הנלמדים מפרשת המן המה רבים ונכבדים ומעולים מאד לחיים הזמניים ויותר לחיים האמתיים הנצחיים כי על כן ראיתי לבנות לו שער מיוחד וע"כ מה שרצינו בזה החלק:

67. _.41.1.1

    יבאר מה שחויב שימצאו בפני כל בעל נפש ערוכות שני שלחנות, באחת מספוא לחמורו והשני לשובע נפשו. ומעלת המן בשני הענינים:

68. _.41.1.2

    הנני ממטיר לכם לחם מן השמים

69. _.41.1.3

    במדרש (ש"ר פרשה כ"ה) הוא מרומים ישכון (ישעי' ל"ג) הדא הוא דכתיב (דברים מ') כי י"י אלהיך מביאך אל ארץ טובה וגו' אל שולחן שהוא ערוך בתוך הגן שנא' (תהילים קט״ז:ט׳) אתהלך לפני י"י בארצות החיים וכביכול הקב"ה מיסב בראש וכל הצדיקים יושבין לרגליו שנא' (דברים ל"ג) והם תכו לרגליך. והקב"ה מביא לפניהם כל מיני פירות מגן עדן ומאכילן מעץ החיים ואח"כ מברכין לבעל הסעודה והכל חולקין כבוד להקב"ה שהוא צוה לברך. והקב"ה אומר למיכאל ברך. ומיכאל לגבריאל וגבריאל לאבות העולם ואבות העולם חולקין כבוד לדוד. ואומרים המלך שבירכנו הוא יברך למלכו של עולם ונותנין את הכוס לפניו ונוטל את הכוס ואומר כוס ישועות אשא ובשם ה' אקרא:

70. _.41.1.4

    *תוכן דעת הרב ז"ל: הנה כבר נודע לך משער ל"ט כי ברואי הארץ יחלקו לד' סוגים, דומם צומח חי מדבר, גם נודע לך מביאורי לשער ל"א, כי לדעת החכמים הקדמונים מורכבים כל אלה מהד' יסודות, אש, אויר, מים, ועפר, וכבר כתב הרמב"ם בפ"ג מה' יסודי התורה אשר בעקבותיו הלך הרב ז"ל, כי ברא הי"ת מתחת לגלגל הירח חומר אחד פשוט הנקרא פה בפי הרב ז"ל החומר ההיולי, וממנו התהוו אח"כ ברצונו ית' ד' יסודות, כי לקצת חומר זה נתן צורת האש, ולקצתו צורת האויר, ולקצתו צורת המים, ולקצתו האחרון צורת העפר, וכתב עוד שם, כי גם עתה ישתנה לפעמים קצת מיסוד אחד ליסוד אחר, (כנודע גם לחכמי הטבע החדשים, כי מצד אחד נראה כי יגדל גוף הארץ עד שיעלו ויתהוו לפעמים איים חדשים בלב ימים, ויתרחק הים בעצמו בקצת המדינות ממקום היבש' וארץ נושבת יותר ממה שהי' רחוק מהם בתחיל', ומצד אחר נראה בהיפך, כי כמה ערים היושבות עתה על חוף הים, היו בתחיל' רחוקות ממנו, ועתה קרובות אליו בעבור שנתרבו מי הים ויפשטו על כל גדותיו). ונמצא לפי זה מדרגת הברואים אשר למטה מגלגל הירח הן ששה, זו למעל' מזו, מדרגה הראשונ' היא מדרגת החומר הפשוט המשותף לכל צורות ד' יסודות, למעל' ממנה מדרגת ד' יסודות, השוות במעלתן יחד, הג' מדרגת הדומם בכלל, הנחלק בעצמו למינים פרטיים הנבדלים בחשיבותם ובמעלתם זה מזה, ד"מ כל מיני מתכיות ואבני יקר הם יותר נכבדים משאר אבנים ועפרות, אחר כך הד' והוא מדרגת הצומח, הנחלק ג"כ למינים שונים זה מזה במעלתם, כתפוח בעצי היער והארז אשר בלבנון לעומת האזוב אשר בקיר, אח"כ הה' מדרגת החי בכלל הנחלק ג"כ למינים יקרים ולמינים פחותי ערך מהם, ואח"כ מדרגת המדבר שהוא האדם בכלל, הנחלק ג"כ למינים ואישים השונים זה מזה במעלתם המוסרית, ומעתה יאמר הרב ז"ל, כי ה"ית יסד בחכמתו לא לבד שכל מדרגה תזון, למען השאיר קיומו עלי ארץ, ולהוסיף גדולו ע"י המדרגה שהיא תחתונה ממנה ונותנת כעין מזון לה, כ"א גם קצת מיני מדרגה אחת היותר יקרים, נזונים ממיני אותה מדרגה שהם פחותי ערך מהם, ד"מ כאשר ישתנה קצת מיסוד זה ליסוד אחר, לא תשתנה הצורה בעצמה, ד"מ צורת המים לעפר או בהיפך, (כי אז הלא יהיה יסוד אחד כעין מזון ליסוד אחר הדומה לו במדרגת מעלתו, משא"כ לדעת הרב שכל דבר נזון רק ממדרגה הפחותה ממנו וקרובה אליו) כ"א קצת מהחומר הפשוט ההיולאני המלובש עתה בצורת המים, יפשיט צורתו זאת, וילבש צורת העפר, ולפ"ז נזון יסוד העפר וגדל ומתרבה ע"י החומר הפשוט הזה הפחות ממנו במדרגה, ונחשב לו כעין מזון, והדומם נזון ומתרבה מד' יסודות הפשוטים אשר מהם הוא מורכב, והצומח נזון מחלקי עפר שהוא הדומם מלמטה ממנו במדרגה, בהצטרפות חלקי המים והאויר, אור וחום השמש הנכנסים לתוכו, והבע"ח יקח מזונו לרוב מהצמחים הפחותים ממנו במדרגה, ורק להנחש המקולל נתן למזון העפר שהוא הדומם שלמטה ממנו בב' ממדרגות, כמו שנתן לאדם אחר שחטא ולפני המבול רק הצמח השפל ממנו בב' מדרגות למאכל, ולא החי הקרוב אליו, ופחות ממנו רק במדרגה אחת, ומה שקצת מבע"ח הגדולים וכי חזקים טורפים ואוכלים הקטנים והחלשים מהם, אפשר שזה הוא בעבור רוע והשחתת דרכם לעבור חק וגבול הטבעיי הראוי להם, או בעבור היות להם באמת מעלה צוריית יותר נכבדה ממעלת הנטרפים, כמו שנראה שכל מיני אבנים ומתכיות יקרים, יגדלו ויתרבו ע"י חלקי העפר הסמוכים להם ופחותי ערך מהם, אשר יהיו להם כעין מזון, כי לאט לאט ישנו טבעם עד שיתדמו להם וידבקו בהם להגדיל כמותם, וסוג המדבר, ר"ל האדם הנעלה במעלתו על שאר בע"ח, יקח מזונו ומאכלו מבשר בע"ח, ונמשך מכל זה, כי האומה הנבחרת שהיא עם סגולה וגוי קדוש הנבדל במעלתו מכל גויי הארץ, ראוי להם שיבדלו גם במאכלם ומזונם משאר בני אדם, אשר ע"כ הוזהרו מהרבה מאכלות אסורות אשר חומרם עכור ובלתי ראוי להיות למאכל לנפש אשר תטהר מכל דעה נפסדה, ומחלאת המדות הרעות, גם בהתיחסם לשאר עמי הארצות הקדמונים אשר לא עליהם נגה אור האמונה האמיתית, וינזרו לבושת, ובשקוציהם נפשם חפצה, אמר הכ' ד"מ ובבחינה מוסרית, "ואכלת את כל העמים" וכו', ר"ל כי בעבור יקרת מעלתך ממעלתם ראוי לך כי תזון מהם בבחינה מה, וטובם וכבודם יהיה לך לשלל, כי הנעלה במדרגתו ראוי לו שיהיה נזון מהמדרגה שלמט' ממנו, - אח"כ יאמר הרב ז"ל כי מדרגת בני אדם יחלקו בכלל לג' מחלקות ועל פיהן תשתנה גם תכונת מזונתם אשר יקחו להם למאכל, האחת כוללת אותם האנשים השקועים תמיד במצולת תאוותיהם הגופניות, ומשתדלים רק למלאות מחסורי גויתם הבהמיות, ונפשם המשכלת שוכנת דומה בקרבם מבלי אשר יורגשו פעולותיה, כי אינם משתמשים בה כלל בכל מעשיהם, והנה למחלק' זאת ראוים רק צמחי שדה למאכל ולא בשר בע"ח, אחרי שהם שוים להם ואין מעלתם יקרה ונכבדה ממדרגתם, ומהם אמרו חז"ל "עם הארץ אסור לאכול בשר" השניה כוללת האנשים אשר בהם תפעל גם הנפש המשכלת בחברת הגוף יחד, אבל לא באופן שתפרד לפעמים ממנו להתהלך בהלך נפש רק בעיונים שכליים, ובעלי מחלקה זאת חפצים לפעמים גם בתענוגי הגוף המיתרים, שאינם יוצאים מגבול וגדר השיווי, ובעבור היות מעלת אלה נכבדת ממדרגת בע"ת, נתן להם בשרם לאכל', והמחלק' השלישית כוללת בני עליה המעטים, השלמים האמיתיים, אשר שכלם נפרד לפעמים מגויתם, להיות כעצם רוחני בפני עצמה, עד שגופם בעת ההיא כאילו מת ובטלו כחותיו ותאותיו הגופניות, עד שמכל אחד מהם יאמר שאם יתי' (חייו האמיתיים אשר נפשו משתוקק אליהם) ימות חלקו הארציי; ואם ימות יחי', ובעלי מחלק' זאת יצטרכו למזון כפול, האחד מזון גופניי בעת אשר יחפצו למלאות מחסוריהם ההכרחיים, ואז די להם במזון הצמחים, כי בעבור ענותם יחשבו עצמם, בהפרדם למי שעה משכלם הרוחני למלאות מחסוריהם הטבעיים, דומים לשאר בע"ח אשר רק עשבות שדיה נתנו להם למאכל, להתמיד קיומם עלי ארץ, ולא יחפצו במזון הבשר כלל, בעבור שהוא אך למותר ומתנגד לטבע שכלם החפץ רק בתענוג רוחני ולא בגופני, מלבד שיחשבו זה לעול להיות נזון מבע"ח השוה להם אז במעלתו, ומהם נאמר "טוב פת חרבה ושלוה בה מבית מלא זבחי ריב", כי אכילת הבשר אשר יחשבו למתנגד לטבע שכלם הרוחני, תסבב להם ריב ומצה פנימית, והב' מזון נפשיי, והם העיונים השכליים אשר יעלו על לבם גם בעת אכלם כי תמיד יזכרו שהאכיל' היא רק למען השאיר גופם לעבודת בוראם, ולחזקו לפעול הפעולות הטובות הנרצות בעיני הי"ת, והנה גם המן הי' מזון כפול כזה, עד שנזון ממנו הגוף והשכל הרוחני, כי בהיותו מזון פשוט ובריא, חזק את אוכליו בבחינ' גופנית, ומצד אחר סבב אותם לחשוב גם כמה מחשבות טובות ועיונים רוחניים עד שנהי' בזה גם מזון שכלי, כי ע"י המן במנעו לרדת ביום השביעי נתאמת להם אמונת חידוש העולם בששת ימי המעש', והשבית' ביום השביעי, ובלקטם ממנו רק דבר יום ביומו, עומר לגולגולת לקחו מוסר השכל, כי טוב לאדם להסתפק בהכרחי לבד, ולעזוב כל בקשת המותרות, וברדת המן ביום הששי לחם משנה למען ימצאו מה לאכול ביום השבת, למדו בבחינ' מוסרית כי גם במנוחת הנפש בעולם הרוחנית והנצחית, יתענג רק מי שהכין פה מזון כפלים, ר"ל מי שהרב' להטיב פעלו עלי ארץ, ואחר היות המן לפי זה, לא לבד מזון גופני היותר טוב וממוצע, בלי תוספת ומגרעת, כ"א לאיש איש כפי אכלו, כ"א גם מזון נפשיי יקר מאוד, עד כי נזון ממנו החלק החמריי והשכליי בכל אוכליו, דמה אותו המדרש שהחל בו הרב למזון באי הארץ הקדוש', אשר לא תחסר כל בה, מכל המצטרך בהכרח לאדם, עד שבאכלם מפירותיה היו נזונים בגוף ונפש וקונים קנין השלמות האמתית, גם דמה אותו להסעוד' שעתיד הי"ת להאכיל לצדיקים באחרית הימים בעת אשר תמלא הארץ דעת את ה', כמו שמבאר הרב והולך, וזש"א, על הכ' הנני ממטיר לכם לחם מן השמים, הדא הוא דכתיב "כי ד' אלקיך מביאך אל ארץ טובה וגו'. אל שולחן שהוא ערוך בתוך הגן שנאמר אתהלך לפני ד' בארצות החיים וכו'. - מהיות ספוק פרנסת כל אחת מהמדרגות הנמצאות מסודרת לפי טבען. יחוייב שמזונות האנשים השלמים אשר עליהם יחיו יהיו הטובים והמעולים שבכולן. הקודם הנה יתבאר מהמציאות הלא נראה כל אחד מההווי' היות ספוק גדולו וקיומו מה שהוא מזון לו או דומה למזון כי הוא לקוח מהמדרגה הקרובה אשר למטה ממנו במציאות והוא כהיולי לו. והנה החכם בתחלת טבעיות אמר והצמיחה במזון הוא שיגדל הגשם הניזון מגשם אחר קרוב ממנו בכח ויתדמה בפועל, ועל זה הענין הנה היסוד הפשוט שהוא הנמצא הראשון שנברא מדבר הנה ספוק גודלו וצמיחתו לקוח מההיולי המשותף אשר הוא למטה ממנו במדרגה, שמה שאמר שטבעי היסודות ליהפך זה אל זה אין הכוונה שתתהפך צורת האש לצורת אויר וצורת האויר לצורת מים וכדומה ולא שיהיה בענין עקב והמרה כהתהוות היום אחר הלילה אך כשיתהפך ההיולי להפשיט צורת זה היסוד לקבל צורת הזולת ועל זה האופן יקרה שיחסר זה ויוסיף זה. והנה עם זה כבר היה ההיולי ההוא המשתף ובמדרגת ספוק המזון אשר ממנו צמח וגדל הניזון מן הדבר במדרגה אשר על היסודות שהם המחצבים וכל הדברים הדוממים שהם ההרכבה מהנמצאות כי לא יתהוו ולא יצמחו כי אם מהתחבר אליהם היסודות הפשוטים ההם אחד המרבה ואחד הממעוט כל אחד כפי מה שהוא עד שכבר יהיו היסודות הפשוטים במדרגת ספק המזון להם וכן מדרגת הצמחים תסתפק מהיסודות אשר בינינו הבלתי פשוטים. והנה מדרגת החי הבלתי מדבר אשר הוא במדרגה על הצומח הוא מבואר שמזונותיו המיוחדים הם הצמחים אשר תתתיו כמ"ש הכתוב בביאור (בראשית א') ולכל חית הארץ ולכל עוף השמים ולכל רומש על הארץ אשר בו נפש חיה את כל ירק עשב לאכלה. והנה מה שנתן לנחש המזון משתי מדרגות למטה ממנו שנאמר (שם ג') ועפר תאכל כל ימי חייך קללה תחשב לו כמו שעל זה האופן אמר אל האדם (שם) ואכלת את עשב השדה כי מן הראוי המזון המיוחד אליו לפי טבעו הוא החי שהוא המדרגה אשר תחתיו וסמוכה לו כמו שנאמר (שם ט') כל רמש אשר הוא חי לכם יהיה לאכלה כירק עשב נתתי לכם את כל ואולי שקודם שחטא אדם הראשון נתן לו רשות ג"כ על זה כמו שנאמר (שם א') ורדו בדגת הים ובעוף השמים ובכל חיה הרומשת על הארץ ומה שאמר אח"כ (שם) הנה נתתי לכם את כל עשב וגו' יהיה מוסב על הראשון או שתהיה עצה טובה כמו שיבא. אמנם מה שראינו שהבעלי חיים נטרפים מזולתם ממינם והיו לברות למו הנה יהיה זה אם רוע מזג והשחתת הטבע הנשארת להם מימי המבול כי על זה הועד לימות המשיח (ישעיהו י״א:ו׳) וגר זאב עם כבש וגו' לא ירעו ולא ישחיתו וגו' או שיש לטורף על הנטרף מעלה צוריית מספקת לשיהיה זה מזונו ואם היא נעלמת ממנו והפלא מכח הגזירה האמיתית הזאת כי לפי שכבר נבדלה האומה השלמה מבין שאר האומות בסגלה והבדל כמו שנאמר (שמות י״ט:ה׳) והייתם לי סגלה מכל העמים ונאמר (ויקרא כ׳:כ״ו) ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי כמו שיתבאר יפה בשער מ"ד הבא בקרוב ב"ה. עד שכבר יהיו במדרגה עליונה טבעית על כללות המין הנקרא חי מדבר בכלל. תמצא שהפליגה התורה לדבר בענין מזונותם לא לבד להבדילם מטומאות המאכלות ומשיקוציהם אלא שבפירוש נתנה להם למאכל כל שאר העמים אשר תחתיהם במדרגה אמר (דברים ז') ואכלת את כל העמים אשר ה' אלדיך נותן לך. בלעם אמר (במדבר כ"ד) יאכל גוים צריו ועצמותיהם יגרם וחציו ימחץ. יהושע וכלב אמרו (שם י"ד) ואתם אל תיראו את עם הארץ כי לחמנו הם וזולתם כיוצא בהם מורים כלם על היות העכ"ום ההם מאכל לאשר למעלה מהם במדרגה המציאות ואם אינו ענין לאכל את בשרם כי שקץ הם די להיות פשט הדברים למשל מה שאמר הנביא (ישעיהו ס״א:ו׳) חיל גוים תאכלו ובכבודם תתיימרו. וכבר זכרנו זה בשער ט"ו עיין עליו ודי בזה לביאור הקודם. אמנם בכוונת הנמשך יש עיון נכבד וזה כי הנה האדם בטבעו ימצא אצל זה הענין על שלשה עניינים. הראשון מי שנפשו הדברית נפסדה בו ואינו משתמש בה כלל עד שבמעט לא הורגש בו רק הכח החיוני לבד והוא ודאי הכת אשר אמרו עליה חז"ל (פסחים מ"ט:) עם הארץ אסור לאכל בשר לפי שמדרגת האוכל והמאכל שוה ולא נתן לו לאכלה בסדר המדרגות כמו שכתבנו ואצל התר הבשר לבני נח בשער הנזכר. והב' הוא החלק מהאנשים שהורגש בו זה הכח הדברי אמנם לא נתעצם בו להיות בפועל עצם בפני עצמו אבל נשאר בבחינתו מעורב עם הכח החיוני ומתקשר בו כי על ענין זה ירמוז ודבק באשתו והיו לבשר אחד (בראשית ב׳:כ״ד) כמו שנתבאר במקומו שער ח' והיא הכת שהותר להם הבשר בימי נח לפי שכבר הם במדרגה יתרה על הבעלי חיים. ואולם הכת השלישית מבני עליה והנה מועטים היא מה שנתעצם בהם זה השכל להחשב נמצא בפני עצמו והוא נפרד בפועל מן הכח החיוני עד שאיפשר שימות האחד בחיות השני וכמו שאמרו (ילקוט בראשית רמ"ז י"ד) שאם יחיה ימות ואם ימות יחיה והנה אנשים כאלה בענין מזונם וספוקם הם אשר זכו לשתי שולחנות לשני חלקיהם הנפרדים איש לפי אכלו. אמנם במה יסעדו באלו השולחנות מי יתן ואדע. כי הנה כח החי הנפרד מהשכל די לו בארוחת ירק אשר היא למטה ממנו במדרגה והבשר אסור לו לפי שהם במדרגה אחת כמו שאמרנו. ואם נבא בבחינת השכל אשר בפועל הנה באמת זה וזה אינו מאכלו ולא ניזון הימנו בטבעי כלל. והנה באמת לסבת זה הערעור היה מנהג האנשים השלמים אשר מעולם אנשי השם בחכמה ופרישות ואשר נבדלו שכליהם מהיולאניותם כנזכר להנזר מיישוב האנשים ולקבוע חיותם במדברות וביערים הרחק מאד מאדם ולהרחיק המאכלות מהבעלי חיים ולספק צרכי הנפש החי ההכרחיים במדרגה אשר תחתיה מהעשבים והזרעונים ופירות העצים ויתר הצמחים כי קבלו בזה כפי מה שאחשוב העצה הנכונה שנתן הבורא יתברך אל המין האנושי בעת הבריאה כמו שאמרנו והיא שישתדלו להגיע אל זה הענין מהחלוק ובהגיעם בו יסלקו עצמם מהערעור הנזכר ואל יבואו בריב הויכוח ויסתפקו מהירקות והפירות כמו שאמר החכם טוב פת חרבה ושלוה בה מבית מלא זבחי ריב (משלי י"ז). יאמר שהפת לבדו וכל שהוא ממינו שהוא למטה ממדרגת החי הוא המזון הנאכל לכמו זה האיש השלם בשלוה ובלי ערעור. אמנם אכילת הב"ח הם זבחי ריב וקינטור אליו מהטעם שכתבנו. והיא העצה הנכונה אשר לקחוה קדושים אשר בארץ מחכמינו ז"ל כגון רבי שמעון בן יוחאי ובנו ר"א בהיותם במערה כמה שנים סמוכין על מי מעיין ופירות החרוב (שבת ל"ג:) וכבר אמרו (תענית כ"ד:) כל העולם לא נברא אלא בשביל חנינא בני וחנינא בני די לו בקב חרובין מערב שבת לע"ש וכאלה רבים אשר אתם אשר בא עדותן נאמנה לקיים מה שאמרנו מזה הענין. אמנם סעודת השלחן השני הנה הוא המזון הפשוט המיוחד אל השכל השלם ההוא אם מענינים מחשביים מכוונים בסעודה הראשונה אשר עליהם הוא מיסב אצלה כי עליהם אמר החכם (משלי כ״ג:א׳-ב׳) כי תשב ללחום את מושל בין תבין את אשר לפניך ושמת סכין בלועיך אם בעל נפש אתה כי היא סעודת מצוה שמיסב בה תלמיד חכם כמו שכתבנו אצל מאמר יעקב אבינו לא מת שער ל"ב. ואם מפעולות אחרות רצויות ושלמות הנעשות בכח האכילה ההיא כי היא ודאי המזון המיוחד אשר יעשה לכל נפש שעליהם אמר הכתוב (ישעיה ג') אמרו צדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו (משלי י״ב:י״ד) מפרי איש ישבע טוב. ורבים כמו אלה מעידים שהספוק הנאות והמיוחד אל החלק השכלי הוא פרי מעללי ידיו. וכבר חשבו שהוא משל ואינו רק דברים כהווייתן. ועל המייחד לנפשו זה המין מהמזון אמר המשורר אשרי כל ירא ה' ההולך בדרכיו יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך (תהלים קכ"ח) לומר שהמעשים הנאותים והרצויים בהליכת הדרכים הישרים דרכי ה' הוא המזון המיוחד לכל מאושר ובהם הוא ניזון ונשאר לעד. וכמה הפליגו חז"ל (ברכות ה'.) לומר אשריך בע"הז וטוב לך לע"הב. כי באמת כאשר תיזון נפשו מיגיע כפיו על האופן שאמרנו הנה בהכרח יהיה מזון גופו גם כן משוער על הדרך הנזכר ויהיה לפי זה מאושר בעולם הזה שלא יהיה טרוד אחר השגת המאכלות הגסות ולא יצטרך עליהם לבריות וטוב לו לעולם הבא שכלו טוב מצד מה שנהנה ואוכל מיגיע כפיו כאשר הונח. והנה באמת על פי הדברים האלה תודע מעלת פרשת המן הסמוכה ליציאת מצרים וקריעת ים סוף שאנו בביאורה שהיא נפלאה מאד כי היא היתה השלחן אשר לפני ה' בבוא בה מאכל מספיק ומזון נאות לב' החלקים הנפרדים הראוים ליסב בשתי השלחנות. האחד באשר הוא מזון אל הכח החיוני מבלי שום תרעומת וערעור משמירת המדרגות. והשני מצד הלמודים היקרים מדרך חיים ותוכחות מוסר הנלמדים בו שהוא ודאי מזון השכל וספוקו המיוחד. אמנם הבשר הנה לא בא אל שלחן המלך רק באקראי ודרך עראי כמו שיתבאר היטב. אך בשיעורר בענין זה קצת ספקות עצומות שיש בתחלתה. האחד כי הנה הכתוב יעיד על תלונות בני ישראל שאמרו מי יתן מותנו ביד ה' בארץ מצרים בשבתנו על סיר הבשר באכלנו לחם לשובע והנה הוא יתברך לא נענה להם רק בדבר הלחם שנאמר הנני ממטיר לכם לחם מן השמים ויצא העם וגו'. וקשה עוד מזה כי אע"פ שלא דבר בו פי ה' הנה משה אמר להם בתת ה' לכם בערב בשר לאכל ולחם בבקר וגו' ואם היה הנכלל בלשון לחם כדברי הראב"ע ז"ל למה הפרידו בזמן ובמצות שהרי בדבור אחד נאמרו ולא היה לו לשנות עד שיבאר האל יתברך בעצמו. השני כי אחר שאמר האל יתברך אחר כך דבר אליהם לאמר בין הערבים תאכלו בשר למה לא יצוה אליהם מה יעשו בו ואיך יאכלוהו אם בנחיר' או בשחיט' כמו שאמרו ז"ל (חולין כ"ז:) שנרמז, בשלו המתאוים באומרו (במדבר י"א). וישטחו להם שטוח או אם יבא להם בשבת או לא וקשה עוד מזה איך היו העם מתאוים אחרי כן תאוה לאמר, מי יאכילנו בשר זכרנו את הדגה וגו' ועתה נפשנו יבשה אין כל בלתי אל המן עינינו (שם). ומה שכתב הרמב"ן ז"ל (שם) שלא בא להם לשובע והיו גדוליהם לוקטין אותו או שהיה מזדמן לחסידיהם וצעיריהם היו תואבין, חלילה לאל מכל זה כי כשנותן האל יתברך בנפש יפה הוא נותן והכוונה היא יותר לפייס להמון העם וצעיריהם מהגדולים והחסידים. וכ"ש שאמר ותעל השלו ותכס את המחנה: ועוד יש לעיין באומרו למען אנסנו הילך בתורתי אם לא כי מה נסיון. יש בזה והרי המצפה לשלחן אדוניו בהכרח ישמור את משמרתו כי במה ישען לבעוט בו ומאמר (דברים ח') למען ענותך לנסותך תשובתו בצדו שאמר לדעת את אשר בלבבך התשמור מצותיו אם לא כמו שפרש"י ובמקומו יתבאר ב"ה. ועוד בענין התלונות הנזכרות בפרשה זו פעמים הרבה הנה משה ואהרן אמרו ראשונ' ערב וידעתם כי ה' הוציא אתכם וגו' ובקר וראיתם וגו' בשמעו את תלונותיכם ואח"כ משה אמר בתת ה' לכם וגו' בשמוע ה' את תלונותיכם וגו' כי שמע את תלונותיכם ואחר כך האל יתברך אמר שמעתי את תלונות בני ישראל הרי תלונות הרבה ולמה לא זכר בראשונ' תלונה כלל וגם למה יאמרו הדבר שניהם בסתם ראשונה ואחר יבאר אותה משה: הנה כל זה מה שיורה מה שכוונו אליו מזה הענין הנכבד שאנו בביאורו. וזה כי עם שהם אמרו בתלונתם בשבתנו על סיר הבשר באכלנו לחם לשובע הנה הוא יתברך רצה להישיר אותם בהישרה הנפלאה שאמרנו והוא שלא להכין מזונם ולספק פרנסתם מסיר הבשר כאותם אשר כח הדברי שבהם מתקשר ומתערב בחמריותם אשר להם הותר הבשר בימי נח כמו שאמרנו אבל רצה שיהיו מהכת השלישית בני עליה אשר בחרו להם הפרישות הנזכר וזכו לשתי השולחנות ולזה לא השיב להם ע"פי תלונותם רק אמר הנני ממטיר לכם לחם מן השמים ויצא העם ולקטו דבר יום ביומו למען אנסנו הילך בתורתי אם לא, ביאר שהכין להם שולחן משני המטעמים כפי מה שאמרנו ראשונה. כי הנה המן יהיה להם למאכל לחלק החמרי פת חרבה ושלוה בה כנזכר. והנסיון ההוא שיבא בו יהיה לנפשם ללמוד זך ונקי אשר יאכל לכל נפש כמו שיחוייב עניינו מן המצות התלויות בו כמו שיבא בפירוש. אלא שמשה ואהרן כשראו שתלונותיהם היו על הבשר גם כן ואם יחדל מתת להם בשר הנה ישאר להם פתחון פה לומר שלא הוציא אותם האל יתברך ממצרים או שלא יוכל אל ערוך שלחנם כפי שאלתם ואחר שהועד המן ליום מחר שנאמ' ויצא העם ולקטו דבר יום ביומו והיה הבשר ראשון לשאלתם הנה הם מלאו לבם אותם לאמר להם בסתם ערב וידעתם כי י"י הוציא וגו' ובקר וראיתם וגו' וביארו ואמרו הדבר אשר הם סומכים עליו בזה והוא בשומעו את תלונותיכם כי מהראוי שיענה אותם ע"פ תלונותם על ראשון ראשון. ואח"כ נתעורר משה על אמתת זה וחזר וביאר הדבר ואמר להם כי מה שאמרו להם סתם ערב וידעתם וגו' ובקר וראיתם וגו' הוא יהיה בתת י"י לכם בערב בשר לאכול ולחם בבקר לשבע וחזר ופירש בשמוע י"י את תלונותיכם כלומר כי זה מה שיאות להשקיט תלונותם ועל זה הסמך צוה לאהרן שיאמר להם קרבו לפני י"י כי שמע את תלונותיכם. וה' אלהים אמת קיים דבר עבדו ועצת מלאכיו ונראה בכבודו עליהם בעת ההיא ואמר להם בלשונם שמעתי את תלונות בני ישראל דבר אליהם לאמר בין הערבים תאכלו בשר ובבקר תשבעו לחם וידעתם כי אני י"י אלהיכם. ויהי בערב ותעל השלו ותכס את המחנה ובבקר היתה שכבת הטל וגו'. והנה ע"פ הספקות שזכרנו יש לנו לומר בהכרח שהשלו הזה לא התמיד להם אלא שהביא אותו לפי שעה להיותו לאות כי הוא המוציא אותם מארץ מצרים ולא הם כמו שאמרו ונחנו מה. ולזה לא נזכר איך היו נוהגין או בחול או בשבת, ולזה היו העם המתאוים אומרים מי יאכילנו בשר. כי הנה הבשר לא רצה האל ית' בו לפי עצמו אבל רצה לערוך להם השתי שלחנות על האופן שאמרנו. ולזה מה שאמרו במכילתא (פ' המן פ"ג) בתת ה' לכם בערב מכאן אתה למד שבפנים חשוכות נתן השלו לישראל והמן ששאלו כהלכה נתן להם בפנים מאירות דכתיב ולחם בבקר לשבוע יראה באמת כי אחר שנתן בפנים חשוכות לא היה דבר של קיימא לפי שלא יתכן לפי כוונתו עמהם כי לא היה רוצה לתת להם בשר כדי שידעו שהמזון ההוא הנתן להם שם הוא הנתן לכח החיוני לבד ושיתעוררו שיש לחלק השכלי הנפרד מזון אחר נכבד ממנו ומתיחס אליו והם הלמודים אשר בו כמו שאמרנו והוא מה שאמר הכתוב (דברים ח') ויענך וירעיבך ויאכילך את המן וגו' למען הודיעך כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה' וגו'. ירצה שהוא הרעיבם וענה אותה להביאם אל זה הצורך החזק ואחר כך נתן להם את המן אשר לא ידעו מה הוא ולא נתן להם הבשר בהתמדה למען הודיעם כי לא על הלחם ההוא לבדו יחיה החלק השכלי הנפרד שעליו נקרא אדם שנאמר (בראשית א') נעשה אדם בצלמנו הנה הוא יהיה למאכל לחלק החי לבד. אמנם המזון המיוחד אל החלק השכלי הנפרד הוא כל מוצא פי ה' מהמצות התלויות בו ומההערות הנלמדות ממנו שעליהם חיו יחיה. והנה באמת אם היה נותן להם הבשר לא יובן זה הענין שכבר יוקח הבשר לשני הכחות מעורבות יחד כמו שאמרנו וכמה נתאמת כל זה ממה שאמרו במסכת יומא (ע"ה:) לחם אבירים אכל איש לחם שמלאכי השרת אוכלים ממנו דברי ר' עקיבא אמר ליה ר' ישמעאל טעית וכי מלאכי השרת אוכלי' והלא כבר נאמר, לחם לא אכלתי ומים לא שתיתי אלא לחם אבירים שנבלע באברים. וזה כי הנה ר' עקיבא חשב הלחם הזה ענין דק מאד עד שיהיה מזון אל החלק השכלי כמות שהוא ומזככו והוא מה שרצה באומרו שמלאכי השרת אוכלי' אותו והיה מפני שלא ירד אותה הפרדה שאמרנו אמר ליה ר' ישמעאל שטעה בעיונו וכי החלק השכלי הנפרד הוא אוכל משום מאכל מורגש ומוגשם ודאי לא אלא מאי לחם אבירים שנבלע באיברים כי הוא מאכל מיוחד לאברים ואינו יוצא מהכח החמרי אל השכל מצד מה שהוא מאכל גשמי. אמנם שכלם ניזון בהם מצד הבחינות וההשקפות האלהיות הדבקות בו המישרות אל החיים הנצחיים אשר תבאר אותם הפרשה כלה וכמו שאמר כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם. וכאשר נתבונן הוא הלחם אשר נתן ה' לאכלה לאדם הראשון בתוך הגן כמו שיתבאר בפירוש המאמר אשר זכרנו ראשונה אחרי ביאור עקר הפרשה בהראות איך נמצאו בלחם האלהי הנזכר בה ספוקי השתי שלחנות אשר אמרנו כי הוא מה שרצינו אליו בה. אמנם לביאורה צריך שנעורר תשלום הספקות הנופלים בה תחלה:

71. _.41.1.5

    א ביחסו הלחם הזה לשמים שנאמר הנני ממטיר לכם לחם מן השמים והמשורר אמר, (תהלי' ע"ח) ודגן שמים נתן למו כי הנה השמים ושמי השמים לא יכלכלו אלו הדברים מההוייות על דרך האמת אבל יתהוו בחלקי האויר כמו שראתה החכמה האלדית אם בדרך הטבעי או בזולתו: ב ויצא העם ולקטו דבר יום ביומו מצורף למה שאמר אח"כ זה הדבר אשר צוה ה' לקטו ממנו עומר לגלגלת מספר נפשותיכם וגו' כי מה טעם שילקטו במדה ההיא מוטב שיניחהו לפניהם ויעשו כרצונם כמו שנראה שעשה בבשר: ג אומרו ויאמרו איש אל אחיו מן הוא כי לא ידעו מה הוא. והרי הוא מאמר סותר את עצמו. ואם לשון שאלה הוא מה טעם שיזכיר הכתוב זה ולמה לא נקרא בשמו כי לא נתקיים לו אצלם שם אחר זולתו. ועוד שהיה לו לומר וישאלו איש לאחיו מן הוא: ד למה הקפיד בזה הלחם שלא יותירו ממנו עד בקר. ולמה היה מאתו ית' שהנותר ירום תולעי' ויבאש. ועוד כי אחר שהיה הנשאר עתיד לרום תולעי' יותירו ויותירו ולמה קצף על המותירים מוטב שיראו ויאמנו דבריהם. וכן הענין במה שיצאו ללקוט ביום השבת ולא מצאו כי יראה שהרבה להם מצות יכשלו בם שלא לצורך: ה כי אחר שאמר הכתוב ויעשו כן בני ישראל כאשר נצטוו ללקוט עמר לגלגלת מה בא להודיענו באומרו וימודו בעמר ולא העדיף המרבה וגו'. ואם תאמר, שהם לא לקטו במדה רק לפי האומד או כמו שנזדמן להם ברב או במעט ואחר כאשר מדדו אותו מצאוהו מצומצם עמר לגולגלת איש לאשר באהלו. הנה יש לשאל טעם הנם הגדול הזה ומה תועלת יש בו: ו במה שנאמר ויהי ביום הששי לקטו לחם משנה שני העמר לאחד ויבאו כל נשיאי העדה ויגידו למשה. שיראה שמצאו בביתם לחם משנה שלא לדעתם: ז אומרו וילקטו אותו בבקר בבקר איש כפי אכלו וחם השמש ונמס שיראה מפשט הכתוב כי המן הנלקט עצמו הוא מה שנמס. ואם כפירוש אנקלוס העקר חסר מן הספר. וגם כי מה תועלת שהנשאר על פני השדה המס ימס מוטב שיאכלו ממנו ליום אחר כמו שאמרנו בנלקט. ולמה לא נמס גם כן מה שבבית אלא שירום תולעים: ח אומרו היום לא תמצאו בשדה כי למה לא יהיה בו והלא בלא עמל ויגיעה ילקטוהו והוא נאכל כמות שהוא. ועוד למה יחזור לומר ששת ימים תלקטוהו וביום השביעי שבת לא יהיה בו נראין דברי מותר: ט למה אמר על היוצאי' ללקוט עם שלא מצאו עד אנה מאנתם לשמור מצותי חקתי ותורותי. כאלו עברו בפועל על התורה כלה: ורז"ל אמרו (ירושלמי נדרים פ"ג ה' י"ד) שהשבת שקולה כנגד כל המצות וראוי לדעת טעמם. וטעם אומרו ראו כי ה' נתן לכם וגו' ולא אמר דעו: י אומרו מלא העומר ממנו למשמרת וכו' כי למה יהיה המשומר במדה ההיא אי זהו שיעור יספיק לשידעו את הלחם אשר אכלו שם ארבעים שנה: יא באומרו את המן אכלו עד באם אל קצה ארץ כנען אחר שאמר ובני ישראל אכלו את המן ארבעים שנה עד באם אל ארץ נושבת כי הם דברי מותר ורז"ל אמרו (קידושין ל"ח.) שפסק המן בשבעה באדר וביום שמת בו משה רבינו ונסתפקו ממן שלקטו בו ביום עד יום ששה עשר בניסן שהקריבו העומר והרי הוא נס רביעי שלא הבאיש וכו': יב בענין מי מסה ומריבה הכתובה בצדה שנאמר בה וירב העם עם משה ויאמרו תנו לנו מים ונשתה ויאמר להם משה מה תריבון עמדי וגו'. ואם אין מים לשתות ולשונם בצמא נשתה למי יצעקו כי אם להם. ועוד למה יחזור אח"כ לומר ויצמא שם העם למים וילן העם על משה למה זה העליתנו וגו'. והלא דבר אחד הוא. וגם למה תהיה כזאת מלפניו להביאם לידי נסיון בזה הענין ההכרחי עד שהוצרך משה לזעוק מהם ולומר מה אעשה לעם הזה עוד מעט וסקלוני מוטב שיעשה בתחלה מה שעשה בסוף. ואחר זכרון הספקות נבוא אל הביאור:

72. _.41.1.6

    הנני ממטיר לכם לחם וגו'. אין שום ספק שהפרשה הזאת המעולה היא מהפרשיות העצמיות שבתורה שמספרות בהווה ורומזות אל חיי האדם והצלתו האחרונה. ומפני שהדברים המעכבים השגתה יכללו בשני מינים. האחד חסרון האדם מהמדברים הצריכים לו לכדי חייו. והב' יתרונו מהם. ואע"פ שזה וזה הם מטרידים גדולים בלי ספק מהידוע שהמין אשר מצד היתרון הוא השטן הגדול העומד מימינו ומשמאלו המפיל נפש במהמורות לא יוכל להנצל מהם בשום התנצלות וכבר ראינו בעינינו ושמענו בדורות אשר היו לפנינו רבים בר שומשים ועניים שמהם יצא אור תורה לעולם ועל המעט נמצאו תור' ועושר במקום אחד לפי שכלם או רובם נמשכו אחרי עסקיו לאצור ממון רב. אלא שנחלקו נמחלקות יש אשר ראו אור העושר כי טוב למלאת ספוק הבית וצורך האשה והבנים כי רב הוא והשתדלו לקנות ממנו כדי צורכם לעמוד לשרת בשם ה' למלאות את נפשם ולהשלים את חקם אמנם אלו היו בני עליה והנם מועטים אשר נאמר עליהם שהית' תורה וגדולה במקום אחד ויש אשר השתדלו להסיר זה המעיק אבל לזולתם לא לעצמם כמו שאמרו ז"ל (ב"ר פ' ע"ב) בזבולון ויששכר וכל עשירי ישראל אשר נגע אלדים בלבם להחזיק ידי לומדי התורה וגם מאלה לא פצו לרוב. אמנם יש רובי רבבות אשר לא חשבו השלמות האמיתי כלל אבל חזר להם הסרת זה המעיק התכלית האחרון לחייהם מבלי שימשך ממנו תכלית אחר לעצמם ולא לזולתם עליהם נאמר (תהלים ע"ח) ויכל בהבל ימיהם ושנותם בבהלה כי נפלו ברשת הזהירם ממנו הכתיב באומרו (דברים ח') השמר לך פן תשכח את הדברים וגו' פן תאכל ושבעת ובתים טובים תבנה וישבת ובקרך וצאנך ירביון וכסף וזהב ירבה לך מאד ורם לבבך ושכחת את י"י אלדיך המוציאך מארץ מצרים מבית וגו'. כמו שנבאר כוונת הכתובים האלו עם אשר לפניהם מסגלות הארץ ההיא הנבחרת בפרשת מרגלים שער ע"ז ב"ה. הנה לזה ראתה חכמתו של אלהינו כשהתחיל לספק צרכי עמו במדבר בזה הלחם הנפלא אשר הוציא אותו חדשה בארץ להכין אותו ולסעדו באופן שיתיישרו בו האוכלים אותו ורואים את כבודו הישרה שלמה לעמוד ממנה לדעת לרדוף אחר בקשת הצרכים הכרחיים לחיים השיעור הראוי והנאות באופן שיהי' להם מזון להווה ולמוד נכון ומועיל אל הצלחת נפשם בכל זמן ומקום למען יזכו אוכליו אל שתי השלחנות על הדרך שאמרנו. (התר ספק א') ולזה אמר הנני ממטיר לכם לחם מן השמים כלומר שישאו מרום עיניהם ויראו כי הוא לחם אלדי שכלי ראוי שיושכלו ממנו מושכלות נפלאות מביאות אותם אל ההצלחה ועל דרך שאמר (שמות כ') כי מן השמים דברתי עמכם ועקר שהכל תלוי בו הוא מה שאמר ויצא העם ולקטו דבר יום ביומו (ב) הנה שכמו שכיון להזמין להם ארוחת היום כן כיון לאסור להם הזמנת המזון מיום אל יום שרצה שלא יגרעו ולא יוסיפו. כי בהמצא להם ספוקם יתבטל המונע אשר מצד החסרון וכאשר לא יותר ממנו בידם לאצור אותו ולעשות בו סחורה כדרך אוצרי הפירות והתבואות השמנים והיינות ויתר המחיות מאשר ישתדלו בו בני האדם להתעשר בהם הנה בזה יבטל העכוב הגדול והעצום אשר מצד היתרונות. והנה אז לא ישאר לאדם מונע שבעבורו יטרד מהתחזק בתורה ומצות רק מרוע לבו ופחיתות נפשו למאוס בשלמותו. והוא מה שאמר למען אנסנו הילך בתורתי אם לא כי בזאת יבחן בלי ספק אחר שלא היה לו מטריד חוץ ממנו. עוד אמר להם והיה ביום הששי והכינו את אשר יביאו והיה משנה על אשר ילקטו יום יום להורות להם על קדושת יום השביעי יום המנוח' שצריכין להכין לו מע"ש כי בזולת זה לא יאכלו בו דבר והוא רמז גדול לענין עולם ההצלחה הנפשיית אשר אליו יכון בהישרת הלחם ההוא ונסיונו וכמו שאמר (ע"א ג'.) אצלה מי שלא טרח בע"ש מה יאכל בשבת וזה הדמיון של שבת הגדול יתבאר יפה במקומו המיוחד בשער נ"ה ב"ה. ועתה אחר שהיה כן דבר השם יתע' על זה הענין ומה שנתמצעו דברי משה ואהרן בענין הבשר כמו שאמרנו למעלה הנה לענין המעש' נאמר ותעל שכבת הטל והנה על פני המדבר דק מחוספס וגו' ויראו בני ישראל ויאמרו איש אל אחיו מן הוא. (ג) יאמר כי להיותו על זה הענין רצוני דק ככפור על הארץ מלא לבם אותם לאמר איש אל אחיו מן הוא כסבורין שהוא המן הידוע בעולם תחלה ולפי שע"ד הכתוב לא היה הוא ולא ממינו נתן הכתוב סבת קריאתם בשם ההוא כי לא ידעו מה הוא לומר שאילו ידעוהו לא קראוהו כן שהרי האחד היא תרופיי וזה הוא מזוניי והוא שאמר להם משה הוא הלחם אשר נתן ה' לכם לאכלה כלומר שאינו מה שחשבוהו ממנו אבל שהוא מסעד ומזון אלדי אשר הזמין אותו לכלכלם שם מששת ימי בראשית והיא משומר ובא לעת הזאת. ככל הי' דברים שמנו חז"ל (אבות פ"ה) שנבראו ע"ש בין השמשות כמו שכתבנו אצל אילו של יצחק שער כ"א: והנה לפי שנתקיים אצלם זה השם למה שנמשכו בו אחר תמונתו וקצת טעמו כמ"ש הכתוב ויקראו בני ישראל את שמו מן והוא כזרע גד לבן וטעמו וגו'. והיה קשה להעתיק השם הזה מפיהם. לזה הקפיד בכל מקום לומר (דברים שם) ויאכלך את המן אשר לא ידעת ולא ידעון אבותיך. (שם) המאכילך מן במדבר אשר לא ידעת ולא ידעו אבותיך וגו' לומר שקראוהו כן לפי שלא ידעו מה הוא: וכן בסוף זכרון סגולות הנפלאות צוה שישמרו ממנו לדורות למען יראו את הלחם וגו' ואמר ובני ישראל אכלו את המן ארבעים שנה וגו'. והכל לומר שאע"פי שקראוהו כן הנה אינו המן ההוא הנודע בעולם כלל אבל שהוא לחם אלדי נברא לעצמו כנזכר בעבור שיתבוננו בו דעה ובינה בכל העניינים הנפלאים הנמצאים בו כמו שנתבאר ויתבאר עוד ומכללם שהוא לחם אבירים וכמו שאמר (יומא ע"ה:) הנבלע באברים. והוא מה שיישיר אל העקר הגדול שאמרנו שהוא אשר נתן ה' לאכלה, ולא לעשות ממנו סחורה ולא שום עסק והוא מה שביאר באומרו זה הדבר אשר צוה ה' לקטו ממנו איש לפי אוכלו עומר לגלגלת וגו'. ויעשו כן בני ישראל וילקטו המרבה והממעיט וימודו בעומר וגו' (ה) אמר שעשו כן בני ישראל שנתעסקו בלקיטה וילקטו כל אחד לפי אומד דעתו או כמו שנזדמן לו להרבות או להמעיט ממנו על דעת למדוד אותו שם במדבר או באהליהם ולהשיב העודף ולהשלים מה שחסר ונעשה להם נס נפלא כי כשמדדוהו בעומר מצאוהו מצומצם עומר לגלגלת איש לכל אשר באהלו לא העדיף המרבה והממעיט לא החסיר. אמנם היה זה הפלא לצורך ההישרה הגדולה שאמרנו תחלה מענין הספוק. יראה להם בעיניהם ולהורות נתן בלבם כי בני אדם גם בני איש יחד עשיר ואביון בכל מה שהם חיים בעולמם אלו ואלו הם רצים לבקש אכל לנפשם אלא שרובם יתחלקו לשני חלקים מהם שמחסרים לצורכם ומהם שעודפים עליו. והנה ביוצאים מן העולם נמצא שהממעיט לא חסר לו דבר כי כבר החיה את נפשו עד עת קצו וגם המרבה לא העדיף כי גם כי יעשיר וירבה כבוד ביתו לא ישאר בידו מאומה מכל עמלו ולא ירד אחריו כבוד וזה מוסר גדול לשיסתפק האדם כדי סיפוקו אחר שהעודף הוא ענין רע נתן אלדים לבנו האדם לענות בו לארוב דמו ולצפון לנפשו. (ד) ולזה באה המצוה עליו איש אל יותר ממני עד בקר כי לא הותר להם רק על ענין, ברוך ה' יום יום (ביצה ט"ז.) והגיע מחמדתו קצתם שלא שמעו אל משה וצמצמו או החסירו אכילתם ולא השליטו עצמם לאכל ממנו כדי לשמור אותו ליום מחר כמו שהוא ענין הרבה בני אדם שמחסרים את עצמן מכל טוב לשמור ממונם לבעלי נשותיהן וכמו שאמר החכם (קהלת ו') יש רעה אשר ראיתי תחת השמש וגו' איש אשר נתן לו האלהים, ולא ישליטנו האלדים לאכל ממנו כי איש נכרי יאכלנו שנראה לכאור' שזאת היא תלונתו עם היות שאמתת כוונתו כתבנו שם בשער ט"ו הנזכר (ד) ולהיות זה הפועל הוא מתכונה רעה ופחיתות הנפש קצף עליהם משה (ד) אמנם עלתה בו רמה ונבאש כדי שיתעוררו אלו האנשים החטאים שסוף כל היתרונות הללו להוליך בהם למקום עפר רמה ותולעה מבלי השאיר להם נשמה. וילקטו אותו בבקר בבקר וחם השמש. ואם ע"ד אנקלוס, יאמר שהיה מהשגחתו יתברך כי כאשר תמו ללקוט מאז והלאה מיד היה מתמסמס כחום היום כדי שלא יפול לב עליו להוסיף לקחת להותיר מה שלא היה כן מתחלה אלא שהולך ומתמסמס כל היום כלו. (ז) אמנם כבר יראה שפשט הכתוב חוזר למן הנלקט למאכלם כי הנה המן היה בתחלה גרגירים מקשיים ויבישים לפי מה שיאות לצורך לקיטתו בנקיות בכנפי בגדיהם או במה שיזדמן להם מהכנים כמ"ש הכתוב (במדבר י"ח) והמן כזרע גד הוא ועינו כעין הבדולח. שטו העם ולקטו וגו'. והיה זה סבה לשיעלה על לבם להותיר ממנו לשמר ולזה אמר כי מאז ואילך אותו הנלקט כאשר חם השמש עליו היה מתרכך ומתמסמס עד שאינו ראוי לקיום כלל רק לאוכלו ביומו ובזה כבר יסיחו דעתם מזה לגמרי והוקבעה בלבם ההישרה הנכונה שאמרנו: ויהי ביום הששי לקטו לחם משנה שני העומר לאחד ויבאו כל נשיאי העדה ויגידו למשה חז"ל (ש"ר פ' כ"ה) למדו מכאן שעדין לא הודיעם משה מה שנאמר לו והכינו את אשר יביאו והיה משנה ולזה הגידו למשה ראה זה מצאנו ואז אמר הוא אשר דבר ה' וגו'. (ו) וע"ד הכתוב יראה כי משמעות הדברים באומרו והכינו את אשר יביאו והיה משנה וגו' הוא כי אחר שיכינוהו יצלח ויתברך בידיהם ובמעיהם עד שיספיק להם ללחם יומים ועל זה הענין יהיה משנה על אשר ילקטו יום יום וכשראו שהוא משנה בשעת הלקיטה תמהו והגידו למשה והוא השיב להם הוא אשר דבר י"י וגו'. ירצה הוא מה שהוגד לכם מתחלה והוא מה שנעשה עכשיו כי דבר אחד הוא כי מה שאמר והכינו את אשר יביאו והיה משנה אין הכוונה שיהיה משנה אחר ההכנה ולא קודם. רק לזרז אתכם על ההכנה מהיום הששי למחרתו בא האלהים וכמו שת"א ית דאתון עתידין למיפא איפו וכו'. כי העודף מלחם משנה הנמצא ביום ההוא יהיה למשמרת וגו': ויניחו אותו וגו' ולא הבאיש וגו'. והנה לא צוה להם השם יתעלה שימדדו מתחלה שני העומר לאחד לפי שיהיה הנס אשר יעשה להם בזה הערה גדולה וזרוז נפלא שכל המתנהג על הספק הנאה בכל ימי חייו שהם כדמות ששת ימי המעשה שיחוייב לו כי בע"ש שהוא אחרית ימיו ימצא בידו לחם יומים. והוא מה שאכל וישבע בעולם הזה וישאיר אחריו טובה וברכה לחיי העולם הבא וכמו שאמר למעלה (תהלים קכ"ח) יגיע כפך כי תאכל וגו'. אשריך בעולם הזה וטוב לך בעולם הבא (ברכות ח'.): (ח) ולזה אמר לענין המן אכלוהו היום כי שבת היום לי"י היום לא תמצאוהו בשדה. ולענין ההישר' הנמשלת בו. חזר ואמר ששת ימים תלקטוהו ביום השביעי שבת לא יהיה בו. כי בעולם ההוא לא יאכל אדם כ"א מהמשומר לו מקדם כי ביום ההוא לא ימצאוהו וכמו שאמר (ע"א ג'.) היום לעשותם ולא למחר לעשותם (ט) והנה כמו שנמצאו בהם מן המותירים והיה הקצף עליהם גערה גדולה לחמדני' כמו שהונח, כן נמצאו בהן מן היוצאים ללקוט ביום השביעי והיתה גערת ה' בהם תוכחה ומחתה לפועלי און הממאנים לשמוע מוסר ועוזבים תורה ומצות בחייהם לבנות להם שוא ותפל בעולם האבדון וההפסד כשבאו לשם באות נפשם ללקוט ולא מצאו בושו והכלמו חפו ראשם והוא מה שאמר על זה עד אנה מאנתם לשמור מצותי חקתי ותורותי. ראו כי ה' נתן לכם את השבת וגו'. (ט) יאמר כן כי הענין ההוא שחטאו עליו הוא דבר שכל התורה כלה חקותיה ותורותיה תלויין עליו. ראו בעיניכם במה שראיתם במן כי ה' נתן לכם השבת הגדולה ההוא שאתם צריכין לשמור ולעשות אלו התורות לשבות בו ולנוח בו על כן אני נותן לכם ביום הששי לחם יומים כדי שתהא לכם הערה ועדות נפלאה לתכלית הצלחתכם ולכן שבו איש תחתיו אל יצא איש ממקומו הנאות לו ביום השביעי הלז:

73. _.41.1.7

    במדרש (ש"ר פרשה כ"ה) דעי לא נאמר אלא ראו אם יאמרו לכם אומות העולם למה אתם שומרים את השבת תאמרו ראו כי אין המן יורד עליו. והכוונה שכבר תהיה טענה ותשובה עצומה לכל ערעור ופקפוק שיבא הן ע"י עכ"ום הן ע"י אפיקורוס או ע"י רוח רעה שתקשקש בקרבו על אמתת ההצלחה הזאת הנקרא' שבת הגדול מה שראינו בעינינו שהמן יורד בכל ששת ימי המעשה ולא ירד בשבת: והנה שנעשו במן האלהי הלזה ג' מיני נסים. האחד שלא ירד בשבת והוא סימן השביתה המורה על חדוש העולם שעליה נאמר (שמות כ׳:ח׳) זכור את יום השבת לקדשו. והב' מה שמצאו בלקיטתם בכל יום די מחסורם לא פחות ולא יותר והיא הערה נפלאה לשיוציאו זמנה בשלמות עצמן ואל ישעו בדברי שקר העולם כזביו והבליו כי על זה אמרו (מכלתא פ' המן פ"ג) לא נתנה תורה אלא לאוכלי המן רצוני שלא יחסר להם ההכרחי ושלא יטרידו עצמן אחרי המותרות וכמה שאמרו לחם אבירים שנבלע באברים. והג' מה שנמצא ביום הו' לחם יומים והוא סימן אל המנוחה התכליתית אשר כל העסקים והפעולות פונות אליה אשר בו יאכל המכין וירעב העצל וכמ"ש הכתוב (ישעיה ס"ה) הנה עבדי יאכלו ואתם תרעבו כפי מדרשו של ר"מ האלדי בסוף שבת (קנ"ג.) והנה לזה היה הלחם ההוא מזין שתי השלחנות שקדם זכרונו כי הוא היה הנבלע באברים הגופיים כמו שיאות למזון החי כמו שאמרנו אמנם משפטיו ותורותיו אלה הם המזון המיוחד לכל נפש שכלית שתשתכל בהם ועליהם תחיה בלי שום ספק. (י) ולפי שיהיו הדורות כלן זוכין ליזון בזה המזון האלדי ויקבלו היישרותיו אלו כאלו אכלוהו אמר האל ית' שישמרו מלא העומר ממנו לדורות כדי שיראו את הלחם עצמו ומדתו ליום אחד לכל נפש כי מראית העין תקיים אמתת הכל ולא ישימו שום ספק בו ובעיונים הנתלים בו. (יא) ולזה אמר ובני ישראל אכלו את המן מ' שנה עד בואם אל ארץ נושבת את המן אכלו עד בואם אל קצה ארץ כנען. ואמר כי כמו שאכלו את המן מ' שנה לצורך מזון הגופיים עד בואם וגו' כן נתפרנסו ממנו ובעיוניו בענין הישרתו למזון הנפשות כל אותו זמן. אמנם שאחרי כן כשסר מעיניהם סרו מהם ג"כ מכל הדרך אשר צום כמו שנראה מכל ספורי השופטים והנביאים עד שבא ירמיהו, והיה מראה להם צנצנת המן ומכריז באזניהם (ירמיהו ב׳:ל״א) הדור אתם אתם ראו דבר ה' וגו' כמ"ש ז"ל (מכילתא פ' המן פ' ו') ולפי שהמדה הוא דבר שהרבה מהמכוון תלוי אמר בחתימת הכל והעומר עשירית האיפה הוא. והנה אחר שנתבאר מה שכיווננו אליו מסגולות המזון המעולה הזה אשר בו קדם האל ית' אל פני בני ישראל בדרך בצאתם מארץ מצרים לכלכל בו הנפש עם הבשר איש לפי אכלו על צד היותר שלם שאיפשר עתה תראה בפי' שהיא הסעוד' הגדולה והנפלא' שזכרוה חז"ל (ש"ר פ' כ"ה) בפרש' זו אשר זכרנוה ראשינה שאמר הקב"ה מיסב בראש והאבות וכל שאר הצדיקים סועדין בה. אמנם כדי שתובן כוונתם היטב ראוי לעורר בה קצת עיונים. הראשון למה אמר שערך להם שולחן בתוך הגן דמאי רבותיה במדבר היה לו לומר: השני אומרים הקב"ה מיסב בראש והאבות וכל הצדיקים לרגליו ומיכאל וגבריאל שזכר בסדר הברכה היכא קיימי יראה שהיה לו להזכירם בינו יתברך ובינם: השלישי למה חלקו פירות הגן ועץ החיים לשתי מנות: הרביעי מהו הכבוד שחלקו להקב"ה בשהוא יצוה לברך. ואחר שצוה לברך למיכאל הוא צוה לגבריאל וגבריאל וכו' והלא צוה ולא עשו כרצונו ואיה איפה כבודו: החמישי כי הנה מיכאל וגבריאל לא נמנו בסעודה ואיך יברכו עליה ולמה אמר אלו מכל פמליא של מעלה: הששי מה ראה דוד ליטול את השם משאר האבות: ואחר זכרון אלו הדיוקים נאמר כי הנה הוא מבואר שכוונת כל הפעולות האלהיות אם טבעיות ואם מופתיות היו להדריך השכל האנושי להגיעו עד תכלית שלמותו בידיעתו אותו יתעלה והכרתו בשהוא סבת הסבות ועלת העלות כלן על דרך האדנות והרצון המוחלט אשר יעצור בהן לעשות כרצונו וכפי גזרת חכמתו בכל עת ובכל שעה לפי תועלת המנהגים ותועלותם כמו שנתבאר זה הרבה מספורי יציאת מצרים ועד הנה. ועתה לפי שזה הענין מעוצם ההשגחה אשר נתן עיניו עליהם להכין פרנסתם על זה השיעור מההשקפה אל צורכם ואל תכלית שלמותם אשר בה מזון לשני חלקיהם עד כי במה שתיזון הנפש ממנו יגיע השלם להכרתו יתעלה בשיעור שכבר יהיה עמו יתעלה נדבק באמתתו כאלו הם אוכלים על שולחן אחד כביכול וכן הוא כמעט כי סעודת השכל אחת היא. ולזה זכרו הכתוב ההוא שאמרו ישעי' על זה הענין בעצמו אמר הוא מרומים ישכון מצודות סלעים משגבו לחמו נתן מימיו נאמנים מלך ביופיו תחזינה עיניך תראינה ארץ מרחקים (ישעיה ל"ג) יאמר כי מצד עוצם השגחתו בפרנסת העולם וכתותיהם כאשר הם עד שכבר יקרה שיהיה עם גדול ורב ארבעים שנה במדבר אשר נתן לחמו המיוחד לו כמו שאמרנו וגם היו שם מימיו נאמנים כמו שנסמך לשם במים אשר בצור בחורב ובזולתו מהמקומות. הוא ניכר ומפורסם כי הוא מרומים ישכון על כל הנמצאות כלן והוא רודה בהם ועושה בהם כרצונו. ומצודות סלעים משגבו. כלומר שאין מי שיחלוק עליו בזה עד שכל אחד מהשלמים יאמר לחבירו מלך ביופיו תחזינה עיניך כי שם נתבאר יופיו של מלך בלי ספק וזה נתבאר מאד מההשקפה האלדית עליהם במה שהביא עצות מרחוק להשכין את ישראל בארץ ההיא המיוחדת אשר היו סגולותיה דומות לסגולות המן ממש והוא מה שסמכו באומרו תראינה ארץ מרחקים. ולזה אמר הכתוב (דברים ח׳:ז׳) כי י"י אלדיך מביאך אל ארץ טובה וגו'. אשר שם דבר איך היה הספיק בזה מסוגל מהרחק' התוספ' והחסרון המעכבים כל שלמות כמו שאמר (שם) ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם לא תחסר כל בה ואמר פן תאכל ושבעת ובתים טובים תבנה וישבת ובקרך וצאנך ירביון וגו' ורם לבבך ושכחת וגו'. והכוונה בזה להרגילם על מוסר החכם ושאלתו (משלי ל') רש ועושר אל תתן לי הטריפני לחם חקי כמו שיתבאר שם במקומו שער צ"א ב"ה. ולזה קראו הפרנס' ע"ז האופן אם מדור במדבר ואם מישיבת הארץ שולחן ערוך בתוך הגן לב' טעמים. האחד לנאמנות המזון כי בודאי מובטח השלחן ההוא כי לא יחסר לחמו שם והוא הצד אשר מצד החסרון. והשני להיות הספוק אשר לשם מהפירות אשר בגן הירקות והזרעונים ושאר הצמחים כי הוא המזון הנאכל לגופות השלמים אשר שכלם נפרד מהיולאניותם כמו שאמרנו אצל המן והוא התקון העצום מצד היתרון כי על זה הענין תקרא הארץ ההיא וכל מה שידמה אליה בזה הענין, ארצות החיים (תהילים קט״ז:ט׳) וכביכול הב"ה מיסב באותה סעודה בראש והאבות וכל הצדיקים יושבין לרגליו. והוא פי' מה שאמרו והוא מרומים ישכון כמו שאמרנו כי בזה יוכר רצונו המוחלט בהשפעתו טוב וחסד על השלמים אשר בארץ ואם המה רחוקים לפי הנראה ממדרגתו יתעלה שיעור בב"ת. ופירש מהות הסעודה על מה שהיא בתוך הגן ואמר שהק"בה מביא לפניהם כל מיני פירות מגן עדן והוא מזון החלק הבשריי ועל הדרך שנזכר ומאכילן מעץ החיים הוא המזון המושכל הלקוח מהסעוד' לחלק השכל הנפרד מתורות המוסרים והתוכחות שבו כי עליו יאמר באמת (יומא ע"ה:) מזון שמלאכי השרת ניזונין בו ואחר כן מברכין לבעל הסעודה כי הוא עצמו תכלית כל הסעודה ההיא כמ"ש שם בארץ (דברים ח׳:י׳) ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלהיך כי תכלית הכל ההכרה האלדית ועל זה אמרו (ברכות ל"ה.) כל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה כאלו מעל. והוא שנפל במה שאמר החכם (משלי שם) פן אשבע וכחשתי ואמרתי מי ה': והכל חולקים להקב"ה כבוד שהוא יצוה לברך והוא ענין ההכרה ומהותה שלא עמדו על דעת הפילוסופים הרואים שכל הדברים מושפעים מאתו ושעל זה ראוי לרוממו ולכבדו אבל שהוא לא יצוה על כך כי אינו מתבונן בעניינים כמו שביארנו בשער ל"ט וזולתו מהנזכר בו אמנם המושג לשלמים המושגחים מאתו על זה האופן שהוא יתעלה צוה ברצון שלם ובפקודת נדבה גמורה לשלמים לבוא בהכרתו עד יברכוהו ויודו לשמו על כל הנעשה אתם בהשגחה עצומה פרטית. וכמ"ש המשורר (תהילים קמ״ה:י״א) יודוך ה' כל מעשיך וגו' כבוד מלכותך יאמרו וגו' להודיע לבני האדם וגו' כי הוא התכלית המכוון מאתו יתעלה בכל הפעולות והפעולים האלו. והק"בה אמר למיכאל וגו'. אחר שמיכאל וגבריאל לא נמנו בסעודה ההיא כמו שאמרנו *רואה אני אותם וכו', תוכן דעתו בקוצר הוא, כי שם מיכאל פה בדבריהם ז"ל הוא כינוי לשכל המעשיי וההיולאני, ר"ל החמרי. יען כי הוא מך בערכו ומעלתו (אף שהוא ג"כ כח אלקי הנתן באדם). נגד השכל העיוני והרוחני, שהוא כח אלקי הגובר עליו, ונקרא בעבור זה פה במדרש בשם גבריאל, והם גם שני המלאכים המלוים לו לאדם, כמש"א חז"ל בשבת דף קי"ט ע"ב, והנה גם השכל החמרי הזה המשתדל להמציא רק מחסוריו הגופניים, חובה עליו לברך ולהודות לה' על אשר נתן לו טרפו זה ודי מחסורו אשר יחסר לו, ואף כי השכל העיוני בהשיגו השלמות האמיתית להשיג ידיעת ה' כפי יכלתו האנושית בחמלת ה' עליו, וא"כ יהיה הדבר אז באחרית הימים בכל אדם, אף כי באבות הקדושים הנעלים בשלמותם על זולתם, ואף כי בדוד המלך ע"ה, אשר הושגח מהי"ת בהשגחה פרטית יותר מכולם. כמא"הכ "ויהי דוד לכל דרכיו משכיל וד' עמו" וזש"א המדרש שהחל בו הרב ז"ל, כי בסעודה היקרה אשר יאכיל הי"ת באחרית הימים את הצדיקים ההולכים בתום לבם, יצוה תחיל' למיכאל לברך, (ר"ל שגם השכל המעשי והחמרי יתעורר, כנוח עליו רוח ה' להודות לו על תגמוליו הטובים עליו) והוא יצוה לגבריאל, ר"ל שעל ידו יתעורר עוד ביותר השכל הרוחניי לברך ולהודות לה' חסדו כי לו נאה יותר, והוא יצוה לאבות, כי אם כל אדם מחוייב להכיר טובות בוראו עליו. אף כי האבות הקדושים אשר הפליא ה' חסדו עמהם, והם יצוו לדוד אשר הפלה חסיד לו, ומאחרי עלות הביאו לרעות בצאן עמו. ובפסחים דף קי"ט רמזו ג"כ על זה באמרם, שכל אחד מהאבות, אף שהיה שלם מאוד בכל זאת היה דבק בו ענין שלא כרצונו, עד שלא היתה הצלחתם הזמנית והמוסרית שלמה בימיהם עלי ארץ, כי מאברהם ויצחק נולדו ישמעאל ועשו, אשר היו מורת רוח להם בהשחיתם דרכם המוסרי, ויעקב הוכרח לעזוב בית אביו ונתאנה מלבן בתחבולותיו עד שהוכרח לקחת שתי אחיות לנשים מה שהזהיר' עליו התור' אח"כ בעבור היותו מתנגד גם לחוק המוסרי, ורק דוד הע"ה שהעביר ה' כל חטאתיו, ואבשלום ואמנון אשר הרעו לעשות מתו בחייו, עד שהי' לעת זקנתו שלם בהצלחתו הזמנית והמוסרית, וממנו אה"כ כי מצא ה' לו איש אשר כלבבו עד שנתן לו ברית מלוכת עולם לו ולזרעו על ישראל, לו לבדו נאה לברך ולהודות לה' חסדו יותר מכל זולתו, כמו שאמר בעצמו "כוס ישועות אשא" וכו'. רואה אני אותם ז"ל שלקחום למשל לשני מדרגות האדם כי הנה מיכאל הוא כנוי אל השכל ההיולאני כי מך הוא בתחלתו בהיות כל שלמיותיו בכח. אמנם גבריאל הוא כנוי אל השכל הנקנה אחרי בואו בשלמותו והוא החלק הנפרד הגובר באדם ע"י השתדלותו המיוחד לו בעיוניו ובמעשיו כמו שביארו בשער הנפש. והם שני מלאכים המלוין לו לאדם (חגיגה ט"ז.) ואינן נפרדין ממנו והנה הוא יתעלה תחלת ציוויו הוא על מיכאל כי הוא אשר יזמין לו החלק מהמזון המיוחד לו ראשונה. ובהשלים את חקו הנה ממנו ימשך הציווי לגבריאל ישלים גם הוא מה שמוטל עליו מהשגת השלמות כי רב הוא עד שיגיע לתכלית הכרתו ויודה ויברך לשמו על רוב השגותיו כענין השירות הנהוגות ע"י הנביאים במעשים האלו כמו שנתבאר בשער שעבר. ומשם ימשך הציווי אל האבות והקדושים אשר בעולם כי מהיות סדר שני החלקים נשמר על האופן הנזכר נמשך הענין להמצא האבות הקדושים והנביאים והשלימים אשר בארץ כל אחד ואחד כפי מדרגתו הראויין לברכה מכל זולתם מצד מה שמוסיפין ידיעה והכרה בו יתעלה ואבות העולם חולקין כבוד לדוד ואומרים המלך שביררנו הוא יברך למלכו של עולם לפי שזה השבח שתכלול הברכה ההיא הוא מיוחד לאשר עצמו אתו הפעולות ההשגחיות מזולתו. אמנם דוד הוא מבואר שהיה מיוחד בזה במה שהפליא חסדו לו בתכלית ההשגחה להשלים כל ענייניו מזולתו מכל השלמים אשר לפניו. וכבר זכרו ברירה זו על זה האופן באותה מאמר במסכת פסחים (קי"ט:) עתיד הק"בה לעשות סעודה לצדיקים ביום שגומל חסד לזרעו של יצחק אחר שאוכלין ושותין מביאין כוס של ברכה ואומר לאברהם טול וברך אומר איני מברך שיצא ממני ישמעאל. אומר ליצחק טול וברך אומר איני מברך שיצא ממני עשו. אומר ליעקב טול וברך אומר איני מברך שנשאתי שתי אחיות ובאה התורה ואסרתן. אומר למשה טול וברך אומר איני מברך שלא זכיתי ליכנס לארץ לא בחיי ולא במותי. נותנין ליהושע אומר איני מברך שלא זכיתי לבן שנאמר (ד"ה א' ז') נון בנו יהושע בנו. נותנין לדוד אומר אני מברך ולי נאה לברך שנאמר (תהילים קט״ז:י״ג) כוס ישועות אשא ובשם ה' אקרא. והנה לפי הנראה היה לו טענה גדולה מכלן שלא לברך בשיזכור עון עקביו בדבר שכבר אסרה התירה עליו ואיך קפץ לברך על ראש אנשים שלמים וטובים ממנו. אלא שהיה הענין כמו שאמרנו כי לא נמצא ביד איש מהם כוס מלא ישועות מגיד מזה ומזה כמוהו כי מהם שנתעקש עמהם הטבע עד שנמשכו להם ענינים שלא כרצונם כמו שהיה לאברהם ויצחק עד שיולדו להם בנים משחיתים מפורסמים בעולם. גם יעקב הוכרח לצאת מבית אביו ולבוא אל בית לבן ונלכד ברשת תחבולותיו עד שנתאנה בלקוחיו והי' סבה לשנשא שתי אחיות מה שלא היה בדעתו ורצונו. ומשה ויהושע הוא מבואר שלא נשלם חפצם בידם. אמנם דוד המלך ע"ה מאחר עלות הביאו לרעות בישראל עמו ואף כי היו על כתפו קופה של שרצים ה' העביר חטאתו והצילו מכף כל אויביו ויפילם חללי' תחתיו ולסוף כרת עול המלכות לו ולבניו ברית מלח עולם ולמי נאה להודות ולברך יותר ממנו. ולזה אמר ברוח טהרה וענוה אני אברך ולי נאה לברך כי הוא יודע בעצמו ורואה כוס ישועות מלא על כל גדותיו בידו ולזה אחז תמיד מלאכת השיר בידו מכל זולתו וכמ"ש (שם ל"ד) אברכה את ה' בכל עת תמיד תהלתו בפי (שם קמ"ה). בכל יום אברכך ואהללה שמך לעולם ועד (שם ק"ד). ברכי נפשי את ה' וכל קרבי וגו' (שם ק"ג) ברכי נפשי את ה' ואל תשכחי כל גמוליו וכן עד כמה פעמים. וכמ"ש חכמים ז"ל (ברכות י'.) שדר בה' עולמות ואמר שירה כמו שפירשנו בשער ו' הנזכר. סוף דבר הוא הודה ולו נאה להודות על המחיה ועל הכלכלה לפי רוב ההטבות המגיעות אליו מפאת ההשגחה כמ"ש (תהילים קל״ט:י״ד) אודך על כי נוראות נפלאתי נפלאים מעשיך ונפשי יודעת מאד. ועם זה נודע ענין זאת הסעודה וטוב טעמה והקשרה עם פרשת המן אשר היינו בביאורה ונתבארה כי היא היתה שלחן מלא כל טוב ה' לתורה ולתעודה שקולה ככל התורה כלה כל המיסב בה אם בין יבין את אשר לפניו יזכה לאור באור ה' בארץ החיים: והנה אחר שביארנו ענין זאת הפרשה הנפלאה אשר עליה וכיוצא בה אמר הנביא (ישעיהו ל״ג:ט״ז) הוא מרומים ישכון מצודות סלעים משגבו לחמו נתן. נבאר אותה תלונה הסמוכה לה. אשר בה נתבאר כי מימיו נאמנים כי גם זה הוא משלמות הסעודה ומהכרחיות' ויסעו כל עדת בני ישראל ממדבר סין למסעיהם וגו'. ואין מים לשתות העם. יאמר כי למה שהוחזקו ליסע על פי ה' וראו שבמקום חנייתם שם ברפידים לא היה מים לשתות עם היותו מהדברים ההכרחיים הנה אז גזרו בדעתם אמות מה שהיו חושדים תחל' שמשה מעצמו עשה את כל המעשים ההמה מלבו ושעכשו לא הספיק' חכמתו. ולזה נאמר וירב העם עם משה ויאמרו תנו לנו מים ונשתה והנה הם דברו סתם תנו לנו מים שמכוונין להשוות עבד לרבו כמ"ש במקום אחר (במדבר כ״א:ה׳) וידבר העם באלדים ובמשה למה העליתנו. אמנם הכוונה העצמית היתה לריב עם משה לסבה שנזכרה כלומר שהוא עוש' כל ע"ד חכמתו ואם כדבריו כן הוא שיד ה' היתה בם יתנו להם מים ויבא הנס מכל מקום. והנה משה השיב להם על פי דבריהם ואמר (ב) מה תריבון עמדי מה תנסון את ה' כלומר כיון שעיקר כוונתכם לריב עמדי מה תנסון את ה' לשתף אותו בתלונ' במאמר תנו לנו מים. (א) אמנם כשגדלה הצמא עליהם כבר גלו את דעתם בהסיר מסוה הבושה לגמרי ואמרו בפי' למה זה העליתנו ממצרים להמית אותי ואת מקני בצמא ביארו היטב כי להוציאם הוא מעצמו ומדעתו השיגם רוע ההנהגה ההיא להפיל בסכנת המות אותם ובניהם ומקניהם מה שא"א שיהיה כן מהשגח' הבורא יתעלה. ולזה צעק משה אל ה' לאמר מה אעשה לעם הזה עוד מעט וסקלוני יאמר כבר נמצא שום טעם בדבריהם עד שהוא ראוי שיחזיקו אותי בשקרן מחזיק עצמו בנביא ואינו. ועוד מעט וסקלוני כמשפט נביאי שקר: (ו) והנה לבער מקרבם הדעות הנפסדות והחשדות אשר היה בלבם סבב האל ית' את המעשה הזה כדי שיראו בביאור כי הוא ית' עושה כל הדברים האלה ולא עשאם משה מלבו. וזה מה שיתאמת ממה שראו מה שסבל משה מהצער והחרפה על חסרון המים עד שצעק אל ה' ונענה ממנו ולזה אמר לו עבור לפני העם וקח אתך מזקני ישראל ומטך וגו' הנני עומד וגו'. רצה שיעשה מענין ההוא בפומבי גדול לפרסומי ניסא כי ידעו הכל ויכירו כי הנה הוא יתברך העומד שם לפניו על הצור לעשות להם שם תפארת וצורך הנס ההוא היותו על זה האופן ביאר אותו תכלית הביאור באומרו ויקרא שם המקום מסה ומריבה על ריב בני ישראל ועל נסותם את ה' לאמר היש ה' בקרבנו אם אין כי הוא הספק אשר אמרנו שנמצא בלבם תמיד כי על כן היה מכוין כל פעולותיו באופן שירגישו מציאותו ביניהם תמיד כמו שכיון הענין ההוא במן ובכל שאר המעשים אשר מהם נגמרה שלמות הסעודה אשר ברכו עליהם כל אנשי השם אשר מעולם. וברוך הוא שאכלנו משלו ובטובו חיינו ולעבדיו שומרי בריתו יחד אבות ובנים לחמו נתן מימיו נאמנים. וזה שיעור מה שרצינו אליו בזה השער:

74. _.42.1.1

    יבאר החסרונות המניעות אל הפועל אשר יעשה אותו במקר' או בהכרח: כי על כן נאמר כי יד על כס יה וגו':

75. _.42.1.2

    ויבא עמלק וילחם עם ישראל ברפידים.

76. _.42.1.3

    במדרש (תנחומא ס"פ אחרי) אמר להם הקב"ה לישראל לשעבר הייתם נושעים ע"י בני אדם. במצרים ע"י משה ואהרן. ובימי סיסרא ע"י ברק ודבורה (שופטים ד) במדינים ע"י שמגר בן ענת (שם ג' וע"ש) וכן בכל השופטים. ומפני שהיה ע"י בשר ודם הייתם חוזרים ומשתעבדים. אבל לעתיד לבא אני בכבודי ובעצמי אושיע אתכם ושיב אי אתם חוזרים ומשתעבדים הדא הוא דכתיב (ישעי' מ"ה) ישראל נושע בה' תשועת עולמים:

77. _.42.1.4

    הדבר*תוכן דעת הרב ז"ל הוא, כי יש פעולות טובות ורעות אשר יעשה אותן האדם, אם בעבור עצמותן, ר"ל למען השיג על ידן התכלית העצמות, אשר אליה נועדו, או רק למען השיג על ידן תכלית צדדית. והנה שני אלה אופני עשית הפעולות יבדלו זה מזה בשלש בחינ^ת, האחת במהות הפעול' ההיא בעצמ' ובשם אשר יקרא לה ולפועל', כי כמו שהנער הבונה בנין רעוע שסופו ליפול מהר, לא יקרא בינה על צד האמת, כן לא תקרא פעולתו זאת בשם בנין, כ"א בשם סתירה, כמאח"ל "בנין נערים סתירה" כי כל דבר ישפט רק על שם סופו ותכליתו, תחת כי אם יסתרו הזקנים שהם חכמים ובעלי נסיון בנין מה, הוא בלתי ספק רק למען בנות במקומו בנין יותר נאה ויותר חזק, ע"כ אחז"ל שסתירת זקנים בנין ר"ל שגם סתירתם בעצמ' ראויה להקרא בנין, והם רק בשם בונים לא בשם סותרים יקראו, (ועפ"ז תבין גם דחז"ל שאמרו לענין שבת שלא לבד שכל המקלקלים פטורים בעבור שלא ישיגו בפעולתם שום תכלית, כי אם גם כל המלאכ' שאינ' צריכה לגופ', ר"ל הנעשית רק למען השיג על ידה תכלית צדדית פטור עושיה עליה, רק מלאכה שצריכ' לגופה, ר"ל הנעשית למען השיג התכלית אשר אליה נועדה המלאכ' ההיא, היא תקרא בשם מלאכה ומלאכת מחשבת, ורק עליה חייב העושה, ואמרו ג"כ שהסותר ע"מ לבנות במקומו חייב, כי הוא לפי תכלית מחשבתו בונה ולא סותר יקרא) וכן הענין גם בבחינ' מוסרית, ד"מ בפעולות רעות כתב החוקר אריסטו כי הנואף רק למען בצוע בצע כסף (כמשפט הקדשים בארץ יון בימים ההם) לא בשם נואף יקרא, כ"א נבל, ר"ל איש משתדל לאסוף הון בדרך ואופן רע, וכן יאמר הרב ז"ל לא יקרא מי שיגנוב למלא נפשו כי ירעב, בשם גנב, כ"א בשם רעבתן, כמאה"כ "לא יבוזו לגנב כי יגנוב וכו'" ובן סורר ומורה אף כי שלפי קבלת חז"ל צריך שיגנוב ויאכל בשר יותר מדי אם יענש בעונש הכ', בכל זאת לא נקרא בשם גנב, כ"א בשם זולל וסובא, יען כי כוונת מעשהו הרע אינה הגניב' בעצמ', כ"א הזוללות, וכן הדבר ג"כ בפעולות הטובות, כי רק המעשים הנעשים לשם שמים, (כמצות חז"ל "וכל מעשיך יהיו לש"ש") שהוא התכלית הראויה למעש' האדם והיותר יקרה ונכבד', בשם מעשים אמיתיים יקראו, הנרצים בעיני ה' והנפעלים ג"כ למען השיג התכלית האמיתית שהיא להפק רצון מאתו ית' משא"כ המעשים הנעשים שלא לש"ש ורק למען השיג על ידם תכלית צדדית, יקראו מעשים רק על צד העבר', לא על צד האמת גם בבחינת שלמות הפעול' תבדל הפעול' הנעשית בעבור עצמות' מהנעשית רק למען השיג תכלית צדדית, כי בה יסתפק הפועל רק בהשיגו על ידו את מבוקשו הצדדי מבלי שיחוש לעשות פעולתו בשלמות הראוי, תחת כי העושה אותה בעבור תכלית עצמות' יעשה בשלמות למען השיג תכליתו ממנה ג"כ בשלמות המשל בזה, העושה מצות אלקיו בעבור נטית טבעו אליה ואהבתו העבוד' האלקית בעצמ', הלא יעשה בתכלית השלמות ככל פעולה אשר יעשה האדם באהב', ובשמחת לב, ד"מ מי שיתן צדקה בעבור חפצו במצות הצדק' שצוהו הי"ת לפתוח ידו לאחיו האביון, ולהעניק לו מטובו, הלא יתנה באהב' ובשמח' ובסבר פנים יפות, אפס העושה המצוה רק להנצל על ידיה מהעונש או מהרע אשר יפחד, מהשיגהו אם לא יעשה, הוא לא יעשה אותה באהב' ובשמחת לב, כי יותר טוב הי' לו אם הי' השיג תכליתו הצדדית הזאת שהיא מניע' העונש והרע גם בלי עשית המצוה, ד"מ מי שיתן הצדק' רק למען לא יורש וירד מנכסיו להיות גם הוא עני ואביון, הוא יתנה, רק בנפש מרה ועל צד שאינו טוב ושלם כראוי, כי יותר נעים הי' לו אם הי' נכון ובטוח שיהי' בעושר והצלח' זמנית כל ימיו אף בלי נתינת הצדק', והנה הראשון הנקרא בפי חז"ל, "העובד מאהב'" הוא נהנה מעבודתו זאת, תחת כי השני אשר רק עובד מירא' יקרא, לא יהנה ממנה, כי רק מיראת עונש אלקי יעשה "וזש"א חז"ל גדול הנהנה מיגיע כפיו", ר"ל מעבודת ה' אשר יעבוד מאהב' מירא שמים וכו', כי אשריו בעוה"ז שינצל על ידה מכל רע, וטוב לו לעוה"ב, לקחת שכרו בעולם הנצחי בשלמות ובלי מגרעת, ועל השכר הגופניי והטוב הזמני שיהיו לו למנה הוסיף הכ' ואמר "אשתך כגפן פוריה וכו' בניך כשתילי זתים" וכו' ועל השכר הרוחני ועשרו האמיתי אה"כ "יברכך ה' מציון וכו'" שהכונה בזה על ברכות שמים מעל הרוחניות. גם בבחינה שלישית יבדלו זה מזה כי העושה הפעולה בעבור תכלית עצמותה יתמיד לעשותה בכל עת, כי תכלית עצמותה תשאר תמיד. ע"כ לא ימיש מעשותה, תחת כי העושה פעולתו רק למען השיג על ידה תכליתו הצדדית מדי ישיג אותה, ולא יחפוץ להשיגה עוד פעם אחרת יחדל גם מעשות עוד פעולתו זאת (וע"פי הדברים האלה בארתי זה כמה שנים הכתובים במצות הצדקה (דברים ט״ו:י׳) "ולא ירע לבבך בתתך לו, כי בגלל הדבר הזה יברכך ה'" וכו' שר"ל לא תתן הצדקה רק בעבור חפצך בתכלית הצדדית הזאת, שיברכך ה' בגלל הדבר הזה, כי אז הלא ירע לבבך בתתך לו רק בעבור זה, ולא תתן באהבה ובנפש חפצה, כי יותר טוב היה לך, אם תשיג ברכת ה' אף מבלי נתינת הצדקה, גם בתתך רק בעבור זה לא תתמיד לתת הצדקה בכל עת, כי מדי יחדל חפצך להעשיר עוד תחדל גם לתת הצדקה ומה יעשה אז העני והאביון אשר בשעריך ? וזש"א הכ', "כי לא יחדל אביון מקרב הארץ. ר"ל כי בכל הזמנים והמקומות יהיו עניים ואביונים "ע"כ אנוכי מצוך לאמר פתוח תפתח" וכו' ר"ל ביד פתוחה ורחב' ובנפש חפצה, בלי שום פניה וכוונה אל תכלית צדדית תתן מהונך לאחיך האביון, כי רק אז תהיה נתינתך הצדק' שלמה כראוי ומתמדת בכל עת), וכן נראה ג"כ באנשים החטאים בנפשותם השבים אל ה' רק כאשר תבואם צרה ומצוקה, כי מדי תעבור הרעה ישובו עוד לכסלה ככלב שב אל קיאו, יען כי תשובתם לא היתה אמיתית להשיג התכלית הנרצה שהיא קרבתם אל האלקים, כ"א רק להשיג התכלית הצדדית, כי יעבור הזעם וישוב חרון אף ה' מעליהם כמש"א המליץ בצחות המ"ם שנפש חוטא כזה דומה לנערה מנאפת. אשר בהיותה מבכירה וחבלי יולדה יבואו לה, עד כי נהפבו עליה ציריה, אז מקללת את הנואף אשר בהזדוגו אליה סבב לה כל הצרה הזאת, אך למחרת היום ההוא מדי יעברו ציריה. מתנחמת על העמל והתלאה אשר מצאתה, והיא מנשקת ומחבקת שנית את מאהביה, וכן הדבר ג"כ בפעולת האדם הרעות, ד"מ בנפול אויב על עם בוטח להלחם עמו, למען יכנע תחת ידו, או לשלול שללו, שהיא רק תכלית צדדית, הלא מדי ישיג זה ויכניע הגבורים והעריצים בעם, אשר יוכלו לעמוד נגדו תחוס עינו על החלשים כנשים וטף וזקנים, אשר אין לו לירא מפניהם, אפס עמלק אשר תכלית שנאה שנא את ישראל, ולא למען השיג כבוד ותהלה במלחמתו עמהם, גם לא לשלול שללם, היתה מגמתו כ"א להשמיד בלבבו כל זרע ישראל, ע"כ עשה פעולתו זאת באופן היותר, כי חשב תחבולות לנפול עליהם בדרך לפתע פתאום למען יוכל להכחיד את כולם, גם לא הסתפק אח"כ בהריגת וכבוש הגבורים בעם כי אם גם את הנחשלים זנב אשר כ"ז מורה כי תכלית מלחמתו הית' רק המלחמ' בעצמ', ר"ל להכרית כל זרע ישראל מהיות עוד גוי בארץ, ובתחיל' גברה באמת ידו עליהם, יען כי בעזוז אפו נלחם עמם, ולהם הית' חסרה עוד סבת נצחון האויב בדרך טבעי, כי לא היו מלומדי מלחמ'. כ"א עיפים ויגעים במדבר, גם לא היו ראוים עוד לנצחון נסיי עפ"י השגחת הי"ת, אחרי שלא היו עוד יראי אלקים ועושי הטוב, עד שלולא תפלת מרע"ה ורחמי הי"ת אשר נכמרו עליהם, כמעט היו לו למשיס' חלילה, ע"כ נצטוה ישראל לשנוא גם הם עם זו המבקש נפשם לספותה, שנאה עולמית, ולהלחם עמו תמיד לא למען לשלול שללו, כ"א למען הכרית זרע אויב ומתנקם כזה, ועכ"ז רומזים דברי הכ' "זכור את אשר עשה לך עמלק" ר"ל שעשה מלחמ' רק בעבור שנאת עצמותך לא בעבור חפצו לקנות כבוד או לשלול רכושך "אשר (ע"כ) קרך בדרך ויזנב בך כל הנחשלים אחריך, ואתה עיף ויגע ולא ירא אלקים" ע"כ "והי' בהניח ד' אלקיך לך וכו' תמחה את זכר עמלק" והנה שאול אשר נשלח במלאכות ה' תחילה למלאות המצוה הזאת החטיא הכונה, כי חמל על אגג, ויעט אל השלל, והרא' בשתי אלה, כי נלחם מלחמתו זאת, לא למען השיג תכלית עצמות' לעשות רצון הי"ת להכרית מרעים כאלה, לבל יוסיפו עוד לערוץ מן הארץ, כי אם למען השיג תכלית צדדית שהיא לשלול שלל, וע"כ הוסרה מלכותו ממנו, ותנתן לדוד אשר כבר בנעוריו, בהכותו את גלית הפלשתי, הראה לכל, כי לא לבקשת הכבוד או קניני עושר והון, חרף נפשו למות להלחם עם אמיץ לב בגבורים כגלית הפלשתי הזה, כ"א למען עשות בזה רצון הי"ת בהסירו חרפה מעל מערכות אלקים חיים, כי רק לאיש כמוהו תאות המלוכ' על עם ה'. גם בימי מרדכי ואסתר בעמוד המן מזרע עמלק על ישראל ובקש להשמידם ולאבדם, בלתי ספק היו גם שאר הצוררים אשר נלוו אליו, אשר בקשו להרוג היהודים בכל מדינות מלכות אחשורוש, מבני עמו ומשפחתו, ר"ל מזרע עמלק, ע"כ כאשר נתן המלך הרשות ליהודים להקהל ולעמוד על נפשם נגד אויביהם הצרים אותם, ושללם לבוז, לא רצו לשלוח ידם בבזה, כמו שספר הכ' במגילת אסתר, למען הראות בזה לעין כל, כי הרחיקו כל רעיון השגת שום תכלית צדדית כלקיחת השלל, ממלחמת מצוה זאת. הנה מכל זה נראה, כי התשוע' הנעשית ע"י אמצעות בני אדם, היתה לפעמים בלתי שלימ', בעבור שנעשתה מעושיה בעבור תכלית צדדית, כמו שראינו בשאול במלחמתו את עמלק, וע"ז העיר המדרש שהחל בו הרב באמרו "לשעבר" וכו' ר"ל בהיותכם עוד חסרי השלמות "הייתם נושעים על ידי אדם", ר"ל שבחר הי"ת בבני אדם שיהיו אמצעים לתשועתכם, אשר הית' בעבור זאת ג"כ בלתי שלמה כראוי, "אבל לעתיד" כאשר תהיו יותר שלמים תהיו ג"כ נושעים ע"י בלי אמצעי עד שתהי' הגאול' שלמה ואמיתית, ותכירו על ידה כבודי ואמיתתי, ולא תשובו עוד לכסלה, לסבב לכם בזה עוד גלות אחרת כ"א שובע שמחות תהי' לכם כי תשבעו בימיני נעימות נצח. אשר יעשה אותו האדם ברצותו בו מצד עצמו. הנה הוא יתחלף מאותו אשר יעשהו בעבור זולתו בשלשה ענינים: אם בעקר מהותו. ואם בענין שלמותו. ואם בזמן המשכו. וזה שהדבר הנדרש מצד עצמו הוא הדבר אשר יעשה אותו העושה על דרך האמת. אמנם כשיעשהו לצורך זולתו הנה באמת אף על פי שיתעסק בו לא יקרא הפועל ההוא על שמו כי לא יתואר מהות המעשה כי אם על שם תכליתו. אחז"ל (מגילה ל"א:) בנין נערים סתירה סתירת זקנים בנין כי הוא מבואר שאם הבנין היה תכליתו לסתור (בנין) ההוא יקרא סתיר' לא בנין וכן בהפך כשהסתירה תכלית' לבנות (סתירה) ההיא תקרא בנין. וזה הענין עצמו כתב החכם פרק ג' מאמר ח' במדות אם אחד ינאף בעבור ריוח ואחד בעבור חמדה ויתן מכספו זה יראה שהוא נואף יותר מנבל והאחר הוא נבל לא נואף כי גלוי הוא כי עשה להרויח. ביאר בבירור כי אע"פי שחומר המעשה הוא הניאוף אם הכוונה בו אל חמדת הממון הנה הוא נבל בעצם לא נואף רק במקרה. והוא הדבר אשר אמר יחזקאל הנביא בפירוש באומרו ויהי בך הפך מן הנשים בתזנותיך ואחריך לא זונה ובתתך אתנן ואתנן לא נתן לך ותהי להפך לכן זונה שמעי דבר ה' (יחזקאל ט״ז:ל״ד-ל״ה). יאמר שהנשים אשר תזנינה לקחת אתנן הנה הן נבלות בעצם וזונות במקרה ואין ראוי להחליט עליהם שם כי אם מהנבלות ולזה קראם נשים לא זונות וכו'. אמנם כשלא תקח כלום וכל שכן אם היא חוזרת אתנן לזונים הנה היא באמת זונה בעצם וראוי להחליט לה שם מהזנות שהוא תכליתה כמו שאמר לכן זונה שמעי דבר ה'. ומזה תראה שתורתנו הקדושה אע"פי שלא ענשה בן סורר ומורה עד שיגנוב ויאכל טרטימר בשר וכו' (סנהדרין ע'.) עם כל זה לא תארה אותו בגנב רק בזולל וסובא (דברים כ"א) לפי שכוונתו אל הגניבה אינה אלא על הזוללות וכמו שאמר שלמה בחכמתו לא יבוזו לגנב כי יגנוב למלא נפשו כי ירעב ונמצא ישלם וגו' (משלי ו׳:ל׳-ל״א). ירצה לא יבוזו לגנב לחרף אותו לומר כי יגנוב באשר תהיה זאת הגניבה למלא נפשו כי ירעב כי זה יקרא רעבתן לא גנב והראיה כי אם ימצא אותו המזון שגנב במחיר ישלם להם שבעתים מכדי מחירם ואף כי יתן את כל הון ביתו. וכן הוא באמת בכל הדברים שהדבר הנעשה במקרה אינה מעשה. אבל הדבר התכליתיי שהוא נרצה לעצמו הוא אשר יקרא מעשה באמת ואשר יקראו על שמו יתר המעשים. ועל כן אמרו השלמים (אבות פ"ב) וכל מעשיך יהיו לשם שמים כי לפיכך יקראו כל המעשים אלהיים. וזה היתה כוונת השלם ר"מ באומרו (אבות פ"ו) כל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה כי כל מעשיו יקראו על שמה כמו שיבא ביאורו בשער ע"ב ב"ה. וגם בהקדמת השערים כתבנו תועלות הכוונה לשמים כי היא המדברת אותנו במעשה הזה עד הנה ועליה אנו נשעני' יגיענו אל טוב תכלית'. מ"מ זהו הענין האחד אשר מצד עקר מהותו. אמנם הענין השני אשר מענין שלמותו הנה הוא מבואר ג"כ מטבע עניינו וזה כי אחר שהדבר ההוא אשר הוא עושה אינו חפץ בו מצד עצמו הנה הוא לא יקפיד להשתדל על העניני' אשר יצטרכו אל שלמות הדבר ההוא רק למה שיאות ממנו לצורך הדבר ההוא התכליתי אשר נעשה בשבילו. המשל שאם תצטרך לעץ אחד להעמי' עליו הגג לצורך שעה הנה אתה תכוין אל חזקו ומדתו ולא תקפיד על טוב תמונתו רבועו או עגולו. וזה הענין הוא מבואר נגלה בעובדים את השם מיראה או לזולתו מהנעבדי' כי הנה מפני שהם אינם מכונים בעבודתם רק הצלת עצמם מהעונשים אשר שם המצוה עליהם הנה הם לא יזהרו בעבודתם רק בשמירתם מחטוא באחת מהנה אשר בא עליה ייעוד העונש כמו שהוא הענין בכל מצות לא תעשה שבתורה. אמנם למצות אשר הם לשלמות העבודה ולהפקת רצון המצוה לא יחושו אליהם והם כל מצות עשה שבתורה וכמו שאמר (סוכה נ"א.) אנשי מעשה. הנה שלא נשלמה המלאכה ההיא בידם והיתה העבודה ההיא עבוד' פחותה וחסרה: וזהו שכוונו חז"ל באומרם (ברכות ח'.) גדול הנהנה מיגיעו מירא שמים שנא' יגיע כפיך וגו'. שיש לשום לב על כוונתם כי מה טעם שהנהנה מיגיעו מבלי יראת שמים יהיה גדול מירא שמים. ואם הנהנה מיגיעו הוא ג"כ ירא שמים פשיטא שהוא משובח מהירא שמים שאינו נהנה מיגיעו דלפום צערא אגרא. אמנם יראה שכוונו באומרם נהנה מיגיעו אל העובד מאהבה שלא לבד יכוון להנצל מהעונשים אבל לעשות מעשים יסגל בהם הנאה ומזון לעולם הנשמות כמו שביארנו בשער הקודם שהוא המזון המיוחד לשלמים אשר נאמר עליהם (ישעיהו ג׳:י׳) כי פרי מעלליהם יאכלו. והוא באמת גדול ומשובח מהירא שמים אשר אינו מכוין רק להיות בטוב בזה העולם מבלי עונשין ויסורין ומאומ' לא ישא בעמלו לעולם ההוא הקיים. ולומדין אותו יפה מהכתוב האומר יגיע כפיך וגו' כשנתבונן אליו על זה הענין עצמו אמר (תהילים קכ״ח:א׳-ב׳) אשרי כל ירא י"י ההולך בדרכיו יגיע כפיך כי תאכל וגו' ירצה העובד מיראה עם שאינה עבודה שלמה לקבל עליה שכר לעולם הבא מ"מ אשרהו שהוא הולך בדרכי השם כלו' כי בדרך חטאים לא עמד שיעשה עליהם בחבורות פצע מהמיתה או האלמנות או השכול וזולתם אמנם יגיע כפיך כי תאכל במה שתטרח מע"ש לאכול בשבת ההוא הגדול והקדוש מפרי מעלליך כמו שאמרנו. אשריך כמו הירא שמים שגם אתה ניצול מהעונשים ומכל פורעניות כמוהו וטוב לך יותר ממנו והוא המזון הצפון לך לספוק נפשך וקיומה בעולמה והוא מה שאמרו בפירוש באומרם (ברכות שם) אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא כי אושר הירא על האופן שאמרנו הוא בעולם הזה והמיוחד אל האוהב הוא צפון לעולם הבא. והנה הוא ביאר שני מיני השכר בפירוש באומרו (תהלים שם) אשתך כגפן פוריה בירכתי ביתך בניך כשתילי זתים סביב לשלחנך הנה כי כן יבורך גבר ירא י"י כי הירא הוא מכוין לשלא תמות אשתו ועל כן הוא נזהר בנדרים כמו שאמרו (שבת ל"ב:) שבעון נדרים אשתו של אדם מתה שנאמר אם אין לך לשלם למה יקח משכבך מתחתך וכן גם כן אמר (שם וצ"ע) בעון שבועת שוא בנים מתים שנאמר לשוא הכתי את בניכם והרי הוא נשמר מאלו הפגעים אשר בהם יבורך גבר ירא י"י והוא פי' מאמר אשריך אמנם פירש ע"י מה שאמר וטוב לך הוא מה שאמר בסמוך יברכך י"י מציון וראה בטוב ירושלים כל ימי חייך כי הם ודאי ברכות שמים מעל מתייחסות אל הנפש בשכר הרוחני לעולם שכלו טוב וכלו ארוך: הנה שזה הענין מההבדל בשלמות המעשים הנעשים בין שני מיני המעשה שזכרנו הוא מבואר מאד. אמנם הענין השלישי אשר מצד ההתמדה הוא מבואר ג"כ לפי שהפועל הדבר אשר אינו נרצה עליו בעצם וראשונה הנה הוא הכרחי על המעשה בלי ספק יהי' ההכרח מעט או הרבה וכל פועל בהכרח הוא פועל בעצב וטבע האדם לברוח מהעצב ולזה כשיסולק ההכרח ההוא או יחלש כחו מיד יעזב ממנו וינוח באשר ייטב לו. וכך היא מדתם של האנשים החטאים בנפשותם כי כאשר היו מוכרחים מן היסורין ללכת בדרך ישרה זמן מה. הנה לרוב צערם ועצבם אשר ימצא להם בדרך ההוא מיד כשסר מעליהם שבט הנוגש היו חוזרים לסורם ולא יוכלו להתמיד טובם. הוא מ"ש הנביא על קצתם צרור עין אפרים צפונה חטאתו חבלי יולדה יבאו לו (הושע י״ג:י״ב-י״ג) ירצה כי החטא צרור וקשור עמו ובלתי נפרד מאהבתו ואם נפרד קצת זמן אינו רק שהיא צפונה עמו בעוד שחבלי יולדה יבאו לו מחמת המציק וע"ד שאמר המליץ בצחות המ"ם חלק ו' מתדמה מבכירה מצירה מחלחלת מחבליה מקללת מאבני' משכבי מזדוג מחרתה מתנחמת מעמלה מאהביה מנשקת ופירש הדבר ואמר (הושע שם) והוא בן לא חכם כי עת לא יעמוד במשבר בנים כלומר בהסתלק מהם חבלי יולדה שזכר מיד הם חושבים שאני מתרצה להם ומיד שאול אפדם וממות אגאלם ולא ישיגם עוד מות ומשכלת והעולה על רוחם היו לא יהיה כי אהי דברך מות קטבך שאול כי בדברך אשר היית אומר להם משמי ולא שמעו אהי להם מות וקטבך שאול. נוחם יסתר מעיני ירצה הדבר שהם מתנחמים בו או שמוצאים נחת רוח ממנו הוא נסתר מעיני כי אינני רואה להם שום שלום ובטחה וכל זה מצד הטבע הפחות שבהם שמתעצבים ביושר והטוב ואינם יכולים להתמיד בו בהפך הטובים והישרים השומרים אל המעשים הטובים והבט אל עמל לא יוכלו. ומ"מ נתבאר מה שאמרנו שהדבר שלא נרצה לעושה בעצמו הטבע דוחתו מעליו לבלתי התמיד בו. ובזה נתבארו השלשה חלופים שאמרנו אחד לאחד. אמנם שלשתן יחד זכרם האלהים בעצמו בלשון שאלה ובקשה שיהיו ישראל רוצים וחפצים בעבודתו לשמה עד שלא יפלו בה אלו השלשה חסרונות ולא אחד מהם עד שאמר (דברים ה') מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי ולשמור מצותי כל הימים. כי לפי שהגיעו במעמד ההוא הנפלא אל זה השיעור מהשלמות עד שירצו בטוב עצמו ומבלי שום אמצעיות כי על זה אמרו חז"ל (מדרש חזית שיר א') בשעה ששמעו ישראל אנכי בסיני נתקע תלמוד תורה בלבם וכו'. וכן כששמעו לא יהי' לך נעקר יצר הרע מלבם וכו' (שם) כמו שנתבאר זה יפה בפרשת וישב יעקב שער כ"ח עיין בה כי הוא נאות מאד למה שעמדנו עליו, לזה אמר מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי לומר שיכוונו ליראת עצמו יתברך בעצם וראשונה לא אל יראת העונשים. וכמ"ש החכם כי גם יודע אני אשר יהיה טוב ליראי האלדים אשר יראו מלפניו (קהלת ח׳:י״ב) מכלל שיש יראי אלדים שאינם יראים מלפניו והם היראים מהעונשים בעצם וממנו יתברך במקרה והם אשר ראוי שיקראו יראים לעצמם. והוא הדבר אשר קטרג השטן על איוב באומרו החנם ירא איוב אלדים וגו' הלא אתה שכת בעדו וגו' (איוב א׳:ט׳-י׳). כלומר הוא אינו ירא אלדים באמת כמו שתאות אותו כי יש לו הרבה קניינים שהוא ירא עליהם שמא יגרום העון באחד בהם ולזה הוא נשמר בעצם וראשונה. ואולם שלח נא ידך וגע בכל אשר לו עד אשר לא ישאר לו דבר שיירא שיענש בו ותראה אם לא על פניך יברכך ולזה הודה לאמר הנה כל אשר לו בידך וגו'. ובאתר היה משולל מכל קניניו ולא נתן תפלה לאלדים אמר (שם ב') ועודנו מחזיק בתומתו ותסיתני בו לבלעו חנם והכוונה שלא נתחדש בו שום דבר רע בהשחתתו ונתבאר כי היה ירא אלהים באמת והוא הטעם עצמו שאמר המלאך לאברהם אבינו (בראשית כ״ב:י״ב) עתה ידעתי כי ירא אלדים אתה ולא חשכת וגו'. כי במה יפגעך בדבר או בחרב שיהי' לך קשה מהריגת בנך יחידך אשר אהבת. אבל נרא' שאתה ירא אלדים בעצם וראשונה כמ"ש בכאן (דברים שם) ליראה אותי ממש לא זולת: ועל הענין השני אמר ולשמור מצותי כי הם המצות הבאות על חיוב המעשים התוריים שהם הנעשים לאהבת המצוה לא ליראת העונש כמו שהוא בחלק האזהרות כמו שאמרנו למעלה יהיה למה שיחפצו בעבוד' מצד עצמה וישתדלו בשלמותה כנזכר: ועל הענין השלישי אמר כל הימים כי אם היה לבבם זה להם בבחינת העבודה ישישו וישמחו בה ולא יסורו ממנו לעולם: ועתה ראה כי ג' עניינים האלה זכרם האל ית' במעשה עמלק אשר היינו בביאורו כששם זכרונו לפני בני ישראל ואמר (דברים כ״ה:י״ז) זכור את אשר עשה לך עמלק וגו'. יאמר שהמעש' ההוא היה להם בעצם וראשונה לא במקרה ובבחינת דבר אחר כחו שיקרה לפעמים המלכים עורכים לקראת זולתם לא מחמת שנאה שהיתה להם עמם אלא לקנות להם שם תפארת או לקנות עושר ונכסים לרוב כי אז תהיה המלחמה עם הזולת ההוא במקרה והכבוד או העושר הנרצה להם בעצם ושלזה לא נפל במעשהו זה כפי כחו שום חסרון מהשלשה הנזכרים. והנה על כוונת המעשה בעצמו אמר אשר עשה לך עמלק כי לך מצד עצמך היתה אז כוונתו ואליך תשוקתו לא לכבוד ולא לעושר כי מבואר היה שלא יגיע לו דבר מזה כיון שבא עליהם בדרך בצאתם ממצרים מבית עבדים אשר לא היה אז שבח ומעלה בנצחונ' ולא תועלת בשללם לפי המפורסם להם. אמנם אל שלימות המלאכה כפי כחו אמר אשר קרך בדרך כי היא באמת היתה עצה נכונה לבלע ולהשחית בבואו עליהם בדרך פתע פתאום בלי קדימת ידיעה עצה וגבורה וזה עדות ברורה כי רוצה הוא בהשחתתם. אמנם על התמדתם בפועל ולהורות שלא היה דבר עוצב בו אמר ויזנב בך כל הנחשלים אחריך כי לא פגע אותם בנפול בהם בתחלה אך כתרם והרדיפם עד שזנב אחריהם כל הנחשלים מהם כי היו ששים במפלתם ומתמידים פעולתם זאת כל אשר יכולו. ואחר כך נתן הסבה האמיתית אשר בעבורה קבלו הנזק ההוא ואמר ואתה עיף ויגע ולא ירא אלהים וזה כי היה לך הנצחון ראוי אם מגבורתך ועוצם כחך ואם מפאת ההשגח' האלהית. ואם מצד עצמך אתה היית אז עיף ויגע ובלתי מלומד למלחמ' כלל ולא היה בואו עליך אלא כבוא על מחנה נשים וטף. וע"ד שאמר (ישעיהו י״ט:ט״ז) והיה מצרים כנשים (שם ג') ונשים משלו בו. והוא מה שאמר שמואל לאגג כאשר שכלה נשים חרבך כן תשכל מנשים אמך (ש"א ט"ז) כי הזכיר לו עון אבותיו זה אשר הוא מת עליו אשר בא עמלק להלחם עם עם עיף ויגע ויזנב בם כל הנחשלים אחריהם ושלזה תשכל מנשים אמו והוא מה שנאמר וישסף שמואל את אגג כי מת על ידי איש נביא עוטה מעיל אשר דרך נשים לו לרחם ולחמול ולא לשכל. והנה על ענין ההשגח' האלהית אמר (דברים כ״ה:י״ח) ולא ירא אלהים בהמשך אל מלת ואתה שזכר כי הנה אלהיך ההולך לפניך (לא) הי' בעוזרך לפי שלא היית ירא אלהים על ריב בני ישראל ועל נסותם את ה' לאמר היש ה' בקרבנו אם אין כמו שנתבאר בסוף החלק הקודם. לכן בהניח ה' לך מכל אויביך מסביב תמחה את זכר עמלק מתחת השמים לא תשכח כי השונא והאויב העצמי על זה האופן אין לסלוק נזקו שום תקנה ופשרה אחרת זולת ביעורו מן העולם והנה היה גם זה משפט נאות למה שאמרה תורה על עמון ומואב קרובינו (שם כ"ג) לא יבא עמוני ומואבי בקהל ה' וגו' על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים ק"ו ממלכי צדק שהוציא לחם ויין (בראשית י״ד:י״ח). ולכן זה הצר שהיה קרוב מהם ולא די שלא קדמום בלחם ומים אבל שקדמום בדרך בחרב ובמלחמה וביד חזקה ראוי שימחה זכרונו מן העולם ע"י אותם שהיו שונאי נפשו, ולזה היה דבר ה' אל שאול בבוא עת פקודת המלחמה הזאת פקדתי את אשר עשה עמלק לישראל אשר שם לו בדרך בעלותו ממצרים (שמואל א ט״ו:ב׳). אשר בזה כלל כל הדברים האלה בעצמם ועל פיהם אמר לו לך והכית את עמלק והחרמת את כל אשר לו ולא תחמול עליו והמתה מאיש ועד אשה וגו'. באומרו והכית את עמלק כיון שיכוון אליו המלחמה מצד שנאתו בעצמו לא שיעשה דבר שיראה שהוא העקר בפועל ההוא וההשמד אותו במקרה כמו שיהיה בחמדת השלל והבז כי לא לכבוד אליו יתעלה אלא שידעו הכל שמלחמ' לה' בעמלק בעצם וראשונ'. ומזה היו נזהרים זקני ישראל וחכמיהם בימי מרדכי ואסתר כי אע"פי שנתן רשות להשמידם ושללם לבוז הנה תמצא לשם נזכר שלשה פעמים (אסתר ט׳:י׳) ובבזה לא שלחו את ידם כי ראו שהיו צריכין להראות כי מלחמה לה' בעמלק ובזרעו בעצם וראשונה כמו שהמן עשה מעשה אביו במה שזמם לעשות. ועל שלמות המלאכה ההיא אמר (שמואל שם) והחרמתם את כל אשר לו ולא תכוין אל כוונה אחרת שתגמר בזולת ההשמד הזה: ועל הענין הג' אמר (שם) ולא תחמול עליו והמת מאיש ועד אשה מעולל ועד יונק משור ועד שם מגמל ועד חמור לומר שלא יעצרהו דבר עוצב בו להסתלק מהמעשה ההוא לשום חמלה עד כלותם לבלתי השאיר להם נשמה כלל: והם הג' עניינים עצמם שחטא בהם עמלק כפי כחו. אמנם שאול חטא בשלשתם וזה כי הנה הוא לא די שלא נתעורר על המלחמה ההיא מצד עצמו ומפאת המצוה הזאת הכתובה בתורה אשר היא צווחת לפניו זכור את אשר עשה לך עמלק וגו' עד מחה תמחה וגו' ואז"ל (סנהדרין כ':) שלשה מצות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ לבנות בית הבחירה ולהמליך עליהם מלך ולהכרית זרעו של עמלק והנה היתה מצוה ראשונה וחביבה על המלך הראשון אלא שאף כי אמר לו הנביא על זה השיעור מהחומרה והפרטיות הנה הוא לא נתעורר אליה לעשותה מלב ומנפש בבחינת עצם השונא ההיא הקדומה אבל בא אליה כבוא אל שאר מלחמות הרשות הנעשות בעבור הכבוד או השלל וכדומה עד שהיתה לו המלחמה בעמלק במקרה הגמור והדרישה אל הכבוד או העושר בעצם וראשונה והוא עצמו החסרון האחד אשר מצד מהות הפעולה. ומזה נתחייב אליו החסרון השני והוא כי אפילו מה שעשה עשה גרוע וחסר לפי שהוא לא עשה רק מה שישלים בו הענין המכוון ממנו לתכלית לא המעשה ההוא אשר הוא עושה ולזה עם שצווה להחרימם לגמרי הנה הוא חמל על אגג ועל מיטב הצאן והבקר והמשני' ועל הכרים ועל כל הטוב ולא אבו החרימם וכל המלאכה נמבזה ונמס אותה החרימו כי כל זה מה שיאות לפי תכליתו המכוון לו עם שהוא בלתי נאות אל הפועל עצמו אשר צווה עליו והוא עצם החסרון השני כמו שאמרנו ראשונה ועל שני החסרונות האלה הוכיח אותו על פניו באומרו הלא אם קטון אתה בעיניך וגו' וישלחך י"י בדרך ויאמר לך והחרמת את החטאים את עמלק ונלחמת בו (שמואל א ט״ו:י״ח) כלומר מצד עצמו ושנאתו ועל שלמות המעשה אמר עד כלותם אותם ולמה טעית בשניהם כי אתה לא כוונת אל המלחמה מצד עצמה אבל לחמדת הממון ותעט אל השלל כי אליו היתה כונתך בעצם וראשונה אשר לא צוה ולא עלתה על לבו ואם בהשחתת המעשה אמר ותעש הרע בעיני ה'. והנה הוא נתקשה בחטאו כמעט להכחיש דבר הנביא כמ"ש שמעתי בקול ה' ואלך בדרך אשר שלחני י"י ואביא את אגג מלך עמלק חי ואת עמלק החרמתי ומסתמא לא ירצה האל יותר מזה כי זהו תכלית הנצחון וכ"ש שלקח העם מהשלל צאן ובקר ראשית החרם לזבוח לה' אלהיך בגלגל כי זה המנהג בכמו אלו העניינים. והנה באמת טעה בזה במה שכתב הרב המורה פרק מ' חלק ב' בשאמר ומהם שיהיה להם כח לחייב לעשות את דברי הנביא ההוא ולהמשך אחריו ולהוציאו לפועל והוא המלך הלוקח ?הנמוס ההוא והמתפאר בנבואה הלוקח בתורת הנביא אם כלה ואם מקצתה. ויהיה לקיחתו הקצת והניחו הקצת אם בעבור שזה היה יותר קל עליו או בעבור שיחשוב שאלו העניינים באו לו בנבואה ואינו נמשך בהם אחר זולתו על צד הקנאה וכו'. ואם שהוא ז"ל כבר פרסם שם אנשים שנפלו בחטא ההוא מ"מ נראה ששאול חטא בשני העניינים אם בלקחו מדברי שמואל אותו הקצת אשר ייטב לו ואם בבקשו טעמים להצדיק אשר עשה כאלו היה נביא כמוהו. ובדרש (יומא כ"ב:) ויירב בנחל על עסקי הנחל ומה על נפש אחד אמרה תורה להביא עגלה ערופה בנחל על כל הנפשות האלו על אחת כמה וכמה. ועוד אם אדם חטא בהמה מה חטאה אם גדולים חטאו קטנים מה חטאו יצאה בת קול ואמרה אל תהי צדיק הרבה. הנה שהיה מוותר בדברי הנביא בסמכו על דמיונו במה שחשב שהוא ראוי לעשות כנוהג שבעולם מדרך המוסר או שחשב שג"כ היה דבר השם בלבו. וזה טעות גדולה בכמו אלה ענינים כי הנה המלך הדבר המיוחד לו מצד שהוא מלך לסמוך על דברי התורה תמיד כמ"ש (דברים י״ז:י״ט) וכתב לו את משנה התורה הזאת וגו' למען ילמד ליראה את ה' אלהיו לשמור את כל דברי התורה הזאת ואת החקים האלה לעשותם לבלתי רום לבבו מאחיו ולבלתי סור מן המצוה ימין ושמאל למען יאריך ימים וגו'. הנה שביאר שהעקר אשר בו תלוי המשך מלכותו וקיומו הוא שמירת התורה מבלי נטות ימין ושמאל. וגם בעניינים הבאים להוראת שעה אמר (במדבר כ״ז:כ״א) ולפני אלעזר הכהן יעמד ושאל לו במשפט האורים לפני ה' על פיו יצאו ועל פיו יבואו וגו'. אמנם שאול לא שמע את קול התורה במצוה הזאת גם לא אל דברי הנביא וטעה בעיוניו או בדמיוניו שהטוב והישר הוא לעשות על הדרך שעשה ועל האופן ההוא היה שומע בקול ה' במה שנצח המלחמה בתפישת המלך והביא מיטב הצאן והבקר לזבוח לה' ולזה השיב לו הנביא (שמואל שם) החפץ לה' בעולות וזבחים כשמוע בקול י"י הנה שמוע מזבח טוב להקשיב מחלב אילים ירצה איך עלה על דעתך לבטל השמיעה בקול ה' בעבור הזבחים החפץ לה' בעולות וזבחים כשמוע בקולו הנה באמת השמוע לבד הוא הטוב המבוקש מהזבח. וההקשבה הוא הנרצה מחלב האילים לא הקרבנות מצד עצמן. וכמו שאמרו ז"ל (ספרי פ' פנחס) ריח ניחוח נחת רוח לפני שצויתי ונעשה רצוני ויהיה מ"ם. מזבח ומחלב כמ"ם מהשלל (שמואל שם) והוא פי' נכון: וכשהוכיחו על שני העניינים מהחסרונות על זה האופן שכתבנו. הנה הוכיחו ג"כ על הענין השלישי מהיותו בלתי עומד קיים על מצותו וסוגו אחור ממנה ואמר (שם) כי חטאת קסם מרי ואון ותרפים הפצר יען מאסת את דבר ה' וגו'. אמר הנה על מצות הש"י שצוך לעשות בכל פרטיה לא עמדת ומיד שהתחלת בה הוסג אחור ימינך. ועל מה שאתה בו בחטאת קסם הנך עומד במרייך ועל און ותרפים אתה עומד בהפצר ואינך חוזר בך אלא שאתה אומר ששמעת בקול י"י ועשית חפצו בעמלק יען שלא היתה כזאת העמידה עמך בדבר י"י אבל מאסת אותו ונעזבת ממנו מהר גם הוא מאסך ממלך. והנה אז אמר (שם) חטאתי כי עברתי את פי י"י ואת דבריך והנה בזה גלה חטאתו בשפתיו שיראה בבירור שהוא חושב שדבר השם ודברי הנביא מתחלפים ושהוא כבר שמע בקול י"י אלא שלא שמע אל דברי הנביא אלא שמ"מ היה מודה שהוא עבר על דברי שניהם לרווחא דמילתא ולזה השיב לו בקושי ואמר (שם) לא אשוב עמך כי מאסת את דבר י"י וימאסך ממלך כי עדיין הוא עומד במרדו ולא חזר עמו עד שקרע את כנף מעילו ויאמר קרע י"י את ממלכות ישראל מעליך היום ונתנה לרעך הטוב ממך ואמר הטוב ממך בבחינת מציאות אלו השלשה ענינים בשלמות פעולותיו:

78. _.42.1.5

    הלא*הלא, להבינך דברי הרב ז"ל יותר אציג לפניך קורא נחמד, איך בארתי כבר זה כ"ב שנה הכתובים האלה, לפני ראיתי עוד ס' העקידה פה ובשער ט"ו, ושמחתי מאוד לראות אח"כ, כי כונתי ת"ל לרוב דבריו, וזה תוכן דעתי, דה"עה כשמעו גידופי גלית הפלשתי קנא לכבוד אלקיו, וקנאתו זאת הרהיב' עוז בנפשו להלחם אתו, למען הסיר חרפתו מעל מערכות אלקים חיים. ובנפשו היקרה חשב ג"כ שבעד פעולה טובה ונכוחה כזאת, אין ראוי לאדם לבקש או לקבל שכר וגמול עליה, כי מעשה כזה ראוי להעשות רק מאהבת הטוב והישר הנרצה בעיני ה', והמעשה הטוב הזה בעצמו הוא השכר היותר גדול שיקבל עושהו, כמאחז"ל "שכר מצוה מצוה" ולמען השרש הרעיון היקר הזה גם בלב אנשי המלחמה העומדים מסביב לו, שאל אותם כמתמיה "מה יעשה לאיש אשר יכה וכו' והסיר חרפה וכו'" והם הבינו כונתו והשיב לו, כי לא בעבור השב גמול לפעלו היקר הזה, יעשה לו כן, כ"א בעבור היות העושה זאת איש חזק ואמיץ ויקר המעלות והמדות, ראוי שיהיו לו כל אלה שהמלך יתן לו בתו, כי טוב תתו אותה לאיש יקר כזה מתתו לאיש אחר, גם ראוי הוא שיעשרנו המלך ויעשה ביתו חפשי בישראל, בעבור היותו חתן המלך ואמיץ לבו בגבורים, וזה אשר השיבוהו העם "כה יעשה לאיש אשר יכנו", ר"ל רק בבחינת האיש ההוא בעצמו ראוים לו כל אלה, אף אם לא יבקש שכר על פעולתו היקרה הזאת, להסיר חרפת הערל מעל ישראל, ודה"עה ברצותו להודיע רעיון ולמוד מוסרי זה כפי יכלתו לרוב העם הנקבצים שם, הסב דבורו זה גם אל מול אחר, אף כי גער בו אליאב אחיו הגדול. וכאשר נשמעו דבריו אלה המעידים על תומת וישרת לבו, וכי הוא איש גבור חיל, נלקח אל המלך. הנה וכו', תוכן דעת הרב ז"ל בזה הוא כי מעלת האדם תוכל להבחן בשתי בחינות, האחת, בבחינת עצמותו והנהגת עניניו הפרטיים, והשנית בבחינת הנהגתו את העם בהיותו מלך או שר ומושל, ושתי אלה תתנגדנה לפעמים, כי מה שהוא טוב וראוי בבחינת האדם הפרטי, הוא לפעמים רע בבחינת הנהגת העם הכללית, ד"מ בבחינה פרטית ראוי ונכון הוא לאדם להיות בעל חמלה וחנינה ובכל זאת יחייב לפעמים הטוב הכללי, שלא תחס עין המלך על הצר הצורר, למען יוסיף להרע לעמו, וע"כ אין ראוי לו להשקיף על הרגשי נפשו והתפעליותיו הפרטיות, אף כי טובות הנה בעצמותן, אם תוכלנה לסבב רע כללי לעמו, כי אין רחמים ואין חנינה פרטית נחשבת לצדקה, בסבותה רע כללי, וע"כ חובה על המלך הרוצה לשחר טוב עמו וארצו, כי גם את אחיו לא יכיר ואת בניו לא ידע, ולמשל אביא לך קורא נחמד, ספור א' אשר שמעתי ממלכינו פראנץ הקיסר ע"ה, כי בבואו לעיר פאריז בשנת תקע"ד, וטוב ארצו ועמו הכריחהו אז, להסיר עם המלכים והשרים אשר היו אתו את חתנו נאפאלאן, מהיות עוד גביר ומלך פראנקרייך, התנפלה בתו אשת נאפאלעאן לפניו, ותאמר לו, "אל נא אבי, אל תעשה זאת חוסה נא עלי, כי בתך אני", ויעניה אביה הקיסר ויאמר הלא ידעת בתי, כי המלכות אין לה בת. ואם כן הדבר בהנהגת כל מלך את מדינתו אף כי בהיות בישורון מלך, אשר התחייב להנהיג ישראל רק ע"פי חקי אלקים ותורותיו, ובענין זה היה נעלה דה"עה משאול כי שאול בטוב לבו חמל על אגג, ומחמלתו זאת נולד אויב, אשר היה לפח ולמוקש למו, גם באחרית הימים בימי המן, ונמשך מזה, כי מטוב לבו אשר בבחינה פרטית היא מדה טוב' לאדם, לחמול גם על אויבו ומבקש רעתו בנפלו תחת ידו, היתה נסיבה רעה כללית לישראל בדור אחרון, וע"ז רמז גם שמואל בהוכיחו את שאול לאמר, "הנה שמוע מזבח טוב" וכו' ר"ל כי הכרת חסד הי"ת וזביחת תודה לו על תגמולוהי, היתה בחיק שאול רק מדה טובה פרטית, תחת כי השמיעה בקול ד' להשמיד האויב הרע הזה עד כלה. אף כי היתה מתנגדת לטוב לבו, היתה בכל זה מסבבת טובה כללית לישראל, כי נמחה ע"י זרע אויבם, ולא הוסיף עוד לערוץ ולהרע להם, אפס דה"עה שמר רגלו מלכד בחטא כזה, אף כי גם הוא לא היה אכזר בטבעו, כמ"שא "הלא משנאיך ד' אשנא" ר"ל את המסבבים רע כללי לעמך שנאה נפשי, "לאויבים היו לי", ר"ל אף כי לא הרעו לי מאומה בבחינה פרטית ואף אם ייטיבו לי בכל זאת נחשבו לי לאויבים בעבור הרע הכללי המשובב לעמי על ידם, כי בצרתם לי צר, וחז"ל התעוררו עוד על הבדל אחר אשר בין שאול לדוד בענין זה, כי בדוד נראה שהמתין להלחם עם הפלשתים עד שנודע לו בזה רצון הי"ת ע"פי שאלתו באורים ותומים, אף כי גם נפשו חשקה מאוד להלחם עמם, אפס שאול להלח עם הפלשתים, ולא רצה לשאול תחילה באורים, כ"א צווה לכהן "ויאמר לו אסוף ידיך אשר מכל זה נראה, כי שאול הלך רק אחרי תשוקת נפשו להכניע האויב תחת כי דוד כבש יצרו ותאותו זאת, רק למען שמוע בקול ד' לשחר טוב עמו הכללי רק באופן שיצוהו יי' היוצא מכל זה, שאף שבבחינת מדות נפשו הפרטיות הטובות האלה היה שאול דומה לדוד ואולי נעלה עוד ממנו, כי לא נמצא לו בבחינה זאת שום חטא ושמץ דופי, עד שנאמר עליו "כבן שנה (שלא חטא) היה שאול במלכו" אפס בכל זאת בבחינת הנהגת העם כלו, נגרע ערכו ומעלתו ממעלת דה"עה, והנה פה עלי ארץ תבחן מעלת המלך רק לפי הטוב או הרע הכללי המסובב מהנהגתו המדינית, ובבחינה זאת בצדק קרא שמואל את דוד בהתיחסו לשאול, "רעך הטוב ממך", אפס בעולם הרוחני והנצחי, מקום ישפוט ד' את כל מעללי איש ואיש הפרטיים והכלליים, שם שאול ודוד במאזנים ישאו יחד, זה בעבור טוב לבו ויקרת מדותיו הפרטיות, וזה בעבור טוב הנהגתו הכללית, וע"כ קרא שמואל אחרי מותו את דוד רק בשם "רעך", וזש"א חז"ל, "דהוינא בעלמא דשיקרא אמינא "ונתנה לרעך הטוב ממך", השתא דהוינא בעלמא דקשוט אמינא "לרעך לדוד", תראה במלחמת הפלשתי שהיא היתה תחלת מעשיו כמה הפליג להראות היות פניו אל המלחמה ההיא לשמה ולא לשום תועלת מהמחיר והכבוד שהיו מכריזים עליה עד שגער בהם לאמר מה יעשה לאיש אשר יכה את הפלשתי הלז (שם י"ז) זולתי שהמעשה עצמו יהיה שכרו כי חרף מערכות אלהים חיים כמו שביארנו זה הענין יפה בשער ט"ו. וזה הענין מחרפת המערכות היה מזכיר תמיד כי הוא התכלית האחרון אצלו ולא אחר. שקיים בעצמו מה שאמר אחרי כן (תהלים קל"ט) הלא משנאיך י"י אשנא וגו' תכלית שנאה שנאתים כמו שביארנו שער ל"ט ומזה אוייב לתת אליו שלמות במלאכתו כי לא הספיק לו במה שהטביע האבן במצחו ונפל על פניו אלא שהתחזק עליו בקלע ובאבן עד שהמיתו שנאמר (ש"א י"ז) וימיתיהו וחרב אין ביד דוד ולא סר מן המלאכה עד שעמד עליו ויקח את חרבו וישלפה מתערה וימותתהו ויכרת בה את ראשו. כל זה מה שיורה על שלמות המעשה ועל עמידתו וקיומו עליו לבלתי סיגו אחור להיותו קץ בו וזה תועלת הספורים ההם על זה הפרטיות בלא ספק. והנה כשקמה בידו ממלכות ישראל ובאת לידו מצות בנין ב"ה הוא נתעורר מעצמו ואמר (שמואל ב ז׳:ב׳) אל נתן הנביא ראה נא אנכי יושב בבית ארזים וארון ברית האלהים יושב בתוך היריעה וגם כי דחה אותו (שם) לשעה שמע וקבל עצה ומ"מ לא מנע מהכין כל צורכי הבנייה (ש"ב ח') אשר לכסף לכסף ואשר לזהב לזהב נחשת וברזל ועצי ארזים אשר לא יספרו מרוב כל ולא סר מתשוקתו זאת עד כי בסוף ימיו צוה (ד"ה א' כ"ח) לשלמה בנו ולכל השרים ונתן לו את תבנית המלאכה וחזר להתנדב נדבה אחרת. סוף דבר כי הנה הבית אשר נקרא שמו עליו כאלו עשאו שנאמר (מלכים א י״ב:ט״ז) ראה ביתך דוד (תהילים ל׳:א׳) מזמור שיר חנכת הבית לדוד גם בבוא לפניו מצות ה' לפי שעה הנה הוא שמע אותה ולא סר ממנה ימין ושמאל כי זה ענין מיוחד למלך כמו שאמרנו ועליו בנו חז"ל כל הבנין הזה אמרו במדרש שוחר טוב במזמור כ"ז בשעה שהלך שמואל למשוח לדוד היה מלאכי השרת מקטרגים לפני הקב"ה ואומרים רבש"ע מפני מה אתה נוטל המלכות משאול ונותנה לדוד. אמר להם בואו וראו מה בין שאול לדוד, שאול הלך ונשאל באורים ותומים כיון שראה את הפלשתים אמר אל הכהן אסף ידיך ולא הספיק לגמור הדבר שנאמר (שמואל א י״ד:י״ט) ויהי עד דבר שאול אל הכהן אבל דוד בשעה שהפלשתים באים עליו בעמק רפאים באותה שעה התחיל לשאול באורים ותומים שנאמר (ש"ב ה') ויוסיפו עוד פלשתים לעלות וינטשו בעמק רפאים וישאל עוד דוד באלהים ויאמר לא תעלה הסב מאחריהם אין לך רשות לפשוט בהם יד עד שאתה רואה ראשי האילנות מנענעין שנאמר (שם) ויהי כשמעך את קול צעדה בראשי הבכאים אז תחרץ מהו תחרץ לשון חתוך שנאמר (איוב י״ד:ה׳) אם חרוצים ימיו. ולמה נתן לו סי' בראשי הבכאים א"ר ברכיה מפני שכלם קוצים שכל זמן שישראל נתונין בצרה כאלו צרה לפניו שנא' (תהילים צ״א:ט״ו) עמו אנכי בצרה כיון שבאו הפלשתים ולא היו רחוקים מהם כששים אמה אמרו ישראל לדוד למה אנו עומדין אמר להם כבר נצטוויתי שלא לפשוט בהם יד עד שנראה ראשי הבכאים מנענעין ואם אנו פושטים יד בהם הורגים אותנו אלא מוטב שנמות זכאין ולא נמות חייבין אלא אני ואתם נתלה עינינו לאבינו שבשמים כיון שנתנו בטחון בהש"י ברוך הוא נתנדדו האילנות מיד התחילו לפשוט יד בהם שנאמר (ש"ב שם) ויעש דוד כן כאשר צוהו ה' ויך את הפלשתים. אמר הק"בה למה"ש ראו מה בין שאול לדוד מי גרם לו לדוד שנצול דברו של הקב"ה שהאיר לו הה"ד (תהילים קי״ט:ק״ה) נר לרגלי דבריך ואור לנתיבתי. הנה באמת המאמר הזה הוא יקר הערך מאד להשקיט תלונות האנשים על ענייני שאול ודוד כהא דאמרינן במסכת יומא (כ"ב:) כמה לא חלי ולא מרגיש גנברא דמאריה סייעיה. שאול באחת ועלתה לו. דוד בשתים ולא עלתה לו. שאול באחד מאי היא מעשה דאגג דכתיב ביה, נחמתי כי המלכתי את שאול. דוד בשתים מאי נינהו מעשה דאוריה והסתה. וזה שכבר כתבנו אצל מעשה שכם שער כ"ו כי האנשים התורנים האלהיים הם שממשיכים כל עיוניהם ופעולותיהם אחר התחלתם העליונה האלהית. ולא שנמשכים בעיוניהם גם בפעולות אחר התחלתם הטבעית ונתבאר כי הרבה מהפעולות שנראות לעינים שהם טובות לפי המדות האנושיות הנה הם לפי דרך התורה והנבואה פעולות נפסדות ומשחיתות העולם והנה לזה הוא מבואר כי בזאת יבחן האיש הראוי למלוכה על זאת האומה המונהגת לפי ההשגח' האלהית. כי הנה האיש המדקדק בשמועתו והעומד תמיד על עצמו לשמוע בקול ה' ולא נוטה ימין ושמאל הוא אשר ראוי למלוך על העם אשר נקרא שמו עליו כי בעבורו תדבק בהם ההשגחה תמיד כי הוא הענין המיוחד לו שנאמר (דברים ל"ג) וזאת ליהודה ויאמר שמע ה' קול יהודה. אמנם האיש ההמוני המהפך דברי התורה והנבוא' אחר דמיוניו ותבונותיו האנושיות הנה הוא ודאי נוטה מהכוונה האלהית וטועה מדרך המלך אשר נאמר בו (שם י"ז) ולבלתי סור מן המצוה ימין ושמאל (במדבר כ"ז) על פיו יצאו ועל פיו יבאו הוא וכל בני ישראל וכל העדה והוא גורם הסרת ההשגחה מעמו. והנה באמת זה הוא חטא שסופג את הכל ואין לו בו שום תקנה לפי שהוא מוטבע בשרשו ובעיקר אמונתו וזה היה עון שאול בלי ספק כי אם שהוא לא נמשך אחר חטאים עצומים אנושיים כמו ע"א וגילוי עריות וכדומה והיה נאות במדותיו האנושיות כי על זה אמרו עליו (יומא שם) שלא נמצא בו שום דופי כמו שאמר (יומא שם) בן שנה שאול במלכו כבן שנה שלא טעם טעם חטא מתקיף לה רב נחמן בר רב יצחק ואימא כבן שנה שמלוכלך בטיט ובצואה חזא רב נחמן בר יצחק סיוטא בחלמיה אמר נענתי לכם עצמות שאול הדר חזא סיוטא בחלמי' אמר נענתי לך עצמות שאול בן קיש מלך ישראל ושם אמרו מפני מה לא נמשכה מלכות שאול מפני שלא היה בו שום דופי דא"ר יוחנן משום ר"ש בן יהוצדק אין ממנין פרנס על הצבור אלא א"כ קופה של שרצים תלויה לו מאחוריו שאם תזוח דעתו עליו אומר לו חזור לאחוריך. ואחשוב שלסבה זו אמרו (שו"ח ט' ש"א כ"ח) שכשדבר שמואל אל שאול אחרי מותו ע"י הבעלת אוב שא"ל התם דהוינא בעלמא דשקרא אמינא (ש"א ט"ו) ונתנה לרעך הטוב ממך השתא דהוינא בעלמא דקשוט אמינא (שם כ"ח) לרעך לדוד כי אז לא רצה להחליט המשפט עליהם מצד שידעהו לאיש צנוע ועניו ומתוקן בתכונותיו ומדותיו האנושיות אולי יותר מדוד אבל בלי ספק לא היה בלבו הכח האלהי הלזה לשום ארחותיו וליזהר במעשיו על פי התורה והמצוה האלהית אבל היה מבטלם ומהפך אותם אל המדות והמנהגים האנושיים כמו שעשה באותו מעשה שהביאו במדרש (פר"א פ' ל"ג). וגם במלחמת עמלק נתפתה אל מדת החמלה והותרנות ואל דרכי הפרישות במה שלא היה לו רשות לעשות כן. כמו שעל זה האופן נתפתה וניסת אחאב מלך ישראל למה שאמרו (מלכים א כ׳:ל״א) עבדי בן הדד מלכי בית ישראל מלכי חסד הם וקבל אותו בסבר פנים ושלחו וילך בשלום כי זה היה דבר נאות מצד מעלת הפרישות אבל בענייני ההנהגה המלכיית אשר בידו מהכח האלהי לא היה לו רשות לעשות כן. וכ"ש כי לא נתן האיש ההוא בידו לזכותו לבד כי אם לזכות כל ישראל בכלל ולזה אפילו בדיני אדם ובמנהגים האנושיים לא היה לו לעשות במקום שחב לאחרים. ולזה היה מאתו יתברך שיבא אליו הנביא נגוע ומוכה בדבר אלהים (שם) ויאמר לו עבדך יצא בקרב המלחמה והנה איש סר ויבא אלי איש ויאמר שמור את האיש הזה אם הפקד יפקד והיתה נפשך תחת נפשו או ככר כסף תשקול ויהי עבדך עושה הנה והנה והוא איננו ויאמר אליו מלך ישראל כן משפטיך אתה חרצת הנה הפליא עצה בזה להורות לו כי אפי' לפי משפטו ומנהגו האנושי טעה במה שרשע בשמירת הדבר הנפקד בידו לזכות זולתו ולזה א"ל (שם) כה אמר ה' יען שלחת איש חרמי מיד והיתה נפשך תחת נפשו וגו'. וזה מקל וחומר שאם אני לא כוונתי לשלחו אלא שפשעתי בשמירתי חייבתני בו כ"ש אתה ששלחת אותו לדעת. וכן ג"כ האיש ההוא שאמר אליו הנביא (שם) בדבר ה' הכני נא והוא נטה אחר שרירות רעיונו ואחר הפרסום במה שהוא מגונה לעשות כך הנה הוא בזה את דבר ה' ונענש עליו כמו שנאמר לו ויען אשר לא שמעת בקול ה' הנך הולך מאתי והכך האריה וילך מאצלו וימצאהו האריה ויכהו אמנם אשר הכה הכות ופצוע בדבר הש"י עשה וקבל שכר כמו שזכרו חז"ל בדרש (סנהדרין פ"ט:) הנה אלה הם דרכי האנשים האלו הרחוקים מהכונה האלהית בענין ההנהגה אשר בהם נזהר דוד המלך מכל אשר לפניו ואחריו כמו שנתברר מאותו הענין שזכרוהו חז"ל (ש"ט תהלים כ"ז) אשר חיובו בסכנה עצומה ולא הרימו את ידם ואת רגלם והיה מקוה המות לבלתי עבור את פי ה'. לא כמו שעשה שאול כשנאמר לו (שמואל א י׳:ח׳) שבעת ימים תוחיל כי כשראה (שם י"ג) שעת הצורך לפי ראות עיניו לא המתין עוד. והוא נסיון נפלא במה שיבחן בו האדם כמ"ש לו שמואל אז (שם) בקש ה' לו איש כלבבו ויצוהו ה' לנגיד על עמו כי לא שמרת את אשר צוך ה'. ולזה אמרו (יומא כ"ב:) ראו מה בין שאול לדוד והוא שריצוהו במה שאמרו שאול באחת ועלתה לו כי היא אחת אבל היא בנין אב לכל המעשים המלכיים. אמנם השתים של דוד היו עניינים פרטיים לא נמשכה תשוקתם או תאותם לזולתם וגם בהם מיד כשנדבר עליהם נכנע מלפני ה' ושב מהם בכל כחו מבלי הפצר ומרי כמו שעשה שאול ולא עוד אלא שבמספר העם הוא עצמו נתחרט מאליו כמו שנאמר (שמואל ב י״ד:ח׳) ויך לב דוד אותו אחרי כן ספר את העם ויאמר דוד אל ה' חטאתי מאד אשר עשיתי ועתה ה' העבר נא את עון עבדך כי נסכלתי מאד ואחרי כן אמר תהי נא ידך בי ובבית אבי ואלה הצאן מה עשו. אמנם שאול הטיל האשמה על צאנו כשאמר (ש"א ט"ו) ויקח העם מהשלל צאן ובקר וגו' כי יראתי את העם ואשמע בקולם: והנה לכל הבחינות האלה אשר כתבנו שהם מיוחדות אל דבר המלכות היה דבר שמואל אל שאול (שם) קרע ה' את ממלכות ישראל מעליך היום ונתנה לרעך הטוב ממך וגם נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם כי לא אדם הוא להנחם. הנה הוא הראוי לעשות כן מצדכם אחר שמקבל המתנה הוא טוב מאותו אשר לוקחה ממנו וגם מצד הנותן ב"ה לא יהיה בזה צד שינוי וחסרון כי הנה הוא יתברך עומד בנצחיותו וקיומו לא ישקר בך כי לא לקח מאשר לך מאומה כי הוא נתן והוא לקח וגם לא יפול בזה התנחמות כי ההתנחמות יהיה כאשר לא נשתנה המקבל אמנם כאשר נשתנה אין אומרין על החוזר בדברי הטוב שהוא מתנחם כמו שכתבנו אצל וינחם ה' כי עשה את האדם בשער י"א. והוא אומרו כי האל ית' לא אדם הוא להנחם חוזר אל דוד יאמר כי מה שיתן המלכות לדוד תהיה מתנה קיימת לעד כי נצח ישראל לא ישקר לו ולא ינחם לשוב ממנה כמ"ש המשורר על זה (תהלים פ"ט) וחסדי לא אסיר מעמו ולא אשקר באמונתי. והטעם כי (דוד) לא אדם הוא להנחם מהטובה אשר תנתן לו כי הוא ג"כ קיים בבריתו ונאמן בעבודתו והוא פירוש נכון. וכבר היה זה הענין האחרון הבדל גדול בין דוד לשאול שנמשכו אליו להצדיק דינו יתעלה נוסף על מה שהיינו עליו מתחלה מתנאי שלמות הפעולות וחסרונן אשר אליו היתה עיקר הכוונה לבוא בו אל רשעו של עמלק במלחמה זו ואל חטאתו של שאול בנקמה ממנו אשר לפיהן קדמה השבועה הגדולה לאלהים כי יד על כס יה מלחמה לה' בעמלק מדור דור. כי הצור תמים פעלו וכל מעשיו שלמים מבלי חסרון. וישועתו לעולם תהיה וצדקתו לא תחת כמו שיזכור המאמר שזכרנו תחלה. אמנם קודם שנבא אל ביאור זה נבאר סיפור המאורע בזכרון הספקות תחלה:

79. _.42.1.6

    א באומרו ויאמר משה אל יהושע בחר לנו אנשים וצא הלחם בעמלק למה אמר לו משה כן מעצמו וה' לא צוה באמת היה לו יתעלה לצאת בצבאותיהם או למה לא הוזקק משה עצמו אל המלחמה הזאת כאשר עשה לסיחון ועוג (במדבר כ״א:ל״ד) וכמו שאמר (שם כ"ד) כי ראשית גוים עמלק וההתחלות קשות ולמה הוצרך לבחור אנשים מיוחדים וכמו שאמרו ז"ל (תנחומא ר"פ שלח) כל מקום שנאמר אנשים צדיקים ולא נאמר כן אצל שני המלכים הנזכרים. ב למה הוצרך לעלות להתיצב אל ראש הגבעה ומטה האלהים בידו ואי האי מלחמה בעיא צלותא אנן איפכא קרינן ממעמקים קראתיך ה' (תהילים ק״ל:א׳). ומה ענין כובד שהוצרך שיתמכו מזה אחד ומזה אחד. ואחר כל זה הצער והיה כאשר יניח ידו וגבר עמלק: ג מה טעם וידי משה כבדים ויקחו אבן וישימו תחתיו היה לו לומר ויקחו אבנים וישימו תחת זרועותיו: ד מה טעם ויהי ידיו אמונה עד בוא השמש והלא כבר אמר שהוא מרים ומניח: ה מה טעם ויחלש יהושע ומה טעם אומרו לפי חרב כי מהידוע כי כזה וכזה תאכל החרב: ו מה טעם ושים באזני יהושע כי לא נמצא שעשה יהושע במלחמת עמלק דבר זולתי זה. ז כי בספור זה נאמר שייחד האל יתעלה זאת המלחמה אל עצמו וכבודו שנאמר כי מחה אמחה את זכר עמלק מתחת השמים כי יד על כס יה מלחמה לה' בעמלק מדור דור. ובמשנה תורה הטיל המעשה על ישראל ואמר (דברים כ״ה:י״ט) בהניח ה' לך וגו' תמחה את זכר עמלק מתחת השמים לא תשכח. ולא עוד אלא שהכשיל את שאול עליה: אמנם מה שראוי לתת לב למה הקפיד האל יתברך על הכרתת זרעו של עמלק יותר מעל הקמת המלך ובנין הבית ששלשתן נצטוו עליהם בכניסתן לארץ (סנהדרין כ':) זה יתבאר בפני עצמו בשער נ' ב"ה. והנה אחר זכרון אלו הספקות נבוא אל הביאור:

80. _.42.1.7

    ויבא עמלק וילחם עם ישראל ברפידים. להיות עם בני ישראל אצל אביהם שבשמים בנים גדל ורומם בכל אשר עשה להם במצרים ועל הים ואף אשר קדם להם בלחם ובמים ובשלו. והם פשעו בו על ריבם ועל נסותם על ה'. לאמר היש ה' בקרבנו אם אין. ולא עוד אלא שהרימו יד באלהיהם במה שבקשו לפגוע בשר צבאו נאמן ביתו אשר צעק מהם עוד מעט וסקלוני. היה להם מלחמת עמלק בעת ההיא סכנה נפלאה ועצומה בלי ספק כי על מה יפנו לעזרה כח ידם אין להם כי הידים ידי עשו וה' הסתיר פניו מעדת יעקב כי נתנה עליו בקולה ושנאה על הדרך שפירשנו בסוף שער שקדם. הוא שסמך פרשת עמלק לפרשת מסה ומריבה כמו שהיו סמוכין במאורע כלומר עודם מדברים במרד ובמעל היש ה' בקרבנו אם אין ויבא עמלק וילחם עם ישראל:

81. _.42.1.8

    ובמדרש (ש"ר פרש' כ"ו) היש ה' בקרבנו אם אין מה ענין זה לזה משל לתינוק שהיה רכוב על כתיפיו של אביו והוא שואל עליו. א"ל אתה רכוב על כתפי ואתה שואל הרי אני משליכך ויבוא השונא וישלוט בך. כך אמר הקב"ה לישראל אני נשאתי אתכם על ענני כבוד ואתם אומרים היש ה' בקרבנו לפיכך יבא השונא וישלוט בכם ויבא עמלק. ואיפשר שזה המרד נודע לו לעמלק וחשב כי בא יומו להתגבר עליו ממאמר אביהם (בראשית כ״ז:מ׳) והיה כאשר תריד ופרקת עלו מעל צוארך כפי תרגומו. והוא מה שנרמז באומרו זכור את אשר עשה לך עמלק וגו' וסוף אתה עייף ויגע ולא ירא אלהים כמו שביארנו כי ידע היותם על זה האופן עם אלהיהם. ואיפשר שכוון זה במה שאמר (ש"א ט"ו) אשר שם לו בדרך בעלותו ממצרים שמשמע ששם לו מארבים לדעת מה טובם: והנה באומרו וילחם עם ישראל ברפידים כלל בטוב הבחינה כל מה שאמר בפרשת זכור כמו שפירשנו. ויאמר משה אל יהושע בחר לנו אנשים (התר ספק א') עתה שנודע הטעם אשר לא יצא משם בצבאותם לצוות למשה לעשות להם חיל כי הוא רצה בצערם ובעונשם. הנה נתפרסם צדקת משה רבן עמהם כי לא די שמחל על עלבונו אלא שנתאמץ בכל עוז לעמוד בפרץ לפני אלהיו המקנא לו והשיב חמתו מהשחית והתקין עצמו למלחמה למטה ולתפלה למעלה על צד היותר נכון שיכול עליו. ולזה אמר אל יהושע בחר לנו אנשים. (א) כי צריך היה לבחור אותם שיהיו אנשי מעשה ובעלי זכות לא מהחוטאים וגם שיהיו גבורים אנשי חיל דכולי האי ואולי לפי צורך השעה וכמו שתרגם אנקלוס (במדבר ל״א:ה׳) וימסרו מאלפי ישראל ואתבחרו שגם אותה מלחמה באת ע"י חטא השטים ועתה התחזק והיה לבן חיל כי מחר אנכי נצב על ראש הגבעה ומטה האלהים בידי ויהיו ידי פרושות השמים בתפלה לפייס ולרצות שלא יצא קצף מלפניו יתעלה להכשילם במלחמה כמו שיתחייב משיעור מרדם. ויעש יהושע כאשר אמר משה להלחם בכל עוז בעמלק ומשה ואהרן וחור עלו ראש הגבעה כי הוא היה המתפלל שם לעיני כל ישראל והם היו שם ללוותו ולסייעו: והיה כאשר ירים משם ידו וגבר ישראל וכאשר יניח ידו וגבר עמלק. (ב) אמר שנתברר להם שם מאד תועלת תפלתו על אותו השיעור שזכרו הרופאים בסגולת הפיאוניא' לנכפה כי בשומה עליו תסור ממנו הכפייה ובסורה תשוב וזה כי כאשר ירים משה ידו בתפלה היה מעביר זעם השם מהם והיו נשארים על טבעם וגבר ישראל כי היו רובי רבבות יותר מעמלק. אמנם כאשר יניח ידו מכובד משאה וגבר עמלק מפאת ההשגחה שסרה מהם ומגברת כחו: וידי משה כבדים ויקחו אבן וישימו תחתיו וישב עליה ואהרן וחור תמכו בידיו מזה אחד ומזה אחד ויהי ידיו אמונה עד בא השמש. (ג) אמר שכבר קרה לו למשה בזה לסבת חסרון שלמותם כמקרה שאר האנשים אשר כח אין בהם להעמיד ידיהם פרושות השמים זמן עד שהוצרכו להביא אבן שישב עליה כדי שיוכלו אהרן וחור לסמוך ידיו מזה אחד ומזה אחד מבלי שיצטרכו גם הם להרים ידיהם למעלה כי לא יוכלו שאת: ויהיו ידיו אמונה עד בא השמש. (ד) יאמר כי היות ידיו כן עד בא השמש היה חוזק האמונה להם לישראל בה' כי בנשאם עיניהם כל היום אל ראש הגבעה מכירים כי לולי תפלת משה בחיר י"י היו נופלים לפני אויביהם בעונש מה שהכעיסו לפני אלהיהם ויעשו תשובה. ובאגדה (ר"ה כ"ט.) וכי ידיו של משה עושות מלחמה או שוברות מלחמה אלא בזמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה ומכוונין לבם לאביהם שבשמים היו מתגברין ואם לאו היו נופלים. כיוצא בדבר אתה אומר עשה לך שרף וגו' וכי נחש ממית ומחיה אלא בזמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה ומכוונין לבם לאביהם שבשמים היו מתרפאין ואם לאו היו נמוקים. והכוונה שהנצחון והנפילה והחיים והמות בהיותם עניינים הפכיים בתכלית ההפכיות הנה א"א להם שימשכו מהתחלה אחת עד שיהיו הידים עצמו שוברות מלחמה ועושות מלחמה וכן שיהיה הנחש ממית ומחיה. אלא שזה יתחייב מהתחלפות לבם בתכלית ההפכיות והוא היותו מכוין לשמים או לשעות בדברי שקר. והנה הכרתם הענין הזה היא חוזק אמונתם בלי ספק: ויחלש יהושע את עמלק. (ה) אמר כי לסבה שקדמה לא הספיק כל זה הטורח רק להחליש אותם וגם זאת החולש' לא באת להם מפאת ההשגחה הדבקה בהם שבה נעשו מלחמות הכנענים שנאמר בהם (תהילים מ״ד:ד׳) כי לא בחרבם ירשו ארץ וזרועם לא הושיעה למו כי עתה הפעם לא עמדו על נפשם כי אם בחרב ובחנית כאחד האדם. ויתכן שעל זה אמר דוד (שמואל ב א׳:י״ח) ללמד בני יהודה קשת הנה כתובה על ספר הישר כמו שכתבנו בשער ל"ב אצל אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי. והריוח והצלה היה להם כי שמע השם אל תפלת עבדו שלא להיות בעוכריהם. ולפי שהיה ענין זה על הדרך שאמרנו דוגמת בנו יחידו של מלך שמרד באביו והרים עליו יד ויקצוף המלך עליו מאד וחמתו בערה בו ובשעת הזעם עמדו עליו בני אמתו להמיתו והאוהב הנאמן השתדל בכל עוז להפר כעס המלך לבלתי השחיתו גם הוא ויצא ונלחם מלחמתו כי הנה מצד אחד היה לו למלך להחזיק לו טובה כי הציל את נפש בנו יחידו מיד המבקשים לכבות את גחלתו ומצד אחד לא רצה שיודיע זה לבן כי עדין הוא בכעס עמו (ו) לזה אמר כתוב זאת זכרון בספר ושים באזני יהושע כי מחה אמחה את זכר עמלק וגו'. ירצה כתוב זאת זכרון בספר שאני מחזיק לך טובה על מעשה זה ושים באזני יהושע משרתך הלוחם מלחמתך לו לבד ראוי להודיע כי עכשיו אין רצוני שיתפרסם לזולתכם שעשיתם בהצלתם הטוב בעיני ותדע מעתה כי מחה אמחה את זכר עמלק מתחת השמים להשלים ולגמור את אשר התחלתם עשוהו. ולבשורה זו בנה משה מזבח ויקרא שמו י"י נסי כי היה י"י לו לאות ולמופת כי רצה במעשיו וקבל לגמור על ידיהן את אשר החלו לעשות. והנכון כי לפי שידע שאם יפול זה המעשה על ישראל לבדם לא ישלימוהו כראוי כמו שכן עשו בשבעה עממין שזרזם לאבדם ולמחות זרעם התרה בהם (במדבר ל"ג) והיה אשר תותירו מהם לשיכים בעיניכם ולצנינים בצדיכם וגו' ואמר (שם) כאשר דמיתי לעשות להם אעשה לכם ולבסוף הותירו והותירו. גם במלחמה זו עצמה שצוה עליה בתורה באותו שיעור שנזכר ועוד ע"י שמואל הנביא אל שאול בכמה זרוזיו והנה הוא פשע בה לבלתי השלימה בכל האופנים שזכרנו. והיות הכרתת זרעו של עמלק דבר שהוא צורך גדול להצלחת ישראל כמו שיתבאר בשער נ' הנזכר. הנה לזה כשייחס האל יתעל' מעשה זה בעצמו באומרו כי מחה אמחה את זכר עמלק מתחת השמים שמח ובנה מזבח זה להודות ולהלל על השמועה וקרא שמו ה' נסי כלומר ה' איש מלחמה הוא בעל הנצחון הזה כי הוא ולא אחר ישא את נסי בה. ופי' זה באומרו ויאמר כי יד על כס יה מלחמה לה' בעמלק מדור דור ירצה הטעם שאמרתי ה' נסי כי יה ה' צור עולמים נשא ידו על כסאו לאמר מלחמה לי"י בעמלק וגו'. ומעתה נצח ישראל לא ישקר. (ו) ואע"פ שיצוה לישראל לעשות מלחמה זו הוא ישלים מה שיחסרו הם וכמ"ש ראשית גוים עמלק ואחריתו עדי אובד: (ו) ויתכן עוד לומר כי לפי שכבר פשע עמלק במעשה הזה שתי פשיעות גדולות זו גדולה מזו. הקטנה מהנה כי לא זכר ברית אחים ועברתו שמרה ליום פקודה אשר שברו שהיו מקדמים להם בלחם ובמים והגדולה כי לא זע ולא חל מפחד ה' אשר נקרא שמו עליהם וכל מלכי הגוים נבהלו ורגזו וחלו מפניו וכמו שאמרו ז"ל (תנחומא פ' תצא) שהביא ידו באמבטי רותחת והנה באמת היה הלחמו עם ישראל בעת ההיא כשולחו יד אל כסא ה' לחלל כבודו ולהתריס כנגדו. והיה מהראוי שכל אחד מהם ינקום חלק נקמתו. לזה אמר עם היות שתחת חטאתו לישראל הוא עתיד לצות להם לסוף. אמנם לעונש חטאתו העקרית והוא שהרים יד על כס יה יהי' עונשו כי מלחמה לה' עצמו בעמלק מדור דור כי על ידו יגמר דינם בלי שום מונע ועכוב מכל הנזכרים למעלה ע"י שאול במלחמ' זו וע"י זולתו בזולתה מהמלחמות המוטלות עליהם: והענין הזה בעצמו וכל אשר דברנו עליו הוא מה שכונוהו חז"ל באותו מאמר שזכרנו ראשונה (תנחומא ס"פ אחרי) אמר להם הקב"ה לישראל לשעבר הייתם נושעים על ידי בני אדם וכו'. וזה כי לפי שכלל העם המנהג הם חסרי השלמות בענינם ואינם דבקים עם אלהיהם אשר לפי זה היה מההכרח שתהי' פרנסתם והנהגתם ע"י אמצעיים והם היותר שלמים וקרובים אל ה' שבהם ויהיו פעולות האנשים אשר בעפר יסודם ואף כי יהיו היותר שלמים שבמין כמשה ואהרן ואין צ"ל כל אשר נמשכו בדורות האחרונים בלתי איפשר להמלט מהחסרון או החסרונות בבחינ' או בחינות כמו שהיה הענין במעשה שאול זכרנו במלחמה זו וכדומה והיה מההכרח שלא תשתלם ישועת העם על ידם לגמרי ושלא תתקיים הצלחתם לעד אבל הם נושעים על ידם זמן מה וחוזרין ומשתעבדין כפי מה שחוייב מחסרונן. אמנם לעתיד לבא בשוב ה' את שבות עמו שימול להם לבות האנשים ויהפכו כלם שפה אחת ברורה לקרא בשם ה' ולעבדו הנה אז הוא יתברך בכבודו ובעצמו ימלוך עליהם ויפרנסם וינהיגם ויגאלם כי הם מעצמם יזכו לישועה וגדולה. ושוב אינם חוזרין לשיעבוד בהסתלק סבתו מה שעד הנה לא נסתלקו סבות השעבוד ע"י שאר הפרנסים. הוא מה שאמר הנביא (ירמיהו כ״ג:ז׳-ח׳) ולא יאמר עוד חי ה' אשר העלה את בני ישראל מארץ מצרים כי אם חי ה' אשר העלה ואשר הביא את זרע בית ישראל מארץ צפונה ומכל הארצות אשר הדחתים שם וישבו על אדמתם. ירצה כי בימים ההם ובעת ההיא יכירו ישראל מעלת הגאולה ההיא הנעשית ע"י עצמו שתהיה נפלאת ונבדלת מגאולת מצרים בשלשה עקרים גדולים. האחד מה שיורה על כללות ממשלתו. השני על עוצם אמתתו ונאמנותו. והשלישי על גדולת השגחתו: ועל האחד אמר אשר העלה ואשר הביא מארץ צפונה ומכל ארצות אשר מזה יראה כי מלכותו בכל משלה. אמנם במצרים לא נודעה גבורתו כי אם על המצריים לבד והוא שטעמו משה בשעת הצורך (במדבר י״ד:ט״ו-ט״ז) ושמעו מצרים וגו' ואמרו הגוים אשר שמעו את שמעך לאמר מבלתי יכולת וגו' ועתה יגדל נא וגו': ועל השנית אמר את זרע בית ישראל כי מעשה ארץ מצרים היה עם הבנים הקרובים אל האבות הנגשים אליו אשר נשבע להם בו ומי יודע אם לדורות האחרונים ישכח בריתו ואמונתו וכבר חשש לזה משה באומרו (שמות ל״ב:י״ג) זכור לאברהם וגו' אשר נשבעת להם בך וגו'. והנביא אמר (ירמיהו י״ד:כ״א) זכור אל תפר בריתך אתנו (איכה ה׳:כ׳) למה לנצח תשכחנו וגו'. אבל המעשה הגדול והנורא העתיד להיות באחרית הימים יהיה עניינו עם כל זרע זרוע אשר יזרע על כל פני האדמה בדורות הרבים ההם אשר עברו עד עת קץ ובדבר ההוא יודע בגוים כי הוא נאמן בבריתו ושומר חסדו לאוהביו ולשומרי מצותיו לאלף דור: ועל העקר השלישי אמר אשר הדחתים שם. וזה שכבר נתבאר בשער ל"ו שישראל מעצמם ירדו מצרים ושלא הורידם השם יתעלה לעונש עון אשר חטא ולזה לא נתברר משם עוצם ההשגחה האלהית בגלות ההוא ובגאולה ממנו באותו שיעור שיתפרסם מהגלות הזה וגאולתו. כי הגלות נודע שהיה להם עונש מעשיהם הרעים כמו שנתפרסם ע"י הנביא כלם. ואחר כשמלאה צבאם ונרצה עונם גאלם וכמו שאמר (יחזקאל ל״ט:כ״ח) על זה עצמו וידעו כי אני ה' אלהיהם בהגלות אותם בין הגוים וכנסתים על אדמתם לא אותיר עוד מהם שם ונאמר (שם) וידעו הגוים כי בעונם גלו בית ישראל על אשר מעלו בי ואסתיר פני מהם וגו'. והנה לפי שלמות המעשה הגדול ההוא ראו שהוא ראוי ליחסו אליו יתעלה שהוא שלם בהחלט ופעולותיו שלמות מבלי שום חסרון. לא הגאולה הראשונה של מצרים שלא היתה גאולה שלמה אשר חזרו ונשתעבדו אחריה. אבל ייחסוה למשה ואהרן וכן בכל שאר הגאולות הנעשות עד הנה: והוא מה שאמר (ברכות י"ב:) בן זומא לחכמים כשדרשו ימי חייך העולם הזה כל ימי חייך להביא את ימות המשיח וכי מזכירין יציאת מצרים לימות המשיח והלא נאמר הנה ימים באים נאם ה' ולא יאמר עוד וגו'. והיתה התשובה לא שתעקר יציאת מצרים ממקומה אלא שיהיה שעבוד מלכיות עקר. והכוונה שאין הרצון שלא תזכור יציאת מצרים עוד ושאר הישועות הפרטיות כי אין ראוי שישכחים לעד רק שתהיה זאת הישועה האחרונה עקר ליחס אותה אליו יתעלה והראשונות טפלות לפי שהיו חסרות בעצמן מה שיחייב היותן בלתי נצחיות. והוא מה שאמר הה"ד ישראל נושע בה' תשועת עולמים. כי מהשלם יתעלה תקווה תשועה שלמה מכל צדדיה כמו שאמר המשורר ע"ה (תהילים ק״ו:ד׳-ה׳) זכרני ה' ברצון עמך פקדני בישועתך לראות בטובת בחירך לשמוח בשמחת גוייך להתהלל עם נחלתך. ירצה כי הספיק ישועתו לשיראו בחירי ה' הטוב העצמי הנכסף להם בייחוד והוא הטוב הנפשי והדבקות בה' וכמ"ש במקום אחר (שם כ"ז) לולא האמנתי לראות בטוב ה' בארץ חיים והגוי כלו יראו בשמחתם המקווה להם בצאת לחפשי מתחת סבלות הגלות והשיג העניינים הזמניים הנדרשים להם בהשקט ובטחה וכמ"ש (ישעיהו ל״ה:י׳) ששון ושמחה ישיגו ונסו יגון ואנחה וגם יגיע לכלם ההתפארות יכספוהו הכל מנעימות הנצחון והעביר חרפת העמים האומרי' איה אלהיהם וכמ"ש (תהילים נ״ו:י״א) באלהים אהלל דבר וגו'. ונאמר (שם ט"ז) שובע שמחות את פניך נעימות בימינך נצח כי בזה יכירו הכל וידעו כי ישראל נושע בה' וגם בהיות ישועתו תשועת עולמים ולא תסור עד עולמי עד וזהו שיעור מה שרצינו אליו בזה השער:

82. _.43.1.1

    יבאר שקדימת שלום הבית והמשפט המדיני הם הכרחיים לחיי התורה ויבאר מהותם ויורה תועלת עצת יתרו אשר כל כך שובחה אצל האומה הזאת:

83. _.43.1.2

    וישב משה לשפוט את העם

84. _.43.1.3

    במדרש (דברים רבה פ' שופטים) הדא. הוא דכתיב עשה צדקה ומשפט נבחר לה' מזבח (משלי כ"א). כזבח לא נאמר אלא מזבח כיצד הקרבנות אינן מכפרים אלא בפני הבית וצדקה ומשפט בפני הבית ושלא בפני הבית. דבר אחר הקרבנות אינם מכפרים אלא שוגג וצדקה ומשפט אחד מזיד ואחד שוגג. ד"א הקרבנות אינם נוהגים אלא בתחתונים. וצדקה ומשפט נוהגים בתחתונים ובעליונים. ד"א הקרבנות אינם נוהגים אלא בעולם הזה וצדקה ומשפט נוהגים בעולם הזה ובעולם הבא:

85. _.43.1.4

    *תוכן דברי הרב ז"ל הוא, כי חיי האדם. ר"ל כל מעשיו ופעולותיו אשר יעשה כל עוד יתהלך עלי ארץ, יבחנו בג' בחינות, הא' בבחינת עצמותו, ר"ל כאשר נבחין אותו לבדו בלי הצטרפות לזולתו, הב' בבחינת יחסו והצטרפותו אל בני ביתו, והג' בבחינת יחסו אל זולתו מבני החברה האנושית אשר הוא שוכן בקרבה, ואף כי בבחינת יחסו אל אנשי עירו ומדינתו, והנה בבחינת עצמותו אמר אריסטו בס' המדות, כי לא נוכל לאמר שיעשה אדם עולה לעצמו, כי אחרי שהוא אדון ומושל לעצמו, יוכל לעשות בכל מה שמגיע רק אל עצמו ובשרו, ככל העולה על רוחו, ומי זולתו יוכל לאמר לו מה תעשה? אפס כל זה רק בבחינת הדברים והפעולות החיצוניות, ד"מ אם ירע לעצמו ע"י הכאה^ או מניעת האכיל', השינה ושאר תענוגי הגוף, לא נוכל לאמר שיעש' בזה עולה ובלי צדק, ואף כי שלא נוכל להענישו על זה, אחרי שגופו ברשותו לבד ואין זולתו מושל בו, (וכעין זה אמרו גם חז"ל בב"ק דף צ' ע"ב "החובל בעצמו אע"פי שאינו רשאי (כי ראוי ונכון הוא לאדם שיחוס גם על גופו לשמרו מכל נזק והפסד, בכל זאת) "פטור" מעונש הבא רק לעושי עול ע"פי הדין והמשפט), אף שהחובל בחבירו בהכאה שאין בה שוה פרוטה שאין עליה חיוב תשלומין, חייב מלקות (עיין מכות דף ט'), אפס בבחינ' פנימית אחרי שטוב ואושר האדם המוסרי הוא רק בהשלימו שכלו בקנין המושכלים האמתיים, ונפשו במדות ותכונות יקרות וטובות, הנה יחלק כל אדם בעבור זה לשני אישים או חלקים שונים, החלק הנפשיי, והשכלי שהוא האדון והמושל והמצוה, והחלק הבהמיי, ר"ל הגוף עם כל כחותיו, שהוא בבחינת עבד המצווה, אשר עליו לשמוע בקול אדוניו, ונמשך מזה. כי כמו שיש בין ב' בני אדם המתיחסים זה אל זה מושג פעולת הצדק או בלי צדק, כן ישנו גם באדם אחד, כי בשמוע הגוף אל קול השכל לעשות מה שיצוהו נאמר ממנו שהוא עושה הצדק, והשכל מקבלו, ואם ימרה את פיו לעשות דבר מה שלא כרצונו, נאמר ממנו שהוא עושה עול, ובלי צדק, (כעבד הממרה את פי אדוניו), והשכל מקבלו, ולדברי הרב ז"ל אלה הסכים גם החכם המהולל הפילוסוף קאנט אשר אמר כי לא נוכל לאמר שיש לאדם שום חוב נגד עצמותו, אחרי כי מושג החוב אינו כ"א בין ב' בני אדם אשר האחד מהם מחויב לעשות דבר מה לרעהו, אבל לא באדם אחד שהוא לבדו אדון לעצמו, ואח"כ הוסיף ואמר, כי רק בבחינה שכלית נוכל לחשוב כל אדם כעין שני עצמיים, הא' הוא האדם הנראה, ר"ל גופו הנראה לעינינו, והב' הוא האדם המשכיל ובאופן זה נוכל לומר, כי הראשון ר"ל האדם הנראה עם כל כחותיו, מחויב לשמוע בקול השני שהוא אדון לו, ומצוהו מה שיעשה לשמור רגלו מהלכד בפח הרשעה, ובבחינת יחס האדם אל אנשי ביתו, אמר החוקר שלפי שאשתו של אדם כגופו, ובניו ובנותיו הקטנים כחלק ממנו יחשבו, ועבדיו ושפחותיו מקנת כספו הם, אין להם שום תביעה עליו, עפ"י הדין והמשפט, לבקש ממנו מה שיעשה לטובתם, גם מצדו אין עליו החוב למלא שאלתם זאת מצד המשפט, ורק מצד היושר ואהבת חסד, ראוי לו שיחוס עליהם וישחר תמיד רק טובם, וע"כ אמר בס' המדות, כי רק על צד ההעבר' וההדמות, נוכל לומר כי יש בפעולתו ביחם אליהם צדק. אם ייטב עמהם, או עול ובלי צדק אם יחדול מהטיב למו, כי על צד האמת יוכל למשול עליהם כאות נפשו, ולא יוכל להחשב לו לעול אם לא ייטיב למו, וע"ז רומז גם לדעת הרב הפייטן באמרו "אם כבנים אם כעבדים" וכו' כי דמה בזה יחס ישראל אל אלקיו ליחס הבנים הקטנים לאביהם, ויחס העבדים לאדוניהם, כי כמו שהם לא יוכלו לבקש מהם טובה ע"פי הדין והמשפט, כ"א מצד היושר והחמלה, כן גם אנתנו רק אל חסדי ה' ומדת טובו וישרו עינינו תלויות, (אפס כל זה הוא רק ע"פי העיון ומשפט השכלי והטבעי, אבל ע"פי דת תורתינו הקדושה ודחז"ל רבו לא לבד חובות האיש לאשתו, עיין כתובות דף מ"ו ורמב"ם פי"ב מהלכות אישות, וחובות האבות לזון ולגדל ולחנך בניהם ובנותיהם הקטנים, עיין קדושין כ"ט ע"א וכתובות מ"ט ע"ב, וברמב"ם פ"ה מהלכות דעות ופ"א מה' ת"ת ופ"יב מה' אישות, כ"א גם בבחינת העבד והשפחה חייב האדון למנוע מהם כל נזק גופני, עד כי בהפלת שן ועין יוצאים לחפשי, ואם מת העבד תחת ידו נקם ינקם, וכל זה מצד הדין, ואף כי מצד החמלה ומדת חסידות, עיין מזה ברמב"ם סוף ה' עבדים), והחוקרים החדשים חולקים בזה על אריסטו ואומרים שגם ע"פי משפט השכלי והטבעי, לא נוכל לאמר שאדם בן דעת יהיה קנין גוף של אחרים באותה מדרגה, עד שיוכל למשול בו כאות נפשו כאשר ימשל איש בבהמתו או בשאר קניניו שהם גופים מתים, ע"כ לא לבד נגד אשתו הכורחת עמו בחפצ' ורצונה החפשי ברית האהבה והאחוה, כ"א גם נגד עבדיו ושפחותיו שהם מקנת כספו מחויב לשמור חקי המשפט והצדק, ואין לו רשות לעשות להם עול גם בניו הקטנים נתונים תחת ידו רק למען ישתדל לשחר טובתם, אחרי שהם בהיותם עוד חסרי שכל וקצרי יד לא יוכלו לעשות זאת בעצמם, והם רק משועבדים בעבור זה לשמוע בקולו, אבל לא יוכל לעלות על דעתינו, שיהיה הרשות נתונה ביד האבות להרע לבניהם הקטנים להכותם או לענותם כאות נפשם מבלי שתהיה כונתם בכל זאת לשחר על ידי זה טובם ואשרם. ובבחינת יחס האדם אל זולתו מבני החברה האנושית, יש לכל אחד ואחד מהם חובות ידועות, נגד רעהו, ד"מ לבלתי הזיק לזולתו בגופו ובהונו ע"י עול נגלה כהכאה וגזילה, או בעול נסתר כגניבה והונאה, ולהשמר דרך כלל לבלתי נגוע בהון זרים. ובמה שמגיע לזולתו, ולבלתי הסיג גבול משפט רעהו, ובהיפך לשמור ולעשות ככל התנאים שהותנו עמו, בהיותו שומר פקדון רעהו, או ערב בעד תשומת ידו והלואתו, ובעשות האדם את כל הראוי והנכון לו בבחינת ענינו שלש יחסיו אלה, יהיה לו שלום משולש, אשר עליו רומז הכ' לדעת הרב ז"ל באמרו "ואתה שלום וביתך שלום וכל אשר לך שלום", והנביא מיכה כנה הנהגת האדם כראוי עם זולתו מבני החברה בשם "עשות משפט" בעבור היות כל מעשיו אלה נוסדים על אדני המשפט האלקי ע"פי הכתוב והשכל, והנהגתו עם אנשי ביתו באופן ראוי ונאות, בשם "אהבת חסד" יען כי רק מדת החסד, תחייב אותנו להתנהג ככה, והנהגת האדם כחות נפשו וגופו בפני עצמו כראוי יכנה בשם "הצנע לכת עם אלקיך", יען כי אין עליו לתת מזה חשבון רק לבוראו ית' הבוחן לבו וכליותיו, והי"ת השלם לבלי תכלית כל תאריו הנשגבים מסכימים יחד בפנימיותיו ית' ואינם מתנגדים זה אל זה חלילה, כ"א כולם צדקו יחד, גם הוא נוהג בצדק ובמשפט לא לבד עם אותם בני אדם ההולכים בתום לבם, אשר יש להם בבחינ' מה כעין דין ומשפט לתבוע שכר פעולותיהם הטובות ממנו, (אף כי באמת אין שום אדם יכול לתבוע גמול מעשיו מה"ית אחרי שכבר קדמו לו מלידה ומבטן חסדי הי"ת ותגמוליו הטובים עליו לאין מספר, כמו שדרשו חז"ל על הכ' באיוב מ״א:ג׳, "מי הקדימני ואשלם" עיין ילקוט רמז תרמ"ב, ומדרש ויקרא רבה פ' אמור על הכ' שור או כשב וכו') כ"א גם לזולתם משפיע טובו וחסדו כמ"הכ "ורחמיו על כל מעשיו", (כמו שיסד הפייטן, "הטוב והמטיב לרעים ולטובים") ע"כ שלש אלה המדות היקרות מתאחדות אצלו ית', וע"ז רומז מר"עה בתארו אותו ית' בשם "אל אמונה" בבחינת עצמותו, "ואין עול" בעבור השפעתו חסדו ומניעת עשותו עול חלילה גם להולכים בדרך עקש ופתלתול, "צדיק וישר הוא" בבחינת הנהגתו ית' עם כל ישרי דרך, אשר יש להם עליו ית' כעין תביעת שכר וגמול מעשיהם הטובים. והנה אחרי שכל מה שהוא הכרחי לחיי האדם עד שלא יתכנו בלעדו, ראוי להקדים לכל מה שמצטרך לו, רק למען הנעים והיישיר חייו, על צד היותר טוב ומועיל, מזה נמשך שגם למוד אופן הנהגת האדם כראוי ע"פ המוסר עם אנשי ביתו ועם זולתו מבני החבר' האנושית, אשר הוא הכרחי לחיי אדם עלי ארץ ולישוב העולם, ראוי להקדים בזמן לעיון השכלי בהשגות רמות ונשאות, אשר הוא שלמות הנפש, שהשגת' אף שהיא קודמת במעל', כי היישרת החיים הארציים ותיקונם עפ"י דרכי המוסר, הם כסולם לעלות מהם להשגת השלמות הנפשיית, כמאה"כ "שמעו מוסר" (בהנהגת ביתכם וחברתכם) "וחכמ'" אח"כ להשיג הענינים השכליים "ואל תפרעו" ואל תבטלו הסדר הזה, כי בהתעסק האדם בתחיל' בעיונים רוחניים, על נקלה יוכל ליפול ברשת הטעות, עד שישתומם ויקוץ גם בחייו הארציים, ורק התורה האלקית מחברת שתי אלה יחד, כי היא מחכימת פתי ומלמדת העיונים הרוחניים האמיתיים ומישרת גם חיי האדם עלי ארץ, בחוקי המוסר הצדק והמישרים אשר תתן לנו. ונמשך מכל זה, כי תורתינו הקדוש' כוללת השלשה עמודים אשר נוסד עליהם העולם הארציי והמוסרי, שהם "הדין" בין בני החבר' האנושית יחד, "האמת" ר"ל הכרת האמת להשגת השלמות הנפשיית, "והשלום", בין אנשי הבית והמשפח', ולהורות על הכרח קדימת עשות הדין ורדיפת השלום לחיי האדם עלי ארץ, בטרם יהין לעלות אל השגת, השלמות הנפשיית על ידי הכרת האמת בעיונים השכליים והרוחניים, על דרך התוריי והנבואיי הקדים הכתוב פה בפרשתינו לספר תחילה ביאת חותן משה ואשתו ובניו אל הר האלקים, המורה על האהב' העזה והאחוה אשר היתה בין בני המשפת' יקרה זאת, אשר היא ראויה להיות לנס ולמופת לכל ישראל, ואח"כ סיפור ישיבת משה רבינו ע"ה להשפט, ועצת יתרו הטובה אשר יעץ לו בענין זה, שכל זה מורה על התועלת הגדולה היוצאת לבני אדם מעשיית המשפט בין איש לרעהו. והכרח' לבני אדם, בטרם יחל לספר המעמד היקר הקדוש הנבחר, בתת הי"ת תורתו לעמו אשר ממנה נפוצה הכרת האמת בכל הארץ, אשר תמלא באחרית הימים דעת את ד' כמים לים מכסים. אח"כ שב הרב ז"ל להורות בהרחבת דבורו היקר, כי תועלת המשפט, ואף כי באופן שיעץ יתרו גדולה מאוד להשגת טוב ואושר בני אדם יחד בבחינת פרטיותם וכללותם. כי לא לבד שעל ידו ישמר קנין כל איש ואיש בכל הזמנים והמקומות מגזל חמס ועושק רעהו, כ"א גם מוביל אותם לקנין השלמות הנפשיית, כי בהיות בני אדם שלוים ושקטים יחד, ולא ירעו ולא ישחיתו זה לזה בגופם ורכושם, אז נכון לבם בקרבם, וחפשים מדאג' ופחד יוכלו להתעסק בהשלמת נפשם, בלימוד והכרת האמת בעיונים הרוחניים ואלקיים, תחת כי בהיותם בדאג' ואימת' תמידית מפחד מעול וחומץ, לא יוכלו להשים לב מל עסק התורה והחכמ'. וע"ז יורה גם המדרש שהחל בו הרב ז"ל, באומרו שהכ' עשה צדק' ומשפט דכו' יורה לנו שתועלת עשות המשפט והצדק' נבחר מהתועלת המסובבת מהקרבנות בארבע בחינות, הא' בבחינת הזמן והמקום, שהקרבנות נהגו רק בהיות הבית בנוי על תלו, והמשפט נוהג בכל מקום ובכל עת שיש חברה אנושית שוכנת יחד, הב' שהקרבנות מכפרים רק בעד החוטא בשגגה, אבל בעונש הבא ע׳׳פי המשפט יענש המזיד והעוש׳ ביד רמה עוד יותר מהשוגג, ובזאת יושם מתג ורסן לכל איש מעול וחומץ. הג׳ שהקרבת הקרבנות היא רק פעולה גופנית וחומרית, איינע קארפערלישע מאטעריעללע האנדלונג וזש״א המדרש שנוהג רק בתחתונים, ר״ל בגופי בני אדם שוכני בתי חומר בארץ מתחת. אבל המשפטים הבנוים על אדני השכל, משמשים גם לב ושכל המעיינים בהם ובעיונים המושכלים אשר עליהם הטבמו יסודותיהם, וזש״א המדרש שנוהג בעליונים, ר״ל באנשים האלקיים המגביהים עצמם למעל׳ מעניני החומר, לעיין רק בעניני השכל הרמים והנשאים מעל פני האדמ׳, והד׳ כי הקרבנות נוהגים רק בעוה״ז, ר״ל שתועלתם אינה רק פה עלי ארץ, תחת כי תועלת עשיית המשפטים יסבב גם שכר רוחני בעולם הבא והנצחי. למה שהיו חיי האדם שלשה עניינים. אם לבדו. אם בעירוב זולתו. והיה העירוב אם מיוחד מאנשי הבית ואם כולל לאנשי העיר. כמו שכתב החכם בתחלת אלהיות. והנה טוב היות האדם לבדו היא בהשתלם עצמו במעלות השכליות בכל מה שיאות לדעתו להשכיל בנמצאות עד הגיעו להודות הסבה הראשונה יתעלה שמו. גם במעלות המדותיות מצד מה שהם קנינים מעולים נשארים בנפשו מגבילים משערים כחותיה על צד היותר נאות ואם שאין פעולותיהן יוצאות לחוץ. והנה המחסר את חקו בזה הנה חוטא לנפשו ומעול לעצמו. ואם שכבר נתבאר בה' מס' המדות שא"א לאדם לעול לעצמו הנה זה יהיה באמת בחלוקות הטובות החצוניות. אמנם בקנינים הפנימיים מן המעלות כבר יחשב האדם אצלם לשנים זה מעול וזה מקבל העול כמ"ש בסוף המאמר ההוא. אמר כפי המשל והדמיון יהי' האדם צדיק לעצמו כי מדברים אשר בו יהיו בלתי ישרים אינו בלי צדיק כי אם מושל ומנהיג כי באלה הדברים יהיה רחוק חלק הנפש השכלי מהחלק הבהמי אשר אליו יביטו ויראה שהוא בלתי צדיק לעצמו כי באלה יהיה לו סבול דבר בלתי אשר הם עצמו בעבור תאותו כמו אם היו שנים מצוה ומצוה זה לזה אשר יהיה דבר צדק בהם יאמר שכבר יהיה האדם צדיק ובלתי צדיק לעצמו על צד דמיון כחותיו לחלקי המדינה לפי שלא יאמר עליו מהדברים אשר בו יהיו בלתי ישרים שהוא בלי צדיק מצד שהוא אחד בנושא אלא מצד מה שימצאו בו נושאים מתחלפים חלק מושל ומנהיג וחלקים מקבלים ההנהגה כמו שהוא חלק השכלי עם הבהמי שהמה רחוקים זה מזה מאד וכאשר יקובל טוב ההנהגה אז יקבל המושל והמצוה מהמצוה צדק וכאשר ימאן בו ויעשה דברי' בלתי הגונים יסבול בלי צדק. וכבר הסכים החכם הזה באומרו (שם י"א) גומל נפשו איש חסד ועוכר שארו אכזרי. הורה שיש בהנהגת אדם עצמו צדק ובלי צדק בלי ספק יותר מזה ביארו באומרו (קהלת ט׳:י״ד) עיר קטנה ואנשים בה מעט וכל המשל ההוא הנמרץ כפי מה שביארוהו חז"ל (נדרים ל"ב:) עיר קטנה זה הגוף ואנשים בה מעט אלו האיברים ובא עליה מלך גדול זה יצר הרע וכו'. והם אמרו ג"כ (תענית י"א.) מאשר חטא על הנפש ורבו מספור המאמרים המסכימים ומורים על זה הענין מהצדק הנופל בזה המין הראשון מהחיים:

86. _.43.1.5

    אמנם המין השני אשר כבר יצאה ההנהגה ממנו בעצמו אבל לא לזולתו לגמרי והוא בין אדם ואשתו ובניו ועבדיו ויתר קניניו אשר קראוה הנהגת הבית שכבר יפול ביניהם צדק ועול מה מצד הקניינים והדברים החצונים. וזה אשר יקראו החכם בפרק ח' מהמאמר הנזכר צדק לפי ההדמות לפי שאשתו היא כגופו ובניו ובנותיו הקטנים כמו חלק ממנו גם עבדיו ושפחותיו מקנת כספו הם לו כלים חיים ואין להם שורת הדין עמו. אמנם יפול ביניהם מין מהשווי ישמר בו היחס הראוי לאדם עם הדברים אשר לו בהשתרר או בהשתעבד אשר אין ראוי לעול אותו בשום צד כמו שזכרו מסדרי התפלות בימים הנוראים (בפייט למז"ש) אם כבנים אם כעבדים. והכוונה שאם לא יצדק לפניו כל חי לשאול ממנו ית' מין הצדק אשר עם הזולת כי הבנים בניו והצאן צאנו ומקנה קנינו. מ"מ ראוי שישמר לנו מין הצדק הראוי והמחוייב שישמר המעולה עם הדברים אשר לו בהשתרר והשתעבד כמו שהם בניו ועבדיו אם כבנים לרחם ואם כעבדים לחונן כמו שיתבאר יותר בשער היום ההוא שער ס"ז ב"ה. וזה המין השני מחיים וענין ההצדק בו:

87. _.43.1.6

    אמנם המין השלישי הוא אשר יחיה האדם עם הזולת בהחלט ואצלו הוא הנהגת המדינה אשר בזה חוייב ההצטדק בהכרח. אם בצדק אדם עצמו עם זולתו במין מהצדק המחלק הטובות הבאות אל הכלל או אל קצתם. ואם בצדק המאמת והמיישר המעשים הנופלים בכל מיני העסק אשר בין האנשים. אם הרצוניים כמו מקח וממכר חליפין ערבות שאלה ופקדון ודיני השומרים אשר תחלת סברתם הוא ברצון. ואם הבלתי רצוניים מהם נסתרים כמו הגנבה והניאוף וכדומה מהם העשויים ביד רמה כמו ההכאה והגזלה וכו' כמו שזכר כל זה בארוכה בפרק ד' מהמאמר הנזכר ובכלל יכלול זה הענין מהחיים המדיניי' כל דיני סדר נזיקין אשר נלמוד רובו מסדר ואלה המשפטים אשר נדבר בהם בבוא שעריו ב"ה. ואיפשר כי אל שלשת מיני החיים האלו והיות בהם על שמירת הסדר וטוב ההנהגה צוה דוד לפקוד לשלום באומרו (ש"א כ"ה) ואתה שלום וביתך שלום וכל אשר לך שלום כי כאשר ישלים האדם את חקו במה שראוי להשלים עם נפשו הנה אז הוא שרוי בשלום עם עצמו ויצדק עליו מאמר ואתה שלום וכן הענין עם ביתו: וכן בכל הנלוים אליו מאוהביו ושכיניו ויודעיו אשר יצדק עליהם וכל אשר לך שלום. אמנם הנביא מיכ' כללם בלי ספק באומרו מה ה' דורש ממך כי אם עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם אלהיך (מיכה ו'). כי הוא מבואר כי עשיית המשפט הוא הוא החלק המשפטי אשר סודר לשמור הצדק עם הזולת אשר בו תושע המדינ' והנהגתה כאמור (ישעיהו א׳:כ״ז) ציון במשפט תפדה. ואהבת חסד הוא אשר ישמש בהנהגת הבית שלא יפול שם הצדק המדיני אבל ההנהגה נאה וחסודה על הדרך שאמרנו. והצנע לכת עם אלהיך. הוא באמת הנהגת אדם עצמו בדעות ותכונות ומדות נאותות להיותו עניו וצנוע בינו למקום כי אשר לא ישמור חקו בזה הוא עז פנים וחצוף למעלה ולמטה בלי ספק. והנה להיותו הוא יתברך הוא הצדק המוחלט והמצדיק כל מיני הצדקות הללו אמר אדון הנביאים (דברים ל"ב) הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט אל אמונה וגו'. אמר כי הצור אשר צר ויצר העולמים היה תמים ושלם פעלו לפי שכל דרכיו משפט כי בזה ישתלם מציאותם מאד. ואחר שזכר זה דרך כלל זכר פרטם ועל מין הצדק אשר עם עצמו אמר אל אמונה כי הוא יתברך בעצמו הוא האמת והיושר בכל מדותיו כמו שאמר (תהלים קמ"ה) צדיק ה' בכל דרכיו. ועל הצדק השני אשר לו ית' עם בריותיו במדרגת הצדק שהוא כהנהגת הבית אמר אין עול. והוא מאמר מדוייק בתכלית כי לפי מה שאמרנו לא יפול ביניהם צדק גמור אבל לא יתכן לעשות להם שום עול באותו מין מהשווי הנתן ביניהם. ועל המין השלישי אשר הוא ההצטדק עם הזולת בהחלט אמר צדיק וישר הוא *וזה מאמר וכו׳ , תוכן דעתו בו כי אריסטו הבדיל באופן זה בין הצדיק והחסיד בהקדימו לאמר כי הצדק הנימוסי, דאס פאזיטיווע געזעטצליכע רעכט, ר״ל מה שיתנו שופטי ומחוקקי כל מדינה ומדינה יוכל להנתן רק באופן שיהי׳ צודק על הרוב, עס קאן נאהמליך נור אין דען מייסטען פעללען אלס ווירקליך רעכט אונד בילליג אנגעזעהען ווערדען, אבל בכל זאת לא יהי׳ צודק. בכל הזמנים והמקומות, ד״מ אם נתן חוק שכל גונב כסף רעהו יוכה על עונו זה באכזריות חמה, הנה חוק זה יהי׳ צודק על הרוב, ואף כי במדינה אשר טבע יושביה נוטה מאוד אל הגניב׳ למען ישמעו כל העם ולא יזידון עוד לשלוח ידיהם בעולתה, לגנוב הון ורכוש זולתם, אפס כאשר יגנוב איש במדינה ההיא מעט כסף למען קחת במחירו פת לחם, למלא נפשו ונפש עולליו השואלים ללחם כי ירעבו, הלא כל משכיל יודה ויאמר, כי אם יוכה האיש הזה מכה רבה, יהי' זה עול ובלתי צודק. ומתנגד להרגש הרחמים והחנינ' המוטבע בלב כל אדם, ואף כי באמת יעשה לגנב זה רק מה שהוא משפט וחוק המדינה אשר הוא גר שם, בכל זאת תאבל עליו נפש כל רואה זאת הנה לפנינו, כי יש אופן פרטי אשר בו יחשב המשפט הצודק לרוב כבלתי צודק, והטעם בכל זה הוא רק, יען כי המחוקק יצטרך להשים עינו רק על הרוב ולא על המעט (וזאת הית׳ הסיבה ג״כ, כי כמעט בכל הממלכות נתנו המחוקקים משפט החנינ' דאס בעמגנאדיגונגס רעכט אל המלך, למען יוכל לחון לפעמים את החוטא הפרטי ולהצילו מהעונש הגדול המגיע לו ע"פ החוק הקבוע הכללי, אם יראה בעיניו שלפי מעמדו ומצבו ויחסיו הפרטיים ראויה לו החנינ׳ הזאת): ועפ׳׳ז יאמר החוקר כי השופט אשר ישפוט תמיד עפ״י החוק הנימוסי הכללי הזה, מבלי שום עין על מעמד ומצב החוטא הפרטי אשר יובא לפניו, הוא בשם צדיק יקרא, אחרי כי שם את הצדק הנימוסי, תמיד לו לקו, צו זיינער ריכטשנור, בכל משפטיו, והעול הפרטי אשר יסבב עי"ז, לא יחשב לו לעון, אחרי שהוא מסובב רק מיראת השופט לסור ולנטות ימין או שמאל מהחוק הקבוע מפי המחוקק, אפס השופט אשר מלבד שישים עינו על החוק הקבוע, ועל הצדק הנימוסי הכללי הזה, יתבונן ג"כ תמיד על מעמד ומצב ותכונת כל חוטא פרטי אשר יובא לפניו, ולפי ראות עיניו יקל או יכביד העונש אשר יענישנו, לפי מה שיחייבנו משפט שכלו אשר תמיד רק הצדק והיושר האמיתי הנרצ' בעיני ה', לנגד עיניו, הוא בשם חסיד יקרא, ומעלתו גדולה ממעלת הראשון אשר רק בשם צדיק יכונה, וכעין זה אחז"ל "דנין כדין ושלא כדין לצורך השעה" ר"ל שניתנה הרשות לב"ד, אשר רק הצדק האמיתי יחפוץ לדון בדיני נפשות וממונות לפעמים אישים פרטים, בעבור מעשיהם הפרטיים שלא כדין הקבוע בבחינת הכלל, אם השעה צריכה לכך, למען שחר בזה לפי ראות עיני שכלם, הטוב והישר בארץ (ועיין מזה גם בח"מ סי' ב' שב"ד מכין ועונשין לצורך שעה) וע"ז מורה לדעת הרב ז"ל, כאשר האריך לבאר פה, גם מאה"כ, כי יפלא ממך דבר למשפט וכו' ועשית עפ"י הדבר אשר יגידו לך" וכו' ואחז"ל ע"ז "אפילו יאמרו לך על ימין שמאל" וכו': והנה הי"ת קבע בעולמו מתחיל' חוקי הטבע הנאותים לפי חכמתו העליונה לסבב על ידם הטוב הכללי לרוב ברואיו, אפס אחרי שלא ימלט שיהי' לפעמים מעמים גם רע פרטי אחוז בעקב הטוב הכללי הזה, כמו שהארכנו בזה למעל' בשער הארבעים, שמירידת המטר והברקים ד"מ אשר יועילו מאוד לכלל הטבע ורוב הברואים יצא בכל זאת לפעמים רע פרטי לקצת בני אדם הוא ית' בחכמתו הנשגב' ובחסדו הגדול מסבב הדבר, כי גם הרע הפרטיי הזה יהי' צדק ולא עול, אם בהגיעו רק לחוטא לעונש על תטאו, או אם גם יגיע ע"פ מקרה לאיש נקי, ישלם לו ה' תמורתו טוב נצחיי וקיים בעוה"ב, וע"ז יורה מאמר הכ' "צדיק ה' בכל דרכיו" ר"ל בחוקיו אשר יסד בעולמו לתועלת רוב הברואים הוא צדיק, "וחסיד בכל מעשיו" ר"ל הפרטים בראותי שלא יצא מאתו חלילה רע מוחלט ועול גם בבחינת אישי ברואיו, הפרטים, וע"ז מורה גם מאמר הכ' "צדיק וישר הוא", ר"ל צדיק הוא בבחינת הנחתו בטבע הברואים החוקים הכוללים, וישר הוא במעשיו הפרטיים. וזה מאמר נפלא מאד תדעהו כשאזכור לך מה שכתב החוקר בפרק י"ג מהמאמר הנזכר מספר המדות בנתינת ההבדל אשר בין החסיד והצדיק. כי שם העיר ספק. זה תארו. אמר כי אחר שהצדיק והחסיד הם אצל סוג אחד מהמעלות והוא הצדק. הנה לא ימנע אם שיהיה הצדיק הטוב שבסוגו וא"כ לא יהיה החסיד טוב כיון שהוא יוצא אל היתרון והוא הפך ממה שנתפרסם משבחו אצל כל האנשים. או שיהיה החסיד הוא הטוב שבסוגו וא"כ הצדיק אינו טוב כיון שהוא יצא ממנו אל הפחות והוא הפך ממה שביארו וקיימו בכל המאמר ההוא. אמנם התיר זה הספק במה שאמר שהצדיק הוא השלם אצל הצדק הנמוסי המונח שהוא על הרוב צודק בכלליו המונחים בו כי הוא השומר אותו ונזהר בו לבלתי סור ממנו ימין ושמאל. אמנם החסיד הוא אשר ישלים הנמוס הזה ומישר אותו בכל מה שיבא הצורך לצאת מהצדק ההוא הכולל לסבה מן הסבות שהמניח עצמו אילו היה אז נמצא לא היה דן אותו לפי הנמוס הכולל ההוא. וכגון הא דאמרינן התם (ב"מ ל"ט:) הכי דיינינן לך ולכל אלמי חברך. וכמו שאמרו (יבמות צ':) דנין כדין ושלא כדין לצורך השעה. והנה עם זה הצדיק הוא הטוב אשר אצל הצדק הנמוסי הצודק על הרוב והישר החסיד הוא טוב ממנו מצד מה שהוא משלים ומיישר הנמוס בכל מה שלא היתה יד הנמוס משגת אותו שא"א לו להקיף כל המקרים החלקיים אשר אין להם תכלית. והיושר ההוא הוא דינו הראוי לענין ההוא לא זולת. וזה עצמו מה שכוונו המשורר באומרו וחסיד בכל מעשיו (תהלים קמ"ה) ירצה כי עם שהוא צדיק בהניחו דרכי משפטים צדיקים כוללים להתנהג בהם כאשר יתכן לפי הנושאים אשר ישפטו בהם אמנם חסיד הוא בכל מעשיו כי לענין המעשה לא יחפוץ שישמרו תמיד אלו הכללים רק שישפטו לפי הענין החלקי כשיודע שהכולל ינגד אל המשפט האמתי ובזה לא יקבל עול הניווס כ"א תשלום והישרה. והוא עצמו מה שכוונו בכאן באומרו אדון הנביאים (דברים ל"ב) צדיק וישר הוא לפי שכבר תקשה למאמר כי כל דרכיו משפט אל אמונה ואין עול כשתאמר כי גם במשפטיו ית' חוייבו הבלבול והמבוכה בכל מה שינגדו הכוללים אל המקרים הפרטיים דרך משל כלל גדול בדיני ממונות (ב"מ ב':) המוציא מחבירו עליו הראיה או (ב"ב ה'.) חזקה אין אדם פורע תוך זמנו וכבר יקרה שהתובע תובע דין אמת ואין לו ראיה או שהנתבע פרע תוך זמנו ואין רואה וכיוצא באלו העניינים. ואז לא ימלט אם שישפוט השופט לפי האמת הפרטי ויעול אל המשפט הכולל או שישפוט צדק לפי המשפט הכולל ויעול אל האמת הפרטי וכן בכיוצא בזה. ויהיה תשובתך בזה צדיק וישר הוא כי הוא הצדיק המניח הנמוס והוא החסיד המישיר אותו ומשלימו בכל מה שיבא הצורך עד שבזה יצדק כי הוא אל אמונה מבלי עול כלל. וזה המין מהיושר צוה אותו והקפיד עליו בשיעור נמרץ בפרשת (דברים י"ז) כי יפלא ממך דבר למשפט וגו' ובאת אל הכהנים וגו' ועשית ע"פ הדבר אשר יגידו לך וגו' ע"פ התורה אשר יורוך וגו' והאיש אשר יעשה בזדון לבלתי שמוע וגו'. יאמר כי כשיפלא מהם הדין באי זה מין שיהיה שזה ההעלם על הרוב יהיה כשיתברר להם שאינם מסכימים השרשים הכוללים אל הענינים הנדונים ויפלא בעיניהם לדונו בהם או חוץ להם כי אז יהיה הדין ההוא נדון ע"פ ב"ד הגדול כי הוא נותן בידם רשות גמורה לישר הנמוס ולתקנו כפי מה שיראה בעיניהם לענין החלקי ההוא וצוה שלא יסורו מכל אשר יגזרו בו ימין ושמאל כי אותו דין שיאמרו אע"פ שיצאו משורת הדין הכולל הוא האמת העצמי מצד הענין ההוא החלקי וזהו שאמרו ז"ל (ספרי פ' שופטים) אע"פ שיאמרו לך על ימין שמאל או על שמאל ימין כ"ש שלא יאמרו אלא על ימין ימין ועל שמאל שמאל ירצו כי אע"פ שלפי השרשים הכוללים יראה בתחלה שהם אומרים על ימין שמאל ועל שמאל ימין הנה לפי הענין הפרטי ההוא לא יאמרו אלא על ימין ימין ועל שמאל שמאל וכדי ליפות כחם בזה להסיר מעליהם כל שוטן וטוען מהמשפטי' הכתובים אמר (דברים שם) והאיש אשר יעשה בזדון לבלתי שמוע וגו' ומת האיש ההוא ובערת הרע מישראל. ומזה הורשו ב"ד שבכל דור ודור לדון וליסר ולהעניש כדין ושלא כדין שהכוונה להם כדין מצד זה הדין החלקי ושלא כדין מצד הכוללים וכמו שאמרנו (יבמות שם) לא שהדין כך אלא שהשעה צריכה לכך כלומר לא שהדין הכולל הוא כך אלא שזה הפרטי לפי צורך שאלתו הוא כך. ולפי זה כבר תכלול התורה כל חלקי האנשים וכל פרטי מעשיהם כמו שיתכן אל תורה תמימה ונמוס אלהי הכולל בידיעתו העצומה כל ענייני הנמצאים ומקריהם בכל מיני פרטיותם כמ"ש המשורר (תהילים ל״ג:ט״ו) היוצר יחד לבם המבין אל כל מעשיהם. והוא מה שאמרו ז"ל (שבת י'.) כל הדן דין אמת לאמתו נעשה שותף להק"בה במעשה שמים וארץ כי בזה יתקיימו האנשים על אותו הטבע והאופן שנבראו בו לפי מה שהם עצמם ועל זה השתוף נקראו השופטים (שמות כ"א) אלהים בכל מקום והנחש אמר (בראשית י"ג) והייתם כאלהים יודעי טוב ואמרו ז"ל (ב"ר פ' י"ט) יוצרי עולמות אמנם הדיינים הדנין תמיד לפי ההנחות הכוללות עם שהם דנין דין אמת הנה הם מחריבי עולם וכמו שאמרו לא חרבה ירושלם אלא מפני שדנו בה דין אמת (ב"מ ל"ח:) כלומר לפי האמת הכולל ובלתי מישירי' אותו אף כי יבא הצורך אבל אמר יקוב הדין את ההר. ועליהם אמר המשורר (תהלים פ"ב) לא ידעו ולא יבינו בחשכה יתהלכו ימוטו כל מוסדי ארץ והיא הכת היותר מזקת בכל כתות הדינים המקולקלי' שהזכיר ראשונה כמו שיתבאר בפירוש ואתה תחזה ב"ה. והנה כל זה הענין הנפלא נכלל בביאור הגמור באומרו צדיק וישר הוא כי על זה האופן לא בזולתו היה הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט. וכמו שכתב הרב המורה פרק מ"ט חלק ג' אמר הפלא מאד מתכן משפטי הש"י כמו שתתמה מתכן מעשיו אמר הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט יאמר כי כמו שמעשיו הם בתכלית השלמות כן משפטיו בתכלית היושר ע"כ. אמנם בפרק ל"ד מאותו חלק יראה שדבר על משפטי התורה כדבר על הדברים אשר יצדקו לפי הכללים לא לפי הפרטים. עיין עליו כי מה שכתבנו הוא הראוי והמחוייב לפי שלמות התורה האלהית כמו שאמרנו. וכל מקום נתבארו שלשת מיני החיים שקדמה לנו זכרונם שהמה הכרחיים אל החיים האנושיים:

88. _.43.1.7

    והנה לפי שקדימת ההכרחי לחיים. הנה היא מחוייבת אל מה שהוא בהם על צד היותר טוב וכ"ש אל מה שהוא הכרחי אל השלמות האחרון האלהי כי על כן היה סדר הלמוד מחוייב להגעת השלמות האנושי כמ"ש החכם (משלי ח׳:ל״ג) שמעו מוסר וחכמו ואל תפרעו כי בלי ספק אם מהפכין ומפריעין הסדר להקדים הראוי לאחר יתבלבלו לו העניינים ויעמד לפניו חזות הכל כדברי הספר החתום ולא יעבור וישאר בקצורו וסכלותו כמו שאמר על כיוצא בזה (חגיגה י"ד:) פלוני הציץ ונפגע כי בקש לעבור ועמד העולם ככותל לפניו כמו שדרז"ל (ב"ר פ' ס"ח) על ויפגע במקום (בראשית כ״ח:י״א) ודאי איש כזה נוח לו שלא נברא: אמנם בבוא בעיוניו על הסדר הטבעי והקדימו הקודם בטבע כבר יפתחו לפניו השערים החצונים ויהיה אפשרי לבא מהם אל התיכונים גם אל השלישים: וכבר יהיו בהשקפה זאת אלו העיונים למיניהם בענין כתות מנגדות זו את זו על שלמות האדם ומציאותו. וזה כי הנה אלו ההנהגות אשר זכרנו מצד שהם הנהגות ביתיות ומדיניות לפי השתוף ההכרחי המפורסם אמנם הם היותר נאותים לאדם והם המקריבים אותו ונותנין לו מקום ואיפשרות להגיע אל שלימותו העליון בהשגותיו. אמנם העיונים אשר מצד השלמות האחרון לקושם וכבדותם בנפול בהם בתחלה יעמדו כנגדו ויסגרו הפתח לפניו ומבקשים לטורדו מן העולם אם לא שהיתה התורה האלהית פשרנית גדולה ביניהן להסכימם יחד אל מציאות האדם ושלימותו. כמו שכבר זכרו זה הענין במדרש בלשון צח מאד:

89. _.43.1.8

    *אמר ר' סימון וכו', תוכן דעת הרב ז"ל, כי מלת חסד בדברי המדרש הזה יורה על הרגש מוסרי המוטבע בלב כל אדם לעשות הטוב והישר בבחינת הנהגת הבית והחברה אשר קיומם ותיקונם לא יכונו בלעדו, אשר ע"כ הרבה בני אדם עושים אלה באמת, ואם גם יחטאו הרבה בני אדם לעשות לפעמים הרע והעול בפועל הוא רק בעבור המשכם לפי שעה אחרי תאות לבם או לכתם אחרי הבצע מבלי אשר ישתנה עי"ז ההרגש המוסרי הזה הנקרא חסד הנוסד בקרבם מעת ברוא אלקים אדם על הארץ, כמאה"כ "עולם חסד יבנה" וא"כ מצד זה הי' ראוי לאדם שיברא, אפס אחרי שאינו מכיר בשכלו ובדעתו לבד את האמת בעיונים השכליים והאלקיים, עד שיוכל על נקלה לנפול ברשת הטעיות הי' נוח לו שלא נברא, וזש"א על הכ' "חסד ואמת נפגשו" "חסד אומר יברא, שהרי הוא גומל חסד, ואמת אומר לא יברא שהרי הוא מלא שקרים, וכן מצד הצדק והמשפט שעושה האדם ע"פ הרוב, הי' ראוי לו להברא, אבל לא מצד השלום המורה על הכניס' לפנים משורת הדין, כי אותה עוזבים רוב בני אדם, אשר ע"כ רבו הקטטות בתוכם, ויהי ריב ומדון ישא ביניהם וזש"א "צדק ושלום נשקו (מלשון "ואת הנשק"). צדק אומר יברא וכו' ושלום אומר לא יברא וכו', ע"כ חייבה חכמת הי"ת העליונ' להשליך אמת ארצה, ר"ל לתת תורתו האמיתית לישראל, אשר תלמד אותם העיונים האמיתיים, וכי הי"ת משקיף על כל עניניהם הכלליים והפרטיים לבל יתעו אתרי דעות המכחישים בידיעת הי"ת והשגחתו בדברים הפרטיים, ותורה אותם גם ללכת בדרכי הצדק והמישרים אף לפנים משורת הדין הנקרא בשם שלום כמאה"כ "וכל נתיבותיה שלום" וזש"א המדרש ד"מ "מה עשה הקב"ה, נטל האמת והשליכ' לארץ וכו', ואף שגם ע"ז קטרגו המלאכים ואמרו, כי יקחו בני אדם דברי התורה המדברת בלשון ב"א ע"פ פשוטם, ויבואו לתעות להגשים חלילה את הבורא, ויקלו עי"ז בכבוד האמת ובכבוד הי"ת וזש"א "מה אתה מבזה טכסיס טמוסין שלך", בכל זאת הכריע הי"ת בחסדו לכף זכות לברוא את האדם: (ב"ר פרש' ח') אמר רבי סימון כשבא הק"בה לברוא את האדם מיד נעשו מלאכי השרת שורות שורות חבורות חבורות אלו אומרים יברא ואלו אומרים לא יברא הדא הוא דכתיב (תהלים פ"ה) חסד ואמת נפגשו צדק ושלום נשקו. חסד אומר יברא שהרי הוא גומל חסדים ואמת אומר לא יברא שהרי הוא מלא שקרים. צדק אומר יברא שהרי הוא עושה צדקות. ושלום אומר לא יברא שהרי הוא עושה קטטה. מה עשה הק"בה נטל האמת והשליכה לארץ שנאמר (דניאל ח׳:י״ב) ותשלך אמת ארצה. אמרו מלאכי השרת לפני הק"בה רבש"ע מה אתה מבזה טכסיס טמסין שלך תעלה אמת מן הארץ דכתיב (תהלים שם) אמת מארץ תצמח רבי הונא דמן צפורי אמר עד שמלאכי השרת מדיינין אלו עם אלו בראו הק"בה אמר להם מה אתם מדיינין הרי כבר נעשה אדם בצלמנו כדמותינו. ועתה ראה כמה הפליגו חז"ל להורות מה שאמרנו וזה כי הנה השלמות העיון הפנימי לאדם שנושאו הוא החלק השכלי שבו אמנם פעולותיו הן המעלות המדותיות והשכליות ששמותן בלשון התורה הם חסד ואמת כי קנייני המדות המעולות הם תורת חסד בלבו ובמעלות השכלות יוצא דבר לאמתו. אמנם השלמות החצוני שנושאו הוא החלק החמרי עסקו על הרוב הוא על ענייני המועיל והכבוד אשר יתעסקו האנשים בהם בין איש ובין רעהו אשר יפלו עליהם תארי צדק ושלום כי בשני מינים אלו יתנהגו ביניהם. אם על פי הדין הנמוסי החתוך וזה יקרא צדק בהחלט. ואם על פי הפרשת הדין והסכמות והכתות והוא הנקרא שלום. והנה נפלה מחלוקת בין כל אחד משתי הכתות כי מפאת החסד אחר שהאדם הוא טבעי אליו מצד מה שהוא צריך לו מאד מכל שאר הבעלי חיים עד שבבוא אדם לעולם בא גם חסד לרגלו כמ"ש (שם פ"ט) אמרתי עולם חסד יבנה ואז"ל (ב"ר פ' י"ב) ראה שאין העולם מתקיים שתף עמו מדת החסד הנה באמת ראוי שיברא האדם שמובטחי' אנו בו שיקובל בין אישיו הברית והחסד המחוייב אליו לצורך מדיניותו. אמנם זה יהיה מצד מה שהוא בשכל כי רוב מה שיחטא בו האדם הוא בפועל אבל כלם או רובם ואף רשעי בני אדם ישכילו כי מעלת המדות הוא שלמות גדולה ויאשרו אותה ויהללוה בשערים ואם שהם רחוקים ממעשיה. אמנם מצד השכל העיוני אשר מזה השכל אשר הוא השגת האמת הברור בכל דרושיו שהוא הענין המיוחד אליו יותר אחר שהשגה זו היא קשה מאד על האדם ועל הזרות יפול האמת בדרושים היותר חמודים והיותר מעולים לסבות רבות נזכרו במבוא השערים אשר בתחלת הספר ובמקומות אחרים עד כי בבואו ירבו שקריו ופחזותיו בכל עיוניו או ברובם וכ"ש בכל מה שהשכל העיוני מטעה האדם בכל הדעות התלויות בידיעת האל והשגחתו והשכירו והענישו כי על כל זה וכיוצא היה אומר דוד המלך ע"ה (תהילים כ״ז:י״ב) כי קמו בי עדי שקר ויפח חמס כמו שכתבנו שם הנה באמת בהשקפה זי היה נוח לו ולעולם שלא נברא. ועל זה אמר חסד ואמת נפגשו כלומר שהיו מנגדים זה את זה בדעותיהם. וכן על זה האופן צדק ושלום נשקו מן נשקו בר (שם ב'). כי הנה שתי הפעולות אשר הם בשלמות החצוני חגרו כלי זינם להלחם כי צדק אומר יברא כי האדם הוא טבעי אל פעולת הצדק הנמוסי והוא נקל להוציאו אל הפועל וכמו שאמר (אבות פ"ה) שלי שלי ושלך שלך זו מדת סדום ויש אומרים זו מדה בינונית גם שלך שלי ושלי שלך היא מדת עם הארץ וכולם יפלו תחת שורת הדין החתוך כמו שביארנו בשער סדום סוף דבר שא"א לאדם לחיות כי אם על פי הדין. אמנם החלק השני ממנו והיותר מעולה שהוא משפט שלים המתנהג על פי מדת שלי שלך ושלך שלך בחלק או בקצת הנה הוא קשה מאד לקבלו לרוע המזנתם והפסד בחירתם גם כי הוא קשה לשפוט אותו כי לא יעשה כאשר יזדמן אבל בעצה וחכמה כמו שאמר הנביא (זכריה ח׳:ט״ז) אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם לזה אמר שהיה ראוי שלא יברא אחר שבבואו יבואו קטטות לעולם והפסד ההנהגה ויחרב היישוב וכמו שאמרו (ב"מ ל':) לא חרבה ירושלם וכו' כמו שזכרנוהו. והנה אמר שהתקון בכל זה נגמר במה שנטל האמת והשליכה לארץ כמלך שמשליך שבטו אשר בידו בין הלוחמים להפריד ביניהם כלומר שהוא עתיד ליטול התורה ולהשליכה להם ארצה בה ישלים להם באופן שבהערותיה והישרותיה ישיגו שלמותם בשני מיני הענינים שאמרנו שהיה קשה וכבד אצלם השגתו. כי בה יתישרו אל הדרך אשר ילכו בה בשלימות השכלי הפנימי ואת המעשה אשר יעשון בשני החצוני. והוא דוגמת ויורהו ה' עץ וישלך אל המים וימתקו המים שם שם לו חק ומשפט ושם נסהו (שמות ט"ו): והנה נמצא ברוב הנסחאות ביטל האמת והשליכה לארץ והיא הנוסחא האמתית לדעתי. וכוונו אל דבר נפלא מאד וזה כי העיון הפילוסופי הוא מרחיק בטענות מופתיות מהאל יתעלה כל מיני השינוי והתנועה והגבלה במקום והפעילות וכל העניינים המשיגים לגשמים הרחקה נפלאה מאד והנה העיון בזה הוא אמתי מאד בכל מה שיסולק ממנו שום חסרון ודומה לו. אמנם לפי שבסלק ממנו אלו העניינים מהחסרונות סלקו עמם הכחות התלויות בהם וגם השגותיהם עד שאמרו שאינו יודע בחלקי אלו הנמצאות מצד פרטיותן ושאיני מתבונן בדברים המתחדשי' מצד אישיותם גם אינו משגיח על כתות האדם לרצות ולכעוס על פעולותיהם גם שאינו משכירם ומענישם על הטוב והרע ממעשיהם. כי על כל אלה העניינים והנלוים אליהם גדולה צעקת האמת על האדם לאמר לא יברא שהוא מלא שקרים. עד כי לתקן זה ולתת מקום למציאותו ראתה החכמה האלהית לבטל זאת האמת הפילוסופי בלשון התורה במה שהכתיב לעצמו כל אלה העניינים בהרחבה נפלאה וכמו שאמרו (נדרים ג'.) דברה תורה כלשון בני אדם לא לחייב היותו כן על אלו התוארים חלילה רק לפשר בין אלו הענינים הפילוסופיים ובין ההמונים המגשימים. והכוונה שידעו שכל אותם ההשגות שישנן באדם ע"י כחותיו ותנועותיו ושאר ענייניו באלו הדברים הפרטיים המתחדשים בכל עת ובכל שעה כלן ישנן בידיעתו יתעלה במציאות יותר נאה ומשובח בשיעור בב"ת עם שאינו גוף ולא כח בגוף. וזה הענין כבר זכרנו קצתו בספור העקידה שער כ"א ויזכר ג"כ בעשרת הדברות שער מ"ה ויושלם אצל מעשה המשכן שער מ"ח ב"ה. והפליגו המליצה בלשון ביטול על דרך מה שהורגלו לומר בעירוב הדברים והפרשתם בטל ברוב בטל בששים. וזה ענין חזרת המלאכים המקטרגים לומר רבש"ע מה אתה מבזה טכסיס שלך וכו' כלומר כי אע"פ שכן הוא האמת הברור בענין השגתו וידיעתו אלו העניינים הפרטיים אבל שלא יתכן שיכתב כן באותה הרחבה כדי שלא יקלו בני אדם בכבודו וכהתל באנוש יהתלו בו ולזה ראוי שתעלה אמת מן הארץ שנאמר אמת מארץ תצמח והעניין לומר שצריך האדם ליזהר שלא לטעות בזה כלל רק שישכיל מן הענין המכוין ממנו על זה האופן שנזכר ולא יותר והוא ענין נכבד מאד. אמנם לפי הנסחא הראשונה תהיה כוונתם באומר תחזור אמת למקומה לומר שכיון שעל ידי התורה יאותו האנשים לשבת אתם במחיצתה כמו שיבא בשער הבא אחר זה ב"ה. הנה עם זה לא היתה האמת נעדרת ולא יורדת ממחיצתה אבל היא נשארת במעלתה כקדם קדמתה. וממה שאמר רב הונא עד שמלאכי השרת וכו' יראה שמתוך דברי קטרונם יצא משפטו שיברא שאמר שהכתות שקולות ראוי להכריע לכף הזכות והחיות ולא לכף חובה והעדר ולזה אמר כי עד שהיו מדיינים נמצא האדם נברא והוא מאמרי ית' מה אתם מדיינין הרי כבר נעשה אדם בצלמנו. הנה שנתבאר זה המאמר בדרך נאות ועלה בידנו ממנו מה שרצינו אליו מהיות אלו העניינים מההנהגה אשר בחיי האדם מתייחסים אליו מאד וקדימתם תעזור הדבר אל מציאותו ואל הדרכת שלמותו ושאין לשנות הסדר:

90. _.43.1.9

    ועתה לפי שתורתינו האלהית הוא הנמוס הישר הכולל השלשה עמודים שאמרו במשנה (אבות פ"א) שהעולם עומד עליהם הדין והאמת והשלום על צד היותר שלם שאיפשר והיה החלק הנקרא אמת הוא החלק השכלי העיוני אשר עליו יפול גזרת האמת והשקר והשבוש והבלבול בהם ובפרט בעיונים האלהיים מבוא לידי קלות ועזות כלפי מעלה. אמנם קבלת האמת בהם על הדרך התוריי והנבואיי הוא מה שישלים האדם בעצמו להיותו שלם וצנוע ועניו ואהוב למעלה ולמטה אשר לתועלת זה היה המעמד הנבחר והקדוש אשר בו נאמר בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו וגו' וכמ"ש ותשלך אמת ארצה כאחת הכוונ' שפירשנו. כי משם ואילך למדו כל יושבי ארץ כי משה אמת ותורתו אמת וכל דבריו אמת וכבר ביארנו כי הוא הלימוד הראוי לאחרו לשאר הענינים מההנהגות לזה היה מחכמת הסדור האלהי כי בזאת הפרשה המעילה אשר בא בה הספור מן המעמד ההוא העצום והנפלא יקדמו בה שני ספורים אחרים רצופים שיוכללו בהם שני עמודי התוך הנשארים שהם השלום והדין כמו שראוי להקדימם עד שתכלול זאת הפרשה כפי החלוק אשר בידנו כל ג' העמודים על דרך הקיצור והכללות. והכוונה בשלום היא מדת החסד שאמרנו למעלה שראוי לאדם להתנהג בה בשלום ביתו ואשתו ובניו וקרוביו בהנהגת הבית. והנה באמת הספור הראשון מבוא יתרו עם צפורה אשת משה ובניה אחר שלוחיה אל המדבר אשר הוא חונה שם והדברים אשר ביניהם וכל הכבוד אשר עשו לו עם היותו החלק הנקל שבפרשה למדנו ממנו מדות ותכונות נכבדות להמשיך חברת החשובים ואהבת שלום בין אב לבתו בין איש לאשתו ומיודעיו ומרעהו כקטן כגדול כמו שיבא. אמנם חלק הדין הוא הספור השני המתחיל ויהי ממחרת וישב משה לשפוט את העם אשר בו נתן הסדר בדבר המשפט אשר הוא הכרחי לשתוף המדיני הכולל בלי ספק ויכלול ברירת הדיינים וסדר ישיבתם וקימתם על פי עצת יתרו המפורסמות: ואולם מעלת עצתו וטוב טעמו וכח טענותיו אשר בהם תפס על משה בהנהגתו אותם עד הנה יתבאר כשנבא על פי הספור וכוונתו בו ולדעתי אז יודע כי ראויה היתה העצה לחבבה ולהחשיבה ליתר בשבילה פרשה אחת בתורה ולקבל אותה לעבודה רצויה יותר מהזבחים שהקריב שם שנאמר ויקח יתרו עולה וזבחים לאלהים ועל דרך שאמר החכם (משלי כ') עשה צדקה ומשפט נבחר לה' מזבח. ועל הכל יתבאר יפה המאמר שזכרנו ראשונה בעזרת האל. אמנם קודם שנבוא אל הביאור נזכור הספקות הנופלים בשני אלה הספורים הכוללים השלום והדין:

91. _.43.1.10

    א כי אחר שנזכר חותן משה בשני שמותיו גם עירו וכהונתו בספור נשואי משה בפרשת שמות יראה שיספיק בכאן שיאמר וישמע יתרו לבד או חותן משה ולמה לו לבאר יותר. וכל שכן ששנה ושלש בספורו: ב אומרו את כל אשר עשה ה' למשה ולישראל עמו כי הוציא וגומר והלא ההוצאה בכלל כל אשר עשה היא והיא עיקר הכל: ג כי מאחר שלא הזכיר הכ' שלוחי צפורה אשת משה למה יזכיר בכאן אחר שלוחיה לא לצורך ולא לכבוד גם לו גם לה. גם מה טעם זכרון סבות שמות בניו בכאן וכ"ש גרשום שכבר נקרא שמו (שמות ב') בטעמו בעת לדתו. ועוד מה טעם ושם האחד אליעזר: ד מה טעם אומרו אני חותנך יתרו בא אליך וגו' וכי את אשר יראה יגיד ועוד שנזכר קודם ויצא משה לקראת חותנו: ה אומרו וישאלו איש לרעהו לשלום ויבאו האהלה כי מהידוע שדרכן של בני אדם לקרא שלום איש לרעהו. וגם למה יעמדו בחוץ. ו אומרו ויספר משה לחתנו את כל אשר עשה אלהים וגו' והלא לשמע זה הוא בא. גם בתשובת יתרו יראה חלוף ומותר דברים: ז עתה ידעתי כי גדול י"י וגו' כי בדבר אשר זדו כתרגומו צריך ביאור ולפי' הרמב"ן ז"ל היה לו לומר עתה ידעתי כי צדיק י"י וגו': ח לדעת איך יתכן שהיתה ביאתו של יתרו אם קודם מתן תורה כמו שיראה מסדר הספור הזה או אחר מתן תורה כמו שיראה מאותו ספור של שנה שנייה שנאמר בו (במדבר י׳:כ״ט) ויאמר משה לחובב וגו' נוסעים אנחנו וגו' ושם הלך לז. וכבר נתחבטו על זה הראשונים ומצאו טענות לכאן ולכאן. והנה הרמב"ן ז"ל אחז סדר המקרא ואמר שבא קודם מתן תורה והלך לו ככתוב בכאן וישלח משה את חותנו וגו' וחזר אחר כך ועמד שם עמהם עד מות משה שאחרי כן נמצאו בניו אצל עמלק (ש"א ט"ו) וכל אלו הם דברים רחוקים וקשה לשמוע: ט אומרו ויהי ממחרת וישב משה לשפוט את העם וגו' והיא תחלת הספור השני ואמרו ז"ל במכילתא (יתרו פ"ב) מחרת יום הכפורים היה והלא אי אפשר שמחרת יום הכפורים ומחרת יום בא יתרו יהיו ביום אחד מהטעמים שכתב הרמב"ן ז"ל. אמנם מה שאומר שכונתם היה לומר שהיה אחר יום הכפורים אין הדעת נוחה בו וכי לא היה להם לשון לפרש כן: י אומרו מה הדבר אשר אתה עושה לעם מדוע אתה יושב לבדך וגו' וכי מפני שהיה טורח יותר מדאי בשירותם יאמר לו כי לא טוב עשה בתוך עמיו כמו שמלאו לבו אח"כ לומר לא טוב הדבר אשר אתה עושה. ועוד שאמר לו נבול תבול גם אתה וגו' ומי ידע ומי יחוש בעמל ההיא אשר הוא עמל יותר ממנו. יא אומרו עתה שמע בקולי איעצך ויהי אלהים עמך וגו' והלא אין עצה ואין תבונה ואין חכמה לנגד י"י אם ירצה להיות עמו או לא וכבר כתב החכם בפרק ו' ממאמר ג' מספר המדות שאין נועצים מהדברים אשר יעשו זולתם כמו שיבא אצל איעצך אשר יעשה העם הזה לעמך וגו' וגם מה שאמר (מכילתא שם) צא המלך בגבורה היכן מצינו שנמלך. ומה טעם אומרו היה אתה לעם מול האלהים וגו' והזהרת אתהם את החקים ואת התורות והודעת להם וגומר והלא הוא היה עושה בלי עצתו כמו שאמר לו כי יבא אלי העם לדרוש אלהים ואמר והודעתי את חקי האלהים ואת תורותיו: יב והיא גדולה בעיני אומרו ואתה תחזה מכל העם וגו' ושמת עליהם וגו'. המבלי אין תבונה במשה ועל הזקנים שעמו לדעת שאם ימנה שופטים רבים על העם שיקל מעליו. או המבלי אין אלהים קרובים אליו לצותו על זה הוצרכו לעצה זו. ומי לא ידע שכאשר יבאו למנות השופטים שהוא ראוי שימנה היותר ראויים שבהם במעלותיהם חצוניות ופנימיות. סוף דבר אם היה צורך בעצה יראה חסרון בחק הנועצים ח"ו שלא באו מעצמן אל דבר נקל כזה. ואם היה להם מונעים הנה לא הורגש בעומק עצתו טעם חסרתם. ולא נודע על מה ועל מה נשתבחה העצה זו בתורה על אותו שיעור וכמו שנא' וישמע משה לקול חותנו ויעש כל אשר אמר ויבחר משה אנשי חיל וגו': יג אומרו בכאן וישלח משה את חותנו וגו'. כי בידוע שלא הלך לשעה ההיא כמו שאמרנו.

92. _.43.1.11

    אלו הן הספקות הבאים באלו השני ספורים שזכרנו ונבוא אל הביאור:

93. _.43.1.12

    וישמע יתרו להיות עקר מסדור הנהגת הבית להשגיח במה שיאות לאשה לפי כבודה לשבת בית בדרך מוסר וצניעות בהכנת כל צרכי השארה כסותה ועונתה ואף כי טורח הבנים ומזונותם מוטלין על האב והמהנה את חקם ומבטל מנהגם הרי הוא עוש' עול לפי הסדר הדתיי שזכרנו וישאר להם עליו תרעומת צריך להשלים ולפייס. וכבר נפל משה בזה החטא במה ששלח אם על בנים ועזבם זה ימים וגם עתה אחר כל הכבוד ההוא לא שם לבו עליהם אשר כל זה יגדיל עוד התלונה. ספרה התור' ממעלת יתרו חותנו ומוסר אשתו וטוב דעתה כי אע"פ שדרכו של איש לחזור על אבדתו ואין דרכה של אבדה לחזר אחר בעליה אשר מזה חוייב מדתי הבית (ב"ר פ' י"ז) שתתנהג האשה בכבדות בכל דברים של קירוב אצל בעלה ולבלתי בוא אליו כי אם חפץ בה ונקראתה באהבה וכבוד וכ"ש על אודות אשר שלחה מאליו לסבה מהסבות ואין צ"ל אם היה שם ריח גט פיטורין שתתחייב להתייקר נפשה לבלתי שוב אליו עוד אם לא אחר הפייוס והריצוי הנמרץ. ומהמבואר שבהיות הבנים בניו אצלה תתחזק סבת המיאון והסירוב להתפייס וכל שכן אם היה לה אב וגם הוא נכבד וחשוב דודאי סמכה דעתה עליו כי אז לפי הסדר הביתיי צריך לנהוג בה יקר יותר וחשיבות ותכבד לשבת בביתה. ואף אם תתעורר לשוב אליו כי תמשך בחבלי אדם ובעבותות אהבה אין לבא אביה החשוב עמה. עם כל זה אמר כי להכרתם מעלתו של משה באשר הוא חונה שם הר האלהים אשר שמעו את שמעו ואת גבורתו וכבר נתעוררו מתחלה לחסות תחת כנפיו ראו למחול על כבודם ולוותר אצלו כל הסבות המעכבות את התשובה ולבא אליו שם כלם כאחד. ואחשוב שהעיר השם את רוחם על זה כדי שימצאו האשה והבנים בעדת ה' ביום הקהל הנכבד והנורא אשר לא ישוער שיהיה בענין אחר כי מהמבואר שאם לא היו באים מעצמם הוא היה שולח אחריהם להביאם ליום ההוא בלי ספק. ושיעור הכתובים (התר ספק א') וישמע יתרו עם שהוא כהן מדין ושר וגדול מצד עצמו וגם כי הוא חותן משה שהוא חייב בכבודו כאביו את כל המעלה אשר היתה למשה מצד מה שעשה אלהים למשה ולישראל עמו. (ב) עוד שמע כי הוציא ה' את ישראל ממצרים והוא הסתלקות הסבה אשר בעבורה נשתלחה על פי אהרן שאמר לו על הראשונים אנו מצטערין וכולי (מכילתא יתרו פ"א) והנה יתרו זה עם היותו חותן משה וראוי לקנאת לכבודו וכבוד בתו לקח את צפורה אשת משה. (ג) עם היות דרכו של איש לחזר אחרי האשה ועוד אחר שלוחיה וגם את שני בניה עם שהיו יקרים מאד בעיניו. (ג) נוסף על היותם בניו למה שעשאם סימנים למה שהוצלח אחרי נפלו כי על זה קרא לאחד גרשם כי אמר גר הייתי וגו' ושם האחד אליעזר כי אלהי אבי בעזרי וגו' שאפילו שהיו שני כלים מסומנים לו ע"ז האופן היה מקפיד עליהם מאד וכבר כתבנו טעם ושם האחד בשער ל"ד וזה כלו מה שהטעימו הכתוב באומרו ויבא יתרו חתן משה ובניו ואשתו אל משה אל המדבר אשר הוא חונה שם וגו': וגם יתרו פירשה לו בעצמו על דרך שאמרו (שבת י':) הנותן מתנה לחברו צריך להודיעו. אמר אני חותנך יתרו בא אליך ואשתך ושני בניה עמה כי מה בא ללמד זולת זה. ואומר אני כי אמרו אל משה אל המדבר הוא בטעם פרט וכלל לומר כי לא באו אז אל משה ממש רק שבאו אל המדבר שהי' חונה שם. (ד) והנה יתרו לבדו בא חרש לאמר להודיעו ביאתו על זה האופן ומה שויתר אצלו מההקפדות הנוהגת בכמו אלו העניינים דכגון דא ודאי מילתא דלא עבידא לפרסומי הוא וגם לגלות את אזנו כדי שיתנהג בהסברתם מה שיאות לעשות לפי כבודו של משה שהיה מלך ואין ראוי לותר בכבודו שאין כבודו מחול (קידושין ל"ב:) והוא מכלל אומרו אני חותנך יתרו בא אליך ואשתך וגו' וכמו שאמרו ז"ל (מכילתא שם) אם אין אתה יוצא בגיני צא בגין אשתך וגו'. והנה הוא שמע דבריו וקבל עצתו והחזיק לו טובה על בואו ואחר ששב יתרו אל מחנהו בלט נתפרסם שהמה באים וחונים במקום קרוב אצלם ויצא לקראתו לפי כבודו ובאו בפומבי גדול. ולזה ספר הכתוב וישאלו איש לרעהו לשלום ויבא האוהלה. (ה) לומר שבראשונה לא היה להם פנאי לזה וגם לא באו אל אהל ומשכן רק מחוץ למחנה נתראו פנים או שחזר ושאל בשלומו לעיני הכל להסתיר הראיה הראשונה. ובמדרש אני חותנך יתרו וגו'. רבי יהודה אומר שלח לו ביד שליח רבי אליעזר המודעי אומר שלח לו אגרת ולפי מה שפירשנו אין צורך: ויספר משה לחתנו וגומר. (ו) גם הכתוב הזה בשלמות זה האיש מדבר. שכשהיה מספר לו משה את אשר עשה ה' משפט כתוב בפרעה ובמצרים על אודות ישראל ואת כל התלאה אשר מצאתם בדרך ויצילם ה' אמר שהוא שמח והוסיף חדוה על כל הטובה אשר עשה ה' לישראל אשר הצילו מיד מצרים. כי מתנאי המעולה לשמוח בדברים כאלה בבחינת הטוב הנמשך לא בבחינת הרע המגיע לשום אדם וכמה שכתב הכתוב (יחזקאל י״ח:כ״ג) החפץ אחפוץ מות רשע נאם ה' הלא בשובו מדרכיו וחיה. ירצה שאין כוונת השם יתעלה במות רשע זה אל העדרו רק אל תשובת רשע זולתו. ולזה אמר ברוך ה' אשר הציל אתכם מיד מצרים וגו' וכלל עם מדת חסידותו זאת עוצם יכלתו ואמר גם ברוך יהיה אשר הציל את העם מתחת יד מצרים אומה קשה כמו שיתבאר והנה ע"פ תכונה זו יש לדרוש נעשה בשרו חדודין (סנהדרין צ"ד.): עתה ידעתי וגומר לפי פירוש אנקלוס כאשר ישלם האל יתעלה לאיש כמעשהו יתפרסם עוצם יכולתו המוחלט כענין הסוחר העשיר מאד שהוא פורע לכל באי עולם במטבע מלכותו או כגבור הנוצח באיזה מין של זין שהבא כנגדו הוא בקי בו והמצריים כבר היו חושבים שיש להם ממשלה על המים כמו שנשתבח מלכם (יחזקאל כ״ט:ג׳) לי יאורי ואני עשיתני ולזה אמר (שמות א׳:כ״ב) כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו וזה הפירוש הוא נאה אלא שעקר הגזרה חסר מן הכתוב והיא ביה דנינון והרמב"ן ז"ל חשב לתקן במה שכתב שלא נפרע בהם אלא בעבור שזדו עליהם יותר מדאי וכבר אמרנו בספקות שהיה לו לומר עתה ידעתי כי צדיק ה'. (ז) והנרא' בעיני כי באומרו אשר זדו עליהם כיון כי גדולתו נכרת מטעם שזדו המצריים עליהם והפצירו שלא לשלחם מה שלא היה נכרת אם היו שומעים ועושים בנחת כי יאמרו לרצונם עשו כי ראו שטוב הוא להשיב הפקדון לבעליו. משל לשתי מדינות שמרדו במלך הלך המלך עליהם האחת פתחו לו מיד וקבלוהו והאחרת עמדה במרדה וערכה עמו מלחמה ולא קבלתו עד שכבשה בכח גדול וביד חזקה באי זו מהם נראה כבודו וגבורתו של מלך הוי אומר בזו שמרדה והזידה כנגדו. וכמו שאמר (דברים ד׳:ל״ד) או הנסה אלהים לבא לקחת לו גוי מקרב גוי במסות וגו'. ואיפשר שלזה כיון באומרו (שמות ו׳:א׳) עתה תראה אשר אעשה לפרעה כי ביד חזקה ישלחם וגומר ירצה בעוד שידו חזקה וקשה ולא מתוך רפיון וכשלון כח. והוא אומרו. ואולם בעבור זאת העמדתיך בעבור הראותך את כחי וגומר. ויתכן שמאמר כי בדבר אשר זדו עליהם שב אל האלהים אשר הזכיר כי בידוע שהמצריים זדו על כל אלהי העמים להיותם עובדים אל ראש המזלות שהיא ראשית ממלכת מערכות השמים ולכן גברה ידם בחכמת הכישוף המכחשת פמליא של מעלה מכל עמי הארצות ולזה אמר הנביא על מצרים (צפניה ב׳:ט״ו) האומרה בלבבה אני ואפסי עוד שהוא מאמר של אלהות כלומר ואפס כמוני: והנה הנוצח את אלו שזדו על כל אלהים ברור הוא שהוא גדול מכלם ואלו הפירושים נכונים ולא יחסר כל בהם. ויקח יתרו עולה וזבחים לאלהים. אין ספק שהיה להם מקום וועד בו נגשים לתודה או לתפלה לפני האלהים ושם או סמוך אליו עשו סעודה של מצוה זו. וחז"ל אמרו (ברכות ס"ד.) כל הנהנה מסעודה שת"ח נהנה ממנה כאלו נהנה מזיו השכינה. וכבר כתבנו מענין סעודה זו ובפרשת המן שער מ"א והרלב"ג ז"ל שכתב שזה יעיד שהיה זה אחר שנעשה המשכן והמזבח איך לא זכר הקרבנות שעשו ישראל תחת ההר ביום מתן תורה (שמות כ״ד:ד׳). ע"כ שיעור מה שסופר בזה אשר לוקח ממנו מוסר השכל ועצת שלום אל חיי החברה הבייתית כי ממה שוויתרו ומחלו אלו השלמים על דרך מוסר וענוה כמו שאמרנו נלמוד מה שראוי לעשות בסתם אדם ושהמוחל מהם במקום הראוי הרי זה משובח: ומעתה למשפט נקרבה שהוא היסוד שעליו בנוי השתוף המדיני כלו כמו שאמרנו וכבר זכרנו ספקותיו: ויהי ממחרת וישב משה לשפוט את העם וגו'. הכוונה לחז"ל באומרם מחרת יום הכפורים היה לומר שא"א לישראל לשפוט עד מחרת יום הכפורים שאליו ירמוז הכתוב ויהי ממחרת וישב משה כי משם התחילו ונמשכה התמדת הענין משם ואילך ולזה כשהתמיד שם יתרו וירא את כל אשר עושה בתמידות לעם הוכיחו על מנהגו. ואינו מחויב הכתוב שראהו עושה כן ביום הראשון לישיבתו וגם לא ביום מחרת בואו ממש אלא אם נאמר כי מאמר ויהי ממחרת יהיה נדרש לשניהם כי גם מחרת בואו ראהו כן ואם היו הימים לשני המאורעים מתחלפים. או כי באמרם מחרת יום הכפורים היה ירצו שהכתוב האומר ויהי ממחרת יכוין למחרת יום הכפורים כלומר שהוא מחר השלישי כי במחרת יום הכפורים כשירד בא יתרו וממחרתו ראהו יושב ושופט. ואלו הן עניינים רחוקים לפי הפשט וגם שאין להם שום מציאות כי אם לדעת האומר שאחר מתן תורה בא יתרו מה שהוא א"א מהדעת כמו שאמרנו וכמו שיתבאר היטב. (ח) ולזה אין לנו אלא פשוטו של מקרא כי הוא ואשתו של משה ובניו באו מיד אחר מלחמת עמלק וביום בואו או קרוב אליו הקריב עולה וזבחים לאלהים דאלו אחר מתן תורה כתיב (שמות כ״ב:י״ט) זובח לאלהים יחרם בלתי לה' לבדו וכבר נתחבט בזה הרמב"ן ז"ל. (ט) וממחרת זה היום ישב משה לשפוט את העם ויעמד העם על משה וגו': אמנם סבת עמידת העם עליו מבקר עד ערב וצורך העצה ההיא של יתרו לדעתי הי' להיות זה קודם מתן תורה שעדין לא נתן להם סדר המשפטים אשר ישפטו בהם שאם אמרו (סנהדרין נ"ו:) שבת ודינין במרה איפקוד ודאי על דיני השבת עצמו אמרו או קצת דינים חלקיים שעליהם אמר והודעתי את חקי האלהים ואת תורותיו אבל דיני ממונות וחבלות בכלל אח"כ נתנו להם שנא' (שמות כ״א:א׳) ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם וגו' כל הפרשה כלה וכן בשאר פרשיות התורה. והנה לזה הוכרח משה רבינו בתחלת ענינו לשפוט את העם בכל עסקיהם ובכל משאם וריבותם כפי אומד דעתו ושקול סברתו כמנהג קצת מלכים ושופטי ארץ ולא היה רחוק בעיניו שישארו על כך כיון שאפשר להם ליסד חקים ומשפטים כיתר העמים עד שנתעורר על הצורך ע"י חמיו כמו שיבא במה שאחר זה. וזה היתה סבת כל הקושי וכל הכבדות הנמצא בענין ההוא וזה כי להיותו שופט משקול הדעת ומסברא הנה לא היה יכול למנות דיינים ושופטים תחתיו כי לא יסמוך עליהם אם יכוונו אל היושר כמוהו או אם יטו המשפט לדעת לסבה מן הסבות או שמא לא יקבלום עליהם הכתות כי ירצו ללכת. אחרי ב"ד יפה ובזה היה נוטל עליו כל הטורח ההוא והנה נוסף עליו כברות אחר מזה הצד והוא כי כאשר ישפוט השופט מדעת עצמו כל אחת מהכתות תחשוב שמרצונו הוא מחייב ומזכה לא מדרך החיוב ולזה הכתות המתחייבות בדינו לא יקבלו בסבר פנים יפות ויפקפקו תמיד בדיניו כההיא (דמציעא ס"ט.) דא"ל כל אבתראי קא אזיל מר עד אמר (שם:) כגון דא צריך לאודועי. וכל זה מה שיחייב שיפליג השופט עמהם בהטעים להם דבריו עד שיתיישבו על הנדון וכולי האי ואולי עד שיצא היום כולו או רובו בדינים מועטים כי לשתי אלו הסבות יחוייב שיעמד העם על משה מבקר עד ערב ולסלק כל זה הטורח היה מהסכמת העמים ליסד להם חקים ומשפטים מטעם המלך וגדוליו ויועציו אין רשות לדון בזולתם כי מעתה אין לדיין רק לפרש להם על פי החק ההוא ושוב אין עליו תרעומת גם שיוכלו למנות כמה שופטים חכמים או הדיוטים בכל הכרכים והעיירות וערי הפרזות כי נקל להם לשפוט על פי הדינים הנודעים. ולזה כאשר ראה יתרו ענין זה והכיר הסבה הראשונה המביאה לכל זה הטורח והכבדות כמו שנאמר וירא חותן משה את כל אשר הוא עושה לעם שאל לו כמי שאינו יודע מה הדבר אשר אתה עושה לעם ומה זה שאתה יושב לבדך עמהם והם נצבים עליך מבקר עד ערב. והנה הוא אמר אליו כל העניינים אשר יעשה להם אשר בהם יצא היום. האחד כי רבים מהבאים שם יבואו לדרוש אלהים והכוונה שהיו הנכבדים שבהם שם לדרוש פניו ולבקר בהיכלו ואמר דרך מוסר וענוה כי ידע כי לכבוד האלדים הם דורשים אותו ומסבירים פניו והנה בזה יצא קצת היום. והשני כי יהיה להם דבר בא אלי ושפטתי וגו'. כי הראשונים באים לדרוש אלהים אמנם השניים הם באים אלי לצורך הדבר ההוא שבא אלי מעצמו והוא דבר המשפט כנזכר כי אז ושפטתי בין איש ובין רעהו ובזה יצא חלק גדול מהיום. ואח"כ אני מתעסק בענין שלישי והוא אומרו והודעתי את חקי האלדים ואת תורותיו כי בידוע שהוא שונה הלכות בכל יום ממה שקבל במרה כמו שאמרנו וזהו סבת ההתיצבות הזה כל היום. והנה לפי שראה יתרו שכל הטורח הכבדות אשר עליו הוא לסבת המשפט כמו שאמרנו שבהתעסקו בו יצטרך לקצר בעניינים המיוחדים אליו מהלמוד ודרישת אלדים. (י) לזה אמר לא טוב הדבר אשר אתה עושה ירצה אתה נוטל כל זה הטורח עליך להנהיגם על דרך היותר טוב והנה אינו כן במה שאתה שופט אותם על זה האופן כי זה מה שיחייב לך שתשפוט אותם אתה לבדך לסבות שקדמו והוא דבר שא"א להתקיים מצדך ומצדם כי נבל תבול גם אתה גם העם אשר אתך כי כבד ממך הדבר לא תוכל עשוהו לבדך כמו שהוכרח לך לעשות בשתתנהג על זה האופן בענין המשפטים כמו שקדם. ולהסיר הסבה מעקרא אמר עתה שמע בקולי איעצך ויהי אלהים עמך היה אתה לעם וגו'. (יא) ירצה עתה קח ממני עצה נפלאה יסתלקו כל המבוכות בה ועומק העצה כולה וסודה הוא מ"ש ויהי אלדים עמך היה אתה לעם וגו' והכוונה שלא ישפוט אותם משקול דעתו וסברתו כמו שהיה עושה להם עד הנה אבל שישתף בדיניהם מצות הש"י וגזרתו עד שהוא לא יהיה השופט להם אבל המוליך דבריהם לפני האלדים ומביא משפטם אליהם וזה יהיה כשידרוש ממנו יתעלה סדר כולל בו ישפטו ועל פיו יהיה כל ריב וכל נגע וכבר יסולק בזה רוב טרחם ומשאם כי על כרחם יקבלו עליהם את דין שמים בלי ערעור ופקפוק וגם כשיהיה על זה האופן תוכל להזהיר אותם וללמדם את החקים והתורות ההמה והודעת להם את הדרך אשר ילכו בה בלמידת הדינין ואת המעשה אשר יעשון בו ותוכל למנות מהם אנשים הגונים לשפוט אותם אחר שהמשפטים יהיו מסודרים בפניהם. (יב) והוא אומרו ואתה תחזה מכל העם אנשי חיל יראי אלדים אנשי אמת שונאי בצע ושמת עליהם כל כמה שתרצה מהם שרי אלפים ושרי מאות שרי חמשים ושרי עשרות או שהיה מצורך העצה להרבות בדיינים כדי שישתתפו רבים בשררה ולא יערערו על דייניהם והיא עצה טובה לתחלת אלו העניינים. או לצורך שעתם ומקומם כמו שיבא כאשר נדבר מצורך התנאים האלה שהזכיר בדיינים. אמנם עכשו נמשיך מה שאנו עליו מענין עקר עצתו ואומר כי כאשר יהיו על זה האופן מקדימת הידיעה בדינים יהיו הדיינים בקיאים בהם ושפטו את העם בכל עת. והיה כל הדבר הגדול יביאו אליך וגו' שא"א שלא יקשה עליהם דבר ממה שלמדתם ותצטרך ללמדם. אמנם הדבר הקטון ישפטו הם מעצמם בלי צורך אל חדוש הלמוד. וחתם עצתו באומרו אם את הדבר הזה תעשה וצוך אלהים ויכלת עמוד וגם כל העם וגו'. (יא) ביאר כי עצתו זאת היא נכונה מאד אבל שהיא תלוי במה שיצוה אותו האלדים על אלו הדינים על האופן הנזכר. אמנם שאינו מסופק על צוואתו על זה כי באמת הצווי ההוא הוא הכרחי אם רוצה בקיומם כי בו ולא בזולת יוכל הוא לעמוד וגם כל העם הזה על מקומו יבא בשלום: וישמע משה לקול חותנו ויעש כל אשר אמר שומע לעצה חכם (משלי י״ב:ט״ו) רצוני חכם כמו הנותן אותה למה שנתיישבה בלבו והשתדל לקיימה. אמנם לא עשה כן מיד כמו שחשבו הראשונים כי ראשונה קבלו את התורה שאחר מתן תורה מיד נאמר ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם כאלו משיב על דברי יתרו שאמר איעצך ויהי אלדים עמך, וצוך אלדים ויכלת עמוד וגו' ואחרי כן בחר אנשי חיל מכל ישראל ויתן אותם ראשים על העם שרי אלפים וגו'. ואמר שנמשך מסדור הדינין לפניהם מה שיעץ יתרו שהיו שופטים את העם בכל עת בנקל שאם היה הדבר קשה יביאון אל משה. אמנם הדבר הקטן ישפטו הם מעצמם ואחר שעשה כן והוציא עצת יתרו אל הפועל מיד וישלח משה את חתנו וילך לו אל ארצו. (יג) והוא היה מה שנזכר מהליכתו בפרשת בהעלותך ופירוש הכתובים האלה על זה האופן נפלא מאד ומסלק כל הבלבול אשר נפל בשתי הפרשיות המספרות מעצתו של יתרו. וזה מה שנתבאר תכלית הביאור בספור משנה תורה באומרו (דברים א׳:ו׳-ז׳) ה' אלדינו דבר אלינו בחורב לאמר רב לכם שבת בהר הזה פנו וסעי לכם כי כל זה היה אחר מתן תורה ונאמר שם ואומר אליכם בעת ההיא לאמר לא אוכל לבדי שאת אתכם איכה אשא לבדי וגו' הבו לכם וגו' ואקח וגו' שמוע בין אחיכם וגו': לא תכירו פנים וגו' לא תגורו מפני איש כי המשפט לאלהים הוא. והוא ממש מ"ש לו יתרו ויהי אלהים עמך וצוך אלהים ויכלת עמוד כי מעתה לא תגורו מפני איש שיהא מפקפק ומערער. ואצוה את שופטיכם בעת ההיא את כל הדברים אשר תעשון כמ"ש יתרו והודעתי להם את הדרך ילכו בה ואת המעשה אשר יעשון כי מעתה אין לכם לומר רק כך נצטוינו מפי הגבורה ונסע מחורב וגו' ואז היה כשאמר ליתרו נוסעים אנחנו וגו' ואז הלך לו והוא שנאמר בכאן ויבחר משה אנשי חיל מכל ישראל עד וישלח משה לחותנו וגו' כי יספר אשר נעשה בסוף. ולפי זה עולה הכל כהוגן ונכתבו דברים כהויתן כי הנה יתרו חותן משה ובניו ואשתו באו קודם מתן תורה אל המדבר אשר הוא חונה שם הר האלדים אשר בו קבלו את התורה ומיד למחרת הקריב קרבנותיו נסתכל בענין המשפט ונתן העצה הנכונה הזאת ולא היה אפשר לשומה בפועל עד אחר מתן תורה ומיד כשנעשתה עצתי הלך לו בשנה שנייה. וכל טענות האומרים (זבחים קט"ז.) שאחר מתן תורה בא אין בהם ממש אחר שבטלה הגדולה מכלן והוא אומרו בכאן וישלח משה וגו' שדנין זמן שלוחו על כל הפרשה כלה ואינו כן כמו שביארנו היטב. והנה אם יקשה לבך על זה תאמר איך יתכן שעל פי עצתו של יתרו נתנו הדינים לישראל והלא התורה כלה כהוייתה קדמה לעולם תתקע"ד דורות (שבת פ"ח:) גם אתה אמור לו איך היה מינוי הדינין על ידו והלא כך כתובה לפניו במרום ועוד מה תאמר מדין בנות צלפחד (במדבר כ״ז:א׳) ואנשי פסח שני (שם ט') וכיוצא אלא שכבר יש לנו תשובה נכונה ע"י זה מפי חז"ל שאמרו (סנהדרין ח'.) על כל כדומה לו ראויה פרשה זו ליכתב ע"י משה ככל התורה כלה אלא שנאמרה על ידיהן שמגלגלין זכות ע"י זכאי וכן על זה האופן נתגלגלה חובה ע"י חייבים במקושש (במדבר ט"ו) ובמקלל (ויקרא כ"ד) והדומים. וכן זכה יתרו שנתיתרה פרש' זו בתורה על שמו. וכבר היה משה בלתי חושש לחסרונה כמו שלא היה מקפיד על הדינים ההם עד שבא לו הצורך אליהם ובא יתרו והעירה על צרכה וגם רוח המקום נוחה הימנו כדי שירגישו תועלת החלק הזה מהמשפטים היותו אלדי נוסף על שאר התועלות שיזכרו בפרשת משפטים שער מ"ו ב"ה:

94. _.43.1.13

    ומעתה הכל שריר וקיים:

95. _.43.1.14

    ואחר שנתיישב כל זה כהוגן נשוב להשלים עצת יתרו וטוב כונתה בתוארים ההם שהזכיר בדיינים וסמניהם המובהקים אל המלאכה ההיא וזה ממה שנעמוד על אמתתו כשנזכיר תחלה כונת המשורר באותו מזמור שייחד להתרעם על הדיינים המקולקלים באומרו (תהלים פב א) אלהים נצב בעדת אל בקרב אלהים ישפוט עד מתי וגו' שפטו ונו' יאמר כי השם יתעלה נתן המשפט ביד הדיינים שיהיו הם הרועים והמפרנסים עדת ה' כאלהים יודעי טוב והוא נצב עליהם אמנם בקלקולם והפסדם יהיה האלהים נצב בעדת אל ובקרב הדיינים ישפוט לייסר ולהוכיח אותם על כל חלקי פשיעתם בדבר המשפט ואמר שהם לא מנעו עצמם מחטא באחת אחת מארבעה סבות אשר נעשה לחטוא בהנה להוציא משפט מעוקל. האחת להיות הדיין מצד רוע תכונתו רשע ואוהב חמס ולא ירא אלהים ועל זה אמר עד מתי תשפטו עול ופני רשעים תשאו סלה כי החסרים יראת אלהים הם אשר ישפטו עול כרצונם ונושאים פני רשעים מפני אלהים. והשנית כי הונח שיהא השופט ירא אלהים ובבא עם הארץ להשפט לפניו יחפוץ להצדיק צדיק ולהרשיע רשע עם כל זה אינו חפץ בזה מצד מה שהוא אמת שירדוף אחריו לעשות אותו בכל מקום ובכל ענין ואנשים אשר כאלו על הרוב יסתלקו מהדברים הקלים אם מצד שיווים אם מצד קוטן בעליהם ועליהם אמר שפטו דל ויתום עני ורש הצדיקו כי על הרוב בין הדל והיתום יהיה דין ממון מעט ועני ורש הם שתי כתות קטני הערך ואין להסתכל אל שיעור הממון ולא אל גדולת הבעלים רק אל הצדק מצד עצמו כמ"ש (דברים ט״ז:י״ט-כ׳) צדק צדק תרדוף, עד שיהא חשוב לפניו דין פרוטה כדין מאה מנה. והשלישית כי אע"פ שיהיו לו שתי המדות הקודמות רצוני שיהיה ירא שמים ואוהב האמת מצד עצמו כבר יקרה שיהי' כבודו או ממונו חשוב עליו מנפשו ואם אחד מבעלי הדין יהי' רשע עריץ הנה הוא ירא לאמר פן יזיקני או יבזני וכדומה לזה ויסתלק מן הדין ולהם אמר פלטו דל ואביון מיד רשעים הצילו. שהכוונה שימסרו נפשם על הצלת העני מחזק ממנו ולא יחושו לנזק הבא להם מזה. והרביעית והיא אשר תקרה על הרוב מה שיהיה הדיין טועה בדבר משנה או בשקול הדעת או בעניינים אחרים מחוסר הבנה או הכרה בחומר המשפט או בצורתו ועליכם אמר לא ידעו ולא יבינו בחשכה יתהלכו ימוטו כל מוסדי ארץ כי יש מהם שלא ידעו שרש הדין ועקרו ואם ידעו זה לא יבינו להוציא דבר מתוך דבר ואפילו בדברים אשר בהם ילמדו ענין מענין בחשכה יתהלכו. ימוטו כל מוסדי ארץ הפך מה שאמר (שבת י'.) כל הדן דין אמת לאמתו נעשה שותף להקב"ה במעשה שמים וארץ כי באמת על הדין העולם עומד (אבות פ"א) וכתיב (משלי כ״ט:ד׳) מלך במשפט יעמיד ארץ. ולזה אמר אני אמרתי אלהים אתם ושותפין לי להעמיד העולם ביושר ההנהנה עד שתהיו כלכם בני עליון כענין שנאמר ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש ונאמר על כלל האומה (דברים י״ד:א׳) בנים אתה לה' אלהיכם וזה יושלם להם על ידי הנהגת הרועים השלמה. אכן כאדם תמותין. ירצה אכן בנטותכם מהכונה כאדם שאין לו שותפות עם העליונים תמותין ולא יהיה לכם יתרון על הב"ח הבלתי מדברים כי כמות זה כן מות זה בהעדר השלמות. זולתי כי במה שהם אדם ימותו בכבוד על משכבותם והב"ח ימותו על פני השדה סחוב והשלך. ועשה. משל זה ממה שנראה ממשפטי הנמוסים שישומו יתרון גדול בין שרים לעובדי אדמה כשיתחייבו מיתה כי לזה יהרגו בסייף ולזה יתלו על העץ והוא אומרו וכאחד השרים תפולו כי אין הפרש ביניהם זולתי באופן המיתה לבד: קומה אלהים שפטה הארץ. ירצה יקום אלהים וישפוט הארץ בכבודו ובעצמו ויסלק השתוף מאלו הדיינים הממאנים בשיתופו כי אתה תנחל בכל הגוים ואין להם שום חלק ונחלה עמך ולזה לך יאתה כי אין מי שישגיח על הדבר כעין בעליו: (יב) ואתה תחזה כי ארבעת העניינים הללו בעצמם הם אשר זכרם יתרו בזה באומרו אנשי חיל יראי אלהים אנשי אמת וגו'. כי מאמר אנשי חיל הוא כולל כל שאר המדות אשר יפרש אח"כ וכמ"ש ויבחר משה אנשי חיל מכל ישראל דכלהו איתנהו ביה. וכבר כתב זה הרמב"ן ז"ל והיא לשון מובהק בכל התורה כלה על זה השמוש אמנם על הענין הראשון אמר יראי אלהים. ועל השני אנשי אמת. ועל השלישי שונאי בצע וכמו שאמרו ז"ל (ספרי פ' דברים) אפי' אומרים לו אשרוף ביתך או גדישך וכו' והם כלם מבוארים בעצמם. אמנם על הרביעי אמר אח"כ והיה כל הדבר הגדול יביאו אליך וכל הדבר הקטן ישפטו הם. וזה שיעור מה שהישירו בבירור הדיינים הראויים לכך. ולזה אמר ואתה תחזה מכל העם כלומר שא"א בעם עצום ורב כמוהו אם תחזה ברוח הקדש שעליך שלא תמצא בהם מבעלי המעלות האלו ואם עד הנה לא היו נכרים לך: ועוד תשוב ותראה כי כשקבל משה עצתו ושמה לפועל זכר אלו הארבע עניינים עצמם אחד לאחד. כי אומרו (דברי' א') לא תכירו פנים במשפט הוא שוה למאמר ופני רשעים תשאו סלה וירא אלהים אשר זכר יצא את כלם: ואומרו כקטן כגדול תשמעון הוא ממש אנשי אמת כי אוהבי האמת מצד עצמו חביבין עליו הדינין הקטנים עם הגדולים והוא מאמר שפטו דל ויתום וגו'. ואומרו לא תגורו מפני איש הוא עצמו ענין שונאי בצע והוא יראת הנזיקין ולזה אמר כי המשפט לאלהים הוא וכמו שביארנו למעלה והוא מה שאמר שפטו דל ויתום. והדבר אשר יקשה מכם תקריבון אלי ושמעתיו הוא עצמו והיה כל הדבר הגדול יביאו אליך וגו' ודבר המשורר לא ידעו ולא יבינו וגו'. ובמלאכת החשן ענין נכבד מאד מיוסד על אלו העניינים הארבע כי על כן אמרו חכמינו ז"ל (ערכין ט"ז.) שהוא מכפר על עוות הדין ובמקומו יתבאר ב"ה שער נ"א: ושמת עליהם שרי אלפים ושרי מאות וגו' בהיות הדיינים על המספר הרב הזה הקשה הראב"ע ז"ל בפשע ארץ רבים שריה (משלי כ״ח:ב׳) ופירש כי שרי אלפים ושרי מאות וכן כלם הם שהיו תחת ידם המספר ההוא מעבדים או נערים או שכירים וגו'. ולא יקבל הדעת שהיה העם היוצא ממצרים מעבודת פרך על זה האופן מהשררה מאלו על אלו ועוד שלפי זה לא יפורש אומרו שרי חמשים ושרי עשרות כמאמר שרי אלפים שרי מאות. וזה כי אלפים ומאות על כרחנו ירצה כמה אלפים וכמה מאות שהרי אי אפשר שלא ימצאו בהם שרי מאתים ושרי שלש מאות וכן עד תשע מאות ואותם הם ראויים להמנות יותר משרי המאה אבל שרי חמשים ושרי עשרות על כרחך הם דוקא כי מה טעם שיאמר שרים על שני פעמים חמשים והרי הם בכלל המאה וכן חמשה פעמים עשרה הם חמשים ולפי דרכו יסבול יותר כי יהיו אלו מספרים סמוכי הממון אשר עליו ישפטו השרים האלה איש כפי גודלו וחכמתו וכבר נהגו על זה קצת המדינות. אמנם האמת הברור הוא שהיו הדיינים רבים על המספר ההוא כמו שקיימו וקבלו זה חכמינו ז"ל במסכת (סנהדרין י"ח.) באר היטב. והכתוב מוכיח מאד שאמר ויבחר משה אנשי חיל מכל ישראל ויתן אותם ראשים על העם שרי אלפים וגו' ואם כדבריו היה לו לומר ויקח משה שרי אלפים וגו' ויתן אותם ראשים על העם. אמנם היתה כונתו להסיר פקפוק בירור הדיינים וסלק המחלוקת מקנאת איש מרעהו כדי שיתפייסו כולם ויקבלו עליהם וגם שאופן ישובם לשם באהלים ובהתמדת המסעות והחניות יצטרכו בכל מבוי ומבוי שיתיישבו בו כמה דיינים להושיבם על מתכונתם וכבר אמרו ז"ל (תו"כ אמור פ' י"ד) וינצו במחנה (ויקרא י"ד) על עסקי מחנה כלומר על עסקי חנייה והוא מבואר כי לפי צורכם ומנהגם היו צריכין כן בכל המ' שנה שהלכו במדבר והוא מה שביארו היטב באומרו בסוף דבריו וגם כל העם הזה על מקומו יבא בשלום כי על דרך האמת במקומות וזמנים אחרים כל מה שימעטו הדיינים תהיה ההנהגה יותר שלמה עד שנראה שצוה השם יתעלה בהניח השם להם ובשבתם על אדמתם ישימו עליהם מלך (סנהדרין כ':) יהיה ראש אחד ושופט אחד לכל העם וכמו שאמר (דברים ל״ג:ה׳) ויהי בישורון מלך בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל. והנה בזה נתבארה היטב עצת יתרו הנכונה אשר באה בבחינה ישרה על איכות הדינין וישיבת השופטים אשר הוא ענין הכרחי אל החיים המדיניים הראויים להקדים לספור מתן תורה. ובזה כבר נודע חביבות העצה הזאת ותועלתה הנפלא בעוצם השלמות המגיע אל האומה הזאת מהיותם נשפטים על פי משפטים אלהיים כמו שיעץ כי לא לבד יגיע מהם שמירת הממון והגבלת האנשים לבל יהרסו לפרוץ אלו באלו בשאר המשפטים האנושיים אלא שנוסף על שיגיע מהם זה בענין יותר משובח יועיל מאד אל הקנייני' השלמים אשר בנפש ואל חיי הצלחת העולם הבא כמו שיתבאר זה במקומו המיוחד שעד מ"ו ב"ה. ולזה אם יהיו זבחיו נרצין לפני השם יתעלה כמו שאמרנו יותר ראויה היתה עצתו וכמו שאמר עשה צדקה ומשפט נבחר לה' מזבח. וזאת היתה כוונת המאמר (רבות פ' שופטים) שזכרנו ראשונה שאמר כזבח לא נאמר אלא מזבח כיצד הקרבנות אינם מכפרים אלא בפני הבית וכו' יאמר שבשמירת הנכסים והממונות יועילו צדקה ומשפט מהקרבנות למה שתתפשט תועלתם לכל הזמנים בין בפני הבית ובין שלא בפניו. ואם בהגבלת האנשים והטלת הרסן על פניהם יועיל מהם כי הקרבנות יכפרו על השוגג וצדקה ומשפט גם על המזיד. וזה שהמשפט יעניש על המזיד יותר מהשוגג ולזה המתנהגים בו לא יחטאו במזיד וביד רמה. ואלו השני עניינים אם שישתתפו בהם שאר הנמוסים הנמוס האלהי יוסיף עליהם יתר שאת מהטעמים שיבא זכרם בשער הנזכר והם מוסיפים עליהם שני עניינים אחרים נפלאים מהם. האחד היא שהם גם כן דרושים שכליים תתעלה בהם הנפש בהשכילה אמתתם ויושרם ביתר המושכלים אשר תשמח ותתעצם מהם ולזה אמר שהקרבנות אינם אלא בתחתונים והוא עונש לחוטא בחלק החומרי ממנו על דרך שאמר (משלי י״ט:כ״ה) לץ תכה ופתי יערים אבל צדקה ומשפט נוהגים בעליונים והם האנשים האלהיים אשר ישכילו אמתתם וישבחו את שם כבוד מניחם וכמו שאמר דוד (תהילים י״ט:י׳-י״א) משפטי ה' אמת צדקו יחדיו הנחמדים מזהב ומפז וגו' ואמר (שם קי"ט) שבע ביום הללתיך על משפטי צדקך. והנה על הדבר היותר מיוחד שבתועלתם והוא השכר הרוחני אמר שהקרבנות אינן נוהגין אלא בעולם הזה להסיר כתם העון ונגע הפשע מעל החוטא לא שיסוגל מהם שכר לעולם הבא אמנם צדקה ומשפט כשיהיו על הנמוס האלהי הנה הם עושים לשם פירות ופירי פירות במצות היותר חמורות שבתורה כמו שפירש דוד זה באומרו אחר משפטי ה' אמת צדקו יחדו הנחמדים מזהב ומפז רב ומתוקים מדבש וגו' גם עבדך נזהר בהם בשמרם עקב רב כי הוא מיחל ומצפה חלף עבודתם עקב רב כמו שאמר על שאר החקים החמורים הורני ה' דרך חקיך ואצרנה עקב (שם) נטיתי לבי לעשות חקיך לעולם עקב והיא כוונה נכונה מאד מסכמת למה שרצינו אליו בזה השער מאלו השני דרושים הנקראים בשם צדקה ומשפט כי הענין הראשון מהנהגת הבית הנקרא שלום יצדק עליו שם צדקה כענין (משלי כ״א:כ״א) רודף צדקה וחסד ימצא חיים צדקה וכבוד והענין השני הוא המשפט בביאור וזה שיעור מה שיאמר בזה החלק מהשלום והדין ונבוא אל שער האמת ב"ה:

96. _.44.1.1

    והוא נחלק לג' חלקים.

97. _.44.2.1

    החלק הראשון

98. _.44.2.2

    יבאר הכרחיות השתוף בין עליונים ותחתונים להצלחת האדם.

99. _.44.2.3

    בחודש השלישי לצאת בני ישראל וגו'.

100. _.44.2.4

     במדרש (שיר פרשה י"ב) מאי דכתיב (תהלים קל"ה) כל אשר חפץ ה' עשה בשמים ובארץ. משל למלך שגזר על מלכותו בני רומי לא ירדו לסוריא ובני סוריא לא יעלו לרומי. לימים בקש המלך לישא אשה מסוריא עמד ובטל הגזירה ואמר מכאן ואילך ירדו בני רומי לסוריא ויעלו בני סוריא לרומי. ואני אתחיל. כך כשברא הקב"ה את עולמו בתחילה אמר (שם קט"ו) השמים שמים לד' והארץ נתן לבני אדם וכשבקש ליתן תורה לעמו ישראל אמר מכאן ואילך יעלו תחתונים אל עליונים וירדו העליונים אל התחתונים ואני ארד תחלה דכתיב וירד ה' על הר סיני ואח"כ (שמות כ״ד:א׳) ואל משה אמר עלה אל ה' אתה ואהרן נדב ואביהוא ושבעים איש מזקני ישראל. הוי כל אשר חפץ ה' עשה בשמים ובארץ.

← Previous · Next → — showing 801–900 of 1,728

Akeidat Yitzchak, Pressburg 1849. Via Sefaria (sefaria.org), Sefaria-Export. Version source: https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002034858 Licence: Public Domain. Source.