← All works

Akeidat Yitzchak

Sefaria · Jewish Thought > Rishonim · 1,728 sections

1. _.28.1.13

   ואחר שנמשכנו אל מה שהביא אניו הענין והצורך הנפלא לידיעתו נשוב אל העקר הג' אשר עליו אמנו וגבה ממלאכי השרת והוא היותר מבהיל והוא הממשלה הרמוזה בערבון במטה אשר בידו וזה כי הוא מבואר כי כל האותות והמופתים אשר נעשו מעולם הנה אין מטבעם שיעשו כי אם על ידי היכולת האלהיי המושל על כל הנמצאים העליונים המנהיגים היסודות והרקיעים כי הנהגת המציאות כלה סבה אל נפשות הגלגלים ומניעיהם והיכולת הזה הוא נמסר לשעה ההיא ביד הנביא או השליח העושה האות והמופת והוא רודה בשבטו עליהם ואין ספק כלל שהוא אז לשעתו יגבה בפועל ההוא ממלאכי השרת הן שיקראו כן הכחות הטבעיות כפי מה שכתב הרב המורה פרק ו' חלק ב' או שיהיו מלאכים ממש הנצבים עליהם ושומרים תמונתם. והנה להמצא אז זה הענין הנסיי בשפע או בתמידות כמו שיבא דברו חכמים בלשון מליצה נאה מאד ואמר שאין צריך לומר שהמלך ההוא המקווה יגבה מכל המלכים אשר מעולם מבית דוד אביו אבל שיגבה ג"כ ממלאכי השרת וזה כי בכל מה שעשו והצליחו כלם לא הוציאו מערכת השמים מטבעה וסדרה כי אם לפי שעה. אמנם היה השנוי בהם בא על הזרות ובעתים רחוקים ומיד חזרו העניינים ההם והמלאכים הממונים עליהם לאיתנן: אמנם בזמנו יהיה רוב מה שיעשה בהנהגת האומה הזאת והצלחותיה בכל ענייניה כלליה ופרטיה חוץ מהמנהג הטבעי עד שכמעט לא ישובו עוד למנהגם כמו שאמר למעלה וחפרה הלבנה ובושה החמה כי מלך ה' צבאות שלא יהיה כמו שהיה בשמש בגבעון דום וירח בעמק אילון (יהושע י׳:י״ב-י״ג) ששבו מיד אל יכלתם וגבורתם אבל שישארו בושים ונכלמים כאלו הוסרו מפקודתם. וזה הדבר ביארו ישעיה (ס"ה) תכלית הביאור באומרו באחרית נבואתו כי הנני בורא שמים חדשים וארץ חדשה ולא תזכרנה הראשונות ולא תעלינה על לב כי אם שישו כו'. וגלתי בירושלם וששתי בעמי ולא ישמע בה עוד קול בכי וקול זעקה לא יהיה משם עוד עול ימים וכו' ובנו בתים וכו'. לא יבנו ואחר ישב וכו'. כי כימי העץ ימי עמי ומעשה ידיהם וכו'. והיה טרם יקראו וכו'. זאב ועלה ירעו כאחד וכו'. לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי וכו'. והרי כל זה הוא מה שיורה שתוסר הממשלה ממערכות השמים ומניעיהם לבלתי משול בענייני העולם כאשר בתחלה ותמסר ביד רועה ישראל ומנהיגן בעת ההיא אשר יגבה כחו עליהם בזה אם מצד תמידיות סדורם ואם מצד כוללות ממשלתו על כל אחד מהם שכל אחד מהם יש לו ממשלה ידועה כפי אשר חלק ה' אלהינו אותם לפי אקלמים או טבעים כמו שזכרו חכמי התכונה אמנם עליו נאמר (תהילים ע״ב:ח׳) וירד מים עד ים ומנהר עד אפסי ארץ. והכוונה שמלכותו בכל משלה ואין מחיצה מפסקת ביכולתו כלל כמו שמפסקת אלהי העמים. וכבר חשבו עבדי מלך ארם כזה על אלהי ישראל כשאמרו אלהי הרים אלהיהם על כן חזקו ממנו ואולם נלחם אתם במישור אם לא נחזק מהם (מלכים א כ׳:כ״ג). אמרו שזה האלוה אין כחו אלא על הדברים הגדולים כמו שהם ההרים הרמים בארץ או המלכים באנשים לא בעמק ולא באנשים דומים אליו והמופת להם בזה מ"ש (שם) ואת הדבר הזה עשה הסר המלכים איש ממקומו ושים פחות תחתיהם. ואתה תמנה לך חיל כחיל הנופל מאותך. וסוס כסוס. ורכב כרכב. ונלחמה אותם במישור אם לא נחזק מהם. יאמרו כי כשיהיה הכל בשוה כמו שהיה במלחמה הראשונה זולתי התחלף ההר במישור והמלכים בפחות וימשך להם הנצחון יתברר שהסבה היא מה שזכרוה לא זולת. והנה השם יתברך אשר הכל שוה לפניו בקנאתו לסכלותם אמר יען אשר אמרו ארם אלהי הרים ה' ולא אלהי עמקים הוא ונתתי את כל ההמון הגדול הזה בידך וידעתם כי אני ה' (שם): סוף דבר להנתן הכח הכולל והתמידי הזה ביד משיח צדקו כמו שאמרנו. אמרו וגבה ממלאכי השרת והיא מליצה נכבדת מאד. גם בעיניך תביט כי להיות מלך המשיח מזרע דוד המלך אשר נתנה בידו זאת הממשלה לא יתכן שיאמר וגבה מדוד כמו שאמר וירום מאברהם ונשא ממשה אבל דעדיפא מיניה ודאתא מחמתיה נקטי והיתה הראיה נכונה באומרו במערכות השמים ומניעיהם וגובה להם ויראה להם ועל זה אמרו ז"ל (תנחומא פ' וארא) שעתיד ללבוש עטרה וכו'. וע"ד שנאמר (שמות ז׳:א׳) ראה נתתיך אלהים לפרעה כמו שיבא במקומו בשער ל"ח ב"ה. והוא הדבר הנפלא והכולל שאמרנו שנרמז בחלומו של יוסף או ברמז הנבואות הכוללות באומרו והנה השמש והירח ואחד עשר ככבים משתחוים לי. ולפי מה שהבין אבינו הזקן את הדברים האלה וידע כי לעתים רחוקים נבא עם שגער בו בבחינת פשוטן נאמר על נסתרם ואביו שמר את הדבר. והוא עצמו מה שראה דניאל (ז') בנבואותיו הכוללות על הענינים עצמם כשאמר ומלכותא ושלטנא ורבותא די מלכות תחות כל שמייא יהיבת לעם קדישי עליונין וכל שלטניא ליה יפלחון וישתמעון. עד כה סופא דמילתא אנא דניאל שגיא רעיוני יבהלונני וזיוי ישתנון עלי ומילתא בלבי נטרת ראה דבריהם נכונים ויחדו היו תמים וירמוז ג"כ שאבינו שבשמים שמר את הדבר לקיים אתו בשעתו ובבוא יומו. ואחר שזכר דרך כלל את אשר יהיה באחרית הימים נעתק לרמוז בקורותיהם אל כל מה שישיגום מהבלבולים והגלגולים עד אשר יבא ויגיע לכלל יישוב זה. ואמר וילכו אחיו לרעות וכו' הנה בפעם הזאת גם אחיו בכלל לרמוז אל ירידתם למצרים לרעות עצמם וצאנם כמו שאמר (בראשית מ״ז:ד׳) לגור בארץ באנו כי אין מרעה לצאן וכו'. וזה שאמר (סוטה י"א.) וישלחהו מעמק חברון מעצה עמוקה של צדיק הקבור בחברון שנאמר כי גר יהיה זרעך. והנה תועה בשדה ונתפס בידם ויתנכלו אותו בנכלי עצות ומחשבות עד אשר השליכו אותו אל הבור. והבור רק אין בו מים כמו שתעו הם בבטחונם על שלום פרעה ואהבתו עם יוסף ואחר נתנכר להם והתחכם כנגדם שנאמר (שמות א׳:י״ד) הבה נתחכמה לו וגו'. וימררו את חייהם וכו'. והפלא מה שנאמר על גלוח מצרים (זכריה ט׳:י״א-י״ב) גם את בדם בריתך. שלחתי אסיריך מבור אין מים בו: וישבו לאכל לחם והנה ארחת ישמעאלים. יאמר כי עוד מעט שהיו יושבים בארץ לאכול מפריה ולשבוע מטובה הנה צרה אחרת היא באה והוא גלות בבל אשר ביד נבוזראדן רב טבחים אשר שחט את שרי יהודה ואת בני צדקיהו לעיניו ורוב רובי רבבות אשר שופך דמים כמים והוטבלו בגדי העוברים בדם כמ"ש (איכה ד׳:י״ד) נעו עורים בחוצות נגואלו בדם וכו'. סורו טמא וכו', והוא מה שחרד הזקן כל החרדה הזאת כשאמר כתונת בני חיה רעה אכלתהו טרף טורף יוסף והוא מלך בבל שנאמר בו (יחזקאל י״ט:ג׳) וילמד לטרף טרף אדם אכל וכל הנביאים מנחמים אותם ולא קבלו תנחומין והיא עניה סוערה לא נוחמה ויבך אותו אביו כד"א (ישעיהו כ״ב:י״ב) ויקרא ה' וכו' ביום ההוא לבכי וכו': ולסוף בראות אותו חי יתנחם כמו שתאמר (אונקלוס בראשית מ"ו ל') הדא זימנא מתנחם אנא כד"א (ישעיהו נ״א:י״ב) אנכי אנכי הוא מנחמכם: ויוסף הורד מצרימה ויקנהו פוטיפר וכו'. הזכיר מה שהיתה השגחתו ית' עם הכנסיה ברדתה שמה ונטה אליהם חסד ורחמים: ויהי איש מצליח. כמה דאת אמרת (דניאל ו׳:כ״ט) ודניאל דנה הצלח במלכות דריוש וכו'. ומרדכי בשער המלך ונחמי' הוא התרשתא. סוף דבר נתקיים בהם (ויקרא כ״ו:מ״ד) ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם וכו': ויהי אחר הדברים האלה ותשא וכו'. כי טרם יצאו מהגלות ההוא וטרח תחזור עטרת בית דוד ליושנה קמו עליהם צרים צוררים כהמן בזמנו והיונים בזמנם אשר בקשו לשכחם מהתורה ולהעבירם מברית המילה וחדש ושבת שהם קרוב לעקרים שזכרנו למעלה ולא שמעו אליהם בדברם יום יום. וכבר נתפשו בבגדיהם בהניחם אצלם הרבה גדולים וחסידים מישראל שהיו כלי תפארתם ובגדי קדושתם כמה שאמר (יחזקאל ט״ז:ל״ט) והפשיטו אותך בגדיך: ויקח אדני יוסף אותו. והוא תוקף הגלות אשר עוד העיב באפו לתתם ביד הרומיים וארך לו שם עד שנתלה בשר המשקים ולסוף לא זכר אותו וישכחהו עד עת בא דברו לפני המלך בכבוד גדול כמה שהיה בזה הגלות הארוך כמעט אבדה תקותינו והנביא אמר (איכה ה׳:כ׳) למה לנצח תשכחנו. עד אנה ה' תשכחנו נצח ולבסוף ייקץ כישן ה'. להביא זכרוננו לטוב באותו עת וזמן הגנוז אתו כמו שאמר (ישעיהו ס׳:כ״ב) אני ה' בעתה אחישנה. ואז מבית הסורים יצא למלוך מלכות שלמה ולא נהיה עוד לחרפת רעב וצמא לא רעב ללחם ולא צמא למים גם לשמוע את דבר ה' כמו שביציאת יוסף מבית האסורים נפדו העולם מרעב ובא שבע לעולם. והנה שם בבית הבור בחלומו שר המשקים והאופים ופתרוניהם, ורמזו הדברים ההם אשר נתנבא עליהם דניאל עודנו עצור בגלות בבל כמו שנראה מחלומותיו ומראותיו:

2. _.28.1.14

   ובמדרש (ב"ר פרשה פ"ח) "בחלומי והנה גפן לפני. גפן זה ישראל שנאמר (תהילים פ׳:ט׳) גפן ממצרים תסיע. ובגפן שלשה שריגים אלו משה ואהרן ומרים. והיא כפורחת שהפריח גדולתן של ישראל. עלתה נצה. שעלתה גאולתם של ישראל. הבשילו אשכלותיה ענבים. גפן שהפריחה מיד הנצה. ענבים שהניצה מיד בשלו. וכוס פרעה בידי. מכאן קבעו חכמים אנבע כוסות רב הונא אמר כנגד ארבע גאולות ר' יהושע בן לוי אמר כנגד ד' כוסות של תרעלה שהקב"ה משקה את העולם וכו'. וכנגדן משקה את ישראל ארבע כוסות של ישועה שנאמר (שם ט"ז) ה' מנת חלקי וכוסי. ונאמר (שם כ"ג) כוסי רויה (שם קי"ז). כוס ישועות אשא. ישועה אין כתיב כאן אלא ישועות אחד לימות המשיח ואחד לעתיד לבא. א"ל בשרתני בשורה טובה אף אני אבשרך בשורה טובה." אמנם השני רמז לו כל הרע המגיע לו בהיותו בשעבוד מלכיות ובפרט ירמוז אל מלכות אדום הוא עם תליתאי ושהעם הזה יהיה בידו. והעוף אוכל אותם וכו'. נתנו את נבלת עבדיך מאכל לעוף השמים וכו' (שם ע"ט). ואם על כלו ממונם (שם י"ד) אוכלי עמי אכלו לחם. ולזה פתר להם בחכמה עצומה לזה השיב על כנו לקיים הנרמז בחלומו מטוב האומה הזאת ושוב שופטיה כבראשונה ויועציה כבתחילה וארמון על משפטו כימי עולם. ולזה תלה ג"כ פתרונו מראשיתו וראשו יוכיח על סופו. וזה כלל מה שרצינו אליו בביאור איך יוכללו באלו הספורים האלהיים עניינים כוללים נפלאים וכוללים מכוללים עד שיוכללו בהם כל העניינים העוברים והעתידים עד סוף כל המעשים המיועדים בתורה ובנביאים אשר עיני הש"י משוטטות בהם ומחשבותיו העמיקות עוברות ומפולשות מראשן ועד סופן והוא עומד עליהם יושב ומצפה להראות טוב אחריתן ותועלתן אמנם הכל צפוי ממנו ית' והרשות נתונה לכל איש ואיש משפחה ומשפחה שבט או אומה הנמצא אצל המעשים האלו הכללים מבלי שיהיה לו שום הכרח ואונס לשום פועל חלקי מכל אשר יעשה להם ועבדו כמו שביארנו בתחלה:

3. _.28.1.15

   והוא עצמו מה שביארו ז"ל במאמר ההוא שזכרנו ראשונה. כי אנכי ידעתי את כל המחשבות אשר אני חושב עליכם נאם ה'. כי עם שהשבטים עסוקים בכל השתדלותם במכירת יוסף לפי מה שעלה מעצתם ותוכן מחשבתם בחפשיות דעתם ורצונם כמו שיתבאר. ויעקב ויוסף עסוקים בצערם שהוא מבואר שהעסק ההוא נמשך להם מעסק השבטים כמו שעושים כל מי שקפץ עליהם בענין הזה שלא נקראו מוכרחים במעשיהם אבל הם רצוניים בהם לפי מה שגזרה דעתם וחייבם ואין צ"ל בענייני יהודה שהיה עסוק בזווגו וזיווגו בניו שהוא מבואר בתכלית הביאור שהיו פעולות חפשיות מכל מין הכרח. אלא כפי מה שעלה מדעתם ורצונם הנה מכל אלו העסקים הנפרדים והנבדלים הפונים איש לעניינו ורצונו הנה הוא יתעלה חושב עליהם מחשבות כוללות ומקבץ מעסקי המכירה והצער ממנה סבות מגלגלות ובאות להביא מחשבתו הכוללות אצלם והוא הירידה למצרים ומהעניינים הנוראים ההם הכוללים ומעסקי יהודה בזיווגי אשתו יקבץ סבות והתחלות למחשבות היותר כוללות והוא לבראת אורו של משיח הזורח בסוף כל הקורות מכשרות המולידים האלו ומהזכות המתקבץ לאומה מקבלת התורה אחר השעבוד הראשון ומסבל הגליות כלם הוי מחשבות שלום ולא לרעה לתת לכם אחרית ותקוה וכמו שאמר יוסף בעניינו ואתה חשבתם עלי רעה אלהים חשבה לטובה למען עשה וכו' (בראשית נ׳:כ׳). יאמר שעם שהפעולות החלקיות תתחלפנה אל הענינים הכוללים חלוף הפכי כמו שהיו פעולותיהם הנמשכות ממחשבות רעות אליו אשר זה עדות נפלאה שאינם מכוונות אל הכללות האלהי אשר מגמתו אל הטוב עם כל זה מחשבת השם הכוללת לא תסור מהמשך הטוב ההוא אל העם הרב אשר צריכים אותו. והנה דבר נכונה בענין זה הדרוש הנפלא ונתברר עם זה כי אלו המאורעות הראשונות אשר לאבות הם באופן יצירה או הויה לעניינים הנמשכים כלם כי על כן קראו זה הספר ספר יצירה רמוזה לראשונים ז"ל (רמב"ן בפתיחה לס' שמות) כענין שנאמר בסנחריב (ישעיהו ל״ז:כ״ו) הלא שמעת למרחוק אותה עשית מימי קדם ויצרתיה עתה הבאתיה: ועל זה אמר המשורר (תהילים צ״ב:ו׳) מה גדלו מעשיך ה' מאד עמקו מחשבותיך:

4. _.28.1.16

   ואחר שכבר נתבאר זה הענין הנפלא עם כל הדברים הנלוים אליו אשר נמשך הדבור והעיון אליהם. ראוי שנבוא אל ביאור אלו הספירים לפי פשוטן ולהתנהל אט לרגל הילדים האלה כדי שלא להחזיקם בתכלית הסכלות והרשע אשר יראה מהם בתחלה לרדפם בחרב אחיהם הקטון הנאהב מאביהם ומכרם אותו בשצף כסף והוריד שיבת אביהם אל תכלית היגון והדאגה ימים רבים שכבר יעברו בזה ברית ויפרו חק כל דת וכל נימוס כמו שכתבנו אצל לקיחת הבכורה בשער כ"ג: אבל ראוי למצוא להם שום טעם וסבה ראויה לבני אדם כיוצא בהם אחר שנתברר שבחפצם ורצונם עשו כל מה שעשו. וזה יהיה בעורר כל הספקות הנופלות במעשה מצד עקר כוונתם ותכליתו ואחר כך מצד הדברים החלקיים המביאים אליו עם קצת דקדוקי הכתובים אשר יבואו בספורו וגם בספורים הסמוכים אליו מיהודה ובניו. וירידת יוסף למצרים לפי הסדר שנזכרו בכתוב עד חלומות הסריסים:

5. _.28.1.17

   הספק א' הוא אשר זכרנוהו כי אין איש בארץ אשר יחטא חטא רע ומגונה כזה מבלי שום תועלת כי מה פשעו ומה חטאתו במה שיאהב אותו אביו כמשפט צעירי הבנים. וגם לא בעולה על דמיונו בתנומות עלי משכב. עם היות עיקר בידנו דברי חלומות אינן מעלין ואינן מורידין (גיטין נ"ב.): ב' שאחר שעלה בלבם לעשות הרע הזה ליראתם מלוך ימלוך עליהם או משול ימשול בם איך סוכלה עצתם והוסג דעתם אחור לתת לו שארית בארץ בהשתאר אפשרות מגורותם במקומה הרי זה באמת רשע כסיל בענין אחד: ג' למה הוצרכו להמיתו בתחבולות וערמומיות שנאמר ויתנכלו אותו להמיתו ועתה לכו ונהרגהו באחד הבורות. ואמרנו חיה רעה וכו'. היה להם להמיתו בסתר ולקוברו. ולא עוד אלא שנראים קלי הדעת וקרובים לקבל כל טענה. בתחלה אמרו ועתה לכו ונהרגהו ונשליכהו ונשליכהו ונשליכהו באחד הבורות וכו'. ותוך כדי דבור קבלו עצת ראובן שאמר אל תשפכו דם השליכו אותו וכו'. עוד מעט שמעו בקול יהודה שאמר מה בצע כי נהרוג את אחינו וכסינו את דמו ולכו ונמכרנו לישמעאלים וכו'. ועוד מה בצע יבקשו מזה רק להנצל ממגורתם: ד' וגדולה היא אלי בכל כיוצא באלו העניינים והיא שלא נמצא בתורה עונש מפורש על חטא זה כמו שחוייב מפרסומו. ולא עוד אלא שכבר אמרו ז"ל (ב"ר פ' פ"ד) שהוא יתעלה סייע על ידם ושלח מלאך להכין לו הדרך להגיעו לידם. וגם הפליגו לומר (תנחומא וישב) שכללוהו עמהם בחרם כביכול וכסה עליהם. וכבר נתקיים בהם אשרי נשוי פשע כסוי חטאה. אשרי אדם לא יחשוב יי' לו עון וכו' (תהילים ל״ב:א׳-ב׳.) ולא עוד אלא שנתגלגל להם מזה הרבה ריוח והצלה כמה שאמר (בראשית מ״ה:ז׳) וישלחני ה' לפניכם לשום לכם שארית בארץ ולהחיות לכם לפליטה גדולה. והנה נמצאו חוטאים נשכרים. וזה ממה שיביא לטעות ולומר שהיו מוכרחים במעשיהם להגיע הכוונה הכוללת כמו שאמרנו אלא שכבר נתבאר שלא יפול שום הכרח בכמו אלו הענינים והוא מבואר שאם יחשב כן יתבטל הבחירה לגמרי בכל פעולות האנשים בהבטל הבחירה ותבעל מהות האדם ואנושיתיו שאינו זולתה. אלו הן הספקות הכוללות הטפלות בעקרו של מעשה. ומעתה נזכור הפרטיות על סדר הכתובים המספר: ה' אומרו אלה תולדות יעקב וכו', והוא ספק מפורסם אשר דברו בו רבים. ועוד איך היה רועה את אחיו בצאן אם הוא בן זקונים לו מצוי אצלו תמיד ולומד לפניו ולזה שנתו לראות את שלום אחיו. גם הכתוב יורה שהיתה זאת הפעם ראשונה ותעייתו בדרך ראיה: ו' אומרו ויבא יוסף את דבתם רעה אל אביהם. אם את אשר יראה יגיד כפרש"י ז"ל למה אמרו ז"ל (ב"ר שם) שנענש על זה. באמת היה לו לקבל שכר כי גלה אזן אביהם שירחיקם מהגנאי ומהעבירה ואם לא חטאו בהנה היה לו לומר ויוצא יוסף את דבתם רעה: ז' אומרו וישנאו אותו ולא יכלו דברו לשלום כי הזכיר השנאה זה שלש רגלים. אחת תחת אהבת אביו. ושנים על החלום הראשון ועל שברו. והנה על החלום השני ופתרונו שהוא העקר לא נזכרה השנאה רק ויקנאו בו אחיו. גם אומרם אם מלך תמלוך אם משול תמשול הוא כפל ענין בדברים קרובים: ח' הנה אחיך רועים בשכם לך וכו'. מה היום מימים שישלח לבקרם. ולמה יזכיר הכתוב מה שתעה בשדה ומה ששאלו האיש ומה שהשיבו דמאי דהוה הוה: ט' מה היתה כוונתם במה שחשבו לומר חיה רעה אכלתהו ישליכוהו על פני השדה ויאמרו לסטים הרגוהו ויקברוהו. ומכל מקום לא צוה יעקב אח"כ לחפש אחריו אם ימצא עצם מעצמיו ובשר מבשרו ויזכה לקבורה: י' מה היתה כונת ראובן אצל אחיו באומרו אל תשפכו דם השליכו אותו וכו'. כי מ"מ לא יצאו משפיכות דמים. ואיך אמר באזניהם הילד איננו ואני אנה אני בא שכבר גלה בזה שדעתו היה להצילו מידם להשיבו אל אביו ומה היתה כונת רש"י ז"ל באומרו רוח הקדש אומרת כן פשיטא ופשיטא. וגם בעצת יהודה היה להם לדעת שאם יחיוהו הישמעאלים הנה בעל החלומות הלזה יעמד חי ואם ימיתוהו לא יצאו מכלל שופכי דמים. ובלבול השמות פעם יקראם ישמעאלים פעם מדינים: יא אומרו וימאן להתנחם ויאמר כי ארד אל בני וכו'. והלא הסירוב בהתנחמות עון פלילי ויש בו משום קריאת תגר ורז"ל אמרו (מו"ת כ"ז:) אין מתקשין על המת יותר מדאי וחלילה לו כי היה לו לומר ולא יכול להתנחם שנראה המר גדול: יב למה הפסיק הסיפור במעשה יהודה ותמר. ומה ענין אומרו וירא שם יהודה בת איש כנעני וכו'. ולמה נזכר שם אביה. ומה טעם בשמות ער ואונן ושלה. והיותר קשה אומרו והיה בכזיב בלדתה וכו': יג במה שנראה שבני יהודה נכרתו בעון השחתת הזרע והלא בן נח אינו נזהר בכך ובמקום שאין אזהרה אין מיתה. ומה ידיעה היה יודע אונן כי לא לו יהיה הזרע אשר בעבורה שחת ארצה: יד אומרו עד יגדל שלה בני כי אמר פן ימות גם הוא והלא מטעם זה היה לו לדחותה לגמרי ולמה יתן לה לשלה אף אחר שיגדל: טו מה ראתה תמר כי עשתה כן ומנא ידעה שיתבענה יהודה והלא אנשי המקום אמרו לא היתה בזה קדשה. ואחר שכוונה לכך איך נתיקרה אליו כל השיעור ההוא בענין המחיר ובערבון ממנו כי קרוב היה שיקשה בעיניו זדון מאמריה וילך לו ויהיו מעשיה בטלים. טעם היות תאומים בבטנה. וזכרון שנתן האחד יד ראשונה ואחרי כן יצא וכו': טז מה זה שהפליגו חכמינו ז"ל (סוטה ז':) בשבח יהודה במה שהכיר ואמר צדקה ממני שאמרו הודה ולא בוש וגם אונקלוס תרגם (בראשית מ"ט ח') את אודיתא ולא בהיתתא. וזה שאם היתה הקדשה מותרת בימים ההם כאשתו של אדם אחר מתן תורה כמו שכתב הרב המורה פרק מ"ט חלק ג' או אם הותרה לו מדין יבום כאשת את אחר מתן תורה מאי רבותיה שיודיע שבא על אשתו וקיים את המצוה ואם היתה לו אסורה כאחר מתן תורה היה לו חרפה גדולה שבא על הקדשה מדעתו או על הערוה שלא מדעתו מיפטר את תמר מן השריפה שחטאה והחטיאה את חמיה אם הוא שגג הנה היא חטאה במזיד הגמור. גם יש לדעת מי עשאו שר ושופט בדבר הזה שצוה מהר הוציאוה ותשרף והרי גם כן אין קרוב נעשה דיין וכל שכן שיעשה דין לעצמו: יז במעשה יוסף עם אשת אדוניו כי מי הכריחה לפרסם הדבר ולפגום את עצמה היה לה לשתוק ואם לא מצאה אז עת דודים שמא ליום אחר תשוב תפתנו ולכל אשר תחפוץ תטנו. וטעם הנחת בגדו אצלה ויתר הדברים. ואחר זכרון אלו הספקות נשוב אל הביאור:

6. _.28.1.18

   וישב יעקב וכו'. מה שאמרו חכמינו ז"ל (ב"ר פ' פ"ד) בשעה שהצדיקים מבקשים לישב בשלוה השטן מקטרג ואומר לא דיין מה שמתוקן להם וכו' שהרי יעקב אבינו בקש לישב בשלוה קפץ עליו רוגזו של יוסף. תתבאר כוונתם בתחלת שער שלשים בע"ה. אמנם לפי פשיטו למה שזכר למעלה שנתישבו עשו ובניו ואלופים בהר שעיר הוא אדום אמר הנה דרך כלל כי נתיישב יעקב בארץ מגורי אביו בארץ כנען שאליה נשא את נפשו בכל עמלו כי באה נחלתו אליו מברכת אברהם ויצחק גם לענין שזכר למעלה תולדות עשו וקצת טבעם ותכונותיהם ומעשיהם ואשר מצא להם אמר עכשו אלה תולדות יעקב יוסף וכו'. (ה) כלומר אלה הם בתכונותיהם וענייניהם יוסף בן שבע עשרה שנה וגו'. ותראה מה שנמשך ממעשיהם ומקריהם. ותהיה מלת אלה בכאן מורה על האיכות לא על המציאות. וכן מבנות חת כאלה (בראשית כ"ז). לא כאלה חלק יעקב (ירמיהו י׳:ט״ז) וזולת רבים כמו אלה. ומזה הענין דרשו חכמינו ז"ל (ב"ב קי"ז.) לאלה תחלק הארץ: היה רועה את אחיו בצאן והוא נער את בני בלהה ואת בני זלפה נשי אביו וכו'. כמו (במדבר י״ד:ל״ג) ובניכם יהיו רועים במדבר ארבעים שנה. יאמר כי מצד שהוא נער ורך לפני אביו לא הטיל עליו משא משמרת הצאן כאחד מבניו (ה) אמנם הוא מעצמו היה רועה עמם במדבר כשהיו קרובים לעיר על דרך הטיול והשעשוע ושם משמרתו על בני בלהה ועל בני זלפה ישימו עיניהם עליו מידי צאתו ובואו. ומתוך שהיה רגיל עמהם על זה האופן נאמר ויבא יוסף את דבתם רעה אל אביהם (י) מה שיראה לפי פשט הפסוק הוא שאנשי הארץ נתנו עיניהם בכת של בחורים נחמדים אשר כאלו ויקנאו מהם ויזהרו בהם מנשותיהם וידברו עליהם כזבים כנוהג שבעולם ומתוך העתירם דבריהם יעלילום ומתוך אומנותם ודקדקו עליהם בהנהגתם עם אחיהם והיו מרננין כך ביניהם ומושכין קול דברו במחנותם. והנה יוסף לא די שלא השתיקם והכחישם אלא שהיה מביא הדבה ההיא שהיא מתפשטת ביניהם אל אביו כאלו הוא מאמת אותה:

7. _.28.1.19

   ובמדרש (ב"ר פ' פ"ד) ויבא יוסף את דבתם רעה וכו' ר' מאיר אומר חשודין בניך על אבר מן החי. רבי יהודה אומר מזלזלין בני השפחות וקוראין אותם עבדים. רבי שמעון אומר תולין עיניהם בבנות הארץ. ולא אחד בהם שיאמר שיוסף העיד עליהם כך אלא שהיו חשודין על אלו הדברים כמו שאמרנו ולא ידעתי מאין לו לרש"י ז"ל מה שכתב כל רעה שהיה רואה וכו': וישראל אהב את יוסף וכו'. ויראו אחיו כי אותו אהב אביהם וכו'. הכתובים האלו מגלים טפח ועוד בטעם השנאה וסבת כל המעשה ההוא אשר עשו. וזה כי יעידו שאף על פי שהיו נוהג עמהם במדת נערות ומביא דבתם אל אביהם לא על זה שנאוהו כי ידעו שהיא מדת של נערות וכי יזקין יסור ממנה אבל כאשר ראו כי אותו אהב אביהם לבדו מכל בניו (א) שהכוונה שלדעתם אינו אוהב מכלן אלא אותו לבד כי מ"ם מכל בניו כמ"ם מעשר מכל (בראשית י״ד:כ׳). הנה עלה על לבם כי הוא היה העקר אצלו ולו משפט הבכורה והברכה כי הוא הבן הבכור לאהובה ושאחיו כלם אצלו כבני הפלגשים וכבר חשבו שיקרה להם כמו שקרה לישמעאל ובני קטורה עם יצחק ולעשו עם יעקב וכל הימים אשר הוא חי על האדמה לא יהיה להם חלק באלהי ישראל ולא להם יהיה הזרע אשר נאמר עליו ברכת אברהם ויצחק להיות לך לאלהים ולזרעך אחריך וכו' (שם י"ז). ונתאמתה להם מחשבה זאת כי ראו עד עתה לא זכה בברכה זו כי אם אחד מבני האבות לבד וגזרו כי זאת היא סבת האהבה אשר אהבו והכבוד אשר כבדו במה שעשה לו כתונת פסים וכו'. ועם מה שאמרו ז"ל (שם) שכל מה שלמד משם ועבר מסר לו. והנה באמת אם היה הדבר כפי אשר חשבוהו היתה שנאתם וקנאתם אותו מצוה או זכות מחוייבים על זה והיה להם להתנכל בכל יכלתם עמו ועם אביהם לתת עליהם ברכה כמו שהשתדל יעקב ורבקה עם עשו ויצחק כי הענין היתה להם אחד כמה שאמרו ז"ל (שם) זה נשטם וזה נשטם זה אחיו מבקש להרגו וזה אחיו מבקשים להרגו וכו'. כי הסבה אחת בעינה כפי מה שחשבוהו. והנה עם זה נתן הטעם למה שהותר ביניהם קשר אהבת האחים וישנאו אותו ולא יכלו דברו לשלום וכו'. והנה עם זה יהיה מאמר ולא יכלו דברו נשנום פירוש וישנאו אותו כלומר שהשנאה ההיא הראשונה לא היתה שנאה גמורה אלא שלא יכלו דברו באותו שלום המחוייב לאחוותם אבל עדין לא הופרה ביניהם אהבת עולם אשר עליה נאמר (ויקרא י״ט:י״ח) ואהבת לרעך כמוך: ויחלום יוסף חלום ויגד לאחיו (א) כשהוסיפו להתחזק במחשבתם זאת מזריזות שכלו ואופן מחשבותיו בחלומותיו אלו הוסיפו עוד השנאה ובטלו מדרגה שנייה מהאהבה. וכאשר אמר שמעו נא החלום הזה אשר חלמתי והנה אנחנו וכו' בראותם אומן לבו וחוזק דבריו אלה לא נשאר אצלה שום ספק על מה שחשבוהו ממנו ואז הוסיפו לשנא אותו תכלית השנאה ומעתה לא נזכרה עוד שנאה בספור אבל נאמר ויקנאו בו אחיו וכו'. (י) והוא שנתנו את לבם להרע עמו בכל אשר יכלו להדיח מעליהם הרעה כי כל לשון קנאה הוא כאדם המתחרה לנקום נקמת דבר. וכבר קרה להם בזה מה שקרה לשאול עם דוד בראותו אותו מצליח בהריגת הפלשתי שנתיירא ממנו שימלוך תחתיו (ש"א י"ח): והנה אנחנו מאלמים וכו'. ראה בחלומו כי על ידי תבואה ישתחוו לו ואולם באומרו והנה תסובנה אלומותיכם ותשתחוין לאלומתי נרמז מה שהיה כי בפעם הראשונה גם בשנית הם לא השתחוו לו כי לא הכירוהו אבל השתחוו לאלומתו ולצורך התבואה אשר הביאם שמה אבל אחר שהכירוהו כבר השתחוו לו כמו שנרמז בחלום השני שאמר משחחוים לי: המלוך תמלוך עלינו וכו'. למה שהתחזק עליהם באומרו שמעו נא החלום הזה וכו' כאלו הכריחם לשמוע בחוזק (ז) אמרו לו המלוך תמלוך עלינו כמו שאתה חושב מענין חלומך הנה זה יהיה לעתים רחוקים כי לא יתכן הכרת מלכות עד אשר נרבה ותמלוך ברוב עם אבל בין כך אם משול תמשול בנו בעצמנו שתכריחנו לשמוע הבלי חלומותך על כרחנו וזה טעם ויוסיפו עיד שנוא אותו על חלומותיו ועל דבריו. ואיפשר שישאלו ממנו בדרך לעג אם יהיה פתרון החלום שמלך ימלוך עליהם ממש או אם יהיה המשל והדמיון בהם לרמוז על ממשלת אחרים ותהיה תשובתו להם דבר המוסיף רעה ולתרגום אנקלוס שאמר המלכו את מדמי לממלך עלנא כו'. יראה שיאשימוהו על דמיונותיו המשובשות והנסות שמביאות אותו לחלום כך כמו שאמרו (ברכות נ"ו.) הרהר וחזא: ויחלום עוד וכו'. בהשנות החלום נתבאר עקר הנדולה כמו שאמרנו (ו) ומשם ואילך ויקנאו בו אחיו: וילכו אחיו לרעות את צאן אביהם וכו'. כיון שהותר להם להרע עמו או שחוייבו בכך כמו שאמרנו חשבו מחשבה בהמסר בידם במקום רחוק מאביו ויעשו בו כרצונם והיא מה שהלכו לרעות את צאן אביהם בשכם כדרך יום ביניהם כי ידעו שילך שם יוסף כמנהגו שהיה רועה את אחיו והוא מה שדקדקו חכמינו ז"ל (ב"ר פ' פ"ד) מנקודות מלת את ואמרו לרעות את עצמן כי זאת עיקר כוונתם והוא מה שאמר הזקן הלא אחיך רועים בשכם לך ואשלחך אליהם וכו'. (ח) שנרא' שנתחדש אז הענין ההוא שלא הורגל ביניהם אמנם לרצונו שלא יתעכב לשם רק שישוב ליומו או מחרתו להיות עמו זרזו שישיבהו דבר גם לוה אותו עד עמק חברון ושלחו בשלום: וימצאהו איש והנה תועה וכו' (ד) לא רצה האל יתעל' לדחות זה המעשה ולהרחיק תקלתו מעליהם אדרבא הזמינו לפניהם אם זה האיש כמדרשו (שם) או נתנו לעשות אם הוא כפשוטו להודיע לבני האדם גבורותיו יתברך בכל מה שכתבנו בעניינם אשר בשער והוא כי הענינים הכוללים אשר חשבם חכמת האל יתברך לא יסבו בשום פנים ואף כי ישתדלו האנשים לנגדם ולדחותם בכל יכולתם לא יוכלו שאפי' המעשים המנגדים וסייעו הגעתם וכמה שאמר (בראשית נ׳:כ׳) ואתם חשבתם עלי רעה אלהים חשבה לטובה כאשר פירשנו. ולפי שהיה ענין התעיה שהיה יוצא מהדרך הסלולה לבקש אותם אחר ההרים כמשפט הרואים שאלו האיש מה תבקש כי דרך מבקש לו ומשם חשב יוסף שהאיש ההוא היה מכירו והשיב את אחי אנכי מבקש שמק"ו היה מכיר את אחיו הגדולים ממנו והמפורסמים במלאכתם ואמר הגידה נא לי איפה הם רועים כי לרוב מקניה' והתפשטות העדרים חשב שאי איפשר שלא יראה בבואו אצל שום הר או גבעה: נסעו מזה וכו'. אמר לו אחשוב שאותם שאתה מבקש כבר נסעו מזה הגבול כי שמעתי רועים אומרים נלכה דותינה ודאי הם אחיך אשר אתה מבקש. ולדעתי למה שתלה הנסיעה משם בהליכתן לשום מקום וכן לא יעשה וכל שכן בייחוד מקום מצויין והוא ידוע שכל מקום שיתנועעו אליו זולתו יהיה סבת הנסיעה מאשר הם שם. לזה אמרו חכמינו ז"ל (רש"י וכ' רא"מ מב"ר ולפנינו ליתא) הסיעו עצמן מן האחוה: כי שמעתי אומרים נלכה דותינה וכו'. כי הנה בזה נתלה המסובב בסבתו העצמית ומזה שהיה מלאך שאם לא כן מי הגיד לו סודותיהם. והרמב"ן ז"ל נתן טעם לדבריהם ואמר שכיון שהוא מלאך למה ידבר כמסתפק ואין טעם לדבריו כי ידבר דרך גבר בעלמא כי כן נראה לו וכמו ששאלו מה תבקש: ויראו אותו מרחוק וכו'. ויתנכלו אותו וכו' הנה כל האחים היו מסכימים לדעת אחד להשתדל בכל עוז לדחות מעליהם הרעה ההיא אשר חשבוה אמנם בענין ההשתדלות היה ביניהם חלוק דעות (ג) מהם היה דבר קשה בעיניהם להרגו מפני אביהם כי ישמע ויעש' רעה גדולה ומרה ולא ישקוט כל הימים מרדוף אחר בקשת ההורגים לקחת נקמתו מהם ויכריח אותם לזה קל וחומר ממה שעשו במעשה דינה. וקצתם היו מפקפקים ויראים לנפשם אולי הית' דעת עליון מסכמת עם דעת אביהם במה שחשבו ממנו ויתחייבו לשמים (ב) והיה רובם חושבים מחשבות ונכלים להמיתו באופן שיצאו מזה ומזה ודוגמת זה נאמר בירמיהו (י"ח) לכו ונחשבה על ירמיהו מחשבות כי לא תאבד תורה מכהן ועצה מחכם ודבר מנביא. לכו ונכהו בלשון ואל נקשיבה אל כל דבריו. ירצה נחשוב מחשבות איך נוכל אליו מבלי שיבוקש דמו מידנו מפני היותו כהן ותורה יבקשו מפיהו ומבלי שיאבד עצה מחכם ודבר מנביא אם נצטרך אל שום דבר מאלו ממנו. ועתה הנכון בזה הוא שנלך ונכנו בלשון. ירצה נשים עליו דופי מצד לשונו ונאמר שהוא איש טמא שפתים מוציא דבה על האנשים ומדבר עליהם רעה ועם זה יתבזה בעיני ההמון ולא ישמעו אליו ואנחנו חשבנוהו להקשיב ממני מה שיישר בעינינו ומה שלא נרצה בו גם בעיניהם לא יאמן והוא מה שאמר (שם) הקשיבה ה' אלי ושמע לקול יריבי הישולם תחת טובה רעה כי כרו שיחה לנפשי זכר עמדי לפניך לדבר עליהם טובה. ירצה כחסדך זכר לי אתה שאין מדרכי לומר לך רע מהרשעים כמותם כ"ש מזולתם. וכן בכאן אחר התיעצם והתנכלם אליו מאלו הצדדים אמרו ועתה לכו ונהרגהו וכו'. אמר שיצאו מעצתם זו שלשה עניינים כל אחד מכוין אל השקפת תכליתו מאלו השלשה דברים שזכרנו. וזה כי למלט נפשם מאשר יזמו הסכימו בהריגתו ולצאת מידי אביהם אמרו ונשליכהו באחד הבורות וכו': כי זה מה שיכריחהו להתנחם ממנו ולהתייאש מהנקמה כי אחר שלא נמצא ממנו דבר רק הכתנת בידוע שלא הרגוהו לסטים שא"כ היו נוטלים הכתונת הפסים אשר עליו ועוזבים את הנבלה (ט) אלא חיה רעה באה ובלעתהו כמות שהוא רק הכתונת שנפלה מעליו בטרפה אותו ומעתה אין דורש ואין מבקש והנה בזה כוונו היטב כי כר עלה בלבו של אביו שנאמר ואומר אך ערף עורף ולא ראיתיו עד הנה. והנה לצאת מידי שמים אמרו ונרא' מה יהיו חלומותיו וכו'. ירצה וגם לפי דרכנו (י) נראה אם יש ממשות בחלומותיו אם לא כי אם מאת אלהים המה הנה אין מעצור לו להושיעו מידנו ומיד חזקים ממנו על ידי סבות וגלגולים מדעתנו ושלא מדעתנו וכדבר שנאמר (תהילים כ״ב:ט׳) גול אל ה' יפלטהו וכו'. והלא יתכן לו יתברך לעשות כן למנוע אותנו מבוא בדמים אחר שאין אנו מכוונין להכעיסו ואם אינו מושיע הנה אין בחלומותיו ממש ואהבת אבינו אתו ורצותו בו על השיעור ההוא הנה הוא חמס אלינו והוא גם הוא סבב על עצמו הרעה ודמו בראשו ואנחנו נקיים והנה בזה גם כן לא נטו מאד ממה שהיה וכבר דחה הרמב"ן ז"ל זה הפירוש מפני מאמר חכמינו ז"ל (ב"ר פ' פ"ד) רוח הקדש אומרת וכו'. אמנם לדעתי זה היה העקר ועל דא סלקי ונחתי ככל אשר יתיעצו מכאן ואילך למען אשר לא ישלחו הצדיקים בעולתה ידיהם: וישמע ראובן ויצילהו וכו'. כבר ביאר הכתוב כונת ראובן שהית' להצילו ולהשיבו אל אביו (י) ואולי היה בדעתו לדבר עמו על הענין ההוא כי הוא יסיר המשטמה והשנאה מביניהם אמנם הוכרח לדבר עמהם לפי דרכם ואמר אחר שרצונכם לראות מה יהיו חלומותיו אין לכם להכותו נפש בידים כי אם אתם בוחרים לשפוך דם נקי ליתנו עליכם מי ימנע אתכם מבוא בדמים הנה הוא באסונו ימות ואת דמו מידכם יבקש כהורגים במקדש כהן ונביא ולאו בכל שעתא מתרחיש ניסא ליתן כעפר חרב ההורג או לעשות שיש צואר הנהרג אמנם הראוי לכם לעשות כדי שתתנו מקום לשום הצלה אם תזדמן מאת השם יתברך שתשליכו אותו אל הבור הזה אשר במדבר אשר אין בו מים לא אל הבורות ההמה אשר אמרתם שהם עמוקים מרפש וטיט הרבה מאד ויד אל תשלחו בו כי בזה תהי' ההצלה אע"פ שהיא רחוקה אינה נמנעת מצדו ומצדיכם: למען הציל אותו וכו'. (י) כתב רש"י ז"ל רוח הקדש אומר כן והכונה לו שדברי רוח הקדש נמשכין מתחלת הפסוק לסופו אמר להם ראובן אל תשפכו דם השלוכי אותו וכו'. למען הציל אותו כי אין בכתוב רק הדבר וסבתו שאם הי' הדברים הראשונים ספור המעש' היה לו לומר ואחרי כן למען הציל אותו וכו'. והוא מבואר אם יושם אליו לב. ואולי שרצה לדידי אידי ואידי שפיכות דמים הוא אבל אם על כל פנים לא תרצו להסתלק מוטב שתשליכו אותו אל הבור וכו'. והוא אשר אמר אחרי כן (בראשית מ״ב:כ״ב) הלא אמרתי אליכם לאמור אל תחטאו בילד ולא שמעתם: וישאו עיניהם וכו'. (י) יאמר שמצד משאם הכירו מרחוק שהיו ישמעאלים דרך כללי שכן היה דרכם להוריד הסחור' ההיא למצרים ומצד זה הית' עצת יהוד' לכו ונמכרנו לישמעאלים. אמנם כשהגיעו אליהם הוסיפו בם ידיע' מיוחדת שהיו מדינים שהית' משפחה מיוחדת או במקום מיוחד מהם והם ישמעאלים ומדינים. ולזה יצדקו הכתובים כלם ולא נצטרך לפשרת הרמב"ן ז"ל שהיו הסחורות מהמדינים והגמלים מהישמעאלים כי הוא דבר זר וגם שלא נתן ליכתב בספור: מה בצע כי נהרוג את אחינו וכסינו את דמו (ג) אחר שהסיע אותם ראובן מההריגה בידים ויהודה לא ידע שכונתו להשיבו אל אביו יעצם לפי דרכם ואמר כיון שהשלכנו אותו במקום שימות בלי ספק מה בצע במה שנהרוג אותו על זה האופן וכסינו את דמו כלומר שנכסה את דמו שלא ישפך לעינינו סוף סוף אנו הורגים אותו בידים ולא יצאתם מידי שמים. אמנם אשר אראהו אני לכו ונמכרנו לישמעאלים וידינו אל תהי בו כלל כי אחינו בשרנו הוא. ואין לגלגל עליו המיתה בשום פנים. ומעתה אם מאת ה' היו חלומותיו הרבה ריוח והצלה לפניו והטוב בעיניו יעשה. ואם רוע יצרו הסיתו בנו כבר יתהפך דמיון ממשלתו ומלכותו לשפלות ועבדות עולם אשר הוא תכלית ההרחקה. וישמעו אחיו כי היתה עצה הגונה ויעברו אנשים וימכרו וכו'. וכבר עמדו על העצה הראשונה כענין אביהם כמו שאמר ויקחו את כתונת יוסף וישחטו וכו': וישב ראובן אל הבור והנה אין יוסף בבור ויקרע את בגדיו (י) לפי שהמוסכם מדעת כלם לתת לו שארית ופליטה מה. ויעבור והנה איננו חרד בפניהם חרדה גדולה שמא בפתע נאכל מחיות רעות ואולי שחשדם עליו. וישלחו את הכתונת וכו' ויכירה ויאמר וכו' יעיד כי כאשר חשבו כן נתדמה אליו וגזר כתונת בני זה מה שיחייב שחיה רעה אכלתהו וכו' כמו שאמרנו. (ט) ולזה נתייאש מהבקשה והחפוש אחריו כמו שרצו. הוא דכתיב ויקרע יעקב שמלותיו וישם שק במתניו ויתאבל על בנו ומים רבים דמאימתי מתאבלים על ההרוגים משנתייאשו מהם (שמחות פ"ב ה' י"א) ויקומו כל בניו וכל בנותיו לנחמו וכו' למה שנתרחק זה המעשה ממה שיסדו דוד באומרו (שמואל ב י״ב:כ״ג) ועתה מת למה זה אני צם וכו' כמו שביארנוהו בשער הקודם לזה אמרו ז"ל (תנחומא ויגש) שלא היה מתאבל אלא על עצמו שהיתה קבלה בידו שאם ימות אחד מבניו בחייו שירד לגיהנם. ועל זה אמר כי ארד אל בני אבל שאולה. ומזה הענין וצורך מציאות כל השבטים יחד להיות בנין בית ישראל על מכונו ידובר בשער ל"א ב"ה: ויש שאמרו (ב"ר פ' פ"ד) שלא נגזרה גזירה שישתכח מהלב רק המת ממש. אבל לא על החי כסבור שהוא מת. (יא) והנכון בעיני גם כן כי מצד יראת שמים לא קבל התנחמות ממנו. כי ראה שבעונו מת בנו ואם יתאפק מצערו ויסירנו מלב יצטרך להוסיף לו מכה רבה על זאת כדרך שעושים למי שמכין אותו מכת מרדות ולא יוסר בא' שמכין אותו עוד. והוא מה שפירש הכתוב באומרו וימאן להתנחם ויאמר כי ארד אל בני אבל שאולה. ירצה כי מיאונו להתנחם היה לפי שרצה לרדת באבלות בנו זה שאולה ולא יצטרך לחדש עליו אבל אחר בטרם ימות. וזה אינו קריאת תגר אבל היא כוונה רצויה ומדה שלמה והעושה בהפך זה הוא כפורע שטרו ואינו קורעו וכו'. וזה עצמו אמר איוב אם אמרי אשכחה שיחי אעזבה פני ואבליגה יגורתי כל עצבותי ידעתי כי לא תנקני (איוב ט'). והכוונה רצויה והפירוש מבואר: והמדנים מכרו אותו וכו'. יאמר שכבר נגמרה כוונתם במה שהורידוהו למצרים מקום מלא כשפים שאין עבד יוצא משם לעולם. אמנם שכבר היתה עליו שם יד ה' במה שבא אל יד פוטיפר סריס פרעה וכו' אשר היתה סבה ראשונה למלאת דבר ה' בחלומותיו אשר סיפר להם. אמנם לפי שעברו עליו ימים ולא שמעו ממנו דבר נתייאשו ממנו ולא היה עוד דעתם אליו. וגם כי באו אחר כך מצרים מפני הרעב לא זכרו ולא שתו לבם שחשבו שהישמעאלים מכרוהו או הוליכוהו לארץ רחוקה מאד וה' העלים מהם למען הקימו מזימות לבו להורידם לצורך הצירוף והזקוק להיות ראויין לעבוד את ה' בצאתם משם כמי שכתב בתורה האלהית בראש עשרת הדברים (שמות כ׳:ב׳) אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים וכו' כי הוא היה המקום הראוי והנאות לכל האותות והמופתים אשר יעשו שם לפרסם שמו ית' בעולם. (ד) וזהו מה שכוונו ז"ל באומרם (תנחומא וישב) שכללו האל יתברך עמם בזה המעשה ושנכנס בחרמותם כביכול שאלמלא לא החרימו הם על הסוד היה לו יתברך להחרים לקיים עצתו הנפלאה עם היות שלא היה מהכרח שתעשה על ידם ועל האופן ההוא כמו שאמרנו והנה לזה שכונתם לשם שמים לא היו ראויין לעונש כלל אבל היה להם שכר טוב בעמלם. ויהי בעת ההיא וירד יהודה וכו' (יב) אחר שהראה בספור הראשון זה השיעור מזה הענין הנפלא רצוני מהגיע הכוונות הכוללות ממפעלות אלהים עם שלוח הבחירה האנושית לגמרי סמך זה הספור השני אשר יתבאר זה ממנו ביאור יותר חזק ומבואר וזה שאין ספק שהיתה מחשבה כוללת אצלו יתברך להוציא מיהודה ותמר הזרע אשר יצליח לעשות מלוכה בישראל כי היא היתה הגונה לזה אם מצד עצמה ואם מצד היותה בתו של שם כמו שאמרו ז"ל (ב"ר פ' פ"ה). והנה בעת שרצה יהודה להפרד מאחיו כי לא יוכל לראות ברעה אשר ימצא את אביו בימי אבלו הניע לבו אותו לנטות עד איש עדולמי ושמו חירה וכבר נתחדשה בזה סיבה קרובה לקחת לו את תמר לאשה כי שם ביתה. (יב) אמנם נתרחק הענין לנטות יהודה אחר רצונו ביופי ובממון כמו שמשמע באומרו וירא שם יהודה בת איש כנעני ושמו שוע ויקחה ויבא אליה כי ראה אותה יפה ובת איש מיוחס מסוחרי הארץ ולזה היה מה שהיה מהיות בניה רעים וחטאים לה' מכל מקום כבר חזרה מחשבת הש"י להקרב כשראה יהודה ליקח אשה לער בכורו ושמה תמר אמנם מחשבתו של ער ובחירתו הרעה התנגדה לזה אשר מנע ממנה פרי בטן בצד מהצדדים כמו שיובן מהענין עצמו וכמו שקיימו חכמינו ז"ל (יבמות ל"ד:) (יג) והנה בן נח המבטל פריה ורביה חייב מיתה שהרי היו מצווין על פריה ורביה ואזהרתם זו היא מיתתם ולזה וימיתהו ה' ועם היות שכבר נתרחקה בזה מחשבתו יתברך לא הקפיד ולא נשאו פנים וכבר חזרה המחשבה האלהית להקרב כשאמר יהודה לאונן בוא אל אשת אחיך ויבם אותה וחזרה ונדחת לבחירת אונן הרעה גם הוא דכתיב וידע אונן כי לא לו יהיה הזרע והיה אם בא אל אשת אחיו כו'. (ג) ואחשוב שענין שבושו היה שחשב שלא חלה מצות פריה ורביה על זקיקת יבמים כיון שהזרע אינו לעצמם אלא להקים שם לאחיו ושהוא אינו מצוה לפרות לזולתו ולזה שלא ימות גם הוא כאחיו שהשחית הזרע שהיה לו והנה טעה בזה. ועוד שכבר היה לו אשת אח שלא במקום מצוה וחייב מיתה מדינם שהיו מצווין על העריות. (יד) ומעתה נדחית מחשבה זו מדעת יהודה עד יגדל שלה ואין כונתו לשיהיו לו שלשה עשר שנים ויום אחד רק שיגדל ויבא בימים ויקנה דעת ויראת שמים לבלתי יחטא במה שחטאו אחיו וימות כהם וזאת היתה דחיה שאין לה גבול דסבר כיון שנדחית נדחית והרי היא השטאה בטענה. והנה שמות הבנים האלו הוכיחו על סופן. ער. כלומר כתבנו את האיש הזה ערירי גבר. אונן כי נפשו עליו תתאונן ותאבל. (יב) ושלה גם המקום אשר ילדתו אמו בו מסכימים למה שבו השלה וכזב יהודה אביו בתמר באומרו שבי אלמנה בית אביך עד יגדל שלה בני והיה בכזיב כמו שאמרנו. ובמדרש (ב"ר פ' פ"ה) ער שהיער מן העולם. אונן שהביא אנינה לעולם. שלה פסקת. ואשר אמרנו הוא הנכון. והנה עם זה כבר היתה יושבת תמר שוממה בית אביה עד שנאמר וירבו הימים ותמת בת שוע אשת יהודה כו' ויוגד לתמר כו' ותסר בגדי אלמנותה כו' לפי שלא הבינה תמר ממה שאמר לה יהודה עד יגדל שלה בני רק הענין הראשון וראתה שכבר הגיע זמן ולא נשאו וחשבה שמא שכחה מלבו (טו) לזה הסכימה בדעתה להסיר בגדי אלמנותה מעליה ולהתכסות בצעיף נאה ולהתקשט ולהזדמן לו במקום קרוב לעירה שהוא על דרך תמנתה כדי להתראה לפניו ביום נחמתם ושמחתם אולי תשא חן וחסד לפניו ויצוה אותה ללכת עמהם ומתוך מזמוטי השמחה יתננה לו לאשה. והנה זאת באמת היתה עצה טובה והגונה אלא שנמשכה באופן אחר שנאמר ויראה יהודה ויחשבה לזונה כי כסתה פניה לא שכסתה פניה לשם זנות כי כאשה צנועה ועצובת רוח באה לשם והנה היא כסתה פניה כמנהג הנשים הכשרות כסבורה שכשיבא שם יהודה או אתר מהבאים עמו יגשו אליה וישאלו אותה מי את או אנה תלכי ואז תשיב אמריה לו ויכירוה וימשך מה שעלה על לבה אמנם כסוי פניה זה היה סבה שלא הכירה וחשבה לזונה מצד מקומה ובלי שום שאלה וחקירה מיהר לומר אליה הבה נא אבוא אליך כי לא ידע כי כלתו היא והנה היא בשומעה את דבריו שנשתנה הענין אל מה שלא עלה על לבה ראשונה ולפי שכבר היה הדבר ההוא מותר בימיהם למצות ייבום בחרה בודאי של חמיה יותר מספק של בנו והשיבה לו דבר על פי דבריו ותאמר מה תתן לי כי תבא אלי כדי לקבוע בלבו מה שחשבה לזונה ולא יתן לב להכרתה וגם להמציא סימנים נזכרים ונעשים ביניהם להיות עדות בידה לעת הצורך והוא כי לכל זונות יתנו שכרה לאחר מעשה וזו שאלה קודם ולא עוד אלא שלא האמינה בו בשישלח הגדי בלא ערבון ועוד העזה פניה לקחת מאתו החותם והפתילים והמטה וכל זה ממה שיורה ספורו שלא היתה כונתה רק מצות הייבום ולהקים זרע מהאיש החשוב ההוא ולבנות ממנו בית מלכות בישראל וכמו שנאמר ויתן לה ויבא אליה ותהר לו. וכבר דברנו בראשונה ברמזים הנוראים שהכניסה רוח הקדש תחת דברי פשרתה וכבר השתדל יהודה הערבון מיד האשה כדי שלא ימצאו כלי תשמישיו בידה מפני הגנאי וכשלא מצא אמר תקח לה פן נהיה לבוז מצד פרסום הבקשה ואם מצד אמות דברו כבר שלחתי הגדי הזה שהוא טוב ובידך שאתה איש חשוב ולא מצאתה ומה יש לי עוד: ויהי כמשלש חדשים וכו'. לפי שהיתה שומרת יבם היתה במיתה אצלם ואולי שהיה מנהגם להחמיר על האשה בשריפה והודיעו הדבר ליהודה אם אולי בא אליה הוא או שלה בנו כי לשניהם הותרה בזמנם ונפטרה מהמיתה. והוא אמר הוציאוה ותשרף (טז) כלומר אנחנו לא קיימנו בה מצות יבום לפיכך עשו מה שתרצו ולזה היא מוצאת וכו'. והראשונים (רמב"ן וישב) למדו מכאן שהיה יהודה שר ושופט בארץ. ואין צורך. אלא שכיון שאמר יהודה שלא היתה ידם בה היו מוציאים אותה לשריפה בדינם ורבותינו ז"ל אמרו כי היתה בתו של שם והיה כהן לאל עליון ודינה בשרפה כמו שאמר הכתוב את אביה היא מחללת באש תשרף. ואיפשר כי היה זה בדינם כמה שאמרו המושלים מי שאש התאוה להבתו מהר תעבירו באש וטהר: והיא שלחה אל חמיה מצד אחר שלא ידעו השופטים לאמר לאיש אשר אלה לו אנכי הרה וכו' הכר נא וכו' וכשהכיר הדבר והודה שהיה ממנו פטרו אותה מדינה כי לה הצדקה ולו בושת הפנים אם במה שכבר שאלו את פיה וכחשה ואם במה שנתפרסם שכיון בה לביאת הפקר כאחד הרקים. וזה שאמר צדקה ממנו (טז) ירצה אף על פי שצדקתי במעשה הזה כיון שנזדמנה לי אשתי אבל היא צדקה יותר שנתכונה לשם שמים וכמו שאמר רב חייא בר אשי אנא מיהא לאיסורא איכווני (קדושין פ"א.) ולזה נחשבה לו הודאה זו למצוה כמה שאמרו ז"ל בכמה מקומות (סוטה י':). והנה על צדקת האשה הזאת ויושר לבבה במעשה הזה שהיה ברגלה ממנו שמץ דבה אמרו הזקנים בשער בית דינו של יהודה כאשר לקח לו בועז את רות המואביה לאשה אחרי אשר באת אליו אל הגורן בעוד לילה ושכבה בחיק ואמרה (רות ג׳:ט׳) ופרשת כנפך על אמתך כי גואל אתה כסבורים שיש לו עליה שום חשד של פריצות אמרו לו יתן ה' את האשה הבאה אל ביתך כרחל וכלאה וכו' ויהי ביתך כבית פרץ אשר ילדה תמר ליהודה וכו' (שם ד'). ירצה לא תחשוב עליה שום דופי על זה כי מאת הש"י היתה זאת ויתן ה' אותה עם שהיא מעצמה באה אל ביתך לשכב בחיקך כרחל וכלאה אשר יצאו גם כן בצד מה מדרך י:צניעות לקיים זרע מהצדיק זאת אומרת (בראשית ל׳:א׳) הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי וזאת אומרת (שם) אלי תבא כי שכר שכרתיך והיתה צדקתם עומדת לפניו יתברך עד שבנו שתיהן את בית ישראל ועוד יהיה ביתך כבית פרץ אשר ילדה תמר ליהודה ע"י שישבה בפתח עינים על הדרך ומסרה עצמה לחמיה כסבור שהיתה זונה וכבר רוח הקדש העידה שממנו יתברך יצאו הדברים (מכות כ"ג:) שנאמר צדקה ממני. והנה הביאו דוגמתה אם במעשה ואם ביחס שכלן היו ראשונות לקרבתם תחת כנפי השכינה וכבר כתבנו זה בפירוש המגלה ההיא. ולא יסף עוד לדעתה לפי שיהיה עול אצל שלה בנו שמנעה ממנו ולקחה לעצמו: ויהי בעת לדתה והנה תאומים בבטנה (טו) גם זה נראה מהשגחת הש"י במעשה הזה שתתעבר בביאה ההיא משני בנים להקים שם לשני אנשיה המתים ואע"פ שזקיקת יבם אחד אמרה תורה ולא זקיקת שני יבמים (יבמות ל"א:) אפשר דבמקום יבום האב וזמנו שאני. והעד המוכיח על זה מה שתחשוב התורה בכל מקום (במדבר כ"ו) בני יהודה ער ואונן ושלה ופרץ וזרח וימת ער ואונן בארץ כנען כי מה תועלת בזכרון המתים שכבר מתו זה כמה שנים מבלי שהיה בזכרונם שום טעם כבני אהרן שהיו נזכרים (שם) לפי שהגיע לכלל כהונה ולהודיע למה נתכהן אלעזר תחת אביו והוא כי מתו נדב ואביהו ובנים לא היו להם והפלא מה שכתב בפר' פנחס בני יהודה ער ואונן וימת ער ואונן בארץ כנען ויהיו בני יהודה למשפחותם לשלה משפחת השלני לפרץ וכו' הורה שעקר בני יהודה ותולדותיו היו ער ואונן והוא בסוד הייבום. ואולי שלסבה זו נתרוצצו הבנים בעת לדתה כי לכל אחד מן המתים היה דין קדימה אל הייבום בצד מה כי ער הבכור כבר זכה ראשונה אלא שנתרוקנה זכותו אחרי כן לאונן להיותו אחרון. ואצל בכירת יעקב כתבנו שמשם ואילך לא היתה בכורה בלי שום תגר. והנה קשרה המילדת השני על ידי זרח כסבורה שהיא נותנת סימן על הבכור כדי שלא יתערבו ואחר היה סימן לקטון:

8. _.28.1.20

   והנה עם זה נתבאר גם כן מתוך הספור הזה איך היו כל הפעולות החלקיות או רובן מנגדות אל הכוונה הכוללת האלהית לבראת אורו של משיח ועם היות שכלם היו באפשרותם והמה בחרו בדרכם ועשו כרצונם ולסוף סוף עשה ה' אשר זמם בתחלת זה הענין הנפלא. ואחר שסמך הספור הזה אל הראשון לסבה שקדמה חזר להשלים עניינו של יוסף להורות גם כן איך נמשך לבא הדבר אשר דברו ושכבר נתגלגלו לו ענינים עוזרים וענינים מעכבים לפי מה שנזדמן ממקריהם ומענייניהם הרצוניים הבחוריים ולסוף נעשתה עצתו: ואמר ויוסף הורד מצרימה ויקנהו וגומר. יאמר שכבר היתה סבה אלהית להצלחתו מה שקנהו פוטיפר וכו' ועוד מה ששם אותו משרת בביתו ולא נתן עליו עבודת שדה וכרם שהם מלאכות נעשות בחוץ וזה כדי שיראה אדוניו כי ה' אתו וכל אשר הוא עושה מצליח בידו:

9. _.28.1.21

   ובמדרש (ב"ר פ' פ"ו) ויהי ה' את יוסף אמר ר' יהודה משל לבהמי שהיו לפניו שתים עשר בהמות טעונות יין נכנסה אחת מהן לחנותו של עכו"ם הניח אחד עשר והלך אחריה אמרה ליה מה אתה מניח י"א והולך אחר אחת אמר ליה אלו ברשות הרבים הם איני חושש שלא יעשה יין נסך אבל זו שנכנסה לחנותו של עכו"ם אני חושש שיעשה יין נסך כך אלו גדולים וברשות עצמם אבל זה הוא קטן וברשותו של עכו"ם לפיכך ויהי ה' את יוסף. וברוך ה' אשר לא עזב חסדו ואמתו מאת כל איש כפי מה שיאות לו. וכבר קפץ עליו ענין מנגד אשר היתה סבה להסירו מגדולתו ולהשפילו והוא נמשך מהרצון הנפסד של אשת אדוניו ומטוב בחירתו שהכל היו רשאין עליהם כי היא נצחה מיופיו ואמרה לו שכבה עמי והוא עומד בתומתו ותשב באיתן קשתו וימאן ויאמר וכו' הן אדוני לא ידע אתי מה בבית וכל אשר יש לו נתן בידי איננו גדול בבית הזה ממני וכו'. ירצה אין איש בארץ אשר יחטא בכדומה לזה רק למלא נפשו באי זה דבר מהמועיל או הכבוד או הערב ואני לאיזה מהם אתכוין אם אל המועיל הן אדוני לא ידע אתי מה בבית וכו' ואם אל הכבוד איננו גדול בבית הזה ממני וכו' ואם אל הערב ולא חשך ממני מאומה מכל אשר יתאוה כי אם אותך ובאשר את אשתו לבד ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת וחטאתי לאלהים. ירצה אם ימשך שום תכלית מאלו הנה יהיה המעשה מכוון אליו בעצם וימשך החטא במקרה ואע"פ שיהיה פועל רע לא יהיה רע בהחלט אבל כשלא ימשך שום תכלית מהפועל זולתי החטא לאלהים הנה היא רעה גדולה שאין לה שום טענה של מחילה ואין להסכים עליה בשום פנים. הנה הוא השיב אמרים נכוחים וישרים אבל לא ערבו לחכה כי עזה כמות אהבה: ויהי כדברה אליו יום יום ולא שמע אליה קרה מקרה שבאחד הימים שהיתה מפתתו בבואו אל הבית לעשות מלאכתו לא היה איש מאנשי הבית שם בבית המיוחד אשר היו שניהם וכאשר נתייחדו שניהם תפשתהו בבגדו והחזיקה בו כדי שלא תצא ריקה מאתו והנה הוא לא ראה צד אחר להמלט רק להשמט עצמו מן הלבוש ולהניחו בידה ולצאת החוצה במקום אשר יראוהו אנשי הבית ויהי כראותה כי עזב בגדו בידה וינס ויצא החוצה משולל מבגדו העליון שלא כמנהגו (יו) חשבה בלבה שהוא יגיד הדבר לתת טעם לצאתו כדמות בורח ולזה קדמה וקראה בקול לאנשי הבית ואומרה ראו הביא לנו וכו'. והנה מפני שמציאות הבגד בידה היא ראיה גדולה אל האמת לזה נתנה אמתלא לדבר באומרה ויהי כהרימי קולי ואקרא וכו'. הטעימה בדבריה כי בעבור שיהיה קל לנוס עזב בגדו אצלה אבל לא אמרה ויעזוב בגדו בידה כי אם היתה היא האנוסה בגדו בידה מאי בעי: ותנח בגדו אצלה וכו' כי רצתה לטעון עליו מהטענה עצמה שהיא בבגדה וזו היתה ערמימות מאתה וגם להטעים טענתה לאנשי ביתה תחלה כי אחרי כן יהיו לה לראיה ולזה נאמר ויהי כשמוע אדוניו את דברי אשתו וכו' ויחר אפו ויקח אדני יוסף אותו ויתנהו אל בית הסהר וגו'. ועם שזה הענין היה מנגד לגדולתו של יוסף. לסוף לא הספיק למנוע הטוב כי מבית הסורים יצא למלוך כי קרה גם כן מהפעולות האנושיית אשר יעשה אדם לחטוא בהנה אם מפאת הרצון או רוע הבחירה שחטאו משקה מלך מצרים והאופה וכו' ויפקד שר הטבחים את יוסף אתם וכו' ויחלמו חלום וכו'. וכבר הגיע משלמות שירותו וזריזותו שהיה מסכים לבקר אותם בבקר בבקר לדעת מה יעשה להם עד שהיום ההוא ראה והנם זועפים ושאל להם מדוע פניכם רעים היום ולהיות דעתם קרובה אליו לסבה שנזכרה החשיבוהו לומר לו את אשר בלבבם ולהודיעו את צערם. ויאמרו אליו חלום חלמנו ופותר אין אותו כלומר שבעבור היותם אסורים שם אין פותר מצוי להם כמו שהיה אם היו ברשותם שהיו מבקשים מחכמי מצרים וחרטומיהם. ואז נמצא מקום לחזור הכוונה האלהית למעמדה ולעמוד לו בעת צרתו להושיבו עם נדיבים עם נדיבי עמו. וזה שעור מה שרצינו אליו בזה החלק אשר בו נתבאר הדרוש האלהיי שזכרנו. ואחר זה נבוא אל מה שנעזר מהשפע האלהי בענין החלומות ופתרונם ונכלול בחלק אחד חלומות הסריסים ופתרונם וחלומות של פרעה ופתרונו שהעניינים נמשכים זה לזה ולגבי יוסף חלום אחד הוא גם כי מה שיחקר מהם ראוי להיות דרוש אחד כמו שיבוא:

10. _.29.1.1

    יבאר הבדל בין האור המגיע מהישרת בעלי העצות ופותרי חלומות למגיע מהשפע' הנבואיי:

11. _.29.1.2

    הלא לאלהים פתרונים וגו' בלעדי אלהים יענה את שלום פרעה.

12. _.29.1.3

    פתח רבי שמעון בן יוחאי שמחה לאיש במענה פיו ודבר בעתו מה טוב (משלי ט״ו:כ״ג) שמחה לפני הקב"ה הנקרא (שמות ט״ו:ג׳) איש מלחמה. כשאמר יהי אור ויהי אור, דכתיב (משלי י״ג:ט׳) אור צדיקים ישמח. ודבר בעתו מה טוב (שם ט"ו) שנאמר (בראשית א׳:ד׳) וירא אלהים את האור כי טוב (ב"ר פ' ג'):

13. _.29.1.4

    *תוכן דברי הרב ז"ל, הוא כי בעבור היות האור מצטרך בהכרח להשגת הדברים הנראים, כי במקום חושך ואפילה לא יוכל איש להביט הדברים אשר סביבותיו, אם גם עיניו פקוחות ובריאות וחוש הראות באדם לא יוכל להוציא פעולתו מכח אל הפועל, כ"א באמצעות עצם האור , תחת כי שאר החושים פועלים פעולתם מבלי הצטרכות עוד דבר ואמצע אחר (מבלעדי האויר המצטרך לחוש השמע והראות גם יחד) ע"כ הושאל שם אור להורות גם על החכמ' בכלל, ועל העצה הנכונה, ועל כל דבר המסבב לזולתו ידיעת דבר מה על נכון, או עשות פעולתו כראוי להשגת תכליתו הנרצ'. אח"כ מבאר הרב כל זה יותר, באמרו, כי כמו שכל מראה מתכת, או מראה זכוכית אשר פניו לטושים ואחוריו מכוסים היטב בכסף חי שחלקיו דבוקים יחד, עד שקרני האור לא יעברו בתוכו כ"א חוזרים לאחוריהם , אשר ע"כ ירושמו בו הדברים העומדים לעומתו המשליכים קרני זהרם עליו, וחוזרים לאחוריהם אל עין הרואה העומד לנגדו, כן יצר ה' את בת עין האדם, כי יהי' בעצמו חושך ואופל ובלתי מעביר לאחוריו חוצה, קרני האור מהדברים שחוצה לו, אל תוכו, ובעבור זאת יעברו תחלה דרך כמה לחיות זכות אשר בעין וישתברו פעמים רבות, ר"ל שתשתנ' נטיתם מאשר היתה בתחל', ואח"כ ירושמו ציורי ותמונת הדברים הנראים, אשר מהם נפלו קרני זהרם אל תוך העין על העור הפנימי שבו, הנקרא דיא נעטצהויט, ועי"ז ישיג אותם השכל אשר מושבו בעורקי ועצבי המוח, המחוברים עם עצבו העין. וע"ז מורים ?לדברי דחז"ל באמרם "מי שהוא בחושך רואה באור ומי שהוא באור אינו רואה בחושך" כי בת העין אף שהיא חשוכה ואפיל' רואה הדברים המוארים מאור שמש ואור נר אבל בהיות הדבר בחושך ואינו משליך קרני זהרו לעין הרואה, אינו נראה ממנו אף שהרואה בעצמו הוא במקום האור, ונמשך מזה כי הי"ת אשר איננו רואה בעיני בשר, ולא יצטרך לקרני האור היוצא מדבר הנרא' כמאחז"ל "וכי לאורה הוא צריך," רואה גם מה שהיא בחושך, ורק ד"מ וקירוב אל השכל אה"כ על מה שאינו ראוי שיושגח מהי"ת בהשגח' פרטית, שהוא בחושך כמחה"כ "הנה החושך יכסה ארץ וערפל לאומים" מאמר מורה, שהעמים אשר עוד לא יכירו אמיתת הי"ת אינם ראוים להיות מושגחים מאתו, אבל באמת לא יראה הדבר שהוא בחושך, רק לעיני בשר, אבל אצל הי"ת גם חשך לא יחשיך ממנו, וכן אחז"ל ד"מ שכמו שהמלך הרוצה לבנות וליסוד יסודות ארמונו במקום אופל במעב' האדמ', צריך להדליק נרות תחלה, כן ברא אלקים ג"כ את האור תחלה, אין כוונתם שהי"ת הוצרך אל האור במעשהו, כ"א להורות שבראותו הכרחיות האור לבני אדם ולכל בעלי חיים בכל מעשיהם, בראו תחלה לפני בראו חותם.- אח"כ אמר הרב כי בעבור היות השכל ההיולני ר"ל כשרון האדם לקבל המושכלות ולהשיגם, ביחסו אל החכמה המודיע' איתן לו, כיחס הדברים הנראים, אנ האור אשר על ידו לבד הם מוארים ונראים, ע"כ נקראת החכמ' ג"כ בשם אור כמאה"כ "וראיתי אני כי יש יתרון לחכמה וכו' כיתרון האור מן החושך" ואף כי התורה האלקית אשר תאיר עיני שכל האדם ומישרת את תומכיה ללכת בדרך הישר', עליה נאמר "כי נר מצוה ותורה אור" ר"ל כי כל מצוה פרטית המישרת ומלמדת לאדם לרוב רק מדה טובה אחת או שתים דומה רק לנר, ואור מלאכותי הזורח רק במקום אחד ועל גבול קטן, אבל התורה בכלל מישרת והמטיב' כל מדות ותכונות האדם דומה לאור שמש אשר אין נסתר מחמתו, גם העצה הנכונה קרויה אור, והיועצים הטובים המוליכים זולתם בדרך הישר' והנכונ' להשגת חפצם נקראים בשם עינים, כמו "והיית לנו לעינים" והסנהדרין נקראים "עיני העדה" כי כקרני האור המאירים הדברים אשר יפלו עליהם, כן חכמת היועצים האמיתיים" וכח המשער אשר להם, חודרים בתוך כל דבר וענין לדעת ולהבין האופן היותר ראוי להשתמש בהם למען סבב והשיג התועלת הנרצה מהם, וזאת היא ג"כ פעולת הפותרים, החודרים רק בעין שכלם האנושי אל תוך דברי החלום, להבין מתוכו האמת על מה שיורה, ובכח המשער שלהם יבררו העיקר מן הטפל, כי החלום יבוא תמיד ברוב ענין מעורב מדברים בטלים אשר לא יורו מאומה, והנה לדחז"ל יש חלומות צודקים עד שאחז"ל, "החלום אחד מס' בנבוא'" וכל בני אדם יחד גם אשר נגה עליהם אור האמונ' האמיתית יחלמו לפעמים חלומות צודקים כמו שנרא' בפרעה ובעבדיו, כי כאשר נפתר להם כן הי', ואשר אלקים עושה הראה להם בחלום תחלה למען סבב בזה הטוב הכללי.- ופה מצא הרב מקום להעיר על מה שאחז"ל בחלומות שהכל הולכים אחר הפה, ר"ל אחר דברי הפותר אותם, הלא דבר זה מתנגד אל טבע החלום הצודק, כי אם הוא מורה על דבר ידוע מה שיהי' איך יוכל הפותר לשנותו ולהפכו לדבר אחר? וביאר זאת הרב באמרו, כי באמת כל הדברים העיקרים והצודקים בחלום יגיעו כולם אל הפועל, רק הפותר ישים לפעמים עין בחינתו וכח המשער שלו, רק אל קצת חלקי החלום, ועל האחרים לא ישקיף, ונמשך מזה כי גם החולם אשר נפתר לו החלום, לא ישים עין השגחתו רק לראות אם באו דברי הפותר וכאשר פתר כן הי', או לא, אבל על שאר דברי החלום ועל מה שיורו לא ישים לבו, יען כי יחשבם כמו הפותר רק לדברים בטלים הבאים מעורבים בכל חלום עם הדברים העיקרים, ובעבור זה יחשוב ג"כ, כי רק מה שפתר לו מפורש באר היטב בא, אף שבאמת גם שאר חלקי החלום יושלמו, ר"ל שיבא כל מה שיורו עליו, רק הוא אינו מרגיש בבואם, יען כי לא הוגד לו הפתרון מהם תחלה, ומזה נמשך ג"כ כי חלום אחד יוכל להיות נפתר מכמה פותרים על אופנים שונים, כי זה ישים עין בחינתו על קצת חלקיו, וזה על האחרים, ובאמת יבאו כולם, יען כי על כולם הורה החלום, אפס כל זאת רק באיש הפותר רק לפי בחינתו וכח המשער אשר לו, כי הוא פותר רק לפי מה שיבין ענין החלום, ולפי מה שיחשוב מוונו לעיקר או לדבר טפל, אבל האיש אשר עליו יערה רוח הנבוא' ממעל, הוא ידע העתידות מעצמו וע"כ יוכל על נקלה לשפוט על נכון מה הוא הטפל בדברי החלום ומה הוא העיקר, ואיך יורו דברי החלום על זאת, וידע ג"כ על נכון לבחון בין האמת והשקר, בדעתו מה זה העיקר ומה הוא הטפל בדברי החלום, ע"כ נבוכדנאצר שהרגיש שבחלומו נסתר ונטמן ענין אלקי, ואשר יהי' באחרונה רוצה האלקים להראות לו, רצה לנסות חרטומיו ואשפיו אם ידעו לפתור חלומו ע"פ רוח אלקי המגל' מצפונות למו או רק יפתרו לו כחכמים טבעיים בכח המשער שלהם את חלומו, ע"כ בקש מהם שיאמרו לו ברוח נבואתם אם נוססה בקרבם, גם את אשר חלם, כמו שהגיד לו דניאל באחרונ', יען כי נחה עליו רוח אלקים, והנה השפע האלקי הזה אשר גלה ליוסף ולשאר השלמים, ענין מציאות ומקרה הזמן העתיד יקרא אור גם כן, כי גם בו יוכלו להשתמש לשחר תמיד טובם והצלחתם ולסבב על ידי זה גם אושר הכללי, כמו שהיה הענין ביוסף, כי פתרונו חלום פרעה הי' לפלטה גדולה להחיות עם רב בשבע שני הרעב, אשר באו על ארץ מצרים וסביבותיה, ועל זה מורים דברי המדרש "שמחה לפני הקב"ה כשאמר יהי' אור" וכו', ר"ל יען כי לא לבד אור הטבעיי טוב לכל הברואים, כי אם גם דבר רוחני המכונה בשם אור כחכמ', עצה, ותורה, והשפע אלקי אשר יושפע על קצת השלמים, טובים לבני אדם ומשחרים אשרם והצלחתם הזמנית והנצחית, ע"כ שמח ד' בבריאתו, יען כי חפץ חסד ואושר ברואיו כולם, הוא.- להיות האור הכרחי להשגת המובטים. כל המושל עליו ימשול הדברים הדומים בכללים ובפרטים. סבת הקודם נתבארה בספר הנפש וזולתו והיא להיות בת העין כמרא' מלוטשת נעדרת המראות והגוונים כלם ולכן תקבל כל מראה וכל גוון שתעמוד לפניה. ומזה יתחייב שאם הדבר המובט יהי' נסתר בחשך לא יראה במראה כי אז אין לו גיון ולא שום תמונה. אבל כשהמובט נרא' ופניו צהובים באי זה מין מן האור הנה אז יראה בה מיד הן שהמראה תהי' באור או בחשך אין הפרש בזה כי הדבר תלוי בהיות המובט זרוח ובהיר וכמו שאמרו ז"ל (תנחומא פ' תצוה) אתה מוצא כי מי שהוא בחשך רואה מה שהוא באור ומי שהוא באור אינו רואה מה שהוא בחשך. אמנם המרא' הגדולה והנוראה הוא אורו ועינו של עולם ית' שמו אינו צריך לאורה זו כי עינו הטובה לא תראה מצד היות' נעדרת מהצורות כעיני האדם אבל מצד היות כל הצורות נמצאות בו בעצם וראשונ' בהשגתו עצמו ישיג הכל. ולזה אין דבר נסתר מנגד עיניו גם חשך לא יחשיך ממנו מהשיג כל הנמצאים הנעלמים והנסתרים כמו שחתמו אותו מאמר (שם) אבל הקב"ה אור ויושב באור ורואה מה שהוא בחשך דכתיב (דניאל ב') ידע מה בחשוכא ונהורא עמה שרא. והפירוש נכון מאד עם שבשערים זכרנו אותו על כוונה אחרת. והנה על פי הדברים האלה שם הנביא זה הענין למשל באשר אינם ראויים להראה לפניו יתב' מצד חסרונם. ואמר כי הנה החשך יכס' ארץ וערפל לאומים ועליך יזרח ה' וכו' (ישעי' ס'). אמר כי כלל האומות עכו"ם ישארו אצלו כביכול בטבע הנמצא אצלנו בענין המובטים עד שלא יראו לפניו מפני היותם בחשך ובאפלה. אמנם בהשקפת האומ' הזאת ישתמש יתברך משלימותו זה המיוחד אשר מפאת אור עצמותי הזורח על כל מובט ישיגהו הן שיהי' המובט באור או בחושך והוא אומרו (שם) וכבודו עליך ירא'. כי הכבוד הזה לא יראה על אומות העכו"ם לפי המשל כאשר אמרנו. אמנם יראה על זה שירא' באור כבוד עצמותי המיוחד אע"פ שיהיו במחשך מעשיהם וכמו שאמר במקום אחר (מיכה ז׳:ח׳) כי אשב בחשך ה' אור לי. והנה על פי המשל הזה הקדים האל יתברך למעש' בראשית מאמר יהי אור ויהי אור כמו שאמר במדרש (ב"ר פ' ג') ר' יהוד' אומר האורה נבראת תחלה. משל למלך שבקש לעשות פלטרין והיה אותו המקום אפל מה עשה הדליק נרות ופנסין לידע איך קובע תלמוסין לכך האור' נבראת תחלה. כי עם שהוא יתברך ליל' כיום יאיר לפניו כאשר אמרנו הנה הורה הכרחיות האור לחיי האדם ולשלמות כל מלאכה כי על ידו יראה הרוא' ויבדל בין צורה לצורה ויבחין בין דבר לדבר והפלא מה שהכתיב זה לעצמו יתברך באומרו בגמר כל המלאכ' (בראשית א') וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד כלומר כי כאשר ראה את כל אשר עשה הנה היה טוב מאד מה שלא היה כן בזולת זה כביכול. ולזה מה שאמרו ז"ל (פסחים ב'.) לעולם יצא אדם בכי טוב ויכנס בכי טוב. וכההוא עובדא דר' מאיר שנזכר במדרש (ב"ר פ' צ"ב) כי ראה אלהים את האור כי טוב והבדילו לצדיקים בכל מעשיהם דכתיב ואור צדיקים ישמח. ואורח צדיקים כאור נוגה (משלי ד׳:י״ח). וכתב הכא הבקר אור והאנשים שולחו. ואולם לפי שהשכל ההיולאני הוא על הדמיון הנזכר עצמו כי הוא בתחלה משולל מהמושכלות וע"י כן ישכילם וישיגם כמו שנתבאר בספר הנזכר הנה היה לו אור החכמ' כאור החמה להוציא כחו אל הפועל במדרגת האור אל המובט וכמו שכתב הרב המור' פרק י"א חלק ג'. וכן אמר החכם (קהלת ב') וראיתי אני כי יש יתרון לחכמה מן הסכלות כיתרון האור מן החשך. וביאר הענין באומרו החכם עיניו בראשו והכסיל בחשך הולך. ירצה כי החכם אף על פי שיהי' סומא מעיניו הנה עיניו האמתיים הם בהשכל אשר בראשו. לחזית הדבר המושג משרשי החכמ' המוקדמים אליו. אמנם הכסיל עינים לו ולא ירא' שום מושכל כי כשאינו יודע הוא בחשך על דרך האמת. ולהיות התור' האלהית מסגלת לזה משאר החכמות אמר החכם כי נר מצוה ותור' אור (משלי ו') ירצה שכל מצוה ומצוה אל השכל היא כנר אצל העין להיישירו להוציא פעולותיו בעיונים ודרושים חלקיים אמנם התור' בכלל היא אור כולל להשלים אותו בכללות כמו שיבא זה עוד שער ס"ח ב"ה. והוא הטעם למה שהועתק שם האור אל ההישרה הנכונ' אל תיקון המעשים על ידי העצה התבוניית כי כמוה היה אור ונר ביד האדם להגיע אל דבר חפצו והשגת תכליותיו. ובבחינה זו אמר משה ליתרו (במדבר י') והיית לנו לעינים. והסנהדרין נקראין (הוריות ה':) עיני העדה כי הם מנהיגים ומנהלים אותם גם כי יהיו בגיא צלמות באור מעולה ממאור העינים הפלא ופלא. תדע שהעיר הנה הוא ממלא בעצת שכלי חסרון עורונו אמנם חסרון השכל לא ישלימהו דבר כמ"ש במאמר החכם עיניו בראשו וכו'. ועל זה האופן ממלוי החסרון אמר איוב (כ"ט) עינים הייתי לעיר ורגלים לפסח אני. והוא מבואר מכמה מקומות. אמנם האנשים המסגלים להיותם אנשי עצה ותושיה להאיר עיני הסכלים או הפתאים הנה הם אשר ימצא בהם בשלמות הכח המשער על האופן אשר כתב הרב המור' פרק ל"ח חלק שני כי איש מהם בכחו זה יעבור מהם על סבות רבות מעניינים קודמים והווים ומתאחרים ויוליד ענין צודק בהם. אלא שהכח הזה הוא נפלא מאד אצל הנביאים. ולזה נמצאו אצל היועצים האלה עצות נכונות מאד ויוצאות אל המציאות כענין נבואה כמו שאמר באחיתופל: כאשר ישאל איש בדבר אלהים כן כל עצת אחיתופל גם לדוד גם לאבשלום (שמואל ב ט״ז:כ״ג) יורה כי למה שהיה יודע ומכיר בהם ובענייניהם הקרובים והרחוקים היה כחו עצום לשער מה שימשך ממקריהם ולא יחטא כאלו שאל בדבר אלהים. וכמ"ש עצת ה' לעולם תעמוד מחשבות לבו לדור ודור (תהילים ל״ג:י״א). ירצה כי מהמחוייב שעצתו יתברך תכון לעד אחר שמחשבותיו עוברות ומפלשות כל הדורות. והנה הנרבוני כתב כי בכח זה יתכן שהגיד שמואל לשאול את דבר האתונות וכדומה לאלו העניינים שלא יאות לייחסם אל מדרגות הנבואה הגמורה. והנה להיות טוב העצה מיוחס אל מאור העינים כאשר אמרנו. הנה אחרי עצת יוסף הנכונה אשר יען בפרנסת הארץ כמו שיבא כתיב וייטב הדבר בעיני פרעה ובעיני עבדיו כי העם ההולכים בחשך בעצתי זאת ראו אור גדול. והנה לדעתי בכח המשער הזה הוא עקר מה שישתמשו בו פותרי החלומות ומגידי התעלומות על דרך שאמר הרב בפרק ההוא ובזה הכח הגידו בני אדם קצת עתידות עצומות ע"כ. לפי שחוזק ההשערה ההיא בחבור העניינים כולם הראוי לחבר אליהם בפתח יועיל מאד לשפוט בהוראות ההם משפטים ישרים צדיקים ויראו כמגידי פלאים אשר בהבנת זה יותרו כמה ספקות הנופלים בענייני החלומות ופתרונן ויתבאר הבדל פתרונות יוסף בחלומות אשר לפנינו מפתרונות זולתו מהנקראים פותרי חלומות ויובנו שני המאמרים אשר זכרנו ראשונה. האחד שאמר לסריסים הלא לאלהים פתרונים ומה שאמר למלך אלהים יענה את שלום וכו'. וזה כי המובן מדבריו הוא שפתרון החלומות הוא ענין אלהי לא תושג אמתתו רק אל איש אישר רוח אלהים בו כמוהו. והנה חכמינו ז"ל אמרו מה שיראה מהם הפך זה משני פנים באמרם (ברכות נ"ה:) כל החלומות הולכים אחר הפה. האחד מצד מה שהחליטו המאמר על כל פותר יהיה מי שיהיה. והשני במה שאמרו (שם.) שהחלום הולך אחר הפתרון כי מן הראוי שיתחייב הוא הלוך הפתרון אחר החלום כמו שאמר הכתוב איש כחלומו פתר. כי כאשר יחלום החולם כבר נפל בחלומו ההצדק אשר יכילהו לפי עניינו ואיך תתחלף אחר כך הוראתו לחילוף דעות הפותר אותו כרצונו עד שכבר יראה מהם שיש ביד הפותר לפתור החלום אחד בעינו לשני אנשים אשר יחלמו אותו בלילה אחד לזה לטוב ולזה לרע כמו שנתבאר זה מעובדא דבר הדייא עם אביי ורבא (שם נ"ו.). ופלא גדול מזה מה שאמר רבי נהוראי (שם נ"ה:) עשרים וארבעה פותרי חלומות היו בירושלם והלכתי אצל כלם ומה שפתר לי זה לא פתר לי זה ומה שפתר לי זה לא פתר לי זה וכולם נתקיימו, שיראה מזה היות זה הענין תלוי יותר בקרי והזדמן ממה שיהיה משום חכמה וידיעה אלהית עם שכבר תראה סתירת זה ממה שקבעו שם בפ' הרואה (ברכות נ"ז.) פתרונים ידועים להרבה מהחלומות ואם הכל הולך אחר הפותר הנה לא הועילו כלום. הנה במאמרים האלה ובזולתם המדברים בענין הזה יש הרבה מבוכות ובלבולים והיותר זר ונפלא לקבל, כי את אשר האלהים עושה יגיד לאשר יחפוץ בחלומות וחזיונים ואחר ישתנה בחפץ הפותר לדברים משונים מכמה גוונים עד שכבר יתחייב מאלו העניינים הפך מה שכיוון יוסף בדבריו הנאמנים, הלא לאלהים פתרונים:

14. _.29.1.5

    ולזה אני אומר כי דבר החלומות וסוד פתרונם וסבת מבוכתן וחלוף כונתם וחלופי חלופם כלם זכרן אליהוא בקצרה למתבונן בו באמרו בתחלת דבריו בחלום חזיון לילה בנפול תרדמה על אנשים בתנומות עלי משכב אז יגלה אזן אנשים ובמוסרם יחתום להסיר אדם מעשה וגוה מגבר יכסה (איוב ל"ג). הנה בכתוב הא' כלל ג' מיני מדרגות שבהם ראתה החכמה האלהית לגלות דעת האנשים ולהאיר את לבם להיישירם ולהודיעם את אשר יהיה בזמן קרוב או רחוק לעוררם אל מה שיאות להם להקדים או להכין אל המעשה ההוא. הראשונה היא מעלת הנבואה השלמה אשר עלו אליה כלל נביאי האמת ע"ה איש ואיש כפי מעלתו ועליה אמר בחלום חזיון לילה על דרך שאמר הקדוש ברוך הוא בעצמו (במדבר י״ב:ו׳) במראה אליו אתודע בחלום אדבר בו. והשנית היא מדרגת רוח הקדש אשר היא למטה ממנה שרוב עניינה הוא על ידי בטול הכחות הגופיות ותרדמתם כמו שנתפרסם אצל דניאל הנודע מאנשי רוח הקדש אמר (דניאל י') אדני במראה נהפכו צירי עלי ולא עצרתי כח. ואמר (שם) ואני הייתי נרדם על פני ופני ארצה. וגם הנביאים בתחלת עניינם תקראן אותם כאלה כמו שנמצא ביחזקאל (א'), ובאברהם קודם שנמול נאמר (בראשית ט״ו:י״ב) ותרדמה נפלה על אברם וכו'. (שם י"ז). וזה היה כן לפי שעניינם אז היה קרוב לרוח הקדש. ועל מדרגה זו אמר בנפול תרדמה על אנשים. ושתי אלו המדרגות נתייחדו לאומה הנבחרת ולא נמצאו לזולתם כמו שאמר (שמות ל״ג:ט״ז) ונפלינו אני ועמך וכו'. אמנם יש מדרגה שלישית שפלה משותפת לכלל האנשים והיא כי בעת השינה בשכבם על משכבם חלומות יחלומון קצתם אין בהם ממש כמו שכתב החכם בטבעיות לסבת טרדת הכת המדמה ודפיקתו ברוב עניינים משונים אשר לא תנוח הנפש מהם בעת השינה וקצתם יש בהם ממש וכו'. אמנם בפחות ויתר. מהם שיש ענין מעט והרבה דברים בטלים מה לתבן את הבר ומהם שיש בהם גלוי דעת להרבה מהדברים העתידים אם ברובם אם בכולם כמו שאמרו ז"ל (ברכות נ"ז:) חלום אחד מששים מנבואה, ירצה שהוא ניצוץ מניצוצי הנבואה אלא שהיא היותר קטנה שבמדרגות וכבר לקחו זה המספר לדבר שהוא בטל במיעוטו אצל אחר גדול ממנו כאומרם (חולין צ"ז:) בטל בששים וקרוב לזה כתב הרב המורה פרק ל"ו חלק ב'. ועל זה אמר בתנומות עלי משכב. והנה בהיות זאת המדרגה אצל הראשונות גלוי מילתא בעלמא וענין משותף לכל האנשים אמר עליה אז יגלה אזן אנשים, ובאמרו ובמוסרם יחתום, כיוון אל כל מה שאמרנו מהמבוכות והחלופים אשר יבאו בהם אם מהרחקת החקויים והדמוים אם מעירוב העניינים אשר מצד החולם והנחלם, כי על הרוב יבא מה שיבא מהגלוי על זה האופן צרור וחתום במוסרותם של החולמים והעניינים עצמם כי לעירוב הדברים ההם הדמיונים אשר בדעתם והשוטט מחשבותם עליהם בבלתי סדר חוייב לבוא להם עניינים מעורבים ומבולבלים ואין מכיר מצורף לשדרכן לבוא ג"כ ברשומים זרים ורחוקים ואין מבין וכל זה היה סבה להסיר אדם מעשה כלומר שיוסר המעשה הרשום בו מהאדם החולם ולא ישתמש בדוגמת הענין ההוא ורוממותו יתכסה ממנו עד שיבא אצל חכם וידע פשר דבר. וכמו שאמר פרעה אל בעל החלומות, ואני שמעתי עליך לאמר תשמע חלום לפתור אותו. והנה בזה היא מבוארת הסבה אשר עליה יחוייב מה שאמרנו והוא שלא ימצא אצל מלאכה זו רק מי שיתחזק בכח המשער ההוא שזכרנו ויהיה בקי ומומחה בהשערת אלה הדברים וזריז לברור מהם דבר מתוך דבר כבורר אוכל מתוך אוכל או מתוך פסולת כפי מה שהוא חלום וכפי מה שהוא חולם ויחוייב החלוף בין הפותרים לפי חוזק זה הכח בהם או חולשתו. וכבר אפשר שישיג הפותר הוראה אחת מהוראות החלום לבד ויחשוב הנשאר לבטלה ויהיה לו אז הפסולת רבה על האוכל וזולתו מהפותרים יתחלף אליו ויכיר ממנו מה שלא הכירו הראשון ויעלם ממנו מה שידעהו. ועל זה הסוד אמרו רבותינו ז"ל כל החלומות הולכים אחר הפה כי כאשר פתר לו ענין צודק החולם יתן לבו אל הפתרון והכיר בקיומו. אמנם שאר ההוראות אשר בתוך החלום אע"פ שיתקיימו לא יורגשו למה שלא קדמה ההודעה מהן. וכבר יפתר לו פותר אחד מצד אחר ויורגש הפתרון ההוא ולא זולתו וזהו מה שהולכין אחר הפה:

15. _.29.1.6

    ובמדרש הנעלם (זוהר פ' וישב) רבי חייא ורבי יוסי הוו שכיחי קמיה דרבי שמעון אמרו הא דתנן כל חלמא דלא אתפשר כאגרתא דלא מקריא אי בגין דאתקיים ואיהו לא ידע או דלא אתקיים כלל אמר להו אתקיים ולא אתידע דהא ההוא חלמא תלייא עליה ואיהו לא אתידע או אתקיים או לא אתקיים. הרי מבואר שכוונתם זכרונם לברכה באומרם כל החלומות הולכין אחר הפה אינה בשיהפכו הפותרים החלומות לפי רצונם אלא שהגלוי והמפורסם ממנו הולך אחר מה שיפרסמוהו מפתרונם והשאר גם כן מתקיים ואם לא נודע. ועל זה האופן איפשר שיצדקו שני פותרים או שלשה או יותר בפתר כל אחד מהם מצד מתחלף לחברו לפי מה שנתחלף בקיאותו בהשערתו בזה מבקיאות חברו עד שיבאו בו פתרונים רבים וכלם צודקים כמו שהיה מעיד רבי נהוראי מאותן עשרים וארבעה פותרי החלומות שזכרנו. וכבר אפשר שיכיר חכם אחד כל אלו ההוראות וישכיל מה שיאות מחלקי החלום לכל ענין מהם וכן מה שיאות מהם אל החולם עצמו או מה שיאות אל זולתו כמו שהיה נראה לכאורה עניינו של יוסף והכרתו בחלומות אלו אשר עליהם אמר הלא לאלהים פתרונים פתרוני' רבים דוקא כי הוא הרגיש שהיה פתרון להם לפי שעה ופתרון לעתיד ופתרון לימות המשיח כמו שאמרו חכמים ז"ל במדרש שזכרנו בדברים אשר בשער הקודם וגם פתרון לעצמו כמו שיבא. והנה אין ספק כי מצורך השערת הפותר ועיקר בקיאותו הוא הכרת החולם ועניינו כי לא כל החולמים שוים במספר חלום אחד ושברו כי הלסטים מזויין שחלם שנתלה על הדקל לא יהיה פתרונו כההוא צורבא מרבנן שחלם כן כי כל אחד מהם פתרונו עמו לפי מעשהו ומלאכתו וזה פתרונו לצליבא וזה למעלה ושררה כדאיתא בסוף יומא (פ"ז:) רבי חנינא חזא חלמא דזקפי ליה אדקלא בבבל יכו' ואמרינן התם גמירי דכל דזקפי ליה אדקלא רישא הוה. ופשיטא דברבנן קאמר וזה הדבר ודאי יעלם מהסכלים המתפארים בזאת המלאכה כדאיתא במדרש איכה פסוק ראשון ונזכר גם כן בגמרא בפרק הרואה (ברכות נ"ו:) חד כותאי עבד נפשיה מפשר חלמין שמע ר' ישמעאל בר' יוסי ואמר ליה אנא איזיל ואחמי הדין טפשא דליכא כותאי דמפלי בברייתא אזל ויתיב ליה גביה אתא חד אמר ליה חמית בחלמי זיתא משקה משחא א"ל זיתא נהור ומשחא נהור את חמי נהור בנהור סגיא אמר ליה ר' ישמעאל ברבי יוסי תפח רוחיה דההוא גברא אמיה הוה חכים פירוש שהיה בועל אמו כמה דאתמר (בראשית ד׳:א׳) והאדם ידע את חוה אשתו וכו' אתא אחרן אמר ליה חמית בחלמי עיני חדא בלעא חברתה אמר ליה ההוא כותאה ההוא גברא חמי נהור בנהור סגיא אמר ליה רבי ישמעאל תפח רוחיה דההוא גברא תרין בנין אית ליה וחד מנהון חכים לחבריה אתא אחרך אמר ליה חמית בחלמי ובלעית חד כוכב אמר ליה ההוא גברא חמי נהור סגיא כוכבא נהור ואת נהור הא נהורא על נהירא אמר ליה רבי ישמעאל תיפח רוחיה דההוא גברא יהודאה קטיל ומן הדין יליף רבי ישמעאל הבט נא השמימה וספור הכוכבים אם תוכל לספור אותם ויאמר לו כה יהיה זרעך (שם ט"ו). אתא אחרן אמר ליה חזית בחלמאי דהואה לי תלת עינין אמר ליה ההוא גברא חמי נהור סגיא אמר ליה ר' ישמעאל תפח רוחיה דההוא גברא אפויי הוא תרין דידיה וחד דתנורא אתא אוחרן ואמר ליה חמית בחלמי ארבעה אודנין וכל עלמא מצייתין למלוי אמר ליה את שמיע סגיא אמר ליה ר' ישמעאל תפח רוחיה דההוא גברא מגבב כיבין הוא וכד הוה טעין להון כל עלמא ערקין מן קדמוי אתא אחרן אמר ליה חמית בחלמאי דהוינא טעין חד פינקס כו' אמר ליה רבי ישמעאל תפח רוחיה דההוא גברא מרדעת אית ליה כו' הנך רואה מאלו העניינים כלם וזולתם שישנן שם כי החכם עיניו בהכרת החולמים ומעשיהם ומלאכתם כי משם יצא אורה לפתרונותם והכסיל בחשך הולך כי לא השגיח רק אל ענין הדבר הנחלם לבד תדע דלגבי בליעת הכוכב שלא למד מזה אמרו שלמד מהכתוב וכן אמרו שם גבי חד דאמרי ליה בחלמיה סק לקפוטקאה וכו' ומן הן יליף רבי יוסי קפוטקאה בלשון יון כו' וזהו בלי ספק שורש גדול בענין כמו שאמרו לשם ובשאר המדרשות (ב"ר פ' פ"ט) אמר רבי יוחנן כל החלומות הולכין אחר הפתרון חוץ מן היין יש שותה וטוב לו ויש שותה ורע לו תלמיד חכם שיתה וטוב לו עם הארץ שותה ורע לו. לכאורה נראה דהא גופא קשיא אמרת דביין אינו הולך אחר הפתרון והדר אמרת דהוא סימן יפה לתלמיד חכם וסימן רע לעם הארץ והרי זה פתרונו. אמנם הכוונה כי לפי שיש פתרונים נגבלים בהרבה מהחלומות ככלהו דפרק הרואה (ברכות נ"ז.) אמר רבי יוחנן כי כל החלומות שהן ממיני המשקין הולכין אחר הפתרון ההוא שנזכר שם חוץ מן היין שפתרונו משתנה לפי מה שהוא חולם. ושם בגמ' פרק הרואה תני תנא קמיה דר' יוחנן כל מיני משקין יפין לחלום חון מן היין שהרי יש שותהו וטוב לו דכתיב ויין ישמח לבב אנוש ויש שותהו ורע לו דכתיב ויין למרי נפש. אמר לו רבי יוחנן תלמיד חכם לעולם טוב לו שנאמר לכו לחמו בלחמי ושתו ביין מסכתי. הרי נתבאר שמהשערת הפתרון הוא הכרת החולם. והוא דבר שאין ספק בו ומזה יתבאר לך ענינו של בר הדיא עם אביי ורבא דאמרי התם (נ"ו.) בר הדיא הוה מפשר חלמאי מאן דהוה יהיב ליה אגרא מפשר למעליותא ומאן דלא יהיב ליה אגרא מפשר לגריעותא כי לפי שהיה בקי בחכמה זאת ומכיר בחלומות ענינים מתחלפים הנה בשהיה החולם נותן לו שכר היה מבשר לו הטובה שבהוראות והיה מסתיר אי זו הוראה רעה שתהיה בו ולמי שאינו מעלה לו שכר היה עושה בהפך. והיתה זאת תחבולה גדולה להגדיל שכרו שהנפתרים חושבים דבאגרא תליא מילתא. ועל זה הצד היה מעשהו עם אביי ורבא בחלומות שוין כי שם נאמר דרבא לא הוה יהיב ליה ליה מידי ואביי יהיב ליה מצורף למה שהכיר מרבא דריע מזליה וכי היה נכון למועדי רגל כמו שאמר איהו גופיה (מו"ק כ"ח.) בני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא מילתא נראה דמשום דהוה קשה יום אמר הכי. ולזה היה פותר חלומותיו לפי ענייניו ולפי העתים שעברו עליו תדע שכן הוא שהרי א"ל דוי"ו דפטר חמור גהיט בתפלך ועיין רבא ואשכח ואין לומר שנעשית כן מפני פתרונו וגם לא היה יכול לפתור כן לאביי אחר שלא נהיה ומאי דרתח עליה משום דאשכח בספרים כל החלומות הולכין אחר הפה לפי שכבר היה יכול לפתור לו מצדדים אחרים בלתי מבהילים ולזרזו על הרעות העתידות כמו שהיה לבו חולה עליו על דרך שאמר דניאל (ד') מרי חלמא לשנאך ופשריה לערך ואמר (שם) חטאך בצדקה פרוק וכו' וכמ"ש ז"ל (שבת י"א.) יפה תענית לחלום כאש בנעורת וכו' והוא לא עשה אבל הגיד לו את כל הרעות ההנה כאויב ומתנקם משום דלא יהיב ליה מידי ולישניה דבר הדיא דיקא דאמר גמירי קללת חכם אפילו בחנם היא באה וכ"ש דאנא צערתיה לרבא הרי שלא גרם לו אלא הצער לבד. ולסוף נדון על כיוצא בו גבי ריש עירזא דמלכא כדאמרו ליה אמטו לחד זוזא אפסדת שיראי דמלכא כפתוהו בשתי ארזי וכו':

16. _.29.1.7

    והנה נתבאר ענין זה יפה מפתרונו של יוסף אל שר המשקים כאשר יושקף קשר כי אם זכרתני אתך עם אומרו ונתת כוס פרעה בידו כמשפט הראשון אשר היתה וכו'. וזה כי קרוב היה הדבר לפתור שני חלומות שלהם בשוה כי מה שהיה רואה שהעוף אוכל המאכלים מעל ראשו היה דימה למה שאמר המשקה ואתן את הכוס על כף פרעה כי המלך דומה אל הנשר גדול הכנפים וכו' (יחזקאל י״ז:ג׳) ונאמר (איוב ה׳:ז׳) ובני רשף יגביהו עוף. אמנם נמשך אחר מה שקדם לו מהכרתם ומההתחלפות שררתם והקורבה אשר להם אצל המלך ומהבדל החטאים אשר עליהם נתפסו וגזר זה למחילה ולזה לצליבא. והוא מה שביארו אל שר המשקים באומרו ונתת כוס פרעה וכו' כי אם זכרתני אתך וכו'. ירצה הטעם למה שראיתי לגזור על אמתת זה הענין כי ידעתיך איש חיל שר ורזש:וב: בעיני המלך עד שידעתי שאם זכרתני אתך בתורת סימן ורושם זכרון באחד מהדברים שייטב לך לעשות אותו אות זכרון בחותמך או בלבושך אז תוכל לעשות עמי חסד שתזכירני אל פרעה והוצאתני וכו'. ואמר זה לפי שהזכרון הוא מהכחות הטבעיים אשר אין אדם שליט עליו. ואם ישכח מה יש לו לעשות ולזה יש לו להעזר בתחבולה כמו שיבא זכרונו בשער נ' ב"ה. ואמר הכתוב ולא זכר שר המשקים את יוסף. ירצה שלא שם לו סימן לזכרון כמו שאמר לו כי אם זכרתני אתך. ולזה וישכחהו כי לא נמשך מה שאמר והזכרתני אל פרעה והוא מה שהודה על חטאו אחר כך באומרו את חטאי אני מזכיר היום חטא פרעה וחטא יוסף שלא עשה התחבולה שבקש ממנו. ואנקלס תרגם ית סרחני. ולפי מה שכתבנו קרא דוקא. ואיך שיהיה יאמר שמצד חשיבותו רואה היא שמספיק לכך. ומזה הצד היה רואה בחלומו פתרון מה לעצמו כי ידע בו שיתגלגל זכותו על ידו וכדי שלא יחשב שכובד עונו יעכב עליו אמר כי גנב גונבתי מארץ העברים כו'. אמנם אל שר האופים השקיף אליו מצד רוע טבעו ומזלו והיותו במבט האיבה עם המלך לפי חטאתו וראה שהחלום מסכים עם הוראותיו אלו והסכימה דעתו אליהם. וזאת היא סבה ועילה כי לזה השיבו על כנו ואותו תלה. ועל זה הענין עצמו הוי האי (ב"ר פ' פ"ט) דההיא איתתא דאתת לגביה רבי אלעזר אמרה ליה חזית בחלמי דשריתא דביתא פקעה אמר לה ההיא איתתא ילדת בר דכר אזלת וכן הות לה. אתת זמן אחורן ואמרת ליה הכי. ואיהו אתיב לה הכי. אזלת זמן תליתאי אשכחת תלמידוי דיתבין בבית ספרא אמרין לה ההיא איתתא קברה בעלה. וזה כי בקיעת או שבירת קורת הבית יורה על שברון הגוף וחלחלה בכל מתנים ואם תחלים זה החלום אשה הרה או ראויה לילד הנה הוא מורה כי בעת לידתה יהפכו ציריה עליה והמליטה זכר לפי שילדת הזכר הוא בצירים חבלים חדים יותר מהנקבה. אמנם כשתחלום מי שאינה הרה או שנסתלקה יורה על שיאחזנה צירים וחבלים על מות אישה. ואם קרה לה שבפעמים הראשונים באת אצל פותר אחד ובאחרונה אצל אחר ידמה ששנוי הפותרין או הפתרונות גורם ואינו כן רק שהם לומדים ענין מענין כמו שאמרנו. ומה שאמר רבי אליעזר לתלמידיו אבדתון גברא לא כן כתוב ויהי כאשר פתר לנו וכו' לומר שלא היה להם לבשר רע והרי הוא חשוב כאילו הרגוהו וכמו שאמרו (מגילה ט"ו.) אין משיבין על הקלקלה והוא מוסר גדול אצל החכמים. הנה שנתבארו אלו הדברים כפי מה שיסבלהו הדעת להסכים המאמרים הנזכרים עם אלו ועם האמת ויועיל הנאמר בהם להסכים הבלתים נזכרים ויודע איפה כי אנשים כאלה הם הרואים אשר באורם יראו אור הולכי חשכים כי על זה נראה שנקרא פרעה שם יוסף צפנת פענח כלומר מאיר ומגלה צפונות. והוא מענין השמוש בשם האור שזכרנו שכבר נמצאו אצל זה פתאים וסכלים מחזיקים עצמם לחכמים והם הולכי חשכים כמו שנתבאר מההוא כותי שזכרנו האמנה כי עדין נשארו קצת ספקות בפתרונים הנאמרים מעין הספקות החזקות הנופלות על פתרונו של פרעה כמו שיבאו אחרי כן, ולכן אני רואה שענינו של יוסף באלו העניינים היה מעולה מאד מזה והוא האור האלהי הנבואיי השופע על השכל אשר ממנו תושלם הנבואה אשר בזה יהיה החלום נדון ונפתר כפי אשר יגזרהו השכל האלהיי העליון אשר בקרבו לא שילמוד הפתרון מתוך החלום וחלקי שברו. כי זהו גלוי הצפונות במעלה גדולה. אמנם תוכן הענין הזה יהיה כפי מה שאומר וזה כי מהידוע שפתרון החלומות והגדת הנבואות הם עניינים הפכיים בעניינם. והוא שהמשפטים הנגזרים במציאות בפתרונות הם לקוחים מהעניינים הפרטיים אשר בחלום המתהוים ומתחדשים מהדברים הדמיוניים אשר בנפש החולם כי מהם ומרמיזותיהם ישער המשער כפי כחו וישפוט בכל הדרכים אשר זכרנו. אמנם ההגדות הנבואיות הנה הם לקוחות מהגזרות הכוללות הנמצאות בסדור השמימיי או בדעת האלהיי הכולל אשר ברצונו יתעלה יושפע על שכל הנביא אמות מציאותם כמ"ש (עמוס ג׳:ז׳) כי לא יעשה ה' אלהים דבר כי אם גלה סודו אל עבדיו הנביאים. ויתחייב מזה כי כאשר יבא בחלום עירוב דברים או עניינים נוספים כפולים או בטלים יתבלבל בהם מאד הפותר הבא בכח השערתו לבד כי ישתדל לבקש מציאות לדברים הבטלים ההם ולא יתיישב בהם דעת השומע גם לא יסכים עמהם המציאות והיה זה לו כי הוא לא ידע בענייני המציאות רק מה שהוא משער מצד ענייני החלום ופרטיו. אמנם כאשר יבא פתרון זה ליד הנביא או אשר ימצא אתו רוח הקדש הנה באמת הוא יודע ראשונה ענייני הנמצאות מצד עצמן ומשיג אמתותם. ומצד זה הוא שר ושופט על החלום ומכיר מהו הצודק ממנו והבלתי צודק ומהו הנכפל והבטל כי הוא על דרך האמת איננו פותר חלום כי אם את אשר האלהים עושה מגיד. והוא היה הטעם הנכון לנבוכדנצר למה שלא רצה להגיד חלומו לחכמיו כי הוא הפירוש הנכון לשם בלי ספק כמו שנתבאר מאומרו להן חלמא אמרו לי ואנדע די פשריה תחונני (דניאל ב׳:ט׳) הורה כי היה מופת מאתו לדעת אם יגידו לו את דבר המשפט הנכון אם לא. וזה כי הוא ידע והרגיש מצורת חלומו ודבריו הנוראים שהוא היה ענין אמתי ומקיף בכלל המציאות ושאינו מכלל החלומות הפרטיים המורים על ענייני החלום ההוא הפרטי והסמוכים אליו:

17. _.29.1.8

    ובמדרש (ב"ר פ' פ"ט) וכל הבריות אינן חולמין אלא חלומות המלכים של כל העולם כלו הוא והכונה שכל אדם חולם לעצמו הענין החלקי והפרטי המיוחד לו אמנם המלך הוא חולם חלומו של כל העולם כלו עד כי כאשר יחלום המלך יעשה כאלו חלמו כל אחד מהאנשים לעצמם והוא דבר שיאות למלך מצד שהוא כולל וכ"ש אם היה מהמולכים תחת הכפה. ולזה גזר כי המשפט הכללי ההוא א"א שהחוזים בככבים או המתפארים בנבואה שלא ידעו ולא ירגישו באלו העניינים מזולת החלום. ולזה היה מבקש מהם שיגידו הם העניינים האלהיים ההם מעצמם במשל אשר ראם הוא בחלומו או קרוב אליו. ובזה ידע כי הם מדברים נכונה. משל לכשתשמע שמועה שבחצר המלכות נעשו משפטים נוראים מפורסמים משרים גדולים ועצומים כי אם איש יבא מעבדי המלך ומשרתיו אשר ידע כל יגיד העניינים ההם מתוך שידעם ולא הוצרך שיגידו לו השמועות אדרבה הוא יתקן השמועות ההם או יכזיבם במה שלא יצדקו אל המציאות. אמנם אם הוא יגיד להם החלום הנה הם ישתדלו לפתור אותו לפי השערתם ומתוך דבריו ילמדו לשקר ולומר דברים בלתי מסכימים אל המציאות כמו שאמר (דניאל ב׳:ט׳) ומלא כדבא ושחיתא הזדמנתון למאמר קדמי. והנה לפי שהם לא היו במעלה ההיא ולא עמדו בסוד הנבואה הוצרכו להודות ולומר (שם) לא איתי אנש על יבשתא די מלת מלכא יוכל להחויא כל קבל די כל מלך רב ושליט מנה כדנה לא שאל כל חרטם ואשף וכשדי ומלתא די מלכא שאל יקירה ואחרן לא איתי די יחונה קדם מלכא להן אלהין די מדרהון עם בשרא לא איתוהי. התנצלו כי לא היו רגילין אצל ידיעה זו למה שלא הורגלו המלכים לשאול כך. וגם המלכים לא עשו שלא כהוגן כי עניינים אלו אין יכולת על ידיעתם כי אם אל השכלים הנבדלים מחמר. וכבר הקדימו בזה מה שהיה לשם ותהלה אחרי כן לדניאל וחביריו. אמנם ג"כ כיון לשני העניינים דניאל כשאמר רזא די מלכא שאל לא חכימין אשפין חרטומין גזרין יכלין להחויא למלכא ברם איתי אלה בשמיא גלה רזין והודע למלכא וכו' (שם). ביאר לו בפירוש כי משפט הפתרון הוא לא יקחהו מרשמי החלום ומהוראותיו אבל מהידיעה העליונה האמיתית אשר על פיה ישפטו הרשמים וההוראות ההן הפך ממה שנהגו בו חכמי הפותרים ובקיאיהם והוא מה שהודה בו נבוכדנצר אחרי כן באומרו (שם) מן קשוט די אלהכון הוא אלה אלהין ומרא מלכין וגלי רזין די יכלתא למגלא רזא דנא. והנה כזה וכזה קרה לו ליוסף עם פרעה שהוא באמת נסתייע ברוח הקדש שעליו. ומהידיעה הכוללת האמיתית בא אל המשפט ההוא החלקי. והוא מה שהשתדל להראות אותו הוראה אמיתית בדבריו אשר דבר אשר תחלתן היו בלעדי אלהים וכו'. כמו שג"כ אמר אל הסריסים הלא לאלהים פתרונים כמו שיבא כי ראה שהטוב והישר שיכירו ממנו זאת המעלה הברה והמצוחצחת שהיא מאירת עינים בהערת העניינים הכוללים האלהיים אשר היא למעלה מהאורות אשר זכרנו ראשונה. ומעתה יתכן להשתדל ביישוב אלו העניינים המעולים על סדר הכתובים ולבאר אמתתם אחר שנזכור ראשונה הספקות הנופלות בעניינם וגם במה שילוה אליהם מהספור. וכבר פירשנו טעם הלא לאלהים פתרונים והתרנו הספקית הנופלים בענייני הפתרונות ואגבו נתבאר טעם כי אם זכרתני אתך וכו'. אם בסמיכות מלת כי ואם בכפל הזכרונות והכנסת החסד בין זכרון לזכרון:

18. _.29.1.9

    א בפתרון חלומות הסריסים למה לא פתר יוסף מה שיורה ראותו בחלום והיא כפורחת עלתה נצה הבשילו אשכלותיה ענבים ואקח את הענבים ואשחט אותם על כוס פרעה. כי הנה לא נראה שפתר זולתי מה שראה שלשת השריגים שלשת ימים וכו' ונתת כוס פרעה וכו'. וכן בחלום האופה. ואם שכבר הותר זה הספק במה שהקדמנו הנה יש לכוללו בכלל מה שיתכן זכרונם בזה הדרוש הנכבד: ב מה היתה הסבה אשר בה נואלנו חכמי פרעה הידועים מקדם לחכמי חרשים ומפשרי חלמין לבלתי דעת מעט או הרבה בפתרון הזה עם היותו לפי הנראה הפתרון מתיחס אל החלום וקרוב אליו מאד. ומה נשתנו הוא והם אצל חלום זה מאצל שאר החלומות. ואין להשיב כך רצה האל להוציא את יוסף על ידם כי האמת כן הוא. אמנם האל יתברך יעשה הדברים על ידי גלגולי וסבות רחוקות וקרובות יתכן הוייתם בהנה כמו שהיתה תשועת ישראל בימי המן ע"י נדוד שנת המלך (אסתר ו׳:א׳) וכיוצא וכן ביוסף אפשר לו יתברך לשבר דלתות נחשת להוציאו ויכול הוא להמליכו על כל העולם. אבל סבב סבות בבואו אל בית שר הטבחים ובחלומות הסריסים ולא הכין חלומות של פרעה באופן שכל חכמיו לא יוכלו להגיד לו דבר גדול או קטן: ג בטעם שני החלומות האלה אשר חלם פרעה אשר זכר הכתוב שהיתה יקיצה בנתים. באמרו ויקץ פרעה וישן ויחלום שנית וכו'. וכן הקפיד בספורו ליוסף ואמר ומראיהן רע כאשר בתחלה ואיקץ וארא בחלומי וכו' ואומר אל החרטומים ואין מגיד לי. והלא אמרו ז"ל (ב"ר פ' פ"ט) שאמר לו פתרונות הרבה שבע בנות וכו'. ושבע אפרכיות וכו': ד בדברי שר המשקים כי מה רצה באומרו איש כפתרון חלומו חלמנו ואח"כ איש כחלומו פתר כי הם ודאי דברים בטלים: ה מה ראה יוסף להתחיל הפתרון מאומרו חלום פרעה אחד הוא יראה שהיה לו להתחיל מעקרו הנה שבע שנים באות וכו' וקמו וכו' ולא יודע וכו' ואח"כ יתיך הכפל לומר חלום פרעה אחד הוא ועל השנות וכו'. וגם שכבר דבר זה פעמים: ו מה לו ליוסף לומר זה פעמים את אשר האלהים עושה הגיד לפרעה כי מצד שהוא פותר יש לו לפתור לפי הוראות החלום ואם חלום צודק הוא יתקיים ואם לאו מי עירב אל לבו להגיד אותו במלאכת יי': ז כי ירצה ממנו השתדלות עצומה בהסכים השביעיות והשנות החלום אל דבר הפתרון לא עשה כן לכל חלקי עקר החלום ופתרונו רק בדרך ספור בעלמא אשר זו היתה נסבה למבוכת המפרשים ז"ל בהוראות חלקי החלום על הפתרון ואלו היה מפרט בטל מחלקת. גם כי במה שאמר היה לו לענות ולקצר בדחיית מותר הדברים ויספיק בשיאמר שבע פרות הטובות שבע שנים הנה ושבע פרות הרקות וכו' ושבע השבלים שדופות הקדים שבע שנים הנה חלום אחד הוא אשר האלהים עושה כו'. הנה שבע שנים כו': ח אומרו ועתה ירא פרעה איש נבון וחכם כו'. עד סוף כל העצה כי בזה ודאי הוא נדרש ללא שאלו. וכבר הקשה הרמב"ן ז"ל העל יועץ למלך נתנוהו. ואמר שהיה מכלל הפתרון. ועוד מה טעם יעשה פרעה ויפקד פקידים כי הוא מה שראוי שיעשהו האיש הממונה ההוא ועכ"פ הלשון הוא מיותר כי די בשיאמר יפקד המלך פקידים וחמש וכו': ט מה ראה פרעה ועבדיו קושט דברי אמת באמרי יוסף שנאמר וייטב הדבר בעיני פרעה ובעיני עבדיו ולמה גדלוהו וירוממוהו על כל ארץ מצרים באותו שעור בטרם ידעו את מוצא דברו. ולא עוד אלא שגזרו היות רוח אלהים בו. גם אומרו אחרי הודיע אלהים אותך את כל זאת. כי ענין אחד הוא אשר הודיע אותו להם לבד: י והוא מה שראוי לחבר אל זה הספור והוא למה לא הודיע יוסף לאביו את כל כבודו שם כי יש לאל ידו להניחו מרגזו ומעצבו וכל שכן בשנות הרעב להציל ממות נפשו ולחיותו. ותמהני ממה שכתב הרמב"ן ז"ל שעשה כדי שיתקיימו חלומותיו כי מה תועלת לו בשיתקיימו ואף כי יהיה תועלת לא היה לו לחטוא כנגד אביו. אבל היה לחשוך עצמו מחטוא לו והחלומות העושה יגש פתרונם גם שתראה סכלות עצומה שישתדל האדם לקיים חלומותיו שהרי הם הדברים אשר יעשו שלא מדעת הבעלים: יא מה טעם הוזכר שנולדו שני בני יוסף בטרם תבוא שנת הרעב. ועוד כי לא נזכר במקומו והיה לו לסמכו לאומרו ויתן לו את אסנת בת פוטיפרע כו': יב כי בא ספור התחלת הרעב ברוב דברים כפולים ומכופלים יספיק בשיאמר ותכלינה שבע שני השבע אשר היה בארץ מצרים ותחילנה שבע שני הרעב לבא כאשר אמר יוסף ויהי רעב בכל הארצות כו'. וכל הארץ באו וכו'. וירא יעקב וכו'. ולמה היזכר ותרעב כל ארץ מצרים ויצעק העם אל פרעה כו'. וחזר אחר כך והרעב היה על כל פני הארץ. ואחר כך פעם אחרת ויחזק הרעב בארץ מצרים נראה שהכל מותר גדול. יג איכה היתה כל ארץ מצרים לשמה רגע אחד ולא נודע השבע ביניהם בשנות הרעב: וגם כי הכתוב אומר דבר והפכו במקום אחד נאמר ובכל ארץ מצרים היה לחם. וסמיך ליה ותרעב כל ארץ מצרים ויצעק העם אל פרעה ללחם. ומהו זה שאמר להם פרעה לכו אל יוסף אשר יאמר לכם תעשו. כי באמת היה לו לומר לכו אל יוסף ושברו ממנו אוכל. ודרך המדרש (ב"ר פ' צ') ידועה וזרה וגם כי לשון הכתוב קצרה מהכיל אותה. ועוד אומרו וירא יעקב כי יש שבר במצרים שמעתי כי יש שבר במצרים. ומאי חדוש ומי לא שמע כזאת ומי לא ראה כאלה. וטעם אומרו למה תתראו ומה היה להם להראות ובביתם אין לחם כלל דכתיב ונחיה ולא נמות וכו'. אלו הן הספקות הראוים להעיר בחלק הספור הזה אשר יעדנו ביאורו לבירור כל הדברים אשר בשער והנלוה אליהם נבוא אל הביאור:

19. _.29.1.10

    ויהי מקץ שנתים ימים וכו'.

20. _.29.1.11

    יאמר כי מקץ שנתים ימים שהיה ענין הסריסים וכבר היה נשכח יוסף מלב שר המשקים היה סבת מאת יי' שחלם פרעה את החלום אשר יספר שנפעמה רוחו עליו לדעת הוראותיו לפי שכבר נראה לו שבא חלומו ברוב ענין עד שקרא לכל חרטומי מצרים וכו'. (התר ספק ב') והנה למה שנבדל החלום הזה משאר החלומות בשני ענינים. האחד מה שאמרנו מהיות עניינו כענין חלומו של נבוכדנצר שהיו הוראותיו ומשפטיו כוללות לארצות וממלכות רבות שלא כמנהג החלומות שאין משפטם יוצא מהחולם והעניינים הקרובים אליו אוהביו וקרוביו ומרעהו מצד מה שתשוטט מחשבתו ורעיוני דמיונו עליהם כמו שאמר רעיוניך על משכבך סליקו וכו' (דניאל ב׳:כ״ט) וחלומות יוסף והסריסים לעדים והב' במה שנשנה החלום ביקיצה בנתים כמו שיגיד הכתוב מעת החלום ובאומרו בשעת סיפורו ואיקץ. היה מה שהיה שנתבלבלו בהם חכמי חרשי פרעה שפותרים להם בדברי עצמו ובחלוק עניינים כמו שאמרו ז"ל ז' בנות אתה מוליד וכו' וז' אפרכיית אתה כובש. כי בענינים הכוללים לא נתנו את לבם כי אינו ממלאכתם ולא התודע להם. אמנם לב פרעה אשר ביד יי' לא שלו ולא שקט בהם. ואולי שראה בחכמתו שהדברים ההם היו רחוקים או נמנעו שיגיע עדיו: ולזה אמר ואין פותר אותם לפרעה וכמו שאז"ל (ב"ר פ' פ"ט). פותרין היו אבל לא לפרעה. והיותר נכון שנתדמה לו כאלו לא אמרו לו דבר. והדבר הבטל אינו כלום. ולזה אמר אח"כ ואומר אל החרטומים ואין מגיד לי: וידבר שר המשקים וכו'. כבר אמרנו ראשונה שבכאן התודה על חטאו שגרם השכחה בענייני יוסף. אבל עכשיו מלא ידו עמו במה שספר עליו מחכמתו ובקיאותו במלאכה ההיא והוא אומרו ונחלמה חלום בלילה אחד אני והוא איש כפתרון חלומו חלמנו. (ד) ירצה שכבר חלמו שניהם בלילה ההוא איש כפתרון חלומו של חבירו. כלומר שכבר יסבלו שני החלומות פתרון אחד לפי קורבתם בענין כמו שכתבנו ועם כל זה הגיע מחכמתו להבדיל ביניהם ולפותרם כאלו הם חלומות נבדלים ונפרדים תכלית ההבדל איש כחלומו עד שלזה השיב על כנו ולזה תלה. ומה שאמר ושם אתנו נער עברי עבד וכו'. הנה הית' חכמה מאתו כדי שלא יחשוב המלך שהוא מליץ בעדו מפני קירוב דעתו אליו. וזה הענין שאמר מהגדת שר המשקים הוא שרמזו פרעה בפתח דבריו שאמר ליוסף ואני שמעתי עליך לאמר תשמע חלום לפתור אותו. כלומר שאתה תבין חלום אע"פ שנרא' ממנו שהוא ענין אחד לבד. לפתר אותו בכל הצדדים שבו: ויען יוסף אל פרעה לאמר בלעדי אלהים יענה את שלום פרעה. לפי שראה שפרעה החזיקו בפותר המוצא הפתרון ממציאות החלום והוייתו לבד לזה אמר אליו כי בלעדיו מצד מה שיחזיקהו בפותר. האלהים יענה את שלומו במדרגה היותר עליונ' ממנה כמו שאמרנו וכמו שיבאר בדבריו: וידבר פרעה אל יוסף בחלומי וכו'. הגיד הכתוב שהגיד לו את חלומו כאשר הוא ואשר הקיץ בסוף הראשון ונשנה לו חלום אחר כי הוא הדבר שנתבלבלו בו הפותרים המצריים לסבה שאמרנו. והוא טעם ואומר אל החרטומים ואין מגיד לי. (ה) הור' הכתוב כי זהו א' מטעמי מבוכתם מצד היותם פותרים הוא מה שהתחיל דבורו של יוסף חלום פרעה אחד הוא את אשר האלהים עושה הגיד וכו'. בדבריו אלה הפליא עצה להודיע למלך שתי סבות אשר בעבורם לא נמצא בפותרים מי שיגיד ענין חלומו מה שיהי' התנצלות להם והגדלה אצלו כמו שהיה הענין בדניאל כמו שאמרנו אשר מזה יודע אליו שכל מה שיאמר בפתרון ההוא יהי' במעלה יותר נפלאה מפותר עד כי במעלה ההיא יוצא הוראות חלומו ממנהגיהם ויתבארו כפי מה שיחוייב להסכים עם הידיעה העליונ' ההיא. (ה) אמנם הסבה הראשונה ביאר באומרו חלום פרעה אחד הוא כמו שכבר אמרנו שהפרדת משפטו העלימה מהם פשר דבר. ועל השנית אמר אשר האלהים עושה הגיד לפרעה יאמר שאין הוראת זה החלום מהעניינים החלקיים הפרטיים המתיחסים אל חולם החלום ההוא ואל ענייניו וקרוביו על הרוב כי הוראתו היא מהעניינים הכוללים אשר האלהים עושה בעולמו ואין מדרכם להתגלות בחלומות מכח הדמיון רק ע"י הנבואה ורוח הקדש לאנשים השלמים הדבקים בשכל הכולל אלא שכבר יקרת בעיניו ונכבדת להיות בסודו להתפרסם על ידך את אשר הוא עושה בעולם ויש בכלל דבריו שאם לא בעבור שהיה הוא בהוד ה' יושב ראשונ' לא היה מכיר מעלת זה החלום והוא ממש מה שאמר דניאל (שם) לנבוכדנצר אלה רב הודע למלכא מה די להוא אחרי דנא ואחרי שאמר זה דרך כלל ביאר היטב שני העניינים האלה. ואמר שבע הפרות הטובות וכו'. עם היות כי לפי משפט המלאכ' הזאת שבע פרות הטובות אשר בחלום הראשון הוראת שבע שנים הנה. ושבע השבלים הטובות אשר בחלום השני שבע שנים אחרות הנה תדע שחלום אחד הוא כמו שאמרתי ושניהם אינם אלא שבוע א' וזה הדבר הראשון אשר בו נבוכו כל חכמיך. ושבע פרות הרקות והרעות העולות אחריהן כמו כן ז' שנים הנה ושבע השבלים שדופות הקדים עמהם יהיו ז' שני רעב. ואינו דבר מיוחד לך כמנהג חולמי חלומות כי לא יוורש המלך ברעב אבל הוא ענין כללי לכל העולם והוא הדבר השני אשר בו נשתבשו ולזה אמר הוא הדבר אשר דברתי אל פרעה מתחלה אשר האלהים עושה הראה את פרעה. (ו) כי מה שהוא עושה להביא רעב בעולם הראה את פרעה כדרכו לגלות אזן עבדיו הנביאים או הקרובים אליו. ואחר שבאר עניינו אצלו ספר לו ענין החלום ושברו כדרך נביא המגיד עתידות ולא חשש להתיך חלקיי על הוראותיו ואמר הנה שבע שנים באות שבע גדול וכו'. וקמו שבע שני רעב וגו'. ולא יודע השבע וכו'. אמנם השתדל בסוף לתת סבה אל השנות החלום בהכפל המספרים ולהיותו בשני חלומות. (ו) ואמר שלא היה זה ההכפל להרבות עניינים נבדלים כמנהג פתרונות החלומות אבל לכוין המספר ולהורות דדוקא קאמר שבע שאם לא כן לא יוקח משפט מהמספר לפי שא"א שיהיו רק על מספר מה. וגם להורות שהדבר מזומן וממהר האלהים לעשותו. והיה זה לפי שהדבר העתיד כל מה שיקרב אל המציאות יתרבו הוראותיו ומופתיו במוכנים להם. כמ"ש הכתוב (יואל ג׳:א׳) והיה אחרי כן אשפוך את רוחי על כל בשר ינבאו בניכם ובנותיכם זקניכם חלומות יחלומון בחוריכם חזיונות יראו וגם על העבדים ועל השפחות בימים ההמה אשפוך את רוחי. והנה כשהיו העניינים האלו רחוקי המציאות היה נעלם מכלם ואין חזון נפרץ וזה הענין גדול בזה מהסודות הנבואיות אשר לא יוכל לדעתו מי שלא יוצץ עניו זוהר הנבואה. ולזה אמרתי לך אלהים יענה את שלום פרעה. ועתה ירא פרעה וכו'. (ח) אחרי הודיעו שדבר קטון בעיניו היותו פותר ושכחו במדרגה אחרת גדולה ממנה לא סר מהודיע אשר היתה רוח אחרת עמו והוא עניין שלישי יקר מאד עם מלכים ויועצי ארץ והיא מעלת התבונה ויושר העצה הנהוגה ביניהם. כוון בזה שאם אולי למיעוט השקפתם לא ירגישו לשתי האותות הראשונות שזו למעלה מזו א"א שלא ישגיחו בזאת מצד שהיא יותר משותפת במה שיבא בה מסדור דבריו לפי הנחות החכמה ההיא. *ר"ל שכל יועץ מכוין תחלה בדבריו אל התכלית המושג באחרונה, ורק למען השיגו יועץ גם כן מה שיצטרך הנועץ, לעשות תחלה, והאמצעים אשר יבחר למען הביא התכלית הזה אל הפועל, וזש"א החכם "כי הלקוח בעצה בראשונה הוא אשר יוציאהו אל הפועל באחרונה" ר"ל כי הפעול' המוציא' את התכלית אל הפועל באחרונ' ומוקדמות במעשיה, כמו שהוא פה אצל יוסף, שהשתדלותו לשמור יושבי מצרים ושאר ארצות מרעב ומחסור בשבע שני הרעב שעלת' במחשבתו תחלה הושגה רק באחרונה אחרי עשות פרעה הפעולות האמצעיות להפקיד פקידים אשר יכריחו יושבי הארץ ע"פ פקודת איש חכם ונבון אשר יושת עליהם, לתת חומש תבואתם בשבע שני השבע לאוצר המלך, למען אסוף בר ואוכל למכביר אשר יהי' לפקדון לארץ, ואותן פעולות אמצעיות הקדים גם בדברו אל פרעה תחילה להשגתו התכלית שהוא נכלל במאמר "ולא תכרת הארץ ברעב." כי הנה החכם בפרק ז' מהמאמר הג' מספר המדות אמר אמנם כל עצה היא שאלה וכל שהוא אחרון בחלוק הוא ראשון בפעולה עד כאן. והכוונה לפי שנתבאר היטב שם שהמצאת העצה והוצאתה אל הפועל הם מקבילים בסדר לגמרי והוא כי הלקוח בעצה ראשונה הוא אשר יוציאוהו אל הפועל באחרונה והלקוח באחרונה הוא אשר יעשוהו ראשונה ויועיל זה הענין למשל ולפי' כי הנה המלך יש לתת אל לבו להמלט ממכת הרעב ולהחיות עם רב שהוא התכלית המכוון ותהיה העצה הראשונה בזה שיהיה אוכל לפקדון לארץ וזה לא יתכן אם לא בשיתיעץ שיהיה האוכל תחת יד המלך וזה לא יגיע כי אם במה שיראו עוד שיקובץ האוכל אשר יותר משני השבע. וזה לא יאות רק במה שיתיעצו עוד לחמש את הארץ. וזה לא יעלה בידם כי אם בהפקיד פקידים להכריח את העם ביד המלך. ולא יושלם כל זה כי אם במה שיסכים להפקיד על כל איש חכם ונבון להיות על כל אלו הפקידים על פיו יצאו ועל פיו יבואו בכל המעשים ההם וזהו סוף העצה על סדר לקיחתה. אמנם לענין מעשה צריך להתחיל מזה הענין האחרון ולהמשך לפי הסדר עד שיגיע אל האחרון הקרוב אל התכלית כמו שביארנו. ולזה אחר שכבר זכר הרעה המזומנת לבא עליהם ברעב ההיא אשר יהיה בארץ, סדר דבריו בסדר המעשה כמו שאמר בפירוש יעשה פרעה ויפקד וכו'. והתחיל מההתחלה הראשונה עד הגיעו אל התכלית להורות כי אשר יעץ יי' הוא מגיד. והוא מנהג המלכים ואנשי השם כמו שכתב החכם בפ' ההוא מפורסם הוא גם מהקדמונים אנשי המדינות הקודמות והם אשר יגיד אמרם אשר המלכים היו בוחרים היו מגידים לעם. ירצה שהמלכים אינם מגידים לעם הענין על הסדר אשר בו יתיעצו שהוא ההלוך מהסבה התכליתית אל המסובבים ממנה עד היותה רחוק אבל לפי סדר המעשה שיצוו להם לעשות ראשון ראשון מה שנלקח בעצה אחרון אחרון. וכמ"ש את אשר האלהים עושה הגיד לפרעה. וזה מה שנתבאר מכיוון דבריו. אמר תחלה ירא פרעה איש נבון וחכם וכו'. ואחר יעשה פרעה ויפקד כו'. ואחר וחמש את ארץ מצרים כו'. ואח"כ ויקבצו את כל אוכל כו'. ואחר ויצברו בר תחת יד פרעה כו'. ואחר והיה האוכל לפקדון לארץ כו'. ואחר כל זה יגיע אל התכלית ההוא ולא תכרת הארץ ברעב. (ח) אמנם באומרו ירא פרעה כו'. יעשה פרעה כו'. כיון לומר שהדבר הגדול הזה היה ראוי שיעשה ע"י פרעה עצמו לפי חכמתו ותבונתו אלמלא חשש כבודו וטרחו. ולזה חוייב שיבחר איש נבון וחכם ממלא מקומו וישיתהו תחתיו להיות ידו כיד המלך אם לכח ואם לחכמה. ומעתה יעשה פרעה ויפקד וכו'. כי כשיפקיד זה האיש פקידים וחמש את הארץ ויעשה כל הדברים הנמשכים הנה המלך הוא העושה, שהרי ידו כידו ופיו כפיו והכל ישמעו לחמש את הארץ שלא כמנהג, והתחילו עכשיו בהכרח, מה שקבלו אח"כ ברצון, דכתיב (בראשית מ״ז:כ״ד) ונתתם חמישית לפרעה וכו'. עד הנה הגיע להם מטוב טעמו ושכלו ולא חשש למה שאמרו הליועץ למלך נתנוהו כי מעט היה לפניו היותו יועץ. אבל כוונתו להגדיל תושיה בפניהם. והגיד הכתוב שהגיע כוונתו עד שנא' וייטב הדבר בעיני פרעה ובעיני כל עבדיו. (ט) כי פרעה בחכמתו הכיר בעניינים הראשונים. אמנם כל עבדיו הכירו מעלתו ורוב בינתו בעניין העצה וסברא כי לפני מלכים יתייצבו ויבחנו דבריו. והנה פרעה לשתפם עמו במה שהכיר ממנו. ויאמר פרעה אל עבדיו הנמצא כזה איש אשר רוח אלהים בו (ט) אמר שכבר הכיר בו ענין מעולה יותר מהם והוא היות בו רוח אלהים לדעת את אשר יעשה בארץ בו הכריח דברי החלום לסבול את אשר ידעהו מהאמת ושלא נמשך אחר דברי החלום כאשר אמרנו. ויש בכלל דבריו דרך מוסר מההמלכה עמהם כמו שאמרו חז"ל (ברכות נ"ה.) אין ממנין פרנס על הצבור אלא א"כ נמלכין בצבור שנאמר ראה קראתי בשם וכו'. וזה מה שיחויב להם לקבל בסבר פנים. כמ"ש שם. א"ל הק"בה למשה הגון עליך בצלאל א"ל רבש"ע אם לפניך הגון לפני לא כ"ש. ואחר שדבר אל עבדיו על זה האופן חזר הדבור אליו וא"ל אחרי הודיע אלהים אותך את כל זאת אין נבון וחכם כמוך. (ט) כיון אל שלשת המעלות אשר הכיר ממנו אין נבון וחכם כמוהו לשית אותו על ארץ מצרים. ובאומרו נבון כיון אל מעלות המדות וחכם על מעלות השכליות. ואמר אתה תהיה על ביתי. כי הכירו שהוא יודע בטוב הנהגת הבית. ועל פיך ישק כל עמי. כי ראהו פלא יועץ בענינים הכוללים אל כל המדינות והיא מעלת מלכות. ולזה אמר רק הכסא אגדל ממך: ויאמר פרעה אל יוסף ראה נתתי אותך וכו'. לפי שהרגיש בו הוד מלכות ברוח הקדש שעליו. גם כי לפי הוראות החלום כל מלכותו ושאר הארצות היו צריכים לו צורך הכרחי חשש שמא יתנו עיניו בו וימליכוהו עליהם לזה אמר ראה נתתי אותך על ארץ מצרים ומידי תהיה לך זאת הגדולה והשררה ויסר את טבעתו מעל ידו וכו'. וילבש אותו וכו'. וישם רביד וכו'. כי כל זה הוא טכסיסי משנה המלך כמו שאמר וירכב אותו במרכבת המשנה וכו'. ולזה חתם בסוף אני פרעה ובלעדיך לא ירים איש וכו'. כי זה הוא ענין המשנה ממש והנה פרעה ראה כל זה לעצה נכונה מאד כדי לבטוח בו ולהשען בנאמנותו: ויקרא פרעה שם יוסף צפנת פענח. למה שהיה להם לעינים להאיר עיני חכמיו בפתרונות ההמה לשום מחשך לפניהם לאור קרא אותו זה השם המורה על גלוי העינים וזריחת אורם כמו שאמרנו ראשונה. גם יוכלל בו אור העצה היעוצה להורותם דרך ישכון אור לשום אותם שארית בארץ ולהחיותם: וכבר יחד לי לזה בראשונה מאמר וייטב הדבר בעיני פרעה ובעיני כל עבדיו כי העצה הנכונה היא אשר תטיב עיני הבחירה לצריכים אליה בשיעור נמרץ. וזאת היתה נסבה למה שנמשך אח"כ מהתנכרותו לאחיו כי לא נתפרסם שמה רק מזה השם: ויוסף בן שלשים שנה וכו'. (י) אחר שספר איך יצא יוסף מבית האסורים ואשר היה גדול מאד בעיני פרעה ובעיני כל מצרים אמר תחלה מה ששם מגמת פני הספור להציל אותו מן האשם על בלי הגיד לאביו את כל הנמצאות אותו עד שנמשכו הדברים מאיליהן והוא אומרו כי בן שלשים שנה הית בעמדו לפני פרעה ומהידוע שכל השלשה עשר שנים שעברו לא לכבוד היה לו להודיע שהוא עבד ביד אדונים קשה שלא יתנהו לפדיון בכל ממון שבעולם מוסף על מה שיהיה הגלוי למסה ומריבה בין אביו ואחיו וגם עתה עדיין לא נתכשר הזמן כי כל כבודו היה תלוי ועומד בעיניהם עד עת בא דברו בענין הרעב כי הוא היה החדוש להם כמו שיבא. ולזה לא ראה לערער על עצמו שום דבר עד שיתחזק בממשלתו וגם כי היה לו עצה נכונה להמתין למה שיעשה מפאת עצמו כי ראה כי קרוב יומם לבא לפניו מפני זלעפות רעב ושם לבו להתעסק במלאכתו ולשמור משמרתו הוא כמו שאמר ויצא יוסף מלפני פרעה ויעבור בכל ארץ מצרים ותעש הארץ בשבע שני השבע לקמצים ויקבץ וכו'. ויצבור יוסף וכו'. כלומר ועדין בכל זה לא היה לו פנאי ולא שעת הכשר להזכיר ולהפקיד בבית אביו עד שיתאמת דברו בבוא הרעב והוא ג"כ מה שאמר וליוסף יולד שני בנים בטרם תבוא וכו'. (יא) ירצה כי לפי שילדה אותם עד עת בוא דבר הרעב קרא שם הבכור מנשה שיורו על שהשכיחו השם מכל עמלו וגם כי עדין לא הגיע שעה שיזכור ויפקד בבית אביו והוא אומרו כי נשני אלהים את כל עמלי ואת כל בית אבי ולהיות זה הענין צד עון אצלו אמר בבן השני כי הפרני אלהים בארץ עניי. ותכלינה שבע וכו'. ירצה וכן נמשך הזמן עד שכלו שבע שני השבע (יב) ותחילנה שבע שני הרעב לבא כאשר אמר יוסף כי הוא היה הענין המקווה להם לאמת דבריו ומעתה יזכיר איך נמשכו הדברים על צד היותר נאות שאיפשר. וזה כי לא יתכן בא אחיו אצלו עכ"פ כי אם בהיותו הוא לבדו המשביר אל כל עם הארץ. וזה לא יהיה רק כשתכלנה כל אוצרות ארץ מצרים ולא יהיה מוצא הלחם רק מתחת ידו ואמר שהיה זה בזמן קצר מאד על זה האופן: ויהי רעב בכל הארצות ובכל ארץ מצרים היה לחם ותרעב כל ארץ מצרים וכו'. (יב) אמר כי בתחלת הרעב היה רעב בכל הארצות הקרובות למצרים ובכל ארץ מצרים היה לחם מאשר אצרו עם הארץ בשני השבע. אמנם כשהוציאוהו מכל הארצות אשר סביבותיהם (יג) מיד ותרעב כל ארץ מצרים וכו'. כלומר שהרגישו עקת רעבון ממשמשת ובא עליהם מרוב השיירות שהיו מוציאות הלחם מכל עיר ועיר עד שצעק העם אל פרעה ללחם כלומר לתקון הלחם כי יצעקו אליו שיצוה להוציא כרוז בכל המלכות שלא יוציאו הלחם מארצם כמו שהוא מנהג המדינות תקראן אותם כאלה. (יג) ופרעה היה דוחה אותם באומרו לכו אל יוסף אשר יאמר לכם בזה הענין אותו תעשו כי הוא אפוטרופא שלי ועל פיו ישק כל עמי ויוסף לא עשה בזה כלום שהיה מכוין לתת מקום למהר זמן בו יבואו הכל אל תחת ידו ולזה נאמר והרעב היה על כל פני הארץ ויפתח יוסף את כל אשר בהם וישבור למצרים ויחזק הרעב בארץ מצרים. ונתחכם בזה מאד כי היה סבה שהם מעצמם הפקיעו השערים ומכרו ביוקר גדול עד שמכאן ואילך כאשר ישבור להם לשער ההוא ועוד לא יהיה להם עליו פתחון פה אבל יקבלו בסבר פנים. ומעתה כל הארצות באו מצרימה לשבור אל יוסף כי חזק הרעב בארץ: וירא יעקב כי יש שבר במצרים אחר שנתפרסם בארץ כנען כי אין לחם בכל ארץ מצרים באה השמועה כי פתח המלך אוצרו והוא משביר לכל עם הארץ וכבר הביאו ממנו קצת (יג) לזה נאמר שראה יעקב כי יש שבר במצרים במקום מיוחד ויאמר לבניו למה תתראו עשירים מופלאים במה שתקוו לקנות תבואה מן השיירות ביוקר מופלא כמו שחוייב מהיות מוצא הלחם ממקום אחר, ונוסף עליו משא הוצאות הדרך הרב ההוא. שמעו שמוע אלי ורדו שמה ושברו לנו משם כמו שהם שוברים. ונחיה בהם ולא נמות על ידם, אם יחזיקו אותנו לעשירים ביותר כי כשתכלה פרוטה מכיסם יאספו עלינו והכונו. ומלת תתראו לפי שמוש ההתפעל תורה על שכבר יהיו מראין עצמן יותר עשירים ממה שהיו. כי המתהוה זולת המראה כאומרו (משלי י״ג:ז׳-ח׳) יש מתעשר ואין כל מתרושש והון רב. (יג) ואיפשר שכבר היו נמנעים הבנים היקרים לבוא שם מיוקר נפש וכדי שלא להתבזות ללכת לבקש אוכל להשיב נפש אל ארץ אחרת כאנשים קלים ופוחזים לזה אמר להם אביהם למה תתראו. (יג) כלומר שאין מההכרח שיראו עצמם בדרך אשר הם הולכים להודיע מי הם ומי אביהם. והוא מה שאמר להלן ויבאו בני ישראל לשבור בתוך הבאים וכו'. וירא יוסף את אחיו ויכירם ויתנכר אליהם שיראה כי מצד בואם על זה האופן שהוכרחו עליו כי כבד הרעב היה כן שבראות אותם יוסף התחיל להכירם. אמנם התנכר אליהם כי נסתפקו אצלו עד שדבר עמהם קשות וגמר הכרתו כמו שנאמר אחר כן ויכר יוסף את אחיו והם לא הכירוהו. וירדו אחי יוסף עשרה לשבור בתוך וכו' לפי שעקר הסיפור להגיע עד סוף מה שאמרו אחי יוסף ונראה מה יהיו חלומותיו לזה אמר וירדו אחי יוסף עשרה ולהודיע כי כל מה שיבא מספורם אירע לכל אחיו ולא לקצתם כמו שכלם נזדמנו בענינו תחלה זולתי בנימין כי כמו שלא היה עמהם כן לא שלחו אביו עמהם פן יקראנו אסון. והנה עם זה נשלם מה שרצינו אליו במספר החלום הזה ופתרו על נכון אשר בו נתבאר איך האור האלהי הזריח שמש צדקה רוח והצלה לכל הארצות האל ע"י זה הצדיק להחיות את נפשם. וכמו שאמר בסוף הענין (בראשית מ״ז:כ״ה) החייתנו נמצא חן וכו' ויותר מהמה לבני ישראל עם קרובו אשר על ידו נתגלגלו וירדו למצרים למצוא להם שה אובד הנבחר אשר נדח מהם זה כמה ולכלכל עצמם שם בניהם ונשיהם וטפם במעלה וכבוד גדול כמו שנאמר על זה (שם מ"ה) ועתה אל תעצבו וכו'. כי זה שנתים הרעב וכו'. מהרו ועלו אל אבי וכו': וכלכלתי אותך וכו'. וסוף והנה עיניכם רואות אשר מזה עם כל מה שנאמר ראשונה משמוש זה השם בכל ארבעת שפטיו הטובים והמעולים אשר ישמש לכל מיני תשמישיו נהלל ונשבח לעושה אורים גדולים ברוח פיו כי לעולם חסדו:

21. _.29.1.12

    כי הוא מה שרצוהו חז"ל במאמר ההוא שזכרנו ראשונה אמר שמחה לאיש במענה פיו וכו'. כי להיות ענין המציאות וקיומו והתמדתו הוא המשמח אלהים חיים ומלך עולם. ועל דרך שאמר המשורר (תהילים ק״ד:ל״א) ישמח ה' במעשיו כמו שנתבאר בשער הראשון. אמר שמחה לפני הקב"ה כשאמר יהי אור ויהי אור לפי שהעניינים האלה הנכללים במלת אור הם עיקרי פעולות המציאות עמודיו ואדניו בכל מה שיעשה להם ועבדו והוא מה שביארו בטוב במה שיביא ראיה מהכתוב האומר אור צדיקים ישמח וכו'. כי האור אשר יכלול כל העניינים הנזכרים הוא אשר ישתמשו בו הצדיקים בפעולותיהם המיוחדות אשר ביארנו למעלה כל אחד ואחד לפי ענינו והוא המשמח אלהים כאשר אמרנו ודבר בעתו מה טוב כי כל דבר ודבר נתבאר ממה שיצאה טוב פעולתו אל המציאות בעתו הנכון על יד הצדיק ההוא המיוחד אשר הוציאו והדומים אליו כמו שהיה למוד השמוש הראשון על יד הכתוב האומר הבקר אור והאנשים שלחו כו'. והשכמתם בבקר ואור לכם ולכו (שמואל א כ״ט:י׳) וכיוצא אשר מזה המין הוא מה שאמר אור צדיקים ישמח ונר רשעים ידעך. כי עין רשעים שמרה נשף וכמו שפי' ראשונ'. והענין השני ע"י יוסף ויתרו וזולתם המשתתפים בטוב העצה ויושר ההנהגה אשר נאמר עליהם (משלי ד׳:י״ח) ואורח צדיקים כאור נוגה אשר עליו נאמר. וייטב הדבר בעיני פרעה ובעיני עבדיו כאשר כתבנו. והשלישי אשר יעלו למעלת טוב ההשערה למשרי קטרין ולפשר חלמין כמו שהיו כל החכמים החרטומים והפותרים ועילאה מנהון יוסף בדורו אשר נקרא שמו צפנח פענח. ודניאל בדורו די נהירו ושכלתנו אשתכח ביה. אשר אלה עלו למעל' מהחכמה ההיא אל רוח הקדש אשר אליה יצדק עליהם יותר זה השם המאיר והמזהיר כמו שנתבאר. והד' והוא מה שיזרח אור הצלה והרוחה לסובלי צרות התלאות וחשכן כמו שהיה גם כן על יד יוסף לאחיו אשר עליה נאמר והנה עיניכם רואות כנזכר. וכמו שבא על ידי מרדכי ואסתר בימי המן אשר שם (אסתר ח׳:ט״ז) נאמר, ליהודים היתה אורה וכו'. וכמו שהיה הענין בימי החשמונים אשר היו אנשים צדיקים ושלמים בהפיל תחת רגליהם היונים הארורים אשר עמדו ברשעתם להחשיך אורם ולהשקיע שמשם בנטל מעליהם הג' פנות המפורסמות אשר בית ישראל נכון עליהם. והם מילה חדש ושבת כי המילה היא עיקר ושורש האמונה האלהית כמו שכתבנו בשער י"ח והחדש הוא מורה על ההצלחה המקווה לאומה הזאת לימות המשיח שאף הם עתידים להתחדש כמותה כמו שעל זה נבאו כל הנביאים ושאר הדמויים אשר לאומה הזאת עם הלבנה יתבארו יפה בפרשת החדש שער ל"ז ב"ה. והשבת הוא רמז אל התכלית העליון והוא הצלחת העולם הבא וכמו שאמרו ז"ל (ברכות ל"ד:) כל הנביאים כלן לא נתנבאו אלא לימות כמשיח אבל לעולם הבא עין לא ראתה אלהים וכו'. ועל התנכלם אלינו על ג' עניינים הללו אמר המשורר על עמך יערימו סוד ויתיעצו על צפוניך (תהלים פ"ג) אמר שהם מערימים סוד על ענין האמונה שבעבור' יקראו עמך והם מתייעצים על שני העניינים הנשארים שהם צפונים ומקוים לעתיד כמו שאמרו (שוח"ט תהלים ד') על ימות המשיח כי יום נקם בלבי וכו' (ישעיהו ס״ג:ד׳) דאפילו ליבא לפומא לא גלי דעל עולם הבא נאמר (תהילים ל״א:כ׳) מה רב טובך אשר צפנת ליריאיך. והוא אומרו ויתועצי על צפוניך וזהו טעם התקון שאמר' (בעל הנסים דחנוכה) לשכחם מתורתך ולהעבירם מחקי רצונך. כי במנוע מהם המילה ישכחום מתורתו באמת כי מי שאינו במילה אינו באמונת התור' ולא בנותנה כי על זה היו גוזרין שיכתוב כל איש מישראל על קרן שורו שאין לו חלק באלהי ישראל (ויקרא רבה י"ג) שכבר כיונו להשכיח עמו שמו ומצות חדש ושבת הם עניינים נסתרום ראוי שיקראו חקים לפי העלמם ועוצם פליאותם. והנה כשהביט יי' וראה רוע כונתם וזדונם ועמד בעת צרתם והעביר חשכתם והזריח אורם כי על כן באו בניו לחצרות קדשו והדליקו נרות של ישועה והצלחה. ועל דרך שאמר (תהילים ל״ד:ו׳) הביטו אליו ונהרו ופניהם אל יחפרו. כי אלו הצדיקים הביטו אליו יתברך בליל חשכתם ובעוצם אפלתם ונהרו מאור הצלתו וישועתו ולא עתה פניהם יחוורו והיא עניין אור המנור' הטהורה אשר הראה את זכרי' הנביא כמו שבא פתרונה לסוף, זה דבר יי' אל זרובבל בן שאלתיאל. לא בחיל ולא בכח כי אם ברוחי כו' (זכריה ד׳:ו׳). והנה עם זה נתבאר כי האור הזה המיוחד לצדיקים נתבאר כל דבר ודבר בעתו אשר קרה הענין ההוא על יד הצדיק או הצדיקים ההם כי על זה אמרו ודבר בעתו מה טוב. והנה לפי שבעת קץ הפלאות עתידות כל מיני ההצלחות האלו להתחבר ולחול על ראש האומה הנבחרת לזה הזריח עליהם הנביא במאמריו. כמה מאורות זה גדול מזה באומרו (ישעיהו ס׳:ב׳) קומי אורי כי בא אורך כו'. כי הנה החשך יכסה ארץ וערפל לאומים ועליך יזרח יי' כו'. והלכו גוים לאורך ומלכים ננגה זרחך. הנה הנם כמספרם ועליך לתת את משפטם ולהיות כל המאורות האלו זורחים אז להם ומאירים עליהם תמיד בלי הפסק אמר הנביא (שם) לא יהי' לך עוד השמש לאיר יומם וכו'. לא יבא עוד שמשך כו'. לומר שלא יהי' השמש דרך משל משמש היום לבד ושוקע בליל' כמנהגו עד עתה אבל שישמש תמיד עד שיהי' כל הזמן שוה בענין האור ולא יבא עוד השמש כמנהגו וכל זה למה כי יי' יהיה לך לאור עולם וכו'. ועל זה המשל אמר (שם ל') ואור החמה יהי' שבעתים כאור שבעת הימים כי כשישמש אור החמה יומם ולילה יהי' שמושו בז' הימים כפל ממה שהיה רגיל לשמש שכפל שבעה הוא שבעתים כמו שכפל מאה מאתים ולקח זה המספר כי הוא הסבוב הראשון אשר ממנו חוברו כל שאר הסבובים הגדולים וזה המשל הוא כענין אומרם ז"ל (ב"ב ע"ה.) פני משה כפני חמה פני יהושע כפני לבנה: ויתכן גם כן שאל אלו ההצלחות העתידות כיונו חז"ל באמרם שמחה לאיש זה הקב"ה שנקרא איש מלחמה כי בימים ההם ובעת ההיא ראוי ליקרא כן באמת וכמו שאמר (ישעיהו מ״ב:י״ג) כאיש מלחמות יעיר קנאה כו'. (זכריה י״ד:ג׳) ויצא יי' ונלחם בגוים ההם כו'. ואז יהי' סוף אשר נאמר עליה (שמות י״ז:ט״ז) כי יד על כס יה מלחמה ליי' בעמלק מדור דור. ואז ישיש וישמח עלינו לטוב באומרו יהי אור ויהי אור כי אור צדיקים ישמח ואז יהי' באמת דבר בעתו מה טוב. וכמו שאמר בסוף הפרש' שזכרנו (ישעיהו ס׳:כ״ב) הקטן יהי' לאלף והצעיר לגוי עצום אני יי' בעתה אחישנה וזה מה שראיתי לבארו בזה השער:

22. _.30.1.1

    יבאר שהשלמים הם גרי הצדק אשר בארץ המה ימי שני מגורם והחסרים הם כתות ראשי עם הארץ התושבים בה ושזה יוכר במעשיהם ובדיבורם:

23. _.30.1.2

    ויוסף הוא השליט וכו' ויבואו אחי יוסף וכו'

24. _.30.1.3

    במדרש (תנחומא פ' ויגש) אמר רבי יונתן אמרו מלאכי השרת בואו ונראה לשור וארי מתוכחים זה עם זה החכמה תעוז לחכם יותר מעשרה שליטים אשר היו בעיר (קהלת ז'). החכמה תעוז לחכם זה יוסף שנאמר אחרי הודיע אלהים אותך את כל זאת אין חכם ונבון כמוך, מעשרה שליטים וכו' אלו אחי יוסף שנאמר וירדו אחי יוסף עשרה שהיו יכולין להחריב את מצרים והוא בחכמתו נצחם:

25. _.30.1.4

    *תוכן דבריו, הנה נשמת האדם שהוא חלק אלקי ממרומים הוא פה עלי ארץ לוטה בשמלת הגוף והגויה כגר בארץ נכריה, וידוע לכל, כי הגר אם יחפוץ לגור על אדמת נכר בהשקט ובבטח' צריך לסבול במנוח' ובלי תלונה חרפת העוני לרוב, גם יוכרח לפעמים לעבוד עבודה קשה למען החיות נפשו, ואף כי ברצותו לקנות שם עושר ונכסים, גם יוכרח לחזק טבעו ולסבול שינוי הטבע והמזג אשר ליושבי הארץ ההיא, המתחלף לרוב מטבעי ומזגי יושבי ארץ מולדתו, גם רבת תשבע לה נפשו צער ועצבון רוח בעבור חלוף לשונו מלשון ושפת עם הארץ, ואם בכל זאת נראה בכל העתים ובכל המקומות, כי כמה גרים ישאו ויסבלו כל התלאות האלה. רק למען השיג תועלת גופנית לקנות שם קנינים זמנים החולפי' ועוברים, הלא מזאת יוכלו כל השלמים המתגוררים פה עלי אדמות, לקחת מוסר לשאת באהבה ובנחת כל עמל ותלאה זמנית, למען הקנות לנפשם על ידם השלמות האמיתית שהוא קנין רוחני ונצחיי, ואף כי בשומם על לב, כי מקרי הזמן ופגעיו האחוזים והדבוקים בחיי האדם עלי ארץ, הן הם בעצמם מזכים ומטהרים נפש הצדיק והשלם מחלאת מדותיו, למען יתוקן יותר לקנות השלמות האמיתית אשר תנחילהו נחלת עולם הנצחיי. כמאחז"ל "העולם הזה דומה לפרוזדור" וכו' "התקן עצמך בפרוזדור" ר"ל שכמו שכל הרוצה להכנס אל חדר בית המלך הפנימית להראות לפני המלך היושב שמה על כסא המלכות, צריך להתקשט ולתקן מלבושיו תחלה, בחצר החיצונה, כן יסבול האדם מקרי העולם הזה ופגעיו בשובה ונחת, ויחשבם רק לאמצעים לחקן נפשו ולישר תכונותיו ומדותיו, למען יכשר על ידם להיות מרואי ה' בעולם הנצחיי, ונמשך מזה כי השלם האמיתי אחרי דעתו זאת לא ירגז ולא יתעצב כאשר יקרוהו לפעמים מקרי הזמן הרעים, ורק מדי שכחו כי יחסו בעולם הזה בימי חיי הבלו, כיחס הגר בארץ נכריה, ויחשב עצמו לאזרח הארץ. אשר נטה שם אהלו לשבת לנצח, כמאה"כ מחסרי הדעת כחלה "קרבם בתמו לעולם משכנותיו לדור ודור (תהילים מ״ט:י״ב) הלא אז יכאב לבו ונפשו עליו תאבל, כאשר תבואהו שואה או מקרה רעה, וע"ז רומז הכ' באמרו "וישב יעקב בארץ מגורי אביו" טרם יחל לספר רוב הצער והיגון, אשר הי' לו באבדן יוסף בנו ממנו, להורות בזה, כי רק בעבור חשבו לשבת לבטח כאזרח רענן בארץ אשר אבותיו חשבוהו רק למגור לזמן קצר, התעצב על הרעה אשר באה לו לפתע פתאום באבוד יוסף אהובו ממנו, וזש"א חז"ל בסמכם על הכתוב הזה, "ביקש יעקב לישב בשלוה קפץ עליו רוגזו של יוסף" ר"ל רק בעבור שחשב ישיבתו עלי ארץ שלוה ושקטה התרגז והתעצב על האסון אשר קרהו כי טרף טרף יוסף, ע"כ גם מזה נוכל לקחת מוסר, כי מחובת השלם לחשוב תמיד את עצמו עלי ארץ כאורח נטה ללון רק בבית מלון, והעולם הזה דומה רק לפרוזדור ולחצר הבית, ומי זה יחפוץ שהבית שער והחצר החיצונה יהי' משכן מלך וארמון שרים. הלא לאולת וסכלות תחשב לאיש ההוא ? אח"כ הוסיף הרב ואומר כי יען שרוב פעולות האדם עלי ארץ יעשה באמצעות הדבור. אשר בו יוציא מחשבותיו החוצה לאחרים לבצע מזימתו. ע"כ הושאל שם דבור ולשון להורות גם על מנהג ואופן פעולות האדם כמאה"כ "ומדבר כלשון עמו (וכבר אמרו קצת החכמים שמלשון כל עם נודע מהותו ואיכותו המוסרית, אם הולך מישרים או פורע מוסר הוא) וע"כ כמו שלשון הגר שונה מלשון יושבי הארץ, כן ראוי גם לשלם האמיתי שיהי' דבורו, ר"ל מנהגו ומעשהו פה עלי ארץ שונה מלשון שאר יושבי הארץ אשר רק כמנהג הבהמות ינהגו, וכמו שכל אלה רק בתנועת גופם ואבריהם החזקים יודיעו תשוקתם הבהמית לזולתם. וזה היא דיבורם כן גם האנשים הפראים אשר רק בחחק יד ובכלי מלחמתם ישתדלו להפיק זממם, נדמה דיבורם זה, ר"ל אופן התגלות מחשבותם ותכונותיהם הרעות, כדבור בהמות שדי וחיתו יער. תחת כי החכמים האמיתיים אשר רק בחכמ' יעשו כל מעשיהם ודבריהם רק בנחת נשמעים. להם לבד ייוחס דבור האדם, שהוא דבור השכל המושל על התשוק' הבהמית, וע"ז רומז המדרש לדעת הרב בקראו דבור הראשון בשם דבור השור אשר רק על בלילו יגעה, ודבור החכם והשלם בשם ארי מלך החיות יכנה, להורות על דבור שכלי המושל על התשוק' הבהמית, ויען כי בספור פרשתני שכחו אחי יוסף מעלת שלמותם, והראו רק כח גבורתם הגופנית להרע לאחיהם החלש אשר נפל בידם, תחת כי יוסף הראה רק חכמתו ותבונתו ותומת לבו וצדקתו, אמר המדרש ד"מ "אמרו מלאכי השרת בואו ונרא' לשור וארי מתוכחים זה עם זה, והחכמה תעוז לחכם יותר מעשר' שליטים וכו' אלו אחי יוסף וכו'.- אם האיש האלהי הנו מתגורר בארץ הלזו. ראוי ונאות לו כי כמקרה הגר גם הוא יקרהו: הקודם הוא מבואר מצורת האיש עצמה וטבע תולדתה כי רחוקה היא משבת בארץ מאפליה אמנם מקומה הטבעי הוא עם אלהין די מדרהון עם בשרא לא איתוהי כי על זה אמר המשורר (תהלים קי"ט) גר אנכי בארץ אל תסתר ממני מצותיך. וזה שכבר יסתיר אדם סודותיו מזולתו להיותו שפל בעיניו כי לא יאות להמתיק סודו כי אם לבן גילו ומרעהו כמ"ש (שם נ"ה) ואתה אנוש כערכי אלופי ומיודעי אשר יחדו נמתיק סוד. ואם כן איך ימתיק האל יתעל' סוד מצותיו עם האדם השפל היושב על חוג הארץ ולזה אמר שכיון שהוא גר בארץ כי אין משם עקר תולדתו אבל הוא תושב אצל העליונים כבר הוא ראוי שלא יסתר ממנו מצותיו מפני ריחוקו כי קרוב הוא והוא מה שרצה באומרו (שם ל"ט) כי גר אנכי עמך תושב ככל אבותי, ירצ' אע"פ שבמעשי נעשתי גר עמך הנה מצד תולדת צורתי אנכי תושב ככל אבותי. וכן אמר במקום אחר (ד"ה א' כ"ט) כי גרים אנחנו לפניך ותושבים ככל אבותינו וזה הטעם הנכבד אשר יקראו בשם עם הארץ לכל שאינו בשלמות נפשו אם בתור' ואם במצוה כראוי כי הוא באמת אינו מחשיב עצמו כגר בארץ אבל הוא תושב מתאחז בה ומתדבק בעבודת' אמנם החכמים המחשיבים עצמם לגרים בתוכה ומכינים מושבם בעולם הרוחני לשבת שם עד עולם אינם מעם הארץ אבל מגרים כי זה הענין המעולה הודיע התנא כמו שאמר (אבוא פ"ד) העולם הזה דומה לפרוזדור בפני העולם הבא וכו'. כמו שיבא ודי בזה לביאור הקודם ואולם עם זה חויב הנמשך והוא שיש עליו לסבול קצת מקרי הגר ותלאותיו לפחות בשני ענינים שהם היותר מפורסמים הנמצאים בתיי הגרות, האחד כי הגר הגר בארץ רחוקה מאד מארץ מולדתו הנה הוא בלתי חושש על כבודו באשר הוא שם כאילו היה בתוך עמו וכבר יסבול שם חרפת העוני וכל המלאכה נמבזה ונמס על שכמו ישאנה כי לריוח הממון יבקש שם ולא לשאת בתם או אחותם וכמו שפירש במאמר למה תתראו בשער הקודם. ולפי שכבר ירא' שכל ימי היותנו בגלות היה האל יתברך בלתי חושש על דבר כבוד שמו המחולל בגוים אמר (ירמיה י"ד) מקוה ישראל מושיעו וכו'. למה תהיה כגר בארץ וכאורח נטה ללון. למה תהיה כאיש נדהם כגבור לא יוכל להושיע. ואתה בקרבנו יי' ושמך עלינו נקרא אל תניחנו. שיעורו וביאורו למה תהיה כגר בארץ אשר אין מכירין אותו וכאורח נטה ללון לבד שאפילו שמי לא הגיד להם ולזה אין אתה חושש לתת כבוד לשמך ולזכרך ואתה בקרבנו אתה יושב מעולם ואינך גר ושמך עלינו נקרא יי' אלהי ישראל ואינך כאורח נטה ללון. הנה א"כ לא נשאר רק שיאמרו שאתה כאיש נדהם כגבור לא יוכל להושיע וכדי בזיון ולזה אל תניחנו. והוא מאמר משה אדוננו (במדבר י"ד) ואמרו. מבלתי יכולת ה' ומאמר המשורר (תהילים קט״ו:א׳) כי לשמך תן כבוד וכו'. ואיך שיהיה למדנו מה שאמרנו מדרך הגרים ומדתם אצל זה. ועל זה סמך מי שאמר (חגיגה ט"ז.) הרואה שיצרו מתגבר עליו ילבש שחורים וכו' וילך למקום שאין מכירין אותו כי באדם חשוב המחלל שם שמים במקומו הוא מדבר. והענין הב' הוא מה שסובל הגר אשר כזה צער חלוף הטבעים ושנוי המזגים אשר ליושבי הארצות ההם אשר המיוחד אל ההתחלפות ההוא הוא חלוף הלשון והדבור כי הוא לא ישמע שפת הארץ ההוא גם המה לא ישמעו אליו כי בלשון אחרת ידבר עמהם ואם היה לשונו גרוע מלשונם יבזהו ואם הוא יפה לא יכירהו ובין כה וכה יכבדוהו בפיהם ולא ידע יצערוהו במתג שפתם ולא יבין למו וכבר נכלל זה הצער בתוכחות על עון אמר (דברים כ״ח:מ״ט) ישא ה' וכו' גוי אשר לא תשמע לשונו והוא מבואר. והנה אם האיש האורח יבחר לסבול אלי העניינים הקשים לבקשת הממון אשר הוא מעותד שיקחוהו מידו בבואו בדרך וגם כי יגיע אל ביתו וצרור כספו בשקו מי יאמר לו שיתקיים בידו כימות ענה עליו מה לעשות בגרות האנשים האלהיים אשר עמדני עליו כי כל עסקם ועמלם מקטנם ועד גדולם הכל הוא להם לכבוד ולתפארת כמו שהיה הענין ברבי אלעזר בן חרסים (יומא ל"ה:) וחביריו הגרים בארץ לא להם אשר מאסו הכבודות המדומות ועשו חיל מהדברים המיוחסים לגופותיהם. וכמו שאז"ל (ר"ה י"ז:) לשארית נחלתו שעשה עצמו כשירים וכו'. וגם לא יירא שמא יגזלוהו מידו ולא לו יהיה כמ"ש (ב"ב י"א.) מונבז המלך ואני גנזתי לעצמי שנאמר (דברים כ״ד:י״ג) ולך תהיה צדקה. והחכם אמר (משלי ה׳:י״ז) יהיו לך לבדך וכו'. גם המשורר (תהילים מ״ט:י״ח) אל תירא כי יעשיר איש וכו'. כי לא במותו יקח הכל וכו'. אך כמו שיתבאר שער ל"ב ב"ה. גם הריוח ההוא לא יעתק ממנו לעולם כי הוא יעמד חי עמו לנצח נצחים. וכמו שאמר (דברים ו׳:כ״ד) לטוב לנו כל הימים. למען ייטב לך והארכת ימים (שם כ"ב) ואמרו ז"ל (קידושין ל"ט:) לעולם שכלו טוב לעולם שכלו ארוך. כי לכל אלו הסבות חוייב להם לסבול המין הראשון הזה מתלאות הגרות והוא להפרד מכלל האנשים תושבי הארץ בענין העסקים הגופיים ודמיונות העושרים והכבודות הנכריות אשר ההשקפה אל זה העולם ועל עסקי הצלחותיו וכל מבוקשיו תשביע בצחצחות הנפש הזכה ותשקיט כאב התלונות והתרעומות ולא ימצא אתו מחוסר כל דבר כמו שהעיד הכתוב וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד והחכם נמשך אל זה הענין האמתי אמר את הכל עשה יפה בעתו וכו' (קהלת ג׳:י״א). וכאלו אמר שהיות כל ענייני זה העולם על השיעור ההוא מהחסרון אשר הם עליו הוא היותר נאות והיותר יפה שיתכן להיות להעיר על טבע מהותו שהוא אינו אלא כמו שתארו החכם במאמר ההוא שזכרנו שהוא כפרוזדור ובית שער לעולם הבא שהוא ההיכל לפנים ומעתה המתלוננים ממנו ויכרזו עליו תמיד לאמר כי קצר המצע מהשתרע להיות בו בכלאות נפשם אף כי רבו כמו רבו חסרונותיו תלאותיו וקורותיו, טפשות לבם וסכלותם גרמה להם את כל הצעקה והתלינה הזאת כי לא השכילו גם לא הכירו את אשר נלונו עליו שראתה שתבקש לבוא אל בית המלך ותגיע אל החצר אשר לפני שער הבית ושמה תבקש כסא כבוד ושלחן ערוך ומנורה מאירה על עבר פניה ומטה כבודה יוצע שש ורקמה תחתיה ולא תמצא לא על המלך ולא על ביתו תלונתך כ"א על פתיותך וסכלותך לחושבך לבית מנוחה מקום הבלבול והמבוכה אשר לא יעשה רק לצורך הכנסה והרכיבה ולעלות משם אל התיכונה ומן התיכונה אל השלישית. ואתה כאשר תבקש לך את כל הגדולות האלה אשר תשאלך נפשך התיצב והכן לך אל גרם המעלות להיות לך מהלכים בין העומדים בעלייה התחפש ובא עמהם חדר בחדר ולא תהיה שם כאורח והלך ושם תמצא שלחן ומטה וכסא ומנורה כיד המלך. וכן הדבר באמת המבקש בעולם הזה חיי השקט ובטחה בלי יגון ואנחה ומרגוע מנוחה בלי עצב ודאגה הנה ישוה לו למבקש שהפרוזדור יהיה טרקלין. אמנם כשתחשוב אותו כאשר הוא הנה לא תיצר לנפשך על אשר יחסר שם מכל צרכיך. אבל תודה ותשבח למה שנזדמנו לך בו מהעניינים לטובתך ולהנאתך כמוצא מציאה במקום שאין דרכה להמצא ואם אח"כ נטלה ממך אין לך להתלונן על לקיחתה אבל להחזיק טובה וברכה על מה שהשתמש בה כמו שעשה איוב בהכירו את כל אלה אמר יי' נתן ויי' לקח יהי שם יי' מבורך (איוב א׳:כ״א) הורה שאין מדרך הפרוזדור שיהיה בו האדם ברוב הטובות ההנה כי אם בתירת מתנה וכאשר לקחם מאתו מדידיה שקל. ואם באמת ובתמים לחזות בנועם הטובות האמיתיות חשק לבם קום עלה בית אל ושב שם לבקר בהיכלו ושם תמצא מעדנים לנפשך ואכלת שם לפני יי' אלהיך כנפשך שבעך. וכמו שאמר המשורר (תהילים ל״ז:ד׳) והתענג על יי' ויתן לך משאלות לבך. הלא המה אלה דברי קושט ואמת המתבונן בהם תנוח נפשו מכמה טרדות ובהלות אשר עטרוה ותטיב פעליה ויאשרוה. וכל זה מה שרשמו התנא בכנותו זה העולם בשם פרוזדור אשר כיון בו אל שני העניינים יחד. האחת מה שאמרנו מהיות החיים בו חיי גרות ועראי כמו שהוא הענין בתשמישי הפרוזדור. והשני להבטיח על העולם העליון הרוחני הסמוך אליו אשר היא עקר מציאותו והצלחתו וזה מכח ההצטרפות כי הפרוזדור במה שהוא פרוזדור לו טרקל כמו שהטרקלין במה שהוא טרקלין לו פרוזדור והוא מבואר. וכן העולם הזה במה שהוא מקום הכנה והזמנה יחוייב שימצא הענין העקרי אשר הוא הזמנה אליו כמו שהענין האלהי ההוא במה שהוא תכלית האדם וסוף הצלחתו חוייב שימצא המקום אשר בו תושלם הכנתו. וכל זה מה שירחיק ההשתמש בו רק בכל מה שיהיה הכנה וסיוע להגעת טוב ההצלחה ההיא אף כי תהיינה הצלחות העולם הזה דבר שיהיה בהם צד ממשות כ"ש כי במעט עיון יתבאר שהמה הבל ורעות רוח. והנה אין אונאה לאדם להעזב מעסקי ההבל המוחלט להשתדל בעסקים שיהיה בהם ריוח גדול ואף כי יהיה על הספק כ"ש בעסקי חיי עולם שאין להם סוף הבטוחים מפאת השכל הישר ומכח ההצטרפות שאמרנו. וזו היא עצת ה' השלמה אשר אמר התקן עצמך בפרוזדור קודם שתכנס בטרקלין. ואתה תחזה מכל מה שהצענו כוונת חז"ל כמ"ש (ב"ר פ' פ"ד) אמר ר' אחא בשעה שהצדיקים מבקשים לישב בשלוה בע"הז השטן מקטרג ואומר לא דיין מה שמתוקן להם לע"הב אלא שמבקשים להם שלוה בע"הז. מניין אתה יודע שהרי ע"י שבקש יעקב אבינו שלוה בע"הז קפץ עליו רגזו של יוסף דכתיב וישב יעקב וכו'. אלה תולדות יעקב יוסף וכו'. וזה שהצדיקים כשמבקשים שלוה בע"הז הלא הם כמבקשים שיהיה בית השער מקום מקדש מלך וכאלו הם מעבירין מעלת הטרקלין אל הפרוזדור והכתוב אומר (בראשית ט"ו) ואתה תבא אל אבותיך בשלום (ישעיהו נ״ז:ב׳) יבוא שלום ינוחו על משכבותם וכו', כי אין שלום שלם אמר ה' רק בעולם ההוא ולזה מוצא המקטרג מקום לקטרג כנגדם במה שאותה נפשם ללחום במנעמי הפרוזדור ומטעין אחרים שיטלו ק"ו מהם ולזה הקב"ה מקבל הקטרוג ומגלגל עליהם ייסורים וטרדות עד שיהיה יישובם בעולם הזה דרך גרות ועראי כמו שאירע הענין הזה בעצמו ליעקב אבינו שאחר שראה עצמו ניצול מכל צרותיו וראה עשו אחיו שברח מפניו וילך אל ארץ אחרת הזיח דעתו עליו ובקש לישב בשלוה בארץ מגורי אביו כלומר במקום שאין ראוי לאבות רק להתגורר בו כמו שאמר כי גרים אנחנו לפניך וכמו שנתבאר לזה קפץ עליו רגזו של יוסף אשר סבל צרה צרורה מיום הלקח אותו מאתו כמו שאמר (בראשית מ״ד:כ״ח) ויצא האחד מאתי ואומר אך טרוף טורף ולא ראיתיו עד הנה. וכולה האי ועדין נכפלו צרותיו בצער הרעב ושלוח בניו מאתו וכל הקורות אותו כשאמר יוסף איננו ושמעון איננו ואת בנימין תקחו עלי היו כולנה כל זה היה ממעשה הגרות ומטבע עניינו כי עקר יישובו נכון לפניו בארץ החיים גם מה שנתחדש על הבנים מצער והעצבון על כל זה עם היות שנלכדו ברשת זו טמנו להם לסבה שנזכרה שם כיון שכוונתם היתה לשמים כמו שאמרנו היה ראוי שלא יאונה להם כל הצער ההוא אם לא מתורת הגרות הזה בסבלם התלאה הראשונה משתי תלאותיו שזכרנו כמו שהוא מבואר מעניינם. אמנם הענין השני אשר הוא סבל התחלפות הדבור הזר ולשון נכריה הנה גם הוא ענין נכבד מאד כשתשים אליו לבך. וזה ששפת כל הארץ אזרחיה ותושביה הלא הוא הדבור החיצוני המוציא תשוקתם הבהמית והמפרסמת לחוץ ודורש אותה תמיד בכל פה. אמנם דבור הגרים והנכרים בה הוא הדבור הפנימי השכלי אשר מעשיהם הטובים מוכיחים עליו גם לשונם הקדוש מסכימים עמו כמו שאמר החכם (משלי ט״ז:כ״ג) לב חכם ישכיל פיהו וכו'. וכבר ישתתפו אלו האנשים תושבי הארץ במה שיסכים דבורם עם רצונם הדמיוני עם מיני הב"ח שאין דיבורם רק מה שיסכימו פעולותיהם על טבעי בהמיותם. וזה כי כמו שטעם חוקי הב"ח ונימוסיהם ומעלת קצתם אל קצתם והכנעת קצתם אל קצתם אינו אלא בחוזק גופותם וכלי מלחמתם דכל דאלים גבר. כן האנשים האלה כל ישעם וחפצם הוא בזה הדיבור החיצוני ובמעשים המסכימים עמו והנמשכים אליו וכל מה שירצו דמיוניו הבהמיים. וכאשר לא יספיק להם הדבור גם המה כבהמות נדמו לריב ולהלחם בכובד גופם וחוזק איברים. כמ"ש החכם שפתי כסיל יבאו בריב ופיו למהלומות וכו' (משלי י"ח). אם שיהיה דבורם עצמו הוא המהלומות והמכות עצמם כמ"ש (ירמיה י"ח) לכו ונכהו בלשון. או שיהיה דבורם בקשיו וחזקו קורא ומכין למכות ופצעים גדולים ועצומים. אמנם חקי האנשים האלהיים הגרים בארץ לא להם כאשר הונח וכל מעלתם ויחסם הנה הנם בדיבור הפנימי השכלי המעולה אשר בו הם עושים כל מעשיהם ובו נוצחים כל מיני מלחמותיהם. וכמ"ש החכם (קהלת ט') טובה חכמה מגבורה, טובה חכמה מכלי קרב. כי חוזק החכמה ונצחונה שהוא הדבור הפנימי הוא ענין אינושי שכלי וחוזק הכלי קרב והדבור המביא להם הוא ענין בהמי וכבר הועד במלאת הארץ דעה את ה' וכתתו חרבותם לאתים וכו' (ישעיהו ב׳:ד׳). ירצה שלא ישתמשו עוד בכחות הבהמיות ובנמשך מהם האמנה שכבר הצריכה התורה להכות כסיל מאה או ארבעים ולהשמיד ולהרוג בכל מיני מכות ומיתות כי הוא אשר ראוי להם להחזירם לכלל אנושותם כאשר יצאו לגמרי. וכמ"ש החכם שוט לסוס מתג לחמור ושבט לגו כסילים (משלי כ"ו). ירצה כי לסכלותם וחוסר לבם ודעתם ישוו להם או יעברו מהם וצריך לנהוג בהם כמנהג הב"ח עד שיוסר הסכלות ההוא הגדול מהם כי בזה לא יוציאום ממשפטיהם כאשר ישתתפו עמהם אלא שידמו בזה אל הב"ח המייסרים אותם וזהו שסמך (שם) אל תען כסיל באולתו וכו'. ענה כסיל כאולתו וכו'. כלומר אין הכונה בשתענה כסיל באולתו להכותו בשוטי' ובעקרבים כדי שתשוה לו גם אתה להיות מכלל הב"ח שמשפטם וטעמם אינם אלא בכלי מלחמתם להכות ולפצוע. אבל ענה אותו על זה האופן פן יהיה חכם בעיניו לשפוט שבהמיותו הוא עקר ויתפשט הבהמות לרבים מעמי הארץ ויספיקו הייסורים להעמיד דבר חן ושכל טוב על מכונו והרי הוא פועל הדבור הפנימי השכלי ומסכים אליו זאת תורת האדם אם טוב ואם רע כגר כאזרח בשני אלו העניינים אשר זכרנו. וכבר נתבאר הענין הראשון מתוך הספורים האלה הנמשכים באלו השערים וזה האחרון יתבאר גם הוא בזה השער המיוחד בדברי הטענות והוויכוחים אשר עברו בין יוסף ואחיו עד שבא לכלל הדעת אותו כמו שיבא ואשר הוא היותר נגלה שבמאמר אשר זכרנו ראשונה אשר בו א"ר יונתן שאמרו מלאכי השרת בואו ונראה שור וארי מתווכחים זה עם זה. והנה עם היות שאלו הכנויים כבר זכרו אותם הכתובים בברכתם אל הטעמים שנזכרו שם מ"מ יראה שכיוונו בזכרם בכינויים ההם אל מהות זה הענין. וזה שכבר היה השור מלך בבהמות הטהורות ונושא בעול הסבל משאר הבהמות יורה על יוסף שהיה טהור המחשבות ומנעוריו נשא עול וחרפת אחיו ואחר כך טהרתו עמדה לו להיות ירא שמים בסתר עם אשת אדוניו כי על כן יודע לבות וכליות נתן לו שכרו להוציאו מבית הסורים למלוך כמ"ש הכתוב (משלי כ״ב:י״א) אוהב טהר לב חן שפתיו רעהו מלך. כי במדתו של הקב"ה השומר תורתו ומצוותיו במסתריו גם הוא ישמור לו עניינים הנסתרים ממנו ומשלים אותם לפי כבודו הוא מה שאז"ל (שבת ס"ג.) כל המקיים מצוה א' כתקנה אין מבשרן אותו בשורות רעות שנאמר (קהלת ח׳:ה׳) שומר מצות לא ידע דבר רע וזה ששמירת מצוה כתקנה הוא כשיעשנה לשמה וזה מה שיחייב שיהיה נגלהו בה שוה לנסתר כי זהו שומר מצוה על דרך האמת. וכן הוא יתברך ישים עינו לטובה בעניניו הנסתרים ממנו ומשלימם לטובתו באופן שאין מבשרים לו מהם רק טוב כמ"ש הכתוב (תהילים קי״ב:ז׳) אשרי איש ירא יי' וכו' וסוף משמועה רעה לא יירא נכון לבו בטח ביי'. וכבר היה השור הזה בטוהר רעיוניו וצחות דבריו טוען עם הארי ואחיו הנמשלים לשאר החיות כמוזכר בכל אחד מהם על המעשה אשר נעשה מהכח הרצוני המשותף לשאר הב"ח ומפעולותיו וכמ"ש (בראשית מ״ט:ו׳) וברצונה עקרו שור וכבר היה הויכוח הזה ראוי שמלאכי השרת המלוין לו לאדם יבואו ויסתכלו בו והוא מה שאמר החכם החכמה תעוז לחכם מעשרה שליטים אשר היו בעיר כי השור הזה לא נצח במה שהוא שור בעל קרנים בהם ינגח רק במה שנאמר עליו אחרי הודיע אלהים אותך את כל זאת אין נבון וחכם כמוך והם לא נוצחו ממנו כ"א מצד היותם משליטי העיר ומתושביה ומההמשך אחר טבעה ומנהגיה היא העיר אשר אמר עליה (קהלת ט) עיר קטנה ואנשים בה מעט וכו'. ואמרו ז"ל (נדרים ל"ב:) עיר קטנה זה הגוף וכו'. כי אלו מצד כחם וגבורתם הרגזנית היו יכולין להחריב את מצרים והוא בחכמתו ודבורו הפנימי נצחם. זהו שיעור מה שרצינו אליו בזה השער לבא בו אל ביאור מה שהיה ביניהם בכל ויכוחיהם וניצוחיהם עד בואם לכלל הכרה וישוב הדעת אשר הוא ספור החלק הזה אשר אנו בביאורו והוא מה שיאות אל הענין הראשון מענייני הגרות אחר שכבר נתבאר מה שיאות לו מהענין השני כאשר אמרנו ומעתה נזכור הספקות הנופלות בו ראשונה:

26. _.30.1.5

    א מה שאמרו ויכירם ויתנכר אליהם כי מה התנכרות יש למי שאינן מכירין אותי. ולמה חזר לומר ויכר את אחיו והם לא הכירוהו ודברי המדרש (תנחומ' מקץ) ידיעים. וכבר נתבאר זה בסוף החלק הקודם: ב אומרו ויזכור יוסף את החלומות וגו' ויאמר אליהם מרגלים אתם מה ענין זכרון החלומות אצל מאמר זה הל"ל ויזכור יוסף את אשר עשו לו אחיו ויאמר להם וכו'. וכבר כתבנו בשער הקודם שההשתדלות לקיים החלומות שכתב אותו הרמב"ן ז"ל הוא בלתי נאית: ג מה ראה להכנס עמהם בעלילת מרגלים מזולתה. ומה ראו להשיב עליה כולנו בני איש אחד נחנו. ועוד בפעם השנית י"ב עבדיך אחים אנחנו בני איש אחד. ואיך נמשך מדבריהם מה שאמר להם יוסף הוא הדבר אשר דברתי אליכם לאמר מרגלים אתם וכבר דברו בזה בעלי המדרשות (ב"ר פ' צ"א) והמפרשים: ואיך אמר יהוד' בפניו אדני שאל את עבדיו לאמר היש לכם אב או אח ונאמר אל אדוני יש לנו וכו' מה שלא היה. ד כי יראה חלוף רב בדברי טוען ונטענים וזה כי תחלה אמר להם מרגלים אתם לראות את ערות הארץ באתם שהם ב' ענינים נבדלים והם השיבו מצד הראשון לבד ואמרו לא היו עבדיך מרגלים. ומן ערות הארץ לא זכרו דבר. והוא חזר וטען לא כי ערות הארך באתם לראות ולא הזכיר להם מרגלים אתם. ואח"כ חזר ואמר הוא הדבר אשר דברתי אליכם לאמר מרגלים אתם ולא הזכיר ערות הארץ דכל דא ודאי צריך לאודועי ומה כיון יוסף שתהי' כוונתו אצל אחיו באומרו בזאת תבחנו חי פרעה אם תצאו מזה כ"א בבוא אחיכם הקטן הנה ומה בחינה של כלום היא זו וכי בשביל שיהי' להם אח קטן יחדלו מהיות מרגלים ואיך הותר לו לישבע בחי מלכו על דבר שקר. ועוד איך לא היה חושש אל צער אביו ויגונו אשר ימצא אותו בהוריד בנו הקטן שם: ה כי בכל ג' הימים שהיו כלם במשמר לא ספר הכתוב שהאשימו את עצמם כלל וביום הג' בהוציאו אותם ואומרו להם זאת עשו וחיו וכו' אז התחילו לומר אבל אשמים אנחנו על אחינו וכו'. גם מה שאמר להם ראובן הלא אמרתי אליכם אל תחטאו בילד ולא שמעתם והלא שמעו אליו במה שאמר (בראשית ל״ז:כ״ב) אל תשפכו דם השליכו אותו וכו'. ואם דברים אחרים דבר אליהם כמו שכתב הרמב"ן ז"ל למה יעלים אותם הכתוב ויי' חפץ למען צדקו שנאמר (שם) למען הציל אותו מידם כו': ו באומרו והם לא ידעו כי שומע יוסף כי המליץ בינותם כי לפי דעת המפרשים ז"ל (רש"י פ' זה) איך יתכן שבא יוסף לבית משמרתם לדבר אליהם את כל הדברים האלה רק ע"י מליץ ומוטב שיאמר והם לא ידעו וכו' כי אין המליץ בינותם: ז כי נמצא עירוב דברים במשאות האנשים האלה פעם יזכיר שקים ופעם אמתחות בענין אחד עצמו שנאמר ויפתח האחד את שקו לתת מספוא לחמורו וירא את כספו והנה הוא בפי אמתחתו. הן כסף אשר מצאנו בפי אמתחותינו וכו': ומה זה שאמר האחד הושב כספי וגם הנה באמתחתי כאלו היותו באמתחת הוא דבר מוסיף חרדה על השבתו. וגם כי כשמצא האחד כך ויצא לבם ויחרדו איש אל אחיו למה לא בדקו כלם אם היה להם כן. ועוד יש לדקדק בענין הזה כי בפעם השנית שבאו עם בנימין לא נזכרו במשאם שקים כלל רק אמתחות: ח איך לא קבל יעקב את דברי ראובן ואמרו לא ירד בני עמכם והלא גלוי וידוע לפניו את אשר יוכרח לו לעשות אחרי כן מפני הרעב ומה נתחדש לו בדברי יהוד' שאז אמר להם למה הרעותם לי להגיד לאיש העוד לכם אח ומאי שנא דמעיקרא לא רתח כולי האי. ומה זה שאמר ושלח לכם את אחיכם אחר ואת בנימין ואני כאשר שכלתי שכלתי והם שני הפכים. גם אומרו אולי משגה הוא והלא ודאי משגה הוא: ט למה הוזכר וישימו לו לבדו ולהה לבדם ולמצרים וכו'. כי לגבי ענין אחיו אין צריך להודיע מנהגם. וגם מאין הית' התועבה ההיא אשר אמר כי תועבה היא למצרים. גם אומרו וישבו לפניו וכו' ויתמהו האנשים איש אל רעהו ממה תמהו ואם כדברי המדרש (ב"ר פ' צ"ב) העקר חסר מן הספר שהיה לו לומר ויושיבם לפניו הבכור כבכורתו וכו'. י באומרו מלא אמתחות האנשים אוכל כאשר יוכלון שאת מה שלא נאמר כן מתחלה רק ויצו יוסף וימלאו את כליהם בר. ובכאן נאמר ושים כסף איש בפי אמתחתו ואלו בראשונ' נאמר ולהשיב כספו איש אל שקו: וגם כי לא סופר מה נעשה מן הכסף הזה במוצאו הגביע כי ודאי הית' טענה חזקה להם: יא אומרו גם עתה כדבריכם כן הוא אשר ימצא וכו'. וכבר נתחבטו עליו. הקדמונים ז"ל (רש"י פ' זה): יב אחר שאמר אשר על הבית ואתם תהיו נקיים למה חזר יהוד' לומר הננו עבדים לאדוני גם אנחנו גם אשר נמצא הגביע בידו כי אין לו לוותר במקום סכנה כ"ש עם מי שתקיף ממנו. ועוד שהיה לו לומר גם אנחנו עם אשר נמצא הגביע בידו כי הוא היה העקר בעון והם טפלים אליו: יג אומרו ויגש אליו וכו'. אחר שנתחייב יהודה בפיו לאמר הננו עבדים לאדוני וכו'. ויוסף נתחסד לומר חלילה לי מעשות זאת האיש אשר וכו'. שוב מה יאמר ומה יצטדק לפניו ואי זו תלונה תשאר לו עליו שיוכל עליה לגשת אליו: יד אומרו אדוני שאל את עבדיו לאמר היש לכם אב וכו'. ונאמר אל אדוני יש לנו אב זקן וכו'. הנה ידענו בבירור גופא דעובדא היכי הוה וכי הוא לא שאל על זה האופן וגם הם לא השיבו כן ואיך בדה מלבו דברים אשר לא כן ותחלת דבריו תורה על כלן שהיו מזה המין וגם בעיני יפלא שיהיה יהודה מעיז פניו לדבר שקרים בפני אדני הארץ ואיך שיהיו הדברים ירא' שהכל דברי מותר וכפל ומאי דהוה הוה: טו כי לפי רוב המפרשים (רש"י פ' זה) שפירשו ועזב את אביו ומת איך סיים והיה בראותי כי אין הנער ומת וכו'. פתח בנער וסיים בזקן: טז מה טעם כי עבדך ערב את הנער אצל והורידו עבדיך וכו'. ומה טעם כי איך אעלה אל אבי אצל ועתה ישב נא וכו'. שיראה שלא נתכוון אלא ליותר נאות אליו וכן לא יעשה למי שיש לו עסק עם רב ועצום ממנו: יז אומרו ולא יכול יוסף להתאפק וכו'. כי לפי קצת המפרשים (רש"י פ' זה) היה לו לומר לסבול לכל הנצבים עליו. ולפי קצת (תרגום אונקלוס) להתחזק על כל הנצבים עליו. וההפרש יוכר היטב בפירושו ב"ה: יח מה טעם היה פתח דבריו של יוסף אני יוסף העוד אבי חי וגם שכבר הודיעו לו מתחלה ועד סוף כי הוא חי. ועתה אל תעצבו ואל יחר וכו'. כי מה עצב ומה חרי האף שיפול בזה היה לו לומר ועתה לא תבושו ולא תכלמו או לא ירע. וגם כי מתחלה אמר להם כי מכרתם אותי הנה ולבסוף סתר דבריו ואמר לא אתם שלחתם אותי הנה כי האלהים עם שכבר יראו גם כן דברי מותרות אחר שאמר ויסלחני אלהים לפניכם וכו'. יט אומרו מהרו ועלו אל אבי ואמרתם אליו וכו'. וכן כתיב ומהרתם והורדתם וכו' כי מה טעם אל המהירות הגדול הזה ודברי חכמים בנחת נשמעים ונעשים. ולמה לא כלל ספור כבודו בדבור אחד כי התחיל בו באומרו כה אמר בנך יוסף שמני אלהים לאדון לכל מצרים רדה אלי אל תעמוד והפסיק באומרו וישבת בארץ גושן וכו' וכלכלתי אותך שם וכו' והנה עיניכם רואות וכו' ואתר כך חזר ואמר והגדתם לאבי את כל כבודי במצרים וכו'. יסדר שבחו תחלה ואחר כן יבקש צרכיו. כ מה כח בטענת כי פי המדבר אליכם אם לפי פשוטו ואם לפי תרגומו וכבר נדחקו בו המפרשים ז"ל. וגם מה טעם לפרש ועיני אחי בנימין אחרי אומרו והנה עיניכם רואות. כא באומרו אמור אל אחיך זאת עשו טענו את בעירכם ולכו באו וכו'. ואח"כ ואתה צויתה זאת עשו קחו לכם עגלות וכו'. שנרא' כפל דברים בענין אחד: כב בטעם המתנות שנתן יוסף לאחיו לאיש חליפות שמלות ולבנימין שלש מאות כסף וחמש חליפות שמלות. וטעם אל תרגזו בדרך. אלו הן הספקות אשר ראיתי לעורר בזה הספור הכילל כל טענותיהם ודבריהם עד שיצאו לרויה לגמרי ונבא אל הביאור:

27. _.30.1.6

    ויוסף הוא השליט ירצה שעם שהוא השליט על הארץ והיה בידו להפקיד פקידים על המלאכה ראה להיות הוא המשביר לכל עם הארץ לדעת היוצא והבא כי את אחיו היה מבקש, ויבא אחי יוסף וישתחוו לו אפים ארצה. ובזה נתקיים החלום הראשון אשר תסובינה אלומותיכם ותשתחוין לאלומתי (בראשית ל״ז:ז׳) כי עקת רעבון הביאם לשם כמו שכתבנו שם. ויכירם (א) ויתנכר אליהם כבר פירשנוהו בסוף פי' החלק הקודם שהכוונה הכירם אבל לא לגמרי כי זה לו עשרים שנה שלא ראה אותם. וידבר אתם קשות שאם אולי יקרה לשום אחד מהם כמוהו אצל הכרתו שיסיח דעתו ממני לתת לב להשיב על תוכחתו. ויאמר אליהם מאין באתם כי היא חקירה עצמית להשלים הכרתו בהם, וכאשר השיבו מארץ כנען לשבר אוכל נתברר אצלו שהם אחיו. (א) ולזה נאמר ויכר יוסף את אחיו והם לא הכירוהו מצד מה שנזהר מדבר דבר באופן שישימו אליו לב. אמנם היתה תשובתם כן כי למה שראו שהיה מדבר עמהם בקושי ושואל מה שלא הורגלו לשאל לזולתם בקינטור אמרו בלבם שמא חשבנו לאנשים באים בשליחות מה, לזה אמרו שאינם רק כשאר העם הבאים לשבר אוכל: ויזכור יוסף את החלומות וכו'. (ב) אחר שהכירם לגמרי ראה מעשה שכבר השתחוו לו כפי מה שהורה החלום הראשון ונזכר מהחלום השני שראה השמש והירח ואחד עשר ככבים משתחוים לי ורצה לדעת אם היה אפשר להתקיים וזה בשיודיעיהו אם עוד אביו חי ואחיו הקטן אשר כולם הוצרכו להשלים המנין. (ג) ולזה נתחכם לגלגל עליהם טענה ועלילה שעל פיה הוכרחו להתייחס אל אביהם ולמעלת משפחתם אשר לא נסו ללכת בה ומתוך כך יתפשטו דבריהם אל המכוון ועל זה ההכרה אמר יהודה אח"כ אדוני שאל את עבדיו לאמר היש לכם אב או אח כי בעלילתו הכריחם לענות בו על כל פנים והוא מה שאמר להם מרגלים אתם לראות את ערות הארץ באתם. (ד) אמר להם כי הם מרגלים בתבונה ובקנין כלומר בקיאים ורגילים במלאכה ההיא. ועוד כי באותה שעה הם משתמשין באותו אומנות כי לראות את ערות הארץ באו והכוונה אומנין ומעשה אומנות בידם והנה השיבו על אחרון ראשון כי היא עלה יותר מסוכנת ויאמרו אליו לא אדוני כמו שאתה אומר שערות הארץ באנו לראות כי עבדיך באו לשבר אוכל וחמורנו ואמתחותינו וכל כלי משאינו יעידו עלינו. ועל מה שאמרת שאנו מרגלים מאומנותנו. כלנו בני איש אחד נחנו כנים אנחנו וכו'. (ג) ירצה מלאכה כזאת לפי ערמימותה ועוצם סכנתה אין דרכה להמצא כי אם בשנים מעיר ואחד במשפחה וכ"ש שימצאו עשרה מהם בבית אב אחד ואף כי ימצאון כן על צד הזרות איך יצוייר לשלחם כלם מאתו לזה הענין והלא אין אדם מוליך את בניו לסעודה מפני מראית העין כ"ש שיכין להם כלי מות להשכל מכלם יום אחד. ועוד כי אומנות כזו לא תמצא כי אם באנשים רקים ופוחזים אשר בהתהלכם ברחובות עיר וסביבותיה לא ישימו אליהם לב. אמנם לאנשים כנים וחשובים אשר כל העינים צופות עליהם ושואלים ודורשים מה טבם לא יתכן. ומזה תוכל לדעת כי לא היו עבדיך מרגלים, וכבר הוכרחו להשתמש בכתר מעלתם אשר עליה אמר להם אביהם למה תתראו כאשר פירשנו. מ"מ נתנו שתי כתי טענות לשתי עלות שגלגו עליהם: ויאמר אליהם לא כי ערות הארץ באתם לראות. (ד) למה שראה דברים של טעם בפיהם והיה מכוער הדבר שיכזיבם בפניהם ממה שאמרו מיחסם וכושר מדותיהם אמר להם איני מקיים שאתה מרגלים מטבע אומנותיכם. אמנם לבי אומר לי שעכשו לא נזדמנתם כלכם יחד רק לראות את ערות הארץ וחמוריכם וכלי משאיכם כלם היו לכם לכסות עינים. וכל זה היה חכמה מאתו להביאם לדבר מאביהם ומענין ביתו מה שיכוין ממנו כמו שאמרנו מבלי שיפרש: ויאמרו שנים עשר עבדיך אחים אנחנו וכו'. (ג) השיבו לו בזה תשובה נצחת והיא שלא יתכן שתבא חברת אנשים לראות את ערות הארץ כמו שחשדם לבוא להלחם עליה לתופשה רק שיהיו איש א' איש א' למטה אבותיו כי כאשר יתחברו המה ואבותיהם למשפחותיהם יהיו עם עצום ורב אשר לרובם ולחזקתם אפשר להם להתעורר לתור להם מנוחה בארץ רחבת ידים או אם יהיו מתושבי הארץ ומאציליה שאז יעזרו אלה ואלה לעשות מלחמה. אמנם אנחנו תכלית כל פקודנו לכל מספרנו הוא י"ב אחים בני איש אחד כי לא יתוסף המספר מצד רבוי האבות והתחלפותם ואם כן אין לנו צורך ולא יכולת לרגל את הארץ. ועוד כי אנחנו גרים בארץ כנען לא מארץ כנען וא"כ על מי נפנה לעזרה או למי אנו נכנסין בדוחק וגם מהי"ב אחים הקטן את אבינו היום ואין עדיין כח בו לצאת ולבא והאחד איננו ולא נשארנו רק אלה העומדים לפניך ומה לנו ולצרה הזאת: ויאמר אליהם יוסף הוא אשר דברתי וכו'. (ז) למה שלא נתברר לו עדיין מדבריהם מה שרצה מאביו ומאחיו לדעת העודם חיים כי הם אמרו הקטון את אבינו היום ויש במשמע ששניהם מתים. ועל כן אמרו שהוא עם אביו בלישנא דחיי כמו שאמר שמואל (א' כ"ח) לשאול ומחר אתה ובניך עמי. ודוד גם הוא אמר (שם ב' י"ב) על בנו המת, האוכל להשיבו עוד אני הולך אליו וגו'. או שמא כיוונו לומר כי הוא לבדו נשאר שם אצל קבורתו ויהיה האב מת והבן חי. לא רצה לשאול כדי שלא יכירו ממנו כלל שהוא יוסף עד שיחפץ. לזה התחכם לגלגל עליהם עוד בדרך רחוקה לדעת את אשר ירצה והוא ממה שאמרו שהם נכרים בארץ כנען אשר לא ארץ אחוזתם היא וגם שהקטון היה את אביהם והאחד איננו כי אלו העניינים ממה שיאמתו מה שטען עליהם ראשונה שהם מרגלים כי לפי זה לא יכלה ארץ מולדתם לשאת אותם והיא הסבה אשר לא שלח אביהם את בנו הקטון עמהם פן יקראנו אסון כי לא נסה עדיין והוא הטעם שהאחד איננו שעונותם ילכדונו. והוא אומרו הוא אשר דברתי אליכם לאמר מרגלים אתם ואם שלא נתברר לי שבאתם עתה לתור את הארץ: בזאת תבחנו חי פרעה וכו'. (ד) נראה שכוונת יוסף היתה גם כן בתחלה לבדוק בהם אם היו עדיין בשנאתם אותו או אם נחמו ממעשיהם והוא לא ראה שתתכן לו זה אם לא בשיבחנם על דבר אחיו בן אמו לראות מה יעשו כשיראו אותו בצער או בסכנה ולזה מיד חשב עלילת הגביע אלא שלא היה שם בנימן והוצרך להתעולל עלילות ולגלגל ביאתן לשם. (ד) ואע"פ שיגיע מזה צער מה לאביו לא חשש כי הנה הוא לא הקפיד בשיבואו כולם עמו עד שישאר גלמוד רק שיביאוהו אליו וכבר הי' אפשר שישארו קצתם או רובם אצל אביו להחזיק בידו ולתמכו בעוד שיבוא לברר אמתתם ויהיה להם אחרית שלום ואם שהם לא עשו כן אם מפני הכסף המושב ואם לצורך אוכל נפשם. וכבר שמו חז"ל ענין זאת ההבחנה בעלילת המרגלים ובדבריהם כמו שנודע מהמדרשים (ב"ר פ' צ"ג). ועל כל פנים היתה לו בזה מחשבה ועצה עמוקה. אמנם היתה כוונתו הנגלית אצלם כי למה שהוא קטן כדבריהם ממנו יוכל לדרוש ולחקור מי הם ומה מלאכתם ולמה הם באים כי כמוהו ראוי להאמינו כמסיח לפי תומו כי לא ידע להכין שקרים. אמנם כאשר ראה אותו עמהם אמר להם הזה אחיכם הקטון אשר אמרתם אלי כלומר גם זה יוכל לכוין שקרים כאחד מכם ותואנה זו אמר להם למען סור משאול לו דבר שיצטער בו כמו שיבוא. אמנם עיקר הכונה אצלו מה שאמרנו וגם לראות מה ישיבו אותו דבר על זה אם יאמרו שיביאוהו או שלא יוכל לעזוב את אביו וכיוצא מאלו הדברים שיתאמת אצלו בהם אם שניהם חיים או האחד מהם. וכאשר לא השיבו דבר מזה חזר ואמר בזאת תבחנו חי פרעה אם תצאו בזה כי אם בבא אחיכם הקטן הנה. שלחו מכם אחד ויקח את אחיכם וכו'. והנה כאשר יביאוהו כבר יגיע לו כל מה שבקש מאחיו. אמנם לפי שעדיין היה הדבר מסופק מחיי אביו כמו שאמרנו. היה הדבר הראשון ששאל להם בביאם השלום לאביכם הזקן אשר אמרתם העודנו חי. כלו' מה שאמרתם הקטון את אבינו רציתם עמו בבית או אצל קבורתו ואז נענה מהם מה שבקש מאביו באומרו שלום לעבדך לאבינו עודנו חי. (יח) אמנם מפני שחשש שמא אל הלקח בנו הקטון מעמו יקראנו אסון. אמר בעת הודעו אל אחיו אני יוסף העוד אבי חי ועם זה יתכנו כל שאלותיו: ואם לא חי פרעה כי מרגלים אתם. קפץ להם בשבועה זאת כדי שלא יבקשו עוד להנצל מזה. ומכל מקום חלילה לו לישבע במלכו על שקר. אבל כשתדקדק בדבריו תמצאם הלא לאמונה. וזה כי הוא אמר ויאמנו דבריכם ואם לא חי פרעה כו' ירצה אם לא יאמנו חי פרעה כו'. אבל ודאי יאמנו אם כן אינכם מרגלים. והשומע ישמע ואם לא תביאו את אחיכם חי פרעה וכו'. וגם באומרו חי פרעה אם תצאו מזה כי אם בבוא אחיכם יכו'. על כלם נשבע ולא המיר:

28. _.30.1.7

    *ויותר וכו', כוונת הרב ז"ל כי משם נפרד חיים בלשון רבים נאמר בסמיכות חיי שרה, אפם משם נפרד חי הסמיכות חי, כמו וישבע בחי העולם ויתורגם שהוא כינוי להשי"ת, וע"כ אין הבדל בענין אם נאמר "חי העולמים", או "חי העולמים" , ששניהם כינוי להי"ת, ומה שנמצא "חי נפשך" הוא כינוי לגוף החי ע"י הנפש, ויתורגם "," וכן חי פרעה, ר"ל בבעלי חיים שלו כסוסו או עבדו, וא"כ לא נשבע יוסף בפרעה עצמו, כמו שנרא' בהשקפ' הראשונה. כי חיותו הית' יקרה לו כאשר ראוי לכל עבד נאמן לאהוב את מלכו ואת אדוניו, ולאות לו כל טוב, ורק בדברים הטפלים לו נשבע, ועי"ז רמז ר' לוי במדרש משל לגדי וכו'. ויותר נכון אצלי בזה (ד) כי מלת חי בצירי היא לשון סמיכות של חי: כמו שמלת חיי הוא לשון סמיכות של חיים. חיי אברהם (בראשית כ״ה:ז׳), חיי שרה (שם כ"ג), וכמוהו די בער (ישעיהו מ׳:ט״ז), די עולה (שם), מדי (שמות ל"ו). ואם היה אומר חיי פרעה. ירצה חיים של פרעה והיה נשבע בחיי המלך. אבל באומרו חי פרעה, (ד) ירצה ח' של פרעה והיא מכוון אל איזה דבר שלו שהוא ממין החי כמו שתאמר סוסו או עבדו שהוא נשבע בו. ונראה שהוא נשבע במלכו. וכן וישבע בחי העולם (דניאל י״ב:ז׳). בחי של עולם הוא האל יתברך ולא בחיי העילם עצמו כי חי העולמים וחי העולמים הוא דבר אחד. וכן מאמר חי נפשך (שמואל א י״ז:נ״ה) רמז אל הגוף שהוא חי בכללה. ותמהני ממה שכתב הרב המורה בפ' ב' מהמדע ובפ' ט"ו מהחלק א' וזולתו מהמירה כי חי פרעה וחי העולם הוא כאומר חיי פרעה. וחיי העולם. שהרי על כרחינו חי פרעה. הוא חי של פרעה. כמו שאמרנו. וחי אינו לשון חיים שאין ללשון הקדש בחיים שם נפרד. וכן הענין בחי העולם. וכן יכול לומר חי יי' שירצה חי שלו לא חייו אלא שהכוונה לישבע בחי העולם עצמו לא בשום חי מקניינו. וזה ענין נכון וביטלנו בו המיית רבים על מאמר חי העולמים או חי העולמים. ונקה יוסף מחשד זה הגנאי בלי ספק:

29. _.30.1.8

    ובמדרש (ב"ר פ' צ"א) בשעה שהוא מבקש לישבע על שקר היה אומר חי פרעה. א"ר לוי משל לגדי שברח מן המרעה ונכנס לו אצל אשה אלמנה מה עשתה שחטתו והפשיטתו ונתנה אותו על המטה וכסתה עליו סדין אתיין בעיין ליה גבה אמרה כך תהא ההיא איתתא נתשה מבשריה דדין ואכלה אם אנא ידענה ביה. כך חי פרעה כי מרגלים אתם. ועתה ראה כי אין המשל דומה לנמשל כלל כי אם לפי דברנו זה. כי הוא היה מבקש שיהא נראה שנשבע במלכו ואינו כן אלא בזולתו עבדו שורו או חמורו כמו שהאשה הזאת היו סבורין שהיא נשבעת על בנה ועל דרך האמת אינה נשבעת אלא על הגדי: ויאסף אותם אל משמר כו'. כדי שיקבלו עליהם מה שיאמר להם לסוף שלשה ימים כי יבחרו הרע במיעוטו: ויאמר אליהם יוסף ביום השלישי זאת עשו וכו'. אם כנים אתם וכו'. הנה זאת היא עצה דעת ויראת ה' לפתוח להם פתח להביא שבר רעבון בתיהם להחיות נפש בניהם ובנותיהם ושלא תהיה להם תקלה על ידו וגם להגיע את אשר חפץ כמו שאמר ואת אחיכם הקטון תביאו אלי ויאמנו דבריכם ולא תמותו: ויאמרו איש אל אחיו אבל אשמים אנחנו וכו'. (ה) כאשר ראו שהאיש אדוני הארץ נכמרו רחמיו על בני ביתם וטפם על זה השיעור ולא מצד קורבה שתודע ביניהם ולא מצד ראותו צרתם בעיניו והבט אל עמל לא יוכל. ולא מפאת שום דורש ומבקש עליהם ממנו אלא הכל מצד עצמו ומעלתו. תמהו מאד ונתנו אז אל לבם להחטיא את עצמם בשכבר פשעו בשלשתם במה שהשחיתו רחומיהם אצל אחיהם עם המצא אתם שלשת הסבות ההנה אשר יחסרון שם. ולזה אמרו הנה האיש הזה חמל על אנשים זרים מארץ רחוקה. אבל אשמים אנחנו על אחינו בשרנו. והנה האיש הזה רחם על נפשות בנינו ובנותינו אע"פ שלא ראה אותם. ואנחנו בעינינו ראינו צרת נפשו. והאיש הזה נתעורר מעצמו מבלי בקשת שום אדם. ואנחנו בהתחננו אלינו לא שמענו והצדיקו עליהם את הדין ואמרו על כן באה אלינו הצרה הזאת. והכונה כי גם שלא הגיע לו מהמעשה ההוא רק הצער צדקה עלינו הצרה הזאת מדה כנגד מדה: ויען ראובן כו'. הלא אמרתי אליכם אל תחטאו בילד וכו'. (ה) ירצה אני כשאמרתי אליכם אל תשפכו דם השליכו וכו'. לא היתה כוונתי אלא לשלא תחטאו בו כלל אלא שלא מלאני לבי לומר כך בפירוש מפחדכם ואתם כבר הרגשתם אלא שעשיתם עצמכם כאלו לא שמעתם לשוני. וגם דמו הנה נדרש ירצה כי לא יבוקש מהם עון האכזריות אשר האשימו עצמם עליו לבד כי הוא כבר רחם עליו והשתדל להצילו לפי שעה. אבל שהיה ירא שעקר דמו יהיה נדרש מאתם כי הילד מת ע"י כלם אלו במה שמכרוהו ואלו במה שלא מיחו וכולם חטאים בדבר אין נקי: והם לא ידעו כי שומע יוסף וכו'. הנה יוסף בא עליהם לדבר אליהם בבית משמרתם על ידי המליץ כדרכו. אמנם כאמר כלה לדבר אתם ויוציאם מבית מאסרם קם המליץ מאצלו וילך הלוך בתוכם לדבר להם מלבו דברים טובים לנחם אותם מצערם. והיו קצתם עמו בזויות זו נושאים ונותנים על עסקיהם. וקצתם מאשימים עצמם בזוית אחרת הקרוב אל יוסף (ו) והם המדברים לא ידעי כי שומע יוסף כי המליץ אז היה בינותם כלומר מדבר עם קצתם ולא היה בין יוסף ובינם כפעם בפעם. ולזה לא נשמרו בדבריהם כי חשבו שאינו שומע רק ע"י מליץ: ויסב מעליהם ויבך וכו'. ויצו יוסף וימלאו את כליהם בר וכו'. כיון בזה להקל צערם מעליהם בלכתם בדרך או בשבתם בביתם כי ירגישו שיש להם לפניו רוח חן ותחנונים. ותהיה להם תקות שלום. אמנם המה ואביהם קיימו בעצמם אשרי אדם מפחד תמיד (משלי כ"ח): וישאו את שברם וכו'. ויפתח האחד את שקו וכו'. (ז) להקל משא כל הבלבולים הנופלים במשאות האנשים האלה. וליישוב כל הכתובים הבאים עליהם, יראה בעיני כי השקים הנזכרים בספור הם הגדולים אשר בהם יביאו את הבשר. אמנם האמתחות הם שקים קטנים אחרים שמכניסים בהם החבלים ומיתרים וכל כלי עבודת משאם. וגם בהם משמרים כיסם עם ממונם ומכניסים אותו לתוך השק הגדול לשמירה מעולה ואף בחזרתם נותנין אותם עם מה שנותר מן הממון בתוך התבואה אשר בשקים כתרים לפני השכחה והגנבה. (י) והנה מתחלה צוה יוסף למלאת כליהם בר ולהשיב כסף איש אל שקו ולא הקפיד אם יהיה בשק או באמתחת אמנם אשר על הבית שם הכסף איש בפי אמתחתו כי היה מה שנותר מכלי משאם בתוכם ונתן האמתחות בתוך השקים ומלא אותם תבואה ונזדמן לו באחד מהם שלא העמיק האמתחת בתוך השק אבל נשאר קרוב אל פיו. וכבואם אל המלון ויפתחו איש את שקו לתת מספוא לחמורו. פתח זה האחד וירא את כספו והנה הוא בפי אמתחתו ויאמר אל אחיו. (ו) הושב כספי וגם הוא בפי אמתחתי כאילו הונח שם בכוונה. ויצא לבם ויחרדו וכו'. (ז) ואין ספק שבדקו איש את שקו עד מקום שידו מגעת ולא מצאו. ואולי שכל זה כוון מיוסף או מאשר על ביתו כדי שתהיה להם בדרך קצת ידיעה ולא יתברר להם עד היותם בביתם ולא ראו להריק אז התבואה כי היה עמל בלי תועלת. אמנם נאמר אחרי כן ויהי הם מריקים שקיהם והנה איש צרור כספו בשקו כי היה באמתחת אשר בשק כאמרנו שאתה בעיר למה שאתה בבית אשר בתוך העיר וא"א לומר בענין אחר שהרי אמר יעקב ואת הכסף המושב בפי אמתחותיכם והם אמרו ונפתחה את אמתחותינו והנה כסף איש בפי אמתחתו: הן כסף אשר מצאנו וכו'. (י) והנה יוסף בפעם השנית כדי להקל הטורח בחפוש הגביע צוה למלאת להם ג"כ את אמתחתם בר ושישאו אותם על השקים. וזה אמר מלא אמתחות האנשים אוכל כאשר יוכלון שאת ושישימו כסף איש כו'. ואת הגביע בפי אמתחת הקטן כי יהיה נקל להם להוריד האמתחות מעל חמוריהם ולשוב לעמוס אותם מה שלא יהיה כן במשא עצמה. וכן נאמר וימהרו ויורידו איש את אמתחתו. ונאמר ויעמוס איש על חמורו. אמנם בתחלה נאמר וישאו את שברם על חמוריהם דמשמע ע"י עזרת קצתם לקצתם. (ז) ולזה לא נזכר בכל מעשה זה שק כלל: ואחר שנתיישב זה נשוב אל עקר הספור ויבאו אל יעקב אביהם וגו' ויגידו לו וכו'. הודיעו לי ענין העלילה אשר עליה הוצרכו להגיד לו לתומם מיתר אחיהם את אשר ישנו פה ואת אשר איננו פה ומה שהונח האחד שם עד שיבוא אצלו אחיהם הקטן לברר כי כנים הם ושבזה ימצאו חן וחסד לפניו ואת הארץ יסחרו ולא הזכירו מה שאמר להם ויאמנו דבריכם ולא תמותו כדי שלא לצערו כל הצער ההוא בפתע ולזה לא חשש לדבריהם עד שהריקו שקיהם ומצאו איש צרור כספו בשקו וכו' כי אז פחדו כלם ואמר להם אותי שכלתם וכו' עלי היו כלנה שכלם הם בניו בשוה מה שאינם כן האחים אלו אצל אלו שהרי שמעון לא היה אח מאם רק לבני לאה ויוסף ובנימין לא לשום אחד מהם. ועל פי דברים אלו השיבו ראובן את שני בני תמות אם לא אביאנו אליך כלומר הרי הוא אלי ועלי על פי שנים מבן ואני מקבל מיתת שני בני בדיני שמים אם יגיעך בזה מות ומשכלת ומשמע מדבריו שאין שם חשש סכנה כלל ולזה השיב הזקן לא ירד בני עמכם כי אחיו מת וכו'. (ח) ירצה כיון שהדבר בטוח בעיניכם והאיש אדוני הארץ לא יקפיד על בואו שם בהכרח כמו שנראה מדבריכם אי אפשי שירד עמכם פן יקראהו אסון בדרך והורדתם וכו'. נטש הזקן יראת אדוני הארץ ודאג לסכנת הדרך. אמנם כשהכביד הרעב וכלו לאכול את השבר וצוה להם שובו שברו לנו מעט אוכל והודיע לו יהודה כי העד העיד בם האיש לאמר לא תראו פני בלתי אחיכם אתכם ושא"א לרדת זולתו (ח) אז חרד חרדה גדולה כי ראה כי את הילד הוא מבקש ואמר להם למה הרעותם לי להגיד לאיש העוד לכם אח ומי הזקיק לכם לזה והנה לא מצא יהודה אז ידיו ורגליו רק בשנותו את טעמו ולבדות מלבו שאול שאל האיש לנו ולמולדתנו לאמור העוד אביכם חי היש לכם אח וכו' ואולי שכיוון למה שהוכרחו להשיב ע"פ שאלותיו כמו שאמרנו שם: ויאמר יהודה אל ישראל אביו שלחה הנער אתי ונקומה ונלכה וכו'. בא עליו בטענה חזקה מאד ואמר אליו אף כי יהיה לבך נוקפך על סכנת הנער בריא ושמא בריא עדיף שאם לא ילך עמנו מיתתו ומיתת כולנו היא הכרחית כי הרעב בעיר ומתנו שם ואיש מומת אתה שולח. וזאת היא עצמה הבחינה שבה נועץ מלך ישראל ויקחו נא חמשה מן הסוסים הנשארים אשר נשארו בה הנה ככל המון ישראל אשר נשארו בה הנם ככל המון ישראל אשר תמו ונשלחה ונראה (מלכים ב' ז'). ירצה כי לפי סכנת הרעב אשר בעיר כל הנשארים בתוכה הנה הנם ככל המון ישראל אשר תמו כי כלם חשובים כמתים ואם כן כבר יהיה השליחות בלי סכנה ובשום תוחלת וכן אמרו אם אינך משלח כלנו מתים ואם יבא עמנו אין שם חשש אלא ממנו כמו שאמרנו שעל דרך האמת א"א להמשך מזה סכנה כלל כי מה לו אצלנו לא נשינו בו ולא נשה בנו השופט כל הארץ יעשה חמס: אנכי אערבנו מידי תבקשנו וכו'. אין אני מכניס בני בערבות זה כראובן אחי רק אנכי עצמי ערב בדבר ומידי תבקשנו אם לא הביאותיו אליך וכו'. כי יודע אני שהדבר בטוח מאד ואין לו עלינו טענה של כלום כי לולי התמהמהנו לסבתך כי עתה שבנו זה פעמים בשלום ובמישור: ויאמר להם ישראל אביהם א"כ איפה כו'. הזמין עצמו לדורון ולתפלה כדרכו. וכסף משנה וכו' אולי משגה הוא (ח) שמא שכחו שוגג וכבר נודע אליו שגגתו והוא מייחל ומצפה לכם לשוב לקחתו: ואל שדי יתן לכם רחמים ושלח לכם את אחיכם אחר ואת בנימין. באופן שלא יהיה עוד מות ומשכלת יותר מאשר שכלתי ראשונה מיוסף והוא שוה למה שנאמר עליו כי ארד אל בני אבל שאולה כמו שפירשנו שם: וירא יוסף אתם את בנימין ויאמר לאשר על ביתו וכו'. כשראה את בנימין שהוא חי חשב לעשות עלילת הגביע כדי לבדוק ע"י כן חיי אביו כי א"א שבהעלילו עליו שישאר שם לעבד לא יאמרו מהרעה אשר ימצא את אביו אם עודנו חי כמו שהיה ואיך מקום למצוא להם עילה זו כי אם בשיבאו לביתו לאכול עמו והמפורסם אצלם מעניינו שעשה כן לפייסם על מה שצערם ללא דבר וייראו האנשים כי הובאו וכו' לקחת אותנו לעבדים ואת חמורנו. לא שחמוריהם היו חביבים עליהם כעצמם כמ"ש הרב המורה פרק מ' חלק ג' רק היו אומדים דעת האנשים שנתנו עיניהם בכת של בחורים עם חמוריהם לעבוד ולמשא בבית אדוני הארץ בעלילת הכסף המושב. ועל פי דבורם זה אמר הכתוב להתנצלות האיש אדוני הארץ. והאנשים שולחו המה וחמוריהם: ויגשו אל האיש וכו' ויהי כי באנו אל המלון כו'. ראו כי טוב להודות לו הענין תחלה אבל מפני היראה שנו בספורם ממה שהיה באומרם כי במלון מצאו איש צרור כספו בשקו מה שלא היה כן כמו שנזכר אלא האחד לבדו. אמנם אמרו כן כדי שלא יאמרו לו למה לא חזר האחד להשיב את הכסף במצאו אותו מה שאיך כן לומר לכולם כי צריכים היו להביא שבר רעבון בתיהם ואין לאחד או לשנים לשוב דכגון דא כלם צריכים לעמוד להמלט על נפשם כדי שלא יחשדו שקצתם הסכימו בגניבה וקצתם מיחו. ומעתה העצה הנכונה להמתין עד שובם שם כלם. ולא אמרו שלא ראו הכסף עד בואם אל ביתם כי חשבו שלא יאמנו דבריהם. ואמרו כספנו במשקלו לומר שהיא נפלאת בעיניהם שכבר נודע לו שהם השלימו אליו את כסף שברם ואיך אפשר שיזדמן להם כסף במשקל ההוא אם לא שיהיה בכוונת מכוין והוא אומרם לא ידענו מי שם כספנו באמתחותינו. ויאמר שלום לכם אל תיראו וכו'. הנה המפרשים ז"ל (ראב"ע פ' זה) טרחו לבקש להם צדדים איך נתון מטמון זה באמתחותם ולדעתי אין צורך כי לא אמר להם כך אלא להפיס דעתם ולהניח רוגזם והכוונה אחר שכספכם בא אלי אם נעשה לכם נס להמצא מטמן באמתחותיכם מה לי ולכם: ויכינו את המנחה וכו'. לא סרבו לגדול ונכנסו על פי השמועה לבד ועטרו המנחה בכלים נאים כמשפט. ויבא יוסף וכו'. ויביאו את המנחה וישתחוו לו וכו'. הרי נתקיים אחד עשר ככבים משתחוים לי אבל עדיין לא בא השמש וגם לא השתחוו בבחינת עצמו. וישאל להם השלום וכבר מצא מקום לשאול על אביו ואמר השלום לאביכם הזקן אשר אמרתם עודנו חי עד שיהיה אומריכם ראשונה והקטן את אבינו היום ששניהם שווים בחיים כמ"ש ונזהר גם כן במה שאמר אשר אמרתם כאלו אין לו בו שום הכרה רק מה שאמרו לו ואז השיבוהו דבר כנפשו ואמרו שלום לעבדך לאבינו עודנו חי. רואה אני שנזהרו גם הם בתשובתם על דרך שאמרו בפרק קמא דפסחים (דף ד'.) אבא קיים אמא קיימת כי הנה הוא שאל השלום לאביכם הזקן יש במשמע על זקנם יצחק והשיבו שלום לעבדך לאבינו עודנו חי משמע שזקנם מת: וישא עיניו וירא את בנימין אחיו בן אמו וכו'. כבר פירשנו כי תואנה היא לו שלא לצערם עוד על השאלה הראשונה ולומר שעל פיהם הוא חי להאמין כי לא מרגלים הם כי כנים הם. ולזה לא אמר לו דבר רק אלהים יחנך בני: וימהר יוסף כו'. וירחץ כו'. וישימו לא לבדו כו'. כי לא נאה לשום אדם ללחום את מושל. (ט) אמנם אמר ששמו להם לבדם ולמצרים לבדם יזכר הסבה כי לא יוכלון המצרים לאכל לחם בחברת שום עם ולשון שיאכלו את תועבותם לעיניהם ולא ייחד את העבריים רק מפני היותם כן והיה הכל להגיד כי ישיבתם לבדה הית' סבה לשישבו לפניו הבכור כבכורתו כי חלקו כבוד זה לזה על סדר תולדותם עד שהכירו האנשים המצריים האוכלים שם לבדם או משרתי הבית שהמה כלם אחים בני אב אחד (ט) ויתמהו האנשים הרואים את כבודם איש אל רעהו לאמר הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד. ועוד כי לא ידעו מה טבן אצל אדוני הארץ אשר עשה להם את כל הכבוד הזה. ויצו לאשר על ביתו מלא וכו'. כבר פירשנו כי בפעם הזאת צוה למלאת להם גם את האמתחות והסבה לזה ושים כסף איש בפי אמתחתו צוה שישים להם לעיניהם בפי אמתחותיהם את משנה הכסף אשר הביאו ואת הכסף המושב לא כסף שברם. (י) אמנם לבנימין שישימו את הגביע שלא מדעתו ואת כסף שברו מדעתו לפי שבא על פיו לשם. וכבר ביארנו כונת עלילה זו ואפשר שהשיב את כל כספם מדעתם כי נתחסד עמהם על מה שהרגיזם ומכל מקום לא נשארה להם טענה מהשבת כספם: הבקר אור והאנשים שולחו וכו'. כבר כתבנו בשער הקודם כי זהו שמוש האור שנוהגין הצדיקים בשמוש מעשיהם וכמו שאמרו לעולם יצא אדם בכי טוב ויכנס בכי טוב: המה וחמוריהם. כבר פירשנו: הם יצאו מן העיר לא הרחיקו וכו' והשגתם. בידוע שאם לא ישיגם לא יאמר להם דבר. אמנם אמר כן לזרזו שישיגם על כל פנים: ואמרת להם למה שלמתם רעה תחת טובה וכו' הלא זה אשר ישתה אדוני בו והוא נחש ינחש בו. לפי הנרא' רוב כלי השתיה היה מזהב והוא אומרו ואת גביעי גביע הכסף תשים לומר שהוא היה רגיל לשתות בכסף לסבה מה אם לשום צער על אביו או לענין אחר. וכיון בזה כדי להעליל עליהה שלא משום מה ששוה הגביע הן שיהי' מכסף או מזהב הוא שולח אחריהם כי לגביה דידי' מילתא זוטרתי היא. ויותר מזה ויתר אצלם בהשבת כספם והדור כבודם אלא מפני שהוא נחש ינחש בו ירצה שכבר שמהו לנחש וסימן טוב להצלחתו ועל דרך שאמרו ז"ל (חולין צ"ה:) בית תינוק ואשה מותר לעשותן סימן ובלבד שלא יכוין מעשיו ואמרו (שם) אם אין נחש יש סימן ולזה אם יארע בו תקלה לא מסמנא ליה מילתא והוא אומרו למה שלמתם רעה תחת טובה וכו' הלא זה אשר ישתה אדוני בו והוא נחש ינחש בו הרעותם אשר עשיתם. לומר כבר נזדמן בידכם דבר רע שלא נתן למחילה ולא לויתר: ויאמרו אליו למה ידבר אדוני וכו'. ירצה שאין צריך לו לתת טעם לרדיפתו אחריהם כי כן ראוי לעשות אפילו על שוה פרוטה אבל שהעיקר בטל כי חלילה להם מעשות זאת: הן כסף וכו'. הם צדקו עצמם מקל וחומר מג' צדדים. ועל האחד אמרו הן כסף כלומר שאין בו סימן: ועל השני אמרו אשר מצאנו שהיה דרך מציאה ממש. ועל הג' אמר בפי אמתחותנו שכליהם קונים להם. ועם כל זה השיבונו אליך מארץ כנען ואיך נפשע עכשיו בהפך שלשתן לגנוב מבית אדוניך כסף או זהב. וזה כי הגניבה הפך המציאה ומבית אדניך הפך בפי אמתחותנו והגביע שטוען עליהם הוא כסף שיש בו סימן והוא הפך הכסף המושב. אשר ימצא אתו מעבדיך וכו'. הענישו את עצמם בזה לדעתם שאין בהם מי שישלח בעולתה ידו ואם אולי ימצא אתם לעלילה מה יודיעוהו כי יבחרו להיות עבדים נמכרים משוב עוד אל בית אביהם ואל ארצם אם יתפס שום אחד מהם כגנב ויש במשמע שלא יקבלו שום פשרה וחלוקה אלא שכלם פטורין או כלם חייבין: ויאמר גם עתה כדבריכם כן הוא וכו'. אין דבר זה מוסב אל מה שקנסו עצמם כמו שחשבו הראשונים ז"ל. אבל למה שצדקו נפשם בחזקת כשרותם מכח הג' טענות שזכרו (יא) ולזה אמר גם עתה אחר שקרה מעשה זה אע"פ שתמצא הגניבה ביד שום אחד מכם ויש מקום לומר שהורעה חזקתכם עם כל זה כדבריכם כן הוא ויספיקו טענותיכם לשתהיו כלכם מוחזקים אצלי בכשרות ואנשי אמונים כבתחילה אמנם אשר ימצא אתו הגביע כבר הורעה חזקתו שהרי שור שחוט לפנינו ולזה הוא לבדו יהיה לי עבד ואתם תהיו נקיים: וימהרו ויורידו וכו'. כבר כתבנו שלא שלחו יד בשקים ויקרעו שמלתם נצער הסכנה וללא טובה השמועה: הלא ידעתם כי נחש ינחש וכו'. לפי שלא יחזיקוהו למקפיד מאד על הממון כמו שאמרנו: ויאמר יהודה וכו'. באחד משלשה פנים יוכל אדם להצדיק עצמו בדינו אם בהודיע לשופט דברי זכיותיו אשר נעלמו מממ לשורת הדין או שיטעמנו דברים של טעם לדון בהם לפנים מן השורה או שיאמר שהוא צדיק במעשיו אלא שבאין עליו לחמסו. ועל האחד אמר מה נאמר לאדני להודיע איך היה תוכן המעשה והוא לא ידע ורמז לו בזה כי הוא יודע האמת ומאתו היתה זאת. ועל השני אמר מה נדבר כי אין לנו שום סדור דברים לצדד שום זכות לפניך משורת הדין או חוצה לו. ועל השלישי אמר ומה נצטדק אחר שנמצאה הגניבה בידינו: האלהים מצא את עון עבדיך הננו לך לעבדים, נחמתנו ! (יב) ירצה בזה שאתה בעינינו כאלהים שמצא את עון עבדיו להתנהג עמנו במדת החסד ושלא יענש הגנב במיתה כאשר חייבנוהו בתחלה כסבורים שלא ימצא בינינו גנב אלא שנהיה לאדוני לעבדים גם אנחנו גם אשר נמצא הגביע בידו. ויתכן שירצה זאת לא זאת רק האלהים בדק בפינקסו ומצא עוננו הגנוז ושפטנו כמשפטנו והיה רומז בלבו על מה שמכרו את אחיהם לעבד ולא חמלו ולזה אמר והיינו גם אנחנו עבדים כמוהו. (יב) גם אשר נמצא הגביע בידו שאע"פ שאין לו עון אשר חטא ילכד בחטאתנו ובין כה וכה יאמרו תמיד שלא יתפרדו זה מזה וכולם יהיו שם או את כלם ישלח: ויאמר חלילה לי וכו'. אמר אף על פי שמן הדין היה ראוי שימות הגנב חלילה לי מעשות זאת כי ביד השופט למחול הקנסות במקום שאינו חב לאחרים אדרבה מי שאינו מוחל הוא מדת אכזריות ולזה אין אתם צריכים לישאר לעבדים רק אשר נמצא הגביע בידו יהיה לי עבד ואתם עלו לשלום אל אביכם. ואפלא ממה שהקשה הרמב"ן ז"ל על פירוש רש"י ז"ל מאומרו חלילה לי וכו'. כי על זה הדרך יתכן ודאי לאומרו כי הנוהג כן ממדת קונו יש בו שנאמר (תהילים קמ״ה:י״ז) צדיק יי' בכל דרכיו וחסיד בכל מעשיו. ירצה שעם שהוא מניח משפטים צדיקים שינהגו בהם האנשים ביניהם משורת הדין הנה הוא חסיד ונכנס לפנים מן השורה בכל מעשיו והנה לפי שבאה תשובתו של יוסף שלא כרצונו במה שהיה מפריד בין אחים והוא הדבר אשר היו מרחיקים מאד בדבריהם תמיד ולזה נאמר:

30. _.30.1.9

    ויגש אליו

31. _.30.1.10

    כי בצער גדול היה מצערו של אביו כי בטח בערבותו (ינ) ונגש אליו לדבר משפטים אתו מדברים בגו שהיו בטענותיהם ראוי שיובנו מכח דבריהם כי על כן אמר ידבר נא עבדך דבר באזני אדוני ואל יחר וכו'. כלומר כי לא כמו פתן חרש יאטם אזנו משמוע המובן מכל דבריהם ואם לא אמרו בפירוש. ומפני שכבר אמר מה נאמר לאדוני מה נדבר וכו' שיראה שסתם טענותיו ולא יוסיף לזה חתם כי כמוך כפרעה. כלומר עשוי אדם לומר דבר ולהתנחם לחשוב מחשבה אחרת ואפילו לגדולי המעלה כמלכים והשרים ולא יתבוששו. וקרוב לזה הוא מה שאמרו ז"ל (ב"ר צ"ג) מה פרעה מבטיח ואינו עושה אף אתה כן. ויתכן שיוסב סופו לראשו. יאמר שוה הוא אצלי לדבר ולזעוק באזניך על צרתי כאלו אצעק לפני פרעה מלך הארץ ויש במשמע שבלבם להתרעם לפני המלך להודיעו כל המעשים ההם כי גבוה מעל גבוה ירא וישפוט עליהם. אמנם הדבר אשר ירצה לטעון הוא מהמין אשר ביארנו על אומרו מה נדבר כי רצה להוכיח בדברים נכונים וטעמים מספיקים ושמן הראוי והנאות חוייב לוותר את הדין אצל זה הנער אע"פ שימצא חייב בדבריו. וזה לשלש טענות יתבארו היטב מתוך דבריו האחת מפאת הנשפט והוא שכבר יחייב הדעת והוסכם ממניחי הנמוסים שלא להשוות כל עוברי דת בעונשין דרך משל שאם תשים הדת להכות הגנב מאה ויזדמן כי יגנוב נער ורך בשנים. או זקן. או אדם חלוש המזג. ודאי לא יכהו במספר ההוא, כי ימות. ומכות הענישוהו לא מיתה. ובזה הסמיכה התורה האלהית במה שבא בקבלה (מכות כ"ב.) מאומד הנלקה לפי כחו בשתי ידות או פחות ואמרו (שם:) אם נתקלקל ברעי פטור שכבר נקלה והטעם שכבר יורה שקבל מהעונש יותר מכדי כחו. השנית מפאת זולתו והוא שכבר ימנעו מהעניש את החייב אם יסובב מענשו נזק גדול והפסד עצום לאחרים רבים ונכבדים אשר לא חטאו. כמו אם החוטא היה חכם מופלג גבור או רופא מובהק ומהעדרו תקבל המדינה נזקים גדולים כי לא ימצאו תמורתו ואחשוב כי מזה הטעם היה ויתורו של דוד אצל יואב כל ימי חייו ואפשר שגם לשמעי נשא לחכמתו. ומזה הצד נתנו טעם קצת המחברים במה שלא נענש דוד בחטאו כשאול שאם יומת כבר יוסב העונש לכל ישראל שהיה להם מושיע ורב. ומזה הטעם עצמו אמרו (שמואל א י״ד:מ״ה) היהונתן ימות אשר עשה וכו'. והוא היה הבן הבכור הראוי למלוך תחתיו וגדולה מכלן נלמוד משאלת האשה התקועית (שמואל ב י״ד:ט׳) על אודות בנה אשר אמרה שרצח את אחיו וממה שענה אותה דוד המלך עם היותו מתואר לעושה משפט וצדקה בכל עמו. השלישית מפאת המשפט בעצמו וזה שאם יהיה לאיש חטא משפט מות או גלות אין ראוי להחליף משפטו ולהמיר אותו בפדיון ממון כי התורה חייבתו על זה דוקא כמו שאמר (במדבר ל״ה:ל״א-ל״ב) ולא תקחו כופר לנפש רוצח אשר הוא רשע למות כי מות יומת ולא תקחו כופר לנוס אל עיר מקלטו וכו'. ולא תחניפו וכו'. אבל אם נתחייב למה שיגזור עליו המלך מיתה או ייסורין או עבדות עולם, ביד המלך או השופט לעשות הטוב בעיניו ולפדותו במה שירצה מהממון או מאיזו פשרה וכל זה הוא מבואר. ומשלשה אלו הצדדין בקש יהודה שיתחסד עמהם בדבר ישועה ורחמים לו הונח שחטא בנימין בענין הגביע מה שלא יאמן כמו שיראה מכלל דבריו. וזאת היא כוונת כל דבריו אשר התחיל. אדוני שאל את עבדיו וכו'. (יד) כבר אמרנו בספקות שכל דברי יהודה בכאן מראשן ועד סופן היו זולת מה שעבר מהן בשעת מעשה עם יוסף ואחיו וכי קשה בעיני ג"כ לומר שהיה מעיז להרבות שקרים בפני אדוני הארץ לזה אני אומר שאמתת הענין הזה הוא כי לא היו אותן הדברים כן בפועל. אבל שהיו שם בכח וראשן מוכיח על כלן וזה כי כמו שהשאלה הראשונה ותשובתה הוא מבואר היותם מזה המין בלי ספק כי עלילתו לומר להם מרגלים אתם היא במקום שאלת היש לכם אב או אח מטבע הענין כי על פי דבריו הוצרכו לומר שנים עשר עבדיך אחים אנחנו בני איש אחד נחנו וכו' כמו שפירשנו שם. כן תשובתם זו וכל מה שנמשך מדבריהם ראוי שיובן מזה המין. ועל זה היסוד אמר אליו אדוני שאל את עבדיו לאמר היש לכם אב או אח שכיון ששמת עלינו עלילות ונתת אותני כמרגלים את הארץ אשר על זה הוכרחנו לומר בני מי אנחנו וכמה אנחנו הרי הוא כאלו שאלת אותנו בפירוש היש לכם אב או אח ולזה ג"כ תשובתנו באמרנו י"ב עבדיך אחים אנחנו בני איש אחד היתה כאלו אמרו יש לנו אב זקן וילד זקונים קטן. כי מסתמא מי שיש לו י"ב בנים הוא אב זקן. ואחר שאמרנו בני איש אחד מכלל שאין אנחנו בני אם אחת. ובאמרנו הקטן את אבינו היום. מכלל שהוא בן זקונים לו. גם באמרנו והאחד איננו רמזנו שהם בני אם אחד. ומההכרח שהבן הצעיר הנשאר לבדו לאמו שיהיה ידיד נפש הזקן אביו. ותאמר אל עבדיך וכו'. ירצה עם כל זה היית כחרש לא שומע ולא חמלת ואמרת הורידוהו אלי ואשימה עיני עליו. שהכוונה שלא תעשה לו שום רע רק שתראה בו אם כנים אנחנו ומאחר שלא הודינו לך בדבר ונאסרנו עליו היה לך להבין ממנו שהיתה סכנה באביו כאלו אמרנו שלא יוכל הנער לעזוב את אביו ועזב את אביו ומת. ועם כל זה עמדת בדבריך אמרת את אחיכם הקטן תביאו אלי ויאמנו דבריכם ולא תמותו והוא כאלו מנעת ממנו לגמרי לראות פניך בלתי אחינו אתנו וכל זה מה שיתבאר ממנו כי אין הראוי שישפט זה הנשפט בדין ההוא בשום פנים כי הנער אשר הוא בן זקונים אצל אביו ורך ויחיד לפני אמו אשר גדל בגעגועין ושעשועים איך יוכל לסבול משא עבודת עבד. וכיון שהודיעוהו כן קודם מעשה ולפי המובן ממשמעות דבריהם הנה הוא ראוי שיאמנו בו יותר ממה שיאמרו אותו בביאור ובשעת מעשה חה מבואר מטבע הענין בלי ספק:

32. _.30.1.11

    אמנם על הטענה השנית אשר מצד הזולת יאמר שכבר יגיע מזה העונש לאביהם ולהם נזק יותר גדול ועצום ממה שיגיע אליו. ועל מה שיגיע לאביהם שהוא העקר אמר ויהי כי עלינו אל עבדך אבי וכו'. יאמר כי כשעלו אליו מיד הודיעוהו את דבריו ואת מאסר שמעון עד בא בנימין שם. וכשהוצרך מעקת רעב לומר להם שובו שברו לנו מעט אוכל הם כבר שמו הדבר לנמנע עד שהחליטו לא נוכל לרדת. והטעם אם יש אחינו הקטן אתנו וירדנו כי לא נוכל לראות פני האיש וכו'. שידענו שלא יסכים הזקן בירידתו והתלוי בנמנע חשבנוהו לנמנע. ויאמר עבדך אבי אלינו אתם ידעתם וכו'. ירצה שעם שהודיעוהו סכנת חמת מלך העומדת לעומתינו אם נראה פניך זולתו לא סר מבקש ממנו שנשים נפשינו בכפינו ונבוא בלתו. כמו שאמר לנו אתם ידעתם כי השנים האלו לבדיהם הם החשובים אצלי לבנים בבחינת אהבתי אליהם ואל אמם, ושיצא האחד מאתי ובשגגה שאמרתי אך טרוף טורף, פתחתי פי לשטן ולא ראיתיו עד הנה. וכ"ש שתהיה הדאגה יותר גדולה בזה אם תקחו אותו מאת פני לנער זה וקרהו אסון בודאי תורידו את שבתי ברעה שאולה. ובמדרש (ב"ר פ' פ"ד) אמר רבי חמא בר חנינא הדברים הללו היה יעקב אבינו נזכר ומעיו מתחתכין אמר יודע אתה שאחיך שונאין אותך ואמרת לי הנני ע"כ. (טו) ומה גם עתה בלקחו את זה מאת פניו על מנת כן שאם ימשך לו אסון הוא ימות עליו בפתע ובנפש מרה וכבר ישיג הזקן העונש העצום והכבד על לא חמס עשה. אמנם על מה שישיג להם גם כן מהרע והנזק עם היותם פטורין מן הדין כמו שאמר ואתם עלו לשלום אל אביכם. אמר. ועתה כבואי אל עבדך אבי והנער איננו אתנו ונפשו קשורה בנפשו והיה כראותו כי אין הנער וכו'. אמר איך נעלה אליו לשלום כי אין רע ומר ממות מאשר ישיג אותנו בהיות גורמים מיתת אבינו הזקן בידינו אשר אין לו שום המלט ממנה לפי אומץ הקשר ואהבה אשר ביניהם כי הם כשני גופים בנפש אחת והרי רעת העונש ונזקו יגיע לנו יותר ממה שיגיע אליו עשר פעמים וכבר יהיה יותר ראוי למחול לחוטא מהעניש את שלא חטא. ויתכן גם כן שהטענה אשר מצד אביהם תמשך עד ונפשו קשורה בנפשו. והיה כראותו וכו' תהיה הטענה אשר מצדם:

33. _.30.1.12

    ואחר שזכר נופת טענותיו אשר מב' הצדדים וחשב אם אולי לא יכנסו באזניו. בא אל עוצם הטענה השלישית אשר מצד המשפט אשר היא חזקה מאד ואמר כי אחר שנגזר עליו עונש העבדות שהוא שווי ממון ואינו מהמשפטים הגופיים אשר לא יסבלו הפשרה וחלוף הסובלים הוא ראוי ומחוייב שיקובל בו כפר ופדיון כ"ש כשיהיה הכפר והתמורה לתועלת האדון והנאתו ולזה אמר כי עבדך ערב וכו'. ועתה ישב נא וכו'. (טז) ירצה אחר שעבדך ערב את הנער מעם אביו ואני הייתי סבת בואו הנה מזולתו מכל אחי לי משפט הגאלה ולי נאה לישב תחתיו עבד לאדני. ומעתה אני מקבל עלי עול עבודתו והנער יעל עם אחיו. ואתה אדוני תתחייב לקבל אחר שלכל דבר אני יפה ממנו. (טז) וגם הוא דבר שיאות לי מאד כי מלבד היותי ערב בדבר אבחר בזה בלב שלם כי איך אעלה אל אבי לראות הרע והצער אשר ישיגוהו אשר לא אוכל להצילו מהם וטוב לי כי עונתי להיות עבד עולם מסבול הייתי כל יום עומד על דם אבי ואין מציל: והנה במאמר כי עבדך ערב הקדים הטעם למוטעם או הסבה למסובב וכמוהו רבים. ובאמת עוצם דבריו וחוזק טענותיו והפלגת התעצמותם עם הצלת אחיהם זה נכנסו באזניו ולא שבו ריקם כמו שסמך ולא יכול יוסף להתאפק לכל הנצבים עליו וכו'. הנה בפעם הראשונה כששמע דבריהם שאמרו אבל אשמים אנחנו על אחינו וכו' ונכמרו רחמיו אליהם נאמר ויסב מעליהם ויבך וישב אליהם. ובפעם השנית נאמר וימהר יוסף כי נכמרו רחמיו אל אחיו ויבקש לבכות ויבא החרדה ויבך שמה. ואחרי כן נאמר וירחץ פניו ויצא ויתאפק ויאמר שימו לחם. (יז) לזה אמר הכתוב כי הפעם הזאת נתמלא עליהם רחמים יותר מהראשונות. וכבר היה צריך להסב מעליהם או להסתר מהם לבכות שם ולהתאפק ולשוב אליהם כפעם בפעם כי לא היה יכול לעשות כן ולהתאפק לסבת כל הנצבים עליו כי היו שם רבים מאנשי הבית ומבית פרעה והיו עוטרים אותו פנים ואחור ולא יכול להסב מהם וכל שכן לבא החדרה מבלי שירגישו בבכייתו ולזה מהר לקרוא הוציאו כל איש מעלי כדי שיהא לו פנאי לכך והוא לא עצר כח מפני רכות לבבו ורחמנותו על אחיו והוכרח לתת קולו בבכי ובגעיית קולו אמר אני יוסף העוד אבי חי. וזה שאמר הכתוב ולא עמד איש אתו בהתודע יוסף אל אחיו יאמר כי במה שקרה הענין כן נעשה מאליו שלא היה איש בהודעו להם שכבר יצאו ואם שיציאתם היתה לכוונה אחרת. (יח) והכוונה באומרו תחלת דבריו העוד אבי חי כבר כתבנוה ראשונה: וזה כי לא נודע לו מחיי אביו עד עתה וגם עכשו ממה שהפליג יהודה בצער אשר מצא את אביו בקחתם מאתו את בנימן חרד חרדה גדולה ואמר העוד אבי חי כי ירא אנכי אותו שמא הגיעהו מהצער שיעור שימות בו ולא אזכה ראות פניו. (יט) ולזה סיים דבריו מהרו ועלו אל אבי וכו' ולא יכלו אחיו לענות אותו על ענין בריאותו דבר גדול או קטון כי נבהלו מפניו ולשונם בבושה נשתה: ויאמר יוסף אל אתיו גשו נא וכו'. צוה שיגשו אליו לאמר להם בחשאי אני יוסף אחיכם אשר מכרתם אותי מצרימה כי חרפה היא לכם. ועתה אל תעצבו וכו' לפי שהם בקשו להנצל מהשעבוד וההכנע אל אחיהם הקטן ולבטל חלומותיו ע"י מכירתו ושולחו כלה על אשר לא ידעו והשיאו אותם על זה עון אשמת יגון אביהם וגודל צערו ולסוף לא עלתה בידם (יח) לזה אמר להם אל תעצבו ביחס המעשה המגונה ההוא לעצמכם עד שתאמרו שאתם עשיתם אותו ולא ה' פעל מצד שהיה רע ואין רע יורד מאתו יתברך גם לא יחר בעיניכם על שלא עלה בידכם. ושני העניינים כללה מליצתו באומרו כי מכרתם אותי הנה. כי עצם המכירה הוא הרע. אמנם היותה הנה ולא במקום אחר היה סבה לשנהפכה עצתם כי למחיה שלחני אלהים לפניכם כי זה שנתים וכו'. ירצה באמת הפועל ההוא לא היה רע בהחלט אבל צורף עמו טוב גדול ראויי ליחסו ג"כ אליו יתעלה ואתם הייתם התחלת המעשה לתכלית אחד והוא גמר אותו לתכלית טוב גדול והוא להחיות הארצות האל מהרעב ההווה והעתיד: וישלחני אלהים לפניכם וכו'. ירצה ולא הטוב הכולל הזה נמשך מהמעשה כי גם המיוחד לכם לשום לכם שארית בארץ בענין הפרנסה ולהחיות לכם לעולם הבא לפליטה גדולה וזה במה שיתפרסם משלימות האמונה בזרעכם בצאתם ממצרים אשר אי אפשר כי אם בירידתכם שם: ועתה לא אתם שלחתם אותי הנה כי האלהים וכו'. (יח) ירצה ועתה שבאתם עד הנה בבחינת הטוב הגדול והנפלא המגיע לכם מזה אין ראוי לייחס לכם חלק מזה המעשה כלל על הדרך שאמרנו אבל המעשה כלו מתחלה ועד סוף כלו היה אלהי וה' הסגירני בידכם וצוריכם הוא מכרני הנה להשלים הטוב ההוא ואתם הייתם כלי מלאכתו לבד והוא אשר שמני לאב לפרעה ואדון לכל ביתו מושל בכל ארץ מצרים אשר כלם היו סבות עצמיות קרובות להגיע הטוב ההוא המכוון ממנו יתברך. ומכלל דבריו לפיוס אותם ולישב על לבם שפתרון חלומותיו וכל ממשלותיו היו על המצריים במצרים והמה היו אך למשל כמו שאמרו הם (בראשית ל״ז:ח׳) המלוך תמלוך עלינו אם משול תמשול בנו לאחד הפירושים שפירשנו שם ועל דבריו אלה מהיות זה הפועל אלהי לגמרי סמכו אחיו באמרם אליו (שם נ') ועתה שא נא לפשע עבדי אלהי אביך. ותשובתו אליהם כמשפט הראשון. ואתם חשבתם עלי רעה וכו'. ועתה אל תיראו כאשר יתבאר שם בעזרת השם עיין עליו: מהרו ועלו אל אבי וכו'. (יט) צוה שיאמרו אליו שמני אלהים לאדון לכל מצרים כי מעתה אין גנאי לו לבא אצל בנו גם כי יש לאל ידו להושיבו בטוב הארץ לכלכלו שם כי א"א באופן אחר לכלכל אותם ואת טפם ובהמתם כל הזמן הכבד ההוא: והנה עיניכם רואות כו'. (כ) לפי שסימני המכירה שמסר להם על שהוא יוסף אחיהם לא היו נכרים לבנימין כי הנער לא ידע מאומה ואין ספק שהיה משתומם על המראה עד שישוה אליהם בהכרתו לזה אמר שאחר שדבר אליהם הדברים ההם אשר כלל כל השיעור ההוא מידיעתו והכרתי בענייני בית אביו בכללו ופרטי בניו ובני בניו ומקנה קניינו וכל אשר לו כבר יהיו עיני בנימין ועיני כלם שוות לדעת ולראות כי פיו המדבר אליהם. אמנם לדעת אנקלוס שתרגם ארי בלישנכון אנא ממלל עמכון ירצה ראו עתה כי אני אני הוא מבלי שתחושו שידעתי ענין המכירה ממקום אחר ורציתי להתעולל בכם עמה ומבלי שיסופק לבנימן אשר לא ידע בה כי פי המדבר אליכם בלשוניכם ולא הוצרכתי מתחלה לדבר עמכם על ידי מלין רק למעט הרגלי עמכם כי חששתי שמא תכירוני בהרבות ההבטה או בהרגל הדבור כמו שיחוייב בין האחים וזו היא אמתלה חזקה ושוה לכלם אשר הוא יוסף אחיהם. והיותר נכון בעיני שיהיה מאמר זה נקשר עם מה שלפניו וזה כי מפני שהוא לא הפליג בסדור דבריו לספר בכבודו ומעלתו ואת כל יקר תפארת גדולתו במצרים כמו שהיה ראוי להעיר רצון אביו למהר לרדת אליו רק אמר כה אמר בנך יוסף שמני אלהים לאדון וכו'. והוא כלל קצר בדרך ענוה שכבר יצדק מאמרו זה על היותו שם חכם או רופא קרוב למלכות אי משאר האומניות שהרבים צריכים להם לזה אמר והנה עיניכם רואות ועיני אחי בנימן עם שהוא אינו מכלל השליחות כי פי המדבר אליכם לאמר כה אמר בנך יוסף שמני אלהים וכו' ושאין לאדם מדרך המוסר להפליג בכבוד במדבר בעדו אמנם אתם שראיתם אותו תבואו אחרי ותמלאו את דברי. והגדתם לאבי את כל כבודי במצרים ואת כל אשר ראיתם כלל ופרט ועם זה ומהרתם והורדתם את אבי הנה ולא יעמוד: ויפול על צוארי בנימין וכו'. וינשק לכל אחיו וכו'. הודיע הכתוב כי נודעת לי ממנו חבה יתיר' כנגד כלם או יותר כמו שעשה ג"כ בענין המנות ואפשר שעל הדרך הזה אמר והנה עיניכם רואות ועיני אחי בנימין לפי הפירוש האחרון כי היה מחשיבו ומאהיבו כנגד כלם ואפילו בדבורו ואחרי כן דברו אחיו אתו שכבר הטיב לבם ועצרו כח לדבר אתו דברי שלום ורצוי אחים: והנה עם זה נשלם ענין נצוחם ויכוחם אשר עליו אמרו ז"ל והחכמה תעוז לחכם מעשר' שליטים אשר היו בעיר וגם אשר סבלו עמו כל הצער ההוא הראוי לסבול עם גרות הארץ לאנשים הטובים שאינם אזרחים עליה כמו שכתבנו ראשונ' ומעתה נמשך הספור לבואם לגרות מצרים אשר הוא הענין הכולל המחובר מכל אלו המעשים הפרטים: והקול נשמע וכו'. וייטב הדבר וכו'. ספר הכתוב בשבחו של יוסף כי היה גדול ואהוב מאד למלך ולכל שריו עד ששמחו ברוב אחיו ויעבר עליהם מה ממשא כובד עול מלך ושרים כי מבית האסורים יצא למלוך וייטב בעיניהם שתתפרסם מעלת בית אביו ומשפחתו כי רבה היא בעיניהם. ויאמר פרעה אל יוסף וכו'. ואתה צויתה זאת עשו וכו'. רצה פרעה שירגישו אחיו ובית אביו את האהבה אשר אהבו וכי הוא מוסיף להם יקר וגדולה כיד המלך על מה שיש בידו של יוסף לעשות (כא) ולזה אמר לו אמור אל אחיך שמעצמך ומהכח המסור לך עד עתה אתה מצוה אותם שיטענו את בעירם ויבואו ארצה כנען וישאו את אביהם ואת בתיהם ויבואו אליך ויאכלו את חלב הארץ כי עד כאן הגיע שיעור מה שבידך לעשות אמנם שעשה אתה צוית מפאת המלך וטעמו לומר להם עוד זאת עשו קחו לכם עגלות לטפכם שאינן יוצאות רק בדבר המלך עצמו עוד ונשאתם את אביכם ובאתם ועיניכם אל תחוס על כליכם והוא כי המלך לא יקפיד רק על הנשים והטף לבד כי יש לאל ידו לעשות לכם חיל ולהעשירכם עושר גדול והוא אומרו כי טוב כל ארץ מצרים לכם הוא. ואל זה נאמר ויעשו כן בני ישראל. ויתן להם עגלות על פי פרעה, חוזר לשני העניינים: וגם צדה עשה להם לדרכם עד הגיעם אל אביהם: לכלם נתן לאיש חליפות שמלות. (כב) כי רצה שישנו לבושיהם לטוב כמו שעשה הוא כשיצא מן הבור כדי שישמח אביהם בהם ולבנימין שהיה נשאר שם נתן שלש מאות כסף וחמש חליפות שמלות והוא כענין שנאמר ראשונ' ותרב משאת בנימין ממשאות כלם חמש ידות כמו שפירש הראיב"ע ז"ל ואם יהיה ממשאות כלם כמשמעו יחשוב השלש מאות כסף לשווי מחציתן ומכל מקום לא נודע למה כיוון אל זה המספר ביתרון. ולאביו שלת כזאת עשרה חמורים נושאים מנות יפות מכל טוב מצרים ועשר אתונות נושאות בר ולחם ומזון נצורך בואם שם כדי שימהר הירידה לשם מבלי שיצטרכו להרגיז עצמם על צרכי הדרך כלל ויתעכבו בעבורו והוא אומר וישלח את אחיו וילכו ויאמר להם אל תרגזו בדרך (כב) כלומר בשביל צורך הדרך וזהו שיעור מה שראיתי לבאר בזה החלק:

34. _.31.1.1

    יבאר איך נבנה בית ישראל על תכונת עולם העליון בכללו וחלקיו להיות מרכבת המשנה לו ית' להנהגת ההשגח' וצורך המצאם בשלמותם:

35. _.31.1.2

    ויעלו ממצרים וכו' עוד יוסף חי וכי הוא מושל וכו':

36. _.31.1.3

    אמר רבי יהודה ראוי היה יעקב אבינו לירד למצרים בשלשלאות של ברזל ובקולרין ועשה הקב"ה כמה עלילות כדי שירד שם שנאמר (תהלים ק"ה) לעבד נמכר יוסף ויקרא רעב על הארץ. וכל כך למה ויבא ישראל מצרים א"ר פנחס משל לפרה שהיו רוצין למשוך אותה למקוליס שלה ולא היתה נמשכת מה עשו משכו את בנה תחלה והיא רצה אחריו כך עשה הקב"ה כדי שירד יעקב אבינו למצרים שנאמר (הושע י"א) בחבלי אדם אמשכם בעבותות אהבה (שוח"ט תהלים ק"ה).

37. _.31.1.4

    *$מבוא קורא נחמד! בטרם אחל לבאר דברי הרב ז"ל בשער הזה, צריך אני להקדים לך בקוצר מילין דעת התוכניים הקדמונים בציור העולם ומלואו, כי עי"ז תבין יותר דבריו פה ובשערים הקודמים ושיבואו, במה שדבר על ענין הגלגלים וד' יסודות ותנועותיהם. הנה החכמים הקדמונים חשבו, כי הארץ היא באמצע העולם, וסביב לה יתנועעו כל גלגלי שבעה כוכבי לכת , הא' היותר קרוב לה הוא הירח, ולמעל' ממנו גלגל כוכב , ולמעל' ממנו גלגל נגה והוא הכוכב הנקרא כן בעבור זהרו ונועם אורו, למעל' ממנו גלגל החמה, ואח"כ הכוכב החמישי הנקרא מאדים בעבור אדמימות אורו, גם בעבור שפועל בעת ממשלתו לחמם דם בני אדם ולעשותם נוטים אל הרציח' ושפיכת דמים (כמאחז"ל האי מאן דנולד במזל מאדים וכו') ולמעל' ממנו גלגל כוכב הנקרא צדק הנקרא בעבור פעלו בעת ממשלתו ליישב דעת בני אדם, ולעשותם נוטים בטבעם לעשות צדק ומישרים (עיין מכל זה גם לקמן שער. ל"ד,) ולמעלה ממנו גלגל הכוכב השביעי שנקרא שבתאי בעבור שמקיף את הארץ לאט לאט בזמן יותר מכ"ט שנה, עד שנרא' כאלו הוא שובת ואינו הולך כלל, ולכל אחד מכוכבי לכת אלה ייחדו הקדמונים ממשלת יום אחד בשבוע [עיין שבת דף קכ"ט ע"ב וברש"י שם שמשמע שגם בשעות כל יום ויום, מיום ד' שנחלו בו המאורות מושלים השבע' כוכבי לכת אלה זה אחר זה:] יום א' לחמה, יום ב' ללבנה, יום ג' למאדים, יום ד' לכוכב מערקור, יום ה' לצדק, יום ו' לנוגה, יום ז' לשבתאי, וכאשר יורו על זה גם שמות רוב ימי השבוע בלשון צרפת וקצת משמותם בל' אשכנזית, והנה תנועות והיקף כל ז' גלגלים אלה היא ממערב למזרח, רק יתחלפו בנטותם קצתם יותר לצד מזרחית צפונית, וקצתם יותר לצד מזרחית דרומית מלבד זה חשבו כי בגלגלי קצת הכוכבים האלה יש עוד גלגל קטן קבוע והכוכב בתוכו כזה ? וגלגל קטן זה שאינו מקיף הארץ, נקרא גלגל שאינו מקיף העולם או גלגל יוצא מרכז, ר"ל שאין הארץ מרכזו , [ומס' יד החזק' פ"ג מה' יסודי התורה יודע לך יותר מזה ע"ש] ולמעל' מז' הגלגלים אלה גלגל שמיני אשר בו קבועים לפי דעתם כל שאר הכוכבים הקימים במקום אשר נראה ברקיע השמים ולמעל' מכולם גלגל תשיעי שאין בו כוכב כלל והוא נקרא גלגל היומיי והוא מקיף בכל יום את פני הארץ בי"ב שעות היום ממזרח למערב, ובי"ב שעות הלילה יסוב לאחורי הארץ מצד אחר ממערב למזרח, ובהקיפו זה יכריח גם את כל הכוכבים והגלגלים האחרים הנמצאים בתוך גבולו, להקיף עמו את הארץ ממזרח למערב, ומסבובו זה הנעשית במהירות גדולה ומרוצה חזקה [עיין למעל' דף מ"ו ע"א כי שם באר הרב ז"ל סיבת מהירת מרוצתו זאת בעבור היותו רק גוף שטחי עגול וכל כוכב וגוף עב אין בתוכו.] יתהוו השתנות היום והלילה, וחילופם התמידי, ואותו גלגל היומי חלקו בהקיפו לי"ב חלקים, וקראו שם לכל חלק וחלק לפי תמונת הצורה שתראה תחתיו מחיבור כוכבי שבת הקבועים בגלגל הח', ואלו שמותם: טלה. שור. תאומים. סרטן. אריה. בתולה. מאזנים. עקרב. קשת. גדי. דלי. דגים. והשמש בהקפו את הארץ פעם א' בשנה, תשכון ותתעכב בתנועת' תמיד חודש ימים. תחת אחת הצורות האלה הנקראים בכלל בלשון אשכנז בשם, ולמטה מגלגל הירח יקיף הארץ יסוד האש הדק יותר מכל היסודות, ואחריו יסוד האויר, ותחתיו יסוד המים ויסוד הארץ למטה מכולם, ומארבע יסודות אלה מחוברים ומורכבים כל הגופים אשר למטה מרקיע, ואמרו עוד כי כל דבר שואף ומשתוקק לבוא אל מקורו ע"כ אם יזדוק איש אבן ושאר חלקי עפר או מים למעל', יפלו תמיד למטה, יען כי עם יסוד העפר והמים, שהם מקורם, ובהיפך יעלו תמיד האויר ושלהבת אש למעל', יען כי שם ישכנו יסוד האויר והאש. - אפס התוכניים האחרונים אשר ע"י כלי ההבטה הגדול', אשר המציאו החדשים מקרוב, נפקחו עיניהם לראות גדולות ונצורות, אשר לא נודעו לראשונים ממפלאות תמים דעים אשר פעל ועשה בעולמו שברא, חולקים על זאת, ואומרים כי ברחבי הבריא' הנעלמת מעין כל חי, יש כוכבים ועולמות אין מספר, אשר בראם הי"ת ביכלתו שהיא לבלי תכלית, ורק בגבול ראותינו לבד, ר"ל בחלק האויר השמימי הקרוב לנו והנרא' ממנו באמצעות כלי ההבטה, מצאו כבר עד עתה י"ב כוכבי לכת הסובבים סביב השמש שהיא מרכזם, וממנו לבד יקבלו אורם, כי כולם הם גופים עכורים (ורק בעבור זה ישליכו קרני השמש אשר יופיע עליהם מנגד, לאחור ויאירו לנו בנגהם (עיין מה שכתבתי מענין זה גם בביאורי לשער כ"ט), ולקצת מכוכבי לכת אלה, יש עוד כוכבי לכת קטנים אחרים המלוים אותם בסיבובם את השמש, ונקראים בעבור זה משרתים או ירחים , ואלו שמות י"ב הכוכבים האלה, וסדורם. הכוכב היותר וקרוב בהקיפו אל השמש הוא כוכב מערקור, המקיף את השמש בפ"ז ימים יכ"נ ורביעית שעה, ואחרי נוגה ווענוס וזמן הקיפו רכ"ד ימים ט"ז ושלש רביעית שעה, ואחריו הארץ אשר גם היא כוכב לכת , המקפת את השמש בשס"ה יום וששה שעות, ועמה הולך הירח המקיף אותה בכ"ט יום י"ב שעות ותשצ"ג חלקים, ואחרי הכוכב מאדים מארס, וזמן הקיפו שש מאות ופ"ו יום כ"ג שעות ומחצ', ואחריו ילכו כמעט במרחק שוה מן השמש חמשה כוכבי לכת קטנים, ואלו שמותם, לפי סדר קרבתם אל השמש, הא' כוכב שנתגלה בשנת ה' תקס"ז בי"ט לחודש אדר שני, הב' כוכב שנתגלה בט' כסלו ה' תר"ד הג' כוכב שנתגל' בכ"ה אלול התקס"ד, הד' כובב שנתגל' בט"ז שבט התקס"א, והה' כוכב שנתגל' בכ"ד אדר שני התקס"ב, וזמן היקף וועסטא י"ג מאות וכ"ו יום, ושל אסטראא אלף תקכ"ד יום, ושל יונא אלף תקצ"ג יום ושל צערעם אלף תרפ"א ושל פאללאס אלף תרפ"ו יום ומחצה (גם בשנה שעבר' התר"ז נתגלה עוד כוכב אחד, אך שמו שהושם לו מהתוכניים וזמן הקיפו לא נודעו לי עוד,) ולפי דעת החכם התוכן היו כל ככבי לכת הקטנים האלה לפנים מחוברים יחד לכוכב אחד, ורק ברצון הבורא יתב' ומסבה בלתי נודעת לנו, נתפרדו והיו לכמה כוכבים. - אחריהם כוכב צדק יופיטער, המקיף את השמש בד' אלפים של"ב יום וי"ד שעות (שהוא כמעט י"ב שנה) ולו ארבעה ירחים אשר יסובבוהו בזמנים שונים, הראשון במ"ב שעות, השני בפ"ה שעות. השלישי בז' יום וד' שעות. והרביעי בט"ז יום וט"ז שעות. ומלבד הקפתם אותו ילווהו אותו ג"כ בהקיפו את השמש, ואחריו כוכב שבתאי. סאטורנוס, המקיף את השמש בכ"ט שנה ומחצה, ולי שתי טבעות דקות מסביב לו, ושבע' ירחים אשר יקיפוהו, הראשון בכ"ג שעות, הב' בל"ג שעות. הג' במ"ה שעות, הד' בשני ימים וי"ח שעות, החמישי בד' ימים וי"ב שעות, הששי בט"ו ימים וכ"ג שעות והשביעי בע"ט יום וח' שעות, ואחריו כוכב שנתגל' בשנת התקס"א ע"י החכם הערשעל, והוא מקיף את השמש בזמן קרוב לפ"ח שנה. וכן מצאו התוכניים האלה כי כמו שהארץ תסוב בכל יום פעם אחת סביב ציריה וקוטביה, אשר מזה ותהוה חילוף היום והלילה בכל חלק וחלק ממנה, כי בהיותו מכוון נגד השמש יהי' אור ויום לו, ובהיות אחוריו נגד השמש יהי' חשך ואפיל' לו, כן יסובו כל ככבי לכת סביב קוטביהם, בזמנים שונים, ורובם בזמן יותר קצר מזמן סיבוב הארץ, וע"כ תקטן מדת היום והלילה שלהם משלנו, וע"פ הדברים האלה תבין מעצמך, כי רק בבחינתנו יושבי הארץ, יקרא הירח אשר יאיר לנו בלילה יותר מכל שאר הכוכבים, בתורתנו הקדוש' גם בשם אור גדול, אף שבאמת מדת גופוי קטנה מרוב שאר כוכבי לכת, כי בכל זאת בעבור היותו קרוב אלינו מאוד יגדל אורו אלף פעמים מאור שאר הכוכבים להאיר לנו בלילה כשמש ביום, ואף שבאמת הוא רק גוף עכור המקבל אורו רק מהשמש ומחזירו לאחור מנגד עלינו, וע"כ כאשר רצה הכ' לספר בפרטות רק בריאת ותיקון הארץ מתחת וכל המגיע לה וליושביה מבלי שום בחינה אל שאר הכוכבים והעולמות שברא הי"ת ג"כ אז (אשר בריאתם הכללית נכללת רק במאמר "בראשית ברא אלהים את השמים" ובמאמר "ויכולו השמים והארץ וכל צבאם") אמר בצדק מהשמש והירח "ויעש אלהים את שני המאורות הגדולים" וכו' (עיין ביאור לנתה"ש שם). ודע קורא נחמד! כי כל מה שאמרנו למעל' ממרחק כל כוכב מהשמש וזמן הקיפתו אותו וסיבוב כל אחד סביב ניריו וקוטביו נודע לתוכניים ע"י ראיתם בכלי ההבט' למרחוק וע"פ חשבונם וחכמת המדידה ד"מ בראותם כי בא' או בשני צדי השמש והירח וקצת משאר כוכבי לכת יש שינוי מקומות, תמונות ומראות שונות הנקראות בהרות אשר תראינה רק לפעמים בקצת שעות היום, או רק בימים ידועים מימי החודש, מזה שפטו בצדק כי כל אלה יסובו בלכתם סביב ציריהם. ע"כ אין אחד משני צדיהם מכוון ונרא' תמיד לנגד עינינו וע"פ זה מצאו כי גם השמש תקיף סביב קוטבה ממערב למזרח בכ"ה יום, והירח באותו זמן שמקיף את הארץ, והוא בכ"ט יום י"ב שעות ותשצ"ג חלקים, כוכב מערקור בכ"ד שעות בקירוב, כוכב נוגה בכ"א שעות וכ"א מינוטען. כוכב מאדים בכ"ד שעות ל"ט מינוטען, כוכב צדק בט' שעות נ"ו מינוטען, ושבתאי בי' שעות ומחצה, אפס מאורנוס הרחוק מאוד ממנו ומה' כוכבי לכת הקטנים מאוד והמכוסים לרוב בערפל ועלטה לא נודע עוד להם זמן הקפתם סביב קוטביהם, בעבור כי לא יוכלו עוד לראותם כראוי, וע"פ דעת התוכניים החדשים האלה שהשמש תשאר במקומ' והארץ תסוב סביבה, צריכים אנו לומר כי פשטי הכתובים הנראים בהשקפ' ראשונה כמתנגדים לזה, כמאה"כ "השמש יצא על הארץ" וכמאמרי הכתוב "ויעמוד השמש בחצי השמים"(יהושע י') (אף שהנם הי' לדעתם בהיפך שהארץ עמדה בתנועת' כיום תמים והשמש האירה עליה,) ומאה"כ "והארץ לעולם עומדת" (קהלת א) יבוארו ע"פ מאמר חז"ל "דברה תורה כלשון בני אדם" אשר למרא' עיניהם ישפטו, כי הארץ תעמוד תחתיה והשמש תסוב סביבה.- גם בבחינת ד' היסודות חלקו האחרונים, כי מלבד מש"כ כבר החכם ר' יצחק הישראלי בספרו יסוד עולם פ"א מאמר ב' וז"ל: "גם אני אחד מן המכחישים בגלגל האש הואיל ואין עד עליו," וכן גם דעת האברבנאל בפסוק יהי מאורות, מצאו חכמי הטבע החדשים ע"פ חכמת הכימיא כי גם ארבעה אלה ר"ל האויר, האש, הארץ, והמים, אינם עצמים פשוטים , כ"א מורכבים ג"כ מגופים וחומרים אחרים, האויר מגוף אויריי הנקרא ומגוף אויריי , והרכבת שני אלה בחכמת הי"ת. היתה הכרחית. כי בנשימת חלק האויר הנקרא לבדו, ימות כל בע"ח מיד, וע"י נשימת חלק האויר הנקרא לבדו הי' חי חיים נעימים מלאי שמחה וגיל, אבל רק זמן קצר לבד. כנר שמן הדולק היטב מאוד אשר יכבה נרו מהר, ורק ע"י חיבור שני אלה באויר הנשימה, יארכו חיי כל בע"ח לפי החק והגבול אשר נתן הי"ת לימי חלדו על הארץ, והאש מורכב מעצם החום והאור , והמים מורכבים מחומר הנקרא , ומחומר אויריי הנקרא [אשר ע"כ ג"כ רב התועלת המסובב משתית מים קרים (אשר עוד לא יצא מהם חומר זה ע"י החימום באויר) לחזק הגוף ולרפאות כמה חלאים פנימים או מדוים וכאבים חיצונים, פצעי הגוף וחבורותיו] והארץ הנה מורכבת מכמה מינים שונים, מחלקי גפרית, סיד. וחלמיש, וכל מיני מתכיות, וע"כ אמרו החכמים האלה כי לא נוכל לקרוא ארבעה אלה בשם יסודות. אחרי שגם הם מורכבים, ובשם יסוד יקרא מה שהוא עצם פשוט אשר לא יפרד ע"י מלאכת הכימיא, וע"כ מנו בספריהם נ"ו דברים פשוטים כאלה אשר מהם הורכבו לפי דעתם כל הגופים עלי ארץ (ועיין בספרי חכמי הטבע שם כל אחד ואחד מנ"ו עצמיים אלו) מלבד עוד ארבע' דברים פשוטים והם האור והחום העלעקטריציטעט והמאגנעטיסמוס אשר ישנם גם בקצת גופים ארציים, מבלי אשר יוסיפו משקל הדברים אשר הם בתוכם ונקראים בעבור זה בל"א אונוואגבארע עלמענטע. וטעם ירידת המים וחלקי העפר למטה, ועליית האויר ושלהבת אש למעל', הוא לדעתם, יען כי לכל דבר נתן הי"ת בטבעו כח הכובד להיות נמשך על ידו מעט או הרבה לפי גודל או קוטן כבדו זה אל מרכז הארץ, וע"כ חלקי העפר והמים היותר כבדים ירדו למטה, והאויר הקל מהם יעלה על גביהם ושלהבת האש הקלה מכולם תנשא על כנפי האויר והרוח למעל'. כמו שהשמן הקל יצוף למעלה על פני המים אם גם נתן בנר תחילה, ואחריו המים.- ועתה נבוא לבאר דברי הרב ז"ל ההולך בעקבות הראשונים, ותומך על דבריו למעלה בשער ב' ועל דברי קצת המדרשים שהביא שם, שנרא' מדבריהם שכל גלגל יונהג ע"פ ה' משכל נבדל ומלאך אחר, וכן כל כוכב מהכוכבים הקיימים יושפע משכל נבדל אחר לפי מעלת הכוכב ההוא, ותוכן דעתו בשער הזה הוא לפ"ז כן: הי"ת ינהיג את התבל ויושבי בה בשני אופנים הא' בהנהג' טבעית, ר"ל ע"פ כחות הטבע אשר עליהם פועלים הכוכבים במסילותם ממעל, ובאופן זה יתנהגו כל באי עולם, וע"פ ההנהגה הזאת לבד יהי' כמקרה הצדיק כן מקרה הרשע, כי אם יתעפש ד"מ לפעמים אויר הנשימ' ע"י קרבת כוכב אחד מכוכבי לכת או כוכבי דשביט אל גבולו, ויולדו מזה חלאים ממיתים, הלא ע"פ ההנהג' הכללית הזאת לבד יהי' כצדיק כרשע, וכל מי שטבעו נוטה יותר לשאיפת האויר הנפסד הזה ולהשחתת לחיות גופו על ידו יחלה וימות, וכל מי שאין טבעו נוטה לזה ינצל מדבר באופל יהלוך, והיתה נפשו לו לשלל, אפס אופן השני הוא ההנהג' ההשגחיית, אשר בה יתנהגו רק השלמים הזוכים לה והם בני סגולה מאומתנו הקדושה המכירים ועובדים אלהים אמת, וכל מקריהם הטובים והרעים יהיו רק לפי מעשיהם וגמול ידיהם. עד כי ינצלו לפעמים מרעה בלכתם בדרך הטוב והישר, אף כי טבעם נוטה לנפול בשחת רשת הזמן ע"פ ההנהג' הטבעית הכללית, כמאה"כ "יפול מצדך אלף וכו' אליך לא יגש" וכמאמר הכתוב "לשוד ולכפן תשחק" וכו' (איוב ה) ובהיפך בעזבם ארחות יושר ללכת אחרי ההבל ויהבלו, יעצור הי"ת השמים ולא יהיה מטר, אף כי האדים ינשאו כמקדם למעלה מהימים והנהרות וכל אגמי מים, והי' ראוי על פי חקי הטבע, כי יזוקו למטר, ויפתחו ארובות השמים ולא יכלא הגשם, ובעבור היות שתי אלה ההנהגות זו לעומת זו, יהיו גם המסבבים אותם דומים ומסכימים אלה לאלה, כי ראשי ואבות האומה הנבחרת הזאת אשר למדו בניהם אחריהם לשמור דרך ה' ולעשות צדקה ומשפט בארץ, לסבב להם על ידי זה להיות מונהגים בהשגחה אלהית הפרטית, דומים בבחינה מה' להגלגלים והכוכבים העליונים המונהגים משכלים נבדלים, ר"ל מהמלאכים המניעים אותם, ועל פי ההנחה הזאת אומר הרב ז"ל כי אברהם אבינו ע"ה אשר כל השתדלותו ומרוצתו הית' תמיד להתרחק מדרכי בני דורו (אשר עבדו לשמש ולירח, אשר ע"כ היו פונים תמיד למזרח כמאמר הכתוב מהפושעים והמורדים הפונים אל ה' עורף ולא פנים "אחוריהם אל היכל ה' ופניהם קדמה") ולהתקרב יותר ויותר אל הי"ת אשר שכינתו במערב לדחז"ל, אשר ע"כ אמר הכתוב עליו "מי העיר ממזרח" וכו' כי התרחקו מעניני העולם אשר עליהם יזרח אור השכל האנושי והתקרבותו אל הי"ת, אשר השגת אמיתותו לוטה בערפל ונעלמת מעין כל חי (כמאה"כ "ה' אמר לשכון בערפל" ומאה"כ "ישת חושך סתרו" המורים לדעתי גם לזה, כאשר יורה על זה לדעתי גם מאמרם "שכינה במערב") דומה לתנועה ממזרח למערב, ולא הסתפק בהכרתו לבדו הי"ת ולכתו אחריו, כ"א השתדל להכריח גם את בני דורו להתנועע עמו ולהתקרב אל הי"ת אשר שכינת כבודו במערב, ולהבטל עי"ז, מתנועתם העצמית להם, שהיתה רק להתרחק מהי"ת ולרוץ רק אל הנאות גופניות ולהיות מגמת פניהם קדימה, לעבוד להשמש ולכל צבא השמים, וע"כ נמשל גם אאע"ה לגלגל היומיי העליון על כל הגלגלים ומכריח אותם בתנועתו ומרוצתו החזקה בכל יום מן המזרח למערב, לסבב אתו בתנועה זאת, ומסבב גם בזה, כי לפי קרבת כל אחד ואחד מהם אליו, כן יוכרח להתעצל ולהתאחר בתנועתו העצמית לו שהיא ממערב למזרח. ע"י התנועה עם הגלגל היומיי הזה שהיא לאחור ממזרח למערב (אשר ע"כ כוכב שבתאי היותר קרוב אל הגלגל היומיי, תנועתו היא היותר מאוחרת, וכן תנועת צדק מאוחרת מתנועת מאדים, נגה, כוכב וירח, הרחוקים יותר מגלגל היומיי, כמו שהראיתיך כבר למעלה, במבוא שער זה. [עיין למעל' שער י' דף מ"ה ע"ב בביאורי טעם אחר לדעת הרב ז"ל בהתאחרות הנועת הגלגלים העליונים (חוץ מגלגל היומיי) יותר מתנועת הגלגלים היותר תחתונים:]) וכמו שע"י מציאות שכל נבדל שני, ר"ל מלאך אשר מדרגתו למטה ממדרגת השכל הנבדל המניע את הגלגל היומיי, יונהג גלגל השני שבו י"ב מזלות, ר"ל הכוכבים הקימים הקבועים בתוכו ונחלקים ע"י חיבורם יחד לי"ב תמונות הנקראות טלה שור וכד' השוות כולם במדרגת מעלתם, כן יצאו מחלצי יצחק ויעקב בחיר ה' י"ב שבטים השוים ביקרת מעלתם ושלימותם, וע"ז רומזים האחד עשר כוכבים בחלום יוסף המשתחווים לו שהוא הכוכב השנים עשר, (ולדעת האחרונים נוכל לומר, שרומזים על י"ב כוכבי לכת עם הכוכב שנתגלה מחדש מלבד הארץ) וכמו שנשלם בנין העולם והנהגתו הטבעית ע"י ז' כוכבי לכת, אשר סימנם ממקום עמידתם מלמעלה למטה שצ"ם חנכ"ל, ר"ל שבתאי צדק מאדים, חמה נוגה כוכב לבנה, כן נשלם יסוד אומתינו הישראלית, לימודם וחינוכם להכיר הי"ת ולעבדו בכל לב, אשר בעבור זה זכו להיות מונהגים בהשגחה אלהית פרטית. ג"כ ע"י ז' עמודי עולם המוסרי הזה, והם יעקב, לוי, קהת, עמרם, אבות משה ואהרן, דוד, ושלמה, או אברהם, יצחק, ויעקב, משה, אהרן, דוד, ושלמה, אשר השפיעו מחכמתם האלהית על כל האומה בכלל, ושאר הנביאים והחכמים שבכל דור ודור אשר הפיצו חכמה ודעת אלהית, רק במקום מיוחד ומוגבל הקרוב להם, דומים לשאר כוכבים קימים העומדים תמיד במקום אחד מבלי לכת הנה והנה להשפיע אורם בכל המקומות כמאה"כ "ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד והוסיף אח"כ ואמר, כי בעבור היות אאע"ה דומה לגלגל היומיי העליון על כל, אמרו חכמינו ז"ל במדרש לרמז על זה שהעלהו הי"ת למעלה מכיפת הרקיע" ר"ל שהגביהו על כל הגלגלים. וכמו שיכונה הי"ת בעבור הנהגתו הטבעית אלהי השמים, ר"ל המניע כל הבריאה והמציאות כולה כרוכב המנהיג את המרכבה, אשר ע"כ יכונה גם בשם "רוכב שמים" או "רוכב ערבות" כן יקרא ג"כ בשם אלהי ישראל בעבור הנהגתו אותם בהשגחה פרטית, ויען כי האבות הקדושים הם ראשי האומה הזאת אחז"ל "האבות הן הן רגלי המרכבה" וע"ז רומז גם הכתוב "ויראו את אלהי ישראל ותחת רגליו וכו' וכעצם השמים לטהר" ר"ל האומה הנבחרת הזאת היא תחת רגליו, כמרכבתו בבחינת הנהגתו ההשגחיית, בעבור טוהר אמונתם וטוהר מדותיהם (אשר על זה מורה מלת לטהר) "כמעשה לבנת הספיר (שהוא כינוי אל הטבע) וכעצם השמים," שהם מרכבתו בבחינת הנהגתו הטבעית, ויען כי רק במעמד הר סיני בעת הכירו אבותינו את הי"ת וקבלו עול מלכותו עליהם, נתחדשה להם ההנהגה ההשגחיית הזאת, נאמר להם רק אז "לא יהיה לך אלהים אחרים על פני," ר"ל לא תחשבו כי תונהגו על פי ג"כ באמצעות השכלים הנבדלים המנהיגים הגלגלים, ר"ל בהנהגה הטבעית, כ"א תונהגו מעתה ממני לבד בהנהגה השגחית, וע"כ נאמר רק שם מאה"כ "ויראו את אלהי ישראל" וכו' כי רק אז השיגו השלמים שהוא "אלהי ישראל" והם מרכבתו, ואחר כך הוסיף הרב ואמר, כי כמו שלא תצויר הנהגת העולם הטבעית רק בהיות הנמצאים העליונים כולם בשלמות, כי כל חלקי הבריאה הם כטבעות השלשלת אחוזים ודבוקים יחד, ובהעדר אחד מהם יבטל הסדר והקשר אשר ביניהם, ההכרחי להשגת התכלית הנרצה מהם, כן גם לא תצויר ההנהגה השגחית בתכלית השלמות הנרצית, אם לא בהיות מספר כל י"ב שבטים בשלמות, ולא יחסר אחד מהם, וע"כ נתעצב יעקב מאוד בחשבו כי טרף טרף יוסף בנעוריו מבלי הניח זרע אחריו, ובטרם קנה עוד השלמות והחכמה האלהית ע"י לימודו וחינוכו, כי מעתה נאבד אחד מי"ב עמודים אשר בית ישראל נשען עליהם, ולהורות ע"ז אמרו חז"ל "סימן זה מסור בידו שאם לא ימות אחד מבניו בחייו לא יירש גיהנם" (כי כל עוד יחיה עמהם יוכל להורות כולם ללכת בדרכי הי"ת למען השיג התכלית הנרצה המכוון מאומה קדושה זו להכיר האמת, ולהפיצם ע"פ כל הארץ) ובעבור גודל העצבון הזה אחז"ל שנסתלקה גם כן הנבואה מאתו, יען כי אינה שורה על האדם אלא מכח שמחה (ובזה יבואר גם הספק אשר יתעורר בלב כל משכיל ע"י דברי הרב בשער הקדום, מדוע התעצב יעקב כל כך על אבדן יוסף ממנו אחרי שמחובת השלמים האמיתיים לסבול כל מקרי הזמן בשובה ונחת ? כי עתה נודע לנו שהיה ירא לאבד עי"ז השלמות האמיתית ממנו ומזרעו כל ימי עולם) וע"ז רומז גם מאחז"ל "לא היו ימים טובים לישראל כיום כפורים וט"ו באב" כי כמו שבצום הכפורים בשוב כל איש ישראל מחטאו אל ה' ונסלח לו, תשובנה הנפשות הנדחות מנחלת ה' עוד לקדמתן, לקנות להן שלימותן האמיתית ולהיות כלם כמקדם בני האומה הנבחרת שהיא עם סגולה לה', כן בט"ו באב שהי' חג לה' בשילה אשר בו נתנה ירושת פליטה לבנימין ולא נמחה עי"ז שבט מישראל כמסופר בשופטים כ"א, סרה הרעה הגדול' להפקד שבט מישראל, אשר בעבורה בכה כל העדה בכי גדול, ושב בנין האומה הקדוש' הזאת להיות חזק ושלם ונשען על י"ב עמודים יקרים כבראשונה, ובית ישראל זה השלם מבלי פרץ נהיה מוכשר כמקדם להשיג שלמותו ותעודתו עלי ארץ, ולהיות מונהג בהשגחה אלהית הפרטית כל ימי עולם, ועל כן יעדו כל הנביאים הצלחת ישראל המוסרית העתיד' למו באחרית הימים, גם כן רק על ידי התקבצם יחד מארבע כנעות הארץ להיות עוד לגוי אחד כמאמר הכ' והבטחתו "והיו לאחדים בידיך."- ויען כי גם ע"י ירידת יעקב וכל בני ביתו למצרים אל יוסף הי' הקיבוץ הראשון מבניו ובני משפחתו יחד, אחרי הפרדם בתחיל' ע"י מכירת יוסף וירידת יהודה מאת אחיו, רחז"ל במדרש ד"מ כי גם לו ירד יעקב מצרימ' אסור בזיקים ובשלשלאות הי' טוב לו, אחרי שעי"ז השיג חפצו ומאויו, ורק הי"ת בחסדו ובחמלתו עליו סבב פני הדבר שירד שמה בכבוד גדול והשיג התכלית הנרצה ע"י אמצעים טובים, כי הורם קרן יוסף והושם לאב לפרעה ולמושל בכל ארץ מצרים, אשר על זה רומז המדרש במשלו מהפר' הנמשכת אחרי בנה, וזש"א ר' יהודה "ראוי הי' יעקב לירד למצרים בשלשלאות" וכו' ר"ל כי גם לזה הי' מרוצה. - למה שחייבה החכמה האלהית שתושלם פרנסת העולם על ידי שתי ההנהגות. הטבעית, וההשגחיית, על הדרך ואל הסבה שכתבנו בשער השלישי. והיה ענין ההנהגה הטבעית במה שיסודר מהמערכה השמימיית על ידי התנועות הגלגליות עליונות ותחתונות והשפעת הכחות מהמאורות הגדולים וכל המון הככבים כמו שנתפרסם מעניינם. והיתה ההנהגה ההשגחיית מה שיסודר מהרצון האלהי מהטוב והרע לפי מעשי בני האדם והיה זה הסדר אשר לפי המעשים מעולה ומשובח מאד מהסדר הראשון מה שלא יעלם כמו שתארם המשורר (תהלים ק"ח) באומרו כי גדול מעל שמים חסדך ועד שחקים אמתך. כפי הענין ההוא האלהיי שכתבנו עליו בשער ט"ו והיה מהמבואר כי סדר המעשים ההם נתייחד אל האומה הנבחרת אשר נתנה להם למורשה התורה האלהיית הכוללת אמתת הדעות ויושר המעשים הנאותים להפיק הרצון ההוא האלהי כדי שתהיה היא ראשונה ואגבה כל העולם מתפרנסין בזה המין מההנהגה המשובחת אשר לפי רצונו יתעלה המוחלט. לזה ראתה החכמה האלהיית שיהיה יסוד ובנין זאת האומה הנבחרת אשר היא בעצם וראשונה בזאת ההנהגה המעולה בתכונתו ודמותו מתדמה ונערך אל הבנין הכללי השמימיי וצורתו עד שתתייחס בחלקיה וכללה אל גרמי השמים אשר הם עמודי העולם אשיותיו תאיו אליו ואלמיו ואל המוני כוכביהם עם גדולי מאוריהם בכל מחנותיהם לצבאותם איש עלדגלו. לאותותם למשפחותם לבית אבותם והיה זה מהראוי והנאות כדי שישתתפו שני כלי ההנהגה זה לזה ויסכימו זה לזה על ענין שני הכלים הנערכים על ייחס אחד במלאכת הנגון כמו שכתבנו זה הענין היטב בפרק הנגון אשר בשער הי"ב ואולם היותה על זה האופן נתבאר ממה שאומר:

38. _.31.1.5

    וזה שכבר הוסכם מחכמי החקירה והביאו החכם בתחלת המאמר החמישי לאלהית כי מהעלה הראשונה יתברך שמו הושפע שכל נבדל אשר הוא הראשון והיותר נכבד אשר ממנו הושתת זה העולם בכללו אשר לסבתו נמצא הגלגל החלק, הראשון הוא לכל גלגלי השמים והוא לבדו מכלם המתנועע מחמתו תנועה רבה ועצומה בשנים עשר שעות מפאת המזרח אל פאת המערב והנה כמו כן הורגש בעינינו הרואות אשר היה אבינו אברהם ראשון לכל בית ישראל נאזר בגבורות הנמצא הראשון יתעלה שמו אשר אמר לו בתחילה (בראשית י"ב) לך לך מארצך וממולדתך וכו' ובסוף (שם י"ז) התהלך לפני והיה תמים. וישנם את מתניו וירא וירץ לפניו במרוצה עצומה זאת התנועה עצמה מכל אשר היו לפניו ולאחריו אשר להערה זו באו דברי הנבואה עליו. מי העיר ממזרח צדק יקראהו וכו' (ישעיה מ"א). כמו שבא פירושה מרוב המפרשים וממדרשי חכמינו ז"ל (ב"ר פ' מ"ג) ופרשה אשר בצדה (ישעיה שם) תוכיח ואתה ישראל עבדי יעקב אשר בחרתיך זרע אברהם אוהבי אשר החזקתיך מקצות הארץ ומאציליה קראתיך ואומר לך עבדי אתה בחרתיך ולא מאסתיך. הרי שיחסו הכתוב בפירוש אל בעל התנועה הזאת. רצוני שהוא מתעורר עצמו ממזרח לבא כלפי המערב בתנועה עצומה ונפלאה והענין המכוון בזה הוא כי כמו שהיו לכל אחד מגלגלי השמים עם כוכביהם תנועות מיוחדות כל אחד לפי זמנו אמנם הצד השוה שבהם שכלם יתנועעו בתנועות עצמם מפאת המערב אל המזרח בהפך מתנועת הגלגל העליון. כן ועל הדרך הזה עצמו הורגש מהתחלפות תנועת אברהם אבינו בכל מסעיו ומהלכיו עם אלהיו לתנועות כל הדורות ההם כי הוא רץ והם רצים הוא רץ בתנועתו העצומה הלוך ונסוע להתקרב אל האלהים ולדבקה בו בכל לבבו ובכל נפשו ובכל מאודו והמה פנו אליו עורף ולא פנים ורצים להתרחק ממנו בכל מאמצי כחם ומהידוע כי התנועה הזאת המערבית המיוחסת לו מעידה על זה עדות שלמה כמו שאמרו (ב"ב כ"ה.) אין עושין בורסקי אלא למזרח העיר. רבי עקיבא אומר לכל רוח הוא עושה חוץ ממערבה שאינו עושה כל עקר מפני שהיא תדירא ואסיקנא מאי תדירא תדירא בשכינה דאמר ריב"ל בואו ונחזיק טובה לאבותינו שהודיעונו מקום תפלה דכתיב (נחמיה ט') וצבא השמים לך משתחוים [מלמד ששכינה במערב] ואף רבי אבהו אמר שכינה במערב דאמר רבי אבהו מאי אוריה אויריה ופרש"י ז"ל אוריה בלשון פרס מערב:

39. _.31.1.6

    ובמדרש (חזית שיר ב') הנה זה עומד אחר כתלנו (שיר שם) זה כותל מערבי וזה מבואר במראות יחזקאל הנביא (מ"ג) אמר וכבוד יי' בא אל הבית דרך שער אשר פניו דרך הקדים. והוא השער המערבי. ואם שכבר יכריח הדעת עם האומרים שם (ב"ב) שכינה בכל מקום וראיותיהם ראיות מ"מ הא ודאי מילתא היא לקבוע מקום לתפלה ולהתרחק מכל מחשבה מועלת כדאמר רב ששת לשמעיה לכל רוחתא אוקמן לבד ממזרח משום דמודו בה מיני. וסוף דבר הוא מקום קביעות תפלה לאברהם אבינו כי הוא לבדו ננש אל יי' ופניו אל היכלו ועל כלם יצדק מה שאמר יחזקאל (ח') על פושעי בני עמנו אחוריהם אל היכל יי' ופניהם קדמה והמה משתחויתם קדמה לשמש. כמו שאמר רב ששת דמודו בה מיני. וכבר כיון לקצת זה הרב המורה פרק מ"ו חלק ג' כמו שתראהו משם. ולא זאת בלבד אלא שכמו שנודע מהגלגל הזה העליון שהוא מכריח את כל אשר הגלגלים אשר בתוכו וכופה אותם השלים עמו התנועה המערביית הזאת יום יום עד שעל ידה לפי דעת כל החכמים הוכרח כל אחד מהם להתעצל בתנועותיהם העצמיות כל הקרב הקרב עד שהגלגל המסובב להיותו היותר קרב כמעט שבטלה תנועתו העצמית והשאר ימהרו לפי רחוקם ממנו כמו שכתב החוקר בספר השמים והעולם, כתבנוהו בשער הו' וחדשנו בו פנים, כן הורגש הענין הזה עצמו מאברהם אבינו שהכריח את כל בני דורו בכלל להתנועע בתנועתו ולהבטל מעוצם תנועתן הראשונה אחד המרבה ואחד הממעיט, כמו שאמר (בראשית י"ב) ואת הנפש אשר עשו בחרן אלא שהקרובים אליו המיוחדים מיוצאי ירכו בטלו התנועה ההפכית ההיא לגמרי והלכו אחריו כמו שאמר (שם י"ח) למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך יי' וכו'. ואשר נתרחקו ממנו כפי ריחוקם כן נמצאו אצלם שארית התנועה הראשונה. והנה הדמיון הזה הנכבד נמצא גם כן בתורה האלהית וסגולותיה אשר תאר המשורר באומרו (תהלים ק"ג) יודיע דרכיו למשה וכו'. כרחוק מזרח ממערב הרחיק ממנו את פשעינו (שם). אך לפי הפירוש הנפלא שנבאר אותו בכלל המזמור כלו בשער ס' ב"ה וכל זה בכלל מאמר מי העיר ממזרח צדק יקראהו לרגלו כי הוא ע"ה היה קורא הדורות מראש לקרוא כולם בשם יי'. והנה כמו שאחר זה במציאות הנבדל השני ולסבתו נמצא גלגל שני אשר בו אפודת חגורת י"ב המזלות הסובבים את כל העולם ולאישי כוכביהם וצבאות אין מספר. כן מיצחק אבינו נולד יעקב הוא היה אבי השנים עשר שבטים אשר מהם נבנה בית ישראל ואישי כל אחד מהם רבים מספור. וכן ראה בעל החלומות השמש והירח ואחד עשר ככבים משתחוים לי (בראשית ל"ז) שהכונה על י"א מזלות שהיו כנגד י"א אחיו וכמה הפליגו במדרש (במדבר רבה י"ג) שעל זה אמרו למה נכתב בקרבנו של נחשון (במדבר ז') וקרבנו קערת כסף אחת, אמר רבי ברכיה הכהן שאם בא להתגאות על אחיו ויאמר אני מכובד מכם שאני הקרבתי תחלה הם משיבים אותו ואומרים לו אתה שהקרבת אחרון שכן כתיב וקרבנו קערת כסף וכו'. והיא כונה נפלאה למה שכתבנו לפי שבסדר המזלות כך הוא על דרך האמת שאין מוקדם ומאוחר בהם כי בדרך סבובם בעלותם ורדתם אין שום אחד מהם שלא יבא אחר חבירו ולא אמרו שטלה הוא הראש אלא בהנחה. וכן כיון רבי ברכיה לקשר יחס השבטים ומספרם כאילו ראו דרך סבובם כסדר המזלות בתנועתם וכמו שישלם הבנין השמימיי עם גלגלי ז' כוכבי לכת הג' מהן למעלה מגלגל חמה וג' למטה על דרך שצ"מ חנכ"ל. כן נשלמה הגזירה והבנינה באומה הזאת ע"י שבעה אנשים שלמים מצויינין באומה הזאת אחרי יעקב אבינו, לוי, קהת, עמרם, משה, ואהרן, דוד, ושלמה. והנה היה משה אמצעי ביניהם כמו שהחמה אמצעית לככבי לכת וכמו שאמרו (ב"ב ע"ה.) פני משה כפני חמה. וכבר הורגלו לומר אברהם יצחק ויעקב משה ואהרן דוד ושלמה והאמת יסבול הכל בקירוב הבחינות. וכבר היו כל חכמי ישראל נביאיהם ופרנסיהם וחסידיהם כלם כל אחד מהם בדורו ובזמנו כאחד משאר הככבים אשר בגלגל המזלות הוד וזוהר כ"א מהם כפי העלתו ושלימתו כמו שהככבים הקיימים *מהם מהבכור הראשון וכו', ר"ל שהנהגת כל כוכב מהכוכבים הקיימים מושפעת לפי מדרגתו משכל נבדל אחר, והשכלים הנבדלים האלה נפרדים ג"כ לפי מעלתם עד שהראשון מהם במדרגת השגתו נקרא ד"מ הבכור ואחריו השני והשלישי וכן כולם. - מהם מהבכור הראשון, מהם מהשני, מהם השלישי עד סוף המדרגות. וכמו שאמר (דניאל י"ב) והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע ומצדיקי הרבים כככבים. וסוף דבר על כללם אמר משה עליו השלום (דברים א') והנכם היום כככבי השמים לרוב. והנה לפי היות גדולת המלכות בין שאר כתות האנשים דומה למאור הגדול בין שאר הככבים נאמר על מלכות ישראל אשר לבית דוד (תהלים פ"ט) זרעו לעולם יהיה וכסאו כשמש נגדי: ועתה ראה כי המלך שלמה בחכמת ה' אשר עליו ראה להועיל פרנסת בית המלכות חדש אחד לשבט להיותו סובב כל השבטים בשנה אחד כמו שהחמה סובבת בכל י"ב מזלות על זה האופן בזמן ההוא בעצמו ולזה תחלת דבר ה' אליו (מלכים א' ג') הנה נתתי לך לב חכם ונבון אשר כמוך לא היה לפניך ואחריך לא יקום כמוך. ותכף משפט השתים נשים (שם). סמך זה הענין מספור מספר שריו ומשמרת משאם. ואמר (שם ד') ולשלמה שנים עשר נצבים על כל ישראל וכלכלו את המלך וכל ביתו חדש בשנה יהיה על האחד לכלכל ובבחינה הזאת עצמה נאמר עליו (תהלים פ"ט) כירח יכון עולם. כי במה שיכלכל כל אחד מהם חדש בחדשו ונמצא שסבב בכלן בחדש אחד כמו שהירח סובבת בכל המזלות בזה הזמן בעצמו אלא שמה שנופל לכל אחד מהם שני ימים ומחצה בכל חדש פורע אותו בפעם אחת שלשים יום ונמצא המלכות דוגמת שני המאורות:

40. _.31.1.7

    ובמדרש פרשת החדש (ש"ר פרשה ט"ו) דוגמה נפלאה לממשלת מלכות בית דוד למשפחותיו ודורותיו עם ממשלת הירח למסעיו ולמחנותיו חסרונותיו ומלואותיו וגם אל כללות האומה בכללה ייחסוה יחס נפלא ושם יתבארו אצלי הרבה עניינים יקרים מאופני יחסיה ומקריה שער שבטה ושלשים ב"ה אשר בהם תראה הסבה אשר נתנה לנו עדת ישראל מצות קדוש החדש למורשה כמו שבאו הרבה מצות מהעקריות להורות על קשר אלו הנמצאות העליונות עם השפלות אם אל סוד שביעיות הככבי לכת ואם על עניינים אחרים הדומים כמו שכתב הנביא (ישעיהו נ״א:ט״ו-ט״ז) בפירוש ואשים דברי בפיך ובצל ידי כסיתיך לנטוע שמים וליסוד ארץ ולאמר לציון עמי אתה. ועל עברם עליהם אמר (שם) ותשכח ה' עושך נוטה שמים ויוסד ארץ. יורה על היות שני מיני הנמצאים האלו קרובים ביחס זה לזה בהפרתם וקייומם. ויתכן שהענין הזה עצמו נרמז לאברהם אבינו בין הבתרים כשנאמר לו (בראשית ט״ו:ה׳) הבט נא השמימה וספור הככבים אם תוכל לספור אותם וכו'. למה חזר וכתב ויאמר לו. אלא שהודיעו ב' עניינים. האחד שירבה זרעו מספור, ועל השני חזר ואמר לו הסתכל במצב השמימיי הזה בכללו ופרטיו והתבונן בו ובצורתו בהמוניו וצרכיו וצבאיו. ודע נא וראה כי כה יהיה זרעך בדמותם וצלמם ויחס גדול יהיה ביני לבינם אשר לא יהיה כן לכל גוי זולתם. ויתכן שרמז לו שם גם כן סדר הדגלים ומעמדן אשר היה עתיד לסדרן על דמות המרכבה העליונה אשר שם הד' פנים אשר שמו אותותם אותות בהם כמו שיבא טעמו ועניינו שם ב"ה:

41. _.31.1.8

    ובמדרש (ב"ר פ' מ"ד) ויוצא אותו החוצה (בראשית שם). רבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי וכי מחוץ לעולם הוציאו אלא אחוי ליה שקקי שמייא כד"א (משני ח') עד לא עשה ארץ וחוצות ר' יהודה אומר העלהו למעלה מכיפת הרקיע הוא דא"ל הבט נא השמימה אין הבט אלא מלמעלה למטה. עתה ראה איך כללו החכמים האלה כל מה שאמרנו כי הנה הראשון כיון שהראה לו סדרי המזלות ותוכן מצבם על כל צבאותם וצורותם וענין כל כוכבי לכת במספרם כמשפטם עד דנהירן ליה שבילי דשמיא וא"ל כזה ראה והבט כי כה יהיה זרעך מיושב ומסודר על זה התוכן והאופן עד שיהיה נפלא ביניהם למעלה ורוממות מכל זולתם. ובכלל זה שהסב אותו בעיר אלהים הר קדשו בשוקים וברחובות והראהו חוצות ירושלם של מעלה מוצאיה ומובאיה וכל ענייניה וא"ל כה יהיה זרעך בונה ירושלים כמותה למטה בתכונתה ותבניתה כמו שנתבאר כל זה מתבנית המשכן וצורתו עם סדר עבודתיו ומשרתיו אשר הראה ה' את משה שהכל היה על צורת העולם העליון בכללו וחלקיו כמו שנתפרסם אמותו מדברי הקודמים וממדרשי חז"ל על בנין עיר הקדש והמקדש אמר דוד (ד"ה א' כ"ח) הכל בכתב מיד ה' עלי השכיל כל מלאכות התבנית. ובמראות המראה אשר הראה אל יחזקאל הנביא (מ') על תבנית הבית והעיר לעתיד. וכבר אמרו (תענית ה'.) ירושלם של מטה מכוונת כנגד ירושלם של מעלה שנאמר (תהילים קכ״ב:ג׳) כעיר שחוברה לה יחדו כי באמת שני הבניינים האלו מכוונין זה כנגד זה ומסכימים זה לזה בין לטוב בין למוטב. והיינו דאמר ליה רב נחמן לרב יצחק מאי בקרבך קדוש ולא אבוא בעיר (הושע י״א:ט׳) א"ל הכי א"ר יוחנן אמר הקב"ה לא אבא בירושלים של מעלה עד שאבוא בירושלם של מטה. והוא עצמו מה שאמרנו תחלה מהיות ההנהגה העליונה מסודרת מהרצון האלהי על כל המעשים האנושיים בלי ספק אשר זה העניין מייחוד המקום הזה במיטב השפע ראשונה והתפשטו משם אל כל האקלים המשובח ואחר כך לכל קצות הארץ ביארוהו המשוררים יפה במזמור (תהילים מ״ח:ב׳) גדול ה' ומהולל מאד בעיר אלהינו הר קדשו. כמו שהוא מבואר בקצת עיון כי על זה חתם ואמר סובו ציין והקיפוה ספרו מגדליה שיתו לבכם לחילה וכו'. ירצה כיון שעד הנה הגיע שיעור מעלת זה המקום וסגולת בניינו ותוכן יישובו סבו אותה תמיד וספרו מגדליה ושיתו לבכם לחילה ופסגו ארמנותיה ותהי לכם חזות הכל במידה במספר ובמשורה למשמרת למען תספרו לדור אחרון בנים יולדו אחר החרבן ימים רבים כי זה אלהים אלהינו עולם ועד הוא ינהגנו לימי עולמים ונבנתה עיר הקדש על תלה כנגד ירושלים וארמון על משפטו ישב כנגד ארמונו של עולם מרום מראשון וכל זה בכלל דברי ר' יהושע בשם רבי לוי:

42. _.31.1.9

    אמנם רבי יהודה דקדק ג"כ מהכתוב וכיון אל אופן מצבו של אברהם אבינו ויחסו עם שאר כתות האנשים כפי העניין שאמרנו ולזה אמר שהוציאו למעלה מכל גלגלי כוכבי שמים והגביהו עליהם והוא עצמו מצב הגלגל החלק אשר הוא עליון על כל הגלגלים ומכריח את כלם ונוסע עמהם כלפי המערב. ויאמר לו כה יהיה זרעך נוסע על מסעך והולך לרגלך לקבל עול מלכות שמים בלב שלם ונפש חפצה שהוא ענין תמונת זאת התנועה אשר ממזרח למערב כמו שאמרנו ויש בכללו גם כן רמז גדול אל חריצות תנועת זרע ישראל כלו לעלות ולראות שלש רגלים בשנה אל פני האדון יי'. הנה זה עומד אחר כתלנו המערבית הלזה כי כל העמים ילכו איש בשם אלהיו אשר לא יועילו ולא יצילו ואנחנו דרך המלך נלך אשר דרך בה אברהם אבינו לא נטה ימין ושמאל ועל זה נאמר בקבלה מה יפו פעמיך בנעלים בת נדיב (שיר השירים ז') ואמרו ז"ל (חגיגה ג'.) כמה יפין רגליהם של ישראל בשעה שעולין לרגל כו'. בת נדיב. בתו של אברהם אבינו שנאמר (תהלים מ"ז) נדיבי עמים נאספו עם אלהי אברהם. הרי שכוונו בזה אל אמתת ייחסו עם הגלגל הזה כי עם שכבר התנועעו שאר האבות זאת התנועה עצמה והנחילוה לבנים מ"מ הוא היה המניע הראשון אשר הכריח בה את כל באי עולם. והנה כל זה בכלל כה יהיה זרעך ועל הכל נאמר (בראשית ט"ו) והאמין ביי' ויחשבה לו צדקה. מצורף למה שכתבנו במקומו שער י"ז כי כל העניינים האלו באמת אינם רק דרך צדקה וחסד ומשם נתקיים זה הענין האמיתי בפי כל הנביאים כולם כפי מה שזכרנו קצתם וישעיה (ס"ו) אמר בפירוש כי כאשר השמים החדשים והארץ החדשה אשר אני עושה עומדים לפני נאם ה' כן יעמד זרעכם ושמכם. וירמיהו (ל"א) כה אמר יי' נותן השמש לאור יומם חוקות ירח וכוכבים לאור לילה וכו'. אם ימושו החקים האלה מלפני נאם יי' גם זרע ישראל ישבתו מהיות גוי לפני כל הימים. יאמרו כולם כי כמו שיתדמו אליהם ביחסם ומצבם יתדמו ג"כ בנצחיותם. ורבים כמו אלה מהכתובים. הנה נתבאר מה שהיה מהחכמה האלהית לבנות את בית ישראל על צורת העולם בכללו להיות כמוהו בלי ההנהגה לסדר על ידו כל העניינים הנעשים תחת השמש על אופן יותר משובח ממה שהוא על הסדר הטבעי הראשון כמו שאמרנו עד שיהיה עניינו ית' בהקרא בשם אלהי ישראל לענין ההנהגה הרצונית האישית המשובחת בעניינו בהקרא בשם אלהי השמים אצל ההנהגה ההיא הכוללת הטבעית כי על כן אמרו (ב"ר פ' מ"ז) האבות הן הן רגלי המרכבה ולא האבות בלבד הם גופה של מרכבה כי גם בניהם ובני בניהם וכל זרעם הנמשך אחריהם הם באמת מרכבת המשנה אשר לו יתברך בלי ספק. ולא עוד אלא אף כי העקרית. וזה כי כמו שתושלם ההנהגה ההיא הטבעית ע"י מעשה המרכבה הראשונ' הכוללת המניעים הנבדלים וכל מערכות גרמי השמים הרבים המתנועעים על ידיהם גבוה מעל גבוה עד הנעת היסודות השפלים וכל הגופים המורכבים מהם. וכלם בכח הרוכב בשמי שמי קדם ב"ה המניע לכלם בכח בלתי בעל תכלית כי עליה יאמר (שמות כ"ד) ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר בלא כ"ף הדמיון כענין יפלו תחת רגלי (תהלים י"ח), כל שתה תחת רגליו (שם ח'). כי בגבורת כוחו ועוצם יכולתו על במות עליונותיו ידרוך ומניע הכל דכתיב (שם ס"ח) סולו לרוכב בערבות ביה שמו. לרוכב בשמי שמי קדם (שם). והוא שוה לאומר ותחת רגליו השמים ושמי השמים להכריחם אל פעולותיהם הצריכות אל טוב העולם בהנהגתו ההיא הכוללת. כן מעשה המרכבה השנית הזאת לשלם ע"י, מציאות האבות הקדושים הקרובים הנגשים אליו ראשונה ואחריהם הנביאים והחסידים והחכמים שבדורות המאושרים וכל קדושים אשר בארץ הן המה אופני מרכבותיו וגלגל שמיו וצבאות כוכביו אשר נגלו עליהם אלהי מערכות ישראל כי בם יבא להגין לעמו ולהצילם מכל מיני פורעניות המתרגשות מהנהגת המרכבה הראשונה בין ע"י עמידתה כמו שהוא על הרוב בין ע"י בטולה כמו שהוא בכל מה שיצטרך אל ביטול כקריעת ים סוף ועמידת השמש וזולתם כי על כן סדרו מתקני תפילתינו לעקר גדול הזכרת זכות האבות והנביאים הראשונים והאחרונים ויתר החסידים בסדר רחמנא (תיקון ער"ח) וזולתו מהתפילות והפיוטים שהוא ממש כהנעת השמים ושמי השמים וכל צבאם למלאכת הטבע בלי ספק. ואולם אם היות שמציאות המרכבה הזאת השנית נתחדש מזמן האבות שנאמר (בראשית י"ז) ויעל אלהים מעל אברהם. (שם כ"ה) והנה ה' נצב עליו, (שם ל"ה) ויעל מעליו אלהים. וזולתם. אין ספק שתכלית קיומה ושלמותה היה בשעת מתן תורה כי משם והלאה נתבטל קיום טבע הראשונה ונתלה הכל בקיום מצות התורה וביטולה כי הוא מה שביאר להם מאומרו (שמות כ') אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך וכו'. הורה להם כי הוא יתעלה מצד היותו אלהי מערכות ישראל על הדרך שאמרנו רכב שמים בעזרם ובא מצרים לשדד כח כל המערכות השמימיות ובהשקפת זכות האבות הראשונים והזכות העתידה להמצא להם כשיעבדון את האלהים על ההר ההוא ומשם ואילך הוציאם מעבדות לחירות. ולזה לא יהיה לך אלהים אחרים על פני (שם) כלומר שלא יחושו לשום הנהגה זולתי זאת והוא פירוש נפלא מאד יתבאר עוד במקומו ב"ה: והנה לפי שהשלמים שבעם ההוא המסוגל השיגו במעמד הקדוש ההוא ענין המרכבה הנפלאה הזאת אשר נתחדשה או נתקיימה להם שם כמו שאמרנו והשיגו בפנס כונתו יתברך במאמר אנכי ה' אלהיך על הדרך שנתבאר. העיד הכתוב (שם כ"ד) ייראו את אלהי ישראל. לא אמר שראו את ה' כמי שאמר ישעיהו (ו') וגם לא שנראה אליהם או עליהם כמנהג. אבל אמר שראו את אלהי ישראל והוא שהשיגו והכירו במזימות שכלם מן האצילית שנאצל אליהם שם היחס המיוחד שיש לו יתעלה עם קהל עדת ה' הנקהלים לעמוד שם לפניו להמליכו עליהם לענין הנהגת העולם בכללו עד שהוא ית' נצב עליהם והם תחת רגליו להנהיג המציאות במרכבה הזאת השנית במעשה לבנת הספיר ההוא והוא הגלגל החלק וכעצם השמים כלם לטוהר והוראת הודעת למ"ד לטוהר מעידה כי המלה תסובב אל המשל והנמשל כלומר לסבת הטוהר הנמצא באנשי המרכבה הזאת ואופניה וכל גליליה. סוף דבר ראו כי המרכב הזה אשר רכב עליו אלהי ישראל הוא כמעשה השחקים וכעצם השמים אצל המציאות כי בהיות בישורון מלך ובהתאסף ראשי עם על דגליהם לאותותם ובהמצא יחד שבטי ישראל על מתכונתם נשלמה ההנהגה המשובחת אשר אליה נקרא (בראשית ל"ג) אל אלהי ישראל. ודי בזה למה שרצינו אליו מזה הדרוש הנפלא וגם מה שיאמר בפרשת המשכן שער מ"ח וזולת זה:

43. _.31.1.10

    אמנם המחוייב מכל מה שאמרנו כי שלא יצוייר שלימות כל הנמצאות בפרטיהם וכלליהם רק במציאות וקיום אלו הנמצאים העליונים כלם שהם עקרי העולם ויסודותיו ואם ישוער שיפסד או יבטל אחד מהם א"א שיתקיימו אבל יתחייב ביטולן והפסדן כמו שיאות מהיות הכל מלאכת הצור תמים פעלו אשר לא יפול בה מותר או בטל אבל הכל הוא מקושר זה בזה ומתקיים זה עם זה. וההפך על דרך שאמר הכתוב (ישעיה נ"א) כי שמים כעשן נמלחו וארץ כבגד תבלה וכו'. יורה שא"א בהפסד היסודות התחתונים אם לא יצוייר הפסד בעליונים וכבר הורגלו רבותינו ז"ל לומר (תנחומא בא) כשהקב"ה עשה משפט באומה תחלה עושה באלהיה ואצל המבול אמר (ר"ה י"ב.) נטל שני ככבים מכימה והביא מבול לעולם והכל שב אל ענין אחד, ככה ועל הענין הזה עצמו לא ישוער שימצא הטוב והשלימות לכל חלקי ופרטי האומה הזאת הנבחרת איש כמתנת ידו אם לא בהיות הדברים הכוללים והעקריים אשר הם עמודי ויסודותם מיתריהם ויתידותם עומדים על תלם ועל קיום מציאותם כענין האבות הראשונים והצדיקים והחסידים אשר הם כעצם השמים לטוהר לזה הענין עם המצות התוריות הבאות בארץ ובמקדש המקשרות העולמים אחד אל א' בהמצא שם כהנים בעבודתם ולוים בדוכנם וישראל במעמדם כנגד הג' ממשלות הכוללות אותם. אמנם בהנוע אמות הספים ובהתפלץ העמודים אשר הבית נכון עליהם בביטול מציאות האבות הראשונים והאנשים המסויימים אשר היו פנות הבנין ויסודו ובהרוס מצב שום אחד מהעניינים העקריים האלו אשר זכרנו היתכן מציאות שלימותם בחלקיהם ופרטם כי מי אלוה עלי אהלם ומה גם עתה בנפול מהם בתחלה אחד מהעניינים היותר עצמיים והכרחיים לשלמות צורתם ומצבם והוא היות ראשי שבטיהם ועקר מספרם על מספר הי"ב מזלות אשר הוא המספר הראשיי המחוקה והמצויין בחגורת הגלגל השמיני שהוא עיקר העולם והגדול מיסודותיו אשר זכרנו כמו שבא רושם זה בקבלה באומרו שררך אגן הסהר אל יחסר המזג (שיר השירים ז'). יורה שתמונת בית ישראל ותיכן מצבו להיות על דמיון זה העיגול אשר אלו המזלות חקוקים בו מבלי שיחסר שום אחד מהם כי בזה יהיו ראויים ונכונים לקבל השפע האלהי מפאת השגחתו בכל אשר יעשה להם וענין זה מבואר ממעשה החשן במספר אבניו סגולותיהם ומראיהן ותיכן מצבם על משפטם בטוריהם כי לפי דעת החכמים כלם הכל בא מכוון ומסודר על יחס המזלות וטבעיהם ועל מספר שמות בני ישראל לשבטיהם להסכים עליונים ותחתונים יחד ולקשר חבוריהם כאחד ומלאת אותו מלואת אבן ארבעה טורים אבן טור וכו'. והטור השני וכו'. והטור הג' וכו'. והטור הד' וכו' (שמות כ"ח) ונאמר (שם) והאבנים תהיינה על שמות בני ישראל שתים עשרה על שמותם פתוחי חותם איש על שמו תהיינה לשנים עשר שבט ועוד נאמר (שם) ונשא אהרן את שמות בני ישראל בחשן המשפט על לבו בבאו אל הקדש לזכרון לפני ה' תמיד, להורות כי היותם על זה המספר המכוון כנגד צבאות של מעלה הוא סבה גדולה להורדת השפע הנבואיי עליהם ולהדבק בהם ההשגחה ההיא המשובחת בכל צרכיהם. הלא תראה במעשה אליהו ז"ל הנפלא נאמר (מלכים א' י"ח) ויקח אליהו שתים עשרה אבנים כמספר שבטי בני יעקב אשר היה דבר ה' אליו לאמר ישראל יהיה שמך יורה כי שם ישראל לא יצדק על נכון רק למען היות השבטים אשר יכנסו תחתיו על המספר ההוא אשר עליו יקרא אלהי ישראל וזה טעם החרדה הגדולה אשר חרדו כל ישראל בפילגש בגבעה, שנאמר (שופטים כ"א) ויבא העם בית אל וישבו שם עד הערב לפני האלהים וישאו קולם ויבכו בכי גדול ויאמרו למה ה' אלהי ישראל היתה זאת בישראל להפקד היום מישראל שבט אחד. היו מזכירין שם ישראל כמה פעמים לפי שבהפקד השבט יפקד זה השם המורה על הכלל. ולזה נדחקו ועמדו כנגד החרם לתת להם ירושת פליטה ושארית כמ"ש (שם) ירושת פליטה לבנימן ולא ימחה שבט מישראל ואנחנו לא נוכל לתת להם נשים מבנותינו וכו'. ויאמרו הנה חג ה' בשילה וכו', ואמרו ז"ל (תענית כ"ו:) לא היו ימים טובים לישראל כט"ו באב ויום הכפורים וזה כי כמו שהצום הגדול והקדוש ההוא וסדר עבודותיו וכפרותיו היה עמוד גדול והכרחי להשיב הנפשות הנדחות והנהרסות מתוך מצבם אל עניינן הראשון ולהעמידם על עמדם וזולתו א"א להתקיים לפי הכרח רוע הרכבתם וכמו שאמר (תהלים ק"ל) אם עונות תשמר יה ה' מי יעמוד ככה היה היום ההוא שנתן בו שארית פליטה לבנימין יום בשורה להשיב בניו האומה הזאת אשר כמעע נהרס ונותץ ממצבו, אל שלימות תוכן מצבו להקרא עליה שם ישראל שלם כבתחלה: ועתה כמו כן יודיע איפה טעם רוב צערו של אבינו יעקב כל הימים אשר היה נדח נדחו ממנו וענין אבלו הגדול אשר היה ?מתקרה בו יותר מדאי וימאן להתנחם שכל זה היה בתחלת הענין קשה מאד בעיני כל בעל שכל וכי דבר נפלא הוא להפקד אחד מבני האדם וכ"ש בהיות אב לאחד עשר ילדים זולתו. והנה אברהם אבינו שלח ידו לשחוט בנו יחידו ומי האיש אשר לא יצדיק עליו שם שמים על הרעה כמו שמברך על הטובה ולא עוד אלא שנראה לו חטא עצים בסבב עליו הסתלקות רוח הקדש ממנו כל הזמן ההוא עד ששמע כי הוא חי ותחי רוח יעקב כתרגומו. וקשה עוד מזה מה שנראה שהסכימה בכל זה דעת עליון שיראה שהיה יושב ומשמר יום בשורה זה להראה עליו ולא דבר לו ולא הוכיחו ראשונה. אלא שעל הדרך שאמרנו בהפקד שבט משבטיו אבל כבד הוא לו מר ממות מאנה הנחם נפשו כי ראה שבהבטל אחד מהם יתקעקע כל הבנין. *לפי שחסרון האחד מזה המספר וכו', ר"ל הנה שני מינים מספרים יש, הא' מספר יסודי כמו אחד שנים שלשה וכו' המורים רק על כמות ומספר הדברים הנמנים מבלי היות יחס ביניהם, ואם יחסר א' מהם יקטן רק המספר הכללי מבלי עשות רושם על הנשארים לשנות שמותם, ד"מ אם יקח א' מעשר' תפוחים ישארו ט' האחרים כל אחד ואחד בשמו הראשון, והשני הוא מספר סדורי כאשר ימנו הדברים שיש להם יחם זה אל זה בבחינה מה, כמו יום ראשון לחודש, יום שני שלישי וכו', ובהחסר שם אחד מהם ישתנה שם האחרים שאחריו, ד"מ אם נעלה על דעתנו חסרון השלישי, אז לא יקרא עוד היום הבא אחריו בשם רביעי כ"א בשם שלישי, כי אין רביעי בלא שלישי הקדום לו, וע"כ יאמר הרב כי י"ב שבטים מתיחסים זה אל זה כמספר סדורי עד שבהחסר אחד מהם יעשה רושם גם על האחרים לאבד מהם השלמות הקנויה רק לכולם בהיותם יחד מספר שלם, כמו שבהחסר אחד ממנין העשר' לא יצליחו ולא יוכשרו כולם עוד לכל דבר שבקדוש' שצריך עשרה. - לפי שחסרון האחד מזה המספר שהיה בידו לא היה כחסרון האחד הכמותיי מאיזה מספר שנזדמן שהוא בלתי נרגש באחרים הנשארים רק כאחד הנחסר מן המספר היחסיי או הנערך כי בהחסר אחד ממנו יחסר היחס ההוא מכללו כמו שיהיה במספר השלם שחלקיו שוים לכללו או שכפליו שומרים תמונתו וכיוצא. או כחסרון האחד ממנין העשרה לכל דבר שבקדושה שהאחד שיפול בכל כמו אלו המניינים תפול צורת המספר כלו ולזה הטעם היה חושב שכבר אבד צורת המספר הנכבד ההוא אשר בבניו וגם לו גם להם לא יהיו היחסים הנפלאים אשר זכרנו עם כללות העולם וצורתו וגם את הטוב והשלימות הנמשכים אליו מהם לא יקבלו כי לזה אמר כי ארד אל בני אבל שאולה. והוא מה שאמרו ז"ל (תנחומא ויגש) סימן זה מסור בידו שאם לא ימות אחד מבניו בחייו לא יירש גהינם. והוא טעם ויבך אותו אביו (בראשית ל"ז) ירצה שבכה על עצמו. כמו ויקבר אותו (דברים ל"ד), יביא אותו (במדבר ו'). והשאר ולזה מה שנסתלקה ממנו הנבואה כי היה חשוב כמת כל כ"ב שנים שהיה יוסף לו בחזקת מת. וכמו שאמרו ז"ל (שבת ל':) אין הנבואה שורה לא מתוך עצלות ולא מתוך עצבות וכו'. והכונה כי כמו שהעצלות הוא חסרון מונע טבעי דרישת השלימות כן העצבון הוא מונע רצונו מבקשתו ויעדר ממנו עד שתיטב נפשו ותתעורר אל הדרישה כמו שהיה הענין באלישע ע"ה (מ"ב ג'). וכמו שהיה בכאן כי בנגן המנגן לפניו לאמר עוד יוסף חי והוא עת מצוא כל אבני חשבונו מיד הוסר העצב כי ידע לא ירד אל בנו אבל לגיהנם כמו שאמר אמותה הפעם אחרי ראותי וכו' כתרגומו ולזה מיד ותהי רוח יעקב אביהם. והנה אין ספק כי לצורך ההכרחיות הזה ייעדו כל הנביאים פה אחד כי להשיב שבות האומה הנבחרת הזאת אל מכונתה ולהחזיר נשמות הנבואה לפגרי אנשיה והחיות רוח הקודש בקרבם יקדים ה' שנית ידו להשיב יסודי הבנין לאיתנן ולקבץ נדחיהם לא ישאר אחד. אדון הנביאים אמר (דברים ל') ושב ה' אלהיך את שבותך כו'. אם יהיה נדחך בקצה השמים משם יקבצך וכו'. והביאך ה' אלהיך וכו'. ומל ה' אלהיך את וכו'. עד כי ישוב ה' לשוש עליך לטוב כאשר שש על אבותיך וכו'. ישעיהו (כ"ז) ואתם תלקטו לאחד אחד בני ישראל, והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול וכו'. ירמיהו (ג') שובו בנים שובבים נאם ה' כי אנכי בעלתי בכם ולקחתי אתכם אחד מעיר ושנים ממשפחה והבאתי אתכם ציון ונתתי לכם רועים כלבי ורעו אתכם דעה והשכל והיה כי תרבו ופריתם בארץ בימים ההמה נאם ה' לא יאמרו עוד ארון ברית ה' ולא יעלה על לב וכו'. בעת ההיא יקראו לירושלם כסא ה' ונקוו אליה כל הגוים לשם ה' לירושלם ולא ילכו עוד אחרי שרירות לבם הרע. ירצה כי בקבץ אותם הקבוץ השלם שהזכיר ובהיותם רועים שם דעה והשכל יקנו מהשלמות שיעור רב ועצום עד שלא יעשו עוד ככל אשר היו עושים עד הנה. וזה כי בכל ימי הצלחתם היו פונים אחרי שרירות לבם והמה רצים איש לביתו ולכרמו ולשדהו וליתר עסקיו ומשליכים אחרי גוום מצוות ה' חוקותיו ותורותיו והטובים שבהם בנוח עליהם הרוח אומרים ברית ה' והיה עולה על לבם שמץ דבר טוב ומזכירין אותו מזמן לזמן או יפקידוהו מפקידה לפקידה ולא יעשה עוד דבר ממה שאמר או שעלה על לבם או ממה שזכרו ופקדו לעשות כי כל חסדם כענן בקר וכעל משכים הולך. אמנם בימים ההם ובעת ההיא תהיה האמירה והזכירה והפקידה תמידית מחוברת עם העשייה השלמה לא יפרדו מהם כלל ליפנות אחרי שרירות לבם הרע ולא יאמרו עוד ארון ברית ה' ולא יזכרוהו ולא יפקדוהו באופן שלא יעשה דבר ממה שיזכרו ויפקדו ויעלה על לבם כי כאשר יקראו בפיהם לירושלם שהוא כסא ה' ומקום ארון הברית כן יוציאוהו אל המעשה עד שיקוו כל הגוים אליה בשם ה' ולא יכלו עוד אחרי שרירות לבם הרע. סוף דבר כל הנביאים פה אחד נבאו על צורך חזרת השבטים ויחידיהם אל מושבן והוא מה שכווננו אליו אלא שנמשך הביאור אל הכתוב הזה אשר נבוכו בו כל המפרשים ז"ל והוא נכון מאד. והנה יחזקאל (ל"ז) הפליג להורות זה הענין הנכבד ובייחוד בשבט הזה אשר אנחנו עליו כמו שאמר, ואתה בן אדם קח לך עץ אחד וכתיב עליו ליהודה ולבני ישראל חביריו, ולקח עץ אחד וכתוב עליו ליוסף עץ אפרים וכל בית ישראל חביריו וקרב אותם אחד אל אחד לך לעץ אחד והיו לאחדים בידך וכאשר יאמרו אליך וכו' כל הפרשה כלה. ועתה ראה כי להורות עוצם ההשגחה האלהית ותכלית ההקפדה אשר לו להשיב נדחי ישראל על כיוון מספרם מבלי שידיח מהם שום נידח. המשיל שתי המשפחות האלה אשר על שמם נקראו שתי בתי ממלכות ישראל לענין קיבוץ כל אישיהם אליהם מבלי שישאר בין העמים שריד לשני שותפים הנושאים ונותנים בהקפה שחולקין עץ אחד לשנים נכנס מכאן ויוצא מכאן באופן שא"א שיתואם עם שום אחד מהחצאין זולתי החצי ההוא ומתאימין אותם יחד וחורצים על מקום חבורם חריצים כמספר אשר ירצו ונוטל זה אחד וזה אחד ועושין כזה כל ימי האריך המשא ומתן ביניהם ובסוף פקודת חשבונם חוזרין ומתאימין אותם ומה שימצא חרוץ על שניהם הוא שריר וקיים ודוגמת זה צוה (שם) ליקח עץ אחד ולכתוב עליו ליהודה ולבני ישראל המתחברים עמו כלומר זהו אשר לו ויקח עץ אחד ויכתוב עליו ליוסף עץ אפרים וכל בית ישראל חביריו כי הוא ישאר בידו גם הוא ושיקריב אותם אחד אל אחד לעץ אחד עד שיתואמו יחד להיות לאחדים בידו כלומר ראה זה אחד הוא וכאשר ישאלו מה אלה לו ישיב כה אמר ה' הנה אני לוקח את עץ יוסף אשר ביד אפרים ושבטי ישראל חביריו, כלומר אשר בו חקוקים כל השבטים המתחברים עמו וכל אישיהם אחד אל אחד ונתתי אותם עליו את עץ יהודה אשר בו חקוקים שבטיו ואישיו ג"כ ועשיתים לעץ אחד והיו אחד בידי להתאמץ ביחד וכאלו יברר על כל אחד מהעצים האלה כי הוא זה (שם) ודבר אליהם כה אמר ה' אלהים הנה אני לוקח את בני ישראל מבין הגוים אשר הלכו שם וכו' ועשיתי אותם לגוי אחד וכו'. ומלך אחד יהיה לכלם ולא יהיו עוד לשני גוים ולא יחצו עוד לשתי ממלכות עוד. הנה שנתבאר שסוף הישועות יהיה בתחלתן רצוני ע"י קיבוץ המפוזרים והשיב הנדחים כי על זה האופן הוא אפשר ולא בזולתו. ולהיות אבינו יעקב ממלא חסרונו בירידתו למצרים להקביל פני נדחו בשמחה ובטוב לבב אמרו ז"ל באותו מאמר שזכרנו ראשונה ראוי היה יעקב לירד למצרים בשלשלאות של ברזל וכו'. והכוונה כי בהשקפת אלו התועלות העצומות אשר לפי שעה ובבחינת השלמיות המקווים לעתיד כמו שאמרנו הנה כשלא ירד אחריו כבודו אלא שיורידוהו שם בכבלי עוני ובשלשלאות של ברזל אז טוב לו. והנה נתחסד עמו הש"י שהורידו שמה בסבות יותר נאותות ובעלילות מצעדי הבנים בניו במכירתם ליוסף מצרים וירידתם אחריו כמו שאמר לעבד נמכר יוסף ויקרא רעב על הארץ וכל כך למה ויבא ישראל מצרים וכו'. וייחס הירידה הזאת וצרכה אל יעקב יותר משאר האבות מפני אשר ירד עליו הוא בעצמו ומפני היותו האב הקרוב אל קהל עדת הבנים אשר לא נמצא פיסול בזרעו והיה עליו מוטל להביאם לכלל שלימותם. וא"ר פנחס משל לפרה כו'. כי כמו שתכלית בעל הפרה בגדולה הוא להביאה אל מקולין שלה כי היא תכלית מציאותה אצל בוראה וכמו שאמר (ברכות י"ז.) סוף בהמה לשחיטה כי הוא סוף כשרונה כמו שאמרו (חולין ט'.) נשחטה בחזקת כשרות עומדת וכו'. ועם כל זה מקוצר דעתה והרגשה לא נמשכה שם לרצונו עד שמושכין בנה לפניה והיא רצה אחריו. כן אבי הבנים יתברך שמו הוא עשנו ולו אנחנו עמו וצאן מרעיתו והכוונה הראשונה מיום ברוא אלהים אדם היא להביאנו אל המעמד הנכבד והנורא ההוא הר סיני והנה לא נמשכו לבא שמה כי לא לאדם לבא בנקל תחת עול תורה ומצוה עד שהמשיכם ע"י הבן הנכבד הזה למצרים אשר שמה יקבלו הכחות הטבעיות והתאוות החמריות משנה שברון ובו יוכנו לקבל שתי השלימיות כמו שאמר (שמות ג') בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים וכו'. ולזה אמר בחבלי אדם אמשכם בעבותות אהבה כי עם שנראו להם בתחלה סיבות ירידתם צירים וחבלי יולדה לסוף נמשכו עבותות אהבה כי הכל היה לאהבת יי' אותם ולשומרו את הברית ואת החסד ואת השבועה אשר נשבע לאברהם אוהבו בין הבתרים. וגם כי הסבות הראשונות מכתנת הפסים ומשנאתם אותו וזולתם כלם היו חבלי אדם דקים וחלושים אין בהם כח להמשיך את הפרה אל מקולין שלה. אמנם הוא ית' עשה אותם שרשות גבלות מעשה עבות שלא ינתקו עד הנציא כנוגה מחשבה למעשה כמו שאמר ועתה לא אתם שלחתה אותי הנה כי האלהים וישימני לאב לפרעה כמו שכתבנו הענין יפה בשער כ"ח. וזה שיעור מה שרצינו בזה החלק המספר בשמחות מציאות זה הבן והשבת הנבואה אל אביו על ידו וסיום הספור במה שימשך אליו מענייני הירידה לשם וישיבתם בארץ גשן ומה שנתברכה הארץ ההיא במציאותם שם כלם אחים גם יחד. אמנם נזכור הספקות ראשונה:

44. _.31.1.11

    א מרוב הצער והאבל המופלג אשר היה לו ליעקב על אחד מי"ב בניו והסכמת הש"י עמו שלא להשרות נבואה עליו עד שנמצא והוא מה שהתרנוהו בעצם וראשונה בדברים אשר בשער. וטעם ויפג לבו כי לא האמין להם שאם כפרש"י ז"ל יקשה אומרו ותחי רוח יעקב אביהם לפי פשוטו ואם הפי' הרמב"ן ז"ל קשה אומרו כי לא האמין להם שאם לא האמין לשמועה איך נתעלף אל שמחתה ועוד שאם מרוב השמחה נתעלף עד ביטול הרגישיו איך ירפא בזכרונה ומה תועיל הקריאה באזניו ואין קשב ואם היה מכיר ומרגיש כבר יצא מן העלוף ואין צורך: ב באמרו רב עוד יוסף בני חי כי לא יפלא מצד היותו עדין חי רק אם היה הזרות מרוב ימים: ג במה ששנה אנקלוס את טעמו בתרגומו אנכי ארד עמך אנא אחות עמך בלא כינוי כמנהגו וכבר דברו בו גאוני עולם (מ"נ ח"א פ' כ"ז) ועליהם נוסיף: ד אומרו וירא אליו ויפול על צואריו כי לא נתבאר יפה טעמו גם הרמב"ן ז"ל נדחק בו ולמה אמר אמיתה הפעם אחרי ראותי פניך כי אז ראוי לו לבחור בחיים: ה באומרו בעבור תשבו בארץ גשן כי תועבת מצרים וכו'. וכי משום שתועבת מצרים כל רועה צאן יבחרו להם הטוב שבארצם לשבת בו: ו מה רצה יעקב באומרו ימי שני מגורי מעט ורעים היה לו לומר ימי שני חיי כי מה טעם לייחס מספר הימים אל הגרות: ז במ"ש המצריים אל יוסף בשנה השנית לא נכחד מאדני כי אם תם הכסף ומקנה הבהמה אל אדני לא נשאר וכו'. כי באמת לא יפול חשד כחש וכחד כמה שאמרו שלא נשאר להם כלום. ח אומרו ולחם אין בכל הארץ וכו' למה חלק זה הספור לשנים היה לו להשלים ספור מצרים כשהתחיל בו ותרעב כל ארץ מצרים וכו'. ט מאמר יוסף הן קניתי אתכם היום ואת אדמתם לפרעה וכו'. שנראים דברי מותר לא יועילו רק לביישם. ועוד איך היו לשמה כרגע עד שבתחלת השנה השנית לרעב כבר תם הכסף ומקנה הבהמה ולא נשאר רק גויתם ואדמתם כמו שהוכיחו חז"ל (ב"ר פ' פ"ט) מפשט הכתוב האומר וינהלם בלחם בכל מקניהם בשנה ההיא ותתם השנה ההוא ויבואו אליו בשנה השנית ואם כדברי הרמב"ן ז"ל שפי' שנאמר כן על הששית והשביעית הנה א"כ לא הועילה להם ברכת יעקב כלל. וגם שלא יתכן שעל מזון שנה אחת יאמרו קנה אותנו ואת אדמתינו בלחם ונהיה אנחנו ואדמתינו עבדים לפרעה ותן זרע וכו'. והוא גם הוא אמר הן קניתי אתכם וכו' שירצה שקנה אותם בדרך ישר לא בדרך עריצות כמו שאמרו בפיהם החייתנו נמצא חן נראה שעשה עמהם חסד אלהים ואמת: י למה הוזכר בכאן כל זה הענין מחק החמישית והעברת העם לערים וחק הכהנים מאת פרעה כי כל זה יאות ליכתב בספרי נימוסי מצרים לא בתורה האלהית:

45. _.31.1.12

    ויעלו ממצרים ויבואו ארץ כנען אל יעקב אביהם ויגידו לו לאמר עוד יוסף חי וכו'. כבר פירשנו מעלת זאת הבשורה וטעם רוב שמחתה אצל אביו ויפג לבו כי לא האמין להם (א) הנה הם בהזכירם אליו את יוסף בנו חמודו אשר נואש ממנו זה כמה נתעוררה אנחתו ונהפך לבו בקרבו כי נתחדש יגונו עד שנחלש מאד מהצער כי לא האמין להם כי הוא חי כי את הרע יקבל ואת הטוב לא יאמין אמנם כשדברו אליו את כל דברי יוסף אשר דבר להם וכ"ש אם מסר להם סמנים כדברי חז"ל (ב"ר פ' צ"ד) וכראותו העגלות כי ידע שאינן יוצאות כי אם בדבר המלכות הוכרח להאמינם ותחי רוחו ונתחזק וישב לאיתנו כי למראה עיניו ולמשמע אזניו שמע שמועה טובה ושמח שמחה גדולה ונסו יגון ואנחה: ויאמר ישראל רב עוד יוסף בני חי וכו'. (ב) לפי שאמרו לו עוד יוסף חי וכי הוא מושל וכו'. ואין ספק שהיו מאריכין בספור ממשלתו ורוב כבודו כמו שצוום והגדתם לאבי את כל כבודי במצרים כו' והיתה תשובתו להם רב טוב לי במה שאמרתם עוד יוסף בני חי אלכה ואראנו בטרם אמות מבלי שאחוש אל כל הכבוד ההוא אשר ראיתם. אמנם רש"י ז"ל תיקן המליצה באופן אחר וכתב רב לי עוד שמחה וחדוה הואיל ויוסף בני חי הבדיל מלת רב מהסמוכה לה לסבה שכתבנו בספקות. ויסע ישראל וכל אשר לו וכו' לא יכול להתאפק כי אהבת נפשו אהבו וימהר לעשות אותו אמנם היה ירא לנפשו משני דברים. האחד שמא יטבעו בניו שם בין המצריים וישתקעו שם ולא ישובו עוד לארץ אחוזתם. והשני על דבר קבורתו אשר כרה לו. וכדי שיערה עליו רוח ממרום נטה לו בארה שבע מקום קביעות תפלת האבות ויזבח זבחים לאלהי אביו יצחק כי פחד יצחק היה לו ממדת אלהיו הוא ירא עד שנגלה אליו במראות הלילה ויאמר יעקב יעקב וכו'. ויאמר אנכי האל אלהי אביך אשר אתה יגור מפניו אל תירא מרדה מצרימה ואל תחת מאלו העניינים אשר נצטערת עליהם. ועל הראשון אני מבטיחך כי לגוי גדול אשימך שם. ירצה שיהיה גוי נפרד ונבדל בפני עצמו ולא יתערב זר בתוכם וכמו שדרשו ז"ל (ספרי פ' כי תבא) ויהי שם לגוי גדול (דברים כ"ו) מלמד שהיו ישראל מצויינין שם. ועל הענין השני אנכי ארד עמך מצרימה ואנכי אעלך גם עלה יבטיחהו שלא יסתכן בדרך ויזכה לראות את בנו אהובו ואח"כ יעלנו משה ויבא. שלום וינוח על משכבו עם אבתיו וגם יוסף יעלה עמו ושם ישית ידו על עיניו בשוב עצמותיו בבית מנוחתו. *אמנם במה שתרגם וכו', כוונתו, כי לדעת הרמב"ם במ"נ ח"א פכ"ז רצה אונקלס להרחיק רק ההשגח' מהי"ת, ע"כ הוסיף תמיד מלה בתרגומו ואמר יקרא או שכינתא דה' או מימרא ורק פה בעבור היות מאמר "אנכי ארד עמך" רק סיפור מה שנאמר לו בחלום לא חש לתרגמו בלא כינוי "אנא אחות עמך" או בעבור שמוסב פה רק על המלאך ולא על הי"ת, וע"ז השיג הרמב"ן ז"ל ממאמר "והנה ה' נצב עליו" הנאמר ג"כ בסיפור חזיון לילה, ובכל זאת תרגם אונקלוס "והא יקרא דה' מעתד עלוהי" ועוד השגות אחרות, ע"כ אמר הרב ז"ל כי אונקלוס כיון בתרגמו לבחינות רבות, פעמים להרחקת הגשמיות, ופעמים להרחקת הפעולות אשר לא יתכן ליחס אותן אל הי"ת בעצמו, ופעמים לדרך כבוד, ר"ל כמו שלא יאות מדרך מוסר לאמר: המלך או השר משה זאת כי אם כבוד או הדרת המלך או השר עשתה זאת כן לא יאות לתרגם בל' העם מאמר "ה' נצב עליו כפשוטו, כ"א בלשון יקרא ה' וכו' וכן עשה גם במקומות אחרות הרבה, אבל כמו שלא יתכן מדרך הענוה שיאמר המלך על עצמו כבודי או יקרי יעש' ילך כך וכך, כן לא היה יכול לתרגם פה "יקרי יחות עמך" ומאה"כ "בעבור כבודי" בפי הי"ת יפורש במקומו בענין אחר, ויש להתאותות הענין, ר"ל להגביל וליחד הענין , מל' והתאויתם לכם לגבול קדמה (במדבר ל"ד) וע"כ תרגם מאה"כ "ה' אלהיך הוא עובר לפניך" הוא עבר קדמך, להורות על השגחת הי"ת הפרטית שהוא בעצמו ובכבודו יעבור לפניהם להנחותם מבלי אמצעות שליח או מלאך: - אמנם במה שתרגם אנקלוס אנא אחות עמך בלי שום כנוי כבר נודע מה שכתב עליו הרב המורה פרק כ"ז חלק ראשון כי מפני היותו ספור מה שנדמה אליו במראות החלום לא ספור מה שנראה אליו בהקיץ ובנבואה גמורה לא נשמר מיחס אליו התנועה כמנהגו או מפני היותו מלאך וגם ראינו את תפיסות הרמב"ן ז"ל עליו כי רבו לפי הטענה הראשונ' ואולם החזקה שבהם מה שנמצא בחלום הסולם שכנה אנקלוס ואמר והא יקרא דיי' מעתד עלוהי (בראשית כ"ח) גם כי תרגם יי' אלהיך הוא עבר קדמך (דברים ט') שודאי אין עליהם תשובה נכונה לפי דעת הרב המור' מלבד מה שהשיג הוא על עצמו בפרק מ"ח חלק א' בתרגום של ראה שודאי נראין בו דברי הרמב"ן ז"ל. והנראה אלי בזה כי הנה אנקלוס לא תלה עצמו בכל אלה הלשונות על יתד אחת אבל כיוון אל בחינות רבות מתחלפות. יש להרחקת הגשמות. ויש להרחקת הפעולות. ויש לדרך כבוד. ויש להאותות הענין והתיחדותו. ובכל אחד מהם יתחלף מצד הצדדים אשר יאות לפי הפרישה כמו שיתבאר כל זה מהחלופים הנמצאים לו ואשר זכרם הרמב"ן ז"ל בפירושיו הנה:

46. _.31.1.13

    ואני אומר שאם קבלה היא בידו מה שירמוז בהם נקבל ולא נטה ימין ושמאל ואע"פ שלא יבין איש אשר כמוני. ואם יש רשות לדבר בשקול הדעת באלו הענינים (ג) כבר נוכל לתת טוב טעם ודעת בתרגום הכתוב הזה והדומה לו מבלי שנתרחק משקול השכל וכיוצא בזה כשנתבונן בשלשה הכנויים הנוהגים אצלו תדיר וזכר אותם הרב המורה שהם יקרא דיי' מימרא דיי' שכינתא דיי', וטעמן מפורסם לפי שרשי הלשון ושמושן בלי התלות בסודות גדולים ונפלאים ממנו וזה כי הנראה מכללם הוא ליחס לו יתעלה הענינים הנסמכין אליו לכבוד ותהלה. אמנם כל אחד לפי עניינו והוא כי כשייחס הכתוב אליו ית' רצוני לעצמו דבר מהדברים כמו שבא ונרא' או נצב ועלה וכדומ' ירצה בהם יקרא דיי' יקרא דיי' מעתד עלוהי ויתגלי לכון יקרא דיי' (ויקרא ט'), ויסתלק יקרא דיי' (בראשית י"ז) ויראו את אלהי ישראל (שמות כ"ד). וחזו ית יקר אלהא דישראל וכן כולם כי הם כנוי אל עצמו ית' בדרך כבוד כנוהג בכל הלשונות בדבור עם הגדולים יודע לכבודך או למעלתך או לגדולתך הכל כפי מה שהוא איש שר או גדול. ע"ד שאמר הכתוב (שם מ') וכבוד ה' מלא, וישכון כבוד יי' (שם כ"ד), וירא כבוד יי' (במדבב ט"ז). וזה הכנוי לא ימצא בשום מקום במדבר בעדו והא יקרי בסעדך (בראשית כ"ח), או יקרי יחות עמך (שם מ"ו) וכיוצא. כי לא יתכן מדרך המוסר. ומאמר (שמות ל"ג) בעבר כבודי הוא ענין אחר מוסף למה שאמר (שם) הראני נא את כבודך. לא שיאמר בדרך כנוי כמו שיתבאר במקומו ב"ה. אמנם כאשר יבא בעניך ההשגחה ממנו יתברך יכנה בתרגומו מימרא דיי' וייחדה לזה כי במאמר ישגיח המשגיח על המושגח כמ"ש דוד (ש"ב י"ד) ואני אצוה עליך וכו'. ונאמר (תהלים ל"ג) בדבר יי' שמים נעשו וברוח פיי כל צבאם, כמו שתרגם לקול יי' אלהיך (שמות ט"ו), למימרא דיי' ותרגום לקדמות מימרא דיי' (שם י"ט). כי לקראת ציוויו ומאמרו יצאו ומזה אמר (בראשית כ"ח) והא מימרי בסעדך. אם יהא מימרא דיי' בסעדי (שם). מימרא דיי' בסעדיה דיוסף (שם ל"ט). ולזה תרגם (שמות ט"ז) ואתרעם עמא על מימרא דיי'. כי על הנהגתו נתרעמו כמו שאמר (דברים א') ובפתגמא הדין ליתכון מהמנין במימרא דיי' אלהכון. ומזה אמר (בראשית ל"א) מימרא דיי' סהיד וכו'. לומר שהשגחתו ועיונו בו יהי' העד הנאמן ביניהם לתת לאיש כמעשהו. וכן בין מימרי וביניכון (שמות ל"א) בין השגחתי וביניכון. וכן קיים לי במימרא דיי' (בראשית כ"א). שישבע לו באותה ההשגחה הנמצאת אתו כי דבר יי' היה יקר לו. אמנם כאשר יכוין בדבור התמדת אלו העניינים והמשכם בייחוד יכנה בשם שכינה כענין ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם (שמות כ"ה), וכמ"ש יהונתן בן עוזיאל (יחזקאל ג') בריך יקרא דיי' מאתר בית שכינתי'. ומזה תרגם (שמות י"ז) היש יי' בקרבנו. האית שכינתא דיי' שריא ביננא. פני ילכו (שם ל"ג), שכנתי יהך. אם אין פניך הולכים (שם). אם לית שכנתך. ילך נא יי' (שם ל"ד), יהך כען שכינתא דיי'. לפי שהכוונה בכלן המשך ענין לא לשעה. לזה תרגם (שם ל"ג) לא תיכול למחזי אפי שכנתי. ואעבר יי' שכינתיה על אפוהי (שם ל"ד). כי על הענין עצמו שהיו דנין עליו עד עתה מהמשך אור השפע ההוא עליו היה מדבר:

47. _.31.1.14

    ואחר שביררנו אלו ההבדלים שיראה מהם שהם נכונים וכמעט יכלול כל העניינים האלו נקל הוא לתת טעם למה לא כנה אנקלוס במאמר הזה וכיוצא והוא כי באומרו אנכי ארד לא יוכל לתרגם אנא אתגלי כמו שתרגם וירד יי' (שמות י"ט) כי אין הכוונה עתה על הגלוי וההראות כמי שהיה בסיני ובזולתו מהמקומות כי אם על השמירה וההשגחה. ומזה הטעם לא יוכל לתרגם יקרי יחות עמך מלבד הסבה שקדמה גם אין לו לומר שכנתי תחות עמך שאין אז הכוונה על הבטחת ההמשך כי אם על ענין השמירה כמו שאמרנו. והלשון המיוחד לזה לפי מנהגו היה מימרי יחות עמך אלא שראה שאין ליחס העליה והירידה ולא שום תנועת העתק אל ההשגחה והמאמר כי הדיבור אינו עולה ולא יורד ושלא היה לו מקום לכנות שם במלה זו אלא אם ישבש כל הכתוב ויאמר מימרי יהא בסעדך כד תיחות למצרים ובמימרי אסקה וכו' וכבר יצא מכלל מעתיק. ולזה בחר בקצור וסמך בו על מה שסמך המקרא עצמו כמו שעשה בתרגמו ויראו את אלהי ישראל וחזו כי לא היה לי לתרגם ואתגלי להון כמו שמדקדק הרמב"ן ז"ל שם במקומו שהרי אז היה מוסב לשון הראות אל אלהי ישראל הפך מה שכתוב ויראו את אלהי ישרחל ואין למעתיק לשבש הכתוב בזה השיעור וכזה הענין היה בתרגמו יי' אלהך הוא עבר קדמך כי הכוונה שם על ההשגחה והסיוע בייחוד והיה לו לומר מימרא דיי' אלא שלא לכנות ההעברה אל הדבור כמו שקדם גם לא אמר יקרא דיי' כי זה הכנוי לא יאמר רק בשיכוון אל עצמיותו ולזה הניחו בצורתו אמנם אמר הוא עבר קדמך מימריה אשא אכלה הוא לכנות אל ההשגחה המכוונת לשם כמו שאמר במקום אחר (דברים א') יי' אלהכון דמדבר קדמיכון ממריה יגיח לכון קרב. וראה כי לא אמר יקרא ולא מימרא ולא שכנתא ומזה הענין אמר (שמות ד') אנא אהא עם פומך. ואחשוב כי בזה וכזה יצדק בכל אלו העניינים מבלי שנצטרך להתלות בפלוסופיא גם לא בדברים סתומים וחתומים: ויקם יעקב מבאר שבע וכו'. משם נשא לבו את רגליו ללכת בהשקט ובטחה ממה שהיה חרד אליו בתחלה. וישאו בני ישראל עד ולכל זרעו אתו וכו' ואת יהודה שלח וכו', נהג בבנו המולך מנהג כבוד לשלוח לו את גביר אחיו ויאסר יוסף וכו' וירא אליו ויפול על צואריו (ד) אולי כי לפי שכבר היה יעקב בגשן בתוך הבית אשר פנו לפניו ואשר הכינוהו לו יאמר כי כאשר בא יוסף אליו קדם ויצא מחדרו להראות לו ונפל על צוארו ובכה או שיאמר כי מיד שנראה יוסף אליו נפל על צואריו ובכה להגיד שלא היה לו שום התנכרות בו כמו שהיה באחיו או יאמר שנראה לו כבודו הגדול אשר הוגד לו במה שראהו לובש בגדי שש ורוכב על סוס אשר רכב עליו המלך וכל טכסיסי מלכות ולזה היתה תשובתו אמותה הפעם אחרי ראותי את פניך כי עודך חי (ד) כלומר אין אני חושש לכל זה בערך נפשך. וכמו שאמר ראשונה רב עוד יוסף בני חי וטעם אמותה הפעם כבר נתבאר: ויאמר יוסף אל אחיו וכו'. והאנשים רועה צאן וכו'. והיה כי יקרא וכו'. ואמרתם וכו'. (ה) בחר להם הטוב והישר וישנא את הרבנות שאין ספק שאם רצה היה ממנה אותם שרי אלפים ושרי מאות על המלכות אבל רצה שיאמר שהם רועי צאן מנעוריהם גם הם גם אבותיהם עד שהמלאכה ההיא מוחזקת בידם מקדם ולא יוכלו לזוז ממנה וזה כדי שירחיקום משבת שם במצרים כי תועבת וכו'. וימשך מזה שישבו בארץ גשן וזאת היא כונת רש"י ז"ל וכשאין אתם בקיאים באומנות אחרת ירחיקכם מעליו ותשבון בארץ גשן אמר שיכוון מהמצרים ההרחקה בעצם והישיבה בארץ גשן במקרה. ואפשר כי אומרו תועבת מצרים כל רעה צאן יהיה כמו הן נזבח את תועבת מצרים (שם ח'), תועבת בני עמון (מ"ב כ"ג) ודומיהם והכונה שיהיו להם בחזקת אלהיים ויחלקו להם כבוד גדול יושיבום במיטב ארצם ועל פי דרכם למדנו דרך מוסר כי יוסף שם בפיהם דבר כדי שיתנה להם המלך ולא מלא לבו אותו לתתה להם בלי רשותו ואפילו לשאל אותה מעצמו עם שלא היה דבר גדול אליו קל וחומר לשאר האנשים ובגדולות ונפלאות מהם: ויאמר פרעה וכו'. כאשר ראה פרעה עוצם ענותנותו ומוסרו הטוב השיב לו דבר לפי כבודו ואמר כיון שאביך ואחיך באו אליך כי ידעוך שר וגדול לפני אף אתה הראה להם את ידך הגדולה והחזקה כי ארץ מצרים כולה לפניך היא במיטב הארץ הושב את אביך ואת אחיך ישבו בארץ גושן כאשר שאלו ואם ידעת ויש בם אנשי חיל ושמתם שרי מקנה על השרים שלי על המקנה היושבים בארץ ההיא וזה יעיד כי היו מנשאים ומנטלין כל רועה צאן: ויבא יוסף וכו' ויאמר פרעה וכו' ימי שני מגורי וכו' (ו) מפני ששאלו על מספר ימי שני חייו שלא כמנהג ויראה כי להחזיקו בזקן מופלג שאלו על כך, השיב כי מפני שלא היה ישוב חיותו במקום אחד אבל במקומות רבים מתחלפים שהיה מתגורר בכל אחד מהם זעיר שם זעיר שם על כן היו ימיו מחוברים ממעטים רבים אשר לא ישבע האדם בהיות על זה הענין ומפני היותם ימי הנדוד והטלטול היו רעים והיא הסבה שקפצה עליו זקנה בלא עתה: ויברך יעקב וכו'. ולחם אין בכל הארץ וכו'. (ח) חלק הכתוב זה הספור לסמוך אותו בכאן להידיע כי עין יי' אל יריאיו להחיותם ולשוד ולכפן ישחקו בארץ מגוריהם ולא עוד אלא שהתושבים נמכרים המה ואדמתם לעיניהם ואין פוצה פה ומצפצף. והיותר נאות ומסכים אל הדעת והכתובים כי בשנתים הרעב הראשונות אשר אמר יוסף לסבה שכתבנו בו בשער כ"ט לקטו מצרים כל כסף הארצות מפני היוקר המופלג עד אשר כלו השיירות ותרעב כל ארץ מצרים ואז הוצרך יוסף לשבר להם מתחת יד פרעה והוא מה ששמע יעקב כמו שפירשנו ובעוד הכסף מצוי במצרים היה כל מה שהיה ממעשה יוסף ואחיו ואל תחלת החמשה שנים אשר אין חריש וקציר יוסב מה שאמר הנה ולחם אין בכל הארץ כי כבד הרעב מאד וכלה ארץ מצרים וכו'. וילקט יוסף כו'. ויתם הכסף מארץ ומארץ כנען ויבואו כל מצרים אל יוסף לאמר הבה לנו לחם ולמה נמות נגדיך כי אפס כסף ויאמר יוסף הבו מקניכם לפי שהיה היוקר עצום מאד מהרו להוציא כל הכסף אשר לקטו משאר הארצות לקנות אכל לנפשם ואחר שאפס ולא להם היה מזון ולא למקניהם היתה עצת יוסף להם טובה מאד להסתלק מפרנסת מקניהם ולפרנס בהם עצמם הוא שאמר וינהלם בלחם בכל מקניהם בשנה ההיא כי ברחמיו ינהלם לתת להם שארית בארץ (ט) ותתם השנה ההיא הראשונה מאלו הה' שנים הנשארות אשר כן באו לפניו ויבואו אליו בשנה השנית ויאמרו לו לא נכחד מאדוני כי אם תם הכסף וכו'. (ז) העיד הכתוב כי בהרגישם אהבתו וחמלתו עליהם שהמה גם הם יקרה נפשו בעיניהם מקובלים בסבר פנים יפות עד שכבר המציאו מעצמם ולא כחדו ממנו אופני פרעון באוכל אשר חוייב לתתו להם ככלב וכעורב והוא אומרו לא נכחד מאדוני אשר יש אתנו עוד וזה כי אם תם הכסף ומקנה הבהמה אצל אדני ולא נשאר בלתי אם גויתנו ואדמתנו ויש טענה בידינו לבקש חנם לאמר למה נמות לעיניך גם אנחנו גם אדמתנו לא נתיר עצמנו לזה ולא נכסה ממך כי עדיין יש בידינו לפרוע במה שתקנה אותנו ואת אדמתנו בלחם ונהיה אנחנו ואדמתינו עבדים לפרעה ותן זרע כו'. ונהיה באדמתינו כעבדים לבד ובזה אנו בוחרים ממיתה עצמינו ושממון הארץ. ואף כי לא נכחד דבר זה מאתו היה לו לחכמה שלא יפתח להם בו אלא שיאמרו מאיליהן: ויקן יוסף וכו'. ויאמר יוסף הן קניתי אתכם וכו'. (ט) אמר אחר שקניתי אתכם ואת אדמתכם לפרעה כפי פשרתכם והרי האדמה אדמתו והעובדים אותה עבדיו ואין לעבד במלאכת אדוניו כי אם הלחם אשר הוא אוכל ואני לא אעשה זאת לכם אלא הא לכם זרע וכו'. והיה בתבואות ונתתם חמישית לפרעה וארבע הידות יהיה לכם לזרע השדה שבכל שנה ושנה שיבואו להלן בשני חריש וקציר ולאכלכם ולאשר בבתיכם ולאכול לטפכם והנה עם זה הרי אתם כמעט כבעלי בתים ולא תתנו רק כפל המעשר שנותנין כל עובדי אדמה להביא אל אוצר אלהיהם ואין ספק שיש בכלל פשרה זו כל זמן שלא היה חריש וקציר כי מעתה מכרו גוייתם ואדמתם להיותם מתפרנסים מאוצר המלך. ולזה אמרו החייתנו נמצא חן בעיני אדוני ירצה החייתנו בהבטחה זו נמצא חן שתעשה כן ונהיה עבדים לפרעה כאשר דברת. והנה נגמרו התנאים הללו בתחלת השנה השנית אל חמש השנים היא השנה הרביעית לרעב בכלל ומנהו והלאה יתכן כי פקד ה' את הארץ לברכת יעקב אבינו כי עלה נילוס לרגלו והשקת האדמה או קצתה באופן שיוציאו כדי מחייתם ולהחיות סוס ופרד: וישם אותם יוסף לחק וכו'. רק הכהנים לבדם וכו'. (י) הזכיר בכתוב מה שראו בעיניהם והורגלו בו כל ימי היותם שם מהיות העם הזה כלו סובלים הגירוש וההעברה מעם עיר זו אל זולתה בכל גבול מצרים ומקבלים עליהם עול חק החמישית מכל אשר יוציאו מאדמתם ויאותו לכהנים שתהיה כל ארצם חפשית בידם בלא עול מלכות ועול דרך ארץ ולא עוד אלא שיהיו הם אוכלים ממנת המלך כדי שתהיה הוראה ותוכחה עצומה לאומה הזאת כמה שיבוא מעניינה כי יביאם השם יתעלה לרשת משכנות לא להם ועמל לאומים. והיה בתבואות לא יתנו רק המעשר אשר יותן לכהנים הלוים חלף עבודתם ושעל כן לא יותן להם חלק ונחלה בארץ כי מעתה אין שום בעל שכל שתרע עינו מתת ולא דבר רק הוא זה כי לא אבדה הארץ רק לבלתי שום זאת על לב ותותם הנביאים (מלאכי ג') אמר הביאו את כל המעשר וכו'. ובחנוני נא בזאת וכו'. וישב ישראל וכו' ויפרי וירבו מאד. זה הוא מה שיספר אחר כך בתחלת הספר (שמות א') ובני ישראל פרו וכו' כמו שיבוא: וזהו מה שרצינו אליו בביאור זה הסיפור:

48. _.32.1.1

    יבאר טעם עמידת הנפש השכלית בגוף ע"י המזונות ויאמר שההסתכלות בזה יביא האנשים לחבב העניינים הדמיונים יותר מהאמתיים ויחקור אם זאת ההתחל' ההיולאנית, הנמצאת באדם ראשונ' נתחבר' אל הגוף האובד כאשר היתה באמונ' או אל השכל הנקנה אשר נתחדש בה:

49. _.32.1.2

    רבי נחמן ורבי יצחק הוו יתבי בסעודתא אמר ליה לימא לן מר מילי דאגדתא. אמר להו הכי א"ר יוחנן אין משיחין בסעודה שמא יקדים קנה לושט בתר דסעוד אמר להו הכי אמר ר' יוחנן יעקב אבינו לא מת. א"ל וכי בכדי ספדו ספדיא וחנטו חנטייא וכו'. א"ל מקרא אני דורש ואתה אל תירא עבדי יעקב נאם ה' ואל תחת ישראל כי הנני מושיעך מרחוק ואת זרעך מארץ שביים (ירמי' ל') מקיש הוא לזרעו מה זרעו בחיים אף הוא בחיים (תענית ה'):

50. _.32.1.3

    *תוכן דעתו. אף שכבר מבואר למעל' בשער ששי שהנפש המדברת והמשכלת באדם היא הנפש היותר יקרה מכל נפשות שאר בע"ח, ותנתן לו מהי"ת מלידה ומבטן להתחבר עם גופו כל ימי היותו עלי ארץ, וכחותיה מתחזקות ומתגדלות תמיד עמו, ובהתהלכ' בדרך תמים לעשות הטוב והישר בעיני אלהים באמצעות הגוף, יאצל עליה רוח אלהים ממרום עד שתתחזק ותתקיים להיות לעצם נבדל העומד בעצמו אחר מות הגויה ונשאר קיים בעולם הנצחי כאחד משכלים הנבדלים, בכל זאת כאשר יראו קצת מבני אדם שכחות הנפש גדלות תמיד עם הגוף, וכאשר יתחזק הגוף באדם מיום הולדו עד היותו לאיש, כן יתחזקו ג"כ כחות נפשו ושכלו יום יום, ויראו ג"כ שבימי הזקנה יחלש הגוף מעט מעט ובכל יום נתך ונמס ממנו קצת ובלחיות אחרות, הנולדות בקרבו ממאכל ומשקה, לא יוכל בכל זאת להשלים הלחיות החיוניות הטבעיות וכחותו השרשיות, הנאבדות מעט מעט ממנו בכל יום, ודומה גוף האדם ונפשו החיונית, בבחינ' זאת לכוס מלא יין, אסר יוקח ממנו תמיד מעט יין, ויותן תחתיו מים אל תוכו, שאף שהכוס מלא תמיד, והמים קולטים קצת מטעם היין, בכל זאת כאשר ילכו המים תמיד הלוך ורוב, כן יחלש כח היין הנשאר עוד בכוס עד שיאבד טעמו לגמרי ויהפך למים, ע"ז רומז מאה"כ "כל עמל אדם לפיהו, וגם הנפש לא תמלא" ר"ל אף שיעמול אדם לפיהו לאכול ולשתות די שבעו למען הרבות לחיותיו בכל זאת לא ימלא ולא ישלים בזה חסרון כחות ולחיות נפשו החיונית, אשר תמעטינה ותלכנה הלוך וחסור יום יום, והם בראותם כל זאת ישפטו ויחשבו בסכלותם, כי גם הנפש המשכלת , תאבד מעט מעט מכחותיה עד אשר תשיב ג"כ לעפרה במות הגויה ומחשבת פגול זאת תסבב אותם לרדוף פה עלי ארץ כל ימי חיי הבלם, רק אחרי תענוגי הגוף כמאמר אשר שם הנביא (ישעי' כב) בפיהם: "אכל ושתה כי מחר נמות" או להשתדל לאסוף הון ועושר ושאר קניני הזמן בחשבם כי רק זה תכליתם ותעודתם עלי ארץ, והנה אחרי שכבר ביאר הרב למעל' בשער כ"ד כי קניני הזמן הם רק דברים חולפים ואובדים, מחויב ומוכרח מעצמו שיודה כל משכיל שתעודת האדם עלי ארץ לא תוכל להיות רק להשתדל לאסוף ולרכוש קניני הבל כמו אלה, או למען להתענג רק בתענוגי הגוף אשר בן רגע יהיו ובן רגע יאבדו, כ"א למען השאיר נפשו המשכלת בעולם הנצחיי ע"י קנותו פה עלי ארץ השלימות האמיתית, בלכתו בדרכי ד' לעשות צדקה ומשפט, כי לולא ההשאר' הנצחית הזאת העתיד' לנו, הלא לשוא וללא הועיל הטביע הי"ת בקרבנו כחות נפשיות יקרות ונכבדות אם יהי' כל תכליתו רק להשתמש בהם למלאות מחסורי גויתינו בקוצר ימי חיינו עלי ארץ (וזאת הראי' שאין עליה תשובה על השארת הנפש כאשר שר המשורר היקר רנה"וו באחד משיריו: "אם לשוא נבראנו, אם זאת חלקנו, רק אכל רק שתה עד בא קצינו, הלא טוב ממנו נפל כי ימצא קבר" ?) ולהורות על רעיון יקר זה אמר החכם האלהי התלמודי "יעקב אבינו לא מת" ר"ל נפשו הטהור' ורוח אלקים אשר נוססה בקרבו לא מת במות גופו כי אם נשאר קיים בעולם הנצחי, ולא לבד הוא כי אם כל נפשות השלמים האמיתיים הקונים להם ע"י מעשיהם הטובים ההשאר' הנצחיית, ורק למשל ולדוגמא כעין פרט תחת הכלל לקח החכם הזה את יעקב במאמרו, יען כי הוא הי' בחיר שבאבות, ובו נאמר והנה ד' נצב עליו לשמרו ולהשפיע עליו מרוחו, בעבור היותו יקר בעיניו ונחמד לו, כאדם העומד על שדהו לשמר' רק כשהיא בקמותיה כלילה בהדר' ונחמדת לעין כל רואיה כמו שהעיר ע"ז המדרש, ועל רעיון זה רומז ג"כ לדברי הרב ז"ל תחילת מאמר החכם הזה "אין משיחין וכו'" כי הקנה אבר הוצאת האויר מהריא' לחוץ, שהוא בעבור זה מקור כל דבור האדם, הוא כינוי לכל חכמה ומדע הנקנים לרוב ע"י הדבור והלימוד והמסבבים לאדם קנין שלימותו הנפשית, והוושט מעבר המאכל והמשק' הוא כינוי לכל הנאות הגוף ותענוגיו הגשמיים, ולפי"ז רומז החכם במאמרו "אין משיחין בסעוד' וכו'" כי בעבור הסעוד' והמזון הגופני המצטרכים גם לחיזוק כחות נפשינו כל עוד נחיה עלי ארץ, לא יעלה לא לבד על מחשבת כל משכיל, הרעיון, כי במות הגוף תכלה ג"כ הנפש, ולהכחיש בעבור זה יקר השלימות האמיתית הנקנית רק ע"י קנין החכמ' האלהית וההליכ' בדרכיה ויתרון מעלת' על תענוגי הבשר והנאות גופניות כי אם גם חלילה לו, כי יסיתהו לבו בספק "שמא יקדים קנה לושט" ר"ל כי יסתפק אם באמת קנין המדעים והשלמות הנפשיית יקדם במעל' לרדיפת תענוגי הגוף או לא, כי מחשב' כזאת לבד תספיק לסבב לו סכנה גדול' ועצומ' בבחינתם המוסרית, כי יתרשל בעבור זה לקנות לנפשו מדות ומעלות טובות, וללכת בדרכי ישרים וישתדל בהיפך תמיד להתענג רק בתענוגים גופניים, ויען כי לא הבינו תלמידיו רמז זה של דבריו הראשונים והודיעם הרעיון הוה במאמר "יעקב אבינו לא מת" אשר הבינו יותר על נקלה. אח"כ עורר הרב הספק (עיין למעל' דף נ"ב ע"א ד"ה ואולם ובביאורי שם תוכן שער ו) אם גש הנפש ההיולאנית ר"ל הנפש אשר תנתן לאדם מליד' ומבטן המוכנת כחומר (הילי) לקבל צורת השכל הנקנ' לו אח"כ ורוח אלהים אשר תנוח עליו בלכתו מישרים עלי ארץ. תשאר גם היא במות הגויה לנצח, או אם תשוב לאין כי תדבק עם הגוף בהפסדו ושובו לעפרו, ורק רוח אלהי שנאצל עליה ממרומים ישאר ויתקיים לנצח ? וע"ז השיב הרב ז"ל, כי אחרי שנתחברו שנים אל היחד, ר"ל הנפש ההיולאנית ורוח אלהי אשר נחה עליה והיו לעצם אחד, אין עוד אפשרות לחשוב שישאר רק האחד והשני שנתעצם עמו יכלה ככלות הגוף גם באופן זה לא הית' ההשאר' הזאת השארת נפש איש ידוע, אחרי שלא נשאר לא הוא בעצמו ולא דבר ממנו כי אם השארת רוח אלהי בכלל, ולפ"ז צריכים אנו לאמת כי גם הנפש ההיולאנית תתדבק עם רוח האלהי ותהי' עמו לעצם אחד נבדל. החי לנצח במות הגויה, ואף שדבר זה פלא ממפלאות הבורא, אין מקום להכחיש אמיתתו, וגם ע"ז רמז החכם התלמודי הנ"ל, כי הנה שלשה שמות היו ליעקב אבינו ע"ה, בתחלת הולדו בעת אשר נפשו ההיולאנית לבדה פעלה בקרבו נקרא בשם "יעקב" ואח"כ בקנותו השלמות במעלליו הטובים, ובקנין חכמתו האלהית, ונאצל עליו הרוח ממרום, והי' לעצם אחד עם נפשו הראשונ' נקרא בשם "ישראל" וכאשר קנה השלמות במדרג' היותר עליונ' שהיא השפעת הנבוא' אשר רק מעטים המה הזוכים לה, ונהי' עי"ז כאחד האלהיים, נקרא לפי דחז"ל בשם "אל" וע"כ אמר החכם הזה "יעקב אבינו לא מת" ר"ל לא לבד ישראל, שהוא הרוח האלהי אשר חובר אליו. כי אם גם נפשו ההיולאנית שנקראת יעקב, לא מת. וע"ז יורה גם לשון הכתוב "אל תירא יעקב ואל תחת ישראל" כי שניהם יחד נשארו לנצח ולא יכלו, וכאשר שאלוהו "וכי בכדי חנטו חניטיא וספדו ספדיא" ר"ל א"כ לאיזה צורך הספידוהו בכלות הגוף, ולאיזה צורך השתדלו להשאיר גופו ע"י החניט', אם האמינו כי בלא זה ישאר, אשר מזה נוכל לשפוט, כי חשבו כולם שאבד' עצמיותו, והמפורסם והמוסכם אצל רוב בני אדם הוא לרוב דבר אמיתי, כמ"ש גם החוקר "כי המפורסם וכו', ע"ז השיבם "מקרא אני דורש" ר"ל ומה שיאומת במקראי קודש הכתובים ברוח אלהים, לא יכחישנו הדעת הלקוח' רק מאמונת ההמון והרבה בני אדם, ואף כי שנוכל לאמר שבכו והתאבלו רק בעבור שנאבד מחברתם ולא עוד יתהלך בקרבם במעט' הגוף והגויה, והחניט' היתה רק להשאיר למו זכר גם מגופו שהי' אהוב ונכבד להם מאד.- למה שכבר הוסכם מהתושיה העיונית כי הנפש המדברת הווה עם כל אחד מהאישים והיא גדלה עמו מפתו תאכל ומכוסו תשתה ובחיקו תשכב אלא שנתברר כי בטוב הנהגתה ויושר השכלתה נאצל עליה רוח אלהים יום יום עד שתתחזק ותתקיים להיות עצם נבדל עומד בעצמו כמו שנתבאר זה הענין כלו משקול הדעת ומאמתת דברי התורה והנביאי' ומאמרי חז"ל אצל ויפח באפיו נשמת חיים שער ו' שנתייחד לזה הענין הנפלא. כבר היה זה הענין לפתח חטאת ומקום טעות לבוחרים בהפקר ובלתי חפצים בעול היראה והעבודה לטעון מזה ולאמר לנפשם תוב לעפריך. כי המה ראו כי אחר שהנפש והגוף הווים וגדלים יחד כמו שאין כח בשום תחבולה אנושית ולא בשום השתדלות להחליף מה שנתך מהגוף בלקיחת המזונות תמורה שתספיק להעמיד הלחות השרשי הטבעי על עמדו לפי שכבר היה ענין התמורה ההווה מלקיחת המסעדים כמו שישפוך מעט מים בכוס של יין שעם שהיין גובר על זה המעט מן המים ומשנהו אל יין מ"מ כבר יחסר מעט מכח היין עד שבהתמיד זה פעמים רבות יהפך היין כלו אל מים. וכן מיום אל יום הלחות השרשי ממיר כחי עד שיהפך כלו לגמרי ויחוייב אז המות ויש מי שכתב שאל זה היתה כונת החכם במה שאמר כל עמל האדם לפיהו וגם הנפש לא תמלא. ככה על זה הענין ראו שאין תחבולה ולא כח לא בחכמה ולא במעשה להשאיר הנפש ולהתמיד מציאותה אחרי מיתת הגוף אלא שעל כל פנים חוייב לה להספח עמו אחרי כלות זמן שבתם הבית וכל ימי היותם על סיר הבשר ואוכלם לחם העצבים אשר עליהם יחיו. כי אחר גמר סעודתם בהגיע ימים כל אוכל תתעב נפשם שניהם רגע אחד ימותון ואל עפרם ישובון. ומזה גזרו שאין בכל הנמצאים למיניהם יותר פחות מהאדם למינהו וראו כל השתדלותם להציל נפשם ולקיימה שוא ודבר כזב. ואמר שכל השתדלות בזולת זה טוב הימנו. ומזה חזרו אחר מבוקשים אחרים והפליגו העיון והחריצות בהם ומהיותר חזק שבכולם הוא ההשתדלות באסיפת הממונות כי היה להם לתכלית מעולה מאד והוקירו פז מאנוש וכתם אופיר מאדם ובהשתדלות הזה לא מצאו בו שום חסרון כי ברוב סכלותם ופתיותם לא הביטו לאחריתם ושמו השארות הממון מקום השארותם וקיומו מקום קיומם כי אחר שהממון ההוא לא יאבד בידם לא יחושו במה שימותו הם בידו וברשותו. והנה באמת חולשת הדבר הנבחר מאתם ופרסום פחיתותו לכל מראה עיני הרואה בטוב בחינתו יורה על שבוש דעתם ומיעוט בחינתם בענין הראשון כי הנה הוא מבואר כי אחר שאין מדרך השכל לחשוב שאלה העסקים בעניינים המדומים יהיו בשום צד תכלית מציאות האדם כמו שביארנו אצל ברכות יעקב אבינו שער כ"ד והיה מהמחוייב שימצא לאדם איזה תכלית הנה באמת יחוייב שלא יצא ענין תכליתו לדבר פחות ממנו ועל כל פנים ישאר בעמידת עצמו וקיומו ולכאורה יראה שזו היתה כוונת החכם האלהי שאמר יעקב אבינו לא מת כי היא מליצה נפלאה לאמר שהשכל הזה הנקנה לאדם והמתעצם בו על הדרך שרמזנו באמת לא מת במות הגוף בשום ענין וראוי היה יעקב אבינו להמשיל בו זה השלמות הנקנה באדם למה שהיה השלישי באבות ועליו אמר (תנחומא פ' מקץ) אימתי נצב אדה על שדהו לא בשעת חרישה ולא בשעת זריעה אלא כשהוא בקמותיו כך וכו' עד וביעקב (בראשית כ"ח) והנה יי נצב עליו וכבר כתבתיו בשער כ"ה:

51. _.32.1.4

    ובמדרש עוד (ילקוט פ' ויחי) ויקרא יעקב אל בניו לא הוה צריך קרא למכתב אלא קרא אל בניו אלא אמר הכתוב (ישעיה ל"ח) כי לא שאול תודך מות יהללך, מי מודה שהוא חי ומשתחוה לחי שכן כתב (שם) חי חי הוא יודוך כמוני היום וכו'. הרי שדרשו ויקרא יעקב אל בניו כאלו אמר ויקרא חי אל בניו ועל דרך שאמר בכאן יעקב אבינו לא מת. ועתה ראה גודל כוונת האומרו כמו שאמר תחלה אין משיחין בסעודה כי עם היותו מוסר השכל ודרך חיים מ"מ הוא עצמו מה שיחייב לשתוק הימנו שם כי המאמר עצמו לשם היה שיחה של סכנה ונוח לו שיאמר מיד יעקב אבינו לא מת כי הוא מאמר יותר קצר. וקשה עוד מזה מה ענין עקר ההגדה שתאמר שם במקום סעודה המבלי אין הלכות או הגדות שגורות בפיהם מתייחסות לשמחת סעודתם הלך לו לדרוש אחרי אכלם ואחרי שתותם יעקב אבינו לא מת. אמנם מה שראיתי אני בזה שהמאמר הראשון אשר קודם הסעודה והמאמר השני אשר אחריה ענין אחד להם ומתייחס מאד לשם אלא שבראשון הפליג המליצה לומר אותו מכוסה ונסתר תחת כנפי העצה והמוסר להרחיק הסכנה הגופיית המתרגשת לבוא מחמת סעודה והכוונת הנסתרת לו ומעולה ממנה היא להרחיק הסכנה היותר עצמית מהנפש אשר רואים אותה החסרים וגוזרים אמותה מטעם הסעודה כמו שאמרנו. וזה אמרו אין משיחין בסעודה שמא יקדים וכו'. כלומר אין טוענין מטעם סעודה ולקיחת המזון לאדם על עניינו ומהותו לומר שכאשר יחסר לחמו ימות לגמרי שזה מביא לספק שמא יקדים הקנה שהוא עיקר כלי הנשימה אשר מכללם הוא הלב שבו נמסרו מפתחות החכמות והתחלות המעשים וגם שהוא כנוי קרוב אל השכל הנקנה קדימת מעלה על הוושע שהוא עקר כלי המאכל והמשקה אשר בהם יזונו ויסעדו כל החלקים ההיולאניים באדם ובבהמה כי ודאי המספק בזה יבא לידי גדולת הסכנות והוא שיתחייב בנפשו ויגזרם לכלה ונחרצה. והנה מפני שדבר ברמז סתום ולא הרגיש מהשומעים שהבינו כוונתו בתר דסעוד אמר להם בפירוש הענין עצמו אשר רמז אליו ראשונה והוא כי הנדמה אל יעקב אבינו בחלקי האדם לא מת. ואפילו שהאדם יתקיים ע"י אכילה ושתיה:

52. _.32.1.5

    *תוכן דעת הרב ז"ל הוא לבאר אופן הזנת הנפש הרוחנית ע"י לקיחת הגוף את המזון הגשמיי, (עיין מזה גם במג"א א"ח סי' ו' ס"ק ד' מ"ש שם בשם כפר הכונות.) ואומר, כי כמו שלא ישיו כל איברי גוף האדם בהזנתם מהמזון, כי אם כל אחד מהם ניזון מחלק המזון היותר ראוי ונערך אליו, ד"מ האיברים הגסים, מחלקי מזון הגסים, והאיברים הדקים מחלקיו הזכים והדקים, ויש מהם שיתחזקו רק ע"י האדים, העולים מהמאכל והמשק', או מריחם הטוב, כן תיזון הנפש הרוחנית רק מהחלק הרוחני שהיא במזון, והוא השמח' שימצא בסעודת מצוה, או בכל סעוד' שיאכל רק להבריא גופו ולהעמידו על כנו בהעלותו תמיד על רעיונו בעת אכלו את מזונו, שימלא בזה רצון בוראו החפץ בעשיית המצוה הזאת, ובקיום גופו כל הימים אשר קצב לו עלי ארץ, וכעין זה אחז"ל על הכ' "אשה ריח ניחוח לה'," שהנחת רוח שנעש' רצון הי"ת, הוא המזון הרוחני כביכול אשר על ידו תשאר ותתקיים שכינת כבוד הי"ת על ישראל, ורק סעודה כזאת אשר יכוון בה האוכל למלאות רצון בוראו, נקראת "סעודה של ת"ח" שהוא כינוי אל השכל המתעצם, וממנה לבד אמרו ג"כ על הכתוב "יגיע כפיך כי תאכל וכו' אשריך וטוב לך, אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא" כי מאכיל' כזאת ישבע לא לבד הגוף המתהלך ופועל בעולם הארציי, כ"א גם הנפש תשבע בצחצחות ועונג רוחני ממנה, להשאר על ידה אח"כ בעולם הנצחי, וגם ממנה אה"כ "אמרו צדיק כי טוב, כי פרי מעלליהם יאכלו, אבל שאר הסעודות הנאכלות מבעליהן רק למלאות בטנם וכריסם ממעדני הגוף, הן הנקראות בפי חז"ל "השולחנות אשר לא נאמרו עליהם דברי תורה," ומהן אה"כ "כי מלאו קיא צואה בלי מקום," ר"ל מבלי אשר מכל להבדיל עוד בין השולחנות עצמו, שהן רק מקום מצב המאכל, ובין המאכל עצמו הנצב ומתקומם עליהן, כי השולחנות עם המאכל שעליהן כולן יחד כקיא צואה וכדבר נבזה ונמאס בעיני כל משכיל אמיתי ואף כי בעיני הי"ת יחשבו. ואולם תוקף הגזרה הזאת וחוזקה יתבאר מתוך סעודתן כי חזקתם שלא יסבו רק בסעודת מצוה וזה כי הוא מבואר שהמזון אשר בו יזון גשם כל חי הנה הוא לא נתחלק אל כל האיברים בשוה כי האיברים הגסים יוקח להם היותר עב מהמזון והאברים אשר תחתיהם בגסות ממזון הנערך אליהם והאברים הדקים מהיותר דק והיותר זך שבהם עד שיש אברים שמתהווים מהאידיות לבד ויש אברים יקרים נזונין ומתחזקים מהריח הטוב והבישום המשובח כן יהיה בלי ספק הזנת הנפש הזכה בענין היותר זך והיותר פשוט שימצא בלקיחת המזון. והוא הדבר המוחש מכוונת תכליתו ומהבחינות השמעיות המחוברות בו לפי הישרת התורה האלהית כי היא ולא זולת הוא המזון המסוגל והמיוחד אל הנפש אשר בו תתקיים כמו שאמר הכתוב בפירוש (דברים ח') כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם. וכבר תהיה הנפש מתקיימת אצל הגוף על ידי אכילה ושתייה במקרה כמו שמצינו שתעמוד שכינה ותתקיים אצל ישראל בהתמדת הקרבנות המצווין בתורה האלהית כי מזון השכינה וקיומה אצלם אינו בחלב והדם ולא בריח שריפת הבשר חלילה. רק מה שאמרה תורה (במדבר כ"ח) אשה ריח ניחוח לה' ואמרו ז"ל (ספרי שם) נחת רוח שצויתי ונעשה רצוני ירצה שההכנעה וההשתעבד אשר להם למלאת דבריו יתברך היא אשר ירצהו מהם וכביכול הוא המזון אשר בו תתפרנס השכינה אצלם ותתקיים עמהם והוא מה שאמר הנביא (ישעיה נ"ו) עולותיהם וזבחיהם לרצון על מזבחי. כי אין לו מהם רק מלוי הרצון לבד על דרך ומשביע לכל חי רצון (תהלים קמ"ה) ובמקומו יתבאר זה יותר ב"ה. וכן יהיה הענין אצל בעלי הנפש הרוחנית שכל החלקים הגופיים יתפרנסו מחלקי המזון החומריים והנפש לא תמלא מהמזון ההוא ולא יאמר עליה שהיא אוכלת כי אם בהעברה כמו שנאמר במלאכים (בראשית י"ח) שני פעמים ויאכלו. אבל היא ניזונת מזון מחשביי לקוח מהכוונה והרצון אשר לאוכל בסעודה ההיא כי אם היא סעודת מצוה המצוה ההיא תהיה חלק הנפש והמנה אשר בה תתקיים. והאיש הנלבב כל ימיו אוכל בסעודת מצוה שאין כוונתו בלחם אשר הוא אוכל רק להבריא ולהעמיד גופו נכון ומזומן לעבודת הנפש החכמה וכמו שנאמר (משלי י"ג) צדיק אוכל לשובע נפשו. והוא אמרם ז"ל (ברכות ס"ד) כל הנהנה מסעודה שתלמיד חכם מיסב בה כאילו נהנה מזיו השכינה. והתלמיד חכם היא השכל המתעצם באדם אשר אליו כיוון החכם באומרו כי תשב ללחום את מושל בין תבין את אשר לפניך (משלי כ"ג) ירצה כי כאשר ישב האדם ללחום עם המושל תזה הנכבד אשר נאמר עליו (שם ט"ז) ומושל ברוחו מלוכד עיר בין תבין את אשר לפניך ולא תאכל כי אם הנאות לעבודתו ומה שיקובל ממנו עוד לשלמותו לא לעשות פימה ולצבות בטן כמו שסמך (שם כ"ג) אל תתאו למטעמותיו והוא לחם כזבים כי המאכל המפסיד כוונת הבריאה הוא בלתי זן באמת וכמו שעל הנזהר בענין אמר (שם י"ג) צדיק אוכל לשובע נפשו כן על הבלתי נזהר נאמר (שם) ובטן רשעים תחסר. והנכון שירצה כי תשב ללחום לצורך הכח המתאוה אשר הוא המושל בך כאומרו (קהלת י') אם רוח המושל תעלה עליך, בין תבין את אשר לפניך והוא השכל הזה וכשתתבונן בזה ושמת סכין בלועך שלא תאכל כי אם מהמותר לך לפי התורה והמצוה כדאיתא (חולין ו'.) רבי מאיר שלח לרבי אלעזר ברבי שמעון לאתויי חמרא מבי כותאי אשכחיה ההוא סבא אמר ליה ושמת סכין בלועיך וכו'. וגם מההתר לא תאכל רק די מחסורך כפי הנאות לו כמו שאמרנו. וזה שאמרתי שאם תבין את אשר לפניך תשים סכין בלועיך יהיה כן אם בעל נפש אתה שאז תהיה לפניך הנפש הזאת אשר אתה צריך להתבונן אליה ולכוין אל פרנסתה וקיומה שאם אין אתה בעל נפש אין לפניך כלום שתצטרך להשמר מפניו. ולזה אמר שהאוכל על זה האופן עם שהמאכל הוא חמרי יחשב לו לרוחני ונהנה ממנו כנהנה מזיו השכינה. ולזה הוא מבואר (אבות פ"ג) שהשלחנות אשר לא נאמרו עליהם דברי תורה או לא כיון בהם במאכל אשר יאכל בהם אל העבודה האלהית כמו שאמרנו יאמר עליהם (ישעיה כ"ח) כי כל שלחנות מלאו קיא צואה בלי מקום לפי שלא יכוונו רק אל מילוי הבטן אשר יורק דרך מעלה או דרך מטה. ואמר בלי מקום לומר שאין השלחנות ההם מקום אל הקיא או הצואה עד שיהיו נבדלית מהם כתנאי המקום שהוא נבדל מהמתקומם אלא שהמקום והמתקומם ענין אחד להם לא נפרדו בטינוף ולכלוך. אמנם המכוונים להעמיד הכח הדברי מה נאמר בהם (יחזקאל מ"א) זה השלחן אשר לפני ה'. ומכל זה תבין כי לא על לחם הסעודות האלו לבד יחיה האדם השלם כי על כל מעשה שלום וטוב אשר יצוהו השם יתברך ויתרצה בו יחיה. כמו שאמר הנביא בפירוש (ישעיה ג') אמרו צדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו. ועל זה הדרך נאמר (תהלים קכ"ח) יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך. ואמרו ז"ל (חולין מ"ד:) אשריך בע"הז וטוב לך לע"הב. והנה אם כן כבר נתבאר שאין משיחין שום שיחה וטענה על סעודה זו שממנה יוקח ראיה על ביטול הנפש בביטולה אבל בהתמדת סעודות כאלו הן על ידי אכילה או זולתה תתעצם הנפש ותתקיים קיום עצמי שא"א להבטל בהבטל המעשים הגשמיים והנה אם כן טענת הסכלים על חולשת מציאות הנפש אינה טענה. אמנם אולתם אולת במה שיעזבו ומשלימות עצמם ונואשו מהצלחת נפשם לרדוף אחרי קנייני הממונות אשר לא יועילו ולא יצילו כי תהו המה בלי ספק. וכבר גברה מחשבתי שעל הדרוש הזה בעצמו נתייסד מזמור מ"ט שהוא חמור מאד בעניינו כפי מה שיעוררו עליו המשוררים בתחלת דבריהם ובנראה ממני יכוונו להוכיח אל פני הכתות המחזיקות בזה הענין השני המפורסם להראות הפסדו ושבושו ושמו למשל וחידה אל הענין הראשון המעולה והנעלם ממנו. ולפי שמה שנמצא מדברי המפרשים ז"ל עליו אינו מסכים עם מה שהועד בו מעומק העניינים הנרמזים באומרו פי ידבר חכמות וגו' אעה למשל אזני וגו' והוא דבר שיגונה מאד אפילו בכתב הדיוט כ"ש בדברים עמוקים הנאמרים ברוח הקדש אשר כאלה. ראיתי לבארו הנה על שני אופני הכוונות שאמרנו כפי אשר יורוני מן השמים כי מה שאומר אותו יהיה נאות כפי הדרוש שאנו בביאורו ולפירוש המזמור גם כי דברי אלה לא ינעלו דלת בפני באי שעריו. ואולי יהיה עזר מה לדפוק פתחיו לבא חדריו:

53. _.32.1.6

    למנצח לבני קרח מזמור (תהלים מט). יאמר כי בהבנת כוונת המזמור הזה יוסיף כל משכיל אומץ נצח והוד לעמוד על שלמותו. שמעו זאת כל העמים האזינו כל יושבי חלד כי מה שידבר על דרך הפרסום הנה הוא מועיל לכלם. ואולי אמר חלד מענין חלודה כמו שאמרו רבותינו ז"ל על ממתים מחלד. והכונה שיסירו חלודת הטפשות. גם בני אדם וגו' כתנאי כל דבור שלם שיקבלו תועלת כל השומעים איש כפי כחו ובדברי חכמינו ז"ל עשיר בתורה ואביון בתורה. פי ידבר חכמות והגות לבי תבונות ייעד כי מה שידבר בפיו יהיו דברי חכמה ומוסר מפורסמים. אמנם בהנות לבו ותוכיותו ימצאו תבונות נסתרות והוא הבנת דבר מתוך דבר כענין המשל והנמשל. אטה למשל אזני וגו' אמר זה לפי שהענין המפורסם בו אמר בדרך משל במה ששם קצת דברי המזמור משל לקצתם והכל יחד שמו לחידה לענין השני היותר נעלם. והנה על הענין האחד אמר אטה למשל אזני. ועל השני אפתח בכנור חידתי. ואחר שהקדים עניני השיר ומדרגתו התחיל בדרוש ואמר למה אירא בימי רע וגו' אמר שהכונה אשר הניעתהו היא לעורר לבות בני אדם ולגלות את אזנם שכל הרע המגיע אל המין האנושי במה שלא יגיע אחד מאלף אל כוונת תכליתם הוא נמשך אל רוע בחירתם. והוא אומרו בדרך שאלה למה אירא בימי הרעה והוא זמן כליון הגוף והפסדו שהנפש והבשר יחדיו יסופו כמו שחשבו האנשים הפתאים. והשיב עון עקבי יסובני. כלומר אנכי סבותי לי את כל הרעה הזאת כי נרדפתי מעצמי והושגתי. ואם כן איפא מי ירחם עלי. הבוטחים על חילם וברב עשרם יתהללו. פתח להם בענין השני שאמרנו שהוא המפורסם שבסכליות והוא שום בקשת הממונות ודרישתם הדבר היותר מעולה שימצא באדם ובדבר עם העשירים הבוטחים על חילם ומתהללים ברוב עושרם להיותו הטוב העליון בעיניהם יאמרו אליכם עשירי עם אקרא היום אגלה חרפות האדון הזה אשר אתם מבקשים כי מלבד מה שהוא נודע ונכר לעין החכמים שהוא ענין פחות וחיצוני מהמבוקש יתבאר פחיתות מן הדרך אשר אתם משתמשים בו אם אצל הזולת או אצל עצמכם עד שתחייבו להודות שימצא לאדם ענין יותר משובח שהוא יהיה התכנית המבוקש. והעיון הראשון יתבאר בפנים הראשונים מהמזמור. והשני בפנים השניים. ובקטון מומיו החל ואומר אח לא פדה יפדה איש לא יתן לאלהים כפרו ויקר פדיון נפשם וגו'. ירצה לא די שלא יועיל הון ביום עברם למלט בעליו מיום מיתה אלא שימציא לו עוד חולי רע מצד רוע ההנהגה ברוע בחירת הבעלי' בהשתמש ממנו. וזה כי איש מה כי יראה את אחיו ביום אידו יום שבות זדים גופו ועבדוהו וענו אותו וכבר יאותו לשלח אותו חפשי במעט מהממון אשר ביד אחיהו איש. ותגדל אהבתו עם ממונו על אהבתו עם אחיו וחמלתו עליו על חמלתו עד שיניחנו בצרתו ופדה לא יפדה אותו ולא יתן בעדו אפילו כופר נפש המושת בתורה האלהית להנתן בפלילים ואם מעט הוא כ"ש שאם היה יקר פדיון נפשם כפי שוויו ממש יחדל מן הפדיון ולא יתן לא היום ולא לעולם. ויחי עוד לנצח וגו' ירצה ולא תאמר שיעשה כן לפחדתו כי ביום פדות אותו ימות מיד או קרוב לו ונמצא מאבד ממונו בלי הועיל שאף אם ידע בו שיחיה עוד לנצח ולא יראה השחת לא יפר אהבתו אשר עם ממונו ולא יוסיף ולא יתן את כל מאומה בעדו. כי יראה חכמים ימותו וגו' קרבם בתימו וגו'. אמר כי הסבה המביאה לו לידי עוורון היא כי יראה חכמים ימותו בענין אחד עם הכסיל והבער. ומאלו ואלו לא יראה שישאר דבר אחרי מותם רק מה שיותר מעזבון חילם וממונם ביד הקונה אותו לדורותיו. והקברים אשר הם בקרבם הם בתימו לעולם. ירצה שלזמן ארוך אומרי' זה קבורת פלוני העשיר ומשכנותיו אשר ישכנו בהם בעוד בחיים יקראו על שמם לדור ודור מה שלא ירצה זה הזכרון והשארית מחכמתם ומשאר השלימות. ואדם ביקר בל ילין וגו'. גזר אומר כי אדם אשר כזה שיש לו יקר העושר והנכסי' ולא ילין בו להשתמש ממנו כשיבא צורך גדול אשר כזה שזכר מפדיון האח הוא מפורסם אפילו להמון שהוא דומה לבהמות הנושאות בר ולחם ומזון על כתפיהם ואין ברשותם לאכול מהם ומתו ברעב. ואמר נדמו כי הוא והם נדמו דמיון גמור לא כענין המשל לבד. ואחר שהראה הגנאי הגדול הזה על זה האופן זכר גנאי עצום ונפלא ממנו אשר אליו היתה כוונתו באלו הפנים הראשונים. וכבר שם הגנאי הראשון למשל או ערך אל השני אלא שהגנאי הוא יותר מבואר בנמשל ממה שהוא מבואר במשל הפך המנהג בכמו אלו הענייני'. אמנם כיון לבוא אליו באופן זה להפליג. ואמר זה דרכם כסל למו ואחריהם בפיהם ירצו סלה: ירצה דרך הכסילות המפורסם אשר להם לחבב ממונם וליקרו על פני אחיהם זה דרכם כסל למו בעצמם ממש כי לא יוציאו אותו בשום פנים לפדות את נפשם מיד שאול כמו שחוייב לאנשי' השלמים הקונים עולמם ועם היות שאחריהם בפיהם ירצו סלה כי תמיד תמצאם אומרים בפיהם שירצו בחיי העולם הבא ויבינו לאחריתם. אמנם יתרון אהבתם עם ממונם על הכל היא. או שירצה והראוי להיות להם אחריהם בפיהם ירצו אותו סלה. כלומר שלא נשאר להם מכל עמלם רק מה שראו אותו להיות אוכל לפיהם ובזה כצאן לשאול שתו מות ירעם וגו' ירצה שבזה הענין שתו עצמם כצאן טבחה אשר המות הוא הרועה אותם במה שינהגום במרעה דשן ושמן וירעום בכר נרחב כדי שתהיינה בריאות וטובות ליום מיתה ולא נשאר אחריהם כלום רק מה שנהני' הבעלי' מדמי בשרם ומעורן ומצמרן כן אלו הפתאים לא נשאר אחריהם מעצמיותם כלום. ולא ישלטו ליהנות מכל נכסיהם אשר עמלו בהם להטיב את נפשם וירדו בם ישרים לבקר עד צאת נפשם על דרך יכין וצדיק ילבש (איוב כז) שהפתאי' הללו האלהים אשר עשאם הסגירם וצורם אשר מכרם לגלות אותם השאול ולאבדם מזבול לו. אך אלהים יפדה וגו'. ירצה רחמנא ליצילן מדעת האנשים החטאים האלה בנפשותם הרודפים אחר הקניינים הפחותים אשר לא יועילו ולא יצילו אך אני אשוב מרדוף אחריהם להשיג המעשים אשר בהם יפדה אלהי' נפשי מיד שאול כי יקחני השאול להיות לו נפש לשלל סלה כנפשם. אל תירא כי יעשיר וגו' כי לא במותו יקח וגו' אחר שגינה פתויות האנשם האלה על זה האופן הסב דברו עם האיש המסתפק אצל הממונות. ואמר אתה האיש אשר הסתפקת באספך די ספקך מהממון ונשאת בעולמך זה עיל נאות העשיר וזדונו וחרפת תנופת הארץ אותו כי רב כבודו אל תירא שיהיה כן לעולם הבא הארוך והטוב אלא כמו שתראה בעיניך שלא במותו יקח את כל מאומה בידו כן לא ירד אחריו כבודו כי אין שם משוא פנים אל העשיר בעשרו כלל. כי נפשו בחייו יברך וכו' והטעם כי זה האוכל נפשו בחייו קלל ולא נשא ברכה במעשה הצדקה ומעשים עובים והוא ישא את עונו ואז הוא וחבריו הרשעים כמוהו יודוך כי תטיב לך לעצמך כל ימי חייך המה שיראו שם ויכירו בין טוב לרשע ובין עובד אלהי' לאשר לא עבדו. תבא עד דור אבותיו וכו' ירצה לא יקרה לו כאשר יקרה לאיש השלם אשר נאמר בו (בראשית ט"ו) ואתה תבא אל אבותיך בשלום וכמ"ש ושכבתי עם אבותי וגו' אך תבוא עד דור אבותיו ועמו אשר עמהם יאסף ותראה כי הוא והם לנצח לא יראו אור. אדם ביקר ולא יבין וכו' ירצה ויתר שהיה הסכלות הראשון מגונה מאד מהיות לו יקר עושר ונכסי' ולא ילין על אבוסם אפי' לצורך אחיו אשר כנפשו. ולזה נמשל כבהמה הנושאת משאת המזון ולא נהנית ממנו. עוד מגונה מאד זה האחרון אשר נתן לו מאת האלהים יקר השכל לדרוש הטוב לעצמו ולא יבין לאשורו כי באמת נמשל כבהמות אשר נדמו מבלי הדעת ובמותם אין להם עוד אחרית ותקוה. זהו שיעור מה שרצהו המשורר בחצוני ממאמריו אלה אשר יכוין בהם אל הכתות ההמוניות גם בני אדם גם בנו איש יחד עשיר ואביון. כי יש ויש בדבריו אלה מוסר השכל לכל, תוכחה לעשירים המנוולים עצמם אצל ממונם. עצה לאביונים שלא יסמכו עליהם בשעת דחקם. גלוי דעת את העם שעל הרוב המרבים בעושר וכבוד ימעטו כבוד במעלות עצמם והממעיטים בהם מרבים בכבודם וכבוד קונם:

54. _.32.1.7

    אמנם מה שכיוונו על דרך החידה לדבר בו עם החכמים הוא הענין הראשון אשר אליו היתה כוונתנו בראשונה להודיע שבוש הסכלים המבזים צלמם לבלתי שאר לנפשם שום תקוה ואחרית אחרי מספר ימי אכלם ושתותם ואחרי כלות גופם ושארם. ולהראות להם כי עם שכליון הגוף הוא מהכרח החומר ומחיוב רוע התחלותיו ושלא יספיק כל הון להחליף ולהמיר הנתך ממנו יום יום כי אם טוב ברע כמו שאמרנו שאין לגזור כן על הנפש המשכלת בשום ענין. ולפי זה יתבארו דבריו על זה האופן למה אירא בימי רע כו' אמר מה היא הסיבה אשר אליה אירא בימי הרעה שהוא יום מיתת הגוף והנפש האנושית גם היא חשבה להשבר כי עון עקבי יסובני והוא חסרונות התחלתו ופחיתות היולאניותו כי מהכרחיותם מזורה הרשת מיום הולדו וכמו שאמר (שם ג') ואתה תשופנו עקב כי הוא הנושך עקב כל מרכב מבלי שום המלט. כי גם הבוטחים על חילם וברוב עשרם וחושבים שבו יוכלו לעמוד על נפשם כי תשיג ידם המאכלים הטובים והבריאים והמסעדים החזקים והמרקחים הלביים המאריכים ימיהם ושניהם בנעימים לסוף לא יועיל ממונם ורוב הונם לפדות את עצמם באותו הלחות ההווה והמתחדש בלקיחות ההמה עד שיהיה שוה למה שנתך ממנו ממש כמו שכתבמ ממשל היין המהופך אבל אותו המתחדש הוא באחיו הקרוב אליו אשר אמרנו במשל כי אח לא פדה יפדה איש. ובכל יום ויום מתמעטת הקרובה ומתרחקת האחוה עד שנעשה נכרי לגמרי והוא ענין המות ההכרחי. והוא אומרו לא יתן לאלהים כפרו כלומר שלא ישית כפר ותמורה אל הכח ההוא הנתן מאת האלהים בתחלת הבריאה כי הפדיון ההוא יקר עד מאד ואי אפשר לשום אדם להמציאו. וחדל לעולם ירצה כי לעולם הוא הולך וחסר ונגרע מערכו ושלמותיו עד שיתבטל לגמרי. ואיך אפשר שיחיה עוד לנצח ולא יראה עוד השחת. ואמר שהגזירה הזאת אינה נמשכת לעצלת האדם והתרשלותו. ולא לקיצור ידיעתו כי יראה הרואה חכמים גדולים יודעי נפלאות בסודות הטבע יחד ככסיל ובער יאבדו ואין אחד מהם שלטון ביום המות ועזבו כחם וחילם לאחרים כי לא יכולו להשאירו בידם. כי קרבם וכרעם וכלי גופותם הפחותי היו למו לבית עולמם ומשכנותם לדור ודור. הוא לבד מה שיקראו בשמותם עלי מדת ימים. והרי הוא מבואר שהאדם אשר כן לו מהיקר והשלמות בתמונתה זו הגופיית ובתקון כל כלי עבודתם מכל שאר הנמצאים השפלים ולא ילין בו אחרי בואו אל בית עולמו ואחרי שכב אל אבותיו הוא נמשל כבהמות כדמו ואי זו היא החבה היתירה הנודעת לאדם הנברא בצלם אלהים כמו שיחייב השכל באמת זה אשר יחייב תכלית החיוב שהמעלה העקרית בשלמות הנפש ונצחיותה. כי על זה אמרו חז"ל (ברכות י'.) נסתכל ביום המיתה ואמר שירה שנאמר ה' אלהי גדלת מאד כמו שכתבנו בשער י' גם בשער כ"ב אצל ותשחק ליום אחרון דברנו בזה מה שיאות, זה דרכם המחוייב לגופותם מהכרח התחלותיו היה כסל למו כלומר ליחס אותו לעצמם ממש ולנפשם במה שהיא צורתם המיוחדת כי בחשבם כי כאשר תם זמן הסעודה יחד ושוב אינן סומכין על שלחן אחד כי כאשר מות זה כן מות זה ולו חכמו ישכילו מהות עצמם כפי מה שהאירה התורה האלהית עינינו וכפי מה שיחייב השכל כנזכר יבינו לאחריתם וידעו כי אין קיום צורתם העצמית תלויה באלו העניינים החמריים כדרך הגופים רק בעיונים מחשביים דקים שכליים אשר לא יפסקו לעולם כמו שאמרנו בסעודה של מצוה אדרבא כל עוד שמזקינין כח גבורת החכמה נתוספת בהם. ויש להפלא מדעתם זה הנפסד עם מה שימצא להם תמיד בפיהם גודל הרצון והחפץ להשארות אשר אחריהם אשר הוא ראיה גדולה לאמתתו כי לא לחנם נמצאה תשוקה זאת רק כשתוציא הדבר לפועל ככל התשוקות הנמצאות בכל בעלי חיים המוציאות תכליתם לפועל ברצון וחכמת בוראם. והנה הם עם דעתם זה האבד שמים עצמן כצאן טבחה אשר ברדתם שאול המות ירעם בשבט ברזל וככלי יוצר ינפצם והיסודות הפשוטים אשר הם ישרים במעשיהם ותנועותיהם הם הרודים בהם במה שישובו כל חלקיו איש אל יסודו ואל משפחתו תחת אשר היה מטבע מדרגתם לרדות ולמשול ממשלת מעלה ורוממות בכל הנמצאים השפלים בעלי התנועה הרצונית וצורתם תלך לחרפות ודראון עולם או שיאמר וכאור בקר יזרח שמש צדקה ומרפא לישרים ואותם שצורתם מבלה השאול ואין השאול מבלה אותם מפני היותם מזבול לו ירדו באנשים החטאים האלה על דרך שאמר (מלאכי ג') ועסותם רשעים כי יהיו אפר תחת כפות רגליכם ביום אשר אני עושה אמר ה' צבאות. אך אלהים יפדה נפשי מיד שאול זה כי יקחני לעצמו וילמדני דעת ודרך תבונות לצאת מרשת סכלות האנשים האלה ומהתפש בפח יוקשם והם הבלתי רואים שום מציאות לעצמן בלתי אם גויתם בטעות זה הדרך השני ושרותם והשתעבדם כל ימי צבאם לפי הדרך הראשון. ויורני ויאמר לי אתה לא כן נתן לך ה' אלהיך עול מלכותם על צואריך אבל הגוף וכל קנייניו הנם לך לעבדים ומשרתים לפניך ואתה מושל בהם לעשות בהם כרצונך ולא תירא מפחד הסכלים האומרים כי כאשר יעשיר איש וכי ירבה כבוד ביתו כי לא במותו יקח הכל ולא ירד אחריו כבודו כמ"ש ועזבו לאחרים חילם אשר מזה היו מבררין שהאדם עבד למו כי ודאי בהוציאו ממונו בימי חדלו על פי הישרת התורה והשכל פרי הכל ותבואתו יקח בידו. ובלכתו אל בית עולמו הנה אתו שכרו והוא ילונו ולפני מלכים ינחנו ועם נסיכים יושיבהו וכסא כבוד ינחילהו כי איש כזה ברך נפשו בחייו בהשתמש בכל כחותיו הגופים ובכל מאדיות ממונו לשמוש נפשו המשכלת ולא זז ידו מתוך ידו. וכבר יושלם זה הענין יפה במשל נאות מאד בפרשת ראה אנכי שער צ"ג ב"ה. ואחר שהודעתיך זה אשאלך אם יודוך כי תטיב לך בעוצם השתדלותך אשר בו תלוי שלמותך זה כי האיש אשר איננו שומע תבוא עד דור אבותיו אשר אליהם יאסף ככלות ימיהם ותראה כי עד נצח לא יראו אור ואם כן האם יש להחזיק לך טובה בהעלותך את הנרות אל מול פניך בהם תזכה לאור באור ה' בארצות החיים. וחתם המאמר כי כמו שכבר גזר שהאדם שלא ילין אחרי מותו מאותו היקר הנתון לו לשלמות ראשון נמשל לבהמות נדמו כן האדם אשר יקר תפארת השלימות האחרון הזה בכחו ולא יתבונן אליו וישתדל להשגתו בכבוד שלא יחיה עוד אחרי נפלו ובעולם שאין בו לא אכילה ולא שתיה אין לו תקומה בו באמת חשב תועה על עושהו אשר הפליא במלאכתו ממלאכת כל שאר הבעלי חיים עם היותם שוים בתכליתם לפי דעתו וחלילה ליוצר בראשית מעשות זאת:

55. _.32.1.8

    והנה כלל מה שיקיפהו זה המזמור כפשוטו ומשלו וחידתו הוא מה שאמרנוהו ראשונה מכוונת החכם בעל המאמר שזכרנו בשני דבוריו אין משיחין בסעודה וכו' יעקב אבינו לא מת וכו' וכפי מה שביארנו עניינו וטעמו והוא ענין נאות מאד מצד עצמו. אמנם לא יספיק להיות הוא לבדו הנרצה אל בעל המאמר מפני שעדיין יש לדקדק בו ולספק ארבעה ספקות:

56. _.32.1.9

    א שלא נתחוור יפה למה אמר יעקב אבינו לא מת ומאי קארי לה דפשיטא שכל הצדיקים במיתתן קרויין חיים (ברכות י"ח.): ב כי על כל פנים היה לו לומר ישראל אבינו לא מת כי הוא השם הראוי ליחס אל העצם הנאצל הנשאר אחר המות. וגם שהכתוב שהביא מזכיר אותו דכתיב (ירמיה ל') אל תירא עבדי יעקב נאם ה' ואל תחת ישראל: ג אמאי הקשה המקשה ממאי דספדו ספדיא וכו' והלא מקרא מלא הוא ויראו אחי יוסף כי מת אביהם גם הוא עצמו אמר הנה אנכי מת ויוסף צוה שיאמרו כן לפרעה הנה אנכי מת בקברי וכו': ד מה טעם המשיב מקרא אני דורש כי לא נתבררה הראיה. וגם מה שפרש"י ז"ל שהוא עדיין בגוף ונפש ומאי דחנטו חנטיא וכו' אינו אלא שרדמה להם שמת ואינו כן הוא זר מאד. אם מפני הכרחיות המיתה הגופיות אשר אין המלט ממנה מעטיו של נחש כמו שיבא. אם מפני הפעולות ההמה אשר אין דרך הכתוב לזכרן על האופן ההוא כשלא היו רק בדרך דמיון:

57. _.32.1.10

    ואולם מה שאחשוב שהיתה עקר כוונתו בזה הוא לפסוק ולגמור דין בספק אחד שנסתפק בדרוש הזה הנפלא שזה תוארו. אחר שהנפש ההיולאנית בתחלת ענינה הוא כענין הכנה והתחלה אל האצילות ההוא הנבדל המתעצם בו כמו שכתבנו ראשונה מי יתן ונדע אם ההכנה ההיא תדבק עם הגוף בהפסדו כאשר נתהוותה ונתקיימה באמנה אתו או אם תתדבק אצל העולם הנבדל אשר נתעצמה בו. וזה שאם נניח שתתדבק בעצם הנבדל ירצה שיתהפך הדבר ההוא מהיותו היולאני אל עצם נבדל רוחני והוא פלא. אמנם אם יונח שתתבטל הנה באמת יחלש מציאות השארות הנפש ההיא הנקנית משני פנים. האחד כי איך יתכן שישאר העצם ההוא המתעצם מזולת הדבר אשר הנחנו שנתעצם בו. והשני שכבר יהיה הענין הנשאר דבר אחר זולתי זה האיש הרמוז מאחר שלא יהיה הוא ולא דבר ממנו. והנה אחר שהיה זה בלתי איפשר כלל בחק זה הדרוש. חוייב אם כן אמות הענין הראשון והוא שהכח ההוא ידבק בעצם הנבדל וישאר עמו קיים נצחי כי הכח הזה על זה האופן אינו דבר מורגש חומרי שיהיה נמנע זה ההתעצמות בו כמו שנתבאר עניינו היטב בשער ההוא הו' שזכרנו. שם בארנו השלש מדרגות אשר בהנה יעלה האדם אשר הראשונה מהם היא היותה על זה הכח. ומשם יעלה אל התיכונה והוא השכל הקנוי אצל החוקרים הנקנה. וממנו אל השלישית אשר קראוהו שכל נאצל. אשר אצלם ימצאו כל שלמיות האדם לפי מדרגותיהם והנה כלם מתעצמים יחד בחייהם ובמותם לא נפרדו כלל. ובמדרש הנעלם (זוהר פ' אחרי) מה שיספיק להאיר עיני החכמים בדרוש הזה הנפלא תאנא והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים את ה' אלהיך (ש"א כ"ה) נשמת אדוני מיבעי ליה אלא כמה דאמרן זכאה חולקהון דצדיקא דכלא אתקשר דא בדא נפש ברוח ורוח בנשמה ונשמה בהקב"ה אשתכח דנפש צרורה בצרור החיים. ראה כמה הפליגו להראות ענין החקירה הזאת ואמות המשפט עליה אחר שלא נעלם ממנו כי השמות האלו אשר הזכירום מנפש רוח ונשמה הם עצמם המדרגות עצמן שזכרנום הנה כמו שביארנו שם. וזאת היא עצמה כוונת החכם במאמר הזה שהיינו עליו באומרו יעקב אבינו לא מת לפסוק ולומר שהשלמות הזה הראשון המכונה אצלם בנפש הוא נשאר בלי ספק ואין משיחין ואין טוענין עליו מטענת הסעודה לומר שהוא היה ממש מן הכחות הסועדים ואיך ישאר אחר שתעקר השלחן מלפניהם שאין טענה זו טענה כי יספיק ההתעצמות ההוא להפרידו מההיולאניות ההוא וליקח אותו אליו. ולמה שהיה הענין ביעקב אבינו על זה האופן ממש. רצוני שכבר. היו לו שלשה שמות כנגד שלשה נפשות אלו תלה הדבר הנכבד הזה בו. וזה כי הוא נקרא יעקב בבחינת השלמות הראשון הנקרא אצלם נפש. ישראל אל שלמותו השני המתעצם כן הנקרא אצלם רוח. והשלישי מה שאמרו ז"ל (ב"ר פ' ע"ט) שנקרא אל שנאמר (בראשית ל"ג) ויקרא לו אל אלהי ישראל והוא כנגד השלמות האחרון הנקרא אצלם נשמה שהזוכים בו הנם מועטים. ולזה אמר בחכמה עצומה יעקב אבינו לא מת לומר כי זאת הנפש ההיולאנית אינה מתה בצדיקים אבל שהיא מתעצמת עם השכלים המתעצמים עמה ונשארת עמהם. והוא מה שדרשו היטב מהמקרא ואתה אל תירא עבדי יעקב ואל תחת ישראל כי שם הבטיח לו בשני שמותיו אלה המורים על שני אלו העניינים האיפשרים להמצא בהרבה מהאנשים. יאמר שימצאו שניהם חיים וקיימים ונשארים לעולם. וכמו שאמרו (ברכות י"ג.) לא שיעקר יעקב ממקומו. אלא שיהא ישראל עקר ויעקב טפלה לו והעקר והטפל אינם זזים זה מזה לעולם. ובשני שמות אלו הקישו לזרעו לומר מה זרעו בחיים אף הוא בחיים. וענין ההקשה הזאת וכח למודה הוא זה שאם יאמר הכתוב כי הנני מושיעך מרחוק ומארץ שבייך אז יובן ראש הכתוב האומר אל תירא עבדי יעקב וכו' עד סופו כלו על הזרע ככל המון הכתובים על זה האופן, עכשיו שחלק ואמר הנני מושיעך מרחיק ואת זרעך מארץ שבים. יראה שהוא עצמו נזכר ונפקד בישועה זו מלבד זרעו. ויראה שהוא אז בחיים בשמותיו אלו הנזכרים שם כמו שזרעו הנושע הם באלו החיים. ודוגמת כל זה ממש בספור אומרו אל שדי נראה אלי בלוז בארץ כנען ויברך אותי. ויאמר אלי וכו'. ועתה שני בניך וכו' כמו שנשאר שם ב"ה. והנה מפני ששמע השומע והבין כוונתו הקשה עליו בכדי אמאי ספדו ספדיא וחנטו חנטיא כלומר אם כדבריך כן הוא שהצורה ההיולאנית הזאת היא נקשרת ונשארה עם הנאצלת למה יבכו למת וינודו לו מאחר שלא נעדר ממנו האישיות עצמו אשר הוא עליו, מזמור שיר מיבעי ליה. והיה ראוי שימצא רושם אמתת זה הענין בפרסום המנהג אבל צערם והספדם יורה שכבר אבד ממנו דבר מעצמיותו עליו ראוי להספיד ולהתאונן. וכבר תקבל החכמה מופתים כאלה בקצת הדרושים כמו שכתב החוקר פ' י"ד מאמר ז' מהמדות אמר *דברי החוקר "כי הדבר המפורסם אשר יפרסמו אותו עמים רבים פעמים רבות לא יאבד מכלי וכו'," ר"ל שכל דבר שיסכימו עליו רבים ישאר תמיד בשכל רוב בני אדם שהוא כלי מחשבתם, מוטבע , כדבר מאומת שאין להכחישו אחרי שהסכימו עליו רבים, אשר לא יתעו על נקלה במשפט שכלם, כאשר יאמרו המושלים "קול המון כקול שדי" וע"כ חרה גם אף שאול על האנשים שאמרו "הכה שאול באלפיו וכו'," כי ירא שישאר מאמרם זה מאומת ומוטבע בלב ההמון, והי' לו לחרפ' עולמית, כי דוד עבדו הצעיר לימים גבור חיל יותר ממנו. - כי הדבר המפורסם אשר יפרסמו אותו עמים רבים פעמים רבות לא יאבד מכלי. והוא טעם מה שהקפיד שאול על המחוללות הכה שאול באלפיו וכו' (ש"א י"ח). והזכיר חנטו חנטיא וקברו קבריא כי הכל הוא ממין האבל וההפסד המיוחס אל הקוברים. והשיב מקרא אני דורש שנאמר ואתה אל תירא וכו'. שהיא תשובה נצחת לפי הענין כמו שאמרנו. וכדאי הוא המקרא הזה לבטל הדעת הלקוח מהמנהג והפרסום אשר בכל ההמון כי לא מחכמה עשו. רק אם היה על דרך בכו לאובדים ולא לאבדה (מו"ק כ"ה:) או שהבשר עליהם יכאב כמו שאמר (ברכות ה':) על שופרך קא בכינא וכו'. וזה דמיון ורעות רוח. ולזה הענין אפשר שכיון רש"י ז"ל באומרו ומאי דחנטו חנטיא וספדו ספדיא אינו אלא שנדמה להם שמת ואינו כן כי על דרך האמת אין לבכותו ולסופדו אחר שלא מת אמנם אמר על עצמו הנה אנכי מת ואלהים פקד יפקד וכו'. ונאמר ויראו אחי יוסף כי מת אביהם *לפי שגויעת וכו', תוכן דעת הרב ז"ל הוא, כי גוית גוף הקדושים אשר בארץ המה ג"כ מוכרחת מארבע סבות טבעיות, האחת מהתכת וחסרון הלחיות השרשיות בכל יום אשר לא יוכלו להמנות ולהמלא , מלחיות המאכל והמשק' אשר יקחו לברות למו, השנית, אחרי כי בגוף האדם יש כחות פועלים וכחות נפעלים , ד"מ כחות החמש' חושים הם פועלים, כי הם מסבבים תנועת כל שאר האיברים, ד"מ בראות איש דבר מזיק לנגד עליו יסבב רגליו לנוע ולהתרחק ממנו, ובראותו מאכל טוב ומתוק לחיך יסבב ידיו לקחתו, גם פעולתם רק ברצון בעליהם, כי אם ירצו יעצמו עיניהם מראות ואזניהם משמוע. ובעבור זאת נקראים גם פועלים, כי שם פועל הונח רק על העושה דבר בלי הכרח, אפס כחות תנועת כל האיברים הם רק נפעלים, מכחות חמשה החושים, וכן כח המושך המאכל, וכח המעכל ושאר כחות ההזנה. , מלבד כי הם נפעלים ממהות והאיכות האויר החיצון, כי לפי יבשותו וקרתו או לחותו וחומו, כן יתחזקו או יוחלשו פעולתם בגוף האדם, הם גם פועלים פעולתם מבלי ידיעת ורצון בעליהם, כי אחרי שנתן האדם המאכל או המשק' לתוך פיו וגרונו, מוכרחים לפעול פעולתם אשר איננה תלויה עוד בידיעת ורצון האוכל, ולא יוכל עוד לעצור בעדה ולמנוע אותה, ורק בהיות האדם בריא יהיה היחס הראוי, בין שני אלה מיני כחות, אבל בחלותו יבטל היחס ההוא, ד"מ איש אשר יאחזהו השבץ, לא ידע מאומה מעצמו, ויבטלו פעולות כל חושיו החיצונים, ובכל זאת יתנועעו אבריו אנה ואנה בתנועות חזקות וזאת היא סבה שנית לגויעת הגוף, אם יחלה איש דרך משל בסבת עיפוש האויר והפסדו ויבטלו בו היחס ההוא, ויד הכחות הנפעלים הולכת וגוברת, והשלישית כאשר יפסד כח הזן באדם ולא יהפך עוד המאכל והמשקה לדם הנשפך אל הגידים והעורקים, כראוי להחיות נפש החיונית על ידו, והרביעית כאשר תשתוקק הנפש המשכלת לעזוב בית חומר ולשוב אל בית אביה כנעוריה, ועל אלה ארבעה סבות גויעת גוף הקדושים רומזים לדעת הרב דברי המאמר "על ד' דברים המאורות לוקים וכו'."- לפי שגויעת הגוף היא הכרחית אף לקדושים אשר בארץ המה לאותו הכרח טבעי שכתבנו בפירוש המזמור אשר משם יפרד והיה לד' ראשים אשר יראה רמזום חכמינו ז"ל באומרם (סוכה כ"ט.) על ד' דברים חמה לוקה וכו'. וזה כי באומרם חמה לוקה או מאורות לוקין (שם) כוונו אל אסיפת המאורות הגדולים המה השלמים אשר מעולם אנשי השם כאומרו (יומא ל"ח:) וזרח השמש ובא השמש וכו'. עד שלא כבתה שמשו של עלי זרח שמשו של שמואל ונאמר (דניאל י"ב) ומצדיקי הרבים כככבים. ורמזו (סוכה שם) אל הסבות אסר מהנה תתחייב המיתה על כל פנים. וזה שאב"ד שמת ולא נספד כהלכה הוא מה שאמרנו מהלחות השרשי שנתך ולא נתחלף בכיוצא בו והוא דבר שאינו נרגש לשעתו. והשני כשיתחייב לסבה מה, שכנו אותו אל משכב זכור והוא תגבורת הכחות או היכולת המתפעלים על הפעולות ושבוש סדר הנהגת הגוף וקלקולו. והשלישי כשיפסד לסבה או סבות הכח הזן אשר ישפך עמו דם הכח החיוני שהוא אחיו תאומו כדבר שנאמר (תהלים ק"ז) כל אוכל וכו'. והרביעי למלאת ימי הנערה המאורסה היא הנפש הנכבדת לבוא אל בית חופתה אשר היה שם אהלה דכתיב (קהלת י"ב) והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה. ולפי שאין המלט מזה בשום פנים אמר שצעקה ואין מושיע לה. ואפשר שרצו בזה לומר שאם לא היתה הנשמה העליונה אנוסה בעולם הזה כלל מכח החומר ומעשהו שאפשר לה לחיות תמיד ולהחיות הגוף עמה כמו שהוא הענין באליהו ז"ל וזולתו כנזכר. אמנם מה שאמר במאמר הקודם (סוכה שם) על ד' דברים מאורות לוקין על כותבי פלסתר וכו' אחשוב שכוונו אל ד' סבות חצונות אל המסובב עצמו לקוחות מרוע אנשי דורם אשר לפיהם ראוי שילקו מאורותיהם ויאספו נגהם לעיניהם. ושלא יראו אור פני החכמים המזריחים נר מצוה ואור תורה בעולם. וכמו שאמר הנביא (ישעיה כ"ט) יען נגש העם הזה בפיו ובשפתיו כבדוני ולבו רחק ממני ותהי יראתם אותי מצות אנשים מלומדה לכן הנני יוסיף להפליא את העם הזה הפלא ופלא ואבדה חכמת חכמיו ובינת נבוניו תסתתר וזה המאמר קרוב מאד למה שאמרו (סנהדרין (ק"ג.) ד' כתות אינן מקבלות פני שכינה וכו' כי כותבי פלסתר לפי מה שפירש רש"י ז"ל שכתב מכתבי עמל לשום דופי אל אדם לכתוב בשמו מה בלא צוה הן עצמן כת מספרי לשון הרע שמיחסים לאדם מה שלא צוה ולא דבר ולא עלתה על לבו, ומעידי עדות שקר הן הנה כת דוברי שקרים שהם ממציאים המצאות בדויות להעמיד ולקיים כוונתם המקולקלת בשקריהם ובפחזותם. ומגדלי בהמה דקה בארץ ישראל הוא משל נאות על כת לצים כי זאת לעגם בליצנותם כמתלהלהים ?ורו זיקים באזני שומעים ואמרו הלא משחקים אנו וברוב הזמן נמצא היזקם גדול כמו הבהמה הדקה יראה נזקה מועט ולסוף ימצא הנזק מרובה בארץ ההיא. וקוצצי אילנות טובות אלו החנפים שנושאים פני הרשעים בעלי הזרוע. והוא סבה עצומה למעט הצדיקים והשלמים ולגרשם מפניהם. וכמו שאלו הד' כתות הם נפרדות מפני שכינה שנאמר בהם (תהלים ה') לא יגורר רע. דובר שקרים לא יכון לנגד עיני (שם ק"א), משך ידי את לוצצים (הושע ז'), כי לא לפריו חנף יבוא (איוב י"ג), כך הם ראויים ליטרד מלפני החכמים והשלמים. ומפני רעתם נכבו מאורותיהם לעיניהם. ואם שהם זורחים שם בבית מנוחתם. אמנם הם נשארים זולתם חשך ולא אור עד יכירו את ענשם והתודו את עונם ועליהם יזרח אור אחר ממינו כמה שאמרו עד שלא כבתה וכו'. וזה דבר נכון יסבלוהו יפה אלו המאמרים. ובפתיחת הספר אשר קראונה מבוא שערים פירשנום לענין סבות קיצור השכלים האינושיים בהשגותיהם גם נקל הוא ליחס אליהם הסבות אשר בעבורם יפלו האנשים בחטאים המגונים כי כל אלו הדברים הן קרובים ודרך אחד להם. ואיך שיהיה נתבאר טעם פירוש אמרם יעקב אבינו לא מת היותו כמו שביארנו וכבר נמצא בתלמוד מעשים מוכיחים וספירים מעידים על שיהיה כבר צד ענין הגוף עצמו עם זאת הנפש כענין הנפש עם הנשמה האצולה עד שכבר ימצא לו עמהם צד מה אל הקשור והעירוב שיספיק להעמידו על קיום מה משאר הגופים. ונניח עתה לאליהו ז"ל, ולריב"ל, לפי מה שסופר מחז"ל (כתובות ע"ז:) למה שנדבר בו בשער האחרון ב"ה. וגם לרבינו הקדוש ז"ל שסופר בפרק הנושא (כתובות ק"ג.) דכל בי שמשי הוה אתי לביתא שהוא ענין ההתלבשות הרגיל אצל החכמים אשר נדבר ממנו בפירוש פרשת בעלת אוב שער ס"ה ב"ה. אמנם נקח ראיה ממה שאמרו (בבא מציעא פ"ד:) שנתקיים רבי אלעזר בר"ש י"ח שנים אחרי מותו והיו שומעין מפיו הוראות כל הזמן ההוא וגם במסכת שבת (קנ"ב:) הנהי קפולאי דהוו קפלי בארעא דרב נחמן נחר בהו רבי אחא בר יאשיה אתו אמרו ליה נחר בן גברא אתא "אל רב נחמן מאן ניהו מר אמר אנא אחא בר יאשיה אמר ליה ולאו אמר רב מארי עתידי צדיקי דלהוו עפרא אמר ליה ומנו מארי דלא ידענא ביה והא קרא כתיב (קהלת י"ב) וישוב העפר על הארץ כשהיה א"ל דאקרייך קהלת לא אקרייך משלי דכתיב (משלי י"ד) ורקב עצמותיו קנאה מי שיש לו קנאה בלבו עצמותיו מרקיבין כל שאין קנאה בלבו עצמותיו אין מרקיבין. כל אלו הענינים והדומים להם הם נפלאים מספור שאם כפשוטן הן הנה יצדק יותר מאמר רש"י ז"ל. והנה עם זה נתבאר מה שרצינו אליו בזה הדרוש הנכבד הראוי שידרש בו במקום אשר יספר הכתוב מחיי יעקב אבינו ופטירתו מן העולם כמו ששמוהו רז"ל לנושא במאמר הזה כוונו לביאור באומרם יעקב אבינו לא מת במאמר הנביא אל תירא עבדי יעקב ואל תחת ישראל. ויראה שאל זה הדרוש עצמו כיוון הנביא באומרו וכל בניך למודי ה' וכו' בצדקה תכונני וכו' הן גור יגור וכו' (ישעיה נ"ד). אמר ראוי שיהיו הבנים למודי ה' לעשות צדקה ומשפט ושיתרחקו מעושק כי הוא כלל גדול בתורה סור מרע ועשה טוב כי בזה לא יראו מעושק הממונות ולא ממחתת זאת הנפש ההיולאנית אשר יפוחד עליה שלא תחיה אחר מיתת הגוף כמו שאמרנו כמו שעל זה הענין אמר ואל תחת ישראל. ומפני קורבת זאת הנפש אל הנשמה הנאצלת אמר (שם) וממחתה כי לא תקרב אליך. הן גור יגור אמר כי ענין היות כל הצורות ההיולאניות גרות בארץ דירת עראי וחזרתם אח"כ לאפס, מאותי היה שכן גזרה חכמתי שבהפרד תכונת נושאיהם תבטל גם היא. אמנם מי גר אתך עליך יפול אבל ענין הצורה ההיולאנית הגרה עמך לא יתבטל אבל עליך יפול וישכון וימצא במחיצתך: הנה אנכי בראתי חרש וכו' (שם) אמר כי הוא יתברך ברא הטבע על ענין החרש הנופח באש פחם ומוציא כלי למעשהו. וזה למה שמוציא כל הוויותיו פירוש החום השמשי ואנכי בראתי משחית לחבל כי זה הטבע בעצמו הוא אשר יחייב הפסדם למה שחוייב הפשט הצורה בהתחדש זולתה. אמנם הענין הזה אל עצמותך לא יגש כי כל כלי יוצר עליך וכו'. וזה כנוי לכל הטענות שאפשר לעעון ע"ז הדרוש כגון זה שאמר החכם אין משיחים בסעודה ויתר הטענות אשר זכרנום בשער הו' כי מהם שידמו לכלי קרב מצד מה שמראים שום טעם בדבריהם. ומהם שאין בהם ממש רק אונאת דברים וגבורת לשון לבד. ואמר כי אלו ואלו לא יצדקו בזה כלל. זאת נחלת עבדי ה' וצדקתם מאתי נאם ה' (שם) כי הטוב הזה הוא עצם השכר הנתן לצדיקים חלף עבודתם מאתו ואין זולתו במה שתודיע למין האדם חבה יתירה על שאר החיים. וזאת היא הראיה היותר עצומה שבזה הדרוש כמו שאמרנו *וכמו שאמר החכם "מה יתרון לאדם," ר"ל שהחכם בעצמו רוצה להביא בזה ראיה על השארת הנפש ואומר, כי לולא יקנה אותה האדם לנפשו על ידי מפעליו הטובים אשר יפעל פה בארץ תחתית, מה יתרון אחר היה זולת זה לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש, ואם כן לריק ותהו היתה בריאותו ומציאותו עלי ארץ, מה שלא יתכן לחשוב מהבורא ית' אשר פעל ועשה הכל בחכמה להשגת תכלית נרצה, וכמו שאמר החכם (קהלת א') מה יתרון לאדם בכל עמלו וכו'. והוא ענין נכבד מאד בעיני. יראה שכוון הנביא לגזור משפטו כמו שכן הותר כוונת החכם בעל המאמר. ואחר שדברנו עד הנה נזכור הספקות הנופלות בזה הספור אשר אנו בביאורו כמנהג:

58. _.32.1.11

    א למה זכר מה שחי יעקב בארץ מצרים אחר שכלל אותו אחרי כן בכלל כל ימי חייו: ב במותר הנופל בדברי יעקב אבינו בצואת הקבורה כי ראשונה אמר בלשון שולל אל נא תקברני במצרים ואחר כך בלשון מקיים ונשאתני ממצרים וקברתני בקבורתם דהא ודאי האחת בכלל חברתה. גם יש להתבונן בצורך הקבורה שכל כך נעשה ממנה עקר בכתוב אצל האבות וזולתם: ג בסידור דברי יעקב אבינו אל יוסף שעם שכוונתו להודיע כי עוד לו ברכה בה יוכל להוסיף לו שכם אחד על אחיו עדיין יש לדעת מה ענין ברכה זו. וגם לדקדק מה טעם אומרו ונתתי את הארץ הזאת לזרעך אחריך אחוזת עולם שהרי לא היתה בכורת יוסף לענין חילוק הארץ כלל. גם מאמרו ויברך אותי נראה שהוא מותר יספיק כשיאמר אל שדי נראה אלי בלוז ויאמר אלי הנני וכו': ד אומרו ומולדתך אשר הולדת אחריהם וכו'. וכי היה דבר ה' בפי הנביא ללעג מאחר שלא היו לו בנים אחרים עד הנה. וגם מה שתקן אנקלוס לא הועיל כלום אחר שלא היו לו אחרי כן. ומה שכתב הרמב"ן ז"ל שהיו לו ולא הזכירם הכתוב שאין צורך, לא יסבלהו הדעת כי צורך גדול הוא להודיע שהיו בנים רבים ליוסף הצדיק ושנתקיימו בו דברי יעקב אביו וכי לא עדיפי כשם בת אשר סרח (במדבר כ״ו:י״ט) או כהזכירו את ער ואונן בכל מקום שהזכיר תולדות יהודה (שם) ואלו שהיו בחיים הם ובני בניהם בכלל שבטי ישראל לא יזכרו ולא יפקדו לעולם: ה כי לפי פירוש רש"י ז"ל היה לו לומר ואני בבואי מפדן וכו'. בשעה שהשביעו לא בזכרו הסבות אשר בעבורם יוכל לברך כן את יוסף. ו אומרו וירא ישראל את בני יוסף ואמר מי אלה ויאמר יוסף וכו'. ואח"כ ועיני ישראל כבדו מזוקן לא יוכל לראות ויגש וכו'. כי היה לו להחליף הסדר לומר ועיני ישראל כבדו מזוקן לא יוכל לראות ויאמר מי אלה ויאמר יוסף וכו' ויגש אותם אליו וכו' ולמה לא סדרם יוסף מתחלה כרצונו כשהגישם אליו עד שהוצרך להוציאם מעם ברכיו וגם השתחואה זו אז למה. ועוד בשלמא נטילת הבכורה מראובן כמו שהעיד הכתוב (ד"ה א' ה') ובחללו יצועי אביו, אבל ממנשה לאפרים למה. ועוד אומרו את אפרים בימינו משמאל ישראל ואת מנשה בשמאלו מימין ישראל ודאי נראין דברי מותר כי ידוע הוא כי שמאל האדם נימין חברו העומד נכחו: ז אמרו שכל את ידיו כי מנשה הבכור שמזה הטעם לא היה לו לשכלם וגם שלא נמצא בדגוש כיוצא בו לפי תרגום אנקלוס: ח אומרו האלהים אשר התהלכו וכו' האלהים הרועה וכו' המלאך הגואל וכו' כולי האי למה לי: ט למה ירע בעיני יוהף בשעור ההוא בתת הבכורה לצעירו כי שניהם בניו ופועל ידיו וכבר התחיל הרמב"ן ז"ל להתיר ספק זה: י אומרו ידעתי בני ידעתי גם הוא יהיה לעם וכו' היה לו לומר ידעתי בני ידעתי כי זה הבכור שים ימינך וכו' כי מה היה יוסף יודע מה שעתיד להיות. וגם שיש לדעת מה היתה כוונתם ז"ל (ב"ר פ' צ"ז) באומרו ידעתי מה שעשו לך אחיך וידעתי כי זה הבכור כי מה ענין זה לזה. ומה טעם אשר לקחתי וכו' בחרבי ובקשתי. ומעתה נתחיל בביאור:

59. _.32.1.12

    ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה וכו'. (א) אמר כי אותם י"ז שנה שכלכל אותו יוסף במצרים ושאר שני חייו כלם השוו לימנות לו מהחיים אשר נתן לו אלהים תחת השמש לומר שהכל מהשגחת הש"י על יראיו להצילם ולהחיותם ומה שעשה יוסף בשליחותו יתברך הוא עושה כמו שאמר (בראשית מ״ה:ח׳) ועתה לא אתם שלחתם אותי הנה כי האלהים וכו' ומה יקר דקדק דורשי רשומות שאמרו על הרועה אותי מעודי ועד היום הזה מעודי בגימטריה ק"ל. הז"ה בגימטריה י"ז. כלומר היא הרועה אותי מעודי עד היום הזה: אל נא תקברני במצרים ושכבתי עם אבותי וכו'. למה שענין התעצמות הנפש הנזכר אצל השלמים הוא ההדבק הכח ההוא ההיולאני באותו העצמות ההוא הרוחני הנקנה אליו יום יום היה מההכרח שישאר לגוף שייכות מה עמהם כמו שנתבאר בסוף דברי השער והיא הסבה אשר אמרו ז"ל (שבת קנ"ב:) כל שנים עשר חדש נשמה עולה ויורדת. ולזה הקפידה תורתנו הקדושה כל השיעור ההוא והיא שעמדה לאבותינו הקדושים ולכל החסידים המקפידים בשתהיה גם כן הקבורה במקום ראוי ונאות שתהיה לנשמתן הקדושה שמה מהלכים לפי טהרתה וקדושתה וגם לשוב העפר ההוא הנקי אל ארץ קדושה כשהיה. ואז הרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה. וכבר כתבנו ענין הקבורה ותועלותיה אצל קבורת אברהם ושרה שער כ"ב עיין עליו כי הם דברים נאותים לדעת. וזה הטעם אשר השביע יעקב את יוסף והקפיד הקפדה גדולה באומרו אל נא תקברני במצרים. (ב) שהכוונה שאפילו לפי שעה לא יקברהו שם על מנת להעלותו אתר כך כי ירא שמא ידחה הדבר אלא מיד כשאשכב עם אבותי ונשאתני ממצרים וקברתני בקבורתם: ויאמר אנכי אעשה כדברך ואיני צריך לשבועה כי חמורה עלי מצותך. ויאמר השבעה לי וכו'. כי ירא שמא המלך יעכב על ידו ולסוף הוצרך לזה שנאמר אבי השביעני לאמר וכו'. ונאמר עלה וקבור את אביך כאבר השביעך. ואולי באומרו אנכי אעשה כדברך, ירצה שאותו יעלה מיד ולא ישימהו בארון במצרים כמו שיובן מאומרו אל נא תקברני במצרים ואבל לעצמי שיעשה כדבריו אשר היה ירא מפניהם. וישם שם בארון במצרים. עד יפקוד ה' אותם כמו שאמר ויחנטו אותו ויישם בארון במצרים ואפשר שעל הכל השביע אותו כמו שנרמז באומרו (שמות י״ג:י״ט) כי השבע השביע את בני ישראל וכו': ויהי אחר הדברים האלה וכו'. שנתוספה עליו חולשה ונפל למשכב הוגד ליוסף כי קרוב יומו ויבא לפניו עם שני בניו שיברכם נפשו בטרם ימות: ויאמר יעקב וכו' למה שרצה להעלות את בני יוסף למעלת השבטים ומספרם. ולכאורה היה דבר זר ונפלא אם יש לו מקום לעשות זה בירר הטעם והסבה אשר בעבורה יש ממש במעשיו. ואמר אל שדי נראה אלי בלוז בארץ כנען ויברך אותי ויאמר אלי וכו'. (ג) ירצה הנה למדתי מדבריו שני דברים. הראשון כי יש ענין לברכה זו עם היותו בארץ. והשני שהברכה ההיא נאמרת על עצמי ממש כמו שאמר ויברך אותי לא שכוונת אומרו הנני מפרך והרביתיך תהיה על הרבות הזרע לבד שאם כן לא היה לו לומר ונתתי את הארץ הזאת לזרעך אחריך אלא ונתתי לך את הארץ הזאת ויובן הכל אל הזרע. אבל עכשיו שדבר עלי ועל זרעי יראה באמת שיש ברכה לי לעצמי וברכה לזרע בפני עצמם והוא טעם ויברך אותי. ודוגמת זה הוא מה שאמרו מה זרעו בחיים אף הוא בחיים כמו שביארנו. ועתה שני בניך הנולדים לך וכו' אחר שמהטעם הזה יש לפתור אותה ברכה שברכני בקהל עמים בעצמי ממש כלומר שיתוספו לי עוד בבני קהל עמים ואחרי כן לא נולד לי בן שיתקיים בו זולתי בנימן שעליו נאמר גוי כמו שפירש"י ז"ל. הנה מעתה ראיתי שיהא פתרונה כי שני בניך הנולדים לך בארץ מצרים עד בואי אליך מצרימה לי הם כי עליהם נאמר הנני מפרך והרבתיך כמו שאמרנו. וכדי שלא יובן מאומרו לי הם שיהיו לו כשאר בני בניו. ביאר. אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי כי בהיות על זה האופן יתקיים מה שאמר ויברך אותי, ואמר עד בואי אליך כנגד מה שאמר נראה אלי בלוז בארץ כנען לומר שכבר נולדו לו בעודו בארץ וזכות זה יסייע אע"פ שנולדו חוצה לה. והנה צורך הברכה הזאת היה גדול מאד כי לפי שעתיד שבט הלוי ליבדל לימנות ליגיון לעצמו חוייב שיתוסף עוד שבט אחר למלאת מקומו בדגלים ובכל מקום להשלים מספר השנים עשר. וזה לא היה איפשר לו כי אם בחלוק שבט אחד לשנים והוא משפט הבכורה שהיה בידו לתתו לאחד מהם ומולדתך אשר הולדת אחריהם לך יהיו וכו'. (ד) אמר כי בני בניו הנולדים לו אחריהם אחרי בואו למצרים הם יהיו לו. והכונה כי בני יוסף יהיו כבני יעקב ממש במספר השבטים. אמנם בני בניו יהיו לו ליוסף כאלו הם בניו ממש להקרא ראשי משפחות בישראל עד שיהיו שוים במדרגה אל חנוך ופלוא וחצרון וכרמי בני ראובן ואל יתר בני השבטים. ומזה תמצא שאפילו בני שלשים היו בהם ראשי משפחות מכח אומרו ומולדתך אשר הולדת וכו' כמו שאמר (במדבר כ״ו:כ״ט-ל׳) למכיר משפחת המכירי ומכיר הוליד את גלעד לגלעד משפחת הגלעדי אלה בני גלעד איעזר משפחת האיעזרי וכו'. מה שלא נמצא כן לשאר השבטים בבני הבנים ואם היו מיורדי מצרים. וזהו טעם אומרו ומולדתך אשר הולדת כי לא על הבנים הוא אומר כי אם על תולדותיהם. וכמו שאמר אחרי כן גם בני מכיר בן מנשה ילדו על ברכי יוסף. ויתכן כי לא נכתב וירא יוסף אל בניו בני שלשים רק להודיע כי דבר ה' זה אשר בפי יעקב לא ישוב ריקם כי אם הוליד והצמיח ועשה פרי למעלה. והנה תועלת הברכה הזאת למתברכים בה היא גדולה מאד גם כן כי בה יהיו שני הבנים האלו מכלל השנים עשר עמודים אשר בית ישראל נכון עליהם אשר אי אפשר להתקיים זולתם ובניהם ובני בניהם מכלל הכוכבים הגדולים בעלי הכבוד הראשון אשר כל זה היה מעקר כונת הבית ועצם צורתו כמו שביארנו בשער הקודם ושאר דברי הרב רבי לוי בן גרשום ז"ל בזה הם חלושים מאד וכ"ש מה שהתחכם לומר שאולי לא ידע יעקב שתהי' אחר כך חלוקת הארץ לגלגלותם כי לפעמים יעלם מהנביא דבר. וכמו שאמר (מלכים ב ד׳:כ״ז) וה' העלים ממני וכו' ונעלמה מיעקב מכירת יוסף וכדומ' ואני איני רואה הנדון דומה לראיה כי באמת הנביאים לא אלהים המה שידעו כל המאורעות ההוות במציאות רק כשיגלה ה' סודו להם לתכלית מהתכליות וכאבר לא יועיל הגלוי או שיתכן ההסתר אז יהי' הדבר נעלם מהם כמו מהשאר אבל שיוגד להם דבר בנבואה והם לא ידעו ולא יבינו תכן אמיתתו חלילה לו ולהם כי באמת כשאמר ברוח הקדש שעליו אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי אלו לא היה יודע למה יהיו כמוהם אם למנין השבטים אם לנחלה אם לענין אחר יהיה דבר ה' בפיו ללעג ולחרפה: ואני בבואי וכו'. (ה) ירצה והראיה האמיתית על שהברכה אשר כן נתברכתי בלוז זה פתרונה ולא בשיתוספו לי עוד בנים כי אני בבואי מפדן תכף ומיד שנאמרה לי מתה עלי רחל בדרך ההוא עצמו אשר שם קבורתה עד היום בדרך אפרת והנה לא הייתי מייחל להבנות עוד זולתי ממנה שהיתה אז בתחלת הריונה. שלאה כבר ילדה בת ופסקה. והשפחות לא נתנו לו רק להבנות הגבירות בהנה כי בנימן כבר נגמר ונעשה: וירא ישראל וכו'. ראה אנשים נצבים עליו ולא הכירם כי כהו עיניו משיבו ושאל מי אלה. ואמר לו יוסף בני הם אשר נתן לי אלהים בזה המקום כאשר אמרת הנולדים לך בארץ מצרים עד בואי וכו' והביאותים אליך והצגתים לפניך כדי שיתקיים עליהם בפניהם הדבר. ויאמר קחם נא אלי ואברכם שיקרבם אליו יותר אולי יוכל לראותם וישום עיניו עליהם לטובה ולברכה כי הוא דבר מועיל בכמו אלו העניינים: ועיני ישראל כבדו מזוקן. (ו) לא יוכל לראותם כאשר חשב והגיש אותם אליו לנשקם ולחבקם כי יהיה לו בזה נחת רוח עמהם מקום הראיה כמו שעשה אביו באומרו (בראשית כ״ז:כ״ו-כ״ז) גשה נא ושקה לי בני ויגש וישק לו וכו' ויברכהו וכו'. והגיד שכבר הגיע לו מזה קורת רוח ומשיב נפש עד שאמר ראה פניך לא פללתי והנה הראה אותי אלהים גם את זרעך. (ז) וכיון שראה אותו יוסף שמח וטוב לב הוציא אותם מעם ברכיו לכוונם אל הברכה הבכור כבכורתו והצעיר כצעירתו והשתחוה על מה שראה כי נכון הדבר מעם האלהים וכו': ויקח יוסף וכו' הקפיד כל ככה על סדורם למה שראה את אביו מקדים את אפרים בדברים אמר אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי וחשב שהיה טעות בפיו. והזכיר הכתוב מה שלקח יוסף את אפרים בימינו וכו' (ז) לומר שכך הית' סבה מאת ה' שלא נחה על אפרים יד שמאל לא מיוסף ולא מיעקב כי הוא לקחם כן כדי שיביא לאביו להפך. ואמר וישלח ישראל יד ימינו וישת על ראש אפרים וכו' והוא הצעיר זאת אומרת כי צעירותו סייעה בדבר כמו שכתבנו בשער הבכורה ואולי בברכתו שנתברך בלוז ראה סימן זה במה שנאמר לו (שם ל"ה) אני אל שדי פרה ורבה כי שם אפרים קודם. וגם כאן זכרה יעקב ויאמר אלי הנני מפרך והרבתיך. ומשם למד אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי. וענין הימין והשמאל הוא דבר מפורסם בכל אלו הענינים בפירוש אמר (משלי ג') אורך ימים בימינה בשמאלה עושר וכבוד. ייחס העקר אל הימין אשר היא העקר בפעולת האדם והתחלת תנועותיו והטפל אל השמאל שהיא מסייעת. וכן אמרו ז"ל (תנחומא פ' מטות) לב חכם לימינו (קהלת י׳:ב׳) זה משה, ולב כסיל לשמאלו אלו בני גד ובני ראובן ובפרק העומר יתבאר זה עוד שער ס"ז בעזרת הצור: שכל את ידיו כי מנשה הבכור. (ז) לדעתי מלה זו ואם אינה סמוכה היא מלשון הסכלתי ואשגה (שמואל א כ״ו:כ״א), סכל נא את עצת אחיתופל (ש"ב ט"ו), וכבר באה מלת סכלות בשי"ן ובסמ"ך בשוה בספר קהלת (א' וב'). והכונה כי במה ששם הימין על הצעיר והשמאל על הבכיר הראה שסכלו ידיו ולא ידעו כי מנשה הבכור. ויברך את יוסף ויאמר וכו' למה שהמבורך באלהים אמנם יתברך בג' עניינים ראשונים לכל הברכות. הגדול שבכלן הישרה ההולכת למול ההצלחה האלהית הדבקה בנפש. והשנית המצלחת בעניינים הזיינים הצריכים לפי דרכו כדי שלא יטרד משלמותו לבקשתם והשלישי ההצלה וההגנה מכל הפגעים והמקרים המתרגשים מחוץ. וכאשר נשלמו ג' אלה לא ימצא עמו חסרון דבר. (ח) והנה על הראשון אמר האלהים אשר התהלכו אבותי לפניו. ועל הב' אמר האלהים הרועה אותי מעודי וכו'. יעל הג' אמר המלאך הגואל אותי מכל רע. ובאומרו יברך את הנערים יכוין את כל אחד מהתוארים האלו איש איש לפי עניינו: ויקרא בהם שמי ושם אבותי אברהם ויצחק וידגו לרוב וכו'. הוא מה שאמר ראשונ' כראובן ושמעון יהיו לי שיקראו בני יעקב בן יצחק בן אברהם בשוה כשאר השבטים לא כמו בני השבטים שיתייחסו אל אבותיהם כמו שפירשנו. ולפי שהעלה אותם במספר שבטים והיה ראוי שירבה מעניינם כשני שבטים שלמים לזה אמר וידגו לרב בקרב הארץ כי היא ברכה מיוחדת לזה. וירא יוסף וכו' וירע בעיניו וכו'. (ט) לא מפני שרעה עינו בצעיר בניו אלא שחשב שהוא אצלו בלבול וחולשת דעת ושמא זה וזה לא יתקיים בידו וכבר כתב זה הרמב"ן ז"ל אלא שראיתי לסמוך החשש בדבר מכירתו של יוסף כי הוא לא ידע וה' העלים ממנו והיה ירא דבתרתי הויא חזקה. ועוד כי איך יתכן שבמקום שיפה כחו של מנשה להעלותו אל מדרגת השבטים יורע כחו לינטל מבכורתו ולכל זה היתה תשובתו נכונה. (י) ידעתי בני ידעתי שתי ידיעות כנגד שני העלמים ומה יקרו דברי חכמינו ז"ל שאמרו ידעתי מה שעשו לך אחיך וגם ידעתי כי הוא הבכור וגם הוא יהי' לעם מטעם בכורתי וגם הוא יגדל לעלות במדרגת השבעים. ואולם בזה הענין רצוני בהחשב במנין השבטים אחיו הקטן יגדל ממנו להמנות ראשונה ולא הורע בזה כח הבכור מפני פחיתותו רק לגדולת מעלת אחיו ולפי חשיבות האנשים הראשיים העתידים לצאת ממנו. ויראה שנתפייס יוסף והוסכמו יחד בברכתם הוא שנאמר ויברכם ביום ההוא לאמר בך יברך ישראל לאמר ישימך אלהים כאפרים וכמנשה וישם את אפרים לפני מנשה. כי מאז החלה גדולת אפרים להזכר בפי הכל. ויאמר ישראל וכו' הנה אנכי מת כבר כתבנו באיזה אופן נאמר יעקב אבינו לא מת עם שהגויעה היתה הכרחית לסבות העצמיות שזכרנו שהם ידועות אל הטבע ורמוזות במדרשי חז"ל. והנה עם זה המאמרים האלה הם בלתי סותרים. ואני נתתי לד שכם אחד וכו' אשר לקחתי מיד האמורי וכו'. (י) זה ענין הבכורה אשר לקחה מעשו שנשא נשים חיתיות ואמוריות והיה זה ברוב חריצות וזריזות ששם עליה כמו שבא בספורו. והנכון בעיני שכוון אל שכם העיר. ובאומרו אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי יכוין אל ענין נכון אצל הגעת הדברים אל האנשים כי מהידוע שהמגיע מפאת ההשגחה הגמורה לא ייוחס אל השתדלות האדם וכחו וגבורתו כמו שבאה כל נחלת ישראל עליהם אשר עליהם אמר יהושע (כ"ד) ואשלח לפניכם את הצרעה ותגרש אותם מפניכם שני מלכי האמורי לא בחרבך ולא בקשתך. והמשורר אמר (תהילים מ״ד:ד׳) כי לא בחרבם ירשו ארץ וכו' וגם החליט על עצמו (שם) כי לא בקשתי אבטח וחרבי לא תושיעני. אמנם כאשר יגיעו לאדם הצלחות או קניינים מה להמשך אחר רצונו ודעתו בלי הסכמת הדעת העליונה, ההוא יקרא על שמו והם קניינים חלושים אינם קיימים כמו אותם אשר הם על פי השגחת הש"י ועצתו. והנה לפי שלקיחתו את שכם לא היה בעצת הש"י ועל פי דבורו אבל נמשכה מצירוף עצת הבנים ומפחוזתם כמו שאמר עליהם שמעון ולוי אחים כלי חמס מכרותיהם בסודם אל תבא נפשי וכו' ומהידוע כי לא היה אז בתכלית הדבוק עם השם לסבת אחור נדרו כי על כן מצאתהו רעת דינה כמו שאמרו ז"ל (ב"ר פ' פ"א) לזה אמר שהוא נתן לו את העיר הזאת אשר לקח בחרבו ובקשתו כלומר שאינם מכלל הארץ אשר יתן להם ה' לא בחרבם ולא בקשתם ושלזה יוכל לתת אותה אליו כמי שנותן דבר מנכסיו שיהא עודף על חלק אביו מבלי שיעשה להם עול בחלוקת הארץ. ועל זה הענין שאמר בכאן אבינו הזקן נסמך דוד לדעתי כמו שאמר בקינת שאול ויהונתן. ללמד בני יהוד' קשת הנה כתובה על ספר הישר (שמואל ב' א'). יאמר בדרך קינה ועגמת נפש, שכיון שאפסו השלמים ההם אשר בזכותם יהושיע ה' לא בחרב ולא בחנית ראוי לבני יהודה שהם שבט המלכות שילמדו קשת וחנית וכידון ולא יסמכו על זכותם ועל ברכת מלכם שנאמר לו שמע ה' קול יהודה (דברים ל״ג:ז׳). והיה זה דבר אנינות לפי שהנצחון על זה האופן הוא בלתי בטוח וכמו שאמר (שמואל א ב׳:ד׳) קשת גבורים חתים וכו'. וכבר יראה ענין זה ממלחמת עמלק כי לפי שלא היתה יד ה' עמם לעזר ולהועיל משלם הוצרכו לעשות מלחמה מעצמם כמו שא"ל משה ליהושע (שמות י״ז:ט׳) בחר לנו אנשים וצא הלחם בעמלק כי אז בחרבה ובקשתם ערכו כנגדם מה נאמר בסוף ויחלוש יהושע את עמלק ואת עמו לפי חרב. כי לפי שהיתה המלחמה בחרבם היתה גבורתם חלושה ודבר זה יתבאר היטב במקומו שער מ"ב ב"ה. והנה להיות אלו העניינים נזכרים בתורה רצוני עניינו של יעקב אשר ביארו בזה המאמר וענין מלחמות עמלק וגם בכל מקום שנזכר בו מנצחון מלכי הארץ בכחו יתברך לא זולת. לזה אמר הנה כתובה על ספר הישר. ירצה כי צורך למוד בני יהודה קשת וטעמו והסבה המחייבת וחולשת עניינו הכל הוא כתוב על ספר התורה האלהית. והנה עם זה השלים מה שרצה לדבר אל יוסף לבדו מענין הדבר המיוחד אליו וגם אנו השלמנו בזה מה שרצינו ביאורו בזה החלק:

60. _.33.1.1

    יבאר שיש פעולות יוצאות לחוץ מסודרות מהחלק השכלי העיוני מה שנעלם מארסטו וחביריו אשר אור התורה לא נגה עליהם, ואשר יחוייבו למעשים התוריים שני קצים נבדלים במהותם ואיזה גלה יעקב לבניו ואיזה נסתם ממנו וטעם סתומו והסתרו:

61. _.33.1.2

    ויקרא יעקב אל בניו ויאמר האספו וכו'

62. _.33.1.3

    במדרש (תנחומא פ' ויחי) ויקרא יעקב אל בניו ולא אל הקב"ה לפיכך נסתם ממנו. לעבד שהאמינו המלך על כל אשר לו בא אותו העבד קרא לבניו לעשות אותם בני חורין ולומר להם היכן הוא דיאתיקי שלחם ידע המלך מה בלבו ועמד למעלה ממנו ראה אותו העבד והפליג את הדבר התחיל ואמר להם בבקשה מכם היו מכבדין לאדוני כמו שהייתי מכבדו כל ימי כך יעקב קרא לבניו להגיד להם אימתי הקץ מיד נגלה עליו הקב"ה ואמר לו לבניך אתה קורא ולי אין אתה קורא הוא שאמר ישעיהו (מ"ג) ולא אותי קראת יעקב? כיון שראה אותו יעקב התחלו ואמר בבקשה מכם היו מכבדין להקב"ה כמו שכבדוהו אבותי שנאמר האלהים אשר התהלכו אבותי לפני וכו' אמרו לו יודעים אנו מה בלבך כשם שאין בלבך אלא אחד כך אין בלבנו אלא אחד שנאמר (דברים ו׳:ד׳) שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד. פתח הזקן ואמר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד:

63. _.33.1.4

    *תוכן דעתו הוא: אחרי שהניח תחילה ליסוד מוסד, כי משפט הצדק מחייב שכל העוסקים ומשתתפים בעשיית המצוה יקחו שכרם עליה, חקר לדעת מי ומי השותפים בעשיית מצות ה'? והביא תחילה דעת הרמב"ם בפ"ב מח' פרקיו, כי אין מעשה ופעולה אשר יצווה עליה כח השכל באדם , או יוזהר עליה, ורק להאמין בדעות אמיתיות, ושלא להאמין בנפסדות ובלתי אמיתיות, הוא אשר יוכל להצטוות ולהזהר, דאם , ד"מ להאמין במציאות הבורא ואחדותו והשגחתו עלינו, ושלא להאמין בשום שיתוף, ורק הכח המרגיש והמתעורר באדם, נצטוו לעשות קצת המעשים והפעולות, והוזהרו מאחרים, ד"מ לעצום עיניו מראות ברע, ושלא לפנות אל האלילים, ובהיפך שלא להתעלם מאבידת אח, וכן לאטום אזנו משמוע בדמים, ובהיפך לשמוע זעקת דל, וכן הוזהר החיך מטעום ואכול מאכלים אסורים, ונצטוה לאכול בשר הפסח על מצות ומרורים, וכמו כן נצטוו שאר החושים שהן כולם בכלל כח המרגיש באדם, על קצת מעשים והוזהרו מאחרים, וכן הכח המתעורר הוזהר לבלתי שלוח יד בגזל וחמס, ובהיפך נצטווה לפתוח יד לעני ולתמכו בעת כי מטה ידו וכדומה, כן תוכן כוונת דעת הרמב"ם ז"ל, אבל הרב ז"ל חולק עליו ואומר, אחרי כי יש לא לבד הרבה עיקרי אמונה אשר נצטוה השכל להאמין, ואף כי לא יגזרם השכל האנושי מצד בחינתו לבד, ד"מ האמונה בהשגחת הי"ת הפרטית, וכי רוצה הוא בעבודת ברואיו ובתפילתם לו בעת צרתם, כ"א יש גם הרבה פעולות ומעשים, אשר נצטוינו בתורה האלהית לעשותם אשר לא יחייבם השכל לעשותם ורק בעבור האמינו בד' ויראתו אותו יסבב ויכריח אותנו השכל לעשות המעשים ההם והמצות הנקראות "שמעיות" שנצטוינו עליהם בתורתנו האלהית, וא"כ מקור המעשים ההם רק כח השכל אשר בנו, ויותר מזה יאמר הרב כי רק העושה מצות אלה יראה לכל כי הוא אדם אמיתי בעלי שכל אנושי המאמין בד' ועושה רצונו, אבל לא בעשותו רק המצות השכליות אשר הן פעולות המגיעות לטובו ולתועלתו, כי גם שאר בע"ח יעשו כל אשר ידעו ויכירו שהוא לתועלתם, אם להתרחק על ידו מהנזק או להתקרב אל המועיל, וע"ז רומז מאה"כ "את אלהים ירא ואת מצוותיו שמור כי זה כל האדם" ר"ל כי רק בזה יראה האדם מעלתו שהוא אדם אמיתי בעל שכל המכיר בוראו ועושה רצונו לכל אשר יצוהו, אף כי איננו מגיע לתועלתו הגופנית, וע"ז רומז גם מאחז"ל "גדול התלמוד" ר"ל הישרת השכל העיוני בלמוד התורה וקנין החכמה האלהות "שמביא לידי מעשה" המצות, כי בלעדו לא יעשה האדם על פי שכלו האנושי לבד, ומה שחלק הרמב"ם על זה הוא רק בעבור שנמשך אחר אריסטו שאמר, כי השכל העיוני המעיין רק בעיונים שכליים בל"א אין חלק לו במעשה האדם, ורק השכל המעשיי שלו הוא המסבב כל מה שיעשה האדם, למען שחר בו סדור הנהגתו הביתית ומדינית . אבל לא זכר שרק אריסטו אמר זאת בעבור שעליו לא נגה אור התורה והמצוה האלהית, אבל לנו בעלי הדת האמיתית הלא מדע כי עשיית המצוה התורית מסובת רק משכלנו העיוני הזה, המאמין באלהיו נותן התורה המצוה המעשים האלה, ולו לבדו הם מיוחסים כמו שיוחסו, כל מעשי האדם המדינים רק לשכל המעשיי המכיר תועלתם לשחר הטוב הזמני והאושר הגופני עלי ארץ, ואחרי כי כן הוא שהשכל העיוני והחומר, ר"ל גוף האדם משתתפים בעשיית המצות, כי השכל יחייב ויכריח את הגוף לעשותם בא' מאיבריו, יחייב ג"כ משפט הצדק שיקחו שניהם שכרם על זה, כאשר הוא באמת, כי שכר השכל העיוני הוא קנין השלמות האמיתית ולהתעלם בשובע שמחות ונעימות נצח בעולם הנצחיי, ושכר הגוף הוא אשרו הזמני כאשר יורה מאה"כ "וצוינו ה' וכו' לטוב לנו כל הימים" הרומז על שכר העולם הבא שאין לו קץ ותכלה, "ולחיותינו כיום הזה" המורה על אושר הזמני, והסבה שרמזה התורה רק בכלל על השכר הרוחני הזה, מבלי באר אותו בפרטות ולהגיד לנו איכותו ומהותו הוא, מפני שכל עוד שהאדם מתהלך עלי ארץ במעטה גופו יוכל רק להשיג בכלל, שיהנה בצאת נפשו מבית חומר בעונג רוחני לעוה"ב, מבלי אשר יוכל להשיג מהותו ואיכותו, אם גם היו מבוארת לו בדברים הרבה, כי אחרי שאינו יכול להשיג בעודנו עלי ארץ מהות נפשו בהפרדה מהגוף, איך יבין האופן שתתענג בו אז? ע"כ הרחיבה התורה רק בסיפור פרטי השכר הגופני, המובנים לכל, ומתגמול הנפש הרוחני נתנה רק רמזים קטנים וסמכה על טוהר לב המאמין האמיתי שיתרחב לו הענין מעצמו ע"י השכלתו, ואם יחשוב איש כי רק בעבור שקצרה התורה בהודעת ענין השארת הנפש נתנה יד ומקום לכופרים להכחיש בה, הלא נוכל להשיב לו כי אלה החטאים בנפשותם יכחישו גם אמונת השגחת הי"ת, רצונו וידיעתו, אף שדברים האלה נתפרסמו בתורה במקומות הרבה למדי, סוף דבר ישרים דרכי ה', ודברי תורתו, להולכי בתום לבם, ורק החפצים ללכת בשרירות לבם ובוחרים בהפקר המדות והמעשים מטים עקלקלותם, - אח"כ אמר הרב ז"ל כי כל אדם חי שני מיני חיים, חי נפרדים, ר"ל הוא לבדו עם בני ביתו, וחיים משותפים עם בני עירו ומדינתו, והטוב אשר יעשה בחייו הנפרדים, הוא רק טוב נפרד וביתי, וגם בעבורו ישיג שכר כפול, שכר גופניי בחייו עלי ארץ, והרוחני רק אחרי מותו, ונבדלים שני מיני שכר אלה זה מזה, בבחינת זמן מציאותם אפס בעשות האדם הטוב בחיים המשותפים שלו בלי ספק ישתתפו גם אחרים בפועל הטוב הזה, כי כמעט אין אפשרות לאיש אחד לבדו לשחר הטוב המדיני הכללי, אם לא יעזרוהו אחרים, ונמשך מזה, כי גם השכר הכפול הבא עקב הטוב ההוא צריך להיות משותף לכל עושי הטוב ההוא, ובאופן הזה שכר הגופני הפוך ומשתנה משכר הרוחני לא לבד בבחינת זמן מציאותם, כ"א גם עוד בבחינה אחרת, והוא כי השכר הגופני יוכל להיות באופן שוה משותף לכל עושי הטוב ההוא, כי כולם יוכלו לחיות באותה הצלחה הזמנית גם יחד, שיהיו ד"מ כולם שלמים ושקטים, בעלי עושר ונכסים ויושבים בטח איש איש תחת גפנו ותחת תאנתו, אפס בשכרם הרוחני לא יוכלו להיות שוים יחד, כי הוא נערך ונקצב רק לפי טוהר מחשבת העושה הטוב, ושני עושי טוב אחד בעצמו, לא יוכלו להיות שוים לגמרי בטהרת כונתם, ונמשך מזה, כי גם שכרם הרוחני או יקטן, לפי השתנות טוהר מחשבותם, וע"כ אחז"ל "שלכל אחד מהצדיקים יש לו מדור בפני עצמו בעוה"ב" להורות בזה ד"מ כי השכר הרוחני של כל אחד ואחד מהם שונה לפי ערכו ומעלתו ויען כי הרבה מצות אשר עשיתם נגמרת רק משיתוף כולם גם יחד, נצטוו ישראל וקימו אותם, כבנין בהמ"ק. והקמת מלך והעבודות ודומיהן, ע"כ חויב להם בעבור זה גם שכר משותף בהצלחה זמנית, המיועדת להם בתורה בהרבה מקומות כמאה"כ "ברוך תהיה מכל העמים וכו' ולתתך עליון על כל גויי וכו'," ושאר מקראות המורות כולן על הצלחת האומה בכלל באושר זמני, ואחרי כי על ידה יתישבו הלבבות, וחפשים מדאגה על מחסורי הגוף יוכלו על נקלה להתעסק אז יותר בלמוד התורה וקנין החכמות האלהית ועשות החקים והמשפטים נמשך מזה, כי ע"י זה תהיה גם ההצלחה הנפשית והמוסרית משותפים לכולם, אך במדרגות שונות איש איש לפי ערכו ומעלתו (ועיין מה שכתב הרמב"ם בפ"ט מהלכות תשובה מזה הענין ג"כ, שהצלחת אדם הזמנית תוכל לסבב ג"כ הצלחתו המוסרית והנצחית) ורק כאשר נפרד הקשר והשיתוף שהיה בינינו בבחינת עשות המצות והעבודות הכלליות נאבדה ממנו ההצלחה הזמנית, עד שהיינו ללעג ולקלס לסביבותינו, ורק בחסד הי"ת ובהבטחת הנביאים אנו בטוחים. כי עוד ישיב שבותינו כמקדם, והנה שתי אלה, ר"ל ההצלחה הנפשית בעוה"ב וההצלחה הזמנית והמוסרית המחוברת עמה בימי המשיח נעלמות ונסתרות ממנו, אך ההבדל ביניהם הוא, כי זמן הגעת ההצלחה הנפשית נודע לכל שהוא אחרי מות האדם, ורק מהותו ואיכותו נעלמות ונסתרות ממנו, תחת כי בענין ימות המשיח הוא בהיפך, שמהות ואיכות הצלחתנו אז נודעות על פי יעודי הנביאים, אך זמן הגעתה שהוא הקץ והסוף לפיזור אומתנו לא נודע. והסבה שלא נודע יאמר הרב הוא, למען לא יכשלו רבים מהמון העם באמרם, אחרי כי עכ"פ יבואנו הטוב רק בזמן מוגבל לנו לא קודם ולא אח"כ, מה בצע כי נחם דרכינו וכי נעשה הטוב והישר, הלא גם אם בשרירות לבנו נלך לא יאחר הטוב המיועד לנו לבוא בזמן המובטח מהי"ת, כי לא איש הוא ויכזב, ובן אדם ויתנחם, ע"כ יותר טוב לנו בבחינתנו המוסרית, כי נסתם החזון, והנה יעקב אע"ה רצה להודוע לפני מותו שכר כפול זה לבניו, ע"כ אמר להם תחילה בבחינת השכר הרוחני וההצלחה הנפשית הצפונה להם "האספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים" רק דרך כלל מבלי הודיע להם המהות אשר היתה נעלמת גם ממנו, אפס בבחינה ההצלחה הזמנית המשותפת העתידה למו בימי המשיח רצה לגלות להם הקץ, ר"ל זמן בואו ונסתם ממנו. למען לא יהיה הודעה הזאת למכשול ולפוקה לבית ישראל, כי ישטו עי"ז מדרך המוסר, וע"ז מודה המדרש שהביא הרב בתחילת השער, שאמר לו הקב"ה "לבניך אתה קורא ולי אין אתה קורא, ר"ל אתה רוצה לשמח בניך בהודיעך אותם זמן בוא הטוב העתיד למו, ולא תחוש בזה לכבודי כי עי"ז הלא יצאו רבים מהם מעבודתי ע"כ החל יעקב להזהיר לבניו לכבד הי"ת ולעבדו בלבב שלם, ונמשל בזה לעבד אשר נשאו המלך למעלה ורצה לשחרר בניו מבלי רשות ודעת המלך, וכאשר ירא אח"כ מחמת המלך שהרגיש בו, הזהיר אותם על כבוד המלך, וכאשר הרגישו בני יעקב בהזהרתו זאת, שהוא מסתפק בתומת לבם הבטיחוהו בחוזה אמונתם באחדות הי"ת והשגחתו. - למה שראתה החכמה האלהית לקבוע שכר טוב חלף עבודת מצותיה. חוייב שיהי' הגמול ההוא מתייחס לכל המונהגים בה ולמשתתפים בעבודותיה: כוונת זה שמאחר שהדת תצוה ותקח מצות ועבירות לשני חלקי האדם. אם לחלק השכלי להישירו בדעות ואמונות אמתיות. כגון שהוא האמונה בידיעת האל יתברך באלו הדברים הפרטים וענין ההשגחה והיראה והרצון בעבודה וכיוצא אשר לא יגזרם השכל ולא ישכילם מעצמו, ולא עוד אלא שיסידרו מהדעות השכליות ההמה כמעשים התוריים כלם כמו שאמר החכם סוף דבר הכל נשמע את האלהים ירא ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם (קהלת י"ב): יורה כי הפעולות המסודרות מהקנין השכלי אשר בנפש אשר בו יירא את הש"י לפי הישרת התורה האלהית הם שמירת המצות האלהיות והוא מבואר, ואמר כי זה כל האדם לענין נפלא מאד. וזה כי הוא כבר חקר על כל מעשה האדם וחלקי פעולותיו על הדרך אשר חלקם ארסטו באומרו כל מלאכה וכל למוד וכל מעשה וכל בחירה יראה שהוא לתקות דבר טוב לדרוש ולתור בהנה מה יתרון לאדם בכל עמלו אשר יעמול בימי חדלו. ולא מצא בו שום יתרון במה שהוא אדם כמו שהוא מבואר מפרשיותיו הראשונות עד שביאר כי אלו הפעולות התוריות אשר ימצאו בה מצד החלק השכלי המיושר מצד התור' האלהית זה כל האדם והוא ענין נפלא מאד נמשך בכל הספר ההוא כמו שביארתיו משלם בפירושי ת"ל. ואולם זה הענין נעלם מארסטו וכל הנמשכים אחריו אשר לא ראו אור התור' האלהית ולזה לא שמו שום פעל מסודר מהחלק השכלי העיוני. אבל שמו כל פעולותיו נשארות בעצמו כמו שיבא זה בשער ס"ד ב"ה וכמה תמהני מהרמב"ם ז"ל שנמשך אחריו בזה כמו שיראה מדבריו בפי' פרק כ"ז חלק ג' מספר המורה, ז"ל ושלמותו האחרון הוא שיהי' משכיל בפועל ר"ל שיהיה לו שכל בפועל. והוא שידע כל מה שביכלת האדם לדעתו מכל הנמצאות כפי שלמותו האחרון אין בו מעשים ולא מדות ובפרק שני מהקדמת פרקי אבות אמר אך החלק השכלי יש בו מבוכה. אבל אני אומר שיש בזה הכח מצוה ועבירה לפי אמונת דעת אמתי. אבל אין בו מעשה שיאמר עליו שם מצוה או שם עבירה סתם. ולזה אמרתי למעלה שבשני החלקים ההם ימצאו המצות והעבירות ע"כ. והשני החלקים שאמר הם המרגיש והמתעורר שזכר בתחלת הפרק:

64. _.33.1.5

    ואני אומר כי ודאי האמת לחצתו ושמהו במבוכה אשר זכר כי מי יוכל לכחש שיש בו מצות ועבירות אם מצד עצמו אצל הדעות והאמונות. ואם מצד מה שסדרו ממנו אלו הפעולות המעולות. אלא שהוכרע אל הדעת הפילוסופי ונשמט ממנו הענין הזה הנפלא והוא שיהי' פועל מיוחד אל השלמות האחרון לאדם במה שימשכו ממנו המעשים התוריים אשר אין להם התחלה אחרת זולתו כי הכל מתחייבים מהאמונה אשר זכר וכמ"ש (שמות י"ט) וגם בך יאמינו לעולם, על הענין עצמו שנמשכו מהשכל המעשי שהוא שלמותו הראשון או מהכחות ההנה אשר זכר מיני המעשים הבחיריים ואיך לא יחוייב מאמונת מציאותו וידיעתו ויכלתו ורצונו אשר זכר שם בפרק כ"ח שהם מיוחדים אל השכל העיוני חיוב עשות מצותיו חקותיו ותורותיו כמו שיתחייב מהשכל טוב המדינות ותועלתו המיוחד לשלמותו הראשון המון הפעולות המסודרות להנהגת המדינה וטוב סדרה. זהו ענין יקר באלו העניינים אחשוב שאמתוהו חז"ל במה שנמנו וגמרו תלמוד גדול שהתלמוד מביא לידי מעשה (קדושין ע':) והנה יתבאר המאמר הזה יפה אצל נעשה ונשמע שער מ"ז ב"ה. הנה כי כן השכל הוא ראש המונהגים מהישרת הדת. אם בהשכליותיו הנאמנות ואם בסדור המעשים האלהיים אשר תיעשינה על פי התורה והמצוה. ואחריו החלק החמרי אשר הוא נכנס תחת המצוה אליבא דכוליה עלמא וזה אם לעשות כל המצות המסודרות מהאמונ' האלהית גם כל המעשים שיגזרם השכל מפאת עצמו אשר כלם תצוה שיעשו לשמה מה שיחייב שיגיע שכרה ותגמולה לכל אחד משני אלו החלקים כפי מה שהוא. אם שיגיע על השכל שפע הוד וזיו אלהי להתעלס בשובע שמחות ונעימות נצחי אל פניו יתעלה. ואם שיגיעו על החלק הגופיי הצלחות אלו העניינים הזמניים. וכבר ייעדה תורתנו האלהית תמיד שני אלו העניינים על כן באומרו (דברים ו') ויצונו ה' לעשות את כל החקים האלה ליראה את ה' אלהינו לטוב לנו כל הימים לחיותנו כיום הזה. כי סוף הכתוב הוכיח על ראשו שזה מדבר בהצלחה הנפשית אשר היא נמשכת לכל הימים כלומר עד אין קץ, לחיותנו כיום זה בהצלחת הזמן המוגבל בעולם הזה וכן פירש הרב המורה ז"ל (ח"ג פ' כ"ז): האמנה כי שני אלו העניינים אשר כן נתנו לתגמול לשני חלקי האדם כמו שנתבאר עם היות שהם שוים באמת מציאותם הנה הוא מבואר שהם הפכיים בענינם. כי הנה הטובות הנפשיות הוא ידוע מציאותם כי הוא המושג לאדם אחר המות כי על זה אמר (תהילים קט״ז:ט״ו) יקר בעיני ה' המותה לחסידיו. ואמרו (עירובין כ"ב.) היום לעשותם ומחר לקבל שכרם. אמנם מהותם הוא ענין נסתר ונעלם מאד לאדם בעוד חייתו באלו החיים. כי אחר שהאדם אינו משיג נפשו נפרדת מן החמר איך ישיג ההצלחה ההיא אשר תשיג אחרי הפרדה אשר אין לה שום ערך ולא שום הדמות במה שיציירהו האדם מההצלחות או התענוגים כלל. ולזה חכמה התורה האלהית מאד במה שחדלה מהזכיר זה הגמול הנפשי בגדר ורושם ומהפר במהותו לפי שאין כח בשום לשון ומליצה רק להורות על העניינים אשר תכילם נפש המדבר או השומע כמו שעשו מניחי אלו הענינים משאר האומות ששמו בם דברים מורגשים או עניינים שאין להם מציאות בנפשם ולא ישאר מהם רק המאמר לבד. ולזה הוא שתורתנו הקדושה פרסמה הדברים אשר הם לפי ההצלחה הגופיית לאשר הם נודעים ומפורסמים ודברה בהם בכלל ופרט מה שלא יעלם: אמנם אשר הם תגמול לנפש המשכלת דברה בהם בחכמה עצומה כפי טבעם ברמזו על מציאותם לבד. והאיש אשר הוא טהור האמונות וזך הדעות ובדרך רע וזר לא היה בתאותיו ותשקותיו הזמניות עם מה שקדם עליו מחיוב השכל על אמתת במציאות זה הטוב הנה באמת יתרחב לו הענין מעצמו ויראה נפלאות מתוך דברי התור' לקיים כל מה שבלב הישר והנאמן בהגלות נגלות בכמה דפין. ומי שלא יספיק אליו זה הנה באמת לא יועילו לו רוב דברים ואורך משלים כי הנה הוא ישמע ולא יאמין וישאל וינסה ולא יאבה מה שלא תביא עליו מופת הכרחי מהמושכל הראשון או מהמוחש. וכמה אנשים הם כופרים ומכחישים אלוה ממעל בענין השגחתו יתברך ורצונו וידיעתו באלו הדברים עם היות שכל אלו העניינים נתפרסמו מאד מפי התורה והנביאים כולם: ולזה הסכימה בחכמתה לדבר באלו העניינים באזני חכמים וישרים בלבותם. והנה הרשעים המטים עקלקלותם לא יסורו מני הדרך הישר רק השיעור שבו הם נוטים מדרך האמונה ובוחרים בהפקר. והוא עצמו מאמר המשורר (תהילים י״ב:ז׳) באומרו אמרות ה' אמרות טהורות וכו'. אתה ה' תשמרם וכו'. סביב רשעים וכו'. אלא שלפי שיובן כהוגן אברר אותו מתחלת המזמור כי כלו מענין המכוון. אמר

65. _.33.1.6

    הושיעה ה' כי גמר חסיד וכו'. הנה המשורר כשנסתכל ברוח קדשו על הזמנים הארוכים שאומתנו גולה וסורה לבין העכו"ם. וקצתם טוענין עלינו שזאת התורה אשר בידנו לא תספיק להושיע נפשותינו כמו שלא יעדה גמול ועונש רוחני כשאר הדתות התפלל עלינו ואמר הושיעה ה' ועננו על חסדך ועל אמתך שכבר גמר חסיד מקרבנו אשר תעשה בו ובזכותו את האותות כימי עולם. ואמר כי פסו אמונים מבני אדם על כללות העולם אשר לא ישקיפו בכל ענייניהם אלא למה שיתמלא בו רצון תאותם ותשוקותיהם. שוא ידברו איש את רעהו וכו'. יאמר כן על רוב טענותיהם שהם מדברים שוא ובטל אלא שמחליקין אותו ביופי המליצה ונעימות תחבולות החכמות ועכ"ז בלב ולב ידברו כי אע"פ שמדברים בפיהם דברים שנראה מהם שהם מודים או חפצים ביראה ועבודה, לבם לא נכון עמם כי הם המחזיקים בעניינים המדומים הזמניים כאשר יוכלון שאת. יכרת ה' כל שפתי חלקות וכו'. מסר את הדין על שתי הכתות כת החכמים המחליקים לשונם בכל מה שיאמרו מטענותיהם כמו שאמרנו. וכת השרים הגדולים המחזיקים בידם בכח הזרוע ואומרים בפיהם זדונות ועל אל אלהיה ידברו נפלאות. ועל כלם אמר אשר אמרו ללשוננו נגביר שפתינו (שפתי חלקות) אתנו. וגם כח לגדל ולהחזיק כוונתינו מי אדון לנו וע"ד שאמר (איוב ט׳:י״ט) אם לכח אמיץ הנה ואם למשפט מי יועידני. משוד עניים וכו'. אמר כי משוד העניים החמוסים והעשוקים ביד עושקיהם ומאנקת אביונים העלובים בהבנת התורה האלהית עתה אקום יאמר ה' כי זה כמה שאני כישן וכשוכב בלב ים. אשית בישע יפיח לו ירצה בישועה שאושיע לכם אשית מי שיפיח לו כלומר שידבר לו ועמו מבלי יראה ופחד ויכחישנו באומץ לבו על מה שהניח עתה מן הדעות הדמיוניות או שירצה שיפיח בדבריו ויזרה אותם לרוח כדברים שאין בהם ממש. אמרות ה' אמרות טהורות וכו'. אמר כי לא כאשר יחשבו אלו הטוענים על התורה שהיא לא הישירה רק אל תועלת הגופים ואל הצלחת העניינים הזמניים וכי לא השכילם בעניינם הזכים והטהורים המופשטים מחומר אבל שאמרותיה כלם הם טהורות ככסף המזוקק שבעתים בעליל לארץ שהוא טהור מושג בהרבה עמל ויגיעה כמו שהטהור הזה התורני מושג על זה האופן. אתה ה' תשמרם וכו'. ביאר הסבה אשר בעבורה דברה תורה באלו העניינים על זה האופן מהקיצור והרמוז. ואמר אתה ה' נתתה המאמרות האלו משמר בתוך משמר ולא הרחבת בהם הדבורים והביאורים לנצור אותם ולשומרם מן הדור הזה וכיוצא בו אשר כל חפצם וישעם הוא בעסקי העולם כי אין ראוי שיושגו ויורגשו רק אל מי שישכילם מעצמו ויבקש אותם בכל אות נפשו כמו שאמרנו ראשונה. סביב רשעים יתהלכון וכו'. ירצה כי הרשעים אשר לא יחפשו בתבונה לא יוכלו להגיע אל אמתת הדבר בזה אבל ילכו רחוק ממנו תכלית הרוחק כעין הקו הסובב אצל המרכז ונתן סבת ההרחק ההוא ואמר כרום זלות לבני אדם והכוונה שיהיה ריחוקם מהשגת האמת כשיעור מה שירום במחשבת' ובמעשיהם מה שהוא על דרך האמת זולות לבני האדם האמיתיים וזה כי הדברים הזמניים יש להם לזלזלם ולמאוס בהם וכאשר ירומם בעיניהם ולבם הראוי לזלזלו, יהיה מזולזל ובלתי מורגש אליו הראוי לרוממו. ולזה טח מראות עיניהם מהשכיל לבותם. מ"מ נתבארה חכמת התורה וטוב טעמה במה שדברה באלו הטובות הנפשיות על זה האופן. ובפרשת אם בחקתי שער ע' יתבאר כל זה על נכון ב"ה. אמנם ההפכיות שאמרנו שנופל בינם ובין הטובות הזמניות מצד זמן מציאותם לא יהיה במה שיגיע מהם אל האיש הפרטי בפני עצמו כי מהידוע שהמגיע לו מהם בשכרו זמן מציאותו הוא בזה העולם כמו שזמן השכר הנפשי הוא בעולם הבא. אמנם הכוונה היא אל הטובות הכלליות המשותפות שהם עקר ההצלחות ותכלית למוד התורה והישרותיה. וזה שכל איש ואיש מוטלין עליו שני מיני חיים. האחד כאשר הוא חי חיים נפרדים רצוני כל אחד בעדו ובעד ביתו. והשני מה שהוא צריך לחיות חיי השתוף והחברה עם בני עירו ומדינתו. והוא מבואר כי לכל פועל מאלו החיים הנה שכרו אתו מיוחד ומתייחס אליו כי המעשים המשותפים יחוייב להם שכר משותף כמו שחוייב לנפרדים שכר נפרד. ומהידוע כי השכר הנפשיי לא יפול בו שום שתוף עד שנאמר שיוצלחו אנשים רבים בהצלחה אחת משותפת להם כי כל אחד ואחד מהצדיקים יש לי מחיצה ומדור בפני עצמו כמו שאמרו ז"ל (ויקרא רבות פ' כ"ז) ונחל עדניך תשקם (תהילים ל״ו:ט׳-י׳) עדנך לא נאמר אלא עדניך מלמד שלכל צדיק וצדיק עדן נפני עצמו. ועוד הפליגו לומר (ב"ב ע"ה.) שכל צדיק וצדיק נכוה מחופתו של חבירו וזה כי מעלת כל אחד ואחד היא ממונה מבלי שתוף כלל. ואף כי יתעסקו רבים במצוה אחת כל אחד יש לו בה בחינה מיוחדת אשר שכרה מתייחס עמה *עד שבזה יחוייב שיכווה הגדול וירעץ מהמדרגה הקטנה ממנו וכו', לשונו זה דחוק קצת, ותוכן כוונתו רק שכמו שלא יאות שכר רוחני גדול לפחות הערך והמעלה המוסרית, כן לא יאות שכר הקטן לגדול המעלה ויקר הערך המוסרי, כ"א איש איש לפי ערכו ומעלתו תהיה משכורתו הנפשית בעולם הנצחי, וזה שאמר בלעם "תמות נפשי מות ישרים" בלשון רבים, להורות כי לפי שינוי מדרגת כל ישר וישר מהם ישתנה גם השכר הרוחני המגיע לו אחרי מותו, וע"כ התאוה להיות כאחד מהם, וזה שאמר "ותהי אחריתי כמהו." נשלם ס' בראשית בעזהי"ת פה ק"ק טרעביטש יום ה' י' כסלו תרח"ל חיים יוסף בא"א מו"ה שבתי פאללאק ז"ל. עד שבזה יחוייב שיכווה הגדול וירעץ מהמדרגה הקטנה ממנו כמו שיכוה הקטון מהאש הגדולה אשר באפר הגדול ממנו. והוא מאמר בלעם (במדבר כ״ג:י׳) מי מנה עפר יעקב וכו' תמות נפשי מות ישרים כו' במקום שהורה על מציאות הצלחתם הורה על היות חלקי מדרגותיהם שם כמספרם כמשפטם וכן הוא האמת בלי ספק. האמנה כי יש מצוות רבות בתורה שאין מטבען שיעשו רק בשתוף אנשים כגון בנין בית מקדש או הקמת מלך והעבודות והמעמדות והמלחמות וכיוצא לאלו אשר אין שוה מבוא ליחיד לעשותן בפני עצמו אשר יחוייב לפי הנחתינו שהשכר המיוחד בהנה הוא שיהיה הטוב המגיע ממנו ג"כ משותף וכללי וזה א"א ולא יתכן כי אם בטוב הזמני אשר ישתתפו בו בהצלחת העושר והכבוד והנצחון והממשלה והקיום התמידי אשר יתנשאו בהם על זולתם אם שהצלחת הנפשות נמשכת להם מיישובם וטוב מצבם. ולזה הרבתה התורה ליעד אלו הטובות הזמניות וההצלחות הכלליות בקיום אלו העניינים המשותפים אומר (דברים ז׳:י״ד) ברוך תהיה מכל העמים לא יהיה בך עקר וכו'. צדק צדק תרדוף וכו' (שם ט"ז) ואז"ל (ספרי שם) כדאי הוא מנוי הדיינין להחיות את ישראל ולהושיבם על אדמתם. והוא מבואר כי מנוי השופטי' והסנהדרין מעקר המצות הכלליות הוא ומזה הטעם עצמו אמר (שם כ"ו) את ה' האמרת היום להיות לך לאלהים וללכת בדרכיו וכו'. וה' האמירך וכו'. ולתתך עליון וכו'. יורה כי יהיה להם השכר הנפלא הזה המשותף לכל למעלה ולכבוד על כל הגוים תחת מה שנשתתפו כלם באהבה ואחוה לעבודתו עד שבעבור זה נגזר על כל העכ"ום ההפסד והאבדן הגמור. ועל זאת האומה הנבחרת הקיום והעמידה הנצחית כמ"ש הנביא (ירמיהו מ״ו:כ״ח) כי אעשה כלה בכל הגוים אשר הדחתיך שמה ואותך לא אעשה וכו'. וכך אמר בלעם (במדבר כ״ג:ט׳) הן עם לבדד ישכון ובגוי' לא יתחשב כתרגומו. ובידוע כי להתפרד הקשר והשתוף אשר היה ראוי שימצא בינותינו בקיום אלו העבודות הכלליות נאבדו ממנו הטובות והצלחות הכלליות והמשותפות עד אשר שבנו היותר שפלים והיותר נבזים שבכל האומות אלא שאנו בטוחים על חסדי הש"י ישיב שבותנו כבתחלה ויחזיר גדולתינו למקומה ועטרה ליושנה בכמה מעלה טובה בכל מה שנתנבאו כל הנביאים כלם לימות המשיח. והנה באמת על אלו הטובות יצדק מה שאמרנו שיתחלפו בעניינם להיותם הפך הטובות הנפשיות וזה שעם שאלו ואלו יפלו תחת הסוד וההסתר המופלג כמו שעל שניהם אמר המשורר (תהלים פ"ג) ויתיעצו על צפוניך. כי האחד הוא ענין עולם הבא. והשני ענין ימות המשיח כמו שאמרנו בשער כ"ט. הנה היה ענין הסתרם והעלמם מתחלף כי הצלחת הנפש אשר לכל אחד מהאנשים הנה קצם הוא ידוע כאשר הוא סוף האדם בעולם הזה. אמנם מהותו הוא נעלם ונסתר מצד טבעו כי עין לא ראתה זולתי אלהים כמו שכתבנו. אמנם ענין ימות המשיח מהות ההצלחה ועניינה הוא ידוע כפי מה שביארוהו הנביאים כלם. אבל קצו וזמנו הוא נסתר ונעלם כמו שנודע מנבואת דניאל (י"ב) וכמו שאמרו חז"ל (שוח"ט תהלים ט') יום נקם בלבי (ישעיהו ס״ג:ד׳) דלבא לפומא לא גלי. ואולם סבת זה הסתר וטעם העלמו הוא מבואר מצד טבע עניינו. והוא כי אין ספק שאורך הגלות הזה וכובד משאו כוון ממנו ית' לכלות פשע ולהתם חטאת באומה הזאת באופן יגיעו לה ממנו דוגמת התועלות שהגיעו ממוסר המבול. רצוני שימולו בו הלבבות להגעת התכלית האנושי כאשר הם נמולים אחר המבול לבלתי השחית השחתה כוללת כבתחלה. כי על זה נאמר (שם נ"ד) כי מי נח זאת לי וכו' כמו שביארנו היטב בענין המבול שער י"ד וכמו שאמר הכתוב (ויקרא כ״ו:מ״א) או אז יכנע לבבם וכו' ונאמר (דברים ל׳:ו׳) ומל ה' אלהיך את לבבך וכו'. וכאשר היה הגעת זה השיעור מהתקון האנושי דבר נמשך אל הבחירה הנמסרת במתנה גמורה ביד האדם ואין מדרך דעת עליון להתייחס אליה כמ"ש (ברכות ל"ג:) הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים, כאשר נתבאר יפה בשער כ"ב ובשער כ"ח לזה חוייב שיסתם הקץ הזה בפי כל הנביאים מזולתו מהקצים. כי עם שהוא יתברך יודע הכל לפי גדולת חכמתו ומ"מ לבא לפומא לא גלי כי היה הגלוי הזה בלתי נמסר לייעוד ואיננו ניתן ליכתב לפי שמוסף על מה שתהיה הודעת אריכותו הידועה אצלו יתברך לפוקה ולמכשול לפני כל רכי הלבב האומרים ימהר יחישה מעשהו למען נראה. הנה היתה ההגדה הבאה לעתים רחוקים כאלה רבת הנזק מאד מצד מה שתהיה בלב ההמון כמעט הכרעה מחייבת שיקרו העניינים ההמה כלם בכל הזמן הארוך ההוא על האופן המיועד ולא בשום ענין אחר. ויהיה היתר רצועה בעיניהם הבלתי רואים שום תועלת בהיטיב את דרכם ולא שום רע בהשחיתה. אחר שבעיניהם כך נגזרה גזירה דלאו כ"ע דינא גמירי בענין חפשיות הבחירה אל כל אחד משני קצות האיפשר עם ידיעתו יתברך אשר יהיה מהם והם מקיימים הידיעה ומבטלים הבחירה ויולד להם מזה חפשיות משולח ופריקת עול מלכות שמים בכל המעשים כלם בלי ספק. מה שלא יהיה כן כשלא יגלה סוד זה הכמוס עמי יתברך. כי עם שלא ישתנו אצלו העניינים וככחו בדרך הראשון כחו בשני כבר יקובל אצל הדעת ההמוני אפשרות הבחירה וחפשיותה כמו שהוא הענין על דרך האמת ולא יעמוד זה הייעוד הארוך כנגדה ויודעים שבידם הוא לקצר את קצם ולמהר גאולתם וכמו שאמרו ז"ל (סנהדרין צ"ח:) היום אם בקולו תשמעו. והנה אין ספק כי שני המצפונים האלה היו עקר עשרו וטובו של יעקב אבינו הצפון לו ולזרעו אחריו אשר אליו נשא את נפשו מנעוריו ואשר עליו אמר (בראשית ל״ג:י״ד) יעבר נא אדני לפני עבדו ואני אתנהלה לאטי לרגל המלאכה אשר לפני וכו'. ושני העניינים האלו היו בלבו לגלות לבניו בשעת פטירתו. אמנם הענין הנפשיי האלהי היה ענין גלויו מה שנפליג באומתו ובהוראת עוצם עניינו דרך כלל כמ"ש הנביא הגדול (דברים ל״ג:כ״ט) אשריך ישראל מי כמוך עם נושע ביי'. וכן אמר המשורר (תהילים ל״א:כ׳) מה רב טובך אשר צפנת ליראיך וכו' כי אף על פי שהעירה עליהם רוח הקדש לפרסם את אשר השיגו בכח נבואתם או סמוך לעולמם לא נזדמן להם שום ענין באשר בו יוכלו לרשום ולהגיד מהות הטוב ההוא זולתי על זה האופן ועל זה הענין מההודעה והאמות נאמר שקרא לבניו ואמר האספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים כי אחרית הימים הוא הזמן הקצוב לכל אדם לראות באור פני מלך חיים. וזה הדבר לא נסתם ממנו כי הם ז"ל אמרי (ב"ר פ' צ"ו) שנסתם ממנו הקץ. והנה הוא מבואר שאין קץ ההצלחה הנפשית נעלם משום מאמין. אמנם מה שהוא נעלם ממנו הוא דעת מהותו ועקר עצמיותו כמו שאמרנו. ואולם הקץ השני והוא סוף וקץ כל התלאות והצרות והשעבודים העתידות לבא על האומה הזאת. ותחלת פדיונם וצמיחת ישועתם ביד המשיח המקווה אשר עליו רמז גם כן באומרו (בראשית ל״ג:י״ד) עד אשר אבוא אל אדוני שעירה. ואשר אליו נתנבאו כל הנביאים. הנה מהות הטובות וההצלחות המקוות בו הם ידועות כמו שאמרנו. אמנם זמנם וקצם העלמו הוא הכרחי כמו שאמרנו. ואע"פ שהיה בלבו לגלותו ברוח הקדש אשר עליו בידיעתו אלא שראה שהטוב והישר הסתר דבר. והוא מה שיראה מהכתוב כי אמר הקבצו ושמעו בני יעקב ושמעו אל ישראל אביכם יראה שהיתה הכוונה על עניינים נפלאים אשר צריכין להטות אזנם ולשמוע מה שיקרה אותם מאלו העניינים גם כן באחרית הימים כי סוף הכתוב הראשון ישמש לשניהם לפי הגזמת דבריו. ולפי שנסתם ממנו חזר לדבר במהות הטובות ההנה אם במה שהיו עתידות לבוא בקרוב ואם לעתיד לבוא ובעניינים הנמשכים להם. והתחיל ראובן בכורי אתה וכו':

66. _.33.1.7

    ועתה ראה כמה נפלאו דברי המאמר ההוא אשר זכרנו בפתח השער להורות על כל הכתוב בו מזה הענין במשל הנמרץ מאותו העבד שבקש לעשות בניו בני חורין ולהודיע היכן הוא דיאתיקי שלהם. והוא ענין גאולת וחירות הבנים מהשעבוד הכבד אשר יהיו בו בהודיע היכן הוא קיצם וסוף כל תלאותיהם. אמנם האדון ראה מה שימשך ממנו גם כן פריקת עולו מעליהם על האופן אשר אמרנו. ועמד עליו לבניך אתה קורא ולי אין אתה קורא כלומר שהוא חושש למה שיאות להם לדעת עניינם מוצאם ומובאם. אמנם שלא היה חושש למה שיזיק הידיעה הזאת בבחינת העבודה האלהית מהטעמים הנזכרים. ולזה שאין לעשות כן שאין משחררין את העבדים מעבודת אדוניהם מבלי דעתו ורשותו. כיון שראה יעקב כן התחיל ואמר בבקשה מכם היו מכבדין להק"בה כשם שכבדוהו אבותי והכוונה שלא ישים לפניהם מכשול לצאת מעבודתו בחשבם היות הדברים נגזרים והכרחיים אבל שישתוק מהגלוי כדי שישארו תמיד בעבודת האלהים כמו שהתהלכו אבותי לפניו. ועל דרך שאמר (בראשית י״ז:א׳) התהלך לפני והיה תמים. וכמו שאמר החכם (קהלת ז׳:ט״ז) על כיוצא באלו העניינים אל תתחכם יותר למה תשומם. והנה הבנים בניו כשהרגישו שהיה חוזר לדברים זולת מה שהגזים בתחלת דבריו חשבו שמא מונעם מהם לפיסול מה מצא בהם באמונתם. ולזה אמרו יודעין אנו מה בלבך להגיד דבר גדול ממה שביארת בבקשה ממך אל תמנע ממנו לחשדנו בשום פיסול באמונת האלהים כי כשם שאין בלבך אלא אחד כך אין בלבנו אלא אחד. ואמרו שמע ישראל יי' אלהינו ה' אחד והגבולים האלו הם סוף קבלת עול מלכות שמים כשיובנו באמתתם כמו שיתבארו במקומם שער ס"ג ושער צ' בע"ה. פתח הזקן ואמר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. רמז להם שלא היה כונת ההעלם להיותם חשודים בשום ספק באמונת מציאותו ואחדותו ויכלתו יתברך חלילה רק כדי שתהא עליהם קבלת עול מלכות שמים שלימה לעולם ועד מבלי שום הרהור ומחשבה הגורמים לפרוק עולם בשום צד מהטעמים שאמרנו. וזה שיעור מה שראיתי ביחודו בזה השער. ומעתה נבוא אל ביאור דברי הסיפור במה שנזכור הספקות הנופלות בו ראשונה כמשפט:

67. _.33.1.8

    א אומרו פעם אחת האספו ואגידה לכם וכו' ופעם אחרת הקבצו ושמעו בני יעקב וכו'. וכבר נתבאר זה עם טעם מה שאמרו ז"ל שנסתם ממנו הקץ ויתר דבריהם בזה. ב במה שאמר אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל. דבשלמא לוי הוא נפוץ אמנם שמעון לא נמצא בכתוב גם לא במקום ראוי לסמוך עליו: ג במאמר לא יסור שבט מיהודה ומחוקק מבין רגליו עד כי יבא שילה וכו' כי אחר שעקר ממשלת השבט והמחוקק יהיה אחר בוא שילה הנה באמת לא כך הי"לל ולא ידמה למאמר (דברים ז׳:כ״ד) לא יתיצב איש בפניך וכו' עד כמו שכתב הר"לבג ז"ל בשם אביו ז"ל כי אחר השמידו אותם אין שום ענין אל ההתיצבות בפניו. וכן ג"כ באומרו (בראשית כ"ח) כי לא אעזבך עד אשר עם עשיתי וכו' כי באמת אחר שיעשה את אשר דבר לו כבר יכול להעזב ממנו מהשתדל בשמירותיו ויהיה עניינו אצלו בהתמיד הצלחותיו. וכבר פתח במאמר זה פתח של ערעור ועלה לומר שזמן המשך השבט והמחוקק לא היה רק עד כי יבא שילה כי מאז והלאה יפסיק כמו שטוענין עלינו האומות. אלא ג"כ תשובתם בצדם שאם כדבריהם ברכה זו לא נתקיימה שכבר סר השבט מיהודה כמה מאות מהשנים קודם בוא שילה לדעתם כי מהגלות הראשון אשר היה על יד נבוזראדן בטלו מלכות בית דוד כי בתחלת בית שני עמדו פחתים כזרובבל ונחמיה מעט ואחריהם מלכו החשמונים ומלכי בית הורדוס. וגם שהקושיא הראשונה תעמוד לה בעינה כי מאחר שייחסו המשיח ההוא אל דוד מאז יהיה עקר ממשלתו ושבטו ואיך אמר כי לא יסור עד שיבוא: ד בסדר השבטים בקדימה ואיחור ובפרט בסדר בני השפחות שהכניס לגד ואשר בני זלפה שפחת לאה בין דן ונפתלי בני בלהה שפחת רחל: ה באומרו וירא מנוחה כי טוב. ויט שכמו לסבול כי הוא טעם לסתור: ו בטעם הנושך עקבי סוס ויפול רכבו אחור לישועתך קויתי יי': ז בטעם וישטמוהו בעלי חצים. וטעם אומרו בברכתו ברכות שדים ורחם גם ברכות אביך גברו וכו'. ויש דקדוקים אחרים בענין אלו הברכות. וקושי מליצתם יתבארו לפי דרכינו: ח ברבוי הסימנים אשר נתן יעקב במערה שנראים דברי מותר: ט באומרו ויגוע ויאסף אל עמיו ואלו מיתה לא נזכרה שם כמו בשאר האבות שנאמר בהם (שם כ"ה) ויגוע וימת ויאסף אל עמיו ואלו משום שאמרו (תענית ה':) יעקב אבינו לא מת היה להם להביא ראיה מכאן. וכבר דברנו בזה הענין בשער הקודם ועוד צריך לבאר: י באומרו רק טפם צאנם ובקרם עזבו בארץ גושן. הילכו הצאן והבקר לספוד לאדוניהם: יא אומרו וירא יושב הארץ הכנעני את האבל בגורן האטד ויאמר אבל כבד זה וכו' מה תועלת לנו בהודעה זו בתורה: יב באומרו לו ישטמנו יוסף והשב ישיב לנו כי הם דברי מותר: וגם מלת לו לא נמצאת אלא לשון מי יתן. והוא הפך הכונה והכלל שהיה לו לומר ויאמרו אולי ישיב לנו וכו': יג בכפל דבריהם אנא שא נא פשע אחיך וחטאתם כי רעה גמלוך ועתה שא נא לפשע עבדי אלהי אביך: יד בטעם אומרו כי התחת אלהים אני ואתם חשבתם עלי רעה וכו' כי יראו דברי קנטור במשמען: טו טעם הזכירו וירא יוסף לאפרים בני שלשים גם בני מכיר בן מנשה יולדו וכו' דמאי איכפת לן אם יולדו על ברכיו או אחרי כן: וכבר ביארנו טעם זה בשער הקודם באומרו ומולדתך אשר הולדת אחריהם וכו'. ואחר זכרון אלו הספקות נביא אל פירוש הספור:

68. _.33.1.9

    ויקרא יעקב וכו' (א) כבר פירשנו כי הכתוב תראשון ירמוז אל מה שיהיה לאדם מהצלחת הנפש באחרית ימיו. והשני שגיזם על קץ ימית המשיח. ואחר חזר אל הגדת העניינים העתידים לבוא עליהם איש אשר כעניינו וכברכתו ומהבכור החל ואמר: ראובן בכורי אתה וכו' אמר כי להיותו כחו וראשית אונו היה לו ליטול יתר שאת ויתר עוז במדות המעולות לא בפחותות והמקולקלות וזה כי ממשפט הבכור להיות לו פי שנים ביתרון כח וגבורה לעמוד כנגד הכח המאוה ולדוחפו בכל עוז לא שיטול חלק גדול מהפחזיות והמהירות בחטא בפרט בדבר שהוא עוות שאינה יכול לתקון כמים הנגרים ארצה מאין מאסף וזה כי כשעלית בפחזותך משכבי אביך אז פשעת בדבר שאין לו עוד תקנה כי אז חללת מי שיצועי עלה הן שיהיה האל יתברך או אביו כי הוא חלול שלא היה בידו למחול עליו. ויהיה כי עלית משכבי אביך לפי דרך חכמינו ז"ל (שבת נ"ה:) יוצא כמו כעלות גדיש בעתו (איוב ה׳:כ״ו) כלומר כי סלקת משכבי אביך. והנה עם זה נתן סבת הלקח הבכורה מאתו ואם לא פירש בפירוש כמו שנאמר (ד"ה א' ה') ובחללו יצועי אביו נתנה בכורתו ליוסף. ואיפשר שרמז בזה גם כן אל מה שחטאו בני ראובן אחרי כן לקחת בפחזותם לנחלה הארץ אשר הכה יי' בעבר הירדן לא הבינו לאחריתם וכמו שאמרו חז"ל (במדבר רבה פ' כ"ב) על זה נחלה מבוהלת בראשונה ואחריתה לא תבורך (משלי כ׳:כ״א) ואמרו (במ"ר שם) לב כסיל לשמאלו (קהלת י׳:ב׳) אלו בני ראובן וכו': שמעון ולוי אחים וכו' למה שהושוו מעשיהם כללם יחד ואמר כי אלה שנו לסבה הפכית מסבת ראובן טעות שוה לטעותו או גדול ממנו. וזה שכבר חטאו הם במתון העצה מה שחטא הוא בפחז ומהירות. והיה זה לפי מה שכתב החכם בפרק ט' מאמר ז' מהמדות וז"ל אשר הם חדים מאד ובעלי המרה השחורה לפיכך החטא אשר הוא בלתי נעצר הוא הנקרא מעופף הם חוטאים אמנם אלה בעבור המהירות ואלה אמנם בעבור הקושי לא ייחלו על דבר כי הם הולכים אחרי רואם עד כאן. ירצה כי בעל המרה האדומה אשר הוא בלתי נעצר מעשות העולה על רוחו במהירות גדול וגם בעל השחורה אם שהוא כבד מאד בתנועותיו. שניהם יפעלו כאשר נדמה להם ולא ישובו מפני כל. זה מפני קלותו לפעול. וזה מפני קשיו לצאת ממה שנדמה לו: וזה הענין עצמו יראה שכיוון אליו הזקן במה שעשו שני בניו אלה עם שכם שזה עשו בעצה מתונה שלא יכלו לצאת ממנה. אמנם במכירת יוסף כבר חטאו בפחז ומהירות כמו ראובן בחטאו. ואמר כלי חמם מכרותיהם כי מדרך המתינות שלא להוציא משפט מעוקל כמו שאמר (תהילים ע״ה:ג׳) כי אקח מועד וכו'. ואלה חמסו המנהג במה שאחר שהחמיצו הדין הוציאו דבר בלתי מתוקן כמו שהיה עניינם בשכם. בסודם אל תבוא נפשי וכו' הנה מה על שנתיעצו בהמתיק סוד על שכם אמר בסודם אל תבוא נפשי כענין (שם פ"ג) על עמך יערימו סוד. ועל ענין יוסף אמר ובקהלם אל תחד כבודי שלא עשו רק בהקהל רגשת עם אובד עצות העושים בפתע. ועל הראשון אמר כי באפם הרגו איש כי לא שב אפם מהם מעת הוסדם עליהם עד הקימם מזימות לבם. ועל השני אמר וברצונם עקרו שור כי פועל הרצון הוא הפועל המשולל מבלי קדימת עצה ובו עקרו השור הידוע בבכור שור הדר לו (דברים ל״ג:י״ז) מהיות בתוך אחיו ולפני אביו ימים רבים. או שירצה וברצונם עקרו שור כי בשכך חמתם בהריגת עיר שכם לקחם את צאנם ואת בקרם ואת כל אשר להם בשדה. ארור אפם כי מז ועברתם כי קשתה. בכאן זכר הזקן אלו המדות ותיארן באותם תוארים עצמן שתארן הפילוסוף כי על החדות והמהירות אמר כי עז וכמו שאמרו (כריתות ו'). כדי שתהא עזה כלומר חדה ועל הקושי אמר כי קשתה. (ב) וקלל שני העניינים כי ראוי הוא לחסר אותם ושלא ימצאו על אותו השיעור במקום אחד והוא אומרו אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל ירצה לאפם ועברתם שהזכיר. ודבר גדול הנביא דבר שכבר באר החכם בפרק י"ב מהג' מהמדות שהכעס והחמה עם שהם הפעולות פחותות הנה הם לפעמים יועילו. והוא להרים ולעורר בהם מעלת הגבורה והיו מאנשי השם אשר ביניהם שאמר הקצף תרים המעלה ואמר עוד דרך זירוז לגבורים אמנה שלחו שלהבת החום בנחירים והרתיחו הדם והוא סתם בזה ואמר אמנם הגבורים יפעלו בעבור טוב והקצף יעזרם לפעול. והמה אלה דברי הכתוב שאמר (ישעיה ס"ג) ותושע לי זרועי וחמתי היא סמכתני. הנה שירצה שאם הרב מהם הוא מזיק יש במעט מהם תועלת, בקצת העתים, כמו שביארו ממלאכת הנצחון. וגם הוא מבואר שיועיל בהנהגת הבית והמדינה השיעור הראוי. גם בלמוד החכמות אמר החכם (כתובות ק"ג:) זרוק מרה בתלמידים ודרך כלל אמר אל תהי מתוק פן יבלעוך. ולזה אמר הזקן החכם שהאף והעברה אשר נתחברו יחד בשמעון ולוי ראוי שיחולקו בכל שבטי ישראל וכלם יקחו חלקם הראוי להם לתועלת המעלה ועזרתה בכל מה שיצטרך להם והותר ולא יהיו במקום אחד פן תצא כאש חמתם ויאבדו מהר: יהודה אתה וכו' ירצה הנה שלשת אחיך אלו שקדמו רוב מה שחטאו היה בעלבון אחיהם וחרפתם ואתם לא כן נתן לך ה' אלהיך אלא ידך בעורף אויביך מהאומות לנקום נקמת אחיך ולעזרתם כמו שאמר דוד (שמואל ב כ״ב:מ״א) ואויבי תתה לי עורף. ולזה לא די שלא יהא להם תרעומת עליך אלא שישתחוו לך בני אביך. גור אריה יהודה וכו' להיותו מדביר לענין שבט המלכות אמר כי להיות מעלתו בחכמה וביישוב הדעת תהיה הצלחתי בהדרגה בעניינים הטבעיים. וזה כי מתחלה יהיה גור במלוכה ואח"כ אריה. כמו שהיו ענייני דוד וכפרש"י ז"ל לא כדרך הפוחזים הקופצים ראשונה בגדולה שבמעלות ואחר נזורו אחור והוא אומרו מטרף בני עלית כלומר מטירוף הדעת עלית אתה בני ולא נשתתפת עם אחיך בדברי פחזותם או שירצה אע"פ שאתה גור אתה עלית מטרף בני ולא נשתתפת עמהם בהשחתתו כמו שאמר (בראשית ל״ז:כ״ו) מה בצע כי נהרוג וכו' וישמעו אחיו. והנה אחר שזכר ענין המלכות וחזקתו בו גלה לו סוף ענייניו וקורותיו נפילותיו וקימותיו עד סוף ממשלתו אשר לא יוסיף לנפול עוד. ואמר כרע רבץ כארי וכלביא מי יקימנו ירצה שעם שיהיה גבר ומלך באחיו ושבט הממשלה בידו כאריה זה שהוא מלך החיות שכבר יקרה לו כמקרה האריה שהוא סובל חולי הרביעית. ועם כל מעשה תקפו וגבורתו הרבה פעמים הוא כורע ורובץ ואין לו כח לעמוד על חזקו. וכן גם הוא כבר יכרע וירבץ תחת משאו וישכב ויפול מגדולתו כנפילת מלכיו יוצאי חלציו ביד מלכי האומות כד"א (שופטים ה׳:כ״ז) בין רגליה כרע נפל שכב וכו'. המה כרעו ונפלו. (תהילים כ׳:ט׳) כי בעוונותיהם המה כרעו ונפלו תחתיהם כארי וכלביא זה ביום חוליו ומפלתו. ואמר מי יקימנו על זה הגלות הארוך שנמשכה השכיבה והנפילה כל כך שיאמרו העכו"ם הנה צורו מכרו וד' הסגירו ומי יקימנו ויחיה והוא מה שאמר הנביא (עמוס ז׳:ב׳) מי יקום יעקב כי קטון הוא. ונאמר (שם ה') נעשה על אדמתה אין מקומה. ואמר שאפילו בזמן השכיבה והכריעה ההיא לא יסור שבט מיהודה ומחוקק מבין רגליו. וכאומרם ז"ל (סנהדרין ה'.) אלו ראשי גליות שבבבל וראשי גליות שבכל זמן וזמן. ולזה לא אמר מלך כי גלוי וידוע לפניו שלא יעמדו מלכיהם תמיד (ג) ואמר שזה הענין מהכריעה והשכיבה על זה האופן ימשך להם עד כי יבא שילה. והוא הבן הקטון העתיד לצאת מבין רגליו לקץ ימים רבים כמו שתרגם אונקלוס ובשליתה (דברים כ״ח:נ״ז) ובזער בנהא. כי הוא אשר יקהל אליו כל הגוים וימלוך עליהם מלכות שלמה כמו שאמר (תהלים ע"ב) וישחחו לו כל מלכים וכו' משם ואילך לא יוסיף לכרוע אבל כלם לפניו יכרעו ויפולו דכתיב (שם) לפניו יכרעו ציים. והכלל שאף גם זאת בהיותו שח ושפל כי יפול לא יוטל כי ה' סומך ידו. וזהו עצמו מה שרצהו בלעם בלשון הזה. (במדבר כ״ד:ח׳) יאמר כשיהיה בתקפו וגבורתו יאכל גוים צריו ועצמותיהם יגרם וחציו ימחץ וגם כשיכרע וישכב כארי וכלביא אשר הרואה יאמר עליו מי יקימנו. מברכיו יהיו ברוכי ה' ומקלליו יכרתו וכן היה בלי ספק כי בכל דור ודור לא עזבנו אלהינו ולא מאסנו ולא געלנו אבל תמיד השאיר לנו שריד כמעט מהשבט ההוא. וכמ"ש ז"ל (מגילה י"א.) להפר בריתי אתם בימי רומיים שהעמדתי להם את רבו ואת כל חכמי הדורות. והם אשר נהגו נשיאות ורבנות וגאונות בכל הימים הרבים אשר נשמר זה הסדר ביניהם. וגם אחרי כן לא סר מהם שבט נוהג שררה ומנוי מלכות בקצת מקומות מושבותם וכבר זכר הרבי בנימין בעל המסעות שראה בעיניו במדינת בג"דאד עיר גדולה לאלהים ושמה כמה אלפים ורבבות מישראל וביום גינוסות מלכם היה רוכב נשיא מזרע דוד אצלו במרכבת המשנה אשר לו ויקראו לפניו בכבוד גדול. עשו דרך לבן דוד ובכל זמן וזמן יש כיוצא באלו בכל מקום שהם כפי מה שהוגד והועד לנו מפי מגידי אמת מהארצות ההם. ומאן אמר לן שהנשיאים והרבנים אשר הפקדו במלכיות אלו מפאת המלכים או יתר הרבנים אינם מהזרע ההוא כל שכן בהיות רוב גלותנו משבט יהודה. וכאשר לא יהיה רק מיעוט מן המיעוט. הנה על החולק להביא ראיה דאנן אהימנותיה דאבינו הזקן קא סמיכנא. והנה הפירוש הזה נכון מאד בזה הכתוב. והגבלת עד כי יבא שילה תבא על ההשפלה והכריעה אשר זכר לא על ההצלחה. ועם זה בטלו כל הפקפוקים. ושוב מצאתי אל החכם המקובל בעל קופת הרוכלים שכתב ז"ל יאכל גוים בימי דוד. כרע בגלותא דבבל. שכב בגלות מדי. כאריה בגלות יון. וכלביא בגלות רומי. בשעתא דא מי יקימנו כד"א (איכה ב׳:י״ג). מי ירפא לך ע"כ נראה שלא נכנס בפירושו של אנקלוס כמו שראיתי קצת מתקדשים לבלתי שמוע זולתו. אוסרי לגפן עירו כו' דרכי אנקלוס הנה ידועים ויחכן שיאמר כי זה המלך הנקרא שילה אשר יאמר עליו (זכריה ט׳:ט׳) הנה מלכך יבא לך צדיק ונושע הוא עני ורוכב על חמור וכו' שהוא כנוי על היותו צדיק ועניו בלתי מתגאה בנפשו כמו שמתגאה הרוכב על הסוס. כי הענוה הזאת המיוחסת אליו תחחבר ותצטרף אל האומה הזאת. אמנם אכזריות חמה וגובה לב יהיה לו על כל העכו"ם. ולזה אמר אסרי לגפן עירה שהוא ישראל כמו שנאמר (תהילים פ׳:ט׳) גפן ממצרים תסיע. ולשורקה בני אתונו. כמו דאת אמרת (ירמיהו ב׳:כ״א) ואנכי נטעתיך שורק. אבל עם הזולת כבס ביין לבושו ובדם ענבים סותו כמו שנאמר עליו (ישעיה ס"ג) מי זה בא מאדום חמוץ בגדים מבצרה וכו' פורה דרכתי לבדי כו' ויז נצחם על בגדי כו'. וזה עצמו רצה באומרו תכלילי עינים מיין וכו' לאויביו ישקיף בעיני אכזריות ואינם ולעם מרעיתו יפן בעין החמלה ובדבור רך ובשמחה עד יראה להם לובן שיניו מרוב אהבה: זבולן לחוף ימים וכו'. (ד) בכאן ובזאת הברכה הקדים זבולון ליששכר להיותו מחזיק בו ותומך לומדי חורתו והראוי לענין המעשה שתקדם הסבה אל המסובב וברך אותו שיהיה לחוף ימים מקום הריוח הגדול אשר יספיק לו ולהחזיק ביד אחיו ואמר וירכתו על צידון כי יהיה דורך על במות סוחרי צור וצידון אשר סוחריהם שרים כנעניהם נכבדי ארץ כי יהיו נושים בהם ממון הרבה ועבד לוה לאיש מלוה: יששכר חמור גרם כו'. הגביל בזה התארים הצריכים לעוסקים בתורה לשמה וזה מדרש דרש ר' אלעזר (זוהר פ' ויחי) וכי יששכר חמור איקרי אי בגין דאישתדל באורייתא אקרי ליה סוס אמאי חמור אלא בגין דחמור נטיל מטולא ולא בעיט במאריה כשאר בעירי ולא אית ביה גסות הרוח ולא חייש מדוריה למשכב באחר מתתקן. אף הכי יששכר דאשתדלותיה באורייתא ולא בעיט ביה ב"ה ולית ביה גסות הרוח ולא חייש ליקרא דידיה אלא ליקרא דמאריה והוא רובן בין המשפתים כד"א (ברייתא אבות פ"ו) על הארץ תישן וחיי צער תחיה: וירא מנוחה כי טוב כו'. (ה) אמר כי עשה כן למה שראה שהמנוחה השלמה והאמיתות היא הטוב וההצלחה המיועדת שעליה נאמר למען ייטב לך (דברים ו׳:כ״ד). לטוב לנו כל הימים (שם). אשריך וטוב לך (תהילים קכ״ח:ב׳). כי בטובות הארציות הזמניות אין טוב אמתי בהם רק קצה נעימות ועריבות לבד ולזה עזב הנעימות ההוא והטה שכמו לסבול עול תושית התורה. ולהיות בכל כחותיו למס עובד לעבוד את נפשו להשיג אותה המנוחה הטובה והוא הדבר המיוחד לשבט הזה אשר כל בניו למודי ה': דן ידין עמו וכו'. (ה) אחר שהזכיר כל בני לאה כתולדותם הזכיר הראשון שבבני השפחות ואמר כי עם שהוא מבני השפחה יטול שררה באחיו כאחד שבטי ישראל: יהי דן נחש עלי דרך וכו' נבא אל גבירתו של שמשון שלא היתה בהוד מלכות ושררה כשאר כל השבטים רק על דרך הנקימה והנטירה כנחש זה שהוא חורב להמית ואינו חושש אם ימות גם הוא עם המומת ולתאר ענין סופו כפי מה שהיה (ו) אמר הנושך עקבי סוס ויפול רוכבו אחור כי אם ישוך הנחש עקביו והם הרגלים האחרונים הנה הסוס יהיה נרתע ונופל לאחוריו בפתע ויפול ג"כ רוכבו אחור בהכרח. והנחש לא ימלט בעת ההיא מהדריסה אם מנפילת הסוס או הרוכב המזויין כי במקום שיפילו שם הוא בלי ספק. וכן היתה סוף גבורותיו של שמשון שעקר עקבי הבית ועמודיו והעיל רוכבו לארץ (שופטים ט״ז:ל׳) ולא חשש למה שימות גם הוא עם פלשתים הנופלים עליו. (ו) ולפי שהישועה שהמיתה בצדה אינה ישועה חזר הדבור נכח פני ה'. ואמר לישועתך קויתי ה'. וכמ"ש (דברים ל״ג:כ״ט) אשריך ישראל מי כמוך עם נושע בה' כי הנושעים בו יתברך יזכו לראות באור פני מלך חיים. גד גדוד יגודנו וכו'. לפי שכבר נמשך אחר המליצה בקצת השבטים לברך אותם מעין הוראת שמם. יהודה אתה יודוך וכו'. דן ידין עמו. הפליג בזה עד שכבר כלל בשמו כל מה שירצהו בענינו עם היותו מלה זעירא בת שתי אותיות והוא כי עם שיקרה לגד שגדוד יגודנו בתחלה כאשר הוגלה לאשור קודם שאר השבטים (ישעיה ח'). לסוף הוא יגוד עקב לאויביו וזה בזמן הישועה ההיא המקוה: מאשר שמנה לחמו. ירצה שיתחברו בארצו שני עניינים שעל המעט ימצאו כאחד והוא שובע הלחם לרוב. גם הפירות המעדנות אשר מדרכן להמצא בשולחן של המלכים. ואפשר כי בימי שלמה הועל על אשר לתת מעדני מלך לארוחת שלחנו ובענין הזה יתכן שהיה דשן ושמן בלחמה של תורה גם ימצאו עמו קצת החכמות שהותרו לקבל תועלתה בחצרי מלכים וטירותם. (ד) והנה הכניס לגד ואשר בני זלפה שפחת לאה בין דן ונפתלי בני בלהה שפחת רחל להורות על מה שכתבנו במקום לידתן כי ראויה היתה זלפה ליעבר מהם קודם שתתעבר בלהה מדן ונפתלי אלא שעכבה רמאותו של לבן. ולזה הקדימם לנפתלי. אמנם זכרם אחרי כן לתת סימן לשני מיני הקדימות והמשכיל ידרוש ויבין: נפתלי אילה שלוחה וכו'. כי מצד שתהיה ארצו ממהרת להביא פירותיה מזולתה (ב"ר פ' צ"ט) יוקדמו על ידה אמרי שפר והודאה לאל יתברך בורא כל. ואיפשר שימצאו בשבטו המליצים והמשוררים בעלי החן הנותנים אמרי שפר מזולתו מהשבעים. ואמר אילה שלוחה כי המשולחת היא נושאת חן בעיני רואיה מהביתית כי לא זרו עיני רואים ממנה. (ז) ואחר שזכר בני השפחות על הסדר הנזכר סדר יוסף ובנימין בני רחל כתולדותם ואמר בן פורת יוסף וכו'. וימררוהו ורבו וכו'. (ז) אמר כי מצד היותו יפה פרי תואר כעץ הדר פורח עלי עין היה מה שהיה שמררו אותו וישטמוהו בעלי חצים והם העינים המטילים בו קוי ניצוצי הבטתם וחשבו להכותו ולטורדו מן העולם והוא מה שנאמר (בראשית ל״ט:ז׳) ותשא אשת אדוניו את עיניה אל יוסף וזאת המליצה עצמה מרגלה בפי המשוררים כלם ותשב באיתן קשתו וכו'. כנגד מ"ש וישטמוהו בעלי חצים כלומר רובי קשת אמר ותשב באיתן מהם קשתו כי גבורת כחו חזקה מהם ונחתה קשת נחושה זרועותיו וכן כתב רד"ק ז"ל. ויפוזו נתחזקו מפזז ומכרכר (שמואל ב ו׳:ט״ז) מתחזק ורוקד. והכח הנפלא הזה היה לו מידי אביר יעקב ועל דרך שאמרו ז"ל (יומא ל"ח:) בא ליטהר מסייעין אותו. משם רועה אבן ישראל. כי מהזכות ההוא זכה הבן לזון את בית אביו שנאמר (בראשית מ״ז:י״ב) ויכלכל יוסף את אביו ואת אחיו. וגם זכו הם להיות נזונים על ידו. ועתה ראה כי למיאונו לאשת אדוניו הורידוהו אל בית הסורים. ושם פתר חלומות הסריסים ומשם יצא למלוך ולפרנס את כל הארצות ההם הוי משם רועה אבן ישראל. מאל אביך תקבל שכר טוב ויעזרך ואת שדי יהיה כמוס זכותך ויברכך ברכות שמים מעל ברכות תהום רובצת תחת שהם ממש דומים לברכות שדים ורחם. וזה כי כמו ששדי האשה עם היותם בעליונותה מתברכים ומריקים החלב מכח ההזרעה הנעשית למטה בתחתית הרחם. כן יתהוו הגשמים ויתברכו מערות שמים בעליונות האויר לסבת האידים העולים מהלחות המימיי אשר יהי' ראשונה בתחתיות הארץ. ברכות אביך אשר גברו על ברכות הורי במה שנתן לי רשות להעלות בני האחד מבני אל תאות מעלת הבנים שהם במדרגת גבעות עולם אצל שאר חלקי האדמה. וכן תארם בלעם באומרו (במדבר כ״ג:ט׳) כי מראש צורים אראנו ומגבעות אשורנו וכו'. אותן הברכות עצמם המיוחדות בזה הענין חהיין על ראש יוסף וכו'. והוא ממש מ"ש אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי כמו שפירשנו בשער הקודם. ולקדקד נזיר אחיו. הוא יוסף שההרדפה מורגלת בכמו אלו הספורים ואגבו נתן הסבה למה שזכה לתוספת ברכה זו. והוא כי להיותו נזיר ומופרש מאחיו ע"י מעש' ההוא זכה מכלן אל הבכורה וכאלו נטלה מן הדין או בתורת פשרה או פיוס. אם מצד שסבל עלבונן. ואם מצד מה שהטיבן לסוף. אמנם לפי שעדיין לא נבדל שבט לוי. ולא יתכן להוסיף מספר שבטיו על י"ב שהוא המספר המסויים כמו שכתבנו בשער ל"א כלל ברכת אפרים ומנשה כברכת יוסף. וכן עשה משה רבינו ע"ה כי למה שהוכרח לזכור את לוי לכבוד הכהונה כמו שנראה משם הוצרך לכלול ברכה זו במ"ש (דברים ל״ג:י״ז-י״ח) בכור שורו הדר לו וכו' והם רבבות אפרים והם אלפי מנשה: בנימן זאב יטרף וכו'. שם פרשה פתוחה לבנימן למעלתו על אפרים ומנשה בני יוסף וגם על יתר אחיו הנזכרים ראשונה כמו ששם ליהודה בראש הדף (טוש"ע יו"ד סי' רע"ג) למעלתו על אחיו אשר נזכר אחריהם. וגם כי יהודה ובנימן נתיישבו שכנים והיו תמיד אחים גם יחד. ויאמר כי בהיות ירושלים עיר הקדש ובית הבחירה בחלקו של בנימן ובהמצא שם תמיד הכהנים הלוים יודעי תורת ה' ועובדי עבודתו יהי' סבה עצומה להיות כל בניו בנערותם רודפים אחר החכמה והמדות וטורפים אותם כזאבים מכהני ה' המקודשים ולערב הוא זמן ביאם באנשים לא יניחו ידם אבל הם יחלקו שלל ללמד לאחרים הנה שמספיקים בידם ללמוד וללמד והוא יסוד כל הברכות ושרש כל ההצלחות ועקרן: כל אלה שבטי בני ישראל שנים עשר. לומר שאע"פ שהעלם האחד למספר שנים אין הכוונה שיעלו מספרם יותר מי"ב ושלא מנו אפרים ומנשה לשנים אלא בהמנות לוי ליגיון בפני עצמו. וזאת הכוונה אשר דבר להן אביהם כשברך אותם מוסף על מה שבירכם איש כברכתו הראויה לו: ויצו אותם וכו', במערה וכו', שמה קברו וכו', מקנה השדה וכו'. (ח) לפי שזה להם י"ז שנה שירדו למצרים ועזבו את ארצם ונחלתם פחד יעקב שמא יהי' שום ערעור בדבר הקבורה כי אפשר שהחזיקו בה בעליה הראשונים או שום אחר כמו שקרה אל אשה השונמית אשר עזבה את שדיה ואת ביתה בימי הרעב (מלכים ב' ח'). וגם כי לא ידע איך יזדמנו הדברים אחרי מותו אם ילכו שמה בניו עם יוסף אם לא והם אשר ידעו בדבר יותר ממנו כי נער בן י"ז שנה יצא משם והוצרך להראות כל זכותו וסימניו באופן יסתלק מהם כל עורר וטוען. ולזה אמר קברו אותי אל אבותי אל המערה אשר בשדה עפרון החתי במערה אשר בשדה המכפלה אשר על פני ממרא בארץ כנען והרי השדה והמערה ממוצרים במצריהם, ואם אולי יערערו הבעלים הראשונים בטענה שלי או של אבותי היתה אמר אשר קנה אברהם מאת עפרון החתי. שמה קברו את אברהם וכו'. והרי טענה וחזקה עמה. אמנם שמא יערערו בני ישמעאל לומר כי באה להם בנחלה מאברהם אביהם אמר שמה קברו את יצחק וכו'. ולבטל טענת בני עשו בכיוצא בזה אמר ושמה קברתי את לאה ועם זה נפסק הדין כנגד כל היחידים אמנם אם אולי יערערו עם הארץ ויאמרו שאי אפשר שיהא בית הקברות לעם נכרי ביניהם אף על פי שירצה היחיד למכור שדהו אמר מקנה השדה והמערה אשר בו מאת בני חת, שכבר הודו בדבר וקיימו וקבלו עליהם, ואין ספק שלזה נתכוון אבינו הראשון הקונה אותו לדורותיו בשסבב שיהיה קניינו באזני בני חת לכל באי שער עירו כי החכם עיניו בראשו ומביט אחרית דבר מראשיתו, והנה אחר סלוק כל עורר וטוען יבוא שלום ינוח על משכבו ואין מחריד. ויכל יעקב לצוות את בניו וכו'. כמי שנפטר מחבירו ומצוה לו את כל אשר בלבו ובכלות את כל דבריו ילך לו ומזה יראה שפטירת הצדיקים היא ברשותן. והנה אצל אברהם אבינו פירשנו שהגויעה ענינה אפיסת הכח הטבעי והמסתו, והמיתה ביטול הכחות שהוא כענין נתיצת הבנין והריסתו ופרוד חלקיו. והאסיפה היא הכנס הנפש אל בית גניזתה. והנה באבות הראשונים נזכרה המיתה (בראשית כ"ה) אמנם ביעקב לא נזכרה וצריכין אנו לומר כי יעקב אבינו לא מת בצד מה מהצדדים שאפשר לומר כן. (ט) ויתכן כי מפני שחנטו יוסף חנטה גמורה במלוי ארבעים יום כמלאת ימי המלכים החנוטים אשר בעניין ההוא אינן צריכים להוציא מוחיהם בלי מעיהם אבל הגוף נשאר תמיד קיים בכל קשריו ולא נתץ ונהרס וכאלו היו כלי החושים כולם כמלואם לזה לא הכתוב עליו שום מיתה הנאמרת על זה וראוי היה שידרוש מקרא זה מי שאמר יעקב אבינו לא מת אלא שכוונו אל דברים עתיקים ומעולים מזה המתבארים מהכתוב ההוא האומר (ירמיהו ל׳:י׳) ואתה אל תירא עבדי יעקב וכו', כמו שכתבנו בשער הקודם. ויצו יוסף אל עבדיו וכו', ספר הכתוב שהיו הרופאים עבדיו לשתי סבות. האחת, להודיע שהיה נוהג בטכסיסי מלכות לגמרי עד שהיו לו רופאים יודעים במלאכת החנטה אשר לא נעשתה רק למלכים, והשני, כי עם זה עשה אשר זמם בחנטת אביו רצוני שתהיה חנטה שלמה במלאת כל הימים הרבים ההם לסבה שאמרנו, וזהו וימלאו לו ארבעים יום כי כן ימלאו ימי החנוטים, ויבכו אותו מצרים שבעים יום. כי יראה שהחנטה הפשוטה שלשים יום אמנם השלמה והמלאה היא כשימלאו עליהם עוד ארבעים יום עד שיהיה זמן כל הכבוד והבכי שבעים יום: ויעברו ימי בכיתו וכו', מגיד מוסרו של יוסף שעד שעברו ימי הבכי לא התיר עצמו לדבר אפילו אל אנשי בית פרעה ואחר כך לא ראה לדבר אל המלך בימי אנינות אלא באזני אנשי ביתו הקרובים אליו: ויעל יוסף וכו'. (י) רק טפם וצאנם ובקרם עזבו בארץ גושן וכו'. ירצה שכשנפטר הזקן נצו הבנים להסתלק משם עם כל אשר להם ולא הניחום רק שטפם וצאנם ובקרם יוצג שכבר נתנו עיניהם להחזיק בהם וממונם למס עובד והוא מה שאמרו ז"ל ובראשית רבה פרשה צ"ו) למה פרשה זו סתומה מכל שאר פרשיות אלא לומר לך שכשנפטר יעקב אבינו התחיל שעבוד מצרים על ישראל כלומר שבשעה ההיא הרגישו שלא היה בלבם לשלחם לנפשם כאשר ירצו. וזהו שאמר יוסף ואלהים פקד יפקוד אתכם והעלה אתכם וכו'. הורה שכבר ידע שהיו צריכים כי יפקוד אל: ויעל עמו וכו'. כי נשתתפו עמהם רכב אלהים רבותים כמו שנאמר (בראשית מ״ו:ד׳) אנכי ארד עמך מצרימה ואנכי אעלך גם עלה: ויבאו עד גרן האטד אשר בעבר הירדן וכו'. (יא) יאמר שכבר עשי הספד גדול ועצום שם בגורן האטד אשר בארץ הכנעני עד שרגזו וחלו אנשי הארץ מפניו כי לא לסימן טוב היה להם ויאמרו אבל כבד זה למצרים לומר כי הם המספידים ועליהם יהפך וע"כ קרא אותה יושב הארץ אבל מצרים עד היום הזה עם היותם בארצם ונחלתם ולא הקפידו שתקרא על שמם: וישאו אותו ברו ארצה כנען וכו'. ירצה כי משם והלאה נשאוהו בניו על שכמם כסדר אשר צוה להם אביהם: ויקברו אותי במערת שדה המכפלה אשר קנה אברהם וכו'. יראה שהזכיר כן לומר שהוצרך מה שהודיע להם מזכותו במקום ההוא. וכבר האריכו חז"ל (סוטה י"ג.) לזכור ערעורו של עשו. אבל בכתוב הנה לא נרמז רק מפאת אנשי הארץ. ואולי שסמכו דבריהם לדבריו של זקן כי לא היו לבעלה: ויראו אחי יוסף כי מת אביהם וכו'. יאמר כי אחר שמת אביהם ראו שהיו מעותדים לקבל תגמולם מאת יוסף אחיהם כי מעתה לא יסמכו על אור פני הזקן כי יהל עליהם. ובשאתם ובתתם בענין ראו במחשבתם כי על דרך האמת לא הרעו עמו אדרבא היו סבה אל הגיעו אל כל הגדולה אשר גדלו הש"י. (יב) ולזה אמר מי יתן והשב ישיב לנו את כל הרעה אשר גמלנו אותו כלומר שלא ישיב עלינו רק טוב כמו שסבבנו לו. (יג) ולזה מה שאמרו אי צוו לאמר לו בשם אביו אנא שא נא פשע אחיך וחטאתם כי רעה גמלוך. אמנם בשם עצמם אמרו ועתה שא נא לפשע עבדי אלהי אביך שאנחנו היינו כלנו משרתיו ועושי רצונו לסבב מה שיעץ עליך טובה כלומר שהיה ראוי שיחזיק להם טובה. ויבך יוסף בדברם אליו כי ראה כי מיראה באו על אלו העניינים וירך לבבו עליהם. גם המה נתפעלו לבכיתו ויפלו לפניו ויאמרו הננו לך לעבדים מכל מקום. ויאמר להם יוסף אל תיראו כי התחת אלהים אני. (יד) אמר להם ודאי אין אתם צריכים מחילתי והבטחתי ואין אתם ראויין לקבל שכר ממני כי התחת אלהים אני שאחזיק לכם טובה במה שסייעתם לבצוע את מעשהו ואתם חשבתם עלי רעה ולא כיוונתם כי אם להזיקני, אלהים חשבה לטובה, לא למעני לבד, כי אם למען הטוב הכללי, למען עשה כיום הזה עמכם ולהחיות עם רב מבלעדי. והנה אתם חייבים משני הצדדים. ומכל מקום ועתה אל תיראו אנכי אכלכל אחכם ואת טפכם כאלו אתם ראויים לקבל שכר. ולפי שדבר אליהם כדברים האלה הוצרך לנחם אותם ולדבר על לבם דברים טובים לחזור ולישב את דעתם עמו: וירא יוסף לאפרים בני שלשים וכו'. (טו) כבר אמרנו בשער הקודם כי זה נזכר בכאן להראות שמאמר הנביא באומרו ומילדתך אשר הולדת אחריהם לא שבו ריקם כמו שחשבו המפרשים ז"ל: הנה אנכי מת ואלהים פקוד יפקוד אתכם. ירצה אע"פ שאני מת אל תעצבו להתיאש מטוב התוחלת כי אל חי בקרבכם לא להעמיד ולקיים אתכם בכאן בלבד כי אף להעלות אתכם מן הארץ הזאת אל הארץ אשר נשבע לאבותיכם ואחר כן השביע אותם כי בפקוד אלהים אותם יעלו עצמותיו אתם וימת יוסף ויחנטו וכו', לא היה חניטתו כחניטת אביו ועל כן יאמר בו שמת לפי מה שכתבנו בראשונה כי לפי שלא היה בלבם להעלותו מיד רק לשומו בארון שם לזה הספיקה לו אותה חנטה, וגם שלא היה ספק בידם לעשות כמו שהיה ביד יוסף: ויישם בארון במצרים וכו'. כבר אמרנו שעל זה אמר אנכי אעשה כדבריך. ועד כאן הוא ספור הנמשך מאלו האחים עד שבאו הם ובניהם. ונאחזו במקום מוכן ומזומן למלאת שם את דבר ה' אשר דבר לאברהם אבינו בין הבתרים (בראשית ט״ו:א׳) אך על הדרך אשר כתבנו תכן הדברים האלה בשער כ"ח:

69. _.33.1.10

    ובזה נשלם זה הספר הנפלא המתחיל בספור פלאי מעשה בראשית ונמשך בספוריו אל מה שהוא יסוד והתחלה ובמדרגת יצירה לכל מה שיבא אחריו מהענינים הפרטיים המסופרים מאומתנו ואשר יכלול גם כן מספור הדרושים היקרים אשר הם כמו הקדמות והכנות לכל הדרושים הבאים אשר אליהם תיוחד כוונת תכלית התורה האלהית וברוך אלהי ישראל אשר עזרנו עד הנה ועוד לא יסיר תפלתי וחסדו מאתי לגמור ולהשלים את אשר הוחל לעשות. כי אין דבר זולתי העין רואה והלב חומד ועל הכל אורו ואמתו המה ינחוני בדרך אמת:

70. _.34.1.1

    יבאר איך יאמר שי"י ית' נושא העולמות וסובלם עד שיאמר שיש דורות לא יוכל שאת ודורות חוזר למשאו.

71. _.34.1.2

    ואלה שמות

72. _.34.1.3

    אמר ר' שמעון בר נחמן (תנחומא פ' נשא) בשעה שברא הקב"ה את העולם נתאוה שיהא לו דירה בתחתונים כשם שיש לו בעליונים. ברא את האדם וצוהו (בראשית ב') מכל עץ הגן וכו' ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו וכו' ועבר על צוויו (א"ל) כך הייתי מתאוה שיהא לי דירה בתחתונים ודבר אחד צויתי אותך ולא שמרתו. סלק הקב"ה שכינתו לרקיע הראשון. עמד קין והרג להבל סלק שכינתו לרקיע השני. עמד דורו של אנוש והיו עובדי ע"א שנאמר (שם ד') אז הוחל לקרוא בשם ה' וסלק שכינתו לרקיע השלישי. עמד דור המבול שאמר בהם (איוב כ״א:י״ד) ויאמרו לאל סור ממנו ודעת דרכיך לא חפצנו סלק שכינתו לרביעי. עמד דור הפלגה ואמרו (בראשית י״א:ד׳) הבה נבנה לנו עיר וכו' מה עשה הפיצן וסלק שכינתו לחמישי. עמדו הסדומיים שנאמר בהם (שם י"ג) ואנשי סדום רעים וחטאים לה' מאד וסלק שכינתו לששי. עמד אמרפל וחבירו והכעסוהו סלק שכינתו לרקיע השביעי. ואמר (תהלים צ"ד) מי יקום לי עם מרעים מי יתיצב לי עם פועלי און. מה עשה הקב"ה קפל את כל הדורות הראשונים והעמיד את אברהם וסגל מעשיו ירד משביעי לששי. עמד יצחק ופשט את צוארו על המזבח ירד מששי לחמישי. עמד יעקב וירד מחמישי לרביעי. עמד שבט לוי וירד מרביעי לשלישי. עמד קהת וירד משלישי לשני עמד עמרם וירד משני לראשון. עמד משה והורידו לארץ שנאמר (שמות י"ט) וירד ה' על הר סיני הה"ד (שיר ה') באתי לגני אחותי כלה:

73. _.34.1.4

    *תוכן דעת הרב ז"ל הוא: תחילה אמר, כי בל"הק נוכל לומר בשתי בחינות כי האחד ישא ויסבול זולתו או דבר מה שחוצה לו, אם בבחינה טבעית וחמרית, ד"מ כאשר נאמר הסבל נושא משאו על כתפו, או בבחינה מוסרית, וזה יוכל להיות על שני אופנים, האחד בהיות האחד סבת קיום זולתו, כמא"הכ ולא נשא אותם הארץ (בראשית י"ג) שר"ל שלא היתה הארץ במקום מושבם יכולה עוד לתת מרעה לשניהם ולהיות סבה לקיומם להחיות אותם ואת מקניהם, ובבחינה זאת יאמר גם על האדון המנהיג את הנתונים תחתיו בחכמתו להיות בזה סבה לקיום חברתם ולשחר הצלחתם המדינית, כי הוא נושא אותם, כמא"הכ "איכה אשא לבדי וכו' (דברים א׳:י״ב) ובבחינה זאת נוכל לומר ג"כ שהרוכב היושב על מרכבתו ונשא ממנה בבחינה גופנית, הוא באמת נושא אותה בבחינה מוסרית בעבור שינהיג אותה, וכן אחז"ל שהארון נושא את נושאיו, שר"ל אף שבבחינה גופנית היה הארון נשא מהכהנים, בכל זאת בבחינת מוסרית היה הוא נושא אותם, כי היה סבה לקיומם ולהצלחת דרכם, כי עליו היה שוכן כבוד ד', אשר השגיח עליהם ועל כל ישראל, לשמרם מכל מקרה ופגע רע בדרך, והשני בהיות האחד מורה ומשכיל זולתו בדברי תורה וחכמה כי בזה הוא נושא ומגביה אותו ממדרגת המון העם אשר מבלי דעת ותבונה נמשלו כבהמות נדמו, לתתו בתור האדם המעלה, ולעשותו חכם ונבון אשר עינו תצפינה במושכלים רוחניים הרמים והנשאים, (ואפשר כי בעבור זה תקרא גם הנבואה אשר תכליתה היתה להעלות העם משפל מדרגתו בבחינה מוסרית ולקראו אל על, בשם משא ד'), וגם בבחינה זאת יתכן מאחז"ל שהארון אשר בו היו הלוחות והתורה המחכימות פתי ומנשאות לומדיהן ותומכיהן למדרגת ההשכלה הרוחנית נושא את נושאיו, ונמשך מזה כי הי"ת אשר הוא הסבה הראשונה והאדון המנהיג כל העולם כלו, ומפיו יתן חכמה ותבונה, ומשפיע דעה והשכל לכל זולתו, ממנו נוכל לומר בשני אופנים אלה מהבחינה המוסרית, שהוא נושא וסובל את העולם כולו, כמא"הכ "אני אשא ואסבול", אח"כ אמר הרב ז"ל, כי תחלת השפעתו ית' היא לשכלים הנבדלים, ר"ל המלאכים הקרובים אליו כשרים היושבים ראשונה במלכות, ואח"כ האציל השפעתו ורוחו אל הגרמים השמימים ונתן להם נפשות משכילות המניעות אותם תנועתם הסיבובית התמידית, ועמהם ועל ידם יתנהגו גם תנועות ארבע היסודות המסבבות חליפות והשתנות קצת מחלקי יסוד זה לחלקי יסוד אחר, והרכבת כל הנמצאים התחתונים אשר עלי ארץ המורכבים והמחוברים מהם, (עיין מכל זה פ"ד מהלכות יסודי התורה, ובביאורי לשער ב' ומבוא השער ל"א) וכמו כן נפח הי"ת נשמת חיים ונפש משכלת בגוף האדם אשר תנהיג אותו תמיד בכל תנועותיו כאשר תנהיגנה הנפשות המשכילות הנתונות בכוכבי השמים וגלגליהם (לדעת החכמים הקדמונים) אותם בכל תנועותיהם והליכתם במסילותם, וכפי מדרגת שלימות כל הנבראים האלה השונים במעלתם, וגבוהים זה למעלה מזה, כן יתנו תהלות וצדקת ד' אשר עליו רמז המשורר במזמור כ"ט, כמו שמבאר הרב ז"ל וכאשר תעיין היטב בפירושי במבוא לשער ל"א תבין דברי ביאורי זה יותר, אח"כ יאמר הרב כי בעבור היות הארץ מושב בני האדם יצורי כפיו היה מרצון הי"ת להשכין כבודו עמהם, אך מדי עברו האדם ואשתו, על מצותו לשום עין השגחתם רק אל הטוב האמיתי והמוסרי ולא אל הרע, אף כי נחמד הוא לתשוקתם הגופנית, וכאשר נתרחקו מגבול זה אשר הושם להם למטרת חייהם, ואכלו מעץ הדעת טוב ורע, ונטו בעבור זה אל התאוות הבהמיות, סר מהם השפע האלקי והשכל הרוחני אשר הושפע עליהם מאת הי"ת בתכלית השלימות, ועזב ד' את הארץ וסלק שכינתו לרקיע הראשון, וכאשר הרג קין את הבל אחיו, והפר בזה ברית אחים וחלף חק אהבה הטבעית סלק גם השגחתו מגלגל הלבנה אשר היא נועדת לדעת הקדמונים ע"פ ד' להצמיח תבואת הארץ (כמא"הכ וממגד גרש ירחים המורה ג"כ כי יש מיני צמחים הגדלים רק ע"י פעולת הירח), כי בהיות הארץ שוממה מיושבים ההולכים בתום לבם ורק קין המרצח ובניו אשר בלתי ספק דמו אליו בתכונת נפשם הרעה ישבו בה, למה זה תתן הארץ יבולה ואוכל למכביר ? ע"כ סלק הי"ת שכינתו לרקיע השני, וכבוא אנוש ובני דורו והחלו לעבוד הרבה אלקות וסבבו בזה כעין שנאה ותחרות ביניהם, סלק השגחתו מגלגל כוכב ונתן לו הרשות לפעול פעולתו מבלי מונע, אשר היא לדעת הקדמונים לסבב ריב ומדון בין יושבי חלד. וכאשר חטאו דור המבול והשחיתו דרכם להיות שטופי זמה, נסתלקה שכינה מכוכב נוגה אשר נועדה מאתו לנהל הרגשי האהבה ונחל עדנים במדה ובמשורה כראוי וכנכון רק לקיום העולם (לפי דעת הקדמונים) ומעתה נפרץ הגבול והגדר לזנות כל איש אחר עיניו, ובבוא דור הפלגה אשר גבה לבם לבנות עיר ומגדל אשר ראשו בשמים נסתלקה השכינה מגלגל השמש, אשר בהפיצו אורו וחמתו על כל יושבי תבל מבלי הבדל בין רש לעשיר, הוא לאות ולמופת לכל מלכי ואדוני הארצות שלא ירום לבבם מאחיהם, וישפיעו אור טובם וחנם על כל הנתונים תחת ממשלתם, מבלי הבדל בין קטני' לגדולי', וכאשר באו יושבי סדום ועמורה אשר היו צרי עין, ויד עני ואביון לא החזיקו, סלק שכינתו גם מגלגל מאדים, ונתן לו הרשות להשמידם ע"פי ד' אשר המטיר עליהם אש וגפרית מן השמים, וכאשר בא אמרפל הוא נמרוד לדעת חז"ל, והפר חקי היושר והצדק לרדוף את אברהם אשר היה אוהבו תחילה בעבור התהלכו בתום לבבו את האלקים, וסבב בזה כי גם עמו ועבדיו חלפו חק, והפרו ברית הצדק והמשפט, אז נסתלקה שכינת כבוד הי"ת גם מגלגל צדק, כי כבר שבתה ואבדה פעולתו אשר נועד לה לדעת הקדמונים להטות ע"פי ד' את טבע בני אדם לעשות הצדק והיושר, ועלתה לגלגל שבתאי אשר פעולתו לעורר מלחמות בני אדם, כי בסור הרגש אהבת הצדק, מבני אדם, הלא יכתתו מזמרותיהם לחניתות וגוי אל גוי ישא חרב, ככה ירדו בני אדם מטה מטה ממדרגת שלמותם הראשונה, אשר יעד להם הי"ת, עד שאין שלום אמר ד' לרשעים כאלה, והיתה חרב איש באחיו, כאשר סר צלו מעליהם, כמאה"כ "מי יקום לי עם מרעים" אפס חסדי ד' כי לא תמנו ולא כלו רחמיו, כי שלח לפניהם איש כלבבו, הוא אברהם בחירו, אשר צדק יקראהו לרגלו, כי הוא החל להורות לבני אדם לעשות צדקה ומשפט כבראשונה, ותקן גם מה שקלקל אדם ראשון במניעת שמעו לקול ד', כי בי נאמר "עקב אשר שמע אברהם בקולי" אז ירדה שכינת כבוד ד' שנית אל גלגל צדק, וכאשר בא יצחק פשט צוארו להשחט לכבוד ד' וסבב קול ד' קורא מן השמים "אל תשלח ידך אל הנער" המורה לכל בנו אדם, כי אין חפץ ד' בשפיכת דם האדם, אף כי יעשה לכבודו, ואף כי שנא שפיכת דם אחים בשאט בנפש, ונתקן על ידו מה שעות קין בקומו על אחיו ויהרגהו, ירדה השכינה לגלגל מאדים לעצור בידו ולמנוע חרבו מדם, וכאשר בא יעקב והורה את בניו ובני ביתו לעבוד אלקים אמת, ותקן בזה מה שקלקל אנוש ובני דורו ירדה השכינה לגלגל השמש אשר מדי צאתה ובואה בכל יום, תלמד ותודיע לכל הרואים והמסתכלים בה, כי יש בורא ומנהיג אחד אשר על פיו ילכו ועל פיו יבואו כל הברואים, וכאשר בא לוי אשר חרף נפשו למות לקחת נקם באנשי שכם על אשר עשו זמה ונבלה בישראל לעשות אחותו כזונה, והורה בזה לכל, כי תועבת ד' כל עשה זמה ותיקן בזה קלקול דור המבול, אז ירדה שכינת כבוד ד' לגלגל נוגה, כי מעתה ישלחו בני אדם רסן לתאותם לבלתי חבק חיק נכריה, כי אם לשמוח מאשת נעוריהם אשר הוכיח ד' להם, וכבוא קהת אשר לפי דעת חז"ל היה פרנס לישראל במצרים, ובכל זאת לא גבה לבו על אחיו, ולמדם לשאת בשובה ונחת עול מצרים הקשה ולבלתי המר דתם, למען הקל עולם מעל צוארם וללכת בגדולות כשאר אזרחי הארץ ותקן בזה קלקול דור הפלגה אשר ברום לבם וגאותם בנו עיר ומגדל, תחת כי אחיו בני ישראל בנו על פיו בשפלותם ובכניעתם, בעבור אמונתם, ערי מסכנות לפרעה, ירדה השכינה לגלגל כוכב לעצור בעדו שלא יסבב ריב ומדון עוד ביניהם ובין אביהם שבשמים, וכשבא עמרם אשר לדעת חז"ל לא בזה עצת בתו לקחת שנית את אשתו ולהוליד ממנה את משה מושיען של ישראל, וגמל בזה חסד עם כל ישראל, ותקן בזה קלקול אנשי סדום אשר חדלו מעשות חסד לרעיהם, ירדה השכינה לגלגל הלבנה הממהרת בהילוכה יותר מכל כוכבי השמים, להורות כי גם הי"ת ימהר ויחיש ישועת ישראל בשלחו חצי מכותיו במצרים מדי חודש בחדשו לחדשי השנה האחרונה שהיו במצרים, כנודע מדחז"ל בזה, וכאשר בא משה והראה אהבתו לכל בני אדם, כי לא לבד בעד אחיו העברי חרף נפשו למות להצילו מיד מכהו המצרי, כי אם גם בנות יתרו הציל מיד עושקיהם הרועים, ולא ירא לנפשו פן יקחו נקמתם ממנו, ותקן בזה קלקול נמרד אשר שחת רחמיו ולא זכר ברית אהבת אחים, בצוותו להפיל אוהבו אברהם אל תוך כבשן האש, אז ירדה השכינה עלי ארץ לשכון עוד כמקדם בתחילת הבריאה, בתוך בני אדם, ואף כי בקרב עמו ישראל, כי מעתה תמלא הארץ דעה את ד' ע"י לימודי התורה והיראה אשר הפיץ משה ע"פי ד' על פני כל הארץ, ובכל זה באר הרב ז"ל דברי המדרש שהחל בו "ארשב"נ בשעה שברא הקב"ה וכו', ועתה אבאר עוד קצת פרטים, ממה שיחייב השכל ויסכים הפרסום הוא שהאל ית' נושא העולם כלו וסובלו בכח בב"ת והוא מה שקיים אותו פי ה' ע"י הנביא באומרו (ישעי' מ"ו) אני עשיתי ואני אשא אני אסבול וכו' והי' מהמבואר כי הוא ית' אינו סובלו ונושאו על ידי משוש כאדם הנושא המשא אשר עליו או כעמוד הסובל הבית כי הוא ית' אינו גוף ולא כח בגוף אמנם יאמר שישא ויסבול על שני פנים. הראשון על דרך האדנות והשררה כמו הסבה אל המסובב שיאמר תשא המסובב וסובלתו ומניעתו. ועל זה הדרך יאמר שהרוכב נושא את מרכבתו. מצד שהיא נמצאת על אופן מציאות' והולכת על הדרך ההוא. הנה הוא באמת נושא אותה אלא שהיא נושאת בנוף שלו הנושא האדנות הנמצא בו. וכן יאמר שהאלהים ית' להיותו סבת הסבות כלם הוא נושא העולם כלו וכל הנמצאות אשר בקרבו מקטנם ועד גדולם. כי מציאותו יתברך המציאתם וכלם בעבורו וכמו שאמרו שוח"ט (תהלים צ') שהוא מקומו של עולם כי הכל בו ובעבורו. אמנם הפנים השניים היא על צד הדבוק וההשכלה דרך משל שאתה כבר תעמיד ותעכב איש אתך או תשא ותסבול אותו במה שתדבר אליו דברי חן ושיר או הלצה או שתנגן באזניו וכל שכן במה שתשכילהו דבר שכל ומדע אם הוא מאנשי החכמה ומזה המין. אלא שהוא יתברך על צד היותר משובח לבלי ערך. סובלו ומשאו את העולם בכלל אלא שהראשונים בזה הם השכלים הנבדלים רואי פני המלך היושבים ראשונה כי הם מתאחדים כמעט בהשכלתו ודבקים בזוהר מציאותו ועומדים תמיד לפניו. עד שכבר היו הגרמים דשמימיים עם היותם גשמים מתנועעים תנועה תמידית לרגלו בכח השכלת נפשותיהם כפי שהניחו החכמים. והם סבת כל שאר התנועות. ומאלה השני מינים מהסבל והנשיאות שאמרנו הורכבה גזרתם ז"ל באמרם (סוטה ל"ה.) שהארון נושא את נושאיו אם מצד שהארון הוא סבת מציאות הנושאים אותו כי לא היה הארון נשוא בעבורם אבל היו הם נשואים בעבורו. והוא הענין האחד שהוא נושא אותם בדרך הסבה *אמנם התנועה וכו' ור"ל מה שהיו הכהנים נושאי הארון יכולי' לעבור על פני ובתוך מי הירדן (כמסופר ביהושע ד׳:ז׳) היה רק בעבור שנפשם היתה דבקה בארון וכבוד ד' אשר חופף עליו, ר"ל שהיו יראים ושלמים אשר ע"כ זכו ונעשה להם נס זה לעבור בנהר ברגל, ועמם כל בית ישראל, אמנם התנועה אשר הם מתנועעים עמו על פני המים אל בזולת המקומות הוא מצד היות נפשות הנושאים ההם דבקה בארון הברית אדון כל הארץ שהוא הענין השני והיא היתה נסבה אשר נפח הש"י נשמת רוח חיים שכליים בגוף האדם שהוא ניצוץ מהשכלתו הנפלאה כדי שישכיל בו להעמיד ולקיים עצמיותו ולהתמיד עמו תנועות גופו בכל מה שימשך צרכו עד שיהיה הוא אצל תנועות גופו וכל הדברים הנלוים אליו כנפשות השמים עם תנועות גשמיהם והיסודות הנמשכים אחריהם. ויהיו עם זה תנועות כל המתנועעים מתחלתן ועד סופן כלן בכחו ית' אין זר אתו. ובמדרש (ש"ר פ' ל"ו) בד' דברים נכסף למעשה ידיו שנאמר (איוב י״ד:ט״ו) למעשה ידיך תכסף שהוא סובל את העולם שנאמר ואני אשא וכו'. וצוה את הכהנים שיסבלו את ארון הברית וכו' כמו שאנו עתידים לבארו בשער מ"ט ב"ה. והמשורר בראותו זה הענין הנפלא מתנועות גרמי השמים כלם ומתנועות היסודות והמורכבים מהם גם בתנועות האדם בכל ענינו היותן כלן בכחו וגבורתו ית' על האופן שאמרנו סדר בענין הזה מזמור מיוחד ביאר בו הענין כלו למי שמתבונן בו כהוגן וייחס בו הכרת זה לשרידים אשר ה' קורא והוא אומר:

74. _.34.1.5

    מזמור לדוד הבו לה' בני אלים הבו לה' כבוד ועוז (תהילים כ״ט:א׳). הנה שכיון דבריו אל בני אלים כי הם השלמים שביצירה ובדברי האבו' יתאר כן. ואמר שיתנו בשבחיהם לאל ית' שני מיני העלוי וההלול. האחד הכבוד הראוי מצד היותו ממציא כל הנמצאים וכלם כמראה הכבוד אשר ראינו שחייבה התורה להורים מצד מה שהם הורי' ויולדים האדם. והשני העוז והגבורה אשר לו להיות' כלם עומדים בכחו וגבורתו וכל מעשיהם ופעולותיהם אשר הם עושים שם הוא הי' עושה בעוזת עצמות מציאותו ורצונו. וכמו שאמר המשורר בפירוש (שם ק"ג) ברכו ה' מלאכיו גבורי כח עושי דברו לשמוע בקול דברו. ואחר שכלל בפסוק הראשון כוונת המזמור ועניינו התחיל לפרט הענין בכל מדרגות הנמצאים כלם אחת לאחת ומהגדולה החל ובקטנה השלים על הדרך שאמרנו כמו שאבאר. אמר הבו לה' כבוד שמו השתחוו לה' בהדרת קדש אמר כי השבח היותר מיוחד אליו יתברך והיותר מיוחס לכבוד שמו הוא מה שישבחוהו ויפארוהו בעולם המלאכים אשר למעלתם על כל זולתם מהנמצאים נתיחד עולמם להיות כארמון המלך אשר בו הכין מושבו ושם חביון עוזו והדרת קדשו. וענין השבח וההלול. הוא מה שמשתחוים לפניו מצד מה שמכירין בעלתן ואינם מכירים לעצמם שום מציאות וקיום רק במציאותו וחפצו ית' על כל אחד משני הפנים שאמרנו. ואחר שכלל בזה העולם הנבדל התחיל בעולם הגלגלים בזכרון תשע קולות כמספרן להורות כי אף שהמה גרמים גשמיים הוא ית' הסובלו הנושא והמניע אותם בקול מאמרו ואין שום אחד מהם שיעשה דבר מעצמו. ועל הראשון קרא ואמר קול ה' על המים, כבר נתפרסם בדברי החכמים ומנהג התורה האלהית בהשתמשה במלת מים לשום אותה כנוי אל כלל נמצאות ואם עליונות אם תחתונות וכמו שאמר הכתוב (בראשית א׳:ו׳) יהי רקיע בתוך המים ויהי מבדיל בין מים למים כמו שביארנו שם היטב שער שלישי מאמר שני. ועל זה הענין אמר בכאן קול ה' על המים על הגלגל הראשון החלק אשר אין בו ככב כלל ואמר שתנועתו הנמרצת הנמצאת בו בכל יום תמיד היא מקול גבורתו ית' אשר על צד השכלת נפשו כמו שאמרנו. ולפי שלא הורגש ממנו פעל אחר והיותו משולל מהככבים והצורות לא אמר רק על המים סתם: אמנם על הגלגל השני הקרוב אליו הוא הסובב עם כל המון צבא השמים מהככבים הקיימי' הכוללות אל י"ב מזלות אשר בחגורה *ושאר הצורות וכו' ר"ל שאר צורות הכוכבים אשר בדרום ובצפון הרקוע הרחק למעלה או למטה מאזור המזלות, המכוון רק בשמים מעל נגד אמצע הארץ וסביבותיה למטה, ר"ל ממעלה כ"ד וחצי למעלה מקו המשוה, לצד צפון, עד מעלה כ"ד וחצי, למטה ממנו לצד דרום, כי בגלגל השני הזה מלמעלה, הקרוב לגלגל היומיי, אשר הוא הגלגל הח' לדעת הקדמונים, אם נחשוב מיושבי ארץ ולמעלה קבועים כל הכוכבים השובתים, (עיין בביאורי לשער ל"א): ושאר הצורות הדרומיות והצפוניות אשר עליהם נאמר (שם ט"ו) אם תוכל לספור אותם אמר אל הכבוד הרעים ה' על מים רבים. אמר כי אע"פ שהם המונים מגופים נוראים אל הכבוד הוא ירעם עליו בכחו להניע אותם בכל אשר יתהלכו שם כפי הנזכר. והנה החליף הקול ברעם להוסיף קול עוז כפי אומץ הנמצאים ההם ורבוי' יאחר שדבר על שני אלו על זה האופן כמו שיאות להם דבר על ז' הגלגלים בעלי הככבים הנבוכים כל אחד לפי עניינו וטבעו המיוחד. ועל השלישי אשר בו הכוכב הנקרא שבתאי אמר קול ה' בכח. וזה למה שהוא מיוחד משאר הככבים כפי מה שכתבו החכמים בשיש לי כח וגבורה לעורר מלחמות ולהחריב ארצות ולעקר ממלכות ואמר שקול ה' הוא המניח אותו לעשות מעשהו זר מעשהו. ואין לומר כח ידו עשתה זאת: ועל הגלגל הרביעי אשר בו הככב הנקרא צדק אמר קול ה' בהדר לפי מה ששמוהו החכמים שהוא כוכב הרצון והאהבה והוא ירבה שובע ושלום בעולם שכל הבריות נראות יפות והדורות והוא משבית מלחמות ואמר כי מפיו ית' היתה זאת לתת במציאות וחכמת אדונינו הוד והדר לפניו. ועל הגלגל הה' אשר בו הככב הנקרא מאדי' אמר קול ה' שובר ארזים וישבר ה' את ארזי הלבנון. וזה מפני שהמציאוהו החכמים שנפקד מאתו יתברך להשמיד להרוג ולאבד בני אדם ולגרשם מארצם ולהגלותם לארץ אחרת. וגם להביא בצורת על הארץ רעב ושדפון ושרפת אש ורעמים ואבני אלגביש. והנה ייחס אליו שני הענינים האלו ושם האחד משל אל השני. ועל האחד אמר כי כאשר יפיל אבנים גדולות וברד אש וגפרית וכל חלקה טובה יכאיב וכל ארזי הלבנון ישבר על פי ה' הוא עושה. ועל השני אמר וישבר ה' את ארזי הלבנון ירצה שכאשר ישמיד ויהרוג נכבדי ארץ ואציליה מנכיה ושריה או יגרשם ויטרידם ממעמדת וממצבם יהרס' הוא ית' הגוזר עליהם והמקיים. ועל זה הענין אמר וירקידם כמו עגל לבנון ושריון כמו בן ראמים כי האנשים הגדולים אשר גובה להם ויראה להם כהרים הגבוהים הידועים בעול' לבנון ושריון. עוקר אותם ממקומם וישלחם מעל פני כל הארץ נעים ונדים ואין מאסף. ועל הגלגל הששי הוא אשר בו השמש אמר קול ה' חוצב להבות אש מפני שהפועל המיוחד והיותר מפורס' ממנו הוא החום הגדול המורגש בכל העולם בקו ניצוצי מאורו כמ"ש (תהילים י״ט:ז׳) ואין נסתר מחמתו. והוא שהוא חוצב להבות אש אשר בחומם יתהוו כל ההויות במאמרו יתברך. ועל הגלגל הז' אשר בו הככב הנקרא נוגה אמר קול ה' יחיל מדבר מפני שלפי דעת החכמים היא מחדשת בעולם שמחות אהבות זווגים וחופות חתנים והיא גם כן מגדלת ומקשרת כל הצמחים למלאת פני תבל תנובה לזה אמר שקול ה' בה יחיל מדבר מלשון (ישעיהו ס״ו:ח׳) היוחל ארץ. (שם נ"א) שרה תחוללכם. והולידה והצמיחה הן זרע אדם ובהמה הן זרע השדה וכמו שאמר הכתוב (שמואל ב כ״ג:ד׳) מנוגה ממטר דשא מארץ. ועל הגלגל הח' אשר בו הככב הנקרא ככב כשם מינו אמר יחיל ה' מדבר קדש מפני שזה הככב סוגל להיות חרב פפיות בידו וריב לשונות בכחו לשלח מדנים בין אחים ולחרחר בין איש ובין רעהו הפליג בו המליצה והמשיל לומר. יחיל ה' מדבר קדש כי הוא הידוע אשר רבו בני ישראל אל ה' כמ"ש (במדבר כ״ז:י״ד) הם מי מריבת קדש. ואמר כי כאשר על פיו יהיה כל ריב וכל נגע כי ה' יריב ריבם. ומפני שזו כחה להשמיע קולה כנחש אין קול ענות גבורה אין קול ענות קדושה *לא ייחד בה קול אליו ית' וכו', ר"ל יען כי פעולת כוכב זה הנקרא מערקור הוא לדעת הקדמונים, לשבב חימום דם בני אדם, ולהעלות חמתם באפם, עד שיהיו נוטים עי"ז בהתרגום לחרחר ריב ולשלח מדון בין אחים, אשר מכל זה לא תצא שום פעולה טובה, לא רצה הכתוב לומר כי בקול ד' אשר ישמיע על הכוכב הזה יעשה זאת. אבל פעולות שבתאי לעורר מלחמות (לדעת הקדמונים) ופעולת מאדים להשמיד ולהרוג אף כי שתי אלה נראות רעות, בכל זאת תסבינה לפעמים רב טוב, כי תכלית המלחמה הוא השלום, ונקמת ד' בעושי עולתה תסבב כי כל הרואים אותה לא יזידון עוד לעשות הרע בעיני ה"ית, אבל מריב ומדון מצה ולשון הרע, רק רעות תצמחנה לחברה האנושית, וע"כ אף שאמר הכ' לפי' הרב קול ד' בכח, להורות על פעולות שבתאי בשליחותו, וקול ד' שובר ארזים על פעולות מאדים לא רצה לומר "קול ד' יחיל מדבר קדש" המורה על פעולות כוכב, לפי' הרב ז"ל, לא ייחד בה קול אליו ית' מפני הכבוד. והנה על הגלגל הט' אשר בו הלבנה אמר קול ה' יחולל אילות וכו'. מפני שנודע מטבעה וכחה כי היא הממהרת להוליד האדמה ולהצמיחה כאילה זו הממהרת אורחותיה דכתיב (נדרים ל"ג) וממגד גרש ירחים לזה אמר שקול ה' בה יחולל אילות ויחשף יערות כי היער כאשר עציו גדולים וגבוהים הרבה הוא חשוף ונראה למרחוק דכתיב (יחזקאל י״ט:י״א) ותגבה קומתו על בין עבותים וירא בגבה ברוב דליותיו או שהוא לשון חשופת שת וגלוי ערוה מלשון (חבקוק ג׳:ט׳) עריה תעור. נמשך אל מה שאמר יחולל אילות כי הוא על ענין אחד ואמר עליו ובהיכלו כלו אומר כבוד מפני שזה הככב הוא מיוחד בין שאר הככבים להראות פעולותיו לעיני החכמים לעבור בכל חדש במחנותיו על כל המזלות כלם ועל כל חלקי צורותיהם אשר עם זה *ועם הבטתו וכו' ר"ל שתנועת הירח סביב הארץ בכל חודש עם הצטרפותו לשאר כוכבי לכת אשר על פניהם יעבור, ולעומתם יעמוד במצבים שונים, ואשר עליו יפעלו גם הם בתנועתם, הוא יסבב כמעט כל מקרי הארץ הטבעיים המתחדשים לבקרים, כמו שנודע זה גם מכמה חלאי העור, אשר לפי קוטן או גודל אור הירח בימי החודש, כן ירבו וכן ימעטו בחזקתם, גם עליית וירידת המים בימים פעמים בכל יום, מסובבות מתנועות הירח כנודע. ועם הבטתו אל שאר הככבים הנבוכים ומצבו עמהם הוא מעורר כל חדושי העולם וקורותיו. והנה הבקיאים בזה ומרגילים להביט פעולות ה' אלו ומעשה ידיו יכירו וידעו את כבודו ואת גדלו במה שעשה הכל בתבונה וחכמה עצומה לטוב העולם ותועלתו כמו שעל המעלימים עינים ממנו אמר (ישעיהו ה׳:י״ב) ואת פעל ה' לא יביטו ואת מעשה ידיו לא ראו וכמו שאמר המשורר (תהילים כ״ח:ה׳) כי לא יבינו אל פעולות ה' ואל מעשה ידיו וכו'. ולסגולה זו המיוחדת אל זה הככב אמרו בהיכלו כלו אומר כבוד: ואחר שהשלים מה שרצינו אליו בענין אלו הנמצאות הנפלאות הן בענין מציאותם וקיומם ובהתמדת פעולותיהם דבר בפלאי היסודות המתנועעים לרגלם. ואמר שעם היותם שפלים נמצאים ומשתנים הנה הם אינם נמצאים זולתו ית'. אבל שכחו ית' הוא המעמידן והמוציא לפועל כל מלאכתו. ואמר ה' למבול ישב וישב וכו'. קרא להמון הנמצאות אשר נתהוו מהרכבת היסודות ועירובן מבול כי שם בלל ה' היסודות הארבעה. ומבלילתם ועירובן הוציא כל מיני הנמצאים וחלופי מזניה' וחלופי חלופיהן. ולסבה זו נראה שנקרא זה העולם תבל כי ענין הויותיו ותולדותיו כלם תבל הוא. ואמ' כי הוא ית' למבול זה ישב והוא הנותן כח בגרמי' השמימיים הנזכרים על הדרך שאמרנו להניע היסודות ולמזגם להכינם לקבל צירתם. ומפני היות אלי הנמצאות מהיסודות הווים ונפסדים אמר וישב ה' מלך לעולם כלומר שאין יחס בזה בין הפועל והמתפעל כלל כי הוא המלך הקיים והנצחי אשר ממנו ימשכו להם העמידה והקיום הנמצא בהם כפי כללותם. אמנם האפיסה וההעדר יבואו להם מפאת עצמם וזה מה שרצהו הרב המורה בזה בפ' י"א ח"א בשתוף ישיבה ועד כאן מה שסדרו המשורר מהענין הנפלא אשר זכרנו אשר עליו יאמר שהוא יתברך נושא העולם וסובלו וכי הוא המעמידו ומניעו תמיד בכח בב"ת אם על צד הסבה ואם על צד הדבוק וההשכנה שהם שני האופנים אשר ביארנו *אמנם וכו' ר"ל שרק בתנאי זה רצה הי"ת לקיים עולמו אם ישמרו בני אדם שהם ברואיו המשכילים, חקי המוסר והמישרים אשר הטביע ד' בקרב לבם ושכלם. ע"כ כאשר הפרו עשרה דורות שמאדם ועד נח חקי המוסר האלה, ולא הלכו בדרך אשר רצתה להנחותם, ההשכלה האלקית הביא ד' את המבול לעולם, ונשתנו סדרי בראשית. אמנם לפי שהיה חוזק זה הקיום וחולשתו הוייתו והפסדי כפי חוזק זו ההשכלה או חולשתה עד שכבר היה מה שהיה מהעשרה הדורות הראשונים אשר נתבטלה ההשכלה מהם בשיעור שנפסדו להם סדרי בראשית ונמחו מן העולם כמו שכתבנו בפרק ניגון עולם אשר בשער י"ב. ואף גם זאת כי הדורות השניים היה להם צד קיים והעמדה כמי שכתבנו בשער ההוא הנה סיפר מהם מה שהשחיתו התעיבו אח"כ בדור הפלגה ואנשי סדום ובימי נמרוד בענינים מתחלפים שכללו כל ההפסדים אשר נמשכו אחריהם לדורות עולם עד שכבר היה הספור התוריי הכולל אותם הדורות ואם קצר הוא כולל כל מה שעתיד להמשך ממנהגי האומות עד סוף כל הדורות שכלם נמשכו אחריהם ולא נטו ימין ושמאל. וכאלו נתאחדה הסכמתם להפסיק חוט הקיום הנמשך מההשכלה ההיא ולהחזיר העולם תוהו ובהו אלא שאחר שהגיע הספור התוריי אל סוף הדורות ההם שהיו חזית ותמונת כל האומות העתידות אשר יחוייב ממנה. גם הפסק החוט והתומטטות העולם בכללי. אחז הספור בהגדת החלק מהאנשים אשר נתחזק בידם זה החוט והיה השתדלותם לתקן עולם במלכות שדי: והתחיל מענינו של אברהם אבינו אשר הי' בימי הדור האחרון מהדורות שנתחקו בהם כל הדורות העתידים המקולקלים ונמשך באבות עד יעקב ובניו אשר ירדו למצרים שבו נכלל הספר הקודם והיו שם עד שהופיע האור הבהיר המפורסם והמשובח שבמין האנושי הוא משה אדוננו אדון כל הנביאים שהוא השלים ענין זאת ההשכלה וההדבק האלהי לא בעצמו לבד ככל אחד מהשלמים הראשונים אבל הספיק לשתף עמו כלל המציאות או חלק גדול ממנו. כמו שנתפרסם הענין בהנתן משמים על ידו תורה אלהית בו יוכלו כלל אנשים וכתות המוניהם להשתתף עמהם לעמוד על נפשם ולהתקיים עולם מלא על ידם כמו שיתבאר שם במקומו שער מ"ד בעזרת האל. והוא מה שחתם המשורר המזמור הנכבד ההוא ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום לומר שאם כבר נחלש החוזק אשר בו נושא העולם ביד הדורות ההם אשר הם דוגמת כל הדורות הבאים אחריהם הנה הוא יתברך נותן עוז ותעצומות ביד עמו הנוחלי' תורתו תורת אמת להחזיק במעוזם בענין בו יושלם שלומם וטובתם בתמידות על דרך שהוא נותן שלום במרומיו ע"י השכלת' הפשוט' אשר בה התדבקו בו ויתקיימו לפניו. ולזה היה מעלת הספיר הזה אשר התחיל ממנו זה הספור מעולה מאד למה שמניד בו ענין הוית זה האיש האלהי ואופן תולדתו בימי המלך העריץ אשר חשב למחות שם ישראל מהיות עוד גוי מצויין בארץ. ומה שהי' מהתחלת ענייניו ויושר לבבו וגודלו והוכיחו אדם אחריו ולקנאתו לעמו ואלהיו עד אשר נתרצה האלהים לגאול עמו על ידו מיד מלך קשה ומיד אומה קשה אשר נתפרסם על ידו ממציאותו יתברך ויכלתו והשגחתו במציאות העולם והנהגתו מה שנשתקע בכל הדורות המקולקלים ההם אשר כן עברי כנזכר ולא ישכח עוד לעד לעולם. ועל זה הענין הנפלא אמרו חז"ל באותו המאמר המעולה שזכרנו שהאל יתברך נתאוה שתהיה לי דירה בתחתונים כמו שהיתה לו בעליונים ואיך יהיה זה אם לא בשתהיה שם השכל האלהי. בו יתקשרו העולמות להחשב כלם מעון אחת לשכינתו יתברך שמו. ולזה מה שהצליח לאדם בשכלתו על כל הנמצאים השפלים ולמדו חכמה ומוסר באומרו (בראשית ב׳:י״ז) ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו כי ביום אכלך ממנו מות תמות. והכוונה שלא יסיח דעתו אל העניינים הזמניים רק אל הטוב מהם לא אל הרע גם שישמור זה החק בעניינים העיוניים כי פרי העץ ההוא הוא נחמד למראה ומועיל במעט טעמו אמנם הוא ממית במאכלו כמו שכתבנו יפה בשער ז' הוא שער הגן. והנה אדם לא אבה לשמוע ועבר ונתרחק מדרך השכל ונדבק בפתיות הבהמי אשר בו כרוך המית. והנה לזה סלק שכינתו מהארץ כי כלם פגרים מתים אמנם היתה השכינה בכלל הכדורים השמימיים לשתי הסבות שזכרנו ראשונה. בא קין והרג את הבל ונעשה זדוני איש הדמים וחבל את העולם. לזה סלק הש"י שכינתו מגלגל הלבנה מהצד ההוא שנעשה לפרנס העולם כי שני אנשים היו בעולם. האחד ממית והשני מומת. ולמי יחפוץ להכין תבואות ארץ וממגד גרש ירחים: בא אנוש והיו דורו עובדי ע"א והכניסו דוגמת קטטה ותחרות באלהות. לזה נסתלק מככב אשר בו כחו ומלאכתו כלומר שיצליח בפעולתו זאת להכניס ביניהם שנאה ותחרות לבטלם ממחשבתם. באו דור המבול שהיו חוטאים בזמה והשחתת דרכם ונסתלק מנוגה שמלאכתו היא זווגים וחבורי חתנים לומר שנשחתה מלאכתו. בא דור הפלגה שבנו מגדל מגובה וגודל לבב לומר הבה נבנה לנו עיר ומגדל וראשו בשמים ונסתלק מגלגל חמה שהוא ככב המלכים והגדולים לומר אי אפשי בהם. באו הסדומיים צרי העין על חבריהם לגמול להם שום חסד כמו שהעיד עליהם יחזקאל ושלות השקט היה לה ויד עני ואביון לא החזיקה (יחזקאל ט״ז:מ״ט). ונסתלק מגלגל מאדים כלומ' לשלח אפו יומם וחצי כחו בהם ולהמטיר עליהם אש וגפרית ורוח זלעפות. בא אמרפל הוא נמרוד אשר רדף את אברהם עבד השם אוהבו ודכא לארץ חיתו ובקש לטרדו וכל חביריו החזיקו בידו לזה נסתלק מגלגל צדק ועלה אל גלגל שבתאי כלו' שאסף שלום צדקו מהם וישלח להם חצי שבתאי ויהרגו אלו לאלו: הנה שסדרו מדרגות ההסתלקות מהעול' ומהגרמים אשר פרנסתם נפקדת בידם לענין תקון העולם ותועלתו כפי חולשת הדורות בהתחזקם בדרכי השכל אשר הוא הענין המשותף בין עליונים ותחתונים שבו תלויה העמידה והקיום התמידי להם עד שכמעט פסקה ההשגחה מהם לגמרי כמ"ש מי יקום לי עם מרעים מי יתיצב לי עם פועלי און לומר שאי אפשר אל ההתיצבות והקיום באנשי רשע בדעות ובפעולות: אלא שמעתה התחילו לסדר ענין הירידה ואופן החזר' במעלות אשר ירדה ואמרו מה עשה קפל את כל הדורות הראשונים והעמיד לאברהם כיון שעמד וסגל מעשים ירד מז' לו'. הכונה כי האל ית' כאלו במדת טובו העלים עין מדעת כל הדורות ההם וכבש אותם במקום שלא יזכרו ולא יפקדו והחזיק בידו של אברהם אבינו. ותקן מה שחטא אדם הראשון לחוטאים במה שלא עמד על מצות בוראו אשר צוהו לאמר לא תאכל מהמוזהר. וכמו שנאמר עליו (בראשית י״ח:י״ט) כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו וכו'. ונאמר (שם כ"ו) עקב אשר שמע אברהם בקולי וישמר משמרתי וכו' יען זאת ירד ירידה ראשונה. וחזר לצדק לתקן עניניו של אברהם על דרך ההשגחה הנאותה לו כד"א (ישעיהו מ״א:ב׳) מי העיר ממזרח צדק. יקראהו לרגלו וכו'. וכמ"ש ז"ל סוף (שבת קנ"ו). מאי דעתיך דקאי צדק במערב אנא אחזרנא לי' וכו'. וכל הפרשה ההיא מדברת בעניניו עד אומרו (ישעי' שם) אף תמכתיך בימין צדקי. בא יצחק ותקן החטא השני אשר חטא עליו קין כי הוא הביא צוארו לשחיטה לקבל מצות קונו הפך ממה שעשה קין שהרג אחיו וחשבו לית דין ולית דיין. ולזה ירד ירידה שניה אל גלגל מאדים לתת קול ה' בכחו שהוא להשמיד להרוג ולבטלו ממנו כמ"ש (בראשית כ"ב) ויקרא אליו מלאך ה' מן השמים ויאמר אל תשלח ידך אל הנער ואל תעש לו מאומה וכו'. בא יעקב ותקן מה שחטאו דור אנוש בחטא העבודות הנכריות. כי הוא אסף את בניו לקבל עול מלכות שמים שלמה עד שאמרו הבנים שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד. והוא ענה אחריהם ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד כמו שכתבנו בשער הקודם. בעבורו ירד ירידה שלישי וחזר לגלגל חמה כי הוא ככב החכמה ויושר האמונה כי שם ביתו. והוא סמכו כמ"ש עליו (שם ל"ז) והנה השמש והירח ואחד עשר ככבים וכו'. ואמרו ז"ל (ב"ר פ' ס"ח) כי עליו נאמר כי בא השמש. בא לוי ותקן מה שעותו אנשי המבול בחטא הזמה כי הוא מבואר ממעשה אחותו. כמה הרחיק ענין הנבלה ההיא עד שנסתכנו עצמם לגדור פרצת הזנות מעל הארץ, וכמו שאמרו (בראשית ל״ד:ל״א) הכזונה יעשה את אחותנו. יען זאת ירד ירידה ד' וחזר לגלגל נוגה שהוא הככב המיוחד אל ענין הזווגים והחבורים לומר שכבר נתקן ענינו על ידו: בא קהת ותקן מה שחטאו דור הפלגה שאמרו הבה נבנה לנו עיר ומגדל וראשו בשמים להמרות עיני עליון בזדונם וגובה לבם. אמנם קהת היה ראש ופרנס בישראל במצרים אשר קבלו עול מלכותו. ויבן ערי מסכנות לפרעה וכו' ובכל זה לא שנו את שמם ולא המירו דתם. ולזה ירד ירידה ה' וחזר למדבר קדש הוא ככב כדי לגעור בקולו עליו שלא ירגיל מנהגו ביניהם לרגל באהליהם ולהכניס רוח ?טועים בתוכם להחלק לבבם מאביהם שבשמים ועל דרך שנאמר במתי מדבר (תהילים ק״ו:כ״ה) וירגנו באהליהם: בא עמרם ותקן מה שחטאו סדום אשר לא זכרו עשות חסד עם רעיהם עם שום דבר מה שיועילו למו ועמד הוא וגמל חסד עם כל ישראל לשמוע בקול בתו להזדרז לעשות לאשתו זווגים שניים אחר שפירש ממנה כדי שתהר ותחיל למשה מושיעם ממצרים ומנהיגם בכל ענינם אשר נאמר עליו (דברים ל״ג:כ״א) צדקת ה' עשה ומשפטיו עם ישראל. לזה ירד ירידה ו' וחזר אל גלגל הלבנה שהוא הממהר בתנועתו מכל גלגלי ככבי לכת כלומר כי הנה הוא רוכב על גלגל קל ובא מצרים חדש בחדשו במכה מתחדשת לכל חדשי השנה למהר את הקץ להושיעם ולהוציאם אל היערות והמדברות אשר שם קבלו את התורה ונעשה בו את המשכן אשר ירד עליו ה' בענן. ובהיכלו כלו אומר כבוד: בא משה ותקן מה שחטא אמרפל הוא נמרוד במה שרדף אחר אוהבו ובקש להמיתו כי הוא נגש אל ה' בכל לבבו ואוהב אוהביו ועבדיו ומסר נפשו עליהם כמו שעשה בתוכח' הרשע בהריגת המצרי והצלת בנות יתרו מהרועים שהיו ענינים כוללים ומורים על שלמות האדם מכל צדדיו אשר עליהם יאות להמנות פרנס ורועה נאמן על עם ה' כמו שיבא. תחת זאת ירד ירידה ז' וחזר' שכינה לארץ כבראשונ' אחר שנולד הרוע' אותם דעה והשכל אשר ע"ז נאמר י"י למבול ישב וכו' י"י עוז לעמו יתן י"י יברך וכו'. וכמו שאמרנו ראשונה כי בזה נתקן עניינו של נחש הקדמוני וכמו שאמרו (יבמית ק"ג:) ישראל שעמדו על הר סיני פסקה זוהמתן. ועם זה נתבאר המאמר הנכבד לרגל כונת המזמור הנעלה ביאור נכון ומסכים לפי כונתנו. וכבר נסינו לבאר בענין הירידות שתהיה הירידה בעבור אברהם לתקונו מה שחטא אמרפל. ובעבור יצחק לתקונו מה שחטאו אנשי סדום. ובעבור יעקב לתקונו אשר חטאו דור הפלגה וכן כלם עד שיהיה ענין העליה והירידה בגלגל האחד בעצמו. והיה עולה בידנו. אלא שמה שכתבנו הוא יותר נכון ויותר רחב לפי עניינם. וכבר נשלם בזה מה שרצינו אליו בזה השער לבא בה אל ספור התחלת זה הספר אשר בבחינת סדורי כללות ההנהגה אשר זכרנו ענינם היה ראוי שיקרא ספר הגאולה כי מלבד מה שיסופר בו מפדות ישראל מיד מצרים הגוי המר והנמהר אשר הוא דבר הכרחי להשלים הבחירה האנושית שעליה נקראו אדם עם ה' אלה ולא זולתם כמו שאמר (שמות ג׳:ח׳) וארד להצילו מיד מצרים ולהעלותו אל ארץ טובה לומר כי בצאתם מן הגלות ההוא המכניעם והמטרידם מהיכולת ובתתם בארץ טובה ורחבה שיהיו רשאים ושליטין לעשות כרצונם הנה בשתים אלה תושלם בחירתם ויבחנו שם אם יעשו הטוב והישר כאשר יצוה ואם יחדלו. הנה על כל זה הוסיף לתת גאולה בארץ בחדש בה דבר חדש ונפלא זכרון לכלם יהי' בו ירצה הש"י לשאת אותה ולסובלה ובו תתנחם מהדורות ההמה אשר בעבורם לא תוכל שאת כמו שיבא *ואולם וכו', תוכן כוונת הרב בזה הוא, כי מרע"ה הי' היותר ראוי מכל בני אדם להעשות שליח הי"ת לגאול את ישראל מיד מצרים ולהיות בישורון מלך, ולבאר זה הקדים ואמר, כי כמו שכל אמצעי צריך להיות מסכים ומתקבל עם התכלית הנרצה אשר יושג ממנו, כן צריך להיות השליח מסכים בטבעו עם המעש' אשר יושלח לעשותו, וד"מ וביאור אמר הרב ז"ל, כי לפי דעת האומר שעץ שהורה ד' למשה להשליך אל המים להמתיקם הי' מתוק, הית' הרפוא' טבעית, אבל לדעת האומר שהי' מר הית' הרפוא' רק נסיית יען שהאמצע לא הסכים בטבעו עם התכלית, וכמו כן הי' הדבר בשני בני אדם, שנבחרו להיות שלוחי הי"ת ללחום מלחמת ד' ביד ישראל, כי גדעון הי' מסכים לשליחותו זאת, כאשר נראה, כי מדי נראה אליו המלאך, ודבר עמו בנתינת ישועת ד' בעמו על ידו, הסיח דעתו מתועלת עצמו הפרטי, ולא שם לבו עוד אל תבואתו אשר הי' דש בגורן להניס מפני מדין והי' כל השתדלותו לשחר רק טובת עמו הכללית, תחת כי שאול בלכתו לקחת נקם ה' מעמלק האכזר אויב עמו אשר הצר לנו מימי קדם, חמל על מיטב הצאן ועל שאר הבזה למען בצוע בצע, אשר מכל זה נראה כי לא הי' מסכי' כראוי עם השליחות שנבחר אליה, אחרי שהשגיח יותר על השגת תועלת עצמו בשליח ידו בבזה מעל מצות אלקיו להחרים רכוש האויב, והנה להשגת התכלית שיונהג העם בצדק ומשפט, ובאופן הנרצ' בעיני הי"ת, צריך להיות המלך או השר אשר יבחרהו ד' להיות שליח ואמצע לזה, בעל שלש מעלות, האחת כי יהי' אוהב משפט ושונא כל עול בכל מעשיהו, הב' שיהי' בעל רחמים, חונן וחומל על עמיתו, ואף כי על העניים והאומללים הנתונים תחתיו, הג' שיהי' משתדל תמיד לעצור גם כפי יכלתו ביד כל מעול וחומץ זולתו, ולבלתי הכיר פנים לו, אף אם שר או שוע הנהו, או מדאגה בדבר פן ידחה עליו רעתו, וכל אלה ג' מעלות הזכיר המשורר במלך המשיח, אשר יבחרהו ד' להקימו על עמו באמרו "ישפוט עניי עם, יושיע לבני אביון, וידכא עושק" ושלשתן היו ג"כ במשה, כי בקנאתו לאחיו העברי המוכה על לא חמס בכפו, הכה את מכהו המצרי, והשליך בזה את נפשו מנגד לדכא עושק, ולא חש על הרע המגיע לו כאשר יודע הדבר אל המלך, ובהוכיחו ביום השני את הרשע המכה את אחיו על פניו דרכו, הורה כי אוהב משפט הנהו, ותועבת נפשו עולת', ובהצילו בארץ נכרי' את בנות יתרו מיד הרועים וישק את צאנם, הורה לכל, כי מדת החנינ' והחמל' על העשוקים מבני אדם אף כי נכרים ומוזרים המה לו, קוננה בנפשו הטהור', ע"כ לו לבדו נאוה הכבוד להבחר מאת הי"ת להיות גואל ישראל בעזרתו ית', ורועה נאמן לעדת ישורון. ואולם מה שאמרנו שנמצאו. בו במשה אדוננו המוריד שכינתו ית' לארץ השלמות הטבעיות אשר היה עליהם ראוי להיותו רועה ושליח נאמן אל המעשה הגדול ההוא הוא מבואר מאד לפי השכל. וזה שאנחנו כשנשים שום דבר לאמצעי בינינו ובין אי זה תכלית הנרצה הנה הוא מבואר שכל עוד שיתקרב טבע האמצעי אל טבע הענין ההוא התכליתיי יהי' יותר נוח ויותר קרוב להגיע כמו שהוא מפורסם בהגעת החום והקור וזולתם מהאיכיות ע"י הדברים התרופיים שתניח' מלאכת הרפואה. וכבר אמר הכתוב (שם ט"ו) ויורהו י"י עץ וישלך אל המים וימתקו המים י"א שהי' עץ מתוק וי"א שהי' הרדפני (מכילתא בשלח שם) והנה הכונ' הראשונ' היא הנאותה לפי הטבע. אמנם השנייה לפי הנס. וכן הוא הענין באיזה שליח שישתלח לאיזה שליחות כל עוד שתהי' לו תשוקה וחפץ טבעי מצד עצמו אל כונת המשלח ואל הגעת תכליתו יהי' ענין השליחות ההוא יותר נאות אליו וכל מה שתתחזק ביותר זאת התשוקה יתחזק יותר כח האותות להיותו הוא השליח המיוחד לזה מכל זולתו. צא ולמד מגדעון בן יואש כאשר בא אליו מלאך י"י ויאמר לו י"י עמך גבור החיל (שופטים ו') הנה השיבו ויש י"י אתנו ולמה מצאתנו כל זאת ואיה כל נפלאותיו וכו' ועתה נטשנו י"י ויתננו ביד מדין. נתבאר כי הענין ההוא אשר עליו נראה אליו המלאך ההוא והוא לתת ישועת י"י בעמו מיד המדינים היה ג"כ חקוק בלבו מאד עד שהסיח דעתו מדרוש התועלת הפרטי אל עצמו מהצלת תבואותיו מפני מדין אשר היה עוסק בהם ופנה לבו לקנאת הצער הכללי והצלתם אם למענם ואם למען כבוד שמו הגדול. מה נאמר אחריו (שופטים ו') ויפן אליו י"י ויאמר לך בכחך זה והושעת את ישראל מיד מדין ראה שלחתיך. אמר שילך בכחו זה הנודע מפעילותיו כי ודאי הוא האמצעי הראוי והנאות להושיע את ישראל מיד מדין והוא אומרו ראה שלחתיך כלומר זכית בשליחותך והלך והצליח. אמנם היות ההפך כאשר נתחלף טבע השליח מהענין המבוקש בשליחותו הוא מבואר ממלחמת עמלק על ידי שאול כי כונת הש"י לערוך עמהם מלחמה באכזריות חמה ושלא לחמול ביום נקם כמ"ש והמתה מאיש ועד אשה מעולל ועד יונק משור עד שה מגמל ועד חמור (שמואל א ט״ו:ג׳). והוא נטה מכונה זו אל הדעת ההמוני כמ"ש (שם) ויחמול שאול והעם על אגג ועל מיטב הצאן והבקר וכו' ולא אבו החרימם וכל המלאכה נמבזה ונמס אותה החרימו ורצה שלא חבל מעשה ידיו בשליחותו רק בשיעור מה שנתחלף לבו להיותו שלם עם אלדיו בו. ולזה בקש השם איש כלבבו אשר היה שלם עמו בכל לבבו ובכל נפשו בכל מה שיעש' בעבודתו כמו שנא' עליו בשלמה (מ"א י"ד) ולא היה לבבו שלם עם ה' כלבב דוד אביו. ודרך כלל אמר הלא משנאיך ה' אשנא ובתקוממיך אתקוטט תכלית שנאה שנאתים לאויבים היו לי (תהלים קל"ט). יאמר שהוא מתאחד תשוקתו ורצונו ברצונו ית' עד שהוא אינו שונא שונאי ה' כמי ששונא לאויבי אוהבו ושונאיו שהוא בשניות אליו אלא כמי ששונא לאויביו ממש שהיא תכלית השנאה והאיבה והוא מבואר. והנה במלך המשיח זכר המשורר שלש מעלות אלדיות ואמר שבעבורם זכה לשימנה לפקיד ונגיד ומציה על פרנסת העולם באותו שיעור מהגדולה והכבוד אשר ידובר בו. אמר ישפוט עניי עם יושיע לבני אביון וידכא עושק (תהלים ע"ב) אשר לפיהן אמר להלן שזכה בשלש מעלות כנגדן והם מה שאמר לפניו יכרעו ציים וכו'. מלכי תרשיש ואיים וכו' וישתחוו לו כל מלכים וכו'. ביאר שם היחס אשר לכל אחת מההצלחות האלה עם אלו המדות המעולות אחת לאחת בג' פסוקים רצופים להם. כי יציל אביון משוע כו' יחוס על דל ואביון וכו' מתוך ומחמס וכו'. ירצה יאות שיכרעו לפניו ציי' ויפלו אויביו תחת רגליו יען כי הציל אביון משוע במדתו המעילה הראשונה שזכר והוא ישפוט עניי עם כי באמת מי שהוא זהיר במשפט ה' יעשה משפטו ודינו. אמר דוד (תהילים קי״ט:קכ״א) עשיתי משפט וצדק בל תניחני לעושקי. והנה יהושפט מלך יהודה אשר נזהר מאד בדבר המשפט כמפורסם מענינו. אמר (ד"ה ב' כ') אלדינו הלא תשפט בם כי אין בנו כח לפני ההמון הרב הזה הבא עלינו ואנחנו לא נדע מה נעשה וכו', וכן עשה הש"י משפטו ודינו בתת אויביו תחתיו כמוזכר שם: וכן יאות לו שמלכי תרשיש ואיים מנחה ישיבו וכו'. תחת אשר יחוס על דל ואביון במעלה השנית שאמר עליה יושיע לבני אביון כי המעולה אשר יקרה בעיניו נפשות אביוני עמו ראוי שתתיקר נפשו מאד בעיני הגדולים וינשאוהו במתנות ותשורות וירוממוהו מעל ראש. וגם שישתחוו לו כל מלכים וכו'. כנגד מה שיגאל נפשם מתוך ומחמס במעלתו השלישית שנאמר בו וידכא עושק כי כן ראוי להשתחוות לו כל מלכים ולהכנע לפני זה האיש המעולה גדול לבב ואמיץ כח להכניע זדים ולאבד עושי רשעה: הנה שנתחברו הג' מעלות האלו היקרות ושכרן בצדן באלו הז' פסוקים על נכון ומתוכן נכיר כוונת הכתוב בספור הזה אשר אנחנו מכוונין לבא אל ביאורו במה שסדר אלו המעלות עצמן במשה אדוננו בזו אחר זו. הראשונה במה שיצא ביום הראשון אל אחיו וירא בסבלותם וירא והנה איש מצרי מכה איש עברי מאחיו: ויך את המצרי וכו'. הרי וידכא עושק כי קנא בחמס הנעשה ולא יכלה נפשו לסבול: והנה ביום השני כשאמר לרשע למה תכה רעך הרי ישפוט עניי עם כי הבט אל עמל לא יוכל ורצה לתת רסן המשפט על פני הרשע המרים יד על חבירו. ולזה מ"ש ליה מי שמך לאיש שר ושופט עלינו: והנה במה שנאמר ויבאו הרועים ויגרשום ויקם משה ויושיען נתבאר ענין יושיע לבני אביון: והיה ספור אלו הענינים הנכבדים אשר באו לידו להודיע לבעלי הלב כי מצא האלדים איש כלבבו לעשות את המעשים האלה עצמם על יד ההשגחה האלדית אם לעשות משפטים במצרים הרודים בעמו ובנחלתו בפרך והמכים אותם בכל מכה ואם להושיע עם עני ואביון משופטי נפשו: ואם לתת להם תורה ומצות בה יתנהגו על היושר האלדיי בכל עניניהם ומי כמוהו ראוי לכל המעשים האלה זולתו. והוא מה שא"ל הש"י (שמות ג׳:ז׳) ראה ראיתי את עני עמי אשר במצרים ואת צעקתם שמעתי מפני נגשיו כי ידעתי את מכאוביו. ועתה לך ואשלחך אל פרעה והוצא את עמי וכו'. דוגמת מה שנאמר בגדעון לך בכחך זה והושעת את ישראל מיד מדין ראה שלחתיך כי מהפעולות הנזכרות יודע כחו הגדול בענין השליחות הגדול ההוא מאין כמוהו. ואחר שנתישב כל זה נבוא אל ביאור זה חלק האחד מזה הספור הנפלא בזכרון הספקות הנופלות בו ראשונה:

75. _.34.1.6

    א מה טעם הזכיר בכאן שמות בני ישראל אחר שכבר נזכרו בשמותם ותולדותם כשבאו מצרימה ואם להתחיל הספור מזכרון נושאי התלאות והקורות אותם כמו שפירשו הראשונים איך יזכור האבות שכבר מתו ויניח זכרון הבנים ותולדותם אשר הם חיים עדנה. ועוד מה ענין וימת יוסף וכל אחיו וכו' אצל ובני ישראל פרו וישרצו וכו'. הסדר הנכון שיאמר וימת יוסף כו'. ויקם מלך חדש כו'. ובני ישראל פרו כו': ויאמר אל עמו הן עם בני ישראל רב וכו':

76. _.34.1.7

    ב אם עם בני ישראל רב ועצום ממנו למה הוצרך לומר הבה נתחכמה לו פן ירבה. ועוד מה טעם והיה כי תקראנה מלחמה ונוסף גם הוא כי אפי' בעת שלום לא ישבו בטח. וגם למה פחדו פחד שיעלו מן הארץ כי אז טוב להם לצאת מידי צערם שלא יגרשום מארצם ונחלתם:

77. _.34.1.8

    ג כי מה התחכמות של הבל הוא במה ששמו עליהם שרי מסים למען ענותו בסבלותם שאמרו עליו הבה נתחכמה לו הרי באכזריות חמה עשו ולא בחכמה: ד אחר שנואלו חכמי יועצי פרעה להמית את הבנים להתחכם למושיען של ישראל איך סכלה עצתם ביודעם כי לקחה בת פרעה אחד מילדי העברים והביאתו אל בית המלך והוא גדל שם ומצליח למלוכה. ולא מיחו בידה. כי ודאי היה להם לחוש שהוא המושיע: ה באומרו ולא עשו כאשר דבר אליהן מלך מצרים ותחיין את הילדים כי הוא מאמר כפול עד שהוצרכו לומר עליו (סוטה י"א:) מספיקות להם מזון: ועל השנות הדבר בפי פרעה לאמר מדוע עשיתן את הדבר הזה ותחיין את הילדים יראה כי נכון הוא. ועוד שיותר נכון הוא שיאמר מדוע לא עשיתן את הדבר הזה וכו'. ועוד תשובת המילדות לא כנשים המצריות העבריות כי חיות הנה היא מפורסמת הבטול שאם כן למה להם מילדות כלל. וטעם ויעש להם בתים: ו באומרו כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו בסתם עד שהוצרך אנקלוס להוסיף ליהודאי. גם באומרו וכל הבת תחיון ואם בת היא וחיה שאחר שהוא גוזר על מיתת הזכרים לא היה לו להקפיד על חיות הנקבות אלא יניחם למה שיעשו מעצמם: ז אומרו וילך איש מבית לוי וכו'. כי אנה הלך ומאין הלך. ולמה לא יזכיר מי האיש הלזה ההולך. ודברי המדרשות והמפרשים ידועים. ח אומרו ותרא אותו כי טוב הוא ותצפנהו וכו' כי באמת הילדים הם טובים לאמם להתעולל כמה עלילות להצלתם. ואיך לא יכלה הצפינו עוד: ט אומרו ותשם בסוף על שפת היאור והרי היא הורגת אותו ודאי ליראתה שמא יהרגוהו ובודאי בזה שמא עדיף. ומה טעם שיזכור הכתוב ונערותיה הולכות על יד היאור: י כי אחר שהרג משה את המצרי לפני המוכה איך תמה באומרו אליו הרשע כאשר הרגת את המצרי. ומה תועלת בפנותו כה וכה והנה עדו אתו וסהדו לפניו. ואם לא הרגו בפניו והוא גם הוא פנה לכאן ולכאן וראה כי אין איש מי הגיד לרשע כי משה הרגו: יא מאמר הרשע הלהרגני אתה אומר כי מאומרו למה תכה רעך לא יובן שרצה להורגו. ודרך המפרשים כלם גם המדרש ידועה: יב מה ראו רועי מדין לגרש את בנות כהן עירם מביניהם ואין כך דרכה של בני אדם. וגם בזה דרך המדרש ידועה: יג למה לא קרא משה שם בנו הבכור אליעזר לאמר כי אלהי אבי בעזרי וכו' כי הוא היה הענין הראשון: יד באומרו ויהי בימים הרבים ההם וימת מלך מצרים ויאנחו בני ישראל וכו', כי לא יתכן שמת המלך בימים הרבים. ואיך יעלה על הדעת כי במות המלך חנף, עריץ ומרשיע יאנח עם הנגש והנענה ממנו. ומה שכתב הרמב"ן ז"ל כי הם נאנחים ממלוך תחתיו רשע ממנו. הנה הוא רחוק כי במות רשע ישמח עם על ההוה ויוחילו רחמי שמים על העתיד. עוד אומרו ויאנחו בני ישראל מן העבודה ויזעקו ואח"כ ותעל שועתם אל האלהים מן העבודה כי מה העבודה הזאת שתי פעמים: אלו הן הספקות אשר ראוי לעורר אותן בזה החלק:

78. _.34.1.9

    אמנם קודם שנתחיל בביאור אומר שמהידוע שלא יתכן היות גלות מצרים והמעשים המכוונים מגדולי האנשים כל שכן שימשך במקרה מהפחותים שבמעשיהם אבל היה מעצה עמוקה אלהית למען הביא ה' על אברהם את אשר דבר עליו. מהיות זרעו זה מיוחס אחריו לשמור משמרת ה' מצותיו חקותיו ותורותיו לא עשה כן לכל גוי. והיה זה מהנמנע בחק טבעם אם לא בשיוקדם להם השעבוד הנפלא הלזה ביד א' ממלכי האדמה העז והקשה כל הזמן ההוא כי יקל להם אחרי זה לשמור משמרת ה' הנאותה אל כל בעל שכל וכמ"ש שמעיה הנביא אל רחבעם כשייעד להסגירם ביד שישק (ד"ה ב' י"ב) וידעו עבודתי ועבודת ממלכות הארצות. וגם הקב"ה פירשו בפיו כשאמר משה וכי אוציא את בני ישראל ממצרים לומר שאינם הגונים כמו שפירשו הראשונים ז"ל אמר לתשובת זה בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה. ירצה כי ידע בצאתם משם אז יכנע לבבם. ואז ירצו לעבוד את ה' על ההר ההוא השמם לא מקום זרע וכו'. כ"ש במקומות היותר מוכנים. והוא מ"ש ע"י ירמיה הנביא (ירמיהו ב׳:ב׳) זכרתי לך חסד נעוריך וכו'. לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה. ירצה לכתך אחר עצתי ומצותי כמו אחרי ה' אלהיכם תלכו (דברים י״ג:ה׳) וזולתו. וכל זה ביארוהו חז"ל במ"ש (במדרש תנחומא פ' וישב) לכו וראו מפעלות אלהים וכו' (תהלים ס"ו). אפשר שבשביל לשון של ארגמן שהוסיף יעקב ליוסף משאר אחיו גזר הקב"ה הגלות על בניו אלא בקש הקב"ה לקיים מ"ש לאברהם ידוע תדע כי גר יהיה וכו' (בראשית ט״ו:י״ג). והנה ענין הגלות אל הכוונה עצמה שאמרנו וכבר פירשנו המאמר הזה כלו בפרשת וישב שער כ"ח. ונתבאר שם שאין הכוונות האלהיות האלו הכוללים מכריחות את כתות האנשים לעשות מה שיעשו בהם אבל שהם נשארים בבחירתם החפשית לקבל עליהם עונש ושכר. ולזה כמו שכתב ספור מעשה יוסף ואחיו כלו שהוא היה במדרגת הסבה החמרים לרדתם שם אשר ייוחס הדבר כלם להם ולפעולתם כך ספר עכשו וכתב הסבות החמריות אשר מהם נעשה זה הגלות אשר היה ברשע פרעה וסכלותו אשר בקש כמה עלילות להחזיק בהם לעבודת עולם ולזה היה תחלת הספר מאמר:

79. _.34.1.10

    ואלה שמות בני ישראל

80. _.34.1.11

    כי להיות רבוי בני ישראל והפרות זרעם סבה ראשונה אליו אל גלותם ועוצם שעבודם כמו שהודה בפי' הן עם בני ישראל רב ועצום ממנו הבה נתחכמה לו הקדים להורות ענין רבויים בזמן קצר מספר רב ואמר כי שמות השבטים בני ישראל הם אלו הי"ב שזכר לבד. וכבר ירדו למצרים מהם ע' נפש בזמן מעט. ומזה יתחייב שאחר שימות יוסף וכל אחיו כל הדור ההוא לפי הערך יהיו באופן שיאמר עליהם ובני ישראל פרו וישרצו וירבו וכו' ובזה הותר ספק: (א) וזאת היתה נסבה כי כשקם מלך חדש על מצרים אמר אל עמו הן עם בני ישראל רב ועצום ממנו מלת ממנו אינה חוזרת רק אל עצום. והכוונה שכבר היו פרים ורבים במספרם יותר מהמנהג הטבעי: (ב) וגם כי העם ההוא היה עצום וגבור בטבעו יותר מעם מצרים כי יתכן שהיו חלושי המזג בערך שאר העמים אשר בערך העם ההוא הנמשלים לאריות כי על כן בחרו לנהוג בחכמת הקסמים ולאחוז בכשפים להשלים ע"י התחבולה מה שחסר טבעם על דרך שנאמר (משלי ל׳:כ״ה) הנמלים עם לא עז וכו'. וכן נאמר (קהלת ז׳:י״ט) החכמה תעוז לחכם מעשרה שליטים וכו'. וכן נאמר עליהם בישעיה (ישעיהו י״ט:ג׳) ונבקה רוח מצרים בקרבו ועצתו אבלע ודרשו אל האלילים ואל האטים ואל האובות ואל הידעונים וכן עתה אמר הבה נתחכמה לו וכו'. נקח כלי אומנותינו בידנו. והוא להתחכם בתחבולות כנגדן פן ירבה עוד. ויראה שכל מחשבותיו הפחותות היו להחזיק בהם להיותם לו לעבדים לעולם בהם יעבודו הוא ועמו ויעשו בהם סחורה להיות משם מוצא העבדים לכל הארצות כמוצא הסוסים להיות להם לשם ולקנין וסוף דבריהם יוכיח באומרו (שמות י״ד:ה׳) מה זאת עשינו כי שלחנו את ישראל מעבדנו. ולזה אמר הן עם בני ישראל רבים מהמנהג וחזקים בטבעם ממנו ואין אנו בטוחים מהם שלא יתקוממו להם בהתחדש סבה מהסבות והיה כי תקראן לנו מלחמה באחד ממלכי האדמה. ונוסף גם הוא. ירצה טורח שמירת העם הזה על המלחמה שתהיה לנו על שונאנו ולתרתי לא יכילנא ובעוד שנלחם בנו השונא הוא יעלה מן הארץ מעבודתנו. ואיפשר כי מאמר ונלחם בנו יסוב ג"כ אל העם. והכוונה שמתוך כובד מלחמת השונאים יוכלו הם להתחזק בעצמם ויתקפו באדוניהם וישמטו מהם וילכו להם כעבד שתוקף באדוניו המחזיקו ונשמט ממנו בעל כרחו ואם זאת היתה כוונת רש"י ז"ל כבר נוצל ממה שהשיגו הרמב"ן ז"ל: (ג) וישימו עליו שרי מסים וכו'. זהו ההתחכמות שהתחכמו להם בהמציא' לתת עליהם עבודה שתכניעם לקנות אותם לעבדים וגם שהערים אשר המה בונים בעבודתם יהיו להם ערי מבצר בשני קצות הגבול למנוע האויבים מבוא עליהם. וכבר תתחזק נפשם ממגורותם בעמל ישראל וגם מאלו הערים הבצורות היו שומרים שלא יצא משם עבד בלי רשות: והאשר יענו אותו וגו'. יאמר שלא נמשכו כוונתם בהכנעתם כי אדרבא היו מתאמצים בעצמם לאמר עשר ידות לנו במלכות כמונו כמוהם ויותר מהמה אנו משתדלים להחזיק את בדקי ולזה ויקוצו מפני בני ישראל וחשבו מחשבה אחרת להכביד את עולם ולהעביד אותם בפרך. והוא מה שפי' באומרו וימררו את חייהם בעבודה קשה וכו'. והוא מה שסיים בו את כל עבודתם אשר עבדו בהם בפרך: (ו) ועוד באו עליהם בעצה עמוקה להשלים חזקתו בהם והיא כשימעיט הזכרים והשאיר הנקבות לתתם לעבדיהם להוליד מהם עבדים ילידי בית לעבוד עבודתם והותר לעשות מהם סחורה כמו שאמרנו ובחר בזה ע"ד תפסת מעט תפסת אלא שסכל השם עצתו במה שצוה כן למילדות העבריות אשר יראו אלהים: ויאמר בילדכן וכו'. כתב רש"י ז"ל כי בילדכן הוא כמו בהולידכן אלא שזה לשון קל וזה לשון כבד, ואני אומר כי בהולידכן הוא לשון מוסב אל היולדת ומשמעו שהיא יולדת על ידן אמנם בילדכן הוא מוסב אל הילוד. ומשמעו שהוא נולד על ידן והראשון הוא יוצא לג' פעולים והשני לשנים. ולזה אמר בילדכן הילוד אשר הוא נזכר בכח המלה וראיתן על האבנים אם בן הוא והמתן אותו ולא ראה לצוות שיעשו בפרהסיא כדי שלא ימנעו העם מהוליד וגם בנות לא יהיו להם ואין זאת כונתו: (ה) ותיראן המילדות וכו' הירא את דבר ה' גם הוא נזהר מאד מעבור מצות פי המלך כמ"ש החכם (משלי כ״ד:כ״א) ירא את ה' בני ומלך. ובמקום אחר (קהלת ח׳:ב׳) אני פי מלך שמור ועל דברת שבועת האלדים. ירצה שאפי' בדברים שמושבע ועומד עליהם מפאת האלדים נתן רשות לשמור מצות המלך באופן מה וראיה גדולה מאמר שמואל (ש"א ט"ז) ואיך אלך ושמע שאול והרגני ותשובת הש"י אליו עגלת בקר תקח בידך וכו' ולזה אמר בכאן כי לפי שיראו המילדות את האלהים לא רצו לחטוא במצות המלך שצוה אותן בילדכן את העבריות וראיתן וכו' והתחכמו בדבר ולא עשו כאשר דבר אליהן מלך מצרים בענין ההתילדות וחדלו מהתעסק בו כדי שלא תחול עליהן מצותו אבל התעסקו בהחיות הילדים בהאכילם וכל צרכי חיותן, ולפי שלא ידע פרעה נקיון כפיהם נאמר ויקרא מלך מצרים למילדות ויאמר אליהן מדוע עשיתן הדבר הזה רצונו עסק ההתילדות ותחיין את הילדים ולא המיתן אותם כאשר צויתי אתכם: (ה) ותאמרנה המילדות אל פרעה וכו'. כי לא כנשים המצריות וכו' אין דרך העבריות לקרות המילדות להולידן כי בטרם תבא אליהם המילדת כבר ילדו להם ואין מביאין המילדת רק לרחוץ הילוד ולחתלו ולספק מזונו ואין לנו שום מקום לראות זה על האבנים רק אם יקרה בשום אחת מהנה שתקרא אותנו ללדת כי אז לא נמרה דבריך: וייטב אלדים למילדות וירב העם וכו'. ירצה שהטיב ה' דבריהם אל פרעה וקבל תשובתן וחדל מדבר אותן מטוב עד רע עם שלא נעשתה עצתו. וירב העם ויעצמו מאד הפך שני העניינים שכוונו. ובמדרש (ש"ר פ' א') שאפילו הרגילים למות בשעת הלידה או להיות סומין או חגרים לא היו כן בכל הזמן ההוא לתפלתן של צדקניות כדי שלא יאמרו שבדבר המלך עשו: (ה) ויהי כי יראו המילדות את האלדים ויעש להם בתים. אז"ל (שם) כי על בתי כהונה ומלכות ידבר. ורד"ק ז"ל בפסוק (תהילים ס״ח:ז׳) אלדים מושיב יחידים אמר כי ויעש להם בתים הוא ע"ד ויסתירם ה' בירמיהו (ירמי' ל"ו) והנכון כי כאשר יראו המילדות את האלדים ולא נמצא עליהם עלה ושחיתה להענישם כמו שאמרנו מה עשה תקן וייחד להם בתים ידועים שם תשבנה ולא תצאן להוליד את העבריות או להחיות הילודים בלי שירגישו בם המצרים: (ו) ויצו לכל עמו לאמר כל הבן הילוד היאורה תשליכהו. והכונה שכל איש שירא' המילדת נכנסת בבית העברי שיקחו את הילוד ההוא הנמצא שם איך שימצא וישליכוהו אל היאור רק הבנות תשארנה לסבה שאמרנו. ומה נכבד טעם כל הבן הילוד בלי פי' והנה ראה לגלות דעתו אל בני עמו לעשות כן מרוב חפצו שימעטו וישוחו. אמנם לא יצא כרוז בפומבי כדי שלא ימנעו מהוליד הבנות: (ז) וילך איש מבית לוי וכו' הרמב"ן ז"ל כתב כי מפני זריזו לקחת אשה כננד גזירת פרעה אמר כן. אמנם לפי פשוטו שכתב שעל ליקוחין הראשונים מדבר הקושיא במקומה עומדת. ולדעתי כי מפני שהמנהג באנשים כשיקחו אשה ממשפחתם שיבחרו מהנה האשה השוה לאיש במעלות המשפחה או למטה ממנו כגון בת אחי אביו או בת אחיו וירחיקו להפך הסדר להיות היא למעלה והוא למטה והדת תוכיח ומפני שזה שנה את דרכם וקפץ לקחת אשה למעלה ממנו אמר כי הלך איש מבית לוי כלו' בן בנו לפחות ויקח את בת לוי דודתו. ולזה האיש קרה מה שיספר והולך. ואולם לא זכר מי האיש הלזה ההולך לומר שעדיין לא היה עמרם נכר ונודע בשררה וכבוד יותר מבני שבטו כמו שהיה אחר שגדלו בניו ויתנבאו במחנה העברים. ושלזה נמשך מה שיספר אחרי כן מהיות אשתו קרואה להניק את הבן על דבר בת פרעה ולא הכירו אותה רק כאשה מנקת מן העבריות: (ח) ותהר האשה ותלד בן ותרא אותו כי טוב כו' זאת אומרת שילדתו למקוטעי' ולפי שרוב הנולדים כן הם נופלים מבני תשעה שקדמו והאמות מתיאשות מהם בתחלה. אמר שראתה אותו טוב ויפה בהשלמת יצירתו וגמר שערו וצפרניו ותקון איבריו ולא נתיאשה ממנו אבל נתנה לבה על הצלתו והוא טעם מאמר כי טוב בששת ימי היצירה רצוני שיאמר על מה שיחשב לסבה מהסבות שאינו טוב ואחר נמצא שהוא טוב כמו שכתבנו שם שער ג' ותצפנהו ג' ירחים הוא הזמן שבין תחלת ז' לסוף ט' כי כל אותו זמן הערימ' להראות עצמה כמעוברת ולא יכלה עוד הצפינו אם מפני שהיו הלקוחין השניי' מפורסמים והיו השומרים עוינין לה. אם מפני שהילד הולך ומתחזק וקולו נשמע: (ט) ותקח לו תיבת גמא כו'. ראתה בחכמתה להחביאו במקום שמבקשים האורבים להשליכו שם ע"ד שנ' (ישעיהו מ״ב:כ״ב) ובבתי כלאים החבאו וכו'. אמנם האשה הזאת עמדה לה חכמתה ותשם בסוף על שפת היאור. ואולי כוונה ג"כ שאם נגזרה גזרה עליו תתקיים על זה האופן ואחר ינצל ולזה ותתצב אחותו מרחוק וכו'. שאינה מונעת עצמה מן הרחמים: ובמדרש (ש"ר שם) למה השליכו ביאור כדי שיהיו חושבים האצטרולוגין שכבר הושלך למים ואל יחפשו עוד אחריו. וגדולה מזו אמרו (שם) שמהיום ההוא נתבטלה הגזירה מפני שראו אצטגניני פרעה שכבר לקה מושיען במים. אמנם כבר כתבנו בספקות שרחוק הוא שיחושו לזה ולא ימחו בבת פרעה: (ט) ותרד בת פרעה וכו' ונערותיה הולכות וכו'. אמר כן להודיע שלא נמצא עמה מי שימחה בידה מעשות זאת כי לא נשאר עמה רק השפחה המיוחדת לשירותה אשר אין לה רשות לפני גבירתה מטוב ועד רע. ולזה כשפתחה וראתה את הילד בוכה ותחמול עליו נגשה אחותו אל בת פרעה לדבר עליה אשר בלבבה ואין מכלים ואמרה מן העבריות כי מפני גזירת המלך להשליך בניהם אל היאור ימצאו רובם שכולות ובטלות ולזה תמהר להביא מהם יותר מזולתם: (ד) ויגדל הילד ותביאהו לבת פרעה וכו'. ישתבח אל דעות ה' לו נתכנו עלילות להשיב נקם לצריו. ובחרדת רשע זה הכין לו כלי מות ע"י בתו אשר אהבתו להביא אל ביתו לגדל ולרומם מהרסו ומחריבו יתעלה הדרו ותנשא מלכותו: (י) ויהי בימים ההם ויגדל משה וגו'. וירא איש מצרי מכה וכו'. כלומר שראה המצרי שהיה מכה תמיד איש עברי מאחיו וכו'. לא שעכשו היה מכה אותו. וכבר אז"ל (שם) סבת זה ויפן כה וכה וירא כי אין איש כלל ויך את המצרי וכו'. ולזה תמה אחרי כן ואמר אכן נודע הדבר, וחז"ל אמרו (שם) נסתכל שאין עתיד לצאת ממנו בן הגון אם מפני שהם סוברים שהרגו בפני המוכה או שהרגו בשם המפורש או שהי' לו לומר ויפן כה וכה ולא ראה איש. אמנם לפי הפשט יראה שבמקומות שפנה לא היה איש אבל היה איש במקום שלא פנה ועכ"פ זאת היתה המעלה הראשונה מהג' אשר זכרנו בדברים אשר בשער: ויצא ביום השני וכו'. הרי זו המעלה השנית שנוססה בו רוח צדקה ומשפט לשפוט בין איש ובין אחיו. ולזה ויאמר לרשע למה תכה רעך מי שמך לאיש שר וכו'. למה שאמרו בתחלת ספר המדות שהנער אינו תלמיד הגון למדינית אמר מי שמך לאיש. ועל מה שנהג בהריגת המצרי כשר וגדול במאן דצבי מחי ומאן דצבי קטיל אמר שר. ועל הראותו עצמו כשופט מוכיח ומוסר אמר ושופט. (יא) הלהרגני אתה אומר כו' לפי שלא נתן להרוג הרודף רק בעת רדפו להציל הנרדף ממנו ואפי' כנפשו. אמנם אחר שהכהו כבר נמסר הדבר לב"ד ואין רשות לשום אדם ליגע בו לזה דקדק הרשע מאמרו של משה באומרו למה תכה בלשון עתיד כי יאמר זה לבא עליו להרגו קודם שיכה רעהו ויהרגהו מה שלא יכול לעשות כן אם היה שכבר הכהו ולזה אמר האתה אומר דברים אלו להרגני מטעמ' כאשר הרגת את המצרי ויירא משה כו'. אכן נודע הדבר דרך המדרש (שם) ידועה בענין הגלות: ולפי דרכנו אין צורך שכבר חשב שלא נודע בשום פנים. ומדרש אחר (שם) א"ל והלא אתה בן עמרם ומי שמך לאיש שר ושופט עלינו אני אלך ואלשין כו'. וע"ז ויירא משה ויאמר אכן נודע הדבר הרי שסבבו פני דבריו אל היותו בן עמרם לא אל הריגת המצרי והוא נכון מהטעם שאמרנו: (יב) ויברח משה וכו' וישב בארץ מדין ימים רבים ויהי היום נזדמן לו לישב אצל הבאר. ולכהן מדין שבע בנות ותבאן ותדלנה וכו'. כי מן הבא' ההוא ישקו העדרים. ואחשוב כי הנערות האלו מפני צניעותם היו מקדימות וממלאות את הרהטים כלן ומשקות את צאן אביהן בבת אחת לפי שאם לא ימלאו רק שוקת אחד והרועים ימלאו את השקתות כלם וישקו איש שלו ימצאו שם ביניהם זמן עד אשר ישקו כל העדרי' ואין דרך ארץ לבתולות הצנועות להיות אצלם כל כך וכ"ש שיבאו יחד להשקות. והנה מצד רבויין יוכלו להזדרז לעשות כן. אמנם הרועים דנו אותם לכף חובה וחשבו כי מגאוה וגודל לבב להיותן בנות הכהן היו עושות כן כאלו כל הארץ לפניהם לעשות הישר בעיניהן. ולזה קדמו אותו היום ואחר שדלו הנערות כמנהגן ותמלאן את הרהטים להשקות את צאנם באו ויגרשום מאצל הרהטים והשקו את צאנם במים אשר דלו להן. ויקם משה ויושיען לפי שעה ולימים הבאים והוא במה שהטעים להם טעם מעשיהם וטעמו כי טוב הוא והמה קבלו התנצלותם הוא מ"ש איש מצרי הצילנו מיד הרועים וגם דלה דלה לנו. וזאת היתה המעלה השלישית כי יעמד לימין עשוק להושיע משופטי נפשו: ויאמר אל בנותיו ואיו וגו'. יתכן ששלחו אחריו והפצירו בו והביאוהו אל הבית לאכל לחם ויואל משה וגו': (יג) ותלד בן ויקרא שמו גרשום וגו'. לא קרא אותו אליעזר לאמר כי אלהי אבי בעזרי ויצילני מחרב פרעה לפי שעדין הוא ברוח מחמת מלך מלאכי מות והוזקק להתהלך מגוי אל גוי. וגם שם לא היה בטוח ואיך יאמר ויצילני מחרב פרעה אך קרא אותו גרשום לרמוז שהוא מגורש מארצו ומעמו וזהו מה שפירשו באומרו כי אמר גר הייתי בארץ נכריה תאר עצם הגירוש וזה כי מי שדר חוץ לארץ מולדתו ברצון נפשו יקרא גר לא מגורש אבל מי שדר שם על כרחו או חוץ מרצונו הוא מגורש באמת וכמ"ש (שמואל א כ״ו:י״ט) כי גרשוני מהסתפח וגו'. ואמר הטעם שאני קורא אותו גרשום מלשון גירושין הוא מפני שאיני גר בארץ זרה ונכריה לי ולחפצי אלא שאיני רשאי לשוב ממנה. אמנם כשהובטח מזה קודם בואו למצרים שנאמר לו לך שוב מצרימה כי מתו כל האנשים המבקשים את נפשך אז קרא לו אל הבן הנולד לו אז אליעזר כי אלהי אבי בעזרי כו' (שמות י״ח:ד׳). וזה טעם (שם) ושם האחד כי הוא היה השם הראוי להיות ראשונה ומה נאה זה הפי' וכמה יועיל בפירוש וזה לך האות כי אנכי שלחתיך כמו שיבא שם בשער הבא בע"ה: (יד) ויהי בימים הרבים ההם כו'. הרמב"ן ז"ל דחק עצמו בפי' הפסוק בזה ואמר כי מפני שנמשך מהזמן כששים שנה מיום צאת משה מפני פרעה עד שהיו אליו הדבור מאת הש"י שישוב למצרים בשליחותו. והיה נראה מהספור שכל הדברים האלה היו נזכרים ונעשים תכופים בשעה אחת בא הכתוב לרמוז לנו הענין כאשר היה. ויהי בימים הרבים ההם שעמד משה בורח מפני פרעה ועמד במדין וימת בימים הרבים ההם בסופם מלך מצרים כו' כמו שכתוב בפירושיו: ואני לא ראיתי בזה צורך ולא קצת צורך כי זה נתבאר היטב בקרוב כשיאמר (שם ז') ומשה בן שמונים שנה ואהרן כו'. בדברם אל פרעה: והנה הרלב"ג ז"ל כתב גם כן שעל הימים הרבים שעברו מצאת משה ממצרים עד שהוליד גרשום אלא שהוסיף שבהם מת מלך מצרים וקם תחתיו מלך אחר שהכביד את העבודה עליהם מאד עד שנאנחו בני ישראל ממנה ותעל שועתם וגו'. כי לפי הנראה מהכתובים לא היה צרה גדולה בעת אשר נולד בו משה שהיו מחדשים עליהם גזירות תכופות וצרות זו לזו. והנה לפי דבריו חסר העקר שהיה לו להודיע שאם מת מלך רשע שקם תחתיו רשע הימנו:

81. _.34.1.12

    ובמדרש (ש"ר שם) מפני שהיו ימים של צער קורא אותם רבים וכן ואשה כי תזוב זוב דמה ימים רבים ועל הימים שמת בהם מלך מצרים ויאנחו בני ישראל מן העבודה אע"פ שהיו מעטים הכתוב מדבר. וזה הוא דבר מוסכם מהחכמה הטבעית שכל מי שירגיש יותר בתנועה ירגיש מאד בזמן עד כי לזה יארך מאד בעיני הסובלים הענינים המכאיבים כמו שהוא נראה קצר בעיני היושבים על דברים מענגי' כאשר כתבנו אצל ויהיו בעיניו כימים אחדים שער כ"ה (ח"ב): ואולי ירצה לפי דרך חז"ל כי בימים ההם שמת בהם מלך מצרים ועברו ימי בכיתו ימים רבים כי כן ימלאו ימי החנוטים דכתיב (בראשית נ׳:ג׳) ויבכו אותו מצרים שבעים יום ק"ו למלכם כפלי כפלים כי אבל כבד הי' למצרים כמנהגם לאמר על המלכים והשרים. ובימים האלה נתקבצו כל מצרים לספוד למלך ולבכותו והטילו על ישראל שיעשו הספד מר הוי אדון והוי הודו כמשפט העבדים. והנה הם הסיחו את דעתם מהספד המלך ובכיתו. ויאנחו בני ישראל מן העבודה ויצעקו צעקה גדולה ומרה וכי רבה צעקת העם טף ונשים לא ננעלו שערי שמים אל דמעם ותעל שועתם אל האלהים מן העבודה: (יד) אמנם הנכון בדרך הפשט כי הכתיב הזה הוא כענין (שם כ"ח) ויצא יעקב מבאר שבע וגו' וכענין (שם ל"ט) ויוסף הורד מצרימה ונו' וכדומה כי לפי שכבר פסק מספור שעבוד ישראל במצרים ומה יעשה בם לעפר בלידתו של משה ותצאותיו ובריחתו אל מדין ושאר עניניו. ורוצה עכשיו לחזור להשלים ספור הענוי והשעבוד ולהודיע ענין גאולתם כחוזר אל חחלת הענין הראשון. אמר ויהי בימים הרבים ההם שאמרנו תחלה שמתו בהם יוסף ואחיו וכל הדור ההוא. ובני ישראל פרו וישרצו כו' ושמת בהם מלך מצרים הראשון האוהב אותם ויקם מלך חדש על מצרים אשר לא ידעם וחדש עליהם גזירות קשות ורעות לאמר הן עם בני ישראל כו' הבה נתחכמה לו וישימו עליו וגו' וימררו את חייהם כו'. עד כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו. כי באמת בכל אלה הימים הרבים נלחצו עד מאד. ויאנחו בני ישראל מן העבודה וכו'. והנה הפירוש הזה הוא נכון מאד: (יד) ותעל שועתם אל האלדים וכו'. הסובל הצרה והצער גם כי יזעק וישוע כי גדל כאבו. לא יסור ממנו נגע לבבו. אם לא שיכון על דרך התחנה והבקשה לזעוק אל ה' ויענהו וממצוקותיו יוציאהו והוא מה שאמרו דוד (תהילים קט״ז:א׳). אהבתי כי ישמע ה' וגו'. כי הטה אזנו לי וגו'. אפפוני חבלי מות וגו' ובשם ה' אקרא. חנון ה' וצדיק וגו'. ירצה אהבתי את תחנוני לאשר ישמע ה' את קולי בעבורם. וכן פירשו חכמינו ז"ל זה הספוק במסכת ראש השנה (י"ז.) כי אע"פ שיטה אזנו לי וישמע צעקתי ובכיי ובכל ימי לא אחשוך פי מזעוק אפפוני חבלי מות ומצרי שאול מצאוני כל עוד שלא אבקש מלפניו על ההצלה מהם צרה ויגון אמצא ולא תועילני הצעקה. ואם אמנם בשם ה' אקרא להתחנן לפניו לומר אנה ה' מלטה נפשי חנון ה' וצדיק וגו'. וע"ז הענין כל עוד שישראל היו נואקים נאקת חלל מן העבודה ולא היו מכוונים לזעוק לפניו על בקשת הצלתם לא נזקק אליהם. אמנם בשכוונו אליו בתפלותיהם כענין שנא' ותעל שועתם אל האלהים מן העבודה מיד וישמע אלהים את נאקתם ויזכור אלהים את בריתו וגו'. וזהו וירא אלהים את בני ישראל וגו'. כי ראה שנתחדש בהם ענין התשובה ותוכן התפלה והצעקה לפניו ית' מה שלא עשו כן בימים הראשונים רק שנאנחו מן העבודה: וידע אלהים. והכוונה שהוציא אל הפועל מה שידע מענין גאולתם מהם כך יתכן לפרש הכתוב הזה מצד מה שיראה ממנו. ועוד נתבאר אמתתו בפירוש ראה ראיתי את עני וגו'. ועתה צעקת בני ישראל באה אלי וגו'. כמו שיבא בשער אשר אחרי זה וזהו מה שרצינו אליו בפירוש זה החלק מהספור:

82. _.35.1.1

    בבאור דעת תורני בנבואה. והמעלות המחוייבות שיוקדמו אליה אשר לפיהן אי אפשר שיטעה הנביא לפעמים לדבר דבר שלא כהוגן:

83. _.35.1.2

    ומשה היה רועה וגו'

84. _.35.1.3

    במדרש (ש"ר פרשה ב') מאי דכתיב (משלי ל') כל אמרת אלוה צרופה אין הב"ה נותן גדולה לאדם עד שבדקו בדבר קטון. ואחר מעלהו לגדולה. והרי לך שני גדולי עולם שבדקם ומצאן נאמנין והביאן לגדולה. בדק לדוד בצאן ולא נהגן אלא במדבר כדי להתרחק מן הגזל שכן א"ל אליאב (ש"א י"ז) ועל מי נטשת מעט הצאן ההנה במדבר א"ל הב"ה אתה נאמן בצאן בא ורעה את צאני שנאמר (תהילים ע״ח:ע״א) מאחר עלות הביאו. וכן במשה הוא אומר וינהג את הצאן אחר המדבר להוציא מן הגזל ולקחו ב"ה לרעות את עמו שנאמר (שם ע"ז) נחית כצאן עמך ביד משה ואהרן.

85. _.35.1.4

    *תוכן דעת הרב ז"ל הוא, כי ג' דעות יש בבחינת אופן הוית העולם ומלואו, האחת, לדעת ארסטו והנמשכים אחריו שהאמינו בקדמות העולם, והיות מציאותו נמשך ומחויב בהכרח ממציאות הי"ת, השנית, דעת פלאטון וסיעתו שחשבו כי בראו הי"ת מחומר זך ודק שהיה קדמון, והשלישית היא דעת התורה האמיתית, והיא, כי הי"ת ברא הכל מהאפס ואין המוחלט, ולפי השתנות דעותם אלה באופן הוית העולם. כן יתחלקו ג"כ בענין ואופן חול הנבואה האלקית על האדם, כי לפי דעת ארסטו ופלאטון, יצטרכו להיות באיש תחילה הכנות נפשיות מעלות ומדות יקרות ידועות, ואז נמשך ומחויב בהכרח שיחול עליו השפע האלקי המסבב הנבואה, אבל לדעת התורה תלוי גם זה רק ברצון הבורא ית', אם ירצה להשפיע שפע נבואתו על איש אשר הוכן לה לפי תכונות נפשו ובחירתו במעשים הטובים הנרצים בעיניו ית', וע"כ יתמה הרב ז"ל על הרמב"ם ז"ל, כי אחרי אשר דחה גם הוא דעת הפילוסופים באופן הוית העולם, והאמין רק בדעת התורה האמיתית, כי בראו הו"ת מהאין המוחלט. (עיין מ"נ ח"ב פי"ג), איך נראה אח"כ כמסכים עמהם באופן חול הנבואה באמרו שם פ' ל"ב "שלא תחול הנבואה רק על מי שיש לו המעלות והמדות והכנות נפשיות המצטרכות לה. ומי שיש לו כל אלה מחויב בהכרח שתחול עליו הנבואה, ואם בכל זאת היא נעדרת ממנו, הוא דבר פלא הדומה להעדר תנועת היד מירבעם, אף שהיה לו הכח החיוני אשר יש לכל אדם להניע ידו ככל אשר ירצה, וכהעדר כשרון הראות למחנה מלך ארם המסובב על יד אלישע בבואם להרע לו, אף שהיו עיניהם בריאות וטובות, כי בכל זה הראה הרב שמסכים לדעת הפילוסופים, החושבים הדבר למחויב בהכרח שתחול הנבואה על איש שנשלמו כחותיו הנפשיות המצטרכות, בעבור האמינם בקדמות העולם או לפחות בקדמות חמרו הדק, וזה מה שכבר דחה בעצמו בפ"יג שם ? והרב ז"ל חלק על דבריו אלה, ואומר שכמו שכתב הרמב"ם שם, פל"ב, שלא נוכל לחשוב שתחול רוח הנבואה על איש כסיל ובער אשר יחסרו לו כל התכונות הנפשיות והמעלות והמדות הטובות המצטרכות לה, כי החושב ככה דומה למי שיחשוב שיוכל חמור או צפרדע להנבא; כן צריכים אנו להרחיק מגבול דעתנו, גם מה שחושב ארסטו, שטוב המזג ותכונות הנפש היקרות המסבבות השפע הנבואיי באים לאדם רק בדרך מקרה, וסבתם רק מולדו הטוב, ר"ל שנולד במזל ידוע לו כל אלה, וכי בהכרח ינבא בעל התכונות היקרות האלה, כי כל זה סותר דעת תורתינו, כי אם נאמין שהי"ת אשר ברא עולמו מאפס ואין ינהיגהו בשני אופני הנהגה, האחת טבעית אשר בה ינהיג רוב ברואיו, והאחת נסיית, אשר בו ינהיג עם בחירו, והנבואה היא ג"כ ענין נסיי, ר"ל שפע רוחני ואלקי המושפע מהי"ת בדרך אשר למעלה מהטבע, על מי שיש לו התכונות הנפשיות הראויות, ויחבר אליהן גם החפץ והתשוקה להפרד כפי יכלתו ואפשרות האנושית, מעניני החומר והגוף, למען התהלך עם אלקים בהלך נפש, ולקרבה אליו ע"י עשותו תמיד המעשים התוריים המצווים מאתו ית', כמא"הכ "אמת מארץ תצמח" וכו' ר"ל כי רק בהתהלך האדם עלי ארץ באמת ובתמים את האלקים לשמור חקיו ומצותיו, אז "צדק משמים נשקף" עליו, כי משם יושפע עליו רוח נבואיי ושפע אלקי, וע"כ לא זכו אדם, נח, ואברהם שתחול עליהם הנבואה רק אחרי אשר נצטוו מה"ית בשמירת כמה מצות ושמעו בקולו, כי השכר היותר גדול אשר יוכל לבוא אל האדם עקב אשר שמע בקול ד', הוא חול רוח הנבואה עליו, וע"כ נמצאת הנבואה רק בישראל ולא בשאר העמים הקדמונים, אשר לא עליהם נגה אור התורה האלקית, אף שהתחכמו קצת מיחידיהם מאוד בידיעת החכמה והפילוסופיאה ולהורות ע"ז אמרו גם חז"ל "אין הנבואה שורה אלא על חכם גבור ועשיר" כי תואר חכם אמיתי יאמר רק על האיש המשתדל מצד שכלו לעשות רצון בוראו, בהתבוננו רק בדעות אמיתיות ועיונים שכליים הבנוים על אדניהתורה והאמונה, ותואר גבור יורה, לא לבד, כי הוא שלם בגופו ומשתמש כראוי בכל חושיו אשר הם כלי ההשכלה, (כי רק מהמוחשים המושגים בחושים, יקח השכל הקדמותיו להוסיף בהן השכלתו, אשר ע"כ מי שנחסר לו אחד מחושיו יחסרו לו גם קצת מושכלים וידיעות הבנויות על אדני מושגי החוש ההוא), כי אם גם שגופו חזק ובריא לסבול העיון והחקירה התוריית, אשר יכבדו לרוב לאיש חלוש המזג ורפה כח כנודע, ותואר עשיר מורה, שאין לו מונעים חוצה לו, כריש ועוני וחוסר כל, המטרידים לרוב דעת החוקר והמשכיל לעיין כאות נפשו בעיוניו השכליים, כי רק במלאת ספק המחסורים הטבעיים, יהיה שכל האדם בריא וחזק להתעסק מבלי דאגה בחקורותיו העיוניות, תחת כי המחסור לא יתנהו להשכיל ולהבין, מלבד שמחליש גם כח גופו וחושיו, אשר יובילו לו ההקדמות לעיוניו השכליים מהדברים אשר חוצה לו, ועל היות שלש אלה, ר"ל החכמה הגבור' והעושר, נבחרות רק מצד היותן אמצעות להשגת ידיעת ד' האמיתית, לא בעבור עצמותן, יורה מא"הכ "אל יתהלל חכם וכו' כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי" וכו' ר"ל רק בהיותן אמצעות לבעליהן לקנות על ידן שתי אלה המעלות היותר נכבדות, השכל וידוע את ד', אז ראוי להתהלל בהן, ולא באופן אחר, גם מעלת הענוה היקרה מאוד צריכה להיות באיש אשר עליו יחול רוח הנבואה, ועכ"פ היא מועלת מאוד לסבב השגת השפע האלקי הזה, כמאח"זל "ענוה מביאה לידי רוח הקודש". והנה המעלות האלה המכשירות את האדם לקבלת שפע הנבואה, אינן מחוייבות להיות טבעיות במי שינבא, מלידה ומבטן, עד שנקרא ענין נבואתו שלמות טבעית, ונאמר כי מי שחסרו לו בטבעו אין אפשרות עוד שתחול עליו רוח הנבואה, כמו שחשבו כל זה הפילוסופים המאמינים בקדמות העולם, או לפחות בקדמות החומר הדק, בעבור שלא יאמינו ביכולת הי"ת להוציא דבר מאין המוחלט ומלא דבר אל היש, כ"א הכל נמשך לדעתם בהכרח רק מהסבה הראויה הקודמת לו, אשר ע"כ יאמינו, כי גם למעלת הנבואה צריך שתקדים הסבה הראויה לה, שהיא שלמות הנביא הטבעית לו, כי אנו בני האומה הקדוש' המאמינים בחידוש העולם מהאפס המוחלט, מאמינים ג"כ כי אף שבהנהגת העולם הטבעית ע"פי השתלשלות הסבות והמסובבים, נמשך כל דבר רק מסבתו הראוי לו, בכל זאת בהנהג' אלקית הנסיית היוצאת מגבול הטבע, אשר בה ינהיג עם בחירו המשתדלים להתקרב אליו ולקנות להם בהתעסקם במעשים התוריים השלמות הנזכרות למעל' בבחירתם החפשית, אף שלא היה להם קנין השלמיות האלה למנה בטבעם ותולדתם, יוכל להשפיע שפע נבואתו אשר הוא עניין נסיי ופועל אלקי, לא ענין טבעיי, גם על מי שאין המעלות האלה לו למנה מלידה ומבטן, (ולדעתי הורו גם חז"ל על זה, כי לא אמרו "אין הנבואה שורה אלא על מי שיש בו חכמה גבורה ועושר" שמשמעות מאמר זה היה שכל אלה המעלות צריכים להיות בו כבר מני רחם כדעת הפילוסופים, כ"א אמרו רק "על חכם גבור ועשיר" ור"ל בזה רק על מי שמשתדל לקנות לעצמו כל אלה בבחירתו החפשית, כפי יכלתו ואפשרותו), וע"פי דבריו אלה דחה הרב ז"ל דברי המ"נ שקרא גם הוא שם ענין הנבואה בשם שלמות טבעית, אחר שהוא באמת רק שלמות נסיית, גם מה שאמר שם ח"ב פל"ב וז"ל "ואפשר וכו' שהנבוא' בחיק (ברוך בן נריה) גדולות" שר"ל שבעבור שחסרו לו השלמיות הטבעיות המצטרכות לנבואה, או שהאבר המיוחד אל הכח המדמ' לא היה בו בתחילת יצירתו באופן המצטרך אם תחול הנבואה על בעליו, היה זה כמעוות שלא יוכל, לתקון בשום תקון והנהגה, מתנגד לדמת הרב ז"ל אל האמת, אחרי כי ענין הנבוא' הוא דבר נסיי התלוי רק ברצון הי"ת אין מעצור לו ואין מכלים בידו להשפיעו על מי שירצה, אח"כ אמר הרב ז"ל, כי בעבור היות המעלות והמדות היקרות האלה המועילות לקבלת שפע הנבואה במרע"ה, על צד היותר שלם, זכה גם הוא לעלות במדרגת הנבואה למעלה יותר מכל שאר הנביאים זולתו, וע"ז מורה גם מאמר המדרש על הכ' ומשה היה רועה באמרו כל אמרת אלוה צרופה "אין הקב"ה נותן גדולה לאדם עד שבדקו בדבר קטן וכו'" שר"ל שהנבואה שהיא אמרת אלוה, וגדולת המעל' להנהיג את ישראל בהנהג' הנבואית, לא נתן הק"בה לאיש עד שצרף ובחן אותו בבחינת הנהגתו בשאר המתנות שנתן לו כבר, והן החכמ' בידיעת הטבע הגבור' והעושר, שהם כולם רק כדבר קטן יחשבו לעומת מעלת הנבוא' שהיא החכמ' העליונ' והאלקית, ואין דבר גדול יותר ממנה בכל קניני האדם הגופניים והשכליים עלי ארץ והנה הרב המורה בפרק ל"ב ח"ב החל ואמר זה לשונו: דעות בני האדם בנבואה כדעותם בקדמות העולם אני רוצה בזה כי כמו מי שיתבאר אצלם מציאות האל יש להם ג' דעות בקדמות העולם וחדושו כמו שביארנו כן הדעות גם בנבואה ג' וגו'. כמו שנמשכו דבריו בספור הדעות ההם אחת לאחת בפר' ההוא. אמנם יראה שהכוונה לו לומר כי יחס גדול ושאיכות עצום יש בין הדעות בקדמות ובחדוש שזכר בפרק י"ג ובין הדעות ההנה שיזכור שם בענין הנבואה. ואמר שהוא ענין שנמשך לפי רצונו ודעתו. וזה כי כאשר יאמינו חיוב הקדמות יאמינו ג"כ חיוב הנבואה במוכנים לה כי היא אצלם ככל המון הנמצאות הטבעיות המחוייבות מסבותיהם אם לא ימנעו מצד מונע טבעי מחוץ. וכבר ביאר בפרק ל"ו תארי הסבות המחוייבות ומהותם אשר מכללם היום עצם מוח האיש הנביא בעקר בריאתו על תכלי' שוויו בכללו וחלקיו ובשיעורו והנחתו ושלא מנעוהו מונעים מזגיים מפני אבר אחר: אמנם אשר יאמינו חדוש העולם מהאפס המוחלט אחר שלא היה כלל לפי מה שעלה ברצונו ית' יאמינו שהנבואה ג"כ היא תלויה ברצון האלהי ישפיענה על מי שירצה מהאנשים בין שיקדימוהו הסבו' ההנה המחוייבות או לא כי היתה הנבואה אצלם בכלל הנמצאות או בכל אחת מהם שימצאו איך שירצה ומתי שירצה בין במציאות הסבות הטבעיות או זולתם עד שאפשר שיתנבא כל אדם אחד חכם ואחד שאינו יודע כפי אשר יעלה ברצון. וכבר ייחס זה הדעת לפתאים מהאנשים ולקצת המון בני תורתנו: אמנם הדעת השלישי שזכר אצל הקדמות והם אשר יאמינו בחדוש העולם אך מדבר כמושהיה דעת אפלטון והנמשכים אחריו שגזרו בחדוש העולם אחר שלא היה אבל לא מהאפס המוחלט אלא מחומר דק קדמון שלא סר מהיות לפי שא"א שיתהווה דבר מלא דבר ולא שיפסד אל לא דבר. והם אשר חשבו כמו כן בנבואה שהיא מושפעת ברצון ית' אך לא בלא דבר כי אם בהקדים הסבות ההנה הטבעיות: והנה הרב עם שיראה מדבריו שהוא משוה זה הדעת האחרון בענין הויות העולם אל הראשון מהם עד שאומר שחוייב כל בעל דעת תורני לשקצו ולתעבו להיות חכם כמוהו כמו שכתב שם פרק י"ג. הנה באמת יראה שלענין הנבואה הוא מחזיק בענינו ומיחס אותו לעצמו. ולא עוד אלא שכבר נראה שסמכו אל הראשון כמ"ש כי המוכן אל הנבואה לפי הסבות ההנה ולא יתנבא הוא אצלו פלא גדול כעורון מחנה מלך ארם ע"י אלישע (מלכים ב ו׳:י״א) ויבושת ידו של ירבעם וכדומה (שם א' י"ג) *ופלא הוא וכו' ר"ל שפלא הוא בעיני כל משכיל שיחשוב הרמב"ם ז"ל דבר זה לפלא, שתעדר מעלת וכשרון הנבוא' באיש שנשלמו תכונותיו הנפשיות, כי אחרי שלפי דעת התור' תלוי ענין הנבוא' שהוא רק דבר נסיי, רק ברצון הי"ת להשפיעו על מי שירצ', מי זה יתפלא עליו אם ימנע הכבוד האלקי ממי שאינו רוצה לתתו לו ? ופלא הוא שיפלא מזה היפלא מבעל הרצון כשלא ירצה הדבר שהוא רצונו עליו אלא אם תאמר שחוייב הרוצה לרצות בדבר אחר שהושלמו סבותיו. והנה א"כ חזר הדין לשהוא מחוייב והוא הדעת הראשון כמו שנראה שחזר הוא מדינו אצל המניעה ממנה כמ"ש שאפשר שהיתה הנבואה אצל ברוך בן נריה (מכלתא ר"פ בא) בקשת גדולות וזה הי' לחסרון אחד מתנאיו מהתלואים בו או ביצירתו שכבר אמר שאף כי יחסר המזג באבר ההוא המיוחד אל הכח המדמה שהוא עוות שלא יוכל לתקן בשום תקון והנהגה. וכן נראה ממנו בכל מה שיזכור ענין הנבואה שיקראהו שלמות טבעיי *וכל זה מה שיותש בו וכו' ר"ל מה שיקרא הרמב"ם ז"ל ענין הנבוא' בשם שלמות טבעית, לא יישר בעיני הרב ז"ל, כי הלא בזה יוחלש ויותש כח רצון הי"ת, אם נאמר שתחול הנבוא' באדם מצד חקי הטבע לבד, תחת כי באמת הוא רק באופן נסיי ע"פ רצון הי"ת. וכל זה מה שיותש בו כח הרצון האלהי שפרסם אצל הנבואה כשיושקף בטוב ההתבוננות. גם דבר בליעל יצוק בו שיאמר שהדבר הגדול והנבחר יבא מהצלחה מקרית כמ"ש זה ארסטוס פ"ז מהא' מהמדות כי באמת טוב המזג ותקון הטבע סבתו המולד הטו' התלוי במזל כמ"ש פרק י' מאמר ג' וע"כ באמ' שלם מאד ואמתי יהיה המולד הטוב ואף גם זאת שהוא קורא לזה פי"ד מאמר י' סבה אלהית אמר אשר הוא בטבע גלוי הוא כי אין היכולת בנו כי אם לאיזו סבה אלהית וזהו כאשר הם טובי המזל'. הנה כבר הודה שאין היכולת בנו ומ"מ לא יתכן דעת בזה כזה לפי דעת תורתנו האלהית השמ' נפשנו בכפנו ושלימותנו בבחירתנו. והנה בעיני הוא מבואר כי כל ג' הדעות הללו בנבואה הם פסולות לכל בעל תורת משה רבינו עליו השלום. אם הדעת האמצעי למה שיחויב בו מהגנו' אצל הנבוא' לנבואת במחנה הנביאים יחד כסיל ובער כי הוא שוה להנבא' חמור או צפרדע כמו שאמר וכבר היה ראוי ליחס זה הדעת לכת מכתו' הישמעאלים שהגיד עליהם שהם סובלים בכמו אלו הגנאי' ממה שיוחס להמון אנשי תורתנו. ואם הב' דעות הנשארו' למה שנמשכו מדעת בטל שהוא דעת הקדמו' שתמאנהו התורה האלהית בכל אחד משני האופנים שזכרנו. ואולם בני ברית ה' החפשים מממשלת אלו הדעות הנכריות הפילוסופיות נקיים אנחנו מאלו הסברות כלם אך אמנה נמשך אחר אמונתנו בענין החדוש המוחלט ברצונו יתברך אחר שלא היה כלל עם מה שנמשך ממנו משומו ית' פרנס' העולם על שתי הנהגות. האחת הטבעית הנמצאת אצל כל הפילוסופים. והשנית אשר היא למעלה ממנה אשר המה לא הודו בה ולא ראו את כבודה. וכבר זכרנו ענין שתיהם באמת מציאותן וסדר מנהגן בשערים ג' ד' ה' י"ג ע"ו ל"ג. ועוד יזכר בפרשת הברית שער ע' בע"ה. ונקבל באמנה שהנבואה היא מן הענינים היותר מיוחדים אל הפלאים הנעשי' למעלה ממה שיחייבהו הטבע האנושי ושהיא מושפעת מרצונו ית' על הראוי לה ומוכן אליה לא לפי ההכנות הטבעיות אשר זכרום לבד כי אם במה שילוה אליהם טוב הכוונה ועוצם הכוסף והתשוקה להתהלך אל האלהים ולקרבה אליו להפיק רצונו ואהבתו לפי הדעות והמעשים האלהיים התוריים כי בהצמיח האיש השלם בטוב בחירתו ורוב השתדלותו אלו הזכיות והשלמיות משפל ארצו ומצבו הנה באמת אז צדק משמים נשקף עליו בתורת גמול כמו שיתבאר זה בייחוד בשער צ"ד בע"ה. והנה הנבואה הוא השכר היותר גדול שאפשר לו לקבל מאת האלהים חלף עבודותיו. ולזה היה הצורך גדול במציאות מצוות אלהיות לאדם הראשון בתחלת ענינו. וכבר נתחזק זה הענין בהתרבות והתחזק כח המצות במספרם ואיכותם כמו שהיה הענין בנח ויותר בשלמות אצל אברהם כמו שנתבאר בו באומרו (בראשית י"ח) כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' וגו' יאמר שידעו השם בענין הנבואה למען אשר יצוה וגו'. לא למען זכות מוחו ומה שהתחכם בכח פילוסופיתו לבד וכן אמר (שם כ"ו) עקב אשר שמע אברהם בקולי וישמר משמרתי וגו'. ולזה נמצאה זאת המעלה אצל ישראל ולא בזולתם מהאומות כי היא לבדה אשר קבלה דת אלהית אשר בה ידעון רצון לא עשה כן לכל גוי וגו' (תהילים קמ״ז:כ׳): *וא"א מבלי שיהי' לזה סיוע וכו' ר"ל שלמות העם אשר הנביא יושב בקרבו, תוסיף גם שלמותו המוסרית, וכשרונו לקבל שפע הנבוא', כי תורה שהוא השתדל להישירם ולהנחותם הדרך המוסרי עד עתה, ואף כי שיעשה זאת, כנוח עליו רוח השם, וכן אה"כ "כי ידעתיו למען אשר יצוה" וכו' ואמר ג"כ, "אם תוציא יקר מזולל כפי תהי'", תחת כי פחיתות בני דורו בבחינ' מוסרית לא לבד כי תורה, כי מנע וחדל ללמדם ולהודיעם דרך ד', אשר כל זה יחשב גם לו להעדר שלמות ופחיתות מעל', מסבב ג"כ שלא יהיו ראוים וזכאים שישתלח נביא להם. ובעבור זאת תמנע הנבוא' לחול על מי שהי' ראוי לה בלעדי זאת, כמאחז"ל על תלמידי הלל "ראוי הי' שתשר' עליהם שכינה כמרע"ה, אלא שאין הדור ראוי לכך". גם שלמות המקום אשר הוא שוכן בקרבו תועיל מאוד להשפע' נבואית כדחז"ל שארץ ישראל הקדוש' היא יותר מוכנת מכל שאר ארצות שיחול השפע האלקי על יושביה, וכ"כ גם הכוזרי מאמר ב' סי' י"ד "כל מי שהתנבא לא נתנבא בה או בעבורה", וא"א מבלי שיהיה לזה סיוע או מניעה משלימות העם אשר הוא יושב בקרבו או חסרונו כמו שאמרו ז"ל (סוכה כ"ח.) על תלמידי הלל הזקן ראוי שתשרה עליהם שכינה כמשה רבינו אלא שאין הדור ראוי לכך לפי שאינן ראויין וזכאין להשתלח אליהם נביא כמו שהיה הענין במשה וזולתו מהנביאים. וכאשר תהיה השתדלו' הנביא בעם ויצליח להישיר' ולהנחות' בדרך טובה אין ספק שתרבה מעלתו ושלמותו בהם כמו שאמר הש"י לירמיהו אם תשוב ואשיבך לפני תעמוד ואם תוציא יקר מזולל כפי תהיה וגו' (ירמיה ט"ו). יאמר שלא ירע בעיניו על שליחיותיו אל העם ההוא ולא יתעצל בהם: ואם יראה לו שהם לבטלה לפי רשעתם כי אם הוא ישוב משליחותו ויחזור האל ית' להשיבו להם. וזה יהיה בתמידות. כבר הגיע אליו שלמות העמידה לפניו שהוא הדבר היותר מעולה שאפשר בחק האדם: ואם תוציא יקר מזולל כפי זה הערך תהיה במה שתגיע אליו מהמעלה. והרי אתה קרוב אל השכר הגדול ורחוק מאוד מההפסד כי לא תירא משתהפך אליהם ואל רשעת'. כי ישובו המה אליך ואם הוא רחוק ואתה לא תשוב אליהם כלל. וזה מה שחוייב ממה שאין הקב"ה משרה שכינתו על מי שידוע לפניו שעתיד לקלקל. הנה שנתבאר' הסבה העצמית והיותר מיוחדת אל זאת המעלה הנפלא' אשר בה יתקשר הרצון האלהי ולא יפרד ממנה בשום ענין. *ובזאת הסבה וכו' ר"ל אחרי שמדרגת הנבוא' אשר תחול על האדם ברצון אלקי תשתנ' לפי מעלת ומדרגת שלמות הנביא ושלמות העם שיושב בקרבו, ע"כ יבדלו הנביאים אלה מאלה במדרגות ומעלות כשרון נבואתם. ובזאת הסבה יבדלו הנביאים ג"כ זה מזה ובה יתחלפו עניני זמניהם רצוני בהמצא להם חוזק או חולשה בזה הענין. וא"א ג"כ מבלי שיהיה לזה סיוע או מניעה ממציאות הסבות הטבעיות או מאופן מציאותם כי המוסיף בטוב הוא יותר טוב ודלא מוסיף גורע. אמנם הוא מבואר אצלנו כי התוספת בשלמיות הנפשיות אשר זכרנו מעוצם הכוונה והפלגת התשוקה באהבת האלהית והחריצות המופלג להפיק רצון ממנו ית' ימלא הרבה מהחסרונות אשר יפלו בכחות האדם מטבע היצירה או בעניני מולדו כמו שהוא הענין ביתר ההצלחות ועל הדרך אשר כתבנו בשער כ"ב וכו' והוא מבואר מאוד ממעמד הר סיני הנכבד והנורא אשר א"א לפקפק בו כמו שיתבאר במקומו ב"ה. והוא הטעם ולא זולתו אשר אמרו ז"ל (נדרים ל"ח.) אין הנבואה שורה אלא על חכם גבור ועשיר לפי שהוא מבואר שהרצון האלהי לא יסכים להשרות השפע הנבואיי כי אם על הזריז ומהיר וחרד על דבריו להוציא אל הפועל. אם מצד שכלו. ואם מצד כחותיו הגופיות. ואם מצד הענינים החיצוניים כל מה שבאפשרותו להוציא מהשלמות כי הנה כי כן יבורך גבר ברכות שמים מעל וזה טעם חכם גבור ועשיר כי החכמה היא הנותנת שלימות צורתו בדברים העיונים והדעות האמתיות האלהיות. וכמו שאמר החכם (קהלת ז') החכמה תחיה את בעליה כי זולתה כל הנמצאות כלם הם פגרים מתים ולא המתים יהללו יה וכל שכן שאינן מתנבאין. אמנם כשהאדם משלים עצמו בזה השלמות יוכל לעלות משם במדרגות השלמות והצורה. וישפע עליו שכר פעולותיו וגמול מעלליו השפע הנבואיי והוא מה שאמרו דניאל בפירוש באומרו (דניאל ח׳:ט״ו) ויהי בראותי אני דניאל את החזון ואבקשה בינה והנה עומד לנגדי כמראה גבר אמר כי סבת ראותו המראה ההיא והדומות לה היה היותו מתעורר מעצמו לבקש בינה כי בזה זכה לראות לנגדו כמראה גבר והוא האיש גבריאל שזכר ראשונה המלאך השלוח אליו להשפע עליו רוח קדשו וכמו שאמרו ז"ל (ברכות נ"ה.) על יהב חכמתא לחכימין ומנדעה לידעי בינה והוא טעם המשל שהשיב למטרונה על זה (מ"ר קהלת א') משל לסוחר עשיר שאינו מקיף סחורותיו אלא אצל העשירים לא אצל המאבדי' ממונם. וכן הק"בה אינו משפיע השפע הנבואיי על ריקים ופוחזי' אשר אצלם תאבד כל חכמה וכל בינה תסתתר ולזה אמר (שמות ל"א) ובלב כל חכם לב נתתי חכמה כי החכמה העליונה הנבואיית מצטרפת אל החכמה האנושית ומשלימה. ואמרו גבור כי מלבד מה שיתכן שיהיה בריא היצירה וחזק ההרכבה ושלם במזגו וטבע כחותיו לסבול תושית התורה והעיון. ואין צריך לומר בריאות החושים וכחותיהם *לפי שהמוחשות וכו' ר"ל שהמושגים, אשר יובילו לנו החושים הם תחילת ומקור רוב משפטי האדם השכליים וידיעותיו, אשר ע"כ כשיחסר לו חוש אחד תפקד ממנו ג"כ אותה הידיע' הבנויה על מושגיו, ד"מ חכמת הראות, מאיש אשר נולד עור, וחכמת המוזיקא מחרש מני בטן. לפי שהמוחשות הם התחלת המושכלות ומתבארות במופת. ולזה היה מהכרח כי מי שנפקד ממנו חוש מן החושים תפקד ממנו ידיעה מן הידיעות כמי שכתב החכם בא' מספר המופת אשר לפי זה אמרו (מכלתא יתרו פ' מ"ת פ' ט') שלא היה במעמד הר סיני לא סומא ולא חרש כי היה נמנע לאנשים כאלה לעלות בהר ה'. וזה ג"כ יתבאר ממראת דניאל אמרו (דניאל י׳:ז׳) וראיתי אני דניאל לבדי את המראה והאנשים אשר היו עמי לא ראו את המראה אבל חרדה גדולה נפלה עליהם ויברחו בהחבא. כי הנה הרלב"ג ז"ל כתב כי זה נתדמה אליו במראה ההוא לא שהיו שם אנשים. אמנם לא כתב טעם הדמיון ההוא ותועלת ספורו. ואני אומר כי גלה לנו בזה אופן הגעת שלמות ההשגחה אצל המשיגים על הענין ההוא. וזה שמתחלה קבל השכל לבדו שפע ההשגה. אמנם לא עבר השפע אל שאר כחותיו. אבל נתבלבלו כלם ונפסדו כמו שאמר (שם) ולא נשאר בי כח והנה עם זה היה נמנע אצלו להשיג השגה שלמה נבואיית עד ששבו כחותיו אליו לגמרי. ואמר כי בתחלה עמד על ברכיו וכפות ידיו. ואח"כ עמד על עמדו אבל עומד מרעיד. ובשלישית נתקיים על עמדו אבל נאלם דומיה. וברביעית אמר לו חזק וחזק וגו', ואז ענה ואמר דבר כי חזקתני יורה ששלמות השפע ההוא בלתי מושג כי אם ע"י התחזקות הכחות הגופיות אשר יחסם אל השכל יחס *האנשים אשר היו שם עמו וכו' ר"ל לדעת הרב ז"ל, הכחות הגופניות שלו כי הם לא יכלו בתחיל' עמוד ולהשאר על מתכונתן, בהשיגו השגה הנבואית בשכלו, ועזבו אותו עד שאמר לו המלאך הדובר אליו חזק ויתחזק גם בגופו ורק אז היתה השגתו שלימה. האנשים אשר היו שם עמו ועשיר הוא גם כן הכנה ושלמות מהדברים אשר מחוץ ההכרחיים לו מצד החמר להכין אותו ולסעדו במעשה שלחנו מאכלו ומשתיו ומלבושיו ויתר צרכיו אשר בהם יעזר אל השתדלות העיון והלמוד כי על כן אמר (דברים כ״ט:ד׳) ואולך אתכם מ' שנה במדבר לא בלו שמלותיכם מעליכם ונעלך לא בלתה מעל רגליך לחם לא אכלתם ויין ושכר לא שתיתם למען תדעו כי אני ה' אלהיכם. יראה שספוק הצרכים הוא הכרחי לרדוף לדעת את ה' כי היא ההשגה היותר שלמה מכל ההשגות. והנה שלשה הדברים האלה תמצאם מכוונים בפי מלך בבל כשצוה להביא מבני ישראל ומזרע המלוכה ילדים אשר אין בהם כל מום וטובי מראה ומשכילים בכל חכמה ויודעי דעת ומביני מדע ואשר כח בהם לעמוד בהיכל המלך וללמדם ספר ולשון כשדים וימן להם המלך דבר יום וכו' (דניאל א') כי אחר שתארם דרך כלל בענינם החצוני בשני התארים הראשונים זכר הזריזות בהשגת החכמה בג' הסמוכים להם. ובאומרו ואשר כח בהם וגו' ביאר על שלימות יצירתם מצד כחותם הגופיות. אמנם על הספוק אמר וימן להם המלך והנה רושם הענין בעצמו כפי מה שאמרוהו ז"ל מצאנוהו בעינו על סדרו ומשפטו בענינו של שאול רצוני באותות שנתן לו שמואל בלכתו מעמו כי שם נאמר (שמואל א' י') בלכתך היום מעמדי ומצאת שני אנשים עם קבורת רחל בצלצח ואמרו אליך נמצאו האתונות אשר הלכת לבקש וגו' וחלפת משם והלאה ובאת וגו' עד ונתנו לך שתי לחם ולקחת מידם. אח"כ תבא אל גבעת האלהים וגו' ולפניהם נבל ותוף וחליל וכנור. והמה מתנבאים ונאמר וצלחה עליך רוח ה' וגו'. הנה האות הראשון הוא סימן מבואר לעושר כמה שאמר (בראשית ל"ב) ויהי לי שור וחמור וגו'. והשני צורך בריאותו וספוק חיותו ולזה אמר ונתנו לך שתי לחם ולקחת מידם כדי שתאכל ותתחזק ויכלת עמוד. והג' סימן להכנת הנפש והתעוררות אל השלמות על ידי כלי הנגון כמו שאמר (מ"ב ג') והיה כנגן המנגן וגו'. ועל מה שתמשך מאלו הג' הכנות השגת הנבואה אמר וצלחה עליך רוח י"י והתנבית עמם ונהפכת לאיש אחר. והנה דבר גדול ונפלא הנביא דבר אליו באומרו (שמואל שם) והיה כי תבאינה האותות האלה לך עשה לך אשר תמצא ידך כי האלהים עמך למדו וזרזו כי כאשר יוקדמו שלשת האותות האלו לכל בעל שכל שלא ירצה לעצמם להסתפק במה שיושג לו מהם לא זולת אלא שיחשבן כמשרתות ולהגיע ע"י שמושן אל ההצלחה האלהית הקרובה אליהם כמ"ש ירמיהו עליו השלום (ירמיה ט') אל יתהלל חכם בחכמתו ואל יתהלל הגבור בגבורתו וגו' כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע וגו'. ירצה שלא יחשב המעלות ההן לתכליות בפני עצמן אבל להכנות ומדרגות לעלות אל הר ה' להשכיל וידוע אותו יתברך במדרגות הנביאים כי הוא העושה חסד משפט וצדקה בארץ ואמר כי באלה חפצתי נאם ה'. ירצה כי באלו ההשגות העליונות חפצתי בהמצאת אלו המעלות לא בהן עצמן. או שירצה כי באלו הפעולות העליונות רצוני חסד ומשפט וצדק' חפצתי בתורת חפץ ורצון ולא בדרך חיוב כמו שחשבו כתות הפילוסופים והוא עקר גדול בפנת ההשגחה, ושני הפירושים נכונים לפני ענינינו ואמנם לפי' הראשון יהיה המאמר הזה שוה למאמר (מלכים א כ׳:י״א) אל יתהלל חוגר כמפתח. כי המעלות הללו הם אמצעיים להגיע בעליהן אל סוף השלמות במדרגות החוגר וכשישכיל וידע את י"י כבר הוא מפתח. ורושם זה הדבר השני הנפל' מצאנו אותו ג"כ בחנוכו של אלישע עם אליהו רבו זצ"ל באותן ג' מסעות אשר זכר. ה' שלחני בית אל. ה' שלחני יריחו. ה' שלחני הירדנה. (מלכים ב ב׳:ו׳) כי צריך שנשים לכ אל זכר המסעות האלו ואל סדרן בהיותן מארץ ישראל לחוצה לארץ ומהראוי בתחלת המחשבה שיהיו בהפך כי הארץ הקדושה יותר מוכנת לכל שפע שלמות אלדי. אמנם יראה שנרמז שם שאליהו ז"ל היה משתוקק להשגות של משה רבן של נביאים. ולזה שלחהו ה' אל הארץ ההיא מעבר הירדן מזרחה כי שם חלקת מחוקק ספון. ושליחותו לבית אל יורה על כי הכח הגופיי אשר בו הגבורה והחוזק אין ראוי ליהנות ממנו בהתהלכו בארץ לארכה ולרחבה למראה עיניו ומחמד לבו. כי אם להביאו בית אל להתישו שם בתושיה של תורה ועבודה כמו שמתישין כח הנערות והבחרות בהביאם אל בית הספר. ועל דרך שאמר המשורר (תהלים פ"ד) בחרתי הסתופף בבית אלדי מדור באהלי רשע. וזהו עצמו מה שרמז אל תלמידו באומרו י"י שלחני בית אל כלומר ראה גם ראה כי לא שלחני אלדים הנה רק להתהלך לפני י"י ולהסתופף בביתו. ועתה אמוד נפשך אם תוכל לעמוד על זה כמוני והיתה תשובתו הנכונה חי י"י וחי נפשך אם אעזבך אם לא באשר תלך אלך ובזה נדר פרישות כל תענוגי הגוף וחמדותיו. ואח"כ אמר לו ה' שלחני יריחו. ומהידוע כי שלל יריחו כלו היה חרם לה' רק מה שהביאו אל אוצרו שנאמר (יהושע ו׳:כ״ד) והעיר שרפו באש וכל אשר בה רק הכסף והזהב וכלי הנחשת והברזל נתנו אוצר בית י"י והנה עם זה רמז אליו רמז מבואר שאין לדורך מהלך השלמות להשתמש בעניני העושר רק באשר יהיה פריו קדש לי"י והיותר יחרים. וגם בזה אמר חי י"י וחי נפשך אם אעזבך כמו שביארנו. ואחר כך אמר י"י שלחני הירדנה והוא ודאי רמז אל תשוקת החכמה כי אין מים אלא תורה כענין (משלי ה') שתה מים מבורך וגו' (שם) יפוצו מעינותיך חוצה וגומר. (ישעיהו י״ב:ג׳) ושאבתם מים בששון וגו' אמנם רמז במי הנהר העצומים והרבים לרמוז על החכמה האלדית וכמו שאמר (תהילים צ״ג:ד׳) מקולות מים רבים אדירים משברי ים אדיר במרום י"י. ואמר כי הראוי לו להדבק בחכמה בהפלגה עצומה ולא יאמר די בשום צד כי כן עשה הוא עצמו כששלחו י"י הירדנה ושיתבונן בעצמו אם יוכל ללכת לרגלו וגם בזה אמר חי ה' וחי נפשך אם אעזבך כי בכל אלו המעלות נמצאת לו ההשערה השלמה בשמשם יותר מכל בני הנביאים אשר בדורו כי קצתם לא באו בית אל וקצתם לא הגיעו לירחו ואיש מהם לא עבר הירדנה כשיעורו. ולזה זכה ונחה רוח אליהו על אלישע ולא על זולתו מתלמידיו. ויושלם ענינו אצל פטירת מר"עה שער ק"ד בע"ה. ומה גם עתה בהשתמש בקנינים אלו בדרך זר ורע כי יוסיף רעה על רעה ובלעם יוכיח כי לפי מה שספרו עלינו חכמינו ז"ל (סנהדרין ק"ה.) מפחיתיותיו. אם בגופו ואם בממונו ואם בחכמתו. שחת לו להפוך דברי אלהים חיים לולי ה' שהיה לנו וחסם את פיו להפוך דבריו מקללה לברכה כמו שיתבאר במקומו שער פ"ה בע"ה. הנה שההבדל בין השמושים האלה מבואר: והנה אין ספק כי לפי שהיו לו למשה אדוננו ע"ה אלו המעלות באופן היותר שלם שאפשר כמו שהורו מהכתובים ושהיה שמושו בהם על צד היותר נאות מכל האדם אשר על פני האדמה זכה לעלות במדרגה העליונה מן הנבואה אשר לא עלה אליה זולתו מהנביאים כמו שהעיד עליו קונו בפרשת מרים (במדבר י"ז) ועל הדרך שיתבאר שער ע"ו בע"ה. אמנם זה הענין כוונו אליו חכמינו ז"ל באמרם במדרש (ויקרא רבה פ"א) א"ר שמואל בר נחמן י"ח צוויים שבהקמת המשכן כנגד י"ח חוליות שבשדרה וכנגד י"ח ברכות שבתפלה וכנגד י"ח אזכרות שבפרשת שמע וכנגד י"ח אזכרות שבמזמור הבו לי"י בני אלים כו' כי יש להתבונן מה ענין לנושאי המספרים האלו זה אצל זה וכלן אצל צוויי מעשה המשכן. אמנם יראה שכוונו אל כל מה שאמרנו מהשתמשו במעלות הנזכרות בתכלית השלמות ושלא נהנה מהן רק ככל אשר צוה מאת הש"י. ואל מעלות הגבורה הנתלית בטוב מזגו ויופי בנינו והתיצבות קומתו אמרו שהוא כנגד י"ח חוליות שבשדרה כי השדרה וחוליותיה הם ודאי עקר בנין ומנין גוף האדם ובהם תלוי היותו נאה וחזק ובעל קומה בלי ספק. ואמר שהצוויין היו כנגד החוליות והחוליות כנגד הצוויין כלומר שהוא עובד בכל כחו את אלדיו: ועל השתמשו על זה הדרך בקניני העושר ויתר הדברים המדיחים את רוב האנשים אמרו שהיו הצוויין. כנגד י"ח ברכות שבתפלה כי הדברים הללו מהעושר והצלחת הקנינים הם המבוקשים על הרוב בתפלה. וכמו שאמר על זה (שבת י'.) מניחין חיי עולם ועוסקין בחיי שעה. והנה המליצה הראשונה נאה וקרובה: ועל מעלת הדעות ושלמות המושכלות אשר תכללם החכמה אמרו כנגד י"ח אזכרות שבפרשת שמע. כי מהמבואר שאין בשלשת פרשיותיה רק עניני אמונה ודעת ויראת ה' אשר בהם תתפאר כל חכמה ועל השלמות האחרון התכליתיי הוא ההגשה אל ה' אמר כנגד י"ח אזכרות שבמזמור הבו לה' בני אלים. כי הוא שיר נאה ומשובח ענינו במעשה מרכבה ובמעשה בראשית כמו שנתבאר ענינו בשער שקדם אינו יכול לשבחו בשלמות רק השלם הקרב אל ה' במה שיעלה בגובה שכלו ושפע נבואתו על גרם המעלות ההם וידע ענינם וישבח את בוראם. וסוף דבר בכל אלו הארבעה ענינים הוא חי חיים אלדיים ואינו יוצא מכל אשר יצוה מפי הש"י. ולזה נקרא אל על כמו שאמר (רבו' שם) ויקרא אל משה מה כתיב למעלה כאשר צוה י"י את משה למלך שצוה את עבדו ואמר לו בנה לי פלטין ועל כל דבר ודבר שהיה מביט היה מוצא שמו עליו וכו' כן אמר הקב ה כל הכבוד הזה עשה לי משה. ואני בפנים והוא בחוץ אקראנו כדי שיכנס לפנים לכך נאמר ויקרא אל משה. והנה לזה לוקח ראיה חזקה לכל הנביאים שאין הנבואה שורה עליהם רק בהגיעם אל אלו המעלות וההשתמש בהם על האופן הנזכר כל אחד כפי כחו כמו שאמרנו ראשונה. ולזה אמר וכלן במשה כי הוא קל וחומר נכון ללמוד קל מחמור *וזה כי החכם וכו' ר"ל כי אריסטו אמר שכמו שהגלגל היומיי מסבב בתנועתו בכל יום גם כל הגלגלים עם הכוכבים אשר בתוכם ממזרח למערב בעבור היותו העליון והנכבד מכולן אשר על כן יפעל פעולתו ביגיע' יותר קלה ויותר במהירות, כן תצא גם פעולת כל האישים הנכבדים יותר בקלות אל הפועל, מפעולות פחותי המעל', ונמשך מזה כי מרע"ה בחיר בני אדם כולם, הי' בכל זאת מצטרך לקנין המעלות הנזכרות, למען היות ראוי לקבל שפע הנבוא', אף כי זולתו מבני אדם הנקלים והפחותים ממנו בערך מעלתם ושלמותם. והסב' בכל זאת היא כי גם מרע"ה בכל יקרת מעלתו, לא חדל להיות אנוש קצר יד, אשר ידבקו בו בעבור זה חסרונות אנושויות, הן במה שישיג בעיוניו השכליים, והן במה שישיג בנבואתו, מסבת קוצר כחותיו האנושיות להשיג או מצד צרכי גופו ההכרחיים ותשוקותיו הארציות, אשר מכל אלה לא יוכל האדם להפרד לצמיתות כל עוד שבחיים חייתו, ובמעט' הגויה הנהו, וכל אלה יעכירו לפעמים מושגיו הרוחניים, עד שלא יהיו ברורים ואמיתיים כראוי מבלי תערובות סיגי הדעות, ולהורות ע"ז אמרו חז"ל ד"מ כי גם בהיותו בהר סיני הי' אצלו ההבדל בין יום ולילה, כי בהשיגו מושגיו לפעמים דרך כלל כמשפט השכל המוחלט, מבלי הצטרכות להשיג תחילה הפרטים ולעלות מהם אח"כ מעלה מעלה מהמתאחר אל הקודם (עיין למעל' שער י') הי' אצלו יום, וכאשר השיג רק הפרטים והוצרך לביאור והפרד', ר"ל להפריד ולהפשיט המושג הרוחני והכלליי, מהאישים הפרטים הגשמיים, ד"מ מושג החיות הרוחני הנפשט מגופי בעלי חיים השונים למיניהם כמשפט כל אדם שהוא רק משיג חמרי ואנושי, הי' אצלו בבחינת השגתו שאינה בהיר' כל כך, לילה, ויען כי יחס המקרא אל המשנ' המבארת אותו, כיחס הכלל כל הפרטים, אז"ל להורות ע"ז הענין "בשעה שמלמדו מקרא יום בשעה שמלמדו משנה יודע שהוא לילה" גם בהשיגו אמיתת מהות הי"ת לפי אפשרות אנושתו יודע שהוא יום, ובהשיגו הי"ת רק עפ"י פעולותיו, איך ישפיע מטובו על כל ברואיו ויברך אותם, בהאציל עליהם השפעתו ממרומים להתמיד קיומם כל ימי צבאם עצי ארץ יודע שהוא לילה, כי השגת הי"ת ע"י פעולותיו, אינה ברור' כהשגת הנביא את מהות הי"ת, ולהורות ע"ז אז"ל בשעה שמלאכים מקלסין אותו בקדוש וכו' יודע שהוא יום, ובשע' שמקלסין אותו בברוך יודע שהוא לילה" כי תואר "קדוש" יורה על השגת אמיתת מהותו ית'. ותואר "ברוך" יורה על השגתו מצד פעולותיו, (ועפ"ז נבין גם כוונת הפיוט "אמיצי שחקים" למוסף יוה"כ; אשר בו הציג הפייטן תמיד את ברואי מעלה המשיגים יותר מהות הי"ת האומרים קדוש, לעומת ברואי מטה האומרים ברוך) וכן בעת היותו במדרגת מלאכי מעל' אשר ע"י הנעתם את הטבע כולה, מסבבים אותה להצמיח מזון לבני אדם מבלי שיצטרכו הם בעצמם אל המזון, הי' אצלו יום. ובהיותו במדרגת בני אדם הצריכים למזון אשר יוכן למו דבר יום ביומו, הי' לילה, ולהורות ע"ז ארז"ל ד"מ "בשעה שרואה המלאכים טוחנין המן וכו' יודע שהוא יום, וכשהוא יורד להם יודע שהוא לילה". גם בראותו כח שכלו המשיג הנעל' מכל כחות גופו, ודומה בזה לגלגל חמה הנעל' במעלתו מכל שאר הגלגלים נלאה להשיג כראוי את מושגיו, יודע שהוא לילה ובראותו כחות גופו המשולים ללבנה ולשאר הכוכבים משתדלים להכנע תחת יד השכל ולהתקרב אל האלקים, יודע שהוא יום ולהורות ע"ז ארז"ל כשרוא' גלגל חמה בא וכורע יודע שהוא לילה, וכשרוא' לבנה וכוכבים משתחוים להקב"ה יודע שהוא יום" ובעבור היות הק"ש כוללת עקרי האמונ' ויסודותיהם, שהם רק ענינים רוחניים, והתפל' כוללת שאלת מחסורי הגוף וצרכי החומר, אמרו ד"מ כשהיה שומע ק"ש קודם התפל' (ר"ל בהקדימו הרוחני אל הגופני) יודע שהוא יום ובשמעו התפל' קודם הק"ש (המורה בהיפך על הקדמת הגשמי לרוחני) יודע שהוא לילה. - וזה כי החכם ביאר בספר השמים והעולם שהנמצא הנכבד מוצא פעולותיו יותר בנקלה מהנמצא הפחות כי על כן הגלגל העליון מניע גלגלים רבים בכדור אחד. והשפלים עושים תנועה אחת גלגלים רבים. והנה משה לפי גודלו היה לו להגיע אל שלמותו בלי צורך אלו הענינים אבל כשנצרכו לו מכ"ש לכל זולתו אשר תחתיו. אמנם היה הענין בו למה שחויב מהיות היותר שלם שבאנשים גשם וכח בו כי על כל פנים ישיגיהו משיגיו וידביקוהו חסרונותיו בכל חלקי פעולותיו. אם מצד הדברים המושגים בעיוניו. ואם מצד המושגים בנבואה. ועם מצד הכחות המשיגות. אם מצד צורך הגופות ואם מצד התשוקות החצונות: כמו שכוונו בזה חז"ל במה שאמרו במדרש שוחר טוב מזמור י"ט כתיב (שמות ל״ד:כ״ח) ויהי שם עם י"י ארבעים יום וארבעים לילה והלא כתיב (חבקוק ג׳:ד׳) ונוגה כאור תהיה וכתיב (דניאל ב׳:כ״ב) ונהורא עמיה שרא וכתיב (תהילים קל״ט:י״ב) גם חשך לא יחשיך ממך ולילה כיום יאיר וגומר מנין היה יודע משה אימתי יום ואימתי לילה אלא בשעה שהי' הקב"ה מלמדו מקרא יודע שהוא יום ובשעה שמלמדו משנה יודע שהוא לילה, ד"א כל זמן שהמלאכים מקלסין להב"ה בקדוש קדוש קדוש יודע שהוא יום ובשעה שמקלסין אותו בברוך יודע שהוא לילה. ד"א בשעה שרואה את המלאכים טוחנין את המן להוריד להם לישראל יודע שהוא יום וכשהוא יורד להם יודע שהוא לילה. ד"א כשרואה גלגל חמה בא וכורע יודע שהוא לילה וכשרואה לבנה וככבים ומזלות משתחוים להקב"ה יודע שהוא יום שנאמר (נחמיה ט׳:ו׳) וצבא השמים לך משתחוים ד"א כשהיה שומע ק"ש קודם תפלה יודע שהוא יום וכשהיה שומע תפלה קודם לשמע יודע שהוא לילה. ויש לדקדק בשאלתם ולהשיב מי אמר להם שהיה יודע שם משה להבדיל בין היום ובין הלילה מי לא כתיב ביונה (יונה ב׳:א׳) ויהי שם במעי הדגה וגו' ולא היה מההכרח שידע אימתי יום ואימתי לילה. אלא שהם דרשו יתור המקרא כי מאחר שהיה שם ארבעים יום בידוע שהיו לילותיהם עמהם ולמה יזכיר ארבעים לילה אלא ללמד שאף במחיצתו הקדוש' והמאירה נמצא רושם הלילה שהוא כנוי אל החסרון ההיולאני כמו שהיום הוא רושם אל שלמות השכלי: והם המשלים המורגלים על הרוב זכרו הענינים הללו אשר בבחינתם יודע לו ויוכר בו בין היום ובין הלילה. הראשון מצד העניינים המושגים בעיון. ואמרו כי בהשיגו אלו הענינים המושכלים על דרך כללותם מבלי שיצטרך לירד אל חלקי פרטיותיהם הנה הוא יודע שהוא מפאת החלק השכלי המוחלט. אמנם היותו צריך אל הפרדה וביאור יודע שהוא מפאת החומר. וזהו טעם ההבדל שבין המקרא והמשנה כי המשנה פירוש המקרא והפרדת כוונותיה: השני מצד הענינים הנבואיים כי מה שיושג אליו שמץ דבר ממהותו ית' הוא ודאי מהחלק השכלי. אמנם כשלא היה משיג אלא מצד פעולותיו יודע שזה גרם לו החלק החמרי וזה טעם הקלוס הנשמע מפי המלאכים אשר הם אמצעיים בנבואה כי הקדושה תיוחס אל עצמותו ית'. אמנם הברכה אל היותו משפיע כטעם כל ברכות הנהנין זהו מבואר: השלישי מצד צורך הגופות כי במה שהיה רואה שהמלאכים מכינים צרכי האנשים בהנעתן גופי הגלגלים תמיד הנה בזה תשוער מעלת השכלים האנושיים הנשואים בהם. אמנם בהצטרכם אל פעולותיהם לקיומם ולתמורת התכתם ואפילו ליותר שלמים שבהם יודע שהם חומריים: הרביעי מצד לאות הכח המשיג כי במה שמרגיש שהשכל שהוא באדם כגלגל חמה בין שאר גרמי השמים לפעמים הוא כורע ומשתחוה ורובץ תחת משאו יודע ודאי שליל היולניותו גובר עליו כמו שנודע. כי כשיחלשו שאר הכחות הגופיות הנמשלות ליתר הכוכבים זורח הוא שם ועומד על עמדו ושלמותו: החמישי מצד התשוקות החיצונות כי כשהאדם מקדים בקשת הענינים השכליים אל הזמניים הנה הוא גובר בכח שכלו על רצונו. אמנם כשיקדים הענינים הזמניים יודע שהוא לו מכח החומר והוא מה שימליצוהו בקדימת ק"ש לתפלה או תפלה לק"ש כי קריאת שמע קבלת מלכות שמים שלמה היא. אמנם התפלה היא על צורך חיי שעה כמו שאמרנו למעלה:

86. _.35.1.5

    והנה אחר שנתבארה בידינו כונתם ז"ל במה שאמרו (נדרים נ"ח.) אין הנבואה שורה אלא על חכם גבור ועשיר. שא עיניך וראה שכבר צרפו עמהם התנאי העקרי בנבואה במה שאמרו ועניו כי הוא התואר המיוחד והמשלים הגעתה על הדרך שאמרנו בלי ספק וכמו שהזכירו בפירוש בגרם המעלות. (ע"א כ':) טהרה מביאה לידי זריזות זריזות לידי נקיות נקיות לידי חסידות. חסידות לידי ענוה. ענוה מביאה לרוח הקדש. וכבר עלה בידינו בזה מה שכוונו אליו מתחלה מענין הנבואה. ונתבאר כי הוא שפע רצון אלדי למעלה מהטבע האנושי בתורת שכר וגמול. אם מהפרט או בצירוף הכלל. שופע על האיש החסיד הענו תחלה באמצעות החכמה הגבורה והעושר כמו שנז' אני רוצה ג"כ בזה כדי שיוסכם נדר הנבואה אל גדר הנפש האנושית שהיא נושאה כמו שכתבנו במקומו שער ששי *ועתה ראה וכו' ר"ל שמקנין המעלות הנ"ל ואף כי ממעלת החכמ' תצא תועלת גדולה לנביא כי מלבד שהחכמות הטבעיות הן ההתחל' לדעת את היי"ת מצד פעולותיו, כי מדי יוסיף להעמיק בידיעת חקי הטבע והבריא', כן ישוב יתפלא יותר על גבורת וחכמת הבורא ית', אשר את הכל עשה יפה ובחכמ' נפלא', יכיר עי"ז גם המופתים הנסיים אשר יעשה ה' על ידו, כי איש בער אשר לא ידע ד"מ הכרחיות שריפת גופי בני אדם בקרבתם אל האש הארציי לא יתפלא בשמעו כי הי"ת הציל חנניה מישאל ועזרי' מתוך כבשן האש, גם לא הי' מתמיה, בראותו סנה בוער באש ואיננו אוכל, לשאול מדוע לא יבער הסנה"? גם יש הרבה מקרים רעים וטובים אשר עפ"י חקי הטבע הם מחויבים לפעמי' לבוא בהכרת מסיבתם הקדומ', ובכל זאת ימנע הי"ת ביאתם בעבור השגחתו הנסיית היטב ע"י מניעת בואם לטובים, או לגמול עי"ז לרשעים גמול ידיהם הרע, והן הן נסים נסתרים הידועים רק למי שיבין בעצמו חקי הטבע, וידע מה שמחויב על פיהם לבוא בהכרח לולא יגזור רצון הי"ת שלא יבוא, אבל איש בער לא ידעם, וכסיל לא יבין למו. ועתה ראה גם ראה שכבר נמשך מקדימת קצת אלו המעלות ובפרט במעלת החכמה תועלת נפלא הכרחי אליו מצד מה שהוא נביא. וזה כי מלבד שהחכמות האנושיות הם התחלת הדעת את ה' כמו שכתבנו בשער המאמרות שבהם נברא העולם הנה הוא מבואר שעקר מה שנתיחד בו הנביא הוא לחדש האותות והמופתים האלדיים בשעת צרכן והוא הענין הנפלא שנתפארה בו תורתנו האלדית בכל ייעודיה שכלם באין כנגד המנהג הטבעי וסדרי מערכותיו. ואיך יתכן הכרת זה הענין הנפלא למי שלא פקח עיניו לדעת משפט הטבע ומעשהו ועד היכן ידו מגעת כי מי שיסכל הכרחיות האבן מטבעה לרדת למרכז איך יפלא בעיניו כי תעמדנה אבני אלגביש באויר ולא תפולנה ארצה (ברכות נ"ד:) ומי שיסכל הכרחיות השרפה מהאש איך ישתומם ממעשה חנניה מישאל ועזריה או איך יאמר אסורה נא ואראה המראה הגדול הזה מדוע לא יבער הסנה כמו שיבא. והקש על זה על כל המעשים התוריים האלדיים כי כל עוד יוסיפו חכמה ודעת בהכרת הנמצאות מצד טבעם יוסיפו הכרה וידיעה את מעשה ה' כי נורא הוא בכל מה שנמשך אל השכר והעונש. כי המון העם לא ירגישו בהם רק כשיהיו מפורסמים מאד כבקיעת הים והארץ ונסי מצרים וכיוצא. ואין ספק שיחשב להם לפלא ונס הפיכת המטה לנחש מהפיכת המים לדם וכ"ש מהשיב היד מצורעת וכבר נראה מהכתוב שהענין בהפך באומרו והיה אם לא יאמינו לקול האות הראשון והאמינו לקול האות האחרון והיה אם לא יאמינו לשני האותות האלה ולקחת ממימי היאור וגו'. אמנם הזקנים ההם והחכמים המכירים טבעי הדברים וסדר ההויות ומנהגם יכירו וידעו בכל אלה הענינים מה פעל אל כי הנס אינו תלוי לא בפרסומו ולא בהמשך זמנו ולא בגודל שעורו כי שוה הוא בעיני החכם שיעמוד השמש שעה אחת או שתים כאלו יעמוד שנה או שנתים או שירפא נגע הצרעת מהאיש הרמוז כאלו רפא את כל העולם כלו. וכן בהחיות איש אחד וכיוצא וכמו שאמר הנביא (ש"א י"ד) כי אין לי"י מעצור להושיע ברב או במעט כי הכל ענין שוה לפניו. וכמה דברים טבעיים חייבם הכרח סבותיהם וההשגחה האלהית מנעה מציאותם על דרך השכר או החמלה אשר קראום החכמים נסים נסתרים ומי ידע בכל אלה זולתי החכם הטבעי המשגיח בהם והנוזר מציאות קצתם או מניעות קצתם. ואחר תעוף עינו בהם ואינם. ואז יודע ומכיר גבוה מעל גבוה ומנהיג וכמו שאמר הנביא בפירוש מגיד מראשית אחרית ומקדם אשר לא נעשו אומר עצתי תקום וכל חפצי אעשה (ישעיה מ"ו) ירצה שהאיש החכם היודע בסדרי העולם ומערכותיו הטבעיות אשר לפיהן מגיד מראשית שנה את אשר יהיה עד באחריתה ומקדם מיעד דברים וענינים אשר בסוף לא נעשו ולא יצאו אל המציאות כמו שגזר עליהם אם מהמציאות או המניעה הוא האומר והמכיר כי עצתי העולה היא על הטבע תקים וכל חפצי אעשה מבלי שיעכב הטבע ההוא על ידי כלל. והוא העד כי הוא יתברך לבדו המניע והמונע אין עוד:

87. _.35.1.6

    וכל זה מה שכוונוהו חכמים ז"ל במאמר ההוא שזכרנו תחלה מאי דכתיב כל אמרת אלוה צרופה אין הקב"ה נותן גדולה לאדם עד שבדקו בדבר קטון וכו'. כי הם פירשו מלת אמרת אלוה מלשון (דברים כ"ו) את ה' האמרת וה' האמירך כלומר מעלת אלוה ויאמרו שאין הק"בה נותן גדולת מעלה ושררה לענין פרנסות הדור בדרך ההנהגה הנבואיית עד שבדקו איך הוא אצל הדבר הקטון והוא קדימת המעלות שזכרו במאמר שביארנו והיותו בקי בכל מה שימשך לכל אחת מהן. אם מהמדות הנאותות התלויות בגבורה ובעושר, ואם מענין החכמות הטבעיות אשר הם דבר קטון בערך הדברים האלהיים. וכמו שאמרו (סוכה כ"ח.) דבר גדול מעשה מרכבה ובלי ספק דבר קטון הוא בערכו מעשה בראשית. וכ"ש אם הוא חכמת הטבע כמו שחשבו קצת (הרמב"ם ה' יסה"ת פ"ה) כי בהשתדלם עצמן בהם יכירו וידעו בין קודש לחול. והרי לנו שני גדולי עולם שבדקן במלאכת הרעיה ומצאן נאמנים והביאן לגדולה. ומהידוע כי המלאכה ההיא תכלול שני הענינים יחד אם מה שיצטרך להשגיח בעניני הצאן ולפקח ברוב החריצות בכל חלקי צרכיהם והנהגתם כפי הראוי לכל אחד מהם הקטנים עם הגדולים החזקים עם החלשים כי הוא דבר מתיחס מאד אל פקוח הנהגת העם וההשגח' בכל צרכיהם ומדיניותם כמ"ש הנביא (ישעיהו מ׳:י״א) כרועה עדרו ירעה בזרועו יקבץ טלאים ובחיקו ישא עלות ינהל וגם מה שתקיף זאת המלאכה מסודות המציאות וטבע היצירה שיעור רב כמו שנודע מספורי יעקב אביר הרועים אשר זה מה שיועיל להכיר כל מה שיוצא מההקש הטבעי מעט או הרבה. וכמ"ש (בראשית ל״א:י׳) ואשא עיני וארא והנה העתודים העולים על הצאן עקודים נקודים וברודים כי ראיתי את כל אשר וגו' שכבר ראה והכיר ברוח הקדש שעליו שלא הספיק' תחבולת המקלות כפי טבעה לכמו זה השיעור מההצלחה ואופן מגעתה עד שיראה שהושגה מפאת ההשגחה העליונה אשר למעלה מהטבע. וזה דבר שיאות מאד לגדולים המנהיגים האומה הקדושה הזאת אשר כל ענינה בזה האופן. ולזה מה שאמר בדוד (תהילים ע״ח:ע״א) מאחר עלות הביאו לרעות ביעקב עמו. להראות על ההעתק המחוייב ממלאכה אל מלאכה יקרה ושלמה ממנה לא אל חלוף כבוד המעלה לבד: וכן במשה נאמר ומשה היה רועה את צאן יתרו חתנו וינהג את הצאן אחר המדבר ויבא אל הר האלהים חרב'. וירא מלאך ה' אליו בלבת אש מתוך הסנה וגו' יורה שכבר עלה ממעלת הרעיה אל שנהג את הכחות החיוניות אחר הדבריות עד עלותו הר האלהים. ומשם וירא אליו ה' והוא דומה למה שנאמר (שמות י"ט) ומשה עלה אל האלהים ויקרא אליו ה' מן ההר וגו' שקדמה עליה אל הקריאה וכמו שיתבאר שם בע"ה ובפירוש הסיפור יתבאר עוד על נכון:

88. _.35.1.7

    ואולם טרם נבא אל הביאור אעיר על ענין יועיל זכרונו לביאור קצת דברי הספור הזה שאנחנו עליו. וזה כי הוא מבואר כי הרגל הנביא מתחלתו בדבר הקטן ההוא שאמרו חכמינו ז"ל רצוני מקדימת הידיעה בענינים הטבעיים וחוקיהם ומשפטם. יקרה ג"כ שימשך לפעמים אחר הדעות וההקדמות הטבעיות הקבועות בלבו. ויטה בהן מהדרך העליון אשר הוא דורך בו וימצא בו לזה עון אשר חטא ראוי לגערה ותוכחה עליו כמו שקרה לאברהם ושרה במה שצחקו על דבר ה' זה אמרו (בראשית י״ז:י״ז) הלבן מאה שנה יולד ואם שרה הבת תשעים שנה תלד. והיא גם היא אמרה (שם י"ח) אחרי בלותי היתה לי עדנה וגו' עד שהיתה התשובה לשניהם לדעתי היפלא מה' דבר כמו שפירש שם שער י"ט: וכבר השיב כיוצא בזה לירמיהו (ירמיה ל"ב) אני ה' אלהי כל בשר הממני יפלא כל דבר לפי שנתפלא עליו מהסכימו יתברך עם דעת חנמאל בן שלום דודו. ונסתפק אם מאתו הי' הדבר לפי מה שראה מהסבות הטבעיות כנגדו כנזכר שם שער ס"ט: וכן היה הענין במשה בתחלת שליחותו כשראה קושי לב פרעה בקבלת דבריו וכובד עולו אשר הוסיף עליהם בדבר התבן אמר למה הרעות לעם הזה למה זה שלחתני *והנה היה ענין וכו', ר"ל אחרי שהיה נודע לו מחכמת הטבע כי להוית הענינים הטבעיים והמלאכותים, גם לכל שאר עסקי בני אדם ופעולתיהם יצטרך תמיד להקדים סבה הראויה להם, כי מבלעדי סבה הראויה לא יתהוה דבר, ואף כי מהפכו, כי מי יתן טוב מרע או טהור מטמא ? ע"כ תמה מרע"ה בראותו כי ביאתו אל פרעה ובקשתו ממנו, בשם ד' לשלח את ישראל לא לבד שלא הקלו, כ"א גם הכבידו את עולם הקשה, ושאל למה הרעות לעם הזה, ר"ל איך יהיה באפשרות, שמהרעה הזאת תצא תשועת ישראל, אשר אתה חפץ בה ? וע"ז השיבו ית' "עתה תראה וכו'" ר"ל דע לך כי בענינים האלקיים לא כן הדבר כמו שהוא בדברים טבעיים, כי בהן יוכל לצאת ולהולד דבר, גם מסבה ההפכית לו, באופן נסיי ולמעלה מגבול הטבע, והנה היה ענין מאמרו סמוך על הקדמה מפורסמת מקויימת ביד החכמים הטבעיים האומרים שלא כל דבר שיזדמן יתהוה מאי זה דבר שיזדמן. וזה אם בהוויות הטבעיות ואם במלאכותיות. ואם בעסקים האנושיים כפי תכן כל אחד מהענינים ההם. ולפי שנשאר רושם הקדמה זה בלבו הנה הוא עדין לא גזר על בטולה לגמרי וכ"ש שיעשו ויתהוו הענינים ע"י הסבות וההתחלות ההפכיות ההם לגמרי שאם אמרו (ילקוט איוב רמז תתק"ד) כל התחלת קשות סימן יפה לדבר ירצו שהדברים אשר יעשו ע"י התחלות קשות הקושי ההוא יהי' סימן להם שסופן להתקיים מפני שיורה על חוזק הסבה ותקפה שהספיקה לדחות הקושי ההוא אבל שיהיו ההתחלו' הקשו' סבו' הדבר לא אמרו בשום ענין ולזה כשרא' קושי ההתחלו' הנמשך משליחותו הקשה לדבר ולומר למה הרעות לעם הזה כי אחר שדברת להטיב להם איככה אוכל וראיתי שימצא להם רעה בשליחותי. כי מאז באתי אל פרעה לדבר בשמך הרע לעם הזה כהפך מה שנראה מכוונתך שאמרת ואת צעקתם שמעתי מפני נוגשיו כי ידעתי את מכאוביו עד שהיתה התשובה בקצת גערה ותוכחה עתה תראה אשר אעשה לפרעה כי ביד חזקה ישלחם וגו' כלומר עתה תראה כי לא כהתחלת הטבעיות האלהיות כי ביד חזקה ועליונה על כל המעשים ישלחם ובזרוע רמה על כל מערכות השמים יגרשם מארצו. וכבר ייחסו חז"ל קושי התשובה הזאת וגערתה במאמרו (שמות ו׳:ב׳) וידבר אלהים אל משה ויאמר אליו אני ה' וגו'. כמו שאמרו (ש"ר פ"ו) חבל על דאבדין ולא משתכחין ויש שם ר"מ אומר משל למלך בשר ודם שהיה משיא בתו קרא לעירוני אחד להיות סרסור ביניהם התחיל לדבר גסות כנגדו אמר המלך מי הגיס את דעתך אלא אני שעשיתיך סרסור בינינו. כך אמר לו הק"בה למשה מי גרם לך שתדבר דברים הללו אני ה' ודי בזה גערה למבין.

89. _.35.1.8

    ובמדרש (שם) אמר רבי יהודה ברבי סימון מאי דכתיב (קהלת ז׳:ז׳) כי העושק יהולל חכם זה משה ויאבד את לב מתנה. וכי תעלה על דעתך שהיה מתאבד אלא שבשעה שעשקו אותו דתן ואבירם והקניטוהו ואמרו ירא ה' עליכם וישפוט. אף הוא הקפיד ואמר ומאז באתי אל פרעה כו' א"ל הק"בה אני כתבתי עליך שאתה ענו ואינך אלא מקפיד חייך היה לך לידע (שם) טוב אחרית דבר מראשיתו. טוב אחריתן של ישראל מראשיתן אשר נתתי להם במצרים. באותה שעה בקשה מדת הדין לפגוע בו שנאמר וידבר אלדים אל משה אמר לה הק"בה וכי מדת בשר ודם יש לי והלא מרחם אני שנאמר אני ה'. הנה שביארו היטב שכבר יצא משה מהשטה הראוי לו לא ח"ו שאבד שכלו שהרי אין הנבואה שורה על ההוללים רק שנעשק מההקדמות הטבעיות הקודמות בענינו הם דתן ואבירם אשר הצו על האלהים והמה אשר הקניטוהו ודחקוהו בראותו צרת עמו לדבר כן ולזה סדרו התשובה נפלאה מאד אני כתבתי עליך שאתה ענו ושכבר ציערת עצמך בדברים הללו וידעת עד היכן ידם מגעת כמו שהודעתיך בהנה. והנה עדין אתה מבחוץ. חייך הי' לך לידע כי המקום אשר אתה עומד עליו הוא עליון משימשך אחרית הדבר אל התחלותיו אם טוב ואם רע בדרך הענין הטבעי אבל כבר יהי' וימשך אחרית דבר טוב מהתחלו' קשות ורעות בלי ספק. תדע כי טוב אחריתן של ישראל ממה שיחייב אותו טבע ההתחלות שעשיתי להם במצרים כי הנה מהעוני והשעבוד ההוא ימשך להם טוב גדול ותשועת עולמים. וכבר הודיע ישעיהו עליו השלום הענין הזה עצמו בפ' האזינו ושמעו קולי וגו' הכל היום יחרוש החורש וכו' עד אומרו גם זאת מעם י"י צבאות יצאה וגו': (ישעיהו כ״ח:כ״ט) ירצה שעם היות שלא ימצא תכן המעשים האנושיים ושלמותן על ידי איזה פעולות שיזדמנו חמורות או קלות מאותן אשר זכר כמו שחשבו הסכלים רק בהתיחסם אל תכליותיהן קלות תהיינה או כבדות. אמר כי גם זאת ההשערה והכרחיותה מעם י"י צבאות יצאה ולא התמידה להיות עמו במחיצתו כי הוא הפליא עצה הגדיל תושיה במדרגה עצומה על אלו המנהגים הטבעיים וכל זה היה לו לידע למשה ועל נטותו ממנו הי' ראוי לפגוע בו כתלמיד השוכח תלמודו אלא שהגינה עליו מדת רחמים כי ראתה העושק אשר עשק אותו. והנה משה סבר וקביל הוא מה שאמרו חכמים ז"ל (ש"ר פ' כ"ג). נפת תטפנה שפתותיך כלה וגו' (שיר השירים ד׳:י״א). אמר משה לפני הק"בה בדבר שחטאתי אני מקלסך אני חטאתי באז שנאמר ומאז באתי אל פרעה וגו' ובאז אני משבחך אז ישיר משה וגומר (שמות ט״ו:א׳) והדברים נחמדים מאד שעקר השירה לשבח ולרומם אותו יתברך כי גאה גאה על כל המערכות הטבעיות עליות ותחתיות כמו שיתבאר שם בעזרת האל ואפשר שרמזו במלת אז היותו מורה על הזמן העבר. כי הוא מה שחטא משה בהמשכו אחר מה שנתקיים אצלו מאלו הענינים מאז בואו אל ההתחלות העיוניות במלאכ' הקטנה ההיא שאמרנו ואפשר שלזה אמרו חכמינו זכרונם לברכה (ב"ב י"ב.) חכם עדיף מנביא כי בשעה שהנביא מושפע מהנבואה הנה הוא יותר מחכם. אמנם בשעה שאינו מושפע ממנה אף חכמתו לא עמדה לו בשלמות כשאר החכמים כי העושק שנעשקה החכמה הטבעית בידו פעמים רבות ומה שלומד שלא לנהוג על פיה יהולל אותו בה ולא תתקיים בידו וטעם אחר נכתוב בפרה אדומה שער ע"ט ב"ה. והנה עם זה נשלם מה שרצינו אליו בזה השער הנכבד אשר בו נבא לבאר הספור בתחלת ענין נבואתו של משה אדוננו רבן של כל הנביאים והוא תחלת מקראי קודש זכר ליציאת מצרים אשר הוא היה הענין המיוחד אליו לפי גדלו ותעצומו כמו שאמר (דברים ל״ד:י״ב) לכל האותות והמופתים וגו' ולכל היד החזקה ולכל המורא הגדול אשר עשה משה לעיני כל ישראל. ומעתה נבא אל הביאור בזכרון הספקות ראשונה:

90. _.35.1.9

    א אומרו ומשה היה רועה וגו' וינהג את הצאן וגו' וירא מלאך ה' וגו' כי למה יזכור דברים הללו שיורה כאלו היה הענין ממקרה להיותו נמצא שם ומה טעם אומרו הר האלהים חרבה מהיכן נתיחס ההר ההוא אליו יתברך עדין וכבר נתבאר קצת זה: ב באומרו מדוע לא יבער הסנה עם מה שקדם הפכו באומרו וירא והנה הסנה בוער באש. עם שכבר תקן אונקלוס בו מה שנודע: ג טעם של נעליך מעל רגליך וגו' וכן ביהושע. אלא שביהושע נזכר של נעלך בלשון יחיד: ד אומרו ראה ראיתי את עני עמי ואת צעקת' שמעתי וגו' ואח"כ חוזר ואומר ועתה הנה צעקת בני ישראל באה אלי וגם ראיתי את הלחץ והרי הוא דבר מותר: ה למה היה משמיט משה עצמו משליחות זה באומרו מי אנכי כי אלך אל פרעה וכי אוציא וגו'. והלא מראש שבטי ישראל הוא ולא נודעו שם אנשים גדולים ממנו כי כלם היו בעבודת פרך. כל שכן שכבר גדול בבית המלך ומי יודע אם לעת כזאת הגיע למלכות. מכל מקום לא היה לו לדחות תשועת ישראל: ו מאמר וזה לך האות כי אנכי שלחתיך בהוציאך את העם וגו' כי האות ראוי שיקדם אל המעשה. וכבר הופלגו בהתר ספק זה דברי הראשונים והאחרונים ז אומרו הנה אנכי בא אל בני ישראל ואמרתי אליהם אלהי אבותיכם שלחני אליכם ואמרו לי מה שמו וגו'. יראה באמת כי לא מחכמה ומוסר שאל על זה כי היה לו להמתין עד שישמע מה ידבר בו ואת הדברים אשר ישים בפיו על שליחותו. כי עדין לא אמר רק ועתה לכה ואשלחך אל פרעה וכו'. ואחר כשיאמר לו כה תאמר אל בני ישראל י"י אלהי אבותיכם אלהי אברהם ואלהי יצחק ואלהי יעקב שלחני אליכם לא ישאר אצלו שאלה כלל. ולמה לא השיבו האל ית' כן שאמר לו אהיה אשר אהיה ומה טעם אומרו אח"כ כה תאמר אל בני ישראל אהיה שלחני אליכם היה לו לומר מתחלה כה תאמר לבני ישראל אהיה שלחני אליכם. ולא עוד אלא שחזר לומר ויאמר עוד אלהים למשה כה תאמר אל בני ישראל ה' אלהי אבותיכם אלדי אברהם וגו' שלחני אליכם זה שמי לעולם וגו': ח כי אחר שאמר לו כה תאמר אל בני ישראל ה' אלהי אבותיכם וגו' איך אמר לך ואספת את זקני ישראל ואמרת אליהם ה' אלהי אבותיכם נראה אלי וגו' היה לו לצוות לאוספם תחלה: ט בדבר השליחות שאמר נלכה נא דרך שלשת ימים במדבר וגו' כי ודאי אינו דרך כבוד למעלה לעשות כן רק להוציאם ביד רמה מתחלה ועד סוף. וקשה עוד מזה אומרו ושאלה אשה משכנתה ומגרת ביתה כלי כסף וכלי זהב וכו'. והגנאי מפורסם כי מי כמוהו מורה דרך גנבות או קביוסטות. ועוד שאין עתה עת מעשה זה עד סוף כל המכות במקום אשר נאמר (שמות י״א:ב׳) דבר נא באזני העם וישאלו וגו'. גם מאמר ונצלתם את מצרים הוא לשון בלתי מבואר: יוד אומרו ואני ידעתי כי לא יתן אתכם מלך מצרים להלוך שלא היה עדיין עת בשורה זו שהיתה עת ראשונה לשליחותו די במה שיאמר אח"כ בלכתך לשוב מצרימה ראה כל המופתים כו' ואני אחזק וגו' ומה טעם אומרו ולא ביד חזקה: יא אומרו והן לא יאמינו לי ולא ישמעו לקולי אחר שהודיעו השם יתברך ושמעו לקולך ובאת אתה וגו': יב אומרו והיה אם לא יאמינו לקול האות הראשון והאמינו לקול האות האחרון. והיה אם לא יאמינו גם לשני האותות האלה ולקחת וגו'. והלא לפי הנראה הראשונה נפלאת מהנשארות והוא ספק שנאמרו עליו ג"כ דברים הרבה. ועוד שכבר נאמר בראשונה למען יאמינו כי נראה אליך ה' ואם כן תו לא צריך: יג אומרו לא איש דברים אנכי וגו' כי אחר שכבר קבל עליו השליחות במה שאמר הנה אנכי בא אל בני ישראל וגו' מה אומר אליהם והוא השיב אותו דבר ושם האותות בידו על פי שאלותיו. הנה באמת יראה צד סרבנות. ואיבעית אימא עזות. וכל שכן במה שאמר בסוף שלח נא ביד תשלח: יד תשובת השם יתברך אליו מי שם פה לאדם או מי ישום אלם וגומר כי היא עצמה עקר התלונה שידוע שיש בידו לעשות כרצונו ואינו עושה ומה חרי האף ההוא במשה אחר שלא דבר אתו אלא פיוסין: טו אומרו ויפגשהו ה' ויבקש המיתו על מה ועל מה והלא שלוחי מצוה אין נזוקין. ואם על עסקי מילת בנו עדין לא חלה עליו מצותו כיון שעודנו בדרך ומה רצה רבי יוסי באומרו (נדרים ל"א:) על שנתעסק במלון תחלה שהרי לא יתכן שימול אותו במלון ויצא לדרך קל וחומר מביתו ומה רצתה צפורה בשני מאמריה. ועוד למה נכנס מאמר בלכתך לשוב מצרימה וגו' בין המעשה הזה: טז מה רצה פרעה באומרו לא ידעתי את ה' וגם את ישראל לא אשלח אחר שאמר מי ה' אשר אשמע בקולו הרי הם דברי מותר: וקשה עוד מזה מה שחזרו לומר לו אלהי העברים נקרא עלינו נלכה נא וגו' והרי אמר שלא ידעו ולא ישמע בקולו. ולא עוד אלא שאמרו פן יפגענו בדבר או בחרב. שאם כפשוטו מאי איכפת ליה. ואם לתקון רש"י ז"ל איננו ירא מפני אלהים: יז אומרו הן רבים עתה עם הארץ וגו' כי מפני היותם רבים סובלים הבטלה יותר כי ימהרו לעשות את אשר בטלוהו. ואם כדברי רש"י ז"ל שאומר שהפסד גדול הוא. עדיין יש לדקדק במלת עתה שתראה יתירה: יח למה לא הרבה אליהם פרעה את מתכונת הלבנים בפירוש כי ירד היום עמהם לדקדוקי עניות אם ינתן להם תבן מבית המלך או לא ואיך אמרו נוגשיו עתה לכו קחו לכם תבן מאשר תמצאו כי אין נגרע מעבודתכם דבר היא הנותנת שלא היה להם ללכת לקושש אחר שהסכום עליהם בשוה: יט בחלוף הנמצא בזכרון השוטרים בענין הזה פעם יזכרם בלשון שוטרים סתם ופעם שוטרי בני ישראל. ולא עוד אלא שאמר ויכו שוטרי בני ישראל אשר שמו עליהם נוגשי פרעה וגו' כי היה ראוי שיזכור כן בפעם ראשונה שזכרם להודיע מי הם הנזכרים בכל הספור: כ באומרו נרפים הם על כן הם צועקים לאמר נלכה וגו' אדרבא מי שהוא יושב בשלוה והשקט אינו מתאוה לצאת משם ומה טעם ואל ישעו בדברי שקר דהכא שוא ושקר לאו כחדא נינהו. עוד איך קבלו זה הענין עליהם תחלה בסבר פנים ומי עור עיניהם שלא הביטו את אשר יהיה באחרונה מקוצר רוח ומעבודה קשה שיראה שהקיצו משנתם אחר שהוכו שוטריהם. ואחר שאמר להם המלך ועתה לכו עבדו ותבן לא ינתן לכם ותוכן לבנים תתנו: כא צעקת משה ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך וגו' והלא נאמר לו מתחלה ואני ידעתי כי לא יתן אתכם וגו': כב מה טעם וידבר אלהים אל משה ויאמר אליו אני ה' ועוד איך אמר ושמי ה' לא נודעתי להם אם פרסום ההפך באומרו בין הבתרים אני ה' אשר הוצאתיך מאור כשדים כי פירוש הראשונים גם פירוש רש"י ז"ל לא יצאו ידי חובת יישוב הכתובים וקשרן בזה אחר זה כמו שהוא נראה מתוכן. ובפי' תוכן כוונת רש"י ז"ל במה שהקשה להם ומה רצה באומרו ואם תאמר לא הודיעו שכך שמו וגו': כג באומרו לכן אמור לבני ישראל אני ה' והוצאתי וכו' והצלתי וכו' וגאלתי וכו' ולקחתי וכו' כי איך נמשכו כל אלו העניינים מהקודם כמו שיתחייב ממלת לכן: כד שאחר שנאמר ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה איך אמר משה הן בני ישראל לא שמעו אלי ואיך ישמעני פרעה הרי יש עליו תשובה שכן פרעה אין לו קוצר רוח וגו': כה למה יזכור יחס שלשת השבטים הראשונים לכאן שאם לכבוד משה יספיק בשיזכור יחס לוי לבד גם הזכירו שני חיי לוי קהת ועמרם ולא זולתם. ודברי המדרש ידועים (פסיקת' גדולה הובא ברש"י ישן פ' זה). כו אומרו הוא אהרן ומשה אשר אמר ה' וגו' הם המדברים וגו' הוא משה ואהרן כי לפי הפשט הם דברי מותר וחז"ל אמרו (ב"ר פ' א') להשוותן במעלתן. אלו הן הספקות אשר ראינו לזכרם בזה החלק מהספור ומעתה נבוא אל הביאור:

91. _.35.1.10

    ומשה היה רועה וגו'. (א) כבר כתבנו טעם רעיה זו ושענין הנהגת הצאן אחר המדבר הוא מליצה שלימה להנהגת הכחות הטבעיות החיוניות אחר הכח הדברי אשר כל זה הוא הדרכה ישרה לעלות אל הר האלהים בנקיון כפים ובר לבב המעלה לרוח הקדש ואל הנבואה כמו שנסמך וירא מלאך ה' אליו וגו'. אמנם על היות תחלה הראותו בלבת אש מתוך הסנה כבר נאמרו דברים רבים במדרש חז"ל (ש"ר פ' ב') ויש אומרים רמז לעמו אנכי בצרה. ויש (שם) להבטיח למשה שלא ינזק בשליחות ההוא כמו שהסנה איננו אכל בלב אש הנאחזת בו. ויש אומרים דברים אחרים ואלו ואלו דברים צודקים. והקרוב לדרך הפשט כפי הענין הוא כי בא להגיע אל המדרגה העליונה האלהית שהוא העליה אל הגדולה שאמרו רז"ל במאמר אשר ביארנוהו. ולזה נתראה אליו ענין מבהיל שיפלא מאד עליו כמ"ש אסורה נא ואראה המראה הגדול הזה וגו'. ויודע לו ע"י כן כי יש הנה הנהגה עליונה נפלאה על אותה שגדל עליה מנעוריו כי זה מה שחוייבה לו ידיעתו מצד שהוא נביא כי הנבואה עצמה היא מהמין ההוא כמו שאמרנו. ויותר יתכן מצד השליחות ההוא המוכן לפניו כמו שבא ויבא עוד ביאורו. ולזה אמר וירא והנה הסנה בוער באש וגו' כי נראה לו בזה שבהנהגה ההיא העליונה אין שום כח אל ההקדמה המונחת מחכמת הטבע המחייבת הנמשך מאמות הקודם ותבטל הקודם מסתירת הנמשך לפי שכבר ראה הסנה בוער באש ולא נמשך אליו האכול המחוייב בדרך הטבע: והנה אז נכנס בלבו ספק גדול שלא ידע אם נתאמת מציאות הקודם והוא היות שם אש ממש טבעי. ויהיה הפלא מה שלא נמשך ההתאכלות: או אם היה הבלתי התאכלות טבעי והיה הפלא במהות הקוד'. רצונו שהיה נראה שהוא בוער באש ואינו כן על דרך האמת כי חקירה זו מחוייבת אליו לעמוד על אמתת המעמד שהיה בו: (ב) והנה על העיון הראשון אמר ויר' והנה הסנה בוער באש והסנה איננו אוכל. אמנם על הספק השני אמר אסורה נא ואראה המראה הגדול הזה מדוע לא יבער הסנה ירצה אם הנמשך איננו כנגד הטבע ודאי המראה הזאת הוא ענין גדול ממה שחשבתי וראוי להשתדל לדעת מדוע לא יבער הסנה כלומר מה הוא זה שנראה אש בוער ואיננו כן רק מראה גדולה ממנו: והנה לפי שהחלוק וההפרדה על זה האופן בחקירה הוא מה שמגיע החוקר אל אמיתת עיוניו ולמעט יתקרב אל האמת מזולתו אמר וירא ה' כי סר לראות ויקרא אליו אלהים מתוך הסנה להודיע לו ענין המראה ההוא. והנכון כי לפי שכבר הגיעה לו זאת הידיעה רצוני מהכזבת אלו ההשגות הטבעיות כאשר הוא שם אלא שהוא משתדל להתקרב עוד לדעת מהות המראה הגדול ההוא כמו שאמר אסורה נא ואראה המראה הגדול הזה והעיון או ההשגה ההיא היתה נמנעת לו אז. לזה נאמר וירא ה' כי סר לראות ויקרא אליו אלהים והיא מידת הדין המשערת הדין והמשפט הראוי לכל אדם. ויאמר משה משה כלומר כי משה צריך שישאר משה בחוקו ושעת' אין עת ליקרב הלום לראות ושאז אין הכונה רק להודיע שצריך שישלוף נעליו מעל רגליו (ג) והוא משל נמרץ למה שרצהו שם לפי מה שאמרנו. וזה כי המנהג הטבעי הוא לעשות המנעל כפי מדת הרגל לא הרגל לפי המנעל ומשל הוא בפי התלמוד (קידושין מ"ט.) מסאנה דרב מכרעה לא בעינן והוא כנוי נכבד לכל הענינים הטבעיים שמנהגם שימשכו המסובבים אחר טבע הסבות ומדתן לא שימצאו הסבות לפי טבע המסובבים. ולפי שבזאת ההנהגה העליונ' על הרוב יתהוו ויתחדשו הסבות הקרובות לצורך המסובבים ולא יקווה בה אל שימשכו המסובבים מהסבות הטבעיות הקדומות כמו שיבא קצת זה בדבר האותות. לזה אמר לו של נעליך מעל רגליך כי המקום וגו' כלומר צא מאצטגנינותיך והעתק מדעותך במה שתחשוב שחוייב להיות המנעלים שהם המסובבים למדת הרגלים שהם הסבות כי המקום והמדרגה אשר אתה עומד שם עכשו אדמת קדש הוא משידרכו שם בנעלים אבל שם יעשו ויתחדשו הסבות בעבור המסובבים כמו שאמרנו: והנה להיות הדברים האלו ביד משה תמיד לשני עניינים. אם לצורך נצחון האויבים כמו שהיה לו בפרעה ובמצרים ובמלחמו' סיחון ועוג וזולתם. ואם בפרנסת העם אשר ברגליו שכל ימי היותם לפניו נתפרנסו שלא על המנהג הטבעי כמו שזכר שני העניינים האלה בסוף פרשת הברית השני. אמר (דברים כ״ט:א׳) אתם ראיתם את כל אשר עשה ה' לעיניכם בארץ מצרים וגו' המסות הגדולות וגו' וסמיך ליה ואולך אתכם ארבעים שנה במדבר לא בלו שלמותיכם מעליכם וגו' לחם לא אכלתם ויין ושכר לא שתיתם וגו' לזה אמר לו שישלוף שני הנעלים מעל שתי רגליו לרמוז אל שני מיני עניינים אלו. (ג) אמנם ביהושע שלא נשתמש בזה הענין רק בענין נצחון המלחמות נאמר לו (יהושע ה׳:ט״ו) של נעלך מעל רגליך לשון יחיד. וזה מה שנרמז אליו ברמז מבואר בענין הסנה כי האש השמיימי ההוא עם היותו חזק מן האש היסודי כמו שנר' מענין הקרבנות וממעשה גדעון ואליהו ז"ל הנה לא נאכל בו הסנה כמו שחוייב מטבעו וכ"ש בזולתו והוא ענין נכבד מאד: ואם לענין הבטחתו שלא ינזק בשליחותו היה המאמר הזה ג"כ נכון מאד וזה שנעילת המנעלי' בכלל כל המלבושים והתקונים הנה הם עניינים הכרחיים עשאום האנשים להגין עליהם מהנזקים המזומנים להם פן תגוף באבן רגלם או פן יקבלו נזק הקור או החום המחויבים להם מצד חמרם. אמנם השרידים הנגשים אל ה' אינן צריכין לדבר מזה כי תורתם ושלמות צורתם משמרתם כמו שאמרו עליו (תהילים צ״א:י״א-י״ב) כי מלאכיו יצוה לך לשמרך בכל דרכיך. על כפים ישאונך פן תגוף באבן רגליך על שחל ופתן תדרוך תרמוס כפיר ותנין. שאין ערוד ממית וגו'. (ברכות ל"ג.) ולזה רמז אליו על תורת השמירה הכוללת במשל הנכבד הזה לומר של נעליך מעל רגליך כי המקו' אשר אתה עומד עליו אדמת קודש הוא. והקדושי' אשר בארץ אינ' נזוקים בה רגליהם ואינם צריכים שמור וכן בכל הנזקים כי הם כמלאכי עליון. ולזה הרמז אמרו ז"ל (פר"א פ' מ"ו) שישראל הם יחפי רגל ביום הכפורים כמלאכי השרת: ויאמר אנכי אלהי אביך אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב. הודיעו כי הוא יתברך אשר נתפרסמה ידיעתו לו מפי אביו וזולתו המזכירים אותו בשם אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב הוא הנראה אליו שם בתכונת המראה ההיא. והוא טעם מה שאמר לו אל תקרב הלום. ולזה ויסתר משה פניו מראות במראה הגדול ההוא כאשר אמר כי ירא מהביט אל האלהים. וכן ביעקב נאמר (בראשית כ״ח:ט״ז-י״ז) אכן יש ה' במקום הזה ואנכי לא ידעתי ויירא וגו': ויאמר ראה ראיתי וגו' וארד להצילו וגו' ועתה הנה צעקת וגו'. הודיעו מעלת ההשגה ההיא הנפלאה כי לא לבד היתה הגעת שלמות בעצמותו כי אם שג"כ ישפע משם חסד ורב טוב לבית ישראל אשר הם בכור הגלות העצום הצריכים אל נביא כמוהו להצלתם: (ד) ואמר כי עד עתה ראה ראה את עני עמו אשר במצרים אשר לא לכבוד היה לו מעמדם לשם מצד מה שהם עמו. וגם שכבר שמע את צעקתם אשר הם צועקים מפני נוגשיהם מצד שהוא יודע את מכאובם כי אין כל דבר נעלם ממנו לא מצד מה שהיו נותנין לב לצעוק אליו להצילם מידם. ומטעם זה כבר נתתי את לבי וארד בדעתי להצילו מיד מצרים ולהעלותו לעתיד מהשעבוד הצר והמצוק ההוא אל ארץ טובה וכו'. אמנם עתה מקרוב עלתה צעקתם לפני לאמר קומה והושיענו כמו שאמר ותעל שועתם אל האלהים מן העבודה כמו שפירשנו שם וגם ראיתי את הלחץ אשר עתה מחדש לוחצים אותם כמו שאמרת ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך הרע לעם וגו' לזה ועתה מיד אשלחך אל פרעה והוצא את עמי בני ישראל ממצרים כי מה אוחיל עוד. אמנם מהעליה אל ארצם שזכר לא אמר לו דבר כי ידוע וגלוי לפניו את אשר יהיה באחרונה: (ה) מי אנכי כי אלך אל פרעה וגו' לפי שכבר יצא משה ברוח לפני פרעה אשר בקש להרגו ועתה הוא שולחו אליו היתה תשובתו נכונה לשאל לו מי אנכי כי אלך אל פרעה על דרך מה זה בידך כלומר כמדומה שאתה מתנכר בי ואינך יודע שאנכי מוכתב למלכות. והרי זה דוגמת מאמר שמואל (ש"א כ"ז) ואיך אלך ושמע שאול והרגני: ובמדרש (ש"ר פרש' ג') אמר לפניו רבון העולמים היאך אני יכול ליכנס מי יכנס למקום לסטים למקום הורגי נפשות הוי מי אנכי כי אלך וגו' וכי אוציא וגו'. ירצה ועוד מה טעם יש בהוצאה ממצרים לבד אחר שאין אתה מזכיר לי העליה אל ארצם הנה שחשש השלם אל מה שהיה. ויאמר כי אהיה עמך וזה לך האות כו' השיבו על ראשון ראשון. ואמר לא תירא ולא תחת מן פרעה ומהמבקשים את נפשך מקרובי המת ומגואלי דמו כי אתך אנכי להצילך מהם: (ו) וזאת ההצלה שתראה בעיניך טרם בואך שם תהיה לך לאות כי אנכי שלחתיך ותצליח את דרכיך והוא הדבר אשר אמר לו במדין בדרך בשורה לך שוב מצרימה כי מתו כל האנשים המבקשים את נפשך שכבר נגפם ה' ומתו כל קרובי המת ומיודעיו ואין דורש ואין מבקש והמלך הראשון כבר מת. וכבר כתבנו בשער הקודם כי בשורה זו היתה סבת קראו הבן השני אליעזר כי אלהי אבי בעזרי ויצילני מחרב פרעה מה שלא יכול לומר כך על בן הראשון. אמנם על מה שאמרת כי מה צורך ההוצאה מבלי זכרון העליה תדע כי בהוציאך את העם הזה ממצרים אתה והם תעבדון את האלהים על ההר הזה ואמר כן על קבלת התורה ומעש' המשכן וסדר הדגלים ויתר העניינים אשר על כלם אמר לסוף (דברים א׳:ו׳) רב לכם שבת בהר הזה לפי מדרש חכמינו ז"ל. (ספרי דברים שם) והפי' הזה הוא נכון מאד בעיני. ובעל הטעמים הכריחו בשהטעים שלחתוך באתנח. אמנם מה שתהיה זאת תשובה אל היותם בלתי הגונים אל ההוצאה כדרך הראשונים ז"ל כבר כתבנוהו בתחלת פירש פרשת ואלה שמות עיין עליו כי הוא נכון מאד ותרוייהו איתנהו: (ו) ויאמר משה אל האלהים הנה אנכי בא וגו'. כמדומה לי שכשראה משה שקיים לו האל יתברך בתשובתו מה שחשש מענין העליה ולפחות שלא הבטיחו עליה נתחזק אצלו החשש ההוא מאד. וחשב כי הוא יוציאם ממצרים ותכף ומיד יבא אחר ויעלם אל ארצם וכבר יגיע לו מזה חסרון גדול. ולזה היה מעורר שאלות וטענות רבות כננד השליחות הזה ושישלח מיד אותו שעתיד לשלח לצורך העליה והיה הכל דרך פיוס והרצאה שיודה הוא יתברך על השליחות כלו והוא ענין זריזות וחריצות אל המעלות האלהיות כמו שכתבנו אצל הבכורה שער כ"ד. אמנם הוא יתברך נהגו על פי דרכו כמו שיבא עד דסבר וקביל: (ז) הנה אנכי בא אל בני ישראל ואמרתי וגו' לפי שכשנגלה עליו אמר לו אנכי אלהי אביך אלהי אברהם אלהי יצחק וגו' ולא הזכיר לו שם המיוחד מצא מקום לטעון ולשאל שמא לא הרשהו להשתמש בו בענין השליחות והוא אומרו אנה אנכי בא אל בני ישראל ואמרתי אליהם אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב שלחני אליכם ולא אזכר המשלח בשמו המיוחך המסור להם ואמרו לי מה שמו הידוע להם והשגור בפיהם מה אומר אליהם הרי מכאן מודעא רבא לשליחות. ויאמר אלהים אל משה אהיה אשר אהיה הרב המורה כתב בפ' ס"ב חלק א' כי משה כששמע ששלחו אל בני ישראל אמר שיתכן שישאלוהו תחלה הוא שיאמת להם מציאות האל תחלה ואח"כ יהיה להם אפשר להאמין בשליחותו. ולזה הודיע לו סוד אמתת מציאותו במאמר הקצר הזה אשר הוא כולל התואר והמתואר במלה אחת בעצמה עם אות הקשר אהיה אשר אהיה המתואר שהוא התואר בעצמו. והכונה הנמצא אשר הוא נמצא כלומר שהוא נמצא ולא במציאות והוא תכלית מה שנתבאר מאמתת מציאותו ית' על ידי כל החקירות כלן. ולזה אמר שיאמר כן לזקנים שקנו חכמה ביניהם והם אשר ישמעו לקולו ויאמינו שליחותו והשיב משה כי אף על פי שיקבלו ממנו אמתת מציאותו עדין צריך אמות שהוא שלוחו כו' כמו שנתבאר שם: ואני לא ראיתי טעם על זה הענין במקום הזה כי איך יתכן שהיו זקני ישראל וחכמיהם משוללים מהידיעה הזאת ואף כי יהיו משוללים ממנה מה יוסף ומה יתן יופי המליצה הזאת וקצורה אמות בענין זולת המאמר לבד אלא אם נאמר שהיה לו ללמדם כל המופתים הפילוסופיים ההם אשר מכלם יתבאר זה הכלל הנפלא. ולכן אני אומר שהנכון הוא מה שימשך ביאורו לפי דרכנו והוא כי לפי שמשה היה מבקש שישנה השם דבורו במה שלא היה מצוהו על העליה אל הארץ בעלת שאלת שמו כמו שאמרנו היתה תשובתו כי כמו הוא אהיה אשר אהיה ירצה הקיים בעצמותו ונאמן במאמרו ובלתי משתנה בדבורו כלומר אל תוסף דבר על זה ושכה יאמר לבני ישראל אהיה שלחני אליכם כלומר שלא יוסיף על דבריו הראשונים כי בהויתו יהיה אצלם: (י) ויאמר עוד אלהים אל משה הוסיף עוד על תשובת שאלת שמו ואמר אני לא מנעתיך מהזכיר השם כה תאמר אל בני ישראל ה' אלהי אבותיכם אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב שלחני אליכם. אמנם יפה דקדקת שצריך שתדע שיש בהזכרת השם דבר סתרי שאין כח לשום בריה לעמוד עליו. והוא מה שיורה זה השם על אמתת המהות בענין הגדרים כנגדרים או התוארים כמתוארים כי זו היא הוראת השם המפורש על פי עומק סודו המופלא אשר עליו דקדקו חכמינו ז"ל (פסחים נ'.) זה שמי לעולם לעלם כתיב אמנם מה שנתן להשתמש בזה השם הוא בענין השמות הנפרדים המורים על המציאות לבד כלומר כראובן ושמעון יהיו לי. ועליו אמר וזה זכרי לדור דור: והנה אחר שנשלם ענין זאת השאלה הראשונ' נעתק לדבר אליו מעצם השליחות. ואמר לך ואספת את זקני ישראל ואמרת אליהם יי' אלהי אבותיכם נראה אלי וכו' ועתה ראה כי הקפיד האל יתברך להישירו בעצה נכונה מאד והוא במה שבדברים הראשונים אמר שיאמר להם שלחני אליכם כמו שיצא מפיו. הנה אנכי בא אל בני ישראל ואמרתי להם אלהי אבותיכם וגו' שלחני אליכם וגו' לפי שהמאמר הזה הוא לשון משותף יסבול שיאמר על דרך הנעת הסבות וגלגולם כמו (בראשית מ"ד) וישלחני אלהים לפניכם (שם) למחיה שלחני אלהים (ש"ח כ"ה) ברוך יי' אלהי ישראל אשר שלחך היום וגו' והדומים כמו שכתב הרב המורה פרק מ"ח חלק ב' ועם זה לא יפקפקו המוניהם על שליחותו כמו שיפקפקו אם יאמר להם יי' אלהיכם נראה אלי כי ענין הראות האל יתברך אל האנשים לדבר עמהם היה זר וקשה או נמנע בעיניהם ומעמד הר סיני יוכיח שנאמר בו (שמות י״ט:ט׳) הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם והם אמרו בסוף הענין (דברים כ"ה) היום הזה ראינו כי ידבר אלהים את האדם וחי. ולפי זה אם יראו שיכנה עצמו לנביא בלשון מבואר יאמרו אעקרא דדינא פירכא וסדר בפיו הלשון ההוא המשותף שיובן ממנו שמהשם יתברך היתה נסבה בואו הנה ויקבלו ממנו ולא ירחיקו מאמרו: (ח) אמנם שיאסף הזקנים אשר בשער שקנו חכמה ויראה ודעת אלהים וקבלו מאבותיהם הקדושים אמתת מציאות זה השפע הנפלא על האיש ההגון. ובעבור הענין הראוי ושיאמר להם בפירוש יי' אלהי אבותיכם נראה אלי אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב לאמר פקד פקדתי אתכם ואת העשוי לכם במצרים ואומר אעלה אתכם מארץ מצרים אל ארץ הכנעני וגומר ושמעו לקולך בי הם לא ירחיקו אפשרות זה אבל יגזרו על אמתתו. וכבר ידמה זה למה שדקדק עליו במעמד הר סיני באומרו (שמות שם) כה תאמר אל בית יעקב ותגד לבני ישראל כמו שאבאר שם בעזרת השם: (יא) ולזה היתה סוף תשובתו והן לא יאמינו לי ולא ישמעו לקולי כי יאמרו לא נראה אליך יי' שהרי הזקנים ידעו שהנבואה היא אפשרית בראויים לה אבל במה יודע להם שאני ראוי אליה. ולזה מלא בידו האותות כמו שיבא והוא פירוש מפואר: ובאת אתה וזקני ישראל אל מלך מצרים ואמרתם אליו וגומר. לפי שחזר בשליחות לומר ואומר אעלה אתכם מארץ מצרים אל ארץ הכנעני וגו'. אמר אמנם ובאת אתה וזקני ישראל אל מלך מצרים ואמרתם אליו יי' אלהי העברים נקרא עלינו נלכה נא דרך שלשת ימים וכו' כלומר כי על זה הפקדתיך שליח לשעה ולא זולת: (ט) ועתה נלכה נא דרך שלשת ימים וגו' ואני ידעתי וגו' ושלחתי את ידי וגו' ונתתי את חן העם וגו' זאת היתה עצה עמוקה אלהית להראות לכל חוזק לבו וקושי ערפו של פרעה הידוע אליו אשר עליו יצדקו משפטי השם יתב' ומכותיו הנאמנים אשר ישלח בו ובעמו והוא כאשר צוה שלא יבקשו ממנו רק שירפה מהם כעשרה ימים ללכת שלשת ימים במדבר לזבוח לאלהיהם ומסתמא יובן מדבריהם שאחר ישובו ועם כל זה לא ישמע וכ"ש אם יאמרו לו לשלחם כלה: (י) וזה אומרו ואני ידעתי כי לא יתן אתכם מלך מצרים להלוך כי ידעתי את מריו ואת ערפו הקשה: (י) ולא ביד חזקה. ירצה וכ"ש שלא יתן אתכם להלוך אם תשאלו ממנו ביד חזקה ובזרוע רמה לשלוח אתכם קוממיות. וכבר יהיה האשם המושב אליו על סירובו על זה האופן מהשאלה גדול מאוד ממה שיהיה על האופן השני. אמנם ושלחתי ידי והכתי את מצרים בכל נפלאותי אשר אעשה בקרבו. ואחרי כן ישלח אתכם שלוח ופטור גמור. וכל זה להודיע כי לא לחולשת השליחות ולא לחסרון כח המשלח אמר זה רק להראות כחו וגבורתו עם יושר משפטו כי האיש הקשה והעריץ אשר מתחלה ישאלו ממנו רפיון ימים אחדים ולא יאבה שמוע לסוף ישלחם כלה גרש יגרש ולא שוה לו: ויתד תהיה לך על אזניך לבלתי שמוע דבר ממה שכתב הרלב"ג ז"ל בזה ובכל כיוצא בזה אם בספורי השליחות הזה ואם בזולתם בכל מה שיקיים כי בחירת האנשים בכל מעשהם והעניינים הנמשכים להם על צד בחירתם איפשר שיהיו זולת מה שידע האל ית' חלילה ממנו. ולפי שכבר ביארנו סותרו אצל ארדה נא ואראה וגו' שער י"ט גם דברנו בענין הידיעה האלהית הכוללת והפרטית מה שבידינו בשער כ"א אצל העקידה שהם מקומות מיוחדים לזה לא אחוש לדבר בו בכל מקום ומקום ויספיק זכרון זה: (ט) ונתתי את חן העם וגו'. למה שהוא מבואר כי על דרך השאלה הזאת שראתה חכמתו לסבה החזקה שקדמה ימשך להם הפסד גדול מפורסם. והוא כי כשילכו מעמהם על מנת לחזור עד עשרה ימים איך יוציאו עמהם את ממונם ונכסיהם וכלי בתיהם הרי הם מוכרחים לעזוב את כל רכושיהם ואהליהם כאשר המה. לזה אמר שלתקון זה יתן את חן העם בעיני מצרים והיה כי תלכון לא תלכו ריקם ושאלה אשה וגו' כי הכלים היקרים ההם אשר לכסף לכסף ואשר לזהב לזהב והשמלות החשובות אשר ישאלום להתקשט בהם לפני אלהיהם שיהיו קלי המשא יהיו לכם שכר חלף כלי בתיכם הכבדים אשר תעזבו לאותם השכנים או שאתם גרי בתיהם לזה אמר ונצלתם את מצרים שכבר יהיה לכם זה התנצלות גדולה לפני כל מי שיגנה מעשה זה לפי שכבר עזבתם אצלם כל נכסיכם, או שירצה כיון שישאילום לכם בלב טוב ועין יפה לא תחושו על חיוב החזרה כי לא ימשכו הענינים ביניכם באופן שתתביישו עליהם כי כאשר ראיתם את מצרים עכשיו לא תוסיפו וגו'. ואין התנצלות גדולה מזה: (ט) והנה עתה לא עת המעשה היא אך יודיעם הענין כדי שלא יקשה עליהם אופן השאלה שאמר ולזה בשעת מעשה אמר דבר נא באזני העם וישאלו וגו' כי הגיעה שעה. ותכלול עצה זו כוונה אחרת והוא שכבר יתעוררו לצאת אחריהם בשביל ממונם ויבאו למקום דינם כמו שיבא עוד. ויען משה ויאמר והן לא יאמינו וגו'. כבר פירשתיו: ויאמר אליו ה' מזה בידך וגו' והיה אם לא יאמינו וגו' לפי שכבר שם ענין הכרתו עם הזקנים שאמר שאף על פי שהם יודו במציאות הנבואה הנה יספקו בנבואתו כמו שאמרנו. לזה נתן בידו שלשת המופתים האלו והיו לאותות נאמנות לעיני בחינת' היודעים והמכירים באות, ענין המנהג הטבעי ומשיגים עד היכן ידו מגעת ולא יתפשו ברשת ההמוניים המשתוממים לעצירת המים בעציץ הנקוב וכדומה מהעניינים המחויבים אצל הטבע ולא יפלא בעיניהם שדודו המוחלט אם לא יהיה בענין זר ונפלא מאד כמו שהקדמנו בדברים אשר בשער. (יב) ולזה כבר היו להם אלו האותות בטוב הבחינה, זו נפלאה מזו כמו שיתבאר. וזה שהדבר אשר יאמר עליו שהוא נסיי הוא באחד מג' פנים. אם שיהיה נמנע אצל הטבע בשום צד כמו שיהיה ההפך הברזל גזת צמר או אפרוח וכיוצא. או שיהיה נמנע אצל הטבע בזמן מה אבל אינו נמנע בהחלט. דרך משל ההפך קב חטים אל אפרוח שהוא נמנע אצלו בעתה אבל הוא אפשר שיהיו החטים מאכל לעוף השמים ותתהוה מהם הטפה הזרעית ויוליד ביצה וממנה אפרוח. או שיהיה הנס מורכב משני העניינים יחד כהתהוות מביצת תרנגול חצי תרנגול חצי צפרדע שהוא נמנע מצד כללותו שכבר נתבאר בחכמה הטבעית שלא כל דבר שיזדמן יתהוה מאי זה דבר שיזדמן. אמנם כבר יפול בזה צד אפשרות מצד קצתו: והנה הוא מבואר כי אות המטה שנהפך לנחש הוא מהמין השני כי המטה כשיותך אל העפר ונחש עפר לחמו כבר איפשר שיהפך זה לזה באורך הזמן, ויהיה הנס בו ההפך לו בזולת זה הזמן: והמופת השני הוא מבואר שהוא מהמין הג' והוא שימצא האדם בריא וחולה בזמן אחד כי בדרך הטבע אי אפשר להיות יד האדם מצורעת רק שיהיה הוא עצמו מצורע והוא ההמצא בו הפסד הכח המשנה בכלל. ואם שיוכר זה בקצת חלקיו וראשי איבריו לא יאמר לפי זה שידו או רגלו או חוטמו מצורעת והוא בריא כי היות כחו בריא ושלם בכל פעולותיו ואבר אחד מצורע זה יהיה כמו חצי תרנגול חצי צפרדע ויהיה נמנע אצל הטבע יותר מהראשון אצל חכמים המתבוננים בסודות הטבעים אמנם לפי שכבר אפשר שתפיל הצרעת ביד בצד מהצדדים כמו שאמרנו. בא האות הג' אשר הוא מהמין האחד שהוא נמנע ליעשות בשום צד ובשום זמן כי ההפך היסוד הפשוט לדם הוא כמו ההפך הברזל אפרוח או חתיכת בגד או ספר וכיוצא שאף בגוף האדם לא יוקחו המים למזון כי אם להעביר המאכל במעברים הצרים כי היסוד הפשוט א"א ליהפך אל מזון וכ"ש שיהיה מיטב הליחות שבניזון וכ"ש חוצה לו שהוא שוה לשיעשה מהאבן לב הב"ח או כבד או מוח וכיוצא נפרדים מכלל הגוף שהוא בתכלית הנמנעות. וכבר יצדקו מאד בעיני היודעים. דברי השם שאמר והיה אם לא יאמינו וגו' והיה אם לא יאמינו גם לשני האותות וכו': ואפשר שכבר יוקחו האותות האלה לפי פרסומם אצל ההמון אלא שתבוא הוראתם על שלשה ענינים נפרדים אשר כללם מאמר שליחותו באומרו ה' אלהי אבותיכם נראה אלי לאמר פקד פקדתי אתכם ואת העשוי לכם במצרים שהרי יש לו לאמת שלשה ענינים. הא' שהש"י הוא הנראה אליו. והב' שהעם ההוא נמסר לפקידה. והג' שירצה הש"י לפקוד על המצריים על העול והחמס העשוי להם שם. והנה עם שהוא ע"ה לא ספק אלא בעצמו באומרו והן לא יאמינו לי וגו' כי יאמרו לא נראה אליך ה' הנה הוא ית' נתן לו האותות על שלשת הענינים. וכבר קרה לו כמו זה הענין במאמר (שם) הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם וגו' כמו שיתבאר שם ב"ה. והנה על זה האופן אין מן הצורך שיוקחו זאת נפלאה מזו אבל איך שיהיו מענין יוצא מהקש הטבעי תהיה כל אחת הוראה על ענינה. וזה שמעשה הנחש יהיה ראיה אצלם שהוא נביא ה' הנראה אליו כי מי אלוה מבלעדיו בורא נפשות בפגרים מתים כמו רגע. אמנם האות הב' יורה כי פקד ה' עמו ומחץ מכתו ירפא כמו שירפא היד המצורעת. וכמ"ש (דברים ל״ב:ל״ט) ראו עתה כי אני אני הוא אני אמית ואחיה מחצתי ואני ארפא. אמנם האות הג' מה שיורה שיפקוד ה' על המצריים ועל אלהיהם אשר הם בוטחים בו להשחית מימיהם ומעתה יתנו הדין על העשוי להם שם בלי ספק: ותהיה הכוונה באומרו והיה אם לא יאמינו וגו' לומר אם לא יאמינו אליך לקול האות הראשון בכל עסקי השליחות כי יערערו ויאמרו הרי שנתברר לנו כי נראה אליך ה' אבל לא יאמינו שהם יהיו ראויין ומזומנים לגאולה כמו שיחוייב מאומרך פקד פקדתי אתכם. ולזה כשתעשה השניה יאמינו זה: והיה אם לא יגמרו האמונה גם בשני האותות האלה שיפקפקו ויאמרו כבר איפשר שאתה נביא הש"י ושאנו ראויין לגאולה אבל עדין לא נדע אמות מה שאמרת שיקח הש"י נקמתנו ממנו כי הוא מלך עצום וחזק מאד לזה ולקחת ממימי היאור שהוא אות ומופת שקשתה יד האל ת' עליו ועל אלהיו. ועם זה תאמת כל חלקי המאמרים האלה והוא נכון בעיני בדרך הפרסום: ואיפשר שכבר יהיו בלב המוניהם ספקות אחרים אם מצד עצמם. ואם מצד עוצם מלכם ועמו ועבדיו שכבר יועילו למו בבחינתם בשיהיו שוות. ולא עוד אלא שתהיה הכוונה להראות להם קלות הענין ההוא וקירובו מצד היכולת האלהי עד שיהיה האות השני קל מהראשון. והשלישי קל משניהם כמו שיראה מהפרסום ואין להאריך באלו הענינים כי הם דברים נמסרים אל לב כל מעיין. ואשר כתבתי הוא מה שיספיק בזה לפי הכוונה: והיה כל זה מהחסד האלהי לזכותם לישועה בזכות האמונה והבטתין על דרך שאמר יהושפט (ד"ה ב' כ') שמעוני יהודה ויושבי ירושלם האמינו בה' אלהיכם ותאמנו האמינו בנביאיו והצליחו וכמו שאמר אח"כ ויעש האותות לעיני העם ויאמן העם וישמעו כי פקד ה' את בני ישראל וכי ראה את ענים ויקדו וישתחוו. הנה שפירש הכתוב הנז' העניינים שאמרנו ועל כלם הודו והמליכו: (יג) ויאמר משה בי אדני לא איש דברים אנכי וגו', אחר שהודיע לו האל ית' את כל זאת כמ"ש לו ואני ידעתי כי לא יתן אתכם מלך מצרים להלוך וגומר ושלחתי את ידי וגומר נראה כי המלאכה לא ליום אחד היא ולא לשנים אבל שתמשך לזמן הרבה בוא יבוא לפני פרעה וגדולי שריו חכמיו ויועציו פעמים רבות בדרך הנצוח. ולא עוד אלא שאפילו לבני ישראל אשר בא להושיע אותם הוצרך להרבות אותות ומופתים למען יאמינו בצירוף התלונה הראשונה שאמרנו שהיתה בלבו מצא עלה מצד כובד לשונו להשמט. ואמר בי אדוני לא איש דברים אנכי לעשות את כל המעשים האלה על האופן הנפלא הזה. ואמר גם מתמול משלשום לומר שלא חדש עכשו טענת ששתק ממנה מתחלה עם היותו יכול לטעון אותה שזה יהיה עזות גדולה אבל שהוא כבר ידע בכובד לשונו למן היום הראשון אלא שהוא לא יחשב עד הנה שהיה זה מזיק לו בשליחותו: (יד) ויאמר אליו ה' מי שם פה לאדם או מי ישום וגו' ירצה אם תשער שישים פה לאדם זולתי הוא אשר מנע ממך צחות הלשון ולא ידעתי או שיהיה זולתי המשים האלמות והחרשות והוא אשר האלים אותך ולא ממני. היה לך להודיעני ולבקש ממני אתקן את אשר עותו שום אחד מהם כדי שלא יתקלקל השליחות. אמנם אם שמת לבך כי אני אני הוא השם פה לאדם ושמתיו לך על זה האופן וגם אני הוא השם אלם או חרש ורציתי שיהיה בך זה החלק מהאלמות ועם כל זה אני בוחר בך לעשות שליחותי. היה לך לסמוך עלי כי ידעתי אשר אני עושה. ואם יתקלקל עסק השליחות ע"י זה לא עליך תלונתי כי אם עלי: ועתה לך ואנכי אהיה עם פיך וגו' ירצה אין אני מתקן כובד פיך ומילול לשונך כדי שיודע לכל כי אנכי תמיד עם פיך ומורה אותך את אשר תדבר בכל עת הצורך כי לא על יופי דבורך וצחות לשונך אתה בוטח: ויאמר בי אדני שלח נא ביד תשלח לפי שאין במשמעות אומרו אנכי אהיה עם פיך שילך עמו שם כאשר ילך איש עם רעהו. רק שישלח עמו מי שימלא את חסרונו כמו שהיה הענין באומרו וארד להצילו מיד מצרים כי אמר לו ועתה לך ואשלחך אל פרעה והוציא וגו' וכבר יהיה זה ע"י אחד הנביאים השלמים בכלי הדבור. ולכאורה ירצה שלא לכבוד יהיה לו להיותו טפל אצל זולתו. אמר בי אדני שלח נא ביד תשלח ירצה שלח נא השליחות כלו ביד אותו שתשלח להלין בעדי ולמה אהיה עליו למשא ויש במשמ' דבריו ג"כ שישלח נא ביד אותו השליח שעתיד להעלות' לארץ הנרמז מתוך דבריהם כמו שאמרנו. ולזה הענין לדעתי הי' עקר מה שיוסב אליו מה שנ' ויחר אף ה' במשה כי הקפיד עליו על דקדוקו יותר על זה הענין. מצורף למה שכלל בדבריו מהתפיסה על דבריו יתב'. אמנם לענין השליחות אמר לו הלא אהרן אחיך הלוי ידעתי כי דבר ידבר הוא וגו' ודברת אליו וגו' ודבר הוא לך וגו'. ירצה עם שכבר היטבת לראות שכוונתי לשלוח עמך איש יודע דבר ונבון לחש מ"מ היה לך להתערב עלי שלא נקל בכבודך בדבר השליחות. ובאמת אין עיני ולבי לזה רק על אהרן אחיך הלוי כי ידעתי דבר ידבר הוא. וגם הנה הוא יוצא לקראתך ואפילו בביאה ראשונה לא תהי' אתה לבדך וראך ושמח בלבו שלא ירע בעיניו גדולתך וגם אותו לא אשימנו לנביא כמוך ושוה אליך כי אתה תהיה המדב' אליו בשמי והמשים את הדברים בפיו. ומה שאמרתי לך ואנכי אהיה עם פיך והורתיך וגו' דבר גדול מזה אכלול בו אשר תצטרכו אותו גם שניכ' כי אנכי אהיה עם פיך ועם פיהו והוריתיך את אשר תעשון סוף דבר עקר השליחות כלו תלוי עליך כי הוא אשר ידבר לך אל העם כלומר בשליחותיך והיה אם הוא יהיה לך לפה אתה תהיה לאלהים המשלח נביאו או שלוחו למי שירצה: ואת המטה הזה וגו' ירצה ובהיות מטה האלהים בידך אשר תעשה בו את האותות הנה הדבר נכר שאתה הוא עקר השליחות בלי ספק:

92. _.35.1.11

    ובמדרש (ש"ר פ' ז') הן כל אלה יפעל אל פעמים שלש עם גבר (איוב ל"ג). ג' פעמים ממתין הב"ה את האדם שאם עשה תשובה מוטב. ואם לאו הוא מגלגל עליו את הראשונות וכן אתה מוצא במשה כשאמר לי הק"בה לכה ואשלחך אל פרעה אמר תחלה והן לא יאמינו לי וכו'. ואח"כ בי אדני לא איש דברים וכו' אח"כ שלח נא ביד תשלח הרי ג' פעמים וכיון שלא חזר ואמר הן בני ישראל לא שמעו אלי וכו' נתיחד הדבור על אהרן שנא' וידבר ה' אל משה ואל אהרן. יראה שעשו הרושם מצירופו של אהרן אלא שבתחלה היה לו דרך כבוד יותר מבאחרונה ששתף עמו הדבור ואשר כתבנו הוא נכון: (טו) וילך משה וישב אל יתר חתנו יראה שמתחלה רצה משה להסתיר ענין השליחות מחותנו. ולזה אמר לו אלכה נא ואשובה אל אחי אשר במצרים ואראה העודם חיים והוא אמר לו לך לשלום משמע שפוטר אותו לבד אבל לא להוליך אשתו ובניו אבל אח"כ כשנאמר לו שם במדין לך שוב מצרים כי מתו כל האנשים המבקשים את נפשך והוא מה שהבטיחו תחלה כשאמר לו כי אהיה עמך וזה לך האות וגו' כאשר פירשנו, הנה אז גלה הדבר אל יתרו ואז הרשהו להוליך אשתו ובניו עמו: (טו) ויקח משה את אשתו וגו' לדעתי זה הי' עון אשר חטא ביד משה, עליו נאמ' ויפגשהו ה' ויבקש המיתו כי באמת היה לו למול את בנו בזמנו ולהניח אשתו ובניו אצל חתנו כי מה חפצו בביתו אחריו ושתצא אשתו עמו הנה נראה שהיתה חביבה עליו בראשיתו יותר מבאחריתו. ואחשוב שזהו דעת מי שאמר (נדרים ל"ב.) על שנתעסק במלון תחלה שהלשון הזה הוא כנוי לעסק אהבת הבית הכוללת חברת האשה והבני' כי לפי שהיה העסק ההוא בעצם וראשונה במחשבתו נסתתמ' ממנו חלוקת חלופיו כי הוא אמר (שם ל"א.) אם אמול ואצא הרי סכנה לילד אם אמול ואמתין עד שיבריא הרי עכוב בשליחות. והצד היותר נאות הינו נסתר מעיניו והוא למולו ולהניחו שם עם אמו. ואם היה הטוב והישר אחר כך להחזירם שם בדבר אהרן כ"ש שהיה לו להניח' מתחלה והוא מה שיורמז באומרו ויהי בדרך במלון ויפגשהו ה' ויבקש המיתו שלא היה הפגע רק למה שהיה בדרך במלון הנז' אשר היה לו להניחו במדין ולא לעכב המצוה: ותקח צפורה צר ותכרת וכו'. כי היא מעצמה הבינה שעכוב המילה היה חטא בידו וכ"ש אם ראת' סימנים ע"י מלאך שרף או נחש כמ"ש ז"ל (שם ל"ב.): (טו) ותאמ' כי חתן דמי' אתה לי כשראתה בסכנת בעלה אמרה על בנה כבר נולדת לסימן דמים בביתי ולרעתי. אמנם כשראתה שרפתה ממנו הסכנה והצער אמרה חתן דמים למולות ירצה שנהפכו הדמים האלו לדמי ברית מילה ושמחה. וכל זה להודיע כי מתחלה ועד סוף לא ייחסה הדבר רק בדבר בנה: והנה הבן הזה הנולד לו אחר שנאמר לו כי מתו כל האנשים המבקשים את נפשך קרא אליעזר (שמות י״ח:ד׳) כי אלהי אבי בעזרי ויצילני מחרב פרעה כי מאותה שעה סמך לבו בה' ואין שטן ואין פגע רע ולא עוד אלא שהוא אות על הצלחת השליחות כמו שפירשנו ואין צורך שיבא תחלה למצרים כמו שכת' הרמב"ן ז"ל כי שם שם לו זה השם: ויאמר ה' אל אהרן וכו' גלה את אזנו שילך לקראתו כאשר ייעד לו. וכבר הסכי' בזה למה שכת' החוקר בפ' י"ג מהט' מהמדות שראוי למהר לקרו' האוהב ביום הטוב' כדי שימהר לשמוח עמו וכמו שאמר ראשונה וראך ושמח בלבו וספר כי באו משה ואהרן תחלה אצל זקני ישראל ודברו להם את כל דברי ה' ויעשו האותות לעיניהם ויאמן העם בדבר ה' כאשר אמרנו. ואחר באו משה ואהרן וכו'. ויאמר פרעה וכו' והוא דבר ה' אשר דבר כי גם כי ישאלו ממנו דבר קטון יענ' עזות. ועתה יגדל נא כח מדת הדין כנגדו: (טז) מי ה' אשר אשמע בקולו. ירצה מי ה' אשר אשמע בקולו מצד אלהותו וכ"ש לשלח את ישראל שהוא דבר גדול לעשותו בצווי שום אלוה אם הונח שימצא. ולזה לא ידעתי את ה' לשום צווי כלל וגם את ישראל לא אשלח במאמר שום אלוה. והנה בזה דבר ה' אם מצד המצוה ואם מצד הדבר אשר עליו באה המצו'. ובשער הבא אצל צורך עשר המכות ותועלתם תתבאר עוד כוונת זה הרשע במאמריו אלו. (טז) ויאמרו אלהי העברים וגו' הודיעו לו כי זה אשר נקרא עליהם הוא אלהי העברים אשר פרסם אותו אברהם העברי אבי יחסם. ושהן חייבים להזדקק אליו לעבוד עבודתו שמא יחרה אפו עלינו ויפגענו בדבר או בחרב. וכבר יגיעך בזה נזק והפסד העבדים יותר ממה שתפסיד בעבודת ימים מועטים. והם דברו דברים של טעם אבל לא נכנסו באזניו כי ראה רשע רע נגד פניו לאמר היום ישאל עבודת דרך שלשת ימים ומחר ישאל חדש ופעם אחר ישאלם לגמרי ולזה סגר עליהם וגם כי לא יאמין שיפגעם במיאונם שום פגע כלל: ויאמר אליהם וגו'. הנה בראות העם אתכם שאתם בטלים יפנו לבם גם הם אל הבטלה לכן אם אין אתם נושאים סבלות מצרים לכו לסבלותיכם אשר בבתיכם שבטלתכם מביאה אותם לידי שעמום: (יז) ויאמר פרעה הן רבים עתה וגו' אמר הרשע בלבו כמדבר עמהם הנה כשלא היו העם רבים על זה השיעור אמרנו הבה נתחכמה לו פן ירבה ושמנו עליהם שרי מסים למען ענותו בסבלותם. ועתה שכבר הם רבים והשבתם אותם מסבלותם. זה לא יתכן ובאמת מהיום ומעכשיו אכביד עליהם יותר ולזה (כ) ויצו ביום ההוא וגומר לא ראה הרשע ההוא להוסיף עליהם מתכונת הלבנים בפירוש כי ידע שלא יקבלו ויכרעו ויפולו תחת משאם אבל כיון להתעולל עליהם ברשע ובדברי אונאה כדי שיקבלו עליהם באין מבין. ואחר עבור זמן מה יבקשו מהם במקל ורצועה מה שקבלו על עצמם. ולזה אמר שצוה פרעה את הנוגשים בעם (כ) ואת שוטריו כלם משרתיו רשעים אשר מנה עליהם. לא תוסיפון לתת תבן וגו' ואת מתכונת הלבנים וגו' כי נרפים הם ונוחי נפש על כן הם צועקים נלכה נזבחה לאלהינו אשר נתן לנו מנוחה. ובאופן זה תכבד העבודה על האנשים מבלי שיעזבו ממנה והוא אמרו ויעשו בה ואל יפנו אל דברי השקר לאמר אלהים עזרם. אמנם היה מרוע עצתם שלא יאמרו להם זה בפירוש כי אם בלשון שיהי' בו שתי משמעיות וזה שיובן ממנו שהיה להם דבר המלך למנוחה ואחריתה שמחה תוגה. והוא מה שנאמר ויצאו נגשי העם ושטריו ויאמרו אל העם לאמר כה אמר פרעה אינני נותן לכם תבן אתם לכו קחו לכם תבן מאשר תמצאו כי אין נגרע מעבודתכם דבר שמשמעות דבריו לכאורה שהמלך יכוין להמציא להם מרגוע במה שילכו לשוטט הנה והנה לקושש קש מאשר ימצאו: וכבר יהיה זה להם צד טיול ורפיון מה ליגיעתם, יותר משיהיו תמיד על עבודת החמר בהיות התבן מזומן כי על כן לא ירימו ראש. ומקום העלילה והרשע הוא אמרם כי אין נגרע מעבודתכם דבר שנראה שהוא נתינת טעם לעקר הליכתם וא"א שיובן רק שירצה כי אין המלך נגרע בהליכה זו מעבודתכם דבר שמה שיחסר מתכונת הלבנים ירויח במה שלא ינתן התבן מביתו: ויפץ העם וגו' יאמר כי תמת ישרים תנחם ולא הבינו רשע כוונתם. ולזה נפוצו כל העם להניח מעצבם ומעבודה הקשה קצת היום ולשוב קצתו למלאכתם כסבורים שלא יבקשו מהם מתכנת הלבנים כבתחילה: (כ) והנוגשים אצים לאמר וגו' ויוכו שוטרי וגו' מדוע לא כליתם חקכם ללבון כתמול שלשם גם תמול גם היום יראה באמת שהעלימו עיניהם מהם ביום הראשון כדי שלא ירגישו ברשעתם. וביום השני תבעו מהם מלאכת יומים. אז הבינו רשעתם אבל לא חשבו כי המלך היה בעצה הרעה הזאת ולזה נאמר ויצעקו אל פרעה לאמר למה תעשה כה לעבדיך תבן אין נתן לעבדיך ולבנים אומרים לנו עשו והנה עבדיך מוכים בחמס וחטאת עמך אלה המכים אותנו שלא מדעתך. ויאמר נרפים וגו' כבר שמעו מטה ומי ייעדה כי הנה גלה להם שמרשעתו יצא רשע להכביד להם העבודה. ובאר להם הדבר ואמר ועתה לכו עבדו ותבן לא ינתן לכם ותכן לבנים תתנו והוא הדבר שאמרו להם הנוגשים כי אין נגרע מעבודתכם דבר והכונה שתלכו במהירות וזריזות כי אין נגרע ממתכונת עבודתכם דבר. וכבר שמעתם וקבלתם ויצאתם ופשטתם ומה תצעקו עוד על זה. והוא אומרו ויראו שוטרי בני ישראל אותם ברע לאמר לא תגרעו מלבניכם דבר יום ביומו כי אז הכירו כי כוונתם באומרם כי אין נגרע מעבודתכם דבר היא לא תגרעו מלבניכם דבר יום ביומו והרי היא רעה חולה שאינן יכולין לעמוד עליה. ועם זה הודיע כמה עמקו מחשבות רשע זה להרשיע ולהתריס כנגדם לפרסם צדקת י"י ומשפטיו בכל מה שיעשה עמו: ויפגעו את משה ואת אהרן וגו' שהיו נצבים שם סמוך לבית המלך כשיצאו ממנו בזעף ובמר רוחם התריסו כנגדם. ויתכן שדברו נכונה לאמר אם אין אנו ראויים לשידרוש השם יתברך עלבונו מיד אויבנו זה, ירא י"י בשבילכם וישפוט איתו לתבוע עלבונם שאתם חשבתם להיטיב אותנו. וכבר הבאשתם את ריחנו ?ונומר ועל דרך העקר העלבון והצער הוא לכם: (כא) וישב משה אל י"י ויאמר למה הרעותה לעם הזה וגומר ומאז באתי וגומר כבר פירשנו טעם מאמרו אליו ותשובת האל יתברך עליו בסוף דברי השער:

93. _.35.1.12

    פרשת וארא

94. _.35.1.13

    וידבר אלהים אל משה ויאמר אליו אני י"י וארא וכו'

95. _.35.1.14

    כבר התפרסם דעת חז"ל שאמרו במדרש (סנהדרין קי"א.) שדבר אתו קשות על שהקשה לומר למה הרעותה וגו' וא"ל חבל על דאבדין ולא משתכחין וגו' ומה שהשיב רש"י ז"ל עליהם מפני כמה טעמים ואמר אי אפשר שלא נאמר ושמי י"י לא שאלו לי ואם תאמר לא הודיעם שכך שמו הרי מתחלה וגו'. (כב) והכונה לכאורה שאם היה שלא הודיעם כלל כבר יסבול מאמר ושמי י"י לא נודעתי להם כוונת ושמי י"י לא שאלו לי כלומר לא שאלו לי שאודיעם כמו שהודעתי לך על פי שאלתך השתא שכבר הודיעם מזולת שישאלו ממנו לא היה לו שום מקום לומר רק ושמי ה' לא שאלו לי או ושמי ה' לא נודעתי להם על פי שאלתם ומזה חייב הרב ז"ל שעל דבר שלא הודיעם הכתוב מדבר וזהו קיום הבטחתו כפי מה שפי' הוא ז"ל. וזאת הקושיא היא כל כך חזקה שאי אפשר להם לסובלה וכי נטלם מהם הכתוב האומר לו לאברהם בין הבתרים (בראשית ט״ו:ז׳) אני ה' אשר הוצאתיך וגו' ועוד שאף לפי דרכם לא היה לו לומר אלא וארא אל אברהם לבד ושמי י"י לא שאל לי כי לא היה לו להחזיק טובה על זה כי אם לו לבד שהודיעו מבלי שישאלנו אבל אחר שהודיעו והוא הודיע לשאר האבות למה ישאלו עוד ואם כן מהנחתם שלא הודיעם שמו לא הותר הספק אבל הוכפלו להם ספקות (כב) ולזה יראה שהכוונה להם ז"ל שלא בקריאת השם לבד ידברו רק בהודעת סודו. ולזה מה שהקשה שהיה לו לומר ושמי י"י לא שאלו לי כלומר סוד אמתת שמי. וזה שהאומר לא גליתי סודי לזולתי לא יובן ממאמרו שלא שאלו ממנו כמו אם יאמר שלא הודיע שמו. ולזה אם ירצה לשבחו שלא שאל סודו יש לו לבאר ולומד לא שאל ממנו. ואם תאמר לא הודיעם שכך שמו ואל הודעת השם לבד יכוונו אשר עליו יהיה מאמר לא נודעתי שוה לשיאמר לא שאלו לי זה א"א שהרי הכתוב לא נעלם מהם שנאמר אני י"י אשר הוצאתיך וגו' וא"כ הדרן קושיא לדוכתא שהיה לו לומר ושמי ה' לא שאלו לי. ועוד יקשה מיישוב הכתובים כמו שמפורש בפירושיו. והנה הרב ז"ל החל לאחוז במדת הדין ואחר כך השיב הדברים למה שאמר לא נכרתי להם במדה אמתית שלי שעליה נקרא שמי י"י שהרי נדרתי להם ולא קיימתי והשתדל להביא ראיה על מדה זו. והנה באמת גם הוא ז"ל טרח מאד לישב הכתובים האומרים וגם הקימותי וגומר וגם אני שמעתי וגומר ועלו בידו בדוחק כמו שהוא מבואר בדבריו. ואשר יאות שיתבאר בזה לפי דרכם הוא מה שאומר וזה כי מהידוע כי שם ידוד הנכבד והנורא הוא שם העצם המורה על עצמיותו יתברך אשר בו יוכללו כל שאר שמות התוארים אשר נקרא עליהם. כי אתה כשתקרא ראובן כבר תכללהו מצד מה שהוא רופא או סוחר או נגר אמנם כשתקראהו נגר או רופא לא תכלול רק אותו התואר לבד. וכן כשנקרא בשם ידוד כבר כללנו כל תואריו יתברך ובפרט העקרים הראשיים אשר זכרם משה אדון הנביאים כשאמר (דברים י׳:י״ז) כי יהוה אלהיכם הוא אלהי האלהים ואדוני האדונים האל הגדול הגבור והנורא. כי הגדול אינו ענין אחר רק היותו נמצא מחוייב המציאות כי הוא היותו גדול מכל האלהים וסבה ראשונה לכלהם. והגבור הוא ענין היותו משגיח ומנהיג בכח גבורתו העולם. והנורא הוא היותו יראוי ומאויים ונורא על כל סביביו להעניש ולישר כל עושי רשעה: והנה לזה אמר לו בדרך תוכחה אני כשנגלתי אל האבות. אמנם נגלתי להם ראשונה באחד מהתוארים האלה. והוא באל שדי מצד מה שיורה על חיוב מציאותו. ושאני די בעצמי להספיק המציאות לכל זולתי ועם זה שמי י"י לא נודעתי להם מצד כללותו. וגם אח"כ נמשכו העניינים אל שכבר הקימותי את בריתי אתם לתת להם את ארץ כנען וגו' והוא ענין התואר השני כי מצד כח גבורת השגחתי והנהגתי העולם עשיתי זאת ועדין לא הגיעו עד סוף כללות זה השם למה שלא הספיק הזמן להתנהג בתואר המורא הגדול הראוי לבא על עוברי רצוני. ועתה מכח זאת גם אני שמעתי את נאקת בני ישראל אשר מצרים מעבידים אותם ואזכור את בריתי להראות שלמות השם בכללו וללבוש בגדי נקם לתת לאיש כדרכיו כי רוב שנים יודיעו זה ואתה חשבת כשהגדתי לך שמי שכבר באת לתכלית הידיעה ולכן הקשית לשאול כסבור שאין לי לעשות רק מה שעלה על דעתך מעלות העם הזה ממצרים ואינו כן כי צריך אני להודיע כל ענייני שמי הגדול הזה בעולם. וכבר גליתי אזנך כי זה שמי לעולם לעלם כתיב. לכן עתה אמור לבני ישראל אני י"י כי הוא שמי הכולל כל העניינים האלה הנכללים באל הגדול הנבור והנורא כמו שאמרנו. ומצד גדולתי אסבב סבות לתועלתם וטובתם. והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים והצלתי אתכם מעבודתם ואמר כן על שתי כתותם על הנאותים לשבת ביניהם כי שמה מיעכו שדיהן וגו' (יחזקאל כ״ג:ג׳) ועל המתאוים לצאת מקרבם. ומצד המורא הגדול וגאלתי אתכם בזרוע נטוי' ובשפטים גדולים. ומצד כח הנהגת גבורתי ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלהים. ועם זה וידעתם כי אני י"י אלהיכם שם שלם הכולל כל העניינים הללו המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים והמביא אתכם אל הארץ אשר נשאתי את וגו' והמעמיד אתכם בה לירושת נחלה אני י"י כי כל זה הוא מה שחוייב שידעו אותו והנה זה הוא סדר נכון לפי כוונתם:

96. _.35.1.15

    והנכון בעיני בדרך הפשט שהיתה הכוונה במאמרים הללו להודיעו ג' סבות המחייבות במדת הדין להמשיך העניינים על האופן ההוא. האחד מצד הטוב והישר והוא מה שיאות שתגיע הכרתו וחבתו עם האבות לבניהם אחריהם. והב' למה שהיתה ביניהם שבועת י"י לקיים דבר. והג' מצד חיוב המשפט למה שנתחדש שם מהעול והחומס אשר יחוייב שם התעוררות הצדק האלהי משני פנים אם בבחינת העושה ואם בבחינת הסובל: (כב) והנה על הסבה הראשונה אמר אני י"י וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב באל שדי ושמי י"י לא נודעתי להם ומלת להם חוזרת אל בני ישראל המוזכרי' בכנוייהם בפסוקים הסמוכים למעל' כשאמר ביד חזקה ישלחם וביד חזק' יגרשם. והכוונה שכבר נראה אל האבות והתודע אליהם לא הודעת שמו המורה על מציאותו לבד אבל שכבר השיגו מענין תאריו עד שידעו כי הוא אל שדי שהוא העקרי משמות התארים. ומדרך התארים שיודיעו דבר נוסף על מה שיודיע שם העצם מצד מה שירשם בו עצם הנקרא להורות מציאותו לבד. כי מי שיודע שראובן חכם או רופא או נגר כבר הוסיף בו הכרה וידיעה ממי שידע שהוא ראובן. ולזה אמר הנה אל אבות נראתי עד שהשיגו וידעו בענייני תארי. ואפי' שמי שהוא מורה על מציאותי לא הודעתי להם לבנים בשלא נמצאתי להם ולא הורגלתי עמהם בשום ענין מצויין והנה יחוייב מצד הטוב והראוי שאודע להם. ויהיה ושמי ה' לא נודעתי להם, וידעתם כי אני ה' הנזכרים בכאן כשאר כל הדומים להם שנאמר וידעו מצרים כי אני ה' (שמות י״ד:ד׳) למען תדע כי אני ה' (שם ח') וזולתם רבי' שיאמרו על אמתת המציאות ופרסומו לא על עומק הסודות הנכללות בשם הנכבד והנורא או על קיום הבטחות בייחוד: ועל הסבה השנית אמר וגם הקימותי את בריתי אתם רצוני עם האבות לתת להם לבנים את ארץ כנען את ארץ מגוריהם אשר גרו בה. ודבר הנדר והמושבע חוייב לקיימו כמו שאמר משה אפילו בשעת הכעס (שם ל"ב) אשר נשבעת להם בך וגו' ותשובתו (שם ל"ג) לך עלה מזה וגו' אל הארץ אשר נשבעתי וגו': ועל הג' אמר וגם אני שמעתי את נאקת בני ישראל כי משוד עניים מאנקת אביונים עתה אקום יאמר ה' (תהילים י״ב:ו׳): ועל הד' אמר אשר מצרים מעבידים אותם כי בדבר אשר זדו עליהם אשפוט אותם. ואמר ואזכור את בריתי כי אין שעת הכשר כזאת לכך כי בה אודיעם את ידי ואת גבורתי וידעו כי שמי ה' בהקימם מעפר הדלות ומאשפות העבדות להושיבו עם נדיבי עולם והם על במותמו ידרוכו: (כג) והנה על פי ד' דברים הללו אמר לכן אמור לבני ישראל אני ה' והוצאתי וגו'. על הודעת השם על הדרך שאמרנו אמר אמור להם אני ה' והכוונה שתגלה ותראה מציאותו עליהם מן הוא והלאה להיות עמהם כאשר היה עם אבותיהם ולהקים להם את הברית ואת השבועה אשר נשבע להם כמו שחוייב מהסבה השנית אלא כי לפי שקיום זה לא יתכן רק בשיעשה תחלה מה שחויב מהשתי סבות האחרונות הקדימן ואמר והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים והצלתי אתכם מעבודתם כי זהו המחייב להציל עשוק מיד עושק. וגאלתי אתכם בזרוע נטויה ובשפטים גדולים כמו שיתחייב לעשות נקמה ושפטים רעים לעושה הרעה כרעתו. והנה השני ענינים אלו יהיו המביאין אל התכלית שהוא קיום הברית אשר לאבות כי עם זה ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלהים וידעתם כי אני ה' אלהיכם המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים להביא אתכם אל הארץ אשר נשאתי את ידי לאברהם ליצחק וליעקב ונתתי אותה לכם מורשה אני י"י. והכלל שיחזיק לבם ויודיעם כי קושי לב פרעה. וחוזק מריו הם הכלים הנאותים אשר על ידם יגיעו אלו הענינים הנפלאים בצדק ובמשפט כמו שבא ויבא עוד בשער הבא בע"ה וברוך אל דעות אשר לו נתכנו עלילות: (כד) וידבר משה כן אל בני ישראל ולא שמעו וכו'. עם שהאמינו לא יכלו לתת לב ולהתנחם בבשורות טובות. כל כך היה עליהם עול העבודה קשה ולא הונח להם. וכן פירש"י ז"ל כדי שיהא מאמר הן בני ישראל לא שמעו אלי ואיך ישמעני פרעה ק"ו שאין עליו תשובה. שלפי פירוש זה לא ע"ז המאמר נתיחד הקל וחומר שהרי האמינו. אלא שלא יוכלו להתאפק רק על קצת אנשים שהיו בהם בלתי מאמינים ואם לא הזכירם הכתוב זולתי בזה וכבר אמרו חכמים ז"ל (נדרים ס"ד:) שדתן ואבירם אמרו יראה ה' אליכם וישפוט ואין ספק שרבו כמותן בישראל: וידבר ה' אל משה ואל אהרן ויצום אל בני ישראל וגו'. אחר שחזר משה להתרעם מערלת שפתיו באומרו ואיך ישמעני פרעה ואני ערל שפתים תקן האל ית' ענינו משני פנים. האחד במה שכלל הדבור אל משה ואל אהרן כי ידע דבר ידבר הוא. והשני במה שצוה אליהם אל בני ישראל ואל פרעה מלך מצרים כלומר שנתן חנם וכבודם ומוראם בעיניהם באופל שיקובלו להם דבריהם בכל מה שיצטרך להוציא את בני ישראל ממצרים. ויהי אומרו ויצום כאומרו (תהילים ל״ג:ט׳) הוא צוה ויעמוד (ישעיהו י״ג:ג׳) אני צויתי למקודשי (מלכים א י״ז:ט׳) ואת העורבי' צויתי לכלכלך. (שם) הנה צויתי שם אשה אלמנה וגו'. כי כל מה שיקבע השם בלב כל פועל מדבר ובלתי מדבר או בטבע כל נמצא הוא ציוויו ומאמרו באמת והעד הנאמן לזה הפי' מה שאמר ליה להלן כשחזר על זאת השאלה ראה נתתיך אלהים לפרעה ירצה שכבר נתתי יראתך ואימתך וכבודך עליו ואתה תראה ותשמח: (כה) אלה ראשי בית אבותם וגו'. נכתב זה היחס על זה האופן להורות איך הודיע ה' את אשר לו ואת הקדוש והקרוב אליו מבלי שיהיה שום משוא פנים בדבר רק מתוך מה שנבדק ונמצא אתו משלמות וזכות מזולתו. ולזה לקוח החפוש מראשן והתחיל מראובן וזכר ראשי בית אבותם חנוך ופלוא חצרון וכרמי ועבר מהם כי לא נמצא בהם איש כלבבו ולסבה זו לא מנה שני חיי שום אחד מהם כמו שהוא המנהג בספורי התורה בכל השלמים כמה שאמר (תהילים ל״ז:י״ח) יודע ה' ימי תמימים ואח"כ הזכיר ראשי בית אבות שמעון ימואל וימין וגו' ועבר מהם ג"כ אמנם כשבא אל השלישי אמר ואלה שמות בני לוי לתולדותם גרשון וקהת ומררי. ולפי שראה ללוי ראש היחס צדיק לפניו לענין המבוקש אמר ושני חיי לוי וגו'. כלומר כבר מצאתי איש כלבבי ראוי שימצא לי בבניו מלך ונביא. ואמר בני גרשון לבני ושמעי למשפחותם וגו'. ולא הזכיר מנין שני חייהן ולא משום אחד מהם אמנם אמר ובני קהת עמרם ויצהר וחברון ועוזיאל ושני חיי קהת כלומר זהו הנמשך אחר אביו והרי הוא סימן שימצא בבניו בחיר ה' רצתה נפשו. והנה אחר שהזכיר גרשון וקהת ומררי הוצרך לומר ובני מררי מחלי ומושי. אם מפני הכבוד ואם להורות שגם בהם לא היה איש ראוי לבא בפקודים לענין הזה. ולזה חזר ואמר ויקח עמרם את יוכבד דודתו ותלד לו את אהרן ואת משה כי הם האנשים השלמים אשר בחר ה' בהמה ולחשיבותו גם הוא כאבותיו אמר ושני חיי עמרם וגו'. ואמר ובני יצהר קרח ונפג וגו' ובני עוזיאל מישאל ואלצפן וגו' לסבה שנזכרה. ולזה לא חשב שנותם כמ"ש. ואח"כ אמר ויקח אהרן את אלישבע וגו'. מפני כבוד הכהונה ואגבן השלים זכרון ראשי הלוים מפני הכבוד. סוף דבר כי מבני יעקב בגדול החל ולא נבחר איש עד לוי ומבני לוי לא נבחר רק קהת וגם לא מבני קהת רק עמרם וכל בני עמרם בחר ה' לנביאים. דומה ממש למה שנעשה במשיחת דוד המלך ע"ה ע"י שמואל כי בראותו את אליאב נאמר לו (שמואל א ט״ז:ז׳) אל תבט אל מראהו וגו'. וכן בשני ובשלישי ובכל בניו לא בחר ה' עד שבא דוד והוא הקטן ויאמר קום משחהו כי זה הוא. וכן אמר דוד (ד"ה א' כ"ח) כי ביהודה בחר לנגיד ובבית יהודה בית אבי ובבני אבי בי רצה להמליך על כל ישראל ומכל בני רבים בנים נתן לי ה' ויבחר בשלמה בני לשבת על כסא מלכות ה' על ישראל. וכן אמר משה (דברים י׳:ט״ו) רק באבותיך חשק ה' ויבחר בזרעם אחריהם בכם מכל העמים וגו' ואחר שהשלים ספור היחס על זה האופן חזר למה שהיתה סבה ראשונה לספורו ואמר: (כו) הוא אהרן ומשה אשר דבר ה' להם הזכיר ג' מעלות נפלאות עליהן זכו את כל הכבוד הזה. האחד שלמות ההכנ' אל הנבואה כפי מה שביררנו תואר' בדברים אשר בשער ועליה אמר הוא אהרן ומשה אשר אמר ה' להם הוציאו וגו'. ולפי שקדם אהרן לנבוא' אל משה כמו שנודע מדברי חז"ל (ש"ר פ' ג') ע"פ יחזקאל הנביא (יחזקאל כ') הקדימו בה: והב' ההתאמצות וגבורת הלב הצריכה לכל שליח כמו שנתבאר מירמיהו (ירמ' א') ויחזקאל (יחזקאל ב') ועל זה אמר הם המדברים אל פרעה מלך מצרים להוציא וגו'. כי לפני מלכים יתיצבו ידברו ויוכלו עמוד: והג' שלמות התכונות והמעלות המדותיות ולפי שסופר ממשה שהיה ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה שהוא תכלית השלמות בזה מכל זולתו ממינו ואמר הוא משה ואהרן: ויהי ביום דבר ה' אל משה בארץ מצרים. לפי שהשוה אותם כשאמר הוא אהרן ומשה אשר אמר ה' להם הוציאו וגו' חזר ופירש שהיה זה ביום אשר דבר ה' בארץ מצרים כי הדבור שהיה לו במצרים על זה נחשב כאלו נאמר לשניהם אמנם עקר הדבור לא הי' רק למשה וכן למדו חכמים ז"ל (תו"כ ויקרא פ' ב') שכל הדבורים לא היו אלא על ידו ואמנם היה השתוף הזה למה שדבר ה' אל משה לאמר אני ה' דבר אל פרעה מלך מצרים את כל אשר אני דובר אליך וחזר משה לומר לפני ה' הן אני ערל שפתים ואיך ישמע אלי פרעה אשר לזה השיב לו ראה נתתיך אלהים לפרעה ואהרן אחיך יהיה נביאך. אתה תדבר את כל אשר אצוך ואהרן אחיך ידבר אל פרעה וגו'. והנה עם זה נתבארה הסבה אשר בה שתף לאהרן כמ"ש אשר אמר ה' להם הוציאו את בני ישראל וגו'. והוא הלוך ישר ונאות אל הכתובים האלו: והנה עם שחשב משה ענין זה אצלו לקצת חסרון שיצטרך לזולתו שימלא חסרונו אלהים חשבה לטובה להוציאו מכלל הנביאים שדרכם להיות רגילין בין כתות האנשים יומם ולילה לא יחשו מהודיעם והזהירם וזו היא סבה עצומה שימעט כבודם בעיניהם ויקלו בם עד שכבר הוחזקו קצתם למשוגעים בעיני קצת כמ"ש (הושע ט׳:ז׳) אויל הנביא משוגע איש הרוח וכן ביהוא (מלכים ב ט׳:י״א) מדוע בא המשוגע הזה אליך ותשובתו אתם ידעתם את האיש ואת שיחו. ולהרחיקו מכל זה ראה הוא ית' לסלקו מן אלו הדבורים התמידיים עד שיהא הוא במדרגת האלהים המשלח את הנביא והנביא הוא דבר ידבר את אשר יצוה כמ"שא בפי' ראה נתתיך אלהים לפרעה ואהרן אחיך יהיה נביאך והכתוב מעיד כי יצאה כוונה זו אל הפועל כמש"א (שמות י״א:ג׳) גם האיש משה גדול מאד בארץ מצרים בעיני עבדי פרעה ובעיני העם. וחתם ושלח את בני ישראל מארצו להודיעו כי לא ישוב ריקם כי אם עשה את אשר חפץ ויצליח את אשר שלחו: ע"כ מה שרצינו ביאורו בזה החלק מהספור הנפלא אשר יכלול תחלת נבואתו של משה רבן של נביאים וראשית שליחותו המפורסם עם מה שנמשכו מהדברים החוברים בינו יתברך ובינינו וחברנו אליו מאמר וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב וגו' עם הכתובים הנמשכים שהם קשי הבאור וביארנום על שני פנים והנה לפניך מה שפירשו הראשונים. תראה תבחר ותקרב וכבר נמשך הענין עד ספור היחס ותואר ענינם כמו שנתבאר. ומעתה יבוא העיון במשפטי הש"י ויושר דרכיו עם הגוי אשר לא ידעוהו בשער הבא ב"ה:

97. _.36.1.1

    יבאר שסלוק הבחירה לאיזו סבה שיהיה איננו ראוי שיתואר ה' ית' בה כמו שהניח הרב המורה ז"ל ויפתח בענין דרך נכונה וישרה:

98. _.36.1.2

    ואני אקשה את לב פרעה וגו'.

99. _.36.1.3

    (ש"ר פ' ט') רבי פנחם הכהן בר חמא פתח מגיד מראשית אחרית ומקדם אשר לא נעשו אומר עצתי תקום וכל חפצי אעשה (ישעיה מ"ד) כל הקורא פסוק זה סבור שמא פלונקיא יש למעלה ומהו וכל חפצי אעשה שהוא חפץ להצדיק בריות שנאמר (שם מ"ב) ה' חפץ למען צדקו ואינו חפץ לחייב שנא' (תהילים ה׳:ה׳) כי לא אל חפץ רשע אתה. וכן אתה מוצא שהגיד הב"ה למשה מראשית אחרית אם ידבר אליבם פרעה אין כתיב כאן אלא כי ידבר אליכן עתיד הוא לומר כן. אמר ר' יהודה בר שלום כהוגן הוא מדבר אליכם תנו לכם מופת וכן אתה מוצא בנח וחזקיה כו', הצדיקים בקשו אות, פרעה על אחת כמה וכמה.

100. _.36.1.4

     *תוכן דעת הרב ז"ל הוא, כי כמו שיושם בכל מדינה ומדינה חוק וקצב ידוע למשקל כובד הדברים, ולמדת הלח והיבש והגודל השטחיי, אשר בו יושקלו כל הדברים הכבדים וימודו כל גודל שטחיי, ומדת הלח והיבש, כי זולת זה לא תכון המסחר והקנין, אשר עמודי החברה האנושית בבחינתו המדינית, בנוים עליו, כ"א ימכור ד"מ איש לרעהו כברת ארץ בת אלף אמה, או לשון זהב בת עשרים שקלים, או כרי חטים בת שלשים סאה, אם לא נודע בין שניהם בעת המכר והקנין באיזה אמה, משקל או סאה, ימודו הקרקע והכרי, וישקלו הזהב, הלא יהיה ריב ומצה בין המוכר והקונה, כי זה ירצה לשקול במשקל קטן, ולמדוד באמה וסאה קטנה, וזה יחפוץ בגדולים, כן גם פלס ומאזני משפט מוסריים ביד ד', על פיהם ישקול וימדוד כל דרכי ומעללי בני איש, ואם יסכימו עם חוקי האלהיים ותורותיו אלה, הבנוים על אדני החכמה העליונה, הם טובים ונכוחים וראוים שישולם שכר בעבורם לעושיהם, ואם לא יסכימו הם רעים וראוים להענש בחיק בעליהם, והנה כמו שאם השופטים העליונים הפקודים על פקודת משמרת המשקלים והמדות במדינה, לתת עליהם עדותה ולחתמם בחותמם, כי הם כראוי וכנכון, יעותו המשפט והצדק בהגדילם או בהקטינם לפעמים לקצת יושבי הארץ, את אבני המשקל או האמות והמדות נגד חקי הצדק והיושר הלא ירבו בזה העול והחמס בכל הארץ כי מעתה לא ידע עוד איש על נכון, על איזה משקל, אמה או מדה, יסמך בממכרו או בקנינו. ועי"ז יסובב נזק והפסד כללי לכל בני המדינה ההיא, אפס אם יהיו המשקלים, האמות והמדות היוצאים מקוימים מיד השופטים והפקידים, מכוונים כראוי. ורק קצת מבני החברה יגדילו או יקטינו לפעמים משקליהם ומדותיהם. להונות בהם רעיהם ולסבב בזה תועלת עצמם הפרטית. הם ברעתם זאת יסבבו רק נזק פרטי לכל המתעסקים עמהם, אבל לא נזק כללי, והמלך והשופטים וכסאם נקיים המה מעול וחמס; כן הדבר גם בכל רע מוסרי אשר יעשה בארץ רק מקצת יושביה. כי הוא מסבב רק רע פרטיי לפי שעה, המסבב עונש לבעליו, אבל לא כללי, כי הי"ת יסבב בטובו ובחכמתו הנשגב', שגם הרע הפרטיי הזה ישוב בסוף להיות אמצע לשחר הטוב הכללי, אבל שבהיות חליל' מעשה הי"ת מתנגד למשפט הצדק והיושר, (מה שלא נוכל לחשוב ולהעלות על רוחנו כלל) הלא יסובב בזה העושק והעול הכללי, וזש"א הכתוב "חליל' לך השופט כל הארץ לא יעשה משפט" ? וע"כ הוא גם מחובות כל מאמין אמיתי להניח לעצמו ליסוד מוסד שהי"ת צדיק בכל דרכיו כמאה"כ "הצור תמים פעלו" וכו' ורק זאת הורש' לו, להשתדל לחקור על איזה אופן יצדקו מעשה הי"ת, הנראים לפעמים לו בהשקפתו הראשונ', כבלתי ישרים ונכוחים חליל', וזש"א הנביא "צדיק אתה ד' כי אריב אליך" ר"ל זאת מונח בדעתי ואמונתי ליסוד בל ימוט, כי צדיק אתה "אך משפטים אדבר אותך" ר"ל אך דרך עיון וחקיר' לדעת האמת אנוכי שואל מאתך "מדוע דרך רשעים צלחה" וכו' ואחרי ההקדמ' וההצע' הזאת ערב גם הרב ז"ל את לבו לשאול, מדוע גזר הי"ת על אבותינו לבד להיות בגלות המר בארץ לא להם, תחת יד אדונים קשה במצרים ? אך ספק זה כבר התיר בדבריו בשער כ"ח, כי שם אמר, שבאמת לא גזר הי"ת שיוכרחו אבותינו לרדת מצרים, גם לא שיוכרחו המצריים לענותם, כ"א הניח ברשות ובחירת אבותינו דבר זה, ר"ל לרדת או שלא לרדת שמה. כמאה"כ ביושע "ויעקב ובניו ירדו מצרימ'" שר"ל כי רק בבחירתם החפשית, ולא בהכרח מהי"ת הית' ירידתם שמה, וכן הי' גם הרשות ביד המצריים להרע או להטיב לישראל. ורק דרך הודעת העתיד להיות, לא מה שיוכרח להיות עפ"י גזרתו, אמר הי"ת לאברהם "ידוע תדע, כי גר יהי' זרעך" וכו' "ועבדום וענו אותם" וכו' ואם גם לא מכרו אחי יוסף אותו לעבד, וגם לא ירדו אבותינו עי"ז מצרימ', אשר כל זאת עשו רק ברצונם החפשי, או שלא הרעו המצריים להם בבחירתם החפשית, לא הי' ג"כ מעצר ביד ד' ית' לשחר הטוב הכללי המכוון מאתו, אשר סבב אח"כ רק באמצעות כל אלה, אפס עוד ספק אחר יעלה על דעתנו בקראנו ספור הפרשיות האלה, והוא מדוע הקשה ד' את לב פרעה ויחזק אותו עד שלא שמע בקולו, והוכרח להכותו עשר פעמים ? והנה הרמב"ם בפ"ה מה' תשובה רצה לבאר זה באמרו, כי פרעה אשר עבר בתחיל' בבחירתו החפשית ובשאט בנפש, גדל עונו כל כך, עד שנענש בזה שהוסר מאתו היכולת והאפשרות לשוב ולהטיב עוד דרכו, ורצה הי"ת להודיע עיקר זה על ידו לכל באי עולם, כי לפעמים יחייב עון איש להענישו בעונש המוסרי היותר גדול שהוא לשלול ולהסיר ממנו יכולת התשוב', אך הרב ז"ל דחה דבריו מענין הכתובים פה בפרשתינו ואמר אח"כ ג"כ כי כפי הנרא' הרבו אחאב ומנשה ויויקים לעשות הרע יותר מפרעה ובכל זאת קבל הי"ת שנים הראשוני' בתשוב'. ומהשלישי כתב הרמב"ם בעצמו שם שאילו שב מרשעו הי' מבני עוה"ב, ואף שרצה הרמב"ם ז"ל לבאר זה, באמרו כי אנו קצרי ראות להבין ולדעת על נכון, איזה עון גדול או קטן בעיני הי"ת, ויש איש אשר נחשבהו לחוטא היותר גדול, ובכל זאת ימצא בו הי"ת דבר טוב אשר בעבורו יפתח לו שערי התשוב', בכל זאת דעת הרב ז"ל אינה נוחה בדבריו ובדברי הרמב"ן שהביא אח"כ, ודעתו היא בהיפך, כי שער התשוב' לא יסגר לעולם, אף בפני החוטא היותר גדול, ומדי ישוב ונחם מרעתו, ורפא לו מחליו המוסרי, והשיב גם הי"ת מעליו אפו, וכאב את בן ירחמהו, מאה"כ השמן לב העם הזה וכו' פן יראה וכו' ושב ורפא לו וכו' שהביא הרמב"ם לראי' לדעתו שימנע הי"ת יכולת התשוב' לפעמים מהחוטא, כוונתו לדעת הרב ז"ל בהיפך, להורות לבני אדם שהתשוב' מועלת להעלות ארוכה לבני אדם מחלים המוסרי ע"ד מאה"כ "הרף ממני ואשמידם" המור' לדחז"ל כי רוצה הי"ת בתפלת מרע"ה בעד ישראל, (עיין פירש"י שם) והענין בפרעה לדעת הרב ז"ל כן הוא, כי הנה ידוע שהעונש אשר בו יענישו בני אדם את החוטא יש לו ב' סבות, האחת להכות רשע על רשעו, והב' למען ישמעו אחרים ולא יזידון עוד להרשיע כמהו, ונמשך מזה, כ"א גם בעבור הסבה הראשונ' היתה מועלת תשובת החוטא, בכל זאת לא תקובל מב"ד של מטה, למען יושג התכלית השני לאיים כל העם, וכן יחוייב לפעמים העון הגדול, כי יענש החוטא בהרב' יסורים ולא יומת כרגע בפעם אחת; וע"כ יחויב כי יחוזקו כחות גופו לשאת כל העונשים, ע"י שיתן השופט רוח וזמן בין מכה למכה, וכן הדבר בב"ד של מעלה, כי פרעה ועמו חויבו על רוב עונם להענש ביסורים רבים למען היות למופת לשאר הממלכית, שלא יזידון עוד לדכא תחת רגלם עם שלו ושאנן, הבא לחסות תחת כנפיהם, כישראל שבא לגור בארץ חם, וע"כ לא הית' תשובתם (אם גם שבו בלב שלם) מספקת להצילם מיד עונשם, המחוייב להם למען היות בו לאות ולמופת לבני מרי זולתם, וע"כ הניח לו ג"כ הי"ת הרשות והבחיר' החפשית, שיחזק את לבו וימצא הרוח' בין מכה למכה, מבלי שלח את העם, למען יסבול הוא ועמו כל המכות למחויבות להם עפ"י גודל עונם, למען ישמעו זולתם המורדים והפושעים בחקי הרחמים והחנינ', אשר הטביע ד' בלב כל בני אדם, ולא יזידון עוד לעשות כמעשיהם הרעים, וייחס הכתוב חזוק והקשת לב פרעה אל הי"ת, לא להורות שהוא ית' מנע ממנו התשובה, כ"א להורות שהניחו בבחירתו החפשית, ולא הכריחו להמס את לבבו ולשלח את ישראל כרגע מארצו, ע"ד מאחז"ל "בדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו". אח"כ מבאר הרב ז"ל איך הקשה פרעה את לבו, בחשבו דעות נפסדות להכחיש הארבע' העקרים, אשר עליהם נוסדה אמונתינו האמיתית, ואמיתת בחירת הי"ת את משה, להיות שלוחו להוציא את ישראל ממצרים, ואלו הם: מציאות הי"ת, השגחתו הפרטית על ישראל, ויכלתו להכניע את כל תחת ידו, ולהכריחו לעשות רצונו, והיותו בוחר אז במשה להיות שלוחו אשר יסבב שיעבדהו ישראל בעבוד' מיוחדת לחוג לו במדבר, וכי הוא ית' חפץ תמיד בעבודת ותפלת יראיו ובחיריו, ועל ד' אלה רמז מרע"ה באמרו אל פרעה, "כה אמר ד' אלקי ישראל, שלח את עמי ויחוגו לי במדבר" כי באמרו "כה אמר ד'" הורה על מציאותו ית', ותארו "אלקי ישראל" יורה על השגחתו הפרטית על ישראל, אשר על כן נקרא שמו עליהם, ומצותו "שלח את עמי" מורה לא לבד, כי הוא בעבור היותו מלך כל הארץ ומושל בגוים, יוכל לצות את פרעה מלך מצרים כאדון המצוה את עבדו מה שיעש' או יחדל מעשות, כ"א גם יורה, שביכלתו המוחלט שליט לבדו על כל יצוריו, ואף כי על עם קרובו זה, וכי יש בכחו להכרית את כל הרודה בם לשלחם חפשים למען יהיו לו לבדו לעם ולא לזולתו, ומאמר "ויחוגו לי במדבר" מורה דרך כלל, כי הי"ת רוצה בעבודת יצוריו, לא כדעת המכחישים האומרים, כי אין חפץ לד' בעבודת ומעשי יצוריו הטובים, ומורה ג"כ בפרט, כי חפץ אז בעבודת ישראל המיוחדת שיחוגו לו במדבר, ופרעה הורה בתשובתו כי הכחיש בתחיל' כל העיקרים האלה, כי באמרו "מי ד', לא ידעתי את ה'" הכחיש במציאותו ית', ובאמרו "אשר אשמע בקולו" וכו' הכחיש ביכלתו ית', וכי האדם יציר כפיו מוכרח בכל עת להכנע לפניו ולשמוע בקולו, ובאמרו "לשלח את ישראל" הוסיף גם להכחיש בהשגחתו הפרטית עליהם, עד שיצוה אותו לשלחם, ובאמרו שנית, וגם את ישראל לא אשלח, הורה שאם גם השלשה העקרים הראשונים אמיתים, כי יש אלקים הכל יכול, והמשגיח על ישראל, בכל זאת לא ישלחם עתה, בעבור שאינו מאמין בשליחות משה, שנבחר ממנו להוציא את ישראל, למען יעבדוהו בעבוד' הרצוי' לפניו, וע"כ הי' מההכרח להביא עליו כל עשר מכות, כי בג' הראשונות הוכרח להודות במציאות הי"ת כמו שאמרו החרטומים במכה השלישית "אצבע אלהים הוא" ובג' השניות הוכרח להודות בהשגחת הי"ת הפרטית על ישראל, כי במכת הערוב נאמר, "ושמתי פדות" ובדבר "לא מת ממקנה ישראל עד אחד" ובשחין "ולא יכלו החרטומים לעמוד וכו'", כי נבהלו מפניהם, ובושו לעמוד אצל משה ואהרן אשר לא היו מוכי שחין כמוהם, ובג' השלישית הוכרח להודות ביכולת הי"ת, כמו שנאמר במכת ברד "למען תדע כי אין כמוני בכל הארץ" ובמכת הארבה נכנע לבבו כבר להודות ביכולת הי"ת, עד שאמר "לכו נא הגברים וכו' ואף כי במכת חשך, עד שאמר "לכו עבדו וכו' גם טפכם ילך עמכם, ובמכה העשירית שהיא מכת בכורות, נתברר' לו ג"כ אמיתת שליחות משה, כי כן אמר לו בתחילת בואו אליו "כה אמר ד' בני בכורי ישראל וכו', ותמאן לשלחו, הנה אנוכי הורג את בנך בכורך" ועתה כאשר באתהו הרעה הזאת, כי מת בכור פרעה היושב על כסאו, נודע לו כי אמת הי' בפיהו, ולא מלבו בדה כל הדברים אשר דבר בשם ד'. הנה ראינו מכל זה כי למד ה"ית את פרעה ע"י עשר מכות אלה דעת עקרי האמונה האמיתית, על דרך הלימוד מהכלל אל הפרט, כי מתחיל' אמת לו מציאותו ית', אח"כ השגחתו הפרטית על ישראל, ויכלתו לעשות הכל לטובתם, ולהרע לשונאיהם, ואח"כ בחירת משה להיות שלוחו, ורק אחרי שנתבררה לו כל אלה שלח את ישראל מארצו. ועל כל דברי השער הזה רומז מאמר המדרש שהחל בו, ר' פנחס וכו' מגיד מראשית אחרית אומר עצתי תקום, כל הקורא פסוק זה, סבור שמא פלונקיא יש למעל', ר"ל שהקורא חושב שיש אהבת נצחון ומחלוקת למעל', שהי"ת מכריח את הרשע לחטוא, ומסיר ממנו בחירתו החפשית, אבל לא כן הוא, כי הוא ית' חפץ רק להצדיק בריותיו ולא לחייבם, ורק על זה נאמר "וכל חפצי אעשה", כי רק להשלים נפש בני אדם, ולתת להם יתרון ומעלה מוסרית על כל בע"ח זולתם, נתן להם הבחיר' החפשית להטיב או להרע, ואם יחטאו לפעמים, לא בהכרח מאתו, רק ברצונם החפשי יחטאו, ורק לפניו ית' גלוי וידוע, מה שיבחר האדם בזמן העתיד, לעשות או לחדול מעשות. וסוד זה מודיע לפעמים ליריאיו הנביאים, וכן אתה מוצא וכו' שאמר למשה "כי ידבר אליכם פרעה תנו לכם מופת ואל תחשבו ג"כ, כי שאלתו המופת על דברי משה בשם ד' ית', היא בעצמו הראי', שהי"ת הסיר בחירתו ממנו, זה אינו, כי גם הצדיקים ישרי דרך, כנח וחזקי' בקשו אות, מבלי שנחשוב להם כמרי והסתפקות ביכולת הי"ת. חק מלכיי ומשפט נימוסי לכל עיר ועיר ממלכה וממלכה להעמיד להם קצב נכון במדה במשקל ובמשורה יהיה להם במשמר למדוד ולשקול כל דבר המדוד והנשקל כמצוה וכתורה. אחרי כן כי יהיה חמס ועושק בעיר או במדינה להוסיף או לגרוע המדות והמשקלים אשר בתוככנה בקצב ההוא השמור ישיבום אל היושר הכללי ויצדקו אותנה חוקה אחת תהיה לכל. הנה אמנם בנפול בלי צדק במדה ההיא הראשונ' הנה יהיה העול הנופל בכל שאר המדות והמשקלים עוות שלא יוכל לתקון:

← Previous · Next → — showing 701–800 of 1,728

Akeidat Yitzchak, Pressburg 1849. Via Sefaria (sefaria.org), Sefaria-Export. Version source: https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002034858 Licence: Public Domain. Source.