Akeidat Yitzchak

Sefaria · Jewish Thought > Rishonim · 1,728 sections

_.22.1.28
הנה באמת זאת האשה אשר לא מתה בחיי בעלה אבל חיתה והחיתה את בעלה אשר נתעטר בה. ואם מתה במלאת ימיה במיתתה קרויה חיה. והכתוב הגביל מיתתה שלא היתה רק בקרית ארבע היסודות אשר נתחברו בה ונתפרדה מהם. וזה מה שדקדק הרלב"ג בשמש בגבעון דום (יהושע י׳:י״ב) אלא שזה הדקדוק הוא ירא שמים.
_.22.1.29
במדרש הנעלם (זוהר חיי שרה) חיי שרה ולא חיי חוה דהא איתת חיים לעלמא וכו'. ותמת שרה בקרית ארבע ולא בנחש. ועל דא כף זעירא דכיון דלא שליט בה חויא אלא בקרית ארבע היא חברון לכך אזער בביתא הנה שביארו היטב מה שאמרנו מהיות המיתה חלקית רצוני לבד ליסודות. אמנם בה עצמה אינו אלא הסתלקות והסתר פנים להאסף אל מקום גניזתה והוא מה שביארו הכתוב באומרו באברהם וביתר הצדיקים ויגוע וימת ויאסף אל עמיו. ותוכן הענין הוא כי הנה האדם ביצירתו ואופן תמונתו הנה ידמה לבנין הבית ותכונתו כאומרו ויבן ה' אלהים את הצלע (שם ב'). והאמהות אמרו אולי אבנה ממנה (שם ט"ז). והחכם אמר בשפלות ידים ידלוף הבית (קהלת י׳:י״ח). מבית מלא זבחי ריב (משלי מ"ז), והרבה מהכתובים המורים על זה. ולכן אמרו באבדן גופות הרשעים, יהרסם ולא יבנם (תהילים כ״ח:ה׳), וכן בית גאים יסח ה' (משלי י"ז). וכמו שבנפילת הבית יקרו בהכרח שני ענינים. האחד האכול והכליה לקצת חלקיו ונמיסת הקשרים אשר הבית נכון עליהם. והשני הריסת מצבו ונתיצת תמונתו אשר בעבורו יקרא החבור בית. ויש שם ענין שלישי אפשר שיקרה בפנים שונים והוא מצד השוכנים בתוכו שאם לא ירגישו בעניני הנפילה תפול עליהם הבית וימיתם או שירגישו ומהרו לצאת ממנו ויחיו את נפשם. כן הוא הענין בעצמו בהגיע קץ האדם הטבעי וסוף חייו ישיגהו תחלה רבוי החום הטבעי ואכול הלחות השרשי שהם שני יסודות הבית העקריים אשר עליהם אמר החכם עד שיזועו שומרי הבית (קהלת י״ב:ג׳). ונמשך אליה ענין שני והוא בטול הכחות הנפשיות החצוניות והפנימיות אשר הוא כעין הריסת הבית ובטול כל אופני שמושיו אשר לדעתי אל אלו שני הענינים נאמר בתורה לדעתי ויגוע וימת כשבאין שניהם רצופים כי המיתה היא ביטול כל הכחות והרגשות כמו שהוא מבואר מעצמו אמנם הגויעה הוא הענין הראשון שאמרנו כי על כן אמרו אין גויעה אלא בצדיקים (ב"ב ט"ז:) לפי שהם אינן מתים רק מהכרח בלוי החומר ואפיסתו והוא הכלח הנזכר באומרו תבא בכלח אלי קבר כעלות גדיש בעתו (איוב ה׳:כ״ו). וכתיב את מספר ימיך אמלא (שמות כ״ג:כ״ו). הפך הרשעים שנאמר בהם ושנות רשעים תקצירנה (משלי י׳:כ״ז), אשר עלימו אבד כלח:
_.22.1.30
ובמדרש מה בין מיתת נערים למיתת זקנים רבי יהודה אומר הנר הזה בשעה שכבה מאליו יפה לו ויפה לפתילה ובשעה שאינו כבה מאליו רע לו ורע לפתילה (ב"ר פרשה ס"ב). עוד אמרו כל מי שנאמר בו גויעה מת בחולי מעים (שם). יורו כי הגויעה היא אפיסות הכחות והליחות כמו שאמרנו. ודע כי במשה רבן של נביאים ואבי אבות הצדיקים כלן לא נאמרה בו גויעה רק וימת שם משה עבד ה' (דברים ל״ד:ז׳). וזה למה שהכתוב מעיד שבמותו לא כהתה עינו ולא נס לחה שהם ענייני הגויעה עצמה כמו שאמרנו. והם והדומים אליו בזה היו בכלל ממתים ידך ה' ממתים מחלד וכו' (תהילים י״ז:י״ד) ומה שיורה על אמיתת זה מה שלא נמצא לשון גויעה יוצא לפי שאי אפשר שיעשה רק מעצמו לא כן המיתה שכבר ימית האדם לזולתו. הנה זאת תהיה הוראת מלת גויעה כשתבא מחוברת אל המיתה אלא שכבר הושאלה להוראת המיתה עצמה בבואה לבדה. כל אשר בארץ יגוע (בראשית ו׳:י״ז) ולו גוענו בגוע אחינו (במדבר כ׳:ג׳) בעיר גועו (איכה א׳:י״ט) וזולתם. אמנם הענין הג' אשר מצד השוכנים הוא שכבר יקרה לרבים מעמי הארץ אשר בהתעסקם בהבלי העולם לא יפנו אל תוכן הבנין וענינו ואפשרות נתיצתו או שירגישו וידעו והתעצלו להנצל על נפשם מבלי קדימת הגויעה תבא רוח קדים מאת ה' ויגע בד' פנות הבית ותפול על יושביו ולא נשאר להם שום שארית רק לרע כמ"ש המשורר על דואג האדומי גם אל יתצך לנצח יחתך ויסחך מאהל ושרשך מארץ חיים סלה (תהילים נ״ב:ז׳). ובזה יכלול כל מיני ההפסדים שיחולו עליו כשתדקדק מעט בדבוריו. אמנם האנשים השלמים המה יביטו יראו תמיד בעצמם ויחושו אל פירוק חבור האיפשרי לבא עליהם יום יום ועיניהם תמיד על אודות הפרדת הבית והריסתו והם עומדים נכונים ומזומנים להנצל ממנו אל בנין טוב וחזק ממנו לשכון בו משכנות מבטחים אשר בהם יחיו לחיי עולם. והנה באמת על שלשה הענינים יחד נאמר ויגוע וימת ויאסף אל עמיו להורות שהשכל האלהי השוכן במחנותיו בבית ההוא. ?שר כן גוע ומת באותו רגע נמלט משם ונכסף אל מכון מושבו להיות בין עמו ומולדתו הרוחניות כי אין לו עוד ישיבה בבתי כנסיות של עמי הארץ כמ"ש רות הצדקת עמך עמי (רות א׳:ט״ז) ונאמר לדוד והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים את ה' אלהיך (שמואל א כ״ה:כ״ט) כי שם היא מקום אסיפתן באמת. ואחשוב כי אל שלשת הענינים הללו אז"ל מאי והחי יתן אל לבו (קהלת ז׳:ב׳) דברים של מיתה מאן דיקבר יקברוניה מאן דיספד יספדוניה מאן דדלאי ידלוניה (מו"ק כ"ח:). שעם שכבר יבנו מדבריהם דברי מוסר שהחי יתן אל לבו שהמיתה גלגל הוא שחוזר על הכל והקובר היום למחר הוא בחבר ומתוך כך ישים עיניו על דרכיו או שיתן אל לבו מדת הגמילות כי מי שיגמול היום יגמל מחרת. יתכן גם כן שכוונו שהחי יתן אל לבו אז שלשת החלקים האלו הנכללים בבנין האדם. האחד הוא החלק החיוני הכולל כל הכחות וההרגשים וכל פעולותיו כלם כי הוא אשר יתבטל לגמרי והוא הראוי לספוד עליו להפסדו וביטולו והשני בנין הגוף עצמו אשר נשאר לפניהם כאשר הוא והוא הנתן לקבורה אל התועלת שיזכרו בסמוך. והחלק השלישי הוא הראוי לינשא ולהעלותו אל מקום גבוה ומרומם בית מקדש מלך. כי בתתו לב על שני הענינים הראשונים יועיל לו הרבה להשגת השלישי בלי ספק. והנה לפי שראו חז"ל שלשה לשונות אלו עצמן בישמעאל, אמרו שעשה תשובה (ב"ב ט"ז:). ואם קבלה נקבל ואם לאו כבר אפשר לומר כי גם האיש אשר לא טהור וטמא ראש נזרו כשתמלא את ידיו יאסף גם הוא או עם טמא הדומה לו ושם יקבל עונשו הוא מה שאמר דוד אל תאסוף עם חטאים נפשי ועם אנשי דמים חיי (תהילים כ״ו:ט׳.) אבל זה יודע מהאיש אשר יאמר עליו. עוד הוסיף באבינו הזקן לומר וימת בשיבה טובה זקן ושבע. כי פרוק האהל והריסתו לא צערו כלל. אבל היתה לו מיתה מתוקה כמו שנתבשר תחלה ואתה תבא אל אבותיך בשלום וכו' (בראשית ט״ו:ט״ו). וכל זה מה שיוכלל במאמר ותמת שרה ?בקרית ארבע היא חברון כפי מה שהורו בכוונתו במדרש הנעלם שכתבנו ומכל מקום יתכן לבעל האשה הזאת שיחרד ויצטער מדת ימים להפסד הנושא אשר בו תמצא התחלתו ראשונה ובהתפרדם זה מזה כי חויב שבשרו עליו יכאב שנפשו עליו תאבל. והוא צער יום המות אשר אי אפשר להמלט מעטיו של נחש ומזה הצד חוייב מה שאמרו חז"ל (שבת קנ"ב:) תניא כל שנים עשר חדש הגוף קיים ונשמה עולה ויורדת ולאחר שנים עשר חדש הגוף בטל והנשמה עולה ואינה יורדת. כי הנה בעלי הנפש הדברית יחלקו בזה לב' כתות. הכת האחת אשר בהמה המה להם בחייהם על פני האדמ' ובמותם לא נפרדו כי כמות זה כן מות זה ומותרם אין כמו שכתב החכם שלמה עליהם (קהלת ג׳:י״ט). והכת השנית הם אשר בחרו להם לחיות חיי האדם בנר מצוה ותור' אור ודרך חיים תוכחות מוסר והם אשר נשאר להם נשמה אחרי מותם כמו שנאמר עליה ויהי האדם לנפש חיה (בראשית ב׳:ז׳) כאשר ביארנו שם. ואולם באלה מדרגות יש בפחות ויתר כי אשר תתקשר נפשו בגופו יותר והיא קשת ההפרדה מאותה אשר תתקשר מעט אם לסבת חזקתה עליו ואם לחסרון זכוכ' המחיייב אליה לשובה למעונה ולזה יחוייב שתעלה ותרד זמן מה בתכפיות וזמן שתעלה ותרד לפרקים עד שלסוף זכוכה תעל' ולא תוסף לרדת עוד. וכל הענין הגדול הזה ירא' שהוא נרמז ונחתם בשלוח העורב והיונ' מהתיבה (שם ח') לסוף ימי היותם שם מדת ימים כימי היות נשמת האדם בתוך המצודה. כי הנה העורב הטמא הוא סימן בכל אנשי רשעה אשר טמאים המה להם ואמר שבשלוחו משם לא נעתק מעל התיבה אבל יצא יצא ושוב והנה לא הלך ולא חזר כמו שנפש רשעי הכת הזאת הקשורה בבשרם לא נשאר' אצל גופם ולא נפרדה כי במותם בטלה כהאי חבלא דפומא כאשר כתבנו בשער הו' ומה נכבד מאמרם ז"ל שלא רצה להפרד מבת זוגו (סנהדרין ק"ח:). אמנם הצפיר הטהור' היא סימן האנשים המעידים על עצמם לאמר אלהי נשמה שנתת בי טהור' וכו' (ברכות ס'.). אך בתחלת צאתה לא מצאה היונ' מנוח לכף רגלה ותשב אליו מיד ובעוד שבעת ימים הוסיף לשלחה ולא שבה עד עת ערב והנה עלה זית טרף בפיה להודיע כי עדיין לא הבשיל שמן זית כתית למאור להעלות נר ה' נשמת אדם אל מקום זיוה ואור' לשבת שם. אמנם עוד מעט שלח אותה ולא יספה שוב אליו עוד שכבר בטלו עניני הגוף מאצלה לגמרי ולזה עולה ואינה יורדת כי י"ב חדשים יספיקו לזה כמו שיזכר בשער ס"ט ב"ה:
_.22.1.31
והנה על כל הדברים האלה והאמת נאמר ויבא אברהם לספוד לשרה ולבכותה כדאמר ליה רב לרב שמואל בר שילת אחים לי בהספדאי דהתם קאימנא (שבת קנ"ג.) ומיד נתעסק בעסקי קבור' ואמר תנו לי אחוזת קבר עמכם וכו' כי בהיות האיש והאשה השלמים על זה התואר מהאחדות כמה שאמרו במדרש הנעלם (זוהר פ' ויקרא) דכר בלא נוקבא פלג גוף הוי ופלג לא נקרי חד כמו שיבא בשער פ"ג ב"ה הנה לא יתכן שיקברו במקומות מתחלפים וזה השתדלות האבות להתיחד בקבורה עם זוגותיהם כמו שנאמר שמה קובר אברהם וכו' ושמה קברו את יצחק ואת רבקה אשתו ושמה קברתי את לאה (בראשית מ״ט:ל״א). אמנם בצורך הקבור' ותועלתה יש ענין גדול אצל הנפש לא כמו שסכל אחד מפקחי האומות שחשב שהתחכם בשאמר הקבור' לא ימנע אם שירגיש בה המת או שלא ירגישנה אם לא ירגישנ' מאי איכפת ליה שתהי' או לא ואם ירגישנה אין צער גדול ממנה. לא כאלה חלק יעקב אבל הקבורה יש בה ענין גדול מלבד שני התועלות המפורסמים אשר זכרם הכתוב באומרו לא תלין נבלתו על העץ כי קבור תקברנו יכו' כי קללת אלהים תלוי ולא תטמא את אדמתך וכולי (דברים ל״ד:ו׳). שתהי' תליית הנבלה או הלנתה שם בזיון האנשים הנכבדים המכינים בכתוב אל האלהים וכל שכן שיהי' זה בהיות הגופים אשר עליו מוטלים ככלבים או כחמורים על פני הארן סחוב והשלך כי ודאי בעיר צלמם תתבזה ואין לך חרפה גדולה מזו. והשני כדי שלא תעל' באשם וצחנתם לטמא הארץ ולעפש האויר להמית בני אדם בחלאי' ובדבר. השלישי מה שמיחדים קבורה מזולתה לכבוד בית האבות כשאמר קברו אותי וכו' וזולת זה. והענין הוא שהמית' אינה רק השבת החלקים המחוברים בו אל מקומם כמו שפירש הכתוב וישוב העפר אל הארץ כשהי' והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנ' (קהלת י״ב:ז׳). גילה לנו בזה שאי אפשר השבת הנפש למקום מנוחת' כי אם בהשבת הגוף אל עפרו לגמרי וכאותו שזכרנו למעל' כל י"ב חדש גופו קיים ונשמתו עולה ויורדת. לאחר י"ב חדש הגוף בטל ונשמה עולה ושוב אינה יורדת. וזה לא יתכן כי אם בקבור'. והמקום היותר משובח הוא אשר בו יותך הגוף ויושב אל עפרו במעט זמן וכבר היו קצתם שורפין אותו וראינו בספרי מנהגי האיים שיש אומה שנוהגין הקרובים לאכול אותו ויש שמאכילין אותו לכלבים או לעוף השמים וכל זה צד עכו"ם. ולזה היה טוב והנבחר להרחיק כל אלו המנהגים לצוות על הקבורה כי בה יגיע הרצון באכול הבשר בזמן הראוי להושיב הנפש כעת עדנה. ואין ספק כי הצורך הזה הוא הנקרא קבורה כי קבור' הוא כנוי לענין זה לא לקבר והוא טעם מצבת קבורת רחל (בראשית ל״ה:כ׳) כמו שיתבאר שם והיא אומרו וקברתני בקבורתם (שם מ"ז). ולא אמר בקברם ויתכן שזה עצמו אשר הודיעו הכתוב אצל קבורתו של משה רבינו ע"ה. כי הנה הוא מבואר שהיא לא נעשתה לשום אחד מאלו הג' צרכים שזכרנו שהרי הוא ע"ה היה נגנז ונסתר באחד המחבואים שבהר ההוא מבלי שירא' בפני הבריות כי לזה נאמר ויקבור אותו בגי (דברים ל"ד) ואין צריך לומר שלא היה מקום ראוי לחוש לעפושו וצחנתו כי הוא בארץ מואב ומאי איכפת ליה לקב"ה. וגם שלא היה לכבוד המקום כי הנה הוא מול בית פעור. למדנו שלא נקבר אלא לטעם אחר רביעי שהיה נעלם ונסתר מדעת הבריות עד הנה והוא ודאי מה שאמרנו מענין ההפרדה ההכרחית. וטעם לא ידע איש את קבורתו וכו' (שם) שלא ידע שום איש אמיתת צורך קבורת עצמו עד היום ההוא שבו נכתב בדמע זה הכתוב (ב"ב ט"ו.) והוא טעם השמחים אלי גיל וכו' (איוב ג׳:כ״ב) גיל ממש וזה ענין נכבד מאד יתבאר עוד ענינו עם טעם סלוקו של אליהו ז"ל במקומו שער בפני עצמו ב"ה. והנה זהו טעם ואקברה את מתי וכו' שיהי' החומר גנוז במקומו הטבעי לו עד מהרה ישוב לאדמתו ודו פרצופין אשר הוא עקר האדם ועצמיותו יתאחדו יחד להיות דבקים בה' וחיים לעד ולדעתי זהו שנרמז בהגדת רבי בנאה (ב"ב נ"ח). שאמר אליעזר קאי אבבא דמערתא ואברהם דגני בכנפא דשרה כי העבד נפרד מהם והיא החומר אשר עליו נאמר ויהי כנען עבד למו (בראשית ט׳:כ״ו). אמנם אברהם ושרה נסמכין זה על זה ונאחזין ומתעצמים לעצם א' דיצר הרע בההוא עלמא ליכא והנה במדרש הנעלם שזכרנו (זוהר חיי שרה) המשיכו פרש' זו גם הסמוכה לה בפרוק החבור הזה הראשון והלוכו אל בית עולמו לרמוז אל הקורות אותו עם כתות כחותיו בחייו ובמותו והכל יראת שמים. וגם אני הנה ראיתי שהסיפור הזה קרוב ההעתק מאד להורות על אופן העתקת החלק השכלי מהיולאניותו ואל חזרת ארבעת רבעיו כל אחד אל יסודו באמצעות יסוד העפר אשר יקבלהו ראשונ' במערה שניה וכפולה. על מה שהיה בו כל ימי עולמו ונמצא עם זה שהעפר עזר במציאותו תחלה וסוף. ראשונה בהבנות ממנו. ובאחרונה בקבל מתנו והתכתם אשר בזה תהי' לנפשו מנוחה שלימה והנשאר לבארו כענין הזכוך המוגבל לנפשות בני התור' האלהיית כאשר קובל לחכמיהם ז"ל ונסמך לדברי קבלה. מקץ היות לה כדת הנשים י"ב חדש כי כן ימלאו ימי מרוקיהם ששה חדשים בשמן המור וששה חדשים בבשמים ובתמרוקי הנשים ובזה הנערה באה אל המלך ובחלוף הנערות כלם ממה שנאמר באסתר המלכה (אסתר ב׳:י״ב-י״ג) אזכור בה ענין נכבד בזה בחלק ב' שער כ"ה שלא יתכן שיאריך הכתוב בדברי הבאי כאלו אלא לפי שנלמוד משם לענין הדומ' לו וקרוב אליו וגם ברמז התור' בענין בשנת היובל הזאת תשובו איש אל אחוזתו (ויקרא כ״ה:י״ג) ובענין ממכר בית אומר ימים תהי' גאולתו (שם) כמו שיבא שם כנזכר ב"ה. עיין עליו גם בפרשת שמיני שער נ"ט יזכר מה שאז"ל משאר הפקידות ג' לבכי ז' להספד ל' לגיהוץ ותספורת (מ"ק כ"ז:) כי כל המעשים האלו יועילו למה שאמרנו. והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה. זהו מה שראיתי לכתוב בחלק זה מסוף הזווג הראשון כי הוא המסור אל לב כל איש הירא וחרד מהיים ההוא אשר אין לו מנוס להמלט ממנו אמנם תועיל ההשקפה להנצל מרעתו ולהאסף בשלום אל עמו ובזה נשלם מה שרצינו אליו בזה הדרוש המעולה בהוראת אמיתת חפשיות הבחירה ביד האדם כמו שיתחייב מיסודות התור' האלהית ויעודה בהסכמת השכל וכל המאמרים אשר היה נרא' מהם הפך זה כי הכל מסכים אל האמת כי האדם שליט בעולמו ואין מעכב בידו כלל לא הזוג הראשון ולא השני ולא שום ככב ומזל רק אם יחזק במעוזו יעש' שלום לו שלום יעש' לו:
_.22.1.32
ומעתה נבא אל ביאור החלק הראשון בזכרון הספקות ראשונה:
_.22.1.33
א בטעם אומרו ויבא אברהם לספוד לשרה וכו' שהרי הוא ידוע מדרכן של בני אדם. ועוד אומרו ויקם אברהם מעל פני מתו וידבר אל בני חת כי מסתמא יהי' כן ולא איכפת לן אם היה באופן אחר: ב באומרו גר ותושב אנכי עמכם תנו לי אחוזת וכו' למה לא פי' להם מתחלה בכסף מלא גם שהיה רצונו לבקש מעפרון השדה והמערה אשר בו: ג בתשובתם שמענו אדוני כו' כי משם ואילך לא פסק לשון שמיעה מפיהם. שמעוני ופגעו לי. לא אדוני שמעני, אם אתה לו שמעני. אדוני שמעני. ולסוף וישמע אברהם אל עפרון. כאלו נעשו הכל כחרשים: ד באומרו ויען עפרון החתי את אברהם באזני בני חת לכל באי שער עירו. שאחר שאמר ועפרון יושב בתוך בני חת נודע שהוא עונה בשער ההוא. גם בכפל דבריו השדה נתתי לך והמער' אשר בו לך נתתיה לעיני בני עמי נתתיה לך: ה כי גם בכל דבור ודבור אשר יצא מפיהם הזכירו ענין הקבור' ואקברה מתי מקבור מתך וכן כלם גם כל לשונם מוסב אל העבר. השדה נתתי לך. לך נתתיה. נתתיה לך: ו אומרו לאברהם למקנה לעיני בני חת בכל באי שער עירו. ודרך כלל למה בקש פומבי כזה ולא שאל בינו לבינו כי לא ישיב פניו והכסף יענה את הכל. אלו הספקות אשר סדרנום אל זה החלק הראשון ואחר ביארו נבא אל החלק השני המדבר בזיווג המפורסם:
_.22.1.34
ויהיו חיי שרה במדרש (ב"ר פ' נ"ח) כתיב וזרח השמש ובא השמש (קהלת א') אמר רב כהנא וכי אין אנו יודעים שזרח השמש ובא השמש אלא שלא השקיע הקב"ה שמשו של צדיק עד שתזריח שמשו של צדיק חבירו. קודם שמת ר' עקיבא נולד רבינו הקדוש וקראו עליו וזרח השמש ובא השמש ועד שלא מת רבינו הקדוש נולד רב אדא בר אהבה ועד שלא מת רב אדא בר אהבה נולד רב הממונא וכו' וקראו עליו וכו' וכן עד שלא שקעה שמשה של שרה זרחה שמשה של רבקה דכתיב הנה ילדה וכו' ובתואל ילד את רבקה (בראשית כ״ב:כ״ב-כ״ג) וסמיך ליה ויהיו חיי שרה:
_.22.1.35
*והכונה, ר"ל כי כונת חז"ל להורות שכמו שיסד הי"ת בעולמו שלא יחסר לי אף יום אחד תנועת השמש התמידית המסבבת השתנות היום והלילה, באופן שלכלל עולם כלו לא יחסר אור השמש לצמיתות אף רגע אחד, כי מדי יבא השמש בחלק כדור הארץ היותר מזרחי כן יזרח ויאיר להחלק ממנו היותר מערבי. וכל זה עשה הי"ת למען לא יחסר לעולם כלו אף רגע אחד אור השמש אשר מרפא בכנפיה בבחינ' גופניות, כן יסד בחכמתו שגם בבחינה מוסרית לא יחסר לעולם אור החכמ', אשר תהי' למנה לקצת יחידי הסגולה למען האיר והפיץ קרניה על כל שאר בני אדם ללמדם דעת ויראת ה', וע"כ מדי ימות איש חכם וצדיק אשר באור חכמתו האיר על בני דורו, יולד איש חכם וצדיק אחר הממלא מקומו ללמד בני דורו דיעה בינה והשכל בדרכי ד' ותורתו. והכוונה כי כמו שהעולם בכללו במה שהוא טבעי מתקשר ומתחבר על ידי תנועותיו הדבקות והרצופות יום ליום ולילה ללילה כן יחוייב שיתקשר זה העולם הפרטי אשר מצד ההשגחה בהמצא בו שרשרות גבלות קושרין אותו קצתו בקצתו שלא ינתק והיה זה בחמלת יי' עליו ומשומרו את ברית הקשת וטבעו על הדרך שכתבנו במקומו ואל זה נתעוררו חז"ל במשל הזה הנמרץ מב' פנים. הא' מצד דבקות התנועות המורגשית למאור הגדול לממשלת היום אשר יזרח השמש ובא השמש כל ימי עולם ועל דרך שאמר יודע יי' ימי תמימים ונחלתם לעולם תהיה (תהילים ל״ז:י״ח) שכבר דרשוהו ג"כ על זה האופן (ב"ר שם) והשני כי כמוהו כמוהם במציאותם יאיר אורה של עולם ובהעדרם חשכה גדולה נופלת עליו. והנה מפני שאלו הצדקניות אשר זכרום וכיוצא בהן היו גם כן מכלל השלשלת החזקה הזאת נזכרו בכתוב על זה האופן מן הסמיכות שדרשו בזה המדרש ואולם שהן הנה הזווג השני אשר הוכיח יי' לשומרי בריתו על פי מעשיהם השלמים להזמין להם כל הטובות הנכללות בהן אשר בם תושלם הצלחתם כמו שאמרו במסכת שבת (כ"ה:) איזהו עשיר כל שיש לו אשה נאה במעשי'. וזה כי אשר לו כן לא יחסר לו כל טוב מהטוב והעזר והחומ' והתור' והשלום שיחסו אליה חכמינו ז"ל (יבמות ס"ב:) על פי הכתובים דכלהו איתנהו בה כמו שנתבאר וכאשר המות יפריד בינו ובינה הלא ישאר עשוק וגזול מכל קניינו רגע אחד וכמו שאמרו שרוי בלא טובה בלא עזר בלא חומה בלא תורה בלא שלום הנה תהיה פרידת' קשה עליו מאד ורע מר ממות ימאן הנחם. ולהיות זאת האשה נצבת על ראש המעלות כלך חויב לבן זוגה השלם להחרד אליה ולעורר על פרידתה הספד גדול ולמרר בבכי. ולעורר לזה נזכר בראש הזווגים השלמים ותמת שרה וכו' ויבא אברהם לספוד לשרה וכו'. (התר ספק א') ירצה שנתעורר ובא במר נפשו ומה גם עתה כשיובן על הזווג הראשון אשר אמר כל שמתה אשתו ראשונה וכו' כמו שביארנו. ויקם אברהם מעל פני מתו וידבר וכו'. (א) מלבד מה שידענו שאין רשות לאונן להסיח דעתו מעסק הקבורה עד שיסתום הגולל יראה שהגיד עומק מחשבתו של צדיק שלא דבר על עסקי מערה זו רק בשעת הצורך כדי שלא ירגישו עם הארץ במעלתה וימנעו ממנו. אמנם בבוא עתו חשב מחשבות לבלתי תדחה ממנו על הצד היותר נאות שאפשר. והראשונה במה שקם מעל פני מתו לדבר להם שהשעה מסייעת לישא פניו. גר ותושב אנכי עמכם שפתי צדיק סדרו בשאלתו ג' דברים המקריבים למצא חן וחסד טוב. האחד שאל ע"מ להשיב גמול והוא אומרו גר ותושב אנכי עמכם כלומר עם שאני צריך לקבל הנא' מכם כגר בארץ מ"מ לענין הפרעון והשבת הגמול הריני תושב והוא מאמר דוד כי גר אנכי עמך תושב ככל אבותי (תהילים ל״ט:י״ג.) ירצה עם היות שאני גר עמך לקבל תמיד משאות פניך הריני תושב ככל אבותי לגמול הראוי לעבוד את פני אדוניו לעובדו בשלו וזהו מה שביארו תכלית הביאור על הנדבה הגדולה שעשה לבית עולמים אשר עליה אמר כי ממך הכל ומידך נתנו לך אמר כי גרים אנחנו לפניך ותושבים ככל אבותינו (ד"ה א' כ"ט) והוא מבואר. אמנם טעם מידך נתנו לך יתבאר במאמר עשר אעשרנו לך וכו'. והב' למעט השאלה תכלית מה שאפשר שאין אדם עשוי לסרב בכלם בדבר מועט והוא מה שכיונו באומרו תנו לי אחוזת קבר כי לא שאל אחוזת נחלת שדה וכרם. (ה) והג' בהראות צורך השאלה ודחקה כי הוא ענין נתן אלהים לבני אדם לענות בעת צרה תשובה נכונה ממה שיענו כי היתה הרוחה והוא מה שכוונו באומרו ואקברה מתי מלפני כי אין צורך גדול מזה. (ב) והנה אברהם אבינו חשב כי בשמעם דבריו ישאלוהו לאמר להם מה שבלבו ויאמר להם אבל הם טעו בדבריו נתשוב שהיה שואל מהם מתנת חנם שאם לא כן למה בא בהקהל עם. וגם כי אמר תנו לי. ולזה היתה שם תשובתם שמענו אדוני נשיא אלהים אתה בתוכנו וכו'. (ג) כלומר הטה לבך ושמע תשובתנו כי באמת נשיא אלהים אתה בתוכנו שיש במשמע שאין לאיש אלהים כמוהו לקבור מתו בקבר בני העם רק לעשות לו שם מקום קבר מצויין לכבוד נשיאותו עכ"ז אם שמא תרצה בכך אמרו במבחר קברנו הכללי קבור מתך ואם אתה מכוין אל קבר מיוחד כתושב הארץ איש ממנו את קברו לא יכלה ממך וכו' והוא מבואר כי האומר אם תקחהו לא אמנע ממך לאו נותן בעין יפה הוא. (ב) גם אומרם מקבור מתך ביארו שצורך הקבורה יכריחם לענות כך לא המחוייב והנאות. והנה אברהם אבינו הבין דבריהם מתחלה ועד סוף והשתחוה על גלוייה. אמנם השיב אותם על פי דרכם ואמר אם יש את נפשכם לקבור את מתי מלפני שמעוני וכו'. (ג) ירצה אע"פ שצורך קבורת מתי עלי לא מפני זה אשאל שלא כהוגן. אמנם אנשי לבב שמעו לי כי אין דעתי אל קבר כללי ולא מיוחד משום איש מכם כמו שחשבתם אלא בקשתי הדבר בפומבי כדי שתפגעו לי כלכם בעפרון בן צוחר שיתן לי את מערת המכפלה אשר לו אשר בקצה שדהו ואחר כך אקבור את מתי לא שאקחה אני לתקות שלא יכלה ממני גם במה שאמרתי תנו לי לא כוונתי אל מתנת חנם חלילה רק שיתננה לי בכסף מלא אלא שמדרך המוסר חשבתיה למתנה אע"פ שימכרנה בדמים יקרים. ואמר לאחוזת קבר לומר כי כן יאות שיהיה הענין כמו שהובן מדבריהם. הרי שכלל בתשובתו למתבוננים בה שלשה דברים. האחד מה שהרגיש בכוונת איש ממנו את קברו לא יכלה ממך. והשני מה שפירש באומרו בכסף מלא. והשלישי מה שבקש שיפגעו לו בעפרון: והנה להיות עפרון יושב בתוכם ראוי שתאות לו התשובה ושלא יקוה הפגיעה והוא השיב כנגד השלשה דברים. (ד) האמנה כי האחד תהיה הבנתה מיוחדת לאברהם לבדו. ואחת תכנס גם באזני בני חת והם הרשומים שבמעמד. ועוד אחת לכל באי שער עירו. והוא מה שאמר ויען עפרון החתי את אברהם באזני בני חת וכו' והוא אומרו לא אדוני שמעני השדה נתתי לך. והנכון שהוא היה ג"כ המדבר בתחלה ואמר לא כן אדוני כמו שאמרת (ג) אבל שמעני ודקדק על דברי כי באומרו איש ממנו לא יכלה ממך לא כונתי אל מה שרמזת כי השדה מאז (ה) נתתי לך בעין יפה ואם אתה רוצה במערה לא אשוב ממנה כי לך נתתיה ולא בכסף מלא שאמרת והוא הדבר המובן לכל. ועל מה שאמרת ופגעו לי וכו' איני רוצה בפגיעתם בזה אבל לעיניהם נתתיה לך ואין אני נותן להם כלום שהנותן מתנה לרבים הפסידה. ובכאן רמז לו לבדו הפרעון ואמר ליה (ה) קבור מתך מיד ואחר כך נתפשר לאיטנו. והנה הוא ע"ה עם שמעו כל מה שידובר בו השתחוה לפני עם הארץ כבתחלה על פרסום המאמרים. וידבר אל עפרון באזני עם הארץ לאמר אך אם אתה (ג) לו שמעני כמו שאני שומע אותך (ה) נתתי כסף השדה קח ממני כי גם אנכי משעה שאמרתי תנו לי אחוזת קבר נתתי כסף שדה במחשבה וגם אל מה שרמזת לי באמרך נתתיה לך אני אומר קח ממני שאין רצוני להרויח בעבורם כלום (ה) ועם זה ואקברה את מתי מלפני ולא באופן אחר. ואחר שנתפשרו ברמיזותיהם למכור בדמים התחיל עפרון לפרש לו הסכום בלשון לועז שלו ואמר אדוני (ג) שמעני ארץ ארבע מאות שקל כסף ביני ובינך מה היא וכ"ש בשעת הצורך כלומר תן (ה) ואת מתך קבור. והנה דבר על אוזן שומעת שנאמר (ג) וישמע אברהם אל עפרון וישקול וכו' ואחשוב כי מפני שהשעה דחוקה להתעכב במשקל הכסף או בבדיקתו או שלא יתבייש עפרון על קבלתם ועל דקדוקם העבירו אברהם לסוחר ידוע בעיר כמנהג הסוחרים והוא אצלם הפרעון היותר משובח שבפרעונות בין סוחרי הארץ ועשיריה עד היום: ויקם שדה עפרון אשר במכפלה וכו' לאברהם למקנה לעיני בני חת לכל באי שער עירו. (ו) בכאן נתבארה כוונתו בבקשו לאותו פומבי שהיה לקיים דבר המכירה ולסלק מעליה כל ערעור וטענה המתרגשות לבא אם מפאת היחיד ואם מפאת הרבים בשום זמן כי ידע כי שם ביתו התמידית והוא משכן לגופות הזווגים הנכבדים ואם יעשה הפרסום הזה באותו שיעור מההשתדלות בזמן אחר אולי יתנו לב לדבריו ולא תעלה בידו. וברוך הוא יתברך אשר לו נתכנו עלילות. ובקבורת יעקב אבינו תמצא פי' כמה הועיל זה הפרסום עם יתר החזוקים לסלק כל עורר וטוען כמו שיתבאר שם ב"ה. ואחרי כן קבר אברהם את שרה אשתו אל מערת וכו' לא רצה לקברה עד אחרי כל זה. ויקם שדה עפרון כו'. כי אחר שקנה אותו בכסף ובחזקה קם לו קיום גמור לאחוזת קבר גם מאת בני חת שהקנו לו זכות הרבים וכו' וקורא אני עליו ע"ה בכל זה מחשבות צדיקים משפט (משלי י"ב). ועל עפרון סופיה דקרא תחבולות רשעים מרמה. והוא כי החריפות וההתחכמות אל דקדוק הדברים הוא נכון כשהוא אל תכלית טוב כענין תחבולות שלמה במשפט השתי נשים (מלכים א ג׳:א׳). ואם להביא תכלית רע ההוא יקרא מרמה. ולזה תרגם אנקלוס בא אחיך במרמה (בראשית כ״ז:ל״ה) בחכמתא וכבר דרשו ז"ל (ב"ר פ' נ"ח). נבהל להון איש רע עין ולא ידע כי חסר יבואנו (משלי כ"ח) על עפרון שחסרו לו אות אחת משמו מפני שהשתדל מאד בגניבת הדעת והוא הפך אברהם שיתר אות אחת על שמו כי החסר יחסר והשלם יושלם. ע"כ שיעור ההשתדלות החרוץ אשר עשה אבינו הזקן לכבוד אשתו הצדקת החביבה עליו כגופו עצמו ולא רצה שיפריד המות ביניהם כמו שלא ירצה האדם לחלק וליקבר בשני מקומות. וכבר אמרנו שאי אפשר שלא יסתכך בזה הספור דבר מענין הפרד אלו החלקים ואופני פשרתם לעיני בני עמם להושיב כל א' מהם על מכונו ואיש על מקומו יבא בשלום:
_.22.1.36
ומעתד נבא אל הספור השני אשר הוא בזיווג המבורך אשר שקד הכתוב בהספור והזכירו פעמים שלשה כמו שאמרו ז"ל במדרש (ב"ר פ' ס') אמר רבי אחא יפה שיחתן של עבדי בתי אבות לפני המקום מתורתן של בנים שהרי פרשתו של אליעזר כפולה והרבה גופי תורה לא נאמרו אלא ברמיזה:
_.22.1.37
להיות ענין הזיווגים הדבר היותר מאוחר שבספור היצירה. למדנו דרך ישרה שיבור לו האדם בשישים זה הזווג השני סוף ההשתדלות בעסקי עצמו כמו שלמדו חז"ל מפרשת שוטרים בית כרם אשה (סוטה מ"ד.) וכמו שאמר החכם אחר ובנית ביתיך (משלי כ״ד:כ״ז). לא ככסילים הממהרים את קצם ומחליפין הסדר על דרך שכתוב בתוכחות שמתחיל אשה תארש (דברים כ״ח:ל׳). כי מזולת שהוא סכלות עצומה להטיל על עצמו עול האשה והבנים מבלי שיוקדם לו ספוקם הנה הוא אולת לו וכלימה מצד שבזה ימנע עצמו מהשלמות בעסקי שלמותו כמו שאמר רחים על צוארו ויעסוק בתורה (קידושין כ"ט:) וישאר בלא זכות לפני מזווג הזיוגים ויעשו מעשיו על פי דרכו אמנם בשומו זה הזווג השני סוף עסקיו ואחרון לשלמותו כמו שיורה עליו הכתוב ביצירתו באומרו בצלם אלהים ברא אותו זכר ונקבה ברא אותם ויברך אותם (בראשית א׳:כ״ז-כ״ח). יגיד כי בקדימת שלמות הצלם אל זה הזווג המפורסם שם צוה ה' את הברכה להשגיח עליהם ולהישירם בכל מעשיהם. גם אם יתן האדם הנלבב עינו על עיונו בפרשת היצירה הנה ימצא בה פתח פתוח ודרך מצויין יורה באצבע להגיע בו בהמשך ימיו מהיותו חסר מתחלת בריאתו הלוך ונעתק משלמות אל שלמות עד סוף שלמותיו על דרך המשך העשרה מאמרות שבהם נשלם העולם מיום אל יום עד הגיעו אל מאמר יצירת האדם ומעשה זווגו כי קרוב הוא אצל כל בעל דעת לזווג זווגים ולדמות הענינים הנמצאים יום יום בשלימיות האדם אם במדות אם בדעות או בלימודים העיונים המחוייבים אליו בזה אחר זה עד שלא ימצא האדם פחות משתדל אצל עצמו ממה שנמצא העולם הכללי מזמין ומכין לצורך מציאותו. והנה אז יחוייב שהש"י יהיה עמו וישלח עזרו משמי קדשו ולא יגרע מצדיק כל מה שיאות אליו לקרב הסבות ולתקן הדרכים המגיעים טוב חפצו ומאויי נפשו כמו שהיה הענין בזה הזווג המבורך שנשמר בו זה התנאי בלי ספק שנאמר ויצחק בן ארבעים שנה בקחתו את רבקה וכו' (שם כ"ה). כי מה המונע שלא לקח קודם לכן רק שכיון אל שלמות עצמו ראשונ' והמתין עד שנת הארבעים כי הוא זמן הבינה. וכבר בא על שלמות הצלם והדמות. וכבר בא אליו זכות הזיווג הטוב והברכה. וכבר אמרו ז"ל (ב"ר פ' ס"ה) שעשו עשה כזה להראות עצמו כשר ירצה שזה הענין היה ידוע ומפורסם אליו. ולהיות התנאי הזה נשמר בעיני יצחק אבינו היה מה שהיה מהשגחת הש"י עליו לזווגו על פי מעשיו ולהישיר העבד המשכיל בכל העולה על רעיוניו עם תוכן דבריו אשר אליהם כוונו חכמינו ז"ל באותו מאמר שזכרנו כמו שיתבאר מתוך זה הספור אך אחר שנזכור הספקות כמנהגנו:
_.22.1.38
א אומרו ואברהם זקן בא בימים והלא ארבעים שנה קודם לכן נאמר ואברהם ושרה זקנים באים בימים היה לו לומר ואברהם זקן מאד ומה שאמרו ז"ל כאן זקנה שיש בה לחלוחית כו' (ב"ר פ' מ"ח). הנה אח"כ הוליד ששה בנים ואיך נס לחה גם מה שכתב הרמב"ן ז"ל כי מלת באים תורה על ההווה ובא מורה על העבר אינו נכון כי מה המונע שיהיה לשון באים מענין בא איך שיהיה: ב אומרו וה' ברך את אברהם בכל ויאמר אברהם כו' מה ענין ברכתו אצל זה העסק יותר היה לו לומר ואברהם זקן בא בימים. ויצחק בן ארבעים שנה ולא לקח לו אשה ויאמר אל עבדו כו'. ועוד כי איך ברכו בכל עם היותו טרוד על זווגו ולבקש לו אשה הוגנת ואינו יודע מאין תמצא. ובמדרש (ב"ר פרשת נ"ז) ויהי אחר הדברים האלה הרהור דברים האלה לשם ומה הרהר אברהם: מהרהר אם היה יצחק בנו נשחט לא היה נשאר זרע ממנו והיה רוצה להשיאו אשה מבנות ענר אשכול וממרא באותה שעה ויוגד לאברהם לאמר הנה ילדה וכו'. והמבורך בכל אינו ראוי שישב במבוכות הללו: וענין האטגנינות והמרגלית כבר פירשנו בפרשת ויכולו. שער ד': ג ואשביעך בה' אלהי השמים וכו'. למה יצוה כך אל עבדו והנה יצחק בן ארבעים שנה והוא ידע את אשר יעשה. וקשה עוד מזה מה שהזהירו שלא ישיב את בנו שמה והלא בעוד בחיים חיותו הוא יעכב על ידו. ואם היה ירא שמא בפתע יבא יומו היה לו לצוות כן את יצחק בנו כי לא יחל דברו כמו שצוה יצחק ליעקב. וגם כי הוא נביא כמוהו עצת יי' תנחהו ולמה ימשול העבד בבן חכם: ד למה פתח העבד פתח של קלקלה באומרו אולי לא תאבה האשה ללכת וכו' היה לו לילך ואם יקרה כך ישיב שלוחיו דבר והם ידעו מה יעשו ולמה יאמר ההשב אשיב וכו': ה איך התיר אברהם בנקלה לקחת אשה מבנות הכנעני השנואות שעליהם אמרה רבקה אם לוקח יעקב אשה מבנות חת כאלה מבנות הארץ למה לי חיים היה לו לצוותו ללכת אנה ואנה. ועוד שאומרו רק את בני לא תשב שמה הם דברי מותר כי לכך הותרה השבועה. ולא עוד אלא שמלת רק לאו דוקא לפי מובנה בקשר דבריו דוק ותשכח. ועוד מי הכניס השבה בכלל השבועה שהיה צריך להוציא'. ולמה לא נשמע מפי העבד דבר מאזהרה זו על ההשבה בבית בתואל: ו באמרו ה' אלהי אדוני אברהם הקרה נא לפני היום וכו' מאי דעתיה דאליעזר אי קסבר שהטובות הגדולות כאלו לעבדיו עושי רצונו ית' מתת אלהים הן כמ"ש והוא מה שיובן ממנו בזוכרו ה' אלהי אדוני מה טעם הקרה נא לפני יתפלל אליו יכין לו הדרך לגמור דברי שליחותו כהוגן ויחדל לו מלכת בקרי. ועוד איך סמך הענין הגדול הזה אל ההזדמנות עם היות הדרך הרחוק אל האושר ואל הדברים הסמוכים אליו כמו שכתבנו ראשונה מפי החוקר: ז אם נניח שלא הלך אליעזר בענין הזה לקראת נחשים מה זה שאמרו ז"ל (חולין צ"ה:) כל נחש שאינו כנחש אליעזר עבד אברהם ויונתן בן שאול אינו נחש או מה הוא ששאל שלא כהוגן אחר שנראה מהכתוב שלא נתקררה דעתו עד שידע בת מי היא: ח אנכי נצב וכו' והיה הנערה וכו'. מה הבחינה הזאת הנה רוב הנערות עושות כן לבחרם בבטלה ולשעות בדברי רוח עם עוברים ושבים. צא ולמד מה שאמרו חז"ל (ברכות מ"ח:) מנערות שאול אדרבה אם אמת מוסר יולדיה עליה לא תשקוט ולא תנוח עד מהרה תרוץ לעשות שליחותה ולשוב. ועוד כי מה טעם שיאמר הנה אנכי נצב על עין המים כי כבר נודע שהיה שם יושב ומצפה. גם כי הניחוש ההוא לא נתקיים בעינו שהוא אמר ואמרה שתה וגם לגמליך אשקה והיא לא אמרה רק שתה אדוני. ואחר שכלתה להשקות אמרה גם לגמליך אשאב. ודי בזה לבטל דברי נחושים ולמה שמח בו: ט בתשובתה בת בתואל אנכי בן מלכה אשר ילדה לנחור נראין דברי מותר וטפלות. כי מה טעם שתיחס הנערה הזאת את אביה לאמו. וגם כי יהיה בעיר בתואל אחר למה אמרה אשר ילדה לנחור די בשתאמר בן נחור. והוא גם כן מה שספר העבד באומרו ותאמר בת בתואל בן נחור אשר ילדה לו מלכה נראה הרגיש בדברי האלה ויש לדעת מה טיבן: י למה יזכיר העבד בבית אחי אדוניו וה' ברך את אדוני מאד ויגדל ויתן לו צאן ובקר וכו'. ותלד שרה וכו'. והלא גלוי וידוע היה טבעו של אברהם אבינו ורוב עושרו בעולם וכי נולד לו בן לזקוניו וכ"ש שהיה זה ידוע בארצו ומולדתו ובבית אחיו זה להם ימים רבים כמו שכתבנו אצל בני מלכה. ועבד משכיל למה יגלגל לידת הבן ביום חתונתו: יא מי הזקיקו לעבד לומר וישביעני אדוני לא תקח אשה וכו' אם לא אל בית אבי. כי לבסוף אמר אז תנקה מאלתי כי תבא אל משפחתי כו' לשתוק מזה ומזה. גם כי העבד כחש להם בכל מה שאמר ממשפחתו ומבית אביו כמה פעמים כי הנה אברהם לא הזכיר לו אב ומשפחה כלל רק ארצו ומולדתו. גם אומרו ואבא היום אל העין לא נודע מה טעמו. וחז"ל אמרו היום יצאתי והיום באתי (סנהדרין צ"ה.). גם נמצא ששנה העבד את טעמו בקצת דברים ממה שהיו במעשה כגון ותאמר שתה וגם גמליך אשקה ואומר ואשאל אותה וכו' ואשים וכו': ורש"י ז"ל כתב כדי שלא יתפשוהו בדבריו ונראה שמוטב שיאמר כדי שלא יחזיקוהו לפתי או שוטה. וסוף סוף הכתוב האומר ויקח האיש נזם זהב בקע משקלו ושני צמידים על ידיה הוא מקרא קצר היה לו לומר וישם הנזם על אפה ושני צמידים על ידיה כמו שאמר בסוף: יב בכפל פרשת אליעזר בכתוב עד ארבעה פעמים שהרי היה יכול להיות מקצר ועולה כמנהג ומה יופין ומה טובן שאז"ל יפה שיחתן של עבדי בתי אבות וכו' (ב"ר פ' ם'): יג באומרו מיי' יצא הדבר לא נוכל דבר אליך רע או טוב וכי מפני שמיי' יצא ננעלו מהם שערי התשובה כל שכן שהרי השיבו כהוגן באומרם הנה רבקה לפניך וכו' ותירוץ רש"י ז"ל ידוע ויישוב המקרא אני מבקש: יד באומרו וישא יצחק את עיניו וירא והנה גמלים באים ולא נזכר שדבר או עשה ולא כלום ומאי קמ"ל: טו בטעם רבוי הלשונות שנזכרו במיתה באומרו ויגוע וימת ויאסף אל עמיו ולדעת מה טיבן. ואם זה כבר נתבאר. ואחר זכרון הספקות נבא אל הביאור:
_.22.1.39
ואברהם זקן בא בימים וכו' (א) שיעור הכתוב ויהי כי זקן אברהם. ועת בואו בימים הוא הזמן שאמר הכתוב ואברהם ושרה זקנים באים בימים (ב) ואז ברך יי' את אברהם בכל במה שנולד לו בעת ההיא הבן החשוב אשר טרם הולדו נאמר יי' אלהים מה תתן לי ואנכי הולך ערירי. (ג) והנה בראשית תולדתו כסבור שימות בטרם ידע הנער בין טוב לרע אמר אל עבדו זקן ביתו המושל מאז בכל אשר לו. שים נא ידך תחת ירכי ואשביעך ביי'. וכבר חשב למלאת ע"י אפטרופוס מה שחייב להשלימו בחייו מהשיא אשה הגונה לבנו. ועתה כשהאריך ביראת ה' ימים ושנים והגיע הבן הנבחר לעת דודים על ידי שהיה צריך לספר השתדלות העבד הנאמן המתחיל מויקח העבד עשרה גמלים וכו' ולהלן ספר מה שהיה ראשונה מענין השבועה ההיא ואזהרותיו על זה לפי שהענין ההוא זרוז בשעת מעשה. ואמתת זה הפי' נתבאר תכלית הביאור ע"פ העבד באומרו עבד אברהם אנכי וה' ברך את אדוני מאד ויגדל וכו' ותלד שרה אשת אדוני בן לאדוני אחרי זקנתה וכו'. וישביעני אדוני (י) הכוונה כאשר ברך את אדוני בכל והוא מה שגדל בעושר וכבוד ושילדה לו אשתו בן לזקוניו (יא) אז וישביעני אדוני כו' ספר להם הענין להודיעם כי מיום לדתו היה בלב אדוניו לקחת מאתם אשה לבנו כדי לפייסם ולדבר על לבם כדרך שעשה באומרו כי אם אל בית אבי תלך כמו שיתבאר. (יא) והוא אומרו ואבא היום אל העין כלומר עוד היום כשבאתי אל העין אני מצווה ועומד על זה ולכך התפללתי ואמרתי יי' אלהי אברהם וכו'. וזהו דרך ישר הותרו בו ג' הספקות הראשונים גם העשירי. ואשביעך ביי' אשר לא תקח כו' הנה זה הזקן המעולה זרז עצמו לתקן גזעו ולהשלים זרעו אחריו בשני מיני הזווגים הנמשכים זה מזה כמו שאמרנו בדחיית הרוע המזומן להם שם והמצאת הטוב האפשרי כמו שנתבאר. אולי לא תאבה האשה כו' ההשב אשיב כו' אמר לו כן (ד) לפי שראה שחרדת זה התנאי יתן מוקש בדבר. לפי שאם לא יקפידו על צאתו מארצו הנה האשה אשר תחפוץ בו כבר תקפוץ לבא אצלו קודם שיצא הוא לקחת ממקום אחר. אמנם אם ידעו ממנו שא"א לו לצאת כל אחת ואחת תאמר כמו שאני איני רוצה לבא אצלו כך לא תרצה זולתה ואם הוא מוכרח לצאת יצוא יצא אלי או ישב עד שילבין ועם זה הוא נטילת רשות או עצה כענין: ויאמר אליו השמר לך כו' (ה) עכשו כלל בשבועתו ההשבה לשם כי מיום צאתו בדבר יי' אלהי השמים אשר לקחני וכו' וכבר קדם פי' הכתוב הזה קרוב לפשוטו: ואם לא תאבה האשה ללכת אחריך וכו', ירצה ואם תרגיש הסרוב שאמרת באשה ולא תאבה ללכת אחריך מטעם שאמרת (ה) ונקית מחומר שבועה זו של השבה לענין שתוכל לומר שאינך מושבע עליה שיפה דקדק. אבל לא לענין מעשה (ה) והוא אומרו רק את בני לא תשב שמה. וכמה יאמתו דברי העבד זה הפי' באומרו וישביעני אדוני כו' כי אם אל בית אבי וכו' ואומר אל אדוני כו' ויאמר אלי ה' אשר התהלכתי וכו' אז תנקה מאלתי כי תבא אל משפחתי ואם לא יתנו לך כו' הודיעם שאם לא יתנו לו הוא נקי מאלתו כדי שיחשבו ממנו שהותר לגמרי כי שפתי חכם יזרו דעת ובגמור ביניהם התנאים וישם העבד וכו'. ואחר שספר מה שהיה בימים הראשונים כמו שביארנו נמשך לספר מה שהיה עכשו בשעת מעשה ואמר ויקח העבד כו'. כי אח"כ בבא עתו אדוניו צוה לו מחדש ושלחו בדרך טובה ומלא ידו מעושר מתנותיו וילך אל ארם וכו'. ויברך הגמלים מחוץ לעיר אל באר המים כו'. כדי שיהו מזומנים שם למה שיאמר, ה' אלהי אדוני אברהם הקרה נא לפני כו'. (ו) הנה זה העבד יודע שאין מזווגין לאדם כשר כזה אשה טובה כי אם מאת ה' ועל פי מעשיו, כיוון לבקש מלפניו שישגיח עליו בזה הענין ושהוא יח' יקרה לפניו (ז) סימן טוב להשגחתו בדבר הבא בידו באשר הוא שם. והוא במה שתהיה העלמה היוצאת אשר אומר אליה זריזה בשני הענינים ששניהם יחד הם תורת האדם. האחד טוב הדעת וחריפתו לדעת מה יעשה. והשני הזריזות והחריצות להוציאו אל המעשה. אמנם מפני שמעלת האדם תבחן לפי הסבות שיזדמנו בו אם אל העשייה או המניעה עד שכבר תחשב הודאת שאלה קטנה עם מציאות סבות מניעתה לגדולה ממנה עם מציאות סבות עשייתה. לזה סדר בחינתו זאת לפי שהיה בדבר קטן באופן שימצאו שם סבות המניעה ולא תעשה אם לא כשתהיה המעלה אצלה בקנין גמור. ולזה אמר הנה אנכי נצב על עין המים כו'. (ח) וזה כי בהיותו נצב על עין המים ונקל לי לכפוף קומתי ולשתות לשובעה או לשאול ממנה כדה לשאוב ולשתות ולא כן אעשה אלא אומר אליה הטי נא כדך ואשתה שיראה שמגאוה וגודל לבב אני בא לזה ולא לצורך ובלא פיוס והיא לא תסרב אבל תשמע אל חריצות המעשה ואמרה שתה מבלי שום עצלה. ועוד תשיב אל לבה ותתבונן בעצמה לאמר זה האיש אשר הוא נצב על עין המים ואינו שותה מעצמו אבל טמן ידו ונלאה להשיבה אל פיו לא ימלט משימנע אם מפני גודל מעלתו כי לא נסה או שיש לו שום חולי או כאב המונע אותו או מפני כובד עצלותו. ובין כה וכה תחמול על גמליו שימותו בצמא כי מי שלא יספיק לעצמו מק"ו שלא יספיק להם. ואם בעלת שכל נכון היא חוייבה שתאמר גם לגמליך אשקה. והנה בשתים אלה ראויה היא להחחתן בבית אדוני. והוא אומרו אותה הוכחת לעבדך ליצחק. ובה אדע, היא תפלה במה שיסכימו בה שאר התנאים כמו שפרש"י ז"ל. וכמו שיבא. והראוי שיאמן שהאנשים אשר היו עמו הלכו אנה ואנה או שהראו את עצמן שאינן אנשיו: ותרד העינה ותמלא כדה ותעל, העיד הכתוב כי לא פנה לבה אל דברי הבטלה כמשפט הנערות אשר כגילה רק שמהרה לעשות שליחותה כי בהגיעה לשם ירדה העינה ותמלא כדה ותעל בזריזות ותלך לדרכה עד שהוצרך העבד לרוץ אליה במהירות. וירן העבד לקראתה אחשוב כי מפני שהיה לו לומר וירץ אחריה אז"ל שראה שעלו המים לקראתה (ב"ר פ' ס') ירצה שרץ העבד לסבת מקרה. אמנם ע"ד הפשט יתכן שהוא היה מבריך הגמלים קרוב לבאר ההוא או לצד האחר מן העיר כלומר שהיה הבאר בינו ובין העיר ושם היה מחשב במורשי לבבו והיה סבור שאחר שיבריכם ויניחם במקומם ילך לאט לו להתיצב על עין המים. והכתוב אמר ויהי הוא טרם כלה לדבר והנה רבקה יוצאת וכו' לזה הוצרך לרוץ ממקום הגמלים אל העין לקראתה בעוד שהיא באה כדי שתמצא אותו נצב על עין המים כאשר זמם. וא"כ ותרד העינה ראוי להיות מאוחר ואין בזה בית מיחוש כי כן דרך הכתוב. הגמיאיני נא וכו' יש במשמעו שתגיע היא המים אל פיו וכבר נאמרה הסבה: ותאמר שתה אדוני הנה היא כוונה היטב ממה שחשב הוא. וזה שאם תשיב על שני הענינים יחד כדבריו כבר איפשר שתבא התשובה ההיא בפתע בלא התבוננות או בשפת יתר לזה ספר כי בתחלה לא אמרה רק שתה אדוני. אמנם בעוד שהשקתה חשבה ברעיונה שהאיש שלא מלא ידו להשקות את עצמו מק"ו שלא יוכל להשקות נמליו כמו שאמרנו. ולזה אמר ותכל להשקותו ותאמר גם לגמליך אשאב לומר כי בטוב העצה והמתנות אמרה. והנה שכוונה יפה ממנו וייטב בעיניו עם שהוצרך להסכים הדברים בספורו בבית אביה כדי שלא יערערו בענין הניחוש כי אנשי הארץ ההיא אל מעוננים ואל קוסמים ישמעו. והנה לפי זה נבדקה העלמה הזאת בדבר קטון ונמצאה שלימה לפי הסבות הנמצאות עמו. וכבר ראה בזה סימני הצלחה. וראיתי אני בדיקה כיוצא בה שעשאה אליהו ז"ל כשאמר לו הש"י קום לך צרפתה וכו' (מלכים א י״ז:י׳) מה נאמר בסמוך ויבא אל פתח העיר והנה שם אשה אלמנה מקוששת עצים. ולפי שספק אצלו אם היא האשה אשר הוכיח ה' לכלכלו שם אם לא, נסה אותה לשאול לה מים לשתות כמו שנאמר ויקרא אליה אליהו ויאמר קחי לי מעט מים בכלי ואשתה אחשוב כי לפי שעדיין לא נבדקה אצלו אם היו כליה קדש אמר בכלי שיראה הכלי ההוא שהוא שלו שהוא טהור כי כהן הוא. והנה האשה נזדרזה לעשות מאמרו והיא הולכת להביא והוא קרא אותה מיד כלומר אינך צריכה לילך כי הנה נא ידעתי מה שרציתי ממך הוא מה שנאמר ותלך לקחת ויקרא אליה ויאמר לקחי נא לי פת לחם בידך אחר שנגמר בידו נסיון המים חזר ונסה אותה בלחם. אמנם אמר בידך כי ידע שאם תתן לו, על פי שני עדים יקום דבר והיא כשרה וידיה טהורים. ובתשובתה לזה נשלמה הבחינה בטוב דעתה ועוצם בינתה וחסידותיה כמ"ש חי ה' אלהיך אם יש לי מעוג כי אם מלא כף קמח בכד ומעט שמן בצפחת. והנני מקוששת שנים עצים ובאתי ועשיתיהו לי ולבני ואכלנוהו ומתנו (שם). הלא זאת האשה בחכמתה הזכירה לו דבר הלכה כהא דאמרינן (ב"מ ם"ב.) דרש בן פטורי שנים שהיו מהלכין בדרך וביד אחד מהם קיתון של מים אם שותין שניהם מתים ואם שתה אחד מהם מגיע ליישוב מוטב שישתו שניהם וימותו ואל יראה אחד במיתת חברו. בא ר' עקיבא ולמד וחי אחיך עמך חייך קודמין לחיי חברך. וכוונתה לומר שאין לו למנוע מסעוד מאותו כד קמח שהיה לה מפני שהוא דבר מועט בלתי מספיק להם וכאלו אמרה אליבא דבן פטורי לא תבעי לך דודאי מחייבנה אלא אפי' אליבא דרבי עקיבא כי קאמר ר' עקיבא הני מילי כשיתקיים האחד ודאי אבל בודאי מת אי לא מתרחיש ניסא אימא כיון דצריך רחמי נס לאחד נס למאה. זהו טעם ואכלנוהו ומתנו, ראה דבריה טובים ונכוחים ברוח דעת ויראת ה'. והנה הוא כשראה יושר לבבה וזכות שכלה נתברר אצלו כי היא האשה אשר דבר ה'. ואמר לה אל תראי בואי עשי כדברך אך עשי לי משם עוגה קטנה בראשונ' והוצאת לי ולך ולבנך תעשי באחרונ' כי כה אמר ה' כד הקמח לא תכלה וצפחת המים לא תחסר עד יום תת ה' גשם על פני האדמה (מלכים שם). ירצה היטבת לראות דבכי האי גוונא ודאי לא מיפטרת לכן בואי עשי כדבריך אך עשי לי בעוד מעט עוגה קטנה והוצאת לי ולך ולבנך תעשי באחרונ' כשירבה הסלת ותוכל לעשות לשבעה. כי כה אמר ה' וכו' ותלך ותעשה כדבר אליהו ותאכל היא והוא וביתה ימים. הנה אם המקרא תוכיח שקדמה היא לאכול ושלא שאל הקדימה רק לגמור הצירוף ההוא אשר נמצאה בו שלמה גמור'. ומה שאירע לה מענין בנה וטוב טעמה בהכרתה אותו באומרה עתה זה ידעתי כי איש אלהים אתה ודבר ה' בפיך אמת נתבאר יפה בשער הג' מאמר ו'. וכבר ירא' שהסכימה דעת אליעזר עבד אברהם לדעתו של אליהו ז"ל בענין שאלה זו בלי ספק והיא דבר הגון: והאיש משתאה לה מחריש כו'. כיון שראה תחלת דבריו מתקיימים השתומם כשעה מחריש לדעת ההצליח ה' דרכו בהסכמת שאר התנאים יש לדעת אם היא מזרע כשר ומשפחה הגונה אשר הוא עקר הכל ומכל מקום למצוא בה הסימנים מטוב מדותיה ונועם שכלה נתן לה הנזם והצמידים שאם תפול בחלקו הרי טוב ואם לאו תקח לה חלף עבודתה. ולא סר משאול לה בת מי את הגידי נא לי אם יש בית וכו'. ותואנה הוא מבקש לדעת את אביה ואת בית כבודו. והנכון כי בראותו שנתקיימו סימניו הוציא הנזם והצמידים אבל קודם שנתנ' לה שאלה בת מי את וכאשר אמרה בת בתואל אנכי וכו' שם הנזם על אפה והצמידים על ידיה ותרי קראי דייקי כי בראשונ' נאמר ויקח האיש נזם זהב ושני צמידים כו' ולא נזכר איך נתנם לה עד שבארו בסוף. ואשאל אותה ואומר בת מי את ותאמר בת בתואל אנכי וכו' ואשים הנזם על אפה וכולי. ומשני הכתובים יחד תובן תוכן הענין: ותאמר בת בתואל אנכי בן מלכה אשר ילדה לנחור. (ט"ו) יתכן שהיה לה למלכה זו בן מאיש אחר ושמו גם כן בתואל ולא היה חשוב כמו אותו בתואל אשר ילדה לנחור וזה שאמר יעקב הידעתם את לבן בן נחור ולא אמר בן בתואל כדי שלא יצטרך לפרש על איזה מהם אומר והכתוב מסייענו שאמר הנה ילדה מלכה גם היא בנים לנחור אחיך דמשמע שכבד ילדה בנים לאיש אחר והיה זה לה טוב טעם ודעת להשיב על מקום הלינה שנשאלה לומר שיש בית בתואל אביה גם תבן גם מספוא רב שהוא צורך הלינה ועיקרה גם מקום לגמלים כי היה עשיר ונכבד מאד. ואולי לא היה כן בבית בתואל האחר ואף שימצא אתו היא אינה מגדת רק מה שבבית אביה כמו שנשאלה והוא מה שלא נשכח מפי העבד כשאמר ותאמר בת בתואל בן נחור אשר ילדה לו מלכה ואשים וכו'. לומר כי באלה הסימנין כלם נתן כי עם זה ידע שהית' בתו כמו שיבא. והיה איפשר לדחוק שמאמר בן מלכה אשר ילדה לנחור יהי' מאמר הכתוב לא דברי עצמה אלא שדברי העבד מכחישין: ויקוד האיש וישתחו לה'. כי מעתה קרוב דרכו להצליח כיון שהסכימה טובת משפחתה עם טוב מדותיה והוא אומרו אנכי בדרך נחני ה' בית אחי אדוני. אמנם כשבא לבית והכיר טוב מצבם וכבוד מעלתם והנערה מתחזקת בשלמותה אמר ברוך ה' אשר הנחנו בדרך אמת לקחת את בת אחי אדוני לבנו. אבל עדין היה הדבר תלוי ברצונם כמ"ש ועתה אם ישכם עושים חסד ואמת וכו', וכשהשיבו לו מה' יצא הדבר וכו' הנה רבקה לפניך וכו' אז הודה על גמרו של דבר שנאמר ויהי כאשר שמע עבד אברהם את דבריהם וישתחו ארצה לה' ויוצא העבד כלי וכולי הנה נרא' מכל זה בבירור כי אליעזר לא סמך כלל על הניחוש: (ז) ולא אמרו חז"ל ששאל שלא כהוגן (תענית ד'.) אלא מפני שכבר היה איפשר שתצא שפחה או ממזרת וישאל אליה ואע"פ שלסוף לא תעלה בגורלו כי לא תנוח על גורל הצדיק מ"מ כבר תהי' פגע רע. והקב"ה זמן לו כהוגן ובענין שלא יהיו דברים בטלים. ומ"ש כל נחש שאינו כנחש אליעזר וכו' (חולין צ"ה.) לא אמרו אלא על הסומך בכה"ג לחוד. אמנם אליעזר ויהונתן לא סמכו על הנחש חלילה אבל לקחום לסימן יפה והתחלה הגונה לבא אל תכליתם בבחינותיהם הראויות כמו שביארנו מאליעזר וכן יהונתן לקח לסי' טוב שיאמרו עלו אלינו (ש"א י"ד) מפני שנוסף אל טוב ההזדמנות יורה על מורך לבם ושאין בהם כח וגבורה להתקומם על זולתם כענין מעש' גדעון (שופטים ו'). ואין ספק שלא היה סומך לעלות אליהם על אלו דברים שיזדמנו כמו שלא היה אליעזר עושה מעש' ע"י נחש לבד כי הוא אסור ומדרכי האמורי ולזה אמרו שכל נחש הנעשה בעלמא שאינו כהם לומר אם יהי' כך אעשה כך אינו נחש אסור. להוציא בית תנוק ואשה וכדומה ששם האדם אותם לסימן יפה ואינו עושה מעש' על פיהם שהוא מותר כדאיתא פרק גיד הנשה וזהו דעת הרמב"ם ז"ל שכתב פ' י"א מהלכות ע"א וכן המשים לעצמו סמנים אם יארע לי כך וכך אעש' דבר פלוני ואם לא יארע לי לא אעש' כגון אליעזר עבד אברהם וכל כיוצא בדברים האלה הכל אסור. ותמהני ממה שהשיג עליו הראב"ד וכתב אמר אברהם זה חדוש נפלא שהרי דבר זה מותר היא ואולי שהתעהו הלשון שראה כל נחש שאינו כאליעזר עבד אברהם אינו נחש והוא סבור שלענין איסור נאמר ולא היא אלא הכי קאמר אינו ראוי לסמוך ואיך חשב על צדיקים כמותם עבירה זו ואי הוו אינהו הוו מפקי פולסי דנורא לאפי' ע"כ. ואני איני מבין דבריו שהרי הרמב"ם ז"ל לא אמר שאליעזר ויהונתן עשו שלא כהוגן אלא שהמשים סמנים כהם ועושה מעשה על פיהם הוא אסור אבל הם לא עשו מעש' כמו שאמרנו וכן כתב הרב רבי' משה מקוצי במצות לא תנחשו. גם מ"ש אלא ה"ק אינו ראוי לסמוך. לא ידענא מאי קאמר דהתם לאיסור לא חשי' ליה לרב אי הוה דלא אכיל מההוא בשרא משום ניחוש. ועכ"פ הוא מבואר שהצדיקים הללו עשו כהוגן ומה שהגיע אליהם כמעש' הצדיקים להתחיל כעין נחש ולגמור ע"י בדיקה ובחינה הנה דמותר: ולרבקה אח וכו' ויהי כראות כו' חרד לקראתו לפי הוראת מעשיו על מעלתו: בא ברוך ה'. אחר ששאלת בית לינה בוא תבא ולא תאחר כי אנכי פניתי הבית מאז והכינותי בית זבול לאנשים הגדולים העוברים עלינו ומקום לגמלים: ויבא האיש כו' לא אכל עד אם וכו' כיוון לעשות מעשהו בעוד חבת ביאתו חדשה לשם שמא תתקרר דעתם אח"כ כמו שהיה כי אחר שאכלו ושתו ויתן להם מתנות וילינו למחר אמר לו תשב הנערה אתנו ימים או עשור וכבר אמרו הנה רבקה לפניך קח ולך עד שהוצרך לומר להם אל תאחרו אותי וה' הצליח דרכי אפילו לפי דבריכם שאמרתם מה' יצא הדבר וכו' ועם כל זה הוצרכו לומר נקרא לנער' וכו' ואלמלא שאמר' אלך היו מעכבין מ"מ חשב מחשב' טובה לכוין השעה כמו שהפליג בכיוון דבריו עמהם כמו שבא ויבא: ויאמר עבד אברהם אנכי וה' ברך וכו' ותלד וכו' וישביעני וכו' עד ואבא היום אל העין. כבר פירשתי אלו הכתובים יפה בתחלת זה הספור ואצל אולי לא תאבה האשה וכו'. (יא) האמנה כי מה שזכר היא בדבריו כי אם אל בית אבי תלך ואל משפחתי ולקחת אשה ממשפחתי ומבית אבי אז תנקה מאלתי כי תבא אל משפחתי מה שלא זכר זה אברהם בצואתו כלל זה הוצרך להוסיף למה שנתחדש אליו זה ההזדמנות הנפלא מהיות העלמה היוצאת ממשפחתו כי ראה שיאות מאד שיבינו ממנו שלא הזהירו מבנות עם ארצו למואסו בו מיתר העמים רק לחזור על משפחתו ובית אביו ראשונה כמשפט המעולים. ולזה היה מה שזכר תמיד משפחה ובית אב ולא אמר ארצי ומולדתי כאשר אמר אדוניו גם הודיעם שאם לא יתנו לו הוא נקי מאלתו כדי שיחשבו שהכל מותר אח"כ כי כל זה הוא ערמימות נכונה להביאם אל חפצי שמים כמו שאמרנו: ואומר ה' אלהי אדוני כו' הנה אנכי נצב כו'. הנה בכאן הוצרך ג"כ לשנות בדברים שבינו לבינה שלשה ענינים האחד מ"ש שתה וגם גמליך אשקה לסבה שקדמה. והב' אומרו ואשאל אותה כו' ותשובתה קודם ואשים הנזם על אפה וכו' וזה לפי שכבר הטעים דבריו שהוא לא בא לשם בשליחותו רק להקדים כבוד משפחת אברהם ובית אביו בנישואי בנו לכל שאר העמים. ואם יאמר שקודם שידע בת מי היא נתן את הנזם על אפה וכו' יכחיש דבריו הראשונים שהרי לא יהיב אינש זוזי בכדי וכיון שנתן לסתם אשה לא ינתן אלא לשם נישואין כי לא יאמינו שיתן מתנה כזו חלף עבודה מעוטה. (יא) וזהו שכתב רש"י ז"ל שמא יתפשוהו בדבריו. והג' כי הוא אמר בלבו אנכי בדרך נחני יי' בית אחי אדוני כלומר שהיה לו סימן טוב לבד ועכשיו אמר שאמר הנחני דרך אמת לקחת את בת אחי אדוני לבנו והכל כדי לחבב הענין יותר ולהקריב הוייתו ולהמשך זה הענין אמר ועתה אם ישכם עושים חסד ואמת כו' ואם לא הגידו לי ואפנה על ימין כו' כיון שיבינו ממנו שהנה כל הארץ לפניו לארכה ולרחבה לקחת מאשר אפשר יבחר כמו שאמרנו וכשיצורף כל זה למה שכתבנו ראשונה ששנה בדברי אדוניו התבאר חכמתו ופקחותו של עבד נאמן זקן ביתו של אברהם אבינו להוציא לאור ענין שליחותו כי כל ערום יעשה בדעת ובזה יבדל מפעולות הב"ח כי הדברים אשר יעשה האדם בסבותיהם והחמריות לבד כעובד האדמה ובונה הבית וכיוצא כבר ישתנו למה שיפעלו הדבורים בדבש ותולעת המשי וכיוצא ופחות מהם אמנם במה שיעשו ע"י המחשבה התבוניית אם ברבוייהם או במעשיהם או ברמיזותיהם לצדד כל הדברים והענינים המביאים ומיישרים אל התכלית על צד היותר נאות הנה בזה יתדמו לפעולות האלהיות אשר עליהם נאמר יי' בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונה בדעתו תהומות נבקעו (משלי ג׳:י״ט-כ׳). ועל זה הענין עצמו אמר הכתוב יש אדם שעמלו בחכמה בדעת ובכשרון (קהלת ב׳:כ״א). ואז"ל גדול כחן של נביאים שמדמין צורה ליוצרה (במ"ר פ' י"ט) כמו שיתבאר בשער ע"ו ב"ה וכאשר אז"ל על זה העבד החשוב זקן ביתו זקן ויושב בישיבה היה (יומא כ"ח:) וכל זה מה שכונוהו באותו מאמר שזכרנו בתחלה לומר כי בקיאות וזריזות העבד הזה אשר בתבונת לבו וטוב שכלו סבב פני כל דבריו הן במה ששינה קצת דברי אדוניו והסתיר קצתם ואם בחלוף הדברים אשר בינו לבינה שעשה הכל בתבונה ודעת כמו שביארנו שהיה כל זה נמנע להודיעו (יב) רק בהכפל אלו הפרשיות על האופן שנכפלו ללמוד ענייני חלופיהם וזו היתה חבת פרשה זו לפני המקום וסבת כפילתה לעורר כל עבדי בתי אבות שהם החלק המעשי שבאדם אשר נתן לעבוד ולשרת הבן האהוב השכלי שידעו ויבינו כמו כן לסבב פני דבריהם ועניניהם אל השגת מבוקשיהם להגיע שלמות אדוניו וטוב תכליתי. לא עשה כן להרבה מגופי תורה שהם המיוחדים לבנים עצמם שאין מענינם להודיעם על דרך ההכפל ויספיק להם רמיזה לבד. כענין שאמר וירש אותה (במדבר כ"ז) מכאן שהבעל יורש את אשתו (ב"ב קי"א:) קידושי כסף תלמוד לומר אין כסף (קידושין ג':) וכדומה בהרבה מהענינים אשר עקר תועלתם להישיר בעניני הממונות אמנם אשר הוא בהוראת דרכי האמונה בהשגחה ואופני הישרתו יתב' אל הגעת חפציו אוהביו ומשרתיו עושי רצונו ושומו עינו עליהם לטובה בכל אשר יפנו זה אי אפשר להטעימו רק על בוא הכפל בענינים כמ"ש. והנה כל אלו הם דברים הגונים וישמחו בהם המבינים מעצמם וקשי הדעת וכבדי לב לא יבינו. ולהיות תועלת זה הכפל נראה לחכמים לא זכרו הרב המורה בפ' נ' ח"ג אצל שאר הספורים אשר זכר שם להורות תועלותיהם לא כמו שכתב הנרבוני שאמר שלא זכרם לפי שלא יסבלו אותו תקון ואמר שמזה המין היו כפל קרבנות הנשיאים ומספר מפקד שלל מדין והנה בכל מקום מהם יתבאר ענינם שם שעד"ה כל התורה כלה בעין צלותה דדוד שאמר גל עיני ואביטה נפלאות וכו' (תהילים קי״ט:י״ח): ויען לבן ובתואל מיי' יצא הדבר כו' בפרשה לא טוב היות האדם לבדו פירשתי יפה כי לא יאמר מעשה טוב ורע באדם כי אם במי שאיפשר עליו בב' קצותיו בשוה: (יג) ולזה השיבו על נכון אחר שמיי' יצא הדבר ולא נוכל דבר אליך רע שהוא המיאון בו הנה הטוב שהוא הרצון גם כן אין בידינו, הנה רבקה לפניך כו' כי הוא יעץ ומיפר ועל זה האופן הזכיר העבד בכל אלו הענינים אם ישכם עושים כו' אשר הנחני בדרך אמת ע"ד שאמרו (סנהדרין מ"ב.) בגרמים השמימיים פועלי אמת שפעולתם אמת ולא אמרו פועלי טוב לפי שאין בידם לעשות רע כמו שכתבנו שם עם יתר הראיות. ואחשוב שלהיות לבן יותר חריף בדקדוקים אלו תלה עיקר התשובה בו כמו ותדבר מרים ואהרן במשה (במדבר י״ב:א׳:) ויהי כאשר שמע כו' וישתחו ליי'. ויוצא העבד כלי כסף וכו'. כי רצה לגמור הענין מיד ולתת לה סבלונות ולכלם מתנות קודם שיאכל לדחות מהענין כל עכוב וערעור ועם כל זה כבר אמר שלמחרת התחילו לעכב באומרם תשב הנערה אתנו ימים או עשור ומכל מקום לא נזכרו הדברים ההם רק בשם אחיה ואמה בחשבם שיקשה עליה לעזוב בית אביה ואמה בפתע כי בתואל לא אדם הוא להנחם כלל וזה יורה ממה שאמר וישלחו את רבקה אחותם כו' וחכמינו ז"ל אמרו שמת (ב"ר פ' ס') מפני שרצה לעכב ואם קבלה נקבל: אחותינו את היי לאלפי רבבה כו' רוח יי' דבר בם כי הם הדברים עצמם אשר נאמרו מפי המלאך בעת העקידה כשאמר לו כי ברך אברכך והרבה ארבה את זרעך וכו' וירש זרעך כו' (בראשית כ״ב:י״ז) והתפללו שבה תתקיים הבטחה זו ולא בזולתה מנשי אברהם ולא מבניו. ותקם היא ונערותיה אמר שעם היותה קטנה נתאמצה וקמה בעצמה ונערותיה עמה ותלכנה כו'. אמנם לפי רכות ימיה אמר ויקח העבד את רבקה וילך: ויצחק בא מבוא כו' (יד) אמר שבצאת יצחק לשוח בשדה לעת ערב קרה כן שנשא עיניו ונסתכל מרחוק מול באים ולא ראה רק גמלים באים רצה שלא השיג ראותו מהרוחק ההוא להכיר העבד ואנשיו ולא את האשה ונערותיה רק שראה גמלים באים ושמהרוחק ההוא עצמו נשאה עיניה רבקה ותרא את יצחק עם שהוא שם לבדו ואינו יוצא ברוב כחתן לקראת כלה ובזכות ראותה הכירה בקלסתר פניו היותו איש מעולה מיוחד ובטוב שכלה שיערה כי קרוב הוא שיהיה אישה. ותפול על פניה מהרוחק אשר היתה בו באשר היא שם על הגמל ונתעוררה בגודל לבה לשאול לעבד מי האיש הלזה וכו'. וכשאמר לה הוא אדוני ותקח הצעיף ותתכס וכל זה להגיד שבחי האשה הזאת מזריזותה ואומץ לבה ודקות הרגשה וטוב השערתה ורוב מוסרה וצניעותה. שכל אלה הם סמני שלימות וחוזק וכשרון בכחותיה הגופניות והנפשיות והסכמתם יחד למלאת בידה המעלות המכוונות ממנה הנכללות בפרשת אשת חיל אשר ביארנו להיות לבעלה לעזר ולהועיל: ויספר העבד כו' לפי שספר העבד ליצחק את כל אשר קרהו והזכיר שהיסכמו בזווג ההוא ענין ההשתדלות וטוב ההזדמנות ועוצם ההשגחה מצורף למה שהכיר בה ממעלותיה מצד הספור ההיא הביאה האהלה שרה אמו כי ראויה היתה למלאת מקומה ומנשים באהל תברך. ויוסף אברהם וכו' אמר שעם שכבר הוליד אחרי כן ו' בנים לאהבת החתן והכלה נתן לכלה מתנות וישלחם מעל יצחק בנו מיד בעודני חי קדמה אל ארץ קדם כדי שישמחו בו והוא גם הוא ישמח בהם ובשמחתם לא יתערב זר ועם זה ויגוע וימת אברהם בשיבה טובה זקן ושבע וכו'. (טו) וכבר נתבאר זה הכתוב כתקנו עם מיתת שרה וקבורתה בענינים אשר בשער. ומה נאריך עוד. ויקברו אותו יצחק וישמעאל בניו אל מערת שדה המכפלה כו' אמר כי בהסכמת שניהם קובר אברהם עם שרה אשתו במקום ההוא הנבחר לזווגם יחד ולחבר המשכן להיות אחד ושאר נשיו היו כלא היו: ויהי אחרי מות אברהם ויברך אלהים כו' לומר שנדבקה השגחתו בו ונכנס במקום אביו לכל הברכות אשר ברך אותו. ובשער הבא יתבאר זה הכתוב יותר. זאת נחלת עבדי יי' וצדקתם מאתו בנפול בהם מתחלה הסכמה נאותה ועצת שלום בין שני הזווגים הנזכרים בפירש פרשה זאת הנמשכים זה מזה ע"ד שזכרנו אשר לפיהן נדבקה ברכת ה' בהם כמ"ש ויי' ברך את אברהם בכל. ומה נכבד מאמר רבי לוי שאמר מאי בכל שהשליטו ביצרו (ב"ר פ' נ"ט) כי זה סבת הכל והתחלת כל הטובות. ואולי זאת היתה כוונת האומר (ב"ב ט"ז:) שלא היתה לו בת שלא היה אתו צד נקבות והנה ודאי נמשכו אליו הטובות ורוב הברכות ממוצא דבר הוא דבר יי' הטוב אשר דבר כי כאשר ירד הגשם והשלג כו' (ישעיהו נ״ה:י׳) ירצה כמו שהגשם והשלג ירוו הארץ ויכינוה לשתוציא תולדותיה ואח"כ הצמיחה בפועל עד שתתן זרע לזורע ולחם לאוכל שהם שתי תכליות עבודתה כן יהיה דברי כמה שדברתי להצליח אתכם לא ישוב ריקם. עד אשר יכין החומר והוא תקון הזווג הראשון אשר יכריזו עליו מן השמים. והלידה הוא הסכמת הזווג השני הבא בהשגחת הש"י וע"פ מעשיו. והצמיחה הוא תיקון מעשים. ונתן זרע לזורע ולחם לאוכל הם הצלחות העולם הזה והבא. ומזה ימשך כי בשמחה תצאו ובשלום תובלון כו' תחת הנעצוץ יעלה ברוש ותחת הסרפד יעלה הדס (שם). כי על הדרך הזה ימשך הטוב להם לתוספת טובה ומעלה עד שתהיו לה' לשם לאות עולם לא יכרת:
_.23.1.1
יבאר הגנאי והדופי המשיגים אל מפר האחוה וכבא עליה בעקיפין. ויתן טעה ללקיחת הבכורה מעשו בשעת דחקו וצרכו אליה:
_.23.1.2
במדרש (ב"ר פ' ס"ג) מה ראה יעקב שנתן נפשו על הבכורה דתנינא עד שלא הוקם המשכן הותרו הבמות והיתה העבודה בבכורות משהוקם המשכן נאסרו הבמות והעבודה בכהנים אמר יהיה רשע זה עומד ומקריב. לפיכך נתן נפשו על הבכורה:
_.23.1.3
*תוכן כונתו, יען כי התנועה היומית, ר"ל תנועת הגלגל העליון היומי עם כל הכוכבים ממסילותם ממזרח למערב לדעת הקדמונים, או תנועת הארץ סביב קוטרה ממערב למזרח בכל יום לדעת האחרונים המסבבת חלוף היום והלילה, היא התנועה הראשונ' המושגת מכל אדם, ע"כ אחר שחלק היום והלילה לכ"ד שעות, וכל שעה לס' רגעים וכל רגע לס' חלקים מודד בהם ובתנועה המסבבת אותם גם גודל המשך כל שאר התנועות לאמור ד"מ האדם הולך ומתנועע עשרה פרסאות ביום שהוא י"ב שעות, או שבין מקים זה למקום אחר מהלך עשרה ימים, שר"ל שלתנועת איש ההולך ברגליו ממקום זה לזה, יצטרך זמן כפול עשרה ממה שמצטרך בתנוע' היומית. וכן נאמר ג"כ שהשמש תסבב הארץ לפי מראה עינינו בשס"ה ימים. ר"ל שתצטרך לתנועתה זאת זמן כפול שס"ה פעמים מזמן התנועה היומית, ודומיהם. והטעם בכל זאת לפי שהתנועה היומית נודעת ומורגשת לכל, ומדרך האדם למדוד כמות וגודל דבר הבלתי נודע לכל. במדה שכבר ידועה לכל, כמו כן גם אהבת האדם את עצמו שהיא ההרגש והטבעי בכל אדם, ראויה שתהי' חבל המדה למדוד בה גם אהבתו לרעהו. וזש"א הכתוב ואהבת לרעך כמוך, ואם החובה עלינו לאהוב רעינו כנפשינו אף כי אחינו בשרנו, ונמשך מזה, כי יגדל עון המפיר ברית אחים עד מאוד, אשר ע"כ החמיר הכ' ג"כ בעונש הקרוב המסית קרובו לעבוד אל נכר, ושולל בזה ממנו אשרו הרוחני והמוסרי, גם הורגי איש בושת הכו על עונם באכזריות חמה בעבור היותם קרוביו מבני בנימין כמוהו, וא"כ הלא מאוד יקשה לנו לפי זה להבין אופן התנהגות יעקב אע"ה עם אחיו בענין מכירת הבכור' ולקיחת ברכתו, כי שתיהן לפי הנראה הן פעולת עול ובלתי נכוחות בחיק האיש השלם הזה? ואח"כ הולך ומבאר ספק זה ותוכן דעתו הוא - כי רק על אהבת איש הולך מישרים ושומר מצות הי"ת נצטוונו, לא על אהבת איש פורע מוסר ומשליך אחרי גוו חקי אלקים והטבע, כמו שהי' בלתי ספק עשו (כאשר יעידו ע"ז דבריו "יקרבו ימי אבל אבי, ואהרגה את אחי" ומאמר הקצר הזה לבדו יפיץ אור על כל מצפוני לבבו הרע, אף כי לא גלה לנו הכ' יותר מרוע מעשיו ותכונת נפשו) ומאה"כ ואהבת לרעך כמוך יורה לדעת הרב רק לאהוב כל רע שומר מוסר והולך מישרים לעשות רצון בוראו, כמוך, ר"ל לרעך שהוא כמוך. ממה שאמר הכתוב ואהבת לרעך כמוך (ויקרא י"ט) למדנו כלל גדול בהרגל האהבה ושמושה וזה כי כמו שהתנועה היומית היא הראשונה ומשערת כל שאר התנועות אם בה בעצמה כאשר היא ואם בכללה או בחלוקה. כן אהבת האדם עצמו היא ראשונה ומדה משערת כל האהבות יהיה מציאותם אצל זולתו כפי קירובו אליו או רחוקו עד שיהא חק הריע או האח הקרוב אליו כחוקו עם עצמו כמו שנאמר בתואר האהבה השלמה הבלתי תלויה בדבר זולתו, ונפש יהונתן נקשרה בנפש דוד (שמואל א י״ח:א׳). ויאהבו יהונתן כנפשו. ונאמר באהבתו אותו כנפשו (שם). ועוד כי אהבת נפשו אהבו (שם כ'). שהכוונה בכלן שהיה אוהב אותו כנפשו ממש כי מליצת נפש נרדפת לעצם בעניינים האלו כמי שנתבאר זה יפה בשער ט"ו בלי ספק שזה ענין ואהבת לרעך כמוך. וכבר זכר החוקר במאמר הט' פ"ד מהמדות בשהוא מוסכם מהכל שהאוהב הוא החפץ בחיי אוהבו כחיי עצמו ורוצה לאוהבו הטובות אשר ירצה לעצמו וישמח ויתעצב עמו. והנה באמת אלו התנאים נמצאו ליהונתן עם דוד בכל ענייניו כי יקרה נפשו בעיניו כנפשו כנזכר שם. והיה ירא וחרד על סכנתי כסכנת עצמו כמו שנתבאר מעניינם בדברים אשר ביניהם בפעם ההיא שנמלכו על גלוי דעת אביו. ויאמר יהונתן חלילה לך כי אם ידוע אדע כי כלתה הרעה מעם אבי לבא עליך ולא אותה אגיד לך. ויאמר דוד אל יהונתן ומי יגיד לי או מה יענך אביך קשה (שם). ירצה מי יגיד לי מה שתדע ממנו מכלוי הרעה שמא לא יהא לך פנאי או מקום מיראתו או שמא לא תשער יפה הדברים שיובן בהם כי כלתה אלי הרעה ממנו כי אולי תשפוט שלום מהם ואין שלום. וזה כי אף על פי שלא יצוה בבירור להמיתני אלא שירע בעיניו פרידתי וכיוצא יהיה בעיני סימן לכלות הרעה וכמ"ש ואם חרה יחרה לו דע כי כלתה הרעה וכו' (שם). ולזה אמור מעתה מה יענך אביך שיהא בעיניך תשובה קשה. וכל זה השיעור הוא האיש הנלבב להקפיד בכל כמו זה דחמירא סכנתא. אבל האוהב הנאמן השיב לו כפי אהבתו אותו כנפשו ולא הקל הענין אבל החמיר עליו יותר ממנו. וכה אמר. ה' אלהי ישראל כי אחקור את אבי כעת מחר השלישית והנה טוב וכו' כה יעשה ה' ליהונתן וכה יוסיף כי ייטב אל אבי את הרעה עליך וגליתי את אזניך ושלחתיך והלכת לשלום (שם) אמר ראה כמה יקר בעיני נפשך וכמה חמורה בעיני סכנתך כי באלהי ישראל נשבעתי כי אף שאחקור את אבי כעת מחר ומחרתו והנה טוב אל דוד לפניו עדיין לא אז אשלח אליך וגיליתי אז אזנך. כי לא אסמוך על זה עד שאחקור עליו יותר ואבוא עד תכונתו בלי שום ספק מה שיהיה הדבר בהפך כשלא אמצא הטוב לפניו כי כה יעשה ה' לי וכה יוסיף כי אע"פ שלא ידבר הוא את הרעה עליך אלא שישמע הרעה מפי אחרים עליך ויטב לו להצהיב אליה פניו יהיה בעיני כמוצא מר ממות ומיד אגלה אזנך ושלחתיך והלכת לשלום דחמירא עלי מאד סכנתך. ויהי ה' עמך כאשר היה את אבי. ולא אם עודני חי ולא תעשה עמי חסד ה' ולא אמות. ולא תכרית את חסדך מעם ביתי וכו' זה דומה למה שא"ל אח"כ בחורשה ואתה תמלוך על ישראל ואנכי אהיה לך למשנה כמו שפירשנו בפ' החבור שער ח' אמר לו ודאי ידעתי כי ה' יהיה עמך ותצליח למלוכה אבל בזה לא תופר האהבה והאחוה אשר בינינו בהגיעך למלכות. כי לא יתכן שתמלוך בהשגחת הש"י אם עודני חי ולא תעשה עמי חסד ה' ולא אמות על ידך. כי המפר ברית ה' אינו ראוי לגדולה אבל ודאי ידעתי כי ה' יהיה עמך להמליכך א"כ בזאת אדע כי לא תכרית חסדך מעם ביתי עד עולם כי אשאר משנה לך ותתקיים האהבה ולא בהכרית ה' את אויבי דוד איש מעל פני האדמה ויכרות יהונתן עם בית דוד ובקש ה' מיד אויבי דוד ירצה ולא עוד אלא שבהכרית ה' מעצמו את אויבי דוד מעל פני האדמה וידך לא תהיה בהם כיון שכרת יהונתן ברית עם בית דוד מעתה לא אירא כי יבקש ה' מיד אויבי דוד וישמור את אוהביו ועכ"פ תהיה תמיד האהבה קיימת. והרד"ק פי' אלו הכתובים בענין אחר ואמר ובקש ה' מיד אויבי דוד הוא כנוי אל דוד כענין שבועת האלה, ומה שכתבתי עקר. ויוסף יהונתן להשביע את דוד באהבתו אותו וכו'. כי החמורה מכל השבועות היה לו שבועת אהבתו אותו כי אהבת נפשו אהבו. וכל איש צדיק תמים לא ישא לשוא נפשו ויותר נכון שפי' הכתוב כי כל אלו ההשבעות לא זכרם יהונתן רק בתורת האהבה אשר ביניהם כלומר שלא תופר כאשר ימלוך וכמו שפי' אומר ואנכי אהיה לך למשנה והוא פי' מעולה ואחר שהשיב לו כהוגן על חומרת אהבתו שהוא העיקר השיב לו דבר על ענין ההגדה. ומה שנתחכם בדבר החצים כדי שלא יורגש עם שלא הסכים המציאות אח"כ עם אלו המחשבות למה שהיה דבר המלך מפורסם וגם שכבר יצא לבדו ולא היה שם מונע שידברו שניהם כמו שנתבאר מהענין ולא הוצרכו יריית החצים כי אם להעביר דעת הנער שלא ירגיש כמ"ש הרב המורה פרק כ"א ח"א. גם נשמר בסימניו כדי שלא יתקומם דוד לצאת ולבא או לחשוב שלום ואינו. מ"מ למדנו משפט האוהבים הנאמנים אשר אי אפשר להיות מהם אלא א' כמו שביארנו בפרשת העקידה שער כ"א. ואולם שאר כל האוהבים כפי ריחוקה וקירובם ולפי הבחינה הזאת ישיג הגנאי והדופי למפר ברית האהבה והשלום בכ"א ואחד מהם. וכבר כתב החוקר שכח הצדק והמשפט בזה הענין היה כפי כח הקורבה והאהבה לשם אמר בפ"ט ממאמר ח' מספר המדות ז"ל כמו ששלילת הממון לאשר הוא רגיל אצלו והוא מאנשי ביתו הוא יותר קשה מאשר לאיש אחר מהמדינה ובלתי עוזר לאחיו מאשר לאחר והכות האב מהכות האחר כי אמנם בטבע הם נוספין יחד האהבה והצדק כי הם דברים אחדים וראויים לאהבה ע"כ. ועוד האריך. הנה שהעול המגיע מהקרוב והאח הוא יותר רע ומגונה מהנעשה בין הרחוקים כי על כן שמו מסדרי הדתות העונשים יותר קשים לחוטאים אצל הקרובים כל הקרב הקרב לכן אמרה תורה כי יסיתך אחיך בן אמך או בנך או בתך וכו' או רעך אשר כנפשך בסתר לאמר וכו' לא תחמול ולא תכסה וכו' (דברים י"ג). וכמה הסכים לזה מה שנמצא בדוד על זה במשפט אותם האנשים אשר הרגו את איש בשת בן שאול כי לפי מה שנאמר בהם ושני אנשים שרי גדודים היו בן שאול שם האחד בענה והשני רכב בני רמון הבארותי מבני בנימין הורה כי היו משבטו וקרובים אליו כאלו הם הוא ממש לזה החמיר עליהם במה שנאמר ויצו דוד את הנערים ויהרגום ויקצצו את ידיהם ואת רגליהם וכו' (שמואל ב ד׳:י״ב) יורה כי לפי קורבתם הוסיף להם עונש על ההריגה. וגבי דוד אמר חי ה' כי בן מות האיש העושה זאת ואת הכבשה ישלם ארבעתיים עקב אשר עשה את הדבר הזה ואשר לא חמל (שם י"ב) כי במקום החמלה והחנינה תהיה רעדת הנקמה ייתר ולזה חייבו מיתה נוסף על תשלומי ד'. ומזה הטעם יתחייב האדם מאד שלא לעוול את עצמו בהחטיא נפשו בדבר כי אם האדם יקרא צדיק להיותו הוא האמצעי בין אנשי הריב עם היותו בלתי נוגע בדבר כ"ש שיתחייב להצדיק עצמו כי יהיה ריב בינו ובין זולתו כדי לסלק עצמו מהגזל שהוא חטאת נפשו וכ"ש כי יהיה דבר בא אליו בינו לבין עצמו כי יתחייב לעשות דין לנפשו ולהצילה מיד עושקיה רבים אשר אתו שזה יכלול כל מיני החטאים ותולדותם כי על זה יכלול שם הצדיק והעול שמירת התורה בכלל או עזיבתה כמו שכתב החוקר פ"ג ממאמר ה' מהמדות. והנה על זה השרש האמיתי יסד החכם שלמה מוסר מעולה ומועיל מאד באלו הענינים באומרו בני אם ערבת לרעך כו' נוקשת באמרי פיך כו' עשה זאת איפה בני והנצל כו' (משלי ו׳:ב׳-ג׳). כי לכאורה מאי קמ"ל. היינו מחזיקין לו טובה אם ילמד אותנו להפטר מהדין. ועוד מה לי שיהיה החוב בערבות או בהלואה או פקדון: אלא שהוא דבר בדרך משל ומליצה כמו שייעד בראש הספר ולכוין אל הענין הזה אשר אמרנו אמר בני אם קרה הענין שערבת לרעך ובשבילו תקעת לזר כפיך אשר זה לא עשית מדרך החיוב רק שנוקשת באמרי פיך לומר לו שתכנס בערבותו ולזה נלכדת בהם ונכנסת בפועל במאמר לבד ג"כ כמו שהוא הענין מדין ערב ועכ"ז יש עליך לפרוע שאל"כ תחמוס לזר ההוא שהוציא ממונו ע"פ דבריך א"כ עשה זאת ההשקפה איפה בני בענין עצמך והנצל מהגנאי והדופי המגיע לך ממה שבאת בכל מעשיך אשר תעשה בכף ורשות רעך אשר כנפשך והוא השכל אשר בך כי על כן באת בכפו ונשתעבדת לו לעשות מעשהו באמת ובאמונה ומק"ו ממה שאתה מחוייב להשלים עם הזר אשר לא חייב אותך רק המאמר לבד כמו שאמרנו תתחייב ללכת להתרפס ולחזור ריעך זה אל גדלו ורותב מעלתו אשר האמין ממך ולזה אל תתן שינה לעיניך וכו'. הנצל כו'. לך אל נמלה כו' (שם) הנה נתבאר מעט ממה שחוייב האיש המעולה לשמור מאד מלפשוע במה שחוייב לשמור אותו בדרך האהבה המווחדת לכל איש ואיש כפי מדרגתו ויחסו עמו ויותר מהמה אל כל שאר בשרו אשר האח הוא המדרגה הראשונה הקרובה אליו אשר עמו חוייב בעצם וראשונה מאמר ואהבת לרעך כמוך אשר לסבה זאת ייחס הכתוב כל ענייני הסיוע ומעשה העזר בלשון אחוה כמ"ש כו ימוך אחיך כו' (ויקרא כ״ה:ל״ו), וחי אחיך עמך כו' (שם), ומך אחיך עמו וכו' (שם), לכל אבידת אחיך (דברים כ״ב:ג׳). כי כמו שייחס אהבת הרע אל אתבת עצמו יחס אהבת הרחוקים אל אהבת האח כי קרוב הוא כמו שיבא בפ' בהר סיני שער ס"ט ב"ה:
_.23.1.4
ומכאן תפיסה עצומה על יעקב אבינו ראש יחסנו ועיקר שרשנו אשר בו נתפאר, שונאיו ילבשו בושת אשר על פנינו יוכלו לחרף ולגדף ולומר מי הוא זה ואי זהו אשר מלאו לבו להפר ברית אחים ובראותו אחיו הבכור עיף ויגע ישיגהו בין המצרים ותרע עינו עליו מלתת לו לחם ונזיד עדשים עד ימכור לו זכות בכורתו ולא ישיב ידו עד שבא עליו במרמה שניה לקחת גם את ברכתו והרהורי עבירה שנתחכם אליהם בכל זה קשים ורעים ואיה אפה תמימותו אשר נאמר עליו ויעקב איש תם וכבר דרשו חז"ל (מדרש שוח"ט מ' כ"ד) עליו מזמור מי יעלה בהר ה' זה יעקב כו'. ומי יקום במקום קדשו זה יעקב כו'. נקי כפים זה יעקב כו'. ובר לבב זה יעקב כו' (תהילים כ״ד:ג׳) עד סוף. ולכאורה יראה כי הכל הוא בהפך כי מי יקום יעקב בהר קדש ה' באומרו עשיתי כאשר דברת אלי ונאמר דובר שקרים לא יכון לנגד עיני (שם ק"א) וכמה גנה החכם פ' י' מהמאמר הד' מספר המדות המדבר כזב להרויח ממון. ואיפה נקיות כפיו כשהלביש אליהם עורות גדיי העזים ואיזהו בר לבב כאשר אמר אנכי עשו בכורך ואם כיוון אל ההפסק אשר בטעמיה הנה לא היה בר לב. העל כיוצא בזה נקרא האדם איש תמים וגם באמת נשא לשוא נפשו ומסרה אל הסכנה לבטלה אם בעד ריוח פי שנים בנכסי אביו גרם משטם בינו ובין אחיו הגדול עד שהוצרך לברוח מפניו ולהיותו גולה כמה שנים ולבסוף לפזר ממון הרבה לבקש שלומו וגם כבר יש בה צד נדנוד שבועה לו לכיוצא בו בקיומו ג' פעמים דברים אשר לא כן ומן התימא שאיש כזה ישא ברכה מאת ה'. והנה הלעז והגנות הזה לא לו לבדו יהיה כי אם לכלנו אנחנו הבאים משרש יעקב:
_.23.1.5
ואולם יש עוד ספק גדול ועצום מצד המעשה בעצמו כי איך שתהיה השקפת אבינו יעקב בזה אצל המעלה לא יצאנו מידי מבוכה וזה שאם היתה כוונתו לרשת בנכסי אביו פי שנים כמשפט הבכורות הנה נוסף על האשם המושב אליו כמו שאמרנו כבר היתה עצתו ועצת אמו עצה נבערה להשתדל בענין שיחייבהו להתגרש מבית אביו ולהתיאש מכל נכסיו כמו שהיה נגלה מעצמו. ואם היה מסתכן על הבכורה יותר היה לו להסתכן על התכלית ולשמור ימי אבל אביו לשבת אצלו לרשת פי שנים בנחלתו. וגם שלא נזכר שנמשך ענין זאת הירושה על זה האופן כלל. ואם היתה כוונתו בזה לקנות עמה הברכות הרוחניות האלהיות המיוחדות אל האומה הזאת הנבחרת הנה יהיה הספק יותר עצום כי למה זה לו בכורה והלא אין מעצור לה' לברך רב או צעיר ובכל מקום אשר יזכיר את שמו שם יצוה את ברכתו כקטון כגדול כמו שהיה הענין בבני אדם ונח:
_.23.1.6
ועוד ספק שני גדול כי מה ראה יצחק לברך את בנו והלא לא בירך אביו אותו ואחר שרצה לברך גם כי נתפתה למטעמי עשו ואת צידו למה לא יברך גם את יעקב כי מי שיש לו שני בנים ושניהם כאחד טובים בעיניו למה יברך האחד לבדו והלא היו בני יעקב שנים עשר ולכלם איש כברכתו ברך אותם (בראשית מ״ט:כ״ח). והנה באמת ראוי להתישב ולתת לב אל התר אלו הספקות באופן שיסולק החשד מהם ויהי להם לחכמה עוצם השתדלותם בזה ובזה:
_.23.1.7
ואולם מה שנתחייב לקבל בזה מבלי שום ספק הוא שלא היתה כוונת יעקב בבכורה ולא כוונת שניהם בברכה אל ירושת הנכסים ולא אל הכבוד הנוהג בבן הבכור כי זה הדבר וכיוצא בו נבזה ונמאס היה בעיניהם. אמנם היתה הכוונה אל קניית הטובות האמתיות התלויות בברכות האלהיות. ואולם מה שעמד בפנינו מצורך הבכורה לזה הנה באמת אם נעלם ממנו טעמו וסודו הנה לא יסופק לנו אמותו כי בעינינו ראינו שהברכה והבכורה הם ענינים נמשכים זה מזה ונאחזים זה לזה שהרי לא נתפייס יצחק מכל אותה חרדה אשר חרד על הברכה אשר ברך את יעקב עד שאמר עשו בצעקתו את בכורתי לקח והנה עתה לקח ברכתי כי אז אמר לו הן גביר שמתיו לך ואת כל אחיו נתתי לו לעבדים וכו'. עד שאמר עשו הברכה אחת היא לך כו'. ועוד כי אחרי כן קיים לו יצחק הברכות בסבר פנים יפות ועשה ממנו עיקר הזרע והזהירו שלא ישא מבנות כנען כמו שנזהר אביו וכו' למה שנאמר בו כי ביצחק יקרא לך זרע (שם כ"א) ואל שדי יברך אותך ויפרך וירבך וכו'. ויתן לך את ברכת אברהם לך ולזרעך אתך לרשתך את ארן מגוריך אשר נתן אלהים לאברהם. מעיקרא מאי סבר ולבסוף מאי סבר. אלא שמעיקרא סבר שהיה צעיר בניו ולבסוף ידע כי הוא הבכור. והנה המופת החותך שאין עליו תשובה הוא מה שהסכימה בזה דעת עליון כי אין ספק שכל מה שהם עושין הוא היה עושה עוד במה שנראה שהוא קיים לו בכורתי כמי שנאמר ביד משה ואמרת אל פרעה בני בכורי ישראל ותמאן לשלחו הנה אנכי הורג את בנך בכורך (שמות ד'). ואחר שאין לנו פה להכחיש מה שנתברר מצורך שני הענינים להזדווג יחד בזה השלמות לעשות מה לנו כי אם להפליא עצה ולעשות פלילה ולמצוא שום סבה ועלה לזה. ולבאר מה שנתישב בלבי על זה ראיתי לחוד חידה ולמשול משל בו יתחקה הענין יפה. הן עם אחד וממלכה גדולה היתה בארץ האיים והיה משפטם להמליך עליהם מלך את בן טבאל ולא היה הבן זוכה לכסא אביו מזולתו כי תמיד יבחרו הטוב והישר בעיניהם והמשך המלכים הרבים נקרה למלוך עליהם חכם חסיד וישר מאד וגם הוא היה גבור חיל מכל אשר היו לפניו ויצא לפניהם ונלחם מלחמותיהם והרחיב גבוליו ובימיו הגדילו והצליחו מאד וברוב אהבתם אותו ובשמחתם בו לגמול לו את החסד אשר עשה אתם נקהלו ועמוד על נפשם ואמרו לו מטעם המלכות וגדוליו משול בנו גם אתה גם בנך גם בן בנך מעתה ועד עולם וישבעו לו על הדבר הזה כדת מדי ופרס אין להשיב וימת המלך בשיבה טובה וימלוך בנו הבכור תחתיו ותהי להם לחוק משם והלאה. ויהיו הימים ויולדו למלך ב' בנים אחד מהם הבכור היה איש מנוער מאד מדעת ותמונה משחת מאיש מראהו. ומשנהו היה נחמד במראה וטוב כתואר בני מלך וירע בעיני השרים והסגנים ממליך עליהם פרא אדם ויחתרו להסב המלוכה אל הקטון ולא יכולו כי הוא הבכור ולו משפט המלוכה כי השבועה הגדולה היתה עליהם ויועדו חכמיהם ויועציהם לעשות לו משתה ושמחה כאשר אהב ובטוב לבו יפתוהו בפיהם ובלשונם ימליצו לו להעביר מעליו עבודת משא המלכות כי רבה היא ולעמיס אותה על אחיו הקטון ממנו והוא יהיה איש מנוחה שקט ושאנן אוכל על שלחנו תמיד מעדני מלך ואין מחריד הבכור השוטה שמע לנועם מליהם ונכנסו באזניו ונתפתה אליהם כי ישרו בעיניו ויואל לתת המלוכה בלב שלם ונפש חפצה לאחיו הטוב ממנו וכל העם שמחו עד למאד וימהרו ויאמרו יחי המלך ולא הלכו איש לביתו עד אשר הסכימו מלך ושרים ובטלו הנימוס ההוא והפרו את חקו וישיבו שופטיהם כבראשונה ומלכיהם כבתחלה כי לא רצו להמליך עליהם רק טוב. זהו תוכן המשל אשר לוקחו ממנו חמשה כללים נאותים מאד אל הנדון אשר לפנינו. הראשון מה שהיה משפטם בתחלה להמליך עליהם הטוב והישר למלוכה יהיה מי שיהיה. השני מה שנתנה המלוכה אחרי כן ביד אחד ממלכיהם במשפט אחוזת נחלה. השלישי מה שכבר קרה להולד בזרעו בכור פגום למלוכה. הרביעי העצה היעוצה אשר ראו לקנות ממנו משפט נחלתו. החמישי מה שחזר מנהגם אל חקו ומשפטו הראשון:
_.23.1.8
והנה הכללים האלו חמשתם כלם נתיחסו היטב אל הנדון אשר לפנינו כאשר יתבאר. וזה כי השכל יחייב שלא היתה הכוונה מתחלת היצירה האינושית אל שתתלה הצלחתו בבכורה ולא בשום דבר שאין התחלתו ביד אדם וזה נתבאר מבני אדם גם בני נח נאמר ויולד בדמותו כצלמו ויקרא את שמו שת (בראשית ה׳:ג׳). יפת אלהים ליפת וישכון באהלי שם (שם ט'). וזהו בירור הכלל הא' אמנם אחר שזרח שמשו של אברהם אבינו הוא היה גבור חיל לפני יי' ללחום מלחמותיו ועשה והצליח והגדיל לקדש שמו ולפרסמו מכל אשר היו לפניו חיייב מהגמול האלהי לגדלו ולהרימו על כל שאר האנשים. ומהאהבה אשר אהבו ומהשמחה ששמח בו נטל ההצלחה האינושית ונתנה בידו להיות לו ולזרעו אחריו לרשת אחוזת עולם כמו שירצה להנחילנה אותם כמ"ש ואעשך לגוי גדול וכו' (שם י"ב.) ובפרשת מילה ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגוריך לאחוזת עולם והייתי להם לאלהים (שם י"ז) וכבר אמרו ז"ל על והיה ברכה עד כאן הייתי זקוק לברך את עולמי מכאן ואילך הרי הברכות מסורות לך למאן דאת אהב לברכה ברך (ב"ר פ' נ"ט). והיה זה הענין ממה שנאמר עליו לכו וראו מפעלות אלהים נורא עלילה על בני אדם (תהילים ס״ו:ה׳) כי מהפעולות האלהיות ומנוראות עלילותיו על האנשים השלמים לצרף ולזקק אותם ואת טוב חריצותם בהראות להם כאלו משלים להם נפשם ועצם שלמותם מנגד וכפשע בינו ובין הפסדו והם ישתדלו בטוב דעתם וכח גבורתם בעוצם אהבתם אותו להחזיק בו ולהחזירו אליהם ולהושיבו על כנו כמשפטו הפך מהאנשים החסרים שהיה להם למקנה ומאבדין אותו בידים כמו שיתבאר זה הענין היטב מזה הספור אשר בזה לא ירוחק כלל היות מסירת הברכות ביד אברהם על הכוונה הזאת הנכונה. ומזה נודע טעם אשר לא ברך אברהם את יצחק כמנהג האבות כי הוא היה נביך בדבר כמו שהזכירו חז"ל במדרש (ב"ר פ' ס"א). משל למלך שהיה לו פרדס ונתנו לאריס והיו בו כל מיני אלנות כרוכים זה בזה אחד של סם המות ואחד של סם חיים אמר האריס אם אני משקה של סם החיים זה של סם המות יחיה עמו ואם אין אני משקהו היאך זה של זם חיים חי. וחזר ואמר אותו אריס לשנה זאת אני משלים אריסותי והולך ומה דלהנייה למריה דפרדסא עביד כך אמר אברהם אני איני מברך ליצחק לפי שעכשיו בני ישמעאל ובני קטורה מתברכים אמר אני בשר ודם היום בחיים ומחר בקבר ומה דבעי עביד בעולמו כיון שמת אברהם נגלה הקב"ה על יצחק בנו וברכו שנאמר ויהי אחרי מות אברהם ויברך אלהים את יצחק בנו (בראשית כ״ה:י״א). ראה כמה הפליגו להראות מה שאמרנו כי יש לעיין במ"ש שאם יברך את יצחק היו מתברכין בני הפלגשים ולמה אלא שדבר זה יתחייב מהמתנה שנתנו לו בדרך אחוזת נחלה והיה הזקן חפץ שיקבל הברכות שאינן מקבלות חלוקה, הראוי לקבלן מבלי שישא עליהם חטא כי הוא היה רואה בבניו לפחות שני בכורות כל א' פטר רחם. והנה ישמעאל היה ראשית אונו ומצד אחר נאמר לו כי ביצחק יקרא לך זרע (שם כ"א) ולא היה רואה מצד מדתו מדת החסד שיהיה ראוי שיהיה נותן לזה ונוטל מזה. אלא שאם הוא יברך בפיו שחייב לעשותם שוים. ולזה הסכימה דעתו להניח הדבר לבעל הפרדס. והוא יתברך נתן הברכות ליצחק ובירר כי עליו ולא על זולתו נאמר לו והיה ברכה (שם י"ב) והוא נכנס תחת אביו להוריש הברכות האלה על פיו בתורת נחלה ומשפט בכורה כמו שנתבאר. וזהו ענין הכלל השני שאמרנו: ואחר שנולדו בבית יצחק אבינו שני בנים ויצא הראשון אדמוני כלו כאדרת שער שהם ודאי סמני הרריות שהעיד הכתוב הגיע מענינו להיותו בטבעו מתגורר עם בהמות השדה וחיתו ארץ ואין מעלתו עליהם רק מה שיתחכם מהם ויתנכל אליהם לחרוך רמיה צידו. והנה איש כזה כבר יצאת צורתו מכללה אל ענין שיתוף או החקוי לבד כמו שכתב הרב המורה בפרק ילד (פ"ז ח"ר) זה לשונו. וכבר ידעת כי כל מי שלא תגיע לו זאת הצורה אשר ביארנו ענינה אינו איש. אבל בהמה על צורת איש ותבניתו אבל יש לו יכולת על מיני ההזק וחדש הרעות וכו'. והנה הוא מבואר שבכור כזה אינו ראוי ליירש בבית אביו כי בעל צורה אחרת הוא אשר לא תסבול נחלת הברכות האלה. וזהו הכלל הג' אשר הנחנו: והנה מפני שכבר היו הברכות ביד יצחק בתורת נחלה והיה יצחק באבות מיוחד למדת הדין עצמה כמ"ש ופחד יצחק היה לי (בראשית ל"א) ועם שהיסוד הזה מוסד מונח לחכמי האמת אינו צריך ראיה הן אני חפשתי ומצאתי עדות גדולה בכתובים הבאים בספרו שלא הוזכר בעניינו שם זולת אלהים שהוא מדת הדין בכל מקום והפלא שאם היה מספר בזולתו מהענינים הוא מדבר בשם יי'. וכשנעתק הספור אליו מזכיר שם אלהים ובהעתק ממנו נשתנה השם ובשובו אליו ישוב עד הגיעו להכנעת העקידה אשר שם נהפכה מדת הדין לרחמים באומרו ויקרא אליו מלאך יי' מן השמים (שם כ"ב.) צא ולמד כי בכל ספור פרשת לך לך ובמראה האחוה ובין הבתרים לא נזכר שם אלהים עד שנעתק לדבר בבשורת הבן הזה באומרו וידבר אתו אלהים לאמר כו' (שם י"ז) להיות לך לאלהים ולזרעך אחריך (שם). ויאמר אלהים אל אברהם אבל שרה אשתך יולדת לך בן וכו' (שם). וכן כלם עד סוף הספור שנאמר ויכל לדבר אתי ויעל אלהים מעל אברהם (שם). וכשנעתק אל ספור אחר נאמר וירא אליו יי' באלני ממרא. היפלא מיי' דבר וכו' (שם י"ח). כי זה לענין התוכחת נאמר לא לענין הבשורה. וכן בכל ספור סדום ואבימלך והפלא שהתחיל ויי' פקד את שרה ויעש יי' לשרה כאשר דבר (שם כ"א.) כי זה היה לגבי פקידתה כלפי מ"ש היפלא מיי' דבר וכשדבר בלידת הבן אמר ותלד שרה בן לזקוניו למועד אשר דבר אתו אלהים. וימל כו' כאשר צוה אותו אלהים צחוק עשה לי אלהים וכן לא זז זכרון זה השם בכל ספוריו עד העקידה כלה עד שנאמר ויקרא אליו יי' מן השמים כי משם ואילך יי' יראה אשר יאמר היום בהר יי' יראה (שם כ"ב). והמלאך בי נשבעתי נאם יי' כי משם ואילך כבר נשתתף עמו מדת רחמים אמנם עיקרו ושרשו היא הדין הגמור והמשפט החתוך ומזה הטעם לא היה רואה להעביר תורת נחלה בשום צד כי היה עון אשר חטא וכמו שאמר לו שמואל לרב יהודה שיננא לא תהא באעבורי אחסנתא אפילו מברא בישא לברא טבא (ב"ב קל"ג:) וכ"ש אם לא היה מוחזק אצלו כרשע מוחלט יהיה סבור שיסבול התקון עד שישאר כל א' מהם על מתכונתו הבכור כבכורתו והצעיר כצעירתו כי הוא הטוב והנכסף לכל שלם. על כן על כל אלה הדברים נתאמצו עמודי עולם נתיעצו גם גברו חיל להשיב דבר אמת על כנו כי ידעו לא טוב בעיני יי' שיתברך ברכות שמים ממעל רק הטוב בעיניו ושהחריצות וטוב ההשתדלות נתן אלהים לבני אדם לצרפם לעתות כאלה כמו שאמרנו. והנה יעקב נתחכם להסיר מעניו קיטרוג הבכורה בקנותם לו מהאיש החסר הלזה בלחם ונזיד עדשים הראוי לו לפי אכלו כדי שיחולו הברכות על ראשו על פי אביו ובהסכמת דין מדתו ואמו הצדקת השלמה בצדד הצדדים המביאים אל גמר המעשים מבלי הגיד ליצחק אביהם דבר כי ידעו תיצר לנפשו מאד מבשורת פיסול בנו בכורו יחששו פן יהי' אסון מתת לאחד מהם שום ברכה ודעת עליון הסכימ' כי גם הוא העלים ממנו כמו שיבואר. ובזה וזה אין שום חטא כלל אדרבה הוא זהירות וזריזות להיות קרוב אצל עצמו להקריב אליו הטובות האמתיות בכל מאמצי כחו וכמו שאמר ז"ל וחי אחיך עמך (ויקרא כ"ה) חייו קודמין (ב"מ ס"ב.). כי בדברים אשר יעשה אותם האדם וחי בהם חיי עולם ראוי להקדים אהבת עצמו לאהבת זולתו. ויהי מה. ולא ישיגהו בזה הגנאי שמגנים לרודפי אחרי הטובות הזמניות בשיקראום אוהבי עצמם כי אחר שהטובות ההנה אינם אמתיות הרודפים אחר קנינם אינם אוהבי עצמם כי אם לפי דמיונם. *אמנם אשר במעשיהם וכו', ר"ל ע"פ דברי החוקר, כי כמו שיגונה המקנא בזולתו רק כאשר יקנאהו בעבור קניניו המדומים כהון ועושר, או כח גופני, ויופי, יען כי הקנאה הזאת מלבד שהיא בעבור דבר שאיננו טוב וקנין אמיתי, תסבב לפעמים לבעליה גם השתדלות רעה לקנות קצת מאלה כהון ועושר, גם בגזל וחמס ועול ומרמה, או לשלול מזולתו כל אלה בענין רע, ע"ז סיבוב נזק והפסד הכה ופצוע, אבל המקנא בחכמת ישרת לב וצדקת זולתו הלא ישובח, כי עי"ז ישתדל גם הוא להיות כמוהו חכם ישר לב, וצדיק, ומי יתן כל עם ד' נביאים או תמימי דרך ההולכים בתורת ד', וכן אחז"ל "קנאת סופרים תרבה חכמה" כן גם אהבת אדם את עצמו לא תגונה, רק בהשתדלו בעבור זה להקנות לעצמו רק כבוד מדומה בל"א ושאר קניני עולם החולפים, אשר קנייתם תהי' לרוב רק ע"י פעולות בלתי ראויות ונכוחות, ובעליה מבזים לרוב את כל זולתם, ואינם משתדלים כלל לשחר טובם ואשרם, ומדה זו תקרא (בל"ע עגאיסמוס, אייגענליעבע), אבל בהיות אהבת האדם את עצמו רק סבה לשמור נפשו מכל רע כפי היכולת, מבלי סבב נזק בעבור זה לאחרים, ולהשתדלותו לקנות לעצמו שלימיות אמיתיות ומתמידות, מעלות ומדות טובות, אשר בעליהן משחר בלתי ספק גם טובות זולתו ככל אשר תמצא ידו, הלא תתהלל גם היא ותתפאר כמעלה יקרה ונכבדה ונקרא' בפי המחקרים החדשים בשם (זעלבסטליעבע). אמנם אשר במעשיהם יאהבו עצמותם על דרך האמת הם אשר ישובחו בפי כל חכם וישר הדעת. וזה מה' שבררו החוקר בפנים מה שאמר בט' מספר המדות בהגבילו אהבת אדם לעצמו אמר אמנם אשר יתעסק תמיד לעשות צדקה וומשפט והדברים הישרים ושאר הפעולות אשר הם מהמעלות ובכלל תמיד יבקש הטוב אין אחד שיקראהו אוהב עצמו ולא יחרפהו. אמנם ירא' כי אשר הוא כזה יותר הוא אוהב עצמו כי יתן לעצמו הדברים הנבחרים והיותר טובים ויוסיף תת לחלק המיוחד לו לעצמו וכל חלקי הנפש הם נשמעים לזה. והאריך עוד דבריו בתת טוב טעם ודעת שלא יגונה האדם במה שישתדל באהבת עצמו רק מפני שהוא מחליף שנאה או פחיתות תחת אהבתו וחתם דבריו. הנה ירא' כי בכל הדברים המשובחים המעולה נותן יותר לעצמו וע"כ ראוי לקראו אוהב עצמו כמו שנאמר מה שאינו ראוי להיות כן לרבים. הנה שנתבאר שהזירוז וההתחכמות בקנות המעלות והטובות העצמיות היא זוכה על כל בעל נפש וחז"ל אמרו קנאת סופרים תרבה חכמה (ב"ב כ"ב.) שעם שהקנאה הוא הפחותה שבמדות כשהיא לבקשת דבר טוב הנה היא טובה ואמר ותקנא רחל באחותה (בראשית ל') קנאה במעשיה (ב"ר פ' ע"א) סבבו קנאתה מהיות חטא עצום להיות' זכות גדול גם כי היות המדות התוריות האלהיות מתחלפות אל האנושיות בקצת אלו העניינים יתבאר יפה אצל מעשה דינה שער כ"ז ב"ה. ואם תאמר כל זה יתכן כשיועיל לעצמו מבלי שיזיק לזולתו אמנם בהזק זולתו כל שכן אחיו ושארו כבר עבר משום ואהבת לרעך כמוך (ויקרא י״ט:י״ח). ואז"ל ודעלך סאני לחברך לא תעביד (שבת ל"א.) עשה אזנך כאפרכסת אל דברי החכם ההוא ופתח פיך לצוף אמרי נועם אשר דבר בפ"ד מהמאמר ההוא כאשר הגביל מעשה האהבה לנאהב כי משם נלמוד פי' יקר ונעים במאמר ואהבת לרעך כמוך מסכים מאד לשרשי התור' האלהיית ואל דעת חז"ל וממנו נמצא תשובה שלימה לשאלתנו. וזה כי כשהזכיר שם הסכמת הראשונים בגדרם פעלות האוהב בשיחפוץ בחיי אוהבו כחיי עצמו ושירצ' לאוהבו הטובות אשר ירצה לעצמו כמו שכתבנו ראשונה הנה הוא ערער על זה המשפט ואמר שאם כמשמעו הנה יקרא לכלל האוהבים כאמות הסכלות שאוהבות בניהן על זה השיעור טובים היו או רעים מה שלא יתכן זה במעולים כי אם לאהוב את הטוב ולשנוא את הרע וכמו שאמר המשורר הלא משנאך ה' וכו' (תהלים קל"ט). ואמר הנביא הלרשע לעזור ואת אויבי ה' תאהב (ד"ה ב' י"ט). אלא שהוא העמיד דבריהם במה שביאר מליצת עצמו האמורה אצלם בזה ואמר ז"ל ובעבור עצמו רצה לומר בעבור החלק השכלי כי זה כל האדם. ירצה שבכל מקום שאמרו שהאדם החסיד יפעול פעולות המעלה בעבור עצמו ושהוא רוצה לאוהב החיות והטוב אשר ירצ' לעצמו זה אמנם צריך שיובן בעבור החלק השכלי ממנו שזה לבדו עצמיותו של אדם והחיות והטוב הנרצים לו הם הצלחת החיים לעולם שכלו טוב. ועם זה כבר יתבאר ג"כ תואר הריע והחבר אשר חוייב עליו לאהוב אותו בזה השיעור שיצדק עליו שהוא רעהו כנפשו כלומר כעצמו וכמ"ש חז"ל עם שאתך בתורה ובמצות (ב"מ נ"ט.). שמי שאינו כמוהו בזה החלק אינו ריע ועמית ואין לאהוב אותו אלו הטובות העצמיות. וכמו שאמר שם אמנם לאחרים כפי אשר יחשבו היותם כן. ולא עוד אלא שאם הונח שהוא עצמו יתחלף מטוב לרע לא ירצה לעצמו הטובות האלו ואלו דבריו בזה. ואם ישתנה ויהי' אחר לא יבחר שיהיו כל הטובות לזה אשר נעשה כי האל ית' הוא עתה טוב והוא תמיד אשר הוא ע"כ. והכוונה כי כמו שהאל ית' לא ישתנ' בחפצו היום בטוב ומחר ברע כן זה חלק אדם מאל והוא השכל אי אפשר לו להשתנות לרצות הטוב למי שאינו טוב. ואם קרה לו שישתנה לרע כבר היה אחר ולא היה הוא עצמו אשר בחר לו הטובות. ועל זה האופן קיימו חז"ל לאלישע בן אבויה השם אשר חדשה לו האשה כשאמרה לו אין אתה אלישע כי איש אחר אתה (חגיגה ט"ו.). ראה מה נמלצו דברי זה החכם ומקביו דקדוקי דבריו אשר בהם תתבאר הכוונה האלהית במאמר הזה שהיא כלל גדול בתורה ובמדות. רצוני ואהבת לרעך כמוך שירצ' ואהבת לאותו שהוא רעך ועמיתך כמוך כלומר כמו לעצמך האמתי שהוא החלק השכלי אשר בך עד שעצם שניכם הוא אחד ממש. כי איש כזה הוא בעל ברית אל השלם לרצות לו הטובות העצמיות כרצותם לעצמו אמנם האח הרע הבליעל איננו כעצמו ואיננו קרוב אליו ולא דומה לו ולא יקרא אדם רק בשתוף השם לבד כמו שאמרנו ומצוה להתנכל אליו לתת את הראוי לפי טבעי ולקחת ממנו מה שלא יהי' טוב לו לפי הכרתו ויושלם בו השלם בזה והנה זה אינו חסר. והנה עם זה כבר יאמר עליו יפה נקי כפים ובר לבב (תהילים כ״ד:ד׳). כי הוא לא כיון אל שידבק בידו מאומ' מהטובות החיצונות אשר נחנף אוהבי עצמם אצלם. אמנם היה בר לבב לכוין אל ההצלחה הנפשיית ולא נשא לשוא נפשו כי אם אל דבר גדול לבלתי תכלית וגם כי החליף דבריו ותהי לו לחכמה לא למרמה כמו שאמרנו אצל אברהם ועפרון וכבר אמרו הראשונים שהחרב והכזב והשם כל אחד מהם ביד הסכלים הם מחתת גופות האנשים אמנם ביד החכמים הם צרי לנפש ומרפא לעצם. ושלמה החכם הסכים ואמר אומר לרשע צדיק אתה וכו' ולמוכיחים ינעם ועליהם תבא ברכת טוב (משלי כ״ד:כ״ה). ואם כן ישא ברכה מאת ה' כי ה' שם היה והסכים עמהם כמו שיבא ולא עוד אלא שתחשב לו לצדקה מאלהי ישעו. וחתם זה דור דורשיו מבקשי פניך יעקב כו' (תהלים שם). כאלו מדבר נכח עמו. יאמר כשידרשו חכמי כל דור ודור בזה ויבקשו מגמת פניך יעקב יכירו וידעו כי לא נמצא עולתה בך. וזהו תכלית הכלל הרביעי אשר הנחנו והם חיוב ההשתדלות והחריצות להחזיר מעלת השלמות אל יד הטוב והישר כמו שיאות ומנהו והלאה נחלש כח הבכורה הזאת ונתבטל חזקה. ולא הספיקה עוד למנוע טוב ה' והצלחתו לראוי אליהם לא מצד היושר ולא מצד הדין ונתרשם זה הענין מאד בכל מה שסופר אחר זה ממשפטיה שאפי' בבני יעקב שלא הית' אצלם רק לכבוד לבד נטלה הבכורה מהבכור ונתנה ליוסף צעיר הבנים וגם בבני יוסף שכל הזקן את ידיו כי מנשה הבכור ואמר שאחיו הקטן יגדל ממנו (בראשית מ״ח:י״ד). וגם ביהודה ראש מלכות ישראל נאמר ויהי ער בכור יהודה רע בעיני ה' וכו' (שם ל"ח). והפלא שאף בפרץ וזרח בניו הית' ביטול הבכורה כי זרח נתן יד ראשונה ואחר פרץ עליו פרץ (שם) הוא אבי ישי אבי דוד וגם בבני דוד לא מלך הבכור ואולי שלסבה זאת בחר לו יעקב ברחל הקטנה ולקח צעירה בפני בכירה כי לא חפץ בבכורה וישנאה ולהיות ביטול הבכורה נוהג משם ואילך נאמר כי לי כל בכור ביום הכותי כל בכור בארץ מצרים (במדבר ח׳:י״ז) שאם היה משפט הבכורה נוהג על הענין שהיה בימי יצחק הנה קודם לכן כבר היו לו הבכורות. אמנם לפי שכבר נתבטל זה כמו שנזכר חזר וקנאן במכת בכורות עד שסרו מהר לאבד זכותם במעש' העגל ונטלה מהם ונתנה לאותן שקדשו שם שמים איש בבנו ובאחיו לתת עליהם היום ברכה (שמות ל״ב:כ״ט). וזהו עצמו הכלל החמישי אשר הנחנו במשל: ועם זה נתישב כל הענין כאשר היה עם לבבנו ואומר כי לפי הנראה הוא המכוון לרז"ל במאמר שזכרנו פתח השער מה ראה וכו' אלא שיש לנו לתת לב תחלה אל מה שאמרו בתשובתם עד שלא הוקם המשכן הותרו הבמות והיתה העבודה בבכורות משהוקם המשכן נאסרו הבמות והעבודה בכהנים אמר יהיה רשע זה וכו' והלא הוא הטעם עצמו שלא היה לו להמסר עליה שאחר שעבודה זו מתכונה הולכת מהבכורות מה לו ולה כ"ש שלא היה לו להסתכן עליה. ולא עוד אלא שנראה בבירור שלא הועילה לו אפילו בימיו כלל לענין הקרבנות. כי לא נזכר שהקריב יצחק שום קרבן על ידו ואם היה משמש בכהונה איך לא הרגיש אביהם הימים הרבים ההם בכל עת שהיה מקריב ואיך הוחזק לו עשו לבכור עד שאמר לו בעת זקנתו את בכורתי לקח. ועוד מה ענין זכרון היתר הבמות ואיסורן לענין היתר זה הספק. אלא שנראה שהכוונה להם ז"ל לעורר על זה המעשה מהצדדין עצמם אשר זכרנו שאם בא אליה לצורך הנכסים היה דרך עקש ומגונה. ואם לצודך ההצלחה האלהית הנה היתה סבת צורכה מוסכלת הכל כמו שנתבאר. והשיבו בענין אחר שהוא דומה לו ויהיה תשובה לזה בקירוב הענינים ואמר שמהידוע שהנתן עבודת הקרבנות ביד הבכורות קודם הקמת המשכן לא היה ענין נאות. רק היה צורך שעה לחסרון התיחדות משפחה או שבט הגונים לזה כמו שהיה אז נוהג התר הבמות לבלתי היות שם מקום מועד לבית אלהים ולזה כשהוקם המשכן נאסרו הבמות גם הכהנים הנגשים אל ה' נתקדשו. וינזרו הבכורות מהעבודה. והנה לפי שראה יעקב באספקלריית שכלו שכבר קרה בענין הברכות או בענין הזה עצמו שלסבות שקדמו היה זכותם מסור במי שאינו ראוי לו ורוח המקום אין נוחה הימנו כמו שאמרנו קנא הוא קנאת ה' ואמר איך יהיה רשע זה עומד ומקריב עצמו זה אי אפשר כי לא לפניו חנף יבא אם לא אמהר לעמוד להסב אלי הטוב האלהי גם לי גם לו לא יהיה. לפיכך נתן נפשו על הבכורה וביטל אותה והשיב פני ההצלחה האלהיית אל כל המקום אשר יוזכר שמו תהלתו. והנה הפירוש הזה נראה שהוא מוכרח גם הוא נכון ומסכים אל כל מה שאמרנו ולמדנו בו כמה צריך אדם לזרז עצמו בכל יכלתו אל המרצת ההשתדלות להביא עליו מה שאפשר מהשלמות האמיתי ולהדיח מדיחיו ומעיקיו מעליו בכל מאמצי כחו כי כל אלו הענינים עשאם האלהים וגלגל הוייתם לנסות בהם זרוזו וחריצותו של אבינו יעקב ולצרפו ולזקקו כזהב וככסף ולצרף כח תשוקותיו הטובות אל הפועל כי אלו הם דברים שיועילו מאד להפליג מעלתו ולהגדיל שכרו לפי רוב המעשה. עד כאן שיעור מה שראיתי להקדים בסוגיית ספור בכורה זו וביאורה ומה שעלה על לבי בזה בשקול דעות וסברא. ועתה נבא אל פירוש הספור עם מה שלפניו ולאחריו עד עת תת הברכה בהקדים הספקות ראשונה:
_.23.1.9
א אומרו אברהם הוליד את יצחק שנראין דברי מותר וגם לפירוש הרמב"ן ז"ל היה לו לומר ואלה תולדות אברהם אברהם הוליד את יצחק ודברי המדרש ידועים: ב אומרו בקחתו את רבקה בת בתואל הארמי מפדן ארם אחות וכו'. כי הכל הוא מיותר. ואם רצה להזכיר יחסה במקום הזה יספיק בשיאמר בת בתואל מפדן ארם: ג אחר שהתפללו שניהם לפי פירוש הראשונים למה נאמר ויעתר לו ה' היה לו לומר ויעתר להם: ד מה ראתה ההשגחה האלהית שתלד הצדקת הזאת תאומים מזולתה מהאמהות כי אין ראוי שיהיה עניינם ותולדתם לפי ההזדמן. ועוד אומרו ויהי בעת לדתה והנה תומים בבטנה כאלו לא נודע לה מקודם לכן: ה למה הוזכרו בעשו סימני הגוף בשהיה אדמוני ובעל שער וביעקב לא זכר אלא רושם המעשה: ו ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו. וכי עקב שוחד מאכל אשר יאכל יאהב את אשר שנא ה': ז אומרו על כן קרא שמו אדום והלא יותר ראוי שיקרא כן על שם ויצא הראשון אדמוני ועוד שלא עשה ולא דבר דבר משונה במה שקרא לאדום אדום ולא עוד אלא שהוא רחוק שיתפרסם זה השם ממה שדבר בינו ובין יעקב אחיו כ"ש שלא יאות ליעקב להזכירו כדי שלא יזכר ענין הבכורה: ח והוא אשר זכרנוהו מענין לקיחתו הבכורה. אם מצד אכזריותו עליו. ואם מצד צורכה הן שיהיה לתועלת הנכסים הן שיהיה לצורך ההצלחה. וכבר הקדמנו התירם. ועוד טעם מכרה כיום השבעה לי כיום ובאומרו ויאכל וישת ויקם וילך וכי לא היה לו לזוז משם כל ימיו: ט אומרו מלבד הרעב הראשון אשר היה בימי אברהם וכי עלה על דעת שהיה זה הרעב שהיה זה מאה שנה: י אחר שירד יצחק אל מלך פלשתים גררה למה לו להזהירו אל תרד מצרימה. ועוד שאמר לו שכון בארץ אשר אומר אליך ואחר גור בארץ הזאת שהם כפל דבר ומלות שונות. גם אומר שתי פעמים לך ולזרעך אתן את כל הארצות האל: יא אומרו אחותי היא והלא עוד מעשה שהיה מה שהיה מדבר שרה עם אבימלך. ולמה הוצרך לזה וגם כי היה כך למה יזכרנו הכתוב אחר שלא לוקחה רבקה. גם כי מאמר ויהי כי ארכו לו שם הימים וישקף אינו נכון כי מה ענין אורך הימים אצל ההשקפה ואיך יתכן שהיה משמש יצחק לפני חלונות המלך הלא משגה הוא: יב מה טעם ויקרא להן שמות כשמות אשר קרא להן אביו ומה טעה קריאת השמות האחרות עשק ושטנה כי לא לכבוד ולא לענין אחר הוצרכו ומאי נפקא מינה. וחז"ל דרשו בהם כמה דברים (ב"ר פ' ס"ד): יג באומרו מדוע באתם אלי ואתם שנאתם אותי שנראין דברי עברה וזדון גם אומרם ראו ראינו כי ה' עמך וכו'. ומעיקרא מאי סבור: יד מאמר ויקרא אותה שבעה על כן שם העיר באר שבע עד היום הזה והלא באברהם כתיב על כן קרא למקום ההוא באר שבע כי שם נשבעו שניהם וכך נתקיים שמו אחרי כן וכמו שנאמר בכאן ויעל משם באר שבע קודם זה. אלו הן הספקות שראיתי לעורר עליהם בזה החלק ועתה נבא אל הביאור:
_.23.1.10
ואלה תולדות יצחק וכו'. לפי שביצחק ובזרעו הנבחר ממנו ולא בזולתו יקרא זרע לאברהם אבינו בא עכשו להודיע שגם הזרע ההוא אין לו להתיחס לשום אב מהאבות הקדמונים לו רק לו לבדו. (התר ספק א') ולזה אמר אברהם הוליד את יצחק ויהי יצחק וכו'. לומר שלא יקראו על תולדות תרח ולא אל שם ונח ואין צריך לומר אל תולדות אדם כי זקן הוא ונשוא פנים זה הוא האב הראשון להם וממנו יתחיל שרשם כמו שאמר הנביא הביטו אל צור חוצבתם ואל מקבת בור נוקרתם הביטו אל אברהם אביכם ואל שרה תחוללכם (ישעיהו נ״א:א׳-ב׳) כלומר כשתביטו אל שרשיכם ואל ראשי יחסכם אל תביטו אלא אל אברהם ושרה לבד כי כל הדורות הקודמים זרע עכו"ם ואין אבות לעכו"ם. ואמרו חכמינו ז"ל עכו"ם שנתגייר כקטן שנולד דמי (יבמות כ"ב.). שהכוונה שהוא יהיה תחלת יחסו והדורות הראשונים יפלו. ואפשר כי אומרו אלה תולדות יצחק יחזור אל הראשונים מענין לנו ולמולדתנו לאמר העוד אביכם חי (בראשית מ״ג:ז׳) יאמר כי שרש יצחק ועקר תולדתו לא היה רק מאברהם. וכמה יוכיח על זה בספר דברי הימים (א' א') שאחר שהתחיל מאדם ופגע באברהם ובניו ואמר בני אברהם יצחק וישמעאל ועבר אל ישמעאל ובני קטורה ותולדותיהם המתיחסים לבני נח חזר והתחיל ויולד אברהם את יצחק. בני יצחק עשו וישראל. לומר כי אברהם הוא ראש זה היחס ולא זולתו מכל אשר קדמוהו כמו שהוא באחרים. ובמדרש עטרת זקנים בני בנים וכו' (משלי י״ז:ו׳). האבות עטרה לבנים והבנים עטרה לאבות. האבות עטרה לבנים תפארת בנים אבותם. והבנים עטרה לאבות עטרת זקנים בני בנים הוי אברהם הוליד את יצחק (ב"ר פ' ס"ג). יראה שהם מבארים אותו כלומר כבוד הוא ליצחק שהוא בן אברהם וכבוד הוא לאברהם שהוליד את יצחק: ויהי יצחק בן ארבעים שנה בקחתו וכו'. כתבנו בהקדמה בענין זווגו כי הראוי לשלמים להקדים השגת מעלותיהם לנשואיהם על סדר מאמרות היצירה לא ככסילים ההופכים את הסדר. בת בתואל הארמי מפדן (ב) יאמר שבתואל נקרא ארמי להיותו מפדן ארם אמנם לבן מצד עצמו הוא ארמי כלומר רמאי ומתחבל ואמר זה לומר שמצד זה לא היתה ראויה להבנות ממנו עד שנעתר לו ה'. ורז"ל אמרו שהיה כן להוציא מלבן שנתרבה מכח ברכתם שאמרו אחותינו את היי כו' (ב"ר פ' ס'). גם תועלת הודעה זו למה שנמצא מהרשע בעשו בנה ורוב התחבולות וההתחכמיות בענייניו של יעקב גם קצת מדות יוצאות מהשווי בבניו אשר עליהם נתגלגלו וירדו למצרים כי זאת הכוונה לדעתי באומרו ארמי אובד אבי וירד מצרימה (דברים כ"ו) כמו שיבא שם ב"ה. גם אפשר כי מהשגחת השם נתעכב להוליד עד שנת הששים כדי שיעבור תגבורת הבחרות ותכבה רתיחת כח התולדה ויהיה אז החומר יותר נכון לקבל הצורה ההווה והכתוב העיד בכוליה האי ועדיין נתעברה מתאומים וכמעט האחד יצא מטבע האדם כמו שאמרנו: ויעתר יצחק לה' לנכח אשתו וכו': *(ג) אמר וכו', כונתו, כי שם נוכח מורה בלה"ק על הדבר המכוון שוה בשוה לעומת דבר אחר בלי שום נטיה לצדדים כשתי נקודות חיצוניות מקו הישר המכיונות זו לעומת זו בלי שום נטיה ועיקום וע"כ הושאל שם נוכח להורות גם על הכוונה המיוחדת לדבר המכוון לבד בלי שום פניה אחרת, וע"ז רומז מאה"כ "עיניך לנוכח יביטו," ר"ל תמיד תכון בכל מעשיך רק להשיג התכלית הנרצה מאת הי"ת ופניה אחרת לא תהיה לך בכל מעלליך כמאחז"ל "וכל מעשיך יהיו לשם שמים" ויצחק ידע כי בעבור היותו נבחר מתחלה מהי"ת להיות עולה תמימה, וקרבן לד', הוא בלי ספק שלם בגופו ובנפשו, ואין בו מום גופני או מוסרי, וא"כ הוא נמנע שיהי' עקר שאין לך מום גופני גדול מזה, וע"כ רק מאשתו שהיא עקרה מנע ה' פרי בטן, ע"כ יחד כונת תפלתו רק אל אשתו, וזש"א הכ' "ויעתר יצחק לה' לנכח אשתו" וכן "ויעתר לו ה'" (ולא לה) בעבור היות רק תפלתו כראוי בכוונה מיוחדת לדבר הנרצה, שהיא לפתוח את רחמה. (ד) אח"כ אמר, כי בעבור היות גוף וחומר הדורות הראשונות עוד מעורב מסוגים שונים הנקראים בפי חז"ל "זוהמא ועטיה של נחש" מסיבה כי הי' עוד באשי הדורות האלה כמה מדות רעות ומגונות, ועתה רצה הי"ת, כי ביצירת יעקב אע"ה בחיר האבות אשר ממנו יצא עם סגולתו יזדקק תחלה החומר העכור המעורב הזה, למען יהי' הנוצר מחומר הזך לבדו שהוא יעקב, שלם במעלתיו ומדותיו, אשר רק להשגת אושר רוחני ישים מגמתו, ומסיגיו יוצר עשו איש שדה אשר רק קניני העולם הארציי יחמוד ויחפוץ, אשר בעבור זה גם מדותיו הרעות היו גוברות על מעט מדותיו הטובות, כי לפי הנודע והנאמר כבר, יוצרו צורות מתחלפות מחומרים נבדלים ומתחלפות, ולפי טוב או רוע החומר כן תהי' גם הצורה אשר יקבל טובה או רעה, וזיקוק החומר הזה, והבדל הסיגים מתוכו הוא אשר הסב לה צער וכאב גדול, ועליו נאמר "ויתרוצצו הבנים בקרבה" ורק מבשורת הנביא "שני גוים בבטנך" נודעת לה סבת כאבה, והתנחמה עליו אחרי הודעה, כי הוא אמצע להשגת תכלית יקר ונשגב מאוד, וזאת היתה ג"כ הסבה שאהבה את יעקב אחרי לידתו, וע"כ לא הוצרך הכ' עוד לפרש אח"כ סיבת אהבתה אותו, ואמר סתם "ורבקה אוהבת את יעקב." (ג) אמר שתפלתו היתה מכוונת נכח אשתו ולא נכחו כי היא היתה העקרה ולא הוא שהרי הוא עולה תמימה. ומלת לנכח דוקא להורות על התיחסות הכוונה בתכלית היחוד שהנכח הוא הגבול הצר כמו הנקודה שהרי הנכחיות לא תפרד מהנקודה במחשבה כמי הזוגיות אל השנים והוא ענין הכיוון המיוחד כמאמר החכם עיניך לנכח יביטו (משלי ד') והוא האות הדק אשר יכוונו אליו וכיוון שהטיב הכוונה ויעתר לו יי' ותהר רבקה אשתו: ויתרוצצו הבנים בקרבה: (ד) ירצה שראה הש"י שיהיה זה ההריון מתאומים למהר זיקוק החומר וצירוף טבעו המקולקלו' מעטיו של נחש אשר לא הטהרו ממנו בכל הדורות שעברו ושיהיה עניינו בבטן הצדקת הזאת כהתוך כסף נמס בתוך כור כדי שיפרדו סיגיו אל עבר אחד והחלק השני ישאר מעט הפסולת ויצלח למלאכה וזהו הריצוץ שאמרו שהיה על נחלת שני העולמים (ילקוט בשם מדרש אבכיר) כי התחלפות החומרים יחייב התחלפות הצורות בלי ספק על פי ריצוצם יצטער בטן המלאה מהם ובצער הזה אמרה אם כן הוא מתמיד הענין ראוי לתת לב למה זה אני חוששת ומרגשת זה יותר מכל זולת ובהתמיד לה כן. ותלך לדרוש את ה'. לדעת מה זה ועל מה זה וכל זה מטוב זריזותה ושלא נתפעלה בפתע כמשפט הנשים: ויאמר יי' לה שני גוים וכו'. הודיעה שחוייב לה השנוי ההוא להיות בבטנה שני גוים נפרדים וחלוקים בתכלית הריחוק בטבעם מלידה ומבטן וסבה שנית כי לא יוחלט האומץ לשום אחד מהם שתשקוט בעבור זה הניצוח ביניהם אבל לאום מלאום יאמץ ירצה שכל אחד מהם יתאמץ על חבירו זה זמן אחד וזה זמן אחד ואש הנצוח תוקד ביניהם תמיד עד שתהיה ההסכמה נמנעת ביניהם בשום זמן ועוד מצד שהיתה בכח ובחוזק הנולד ראשונה הוא אשר תהיה הכוונה שיעבוד הצעיר והחלש ממנו כי האחד ימשול לפי החומר והשני לפי הצורה וזה מה שימנע ההסכמה ביניהם כי בהרים השכל ידו וגבר ישראל ובהניח ידו וגבר עמלק לפי טבעו: ויהי בעת לדתה והנה תומים בבטנה (ד) כי עדין לא נתברר לה אם היה ההריון מעובר א' משונה בתולדתו אשר ממנו יפרדו השני גוים או אם היו שנים או יותר עד שילדה וראתה שהם תאומים: ויצא הראשון אדמוני כלו כאדרת שער כו'. (ה) הרי הם שני סימנים מתחלפים בטבעו ומזגו. האחד האדמימות הייורה על תגבורת האדומ'. והשני רבוי השער הבא מהאידים השחוריים. ומהסימן הראשון הי' כשגדל איש יודע ציד כי מטבע בעלי האדומ' להיות דקי המחשבות והתחבולות ולזה הי' הוא יודע ציד לצודד נפשות אדם ובהמה ומהסימן השני הי' איש שדה ושונא חברת בני אדם כמשפט האנשים השחוריים ההרריים. ומהידוע כי שרו של עשו הוא המושל על כל ארץ גזירה ומליחה לא תשב. אמנם יעקב לא נרשם בסימני תולדתו שיכריחנו על מה עסקיו אבל יעשה מה שחוייב מהחלק השכלי שבו ולזה נאמר ויעקב איש תם יושב אהלים והוא הנרמז במעשהו הראשון שנאמר בו וידו אוחזת בעקב עשו לומר שאחז תמיד לנחל' לו הדברים שעשו דש בין עקביו כמו שהי' הבכור' והנלוה אליה שנאמר ויבז עשו את הבכורה. ועל זה אז"ל הרשעים מסורים ביד יצרם (ב"ר פ' ס"ז) שנאמר ויאמר עשו בלבו ויאמר ירבעם בלבו (מלכים א י״ב:כ״ו). והצדיקים יצרם מסור בידם שנאמר ויאמר יי' אנ לבו (בראשית ח'). וחנה היא מדברת על לבה (שמואל א א׳:י״ג) והוא ענין אמיתי מאד מתבאר מאד מהתולדות האלו שהרשעים נמשכים אחרי רוע טבעם ולא יוכלו למשול עליו אמנם הצדיקים אינם נמשכים אחר טבעם אבל מושלים בו כמ"ש צדיק מושל ביראת אלקים (שם ב' כ"ג). והוא מה שביארנו אמותו בשער הקודם. ואין ספק שכל אלו הגליות והשמדות שעברו עליו כלם חשבם יי' לטובה להתיש ממנו זה הכח החמרי מה שלא נכנע ונחלש מכח התורה והמצוה וכמו שפירש באומרו והי' כי יבואו עליך כל הדברים האלה הברכה והקלל' וכו' ושבת עד יי' ושב יי' אלהיך כו'. וסוף ומל יי' אלהיך את לבבך וכו' כל הפרש' (דברים ל׳:ו׳). שלא נשלמה המילה המחוייבת אל החומר הזה עד הימים ההמה אשר יאמר כל איש אין לי חפץ אל החטא:
_.23.1.11
ובמדרש (ב"ר פ' ס"ג) שאל הגמון אחד את ר"מ בבית סלוא מי תופס המלכות אחרינו הביא נייר חלק ונטל קולמום כתב ואחרי כן יצא אחיו וידו אוחזת בעקב עשו אמר ראו דברים ישנים מפי זקן חדש. ויש לדקדק למה כתב לו די שיאמר לו כן או למה יזכור הביא נייר חלק וכו' בידוע שעל הנייר חלק הוא כותב בקולמוס וגם מה ראה בתשוב' זאת מהפליא' שאמר שהיו דברים ישנים אלא שהוא כיון למה שאמרנו כי לפי שההגמון נתכוין להכעיסו כלומר מי יקום יעקב לתפוס אחרינו אחר כל הימים הרבים שנתחזקה המלוכה בידו אף הוא הקהה את שיניו בהביא לפניו נייר חלק וכו' להראות לו כי כמו שהכתיבה הבאה על נייר חדש וחלק היא מתישבת יפה ואינה נמחת לעולם וכמו שאמרו הלומד תורה לילד למה הוא דומה לדיו כתובה על נייר חדש (אבות פ' ד') כן יהי' ממשלת זרע יעקב אחר עבור ממשלת עשו כי בעברו בכור התלאות ובמצרף השעבודים עד ינקה ויזוקק באופן שמאז ואילך ירד כמטר על גז השפע האלהי עליו שיעור שלא יעבור מהם לעולם ואל התחכמות הרמיזה בזה אמרו ראו דברים ישנים כי באמת הדברים עתיקין שכן עלו במחשב' מעת הבריאה וזה החכם חדש זכרונם ברמיזותיו. ומהידוע כי הרבה מתשובותיהם אל הרשעים היו על צד רמיזות כדאיתא פרק קמא דחגיגה (ה':) רבי יהושע בן חנניה הוה קאי בי קיסר אחוי ליה ההוא גברא עמא דאהדרינהו מאריה לאפיה מיניה אחוי ליה נטויה עלינו אמר ליה קיסר לרבי יהושע מאי אחוי לך אמר עמא דאהדרינהו מריה לאפיה מיניה אנא מחוינא ליה ידו נטויה עלינו אמרו ליה מאי אחוית ליה אמר עמא דאהדרינהו מריה לאפיה מיניה ומאי אחוי לך לא ידענא אמרו גברא דלא ידע מאי מחוו ליה במחוג יחוי לקמיה מלכה אפקוה וקטלוה וכזה וכזה נזכרו שם הרבה: ויאהב יצחק וכו'. (ו) ירצה שנמשך ממה שהוגד לה מפי יי' שאע"פ שאהב יצחק את עשו לפי שהי' מכבדו מאכילו ומשקהו רבקה אוהבת את יעקב למה שהוגד לה שהצעיר עיקר וגם מעשיו מוכיחים עליו: ויזד יעקב נזיד וכו'. יתכן שהי' יעקב פורש לתלמודו והי' עושה נזיד עדשים לעצמו לאכול אחר לימודו כדרכה של תורה וכאשר בא עשו מן השדה לא היה עת האוכל בבית אביו ולא חשבו שיבא בעת ההיא ולזה לא הי' להם דבר מזומן כפי צורך עיפותו ולזה אמר לו הלעיטני נא וכו' כי אין פנאי לאכול אלא ע"י לעיטה. על כן קרא שמו אדום לדעתי על שם התבשיל יאמר וזה כי הוא אמר הלעיטני נא בידך מן האדום האדום הזה כי עיף אנכי ואין לי כח להשיב ידי אל פי. (ז) והכתוב אמר כי לסיבת עצמה קרא שם התבשיל אדום כי לא היה לו השעירה להבחין בהכרת התבשיל ולקרוא אותו בשמו רק בגוונו הנראה לעינים וזהו על כן קרא שמו אדום ויבא בסגול כמו בצע אמרתו (איכה ב׳:י״ז) אשתך כגפן פוריה (תהילים קכ״ח:ג׳). או מצד היותו סוף פסוק כמו אחת אל אחת (שמות ל״ו:י׳). יפול באחת (משלי כ״ח:י״ח). או כמנהג בהכפל השמות. או שמלת הלעיטני תהי' כמו ותפתח ותראהו את הילד (שמות ב׳:ו׳), הנני מאכיל את העם הזה (ירמיהו ט׳:י״ד) יאמר הלעט נא מן התבשיל האדום את האיש האדום הזה כי עשו עצמו כנה אליו זה התואר למה שהוא אדמוני ועל כן קרא שמו אדום שהוא עצמו קורא את שמו כן: מכרה כיום כמדומה לי שהית' הבכורה אצל עשו כעניינים הנפשיים באותו עיון רוח שהוא היום אצל המון בני עמנו כענין סעודת לויתן המקוה שלא תפיל אמותו בלב קצתם. אמנם המשכילים יבינו ויאמינו עד שכבר הגיע מענינם לעשות ממנו סחורה המבהילים ימכרו בדבר מועט והמאמינים קונים אפילו בדמים יקרים (ח) והנה להיות ענין הבכור' והטוב המקוה ממנה יקר בעיני יעקב אבינו והרגישו דמלתא זוטרתא היא לגבי עשו ודבר האבד בידו הותר לו ודאי לסבב מכירת' לו בבוא יומו מהטעמים שהקדמנו. (ח) אמנם נתן טוב טעם לשאלתו בעת ובעונה הזאת כמו שאמר מכרה כיום את בכורתך לי, כלומר פן תקרה לך כיום הזה סכנת העייפות פתאומית ועמך תמות בכורתך וגם לי גם לך לא תהי' ויש במשמע גלוי דבריו שלא רצה בה רק לשמא ימות באלה בחייו לא יקפיד שיהי' לו אשר לו וכל זה כדי שימכור בעין יפה והוא השיב הנה אנכי הולך למות כו' הודה בפיו היות עקר הבכור' אצלו לתועלת ירושת פי שנים בקנינים הזמניים ולזה אמר כי אחר שהולך למות למה זה לי בכורה שאם לתועלת הנפשיי אם לא עכשיו אימתי ויראה שמכאן אז"ל שכפר בתחיית המתים (ב"ב ט"ז:). השבעה לי כיום לפי שלא הי' דבר הנקנה באחד מדרכי ההקנאה שאל השבוע'. ואמר (ה) כיום על הכוונה שאמרנו במכיר' או שיאמר שהשבועה תקיים המכר כאלו כבר הי' הדבר הנקנ' בא לעולם היום ההוא: ויעקב נתן לעשו כו'. אם שהיו הם מחיר הבכור' או דבר אחר עליו (ח) מ"מ העיד הכ' שאכל ושתה והטיב לבו ויקם משם וילך לשוטט הנה והנה וכבר הי' לו זמן ומקום לאמלוכי ביה ובכל זאת לא נחם ולא שת לבו לומר מה עשיתי ולא עוד אלא שבזה אותה לומר לקונה אמרתי מהולל ומעתה אין פתחון פה כלל לומר מאונס הרעב עשה כי הבלתי התנחמות ממה שנעשה באונס או בבלי דעת עושה אותו רצוני לגמרי כמו שנתבאר בפ"ג מהמאמר הג' מספר המדות:
_.23.1.12
ובמדרש (ב"ר פ' ס"ג) בבא רשע בא גם בוז ועם קלון חרפה (משלי י״ח:ג׳) בבא רשע זה עשו שנאמר וקראו להם גבול רשעה בא גם בוז שבא הוא ובזיונו עמו ועם קלון חרפה שנתלוה לו קלונו של רעב ואין חרפה אלא רעב שנאמר לא תקחו עוד חרפת רעב בגוים (יחזקאל ל״ו:ל׳). כוונו למה שאמרנו שאף אחרי המעשה לא נסתלק ממנו הדעת ההוא הנפסד אשר בו מכר בעלילת הרעב אלא שזה נתלוה עמו תמיד והוא בזוי הבכורה בעיניו כי אחרי אכלו ואחרי שתו ואחרי לכתו לכל מקום שהולך ובא בזיונו עמו ומכאן ואילך אין עליו שום תרעומת. וכל זה עדות שלמה למה שכתבנו למעלה. ויהי רעב בארץ מלבד כו', אחר שסידר לידת אלו הבנים ואיך נמשך ענינם על פי הכללים אשר הונחו במשלים נעתק הספור ללמד דרך כלל כי היו חיי יצחק חיי עושר והצלחה בכל אשר הנך. ואמר שבימיו היה רעב בארץ כנען מלבד הרעב הראשון אשר היה כו'. (ט) ואמר זה לפי שא"א שלא היו במאת השנים ההם קצת שנות רעב אבל שזה לבדו היה כבד כמו אותו שלכבדותו הוצרך אברהם לצאת מהארץ דכתיב וירד אברם מצרימה לגור שם כי כבד הרעב בארץ כנען ושלזה הוכרח ללכת אל אבימלך מלך פלשתים גררה. (י) אמנם לפי שכבר היתה לו הירידה למצרים נקלה דרך ארץ פלשתים כי קרוב הוא אם יקניטוהו הפלשתים כמו שהיה לזה הקדים להראות אליו לאמר אל תרד מצרימה. שאין לך התישבות לשכון בטח בדירת קבע רק בארץ אשר אומר אליך. וכמו שאמר לאביו אל הארץ אשר אראך (י) ורק עתה התגורר בארץ הזאת אשר אתה בה ושם אהיה עמך ואברכך (י) והטעם שאני מתיר לך הגרות בארץ הזאת ולא למצרים מפני כי לך ולזרעך אתן כל הארצות האל והקמותי כו'. והרי אין אתה יוצא חוצה לארץ. אמנם לעתיד אני ארבה את זרעך כככבי השמים ואז אתן להם את כל הארצות האלה לנחלה ואז יתקיים צדיקים ירשו ארץ וישכנו לעד עליה (תהילים ל״ז:כ״ט). ונתן הסבה עקב אשר שמע אברהם בקולי כו'. שאם היה מתחיל באמונה נחשב לו כמסיים וכמשלים כמו שכתבנו במראה המחזה שער י"ו ולמדנו שאין לתלות בכיוצא בזה רק במעשה האבות והבנים ישמעו ויוסיפו אומץ: (יא) וישאלו אנשי המקום לאשתו וכו'. שאע"פ שלא היו אנשי המקום שטופי זמה שהרי שאלו על אשתו והוחזקה בעיניהם כאחותו ולא דברו עמה דבר לא מפאת העם ולא מאת המלך. עם כל זה סבב הש"י שימשך ממאמרם תועלת וכבוד כמו שנמשך לאביו זה פעמים: ויהי כי ארכו לו שם הימים וישקף כו'. כתב רש"י ז"ל מעתה אין לידאג מאחר שלא אנסוה עד עכשו ולא נזהר להיות נשמר ע"כ. הנה שהתחכם להסב פני האריכות אל הבלתי הזהר לא אל ההשקפה לפי שההשקפה אינה צריכה אורך ימים כמו שכתבנו בספקות. (יא) ואני אומר כי מצד שארכו לו שם הימים בישיבתם יחד בד בבד שלא כדרך האחין השתדל להשקיף בעד החלון אם על ידי הדחק או שעשאו בביתו נכח חלוני חדרי משכבו לדרוש על הדבר וכשנתאמת לו אמר לו אך הנה אשתך היא ואיך אמרת וכו'. כמו שנודע הדבר בודאי. ועל פי הדברים האלה הודה מיד ואמר כו אמרתי פן אמות עליה כלומר חששתי אפילו לחשש רחוק דחמירא סכנתא. והוא האשימו מפני שעצתו זאת תתן מוקש לעשות מה שלא יעשה בלתה ולזה הוציא כרוז מלפניו כל הנוגע באיש הזה ובאשתו מות יומת הכוונה שידעו הכל שהיא אשתו כי ידע שיזהרו הכל בה וכאלו צורך הכרוז אינו אלא שלא יזיקום שום נזק וכבר נמשך לו מזה תועלת וכבוד: ויזרע יצחק כו'. יאמר שכבר נשתדל יצחק בעבודת האדמה והצליח מאד ויקנאו בו פלשתים כסבורין שהיתה הצלחתו ע"י משא ומתן עם אנשי הארץ ושזה נהנה ואלו חסרים עד שאמר לו לך מעמנו כי עצמת ממנו מאד ירצה שעצמת במה שאתה נהנה ומשתעבד מאנשי הארץ יותר ממנו עם היותנו אדון הארץ: וילך משם יצחק ויחן בנחל גרר קרוב להם ושם חפר בארות המים אשר חפרו עבדי אביו אשר ספר שסתמום פלשתים (יב) וקרא להן שמות כשמות שקרא להן אביו שיהא מפורסם לכל שעם שכבר סתמום חזר ופתחם וקראם בשמותם כלומר אלו הם אשר היה עליהם ערער ונשארו עמו וזה ודאי הוא לו גבורת לב מאת האל ית' המשגיח עליו באשר הוא עמו. וכן הוא אצל קריאת הבארות אשר יספר בסמוך שנאמר ויחפרו עבדי יצחק בנחל וימצאו שם באר מים חיים אחשוב שהבארות הראשונות לא היו רק גומות גדולות שמתכנסין בתוכם מים רבים להשקות העדרים ולפי שלא הוצרכו להם סתמום פלשתים וימלאום עפר שלא יתקלו בהם ולזה אמרו שעתה הפעם מצאו מים חיים: ויריבו רועי גרר עם רועי יצחק לאמר לנו המים אלו אמרו לנו המים כיון שחפרו הבאר כי משפט הכורה בור בר"ה שיזכה במים ובנזקיהם כמו שכתוב אצל אברהם. ורועי גרר אומרים לא כי לנו הארץ וכל תולדותיה. ועכ"ז נשאר הבאר עם עבדי יצחק (יב) וקרא שמה עשק לומר שהתעשקו עמו ונצח אותם. וכן היה בבאר אחר אשר רבו עליה גם כן ונצח אותם (יב) וקרא אותה שטנה לומר שיצאו לו לשטן ולא יכלו לו. גם במה שנעתק לחפור באר אחרת אשר לא רבו עליה קרא שמה רחובות לומר כי עתה הרחיב ה' לנו ופרינו בארץ כלומר אפילו בעל כרחם וכל זה גודל לב כמסתר פנים אשר עד כה גדלו הש"י. ולזה מה שנראה אליו ה' ואמר אנכי אלהי אברהם אביך אל תירא כי אתך אנכי יאמר שיתחזק ויעשה ויצליח כי אין מכלים או שמא עלה משם לבאר שבע ליראתו מאנשי הארץ מפני הדברים ההם. ויבן שם וכו'. ויכרו שם וכו'. ובין כה וכה ואבימלך הלך אליו מגרר וכו' ויאמר אליהם יצחק מדוע באתם אלי כו'. כבר נוכל לפרש שהפליג לדבר בדבר ענוה מדוע באתם אלי כאלו באתי אני מאצלכם ברצוני ועל אפכם והרי אינו כן כי אתם שנאתם אותי ותשלחוני מאתכם וכל זמן שתתנו רשות לי אשוב לכם ולא הייתם צריכים רק לשלוח נער קטן. (יג) אמנם לפי הלוך הפרשה יתכן שדבר אתם קשות כמו שראוי לפי כבודו כי ה' אתו (יג) והוא מה שהשיבו ראה ראינו כי היה ה' עמך כי בכל אשר אתה הולך הוא מצליח בידך ועל זה יצאנו מהחשד אשר בלבנו שהיית מתעשר מממון אנשי הארץ ובאנו להפיס דעתך במה שפשענו כנגדך ונאמר תהי נא אלה בינותינו בינינו ובינך ונכרתה ברית עמך ברית שלום. אם תעשה עמנו רעה כאשר לא נגענוך וכו' ירצה שאינם מבקשים ממנו אלא שלא יעשה עמם רעה כמו שהם לא נגעו בו אע"פ שערערו קצת וגם חלף מה שעשו עמו רק טוב במה ששלחוהו בשלום שהיה סבה שנתברר אצלם שעתה הוא ברוך ה' והוא קבלם ועשה להם משתה ובבקר נשבעו איש לאחיו וכו'. וביום ההוא באו עבדי יצחק להגיד כי מצאו מים בבאר אשר ספר שכרו אותו ויקרא אותה שבעה על שם אותה השבועה ויתכן שהיה בפניהם. (יד) ואמר על כן שם העיר באר שבע כלומר על כיוצא בזה היה שם העיר באר שבע מימות אברהם כמו שנאמר ויקרא שם המקום באר שבע כי שם נשבעו שניהם (בראשית כ״א:ל״א). ובמדרש (ב"ר פ' ס"ד) יש שדורשין ארבעה בארות רמז לארבעה דגלים ויש אומרים חמשה כנגד חמשה חומשי תורה. והרמב"ן ז"ל הביא כנגד המקדשות. ואשר כתבנו הוא לפי הפשט:
_.24.1.1
יתן תמונת כללות הטובות הזמניות וטוב הראותם בתחלה וחיוב אבדנם בסוף ע"פ משלי חכמינו ז"ל ומדברי שלמה. ויבאר הברכ' אשר ברך יצחק ליעקב:
_.24.1.2
ויהי כי זקן יצחק
_.24.1.3
דרש רב חיננא בר פפא רבות עשית אתה ה' אלהי נפלאותיך ומחשבותיך אלינו (תהלים מ') כל נפלאות ומחשבות שעשית לא עשית אלא לטובתינו ולמה כהו עיניו של יצחק אבינו אלא כדי שיבא יעקב ויטול הברכה (ב"ר פ' ס"ה).
_.24.1.4
*תוכן כוונתו, הנה ידוע כי לכל הקש שכלי משאי יצטרכו שתי הקדמות אשר מהן תצא התולדה, המשל בזה, התולדה "כל אדם מרגיש" יוצאת משתי הקדמות, האחת. "כל אדם חי" והשנית "כל חי מרגיש" ונמשך מזה, כי "כל אדם מרגיש," והנה במשפט הקשיי הזה, שם אדם הוא הנושא, ותואר מרגיש הוא הנשוא, וההקדמה "כל אדם חי" אשר נושאה היא גם נושא התולדה תקרא ההקדמה הקטנה, וההקדמה "כל חי מרגיש" אשר נשואה גם נשיא התולדה. תקרא ההקדמ' הגדול' והנה למשפט והקש שכלי, אשר יביא פה הרב, כי האושר הנוסד על קנינים גופניים, ודברים חיצונים לאדם. אינו מתמיד כי אם הולך לאבדון, יש ג"כ שתי הקדמות, האחת, כי כל דבר הנוסד על דבר בלתי קיים, גם הוא עדי אובד, יען כי רק דבר הנוסד על דבר קיים ומתמיד יוכל ג"כ להתקיים תמיד וזאת ההקדמ' יקרא הרב "הקטנה" וההקדמ' השנית והיא "הגדולה" היא: "כי הטובות הזמניות, והקנינים הגופניים חסרים ואובדים, ולזה נתן הרב ג' סבות. האחת, בעבור שהן רק טובות לפי הדמיון, ובבחינת האדם חסר השלימות ובעל מחסור אשר יצטרך להם, לא ע"פ האמת, המשל בזה, ההון והעושר אינם טובים מצד עצמותם, רק בעבור היותם אמצעים לאדם לקנות בהם כל מחסוריו, וכן כל המטעמים ומעדני המלך אינם טובים רק למי שירעב לאוכלם, ואחרי כי הרעבון בעצמו וכל מחסורי האדם הם רק פחיתיות לו, כי יצטרך להן רק בעבור היותו הולך לאבדון אם לא יאכל, או לא ימלא שאר מחסוריו, א"כ האמצעים המביאים רק לתכלית הנוסד על הפחיתות, גם הם פחותים ומדומים רק לקנינים טובים, וזש"א החכמים, כי ההון והעושר אשר הנאתם ותכלית תועלתם היא רק בהוצאתם, הלא זאת בעצמה תעיד עליהם, כי העדרם טוב ממציאותם, והסב' השנית, אחרי כי הקונה קצת מקנינים אלה לא ישמח אף לא יסתפק במה שיש לו מהם כבר, כי נפשו תערוג ותחמוד תמיד לקנות עוד יותר מהם, כמאמר הב' "אוהב כסף לא ישבע כסף" וא"כ איך נקרא אותם קנינים אמתיים, אחרי שלא ישמחו נפש קוניהם, ויסביבו בהיפך להם עצבון וצער על מה שלא השיגו מהם עדינה ? תחת כי קנין השלימות האמיתיית ישמח נפש קונהו, ואף שגם אין לה קץ ותכלה ובכל זאת הנפש תשמח ותגל במה שהשיגה כבר ממנה (ואפשר שגם ע"ז יורה מאה"כ בקהלת "החכמ' תחי' את בעליה") והסבה השלישית יען כי מציאות קנינים אלה אינה מתמדת אצל בעליהם, כ"א על נקלה ילכו לאבדון מהם, תחת מסבות הזמן המתהפכות תמיד, כמאה"כ באיוב "עשיר ישכב ולא יאסף, עיניו פקח ואיננו" ר"ל שעושר אדם לפעמים בין לילה הי' ובין לילה אבד, וע"כ אמר החכם היוני זאלאן, כי אין אדם בחייו יוכל להקרא מאושר, פן יעזבהו עוד אשרו לפני מותו, ורק אם מת באשרו, נוכל לומר אח"כ שהי' מאושר, והחכם אריסטו חלק ע"ז, ואמר, כי בשם מאושר לא נוכל לקרוא רק מי שהוא עתה מאושר בעוד בחיים חיתו, וא"כ אחרי שאין אדם בחייו מאושר בהחלט, יען כי הפחד ויראת העתיד עיד לבא עליו ממקרי ופגעי הזמן לפני מותו, יבעתיהו תמיד, גם אחרי מותו לא נוכל לקראו בשם מאושר למפרע, בעבור קניניו החיצונים שהיו לו מלפנים, והוא עתה משולל מהם. אחרי כי לא ירד אחריו כבודו, ורק על מה שהיינו יכולים לומר בזמן מה, שהוא הווה, נוכל לומר אח"כ שהי' כבר, אבל מה שלא היינו מעולם יכולים לומר עליו שהוא הווה, לא נוכל לומר עתה שהיה: והנה התולד' היוצאת משתי הקדמות אלה היא, כי ברכות יעקב הנוסדות רק על קנין הטובות הגופניות אינן אמיתיות, רק חסרות ואובדות , וא"כ הלא יקשה לנו להבין, מדוע חרדו עליהן אבותינו הקדושים כל החרד' הגדול' הזאת ? ולבאר זה השתדלו חז"ל להשב באמת הברכות האלה על השגת קנינים רוחנים ואמתיים, כמ"ש רז"ל "מטל השמים זה מקרא" וכו', והרב ז"ל ביאר זה באופן זה, כי עיקר ברכת יצחק היתה באמת מתחל' על השגת קנינים רוחניים ושלימות אמתיות, ועליה מוסב מאה"כ "ויברכהו" ורק בעבור היות גם האושר הזמני טוב בחבורו עם האושר הרוחני, ועל שניהם יחד נוכל לקרוא מאה"כ "מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד" ע"כ ברכו גם בהשגת קנינים גופניים, ואמר "ויתן לך וכו'," ואולי כי על ענין זה רומזים דחז"ל שאמרו "יתן ויחזיר ויתן" ר"ל מתחל' יתן לך קנין האושר הרוחני, ואח"כ גם קנין אושר הזמני. אח"כ אמר, כי רק האיש השלם ובעל האושר הרוחני יחשב האושר הזמני לו לברכה, בעבור השתמשו בו כראוי, תחת כי לאיש חשר האושר הרוחני פורע מוסר ובער מחכמ' ודעת, יהי' כל הון ורכוש גופני אך למחסור, כי כאשר ירבה הונו כן תרבה וכן תפרוץ גם תשוקתו, אשר לא תשבע ולא תאמר הון, ותחת כי ישמח בחלקו, יתעצב תמיד על מה שלא השיג עוד, וברעיון זה ביאר הרב ב' מאמרי רבה ב"ב חנה הקשים להבין, לפני כמה מחכמי עמים וגדוליהם וישרו דברי חז"ל בעיניהם עד שנתקדש ונתכבד ש"ש על ידו ברבים. הוא הדבר אשר יתקיים אשר יוסד ויתמך אל דברים קיימים אבל הטובות החיצוניות הם חסרים ואובדים הנה האושר הסמוך והנוסד עליהם גם הוא עדי אובד:
_.24.1.5
הקטנה היא מבוארת מעצמה כי ע"כ תארו לאל יתברך שהוא צור העולמים ומקומו של עולם לסמכו ולקיימו על יסוד קיים ועומד לנצח נצחים ולא יצוייר העמידה והקיום לכל נמצא כי אם בעודו נשען וסומך על ידו ועוצם כחו ית' כמו שנאמר אל תירא כי עמך אני אל תשתע כי אני אלהיך אמצתיך אף עזרתיך אף תמכתיך בימין צדקי (ישעי' מ"א). ונאמר ה' אלהיך הוא ההולך עמך לא ירפך ולא יעזבך (דברים ל״א:ו׳) וכאלה רבים. אמנם בהחליש והרפות הכח ממנו מיד היא כלה ואבד כמ"ש ויי' יטה ידו וכשל עוזר ונפל עזור ויחדו כלם יכליון (ישעי' ל"א). כי בהתמוטט היסוד על פי רצונו ית' מיד כל הסבות הקרובות והרחוקות ומחוייביהם ומשיגיהם כלם יאבדו מהר הפך ממה שאמר אלהים בקרבה בל תמוט (תהילים מ״ו:ו׳). אמנם הגדולה היא על ג' פנים. האחד במה שהוא ידוע שהטובות החצוניות אינם טובות לפי השכל כי אם לפי הדמיון והדבר המדומה הוא חסר המציאות וא"א לנסמך עליו שיהי' שלם להיותה לפי הדמיון ולא ע"ד האמת. הוא מבואר בפי כל חכם לב כי ע"כ קראם קניינים מדומים וכבר דברו בגנותם עד שאמרו שהם עצמם מעידים שהעדרם טוב ממציאותם. וזה שכל המעלות משמשות לאדם בהמצאם בו והעושר אינו משמש רק בהוצאתו א"כ ההוצאה בו טוב מהקבוץ. הפך הטובות האמתמת שימצא השלימות בקבוצן והדבק בהן אמנם שלמה ע"ה על זה הענין עצמו אמר במשלי חכמתו מה שיזהר בו מאד כי תשב ללחום את מושל בין תבין את אשר לפניך. ושמת סכין בלועך אם בעל נפש אתה אל תתאו למטעמותיו וכו'. אל תיגע להעשיר וכי'. התעיף עיניך בו ואיננו וכולי (משלי כ"ג). ירצה אתה בן אדם אם נקרא נקראת לאכול את מושל הוא יצר הרע המושל בך. כי תשב ללחום עמו מלחם תאותיו ויערוך לפניך שלחן מפת בג חמודותיו ויין משתיו אל תתפתה לו ואל תמהר לאכול מאכליו רק בעיניך תביט ובלבך בין תבין את אשר הוא נותן לפניך. ובידוע כי תשים סכין בלועך לבלתי אכול ממנו אם בעל נפש מרגשת אתה כלומר כל מה שאמרתי לך במליצה זו שלא תתאו למטעמותיו שהוא לחם כזבים ירצה לחם לפי הדמיון או לפי מראית העין ולא לפי האמת ומה בצע כי תאכל ולא לשבעה ותשתה ולא לשכרה. ואחר שתקן המשל ביאר הנמשל ואמר אל תיגע להעשיר מבינתך חדל. ירצה כל מה שאמרתי לך הוא להזהירך שלא תיגע להעשיר יותר מכדי הצורך שכתב החוקר בפ"ו מהי' מהמדות כי הוא ודאי לחם הכזבים והמדומה שאמרתי ולזה מבינתך הראשונ' אשר לך בו ובקבוצו חדל אבל בין תבין היטב פעם אחר פעם בחסרונו כי אז תצליח את דרכך ואז תשכיל מה שאמר הנביא למה תשקלו כסף בלא לחם ויגיעכם בלא לשבעה. שמעו שמוע אלי ואכלו טוב ותתענג בדשן נפשכם (ישעיהו נ״ה:ב׳). הנה שביאר היות אלו הקנינים מדומים ונכזבים מה שיחייב היות שכל הנסמך עליהם היו יהי' כמו אכזב. אמנם הפנים השניים הוא מה שיחוייב מזה הענין הראשון וזה כי מצד היותם מדומים ולחם כזבים חוייב שלא תשבע הנפש הרודפת אחריהם מהם כלל כמו שאמר החכם אוהב כסף לא ישבע כסף (קהלת ה׳:ט׳). כי כאשר יחלום הרעב והנה אוכל מכל מאכל אשר יאכל והקיץ ורקה נפשו או כאשר ידמה הצמא שהוא שותה כל משקה אשר ישתה וסר דמיונו ממנו ולשונו בצמא נשתה כך הדבר ההוא ולא עוד אלא שכל מה שמוסיפין לאסוף מהם אסופות נתוספה להם תאוה על תאוה כאלו המבוקש ההוא מסוגל לספות הרוה את הצמאה. וכבר אמרו ז"ל על זה אבר קטן יש בו באדם משביעו רעב מרעיבו שבע (סנהדרין ק"ז.) ולדעתי על הלב או העין יצדק זה כי העין רואה והלב חומד וכל אחד מהם הוא אבר קטן מחזיק כל תאות שבעולם כמו שאמר ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם כו' (במדבר ס"ו). ואמרו עינא וליבא תרי סרסורי דעבירה (ירושלמי פ"א דברכות ה"ד). ואין ספק שהמרעיב עצמו מתת לאחד מהם אשר יתאוה הנה הות מקצר תאותיו. אמנם המשביעו הוא מלמדו לאוות וכמו שאמר שאול ואבדון לא תשבענה ועיני האדם לא תשבענה (משלי כ״ז:כ׳). וכבר כתב זה החכם על ההשתדלות המדיניות בפ' י' מהי' מהמדות. ובמסכת תמיד (ל"ב:) זכרו חז"ל ענין נכבד קרה לאלכסנדר מקדון בשובו מאיי הים אמר כי שקיל ואתי יתיב אההוא מעיינא וקא אכיל הוו בהדי' גלדני מליחי בהדי דמחוורי להו נפל בהו ריח אמר שמע מינה האי מעיינא מגן עדן קא אתי. אית דאמרי שקל מיני' מייא וטרא באפי'. ואית דאמרי אדלאי כוליה עד פתח ג"ע רמא להו קלא פתחו לי בבא אמרו ליה זה השער ליי' צדיקים יבואו בו אמר להן אנא מלכא אנא מחשבי חשיבנא הבו לי מידי הבו ליה גלגלתא חדא אתא תקליה לכולי כספא ודהבא דילי' בהדיה ולא הוה תקיל אמר להו לרבנן מאי היא אמרו ליה גלגלתא דעינא דבישרא ודמא הוא דלא קא שבע אמר להו ממאי דהוא הכי שקיל קליל עפרא וכסיה לאלתר תקיל דכתיב שאול ואבדון לא תשבענה ועיני האדם לא תשבענה. ראו מוסר נפלא ונאות מאד לאיש ההוא אשר נאמר עליו לפי בולמוס תאותיו אחר אלו ההצלחות הזמניות אשר קצר ימיו בהשגתם. ועל דרך זה אמר אבא שאול שנשקע עד חוטמו בגלגל עינו של אבשלום (נדה כ"ד:) כמו שיבא עניינו בשער פ"א ב"ה. ומסגלה זאת אמרו אין אדם נפטר מן העולם וחצי תאותו בידו (מדרש קהלת פ"א) לפי שכל עוד שיוסיף לקנות עושר ונכסים לפיהן ולשיעורם יוסיף תאותיו וכן לכל שאר תשוקות כאלו לא הגיעו במה שקנה מהם רק הידיעה וההכרה אל מה שיכסוף ממה שאין לו כי על זה עצמו אמר החכם שלמה ע"ה לעלוקה שתי בנות הב הב שלש הנה לא תשבענה ארבע לא אמרו הון (משלי ל׳:ט״ו) כי העלוק' הזאת היא בריה קטנה מאד דומה למה שאמרו אבר קטן יש באדם ואמר שיצר לב האדם הוא דומה לה וקצת המפרשים אמרו שהוא כמו עקולה שמתעקלת והולכת וכן הוא עקוב הלב ונפתל מתולדתו של נחש ואמר שמתחילה עשה אלהים את האדם ישר בשת היה לו תאוה טבעית משוערת לפי צרכו אמנם כשהתחיל להתעקל ולהתעקש הנה נתוסף לו רצון ותשוקה שנית אל הדברים המותריים ועוד מעט תהיינה שלש כי לא תשבענה. וגם בזאת לא יעמוד עד שיוסיף עוד סרה בקרית ארבע וכולי' האי ועדין לא אמרה הון כי אחר שהיו תאוותיו במספר היסודות אשר ממנו חובר עוד יותר רסן השלוח עד שימצאו לו תאוות חדשות מורכבות מזו ומזו ויעלו לאין מספר ואיך ימות בלי חמדה. וכל זה יחויב היותם ענינים בלתי אמתיים רק דמיונים כוזבים כמו שאמרנו ראשונה כי לזה תתם החכם הענין הראשון ההוא במ"ש התעיף עיניך בו ואיננו כי עשה יעשה לו כנפים כנשר יעוף השמים (שם כ"ג) ירצה אם תתיר לעיניך לעוף בגובה החמדה הנה כל עושר שבעולם לא יהי' נחשב לכלום כי עשה יעשה לו הממון ההוא לחומד כנפים להגביה עוף על רום התאוות כלם כנשר יעיף השמים וסוף דבר שהיא תאוה ותשוקה אין לה סוף ותכלית והדבר אשר הוא כן לעולם הוא חסר וגרוע וכל הסומך עליו יחויב לו פחיתות גריעותו:
_.24.1.6
והפנים השלשיים הנה חוייבו מהיות הטובות ההמה טובות ההזדמנות אשר מזה הצד הם מזומנים ומעותדים למסיבות הזמן ותהפוכותיו אשר בין לילה היו והיום או למחר עוד אינם כמו שקרה לרבים ונכבדים ממלכי האדמה אשר מלאו בתיהם טוב ולעת זקנתם יפלו במחשכים כאשר יסופר מפי החוקר פרק ח' מהמדות כי ע"כ היה אומר שולי"ן החכם שאין ראוי שיקרא שום אדם מאושר עד נראה מה אחריתו ונדע אם נורש בחייו אם לא. גם ארסטו אמר לפי דרכו כי אף אחרי מותו לא יהיה שום אדם מאושר לפי שהאושר הוא פועל הנפש לפי המעלה ואחר המות אין שום פועל. וכבר אמרו ז"ל היום לעשותם ואיך מחר לעשותם (ע"ז ג'.) ואף כי ירצה שולי"ן כי במותו יוכר ויודע שהיה מאושר בחייו אמר שא"א לגזור שהיה דבר לשעבר אם לא בשנניח שבזמן מה היה הווה ומה שלא היה בשום זמן הווה איך נאמר עליו אח"כ שהיה. ועוד שאי איפשר שלא יגיע למתים רושם דבר מטובות הבנים והאחים ושאר הקרובים או רעתם וגם כי ירד המת בשלום שאולה בשרו עליו יכאב באשר הוא שם בקברו ונפשו עליו תאבל בהיות בבית מנוחתו ולא יהיה במתים חפשי מתהפוכות כאלה ואם הטובות האלו הם מעותדות אל אלו ההפוכים מה שא"א להכחישו הנה האושר הסמוך עליהם גם הוא לא יעמוד. וכ"ש בהתחבר שלשת הפנים האלו המעידים עליה עדות נאמנה ומורים חסרונם וחולשת מציאותם וקלות הפסדם. אשר הכל כללו חכמים ז"ל בפרק המוכר את הספינה (ב"ב ע"ג:) בהגדה תמוהה מאד בתחלת ענינה. אמנם בטוב ההשקפה היא בכלל רעיתיה המובאות שם הם מהמופלאות והנוראות שבדברי חכמים וחידותם בזכרון כוונתנו הנה בדרך משל נאות וחקוי קרוב אל השכל וזה נסחה אמר רבה בר בר חנא לדיני חזי לי ההיא אקרוקתא דהוה כי אאקרא דהגרוני יאקרא דהגרוניא הוה כבת שתין בתי ואתא ההוא תנינא ובלעא ואתא ההוא פשקנצא ובלעי' לההוא תנינא וסליק ויתיב על גב אילנא תא חזי כמה נפישי חילי דההוא אילנא אמר רב פפא בר רבי שמואל אי לאו דהוה תמן לא הימני. והוא כי זה החכם בטוב דעתו ושכלו אמר שנראה אליו תוכן העולם הזה ומיני טובותיו ואופן שמוש בני האדם בהם וסופם והודיעו למשכילים במה שחדה להם חידה ואמר לדידי חזי כו'. המשיל לכל קניני העולם וחמודותיו אל הצפרדע. לפי שמלבד שהוא על הרוב מזון מוכן ומורגל אל התנין אשר בו יושלם המשל הנה היא מתדמה ומתיחסת להם מכמה צדדין. האחד בקרקורה הידוע והמיוחד אליה אשר עליו קראו שמה אקרוקתא. כי פיה תמיד מלא שירה ולשונה ערב ובקר רנה כמו שהטובות האלו הם משמיעים תמיד קול רנה וישועה באהלי הבעלים עם שזה וזה הוא שיר של פגעים. השני כי שטח עורה הוא מנומר עקודים נקודים גם עיניה טרוטות כספירים כמו שטוב העולם מתראה לבעליו טלוא ועקוד עם נקודות הכסף בהבר פנים וטוב רואי. השלישי שהיא קלת הדילוג והקיפוץ מזן אל זן כמו שמדרך הקנינים האלה לדלג על המפתן ולקפוץ מבית לבית ומרשות לרשות וכמו שאמרו חז"ל גלגל הוא שחוזר בעולם (שבת קנ"א:) אבל אמר שראה אותה גדולה כעיר בת ס' בתים לומר שזאת הבריה ואם קטנה היא תכלול כל עניני קניני העולם הזה כלליהם ופרטיהם כמו שמספר הס' הוא כולל כל חלקי המספרים כי על כן ישתמשו בו כל בעל החשבונות ואמר שזאת העיר שכן היא כלילת יופי שראה שבא תנין א' ובלע אותה בכמותה ואיכותה גם יכול לה והוא באמת משל נכון וקרוב אל עוצם הכוסף והחמדה האינושית הבלתי משוערת אל אלו הקנינים העולמיים אשר הרחיבה להם נפשה ופערה פיה לבלי חוק כמו שאמרנו ואחר שאפה כתנין רוב רובי רבבות מהם נכספה וגם כלתה כפלי כפלים מבראשונה כמו שאמר שאול ואבדון לא תשבענה ועיני האדם כו' (משלי כ״ז:כ׳). כאשר יתבאר. וזה התנין הוא בעצמו הנתש הקדמוני אשר השיא ופתה אם כל חי לפתוח פיה ולבלוע תפוח או פגה או איזה פרי שהיה אשר באמת לא היתה הצפרדע הזאת בדמותה בצלמה ומ"מ כבר נזכר זה התנין במשל העלוקה שזכרנו. ואמר כי עודנו באבו וכל קניני העולם בקרבו עוד מעט בא עורב אחד יפרוש כנפיו יקחהו ישאהו. הנה באמת העורב הזה מקול נהי קריאתו גם מקדרות כסותו נכר שהוא שטן הוא מלאך המות אשר שולח בו גם כי הקדרות והשחרות סימן אל החשך המורה על ההעדר הכרוך בעקבי כלנו מצד שהוא ערב להחזירו לאפיסתו ויורה כי המות יכלה ויפסיד כל טוב העולם הזה המדומה בכל מעשה תוקפו וגבורתו, הנה כי העורב מוכן לפרוע פרעות ולנקום נקמת הצפרדע מיד התנין כי ע"כ נשתמשו בשניהם הרבה בהגדות ההמה בכיוצא. הנה שכלל החכם עד הנה כל מה שאמרנו מדמוי אלו הטובות וכזביהם ומבולמוס רעבונם ומקלות הפסדם. וכמוה יש לרז"ל אגדה אחרת דימה לזו וסמיכה לה אמר רבה בר חנא זימנא חדא הוה אזילנא בספינתא וחזינא לההוא ציפרי דהוו קיימי עד קרסולייהו במיא ורישייהו מטו לרקיעא וסברינן דלא נפישי מיא ובעינן לקרורי נפשין נפקת בת קנא ואמר לן לא תחותו דהא שבעין שנין דנפל חצילא דבר נגרא ולא מטא לארעא ולא תימא דנפישי מיא אלא דרדפי מיא (שם) יאמר כי ברודפם אחרי קבוץ חריצות הממונית כדרך אניה בלב ים היה רואה הכנות שהיו קרסולי השתדלותם שקועים במי ים ההצלחות והיה כזה מדמים להגיע ראשם אל במותי עב ושהוא וסיעתו היה בלבם להדמות אליהם ולרדוף אחריהם כסבורין שהם ענינים שיש להם סוף ותכלית. עד שיצתה בת קול מעצת השכל האלהי ואמרו הזהרו מהם ומדרכיהם כי באמת כל שבעים שנה שהם שני חיי האדם יוצאים בעסק זה ועדין לא הגיעו לסוף התאוה והחמדה וכמו שאמרו אין האדם נפטר מן העולם וחצי תאותו בידו כמו שאמרנו. ולהורות שאין הזמן יוצא בהם מפני חשיבותם וממשותם אמר ולא תימא דנפישי מיא כלומר לא מפני כמותם ואיכותם רק מפני רוב הטירוף והבהלה אשר לאנשים אחריהם והנה באמת זה הענין הנכבד הנרמז באגדה זו על זה האופן אינו רק זירוזו של ראשון המחוקה בראשונה עד המקום שביארנו ממנו:
_.24.1.7
האמנה כי מכל מה שזכרנו מהם ומזולתן מהראיות הנכוחות יש להפלא מאד על אלו הברכות שבירך יצחק את יעקב באומרו ויתן לך האלהים מטל השמים וכו'. יעבדוך עמים וכו'. שלפי הנראה כלם ירוצו מרוצת העושר והכבוד שהם עניינים מדומים בלתי אמיתיים וחיצונים מבעליהם כמו שנתבאר וגם יתבאר מענין הכבוד כמו שאמרו ז"ל איזהו מכובד (אבות פ"ד) שער ס"ה ב"ה. ואם כן על מה חרדו אבות כל העולם את החרדה הגדולה הזאת בשיתולו על ראש הראוי כל אחד לפי כוונתו. והיותר קשה כי אחר שנתנם ליעקב בו ביום חזר ונתנם לעשו באומרו הנה משמני הארץ יהיה מושבך ומטל השמים מעל ועל חרבך תחיה וכו'. והרי הם שני שטרות היוצאים ביום אחד ודי קטטה ואיבה עולה ביניהם:
_.24.1.8
ובמדרש (ב"ר פ' ס"ו) מטל השמים זה המן שנאמר הנני ממטיר לכם לכם לחם מן השמים וכו' (שמות ט״ז:ד׳). ומשמני הארץ זה הבאר שהעלה להם מיני דגים שמנים. ורוב דגן אלו הבחורים. ותירוש אלו הבתולות וכו'. ד"א מטל השמים זה ציון שנאמר כטל חרמון וכו' (תהילים קל״ג:ג׳). ומשמני הארץ אלו הקרבנות. ורוב דגן אלו הבכורים, ותירוש אלו הנסכים. ד"א מטל השמים זה מקרא. ומשמני זו משנה. ורוב דגן זו תלמוד. ותירוש זו הגדה. ראה שהם חתרו בכל כחם להסב פני אלו הטובות מהיותם טובות זמניות מדומות וקלות אל היותם טובות אלהיות קיימות ושלימות ונפשיות וכל זה להתיר זה הספק העצום שהיינו בו. ואולם אני רואה כי אות אחד בלבד של פרשה זו מבארת כל הענין הזה כלו ומישבת אותו על תוכן אמתתו. וזה שהחכם בפרק ההוא שערך בו הספקות שכתבנו ע"ד שולין והוא לא יוכל להכחיש רוב החליפות והגלגולים אשר יקרו לאלו הטובות התיר זה הספק בשאמר הן אמת שהאושר הוא צריך לאלו הטובות והם עוזרות ומיפות אותו כמו שזכר ג"כ בפרק י"ג מאמר י'. גם הזכיר החכם שלמה טובה חכמה עם כו' (קהלת ז׳:י״א) וחכמת המסכן בזויה (שם ט'). אבל שמ"מ אין רבוי אלו הטובות מצרכו אדרבה הם מזיקות אותו כמו שזכר בפרק הנזכר ובפ' י"ד מהמאמר הז' אשר כתבנוה בשער ט"ז וגם אינם מעצמיותו ואינם מתקשרות עמו בקשר כל כך אמיץ שיתקומם האושר לעומתם עד שיהיה האדם לסבתם מאושר פעם ורש פעם הנה הטובות הגדולות לא יאבדו מהם ואף כי יאבדו קצתם הנה הנשאר יהיה בידו ובו יעשה חיל לפי ערכו ואף כי יאבדו ממנו כלם לסוף לא יורש כי הנה שלמיותו אתו והיה מחנה שכלו וטוב מעלותיו לפלטה. ועוד שאמרו חז"ל דעת קנית מה חסרת (תנחומא פרשת ויקרא). וגם כי יקרה על דרך הזרות הנפלא הנה הזרות לא יקומם האושר האינושי מטבעו כי לא טבע אלהי הוא שלא לקבל שום שנוי וחלוף כלל. וכבר הסכימו חז"ל לדעתו באומרם אין הקדוש ברוך הוא מיחד שמו על הצדיקים בחייהם (שוחר טוב תהלים ט"ז) שנאמר הן בקדשיו לא יאמין וכו' (איוב ט״ו:ט״ו) והכוונה להורות כי הקיום אשר לו יתברך לא ימצא כלל אצל זולתו מהנמצאים. אמנם על קיום האושר בעצמו והאיפשרות הרחוק אשר בהתקוממותו ע"ד שכתב החכם מצאנו ראינו אותו במה שהודיע הב"ה חיבתו ופרסם אהבתו על הקדושים אשר בארץ המה במשפט שכלי שלא ישובו אחור: וגם מהשלמי' אשר לא באו כתובים נמצאו על הזרות כיוחנן כ"ג (ברכות כ"ט.) ואלישע אחר (חגיגה ט"ו.) כי על הזרות יהפך המאושר תחת מסבות הטובות החיצונות העוזרות והמשרתות: וכל זה הוא מבואר נגלה בוא"ו של ויתן לך האלהים שחשבוה מיותרת עד שדרשו בה יתן ויחזור ויתן (ב"ר פ' פ"ו). אבל האמת שיורה שעקר הברכה האלהית והרוחנית כבר נאמרה אשר עליה היתה הכוונה כלה אלא שהוסיף בה אלו הברכות הזמניות העוזרות והסומכות אותה. וכן הוא האמת הברור ממה שתמצא שתי פעמים ולא הכירו כי היו ידיו כידי עשו אחיו שעירות ויברכהו כו' וירח את ריח בגדיו ויברכהו וגו'. הנה שסתם הברכה בלשון ברכה סתם כי אין הפה יכולה לפרש כי עין לא ראתה אלהים זולתך כמו שיבא בשער ס"ז בפ"ז ממנו. ואחרי כן טפל אליה הברכות אשר אל הטובות החיצוניות ואמר ויתן לך האלהים מטל המים. יעבדוך עמים וכו'. הוה גביר לאחיך. כי אם שאינם מעיקר הברכה הם עוזרות ומיפות אותה כי בהתחבר השררה והכבוד אל המדות המעולות הנה הוא נאה ומשובח גם העושר היא עוזרת החכמה כדי שלא תתבזה בעיני ההמון. והוא מה שביארו המשורר באומרו הנה מה טוב ומה נעים כו' כשמן הטוב כו'. כטל חרמון כו'. (תהילים קל״ג:א׳) יאמר כי כאשר יזדווגו הטובות החיצוניות אל האמתיות יהיה הדבר טוב ונעים יחד ?ועל השררה והכבוד אמר כשמן הטוב על הראש שהוא כנוי הכבוד שיורד על הזקן זקן אהרן שיורד ע"פ מדותיו כי ודאי כבוד תפארתו מחובר ונלוה אל מעלות מדותיו הוא טוב ונעים וכן אמר על העושר המכונה לטל חרמון כמ"ש ויתן לך האלהים מטל השמים כשיורד ומתחבר אל הררי ציון שמשם תצא תורה ודבר ה' הנה גם כן הוא טוב ונעים יחד אשר בחבור אלו הענינים יחד שם צוה ה' את הברכה חיים עד העולם. כי הנוסף על הטוב יהיה ודאי טוב ונעים וזה עצם כונת מאמר ויתן לך האלהים כו' כמ"ש. ואם כוונו לזה חז"ל במ"ש יתן ויחזור ויתן הנה מה טוב. והנה אחר שנתישב כל זה ראה איך כללו רבה בר בר חנה בסוף ההגדה ההיא שהיינו בביאורה כי אמר שראה שהעורב ההוא ברוב גדלו וכובד משאו בשהיה טעון התנין אשר בלע הצפרדע הגדולה ההיא בא ושכן על גב אילנא ואמר תא חזי כמה נפישי כו'. והכונה לרמוז אלינו כי כל אלו הטובות הרבות והמשונות לא נבראו אלא להצליח ולהשכיל בעץ החיים אשר זכרו החכם בפי' באומרו עץ חיים היא למחזיקים בה כו' (משלי ג׳:י״ח), אשר בעסקו ועיונו יוצג עץ החיים הידוע בעדן מקדם והעץ הזה אשר הוא ישא את כל טובות העולם והוא סובל אותם אחר שלא נמצאו אלא לצרכו ולעבודתו ובכחו יתקיימו ולא בזולתו כי הוא תכליתן והכל נברא לכבודו. והוא אומרו תא חזי כמה נפיש חיליה דהאי אילנא והיא דבר נכונה כי ענף אחד ממנו נושא את הכל והוא ממש מה שאמרנו מענין אלו הטובות ותכליתן מפי הברכה הזאת. ולהורות שאין ראוי לתת לב לפשוטן של דברים כמו שהוא בקצת ההגדות. נענה רב פפא ואמר אי לאו דהואי תמן לא המניה. כלומר אם לא ראיתי כונת זה הענין הנפלא והייתי עליו מעצמי כמוהו כמו שההסתכלות הזה הוא מחויב לכל מי שעיניו בראשו לא הייתי נותן לב לדבריו והוא מאמר שלם מאד. והנה באמת כאשר נשוב נתפלא בו מצאנו ראינו כל החזון הזה אשר נתחכם אליו זה החכם בדברי שלמה המלך ע"ה לא סר ממנו ימין ושמאל. זולתי במה שזכר תחלת ענין ותועלתה וסדר אחריו בליעת הצפרדע ע"י התנין ושאת העורב אותו. וזה כאשר אמר בחכמתו הנה אשר ראיתי אני טוב אשר יפה לאכול ולשתות ולראות חובה בכל עמלו שיעמול תחת השמש מספר ימי חייו אשר נתן לו האלהים כי הוא חלקו גם כל האדם אשר נתן האלהים עושר ונכסים והשליטו לאכול ממנו ולשאת את חלקו ולשמוח בעמלו זה מתת אלהים היא כי לא הרבה יזכור כו' (קהלת ה׳:י״ח-י״ט). הנך רואה כי זה האיש אשר ידבר בו אינו רק היודע לבחור טובה לעצמו ושום שכל להשתמש ברשות באלו הקנינים הנחמדים ותעל הצפרדע בפיו בכלי טהור ומאכל כשר ומותר לרצונו לפני ה'. ואיש כזה באמת שרי ליה עורבא כי כבלעו כך ישא אותו וסליק ויתיב באילנא דחיי והוא ישא והוא יסבול אותו ואין מתת אלהים גדולה מזו. והנה כאשר זכר ענין המימינים בזה הענין ואם הם מעטים סדר אחריו ענין המשמאילים שהם על הרוב והוא רוב גופו של משל הצפרדע ואמר יש רעה אשר ראיתי תחת השמש ורבה היא על האדם איש אשר יתן לו האלהים עושר ונכסים וכבוד ואיננו חסר לנפשו מכל אשר יתאוה ולא ישליטנו האלהים לאכול ממנו כי איש נכרי יאכלנו זה הבל וחלי רע. אם יוליד איש כו' אמרתי טוב ממנו הנפל כי בהבל בא ובחשך ילך ובחשך שמו יכוסה גם שמש לא ראה (שם ו) אמר כי רוב מה שיפלו עליו בני אדם הוא להיוח הצפרדע לצבות בטן ולא לשבעה ואז ודאי אינו יפה לאכול ולשתות אבל הוא נהנה מהם דרך הלעטה ובליעה שלא ברשות הבעלים והוא באמת תואר בליעת התנין כאשר אמרנו כי אין לך תנין גדול כמי שאינו חסר לנפשו ליהנות מכל אשר יתאוה מכל הקנינים ההם עם שלא ישליטנו האלהים לאכול ממנו ואינו מרשה אותו עליהם לבלתי תתו אל נפשו חוקה כאיש הראשון אשר זכר וכמו שפירשנו זה אצל התר הבשר לבני נח שער ט"ו. ולזה הפליג המליצה באומרו כי איש נכרי יאכלנו כי ודאי אינו איש ובעל אלו הקנינים על דרך האמת אבל הוא איש נכרי אצלם. או נאמר שהוא איש נכרי כלומר תנין בצורת איש או איש בדמות חמת נחש כאשר אמרנו על עשו בשער הקודם כמו שתאר זה החכם אנשים כאלו במאמר סמוך להנהו אווזי דמשטמטי גדפיהו משמנייהו (ב"ב שם) כמו שיבא ביאורו בשער פ"ה ב"ה. ואמר כי זה האיש גם תנין אם יוליד ק' ורוב שיהיו ימי שניו בתמידות המלוי והבליעה ונפשו לא תשבע מן הטובה ההיא כי לא השלים את חוקה וגם קבורה לא היתה לו כלומר שלא תכיל אותו הארץ ממיאוסו הנה טוב ממנו הנפל אחר שיומו יבא ואם יתמהמה לא יאחר כי בהבל בא ובחשך ילך ובחשך שמו יכוסה והוא עצמו ענינו של עורב הנושא אותו כי שק הושת כסותו וחשוכא עמיה שרי והכונה כי איש אשר כזה שם ימות ושם יקבר ואז יתום ומשם ואילך הוא בבל יראה ובבל ימצא בארץ החיים: ועתה פקח עיניך וראה כי לא נפל דבר אחד מכל דברו הטוב והנפלא שזכרו הנה החכם אשר לא כללו בעל ההגדה הזו בחידתו רק כאשר נחרוש בעגלתו. ועוד תוסיף להביט כמה יקרו דברי חז"ל ומה עצמו חידותם ויהיו נא דברי אלה ראיה על כל זולתם אף אם נמצאו בה קשות וזרות מבא לאחריתן. תפח נפשן ורוחן הדוברים עליהם עתק וכבר נתקדש על ידינו שמם וזכרם ע"י מאמרים אלו בבא תוכחה נגדנו עליהם מחכם אחד נוצרי נגד גוים רבים מחכמיהם וגדוליהם כי השיבונו עליהם כדברים האלה והודה שהם דברי חכמים ודברים עתיקים: ועכ"פ כבר באנו אל מה שחוייבה החקירה עליו בזה הספור מה הנה שפע הטובות אשר תחת הברכה הזאת אשר עליהן כוונו אלו עמודי עולם ומדרגת הטובות החיצוניות אצלם וצרכם ובאיזה אופן נזכרו עמהם ונמנו בכלל ברכה זו אשר בעבורו אפשר שישותפו בה הבנים בהם מה שאי איפשר רק בטובות העצמיות:
_.24.1.9
ועכשו נבאר על פי המאמר שזכרנו ראשונה מה שהיתה יד ה' במלאכה הזאת וסיע בה באופן שיתכוונו חסדיו ויתגלגלו רחמיו עד יבואו ברכותיו ויחולו על ראש צדיק והוא מה שדרש רב חיננא בר פפא רבות עשית אתה ה'. וזה שבהיות חוש הראות שלם באדם הנה רחוק או קרוב לנמנע שיטעה האדם מכוון אל אשר תחזה בו כונתו. אמנם בחסרון זה הכח אע"פ ששארו שאר הכחות בשלמותם כבר אפשר להטעותו או להביא ספק ומבוכה במחשבתו עד שינוצח כמו שיבא. והנה לפי שכבר היתה כונת יצחק אבינו לפי מדתו מה שלא תאות לכונת האל ית' בדבר הזה כמו שהקדמנו עמנו בשער שעבר היו מחשבותיו ונפלאותיו אלינו ולתועלתינו לכהות עיניו של יצחק וענין הפלאות בזה הוא כי אע"ג דק"ל אין רע יורד מלמעלה (תנחומא פרשת תזריע) ואין ממדותיו ית' למנוע טוב מבעליו אדרבא משמיא יהבי ולא שקלי אמנם ההעדרים ימשכו מהכרח החומר ומרוע בחירת הסובל אשר יסתר מלפני הטוב והמטיב כמ"ש הלא על כי אין אלהי בקרבי (דברים ל״א:י״ז). וביצחק אבינו לא נמצאת סבה אחת מהנה אמר שהיה פלא גמור שיכהו עיניו בהשגחת השם ית'. וברצונו המיוחד כדי שימשך משם טוב גדול כללי והוא שיקבל יעקב הברכות ההן ותבאנה ותלונה אל האומה הזאת בכללה. כי על זה האופן כבר היה הרע ההוא טוב גמור ראוי ליחסו אליו ית'. כי על זה הדרך אמר הקב"ה למשה מי שם פה לאדם אי מי ישום אלם (שמות ד') ולעבדיו חרשים. והנה להיות רחוק בעיני חז"ל שיהיה כהות עיניו אלא מטבע זקנתו כשאר האנשים למה שחוברו בו סבות טוב ההולדה ע"צ היותר נכון שאפשר כמה שאמרנו שער כ"ב חזרו אחר סבות שנתחדשו בו אחר הויתו ואמרו שם עוד (ב"ר פ' ס"ה) ותכהן עיניו כו'. בשעה שעקד אברהם את יצחק על גבי המזבח בכו עליו מלאכי השרת שנאמר מלאכי שלום מר יבכיון (ישעיהו ל״ג:ז׳) ונזלו דמעות מעיניהם אל תוך עיניו ונתרשמו עיניו וכהו עיניו. עוד שם ותכהן עיניו מראות באותה שעה שנעקד על גבי המזבח תלה עיניו והביט בשכינה. משל למלך שהיה מטייל בפלטין שלו וראה את בן אוהבו שהיה מציץ עליו אמר אם אני הורגו עכשו אני מכריע את אוהבי אבל אני גוזר עליו שיסתתמו חלונותיו. אמנם מה שאחשוב שכוונו בחלוף הסבות האלה. הוא למה שראו שכבר נתמצעו בזה הענין אצל יצחק אבינו ג' מיני העלמים. האחד כהיות העינים. והשני קצור המחשבה ואמדן הדעת כי האדם השלם יראה ללבב. והשלישי קיצור הכח הנבואיי כי ה' העלים ממנו ולא הגיד לו. והנה רב חיננא דבר בכהיית העינים לבד. אמנם הדרש השני נתן סבת הקצור המחשביי ואמר שבשעת העקידה בכו המלאכים והוא כינוי לקצור השפע היורד מהשכלת האמצעים וזלגו לתוך עיני בחינתו והועיל זה הקצור לעת כזאת כדי שלא יעבור אותו זכות לעשו. אמנם הג' נתן סבת הקצור הנבואיי המושפע מאתו ית' ואמר כי מאותה שעה הציץ ונפגע והגיע לו מזה השפע הנבואיי ומאותה שעה נסתמו חלונותיו לעת כזאת להעלים ממנו כדי שלא יצר לנפשו וירע בעיניו ויתפגם הברכה כמ"ש בשער הקודם. והנה לפי שני אלו המדרשים האחרונים יהיה מאמר ותכהן עיניו מראות סבה לויקרא את עשו כו'. כי מצד קצור בחינתו בו והעלם נבואתו במה שיהיה אחריו היה טועה בו ורוצה לברכו בכל לבבו ובכל נפשו וה' סבב את פני הדברים סבות עליות סבות תחתיות כדי שתבא הברכה על ראש המתברך בלב שלם ובנפש חפצה כמ"ש ואחר שהקדמנו מה שראוי להקדים בענינים אלו ראוי לבא אל ביאור המעשה בזכרון הספקות:
_.24.1.10
א ותכהן עיניו מראות ויקרא אל עשו כו'. אי זו כהיית עינים תספיק לשלא יכיר בו וברשעתו ואם לא יראה בעיניו בלבבו ובאזניו ישמע ותקח נפשו שמץ מנהו. ואם שכבר התרנו זה לפי המדרש מקרא אני מפרש: ועוד למה יאמר הנה נא זקנתי לא ידעתי יום מותי שאין מצורך הברכות שיהיו סמוך למיתה עד שאם היה יודע יום מותו יתאחר מברך אותו: וגם מה טעם אלו המטעמים ואריכות הדברים לומר שא נא תליך די שיאמר עשה לי מטעמים כאשר אהבתי: ב כי הוא אמר בעבור תברכך נפשי בטרם אמות ורבקה אמרה ואברככה לפני ה'. ועוד כי היה לו לומר ותשמע רבקה ותאמר רבקה: ג באומרו אולי ימושני אבי למה לא חשש יעקב אל טביעת הקול שהוא דבר שאי אפשר להנצל ממנו וחשש שמא ימושהו אביו: ד אחר שספר בלבול יצחק ומבוכתו בהכרתו את יעקב באומרו הקול קול יעקב כו' למה חזר ואמר ולא הכירו כי היו ידיו כו'. ולמה שאל לו שנית לאמר האתה זה בני עשו. ועוד שנה לו ואכלה מציד בני למען תברכך. ועוד כי פתח בנשיקה גשה נא ושקה לי וסיים בריח וישק לו וירח. ראה ריח בני. ה וכבר חשבנוהו לגדול הוא התחלת הברכות האלה בוו העטף ויתן לך האלהים ויותר קשה מהיות כלן הצלחות זמניות. ועוד שנתנן לזה וחזר ונתנן לזה. וכבר הותר כל זה בהקדמה ועוד ימשך בביאור: ו בחרדה גדולה אשר חרד יצחק אבינו בתחלה עם אומרו גם ברוך יהיה הנה באמת יראה שגם ידו היתה במעל ואיך אמר בא אחיך במרמה. ז בחלוף תשובותיו של עשו ראשונה אמר ברכני גם אני אבי. בשניה הלא אצלת לי ברכה. בג' אמר הברכה אחת היא לך אבי. ולמה אמר יקרבו ימי אבל. ולא אמר יבואו. ח מאמר רבקה וישבת עמו ימים אחדים עד אשר תשוב כו'. והדר אמרה עד שוב אף אחיך ממך. והרי הוא כפל ענין בדברים אחדים: ט אומרה למה אשכל גם שניכם יום אחד. ואם יהרוג עשו את יעקב כאשר יראה מי יהרוג את עשו. והיה לה להפחיד בסכנת נפשו לבד: י דברי רבקה את יצחק אם לוקח כו'. והלא עת צרה היא ליעקב ולא עת מצא אשה ולמה לא הגידה לו דברי המשטמה כמו שכבר ידע סבתה. וטעם מאמר הכתוב אל לבן בתואל הארמי אחי רבקה אם יעקב ועשו שכתב עליו רש"י ז"ל לא ידעתי מה בא ללמדנו. אלו הן הספקות שראיתי לעוררן הנה לצורך הביאור:
_.24.1.11
אמנם הרלב"ג העיר בעצם הברכות האלה ספק גדול אצלו וזו היא צורתו אם היה אלו הברכות באופן הודעת העתידות לבא על המבורך ובלתי מתיחסות לרצונו איך אמר יצחק בא אחיך במרמה כו'. ואם היו בענין תפלה ובקשת רחמים להביא עליו מההצלחה והטוב מה שתרצה אליו נפש הנביא מי מנעו לברך את עשו בברכות עצמן שברך את יעקב וכ"ש שלדעת עשו ברכן. והתיר הוא זה הספק במ"ש שחויב להתקבץ בזה ובכל כיוצא בו ב' הענינים יחד וזה שהנביא לא יברך רק לאיש אשר כברכתו. ירצה שכשידע מצד הנבואה שזה המבורך מוכן מצד המערכת או ההשגחה לאי זו הצלחה מיוחדת יברכהו ברצון נפשו מענין הברכה ההיא ותתחזק לו בסבתה ההצלחה ההיא בשפע גדול ממה שהיה מוכן עליה מצד עצמו ומטעם זה תועיל ההנאה שנהנ' המברך מהמקבל אם במאכל אם במתנה גדולה או קטנה כי בזה תפנה מחשבתו אליו לדעת אי זו ברכה ראוי' לו ובברכו אותו בברכה ההיא עכ"פ בא תבא. ובזה האופן תהי' הברכה בהודעת עתידות. ונתאמת לו זה מברכות השבטים אשר נאמר בהם איש אשר כברכתו (בראשית מ״ט:כ״ח) וממאמר יעקב ידעתי גם הוא יהי' כו' (שם מ"ח) ומפני זה כאשר נהנה יצחק ממטעמי יעקב וראה בהשגתו הנבואיית שהוא מוכן להתברך מעין אותם הברכות ברכו מיד ואמר ויתן לך כו'. יעבדוך כו'. הוה גביר כו'. אוררך ארור כו'. והנה כאשר היו הברכות האלו באופן מה קללה לעשו וחויבה הגעתם עכ"פ כבר היה בלתי אפשר שיקבל עשו ממנו הברכות שהיה אפשר לקבלן מתחלה מצד הכנתו גם הוא ולזה אמר בא אחיך כו'. וחזר אחר ברכות שלא יחלוק בהם על ברכות יעקב כמו שנרא' מהענין. זהו תורף הספק והתירו ואם הוא האריך הרבה. ומהתימא הנפלא מה שהניח כי ידע הנביא במה שנהנה ממטעמי עשו לפי דעתו הברכות הראויות לבא על ראש יעקב כאלו מסגולת המאכלים ההם להביא ההודעה על בעליהם מבלי שידע הנביא מי הוא זה ואי זה הוא כענין המלחשים שמביאין להם אזור או רצועה שלוחשין עליהן כל שכן כשיאמר לו שהוא זולתו והוא בעיני רעיון רוח: אמנם במה שאמרנו ראשונה נסתלקו המבוכות האלו מעיקרן. ותדע ותשכיל שאין עקר ברכות אלו מקבל החלוקה ולא ההתפשטות אל הבלתי ראוי. אבל היו צריכות דעת הבעלים אשר כבר זכו עליהם מן הדין ובידו לתתן למי שירצה. והוא ענין אלהי דק מאד ירוץ מרוצת הצרוף והזקוק ע"ד ההשגחה המיוחדת בכמו אלו הענינים כמו שביארנו. אמנם הברכות אשר קבלו החלוק כבר נתנן לשניהם וידו חלקתן להן בק"ו ולא עליהם הית' חרדתם כמו שיתבאר עוד בפי' ב"ה. והנה אחר ערוך השלחן בכל מה שנאמר בזה הדרוש היקר מעתה צפה הצפית אל ביאור דבריו:
_.24.1.12
*ויהי וכו', כוונתו היא, יען כי ההשגות החושיות הן מקור כל ההשגות השכליות, כי רק על מה שיראה האדם בעיניו ובאזניו ישמע או ישיג בשאר חושיו, יבנה השכל יסודות משפטיו והקשיו, ע"כ יכונו בלה"ק גם השגות השכל בפעלים המורים בהנחתם הראשונה על השגות חושיות, ובעבור היות בפעולתו חוש הראות יותר חזק והולך מהר למרחוק, מחוש השמוע', וחוש השמיע' מחוש הריח, וחוש הריח מחוש הטעם, וחוש הנועם יוחר נכבד מחוש המישוש, אשר בו ישתמש האדם רק בהיותו עור או באישון לילה ואפיל', והוא ג"כ החוש הגס והעב מכולם עד שממנו אמר החוקר כי חרפה לנו, (יען כי על ידו אנו נופלים ברשת התאוה, אשר אש היא עד אבדון תאכל ועצומים כל הרוגיה) ע"כ תכונה מדרגת ההשגות הראשונה הכוללת ההשגות היותר ברורות ונכונות בפעל ראה, כמו "ואראה את ד'" המדרג' השניה בל' שמיעה, כמו "הסכת ושמע ישראל" והשלישית בל' ריח, כמו "והריחו ביראת ד'," והר' בלשון טעם, כמו "טעמו וראו כי טוב ד'" ובלשון מישוש הפועל ורק בעוד הגוף המוחש קרוב אליו עוד ונוגע בו לא תכונה שום השגה שכליית שהיא דבר רוחני ולא גופני, ואמר עוד הרב, כי בעבור היות חוש הראות חזק מכולם, לא על נקלה יטעה איש במרא' עיניו להחליף אישים שונים זה בזה, וע"כ ברצות הי"ת כי ברכת יצחק יחולו על ראש יעקב היותר ראוי להם סבב שתכהינ' עיני יצחק, ולא יוכל להכיר בין זה לזה. ויהי כי זקן יצחק ותכהן עיניו מראות לפי שההשגות הפנימיות לא יושגו כי אם באמצעות החושים החצוניים כמו שזכר בטבעיות והיה כח קצתם יותר חזק בזה מקצתם לפי מעלתם ודקותם וזה כי לחוש הראות יש כח חזק בבחינת הענינים והכרתם עד שלזה הורגלו בכתבי הקדש ליחס אליו ההשכלה באומרו וראיתי אני בלבי (קהלת ב׳:י״ג), כי לא יראני האדם (שמות ל״ג:כ׳), ואראה את ה' (ישעיה ו'), ולמטה ממנו חוש השמיעה על האמת. שלזה ג"כ הורגל בו יחס ההבנה והכרה השכלית. שמע ישראל (דברים ו'), הסכת ושמע (שם כ"ז), שמע בני (משלי א׳:ח׳) וכדומה. ולמטה ממנו חוש הריח כי ידמה להם בהשיג המושג מבלי הפגישה בו. ולזה כבר נאמר מרחוק יריח מלחמה (איוב ל"ט), בהריחו אש (שופטים ט״ז:ט׳), והריחו ביראת ה' (ישעיהו י״א:ג׳). ואמרו ז"ל מכאן שמריח ודאין (סנהדרין צ"ג:) ולמטה מהם חוש הטעם כי זה לא יפעל רק בפגישת המוטעם אמנם לפי שהטעימה לאו מילתא חמרית לגמרי היא אבל היא משפט הטעמים כמו שביארנו אצל עץ הדעת בשער ז' וט' מצינו טעמו וראו כי טוב ה' (תהילים ל״ד:ט׳), ותהי בפי כדבש למתוק (יחזקאל נ'), כי אמת יהגה חכי (משלי ח׳:ז׳). כי הכרת הטעם יש בה דקות והשערה מדעת. ולפי שהכח אשר במישוש הוא למטה מכלם בזה עד שאין לו מבוא כי אם בבחינת הרכות והקושי בשעירות או בחלקות קרירות או חמימות והוא ענין חמרי ממשיי לזה לא יוחס לו בכתוב שום התבוננות אבל יוחסו לו הסכלות באומרו והיית ממשש בצהרים (דברים כ"ח), וכאין עינים נגששה (ישעיהו נ״ט:י׳). וכבר ביאר החכם בפרק י"ד מהמאמר הג' מספר המדות ענין אלו החושים כלם אצל ההשתמש בהם בהנאות הגופניות וביאר שלא יוחס חטא בהנאה מהם בעצם זולתי בחוש המשוש חרפה הוא לנו. וזה לפי שלא נתלו אליו בחינה והכרה שכלית במשפטים והנה לפי שבהיות חוש הראות שלם לאדם היה קרוב לנמנע שיטעה האדם במה שיראה בפניו אף על פי שיהיה הפסד שאר החושים לזה היתה עצה יעוצה מאת הש"י שיכהו עיניו של יצחק לעת כזאת כדי שימשך ממנו מה שכוון אליו מענין הברכות כמו שאמרנו. אמנם מהספור הזה תראה נפלאות איך נשתדל הזקן להעזר משאר חושיו וטוב בחינותיו למלא חסרון החוש ההוא וכמה התחכם יעקב עד שנתפש בו והוא ענין נכבד מאד. (התר ספק א') ויקרא את עשו בנו הגדול. אם כהו עיני בשרו הנה לא כהתה לגמרי עין בחינתו מראות בדרכי עשו בנו שלא היה ראוי לאותה ברכה אז מצד עצמו ולזה התחכם לזכותו וראה להרבות לו מצות ולסדר לפניו מעשים טובים אשר בהרגילו בהם ובהזדרזותו עליהם יהיה לו לזכות לפני האל יתברך ויסכים שיתברך הבכור כבכורתו. ולפי צורכו אל אלו ההזמנות המשך זמן. אמר לו (א) הנה נא זקנתי לא ידעתי יום מותי ואם תקפוץ עלי המות לא יהיה פנאי לזה. ועתה טרם יחשיך שא נא כליך תליך וקשתך וצא השדה וצודה לי ציד כו'. הכין לפניו בזה דרך ה' בבלתי שלמים לקבל הטוב לפי שעתם כמו שעשה בדם פסח ומילה וזולת זה שבאו בכתובים. כי כאשר ישא איש זה את כליו במצות אביו החמורה כלי ה' הוא נושא וכאשר יחזיק בחצים ובקשת את קשתו הוא נותן וכשיוצא השדה במאמרו לפני ה' הוא יוצא וכשהיא צודה את צידו הוא היה גבור ציד לפני ה' וכשיעשה המטעמים להביא לחם ה' הוא מקריב. והנה בזה באר הענינים בשיורגל בהם עד שיושלם רצון הזקן בהם לפי חפצו ומאויי נפשו אשר מדרכו שזה לא יהיה רק בפעמים רבות יש ממשות ליפות כח המקבל גם להטיב נפש הנותן שתתדבק במבורך ויושלם בזה וזה מה שחסר מצד עצמו. (ב) ולזה עצמו אמר בעבור תברכך נפשי בטרם אמות כי יודע היה שאם לא יברכהו בחייו מהכח המסור אליו על האופן שהקדמנו בשער שעבר כי אחר מותו לא יזכה אליה כמי שזכה הוא אחרי מות אביו שנאמר ויהי אחרי מות אברהם ויברך אלהים את יצחק (בראשית כ״ה:י״א). ולא אמר ואברכך לפני ה' כי לא ראה לברכו רק מפאת הכח המסור אליו במדה"ד כמו שאמרנו. וכמה נתאמת זה במ"ש ויתן לך האלהים כו' כי מלפני ה' הוא בורח: ועתה ראה נפלאות ממאמריו האחרונים. ראה ריח בני כריח שדה אשר ברכו ה'. והוא דרך תימא שהרגיש ביעקב שהיה בו ריח שדה הנעבד ומוכן לקבל ברכת ה' ולזה ויתן לך האלהים כו' מה שלא חשב כן על עשו שאמרנו. ויהיה מאמר כאשר אהבתי מוסב אל העושה כלומר כאיש אשר אהבתי דכתיב ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו וה"ה בכאשר אהב. וזה מפני שהאהבה לא תפול על דברים כאלו כמו שכתב' בשער ח' עיין עליו: ורבקה שומעת בדבר יצחק כו'. (ב) יראה מדקדוק הלשון שלא היתה דעת יצחק נוחה שידעו בדבר הזה לא יעקב ולא רבקה אמו אלא שהוא כבר חשב שאין שומע אותו. והנה רבקה שומעת בדבר וכו' ואמר כן לפי שאם ידע שהיא שמעה לא תספיק שום תחבולה להוציאו מידי ספקו כי ידע שיד אמו היתה עם יעקב באהבתה אותו: וילך עשו השדה לציד ציד להביא. יגיד הכתיב כי לא הרגיש עשו בטוב כוונותיו של יצחק ולא כיון את מעשיו על הענין ההוא שאם היה מכוין היה אומר הכתוב ויעש כן עשו וישא את כליו את תליו וקשתו ויצא השדה כו' כי כן דרכו בענינים כאלו ויעש כן אהרן אל מול פני המנורה העלה נרותיה (במדבר ח׳:ג׳) ואז"ל מגיד שבחו של אהרן שלא שנה (ספרי פרשת בהעלתך) וזולת זה. אמנם זה האיש לא הרגיש ולא דקדק בכמו אלה הענינים כי לא נסה: ורבקה אמרה אל יעקב בנה וגו'. גם לשון הכתוב הזה נותן טוב טעם ודעת למה ששנתה רבקה אמנו בטוב שכלה ממה ששמעה למה שאמרה. (ג) וזה שהוא כבר תלה בדבריו קבלת הברכות האלו בהשלמת כל המצות ההנה ע"פ דבוריו וממילא משמע שמי שלא יצווה על זה לא יקבלם. וכמו שאמר גדול מצווה ועושה וכו' (ב"ק ל"ח.) ורבקה אמרה בענין אחר והוא שלא הזכירה רק הביאה לי ציד ועשה לי מטעמים ואוכלה ואברככה לפני ה' כאלו לא יבקש רק מה שיועיל להטיב הנפש בלבד: (ג) וגם הוסיפה באומרה ואברככה לפני ה' לפני מותי להטעימו דבזכותא תליא מילתא ולזה אמרה ועתה בני שמע בקולי לאשר אני מצוה כו' כיוונה גם היא להרבות לו זכות במה שיכוין לעשות כל מה שיעש' במצות אמו הצדקת כדי שיוסיף זכות על זכיותיו כדי שלא תפגע בו חמת אביו וכמו שאמרה בסוף עלי קללתך בני אך שמע בקולי ולך קח לי. והנה הוא שמע וכיון המשפט לשומרי מצוה כמו שאמר וילך ויקח ויבא לאמו מלמד דסבר וקביל. הן עשו אחי כו' אולי ימושני כו' אחר שנאמר הקול קול יעקב למדנו שהיו נפרדים בקולות. (התר ספק ג') ולא חשש לטביעת קלא לפי שהיה יודע לכוין לשנות קולו לקולו של עשו. כי יש אנשים רבים בקיאין לדבר בקול איש ואיש ולזה לא חשש רק שמא בשמשו לפניו בצרכי הסעודה בפגעו בו הוא ימושהו וירגיש בחלקת בשרו שאינו עשו ויהיה בעיניו כאיש אחר שהוא מתעתע בו ומשנה קולו לרמותו ויביא עליו הקללה המחוייבת לצאת מפיו על האיש הלזה ולא הברכה המכוונת ממנו. ותאמר לו אמו עלי קללתך בני אך אם תשמע בקולי ותתנהג על הסדר שאשים לפניך: וילך ויקח כו' ותקח רבקה את המטעמים כו' ואת עורות כו' בג' פסוקים אלו תראה איך כוונה בחכמתה לעשות מעשיה כתריס לפני הקיטרוג העתיד לבא מפאת שלשת ההרגשים הנותרים. המטעמים כאשר אהב, אל הטעם. ובגדי עשו בנה החמודות, לענין הריח שנאמר וירח את ריח בגדיו. ואת עורות גדיי העזים, לענין המשוש. והיה כל זה להם בתכלית הצורך למה שלא היה בידם לכוין שיעור הזמן הראוי להביא הסעודה שאם ימתינו לשיעורו יקדמנו עשו בצידו וכוליה האי ועדיין נאמר ויהי אך יצא יצא יעקב וכו' ועשו אחיו בא מצידו. ולזה הוא היה הפתח שבו נכנס יצחק לכלל החשד כמו שאמר מה זה מהרת למצוא בני. ומלת החמודות תרגם אונקלוס דכייתא. כלומר בלתי מזוהמות במלאכת הציד נראה שקשה בעיניו שהיו לו בגדים חמודות לבא בהם לפני אביו ולא כאלה חלק יעקב אמנם עשתה מה שעליה לעשות והטילה השאר על מי שבידו לגמור:
_.24.1.13
ובמדרשו (ב"ר פ' ס"ה) ותתן את המטעמים ואת הלחם אשר עשתה וכו' לותה אותו עד הפתח אמרה ע"כ הייתי חייבת. מכאן ואילך בוראך יקום לך: מי אתה בני. תמה למהירות בואו ולזה שאל עליו אם היה הוא אשר יצא לצוד ציד וכשבאת אליו תשובת יעקב באהבה אנכי עשו בכורך עשיתי כאשר דברת אלי קום נא וכו' הנה הוא בזכות חושו נתן אל לבו לדקדק בטביעות קולו אמנם לפי שהיה זר בעיניו שיהי' יעקב מתנכר אצלו חזר לשאול לו מה זה מהרת למצוא בני עד שבאה תשובתו שנית כי הקרה ה' אלהיך לפני ובין זה וזה הוסיף הכרה בקול שהיה קולו של יעקב אבל במה שכבר חשב לעשות לו בזה מופת חותך במישוש אמר ליה גשה נא ואמושך בני האתה זה בני עשו אם לא והנה כשנגש וימושהו אמר הקול קול יעקב והידים ידי עשו כי חוש השמע לא נתאנה ועמד בעצמו אמנם חוש המישוש לגסותו לא הבחין בין שעירות עשו לשעירות גדיי העזים ונתאנה: ויראה שגם בשעירות ההוא התחכמו לתקנו באופן שידמה לשעירות עשו (ד) הוא שאמר הכתוב ולא הכירו כי היו ידיו כידי עשו אחיו שעירות כלומר שעירות כשעירותו. ומכל זה למדנו מה שאמרנו מהיות חוש השמע קרוב אל חוש הראות בחוזק בחינותיו. ומה שאמרו שלא גזר עליו כן רק מפני שאמר כי הקרה ה' אלהיך לפני לפי שלא היה שם שמים שגור בפיו של עשו (שם) הוא דרך דרש כי לא יתכן לפי מנהג הדבור היות מאמר הקול קול יעקב דומה לקול אביו ולקול אמו (דברים כ״א:י״ח) וכיוצא והנה עם זה כבר היה נבוך בין גזרות שני החושים האלה שהיו זה לעומת זה. (ד) ולזה חזר לשאול לו אתה זה בני עשו כדי שיוסיף להרגיש בקולו בדברי תשובתו. אמנם בן חכם הבין כוונתו וקיצר בתשובתו ואמר אני. (ד) ולזה נעתק להבחין מפאת הטעם ואמר הגישה לי ואוכלה מציד בני למען תברכך נפשי ולפי שראה זה הכרעה גדולה אם לא יסכים הטעם שכבר יהיו תרי סהדי לגבי חד אמר למען תברכך נפשי כלומר הברכה תלוי בזה: ויגש לו ויאכל כו'. עם שחלוף טעם המטעמים יראה ראיה מופתית על שאינו עשו הנה הסכמתם לא הית' ראיה גמורה על שהוא עשו כי היתה שם רבקה שהית' בקיאה בהם ומצויה אצל שניהם ולזה עם הרגישו בהם טעם אחר ממש עדין נשאר במבוכה הראשונ'. או שראה להעזר עוד מצד חוש הריח ואמר גשה נא ושקה לי בני (ד) והיתה הכונה אל הריח ואם לא פי' וכן נאמר ויגש וישק לו וירח את ריח בגדיו ויברכהו. והנה חוש הריח לא כזב אבל גזר משפט צודק. והנה עם זה כבר הסכימו ג' חושים כי חוש הריח והמשוש העידו עליו והטעם לא קטרג וחוש השמע נשאר לבדו ולזה נטה אחרי רבים ושפט שהוא הוא כאלו ראהו בעיניו. ולזה שתף לשם חוש הראות ואמר ראה ריח בני כריח שדה אשר ברכו ה'. וכבר אמרנו כי במלת ויברכהו נכללה כל הברכה ההיא המיוחדת לשם אשר לא נתנה לפרש ואין לשון יכולה רק בלשון ברכה סתם כמו שאמר ויברך את יצחק בנו וכמו שאמר ויתן לך את ברכת אברהם והיא ברכה כלולה כוללת כל הטובות האמיתיות ועל דרך שאמר המשורר מה רב טובך אשר צפנת ליראיך (תהילים ל״א:כ׳). אמנם להיות הטובות הזמניות עזר גדול לחיי ההצלחה אם להגיע הדברים הנאותים ואם לדחות המונעים והמעיקים העוטרים האנשים מימינם ומשמאלם כמו שכתבנו באותם ראיות אשר בשער לזה צורף אליו אלו הברכות הזמניות בתוספת ואמר (ה) ויתן לך האלהים מטל השמים כו' כלומר ויתן לך עוד מטל השמים ומשמני הארץ והוא חבור הטפל לעיקר וכבר נצטרף לו טעם תמיהת ראה ריח בני כו' כמו שכתבנו למעלה. אמנם הזכיר בכאן אלהים שהוא דיין בכל מקום להורות שלא נתנו הברכות רק אל הטוב בעיני האלהים כי הטובות האמתיות לא נתנו כי אם בחלוף עבודות אמתיות. (ה) אמנם הטובות החיצוניות אשר נתן אח"כ לעשו לא הטיל עליהם תנאי זה של מדת הדין כמו שעשה שלמה באמרו ונתת לאיש ככל דרכיו אשר תדע את לבבו כו' אמנם בנכרי אשר לא מעם ה' הוא אמר ועשית ככל אשר יקרא אליך הנכרי (מלכים א ח׳:מ״ג): הוה גביר לאחיך כו'. יראה שנתכוין שאפי' יהיה יעקב כאשר חשש יחולו עליו הברכות שאם לא כן למה יאמר הוה גביר הרי הוא מעצמו הבכור והגביר. ולסבה זו חתם אורריך ארור ומברכיך ברוך כלומר תהיה מי שתהיה כיון שהטוב בעיני ה' לברך אותך המונע הטוב ממך ענוש יענש. וזאת הסבה עצמה שחתם כן בלעם בברכותיו (במדבר כ"ה) שהענין דומה מאד לברך מה שלא היה בדעתם מתחלה לברך ואם הוסיף בלעם במה שבקש לקלל: ויהי כאשר כלה יצחק כו' ויעש גם הוא כו' ויחרד יצחק כו' (ו) להזדמן כל אלו הענינים על כיוון הזמן וצמצומו שלא חסרו ליגע זה בזה כמלוא נימא תמה תמיהא גדולה יאמר מי איפה הוא הצד ציד. ירצה שעדיין איפה עמי ורז"ל אמרו שנסתר אחרי הפתח כאשר פתח אותה עשו לבא זה נכנס וזה יוצא שנאמר אך יצוא יצא כו' (ב"ר פ' ס"ו) והיה הענין פלא גדול בעיניו שיצוד יעקב ציד ויביא ויאכל מכל לשובע נפשו ויברכהו כאשר עם לבבו בטרם יבא עשו וגזר כי מאת ה' הית' לו להסב הברכה אליו וחתם גם ברוך יהי'. ואפשר שחתם כן כדי שלא יובן מחרדתו שהוא מתנחם ועובר על מה שכבר יצא מפיו אורריך ארור כי חפץ בברכה ותבואהו: כשמוע עשו את דברי וכו'. הכתוב מעיד שעקר מה שצעק עשו על אודות הברכות לא היה מצד הרגשו בתועלתם רק לשמעו דברי אביו וראותו בחרדתו הכיר שהם דבר גדול (ז) ועדיין היה חושב שהיו טובות זמניות כי על כן אמר ברכני גם אני אבי שאם היה יודע סודן היה מכיר שהטובות ההנה לא נתנו לחלוקה בין שני אנשים כהם בשום פנים כמו שביארנו כבר בהקדמה והוא מה שפתר לו אביו באומרו בא אחיך במרמה ויקח ברכתך אמר זה על הברכה הסתמית הראוי' לבכור אשר עליה אמר ויברכהו. הכי קרא שמו יעקב לפי שהיו דברי אביו מוכיחים שהסכים אל דעת יעקב התריס כנגדו ואמר הכי קרא הזקן הזה את שם בנו זה יעקב שיורה הוראה שלימה על הפועל העתיד כמו כי כל אח עקוב יעקב (ירמיהו ט׳:ג׳) לפי שהיה עתיד לעקבני זה פעמים שאם בשביל וידו אוחזת בעקב די בשיגזור השם מהלשון מבלי שיורה על עבר או עתיד כמשפט כל השמות הנגזרים וזה יורה שהוא ידע בכל זה ועושה עצמו כאלו אינו יודע וכבר היה לו מקום לתלונה זו מזה הצד כי על זה הענין נרא' שנתכוונה רחל בשם יוסף (בראשית ל"ו) לכלול בהוראתו שיוסף ה' לה לעתיד בן אחר. מ"מ אחר התלונה גמר דבריו באומרו הלא אצלת לי ברכה (ז) כלומר יודע אני בודאי שאליו נתכוונת. אמנם אי אפשר שלא הפרשת לי ברכה מה בשביל כמה סעודות שהסעדתיך: ויען יצחק ויאמר לעשו הן גביר שמתיו לך וכו'. הנה האב החכם כבר רמז אליו אמתת הענין באמר בא אחיך במרמה ויקח ברכתך. וכסיל לא יבין את זאת וחזר בשאלתו הלא אצלת לי ברכה לזה הוצרך לבארו לגמרי ואמר הוי יודע שענין הברכה הזאת היא להיות המתברך בה עקר במין האנושי עד שיהיו שאר כל ההצלחות טפלות אליה ומזה הטעם הן גביר שמתיו לך ואת כל אחיו נתתיו לו לעבדים שהוא מין אחד מגדולי מיני ההצלחה והוא השררה והרדיה בכל אשר יקווה מהם שום מניעה ועכוב להגעתם. והוא מה שכיוון במאמר וירדו בדגת הים וכו' (שם א') ומוראכם וחתכם וכו' (שם ט') כמו שכתבנו הטיב בשער ט"ו. וגם דגן ותירוש סמכתיו שהוא מין שני מההצלחה המחוייבת להמצא אליו לעוזרו ולסומכו בה כדי שלא יחסר לו די ספוקו ולא יטרד בבקשתם ומהפלא בלקחו לשון סמכתיו שיורה על שהם סמך לדבר גדול ממנו כלשון החכם עצמו שאלו הטובות עוזרות וסומכות הטובות האמתיות וכמו שבזה הלשון עצמו נשתמש הנביא בכיוצא בזה באומרו וחמתי היא סמכתני (ישעיהו ס״ג:ה׳) כמו שיבא בפסוק אחלקם ביעקב שער ל"ג בעזרת האל. וחתם ולכה איפה מה אעשה בני כי הנה הברכות כלן הן ענין אחד והראוי והנאות שלא יפרדו אלו מאלו ואחר שלא זכית לעקר מה אעשה לך: ויאמר וכו' הברכה אחת היא לך אבי ברכני וכו'. (ז) הנה הבן הסכל אמר ליה שאינו מהמחוייב שיתאחדו הברכות כלן להיות כענין אחד עד שלא יתפרדו כמו שאמר אבל שיחלקם ויפרידם ואם לא זכה אל הברכה העקרית שיתן לו מהברכה אשר הוא קורא אותה טפלה כי הוא חשבה לטובה ועקרית, ולזה השיב אליו הנה משמני הארץ יהיה מושבך וכו'. ואפשר שעשו אחר שנענה על מה שאמר הלא אצלת לי ברכה חזר מפנים אחרים מהעזות ואמר חזקה שאין אדם נותן כל אשר לו בחייו וישאל על הפתחים שעל היסוד הזה אמרו כל מתנות חולים שאין בה שיור אינה מתנה (ב"ב קמ"ו:) ולזה אם לי לא אצלת ברכה הלא אצלת לך ברכה אחת לפחות בדרך שיור כדי שיתקיימו דבריך והנה מאותה ברכה ברכני גם אלי אבי: וישא את קולו ויבך למה שחשב שנטרד לגמרי מהטובות הזמניות ולא היה הענין כאשר חשב כי מיד ברכו כמו שנתבאר. ולדעתי שלא ברך יצחק את עשו כלל רק שפירש לו עניין ברכות שבירך ליעקב ואמר כי במה שאמר לו ויתן לך האלהים מטל השמים ומשמני הארץ שלא יובן ממאמרו שלא יהיה לו ג"כ כי כבר אפשר לו לשבת בארץ שמנה ומוצלחת וגם שתהיה מושפעת מברכות שמים מעל. וגם מה שאמר יעבדוך עמים וכו' הוה גביר לאחיך אין הכוונה שיהיו לו כעבדים נמכרים נושאי סבל אלא שיהיו עם בפני עצמו תופשי חרב ועושי מלחמה וכובשי ארצות רק שיהיו לו למס עובד כמו שהיה הענין בימי רוב מלכי בית ראשון ובקצת מלכי בית שני. וגם שהברכות הללו מטבען שתהיינה תנאיות והוא כי בכל זמן שיהיו עושין רצונו של מקום תהיינה על עמדם אבל באופן אחר כבר יש לו מקום ורשות לפרוק עולו מעל צוארו כמו שפירש לו באומרו והיה כאשר תריד וכו' כתרגומו. ומ"מ כבר היה עויין יעקב על זה שמא נטלה ממנו זאת הברכה של טל השמים ומשמני הארץ כי על זה אמר משה בברכותיו וישכון ישראל בטח בדד עין יעקב אל ארץ דגן ותירוש (דברים ל״ג:כ״ח) וכן יתבאר שם: וישטום עשו את יעקב כו' יאמר כי דבר המשטמה לא היה על הברכה שכבר נתפייס במה שא"ל אביו. אבל היה על מה שברכו אביו על ידי תחבולותיו: ויאמר עשו בלבו יקרבו ימי אבל כו'. (ז) כלומר אע"פ שאירע שיקרבו ימי אבל אבי מפני הצער לא אמנע מהרוג את יעקב אחי: (ח) ויוגד לרבקה וכו' ועתה בני וכו' וישבת עמו ימים אחדים וכו'. הנה רבקה בראות שנאת עשו באיבה גדולה ורבה משטמה ובהרגישה כי מכח עצת הבכורה הוא מתמרמר אליו יותר כמו שאמר את בכורתי לקח וגם עתה לקח ברכתי שאם לא היה כן כבר היה מתפייס לאמר אולי מקרה הוא. (ח) לזה פירשה לו מה שאמרה לו שילך פדנה ארם וישב שם עד אשר תשוב חמת אחיך ושכח את אשר עשית אתה לו שלא מעצתי ואולי שלא ידעה גם היא במעשה ההוא כמו שלא ידע אביו עד העת ההיא וגם זה חכמה מאתה להודיעו שלא נמשך לו דבר רע מעצתה: (ט) למה אשכל וכו' כוונה דבריה בחכמה להכריחו אל הבריחה וזה שאין צריך לומר שאם יפחד שיפול הוא ביד עשו שהבריחה היא הכרחית אלא שאפילו הונח שיפיל הוא את עשו הנה הוא לא ימלט מיד בניו ויחוייב אז השכול משניהם: (י) ותאמר רבקה אל יצחק קצתי כו' גם זה יורה על רוב בקיאותה בדרכי החיים והיא שסיבבה פני בריחת יעקב וצאתו מבית אביו לענין לקיחת אשה ממשפחתו לא שילך כדמות בורח לפי שהיציאה לכוונת בריחה יבעיר לב אחיו לרדוף אחריו או לשמור עברתו נצח. ולזה דברה אל יצחק שידבר אתו ויצוה עליו על זה כדי שיראה שמצות אביו תכריחהו והוא שנאמר בסוף וישלח יצחק את יעקב וילן פדנה ארם אל לבן בן בתואל הארמי אחי רבקה אם יעקב ועשו. (י) יאמר שהלך במצות אביו וגם שהמקום אשר הלך שם היה שוה לשניהם כי הוא בית אחי אמם ומזה לא ניכר שהוא בורח כמו ההולך למקום שאין יד שניהם שוה בו והוא מה ששלח לו בפתחו לו בדברי שלום עם לבן גרתי ואחר עתה (בראשית ל״ב:ה׳). והכתוב מעיד שהועילה עצתה דכתיב וירא כי ברך יצחק את יעקב ושלח אותו פדנה ארם וכו' וישמע יעקב וכו' וירא עשו וכו' וילך עשו וכו' שנראה שכבר הסיח דעתו מהענין הראשון אל הענין השני המחודש. ועם זה פנה זה אל הימין וזה אל השמאל ויפרדו איש מעל אחיו ונמצאת הברכה דבקה במבורך בהסכמת בית דין של מעלה עם בית דין של מטה שהיה מקטרג בראשונה ולבסוף הודה ונתן בעין יפה זה שלש רגלים. והועיל לזה זירוזו העצום אשר מסר עליה נפשו מתחלה ועד סוף: ועתה יקום יעקב ויגל בחלקו ישמח ישראל ויזכה במקחו ואיש איש מבניו ישיש בנחלתו. לא עתה יבוש בקנות מפי הגבורה לו משפט הבכורה:
_.25.1.1
יבאר כי כמו שחויב להכזיב הרבה מהדמיונות מפני מופתי השכל כן חויב להכזיב המופתים השכליים מפני ההוראות הנבואות:
_.25.1.2
במדרש (ב"ר פ' ס"ח) אמר רבי אבהו משל לבן מלכים שהיה ישן בעריסה והיו הזבובים שוכבים עליו כיון שבאת מניקתו ושהתה עליו והניקתו ברחו מעליו כך בתחלה והנה מלאכי אלהים עולים ויורדים בו כיון שנגלה עליו הקב"ה ברחו מעליו הוי והנה ה' נצב עליו:
_.25.1.3
*תוכן כוונתו: הנה ידוע שכח המדמה אשר לאדם יצוייר לו בדמיונו רק מה שכבר השיג בחושיו, ויש לו גם הכשרון לחבר ציורים נפרדים בגופים שונים, ולעשותם לאחדים בידו, כמו שיצייר לפעמים סוס בעל כנפיים ע"י שיקח בדמיונו ציור הכנפים מבעלי כנף, ויחברהו לציור הסוס אשר ראה, אף כי בטבע אינו בעל כנפים, (אך בתנאי שיהיו שני אלה ציורים אינם מתנגדים זה לזה, עד שחיבור שניהם אינו מן הנמנע, והוא עכ"פ בגדר האפשרות ,) אבל זאת אינו ביכלתו לצייר לו דמיון וציור ממה שלא ראה מעולם כלל, ובכל זאת יחייבהו לפעמים משפט והקש שכליי והמופת האמיתי אשר עליו, להודות במציאות ואמיתת ציורים אשר לא ראה מעולם, ואף כי בהשקפ' הראשונה ימאן להאמין באמיתתם, והמשל בזה, כאשר יסופר לאיש המוני מגודל גוף הכוכבים, אשר יראו למרא' עיניו כקטנים מאוד, או כי יאמר לו כי ישבו בני אדם ושאר בע"ח סביב כל כדור הארץ, באופן שרגליהם מכוונים אלה לעומת אלה מבלי אשר יפלו ממנה, כי כח המושך, אשר לכדור הארץ באמצעיתו, מושך כל הברואים אשר יתהלכו עליו מכל סביביו, מבלי אשר יפול אחד מהם לתוך האויר, וכן כי יאמר איש ליושבי הארצות החמות מאוד, אשר שם לא יהי' לעולם שלג וקרח, כי יש ארצות אשר שם יקפאו המים הנוזלים עד כי יהיו לאבן, ועל גביהם ישאו ויתנועעו גופים כבדים מאוד, הלא כמעט יהי' המגיד הזה כמצחק בעיניהם, וכחשו בפניו יענו, יען כי לא יוכלו לצייר זאת בדמיונם אחרי שלא ראוה מעולם, אך מדי יחל להסביר זאת להם, ע"פ חקי הטבע, ואף כי יבוא להם מופת שכלי על זאת, הלא יוכרחו להודות לו על אמיתת דבריו, כן הדבר אצל השכל האנושי המורגל רק בדברים טבעיים, כי הוא לבדו לא יספיק לאדם להשיג על ידו כל הדברים והמושגים אשר חוצה לו, ואף כי אם יוגד לו דבר היוצא חוץ לגדר הטבע המורגל, והנעל' מגבול השגתו, הלא בהשקפ' הראשונ' יכחישהו ע"כ טובה גדולה והכרחית היא לו, כי יערה עליו רוח אלקי ממרום לפעמים, אשר ישלים ויוסיף השגתו, לא לבד בדברים טבעיים, כי אם להשיג מה שלא השיג עד עתה גדולות ונצורות מענינים רוחנים, ודעות אמיתיות מתארי הי"ת אשר עד עתה היו נשגבות ונעלמות משכלו המשוטט רק בכל אשר סביביתיו בארץ מתחת, כמו שאמר המשורר מעיונים כאלה (תהילים קל״ט:ו׳) "פליאה דעת ממני נשגבה לא אוכל לה" וע"ז מורה לדעת הרב מה שאמר יעקב אע"ה אחרי אשר הקיץ משנתו "אכן יש אלקים במקום הזה ואנכי לא ידעתי" הורה בזה תמיהתו שעל פי שכלו האנושי לא יוכל להבין איך יצומצם שכינת כבוד אלקים במקום ידוע ומוגבל כזה, כ' רק גוף גשמיי ינוח במקום הזה, ויעתק לפעמים אח"כ ממנו למקום אחר בהצטרכו להתנועע לדבר המועיל לו, או להתרחק מדבר המזיק לו, אבל הי"ת הנעלה מכל אלה, איך תצויר לו מנוחה במקום ידוע או תנועה וההעתקה, ורק השפע האלקי ורוח הנבואה אמרו לו כי כן הוא, כמו שנמצא ג"כ בהרבה מקומות ממקראי קודש, כי הי"ת חפץ למען צדקו, כי השגחתו הפרטית תדבק באנשים השלמים האמיתים, ובכל מקום אשר ילכו שכינת כבודו והשפעתו עליהם מתהלכת עמהם, והנה לסבב כל הטובה הגדולה הזאת, שתחול ההשפעה האלקית הזאת על האדם יועיל מאוד השתמשו תחלה בהשגת הענינים והמושגים השכליים, והרגלו בעיוני החכמה, כמו שעשה יעקב אע"ה שהכין עצמו תחלה לקנות לו עיונים שכליים הבנויים על אדני הקדמות לקוחות מחכמות למודיות טבעיות ואלקיות, ורק אח"כ חלה עליו לדעת הרב ז"ל, רוח הנבואה ושפע האלקי ממרומים, וע"ז רומז הכ' "ויקח מאבני המקום" אשר מלבד כוונתו הפשוטית שלקח האבנים האלה להניח ראשו עליהם כדרך כל איש, שישים כר וכסת או דבר אחר מראשותיו, מורה גם לדעת הרב, על אופן השגתו העיונים השכליים, כי לקח הקדמות חכמה ליסוד בנין הקשיו השכליים, ויען כי כל אחת מהקדמות ההקש המופתי (הבנוי כפי הנודע על שתי הקדמות) מצטרכות אל ההקש, כמו האחרת, אמרו חז"ל ד"מ רק בבחינה המוסרית הזאת "שהיו האבנים מריבים זה עם זה, זה אמר עלי יניח צדיק את ראשו" וכו' להורות בזה רק, שכל אחת מהקדמות ההקש מצטרכת לו, ואמרה ד"מ בצדק ובמשפט שעליה יכון יסוד בנין ההיקש השכלי, ואח"כ אחז"ל כי כולם נעשו לאבן אחת, להורות בזה, כי באמת כולם מצטרכות לו, ועל כולם ינוח בנין ההיקש השכלי כנודע, ולהרחיב המשל הזה ולבארו יותר אמר תנא אחד, כי היו ג' אבנים, ותנא אחד אמר כי היו רק ב' אבנים, יען כי הראשון חלק ההקדמות העיוניות לג' מינים, ללימודיות , לטבעיות . ולאלקיות , ורעהו חלקן רק לב' מינים, לטבעיות (הכוללת גם הלמודיות. יען כי הן היסוד וההתחל' לידיעת הטבעיות, אשר הן בלעדי הלמודיות כספר חתום) ולמה שאחר הטבע, ר"ל האלקיות, ורק אחר שהכין עצמו לזה זכה יעקב אע"ה לשפע האלקי אשר נח עליו.- ויען כי החקיר' השכלית תלך תמיד מהקדמות לקוחות מחכמת הטבע ע"י השגות חושיות מעלה מעלה מהמסובב אל הסבה. עד בואה להשיג באופן זה גם מושג הי"ת שהוא הסבה הראשונה, ורק אחרי ההכנה הזאת יחול על קצת מהשלמים אמיתיים רוח הנבוא' אשר על ידה ישיגו עוד מושכלות אלקיות אחרות מהסבה העליונה ותארי הי"ת הנשגבים, אשר לא ידעו עוד מלפנים מבלי אשר יצטרכו עוד לעזר ההקדמות השכליות והקשים מופתים כבראשונה, והשגתם זאת תקרא בעבור לכתם אח"כ מהסבה אל המסובב שהוא מהקודם אל המתאחר, תחת כי ההשגה השכלית הראשונה שהיא מהמסובב אל הסבה תקרא א פאסטעריארי, ר"ל מהמתאחר אל הקודם, (ואף כי אמיתת מציאות הי"ת לא תושג לעולם משכל האנושי מהקודם אל המתאחר אם גם יופיע עליו אור שמש הנבוא' כמו שפי' הרמב"ם במ"נ ח"א פ' נ"ה הכתוב "וראית את אחורי ופני לא יראו" בכל זאת ישיג הנביא הרבה השגות אלקיות מתארי הי"ת היותר קרובית אל האמת באופן זה הנקרא א פריארי מה שלא יוכל להשיג השכל האנושי בלי עזר שפע נבואיי כמאה"כ על מרע"ה "ותמונת ד' יביט)" ועל השלמים האלה אשר עליהם יגה שביב אש הנבוא' יאמר הכ' פה לדעת הרב "ומלאכי אלקים עולים ויורדים בו" ר"ל תחלה משיגים השגה שכליית ועולים בה למעל' מהמסובב אל הסבה, ואח"כ יורדים בהשגתם הנבואית מהכזבה אל המסובב.- וע"ז רומזים גם דחז"ל החולקים יחד, מ"ד "והנה ה' נצב עליו" מוסב על הסולם, ר"ל שהכ' מורה על השגה שכליית, שבה הסבה הראשונה, ר"ל הי"ת, המדרגה העליונ, אשר ישיג החוקר בהשגתו. ומ"ד "עליו" על יעקב, שהוא מתקיים עליו, ר"ל שכונת הכ' פה על השגה נבואית שהית' ליעקב שבה החל מהי"ת שהוא הסבה הראשונה, וממנה ירד להשגת המסובבים.- והנה השפע הנבואיי הזה שחל על יעקב לא הי' בתחלה ברור יזך, כ"א מעורב ובלול עוד מהשגות בלתי אמיתיות, ע"כ הי' תחלתו בחלום רק בחזיון לילה, שהוא לדעת המורה ח"ב פמ"ה התחתונ' שבמדרגת הנבוא', ורק מעט מעט נתחזקה אח"כ השגת נבואתו עד שראה כאשר הקיץ, הטוב בעין שכלו אופן השגת הי"ת והנהגתו את העולם כולו, והשיג ההבדל אשר בין חלקיו הפרטיים אשר הם לפעמים רעים קצת, לכללו של עולם שכולו טוב, ורק על הידיעה וההשגה הברור' הזאת רומז מאה"כ "כי שם נגלו אליו האלקים" וכו' וזה שאז"ל במדרש, כי בתחל' הי' דומה לתינוק בעריס' אשר זבובים שוכבים עליו, ר"ל המושגים הבלתי נכונים אשר עוד התערבו בהשגתו הבאה לו בחלומו "כיון שנגלה עליו אלקים, ברחו מעליו" ר"ל אחרי השיגו הנבוא' האמיתית סרו ממנו השגות הבלתי נכונות, ועל היות השגת יעקב מהשגת הי"ת על מין האדם השלם בכל הנבראים. יותר ברורה מהשגת אבותיו אחז"ל כי המקום אשר ישכון עליו כבוד ה' והשגחתו הפרטית, ר"ל מקום המקדש קרא אברהם "הר," ויצחק קראו "שדה." ויעקב קראו "בית," ר"ל כי אברהם דמה אותו רק להר, אשר עליו לא יושפע משפע הטל מעל, כמו על הארץ הנעבדת, ויצחק שהשיגו ייתר דמהו לשדה, אשר בו יפעל שפע הטל מעל יותר לברכה, ויעקב דמהו לבית, להורות כי יחס השגחת הי"ת אל השלימים חושבי שמו ומכירי אמיתתו, כיחס בני בית זה לזה, הקרובים יחד באחוה ורעות, וזש"א אברהם "בהר ד' יראה, וביצחק נאמר "לשוח בשדה" וביעקב "אין זה כי אם בית אלקים," אף כי באמת מקום העקיד', ותפלת יצחק, ומשכב יעקב שלשתם היו לדחז"ל במקום אחד, בהר המוריה אשר שם נבנה בהמ"ק. - כמו שחוייב אל הכח המדמה להכזיב הרבה מדמיונותיו מפני מופתי השכל וגזרותיו, כן יתחייב זה השכל להכחיש קצת משפטיו ודיניו מפני ההוראות האלהיות הנאצלות עליו. הקודם יתבאר תכלית הביאור מהרבה דברים זכרום החוקרים שהמדמה נתפש עליהם כי להיותו כח חמרי משותף אל כל הב"ח הוא עלול מאד אל ההשתבשות בקבלת צורות שלא נמצאו נפרדות אך מקבל הרכבתם מזה אחת ומזה אחת וימציא במחבורם מה שלא היה: גם ימאן לקבל את אשר לא ראה מהמה ואם הם אמתיות כמו שהוא הענין בשערתו קטרי המאורות הגדולים ויתר הכוכבים או במצב האנשים על שני קצות הקוטר העובר על חוג הארץ איש נכחו וכפות רגליהם מקבילות זה לזה וכדומה לאלו אשר על כרחו יש להודות הפך ממה שנראה לו כי אין לו פה להשיב דבר כנגד המופתים המוחלטים הבאים עליהם מפאת השכל אשר עליו להכזיב כזביו ובדיותיו כמו שכתב החכם בטבעיות:
_.25.1.4
הנה כמו כן יקרה אל השכל האנושי כי כל מה שישלים עיוניו ויקיף בדעתו הנמצאות הכוללות ויתעצמו השגותיו בכל מה שאפשר לו ההשגה עליו כבר יוצץ עליו הרוח האלהי ויעזרהו לדעת גדולות לא יחשוב ולראות נפלאות לא חשב ולא ידע ויישירהו אל הכרת אמתת עיונים וענינים חשבם בהפך ראשונה אם בעיוני אם במעשי. ואם שהדבר הוא ברור ומועד מפי רוב ספורי תורתנו הקדושה בעדות נאמנה עכ"ז לא נחדל מהביא ראייה מפרסומי הענינים הנעשים והקימונו עליו לעדים נאמנים שלשה נסיכי אדם. והם שמואל ונתן ומיכיהו בן ימלא נביאי ה'. הלא תראה כי שמואל הנביא להמשכו אחר מה שינזרהו שכלו מהנתן שבט מלכות אל איש יפה תואר ובעל קומה כמו שכבר היה ענינו של שאול שנאמר הראיתם אשר בחר בו ה' כי אין כמוהו בכל העם (שמואל א י׳:כ״ד). לזה בראותו אליאב נצב הקומה וייף בעיניו למלוכה גזר ואמר אך נגד ה' משיחו (שם ט"ז) אמנם הושפע עליו הכח האלהי ואמר אליו אל תבט אל מראהו ואל גובה קומתו כי מאסתיהו כי לא אשר יראה האדם כו' אמר אל תבט אל ענין יופי המראה וגובה הקומה שכבר מאסתי למלוכה ענין אלו התוארים מיום בחרי בשאול בעבורם והיה מה שהיה. והודיע כי לא אשר יראה האדם בשכלו הוא אמת עכ"פ אבל מה שיראה השכל העליון וישפוט עליו וגזר הגזרה עצמה שאמרנו ואמר כי האדם יראה לעינים וה' יראה ללבב כלומר כמו שמחק האדם בטוב שכלו הוא שיראה וישפוט על העינים ושאר החושים כאשר יפול הטעות בהם לסבה מהסבות כהטעות בעוות המטה אשר ביאור שזכרו (ר"ל שהמטה הישר נראה עקום במים) וכיוצא כן הוא מחק השכל האלהי לראות ולשפוט להישיר מה שיטעה לבב האדם במושכליו. והנה הפי' הזה מלבד שהוא נאות לפי ענינו הוא מוכרח כשתעויין היטב כוונתו: אמנם נתן הנביא כאשר אמר לו דוד המלך (שמואל ב ז׳:ב׳) ראה נא אנכי יושב בבית ארזים וארון האלהים יושב בתוך היריעה מה נאמר ויאמר נתן הנביא אל המלך כל אשר בלבבך לך עשה כי ה' עמך. הנה שגזר בעיון שכלו מה טוב ומה נעים לבנות בית אלהים ומי כדוד נאמן לה' לבנותו והסכים בדעתו שהוא ית' יהיה עמי עד שהיה דבר ה' אליו בלילה ההוא לך אל דוד לאמר כה אמר ה' צוה שיאמר לו זה בלשון תמיהא כלומר ראה כמה נתרחק דעתך בזה ומשפטיך אשר אתה חרצת בעומק עיונך ממה שיגזרהו השכל העליון. ואחשוב שלא עשאו שליח רק כדי שתהא לו תוכחה עצומה על מה שהחליט בדבר מבלי המלך בגבורה. וכמו שאמרו חז"ל (ספרי פ' דברים) על אומר אנכי הרואה (שם א' ט') כי לעצם השליחות כבר נאמר בדברי הימים ויהי עלי יד ה' לאמר דם לרוב שפכת ומלחמות גדולות עשית לא תבנה בית לשמי כי דמים רבים שפכת כו' הנה בן נולד לך כו' (ד"ה א כ"ב). כי דברים כאלו לא אמרם אלא בינו לבינו כי לא נמסרו לשליח. אמנם סתם הדברים ושלחו בהם כדי שיהיה לו לתוכחת מוסר: ומיכיהו גם הוא כאשר אמר לו אחאב (מלכים א כ״ב:ט״ו) הנלך אל רמות גלעד אם נחדל עם שהקדים לומר לשליח חי ה' כי את אשר יאמר ה' אלי אותו אדבר הנה מתחלה טרם יהיה יד ה' עליו לפי שראה בטוב בחינת שכלו שטוב ויפה הוא שתשובנה ערי ישראל עליהם ע"י המלך המולך בעת ההיא כי זה וכיוצא בו היא סבת הקמותו עליהם לזה אמר לו עלה ותצלח ונתן ה' ביד המלך אמנם אחאב עם היותו רשע במעשיו למוד היה בענינים האלו וידע ההבדל שיש בין שיאמר מפאת השכל האינושי לבד ובין מה שיאמר עוד הנבואה והוא כבר הקדים ההודעה כי לא ידבר עליו על הדרך הנבואיי טוב כי אם רע. ולאמת דבריו אלו אל יהושפט אמר לו עד כמה פעמים אני משביעך אשר לא תדבר אלי רק אמת בשם ה' ולזה נאמר בסוף ויאמר מלך ישראל אל יהושפט הלא אמרתי אליך לא יתנבא עלי טוב כי אם רע וזהו מה שרצהו אחאב יותר מדעת האמת, והמעשה העיד. מ"מ כבר קרה לו למיכיהו בזה לגזור בדעתו דבר וכאשר נתעורר לדברי אחאב להתבודד ולכוין אל הנבואה הוכחש זה הדעת וידע שלא יצליח ולא יתן ה' ביד המלך כמו שאמר כי הוא ית' ובית דינו יעצו עליו רעה כמו שנזכר שם:
_.25.1.5
הנה שעדות שלשתן מכוין למה שאמרנו מצורך התישרות השכל האנושי באלהי העומד עליו כי על זה היתה עצת יתרו נכונה בשאמר וצוך אלהים ויכלת עמוד (שמות י"ח) ואמרו ז"ל לך המלך בגבורה (מכילתא פ' יתרו). ואם כן איפה בדברים אלו המעשים אשר מדרך השכל האינושי להתגבר עליהם בחוזק יד כ"ש בידיעות העליונות הרוחניות ובהשגת אמיתות העיונים האלהיים ודעת דרכיו ומצוא חפציו שהם עליונים נעלמים נסתרים ונפלאים ממנו כמו שאמר המשורר פליאה דעת ממני נשגבה וכו' (תהילים קל״ט:ו׳). ורבן של נביאים בקש עליהם. אפס קצהו תראה וכלו לא תראה. שהשכל האינושי יש להכנע לאלו ההוראות הנבואיות לבטל דעתו ולסתור גזרותיו מפניהם כמו שאמר בפירוש כי לא מחשבותי מחשבותיכם וכו' (ישעיה נ"ה). וזה אם להכחישם ממש כמו שקרה לאלו הג' רעים נאמנים. אם לתת לב ולהעמיק להשגת דברים והכרת ענינים אשר לא שערום ולא ציירו מציאותם מתחלה כמו המראות האלהיות אשר נזכרו לישעיה ויחזקאל וזכריה. וזולתם מהנביאים שהשתוממו עליהם בדבריהם. או כשנתוסף אליו מדע והשכל והשגת ענין מה והכנתו היותו על אופן אחר ובפנים שונים עצומים ונפלאים ממה שחשב והשכיל מהם ראשונה כמו שהיה הענין ליעקב אבינו במראה הנפלאה אשר יסופר עליה בתחלת פרשה זו אשר ביאר בדבריו שבאת עליו ההערה האלהית להשכילו ולהודיעו והעלותו במדעו שיעור מה שהיה בתחלה זר ונפלא בעיניו וכמ"ש בפי' אכן יש ה' במקום הזה ואנכי לא ידעתי. והיה ענין תמיהתו לפי שההנחה הזאת רצוני ליחד לאל יתברך קביעות דירה ובית מושב אהל ומשכן כאשר תיחד אותם התורה האלהית בכאן ובעיקר ספוריה הנה היא תניח ביטולים גדולים לפי ההצעות השכליות ובפרט תחייב שלשה שקרים עצומים. הראשון שיהיה הוא ית' בעל שיעור כמשפט כל מתקומם במקום. והשני שיהא מתנועע ונעתק ממקום למקום בנסוע המחנות. והשלישי שיהא לו שום צורך אשר לו יתנועע. חלילה לאל מאלו החסרונות וכיוצא בהם כלל וחלילה שיסכים השכל העיוני עליהם אמנם באת כנגד זה ההערה האלהית והרחיבה בו ספריה וספורים לא לבטל גזירות השכל באלו הגזירות והמשפטים וכיוצא בהם שהם תקועים במקום נאמן אבל לעוררו ולזרזו לדעת מתוך ההנחות האלו דעות ועיונים שהיו מתחלה רחוקים בעיני שכלו ולהקרבם וזה במה שישכיל בכל מה שיאמר מזה המין כי חפץ יי' למען צדקו לרשום ולצייר בלבנו אמיתת השגחתו ועוצם עיונו ותכלית הדבקו באנשים השלמים החפצים לשמוע בקולו ולדבקה בו שיעור מה שלא יושכל אל הדעות הפלוסופיות. כי אם יספיקו לגזור קצת גזרות אמיתיות במציאותו ואחדותו ופשיטותו יתב' הנה באמת יחסרו מהשכיל עקר מה שצריך השכלתו להצלחת האדם ושלמותו כמו שביארנו הוטב אצל פי' עץ הדעת טוב ורע שער ז' וכמו שיושלם ביאורו בכמו אלו הענינים על מעשה המשכן שער מ"ח ב"ה. וכוונת זה התועלת הנמרץ ביארה ישעיהו הנביא באומרו כה אמר ה' השמים כסאי והארץ הדום רגלי (ישעיה ס"ו) הנה במה שאמר השמים כסאי והארץ הדום רגלי ייחס לעצמו הגדולה והגבורה באופן שלא יסבול שום חסרון מהג' אשר זכרנו כי מי שהשמים כסאו הוא והארץ שרפרף שלו הנה כבודו מלא עולם והנה הוא בלתי בעל תכלית ואשר הוא כן לא יתקומם ולא יתנועע כי הוא מאמר שוה לאומרו (ירמיהו כ״ג:כ״ד) הלא את השמים ואת הארץ אני מלא והנמצא העליון הכולל אשר בזה אינו צריך לזולתו כי הכל שלו שנאמר כי לי תבל ומלואה (תהלים נ'). ואם כן איזה בית אשר תבנו לי שאבא לדור ולהתקומם בתוכו ואיזה מקום מנוחתי שאנוח בו מהרוגז והעצב שיש לי מחסרון דבר ואיך תחשבו שאני נעתק ממקום למקום לבא ביניכם כאחד מכם שמתנועע בכלים גשמים ועל ידם עושין כל צרכיהם שהרי אין מציאותי על זה האופן ואין מעשי נעשין על הדרך ההוא בשום פנים. שאם נקראתי בורא ויוצר ועושה ואת כל אלה ידי עשאה. רצוני השמים והארץ שהזכיר וכל צבאם. לא היתה הבריאה ביד ולא בשום כלי גשמי כלל רק ויהיו כל אלה נאום ה' כלומר במאמר לבד וכמו שאמר בדבר ה' שמים נעשו (שם ל"ג) כי הוא אמר ויהי (שם) וכמו שנתפרסם בעשרה מאמרות נברא העולם (אבות פ"ה) ועניך המאמר הוא הרצון האלהי לבד. ואם כן למה בחרתי בעיר וצויתי לבנות לי בית מקדש לשכון בתוכם ודאי לא לצרכי רק לצורך השכנים ותועלתם כמלך שמעתיק ישיבתו מארץ טובה ועיר ממלכה לעיר קטנה וארץ גזירה להטיבה ולהצליחה להוציאה מעמלה ועניה על ידי רוב הברכות וההצלחות אשר יבואו לרגלו והיה הטוב ההוא מה שכוונתי להעיר אזן קצרי השגה ומשתוקקין אל השלמות ומשתדלין אל הגעתו ולזה אמר ואל זה אביט אל עני ונכה רוח וחרד על דברי. ירצה כוונתי לשום עיני לטובה על השכל האינושי אשר הוא מתחלתו עני ונקצר יד מהשיג אמיתת הענינים העמוקים אשר אמרנו אך כשימצא לו תנאי שני והוא שיהיה נכה רוח. כלומר מרגיש בקוצר השגתו ומתעצב בה כי אל השמח בחסרונו או שאינו מרגיש בה אין לו שום תקנה ועוד צריך תנאי שלישי שיהא חרד מאד ומשתדל לקראת השלימות ובחריצות גדולה וכמו שאמר (שמואל א ט״ז:ד׳) ויחרדו זקני העיר לקראתו, הנה חרדת אלינו כו' (מלכים ב ד׳:י״ג) כי ודאי איש אשר אלה לא יועילו מאד אלו ההערות להצלחתו. ואולי כי רצה באומרו ואת כל אלה ידי עשתה ויהיו כל אלה כו' ואל זה אביט כו' כי את כל אלה צבאות השמים והארץ אשר זכרתי עשתה ידי ויהיו כל אלה נמצאים ועומדים לפני מזומנים למצותי ואין אתי חסרון כל דבר ועם כל זה לא אביט לשכון שכינתי כי אם אל עני ונכה רוח וחרד על דברי ועל דרך שאמר ע"י משה הן לה' אלהיך השמים ושמי השמים, רק באבותיך חשק ה' וכו' (דברים י׳:י״ד) וזה וזה הוא דרך נכון. וכל אלו הענינים ומה שילוה אליהם כפי כוונתו כלם יבואו על נכון במקום המיוחד בשער הנזכר ב"ה: ועתה ראה איך קרה לו ליעקב אבינו ע"ה זה הענין רצוני שכבר היו לו עיונים רבים ונכבדים בנויים לתלפיות על הקדמות שכליות אמיתיות במציאות האל יתב' ואחדותו ופשיטותו ואופן השגחתו והנהגתו זה המציאות שיעור מה שאפשר אל השכל השגתו. ושלמותו זה הביאו לשהערה עליו רוח ממרום להשיג ולהשכיל גדולות ונפלאות אשר לא ידעם ושחשבם בעיונם היותם בענין אחר. וזה מה שיורשם מאד בספור זה במה שחוזר לזכור יציאת יעקב מבאר שבע ומגיד פגיעתו במקום ההוא ולינתו בו. ומזכיר שלקח מאבני המקום ושם מראשותיו. ובשכבו שם חלם החלום הנכבד והנורא ההוא אשר עליו אמר בהקיצו אכן יש ה' במקום הזה ואנכי לא ידעתי ויירא ויאמר מה נורא כו' ושלסוף לקח את האבן אשר שם מראשותיו וירימה מצבה וכל הענין ההוא המגיד גודל המושג לו שם ועוצם מעלתו כי לא יתכן שדברה תורה לשון הבאי בזכרון פרטים כאלו אם לא יועילו דמאי איכפת לן אם שם מראשותיו מאבני המקום או ששמה על כרים וכסתות. וגם לא דברו חכמים לשון הבאי כשאמרו שהאבנים הללו היו מריבות זו עם זו (חולין צ"א:) לומר עלי יניח צדיק זה ראשו עד שנעשו אבן אחת דכתיב ויקח את האבן אשר שם מראשותיו. וגם כמו שאמר שם וחזר ונשנה במדרש שוחר טוב בשיר של פגעים (תהלים צ"א) רבי נחמיה אומר שלשה אבנים היו אמר אם האל מיחד שמו עלי כמו שיחד על אבותי יעשו שלשתן אחת ועמד ומצאן אחת. ואני הנני רואה אותו מתפרש היטב כשיהיה הכל פונה אל התל שהיינו פונים אליו: ויצא יעקב מבאר שבע כו' להיות הקורות אותו בדרך הזה ענינים נפלאים עקריים ושרשיים לשלמות האדם והצלחתו וראויין ליסמך אל קבלתו הברכות מפי בית דין של מעלה ומטה כמו שאמרנו בשער הקודם חזר ליחד להם ספור בפני עצמו וכבר נודע מה שאמרו חז"ל שנטמן בבית שם ועבר ארבעה עשר שנה (מגילה י"ז.) כמו שהוכיחו ממספר שניו והוזכר בפרש"י זכרונו לברכה (ס"פ תולדות) אשר מזה נמשך כי בצאתו משם באוצר בלום מלא חכמות עיוניות היה מוכן לשתקראנה לו נוראות כאלה והוא אומר ויפגע במקום כו' ואם שפשוטו במקומו עומד וזה המקום אשר נקרא שמו יתברך עליו כמו שיתבאר כבר נודע ממקרי האבות שעם היות דברים קורין אותם לשעה גם כן היו רומזים לענינים גדולים ונפלאים אם להווה אם לעתיד לזה הוא נכון לומר כי ויפגע במקום ירמוז אל העיון באלהיות על דרך שאמרו ז"ל ברוך המקום (שבת י"ג:) ולהיות הדרוש הזה זר ונפלא מאד מהשכל האנושי הוא מה שנאמר בו ויפנע במקום שהוא כנוי אל הקצור בהשגה וכמו שאמר הציץ ונפגע (חגיגה י"ד):
_.25.1.6
ובמדרש (ב"ר פ' ס"ח) ויפגע במקום מלמד שבקש לעבור ונעש' לו העולם ככותל הנה רמזו אל תשוקתו אל השגת אלו האמתיות ועמידת המונעים ההיולאניים לפניו עד שפגע במקום לפי הענין השני שדרשוהו ז"ל (ברכות כ"ו:) מל' תפלה כי על זאת יתפלל כל חסיד לנותן השלמות ב"ה. ובהכינו עצמו בעיון ובמעש' מן השמים ירחמו ויסייעו בשלמותו עד אשר ישיג המשיג בפתע את אשר נתאוה אליו והוא הענין הג' אשר דרשו חז"ל (חולין שם) ויפגע במקום מלמד שקפצה לו הארץ דכלהו אתנהו ביה. ואמר וילן שם כי בא השמש כי מתחל' באה שמשו ולא זרח עליו אור אלו האמתיות עד הנה. ויקח מאבני המקום כו'. אמר שהזמין עצמו אל אותו השלמות במה שכבר לקח מאבני המקום והם ההקדמות האמתיות וההנחות הצודקות אשר הם אבנים שלמות אבנים יקרות שעליהם הוסד הדרוש הנפלא ההוא המכונה בכאן במקום לפי מנהג חז"ל. וישם מראשותיו שהשכיל אותם כלן והוליד מכללן אמיתת מה שאפשר להוליד וראה שכלן צריכות אל הלימוד ההוא ואם אחת מהנה יפול מהבנין והוא אמרו ז"ל שהיו מריבות זו עה זו וכו' כי על זה הדרך כבר אפשר לכל אחד מהם ליטול את השם ולומר שעליה תבנה ותכונן הבניה והגזרה ההיא אבל בבחינת הדרוש עצמו בכללו כולן מופת אחת הנה ולזה אמרו שנעשו כלן אבן אחת ע"פ הכתוב שאמר ויקח את האבן אשר שם וכו' הלא תראה שחכמי הפילוסופיא הוצרכו אל כ"ז ההקדמות שזכרן הרב המורה בתחלת חלק ב' וכלן לבאר מציאות השם ית' אחדותו ופשיטותו וכלן מתקשרות יחד להעשות מופת חותך אל אלו הדרושים כמו שנתבאר שם וגם מי שאמר ג' אבנים היו כיוון אל ג' חלקי החכמ' לימודית טבעית ואלהית המעיינות בג' חלקי המציאות אשר בהסכמתם יחד במופתיהם יתקיים השכל במושגיו. ורבנן אמרי מיעוט אבנים שתים ועמד ומצאן אחת (שוח"ט שם) כוונתן לחלוק החכמ' לפחות אל הטבע ואל מה שאחר הטבע והכל הולך דרך אחת. ואיך שיהי' אמר כי במה שקנה מהחכמ' על זה השיעור. וכאשר שכב שם במקום ההוא בהיות מחשבותיו משוטטות לפניו ורעיוני לבביה על משכביה סליקו. ויחלום והנה סולם מוצב ארצה וראשו וכו' יאמר שנרא' אליו שם הסלם האלהי הכולל שהוא מדרגת הנמצאות וסוד השתלשלותם כי הוא מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה והוא אשר בו יקושר עולמות שלשתן יחד. וראה עוד שמלאכי אלהים והם השלמים מהמין האנושי בזכות מחשבותם ועיונם משתדלים לעלות משפל מצבם בדרך עיונם במופתי ראייה אשר הוא הלימוד מהמתאחר הידוע אצלם אל הקודם היותר ידוע אצל הטבע עד שכן עלו מעיון אל עיון אחר מעולה ממנו עד הגיעם אל ראש הסולם אשר הוא ית' נצב עליו וזה הלימוד הואאשר יקראוהו חכמת הטבע המכונ' בפי דעת קצת למעשה בראשית אמנם בהיותם על זאת המדרגה מהשגה מיד הושפע אליהם אור השכל האלהי עד ישיגו בזוהר שכלם ורוח בינתם הנבואיית אמתת הנמצאות ודרך השתלשלם מהסבה אל המסובב שהוא ענין נפלא מאד מהראשון כי על כן כנה אופן השגתם וידיעתם זאת דרך ירודה כי בם הולכים מהנכבד אל אשר תחת ממנו וזה הלימוד הוא למכונה המעשה מרכבה וכבר דקדק הרב המורה ענין העליה הקודם ליריד' בפרק ט"ו ח"א אבל על ענין אחר. ואמר שתכלית מה שהשיג בזה העיון הנפלא והנה ה' נצב עליו ואמר במדרש (ב"ר פ' ס"ט) רבי חייא רבא ורבי יוחנן חד אמר עליו על הסולם וחד אמר עליו על יעקב מאן דאמר עליו על הסולם ניחא ומאן דאמר עליו על יעקב שהוא מתקיים עליו. והתבונן בדברים האלה האלהיים כי לפי שמדרגות הסולם ההוא הנראות לשלמים בעין שכלם הם מדרגות הנמצאות כלם אשר בכללם הנמצאים השמימיים והרוחניים גבוה מעל גבוה עד הסבה הראשונ' ית'. שמו הנצב עליהם במדרגה אין למעל' ממנה לזה אמר כי למ"ד על הסולם ישולח זה הל' עליו ירצה על העולם בכלל כמו ששולח על המדרגות הקרובות אליו אשר הם הפשוטים מחומר שהוא מבואר שהוא התיצבות מעלה לא התיצבות גשמי. אמנם למ"ד על יעקב איך ישולח זה הלשון עליו עד שיאמר שיי' נצב עליו שזה לא יופשט מהגשמות חלילה ותירץ שהוא מתקיים עליו ירצה שאין הכוונה באומרו נצב על המצב הגופיי. רק שהוא תואר מורה על הקיום והנצחיות כי השיג במרא' זו כי ה' אשר הוא העומד הנצחי והמתקיים בעצמו הוא עליו וכמ"ש חז"ל האבות הן הן המרכב' (שם פ' מ"ז). ואחשוב שמכאן הוציא הרב המורה מ"ש בפרק ההוא וגם מה שלמד שמלת עליו לבד הוא הנשוא בזה המאמר כי הוא הפי' הנכון לדבריו שם לפי דעתי:
_.25.1.7
ובמדרש (ב"ר פ' ס"ח) רבנן פתרי ליה בסיני והנה ס"לם זה סי"ני בגימטריא. מוצב ארצה. דכתיב ויתיצבו בתחתית ההר (שמות י״ט:י״ז). וראשו מגיע השמימ' דכתיב וההר בוער באש עד לב השמים (דברים ד׳:י״א). והנה מלאכי אלהים אלו משה ואהרן. עולים ויורדים. דכתיב ויעל משה אל הר סיני (שמות י״ט:י״ד) וירד משה מן ההר אל העם (שם) ועלית אתה ואהרן עמך (שם) והנה ה' נצב עליו דכתיב וירד ה' על הר סיני (שם). הנה אמרו שנגל' אליו שם ענין מעמד הר סיני הצודק בכל חלקי הספור כמו שנזכר לפי שהמעמד ההוא לפי האמת כך הי' הענין בו לכל המזדמנים שם. ואמרו עוד (שמות רבה פי"ב) ששם בטלה הגזירה ונתן רשות לעלות תחתונים למעל' ולרדת עליונים למטה מה שלא הי' נוהג כן ראשונה וגם שם נתבאר' העליה והיריד' על הדרך שאמרנו שנאמר תחלה ומשה עלה אל האלהים ואח"כ וירד משה מן ההר אל העם כמו שיתבאר כלו שם במקומו שער מ"ד ב"ה. ועתה אם היות שכל אלו הן דברים נכונים וקרובים למה שנאמר על זאת המרא' הנורא' מהרבה מהראשונים הנה בהתבונן האדם על מה שנמשך מזה הספור מהתיחד שם בית אל ושער השמים לתפלה ועבוד' ומה הפלא הוא ע"ה יראה באמת שנתגל' אז אליו מה שהי' רחוק בעיני עיונו תחלה והוא היות מקום מיוחד בית זבול לו ומכון לשבתו עולמים כמו שהפליג על זה שלמה ע"ה באומרו כי האמנם ישב אלהים על הארץ וכו' (מלכים א ח׳:כ״ז):
_.25.1.8
תאני בר קפרא ויחלום אין חלום בלא פתרון והנה סולם זה הכבש. מוצב זה המזבח שנא'. מזבח אדמה (שמות כ׳:כ״א). וראשו מגיע השמימה אלו הקרבנות שריחן עולה עד השמים. והנה מלאכי אלהים אלו הכהנים שנאמר כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך יי' צבאות הוא (מלאכי ב׳:ז׳) עולים ויורדים בו בכבש והנה ה' נצב עליו שנאמר (עמוס ט׳:א׳) ראיתי את ה' נצב על המזבח. (ב"ר פ' ס"ח). הנה הורה שכבר הי' המקום ההוא מעולה כולל הבית והעליה שהוא בית המקדש של מטה כנגד בית המקדש של מעלה ושכבר הי' הסולם מוצב ארצה מזה לזה לשתף השימוש ולצרכיו יחד וגם כי היו בני הבית בני אלהים עולים ויורדים בו כעבדים הזריזים והמהירים לשמש את הרב משרתיו עושי רצונו. והנה ה' נצב עליו כאדון הנצב על הבית ועל כל היושבים בו. ויתכן עליו על הסולם יורה שהוא מעותד ומזומן לרדת ולהשכין שכינתו למטה במקום ההוא הנבחר: ויאמר אני ה' אלהי אברהם אביך ואלהי יצחק וכו' עם שלא נגלתי עליהם בזה הסיגנון דע כי אלכי אנכי הוא והארץ אשר אתה שוכב שם לסבתה כי עליה נתגלגלו לך הדברים עד באך לשכב במקום הזה לך אתננה ולזרעך כי כבר רצה האלהים את מעשיך אשר בינך ובין אחיך, ותדע ותשכיל ממוצא דבר שאופן השגחתי הוא בשיעור נמרץ ממה שחשבת והוא אומרו והי' זרעך וכו' והנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך והשיבותיך אל האדמ' הזאת כי לא אעזבך וכו'. ומהידוע שלא נדבר בזה השיעור לשום אחד מהאבות עד הנה ואין ספק שהבטחות הללו לימים רבים הוא מבטיח ולכל האומה בכלל' היתה הכוונ' וקרא דוקא באומרו לך אתננה ולזרעך שהרי לא נתנה לי אבל באומרו לך אתננה כיוון אל ישראל בכלל כמו ואתה אל תירא עבדי יעקב ואל תחת ישראל (ירמיהו ל׳:י׳). ובאומרו אל זרעך הורה אל זרעם אחריהם שעתיד להחזירם להם אחר שיגורשו ממנה כיום הזה ויאמר שאם היו עתידים זרעו להיות כעפר הארץ לדוש בין האומות לפרוץ אל ארבע כנפות הארץ בגליות הוא יהי' עמהם בצרתם ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם ישמרם בכל אשר ילכו ועם שירחיקו נדוד ישיב אותם אל האדמ' הזאת בלי ספק ואם יתמהמה ויתאחר זה הקץ לא תירא ולא תחת כי לא אעזבך עד אשר אם עשיתי את זה אשר דברתי לך הארץ אשר אתה שוכב עליה לך אתננה ולזרעך. וגם יודיע אותו כי זאת הארץ החלקית אשר הוא שוכב עליה הוא עיקר הארץ ומעמד כפות רגלי הסולם אשר אליה תהי' היריד' והשכינה ממנו ית' כמו שנזכר. ולזה ויקץ משנתו ויאמר אכן יש ה' במקום הזה ואנכי לא ידעתי. ירצה מהמרא' הזאת נרא' שיש שייכות לאל יתב' עם מקום זה וכאלו נתיחד לו לשכינתו מקום ממקום ואנכי לא ידעתי עד הנה שיהי' כך ענינו בשום פנים. ויירא ויאמר מה נורא המקום הזה חויבה לו הירא' הזה לפי שראה עצמו מוכרח לקבל מה שראה במרא' הנבוא' ומצד אחר לא ראה להפיל מכל המופתים האמיתיים אשר יעשה השכל בהרחקת זה המתקוממות עד צרור ונתירא מאד לנפשו מהכשל בדרוש הנורא הזה ובמחשבתו הנכונ' הזאת הית' עליו יד ה' וגזר על האמת המוחלט ואמר אין זה כי אם בית אלדים וזה שער השמים. ירצה אין ענין מראה זו להפיל ולהרוס דבר ממה שיגזרהו השכל בזה ההתקוממות כלל אבל הכוונ' לנלות אוזן אנשים שיש שם בית אלקים כל מבקש ה' יבא שמה לשרתו ולברכו בשמו וזה השער לה' צדיקים יבאו בו להכיר ולידע שיעור השגתו ועוצם התבוננותו ודבקותו אל עבדיו ומשרתיו עושי רצונו שהוא באותו שיעור מן העוצם וההתפשטות אשר לא נודע מקודם לכן. ולזה וישכם יעקב בבקר ויקח את האבן אשר שם מראשותיו וישם אותה מצבה וכו'. כי האבן הראשה אשר שם מראשותיו תחלה היא עצמה אשר שם אותה אחר כך מצבה אלא שיצק שמן על ראשה במה שהאירו עיני שכלו כשמן זוהר האור האלדי להשכיל בה שיעור נמרץ ממה שהשכיל ראשונה ואליו רמזו ז"ל באומרם שאותו השמן ירד מלמעל' (ב"ר פ' ס"ט). לזה ויקרא את שם המקום ההוא בית אל ואולם לוז שם העיר לראשונ' לקבוע מסמרות במה שהושג לו בזה, אמר שקרא שם המקום בית אל כי הוא ענין נתחדש לצורך האנשים מחודשים מזרע האבות הללו ואם הי' מקום המיוחד לו יתברך מצד עצמו חלילה לא יתכן שהי' מקדם מקום לזולתו בשום צד. וקבע יראה למקום ההוא ג"כ ואמר מה נורא המקום הזה. ויתכן שרמז אל שלשה מחיצות הבית הגדול והקדוש אשר היו כנגד השלשה עולמות. ועל בית קדשי הקדשים אשר ישכון שם כבוד ה' בין כנפי הכרובים אמר מה נורא המקום הזה. ועל ההיכל אשר שם כלי הקדש השולחן והמנורה ומזבח הקטרת אמר אין זה כי אם בית אלהים לומר שאין קדושתו כקדושת הראשון אבל הוא כקדושת בית אלדים. ועל החיצון אמר וזה שער השמים כי הוא המקום המיוחד לקרבנות הנעשות על מזבח העולה והוא באמת השער אשר בו יעלו לרצון לפניו יתב' וגם הוא מקום תפילותיהן של ישראל שנאמר בהם ואתה תשמע השמים (מלכים א ח׳:ל״ב). ולחיבת הענין הזה השכים בבקר ויקח את האבן אשר שם מראשותיו וישם אותה מצבה כי מאז הוחל לשום אבן על אבן בהיכל ה' ויצוק שמן על ראשה לרמוז אל המנחות והנסכים וקרא אותה בית אל. ולבאר שהכוונה לא להיותה בית אלדים ולא אותה בית אל שהיתה בגבול יוסף אמר ואולם לוז שם העיר לראשונה ובכלל זה ג"כ שלא היתה זו העיר אשר נקראת אחר כך לוז בכתוב (שופטים א') רק שכבר היה שם בשנים קדמוניות עיר ששמה לוז ולא נתקיים ישוב העיר ההיא והוא אומרו ויקח מאבני המקום שכבר נחרב המקום ההוא וגדר אבניו נהרסה ומאלו האבנים עשה המרזב אשר שכב שם ויודיע כן לומר שבהשגחת השם יתברך לא נתישב המקום והובדל לבית אלהים. והנה גם הפי' הזה נמשך יפה עד הנה אמנם הוא קשה להמשך למה שיבא אחרי זה מהספורים מפני חמש ספקות עצומות: /הא' כקיאחר שאמר לו שם והנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך וכו' איך אמר בסמוך אם יהיה אלהים עמדי ושמרני וכו'. וכי אדם הוא להנחם והרי לחלוחית הדיו עדיין קיימת השני בשיורה שהוא שמש על מנת לקבל פרס ושיאמר שאם יעשה אלהים לו כל הדברי' ההם אחת לאחת ולא יפיל דבר יהיה לו לאלהי' או שישים האבן ההוא בית אלהים ואם לאו שלא יעשה דבר מעבודה ומעשר ומכל מה שנדר והנה הוא מגונה מאד שהרי על כל פנים הוא מחוייב לעמוד לשרת ליי' הנראה אליו שם: השלישי מה שנמצא ליעקב מהפחד הנמרץ והמורא הגדול בכל הדרך אשר הלך ולא בטח לבו ולא נסמך על דבר ממה שהבטיחו האל יתב' שם כמו שנראה מאמר ויירא יעקב מאד וייצר לו וכו' וכל הפרשה ההיא: הרביעי כי לא הזכיר זאת ההבטחה כלל בתפלתו ובקשתו על צרת עשו רק ה' האומר אלי שוב לארצך ולמולדתך ואיטיבה עמך והוא מה שאמר לו בחרן ועליה אמר קטנתי מכל החסדים ומכל האמת כו' הצילני נא כו' ומה שאמר אחר כך ואתה אמרת היטב אטיב עמך ושמתי את זרעך כחול הים וכו' כתב רש"י ז"ל שלא כיוון אלא למה שאמר לאברהם הרבה ארבה את זרעך כככבי השמים וכחול אשר על שפת הים (בראשית כ״ב:י״ז). וא"כ לא הזכירה כלל רק במה שרמז במאמר אלהי אבי אברהם ואלהי אבי יצחק כמו שכתב בפירושיו. ואפילו תמצא לומר כי אל מה שנא' לו במראה הזאת ושמתי את זרעך כעפר הארץ היה מכוין שם יתבאר בטעמים מספיקי' שלא הזכיר כן רק לתת טעם אל יראתו כי לא מצא בכל דבריו מה שיספיק לסלק פחדתו ממנו. ואף כי יחשוב המראה הזאת לנבואה גמורה ובטחון קיים והוא פירוש נכון מאד כמו שתראהו משם. אמנם הספק החמישי הוא מה שעכב יעקב לשלם נדרו עם היותו ראש ואב לכל הנודרים דכתיב נדר לאביר יעקב (תהילים קל״ב:ב׳). ולא עוד אלא שאמר לו בחרן אנכי האל בית אל אשר משחת שם מצבה אשר נדרת לי שם נדר עתה קום צא וכו' (בראשית ל״א:י״ג). והוא לא עשה ולא כלום עד שחזר לומר לו אחר מעשה שכם (שם ל"ה) קום עלה בית אל ושב שם ועשה שם מזבח לאל הנראה אליך בברחך מפני עשו אחיך. ובאמת כן לא יעשה לשום אדם כ"ש לאיש כמוהו:
_.25.1.9
ואולם מכח אלו הספקות ומטעם הכוונה אשר נכנסנו בה בזה הדרוש אני אומר שנתבאר בכאן ענין נפלא מענייני הנבואה וממה שיקראה מהקיצור למתחילים בה והספקות אשר יפלו להם בין מה שהושרש עמם מפאת עיוניהם ובין מה שנתחדש להם עמה בהתחנכם בנבואה כ"ש כשילוה אל זה ג"כ חסרון ההכנה מצד מהצדדים שהרי אמרו אן נבואה שורה אלא על חכם גבור ועשיר (נדרים ל"ח.) שהם הנאים הכרחיים כמו שבא בתחלת השער הי"ט וכמו שיתבאר בהקדמת שמות ב"ה. שהרי יעקב אבינו לשעה ההיא לא היה מוכן לגמרי אל מדרגת הנבואה הגמורה שאם היה חכם וגבור עשיר באמת לא היה כי הוא הולך ונטרד מבית אביו בעירום ובחוסר כל ותפלתו נשמעת בהתחננו ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש. ולזה היתה המראה ההיא אשר ראה אז בחלום הלילה ומתוך שינה עמוקה כמו שנאמר בתחלתו ויחלום והנה סולם וגו' ובסופו ויקץ יעקב משנתו וכו' מה שלא אמר כן במקומות אחרים שנזכרה נבואה בחלום או במראות הלילה שאע"פ שהיה בהם תחלת הענין בחלום כבר תתחזק המראה ותתפשט אל שירגיש הרואה שאינו חלום רק נבואה ממש אבל כשאמר ויקץ יעקב משנתו יורה שמתחלה ועד סוף לא הרגיש החולם כי אם חלום וכמ"ש ויקץ פרעה והנה חלום (בראשית מ"א) שאע"פ שראה בחלומו ענין אמיתי קרוב לנבואה כמ"ש את אשר האלהים עושה הראה את פרעה (שם) הנה יקיצתו משנתו תעיד עליו שהוא חלום גמור וכמה הורה זה בר קפרא במ"ש עליו ויחלום אין חלום בלא פתרון. והנה סולם מוצב ארצה וכו' כמו שכתבנו למעלה. והנה הרב המורה בפ' מ"ה חלק ב' הכריח היות ענין שלמה המלך למטה ממדרגות הנבואה הגמורה למה שנאמר בו ויקץ שלמה והנה חלום (מלכים א' ג') מהטעם שכתבנו היה כן אותו משפט עצמו בכאן באומרו ויקץ משנתו אלא מפני מה שכתב זה לשונו. וכאשר נתעורר מחלום הנבואה ההוא לא אמר שזה חלום אבל פסק ואמר אכן יש ה' במקום הזה ואמר אל שדי נראה אלי בלוז בארץ כנען (בראשית מ״ח:ג׳) ופסק שהוא נבואה. אמנם בשלמה נאמר ויקץ שלמה והנה חלום וכו' ע"כ. ואתה רואה כי מאמר אכן יש ה' במקום הזה אינה טענה וכ"ש בסמוך אליו ואנכי לא ידעתי כמו שיבא אמנם הראיה השנית היתה ראיה גמורה אם לא קפצה לו הארץ לרב. שהרי לא אמר אל שדי נראה בלוז אלא על מה שנאמר לו שם בשובו שנאמר ויבא יעקב לוזה (שם ל"ה) ושם נאמר אני אל שדי פרה ורבה גוי וקהל גוים וכו' והוא מה שאמר ויברך אותי ויאמר אלי הנני מפרך והרביתיך וכו'. והוא מבואר והנה אנחנו נקבל מדברי הרב ההכרחי והוא מה שיגזור ענין השינה והקיצה כי השאר קצתו נראה כי הוא זולת מה שחשב וקצתו בלתי מוכרח. וכבר זרז אותנו שם שלא נטעה באלו המדרגות במוצאנו בספרי הנבואה שבאתהו הנבואה בצורת מדרגה אחת ויתבאר בו עצמו שבאתהו באחרת וא"כ ראייתינו נכונה כמה שאמרנו ולזה כאשר הקיץ משנתו העיד הכתוב שנסתפק במראה הזאת אם היתה נבואה מושפעת מאתו יתעלה כמו שיורו ענייני המראה או אם היה חלום לבד כמו שחוייב מחוסר הכנתו וזה הדבר הוא שבו היתה השגתו אז חסרה מנבואה גמורה שהנביא שתגיע לו נבואה שלימה לא יסופק לו כלל נבואתו אם דבר ה' הוא שאם יסתפק לא יעשה על פיה דבר שיש בו פקוח נפש וא"א החזרה כמו שעשה אברהם במעשה העקידה כאשר כתב הרב המורה שם פרק כ"ד חלק ג'. אמנם כשלא תגיע על השלימות לסבה מה לא די שיכול להסתפק בה אלא שכבר ישתבש ויחשוב בה זולת מה שהוא ע"ד האמת כמו שנראה הענין מפורש בתחלת ענינו של שמואל שקרא אותו השם ית' בשמו פעמים שלש וחשב שעלי קראו. ומהידוע שקרה לו כן מפני היות הפעם הראשונה לנבואתו כמו שביאר הכתוב (שמואל א ג׳:ז׳) ושמואל טרם ידע את ה' וטרם יגלה אליו דבר ה'. וכבר הודה הרב ז"ל בזה בפרק הקודם אלא שלא כיוון לכך ולמה לא יקרה ליעקב כזה בנבואה הראשונה שהגיעה לו ולא יקרה לו שום טעות בזה אחר שהוא הרגיש בו גם שהכתוב הזכיר אופן השגתו ומדרגתה וטעם הסתפקו בה כי על זה האופן אין בזה בית מיחוש. וכבר בא מאמר ירמיהו בענין חנמאל בן שלום ואדע כי דבר ה' הוא (ירמיהו ל״ב:ז׳). והנה על צורת זה הספק אמר אכן יש ה' במקום הזה ואנכי לא ידעתי. ירצה לפי עניני החלום הזה הנפלא יראה שיש שפע נבואיי מאת ה' במקום הזה ואנכי לא ידעתי שיהיה כן בלי ספק כי חולם הייתי ועדיין לא נתחזק בנביא ומ"מ חשש לחלומו שנאמר ויירא ויאמר מה נורא המקום הזה אין זה כי אם בית אלהים והכל במחשבה גוברת לא שיגזור על כך בלי שום ספק. ועל דרך שנאמר אין זה כי אם חרב גדעון (שופטים ז׳:י״ד). ולזה הסכים בבקר ולקח את האבן אשר שם מראשותיו וירימה מצבה וכו' וקרא שם המקום ההוא בית אל וידר שם נדר לאמר אם יהיה אלהים עמדי וכו' והכוונה כי לצאת מידי ספקו בענין ההוא הנפלא הנה הוא תלה אמתתו במה שימשך מקיום המאמרים שנדברו לו שם שאם יתקיימו בו כלם על הדרך שהובטחו אליו ויוחלט אליו האמות שהיתה משאת נבואה גמורה נמשכת לו שם משלמות המקום עם היותו בלתי מוכן לגמרי ותחול עליו יראת המקום ההוא וכיבודו ואם לא יתאמתו אצלו ידע שהוא ענין חלום בעלמא ושיעור מאמריו אם יהיה אלהים עמדי ושמרני בדרך הזה אשר אנכי הולך ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש ושבתי בשלום אל בית אבי והיה ה' לי לאלהים כמו שנראה אליו לגמרי וצירף בדבריו ונתן לי לחם לאכול וכו' למה שחוייב שהאיש הנראה אליו ה' במראה הנבואה לא יחסר כל. וע"ד שאמר שלמה ריש ועושר אל תתן לי וכו' (משלי ל׳:ח׳). והנה כאן רמז אל הג' העניינים המוטלים עליו יתברך לאומה זו כדרך הבעל לאשתו והם שאר כסות ועונה. אמנם העונה היא התיחדות האלהי עמה והדבוק התמידי בבית אחד כי על זה אמר ושבתי בשלום אל בית אבי והיה ה' לי לאלהים. כי עתה אין השעה הגונה לזה הדבוק וההתיחדות. ואולם בשובו נאמרו שם דברים מעידים על ההויה וההתיחדות הזה כאשר תראה משם נפלאות מתורתנו שתתפלא. והאבן הזאת אשר שמתי מצבה יהיה ג"כ ודאי בית אלהים כי מתוך זה יהיה הקיום למאמרים הללו רצוני מצד שהיה מקום מוכן לנבואה. ואם כן חוייב לקבל עליו ועל זרעו להביא שמה המעשרות לצורך מכלת הבית ההוא ולעובדי עבודתה כמו שאמר הנביא הביאו את כל המעשר אל בית האוצר ויהי טרף בביתי וכו' (מלאכי ג׳:י׳) גם כי זה ענין מיוחד אל קבלת האלהות לגמרי ושיכיר שכל טובות האדם והצלחותיו אינם רק מפאת השגחתו כי על כן חוייב להפריש מכחם לה' המעשרות והתרומות ושאר המתנות. ובאומרו וכל אשר תתן לי וכו' למדנו ענין נפלא מחסידותו ית' אצלנו וזה שאין צ"ל שהוא מתפייס ממנו בלוקחו בתורת עבודה מעט מזער מהרבה אשר הוא נותן לנו כמו שהוא הענין במעשר אלא שעדיין לא בא לידינו ואנחנו עובדים אותו בו כמו שאמר וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו וכו' והוא מה שהודה עליו דוד באומרו (ד"ה א' כ"ט) וכי מי אני ומי עמי כי נעצור כח להתנדב כזאת כי ממך הכל ומידך נתנו לך. אמנם באומרו ממך הכל ולא אמר שלך הכל כיוון אל ענין נכבד מאד זכרו החכם בטענה הד' אשר במאמר התוארים באלהיות במשל שהניח שם מן המלך שיש עמו מפתחות אוצרות ממונות אנשי הארץ והוא לא נהנה לא בזהב ולא בכסף ולא יקחהו אבל ישפיעהו על האנשים וכל שיש לו זהב יהיה ממנו לקוח ובאמצעות מפתחו וכו' וכן הראשון יתברך אצלו מפתחות העולם ממנו יקווה הדעת כו' עוד אמר והעני אשר לוקח ממנו זהובים רבים יקרא עשיר בבחינה שהזהובים בידו והמלך בבחינה שהזהובים מידו ובהקנאתו ומי שיושפע ממנו העושר על הכל איך לא יקרא עשיר ע"כ. השתדל מאד להרחיק יחס אלו הקנינים המדומים ממנו יתברך ונשמר מאד מהפיל עליו לשון שיורה על שהם שלו או בידו בתורת קנינים כלל אולם שם הגעתם אל מי שיקניאם מהאנשים בהשפעת הטוב מעצמותו ית' שהוא הטוב והמטיב ושעל זה האופן יקרא עשיר מצד שהעושר מושפע ממנו ית' לא מצד שיש לו ובאוצרותיו דבר נוסף על עצמותו כלל כמו שבנמשל נקרא יודע לפי שממנו נקנית כל ידיעה לא שיש לו מדע נוסף והוא עצמו מה שנזהר ממנו דוד באומרו כי ממך הכל וכו' וזה כדי להורות שבכל מקום שנאמר שלו הכסף והזהב ושאר הקנינים הכוונה כי הם נקנים לאשר ישר בעיני חסידותו משפע עצמו ית' כמו שאמר במקום אחר והעושר והכבוד מלפניך (שם) ואם אינו בידך מידך ומכחך עשינו לנו חיל לתתו לפניך כיום הזה. והנה זה הענין עצמו יראה שכוון התנא במסכת אבות פ"ג בשאמר תן לו משלו כי אתה ושלך וכו'. ירצה כי במה שאמר משלו אין הכוונה ליחס אליו אלו הקנינים המדומים חלילה רק מפני שאתה בעל הקנינים והאדם מצד צורתו הוא שלו שכן קראו הכתוב בצלמו ולכך יאמר על הקנינים בהעברה שהם שלו וכן בדוד נמצא דקדוק זה באומרו ממך הכל ומידך נתנו לך (שם). והוא פי' נכבד ומחוייב למה שלא אמר שנאמר ממך הכל וכו' והוא מה שראוי שיובן מאמרו וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך והכוונה שאם יתברר לו ע"י הבטחות הללו שהחלום ההוא מראה של נבואה היתה אז יתחייב בכל מה שתשיג יד נדרו לעתיד ובאופן אחר יספיק למה שעשה מהעבודה וההודאה בשעה ההיא. ולהיות הדבר תלוי ועומד בעיניו לזה לא נסמך לבו בצרותיו על ההבטחות ההם וגם לא הזכירם בתפלתו ולפי שהשיגוהו אחר המראה הזאת צרות לבן וצרות עשו וצרת הבת לא נתברר אליו אמתת מה שסופק בו שהרי בעיניו לא נשמר בכל הדרך אשר הלך כמו שרצה. ולזה היה נראה אליו שלא חל עליו חובת הנדר כי לא הוחזק לו המקום לבית אלהים ואף כי אמר אלהים אנכי האל בית אל אשר משחת שם מצבה אשר נדרת לי שם נדר עתה קום צא מן הארץ הזאת ושוב אל ארץ מולדתך לא חוייב לו מהמאמר ההוא שחל הנדר ושהיה חייב לקיימו כי כן הוא שנדר לה' על התנאי ההוא אבל לא נתברר אליו קיומו כי לא אמר לו דבר שיתברר ממנו ספקו עד שאמר לו אחרי מעשה בתו בפירוש קום עלה בית אל ועשה שם מזבח לאל הנראה אליך בברחך מפני עשו אחיך. כי אז הודיע לו משפט החלום ההוא כי ודאי היה מראה של נבואה והוא האל יתברך הנראה אליו שם כי המקום מלא חסרונו ואם כן חל הנדר וחייב לקיימו ומשם למד שכל מה שהשיגוהו מהצרות לא היו כדאי לבטל מה שאמר לו והנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך כי הם דברים נשכלים לכל בעל דעת. והוא עצמו מה שהודה ואמר ונקומה ונעלה בית אל ואעשה שם מזבח לאל העונה אותי ביום צרתי ויהי עמדי בדרך אשר הלכתי (בראשית ל״ה:ג׳). וכן מזמר בסוף שני פעמים ויבן שם מזבח ויקרא למקום אל בית אל כי שם נגלו אליו האלהים בכרחו מפני אחיו (שם). ועל מלאכי האלהים הנזכרים שם העולים ויורדים בסולם הוא אומר. ואח"כ נאמר ויקרא יעקב את שם המקום אשר דבר אתו שם אלהים בית אל וכבר היה יכול לומר אל שדי נראה אלי בלוז בארץ כנען וכו' אלו היתה כוונתו על הדבור ההוא כמו שנתדמה לרב ז"ל אלא שהוא מבואר שלא היה מזכיר רק מה שאמר לו אחרי כן שם כמו שאמרנו. ואיך שיהיה על פי כל אחד מהדרכים האלו יתברר שנגלו אליו עכשו גדולות ובצורות אשר לא ידעם ולא שערם תחלה אם באופני ההשגחה בהנהגת העולם וההבדל אשר בין כלליו ופרטיו והוא ענין נכבד מאד במדרגות השלמות האנושי:
_.25.1.10
והיא אחת מכוונת חז"ל במאמר ההוא שזכרנו פתח השער. משל לבן מלכים המוטל בעריסה והיו זבובים שוכבים עליו שעד הנה עם שהיה מכיר את בוראו דרך עיונו משיג השגות מה בהשגתו ובהנהגת העולם עדין היו קצת זבובי מות המתילדים מעפושי השכל האינושי ועיוניו שוכבים עליו ומבדילים בינו ובין האמיתות בהם והיו מיחסים אותם למלאכי אלהים עולים ויורדים בו לפי שהמחשבות העיוניות בכלל ראוי ליחסם כן וכן אמר בפנחס באותה שעה בקשו מלאכי השרת לדוחפו אמר להם הקב"ה הניחו לו כו' (סנהדרין פ"ב:) כי במעשה הזה ודאי הדעות השכליות היו מונעים אותו ואפי' בא לב"ד לימלך אומרים לו שלא יעשה (שם) כי עקר ההתקוממות ההוא חוייב להיות מעצמו כמו שיבא במקומו שער פ"ג ב"ה. עד ששהתה עליו מניקתו אשר היא ההישרה הנבואית האלהית אשר עליה אמר המשורר ברכי נפשי את ה' ואל תשכחי כל גמוליו (תהילים ק״ג:ב׳) שעשה לו דדים במקום בינה מאי היא א"ר אבהו כדי שלא יסתכל בערוה ר' יהודא אמר כדי שלא יינק ממקום הטינופת (ברכות י'.) כמו שביארנו אלו הענינים בשער ו' הוא שער הנפש כי שם למד שהשכל האלהי הנבואיי הוא למעלה מהשכל האינושי והוא המישיר אותו בכל מה שמדרכו לטעות והמעלה אותו למקומות שאין מחוקו לעלות שם והוא מה שנאמר והנה ה' נצב עליו ויאמר אני ה' וכו' אשר מכלל המראה והדבור הנפלא מה שהעיר את לבו ואזנו על יחוד הבית הגדול והקדוש ובחירתו אותו מהיות לו מושב אלהים לקבוע דירה בתחתונים כדרך בעל הבית עם בני ביתו כי ודאי לא שוערה ולא נהיתה כזאת מלפנים עד מקום הזה כמו שביארו המשורר באומרו (תהילים קל״ב:ב׳-ג׳) אשר נשבע לה' נדר לאביר יעקב. אם אבא באוהל ביתי אם אעלה על ערש יצועי. עד אמצא מקום לה' משכנות לאביר יעקב. נראה בפי' שהוא היה האב הראשון לזה הענין הנפלא ומלפנים אותו גלה אליו והוא אשר נשתומם על זה ראשונה כמו שאמרנו (ילקוט ישעיהו ב׳:ג׳. מפסיקתא) משל למלך שהיו לו שלשה אוהבים ובקש לעשות לו פלטרין הביא הראשון ואמר לו ראה המקום הזה שאני רוצה לבנות אותו פלטרין אמר לו זכור אני שהיה הר תחלה הניחו. בא לו אצל השני אמר לו מבקש אני לבנות פלטרין במקום הזה אמר לו זכור אני שהיה שדה תחלה הניחו. בא לו אצל השלישי ואמר לו מבקש אני לבנות פלטרין במקום הזה אמר לו זכור אני שהיה פלטרין תחלה. אמר לו חייך על שמך אני בונה אותו כך אברהם יצחק ויעקב היו אוהביו של הקב"ה אברהם קראו הר שנאמר בהר ה' יראה (בראשית כ״ב:י״ד-ט״ו). יצחק קראו שדה שנאמר ראה ריח בני כריח שדה אשר ברכו ה' (שם כ"ז). יעקב קראו פלטרין שנאמר אין זה כי אם בית אלהים. אמר לו הקב"ה אתה קראת אותו בית עד שלא נבנה חייך על שמך אני בונה אותו שנאמר (ישעיה ב') אל בית אלהי יעקב. והכוונה להם בזה להראות שיעור מה שנתבאר לו ליעקב אבינו אצל אלו הענינים מאשר לפניו כי הנה אברהם אבינו מפני היותו המתחיל בדורותיו לבא אל הכרת מציאות הבורא יתברך מצד מה שנתחייב בשכלו המצא סבה אחת פשוטה לכל הנמצאות כלן עם שהשיג בזה יותר מכל זולתו הנה הוא לא הספיק לשיתברר אצלו זה השיעור מההשגחה ואופני הנהגתו בחלקי נבראיו כי הוא דבר נקנה בנסיונות גדולות ובהתפשטות העניינים באורך הזמן ויציאתו למצרים מפני הרעב וחרדתו על אודות אשתו כל החרדה ההיא קצת הוכחה עליו עם שכבר דברנו שם מה שיאות לפי הענין. וכבר היה אצלו המציאות היותר שלם אל מין האינושי ותכלית קרבתו אל האלהים כמדרגת ההרים מהארץ כי אע"פ שהם מושפעים בצד מה מטל השמים מכל אינם במדרגת השפע המושפע על הארץ הנעבדת ולזה כשבקש שירא' זכות העקידה לזרכו הבא אחריו ושיושגחו מהאל ית' בעבור' אמר ה' יראה אשר יאמר היום בהר ה' יראה: הנה שייחס להם זה השם ועליהם אמר בהר יי' יראה. אמנם יצחק למה שכבר הראה עליו האל יתברך יותר פרטי השגחתו אם במה שצוה לגרש את האמה ואת בנה לפי שלא יירש עמו ואם במה שנתאמת אצלו שיעור מה שהוזקק לו בהמצאת בת זוגו וגם במה שהיה עמו בארץ פלשתים לעזר ולהועיל כמו שביארנו שער כ"ג. כבר ידע והשכיל שהשגחת הש"י יותר קרובה אל השלם שבמין ושהוא אצלו במדרגת השדה הנעבד אשר עין בעליו דורשת אותו תמיד. ולזה אמר ראה ריח בני כריח שדה אשר ברכו ה' קרא כן אל השלם שבמין כי באמת שם צוה ה' את הברכה. וכבר נאמר ויצא יצחק לשוח בשדה. אמנם יעקב כאשר הוחל לברר אליו עוצם ההשגחה בשיעור נמרץ משניהם מצד מקריו עם אחיו על הבכורה והברכה אשר ביארנו והושלם לו הענין במראה הגדול הזה שבו השיג והכיר שהשלם שבמין הוא אצלו כבן בית וכאלו יתברך דר עמו בשכונה אחת כי הוא עקר מה שנתגלה אליו שם כי לזה אמר אין זה כי אם בית אלהים ירצה אין זה כמו שחשב תחלה מענין ההר או השדה אבל הענין ודאי כמו דירת בית קבע אשר השגחת בעל הבית והתבוננותו בה הוא תכלית מה שיצוייר. ולסבת האמות הזה אשר הגיע אליו יעקב אבינו מזולתו מהאבות היא מה שאמר בשני האוהבים הראשוני' שהניחם שעם שהיה כל אחד מהם אוהב למה שקצרה השגתם לתאר זה הענין הנפלא בפחות ממה שהיה לא נתישבה דעתו בו עד שפגע במי שהשיג האמת בזה וגזר דעתו עליה והסכימה עמו דעת עליונה לומר יפה דנת באומרו ואל בית אלהי יעקב. ירצה הבית שהושג עניינו ראשונ' ותכלית כוונתו אצל יעקב ואם כדברי מפרש ההגדות מה פשעם מה חטאתם של האבות שהניחם ועוד שהמשל הפך הנמשל באמת. שהרי ההר יותר מפורסם מן השדה והשדה מהבית שמציאות הבית אינה רק למחסה ולמסתור והיא מבואר. אמנם מה שביארנו הוא מה שהיה טבעי אצל המשל והנמשל בלי ספק ובמדרש עוד (תנחומא פ' מקץ). והנה ה' נצב עליו אין אדם עומד על שדהו לא בשעת חרישה ולא בשעת זריעה אלא בשעה שעומד בקמותיו. וכן באברהם נאמר קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה וכו' (בראשית י״ג:י״ז). וביצחק ויזרע יצחק בארץ (שם כ"ז). וביעקב והנה ה' נצב עליו וכו'. והנה שייחסו שלימות האבות הראשונים אל החרישה והזריעה שהם התחלות המלאכה ושלמות יעקב אל הבאת התבואה שהוא התכלית והוא הנכון לפי טבע הענין ולשון מאמרי חז"ל. ולפי שעקר מה שהתחדש אליו שם הוא ההפרד הוא וזרעו אחריו מיתר העמים בענין ההשגחה עד שלא יהיו נכנסין בכללם תחת הנהגת מערכות השמים וכסילהם אבל שהם נשארים חלק ה' ונחלתו להשגיח עליהם השגחה אישיית כי לזה היה צורך ייחוד הבית הנזכר שם ומכון שבתו בתוכם שעל זה אמר והנה מלאכי אלהים עולים ויורדים בו כמו שכתב הרמב"ן ז"ל הוא מה שרצו בכלל כוונתם לומר משל לבן מלכים המוטל בעריסה והיו הזבובים וכו' כי אע"פ שמלאכי אלהים הם העולים והיורדים בסולם ההוא להמשיך ההשגחה הכוללת הרי הם כחגבים וכזבובים בערכו ית' והנה הם לפי מחשבתו כבר היו להם מהלכים עליו ועל זרעו לעלות ורדת על עסקיהם עד ששהתה עליו מניקתו והיא ההשגחה האישיית אשר עליה נאמר והנה ה' נצב עליו. ועל דרך שנאמר בקבלה מי יתנך כאח לי יונק שדי אמי (שיר השירים ח׳:א׳). כי אז ברחו אלו הזבובים מעל בן המלך ונשאר אמון בחיק מניקתו שהיא השגחת האל ית'. ושתי הכוונות קרובות ונכונות במאמר הזה. ועוד יתכן בה כוונה אחדת תודע בראש החלק שני אשר בזה השער: ועתה אחר אשר ביארנו החלק הזה מהספור עד הנה כפי מה שיאות אליו בבחינת ענייניו והתרנו הספקות אשר העירונו עליו וקצת שלא זכרנו הנה אשלים הביאור עד הגיע אל תחלת עבודתו של יעקב עם לבן וזה בזכרון שאר הספקות הנופלות בחלק הזה ראשונ' על החמשה שזכרנו:
_.25.1.11
הספק הששי מאמר וישא יעקב רגליו. כי לא הורגל. גם טעם זכרון מה שראה באר בשדה והנה שם שלשה עדרי צאן רובצים עליו וכו' דמאי דהוה הוה והיה לו לקצר ממנו: ז אומרו והאבן גדולה על פי הבאר כי למה תהי' להם אבן מעמסה על פי הבאר להלאות אנשים בכל עת שישקו העדרים ומה טעם והשיבו את האבן על פי הבאר למקומה די בשיאמר והשיבו את האבן למקומה. ועוד אומרו עד אשר יאספו וגו' וגללו את האבן הוה ליה לומר ונגל את האבן אחר שכלן צריכין לה לפי הנראה: ח למה לא נדבה אותו רוחו לגלל האבן בראותו כל העדרים צחה צמא עד שראה את רחל ואת צאן לבן. ומאמר כי רועה היא שהרי מעשיה מוכיחים עליה: ט כי מאמר אך עצמי ובשרי אתה הוא מאמר בלתי מבואר עניניו. י אומרו הגידה לי מה משכורתך שהרי בתחלה היה לו לידע ממנו אם רצונו להשכיר עצמו ואחר ישאלהו מה משכורתו. יא בשאלה אעבדך שבע שנים ברחל בתך הקטנה. ולמה בקש לשנות הסדר אחר שהיו שתיהן צדקניות והלא שקר החן והבל היופי. גם הפגיעה בה ראשונה להחליף מנהגו של עולם בין השלמים. יב כי מאמר טוב תתי אותה לך מתתי אותה לאיש אחר אינה תשובה הגונה וגם כי הכל לפי שהוא אחר. ואחר זכרון הספקות נבא אל הביאור:
_.25.1.12
וישא יעקב רגליו וילך ארצה וכו' (ב"ר פ' ע') רבי אחא אמר חיי בשרים לב מרפא (משלי י״ד:ל׳) כיון שנתבשר בשורה טובה טעין ליביה לרגלוהי הדא אמרה כרסא טענה רגליא ואני אומר שזה הכתוב בא על דרך ויסע משה את ישראל מים סוף (שמות ט״ו:כ״ב): ואמרו חכמינו ז"ל הסיעם בעל כרחם (מכלתא פרשת בשלח שם). והטעם מוסב אל ספור של מעלה (התר ספק ו') כי למה שהרגיש במקום ההוא מהשלמות לא היה יכול לזוז רגליו משם עד שנשאם על צד ההכרח המוטל עליו וללכת לדרכו אשר צוה עליו מפאת אביו ואמו יולדיו ואשר צוה להקדים עניניו ליעודים אשר באו לו שם: וירא והנה באר בשדה כו'. (ו) להודיע איך נזדמנו לו מהר מבוקשיו כי הקרה ה' אלהיו לפניו אמר כי מדי הגיעו אצל חרן ראה באר בשדה והנה שם ג' עדרי צאן כי מן הבאר ההיא ישקו העדרים ולזה האבן גדול' על פי הבאר כי כך ראו כל בעלי העדרים. (ז) שהאבן אשר יניחו על פי הבאר תהי' גדולה כדי שלא תהא נוחה להתגולל ולהשקות כל מי שירצה עד שיאספו שמה כל העדרים וגללו אותה לצדדיה אל אחת הצדדים לגלות פי הבאר באופן שיוכלו לשתות הצאן ושתהי' נקלת החזרה לשם כמו שאמר (ז) והשיבו את האבן על פי הבאר למקומה כי היא על פי הבאר הית' אלא שמשיבין אותה למקומה ממש. והיה זה לפי הנרא' כי לא היו שם המים בשפע ולזה הוצרכו שתהי' זאת הבאר גל נעול מעין חתום. ולזה מה שהקפיד באומרו ונאספו שמה וכו' והשיבו את האבן כו' שאם לא כן מה לו להזכיר בכאן צורך ההשבה. ולזה כאשר אמר להם יעקב כסבור שהם רובצים להאסף הן עוד היום גדול כו' השקו הצאן ולכו רעו. השיבו לא נוכל שאין אנו רשאין לגולל את האבן מעל פי הבאר כי חק ותנאי הוא בינינו שלא לפתוח הבאר עד אשר יאספו כל העדרים ואז וגללו האבן האנשים אשר ירצו לגוללה והשקינו הצאן: עודנו מדבר עמם ורחל באה כו' כי רועה היא והם כבר גלו דעתם שהיו מצפין אותה כי לא יוכלו להשקות עד בואה כאחד הרועים. (ח) ולזה כאשר ראה אותה ואת הצאן אשר בידה וכבר נתן רשות לגולל את האבן ולהשקות קדם וגלל אותה וישק את צאן לבן אחי אמו וישק לבתו כי מאהב' אשר אהבה ומשמחתו אשר שמח בה נותרה בו נשמה ותחל רוח לפעמו לגולל את האבן בכח גדול וביד חזקה. וישא את קולו ויבך. לבלתי בוא בדרך כבוד כעבד זקנו וכדי שלא תרע עינה למה שנשק אותה שלא כמנהג אמר ויגד יעקב לרחל כי אחי אביה הוא וכי בן רבקה הוא כי אין בזה שמץ דופי וכמו שאמר מי יתנך כאח לי יונק שדי אמי אמצאך בחוץ אשקך גם לא יבוזו לי (שיר השירים ח׳:א׳):
_.25.1.13
והנה חז"ל להגדיל מעלת הספור הזה ולצרף ענינו למראה הנראית לו ראשונה בצאתו ראו לדרוש אותו על פני' רבים כלם שומרים תמונתו אזכור מהן שנים ג' ואקצר (ב"ר פ' ע') וירא והנה באר בשדה. זה ציון. והנה שם שלשה עדרי צאן זה שלש רגלים, כי מן הבאר ההוא ישקו העדרים. שמשם היו שואבין רוח הקדש. ונאספו שמה כל העדרים באים מלבא חמת עד נחל מצרים. וגללו את האבן מעל פי הבאר והשקו הצאן שמשם היו שואבין להם רוח הקדש. והשיבו את האבן על פי הבאר למקומה לרגל הבא. וירא והנה באר בשדה. אלו בתי כנסיות. והנה שם שלשה עדרי צאן רובצים עליה. אלו שלשה קורין בתורה כהן לוי וישראל. כי מן הבאר ההוא ישקו העדרים. כי משם שומעים את התורה. והאבן גדולה על פי הבאר. זה יצר הרע. ונאספו שמה וכו'. כששומעין את התורה יצר הרע מתגלגל ומתפוצץ. והשיבו את האבן על פי הבאר למקומה. שכשיוצאין משם יצר הרע חוזר למקומו. רבי יונתן פתר לה בסיני. וירא והנה באר בשדה זה סיני. והנה שם שלשה עדרי צאן. כהנים לויים וישראלים. כי מן הבאר ההיא ישקו העדרים, שמשם שמעו עשרת הדברות. והאבן גדולה על פי הבאר זו שכינה. ונאספו שמה כל העדרים. ר"ש בן יהודה איש כפר עכו אמר משום רבי שמעון שאלו היו חסרים אפילו אחד לא היו כדי לקבל עשרת הדברות. וגללו את האבן מעל פי הבאר. שמשם שמעו עשרת הדברות. והשיבו את האבן על פי הבאר למקומה. אתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם (שמות כ׳:י״ט). ראו דבריהם טובים ונכוחים ורבים כמו אלה הנדברים שם כלם ממין אחד וקרובים ומצרנים אלו שדרשו על מראה הסולם וכפי הפנים אשר ביארום והנה הכל עולה יפה: ותרץ ותגד לאביה ויהי כשמוע לבן את שמע כו'. נראה שכבר שמע שומעו מקודם לכן ועתה נכסף לראותו. ולזה רץ לקראתו ויחבק לו וינשק לו ויביאהו אל ביתו. אמנם החכם עיניו בראשו. וכדי שלא ירבה בשבילו יותר מדאי כסבור שיש בידו במה שיגמלהו הגדיל לספר לו את כל אשר קרהו כי סבה חזקה לבוא בידים רקניות: ויאמר לו לבן אך עצמי ובשר. וכו'. (ט) כלומר אע"פ שתבא באפס דמים ומ"מ עצמי ובשרי אתה ולא אוכל להתעלם וישב עמו חדש ולפי הנראה היה מטפל בצאנו ויאמר לו לבן הכי אחי אתה ועבדתני חנם ירצה בשביל שאחי וקרובי אתה ויש גנאי להשכיר עצמך אצל אחרים מפני הכבוד יתכן שתעבוד עמי חנם הגידה לי מה משכורתך. (י) ויש במשמע דבריו שכבר הורגל לבא בשכר בשכיר והוא שואל מה משכורתו הנהוג אצלו ואם יתכן אליו יתנהו ואם לאו יחדל. ועל זה הענין אמר לו אחרי כן נקבה שכרך עלי ואתנה והנה יעקב הקפיד בדבר והשיבו בענין שיבין ממנו שאינו רגיל בכך וגם עתה לא יעבוד עמו כי אם לפי כבודו. והוא מה שאמר הכתוב וללבן שתי בנות כו' ועיני לאה רכות כו' ויאהב יעקב את רחל ויאמר אעבדך שבע שנים ברחל כו'. (יא) ירצה אני לא הורגלתי בכך וגם עכשו לא אעבוד עמך כשני שכיר בקצב דמים. אמנם אעבדך שבע שנים ביפה שבבנותיך ואם היא הקטנה כי היא ישרה בעיני. וזה לא יחשב לי לגנאי. כי אהבה מקלקלת השורה. וכן תראה שהקפיד כשאמר לו נקבה שכרך וכו'. אמר לו לא תתן לי מאומה אם תעשה לי הדבר הזה כמו שיבא שם: ויאמר לבן טוב תתי אותה לך מתתי אותה כו'. (יב) גם הוא על פי דרכו השיבו כלומר לא תחשוב שאני מקפיד על מה שאמרת שתעבוד ביפה שבבנותי כי טוב תתי אותה לך מתתי אותה לאיש אחר. לכן שבה עמדי ואתנה לך. ואולי שבעבור שהיה מחליף את השטה לשאול הצעירה לפני הבכירה אמר שאם היה לו להודות על זה טוב לו שתהיה הודאתו אצלו מלאיש אחר לפי שהכל יודעים שהוא בן רבקה שיש לו שני בנים והכל יאמרו הגדולה לגדול והקטנה לקטון ולא יהיה בזה גנאי כמו שיהיה אם יתן אותה לאיש אחר ומ"מ הם דברים סתומים לא יובן מהם שהודה לו עליה בפירוש אלא שאם היה לו ליתן יהיה הוא קודם לאחר וכל זה רמאות דברים כדי שלא ירגיש בדבריו לתת הצעירה לפני הבכירה. וכבר כתבנו בספורים שעברו כי יעקב אהב ברכה ותבואהו ולא חפץ בבכורה כי שנאה וכבר השתדל לבטל את כחה והנה עם זה כבר היה משתדל בקיום מצות אביו שאמר לו וקח לך משם אשה מבנות לבן אחי אמך ואל שדי יברך אותך ויפרך וירבך והיית לקהל עמים. וזהו מה שרצונו לבארו בזה החלק הראשון מהספור ועתה יבא החלק השני אשר בשער הזה אחר אשר אקדים מעט אשר ראוי להקדימו לפי ענינו:
_.25.2.1
החלק השני
_.25.2.2
יבאר שחרינות המשתדל על הדברים היא ראיה גדולה על גודל ערכה בעיניו וכן ההפך. ויפרש כונת עוצם חריצות יעקב באלו הקנינים:
_.25.2.3
ויעבד יעקב ברחל
_.25.2.4
*תוכן דעתו. כי הפועל החכם ירבה או ימעיט השתדלותו להשיג דבר מה, לפי גודל או קוטן ערכו בעיניו, כי להשיג דבר יקר יעמול יותר ממה שיעמול להשגת דבר פחות הערך, ועל כרחך בראותנו איש בלתי חרוץ להשיג דבר מה, נוכל לשפוט אחד משתי אלה, אם כי הדבר ההוא קל הערך, או כי האיש עצל או סכל בלתי משיג ערך הדבר ותכליתו היקר', וכאשר נראה כי יניח אף יגיע' מעטה וקטנה, אשר בה יוכל להשיג הדבר היותר יקר בעיני כל, הלא זה יורה לנו, כי טח לבו מהשכיל, ולהכיר יקרת ומעלת הדבר ההוא, והוא העצל בשכלו ובמעשיו היותר גדול, ע"כ אחז"ל במדרש, ד' עצלים הן, ועצלן של משה, (ר"ל אותו המתעצל בלימוד התורה, אשר עליו אמר "לא בשמים היא" וכו' "כי קרוב אליך בפיך" וכו') גדול מכולם, כי התורה והחכמ' האלקית יקרה מפנינים, וכל איש ישראל יוכל עתה להשיגה במעט עמל, אחרי שכבר קבלוה אבותיו והוא נתגדל בה, ואם בכל זאת יתעצל להשיגה מורה בזה כי הוא בער ולא ידע ולא יבין יקרת התורה הנודעת לכל.- וכן בהיפך אם יצטרך להשגת דבר מה עמל רב ויגיעה גדולה, ובכל זאת נראה בני אדם משתדלים להשיגו, הלא בהכרח נשפוט, כי הדבר ההוא, יקר הערך והמעל', וזה שאז"ל ברכות דף ה' "ג' מתנות טובות נתן הקב"ה לישראל, וכולן ע"י יסורים, תורה, א"י, ועוה"ב," ר"ל כי אבותינו לא היו ראוים לקבלת התורה רק אחרי סבלם עוני ותלאות רבות במצרים, אשר על ידן נזדכך חומרם, גם א"י כבשו רק אחרי לכתם במדבר מ' שנה במלחמות רבות, והעונג הרוחני בעוה"ב נשיג רק אחרי הלחמנו ממלחמות היצר ונסבול תלאות חיינו, כל ימי התהלכנו עלי ארץ, וכל זה יורה על מעלת יקרת, שלש אלה המתנות, אפס בראותנו איש מתיגע למאוד, למען השיג קנין נבזה ופחות הערך, הלא זה יורה על היותו חסר לב ותבונות, וזה שאה"כ "אל תיגע להעשיר מבינתך חדל" ר"ל אם איש תבונות אתה, חדל לך מהרבות יגיעה רק למען קנות קנין הון ורכוש שהם הבל ורעות רוח, ונמשך מכל זה, כי בראותנו רוב השתדלות יעקב בלקיחת נשיו, ויגיעתו לאסוף הרכוש המצטרך להחיות אותם ואת בניהם אשר ילדו, ואחרי הודענו, כי הוא היה איש חכם ושלם אמיתי, הלא בהכרח נשפוט מכל זה, כי מחוז חפץ ותכלית יעקב אע"ה בכל זה היה יקר ונכבד מאוד, והוא לבנות בית ישראל ולהעמיד אומה קדושה המכרת בוראה ומלמדת בכל הזמנים והמקומות ידיעתו ויראתו לכל באי עולם, עד כי תמלא הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים, ובאופן זה האריך המחבר למען הוכיח והראות לעיני כל, כי יעקב אע"ה היה שלם אמיתי והולך מישרים בכל פעולותיו, ואין שום אופן לתת בו דופי, או ליחס לו מדה או פעולה רעה, כמאחז"ל "כיון שנגל' עליו הקב"ה ברחו מעליו," (ר"ל כל הזבובים, שהן כינוי למדות ופעולות רעות), ובצדק הסב המדרש מאמר הכ' "מי יעלה בהר ה' וכו' נקי כפים וכו' " על יעקב, כי בו לבדו התאחדו כל המדות הטובות והיקרות האלה. משל לבן מלכים המוטל כו'. גודל ההשתדלות ורוב החריצות בעסקים הוראה גדולה על טוב תכליתם ותועלתם וזה מבואר שהרפיון והחולשה בפעולות יורה על פחיתות התכלית או על חולשת דעת הפועל בהכרתו. ולזה העצל לא לבד מוחזק ברפיון הכח וכובד התנועות אבל בחולשת הדעת ומיעוטו, אמר החכם (משלי ו׳:ו׳-ז׳) לך אל נמלה עצל ראה דרכיה וחכם אשר אין לה קצין וכו'. ירצה שעם שאין לה קצין שוטר ומושל שיישיר אותה או שייסרנה כאשר תטעה פעולותיה הנה היא מעצמה מתישרת להכין טרפה בעתו וכ"ש למי שיש לו דעת שיש לו לתת לב על זה ודי לו בזיון שילמד דעת מבריה קטנה כזו. ובמקום אחר אמר אוגר בקיץ בן משכיל נרדם בקציר בן מביש (שם י'). ירצה שהבעל שכל בעוד זמן הקיץ שהוא הזמן שבו מתבשלת התבואה בשדות כבר הוא משתדל לאגור ממנה די ספקו אע"פ שעדין לא בא עת הקציר. אמנם העצל המביש כבר בא הקציר שהכל מכניסין תבואתם בבתיהם והוא נרדם הדעת וההשתדלות. ולהיות ממדת הפתי הסכל שלא להרגיש בפתיותו אמר חכם עצל בעיניו משבעה משיבי טעם וזה כי הוא מבקש טעמים רבים להשיב לכל התופשים עליו איש בטעמו וכמ"ש אמר עצל שחל בדרך כו' (שם כ"ו). וזה הענין אשר אמרנו יצדק מאד במלאכת הנפש כי בענינים הגופניים הזמניים כבר הופלג החריצות על כל בני אדם גם בני איש ויותר מדאי. אמנם בטוב המוסכל והנסתר מנגד עיניהם הנה באמת לחולשת האמונה בו רבה העצלה והרפיון במלאכתו כמו שכתבנו בתחלת שער ו'. ולהיות האמת כמו שהונח שם החכם העצלה עד ממהר לענות על קוטן האמונה המסותרת בלב האנשים כמו המודה במקצת בתוך דבריו. וזה שהמתלונן תמיד על הפעולות האלהיות ומתרעם על סדר הנהגתו ית' כאלו האומרים למה עשה את האדם מטפה סרוחה ומנדות האשה ע"ד שאמר איוב אדם ילוד אשה קצר ימים ושבע רוגז (איוב י״ד:א׳). ולמה עשאו פחות מהגרמים השמימיים ולא עוד אלא שמסרו תחתיהם ע"ד שנאמר כי אראה שמיך וכו' מה אנוש כו' (תהילים ח׳:ד׳). או למה מסר מזונותיו בקושי וכ"ש שלמותו הראשון שהוא קשה מאד ההשגה. טוב ממנו הב"ח הנולד בשלמיותו וכ"ש שאר המקרים ולאנשים אשר אלה להם למה ישאלם במשפט כמו שאמר איוב שם אדם ילוד אשה כו' ואלה צפנת בלבבך ואותי תביא במשפט עמך והגדולה מכלן מהמיתה כי בה יורו כי כמות זה כן מות זה. ועל כולן הודה המשורר לאל יתברך שהם על צד היותר טוב שאיפשר כפי מה שאמרנו ז"ל (ברכות י'.) כנגד דוד אביו אמרו שדר בה' עולמות ואמר שירה ששם שבח והודה על חמשה מיני תרעומת אלו שזכרנו שבמעט עיון יוכל המעיין ליחסם אליהם עם שכבר בררנום בצד אחר קרוב לזה בדבור הנפש סוף שער ו'. כי הנה האיש השלם נותן זמירות תמיד לאלהיו על כל הטובה אשר קבל אמנם הבלתי מאמין בלבו בהתלוננו בהם ובזוכרו אותם הנה הוא נותן תפלה לאלהים וכמתלהלה יורה זקים לומר שבטלה ההשגחה אלא שהוא ירא לאמר בפירוש יכמו שאמר אמר נבל בלבו אין אלהים (תהילים י״ד:א׳) וכן הוא עצמו ענין ביטול הפעולות כי כמוהו יורה בשב ואל תעשה שהוא אינו מקוה שכר טוב לפעולתו והוא מה שאמר בשני כתובים סמוכים דברי נרגן כמתלהמים והם ירדו חדרי בטן גם מתרפה במלאכתו אח הוא לבעל משחית (משלי כ״ו:כ״ב) והענין מבואר. אמנם השלמים אנשי אמונה הם מצדיקין דין שמים תמיד גם משתדלים בכל עוז להגיע אל טוב תכליתם עד שיוכר ברוב חריצותם טוב תוחלתם. והוא מה שאמר המשורר (תהילים ל״ג:כ״ב) יהי חסדך ה' עלינו וכו' התפלל שיהא חסדו עלינו באותו אופן ושיעור שתורה עליו תוחלתנו אליו וזה כי המקוה ומיחל לדבר מהזמן רב וסובל בתוחלתו שיעור גדול מהרע והצער וגם תמצאן אותו צרות רבות ורעות והוא תמיד מיחל הנה כבר יראה ממנו שהדבר ההוא המקווה גדול הערך מאד מאד. כמו שהוא הענין בטוב הכללי המקווה ממנו זה כמה אשר סבלנו עליו כל תלאות הגליות והשמדות אשר סבלנו גם אנחנו גם אבותינו וכמו שהוא ראוי ומחוייב לכל איש ממנו בבחינת הטוב הנפשיי ועוצם תועלתו. וכל זה מה שיורה על הפכו העצל המתרפה במלאכתו כמו שאמרנו:
_.25.2.5
ובמדרש (דברים רבה פ' ח') רבנן אמרין ז' עצלים הם ועצלן של משה גדול מכלן הוא שאמר שלמה חכם עצל בעיניו מז' משיבי טעם (משלי כ״ו:ט״ז) אמר לו לעצל לך למוד תורה מעיר לעיר אמר להם שחל בדרך. אמרו לו קרוב אליך בעירך אמר בתוך רחובות ארצח. אמר לו הרי הוא בשכונך אמר ארי בחוץ אמר לו הרי הוא בתוך הבית ולואי שתשכים ותעריב והוא לא כן עשה ועליו נאמר עד מתי עצל תשכב אמרו לו לא תצטרך לקום אלא בזריחת השמש הדלת תסב על צירה ועצל על מטתו. אמר לו קום כשתרצה אבל פשוט את ידיך וקח את המגלה טמן עצל ידו בצלחת. ואע"פ שמניחין בידו דבר מאכל נלאה להשיב אל פיו אמר משה אני איני אומר לך שתלך ותלמוד מעיר לעיר ולא משכונה לשכונה ולא מחצר לחצר ולא מבית לבית אלא קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך (דברים ל') מפיך ללבבך מלא סיט:
_.25.2.6
ראה דבריהם טובים ונכוחים לומר כי מלבד שהעצלה היא רעה ומגונה לכבדות פעולותיה הנה עקר רעתה הוא מה שתורה על דברים הרעים שבלב כי הוא לא יבין ולא יאמין דבר טוב שיגיעוהו אל אחת מהפעולות ההמה עד שכבר תמנעהו אי זה רעה ורעות רוח ושעל זה היה תופש משה בדבריו כלומר אין המום בך מצד שאין אתה הולך ומתנועע אל הפעילות אבל עיקר המום והשמץ הוא למה שהדבר קרוב אליך מאד בפיך ובלבבך כי נגע הצרעת תעמוד תחתם. והנה באמת נתברר מה שהנחנו שטוב ההשתדלות וסבול הדחק והצער בפעולות יורה הוראה אמתית על גודל התועלת וטוב תכליתו והוא מה שאמר רשב"י (ברכות ה'.) שלש מתנות טובות נתן הקב"ה לישראל ולא נתנן להם אלא ע"י יסורין. תורה, ארץ ישראל, ועולם הבא, כי תכליות עצמיות כאלה מדרכן שלא יושגו אלא ע"י רוב ההשתדלות וסבול הייסורין והצער בהשגתן. ורמז גדול רמז הכתוב עליה במה שנמצא בכלי הקדש ג' כלים שנצטוו לעשות מעשה מקשה, כרובים (שמות כ״ה:ל״א), מנורה (שם), וחצוצרות (במדבר י'), כמו שיתבאר זה הענין בפרשת מרגלים שער ע"ז ב"ה. והנה הוא מבואר כי כמו שחוזק המעשים ורפיונן במלאכת הנפש יורה על ענין האיש ומהותו בדברים האלהיים כמו שאמרנו כן החוזק והרפיון במלאכת העולם ודמיונותיו הוא מופת על האיש ההמוני ומהותו. כי לפי רוב התעצמו בהם כן הוקבע בלבו ענין ההמונית בדרכי העולם ודמיונותיו והוא מתרחק מהענין האלהי. ולפי מיעוט העסק בהם והרפות ידו מהם ימעט ממנו הענין ההוא ההמוני ויתקרב אל האלהים כי על פי הדברים האלה היתה עצת החכם (משלי כ״ג:ד׳) אל תיגע להעשיר מבינתך חדל. וכבר דברנו הצורך בזה בשער הקודם שער הברכה:
_.25.2.7
ועתה כשנשים לב אל כל המעשים אשר עשאם אבינו יעקב אשר יזכירום אלו הספורים מתחלה ועד סוף שכלם באו בתכלית החריצות. אם במה שסופר במה שעבר בהסתכנותו עם אחיו בבכורה ובברכה אשר על זה ברח שדה ארם ואם בכובד העבודה אשר קבל על עצמו שם כמו שאמר ואתנה ידעתן כי בכל כחי עבדתי את אביכן ואומר הייתי ביום אכלני חורב וקרח בלילה וכו'. ואם ברוב הזמן אשר נמשכה לו שם וגם בהתחכמות הנמרץ בהרבות לו שכר הצאן כמו שיתבאר. ואם שכבר ביארנו שענין הבכורה והברכה לא היה לבחינת אלו הטובות הזמניות הנה כל מה שסופר מאלו הספורים הכל יראה שהיה לקנות לו נשים ועבדים ונכסים כמו שאמר בפיו זה לי עשרים שנה בביתך עבדתיך ארבע עשרה שנה בשתי בנותיך ושש שנים בצאנך הנה באמת כבר יורה זה על אחד משלשה ענינים אם שהיה איש המוני מאד קשור בחבלי הבלי העולם וחמודותיו או שהוא אינו מבחין בין הטובות ומחשיב המדומות לאמתיות או שיהיו אלו הקנינים אשר השתדל עליהם על זה האופן טובות אמתיות כמו שחשבם. אמנם שיפול יעקב על שני הענינים הראשונים רצוני אם החסרון או הסכלות הוא בטל לפי שכבר העיד עליו בוראו יתברך שנאמר כי יעקב בחר לו יה וכו' (תהילים קל״ה:ד׳), ואוהב את יעקב (מלאכי א׳:ב׳). יעקב חבל נחלתו (דברים ל״ב:ט׳), ורבים כמו אלה. נשאר אם כן בהכרח הענין הג' והוא היות אלו הענינים אשר מסר עליהם עוצם ההשתדלות, טובות אלהיות מהמין אשר אמרנו שעוצם החריצות בהם הוא ראיה מופתית על טוב תכליתם ועוצם פעולתם. וכמו שנתבאר זה מצד החקירה כן נתפרסם אמותו למראה העין כי הנה הנשים הוא מהמבואר שלא היה דעתו וכוונתו בהם כי אם לבנות את בית ישראל מי"ב שבטים כדוגמת העולם הכללי וכמ"ש (רות ד׳:י״א) אשר בנו שתיהן את בית ישראל. ובמדרש (ב"ר פ' ע') וללבן שתי בנות כשתי קורות מפולשות מסוף העולם ועד סופו זו העמידה אלופים וזו העמידה אלופים זו העמידה מלכים וזו העמידה מלכים כו' ותועלת זה הבנין על אלו העמודים ועל התמונה הכללית יתבאר בחלק בפני עצמו בספור ויגש אליו יהודה שער ל"א ב"ה:
_.25.2.8
והנה באמת ענין כוונה זו תכילהו כוונת המדרש אשר זכרנו ראשונה בתוך שאר כוונתיו אמר משל לבן מלכים שהיה מוטל בעריסה והיו הזבובים שוכבים עליו עד ששהתה עליו מיניקתו והניקתו וברחו מעליו. וזה כי בתחלת המחשבה האנושית בפרסומן של דברי יעקב ומעשיו כבר היה להם מקום לדבר עליו תועה והנה אלו המחשבות נקראת מלאכי אלהים שהם המלוים לאדם מימינו ומשמאלו והם עצמם הזבובים הפורשים כנפים. מלמעלה ובאו ונחו מכל מה שימצאו לשום שום דופי באיש השלם כמו שרבים תופשים על יעקב מכל אחד מאלו המעשים וגם נקראו מלאכי אלהים כי הם משלחת מלאכי רעים בהשגחתו יתברך בקצת הפעמים לצרף את הבריות ולנסותם ונתן להם רשות עד שתחפץ אמנם בהגלותו הוא יתברך והתיצבו עליו להניקו מזיו כבודו והדרו להקרא שמו עליו. הנה מעתה ברחו הזבובים המבאישים מעליו ובא תחתם כל טוב ה' והדרו ויקר תפארת גדולתו ומכאן ואילך כל לשון תקום לבאר ענייניו אלה תצלח ותשכיל במה שתדרשם לשבח ותהילה. וחלילה לפשט הכתוב לתת לאלהים תפלה ובמלאכיו ישים תהלה ומעתה נזכור הספקות הנופלות בספור זה כולו:
_.25.2.9
א אומרו ויעבד יעקב ברחל שבע שנים כי מלבד מה שכבר הותר מטעם העבודה איך אמר שהיו בעיניו כימים אחדים באהבתו אותה אדרבה שהתוחלת ממושכה למה שישתוקק האדם מאד הוא צער גדול ועמל מכאיב. וכבר נתבאר בחכמה הטבעית כי למה שהזמן הוא מקרה דבק בתנועה יחוייב שכל מי שירגיש יותר בתנועה ירגיש יותר בזמן ואין מי שירגיש יותר בתנועה כמי שסובל דברים מכאיבים. ולזה יאריך מאד הזמן בעיניהם מה שיהיה להם בהפך בנפול על ענינים מענגים. וכבר הסכימו על זה חז"ל (ש"ר פ' א') ויהי בימים הרבים ההם וימת מלך מצרים (שמות ב') אמרו לפי שהיו ימים של צער קורא אותם רבים וכן ואשה כי יזוב זוב דמה ימים רבים (ויקרא ט״ו:כ״ה) אמר ימים שנים רבים שלשה (תו"כ מצורע ס"פ ו'). ולפי שהיה לה ימי צער קורא אותם רבים (ש"ר שם). ואם כן כבר היה לו לומר ויהיו בעיניו כאלף שנים באהבתו אותה כמו שנראה מדבריו באומרו הבה את אשתי כי מלאו ימי ואבואה אליה: ב כי מאמר זה חצוף מאד כמו שהעידו עליו חכמים ז"ל (ב"ר פ' ע') במה שאמרו למי שנאמר בו ויהי בבקר והנה היא לאה וכו' ולמה רמיתני. גם איך יתכן שתהיה עמו כל הלילה ולא יכירנה בטביעות קולה או בשום דבר עד אור הבקר. גם מאמר לא יעשה כן במקומנו לתת הצעירה לפני הבכירה הוא סכלות גמורה והלא תנאי מבטל הלכה ומנהג: ג אם היו האמהות עקרות כי חפץ הש"י בתפלתן למה היו רחמי ה' אכזרי אצל רחל כי מה פשעה ומה חטאתה בשיאהבה אישה העל זאת לא יפקוד אותה כאחותה. ומה חרי האף הגדול אשר חרה ליעקב עליה בשאמרה הבה לי בנים: ד אומרה דנני אלהים כו' איזה דין דן אותה לזכות או לחובה שקראה על שמו את בן שפחתה. גם מאמר נפתולי אלהים נפתלתי הוא קשה הביאור וטעם קריאת השם גם הוא בעבורו: ה מה ראתה לאה כי עמדה מלדת לתת את שפחתה לאישה וכי חשוכת בנים היתה. ומה טעם קריאת שם בנה גד. ומה טעם המסורת שכתב בגד, ולמה יאשרוה הבנות על בן השני מפני שקנאה במעשיה להרבות בנים לשפחתה על פני אחותה והיא יושבת עקרה ושוממה. וקשה עוד מכל זה מה שקראה שם בנה הנולד לה אחרי כן יששכר על שם נתן אלהים שכרי כי נתתי שפחתי לאישי כאלו עשתה דבר של מצוה ומי בקש זאת מידה: ו מה טעם המעט קחתך את אישי ואם לא ישכב עמה בלילה ההוא תמתין עד לילה אחרת ולמה יעשו נשיו סחורה בו והוא יושב ושותק: ז באומרו הפעם יזבלני אישי כי ילדתי לו כי מה הזבול הזה אשר יזבלה. ועוד אומרו כי ילדתי לו ששה בנים וכן אמרה בלוי כי ילדתי לו שלשה וגם הזכיר הכתוב בן חמישי בן ששי ולא נזכר זה וזה בזולתם מהבנים: ח במה שהרכיבה רחל שם יוסף אחרי רכשי אסף אלהים את חרפתי יוסף ה' לי בן אחר. ומה טעם זאת החרפה: ט ויהי כאשר ילדה רחל את יוסף וכו' למה לא המתין עד שתושלם מטתו בבנימין ומה צורך היה לו לומר תנה את נשי ואת ילדי והלא הנשים נשיו והבנים בניו: י מאמר לבן אם נא מצאתי חן בעיניך וכו' כי ודאי לא יפול מציאת חן על מה שכבר היה. ועוד כי אחר שהוא הודה שנחש ומצא שברכו ה' בגללו למה יחזור יעקב לומר אתה ידעת את עבודתי אשר עבדתיך ואת אשר היה מקנך אתי כי מעט אשר היה לך לפניו יפרוץ לרוב ויברך ה' אותך לרגלי נראה שכל אלו הן דברי קשות וללא תועלת: יא כי אחר שאמר לו לבן נקבה שכרך עלי ואתנה מה ישיב אותו יעקב דבר ועתה מתי אעשה גם אנכי לביתי והלא השכר ההוא יהיה לביתו. ועוד מה אמר לו לא תתן לי מאומה אם תעשה לי הדבר הזה ואם יעשה לו הדבר ההוא הרי נתן ונתן: יב באומרו וענתה בי צדקתי ביום מחר כו' שהרי גמר בגנות באומרו כל אשר איננו נקוד וטלוא בעזים וחום בכשבים גנוב הוא אתי ואפילו שלא ימצאו אותו רק נקוד וטלוא וחום מה עשה שתחשב לו לצדק: יג מענין תחבולת המקלות אשר פצל ושם בשקתות המים כי מי יעשה כדבר הזה להציל אליו כל המקנה כפי רצונו ואחר יאמר ויצל אלהים את מקנה אביכן ויתן לי ואם כה התנו ביניהם הנה יש להפלא על לבן איך לא ידע שיש כח התחבולות טבעיות לעשות כזה וכזה. ועוד אומר ואשא עיני וארא והנה העתודים העולים על הצאן עקודים נקודים וברודים כי ראיתי כו' והלא הכתוב מעיד את אשר הוא עושה מהתחבולות: יד אומרו והכשבים הפריד יעקב ויתן פני הצאן אל עקוד וכל חום בצאן לבן וישת לו כו' שאם הפריד את אשר לו מהוליכן לפני העדר הנה לפי פשט הכתוב ולדרך פרש"י והראב"ע ז"ל לא היה בכשבים עקוד כי לא היה שכרו מהם רק החום ואיך אמר ויתן פני הצאן אל עקוד גם לא נזכר למעלה שנולד שום חום ואיך יאמר עליהם כל חום. ואם על הכשבים הנקודים והטלואים אשר היו ללבן אמר כן למה הפרידן יעקב מוטב שיהיו בין העדר ויוליך את אשר לו לפניהם. ואם כדברי הרמב"ן ז"ל שהפריד הכשבים מהעדר כלו לתת פני הכשבים אל החום ופני העזים אל עקוד הנה היה לו לומר והכשבים הפריד יעקב ויתן פני העזים אל עקוד והכשבים אל כל חום. ועוד שהרי צריך לדחוק ולומר כי וישת לו עדרים לבדו ולא שתם על צאן כו' יאמר על החום והעקוד אשר זכר שהרי על הנפרדים שהזכיר ראשונה אי אפשר שהרי הצאן צאנו. וגם למה הפסיק בזה ספור ענין המקלות היה לו לאמר ראשונה והיה בעת יחם הצאן כו': טו במענה רחל ולאה העוד לנו חלק ונחלה בבית אבינו כו' הלא נכריות כו' כי כל העושר וכו' כי יש למצוא בדבריהם טעם שיהיה בו יראת שמים כי לא כנשים המצריות העבריות: טז אומרו ויגנוב יעקב את לב לבן הארמי על בלי הגיד לו כו'. וכי מי שלא הגיד מצפוני לבו לזולתו הוא גונב את לבבו וגם כי לא היה לומר רק כי הולך הוא שאם היה מגיד לא היה בורח וכן מה שאמר מה עשית ותגנוב את לבבי ותגנוב אותי: יז למה הזהיר הש"י ללבן מדבר אליו טוב כי ה' הוא הטוב ולא ימנע טוב וגם כי לא נזהר לבן במצותו שהרי דבר אתו רעות בתחלה ואחר כך דבר אתו טובות ודברי שלום: יח באומרו ולא נטשתני לנשק כו' עתה הסכלת עשו. שאם העביר דרך המוסר בזה הנה לא נפל בו סכלות ושבוש הדעת שיצדק עליו זה המאמר. רצוני עתה הסכלת עשו. וסכלות גדולה ממנה עד"ה הוא מה שאמר הוא ליעקב ואלהי אביכן אמש אמר אלי השמר לך כו' כי היה לו לטמון דבר בחבו כדי שלא ליפות כח יעקב כנגדו. ועוד שלא היה לו לומר יש לאל ידי שהרי הוסר כחו היה לו לומר היה לאל ידי וגם כי וא"ו ואלהי אביכן הוא במקום אלא והוא דחוק: יט איך נתפתה לבן אל מה שאמרה רחל אל יחר בעיני אדוני כי לא אוכל לקום מפניך וכו'. לבלתי חוש ממנה ולבלתי חפש במקומה בדבר שכל כך החמיר עליו עם היות החשד אצלה יותר מזולתה ולמה לא נכנס באהלה תחלה: כ אריכות דברי יעקב בתוכחתו עם לבן וזכרון כל אשר עשה עמו ואופני עבודתו וזכרו הזמן שהיה עמו פעמים ושאר דקדוקים בדבריו: כא מאמר לבן הבנות בנותי והצאן צאני ולבנות מה אעשה כו'. והנה שכח מה יעשה בצאן. כב באומרו עד הגל הזה ועדה המצבה למה הוצרכו שניהם. ועוד כי מלבן ליעקב לא הונח לעד רק הגל ומיעקב ללבן הגל והמצבה. ושאר כפל דברים אשר יבואו בדברי לבן אמר הנה הגל הזה והנה המצבה אשר יריתי וכו'. ואחרי כן חזר עד הגל הזה ומדה המצבה וכו' וזולתם. וטעם ויפגעו בו מלאכי אלהים. אלו הן הספקות. ועתה נבוא אל הביאור:
_.25.2.10
ויעבד יעקב ברחל שבע שנים וכו'. (התר ספק ה') אמר שעבד כל ז' השנים ההנה עבודה שלימה ונאמנת בכל מאמצי כחו כאלו היה התנאי לעבוד בה ימים אחדים ולא לבלתי הרגישו העמול והיגיעה רק שלאהבתו אותה נראה לו שלקחה בזול והלוקח בזול יפרע בעין יפה. ויתכן שיהיה באהבתו אותה כאומרו עם אהבתו אותה שהיה ראוי שיהיו בעיניו ימים רבים ושנים כמו שאמרנו בספקות. הבה את אשתי כי מלאו ימי כתרגומו ורש"י ז"ל לא חלק עליו בענין אלא שהשתדל ליחס מאמר מלוי הימים אל עצמו כמאמר הכתוב כי מלאו ימי וזה אם בששלמו הימים שקבל על עצמו ממצות אמו או שמלאו לו ימי בחרותו. והרמב"ן ז"ל חשב שהיה חולק על דברי אנקלוס ונתבלבל בענינו: (ב) ואבואה אליה כי יהיה לי עמה דירה מיוחדת אשר אבא אליה כבואי מן השדה ולמה אהיה כאורח נטה ללון בבית נכרי: ויאסוף לבן וכו'. ויהי בערב ויקח את לאה בתו וכו'. (ב) הדעת נותן כי כשהכניסה אצלו בלילה נטלו פנס מלפניהם בדרך צניעות כשבעל בעילת מצוה פירש מיד כדין ויצא מאצלה. וכבר נתן לה לשמשה בעת בואה אליו את זלפה שהיתה צעירת השנים כדי שיסמוך לבו שהיא הקטנה. והי בבקר ראה והנה היא לאה בתכשיטי כלה אשר היתה לאיש ושפחתה זלפה לצדה ורחל היתה יושבת ומשמשת בבית כנערה בתולה אשר לא אורשה והכיר שרמה אותו בה ויאמר אל לבן מה זאת עשית לי הלא ברחל עבדתי עמך וכו'. וזאת עדות ברורה שכבר שלמו ימי העבודה שאם לא כן הרי הוא רמה את עצמו: ויאמר לבן לא יעשה כן במקומנו וכו'. (ב) יש במשמע דבריו שהוא לא הודה בפירוש שיתן לו את רחל אלא שטוב לתתו לו מתתו אותה לאיש אחר ואף שיתננה לו לא יעשה כן לתת הצעירה בפני הבכירה לא לו ולא לאחר וכאלו אמר לו הנה הפשרה לא היתה כי אם על הסדר המורגל ושקודם שתנשא את רחל תנשא אחותה הבכירה לך או לזולתך. ואחר שנשאת אותה אם ישרה בעיניך מלא שבוע חופה של זאת ואתנה לך גם זאת אחריה בעבודה אשר תעבוד עמדי עוד שבע שנים אחרות וכבר אטיב עמך בהקדים נתינתה לעבודה ויעשו כן. כל זה היתה הסבה מאת הש"י כדי שיקח אלו השתי נשים צדקניות עם שפחותיהן אשר ארבעת אמהות אלו תשלחנה פארותיהן לבנות את בית ישראל ד' רוחות העולם כמו שנאמר ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה והוא סימן למצב הדגלים וכמו שאמר בלעם (במדבר כ״ג:י׳) מי מנה עפר יעקב ומספר את רובע ישראל וכתרגומו של אנקלוס (ג) וגם עקרותן של אמהות כלן היה מהשגחתו יתברך להודיע חבת הבנים אצל הקב"ה שכלן היו מאתו ובידו להשמע אל תפילתן של צדיקים וצדקניות שהקב"ה מתאוה להם. (ג) אמנם כבר יראה צד עון אשר חטא ברחל משני צדדים אשר בעבורם נתמעט ונתעכב הכוונה. הראשון כי היתה לאה שנואה בעיני אישה והוא קובע דירתו אצלה ולא נזכר שהיא השתדלה להביאה ולקרבה אליו כמו שחוייב לאשה כמוה והוא מה שנאמר וירא ה' כי שנואה לאה ויפתח את רחמה ורחל עקרה והשני כי בראותה שלא נפקדה לא נזכר ששבה עד האלהים כמו שהזכירו חז"ל (ב"ר פ' ס"ג) על רבקה וכמו שעשתה חנה (ש"א א') אבל נאמר ותקנא רחל באחותה ותאמר אל יעקב הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי. הטילה עליו ההשתדלות על דרך הרפואות או על צד אחר בדרך געגועי הנשים וכמו שעשתה אחרי כן בדודאים והוא מה שגער בה באומרו התחת אלהים אנכי אשר מנע ממך פרי בטן. רמז אליה שתשפוך שיחה לפני המוליד ועוצר ב"ה. וכבר הועיל לשנתעוררה לעשות לה כמעשה שרה לתת את שפחתה כדי שתלד על ברכיה ותבנה גם היא ממנה. ובשער הט' אצל כי היא היתה אם כל חי כתבתי. (ג) טעם נכון על חרון אפו של יעקב באומר' הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי דרוש משם. וכבר הצדיקה דין שמים על שני הענינים האלה השמות לשני הבנים אשר היו לה מן שפחתה כי בראשון אמרה דנני אלהים וגם שמע בקולי. (ד) הכוונה דנני אלהים במה שלא קדמתי פניו בתפלה כמשפט העקרות וגם שמע בקולי למלאת קצת משאלות לבי על דרך כי שמע אלהים אל קול הנער באשר הוא שם (בראשית כ״א:י״ז) ועל כל פנים לא יצאתי ריקנית ויתן לי בן על כן קראה שמו דן כי מדת הדין גוברת. (ד) ועל השני אמרה נפתולי אלהים נפתלתי עם אחותי גם יכולתי הודת ואמרה עקשיות אשר באו לפני האלהים נתעקשתי עם אחותי גם יכולתי לה והית' עלובה ממני. (ד) ותקרא שמו נפתלי שתהיה חטאתה נגדה תמיד. אמנם לאה נוסף על מה שראה ה' בענייה ועלבונה נמצא בה דבר טוב זה בתכלית השלימות והיא היותה מיחסת כל דבריה ועניניה אל ההשגח' האלהית כמו שנרא' מקריאת שמות בניה דרך כללי ותמיד נותנת לבה על דרכיה אם שמא יגרום לה החטא למנוע ממנה שום טובה. וזהו מה שיעיד עליה הכתוב באומרו ותרא לאה כי עמדה מלדת ותקח את זלפה וכו', (ה) והוא כי בראותה עצמה בחורה ובריאה וכבר נזדווגה לבעלה ולא קבלה ממנו הריון כפעם בפעם והיא הית' מצפה עוד לבנים לכוונה שכבר התחילה לבא כפי מחשבתה כמו שיתבאר אצל הבן הששי אמרה בלבה הלא דבר הוא ושום עון מעכב (ה) ולזה נכנסה בלבה מחשבה טובה ונכונה והיא בראות' כי שפחת אחותה כאשר ילדה ליעקב שני בנים כבר יצאה מכלל שפחות וזכתה לימנות מעיקר הבית הגדול והקדוש וזכרה שזלפה שפחתה היא הית' ראוי לזה מתחלה כי היא הית' הקטנה כמו שהוכיחו חז"ל (ב"ר פ' ע"א) מהכתוב, ומהידוע שהשפחה הקטנה תנתן לבתו הקטנה לולי הבגידה שבגד אביה ביעקב להחליף את משכרתו אשר בעבורה הוכרח ג"כ להחליף השפחות וחשבה זה לעבירה בידה שתהא עניה זו יושבת ומתאוננת ע"ז ויש בידה לתקן ולזה כאשר ראתה שפגעה בה מדת הדין ותעמוד מלדת ותקח את זלפה שפחתה ותתן אותה ליעקב לאשה והוא מה שנתבאר היטב ע"פ כמה עדים. הראשון במה שנאמר ותאמר לאה בגד (ה) כי בזה הגידה טעם הדבר וסוד המעש' כלו כי המסורת רמזה אל אביה שבגד ביעקב והוא היה הסבה שהכריחה לזה וקראה שמו גד להסתיר בגידת אביה כי לא לכבוד יהי' לה והוא עצמו טעם הקריאה שתפסיק אותו לב' מילין. והשני מה שאמר בקריאת השם השני באשרי כי אשרוני בנות (ה) כי באמת ראויות כל הנשים לאשרה ולהללה על השקפתה בזה להסיר עלבון מעל שפחתה ולא תרע עינה להעמידה לצרה. והעד השלישי מה שנפקדה אחרי כן בחזרתה להריונה זה פעמים. הרביעי מה שאמר בבן הראשון (ה) נתן אלהים שכרי כי נתתי שפחתי לאישי שנרא' שיש בידה בזה זכות או מצוה. ודמיון עד חמישי מצינו בפרשת ויחי בסדר זכרון השבטים כי שם ראינו שהכניס אל גד ואשר בני זלפה בין דן ונפתלי בני בלהה להורות כי הם היו ראויין להולד ראשונה כמו שיתבאר שם. אמנם אחשוב שהוצרך שם שכירות הדודאים לפי שכשראה יעקב שלאה עמדה מלדת כסבור שפסקה לגמרי ולא יהיו ביאותיו עמה לשם מצוה היה מייחד משכבו אצל רחל שהית' בחורה ממנה ועדין לא ילדה ומצפה שיהי' לה הריון (ו) וזה טעם המעט קחתך את אישי ומאמר לכן ישכב עמך הלילה כאלו היא זכתה בו מהטעם ההוא. והנה לפי שמדרך הצנועות הוא שיבא לאכול ולהתיישב אל המקום אשר ישכב שם יצאת לקראתו לומר אלי תבא ואל אהלי כי שכור שכרתי לינתך בדודאי בני אמנם לא חשבה היא לה לצדקה רק מה שנתנה שפחתה לאישה כאשר אמרנו. ואחר שלפי דרכנו נתן טעם לשמות רוב הבנים נמשוך הביאור אל השאר ואל המשך הפרשה. ותאמר לאה זבדני אלהים וכו'. לפי שהיו יודעות שהוא עתיד להוליד שנים עשר שבטים שמהן יוכלל קהל עדת ישראל אשר יתחלקו לארבעה דגלים וכל דגל משלשה שבטים כאלו היה כל דגל ודגל בית בפני עצמו שיש בו ג' דיורין ובית המקדש יוכיח שהוא חצר ודביר והיכל (מ"א ו') כנגד כהן לוי וישראל. ולפי זה יבואו לכל אחת מארבעתן שלשה בנים. והנה כאשר הגיעה למספרם אמרה עתה ילוה אישי אלי כי ילדתי לו שלשה בנים ולא תחסר ממה שראוי אליה בדרך החלוקה השוה וחשבה שלא תלד עוד אמנם כאשר ילדה הבן הרביעי וקבלה יותר מהראוי אליה לפי הנזכר אמרה הפעם אודה את יי' כי הוא העודף על חלקה. וכבר יש בו התחלה לדגל אחר והית' עויינת אליו אם תוכל לכפול דגליה כמי שמגביה קירות הבית לבנות עליות על מחיצותיה כולן ולפי שלא נמשכה אז כוונתה אמר הכתוב ותעמד מלדת ולזה חרדה את כל החרדה ההיא ולזה כשחזר לה הריון אמרה נתן אלהים שכרי וכו'. והשכר גדול מאד כי קרובה מלאכתה להשתלם אחר שכבר נכפלו שני השבטים ולא חסר אלא א' לכפילת שלשתן והיא כוונת הכתוב באומרו (ז) ותלד ליעקב בן חמישי גם באומרו ותלד בן ששי ליעקב מה שלא נזכר כן בשאר הבנים כי המספר ההוא היה מעויין ומכוון ממנה אחת לאחת והוא עצמו מה שכוונה באומרה זבדני אלהים אותי זבד טוב וכו' הנה האלהים ראה בעלבוני הראשון ועשה אותי עצמי בית זבול טוב ונאה בנוי לתלפיות. ופירשה הענין ואמרה (ז) הפעם יזבלני אישי כי ילדתי לו ששה בנים שהם שני דגלים כמספר מחיצות הבית והעליה שמהן נעשה הזבול ותקרא שמו זבולון. וכמה מוכיח זה מה שלא זכרה היא מספר הבנים (ז) רק בשלישי ובשישי והנה זבדני וזבד ויזבלני הכל ענין אחד הוא שיש אותיות ד"טלנת מתחלפות כמו שנמצא (דניאל ב') אזדא כאזלא והדומים והחליפתם לפי שלא נאה לה לומר זבדני אלהים זבד טוב ואם כפי' אנקלוס דאמר חולק טב לפי שהחלק הגדול שבדבר שישאר אחר כמותו הוא החצי. וכי חלק טוב הוא שיהיו לה כנגד כלן: ויזכור אלהים את רחל וישמע וכו'. עם שקולות תחנוניה וצעקותיה לא הרעישו אמות הסיפים להזכירה לפניו. הוא יתעלה מעצמו זכר אותה ואת מעשיה הטובים וישמע אליה אלהים למלאת את אשר בלבבה ויפתח את רחמה הורה שעקרותה מצד צרות פי הרחם ובספרי הרופאים שהאשה אשר לה כן לא תתעבר ואם תתעבר תקש בלדתה והנה האל ית' בפעם הראשונה היה המפתח בידו ופתח ואין סוגר עד שנכנס ההריון בשלום ויצא בשלום. אמנם בפעם השנית הניחה על טבעה כי נתעברה ואחר ותלד רחל ותקש בלדתה. וברוך הוא אשר לו נתכנו עלילות מצעדי גבר אשר כיוון שתקבר שם בדרך אפרת ותהיה עזרה לבניה כמו שנרמז מהכתוב (ירמיהו ל״א:כ״א) על דרך שכתב הרמב"ן ז"ל (בראשית ל"ה). ותאמר אסף אלהים את חרפתי כבר נתבאר בפרק י"ד מהג' מהמדות שחוש המשוש לבד הוא אשר עליו יהיה האדם מסתפק ובלתי מסתפק אשר מזה כתב הרב המורה בכמה מקומות (ח"ג פ' מ"ט) כי חוש המישוש חרפה הוא לנו. והנה חרפת המשגל יסתירוה החשובים כאשר לא יכוונו ממנה רק ההשתדלות על השאר זרעם וכמו שבאה מצות התורה עליו. (ח) ולזה כשלא נמשך ממנו זה הענין אצל רחל היה לה לחרפה ולמותר. אמנם כשילדה אמרה בחכמתה מעתה אסף אלהים את חרפתי והנה כוונה עד נכון וכבר תספיק לה שיהיה השם נגזר מאסיפה מבלי שיורה על עבר ועתיד כמשפט השמות הנגזרים. אמנם חבר עמו ההוראה על העתיד כדי שיוכלל בו מה שכוונה בו לאמר יוסף יי' לי בן אחר וכבר זכרנו זה אצל הכי קרא שמו יעקב שהוא כיוצא בו: ויהי כאשר ילדה רחל את יוסף ויאמר וכו' (ט) כי הבן הנולד לו מהבת הקטנה הוא העקר בעיניו יעמוד כנגד בכורתו של עשו ולזה אז"ל (ב"ר פ' ע"ג) שנולד שטנו של עשו ולזה לא ראה להתעכב עוד ונטל רשות מלבן לאמר תנה את נשי ואת ילדי ואלכה. (ט) כי ירא שמא יאמר לו דלאו אדעתא למיסב ולמפק נתן לו הבנות. ולזה אמר אתה ידעת את עבודתי אשר עבדתיך כלומר שלא עבדתיך בהן כמי שמוסר עצמו להתגורר בארץ לא לו רק כמי שקונה לזולתו להוליכו עמו לכל אשר ילך והוא מה שביאר לו בסוף באומרו כי יראתי כי אמרתי פן תגזול את בנותיך מעמי. וכאן רמז שהיתה עבודתו עבודה מבורכת מאת יי' ושבעבור זה אין לו לערער על בנותיו שכבר עשה בהן חיל גדול. והנה לבן השיב אליו על זה אם נא מצאתי חן בעיניך נחשתי ויברכני ה'. וכו' (י) אין נא לשון בקשה אבל יאמר אם עכשו מצאתי חן בעיניך במה שאבקש ממך שתשב עוד עמדי הנה בדבר הזה (י) נחשתי שצדקת בדבריך ויברכני יי' בגללך ואם אין אחשוב שמזלי גרם לי להתברך ואמר זה כדי שיתפתה יעקב ממנו לשבת אצלו מכאן ואילך כשני שכר שכיר כי חפץ בו מאד לפי שרואה ברכת הש"י לרגלו ולזה סמך נקבה שכרך עלי ואתנה. והנה לזה זכר לו בדבריו שני ענינים שלא ישרו בעיני יעקב האחד מ"ש שלא נתברר לו עדיין שנתברך ביתו לרגלו. והשני שירצה ליתן לו בשכרו דבר קצוב. והנה על הראשון אמר לו אתה ידעת את עבודתי וכו' ואת אשר היה מקנך אתי וכו' כי מעט וכו' (י) ויפרוץ לרוב לסבתי ולבאר זה אינך צריך ללכת לקראת נחשים (יא) ועתה מתי אעשה גם אנכי לברכת ביתי אמנם על מה שאמר לו מה אתן לך כנזכר (יא) השיב לו לא תתן לי מאומה דבר קצוב כמו שאמרת נקבה שכרך וכו' כי הנה אין ברכה שורה על דבר המנוי (תענית ח':). (יב) ולא עוד אלא שכל זמן שתרצה לערער ולהשטין עלי תוכל לבא על שכרי ולדקדק עלי אם יש בידי מאומה משלך יהיה הרשות בידך. דרך משל תאמר כמה אני נותן לשנה כך וכך היה עמי שנים או שלשה שנים עולה חשבונו כך הוציא במזון או בלבוש כך הנה נשארו בידו כך וכד אם ימצא לו יותר מזה הלא הוא גנוב אתו ודי בזיון וקצף שיהיה מעותד לדברים כמו אלה. ולזה אין אני חפץ בכך אמנם אם תעשה לי הדבר הזה אשובה ארעה צאנך אשמור והוא אעבור בכל צאנך היום הסר משם כל שה נקוד וטלוא וכל שה חום בכשבים וכו' והיה שכרי אשר יולד לי משם והלאה מאלו המראות המוסרות אם מעט ואם הרבה וענתה בי צדקתי ביום מחר כי תבא על שכרי לפניך כאשר תבא לערער עלי ולדקדק להכיר לך מה עמדי כמו שאמרנו כי הנה באמת כל אשר איננו וכו' גנוב הוא אתי. אבל על השאר לא תהיה לך עלי שום טענה: ונכון הוא שירצה גם כן להשיב עוד בזה על הראשונה ולומר שאם כדבריו כן הוא שברכת ה' לא באה לרגלו הנה בתנאי הזה לא יתן לו מאומה משלו כי הנה כשיסיר מהעדר כל שה נקוד וטלוא וכו' שהוא יותר מהרוב וממעט הצאן הפשוטו' אשר ישארו בידו יהיו עקודים ונקודים וטלואים לרוב יותר ממנהגו של עולם וממה שיהיו מכל העדרים אשר ביד בניו אז תענה בו צדקתו כי תבא ותעיד לפניו עדות ברורה כי ברכת ה' באה לרגלו בלי ספק וכבר יהיה זה הענין בירור שכרו לעתיד וראיה לדבריו לשעבר והנה עם זה דעת שפתיו ברור מללו. אבל לבן לחשבו כי על זה האופן יצא ממנו בשכר מועט קפץ ואמר הן לו יהי כדבריך כלומר מי יתן ותהיה איש מצליח כברכת ה' אשר אין לה קצבה כדבריך ולזה איננו רחוק שיתנו ביניהם שיוכל להעזר בזה מכל מה שחננו השם מחכמה ומדעת ותבונה ובכל מלאכת וכולי האי ואולי ואף גם זאת לפי דקדוק הכתובים לא עשה דבר אשר לא יעשה אפילו בלא תנאי (יג) וזה שהוא לא שם המקלות האלו אשר עשה בצאן לבן רק בהתחלה כדי להחיות שם זרע מה מאלו המראות אשר לא נשאר שריד ופליט מהם. אמנם מיד כשילדו הצאן מעט מזער עקודים נקודים וטלואים מיד הבדילן לעצמו ועשה מהם עדר לבדו. ומשם והלאה לא היה משים המקלות בצאן לבן אמנם היה משים לפני העדר שלו כדי שלא יולדו לבנים שהרי התנה עמו כל אשר איננו נקוד וטלוא בעזים וחום בכשבים גנוב הוא אתי והיה צריך שלא יתהפכו אליו ואף בהם נזכר ובהעטיף הצאן לא ישים שאפילו מעדר יעקב היה מוותר ממה שהיה יכול לעשות והיו העטופים ללבן והרי הוא מדת חסידות. (יג) ולזה הוצרך עזר אלהי בעתודים העולים על הצאן והנה הכתוב האומר והיה בעת יחם הצאן המקושרות ושם וכו' ובהעטיף הצאן לא ישים והיה העטופים ללבן והקשורים ליעקב ויפרוץ האיש מאד מאד וכו' יורה על אמיתת זה הוראה עצומה יאמר שאף על פי שצמצם יעקב עצמו על זה השיעור עד שלא נהג מהתחבולה ההיא כי אם בעדר שלו ובמקצתו ולא כלו עכ"ז ויפרוץ האיש מאד מאד וכו'. וכבר תענה בו צדקתו על האופן אשר הניח ראשונה מהמצא ברכת ה' לרגלו והוא פי' נאה מאד מלבד מה שספר לנשיו שכבר נעזר לשם ברשעותיו של לבן כי כאשר יהתל בו כן ירבה וכן יפרוץ אם כה יאמר וכו'. ויצל אלהים את מקנה אביכם ויתן לי הורה שלא היה תנאם זה ולא מנהגו עמו כדאי להרבות לו שכרו על זה השיעור רק במה שראה אלהים רוע לבבו והיה עוזר לי. (יד) אמנם טעם והכשבים הפריד יעקב שנתבלבלו בו המפרשים לדעתי יתישב יפה כשידבק אל הכתוב אשר למעלה ממנו יאמר על העזים ותלדנה הצאן עקידים נקודים וטלואים אמר בסמוך והכשבים הפריד לו כי הנולדים לו עקודים נקודים וטלואים וגם הכשבים החומים אשר לו הפריד יעקב עמם והוליכם לפני העדר לתת פני הצאן אל עקוד ואל כל חום אשר ליעקב שנמצאו בצאן לבן ולכן שתם עדרים לבדו ולא שתם על צאן לבן ואמר והכשבים סתם כי ממה שכתוב אחריו ויתן פני הצאן אל עקוד וכל חום הוא מובן מעצמו שעל החומים ידבר והרי הכל כפשוטו ולפי דעת הראשוניה: וישמע יעקב את דברי בני לבן וכו'. לפי שהתחכם יעקב להיותו מוכר מהצאן ולקנות עבדים ושפחות וכל מאי דאקרו נכסי כדי שלא ירע בעיניהם רבוי הצאן הנה הם חשבו שלקח יעקב מאת אביהם כסף וזהב לרוב שנתנו לו שלא מדעתם ושמאשר לאביהם עשה את כל הכבוד. אמנם יעקב לא חשש אל דברי הבנים אבל הרגיש דבריהם אל פני לבן שהוא איננו עמו כתמול שלשום וכמ"ש (סוף מסכת סכה) שותא דינוקא בשוקא או דאבוה או דאמא. ומהנראה שבזמן ההוא עלתה לו שנה אחרונה משכירותו ולקח לבן את צאנו מידו ויותר יעקב לבדו עם מקנה קנינו: ויאמר ה' אל יעקב שוב אל ארץ אבותיך ולמולדתך וכו'. כלומר שלא תטפל עמו עוד לקחת את צאנו ולא יתברך בית רשע זה בשבילך וכמו שאמר ראשונה מתי אעשה גם אנכי לביתי: וישלח יעקב לרחל וללאה וכו'. ספר להן כל הענין ההוא כדי לפייסן ולדבר על לבן שיצאו עמו מהארץ ההיא שהוא צריך להוציאן מדעתן וחפצן כי לא פירש בתנאם. ואביכן התל בי וכו'. אם כה יאמר וכו'. ואם כה יאמר וכו'. זה לא נזכר בשעת מעשה אבל בסמוך אהימנותיה דידיה ואשא עיני וכו': ויאמר אלי מלאך האלהים וכו'. (יג) אמר להן כי הנה הוא עלה בדמיונו וגברה מחשבתו שלפי תחבולותיו והתוליו עמו הנה הוא לא היה אפשר להצליח שם ברוב השתדלות רק אם היה שם סיוע אלהי ושאחרי כן נתאמת אליו בדרך נבואה שכאשר עלה במחשבתו כן היה: ותען רחל ולאה וכו'. (טו) ירצה טוב הדבר אשר דבר ה' לעשות ואנחנו לא נסור מאחריך לשום טעם או סבה וזה שכבר ימאנו הבנות להתרחק מאביהן לאחד משלשה טעמים. האחד, בשביל נכסין שמצפות לירש מבית אביהן. והשני כדי שלא לצערו ולהכאיבו בצאת בנותיו האהובות מעמו יורידו שיבתו ברעה שאולה או אם אולי יש לו זכות עליהם או על מה שבידם מהעושר והכבוד ואין להם ללכת בלא רשותו. ועל הראשונה אמרו העוד לנו חלק ונחלה בבית אבינו כי במקום בנים ודאי אין נחלה וגם יודעות אנחנו שלא יתן לנו בתורת מתנה חלק כלל. ועל השנית אמרו הלא נכריות נחשבנו לו כי מכרנו ואין לו עמנו קשר אהבה שיצטער עליו. וענין המכירה הוא מה שנתן בשרות הבנות ויחסן במקום הנדוניא הראויה לצאת מבי נשא ולא עוד אלא שלקח מחיר בעדן מיד הבעל ואכלו. ואמר ויאכל גם אכל את וכו', כי לא איש הוא להנחם מזרת מעשהו כי ככחו אז כחו עתה תמיד אוכל והולך ואם כן מצד צערו אין עון אשר חטא. ואם בשביל הנכסים אשר עמנו כבר אמרת ויצל אלהים את מקנה אביכן ויתן לי ועלך קא סמיכנא כי כל העושר אשר הציל אלהים מאבינו באמת לנו הוא ולבנינו אחרינו ואין כאן משום גזל כלל. ועתה כל אשר אמר אלהים אליך עשה, ויקם יעקב וישא את בניו ואת בנותיו וכו'. ירצה שמשם נסעו ולא הלכו אנה ואנה כדי שלא יורגש הדבר אפילו בשום רמז ולקיחת התרפים כבר קדמה ולישנא דיקא ולבן הלך לגזוז את צאנו ותגנוב רחל את התרפים אשר לאביה: ויגנוב יעקב את לב לבן הארמי. (יו) יאמר שהספיקה חכמתו וערמימותו אשר עשה מעשיו בלט ובפתע לגנוב את לב לבן שאפילו לבו לא הגיד לו שמץ דבר כי בורח הוא עם היות שפעמים רבות שלב האדם יגיד לו ואליו דבר יגונב מהמכוסה ממנו כענין שאמרו חז"ל (מגילה ג'.) אף על גב דלא חזא איהו מזליה קא חזא וכ"ש כשיקרה זה למנחשים כמוהו שיש להם סימנים רבים שמעוננים בהם ולזה תמה מאד ואמר מה עשית ותגנוב את לבבי כמו שיבא. ויוגד ללבן וכו'. בג' ימים שהלך המגיד ובז' שרדף היה יעקב מתנהל לאטו לרגל המלאכה אשר לפניו ולרגל הילדים והלך דרך ז' ימים והשיגו ביום הז' לרדיפתו וזה דרך הפשט והדרשה תדרש: ויבא אלהים אל לבן הארמי וכו'. (יז) העיר עליו בכח הנהוג אצל אנשים כאלה שלא ידבר עמו באופן שימשך לו מטוב דברותיו רע כלל כמנהג הרמאים שלא יתכנו עלילותיו עמו וכ"ש שלא יעשה עמו רע מפורסם אמנם לא ימנע טוב להולכים בתמים: וישג לבן וכו'. ויאמר לבן אל יעקב מה עשית ותגנב את לבבי וכו'. ירצה מה הדבר אשר עשית או אי זה תחבולה נהגת אשר בה גנבת לבבי וחסמתו על פניו שלא יגיד לי מזה דבר גדול או קטון עם שכבר נהגת את בנותי עם מחנה גדול בנים ועבדים ובני בית ומקנה לרוב בעצם היום בפרסום וביד רמה כשביות חרב שא"א למחנה כבד אשר כזה לנסוע בהחבא למה נחבית לברוח ותגנוב אותי. שאל, יודיעהו מה ראה להחבא ממנו עד שהוצרך אל זה השיעור מההתחכמות לגנוב אותו ולמה לא הגיד לו הדבר בבירור שאין לו אליו כ"כ צורך שישתדל לעכבו אדרבה ימהר לשלחו בשמחה ובשירים כי ירא לשבת אצלו שמא יגלגל לקחת כל אשר לו. ולא נטשתני לנשק לבני ולבנותי עתה הסכלת וכו'. איך סכנות גדולה כהסיר מסוה הבושה מעל פני האויב הנסתר כשידו תקפה לעשות רע כי הוא נותן חרב בידו להרע עמו בגלוי ורעות רבות שלא היה כח בידו לעשותה מתחלה מפני הבושה. ולזה אמר לו אחר שנגנבת ממני בשיעור זה עד שלא נטשתני לנשק לבני ולבנותי כדרך הנפטרים זה מזה הנה פרסמת אצל הכל שחשבתני לאויב לך. והנה בזה ודאי הסכלת עשו בשפתחת לי פתח שהיה סגור מתחלה (יח) כי מעתה יש לאל ידי לעשות עמכם רע בשכבר הוסר מסוה הבושה מאהבה מסותרת אשר בינינו ואין אשם על החשוד שיעש' מה שנחשד עליו. (יח) תדע שכן הוא שאפילו אלהי אביכן שהוא קרוב אצליכם אמש אמר אלי השמר לך מדבר עם יעקב מטוב עד רע כי גלוי וידוע לפניו כי בעשותך כן הותר לי לעשות עמך רע בלי ספק: והנה בזה דבר נכונה ולא נפל דבר א' מכל דברו מדרך ישר ותוכחת מוסר. וכדברים האלה אמר שמשון כשנתנה אשתו למרעהו אשר רעה לו (שופטים ט״ו:ג׳) נקתי הפעם מפלשתים כי עושה אני עמם רעה אשר עד הנה מדרך המוסר לא אוכל. כיוצא בדבר אמר אבנר לאיש בושת בן שאול כשא"ל מדוע באת אל פילגש אבי השיב הראש כלב אנכי אשר ליהודה היום אעש' חסד עם בית שאול אביך וכו'. כה יעשה אלהים לאבנר וכה יוסיף כי אשר נשבע ה' לדוד כן אעש' לו להעביר הממלכה וכו' (שמואל ב ג׳:ט׳-י׳). כי מלבד שהכתוב הזה הוא קשה הביאור יש לדקדק בדברי אבנר. מה ענין הממלכה אצל עון האשה כי העונש ראוי להיות מעין החטא ודומה לו אלא שבא עליו בטענת לבן עצמה וזה שהכתוב אמר ויהי בהיות המלחמה בין בית שאול ובין בית דוד ואבנר היה מתחזק בבית שאול ולשאול פילגש וכו' (שם). אמר הכתוב שבהיותם במצב ההוא אשר היה אבנר עיקר קיום בית שאול היה סכלות גדולה לדבר עמו אז מעון האשה ולא מדבר אחר מטוב עד רע כי לא יום פקודה היום ההוא והיה לו ליזהר כמו שנזהר דוד כשאמר לו אבישי התחת זאת לא יומת שמעי והשיב מה לי ולכם בני צרויה כי תהיו לי היום לשטן היום יומת איש בישראל וכו' (שמואל ב י״ט:כ״ג). אמר כי היא סכלות גדול' לעורר דברי ריבות גדולות או קטנות על שום אדם בזמן שהכל תלוי בו ולזה כשמוע אבנר את דבריו לא חשבו לסכל גמור שיהי' אז בלבו ענין האשה ההיא כי עת צרה ונאצה היה להם על עסקי המלכות לא עת תוכחה על דבר כזה אבל גזר עליו שהיה חושדו שאינו נאמן עמו במלחמות ההם וכי תואנה הוא מבקש לגלות אליו לבו שהוא לא יסמוך עליו בשעת מלחמה. ולזה אמר הראש כלב אנכי אשר ליהוד' וכו'. ירצה החשדתני היותי ככלב הזה שהולך לדרכו וראשו נסוג לאחוריו ואמר כלב לפי שהוא מסוגל מזולתו מהב"ח בהנעת הפרקים אשר בשדרתו ובצוארו עד שתראהו הולך למזרח וראשו הפוך לגמרי למערב והולך על זה האופן הרבה, החשבת שכן אנכי עמך מתראה שאני יושב עמך והולך בעזרתך והרהורי ראשי ולבי נסוגים כלפי יהודה ולעזרתם, היום אעשה חסד וכו'. ירצה אין לספק שהית' זאת כונתך כי הזמן והמצב אשר בו דברת דברים אלו מוכיחים בלי ספק וזה כי היום הזה אתה תלוי ועומד בי שאעש' חסד עם בית אביך עם שאול ומרעהו ושלא אמציא אותך ביד דוד ואיך הסכלת לפקוד עלי עון האשה כיום הזה אם לא שנכנסה בלבך רוח חשד הבגידה ובקשת להרחיקני מעליך כדי שלא אבגוד בך ביום קרב. והנה אחר שחשדתני בזה כבר נתת לי מקום והתרת לי רצועה לעשות מה שלא הייתי עושה מתחלה מפני כלימת הבגידה. ולזה כה יעשה אלהים לאבנר וכה יוסיף אם לא כאשר דמית כן אעש' וכו' להעביר הממלכה כי מעתה חף אני בלי פשע ודמך מידך יבוקש והוא מאמר לבן כמו שאמרנו: ועתה הלוך הלכת כי נכסוף נכספת וכו'. ירצה אם מצאתי טעם למה שהלוך הלכת והוא כי נכסוף נכספת לבית אביך כמנהג הנערים או כדרך נשים אבל למה גנבת את אלהי לזה לא ידעתי סבה רק שידעת כי נחש ינתש איש אשר כמני להרגיש בבריחתך או שיאמר אחר שהלכת לפי שנכספת לבית אביך למה גנבת את תרפי כי לא יטיפו על בית יצחק ולא כאלה חלק יעקב: ויען יעקב וכו'. אמר כי כל הסתרו וגנבת לבבו היה למה שהיה ירא פן יגזול את בנותיו מעמו בטענה שזכרנו למעלה. אמנם כי אשר לקח את אלהיו לא יחי' וקלל בקללה נמרצת לחשדו כי מי שימצא אתו לבבו פונה אחרי אלהים אחרים. ולזה אמר ולא ידע יעקב כי רחל גנבתם שאלו ידע כן לא היה מקלל כי יודע היה שלשם שמים נתכוונה להפרישו מע"א ואם חסר לך דבר זולת זה נגד אחינו הכר לך מה עמדי וקח לך ולנו בושת הפנים. ואפשר כי אומרו לא יחיה הוא כמו אם בהמה אם איש לא יחיה (שמות י״ט:י״ג) שיחפש בכל מחנהו ואשר ימצא אתו שימיתוהו כדין גונב נפש: ויבא לבן באהל יעקב וכו'. ספר הכתוב חריצות לבן וחיפושו אחר התרפים ההם והסבה אשר בעבורה לא מצאם וזה שהוא נכנס ראשונה לאהל יעקב כמ"ש לו הכר לך מה עמדי ובקש לבא ממנו אל אהל רחל אלא שראה אותה יושבת ומצנעת כדרך נשים באהל כמו שהוכיח להלן ולא נכנס ויבא משם לאהל לאה כי שני האהלים אשר לרחל וללאה היו על פני ארך אהל יעקב ופתח פתוח הי' לו לאהלו לכל אחד מהם ומהם לאהלים אשר לשתי האמהות אשר היו סמוכות אצלם וגם אהלי האמהות היו פתוחות זה לזה כדי שיעזרו בשירותם ולזה קראם הכתוב אחד אמר באהל שתי האמהות מה שלא היו כן אהלי הגבירות. והא לך צורת ישובן שהיו מפולשים זה לזה כי לכן הזכיר ביאת לכלהנה. וכאשר לא מצא היה לו לבא מאהל בלהה לאהל רחל אלא שעמדה לפניו הסבה שקדמה. ולזה נטה לו לשוב בדרך אשר בא לו לחפש שנית באהלים ההמה כסבור שמא ימצאם שם ולא יצטרך להרגיז את רחל ממעש' צניעות' עד שיצא מאהל לאה לאהל יעקב. ולזה אמר ויצא מאהל לאה ובראותו שגמר החפוש ולא מצא הוכרח לשוב ולבא מאהל יעקב לאהל רחל דרך פתחו שאם לא כן הי' לו לומר ויבא מאהל לאה אל אהל רחל ולא יזכיר יציא' ואח"כ ספר הכתוב כי הסבה עצמה אשר בעבור' הסב את לבו עד הנה מאהל רחל הספיק' להטעותו בה עד שלא ימצא אותם ואמר כי רחל לקחה את התרפים ותשימם בכר הגמל ותשב עליהם: וימשש לבן את כל האהל ולא מצא כי לא ראה להניד אותה ממקומ' עד שימשש על פני כל האהל. (יט) וכשראת' שכלה אליו החפוש ולא נשאר רק מקומה והיא יראה שיצוה לה אביה לקום לחפש תחתיה הנה היא בחכמת' סבבה פני צורך הקימה אל כבוד אביה כאלו לא נתנה אל לבה שצריכ' לקום לחפש מקום מושבה וזה ממה שהורה על נקיות' ותמימות לבה בבקשתו מצורף למה שהתנצל' בדבר שהוא חרפה ובושה לה בעבורו לא תוכל לקום מפניו והוא כי דרך נשים לה ודמה שותת כל ג' ימים הראשונים והעמיד' קשה להם מאד וגם כי חויב לאדם מדרך המוסר להתרחק אז ממנה לגמרי ועם זה נדחה לבן מפניה ויצא: ויחר אף יעקב וירב בלבן וכו'. (ב) אחר שחפש ולא מצא וחשב שלא נגנב ממנו דבר אלא ששם לו עלילה לרדוף אחריו חרה אפו. וירב בו לאמר מה פשעי מה חטאתי כי דלקת אחרי. ירצה שאף ע"פ שנטיתי מדרך המוסר במה שלא הגדתי לך ולא נטשתיך לנשק לבניך ולבנותיך מ"מ לא הי' פשע וחטאה שעליה הי' לך לדלוק אחרי כי הרדיפ' תתכן באופן מה על אחד מששה סבות מהם מספיקות ומהם תואנות ועלילות:
_.25.2.11
האחד אם הייתי מביא דבר משלך אבל זה אינו שכבר מששת את כל כלי ומה מצאת מכל כלי ביתך:
_.25.2.12
השנית לעלילת הפסד מלאכתי שאף על פי שלא יהיה בפשיעתי כבר ישאר לך פתחון פה אולי מזלי גרם לך וזה לא היה כי זה עשרים שנה אנכי עמך רחליך ועזיך לא שכלו אפילו על ידי מלאך המות וא"כ לית דין עסק ביש:
_.25.2.13
השלישית אם הייתי נהנה מנכסיך לאכול ולשתות יותר מדאי כבר תוכל להתאנות לי להשיב לך העודף אבל אני אילי צאנך לא אכלתי:
_.25.2.14
הרביעית שאם הייתי פושע במלאכתי אז ודאי היה ראוי שתרדפני עד שאשלם לך כדיני השומרים אבל אני טרפה לא הבאתי אליך שאם נטרפה אנכי אחטנה כלומר ממני היא חסרה וגם מידי תבקשנה בין שתהיה גנובת יום וגנובת לילה ומהכל נפרעת ממני דבר יום ביומו. אמנם אנקלוס תרגם דהות שגיא ממנינה מן ידי את בעי לה יראה שירצה שאף על פי שאינה חסרה עד"ה רק שהיית טועה בחשבון וחסרה ממנו היית מבקשה מידי עד שכוונתי החשבון יפה:
_.25.2.15
החמישית שאם היתה מלאכתי קלה ונוחה כבר תוכל לבא בעלילת צרות עין לאמר כי היה השכר גדול לטורח מועט ואני הייתי ביום אכלני חורב וקרח בלילה וכו':
_.25.2.16
הששית אם עדיין לא היה בינינו חשבון פסוק ומבואר כי אז ראוי שתרדפני לשוב לכוין חשבונינו בלי ספק אבל אין בינינו דבר בזה כי זה לי עשרים שנה בביתך עבדתיך ארבע עשרה שנה בשתי בנותיך ושש שנים בצאנך ומה חשבון יש לי עוד עמך שתצטרך לדקדקו ולכוונו עוד. וכבר אמרנו למעלה שעלה להם זמן השכירות ועדיין נשאר לי עליך תרעומת הרבה מצד מה שהחלפת את משכורתי עשרת מונים וא"כ לא נשארה סרה בשום צד רק שכונת לגזול את אשר לי על לא חמס בכפי כי לולי אלהי אברהם ופחד יצחק היה לי כי עתה ריקם שלחתני וכו' ראה אלהים ויוכח אמש אותך על רוב כוונתך להציל עשוק מיד עושקו לא כמו שאמרת שאמר לך כן לראות רוע לבבי: ויען לבן וכו'. (כא) ירצה זכרת טענות רבות ושכחת טענה עיקרית עצומה עליה ראוי לבא אחריך כמה ימים והיא לקיים בינינו התנאים והחזוקים הנאותים ביני וביניך כדי שתזכנה בנותי ובניהן אשר ילדו בכל העושר אשר עשית בביתי ולא יסוב אל נשים נכריות ואל בנים זרים ילדו והוא אומרו, הבנות בנותי והבנים בני והצאן צאני (כא) כלומר מה תנאים וחזוקים אעשה לאלה הקנינים היום כדי שיהיו לבנותי או לבניהן אשר ילדו אחריהן ועתה לכה ונכרתה ברית אני ואתה על זאת. והנה ענין כריתת הברית הזאת לעד ביני וביניך. והנה יעקב אע"פ שיש לו לטעון שהנכסים ההם הם שלו ובעבודתו קנאם ובידו לעשות מהנשים ומהם כרצונו. עכ"ז קבל דבריו בסבר פנים יפות ויקח הוא בעצמו אבן וירימה מצבה כדי שתהא לו לאות ברית וצוה לו ללקוט אבנים ולעשות גל כדי שיאכלו שם עליו. (כב) אמנם לבן ראה שיהיה ג"כ הגל ההוא לצורך הברית לקום עליו בשני עדים וקרא לו לבן בלשונו יגר שהדותא ויעקב קרא לו גלעד ויאמר לבן הגל הזה עד ביני וביניך היום על כן קרא וכו'. ירצה כי למ"ש לבן (כב) עד הגל הזה ביני וביניך לזה קרא לו יעקב גלעד כי לא כיוון לכך ראשונה: והמצפה אשר אמר יצף ה' וכו'. היא המצבה אשר זכר ראשונה והיא שתהיה לעד צופה ומביט ביניהם לענין הבנות שאמר אם תענה את בנותי וזכר צורך שני העדים שנאמר ויאמר לבן אל יעקב הנה הגל הזה והנה המצבה אשר יריתי ביני ובינך עד הגל הזה ועדה המצבה, את הגל הזה וכו'. (כב) שיעורו עד הגל אם אני לא אעבור אליך את הגל הזה ועד הגל הזה ועדה המצבה אם אתה לא תעבור אלי את הגל הזה ואת המצבה הזאת לרעה והכוונה שהגל הוא העד למה שיש לו ליעקב על לבן ברית שלום ואהבה ביניהן ובין זרעם אמנם שיש לו ללבן על יעקב שני דברים הברית הזה עצמו ועוד שבועתו על דבר נשיו ונכסיו:
_.25.2.17
במדרש (ב"ר פ' ע"ד) אלהי אברהם ואלהי נחור ישפטו בינינו וכו'. אלהי אברהם קדש אלהי נחור חול, כיוון לברור דיינים משתי הכתות מזה אחד ומזה אחד אמנם יעקב השמיט עצמו מענות אותו כאולתו: וישבע יעקב בפחד אביו יצחק. ויזבח יעקב וכו'. וישכם לבן וכו'. ויעקב הלך לדרכו ויפגעו בו מלאכי אלהים. (כב) יאמר כי כשנסתלקה ממנו הטרדה וההתעסקות בקנייני העולם ונפרד משכונתו וחברתו של לבן הארמי מיד חזר למה שהיה עליו ראשונה בשבתו על אדמתו שסופר ממנו ויחלום והנה סולם מוצב ארצה וכו'. והנה מלאכי אלהים עולים ויורדים בו. והם אלו המלאכים המלוין אותו בארץ כי שם דעתו מיושבת ונכונה להשיג מראות אלהים וקרא שם המקום ההוא מחניים כי שם נפגעו שתי המחנות אראלים ומצוקים להדבק יחד בדרך חסד ואמת נפגשו צדק ושלום נשקו (תהלים פ"ה). ואולי כיון בפגיעה זו למה שאמרו ראשונה (ב"ר פ' ס"ט) לבן מלכים המוטל בעריסה והיו הזבובים יושבים עליו כי עתה כמו כן פגעו בו מלאכי אלהים ושלוחי השגחתו בשתי מחנות וציערוהו והם שרו של עשו והוא עמו וגם שכם בן חמור אשר טמא את דינה בתו והיה יושב ומצטער עד שנגלה אליו שנית שהוא נצב עליו לשומרו דכתיב וירא אלהים אל יעקב עוד בבואו מפדן ארם וכו' (בראשית ל״ה:ט׳). והנה עם זה נתבארו ספורי פרשה זו על נכון ונתברר שלמותו של יעקב אבינו בכל דרכיו וחסידותו בכל מעשיו ולא נשאר מקום להיות הזבובים ולא שום צפור כל כנף פורשי' כנפים למעלה ממנו להטיל דופי בקדשים כי הנה ה' נצב עליו יושב ומשמר ומבריח אותם ופיהו תענה על צדקתו מראש ועד סוף. ובמדרש (שוח"ט תהילים כ״ד:ג׳) מי יעלה בהר ה' זה יעקב שנאמר קום עלה בית אל (בראשית ל״ה:א׳). ומי יקום במקום קדשו זה יעקב שנאמר ויפגע במקום. נקי כפים זה יעקב שנאמר אנכי אחטנה מידי תבקשנה. ובר לבב זה יעקב שנאמר כי מששת את כל כלי וכו'. אשר לא נשא לשוא נפשו של לבן ולא נשבע למרמה שנאמר וישבע יעקב בפחד אביו יצחק. ישא ברכה מאת ה' (תהלים שם) שנאמר וירא אלהים אל יעקב ויברך אותו (בראשית שם). ברכות אבינו זה גברו על ברכות הוריו אלו ואלו תבאנה ותאתנה על ראש זרעו אחריו. יראו עינינו מה שראו עיניו במראה הסולם וישמח לבנו כי יפתר לנו החלום אשר חלם וברית שלומנו אשר הציב לו שם לא ימוט לעולם:
_.26.1.1
יבאר עד היכן יד החריצות צריכה להשתדל בקירוב המועיל ודחוית הנזק. ושהחסרון בזה יביא חסרון בחוק ההשגח' האלהית עליו:
_.26.1.2
במדרש (ב"ר פרש' ע"ו) אמר ר' פנחס בשם רבי איבו שני בני אדם הבטיחם הקב"ה ונתיראו בחור שבאבות ובחור שבנביאים, בחור שבאבות זה יעקב דכתיב (תהילים קל״ה:ד׳) כי יעקב בחר לו יה והבטיחו הקב"ה דכתיב (בראשית כ״ח:ט״ו) והנה אנכי עמך ושמרתיך וכו' ונתירא דכתיב וירא יעקב מאד וכו'. בחור שבנביאים זה משה דכתיב (תהילים ק״ו:כ״ג) לולי משה בחירו וכתיב (שמות ג׳:י״ב) כי אהיה עמך. ונתירא שנאמר (במדבר כ״א:ל״ד) ויאמר ה' אל משה אל תירא אותו למי אומרים אל תירא אלא למי שהוא מתירא מכאן שאין הבטחה לצדיקים בעולם הזה:
_.26.1.3
*תוכן דעתו, כי השכל האנושי והתור' האלקית, והנסיון התמידי, שלשתן יחייבונו להאמין שהפעולות אשר יפעול האדם ומנת גורלו אשר תגיע לו על ידן בהצלח' הזמנית, אינן מוכרחות ותלויות לבד מהשגח' האלקית הפרטית, גם לא ממצב הכוכבים, ומערכתם זה לעומת זה הפועלת בשינוי האויר וטבעי הדברים והגופים אשר תחת השמש, לבד (כעין מה שיאמינו הישמעאלים אמונת הפאטאליסמוס, ר"ל בגזיר' עלאה מכרחת אשר אין צד לנטות ממנה ימין ושמאל), גם אינן נתונות לצמיתות ביד בחירת האדם והשתדלותו ככל העולה על רוחו וחפצו לעשות אף לא במקרה והזדמנות לבד, כי אם תלויות במקצת ובבחינה מה בכל אחת מאלה, כי השכל ישפוט במשפטו הצדק שהי"ת אשר הוא שליט בכל, בלתי ספק ישלוט גם בבחינה מה על רצון ומעשה בני אדם, ומצד אחר ישפוט ג"כ בצדק, כי הבחיר' החפשית נתונה לאדם, כי זולת זה הלא לשוא נתן השכל בלב אדם, וללא הועיל נפלינו אנחנו בעלי השכל מכל החי אשר על פני האדמה, גם הדת שהיא האמונה בתורה האלקית ומקראי קדש, תחויב שתי אלה יחד, כי פעם יאמרו, כי ד' לוכד חכמים בערמם (איוב ה׳:י״ג) וכן "אין חכמה ואין תבונה נגד ה'" ומצד אחר מורים כל מצותיה ואזהרותיה על היות הבחיר' ביד האדם, כי לו הי' מוכרח בכל מעשיו, איך יצוה על מה שיעש' או יחדל מעשותה ? גם בתתה לפעמים עצה טובה להנצל מהפגעים הרעים, כמאה"כ "ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בוקר" לבלתי הנגף ג"כ במכת בכורי מצרים, ומצות עשית מעקה לגג, לבל יפול הנופל ממנה, הלא תורה למדי, כי האדם חפשי, כי העצה לא תועץ כ"א למי שהחופש בידו לעשות או לחדול מעשות מה שירצה, גם הנסיון יורה לפעמים שהחריצות וההשתדלות תועיל לאדם להרבות הצלחתו, כמו שיורה לפעמים בהיפך, כי שוא יגיעת האדם, ואם ה' לא ירצה דרכו לבצע מזימתו, יעמול לשוא ולריק יכלה כחו, גם זאת לא נוכל לחשוב, כי המקרה וההזדמנות תנהיג את כל, כמו שהאריך הרב כבר בשער הראשון לסתור ולהכחיש זאת, ולבאר כל זה אמר הרב, כי הענין כן הוא, בהיות פעולות האדם ומעשיו הבחיריים טובים ונכוחים, אז יהי' בלתי ספק איש מוצלח מאוד בקניני הזמן, אם הוא ג"כ בעל מזל טוב, כי אז תתחבר ההשגח' האלקית אליו. לחזק מזלו הטוב, לשלם לו אך טוב לפי פעלו, וגם בהיות מזלו רע או בינוני, תספיק יד זכות מעלליו הטובים להמציא לו עזר אלקים ממרומים, להטיב במקצת גורלו הרע הקצוב לו ע"פ מזלו לבד, כמאמר הכ' הנה עין ה' אל יראיו להציל ממות נפשם וכו', וכן אמרו חז"ל שאמר הקב"ה לאברהם אשר לפי טבעו ומזלו לא הי' עוד ראוי להוליד בן משרה. "צא מאצטגנינות שלך" ולאיש כזה ר"ל בעל מזל רע או בינוני המטיב פעלו תועיל גם חריצותו והשתדלותו, והוא מצווה ג"כ עליה, כמשאחז"ל "יברכך ה' בכל אשר תעשה" אה"כ, לא שיהיה יושב ובטל".- ובהיות פעולות האדם הבחיריות בינוניות וגורל מזלו ג"כ בינוני או רע, יותר הוא מצטרך לחריצות ולהשתדלות, כי מעשיו לבד לא יספיקו להטיב גורלו ומנת כוסו, ורק לאנשים כאלה הכרחיות כל עצות הכ' מעשית המעק' והכנת המלחמה ודומיהם, כי בלעדם יוכלו על נקלה להיות נכונים לפגעי הזמן הרעים ע"פ מזלם, אשר לא יוכלו במעשיהם הבינוניים להפוך לטובה, ע"כ רק בחריצות והשתדלות יתירה יוכלו לקנות קצת טוב, אבל לא בהיותם מתעצלים ונרפים מעשות מאומה, לשחר טובם ואשרם הזמני, ובהיות מעשי איש ומעלליו רעים בהחלט, אף מזלו הטוב לא יצילנו מעונש אלקי אשר ישדד אשרו, וישליך נזר הצלחתו ארצה, כי הי"ת מפר אותות בדים אשר רק ע"פ מצב המזלות יגידו האותיות לאחור, גם כל השתדלותם לריק תהי' ועצת חכמיהם ויועציהם לא תועיל למו, כי ה' יסבב שלא ישמעו עליהם למען הדיח עליהם הרעה בענשם המגיע להם, ואבשלום אשר לא שמע לעצת אחיתופל הטובה לעד על זה. ונמשך מזה, אשר יוכל להיות שני אנשים השוים במזלם, ובכל זאת שונים בהצלחתם הזמנית, אם בעבור השתנות מעשיהם הטובים הם או רעים "או בעבור חלוף חריצותם והשתדלותם, ומחובת כל איש לחשוב נפשו כבינוני ע"פ מעשיו, ומזלו רע, וע"כ יהי' תמיד חרוץ במלאכתו, והולך בדרך הישר' למען סבב לעצמו הצלחה זמנית על יד שתי אלה, כי אז ישגיח אלקים עליו לטובה ויצליח חריצותו האנושית, אך תמיד ישים אל לבו, כי חריצותו בלי עזר אלקים היא ללא הועיל כמאמר הכ' "וזכרת כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל" ובזה דחה דעת הרמב"ן החושב שאף שנתן רשות לרופא לרפאות לא נתן רשות לחולה לקבל רפואתו, אלא יקוה אל הי"ת כי הוא ירפאהו, כי אחרי שנמצא בהרבה מקומות בתנ"ך שחריצות והשתדלות האדם להסיר הנזק ולסבב לו טובה מותרת לו, ואת שמואל צוה הי"ת לקחת עגלת בקר ולאמר "לזבוח לה' באתי" בלכתו למשוח את דוד למלך, למען הנצל מכף שאול אשר בלתי ספק רדף אחריו, אלו ידע סבת לכתו אל בית לחם, ומדוע לא יותר לחולה לקבל רפואה מרופאו אם רק יבטח בה' ג"כ שיאיר עיני הרופא לתת לו הרפוא' המועלת. ורק זה הי' עוץ אסא המלך כי בטח בחליו לבד ברופאים ומן ה' סר לבו, וכן נהגו תמיד גם אבותינו הקדושים כי לא הרפו ידיהם מעשות חיל לשחר טובם ואשרם במעש' ידיהם כפי יכלתם, אף שהיו יודעים כי מושגחים הם מהי"ת. כי ראו בעיניהם, שכמו שבעבור היות הגוף והנפש קשורים ואחוזים זה בזה יחלש כח השכל בחלות הגוף, ובהפקד אחד מחושי האדם הגופניים יחסר ויפקד ג"כ כת מושכלים אחת, אשר מקורם השגת החוש הנחסר ההוא, ורק בשלימות הגוף וכחותיו הטבעיים משתלם גם פעולת השכל בהשגותיו, וזה שכ' הרב "שהצור' ההיולנית וכחותיה היא בסיס [בסיס, באזיס בל' יון Basic גרונדלאגע.] ובית מושב אל הצורה השכליית, ר"ל ששכל האדם לא יוכל להשיג מושגיו, רק ע"י השתמשו בהשגותיו החושויות הנקראים בכלל "הצורה החומרית או ההיולנית" כן לא תנוח ההשגח' האלקית הפרטית בתכלית השלימות, כי אם על מי שהשלים צורתו השכלית (כמו שאחז"ל כעין זה על הנבוא' שאינה שורה אלא על חכם עשיר וגבור שפי' הרמב"ם ביסודי התורה פ"ז על מי שהשלים נפשו במעלות שכליות ומדות יקרות) ע"כ השתדלו אבותינו הקדושים להשלים ע"י חריצותם כפי יכלתם לא לבד ידיעתם והשגתם, כ"א גם לא הרפו ידיהם מהטיב עניניהם הגופניים והצלחתם הזמניות כפי היכולת, למען יוכלו אח"כ להיות בטוחים יותר שהי"ת יהי' בעזרם להטיב גורלם בהשגחתו הפרטית עליהם, ואחרי ההקדמה הזאת נבין ג"כ יותר לדעת הרב מדוע לפעמים נראה צדיקים ורע להם בבחינת הצלחתם הזמנית, כי מלבד סבות אחרות אשר יש לזאת, נוכל ג"כ לתלותם ברוע מזלם וחסרון השתדלותם וחריצותם, עד שגם זכות מעשיהם אינה גדול' כל כך להספיק לבד להשלים החסרון הזה, ולהפוך מזלם הרע לטוב, כמו שנרא' בהיפך, רשעים שלוי עולם, בעבור שרשעתם אינה גדולה כ"כ להפוך מזלם הטוב הנעזר והנשען עוד מחריצותם, לרע, גם נבין עי"ז הרבה כתובים בתנ"ך המורים כי טוב ונרצה לפני אלקים שישתדל החכם ההולך מישרים במעשיו ותחבולותיו לסבב לנפשו טובה זמנית או להתרחק מרעה וסכנ', וכן נרא' גם בפרשתנו איך הרבה יעקב תחבולות להתרצות אל עשו אחיו להסיר חרון אפו ולכפר פניו במנח', אחרי אשר התפלל תחלה אל אלקיו ושם בו כסלו ומבטחו, כמו שראינו בפ' ויצא חריצות מפעליו לקנות עושר ונכסים בעזר אלקים ובחמלת ה' עליו.- אחר שהפעולות האנושיות לא ימלטו משתהיינה. אם מההשגחה האלהית האישיית או מפאת המערכת השמימיית. או ע"י השתדלות אינושי או על צד ההזדמן והשכל והדת והנסיון כולם יחייבו שלא יהיו בדרך אחד מהם לבד הנה א"כ יחוייב. שתיעשינה ע"י כולן. אמנם השכל כי עם שהוא יראה שהיכולת האלהי הוא ראוי ומחוייב שיהא שליט על כל המעשים לעשות בהם כרצונו הנה מ"מ יגזור כי לשוא יהיה השכל נתון באדם אם לא תהיה בידו בחירתו וחלילה ליחס בפעולות האל ית' שוא ותפל. אמנם הדת שאם התפארה בכמה מקומות שהוא ית' לוכד חכמים בערמם ומבטל את דעתם ומהפך כוונתם אל כל אשר יחפוץ ולא מצאו כל אנשי חיל ידיהם להחטיא ממנו כחוט השערה הנה היא גם כן שמה הבחירה לעקר בכל מה שצותה על אנשיה ובני בריתה כל מצות עשה ולא תעשה אשר הטילה שכר ועונש עליהם ואם האדם אינו מושל על מעשיו אבל מעשיו מושלים עליו הכל הוא עול' בחקו ית' חלילה. מלבד מה שנראה התורה בכמה מקומות משתדלת להשיא עצה טובה להנצל מהמקרים המתרגשים כענין שנאמר (דברים כ"ב) ועשית מעקה וכו' (שמות י״ב:כ״ב) ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו וכו'. ופרשת שוטרים וזולתם רבים כמו שיבא. וכבר התבאר בפלוסופיא המדינית שהעצה לא תועיל רק בדברים שהם בידו לעשות והוא מבואר. אמנם הנסיון אף ע"פ שיראה ממנו כי פעמים הרבה תשוב ההשתדלות בידים ריקניות וכמ"ש ז"ל (נדה ע':) הרבה עשו ולא הועילו ולא עוד אלא שכבר נהפך חריצותם להם לרשת פרושה להלכד וליפול במה שברחו ממנו כמו שהיה הענין באחי יוסף ובכל מה שנמשך ביניהם. וכמ"ש (סוכה נ"ג.) רגלוהי דאיניש אינון ערבין ביה כו'. הנה באמת לא ישוב אחור ידו מהעיד על מה שהוא נראה בעין שההשתדלות הראוי יועיל על הרוב בכל מעשי האדם והדברים שהם על הרוב הם מה שהם בעצם וראשונה. ולזה יבחרו המלכים והשרים הגדולים להפקיד על בתיהם ומלאכתם אנשים נבונים וידועים חרוצים כמ"ש (משלי כ"ב) חזית איש מהיר במלאכתו לפני מלכים יתיצב וכו'. וכמ"ש (שם י') יד חרוצים תעשיר. וכמשפט הזה יעשה בין ההשתדלות האינושי והגזרה השמימיית כי שלשה העדים הנזכרים כלם כאחד יעידון יגידון כי עם שיש בה ממשלה גדולה בענייני המציאות מ"מ הבחירה האינושית תשאר רשאה ושלטת עליה להרע או להטיב כמו שביאר זה הפילוסוף מטעמים שכליים הכרחיים בפרק העשירי מהמאמר השלישי מהמדות. וכבר ביארנו זה משלם בשער כ"ב מה שיתברר בו אמיתת זה מטעם העדים שלשתן. ואין צריך לומר שכלם יודו הודאה גמור' שההזדמן אין בו כח לפרנס הנהגת המציאות כי מציאותו במקרה ועל המעט כמו שנתבאר בשער הראשון. הנה א"כ חוייב הנמשך והוא שישמשו כל ארבעת מיני הפעולות האלו בפעולות האנשים ועניניהם אבל איך יהיה זה אמנם הוא כפי מה שאומר וזה שלא ימלט אם שיהיה האדם אצל עניניו במולד טוב ובמזל מצליח או שיהיה בהפך או בענין בינוני. ובכל אחד מאלי הצדדים לא ימלט משתהיינה פעולותיו הבחיריות בינו לבין אלהיו טובות או רעות או בינוניות. והנה כשיהיה מזל האיש טוב ומוצלח והפעולות טובות ונכוחות הנה אז ודאי תתחבר אליו ההשגחה האלהית לחזק טוב מזלו ולהעלותו אל שישכיל ויצלח בדברים גדולים מאד וכמעט שאיש כזה אינו צריך אל חריצות ההשתדלות אבל עניניו כאלו נעשו מעצמן על דרך שאמר המשורר (תהלים ל"ז) מה' מצעדי גבר כוננו ודרכו יחפץ. וכן כשתהיינה פעולותיו הבחיריות רעות ומקולקלות הנה באמת לא יעמוד לו טוב מזלו כי יד ה' היה על העליונה ליתן פניו בו לשבור את גאון עוזו ולשדד את תוקפו וגם להפכו כנגדו וגם כי ישתדל להעזר מחריצותו הנה הוא יהיה בעכריו ותם לריק כחו כמ"ש (ישעיה מ"ד) מפר אותות בדים וקוסמים יהולל משיב חכמים אחור ודעתם יסכל. ויי' אמר להפר את עצת אחיתופל הטובה לבעבור הביא ה' על אבשלום את הרעה (שמואל ב י״ז:י״ד) וכן כל כיוצא בזה המעיד כי לא לאדם דרכו ולא לאיש הולך והכין את צעדו כי באמת דרך רשעים יעות להפילם במהמורות בל יקומו. וכמ"ש (תהילים ה׳:י״א) ברוב פשעיהם הדיחמו כי מרו בך. ומה גם עתה אם היה מזלו בינוני או רעוע לגמרי כי משמים נלחמו ואין עוזר. אמנם כשיהיה ענינם במעשים הבחיריים על הבינוניות ולא יכריעו להגיע עליו שיעור מההשגחה שיספיק להניע הענינים ולהכריעם אל הטוב או אל הרע וטוב המזל הלא הוא מסור ביד פעולות בחירתו כאשר נתבאר הנה אז באמת יועיל טוב ההשתדלות ועיון החריצות בכל המעשים כי כל אשר יתישרו אל נכון יעזרו אל טוב המזל ויצליחו ע"ד שאמר ויד חרוצים תעשיר וכאשר יתעצלו ויתרשלו בהשתדלות ויתבטלו ממנו יחלש כח המזל וימעיטו הצלחתו וכבר יגיע מרפיונם והתרשלותם עד שיקלקלו אותו כמו שעל כיוצא בזה נאמר (משלי י״ט:ג׳) אולת אדם תסלף דרכו ועל ה' יזעף לבו. וכ"ש שיהיה זה בשיעור יותר חזק אם יהיה המזל רעוע או בינוני והוא מבואר. ואולם בהיות המזל כן רעוע או בינוני ומעשי האדם הבחיריים טובים ונכונים מאד הנה באמת ג"כ תספיק יד הזכות לשתהיה יד אלהיו עמו והוא יהיה בעוזריו לבטל כח המזל הרע ההוא ולהדיח רעותיו מעליו בהוציאו מאיצטגנינותו ולהחזיק טובותיו אצלו כמו שהיה הענין עם אברהם אבינו וזולתו מהאנשים אשר מזלם ינגדו אותם לגזור עליהם צרות ותלאות כמ"ש (תהלים ל"ג) הנה עין ה' אל יראיו וכו' להציל ממות נפשם ולהחיותם ברעב. אבל באלו כבר יועיל יותר ההשתדלות וטוב החריצות כי העדר ההשתדלות וחסרון החריצות במקום הצורך הוא עון אשר חטא כמו שיבא וכמו שביארו ז"ל (שוח"ט תהלים כ"ג) באומרו יכול אפי' יושב ובטל ת"ל בכל משלח ידך בכל אשר תעשה (דברים ט״ו:י״ח) כי לא יאמר אגרה בשינה וכו' ויי' הטוב בעיניו יעשה וזה ביותר שלם שבאנשים כאבות והנביאים ודומיהם, ורוב שיהיו האנשים במעשיהם על הבינוניות או פחות כי אז צריך בלי ספק לפקח עיניו על מעשיו בתכלית ההשקפה והחריצות כי מזלם הוא רעוע והזכות לא תספיק להכריע אותו ולשדדו לגמרי כ"ש להפכו אליו לטובה. והנה הם נשארים ביד עצתם ועוצם חריצותם והחולשה והרפיון בהם יפילום ברעות ונזיקים רבים וה' לא רצם כי על זה היישירה תורתו האלהית בעצות טובות ונכונות ע"ד הכללות במלחמות ובכל העסקים כמו שנזכר ראה מה כתיב (שם כ"ב) ולא תשים דמים וכו'. לפי שהנפילה היא איפשרות לו משני פנים אם שתהיה בלי רצון השם ואז תקרא נפילה או מפאת ההשגחה ואז תקרא הפלה או השלכה כי על שני עניינים האלו נאמר (תהלים ל"ז) כי יפול לא יועל לזה אמר שיועיל המעקה כדי שלא יפול הנופל ממנו מעצמו כי מי שראוי שיושלך מפאת ההשגחה לא יוכל להנצל בשום פנים והוא פשוטו של מקרא, הנה שיועיל ההשתדלות לכמו אלו הענינים כשהמזל הוא רעוע אצל האדם והזכות אינו מספיק לתקנו לגמרי כמו שהונח. והנה על זה האופן יתכן שימצאו שם אנשים שוים במזלם ובלתי שוים בהצלחתם. וזה יהיה לחלוף זכיותיהם וגם השתדלותם כמו שימצאו מי שישוו בזכיות ולא יהיו שוים בהצלחתם וזה יהיה להתחלפות מזלם כמו שהיה הענין ברבה ורב חסדא (מו"ק כ"ח.) כאשר ביארנו בשער הכ"ב שזכרנו. ועל זה הענין יש חלוקים רבים אשר הם מבוארים מהכרח החלוקה מכל הצדדים. אמנם העצה היעוצ' על כל איש לבוב ובעל דעת להחזיק עצמו כבינוני במעשיו ושמזלו רעוע כי אז צריך להחזיק בשני הענינים יחד אם בכוין מעשיו ולישרם לרצון תמיד לפני ה' ואם במה שיפקח בעניניו תכלית מה שאיפשר ושלא יעזוב מהחריצות וההשתדלות כמובטח על הזכות אי כמתיאש אבל יעשה עד מקום שידו מגעת ולא יקוה אשר יגיעו לו מאויי נפשו כ"א ע"י החפץ האלהיי אשר בידו הכל והכל בו וכמ"ש החכם (משלי ט״ז:ט׳) לב אדם יחשב דרכו וה' יכין צעדו. והוא מה שלמדו מרע"ה אל עם תורתו בלבם (דברים ח׳:י״ח) וזכרת את ה' אלקיך כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל כיון שהצלחת כללותם רצוני איש איש מהם היא תלויה בשני דברים. האחד בשיתעורר אל ההתחלות התלויות בהשתדלות כפי כחו. והשני בשהוא ית' יהיה עמו לעוזרו ולסמכו על דרך יושר המעשים ותכן התפלה והתחנה בבקשה מאתו כי זה מה שיועיל לכל אדם מאיזו כת שיהיה מהחלוקות הנזכרות. והנה כאשר יעשה כל אשר בידו א"א על הרוב שלא יהיה לו שכר טוב בעמלו. ואם אולי שכר לא היה לו גם חכמתו לא עמדה לו בעת צרתו הנה כבר עלה בידו דעה ובינה כי הדין דין שמים אם על דרך העונש או הייסורין או הנסיון אי זה מהאופנים אשר ישפוט שהוא יותר קרוב לעצמו לפי מדותיו ואיך שיהיה מהם יסבלהו ברצון ויקבל בסבר פנים. אמנם אם מתחלה פתיותו או סכליתו ושפלות ידיו יעזבוהו וימסרוהו ביד הפגע ההוא אשר מצד המקרה או המזל על בלי התאמץ למחות בו בכל מה שבידו למחות איפשר הוא שהרע מידו היה לי ויי' לא צוה הלא ידעת כי אם איש יבא ושאלך לאמר תן לי הנפש או תאסר בבית משמרתי בכלי ברזל הנה ודאי תמאן ולא תשמע אליו ותשמט ממנו במאמצי כחך. ואם יאספו אליו אנשי חיל לעוזרו הנה תמהר להסתר מפניו ותבא בחדריך ותסגור בעדך ואם הוא ואנשיו יחזקו כנגדך ויגישו לשבור דלתיך יצא תצא במחתרת או בעד חלון להמלט על נפשך אל בית מבצר אחד משרי העיר אשר הקדמת עבודתו ואם האיש ההוא בוא יבוא אחריך שאל ישאל האיש אדוני הבית לאמר מי הוא זה ואי זה הוא אשר מלאו לבו לבוא לקחתו מבית מקלטו אשר לא כדת. ואם כה יאמר כי הוא שונא לו ובאיבה יהדפנו להרוג אותו או לקחתו לעבד עולם הנה ודאי יחזיק בידך ולא ירפך ולא יעזבך בידו אבל יגרשהו משם וילך בפחי נפש ואם כה יאמר אני שר צבא המלך שלוח מאתו לתופשו וחותמו בידו, השר ההוא היכול יוכל דבר מאומה באשר דבר מלך שלטון הלא הוא יקחך בציצת ראשך ויסגירך אליו ולא תמלט מידו. ועתה ראה שכבר תתישב נפשך ולא ריבך לבך לפי שכבר עמדה פקחותך והשתדלותך כנגד כל משטין ומעיק זולתי מאותו אשר הסבל אליו הוא מחוייב וההכנעות אליו הוא הכרחי עכ"פ ואשר ההשתדלות על המלט וברוח מפניו הוא מרד ואשמה וסכלות גמורה. וכן הוא הענין בכל אחד מהתלאות הבאות על האדם מפאת המערכת או משליח משלוחיו דרך משל אם רואה אדם דבר בא לעיר ח"ו כי ראוי לו לבא אל ביתו להחבא בחדריו וכמ"ש ז"ל (ב"ק ס':) דבר בעיר כנוס רגליך כי למה יעמוד בחוץ והמלאך עומד בתוך רחובות לרצח ואם ראה יראה שהרע הולך ומתחזק בעיר ימהר לצאת משם אל מקום שוקט ובוטח ואם בא יבא אחריו והכהו שם בעיר מקלטו לא ישקוט האיש מעמוד על נפשו בכל מיני התרופות אשר יעשה אותם האדם וחי בהם בהסכמת בוראו ועל הרוב יועילו אלו ההשתדליות ויעמדו לפניו להצילו מרעתו. ואם אולי זה וזה לא יעמדו לפניו כבר יצא ידי חובתו להנצל מכל מה שההצלה היתה איפשרית לו על ידו וידע בלי ספק די אלהיה שלח מלאכים למשקל ערבוניה מיניה ואין מנוס ומה לעשות לו כי אם להצדיק דין שמים ולמהר לנפשו מנות הזכות והקישוט הראויות לתת לה מלפניה להשיבה אל אלהים אשר נתנה. והקש על זה בכל המקרים והפגעים המתרגשים לבא בעולם הן כלליות או פרטיות. וזה הדרך ישכון אור צדיקים ילכו בה בכל המעשים אשר יעשו והוא המסיר העצב והדאגה מכל סובלי התלאות כאשר ידעו נאמנה כי לא יד המקרה ומדת הרישול נגעה בה זולתי רצון הבורא אשר אליו יתפלל כל חסיד לעת מצוא וכמו שהפליג לומר ע"ז המשורר רצונך אשאלה רגע ואגוע ומי יתן ותבא שאלתי. ומכל זה דחייה עצומה למה שכתב הרמב"ן ז"ל שאם נתנה רשות לרופא לרפאת דכתיב ורפא ירפא (שמות כ״א:י״ט) לא נתנה רשות לחולה לקבל רפואתו אלא שיקוה אל השם השם מחלה בקרבו כי הוא יהיה רופא כשיושלם עונו וגו' כמו שכתב שם פרשת אם בחקותי כי מי ישמע אליו על הדבר הזה והלא כל אדם חייב להראות עצמו מהבינונים אשר השתדלותם תועיל להם כמו שאמרנו ומי כמוהו שומע אמרי אל אשר אמר לשמואל (שמואל א ט״ז:ב׳) עגלת בקר תקח בידך ואמרת לזבוח לה' באתי שלמדו חז"ל ממנו אל סולם רעוע דנפיש הזיקי (חולין קמ"ב) ויתר התחבולות שסדרה הערמה האלהית במלחמות ואם בשוב הבית כאשר אמרנו ויאמר בדבר הזה מלבד שלא יסבול שום דעת שיהא הרופא רשאי לרפאות והחולה אסור להתרפאות וכבר ניתן בזה רשות על ולפני עור לא תתן מכשול (ויקרא י״ט:י״ד) ולא יאמן ק"ו ממה שאמרו (ב"מ ה':) אנן חיותא לרעיא היכי מסרינן והא כתיב ולפני עור לא תתן מכשול ובן בנו של ק"ו מאיסור משא ומתן עם הגוים סמוך ליום חגם (ע"א ב'.) וזולת זה, וראייתו מאומרו (ד"ה ב' ט"ז) וגם בחליו לא דרש את ה' כי ברופאים אינה ראיה שכבר אמרנו שאין לאדם לסמוך על השתדלותו בלי בקשת רחמי שמים והראוי ומחוייב להקדים הבקשה והדרישה מאליו וכמוהו בשאול וימת שאול במעלו וכו'. וגם לשאול באוב לדרוש ולא דרש ביי' וימיתהו (שם א' י) כמו שכתב' בפרשת קדושים תהיו ולזה אין לפקפק כי אשר כתבנו הוא הראוי והנכון לנהוג בו. ועל המנהג כזה נהגו האבות הראשונים והנביאים הקדושים בכל עסקיהם הזמניים עם היות שהיו מושגחים מאת האל יתעלה ומובטחים מאתו כי ראו שהרישול והרפיון במה שבידם להעזר בדעתם ויכולתם יהיה חטא עצום בידם כבר אפשר שעל ידו יחלש כח הבטחון ההוא וזה כי כאשר בשלום תגוף ובריאותו ותכן פעולותיו הטבעיות יהיה שלום לכח השכלי להתעסק בפעולותיו המיוחדות ובהפקד אחד מהנה יפקד גם הוא מהמושכל ממושכליו ע"ד זה בהיות הנפש המשכלת מתחזקת ומתאמצת בפעולותיה המיוחדות ומשלמת אותן בכל עוז ימשך אליה חוט החסד המשוך אליה מאת הש"י והשגחתו המיוחדת עד שיושלמו כל עניניו בתכלית השלימות וכפי אשר יחסר ההתחזקות על השלמתן יחסר השפע האלהי גם הוא מהגיע עדיו כי טבע המדרגות האלו לבא בזו אחר זו עד שתהיה זאת הצורה השכלית ופעולותיה הכנה לקבל ההשגחה האלהית האישיית כמו שהצורה ההיולאניית וכחותיה היא בסיס ובית מושב אל הצורה הזאת השכנית ומי לנו גדול ומשוח מלך ואהוב לאלהיו כדוד אדונינו אשר היה מובטח מפי נביא נאמן לה' ולכל ישראל ועכ"ז לא סר מהשתדל בכל מאמצי כחו להנצל מכף כל אויביו ומכף שאול. ולא סמך על הבטחותיו כי ידע כי ישועת הש"י והבטחותיו לא יחולו רק על ראש המשלים את חוקו בפעוליתיו האנושיות כל אשר תספיק שכלו וכאשר יחסר ממנו כבר יפול בו מום העצלה והרישול ויותש כחו מלקבל העזר והתשועה האלהית והוא מה שחייב אותו לשנות את טעמו להתעולל ולהוריד רירו על זקנו (ש"א כ"א). כי עם שהוא ענין של מיאוס ובזיון ורחוק אצל הנפש כיון שהיה באיפשרותו לעשוחו והוא אופן מאופני ההצלה ואם הוא מגונה אם לא יעשה כבר יהי' חסרון בחק השתדלותו ויגרוס להדיח מעליו תשועת ההשגח' האלהית וכמ"ש שם דרשתי את ה' וענני ומכל מגורותי הצילני (תהילים ל״ד:ה׳). יאמר כי אחר שנותו את טעמו ועשותו כל מה שבידו דרש את הש"י על הצלתו ואז ענה אותו והצילו מכל מגורותיו מה שלא היה ראוי שיעשה כן אם לא ימלא את ידו בהשלמתו כל מה שבחקו לעשות והוא עצמו מה שביארו בהיותו במערה בכל דברי תפלתו ובפרט בסוף דבריו הבט ימין וראה ואין לי מכיר אבד מנוס ממני וכו' זעקתי אליך ה' אמרתי וכו' (שם קמ"ב). אמר שכבר פנה לבו הנה והנה להעזר בשום השתדלות מהמעשים האינושיים ולא מצא לא על צד ההמלט אצל שום אוהב ורע כי אין לו מכיר ולא להמלט את נפשו כי אבד מנוס ולא על דרך הפיוס והבקשה כי אין דורש לנפשו וכאשר כלתה אליו איפשרות ההשתדלות מה נשאר לו רק צעקתו ותפלתו. ולזה אמר (שם) הקשיבה אל רנתי וכו'. הוציאה ממסגר נפשי וכו'. והוא מבואר ג"כ משאר דבריו ותפילותיו באומרו (שם ל"א) ואני אמרתי בחפזי נגרזתי וכו'. כי שמעתי דבת רבים וכו'. ואני עליך בטחתי ה'. וזולת זה מכל צרותיו. ועתה פקח עיניך וראה כמה נתעצמה בידו זאת התכונה השלמה ואיך הסכימה עמו דעת קונו בה במלחמת אכיש מלך פלשתים עם שאול וכל ישראל (שם כ"ח) כי הוא כבר היה שם בצרה עצומה בעיני לא ראיתי כמוה בכל הבאות עליו מיום היותו לאיש לפי הראוי והמחוייב מדרך השכל והוא כי אכיש שקרא לו ללכת עלו למלחמה כי עם שאול מלכו ונזמיו ועם עם ה' כלו היוצאים עמו ואוי לו אם יודה לבא עמו ואוי לו אם לא יודה והוא כבר קבלו בארצו ומקומו בברחו מפניו וגמל עמו חסד ואמת. ואין לומר שהיה בדעתו להלחם עם עם ה' אלהיו ולא ג"כ ליהפך אל האויב כי תהיה בגידה גדולה. והנה הוא ע"ה קבל עליו לבא עמו בהשענו על אלהיו יסבב פני הדבר אל אשר יהיה הישר והטוב לעשותו וכן עשה כי עיני ה' אל צדיקים ולא יאונה להם כל און ונתן בלב עבדי אכיש שיחזיקוהו בבוגד ויאמרו לאדוניהם במה יתרצה זה אל אדוניו הלא בראשי האנשים האלה (שם) והמלך על כן צוה לו לשוב וכבר הפציר בו דוד ולא קבלו. וכבר הוציאו האל ית' משני הענינים. ואחשוב שלזה נתנבא באומרו אל שאול מרשעים יצא רשע וידי לא תהיה בך (שם כ"ד) לומר כי מן הרשעים האלו עבדי אכיש יצא רשע החשד הזה וימנעוני מצאת עמהם למלחמה אשר תפול בה. ויראה כי לזה כוון במה שאמר בדברי הימים (א' י"ב) וממנשה נפלו על דוד בבוא עם פלשתים על שאול למלחמה ולא עזרום כי בעצה שלחוהו סרני פלשתים לאמר בראשינו יפול אל אדוניו שאול. וזו היא מדה שלימה בכל כיוצא בזה כשיגיע האדם אל סוף מה שבידו לעשות יבטח בשם ה' וישעך באלהיו יגמר בעדו ע"י התפלה והתחינה אליו ית' והוא בהשגחתו ישמע בקולו ויגמר בעדו כמו שנגשה לדוד בזה שהצילו מנפול בידי חטא ובגידה ולא עוד אלא שהשלים עמו עוד במה שהעיר את לב העמלקי לבא על צקלג להשחיתה ולשורפה ולבוז את כל שללה והנשים והטף כדי שיהיה לו במה שיתעסק בעוד הפלשתים נלחמים בישראל ויהיה עמהם בצרה צרורה כמו שאמר הכתוב (שמואל א ל׳:ו׳) ותצר לדוד מאד כי אמרו העם לסקלו כי מרה נפש כל העם איש על בניו ועל בנותיו. ומעתה טרדה זו תצילהו מהתפס למה שלא בא לעזרת ה' מאויביו נוסף על מה שנמשך מהענין ההוא לצאת דבר מלכות מלפניו להביא לב כל ישראל להמליכו עליהם כאשר יעץ ה'. וזה מג' פנים. הראשון במה שהציל הכל כמ"ש (שם) ויצל דוד את כל אשר לקחו עמלק ואת שתי נשיו הציל דוד ולא נעדר להם מן הקטון ועד הגדול ועד בנים ובנות ומשלל ועד כל אשר לקחו להם הכל השיב דוד וכבר היה זה דבר גדול ונפלא מפרסם השגחתו ית' עליו. והשני במה שהביא מהמלחמה ההיא שלל גדול מהמקנה בקר וצאן כמו שאמר (שם) ויקח דוד את כל הצאן והבקר נהגו לפני המקנה ההוא ויאמרו זה שלל דוד אשר בו ישלמו לו שני ענינים מפרסמים מעלותיו לפני הכל. הראשון מה שנצטדק בחלוקת השלל בין יוצא המלחמה ובין שומר הכלים כי ישר הדבר בעיני אלהים ואדם ולזה נאמר וישימה לחק מן היום ההוא ומעלה (שם) והרי הוא דת וחק מלכם. והשני במה שנתכבד ונתגדל בשלחו מהשלל בכל גבול יהודה כיד המלך לשלש עשרה ערים (שם) שפרסם בזה מעלתו ונדבת לבבו הראויה למלך. והנה בזה נודעה יד ה' את עבדיו ונתבאר לענין המאורע ההוא וטעמו וסוף דבר זה מנהג השמים האלה בענין ההשגחה וקל וחומר לכל אשר הוא למטה ממדרגותיהם כי יש לו להזהר מגרוע את חקו בכל כיוצא בזה וכל שכן אם אולי בפתייתו וסכלותו יבא הרעה על עצמו שאין להתלונן מזולתו וכמו שאמר מה יתאונן אדם חי גבר על חטאיו (איכה ג׳:ל״ט). כי ההתרשלות במה שיש לו להשתדל בו ודאי חטאת הוא בידו כמו שאמרנו. והנה באמת השקפת אלו הענינים שכתבנו מלבד מה שתועיל להנעת האדם אל מבוקשיו הנה באמת תשקוט מאד הנפש בה ותנוח מתלונת צדיק ורע לו רשע וטוב לו כי יש לתלות בקיצור ההשתדלות וחסרון ההשתכלות ובהצלחת המזל וגריעותו כמו שאמרנו. ובדבר הזה הפליא עצה הגדיל תושיה החכם שלמה בספר קהלת (ח') במה שאמר מי כהחכם ומי יודע פשר דבר וכו'. אני פי מלך שמור וכו'. שומר מצוה לא ידע דבר רע וכו'. כי לכל חפץ יש עת ומשפט וכו' את כל זה ראיתי ונתון את לבי וכו'. כשיובן כמו שנתבאר בפירושינו אל הספר ההוא. וכמה תתבאר הפנה הזאת האמיתית מזה הסיפור אשר אנו בביאורו בכל מה שהשתדל השלם יעקב אבינו להנצל מיד אחיו מיד עשיו השוטם והמשטין אותו באופן שלא ישאר עליו שום ערעור ופקפוק להבטחות הש"י אשר הבטיחו מפאת התרשלותו כי ודאי כל מעשיו ועשתנותיו מסודרות על זה היסוד האמיתי כמו שיבא וחלילה לנו מדבר ביעקב רק טוב כי הנה ה' נצב עליו להעיד על שלימותו כמו שאמרנו בשערים הקודמים ואני אתנהלה לאטי לרגל המלאכה אשר לפני לבאר אותה ולישבה בהסכמת זאת ההנחה בזכרון הספקות הנופלות בחלק הזה כמנהג ראשונה ולסוף נבאר המאמר ב"ה:
_.26.1.4
א אחר שהיה השליחות מתוך פחד ומורך לבב כי על זה תפשו עליו קצת חז"ל (ב"ר פ' ע"ה) ואמרו מחזיק באזני כלב וכו' (משלי כ״ו:י״ז) למה לא החזיק השם בידו לומר אל תירא יעקב כי אתך אני כמו שהבטיחו לאברהם ואמר לו (בראשית ט״ו:א׳) אל תירא אברם אנכי מגן לך וכו'. וכן ליצחק בעת הרעב אמר לו (שם כ"ו) אנ תרד מצרימה שכן בארץ וכו'. וגם אל יעקב עצמו ברדתו למצרים אמר ליה (שם מ"ו) אל תירא מרדה מצרימה אנכי ארד וכו'. ואין ספק שהצורך בשעה הזאת היה גדול מכלן וכל שכן שיצא לדרך הזה על פי מאמרו ואמר לו (שם ל"א) שוב אל ארץ אבותיך ולמולדתך ואהיה עמך. וקשה עוד מזה כי אף אחרי כן בהצר לו מאד והפיל תחנוניו לפניו במר נפשו לא ענהו לא בחלום ולא בהקיץ ולא בפנים אחרים. וכבר דברנו בסבת היראה והפחד בזה השער ובשער הקודם בפנים שונים: ב בדקדוק דברי השליחות אומר כה תאמרון לאדוני לעשו כה אמר עבדך יעקב כי היא הכנעה יתירה שלא בפניו ומה טעם הגדת עם לבן גרתי ועוד אומרו למצוא חן בעיניך מוטב שיאמר למען ייטב לך: ג למה לא ספר הכתוב איך עשו המלאכים שליחותם ומה ראו על ככה שאמרו וגם הולך לקראתך כי הליכת איש לקראת רעהו הוא דבר שבלב ומה טעם החלוק שבין החכמים אם היו מלאכים ממש או לא (ב"ר שם): ד טעם מחצת המחנות והלא לסוף הראשונים שקדמו פניו היו הנשים וילדיהם. ועוד במאמר והיה המחנה הנשאר לפלטה לפי מה שפרש"י ז"ל כי אלחם עמו התקין עצמו וכו'. והלא גבורה גדולה היא זו לכל המורא הגדול שהיה עמו ואם היה בידו להלחם עמו למה לא ילחם על הכל: ה למה חלק דבר תפלותיו בהזכרת שתי שמות באומרו אלהי אבי אברהם ואלהי אבי יצחק ואחר כך אמר ה' האומר אלי וכו'. עם שדברי רש"י ז"ל טובים ונכוחים. ואומר ועתה הייתי לשתי מחנות והלא ע"י הצורך חצאם כמו כן יכול לחלקם לעשרה או מאה מחנות: ו למה חצה הזכרת הבטחותיו לב' מחנות כי ראשונה אמר ה' האומר אלי שוב לארצך ולמולדתך ואטיבה וכו'. והמשיך שאלתו ובקשתו באומרו קטנתי מכל החסדים וכו'. הצילני נא מיד אחי מיד עשו וכו'. ואחר כך חזר ואמר ואתה אמרת הטיב אטיב עמך למה לא סדרם תחלה כלם כאחד. ז מאי קא סבר בהבטחות הללו אי קסבר שיש בכללן הצלתו מיד עשו יראתו למה. ואי קסבר שאינם בכלל מה תועלת בהזכרתה. ועוד למה לא זכר בכאן מה שהבטיחו במראה הסולם שהיו הבטחות גדולות שהוא נדר עליהם ואמר אם יהיה אלהים עמדי ושמרני בדרך הזה וכו' ושבתי בשלום אל בית אבי והאבן הזאת וכו' (בראשית כ״ח:כ״א). והיה לו לעשות עקר מהם וכבר הותר זה בשער הקודם: ח אומרו וילן שם בלילה ההוא ויקח מן הבא בידו וכו'. מה ענין הלינה אצל הדורון או למה לא עשה זה קודם שילין. ולמה סדר הדורון בכיון הזכרים לעומת הנקבות בכל מין ומין וכי להחיות מהם זרע על פני הארץ היה צריך: ט אומרו ושאלך לאמר למי אתה ואנה תלך ולמי אלה לפניך מאין ידע שישאל לו כן כי סדר תשובותיו על פי הדברים האלה. ולמה חלק צואותיו אל עבדיו לגזרים לומר ויצו את הראשון וכו' ויצו גם את השני גם את הג' היה לו לומר ויצו את עבדיו ההולכים וכו'. ולמה חזר ואמר ואמרתם גם הנה עבדך יעקב אחרינו שכבר אמר לראשון והנה גם הוא אחרינו. ולמה לא שם מאמר כי אמר אולי אכפרה פניו וכו' בפי הראשונים: י אומרו וירא כי לא יכל לו ויגע בכף ירכו ותקע כף ירך יעקב וכו'. הנה נראה כאומר וירא כי לא יכול לו והרגו. ועוד מה טעם שלחני כי עלה השחר לא אשלחך כי אם וכו'. לאיש אשר היה נגוע ומוכה ממנו: יא מה טעם המלאך שאמר שלחני כי עלה השחר וכי גנב הוא וכו' כמ"ש ז"ל (חולין צ"א:) וטעם שירה שלו (שם). ומה טעם שישאל על שמו של יעקב שהיה לו לומר לא יעקב יאמר עוד שמך וכו'. כמו שאמר לו הש"י אחרי כן. וגם שאלת יעקב שם המלאך והסתירו ממנו: יב אומרם ז"ל (ב"ר פ' ע"ח) ויזרח לו השמש לצרכו כמו דאת אמר (מלאכי ג׳:כ׳) שמש צדקה ומרפא והכתוב הכחיש זה כמו שאמר ויזרח לו השמש כאשר עבר את פנואל והוא צולע על ירכו: יג באומרו קח נא את ברכתי אשר הובאת לך כי באמת מה שפרש"י ז"ל אתה לא טרחת עליה אני טרחתי בהבאתה אינו לא מוסר ולא ריצוי: יד בעיון דברי יעקב ועשו זה אומר יש לי וכו'. וזה אומר כי חנני אלהים וכי יש לי כל. כי מה ענין דברים אלו אצל נתינת הדורון וקבלתו. ומאמר נסעה ונלכה וכו'. ותשובתו אדני יודע כי הילדים וכו'. יעבר נא אדוני וכו'. ואחר זכרון אלו הספקות נבא אל הביאור:
_.26.1.5
וישלח יעקב מלאכים לפי שהספק היותר עצום שבמעש' זה הספור הוא מה שהסתיר הש"י פניו מבית יעקב בעת צרתו אחר שיצא על פיו מבית חמיו כמו שזכרנו אמרו קצת הראשונים (ב"ר פ' ע"ה) דלא עביד קב"ה בלא דינא ובקשו ולא מצאו בידו רק בדבר זה השליחות כי אמרו שאין רוח המקום נוחה הימנו אם מצד שיש בזה צד קוטן אמונה ואם שהוא טעות בעסק הענין עצמו כי למה לו להחזיק באזני כלב לעורר למי שאינו נותן אל לבו ואמרו (שם) משל לארכי לסטים שהיה ישן בפרשת דרכים עבר חד ושרי מעיר ליה אמר ליה קום דבישא שכיחא הכא קם שרי מקפח ביה אמר ליה נער בישא אמר ליה דמיך היא ועוררתיה כך אמר הב"ה לדרכו היה הולך וכו'. נרא' שזה ראה ה' וירע בעיניו והסתיר פנים ממנו עד שיענש אם בגופו ואם בממונו אמנם לפי מה שכתבנו בדרוש אשר בשער וביררנו אמותו וטעמו מכמה ראיות אין למובטח בשום בטחון אלהים להעזב מכל מיני השתדלות ועוצם החריצות אשר יראה אותו השכל האנושי בשום צד כמו שלא יספיק להבטיח הגבור לזולתו שיעזרהו במלחמה ויצילהו לשיבא שמה ערום מכלי מלחמתו והוא מבואר גם הוא נגלה לכל בעל שכל כי הבלתי גלות מסוה הבושה מעל פני השונא הנסתר אשר בידו להרע לו הוא עצה נכונה כי על הסירו אמר לבן (בראשית ל״א:כ״ח) עתה הסכלת עשה כמו שביארנו שם בעדים אחרים נאמנים ולזה שליחותו אצלו לקדם בדברי שלום להראות שאינו שונא לו מתמול שלשום כמו שיראה מהסתר פניהם כל השנים שעברו ולהודיעו הסבה אשר בעבורה לא הקדים שלומותיו הנה היא עצה שלימ' מאד כי מעתה אם יעבור בארצו או סמוך לו לא ינתן חרב השנאה והסתר דרכו בידו לרדפו בו:
_.26.1.6
ובמדרש (ב"ר שם) פתח ר' יהודה ברבי סימון מה תאמרי כי יפקוד עליך ואת למדת אותם עליך אלופים לראש (ירמי' י"ג) אמר הקב"ה עשו לדרכו הוא הולך ואתה שולח לו כה אמר עבדך יעקב לא מלאכים היו אלא שלוחי בשר ודם ורבנן אמרו מלאכים ממש היו ומה אליעזר עבד אברהם נזדווגו לו בדרך כמה מלאכים יעקב אהובו של בית על אחת כמה וכמה. הנה שר' יהוד' ברבי סימון הוא מהדעת הראשון ולזה אמרו כי המלאכים היו בשר ודם כלומר שאין רוח המקום נוחה בשליחותם ולכן נענש עד שהיה בנין אב לאותם שנאמר עליהם זה הכתוב. אמנם רבנן אמרין שהית' עצה נכונה לו ליעקב בזה המקום מעצותיו של אליעזר בדרך ההוא אשר הלך. ושלזה ודאי השליחות ההוא כדאי ליעשות ע"י מלאכי אלהים וברוח אלהין קדישין והנה דעתנו מסכמת אל דעת הרבים מהטעמים הנזכרים (התר ספק א') אמנם לפי דרכנו יתבאר למה לא נרא' אליו הש"י ולא שלח מלאכו עד ליל המחרת ויהי' הענין הזה עדות ברורה למה שאמרנו מצורך החריצות וההשתדלות. כה תאמרו לאדני לעשו וכו'. (ב) נרא' שדבר עם עבדיו על זה האופן להורות להם שיש לו עליו אדנות טבעי כמשפט האח הגדול ושהיא הית' הסבה אשר קדמו בשלומותיו וזה כדי שלא ירגישו מורך לבבו ממנו כי ראוי היה להסתיר הדבר מכל בני ביתו בעוד שאין צורך: עם לבן גרתי וכו'. (ב) ראה שיאמרו לו כן להודיעו שלא היה הסתר פניהם עד עתה בענין בריחה ממנו והמלט אל מקום שלא תשיג ידו אותו שהרי כל הזמן ההוא היה מתגורר בבית לבן אחי אמם והוא שוה לשניהם כמו שהוא יכול לבא שמה כמו שירצה והוא מה שרצה באומרו בעת ההליכה ולך פדנה ארם וכו' אחי רבקה אם יעקב ועשו (בראשית כ"ח). ולפי שכבר ימשך מהסבה הזאת דבר שבשבילו היה ראוי לו מן המוסר שלא לשאול בשלומו ולהתקרב אליו כי לא לכבוד היה לו להיות אח לאיש כזה אשר היה כל זה הזמן כתושב כשכיר אצל לבן לזה צוה שיאמרו לו ויהי לי שור וחמור וכו'. והכונה שכבר קנה מהקנינים המדומים שיעור שאין ראוי להרחיקו עוד ולהתנכר אליו וזה אומרו ואשלחה להגיד לאדוני (ב) למצוא חן בעיניך שתחפוץ באחוותי ויש במשמע שזו היא הסבה שאחר דברי שלומותיו עד הנה: וישובו המלאכים וכו'. לדעתי מכאן ראו חז"ל שהיו מלאכים ממש שהם שבו מעצמם קודם הגיעם אליו וגם שהיו יודעים את אשר עם לבבו וכי הוא הולך לקראתו וכיוונו לעורר את יעקב למלאת ידו בכל מה שצריך מהתפלה והדורון. וכיוצא בזה אמרו במדרש (שוח"ט תהלים י"ח) ומלאך בא אל שאול (ש"א כ"ג) ר' אומר מלאך מן השמים היה שנאמר (שם ב' כ"ב) ישלח ממרום יקחני. רבי יודן אומר שליח היה א"ל רבי פנחס וכי שליח יועץ הוא שאמר ליה (ש"א שם) מהרה ולכה כי פשטו פלשתים על הארץ הנה שלא נתנה עצה לשלוחים אלא למלאכים ומזה הטעם אמרו (ב"ר פ' כ"ד) שהאיש אשר נזדמן ליוסף היה מלאך שאם לא כן מי הגיד לו שנסעו מן האחוה לפי דבריהם (שם) ואם בני אדם כבר הערה עליהם רוח מרום לדעת את אשר יעשון:
_.26.1.7
ובמדרש (שם פ' ע"ד) ויקרא את שם המקום ההוא מחנים. א"ר איבו נטל מאלו ומאלו ושלח פרוזבין לפניו הדא הוא דכתיב וישלח יעקב מלאכים יראה שהם מסכימים לשנצנצה רוח אלהים בשלוחיו ועם זה היו מאלו ומאלו כמו שכתבנו למעלה שמלת מחנים תרמוז אל שני המחנות ועל כל פנים יראה מפשט הכתוב שהוא לא העירו לצאת אליו כי טרם הגיעו אליו המלאכים יצא לקראתו כי שמע שמעו. וכבר הועילה השתדלותו לדעת את אשר יעשה בפגעו בו. והתופשים עליו לומר לדרכו היה הולך וכו'. הוצרכו לומר כי השלוחים עשו שליחותם ואם לא נזכר ושהם עוררוהו לצאת לקראתו וזה אומרם באנו אל אחיך אל עשו ודברנו לו את אשר צויתנו ולא די שלא נתפייס בדברינו אלא שנתעורר לשנאתך וגם הולך לקראתך. והרמב"ן ז"ל פירש שכונתם באומרם וגם הולך לקראתך כשם שאתה הולך אליו כן הוא הולך ומהר תפגשו זה בזה או שבאו עדיו ויחפרו כי לא נתן לב אליהם מרוב גאונו וזדונו והם שאלו במחנה וידעו כי לקראתו הוא הולך ולפי דרכינו אין צורך לכל זה: ויירא יעקב מאד וכו'. בהיותו שם עם כל מחנהו ונשיו ובניו אשר מסר נפשו עליהם מאין הובטח לו שלא יפול משערת ראש אחד מהם ארצה שהרי אפשר שיפלו קצתם ועצת ה' לעולם תעמוד והוא מה שביארו היטב אחר כך באומרו פן יבא והכני אם אל בנים. וכבר כתבנו בשער הקודם טעם נכון למה שלא סמך על ההבטחות שהובטח מעמו ית' באומרו (בראשית כ״ח:ט״ו) והנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך וכו'. וגם למה שלא זכרן הנה: ויחץ אח העם אשר אתו (ד) כדי שלא להטיל מום הרישול והעצלה במעשיו שיהיה סבה שלא תחול עליו ההשגחה האלהית כאשר אמרנו ראה הצדיק הזה תחלת כל דבר לחצות העם אשר עמו רצוני עקר העם שיכלול בו נשיו ובניו וקצת אנשי המלחמה אל מחנה אחת ומקנה הבקר והצאן עם הרועים ומקצת אנשי המלחמה במחנה שנייה והיא ההולכת ראשונה. והכוונה אם יבא עשו אל המחנה האחת כלומר שלא יהא בדעתו להכות רק מחנה אחת לשכך חמתו הנה באמת בתנאי הזה (ד) ודאי יהיה המחנה האחת לפליטה ואם היו כלם יחד יכם במחנה אחת וכבר היתה לו עצה עמוקה להשאיר לו פליטה אמנם לא סמך על זה אבל כשהשלים לעשות זה התחיל לשפוך שיחו לפני אלהיו: ויאמר יעקב אלהי אבי וכו'. ה' האומר אלי וכו'. כבר כתב רש"י ז"ל שסדר תפלתו בשני התארים האלו להזכיר סימני הבטחותיו והוא נכון. (ה) ואפשר שירמוז כי מצד זכות אבותיו היה מבקש קרוב לצד הדין כי אין ראוי שהאבות אשר התהלכו לפניו אברהם ויצחק ילדו לריק ויגעו לבהלה. אמנם מצד עצמו היה מבקש מצד החסד הגמור והוא מדת ה' האומר אלי וכו' והוא מה שסמך קטנתי מכל החסדים וכו'. ירצה כי הוא מעצמו קטון מהכיל שיבקש משורת הדין כי זכור היה כי במקלו עבר את הירדן הזה ולרש אין כל לולי חסדי השם והשגחתו אשר היה עליו עד שהיה לשני מחנות והם מחנה הנשים והבנים שהם עצמו ובשרו כי רב הוא ומחנה העבדים והמקנה שהם קנינו. ואולי רמז אל מה שכתבנו במלת מחנים כי לא יתכן שיאמר כן על מה שחצה אותם לשני מחנות כמו שאמרנו בספקות. ואם עליהם אמר יתכן שיהא מאמר זה תחלת הבקשה יאמר קטנתי בעיני לשאהיה ראוי לקבל כל הטובות אשר עשית את עבדך וענין הקטן הוא כי במקלי עברתי את הירדן הזה ועתה ה' אלהי כבר עשיתי מה שעלי לעשות (ה) וחציתי את העם אשר אתי לשתי מחנות לשמא יבא עשו אל המחנה וכו'. ומעתה עשה אתה בחמלתך מה שבידך לעשות: (ו) הצילני נא וכו'. ירצה כי מצד היותי כאן שטוח על פני השדה כאם על בנים אי איפשר אם נבוא לידי מלחמה שלא יפקד אחד מהם או יותר ולא ימנעו מלהתקיים הבטחותיך בנשארים: (ז) ואתה אמרת היטב אטיב עמך וכו'. ירצה ואתה התרת רסן היראה על פני הבטחותיך כי לא אמרת שלא יגיעני שום רע אלא שתטיב עמי גם שלא הבטחתני כי אם בלשון עמך שהוא כינוי יחידי כאלו עמי לבדי אתה מדבר כי בבית אל אמרת והנה אנכי עמך ושמרתיך וכו' (בראשית כ״ח:ט״ו). ובחרן שוב אל ארץ אבותיך ואל מולדתך ואטיבה עמך (שם ל"א). ולכן תחוייב לי היראה על הנשים והטף ואף על פי שאמרת ושמתי את זרעך כחול הים כבר אפשר שאשאר אני לבדי או קצת הבנים ויתקיים זה על דרך שאמר (שמות ל״ב:י׳) ויחר אפי בהם ואכלם ואעשה אותך וכו'. והנה כאשר כלו תפלותיו חשב בלבו שיענהו השם בעת ובצרה ההיא במראה או בחזיון לילה ויחזקהו ויגיד לו את אשר יעשה. (ח) ולזה ספר הכתוב וילן שם בלילה ההוא שהכין עצמו אל שיראה אליו שם במראות הלילה כמו שעשה ביציאתו מבית אביו. (ח) אמנם לא נגלה עליו ולא חזק אותו לפי שעדיין לא השלים מה שבידו לעשות מההשתדלות כי עד עתה הכל היה מבלי חסרון כיס והוא יתברך הסתיר פניו ממנו עד שישים אל לבו ויעשה, גם שרצה שיפרע יעקב בעד הבכורה דבר חשוב כדי שיודה בה בסבר פנים יפות. כי עד עתה לא נתן אליו אלא לחם ונזיד עדשים. (ח) ומזה נתעורר הזקן אל מה שהשכים בבקר ויקח מן הבא בידו מנחה לעשו אחיו כי זה מה שיגזרהו השכל שיועיל מאד לבטל השנאה מעליו: עזים מאתים וכו'. (ח) זווג הזכרים עם הנקבות כמספרם ומשפטם היה לו לחכמה עצומה והיא כדי שיראה עשו זה וירצה שיהיה הדורון תמיד בפני עצמו לכבוד ולתפארת כי לא יצטרך לערבו עם מקנהו ומתוך כך יהיה לרצון לפניו תמיד לאות ולזכרון ברית אחים כי יסתרו איש מעל אחיו. ואיפשר כי מה שצוה את עבדיו וריוח תשימו בין עדר ובין עדר כיוון אל שיהיה לו שהות להתבונן בזווג ההוא כדי שתמשך כוונתו מה שלא יהיה כן אם יהיו כלם בערבוביא מצטרף למה שישנן על האופן ההוא כדי שביעת עין (ב"ר פ' ע"ו): ויצו את הראשון וכו'. ושאלך לאמר למי אתה וכו' (ט) הנה הוא בחכמתו שם בפיהם דברים שיסבלו היותם תשובה לאיזו שאלה שישאלו מהם על זה הענין. וזה שאם ישאלם למי אתה תהיה התשובה מנחה היא שלוחה לאדוני לעשו. וכן אם ישאלהו אנה תלך. וכן אם ישאל למי וכו'. שהם השאלות הקרובות שיושאלו בזה. והכוונה שידע כן עשו עכ"פ טרם שיראו פנים ויהיו וא"ו ואנה תלך ולמי אלה לפניך כוא"ו ומקלל אביו ואמו (שמות כ״א:י״ז) והדומה שהיא מושכת הפועל עמה ומקלל אביו ומקלל אמו. וכן ושאלך למי אתה ושאלך אנה תלך וכו': והנה גם הוא אחרינו. אמר אל הראשון שיאמר זה כדי להגדיל את הדורון שכבר יחשוב שהדורון יהיה זה לבד. וכאשר יראה העבד השני יהיה לו למנחה חדשה. וכן השלישי וכן כלם יהיו לי לתוספות וחדושין והוא אומרו ויצו גם את השני גם את השלישי גם את כל ההולכים וכו'. ואמרתם גם הנה עבדך יעקב אחרינו (ט) כי כל אחד ואחד מהם יזהר על שני ענינים אם על היות התשובה מנחה היא שלוחה לאדוני לעשו והוא מה שכיוון באומרו כדבר הזה תדברון אל עשו וכו'. ואם אל מאמר והנה גם הוא אחרינו שזכר ראשונה. ולפי שבאה הקפדה הגדולה בסדר הדורון ובדברי המוליכים אותו הוצרך הכתוב לגלות את טעמו ולומר כי הקפיד כל זה השיעור למה שראה שהוא צריך לכך ועדין כוליה האי ואולי (ט) והוא אומרו כי אמר אכפרה פניו במנחה ההולכת לפני בטרם נתראה פנים ואחרי כן אראה פניו אולי ישא פני כי הרגיש שהמשטמה רבה עליו וכל זה לזכור חסדי השם כי רבו להביאו בכפל רסנו להשיב אפו ממנו: ותעבור המנחה על פניו וכו'. כיוון שיקדים הדורון הזמן ההוא לסבה שקדמה וכמו שנאמר בסוף מי לך כל המחנה וכו'. ויאמר למצוא חן בעיני אדוני. ויקם בלילה הוא. ויקח את שתי נשיו ואת שתי שפחותיו ואת אחד עשר ילדיו ויעבר את מעבר יבק ויקחם ויעבירם את הנחל. אמר שהוא בעצמו עבר את הנחל עמהם שלקחם והעבירם אחד לאחד או שנים שנים ואחר חזר להעביר את אשר לו במאמר כי הוא צוה ויעבורו ואז נותר יעקב לבדו: ויאבק איש עמו עד עלות השחר ראה נפלאות מרמיזות סיפורי תורתינו כי הנה בהטרד יעקב אבינו אחר הטפל יותר מדאי כמו שאמרו ז"ל (חולין צ"א.) שחזר על פכים קטנים הנה נשאר לו שם יעקב לבדו והוא המורה על כחניות שלימותו כמו ששאר השמות יורו על פועליותו כאשר יתבאר בפרשת ויחי ב"ה. ומצד זה ויאבק איש עמו עד עלות השחר והוא שרו של עשו המקטרגו והמנגדו (ב"ר פרש' ע"ז). (י) אמנם הוא לא יכול לו כי זכותו עמדה לו גם כי מיד ישוב לאיתנו אבל זה הענין עצמו הוא שהספיק ליגע בנחשלים אחריו מיוצאי ירכו אשר חטאו בזה לגמרי כמו שהיה בעמלק ובכל דורות החרבן והשמדות והוא מה שאמר ותקע כף ירך יעקב בהאבקו עמו כי בפועל נתקיים בהם והיה כאשר תריד ופרקת עלו מעל צואריך (בראשית כ"ז) ונפל זרעו ביד בני עשיו: ויאמר שלחני כי עלה השחר. (יא) לפי הפשט אמר ליה כן למה שכבר הגיעה שעה ליעקב ללכת לדרכו עם מחנהו אחרי מוליכי המנחה ועצה טובה השיאו שלא יתעכב עוד והוא השיב אליו עכ"פ לא אשלחך כי אם ברכתני:
_.26.1.8
ובמדרש (שם פ' ע"ח) אמר ליה הגיע זמן קילוסין לקלס אמר ליה יקלסון חבריך. אמר ליה איני יכול. למחר אני בא לקלס והם אומרים לי כשם שלא קלסת אתמול כך לא תקלס היום. יש לקבל לפי זה מ"ש שפקודת כל ימי השנה נמסרה ביד מלאכים ממונים עליהם איש יומו ובראש השנה נמסר לכל א' מלאכת ימיו וכאלו הם מקבלין הריון לילד המעשה ההוא דבר בעתו. כי על זה תקנו היום הרת עולם. והנה המלאכים הממונים על הימים כל אחד קרוי יום הדא הוא דאמר (משלי כ״ז:א׳-ב׳) כי לא תדע מה ילד יום. והמלאכים הממונים על הלילות כל א' מהם קרוי לילה. כמו שאמרו (נדה פ"ב דף ט"ז ע"ב) המלאך הממונה על ההריון לילה שמו דכתיב (איוב ג׳:ג׳) והלילה אמר הורה גבר. ואין פקודה נוגעת בחברתה כמלא נימא. ומכאן אמרו (ברכות י"ט. וע"ש) אם ראית ת"ח שעבר עבירה ביום אל תהרהר אחריו בלילה כי ודאי עשה תשובה. כי חזקה על חכם שיודע סתרי הענינים האלו ולא ירצה ששר היום או הלילה יכתוב עליו שטנה כי קשה הדבר אח"כ לתקן את אשר עוותו. וזה טעם יפה תענית לחלום כאש לנעורת. ובו ביום ואפילו בשבת (שבת י"א.). (יא) והנה לפי שעשה זה המלאך מה שמוטל עליו לעשות בלילה ההוא שמכללו ההתאבקות שזכר אמר שלחני כי עלה השחר והגיע זמני לומר שירה כי כן משפטם שמשרתי הלילה אומרים שירה ביום כמה שאמר (איוב ל״ח:ז׳) ברן יחד ככבי בקר וכו'. ומשרתי היום אומרים שירה בלילה. וע"ד שאמר (תהילים מ״ב:ט׳) יומם יצוה ה' חסדו ובלילה שירה עמי. וכנגדן אמר (שם קל"ד) ברכו את ה' כל עבדי ה' וכו'. ואם לא יקלס ביומו הנה בטל קרבנו. וכבר תתחלף שיטתו ולא יהיה לא מהמשרתים ולא מהמשוררים (י) ואולם באומרו שלחני כי עלה השחר גלה לו כי לא היה יכול לזוז מהאבקו עמו כי אם ע"פ רצונו כי כן צווה מאת שולחו. והוא ההכרח שסמך עליו באומרו לא אשלחך כי אם ברכתני ודומה לזה (שמות ל״ב:י׳) ועתה הניחה לי וגו' ואז"ל (ש"ר פ' מ"ב) וכי תופס הייתי בך וכו'. ויאמר אליו מה שמך וכו'. ויאמר לו יעקב כו'. למה שתקף עליו על זה האופן ברצון האלהי ומאמרו לזה שאל לו מה שמך (יא) כלומר מה שמך ותארך אשר בו נצחתני. והוא השיב שלא הרגיש בעצמו שום מעלה אחרת זולתי מצד מה שהוא יעקב כמו שאמרנו כדרך החסידים להמעיט את עצמם. והמלאך השיב לו לא יעקב כו' כלומר גם אני כך חשבתי מתחלה שמך כי על כן יצאתי לקראתך דכתיב ויותר יעקב לבדו וכו'. וכאשר נתבאר. אבל עתה כאשר נפתלתי עמך נפתולי אלהים ולא יכולתי הוי יודע כי לא יעקב לבדו יאמר עוד שמך כי אם ישראל המורה על הוצאת שלמותך אל הפועל כי בזה שרית עם אלהים ועם אנשים ותוכל. ובזה נתבשר על הבטחון הגמור ועל ההצלה השלימה: וישאל יעקב כו'. הנה יעקב שאל למלאך גם הוא את שמו. כדי שידע כח מי שנגע בכף ירכו מצד עצמו ומהותו. והשיב למה זה תשאל לשמי שהרי אין אני כחני על מעשה כמוך. (יא) ואחר שידעת שאני מלאך ומנעוריך היו לך מהלכים בין העומדים האלה הנה לא נעלם ממך כי שם המלאך המיוחד הוא נסתם ומכוסה תחת שם מלאכת שליחותו המפורסם. כי הוא שם גדול במעלה ומסתיר את הקטון כמו שיהיה שם העצם של שאול ודוד וחזקיה וזולתם מהשמות אשר יקראו בהם גם כן ההדיוטים נסתר ומכוסה תחת שם תואר המלכות עד שרבים לא ידעו מהם שם אחר זולתי מלך. והכוונה בזה שאין ליחס שום פועל מאלו הפעולות לשליח כי אם למשלח. ולפ"ז אין להם שום חניכה זולתי מלאך. ולהיות כל זה נודע אצלו לסבה שקדמה לא אמר ליה רק למה זה תשאל לשמי בדרך תמיה. אמנם למנוח כי לא ידע כי מלאך ה' הוא וגם לא היה מורגל באלו הענינים כמ"ש שם ומפליא לעשות הוצרך לומר לו למה זה תשאל לשמי והוא פלאי (שופטים י״ג:י״ח) כי באה לו שאלה בהודעת מניעתה: ויברך אותו שם. כענין קח נא את ברכתי והוא בשורת גדולתו לפני ה'. וחז"ל אמרו (ב"ר פ' ע"ח) שהודה לו על הברכות והוא הוא. ועתה ראה אמתת מה שאמרנו ראשונה כי הנה אחר שהשלים כל מה שבידו לעשות מההשתדלות מענין הדורון מיד גמרו על ידו מן השמים ונזדווג אליו מלאך האלהים. ואם היות שמתחלה צערו הנה לסוף חזקו ובשרו וקיים ברכותיו בידו. והוא עד נאמן לכל מה שאמרנו: ויזרח לו השמש כו' והוא צולע כו'. (יב) ירמוז כי לעצמו זרח שמש צדקה ומרפא. אבל שנשאר צולע על ירכו מצד שיוצאי ירכו נשארו עלולים מזה ההתאבקות כאשר אמרנו וכמו שיאמר עוד. וע"ד הפשט אמר כי כשזרח השמש כבר היה יכול ללכת על ירכו והוא צלע כי עד עתה לא היה יכול לזוז ממקומו כדרך מי שנתקעקעה ירכו הוא מ"ש ז"ל (שם) ויזרח לו השמש לצרכו כד"א (מלאכי ג׳:כ׳) וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה ומרפא בכנפיה: על כן לא יאכלו בני ישראל כו'. לפי שהמקטרג הזה שרו של עשו לא מצא בו מקום להזיקו רק משם נתאמת שהחלק ההוא נוטה לצד חטא ושמץ טומאה. ולכן נזהרו ממנו בני ישראל והרחיקוהו ואסרוהו בהנאה והשומן שלו ג"כ אז"ל (חולין צ"א.) ישראל קדושים הם ונהגו בו איסור וכל זה להודיע שאין מזיק גורם אלא חטא גורם. ושראוי להרחיק קושי הלב וחוזק העורף כמ"ש (ישעיה מ"ח) מדעתי כי קשה אתה וגיד ברזל ערפך ומצחך נחושה. וכל הדברים הנלוים והמחטיאים כדי שלא יתקיים בהם מה שנאמר ותקע כף ירך יעקב כו'. וגם אחר שנתקיים יועיל מאד להעלות ארוכה למחלתו ומרפא לצלעותו הוא מש"ה (מיכה ד׳:ו׳-ז׳) ביום ההוא נאם ה' אספה הצולעה והנדחה אקבצה ואשר הרעותי. ושמתי את הצולעה לשארית והנהלאה לגוי עצום ומלך ה' צבאות בהר ציון כו'. ושמעתי מפי רבים שנמצא במדרש הנעלם (זוהר פ' וישלח) מאמר זה לשונו על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה כו' את לרבות תשעה באב. ותמהו ממנו כי לא נודע להם טעמו ונשאלתי עליו והשתוממתי בשעה וקפץ לפני ענין נאות. אז אמרתי אם המאמר הזה ישנו במציאות. הנה הוא מפואר מאד וזהו פירושו. כי בכתוב הזה נרמזו ארבעה צומות השנה אשר נמשכו אלינו מצד קעקוע הכף הזה ומלת הנשה כמו הפוך השנה כלומר על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד השנה ג' ג' בתשרי. י' עשרה בטבת. גי"ד כלו שבעה עשר בתמוז. את לרבות תשעה באב. והם עצמם. אשר אמר הנביא (זכריה ח׳:י״ט) כה אמר ה' צבאות צום הרביעי וצום הה' וצום השביעי וצום העשירי יהי' לבית יהוד' לששון כו' וישא יעקב עיניו וירא והכה עשו בא כו'. כיון שנתבשר על הצלתו הוסיף אומן ושנה את הסדר שחשב ראשונ' ולקח לו שטה אחרת והוא שישאר כל המחנה במקומו גם הצאן והבקר וכל המקנה יוצג שם כדי שלא ישלוט בו עינו של רשע. ורב כופר אל יטוהו להרע לו. ויחץ את הילדים על אמותם כדי לפזר מהם עיני ההבטה. והקדים הוא עייהם להראות לו אחר הדורון כי ראה כי הוא הנכון:
_.26.1.9
ובמדרש (ב"ר שם) אמר רבי לוי הארי כעס על הבהמה ועל החיה אמרי מאן אזיל ויפייס יתיה אמר ליהון הדין תעלה איתון לי דאנא ידענא תלת מאה מתלין ואפייס יתי' אמרי ליה אגמיה אזיל צבחר וקם ליה אמרי ליה מה דין אמר לון אנשיית מאה אמרה ליה אית במאתן ברכן הלך צבחר וקם ליה אמרי ליה מה דין אמר להו אנשיית אף מאה אמרה ליה אית במאה ברכן כיון דמטן אמר אנשיית כולהון אלא כל חד וחד יפייס את נפשיה כך אמר יעקב אבינו יש בי כח לסדר את התפלה יש בי כח לערוך את המלחמה כיון דמטא ויחץ את הילדים אמר כל איניש ואיניש זכותיה תקים ליה. וכמה מסכים זה המאמר הנכבד לכל מה שנתבאר בזה הסיפור והוא עבר לפניהם וישתחו כו'. כי ראה להקדים ראיית פניו ראשונ' ואח"כ ישא עיניו ויראה אותם: ותגשנה השפחות כו' ותגש גם לאה כו'. ואתר נגש יוסף ורחל כי'. סימנא מילתא היא שכל השבטים השתחוו זולתי בנימן שלא היה עדין מצוי והיא אשר נתיחד להיות בית המקדש בחלקו שנאמר (דברים ל״ג:י״ב) ובין כתיפיו שכן. כי מהצד ההוא נשארה השרר' ליעקב לשלוט בהצלתה הנפשית ולא ימשול בה זר לעולם. וכבר היה סימן זה לשיהיו מפלות עשו וזרעו על ידו כמו שהיה על יד שאול שהחרים את עמלק במטאטא השמד רק בדבר אגג אשר חטא (שמואל א ט״ו:א׳) ומרדכי היהודי שב כבוצר על סלסלות להשמיד להרוג ולאבד הזרע ההוא הרע והוא מ"ש לו חכמיו וזרש אשתו אם מזרע היהודים מרדכי אשר החילות לנפול לפניו וכו' (אסתר ו׳:י״ג). והכונה אם מרדכי הוא מאותו זרע של היהודים אשר כבר החילות לנפול לפניו בשנים קדמוניות והוא שבט בנימין שהיה שאול מזרעו לא תוכל לי כי נפל תפול לפניו בלי ספק שהרי לא נכנע בקטנותו מפני זקנך כשאר השבטים שהשתחוו לי ביום המעשה: מי לך כל המחנה הזה וכו'. לא ראה ממחנותיו עדיין רק הדורון וסבור כי כל אשר לאיש יתן כפר נפשו ולמצוא חן בעיניו ולזה השיב יש לי רב אחי יהי לך אשר לך ויאמר יעקב אל נא אם נא מצאתי חן בעיניך וכו'. הודיעו כי לא כאשר יחשוב שהמנח' ההיא חלק מאשר לו היא ושכבר נשא נפשו לעבדו בה בראיית פניו כמנהג בראות פני אלהים בעולת ראייה וכמ"ש (חגיג' ב'.) הראיון שתי כסף. ולזה אמר ותרצני שיתרצה במעט וישע' אל מנחתו כדי שיהי' לו סימן טוב לשלומו ואהבתו וכפי זה נאמר קח נא את ברכתי אשר הובאת לך כי חנני אלהים וכי יש לי כל. (יג) ירצה אל תמנע מקחת ברכתי אשר הובאת לך למנחה כי זולת זה חנני אלהים וכי יש לי כל. (יד) והוא שכבר יש לי מכל מין ומין העדר הכללי אשר ממנו לוקח החלק ההוא אשר ראית. ובבחינה זאת ודאי יאמר שיש לו ליעקב הכל ולעשו החלק ונתפצר ולקח. ואפשר שאמר אשר הובאת לך לפי שלא הביא אותה לביתו כמנהג בדורונות אבל הוא נותן אותה בידו שיביאה אל ביתו וכבר ימצא מקום להשיב את פניו. לזה אמר כי גם מתמול גם משלשום הית' מוכנת ושלוחה וכבר הובאת לך מדרך יום כה. ואם קרה מקרה שפגעת בה אינה טענה שתשיב את פניה. ויתכן גם כן שבמצפוני לבו כיוון להבדיל בין הקדש ובין החול והוא כי מאמר קח נא את ברכתי יובן זאת אשר הובאת לך עכשיו לא הברכה אשר לקחתי מאבי כי אותה אשר בחר לנחלה לו. ועליה אמר כי חנני אלהים וכי יש לי כל. והיא עצמה ברכת אברהם שנאמר (בראשית ט"ז) ויי' ברך את אברהם בכל ואמרו (ב"ב ט"ז:) בת הית' לו לאברהם ובכל שמה. ויפצר בו ויקח. כי ראה לקנות ממנו במנא דכשר למקניא. ויאמר נסעה ונלכה כו' ויאמר אליו אדוני יודע וכו'. אחרי שהודיעו שיש לו כל ידבר עליהם כאלו ראם. ואפשר שכבר הגיעו מחנותיו. ועכ"ז בקש שיעבר לפניו משום אל תלך בדרך אתם (משלי א׳:ט״ו) ואין ספק שסוף הספור הזה מוכיח ומפלש עד אחרית הימים והוא כשא"ל נסעה ונלכה ואלכה לנגדך הראה מדבריו שכבר היה איפשר שיהי' ענינם על מצב שוה או קרוב אליו והוא הטעות שטעה בעת הברכות כמו שכתבנו והוא רמז בתשובתו אל פתרון העקר אשר היו מתרוצצים עליו מבטן אמם ואמר אדני יודע כי הילדים רכים מאד עדין לגבי הגעת תכליתם כי גדול הוא ורחוק מהשיג והנהגת צאנם ובקרם מוטלת עלי שאין גדולם במקרה וכאשר יזדמן כשאר מקנה גויי הארץ. וכמ"ש הכתוב ואתן צאני צאן מרעיתי אדם אתם (יחזקאל ל״ד:ל״א) ואמז"ל (יבמות ס"א.) אתם קרויין אדם וכו'. ואם ידפקום יום א' למהר את הקץ טרם יחפץ ומתו כל הצאן. כמו שקרה לכל העמים אשר מהרו למצוא להם מנוחה מאשר מצאו ועברו על השבועות האמורות בקבלה (שיר השירים ב׳:ז׳). השבעתי אתכם בנות ירושלים וכו' אם תעירו ואם תעוררו את האהב' עד שתחפץ. ולזה יעבר נא אדני בענין ההצלחות הזמניות והגדולות והשררות לפני עבדו ויקבלם ראשונה כענין שנאמר בסוף ואלה המלכים אשר מלכו בארץ אדום לפני מלך מלך לבני ישראל. מלבד רוב השרים והאלופים שנזכר לפניהם. ואני אתנהלה לאטי לרגל המלאכ' הרבה אשר לפני ולרגל הילדים אשר לא יגיעו להשלמתם רק בשלמיות שכליות ופעולות אלהיות ובבואם בכור הנסיונות ומצרף הייסורין והגליות פעמים שלש עד תזדכך נפשם לקבל הטוב הרוחני. ולהיותם סגולה מכל העמים. להיות לעד שקטים ושלוים ואין מחריד אשר ימשך בזה מהזמן שעור רב מאד. והוא עד אשר אבא אל אדוני שעירה. דכתיב (עובדי') ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו והית' לה' המלוכה. ושם ישפט מכל החמס אשר בכפיו והשיב את הגזלות אשר גזל מהדורונות והמסים והארנוניות אשר לקח. ובמדרש (ב"ר פ' ע"ח) חד עמא דארעא א"ל לר' אושעיא אין אימא לך מלה טבא אמרת לה משמי בצבור א"ל מאי היא אמר ליה כל אותן דורונות ששלח יעקב אבינו לעשו עתידים אומות העולם להחזירן לימות המשיח שנאמר (תהילים ע״ב:י׳) מלכי תרשיש ואיים מנחה ישיבו יביאו לא נאמר אגא ישיבו א"ל מלה טבא קאמרת אנא אמינא לך משמך: ויאמר עשו אציגה נא עמך מן העם אשר אתי: נזרקה בפיו דברי הנבוא' שנתנבא זכרי' הנביא באומרו (זכריה ח׳:כ״ג) כה אמר ה' צבאות בימים ההמה אשר יחזיקו י' אנשים מכל לשונות הגוים והחזיקו בכנף איש יהודי לאמר נלכה עמכם כי שמענו אלהים עמכם. והוא השיב כענין למה זה אמצא חן בעיני אדני והוא מה שנתבאר מפי שלמה באומרו (שיר השירים ו׳:א׳) אנא הלך דודך היפה בנשים אנא פנה דודך ונבקשנו עמך מה כתוב אחריו אני לדודי ודודי לי כו'. כי כאשר ישוב הש"י לשוש עלינו לטוב כאשר שש על אבותינו לא יתערב זר בשמחתינו. ואף בימים הראשונים אז"ל (יבמות כ"ד:) לא קבלו ישראל גרים לא בימי דוד ולא בימי שלמה ואמר מר (קדושין ע':) קשים גרים לישראל כספחת בבשר החי דכתיב ונספחו על בית יעקב ואף ע"פ שנאמר (צפני' ג') כ" אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כלם בשם ?הי לעבדו שכם אחד. מדרגות מדרגות יהיו שמה בלי ספק כמ"ש הנביא כי כארץ תוציא צמחה וכגנה זרועיה תצמיח כן ה' אלהים יצמיח צדקה ותהלה נגד כל הגוים (ישעיהו ס״א:י״א). ירצה כמו שיש הבדל עצום בין הצמחים שתצמיח מאליה הארץ אשר לא עובד בה ולא יזרע לזרעים הגדלים בגנה הנעבד' והנזרעת כן יהיה השפע והטוב מאשר יצמיח השם צדקה ותהלה על עמו זה נגד כל הגוים. הנה נתבאר זה הסיפור לרגל המלאכה אשר לפנינו הוא הסכמת מה שהקדמנו בדברים אשר בשער ממה שהוא ראוי לכל בעל שכל להתנהג בכל מעשיו באותו שיעור מהשלמות שיספיק להוריד עליו השפע האלהי. ונתבאר שלא טעה יעקב אבינו לא בשליחות ולא ביראה ולא בדורון כלל. והעד הנאמן כי לא נראה אליו האלהים לבשרו עד שהתקין עצמו לכל זה. ולזה שבחו חז"ל במאמר שזכרנו פתח השער לשני גדולי עולם אל הבחור שבאבות והבחור שבנביאים שהובטחו ונתיראו לומר כי לא מצד קוצר בטחון וחסרון אמנה באו עד הנה כי אם מפני שחוייב משלימות פעולותיהם לעשות כן. ותמה אני ממה שלא שלשום בבחור שבמלכים שנאמר (תהילים ע״ח:ע׳) ויבחר בדוד עבדו ויקחהו ממכלאות צאן. כי ידענו שהיה ירא תמיד מכלם. ובודאי הוא מה שזכרנו ממנו להחשבו מכלם. ואולי שהיה זה לפי שלא הובטח מפי הגבורה כמותם רק מפי נביא ומצד שמשחו למלך. איך שיהיה הנה הוא שלימות ומעלה בהם. ומכאן נמנו וגמרו שאין הבטחה לצדיקים בעולם הזה כי מתנאי הצדיק שלא יפילהו הבטחון בחטא העצלות ובפשע הרישול. כי בזה יחסר חקו מקבל את הטוב מאת האלהים. הלא תראה נאמר למשה (שמות ג׳:י״ב) כי אהיה עמך וזה לך האות כו'. ויהי בדרך במלון ויפגשהו ה' ויבקש המיתו (שם ד'). ולולי חריצות צפורה אשתו שלקחה צור ותכרות את ערלת בנה כמעט שכנה דומה נפשו. וכאשר עשתה כן וירף ממנו (שם) וכן כל כיוצא בזה ודי בזה עם מה שהקדמנו בדברים אשר בשער:
_.27.1.1
יבאר דרך התורניים האלהיים להקדים יסוד האמונ' ועל פיה מנהיגים תוכן המדות. הפך הפלוסופים הממשיכים עיונם על תוכן מדותיה קדמו להם:
_.27.1.2
ויבא יעקב שלם
_.27.1.3
במשנה (אבות פ"ג) כל שחכמתו מרובה ממעשיו למה הוא דומה לאילן שענפיו מרובין ושרשיו מועטין הרוח בא ועוקרתו והופכתו על פניו שנאמר (ירמי' י"ז) והיה כערער בערב' וכו'. וכל שמעשיו מרובין מחכמתו למה הוא דומה לאילן שענפיו מעטים ושרשיו מרובין שאפי' כל רוחות שבעולם באות ונושבות בו אין מזיזין אותו ממקומו שנאמר (שם) והיה כעץ שתול על מים ועל יובל ישלח שרשיו ולא יראה כי יבא חם והיה עלהו רענן ובשנת בצורת לא ידאג ולא ימיש מעשות פרי:
_.27.1.4
*תוכן דעתו, כמו שעץ פרי מורכב משלש' חלקים הגזע, הענפים, הפרי, והעיקר משלשתן הוא הגזע, כי רק בהיות טוב יוכל להיות, כי ירבו ענפיו וישא פרי טוב, אף שאינו מוכרח ומחויב להיות כן עכ"פ, יען כי הרבה סבות ומונעים חוצה לו יוכלו למנוע זאת, כעצירת גשמים או מניעת העבוד' ונקוי העץ מתולעים, ושאר מזיקין הצמחים, כרוח סועה וסער ודומיהם, אפס בהיות הגזע רע אינו באפשרות העץ עוד להרבות ענפים ולשאת פרי תנובה, כן מורכב גם האדם בבחינ' מוסרית משלש' חלקים, הא' הדומה לגזע העץ הוא טבעו החומרי עם כל כחותיו תכונותיו ומדותיו, והב' הן הם ענפיו, ר"ל החכמות והידיעות, אשר יקנה מכל הנמצאים אשר סביבותיו, המתחלקות לחכמת לימודיות, טבעיות ואלקיות, הג' הוא הפרי, והיא ההכר' האמיתית מהי"ת ותואריו הנשגבים (עד שגם בבחינה הזאת יתאמת מאה"כ "כי האדם עץ השדה והנה האדם השלם במדותיו הוא בעל גזע טוב, ובכל זאת אינו מחויב ומוכרח שיושלם במושכלת ובהשגותיו, ותגיע לו הכרת הי"ת האמיתית והאמונ' השלימה, כי לפעמים תמנע זאת מאתו בעבור שלא קבל מאבותיו הדת האלקי ולא נתפלסף עליה מעצמו (כאשר קרה לחכמי עמים הקדמונים) אבל בכל זאת היכולת והאפשרות הן בידו להשיג החכמ' האלקית, אפס כאשר יחסרו לו שלמות המדות והתכונות הטובות, לעולם לא יגיע לקנין השלמות האמיתית שהיא הכרת הי"ת, כי המדות הטובות הן כסולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, ומי יכול לעלות אם לא יציג רגליו תחלה על המדרגות התחתונות? והרב ביאר זאת עוד יותר מג' סבות, האחת, בעבור שרוע המעשים וקלקול המדות מכהים אור שכל האדם, והנשקע בתאות גופניות יועם נוגה תבונתו על נקלה, ואיך יבין נצורות חכמה ? השנית, כי אם קצרה ידו לקנות לעצמו המדות הטובות הנקנות על נקלה רק בהרגל תמידי, איך תשיג ידו להשיג החכמ' האמיתית אשר רק ביגיע' רבה תמנא ? כי מי שלא יוכל לכבוש יצרו וללחום נגד פיתויי חומרו לזכות מדותיו ואורח מוסרו, איך יוכל להגביה שכלו עוף ולהתנשאות על על השגות שכליות ורוחניות המופשטות מחומר ? והשלישית, אחרי שכל מושכלי הנפש בנוים (כמו שאמרנו כבר בשערים הקודמים) על אדני השגות חושיות, הלא ימשך מזה כי מי שיחסר לו חוש אחד, יחסרו לו גם מושכליו המסובבים ממנו, או ישתבש ויתעה בהם, ואיש אשר איננו בעל מדות ישרות ומשתמש בחושיו נגד חקי המוסר והמישרים, הלא בלתי ספק יחליש לפעמים גם קצת מחושיו או יאבדו ממנו בענין רע לצמיתות וע"כ בצדק אר"א שכל שחכמתו מרובה ממעשיו וכו' ר"ל ממעשיו הטובים אשר יעשו רק ע"פ מדות טובות ונכוחות, הרוח בא ועוקרתו, וכל שמעשיו מרובים מחכמתו וכו' אפי' כל רוחות שבעולם באות ונושבות בו אין מזיזין אותו ממקומו, והנה ראשי המדות הטובות הן לפי דעת החוקר ארבע, האחת מדת סבלנות, לשאת בנקל ובלי תלונה כל פגעי הזמן ומקריו הרעים, ונמשך מזה כי ההתרגזות וההתעצבות בעבור רעה שכבר קראת אותנו מבלי אשר נוכל עוד להדיח' ולהסיר' מעלינו, היא מדה רעה ומגונה, הב' מניעת הסתרת השנאה לאויבו (כי אף שהשנא' בעצמ' מדה גרועה היא וביחס איש לרעהו אנו מוזהרים עליה במאה"כ "לא תשנא את אחיך בלבביך." בכל זאת פעמים יכריחנו טבעו לשנוא איש העומד עלינו לכלותינו ולבקש נפשנו, ואזי יחייב גם חק המוסר והמישרים, והמשפט הצדק, כי נלחם אתו לעמוד על נפשנו) וראוי הוא ע"פ חקי המוסר כי נראה שנאתינו בגלוי נגד איש ריבנו, למען יוכל גם הוא להשמר ממנו כפי יכלתו או ללחום נגדנו (וכן הושם מני אז לחק בל יעבור כי בטרם יחלו עמי הארצות השונות להלחם יחד, יודיע זאת תחלה הצר הצורר במכתב או באופן אחר אל העם אשר יחפוץ להלחם אתו,) ורק איש פורע מוסר מראה עצמו בגלוי כאוהב לכל, ובקרבו ישים ארבו להכות אויבו במסתרים באופן שלא יוכל להזהר ממנו, וכן אמר החוקר, כי רק המפחד מפני אויבו מסתיר שנאתו אליו בסברתו ההמונית , למען יוכל באופן זה לנצח אויבו בנקל, תחת כי איש חיל המבזה גבורת אויבו הוא אויב מפורסם, וראוי לאיש לשקוד על האמת (ר"ל שלח להכחיש ולהסתיר שנאתו מפחד מתנגדו) יותר מעל סברא המונית (אשר תיעץ לו להתחפש במעיל האהב' למראה עין אויבו למען כחש,) ומאמר הזה אמר החוקרי יוכל להתהפך בנושאו "הוא מפורסם (ר"ל יש איש מפורסם בשנאתו לזולתו) יען כי הוא מבזה (גבורת איש ריבו) והוא מבזה (ר"ל הכל יודעים שהוא מבזה אויבו) אחר שהוא מפורסם (בשנאתו) ומה שגינה החוקר בבחינה מדינית , גינו חז"ל בבחינה מוסרית באמרם במדרש תנחומא על הכ' "ולא יכלו דברו לשלום" מתוך גנותם אתה יודע שבחם דבלבא בפומא "ר"ל שלא הסתירו שנאתם ממנו, כ"א כמו שחשבו רע עליו כן דברו ג"כ בפיהם. השלישית מניעת מדת הנבלה והרשעות והרחקתם מלב בכל מאמצי כח, וההבדל בין שתי אלה לדעת החוקר הוא זה, שהחפץ לקבל מזולתו יותר ממה שרוצה לתת לאחרים משלו בעת אשר יצטרכו לו ויבקשוהו ממנו, יקרא נבל, ומדתו תקרא נבלה , אבל הנוטל בחזקה בעול ובחמס הון ורכוש זרים יקרא רשע ועריץ, ומדתו תקרא רשעות או רשע, והמדה הד' היא מניעת ההסתכנות ללא צורך ולבלתי השליך נפשו מנגד ללא הועיל, כי אף שאינו ראוי לאיש חיל לירא מרעה או לפחוד מאויב, בכל זאת חובה עלינו בהיפך לשמור נפשינו ולבלתי הכניס' בסכנה ודאית, אם לא יחייבהו ההכרח לשחר בזה טוב ארצנו ועמנו, כאנשי צבא היוצאים בקרב מבלי אימתה ופחד להציל ארצם ועמם מכף אויב. ואחרי כל הדברים האלה הלא יקשה לנו להבין מדוע לא נמצא בבני יעקב השלימים אחת ממדות טובות אלה הארבע', ההכרחיות לכל איש שלם אמיתי ברצותו לעלות באורח השלימו' מעלה מעלה? כי תחלה אמר הכ' מהם ויתעצבו האנשי' מאוד ויחר להם" מאמר מורה על התרגום על הרעה אשר באתם, ועל העדר מדת הסבלנות אצלם, והיותם באים במרמה על אנשי שכם ויהרגום. ויבוזו את כל העיר ואת כל שללה ולא יראו מנקמת הערים אשר סביבותיהם, הלא תורה כי גם שלש מדות אלה האחרונות, שהן מניעת הסתר השנא'. מניעת הרשעות והנבל', ומניעת ההסתכנות בלא צורך, היו זרות למו. ולבאר זאת אמר הרב, כי רק בשאר בני אדם אשר לא עליהם נגה אור השפע האלקי ממעל ולא עמדו בסוד ד' ורק ע"פ שכלם וחקירתם האנושית יתנהגו וילכו מעלה מעלה, עד הגיעם אל הכרת הי"ת שהיא המדרגה העליונה מהשגתם, בהם נצטרך קנין המדות והתכונות הטובות להיות תחלה כשרש וגזע אשר מהם יצאו אח"כ הענפים והפרי, אבל אצל איש התורני, ר"ל אשר מנעוריו נתגדל על ברכי התורה והאמונ' האמיתית כמצות חז"ל "כשתינוק יודע לדבר אביו מלמדו תורה" אצלו תהי' הכרתו הי"ת ואמונתו השורש והעיקר אשר ממנו יסתעפו אח"כ ענפיו ופריו, ר"ל כל מעשיו מדותיו ותכונותיו אשר יסכימו ויתאימו עם חקי התורה והמצו'. והי' כנוח עליו רוח אלקים משפע עליון ממרומים אשר יעירהו ויציקהו בקרבו לעשות מעשה מה, לא נוכל לתמוה עליו, אם המעש' הזה נראה בהשקפ' ראשונה לעין בחינתינו בלתי מסכים כי אם מתנגד אל חק המוסר והמישרים, אחרי כי עושהו יחשבהו למחויב ע"פ הדת והאמונה, ולא יעשהו למען בצוע בצע כסף או למען השיג שאר קנין גופני ומדומה כ"א לכבוד ה' ולאהבת הטוב והישר בעיניו, והמשל בזה יחזקיהו המלך שגרר עצמות אביו אחז אשר עבד את הגלולים והקל בזה במצות כבוד אב, ויואש המלך שהרג את זקנתו עתלי' המרשעת, ובני לוי שלא חסו איש על אחיו ועל בניו ואבותיו אשר המירו כבודם בתבנית שור אוכל עשב, הנוכל לומר כי כל, השלמים האלה היו פורעי מוסר ועושי עול ? הלא כל מחשבתם וכוונתם הית' לתת בזה אות לבני מרי לבל יזידון עוד לעשות כמעש' אלה החטאים בנפשותם, וכמו שלא יגונה השופט המדיני , בעיני כל משכיל בכל העמי' והמדינות, בצוותו להרוג איש פריץ שופך דם או מעול וחומץ או שאר עושי רשעה נגד שלום עמם וארצם, ואף כי שנגד כל זולתם, השופט ההוא איש רחמן וטוב לב (וכבר שבחו כותבי דברי הימים לרומיים מעשה השופט איש חיל ברוטוס שמו אשר דן דין שני בניו להמית בעבור שרנו להסגיר עיר מולדתם רומי ביד האויב, ולא זכר רחמי אב על בניו,) כן לא יגונה מעשה כל השלמים האלה אשר רק בעבור קנאתם לאמונה אשר כשלהבת יה להטה בקרבם עשיהו, כפנחס אשר קנא לאלוקיו ויהרוג זמרי. אשר למרות עיני כבוד ישראל הקריב אל אחיו את המדינית, ורק בעיני ההמון אשר עין בחינתו אינה חודרת אל תוך מחשבת שלמים כאלה, נראים לפעמים מעשיהם מתנגדים לשיקול דעתם, ויחשבום לבלתי נכוחים ומסכימים עם חקי השכל והמישרים, כמו שהי' באמת מאמר ההמון בימי הושע הנביא "אויל הנביא משוגע איש הרוח," וכן הענין פה בפרשתנו בבני יעקב השלמים, כי רק לקנאת אמונתם האלקית, כבוד משפחתם וטוהר מדותיה, ולמען הסיר חרפת הנבלה אשר נעשתה בישראל, עשו מה שעשו אף שנרא' כמתנגד נגד הצדק והמישרים בבחינת שאר בני אדם, ולהורות ע"ז נתן הכ' בהזכירו פעולותם אלה הטעם והסבה בצדם, למען דעת מדוע עברו כפי הנרא' בהשקפ' ראשונ' גבול המדות הטובות, כמו שאמר "ויתעצבו האנשים וכו' כי נבלה עשה בישראל, ויענו בני יעקב וכו' במרמה, וידברו אשר טמא את דינה אחותם, ויבוזו העיר אשר טמאו אחותם", וכאשר הוכיחם יעקב על חרפם נפשו ונפשם למות באמרו "עכרתם אותי להבאישני ביושב הארץ, השיבו להתנצלותם "הכזונה יעשה את אחותינו," ובבחינת השלימים האלה העושים רק המעש' המסכים עם האמונ' האלקית, וזולתו פגול הוא לא ירצה בעיניהם, יובן מאמר התנא "כל שמעשיו מרובים מחכמתו וכו' לא על המעשים הנכונים רק ע"פ מנהג ונימוסי העולם ומשפט שכל בני אדם, כי אם על המעשים המסכימים עם חקי הדת והתור' האמיתית. הן האדם לפי הסכמת חכמי השם אשר מקדם היה בדמותו וצלמו כאחד מעצי השדה עושה פרי למינו. וזה כי כמו שהאילן הלזה עם שהוא גוף אחד ימצאו בו חלקים נבדלים בבחינותיהם. החלק האחד הוא הגזע המושרש בארץ וסמוך אליה. והשני הענפים העולים ומשוטטים הנה והנה על פני האויר. והשלישי הפרי אשר לוקח ממנו לאכלה. כן יש באדם גזע ושרש הארץ הוא החלק החמרי וכחותיו ומדותיו ותכונותיו אשר בהם יחיה ככל הדברים הארציים הזמנים. והענפים הם החכמות השכליות אשר ישלח פארותיהם הנה והנה על פני חלקי עיוני הנמצאות אשר יתחלקו להרגליות למודיות טבעיות ואלהיות כמו שזכרם החכם (משלי ט׳:א׳) חכמות בנתה ביתה חצבה עמודיה שבעה שלחה נערותיה תקרא וכו'. והפרי היוצא מהכל הוא ההכרה האלהית והאמונה האמיתית אשר הוא תכלית הכל. והיה מבואר להם כי בהיות הגזע מושרש על נכון כבר יתכן כי בשלומו וחזקו יהיה שלום וחוזק לענפים להרבות פארות ולשאת פרים. כמו שהוא על הרוב עם היות שאינו מחוייב. שכבר איפשר להיות הגזע יפה ושימעטו הענפים. וילקה הפרי לסבות קצובות כמו שיקרה לפעמים לא מעט. אמנם בהיות הגזע חסר בחקו ויגרע מחוקו היצלחו הענפים או אם יתנו פרים זה אי איפשר. וכן הוא מבואר כי הן בהיות האדם שלם במעשיו האנושיות המיוחסות אל הגזע והשרש כמו שאמרנו לא יחוייב לו שיושלם במושכלות וגם שתמצא לו ההכרה והאמונה השלמה לסבות הרבה. כמו שקרה להרבה אנשי מדות מאשר לא קבלו דת אלהית ולא נתפלספו מעצמם בחכמות. אבל ג"כ לא יחוייב להם החסרון אבל היה איפשרי להם השלמות בחכמה ובאמונה לפי שכבר היה השלמיות הראשון ההוא להם כסולם מוצב ארצה במדרגותיו יעלו העולים אל השלמיות האמיתיית. אמנם כשיחסרו לו המעלות הראשונות ונפגמו המדרגות יהיה הסולם פגום או רעוע ולא יתכן לעלות לגדולות ונפלאות ממנו. וזה מבואר לשלש סבות. האחת שרוע המעשים וקלקול המדות הוא המטריד היותר עצום להשגות החכמות וכל שכן לקבלת עול האמונה כי סובא וזולל יורש וקרעיה תלביש נומה (שם כ"ג). והשנית כי מי שקצרה ידו אצל השלמות הקטון הנקנה בהרגל כל שכן שלא יספיק אל שלמות גדול הנקנה בתושית העיון וההרגל. וכבר דברנו מרעת העצלה בחלק השני משער כ"ה שקדם. השלישי כי מי שנפקד אותו חוש מחושיו או שנשתבשה בידו מדה ממדותיו הנה הוא בלי ספק יפקד מושכל ממושכליו או ישתבש בהם כמו שכתבנו בשער ח'. והנה לפי זה יחוייב כי כמו שהצלחת האילן ומעשה תקפו הוא ראוי שיראה יותר בזה החלק הראשון מכל חלקיו להיותו הוא מקבל ההזנה ראשונה ושאר החלקים נזונים ממנו כן יהיה האדם תמיד מושפע בזה החלק מהמדות יותר מבשאר השלמיות כי זהו הענין הטבעי וכנגד הטבע הוא שיהיה האדם מושפע אצל החכמה מאשר יושפע אצל המדות. ולזה לא ימצא ואם ימצא לא יעמוד. כמו שא"א שהאילן אשר יהיה חלוש אצל הגזע וכ"ש אם יהיה שם נגוע ומוכה שיהיה מוצלח אצל הענפים והפרי. ואם יקרה שיצלח יום או יומים לא יעמוד. והוא הנראה מכוונת האלהי רבי אלעזר בן עזריה במשנה שזכרנו כי לפי הסוד הטבעי יחוייב שתהיינה המעלות המעשיות מרובות מהמושכלות ושיהיה האדם חזק ומושפע אצלם ביותר כמו שעל המנהג הטבעי האילן ראוי שיהיו שרשי גזעו מרובים מענפיו שאז אפילו כל רוחות שבעולם וכו'. והנמשל מבואר. אמנם כשהיסוד הוא רעוע והאדם יחלש בהשתדלות או השגת המוטבע אליו ראשונה אף שיקרה שירבה בחכמה הנה הוא באמת נוח ליפול לאיזו סבה מהסבות וקל ההסרה. והנה החכמים ההמה לראותם זה הענין ההכרחי והצורך הנפלא אשר על זה השלמות הראשון שזכרנו ושזולתו לא יתכן מציאות שלמות גדול ממנו השתדל מאד לסלק את הדרך ולישר הנתיבות ויסדו להם ספרים הרבה בהנהגת חיי האדם והיתה כמה מפוארת אצלם הפילוסופיא המדינית ושמוה ראשיית ומעולה על כל זולתה מהחכמות להיותה מישרת ומכינה הדרך אל תכלית האדם והצלחתו והמעולה שבכלם הספר שחובר במדות האדם עצמו הוא ספר המדות לארסטו שהוא רגיל אצלנו בספר הזה. כי הוא המדבר במה שישתלם האדם בכל מעשיו בבחינת עצמו אשר בו נמצא שלם עם כל זולתו. אשר זה יביאהו אל המצא השלום בינו לבין קונו אשר הוא תכלית הצלחתו. ועם שאלו הענינים כלם ימצאם המתבונן מפוזרים בתורה ובנביאים ובכתובים ובדברי חז"ל כמו שאנו רגילין לבאר אותם בכל מקום שנזכירם מ"מ יש להחזיק טובה למחברים אותם כסדרם ומתפלספים בהם נתת טעם שכלי לכל דבריהם ומכללם למדנו ד' מדות באדם שחשבום למדות משובחות ראוי לכל אדם שלם לישמר מחטוא בהנה בכלל המון המדות המעולות. ויש לנו סמך להם מהמקראות ראיתי שיאות זכרונם אל דברי הסיפור שאנחנו בביאורו:
_.27.1.5
המדה הראשונה הנה החכם בפ"ח מהמאמר האחד מהמדות כתב ז"ל יסבול בנקל רעות רבות וצרות לא לבלתי הרגשת הכאב כי אם להיותו איש אמין הלב ע"כ. יאמר שמתנאי השלם שלא להראות צערו ועצבונו באופן שיורגש בו שהדבר כבד ממנו ולא יוכל שאתו עד שכבר יחשבו הפתאים שהוא בלתי מרגיש ואיננו כן כי חי חי הוא ומרגיש יותר מזולתו. רק ששלמות דעתו ואומץ לבו יחזיקו בידו לבלתי הראות בו דבר רע. וכמה נתאמתו דבריו אלה במה שסופר מאדוננו דוד אשר לבו כלב אלהים לדעת טוב בענין הילד הראשון אשר ילדה לו בת שבע נאמר (שמואל ב י״ב:ט״ז) ויבקש דוד את האלהים בעד הנער ויצם דוד צום ובא ולן ושכב ארצה ויקומו זקני ביתו עליו להקימו מן הארץ ולא אבה ולא ברה אתם לחם ויהי ביום השביעי וימת הילד וייראו עבדי דוד להגיד לו כי מת הילד כי אמרו הנה בהיות הילד חי דברנו חליו ולא שמע בקולנו. ואיך נאמר אליו מת הילד ועשה רעה וירא דוד כי עבדיו מתלחשים ויבן דוד כי מת הילד ויאמר דוד אל עבדיו המת הילד ויאמרו מת ויקם דוד מהארץ וירחץ ויסך ויחלף שמלותיו ויבא בית ה' וכו'. הנה נלמוד מדבריו הראשונים כמה היה מרגיש בצער ההוא וכי גדל לו הכאב מאד ומהאחרונים אומץ לבו בגבורים ושיעור התחזקו להתאפק ולסבול בנקל ולדחות העצב במה שלא יועיל עד כי נפלא הדבר בעיני עבדיו ויאמרו לו (שם) מה הדבר הזה אשר עשית בעוד הילד חי צמת ותבך וכאשר מת הילד קמת ותאכל לחם ירצו אם עד שלא מת הילד הרגשת צער העדרו בשיעור מופלג עד כי בהשערתך עת מותו כי רע ומר צמת ותבך ולא יכלת להתאפק איך יתכן בבוא העת ההיא ינוסו יגון ואנחה והלא גזירה אמתית היא שהמשים דבר בתאר מה ימצא אתו התואר ההוא בעצם וראשונה. ובאמרם בעוד הילד חי רמזו לו שכבר נתן פתחון פה לחשוב שלא היה מצטער ראשונה כי אם בעבור שהוא חי. והאות התאפקותו אחרי מותו. והנה הוא השיב להם בחכמתו וגובה לבו בדרכי ה' ואמר אין הדבר כמו שחשבתם כי לא בכיתי וצעקתי אל הסבה אשר זכרתם רק כי בעוד הילד חי צמתי ואבכה כי אמרתי מי יודע וחנני ה' וחי הילד ועתה מת למה זה אני צם האוכל להשיבו עוד אני הולך אליו והוא לא ישוב אלי. הורה ממש מ"ש הפילוסוף שההצטער וההתרגז אל הדבר כל עוד שיהיה לתוחלת הישועה ודחיית הנזק הוא נכון. אמנם באפס תקוה הוא סכלות גדולה אצל השלמים. והנה הילדים האלה בני יעקב אשר אנחנו הולכים לרגלם יראה שהאשימם הכתוב במעשה שכם במדה הגרועה הזאת באומרו ובני יעקב באו מן השדה כשמעם ויתעצבו האנשים ויחר להם מאד, ואם זאת הקטנה מהתפיסות הבאות עליהם בזה הענין ואף כי רבה ונמבזה היא בעיני ההמון רבה היא אצל המבינים וגדולה היא לאנשים כאלו. ואם קרה לאנשים האלה כמקרה האנשים ההמוניים בהתעצב והתרגז יותר מדאי לא לעזר ולא להועיל למה פרסם זה הכתוב ואף כי אמר אליהם ויתעצבו האנשים ויחר להם מאד כי אין מדרך הנקראים אנשים לעשות כן:
_.27.1.6
השנייה כתב החכם בפרק ו' מהד' מהספר הנזכר הכרחי הוא להיות שונא מגולה כי הסתר דבר הוא למפחד וישקוד על האמת יותר מעל סברה המונית ויהיה אומר ועושה בגלוי כי הוא מפורסם בהחלט יען הוא מבזה כי זה יתהפך במשא הוא מפורסם יען כי הוא מבזה והוא מבזה אחר שהוא מפורסם ע"כ ביאר שממדות איש החיל שלא לבא על האויב בהתיל וגנבת הדעת כמנהג השועלים שזה לא יבא רק מפחיתות הלב אמנם גדול הלב אשר בגורל לבו יבזה בעיניו כל אשר יוכלו לעשות כנגדו ודאי יהיה מפורסם בשנאתו. ואמר ששתי המדות האלו מתהפכות זו לזו כי מצד אשר הוא מבזה כח האויב הוא מפורסם אצלו ומצד שהוא לו אויב מפורסם יאות לו לבזות כחו ויכלתו ולהתיצב נגדם. הלא תראה הענין הזה עצמו מבואר בכתוב במעשה נחש מלך בני עמון כשאמר לאנשי יבש גלעד בזאת אכרת לכם בנקור לכם כל עין ימין ושמתיה חרפה על כל ישראל (שמואל א י״א:ב׳). הורה כי הוא מבזה בהחלט עד שהיה נקל בעיניו לשלוח יד בהם לבדם וראה לחרף ולגדף לכל ישראל בשיתפרסם בזה שלא יוכלי להושיע לאחיהם. ובטענה זו עצמה נצחו אותו אנשי העיר במה שאמרו (שם) הרף לנו שבעת ימים ונשלחה מלאכים בכל גבול ישראל ואם אין מושיע אותנו ויצאנו אליך. ורצו אחר שאתה מבזה חוייב לך מחק הפרשות להיות מפורסם. ואם אתה חפץ בנסיון העם אשר איננו פה לא יהיה לך לכבוד רק שתודיעם שאין חבין אותם שלא בפניהם והוכרח להודות להם על זה שלא ליפול בחרפת הפחיתות. ואם לא יושכל ממנו שהיה אפשר קרוב להיות מה שהיה מתשועתם:
_.27.1.7
והנה באמת הילדים האלה נפלו ברשת זו טמנו להה בבואם על אנשי שכם בסתר וגנבת הדעת גם בהתולי דברים דכתיב ויעט בני יעקב את שכם ואת חמור במרמה וידברו. ואיה פה אנושותם ויושר לבבם ותקפו אשר התחכמו להתל ולדבר אתם כזבים. כי באמת היה להם לשקול בשקול דעתם ובמאזני בינתם אם הדבר ההוא אשר הית' עליו השנאה הוא כדאי להראות עליו יפרסמוהו וילחמו עם אויביהם בגלוי וימסרו עליה נפשם כמו שחוייב לאנשים שלמים כהם. ואם אינה כדאי להתפרסם עליה ישליכוה אחרי גיום ולא יבקשו הנקמה בהתולים כי לא לכבוד ולתפארת יהי' להם וכ"ש אחר שעשו תשובה בקבלם את אשר צוום ויאותו להם להיות לעם אחד:
_.27.1.8
השלישית כתב החכם פרק א' מד' מהמדות אמנם ניחד הנבלה למשתדלים אחר הממון יותר מהראוי ובפרק שני אמר והנה הנבלה היא על פני' רבים כי בענינים רבים יראה שתהיה הנבלה אבל נכלל' היא בשני ענינים בהעדר הנתינה והעדפת הקבלה אבל לא תהיה שוה בכל. אבל לפעמים תתחלף כי אלה יעדיפו בקבלה ואלה יחסרו בנתינה אבל לא יתאוו של אחרים ולא ירצו לקבל מהם. ובסוף אמר ואשר יקחו דברים גדולים ממה שאינו ראוי ולא הראוי לא נקראם נבלים. כמו העריצים משוממי המדינות ושוללי המקדשים. אבל נקראם רשעים וחטאים ע"כ. מכל זה יתבאר כי מפחיתות האנשים והיותר מפורסם להיות נבהל להון והיות חומד של אחרים ואשר לו כן אם יהיה בדברים האמצעיים יקרא נבל ואם בגדולים רשע עריץ וכמה הרחיקה התורה לקחת ממון אחרים שלא מרצונו בכל האופנים והצדדים מהגזל והחמס העושק או הגנבה או האונאה או באי זה צד שלא יהיה מרצונו ודעתו: ולהיות החמדה בנין אב לכל העבירות היתה חתימת עשרת הדברים (שמות כ') לא תחמוד כי הוא הכולל את כלם וכמה נתבאר זה הגנאי מהרבה ספורים שבתורה. וכבר נמצא תפארת הנדיבות אצל אברהם אבינו וידיעת ההפכים אחת ואצל בני גד ובני ראובן אמרו (במדבר רבות פ' כ"ב) נחלה מבוהלת בראשונה ואחריתה לא תבורך (משלי כ'). אמנם יספיק זה לתפוס על אלו האנשים אשר נאמר עליהם ובני יעקב באו על החללים ויבוזו העיר את צאנם את בקרם את אשר בעיר ואת אשר בשדה לקחו ואת כל חילם ואת כל טפם ואת נשיהם שבו ויבוזו ואת כל אשר בבית והרי זה מגונה מאד שאם הרגו אותם לנקמת הנבלה את אשר נעשה אתם היה להם לעשות כמו שעשו בימי המן אשר נאמר בכלן (אסתר ט׳:י׳) ובבזה לא שלחו את ידם. וגם כי ישרפו את העיר ואת כל שללה כליל היו פורקים יותר מעליהם דבת החמדה ואשמת הבלתי מסתפק בממון. בעפקות האלה ארבעתן ראיתי לתפוס במעשה הזה על אלה האנשים השלמים אשר השנים מהם היו עקר המעשה אמנם השאר לא מיחו בידם ולא נמצא שהאשימו אותה כמו שהאשים אותם אביהם וחלילה לילדים האלה ולא לקצתם להיותם ילדי פשע לחטוא בהנה לא אחת ולא שתים אף כי לפרוש ולעבור על שלשים ועל רבעים כמו שיראה מהם בתחלה אשר החסרון בהם יעיד על חסרון שאר המעלות הנכללות בשלמות הראשון אשר כבר הנחנו חיוב מציאותו על השלמות לשימצא השלמות האמיתי והתכלית האחרון:
_.27.1.9
הרביעית כתב החכם בפ' י"א מהג' מהספר הנזכר הגבור לא יבעת באשר הוא אדם כי ירא מהדברים אשר הוא ראוי לירוא מהם ואשר יסבול להיות אדם זהו תכלית המעלה ויהיה ביראה פחות ויתר וכו'. עוד כתב שם ולכן הסובל הראוי ובעבור מה וירא בראוי ומתי הוא ראוי ובזה אמנה הוא מתאמץ הוא גבור כאשר כפי הראוי פועל וסובל הוא גבור. כי משלמות האדם להיותו אומד עצמו ומשער הדבר אשר הוא יכול להתקומם בו לפי מה שהוא ולבלתי הסתכן בנפשו בזמן ומקום שהסכנה קרובה מאד והנצחון הוא רחוק או נמנע וכי הירא לנפשו במקום הכרח סכנה הוא גבור ויתחייב להנזר מהמלחמה וכמ"ש בפ' י"ג וכאשר יהיה לו שלמות המעלה ויותר יהיה מאושר יהיה יותר נעצב אל המות כי הוא יודע כי הוא יותר ראוי לחיות ויותר יהיה משולל מן הטובות. אמנם זהו כבר נעצב אבל עכ"ז לא יחסר מהיות גבור אבל אולי יותיר יען כי יבחר בטוב אשר במלחמה קודם לשאר הטובות. הנה שיבאר שהאדם המעולה הוא ראוי לחוס על עצמו יותר מזולתו ושלא יבחר סכנת המות כי אם על דבר שטוב מותו מסבול אותו כמו שאמרו ז"ל (סנהדרין ע"ד.) גילוי עריות עבודת אלילים שפיכות דמים יהרג ואל יעבור. ויבא ענין זה בשער פ"ג ב"ה. וכמה הפליגו חז"ל להזהר מן הסכנה כי אין הפרש בין המאבד עצמו לדעת ליכנס בדעתו בסכנה שאין ממנה המלט כי אם ע"י הנס. זכור תזכור את אשר עשה דוד אדוננו כשהלכו שלשת הגבורים לשאוב מים מבור בית לחם אשר בשער בהיות שם מצב פלשתים למלאת תאות דוד אשר כלתה נפשו אליהם ככתוב ולא אבא לשתותם ויסך אותם ליי' ויאמר חלילה לי ה' מעשותי זאת הדם האנשים ההולכים בנפשותם ולא אבה לשתותם וגו' (שמואל ב כ״ג:י״ז). הנה דמה המים ההם אל דם האנשים ההם כי דם יחשב למה שנסתכנו עליהם ודן אותם כדין דם האדם שפירש שהוא אסור והטעם כי נפש האדם היא פקדון אלהיו בידו כמ"ש הכתוב (איוב י׳:י״ב) ופקודתך שמרה רוחי ואין לנפקד להשיב פקודת אדוניו עד שיקחה ממנו כרצונו כמ"ש אליהו ז"ל קח נפשי וכו' (מלכים א י״ט:ד׳). ובעוד שלא יקחה חייב להשתדל בכל עוז בשמירתה שאם לא כן למה היה בורח אליהו מפני איזבל הלא היא תמלא רצונו בלי ספק. והוא פשט מ"ש איוב לאשתו כשאמרה לו ברד אלהים ומות שמפני שהיתה כוונתה שימסור נפשו למיתת ב"ד של מעלה או מטה בשיברך אלהים וכאשר ימיתוהו אז טוב לו אשר לא יראה עוד ברעתו. השיבה על שני הענינים על נכון כדבר אחת הנבלות תדברי גם את הטוב נקבל וכו' (איוב ב'). במה שהתרת לברך אלהים באמת היא נבלה עצומה איש כי יקלל אלהיו. גם מה שיעצת לגרום המיתה לעצמי כדי שלא לסבול אלו הייסורין הרעים היא עצה נבערה וכי את הטוב נקבל מאת האלהים ונרצה החיים לקבל ואת הרע לא נקבל אם ירצה שנקבלוהו ונשליך נפשנו מנגד כדי שלא למלאת רצונו חלילה כי חייבים אנחנו לשמור נפשנו בקרבנו לקבל הטוב והרע המגיע ממנו כל ימי חלדנו. האמנה כי בהקדמת פירוש איכה פירשנו בו כוונה אחרת עמוקה מזו. אבל זאת מה שיראה מפשוטו ואשר תאות לכונתנו. וכמה נעזר יוסף בן גוריון הכהן מזאת הסברא בהיותו במערה עם ארבעים הגבורים עם שרידי חרב הנשארים אתו מארבעים אלף שהיו ראשונה כשרצו לצאת ולהלחם עם מחנות הרומיים עד שהשיאם עצה לאמר שטוב שיהרגו הם את עצמם ושיטלו להם גורלות זוגים זוגים עד שנשאר הוא ובן זוגו באחרונה לא רצה לקבל המיתה כהם ויצא ונמסר לטיטוס ותכן דבריו וטענותיו הנכונות הלא המה כתובים שם בספרו בארוכה (יוסיפון ח' ששי). ודי בזה להרבות אשמה על אלו האנשים אשר אנחנו בעניינם שהשיא לבם אותם להשמיד להרוג ולאבד על לא חמס עשו עיר ואם היושבת בתוך עמים רבים ועצומים אוהביהם ובעלי בריתם שהיתה הסכנה מפורסמת מאד כמ"ש הזקן עכרתם אותי להבאישני ביושב הארץ בכנעני ובפריזי ונאספו עלי וכו'. וכבר היה נמשך זה הענין אלא מפני מה שנאמר ויהי חתת אלהים על הערים אשר סביבותיהם ולא רדפו אחרי בני יעקב ויש חוטאים חומסי נפשם גדולים מזה:
_.27.1.10
ואולם התר כל זה ותוכן אמתתו רוא בשנזכיר בצורת האילן שאמרנו ראשונה ונעמוד על אמתתו. וזה כי הדמיון ההוא שזכרנו הוא ודאי צודק בכלל האדם אשר לא עמדו בסוד השם באותו המעמד הנפלא ולא שמעו את דבריו משמי קדשו כי הם אשר חוייב להם להכין לפניהם יושר התכונות ותוכן המעשים כפי אשר יגזרם שכלם ראשונה ואשר יחטא מהם בהנה יחסר בתכלית שלמותו כמו שנזכר ונתבאר מצורת האילן ודוגמתו. אמנם האדם האלהי אשר עמד שם את פני ה' הנה הוא באמת הפך שאר האילנות. כי הנה הוא בשמים גזעו ושם מקום נטיעתו וכלפי מעלה ישלח שרשיו וצורתו מעידה עליו ששרשיו בראשו וענפיו נוטין לצד הארץ. ולזה כמו ששאר האנשים נוסדו יחד על המעשים הארציים המדיניים כי הפכו צורתם בשומם שם גזעם ושרשם לעלות משם אל הענפים והפרי. כך הענין אצל האיש התורני כי יסודו ושרש גזעו הוא הפרי בהכרת מציאות האל יתברך ואמונתו השלימה אשר בה יתחיל כל בעל דת בעודו בקטנותו וכמו שאמרו ז"ל (סוכה י"ב.) כשידע לדבר אביו מלמדו שמע ישראל כו'. וכן כל שאר האמונות האלהיות אשר עליהם חיה יחיה שנאמר (חבקוק ב׳:ד׳) וצדיק באמונתו יחיה. ואלו הן ההנחות אשר חוייבו להם להניחם ראשונה. והאמונה ההיא היא אשר תסדר ענין החכמות ולמודם והצודק בעיוניהם הוא מה שיסכים עמה לא זולת כמו שביארנו בשער י"ט וכ"א. וכן המעשים הנאותים אינם רק מה שיסכים עליהם הדעת האלהי הנבואיי כמו שביארנו בשער כ"ה. והנה כאשר ישכיל האדם וידע החפץ והרצון האלהי במה שחננו מהמצות וההערות האלהיות אין לו להמשך בהם אחר עקבות שכלו האנושי. אבל חוייב להמשך אחר המצוה וההערה ההיא אע"פ שיחטא ואשם חטא מפורסם ומגונה אצל המונח מהפילוסופי' המדינית דעותיה ומנהגיה כמו שעשה אברהם אבינו בהשתדלותו על הריגת בנו יחידו. ויעקב בקנותו הבכורה מאחיו בנזיד עדשים בשעת רעבונו כמו שכתבנו במקומו עד שלפי זה הוחזקו הנביאים בעיני ההמון למשוגעים כמ"ש אויל הנביא משוגע איש הרוח (הושע ט׳:ז׳). וכן נאמר (מלכים ב ט׳:י״א) מדוע בא המשוגע הזה אליך. הלא תראה אין מדה טובה וחשובה בעיני אלהים ואדם כמדת החמלה והרחמנות. והנה לא נטרד שאול כי אם על אשר חמל שנאמר (שמואל א ט״ו:ט׳) ויחמול שאול וכו'. והנה הרמת יד איש על רעהו והוא רשע גדול כמו שדרשו ז"ל (סנהדרין נ"ח.) מאומרו ויאמר לרשע למה תכה רעך. כמ"ש (שמואל א כ״ו:ט׳) כי מי שלח ידו במשיח ה' ונקה. והנה כאשר אמר הנביא אל רעהו (מ"א כ') הכני נא וימאן להכותו מה נאמר יעך לא שמעת בקול ה' הנך הולך מאתי והכך האריה וילך מאצלו וימצאהו האריה ויכהו. ונטל שכר אשר מלא את ידו בו הכה ופצוע. וכן אין דבר שנוי למעלה ומטה כמו ההקל בכבוד ההורים וחז"ל דרשו (סנהדרין י"ז.) נבזה בעיניו נמאס זה חזקיהו מלך יהודה שגרר עצמות אביו במטה של חבלים. ואפשר שאל זה וכדומה לו כיון במ"ש בתפלתו אנא ה' זכור נא את אשר התהלכתי לפניך באמת ובלבב שלם והטוב בעיניך עשיתי (מלכים ב' כ'). ירצה שלא ידינהו בדיני ההמון אשר יחשבוהו בזה וכדומה לחייב מיתה כי הוא כבר עזב מדותיהם ומנהגם להתהלך לפניו ולעשות הטוב בעיניו בכל לב ובכל נפש ולא חשב אנוש. והנה יואש גם כן הרג את זקנתו (שם י"א). וכל בני לוי איש את אחיו ואיש את קרובו (שמות ל״ב:כ״ז). וכבר נענש מלך ישראל על אשר נתפתה למאמר מלכי בית ישראל מלכי חסד הם ונאמר (מ"א כ') יען שלחת את איש חרמי מיד והיתה נפשך תחת נפשו וכו'. כמו שיתבאר בפרשת עמלק שער מ"ב ב"ה. והכלל כי אין חכמה ואין תבונה ואין וכו' (משלי כ"א). וזה הוא באמת הטעם האמיתי אשר אליו כווני חז"ל במאמר שזכרנו ראשונה כל שמעשיו מרובין או מעוטין מחכמתו למה הוא דומה כי על המעשים התוריים הנתלים באמונה אמרו כי הם אשר יאותו להיותם ראשונה באדם כי הם המחוייבות מגזע שרשיו והם אשר הם ראויים להיותם בשפע לפי טבעם כי האדם הוא אילן נטוע במקום טהרה וכל עוד שיתרבו שרשי אמונתו החכמה אשר תבא בקרבו תהיה טהורה ונקייה ויראת ה' עומדת לעד וכל המעשים יהיו לשם שמים ויתקיים עליו והיה כעץ שתול על מים וכו'. כי הוא באמת עץ שתול על מי התורה האלהית. אמנם כשלא הושרשו שרשי האמונה ויבקש למצא חכמה אשר לא תסכים עמה. הנה היא תכזב ברב משפטיה. ואשר היא כן אין מטבעה להתקיים אצל רוח מצויה כ"ש אצל רוח גדולה וחזק לא כראשונה שאפילו כל רוחות שבעולם אין מזיזין אותו ממקומו. והנה מפני שהאנשים האלה בני יעקב אבינו בל שורש בארץ גזעם אבל הם זרע מבורך ומטע ה' להתפאר והם גדלו מלידה ומבטן על שרשי האמונה האמיתית ונהירן להו שבילי דשמיא בראשונה וידעו והשכילו כי הבדל הבדילם אלהים מכל עמי הארצות כתרומת גורן. ומיום אשר כרת ה' את אברהם ברית המילה לא יבא בם עוד ערל וטמא. ונוסף עוד מה שנתברר להם את כל הטורח אשר טרח אברהם זקנהם כדי שלא יקח יצחק אשה מבנות הכנעני והאמורי (בראשית כ״ד:ג׳). וגם מה שצוו יצחק ורבקה את יעקב אביהם (שם כ"ח) והאל יתעלה גמר עמהם והשלים עמו למלאת אשפתו כלו זרע אמת בי"ב שבטים אשר לא באת ביניהם רק נקבה אחת אשר מכל זה ידעו כי ההתחתנות בהם הוא דבר נמאס בעיני האלהים מאד כל שכן שיעשה בבשר קדש הקדשים אשר כזה את דבר הנבלה הזאת. והנה במקום שיש חילול השם ותועבת נפשו לא ראו לחלק כבוד לחקי דתי המדיניות ונמוסיות כי הם שנו מעשיהם וישנו את טעמם בכל אחת מאלו הארבע המדות כדי שיודע בגוים על ידי המעשה ההוא הרצון האלהי בטהרתם וקדושתם כאשר יודע אם לא אירע המעשה ההוא והותר. וראה בעיניך נפלאות מתורתנו הקדושה איך היא מורה בגלילי אצבעותיה אצבע אלהים בכל מקום ומקום מארבעה ספקות אלו הסבה העצמית אשר עליה עברו חק המדה והנמוס המדיני. וזה כי בזכרו ויתעצבו האנשים ויחר להם מאד שהיא הקטנה שבתפיסות אמר כי נבלה עשה בישראל לשכב את בת יעקב וכו'. ובתפיסה השנית שאמר ויענו בני יעקב את חמור ואת שכם במרמה וידברו נאמר אשר טמא אחותם. וכאשר נזכר ובני יעקב באו על החללים ויביזו העיר שהיא התפיסה השלישית נאמר ויבוזו העיר אשר וכו'. וכאשר האשימם הזקן בתפיסה הרביעית הוא הסתכנות נפשם ונפש כל אשר אתם באמרו עכרתם אותי וכו'. הם השיבו בעדם הכזונה יעשה את אחותנו. והנה באמת יורו דברים אלו על אמתת זה הענין מאד כי לכלם נתן הסבה הראויה והמחייבת להם ולכל בעל שכל להפר ברית הפרסום ולבטל חקי הנמוסים האנושיים אשר עליהם חיו יחיו: ומפני זה לא נזכרה ולא נפקדה טומאה זו בכל הספור זולתי במקומות האלו הנזכרים מלבד מה שזכר בשעת מעשה ויעקב שמע כי טמא את דינה בתו הוא מהכרח המאורע. ואחר שנתישב זה אעורר שער הספקות הנופלות בזה הספור כדי לבא אל הביאור:
_.27.1.11
א אומרו ויבא יעקב שלם שפירשו בו (שבת ל"ג:) שלם בגופו שלם בממונו. ושמוש זה אינו ממנהג הכתוב. וגם שאם כן לא הוזכר בכל הפרשה שם העיר אשר היה בה זה המעשה כי עיר שכם הרי היא כעיר דוד (שמואל ב ו׳:כ׳), עיר סיחון (במדבר כ״א:כ״ז): ב אומרו ותצא דינה בת לאה אשר ילדה ליעקב וכי היתה שם דינה אחרת בת אשה זולתה או ילדה לאה זולתי ליעקב. ודרך המדרש ידוע (ב"ר פ' פ'). גם מאמר ויקח אותה וישכב אותה ויענה הלא המה דברי מותר והכל בכלל ויענה. ועוד הזכירו ותדבק נפשו בדינה בת יעקב ועוד מעט הזכיר שם אביה ואמה ומה יוסיף עוד להודיע. וכן כשאמר ותדבק נפשו בדינה הנה הוא מבואר במה שאמר ויאהב את הנערה כל אלה דברי מותר: ג באומרו ויצא חמור אבי שכם אל יעקב וכו'. וסמך ובני יעקב באו מן השדה כשמעם וכו'. ואחר כך חזר לומר וידבר חמור אתם לאמר. הנה היה לו להקדים ובני יעקב באו וכו' לויצא חמור. כיון שהוא לא דבר אלא עם כלם יחד ועוד כי היה לו לומר ובני יעקב שמעו את הדבר ויתעצבו וכו'. שלא יתכן שלא נתעצבו כשמעם עד שבאו העיר. והנה כל זה הוא מסורס וכבר נזכר ספק העצבון והתרו. עוד אומרו לשכב את בת יעקב וכן לא יעשה פשיטא שלא נתפשט המנהג לשכב את בת יעקב: ד בדברי חמור והתחתנו אותנו בנותיכם תתנו לנו וכו'. יפייסום על מה שעבר תחלה ואחר כך יבקשו על העתיד ודיה לצרה בשעתה. גם שכם הוסיף הרבו עלי מאד מהר ומתן וכו': ה אומרו ויענו בני יעקב את שכם ואת חמור אביו במרמה וכו'. כי מלבד מה שהוקשה כבר והותר. יראה שאין לכנות לדבורם זה שם מרמה כי לא היה שם עומק מחשבה רק התול גדול: ו אמרם לא נוכל לעשות את הדבר הזה לתת את אחותנו וכו'. כי מה הדבר שהיה להם לעשות זולתי נתינת אחותם ואיך תהיה הערלה חרפה למי שאינה לו. וכן הם דברי מותר באומרם אם תהיו כמונו להמול לכם כל זכר. כי די שיאמר אך בזאת נאות לכם וכו'. וכן בדברי חמור להמול לנו כל זכר כאשר הם נמולים: ז אחר שהיה בלבם להתל בהם למה יאריכו בהרבות תנאיהם ואמרו ונתנו את בנותינו לכם ואת בנותיכם וכו'. כי כרובם כן חטאו אחרי כן בהפרתם. ואיך עלה בלבם שיקיבלו חמור ושכם להמול להם או שיקבלו מהם אנשי עירם ומה ראו בני העיר שקבלו לתועלת לא להם. ומה טעם אמרם להם האנשים האלה שלמים הם אתנו והרי לא הוחזקו להם לאנשי ריב: ח אומרו ויהי ביום השלישי בהיותם כואבים כו'. מה היום מימים ואם לפי שהיה יום השלישי למילתם כבר אמרו (ב"מ פ"ו:) שביום השלישי למילת אברהם בא הקב"ה לבקרו ובו ביום היה פתח האהל והכניס האורחים ורץ אל הבקר וימהר לעשות מעשים הרבה שלא נכתב עליהם שהיו בנס. והדעת תחייב שהטרדה היא גדולה ביום הראשון משאר הימים: ט במה שנסתכנו במעשה הזה וכו': י במה ששללו שלל ובזזו בז. כי הי' להם להיות שונאי גזל בעולה. וכבר נזכרו ופתחנו פתח להתרתם. ויושלם הענין בביאור ועל ידי כן נתבאר צורך הזכרת הטומאה ההיא כמה פעמים. ויעקב שמע כי טמא את דינה בתו וידברו אשר טמא את דינה אחותם ויבוזו העיר אשר טמאו אחותם. ולבסוף הכזונה יעשה את אחותנו ודי בזיון במה שהזכיר כי נבלה עשה בישראל לשכב את בת יעקב ולמה יפרסם עוד: יא באומרו קום עלה בית אל וכו'. ולמה הוצרך לכך. הטוב לראש הנודרים לאחר את נדרו. וכבר הותר זה יפה במקום הנדר שער כ"ה. ונתבאר טעם אומרו ואעשה שם מזבח לאל העונה אותי ביום צרתי ויהי עמדי וכו'. וטעם אומרו כי שם כנלו אליו האלהים בברחו מפני אחיו: יב מה המה אלה אלהי הנכר אשר עליהם אמר הסירו את אלהי הנכר אשר בתוככם והטהרו והחליפו כו'. ומה ענין דבורה מינקת רבקה לשם: יג אומרו ואת הארץ אשר נתתי לאברהם וליצחק לך אתננה ולזרעך אחריך אתן את הארץ. כי הנכון שיאמר הארץ אשר נתתי לאברהם וליצחק לך ולזרעך כו'. ומאמר ויעל מעליו אלהים במקום אשר דבר כו'. אשר כתב רש"י ז"ל לא ידעתי מה בא ללמדנו: יד אומרו ותאמר לה המילדת אל תראי כי גם זה כו'. כי ודאי נראין דברים שלא יועילו דבשלמא גבי אשת פנחס (שמואל א ד׳:י״ט) הוזכר כן לומר כי מדאגת הלקח ארון האלהים ומות חמיה ואישה לא ענתה ולא שתה לבה: טו אומרו ויהי בשכן ישראל בארץ ההיא כי הם דברי מותר אחר שנאמר ויט אהלה מהלאה למגדל עדר: טז למה כלל בפסוק אחד וישכב את בלהה פלגש וכו' ויהיו בני יעקב שנים עשר. וטעם זכרון תולדות עשו ואלופיו בכתוב ובזה המקום. אלו הן הספקות אשר ראיתי להעירם בזה ומעתה נבא אל הביאור:
_.27.1.12
ויבא יעקב שלם עיר שכם. הנה לא מצאנו בכל המקרא עדות ברורה שהיתה שכם אותה העיר שהיה בה זה המעשה אבל נמצא מה שיורה סותרו. שהרי עכשיו רחוקים היו הרבה מאד מיצחק והנה כאשר בא יעקב אל אביו ממרא קרית ארבע הוא חברון היו שם קרוב לשכם כי שם היו רועים בניו את צאנו. ושמה שלח ליוסף את שלום אחיו ואת שלום הצאן שנאמר (בראשית ל"ז) הנה אחיך רועים בשכם לכה ואשלחך אליהם ונאמר (שם) וישלחהו מעמק חברון ויבא שכמה. ומהידוע שלא שלחו אלא דרך יום או פחות. ועוד אם היתה היא עיר הדמים הנה כל סביבותיה פחים להם ולזרעם כמו שאמר הזקן עכרתם אותי להבאישני ביושב הארץ וכו' ואיך היו הולכים שם לרעות. ואם הם היו מתעברים ובוטחים איך שלח הזקן ליוסף שם להרבות עצים על האש. לכך אני אומר כי שם העיר הזאת אשר בא אליה יעקב עכשיו אינה שכם. אבל אומרו עיר שכם הוא כמו עיר דוד עיר סיחון והיא עיר אחרת אשר היה בה זה המעשה ואותה החריבו. (א) ויתכן ששמה שלם ויהיה אז ויבא יעקב שלם כמו כאשר בא יעקב מצרים (ש"א י"ב) כבואנה בית לחם (רות א'). ושלם זו היא עיר שכם. לא שלם של מלכי צדק. והנה הירושלמי (ת"י ריש ויגש ולפנינו שם גי' אחרת) מסייענו באומרו מה דעבדו תרין אחונא בקרתא דחמור אבוהי דשכם גם במדרש (ב"ר פ' צ"א) ששנים מכם החריבו כרך גדול של שכם ולא אמרו ששכם היה שם העיר. ומה שאמרו (סנהד' ק"ב.) מקום מוכן לפורענות בו ענו את דינה בו קלקלו השבטים ושם נחלקה מלכות בית דוד על השם לבד הקפידו כי שני העניני' היו אצל שכם והאחד בעיר שכם תדע שלא קלקלו השבטים רק בדותן (בראשית ל"ז). ואולי ששכם העיר ג"כ היתה משכם ומחמור אביו כמו שמוכיח לכאורה בספר שופטים (ט') מדברי געל בן עבד. האמנה שאין שם הכרח כמו שיובן מדבריו עם הכתובים אשר לפניו ולאחריו. והנה אמר ויבא יעקב שלם עיר שכם כי היא עיר קצה הגבול אשר פגע בו בבואו מפדן ארם ועדיין הוא רחוק מבית אל אשר נצטווה ללכת שם אחר מעשה דינה ומהידוע כי בית אל רחוק מאד מחברון אשר היתה קרובה לשכם. ויחן את פני העיר ויקן את חלקת השדה אשר נטה שם אהלו. ויהי בשלם סכו ומעונתו. כאשר קרה לו המעשה אשר יספר. ותצא דינה בת לאה. (ב) אומר אני שבשבח הנערה הכתוב מדבר שלא היתה בלבה מחשבה פוסלת ביציאה זו ושלא יצאת ממחיצת אביה ואמה נבקש דבר רע אלא שנתכוונה לדבר אחד ונזדמנה לה זאת התלאה. והעד מוכיח באומרו ויקח אותה וישכב אותה ויענה. (ב) לומר שלא היה לרצון לא בתחלה ולא בסוף כמו שיקרה בקצת האנוסות שתחלתן באונס וסופן ברצון. ואמרו בגמ' (כתובות נ"א:) מ"ט יצר אלבשה: וירא אותה שכם בן חמור החוי נשיא הארץ לכבודו של יעקב אבינו ייחס אותו כן: ויקח אותה וישכב אותה ויענה. (ב) הגיד הכתוב שלש פעולות אלו למה שהם שלשה גנאים מתחלפים הנופלים בדבר זה. האחד הוא הקלון המגיע אל אביה ואל אחיה ולכל משפחתה בהלקח מאתם נערה זו בלא רשותם ואפילו לשם נישואים. והשני הפגם שמגיע אל הנערה עצמה במה שנפגמה מהיות עוד עליה חן הבתולות. והשלישי הצער המגיע לה במה שהוכרחה שלא כרצונה. ומטעם הראשון חייבה תורה האונס בדמי הבושת. מטעם השני בדמי פגם. ומטעם השלישי חייבה תורה בצער (שם ל"ט.) ועל הראשון אמר (ב) ויקח אותה כי הלקיחה לבדה בלא רשות והסכמת אביה וקרוביה היא אשמה רבה וקלון אליהם. ועל השני אמר וישכב אותה. שכיון ששכבה תשאר פגומה ושנואה. ועל השלישי אמר ויענה והוא מבואר: ותדבק נפשו בדינה בת יעקב וכו'. (ב) הגיד הכתוב כי לא נפגמה הנערה הזאת בעיניו בשום אחד מאלו הענינים. ועל פגם משפחתה אמר שנדבקה נפשו בדינה בת יעקב כי כבוד בית אביה ותפארת משפחתה הנה עמד בעיניו. ועל פגם גופה אמר ויאהב את הנערה כי היתה חשובה אליו כבתחלה ולא קרה לה כמקרה אמנן (ש"ב י"ג). ועל צערה דבר על לבה דברים טובים כשישלם לה שכר גדול וייטיב עמה ועם אביה ואחיה טובות גדולות תחת אשר ענה. ולשון הכתוב מוכיח במה שהזכיר בראשונה בת יעקב ובשתים הנשארות הנערה לבד: ויאמר שכם אל חמור וכו'. ויעקב שמע וכו'. ויצא חמור וכו'. ובני יעקב וכו' וידבר חמור וכו'. (ג) בהתנצלות יעקב אבינו הכתוב מדבר לומר שלא היתה מאתו גדולה וקטנה מכל מה שעשו בניו. שהרי נאמר שהיא שמע בדבר והחריש מבלי דבר עליו טוב ורע עד בואם וקודם בואם יצא חמור לדבר אליו ועוד מדבר עמו באו. הנה שלא היה להם שום פנאי להתיעץ. והוא מת שאמר הזקן (בראשית מ"ט) בסודם אל תבא נפשי וכו': ויתעצבו האנשים וכו': לא יתכן ששמעו הדבר בשדת ובאו ואחר כך נתעצבו כי העצבון חוייב להיות תכף השמיעה כמו שאמרנו. (ג) ולזה אני קורא ובני ישראל באו מן השדה כשמעם ויתעצבו האנשים. כי הם באו מן השדה לתומם וכשמעם את דברי חמור אשר היה מדבר עם אביהם על זה נתעצבו וחרה להם מאד כי נבלה עשה בישראל וכו'. ויהיה כשמעם ויתעצבו כמו (הושע י"ג) כמרעיתם וישבעו. כרפאי לישראל ונגלה וכו' (שם ז'). כשמוע עשו וכו' (בראשית כ"ז). ושוב מצאתי במדרש חזית גבי ישקני מנשיקות פיהו (שיר א') חמשה כתובים שאין להם הכרע. אמר רבי תנחומא אית לי אחרי ובני יעקב באו מן השדה כשמעם ויתעצבו האנשים אי כשמעם ויתעצבו. או בא מן השדה כשמעם. ראיתי וישמח לבי שהרי רבי תנחומא ראה שהענין מכריע לקרוא כשמעם ויתעצבו. ולפי שבעל הטעמים הכריעו למה שלפניו נשאר לו מכלל שאין להם הכרע וכבר אמרנו שעל הדבר הזה הותר או חוייב להם העצבון הנמרץ וכמו שסמך כי נבלה עשה וכו'. (ג) ואפשר שיליץ בעדם ממקום אחר והוא וכן לא יעשה. והנה חוייבו להעצב ולהחרד לגדור את הפרצה הזאת שלא יעשה כזה עוד: וידבר חמור וכו' (ד) יראה מדבריו שבקש לתקן את אשר עותי בנו מהג' צדדים שאמרנו. וכנגד פגם עצמה אמר שכם בני חשקה נפשו בבתכם. וכנגד קלון המשפחה אמר והתחתנו אותנו בנותיכם תתנו לנו ואת בנותינו תקחו לכם. ויש במשמע שאם הם ירצו ליקח בנותיהם על זה האופן עצמו לא יקפידו בכך. ועל צער הנערה אמר ואתנו תשבו והארץ תהיה לפניכם כי הוא אדוני הארץ ויכבשה לפניהם עד שיקבלו עמהם התועלת והריוח כל מה שירצו בתמורת צערה ומוהר בתוליה. ולזה חזר ואמר שבו וסחרוה כלומר אף על פי שלא תודו לדברי ההתחתנות מעתה שבו וסחרוה והאחזו בה לפרעון הנזק העשוי: ויאמר שכם אמצא חן וכו'. מפני שעל הרוב ישא אדם אנוסתו או מפותתו לעשות טוב עמה ועם משפחתה לכסות בשר ערוה אחר שהערה בה כמ"ש הכתוב (דברים כ"ב) ולו תהיה לאשה וכו'. או מפני שאין לו ממון לפרוע צערה ופגמה וקנסה יבחר לקחתה לו לאשה ולהפטר. או לבלתי הפזר ממון רב במוהר ומתן הראוי למצא בתולה אחרת. ולזה כיוון דבריו באופן שיובן ממנו שהוא לא בא אל הזווג הזה לשום צד מאלו. ועל הראשון אמר אמצא חן בעיניכם. ועל השני אמר ואשר תאמרו אלי אתן: (ד) ועל השלישי הרבו עלי מאד מהר ומתן וכו'. והדברים מבוארים וכל זה כבוד גדול ליעקב ובניו שעם היותם אדני הארץ נצטדקו עמם כל זה השיעור אחר שהחלו לעשות הרע: ויענו בני יעקב את חמור ואת שכם במרמה וכו'. כבר אמרנו שהכתוב סמך הטעם למה שהתירו אלו האנשים לעצמם לרמותם. (ה) אמנם הכתוב כיוון ענין רמאותם בכל דבריהם כמו שיתבאר הענין. האחד באומרו וידברו אשר טמא את דינה אחותם. וזה שכבר התחילו לדבר עמם קצת קנטורין על אשר טמא אותה. ולסוף באו עמהם בפשרה. ובזה נתאנו שחשבו שכבר שקטה חמתם בזה וסמכו על דבריהם מה שלא יעשו זה אם לא ידברו על הענין ההוא כלל או שיענו טובות. כי החשד הוא קרוב שהיה בלבם דבר מר. והענין השני שהם כוונו כל דבריהם מראש ועד סוף באופן שכשיתבונן האדם בהם ימצא שלא הפילו דבר אחד מכל דבריהם ארצה והנה לא הפירו בריתם ולא שקרו באמונתם והם מעצמם נתאנו ונתפתו בפתיותם. ולזה תרגם אונקלוס בחוכמתא כי מחשבות צדיקים משפט תחבולות רשעים מרמה (משלי י"ב). הנה אמרו לא נוכל לעשות את הדבר הזה לתת את אחותינו לאיש אשר לו ערלה וכו'. (ו) כוונתם לומר שלא יוכלו לעשות דבר הפיוס הזה להמשך ממנו לתת את אחותם לאיש אשר לו ערלה כי חרפה היא לנו מחילת הענין הזה באמת. והם הבינו מאמרם כאלו לא אמרו רק לא נוכל לתת את אחותינו לאיש אשר לו ערלה וכו' וייחסו החרפה אל הערלה ונתאנו ברצונם: אך בזאת נאות וכו'. גם בזה נשתבשו הפתאים ולא ירדו לסוף כוונתם. כי הם אמרו אך בזאת נאות לכם להתחתן בכם כמו שאמרתם אם תהיו כמונו להמול וכו'. (ו) שהכוונה שיהיו כמותם ממש להמול בהוצאת דמים וקבלת מצוה שבזה כבר יהיו בעלי ברית ויהיה אז ההתחתנות ביניהם למחילת חטא ולסליחת עון בלי שום חרפה. אמנם אם לא יהיו כמותם ממש אף על פי שימולו לא יצאו מידי חרפתם. והם נתאנו מעצמם במה שהבינו מהם שיהיו כמותם בענין המילה לבד וכמו שאמר חמור באזני יצאי שער עירו בהמול לנו כל זכר כאשר הם נמולים. וגם טפש כחלב לבם מהבין אמרם ונתנו את בנותינו וכו'. (ז) כי הם בחכמתם פירשו עצמם מדבר בייחוד בענין דינה ודברו בעניינים כלליים. לומר שאם יהיו כמותם ממש להמול כבר יותר להם להתחתן מצד הדת כמו שאמר להם חמור. ולא הוציאו דבר בלשונם שיורה על הודאתם לתת לו את דינה אפילו ע"י שום תנאי. אמנם אמרו בבירור ואם לא תשמעו אלינו ולקחנו את בתנו והלכנו. והם בפתיותם הבינו דבורם הכולל עם תנאי מיוחד לדבור חלקי בתנאי אחר. ולזה הטיב אשר דבר וייטבו דבריהם בעיני חמור ובעיני שכם בן חמור שהרי האב והבן נתפסו בדבריהם כחמורים. שהיה להם לברר וללבן הדברים ולהתנות עליהם בתנאי בני גד ובני ראובן (במדבר ל"ב) ומתוך כך ירדו לסוף דעתם (ז) אמנם השלמים דברו בחכמה כי ידעו שלא יעשו מה שמכוונים אותו. ואם אולי ישכילו ויעשו כבר תהיה זכות גדולה להם ולאחותם להכניס עם אחד תחת כנפי השכינה ולא ימנעוה ממנו. ולא אחר הנער לעשות הדבר וכו'. יאמר שאף על פי שהוא חפץ בבת יעקב היה ממהר בזה מפני הכבוד שראה עצמו בזה נכבד מכל בית אביו. או שיאמר כי מפני היותו הכי נכבד שמעו בקולו ולא אחרו וכו': האנשים האלה שלמים הם אתנו וכו'. כדי שלא יאמרו להם האיש אחד יחטא ועל כל העדה הוטלו התשלומים. (ט) לזה היה פתח דבריהם שהאנשים ההם כבר נתפייסו להם והשלימו עמהם ושאינן מבקשים מהם לצורך הפיוס כי אם לתועלת המדינה לדרוש שלומה וטובתה שהם צריכים מאד לאנשים כאלה כי ראה אותם פקחים וזריזים כמו שיאות לשבת אותם ולסחור את ארצם שהיא רבת התבואות ויושביה קצרי יד לצאת ולבוא בהנה. והארץ הנה רחבת ידים לפניהם למרעה מקניהם ולאכלם והותר. ולא ידחקו לכם והרי יהיה בזה תועלת גדול מבלי הפסד. וגם אמר שתהיה עצה הגונה להתחתן יחד כדי שישתקעו ביניהם הם וזרעם: אך בזאת יאותו לנו האנשים לשבת אתנו להיות לעם אחד בהמול לנו כל זכר כאשר הם נמולים. יאמר שלא יאותו להם אם יהיו מתחלפים במנהגיהם עד שאלו יהיו נמולים ואלו ערלים כי זה מה שיוליד קטטה ביניהם תמיד ואחר שאי אפשר לנמולים שיעשו ערלים יאות להם להמול כאשר הם נמולים: מקניהם וקרינם וכו' אמר להם אם תאבו ושמעתם מקניהם וקנינם וכל בהמתם הלא לנו הם כי את הכל נקח מאתם במחיר שדות וכרמים או במחיר סחורות ותבואות אך נאותה להם וכו': וישמעו אל חמור וכו'. כי יקרה בעיניהם הצלחת המדינה ותועלתה. ויהי ביום השלישי בהיותם כואבים וכו' ממה שזכרנו בספקות שיעמוד כנגד המורגל (ח) אומר לי לבי שיום שלישי זה שלישי לשבת הוא והוא ראשון למילתם שכבר יכנעו לככב מאדים שהוא משרתו אשר כוחו ירוצו וימהרו לשפוך דם (ט) ואין ספק שההוראות האלו יש להם כח גדול בכמו אלו המעשים אשר לא יעשו בצווי אלהי. ואולי שחשבוה לסבה אלהית אשר הסב את לבם אחורנית כדי שיקחו נקמתם מהם להודיע לעולם כי אלהי ישראל וזה העם אשר בחר בו שונאי זימה הם. ולזה הוסיפו אומץ ובטחון באלהיהם ויעשו כרצונם והצליחו: ובני יעקב באו על החללים וכו'. (י) אחר שהותר להם להשמיד את הזכרים יען אשר טמאו אחותם הוכרחו לקחת להם הנשים והטף כדי שלא להשאיר שריד ופליט להגיד בערים אשר סביבותיהם. ומעתה מה בצע כי יהיו מקניהם נעזבים על פני השדה לאבדון גם כי מן השמים זכום בהם בטענת הקנס והפגם וכו': ויאמר יעקב אל שמעון וכו'. תפס עליהם אביהם על ההסתכנות הנפלאה אשר שמו נפשם בכפם עליה ולא הזכיר שאר העניינים שחטאו בהם כמו שנזכר דחמירא סכנתא והית' תשובתם מה שתכלול כל הענינים כלם באומרם הכזונה יעשה את אחותינו (ט) לומר כי על כיעור זה היו מחוייבים להמסר אל המות כי המות הראוי בעיניהם הוא טוב מחיי החרפה והקלון. וזו ג"כ מהמדינית היא וראי' עצומה על טוב כונתם בכל זה ממה שירא' שהסכימה לדעתם דעת עליון אשר לא כהה בהם אבל הית' בסמוך מצות הש"י על יעקב שילך מהארץ ההיא ואמר קום עלה בית אל ושב שם וכו' כלומר ששם ישב לבטח מכלל שהארץ ההיא אינה בטוחה להם רק על ידי ההשגחה התמידית. והוא מה שנתבאר באומרו ויסעו ויהי חתת אלהים וכו'. וחכמינו זכרם לברכה אמרו (ב"ר פ' פ"א) שרמז לו כי מפני שאחר נדרו נתבקר פנקסו (יא) וכבר כתבנו בשעת נדרו שער כ"ה טעם נכון למה שלא נתאמת לו שהית' עליו שם יד ה' במדרגת הנבואה ושנתחייב בנדרו עד עתה שאמר לו ועשה שם מזבח לאל הנרא' אליך וכו'. ולזה אמר ונקומה ונעל' וכו'. לאל העונה אותי וכו'. וכן ויקרא למקום אל בית אל כי שם נגלו אליו האלהים. והוא נכון מאד בעיני: ויאמר יעקב וכו' הסירו את אלהי הנכר וכו'. (יב) כיון לטהר אותם מאלהי הנכר אשר ימצאו בתוכה מהשלל ויטהרו ויחליפו שמלותם וכו' ממגע ע"ח שמטמאה במגע (שבת פ"ב:) שנאמר (דברים ז') שקץ תשקצנו וכו' ובכלל דבריו שיזהרו מהתכונות הרעות אשר המה אלה אלהי הנכר אשר בקרבם. ועל דרך שאמרו (שבת ק"ה:) לא יהי' בך אל זר זה יצר הרע: ושלא יורגלו בהם רק שיטהרו מהם ויחלפו שמלותם. וכמה שאמרו (שם קי"ד.) אי זהו חכם היודע בחלוקו להפכו. ועם זה ונקומה ונעל' בית אל וכו'. ואם לא מי יקום יעקב. ואמר לאל העונה אותי ביום צרתי על יום שפגע בו עשו אשר ענהו על ידי המלאך אשר ברכו ובשרו לעתיד כמו שביארנו בשער הקודם: ויהי עמדי בדרך אשר הלכתי. אף על פי שחשבתי שעזבני ביד עוני במעשה לבן ועשו ודינה לא היה כן שכבר נתאמת אלי שאלמלא שהיה עמי ושמרני לא נשאר שריד ופליט והנה הבנים בניו שמעו לקול אביהם ויתנו אל יעקב וכו' ויטמון אותם וכו'. כי הכל טעון גניזה. אמנם המדות היוצאות מהשווי אין ראוי להוציאם מהטמנתם כי אם בשעת הצורך ועל דבר כבוד שמים כיום הזה ומיד ויסעו ויהי חתת אלהים וכו' ברית כרותה לעושים רצונו של מקום שאין כל אומה ולשון יכולין לשלוט עליהם: ויבא יעקב לוזה לא נשתכח עדין שם העיר אשר הית' שם לראשונה כמו שפירשנו שם: ויבן שם מזבח וכו' כי שם נגלו אליו האלהים, כלומר שנתבאר לו כן כמו שפירש אמנם דבר בלשון רבים על מלאכי אלהים אשר ראה שם עולים ויורדים בסולם (בראשית כ"ח): ותמת דבורה. (יב) אמר שלא יצאו נקיים ממעשה זה כי אחר שעשו תשובה ובאו לבית אל ועשה שם מזבח נהפכה כל רעתם וצערם במיתת דבורה מינקת רבקה הבאה עמהם. או ששלחה רבקה כמו שאמרו ז"ל (רש"י בשם ר"מ הדרשן) ובכו עליה בכי גדול כי אשה חשובה הית'. ובזה נפטרו מדיני שמים או ממערכותם אם הית' כנגדם. וירא אלהים אל יעקב וכו' לא יקרא עוד שמך יעקב לבד כי גם כן ישראל יהיה שמך וכמו שאמרו ז"ל (ברכות י"ג.) שיהי' שם ישראל עקר ויעקב טפלה אליו: וכבר דברנו הטעם בענינו של אברהם ולזה כוונו חכמינו ז"ל (תענית ה':) באומרם יעקב אבינו לא מת כמו שיתבאר בפרשת ויחי שער ל"ב בעזרת הצור: ויאמר לו אלהים אני אל שדי פרה ורבה וכו'. הבטיחו שלש הבטחות גדולות. האחד בהרבות זרעו ברבוי וגדולה ועל זה אמר פריה ורבה. והשנית כי הוא ולא אחר מבני אברהם ויצחק יהי' יורש את הארץ אשר נתנה להם (יג) והוא אומרו ואת הארץ הזאת אשר נתתי לאברהם וליצחק לך אתננה. והשלישית שזרעו אחריו כלם יהיו צדיקים ויירשו אותה לא יפסל שום אחד מהם כמו שנפסלו קצת בני האבות הראשונים. ולזה חזר ואמר ולזרעך אתן את הארץ משמע לכל זרעך כי לסתימת כח הכוללת בדרך הדבור. והיה זה בהפך ממש שנאמר (בראשית כ"א) כי ביצחק יקרא לך זרע דמשמע ביצחק ולא כל יצחק (סנהדרין נ"ט:) ויעל מעליו אלהים במקום אשר דבר אתו. ירא' שיאמר כן (יג) לומר שלא קרה לו כמנהג התלמיד ששומע הלכה מפי רבו ונוטל רשות ונפטר ממנו והרב נשאר במקומו כמו שהוא מנהג הנביאים אבל שנסתלק הכבוד והלך לו והוא לבדו נשאר עומד שם במקומו. וזהו רמז גדול שיתן את לבו לעשות במקום ההוא דבר ומשם למד שהמקום אשר נשאר בו הוא המיוחד לעבוד את ה' ולזה אמר ויצב יעקב מצבה במקום אשר דבר אתו מצבת אבן ויסך עליה נסך וכו'. ועוד כתיב ויקרא יעקב את שם המקום אשר דבר אתו שם אלהים בית אל והוא קרוב למה שנאמר (בראשית י"ז) ויכל לדבר אתו ויעל אלהים מעל אברהם כמו שפירשנו שם שער י"ח וכאן נשלם הנדר כמו שאמרנו כבר ובמקום הזה נשלם מה שאמר בנדרו (שם כ"ח) ושבתי בשלום אל בית אבי והיה ה' לי לאלהים כי מאז קבל ענין האירוסין וייעד ענין הייחוד והיות לו לעם והוא יהי' לו לאלהים מל' (במדבר ל') ואם היו תהי' לאיש לכשיבא בשלום אל בית אביו כי הדר בחוצה לארץ דומה כמי שאין לו אלוה (כתובות ק"י:) ולזה היה כל הדבר הזה ייחוד החופה ודברי פריה ורביה, מכאן אמרו חכמינו ז"ל (ב"ר פ' פ"ב) שהאבות הן המרכבה והוא ענין נכבד יושלם ביאורו בפרשת תרומה שער מ"ח בעזרת הצור: ויסעו מבית אל וכו'. ויהי עוד כברת ארץ וכו' ויהי בהקשותה וכו'. (יד) אמר כי לפי שבתחלת הקשותה היתה המילדת מחזקת אותה לאמר אל תראי כי גם זה לך בן היה מענינה כי בצאת נפשה כי מתה לפי שכבר ידעה שהוא בן זכר קראתו בן אוני עם היות שלא היה לה פנאי לשאול עליו. ואולי יגיד הכתוב בו דבור המילדת ובשורתה היו פשיעה בה לסייע במיתתה כי על כן נזהרו המילדות הבקיאות שלא להגיד ליולדת אם בן אם בת טרם תשלום חבליה והמליטה גם שליתה היוצאת מבין רגליה לפי שהתקוממות לבה אם לעצב ואם לשמחה יסיח דעתה מחבליה ותסתכן. ויצב יעקב וכו'. עשה לה את כל הכבוד הזה לשם תפארת תחת היותה עמו במערה. והרלב"ג ז"ל כתב קבורתה כמו קבורה וכן ולא ידע איש את קבורתו (דברים ל"ד). שלא יתכן שיציב מצבה על פועל הקבורה. ושזה הוא אצלו מה שכתב הראב"ע ז"ל קבורתה וקברה שוים. ויותר נכון בעיני שיהיה כפשוטו כי הקבורה ענין זולת הקבר וטעם על קבורתה כמו על עולת התמיד (במדבר כ"ח), על אזניך (דברים כ"ג), ורבים כמוהם. ירצה כי על כל מה שנשתדל בעסק הקבורה הוסיף עוד להציב עליה מצבה לאות עולם וכמה יאות זה הפירוש על ולא ידע איש את קבורתו כמו שכתבנו בקבורת אברהם שער כ"ב. ועוד יתבאר במקומו בעזרת הצור: ויהי בשכון ישראל בארץ ההיא. (טו) יאמר שלא היה בבית כאשר עשה דבר זה אבל שהיה שוכן בארץ ההיא עם רועיו ומקנהו. ושם שמע את אשר נעשה והודיע בזה שני דברים. האחד צד הקל באשמת ראובן שאם היה האיש בביתו ודאי לא יקים בפניו לעשות כן כי היה מוראו וכבודו על פניו. והשני שכבר היה הדבר קשה בעיני בלהה ובעיני בניה עד שהלכו וצעקו להשמיעו לאביהם באשר הוא שם: ויהיו בני יעקב שנים עשר. מצאתי כתוב שעם זה היו שנים עשר מה שבזולת זה היה ראובן נחשב לשנים כמשפט כל בכור והיו שלשה עשר. ובחללו יצועי אביו נטלה ממנו הבכורה והיו שנים עשר לבד עד שראה יעקב לתת אותה ליוסף. ורש"י ז"ל כתב שחוזר לענין ראשון משנולד בנימין ונשלמה המטה. (טז) והנכון בעיני לפי שטת הכתוב שלענין טהרת וקדושת זרע קודש ברוכי ה' כיוון בזה המאמר והוא כי למה שייחס לראובן חטא שכיבת פלגש אביו בין שיובן ממני חלול היציע או דבר אחר מכל מקום המעשה הזה איך שיהיה לא פסל ולא פגם תולדותם שכבר היו בני יעקב שנים עשר שלמים ולא נולד מהם איש בשום חשד פסול ואולי שכוונו לזה חז"ל באומרם (שבת נ"ה:) מלמד שכלם היו צדיקים ושוים שלא חטא ראובן וירצה שחטא ראובן לא העיל שום פגם בהם ויהיה אם כן וישכב לשון כבישא כדאמר (אסתר ז') הגם לכבוש את המלכה וכו' כמו שיבא אצל שוכב אשת אביו שער צ"ח ב"ה. וכמה הקפיד הכתוב על זה ביחס כל זרעם במספרם כמשפטם לתולדותם למשפחותם לבית אבותם באמור להם עם ה' אלה המיוחס כל אחד למשפחתו המיוחדת אשר הפליג ההודעה בזה באומרו בכל אחד מהם (במדבר כ"ו) לפלוני משפחת הפלוני כי שם עלו שבטים במצרף הזקוק והזכוך ונמצאו שבטי יה עדות גדולה לישראל כי לא נמצא בהם שום פסול רק אחד מיוחד שפלטה אותו מחנה הקדש מתוכם דכתיב (ויקרא כ"ד) ויצא בן איש ישראלית והוא בן איש מצרי מתוך בני ישראל וכבר היה המעשה ההוא לפרסם פיסול הפסול ולהבדיל בין הטמא ובין הטהור כי אינם זוכים לקבל פני שכינה ולא ליכנס תחת כנפי התורה והמצוה רק הזרע הכשר המתיחס אל אבותיו בלי שום ספק ופקפוק עד שלזה הזקיקו חז"ל לאשה להמתין שלשה חדשים בין בעל ראשון לשני להכרת אבי הולד כדאמרינן התם (יבמות מ"ב.) מאי טעמא אמר ר' יהודה אמר שמואל אמר קרא להיות לך לאלהים ולזרעך אחריך כדי להבחין בין זרעו של ראשון לזרעו של שני. ופרש"י ז"ל שאין השכינה שורה אלא על הוודאין שזרעו מיוחס אחריו והכי נמי קייל"ן בנדרים (כ':) וברותי מכם המורדים והפושעים בי אלו בני ערבוביא. ולהעיד על הטהרה והקדושה הזאת בשרשי היחס אמר ויהיו בני יעקב שנים עשר (יו) ועל הדרך שנתבאר יאמר שהיה בהם בזה הפך ממה שסופר בסמוך מתולדות עשו נשיו ובניו ואלופיו שהכל היו מתחלתם בני ערבוביא וממזרות כמו שתכף נודע למתבוננים בהם כי שם תמצא לאהליבמה אשת עשו שני אבות לפי מה שהעיד הכתוב באומרו אהליבמה בת ענה בת צבעון שהיה לו לומר בת ענה בן צבעון כי כן כתוב ואלה בני צבעון ואיה וענה אלא מגיד שבא צבעון על כלתו אשת ענה ויצאה אהליבמה מבין שניהם (ב"ר פ' פ"ב) והיה ענה מוחזק בן צבעון על דרך האמת וכן הוא ענה אשר מצאניהו אח ובן לצבעון בן אמו כמו שנאמר, אח דכתיב ואלה בני שעיר יושבי הארץ לוטן ושובל וצבעון וענה מלמד שבא צבעון על אמו והוליד ממנה ענה וכן אליפז בא על אשת אביו וילדה את קרח ולכן נחשב מאלופי עשו ומאלופי אליפז. אלה ראשי בית אבותם ובשאר הבנים הילודים אחריהם מה עשו. ובמדרש (שם כגי' הילקוט) ואהליבמה ילדה את יעוש ואת יעלם ואת קרח. הה"ד (ירמיה מ"ט) כי אני חשפתי את עשו. אמר רבי שמעון קליפת בצלים וכל כך למה גליתי את מסתריו בשביל לגלות את הממזרים שבו וכמה ממזרים העמיד. רב אמר ג' לוי אמר ד'. אמר רבי בנימין בר לוי הדין קרח דהכא ממזר הוא. הנה שהורו בבירור שכוונת הכתוב בספור תולדותם ויחסהו היתה לגלות חרפתן ופסולתן כמו שאומר ויהיו בני יעקב שנים עשר בני לאה בכור יעקב ראובן ושמעון ולוי ויהודה וכו' בני רחל יוסף ובנימין ובני בלהה וכו' ובני זלפה וכו' אלה בני יעקב אשר יולד לו בפדן ארם הכל נזכר לתאר המשפחות וכשרותן כי מכאן ואילך לא יבא אלא מהטמא טמא ומהטהור טהור. ויבא יעקב וכו' ויהיו ימי יצחק ויגוע וימת ויאסף אל עמיו זקן ושבע ימים אע"פ שלא הגיעה עתו להפטר עד שנים עשר שנה אחרי שנמכר יוסף כמו שנברר לראשונים ממספר שנותיהם סמך מיתתו לכאן להגיד שלא נפטר מן העולם עד שמלא ימים כנפשו שובעו מה שהספיק לראות בו את בנו אהובו העומד במקומו בשלשלת הקדושה כי זה כמה היה מיחל עת בואו וכבר זכה לשמוח בו כי ראה כי היה ה' עמו ונתקיימה בו ברכתו וברכת אמו כי משולל נפטר ממנו ובמקלו עבר את הירדן ועתה היה למחנה גדולה מאד לאלהים אשר לכבדות תנועתו אחרו פעמי מרכבותיו עד הנה כמו שאמר ואני אתנהלה לאטי לרגל המלאכה אשר לפני ולרגל הילדים ועוד ראה בניו בהסכמה ובשלום שנרמז באומרו ויקברו אותו עשו ויעקב בניו. ועם זה ועם מה שאמרנו בקצרה בתולדות עשו ואלופיו נשלם מה שרצינו אליו בזה החלק מהספור:
_.28.1.1
יבאר שהכוונות האלהיות בהגעת הענינים הכוללים לא יכריחו הפעולות החלקיות אשר מ"י האנשים עם היות שאין בכלל אלא מה שבפרט:
_.28.1.2
פרשת וישב יעקב
_.28.1.3
במדרש (ב"ר פ' פ"ה) רבי שמואל בר נחמן פתח כי אנכי ידעתי את המחשבות אשר אני חושב עליכם נאם ה' (ירמי' כ"ט) השבטים עסוקים במכירתו של יוסף יעקב ויוסף עסוקים בצערם יהודה עסוק בלקוחי אשתו והקב"ה עסוק לבראת אורו של משיח הוי מחשבות שלום ולא לרעה לתת לכם אחרית ותקוה (שם):
_.28.1.4
*תוכן דעתו, הנה אף שיתנה הבחיר' החפשית לאדם, הלא בכל ואת נודה כי לפעולות בחירתו יש קץ וגבול אשר לא יוכל לעבור, והפעולות הבחיריות מתחלקות לג' מחלקות, האחת הכרחיות, והב' האפשריות, והג' הנמנעות , המשל בזה, בקרב ביתו עירו ושכונתו הוא בהכרח שיעש' כל אדם הרבה פעולות בחיריות, למען הכין לנפשו על ידיהן כל מחסוריו ומחסורי בני ביתו, כמאכל ומשק', מלבוש ודירה, כי אם יתעצל ויטמון ידו בצלחת לבלתי עשות פעולות אלה, הלא ימות לשחת, הוא ובני משפחתו, ופעולות אלה אף שמוכרחיות הן בכל מקום, הן בחיריות, כי כל אדם יוכל לעשותן באופן ובעת שירצה, זה מתפרנס במלאכ' זו, וזה באחרת, זה בונה לו ארמון גדול ומשכן שרים, וזה בונה לו עלית קיר קטנה, כל א' וא' עושה ככל העולה על רוחו החפשי, ויש פעולות בחיריות אחרות אשר האדם אינו מוכרח לעשותם רק הם ביכלתו ואפשרותו לעשותם, המשל בזה ללכת מגבול עירו החוצה לערים אשר סביבותיו, לעשות שם מסחר וקנין או שאר מעשים הבחיריים, והם נקראים בפי הרב ז"ל אפשריים קרובים, אבל לנסוע אל ארץ אפריקא התיכון , מקום אשר שם הרים גדולים וגבוהים מאוד המחשיכים אור השמש ולא יתנוהו לרדת לעמקים אשר ביניהם, אשר ע"כ בחברת האבק הרב אשר יעלה הרוח שם, מסבבים כי חושך ואפיל' ישכנו שם (והרים אלה נקראים בפי חז"ל במס' תמיד דף ל"ב בעבור זה בשם הרי חושך לפי דעת החכם ראפאפורט) או לנסוע לאיי הים הרחוקות בים אטלאנטי או בים הודו הדרומי למען עשות שם מעשים אשר ירצה, אלה וכדומה נקראים אפשריים רחוקים, לפי שהוצאתם אל הפועל רחוקה מאוד ותלוי' בהרבה יגיעות ותלאות לאין מספר, וכת שתי מיני פעולות אלה נקראות בכלל אפשריות, והג' היא פעולות בחיריות הנמנעות לצאת אל הפועל לעולם, והמשל בזה ברצות איש לעלות השמימ' או לעוף על כנפי רוח הלא עשיית פעולות בחירתו זאת נמנעת, ואין אפשרות כלל לעשות', ובכל זאת מי זה בער ולא יבין כי בעבור זה לא נשלל' הבחיר' החפשית מבני אדם, ורק מוגבלת היא מצד מה בבחינת הפעולות הנמנעות, כן יאמר הרב לא תושלל הבחיר' החפשית, אם נאמר כי הוא רק בחלקי העולם אבל לא בכללו. ר"ל שיש לאדם רק הרשות והיכולת לשנות ע"י מעשיו הבחיריים את הדברים הפרטיים הנתונים תחת ידו מתכונה לתכונ' אחרת, לנתוש ולנתוץ לבנות ולנטוע, אבל לא באופן שיוכל לעשות בזה שינוי רצון אלקי בכלל הבריא', ולמנוע הטוב הכללי המכוון מאתו ית"ש, כי אם גם ירבה להרע במעשיו הפרטים, יהפוך ה' באחרונ' גם רעותיו הפרטיות לטובת הכלל, עד שיושג בכל זאת התכלית הטובה הנרצה מאתו יתב', ואל יחשוב אדם שאם כן הדבר, שעכ"פ יוכרח לצאת הטוב הכללי אל הפועל, הלא מוכרח האדם גם במעשיו הפרטיים לעשותם על אופן שיגיעו לטוב הכללי, וסרה א"כ בחירתו החפשית ? זה אינו, כי אחרי שהרב' שלוחים למקום, וע"י אמצעיים שונים יוכל להשיג הטוב הכללי הנרצה מאתו, הלא עוד נשאר' הבחיר' לכל בני אדם לבחור בין הפעולות והאמצעים השונים המביאים כולם אל התכלית הנרצה, המשל בזה, אם יחפוץ הי"ת שיעשיר איש ידוע הנותן מלחמו לדל ומטיב להרבה בני אדם, הלא יוכל להשיג חפצו הכללי בזה, אם על ידי שיהי' האיש ההוא חרוץ במלאכתו או במסחרו לקנות על ידו הון ועושר, או כי ילך דרך מקרה בבחירתו החפשית ברחובות קריה, במקום אשר שאר בני אדם אבדו כספם בעבור עצלותם בהעדר שמירתו וימצאהו, או כי יאכלו קרוביו העשירים יותר מדי שבעם, או ילכו בקור או חום עד כי יחלו וימותו ויעזבו חילם לירושה לאיש הזה, הלא בכל הפעולות השונות האלה פעל כל אחד רק בבחירתו החפשית ולא הי' מוכרח במעשהו, כי התכלית הנרצה מאת הי"ת הי' עכ"פ יכול להיות מושג ע"י פעולה ואמצע אחרים, וכן כאשר הי' רצון הי"ת שאברהם יקנה עושר ונכסים, לא היו עוד פרעה ואבימלך מוכרחים לקחת אשתו ולהטיב לו בעבור', כי אם גם חדלו מעשות זאת. הלא נקל הי' להי"ת להעשירו ע"י אמצע אחר, ויותר מזה חשבו קצת הפילוסופים לומר באדם אחד בעצמו, שאם גם יש לו מצד טבעו ומזלו תשוק' הכרחית אל אחת מהמעלות להשיגה, ד"מ להיות חכם בחכמת התורה או בחכמת התכונ' , ואינו עוד ברשותו שלא להיות כן, בכל זאת הוא בעל בחירה בקניית אותה המעל', לפי שיוכל לבחור באיזה אמצעי שירצה שיעזור לו להשיגה, שיוכל ד"מ לפי בחירתו החפשית ללמוד חכמה זו בעיר זו או באחרת אצל חכם זה או אצל אחר, וע"ז חלק אריסטו ואמר שאם הי' האדם מוכרח בכלל עניניו הי' מוכרח גם בפרטיים, ר"ל ד"מ אם הי' מוכרח ע"פ טבעו ומזלו להיות חכם בחכמת התכונ', הי' ג"כ נגזר עליו אצל מי ובאיזה עיר ילמדנה בהכרח, אבל הדבר בעצמו אינו כן לדעתו, שאין מזל מכריח את האדם להיות מה שיהי', ורק בבחינ' כללית, מודה אריסטו ג"כ שאף שהתכלית הנרצה בכלל העולם אין ביד כל אדם לשנות'. מ"מ הוא בעל בחירה בבחינת מעשיו הפרטים, ואמר כן ברשע הכללי, ר"ל אם נגזר ד"מ לפי הכונה הכללית שראובן יהרג, בכל זאת לא הי' שמעון מוכרח להרגו, כי יוכל להיות נהרג ע"י זולתו או לפול מגג או לנהר ולמות, אף אם לא שלח שמעון ידו בו, ובזה כתר דעת קצת הפילוסופים אשר ברצותם להצדיק טבע האדם אמרו, שהוא בוחר תמיד רק בטוב, ואם עושה לפעמים רע כגון שיהרוג רעהו, לא ברצונו עושה זאת, כ"א בהכרח לפי שנגזר שרעהו זה יהרג, ועל זה אמר שזה אינו, לפי שהי' יכול להיות נהרג גם בלעדו, ומה שהרגו הוא לדעתו ובבחירתו עשהו, (ודעת זו מוסכמת לדעת התורה הקדוש' כי לולא זאת לא הי' הדין נותן להעניש איש הורג רעהו). והוסיף הרב לבאר יותר דבר זה, בהמשילו בחירת האדם לאיש נתן בסוהר רחב ידים אשר בו יוכל ללכת אנה ואנה לארכו ולרחבו ככל אשר תאוה נפשו, מבלי מונע ומכלים זאת ממנו, ובכל זאת אין לו רשות וחופש לצאת מקיר הסוהר וחוצה, והוא א"כ נסגר בכללו. כן יש לאדם הבחיר' החפשית לבחור רק במעשים הפרטים, אבל בכל זאת הוא מוכרח להגיע על ידם באחרונ' אל התכלית הכללית הנודעת מהי"ת, וע"פ החקיר' הזאת נבין ג"כ כי אף שגם פעולות אנשי עול מגיעות בסוף ע"פ הנהגת הי"ת בחכמתו העליונ' אל הטוב הכללי, בכל זאת ענוש יענשו עושי רשע, יען כי רק בבחינתם הרעו מעשיהם, מבלי היותם מוכרחים לזה, כי אם גם שנו פעולותיהם הפרטיות והטיבו מעלליהם, הי' בכל זאת התכלית הטובה הכללית יוצאת אל הפועל באופן אחר, והמשל בזה אחי יוסף אף שע"י קנאתם ושנאתם אותו עד שמכרוהו לעבד לישמעאלים הורד מצרימ', ויהי שם לפליטה גדולה להחיות עם רב, לא יוכלו בכל זאת להתנצל בזה, כי היו מוכרחים לעשות מעשיהם אלה, למען יצא הטוב הכללי הזה אל הפועל, כי אם גם אהבוהו כאחים נאמנים ולא הרחיקוהו מבית אבותיו, הי' הי"ת יכול להוציא התכלית היקר הזה אל הפועל לפדות ברעב ממות כל יושבי מצרים ושאר ארצות, וכעין זה אמר המדרש על המות אשר נגזר על האדם באכלו מעץ הדעת, כי גם לולא זאת, הי' הי"ת מסבב סבות אחרות, שימות האדם (יען כי רק עי"ז יושג הטוב הכללי כמאחז"ל "והנה טוב מאוד" זה המות, שר"ל שגם מיתת כל בני אדם מוכרחת, למען סבב על ידה טוב העולם בכללו) והמשיל ע"ז משל למי שבקש לגרש אשתו וכו', ותלה הדבר באופן מזיגת' את הכוס, באמור לה "הרי זה גיטך וצאי מביתי שמזגת לי כוס פשור" אף שבאמת גם לולא זאת הי' בדעתו לגרש' שהרי כתב לה גיטה קודם לזה, וכמו כן אמרו במיתת אדם "שכבר נכתב בתורה שקדמה לבריאת עולם, "אדם כי ימות באוהל" וכו'. אח"כ אמר הרב כי פרטי הספור במכירת יוסף והורדתו למצרים לא הי' מן הצורך לספר, לולא שרומזים במצפוניהם גם על מקרי עם ישראל בכלל (אשר בשם יוסף יכונה) ביחסו אל שאר האומות, כמו שהעיר כבר המדרש ע"ז, באמרו, "כל מה שאירע ליוסף אירע לציון" (כי שם ציון רומז לפעמים על האומה הישראלית בכלל, ובאופן זה יובן לדעתי מאה"כ "כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים" לא לבד על המקום ר"ל עיר ציון וירושלים, כי אם גם על עם וכנסת ישראל בכלל, אשר בשם ציון וירושלים יכוני, כי הם נועדו מהי"ת להפיץ דבר ה' ואמונתו האמיתית בכל מקומות תפוצתם) כי כמו שיוסף בנערותו רעה את אחיו בצאן ואביו אהבו מכל בניו, והוא הביא את דבתם רעה אליו, כן עם ישראל בראשית היותו לעם היו רועים במדבר בגבול אחיהם בני עשו, ובעבור קבלם את התור' אהבם הי"ת מכל בניו ר"ל שאר עמים שהם ג"כ מעשי ידיו, ומזה נסיבה גם דבה רעה להם אצל אביהם הי"ת, בעבור שלא רצו לקבל האמת, וילכו אחרי ההבל ויהבלו, וכמו ששנאת האחים וקנאתם את יוסף הית' בעבור יתרונו באהבת אביו ועשיית לו כתונת פסים, כן שנאו העמים הקדמונים את ישראל השוכן אתם רק בעבור היותם עם סגולה ומקבלי התורה האמיתית כמאחז"ל "למה נקרא שמו סיני שמשם ירדה שנאה לישראל" וחלום יוסף הראשון מקומת אלומתו והשתחוות שאר אלומות לה, אשר הוא בדברים ארציים וקלי הערך, רומז על גדולת ישראל בבחינ' מדינית, והכנעת העמים אשר סביבותם תחת ידם בימי דוד ושלמה, אשר עליה התנבאו גם משה אהרן יהושע ושאר נביאים הראשונים. ועל הצלחתם הזמנית הזאת חרה אף שכניהם אלה, עד שהוסיפו שנוא אותם עוד, וחלומו השני מהשמש והירח וכוכבי השמים שהם הנמצאים היקרים והיותר קיימים, רומז על גדולת ישראל המוסרית, שהיא ללמד ולהורות כל עמי הארצות הכרת הי"ת האמיתית עד כי יהפך לכולם שפה אחת ברורה לקרוא בשם ה' ולעבדו שכם אחד, מה שיהי' רק באחרית הימים בימי המשיח, גם התנכלות אחיו להמיתו, והשלכתו אל הבור רק אין בו מים, ומכירתו וירידתו למצרים רומזות על כל מה שקרה לאבותינו במצרים אשר גם ממנו אה"כ "גם אני שלחתי אסיריך מבור אין מים בו," ומאה"כ "וישבו לאכול והנה אורחת ישמעאלי' באה" רומז כי מדי יחל עם ישראל לשבת בטח בארץ אחוזתם יגלם נבוזראדן בבלה, אשר שחט הרבה משרי ישראל ושפך דמם כמים, אשר עליו יורה שחיטת האחים שעיר עזים להטביל כתנתו בדם, והיות יוסף איש מצליח בבית אדוניו, מורה על היותם גם בארץ אוביהם לפעמים מוצלחים ונכבדים בעיני המלך, כדניאל, מרדכי ונחמי' הוא התרשתא, כמו שהסתת אשת פוטיפר אותו לחטוא, ומניעתו לשמוע בקולה, והנחת בגדו אצלה רומז להמן וצוררי יון אשר בקשו להשכיח את ישראל תורת ה' ולהעבירם על חקיו, והם לא שמעו אליהם, והניחו אצליהם בגדיהם וכלי תפארתם, שהם חסידי העם אשר מסרו נפשם על דתם, ומתו תחת ידם, והיות יוסף נשכח בתחל' משר המשקים, עד אשר הוזכר לפני המלך ויתנהו לראש, רומזת גם על היות ישראל נשכחים ימים רבים בארץ גלותם, עד שיזכיר אלקים מלכם את בריתו אתם להוציאם לחפשי ולתתם עליון עד שיראה באחרונה, כי כמו שאצל יוסף היו המקריים הפרטיים הרעים, אשר קרוהו מגיעים באחרונ' ע"פ הי"ת לטובתו הכללית, לשומו אדון לבית פרעה ומושל בכל ארץ מצרים, כן גם פרטי מקרי בני ישראל הרעים בכל העתים והמקומות יגיעו בסוף בעזר עליון לטובתם הכללי, וע"ז רומז מאמר המדרש "השבטים עסוקים במכירתו של יוסף וכו' והקב"ה עסוק לברוא אורו של משיח" ר"ל אף כי כל אחד מאלה נראה עסוק בעניניו הפרטים בבחירתו החפשית, בכל זאת הי"ת חשב לסבב אותם אף שנראים רעים בתחל', לטובה, וכן יעשה גם במקרי עם ישראל הפרטים הנראים רעים, ואשר עליהם רומזים מקרי יוסף לסבב אותם לטובה, לשחר על ידם ההצלח' המוסרית בימי המשיח, וזש"א "לבראת אורו של משיח," והמאמר מורה גם על הצלח' הזמנית של יוסף גם על המוסרית של ישראל. כמו שהאדם עם שהוא רשאי ללכת כאשר יתהלך בחלקי העולם כפי רצונו הנה אין לו יכולת ורשות לצאת מכללו כן עם היות שבחירת האדם הוא משוטטת בכל חלקי המעשים כאשר עם לבבו הנה היא אינה יכולה להטות המשפט האלהי הכולל מאשר גזרה חכמתו. ביאור זה כי כמו שיש לאדם מהלכים הכרחיים כאשר הוא הענין בביתו ושכונתו ואפשריים קרובים בארץ אשר סביבותיו ואחרים אפשריים רחוקים בהרי חשך ואיי הים וזולתם נמנעים בצאת מחוג הארץ ועלות השמימה כן על זה האופן יש מעשים ופעולות הכרחיים לאדם והם הצריכין לכדי חייו ואחרים אפשריים קרובים שיחשבם ויעשם על צד הטוב והנאות וזולתם רחוקים וזולתם קרוב לנמנעים או נמנעים ממש. אמנם היותר נמנעים מכולם הם שיוכל האדם למנוע מהגיע הרצון האלהי בכל הענינים הכוללים אשר גזרה חכמתו מציאותם בעולם אשר אליהם כיוון בתחלת הוייתו וכמו שאמר המשורר בפירוש (תהלים ל"ג) כי הוא אמר ויהי הוא צוה ויעמוד. ה' הפיר עצת גוים כו'. עצת ה' לעולם תעמוד וכו'. ומכאן קצת טענה לבטל הבחירה מהאדם כי אחר שהענינים הכוללים הם הכרחיים והכוללים לא יגיעו כי אם על ידי החלקים לפי שאין בכלל אלא מה שבפרט הנה אם כן הכל הוא הכרחי וכבר חשבו רבים כן אצל הגזרות השמימיות שכבר בטלנו סברתם במה שעבר בבאר ששכל האדם הוא על הכל ושאין המזל כדאי להכריחו אדרבה המזל נמסר ביד השכל לתקן או לעות כמו שכתבנו על נכון בשער כ"ב. אמנם הספק הזה הוא רב ועצום ממנו לפי שהיכולת האלהי ורצונו הוא על כל השכלים וה' צבאות יעץ ומי יפר ואין חכמה ואין עצה ואין תבונה נגד ה'. כי הוא משיב חכמים אחור ודעתם יסכל כמו שכתבנו בשער כ"ו. והרי היא טענה לכל אדם לומר מה אעשה וה' גזר. אלא שבטוב ההתבוננות אינה טענה שהרי הוא מבואר שהרצון האלהי בכמו אלה הענינים אינו מכריח הרצון האנושי החלקי בשום פנים וזה שאם האלהים דרך משל גזרה חכמתו להעשיר את פלוני הנה זה יתכן שיהיה בפנים מפנים שונים אם בחריצות זה האיש או על ידי ההזדמן שימצא מציאה או מטמון או על ידי מתנות גדולות או על ידי מיתות קרובים רבים ונכבדים וזולת אלו מהסבות קרובות או רחוקות הנה באמת כל אחת מהנה אינה הכרחית על זה האיש ולא על זולתו. וכבר יהיה לו ולהם רשות לעשות מה שירצו בכל אחת מהן ואם יבחנו להם להתרחק מכלם לא תחסר סבה זולתה ולא עוד אלא שההתרחק ההוא לפעמים יהיה הסבה להגעת הכוונה האלהית כמו שהיה הענין באחי יוסף וזולתם. היתכן שנאמר כי למה שהיתה הכוונה האלהית להעשיר את אברהם אבינו שהיו פרעה ואבימלך מוכרחים לקחת אשתו להטיב לו בעבורה וחוייבו המלכים ההם לעשות מלחמה ולנפול החמשה ביד הארבעה וזולת זה ממה שסייעו בהצלחתו. או אם הונח שחפץ הש"י בהתעשר א' מסוחרי הארץ שיהיו כל הנושאים ונותנין עמו מוכרחים במעשיהם. חלילה כי כוונתו יתברך בענין הכולל אינה מכרחת חלקי המעשה הפרטיים לאנשים אבל כל אחד הולך לתומו ועושה כפי חפצו ורצונו ואם יחדלו אלה מעשות לא ימנע מפני זה הגעת התכלית על יד אחרים. וכבר חשבו קצת הפילוסופים לומר כדבר הזה באיש אחד בעצמו וזה שאף על פי שתהיה לו לאדם תשוקה טבעית והכרחית מצד טבע מזלו ומולדו אל אחת המעלת הנה הוא לא ימנע מהקרא בחיריי עליה בעבור המעשים החלקיים המביאים אליה כלומר שאם התכלית ההוא בכלל הוא טבעי אליו הנה המעשים החלקיים אשר בהם יעשה התכלית הוא בחיריי עליהם לפי שעל הרוב אלה החלקים אינם מסוג התכלית ולא ממינו. והנה ארסטו חייב זה המשפט עצמו ברשע הכללי עם המעשים החלקיים המביאים אליו עד שסתר בזה מה שיאמרו שהאדם רצוני על הפועל הטוב ובלתי רצוני על הרע. ואולם עם היות ששם גזר ארסטו שהמוכרח בכלל מעשיו הוא מוכרח בפרטיותם אלא שהוא ביאר שם שהמזל אינו מכריח לאדם כלל לא במעשים הכוללים ולא בחלקיים כמו שכתבנו בשער הנזכר. הנה באמת אין לחלוק ולפקפק במה שאמרנו שהמשפט הכולל האלהי אינו מכריח מעשה האדם החלקיים כי הוא דבר אמת בלי ספק וכבר הורגל לומר על כיוצא בזה רצוני בבחינת המערכת שהדבר אפשרי מצד עצמו הכרחי מצד סבותיו והוא באמת מאמר בטל בעיני כי הדבר המוכרח מצד סבותיו מה אפשרות נשאר לו וכי סכלות הסבות יעשה אותו אפשרי ומוטב שיאמרו עליו שהוא ענין הכרחי מוסכל הסבות וכבר כתבנו זה אצל ארדה נא ואראה שער י"ט. אמנם הראוי שיאמר הנה בבחינת הרצון האלהי שהתכלית הכולל הוא הכרחי אמנם הדברים החלקיים המביאים אליו הם איפשריים כי כלם איפשר שיהיו על אופנים רבים בלתי משיג ההכרח לשום אחד מהם כלל כמו שאמרנו. וכ"ש כשנקח הדברים יותר כוללים כמו שהוא להצלחת עיר אחת או חרבנה שזה איפשר להיות בפנים רבי המספר מאד אשר לא יכריחו את יושבי העיר בכלל לשום אחת מהנה. וכל שכן שלא יגיע ההכרח לשום איש מאישיה ואין צריך לומר אם נקח זה הכללות על אומה אחת או אל כלל האומות בכלל אשר הסבות המגיעות תהיינה בלתי בעל תכלית שאי אפשר לשער שיגיע שום הכרח לשום עם מהם ולא לרצון איש ואיש כאיש שנתן לו המלכות כלו, למאסר כי אם הוא נמנע לצאת מכללו הרי הוא מתהלך בבחירתו בכל אשר ירצה לארכו ולרחבו. והנה זה הענין הנפלא הוא מה שנתבאר תכלית הביאור בתורה האלהית על ידי ספורים רבים ובייחוד מאלו אשר החלו מענינו של יוסף אשר נתבאר בהם שעם היות כל אחד מהפועלים אצלם עושה מה שרצה על ידי חפשיות בחירתו בכל המעשים החלקיים הנעשים שם הנה נקבץ מכלל מעשיהם ענין כלל גדול ונפלא כוונו האלהים בכל כוונותיו האלהיות והגיעו לקץ ימים ושנים רבות אשר לא ישימו אליו לב הפועלים אותם ואלו לא עשו אלה האנשים אלו המעשים החלקיים לא בעבור זה תמנע הגעת התכלית ההוא ע"י זולתם מהסבות כי הרבה פתחים ושלוחים לכל ענין מהענינים אין אונס. ומטעם זה ענוש יענש כל עושי רשעה שעם היות שיגיע הרעה לסובל אותה על פי רצונו יתברך מכל מקום ישלם לעושה הרעה כרעתו כי אם חפץ שיקבל זה החוטא זה הרע איננו חפץ בעושה אותו שיעשנו כמו שהיה הענין אצל פרעה שאף על פי שגזר על ישראל שיגלו בארץ לא להם (בראשית ט״ו:י״ג) לא גזר על פרעה שיעשה כך כי הרבה צדדים יש במה שיוכל זה להתקיים זולתו וכן בכל כיוצא בזה. ומטעם זה אין שום המלט להנשים האלה בני יעקב במה ששנאו את יוסף אחיהם ויקנאו בו ומכרוהו לישמעאלים כי עם שהאלהים עשה חפצו בהם ושתק והסכים לדבריהם ולא הראה בהם מ"מ לא היו מוכרחים במעשיהם אבל היו בחיריים לגמרי בלי שום ספק. ובמדרש (תנחומא פ' וישב) אמר רבי יהושע בן קרחה מאי דכתיב (תהלים ס"ו) לכו וראו מפעלות אלהים נורא עלילה כו' אף כשאתה עושה נוראת לי אתה בא בעלילה עלי. משל למי שבקש לגרש את אשתו יצא וכתב לה גטה ונכנס ומבקש ליתנו לה אמר לה מזוג לי את הכוס מזגתו ונתנתו לו אמר לה הרי זה גטיך וצאי מביתי שמזגת לי כוס פשור. אמרה לו וכי אתה היית יודע שאמזוג לך כוס פשור שכתבת את הגט מתחלה. כך א"ל אדם להקב"ה והלא בתורתך שקדמה לעולמך כתוב (במדבר י"ט) זאת התורה אדם כי ימות באוהל. והנה מלאך המות תחלה למעשה בראשית שנאמר (בראשית א׳:א׳-ב׳) והארץ היתה תהו ובהו וחשך על פני תהום זה מלאך המות שמחשיך פניהם של בריות ואתה תולה העלילה בי וכן במרגלים כו' (במדבר י"ד) וכן ביוסף איפשר שבשביל לשון של ארגמן שהוסיף לו אביו על שאר אחיו גזר הקב"ה הגלות על זרעו אלא בקש הקב"ה לקיים מה שאמר ליה לאברהם בין הבתרים (בראשית ט״ו:י״ג) ידוע תדע כי גר וכו' ותלה העלילה בהם הוי! נורא עלילה על בני אדם. הנה נתבאר במדרש היקר הזה ענין נפלא זה מנפלאות תמים דעים והוא כי אפילו המחשבות הנוראות הכוללות אשר גזרה חכמתו שיהיו בעולם על כל פנים דוגמת אלו הג' שהזכיר הנה הוא תלה אותם במעשה בני אדם כלומר שמעשיהם סבבו אותם עד שזה ממה שיביא לטעות ולומר שכשם שהענינים ההם היו הכרחיים כן סבותיהם היו מוכרחות כמשפט כל דבר הכרחי שאי איפשר לתלותו באיפשרי. והנה יהיה האדם אם כן מוכרח במעשיו. ולזה אמר האל יתברך בנעימות אזהרת: לכו וראו מפעלות אלהים כלומר שאו לבכם קדש ולא תטעו בזה כי זה היחס שהוא מיחס אלו הענינים אל פעולות האדם דרך עלילה בעלמא הוא שהמחשבות האלהיות ההן עכ"פ בוא יבאו ולא יסבו בלכתם מבלי שיוכרחו מחמתן האנשים בחלקי פרטי מעשיהם כלל כמו שהאשה ההיא לא הוכרחה למזוג בפושר או צונן מפאת מחשבת בעלה שכון לגרשה וענין מזיגתה בפושר היתה עלילה ממנו לבד שאם לא נזדמן כך לא תחסר סבה אחרת או הרבה וכלן היא אפשרי' עליהן כמו שאמרנו. והנה היה זה הענין מבואר ביותר מירידת יעקב ובניו מצרימה כי הנה היא היתה מחשבה קדומה מכוונת מאתו ית' מאז דבר אותה אל אברהם אבינו בין הבתרים אל כוונה שיבא זכרונה בתחלת ביאור פרשת ואלה שמות ב"ה. והנה לא הוכרחו השבטים בדבר ממה שעשו אצל יוסף אבל הכל עשו ברצון נפשם וחפשיות בחירתם וכפי מה שעלה מעצתם נכוין פרטי כל מעשיהם אל תכלית מה חשבוה לטוב בעיניהם כמו שיבא מבלי שיצורף להם שום אונס והכרח מפאת הענין הכולל כלל. ומה שאמר איפשר שבשביל לשון של ארגמן וכו' אין הכונה לומר שלא היתה זאת הסבה שהרי עינינו ראו שעל דבר זה נתגלגלו הדברים וירדו למצרים אלא שלא היו הם הכרחיים עליה וגם לא הספיקה אלמלא לא היה כן בחפץ האלהי. כן בכל א' מהג' ענינים שזכר. וכל זה מטוב ה' ורוב חסדיו שהוא יושב ומשמר מציאיות הדברים האלו הנוראים ההכרחים שיצאו אל המציאות על ידי הפעולות האנושיות הנאותות להם מבלי שיוכרחו הפעולות ההם לצאת מידי תנאי אנושותם והוא חפשיות הבחירה כמו שגדולה מזאת יש לנו לקבל אבל בתורת אמונה מוחלטת בידיעתו יתברך בדבר הפרטי העתיד להיות אם מכרחת אותו אם לאו כמו שהתחלנו ענינו בשער י"ט ויעדנו תשלומו לפרש יעתה כתבו לכם וכו' שער ק"ג בע"ה. ותקטן עוד זאת בעיניו וידבר אל בית עבדיו למרחוק כי מעתה גלה כוונתו העמוקה שהיא משוטטת ומפלשת במעשים האלה עד סוף כל הדורות וכאלו היה הספור הזה הוא השאור לכל העיסות אשר תעוגינה אחרי כן לעיני כל העמים גם אל העיסה הכוללת כל האומות אשר על פני האדמה לפי מה שנתאמת זה אצל חכמינו ז"ל (תנחומא פ' לך לך) באומרם כל מה שאירע לאבות סימן הוא לבנים ועינינו ראו ולא זר אמות המשפט הזה בכל מה שעבר עלינו עד הנה. וכמה השתדל הרמב"ן ז"ל מכלל ששת ימי בראשית לברר הענין הזה בכל ספורי האבות או רובם כי חשבו לסבה נכונה לזכירתם ולא יאות זולת זה לפי מעלת התורה האלהית. גם אנכי הנה ראיתי המשך זה הענין הכללי בכל מה שסופר בפרשה זו ממקרי יוסף ותלאותיו ממה שישפטהו הדעת על חלומותיו ועל דבריו מצערו ומכירתו על ידי אחיו והיותו בבית אדוניו ומעשהי עם אשתו ועם סריסי המלך חלומותיהם ופתרונם כי עם שהיו הספורים האלה מועילים מאד להודיע השגחה האלהית על עבדיו נאמניו מכל מקום כבר נמצאו בהם דברים רבים אשר מצד ייתורם מכריזים ואומרים למתבוננים בהם דרשונו וחיו. כי מה בצע בהזכיר שני חלומותיו אחר שענינם אחד או שיאמר וישלחהו מעמק חברון או שטעה בדרך וימצאהו איש וכו' ואם מצאם בשכם או בדותן וכי אמרו הנה בעל החלומות וכו' ועתה לכו וכו' וטענות ראובן ויהודה ומה היו הגמלים נושאים וכיוצא באלו הדברים אשר נתנו לעלות ולקצר וכמו שהוא הענין במעשה יהודה ותמר ודברי פשרותם ובירור ערבונם ויתר הדברים אשר לא יועיל זכרונם רק להמתיק שנת הקורא בהם חלילה לבא כל דברים אלה בלי כוונה גמורה כמו שחוייב לתורה האלהית אשר כל שמותיה קדש קדשים. ולזה אני אומר שכל העניינים האלו מתחלה ועד סוף דורכים מהלך הרמז והסימן לזכור ימות עולם וראשונות הנה באו עדותיהם נאמנו מאד על אמתת האחרונות אשר עליהם נקוה בלי ספק ואעבור עליה על הדרך הזה אך בשתתיחם האומה הכללית על שמו של יוסף כמה שאמר (תהילים פ׳:ב׳) רועה ישראל האזינה נוהג כצאן יוסף. אולי יחנן ה' אלהים צבאות שארית יוסף (עמוס ה׳:ט״ו), ולא נחלו על שבר יוסף (שם ו'), עדות ביהוסף שמו (תהלים פ"א). כי היה זה למה שנמשכו העשרת שבטים אחרי ירבעם שהיה מבניו. (מ"א י"ב). והנה בהמשך הספור הזה על הדרך שאמרנו ישמש על זה הענין כי על כן יאמר אלה תולדות יעקב יוסף כי אין בכלל רק מה שבפרט ויהיו אחיו במקום שנאתם וקנאתם ורודפם אותו מקום יתר האומות אשר שנאונו ורדפונו עד הנה וכמו שאמר (שיר השירים א׳:ו׳) בני אמי נחרו בי שמוני נוטרה את הכרמים:
_.28.1.5
ובמדרש (תנחומא סוף פ' ויגש) כל מה שאירע ליוסף אירע לציון. ביוסף כתיב וישראל אהב את יוסף. ובציון אוהב ה' שערי ציון (תהלים פ"ז). ביוסף כתיב וישנאו אותו. ובציון נתנה עלי בקולה על כן שנאתיה (ירמיהו י״ב:ח׳). ביוסף והנה אנחנו מאלמים וכו' בציון נושא אלומותיו (תהלים קכ"ו). ביוסף המלוך כו' ביוסף ויחלום כו' ביוסף להשתחוות לך ארצה. בציון אפים ארץ ישתחוו לך כו' (ישעיהו מ״ט:כ״ג). ביוסף ויפשיטו את יוסף כו'. בציון והפשיטוך את בגדיך (יחזקאל כ״ג:כ״ו): וכתבו שם מאלה הדמיונים הרבה וקצרתי למה שלא היתה הכוונה בזכרונו רק להודיע שכבר נדרש על זה הענין לחכמי ההגדה מלפנים גם שמו את שני השבטים משל בגוים. ומעתה אין כל חדש: יוסף בן שבע עשרה שנה היה רועה כו'. כך היה מעשה לתולדותם בכלל כי בזמן נערותן ובתחלת לכתם אחריו במדבר היו רועים שם קרוב לגבול אחיהם בני עשו ושם קבלו התורה שנאמר (דברים ל״ג:ב׳) וזרח משעיר למו. ובזה הביא דבת כל שאר האומות רעה אל אביהם שבשמים שחזר עליהם ולא קבלו כמו שדרשו ז"ל (ע"א ב':) על ה' מסיני בא אבל ישראל שעמדו על הר סיני היו אהובים לפניו שנאמר (הושע י״א:א׳) כי נער ישראל ואוהבהו וממצרים קראתי לבני. זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך כו' (ירמיה ב') הוא מה שנאמר וישראל אהב את יוסף מכל בניו כו'. ולו מסר מסורות התורה והחכמה ועשה לו כתונת פסים כי בחר לו לעם סגולה לעשית לפניו משכן וכלי שרת ובגדי כהונה ולעמוד כהן לשרת בכתנת בד קדש בעבודת יום הכפורים: ויראו אחיו כו' וישנאו אותו הוא עצמו מה שאמרו ז"ל (שבת פ"ט:) למה נקרא שמו סיני שבו ירדה שנאה לאומות העולם כי סבת כל שנאתן עלינו הוא התורה והמצות שנתנו לנו שם וכמה שאמר משה (במדבר ל״א:ג׳) לתת נקמת ה' במדין על פי חז"ל (תנחומא פ' מטות): ולא יכלו דברו לשלום. על דרך שאמר המשורר (תהילים ל״ה:כ׳) כי לא שלום ידברו, רבת שכנה לה נפשי עם שונא שלום כו' (שם ק"כ): ויחלום יוסף כו'. החלום אחד מששים בנבואה (ברכות נ"ז:) וירמוז שבזמן נערותם ובהמשך חוזק אהבת אביהם היתה יד ה' תמיד על נביאיהם והנבואה היתה מצוי בהם וחזון נפרץ בשרידיהם ואז יהיו נביאיהם הראשונים והם משה ואהרן ויהושע והזקנים אשר האריכו ימים אחריו אשר התנבאו בהצלחותיהם הראשונות הרמוזות באומרו והנה אנחנו מאלמים אלומים כו'. שהכוונה שיעשו ויצליחו על כל האומות אשר ישמעו את שמעם וישתחוו להם איש ממקומו וכן היה הענין כל זמנם עד המשך ימי דוד ושלמה עד שהיה דבר קשה בעיני האומות ומלכיהם לאמר המלוך ימלוך עלינו אם משול כו' כמו שעשו העמלקי והכנעני ואדום וסיחון ועוג וכל מלכי כנען ויוסיפו שנאה יום יום. ויחלום עוד חלום אחר כו'. ירמוז בזה הנבואות האחרונות הקיימות אשר אין להם הפסק כי לזה בא חלומו על הנמצאים הנכבדים הקיימים ואמר והנה השמש והירח ואחד עשר ככבים כו'. והוא סוף הישועות וההצלחות כלם אשר עליו נאמר (צפניה ג׳:ט׳) כי אז אהפוך על עמים שפה ברורה לקרא כלם בשם ה' וכו' כי המאורות הגדולות שהם רמז למלכות אדום וישמעאל שהאחד מונה לשמש והאחד מונה לירח וכל י"א מזלות שהם ממשלות כל האומות זולת מזל ישראל הם משתחוים וכורעים לפניו והוא מאמר הנביא בעצמו (ישעיה כ"ד) וחפרה הלבנה ובושה החמה כו'. ועל הממשלה הגדולה הזאת אשר תהיה אז לאומה הנבחרת ואת דוד מלכם *אחז"ל מי אתה הר הגדול, זה משיח וכו' תחלה דחה הרב פי' בן בונט שאמר שר"ל שמשיח יהי' גדול מדרבנן (הנקראים בעבור עשותם פה עלי ארץ רצון הי"ת ופקודתו בשם מלאכי שרת) במעלת העיון, וממשה בסיפוק צרכי עמו, ומאברהם בנדבת לבו, על זה אמר הרב והמאמרים פחות יאמנו מהפעולות, ר"ל כי כל התוארים הנאמרים מאיש ידוע צריכים עכ"פ שיאמנו ע"י פעולותיו, והמשל בזה כי לא נוכל לקרוא איש ידוע, גבור, עניו או נדיב, אם לא הראה לנו כבר בפעולותיו שיש לו כל המדות הטובות האלה, וא"כ אחרי שלא נמצא מפורש בכתובים שיפעול פעולות אלה איך נאמר שהכ' רומז ע"ז, ע"כ פי' הרב המדרש הזה, כי רומז על האומה הישראלית בכלל, אשר באחרית הימים בימי המשיח ועל ידו תרום ותגבה על כל שאר העמים, בג' מעלות היותר יקרות והם האמונ' האמיתית, השגת התורה האלקית, והצלחת' המדינית, כי שלש אלה כבר היו לה מתחל', מדת האמונה בד' כמאה"כ "ויאמן העם" "ויאמינו בד' ובמשה עבדו" וזאת היתה להם למורשה מאברהם ראש המאמינים, כמו שאמר "הרימותי ידי וכו'" שהרא' בו אמונתו ובטחונו בד' ומאסו כל קניני הזמן אם לא מיד עליון יהיו לי למנה, אשר ע"כ לא רצה לקחת מאומה מהון ועושר ורכוש מלך סדום, ובימי המשיח תגדל עוד מדת אמונתם, כי תחת אשר בתחלה נמול רק ע"פ מצות הי"ת לאברהם בשר ערלתם, להכחיש בזה תאותם ולעשותם עי"ז יותר מוכשרים לבטוח בד' בכל מצבי ועניני חייהם, כי לפי קוטן התאוה והחמד' לקניני העולם באדם המאמין בד', כן יגדל בטחונו בו, עתה באחרית הימים, ימול ד' לבבם, ויברא להם לב טהור בלי שום אמצעי , אשר הוא יותר שלם ממה שיעשה רק ע"י אמצעי , ואף כי ע"י אמצעים רבים, וכן המדה השנית שהיא קבלת התורה והשגתם האמיתית שהית' להם בתחלה ע"י משה שלמד אותם והורה להם את הדרך ילכו בה, תהי' להם אז ג"כ בלי אמצעי, כי הי"ת בעצמו יאיר עיניהם בתורתו, כמאה"כ "נתתי תורתי בקרבם, ועל לבם אכתבנה," ותחת כי הצלחתם, המדינית והזמנית, היתה להם בתחל' לרוב רק ע"י כחות הטבע והמלאכים הנצבים עליהם בפקודת הי"ת להנהיגם, ורק לפעמים ולפי שעה יצאו בהצלחתם מגדר הטבע וסדור מערכת השמים, יהי' באחרית הימים רוב הצלחתם בעניניהם הכוללים והפרטיים יוצא חוץ לגדר וגבול הטבע כמאה"כ "הנני בורא שמים חדשים" ולהורות על השתלמות שלש מדות אלה בימי משיח אחז"ל על המשיח בעצמו אשר על ידו יסובבו כל אלה "ירום מאברהם ונשא ממשה, וגבה ממלאכי השרת." - אמרו חכמים ז"ל (תנחומא פ' תולדות) מי אתה הר הגדול (זכרי' ג') זה משיח ולמה נקרא שמו גדול שיהיה גדול מהאבות דכתיב (ישעיהו נ״ב:י״ג) הנה ישכיל עבדי ירום ונשא. ירום מאברהם, דכתיב ביה (בראשית י״ד:כ״ב) הרימותי ידי אל ה' אל עליון וכו'. ונשא ממשה. דכתיב ביה (במדבר י״א:י״ב) כי תאמר אלי שאהו בחיקיך וכו'. וגבה מאוד ממלאכי השרת, דכתיב בהו (יחזקאל א׳:י״ח) וגובה להם ויראה להם. והמאמרים פחות יאמנו מהפעולות כמו שכתב החוקר פרק א' מהי' מהמדות וזו תהיה תשובה כוללת לכל המאמרים. הנה כוונת המאמר עצמו היא רחוקה מאד מהענין ההוא כאשר תובן כראוי: וכבר ביאר אותו החכם ן' בונט ז"ל ואמר, מאן מלאכי השרת רבנן ופירוש שיגבה מהם במעלת העיון. וממשה בספוק הצרכים. ומאברהם. בנדיבות. ואין סמך לדבריו אלו לא מן הכתובים ולא מן הסברא כי הראוי שיוחס לכל אחד מהם הדבר שנתיחד אליו מצד התורה ופרסום ענינם וגם כי הכתוב האומר וגובה להם ויראה להם בצבא השמים ממש הוא מדבר אמנם המכוון מהם לפי דעתי להורות על הרוממות וההתנשאות והגובה שיהיו לאומה הזאת בזמן ההוא בכל אחת מהמעלות המפורסמות שנתעלו בהן מכל שאר האומות שהם ג' ראשים:
_.28.1.6
האחת האמונה האמיתית בה' כמה שאמר (שמות ד׳:ל״א) ויאמן העם וכו'. (שם י"ד) ויאמינו בה' וכו'. ובדברי תוכחה (דברים ל״ב:כ׳) בנים לא אמון בם. לומר שחסר מהם הענין אשר עליו נקראו בנים אם שישיגם כן במשמע מה שדרשו חכמינו ז"ל (ספרי פרשת האזינו) מכל מקום בנים הם כלומר קוטן אמות הבנים רחבה ונסבה למעלה מאמונת היותר מאמינים שבזולתם. ומהידוע שראש האמונה להם והאב שהמציאה ופרסמה לעולם היה אברהם אבינו וכמו שאמר (בראשית ט״ו:ו׳) והאמין בה' ויחשבה לו צדקה. ועל האמונה הזאת כרת אתו ברית המילה שנאמר (שם י"ז) והקמותי את בריתי ביני וביניך ובין זרעך כו':
_.28.1.7
השנית קבלתם התורה והמצוה אשר תאותו לו בם מכל זולתם כמו שאמרנו. אשר על זה נאמר (דברים כ״ו:י״ח) את ה' האמרת היום וה' האמירך היום וכו' ונאמר (תהילים קמ״ז:כ׳) מגיד דבריו ליעקב כו' לא עשה כן לכל גוי. והנה ראש המעלה הזאת היה משה אדוננו ע"ה דכתיב (דברים ד׳:מ״ד) וזאת התורה אשר שם משה כו'. והנה לזכותם בשתים אלו הכתירם:
_.28.1.8
בשלישית והיא שנתן בידם שבט מלכות לרדות בו את כל העולם כלו דכתיב (דברים ב׳:כ״ה) היום הזה אחל תת פחדך ויראתך על פני העמים אשר ישמעו שמעך ורגזו וחלו מפניך. מכלל שהכוונה שתמשך התחלה זו תמיד כמו שאמר (שם י"א) פחדכם ומוראכם יתן ה' אלהיכם על פני כל הארץ אשר תדרכו כו'. וכן העידו הכתובים שנמשכה בימי יהושע דוד ושלמה. הנה זאת הממשלה נתן האל יתברך ביד מנהיגי ישראל ורועיהם הכשרים ויבחר ביהודה וישימהו לראש עליה ומסר שבט מלכות בידו דכתיב (בראשית מ״ט:י׳) לא יסור שבט מיהודה וגו' בכל בניו בחר בדוד עבדו להיות לו רועה נאמן ומטה האלהים בידו יתן לפניו גוים ומלכים ירד כמו שאמר (תהילים ק״י:א׳) נאם ה' לאדוני שב לימיני וגו' מטה עוזך ישלח ה' מציון וגו'. ובשלמה כתיב (ד"ה א' כ"ט) וישב שלמה על כסא ה' למלך להגיד כי מלכות אלהים בידו ובו רודה ומושל על כל העולם כלו וזה ימשך בזרע ההוא לדור דורים כמו שנאמר (יחזקאל ל"ד) ודוד עבדי נשיא להם לעולם. ואין בעיני שום ספק שנרשמו ג' ענינים האלו במעשה יהודה וחמר כמו שאמרנו. וזה כי חלילה לצדקת ליהנות במעשה ההוא ולכוין בו כי אם להקים שם בישראל ולעשות חיל כפי מה שהעידה עליו רוח הקדש אשר סייע במעשיה בלי ספק:
_.28.1.9
ובמדרש (ב"ר פ' פ"ה) אמר רבי יוחנן בקש לעבור זימן לו המלאך הממונה על התאוה אמר לו היכן אתה הולך יהודה מהיכן מלכים עומדים מהיכן גואלים עומדים. והוא הדבר שהכריחו לומר הבה נא אבא אליך עם היותם דברים זרים לאיש כמוהו לאשה חשבה לזונה. והיא גם היא עם שכבר כוונה לכך מתחלה פיה פתחה בחכמה ורוח הקדש על לשונה לברר וללבן התועלת המגיע מהמעשה ההוא והוא אומרה מה תתן לי כי תבא אלי. והנה נצנצה בפיו רוח הקדש ואמר אנכי אשלח גדי עזים מן הצאן והכוונה כי מהזרע ההוא יצא מושל ורועה את צאן ה' אשר ירעה אותו דעה ובינה ויגרש ממשלת האיש השעיר מצאנו והוא נפילת זרעו של עשו האדמוני כלו כאדרת שער (בראשית כ״ה:כ״ה) ביד האדמוני עם יפה עינים וטוב רואי (שמואל א ט״ז:י״ב): ותאמר אם תתן ערבון עד שלחך. הנה היא שמחה בדבריו שהם מכוונים אל חפץ תכליתה אמנם השיבה כענין ואמרה שהשלוח והגירוש ההוא לא יתכן לו היכולת עליו רק ברצות ה' דרכיו והוא יחזיק במעוזו לעשות כן ושלזה צריך ערבון עד שלחו והוא צורך קדימת שתי המעלות הנזכרות משלמות האמונה וקבלת התורה ומצותיה כמו שכתב בפרשת המלך (דברים י״ז:י״ט) וכתב לו את משנה התורה וכו' והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו למען ילמד ליראה את ה' וכו' וחתם ולבלתי סור מן המצוה ימין ושמאל למען יאריך ימים על ממלכתו הוא ובניו וכו'. יבאר ששבט המלכות וקיומו הוא תלוי בקדימת יראת האל יתברך שהיא האמונה ושמירת המצות כמו שאמרה הצדקת והוא מה שביארה באומרה חותמך ופתילך ומטך אשר בידך על שלמות האמונה אמרה חותמך שעליה קבל ראש המאמינים חותם ברית בשר כמו שאמרנו, ועל שמירת התורה ומצותיה אמרה ופתילך כד"א (במדבר ט״ו:ל״ח) ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת ואמרו ז"ל (מנחות מ"ג:) ששקולה ציצית כנגד כל המצות שנאמר (במדבר ט״ו:ל״ט) וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה' כי אחר שתושלם בשתים הראשונות תוכל להשתרר בשבט מישור ומלכות אשר בידך שבו תגרש השעיר שאמרת. ויתכן שתאמר שגם כן הוא צריך להמסר אל האלהים ולעבדו תחלה במטה אשר בידו כי מזה ימשך אליו העוז והחוזק האלהי כמו שהיה כן הענין ההוא בדוד כי בתחלת הצלחתו נותן עוז למלכו ונתן נפשו בכפו במלחמת הפלשתי וזולתה ואחר כך הרים קרן משיחו:
_.28.1.10
ובמדרש (ב"ר שם) נצנצה בה רוח הקדש חותמך, זה מלכות, דכתיב (ירמיהו כ״ב:כ״ד) כי אם יהיה כניהו בן יהויקים ?לך יהודה חותם על יד ימיני. ופתילך, אלי סנהדרין, דכתיב ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת. ומטך, זה משיח, דכתיב (תהילים ק״י:ב׳) מטה עוזך וכו'. שרצו מה שרצינו אלא דמדידן עדיפא. ובהסכמת רוח הקדש נאמר ויתן לה ויבא אליה ותהר לו. ולהיות הערבון יקר הערך מאד החזיקה בו ולא מצאה רעהו לקחתו ממנה כי אין חפצה בגדי העזים. ולזה נזרקה האמת בפי אנשי המקום שאמרו לא היתה בזה קדשה כלומר לא היה במעשה הזה שום קדשות ולא שום נדנוד עבירה וגם יהודה אמר תקח לה לקיים כל דבר. אמנם בעכוב קבלת הגדי נרמז עכוב שלוח איש השעיר עד שישולח ביד שעיר בניו המקווה שיבא בשני ולסוף כיון בעומק מחשבתה וכיון דבריה כאשר אמרה הכר נא למי החותמת והפתילים והמטה כלומר למי הם למנה שלשת הדברים האלה ומהענינם זה אצל זה ולהכרתו האמיתית נאמר ויכר יהודה ויאמר צדקה ממני כי אז הרגיש מה היה תחת מאמרו אשר דבר אנכי אשלח גדי עזים מן הצאן וכי הם דברים צדיקים נצנצו בפיו אמנם שצדקה היא ממנו במה שאמרה שצריך שיתן ערבון עד שלחו וגם במה שפירשה ענין הערבון וגזר בדעתו כי למעלת הענין ההוא היתה נסבה מאת ה' לבלתי תת אותה לשלה בנו כי חפץ בו, ואחרי הדברים והאמת תראה ותכיר למי החותמת והפתילים והמטה האלה על האופן היותר שלם שאפשר כי אם למלך המשיח אשר קוינו לו ויושיענו במלאכות ה'. וכנגד שלשתן אמרו שירום מאברהם ונשא ממשה וגבה ממלאכי השרת *והכונה וכו', ר"ל כי כמו שבמדות ותכונות נפשיות תהי' אותה מדה אשר תוכל להיות מושגת בלי אמצעי, או במעט אמצעי, יותר יקרה ונכבדת מהמושגת רק ע"י אמצעיים רבים, ולפי רבות או מעוט האמצעיים אשר תושג על ידם, כן יגדל וכן יקטן יקרה ומעלת', כמו שביאר בזה הרב תחלה מאמר המדרש על המשיח "ירום מאברהם" וכו' כן הדבר גם במושכלות ר"ל השגת שכליות, כי אותה ההשגה אשר תושג בלי צורך הקדמות רבות לה, היא היותר יקרה והיותר אמיתיית, ועי"כ המושכלות הראשונות הנטבעות בלב ושכל כל אדם מדי יחל לבחון בין טוב לרע הן היותר אמיתיות והיותר קלות להבין, והיותר קשות לאבדן, ד"מ המושכל הראשון, כי הכל גדול מהחלק, הוא אמת בלי ספק עד שאין חולק עליו וקל להבין מכל בן דעת, וקשה גם לאבד ממנו, כי כל עוד שכל אדם בריא בקרבו לא ישכח מושכל זה, גם לא יכחישנו, אבל כל מושכל אשר לאמתו, נצטרך תחלה להקדמות, הוא במעלתו ובמדרגת אמיתתו למטה מהמושכל הראשון המוטבע כבר בשכל כל אדם, כי לפי רבות ההקדמות וחילופן המצטרכות להשגת משפט מה, כן תקטן מדרגת מעלתו ואמיתתו, וכן אמר החוקר, כי המופת המחייב יותר יקר מהמופת השולל, ד"מ אמרנו "כל אדם חי, כל חי מרגיש, א"כ כל אדם מרגיש, הוא מופת מחייב, והוא יותר אמיתי, ונוח להבין, בעבור כי ב' הקדמותיו מאיכות אחת, ר"ל ששתיהן מחייבות ומתחלפות רק בכמות, כי ההקדמ' הגדולה "כל חי מרגיש" אשר בו יובנו כל בעלי חיים. כוללת אישים ופרטים יותר הרבה מההקדמ' הקטנה "כל אדם חי" הכולל רק אישי בני אדם לבד, אפס אמרנו "כל נברא אינו מחויב המציאות" , ד"ה כל גשם נברא, א"כ אין גשם מחויב המציאות "הוא מופת שולל, ושתי הקדמותיו מתחלפות בכמות ובאיכות, כי ההקדמ' הגדולה "כל נברא אינו מחויב המציאות" היא שוללת, וכוללת כל אישי הנבראים יחד, וההקדמ' הקטנ' "כל גשם נברא" היא מחייבת וכוללת רק אישים גשמים לא המלאכים שהם עצמים רוחניים ונבראים ג"כ ע"כ הוא לדעת החוקר במדרגת אמיתתו פחות מהמופת המחייב אשר ב' הקדמותיו שוות באיכות החיוב, ואינו ג"כ נח להבין כמהו בעבור זה. והכוונה להם נכונה מאד לבאר מה שיגיעו העקרים ההם בתכלית שלימותם בעת ההיא וזה כי הוא מבואר כי כל טוב ושלמות שיגיע לשום נמצא בלי אמצעי הנה הוא יותר חזק ויותר קיים מאשר יגיע על יד אמצעי וגם כל מה שירבו האמצעיים יותר יחלש חוזק הטוב ההוא ויהי' נוח לאבד והנה הלב והאברים הקרובים אליו בענין החיות יוכיחו על זה הוכחה שלמה כי הלב למה שממנו תוצאות חיים הוא יותר חזק בחיות והוא היותר מאוחר במיתה ויתר הדברים כל הקרב הקרב ידמה אליו בזה וכל אשר יתרחק יהי' הענין בהפך והוא מבואר וכן הוא הענין בתכונות הנפשיות כי בהיות הנפש שלמה בהן מעצמה יהי' השלמות ההוא חזק וקשה ההסרה אמנם בהיות מגיע שלמותה על ידי הכנות מענינים חוצה לה הנה יהי' שלמותה יותר חלוש וקשה לעמוד. ותהי' החולשה והקושי לפי רבוי האמצעיים או מעוטם. והנה לפי שהחותם ההוא אשר קבל אברהם אבינו לאות ברית היה ענינו צד תחבולה ותקון באבר ההוא בהתיש והחליש הכח התאוה הנמצא באותו אבר אשר באמצעות זה יגיע תועלת גדול אל הכח המתעורר בכלל אשר מושבו הוא בלב כמו שהוא מבואר ואע"פ שכבר הגיע מתקון האבר ההוא תועלת אל הלב הראשיי בענין האמונה מה שהספיק להבדיל זרעו בו משאר האומות דרך כלל אבל להיות התועלת ההוא מגיע ללבם על ידי אחר נמצא שהיה תמיד עקר האמונ' הזה רופף בידם מתחלתם ועד סופם עד שסבלו בעבור רפיונם וחולשתם בו כל מה שסבלו מהרעות והגליות. אמנם בזמן מלך המשיח תהי' הברית הזאת יותר חזקה וקיימת לעת כי תהי' האמונה קבועה בלב עצמו קביעות נמרץ ותהי' ברית המילה בו ממש מבלי אמצעי כמו שאמר בפירוש (דברים ל׳:ג׳) ושב יי' אלהיך את שבותך ורחמך וכו' אם יהי' נדחך בקצה השמים וכו' ומל יי' אלהיך את לבבך ואת לבב זרעך לאהבה את יי' אלהיך וכו'. והנה רוממות הברית הזאת על זה העקר הוא נכר ונגלה על מה שהיה בידם בתחלה על ידי אברהם אבינו הנאמר בו הרימותי ידי אל ה' אל עליון קונה שמים וארן. ועל הפתילים אמרו ונשא ממשה. והכונה כי הענין שאמרנו אצל הכחות והתכונות הנפשיות הנה הוא מבואר הצדקו אצל המושכלות והוא כי כל דבר שיושג ויושכל במעט מההקדמות אמנם הוא יותר חזק האמתות ויותר נוח להשיג ויותר קשה לאבד ולזה המושכלות הראשונות או ההקדמות הידועות בטבע תסוגלנה בשלשה הענינים האלה כמבואר בספר המופת אמנם כל מה שירבו ההקדמות ויתמצעו הלמודים להגיע אל הדרוש או המושכל יהי' הדבר בהפך. רצוני שיהי' חלוש האמתות וקשה להשיג ונוח לאבד. והפלא שעל זה החליט החכם שם שהמופת המחייב יקר מהשולל. וזה שהמופת השולל יבנה על ההקדמות מתחלפות בכמה ובאיך. והמופת המחייב לא יבנה כי אם על חלוף הכמה והוא מספר הקדמותיו. אמנם כבר היו שתיהן מאיכות אחד והוא החיוב וענין היוקר שלו הוא במה שיתן האמת יותר ממנו כמבואר שם. *וזה הטעם שהמשפטים וכו', ע' מלת הגיון שער ז' עם הביאור שם, והדברים ארוכים אין צורך להביאם פה, אחרי שכונת הרב ז"ל בכלל נודעת מלבד זה. וזה הטעם שהמשפטים אשר מהתמונה הראשונ' מההקשים הם יותר חזקי האמות מזולתם כי אין צריך להחזירם אל זולתה מן התמונות כמה שהן צריכין לשוב אליה וזה מבואר. והנה לפי שמשה קבל תורה מסיני כתובה על שתי לוחות אבן והתור' כלה נתנה ליכתב על הגוילים ותורה שבעל פה לא היתר רק למסור אותה פה אל פה לאנשים הראויים לקבל אותה ולהמשיך השלשלת מדור אל דור וגם סודותיה ומצפוניה לא נתנו כי אם לבני עליה שבהם ואם היו מועטים בערך אל כללות' והיה בזה מהקושי המבואר ללמוד וללמד עד שנמשכו זמנים רבים שוטטי רבים לבקש את דבר ה' ולא מצאו וגם מה שמצאו להיותו תלוי בכמה אמצעיים ומפה אל פה כבר יחלש האמות וירבו הספקות וכל זה מה שיחייב השכחה והעזיבה מהם אשר לסבתם היה מה שהיה וכו'. אמנם בזמן המוצלח יוסרו כל אלו האמצעיים ויהי' הלמוד האלהי מושפע בשכלם מבלי מסך מבדיל בינו לבינם כמו שאמר הנביא (ירמיהו ל״א:ל״א) בפירוש הנה ימים באים נאם ה' וכרתי את בית ישראל ואת בית יהודה ברית חדשה לא כברית אשר כרתי את אבותם ביום החזיקי בידם להוציאם מארץ מצרים אשר המה הפרו את בריתי ואנכי בעלתי בם נאם ה'. כי זאת הברית אשר אכרות את בית ישראל אחרי הימים ההם נאם ה' נתתי את תורתי בקרבם ועל לבם אכתבנה כו'. ולא ילמדו עוד איש את רעהו וכו' דעו את ה' כי כלם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם נאם ה' כו':
_.28.1.11
ובמדרש חזית (שיר א') אמר ר' יודן בשעה ששמעו ישראל אנכי ה' אלהיך (שמות כ') נתקע תלמוד תורה בלבם והיו למדין ולא היו משתכחין באו להם אצל משה ואמרו משה רבינו תעש' אתה שליח ופרוזבין בינותינו. דבר אתה עמנו ונשמעה כו' ועתה למה נמות וכו' (שם). ומה הנאה יש באבדה שלנו חזרו להיות למדין ושוכחין אמרו מה משה רבינו עובר אף תלמודו עובר חזרו ובאו להם אצל משה אמרו לו משה רבינו ולואי שיגלה עלינו פעם שנית הלואי ישקני מנשיקות פיהו (שה"ש א') הלואי יתקע תלמודו בלבנו כמו שהיה אמר להם אין זו עכשיו אבל יהי' לעתיד לבא שנאמר נתתי את תורתי בקרבם ועל לבם אכתבנה. ירצה כי בהיות לבם שלם לא יהיו כמו עד עכשיו כי להיות למודם מזולתם כמו שיבחרו להם המה הפרו את בריתי ואנכי בעלתי בם נאם ה' כלומר הכרחתי אותם בכח אדנות ולזה לא נתקיימו אבל מאותה שעה ואילך יחזרו למה שהית' אליו כוונת האל יתעל' ראשונה ולא ילמדו עוד איש את רעהו וכו' כי כלם ידעו אתי כו' וכמ"ש במקום אחר אבל לעתיד לבא נאמר (ישעי' כ"ה) ואמר ביום ההוא הנה אלהינו זה קוינו לו ויושיענו זה ה' קוינו לו כו' כמו שיתבאר זה יפה סוף שער ל"ט ב"ה. ובמקום אחר (תנחומא ס"פ אחרי) אבל לעתיד לבא אני בכבודי ובעצמי אושיע אתכם ושוב אין אתם חוזרין ומשתעבדין דכתיב (ישעי' מ"ה) ישראל נושע בה' תשועת עולמים כמו שיתבאר זה יפה בשער מ"ב בכמה צדדין אחרים דרוש משם כי קרוב הוא ונאות מאד למה שעמדנו עליו. ראה כמה כלל זה המאמר הנכבד כל מה שאמרנו בזה הדרוש וכמה שרצינו ממנו בכאן. גם בדרוש אשר לפניו נמצא שם בסמוך (חזי' שם) ר' נחמיה אומר בשעה ששמעו ישראל לא יהי' לך (שמות כ') נעקר מלבם יצר הרע באו אצל משה וכו' מיד חזר יצר הרע למקומו חזרו אצל משה ואמרו משה רבינו יגלה עלינו פעם שנית ולואי ישקני מנשיקות פיהו כי טובים וכו'. אמר להם אין זו עכשו אבל יהי' לעתיד לבא הוא דכתיב (יחזקאל ל"ו) והסירותי את לב האבן מבשרכם. ראה דברים נפלאים ומבוארים משני הענינים שקדמו ועל המעיין למלא ביאורם כפי דקדוקם. ומזה נודע טוב כונת רבי יוחנן בן זכאי (אבות פ"ב) באומרו רואה אני את דברי ר' אלעזר מדבריכם כי בכלל דבריו דבריכם. כי ודאי במה שאמר לב טוב יכלול כל דעת חביריו שהיו סיוע והכנה להטיב הלב והוא מבואר. מ"מ נתבאר מה שכוונו חז"ל באמרם ונשא ממשה כי הוא ענין נפלא מאד ביארוהו מאומרו כי תאמר אלי שאהו בחיקך וכו'. וזה שהוקשה להם כי הכתוב ההוא לאו רישי' סיפי' היה לו לומר האנכי הריתי וכו' כי תאמר אלי שאהו בחיקך כאשר ישא איש את בנו ולמה יתחיל באב וסיים באומן אלא שלא על ספוק צרכי המאכל והמשק' כוונתו כמו שחשב מבאר ההגדות רק אל המשל אל ההוראה והלמוד המיוחדים לו כמו מלמד תורה לעמו ושיעור הכתוב כך הוא האנכי הריתי את כל העם הזה אם אנכי ילידתיהו הוא שתאמר אלי שאהו בחיקך ללמד להם תורה ולהנהיגם במצותיה כאשר ישא האומן את היונק כלומר את מי אורה דעה כגמולי מחלב ואת מי אבין שמועה כעתיקי משדים החרשתי שאם הוא דבר קשה הנה יכולני לסבול. אמנם להטיל עלי טורח ומשא האב על הבנים לכדי פרנסתם זה לא אוכל שאתו כי מאין לי בשר לתת לכל העם הזה. הנה זה הפירוש הוא כמחוייב ועליו נמשך זה המדרש לסמוך אליו למוד התורה והמצוה המיוחד למשה רבינו. וגם איפשר שלא כוונו רק למצוא לשון שבו תפול מלת ונשא על משה כמנהגם כי די הדבר שיובן מעצמו בלי ספק. ואומר כי על זה השלמות המקווה אלינו מהגלות לנו סתרי תורת משה ומצפוניה אשר נעלמו מבעליה לסבות הנזכרות הוא מה שבאה עליו הגדת תאנא דבי אליהו (סנהדרין צ"ז.) שתא אלפי שני הוי עלמא. שני אלפים תהו. שני אלפים תורה. שני אלפים משיח. ובעונותינו שרבו יצא מהם מה שיצאו. כי נבוכו רבים בפירושו וגם נלחצו בו מבעלי מחלקתם ביום תוכחה ונאצה באמרם כי לדעת בעל הגדה זו כבר בא הגואל מיום שהתחילו שני אלפי משיח. ועד"ה מה שכוונוהו לא זה ולא אותו ומליצינו פשעו בו כי לא מצאו ידיהם ביום קרב ועם שכבר אמרנו ראשונה שהוא סכלות גמורה נבקש עזר הדת מדברי מי שהוא כופר בה במעשיו ולא יחיה עליה. וכבר תהיה זאת תשובה כוללת לכל המאמרים. אמנם לא נמנע מבאר כוונתם הנכונה בזה על הדרך שאמרנו וזה שהם כוונו אל זה השיעור הנפלא משפע החכמה והצלחתה המקוה לבוא לאומה הזאת על ידי איש שלם מאד ודבק לאלהיו בימיו יותר ללמד את הרבים סתרי תורת משה וסדור פרשיותיו וטעמי מצותיה והפלגת סודותיה כמסורת קבלת מצפוני השמות הקדושים והצרופים הנוראים שהיו בהם גדולי הנביאים וחסידי החכמים אשר מעולם משני סדרי בראשית כיד אלהיהם הטובה עליהם ושיהיה הלמוד ההוא חזק וקיים בהם לא ינתק לעולם. והיו משערים שכמו שהמשך זמן אלפים שנה שהיו מבריאת עולם עד שנתנה תורה על דרך קירוב כי הם האלפים שנה שאמרו (ש"ר פ"ח) שקדמה התורה לבריאת עולם מפני שכלם נחשבו לתהו כמו שכתבנו בשער הה' הספיק להכין את זרע אברהם לקבלתה ולהוציא העולם מכלל תהו כך יספיקו אלפים אחרים מלמודה והרגלה להכין בעליה לקבל זה השפע האלהי ע"י זה המשיח המקווה אשר יתקיים זה הייעוד על ידו. ולזה אמר כי אחר שני אלפים תורה ראוי שיבאו אחריהם שני אלפים משיח לתשלום השבוע אלא שכבר היה דואג האומר הזה ממה שלא צדקה השערתו זאת ממה שראה שכבר עברו בימיו יותר משלש מאות שנה מהאלף החמישי ועדיין לא ראה שנתפשט זה האור השכלי המקווה בעולם. ומעתה לא כוונו בענין זה המשיח אל הגואל העתיד להשתלח לפדות אותנו מגלותנו ולקחת לו גוי מקרב גוי כמו שחשבו:
_.28.1.12
תדע כי להיות המלך חזקיהו איש שלם מאד ואהוב לאלהיו ואוהב התורה והחכמה מכל אשר היו לפניו כי על כן נקרא פלא יועץ אל גבור אבי עד שר שלום (ישעיהו ט׳:ה׳). וחז"ל הפליגו להרבות בשבחו ואמרו (סנהדרין צ"ד:) שהמון בני דורו ונשיהם וטפם כולם היו בקיאים באיסור והיתר וטומאה וטהרה בקיאות נפלאה לזה אמר רבי הלל בגמרא (שם צ"ח:) אין להם משיח שכבר אכלוהו בימי חזקיהו כסבור שעליו נאמר (ישעיהו י״א:ב׳) ויצא חוטר מגזע ישי וכו'. ונחה עליו רוח ה' רוח חכמה ובינה רוח עצה וגבורה רוח דעת ויראת ה' והריחו ביראת ה' וכי על בני דורו נאמר (ישעיהו י״א:ב׳-ג׳) כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים ואינו כן כי לפי דעת החכמים כלם לא נתפשט האור האלהי ההוא ולא נמשך כמו שיקוה על מלך המשיח העתיד כמו שאמרנו אמנם על הקירוב או הדמיון ההוא אמרו (סנהדרין צ"ד.) בקש הקב"ה לעשות משיח לחזקיהו אלא שאכלתו פגה כלומר שעם שהיה הוא שלם על זה השיעור הנה הדור עדיין לא היה ראוי לכך. ועתה ישמעו החרשים ועורי לב יביעו לראות שלא כוונו החכמים במאמרים האלה אל המשיח המיועד מפי הנביאים להוציא אותנו משעבוד מלכיות שהרי בימי חזקיהו לא נעקרו מעל אדמתם ולא היה לישראל אז פה לאכלו. ואם על עשרת השבטים אמר הרי לא אכלוהו מעולם. אבל הכוונה בלי ספק אל מה שאמרנו: והנה אחר שרבו כמו רבו השנים ויצאו כמה שיצאו מהזמנים ולא די שלא הספיקה זכותנו להביא אותנו אל זה השלמות אלא שנתחייבנו אחרי כן גלות שלמה והתערבנו בגוים הרבים ולמדנו ממעשיהם אשר כל זה סבה עצומה להתרחק השלמות הזה ממנו יום יום. ואי אפשר לקבל זה השיעור מן ההצלחה הנפשית הרוחנית מבלתי שתוקדם אליה גאולת הגופים ושחרורם גם הזמנת צרכיהם וספיקם על הדרך היותר נאות הוצרכנו שיבא המשיח המקווה ג"כ להושיענו תחלה מאלו השעבודים והוא מה שייעדו עליו כל הנביאים אשר דברו בגלות ובגאולה מהם וכן אז"ל (ברכות ל"ב:) כל הנביאים כלן לא נתנבאו אלא לימות המשיח וכו'. וזה כדי שנוכל לקבל אחרי כן ההצלחה הנפשיי' אשר כוונו בשלשה המאמרים שזכרנו ויחדו אותו אל המשיח הוא מה שביאר ויעד אדון הנביאים היטב באומרו ראשונה (דברים ל׳:ג׳) ושב ה' אלהיך את שבותך ורחמך ושב וקבצך מכל העמים אשר הפיצך ה' אלהיך שמה. אם יהיה נדחך בקצה השמים משם יקבצך ה' אלהיך ומשם יקחך. והביאך ה' אלהיך אל הארץ אשר ירשו אבותיך וירשתה והטיבך והרבך מאבותיך: ומל ה' אלהיך את לבבך ואת לבב זרעך לאהבה את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך למען חייך. והוא עצמו מה שאמר ירמיה (ל"ב) הנני מקבצם מכל הארצות אשר הדחתי' שם באפי ובחמתי ובקצף גדול והשיבותים אל המקום הזה והושבתים לבטח והיו לי לעם ואני אהיה להם לאלהים ונתתי להם לב אחד ודרך אחד ליראה אותי כל הימים לטוב להם ולבניהם אחריהם וכרתי להם ברית עולם אשר לא אשוב מאחריהם להטיבי אותם ואת יראתי אתן בלבבם לבלתי סור מעלי וששתי עליהם להטיב אותם ונטעתים בארץ הזאת באמת בכל לבי ובכל נפשי. ויחזקאל הנביא (ל"ו) לא נטה מהדרך הזה באומרו ולקחתי אתכם מן הגוים וקבצתי אתכם מכל הארצות והבאתי אתכם אל אדמתכם וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם מכל טומאותיכם ומכל גלוליכם אטהר אתכם. ונתתי לכם לב חדש ורוח חדשה אתן בקרבכם והסרותי את לב האבן מבשרכם ונתתי לכם לב בשר ואת רוחי אתן בקרבכם ועשיתי את אשר בחקי תלכו ומשפטי תשמרו ועשיתם. וישעיהו (נ"ו) גם כן מה נאוו על ההרים רגלי מבשר משמיע שלום מבשר טוב משמיע ישועה אומר לציון מלך אלהיך וכו'. כי לא בחפזון תצאו ובמנוסה לא תלכון כי הולך לפניכם ה' ומאספכם אלהי ישראל. וסמוך ליה הנה ישכיל עבדי ירום ונשא וגבה מאד. והנת כל הנביאים האלו וזולתם מאשר לא זכרנו כלם פה אחד יעידון על הכרח שתי אלו הישועות ושגאולת הגופים תחוייב להיות ראשונ' אמנם סוף כל ההצלחות היא אותה שחתמו בה בכל מאמריהם ואשר כיונו אליה בזה שאמרו עליו ונשא ממשה:

Akeidat Yitzchak, Pressburg 1849. Via Sefaria (sefaria.org), Sefaria-Export. Version source: https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002034858 Licence: Public Domain. Source.