Akeidat Yitzchak

Sefaria · Jewish Thought > Rishonim · 1,728 sections

_.12.1.4
אמנם המין השני הבהמי אשר מצד החומר הנה הוא אינו מקבל שום חלוקה מוגבלת. כי הוא נחלק מצד עצמו ובלתי מקבל שום הגבלה וגדר יען כי לא יתנועעו אל תכלית ידוע טוב או רע כי אם אל כל מין הפסד ופחיתות שידומ' להם ואף כי יפלו פעם אל קצה אחד מהפחיתות ופעם אל קצהו האחרון ולא יזוזו כמו שעליהם אמר החכם השמחים לעשות רע יגילו בתהפוכות רע (משלי ב') ירצה שהשמחים אל הרע במה שהוא רע יגילו בו אפילו בהפכו שלא יקוץ הכילי בפיזור אע"פ שהוא הפך טבעו אבל יגיל בשני ההפכים מצד ששניהם רע כמוהו ואלה הם האנשים אשר לא יועילו למו וכ"ש שלא יועילו ליישוב העולם כי הם לא יעזרו זה מזה גם לא יעזרו בעצמם כי הם בתכלית הרוע והרע מפסיד את עצמו דכתיב יגמר נא רע רשעים (תהילים ז׳:י׳). ומזה התאר הנפסד המליץ יותם בן ירובעל עם אנשי שכם באותו מעמד שאמר להם הלוך הלכו העצים למשוח עליהם מלך (שופטים ט׳:ז׳-ח׳) כי באמת הוא היה איש חכם ונבון לפי מה שיראה מאומץ לבבו וקיום גזרתו עליהם וכשתדקדק על דבריו יראו שאינם נכונים מצד שהמשל אינו דומה לנמשל כי הם לא הלכו לבקש מלך וגם לא נמצא איש שסרב מהיות להם למלך. אדרבה אבימלך הוא שהשתדל והתנכל למלוך עליהם. והנה לא צדק מהמשל רק מ"ש בסוף דבריו ועתה אם באמת ובתמים כו'. ולזה אני אומר כי כוונת האיש לפי חכמתו וגודל לבבו לא היתה רק לתאר אותם במשל הזה באותה החלוקה מהאנשים הפחותה אשר זכרנו עד שלפחיתותם ומיעוט תועלתם לא ימצא מי שירצה בחברתם ויקבל שררתם אלא אם יהיה נבזה וחדל אישים כמותם. מצורף למה שכיון להמשיך לב העם בדברי מליצותיו כדי שלא יבהלו להשיב לו דבר או לרדוף אחריו עד תומם. ועל הכת הזאת הפחיתה אמר הלוך הלכו וכו' כי דרך הכתוב להמשיל האנשים בעצים כי האדם עץ השדה (דברים כ׳:י״ט). הן אני עץ יבש (ישעיה נ"ח). הובשתי עץ לח והפרחתי עץ יבש (יחזקאל י״ז:כ״ד) וזולתם. אמנם לא כוון אל עץ עושה פרי אשר בו נמשל האדם שיש בו קצת שלמות כמ"ש כתפוח בעצי היער כו' (ש"ה ב'). רק אל עץ אשר תדע כי לא עץ מאכל הוא בלי ספק והזית והתאנה והגפן לעדים כי לא היו בתוכן. ולזה לא מצאו להם מנוח עד באם אל גרן האטד כי הוא ממינם. ואמר כי הכת הזאת הנפסדת ונעדרת משום תשוקה אל עניו מוגבל כמו שאמרנו בקשו להם ראש וקצין ינהיגום על פי שגעונם כי בזה יהיה כח הצדק גדול מאד. כי אפילו הנשחתים במעשיהם וילכו הלוך על כל הר וגבעה לגנוב ולרצוח יבקשו להם דבר צדק מה כמו שנמצא זה במאמרי הפילוסופים. גם שלמה אמר לכה אתנו נארבה לדם כו' גורלך תפיל בתוכנו כו' (משלי א׳:י״א). ואמר כי הלכו ראשונה אל הזית והם כת רודפי השררה והכבוד המבקשים שתהיה להם בין האנשים סגולת השמן המגביהי לשבת על כל המשקין גם כי בעל השררה והכבוד נמשח בשמן המשחה. והיתה התשובה להם החדלתי את דשני אשר בי יכבדו אלהים ואנשים כו'. ראה כמה הפליג המליצה בדבריו אלה אמר שעם היות שתשוקתו זאת אינה אהובה אצל החכמים והשלמים לראותם שאינה עד"ה תכלית החיים האנושים כמו שנתבאר בפלוסופיא המדינית עכ"ז להמצא להם תכלית ידוע ומונבל אשר ידומה היותו היותר נכבד שבתכליות המדומים מצד מה שנראה שנשתתפו בה אלהים ואנשים והן הנה פני הראות בעלי הדעת הזה כמו שביארוהו שם שמפני זה אין ראוי להעזב מהפועל הזה ללכת לנוע כשכור על העצים היבשים הנעדרים משום פרי. והנה כאשר מיאנה זאת הכת להתחבר בהם נטו להם אצל הכת אשר למטה ממנה במדרגה ולזה ויאמרו העצים לתאנה כו'. והם רודפי תאוות המאכל והמשקה למלא בטנם והיתה תשובתה להם החדלתי את מתקי ואת תנובתי הטובה והלכתי כו'. ירצה כי עם היות שאינו התכלית המוסכם לחכמים כנזכר עכ"ז אחר שנמצא בו דבר כזב והוא היותו מתוק לחך וערב לגוף ודברים כאלו נדרשים לעצמם כי לא נשאל מפני מה נתענג שאין להם להעזב ממנו לנוע ולחוג כסכלים על לא תכלית כלל. ואחריהם החזיקו ביד רודפי התענוגים הבשריים המתאוים ללכת אחרי שרירות לבם ואחרי מראית עיניהם. כי למה שהוא התכלית היותר גרוע חשבו שלא ישיבו פניהם ולזה ויאמרי העצים לגפן כו'. כי הגפן הוא משל אל כל התענוגים אשר מזה המין כי זנות יין ותירוש ינובב האנשים וירגילם לערוה ואל כל מיני התענוגים הנלוים אליה וכמבואר מכמה מקומות. והיתה תשובתו החדלתי את תירושי המשמח אלהים ואנשים. וזה כי עם היות אינה תכלית מעולה אצל המעולים מ"מ נמצא בה דבר משותף לאלהים ואנשים שהשמחה נתייחסה לו ית' כאומרו שהשמח' במעונו (כתובות ח'.) עוז וחדוה במקומו (ד"ה א' ט"ז) גם האנשים ירדפוה והוא פני ההראות אשר בה ולזה שלא יעזב ממנה ללכת לנוע על העצים אשר אין להם פרי ולא ריח כלל. והנה לבלתי השמע להם שום בעל פועל מוגבל הלכו להם אל האטד אשר הוא נעדר הפרי והנה עלה כלו קמשונים ואדם יגע בהם ימלא ברזל וכאשר יסמוך איש עליו ובא בכפו ונקבה והוא ג"כ בליעל לפחיתותו קבל עליו זאת החבר' הפחותה אף כי לא יאמין בה עד שאמר אם באמת ובתמים וגו' באו חסו בצלי. כי באמת החוסה בצלו בצל הקצף הוא חוסה. ואם אין תצא אש מן האטד כו'. כי הנזק וההפסד קרובים לבא אל הפחותים כשמתחברים זה לזה. והכוונה לפי מגמתו מובנת מעצמ' כי אמר כזה וכזה אירע לכם בלי שום חלוף כי אם שאתם במדרג' הזאת הפחות' שבמדרגות מי האיש מכל רודפי שאר המבוקשים המדומים יעזוב דרכו מלכת אחריהם להתחבר אליכם להיות לכם לראש ולזה הטיבותם אשר עשיתם כאשר בחרתם באיש נעור ורק מכל שלמות כי הוא הראוי לכם ואתם לו, ואם באמת ובתמים כוונתם אל פרנס שינהיג אתכם לשום תכלית אע"פ שלא מצאתם טוב ממנו בואו חסו בצלו אולי תקבלו ממנו צד תועלת. ואם אין אתם פונים אל תכלית רק לעשות העולה על רוחכם טוב או רע סוף שבהתחבר רעה אל רעה בערה כאש ואין מכבה. והנה זאת הכת הפרוצ' והפחותה כבר עלתה רעתה להרוס שאר הכתות בהתפשט בהם השלוח לבלתי השמר בתשוקתם היחס המכוון אבל ירדפו בכל לבבם ובכל נפשם אחר המועיל והערב כאלו כל א' מהם הוא הטוב המוחלט גם הטוב כשיבוקש מקצתם אינו מוגבל בעצמו רק יבוקש לתכליות אחרות כמו שאמרו חכמינו ז"ל הריני למד תורה על מנת שאקרא כו' (ספרי פ' עקב). או שיהרסו בעיון ברב או במעט עד שנוכל להמליץ על ענין הכתות האלה דוגמת מה שאמר גוברין תלתא רמינא לגו נורא מכפתין והא אנא חזי גוברין ארבע' שריין מהלכין כו' (דניאל ג׳:כ״ד). כי הכוונה האלהית היתה להמציא שלש מיני תשוקות לבד שהיו כפותין ומוגבלין הגבלה חזקה לבל יעברו את חוקם ואנחנו רואים בעינינו שמשתמשין בני האדם בארבעה וכלם בלי שום קשר של הגבלה וצמצום. ברם ריויה די רביעאה הוא בתכלית השלוח והקלקול. וכמה הפליגו חכמינו ז"ל להראות זה הענין בעינו במה שאמרו בהגדה (ב"ר פ' כ') ארבעה תשוקות הן אין תשוקת אשה אלא לבעלה שנאמר ואל אישך תשוקתך (בראשית נ'). ואין תשוקת גשמים אלא לארץ שנאמר פקדת הארץ ותשוקקה (תהילים ס״ה:י׳). ואין תשוקת הקב"ה אלא לישראל שנאמר אני לדודי ועלי תשוקתו (ש"ה ז') ואין תשוקת יצר הרע אלא לקין וחביריו שנאמר ואליך תשוקתו ואתה תמשל בו (בראשית ד׳:ז׳) ועתה ראה איך כוונו לגלות אופן השמוש הנאות בשלשה התשוקות האלו מהטוב והמועיל והערב וצורך הגבלתו ופיסול הענין הרביעי לגמרי אשר כלו או מקצתו פגול הוא לא ירצה. והנה על תשוקת הערב אמרו אין תשוקת אשה אלא לבעלה. ירצה שהגבלת התשוקה הזאת להשיג המכוון ממנה היא בשלא תתפשט אלא במה שצריך לקיום האדם לבד. כי הוא צורך זווג אשה לבעלה לא בניאוף ובאופנים אחרים מהמותריים והקש על כל מיני הערבות של משלים באשה בכל מקום כמו שאמר ואל אישך תשוקתך. ועל תשוקת המועיל אמר ואין תשוקת הגשמים אלא לארץ כלומר כי כמו שתשוקת הגשמים וצורכן אינה אלא לארץ כמו שנאמר והולידה והצמיח' (ישעיהו נ״ה:י׳) וכמו שאמר פקדת הארץ ותשוקק' כן ההצלחות המדומות מקניני העושר הנמשלות אל גשמי השמים כמ"ש מטל השמים מעל וכו' (בראשית כ״ז:כ״ח) אין תועלתם לאדם רק להתפרנס מהם כל הימים אשר הוא חי על פני האדמה. והנה המתעסק בהם לזולת הכוונה הזאת הנה הוא הורס ההגבלה המחוייבת ונמצא טורח על עולם שאינו שלו. אמנם על תשוקת הטוב אמר ואין תשוקת הקב"ה אלא לישראל והיא תשוקת הקב"ה באמת לא נתנה רק לישראל אשר הישירם בתורה האלהית על הטוב והישר במה שהוא טוב וישר. לא שיבחרו הנראה טוב והוא רע בבחינת דברים אחרים כמו שנוהגין שאר האומות. כי לזה אמר אני לדודי ועלי תשוקתו כי עלי לקבל אופן תשוקתו המוגבלת אל הטוב מצד עצמו ולא על דרך השלוח. ואחר שהגבילו שלשה מיני התשוקות האלו על השערתם וגבולם האמתי אמרו על הענין הרביעי הבלתי מקבל ההגבלה אין תשוקת יצר הרע אלא לקין וחביריו כי קין לא בא אל המעשה ההוא בתשוקה מוגבלת אל דבר רק ברצון מוחלט ובבולמוס משולח. כן האנשים הנמשכים אחריו אין כוונתם לבחור בדבר ולא למאוס בדבר. רק שמטבעם הוא השלוח והעדר ההגבלה והיא תשוקת יצר הרע כמ"ש ואליך תשוקתו. והיא כוונה טובה להם בזה הענין. ועם זה שאמרנו נודע איפה טעם החלוף הנמרץ הנמצא בין רעים וטובים והוא שכבר נשאל בין הפילוסופים בשיאמרו אחר שהדמיון יוליד האהבה בנאהבים כמו שנתברר לנו בפרק החבור אשר בשער השמיני אשר לזה היו הטובים והישרים כלם אהובים להשתתפם והדמותם בטוב וביושר הנדרשים מהם. והרשעים עם היותם דומים ושוים בתשוקת חיי התאוות הרעות אין שלום אמר יי' לרשעים אבל תמיד הם שונאים זה לזה ומתגרים זה עם זה. והיה זה הענין כפי מה שאמרנו. וזה כי הצדיקים והישרים הם מתאחדים בדבר מוגבל ביושר וסדר. כי הגבלת היושר ההוא תיחדם ותשים אותם שותפים ודומים אשר מזה תמשך אהבה ואחוה ביניהם מבלי פרוד עצמי. ואם יראה לפעמים ביניהם מחלוקת הסברות ושמי דעות הנה לא יצאו מההגבל' ההיא אשר בה השתוף. אבל הם ענינים נכנסים בתוכה ומקיימים אותה מצדדים מתחלפים כל אחד לפי סברתו. לא יספיק החלוף ההוא החלקי להפרידם אדרבה יוסיפו אומץ בהתאחדם אל עצם ההגבלה ההיא. משל לשני חכמים העוברים לפני המלך. האחד יכסה את ראשו. והשני יסיר את מצנפתו. כי עם שנתחלפו במעשיהם החלקיים כפי מה שחשב כל אחד מהם כי הוא דרך הכבוד. הנה נשתתפו בהסכמה אחת כי החלוק הכבוד למלך הוא הראוי והנאות וכמה הפליגו חכמינו ז"ל להורות זה במה שאמרו פרק קמא דקדושין (ל':) מאי כי ידברו את אויבים בשער אמר רבי חייא בר אבא אפילו האב ובנו הרב ותלמידו שעוסקים בתורה בשער אחד נעשו אויבים זה לזה ואינם זזים משם עד שנעשו אוהבים זה לזה שנאמר את והב בסופה אהבה בסוף. וזה כי בהתחלה כשיעשו דברים מתחלפים או יאמרו דעות מקבילות יראה שהם מתנגדים לגמרי כמו שיהיה הענין באלו האנשים שאמרנו. שלכאורה יראה שהא' חפץ ביקרו של מלך והשני לא כן ירצה. אמנם כשישאו ויתנו בדבר ויודע טעם כל אחד מהם ימצא לסוף כי הכבוד אשר ידרוש האחד הוא עצמו מה שידרוש השני והוא הדבר אשר ייחדם. והוא טעם אמרם ז"ל הללו מטהרין והללו מטמאין הללו מכשירין והללו פוסלין הללו מזכין והללו מחייבין ואלו ואלו דברי אלהים חיים (חגיגה ג':) כי כוונת כלם להעמיד התורה והמצוה על הצד היותר שלם שאפשר ולהפיק רצון האלהים שהנחילה לנו. ולזה היו כל הסברות ההם נכנסות תחת גדר ההגבלה ההיא ומקיימין אותה כמו שאמר על זה כלם נתנו מרועה א' (קהלת י״ב:י״א). ומזה הטעם אמרו כל מחלוקת שהיא לשם שמים סופה להתקיים כו' (אבות פ"ה). והוא כאשר יהיה כמחלוקת בית שמאי ובית הלל. שהוא מזה האופן שהענין הכללי אשר ירצה האחד הוא אשר ירצה חברו ולא יתחלפו כי אם בענינים החלקיים הפרטיים. הלא תראה דבר זה מפורש במקרא והוא כשבנו בני גד ובני ראובן את המזבח אל גלילות הירדן אל עבר בני ישראל (יהושע כ״ב:י״א). כי הנה בתחלה כאשר חשבו שכוונתם למרוד בה' עלו עליהם לצבא ואמרו להם מה המעל הזה אשר מעלתם כו'. אמנם כשהשיבו להם דבר לאמר חליל' לנו ממנו למרוד ביי' ונאמר נעשה נא לנו לבנות את המזבח לא לעולה ולא לזבח (שם). והכוונה כי אדרבה הית' כוונתם להרחיק שמץ ההסרה מעל השם בהיות המזבח ההוא שם יושב ובטל מהקריב עליו עולה וזבח כי זה יהי' עדות מפורסם שהביטול ההוא יהי' לקיים מה שנאמר בתורת משה השמר לך פן תעל' עולותיך כו' כי אם אל המקום כו' (דברים י״ב:י״ט). כי בזה יקרא שם ה' עליהם וזכרו לא יסוף מזרעם. ויהי' אומר לא לעולה ולא לזבח כמו ללא עולה וללא זבח כמו שפירשוהו באומרם בסמוך כי עד הוא בינינו וביניכם ובין דורותינו אחרינו לעבוד את ה' לפניו בעולותינו ובזבחינו ובשלמינו ולא יאמרו בניכם מחר לבנינו. הנה שהודו שהמזבח הזה בהיותו בטל היא מורה על מצות ה' עליהם שלא תהי' העבודה בקרבנות רק לפניו בבית המיוחד אשר נקרא שמו עליו והוא מה שפירשוהו עוד לגמרי והיה כי יאמרו אלינו ואל דורותינו מחר ואמרנו ראו את תבנית מזבח ה' אשר עשו אבותינו לא לעולה ולא לזבח כי עד הוא בינינו וביניכם. מ"מ כשגלו את דעתם הנה אז נהפכה להם המלחמ' לשלום ולאהב' רבה כי נמצאו כלם נכנסים תחת כוונה אחת וכמו שאמרו היום ידענו כי בתוכנו ה'. שכולם נתכוונו לעבדו שכם אחד ונעשו אוהבים ולא אמרו לעלות עליהם למלחמה. וכן היה הענין עם משה רבינו ע"ה עמהם בתחלת ענינם כאשר יתבאר במקומו בפרשת מטות ב"ה. לא כן הרשעים כי למה שתכליתם הוא הרע והרע היא בלתי מוגבל אבל הוא נפרץ על דרכים רבים אין שום דבר שישתפם כי אפי' הרע ההוא שיכללם אינו אחד משותף לכל כי כל אחד הולך לבצעו זה ירדוף אחר שלוח תאות המאכלות וזה אחר הזמה וזה אחר העושק והמרוצה וכאלה רבות בלתי בעלות מספר עד שלא ימצא רשע דומה לחברו. לזה א"א שתמצא אהב' קיימת ביניהם רק קצת רצון וחברה הכרחית להגיע אל מבוקשיהם הפחותים הוא מה שאמר החכם נפש רשע אותה רע לא יוחן בעיני רעהו (משלי כ״א:י׳) ירצ' שאע"פ שישתתף רשע עם רשע בסוג הרשע בכלל עם כל זה לא יוחן בעיניו רעהו להיות לו עמו שום אהב' לפי שלא נשתתפו בדבר מיוחד יגבילם אחר שאין רשעו של זה כרשעו של זה ועל זה ימצאו ביניהם תמיד המריבות והקטטות ויופסד קבוצם ויתפשט ההפסד לקרובים אליהם כי אוי להם ואוי לשכניהם. ומזה חוייב מ"ש בסנהדרין פרק בן סורר ומור' (ע"א:) כנוס לרשעים רע להם ורע לעולם, כי כל כנסיה שאינה לשם שמים אין שום דבר יקיפה ויקבצה להיות אחד אבל רוב תכליותיהם או פחיתיותם יפרידום ויחלקום לכמה פאות ואין מקבץ כמו כנוס הצדיקים שהוא מקובץ ועומד:
_.12.1.5
*יאמר כי תכונות ג' בני נח היו מקבילות לג' ראשי מחלקה ראשונה, ויורו ע"ז ג"כ שמותם. שם. אשר ממנו נולדו האבות הקדושים, ועם בני ישראל מאמיני האחדות ומקבלים תורת אל חי, נקרא כן בעבור השקפתו תמיד אל הטוב המוחלמ הנרצ' בעיני הש"י ולקנות שם טוב על פי מדותיו ופעולותיו הישרות. חם, אבי כנען ומצרים ושכניהם יושבי אפריקא אשר תועבותיהם בימי קדם נודעות לרועו וגם עתה יתמכרו רק לפעולות בהמיות ודבר אין להם עם מלאכת מחשבת ועיון שכלי, נקרא כן בעבור חום טבעי ורתיחת דמו המסבבים לו נטיתו אחר החומר להשקיף תמיד אל הנאות גופו ותשוקותיו הבהמיות. ויפת. אבי יון ושאר יושבי אייראפא המשקיפים תמיד אל המועיל ומשתדלים בתיקון החבר' על צד היותר טוב להתנהג תמיד בכל מעשיהם על פי הרגש היופי והנועם כנודע מיושבי ארץ יון והרומיים הקדמונים, נקרא בשם יפת משרש יפה כמח"ל "יפיפיתו של יפת" מלשון יון היפה והערב להשמעות אזנים. גם המעשה אשר קרה לנח עם בניו רומז לדעת הרב אל מה שיקר' בכל העתים, כי רק חם, ר"ל התשודך אל החומר בעבור חום הדם היא תמיד סבת הרע, ורק שם ויפת, ר"ל התשוקות אל המועיל, והטוב הנרצה מונעות תמיד עשות הרע מן האדם בשומם עול הירא' והמוסר על שכמם, ומאז ועד עתה נועד חם וכנען שרומזים על התשוק' החמרית, אף שהיא הכרחית לקיום העולם להיות עבד עבדים ונכנע תמיד אל אחיו שם ויפת, ר"ל תחת יד תשוקות המועיל והטוב המוחלט הנרמזות במלות שם ויפת. ועתה אחר שנתישב זה וזכרנו מעט מהרב' מהתכונות הנכללות בינינו ומהפעולית הנקבצות בקבוצנו בצירוף מה שנזכר בפילוסופיא המדינית באלו הענינים המועילים מאד לידיעתנו. הנה בכל מה שכתבנוהו בשערים שעברו בכל מה שסופר מאבינו הראשון ושלשת בניו שהם היו תחלת יישובו של העולם הכולל וחקוי צורתו של קין יודע איפוא כי הוא עצמו אשר נעתק במה שסופר מנח ושלשת בניו אשר מהם הושתתו ב' העולמים שנית. כי הנה באמת נח הוא האדם שנמנו וגמרו עליו החכמים לאמר נוח לו לאדם שלא נברא משנברא ועכשיו שנברא יפשפש במעשיו וי"א ימשמש במעשיו (עירובין י"ג.). כמו שביארנו כוונתם בשער שמיני. אמנם המעשים אשר ראוי שנפשפש בהם או שנמשמש בהם הם אותם אשר יורו עליהם שלש הבנים לפי מה שקראו בשמותם כל אחד ואחד על ענינו המיוחד לו. כי שם. הבכור למעלה זה שמו אשר יקראו יור' עליו שכתר שם טוב עלה עליו והיא אשר נמשח בשם ושמן טוב תחת שת הנברא בצלם אלהים. לאחוז בחלק השכלי הרודף אחר הטוב בהחלט אשר עליו נאמר טוב שם משמן טוב (קהלת ז'). אמנם חם והוא הצעיר במדרגה שמו מוכיח עליו שהוא הממלא מקום קין אשר חם לבבו ויותר מדאי אחר הערב בתאות הבהמיות אשר לאהבתם יבער כמעט אפו להרוג את הרועה המנהיג אותו והמגבילו בהם. והנה יפת הנה שמו יורה עליו שהיא אוחז בפעולת הראשון אבל שמיפה אותה בעצת השני והנהגתו והוא הוא ענין המועיל בעצמו. וכאלו חזר מעש' הבל לאיתנו. והנה נמצאו ב' החלקים האלה זה אצל זה להאחז יחד לתקן את אשר עותו החלק הג' ההוא הנוטה מהם אל קצה תאותיו. כמו שהיה הענין בעצי הגן שנמצאו עץ הדעת ועץ החיים סמוכים ומצרנים זה לזה כמו שאמרנו שם כי על הבחינ' הזאת אפשר שיכוין החכם באומרו טובים השנים מן הא' אשר יש להם שכר טוב בעמלם (שם ד') במה שיעזרו זה לזה בכל אותן ג' הענינים שזכרן שם באומרו כי אם יפולו וכו'. גם אם ישכבו שנים כו': גם אם יתקפו כו' (שם). והאחד יהי' זה הנפרד מהם המיוחס אל חם. והפירוש על זה האופן מובן במעט התבוננות אלא שמה שאמרנו בו בשער הקודם היא היותר ראוי מצד ויכוחו עם החלק הגדול שבהם אשר הוא ראוי לתוכחה עם סמיכותו אל מאמר יש אחד ואין שני כו'. כי הוא הבכור בלי ספק והנה זה הענין הנפלא מהעזר משני כחות אלו האחים והתחברם יחד להנצל מפחיתות האח הקטן והנבזה יורה על אמתתו וההישרה אל הודעתו מה שסופר ממעש' שהיה להם עם אביהם בזה. נאמר ויחל נח איש האדמ' ויטע כרם וישת מן היין וישכר כו'. וירא חם כו'. ויקח שם ויפת את השמלה כו'. ואמר כי כאשר נח איש האדמ' כלומר הנכנס תחת האדם הראשון חטא כאביו לנטות אחר חמרו ויטע כרם ושתה מיינו וישכר ויתגל בתוך אהלו. כי הנה חם בנו בא וראה אותו כי טוב הוא ובוחר בו ורוצ' להשתקע בענינו כי הראיות המוזכרות בענין הם על דרך ראיתי אני בלבי (שם ב' וה') רואה אני את דבריו (ראש השנה כ"ה.). ואמר כי בהשתוקקו לזה יצא חוץ למחיצתו ויגד לשני אחיו הנכבדים ממנו והוא ענין הפתוי. כי כמוהו יטעמו מכוס התרעלה גם שמריה ימצו ישתו. והם שומרים משמרתם ואומרים לא נשתה. ועתה ראה כמה הישיר הכתוב בהזכיר איך דקדקו מאד לעשות מעשה זה על דרך הצניעות תכלית מה שאפשר. דכתיב ויקחו את השמלה וישימו על שכם שניהם וילכו אחורנית ויכסו את ערות אביהם ופניהם אחורנית וערות אביהם לא ראו. וזה שהם שמו השמלה על שכמם והלכו כל גופם אחורנית אך כדי שיוכלו לכוין לכסות ערותו חזרו פניהם אחורנית כלפי אביהם לראות קצת גופו. וזה אופן מההבטה המצומצמת למה שרצו בה שאע"פ שירצו לפשט הראייה לכל מקום לא יכולו. ועל זה האופן יכלו לכסות ערות אביהם מבלי ראות ערות דבר. וכל זה הישרה עצומה למה שראו שיעשה מהפרישות המופלג כשירגיש אדם עצמו נוטה אל הקצה מהרוע כי אז טוב לו לישא על שכמו ועל חלקת צואריו עול הפרישות והסייג אשר הוא מסך מבדיל בינו ובין ערות אביו וינזר אחור ממה שכבר היתה בו ההתחלה. אמנם לפעמים יחזיר פניו לבד אל רצונו המאוה. אפס קצהו יראה לצורך החי וללקיחת קצת תענוג עד שימצא נהנה ונשכר וערות אביו לא יראה. והנה זה א"א לעשותו כי אם בהסכמת שני האחים קטן וגדול כי חבורם והסכמתם יחד הוא מה שנתיחד בכאן אל יפת כאשר אמרנו ולזה כאשר הקיץ נח מתרדמתו ונתעורר אל העצה הנכונה היוצאת מהסכמת שניהם אמר ארור כנען עבד עבדים יהי' לאחיו כי עם שהכח ההוא המיוחס אליו הוא הכרחי לחיי האדם לכדי חיותו אבל שראוי לו שיהי' כעבד נכנע משרת לעבודת אחיו ולשירותם ובמקום שקלל את הרשע ברך את ה' אלהי שם שהוא החשוב ונתנו לו גביר וכאלו אמר כי היותו על זה האופן מהעבודה והשירות בעצת השכל ותועלתו הוא עצמו מה שנתיחס אל יפת. ולזה אמר יפת אלהים ליפת וישכן באהלי שם. אמנם זה לא יהיה רק בשיהיה כנען עבד למו:
_.12.1.6
והנה אחר הדברים האלה במעט עיון תתבאר כוונת חז"ל באותו מאמר ששמעו פתח השער אמרו אשרי האיש זה נח. כי האושר נתן לנחלה אל השם הזה הכולל והמקיף אלו הענינים בכלל כענין שם האדם שאמרנו ולהיותו שלם בכח השכלי המכונה בכאן אל שם הנה לא אחז דרכו בעצת דור אנוש שנשתבש שכלם אצל האלהות ועבדו ע"א אבל בחר בטוב במה שהוא טוב ומטובו ייטיב לכל יתברך שמו. ובהיותו שלם בכח המכונה אל חם הגבול עצמו אצל הערב ולא עמד במנהג דור המבול אשר השחיתו את דרכם בזה עד לכלה. גם בהיותו על מתכונתו בכח ההוא המכונה ליפת לא ישב בלצנות בוני המגדל שלא היה ענינם רק חושבם שחיי התועלת הם עקר החיים כמו שיבא שער י"ד ב"ה. כי אם בתורת ה' חפצו אלו שבע מצות כו' זכרו שלמות החלק המעשי. ובתורתו יהגה כו' שהבין דבר מתוך דבר כו'. זכרו החלק העיוני שכל עצמו הוא להפליא העיון ולהגדיל התושיה בהכרת מעלתו יתב' וטובתו על כל נמצאיו והתיחד אליו בתפלות ורוב ההודאות כי הוא ענין הדבקות האלהי אשר לשכל הזה כמו שעיין הוא מטעם הבאת הב"ח והביא קרבן וירח ה' את ריח הניחוח. והיה כעץ כו' ששתלו הקב"ה בתבה כו' הוא ענין מתן שכרו בצדו. אשר פריו יתן בעתו כו'. יאמר כי איש שלם כזה אשר כן נשרש בשלשת השרשים האלו יחוייב שיצאו תחתיו משפחותיו לתולדותיו כיוצא בהם ויהיה שם עקר. הוא עקר הפרי אשר בכחו זה לא הלך אחר עצת דורו של אנוש. ועלהו לא יבול. הוא חם אשר הוא אצל האדם כעלים אצל הפרי ובכחו לא עמד כדרך אנשי המבול: וכל אשר יעשה יצליח. זה יפת המורכב משניהם אשר בעבורו לא היה בדור הפלגה אשר עשו ולא הצליחו כי הוא עושה ויי' מצליח: לא כן הרשעים. זה דור המבול כי בשלשתן נפסדו ובשלשתן לקו כי השחתת בשרם ושארם שהוא נושא הערבות וכל קניניהם שהם כלי המועיל כלם ספו תמו מהכתוב האומר וימח את כל היקום אשר על פני האדמה מאדם עד בהמה כו'. אמנם החלק השכלי שבהם שלא נתבאר בביאור תנינן דור המבול אין להם חלק בעולם הבא והרי הן נשחתין לגמרי: כי יודע יי' דרך צדיקים. אלו נח ובניו הפליגו להורות בזה על מה שכתבנו בסוף השער הקודם אצל וינחם יי' כי עשה את האדם כי הכל היה ידוע אצלו מתחלה ועד סוף ועל מנת כן ברא העולם ועשאן וגדלן אע"פ שעתידין ליאבד כל הדורות האלו כי היה יודע יי' דרך צדיקים אלו נח ובניו כי הם אשר ישארו לסוף אלו הדורות לחדש בהם העולם. כי כן יאות לפי טבע הענין דוגמת המשל שהמשלנו והוא ענין נכון מאד כשתצרפהו יחד וזה שיעור מה שרצינו אליו הנה. אמנם כשנוסיף לחבר אליו עוד פרק נפרד לאות מאד למה שיסופר בזה החלק מהספור. קראתיו:
_.12.2.1
נגון עולם
_.12.2.2
יבאר בו שהעולם הגדול והקטן הם כשני כלי נגון הנערכים על יחס אחד:
_.12.2.3
*כוונתו, כי כמו שחכמת המוזיקא המשתדלת להוציא קולות ערבים למשמע אזן נוסדה רק על השתוות והסכמת הקולות השונים היוצאים מכלי זמר השונים, והתאחדותם בערך שוה ומקביל בין גבוה לנמוך, כן גם יסד ה' בעולמו, כי מקרי התבל ופגעיו יהיו תמיד מסכימים יחד עם מעשה בני אדם להרע או להטיב למו בהטיבם או בהשחיתם דרכם עלי ארץ, ואף כי באומה הישראלית המתנהגת תמיד לא לפי מערכת הכוכבים וטבעי הנמצאים כי אם על פי השגחת הי"ת על מעשיהם הטובים והרעים כמאה"כ והיה ביום ההוא אענה וכו' (כי הסכמת הקולות יחד תקרא בלה"ק עניה כמו קול ענות אנכי שמע ר"ל קול בני אדם המנגנים בקולם יחד בערך שוה) וכן אמרו חז"ל "אם בחקותי תלכו, חקות שמים וארץ וכו'," ר"ל כי חקות הטבע תהיינה תמיד בבחינתכם מסכימות אל לכתכם בחקותי או לא, ולא לבד בדרך כללי כי אם גם בדרך פרטי אחז"ל שעבירות מיוחדות מסבבות לעולם, ואף כי לישראל המונהגים בהשגת' פרטית. מקרים ופגעים מיוחדים, גם מאה"כ "במיתריך תכונן על פניהם" מורה לדעת הרב על מקרי התבל אשר כמיתרי כלי נגון יהיו מסכימים יחד עם מעשיהם הרעים. אח"כ אמר כי מחסד הי"ת ברא העולם בטבעים וחקים שונים. ולא בטבע וחק אחד השוה מכל צדדיו כי באופן זה הי' העולם נפסד כלו כרגע מדי החלו בני אדם להרע מעשיהם, אבל עתה שנברא בחקים וטבעים שונים יופסד לפעמים רק לאט לאט ובבחינה פרטית, לפי ערך ויחס מעשה בני אדם הרעים הפרטים ולא בדרך כללי, גם באופן זה יוכלו הצדיקים בהורותם לזולתם הדרך הטובה והישר', להגן יותר על נקלה על העולם מהפסדו החלקיי והפרטי במה שהיו יכולים למנוע ההפסד הכללי אם היה נמשך כרגע מרוע מעללי בני אדם, אנו היה נברא על פי חק טבעי אחד: וע"ז רמזו חז"ל באמרם "בעשרה מאמרות וכו' כדי להפרע מן הרשעים וכו' וליתן שכר טוב לצדיקים וכו'." יסוד מוסד ומקובל אל דעת אמונת השכר והעונש הזמנים אשר תורתנו הקדושה והאלהית היא ראשית דרכם. כי יחס גדול וקשר אמיץ יש בין הפעולות אשר יפעלום כתות האנשים מטוב ועד רע ובין טבע המציאות בכלליו ופרטיו. עד שיאמן כי בתקון ויושר פעולותיהם בכלל יתקיים ויתחזק טבע כל הנמצאות. ובקלקולם והפסדם יתקומם ויתקלקל גם הוא. וזה הענין הנפלא יתחייב מהיות הבנין האנושי הזה כעין בנין העולם הכולל אשר זה נקרא עולם גדול וזה עולם קטון. לפי היחס אשר לשניהם בכל דבריהם כלליהם ופרטיהם כמו שהוא מוסכם מכל החכמים. ולזה יתכן שימצא בין שניהם יחס גדול ממין היחס אשר אמרו חכמי הנגון שימצא בין שני כלי זמר השוים והנערכים על ערך א' ויחס א' לגמרי. כי בהניע טור מהאחד יתעורר אל קולו הטור שכנגדו בכלי השני מפני היחס השוה אשר ביניהם. ואולי שעל זה היחס היה כנור דוד מנגן מאליו ומתעורר אל ערבות קולו ונועם שיריו כמו שדרשו חכמינו ז"ל (ברכות ג':) על אומרו עורה כבודי (תהילים נ״ז:ט׳) כי כדאי היה נעים זמירות ישראל לכוין במלאכת המוזיק"א זה השיעור. והנה בני העולם הכולל הוא כעין הכלי הראשון אשר יש לו סדר וערך קבוע בכל מערכותיו עליונים ותחתונים לגמור על ידיהם מלאכת פרנסות העולם ומעשהו. לעומתם יהיו נערכים ומסודרים טורי סדרי בנין העולם הקטן החלקי לקבל פעולותיהם על נכון. אולם בהיטיב הכלי הקטון סדור מערכותיו יתדותיו ומיתריו לפי הערך הראוי ומתיחס אל סוד המציאות וטבעו בכללו וחלקיו הנה באמת בהניע אותם יתעוררו לעומתם טורי העולם הגדול ומיתריהם. ויוסכמו שניהם יחד זה לפעול וזה להפעל באופן שיושלם על יד שניהם הנהגת המציאות על הצד היותר נאות שאפשר כי כן יסד מלכו של עולם שיהיה כל העולם כלו קטון וגדול כאיש אחד קצותיו מתיחסים לקצותיו וחלקיו נענין אל חלקיו כענין שהם עליו כל חלקי הב"ח לתועלת כלל כי בזה האופן יכונו יחד לקבל השפע מאתו יתברך והוא עצמו מה שביארו יתברך על יד הנביא באומרו והיה ביום ההוא אענה נאם יי' אענה את השמים והם יענו את הארץ והארץ תענ' את הדגן ואת התירוש ואת היצהר והמה יענו את יזרעאל (הושע ב׳:כ״ג-כ״ד). אמר שהאל ית' הוא העונה ראשונה לקול שירי הכלי הקטון וטוב נגונו על דרך שאמר והיה טרם יקראו ואני אענה (ישעיהו ס״ה:כ״ד). והוא יתן טוב מענה את השמים שהם הטור העליון והיותר כולל בהשפיע שפע שבע רצון והם יענו בו את הארץ שהוא הטור השני בהסכים עמה בטוב ניגונה גם היא. והארץ תענה את הדגן שהוא הטור השלישי. והמה יענו את יזרעאל שהוא הטור הרביעי. והם האנשים הזורעים על בטחון האלהים וענייתו על הדרך הנזכר. והנה באמת ילך הדבר בסבוב כי הם המנגנים בראש והנענים בסוף על דרך אמת מארץ תצמח וצדק משמים נשקף (תהלים פ"ה). וכמה כוונו חכמינו ז"ל במדרש (ויקרא רבה פרשה ל"ה) אם בחקותי אמרו מאי אם בחקותי חקות שחקקתי בהם שמים וארץ שנאמר אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי (ירמיהו ל״ג:כ״ה) חקות שחקקתי בהם את הירח דכתיב כה אמר יי' נותן השמש לאור יומם חקות ירח וכוכבים לאור לילה (שם ל"א). חקות שחקקתי בהם את הים שנאמר בשומי לים חקו (משלי ח׳:כ״ז-כ״ח). חקות שחקקתי בהם את התהום שנאמר בחקו חוג על פני תהום (שם) חק וחוג לגזרה שוה. רבי לוי בשם רבי חמא בר חנינא אמר חקים שהם חקוקים על יצר הרע שנאמר הוי החוקקים חקקי און (ישעיהו י׳:א׳), אמר ר' לוי מקום שהוא משובש בגייסות הושיב בי המלך קוסטנדיי"נוס אחד בשביל לשמרו כך אמר הקב"ה התורה אבן ויצר הרע אבן. התורה אבן דכתיב ואתנה לך את לוחות האבן והתורה (שמות כ״ד:י״ב). ויצ"הר אבן דכתיב והסירותי את לב האבן מבשרכם (יחזקאל ל״ו:כ״ו). אמר רבי יצחק בר אלישיב חקים שהם מביאים את האדם לחיי העולם הבא: הנה שהורו על כל מה שאמרנו והוא בהודיע לנו כי כל טורי מערכות השמים והארץ כלם נסדרו ונתיסדו ע"פ התורה האלהית אשר בה נסתכל וברא את העולם כמו שכתבנו בשער ראשון עיין עליו. ומצותיה וחקותיה הם חקוקים על סדרי העולם שהוא הכלי הגדול גם על לב האדם שהוא העולם הקטון אשר בו נחקקו נרי מעללי איש ופקודותיו. וכאשר נתנה התורה האלהית ביד העם הנבחר הנה נמסר בידם סוד הניגון הזה וסדר עבודתו לתקן בו תחלה טבע יצר לבבו שהוא מטבעו משובש בגייסות. כל קביל די אתגזירת אבן דלא בידין לרכך ולפיצץ קשי לכו וחזקו שלא יחבל און ולא ילד שקרים כמנהג אישי העכו"ם כמו שפירש להם ביום הקהל ועתה אם שמוע תשמעו כו' והייתם לי סגלה מכל העמים כו' (שמות י״ט:ה׳). כי בתקן האדם עצמו תחלה על זה האופן ודאי יתייחסו עמו סדרי העולם הכולל. להיות שמים וארץ שהם הטור הראשון. והמאורות שהם הטור השני. והים הטור השלישי. והטור הרביעי שהוא התהום שהם החלקים העקריים. ואשר שאר הטורים יתנועעו בעבורם ויתפעלו מהם כלם עומדים על משמרתם ונותנין השפע זה לזה תמידין כסדרן ונוטלין זה מזה כהלכתן עד שיושלמו בזה שתי הצלחות האדם על צד היותר נאות לו. כמו שיעדה שם התורה האלהית על השלמות ולזה אמר אם בחקותי תלכו כו' ונתתי גשמיכם כו' (ויקרא כ"ו) כל הפרשה ההיא. ולא אמר אם תעבדו את האדמה היטיב כמנהג העמים לפי שאין הדבר תלוי אלא בשמירת יחס הניגון המשותף לשני הכלים אלו וכמו שיתבאר שם שער ע' ב"ה. ולזה כאשר האיש השלם איש חיל ויודע נגן יקרא צדיק יסוד עולם להיותו שומר סדר וחק כל הענינים האלה על מתכונתם כן הבלתי סדר הנמצא ברשעים יקלקל סדר זה המציאות ויפסידהו. אלא שבהיות ההפסד והקלקול חלקי בקצת הפעולות יהיה הרע המגיע להם חלקי גם כן באותם הדברים המתיחסים לקלקולם והפסדם כי אין ספק כי כמו שהונח שיש לכל הפעולות יחס עם טבע המציאות בכללו כן יש להודות יחס לחלקי הפעולות עם חלקי המציאות. וזה דבר נתבאר לרז"ל בכמה מקומות שאומרים על עבירה פלונית יגיע עונש פלוני ואמרו ז' מיני פורעניות באין לעולם על ז' גופי עבירות כו' (אבות פ"ה) וזולתם רבו מספר. ועל זה הדמיון עצמו אמר המשורר תמצא ידך לכל אויביך כו' תשיתמו כתנור אש כו' פרימו מארץ תאבד כו' כי נטו עליך רעה כו' כי תשתמו שכם במיתריך כו' (תהילים כ״א:י״ב). ירצה כי כאשר יהיו על זה השיעור מהמרד וקלקול סדר מעשיהם גם הסדר הכולל יקלקל בחציו עד שיראה שישים אותם לחלק אחד ובמיתריו בטורי סדרי המציאות אשר היה מנגן עליהם ילחם אתם כי יתהפכו להם למיתרי קשתות ויכוין לנגדם עד שישמיד חטאים מן הארץ ורשעים עוד אינם והצדיקים הנשארים ישישו וישמחו באבדן ויתחזקו בניגונן הטוב כמו שנמר רומה יי' בעוזך נשירה ונזמרה כו' (שם). אמנם בהיות הכלי סדר כולל ונוגע בכל טורי המיתרים אשר לכלי הקטון יהיה אז הקלקול וההפסד מגיע לכל פנות הבנין ונפל כלו בכללו ואין סומך, כמו שנתבאר זת מהספור אשר היינו עליו באומרו וירא אלהים את הארץ והנה נשחתה כי השחית כל בשר כו'. כי בהיות רעתם כוללת. הנה טבע המציאות היה הולך ומתמוגג ולא היה להם על מה שיסמוכו. ולזה עצמו הוא מה שאמר בפרשת התוכחות אם לא תשמעו לי ולא תעשו את כל המצות האלה ואם בחקותי תמאסו ואם את משפטי תגעל נפשכם לבלתי עשות את כל מצותי כו' (ויקרא כ"ו). ופירשו חכמינו ז"ל לא לומד ולא עושה מואס באחרים העושים שונא את החכמים מונע את אחרים כופר במצות כופר בעקר (תו"כ פ' בחוקתי פ"ג) וכוונת הכללות כי בהרבות הקלקול וההפסד בכל חלקי פעולותיהם כן יתקלקל כנגדם הסדר הכולל ויאבדו בכלל. מה שלא יעשה כן כשיהיה הפסדם וקלקולם חלקי כמו שאמרנו. ויתכן כי באומרם חכמינו ז"ל בעשרה מאמרות נברא העולם והלא במאמר אחד כו' (אבות פ"ה). תוכלל כוונה זו בכלל מה שביארנו עליו בשער הג' כי הכל הוא דרך אחד וענין אחד. וזה שאפילו יונח שיכול להבראות על טבע וענין אחד כאשר ישר בעיני היוצר לעשות עם כל זה גזרה חכמתו לברוא אותו על זה האופן מהחלוף והחלוק כמו שיכללוהו עשרה מאמרות הבריאה הכוללים העצם והתשעה מקרים שכתבנו וזה להשקפתו לתועלת היצורים ולטובתם וכאלו אמר לפי הדמיון והמשל שהנחנו שרצה להשלים מלאכת נגון העולם ומעשהו עלי עשור ועלי נבל בשיהיו טורי מיתריו אלו העשרה מאמרות המחלקים הנמצאות למינים ממינים שונים וטבעים מטבעים מתחלפים ולא ראה להשלימו דוגמת כלי נגון של טור אחד אחד לבד אפילו אפשר כן כדי ליפרע מן הרשעים לאט להם מעט מעט כשמאבדים את העולם שנברא בעשרה מאמרות בהפרע מהם מאמר מאמר לפי יחס חטאם עמו מבלי שיתקומם הכל ואף כי ירבו לפשוע ויופסד כללות מעשיהם עד השתנות עליהם כל סדרי בראשית לא יושלם עונם בכמו זה השיעור עד דורות הרבה וידחה הרע וההפסד כל מה שאפשר לדחותו בכל מה דאפשר מתקנינין וגם בזה עצמו יותן מקום לצדיקים לקיים את העולם ולהגין בעדו לבל יענש כלל דוגמת הענין הראשון מה שסמכו לומר יו"ד דורות מאדם ועד נח להודיע כמה ארך אפים לפניו שכל הדורות היו מכעיסין לפניו עד שהביא עליהם את מי המבול (שם) יורו כי ענין העשרה מאמרות הוא עצמו ענין האריכות אפים שבה האריך את הרשעים כל הדורות ההם העשרה אשר האריכו בהם ברעתם עד שנתמלאה סאתם ולא יוכלו עוד עמוד. אמנם הענין הב' הוא מה שאמר בסמוך עשרה דורות מנח ועד אברהם כו'. כי אע"פ שהיו הדורות ההם מקלקלין הוא היה מתקן באופן שלא הספיק בצקם להחמיץ עד שהעיר ממזרח צדקתו של אברהם אבינו ומלט הוא את העולם כלו: וזה שיעור מה שכווננו אליו בזה הפרק אשר אחרי השער אשר בהקדמתם יחד נבא לביאור מה שהיינו עליו מזה הספור. האמנה בשיעור תחלה הספקות הנופלות בה:
_.12.2.4
א מה שיראה כפל ומותר בזכרון תולדות נח במספרם ושמותיהן אחר שעבר הזכיר בפרשה ראשונה ויולד נח את שם את חם ואת יפת. וכפל השם באומרו נח נח איש צדיק כו'. וטעם את האלהים התהלך נח: ב המותר והכפל שיפול בזכירת עון דור המבול באומרו ותשחת הארץ כו'. וירא אלהים כו'. ג והקימותי את בריתי אתך כי לא נודע עדין שהיה ברית עמו וחכמינו ז"ל נדחקו לומר שצריך ברית על הפירות שלא ירקבו ושלא יהרגוהו רשעים שבדור (ב"ר פל"א): ד למה נענשו דור המבול אחר שלא הוזהרו בדת אלהים ואם תאמר שהדת הטבעית תחייבם מיתה אם כן למה נשנו מצות כאלו בתורה האלהית הרי הוא מותר. ועוד מה ראה לדונם במבול של מים מזולתו מהעונשין: ה מה שנמצא כפול אומרו ונח בן שש מאות שנה והמבול היה מים על הארץ ויבא נח ובניו כו'. מפני מי המבול מן הבהמה כו'. עד כאשר צוה אלהים את נח במה שחזר אחר כך לומר דברים כהוייתן בשנת שש מאות שנה לחיי נח בחדש השני כו'. בעצם היום הזה בא נח כו'. המה וכל החיה למינה כו'. כי הכל מותר גמור שלא העלו בו המפרשים דבר הגון. מלבד מה שיראה שסותרין הכתובים זה לזה באמרם על זמנים מתחלפים שנכנס בהם נח אל התבה מפני מי המבול. וכבר נדבר במה שקדם מה שיספיק שכרותו של נח וסכלותו של חם ומה בא לראות כי יצא לחוץ לדבר וקללתו של כנען וברכת שאר הבנים ואחרי זה נבא אל הביאור.
_.12.2.5
אלה תולדות נח. למה שהיה נח בדורו אכן כאדם בדורו כי כמוהו היה האב הראשון לכל המין האנושי כמו שהקדמנו היה מהראוי שינתן בו ובעניניו ובבניו סימן אל החיים האנושיים המכוונים בבריאתו ואופן התישרם אל שלמותם והשגת הצלחתם האחרונה עד שתהיה פרשה זו כראשונה בכל הדברים האלה כפי מה שביארנו. א ולזה אחר שהודיע ראשונה מציאות נח ותולדותיו כאחד א' מאבות השלשלת שקדמו חזר עתה לזוכרם מצד מה שהיה האב עם תולדותיו אלה ראשית עריסה לעולם כאב הראשון ולזה זכר שמותם ומספרם שנית לעורר אותנו שנרמז בהם הענין עצמו הנרמז בג' בני אדם. אמנם אמר ראשונה אלה תולדות נח נח איש צדיק כו'. להעיר על ענין נכבד מאד והוא כי לפי שפעולות האדם יתחלקו אל מה שיפעלם מצד מה שהוא חי ואל שיפעלם מצד מה שהוא אדם בהחלט כמו שזכרנו בתחלה בחלוקה הראשונה. כי פעולות כחות ההרגש והחיות לא יפעלם רק מצד השתוף שיש לו עם הב"ח. אמנם פעולות השכל והמעלות יפעלם מצד צורתו. כמו שהאריה דרך משל אוכל ושותה ומוליד מצד שהוא חי ומתגבר ביתר עז מצד מה שהוא אריה. ולזה אמר כי תולדות נח מצד מה שהוא נח כלומר האדם מצד מה שהוא אדם הוא להיות צדיק תמים וכמו שאמרו עקר תולדותיהם של צדיקים מעשים טובים (תנחומא פ' נח). ואומרו צדיק תמים. ירצה צדיק בכל דרכיו לא בדבר הצדק המיוחד בחלוק הממון לבד שהפכו הוא נבל: אלא הצדק הנאמר על מי שהוא שומר התורה בכללה שהוא כולל כל המעלות ומתמים אותם והפכו הוא הרשע העוזב תורה. כמו שכתב החוקר בשני ממאמר ה' מהמדות. ולפי שבענין הזה יתקרב האדם אל האלהים והוא הדבר המיוחד שבו יתמעט הריחוק אשר בינו לבינו יתברך אמר את האלהים התהלך נח כי בכל כחו שנס את מתניו לרוץ המערכה בדרכי הש"י על דרך שנאמר ויתהלך חנוך את האלהים (בראשית ה׳:כ״ב). האלהים אשר התהלכו אבותי לפניו (שה מ"ח) ודוד אמר אתהלך לפני ה' כו' (תהילים קט״ז:ט׳). אמנם טעם אומרו בנח בתחלת ענינו צדיק כו' את האלהים התהלך נח הוא מה שנאמר לאברהם בסוף התהלך לפני והיה תמים (בראשית י״ז:א׳) עם היותו שלם ממנו במעלה כמו שיבא בפרשת מילה. וכוונת חכמינו ז"ל בהבדל אלו המאמרים תתבאר יפה בתחלת ספורו של אברהם שער ט"ז ב"ה: ויולד נח כו'. אמנם נח לבד לא מצד מה שהוא נח הוליד שלשה בנים אלו הנקראים בשם על שם מעשיהם שם וחם ויפת כמו שקדם ענינם. אשר ממציאותם והרכבתם נפלגה הארץ להיות על האופן שהיא בהמצא בה מכל חלקי חיי בני האדם ומיניהן בסדר והגבלה מה על הדרך שכתבנו באורך בשער שקדם. ותשחת הארץ כו'. ספר שכבר היו כל בני האדם הנמצאים על החלוקה הרביעית המקולקלת שזכרנו שהם בלי שום הגבלה אבל הם נשחתים לגמרי כאשר ייחסו אותם חכמינו ז"ל לקין וחביריו (ב"ר פ"כ). אשר תשוקת היצר הרע תרדפם ותבהלם כנוע עצי היער מבלי השקפת שום תכלית אשר חרף אותם יותם בן ירובעל ופתר חלומותם באומנו תצא אש מן האטד כו' (שופטים ט׳:ט״ו). כי באמת המנהיג אותם לא ישיב ידו עד השמידו אותם והוא לא ימלט והמחוייב ממה שכתבנו בפרק הנגון כי בהשחית כלל מעשיהם ובקלקל כל טורי הכלי אשר בידם לנגן יתבלבלו ג"כ טורי הכלי הגדול הנערך לנגדו ויפסד נעימותו ויהפך עליהם שירו לבלע ולהשחית. ב הוא מה שאמר וירא אלהים את הארץ והנה נשחתה כו'. יאמר כי ראתה חכמתו ית' כי נשחתה הארץ ולא תוכל שאת מחמת כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ כו'. והוא מה שאמר הש"י לנח קץ כל בשר בא לפני כי מלאה הארץ חמס מפניהם. ירצה שבא קצם וענשם כפי מה שראויים ליענש מפני החמס המגיע לארץ מפניהם והנני משחיתם ומסיר אותם מעל פניה. אמנם אתה ששמרת יחס הנגון להיותך צדיק תמים ראוי שישמרו לך סדרי העולם כלו עם נגונו ורני פלט יסובבוך סלה. לכן עשה לך ולהצלתך תיבת עצי גופר כו': ואני הנני מביא את המבול מים על הארץ כו'. ד כי הוא העונש היותר נאות והיותר צודק לפי ההשגחה האלהית וזה כי טבע המים לכסות הארץ ואינם עומדים רק שמאמרו ית' המצוה תמיד לעמוד על מצבם ושלא יהרסו לצאת מגבולם כמ"ש המשורר כי ישר דבר ה' וכל מעשהו באמונה אוהב צדקה כו' כונס כנד מי הים כו' ייראו מה' כל הארץ כו' (תהילים ל״ג:ח׳). וכמו שאמר הנביא האותי לא תיראו נאם ה' אם מפני לא תחילו אשר שמתי חול גבול לים כו' (ירמיהו ה׳:כ״ב). והכוונה כי הכל תלוי ועומד באמונתו יתב' מבלי שום חיל וחומה יעכבו להם כאשר יתבאר בשער הבא בע"ה. אמנם זה הברית וקיום האמונה זו לא יעמדו כי אם עם השומרי' אמונתם וחק הגבלתם במעשיהם. אבל עם העוברים חקם ומפירין בריתם אף אני אסלק את בריתי ואמונתי וחסדי אפיר להם ואסיר גבולות ימים וישוב טבע המים לאיתנו ושטף ועבר ואין מציל. ג אמנם אתה ששמרת בריתך ועמדת על הגבלת חייך חסדי מאתך לא ימוש וברית שלומי לא תמוט: והקימותי את בריתי זה אתך ובאת אל התיבה אתה ובניך ואשתך כו'. ומכל החי מכל בשר כו'. והנה הודיעו מי ומי העתיד לבא בה לשני טעמים. הא' להודיעו כי מכלם ישאר לצרכם שארית בארץ ולא יחסר להם שום אחד מהם. והשני כדי שיתישר מדעת תכליתה ורוב מיני הנמצאים הנכנסים בה וכל מה שיצטרך להם למאכלם בכל הזמן ההוא אל מעשה התיבה ואל תוכן צורתה במחיצותי' ומדורותיה אשר א"א לכוין להם באופן אחר אשר על זה הכיוון נאמר ויעש נח ככל אשר צוהו ה'. כענין ויעש כן אהרן כו' (במדבר ח׳:ג׳). ואז"ל מלמד שבחו של אהרן שלא שנה (ספרי פ' בהעלותך). ד ומעתה יודע איפה למה נענשו דור המבול ואם לא נזהרו כי הם גמלו לנפשם רעה כלה ונחרצה וגם הוא יתברך חיבם ויבא מעל ראש רשעים בהניח מוסדות עולם על טבעם זאת ועוד שאפילו תמצא לומר שלא היה ראוי להענישם בבחינת החוטאים לסבה זו מ"מ חוייב לבערם בבחינת החטא עצמו משל לעושה אוצר חדש בתוך ביתו לאצור בו תבואה ועוד מעט נתעפש עפרו וירם תולעים ויבאש אשר לא מצא שום תקנה להעביר הרמה ממנו כי אם להדליק בו האש יום או יומים להעביר בתוכו אמת המים כי לא יעשה זאת להעניש התולעים רק להשיב האוצר אל כנו כמשפט הראשון שעלה במחשבתו. וכמ"ש כי לדעת רז"ל (סנהדרין נ"ז.) אתורה ואמצות עברו ונענשו שהרי אדם הראשון קבל מצות שנאמר ויצו יי' אלהים על האדם כו' (בראשית ב׳:ט״ז). וכבר כתבנום בסוף שער הז'. והנה בני נח גם בני אדם אזהרתם זו היא מיתתם (סנהדרין שם). ואם חזרו ונשנו למשה בסיני לאו קושיא היא כי החלוף מהם רב ועצום מאד אם מפני הגבלתם והשערתם הנפלאה ואם לחייב עליהם בבית דין של מטה ואם לחלוקי העונשים איזה לקרבן איזה למלקות איזה למיתה איזה לדין שמים מה שלא היה כן במצות בני נח רק העובר בקטנה או בגדולה אחת דתו להמית. כי חכמה נפלאה היא להשמר בהתחלה בג' ענינים. האחד למעט את המצות שלא יכבדו עליהם. והשני שלא להטריד דעתם בחלוקי דינים והבדלי עונשים. והשלישי להחמיר את העונש כדי שלא יהיו מצות קלות בעיניהם. וברוך הוא כי אין כמוהו מורה ויודע פשר דבר: ויאמר יי' לנח בא אתה וכל ביתך אל התיבה כו'. מכל הבהמה הטהורה כו'. אחר שעשה את התיבה בצביונה ובקומתה כאשר צווה ולא נתעצל להיות דבר רחוק ונפלא אשר לא נהיה כמוהו מימות עולם הוסיף שנית לומר לו שכבר יוכל לבא הוא וכל ביתו אל התיבה כי לימים עוד שבעה יבא המבול אשר אמר לו בתחלה ובתוך ז' ימים יאספו אליו כל הבאים להחיות זרע. ועוד הוסיף לצוות אותו כי מאותם שיבאו שנים שנים כלומר זוגות זוגות יקח לו מכל הטהורים ז' ז'. גם מעוף השמים הטהור ז' ז'. וזה הוא פלא גדול שתהא התיבה קולטת כל אלו המינים המשובעים עם היות שלא עשה נח התיבה מתחלה אדעתא דהכי והרי אז"ל שזה אחד מהמקומות שהחזיק מועט את המרובה (ויקרא רבה פ' י'). גם הרמב"ן ז"ל בלאו הכי חשבו לנס ופלא: ויעש נח ככל אשר צוהו ה'. ה עוד הוסיף לספר בשבחו כי גם בזה לא פקפק ולא הרהר שמא לא יהיה הדבר ולא יבא בעת ובעונה ההיא עם היות דבר נפלא מאד אשר לא נשמע כמוהו אבל התחילו לבא הוא וביתו אל התיבה ולהכניס לתוכה כל הבעלי חיים ההם וכל צרכי מזונותיהם והן נכנסין ויוצאין להשלים מעשיהם בחריצות גדולה כאלו היה רואה בעיניו את מי המבול באים עליו והוא אשר ביארו הכתוב בפירוש באומרו ונח בן שש מאות שנה והמבול היה מים כו' ייבא נח ובניו וכו' מפני מי המבול. ירצה כי עם היותו בן ת"ר שנה שהזמן הארוך ההוא יספיק להודיעו מצד הנסיין כל הקורות המתרגשות לבא ולא עוד אלא שהמבול אשר כן נאמר לו היה מים על הארץ שהוא דבר שהיה לו מבוא לידע טבע הגשם הראוי לבא מצד התחלותיו הטבעיות אם מהסיבות הארציות ואם לשום חבור מהככבים אשר יתחדש להם עכשיו וכבר בקשו חכמי הדור ההוא שום סבה למבול ההוא המיועד ולא מצאו ולזה לא האמינו ויקשו את ערפם. אמנם הוא ירא את ה' והאמין לדברו ובא הוא ובניו ואשתו אל התיבה כאשר צוהו ה' מפני מי המבול ירצה כאלו כבר ראה המבול בעיניו והוא דבר שיש לו זכות בו ואוכלי המן יוכיחו אשר לא היו מאמינים מה שנא' להם מפלאי המן עד שראו בעיניהם. ואמר שנשתדל בכל עוז באותן שבעת ימים שנתן לו להיות בתוכה המה וכל החיה וכל הבהמה כו'. עם שהיו נכנסין ויוצאין לעשות מצוה כתקנה. אחרי כן ספר לענין מעשה ויהי לשבעת הימים ומי המבול כו'. בשנת שש מאות שנה לחיי נח בחדש השני כו'. ויהי הגשם כו'. בעצם היום הזה בא נח כו'. וזה עדות ברורה כי בראשונה לא כוון לקבוע זמן המבול מצד עצמו ולזה לא הזכיר לא היום ולא החדש גם עכשיו אמר כי כשבאו נח ובניו כו' וכל החיה וכל הבהמה כו' כאשר צוה אותו אלהים ויסגור ה' בעדו כי עד הנה היה נכנס ויוצא ועדין לא הוסגר. וכבר כתבנו בסוף שער י"א כי צורך זה המספר היה להודיע נאמנותו יתב' במ"ש והיו ימיו מאה ועשרים שנה והוא נכון. זהו שיעור מה שרצינו אליו בזה החלק המספר מנח ותולדותיו ותוכן טבעם והשחתתם ואבדנם. אמנם עדין יש לדעת מה טיבו של ספור זה ותועלתו אשר תספר אותו התורה האלהית סמוך למעשה בראשית וזה מה שיתבאר בשער הבא ובחלק הספור הנאות אליו ב"ה:
_.13.1.1
שהמבול הוא מופת חותך לחדוש העולם ולקיום הנסים המפורסם על ידי ידיעת ההפכים. וביאור שמש בגבעון. וחזרת השמש.
_.13.1.2
ויהי המבול ארבעים יום
_.13.1.3
עשרה דורות מאדם ועד נח להודיע כמה ארך אפים לפניו שכל הדורות היו מכעיסין לפניו עד שהביא עליהם את מי המבול (אבות פ"ה):
_.13.1.4
*כוונתו בקוצר, כי כל דבר יתאמת אל המשכיל יותר בהתבוננו בו בבחינה מכופלת. ר"ל אם יבחין הדבר בעצמו ובהפכו ד"מ אמתת המשפט שכל משולש יש לו שלש צלעות יתאמת לנו יותר אם נבחין אותו מצד עצמותו שגדר משולש הוא מרחק מוגבל משלשה קוים שהם ג' צלעותיו, וגם מצד הפכו, כאשר יודע לנו שמשולש בעל פחות או יותר מג' צלעות הוא דבר נמנע, על כן אמתה לנו התורה הקדושה אמונת החדוש ג"כ משני צדדים אלה, כי ספרה לנו תחלה סדר הבריאה הנכון והמתוקן כראוי המורה לנו מצד אחד אמיתת אמונת החדוש, ואח"כ ספרה לנו ג"כ חרבן העולם והפסד כל חקי הטבע במי המבול, שהוא כעין ההפך מהבריאה, להורות לנו ג"כ מצד אחר לא לבד אמונת החדוש ברצון הי"ת (כי לפי אמונת הקדמות שהוית העולם נמשכת תמיד מהוית הי"ת לא היה אפשרות לאבדן העולם ע"י המבול בבחינת צורתו הקדומה,) כ"א גם שהטבע כלו ביד הבורא תמיד, ולפי מעשינו הטובים והרעים ישנה וירחלוף חקיה לפעמים, ובזה יותן יד ומקום לאמונת האותות והמופתים והנסים המסופרים במקראי קודש ובדחז"ל, ופה מצא הרב מקום לחלוק על קצת מחכמי ישראל ובתוכם הרלב"ג אשר השתדלו לבאר הנשים המסופרים האלה בדרך טבעי, והניעם לזה מה שחשבו שאם ילוקחו הדברים לפי פשוטם יהיו הנסים שנעשו ע"י שאר הנביאים כהעמדת השמש והירח ע"י יהושע, ועצירת טל ומטר והחיות בן הצרפית והשונמית על ידי אליהו ואלישע, והחזרת צל המעלות ע"י ישעי' יותר גדולים ונפלאים מהנעשים ע"י משה אדון הנביאים כלם, ודחה מאמרם זה בשתי תשובות, האחת, באמרו כי לו הביא הצורך וההכרח את משרע"ה לעשות נסים כאלה ועוד יותר נפלאים מהם מה נקל הי' לו לעשותם, ולא לחסרון ופחיתת מעלה נחשבת לנביא שלם זה, מניעת עשותי נס, שלא הי' בזמנו הצורך אליו, והשנית כי נוכל לאמר שהנס הנעשה ע"י שינוי הברואים התחתונים ותכונתם בעת אשר ישארו כחות העצמים העליונים המניעים הכל על פי חקי הטבע על מתכונתם, יותר גדול ויותר נפלא מהנם הנעשה ע"י שינוי הגרמים השמימים, וכחות העליונים בעצמן, כנודע לכל מבין, שהסרת המסובב בהשאר סבתו עוד, יותר נפלאת מהסרת הסבה בעצמה, כמו שנקל יותר למנוע סבוב המים המניעים את הרחים, מעצירת הרחים בעצמן, בעת יסבבו המים עוד את גלגל הרחים, וע"כ היתה סגירת פי האריות לבל יזיקו לדניאל, נס יותר גדול מאלו המיתם הי"ת. מלבד זה גדול גם בזה כח מרע"ה משאר הנביאים, שהמופתים שנעשו על ידיהם נעשו רק אחרי הפצרת תפילותיהם משא"כ משרע"ה, אשר בקלות ובמהירות עשה כל מופתיו, ונדמה בזה לשר נכבד משנה למלך אשר שרביטו בידו לעשות כל אשר יחפוץ, וע"כ נקראת רק מדרגת נבואתו, ידיעת ה' פנים אל פנים.- עם היות שידיעת ההפכים אצל החוקרים במופתיהם אחת היא עם כל זה כבר יישלם חוזק המופת כשיבחן בשני הפכיו. המשל כי כשנדע שהיובש מקבץ החלקים יודע איפה שהלחות יפרידם כי חוייב שימשכו מאיכיות הפכיות פעולות הפכיות. ואם אמר הכתוב מזרה ישראל יקבצנו (ירמיה ל"א) זה יהיה על דרך נס ופלא כמו שיעידו עליו דבריו באומרו שמעו דבר ה' גוים והשמיעו באיים ממרחק (שם) ואמר מזרה ישראל כו'. שנראה שמיעד דבר זר ונפלא והוא שמסבה אחת בעינה ימשכו שתי פעולות הפכיית מה שלא יעשה כן על המנהג הטבעי בשום פנים. או שיאמר כן על דרך הסבה הרחוקה כמו שהוא הענין בהויה וההפסד שעם שהם הפכים שניהם נמשכים מטבע ההויה הכוללת. והוא מה שביארו באומרו ושמרו כרועה עדרו. כי הרועה פעם מזרה הצאן ופעם יקבצם ושני הענינים יהיו מסדר הרעיה וטבעה. כן האלהים פעם יזרה ליסרם ולהוכיחם ופעם יקבצם והכל מכח ההשגחה בהן להיטיבן. אמנם מסבה אחת קרובה לא יתכן זה. ולזה כשנדע פועל ההפך האחד כבר חשבנו שידענו פועל הפכו. אמנם כשיבחן הדבר משני צדדיו כבר יסולק כל ספק שישוער בלמוד זה. אם מצד ההנחה עצמה שמא היתה אצלו דמוי לבד או אם שמא היה כן במקרה לא בעצם וכדומה. צא ולמד מה עשה גדעון בן יואש כשרצה שיתאמת אצלו המופת בהחלט בקש נסיון הגזה משני הפכיה. כי בתחלה גזר עיונו שהמנהג הטבעי לארץ לפי קרירותה שיתקיים בה הלחות זמן יותר ארוך מהגזה אשר לחומה הטבעי תיבשהו. לזה שאל בהפך זה ואמר אם טל יהיה עלהגזה לבדה ועל כל הארץ חורב כו' (שופטים ו׳:ל״ז). אמנם כאשר היה לפי דברו עלה בלבו ספק כי שמא היה כן לפי המנהג הטבעי במה שנמשך החורב אל יובש הארץ אשר בטבעה. ושרפיון הגזה וספגיותה העמידו בה הלחות ואמר אנסה נא רק הפעם בגזה יהי נא חורב אל הגזה לבדה ועל כל הארץ יהיה טל (שם). ובזה נתאמת לו ענינו ולא נשאר לו שום פקפוק במופתו. וכזה וכזה קרה לחזקיהו המלך כשבא אליו ישעיה הנביא במלאכות ה' ואמר לו זה לך האות מאת ה' כי יעשה ה' את הדבר אשר דבר הלך הצל עשר מעלות אם ישוב עשר מעלות ויאמר חזקיהו נקל לצל לנטות עשר מעלות לא כי ישוב הצל אחורנית עשר מעלות (מלכים ב כ׳:י׳). והכוונה לו בזה כי לא רצה שיהיו לו חייו תלויים מנגד במופת מסופק ומפוקפק. ולזה שאל מופת חותך שלאי פול עליו שום גמגום. אמנם איך היה זה הנה באמת לא דברו בו המפרשים דברים של טעם כמו שאזכור דעות המפורסמים מהם להבא. ואולם מה שיראה לי בו דרך ישרה ונכונה ביישוב הכתובים והתרת הספקות הנופלות עליהם בהודאת אמתת האות והמופת המפורסם מדבריהם. הוא כי צוהר היה לחזקיהו בארמונו מעשה מלאכת חרש וחושב במלאכת החכמה התכוניות. בו יבא השמש ויקיף דרך המעלות המכוונות ומסומנות לשם לכוין בהם שעות היום. ומהידוע כי נצוץ השמש אשר יכנס בדרך חלון או ארובה שיגבילהו הצל פנים ואחור. והנה כל עוד שמתנועע ניצוץ השמש ההוא כלפי פנים. הצל אשר לפניו מתהלך לאטו הלוך ונסוע על פי דרכו כאלו הוא בורח מפניו. וכן ועל הדרך הזה הצל אשר לאחריו רץ לרגלו וידביקהו כאלו הוא רודף אחריו. ולזה כשאמר לו הנביא הצל הלך עשר מעלות אם ישוב עשר מעלות. הנה חזקיה אמר לו שחזרת הצל אפשר שתאמר על שני פנים. אם על הצל המתנועע לפני השמש מבלי שישוב עמו אותו הצל אחורנית לשמש. או שישוב ג"כ עמו הצל ההולך ובא אחורי השמש. והנה חזרת הצל אשר לפני השמש לבד היא אפשרית מבלי שיחזור גוף השמש אחורנית בתנועת גלגלו כלל. כי נקל מאד הוא שיתכסו פני השמים במקום ההוא החלקי בעב קטנה אשר ינטו צלליה אל המקום ההוא ויראה כאלו שב הצל. ובאמת אינו כן כי השמש הולך לדרכו. אמנם כאשר יחזור גם כן הצל האחורנית לשמש עשר מעלות. א"א בשום פנים כי אם בחזרת השמש עצמו בתנועת גלגלו ממש שאין סבה מהסבות החיצונות שתוכל להזריח השמש על הצל כמו שיכול להמצא צל על השמש. ולזה אמר חזקיהו מה שאמרת שישוב הצל אחורנית לא יהיה מהמין הראשון אשר אמרנו כי נקל מאד להמצא במקום ההוא צל מעט כמו שראינו בכל יום קצת צל על פני האדמה לעומת איזו עב קטנה והנה זרחה השמש על פני כל הארץ. וכאשר יקרה כן לא יהיה שם חזרה על דרך האמת כי אם צד נטייה שינטו צללי הענן לשם. אמנם האות האמתי הוא שישוב ממש הצל אחורנית ושיהיה כן כדברך בלי הטעאה. שזה לא יתכן רק בחזרת השמש ממש אחורנית כמו שאמרתי. ואין למפקפק שיאמר שכבר אפשר שקדם להתיצב על המקום ההוא עב הענן תחתיה עמד אותו הצל האחורני. ועתה כשנעלה הענן ונסע נגלה שם ניצוץ השמש הנסתר מבלי השבת תנועתו. כי זה א"א מבלי שיורגש הרגש חזק בשיעור רוחב הניצוץ הנכנס באותו חלון שחוייב שיהיה שוה לאותו חלון או יותר כ"ש שיתקצרו ממנו עשר מעלות. ולזה היתה שאלתו מופת מוחלט. ואחר שהוסכמו באופן המופת מיד ויקרא ישעיהו הנביא אל ה' וישב את הצל במעלות אשר ירדה במעלות אחז אחורנית עשר מעלות (שם). והתבונן בזה כי לא אמר במעלות אשר בא או אשר הלך שאז היה משמעו אל מעלות השמש אשר לפניו אשר הוא הולך ובא אליהם שישובו. והוא האות המסופק כאשר אמרנו. אמנם אמר במעלות אשר ירדה כי המעלות אשר המה דרך ירידתו הן הנה אשר נשארו לאחוריו כשמתנועע והולך והוא המופת המוחלט באמת. וראה איך נתבאר זה ביאור שלם בספר ישעיהו אמר הנני משיב את צל המעלות אשר ירדה במעלות אחז בשמש אחורנית ותשב השמש עשר מעלות במעלות אשר ירדה (ישעיהו ל״ח:ח׳) כי שם בספרו ביאר את אשר יהיה עם לבבו כאשר אמר הלך הצל כו'. והוא כי ישוב הצל במעלות אשר ירדה והם הם הנשארות לאחוריו אשר א"א זה בלא חזרת השמש בתנועתו ממש כמו שאמרנו. וכי לשתוף הלשון הזה הקפיד עליו חזקיהו עד שהוצרך לבאר לו כי הענין הוא שישוב השמש ממש. ושיעור הכתוב הנני משיב את הצל במעלות אשר ירדה במעלות אחז. אשר א"א זה אלא בחזרת השמש עצמו וכן היה כי שב השמש עשר מעלות במעלות אשר ירדה. ואפשר כי בתחלה כאשר אמר ישעיהו וזה לך האות מאת ה' כי יעשה ה' את הדבר אשר דבר הלך הצל כו'. לא היה דעתו לעשות לו זה המופת על זה השיעור מהפלא. אלא שישוב הצל לכסות עשר מעלות מן המעלות אשר לפני השמש שכבר ברח מהמה כמו שאמרנו. וכבר יהיה אות ודבר מתמיה מב' פנים אם במה שיתהוה לפי שעה כנגד אותו מקום הענן אשר יכסנו מבלי סבות טבעיות. ואם מפני שיהיה הצל ההוא משוער עשר מעלות לא פחות ולא יותר. וחזקיהו אמר אליו נקל לצל כו'. שכבר אפשר שיזדמן כך בדרך המנהג הטבעי ולא יהא מופת מוחלט אלא בשישוב ממש השמש כמו שאמרנו. ולזה אמר ויקרא ישעיהו הנביא אל ה' כו' דמשמע שנתחדש לו אז הצורך שאליו הוזקק להשיב שולחו דבר. ומ"מ באומרו הנני משיב את צל כו' לא כוון אלא על ההסכמ' האחרונ' כי לא נזכרו שם דברי חזקיהו כלל. זה הנרא' לי טוב ויפה לפי פשטי הכתובי' ויסודו' התור' והאמונ' ומתקבל על הדעת במעט ציור ועיון. למדנו מתוכה שהמבקש אמתת איזו גזרה או מופת צריך שיסתלק מכל מיני הספק והפקפוק שאפשר שישוער לשם. עד שיתאמת אצלו שההנחות אשר יקחם במופתיו הם אמתיות ועצמיות. ולזה שצריך החקירה מכל צדדי הנושא אשר יחקר בו. והוא מה שרצינו אליו ללמוד וללמד כי על הבחינה הזאת באמת היה תועלת הספור הזה מענין המבול רב ועצום מאד. וזה שאם כבר נתבאר מספור מעשה בראשית שבפרשה ראשונה שאמתת חדוש העולם ומציאותו על האופן שהוא עליו מסדור העשרה מאמרות. יורה על אמתת מציאות ממציאו בחכמה ותבונה עצומה אשר הוא יסוד הראשון שעליו נבנה שלמות האדם והצלחתו. אשר משם יתבאר על הדרך הטבעי כי העושו יגיש חרבו כאשר יעלה על רצונו לבטלו ולהחריבו ולהחזירו אל האפס אשר היה בראשונה. כי ידיעת ההפכים היא אחת בעצמה. עכ"ז לא סר מלבאר בספור הזה ענין המבול אשר כלל מהאפיסה וההעדר לשלישו של עולם בכללו מה שכלל ושנשתנו בו סדרי מערכות השמים כמו שנראה מפשט הכתוב באומרו עוד כל ימי הארץ זרע וקציר וקור וחום וקיץ וחרף כו' (בראשית ח') מכלל ששבתו כל הסדרים ההם ובפרט תנועת השמש בכל הזמן ההוא כי לבטולה בטלו ימים ולילות וכל תקופות השנה. אמנם נשארה התנועה היומית לבדה אשר על ידה יחשבו ימי גבורת הגשם ועמידתו וירידתו עד סוף שנה שלמה. ובמסכת (ר"ה י"א:) רבי אליעזר אומר אותו יום י"ז במרחשון היה שמזל כימה עולה ביום ומעינות מתמעטות ולפי ששנו מעשיהם שנה הקב"ה עליהם סדרי בראשית ונטל שני ככבים מכימה והביא מבול לעולם. ר' יהושע אומר אותו היום י"ז באייר היה שמזל כימה שוקע ביום ומעיינות מתגברים ומתוך ששנו מעשיהם כו': הנה שלדעת שניהם נשתנו להם סדרי מערכת השמים ובטל מצבם להביא את המבול. והנה שנמשכו מהספור לפי זה שני תועלות גדולות והם הסרת שני מיני הספק שזכרנו ראשונה. האחד כדי שתתאמת אצל באי עולם פנות החדוש אם יפול להם שום ספק עליה לבלתי היותו מפורסם לעיני רבים יבאו ויעידו לבניהם אחריהם לפי שלא יסבול כן טבע החדוש כמו שביארנו בסוף שער הג'. ועכשיו כשהיה הענין הנפלא הזה לעיני נח ובניו ואשתו ונשי בניו אשר כלם כא': או עולם בנוי חרב ובנוי. כבר יקיימו אמת חדושו למפרע בלי שום ספק כי אי אפשר שיביא עליו זה ההפסד הכולל רק מי שהמציאו מן האפס. ויורישו אמונה זו כלם לבניהם אחריהם ויהיה להם זה מהדברים המפורסמים שאין שום אדם יכול להכחישם והשני להשלמת המופת משני קצותיו כי ספור מעשה בראשית יאמתהו מצד מה שתכלול הבריאה מהמציאות והקיום אשר לכלל הנמצאות וטבעיהן כמו שבארנו בשער הראשון והשני וזה הספור יאמתהו מצד ההעדר והאפיסה אשר ישיגם וכבר נתבאר החדוש מצד האפיסה כמו שתתבאר האפיסה מצד החדוש מלבד מה שנתברר כל אחד בפני עצמו. והוא המופת השלם אשר לא יפול עליו שום ספק וכל זה מה שיחזיק האמות בלב האומה המקבלת עול מלכותו ובלב כל איש מאישיה. כי נקל לה' לשנות סדרי מערכות מעלה ומטה ולחדש אותות ומופתים בשמים ובארץ כענין שמש בגבעון דום וצל חזקיהו וזולתם מהנסים אשר באו בתורה האלהית כי בזה יטו ויכריחו לבם להכנע לעבודתו לתקות גמולו ועוצם מוראו. אמנם אם יצוייר בלבם קיום המנהג הטבעי למערכות השמים והארץ כמו שהיו חושבים הפילוסופים הקדמונים כבר תפול התרשלות גדולה בעבודה האלהית ויבחנו עבודת מלאכת השמים וכל צבאם גם עבודת האדמה כמלך אשר במלכותו נולד רש. ונמסרה הנהגת המלכות ביד השרים והסגנים ואין בידו לעשות קטנה או גדולה בלא רצונם. כי עם הארץ הולכים לרגלם ועובדים עבודתם ויותר הוא לבדו נקלה ואין עבד לו. והנה בחיי נפלאו קצת מחכמי ישראל האחרונים בזה מכל חכמי העמים אשר על פני האדמה. שהמה משתדלים בכל עוז להעמיד ולקיים שם ושארית לדברים אשר הניחום לנסים ונפלאות אשר אמרו שנעשו להם לקיום דתם ואמונתם והמה מבטלים וסותרים כל יסודות החכמה וממאנים בכל מופתי פילוסיפותם בכל מה שיעמדו כנגדם או כנגד שום דבר מפנות דתיהם. כמו שידוע זה מחכמי האומות והישמעאלים אשר אנחנו בקרבם. וחכמינו אלה בכרתם ברית עם הפילוסופיא היונית משתדלים בכל עוז לבטל נסים ונפלאות אשר העידה התור' האלהית עליהם עדות ה' נאמנה. עם פרסומם מקצה השמים ועד קצה השמים עם היות קיום אמתתה בלתי תלוי בהם. לא כן עשו חכמי הקדש בעלי התלמוד והמדרש שהם מעוררים אותנו בכל מקום על נסים ומעשים נפלאים שלא ספרה אותם התור' בפירוש כמנהגם בכל מקום שאומרים מעשה נסים נעשו שם. דרשו מעל ספריהם וקראו כי רבו מספור. והני פילוסופי עמנו הם משתדלים בכל עוז לעות עלינו את הכתובים להחזיר תהו ובהו המופתים היותר מפורסמים אשר נתפארו בהם הנביאים ע"ה. כאשר עשה לנו הרלב"ג והנמשכים אחר דעותיו. באומרם השבת הצל אשר זכר והשמש בגבעון דום (יהושע י׳:י״ב). וכדומה אשר אמרו בהם דברים שאסור לשומען. אבל אי אתה שומע להאמינם אבל אתה שומע להבין ולהורות ביטולן ולשמוח במפלתן. וזה כי הוא כתב על מאמר חזקיה נקל לצל כו' (מלכים ב כ׳:י׳) זה לשונו. הנה זה הפסוק קשה מאד בפירושו וזה כי הוא ידוע כי נטיית הצל תהיה מנטיית השמש ולפי תנועת השמש מעט מעט יטה הצל מעט מעט וזה מבואר מעצמו. ובהיות הענין כן מה זה שאמר חזקיהו נקל לצל לנטות עשר מעלות איך חשב חזקיהו נקל מה שהוא אות מופלא מאד לא ראינו כמוהו בביאור אפילו למשה אשר לא קם כמוהו לכל האותות והמופתים אשר עשה כי המופתים ההם היו לשנות סדר אלו הדברים השפלים והוא יותר נפלא לאין שיעור מה שישתנה בו סדר הגרמים העליונים. ובהיות הענין כן הנה המאמר הזה מחזקיהו בתכלית הסכלות. ואיך ראוי שנחשוב זה עליו עם שלמותו הנרא' בדבריו כל זה לשונו. והנה הספק הזה באמת יספיק לבטל פירוש המפרש כונתו של חזקיהו על האופן ההוא כמו שפירש הרד"ק ז"ל זה לשונו. פיר'. הלך השמש ענינו ילך כי ישעיהו אמר שימהר השמש תנועתו עשר מעלות בפתע פתאום והוא אמר כי נקל לו לעשות זה אלא שישוב השמש או הצל עשר מעלות אחורנית ע"כ. ולבאר כונה אחרת בו. אבל איננו כדאי לבטל את המופת מעקרו כמו שביטל בביאורו שאמר שהמופת הזה לא היה מצד תנועת השמש בעצמו כי אם מצד העננים אשר מנהגם כשיתנועעו תחת השמש להביא ניצוץ השמש אל זולת מקומו. והנה ישעיהו אמר שיחדש לפי שעה אידים מתנועעים לצד ההוא אשר יביאו שמה ניצוץ השמש במהירות נפלא. ולפי שראה חזקיהו מתנועת הרוח אז וקצת האידים שהיו תחת השמש שנקל להם בתנועתם המהירה להשיב הצל עשר מעלות לאותו צד שהית' תנועתם בקש ממנו שיהי' הענין בהפך זה כדי שיוכר לו מופת השם ע"כ. והנה מלבד שהפירושים האלו לא יכילם לשון הכתובים ולא יסבלם הדעת. הנה זה שכתב הרלב"ג יכחישנו הכתוב בפירוש באומרו ותשב השמש עשר. כי הכתוב יזכור בפירוש השבת גוף השמש והוא תלה האות והמופת בדברי רוח אשר אין לסמוך עליו בשום פנים. כי מבואר הוא שנקל הוא שיתנועעו העננים אל כל צד אשר יהי' שמה הרוח ללכת. ומי הוא שליט ברוח לכלוא אותו עד אשר יתברר לו בלא שום ספק שלא יניע שום איד או ענן מהעננים ההמה אל הצד ההוא. באמת לא ידעתי איזה הרוח עבר לפתות אותו לומר כדבר הזה אשר אין לו שחר. ומפני כי המופת הזה על האופן שהניחו בלתי מורגש אלא לעצמו הוצרך לכתוב על מה שנתבאר פרסומו בספר דברי הימים שנאמר וכן במליצי שרי בבל המשלחים עליו לדרוש המופת אשר היה בארץ (ד"ה ב' ל"ב) שהיה זה על חיל סנחריב שמתו כלם בזולת ידי אדם שאם יאמר על מופת השמש לא היה בארץ לבד אך בכל העולם. והנה הוא עושה (בזה) סניגרון לדבריו כי אדרבא אין לשון שיהא בוקע ועולה משמעו בכל העולם זולת זה וכמוהו בפר' רבו מספור. את המבול מים על הארץ. הנני ממטיר על הארץ. יבשה הארץ. ומלאו את הארץ. וזולתם בכל כתבי הקדש אין מספר. והדריש' הזאת הכתוב פירשה בספר מלכים (ב' כ') שנאמר בעת ההיא שלח בראדך בלאדן בן בלאדן מלך בבל ספרים ומנחה אל חזקיהו כי שמע כי חלה חזקיהו וזהו אשר נאמר בדברי הימים שהלך לדרוש את המופת כי בא לו האות והמופת. ותמה עליו ואמרו לו שנעשה על חליו של חזקיהו ושלא לדרוש ולתור אמתת הדבר ממקומו: וגם מה שהניח מהולכת העננים את ניצוץ השמש אל זולת מקומו שהוא דבר נראה לחוש. באמת לא נודע מי יחוש בזה חוץ ממנו. וסוף דבר שאין בכל דבריו אלה קורת רוח. ויותר מגונה מזה מה שכתב בשמש בגבעון. והנה הוא בקש שם תואנה במ"ש שמש בגבעון דום וירח וכו' (יהושע י׳:י״ב) כי אמר שזה יעיד שלא היה הדבר כפשוטו שא"כ לא היה לבד בגבעון ובעמק אילון כי אם בכל העולם. אלא שאמר כן על ענין הנקמה הגדולה שהיה לשם במעט מהזמן והוא באותה חצי שעה שנראה השמש כעומד בעברו על אופק חצי השמים. כי זהו מה שרצה באומרו וידום השמש וירח עמד עד יקום גוי אויביו. ואמר שהוא מה שפירשו הכתוב באומרו ויעמוד השמש בחצי השמים ולא אץ לבא כיום תמים (שם) כי היה זה למה שדרכו של שמש להיותו העומד בחצי השמים ובלתי אץ להתנועע כאשר הוא בתמימות היום שהוא עת עמדו בסוף עלייתו. כמו שכתב כל זה בפירוש נביאים ובספר מלחמות. והנה באמת תלה המופת הנפלא הזה ג"כ בדמיון ורעיון רוח. אמנם הדמיון במה שנתדמה אליו שתנועת השמש לשם בחצי השמים תקרא בכתוב עמידה עם היותו אז בכוחו אץ בתנועתו כבכל שעות היום. ואולם הרעיון במה שחשב מאמר וידום השמש וירח עמד עד יקום גוי אויביו כאלו אמר ויקום גוי אויביו עם דום השמש ועמוד הירח. והו דברים שאין מוצאם מפשט הכתוב כמו שיבא. אמנם התואנה אשר בקש באמת הוא סניגרון שני כראשון וזה שאין לכתוב לשון אחר לפי הכוונה בלי ספק. וזה שכוונת יהושע היתה שתעמוד השמש בחצי השמים שם בגבעון מקום המלחמה לפי שהוא המצב והמקום מהאופק שבו יכירו הכל בנס ההוא יותר משיהיה בזולתו מהעליה או הירידה. וגם כדי שיהא לב הלוחמים סמוך ובטוח ולא ירפו ידיהם בראותם כי פנה השמש לערוב. כמו שאמר הכתוב ויעמד השמש בחצי השמים. ולזה חוייב להיות מאמרו שמש בגבעון דום כו' לומר שיעמד באותו מקום שהוא מיוחד לאפקו של גבעון ממש. ואין זה רק בשיהיה בנקדת נכח ראשו שאם יהיה השמש בזולתו מהמקומות לא תהיה עמידתו ממש בגבעון. כי אם באותו מקום שהשמש אז נכח ראשו. והוא הטעם עצמו בירח בעמק אילון. כי לא רצה שישתבשו מהלכי המאורות רק שישמרו יחסם זה עם זה ולפי שראה שהרגע שיהיה השמש בחצי השמים בגבעון היא עצמה שבו תעמוד הירח בחצי השמים של עמק אילון לזה צוה על שניהם. ויתכן שלא על הירח לבד אמר כי אם על כל צבא השמים הנמנים בממשלתה שנאמר את הירח וכוכבים לממשלת בלילה כו' (תהילים קל״ו:ט׳). ואיך שיהיה מזה הכתוב אמר שהיה כדברו ולא אץ לבוא השמש אל מערבו כיום תמים וכל זה דבר מבואר לא יכחישנו שום בעל שכל משולל מהרצון הנוטה: ולפי דבריו כבר השתדל הכתוב בספור זה להסתיר זה הנס ושלא ירגישהו רק מי שיעמוד על הדמיון ההוא אשר עמד הוא עליו ולומר כי מדי עברו כחצי השעה בחצי השמים נשלמה הנקמה. ואין דרך הכתוב להסתיר הנס במקום אשר בא לפרסמו. או שנאמר שכוון הכתוב לשבש המון העם בשיבינו ממנו מה שלא היה והוא יותר מגונה ואלו ואלו כלם דברי הבאי: ואולם מה שטען ממאמר ולא היה כיום ההוא לפניו ולאחריו לשמוע ה' בקול איש (יהושע שם) ואמר שבא הכתוב להודיע כי לא היה הנס זולת מה ששמע ה' בקול יהושע על ענין הנצחון, ח"ו. אבל הכוונה היא נפלאה מאד והוא להודיע כי מהנסים אשר נעשו ע"י התפלה והתחנה לא נמצא כמוהו לפניו ולאחריו להוציא הנסים והנפלאות אשר לא נעשו ע"י התפלה רק במלאכות השם או מרצונו כענין המבול שעמדנו עליו. או כמעשה משה במצרים ועל הים ובסיני. וכענין אות צל המעלות ששלח ביד ישעיהו וכדומה. כאשר יתבאר עוד בפ' בלק שער פ"ב ב"ה אצל ומנו בלעם. והנה א"כ לא נשאר לו שום סמך לא מהשכל ולא מהכתובים. והנה הרב המורה ז"ל (ח"ב פל"ה) למה ששם אחד מהבדלי מופתי משה רבינו ממופתי שאר הנביאים הפרסום הנפלא שהיה בהם כמו שנתברר לו ממאמר הכתוב ולא קם נביא עוד בישראל כמשה כו' לכל האותות כו' (דברים ל"ד) וחתם אשר עשה משה לעיני כל ישראל. הוצרך להתחכם בכאן ולדקדק במה שאמר ביהושע ויאמר לעיני ישראל שמש בגבעון דום כו' ולא אמר לעיני כל ישראל. והוזקק לומר שעמידת השמש לשם לא היה רק קצת שעות והוא שנתארך היום ההוא בגבעון עד שהיה כיום הגדול שבימי הקיץ שם. והוא פי' כיום תמים כלומר כיום היותר שלם לשם. ודבר כזה כבר ירגישוהו קצת ולא כלם מה שא"א שלא ירגישוהו אם היה הנס עומד כיום תמים ממש כמ"ש כל זה פרק ל"ה חלק ב'. והנה באמת לא מיעט בזה הנס ההוא ולא סופק לו בו כלל ולא הכריח הכתובים להוציאם מפשוטם כמו שעשה הרלב"ג. אמנם מפרשי דבריו חפאו עליו דברים אשר לא כן כמו שנראה בביאוריהם המפורסמים. והתלונה הגדולה על הנרבוני שכתב עליו ז"ל קשרו בשני קשרים אצלם שם. והנה באמת לפי כוונתו אין שם קשר רק של תפילין. כי שני הגבולים ההם הם מגבילות כוונתו לשם. כמו שיראה מדבריו ומהם אין לגרוע. אמנם הוא קשר קשר אמיץ ברבו בזה ובכל כיוצא בו. שהשתדל להטות דבריו הנקיים אל צד החשד ומיעוט האמונה. והנה בכל דבריו אשר דבר שם שם אור לחשך לא יאמרו כי אם שהם דברי עצמו. והרב המורה ותורתו נקיים בזה. ואולם הסבה הפנימית אשר הניעה החכמים האלו לשבש הכתובים ולבטל האותות והמופתים היא אשר נתמעטה דמות האדם בעיניהם ובפניהם צלמו יתבזה. באומרם כי איך יתכן שיכנעו הנמצאים העליונים השמימיים וכ"ש הנבדלים המניעים אותם לצרכי זה הנמצא השפל והפחות שתחלתו זמה וסופו רמה. וחלילה ליוצרם מהכניע היקר לזולל כו'. כמו שכתבתי דבריהם וביטולם בשער הה' עיניך שים עליו. כי שם נתבאר שא"א להתקיים סברא זו בידם ולא עליה הסכימו הכתובים. וגם שאין דעת חכמי התלמוד והחקירה נוחה מהם. אמנם מה שהתחכמו אליו להעמיד דעתם זה הוא אשר יאמרוהו למזמה. ויקנאו למשה במחנה הנביאים לאמר מי לנו גדול ממנו אשר ישלח ידו במרומיו לחדש אותות ומופתים בשמים ממעל ובצבאותיהם. כי הנה הוא ע"ה עם היותו רבן של נביאים כלן לא סופר עליו ששנה טבע הנמצאות כי אם בארץ מתחת. רצוני ביסודות השפלים ובמורכבים מהם. ואיך יאמן שתלמידו ותלמידי תלמידו יעלו שמים במעלת השגתם. זה יאמר שמש בגבעון דום וירח בעמק אילון. וזה יקרא הלך הצל עשר מעלות אם ישוב עשר מעלות וכדומה לזה מיעקב אבינו ונקדימון בן גוריון (תענית כ'.) וזולתם. והתורה אמרה ולא קם נביא עוד בישראל כמשה אשר ידעו יי' פנים אל פנים לכל האותות כו'. ואיך יקובל שהנביאים אשר אחריו הגדילו לעשות ממנו פלאי פלאות. זהו שרש סברא זו והיתד אשר זה הדעת תלוי עליה. ואני בעניי לא ירדתי לעומק כוונתם גם היא נפלאת בעיני. והיתד הזאת ג"כ ראיתיה תקועה במקומות לא נאמנו. כי מהנראה מבואר שלא תגדל מעלת איש על זולתו בשיביאהו צרכו או צורך העם ההולכים לרגלו לשנות סדרי הטבע לספק צרכם ההכרחי או להצילם מרעתם. רק בשיוכל עשוהו כאשר יהיה דבר מאלו בא אליו. הלא שנינו במסכת שבת (נ"ג:) ת"ר מעשה באחד שמתה אשתו והניחה לו בן להניק ולא היה לו שכר מיניקה ניתן ונעשה לו נס ונפתחו דדיו כשתי דדי אשה והניק את בנה ואמר רב יוסף עלה בא וראה כמה גדול אדם זה שנשתנו עליו סדרי בראשית א"ל אביי אדרבה כמה גרוע אדם זה שנשתנו עליו סדרי בראשית: ועתה ראה כי למה שלרוע מזלו לא היה לו שום תקון על המנהג הטבעי בצד מהצדדים כי אם בשישתנו עליו סדרי בראשית אמר עליו אביי שהוא גרוע מאד. וכ"ש שלא תגדל מעלת האיש להצטרכו לזה. אמנם כבר יהיה לו מעלה וכבוד כי אחר שהורע כחו כשלא יושלם תקונו כי אם בשנוי גדול כזה. שיפה כחו בשלא ימנע ממנו בהצטרכו אליו. ואל בחינה זו אמר רב יוסף שהיה גדול המעלה, וזה וזה נתקיים. והנה באמת על הענין הזה היתה מדרגת הנביאים והחסידים אלו עם אלו דרך כלל. הלא תראה כי שובחו ר"ש בן יוחאי ורבי יהושע בן לוי וקצת קדושים אשר בארץ מפני שלא נראתה הקשת בימיהם (כתובות ע"ז:) כי לא הוצרך העולם לכך ולא נשתבחו בשנעשו עמהם מעשה נסים. כי מהידוע שבבא הצורך ליד איש מהם יעשה וגם יוכל מה שלא הוצרך אליו גדול הימנו. תדע שהרי יעקב אבינו ויגל את האבן הגדולה אשר נאספו שמה כל העדרים לגללו (בראשית כ״ט:ג׳) ולא ספר הכתוב כי משה אדון כל הנביאים יעשה כדבר הזה. אבל נאמר וידי משה כבדים ויקחו אבן כו' (שמות י״ז:י״ב). וגם יהודה גבר באחיו ולו נתנה הגבורה והמלכות על כל שאר אחיו ולא נמצא שנתגבר הוא על עיר שכם כמו שעשו שמעון ולוי אשר לדעתם בא לידם חיוב זה. ועוד תוסיף להביט כי יהוא מלך ישראל אשר נאמר עליו רק חטאי ירבעם בן נבט אשר החטיא את ישראל לא סר יהוא מאחריהם עגלי הזהב אשר בבית אל ואשר בדן (מלכים ב י׳:כ״ט) כבר מלא בית הבעל פה לפה מכומרי ע"א והרגן מה שלא עשה כן אדוננו ראש המלכים משיח אלהי יעקב. אמנם נהרגו על ידו ולסבתו כל כהני השם אשר בנוב. והקש על זה מכל הדברים אשר לא בא צרכם ליד הנביאים והמלכים או האנשים גדולי המעלה ובא ליד קטנים מהם. והמפליגים בכבודו של משה רבינו ע"ה במופתי השמים מה יעשו לו בארץ כי אליהו ז"ל עצר את השמים אשר לא יהיה טל ומטר כי אם לפי דברו והחיה את בן הצרפית (שם א' י"ז) ואלישע תלמידו החיה אחד בחייו ואחד במותו ונתן אל השונמית העקרה בן לזקוניה (שם ב' י"ג). ולא סופר ממשה ע"ה שעשה את כל הגדולות והנוראות האלה. ולא עוד אלא שאלישע אמר תן להם ויאכלו (שם ד'). ונאמר ויאכלו ויותירו כדבר ה'. ועוד אמר למחר סאה סלת בשקל וסאתים שעורים בשקל בשער שומרון (שם ז'). ומשה לא די שלא עשה כזה אלא שאמר שש מאות אלף רגלי העם אשר אנכי בקרבו כו' (במדבר י״א:כ״א). ואף לפי דעת הרב רבי לוי בן גרשון כבר השיגה ידו של יהושע עוז ותעצומות להנקם גוי מאויביו בשעה קלה ממשה רבו אשר הוצרך במלחמ' קטנה של עמלק להתיצב ראש הגבעה ומטה האלהים בידו ואהרן וחור תמכו בידיו מזה אחד ומזה אחד ויהי ידיו אמונה עד בא השמש (שמות י״ז:י״ב) ואחר כל הטורח והצער הזה והיה כאשר יניח ידו וגבר עמלק (שם). ולפי דעתם תהיה גם כן מדרגת יעקב אבינו בנבואה גדולה ממדרגתו של משה ע"ה. כי ביעקב נאמר וישר אל מלאך ויוכל בכה ויתחנן לו (הושע י״ב:ה׳). והוא אשר העידה התורה האלהית עליו באומרו שלחני כי עלה השחר (בראשית ל״ב:כ״ז). והכי קרא שמו ישראל כי שרה את אלהים. ולא סופר בכתוב שמשה נתאמץ להאבק במלאכי עליון ויכול להם. אמנם נאמר ויהי בדרך במלון ויפגשהו ה' כו' (שמות ד׳:כ״ד). והרי כל אלו הדברים וזולתם ממינם אשר לא נכתבו הנה כדי שלא להאריך. הנה לדעתם יפה כחם מכחו של משה אשר לא עשה דבר מאלו. ועוד אשוב אתפלא בי מדבריהם כי לא ידעתי כוונתם בענין מעמד הר סיני הגדול והנורא יום אשר עמדנו לפני ה' אלהינו ביום הקהל. שכבר יחייב השכל שהענין ההוא היה למעלה מכל מה שנתחדש לפניו ולאחריו מהאותות והמופתים בשמים ובארץ בערך בלתי משוער. וכמו שאמר כי שאל נא לימים ראשונים אשר היו לפניך למן היום אשר ברא אלהים כו'. השמע עם קול אלהים כו'. אתה הראית כו'. מן השמים השמיעך את קולו כו' (דברים ד׳:ל״ו). ובמקום אחר כי מי כל בשר אשר שמע כו' (שם ה'). הנה שהפליג באלה הדברים וזכר אותם לפי שאין ספק כי מה שירד ה' עליהם ברכב אלהים רבותים עם בריאת הקולות וחדוש הדברות האלהיים והמאמרות הרוחניים אשר דבר ה' בם לעיני כל העם באמצעות משה אדון הנביאים שנאמר הנה אנכי בא אליך כו' (שמות י״ט:ט׳) אנכי עומד בין ה' וביניכם (דברים ה׳:ה׳). הנה היה ענין נפלא ומעולה על שנוי סדרי מערכות השמים כמה מעלות טובות. ואם כן כל שאר הנסים היו טפלים אל השגת משה אדון כלם בלי ספק. וקשה עוד מזה כי לפי זה הדעת כבר נתחייב להסיח הדעת ממאמר הנביא ונתתי מופתים בשמים ובארץ וכו' (יואל ג׳:ג׳). ומשיפקוד על צבא המרום במרום בשום זמן מהזמנים. כי אם על ידי משה רבינו ע"ה לא נשתנו מערכות השמים. וגם אי אפשר לשום נביא שיבא אחריו לחדש דבר שלא חדשו רבו. כבר נמנעו מצאת אל המציאות על ידי שום נביא בעולם. והנה אין מבוא לניסים שיעשו אלא על נביא המשמיעם באזני העם והמאמין בהם דבריו כפי אשר ראינו בעינים. אמנם האמת הברור בענין הזה כי הנביאים אשר מעולם כלם שמשו בכל האותות והמופתים הצריכות לפי שעתם. ואם התלמידים חדשו ענינים נפלאים ומפורסמים מרבותיהם כפי צרכם לא המעיטו בזה מעלתם. כי מעלת הנביא תגדל בשיעשה זה כאשר יבוא הצורך לא בשיצטרך אליו כאשר אמרנו. אדרבה גדולה ורוממות כי מעשיהם אלה מוכיחים עליהם שאם באו לידי צורך יגדילו לעשות מהם כפי ערך מעלתם עליהם. ולא עוד אלא שהמעשים הנוראים ההם יחשבו להם כיון שהם תלמידיהם ונאצלים מאצילות. כמו שנראה בבירור שהפלא הגדול שנעשה ליהושע בשמש בגבעון הנה הקב"ה בעצמו ייחסו למשה רבו באומרו בתשובת מה שבקש מלפניו ונפלינו אני ועמך מכל העם כו' הנה אנכי כורת ברית נגד כל עמך אעשה נפלאות אשר לא נבראו בכל הארץ כו' (שמות ל"ד). כי אין ספק ששם בישרו על הנפלאות הגדולות אשר נעשו ליהושע ולכל ישראל בכניסתן לארץ ובכבישתה במעברות הירדן (יהושע ג') והפלת חומת יריחו (שם ו') והשליך אבנים גדולות מן השמים במלחמת גבעון ועמידת השמש והירח. אשר נאמר עליהם ויאמר לעיני ישראל שמש בגבעון דום כו' וידם השמש והירח עמד כו' (שם י'). והנה לא מצינו בכל התורה זכר לפרסום נסים ונפלאות אשר תצדק עליהם הפלגת אלו היעודים זולתי אלה. וגם כי משה לא נכנס לארץ. אבל יורה באמת כי מה שעשה יהושע שם בשליחותו של משה רבו עשה. וכל אשר נעשה לו בהם הוא היה עושה וכמו שאמר הכתוב בסוף כל מלחמותיו כאשר צוה ה' את משה עבדו כו צוה משה את יהושע וכן עשה יהושע לא הסיר דבר מכל אשר צוה ה' את משה (שם י"א) נראה ששלוחו של משה היה יהושע ובשרביטו היה עושה כל המלחמות ההנה להשלים עם ישראל מה שנמנע ממנו לחטא מי מריבה. והוא עצמו מה שהעיד הכתוב על אמתתו במה שאמר משה בעצמו ואתחנן אל ה' כו' ה' אלהים אתה החלות כו' את גדלך ואת ידך החזקה כו' אעברה נא ואראה כו' (דברים ג׳:כ״ד) כי זהו מה שאמר לו נגד כל עמך אעשה נפלאות כו' (שמות ל"ד) כמו שאמרנו. ומזה הטעם היה שואל ממנו לעבור את הירדן כי שם מקום הנפלאות ההם, ואמר ויתעבר ה' בי כו', ויאמר ה' אלי רב לך עלה ראש הפסגה כו' וצו את יהושע וחזקהו כי הוא יעבור לפני העם הזה והוא ינחיל אותם כו' (דברים שם). ביאר לו כי אותם פלאות אשר ייעד בידו לעשות את העם ההוא הם אשר תיעשינה על ידי יהושע תלמידו ולא יכזב דבריו. כי בזה יתקיים מה שאמר אשר אני עושה עמך (שמות שם) והוא מה שאמר שם הלא היא כתובה על ספר הישר (יהושע י׳:י״ג) אלא כי לפי שעדין לא נגזר עליו שלא יעבר את הירדן הוא ית' אשר הכל גלוי וצפוי לפניו דבר אותו בלשון משותף. לפי שכל מה שיעשה על ידי יהושע תלמידו הרי היא כאלו יעשה עמו וכ"ש שכל מה שעשה יהושע בפרנסות העם היה זיו רבו עליו שנאמר ונתת מהודך עליו (במדבר כ"ו) ונאמר ויתמוך משה את ידו עליו (שם) וחז"ל אמרו עליהם שכל המניח תלמיד הגון אינו מת דכתיב כי ידעתי אחרי מותי כי השחת תשחיתון (דברים ל״א:כ״ט) והלא כל ימי יהושע לא השחיתו דכתיב ויעבדו העם את ה' כל ימי יהושע (שופטים ב׳:ז׳) מכאן שתלמידו של אדם חשוב עליו כגופו וכל זמן שיהושע חי. נראה לו למשה כאלו הוא חי. וענין החשיבות הוא זה שכל מה שיעשה על ידו יחשב כאלו עשאו רבו והוא גדולה וכבוד לו. ואין צריך לומר שלא המעיט מעלתו. והנה אם כן אין טענתם זו טענה לעיולי פילא בקופא דמחטא בפירוש הכתובים המעידים בתורה על האותות והמופתים המפורסמים שנשתבחה בהם אומתנו החכמה לעיני העמים. במה שנעשו על ידי איזה נביא מהנביאים אשר נקראו שמם עליהם. כי אם הותר לבאר קצת פשוטיה ולהראות פני שתופיה בכל הדברים אשר הוצרכו לומר עליהם חכמינו ז"ל דברה תורה כלשון בני אדם. הנה לא הותר לעקור שרשיה ולהרוס שתותיה עד היסוד בה. וגם מה שהניחו שהנסים הנעשים ע"י הגרמים השמימיים הם גדולי הערך מהנעשים בנמצאות השפלות. אין לנו ערבות על אמתתו שכבר יש פני הראות אל ההפך. והוא מה שהמשדד טבע הנמצאות השפלות בעוד כח המניעים אותם מגרמי השמים עומד עליהם בתקפו וגבורתו. הנה הוא כחו גדול מאשר ישדדם בהסיר כח המניעים ההם. משל למעכב בכח הזרוע תנועת גלגל הריחים בעוד אמת המים עוברת בו שהוא כח עצים ונפלא ממה שיעכבה על ידי הסרת המים והטותם אל מקום אחר. והוא דוגמת מה שאמר לו דניאל לדריוש אלהי שלח מלאכיה וסגר פום אריותא ולא חבלוני (דניאל ו׳:כ״ג) שענין זה הוא גבורה נפלאה מהמית האריות כמו שיבא ענינו אצל פסח מצרים שער ל"ח ב"ה. וברוך היודע מה בלבם בכל זה כמו שארמוז שער ט"ו ב"ה: ואולם אשר טענוהו ממאמר ולא קם נביא עוד בישראל כו' לכל האותות כו' (דברים ל"ד) שידמה שיעיד הכתוב שלא ישוה אליו עוד נביא לחדש אותות ומופתים וכ"ש לא יוסיף. הנה באמת הוא בידם סניגרון שלישי כי בידוע שאין כוונת הכתוב לכך כלל. אבל הכוונה האמתית שלא קם נביא כמוהו אשר תבא אליו ההתאמתות הגמור' באותה מדרגה מהנבואה המכונה בלשון פנים אל פנים בקדימת ההודעה לכל עיני האותות והמופתים אשר שלחו ה' לעשות בארץ מצרים שהם המיוחסים והמיוחדים אליו מצד עוצם מדרגתם אשר בהיותם על זה האופן לא נפל בהם שום ספק או שום השערה אחרת זולתי אמתת הענין אשר ייעדהו. כמו שיקרה לשאר הנביאים בעקרי מופתיהם המיוחדים אליהם שבכלם באו ע"י התפלה והצעקה. וכבר סופק להם מתחלה אם תיעשינה כמשפט כל מתפלל וספורי מעשיהם והפצר תפלותיהם יוכיחו עליהם. לא כן עבדו משה כי הוא היה יוצא ובא ושרביטו של מלך בידו לעשות כל אשר יצווה מבלי שום ספק ושום השערה אחרת לא בתחלה ולא באמצע ולא בסוף. אמנם היות ענינו של מרע"ה וענין כל הנביאים על האופנים שאמרנו והראיה שעל הפירוש האמתי הזה סמכו חכמינו ז"ל מאמרם הנפלא בישראל לא קם אבל באומות העולם קם ומנו בלעם (במ"ר פרשה י"ד) הכל יבא בשלימותו כמשפטו ומעשהו בפרשת בלעם שער פ"ב ב"ה. ושם יאורו עיניך לראות שיעור מה שספרו בגנותו של בלעם הגנאי והדופי המתיחס אליו דרוש אותו משם ולבך מה יגל מאד. ומה אאריך עוד מדברים האלו כי כלם נכוחים למבינים אותם ולישרים בלבותם:
_.13.1.5
*כוונתו, כי שנות האדם שהם על פי רוב שבעים, יחלקו לשבעה מחלקות של עשר עשר שנה, ויצר האדם הרע בתולדתו יתוקן תמיד יותר ויותר בהתחזקות כח השכל והבחינה בו, ועל זה רמזו חז"ל באמרם כי שבעה שמות נקראו לו ליצה"ר, כי בכל עשר ועשר שנים מחיי האדם יוחלש כחו יותר ויותר וישתנה תמיד שמו לטובה, וכן הוא לפי דחז"ל בבחינת העולם בכללו שגם לו נתנו שבעה זמנים מאלף שנים. , כאמרם שיתא אלפא הוו עלמא וחד חרוב, ר"ל שבכל אלף ואלף משנות תבל יתוקן העולם יותר ויותר עד שבאלף השביעי ישתנה לגמרי מצורתו הקדומ', ויצר לב האדם הרע בימים האלה קראו יואל "צפוני" להורות שאז בעת הגאולה יוחלש כח היצר לגמרי, עד שיהא נטמן ונצפן, וכל זה בעצמו מופת חדש על חדוש העולם, כי לולא זאת לא יובן אפשרות רוע מעשי בני אדם באלף הראשון ורוב השני כמעט עד לאין מרפא עד שחויב להם האבדון ע"י מי המבול, ותיקונם לאט לאט אח"כ, כי לפי אמונת הקדמות אין מקום להבין שנוי והבדל זמן אחד משאר הזמנים בתהלוכות בני אדם המוסרית, : - וע"י אמונת החדוש נבין ג"כ מדוע נתן הש"י בחקי הטבע כי יתעצמו תמיד להשאיר ברואים כלם ובני אדם בכללם, נגד כל המונעים ולשמרם מהפסד ואבדון, אף כי לפעמים נחשוב כי מעשיהם הרעים יחייבו הפסדם והשמדם מעל פני האדמ', כי בהיותם כלם מעשי ידיו יחוס וירחם עליהם כרחם אב על בנים כמאה"כ בשמו "את חסת על הקיקיון, ואני לא אחוס על נינוה וכו'.- והנה אחר שנתבאר זה המין מהתועלת הלקוח מעצמיות המבול ומהותו. רצוני מצד היותו מעקר מעשה בראשית לפי טבע זה ההפכיות שאמרנו. עוד נשוב ונאמר כי יש במעשה הזה וספורו הוראה נפלאה על חדוש העולם בבחינת זמן הוייתו הויה נכונה מאד. וזה כי הנה הוא ידוע שהעולם בכלל הוא כאיש אחד כמו שכתב זה הרב המורה (פרק ע"ב חלק א') והנה עם שהוא לא כוון שם אלא לענין כללותו והתקשרו בחלקיו וכח הנעתו וסדורו. הנה חכמינו ז"ל דברו ג"כ בזה הדמיון בבחינת זמנו בכללו וחלקיו. והוא כן כמו שעל שנות האדם על דרך הכללות נאמר ימי שנותנו בהם שבעים כו' (תהילים צ׳:י׳). כן נאמר במעשה בראשית כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ כו' (שמות כ׳:י״א). והוא ע"ד כי אלף שנים בעיניך כיום אתמול כו' (תהלים שם). אמרו שתא אלפי שני הוי עלמא וחד חרוב (סנהדרין צ"ז.) כלומר חרב מעסקי העולם ודמיונותיו והנה הרמב"ן ז"ל בפרשת ויכלו חלק כל מעשה ימי בראשית על אלפי העולם אחד לא' עד האלף השביעי שכלו שבת כנזכר בפירושיו. והנה הוא מבואר כי עשיריות שנות חיי האדם שהוא העולם הקטן אינם שוים אליו לפי שכלו ומעלליו. כי הנה העשור הראשון וחצי השני או רובו כולו הולך בהבל ובבהלה בגידול ושעשוע הילדות ותעתוע הנערות אשר אי אפשר בענין אחר מהכרח התולדה. וכמ"ש החכם גם במעלליו יתנכר נער אם זך ואם ישר פעלו (משלי כ׳:י״א). ירצה שאם זך וישר פעלו הנה הוא מתנכר ומשתנה מטבעו. אמנם משם ואילך הנה השכל הולך ומתחזק והוא משתנה בעצמו ונהפך לאיש אחר ויבוש ממעשה ילדותו ותעתועיו. וכן באמת היה ענין העולם הכללי בלי ספק. כי הנה האלף הראשון ורוב השני היה העולם נעור ורק ממוסר השכל ולא היה להם כח לעמוד על טוב החיות לא עם עצמם ולא עם זולתם כי קשר הדבר לעמוד על כך בתחלתם. ולזה היה מה שהיה מהשחתתם הנזכרת בשער הקודם וכמו שאמרו ז"ל עליהם שני אלפים תוהו (סנהדרין שם:). ומזה חויב אל המגדל בנים והמישר אותם להסיר מהעולם חטאת נעוריו ופשעיו המונעים הטוב מהזמנים הבאים מניעה הכרחית. ולעשות כענין הנוטע האילן וקוצץ ענפיו הנשתתות כמו שכתבנו בסוף שער י"א. כדי שיהיה העולם משם ואילך למדרגת הבחרות ובהתמידו בהמשך התיקון יגיעו שנים אשר יאמר אין לי חפץ בהם בסכלות כלל. והוא טעם ויאמר ה' אל לבו לא אוסיף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם כי יצר לב האדם כו'. ירצה על האדם בכלל כי טבע העולם חייב כן מצד נעוריו. אמנם אחרי כן בהמשך הזמן בושת עלומיו ישכח ויגער בו טבעו בלי ספק. באופן שלא ישובו לכסלה עוד דרך כלל. וזה עקר הברית שכרת אתם שלא להביא עוד מי המבול כמו שיבא בשער הסמוך המדבר בתועלת הנפלא המגיע מזה המאורע גם כן מצד ההכנעה וההרתעה הכללית כמו שיבא. וכמוהו הורו חז"ל על זה הענין המעולה במה שאמרו שבעה שמות נקראו לו ליצר הרע. הב"ה קראו רע שנאמר כי יצר לב האדם רע מנעוריו (סוכה נ"ב.) כי הנה הוא בבחינת הנערות אשר בו ידבר הנה הוא רק רע כל היום ואין אומר השב. אמנם משם ואילך כבר נתפשרה דעתו ומשתנה ענינו לטוב. שנויים שמספר כלם שבעה כנגד שבעה העשרות שזכרנו. והנה משה קראו ערל ודוד טמא ושלמה שונא ישעיהו מכשול יחזקאל אבן יואל צפוני. ירצו שנחלש כח היצר הרע ונתקן ענינו יום יום עד היום האחרון שבו נצפן ונטמן לגמרי. כמו שנאמר עליו ומל יי' אלהיך את לבבך ואת לבב וכו' (דברים ל׳:ו׳). ונאמר בימים ההם ובעת ההיא נאם יי' יבוקש את עון ישראל ואיננו כו' (ירמיהו נ׳:כ׳). כמו שיבא ביאור כל זה התקון בפרשת כי תצא למלחמה שער צ"ז ב"ה. והנה הוא מבואר שזה הענין בכלל יורה הוראה עצומה על חדוש העולם ונערותו. שאם לקבל דעת הקדמות תעמוד לנו שאלה עצומה שאין עליה תשובה כלל והיא כי איך יתכן שהעולם בכלל נפל על זה השיעור מהרוע בהסכמה אחת מה שלא היה כן לפניהם ולאחריהם. כי הנה עניני העולם הטבעיים לפי סבת הקדמות יתחייבו לחזור בסבוב על דרך שאמר מה שהיה הוא שיהיה כו' (קהלת א׳:ט׳). ואם תאמר כבר היה אמרי כן אלא שעמדה להם ברית הקשת. הנה יעמוד על זה ספק עצום מאד נזכור אותו בתחלת השער הסמוך הנזכר. ומ"מ השאלה אצל הראשונים אשר לא היה להם ברית לא זורה ולא חובשה. אמנם האמת יורה דרכו כי הנה היה זה להם להכרת היעודים המעידים עדות ברורה על חדוש העולם כמו שאמרנו. עד שיהיו אלו השני ענינים מתאחדים וצודקים יחדיו להעמיד ולקיים אמונת זה החדוש על צד החפץ והרצון בבחינות מתחלפות כמו שהונח. ועתה אחרי הדברים האלה והאמת אשר הגיענו אליו טבעו וקנאתו בתלונתנו על חכמינו ואלופינו אשר לרוב חשקם בפלוסופיא היונית והתפארם בדרכי מופתיה וגזרותיה לא נסו בתפארת הנסים הנתלים בפנת החדוש ובשפלות ידים ירימו רגליהם לעיני כל ישראל כמו שהיה אצל שני הפלאים שזכרנו ראשונה. עוד נוסיף ונאמר כי יש עוד תועלת רביעי גדול מאד בספור הזה נמשך ומצורף אל הודעת החדוש בכל הדרכים שזכרנו והוא לקוח מענין הכבדות והקושי אשר נמצא, בו בא האלהים להביא פורענותם של אלו כי זה מה שיודיענו קצת דרכיו ומדת טובו בהנהגתו העולם ומה שישקיט המיית האנשים המתאוננים רע באזני השם ומתלוננים עליו לאמר למה לא תשחת הארץ בעון פלוני הרשע ולמה לא תשומם ביתו עליו או תבלענו ארץ וכדומה מאלו התעתועים היוצאים מפי האומרים ימהר יחישה מעשהו למען נראה כו'. והיה לבבם זה להם לצור מכשול בשרש ההשגחה ויבחרו ההפקר לעצמם. ואולם אחר שנקבע בלבנו שהעולם ומלואו כלם מעשה ידיו הנה חוייב רחמנותו עלינו כרחם אב על בנים או האשה על פרי בטנה כמו שהיה זה מופת חותך על האשה אשר נכמרו רחמיה על בנה לאמר תנו לה את הילד החי והמת אל תמיתוהו, כי היא אמו (מלכים א ג׳:כ״ו). ולזה היה שם ההויה יתברך שמו הוראה על הרחמים. והנה אם להאריך לרשעים אולי ישובו ואם למטע הרע מהזכאין הנלוים אליהם כאשר א"א שלא ימשך להם רע מרעתם יחוייב לבא אצל אלו הפורענות בקושי גדול כמו שבטענה זו בא אברהם אבינו באומרו האף תספה צדיק עם רשע (בראשית י״ח:כ״ג). והיא אשר הודה בה יתברך באומרו ואני לא אחוס על נינוה העיר הגדולה אשר יש בה הרבה משתים עשרה רבוא אדם כו' (יונה ד׳:י״א). כמו שבא ביאורו שם שער י"ט ב"ה ולא עוד אלא שזכר. ובהמה רבה על דרך אם אדם חטא בהמה מה חטאה (יומא כ"ב:) הן כל אלה סבות ריוח והצלה לפניו יתברך להגין על מעשה ידיו עליהם:
_.13.1.6
אמרו במדרש (ב"ר פ' ל"ג) אדם ובהמה תושיע יי' (תהילים ל״ו:ז׳) אדם בזכות בהמה תושיע יי'. אדם עם בהמה תושיע יי'. אדם מפני בהמה תושיע יי'. זכרו שלש סבות. אם בטעם זכות כמו שיגינו הצדיקים על הדור. או כדי שלא יענשו עמהם זולתם. או שינצל החוטא להגין על זולתו. וכל אלו דרכי חסד ורחמים בעבורה היה רצונו יתברך שלא להתמיד ענינים אלו כפי אשר יעלה על דמיון האנשים הסכלים האלה. וזאת היתה התשובה הראשונה אשר השיב השם יתברך לאיוב על מה שהפליג תלונתו בענין רשע וטוב לי אמר מי זה מחשיך עצה במלין בלי דעת אזר נא כגבר חלציך אשאלך והודיעני איפה היית ביסדי ארץ כו'. מי שם ממדיה כו'. על מה אדניה הטבעו כו'. ברן יחד ככבי בקר כו'. ויסך בדלתים כו'. ואשבר עליו חקי כו'. ואומר עד פה תבא כו', המימיך צוית בקר כו'. לאחוז בכנפות הארץ וינערו רשעים ממנה תתהפך כחומר חותם כו'. וימנע מרשעים אורם כו' (איוב ל״ח:י״ג-י״ד). והפירוש מי הוא זה ואי זהו אשר מלאו לבו להחשיך ולהאפיל עצתי זאת אשר יעצתי אני להאריך לרשעים ושלא לשנות בכל יום תמיד מעשה בראשית על כל דבר פשע אשר יפשעו בי כי האומר כן באמת לא בדעת ידבר ולכן אזר נא כגבר חכם בעוז הויכוח אשאלך והודיעני ערך מלאכת העולם אשר דברת עליה ועומק המחשבה והחכמה הנפלאה אשר בהמצאתה. כי אינך מקפיד על קיומו יותר מביטולו בכל עת שיעלה על לבך אמור נא איפה היית ביסדי ארץ כי באמת אז היית רחוק מהמציאות יותר מכל שאר הנמצאים למה שאתה היותר מאוחר אל הטבע. ולזה א"א לך להשיב אם לא בשתדע בינה ותשכיל דבר מתוך דבר. או שתאמר מי שם ממדיה כי תדע ארכה ורחבה על נכון או מי נטה עליה קו המדה שבה ישערו כל מדותיה או איזו חכמה תספיק להטביע אדניה על בלי מה או מי ירה בדעתו ותבונתו אבן פנתה אשר עליה הושתת העולם והוא נקודת המרכז אשר סביבותיה יתנועעו גלגלי הכוכבים המתהלכים בעגולה כדרך המרננים מזמרים ומפזזים בעגול. ועוד אשאלך מי הוא זה אשר הפליא עוד לעשות ויסך ים בדלתים ובריח ממה שהיתה לו יציאה טבעית והכרחית כוולד זה היוצא בכח מרחם אמו כי ימלאו ימיה ללדת אשר לזה עשיתי לו כדרך שעושין המילדות אל הוולד בשעת הלידה שמעטפים אותו בבגדים ומחתלין אותו בחגורות וחובשים אותו היטב כדי לישב איבריו עליו. ומהידוע כי הענן והערפל הם מצרנים סמוכים אל ים אוקינוס וכאלו מי הים מחותלים בהם והם לבושם. ועם שהחק אשר נתתי בטבע המים הוא שיעלו על הארץ עם כל זה אשבור עליו חוקי זה ואשים בריח ודלתים שלא יעברוהו. ועוד אוסיף לשאל לך המימיך צוית בקר. לדעת ולכוין חלוף הגלגלים אשר יעבר בם השמש יום יום לסבת נטיותיו. ואם אתה ידעת כל שחר ושחר מקומו הנכון. אשר ראוי לזרוח ממנו כפי מה שיאות לתועלת החיים אשר בכל ענין וענין יש מנפלאות החכמה ועומק המחשבה מה שלא ישוער. ועל דעתך שיסבול טבע זה המציאות אשר על זה האופן מהיוקר מצד עצמו והסדור המופלא והמכוון בכל אלו ההויות ועוצם תבונתם והתאחזם והתקשרם קצתם בקצתם לאחוז בכנפות הארץ כמי שיאחוז בכנפות השמלה המלאת לה עמיר לנערו מתוכה שכן ינערו רשעים ממנה על זה השיעור מהקלות כאשר ידמה לך ואל חסרי הדעת אשר כמותך. או שיהיה זה נקל בעיניך כמי שמהפך החותמות באיזה חמר שתיעשנה שהוא מעביר צורה וחותם צורה אחרת בנקל. או כמי שמחליף לבוש בלבוש אחר או כמי שמעביר אבוקה המאירה מפניהם שישארו בחשך או כמי שמשבר זרוע רמה מבלי שיפסד הגוף שכל זה ממה שיעשה מבלי קושי גדול. הנה לך זה באמת שבוש הדעת ובלבול השכל ולא מחכמה באת עד הנה. כי מהראוי והמחוייב לכל בעל דעת להודות שאין לבטל כל אלו הנמצאות ולא קצתם לעונש רשעים בעוד יש בהם שום תקוה אבל לעשות כל מה שאפשר להדיח מעליהן את הרעה. ואפשר שלזה נתלו עיינין של רשעים הנזכרים בפסוקים אלו להורות כי זה מה שאמר בכאן הוא על הרשעים שאינם גמורים אלא שהם רשים ממעשים טובים ועדין לא נחתמו לאבדון אבל הם תלויין ועומדין לראות אם ייטיבו מעשיהם אם לאו. אמנם לרשעים הגמורים אין דבר עומד בפניהם, כמו שהיה הענין בזה ובזה בדור הרע הזה שנשטפו במי המבול. כי אחר שארך להם קצם מאה ועשרים שנה ואחר שצוה במעשה התבה שהיתה מלאכתה והזמנת כל הדברים הבאים והמובאים אליה מכל החי מכל בשר ומכל צרכי חיותם לשנה תמימה. אשר כל זה ראוי שיעשה רושם נפלא וחרדה עצומה בלב כל באי עולם זולת מה שיזהירם ויזרזם נח איש צדיק תמים כל הימים הרבים מפי הקב"ה. ובכל זאת לא שבו מדרכם הרעה ומהחמס אשר בכפיהם די ויותר מדאי התנצלות בזה לאב במה שאבד את בניו. וכמו שאמר יתברך, קץ כל בשר בא לפני כי מלאה הארץ חמס כו'. ומלבד מה שפירשתי בו בשער שעבר עוד תשוב תראה כוונה נכונה לפי כוונתנו יראה במה שיורה על חסידותו ית'. ועל ויתורו על עוברי רצונו כאשר לא תקטרג מדת הדין הקשה בטענה חזקה שאין עליה תשובה. וזה כי מאומרו ותשחת הארץ לפני האלהים יורה כי היו רעים וחטאים לה' להתנהג בכל הטומאות והטנופים אשר בהם השחיתו את דרכם אשר שנא ה' והמה תועבת נפשו. ומאומרו ותמלא הארץ חמס יורה שהמה גם כן רעים לבריות כי אינם שומרים משמרת הנהגת הקבוץ המדיני והיו מתקוממים זה על זה כל דאלים גבר בכלי חמס ומטה רשע לעשוק אהב. ואמר הכתוב כי השם ית' היה עדין מוותר להם ומאריך עונשם עוד על אשר לו ושלא נתמלא סאתם כי אם על מה שחטאו אלו לאלו. ושיעור הכתובים וירא אלהים את הארץ והנה נשחתה כי השחית כל בשר. ועם כל זה אמר אלהים לנח קץ כל בשר בא לפני כי מלאה הארץ חמס מפניהם. ולא מפני מה שנשחתה הארץ לפני האלהים להודיע כמה ארך אפים לפניו כדי שלא להשחית מעשה ידיו. ועדין המציא להם ריוח והצלה במצות מעשה התבה אם ישמעו ואם יחדלו. ויתכן כי זהו מה שכוון באומרו קץ כל בשר בא לפני כי ירצה אחר שהקץ אשר נתתי להם רצוני הק"כ שנה כבר בא ולא שבו וראוי להשחיתם. עשה לך תבת עצי גופר כו' וזה המעשה כלו יהיה להם זמן שני ואם לא ישובו ימותו ברעתם כי טוב מותם מחייהם. וכל זה הוא ענין נכבד מאוד לקוח מטבע המציאות ומעצם אמתתו ומשקיט ההרהורים הקשים הנופלים בלבות בני האדם המביאים אותם אל ההפקר כמו שאמרנו. ולהיות ענין המבול כולל אלו השלש תועלות אשר באמונת ענינם וקבלתם יקובל עול מלכות שמים משלם. אמר המשורר ה' למבול ישב וישב ה' מלך לעולם (תהילים כ״ט:י׳). כי להיות ענין נאות וצודק מאד במה שהמלך כובש וקונה לעצמו ממה שימליכוהו על עם רב ועצום אשר לא עמל בו ולא גדלו כמו שהוא מבואר מעצמו. לזה היה המבול במה שהורה על אמתת חדוש בפנים שונים מורה מאד על אמתת מלכותו וכמו שאמר השמים כסאי והארץ הדום רגלי כו'. ואת כל אלה ידי עשתה (ישעיהו ס״ו:א׳) והרבה דומים לו. והנה מצד שהיה המבול פורענות לרשעים הורה על עוצם יכולתו כי מעתה כל העולם כלו חל מלפניו והוא ודאי הוד מלכותו ותפארתו לענין השכר והעונש המוכרח לקיום העולם. אמנם באופן הגעת הפורענות על צד הקושי והכבדות שנזכר הורה ההמצא בו תנאי המלכות השלם אשר אין מענינו להשקיף מונהגיו על דרך העריצות כי אם בהשגחת רחמנות כמו שכתב החוקר פ"י מהמאמר ח' מספר המדות. אמר כי חבת האב על הבנים הוא בצורת המלכות כו'. ולזה נמשכי המלכים השלמים. אמר דוד לכו בנים שמעו לי כו' (תהילים ל״ד:י״ב). שמעוני אחי ועמי (ד"ה א' כ"ח) (ואמר) חזקיהו בני אל תשלו (שם ב' כ"ט). אמנם שלמה הורגל בזה מאוד בספרו אמר שמעו בנים מוסר אב (משלי ד׳:א׳). ועתה בנים שמעו לי (שם ה') והוא ביאר הענין באומרו מלך במשפט יעמיד ארץ ואיש תרומות כו' (שם כ"ט) והוא מבואר. הנה כי בשלשה ענינים אלה יכון כסא להקרא מלך לעולם:
_.13.1.7
ושלשת הענינים האלו יוכללו במעט התבוננות במאמר הקצר אשר הנחנו פתח השער כי אחר שאמרו בעשרה מאמרות נברא העולם כו' (אבות פ"ה). שהמאמר ההוא היה במדרגת ספור מעשה בראשית להכיר מאופן החדוש והמציאות שיש אלוה ממציאו ומחדשו בחפץ ורצון סמכו אליו המאמר השני הזה אשר יספר בענין המבול והוא המין השני מהראיה שאמרנו שהוא התועלת הראשון. ובאמרם שכל הדורות היו מכעיסין לפניו עד שזה היה סבה לשימשך להם זה השיעור מהפורענות בהביא עליהם את מי המבול. כללו בזה על השלמות התועלת השני והוא אמונת השכר והעונש. ואומרם להודיע כמה ארך אפים לפניו יאמת התועלת השלישי מאופני ההשגחה האלהית, בהביא הפורענות על עוברי רצונו בקושי גדול כמו שחוייב לכל פועל וממציא לבלתי מאוס ביגיע כפיו ורחמיו על כל מעשיו הם עדות ברורה על אמות ההנחה כמו שאמרנו. ואולם במה שתתקשר משנה זו עם אשר לפניה ולאחריה כבר כתבנוהו בשער הקודם:
_.13.1.8
ומעתה נבוא אל ביאור חלק הספור הזה המדבר בעקר המבול והשחתתו אשר היינו עליו ונעיר ראשונה ספקותיו:
_.13.1.9
א הוא מה שהיה עקר הכוונה להתירם במה שכתבנו בזה השער מצורך זכרון ספור המבול בתורה האלהית כי הנה על ספור מעשה בראשית נצטערו הראשונים ואמרו (ב"ר פ"א) שלא נכתב אלא משום כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם כו' (תהילים קי״א:ו׳). ואחר שהגיד למה יחזור ויגיד דברים שאינם מצורך התורה והמצוה אם האלהים היה ירא שנשאל לו חשבון הראשונים ממשפחות קין ודור אנוש וחבריהם וכ"ש כי באה הקפדה בספורו בהודעת זמנו ביומו וחדשו ואין צריך לומר שנת התחלתו וסופו וזמני התגבורת והנחת התיבה והראות ההרים ושלוח העורב והיונה ויבושת המים וחורב האדמה הכל שלא לצורך אם לא כפי מה שאמרנו:
_.13.1.10
ב במבוכה הגדולה הנופלת בחשבונות המבול לפי מה שהובן מפשוטי הכתובים על דרך המדרש וראשוני המפרשים ז"ל עד שהוצרכו לפרש כי ראשית החשבון ואחריתו היו ליצירה והחשבונות אשר ביניהם. פעם להפסקת הגשמים שהוא כסלו שבכ"ז יום שלמו הארבעים יום ופעם לירידת הגשמים שהוא מרחשון. והוא דבר זר מאד. וגם לדברי הרמב"ן ז"ל שהשתדל לתקן ולהסכים כל המנינים לחשבון העולם עדיין נשארה רגלו אחת בחוץ למצוא התבה מנוח לכף רגלה יום י"ז לחדש השביעי שהוא יום סוף התגבורת לדברי כלם עד שנדחק לומר כי ביום ההוא עצמו העביר אלהים רוח על הארץ וחסרו המים מעתה כל הט"ו אמה אשר גברו על כל ההרים הגבוהים או פחות מעט ותנח התיבה. ואחר בעשירי באחד לחדש שהם ע"ב יום נראו ראשי ההרים וכל זה הפך מה שהניח ראשונה לדבר ידוע שמדרך המים כשיחסרו בתחלה אמה אחת לארבעה ימים יחסרו לבסוף ארבע אמות ליום וכן הדבר מוכרח מהחסרון הזה ודאי והוא פלאי. וכ"ש למה שכתב שהרי אררט הם בשפל הכדור כמו שמוכיח הספור מהיותם קרוב לבבל אשר שם בנו המגדל יוצאי התבה שיצטרך לומר שאותו היום עצמו סוף התגבורת חסרו לפי שעה כל הגובה המופלא ההוא אשר מט"ו אמה למעלה מכל ההרים הגבוהים אשר תחת כל השמים עד שיכלה התבה לנוח על ראש ההרים היותר שפלים ואח"כ יחסרו מעט מעט. ראה זה זר ונפלא רק בדרך נס גדול שלא הוזכר. ומה שחזר וכתב בסוף ואמר ואולי נאמר שהיה החסרון בשבעה עשר יום לחדש השביעי גדול מאד מט"ו אמה וקודם לכן נראו ראשי ההרים הגבוהים לא הרי אררט. ויקר מקרה התבה שהיתה בהרי אררט בחדש השביעי ותנח כו' היה נכון. אבל לא ידעתי איך יסבלהו מה שקדם לו מהפי' בפסוק ויגברו המים על הארץ חמשים ומאת יום וכ"ש למה שהיה לו לראיה עצומה מה שלא אמר הכתוב ויחסרו המים בחדש פלוני ויהיו המים הלוך וחסור עד החדש השביעי ותנח התבה כו'. כמו שכתוב בפירושיו:
_.13.1.11
ג ממה שאמר הכתוב ויגברו המים על הארץ חמשים ומאת יום. ויזכור אלהים את נח כו'. ויסכרו כל מעינו' תהום רבה וארובו' השמים ויכלא הגשם מן השמים. והלא לסוף הארבעים נסכרו ארובות ומאז כלה הגשם ואפילו לפי דבריהם הק"נ יום ימי תגבורת היו. ימי גשמים לא היו. ובכל זה יש להשתדל אם אפשר לישב המקראות על פשוטן אם שהדרשה תדרש כמ"ש הרמב"ן ז"ל:
_.13.1.12
ד כי נאמר וישלח את היונה לראות הקלו המים כו'. ולא נאמר כן בעורב ששלחו יומים קודם אלא וישלח את העורב ויצא יצוא ושוב כו'. וכאשר היה יוצא ושב למה לא שלח ידו להשיבו אל התבה כמו שעשה אל היונה כי דבר זה ראוי לתת אליו לב בפי'. ואם שאינו מעקר הדרוש. ואחר זכרון הספקות נבא אל התרתן בדרוש הפרשה כאשר יעדנו:
_.13.1.13
ויהי המבול ארבעים יום כו'. ויגברו המים וירבו מאד כו'. הנה אחר שזכרנו צורך הספור הזה הנפלא בכללו ראוי לנו לישב ספורו אולי נוכל לצאת מידי המבוכות ההם אשר זכרנום. (א) ואני טרם אענה אני שוגג ואומר כי סבת כל המבוכות והבלבולים שנפלו באלו החשבונות בפירושי הראשונים והאחרונים הוא מאמר הכתוב ויגברו המים על הארץ חמשים ומאת יום שהבינו כלם ממנו שהמים היו הולכים ומתגברים או עומדים בגבורתם הראשונה עד היום ההוא. ופירשו ויחסרו המים מקצה חמשים ומאת יום שאז התחילו לחסר. ומזה חשבו כי מה שאמר בעשירי באחד לחדש נראו ראשי ההרים על אותם ההרים הגבוהים אשר תחת כל השמים שזכר ראשונה אמר. ולזה לא ראו למנות הק"נ ימים אלו מתחלת הירידה אחר שאי אפשר שתנוח התבה בחדש השביעי ליצירה בשבעה עשר בו שהוא יום ששלמו הק"נ יום כי הוא יום התגבורת עצמו וכבר כתבתי בספקות הספק הגדול שישיג להרמב"ן ז"ל במה שדחק עצמו להניח כן. וכבר היה אפשר להם לומר שההתגברות עצמו היה סבת מנוחת התבה להתרוממה בו על ההרים הגבוהים. כי הט"ו אמה שגברו המים עליהם הוצרכו להגביה מה שהיתה משוקעת במים כשליש קומתה כמו שאמרו חכמינו ז"ל (ב"ר פ' ל"ב) ובזה יעלו אח"כ כל החשבונות יפה לבריאת עולם. אלא שראו שאי אפשר לומר כך שאם כן היה לו לכתוב מנוחת התבה אצל התגבורת ויגברו המים כו'. על הרי אררט. המים גברו כו'. ויכסו כל ההרים הגבוהים כו'. חמש עשרה אמה כו'. ותרם התבה ותנח אבל הכתוב צווח ואומר כי לא מחמת תגבורת נחתה כי אם מחמת חסרון אמר ויזכור אלהים את נח כו' ויעבר אלהים כו' וישובו המים מעל הארץ הלוך ושוב ויחסרו המים מקצה חמשים ומאת יום ותנח התבה כו'. ועוד אחרת כי מהידוע שלא נחה התבה על ההרים הגבוהים אשר תחת כל השמים רק על הרי אררט שהם קרובים לבבל העמוקה לכל הארצות כמו שהוא במפורסם. והקושיא הזאת עם שנראה שלא חשו אליה חכמינו ז"ל גדולה היא אלי ובעבורה נדחק הרמב"ן ז"ל אל קצת מה שנאמר אנחנו בו אלא שמיחה בו מה שקדם לו מהפירוש בכתוב כמו שנזכר. ומ"מ כבר נדחו מעל זה הפירוש לסבה שקדמה לפי מה שאחשוב. והנה לא ראו ג"כ למנות מחדש ירידת הגשמים ולומר שנשלמו הק"נ יום בי"ז לחדש ניסן ושנחה התבה בי"ז לחדש אייר שהוא ז' לירידה כמו שחשב הרמב"ן ז"ל לתקן שא"כ מיום שהתחיל החסרון עד שנראו ראשי ההרים בראשון לחדש אב שהוא עשירי לירידה היו ק"נ ימים ולא נשארו עד סוף השנה שנאמר בו בראשון באחד לחדש חרבו המים מעל הארץ רק שני חדשים וזה לא יתכן בשום פנים כ"ש אם נחשוב המ' יום וכ"א יום של שליחות היונה מיום שנראו ראשי ההרים שכבר כלו בהם השני חדשים. ועוד מפני זה בחרו להם למנות החדש השביעי הזה מחדש ההפסקה הוא כסלו ולומר שנחה התבה בי"ז לסיון שהוא ז' להפסקה ולפי שכבר היו מתחלת הירידה עד היום ההוא ז' חדשים ואע"פ שיהיו א' מלא וא' חסר יעלו לר"ו ימים הוצרכו למנות מ' יום של גשמים לחוד וק"נ של תגבורת לחוד שהם ק"צ והיו העודפם הם מספר הימים שחסרו המים שנחה התבה ומכאן למדו כמה הית' משוקעת ואמרו שנראו ראשי ההרים יום א' לחדש אב שהוא עשירי לירידה. והנה עם זה לא היו מתחלת החסרון עד היום ההוא רק ס' יום ומשם ואילך היו הלוך וחסור בס' יום עד שחרבו פני האדמה והנה היה החסרון נערך בצד מה זהו תורף אלו הפירושים וענינם. והאמת אל המחוור שבהם ישיגהו הרודף בין המצרים (ב) ואולם אם נתכוין כראוי בכוונת הכתוב האומר ויגברו המים על הארץ ק"נ יום הנה יהי' לנו העקוב למישור והרכסים לבקעה. וזה שאין הכוונה בו לומר שהיו המים הולכים וגוברים ולא שעמדו בגבורתם הראשונה עד היום ההוא חלילה רק אמר שעד היום ההוא היו גוברים על הארץ בענין שלא יכול שום דבר המשוטט על פניהם לנוח ואין ספק שבסוף המ' היו גבוהה גבוהה הפלא ופלא יותר מיום ששלמו הק"נ יום דכתיב ויהי המבול מ' יום על הארץ וירבו המים כו'. ויגברו המים וירבו מאד על הארץ. והמים גברו מאד מאד על הארץ. ויכסו כל ההרים הגבוהים כו', חמש עשרה אמה מלמעלה גברו המים ויכסו ההרים ויגוע כל בשר כו'. עד וישאר אך נח כו'. כי מהידוע כי במ' יום נדונו כמו שאז"ל משפט ימי יצירת הולד (ב"ר פל"ב). ולמה תהי' כזאת מלפניו להעמיד המים בגבורתם ק"נ ימים אחרים ללא צורך כלל לא לשבט ולא לארצו. אלא ודאי יום מ' הוא היום שגברו בו המים ט"ו אמה על ההרים הגבוהים אשר תחת כל השמים כדי לשטוף כל אשר על פני האדמה גאה ורם נשא ושפל (ג) ומיד התחילו לחסור מעט מעט בטבעם. ומ"מ עד שעברו יותר מק"נ יום מהחסרון עדין נקראו גוברים על הארץ כיון שעדין לא יכלה התבה לנוח באותו מחוז אשר היתה בו מחמת גבורתם ואם שכבר מקודם לכן הרבה נראו ראשי ההרים הגבוהים ההם שזכר. אמנם מהיום ההוא והלאה שכבר נחה שקטה על הרי אררט שהם בשפל הכדור כבר יאמר שאינם גוברים על הארץ אבל היא גברה עליהם. והנה עם זה יתישב הכל יפה יפה ולא יפלא פירוש הכתוב הזה רק בעיני הממאנים באמת ובלתי נושאים פניה. כי אין ספק שאם תאמר כך וכך ימים או שנים גברה ידו של פלוני על זולתו שאין הרצון שאותו פלוני הולך וגובר תמיד בכח ומעלה כי גם אם יעלה וירד אם עדין ידו תקפה עליו יאמר באמת גובר וכן בכאן בשלא אמר ויגברו המים ק"נ יום סתם רק ויגברו המים על הארץ וגם לא אמר מאד ולא מאד מאד כמ"ש בימי התגבורת. יראה שהם גוברים על הארץ עם שכבר חסרו מאיתנם הראשון. ויישוב הכתובים ופשוטן ושיעורם לפי זה כך הוא ויהי המבול כו' והמים גברו כו' ט"ו אמה כו' ויגוע כל בשר כו' וימח את כל היקום כו' עד וישאר אך נח ואשר אתו בתבה ויגברו המים על הארץ ק"נ יום והנה בזה השלים ספור ענשם ודינם ואמר עוד כי מכח תגבורת המים בארבעים היום נמשך שגברו על הארץ עוד ק"נ יום בענין שלא יכלה התבה לנוח במחוז מושבה ואם שחסרו מאיתנן כמ"ש: ומכאן ואילך חוזר להזכיר מתחלה איך נכמרו רחמי הש"י על העולם ושב מחרון אפו להמציא לו פליטה ושארית ואמר ויזכור אלהים וכו' ויעבר אלהים רוח על הארץ וישכו המים. וזה היה מיד כששלמו ימי הארבעים כי מאז נסכרו כל מעינות תהום וארובות השמים ויכלא הגשם מן השמים ומאז והלאה וישובו המים מעל הארץ הלוך ושוב עד שחסרו המים מקצה חמשים ומאת יום באופן שביום ההוא יום י"ז לניסן שהוא חדש השביעי לתשרי שהיה להם ראשון לחדשי השנה נחה התבה על הרי אררט שהם שפלים הרבה מאותן שנזכרו ראשונה והמים היו הלוך וחסור תמיד כבתחלה עד שבאחד לחדש העשירי הוא תמוז שהוא עשירי לתשרי נראו גם ראשי ההרים ההם שזכר באומרו על הרי אררט שירא' שהיו הרים רבים והיא נחה על הגבוה שבהם ועתה נראו השפלים ממנו והנה נשארו שלשה חדשים שהם צ' יום כשתוציא מהם מ' יום שנאמר ויהי מקץ ארבעים יום ויפתח נח כו' וא' ועשרים יום של שליחות היונה עדין נשארו קרוב משלשים יום. בהם חרוב נחרבו בטוב פני האדמה. (ד) ולדעתי כי שלוח העורב לא היה לראות הקלו המים שלא זכר הכתוב כן אלא שלפי שהיו עסקיו רעים כאז"ל ת"ר ג' שמשו בתיבה חם ועורב והכלב וכלן לקו (סנהדרין ק"ח:) הנה כשפתח חלון התבה מקצה ארבעים יום שנראו ראשי ההרים וראה שכבר היה אפשר לעורב לחיות על פני ההרים שלח אותו החוצה להפרידו מזוגתו ושמא זכר ונקבה שלחם וקרא שמם עורב כמו מי יכין לעורב צידו (איוב ל״ח:מ״א) ואת כל עורב למינו (דברים י״ד:י״ד). (ד) ואמר כי היה יוצא ושב ולא קבלו והתמיד כן עד יבושת המים מעל הארץ. אמנם לחם ולכלב לא היה להם עדין מעמד על פני חוץ ולא יוכל לשלחם. אמנם כשעברו שבעה ימים שלח את היונה והית' כעין שליח מאתו לדעת הקלו המים מעל פני האדמה. כי שם היתה מקננת ושוכנת עם בני האדם ולה נתן משפט הבחינה בזה. וכל זה השתדלות וחריצות מחוייב לכל בעל דעת לפקח על צרכיו כי בזה יעורר עצמו אל קבלת שפע ההישרה בהם מפאת מעלה כי האדם הנואש מהדברים לא יפקד ולא יזכר וכמה העירו חז"ל על זה באמרם על יעקב איהו לא יהיב לביה להתפלל במקום שהתפללו אבותיו ומן השמים עכבוהו כו' כי יהב דעתיה למהדר קפצה ליה ארעא (חולין צ"א:). והוא ענין נכבד יתקיים בידך מכמה צדדים אם תשים אליהם לב ועכשיו אין להאריך. וכן בכאן מיד וידבר אלהים אל נח לאמר צא מן התבה אתה ואשתך כו' כל החיה אשר אתך כו'. ויצא נח ובניו כו' כל החיה כל הרמש כו' ויבן נח. הגיד הכתוב כל זה להודיע לבני האדם גבורותיו יתברך ואמונתו וחסדו בבריתו שלא נפקד מהם איש באדם ובבהמה ומכל החי מכל בשר אשר באו בתבה בשנה אחת תמימה ושכבר עלתה בדעתו של נח מחשבה נכונה להעלות עולות לאלהים לזבוח זבח תודה על כל הטובה אשר עשה עמהם להפליא. וירא ה' וייטב בעיניו. זהו שיעור מה שיאמר בזה החלק ודרך חשבונותיו אשר זכרנו הוא הישר בעיני ולא מצאתי בו חסרון רק בלתי הסכימי אל דברי הראשונים זצ"ל. אמנם הם אמרו (סנהדרין ל"ד.) דברי תורה נדרשים לכמה טעמים. והדרשה תדרש והמקרא יתישב על פשוטו. ותהלה לאל אמן:
_.14.1.1
יבאר איך יהי' הקשת הנראה בענן ביום הגשם לפי טבעו נאמן בבריתו וקיים במאמרו שלא להביא עוד מבול וכל מעשה תקפו וענין דור הפלגה:
_.14.1.2
וירח ה' את ריח הניחוח ויאמר כו' את קשתי נתתי כו':
_.14.1.3
במדרש (ב"ר פרק ל"ה) והיתה הקשת בענן בין אלהים ובין כל נפש חיה בין אלהים זו מדת הדין של מעלה ובין כל נפש חיה זו מדת הדין של מטה מדת הדין של מעלה קשה ומדת הדין של מטה רפה (במס' ברכות נ"ט.) א"ר אליכסנדרי אריב"ל הרואה הקשת צריך שיפול על פניו שנאמר כמראה הקשת אשר יהיה בענן ביום הגשם כן מראה הנוגה סביב כו' ואראה ואפול על פני (יחזקאל א׳:כ״ח) לייטי עלה במערבא משום דמתחזי כמאן דסגיד לקשתא אבל ברוכי ודאי מברך מאי מברך בא"י זוכר הברית. במתניתא תאנא רבי ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקא אומר נאמן בבריתו וקיים במאמרו:
_.14.1.4
*תוכן כוונתו בקוצר הוא, תחילה הניח ליסוד מוסד, כי כמו שיתנגד רעיון התגשם הי"ת אל אמיתת גדר עצמותו האלהית, כן יתנגד רעיון עשותו עול חלילה לזולתו, לשלימותו הבלתי בעלת תכלית, וע"ז רומז מאה"כ "כי ה' אלהיכם וכו' האל הגדול וכו' אשר לא ישא פנים וכו'." ואח"כ אמר, כי א"כ הדבר, יקשה עלינו להבין מדוע הבטיח לבני אדם אחר המבול שלא יוסיף עוד לקלל וכו' כי אחרי שהי"ת לא ישתנה לעולם, א"כ יקשה אחת משתי אלה, אם עונש בני אדם בכלל מתנגד לצדקתו מדוע הענישם כן תחילה, ואם איני מתנגד, מדוע הבטיחם שלא יענישם כן לעולם וע"ז השיב הרב ז"ל באמרו, שאף שמצמות וצדקת הי"ת לא תשתנה לעולם בבחינת עצמותם, בכל זאת לפי השתנות המקבלים ישתנו פעולותיו, וע"כ רק לפני המבול בהשחית כל בשר את דרכו על הארץ בכלל, הי' גם ענשם הכללי להחבידם לצמיתות, מסכים אל משפטו הצדק, אפס אחר המבול אשר מצד אחד השאיר אחריו רושם חזק בלב כל אדם להשביע בקרבם, תכונה נפשית יותר טובה ומוסרית מבראשונה, עד שלא יוכלו עוד לשוב לכסלה בדרך כלל כלפנים, ומצד אחר הי' תולדות כל בני אדם אחר המבול מג' בני נח אשר היו שונים מאד במרותם ואיכותם הנפשית כמש"כ למעל', ומזאת נסיבה כי גם בניהם יתפרדו תמיד בכל הזמנים והמקומות לג' ראשים, בעלי טבעים ותכונות שונות אשר יתכוונו תמיד בעבור זה גם לתכליות שונות, עד שאין עוד באפשרותם להתחבר יחד ולהיות לאגודה אחת להרע באופן כללי כמו קודם המבול, אשר יחדיו נאלחו, ואין עושה טוב אין גם אחד, ועל שנוי טבעם זה לטובה אחר המבול, אה"כ ד"מ "וירח ה' את ריח הניחוח," וע"כ אמר אל לבו "לא אוסיף עוד לקלל וכו'." וע"ז מורה לדעתו גם אות הקשת, כי כמו שאין אפשרות להראותו בענן, רק בהיות חלק אחד מהאויר צח וחלקו האחר שכנגדו מעונן (אשר ע"כ אחז"ל בשבח רשב"י וריב"ל ושאר חסידים [אשר בזכותם גושמה כל הארץ תמיד, מבלי היות חלקה אחת אשר לא תמטר אליה] "כי לא נראת' קשת בימיהם") כן יהי' תמיד, מזמן המבול והלאה מאז החלו בני אדם להטיב דרכיהם כמשכ"ל, קדרות שכל בני אדם, וחשכת בערותם המוסרית רק בחלק פרטי מהעולם, כמו שנמצא אח"כ בסדום ובנותיה ודומיהן, לא בכלל העולם, לחייב כבראשונ' ע"י זה גם העונש הכללי במבול מים או שאר מקרים כאלה המשחיתים כל הארץ, וע"ז רומז גם מאה"כ "כי מי נח זאת לי וכו'," שהכוונה כי מעתה ברית כרותה למין האנושי, ואף כי לאומה הישראלית, שלא ישחיתו עוד דרכם בדרך כללי בעבור זכרם תמיד עונש המבול אשר הי' בדרך נסיי ויוצא ממנהג הטבע ושומם תמיד על לב הנשים והמופתים שנעשו בארץ, ויהי להפך, כי האמונ' האמיתית וההליכ' בדרכי הי"ת תהיינה נמצאות תמיד עלי ארץ לפחות בקצת יחידי סגולה זעיר שם זעיר שם, ע"כ כמו שנשבע לבלתי הביא עוד מי מבול נשבע ג"כ שלא לקצוף ולגעור עוד לעולם, כי בהסרת הסבה, והיא ההשחתה הכללית בבחינה מוסרית, יושר מעצמו ע"פ משפטי הצדק גם המסובב, והוא העונש הכללי על ידי המבול ודומיהו, וקצפו התמידי. ובעבור היות הקשת האות המעיר כל משכיל להחזיק בתמותי, ולהשאר תמיד על טבע אנושתו לבלתי השחית דרכו לצמיתות כאנשי דור המבול. אמרו חז"ל כל שלא חס על כבוד קונו, ראוי לו שלא נברא זה המסתכל בקשת," ר"ל אם אינו חס על כבוד קונו אף שהוא מסתכל בקשת המזכירו תמיד בחובת האדם ותעודתו עלי ארץ, ובכל זאת סר כולו ואין צד טוב בדרכיו הבלתי מכוסה בענן השכלות והבערות ובעב החטא והעון נח לו שלא נברא, כי העדר איש כמוהו הנפסד לצמיתות בבחינה מוסרית טוב ממציאותו. כמי שלא יתואר האל ית' בשהוא יכול להתגשם או לברוא כמותי כי לא יסבלהו כלל ענין אלהותו כן לא יתואר בשהוא יכול לעשות עושק ונלוז לשום נמצא מנמצאיו כי לא יסבלהו חק שלמותו. כי כמו שהענין הראשון יהיה סותר ומכחיש טבע האלהות כן הענין השני יהיה סותר ומבטל חק השלמות. הוא מה שביארו אדון הנביאים בשלמות באומרו כי ה' אלהיכם היא אלהי האלהים ואדוני האדונים האל הגדול הגבור והנורא אשר לא ישא פנים ולא יקח שוחד עושה משפט גר יתום כו' (דברים י'). יורה כי כמו שמאמתת עצמיותו שהוא היותו ית' ה' אלהיכם יחוייב להיות אלהי האלהים ירצה סבת הסבות כלם מה שכבר נתבאר שזה א"א שיהיה גשם ולא כח בו וא"כ נמנע בחקו להתגשם על כן יחוייב משם שהוא אדוני האדונים. אשר זה מה שיקיים הנמנע להיות אחר כמותו ושוה לו. כן מהיותו ית' בעל שלמיות אשר יזכר קצתן באומרו האל הגדול הגבור והנורא חוייב שלא ישא פנים ולא יקח שוחד לעשות שום עול בהנהגתו העליונה אבל הוא עושה משפט גר יתום ואלמנה בלי שום נטיה מהיושר כלל. וזהו חוזק מאמרו של אברהם אבינו חלילה לך מעשות כדבר הזה להמית צדיק עם רשע והיה וכו' (בראשית י"ח). כמו שיתבאר במקומו ב"ה כי ידע כי הוא נמנע מנד חק שלמותו. ולזה נמשך איוב באומרו חלילה לאל מרשע ושדי מעול (איוב ל״ד:י׳). והוא מאמר ירמיהו באומרו צדיק אתה ה' כי אריב אליך אך משפטים אדבר אותך מדוע כו' (ירמיהו י״ב:א׳). יאמר שהוא יניח צדקתו ויושרו ליסוד מונח וקיים אמנם שהוא שואל כתלמיד לדעת דרכיו בהם. וזה הדרוש מהצדק והרחקת העול יתבאר עוד אצל קושי לב פרעה שער ל"ו ב"ה. והנה כמו שהיה העול המסולק והמרוחק ממנו ית' הוא אשר יוכלל בצדיק ורע לו רשע וטוב לו להיותו עול מפורסם אשר צעקו ממנו שלמים וכן רבים כן לא יתואר הוא יתב' בשימנע משום נמצא כל אותו הטוב שאפשר לקבל מאתו ית' ואפילו על צד החסד הגמור כי אחר שיש ספק בידו לעשות הנה אם יגרע טוב ממנו הלא יהיה הכילות בחוקו ית' חלילה. ולזה אמר המשורר צדיק ה' בכל דרכיו וחסיד בכל מעשיו (תהלים קמ"ה). ירצה עם שהוא ית' הניח מדת הדין לנהוג בו העולם אלו עם אלו עם כל זה בכל מעשיו אשר יעשה הוא עמם הוא מחזיק במדת החסידות לעשות עם כל נמצא ונמצא לפנים משורת הדין בכל מה שיוכל לקבל מן הטוב כפי טבעו וחוקו ולכן השואלין למה לא עשה מהנמלה נשר או מהנשר גמל וכיוצא הנה הנם כשואלים למה לא עשה מרגל האדם ראש או מהשער עינים כי כלם יחד יבערו ויכסלו כי הוא ית' חנן לכל בריה ובריה הצורה היותר שלמה שהיה אפשר לקבל בחוקה וזה צודק אפילו ביותר חסרה והוא מאמר הנביא באומרו הלא ידעת אם לא שמעת אלהי עולם ה' בורא קצות הארץ לא ייעף ולא ייגע אין חקר לתבונתו נותן ליעף כח כו' (ישעיהו מ׳:כ״ח-כ״ט) כמו שכתבנו בשער ג' ויבא שלמותו בפרשת שמיני שער ס'. וכן הוא בהטבת האנשים אם להיטיב אותם במדת החסד יותר ממה שהם זכאין בו או להאריך להם כל מה שיסבול טבע העון ההוא או החוטא בו הכל הוא בא ונמשך ממידת החסידות אשר לא סרה מחק אלהותו ית' ולא תסור לעולם וכמו שפירשו הוא ית' ע"י הנביא ירמיהו לוא אפיל פני בכם כי חסיד אני נאם ה' לא אטור לעולם (ירמיהו ג׳:י״ב). ומה נאריך עוד בראיות ושלש עשרה מדותיו יוכיחו. ועתה הנה מכל זה יצאו לנו שאלות חזקות במה שיכללהו זה החלק מהספור אשר אנו בביאורו מענין קרבן נח והריחו אותו וההבטחות הבאות בעבורו שלא להוסיף עוד לקלל את האדמה כאשר עשה ובברית הקשת הבא על זה לאות ברית כמו שאסדר אותם בזו אחר זו עם שאר הספקות אשר ראוי לעורר על הבנת הכתובים כדרכנו. האמנה כי מה שראוי שיאמר במאמר ומוראכם וחתכם עם הפסוקים הנמשכים אליו איחד אותו לשער מיוחד אחרי זה כמו שייעדתי אותו בשער הג' מאמר ח' כי הוא ענין נכבד מאד ראוי להחשב בפני עצמו:
_.14.1.5
א אומרו וירח ה' את ריח הניחח ויאמר ה' אל לבו לא אוסיף לקלל כו'. וכי החפץ ליי' בעולות ולריח ניחוחם נתעורר עכשיו לדעת את לבות האדם אשר יצרם רע מנעוריהם ושמעתה הוא ראוי לישא להם באופן שלא יאבדו כלה עוד ולמה לא חשב כזאת על עם ה' בתחלה ואם כדין הענישם למה לא יעניש כן בכל עת וזמן בלי שום ויתור כאומרם ז"ל כל האומר הקב"ה ותרן הוא יותרו מעיו (תנחומא פ' כי תשא). ואם ראה להגין עליהם במדת חסידותו למה לא עמדה מדה זו לראשונים וחלילה לו ממנוע מהם טובו וחסידותו כמו שאמרנו.
_.14.1.6
ב איזה זכות עמדה להם שהוזקק בעבורו לתת להם אות ברית הקשת הנפלא אשר ייעד וזכותו של נח לא הספיק להגין על דורו ואיך יספיק להגין על הדורות הבאים עד סוף העולם גם לא ראינו שהוחזק לו על זה שום טובה בפי האנשים כלל:
_.14.1.7
ג מענין ברית הקשת הזאת כי חכמי הטבע צווחים ואומרים שהוא דבר טבעי מתהוה מהפוך ניצוץ השמש באויר הלח כמו שראינו אותו מתהוה כאשר הוא מזלוף המים על ניצוץ השמש כעגולו ומראיו כלם גם הנביא אמר בפי' כמראה הקשת אשר יהיה בענן ביום הגשם כו' (יחזקאל א׳:כ״ח). הנה אם כן אין כאן חדוש ברית:
_.14.1.8
ד אומרו וראיתיה לזכור ברית עולם חלילה שיצטרך אל סימן שיזכירנו שום דבר שהרי אין שכחה לפני כבודו. וכמה תמוהין דברי הרמב"ן ז"ל שכתב שהיה הקמת זאת הברית דומה לעד הגל הזה ועדה המצבה (בראשית ל״א:נ״ב). וכמו את שבע כבשות תקח מידי (שם כ"א) כי כל דבר הנראה שיושם לפני שנים להזכיר דבר נדור ביניהם יקרא אות וכן במילה אמר והיה לאות ברית (שם י"ז) ע"כ. כי לפי הנראה ענין הקמת ברית בכל מקום אינו אלא שהיא מבטיח ומאמת לקיים דבר לא שיזכירנו הנשכח ועוד אפלא לשומו אות ברית מילה שוה לאותן שזכר כי הנה הברית בעצמו הוא הזכות העומד לנו לפניו והוא ענין הזכרון כמו שתקנו ז"ל על כן בשכר זאת אל חי חלקנו צורנו צוה כו' (שבת קל"ז:) ומ"ש הכתוב והיה הדם לכם לאות (שמות י״ב:י״ב-י״ג) כבר אמרו שדם הפסח ודם המילה שהיו מתבוססים בהם (מכילתא פ"ב) הם הם הזכרון והזכות ולזה אמרו לכם לאות ולא לאחרים לאות מכאן שלא נתנו הדם אלא מבפנים (שם בא פ"ו) וכן הוא מאמר ותקעתם בחצוצרות כו' והיו לכם לזכרון כו' (במדבר י׳:י׳). כי זכרון המצות והעבודות הוא הזכות העומד להם בהם. והכא מאי זכות איכא:
_.14.1.9
ה כי לפי זאת ההנחה הנה לא היה האות הזה נכון ולא בטוח כי אחר שטעמו הוא לזכור דבר אמת ושבועה בין שנים שכאשר ישכח הדבר מאחד מהם יד העדים תהיה בו להזכירו כלומר חזור בך א"כ הוא, היה מהמחוייב שיראה בעת וזמן שיהיה העולם ירא וחרד על הדבר אמנם מהידוע שהקשת אין מענינו להראות רק בזמנים שבני העולם בטוחים מאד מהיות מבול על הארץ והוא בהענין ענן על קצת הארץ ועל קצת יזרח השמש כמו שיבא וא"כ מה נעשה כשילבשו השמים קדרות בכללם ושק הושת כסותם ועל הארץ כלה תשכן עננם כי אז נירא בהמיר ארץ ואותותינו לא ראינו:
_.14.1.10
ו טעם אומרו ויאמר יי' אל לבו לא אוסיף וכו' ולמה לא יוציאנו בדבור אל נח ואל בני והעומדים בבריתו והבוטחים בו:
_.14.1.11
ז ממה שאמר הנביא אשר נשבעתי מעבור מי נח עוד על הארץ (ישעיה נ"ד) ואנחנו ברית ראינו אבל שבועה לא מצינו. והנה חז"ל למדו מכאן דתרי זמני הן או תרי זמני לאו הוה שבועה (שבועת ל"ו.) והוא דרך חומרא אלו הן הספקות הנופלות בזה הענין. ואחריהם נזכור מה שראוי לעורר מהספקות העומדות בספור בוני המגדל אשר הוא ענין שראוי שיצורף אל הבטחת העולם ואל ברית הקשת אשר נתנה להם כמו שיבא:
_.14.1.12
א בכוונתם בבנין ההוא וכי שוטים היו לבנות מגדל לעלות שמים להלחם בם כמ"ש קצת (סנהדרין ק"ט.) ואם לא היתה כונתם רק למה שפרסמה אותו התורה האלהית באומרם ונעשה לנו שם פן נפוץ על פני כל הארץ מאי איכפת ליה להקב"ה ומה נמצא בהם עון אשר חטא בזה:
_.14.1.13
ב ויאמרו איש אל רעהו הבה נלבנה לבנים כו'. ותהי להם הלבנה לאבן והחמר כו'. מה בא להודיענו בכל זה ידענו גם ידענו כי הבונים חרבות למו יכינו החמרים המזדמנים להם ועכ"פ הוא דברי מותר דמאי דהוה הוה:
_.14.1.14
ג כי יש להשתומם ממאמר הש"י הן עם אחד ושפה כו'. ועתה לא יבצר מהם כו'. כאלו היה פחד אלהים נגד עיניו ומצטער על הדבר חלילה:
_.14.1.15
ד כי אין סופו מסכים עם תחלתו באומרו הבה נרדה ונבלה שם שפתם כו'. הנה היתה החרדה גדולה והתקלה נקלה מאד:
_.14.1.16
ה אם אלו האנשים חטאו ביוצרם ופשטו ידם בעקר כמו שאמרו ז"ל (שם) למה לא נענשו על זה עונש עצום כבני סדום וכדומה. אמנם היה עונשם לטובתם וקלקלתם תקנתם. ומעתה נבא אל הביאור:
_.14.1.17
וירח יי' את ריח הניחח וכו'. עתה אתה המעיין ברוך יי' תראה נפלאות בקיום כל מה שכתבנו עד הנה מענין בריאת האדם ותדע ותשכיל כי בכל מה שסיפר עד הנה לא השיב ידו מספר ממלאכת יצירתו והוא מעיד שלא שלמה ולא עלתה בידו עד הנה. וזה כי בהביא המבול על העולם לעיני אלו האנשים הרואים נתקן ונגמר טבע המין האנושי ויצא מההפסד השלוח שהיה בו מתחלה משני פנים זולת מה שכתבנוהו בשער הקודם מטבע הנערות. האחד מצד הרושם החזק והנפלא הנשאר בזכרון האנשים מהפורענות הקשה והנורא אשר עשתה יד הבורא למכעיסיו אשר בו הוקבעה יראה והכנעה והרתעה טבעית בהם ובתולדותיהם לדורי דורות לדעת כי כל האיש ההולך בשרירות לבו השמידו ה' מפניו. והשני מצד היות הדורות והמשפחות מכאן ולהבא מסתעפות מג' ראשים אלו השוים במראה הגדול ההוא אשר מטבעם שימצא ביניהם תמיד ההתחלפות והעדר ההסכמה על ענין אחד אם טוב ואם רע ולזה יהיה מהנמנע שיתיחדו כלם להיות על השיעור ההוא מהרוע שהיו עליו בני האדם כי אב אחד היה לכלם ושרש פורה ראש אחת להם. (א) והנה באמת התקון הזה המוטבע בהם מצורף אל הקודם הוא הריח ניחח אשר בא לפניו ית' ובעבורו אמר אל לבו לא אוסיף לקללם כי גלוי וידוע לפניו טבע תכונות האדם ומה שקבלו בזה מההכנעה וההרתעה הטבעית והמוסר המוטבע ביצירתם עד שיספיק זה לשלא יבאו עוד להפסד כולל כמו הראשונים אשר אחזו מעשי אבותיהם בידיהם ונמחו מעל פני האדמה. ולזה ידע כי לא יקלל עוד את האדמה בכלל בעבור האדם ונתן הטעם ואמר כי יצר לב האדם רע מנעוריו, והכוונה כי יצר לב האדם הכולל לסבת חטאו של אדם הראשון היה רע ומר בתחלת העולם ובנעוריו כמו שקדם. ומעתה לא אוסיף עוד להכות את כל חי כאשר עשיתי שכבר נתחדש להם מזג חדש ורוח נכון בלתי מקבל ההפסד הכולל. ויתכן שירצה כי ידע יצר לב האדם מכאן ולהבא לא יהיה רע רק מה שיחוייב לו מנעוריו רצוני להעדר השלמות בו לפי שניו ושלא יתחבר אליו עון אבותיו ורוע טבעם ומזגם הנטפלים עמו עד עכשיו עד יום מותם אבל כשיושלם האדם בזמן הראוי לו יתקן עצמו לחיות חיים אנושיים על הרוב הפך ממה שנאמר על הדורות הראשונים וירא ה' כי רבה רעת האדם בארץ ויצר מחשבות לבו רק רע כל היום (בראשית ו׳:ה׳). (ז) ואין ברית של שבועה גדולה מזו וראה כי כנגד מה שאמר (שם) ויתעצב אל לבו לפי שלא הגיע עדין מעשה יצירה זו אל שלמותו ואמר אמחה את האדם כנגד זה אמר עכשיו ויאמר ה' אל לבו לא אוסיף עוד כו'. (ז) כי אין זה דבר שראוי שיאמר לזולתו שאין הכוונה לו רק לומר שכבר נתקררה דעתו במלאכה ההיא ועלתה בידו כמו שהיה בלבו לעשותה וכמ"ש בלבו נמלך (ב"ר פ' ח') וכאשר פירשנו שם וגם מפני שהגזירה הזאת היא לקוחה מטבע דעות האנשים ויצר מחשבות לבבם שהוא ענין בלתי גלוי וידוע רק לו לבדו ית' הנותן נשמות לפגרים כמאמר המשורר היוצר יחד לבם המבין אל כל מעשיהם (תהילים ל״ג:ט״ו). כי זהו מ"ש הנביא עקוב הלב מכל ואנוש הוא מי ידענו אני ה' חוקר לב כי' (ירמיהו י״ז:ט׳-י׳). ירצה כי אחר שמחשבות האדם ותחבולותיו יש להם התחלות הפכיות כי מצד חמרו הוא עקוב מכל על דרך שנאמר והנחש היה ערום מכל (בראשית ג׳:א׳) ומזה הצד כל עניניו הם נשחתים אמנם מצד שכלו הוא אנוש וחזק ההכרה ויהיו עניניו מתוקנים מגזרת אשרי אנוש יעשה זאת (ישעיהו נ״ו:ב׳). והבחירה היא בידו להכריע לאחד מהנה מי ידענו זולתי שאני חוקר כו'. וכן אמר המשורר אם שכחנו שם אלהינו ונפרוש כפינו לאל זר הלא אלהים יחקר כו' (תהילים מ״ד:כ״א-כ״ב.) ירצה כי כאשר היה נגלה האדם ענין אחד ונסתרו דבר אחר אין מי שידע זה זולתו והוא מה שידע שלא שכחנו שמו בלבנו עם היות שבנגלה פירשנו כפינו לאל זר וכמ"ש לא נסוג אחור לבנו כו' (שם) שהכוונה עם שנטתה אשורנו מני ארחך בפועל. ושלמה ביאר זה בתכלית הביאור כשאמר בתפלתו ונתת לאיש ככל דרכיו אשר תדע את לבבו כי אתה ידעת לבדך את לבב כל בני האדם (מלכים א ח׳:ל״ט) והנה להיות ההנהגה ההשגחיית נמשכת אל הכרה זו בלי ספק יוחדה לו יתברך גם כן כמי שהוא מבואר בכל מקום כמו שבאלו המקומות כלל שני הענינים יחד אני ה' חוקר לב כו' לתת לאיש כדרכיו כו' ונתת לאיש ככל דרכיו אשר תדע את לבבו. וירמיהו גם הוא אמר גדול העצה ורב העליליה אשר עיניך פקוחות על כל דרכי בני אדם כו' (ירמיהו ל״ב:י״ט). סוף דבר יש הנה שתי סבות למה שנאמר בכאן ויאמר ה' אל לבו כו'. מצד שהיא גזרה לא יסבול ענינה לשתף בה זולתו, כולל רק הענין, לומר שעתה נגמר תקון עיסתם באופן שלא יקבלו עוד בטבעם הפסד כולל והוא אומרו לא אוסיף עוד להכות את כל חי כאשר עשיתי. והנה כדי שלא יובן הבטחון הזה על דרך החלקיות גם כן. ביאר ואמר עוד כל ימי הארץ זרע וקציר וקור וחום וקיץ וחרף ויום ולילה לא ישבתו. ירצה שלא יובן מאומרו להכות את כל חי שום חי כמו לא תעשה כל מלאכה (שמות כ׳:י׳) וכדומה. אמנם הכוונה שלא יתבטלו עוד סדרי העולם בכללו כיון שהסבה המחייבת ההפסד כבר בטלה. אמנם אם ירעו וישחיתו השחתה קצתית שזה אינו מהנמנע אבל הוא אפשר שיסכימו עיר או ממלכה על רוע הסדור והפסד ההנהגה כענין סדום ובנותיה וזולתם, ודאי ענוש יענשו כמו שיבא עדות המקרא בענינם. והנה הביאור הזה יתאמת לגמרי כאשר נעמוד על כוונת ברית הקשת והבנת ענינו והתר ספקותיו גם הוא כי הוא הדבר הראוי לסמוך לזה. וזה כי אחר שבירך את נח ואת בניו והשליטם על כל הנמצאות והתיר להם הבשר וצוה עליהם שבע מצות כמו שיתבאר בשער בפני עצמו אחרי זה בעזרת האל. הנה חזר לענין הבטחתו זאת ולפרש ענינה בטוב. ויאמר אלהים אל נח ואל בניו אתו לאמר ואני הנני מקים את בריתי אתכם כו' ואת כל נפש החיה אשר אתכם כו' והקימותי את בריתי אתכם כו' ולא יהיה עוד מבול כו'. זכר שהיה הדבור אל נח ואל שלשת בניו לפי שהאחד מעקרי ההבטחה הוא להיות מעתה הדורות משתלשלים מג' ראשים אלו כמו שאמרנו. ולזה אמר ואני הנני כו' ואת זרעכם אחריכם. כי מעתה אי אפשר גם כן להתיחד כולכם על קלקול הטבע כראשונים וזכר להם מכל יוצאי התבה לכל חית הארץ לזכור העקר השני כי כדאי היה ההמצא בפורענות הגדול ההוא להכניע הלב ולחדש מזג אחר. (התר ספק ספק א' וב') ולזה אחר שכבר נתקן מזגכם וטבעכם בשיעור שא"א לכם להשחית דרככם עוד דרך כלל גם אני אתחייב להקים ולקיים לכם ברית עולם באופן שלא יכרת כל בשר דרך כלל עוד ממי המבול ולא יהיה עוד מבול לעולם כולו. כי מדת הדין היא שלא להביא עונש כולל כשלא יהיה החטא כולל. ונתן דוגמת הדבר להם ולדורות ואמר זאת אות הברית, את קשתי נתתי בענן כי'. הנה הרמב"ן ז"ל נתפרסם מגדולי המאמינים וכתב על ברית הקשת ז"ל. ואנחנו על כרחנו נאמין לדברי היונים שמלהט השמש באויר הלח יהיה הקשת בתולדת כי בכלי המים לפני השמש יראה כמראה הקשת וכאשר נסתכל עוד בלשון הכתוב נבין כך. כי יאמר את קשתי נתתי בענן ולא אמר אני נותן כאשר אמר זאת אות הברית אשר אני נותן. ומלת קשתי תורה שהיתה לו קשת תחלה עכ"ל. הנה הודה בהכרח על האמת המפורסם מהנסיון וגם אשר יאמתהו הנביא באומרו כמראה הקשת אשר יהיה בענן ביום הגשם (יחזקאל א׳:כ״ח) כמו שאמרנו בספקות והוא המוסר הישר אשר כתבנו בפתיחה מפי החכם בספר ההפלה שכתב על ענין הלקיות מהנזק המגיע אל התורה מהליץ בעדה שלא כדרכה ממה שיחלוק עליה כדרכה. ולזה אחר שאין בזה נדנוד עבירה כי הכתוב לא הניח זה לאות נפלא גם לא לבריאה חדשה. אלא ששם אותו לאות שלא יביא עוד מבול. מוטב שיפורש באופן שיהיו האות והברית הזאת יותר קיימים ובטוחים לשמור בהם המכוון. ואז יהיה הפירוש יותר שלם. והנה קודם שנבא אל פי' הכתוב. אכתוב הנמצא אצל הדעת בהסכמת קצת החכמים במהותו וסבת הוייתו. ואומר כי הוא מה שיתהוה מחיוב ג' הקדמות:
_.14.1.18
האחת שכל גשם מלוטש משולל הגוונים מקבל תמונת כל דבר העומד אל נכחו:
_.14.1.19
השנית כי כשהגשם ההוא יהיה אורו ובהירותו מתפלש מעבר אל עבר הנה אז לא יראה בו דבר וזה הוא דבר ברור ומפורסם:
_.14.1.20
[הקדמה] השלישית כי כמו שעל הרוב מי שהוא בריא הראות יראה יותר מהחלוש כן יקרה לפעמים שהחלוש יראה מה שלא יראה הבריא רצוני מאלו התמונות הנראות דרך המאורות וזה מבואר מסובלי חולי העינים שרואין סביבות הנר בלילה תמונות אשר לא יראו לבריאים כי לסבות הלחות המותרי אשר בעיניהם תתהוה להם נגדם ענן לח ובלטישת האור המכה בו נעשה כעין מראה מלוטשת יתחקו בו התמונות ההם ומזה חוייב שהענינים ההם הנראים להם, על הרוב אינם ענינים אמתיים. רצוני שימצאו חוץ לנפש כמותם כמו שנמצא בצקת חולי העינים שיראו תמונת צורתם כאלו הוא איש הולך לפניהם תמיד אבל הם ענינים שמתהוים ומתרכבים שם מהפוך הניצוצית לשם עם חולשת ראותם כמו שנראה מבואר באותה תמונה שאמרנו שנראית להם סביב הנר שהיא תמונת עגולה שלמה בעלת גוונים כמראה הקשת עצמה בדמותם עצמם כמו שכתב אלו הענינים החכם בספר האותות ואין חכם כבעל הנסיון ואני כאחד מהם ראיתי אותה על כרחי פעמים רבות:
_.14.1.21
ואחר זכרון אלו השלש הקדמות אומר כי להכרח ההקדמה הראשונה חוייב כי בהתיצב נכח השמש אויר עב מעונן ומזולף כי אז יהיה האויר ההוא במדרגת מראה מלוטשת ויקבל מתמונת השמש מה שאפשר שתתחקה בה מהרשמים לעיני המביטים כמו שיבא. אמנם תהיה קבלת התמונה באותה העגולה מהאויר המקבלת לאותה אשר בה תעמוד תמונת השמש עצמה בעת ההיא אשר עגולתה כעין גלגל המישור הגדולה מפרשת ביניהם. ולזה נראה כי כשנראתה הקשת קרוב לחצי היום כשעה וחצי או שתי שעות אז תהיה מראה הקשת גדולה מאד לפי שתתחקה דמות השמש נכחו כעגולה הקויית אשר תהיה אחותה תאומה לאותה עגולה הגדולה שמרשם גרם השמש בכדור השמים בעת ההיא. וכאשר יתרחק המקרה הזה מחצות היום יותר ויתקרב השמש אל האופק תהיה הקשת יותר קטנה לפי שאז תתחקה התמונה ההיא נחכו באותה העגולה השוה אל העגולה אשר תתרשם מגוף השמש במקום ההיא השפל אשר הוא שם עד שכאשר נראתה בהיות קצת השמש שוקע במערב יהיה אז מראהו קטנה מאד בקצה המזרח וכבר ראינוהו בעינינו קרוב מאד לחצות היום בזמן החורף והיה השלג פושר והגשם דק והשמש מתחזק והאויר עב ומזולף והיה הקשת נראה על פני הארץ באותו אויר העב המקביל אל גוף השמש בעת ההיא והיה מבריח מקצה המרחק אל קצהו לרחבו וכאלו נוכל לאחוז מקצותיו מהחלונות וכל מראיו זולתי הארגווני. והיה זה לפי שהאויר המקבל לא היה על פני רקיע השמים כי אולי מהבטת העין בזוהר הרקיע יתילד זה הגוון. ואחשוב שעל כיוצא בזה כתב החוקר בטבעיות. ופעמים לא יראה המראה הממוצע וקראו ממוצע בבחינת המראות החיצונות והנה מפני שאין דרכו בכך לא נמצא כן בדברי ארסטו כמו שכתב הנרבוני ורבים ראו ותמהו מהמראה ואני ראיתי ושמחתי כי נחברר לי הלא כה דברי כי לסבה שזכרתי בהיות השמש קרוב לרומו שאז הוא מקבל לשטח הארץ אין לו שום ענין להראות על פני הרקיע כאשר הודו בו כל הטבעיים. אמנם אפשר שיראה במקומות הלחים כאשר תזדמנה הסבות כלם והנה לא תראה כל העגולה השלימה כמו שאנו רואין כל גוף השמש מפני שהתמונה ההיא מתחקה ונרשמת בכללות שטח העננים האויריים הקרובים אלינו וכאשר זה השטח בלתי נראה לעינינו רק מה שנראה ממנו על עגולת האופק יחוייב שיסתר ממנו החלק השפל מהקשת כמו שיהיה הענין בעצמו במראה הזכוכית אם יהיה קצתה נסתרת ומכוסה שתראה המראות המחקות בה לחצאין. ומזה יתבאר שא"א שתהיה הקשת קצותיה למעלה בהיותו נראה על פני הרקיע וזה מבואר בעצמו. אמנם מההקדמה השנית חוייב שלא תתחקה ולא תראה תמונה זו כלל רק בקצוות האויר ההוא הלח הנמצא אצל יסוד האש החשוך אשר אצל הרקיע אשר נכחו לפי שהאמצע ספירי מפולש עד זוהר הרקיע ולזה א"א לקבל בו צורה מהצורות רק הצורה הרקיעית ההיא. אמנם נראית אל סביבותיו הרחוקות מקום אשר שלט עליהם חשכת היסוד ונסתבך באויר הלח שהקדרות ההוא לשם הוא כעין העופרת אשר באחורי הזכוכית או בעובי עצם הברזל והנחשת הממורט כמו שנראה לחולי העינים או לאבוקה שזכר ארסטו עגולה שלימה כמראה הקשת סביבות הנר מרחוק אבל לא לפניו. וזה לפי שהאויר ההוא אשר יתמצע בינו ובין הנר או בין האבוקה הוא מפולש לאורו ולא מקבל שום צורה אחרת אולי נדחו המראות ההם אל האויר הראשון החשוך אשר אצלו כי בו ובלחות המותרי אשר בעיניו יושלם ענין המראה כמו שאמרנו. ומזה יראה שאין שום ענין לקשת שתראה באויר אשר בינינו אל השמש כמו שהוא בעגולת הירח לפי שא"א קבלת הצורה על אופן המראה רק בשימצע דבר ממשיי יסתבך בספיריי בו יכו נצוצי קוי הדבר הנראה על הדרך שאמרנו. אמנם עגולת הלבנה הנראית אל הצד ההוא עצמו לא זה ולא אותו. שהדבר ההוא אינו רק כמי שיראה דבר בהיר אחרי המסך וענין גודלה הוא אם מראיית הקבול אל סביבותיה לסבה שאמרנו או להיות הקויי זה יותר קרוב אלינו ונראה כמו שהיא שם כי הוא גם כן טעם גודל הקשת למראה עינינו מגוף השמש. וגם תראה שהאויר אשר ימצע בינינו ובין גוף הירח ממש אינו מקבל זאת התמונה אבל הוא נראה כמין עגולה סביבה וזה שאמרנו בירח הוא טעם קרוב ממה שכתב החכם בטבעיות ויותר מקובל אל הדעת. אולם מה שכתב ארסטו שענין הראות הקשת בצד ההוא בחלוף עגולת הירח הוא על דרך הקבלה אל האויר הקרוב ההוא אשר בו נראה ראשונה כענין שתי המראות המקבילות זו לזו אלא ששם לא נראה אלינו מפני הזוהר הנראה שם בינינו לשמש אבל נראה באויר המקבל כענין שתי מראות. והביא ראיה מכלי המים שנראה בהם הקשת בהיותו נוכח השמש ואם אינו נראה לעינים. הנה באמת פעמים רבות באנו על גבים ועל כל כלי המים ובדקנו הדבר ולא מצאנו והדבר רחוק מאד שיתרשם באויר הנכחי התמונה שלא נראית לשם למראה העינים. האמנה כי מציאות שתי הקשתות יתכן שהם על זה האופן ולפי דברינו אין שום טעם שתמצא רק ע"ד מציאותה בלי ספק. אמנם הגוונים אשר יראו בקצוות התמונה ההיא הן מחיוב ההקדמה השלישית והוא לחולשת הכח הרואה המביט בדיוקנו של שמש כענין שאמרנו בסובלי חולי העינים הרואים אותם בדמותם כי כל בני העולם הם חולים לגבי ההסתכלות בדיוקנו של שמש ואין ספק שיתהוו מהרכבת הענינים המשתתפים מהאור והאויר והלחות. וכבר דברו החכמים בהם ולא העלו דבר שיש ערבות על אמתתו. והנה החכם שם בטבעיות כתב ויסתבך אותו האור באיד הלח ויולד ממנו קשת קזח ר"ל בעל דרכים ולו ג' מראים כו'. ולא גלה טעמם נראה שסמך על הנסיונות המראים אמתת מציאותם ולא רצה להאריך על הצדדים אשר בהם היה אפשרותם כי הם רבים ומסופקים. ועכ"פ נתברר בלי שום ספק כי מראה הקשת הוא ענין טבעי נכר ומפורסם לעינינו בהזדמן הסבות, אשר א"א לספק בו בשום פנים. ואומרם ז"ל שהיה מהדברים שנבראו ערב שבת בין השמשות (אבות פ' ה' משנה ו') יתבאר טעמו אצל אילו של יצחק שער נ"א ב"ה. (ג) ועתה ראה את מעשה ה' כי נורא הוא בתתו אות אמת וברית קיימת לא יעבור לעד לעולם כעין הדבר והענין עצמו שעליו ינתן וכאלו ימנע אפשרות ביטולו בשום פנים. וזה שמהידוע שהקשת הזה בל יראה ובל ימצא לעולם רק בהיות העננים על הארץ חלושים וחלק העולם מעונן ובקצתו השמש הולך ואור בגבורתו עד כי לזה אמרו הטבעיים שהראות הקשת אחרי הגשם הוא סימן להפסק המטר ואם אחר היום הצח הוא סימן להתחלת המטר. וזה הענין ודאי יתחייב להתחלפות טבע המקומות ההם כי בחלק הראשון מהארץ היו מזומנות הסבות ההנה המולידות האידים והעננים אשר בהם יתהווה המטר ועל החלק האחר לא תתפשט הסבה ההיא ולזה נמשך להם הענין מפאת מעלה גם כן חלקי והוא שחלקה אחת תמטר וחלקה לא תמטר והוא דוגמת הענין אשר יהיה מכאן והלאה לכל הבאים אחריהם מתולדותיהם שכבר אפשר מתוך מה שקנו מהמוסר וההכנעה שלא יבאו לידי צורך העונשים הכוללים לא כלל העולם ולא חלקיו ואם אמנם לא יהיה זה עכ"פ לא יגיע ענינם אל שיתפשטו ענני חטאתם וקדרות רעתם בכל העולם כמו שהיה בדור המבול אמנם כבר יהיה קלקולם ועונשם חלקי באקלים או ממלכה או עיר כמו שזכרנו מסדום ובנותיה וזולתה. כי אז ימטר על רשעים פחים אש וגפרית ואורח צדיקים כאור נוגה ולא עליהם יהיה גשם שוטף. ואין אות ברית גדולה מזו כי ברית כרותה לעולם עם שופט כל הארץ יעשה משפט אמת. וכי לא ירעו ולא ישחיתו בכללם לא ישלחם כלה מעל פניו אמנם משמים יביט ה' מי אשר חטא לו איש או אשה משפחה או שבט וימחנו מספרו והנשארים יקיימם ויחיו לפניו. (ה) והנה עם זה ענין האות והברית הזאת ומהותו הוא עצום ונפלא ומחוייב לסמוך בנאמנותו בלי שום פקפוק כי הענין הטבעי הוא קיים מאד בענינו ולא יושאל אות רק בבוא הייעוד כנגד הטבע וזה מבואר. וכבר כתבנו כדומה לזה על מאמר וישם ה' לקין אות לבלתי הכות אותו כל מוצאו (בראשית ד׳:ט״ו) והענינים מסכימים וצודקים יחדיו. והוא אומרו את קשתי נתתי בענן והיתה לאות ביני ובין הארץ ואמר כי ענין טבע הקשת אשר נתן בענן הוא יהיה ממש דוגמת אות הברית אשר בינו ובין הארץ. ופירש הענין ואמר והיה בענני ענן על הארץ ונראתה כו'. ירצה בענני ענן קצתי על הארץ אשר אז נראתה הקשת בענן מה שא"א זה בהיות כל הארץ מעוננת. וזכרתי את בריתי אשר ביני וביניכם כו'. (ד) כי לפי שיהיה הענין אצלכם על זה האופן. רצוני לבלתי הענן עליכם ענן חטאתיכם בעת תאשמו דרך כלל. הוא יהיה הברית אשר אזכור אתכם ולא יהיה עוד המים למבול לשחת כל בשר. וחזר ואמר והיתה הקשת בענן וראיתיה לזכר כו' לפרש טעם הברית נאמר. כי מה שתהיה הקשת בענן הקצתי על האופן הנזכר הוא מה שיראה לאות ולזכרון של זכות אשר זה יהיה ברית מלח עולם בין אלהים ובין כל נפש חיה בכל בשר אשר על הארץ כי הוא הברית החזקה מאת השופט האמתי כמ"ש. ויאמר אלהים אל נח זאת אות הברית אשר הקימתי כו' חזר והודיעו שאין הבטחת זאת הברית כי אם אל הכלל לא על הפרט דומה למ"ש למעלה לא אוסיף עוד להכות את כל חי כו': זהו מה שנראה לי הטוב והישר בברית הנפלא הזה ביישוב הכתובים והתר כל הספיקות הנופלות בו. וכשתתבונן היטב הברית הזה אינו אלא חזוק וקיום הברית הראשונה שהיתה מתחלת הבריאה לעולם אלא שהיתה חלושה מצד האפשרות אשר היה להם להשחתת דרכם דרך כל. אמנם בהתחזק טבעם והתאמץ אנושותם עד שכבר היה להם זה בחק הנמנע נתחזק זה הברית ונתקיים קיום חזק א"א להבטל. ואולי שאל הערבות הזה נתכוונו חז"ל כשאמרו על המסתכל בקשת כל מי שלא חס על כבוד קונו נוח לו שלא נברא (חגיגה ט"ז.) כי מי שאינו עומד על טבע אנושותו למען היות מאותן שהבטיח הש"י עליהם שלא יהרסו עוד מצבם עד שכבר ישים לאל מלתו כנגד חלקו הנה הוא נוח לו שלא נברא והעדרו טוב ממציאותו. ולא תקשה עלינו מאומרם ז"ל (כתובות ע"ז:) כי בדורו של רשב"י ורבי יהושע בן לוי ושאר חסידים לא נראתה הקשת כי זה אפשר משני פנים. האחד להורות כי בימיהם לא ניצל העולם מטעם התקון הכללי שאמרנו לבד כי אף שיהיו על רשעתם הראשונה היו ראויין להגין על דורם כלומר שזכו הם בדורם למה שלא זכה נח בדורו. ולהורות זה נעשה נס שלא נראתה כל ימותם. והשני, כי אחר שאין מטבעה להראות כ"א כאשר יבאו הגשמים מהסבות הטבעיות לפי מה שהוכנו במקומות בחלוף מקומות כמו שאמרנו עד שכבר יהיה זה המקרה סימן למעוט ההשגחה כמו שעל זה אמר הנביא חלקה אחת תמטר (עמוס ד׳:ז׳) וחלקה לא תמטר ובימיהם היה העולם מתפרנס מכח ההשגחה האלהית הגמורה ובתורת חנינת האהבה הנה היו הגשמים בעתם כוללים כל הארץ ולא היה שום מבוא לשתראה אז הקשת כלל: ואל יקל בעיניך ענין הברית הזאת ומעשה תקפו על האופן אשר הנחניהו כי אין הבטחה גדולה ממנה והוא ענין יותר קוים ויותר חמור מכל שבועה ונדר שבעולם ועל זה עצמו ולא על זולת אנחנו סמוכים ובטוחים באל יתברך בכל מה שאנו מקוים ישועתו מהגליות והמשך הטובות וההצלחות הנצחיות אחרי כן. כמו ששני הענינים יחד ביארם ישעיה הנביא בפירוש באומרו באותה נבואה שמפטירין על זה הברית כי מי נח זאת לי אשר נשבעתי כו' (ישעי' נ"ד). וזה כי לפי שהאשה שנתגרשה מבעלה פעמים ושלשה כשמבשרין אותה שעוד ישוב בעלה זה לקחתה לא תשמח שכבר היא מלומדה לסבול אחרי שמחה תוגה אבל תוסיף להתעצב בזכרה ימי עניה ומרודיה. ולזה כשאמר לאומה המדומה אליה רני עקרה כו' הרחיבי מקום אהלך כו' כי ימין ושמאל תפרוצי כו' (שם) שכל זה בשורת חזרתה אל אהבת בעלה ואל כבודה הראשון הוצרך לומר לה אל תיראי כי לא תבושי ואל תכלמי כי לא תחפירי ירצה להבטיחה שלא תעזב עוד לעד לעולם וירצה בבשת עלומיך בשת חטאת נעוריך ועם זה חרפת אלמנותיך כו'. ודבר לה דברים טובים דברי ניחומים ופיוסים באומרו כי בועליך עושיך כו'. כי כאשה עזובה כו'. ברגע קטון כו'. בשצף קצף כו' (שם) כמו שהוא ראוי לבארם יפה על הענין. אמנם כדי להבטיח אותה לגמרי ושלא תאמר עדין אעקרא דדינא פירכא. כי במה אדע שלא אשוב עוד לכסלה ושיתאמת מה שאמרת כי בשת עלומיך תשכחי כי הוא יתד שהכל תלוי עליו לזה הזכיר זה הענין עצמו מהבטחת העולם אחר המבול ואמר כי מי נח זאת לי אשר נשבעתי מעבור מי נח כו' (שם) ירצה שבכל הנחמות שזכר לה אין הכוונה בהם שיוותר אצלה האל ית' שום דבר מחטאתיה אך שיהיה הענין ההוא מהטיב מחוייב מאליו ומדין היושר חיוב גמור כעין החיוב עצמו שנמשך ממי נח. וזה כי מה שנשבעתי מעבור מי נח עוד על הארץ אין הכוונה שמחמת השבועה אני מוותר להם שום דבר רק שחוייב כן מצד ההכנעה והיראה שהוטבעה בלב תולדות האדם ואשר פתחה אזנם משם והלאה מקולות מים רבים ואדירים אזי שטפום עד כי תמנע עוד מהם הסבה המחייבת להביא המבול כי במקום שאין חטא אין עונש וזהו ענין השבועה ההיא ואין זולתה. וכן על הדרך הזה אהיה מושבע ועומד מקצוף עליך ומגער בך. וזה כי בימים ההם ובעת ההיא מצד ההכנעה העצומה וההרתעה הנפלאת אשר יתפעלו מהם מזרם שטף התלאות ואדירים משברי ימי הצרות אשר יעברו עליהם בכל הזמן הארוך הזה אשר הם קשים ממבול עם שנאמר עליהם וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם מכל טומאותיכם ומכל גלוליכם כו' ונתתי לכם לב חדש ורוח חדשה אתן בקרבכם והסירותי את לב האבן מבשרכם כו' (יחזקאל ל״ו:כ״ו.) כי מכמה הרפתקי דעדו עלי דהני. וממראה עיניהם אשר יראו מהפלגת הנסים והנפלאות וחזרת השם ית' אור פניו אליהם אחרי הורישם מפניו לאורך ימים. יוטבע טבע אמונה ויראה בלבם בשיעור שלא ישאר להם שום אפשרות אל הכרעת רוע הבחירה וכאלו בטל מהם יצר הרע וכמו שאז"ל ימים אשר אין בהם חפץ אלו ימות המשיח (שבת קנ"א:) כפי מה שפי' הרמב"ן ז"ל אצל ומל יי' אלהיך את לבבך כו' (דברים ל׳:ו׳). תהיה אז ברית כרותה חזק' ועצומה לכל טובתם והצלחתם בכללם ופרטם כמו שהיתה ברית הקשת חזקה וקיימת אצל הדבר ההוא הכולל שהוא ענין הברית הראשונה לתקון העולם כמו שהונח. כי על שני מיני הבריתות האלה אמר יחזקאל וזכרתי אני את בריתי אותך בימי נעוריך כו' (יחזקאל ט״ז:ס׳). ויתאמת לך היות זאת כוונתו במה שסמך וזכרת את דרכיך ונכלמת כו'. והקימותי אני את בריתי אתך וידעת כי אני יי' למען תזכרי כו' (שם). יבאר היטב כי חוזק הברית ההוא ותקפו הוא מה שישיגה מהבושה וכלימה על מה שחטאה ושלא תחטא עוד והוא עצם הברית אשר זכר ירמיה באומרו וכרתי את בית ישראל ואת בית יהודה ברית חדשה לא כברית כו' (ירמיהו ל״א:ל״א-ל״ב). והנה על עוצם הבטחת הברית הזאת ועל תכלית מניעת האפשרות מהפכו אמר כי ההרים ימושו והגבעות תמוטינה כו' (ישעי' נ"ד). יאמר כי זה החסד שעשה עמם בראשונה לתקן את מזגם בכלל על ידי המבול וברית שלומי אשר חדש וייחד להם בפרט על ידי הגליות כי הם ענינים קיימים וחזקים בטבעם שלא ימושו ולא יתמוטטו לעד לעולם. ועל זה הסמך הבטיחו הנביאים ההצלחה המתמדת לעד לעולם כמאמר יחזקאל וישבו על הארץ אשר נתתי לעבדי ליעקב אשר ישבו בה אבותיכם וישבו עליה המה ובניהם ובני בניהם עד עולם ודוד עבדי נשיא כו' (יחזקאל ל״ז:כ״ה). על הדרך עצמו שאמר בברית הקשת לא אוסיף עוד להכות את כל חי כו'. אלא שהאחד היה שלמות ראשון וזה שלמות אחרון שאין למעלה ממנו והכל שריר וקיים:
_.14.1.22
ועתה כאשר תשכיל תראה כל מה שאמרנו מזה הענין הנפלא במאמרים אשר זכרנו פתח השער וזה כי בדברי המדרש יורו כי מאמר והיתה הקשת בענן בין אלהים ובין כל נפש חיה הוא מלמד על הפשרה והמיצוע אשר נעשית על ידי המבול בין מדת הדין הקשה לפי יושר בית דין של מעלה אשר אין לפניו עולה ולא שכחה ולא משוא פנים ובין מדת הדין של מטה אשר תאות להיות רפה וחלושה לפי פחיתות טבעם עד שתצא ממדת הצדק באמת והיו מתחלה רחוקות מאד ואי אפשר להן להזדווג ומעכשיו כבר תהיה ביניהם פשרה והסכמת ברית שאפשר לעמוד יחד וכאלו אמר כי עכשיו בזה נגמרה הויית האדם כמו שאמרנו ראשונה באומרו ויאמר יי' אל לבו כו'. אפשר כי מאמר ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה (בראשית ב') הוא מפלש ובא עד כאן כלומר כי הויית האדם לא נגמרה עד עכשיו שנאמר והיתה הקשת בענן בין אלהים ובין כל נפש חיה:
_.14.1.23
ואולם מאמר התלמוד יורה מאד על זה כי הנה ריב"ל אמר שהרואה הקשת צריך ליפול על פניו כי המסתכל בו ובענינו מכיר גדולתו ית' ועומק חכמתו במעשה בריאת האדם שבו נגמרה ונשלמה מלאכתו כי בו תגלה ותראה מראה כבוד יי' באשר הוא הממציא והמהוה אותו בשלמותו המספקת להוציאו מכלל תוהו ולהעמידו במציאות שלם. אמנם לייטי עלה במערבא משום דמחזי כמאן דסגיד לקשתא. והכוונה כי למה שהיה בענין הנפיל' ההיא סיוע לשבוש הסברא ההמונית החושבים שהוא דבר נברא בפני עצמו על דרך הפלאים המתחדשים בזמן הגלותם ושיורה על זה הנפילה ההיא אל הדבר הנברא או אל הבורא אותה לשעתה אין ראוי ליפול. אבל שיאמרו ברוך זוכר הברית לומר כי ענין מציאותו לא נתחדש עתה אבל היא אות וזכרון של זכות כמו שאמרנו. אמנם ר' ישמעאל אמר נאמן בבריתו וקיים במאמרו כלומר זאת ועוד אחרת כי הוא יתברך זוכר זכות העולם אשר לא ירעו ולא ישחיתו בכלל הנרשם על ידי הקשת כפי שנזכר ועוד מה שהוא קיים במאמרו שאמר אל לבו לא אוסיף עוד להכות את כל חי כי הוא דבר שתלוי ועומד במאמרו לבד ועל דרך שאמר המשורר כי ישר דבר יי' כו' אוהב צדקה ומשפט כו' כונס כנד מי הים כו' יראו את יי' כל הארץ כו' כי הוא אמר ויהי כו' (תהילים ל״ג:ז׳). ירצה שאחר שהמים הם תלויים ועומדיך חוץ ממקומם הטבעי במאמרו יתב' המכריחם לעמוד שם בל ישובון לכסות הארץ ואין לנו עליהם שום חוזק רק אמונתו יתברך הנה הוא ראוי לירוא ממנו בתכלית היראה וכמו שאמר הנביא האותי לא תיראו נאם יי' אם מפני לא תחילו אשר שמתי חול גבול לים כו' (ירמיהו ה׳:כ״ב) רצוני שלא שם עליהם שום חיל וחומה רק חול שהוא מחיצה בלתי עומדת בפני רוח מצויה כמו שכתבנו בשער הקודם. אמנם להפליג אופן האמונה וצורך היראה אמר כי הוא אמר ויהי כו'. וזה כי להמשך המציאות וקיומו צריך שיותמד מאמרו ית' שאמר יקוו המים אל מקום אחד ושיצוה עליו תמיד שיהיה על המצב ההוא. אמנם לאבד העולם ולבטלו אינו צריך לא פועל ולא דבור רק השתיקה מהמאמר לבד או העמידה מהצווי והוא מבואר כי השתיקה היא נקלה מאד מהדבור וזה ממה שיפליג הפחד והחלחלה התמידית בלי ספק וזאת היא היראה המחוייבת מאמונת החדוש הכתוב בראשית התורה כמו שכתבנו בשער הראשון ויבא עוד אצל מה יי' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה כו' שער צ"ב ב"ה. ולזה מה שאומר וקיים במאמרו שלא ישתוק מהמאמר ההוא אשר בו אמר ויהי ולא מהצווי אשר בו צוה ויעמד. ויותר נכון שכוון אל שתי הבריתות שזכרנו ראשונה מפי הנביאים. האחד, הברית ההוא אשר בימי נח. והשני, אשר יקויים לעתיד בסוף הימים. אז יעבור על נפשנו המים הזדונים כמו שביארנו: עד כאן ראיתי לכתוב בזה הענין למה שראיתיו חדש ונפלא בעיני להוציא מלב החושבים כי מאמר לא אוסיף לקלל עוד את האדמה כו'. ולא אוסיף להכות את כל חי כו'. שהוא ויתור וחפוז מדותיו חלילה לו יתב' שיעשה כן במדת החסידות וימנע אותו מהראשונים וגם כי להצדיק דינו אין ראוי לוותר כי כל דרכיו משפט ואף שיהיה הקשת במציאותו והראותו על האופן שחשבהו על כל פנים תהיה הסבה לקיומו והעמדתו כמה שכתבנו כי לא יחשד דיין האמת להיותו בעל ברית לעולם מלא רשעים וחטאים חלילה לאל מרשע אבל בעבור נסות אותם בא ובעבור תהיה יראתו על פניהם לבלתי יחטאו עוד כמשפט הראשון ועל הכל צדיק הוא וצדיק דינו יתברך שמו אמן:
_.14.1.24
*תוכן דעתו בדור הפלגה הוא, כי בראותם שהם כולם שוי הכשרון והרצון כמאה"כ "ויהי כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים" חשבו כי מחובתם ג"כ להשקיף תמיד אל תכלית אחד, וטעו רק בזה שחשבו שטוב להם קבוצם המדיני בבחינה גופנית, ר"ל בשבתם יחד במקום אחד, וע"כ רצו לבנות להם עיר ומגדל, אפס לא כן יעץ הי"ת כי לתקון בני אדם המוסרי לא טוב שבתם יחד, כי אז ירב השוד החמש והזמה ושאר תועבות ביניהם, ויותר טוב להם הפרד קצתם מקצתם בבחינה גופנית ביחס אל מקומות מושבותם, והיותם בכל זאת מתאחדים בבחינה מוסרית, בהשקיפם תמיד אל התכלית האחד הנרצה בעיני ה', והוא לעשות תמיד הטוב והישר, ונמשך מזה כי כמו שהבאת המבול היתה לסבב תיקון העולם המוסרי כן גם הפיצם על פני כל הארץ הי' לשחר אשרם האמיתי כי מאתו לא תצא רע. ועוד תראה כי לא סרו פני הספור מהראות באצבע מה שהונח ממציאות זה התקון המזגי בעולם בענינים שנמשך ספורם. האחד. אמר ויהיו בני נח היוצאים מן התבה שם וחם ויפת כו' שלשה אלה בני נח ומאלה נפצה. ויחל נח איש האדמה כו' וירא חם כו' ויקח שם ויפת כו'. יאמר כי אחרי צאת שלשתן מן התבה לא נמצא שהתאחדו עוד להרע שלשתן על דעת אחד אבל מהם נפצה הארץ על ענינים נפרדים ומזה היה מה שהיה אצל שכרותו של נח כי חם אבי כנען הוא ראה וישמח ויגד לאחיו בחוץ אמנם שם ויפת נפלגו ממנו וחלקו עליו והכריעו לזכות כמו שכתבנו פירוש המעשה בתחלת ענינם בשער י"ב באר היטב. אמנם ענין השני (ר"ל ענין דור הפלגה) מה שהמשיך אחר ספור תולדותיהם ואיך נפרדו משפחות אלו הבנים כל אחד לענינו וגמר בסוף דבריו אלה משפחות בני נח לתולדותם בגוייהם ומאלה נפרדו הגוים בארץ אחר המבול. כמו שאמרנו סמך ענין מצויין. שקרה להם בימי פלג הנולד שבע וששים שנה אחר המבול כמו שהוסכמו בו כל הדעות אבל שכבר בחרו להם הטוב שבעסקים המדומים וכאשר היה להם פני הראות לטעות בו בצד מצדדי הדעת לא כמו שהוסכמו ראשונה בהשחתת מעשיהם וקלקול דרכם לגמרי כראשונים. והתחיל ספור זה באומרו ויהי כל הארץ שפה אחת כו'. ויהי בנסעם מקדם כו'. אמנם היה ענינם כמו שאבאר. והוא כי למה שהיה אחד מאופני החקירה על תכלית הנמצאות ותועלתם העמידה על הכרת תכונותיהם ופעולותיהם המיוחדות. כמו שנשפוט שתכלית מציאות יסוד האש ותועלתו למזג בו הקרירות והלחות מצד מה שנמצאו בו פעולות החום והיובש. וכן הענין ביסוד האויר ידוע למה שנמצאו בטבעי הלחות והחום וכן מתמונת הכלי וצורתו יוכר תכליתו ומעשהו. ועתה כמו כן ספר כי אנשי הדור ההוא למה שהרגישו בעצמם המצאם על שפה אחת כלם גם ברצון מוסכם על דברים וענינים אחדים. (א) גזרו בדעתם שהתכלית המיוחד להם הוא הקבוץ המדיני בשיותן הסדר בו לשתמשך ביניהם השתוף והחברה על הצד היותר נכון שאפשר ושזה המעולה שבתכליות האנושיות ומצאו סמך לדעתם במה שנשאו עיניהם השמימה והכירו כל מערכות השמים וכסיליהם כלם זריזים במעשיהם המתמידות אשר לא ימצא להם שום תכלית אחר רק שבסבובם ולכתם נותנין סדר נכון בהתמדת אלו הנמצאות ההוות והנפסדות ואמרו מה יזכה ילוד אשה כי אם בשיפליא עצת דעתו ויגדיל תושית שכלו להדמות למעולה ממנו והקרוב אליו במעלה ולזה אמר ויהי בנסעם מקדם וימצאו בקעה בארץ שנער כו'. יאמר שהם לא חטאו במה שחשבו זה (א) אלא במה שישבו שם וראי זה העסק תכלית לעצמו ולא שמוהו דרך אל תכלית גדול ממנו שהוא עסק ההצלחה הנפשיית כי האחד נתלה בעץ הדעת והמעולה ממנו בעץ החיים ובבנים אל שת ואל הבל או אל שם ויפת כמו שאמרנו ולזה אמרו חכמינו ז"ל בנסעם מקדם מקדמונו של עולם (ב"ר פ' ל"ח). ירצה כי בזה הסיחו דעתם מהסבה הראשונה יתב' שמו ולא הגיעו עדיו בעיונם אבל עלו אצל הגרמים השמימיים ושם עמדו ולקחו מהם ראיה כמו שאמרנו ולזה כשמצאו להם הבקעה ההיא ארץ טובה ורחבה ונאותה מאד לשבת בה בחרוה לישיב' משאר המקומות ויאמרו איש אל רעהו הבה נלבנה לבנים ונשרפה כו'. (ב) הודיע הכתוב הדברים האלה להורות וללמד שכבר נזדמן להם בפעולותיהם החיצונות הענין עצמו אשר היה בפנימיות מחשבותם במעשים האלו וזה שהוא מפורסם שהבקעה ההיא אינה ארץ הרי מחצב שיוכל לחצוב מהם אבנים שלמות אבנים יקרות אבני גזית אל בנין כמוהו וכבר אמרו חכמינו ז"ל והיתית אבן חדא ושומת על פום גובא (דניאל ו'). וכי יש אבנים בבבל אלא שקמתה מארץ ישראל ובאת וישבה על פי הבאר (במדבר רבה פ' י"ד). אמנם היו נמצאים שם חלוקי נחל ואבנים סלעיים אשר לא יאותו לזה הבנין אם מפני קטנם ואם מפני שאינן מקבלות הכתית' והגזיזה. ולזה הוכרח להם לעשות מהעפר לבנים ולשורפם שיהיו להם תחת האבנים ולשרוף' מהאבנים הסלעיים ההם לעשות מהם סיד והנה בעקר הבנין נזדמן להם דבר פחות ממה שהיו צריכין כמו שהוא ידוע שהאבנים היו יותר טובים להם מהלבנים אמנם בחמר אשר בו יבנו הבנין נזדמן להם יותר ממה שהיו צריכין כמו שהחמר הוא הסיד הוא יותר חזק ועז מהחמר הנעשה מהאבנים הגדולים כי על כן בחרו הבונים החמר לבנין האבנים והחומר הוא לבנין הלבנים החזק לחזק והרפה לרפה אבל הם נזדמן להם החמר החזק תחת החמר הרפה כמו שבפנימיות מחשבותם נתחלף להם התכלית העליון הנפשיי אשר הוא העקר. לתכלית פחות ממנו והוא ההצלחה המדינית וגם נשתמשו בתכלית הפחות ההוא בדבר היותר יקר שנמצא בהם שהוא השכל העיוני כי גזרו שאין לו עסק אחר זולת זה. סוף דבר שיעורו ופירושו ותהי להם בקשת המפורסמות מקום המושכלות והשכל העיוני הוה להם מקום השכל המעשי והוא מה שנאמר ויאמרו הבה נבנה לנו עיר ומגדל כו'. כי ראו שעקר שלמותם הוא בהיותם בוני עיר גדולה ובה יתקיים הקבוץ המדיני והשלמתו כמו שראה קין זה הענין עצמו ויהי בונה עיר (בראשית ד') כי חשבו שהמעש' ההוא יצרפם ויקריבם לשמים במעלה כי כמו הם יעיינו תמיד בסדור אלו הנמצאים והשלמת פעולותיהם בכל מה שקצרה בו יד סדור הגרם השמימיי להשלימו עד שנמצא ראשו של זה בעקרו של זה. ולחשבם זה התכלית העליון שבתכליות אמרו ונעש' לנו שם. כי התכלית העליון מיוחס אליו כמו שהוא בשער י"ב ואמרו פן נפוץ על פני כל הארץ כי לא ראו לבקש שאר התכליות שנזכרו שם שהם תחתיו וכ"ש שמאסו להם ללכת לנוע על העצים כמו שנתבאר כי הוא ההפסד המוחלט: וירד ה' לראות את העיר ואת המגדל כו'. יאמר שירד לסוף דעתם ושנגלה לפניו מקום המעדת רגליהם ופירש אותם באומרו ויאמר ה' הן עם אחד ושפה אחת לכלם כו'. כי מהמבואר אצל החוקרים שהסבה העצמית שתספיק לחדש דבר ולהמציאו מכ"ש שתספיק להעמיד אותו ולקיימו ודומ' לזה אמרו חכמינו ז"ל מאי דלא הוה הוה מאי דהוה לא כל שכן (סנהדרין ע"א.). (ג) ולזה אמר הן עם אחד ושפה אחת וזה הענין הוא עקר התחלתם אשר ממנה הולידו זה המשפט אשר החלו לעשות ועתה בעוד הסבה הזאת קיימת ודאי לא יבצר מהם בכל אשר יזמו נעשות כי יותר נקל הוא להתמיד והמשך הדבר שכבר נמצא מלחדשו והמציאו. מאי תקנתיהו תבטל הסבה ויסתלק המסובב. (ד) ולזה אמר הבה נרדה ונבלה שם שפתם כו'. ועם זה יגזרו בדעתם ממקום שבאו שאין התכלית המיוחד לאדם הקבוץ המדיני ואם טוב הוא שכבר נתפרדה לשונם. אבל תכלית אחר נכבד ומעולה ממנו אשר התאחדו בו אע"פ שיפיצו על פני כל הארץ והוא הדבור השכלי הפנימי אשר הוא א' ושוה בכל העמים והלשונות. ולזה ויפץ ה' אותם כו' כדי שיתנו אל לבם זה התכלית המעולה המשותף לכל ולזה ויחדלו לבנות את העיר כי הרגישו בענין וחדלו להם ונפוצו בארצות. והוא מה שאמר כי שם בלל ה' שפת כל הארץ ומשם הפיצם ה' לומר כי כשבלבל להם לשונם נסתלקה התחלתם ומשם צמדו שהכוונה האלהית היתה שיהיו נפוצים על פני כל הארץ רק שיתאחדו בדבר שלא יפרידוהו הבדלי גוים וגבולות עמים. (ה) והנך רואה שלא היו חייבים אלו האנשים עונש אחר זולת זה והוא לקעקע היסוד אשר עליו היו בונים בנינם כסבורים שהיה יסוד חזק ונאמן ועם זה כבר סבב הדבר אשר אליו היתה מחשבתו הראשונה והוא א' מהשרשים אשר עליהם הושתת ברית הקשת והוא הנפוץ כאשר אמרנו. והרי ראית כי כמעט נטיו רגליהם בהסכמתם והתאחדותם הוא היה מקום המעדתם לולי ה' כי טוב וישר הוא ויורה חטאים ופושעים בדרך עיונם כמו שהוא מחוייב מדרך השלמות. ועל דרך שאמרו חכמינו ז"ל בא ליטהר מסייעין אותו (שבת ק"ד.) וזה הענין גם כן הוא דורך מהלך השלמות להויית האדם ושלמות צורתו כי על כן נאמר וירד ה' לראות כו' אשר בנו בני האדם לומר שעדין לא נגמרה צורתו עד הנפוץ הזה אשר יוציאנו משבושו הראשון:
_.14.1.25
ובמדרש וכי בני חמורים או סוסים הם אלא בני דאדם קדמאה (ב"ר פ' ל"ח): אמנם עוד מעט וזרח משלשלת שם בן נח אור צדקתו של אברהם אבינו ע"ה אשר בו נשלמה ההויה האנושית לגמרי והיא האבן הראשה שממנה ועליה נתיסד העולם והנה עם זה כבר יצא אל המציאות הדמיון והחקוי אשר אמרנו בשער י"ב כי בבנים האלו הראשונים נתחקה תמונת העולם בכלל. ובמעט עיון תוכל לראות כמה יתיחסו מקרי הבנים השניים אל הראשונים בכל מקריהם ובכל אשר יעשה להם ושכבר היו ספורי פרשת נח בכללה כספורי פרשת בראשית בכללה למה שהיתה השנית מספרת חדושו של עולם אחרי חרבנו כמו שהראשונה מספרת בחדושו הראשון. ועליך לתת לב על הדבר ומצאת כי תדרשנו וזה שיעור מה שרצינו אליו בזה השער. והנה אחר שהוזקקנו לחבר אל מאמר ויאמר יי' אל לבו לא אוסיף עוד כו'. ענין הקשת וטבעו ומעשה תקפי והנמשך אחריו מספור הבנים עד דור הפלגה למה שהם כלם דברים נמשכים זה אל זה ונאחזים זה בזה נחזור עתה לבאר ברכת הש"י לנח ובניו ומאמר ומוראכם וחתכם יהיה כו' והנלוה אליו כי למעלת מדרגתו ראיתיהו שיהיה נמנה בפני עצמו וייחדתי לו השער הסמוך בע"ה:
_.15.1.1
יבאר בו כי המחוייב בטבע הבריא' האלהית הוא מציאת הענינים הנסיים הנפלאים:
_.15.1.2
ויברך אלהים את נח וכו' ומוראכם וחתכם וכו':
_.15.1.3
דרש בר קפרא גדולים מעשה צדיקים ממעשה שמים וארץ דאלו במעשה שמים וארץ כתיב אף ידי יסדה ארץ וימיני טפחה כו' (ישעיהו מ״ח:י״ג) ואלו במעשה הצדיקים כתיב מקדש אדני כוננו ידיך כו' (שמות ט"ו) השיבו בכלי אחד ור' אחיה שמו ויבשת ידיו יצרו (תהלים צ"ה) ידו כתיב. והא כתיב יצרו אמר ר"נ בר יצחק יצרו אצבעותיו דכתיב כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך (שם ח') והא כתיב ומעשה ידיו מגיד הרקיע (שם י"ט). ה"ק מעשיהם של צדיקים מגיד הרקיע ומאי ניהו מטר (כתובות ח'.):
_.15.1.4
*תוכן כוונתו, כי כמו שהחומר הקדים בזמן הויתו לצורתו שקבל אח"כ, היא גרוע מהצור' כן כל דבר הנברא קודם גרוע בלתי ספק במעלתו מהנברא אח"כ, ועכ"פ הנברא קודם נועד ומוכן לסבב תועלת וטובת הנברא אח"כ, ונמשך מזה כי האדם המתאחר ביצירתו מכל הברואים זולתו, הוא באמת הנכבד מכולם והם נועדים לסבב תועלתי (ואפשר, כי על זה רומז מאמר המשורר, אחור וקדם צרתניי רצונו לומר ביצירתך אותי אחרון לכל יציריך שמתני קדום ונכבד במעל' לכולם, ותשת עלי כפיך רצונו לומר בזאת רמזת לי ד"מ באצבעיך, איך אתנהג כל ימי חיי, למען השג תכליתי, ולמצוא חן בעיניך) ומענין זה, ר"ל בעבור היות כל הבריא' כלה בשביל האדם שהוא תכליתה, והיא נכנעת ומשועבדת לו, נמשכת ג"כ הנהגת העולם, ע"פ ה' גם בדרך נסיי והשגחה אלהית, ר"ל כי יוכרחו לפעמים חקי הטבע להשתנות ממנהגם התמידי והפשוטי לפי תכונת מעשה בני אדם הטובים או הרעים, למען הטיב או הרע להם כפי גמולם, ומנהג זה קורא הרב ז"ל מנהג טבעי הפועל ברצון ובחינה שכלית, ר"ל בהשקפ' תמידית ד"מ על פעולת בני אדם, וע"ז רומז מאחז"ל "תנאי התנה הקב"ה על הים שיקרע וכו'," ומאמר ר' ירמי' בר"א "לא עם הים לבד התנה אלא עם כל מה שנברא בששת ימי בראשית וכו'," שכוונתם רק להורות בזה שהי"ת הכניע כל הבריא' כולה מראשית הייתה תחת יד האדם, יצוה אותה שישתנו לפעמים חקיה הפשוטים, בדרך נשיי לפי המתחייב מפעוליתיהם הטובות והרעות כמאה"כ אל מין האדם, "ורדו בדגת הים וכו'," שהכוונה ג"כ שהוא ימשיל בכל הברואים ולפי מעשיו יפעלו פעולותיהם גם בדרך נסיי, לא רק כפי מה שהוטבע בם בטבעם הראשון הנוהג לרוב על פי דרכי בלא שינוי ותמורה על אופן אחד תמיד מבלי דעת והשכל, ובזאת דחה הרב פי' הנרבוני שחשב שכוונת חז"ל והרב המורה הוא רק להורות, כי שם הי"ת בראשית היצירה חקים שונים בדברים הנבראים, להיותם נוהגים ברוב הזמנים במנהג טבעי אחד, ובזמנים מיוחדים במנהג טבעי אחר, והמנהג הראשון נקרא מאודיי, והמנהג השני מעטיי, והמשל בזה הים, שהטביע ה' בקרבו שיהיו מימיו נוזלים תמיד, ולעמוד כנד בצאת ישראל ממצרים, ומעלת הנביא ומופת נבואתו הוא רק בהודיעו מקודם הזמן הידוע שיתנהג בו המנהג השני המעטיי הזה, כי לפי דעת זה תשוב גם ההנהגה הנסיית להיות טבעית ממש וכן הנשים ידמו רק למקרים יקרים, אשר יקרו לפעמים רחוקות בתבל: אפס כל הנבראים נכנעים ומשועבדים לאדם רק בהיותו אדם בבחינה אמיתית, ובשמרי תעודתו להתנהג תמיד כפי הראוי לעצם נברא בצלם אלקים, אפס בהיותו נמשך אחר טבעי הבהמיי יסור צלו פחדו ואימתו מהר מכל הנבראים זולתו, ואז יהי' כמטרה לחצם ע"פ מנהג הטבע הפשוטי, שהגבור יעוז על החלש, כי רוב שאר בע"ח חזקים יותר ממנו וע"ז רמזי חז"ל באמרם אין חיה שולטת באדם עד שנדמה לו כבהמ' וכו'," ומאמרם "לא עריד ממית וכו' אלא חטא ממית. וע"כ בחטוא דור המבול לעזוב משמרת תעודתם הנרצית בעיני ה', השחית לא לבד גם כל בשר את דרכו בייחסו אל האדם, לבלתי היות עוד נכנע מפניו, כ"א גם הארץ והמים אשר נבראו לתועלת בני אדם התקוממו נגדם ע"פ ה' להאבידם ולהשחיתם עד כי היו כולם לדראון, זולתי נח ובניו אשר שמרו עוד משמרת ה', אתם הוקם הברית אשר כרת ה' עם כל הנבראים בהבראם, להיות נכנעים ומשועבדים לאדם והמנהג הטבעיי השני הזה הפועל ברצון ע"פ השגחת ה' הנסיית, נהג מאז והלאה רק לעתים מיוחדים ומעטים בעת העשות האותות והמופתים הרבים לאומתנו הישראלית בכלל, וגם לפעמים לקצת יחידי סגולה כהצלת דניאל מפי אריות, וחביריו מתוך כבשן האש, ורק באחרית הימים עת ימלא יעוד הנביאים מ"ה לתקן העולם במלכות שדי ישוב מנהג טבעי הנסיי הזה להיות נוהג בתמידות כמאה"כ "הנני בורא שמים חדשים וארץ חדשה וכו' זאב וטלה ירעו כאחד וכו' לא ירעו ולא ישחיתו וכו'," אפס לפני בוא יום הגדול הזה בהיות רוב בני אדם אינם שומרים עוד תעודתם היקרה הזאת, הם נתונים תחת יד התקיף מהם בחיתו יער או בעריצי בני אדם ורק יחידי סגולה בכל דור ודור נפלים מהם בענין זה כמאה"כ לאומה הישראלית בהיותה הולכת בדרכי ה' "ופחדכם ומוראכם יהיה על כל העמים," ודוד עבד ה' האמיתי לא ירא מגלית הגתי, ואמר ממנו "אל יפול לב אדם (ר"ל האדם האמיתי השומר תעודתו האנושית) עליו," ובעבור היות האדם הבלתי אמיתי דומה לבהמ' אינו מן הראוי שישלוט על בעלי חיים זולתו בהיותו גם הוא בשפל מדרגתם כמאחז"ל מאיש נשחת כזה "עם הארץ אסור לאכול בשר," ע"כ לא הותר לדורות הראשונים עד אחר המבול שנתקן העולם יותר. לאכול בשר, גם קהלת אמר מבני אדם כאלה "איש אשר יתן לו האלהים עושר ונכסים וכו' ולא ישליטנו האלהים לאכול ממנו," ר"ל בעבור היותו חסר המדרגה המוסרית הראויה לאדם אמיתי לא נתן לו ה' השלגון והרשות להנות מנכסיו. ואם בכל זאת נהנה, חטא ואשם, ע"ד מאחז"ל "כל הנהנה מעולם הזה בלא ברכה כאלו מעל," ורק בעבור תיקון העולם המוסרי על ידי המבול כמשכ"ל עד שהיה האפשרות להרבה בני אדם לעשות הישר בעיני ה' הותר להם אחר המבול גם אכילת הבשר ונתנה להם הממשל' על שאר בע"ה. מפלאי הטבע ושרשי הבריאה הוא שיהיה כל המתאחר ביצירה גדול במדרגה לקודם אליו. כי אחר שהיה הקודם במדרגת ההיולי לאשר אחריו והמתאחר הוא לו במדרגת הצורה והיה מטבע הצורה לפעול וטבע החמר להתפעל חוייב שהמתאחר יהיה השליט והפועל בכל אשר לפניו וכלם מתפעלים ממנו כמו שאמר (ב"ר פ' י"ט) רבי יהודה ברבי סימון כל מה שנברא אחר חבירו שליט בחבירו עד שיתחייב מזה שתמצא לכל הנמצאות כלן הכנעה ושעבוד טבעי אל מין האדם למה שהוא במדרגת השלמות והצורה לכלן וכלן הם תחתיו בסדר מדרגותיהם והמה נכללות בו בהכנע או השמר החמר אל הצורה או המסובב אל הסבה עד שבהיותם על זה האופן לא ישאר כח לשום נמצא מהם פשוט או מורכב להרים יד להרע או להזיק לשום איש מאישי האדם כמו שאין כח בגדולי הבריות כעין הגמלים הבקר והצאן להתיצב בפני כפיר אריות קטן או נמר או דוב כי היה זה כן למעלת צורתם וסגולתם המוסכלת מבעלי החקירה אשר נלאו לתת הבדליהם הפרטיים וכבר אמרו חכמינו ז"ל מה רבו מעשיך יי' (תהלים ק"ד) כגון אריא כלבא וקנקנתא דהוו קיימי אהדדי יהוה אריא צערא דכלבא והוה כלבא צערא דקנקנתא והוה קנקנתא צערא דאריא ולא הוו מזקי להדדי (מדרש שו"ט מ' ק"ד). ראה כמה הורו מענין הכנע הצורות מטבעם זו לזו כי אע"ג שטבעם הוא בלתי ידוע אצלנו הנה הוא ידוע אצל עצמו והוא שומר את משמרתו ואע"ג דאינהו לא חזן טבע מזלייהו קא חזן וכל שכן שעל זה האופן חוייב ?להכניע טבע מזלות כל הנמצאות כלם בפני זה האיש שצורתו נכרת ונודעת במעלה ושלמותו המחייבת זאת הממשלה בלי ספק. במס' שבת פרק שואל בדף קכ"א: תניא ר"ש בן אלעזר אומר תינוק בן יומו חי אין צריך לשומרו מן העכברים ומן החולדה דכתיב ומוראכם וחתכם יהיה על כל (בראשית ט') כו'. כל זמן שאדם חי אימתו מוטלת על הבריות כיון שמת בטלה אימתי. הרי שקיימו כל הממשלה הזאת וטעמה כיון שתלו אותה בחיותו שהוא העמדת וקיום צירתי כמו שיבא כי היא לבדה היא המושלת ומותר האדם מן הבהמה. והנה כשיושכל ענין הממשלה הזאת ימצא באמת שהוא טבע נפלא מתחייב מעצמות הבריאה שיוכרח מציאותו לצורך ההנהגה ההשגחיית אשר רמזנו בסוף שער השלישי שעליה אמרו חכמינו ז"ל ראה שאין העולם מתקיים בכך ושתף עמה מדת רחמים (ב"ר פרשת י"ב) כי הוא טבע נכבד ומעולה וגם הוא חכם ומבחין בין צדיק לרשע ופעל בהם ובאשר להם ובכל הנמצאות כולם בעבורם לא כמו שנזדמן אלא כמו שיאות לפי מעשיהם כמו שאמר המשורר מי חכם וישמר אלה ויתבוננו חסדי יי' (תהילים ק״ז:מ״ג). וזה כי טבעי הנמצאות הנבראים באותה מדת החסד שנשתתפה למדת הדין שעליה אמר אמרתי עולם חסד יבנה (שם פ"ט) כי הוא החסד אשר מעל השמים כאומרו כי גדול מעל שמים חסדך (שם ק"ח) כמו שיבא בעניני אברהם אבינו שער י"ז ב"ה. הנה הם ודאי מתבוננים לפעול כפי המחוייב מההשגחה בכל הענינים המושגחים אשר זכר במזמור ההוא הכולל ארבע כתות שצריכות להודות ולפי זה הוא מבואר שנמצאו בעולם שני מיני טבעים. הראשון הוא המפורסם לא דעת ולא תבונה בו אבל נוהג על ענין אחד תמיד בלי השקפה למה ולמי ולמה ומתי כי הוא התנאי שהותנה עמו בעת הבריאה כמ"ש חכמינו ז"ל וישב הים לפנות בקר לאיתנו לתנאו הראשון (ש"ר פרשת כ"א) והוא שיהא נגר ונדבק כבתחלה. אמנם השני הוא הטבע הזה המעולה הפועל ברצון ובחינה שכלית אשר הוא גם כן התנאי שהותנה עמו על טבע הבריאה כמ"ש תנאי התנה הקב"ה על הים שיקרע ועל האש שלא ישרוף (ב"ר פ' ה') כו'. ומזה שכל מה שהוא נס לפי התנאי הראשון הוא טבעי לפי התנאי השני בלי ספק. ועל זה האופן ולח זה הטבע המעולה השני בכל האנשים ובכל הענינים אשר תמצא יד ההשגחה האלהית עליהם לפי מעשיהם ומה שנעשה אז שנוי גדול מהמנהג הטבעי קראוהו ההמוניים נס לפי הטבע המפורסם והנכר להם אמנם אצל המשכילים המתבוננים במעשה יי' כי נורא הוא הנה הוא טבע גמור באמת וזהו ענין נפלא אמתי מאד ביארוהו חכמינו ז"ל במדרש ב"ר פרשת יקוו המים. א"ר יונתן תנאי התנה הקב"ה עם הים שיהא נקרע לבני ישראל הדא הוא דכתיב וישב הים לפנות בקר לאיתנו (שמות י"ד) לתנאו שהתנה הקב"ה עמו. אמר ר' ירמיה ברבי אלעזר לא עם הים בלבד התנה אלא עם כל מה שנברא בששת ימי בראשית הדא הוא דכתיב אני ידי נטו שמים וכל צבאם צויתי (ישעיהו מ״ה:י״ב). מיד שנעו שמים כל צבאם צויתי. צויתי את הים שיהא נקרע לבני ישראל. צויתי שמים וארץ שישתקו לפני משה שנאמר האזינו השמים ואדברה (דברים ל״ב:א׳). צויתי את השמש והירח שיעמדו לפני יהושע שנאמר שמש בגבעון דום וירח כו' (יהושע י׳:י״ב) צויתי את העורבים לכלכל את אליהו שנאמר והעורבים מביאים לו לחם ובשר בערב (מלכים י"ז). צויתי את האריות שלא יזיקו לדניאל שנאמר אלהי שלח מלאכה וסגר כו' (דניאל ו׳:כ״ג). צויתי את האור שלא תזיק לחנניה מישאל ועזריה שנאמר וריח נור לא עדת בהון (שם ג'). צויתי את השמים שיפתחו ליחזקאל שנאמר נפתחו השמים ואראה כו' (יחזקאל א׳:א׳) צויתי את הדג שיקיא את יונה אל היבשה שנאמר ויאמר יי' לדג ויקא כו' (יונה ג'): הנך רואה הענין הזה בעצמו בפי שני החכמים האלה. כי מפני שהיה רבי יונתן מתאר ענין הנסים על הדרך המפורסם בהם רצוני שהטבע הגמור הוא שינהגו כמנהגם וענין הנס הוא שישתנה טבעו המיוחד בעת ההיא ואחר ישוב למנהגו וצורך התנאי מעת הבריאה היה לבד להתרחק מחדוש הרצון האלהי ושנויו באלו הענינים כמו שכתב הרב המורה פרק כ"ט חלק ב'. לזה אמר לו ר' ירמיה כי התנאי ההוא לא עם הים או האש לבד הותנה עד שנאמר שהוא דבר זר ומחודש אצל טבע הנמצאות כי התנאי הזה הוא טבע שני בפני עצמו כולל כל הנמצאות עד שלא ימצא נמצא מכלם שיבא הצורך אליו מצד ההשגחה שלא יהא נכון ומזומן לכל מה שיאות לו לעשות בהפך הטבע המפורסם. ושזה יראה מרוב ההשמעות והעניה שנמצא להם בכל אלו הענינים ממינים שונים שזכר עד שמהם הוא ראוי לפסוק ולגזור שכל מעשה בראשית היה נכנס בתנאי הזה וזה אי אפשר אלא כפי מה שאמרנו והוא במציאות הטבע החכם הכולל כל הנמצאות כשיתבוננו אלו אצל אלו הראוי להתבונן מצד מדרגות צורותיהם אשר המעולה מכלן ואשר אליו פונות כל הנמצאות במעלה וכבוד הוא האדם. ולזה תאר אותם במלת צווי כאלו הם מקבלות זריזות ומצוה שכלית כמו שאמרנו. רק השמר לך פן יפתה לבבך למה שכתב הנרבוני וייחסו אל הרב המורה בפירוש הפרק הנזכר שאמר שהעניין הנסיי הוא סעיף מדרך ההעברה שהניחו המדברים. חלילה לו מרשע כי הדעת המקולקל ההוא ענינו לפי דברו שאין בטבע דבר הכרחו אבל שיחלק אל מאודיי ומעטיי ושהגרת המים ודבקותם בדומה הוא טבען המאודיי וקריעתן הוא טבען המעטיי ושני הענינים שאין בכח מציאותם רק ברב או במעט והקש על כלן ושהמופת אינו זולתי הודעת הנביא מתי יקרה זה הענין המעטיי כל אלו דבריו המקולקלות ורחמנא ליצלן מכסופיה דההוא גברא כי הנה הרב לא חשב כן אבל כ' בפי' עשרה דברים שנבראו ערב שבת (אבות פרק ה' מ' ו') זה לשונו כבר נזכר בפרק חלק שהם לא יאמינו בחידוש הרצון בכל עת אבל בתחלת עשיית הדברים שם בטבעם שיעשה בהם כל מה שיעשה יהיה הדבר שיעשה מאד והוא הדבר הטבעי או יהיה חדוש לעתים רחוקים והוא המופת עד כאן. וכוונתו בזה אל הטלת התנאים שדברו בהם חכמינו ז"ל לבד לא כמו שחשב זה האיש וחביריו המשתדלים בכל עוז להפיל חומת התורה ולהרסה כמו שכתבתי בשער י"ג. אמנם מה שכתבנו בזה הענין הוא האמת והצדק וחלילה שיהיה ענין הנביא הודעת זמן המקרה ההוא מחמת עצמו אבל ענינו הוא לדעת מי הוא זה ואי זה הוא אשר ראוי שיקרה בעבורו כמו שיבא ולכן שמרהו וזכרהו כי רוח המקום ורוח הבריות ובעלי חכמת התורה והמצוה נוחה הימנו כמו שנתבאר ממאמר ר' ירמיה והוא ענין נפלא ומחודש ממה שהבין ממנו הרב המורה בפרק ההוא עיין עליו וכל שכן שנטה מזה במה שכתב פרק י"ג חלק ג' זה לשונו. ולא יטעך אומרו בכוכבים להאיר על הארץ ולמשל ביום ובלילה ותחשוב שענינו כדי לעשות. זה אינו רק להגיד טבעם אשר רצה שיבראם כן ר"ל מאירים מנהיגים כאומרו באדם ורדו בדגת הים (בראשית א׳:כ״ח) שאין ענינו שנברא לכך רק להגיד טבעו אשר הטביעו השם יתברך עליו עד כאן. ואני אומר כי לפי הבחינה הנפלאת הזאת שאמרנו הגיד הכתוב מעלת טבע האדם אשר הטביעו עליו ואשר נוצר בעבורו שהוא הרדייה הזאת בלא ספק וגם בענין הכוכבים כבר כתבנו מה שראוי להשיב עליו בשער ה'. אך צריך שנדע כי כל הנעשה כמין הטבע המפורסם על יד המרכבה הראשונה היא השמים ושמי השמים וכל מניעיהם גבוה מעל גבוה שייחסם הרב המורה אל מעשה מרכבה בפרקי המורה ובתחלת החלק השלישי ממנו הנה הוא מה שיעשה בזה הטבע השני על יד האבות הקדושים ושאר הנביאים והחסידים אשר הם מרכבת המשנה אשר לו גלגליה ואופניה אשר על ידם יתניעעו כל הנמצאות לפי הטבע החכם אשר הוטבע בהם כמו שיתבאר מתוכן מספר השבטים וממאמר ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר (שמות כ״ד:י׳) שער ל"א ב"ה שהוא ענין נפלא. ולזה חיייב לשמוש זה הטבע המעולה שימצאו שם בכל דור ודור אנשים מעולים שומרי תמונתם וצלמם שיניעו כל הנמצאות כסדרן והילכתן באותו היחס הנפלא שכתבנו בשער י"ב בפ"ק הנגין שעליו אמרו חכמינו ז"ל (ייקרא רבה פ' ל"ה) חקים שחקקתי בהם שמים וארץ והם מתי מספר ממין האיש המיוחד או האנשים שזכר ענינם הרב המורה בפרק נ"ז חלק ג'. אמנם כשלא ימצאו שם המניעים על זה האופן ודאי ישתבש זה הסדר הטבעי הנכבד וישודד ויופחתו פעולותיו עד שיהפך אל הטבע הראשון הסכל או קשה ממנו. ועל זה האופן הוא מה שנמצא היום כי הטבע הראשון חזק מאד והנמצאות כלן כפי מה שחויב ממנו יתקוממו על מין האדם והאש שורפו והרוח דוחפו והמים יחנקוהו ויוכה באבן או באגרוף וימצאהו הארי והדוב והכהו נפש או נשכו זאב או שועל ואפי' קפופא וכל זה הוא נס גמור ושדוד טבעו המיוחד בעונש האדם על בלתי שומרו תנאי זאת הממשלה באומרו אדם בצלמנו כדמותנו כו' (בראשית א׳:כ״ו). שהכוונה שיהיה האדם שומר צלמו ודמותו המיוחדת במה שתהיה נפשי השכלית היא המולכת על כל חלקי הגוף וכחותיו ומכנעת אותם הכנעה גמורה בפניה עד שלא תהיה תקומה לשום אחד מהם כי אם לעבוד עבודתה ולשמור משמרתה להשיבה למעונה כמשפטה משל למלך שנצבים לפניו כל שרי המדינות הסגנים והפחות הנה כשהם נשמעים אליו ונכנעים מפניו ודאי כל המדינות יסורו אל משמעתו ויגורו ממנו ולא ימרו את דברו אמנם אם השרים הנצבים עליו יעיזו בפניו וימאנו דבריו כל שכן שיעשו כן עם המדינות אשר תחתיהן הרחוקות אליו וכן נפש האנושית היא המטרונה שיושבין לפניה ראשי הנמצאות כלן ושריהן כי כלם במדרגת החמר לה ואין צריך לומר שצורות היסודות והצומח נכללו בו כי גם כל הצורות החי. כי על כן נמצאו קצת אישי האדם נוטים אל טבע האריה וקצתם אל השור או דוב בתכונתם כמו שזכר הרב המורה פרק ה' חלק ג'. וכבר היה אומר הלל הזקן ביום שמחת בית השואבה אם אני כאן הכל כאן (סוכה נ"ג.) כי באמת האיש השלם כלהו איתנהו ביה ואע"פ שלא יהיה גדול כמותו. והנה כאשר תכבוש זאת הנפש זה החלק המורכב מכל מיני הנמצאות הנצב לפניה כאשר הונח והיא תהיה רשאה ושולטת על כל אלו הכחות הגופיות הנה כל שאר הנמצאות אשר תחתיהם ישאו קל וחומר בעצמם ויקבלו עול מלכותו וישתחוו לו איש ממקומו כי כן נגזר וירדו בדגת הים כו'. אמנם כאשר לא ישמור האדם מדרגת צלמו ודמותו על זה האופן ואוכלי פת בגו היושבים אתו במחיצתו ישברוהו וכל חברת כחותיו הגופיות. תמרוד באדוני ותפרוק עולה מעל צוארה לרפיון האדון ולחולשתו הנה אז כל הנמצאות הטבעיות פשוטות ומורכבות הרחוקות והקרובות יחשבוהו כאחד מהנה או פחות מהן וימרדו בו וירימו ידם עליו כנגד טבעם המוטבע בהם. וזה שאמרו במסכת שבת בפרק הנזכר אמר רב פפא נקיטינן ארי אבי תרי לא נפיל והא קא חזינן דנפיל ההוא כדרמי בר אבא דאמר רמי בר אבא אין חיה שולטת באדם עד שנדמה לו כבהמה (שבת קנ"א:) שנאמר אדם ביקר בל ילין נמשל כבהמות נדמו (תהלים מ"ט). הנה שאביי היה אומר שעם שהטבע הזה הנכבד נחלש ושודד אצל כלל האדם מכל מקום עדין נשאר מהטבע ההוא צד הכנעה ושעבוד עד שעל הרוב אריא לבי תרי לא נפיל. ולפי שהקשו עליו ממה שנראה לפעמים דנפיל אמר שזה יהיה כשהכח האנושי נשבר לגמרי עד שהאנשים כבהמות נדמו שאז יהיה הארי ביניהם ככפיר בעדרי צאן הנה שנפסק הדין שהממשלה הזאת ישנה כל זמן שהכח האנושי יחזק. ואיננה כל זמן שיחלש ונחת לפני כחתיו וכמו שאמר החכם אין בין שימלוך המלך על העם ובין שימלכו עליו אלא חוזק או רפיון. והוא מאמר השלמים בני גד ובני ראובן כשאמרו ליהושע כל איש אשר ימרה את פיך ולא ישמע אל דבריך לכל אשר תצונו יומת רק חזק ואמץ (יהושע א׳:י״ח). וזה כי החוזק והאומן הוא שיתחזק בחזקת עצם אנושותו ולא יחת מאדם כי הוא התחזקות נפשיי נוסף על ההתחזקות הגופיי המפורסם ואשר הכל בו כי על שניהם זרזו השם ית' בפירוש. על הראשון אמר חזק ואמץ כי אתה תנחיל את העם כו'. ועל השני העקרי סמך ואומרו רק חזק ואמן מאד לשמור לעשות ככל התורה (שם). הנה הורה כי התחזקות הראשון הוא טוב אמנם שהשני הוא עקרי והוא אמת וכמו שאמרו חכמינו ז"ל (ב"ר פ' ח') זכו רדו לא זכו ירדו וכן נאמר ותעשה אדם כדגי הים (חבקוק א׳:י״ד) כלפי מה שנאמר וירדו בדגת הים. בין תבין את אשר לפניך מדור המבול כי לפי שהשחיתו צלמם ודמותם השחית כל בשר טבעו וסדרו ונתבלבלו כלם להרוס מצבם זה אצל זה עד שהארץ נשחתה להם והמים אשר נבראו לשמשם ואשר היו כפויים ואסורים תחתם נתקוממו עליהם והפרו את בריתם אתם והמיתום זולתי נח להיותו צדיק תמים וכל החיה והבהמה אשר אתו בתבה הנה לא כופר בריתם אתם אבל שמרו את משמרתו ולא הזיקוהו כמ"ש והקימותי את בריתי אתך (בראשית ו׳:י״ח) כאשר נתבאר שם וכמה נתיעד מפי ישעיה בתחלת נבואותיו וסיפן השבת תקין הטבע הזה למקומו בשלמות האנשים אמר הנני בורא שמים חדשים וכו' וגלתי בירושלם כו'. לא יהיה משם עוד כי'. עד זאב וטלה ירעו כא' ואריה כבקר יאכל תבן ונחש עפר לחמו לא ירעו ולא ישחיתו כו' (ישעיהו ס״ה:כ״ה). והנה באמת הטבע הזה המעולה בעצמו ואופן שלוחו הוא אשר זכרו דניאל לדרוש עת שאמר לו אלהי שלח מלאכה וסגר פום אריותא ולא חבלוני כל קבל די כו' (דניאל ו׳:כ״ג). הנה שזכרו ואולם בסגולתו המיוחדת בשאמר כי אחר שהוא הי' שומר תמונתו והוא תנאי היצירה שאמרנו כי הוא הזכות אשר נמצא לפניו ית' במה שלא נתגאל בפת בג המלך וביין משתיו כי זה יורה שהוא המולך על כל כחות הגוף ופעולותיו והנה לו לעבדים בכל כיוצא. ואף גם זאת כי נשמר מחטוא אל המלך כאשר הוא רצון אלהי כמו שאמר החכם ירא את ה' בני ומלך (משלי כ״ד:כ״א) כי הירא את דבר ה' יירא מדבר המלך ודתו וצריך לבקש צדדים לצאת מזה ומזה כמו שנאמר ותיראן המילדות את האלהים ולא עשו כאשר דבר אליהן מלך מצרים כו' (שמות א׳:י״ז) אך כאשר אבאר במקומו שער ל"ד ב"ה. והנה לפי כן אמר שכבר נשארה לו הממשלה הטבעית אשר מעת הבריאה במקומה ובתקפה ומה הי' שואל אלהך דאנח פלח ליה היכיל לשיזבותך (דניאל שם) הנה הוא שלח מלאך בריתו אשר הוא שר ופקיד על זה הטבע המעולה החכם וסגר פום אריותא משעת הבריאה ולא חבלוני כל קביל די קדמוהי זכו כו'. והזכות הוא ודאי המלאך המליץ העומד לעזרו והראה לו שכבר תהיה פתיחת פי האריות האלו אצלו מופת ונס כפתיחות פי הארץ כי כמו שתפתח הארץ את פיה בדרך נס לבלוע האנשים החטאים בנפשותם כן תהיה פתיחת פי האריות כנגד הרשעים הפושעים כמו שהיה בגובריא אליך די אכלו קרצוהו דדניאל כמו שנתבאר שם. ולזה אמר רבי ירמיה באותו המאמר שזכרנו צויתי את האריות שלא יזיקו לדניאל כי הוא אחד מהתנאים שהזכיר שם ומלאך הברית הזה הוא אשר בא ונכנס תוך הכבשן להציל לחנניה מישאל ועזריה מגו אתון נורא יקדתא כמו שנאמר בריך אלההון די שדרך מישך ועבד נגו די שלח מלאכה כו'. (שם ג') והענין הנפלא הזה כוונוהו חז"ל במס' פסחים קי"ח. אמרו בשעה שהפיל נמרוד את אברהם לכבשן האש אמר גבריאל לפני הקב"ה רבינו של עולם ארד ואצטנן ואציל את הצדיק מכבשן האש אמר הקב"ה הנה אברהם יחיד בעולמו ואני יחיד בעולמי נאה ליחיד להציל את היחיד ולפי שאין הקב"ה מקפח שכר כל בריה אמר תזכה ותציל ג' מבני בניו. דרש רבי שמעון השילוני בשעה שהפיל נבוכדנאצר לחנניה מישאל ועזריה לתוך כבשן האש עמד יורקמו שר הברד לפני הקב"ה ואמר לפניו רבש"ע ארד ואצנן את הכבשן ואציל את הצדיקים הללו מכבשן האש א"ל גבריאל אין גבורתו של הקב"ה בכך שאתה שר ברד והכל יודעין שהמים מכבין את האש אלא אני שר האש ארד ואקרר בפנים ואקדיח מבחוץ ואעשה נס בתוך נס אמר ליה רד מיד פתח ואמר ואמת יי' לעולם הללויה (תהילים קי״ז:ב׳). דע נא וראה כמה הפליגו להורות זה הסוד הנפלא בענינים הנסיים אשר לא עמדו עליו קצת שהשתדלו בביאורו וזה כי לפי שכבר יחשבו המון המעיינים שענין הנס הוא בכמו אלו הענינים לשדד כח הנמצא ולהפוך טבעו אל הפך מהותו או איכותו כמו שאמר שרו של ברד שיהפוך טבע האש הגדולה ההיא בעוצם קרירותו כלומר שיהפך כח האש אל כח הברד ויהיה הנס לשם הזמין לפי שעה צורת הקור מבלי חומר שינשא בו או בחומר האש עצמו לזה אמר שאמר גבריאל שר האש שאין כבוד מלכותו של מלך מלכי המלכים נכר בכך כי לא יורגש על זה האופן עוצם חכמתו גבורתו בהכניע טבע הנמצאים כלם אל הנמצא הנכבד הזה הנברא בצלמו ודמותו אבל שירד הוא במה שהוא שר האש ושומר בו שלמות צורתו ובהיותו בתכלית חזקו בהכנעו לפני מלכו אשר בראו יכנע גם הוא לשומרי ברית צלמו ודמותו ועל זה האופן יקרר אליהם מבפנים בטבעו המעולה כי איך ירים ידו במלכו והוא טבעו הראשון אשר הוא נס אצל ההמון אמנם שיהפך טבעו זה וישנהו להקריר ולהקדיח מבחוץ לשרוף הרשעים המלשינין אותם אשר הוא נס גמור אצלו דכתיב וגובריא אלך כו' קטיל המון שביבא די נורא. וזהו ודאי הנס האמתי הידוע אצל הטבע עם שהיא הטבע הפשוט אצל הפרסים וזהו שאמר ואעשה נס בתוך נס כי שני הטבעים האלה כל אחד נס אצל חבירו ומה שיקדיח מבחוץ יהיה נס אמתי בתוך הנס המפורסם שיהיה בקררו מבפנים ולא ימלט מהיותו נס אמתי בתוך נס מפורסם או מפורסם בתוך אמתי. ולזה אמר ואמת יי' לעולם הללויה. כי מאמתת גדולתו וקיום אמונתו בטבע הנמצאות היתה זאת ואי אתה יכול לפרשו על קיומו מה שהבטיחו מימות אברהם תזכה ותציל מבניו שהרי לא זכה בשליחותו רק בחוזק טענתו. ומזה הטעם הפליגו לומר שהקב"ה בכבודו ובעצמו הציל את אברהם אבינו מצד יחידותו בעולמו לומר שאלו הונח שלא ימצא טבע הצלה זו בצורת האש והיתה האש מטבעה שורפת טובים ורעים הוא יתעלה למען עוצם זכותו אשר החל לפרסם אמתתו לעולם יצילהו בכחו המוחלט מבלי אמצעי רק בכבודו ובעצמו כמו שאמר אני יי' אשר הוצאתיך מאור כשדים (בראשית ט"ז) אמנם זה הכח הנתן לשרו של עולם באלו הענינים הוא נשמר ועומד לשאר הצדיקים והשלמים אשר היו אחריו כדניאל וחביריו אשר זכרנו וזולתם הצדיקים היודעים שמו ית' כמו שנתבאר היטב בשיר של פגעים. כי מלאכיו יצוה לך כו' על כפים ישאונך כו' על שחל ופתן תדרוך כו' כי בי חשק כו' (תהילים צ״א:י״ג). הורה כי מלאכי הברית אשר הופקדו בידם טבעי כל נמצא ונמצא הם מצווים ועומדים תמיד לשמור את השלמים מכל נזק ופגע כי גם האבנים לא יגפו את רגלם כמו שאמר כי עם אבני השדה בריתך (איוב ה׳:כ״ג) גם בכל אשר תדרוך כף רגליהם על שחל ופתן. או כשירמסו כפיר ותנין הוא שוה לדריכתם על כל פני האדמה ואין מחריד. וכמו שהראה ר' חנינא בן דוסא לתלמידיו כשנשכו הערוד ומת והוליכו לבית המדרש ואמר ראו בני שאין ערוד ממית אלא חטא ממית (ברכות ל"ג.) כי החטא הוא הנותן כח למזיק להזיק. ראה מה כתיב ואיש אחד מבני הנביאים אמר אל רעהו בדבר ה' הכני נא וימאן האיש להכותו ויאמר לו יען אשר לא שמעת בקול ה' הנך הולך מאתי כו' (מלכים א כ׳:ל״ה-ל״ו) הנה באומרו אמר אל רעהו יראה שהאיש ההוא היה ג"כ מבני הנביאים או קרוב אליהם במעלה שאע"פ שהאריות מצויין אצלו לא היה ניזוק מהן כי לזה לא אמר ומצאך האריה כי לא דבר חדש הוא אצלו. אמנם כשחטא בדבר יי' נאמר כי כשמצאהו האריה הכהו לפי שכבר הותש כח גבורתו אצלו וזהו עצמו ענין אז"ל שישראל מתישין כח גבורה של מעלה או מוסיפין (איכה רבתי פ"א) כמו שיבא ביאורו אצל מבלתי יכולת יי' ע"ז ב"ה ואצל עשה לך שרף ושים אותו על נס יתבאר כפי מה שאחשוב מה שכתבנו הנה מענין הנסים שער פ"א ב"ה:
_.15.1.5
ואולם לפי שכבר יחלוק זה הענין הנכבד אל מין האדם לשני חלקים. חלק אשר ישמור זה הצלם והדמות על האופן הנזכר וחלק ממנו והוא הרוב אשר לא ישמרהו. חוייב שיהיה קצת האדם אצל קצת כמדרגת הב"ח הבלתי מדבר אצל המדבר או פחות ממנו כמו שנתבאר מהתיחדות האומה הנבחרת משאר האומות מתחלת שורשם. והוא ענין הבכורה אשר נאמר עליה מפי הגבורה ורב יעבד צעיר (בראשית כ״ה:כ״ג). ואשר עליה אמר יצחק הוה גביר לאחיך כו' (שם כ"ז). גם נאמר ביצחק והקמותי את בריתי אתו לברית עולם לזרעו אחריו (שם י"ז). שיראה שהברית הזאת תתחייב ממעלת סדרי הטבע אצל בריאת העולם וכל זה כשישמרו התנאי המושם בדבר כמו שנאמר במעמד הנכבד אם שמוע תשמעו בקולי כו' והייתם לי סגולה מכל העמים (שמות י״ט:ה׳). ובפרשת הברית והיה אם שמוע תשמע כו' ונתנך יי' אלהיך עליון על כל גויי הארץ כו' (דברים כ״ח:א׳). וכן בכל המקומות נתבאר כי בשמירתם זה התנאי יהיו כלם במדרגה שפלה מהם בסדר הנמצאות. והפלא כי כמ"ש במעלת האדם על כל הב"ח ומוראכם וחתכם יהיה על כל חית כו' כל רמש אשר הוא חי לכם יהיה לאכלה כו' (בראשית ט׳:ג׳). כן נאמר במעלת האומה הזאת על זולתה מהמין האינושי לא יתיצב איש בפניכם פחדכם ומוראכם יהיה על כל הארץ אשר תדרכו בה (דברים י״א:כ״ה). וכבר אמר בתחלת הפרשה ואכלת את כל העמים כו' (שם ז') ובמקום אחר יאכל גוים צריו כו' (במדבר כ״ד:ח׳.) כי לחמנו הם (שם י"ד). וזולתם כמו שיתבאר בפרשת המן שער מ"א ב"ה. ובכמה מקומות יתבאר כי מסגולת התורה ומצותיה להכניע כל האומות תחת זאת האומה הנבחרת כהכנע כל הנמצאות כלן תחת האדם מטבע היצירה וכאשר אמרנו. וזה הענין הנכבד בעצמו הוא שעמד לדוד אדוננו בענין הפלשתי טרם יגלה אליו דבר יי'. ובעבורו היה נצוחו נקל בעיניו כמו שנתבאר ממאמריו אשר אמר פעמים שנים מה יעשה לאיש אשר יכה את הפלשתי הלז והסיר חרפה מעל ישראל כי מי הפלשתי הערל הזה כי חרף מערכות אלהים חיים (שמואל א' י"ז) כי הנה באמת בדברים האלה גלה גודל מעלת נפשו הוא היה אומר דברים אלה כתופס על הדבר וכמקנטר על הנודרים הנדרים ההם על הענין ההוא לאמר מה טעם שיעשה דבר כבוד או עושר לאיש אשר יכה את הפלשתי הלז זולת הטוב והכבוד המגיע לו בהסירו חרפה מעל ישראל שהרי אין סכנה בדבר כי מי הפלשתי הערל הזה אשר יעמד לפני כל איש הבא להלחם עמו אחר שהוא מחרף מערכות אלהים חיים והרי הוא עצמו בעכריו. ואם שהאנשים ההמה לא הבינו כוונתו כמו שנראה מתשובתם גם לא השניים הנה כשנשמעו הדברים לפני שאול ואנשי עצתי טעמו בהם טעם לשבח ויקחוהו אליו ופירש לו כוונתי על השלמות במה שאמר אל יפול לב אדם עליו עבדך ילך וילחם עם הפלשתי הזה (שם). ירצה למה תצטרך לתת מתנות קטנות או גדולות על זה הדבר עבדך ילך כו'. ואין ספק שכוון באומרו אל יפול לב אדם אל מה שנאמר ביצירה נעשה אדם בצלמנו. וכמו שאמרו ישראל קרויין אדם ואין אומות העולם קרויין אדם (ב"מ קי"ד:) ושעל חלופו נאמר ותעשה אדם כדגי הים (חבקוק א׳:י״ד). והנה כאשר אמר לי שאול לא תוכל ללכת אל הפלשתי הזה להלחם עמו כי נער אתה והוא איש מלחמה מנעוריו. אז ביאר לו הענין ואמר רועה היה עבדך לאביו בצאן ובא הארי ואת הדוב ונשא שה מהעדר ויצאתי אחריו והכתיו והצלתי מפיו ויקם עלי והחזקתי בזקנו והכתיו והמתיו גם את הארי גם את הדוב כו' (שמואל שם.) ביאר לו שכבר היה מורגל בשנשמר אצלי טבע הנמצאות עד שהיה מוראו וחיתיתו על פני היותר חזקים שבחיות היער כל מה שצריך להציל קנינו מהן ואם יקומו עליו למרוד בו יתחזק כנגדם וימיתם ושהוא בטוח שהפלשתי הערל ההוא אשר חרף מערכות אלהים יהיה כאחד מהם לפי שהערך אשר יש לכל בעל חי עם המדבר יש לחלק המדבר הבלתי שומר דמותו וצלמו עם אשר ישמרם וכ"ש כי שומר מצות התורה האלהית ולוחם מלחמתה לא ידע דבר רע והוא מה שאמר ה' אשר הצילני מיד הארי ומיד הדוב הוא יצילני מיד הפלשתי הזה (שם). ירצה כי מי שנתן את הארי ואת הדוב תחת ממשלתו בסדר היצירה היא יתן באותו טעם עצמו את הפלשתי הזה תחת כפות רגליו ולפי שהיתה הממשל' הזאת עצמית לא בחרב ולא בחנית נזכר מה שהלבישו שאול את מדיו ונתן כובע נחשת על ראשו וילבש אותו שריון. ויאמר דוד אל שאול לא אוכל ללכת באלה כו' (שם) והאמת כי לא נסה להכות ולהמית את הארי ואת הדוב בהנה כי אם בכחו הנמצא בעצמותי לבד. והנה פליאות דבריו אשר דבר אל הפלשתי כלם מיסבות על זה הקטב עצמו כבר ביארתים בפתיחה דרוש משם. ואיני מסופק כי בהגיע זה האיש המוצלח אל היחס האלהי הזה שישיגהו בעצמו שנוי לשבח ותהלה בצלמו ודמותו ויתעלה מאיש מראהי ותוארו מבני אדם ויורגש זה הענין האלהי אל האנשים השלמים הקרובים אליו בכחו אל הענינים האלהיים עד יתנכר בעיניהם ויאמרו מי הוא וזה הענין קצת אמותו נלמוד משאול אשר נאמר עליו וצלחה עליך רוח ה' והתנבית עמם ונהפכת לאיש אחר (שם א' י') וכמעט כלו ממעשה דוד הזה שזכרנו שנאמר בו וכראות שאול את דוד יוצא לקראת הפלשתי אמר אל אבנר שר הצבא כו' ויאמר המלך שאל אתה בן מי זה העלם (שם א' י"ז) כי בזה שאלה עצומה מאד כי זה האיש אשר הגיד עליו המגיד ראיתי בן לישי בית הלחמי יודע נגן כו' (שם י"ו). והוא אשר שלח אל ישי שישלחהו אליו גם שלח שנית שיעמוד לפניו כי מצא חן בעיניו. והכתוב מעיד ודוד הולך ושב מעל שאול לרעות את צאן כו' (שם י"ז). וכי זה דוד הבא היום אל המערכ' ואשר נשמעו דבריו לפני שאול ויאמר לו אל יפול לב אדם עליו עבדך כו'. ואשר השיב לו לא תוכל ללכת כו'. ואשר חזר וטען לפניו ממה שנודע אליו ממנו רועה היה עבדך לאביו כו'. עד סוף כל הדברים ההמה. והנה לא זזה ידו מתוך ידו ובצאתו מאתו לעשות מעשהו שאל עליו בן מי הוא וגם אבנר שר צבאו נשבע בחי המלך כו' (שם). וגם יש לדקדק לדעת למה לא שאל הוא עצמו או צוה שישאלו מצדו ואמר שאל אתה בן מי זה העלם וגם לא נמצא ששאל עליו כלל ואם קרה שנשתגעו כלם למה כתב דברי הבאי כאלה בלי שום טעם והנה חז"ל אמרו בהתר זה שענין שאלתו הוא לדעת היצלח למלוכה ושאל אם מפרץ קא אתי או מזרח קא אתי כדאמרינן ביבמות (ע"ו:) ולכאורה הכתוב מסייען במה שנאמר בן מי זה הנער ובן מי זה העלם. אמנם כשנבא עד קצו אין עוזר כי נאמר ובשוב דוד מהכות את הפלשתי ויקח אותו אבנר ויבאהו לפני שאול וראש הפלשתי בידו ויאמר אליו שאול בן מי אתה הנער כו' (שם) ונראה שלא חדש לו דבר מהשרש על מה שהוגד לו ממנו בתחלה כשנאמר לו מתחלה ראיתי בן לישי בית הלחמי כמו שאמרנו. אלא שעקר הענין הזה אצלי הוא גלוי הסוד הנפלא שאמרנו כי בהתלבש אדוננו דוד רוח עצה וגבורה מאת ה' ללחום מלחמת הפלשתי הלזה אשר חרף מערכות אלהים חיים כי הוא היה ענין נוסף על מה שהיה עמו תחלה בהלחמו עם הארי ואת הדוב לבשתו רוח ה' ונתעלה עילוי רב וזיו אפוהי אשתנו לכבוד ולתפארת בעיני שאול ובעיני אבנר אשר היו הגדולים בעם והיותר קרובים אל הרגשה זו עד ששממו עליו במחשבותיהם ונתעורר שאול ראשונה לשאול בן מי זה הנער כי עם שלא יצא ברעיוניו מכלל בחור ורך בשנים כבר השתוממו מזמותיו עליו בהרגיש בפניו רוח חן וגדולה דמי לבר אלהין בעבורו נסתפק בו ושאל עליו. גם אבנר הרגיש בדבר. ולזה אמר חי נפשך המלך אם ידעתי. ולפי שהיה שאול בוש מענין זה ההשתוממות היה משמיט עצמו מהשאלה ואמר לאבנר שאל אתה בן מי זה העלם ולסבה זו לא שאל אבנר דבר עליו פן יתפש על שאלתו משומעיו וכאשר הביאו לפניו עם ראש הפלשתי עדין היה ההשתוממות בלבם עד ששאל לו בן מי אתה הנער והוא לא אמר לו רק בן עבדך ישי בית הלחמי לומר כי הוא הנער הנצב לפניו ראשונה ואין זולתו. ואם תתבונן בכתובים תמצא פני הספור כלו מוכיחים על כל זה הוכחה עצומה וכלם מוסבות להגיד זה הענין הנפלא שאמרנו והוא במה שנמצא כי אחר שכתב כל הענין מהיות דוד לפני שאול ואופן עבודתו עמו סמך ואמר ודוד בן איש אפרתי היה מבית לחם יהודה ושמו ישי כו'. יגיד כי זה שהגדנו עליו הוא הבא אל המערכ' היום ההוא והוא אשר עשה המעש' ההוא הגדול. וכראות שאול את דוד יוצא לקראת הפלשתי כו'. כלומר עם כל ההכרה וההרגל הזה המופלג התנכר אליהם בעת ההיא וכראותם אותו זה שאל עליו וזה לא ידע להשיב עד שאמר להם בן מי הוא. ואם לא כן היה לו לומר ויהי כראות שאול כו'. ועוד הבט נא וראה ודרוש סמוכים כי הנה לפי שכבר עשה יהונתן בן שאול תשועה גדולה בישראל מזה המין כמו שזכר בתחלת מלחמות שאול וכבר היתה לו סגולה זאת או קרוב אליה הוא מה שסמך אל זה הספור ואמר ויהי ככלותו לדבר אל שאול ונפש יהונתן נקשרה בנפש דוד ויאהבהו יהונתן כנפשו (שם א' י"ח) אמר שכבר היו כעין נפש אחת בעצמה בשני גופים ולזה אהבת נפשו אהבו ואין שם אהבה אל הזולת. וזה הוא סוד מה שאמרו ז"ל אהבה שאינה תלויה בדבר זו אהבת דוד ויהונתן (אבות פ' ה'). כי לא היה שם רק אהבת האדם עצמו והוא מה שביארו באומרו ויכרות יהונתן ודוד ברית באהבתו אותו כנפשו וזה טעם נכבד למאמר ואהבת לרעך כמוך (ויקרא י"ט) כמו שיבא ענינו בשער כ"ג בעזרת הציר. והנה הענין נכון והרי עדיו מוכיחים מתוכו מלבד תוכן הענין וטוב טעמו המאיר עיני בעלי הדעת והדת בכמו הענינים האלו הנפלאים כלם הנמשכים מזה הטבע הנפלא הפועל כפי מדרגת מעלתו ומבטל כח הטבע המפורסם ומשדדו בשמירת תנאו עד שכבר ימצאו בו שתי הכחות יחד לעזר ולהועיל ליראי יי' וחושבי שמו:
_.15.1.6
והנה זה הענין כלו בדמותו וצלמו נרא' שכוונוהו חכמינו זכרונם לברכה באותו מאמר שזכרנו בראשונה שכתבוהו בשם בר קפרא האומר גדולים מעשה צדיקים כו' דאלו מעשה שמים וארץ נכתב ביד אחת ומעשה הצדיקים נכתב בשתי ידיו. והכוונה שמעש' שמים וארץ שהיא הסדור הטבעי המפורסם אינו אלא על דרך אחד בלתי משתנה מטבעו כלל. אמנם מעשה הצדיקים והוא הטבע השני המופלא החכם אשר נמצא אצל הצדיקים בכל המעשים המגיעים להם על דרך ההשגחה האישיית הנה הוא נכתב באמת בשתי ידים כי הדברים עצמן שנראין כנגד הטבע הוא עצמו הטבע האמתי המוטבע בהם בתחלת היציר' וע"פ התנאי שהתנה עליהם כמו שאמרנו ולפ"ז כבר תהיינה לטבע הזה המעולה שתי ידים זוכות כאחת. אחת לפי הנראה. ואחת לפי האמת. שעליהם אמר גבריאל (פסחים קי"ח.) אלך ואקדיח מבחוץ ואצנן מבפנים ויהא נס בתוך נס כמו שכתבנו. והשיב אותו הבבלי והא כתיב ויבשת ידיו יצרו כלומר מאי איריא מעשה צדיקים שהרי בטבע הפשוט נמצא שכתוב כן. והשיב ידו כתיב והיא תשובה נפלאה לומר שכן הוא כדבריו שהוא טבע אחד אלא שבבחינת כלל העם טומן ידו הימנית ומשתמש באחת לבדה. אמנם אצל הצדיקים נמצאות לו שתי ידים ימינות ומשתמש בשתיהן ובידו אחת יקדיח מבחוץ ובשנית יקרר מבפנים והקש על זה בכל הענינים. וחזרו להשיב ממעש' ידיו מגיד הרקיע ולראות אם יעמוד זה הסי' הנפלא בתורה על זה הטבע החכם, והעמידו וקיימו כי על מטר שהוא ממעשה הצדיקים קאמר והיא הית' תשובה נכונה להעמיד ולקיים אמתת זה הענין הנכבד מהכתובים כמו שיאות לו ולאשר כמותו במדרגה ובתועלת:
_.15.1.7
זה שיעיר מה שראיתי לכתוב בכל זה כי ראיתיו דרוש מעולה וסוד נפלא מסודות הבריאה וסגולת הנפש השלמה והוא אוחז ומתפלש בכמה ענינים מתורתנו הקדושה מאשר רמזנום וזולתם והכל רשום בכתב אמת בחלק זה הספור אשר היינו עליו ובנעתקים בו מהקודמים אליו. וזה כי אחר שברך השם יתעל' את נח ואת בניו לאמר פרו ורבו ומלאו את הארץ כלומר כי מעתה לא תיראו חתת ליגע לריק ולילד לבהלה על דרך כלל כאביכם הראשון עד שתפסד ארץ ומלואה מרעת יושבי בה אמר להם ומוראכם וחתכם יהי' על כל חית הארץ כו'. ומהמבואר שאין כוונת הכתוב בזה לומר כי בהקבץ המון עם אלה ברכב ואלה בסוסים וברשפי קשת וחרב ומלחמה על חיות היער החזקות שיכבשום תחת ידיהם או בהתחכם לפרוש מצודות ומכמורות אל כל הבעלי חיים שיתפשום וירדו בהם לעשות בהם כרצונם כי הן כל אלה יפעלו האנשים איש באיש וממלכה בממלכה ונפלו איש ביד רעהו ואב לכלם ויאמר אדוני בזק שבעים מלכים בהונות ידיהם ורגליהם מקוצצים היו מלקטים תחת שלחני כאשר עשיתי כן שלם לי אלהים כו' (שופטים א'). אמנם בלי ספק בכאן גלה לנו הסוד הנפלא שאמרנו מפלאי הבריאה ומסגולת הנפש האינושית ומעלתה על שאר צורות הנמצאות שהוא נעלם מרוב אנשי הזמן. והקב"ה זכרו בשעת מעשה אדם הראשון שתי פעמים אמר נעשה אדם בצלמנו כדמותנו כו'. עוד אמר פרו ורבו ומלאו את הארץ כו'. (בראשית א') ועתה הושלש בדבור יותר חזק באומרו ומוראכם וחתכם יהי' כו'. הורה בכל זה שהרדייה והממשלה הזאת הוא תנאי בשלמות צורת האדם ומהותו עד שלחסרון זה נאמר ותעשה אדם כדגי הים כמו שאמרנו וכמו שכן העיר על זה המשורר באותו מזמור שדבר על הכרתו אשר חתם בו תמשילהו במעש' ידיך צנה ואלפים כלם (תהלים ח') והוא ענין המעלה הראשונ' אשר ממנה תמשך השניה אשר תמצא לקצת האדם על קצתם מהכרח שמירת הדמות אולם בשמירתו לא נפל דבר אחד מכל אשר אמרנו. והנה אחר שהזכיר הממשלה הראשונ' הצוריית אשר היא העקר זכר הממשלה הגופיית אשר היא לספוק המזונות ויתר העבודות אשר היא טפלה אליה בלי ספק ואמר כל רמש אשר הוא חי לכם יהי' לאכלה. ישתבח הצור תמים פעלו רוקע הארץ וצאצאיה נותן צורה לכל נעשה על הצד היותר שלם שאפשר כי לא גזרה חכמתו להפשיט ההיולי מצורה רק להלבישו מצורה יקרה ממנה. ולזה לא התיר לדורות הראשונים לאכל מבשר הבעלי חיים כי לא יחליפנו ולא ימיר אותו בהמה בבהמה וכ"ש שהיו יותר נשחתים ונפסדים מבהמות הארץ וחלילה ליוצרם מהוריד מהקדש ולא להעלות. ולזה הטעם אמרו ז"ל עם הארץ אסור לאכול בשר (פסחים מ"ט:) כי עם הארץ אשר דברו בו בזה הוא הבור אשר אמרו עליו שאסור ללוות עמו בדרך ושמותר לנוחרו ביום הכפורים שחל להיות בשבת (שם) והיא מליצה גדולה מהם ודבר של הפלגה מהם וזה שההורג נפש ביום ההוא בהתראת איסור היום הנה הוא פטור על הרציחה כי דין הרוצח בהרג ודין ההורג בשבת בסקילה וקים ליה בדרבה מיני' ולזה אמר שהרוצח בו ביום שהוא פטור ומותר מדינו והוא הדין לכל אדם אלא שאמרו זה דרך צחות המליצה כאלו מתירין דם עם הארץ לפחיתותו. ויש אומרים גם כן שאין מכריזין על אבדתו (שם) כי איש כזה ודאי באכלו את הבשר ממעט את הדמות בהחליף בשר שור ושה בבשר חמור או עיר או פרא הפך מה שאמר' תורה ופטר חמור תפדה בשה (שמות ל"ד) ולזה לא נתן לו רשות לאכול ממנו. ואם אכל, אכל שלא ברשות. ועליהם אמר החכם יש רעה ראיתי תחת השמש ורבה היא על האדם איש אשר נתן לו האלהים עושר ונכסים וכבוד כו' ולא ישליטנו האלהים לאכול ממנו כו' (קהלת ו'). כי הנה בתחלת המחשבה אמרו ואיננו חסר לנפשו כו' סותר אומרו ולא ישליטנו האלהים לאכול ממנו. אלא שהכוונה שהיה רואה רעה רבה במין האדם והוא שימצא ביניהם מי שיש להם עושר ונכסים וכבוד ומשתמשים בהם כרצונם עם שלא ישליטם האלהים עליהם כלומר כי אם היו יכולין לעשות באמת לא היו רשאין מצד חסרונותם והמשתמש על זה האופן איש נכרי הוא אצלו אחר שאיננו ראוי לו וכמו שאמרו כל הנהנ' מן העולם הזה בלא ברכה כאלו מעל (ברכות ל"ה.) כי האוכל מבלי תת שבח והודאה על פרנסתו הנה הוא זר מועל בקדש אלהיו באמת והיא טעם נכבד נמשך למה שלא התירו הכתוב לאדם ודורותיו. ואשר יבארו הטעם מפני שאינם בקיאין על השחיטה וטעם אסור בטעם נמנע גם כן יוכלו לומר ע"ה אסור ללבוש ציצית או תפילין אלא תקנת כלם לילך אצל בקי:
_.15.1.8
מכל מקום אחר שבמעשה הנורא של המבול תמו חטאים מן הארץ ונתקן טבע האדם כמו שנתבאר בשער הקודם עד שחזרה הצורה האינושית לאיתנה ולהיותה אפשרית למשול על כל שאר הצורות ההוות ונפסדות באופן יותר חזק מבראשונה מכאן ואילך הרשות נתונה ליזון מהב"ח כיון שהם מדרגה אחת תחתיהן כי מעתה מעלין בקדש ואין מורידין. ומכל מקום יש בחינה שכלית בעבורה יראה שהיתר אכילת הבשר גם הוא יהיה צד חסרון באדם כמו באכילת הצמחים לבדם וזה יתבאר היטב בפ' המן ב"ה. ואחר שהתיר להם הבשר הגבילם והבדילם מפתיות החיות הטורפות ואסר להם אבר מן החי והדם וסבת אסור הדם יתבאר בפ' אחרי מות שער ס"ד ב"ה. וגם הבטיחם לדרוש דמיהם מיד כל חיה שלא יחשוב שהתיר אותם להם כמו שהתיר להם אותם. יקרה נפשם בעיניו. ותקן עוד זאת לפניו עד שהזהיר וזרז קצתם תכלית הזרוז והאזהרה בהראות מעלת האדם על שאר מיני הבעלי חיים ואמר אך את דמכם לנפשותיכם אדרוש כו'. ירצה הנה יהיה הדבר הזה בכם בהפך ממה שהוא בנפש כל חי שאמרתי כי בהם התרתי לכם הוצאת הנפש ואסרתי את דמם אבל אתם את דמכם לסבת נפשותיכם אדרוש לא בעבור הדם כי הנפש הוא העקר ולזה מיד כל חיה אדרשנו עם שהחיה הטורפת האדם אינם מבקשת ממנו את נפשו רק את בשרו ודמו ומיד האדם מיד איש אחיו אדרוש בעצם את נפש האדם כי הוא המבקש את נפשו ממש לא בשרו ודמו. ואפשר כי באומרו מיד איש אחיו יכוין אל ההורג בלא עדים או שלא נגלתה האיבה ביניהם כי אז דינו בידי שמים. והנה עם זה כבר שם גבול על הבעלי חיים אשר לא יהרסו מצבם כנגד ממשלת האדם עליהם ואדנותם המחוייבת עליהם לפי טבעם ומעלת צורתם. אמנם הודיעם זה כדי להורותם וללמדם שתיקר נפשם בעיניהם כאשר יקרה בעיניו ולא ישחיתוה עוד כראשונים כמו שביאר באומרו שופך דם האדם כו' בצלם אלהים עשה את האדם. אמנם הכוונה באומרו שופך דם האדם באדם תראה שהיא כן, אע"פ שאמרתי שאדרוש נפש האדם מיד כל חיה לא מסרתי עדיין דבר זה לבית דין של מטה רק כשהיה שופך דם האדם באדם כלומר כשהיה השופך במין האדם אבל כשהיה השופך אחד הבעלי חיים תהיה דרישתו ע"פ בית דין של מעלה והשגחתו כמו שאמר מיד כל חיה אדרשנו. עד שתנתן התורה ותתחדש הלכה וימסר דינם לב"ד של ישראל כמו שנאמר סקול יסקל השור וכו' (שווות כ"א). וה"ה לכל בהמה חיה ועוף אלא שדבר הכתוב בהווה. וכבר העידו על תרנגול אחד שנסקל בירושלם (עדיות פ' ו'). ואתם פרו ורבו כלומר מה לכם תדכאו קצתכם לקצתכם אלא אתם פרו ורבו ושרצו בארץ כו'. ואין ספק כי רבוי אחר רבוי לא בא אלא לרבות רביית הנפש והגדלתה. והנה עם מה שקדם בדבור הקשת ושכרות ?ע. ובנין המגדל. נגמרה זאת הפרשה המעולה השנייה למעשה בראשית במעלה. והתהלה לאל אמן:
_.16.1.1
יבאר איך הגיע אברהם דרך פילוספותו אל מה שהגיע ראשונה מהשלמות ומעלתו ושאר רוח לו להיישיר את כל בני דורו:
_.16.1.2
פתח רבי יצחק שמעי בת וראי והטי אזנך ושכחי עמך ובית אביך (תהלים מ"ה) משל לאחד שהיה מהלך ממקום למקום וראה בירה דולקת אמר למי שהולך עמו תאמר שאין מנהיג לבירה זו הציץ עליו בעל הבירה ואמר אני הוא בעל הבירה כך אברהם הי' אומר כסבורין אתם שאין מנהיג לעולם מיד הציץ עליו הקב"ה ואמר אני בעל העולם הה"ד ויאמר ה' אל אברם לך לך מארצך כו' (ב"ר פל"ט):
_.16.1.3
*תוכן כונתו, כי כמו שראשית האדם והתחלתו, ר"ל המעלות והשלמיות הנכבדות המוטבעות בנפש האדם בכח מתחילת היותו, הן רק מיד הי"ת כי הוא לבדו יצר גופו ונשמתו והטביע בו כל אלה בכח, כן גם סופו ואחריתו, ר"ל הוצאת כל אלה השלמיות אל הפועל רק בעזר הי"ת, ורק האמצע ביד האדם, ר"ל ההשתדלות בכל עוז להוציא ע"י מעשיו ופעולותיו כחותיו ושלמיותיו אל הפועל, כי רק אז יעזרהו ה' על ככה ולא באופן אחר, כמאחז"ל "הבא לטהר מסייעין אותו." ובזה ביאר מאמר אגור בן יקה אשר אמר תחילה דרך כלל "בער אנוכי מאיש," ר"ל כי האדם מתחילת היותו חסר הבחינ' הנכונה בטבעו לבחור בטוב אמיתי ומאוס ברע המוחלט מפני רוע מזגו וחמרו העכור, "ואין לו בינת אדם" להשכיל במפורסמות, ולא למד חכמה ר"ל חכמת הטבע ואיך ידע דעת קדושים, ר"ל החכמ' האלקית אשר חכמת הטבע כסולם לעלות אליה (עיין מורה נבוכים ח"א פל"ד) והוסיף ואמר, מי עלה שמים וירד וכו' ר"ל כי ע"כ נפלאת השגת חכמת הטבע ממנו, יען כי יחסרו לו ההקדמות ההכרחיות שהן יסוד לכל הקש ומופת שכלי לדעת מהן התולדות הנמשכות וזש"א "מה שמו, ומה שם בנו כי תדע," וא"כ הדבר בידיעת הטבעים השפלים אף כי בענינים האלקיים, כי השגתם יותר נעלמת ממנו והמשל בזה להשיג באיזה אופן יחוברו שתי אלה יחד, ר"ל האמונ' כי ה' יודע כל אשר יעשה האדם מראש ועד סוף, והאמונ' כי הבחיר' החפשית והרשות נתונות לאדם לעשות כל אשר יחפוץ כל ימי היותו עלי ארץ, אשר ע"כ ישולם לו ג"כ כגמוליו הטוב והרע, וכבר העיר הרמב"ם בהלכות תשיב' ע"ז, ואמר כי הוא סוד ה', כי אחרי שידיעת הי"ת ועצמותו אחד אין להבין איכות ידיעתו כמו שלא נבין עצמותו, וע"ז רומז לדעת הרב גם מאה"כ "כל אמרת אלה צרופה," ר"ל ידיעתו את העתיד לבוא היא ברורה מבלי ספק, ובכל זאת נתנה הבחיר' לאדם ויש מקום לשכר ועונש וע"כ "מגן הוא לחוסים בו," ואחרי שביאר הכתוב באופן זה דרך כלל ופרט קוצר שכל האדם וחסרון יכלתו להשיג מעצמו כל אלה, בקש מהי"ת עזרו מקודש להרחיק ממנו "שוא ודבר כזב" ר"ל שני דברים המונעים העיון האמיתי וההשג' הנכונה, כי שוא הוא הכינוי אל הקיצור בעיון המסבב השגה חלושה ובלתי אמיתית, ודבר כזב כינוי אל הריבוי והפלגת העיון המסבבים הנטיה מדרך האמת, ושניהם יכנה ג"כ ד"מ בשם ריש ועושר, ר"ל מיעוט או רוב העיון פחות או יותר ממה שראוי, וכמו שבהנהג' הביתית והמדינית שני אלה הריש והעושר, ר"ל חסרון הקניני' או רובם. לא טובים המה, כן גם בבחינת העיון בדברי החכמ', הקיצור והרבוי פחות או יותר מדי לא יתכנו, ורק דרך האמצע טוב ונרצה בשניהם, וזה שהתפלל "הטריפני לחם חקי." אח"כ מוסיף הרב לבאר האופנים איך יוציא האדם שלמיותיו מן הכח אל הפועל ואמר בד"ה "ועתה כי האמונ' האמיתית ב"ה בלי הסתפקות כלל וההליכה בדרכיו הטובים והנכוחים הנמשכת ממנה תקרא בשם חמימות, והאדם יכול לקנות' באחד משני אופנים אם מפי הקבל' וע"י לימוד נכון וראוי מאבותיו, או ע"פ חקירת שכלו והתבוננותו, והנה הראשונה קנויה לאדם ע"י התורה הקדושה אשר מתחילתה ממאמר בראשית ברא אלקים עד סופה לכל האותות והמופתים וכו' מלמדת אותנו האמונה האמיתית במציאות הי"ת והיות הכל נברא ומושגח ממנו (ובאופן זה מקביל ראש התורה אל סופה, כי רק ע"י שברא הי"ת את העולם מאין ליש, היה בכחו ג"כ לחדש אותות ומופתים ע"י משה נביאו נאמן ביתו), וע"כ נקראת התורה בעצמה תמימה כמאה"כ תורת ד' תמימה, בעבור הקנותה מדת התמימות ללומדיה ותומכיה הנקראים בעבור זה בשם תמימים כמאה"כ אשרי תמימי דרך ההולכים בתורת ד', ועליו רומז גם מאמר דהע"ה ואהי תמים עמו, ואשתמר מעוני, ובאופן זה נקרא ג"כ נח שלמד וקבל האמונה האמיתית מאבותיו בשם צדיק תמים. אפס האופן השני, והוא קניית האמונה האמיתית הזאת רק ע"י חקירת והתבוננות השכל ע"פ מופתים והקשים שכליים, כמו שצוה דהע"ה את שלמה בנו לאמר דע את אלקי אביך ועבדהו בלב שלם, הוא התמימות היותר יקרה מהראשונה, והיא היתה לאברהם אבינו ע"ה למנה, כי הוא לא קבל האמונ' האמיתית מאבותיו אשר היו עע"ז, ורק ע"י חקירת שכלו הכיר בוראו, וע"כ נאמר בו רק אחרי שהשלים חקירתו זאת והאמין בד' באמונ' שלימה, ובעת שהי' כבר בן צ"ט שנה, התהלך לפני והיה תמים ובעבור זאת היתה מעלת שלימותו ג"כ יותר גדולה ממעלת שלימות נח כמו שהעיר על זה המדרש שבנח נאמר ע"כ את האלקים התהלך נח בעבור קבלתו האמונה האמיתית מלידה ומבטן מאבותיו הישרים אשר חנן אלקים אותו, אפס באברהם אבינו ע"ה אשר רק בחקירת שכלו השיג לאט לאט בעזר עליון החונן דעת את האמונה האמיתית נאמר "התהלך לפני, והיה תמים," וע"כ המשיל גם המדרש את א"א ע"ה לאדם שהי' מהלך וראה בירה דולקת, (ר"ל השמים עם מאור הכוכבים והגלגלים המאירים תבל ומלואה, והמתנועעים בחכמ' נפלאה מאד, ושפט מזה על מציאות מנהיג שהוא הי"ת, ובעבור זה נגלה אליו גם הוא למען הפליא לו חסיד זה, ולהבטיחו לעשותו לגוי גדול, ולברך אותו, אבל בתאר תמים לא קראו עוד כי עוד הי' מסתפק לפעמים בהשגחת הי"ת, והי' מתחכם עוד רק בתחבולות אנושיות למען הנצל ממקרי ופגעי הזמן, וע"כ לא נמצא ג"כ שהתפלל בראשית ימי חייו אל ה' בצרתה לו, כמו שעשה יעקב אבינו ע"ה, ורק אחרי עשותו מלחמ' עם ארבעה המלכים, וה' עזרו במתי מספר חניכיו, החל להתבונן באמיתת אמונת ההשגחה האלקית, אז חזקו ואמצו הי"ת באמונה זאת באמרו אנכי מגן לך, ולא בכחך ועוצם ידך עשית כל החיל הזה לנצח גבורי כח אלה, והבטיחו גם כן בפרי בטן לזקוניו, וזש"א חז"ל ע"ז הוציאו מאצטגנינות שלו, ר"ל מהתבוננותו עד עתה רק במנהג הטבעי הפשוטי, להוכותו גם דרכי השגחתו הנסיית על יראיו, אז האמין בה', ורק מן אז והלאה, נמצא כי התפלל אל ה' (על אודות ישמעאל, בראשית י"ז י"ח. בעד סדום ובנותיה שם י"ח כ"ד-ל"ב ועל דבר אבימלך, שם כ' י"ז) וע"כ נקרא ג"כ רק אח"כ בשם תמים.- אם התחלת מציאות האדם וסוף שלמותו מיד הש"י המה ואי אפשר להגיע זולתו מה יעשה אדם לו לטובתו. ואולם היות התחלתו מאתו ית' הנה הוא מבואר מעצמו מהתחלת הויתו אם בפרטו ואם בכללו. אמנם היות שלמותו האחרון נמנע זולתו הוא מה שנתבאר מטבע השלמות עצמו כי הוא דבר אלהי בלתי אפשרי להגיע בהשתדלותו אם מצד גדול מהותו ואם מצד רוחב גבולו, וזה כי מלבד מה שישיגוהו בדרכו פגעים רעים מבקשת הצרכים ההכרחיים ורוע הבחירה על המותרים הנה ידביקוהו המון המונעים והמעיקים העצומים מקוצר המשיג ולאות כחותיו בכל מופתיו תולדותיו לבית אבותיו מהגיע אל האמת אם מצד העצלה ואם מצד ההשתבשות כמו שכתבנו בשער ט'. ורוב מה שישיגהו מהטעות והאונאה במה שיחשוב שישיג האמת בעיונו בדברים האלהיים. ואינו. לפי שאין אל השכל העיוני משפט בהם כלל כמו שהוא הענין בידיעת האל ית' וההשגחה ובאמתת השכר והעונש אשר בהם תתלה ההצלחה הנפשית כמו שכתבנו בשער שביעי אשר בכל זה והנמשך אליו ישאר האדם נעור ורק מהגיע אל אמתתם אם לא בשיערה עליו ממרום שפע שבע רצין להיישירו ולהקריבו אליו בתורת נדבה ומתנה וזה התורה:
_.16.1.4
והנה ראש החוקרים עם שלא ראה אור תורה ונבואה לדעת את אשר ידבר אלהים את האדם ושלחו בדרך טובה אמר בפרק ו' מהמאמר א' לספר המדות ז"ל. ואם יש דבר אשר הוא מתת אלהים לאדם טוב ונאה ומתקבל הוא להיות האושר אשר נתן מאת האלהים כי הוא הדבר הגדול והנבחר במין האינושי אבל זאת החקירה אולי היא יותר ראויה לידיעה אחרת נראה שאם אינו דבר שלוח מאת האלהים אבל הוא מצד המעלה או מהלמוד או מההשתדלות הוא דבר אלהי כי יראה שהוא ראש וסוף נבחר המעלה והוא אלהי ומאושר עד כאן. הנה שהורה שלא ימלט מהיות שלמות האדם מתת אלהים בהחלט או מגיע אליו בעזר אלהי. והנה אנחנו שלא נסתפקנו כי יי' יתן הטוב כמו שהודיע למשה באומרו וחנותי את אשר אחון ורחמתי את אשר ארחם (שמות ל״ג:י״ט) כבר יוחלנו המדע אצלנו בתכלית האמות שהאושר והצלחת האדם ושלמותו האחרון מתת אלהים היא כמו שאמר החכם גם כל האדם אשר נתן לו האלהים עושר ונכסים והשליטו לאכול ממנו ולשאת את חלקו ולשמוח בעמלו זה מתת אלהים היא (קהלת ה׳:י״ח-י״ט). יאמר כי אשר יש לו אלו הקנינים וישליטנו האלהים עליהם מפאת זכותו בחלוף מה שכתב על זולתו ולא ישליטנו האלהים לאכול ממנו כי איש נכרי יאכלנו (שם ו') כלומר שאף על פי שהוא יכול אינו רשאי כמו שכתבנו אצל איסור הבשר לעם הארץ בשער שעבר וגם שישא חלקו עמו לעולמו הנצחי שישמח שם בכל עמלו זה באמת לא יגיע כי אם בתורת מתנה מאת האלהים. על זאת יתפלל החכם הזה בעצמו להתישר מאת האלהים על השגת זה השלמות מאתו בהקדים ראשונה החסרונות המגיעות אליו בכל דרכי השגותיו אשר מהם יגיעהו הקיצור בשני מיני החקירה אם בידיעת סבת הענינים הטבעיים ואם בדעות האלהיות וזה באומרו. דברי אגור בן יקה המשא נאם הגבר לאיתיאל, לאיתיאל ואוכל (משלי ל'). הזכיר תוארי המדבר שהוא משתדל לאגור החכמות וכן המקהל אותם ומעלת האופן אשר בו ידבר שהוא משא נבואיית וגם מדרגת האנשים אשר תאמר אליהם שהם איתיאל ואוכל אשר היו חכמים וידועים בדורו והם מתי סודו והם שלשה בחינות אשר בהם ישתלם כל דבור וכמוהו רחש לבי דבר טוב כו' (תהילים מ״ה:ב׳) גם אז ישיר משה כו' (שמות ט״ו:א׳) ולזכרון החסרונות אמר כי בער אנכי מאיש ולא בינת אדם לי ולא למדתי חכמה כו'. ירצה כי בער אנכי מהיות לאיש אפילו בבחור בטוב ומאוס ברע אשר זה יקרה מאד לרוע המזג. גם אין לי בינת אדם מצד צורתו להשכיל במפורסמות וזה יקרה מצד טרדת בקשת הצרכים. ולא למדתי חכמה לדעת הענינים הטבעיים וזה יקרה אם לבקשת המותרות ואם לחסרון מופתיה. ודעת קדושים אדע בתמיהה שהיא החכמה האלהית. ולהורות על הקיצור בחכמה הטבעית אמר מי עלה שמים וירד מי אסף רוח בחפניו מי צרר מים בשמלה כו' שאל לאיתיאל ואוכל שהיה מדבר עמהם התפארו עלי מאד לאמר סוד טבע הויית כל הנמצאים כלם שהוא מהרכבת ד' היסודות הפשוטים אשר ישתומם כל חכם לב אליהם מצד הכרחיותם להמצא בהפך מקומות הטבעיים להם מבלי שיראה שם שום אונס ומכריח. ועל הראשון מהם במעלה אמר מי עלה שמים וירד. ירצה מי הוא זה אשר בטבעו המיוחד הוא לעלות שמים כמו שהוא הענין ביסוד האש מצד קלותו המוחלט ומצאנו אותו יורד ושוקע בתחתיות בעומק כאלו שם מקומו הטבעי וזה שנראה עמוד עשן ולפיד אש יוצא מהאבנים אשר מקומם הטבעי הוא בתכלית המטה וכן בשאר הנמצאים. ואחריו זכר יסוד האויר השני לו בקלות אשר מטבעו להיותו משוטט בכל מקום שהוא דק משאר הגשמים ובלתי תסגר ומתקבץ בשום מקום מבלי תחבולה וכבר נמצא אותו עומד בכל המורכבים ושומר שם מצבו ובלתי מתפשט הנה והנה. ולזה אמר מי אסף רוח בחפניו כי כמו שעוצר הרוח בחפניו ועוצר אותו לשם או מוליך ומביא אותו למקום חפצו שהוא נמנע כן הדבר הזה. ואחריו זכר היסוד הג' והוא הפחות כבד שהוא יסוד נגר ארצה ובלתי עצור מעצמו במקום גבוהה ומצאנוהו עומד ושומר מצבו בכל אחד מהמורכבים ולזה אמר מי צרר מים בשמלה. ואחריו זכר היסוד הד' והוא הכבד בהחלט שמצאנו אותו בוקע ועולה מתהומות הארץ שהוא מקומו הטבעי אל גבוה הצמחים וראשי האילנות ולרום העננים שמשם יורדות האבנים כאלו הוא יסוד קל עולה מאליו ועליו אמר מי הקים כל אפסי ארץ כלומר שמקים יסוד הארץ אשר באפסים התחתיים עד גובה אלו הנמצאות. מה שמו כו'. ירצה מי זה ואי זה הוא אשר עשה את כל הגדולות ואת הנוראות האלה אשר לא יכילם דעת ורעיון ואם הם הנקלות שבנפלאותיו ואם הוא בלתי נכר לנו מצב קדמותו הודיענו אותו מצד בנו או בן בנו אם תדע כמו שנדע היום הקדמונים מצד זרעם הנכון לפנינו. והנכון לפי דרכנו שירצה באומרו מה שמו ומה שם בנו מה הוא היסוד אשר יסמך עליו העיון בזה שהוא במדרגת האב ומה ענין התולדות הנמשכות ממנו שהם במדרגת הבן כלומר מה כחן שתדע מצדן את כל זה כי בידוע כי כל הקדמותיו ישא רוח ותולדותיהן כיוצא בהן ולא יספיקו להקנות את האדם ידיעה שלמה באלה הענינים אדרבא יכחיש השכל אותם אם לא שיראה רוב מציאותם והתמדתם בעולם. ולזה באה ההודעה בתורה האלהית כי העושה אותם ומחדשם הוא השם עושה כל, אשר אין לזולתו שום יכולת על זה כמו שבאר הנביא אנכי ה' עושה כל נוטה שמים לבדי רוקע הארץ מיאתי (ישעיה מ"ד). מי אתי כתיב. ואם ככה הוא בזה המין מהעיון אשר באלו הנמצאים המורגשים כ"ש בעיון אשר הוא מהמין השני שהוא למעלה ממנו במעלה נפלאה והוא ההשגה בידיעה האלהית ועומק מחשבותם שאין לנו בהם שום הרגש לא חושיי ולא שכלי כי על כרחנו אנו צריכין בהן הישרה אלהית וזולתה הם נמנעים אצלנו לגמרי וזכר למשל ולמופת אחד מהדרושים אשר תקצר יד השכל האנושי מהשיג בו איכה הוא עם יודעו אותו בלי ספק מפאת ההישרה האלהית והוא קבלת השכל הסכמה המונית ידיעת הש"י כל הדברים האפשריים העתידים לצאת אל המציאות על ידי בחירת האדם כמו שמתחייב מהיותו יתברך מסולק מכל מיני החסרונות עם אמונת היות כל אחד מחלקי האפשר בכל מעשיהם בשוה על אפשרותו כמו שחוייב מהנחת השכר והעונש בתורה האלהית. כי תכלית מה שהשיג בו השכל האנושי הוא שהיא ידיעה סגוליית נפלאה משארת טבע האפשר במקומו. ומהם שהכחישו חפשיות הבחירה לקיים הידיעה. ומהם שהכחישו הידיעה בקיום הבחירה כמו שעשה הרלב"ג בפירושיו אזכרם בפרשת סדום אצל ארדה נא ואראה כו' שהוא המיוחד שבמקומות שנתפאר בהשגתו והנה הוא נפל בסכנה העצומה שהזהיר עליה האלהי בעצמו בפרשה המיוחדת באומרו ועתה כתבו לכם את השירה כו' וחתם וענתה השירה הזאת לפניו לעד כי לא תשכח מפי זרעו כי ידעתי את יצרו אשר הוא עושה היום בטרם אביאנו אל הארץ אשר נשבעתי (דברים ל״א:כ״א) כמו שאבאר במקומו שער ק"ג ב"ה. וכבר עוררתי עליו על וינחם יי' בשער י"א. סוף דבר נפל הבלבול ועוצם הסכנה באלו הענינים למי שנמשך בהם אחר השכל האנושי וגזירת מופתיו. ולזה ראה החכם לקבץ שתי אלו האמונות והודה אמתתם אם שלא ישיג ענין הסכמתם ואמר כל אמרת אלוה צרופה מגן הוא לכל החוסים בו (משלי ל'). אמר כי כל אמרת אלוה צרופה ואמתית מזוקקת שבעתים בכל מה שיתואר ית' שהוא יודע כל הדברים ואין דבר נסתר ממנו מהעוברים וההוים והעתידים בשום ענין וזמן. ועם כל זה לא נאמר שהכרחיות ידיעתו בטל הגמול הטוב הראוי לעושה הטוב. כי בלי ספק הוא מגן לכל החוסים בו להוציא פעולת בחירתם אל הצד הנכון והישר מבלי שום צד הכרח. ולהודיע שאם יאמר החכם לדעת הסכמת אלו השתי אמונות לפי שכלו כי לא יכול למצוא אמר אל תוסף על דבריו פן יוכיח בך ונכזבת. רצה אל תוסף בחקירת הסכמת שני דבריו אלה לפי שכלך פן יוכיח שכלך זה בזה הדרוש האלהי בהוכחות בדאיות הרגיל לעשות בך ובטבעך ונכזבת כי לא דרכיו ית' דרכיך ולא מחשבותיו מחשבותיך. והיא עצמה העצה היעוצה אל החוקרים המאמתים בענין הזה כמו שכתב החכם בחתימת המאמר הרביעי לאלהיות באר היטב. וכמה וכמה הטה הרב המורה אזנו לעצה זו בדרוש הזה עד שהכה על פי כל הפילוסופים אשר טעו טעות גדולה בחשבם להשיג אמתת ידיעתו עם היות ידיעתו ועצמותו אחד מכל צד ואשר לא שם לבו אל דבריו אלא צלל במים אדירים העלה חרם בידו כמו שיתבאר בקרוב במקום הרמוז ב"ה. והנה המשל השלם ששמהו הרב אצל דרוש החדוש מהיתום הנולד באחת האיים אשר אמר שבנאהו חומה גדולה גבוהה סביב התורה האלהית פ' י"ז ח"ב הוא מסכים מאד אל זה הלמוד שהישיר אליו החכם באמרו פן יוכיח בך ונכזבת תקולע נפש המחזיק באבנים ובקלע לסקל נגד החומה ולהורסה נגד השמש:
_.16.1.5
והנה אחר שביאר הקצור המופלג אשר לשכל האנושי בכמו אלו העיונים נעתק אל דברי התפלה והתחנה שיתישר בכל עיונו והשגותיו ממנו יתברך אשר הוא המלמד האמתי מבלי טעות ומבוכה. ואמר שתים שאלתי מאתך אל תמנע ממני בטרם אמות כלומר בטרם אמות מצערי וכמו שאמרה רחל ואם אין מתה אנכי (בראשית ל׳:א׳) ופירש שתי השאלות ואמר שוא ודבר כזב הרחק ממני והשוא הוא המגיע לאדם מצד קצורו ומיעוטו בחכמה אשר לסבת זה יפנה לבו אל דבר השוא והבטל לגמרי. ודבר כזב הם השבושים והשקרים אשר יעלו בלב המעיינים אשר יעמיקו בחקירתם יותר מהראוי במה שלא נמסר להשגתם כמו שאמרנו וביאר דמיונם בשאמר ראש ועושר אל תתן לי. וזה כי כמו שדבריו אלה כשיובנו על המשל המפורסם בו כפשוטו יהיה צודק מאד כי המרבה והממעיט בהצלחות הזמניות יטרידו את האדם מהצלחתו האמתית. וחיותו בהם על האמצעיות יעזרהו עזר גדול כמו שבאת בתורה האלהית ההישרה על זה ואכלת ושבעת וברכת את יי' אלהיך, השמר לך כו', וכסף וזהב ירבה לך. ורם לבבך כו' (דברים ח׳:י״ג). ואפילו למלך צוה וכסף וזהב לא ירבה לו מאד לבלתי רום לבבו כו' (שם י"ז). וכמה יקרו דברי החכם אלה לכל בעל שכל בבחינה זו עד שארסטו פרק י"ג מהמאמר הי' מספר המדות נתפאר בהם עד שאמר. אמנם מהראוי לחשוב כי להיות מאושרים צריך לדברים רבים וגדולים כו' אמנם שלמה אולי יקרא מאושרים לאשר הם אמצעיים בעושר בדברים החיצוניים כי יחשוב כי אלה יעשו דברים נבחרים ויחיו על יושר כי יקרה כי אשר להם דברים אמצעיים יעשו הראוי עד כאן. גם בפרק י"ד מן המאמר הז' אמר כי טוב ההזדמנות כאשר ירבה מאד הוא מונע האושר ואולי אינו טוב ההזדמנות המסיר הצדיק מהאושר אשר לו. וכן הוא הענין לענין הנמשל כי הריש והעושר הם מטרידים גדולים מהשגתו והאמצעיות הוא עוזר אותו אמנם הריש הוא הקצור והמיעוט בהשגה אשר לסבת זה יתפש כגנב במחתרת בהרבה מהדרושים אשר לא ידע יפה מוצאם ומובאם וימשש בהם כעור באפלה ויתפוש שם אלהיו כי לא ידע מה הוא. והעושר הוא שיגבה לבו בעיוניו עד להשחית וידרוש דברים עמוקים אשר כסום מהם התחלותיו ושרשיו כמו שעשו רבים מחכמי עמנו כמו שאמרנו בקצת אלו החקירות אשר באלהות אשר הטעות בהם סכנה עצומה והוא אומרו פן אשבע וכחשתי ואמרתי מי יי'. אמנם המיצוע הוא לחם חקו והוא כאשר יבא בחקירותיו עד מקום שידו משגת ומשם והלאה יסמוך על הקבלה אשר נמסרה לנו על ידי נביאי האמת והצדק וכמו שאמר למעלה אל תוסף על דבריו כו' וזה מה שרצו אליו לפי כוונתינו:
_.16.1.6
ועתה ראה דברי החכם אלה טובים ונכוחים לברר אמתת הקודם. אמנם מתוכם תהיה תשובה מוצאת לענין השאלה הנמשכת מהן וזה כי הן האדם ואם שאין בידו לא תחלת הוייתו ולא סוף שלמותו הנה הכל הוא ברשותו כיון שהוא שליט על אמצעיתו כי ענין האמצעות הזה הוא עקר ושרש שלמותו שעליו נאמר בשעת נפיחת נשמתו ויהי האדם לנפש חיה (בראשית ב׳:ז׳) כמו שכתבנו במקומו (שער ו'). וזה כי אחר שנברא בצלם והוא השלמות הראשון השוה לכל המין הנה עליו הוא מוטל לאחוז בשלמות ההוא בטוב בחירתו הנתונה לו בטבעו ובפקחותו הנוסף לו על זולתו להשתדל בכל עוז להוציא אל הפועל כל מה שבכחו אז, אם במעשים מוגבלים כפי אנושותו ואם בדריכה להכרת בוראו עד מקום שישיג שכלו ובעוצם הכוסף והתשוקה להשיג מה שנראה ממנו השגתו כי אז ברית כרותה היא לו שלא תזוז יד השפע האלהי מיד שכלו ומשם יחזיק בידו ולא ירפנו עד שיביאנו חדר בחדר בגרם המעלות לחזות בנועמו ולבקר בהיכלו מבלי שיעכבו בידו הנמנעות או ההרחקות הנמצאות אתו. וזה הדבר בעצמו אשר ביארו אדון הנביאים בכלל סוף דבריו באומרו כי המצוה הזאת אשר אנכי מצוך היום לא נפלאת היא כו' לא בשמים היא כו' ולא מעבר לים כו' (דברים ל'). אמר כי כלל המצוה הזאת ואם יש בכללה דברים עליונים נסתרים ועמוקים אינן בשמים באופן שהיא נמנעת ההשגה עד שחאמר מי יעלה לנו השמים ויורידה כמו שאמר החכם מי עלה שמים וירד. וגם אינה קשת ההשגה כדבר הצריך להעבירו מעבר לים. ובמה כי קרוב אליך הדבר כו'. והכוונה כי כשתכין עצמך להיות קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך אתה בעצמך תהיה הסולם להורידו מהשמים ואין צריך לומר שתהיה האניה אשר תעבירהו מעבר לים. ומכאן ואילך אין כאן לא נמנע ולא קושי השגה והוא נכון. והנה באמת בהתחזקות הזה נמצא לאברהם אבינו יתר שאת ויתר עז על כל אשר לפניו כי הנה בדורות הראשונים היו כלם משחיתים דרכם ועלילותם אפילו בכדי חיותם עד שספו תמו בחטאתם והשרידים תלה להם עד מותם אם שלא השחיתו כמו אלה אבל לא נשאו מרום עיניהם לראות ולהכיר מי בראם ולא השתדלו בו בחקירתם אבל היתה להם אמונתם בו ית' מצות אנשים מלומדה ומקובלת בידם לבד כמו שנמצא הדבר מבואר בנח אשר נאמר בו איש צדיק תמים היה בדורותיו (בראשית ו׳:ט׳) והכוונה שהיתה בידו אמונה מקובלת מלמך ומתושלח אבותיו בלי ידיעה שלמה מחקרית רק במתמימות לב לבד ועל הדרך עצמו שאמר הכתוב תמים תהיה עם ה' אלהיך (דברים י"ח). ירצה שיהיה שומע מפי נביא ומאמין מבלי שיטריד נפשו בהשגות עיוניות אשר תקצר ידו בהם או אשר ישתגע או ישתומם בם כפי מה שפירש ואמר כי הגוים האלה אשר אתה יורש אותם אל מעוננים ואל קוסמים ישמעו ואתה לא כן כו' נביא מקרבך מקרב אחיך כמוני כו' כאשר שאלת מעם ה' אלהיך בחורב ביום הקהל כו' (שם) והוא אומרם שם דבר אתה עמנו ונשמע' (שמות כ׳:ט״ז) כנגד מה שאמר ראשונה וגם בך יאמינו לעולם כו' (שם י"ט) כמו שיתבאר שם ב"ה. יראה מבואר שהאמונ' המקובלת מפי הדת או מפי הנביא תקרא תמימות והיה הענין כן לפי שהחקיר' האמתית המגעת לאמות מציאותו ית' צריכה שתהיה על ידי מופתים שכליים אמתיים מחייבים האמת בה בלי ספק אשר העמיד' עליהם היא קשה מאד ומסופקת ולא עוד אלא שלא תשיג ידה רק מציאותו לבד כי קצור קצרה בהשגת אמתתו בידיעתו והשגחתו ויכלתו וגוזרת בהם דברים אשר לא כן ולכן התורה האלהית לא הטרידה מקבליה על זה האופן ההשלמות אבל שמה אמות מציאותו יתברך למושלם כמו שתחייבהו החקירה האמתית והתחילה ממקום סוף השתדלות' באומר' בראשית ברא אלהים כו'. לומר כי זה אלהים אשר תחייב החקירה מציאותו הוא אלהים חיים ומלך עולם. אמנם שאינו כמו שחשבוהו בעליה שהוא סבת הנמצאות כלן על דרך החיוב אשר מזה ימשכו דעות רבות נפסדות בענינים שזכרנו. אבל הוא יתברך אשר ברא שמים וארץ בחפץ ורצון והוא היודע והמתבונן במעשה כלם ומנהיג העולם דרך כלל ופרט על ידי השכר והעונש כמו שזהו עקר תורף כוונת התורה כלה. אמנם מופתיה בכל זה אינם הקשים שכליים אנושיים אבל המה היו האותות והמופתים המורגשים בחושים אשר נתפרסמ' בהם בסיומה שעשה משה לעיני כל ישראל. והנה לזה באמת צריכין נוחליה חוזק האמונה ביושר הדעת והתמימות אין באהלה נפתל ועקש כי על כן אמר המשורר תורת יי' תמימה משיבת נפש כו' (תהילים י״ט:ח׳). אשרי תמימי דרך כו' (שם קי"ט). ואהי תמים עמו ואשתמר מעוני (שם י"ח). והנה האמונ' הזאת אע"פ שהיא טובה ונכונה בעיני האלהים לפי קלותה גם שיוכלו להשתתף בה כלל האנשים. הנה באמת האמונה הבאה אחר החקיר' והמשלמת חסרונה היא היותר חזקה והיותר שלמה והמיוחדת אל השרידים בלי ספק. כמו שאמר ראש המלכים לבנו ע"ה ואתה שלמה בני דע את אלהי אביך ועבדהו בלב שלם ובנפש חפצה כי כל לבבות דורש ה' וכל יצר וגו' (ד"הי א' כ"ח). זרזו על הדעת אותו בלב שלם ועל עבודתו בנפש חפצה. ולזה נמצא שאברהם אבינו נתחלף לכל אשר קדמוהו בזה כי הוא לא בא תחלה באותו התמימות שבא נח להקרא בראשיתו צדיק תמים שלא היתה בידו אמונה זו מקובלת מאבותיו כי תרח אבי אברהם ואבי נחור ויעבדו אלהים אחרים כו' (יהושע כ"ד.) אבל הוא החל בתחלת ענינו לבא בתורת חקיר' לבטל דעות אבותיו הנפסדות ולבער גלוליהם מן הארץ כמו שנתפרסם מהספורים שבאו עליו כמו שיבא. והנה אחר שהשלים חוקו בדרך מחקרו עד מקום שיד העיון משגת נעתק מדרך החקירה במה שתלאה השגתה כנזכר ובא לכלל אותה אמונה אשר הגיעה לראשונים דרך קבלה אבל באופן יותר שלם. והוא לדעת ולהאמין כי זה האדון אשר נתברר לו מפאת חקירתם שהוא סבת הסבות כלם הוא אשר ברא עולמו ברצון מוחלט והוא הרואה ומכיר בפרטי המעשים האנושיים ומשכיר ומעניש אותם על פי דרכם כמו שהוא מבואר מספרי הנבואות כלם. ואל זה הענין הנכבד נאמר לו אחרי כן והאמין בה' כו' (בראשית ט"ו). ובפרשת מילה התהלך לפני והיה תמים, לומר שהתמימות המוזכר בתחלה בנח באופן חסר נתבקש ממנו לסוף חקירותיו והיא האמונה אשר לא הגיעה אליה יד העיון כאשר אמרנו וכמו שיבא עוד במקומו ב"ה:
_.16.1.7
אמנם על הבדל שני מיני השלמיות האלו אשר בשני אלו האנשים הפליגו חכמינו ז"ל במדרש פ' נח. רבי יהודה ורבי נחמיה ר' יהודה אומר מלה"ד לאדם שיש לו שני בנים אחד קטון ואחד גדול, לקטן אמר בא והלך עמי ולגדול אומר בוא והלך לפני. כך נח שהיה כחו רע את האלהים התהלך נח (שם ו'). ואברהם שהיה כחו יפה התהלך לפני (שם י"ז) רבי נחמיה אומר למלך שראה את אוהבו שקוע במבואות האפלים ואמר לו עד שאתה במבואות האפלים בא והלך עמי אבל אברהם דומה למלך שהיה שקוע במבואות האפלים והיה אוהבו מאיר עליו בעד החלון והציץ עליו המלך ואמר לו עד שאתה מאיר אותי במבואות האפלים בוא והאר לפני בביתי. כך אמר לו הקדוש ברוך לאברהם עד שאתה מאיר לפני במיסופוטאייה וחברותיה בוא והאר לפני בארץ ישראל (ב"ר פ' ל'). הרי אתה רואה נפלאות ממאמריהם אלי כי הנה שניהם ז"ל כוונו למה שאמרנו אלא שזה הוסיף על זה במדרגה. והנה דברי רבי יהודה הם משל קרוב מאד להיות נח בא בתורת למוד וקבלה ולכן היה מתהלך בתומו אצל אביו והוא מחזיק בידו. אמנם אברהם היה מתחזק ובא בחקירתו לפניו ואחר נעשה תמים. והנה לפי שההבדל הזה ביניהם הוא במעלתם זה על זה הוסיף ר' נחמיה ושם הבדלם על צדקו נפשו אצל אלהיו בזה מה שהיה הפך זה בנח ואמר כי נח היה הולך חשכים בתומתו זאת אחר שהוא בידיעת בוראו והכרתו אותו כסומא בארובה ואם לא האיר לפניו יתברך באותה קבלה שהיה בידו כמעט כבה נרו במבואות האפלים ההם. אמנם אברהם היה בהפך שהאל ית' היה שקוע במבואות האפלים אחר שלא היה מציאותו נכר בעולם כמו שיחייבהו העיון המחקרי מטבע המציאות בלי ספק ועמד הוא ע"ה והאיר לפניו במה שבא בדרכי חקירתו להאיר עיני כל באי עולם. אלא שהיישירו האל יתברך שעד שהוא מאיר במבואות ההם אשר לא נגמרה בהם שלמותו מצד מה שיחסרהו המחקרי העיוני משלמות האמונה בהשגתו ורצונו על קצת מעשים ומאוסו בקצתם. שיעתק משם וילך להאיר לפניו בארצות החיים עד שיגיע לכלל האמונה השלמה ההיא המשלמת עיוניו ומעטרת אותם לגמרי. הנה שהוא היה דורך דרך נכון במהלך השלמות והוא קרוב להצליח והקב"ה היה עומד ומשמר עליו לקבלו בשתי ידים להגיעו אל השלמות הראוי לו לפי טוב התחלתו והוא מה שפירש הקב"ה בעצמו באומרו כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו כו' (בראשית י"ח). למען אשר צוה לא נאמר אבל אמר כי מתחלה כשידעו היתה הסבה ליודעו כי הוא היה עתיד לצוות את בניו ואת ביתו כו', לשמור דרך יי' המצוה לעשות צדקה ומשפט (שם) בהנהגה דתיית מה שלא עלה בעיונו כך בתחלה. וכ"ש מה שאמר למען הביא יי' על אברהם כו' (שם). כי החקירה האנושית לא תספיק לגזור על הגעת הטוב על האדם בשכר מעשים תוריים, והוא פירוש נפלא יעיד על אמתתו דקדוק הלשון בלי ספק. והנה זאת היתה סבה עצומה למה שלא נזכרו מעשיו הראשונים בתורה כי אין מדרך התורה האלהית לשבח ולגנות כ"א מצד המעשים התוריים הנבואיים אשר הם למעלה מהחקירה האנושית אשר הם ביושר האמונה כמו שאמרנו אפ"פ שהוא דרך להגיע אל השלמות התוריי יותר משלם האמונה כי לא סרה מהזכיר אותם למסתכל בהם היטב וזה במה שספרה איך נולד שתיל צדק זה ואחיו בארץ כשדים וכי מת האחד מהם על פני אביו שם בארץ מולדתו ושנתעורר תרח לצאת מארץ ההיא עם אברם ואשתו וכל בני ביתו ויבאו עד חרן וישבו שם ומיד ויאמר ה' אל אברם לך לך כו'. הנה באמת אם הוא מאמר קצר הלא בקצורו ירמוז יפה את כל המעשה ההוא הנירא אשר זכרו חכמינו ז"ל בויכוחים החזקים שהיו לו עם בני דורו אשר דרך משל היא המרגלית שאמרו שהיתה תלויה בצוארו (ב"ב ט"ז.) אשר כתבנו בשער הד'. וגם העידו עליהם ספורי האומות הקדומות כמו שכתב הרב המורה פרק כ"ט חלק ג'. והאמת יורה כי היא היתה התלאה אשר עליה מת הבן בחיי האב ועליה נגלה עליו דבר ה' להוציאו משם כמו שנרמז באומרו אני ה' אשר הוצאתיך מאור כשדים (בראשית ט״ו:ז׳.) ובקבלה והוצאתו מאור כשדים ושמת שמו אברהם ומצאת את לבבו נאמן לפניך כו' (נחמי' ט'):
_.16.1.8
וזה עצמו כוונת המאמר שזכרנו ראשונה משל לאחד שהיה מהלך ממקום למקום. כי אז היה אברהם הולך ממקום למקום והוא תואר החקירה והעיון החפושי אשר יעתק בו מדעת אל דעת וממדרגה אל מדרגה וזה הענין מהחפוש הוא אשר העלהו מאלו היסודות ומהמורכבים מהם ההווים הנפסדים אל עולם הגרמים וראה בירה דולקת והוא אור האצטגנינות הנזכר המאיר לכל באי עולם בתבונה ותכונה נפלאה וראה שהם מתנועעים שלא יתכן לשום מתנועע שיהא הוא המניע לעצמו וגזר בדעתו שחוייב השתלשלות הסבות לכלות בסבה אחת היא סבת הסבות ועלת העלות וידע בידיעה מוחלטת כי הוא האדון שהיה מבקש לאדון ומלך כל העולמות ומזה הכריח אברהם להולכים עמו ומתוכחים אותו ומכחישים מציאות שום אלוה או שמודים אלהות אל היסודות השפלים או אל צבא השמים וכסיליהם או אל מניעיהם והוא מה שגזר מבלי שום ספק שיש מנהיג יחיד מיוחד לבירה והוא מה שיחייב שיושפע מיד בשפע האלהי להיות עליו יד יי' לאמר אני הוא בעל הבירה כלומר האמת הברור אתך והוא טעם ויאמר יי' אל אברם לך לך כו' ואעשך לגוי גדול כו' ואברכה מברכיך כו' מבלי קדימת זכרון שום מעשה של זכות הראוי להמצא למאמתים כאלו זולתי זה כמי שנמצא בנח שנאמר ונח מצא חן בעיני יי' (שם י') ועוד העיד עליו, נח איש צדיק תמים היה בדורותיו את האלהים התהלך נח. והאל יתברך אמר ליה בא אתה וכל ביתך אל התבה כי אותך ראיתי צדיק לפני כו' (שם ז') והנה נתבאר טעם היות הספור ההוא הסתום מספיק לזכרון הזכות הגדול שעליו נתיחד השפע האלהי עליו לעיין בענינו ולהזכירו בדרך זו ילך והוא מבואר. ואולם היות אברהם אבינו בלתי בא לכלל שלמותו בבת אחת אבל שהיה שלמותו הולך ואור עליו בתוספת דעה ואורה בזה אחר זה הוא מבואר מענינו מאד כי בתחלה בא בכח אצטגנינות הנזכר להכיר שיש מציאות ראשונה לכל הנמצאות הוא הראו להקרא אלהי עולה. ועל אמתת זה נתווכח עם אנשי דורו ונעשה איש ריב ואיש מדון לכל הארץ עד שהושלך אל כבשן האש מבלי פנות אל שום תגמול רק שהיה בוחר במיתתו מסבול השקר ההוא המתפרסם ביניהם בהיותם חולקים על דעתו כמשפט לאוהבי האמת מצד שהוא אמת. אמנם כאשר ראה מעש' יי' כי נורא הוא להצילו מידם אז הוסיף לידע כי זה הנמצא העליון שכן גזר על אמתת מציאותו ראה און ויתבינן להרים דגל האמת ולנוססו. אבל עדין לא נתאמת בלבו אם ההשגחה והתבוננות הזה יהיו לבד בכמו אלו הענינים הנוגעים באמתת אלהותו יתעל' או אם יתפשטו בעניני האנשים ובחלקי פעולותיהם ולזה אע"פ שנגלה עליו מלך מלכי המלכים הקב"ה ואמר לו לך לך מארצך כו' ואעשך כו' עדין היה מתחכם בתחבולות וערמומיות אנושיות ביותר מדאי להנצל מהמקרים המעותדים להם בהתהלכם מגוי אל גוי ומממלכה אל עם אחר. ועם שמצינו שהיה קורא בשם יי' בכל מקום שהיה שם ומכריז אמתת מציאותו יתברך לא נמנא שהתפלל אליו בשום צרה מצרותיו כמו שעשה יעקב אבינו בצאתו מבית אביו ובשובו לפי שעדין הוא בפילוסופיתו אשר בכח האצטגנינות ההוא אשר לא נתברר ממנו שהוא יתברך ברא העולם אחר שלא היה ברצון מוחלט שיתחייב מזה שיהי' העולם כלו בכללו בידו לעשות ממנו הישר בעיניו למלאת רצון יריאיו כמו שכתבנו מטעם אומרו קנה שמים וארץ (שם י"ד) בשער ד'. אמנם כאשר יצא בשלום מהמאורעים ההם ויוכח עליהם מלכים הוסיף אומן באמונת ההשגחה האלהית להציל האיש הנאמן באמונתו מחזק ממנו. אבל עדין לא עמד בלבו אם יתבונן בכל עניניו בכל מה שיצטרך אליו מדי צאתו ובואו ובתת התקון והסדר בינו לבין אשתו או לבין נכסיו או אם יירשהו זה או זולתו שכל זה ירחקהו הדעת ההוא הפילוסופי כמו שנזכר עד שקרה לו ענין הארבעה מלכים שהיה נפלא מאד כי אחר שעליו היה דבר יי' אליו במחזה לאמר אנכי מגן לך כו' (שם ט"ו). והודיע שבאת לו ריוח מאתו וכחו ועוצם ידו לא עשו לו את החיל ההוא אז אמר לו מה תתן לי ואנכי הולך ערירי כו' (שם) ועדין לא אמר זה בדרך תפלה רק כמתלונן או מתאונן על רוע מזלו כי אז נענה לא יירשך זה כי אם בנך היוצא ממעיך כו' ואז הוציא אותו חוץ מאצטגנינות שלו ואז נאמר והאמין ביי' ויחשבה לו צדקה (שם) כמו שיתבאר להלן ולא זז משם עד שקבל שכר על האמונה והבטיח לו ולזרעו על ההצלחה הנפשיית הרמוזה בברית בין הבתרים אשר חתם בה ואתה תבוא אל אבותיך בשלום (שם) ואז חזר להתחיל עמו כבתחלה ואמר התהלך לפני והיה תמים (שם י"ד) כמו שאמרנו. ואז בכרות עמו ברית המילה הוסיף מעלה ותוספת השגה. ופתח לו בת עוד חלוני אורה באופן השגחתי באלו הענינים הפרטיים וכבר הספיקה לו אח"כ קצת הערה בעניני סדום שנגש ללמד עליהם זכות ולבקש על הצלתם עד שתרא' אחרי כן במעשה אבימלך כבר אמר עליו האל ית' ויתפלל בעדך וחיה (שם כ') ושם נאמר ויתפלל אברהם אל האלהים והוא היה ראשית לשון תפלה שנמצא בו ע"ה כמו שיבא הביאור בכל אחד מהענינים במקומו ב"ה. וזה טעם צורך הנסיון בו עליו השלום מבשאר האבות ואנשי השם להודיע ולפרסם שכבר יצא לגמרי מאצטגנינות שלו ובא לכלל אהבה ויראה עד שעקד את בנו יחידו לשוחטו במצות קונו אשר כן לא יעשה בשום עצה והנהגת שכלית רק במה שידע שיגיע לו לשמוע בקול אלהיו שכר טוב מבנים ומבנות כמו שיתבאר ממקומו שער כ"א בעזרת הצור. ראה מה כתיב בסופי יי' אלהי השמים אשר לקחני מבית אבי כו' (שם כ"ד) הוא ישלח מלאכו לפניך ולקחת אשה לבני משם כו' וכן עבד נאמן ביתו אמר ברוך יי' אלהי אדוני אברהם כו' (שם). ירצה שכבר היה מובטח בחסד אלהיו ומתפלל אליו על מעשיו מה שלא היה עושה כן בתחלת עניניו כמו שאמרנו. ולא עוד אלא שבכל השלמות הזה אשר הגיע אליו עדין לא בא אל תכלית סוף השלמות האנושי כי הוא מבואר שכבר נתגלו ליעקב אבינו בתחלת ענינו דברים אלהיים שלא סופר שנתגלו לאברהם אבינו כמו שנראה ממראה הסולם ומה שנא' שם כמו שפירשו הרב המורה ז"ל (ח"ב פ' מ"ה) וכמו שיבא במקומו:
_.16.1.9
ובמדרש (ב"ר פרשה ס"ג) רב הונא ורבי ירמי' בשם רבי שמואל בר יצחק אמרו אברהם לא ניצל מכבשן האש אלא בזכותו של יעקב אבינו שנאמר כה אמר יי' אל בית יעקב אשר פדה את אברהם (ישעי' נ"ט). משל לאחד שהיה לו דין לפני השלטון ויצא דונו לישרף וצפה אותו השלטון באס"טרולוגיאה שלו שהוא עתיד להעמיד בת שהיא נשאת למלך אמר כדאי הוא להנצל בזכות בתו כך אברהם אבינו יצא דינו מלפני נמרוד לישרף וראה הקב"ה שיעקב עתיד לצאת ממנו אמר כדאי הוא אברהם להנצל בזכות יעקב הדא הוא דכתיב עטרת זקנים בני בנים וכו' (משלי י"ד). הרי שהורו בביאור שלא היה אברהם אבינו בתחלת ענינו ואפילו בסופו באותו שלמות שהיה עליו יעקב אבינו וכל שכן הנביאים המגדילים עליו לפי שכן חוייב חל החקירה האנושית להשיג הדברים בתחלה חסרים וגם אחרי כן כשיושפע השפע האלהי על הראוי אליו יבא אליו השלמות בזה אחר זה ובהמשך הזמן תוספת השלמות. אמנם הוא היה עקר גדול כי הוא החל להיות גבור בארץ בענין הנפלא הזה אשר נעזבו ממנו אז כל באי עולם וההתחלה הוא יותר מחצי הכל:
_.16.1.10
והנה אחר שהקדמנו הראוי להקדים להיותו כמו שער לבא על פירוש כוונת הספירים הראשונים הבאים במעשיו של אברהם אבינו ומוצאו ומובאיו עד שנתחסד עם מלך סדום אעורר תחלה הספקות הנופלות בהם כמנהגנו:
_.16.1.11
א הזרות הנפלא המגיע מספור ויאמר יי' אל אברם כו' ואעשך כו' מבלי הקדים ספור זכיות ומעשים טובים ממנו ראויים שתשרה עליו שכינה ולהבטיחו בכל הגדולות האלה עד שמזה יראה שאהבת השם ית' היא הכרחית שתקדם לזכות כל שלם כמו שאמרו קצת. מה שהוא שקר מבואר כמו שיתבאר ענין זה יפה בפרשת עשר תעשר שער צ"ד ב"ה. ואולם כבר הותרה יפה יפה במה שאמרנו:
_.16.1.12
ב מה הטעם הצוואה להרחיקו עוד כיון שכבר יצא מן הסכנה:
_.16.1.13
ג מה טעם ואעשך לגיי גדול והלא מכל האנשים ההם נעשו גוים גדולים כמו שזכר בסוף פרשת נח גם מלוט יצאו שני גוים ומאי רבותיה גם טעם ואברכה מברכיך ומקללך אאור כאלו היה ירא שתקולל חלקתו בארץ:
_.16.1.14
ד כי אחר שנאמר וילך אתו לוט למה חזר לומר ויקח אברם כו' ואת לוט בן אחיו כו'. ולא עוד אלא ששלש בזה להלן ויעל אברם ממצרים כו' ולוט עמו הנגבה כו':
_.16.1.15
ה מה טעם והכנעני אז בארץ ולהלן והכנעני והפריזי שהרי מלכי צדק שהיה מזרעו של שם היה מולך בה והכנעני והפריזי בנו של חם הוא:
_.16.1.16
ו באומרו וירא יי' אל אברם ויאמר לזרעך אתן את הארץ הזאת ולמה דבר אליו במאמר קצר זה ולא האריך בהבטחה כמו שנאמר להלן ויי' אמר אחרי הפרד לוט מעמו שא נא עיניך כו' כי את כל הארץ אשר אתה רואה לך אתננה ולזרעך עד עולם ושמתי את זרעך כו' קום התהלך בארץ כו'. או למה באו שתי ההבטחות על זה הענין קים ליה בדרבא מיניה.
_.16.1.17
ז למה לא קרא בשם יי' במזבח הראשון שבנה:
_.16.1.18
ח וגדולה היא אצל רבים מה ראה הצדיק הזה שלא ליכבד ושבת בביתו יושב ובוטח על הבטחותיו יתברך המצווהו לבא אל הארץ ההיא והמבטיחו על טוב מצבו וגדולת שמו. ולא עוד אלא שחשב להנצל מהמקרים בגנאים עצומים המתרגשים לבא מעצתו אשר יעץ בדבר שרי אשתו הצדקת לשומה למפגע לכל סכל אשר יבא לחטא בה. וכבר כתב הרמב"ן ז"ל שעל חטא זה נגזר גלות מצרים מה שלא יאמן כמו שיבא במקומו ב"ה. ולמה לא דבר אליו ה' ולא גלה את אזנו להוציאו מיד מבוכתו זאת והחרדה הגדולה אשר יחרד לבו והכתוב אומר הנה עין ה' אל יראיו כו' להציל כו' (תהלים ל"ג) וגם הוא לא התפלל על דבר זה. ולא על בקשת הזרע כמו שעשו יצחק ורבקה בתחלת ענינם. וקשה עוד מזה שחרדתו זאת תתן מוקש שהרי לא מצאם שום מקרה ופגע אלא מטעם אומרו אחותי היא. והרי היתה השערה נפסדת ואף חכמתו לא עמדה לו באומרו ויהי כאשר התעו אותי אלהים מבית אבי כו' (בראשית כ'). וגם מזה יש לדעת מה הסבה אשר ספר ענין זה כאלו היתה צוואתו לעת ההיא כשבאו למצרים שנאמר ויהי כאשר הקריב לבא מצרימה כו':
_.16.1.19
ט באומרו הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את ודברי הראשונים ידועים (ב"ב ט"ז.):
_.16.1.20
י אומרו והיה כי יראו אותך המצרים ואמרו אשתו זאת הראוי שיאמר לפי כוונתו והיה כי ישאלו אותך המצרים ותאמרי אשתי את והרגו אותי. ועוד כי מאמר ואיתך יחיו הוא מגונה שהוא מיצר על שיחיו אותה כמו על הריגתו. ואין מדרך השלמים בכך:
_.16.1.21
יא אומרו למען ייטב לי בעבורך שיראה באמת שעסקים כאלו הם אסורים בהנאה ובשום הטבה:
_.16.1.22
יב שלא נזכר בכתוב ששאלו דבר אם היא אשתו או אחותו אלא ויראו אותה שרי פרעה כו' ותקח האשה בית פרעה והרי בטלה עצתם כמו שזכרנו בספק השמיני. ומזה יצא ספק אחר איך נתנצל פרעה אחרי כן באומרו למה אמרת אחותי היא ויש לדעת למה לא השיבו כי אמרתי רק אין יראת אלהים במקום הזה כמו שהשיב לאבימלך עם היותו הוא וביתו יראי שמים כמו שאמר הגוי גם צדיק תהרוג (שם כ'):
_.16.1.23
יג למה הכניס מריבת רועי לוט ורועי אברם בספורי התורה האלהית בין עקר ספורי אברהם אבינו ומאי נפקא לן מינה ולא עוד אלא ששמו סימן לדבור השם באומרו ויי' אמר אל אברם אחרי הפרט לוט מעמו כו':
_.16.1.24
יד מה צורך ספור מלחמת ארבעה מלכים עם החמשה וזכרון סבתה ואם בשביל ענינו של לוט ומלך סדום היה לו להזכיר לבד ענין יציאת מלך סדום וחביריו למלחמה את כדרלעומר וחביריו ועמק השדים כי' ויקחו את כל רכוש כו' ויקחו את לוט כו'. וגם כי אחר שנאמר ויבא הפליט ויגד לאברם וכו' מה טעם וישמע אברם כי נשבה אחיו וכו'. היה לו לומר ויהי כי הוגד לאברם כי נשבה אחיו:
_.16.1.25
טו למה נכנס ספור ענין מלכי צדק וברכותיו בין אומרו ויצא מלך סדום לקראתו ובין שאלתו תן לי הנפש גם תשובת אברהם ולא תאמר אני העשרתי את אברם יראה שיש בה צד שתוף גאיה וגודל לבב. אלו הן הספקות אשר ראיתי לעורר אם בענין אם בלשון בחלק הספור הזה ועתה נבא אל הבאור:
_.16.1.26
ויאמר ה' אל אברם להיות שרש גדול אצלנו שהערלה היא מום גדול ודופי בצורת האדם כמו שנתפרסם מן הכתובים אמרו לא נוכל לתת את אחותינו לאיש אשר לו ערלה כו' (שם ל"ד). הפלשתי הערל הזה (שמואל א י״ז:כ״ו). בנות הערלים (שם ב' א'). וכבר אז"ל על בלעם כי להיותו ערל לא היה בו כח לעמוד בפני שכינה (ספרי פ' וזאת הברכה). ונאמר בו נפל וגלוי עינים (במדבר כ״ד:ד׳). והנה אברהם אבינו הנבדל ממנו כהבדל טהור מטמא מצינו בו שתי פעמים קודם שנמול ויפול אברהם על פניו ואחר שנמול נאמר וירא אליו ה' באלוני ממרא והוא יושב כמו שיבא הענין בשלמות בפרשת מילה שער י"ח ב"ה. ולזה אני אומר כי עם היות אברהם אבינו מכיר את בוראו בעודו ערל בשר שהוא ענין נפלא לא קדמהו אדם בעולם באותה מדרגה אשר לשבח זה לדעתי כוונו חז"ל באמרם בן ג' שנים הכיר אברהם את בוראו (נדרים ל"ב.) וסמכו אל הכתוב האומר עקב אשר שמע (בראשית כ״ו:ה׳) וכבר אמרו במקום אחר בן מ"ח שנה הכיר אברהם את בוראו (ב"ר פ' ס"ד) אלא שכוונו בזה להמליץ ענין הערלה במיעוט השנים לפי הכתוב האומר שלש שנים יהיה לכם ערלים (ויקרא י״ט:כ״ג) כי לפי ששלש שנים הוא זמן הערלה באילן הפנו הגזרה לומר שזמן הערלה יהיה שלש שנים כי האדם עץ השדה כדמותו וצלמו כמו שיבא שער כ"ח ב"ה. ויהיה אומרו בן ג' שנים כאומרו בעודו ערל והוא שבח ומעלה אצלו כי על קראו אותו תחלה לגרים (ירושל' ביכורים פ"א ה"ד) והוא עצמו טעם אסור קריאתו בשמו הראשון (ברכות י"ג.) כי שמו הראשון יורה על ערליותו כמו שיבא בשער הנזכר. וכבר חייבה הכתוב זאת לשתגלה עליו יד ה' להישירו ולהנחתו בדרך הנכונה כאשר אמרנו. מכל מקום כל האמירות הנזכרות וכל אופני ההראות האמורות באלו הספורים עד שנקרא שמו אברהם ועד שנמולו, כלם הן עניני גלוי שכינה והערה אלהית במדרגה אשר למטה מהנבואה השלמה אלא שהיה השפע הולך ונאצל עליו בתוספת מעלה לפי שלמיותיו הנוספות בו כמו שאמרנו. וכבר נמצאו האמירות רבות על מדרגות שהן למטה מזה הרבה ויבא אלהים אל אבימלך (בראשית כ׳:ג׳). ויאמר לו השמר לך מדבר עם יעקב כו' (שם ל"א) וכמה אמירות במעשה הגר וגדולה מכלן ויאמר יי' לדג (יונה ב') כמו שכתב הרב המורה פרק מ"ח ח"ב. והנה אחר שנתעורר אברהם אבינו מעצמו אל הכרת בוראו באותו שיעור מהחריצות שנתבאר ונסתכן עליה בפומבי כפי מה שנתפרסם (ב) העיר יי' את רוחו ואמץ את לבבו שילך לו מארצו וממולדתו ומכל בית אביו להתרחק מטבעם והרגלם ולמודם אל הארץ אשר יראהו שם גדולות ובצורות אשר לא ידע אשר יגיעוהו מצד הרחקתו מהדעות הנפסדות אשר שם בארצו ומצד הגעתו אל הארץ ההיא הנודעת בהכנף אצל השלמיות מזולתה לתוכן מצבה וטוב אוירה ומצד העם היושבים בה היותו יותר מוכן וקרוב לשמוע מפיו מהעם ההוא אשר הי' אצלם. והי' זה כי יושבי הארץ ההיא היו מזרעו של שם וכמו שנמצא שמלכי צדק הי' כהן ומלך בשלם בימים ההם. (ג) ואמר ואעשך לגוי גדול לענין נפלא שכבר כתב בפרשה שעברה ותהי שרי עקרה אין לה ולד. אמר לו כאן אין אתה מוליד אבל לשם לא די שתהיה מוליד אלא שתהיה לגוי גדול:
_.16.1.27
ובמדרש (ב"ר פ' ל"ט) כשאמר לו הקב"ה לאברהם ואעשך לגוי גדול. אמר לו ומנח לא העמדת שבעים אומות אמר לו אותה אומה שנאמר עליה ומי גוי גדול (דברים ד') אעמידה ממך. נרא' שחששו למה שחששנו ותקנו יפה. ואברכך ואגדלה כו' ואברכה מברכיך כו' (ג) כל זאת עדות נאמנה על מה שאמרנו ראשונה שהיו בני דורו מקללין ומבזין אותו והוא סובל על קדושת שם האמת והבטיחו שמכאן ואילך יקוללו המה והוא יבורך ולא עוד אלא שיתגדל בעיני הכל עד שיתברכו בו כל משפחות האדמה: וילך אברם כאשר דבר אליו יי' כו'. (ד) ירצה שבענין ההליכה עשה רצונו יתברך. אמנם בענין ההפרדה מארצו וממולדתו ומבית אביו לא השלימו לגמרי שהרי הלך עמו לוט ולא מיתה בו ולא עוד אלא שאחר כך רצה בחברתו שנאמר ויקח אברם את שרי אשתו כו' ואת לוט בן אחיו וגם כן הזכיר הכתוב שהיה מקפיד על ממונו דכתיב ואת כל רכושם אשר רכשו כו' (בראשית י"א): (ה) ויעבור אברם בארץ כו' והכנעני כו' אמר כי עבר הוא וכל מחנהו זה בארץ ההיא הנכריה עד מקום שכם עד אלון מורה בשלום ובהשקט אין שטן ואין פגע רע עם היות שהיתה שעת חירום שהכנעני אז היה עולה. על הארץ ההיא והולך וכובש אותה מיד בני שם כמו שכתב רש"י ז"ל וליוצא ולבא אין שלום מבלעדיו וזה טעם וירא יי' אל אברם ויאמר לזרעך אתן את הארץ הזאת כי משני הענינים האלה נתעורר בו דעת האלהים לעשות משפט ישר ואמתי מאד. (ו) וזה כי נראה אליו בעין כי האלהים הוא הפורש סוכת שלומו עליו להסתירו מרבים לוחמים אז בארץ ההיא ולא עוד אלא שהמלחמה ההיא המתעוררת אז לשם תהיה התחלה וסבה קרובה לשתבא הארץ ההיא ליד זרעו כי בזולת זה איך תצא מיד בעליה שהם כל בני שם ותנהן למשפחה אחת לבדה. אמנם כשיקחה מהם הכנעני בחזקה אשר לא כדת הוא קרוב לנוטלה הימנו ולתתה לו אחוזת נחלה על דרך שאמרו עמון ומואב טהרו בסיחון (גיטין ל"ח.). (ז) ולזה בנה המזבח ליי' הנראה אליו אמתת מציאותו והצלחתו בהדבקו בו. אמנם אל הסבה ההיא עדין לא היה לו מקום לקרוא לעם הארץ בשם יי' עד שנעתק משם ההרה מקדם לבית אל. אל עם שוקט ובוטח לפי שעה ויבן שם מזבח ויקרא בשם יי' (ח) ואולם לפי שעדין לא נפרד מחברת לוט כאשר היה עם לבבו ית' וחברת הפחותים תפגום מעלת השלם לזה הגיע אליו קיצור ההערה בהישרתו לדעת מה יעשה להנצל מהרעב ההיא אשר היה בארץ ולא נראתה עליו יד יי' על זה כמשפטו אל יראיו למיחלים לחסדו. ולזה היה מה שהיה בספור הנמשך. ויהי רעב בארץ כו'. (ח) כיון שלא היתה עליו יד יי' בזה לסבה שנזכרה הנה נשאר סמוך על בינתו לפי השכל האנושי וטוב עצתו לבד והוא אשר יעצהו לצאת משם כמו שאמרו חכמינו ז"ל רעב בעיר פזר רגליך (ב"ק ס':) כי היה לו העכבה לשם סכנה ודאית אם מפני כובד הרעב כי צריך לחם רב כי רבים לוחמים לו ואוכלי פת בגו. גם כי היצאות ממון הרבה לקנות ביוקר לעיני עם הארץ המתרוששים תסבב ההתקוממות עליהם להמיתם ולשלול שללם למלא נפשם כי תרעב כי על זה אמר יעקב אבינו לבניו למה תתראו (בראשית מ״ב:א׳) כמו שיתבאר שם ב"ה. אמנם פגעי הדרך אם שלא נעלמו אפשרותם ממחשבתו הנה לא היו ודאים בעיניו ואם אולי ימצאו חשב שמה שיצוה לאשתו על הענין ההוא כמו שיבא יספיק להצלתו והנה היתה לו העמידה לשם סכנה ודאית והסכנה אשר ביציאה ספק ספקא ואין ספק מוציא מידי ודאי. והיא עצה נכונה לפי השכל עליה סומכים רוב בני אדם להכנס אל סכנת המלחמות להצלת ממון מעט או כבוד. והנה כאשר אמרו המצורעים הרעב בעיר ומתנו שם ואם ישבנו פה ומתנו ועתה לכו ונפלה אל מחנה ארם אם יחינו נחיה ואם ימיתנו ומתנו (מלכים ב ז׳:ד׳) שאע"פ שאין רעה כנפילה ביד האויבים אבל כשהיתה בספק בחרוה מהודאי ולישנא דקרא דיקא בשחזר ואמר וירד אברם מצרימה לגור שם כי כבד הרעב בארץ יורה כי כבדות הרעב הכריע כף מאזני המשפט ויצא: ויהי כאשר הקריב לבוא מצרימה כו'. (ט) אין ספק שקודם שבא לשם הקדים עם אשתו התנאים האלה וכמו שאמר בפירוש ויהי כאשר התעו אותי אלהים מבית אבי ואומר לה זה חסדך כו'. אלא שהתנאי ההוא היה על זה האופן שהם ילכו על הסתם מבלי שיגידו אם היא אשתו או אחותו כי מה לו ולהם שישאלו להם דבר ודרך איש להביא אשתו עמו ואין מכלים ואם באולם פגע בהם איש מנוול ובליעל לעשות עמהם נבלה ולא נמנע באשר היא אשתו אז יאמרו אחי הוא כדי שלא ימהר ההריגה אבל עכשו שכבר נתחדשה לו הכרה באנשי הארץ ההיא בעבורה נתחדשה לו עצה ואם היא נראית נקלה הנה הוא חשבה לטובה ונכונה לפי הזמן והמקום וחמר הסכנה כי כזה וכזה ראוי שיעשה עד מקום שיד החריצות משגת. וראיה מדוד בגת (ש"א כ"ב כ"ז) כמו שיתייחד על זה הדבור בספור יעקב שער כ"ו ב"ה. וזה כי בקרבתם אל ארץ מצרים אשר אנשיה ידועים בשטופי זמה מזולתם. הנה הוא שיער בסתמם מה ששיער תחלה מהאיש האחד הפרוץ כי אחר שכלם רעים ופרוצים טרם ישאלו דבר יגזרו עליה שהיא אשתו ויהרגוהו וראה שהעצה הראויה כי גם בדרך אשר הם הולכים יאמרו לכל אחותי. וזה במה שיובן כן מכל ספוריהם ודבריהם בשתהיה אומרת עליו לכל דבריה אחי הוא והוא עליה אחותי היא באופן שהראיה והידיעה הזאת תבאנה כאחת. ויהיה שיעור הכתוב לפי זה. (י) הנה עכשיו ידעתי ונתחדש אצלי למה שאשה יפת מראה את כי בראות אותך המצריים יאמרו אשתו זאת (י) מבלי דרישה וחקירה ומיד יהרגו אותי ואותך יחיו להתעולל ביך כי ידע באותה צדקת שהיה לה רע ומר עזובה בחיים שאם ימיתוה לא תשום לבה. ולזה אמרי נא אחותי את ירצה מעתה ומעכשיו בכל דבריך וספוריך מבלי שישאלוך על זה. וכמה הפליגו חכמינו ז"ל לאמת זה באומרם והיא גם היא אמרה אחי הוא כו'. אפילו חמרייא וגמלייא וכל בני הבית אומרים כן (ב"ר פ' נ"ב) ירצו שכך היה מנהגם מהעת הזאת. ועל זה האופן פירש הרמב"ן ז"ל כה תאמרון לאדוני לעשו כמו שהוא בפירושו (בראשית ל״ב:ה׳): למען ייטב לי בעבורך כו' יש לפרש שהמאמר השני הוא פירושו של ראשון כי אין שאלתו רק נפשו. (יא) והנכון פירושו של אנקלוס שאמר בדיל דיוטיב לי בדיליכי ותתקיים נפשי בפתגמייכי והכוונה כי האנשים הכשרים אשר לא יצאו נפשם אל שום זנות יכבדוהו וינשאוהו בעבורה כי תשא חן וחסד בעיניהם ואם יפגעו בהם אנשים חטאים רודפי זמה תחיה את נפשו במה שתכחיש אישותו ותאמר אחי הוא ולא ימות עליה כי תשא בעדו דברי חן ותחנונים. והנה על זה האופן היתה לו ההטבה בעצמיותה והחיות בעבור דבריה ועל דרך האמת הכל הוא בגללה או בעבורה כלשון הכתוב: ויהי כבוא אברם כו' (יב) העיד הכתוב כי כבואם לשם בראות המצרים את האשה כי יפה היא מאד לא הוצרכו לשאול עליה דבר כי הקול היוצא מביניהם שהיא אחותו ונשמע בית פרעה וסמכי עליו ומיד ותקח האשה בית פרעה ולא מנעו הש"י כדי לפרסם שם גדולתו כמו שיבא בענין אבימלך: ולאברם היטיב יאמר הכתוב כי נתקיים מה שאמר למען ייטב לי בעבורך אבל לא מ"ש וחיתה נפשי בגללך. ובזכותו של פרעה הכתוב מדבר שאם היה יודע שהיא אשתו לא היה נוגע בה ולא היתה צריכה להכחיש אישותו כמו שאמר לו מה זאת עשית לי למה לא הגדת לי כי אשתך היא כו'. וינגע יי' את פרעה כו'. אחר שכבר התחכם אברהם בכל מה שהיה בכחו לעשות היו עיני השגחתו ית' בצנעה להצילם שלא יבא תקלה על ידם מהתחכמותם ואין ספק שלקה בראתן שתשמיש קשה לו כדברי חז"ל (ב"ר פ' מ"א) כדי שיהיה הדבר מוכיח על חטאתו וכבר הכיר החטא מחמת המדה ואם לא הוגד לו ראשונה ולזה נאמר ויקרא פרעה אל אברם ויאמר מה זאת עשית לי כמו שנזכר. וגם פרעה לא הוכיחו על שלא פרסם אצל הכל שהיא אשתו כי גם הוא ראה שהיא עצה טובה בארץ ההיא אבל תפס עליו על בלי הגיד לו לבדו סתר לאמר כי היא אשתו ולזה דקדק באומרו למה לא הגדת לי כי אשתך היא. וא"ת היה לך לשאל ממני למה אמרת אחותי היא וסמכתי על הקול ההוא שהיתה אחותך ולא אשתך תדע שהרי חשבתי לקחת אותה לי לאשה ואין דרך המלך לקחת לעצמו אשה למולכת והיא בעולת בעל. (יב) ומפני זה נסתתמו טענותיו אצלו כי איך יאמר לו רק אין יראת אלהים במקום הזה וגם אתה כא' מהם פרוץ בעריות ולא ירא אלהים. אמנם אבימלך למה שלא היו אנשי הארץ על זה השיעור מהפריצות אמר לו דרך כלל מה ראית כי עשית את הדבר הזה כי לא היה צריך שם להכחיש האמת כלל לזה השיב כך שמשמעו כי מפני כלל העם אמנם מה שאמר שם וגם אמנה אחותי בת אבי היא (בראשית כ׳:י״ב) עם יתר הדברים יתבאר במקומו ב"ה: ויצו עליו פרעה כו'. כל זה יורה על פריצות אנשי הארץ ההיא כי צריכין שמירה לשם ושמא אם לא שהיתה עליהם אימת המלך יבואו לצורך האחוה ועדין אולי. ועל כל פנים כשנשים לב לפרשה זו ולכיוצא בה נצא מידי שתי דעות רעות אשר נכשלו בכל אחת מהם הרבה מדעות סכלות. האחת היא מה שיחשוב שכחו ועוצם ידו עושה חיל. והשני מה שחשב שכל חריצות שקר והגזירה אמת. כי הנה איתן זה השתדל בטוב החריצות ברוח עצה וגבורה ויותר מדאי. אמנם לא עמדו לו רק חסדי הש"י אשר שם עיניו עליו לטובה. והוא מה שירמזהו ישעיה הנביא באומרם מי בכם ירא יי' שמע בקול עבדו אשר הלך תשכים ואין נוגה לו כו'. הן כלכם קדחי אש כו'. שמעו אלי כו' (ישעי' נ'). הנה שבכתוב הראשון יזכור דעת המתחזקים עצמם היותם עבדי יי' והמוטלים על השגחתו עד שיחדלו מעשות דבר לאמר יי' הוא הטוב בעיניו יעשה כי הוא בבטחון הזה על זה האופן הולך חשכים ואין נוגה לו. ובכתוב השני הוא זוכר הדעת השני החושבת כי בהתלהבות שלהבת חריצותם תלוי הכל. אמנם העצה הנכונה שמעו אלי רודפי צדק מבקשי יי' הביטו אל צור חצבתם ואל מקבת בור נקרתם. הביטו אל אברהם אביכם כו' (שם). והכוונה שיביטו באלו הענינים אל שרשם זה ואיך נהגו אברהם ושרה כשקראתיו לצאת מארצם על אשר לא ידעו בטוב העצה ועומק התושיה ואחר כך השם גמר על ידם. והדבר מבואר בעצמו דרוש וקבל שכר. ויעל אברם ממצרים הוא ואשתו כו'. ספר הכתוב כי שב לדרכו בהצלחת קנינים רבים מהמדומים כמו שאמר ואברם כבד מאד במקנה בכסף ובזהב. אמנם שבהצלחות הנפשיות לא הרויח כלל די לו במה שחזר למסעיו מנגב ועד בית אל עד המקום אשר היה שם אהלה בתחלה ואל מקום המזבח אשר עשה שם בראשונ' ואשר קרא בשם יי' ואמר וגם ללוט ההולך את אברם היה צאן ובקר ואוהלים (יג) לומר שכבר נשתתפו שניהם באלה הקנינים ולא לכבוד הוא לו. והנה אחר שאברהם לא נתן אל לבו להפריד את לוט ממנו הוא ית' סבב סבת הפרוד במה שלא נשאה הארץ אותם. ויהי ריב בין רועי מקנה אברם ובין רועי מקנה לוט. כי לא תאונה לצדיק עוד חברתו כאשר נצטוה מתחלה להתרחק מבית אביו לגמרי. ואמר והכנעני והפריזי אז יושב בארץ כו' לומר שכבר נכנסו בעת ההיא שתי משפחות כנען בארץ ההיא וכבשו חלקם וישבו בה ועם כל זה היו הם בשלום כמו שאמרנו וזה יתדבק למה שיאמר להלן. וה' אמר אל אברם אחרי הפרד לוט מעמו שא נא עיניך כו' כמו שיבא: ויאמר אברם אל לוט אל נא תהי מריבה כו' ספר הכתוב בשבחו כי לא גבה לבו להשליכו מעל פניו כמו שראוי למעיז פניו ברבו ואלופו אבל הוא החל לקרוא בשלומו ולומר לו בלשון רכה ותחנונים אל נא תהי מריבה ביני וביניך ובין רועי ובין רועיך ירצה כי אף על פי שהרועים הם המריבים אי אפשר שלא יגיע עדינו אחר שאנחנו העקריים ולא תהיה כזאת בין אנשים אחים כמונו. ולא עוד אלא שנתן לפניו הבחירה להפרד אל אשר יבחר אם אל השמאל או אל הימין ושהוא יקח מה שימאנהו. והנה לוט הודה ולא ביש ובחר לו את כל ככר הירדן כי כלה משקה ולא הקפיד על שכונת אנשי סדום שהיו רעים וחטאים לה' מאד יותר מאשר ברחו מהם וזה הוא הגדול מאותות האיש האלהים המבזה הענינים המדומים ולא פנה אל רהבים בהיות עיניו ולבו משוטטים להשגת ההצלחות הנפשיות כמו שיבא ולזה נאמר ויסע לוט מקדם ויפרדו איש מעל אחיו כי נסע מקדמונו של עולם כמו שאמרו חכמינו ז"ל (ב"ר פ' מ"א). ועם זה נפרדו זה מזה לגמרי זה לחרפות עניני העולם הזה וזה לחיי העולם העליון והעד הנאמן שזאת הפרידה הית' לו לזכות גדולה אומר מיד וה' אמר אל אברם אחרי הפרד לוט מעמו שא נא עיניך כו'. כי את כל הארץ כו'. ושמתי את זרעך כו'. קום התהלך בארץ כו'. והנה בהיות לוט עמו לא הושפע עליו רוח הבשורה הזאת רק בדרך קצרה באומרו לזרעך אתן את הארץ הזאת לבד. (ו) ועתה בהפרד לוט ממנו וגם בראותו שההתחלה שאמרנו מכבישת הכנעני הית' הולכת וגוברת כי כבר היה ג"כ הפריזי עמו. (ה) היתה ?הרואה בהערה האלהית הזאת אם במתנה ואם במקבלים אותה בכמו זה השיעור. זאת ועוד אחרת כי בהיות אתו לוט לוקחה אשתו ממנו איך שיהי'. אמנם תכף פרידתו מעליו גברה ידו על ד' מלכים גדולים ויכם וירדפם וישב את כל הרכוש ואת לוט בן אחיו. (יד) ובמעלה הנפשיית לא היה בלבו עליו על מה שנתקומם כנגדו אבל שם נפשו בכפו כאלו היה אחיו ממש שנאמר וישמע אברם כי נשבה אחיו כו'. ונוסף עליו מה שהיה מנדיבותו ברכוש סדום וזה טעם סמיכות אלו הפרשיות: ויהי בימי אמרפל כו'. (טו) להודיע כמה כחו של אברהם אבינו גדול בנצחון הד' מלכים הללו בעיני קונו האריך בהודעת גבורתם שנצחו גם הם את החמשה מלכים אשר חברו להלחם בהם ולהודיע כח החמשה הנצוחים גם הם סופר שסבת המלחמה הית' כי מתחלה היה כדרלעומר מושל בכל החמשה מלכים הנזכרים בפרשה ולסבת מרד חמשת המלכים שנתאמצו כנגדן נקשרו עליו י"ג שנים ובשנת י"ד למרדם בא כדרלעומר והג' מלכים הנשארים אתו ויכו את רפאים כו' ואת הזוזים ואת האימים ואת החורי ואת כל שדה העמלקי וגם את האמורי היושב בחצצון תמר וכו'. מפני שהיו אנשי שלומם של אלו המורדים ושמא בעזרתם מרדו. ולפי זה יצאו כנגדם החמשה מלכים המורדים בעם כבד וביד חזקה להלחם בהם בעמק השדים ונוגפו לפניהם כי מלכים אדירים מהם היו הד' ויפלו מלך סדום ועמורה בבארות החמר והנשארים הרה נסו: ויבא הפליט כו'. הגיד הפליט לאברם העברי את כל דבר המלחמה ואיך לקחו הד' מלכים את רכוש סדום ועמורה ואת כל אוכלם וילכו ומשם הבין כי נשבה אחיו כי יודע היה מה שנאמר ולוט יושב בערי הככר ויאהל עד סדם (יד) ויהי' וישמע אברם כמו וישמע אברהם אל עפרון וישקול כו' (בראשית כ"ג) שהכונה התבונן בדברו ומיד צלחה עליו רוח יי' ונתגבר בלבו וירק את חניכיו, או שיהיה וישמע אברם כמו כאשר שמע עבד אברהם (שם כ"ד). וכמו ומרדכי ידע (אסתר ד׳:א׳). לדעת (שם): ויחלק עליהם לילה כו'. כי חלוק העם המעט לשנים או שלשה ראשים עם הרדיפה אחריהם לילה להחרידם ולהבהילם בהיותם שוקטים מיגיעת היום ונואשין מהמלחמה הכל הוא מטוב ההשתדלות לשרות עליו הכח ההשגחיי בלי ספק: ויצא מלך סדום כו'. ומלכי צדק מלך שלם כו'. (טו) יאמר שעם היות שמלכי צדק מלך שלם הנודע לכהן עליון בימים ההם יצא לקראתו לקדם פניו בלחם ובמים וברכו וברך לאל עליון אשר מגן צריו בידיו שמשמע שהאיש הזה מפאת שהוא מלך כהן ונביא מבשרו שזכה בכל הרכוש והשבי ההוא מדין שמים ומדיני המלוכה ולזה נתן לו מעשר מכל כמי שמעשר את שלו הנקנה לו מחדש. ועם כל זה כשיצא מלך סדום לקראתו ואמר לו תן לי הנפש כו'. היתה תשובתו כיד אלהיו הטובה אשר עליו הרימותי ידי אל יי' אל עליון כו' אם מחוט ועד שרוך נעל. ירצה אם מחוט ועד שרוך נעל תפסיד. מכל השלל אשר לך ואם אקח מידך מאומה לשכר המלחמה זולתי אם תפסיד מאוכל הערים אשר לקחו מה שאכלו ממנו הנערים שאין ראוי להשיב וגם הוא יהיה דבר מועט וגם משכר המלחמה תתן מה שראוי לאנשים אשר הלכו אתי ענר אשכול וממרא שהיה עול להם אם לא יקחו חלקם אם ירצו שאין לנדיב להתנדב מה שאינו שלו. והנה בזה יורה הוראה נפלאה מהראשונה שהוא פונה אל עושר אחר גדול ומופלג ממנו במעלה כמו שאמרנו וגם בפיו מלא לומר בפירוש ולא תאמר אני העשרתי את אברם. כי לא מגאוה וגודל לבב אמר. אבל הכוונה לא תאמר שאני ואתם שוים בבקשת העושר עד שזה העושר המעשיר אותך הוא מעשיר אותי שאינו כן שאתה גונז אוצרות למטה ואני נכסף לגנזן אותן למעלה שנאמר וצדק משמים נשקף (תהלים פ"ה) מה כתיב בסמוך אחר הדברים האלה היה דבר יי' כו' אל תירא אברם אנכי מגן לך שכרך הרבה מאד, ומכאן אסמכתא גדולה לדרוש רשומות על תחלת דינו של אדם ומה ישיב האדם השלם על תוכחתו וזה כי תכף בוא האדם השלם מהלחם מלחמות יי' ומהתיצב כנגד כל המונעים והמטרידים העוטרים אותו והאספו אל בית עולמו יצא מלך סדום הוא המלך הממונה על שערי גיהנם לקראתו כסבור שהוא מנוצח במלחמתו ואומר לו אתה האיש שהשלכת נפשך אחרי גווך ומכרת אותה באלפי זהב וכסף אשר בקנינם יצאו ימיך על אדמתך הן לו יהי כדברך תן לי הנפש אשר מאסת בה והרכוש אשר אהבת אותו קח לך, והנה היא טענה נצחת למה שישאר בה האדם קרח מכאן ומכאן. אמנם אברהם אבינו ע"ה ותלמידיו ובניו ההולכים לרגליו כל איש מהם ישיבהו דבר לאמר הרימותי ידי אל יי' אל עליון כו' אם מחוט ועד שרוך נעל. כי יקרה נפשו בעיניו בחייו ולא ראה למכרה בבגדו בה ולזה לא נהנה מכל הרכוש אפילו באצבע קטנה כמו שהעיד על עצמו רבינו הקדוש בעת הפטירה (כתובות ק"ד.). בלעדי רק אשר אכלו הנערים הם נערי השכל ומשרתיו והם הכלים הגופיים המשמשים לפניו להשיג שלמותו וחלק האנשים היא הנאת הכחות הנפשיות ההולכים לרגלו כי בהיות הגוף וכחותיו נזונים כפי הצורך להעמדת בריאותם ואכלו את חקם תהיה הנפש וכחותיה נכונות לקבל שלמותם והם יקחו חלקם, הוא מה שאמר שלמה בחכמתו גם כל האדם אשר נתן לו האלהים עושר ונכסים והשליטו לאכול ממנו ולשאת את חלקו ולשמוח בעמלו זה מתת אלהים היא (קהלת ה'). והפירוש נכון וקרוב לבארו עם הסמוכים אליו להמשך הכוונה. זהו מה שראוי לבארו בזה החלק מהיות שלמות האדם נמנע זולתו יתב' ושהוא מגיע לו בוה אחר זה כפי תוספת שלמותו אשר זה יחייב שיגיע אברהם אבינו מכאן ואילך אל מדרגה עליונה מההצלחה מן הראשונות עם שאף היא איננה סוף מעלותיו והיא מה שתתברר בשער הבא בעזרת הצור:
_.17.1.1
יבאר שהמעלות לא תמצאנה נפרדות וכן המצות התוריות. ושנגלה לאברהם השכר הרוחני והאמין בד'.
_.17.1.2
אחר הדברים האלה היה דבר יי אל אברם:
_.17.1.3
במדרש (ב"ר פ' מ"ד) אל תירא אברם. רבי לוי אמר תרתי. ורבנן אמרי חדא, ר' לוי אמר תרתי כי' ורבנן אמרי חדא לפי שהיה אברהם מפחד ירדתי לכבשן האש ולרעבון ונצלתי ועשיתי מלחמה ונצחתי שמא נתקבלתי שכרי בעו"הז ולא יש לי כלום לעוה"ב. אמר ליה הקב"ה אל תירא אברם אנכי מגן לך. כל מה שעשיתי עמך בעולם חנם עשיתי עמך אבל שכרך תלוי ומתוקן הוא לעתיד. שכרך הרבה מאד כמה דאת אמר מה רב טובך אשר צפנת ליריאך כו' (תהילים ל״א:כ׳):
_.17.1.4
*תוכן כונתו, כי בעבור שלא תתכן ההצלח' הנפשיית האמיתית להמצא רק באיש אשר לו כל המעלות המדותיות כלם, כי כמרא' לטושה אשר יראו בה הדברים לנכח לה רק בהיותה זכה ובהירה כן נפש האדם המשכלת לא יוטבעו בה הציורים השכליים רק בהיותה טהורה ונקיה מכל חלאת המדות ונמשך מזה כי יקר מאוד, וכמעט ראוי להחשב כדבר נמנע למצוא איש מוצלח כזה בבחינה נפשיית, כי מי זה מבני אדם ילודי אשה וקרוצי חומר יוכל להתהלל ולאמר זכיתי לבי טהרתי מחטאתי, ואף בנביאי עליון הקדושים נמצא הבדל רב במדרגות שלימותם לפי הבדל מדותיהם ומעלותיהם המוסריות, כמש"כ הרב המורה, יען כי כל חסרון מוסרי ופחיתות מדה כמחיצה מבדלת בינם ובין השגת שלימותם תחשב, וע"כ יקשה לנו בהשקפה הראשונה כי נמצאו בכל זאת רבים ונכבדים מיחידי סגולה כאאע"ה ודומיהו אשר אצלם היו כמעט כל המעלות כלם בחוברת יחד ? ולבאר ספק זה הביא הרב הקדמ' לקוחה מדברי החוקר, והיא כי יש ב' מיני מעלות, המין הא' אותן הנמשכות ונקנות לאדם מתבונתו והכרת שכלו, כי באלה יש חבור עצום וחזק עד שמי שיש לו אחת מהנה יש לו כולם, והמין הב' הן הנה הנמשכות רק מטבע האדם ותכונת מזגי, והן יכולות להיות נפרדות אחת מרעות', ע"כ נמצא כי יש אדם שיש לו מעלה טבעית אחת ולא האחרת, והנה לא לבני אדם רק לאל ית' אשר לו גלויות כל תעלומות לב, נודע תמיד על נכון, מי מאנשים בעלי המעלה קנה המעלות מצד תבונתו, ואותו יבחר ויקרב, ומי אשר הן בו רק טבעיות וחסרות השלימות, ובעבור היות כל המעלות התבוניות אחוזות ודבוקות יחד באדם השלם, אמר הכתוב על כל המצות המסתעפות ונמשכות מהן בכלל רק בלשון יחיד "כל המצוה אשר אנכי מצוך היום תשמרון" ואחז"ל כל העושה מצוה אחת מטיבין לו, ואמרו כל המתחיל במצוה אומרים לו גמור, ר"ל כולן, כי בעשותו אחת מהנה עושה וגומר גם כולן, בעבור היות' דבוקות ואחוזות' יחד, ע"ד מצוה גוררת מצוה, כמו שגם המעלות אשר מהן תסובב עשיתן מחוברות ומתאימות יחד, אפס כל זה רק בעשותו המצוה להפיק רצון בוראו, ובעבור העלותו על רוח תבונתו, כי הוא ית' צוה וחפץ בהעשותה, אפס כאשר יעשה רק מצד הכרעת ונטית טבעו תהי' עשיתה אצלו רק כמעל' טבעית, ותדמה ד"מ לתנועת הגוף החזק' מבלי הישרת השכל, למען הגיע אל מטרה ידועה, אשר לרוב לא תהי' להועיל כי אם מסבבת הכשלון כמאחז"ל על הכ' "צדיקים ילכו בם" זה העושה פסחו לשם מצוה ופושעים יכשלו בם זה העושה לשם אכילה גסה והצדיקים האמיתים כאברהם אבינו עליו השלום ודומיהו ידמו בעשותם מצוה אחת לגלגל העליון היומיי, אשר לפי דעת התוכניים הקדמונים יניע עמו בתנועתו גם כל כדורי הכוכבים התחתינים, תחת כי האנשים הבלתי שלמים ידמו בעשותם אחת מהפעולות הטובות אל הכדורים התחתונים אשר לפי דעתם יתנועעו רק תנועה אחת או קצת תנועות.- אח"כ אמר כי בעבור היות מדת הנדיבות, בל"ע מעלה נכבדה מאוד הכוללת הרבה משאר מעלות יקרות, כרחמנות, חסידות, וצניעות ודומיהן, יקראו גם השלמים האלה המחברים רוב או כל המעלות המדותיות בשם נדיבים, כמאה"כ נדיבי עמים נאספי, להושיבי עם נדיבים, וכן אחז"ל, כי האומה הישראלית היוצאת מחלצי אאע"ה נקראת בעבור זה "בת נדיב" ומדת הנבל' בל"א הכוללת בהפך הרבה מדות רעות תיוחס אל השפלים והפחותים בעם המשוללים מכל מדה טובה ויקרה, כמו עם נבל ולא חכם. אמר נבל בלבו, ודומיהם, אח"כ אמר, כי בעבור היות האדם גשם בעל ג' מרחקים, האורך הרוחב והעובי הנושא כל המקרים שלו, ונפשו הצומחת הממהרת לבוא לו מרחם אמו, בעלת שלש כוחות ראשיות, הזן המגדל, והמוליד, ונפשו החיונית בעלת ג' כחות ההרגש, התנוע' וההתעוררות, ושכלו המשוטט בכל מרחבי התבל, כעוף המעופף על פני רקיע השמים נחלק לעיוני ולמעשיי, ע"כ צוה הי"ת ברצותו להבטיח לאברהם בן יוצא מחלציו לקחת לו עגלה משולשת. ועז משולשת, ואיל משולש, ותור וגוזל לרמוז בכל אלה על זרע אנשים.- אם ההצלחה הנפשיית לא תמצא מבלי שיוקדמו אליה כל המעלות, והמעלות כלן אי אפשר לשום אדם לכוללן הנה מה יקר או מה נמנע שימצא האדם המוצלח. הקטנה ביארה החכם בהקדמתו בהגיון כשאמר הצלחת הנפש תושלם בשני ענינים המירוק והזיכוך. אמנם הזיכוך הנה הוא הטהרה מפחיתות המדות והתקדשה מן התוארים המגונים כו' ואמר הנה הנפש מראה יוטבעו בה צורות המציאות כלו כאשר זוככה ולוטשה בהחלצה מפחותות המדות עד כאן. וזה הענין מהמראה כבר קדמו אדון הנביאים על צד יותר מעולה מאד באומרו רק השמר לך ושמור נפשך מאד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך כו' (דברים ד') כי שם יאמר כי בשמרה מן החלאה ומן החלודה תכלית ההשמר ימצאו בה כל הענינים האלהיים אשר ראו עיניהם ביום הקהל הנכבד והנורא ויהיו מוצלחים ולא בזולת זה כמו שיתבאר זה הענין יפה בסוף אמור אל הכהנים שער ס"ח ב"ה. וזה מה שיחייב שיהיה הזיכוך שלם לגמרי לפי שההשאר בו צד או חלק בלתי מזוכך אינו רק ההמצא שם פחיתות או פחיתיות כפי הטנוף או החלאה הנשארת שם וימנעו השלמות ממנה כפי מספרם ואיכותם. וכמה שקד על זה הרב המורה בפרק ז' מהקדמת אבות בזה האופן עצמו עד שבכתות הנביאים חשב החסרונות החלקיות כאלו כמחיצות מבדילות בינם לבין שלמותם על דרך שאמר הכתוב עונותיכם היו מבדילים בינכם לבין אלהיכם (ישעיהו נ״ט:ב׳) וכמו שאמרו חכמינו ז"ל כל הכועס אם נביא הוא נבואתו מסתלקת כו' (פסחים ס"ו:) והקש על כלן: אמנם הגדולה ביארה החכם כאשר גזרה חכמתו איך אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא (קהלת ז׳:כ׳.). ואמר אדם אחד מאלף מצאתי (שם) והנביאים פה אחד נתנו בו תפלה. ואולם הנסיון קיים זאת הגזירה בכל הגדולים אנשי השם אשר מעולם אין צריך להזכירם לך זכרם בזכרון טוב מלפניך כי רבים ונכבדים הם. א"כ התולדה קיימת והשאלה חזקה מאד. ואולם תשובתה בצדה מוצאת ממה שנעמוד על ספק כיוצא בו העיר עליו החוקר בפ"י מהמאמר ו' מספר המדות אמר הנה הוא גלוי ממה שנאמר כבר כי א"א להיות טוב שלם בלי תבונה ולא מבין בלי מעלת המדות אבל תותר הקושיא כן. כי היה מקשה אחד כי המעלות יתפרדו אחת לאחת כי אין אדם נולד מוכן לכלם ועל כן ידע אדם אחת ולא יקח אחרת כלל. אמנם זה יקרה כפי המעלות הטבעיות אבל כפי אשר בהחלט יאמר טוב לא יקרה זה כי כלם יחד עומדות בתבונה כלם יהיו שוים. אמנם הוא גלוי כי גם אם תהיה בבלתי פועל תהיה. והכוונה ששם נתבאר שא"א להמצא שום מעלה מהמדות מבלי תבונה ושהתבונה היא כוללת כל המעלות כלן עד שא"א שימצא במין בלי מעלות המדות כלן ויחוייב מזה שלא תמצא בשום אדם מעלה נפרדה אבל אם תמצא אחת ימצאו כלן ואנחנו נראה בחוש שתמצאנה נפרדות לזה אחת ולזה אחת כפי מה שחייב טבע כל אחד ואחד מהאנשים. אלא שהתיר זה באומרו שהמעלה תאמר על שני פנים אם טבעית ואם מדותית. אמנם הטבעית היא אשר תמצא בה המעלה נפרדת כי אחר שהיא נמשכת אחר טבע האדם וטוב מזגו יש שטבעו הכינו למדת הגבורה ויש למדת הנדיבות ולא לזולתן. אמנם המעלה המדותית אינה כן כי אחר שהיא אינה בלי תבונה ואין תבונה בזולת המעלות כלן הנה באמת לא יתפרדו ובהמצא האחת ימצאו כלן ובלתי הראות כלן במעולה אינה ראיה להפרדתם כי המעולה הוא קנין תבוניי בנפש והוא יצא לחוץ כאשר יבוא הצורך לידו ואם לא יזדמן או שיהיה מונע מחוץ לא יצא אבל על כל פנים היו תהיה כי בהמצא האחת ימצאו כלן. והנה הם דברים נכונים מורים על אמתת הדבר ושהמעולים במדה אחת בפני עצמה לפעמים יקראו מעולים והוא כאשר תהיה המעלה מדותית תבוניית ולפעמים אינם מעולים ולא נכונים והוא כשתהיה המעלה טבעית אדרבא ביאר שם החוקר שיקרה להם כשלון גדול בשמוש המעלה כמו תנועת הגוף החזק בלא ראות כמו שיבא על אופן טוב בשערים ע"ח וצ"ה ב"ה. הנה שיש אונאה גדולה בזה בין האנשים וחכמה גדולה בהכרתם לא נתנה הבחינה הזאת כי אם לאל ית' אשר הוא לבדו יודע לב האדם והנה שלמה החכם דבר על ענין זה הספק ועל התרו בז' פסוקים רצופים בספר משלי ולהיות הדרוש יקר בעיניו סדר אותו במשל ומליצה על הצד היותר נאות כמנהגו בספר ההוא. אמנם לפי חשיבותו ועומקו יותר מזולתו הקדים אליו מאמר שלמה מים עמוקים עצה בלב איש ואיש תבונה ידלנה (משלי כ'). לומר שהיה בלבו ענין נכבד ועמוק לא יבא בעצתו רק מי שיהיה איש תבונה והניח ענין הספק ואמר רב אדם יקרא איש חסדו ואיש אמונים מי ימצא. ירצה כי רוב האנשים יפלו בזה הטעות והוא שאיש איש מהם יכריז עליו חסדו. כלומר שמיחס עצמו לחסיד ומעולה מצד מעלה אישיית שנראית בו והוא טועה בזה כי ע"כ אמר איש אמונים רצונו שיהיה בעל אמונה ונאמן בדבורו כשהוא מעולה מצד המעלה התבוניית מי ימצא וכמה הפליגו חז"ל באומרם ואלו נבונים לא אשכח (עירובין ק':) מתהלך בתומו צדיק אשרי בניו אחריו (שם) ירצה כי אשר יאמר עליו שהוא מעולה על דרך התמימות הוא אשר יחלט עליו שם צדיק עד"ה שכבר נתבאר בשני ממאמר ה' מספר המדות שהצדק מעלה תמימה כוללת כל המעלות כמו שיבא בפרשת משפטים שער מ"ו ב"ה. ובאומרו אשרי בניו אחריו ירצה הנה אם נמצא כזה אשרי בניו אחריו. כלומר שמציאותו קשה ולא יצדק זה השם בהחלט כי אם על השרידים הקרובים אל הש"י כמו אברהם אבינו וכיוצא בו מהבאים מזרעו והנה מועטים. ואחר שהניח ענין הדרוש וזרות מציאות זה האיש בכלל פי' הענין כלו בכתובים הנמשכים אחר זה ואמר מלך יושב על כסא דין מזרה בעיניו כל רע מי יאמר זכיתי לבי טהרתי מחטאתי אבן ואבן איפה ואיפה תועבת ה' גם שניהם גם במעלליו יתנכר נער כו'. אזן שומעת ועין רואה כו'. והכוונה האלהים הוא מלך חכם יושב על כסא דין לשפוט משפט צדק בענין מדות האדם ומעשיו והוא היודע מי הוא השלם בהנה או החסר והוא המכיר מי שיש בידו מעלה אחת כשאין מסכימות עמה שאר המעלות וישנאה ומזרה אותה בעיניו כי מי יאמר לפניו ראה שאני טהור במדה או במצוה מה אם לא יטהר מכל חטא ופשע שיקרה ביתר המעלות כמו שהיות ביד האדם אבן ואבן איפה ואיפה רצונו מדה ישרה לפתח ביתו להראות צדקתו ומדה קטנה או גדולה בחדריו לאנות בהם הבריות הוא תועבת ה' גם שניהם רצונו גם הישרה היא שנואת נפשו לפי שהיא היתה סבת האונאה. כן הוא במי שקצת מדותיו ישרות בידו וקצתם מעוותות כי אלו ואלו הם תועבה לפניו כי איש כזה אינו שלם במדותיו וכמקרה הנער גם הוא יקרהו שכבר יתנכר הנער מנערותו כשימצא זך וישר פועל אחד מפעולותיו. עם שהנער נער ביתר המעשים והנה הדומה לו בזה הנה הוא חסר כמוהו כי הראוי שתדע כי כמו שאין פועל העין משתלם בפעולותיו כי אם במה שתעזר משמיעת האזן וכן שמיעת האזן תעזר מראיית העין ומשניהם יושלם עדותן כי על כן עשה ה' שניהם בכח משותף וכן הענין בשאר החושים המשתתפים ראשונה בחוש המשותף אשר משם נפרדו כל אחד למקומו המיוחד. כן הענין הזה שלא תשתלם מעלה אחת אם לא בהשתתף כלם עמה בכח התבוני הזה לפי שמדרגת הכח התבוני אצל המעלות כלן מדרגת המשותף אצל החושים. והראוי שיודע שכל הענין הזה הנכבד מסכים מאד למה שיאות שיובן ממצות תורתינו הקדושה רצוני כי משלמות כל מצוה ומצוה ממנה הוא שתמצאנה אצלן כלן והוא טעם אומרם ז"ל כל העושה מצוה אחת מטיבין לו ומאריכין ימיו ושנותיו ונוחל את הארץ וכל שאינו עושה מצוה אחת אין מטיבין לו ואין מאריכין לו (קדושין ל"ט:) והנה הוא מבואר בעצמו כי איזה מצוה בלבד לא תספיק לכל זה השכר הגדול וכ"ש לנחול את הארץ שהוא תלוי בכל מצותיה או בע"א ששקולה כנגד כלן דכתיב השמרו לכם פן יפתה לבבכם כו'. ואבדתם מהרה כו' (דברים י״א:ט״ז) ופשיטא שאם אינו עושה שום מצוה שאין מטיבין לו כו'. אלא שכוונתם למה שאמרנו. כי העושה מצוה אחת כתקנה מטיבין לו כו'. וענין כתקנה הוא שתלוה אליה קבלתו כל המצות והזמנת עצמו לעשותם בלב שלם עד שלא יהיה הפרש בין זאת אשר בידו לבינם רק במה שנזדמנ' לו זאת ראשונה לסבה מהסבות שעל דרך זה כשעושה אותה כל המצות הוא עושה. וכבר הקשו עלה בגמרא (שם) מהא דתנן אלו דברים שאדם אוכל פירותיהן בעולם הזה והקרן קיימת לעולם הבא כבוד אב ואם וגמילות חסדים דמשמע דהני דוקא ולא איזו מצוה שתזדמן ותרצו כל העושה מצוה אחת יתירה על זכיותיו מאריכין לו כו'. והנה שיסבול מאמרם מה שאמרנו כי בכלל המצוה האחת הן יתר הזכיות אצל כוונתו יתירה היא עליהם מה שנזדמנה לו לצאת אל הפועל מזולתה ואם רצו בזה הוא מאמר נחמד מאד. וזה הענין גם כן אמרו הכתוב באומרו כל המצוה אשר אנכי מצוך היום תשמרון לעשות (שם ח') כי בבחינה האמתית כל המצות הן מצוה אחת ושתוף אחד לכלן כענין שתוף המעלות בכח התבוני ההוא כמו שאנו עתידין לבאר בפ' פנחס שער פ"ג ב"ה. ולפי זה בכלל אחת הן כלן ואמרו ז"ל המתחיל במצוה אומרין לו גמור (סוטה י"ג:). וכן הוא באמת כי העושה אותה כתקנה גומר את כלן. אמנם כאשר יעשה אותה האדם לא מצד שהיא מצוה אלהית רק מצד שיכריע עצמו לעשותה כענין המעלות הטבעיות שזכר החכם הנה אז היא באמת מצוה שלא כתקנה כי ההתחלה החזקה בדבר בלי הישרת שכל לא תועיל אבל תזיק כמו שנזכר שם שיהיה כמו תנועת הגוף החזק בלי ראות כי יהיה לו כשלון חזק ולזה אין מטיבין לו אדרבה אמרו ז"ל על כיוצא בזה וצדיקים ילכו בם (הושע י״ד:י׳). זה העושה פסחו לשם מצוה ופושעים יכשלו בם זה העושה פסחו לשם אכילה גסה (הוריות י'.) הנה שקראום פושעים ונכשלים כשלון חזק ומוטב שלא יעשו וזה טעם אמרם אל יאמר אדם אי איפשי בבשר חזיר כו' אבל איפשי ואבי שבשמים גזר עלי (תו"כ פ' קדושים פ"ט). כי כאשר עשה משום טבעו לא עשה כלום של מצוה אבל הוא עושה ופושע. צא ולמד מה שהעיד על עצמו ר' עקיבא כדאיתא במסכת שמחות (פרק ד') א"ר עקיבא זה היה תחלת תשמישי לחכמים פעם אחת השכמתי ומצאתי הרוג א' נטפלתי בו כ"ג תחומי שבת עד שהבאתיו למקום קבורה וקברתיו והבאתי דברים לפני חכמים אמרו לי ר' עקיבא על כל פסיעה ופסיעה שהיית פוסע מעלה עליך כאלו היית שופך דמים שהרי מת מצוה קונה מקומו דנתי ק"ו בעצמי. הנה הוא מבואר אצל השכל כי התבוני הלמודי הוא המשלים המעלות והמצות וכאשר יעשה אחת מהנה כתקנה ומשום מעלת המצוה לא זו בלבד הוא עושה כי אם המעלות או המצות כלן והנה אל זה הענין הנפלא אמר הכתוב על אברהם אבינו ע"ה עקב אשר שמע אברהם בקולי וישמור כו' (בראשית כ״ו:ה׳). והנה הוא ע"ה וכל כיוצא בו בכל מצוה ומצוה שיעשו דומים אל הכדור העליון אשר בתנועתו המיוחדת אליו מניע עמו כל שאר הכדורים למה שהם כלל בכללו. אמנם האנשים הבלתי שלמים בזה דומים אל הגלגלים אשר תחתיי שכל אחד יתנועע תנועה אחת או קצת תנועות וכן יחשבו לכל אחד ואחד כמעשהו תדע שהנדיב א"א שלא יוכללו תחת מעלת הנדיבות מעלות אחרות רבות ונכבדות כי הוא יהיה גבור מצד נדבת הוצאתו בדברי המלחמה והוא מסתפק מצד מה שנותן על הרוב ולוקח על המעט והוא צדיק כי הוא חונן ונותן כ"ש שאינו לוקח שלא במשפט. כי על כן אמר החוקר בפתח דבריו במאמר הרביעי למדות שהנדיב לא ישובח אצל המלחמה ולא אצל ההסתפקות וגם לא אצל המשפט כי אם אצל נתינת הממון והוצאתו כי הוא המיוחד לו מצד מה שהוא נדיב ולזה לא ישובח הנדיב במעלות ההן כלל לפי שמההכרח שתמצאנה בו. ואם יחטא בהנה יחטא בנדיבות בלי ספק. וכן ילוו אליו הרחמנות והחסידות והצניעות במתנותיו וזולתם רבים הנכנסות תחתיו ואם לא ישובח בהם. והנה לזה תארה התורה כלל המעלות והשררות בתואר הנדיבות. נדיבי עמים נאספו (תהילים מ״ז:י׳). להושיבי עם נדיבים (שם קי"ג), מרכבות עמי נדיב (שיר השירים ג') וזולתם. כמו שהנבלה תכלול חטאים גדולים מתחלפים. כי נבלה עשה בישראל לשכב כו' (בראשית ל״ד:ז׳) כדבר אחת הנבלות כו' (איוב ב׳:י׳), לעשות עמכם נבלה (שם מ"ב), אמר נבל בלבו אין אלהים (תהילים נ״ג:ב׳), כי נבל נבלה ידבר כו' (ישעיהו ל״ב:ו׳). והנה באמת מעלה זו של נדיבות נתיחדה לאברהם אבינו כמו שנראה משני הספורים שבאו בו בשער הקודם מלוט ומלך סדום ומה שיתקיים בו ממעשה שלשה האנשים כמו שיתבאר שם שער י"ט ב"ה. וכבר בא בכתוב מה יפו פעמיך בנעלים בת נדיב (שה"ש ג') ואז"ל (חגיג' ג'.) בתו של אברהם אבינו שנאמר נדיבי עמים נאספו עם אלהי אברהם (תהילים מ״ז:י׳). והרי זו מעלה שנתבאר בענינה שתוף מעלות רבות אשר עמה להשלמתה והרי משל מבואר לשתוף המעלות כלן ולענין המצאן בו על הדרך שאמרנו. והנה א"כ כבר יושלם אצלו הזכוך והיה מהראוי לצרף אליו ענין המירוק אשר עקרו הוא ציור אמתת עצמותו ואמות מהות הצלחתו ותכליתו אשר אליו ישתומם כל חסיד מבלי תת פיגה לרעיוניו ולא תדום חקירת עיוניו. ואין ספק כי זה האיתן אשר אנחנו בספורו עם היותו גוזר בדעתו שמציאות אלו הקנינים הזמניים אשר יגיעו לידו המה מהבל יחד לשישוו לשיברא האדם בשבילם ושיש לו הצלחה נפשיית עליונה מהם מאד מכל מקום עדיין לא נתקיים אצלו מהות זאת ההצלחה וציור אמתתה וגם כי א"א לדעתה רק בדרך הנבואה כי עין לא ראתה אלהים זולתו כו' (ישעיה ס"ד). ומהמחוייב אליו שתטרד נפשו על זה ויהיה לבו ירא וחרד לעמוד על אמתתו לדעת מה אחריתו ומה יעשה בו. ולזה ברמיזת הספורים שעברו המסדרים דבריו ומדרגותיו של אברהם אבינו במעלותיו כפי אשר פירשנו אמר אחר הדברים האלה היה דבר יי' אל אברם כו'. ומהראוי שנשים אליו לב הוא שנתחדש בכאן תואר מתוארי הנבואה הידועים והוא מלת מחזה כמו מחזה שדי יחזה (במדבר כ״ד:ד׳), אשר חזה על יהודה כו' (ישעיהו א׳:א׳). וכלם בכלל מאמר במראה אליו אתודע (במדבר י״ב:ו׳) לומר שכבר הגיע לו זה הענין במדרגה נבואיית למעלה מהמדרגות שהיה משיג בהן עד הנה כמו שביארנו בשער שקדם. וכבר ידעת שהמדרגה הראשונה ממדרגות הנבואה שחשב הרב המורה פ' מ"ה ח"ב היא הגעת הדברים בדרך משל והוא באמת הענין היותר מיוחד אל הבטת המראה הוא זה כי כמו שהנראה במראה הוא דמות המובט לא עצמו כן הנאמר במשל הוא דמות הנמשל לא עצמו כמו שיתבאר זה בכלל שאר דמיונותיו במקומו שער ע"ו ב"ה. והנה באמת רוב מה שנאמר לו בזאת המראה כלו הוא בדרך משל וחקור כמו שיבא. אמנם על הפחד והחרדה אשר בלב כל בעל שכל מההפסד והכליון החרוץ אשר ישיג למורכבים בכלות ימי הגבלתם אף כי יראה חכמים יחד כסיל ובער כמות זה כן מות זה אמר אל תירא אברם. ועל הסבות המטרידות ומכות אותו על קדקדו ומונעות הטוב מבעליו אמר אנכי מגן לך כו'. ועל הודעת מציאות זאת ההצלחה וגודל ערכה אצל שאר ההצלחות המושגות לאנשים בזה המציאות אמר שכרך הרבה מאד, ירצה הוא ענין נפלא משישוער לבלתי תכלית. וע"ד שאמר המשורר מה רב טובך אשר צפנת ליראיך (תהילים ל״א:כ׳) ואין לשון ודבור שיגבילהו ויתארהו זולת זה כמו שיבא בנעילת הספר כו'. וכגון דא ודאי צריך לאודועי ליה במחזה. והנה הוא ע"ה לעוצם תשוקתו ולהסיר כל ספק ופקפוק ממחשבתו ראה נבא לפניו עוד בעלילת ירושת הארץ שהגיעה לו ההערה האלהית זה פעמים שיתננה לו וזרעו יורישנה ואמר יי' אלהים מה תתן לי ואנכי הולך ערירי כו'. ירצה מה תתן לי מתנה גדול כזו ואנכי הולך ערירי כי הרחקת מיודעי ממני ומעמי ומולדתי אין איש אתי לפרנס את ביתי ולכלכל את שיבתי ולא עוד אלא שלא נתת לי זרע: שיירש נכסי אחרי מותי והנה בן ביתי יורש אותי שכבר היה נואש מהבנים ויש בעקר כוונתו לרמוז אל מה שאמר לו שכרך הרבה מאד שהיא המנוחה והנחלה באמת וכמ"ש להנחיל אוהבי יש (משלי ח׳:כ״א), לעולם ירשו ארץ (ישעיהו ס׳:כ״א), ובלשון חז"ל מנוחלי הע"הב (פסחים קי"ג.). ויאמר כי בהסתלק ממנו המבוכה והבלבול בענין הירושה הזאת יתקיים בידו לגמרי אמתת השכר הרוחני ההוא שהוא בחלק העצמי הנשאר אחרי מותו יורש עצר בבית המלכות ואולי שאליו כוון באמירה שנית שאמר הן לי לא נתת זרע כו'. כי באמת קשר אמיץ יש בין זאת הארץ הקדושה התחתונה ובין הארץ העליונה אשר על שתיהן אמר המשורר אתהלך לפני ה' בארצות החיים (תהילים קט״ז:ט׳). והנה כמו שהיו דבריו של אברהם נדברים מן הצד מפרש ענין אחד חיצוני ומכוין ורומז אל הענין הפנימי המעולה ממנו השיב לו הקב"ה על האופן והצד ההוא עצמו והוא מה שכיון יפה בלשון הכתוב שאמר, והנה דבר ה' אל אברם לאמר לא יירשך זה כי אם אשר יצא ממעיך כו'. וזה יהיה לך סימן אל הירושה עצמית אשר רמזת כי עיקר תולדותיהם של צדיקים מעשים טובים ובהם תתעצם צורתם הנכבדת לעצם נבדל רוחני הוא היורש העצמי והקיים לעולם ולקבוע לו מסמרות בידיעה זו ואמונתה נאמר ויוצא אותו החוצה ויאמר הבט נא השמימה הנה הוציאו מאצטגנינות שלו ורמז אליו הככבים ברבויין וזוהרן וקיומן ואמר לו כה יהיה זרעך כי באמת מי שיתעצם מהם ברוב כחו בכשרון המעשה ועיון יחוייב לו הזוהר המצוחצח והקיום המתמיד כמוהם ע"ד שנאמר והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע ומצדיקי הרבים כו' (דניאל י״ב:ג׳). ועל זה הענין אמר אדון הנביאים והנכם היום ככוכבי השמים לרוב (דברים א׳:י׳) כפי דרש חז"ל (דברים רבה פ' א'). ויתר הדברים הנפלאים הנכללי' במאמר זה מבשורת מעלת הזרע וגודל ערכו ותוכן מצבו ביחס מערכות העולם בכלליו וחלקיו אשר עליו נאמר כה יהיה זרעך הנה הוא יבא בפ' ויגש שער ל"א ב"ה. והאמין בה' ויחשבה לו צדקה. אמר שהאמין בה' מה שהודיע אליו במראה הזאת מענין שכר הרוחני וההשערות הנצחי אשר היה עקר כוונתו אליו ועל מה שהשיבו לו כהוגן ג"כ בשאלה החיצונה חשבה לו צדקה אמר שהאמין בה' מה שהודיע אליו במראה הזאת כי היה לו צדקה ותוספת טובה. ויאמר אליו אני ה' אשר הוצאתיך מאור כשדים כו' לפי שהיה עכשו במדרגה עליונה מהנבואה מהראשונות חזר להודיעו בה כי הוא אשר הוציאו מאור כשדים בהשגחתו הנפלאה גם שכוונת ההצלה היתה מצד מה שהוא מוכן ומזומן לשינתן לו הארץ הזאת היא ארץ החיים לירושה אשר קבלתה הוא סימן מסור בידו לארץ העליונה שאמרנו כמו שמתנת השבת הוא סימן מסור לשבת העליון שהוא הע"הב כמו שיבא במקומו שער נ"ה ב"ה. ויאמר אדני יהוה במה אדע כי אירשנה. אחר שהאמין ביי' במציאות ההצלחה האנושית ואמתתה מצד עצמה בקש עוד על אמתת גנותה מצד המשיגים אותה כי ראה שהיא קשה להגיע אל האדם בשגם הוא בשר ויצר לבו רק רע נוסף על שאר המעכבים המשיגים אותו אשר זכרנום בשער שקדם, לזה שאל מאתו במה אדע בידיעה אמתית אשר למעלה מהאמונה כי אירשנה ולא אתגרש ממנה ברוע בחירתי או בעוצם מעיקי כי לא על עצמו בלבד היה מבקש כי אם על הזרע כלו כמו שלא על ירושת הארץ התחתונה לבד הוא מכוין כי אם לשתיהן כאחד, ויאמר אליו קחה לי עגלה משולשת וכו' כבר אחז"ל שהראהו סימן המלכיות ועל דעתיה דר' נחמיה הראה לו שרי ישראל (ב"ר פ' מ"ד) ומה טוב ומה נעים שיתקיימו דברי שניהם, והכוונה כי כל ע"א הנמשלים לפרים בני בשן אלים ועתודים אחריתם עדי אובד. אמנם הצפור הטהורה שהיא כנסת ישראל תהיה קיימת לעולם ועד שאמר הנביא כי אעשה כלה בכל הגוים אשר הדחתיך שמה ואותך לא אעשה כלה (ירמיהו מ״ו:כ״ח) ויהיה וירד העיט על הפגרים, על הפגרים השלמים של תור וגוזל שהיו העופות הדורסות באין עליהן והיה מפריח אותן זכותו של אברהם אבינו. והנה עם היות דברים אלה טובים ונכוחים ודברי אלהים חיים הם פותחים לפנינו עוד דרך טובה והרחבה לחזק הידיעה בענין השאלה והוא ליחד סימני המראה הזאת אל אישי האדם בהראות לו שם תוכן בנינו וחלקי כחותיו טבעיות חיוניות ונפשיות אשר מטבע מציאותו והוייתו תתחייב הגעת שלמותו והיא ידיעה אמתית טבעית אשר בה יראה טבע אמתת הנפש והצלחתה ואופן הפרדתה בשלום מהיולאניותה וגם יראה שם אפשרות הגעתה מצד המקבלים אותה. והיה זה כי במראה אליו התודע צורת האדם ובנינו בדמותו וצלמו אשר הוא נחלק לג' חלקים של ג' ג' וחלק ד' נחלק לשנים. החלק האחד הוא חמר האדם וגלמו הנושא לנפש הצומחת והחיה והמדברת כי מצד מה שהוא גשם הוא בעל ג' הרחקים ואליו רמז באומרו עגלה משולשת אם מפני שהוא רוב בנין הנראה והמורגש מהאדם ואם שהוא הנושא לכל כחות האדם כעגלה זו המושכת המשא. והחלק הב' הוא הנפש הצומחת הבאה אליו ראשונה אשר תחלק לשלשה ראשים הזן והמגדל והמוליד בדומה והיא הנרמזת בכאן באומרו ועז משולשת למה שהוא הכח הראשון והממהר ביצירה כמו העזים שהם קלות בהליכתן ומקדימות לפני העדרים וכנה אותו בלשון נקבה מפני שהוא במדרגת החמר אל הכחות אשר יבאו אחרי כן. והחלק הג' הוא הכח החיונית שהוא במדרגת הצורה לקודמות אשר גם הוא יתחלק אל ההרגש והתנועה ולהתעוררות הרצון בפעולות והוא אשר קראו בכאן איל משולש כי הוא במדרגת זכר מהב"ח המתנועעים ברצון והוא הולך לאטו בלתי ממהר כראשון. והחלק הד' הוא השכל האנושי אשר הוא צורתו המיוחדת הנחלק אל העיוני ואל המעשי אשר אליהם רמז בכאן ותור וגוזל מצד שהם קלי היצירה ודקי ההרכבה ולהנה כנפים לעוף בגובה השמים כענין השכל הזה אשר הוא דק רוחני ומעופף על פני ההשגות העליונות בשתי כנפי הציור והאמות אשר עליהם נאמר בשתים יכסה פניו ובשתים יכסה רגליו ובשתים יעופף (ישעיהו ו׳:ב׳) כאשר יתבאר בפ' קדושים שער ס"ה ב"ה. וכאשר הראה לו במחזה הזה צורת האדם וחלקי חבורו ובנינו על השלמות הראהו כי אלו הפגרים כלם הם אשר אפשר להם ההפסד והאבדון כמו שקבלו שם הפירוק והפירוד במה שבתר אותם בתוך ואף עליהם נאמר וירד העיט כו'. וישב אותם אברם לומר כי יש כח בזכות השלמים להעמיד גופותם עד עת קץ ולהחיותם אחר המות:
_.17.1.5
ובמדרש (ב"ר פרשה מ"ד) א"ר אסי הוה נסיב אברהם מכושא. והוה מכיש להון ולא מכתשין אעפ"כ וישב אותם אברם בתשובה. אמנם שהצפור שהוא כולל לשני המינים שזכר לא תקבל בטבעה הפרוד וההפסד בשום פנים ועם זה נתקיים לו במחזה מה שהאמינו ראשונ' מענין הצלחת הנפש ואמתתה. ואולם על השאלה השנית נאמר ויהי השמש לבא ותרדמה נפלה על אברם כו'. וכל אלו הן סמני הצער והחרדה אשר יעמדו עליו בשאלה זו והיתה התשובה עליה ידוע תדע כי גר יהי' זרעך בארץ לא להם כו'. כי לפי שעקר השאלה הזאת לא היתה כי אם על הזרע כמו שאמרנו אמר כי תקון הזרע ושלמותו לשיזכה לירושת נחלתו הוא הגלות וההשתעבד בארץ לא להם כי אז יכניע לבבם הערל ואז ירצו את עונם ואחרי כן יצאו ברכוש גדול להתהלך לפני יי' בארצותיו אלה והנה המאמר הזה מתפלש ובא עד סוף כל הגלות. וכבר אז"ל (שם) רמז לו בכאן סוד הקרבנות הבאין מאלו הג' מינים שור וכשב ועז כלומר אם יחטאו בניך לפני הם יביאו את קרבנם ויתכפרו ולפי שלא נתקררה דעתו של זקן לזמן שאין בית המקדש קיים הראהו לו שעבוד מלכיות ואמר לו ידוע תדע כו'. ונתרצה אברהם אבינו בזה כמ"ש (שם) שר' חנינא בר פפא אמר בירר לו אברהם המלכיות ר' יודן אמר ר' חמא בר חנינא משום זקן אחד הקב"ה בירר לו המלכיות הה"ד אם לא כי צורם מכרם ויי' הסגירם (דברים ל״ב:ל׳-ל״א) כי צורם מכרם זה אברהם אבינו ויי' הסגירם שהסכים לדבריו. ועצת שניהם עצת שלום עליהם להחיותם לעד לעולם. וזה תכלית מה שאפשר שיראהו לו שם באמות שני הענינים האלה. ואתה תבא אל אבותך בשלום כו'. הובטח לשם שהוא וכל הבאים בעקבותיו לא יהיו צריכין לבא במשעול הייסורין ובכור העונשים אלא שיבואו אל בית עולמם בשלום וישובו אל אחוזת אבותיהם בשיבה טובה וכמו שנאמר יבא שלום ינוחו על משכבותם כו' (ישעיהו נ״ז:ב׳). אמנם לבנים הצריכים לפקוד בשבט הגלות פשעם ובנגעי הייסורין עונם אמר ודור רביעי ישובו הנה כי לא שלם כו'. כי יש לפניו יתב' קצבה למרק בה האנשים ולברר וללבן עונותיהם או להכין אותם ולסעדם שיהיו ראויים לקבל את הטוב ובשרו שם שהבנים אשר בקש עליהם יהיו ראויים לבא לרשת את הארץ הזאת לסוף ד' דורות כי בזה ישמור ג"כ הצדק למלאת סאתם של אמוריים אשר באו בה עתה מחדש ובהגיע הזמן בא תבא גאולתם ולא תאחר ומשם הבטחה להם ג"כ כי לעולם יירשו ארץ. והנה בענין שוב הנפש אל מעונתה ואל המקום אשר היה שם אהלה יש אצל החכמים סוד נעלם רמזוהו במדת פוקד עון אבות על בנים על שלשים ועל רבעים (שמות ל"ד) אפשר שיורמז בכאן באומר ודור רביעי ישובו הנה כי לא שלם כו'. והוא נכון: ויהי השמש לבא כו'. מצורף למה שהיתה הכוונה שיעברו אלו המראות האלהיות בין הבתרים לקיים כל דבר ממה שיכללהו המחזה כי הוא קיום הצלחת שני העולמים ירמוז ג"כ לפירוד הנפש המשכלת מן החלקים ההיולאנים אשר זכר והיא כמראה לפיד אש ועשן אשר עבר בין הגזרים האלה אל מחוז חפצה לשלום: ביום ההוא כרת יי' את אברם ברית לאמר לזרעך כו'. כמו שע"פ הברית הזאת אנו חיין לבא אל סוף המנוחה והנחלה לעתיד לבא כי לא באה נחלתינו אלינו לרשת ארץ עשרה עממים הממוצרת בכאן עד ימות המשיח. כן תעמד לנו זאת הברית להנחילנו לקץ הימים נחלה טובה אשר התחלתה ממצרי העולם הזה ונמשכת עד הנהר הגדול היוצא מעדן להשקות את הגן שמימיו פרים ורבים וכמ"ש והיית כגן רוה וכמוצא מים אשר כו' (ישעי' נ"ח). והנה עם זה נתראה ענין המחזה הזה הבא אליו להגיעו אל המירוק בציור ואמות הדברים היותר צריכים אליו במהלך שלמותו ואשד בהם תנוח דעתו ותשקוט מחרדתי בלי ספק והוא עצמו מה שכוונו ממנו חז"ל במאמר ההוא שזכרנו בפתח השער כי הנה ר' לוי פירש צורך הבטחון ההוא שאמר אל תירא אברם אנכי כו'. אם לפחדתו שמא חטא בהריגת האוכלוסין שמא היו בם קצת טובים ויראי שמים אמר אל תירא כו' אדרבה שכרך הרבה מאד כי פועלים הייתי שוכר לבערן או אם שמא יחזרו ויתכנסו להלחם עליו וכל זה איננו שוה לרבנן כי ראו מבין ריסי הדבור שהוא ראוי לפתור אותו בדבר גדול מזה ומזה והוא הענין הגדול שאמרנו שהיה מסופק ומפחד שמא השכר המיוחד לצדיקים הוא ההשגחה על עניניהם בעוה"ז ולהצילם מהפגעים כמו שעשה לו בכל מה שזכרו מעניניו אבל שאין לו כלום לעולם הבא שאין פחד וצער גדול מזה עד שהבטיחו בזה אל תירא אברם אנכי מגן לך כמו שפירשנו ובאומרו שכרך הרבה מאד יורה באמת שיכוין אל שכר וריוח מופלג שאין למעלה ממנו כד"ח מה רב טובך כו' (תהלים ל"א) שהם תיבות מגבילות הטוב שהוא תכלית הכל ועקר הכל שאינו נאחז בשום תואר אחר לרוב גדלו וחשיבותו וכל הענינים שהם לתועלת העולם הזה והצלחותיו אמרו שהם כעין תוספת ומתנת חנם עם העקר. והנה בזה אמרו כל מה שכווננו אליו מתחלה ועד סוף. והנה עם זה כבר הגיע אברהם אבינו מתחלת טוב בחינתו במכרו בהבלי הפתאים המשתחוים למעשה ידיהם ומיאונו אחרי כן בהסכמת סכליהם העובדים למלאכת השמים ומניעיהם לידע ולהכיר אשר הוא ית' סבת כלם ומושל עליהם ושהוא ג"כ מנהיג את העולם ומתכוין במעשיהם עד כי באורו ית' השיג אמתת הצלחתו הנפשיית אם בדרך אמונה או מטענה אשר ראה ושמח בה שמחה גדולה מכל אותו העצב והצער שהיה לו בתחלה. סוף דבר הגיעו בזה מה שזכרו המשורר במה שייחד לזה הענין הנפלא אשר למעלת דרושו קראו מכתם לדוד. כי הכתירו משאר המזמורים מצד גודל השמחה שהשיג בענינו כמ"ש בו לכן שמח לבי כו'. כי לא תעזוב נפשי כו' (שם ט"ז). וזה כי מתחלה סבב פני הדבור אל נפשו ואמר אליה את נפשי עם שכבר בחרת באלהותו ית' מכל זולתו בטענות רבות שהיו בידך עדיין היית אומרת לו בלבך טובתי בל עליך כי חשבת שמצד גדלו אין לו עסק בדרישת שלומך וטובתך אבל שהם מוטלים על הגרמים השמימיים ומניעיהם אשר הם קדושים אשר בארץ המה משפיעים כחותיהם כשיצורף אליהם השתדלות האדם וחריצותו כי הם סבות חזקות להוציא חפצי האדם אל הפועל והוא ואדירי כל חפצי בם. והנה הוא מבטל דעתה בזה ובזה. וכנגד מערכות השמים אמר ירבו עצבותם אחר מהרו כו' בל אסיך נסכיהם מדם כמו שסופר באליהו ז"ל (מלכים א' י"ח) ושם אלהים אחרים בל אשא על שפתי. אמנם על ההשתדלות האנושי אמר שלא ימלט משיהיה זה הכח ההתעמלות כשכיר יקוה פעלו. או על דרך ההזדמנות והמציאה. או בדרך חכמה ועומק העצה. והנה על זה הענין הראשון אמר יי' מנת חלקי וכוסי כי מאחר שהוא נותן לו כח לעשות כשיתנו לו שכר על עמלו הוא ודאי מנת חלקי. ועל השני אמר אתה תומיך גורלי כי הדבר היותר מיוחד אל ההזדמנות הוא הגורל ויתאמת לי זה מצד שפעמים רבות נפלו לי חבלים בנעימים והמקרה לא התמיד. ועל הג' אמר אף נחלת שפרה עלי אברך את ה' אשר יעצני לבחור אותה ולהכיר את טובה ואף כי לילות יסרוני כליותי על זה במחשבה עמוקה ולזה כבר הגעתי למעלה גדולה במה שהכרתי באופני השגחתו עד ששויתי ה' לנגדי תמיד בידוע כי מימיני בל אמוט אבל מכל זה לא הגיע לי שמחת לבב במה שהוא ירא וחרד על עקר מציאותו. לכן שמח לבי ויגל כבודי שהוא עקר מציאותי אף בשרי הכואב עלי בצערי ישקוט וישכון לבטח במה שהגיעה לי מהידיעה כי לא תעזוב נפשי לשאול כו'. כי הוא עקר הכל ותכלית הכל ולכן אחר שהודעתני אמתת מציאות החיים הנצחיים תודיעני דרך זו אלך להשגתה כי בזה יגיע ג"כ שובע שמחות את פניך ע"ד שאמר ישמח ה' במעשיו (תהילים ק״ד:ל״א) שיגיע נעימות בימינך ממעשה ידיך נצח: ועתה ראה גם ראה אם נפל דבר ה' מכל הדבר הטוב הזה שלא נפל עליו אברהם אבינו מתחלת עניניו ועד עתה כמו שפירשנו. ובפרשת בחקותי שער ע' ב"ה יתבאר למה לא נתברר הענין הזה הנפלא ביאור רחב כמו שעשו מניחי שאר הדתות ותראה כי אין מטבעו לדבר ממנו רק על זה האופן. וזה שיעור מה שרצינו אליו בזה השער אשר בבירור המחזה הזה על הדרך שנתבאר התרנו בו כמה ספקות אשר אזכרם בזה אחר זה עם מה שלא הותרו עדין. ואחר נבא אל ביאור מה שיסבול בו הפי' כפי פשוטו עם מה שילוה אליו מהספור עד לדת הגר את ישמעאל:
_.17.1.6
א במאמר במחזה לאמר כי למה הוזכר זה התנאי בזה אשר לא נזכר עד עתה:
_.17.1.7
ב ממי יירא ועוד אומר שכרך הרבה מאד והלא אין אדם מתירא ממיעוט השכר אבל מתירא משום דבר רע. ומה שכר ראוי לתת לו אל היותו יוצא לעזרת בן אחיו:
_.17.1.8
ג תשובתו מה תתך לי ואנכי הולך ערירי וכי אין דבר חשוב בעיניו רק מה שיוכל להורישו ליוצא חלציו והלא הטוב האמתי הוא לו לבדו וכמו שאמרו ז"ל (ב"ב י"א.) ולך תהיה צדקה. ועוד שיראה שמראה בעצמו צער שני למה שהיה בן משק ביתו דמשק אליעזר. וגם שהוא שונה בדבר באומדו הן לי לא נתת זרע כו':
_.17.1.9
ד במאמר והנה דבר יי' אליו לאמר לא יירשך זה שנראין דברים באין מן הצד והיה לו לומר ויאמר יי' אל אברם או ויהי דבר יי'. וכבר עמדו על זה במדרש (ב"ר פ' מ"ד):
_.17.1.10
ה למה המתין האל ית' מתת זרע לאברהם אוהבו עד עת קץ. רצוני מאה לאברהם ותשעים לשרה. היה לו לחונן אותם בנעוריהם כדי שיחיו בטוב ימותם ויבלו שניהם בנעימים ולפחות יבשר אותם מיד ויקוו את דברו:
_.17.1.11
ו באומרו והאמין ביי' כו'. מה היתה האמונה שהיה חסר ממנה אשר חשבה עכשיו לצדקה. והיותר קשה כי אחרי כן חזר ואמר במה אדע כי אירשנה:
_.17.1.12
ז מה תשובתו לזה באומרו קחה לי עגלה כו'. וכבר דברו בזה חז"ל (תענית כ"ז.) והמפרשים ז"ל ולמה נכנס פסוק ואתה תבא אל אבותיך כו' בין הגזרים ההם היה לו להשלים ענין הבנים ראשונה:
_.17.1.13
ח באומרה הנה נא עצרני יי' מלדת בא נא אל שפחתי כו'. וכיון שראתה העוצר למה לא ראתה שהוא המוליד ותדרוש ממנו בקשת הבנים כמעשה האמתות ושאר צדקניות וכמו שבקשה על הגר ישפוט יי' ביני וביניך:
_.17.1.14
ט אחר שלסוף היה עתיד ליתן נשרה הריון למה הסכים הש"י במה שנתנה שפחתה לאישה כמו שנראה ממאמר המלאך אליה שובי אל גברתך והתעני כו'. וקראת שמו ישמעאל כי שמע יי' אל ענייך. ומה צורך שיראה לה המלאך כמה פעמים. ומה רצתה באומרה הגם הלום ראיתי אחרי ראי:
_.17.1.15
אחר הדברים האלה, כבר אחז"ל שהנותן מתנה לזולתו צריך להודיעו כדי שיחזיק לו טובה (שבת י':). ועל זה האופן עצמו הוא מ"ש שהקב"ה מתאוה לתפלתן של צדיקים (יבמות ס"ד.) כדי שיכירו וידעו מה שמתחסד עמהם ולא יחשבו שהדברים מגיעים מפאת המזל או השתדלות או מדין זכותם. שאע"פ שכל המגיע לאדם מכל אלו הצדדים ואפילו על ידי הזכות שהוא הדרך היותר חזק על הכל ראוי להודות לו יתברך כי הכל בא מאתו בתורת מתנה כי איך ישאל אריסו של מלך או עובד אדמתו בתבואתו שכר בעד איפת השעורים אשר יקח ממנו וכמ"ש המשורר ולך אדני חסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו (תהלים ס"ב). לך יי' חסד בשתשלם לאיש שכר טוב כמעשהו כאלו הוא אינו חייב לך כלום ממקום אחר וכאלו אינו חייב העובד לאותה עבודה מזולת זה השכר. והנה לפי זה הצדיקים לעולם שואלין בתורת חסד ומתנת חנם אמנם הוא ית' מתחסד עליהם ואינו מבקש שיוחזק לו מהם טובה במה שיגיעם מכל האופנים ההם רק במה שיטיב עמהם יותר ממעשיהם או כנגד הטבע או למעלה ממנו הוא מ"ש המשורר כי גדול מעל שמים חסדך ועד שחקים אמתך (שם ק"ח). ירצה מה שאתה מתאר אותו בחסד הוא הענין אשר הוא גדול מעל מערכות השמים. אמנם מה שידובר מההשתדלות מהטבע המביט עד סדרי השמים הוא אצלך בתורת צדק ואמת לא זולת. (התר ספק ה') והנה אם היה הש"י פוקד לאברהם ושרה בתחלת ענינם לא ידעו ולא יכירו אם נעשה כן לפי הטבע או בדרך ההשגחה ולזה היה יתב' מצפה שיכירו בחסרונם ויתפללו עליו והנה עדין לא נמצא שנתעוררו על זה כלל ועכשו כשהוא לא נתן אל לבו לבקש על הדבר הנה הוא יתברך סבב פני הדברים בהיות לו אחר דבר המלחמה דבר ה' במחזה לאמר (ב) אל תירא אברם מד' מלכים שנצחת שמא יחזרו להלחם עמך כי אנכי מגן לך ואל ירע בעיניך מה שהשיבו נפשות מלך סדום ואת כל רכושו (ב) כי שכרך עלי ליתן לך הרבה מאד מעושר גדולה וכבוד וכגון זה פתח פיך לאלם הוא למה שהשיב לו מיד (ג) ה' אלהים מה תתן לי גדולה וכבוד ואנכי הולך ערירי ומעתה אין איש אתי שישמור משמרתי זולתי עבדי שמפרנס ביתי וכאלו דואג על לוט שנתרחק מעליו גם העושר למה לי כי הן לי לא נתת זרע והנה בן ביתי יורש אותי (ד) והנה דבר ה' היה מזומן להשיב לו דבר לאמר לא יירשך זה כי אם אשר יצא ממעיך הוא יירשך. אך דע נא וראה שזה יהיה כנגד הטבע שהרי אתה עקר מתולדתך ותקטן זאת בעיני וארבה את זרעך במאד מאד שנאמר ויוצא אותו החוצה ויאמר הבט נא כו'. ומה נפלאו דברי חז"ל באומרם הוציאו חוץ לעולם והגביהו על הככבים והמזלות כו' (ב"ר פ' מ"ד). והוא ודאי שהראה לו כי גדול מעל שמים חסדו אליו בענין הזה: (ו) והאמין בה' ויחשבה לו צדקה. ירצה האמין בו במה שייעד לו מהזרע ומרבויו עם היותו הוא ואשתו כבר באים בימים ויחשבה לו צדקה. שראה והכיר כי בתורת צדקה וחסד עשה עמו וכן ביאר זאת המלה הרב המורה עם שהסב הצדקה לאברהם: ויאמר אליו אני ה' אשר הוצאתיך מאור כשדים כו'. במה אדע כו' עד סוף, כבר נתבאר מה שיתכן בה לפי פשוטו: ושרי אשת אברם לא ילדה לו ולה שפחה מצרית כו'. ותאמר שרי אל אברם הנה נא עצרני ה' כו'. אחר שהזכיר מה שנתעורר אברהם אבינו משאלת הבנים. עתה מחדש הזכיר כי שרה אמנו ג"כ היה לה לב אשה מצירה בחסרונה עד שאמרה לאברהם הנה נא עצרני כו'. בא נא אל שפחתי אולי אבנה ממנה ובכל זה לא נתנה לבה גם היא לדרוש את ה' להבנות ממנו כמו שעשו שאר האמהות. ולא עוד שהיה שם שמים שגור בפיהם מאד בכל הדברים וכל זה מה שיעיד עדות נאמנה מה שאמרנו בשער הקודם כי השלמים האלו היו מכירים אלהותו ית' שהוא סבת הסבות כלם אבל לא נגמר בידם אם היה בידו להפוך את טבעם. ולזה אמרה הנה נא עצרני ה' מלדת כי הוא ית' עושה כל מה שהוציאו הטבע מההויות (ח) אבל לא ראתה עדין שהוא יתב' פוקד עקרות ואל תתמה שאפילו בסוף הוכיחה אלוה על זה באומרו למה זה צחקה שרה כו'. היפלא מה' כו' (בראשית י"ח). וכ"ש אם היתה התוכחה לשניהם כמו שיבא שם ב"ה:
_.17.1.16
ובמדרש (ב"ר פרשה מ"ה) הנה נא עצרני ה' אמרה יודע אני מהיכן מכתי לא כשהם אומרים קמיע היא צריכה. יורו שחשבה שהש"י עצרה באופן שלא יועיל לה לא לחש ולא קמיע והנה העצירה טבעית כמו שאמרנו. ולזה לא נזקק להם האל ית' והניחם ביד מחשבתם כדי שיזדככו עוד שניהם בשלמותם ובין זה וזה תקבל שרה צערה מעלבונה אל הגר ותהיה לה לתחלת תוכחה עד שתבא לומר עליה ישפוט ה' ביני וביניך שכבר הודת בזה השגחתו ית' בכמו אלו הענינים כמו שהיתה בזה תחלת הודאה וללמוד לאברהם מה שהודיעו מענין סדום כמו שיבא כי בזה וכיוצא אמרו כי הקב"ה מתאוה לתפלתן של צדיקים (יבמות ס"ד.) (ט) וגם ירצה בעצתם לגמור הריון ולדת הגר את ישמעאל לפרסם ההבחנה בין הזרע שנזרע בקדושת מילה והרצאה למה שנזרע זולתה:
_.17.1.17
ובמדרש (ב"ר פ' מ"ו) כתיב לכל זמן ועת לכל חפץ כו' (קהלת ג'). זמן היה לו לאברהם אבינו שנתנה לו מילה שנאמר בעצם היום הזה נמול אברהם כו' (בראשית י"ז). ימול בן מ"ח שנה בשעה שהכיר את בוראו אלא שלא ינעול דלת בפני גרים. ימול בן ע"ה שנה בשעה שדבר עמו בין הבתרים אלא כדי שיצא יצחק מטפה קדושה. ימול בן פ"ו בשעה שנולד ישמעאל אמר ריש לקיש קנמון אני מעמיד בעולם מה קנמון זה כל זמן שאת מזבלו ומעדרו הוא עושה פירות כך דמי מילה משבטל יצרו משביטל תאותו. הנה שהורו שכשם שלא צוה לו לימול תחלה כדי שלא ינעול דלת בפני הגרים שכשרואין שצריכים לימול ימנעו מהתגייר, כן אחרי כן במראה בין הבתרים אע"פ שהיה לו להוליד נמנע מצותו עליה כדי שיצא יצחק מטפה קדושה הנזרעת תכף למצותה בענין שתהיה הכרה גדולה בינו לבין ישמעאל הנולד ראשונה. ולזה ויבא אל הגר ותהר ותלד הבן אשר הועד מפי המלאך הדובר עליו והוא יהיה פרא אדם ידו בכל ויד כל בו ועל פני כל אחיו ישכון. והמה אלה תכלית שלמותיו כלן. ואז"ל (ב"ר פרשה מ"ה) כתיב הכא ישכון ולהלן נפל (שם כ"ה) בעולם הזה ישכון ובעולם הבא יפול לא כן נאמר בבשירת יצחק אך והקימותי את בריתי ביני ובין זרעך אחריך לדורותם לברית עולם להיות לך לאלהים ולזרעך אחריך (שם י"ז) וכאלה רבות והוא מבואר: ותרא כי הרתה ותקל גברתה כו'. אל דעות ה' ולו נתכנו עלילות להביא אותה אל מצרף ההכרה כמו שנהג עמו הכל כמו שביארנו: וימצאה מלאך ה' על עין המים במדבר על העין בדרך שור ויאמר הגר שפחת שרי כו'. אמר שמצאה במקום נאות אם מצד היותה על עין המים במדבר ואם מצד היותה למראית העין בדרך שור כי קרוב הוא והרי היא בטוחה שלא תסתכן ועם כל זה שאל ממנה אי מזה באת ואנה תלכי כלומר תני לבך בתנועתך אל מה שממנו התנועה ואל מה שאליו אם את נוסעת מהטוב אל הרע או בהפך. והיא השיבה מפני שרי גברתי אנכי בורחת כלומר יודעת אני ומכירה בשבוש תנועתי זאת שהיא מהטוב אל הרע אבל מה אעשה ואנכי בורחת והבורח לא ישקיף אל מה שאליו התנוע' כי אם אל מה שממנו. ויאמר לה מלאך יי' שובי אל גברתך והתעני תחת ידיה יעץ לה שתעשה מה שממנו ולא מה שאליו אך כשתקבל עליה הענוי אשר תברח ממנו כי הוא מה שראוי לה ולכל כיוצא בה כי לא ימשך מזה רק טוב: ויאמר לה מלאך יי' הרבה ארבה כו' ויאמר לה מלאך יי' הנך הרה כו': (ט) להודיע שלא הי' חסרון הזרע הזה לרוע תכונת השפחה ופחיתיתה ספר הכתוב כל הענינים האלה אשר היו בין המלאך ובינה ושכבר הגיע משלמותה וזכות רעיוניה אשר הורגלה בהם בבית אדוניה להיות לה דבר המלאך למנוח' והשיבה אל בית גבירת' ולדבר על לבה דברים טובים דברי נחומים עד ד' פעמים והפלא שכבר היו כמספר הדבורים אשר נמצאו בכתובים שבאו לאברהם אבינו עד ביום ההוא. וכמעט שהיו המאמרים בענין אחד ודברים אחדים כל אחד לפי הבדל מדרגתו וזה כי שני המאמרים אשר שאל אותה אי מזה באת ושצוה אליה שובי אל גברתך והתעני כו', הוא שוה אל המאמר הראשון שנאמר לאברהם לך לך מארצך וממולדתך כו'. אל הארץ אשר אראך כו'. כי זה וזה הוא ההתישר אל המקום הכשר והראוי לקבל בו את הטוב מאת האלהים. והמאמר אשר אמר הרבה ארבה את זרעך ולא יספר מרוב הוא כעין שני המאמרים שנאמרו לאברהם ע"ה אחד קודם הפרד לוט מעמו שנאמר לו לזרעך אתן את הארץ הזאת. ואחד אחר הפרדו שנאמר שא נא עיניך כו' כי את כל הארץ כו' ושמתי את זרעך כו'. והמאמר האחרון שאמר לה הנך הרה ויולדת בן וקראת כו' והוא יהי' פרא אדם כו' הוא ממש כמרא' אשר הראה אליו במחזה כי שם בשרו בזרע ובמה שיהא בסופו כמו שנמשך הדבור עד ויאמר לאברהם ידוע תדע כי גר יהי' זרעך כו'. הרי מבואר שאע"פ שהמדרגות אינם ממין א' מההשג' מ"מ הם דומות בעניניהם והיא גם היא באת אל אלו ההשגות ממדרגה אל מדרגה כמשפט באלו הענינים האלהיים. כי המאמר הראשון הוא הערת שאלה לאב. והשני כבר הי' לה עצה טובה לשוב. והשלישי הודעת את העתיד דרך כלל. והד' ההודע' הפרטית המיוחדת. ולחלוק אלו המדרגות הי' לכל אחד אמירה ולכל אמירה מלאך. ולפי שהרגיש' בעצמה זה הענין הנפלא נתעורר רוח בינתה לקרוא שם יי' הדובר אליה אתה אל ראי כי גזרה בדעת' שההערות והשגות האלו על זה האופן אי אפשר שתהיינה אלא מפאת האלהים המשפיע באדוניה ובכל ביתו והוא מה שנתבאר ממנה במ"ש הכ' כי אמרה הגם הלום ראיתי אחרי ראי. (ט) ירצה ראתה כי יי' הוא הדובר אליה ומאתו יצא הדבר כי אמרה הגם הלום ראיתי ההשגות האחרונות אחרי רואי הראשונות הראויות להקדים. והנה כוונה יפה והאמת מסכים מכל צד אל כל מה שאמרנו בדרושים הקדומים והנה מעלת השפח' תעיד במעלת גברתה כי הכל הוא בעבורה להיישירה לתועלת' כמו שאמרנו. ועל זה הענין יש לרז"ל מאמר נכבד מאד אמר רב שמואל בר נחמן משל למטרונה שאמר לה המלך עברי לפני עברה לפניו והיתה מסתמכת על שפחת' וצמצמה פניה וראתה שפחת' המלך והיא לא ראתה (ב"ר פ' מ"ה). הנה שהפליג להורות ההבדל הנמרץ שבין השפח' הזאת אל גברתה ושהיא העקר בהעבר' ואשר הצניעות המחוייב אליה מאדנות' גרמה לצמצם עצמה ושהשפחה גם היא הכירה בסבת השגתה באומר' הגם הלום ראיתי אחרי רואי וכן הגבירה סבה ראשונה בראיות' עם שהיא עדיין לא ראתה והוא נכון מאד. ואחרי שנתבאר כל זה השיעור מהאותות זאת השפח' וטוב תכונתה והשכלתה יתבאר שפסול הזרע ההוא יהי' מצד הולידו אותו בבשר ערלתו. ומעתה יודע לכל כי הזרע אשר יהי' לו מהגבירה אחרי המולו יתקדש מלידה ומבטן ומהריון ואולם עם כל זה לא הגיע אברהם אבינו עד תכלית שלמותו עד שנבא בשער הסמוך אליו:
_.18.1.1
ידבר מתכלית זה המציאות אשר נבוכו בו רבים ותועלת המילה אשר בה נשלמה הבריא' האנושית:
_.18.1.2
ויהי אברם בן תשעים ותשע שנה:

Akeidat Yitzchak, Pressburg 1849. Via Sefaria (sefaria.org), Sefaria-Export. Version source: https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002034858 Licence: Public Domain. Source.