Ahavat Chesed

Sefaria · Halakhah > Acharonim · 368 sections

Part I.Laws of Wages._.9.4
ד. שכיר שבת (דהינו לשבוע אחת), שכיר חדש, שכיר שנה, שכיר שבוע (דהינו, שבע שנים), כלה פעלתו ביום - זמן תשלומין שלו הוא כל אותו היום עד ביאת השמש וכנ"ל; כלה פעלתו בלילה - זמן תשלומין שלו הוא עד עמוד השחר.
Part I.Laws of Wages._.9.5
ה. כל הדינים הללו נוהגים בין בשכר אדם, בין בשכר בהמה וכלים, דכתיב: "לא תלין פעלת שכיר אתך" - כל שפעלתו אתך. ועל שכר קרקעות יש דעות בין הפוסקים, ועין בבאור הגר"א (חשן משפט סימן של"ט ס"ק א'), שמצדד להחמיר לפי סגית הגמרא שלנו. ובאמת כן איתא בהדיא בתורת כהנים (ספרא פרשת קדשים פרשתא ב', ט'), דהרבוי ה-נ"ל מרבה אפילו שכר קרקעות. אחר כך מצאתי שכן כתב בספר 'שער המשפט' (סימן של"ט ס"ק א'). ולפי זה כל שכן שיש לזהר בשכר בתים, ועין ב'נתיב החסד'. גם בקטן ששכרו לאיזה פעלה, שיך בו כל הדינים הנ"ל.
Part I.Laws of Wages._.9.6
ו. אם מת הפועל, אין הבן יורש זכות אביו, לענין שיהא הבעל הבית עובר עליו משום "בל תלין".
Part I.Laws of Wages._.9.7
ז. אין בעל הבית עובר משום "בל תלין", אלא אם כן יש לו מעות לתן לו, דכתיב: "לא תלין פעלת שכיר אתך" - והכונה שיש אתך. והוא הדין אם יש לו פקדון, או הלואה אצל אחר, והגיע זמן פרעון, מקרי (תקרא) גם כן שיש אתך, דהרי יכול לקח מהם. ובשיטה מקבצת כתב בשם הריטב"א, דאם יש לו אכלין דקימי למכירה הוא גם כן בכלל אתך, דהרי יכול למכרם, וכן משמע בספר החנוך מצוה תקפ"ח. ונראה דאם יכול להשיג מעות ללות, צריך ללות, כדי שיהיה יכול לקים מצות עשה ד"ביומו תתן שכרו". ובפרט אם השכיר עני, ועל ידי זה שיתן לו בזמנו, יחזיק ידו שלא יצטרך לבריות, בודאי צריך לעשות כן. ועין לעיל בפרק א' ב'נתיב החסד' סעיף קטן כ'.
Part I.Laws of Wages._.9.8
ח. אם שכר שני פועלין, ויש לו מעות רק עבור אחד, נראה דיחלק מה שיש לו לשניהם, ואינו עובר ב"לא תלין", אחרי שאין לו יותר. ואפילו אם האחד תבע מתחלה, צריך לעכב מחצית המעות להשני, דבודאי יתבע גם הוא, כדאמרינן בשבועות (דף מ"ה:) דחזקה אין שכיר משהה שכרו, אם לא שיודע שהפועל השני לא יקפיד עליו, במה שיסלק היום להאחד. וכל זה כששניהם עניים או עשירים, אבל אם אחד עני ואחד עשיר, יתבאר לקמן בפרק י' (סעיף ח').
Part I.Laws of Wages._.9.9
ט. אחר שנשלם פעלת שכיר, יש לו לבעל הבית לזהר, שלא יוציא מעותיו לסחורה, כשיודע שעל ידי זה לא יהיה לו אחר כך במה לשלם להשכיר, אפילו אם לא תבעו השכיר עדין. וכל שכן להוציא מעותיו לסחורה אחר שתבעו, דבודאי אסור, ועובר משום "ביומו תתן שכרו". וראוי לכל בן דעת לשמר עצמו מזה, אפילו קדם שנשלם פעלת השכיר.
Part I.Laws of Wages._.9.10
י. צריך לשלם להשכיר בזמנו כל מה שמגיע לו, אם יש לו. ואם לא השלים לו כל שכרו, עובר ב"בל תלין" על זה המקצת שפחת לו. וכן אם אין לבעל הבית כל המעות שמגיע להשכיר, אפילו הכי חיב לתן לו מה שיש לו, ואם לא נתן, עובר ב"בל תלין".
Part I.Laws of Wages._.9.11
יא. ודע דכל מה שכתבנו בזה הפרק, דעובר בעל הבית ב"בל תלין פעלת שכיר", הינו דוקא כשתבעו השכיר, ולא נתן לו. אבל אם לא תבעו השכיר, אפילו יש לו מעות, אינו עובר עליו, דהרי הוא כאלו מרשהו לזה. ויש אומרים, דאפילו אם לא תבעו, יש לזהר לסלק לו השכירות בזמנו, רק שאינו עובר בלאו [ספר 'שער המשפט' (סימן של"ט ס"ק ב'). וכן הוכיח בספר 'חבל יוסף' [אולם המשפט], עין שם]. ואם בעת שתבעו, לא היה לו מעות, ואחר כך השיג מעות קדם שעבר הזמן, מחיב להוליך לו המעות, או להודיעו שיבוא ויטל מעותיו, כדי שלא יעבר על "בל תלין". וכן אם שכר אצלו בהמה וכלים להשתמש בהן לצרכיו, וכלו פעלתן אצלו, צריך לזהר לשלם דמי שכירתן בזמנו, אפילו לא תבעו בעל הבהמה והכלים, דאין ראיה מדלא תבעו, דמרשהו לאחר את הזמן, אחרי שלא ידע שכלה פעלתן, מה יתבע אותו?
Part I.Laws of Wages._.9.12
יב. עבר זמנו, אין בעל הבית עובר משום "בל תלין". ומכל מקום חיב לתן לו מיד, ובכל עת שישהה, עובר על לאו של דבריהם, שנאמר (משלי ג' כ"ח): "אל תאמר לרעך לך ושוב ומחר אתן ויש אתך".
Part I.Laws of Wages._.9.13
יג. שכיר שמכיר בבעל הבית, שאין דרכו להיות בידו מעות אלא ביום השוק, אינו עובר ב"בל תלין", אפילו יש לו מעות, ואפילו תבעו בבקר ראשון, דהא מתחלה בעת שנשכר לו, מיאש נפשה, שלא יתן לו עד יום השוק. ומיום השוק ואילך, אם אינו נותן לו, עובר משום "אל תאמר לרעך וגו'". והוא הדין הני שאין דרכם לשלם, עד שיחשבו עם הפועלים, אינם עוברים עד שיחשבו עמהם, דמתחלה נתרצה הפועל לזה.
Part I.Laws of Wages._.10.1
בו יבואר עוד מדיני תשלומי שכר שכיר בזמנו ובו י"ג סעיפים. א. נתן טליתו לאמן לתקנה בקבלנות וגמרה, כל זמן שהטלית ביד האמן - אינו עובר. נתנה לו, אפילו בחצי היום, כיון ששקעה עליו חמה ולא פרעו, עובר משום "ביומו תתן שכרו ולא תבוא עליו השמש" (דברים כ"ד ט"ו). וכן אם נתן לו הטלית בלילה, עובר בבקר משום "בל תלין" (ויקרא י"ט י"ג), שקבלנות היא כשכירות לפרעו בזמנו.
Part I.Laws of Wages._.10.2
ב. האומר לשלוחו: צא ושכר לי פועלים, ושכרם בשבילו, ואמר להם: שכרכם על בעל הבית, אין שום אחד מהם עובר ב"בל תלין", דהא בעל הבית לא שכרן, ולא קרינא שכיר גבה (ואינני קורא - אותו - שכיר אצלו), והשליח אין פעלתן עליו, אלא אמר להם שבעל הבית יתן להם. ואפילו לא אמר בפרוש, כיון שהפועל יודע, שאין המלאכה שלו וכדלקמה. ומיהו בעל הבית עובר משום (משלי ג' כ"ח) "אל תאמר לרעך לך ושוב וגו'", כשמכון לדחותם. ואם הוא טרוד, ואין לו פנאי, אין לו אסור בזה.
Part I.Laws of Wages._.10.3
ג. ואם אמר להפועלים: שכרכם עלי, אפילו הודיעם שהוא שליח, ואין המלאכה שלו, הוא חיב בשכרם, וממילא עובר ב"בל תלין", אם לא שלם בזמנו. ואם שכרם בסתם, שלא אמר, שכרכם עלי, וגם לא אמר להם, שכרכם על בעל הבית, תלוי בזה: אם הפועלים יודעים שאין המלאכה שלו, אין השליח עובר, ואם אינם יודעים בזה, הוא חיב בשכרם, ועובר משום "בל תלין".
Part I.Laws of Wages._.10.4
ד. במה דברים אמורים? בשליח בעלמא. אבל מי שהוא אפוטרופוס על נכסי חברו, אף שהפועלים יודעים שאין המלאכה שלו, ואפילו שכרן בסתמא, הוי כאומר, שכרכם עלי, ועובר ב"בל תלין". וכן אשה שיש לה בעל, ונושאת ונותנת בתוך הבית, ושכרה פועלים, אפילו בסתמא, עוברת משום "בל תלין".
Part I.Laws of Wages._.10.5
ה. המחהו אצל שלחני לתן לו [כגון: שהיה פועל צריך למעות, והעמידו בעל הבית לפועל אצל שלחני, ואמר לו: תן לו בדינר מעות, ועלי לשלם], וקבל עליו השלחני, וגם נתרצה הפועל בדבר, שוב אין עובר בעל הבית בלאו ד"לא תלין", אפילו לא היה לבעל הבית ביד שלחני כלום עד עתה, ואפילו אם ארע שלבסוף לא נתן לו השלחני, דכתיב (ויקרא י"ט י"ג): "פעלת שכיר אתך", ולא זה שאין שכרו אתך, אלא אצל השלחני.
Part I.Laws of Wages._.10.6
ו. וכל זה הוא רק לענין אסור "בל תלין". אבל לענין חזרה, דהינו שרצה הפועל לחזר בו, שלא לקבל מהשלחני אלא מבעל הבית, לא מבעי אם השלחני אינו רוצה לתן, בודאי יכול הפועל לחזר על בעל הבית, דודאי אדעתא דהכי (על דעת כן) לא נתרצה; אלא אפילו אם לא חזר השלחני מלתן, גם כן הרשות בידו לחזר ממה שנתרצה מתחלה ולתבע את בעל הבית.
Part I.Laws of Wages._.10.7
ז. ודוקא שלא פטרו הפועל בהדיא, וגם לא קנה בעל הבית מיד הפועל. אבל אם פטרו בהדיא, דהינו, שאפילו אם לא יתן לו השלחני, לא יחזר על בעל הבית, או קנה מיד הפועל, שוב אינו יכול הפועל לחזר בכל גוני.
Part I.Laws of Wages._.10.8
ח. אם שכר שני פועלין, ואחד מהם עני, ואין לו מעות לשלם בזמנו, רק לאחד מהם, העני הוא קודם, דכתיב (דברים כ"ד ט"ו): "כי עני הוא וגו'". ודרשו חז"ל (ב"מ קי"א:), דהאי קרא אתי להקדים עני לעשיר. ואם השני פועלים ששכר, אחד מהם עני, והשני אביון, [אביון הוא מענה יותר מעני, והרגל לבשת. ונקרא אביון - האובה ואינו משיג מה שנפשו מתאוה], גם בזה העני הוא קודם. ואם אחד אביון, ואחד עשיר - האביון קודם.
Part I.Laws of Wages._.10.9
ט. ואם שניהם עניים או אביונים, ואחד מהם הוא קרובו, אין לו דין קדימה בשביל זה.
Part I.Laws of Wages._.10.10
י. ודע, דמה דאמרינן דהעני הוא קודם, הוא אפילו אם בא העשיר לתבע קדם שבא העני, כיון דבודאי יבוא העני גם כן לבסוף לתבע בזמנו. וכמו דאמרינן: חזקה אין שכיר משהה שכרו.
Part I.Laws of Wages._.10.11
יא. אם שני הפועלים היו עשירים או עניים, ואחד מהן היה שכיר יום אצלו אתמול, וכבר עבר הזמן ד"בל תלין", והשני עשה אצלו היום, צריך להקדים להשני, דבו יעבר הזמן, ולהראשון ישלם אחר כך כשישיג מעות. ואפשר דבאפן זה, אפילו העשיר הוא קודם לעני.
Part I.Laws of Wages._.10.12
יב. אין לשכר פועל, כשיודע בברור שלא יהיה לו מה לשלם בזמנו. דהא מסתמא דעת הפועל, שישלם לו בזמנו, כדכתיב (דברים כ"ד ט"ו): "ואליו הוא נשא את נפשו'; אם לא שיודיעו מתחלה שיתרצה בזה, או שמנהג אנשי המקום לשלם ביום השוק, שמזדמנין להם מעות וכנ"ל בסוף פרק ט', עין שם. ומטעם זה, אם שכר פועל ורוצה לסע מביתו, ולא יבוא עד שיעבר הזמן, צריך להזמין מעות עבורו קדם שיסע, כדי שישלם לו בזמנו.
Part I.Laws of Wages._.10.13
יג. כל זה שכתבנו באלו השני פרקים, הוא רק לענין אם מאחר את שכרו ואינו משלם לו בזמנו; אבל אם כובש שכרו לגמרי, ואין בדעתו לפרע לו, ואפילו *ואגב אעתיק בכאן מקנטרס "שפת תמים" שלי (פרק ה' בהג"ה שם), דבר עצה אחת הנוגע לענין אסור גזל ועשק שכר שכיר. והוא, שכל אדם שמבקש לאדם אחר שיעשה לו איזה פעלה בשכר, יקצב עמו המקח בתחלה. דאי לאו הכי, עלול מאד להיות גזלן ועושק שכר שכיר, ומי יוכל לידע את מנהג המדינה בכל פעלה ופעלה לפי ענינה. ובעל כרחו אם ירצה לצאת ידי חובה בלי פקפוק, יהיה מכרח תמיד לתן להבעל מלאכה כפי מה שהוא רוצה, וזה גם כן קשה מאד, על כן הרוצה לצאת ידי שמים, יקצב עמו בתחלה, ויצא מידי כל ספק; וגם הבעל מלאכה יוזיל לו על ידי זה, כי אז הבררה בידו לתן לאחר. ובפרט מי שהוא תלמיד חכם בודאי יעשה כן; דאי לאו הכי, מלבד חשש גזל ועשק שכר שכיר, מצוי מאד חלול השם, על ידי זה שאינו נותן לאמן כפי רצונו, שהאמן יאמר, שהתלמיד חכם גזל אותו. אם מחסר לו רק פרוטה אחת ממה שנתחיב לו, עובר עוד על מה שכתוב בתורה (ויקרא י"ט י"ג): "לא תעשק את רעך ולא תגזל וגו'", דגם זה הוא בכלל גזל, כדאיתא בגמרא (ב"מ קי"א.), והוא פסול לעדות מן התורה עבור זה. ואמרו חז"ל (שם קי"ב.): כל הכובש שכר שכיר, כאלו נוטל את נשמתו, ועובר בחמשה לאוין ועשה. [הינו: "לא תעשק את רעך ולא תגזל" "ולא תלין פעלת שכיר", האמור בתורת כהנים (ויקרא י"ט י"ג); ו', לא תעשק שכיר עני ואביון", "ולא תבוא עליו השמש", [עשה ד"ביומו תתן שכרו", האמור בפרשת תצא (דברים כ"ד י"ד-ט"ו) ] ]. ועין בגמרא שם בדף קי"א עמוד א'. ועין בזהר הקדוש פרשת קדשים, שמאריך מאד בענין זה. על כן השומר נפשו ישמר את עצמו מאד בענין זה, ויהיה שכרו אתו ופעלתו לפניו.
Part I.Laws of Wages._.10.14
תם ונשלם חלק ראשון בספר "אהבת חסד"
Part II.1.1
בו יבאר ענין אהבת חסד כמה יש לו לאדם להתדבק במדת החסד, וכדכתיב בקרא (מיכה ו' ח'): "הגיד לך אדם מה טוב ומה ד' דורש ממך, כי אם עשות משפט ואהבת חסד וגו'". ולכאורה היה לו להכתוב לאמר, כי אם עשות משפט וחסד, או אהב משפט וחסד. וגם מאי לשון "הגיד לך אדם וגו'", דמשמע דבא הכתוב לגלות דבר, שלא ידע האדם מעצמו; והלא כל העולם יודעין דעשות משפט הוא ענין גדול מפרשת "ואלה המשפטים"; וגם דחסד הוא ענין גדול מכמה פסוקים המורים על ענין זה, כמו שנתבאר לעיל בפתיחת הספר. אלא הענין הוא על פי מה שאמרו חז"ל (סנהדרין ז'.): האי מאן דשקלוה לגלימה בבי דינא לזמר זמורי (זה מי שלקחו את בגדו בבית הדין - כלומר, שנתחיב ולקחו את בגדו - שישיר שירה). ונבאר הענין בטעמו בדרך דמיון:
Part II.1.2
בעיר אחת היה כת של מורדים, וחברו אליהן כמה אנשים. וכדי לחזק חברתן, הסכימו ביניהן, שכל אנשי החבורה שלהן ילבשו מין בגד אחד צבוע בשנוי משאר אנשים, כדי שיכירו זה את זה מרחוק. ויהי היום וילכו לבתי המשתה, וישכרו הרבה, ונמצאו מחברתן איזה אנשים, שלא רצו לשלם, ולא הניחם בעל הבית לצאת החוצה, עד שהכרחו להניח בגדיהם תחת ידו למשכון, ויצאו מביתו בזעם. ובמשך זמן מועט נודע סודן להמלך, והסימן שעשו ביניהן. ותפשו כל מי שהיה בו הסימן הזה, ובדקו אחר מעשיהן, ונתברר מרידתן. ועל ידי זה ירדו הם וכל נכסיהם לטמיון, לבד אלו שלא היה עליהן המלבושים, לא הכירו בהן ונצולו. ויאמרו איש אל רעהו: אנו חשבנו שבעל הבית עשה עמנו רעה, במה שהנחנו הבגדים תחת ידו; טובה גדולה עשה לנו, שנשארנו בחיים על ידו. נלכה אליו ונתן לו גדל תשואת חן על זה הפעם, ועל להבא נקבל על עצמנו, שלא לעשות עוד כמעשה חברינו הרעים, כדי שלא להתפש כמותם.
Part II.1.3
כן ממש בעניננו, צריך שידע האדם בנפשו, כי סבת הגזל, ובפרט כשהוא לובש מלבוש שאינו נקי מגזל וחמס, הוא סבה לאבד את יתר הממון של התר שיש לו. וכמו שידוע מדברי חז"ל [עין בכתבות (ס"ו: -ס"ז.) לענין חסור צדקה, וכל שכן בזה. ובסכה (דף כ"ט:): בשביל ארבעה דברים וכו', עין שם. וכמו שכתוב (ירמיה ב' ל"ד): "גם בכנפיך נמצאו דם נפשות אביונים נקיים"]. ועל כן יפה אמרו חז"ל (סנהדרין ז'.), כי כשבית דין ראו שהמלבוש שהוא לובש הוא גזל בידו, ופסקו שיתן לחברו, צריך לזמר ולשמח בזה, כדי שלא יתפש על ידו למעלה וליצא נקי מנכסיו על ידי זה.
Part II.1.4
ובזה נבין עתה את הפסוק של "הגיד לך אדם" הנ"ל, דהינו, כי כשהאדם עמל בכל כחו לקבץ ממון, ואינו מקפיד על נפשו, שיהיה נקי הממון מגזל וחמס ואונאה וכיוצא בזה, אף על פי כן הוא מדמה בנפשו שלעת עתה הוא עושה לעצמו טובה רבה בהשתדלותו, והחשבון על מעשיו יהיה רק לבסוף בעולם העליון. ועל כן בא הנביא וגלה לנו ואמר: "הגיד לך אדם מה טוב". רוצה לומר, שלא כן כמו שאנשים חושבין, שטוב הוא לאדם לאסף הון, רק שטוב הוא לאדם בממונו לעשות משפט. דהינו, שיתבונן בכל רוח ורוח שהוא מרויח, אם הוא נעשה על פי משפט התורה, כדי שיהיה הממון מתקים בידו. וזהו שאמר: "כי אם עשות משפט". ואחר כך הוסיף עוד הנביא ואמר: "ואהבת חסד". רוצה לומר, שלא יחשב האדם, שבזה לבדו, שיראה שיהיה ממונו נקי מגזל, יתקים ממונו בידו וייטב לו על ידי זה, אלא צריך לראות גם כן לעשות צדקה וחסד בממונו לפי עשרו, דבלאו הכי (שבלא כך) יהיה חס ושלום לבסוף ממונו כלה והולך, כמו שאמרו (בכתבות ס"ו.) לענין נקדימון בן גוריון, עין שם. ומה שאמר "ואהבת חסד", ולא אמר "כי אם עשות משפט וחסד", הורה לנו הנביא בזה ענין גדול ומחדש, שכמעט אנו, בעונותינו הרבים, כלן נכשלין בו. והוא כי אף שכלנו עושין חסד, אבל ענין החסד שלנו הוא רק מצד הכרח, דהינו, כשהאיש העלוב הצריך להחסד הוא בא אצלנו פעם אחת ושתים, וקשה להשתמט ממנו, אז אנו עושין עמו חסד, וגם אין עושין זה ברצון ובלב טוב כלל. ולזה בא הנביא ואמר (מיכה ו' ח'): "ומה ד' דורש ממך כי אם וגו' ואהבת חסד". רוצה לומר, שלא תחשב בנפשך, שבזה שאתה עושה לפעמים חסד, אתה יוצא בזה בשלמות, כי אם שהאדם צריך להיות לו אהבה למדה זו של חסד, וידוע דיש נפקא מנה גדולה בין דבר שהאדם עושה מצד ההכרח, לדבר שהוא עושה מצד האהבה. והאות לזה ההנהגה שכל אדם מתנהג עם בנו במזונותיו ובמלבושיו ובנשואין שלו, ובכל דבר מצד האהבה שהוא אוהבו, הוא מתנהג עמו הרבה יותר מכפי חיובו בכל זה, ומתבונן תמיד איך להיטיב עם בנו, אף שאיננו מבקש מאתו דבר, והוא שמח וטוב לב כשמיטיב עמו. כן ממש בענין זה של חסד, כשאדם יהיה לו אהבה למדה זו, יהיה מחפש בכל כחו, איך לעשות חסד עם חברו, וגם יעשה הכל בעין יפה. ומדת החסד היא כוללת כמה וכמה ענינים, כאשר נבאר אם ירצה ה' הכל לקמן - את הכל יעשה בגדר האהבה ולא בגדר ההכרח.
Part II.1.5
בוא וראה גדל הענין, כי סדרו לנו בתפלה הודאה למקום על זה. שאנו אומרים בסיום התפלה: "כי באור פניך נתת לנו ה' אלהינו תורת חיים ואהבת חסד". הינו, מעת שנתגלה לפנינו אור פניו יתברך במעמד הר סיני, ככתוב בתורה (דברים ד' ל"ה): "אתה הראת לדעת כי ה' הוא האלהים". ואמרו חז"ל (ראה רש"י שם), שפתח להם השם יתברך כל הרקיעים וגם כל מדורי מטה, והראה אותם שהוא אחד על הכל. בעת הזה נתגלה להם כמה ענינים עקריים, הינו שהתורה הקדושה היא מקור החיים של השמים והארץ, שבזכותה נתקים הכל, ובלתה היה מתבטל כל המציאות. וכמו שאמרו חז"ל (שבת פ"ח.): תנאי התנה הקדוש ברוך הוא עם מעשה בראשית: אם מקבלין ישראל את תורתי - מוטב, ואם לאו - אחזיר אתכם לתהו ובהו. וגם עתה, אלו כל העולם היו מבטלין רגע אחד מן התורה, מיד היה חוזר כל הבריאה לאפס ותהו, כי היא עדין למעלה בשרשה מקור החיות של המציאות כלה, וכמו שכתבו בספרים הקדושים משם הזהר הקדוש (בראשית דף מ"ז ע"א).
Part II.1.6
ועוד נתברר להם אז באותו מעמד הקדוש, איך שהאדם צריך לרדף אחר מדת החסד, ולאהב את המדה הזו בכל נפשו. כי התבוננו אז ברוח קדשם על מה עומדת הבריאה, והשיגו איך שכל המציאות כלה - קיומה ופרנסתה - היא תלויה רק בחסדו יתברך, שהוא מלא כל הארץ, כמו דכתיב (תהלים קל"ו כ"ה): "נתן לחם לכל בשר כי לעולם חסדו". וכתיב (שם ל"ג ה'): "חסד ה' מלאה הארץ". ואלו היה הקדוש ברוך הוא מתנהג עם הברואים בדין הגמור, חס ושלום, לא היה העולם מתקים כלל. כמו שאמרו חז"ל במדרש שוחר טוב על הפסוק (תהלים פ"ט א'-ב'): "משכיל לאיתן האזרחי; חסדי ה' עולם אשירה". אמרו לאיתן: על מה העולם עומד? אמר להם: על החסד, שנאמר (ישעיה ט"ז ה'): "והוכן בחסד כסא". משל למה הדבר דומה? לכסא שהיה לו ארבע רגלים, *ונוכל להמתיק כונת המדרש (שוחר טוב הנ"ל) שאמר, שרגל אחד מארבעה רגלים מתמוטט, כי אף שידוע, שמלבד עולם הזה יש עוד שלשה חלקי עולמות, והם: עולם היצירה [שם הוא מקום חיות הקדש, שראה יחזקאל הנביא] ועולם הבריאה ועולם האצילות, ששם הוא משכן כבודו יתברך. והם יכולים להתקים, אף אם יתנהג בדין. אבל עולם שלנו, שאנחנו מלבשים בחמר הגשמי, ומעתדים לחטא, אין יכול להתקים בדין; וממילא נוגע זה גם כן לכבוד מלכותו יתברך, כי אין מלך בלי עם. וממילא אין הכסא שלו בשלמות חס ושלום; אבל כשהוא מתנהג בחסדו יתברך, מתקים כל הבריאה. והיה האחד מתמוטט, נטל צרור וסמכו. כך היה הכסא של הקדוש ברוך הוא כביכול מתמוטט, עד שסמכו הקדוש ברוך הוא. ובמה סמכו? בחסד. הוי אומר (תהלים פ"ט ג'): "אמרתי עולם חסד יבנה". על כן יתדבק אדם תמיד במדה זו, ובזכותה יהיה לו קיום בזה ובבא. וכמו שנבאר לקמן מכתובים ומאמרי חז"ל.
Part II.2.1
יבאר בו טעם על מה זרזה התורה את האדם, שיהא לו אהבה לענין זה של חסד הנה בפרק הזה נבאר על מה זרז השם יתברך את האדם כל כך למדה זו, עד שכל פנת התורה מלאה מזה וכנ"ל בפתיחה. וגם הצריכו להיות לו אהבה למדה זו וכנ"ל בפרק א'. ונראה לבאר זה בעזרת ה' יתברך בכמה גוני.
Part II.2.2
כתיב בקרא (בראשית א' כ"ז): "ויברא אלהים את האדם בצלמו וגו'". ופרשו המפרשים דהוא למדותיו. והינו שנתן בכח נפשו שיתדמה במדותיו להשם יתברך, שהוא רק להיטיב ולהתחסד עם זולתו, וכדכתיב בקרא (תהלים קמ"ה ט'): "טוב ה' לכל וגו'". ונאמר (תהלים קל"ו כ"ה): "נתן לחם לכל בשר כי לעולם חסדו". וקיום כל העולם תלוי בזה וכדלקמן. נמצא ההולך בדרך הזה נושא עליו צלם אלקים, והמונע עצמו ממדת החסד, ואומר בלבו: מה לי להיטיב לזולתי, מרחיק עצמו מן השם יתברך מכל וכל. *ואגב נבאר קרא אחד הצריך לעניננו. כתיב ביחזקאל [ט"ז מ"ט]: "הנה זה היה עון סדם אחותך גאון שבעת לחם ושלות השקט היה לה ולבנותיה ויד עני ואביון לא החזיקה". הינו, שמדינתם היתה מלאה כל טוב, והיה לה שלות השקט, לה ולבנותיה, ולא היו צריכין לעזר [לעזר] לשום מדינה, ורצו למנע רגל זר מתוכם, שלא יעבר בה שום אדם מעירות אחרות, ולא להחזיק יד עני ואביון. ומפני שרצו למנע מאתם מדת צדקה וחסד, שקיום העולם תלוי בזה, על כן נעקרו הם וכל אשר להם מן העולם. והנה כשנתבונן היטב נראה, שקיום כל מין האנושי תלוי במדת צדקה וחסד. כי יש כמה עתות לכל אדם בעולמו, ולכל עת ועת צריך סעד ועזר לענינו. כיצד? לפעמים צריך שחברו יעזר לו בממונו, כגון: להלות לו איזה הלואה, וזה שיך אפילו אם הוא עשיר; או שחברו ימציא לו מלאכה, או איזה שאר עסק להשתכר מזה. [וזהו מצות: "והחזקת בו וגו' וחי אחיך עמך"]. וזהו כולל כמעט רב מין האנושי. ולפעמים צריך שחברו יעשה חסד עמו בגופו, כגון: בעת שהוא בשמחה, צריך לאנשים שישמחו עמו, [וזהו שמחת חתן וכלה]. דכשאדם מתבודד, לא יוכל להיות בשמחה. וכן כשהוא עצב, צריך לנחמו ולדבר על לבו [והוא מצות נחום אבלים וכיוצא בזה לנחמו מצערו], ולהפיגו מדאגותיו שלא יחלה על ידיהן. וכן לפעמים בעת שהוא איננו בביתו, כי אם בדרך באיזה משוי, מכרח הוא שיסיעוהו אנשים בענינו [וזהו מצות פריקה וטעינה]. ואם הוא מכרח לבוא לבית אחרים, צריך הוא שיכניסוהו כראוי לפי כבודו [וזהו מצות הכנסת אורחים, ששיך אף על אנשים שאינם עניים, וכדלקמן בחלק ג' בפרק א']. ואם הוא חולה, צריך לאנשים שיבואו לבקרו ולהתבונן בעניניו, אולי יוכלו להחלימו [וזהו מצות בקור חולים]. ואם השלים ימי חייו ונפטר, בודאי צריך לאנשים שיתעסקו עמו בגמילות חסד של אמת. כלל הדבר העולם לא יוכל להתקים בלתי מדה זו, לכך פרטה התורה בכמה מקומות, שיתחזק האדם למדה זו. ונוכל לאמר שזהו גם כן כונת מאמרם (אבות פרק א' משנה ב') על שלשה דברים העולם עומד: על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים. גם נוכל לאמר, דהנה ידוע שתכלית כל החמודות היא, שיזכה האדם לבסוף לישב לפני ד' ולהנות מזיו שכינתו, שזהו הנעם האמתי והענג הגדול מכל הענוגים שיכולים להמצא. אך כל זה תלוי, אם התדבק עצמו בה' בעודו בחייו בכל כחו, כמו שכתוב (דברים י"א כ"ב): "ולדבקה בו". ורוצה לומר, "לדבקה" במדותיו, כמו שאמרו חז"ל (ספרי פרשת עקב פסקה מ"ט). והינו, שיזרז עצמו כל ימיו להתדבק במדות השם יתברך, שהם רק לטוב ולחסד, וכמו שכתוב (מיכה ז' י"ח): "כי חפץ חסד הוא". אז יזכה לישב עולם לפני ד' ולהשביע בצחצחות נפשו. מה שאין כן אם בחייו היה מדתו שלא להיטיב לזולתו, הפוך דרך השם יתברך, איך יזכה לבסוף להתדבק בה'? וזהו באמת מאמר הגמרא (בערובין פ"ו.): דרש רבא בר מרי (תהלים ס"א ח'): "ישב עולם לפני אלהים חסד ואמת מן ינצרהו". אימתי ישב עולם לפני אלהים? בזמן ש"חסד ואמת מן ינצרהו". [ופרש רש"י: אימתי ישב עולם לפני אלהים? בזמן שיש עשירים גומלים חסדים, ומזמנין מזונות לעניים, והם ינצרוהו; מן, לשון מזונות:] ומה שאמר הכתוב "ינצרהו", כי באמת במקום קדוש כזה, דהינו מי שזוכה לעמד לפני ה' אלהי השמים, צריך שם שמירה יתרה, ששם מצויים המלאכים והשרפים, שאחד מהם יכול לשרף כל העולם כלו מהבל פיו, וכדאיתא בספרי האזינו (פסקה ש"ו). *זה לשון הספרי (פרשת האזינו פסקה ש"ו): "יערף כמטר לקחי" - חכמים אומרים: אמר להם משה לישראל: שמא אתם יודעים כמה צער נצטערתי על התורה, וכמה עמל עמלתי בה, וכמה יגיעות יגעתי בה, כענין שנאמר (שמות ל"ד כ"ח): "ויהי שם עם ה' ארבעים יום וארבעים לילה". ונכנסתי לבין המלאכים, ונכנסתי לבין החיות, ונכנסתי לבין השרפים, שאחד מהם יכול לשרף כל העולם כלו. נפשי נתתי עליה, דמי נתתי עליה. כשם שלמדתי אותה בצער, כן תהיו אתם לומדים אותה בצער וכו'. וצריך לזה זכות גדול, שלא יפגעו בו כחות הדין. ולכך אמר הכתוב (תהלים שם), מי שיש בו מעלת האמת, שהיא התורה, וגם מעלת החסד, הם ינצרוהו, שלא יפגעו בו. וכזה גם כן אמרו חז"ל (בירושלמי תענית פ"ד ה"ב): "ואשים דברי בפיך" (ישעיה נ"א ט"ז) - זו דברי תורה. "ובצל ידי כסיתיך" - זו גמילות חסדים. [רוצה לומר, שעל ידי גמילות חסד שהאדם עושה בידו, זוכה שהשם יתברך יכסה עליו גם כן בצל ידו]. ללמדך, שהעוסק בתורה ובגמילות חסדים, זוכה ויושב בצלו של הקדוש ברוך הוא. ומזה יבין האדם, כמה צריך להיות לו אהבה למדה זו. וממילא כאשר יהיה לו אהבה לזה, יהיה לו הדבר למציאה, כאשר יזמין לו ה' לעשות חסד, ויעשנה בגדר השלמות, ולא יתביש הלוה על ידו, ועבור זה יברכהו ה'. ועוד, כאשר יהיה לו אהבה למדה זו, יזרז גם אחרים לעשות חסד, וכמו שכתב רבנו יונה באגרת התשובה שלו (אות ט"ז).
Part II.3.1
בו יבאר עוד טעם על זריזות התורה לענין חסד עוד נראה לי לבאר, במה דאיתא בילקוט תהלים י"ז ב': "מלפניך משפטי יצא". אמר רבי לוי: אמר הקדוש ברוך הוא לדוד: על חנם עשית סנהדרין? לך ודון לפניהם. אמר לו דוד: רבונו של עולם, כתבת בתורתך (שמות כ"ג ח'): "ושחד לא תקח", והן מתיראין לקח שחד ולדון אותי. אבל אתה, שאתה נוטל שחד, שנאמר (משלי י"ז כ"ג): "שחד מחיק רשע יקח". ומהו השחד? תשובה שהקדוש ברוך הוא נוטל מן הרשעים בעולם הזה ומעשים טובים. אמר הקדוש ברוך הוא לישראל: בני, עד ששערי תשובה פתוחין, עשו תשובה, שאני נוטל שחד בעולם הזה. אבל משאני יושב בדין לעולם הבא, איני נוטל שחד, שנאמר (משלי ו' ל"ה): "לא ישא פני כל כפר". ולכאורה איך שיך למעלה לענין תשובה ומעשים טובים -השם 'שחד'; ואם ראוי שלא תתקבל תשובת האדם למעלה, מה שיך שחד, הלא הקדוש ברוך הוא הוא אלהים אמת?
Part II.3.2
אלא באור הענין הוא דלמעלה יש שני הנהגות, שהשם יתברך מנהיג בהן את עולמו: אחד מדת הדין, ואחד מדת החסד והרחמים. וידוע דחובתו של אדם וזכותו לעתיד לבוא תלוי לפי רב המצות והעונות שיש בידו. כמו שאמרו חז"ל (קדושין מ':), דאם הוא רב מצות - הוא בגדר צדיק; ואם רב עונות הוא בגדר רשע. וזהו ממילא מובן לכל משכיל, דאם השם יתברך ישב בעת המשפט על כסא הדין, אז אפילו אם יהיו זכיותיו מרבין מאד, יצא חיב מבית דין של מעלה [אם לא שהתחזק עצמו בכל כחו לעשות המצוה כדין בכל פרטיה], דבודאי ידקדקו אחר כל מצוה לראות אם נעשתה המצוה בכל פרטיה כדין. וגם את חלק הנעלם שבכל מצוה ומצוה [דהינו את כח המחשבה שהיה לו אז], אם היה כדין באהבה וביראה ובשמחת המצוה, ועוד כמה פרטים שצריך לכל מצוה. וכמו שכתב ב'ספר חרדים', וכמו שכתוב (קהלת י"ב י"ד): "כי את כל מעשה האלקים יבא במשפט על כל נעלם וגו'". ובודאי ימצא הרבה והרבה מצות שלא השלימן כדין בכל פרטיהן, ולא יעלו לחשבון, וממילא יהיו העונות רבין עליהן, ויהיה נתפש למעלה בשם רשע, חס ושלום. ואפילו אם עשה תשובה על איזה עונות, כשידקדקו אחר התשובה, ימצא בודאי, שלא היתה תשובה כראוי. ואם הקדוש ברוך הוא יתנהג אז עם האדם במדת החסד והרחמים, הגם דבודאי יש נפקא מנה גדולה, אם הוא עושה מצוה כמאמרה, או שחסר בה איזה פרט, מכל מקום בודאי יחפשו זכות, על שלא עשה אותן כראוי, וישארו זכיותיו על מקומן. ולפעמים יציר, שאפילו אם לפי חשבון פעלותיו, עונותיו מרבין מזכיותיו, אם הקדוש ברוך הוא יתנהג עמו ברחמים גמורים יתמעטו מחשבונם, כי בודאי ימצא כמה מהעונות שנוכל לתלות עליהן, שעשה אותן בשגגה, או בסבה אחרת, וממילא אם ינטלו אותן העונות מן הכף, יתרבו הזכיות על העונות, ויקרא עליו שם צדיק לעולם. ובפרט אם עשה תשובה על איזה עונות, בודאי תתקבל התשובה ההיא, אף שלא היתה תשובה שלמה כראוי.
Part II.3.3
והנה באמת, כל אדם רוצה שיתנהג השם יתברך עמו במדת החסד והרחמים, אבל זה גופא הולך גם כן בדרך האמת והצדק. דידוע הוא, דלפי מה שהאדם מתנהג עצמו במדותיו בעולם הזה, הוא מעורר כנגדו למעלה בשרשים העליונים. אם דרכו להתנהג עם אנשים במדת - החסד והרחמים, הוא מעורר כנגדו למעלה את מדת הרחמים ומרחם השם יתברך על העולם בשבילו. ועל כן (על פי משלי י"ח כ'): "מפרי פי איש תשבע נפשו". וזוכה גם כן שיתנהג עמו השם יתברך במדה הזו, בשעה שהוא צריך לרחמים. וכמאמרם (שבת קנ"א:): כל המרחם על הבריות, מרחמין עליו מן השמים. וכן איתא בזהר הקדוש פרשה אמר: תנינן: בעובדא דלתתא אתער עובדא דלעלא, אי בר נש עביד עובדא לתתא כדקא יאות, הכי אתער חילא כדקא יאות לעלא, עביד בר נש חסד בעלמא אתער חסד לעילא ושארי בההוא יומא ואתעטר בה בגינה, ואי אתדבר בר נש ברחמי לתתא, אתער רחמי על ההוא יומא ואתעטר ברחמי בגינה, וכדין ההוא יומא קאים עלה למהוי אפוטרופא בגינה בשעתא דאצטריך לה וכו', בההוא מדה דבר נש מודד - בה מודדין לה וכו', זכאה מאן דאחזי עובדא דכשרא לתתא, דהא בעובדא תליא מלתא בכלא לאתערא מלה אחרא. עד כאן לשונו.
Part II.3.4
שנינו, במעשה שלמטה מתעורר המעשה שלמעלה, אם בן אדם עושה מעשה למטה כראוי, כך מתעורר הכח כראוי למעלה, עושה אדם חסד בעולם, מתעורר חסד למעלה ושורה ביום ההוא ומתעטר בו בגללו, ואם מתנהג בן אדם ברחמים למטה, מתעוררים רחמים על אותו היום ומתעטר ברחמים בגללו, ואז אותו היום עומד לו להיות מגן בשבילו בשעה שיצטרך לו וכו', באותה מדה שאדם מודד בה מודדין לו וכו', אשרי מי שמראה מעשה הגון למטה, שהרי במעשה תלוי הדבר בכל לעורר [כנגדו למעלה] דבר אחר.
Part II.3.5
ואם דרכו היה בימי חייו, שלא לותר לזולתו כלום משלו ושלא לרחם עליהם, הוא מגביר למעלה בזה את מדת הדין. ועל כן כשהוא צריך אחר כך לאותו דבר, גמול ידיו יעשה לו, שמתנהג עמו השם יתברך גם כן במדה הזו. וזהו ענין הכתוב (ישעיה ג' פסוק י'): "אמרו צדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו; אוי לרשע רע כי גמול ידיו יעשה לו". וזהו כונתם, שהקדוש ברוך הוא לוקח שחד תשובה ומעשים טובים, דהמעשים טובים מרמז על ענין צדקה וחסד, שאדם עושה בעולם הזה, והם גורמים שתתקבל תשובתו למעלה, אף אם איננה כראוי לפי גדר המשפט. כי על ידיהן מעורר כנגדו למעלה בעודו בחייו את מדת החסד והרחמים, ועל ידי זה נוטה אחר כך *ונראה שזהו כונת הכתוב (תהלים פ"ה י"א): "חסד ואמת נפגשו צדק ושלום נשקו". ולכאורה, מה שיך פגישה או נשיקה אצל המדות אבל לפי זה ניחא מאד, דמדת הצדק נקרא, כשהקדוש ברוך הוא מתנהג עם האדם בדרך האמת והצדק. וכמו שכתוב (דברים ט"ז כ'): "צדק צדק תרדף". וכמו שכתב בספר 'הפרדס' בשער ערכי הכנוים: ומדת השלום נקרא, כשהקדוש ברוך הוא מעביר על הענין. וכמו שמנח שם 'שלום'. ולכן אמר, אם האדם בעודו בחייו הוא דבוק רק באמת שהיא התורה, ולא בחסד, אז אחר כך לא יכול להתחבר בדינו מדת הצדק והשלום, כי מדת הצדק אינו מסכים שיותרו לו. אבל אם בחייו פגשו אצלו שני המדות של חסד ואמת יחד, עבור זה לבסוף "צדק ושלום נשקו". הינו, שמתחברים אלו עם אלו, שגם מדת הצדק גופא מסכים שלא לדקדק אחריו כל כך. ובדברינו יובן היטב מאמר חז"ל (בבא בתרא י'), אמר ר' אלעזר בר' יוסי: כל צדקה וחסד שישראל עושין בעולם הזה - שלום גדול ופרקליטין גדולים ביניהם לאביהם שבשמים, שנאמר וגו'. מדת הצדק גופא להתנהג עמו לבסוף גם כן במדה הזו, לענין שיקבל תשובתו וכל מצותיו במנין וכנ"ל. ומעתה נבין היטב על מה זרז השם יתברך את האדם בכל התורה למדה זו. דהנה ידוע, דהשם יתברך חפץ חסד הוא, כדכתיב בקרא (מיכה ז' י"ח), ורוצה שיצאו בני ישראל זכאים בדינם לעתיד לבוא, ולא חיבים, חס ושלום. לכן צום בכמה מקומות ללכת בכל דרכיו, שהם דרכי הטוב ו-החסד, כדי שיהיה יכול להתנהג עמהם לבסוף גם כן במדה הזו.
Part II.4.1
בו יבאר, שהאדם יש לו מזו המצוה פרות בעולם הזה והקרן לעולם הבא , וגם הזכות עומדת לו להנצל מכל צרה בוא וראה את גדל מדת החסד, שהיא אחד מהדברים, שאדם אוכל פרותיהן בעולם הזה, והקרן קימת לו לעולם הבא, כדאיתא בפרק א' דפאה משנה א'. גם אמרו חז"ל (בירושלמי פאה ג'.): החסד עומדת לו לאדם עד סוף כל הדורות, שנאמר (תהלים ק"ג י"ז): "וחסד ה' מעולם ועד עולם על יראיו". אבל הצדקה היא עד שלשה דורות, שנאמר: "וצדקתו לבני בנים". ומה שקרא לגמילות חסד בשם "חסד ה'", דעל ידי פעלתנו זו אנו מעוררים למעלה, שיתנהג השם יתברך בחסדו כמו שכתבתי למעלה בפרק ג'. גם היא עומדת לו לאדם בעת דחקו להציל אותו מצרותיו כדאיתא בפרק א' דעבודה זרה (דף י"ז:), תנו רבנן: כשנתפס ר' אלעזר בן פרטא ור' חנניא בן תרדיון, אמר לו ר' חנניא בן תרדיון לר' אלעזר בן פרטא: אשריך שנתפסת על חמשה דברים, ואתה נצול; אוי לי שנתפסתי על דבר אחד, ואיני נצול. שאתה עסקת בתורה ובגמילות חסד, ואני לא עסקתי אלא בתורה בלבד. וכדרב הונא, דאמר רב הונא: כל העוסק בתורה בלבד, דומה כמי שאין לו אלוה, שנאמר (דברי הימים ב', ט"ו ג'): "וימים רבים לישראל ללא אלהי אמת וכו'". הינו מי שעוסק בתורה בלבד, דהוא דומה כמי שאין לו אלוה להגן בעדו (כן פרש רש"י שם). ועין שם בגמרא, שגם הוא עסק בגמילות חסד, וגם היה גבאי צדקה. אך כדבעי לה למעבד לא עבד (כפי שצריך לו לעשות, לא עשה).
Part II.4.2
וענין זה המאמר נראה לי לבאר על פי מאי דאיתא במדרש (רות פרשה ה' ד'): בוא וראה כחן של בעלי צדקה וגומלי חסדים, שאין חוסין, לא בצל שחר, ולא בצל כנפי ארץ, ולא בצל כנפי שמש, ולא בצל כנפי חיות, ולא בצל כנפי כרובים, ולא בצל כנפי שרפים, אלא בצל מי שאמר והיה העולם, שנאמר (תהלים ל"ו ח'): "מה יקר חסדך אלהים ובני אדם בצל כנפיך יחסיון". והכונה הוא דידוע שכשהבית דין של מעלה דנין את הדין, אף שגם בהם יש מלאכי רחמים מרבים [והם רבן של סנהדרין של מעלה, העומדים מימין כסא הכבוד לזכות להנדון, והם הנקראין נדיבים, כמו שכתב בספר 'שערי אורה'], אפילו הכי יש בהם גם כן דין. מה שאין כן כשהקדוש ברוך הוא לבדו דן, הוא רחמים מרבין. ועל זה אמר הכתוב (תהלים קי"ח ט'): "טוב לחסות בה' מבטח בנדיבים". אבל אימתי הקדוש ברוך הוא בעצמו הוא הדין בדבר הזה? כשהאדם הוא בעל חסד, ומעורר בזה למעלה את שרש החסד, ועבור זה זוכה אחר כך שהקדוש ברוך הוא בעצמו הוא בעל דינו. וזהו כונת המדרש הנ"ל: בוא וראה כחן של ב -עלי צדקה וגומלי חסד וכו', שנאמר: "מה יקר חסדך אלהים וגו'". הינו מה יקר הוא, כשבני אדם מעוררים חסדך, ועבור זה זוכים ש"בצל כנפיך יחסיון", ולא בצל אחרים.
Part II.4.3
וזהו גם כן מה שכתוב (תהלים י"ז ב'): "מלפניך משפטי יצא עיניך תחזינה מישרים". הינו, מלפניך לבד, ולא בצרוף הבית דין של מעלה. וכמו שכתוב (מלכים א', כ"ב י"ט): "ראיתי את ה' יושב על כסאו וכל צבא השמים עמדים עליו מימינו ומשמאלו". הינו, מימינים לזכות, ומשמאילים לחובה, כמו שאמרו חז"ל (ירושלמי ריש סנהדרין). ומאי נפקא מנה בזה? מסים הפסוק: "עיניך תחזינה מישרים". הינו, שכשהקדוש ברוך הוא בעצמו יביט ברחמיו על דברים הישרים ועל דברים המעותים, יחפש זכות, אולי יש סבה שגרמה לזה. *ונוכל להבין בזה כונת הכתוב (תהלים ס"ב י"ג): "ולך ה' חסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו". שרבים יתמהו, מאי חסד הוא זה, כשהקדוש ברוך הוא משלם לו כמעשיו ואמרתי מכבר לבאר בדרך דמיון, לנער אחד, ששכר עצמו אצל אמן על חמש שנים על מזונותיו של האמן ומלבושיו, ושילמדנו מלאכת האמנות כראוי, ועבור זה נתן לו עשרים וחמשה רובל כסף. אך התנה עמו הנער, שבשנה החמישית, שכבר יהיה בקי בהאמנות כשאר אמנים, יתן לו האמן בכל שבוע חצי רובל כסף. ובמשך איזה שנים נתרבה הרבה מלאכה אצל האמן, ובעל כרחו הכרח לתן מקצת מלאכתו לאמנים אחרים שיסיעוהו בזה. ויהי היום, במשך השנה החמישית שהנער נעשה אמן שלם כשאר האמנין, והוא נתן לו חצי רובל כסף לכל שבוע, כפי מה שהתנו ביניהם, ראה הנער, שבעל הבית שלו שלם לשאר אמנים, שנתן להם מלאכתו, ארבעה רובל כסף לכל שבוע. ויאמר הנער להבעל בית שלו: אתה רמיתני בהמקח. הלא אנכי אמן כשאר אמנים לתקן המלאכה כראוי; ולמה אני לוקח רק חצי רובל כסף ולהם ארבעה רובל כסף ויען בעל הבית שלו: אי סכל, וכי אתה יכול לדמות להאמנים הלא הם - לא עמלתי עליהם לעשותם אמנים, וגם אינם אוכלים משלי, ואין מלבושיהם עלי, וגם בכלי אמנות שלי אינם משתמשים, שיש להם משל עצמם; מה שאין כן אתה, שעשיתיך אמן, ואוכל משלי, וגם המלאכה שאתה עושה, גם כן בכלי אמנות שלי; די והותר אם אשלם לך חצי רובל כסף לשבוע. כן הדבר הזה, כשיתבונן האדם במצוה שהוא עושה, כגון תפלין. הלא היד שמניח עליו התפלין, וגם הדעת להניח, וגם הכח לזה, וגם המעות לזה, הלא הכל הוא משל הקדוש ברוך הוא. ולהאדם אין לו בזה, כי אם הבחירה, שיש לו רשות בזה לעשות כמו שירצה. ואפילו הכי משלם לו הקדוש ברוך הוא, כאלו כל המעשה היה שלו. וזהו כונת הכתוב: "ולך ה' חסד וגו' כמעשהו". זה אמרתי מכבר. ולפי דברינו שבפנים, נוכל לבאר הכתוב גם באפן אחר בפשיטות. והוא בהקשות עוד: מאי צריך לכתב "אתה"; הלא "תשלם" הוא גם כן לשון נוכח ולפי זה ניחא הכל, דכונת הכתוב, דכשהקדוש ברוך הוא לבדו הוא הדין שלו לשלם לו כמעשיו, בעל כרחו מתפקפק לבסוף הדין, ומכרח להיות מערב בו הרבה ממדת החסד, כי באמת רחמיו מרבין מאד; מה שאין כן, כשהדין הוא בבית דין של מעלה. וזהו שאמר הכתוב: "ולך ה' חסד כי אתה וגו"'. רוצה לומר, כשהקדוש ברוך הוא בעצמו הוא מעין בדינו - מערב בזה הרבה חסד. ונוכל לאמר גם כן, דזהו כונת הכתוב (תהלים קמ"ה ט"ו): "עיני כל אליך ישברו ואתה נותן להם את אכלם בעתו". מה שכתוב בלשון נוכח "ואתה" ולא כמו הפסוק שלפניו, שאינו מדבר בלשון נוכח, אלא הענין הוא על פי מה שאמרו חז"ל (תענית ב'.): שלשה מפתחות לא נמסרו ביד שליח, ואחד מהן הוא מפתח של פרנסה. והטעם לזה הוא, דאלו היה נמסר המפתח של פרנסה לשליח, בודאי היו הרבה אנשים, שלא היה להם מזון. וכמו שכתוב (שמות כ"ג כ' כ"א): "הנה אנכי שלח מלאך לפניך וגו'; כי לא ישא לפשעכם וגו"'; מה שאין כן, כשהקדוש ברוך הוא בעצמו הוא זן ומפרנס. וזהו שכתוב (תהלים קל"ו כ"ה): "נתן לחם לכל בשר כי לעולם חסדו". ועתה מבאר היטב גם הכתוב הנ"ל: "עיני כל אליך ישברו ואתה וכו"'. הינו, שאתה בעצמך הוא המפרנס שלהם לכל אחד ואחד בעתו, וזהו שכתוב אחר כך (שם קמ"ה ט"ז): "פותח את ידך ומשביע לכל חי". הינו, שעל ידי שהוא בעצמו המפרנס - הוא משביע לכל חי; מה שאין כן, אם היה על ידי שליח. וזהו שכתוב תכף (שם י"ז): "צדיק ה' בכל דרכיו וגו"'. הינו, שעל ידי שהוא צדיק וחסיד, הוא מתנהג עמם במדת החסד, והוא משביע לכל חי. וזהו גם כן הטעם, שלא נמסר המפתח של יולדת ותחית המתים ליד שליח, כמו שאמרו חז"ל (שם). ולכך אנו אומרין בתפלה: אתה גבור וכו', מחיה מתים אתה. דלכאורה תבת אתה השני הוא מיתר. ובדברינו ניחא, דהכונה שלא על ידי שליח, כי השם יתברך בעצמו הוא רב להושיע ברחמיו ובחסדיו, ומכלכל חיים בחסד, מחיה מתים ברחמים רבים; מה שאין כן, אם היה על ידי שליח, היו רבים שלא היה להם כלכלה, והרבה מהאנשים שלא היה להם על פי דין זכות לתחיה. וכן בכל יום, כשאדם הולך לישן בלילה, הוא מפקיד נשמתו ביד הקדוש ברוך הוא, ולא ביד מלאך. ונפקא מנה, כשהוא מתחיב באיזה דבר בדין, הקדוש ברוך הוא פודה אותו מן המות, ומחזיר נשמתו אליו. וכמה דכתיב (תהלים ל"א ו'): "בידך אפקיד רוחי פדית אותי וגו"', ומחליף הענין על איזה דבר קטן. וכמו שאמרו חז"ל (פסחים קי"ח.): עשיר בשיו, ועני בתרנגלתו. וכן איתא בתנא דבי אליהו (רבה פרק ב'): בכל יום אדם נמכר, ובכל יום אדם נפדה, שנאמר: "בידך אפקיד רוחי פדית אותי וגו"' ['נמכר' הוא לשון מסירה, כדכתיב (שפטים ד' ט'): "ביד אשה ימכר ה' את סיסרא". והכונה, שנמסר לכחות הדין על ידי מעשיו, כשעולה בלילה נשמתו למעלה, ומעידה עליהן], אך השם יתברך ברחמיו פודהו מזה. וזהו שאנו אומרין בכל יום בתפלה: נודה לך ונספר תהלתך וכו', על נשמותינו הפקודות לך וכו', הטוב כי לא כלו רחמיך וכו'. הינו, שאלו היו נמסרין ביד שליח, היו הרבה אנשים שלא היו קמים חס ושלום ממטתן; אבל אתה, שרחמיך לא כלו, אתה פודה אותנו. מה שאין כן כשבית דין של מעלה דנין את האדם, בודאי לא יצא נקי בדינו. ומעתה נבין כונת מאמר הנ"ל, דאם עסק בתורה ובגמילות חסדים, ועל ידי זה נתעורר מדת החסד העליון, על כן כשמזדמן לו לאדם עת צרה, חס ושלום, הקדוש ברוך הוא בעצמו הוא הדין שלו בענין הזה, ומנהיג אותו בחסדו, ובודאי ינצל. מה שאין כן כשעסק בתורה לבד, ובגמילות חסד לא עסק כראוי לו, לא נתעורר על ידו למעלה מדת החסד גם כן כראוי. ועל כן אם נזדמן לו לאדם אחר כך איזה צרה, חס ושלום, ומסתמא יש עליו אז מלמעלה גם כן איזה דין, לא יוכל להנצל לגמרי מכחות הדין שלא לשלט בו. וזהו כונת מאמרם (עבודה זרה י"ז:): כל העוסק בתורה בלבד ולא בחסד, דומה כמי שאין לו אלוה. הינו, שיגן עליו השם יתברך בעצמו ברחמיו ובחסדיו מכחות הדין, שלא ישלטו בו, כיון שהשליך את מדות הקדושות ההם אחרי גוו.
Part II.4.4
וכעין זה איתא גם כן בבבא קמא דף י"ז. לחד לשנא, דכל העוסק בתורה ובגמילות חסדים - אויביו נופלין לפניו כיוסף, דכתיב בה (דברים ל"ג י"ז): "עמים ינגח יחדו אפסי ארץ". וזוכה לבינה כיששכר, דכתיב בה (דברי הימים א', י"ב ל"ג): "ומבני יששכר יודעי בינה לעתים וגו'". הינו, בזכות התורה זוכה לבינה כבני יששכר, שהיה עסקם בתורה, וזכו לבינה. ובזכות החסד זוכה, שאויביו נופלין לפניו כיוסף. כי יוסף היה לו גם כן זכות החסד במאד מאד, שהיה מטפל בעת רעב לכלכל כל הארצות, ובפרט כל בית יעקב אביו. וגם במה שעסק בקבורת אביו, שזהו גם כן בכלל חסד, כמו שכתוב (בראשית מ"ז כ"ט): "ועשית עמדי חסד ואמת". מכל זה יוכל כל אדם להתבונן את גדל מדת החסד ולהתדבק בה, וינצל מכל צרה בזה ובבא.
Part II.5.1
בו יבאר גדל שכר המתדבק במדה זו לענין כמה דברים כמה צריך האדם להתדבק במדת החסד, שהיא מועלת לעורר רחמי ה' וחסדיו על ישראל, אפילו לאחר שכלה זכות אבות. וכמו שאמרו חז"ל (ירושלמי סנהדרין נ'.): רבי יודן בר חנן בשם רבי ברכיה: אמר הקדוש ברוך הוא לישראל: בני, אם ראיתם זכות אבות וזכות אמהות שנתמוטטו, לכו והדבקו בחסד. מאי טעמא? (ישעיה נ"ד י'): "כי ההרים ימושו והגבעות תמוטינה". "כי ההרים ימושו" - זה זכות אבות; "והגבעות תמוטינה" - זה זכות אמהות. מכאן ואילך: "וחסדי מאתך לא ימוש וגו' אמר מרחמך ה'". וענינו: כי אברהם אבינו במעשיו הטובים, שהיה רק טוב וחסד לכל העולם, כדמוכח בפרשת וירא, וכן יתר האבות שהלכו בדרכיו, וכדכתיב (בראשית י"ח י"ט): "כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט וגו", הופיעו חסדיו של הקדוש ברוך הוא על כל הבריות. כי עד האבות היתה השכינה ברקיע השביעי. ועל ידי מעשיהן הקדושים התחילו להמשיך את כבוד ה' על העולם, ונתחבר להעולם בשבילם. וכדאיתא במדרש (בראשית רבה פרשה י"ט ז'): בא אברהם והורידה לששי; בא יצחק והורידה לחמישי וכו'. עד שבעת קבלת התורה ירדה שכינה על הארץ. אך ידוע, שהאדם, באשר שהוא תחת הזמן והגבול, גם מעשיו יש לו גבול, עד היכן שיגיע זכותו. לכך יעצנו הכתוב, שכאשר נראה שנתמוטט זכותם, אנו בעצמנו נעורר את מדת טובו וחסדו של הקדוש ברוך הוא עלינו, במה שנתדבק במעשינו במדת החסד. ואז מדה במדה יתדבק חסדו עמנו, ולא ימוש מאתנו כלל [דלשון "לא ימוש" מנח שלא ימוש כלל, כמה דאמר (שמות י"ג כ"ב): "לא ימיש עמוד הענן וגו"]. *והנה עתה, שמדת הדין גברה מאד על העולם, ואין שום עצה להנצל מידי צרות המתחדשות יום ויום, מה מאד יש להתחזק במדת החסד, כדי שעל ידי זה יתעורר מדת החסד העליונה, ויקויים עלינו מה שאמר הכתוב (הושע ב' כ"א): "וארשתיך לי בצדק ובמשפט ובחסד וברחמים". ואמרו חז"ל, שאומר הקדוש ברוך הוא: ומה אלו, שהן בעצמן צריכין חסד, עושין חסד אלו עם אלו, אני, שאני מלא חסד ורחמים, על אחת כמה וכמה שאני צריך לגמל חסד עם בריותי. ונראה לי, שזהו מה דאיתא בתנא דבי אליהו רבה סוף פרק כ"ג, כשהיו ישראל במצרים, נתקבצו כלם וישבו יחד, משום שהיו כלם באגדה אחת; וכרתו ברית יחד, שיעשו גמילות חסדים זה עם זה, וישמרו בלבבם ברית אברהם יצחק ויעקב, ולעבד את אביהן שבשמים לבדו, ושלא יניחו לשון בית יעקב אביהן, ושלא ילמדו לשון מצרים וכו', עין שם. ומה היה הכריתות ברית לגמילות חסדים אלא הענין כך הוא: כי הם, כשראו שאין שום עצה להנצל מגזרותיו של פרעה, והשעבוד הולך ומתגבר יום יום; מה עשו נתקבצו באגדה אחת וטכסו עצה מה לעשות לזה. והסכימו ביניהם, שילכו בדרך ה' לבדו, ולא ישנו את שמם ולשונם. גם כרתו ברית יחד לגמל חסד זה עם זה, הינו, שעל ידי זה יתעורר למעלה חסד של השם יתברך עליהם, וממילא יבטלו לבסוף גזרותיו של פרעה. ובאמת כן היה לבסוף, שדבר זה היה סבה לגאלה, וכדכתיב (שמות ט"ו י"ג): "נחית בחסדך עם זו גאלת נהלת בעזך וגו"'. ואיתא בפסיקתא [הובא בילקוט בשלח (רמז רנ"א)]: "נחית בחסדך" - זו גמילות חסד; "נהלת בעזך" - זו תורה. כי באמת תורה היה גם כן במצרים, כדאיתא ביומא (דף כ"ח:), דאף כשהיו ישראל במצרים, לא פסקה ישיבה מהם [דאף שהתורה לא נתנה עדין, למדו שם כל המצות פרטיות שקבלו מפי האבות]. ונראה שזהו מה שאמר הכתוב (ירמיה ב' ב'): "כה אמר ה' זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולתיך לכתך אחרי במדבר". וקחשיב פה שלשה דברים כסדרן, ד"חסד נעוריך" - הינו, מה שעשו חסד בימי נעוריהן במצרים; "אהבת כלולתיך" - קבלת התורה שהיה אחר כך, ואחר כך "לכתך אחרי במדבר וגו"'. וגם מצוה זו מסיע לפדות את ישראל מבין אמות העולם, כדאיתא בברכות ח.; ומצוה זו שקולה יותר מן הקרבנות, כדאיתא בילקוט הושע (רמז תקכ"ב) על הפסוק (הושע ו' ו'): ', כי חסד חפצתי ולא זבח" אמר הקדוש ברוך הוא: חביב עלי החסד שאתם גומלים זה לזה, יותר מכל הזבח שזבח שלמה לפני - (מלכים א' ג' ד'): "אלף עלות יעלה שלמה". ויותר מזה מצינו בירושלמי דפאה (ג'.), דצדקה וגמילות חסדים שקולות כנגד כל מצותיה של תורה. ואיתא במדרש רות (רבה ב' י"ד): אמר רבי זעירא: מגלה זו אין בה לא טמאה ולא טהרה, ולא אסור ולא התר; ולמה נכתבה? ללמדך, כמה שכר טוב לגומלי חסדים. הינו לענין בעז, שזכה שיצא ממנו דוד, ונכרת לו ברית לזרעו אחריו לעד. גם גשמים יורדים לעולם בזכות גמילות חסדים, כדאיתא בירושלמי דתענית (פרק ג' הלכה ג'). גם על ידי זה הוא זוכה להנצל מן המיתה, אפילו אם, חס ושלום, נתחיב מיתה לשמים, כדאיתא בתנחומא פרשת קדשים (סימן י"ג). גם הוא תועלת לאדם להנצל מיצר הרע, כדאמרינן (בעבודה זרה דף ה':): אשריהם ישראל, שבזמן שהם עוסקים בתורה ובגמילות חסדים, יצרם מסור בידם, ולא הם מסורים ביד יצרם, שנאמר וכו'. ובאורו יש לומר, כי היצר מתגבר על האדם בשני דברים: אחד - על שכלו, שמטריד שכלו לכל ההבלים, ואחד - גם על איבריו החיצוניים, שמרגילם לכל הדברים, שהם נגד רצון השם יתברך. אבל העוסק בתורה ובגמילות חסדים, זוכה שיצרו מסור בידו לכל זה. שעל ידי התורה, שהוא עסוק בדברי אלהים חיים, הקדיש את כח שכלו, ועל ידי מדת החסד הוא מקדש את איברי גופו, שעוסקים בעבודת מלכו של עולם. וכדכתיב (דברים י' י"ב): "ללכת בכל דרכיו", וכתיב (שמות י"ח כ'): "והודעת להם את הדרך ילכו בה", שקאי הכל על דרכי הטוב והחסד של הקדוש ברוך הוא, כמו שאמרו חז"ל (ב', מ ל'.). ועל כן זוכה על ידי זה, שאין היצר יכול לפתותם עוד שיעשו הפך זה.
Part II.5.2
ומי שרגיל במצוה זו בתמידות, זוכה עבור זה להיות לו בנים בעלי חכמה, בעלי עשר, בעלי אגדה. כמו שאמרו חז"ל (בבא בתרא ט':): רבי יהושע אומר: כל הרגיל לעשות צדקה, זוכה לבנים *זוכה וכו'. הכונה: אם לא היו לו בנים עד עתה, זוכה בשביל הצדקה והחסד, שיולדו לו בנים בעלי חכמה וגו'. ומיתי על זה ראיה, דכתיב (משלי כ"א כ"א): "רדף וגו' ימצא חיים", הינו, אם לא שיהיו חכמים בתורה, אין שיך לומר "חיים", דעל התורה כתיב (משלי ח' ל"ה): "כי מצאי מצא חיים". ואם תאמר, שכונת הכתוב, שהוא בעצמו יזכה עבור זה להתחכם בתורה, ומנין שיזכה לבנים יש לומר, דאי לא יהיה לו בנים, הוא חשוב כמת, כמו שאמרו חז"ל (נדרים ס"ד:), ועל כרחך שכונת הכתוב, שיולד לו בנים, שיקרא על ידי זה בשם חי. ועל כרחך, דהם בעלי תורה, דאז נוכל לאמר שמצא חיים. ומן התמה על האנשים שמחפשין סגלות, שיולדו להם בנים, ומוציאין על הסגלות כמה וכמה רובלי כסף; ויש שמוציאין למאות ולאלפים כל אחד לפי עשרו. יותר טוב שיעשו סגלה הנמצא בחז"ל, הינו, שיתעסקו תמיד במדת הצדקה, לעזר לעניים במה שיוכלו, להיות מן המעשים, שהוא גדול מן העושה [הן בענין פרנסת חיותם, וגם לגדל את בניהם ולהכניסם לתלמוד תורה, שבעבור זה יזכו לבנים בעלי תורה, וכמו שנתבאר], או שיעשו גמ"ח קבוע [מממונם, או שיזרזו אחרים שיסיעום בענין זה], ויתעסקו בו תמיד. כי עקר המצוה הוא העסק התמידי, שהאדם מרגיל גופו לזה; וכמו שמורה לשון הכתוב (משלי כ"א כ"א): "רדף צדקה וגו"'. ובזכות זה יתנהג השם יתברך עמהם גם כן במדת צדקה וחסד, וימלא רצונם בזה, כמו שאמרו חז"ל (בבא בתרא ט':), דזוכה עבור זה להיות לו בנים וכו'. וכן עשו הרבה אנשים בזמננו, והצליחו בזה. ואפילו אם חס ושלום נסגר הדלת עליו מן השמים בענין זה [הינו, שכלה כל ימיו, ולא היה לו בנים; דאי לאו הכי, אין שום ראיה, דיש תפלה שהוא נענה תכף, ויש תפלה שהוא נענה אחר כמה שנים, כמו שאמרו חז"ל (דברים רבה פרשה ב' י"ז)]. על כל פנים, מצותיו שעשה לא יאבדו, והן הן תולדותיו. כמו שאמרו חז"ל (בראשית רבה פרשה ל' ו'), שתולדותיהן של צדיקים הוא המעשים טובים שלהן, כי הן תולדות נפשו; מה שאין כן, אם מוציא מעותיו לטמיון על סגלות חיצוניות, שלא יועילו ולא יצליחו, הוא מכלה כחותיו לריק. והמשכיל יתן כל זה אל לבו; וכל המרחם על הבריות - מרחמין עליו מן השמים (שבת קנ"א:). ועין (נדה ע'.) שאמרו שם על זה, שיתפלל למי שהבנים שלו, וידוע מה שאמרו חז"ל (מדרש שוחר טוב מזמור ס"ה), שהגומל חסד - תפלתו נשמעת. בעלי חכמה, בעלי עשר, בעלי אגדה. בעלי חכמה, דכתיב (משלי כ"א כ"א): "רדף צדקה וחסד ימצא חיים" [וכתיב גבי חכמה: "כי מצאי מצא חיים", רש"י]. בעלי עשר, דכתיב (שם): "צדקה'; בעלי אגדה, דכתיב (שם): "וכבוד". כתיב הכא "וכבוד" וכתיב התם (משלי ג' ל"ה): "כבוד חכמים ינחלו". [הינו מתוך שהם דרשנים, מושכין לבו של אדם, והכל מכבדין אותם. כן פרש רש"י. ורבי יהושע נקט צדקה, והוא הדין חסד, דהא בקרא כתיב: "רדף צדקה וחסד". ונקט צדקה לבד, לאשמעינן דסיפא דקרא: "ימצא חיים צדקה וכבוד", אכל חדא וחדא קאי (להשמיענו שסוף הפסוק "ימצא וגו'", על כל אחד ואחד מתכון), ולאו דוקא משניהם ביחד].
Part II.5.3
גם כל הברכות הנאמרות בתורה הוא דוקא באפן זה, כדאיתא בתנא דבי אליהו רבה, סוף פרק כ"ו (דברים כ"ח ב'): "ובאו עליך כל הברכות האלה והשיגך, כי תשמע בקול ה' אלקיך". אימתי יבואו עליך כל הברכות האלה? אם תשמע בקול ה' אלקיך, ותלך בדרכיו, שהם דרכי שמים. ומה הם דרכי שמים? שהוא רחמן, ומרחם אפילו על הרשעים, ומקבל אותם בתשובה שלמה, וזן ומפרנס את כל הבריות, כך תהיו רחמנים זה על זה לפרנס זה לזה, ותאריכו פנים זה לזה בטובה. דבר אחר, מה הם דרכי שמים? שהוא חנון, ונותן מתנת חנם ליודעין אותו ולשאינן יודעין אותו, כך אתם תנו מתנת חנם זה לזה. דבר אחר, מה דרכי שמים, שהוא רב חסד, ומטה כלפי חסד, כך אתם תהיו נושאין פנים זה לזה, ותהיו מטין כלפי טובה וכו'. מכל זה יוכל האדם להתבונן את גדל מדת החסד, ואשרי מי שמתדבק בה כראוי, שזוכה לכל דורותיו הבאים אחריו, וכנ"ל.
Part II.6.1
בו יבאר עוד מענין זה בוא וראה עוד גדל שכר האיש, העושה חסד עם חברו באיזה ענין, שחושבין לו כל התולדות שיצאו מזה הענין, כאלו עשה הוא בעצמו. והוא כולל הרבה סוגים למאד, ונבארם במקצת, כדי שיראה האדם את גדל הענין.
Part II.6.2
א. לענין איש הזה גופא, אם עשה צדקה וחסד עם איזה מדכא שנחלש, ועל ידי זה נתחזק בריאותו, אין חושבין לו אחר כך לענין גמול את גרגרי הכסף שנתן, אלא חושבין לו, כאלו הוא ממש החיה אותו, ונתן לו את נפשו. והעד לזה, מה שאמרו חז"ל: [תנחומא משפטים סימן ט"ו] כך פתח רבי תנחומא (משלי י"ט י"ז): "מלוה ה' חונן דל וגמלו ישלם לו". "מלוה ה' חונן דל", כביכול לה' הוא מלוה. "וגמלו ישלם לו" - אמר רבי פנחס הכהן בר חמא, אמר רבי ראובן: מהו "וגמלו ישלם לו"; יכול נתן פרוטה לעני, הקדוש ברוך הוא משלם לו? אלא אמר הקדוש ברוך הוא: נפשו של עני היתה מפרכסת לצאת מן הרעב, ונתת לו פרנסה והחיית אותו, חייך שאני מחזיר לך נפש תחת נפש. למחר בנך או בתך באים לידי חלי ולידי מיתה, ואזכר אני להם את המצוה שעשית עם העני, ומציל אני אותם מן המיתה. הוי: "וגמלו ישלם לו", שאני משלם לך נפש תחת נפש.
Part II.6.3
גם נכלל בזה הכתוב עוד ענין נחוץ. והוא, שכמה פעמים יזדמן, שגם הוא בעצמו יצטרך לאיזה טובה וגמילות חסד, וישלם לו ה' כגמולו: אם דרכו לרחם על הבריות ולחוננם, גם עליו ימשך רוח חן, וייטיבו עמו. ואם להפוך, חס ושלום, יעשה לו כגמולו גם כן. וזהו שכתוב: "מלוה ה' חונן דל וגמלו ישלם לו".
Part II.6.4
ב. לענין כל הטוב שנסבב על ידי זה גם לאחריני, יכנס זה גם כן בתוך זכיותיו של ראשון. כגון: מי שהתמוטט מנכסיו, והלוה לו אחד איזה סך. ועל ידי זה השתכר והחיה את עצמו ובני ביתו, והספיק מים ומזון גם לשאר פועלים שהשתכרו אצלו אחר כך, וכהאי גונא - חושבין להמיטיב הראשון הזה כאלו החיה אותו ואת כל אנשי ביתו, והיטיב לכל האנשים שקבלו הטובה, כי כל זה נסבב על ידי מעשה ראשון. ומצאנו זה בדברי חז"ל (בבא קמא קי"ט.): אמר רבי יוחנן: כל הגוזל חברו שוה פרוטה, כאלו נוטל נשמתו ממנו, שנאמר (משלי א' י"ט): "כן ארחות כל בצע בצע, את נפש בעליו יקח" וכו'. וכי תימא: נפש דידה אין, בניו ובנותיו לא. תא שמע (ירמיה ה' י"ז): "ואכל קצירך ולחמך יאכלו בניך ובנותיך". וכי תימא: הני מלי היכי דקעביד בידים, אבל גרמא לא. תא שמע (שמואל ב', כ"א א'): "ויאמר ה' אל שאול ואל בית הדמים, על אשר המית את הגבענים". וכי היכן מצינו שהרג שאול את הגבעונים? אלא מתוך שהרג שאול את נב עיר הכהנים, שהיו מספיקין להם מים ומזון [עבור שהיו חוטבי עצים ושואבי מים למזבח], מעלה עליו הכתוב כאלו הרגן. מזה נוכל לראות את הנהגת דין שמים, שהוא נורא מאד, שחושבין בה כל הסבות הנולדות על ידי פעלת האדם. שאפילו דבר שהוא גרמא בעלמא, שגרם בפעלותיו ריעותא לחברו; ואפילו אם אותו הריעותא לא נעשה בפעל ממש להנדון על ידי גרמא, רק שבסבותיו מנע את האיש הממציא רוח לחברו להשתכר, שיוכל לזון בני ביתו, נחשב מן השמים כאלו הרגו ממש לאותו פלוני ואנשי ביתו, ונענש עבור זה בענש גדול. וידוע שמדה טובה מרבה ממדת פרענות [שבמדת פרענות הוא עד שלשים ועד רבעים, ובמדה טובה כתיב (שמות כ' ו'): "ועשה חסד לאלפים", כמו שאמרו חז"ל (תוספתא סוטה ד' א')]. אם כן על אחת כמה וכמה, שאם ייטיב לחברו באיזה ענין, ועל ידי זה נסבב טובה גם לאנשי ביתו וליתר אנשים, בכל מלי דמיטב שיצמח מזה, יחשב גם להראשון לענין קבלת הגמול. והנה כאשר יתבונן האדם בכל זה, יתחזק בכל כחו להיטיב לזולתו בכל מה שיוכל.
Part II.6.5
גם יתבונן האדם, איך יוכל לשא פניו אל הקדוש ברוך הוא ולבקש מלפניו, "שים שלום טובה וברכה חן וחסד ורחמים עלינו וכו", אם בעצמו אינו רוצה לרחם ולעשות חסד לחברו? ובאמת גם כל הבקשות, שאדם מתפלל להקדוש ברוך הוא שייטיב ויתחסד עמו, אם אינו הולך בעצמו בדרכי החסד, קשה מאד שתתקבל תפלתו לפני השם יתברך. ובפרט ענין פרנסה, שאדם מבקש תמיד לפני השם יתברך, ידוע שהוא תלוי רק בחסדו של הקדוש ברוך הוא, וכמו שאנו אומרין בתפלה: "מכלכל חיים בחסד". מה שאין כן כשירגיל עצמו תמיד במדה טובה הזו, בודאי תתקבל תפלתו לפני השם יתברך, ויעשה בקשתו. וכמו שאמרו חז"ל (מדרש שוחר טוב, פרשה ס"ה): בן עזאי ורבי עקיבא. חד אמר: מי שהוא גומל חסדים, יהא מבשר שנשמעת תפלתו, שנאמר (הושע י, י"ב): "זרעו לכם לצדקה קצרו לפי חסד". מה כתיב אחריו? "ועת לדרוש את - ה'", שהוא מתפלל להקדוש ברוך הוא, והוא נענה, ויהא מבשר שתפלתו נשמעת. ואחרינא אמר: איני כמבטל דברי רבי, אלא כמוסיף על דבריו (תהלים ה' ח'): "ואני ברב חסדך אבוא ביתך" מיד (תהלים ס"ט י"ד): "ענני באמת ישעך".
Part II.6.6
וכל זה שדברנו הוא אפילו כשגומל חסד לסתם איש ישראל, וכל שכן לתלמיד חכם, שמלוהו איזה סך, ועל ידי זה יוכל להתפרנס, זכותו גדול מאד, שעל ידו יוכל אחר כך לעסק בתורת ה'. וכמו שכתבנו למעלה, שחושבין לאדם כל הפעלות הנולדות על ידו. וזוכה עבור זה לעתיד לבוא לישב בישיבה של מעלה בין החכמים, כמו שאמרו חז"ל (בפסחים נ"ג): אמר רבי יוחנן: כל המטיל מלאי לכיס של תלמידי חכמים, זוכה ויושב בישיבה של מעלה, שנאמר (קהלת ז' י"ב): "כי בצל החכמה בצל הכסף". ["מטיל מלאי" נותן סחורה לתלמידי חכמים להשתכר בהם. "בצל החכמה" במחצת החכם יכנס זה בעל הכסף, שהוא מהנה אותו מנכסיו (לשון רש"י). ולאו דוקא מלאי, הוא הדין כל כהאי גונא, שהתלמיד חכם מתפרנס על ידו, רק שבדורות הראשונים היו נוהגין, שהיו נותנין סחורה בדמי הקרן לתלמיד חכם שימכרם ויתפרנס מזה]. וגרסינן בכתבות (דף קי"א:) על הפסוק (דברים ד' ד'): "ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כלכם היום": וכי אפשר לדבוקי בשכינה, והכתיב (שם ד' כ"ד): "כי ה' אלקיך אש אכלה הוא"? אלא כל המשיא בתו לתלמיר חכם, והעושה פרקמטיא לתלמידי חכמים, [מתעסק בממון תלמידי חכמים, כדי להגיע לידם שכר, והן פנויים לעסק בתורה - רש"י], והמהנה תלמידי חכמים מנכסיו, מעלה עליו הכתוב, כאלו מדבק בשכינה. ועין לקמן בפרק כ' (אות ד'), שהעתקנו שם עוד כמה מאמרים מדברי חז"ל המדברים בגדל שכרו בזה.
Part II.7.1
בו יבאר גדל הקלקול שבא לאדם על ידי מניעת צדקה וחסד הנה בפרקים שעברו בארנו גדל ענינו של המדה הקדושה הזו, ועתה נבאר את רע ענינו של האיש המרחיק עצמו ומעלים עין מזה. גרסינן בכתבות (דף ס"ח.): כל המעלים עיניו מן הצדקה, כאלו עובד עבודה זרה. כתיב הכא (דברים ט"ו ט'): "השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל לאמר קרבה שנת השבע וגו'". וכתיב התם (שם י"ג י"ד): "יצאו אנשים בני בליעל מקרבך וידיחו את ישבי עירם וגו'". וידוע דהאי קרא קאי גם על מניעת הלואה, כדאיתא בגטין ל"ו. ובסוטה מ"ז:. ויתבונן האדם, אלו היה אחר קוראו בשם בליעל, כמה מהכעס היה לו עליו עבור זה; אפילו אם היה קוראו בינו לבין עצמו, שלא הגיע לו בזיון על ידי זה. אם כן כמה יש לו לאדם להתמרמר על עצמו, כשגורם שיקרא בתורה עבור זה בשם הזה, וכמה מהכלמה והחרפה ישיגהו אחר כך לבסוף למעלה על ידי זה.
Part II.7.2
גם יש לו לירא מאד פן יקרא עליו העלוב הזה אל ה', וכדכתיב (שם ט"ו ט'): "וקרא עליך אל ה' והיה בך חטא". ויוכל להיות זה סבה, שיתהפך על ידי זה מצבו לגמרי, חס ושלום. וכמו שאמרו חז"ל (תמורה ט"ז.): בשעה שעני הולך אצל בעל הבית ואומר, פרנסני [הינו, החזק את ידי במתנה או בהלואה, שאוכל לפרנס את עצמי, וכעין מה דאיתא ביצה ל"ב:, עין שם]. אם מפרנסו - מוטב; ואם לאו - (משלי כ"ב ב'): "עשיר ורש נפגשו עשה כלם ה'". *וכזה איתא גם כן בשמות רבה (פרשה ל"א ג'): אשרי אדם, שהוא עומד בנסיונו, שאין בריה שאין הקדוש ברוך הוא מנסה אותו: העשיר - מנסהו אם ידו פתוחה לעניים, ומנסה לעני, אם יכול לקבל יסורין, ואינו כועס, שנאמר (ישעיה נ"ח ז'): "ועניים מרודים תביא בית". ואם עמד העשיר בנסיונו ועושה צדקות, הרי הוא אוכל ממונו בעולם הזה, והקרן קימת לו לעולם הבא; והקדוש ברוך הוא מצילו מדינו של גיהנם, שנאמר (תהלים מ"א ב'): "אשרי משכיל אל דל ביום רעה ימלטהו ה"', ואם עמד העני בנסיונו, ואינו מבעט, הרי הוא נוטל כפלים לעתיד לבוא, שנאמר (תהלים י"ח כ"ח): "כי אתה עם עני תושיע וכו"'. אבל העשיר, שעינו רעה, הולך הוא וממונו מן העולם הזה, ואבד העשר ההוא בענין רע, שעינו רעה כנגד גבאי צדקה. למה שגלגל הוא בעולם. לא מי שהוא עשיר היום - עשיר הוא למחר; ומי שהוא עני היום - עני הוא למחר. אלא לזה מוריד, ולזה מעלה, שנאמר (תהלים ע"ה ח'): "כי אלקים שפט זה ישפיל וזה ירים". וכעין זה איתא גם כן במדרש משלי פרשה י"א על הפסוק (משלי י"א כ"ד): "וחשך מישר אך למחסור": אמר ר' שמואל בר נחמני, אמר ר' יונתן: אם ראית אדם, שהוא מונע עצמו מן החסד, הוי דע שהוא מתחסר, שנאמר: "וחשך מישר אך למחסור". מי שעשאו עשיר לזה, עושה אותו עני; עני לזה - עושה אותו עשיר. וכן משמע מדברי חז"ל בכמה מקומות, שעל ידי עון של מניעת צדקה וחסד לישראל, גורם שלבסוף כלין ממונו ביד זרים, עד שנשאר בערם ובחסר כל. וכדאיתא בתנא דבי אליהו זוטא (פרק ט"ז) על הפסוק (דברים כ"ח מ"ז): "תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה ובטוב לבב מרב כל; ועבדת את איביך אשר ישלחנו ה' בך ברעב ובצמא ובעירם ובחסר כל וגו'". "ברעב" כיצד? בזמן שאדם עני מבקש מן העשיר טפה של שכר לשתות או טפה של חמץ, ואין העשיר מוציאו אל העני ונותן לו, אז העכו"ם באים אחר כך עליו, ומבקשים ממנו יין המשבח שבמדינות. "בעירם ובחסר כל" כיצד? בזמן שאדם עני בקש מן העשיר חלוק של פשתן או של צמר ללבש, ואין העשיר מוציאו אל העני ונותן לו, אז העכו"ם באים אחר כך עליו ומבקשים ממנו השיראים המפלאים. וכן גם כן בענין הזה של חסד: תחת שאינו רוצה לעבד את ה' בשמחה ולעשות חסד לישראל כפי יכלתו, שבזה היה מקים מצות עשה דאוריתא של (שמות כ"ב כ"ד): "אם כסף תלוה", שנצטוינו בזה, וגם היה ממונו בא אליו לבסוף בחזרה בא ממונו כפלי כפלים מזה לחלוטין לידי זרים, ואין לאל ידו להוציא אותם מידם. ואפילו אם עושה קצת צדקה וחסד בממונו, אך שאינו עושה לפי ערכו, גם כן עלול להיות ממונו כלה על ידי זה. וכל כך יורד כח המארה על הממון של האיש, שאינו רוצה לעשות צדקה וחסד כערכו, עד שאם יתערב בם ממון אחרים - הם כלים גם כן מחמת זה. [כן איתא בכתבות ס"ו: וס"ז. לענין ממון של בת נקדימון בן גוריון, שכלה עבור זה, עין שם בגמרא].
Part II.7.3
גם על ידי מניעת צדקה וחסד הוא מכרח להיות מיורדי גיהנם, חס ושלום, וכדאיתא בגמרא (ביצה ל"ב:), דאמר רב: עתירי (עשירי) בבל מיורדי גיהנם הן. והינו, משום שלא היו רוצין לעשות צדקה וחסד, כדאיתא שם. עוד איתא בויקרא רבה פרשה ל"ד י"א: ר' יהודה ור' סימון בשם ר' יהושע בן לוי: לעולם לא תהא מצות עני קלה בעיניך, שהפסדה עשרים וארבע קללות ומתן שכרה עשרים וארבע ברכות. עשרים וארבע קללות מנין? שנאמר (תהלים ק"ט ו'): "הפקד עליו רשע", וכל ענינא. וכל כך למה? (תהלים ק"ט ט"ז): "יען אשר לא זכר עשות חסד". ומתן שכרה עשרים וארבע ברכות, דכתיב (ישעיה נ"ח ז'): "הלא פרס לרעב לחמך וגו'; אז תתענג וגו'". גם על ידי מניעת צדקה וחסד גורמים, שהקדוש ברוך הוא אוסף את שלומו מן ישראל, וכדמיתי על זה בבבא בתרא (דף י'.) מקרא מפרש (בירמיה ט"ז ה'): "כה אמר ה' אל תבוא בית מרזח ואל תלך לספוד ואל תנד להם כי אספתי את שלומי מאת העם הזה נאם ה' את החסד ואת הרחמים". "חסד" - זו גמילות -חסדים; "רחמים" - זו צדקה. [הינו, שהיו רגילין לעשות, ואינם עושין, כן פרש רש"י].
Part II.7.4
עוד איתא בויקרא רבה (פרשה ל"ד ח') על מה דכתיב (דברים כ"ג ה'): "על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים": ר' סימון בשם ר' אלעזר: וכי צריכין היו להם ישראל, והלא כל אותן ארבעים שנה, שהיו ישראל במדבר, היה המן יורד להן, והבאר עולה, והשלו מצוי להם, וע ני כבוד מקיפות אותם, ועמוד ענן נוסע לפניהם? אלא דרך ארץ היא - הבא מן הדרך, מקדימין להם במאכל ובמשתה. מה פרע להם הקדוש ברוך הוא מתוך כך? "לא יבא עמוני ומואבי" (שם ד'). והרי קל וחמר: ומה אם מי שלא עשה חסד עם מי שאינו צריך חסד, ראה מה פרע להם שכרם; מי שאינו עושה חסד עם מי שצריך חסד על אחת כמה וכמה.
Part II.7.5
בוא וראה עוד את גדל גנותו של האיש הזה שחשדוהו חז"ל, דהוא בא מערב רב, דאמרינן (ביצה ל"ב:): שבתי ברה דר' מרינוס אקלע לבבל. בעא מיניהו זוזי לעסקא [הינו להשתכר למחצית שכר], ולא יהבו לה. מזוני - מיזן נמי לא זינוהו. אמר: הני מערב רב קאתו (נזדמן לבבל, בקש מהם כסף לעסק - ולא נתנו לו. בקש מזונות לפרנסו - ולא פרנסוהו, אמר: אלה מערב רב הם באים), דכתיב (דברים י"ג י"ח): "ונתן לך רחמים ורחמך וגו'". כל המרחם על הבריות, בידוע שהוא מזרעו של אברהם אבינו; וכל שאינו מרחם על הבריות, בידוע שאינו מזרעו של אברהם אבינו. ואמרו חז"ל (יבמות ע"ט.): שלשה סימנים יש באמה זו: בישנים ורחמנים וגומלי חסדים. ומי שאין בו אלו שלשה סימנים - אין ראוי להתדבק בו.
Part II.7.6
ובאמת איתא עוד כמה וכמה מאמרי חז"ל וכמה פסוקים מפרשים בענין זה, אך אנכי לקצר באתי, ולא אעתיק, אלא מאמר אחד הכולל את הכל. ראה כמה הפליגו חז"ל בגדל קלקולו של האיש, המונע עצמו מגמילות חסדים, עד שאמרו (מדרש קהלת רבה פרשה ז' ד'), שכל הכופר בגמילות חסדים, כאלו כופר בעקר. רוצה לומר, לפי שהשם יתברך הוא מקור הטוב והחסד, וכל הבריאה שברא הוא כדי שיזכו הברואים, ויוכל לבסוף להיטיב ולהתחסד עמהם. ועל זה היה כל נתינת התורה וצוויה, וכמו דכתיב (דברים ו' כ"ד): "ויצונו ה' לעשות את כל החקים האלה וגו' לטוב לנו כל הימים". על כן, זה שכופר בכל ענינו של מדת החסד ואומר, מה לי ולחסד, חשבוהו כאלו כופר בעקר, חס ושלום. על כן יראה האדם להתרחק ממחשבתו זו הרעה לגמרי, ויראה להתדבק בדרכי השם יתברך, שהם רק טוב וחסד ויהיה טוב לו בזה ובבא.
Part II.8.1
בו יבאר סבת המתרפים עצמם ממצוה זו ובטול טענותיהם הנה בפרקים שעברו, בארנו גדל שכר המחזיק במדה הקדושה הזו; ועתה נתחיל לחקר ולהתבונן את סבת האנשים המתרפים עצמם ממצוה זו, ונ -עריך גם כן את בטול סברותיהם, אולי על ידי זה יתקן קצת הענין הזה. ואען ואמר, הסבות המביאות לבטול מצות גמילות חסד חמשה הנה, וסימנם: יה"י פצ"ע עצ"ל. [הינו: י'ראה, ה'עלם, י'דיעה, פ'טור, צ'ר-ע'ין, ע'צל]. [רוצה לומר: העצל הוא פצוע ומכה בכל איברי נפשו על ידי היצר, שאין לו איבר אחד שלם וכדלקמן). ונבארם אחת לאחת בעזרת ה' יתברך.
Part II.8.2
יש שמתרפים עצמם ממצוה זו מחמת יראה, הינו שאינו בטוח בעיניו וירא שמא לא ישלם לו, ומשכון אינו רוצה לקח. ובאמת צריך להתבונן בזה הרבה, קדם שיפטר את עצמו. א. אם הוא שעור קטן, שהיה חיב לתן לאיש כזה מחמת מצות צדקה, או מחמת מצות (ויקרא כ"ה ל"ה): "ומטה ידו עמך והחזקת בו", צריך להלותו, אף אם יש בזה חשש - הפסד. דלו יהי שלא ישלם לו ההלואה, הלא מחיב לתן לו מפני אלו הטעמים. ואפילו אם אלו הטעמים לא שיך בזה, כגון, שהוא יותר מכפי חיובו לצדקה ומצות "והחזקת בו", גם כן לא היה שיך בזה; מכל מקום, כיון שהוא רוצה לתן לו משכון, שיהיה בטוח על ידי זה, *ואם אינו לוקח ממנו משכון מפני איזה טעם, ואינו יכול לשער בעצמו היטב, אם הוא בטוח בעיניו, נראה לי, שיתבונן בעצמו, אלו היה מרויח מהלואה זו גופא, כגון, שהיה בא לו איש כזה ללוות ממנו על רוחים, אם היה מלוהו (או שהיה מקיף לו איזה סחורה, שיכול להשתכר על ידו), גם בזה צריך להלוות לו. והטעם דבשביל ספק של איזה גרגירי כסף של רוחים, בודאי לא היה מכניס כל ממונו בסכנת ההפסד, ועל כרחך דבטוח בעיניו, ורק בזה שאין לו רוח גשמי, הטיל היצר בלבו חשש רחוק. ועל כן אינו יכול לפטר עצמו, כי העקר נראה דבענינים כאלו הכל לפי הענין, אם הוא ספק השקול או חשש רחוק, ואל ימהר להחליט בדבר תכף, אלא אחר ההתבוננות היטב. ועין לעיל בפתיחה (סעיף א') בלאוין במה שהעתקנו לשון החנוך ורבנו יונה לענין שלא למנע מלהלות מיראת דבר השמטה, אף דיוכל להסבב לו הפסד על ידי זה, עין שם לשון החנוך ורבנו יונה. ואף דאפשר, דאין ללמד משם לשאר חשש, דשם הבטיחנו השם יתברך, שעל ידי מצות שמטה שלו לא יהיה ריעותא, מכל מקום בחשש רחוק נראה, דודאי אין לפטר את עצמו ממצות עשה של (שמות כ"ב כ"ד): "אם כסף תלוה" בשביל זה, ובפרט באיש עני, עין שם לעיל במה שכתבנו בפתיחה בנתיב החסד לענין לאו הזה של (דברים ט"ו ט'): "השמר לך פן יהיה דבר וגו"'. שוב אינו יכול לפטר את עצמו מלהלותו, מחמת שהוא מתעצל בלקיחת המשכון (אם לא שהוא איש אלם, ויכול לבוא עליו אחר כך בעקיפין על ידי המשכון, באיש כזה אין אנו מדברים).
Part II.8.3
ויש עוד אפן שני, שהוא גם כן מחמת יראה. והינו, שהוא ירא פן יצטרך אחר כך המעות לעצמו תכף. ואף שהיא טענה שיש לה עקר, דאם הוא צריך המעות לעצמו לרוח ביתו, בודאי הוא קודם, דחייו קודם לחיי חברו; אבל זהו רק אם נזדמן לו איזה עסק, או להלותו לזמן רחוק, שמצוי בתוך משך כזה להזדמן לו איזה עסק; אבל שימנע את עצמו מגמילות חסדים לזמן קרוב, ובעת שהן בטלות אצלו מפני חשש, שמא יזדמן לו איזה עסק תכף - זהו דבר שאין השכל יחיבהו, אם לא שהוא מצפה על איזה עסק, שיש בדעתו להתחיל לעשותו תכף, ובלי אלו המעות, לא יכול לעסק בו. ודע, דכל זה הוא באיש שאיננו אמיד כל כך, ולכשיזדמן לו העסק, צריך אותו לרוח פרנסת ביתו; אבל באיש שהוא עשיר גדול, ויש לפניו מעות שהן עתה בטלות אצלו, ובאים לפניו איזה אנשים, שהם בטוחים אצלו, או על משכונות ללותם, בודאי מחיב להלותם, אפילו אם יכול לקח עוד עסקים תחת רשותו, ויצטרך על זה אלו המעות, ועל ידי שילוה אלו המעות לאנשים, לא יוכל לקח את העסקים הרבים ההם. דהלא ידוע דמצות עשה (שמות כ"ב כ"ד): "אם כסף תלוה" הוא תלוי לפי השגת ידו של כל איש, כמו שכתוב בספר החנוך (מצוה ס"ו), והוא הלא השיג ידו לזה, ובאיש כזה אין שיך לומר, חייך קודמין לחיי חברך, אחרי דבו יהיו אלו המעות רק להתעשר עוד יותר, ובאחרים יהיו אלו המעות תלוי לפרנסת ביתם. דאי לאו הכי, אין שעור לדבר, כל ימיו יקח לעצמו עסקים חדשים תחת רשותו, ולא יספיק לו כל הון, ויהיה פטור לעולם ממצות עשה, ד"אם כסף תלוה".
Part II.8.4
ויש עוד אפן שלישי, שהאדם גם כן מונע עצמו ממצות גמילות חסד מחמת יראה. והוא שירא פן יתפרסם על ידי זה בעיר לאיש עשיר, וידחקוהו בעניני הצטרכות העיר. וטענה זו היא של הבל, דכי מפני חשש כזה, יכול לפטר עצמו ממצות עשה דאוריתא? ולא עדיפא טענה זו מטענת המונע עצמו ממדת הצדקה, מחמת שי. רא פן יחסר לו לבסוף על ידי זה. ואף על פי כן ידוע מכמה פסוקים ומאמרי חז"ל, שעונו גדול עבור זה, וענשו בעולם הזה, שלבסוף כלים מעותיו על ידי זה, כדאיתא בכתבות (ס"ו:-ס"ז); ואיתא בדרך ארץ זוטא פרק ד': אם עשית צדקה - תזכה לממון; ואם זכית לממון - עשה ממנו צדקה. בעוד שהוא בידך, קנה ממנו העולם הזה, ותנחל העולם הבא. שאם אין אתה עושה ממנו צדקה, יעוף פתאם, שנאמר (משלי כ"ג ה'): "התעיף עיניך בו ואיננו". עד כאן לשונו. אלא יש לו לבטח בהשם יתברך, שעל ידי שיעשה רצונו בממונו, לא יפגעהו כל רע. ואדרבה, יתוסף לו ברכה בנכסיו, וכדכתיב (דברים ט"ו י'): "נתון תתן לו ולא ירע לבבך בתתך לו, כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' אלהיך בכל מעשיך וגו'". כן הוא בצדקה וכן בחסד, וכמו שכתבנו לעיל בפרקים שעברו. על כן, אפילו אם נזדמן, שעל ידי זה שנתפרסם בעיר לאיש אמיד, הטל עליו כמה רובלי כסף יותר לכל שנה, אל ישים לבו לזה כלל, כי בודאי ישלם הקדוש ברוך הוא להאדם, מה שהיה לו הזק על ידי מצותיו. ומלבד זה, הגע עצמך, אם היה להאדם איזה עסק, שמרויח ממנו כמה אלפי רובלי כסף לשנה, ועל ידי זה שנתפרסם שמו לאיש אמיד, הטל עליו בכל שנה איזה רובלי כסף לצרכי העיר וכיוצא בזה, האם היה מונע מהעסק מחמת זה, כדי שיתפרסם ליורד מנכסיו, ולא יצטרך לתת לצרכי העיר? ואם היה עושה כן, לשוטה יחשב לעיני הכל. כן ממש בעניננו. האם כדאי לדחות חיי הנצח [שהוא מרויח בכל פעם ופעם שמלוה לחברו, מצות עשה דאוריתא, שאין קץ למתן שכרן של מצות. וגם יזכה על ידי זה לחסות לעתיד לבוא בצל כנפיו של הקדוש ברוך הוא, כמו שאמרו חז"ל (רות רבה פרשה ה' ד')] בשביל חשש הפסד של איזה גרגירי כסף, שיסבב על ידי זה. גם, לטענה זו של היצר יש עצה אחרת, שימסר ממונו ביד איש אחר נאמן רוח ומכסה דבר, שיעשה בזה גמילות חסדים וזה ענין גדול, כאשר נבאר אם ירצה ה' לקמן בפרק י"ד.
Part II.9.1
בו יבאר בטול טענת היצר, שבא על ידי העלם ידיעה ופטור ויש אנשים שרפוי המצוה של גמילות חסד בידם מחמת העלם ידיעה. הינו, שנעלם מאתם גדל חיוב של המצוה וגדל שכרה. שהם סוברים שהיא רק הנהגה ישרה ומדה טובה בעלמא, ואינם יודעים שהיא מצות עשה דאוריתא, כמו סכה ולולב ותפלין. ראה אחי, כמה חסרים אנו במצוה הזו, הלא כמה טרחות מטריח האיש הישראלי בסכה ולולב וכהאי גונא בכל המצות לעשותן על גדר השלמות, וחס ושלום, אינו עצב כלל אחר כך על טרחתו, אדרבה, שמח שזכהו ה', שהיה לו טרחה על מצותיו של הקדוש ברוך הוא, ועל שזכה להשיג המצוה. [ובאמת, כן ראוי להיות, כשנתבונן בזה שהאדם, שהוא בריה קטנה, וימיו קצובים, וסופו להיות עפר עומד על הארץ, וזוכה לשרת לה' אלהי השמים כאחד מצבא המרום אשר במרום.] ואלו במצוה של גמילות חסדים, כמה עניה היא בדעתנו, שמפני טרחה קטנה אנו דוחין אותה. ואפילו כשאנו עושין אותה לפעמים, היא בקשי ובצער ושלא בשמחה כלל. ואציר פרט אחד, וממנו יקיש המשכיל לכל כיוצא בזה. כגון: אם יפגע אחד בחברו ברחוב ויאמר לו: אחי, הלוני איזה רובל כסף על זמן קצר, -אפילו אם הוא בטוח בעיניו, יזדמן לפעמים, שישיב לו מאה תרוצים לדחותו. פעם יאמר לו: אני מתעצל לחזר לביתי; היה לך לצמצם ולבוא אלי, כשהייתי בביתי.
Part II.9.2
ופעם יאמר לו: שטר ממון [שיגנאציע] של עשרה רובלי כסף יש לי, ואיני רוצה לפרטה. ופעם יאמר לו: לך אצל פלוני ופלוני, וכהאי גונא כמה דחויים. ואפילו כשהרבה הנעלב להתאונן לפניו, והוא חוזר לביתו, או שפורט השטר ממון ומלוה לו, הוא בקשי ובצער, ושלא בשמחה כלל, כי אם בפנים זעומות, עבור הטרחה שהיה לו על ידו. התבונן אחי, אלו היה פוגע אותך ברחוב איש אחד, שהוא מחזק בידך לאיש אמת, והיה אומר לך: חזר, אחי, מהר לביתך, ואספר לפניך איזה עסק גדול, שתרויח על ידי זה סך גדול בעזרת ה'; וגם אין צריך לזה ממון הרבה על כסף קדימה [זאלאג], שמניחין על העסק רק איזה רובלי כסף. ולי תתן גם כן דבר מועט בשביל זה, כשיגמר העסק - האם היית אומר לו: אני מתעצל לחזר לביתי, או לפרט מטבע הגדולה שיש לי; לך אצל פלוני ופלוני, והם יקחו את העסק הזה? אלא בשמחה רבה היית חוזר תכף לביתך להתבונן בהעסק הזה, איך להשיגו. ואם היית רואה, שהעסק נגמר בכי טוב, כמה מהתשואות חן היית נותן להאיש הזה, על שיעצך לקח העסק הזה. כן ממש בעניננו. כשבא אחד להציע לפניך איזה עסק של גמילות חסדים, הלא לעצמו של הלוה - המקבל החסד - הוא עסק קטן להרויח על ידי זה איזה גרגירי כסף, ולך המלוה העושה חסד - הלא מציע לפניך עסק גדול של מצות עשה דאוריתא, שאין קץ למתן שכרן, היה לך לשמח ולקבלו בפנים צהבות ולרוץ אחר המצוה, אם עזרך השם יתברך, שבכחך לעשות חסד. וכמו שכתוב (משלי כ"א כ"א): "רדף צדקה וחסד ימצא חיים וגו'". [וכזה איתא בדברי חז"ל (רות רבה פרשה ה' ט'): יותר ממה שבעל הבית עושה עם העני, העני עושה עם בעל הבית]. אין זאת, בעונותינו הרבים, כי אם שהיצר הרע מקטין עד מאד את המצוה הזאת בעינינו, ומחשיבה להנהגה ישרה בעלמא. על כן העצה היעוצה לזה, *וגם לזה גופא יש טענת היצר, שמפתהו ואומר לו: למה לך לידע את גדל החיוב של מצות גמילות חסדים (וכן כהאי גונא בגדל אסורי לשון הרע ורכילות) ולעבר על זה טוב יותר שלא תלמד כלל, ותהיה שוגג בזה. אבל שמעתי על זה בשם אחד מן הגדולים, דזה דומה לאחד שהלך בדרך, ויעצו לו אנשים שישמר עצמו מלילך בנתיב פלוני, שיש בו בורות עמקות. ויען ויאמר: יש לי עצה לזה; הביאו לי סודר. ויאמרו לו: מה תעשה בהסודר, וכי בו תמלא את הבורות ויען ויאמר: אכסה עיני בו, וכשאפל לא יהיה לי ללעג, כי הלא עיני היו מכסות, ולא ראיתי את הבורות. ויענו לו: אי סכל, הלא זה גופא יהיה ללעג גדול עליך, למה היה לך לכסות עיניך ולפל, הלא איש אתה, והיה לך עינים לראות. כן הדבר הזה; היצר מפתה לאדם, שיעלים עיניו, ואל יביט כלל בתורה את גדל חיוב החסד ופרטיה, איך להתנהג במצוה זו (וכהאי גונא בכמה דברים המצויין, בעונותינו הרבים, לעבר עליהן), כדי שכשיעבר על זה, יהיה לו תרוץ: עיני היו סתומות מזה, שלא ראיתי כלל את גדל חיובו. אבל זה גופא יקשה על האדם, למה היו עיניו סתומות מזה. ולא אמרו (ביצה ל'.), מוטב שיהיו שוגגין וגו', רק לענין הוכחה לחברו. וגם בדבר שלא כתוב בפרוש בתורה, וכמו שמבאר בארח חיים סימן תר"ח סעיף ב' בהגהה. אבל לענין שיראה האדם ללמד דיני התורה, לא שיך בזה כלל 'מוטב שיהיו שוגגין', וזהו כונת מה שאמרו חז"ל בבבא מציעא (ל"ג:): שגגת תלמוד עולה זדון. שילמד המצוה הזאת את גדל חיובה בהפוסקים המבארים אותה, וגם יתבונן תמיד באגדות חז"ל, שבארו לנו את גדל ענינה ושכרה, ואז ינגף היצר.
Part II.9.3
ויש שמרפים עצמם ממצוה זו מחמת טענת פטור. הינו, שחושבים בדעתם: וכי אני יחיד בעיר? ילך אצל פלוני ופלוני, שהם עשירים יותר ממני. ובאמת הוא טענת הבל. א. מי יודע אם הם רוצים להיטיב. וכבר כתב הרדב"ז בתשובה לענין צדקה, דאפילו מי שיש לו קרובים עשירים, אך שאינם רוצים לעזרו, מטל החיוב על שאר אנשי העיר, דאטו אם יסורו קרוביו לגמרי מדת ה', יצטרך העני הזה למות ברעב עבור זה. ועוד, דכיון שידו משגת לעשות טובה לזה, לא נפקע ממנו חיוב המצות עשה, במה שיש בעיר עשירים גדולים ממנו. וגם במה שכתבנו מתחלה, מבאר בטול טענה זו מצד הסברא.
Part II.9.4
ופעמים פוטר עצמו ממצות עשה זו, במה שחושב שכבר הלוה לאחד, ונאבד ממונו. וגם זה איננה טענה כלל; דאם הוא החזק ל"לוה רשע ולא ישלם" (תהלים ל"ז כ"א), כל ישראל מי החזקו? אלא כל מי שהוא מכירו שהוא בטוח, לא נפקע חיובו על ידי זה, כיון שידו עדין משגת. וכל שכן, אם רוצה לתן משכון על זה. ולענין האיש הזה גופא, שלא שלם לו, תלוי בזה: אם הסבה היה מפני שהוא איש אלם, ואינו רוצה לשלם, אפשר דפטור תו מלהלותו, אף אם יתן לו משכון, פן יעליל עליו באיזה עלילה אחר כך; ואם היה סבת אנס, כגון, שנעשה עני, אינו נפטר מלהלותו, אם מביא לו משכון.
Part II.10.1
בו יבאר מדה הגרועה של כילי וצר עין ובדרך כלל, איש צר עין הוא בורח ממדת הרחמים לגמרי, וכל כחו הוא רק להרבות נכסיו לעצמו, ולא ישאיל כלי לשום אדם, וכל שכן מעות, אם לא שיהיה לו מזה טובה. ופעמים שמפני גדל מדת כילותו ותשוקתו לממון, לא יקפיד כלל בטובה הבאה לו על ידי הלואת מעותיו, אפילו אם יש בזה אסור רבית. ועל איש כזה אמר הכתוב (משלי כ"ח כ"ב): "נבהל להון איש רע עין ולא ידע כי חסר יבאנו". ואיתא בתנחומא ריש פרשת בהר: "נבהל להון וגו'" - זה המלוה מעותיו ברבית, שהוא נבהל להעשיר, ומארה נתנה בנכסיו, שנאמר: "ולא ידע כי חסר יבאנו". וכבר כתב החנוך בספרו (מצוה ת"פ), כי מדת הכילות היא מחצה של ברזל בינו ובין הברכה. גם מסיר מעל עצמו רחמי שמים, כמו שאמרו חז"ל (שבת קנ"א:) על הפסוק (דברים י"ג י"ח): "ונתן לך רחמים ורחמך" - כל המרחם על הבריות, מרחמין עליו מן השמים, וכל שאינו מרחם על הבריות - אין מרחמין עליו מן השמים.
Part II.10.2
גם אמרו חז"ל (ערכין ט"ז.), דעל שבעה דברים נגעים באין, ואחד מהן הוא על צרות העין [שעינו צרה באחרים, ואינו מהנה שכניו מכליו על ידי שאלה. רש"י], דכתיב (ויקרא י"ד ל"ה): "ובא אשר לו הבית והגיד לכהן לאמר כנגע נראה לי בבית". ותנא דבי ר' ישמעאל: מי שמיחד ביתו לו [הינו, שאינו מהנה לאחרים משלו. רש"י]. וידוע דעל ידי הנגעים הכרח הבית לבסוף לירד לכליון, וכמו שכתוב (שם מ"ד): "ונתץ את הבית את אבניו ואת עציו וכו'". ואם כן בימינו, אף שהשם יתברך בחסדו אינו רוצה לשלח נגעים על הבתים, אבל מכל מקום, מארה נשתלח בנכסיו, ויורדין לכליון על ידי זה, וכמו שנאמר במדרש שהבאתי למעלה. והטעם דהוא מדה במדה, דלפי שהוא צר עין, ואינו רוצה לעשות שום חסד ורחמים עם חברו לההנותו משלו, גם על נכסיו שורה כח הדין הגמור בלי שום חסד כלל, וממילא מכרח להיות ביתו חרב על ידי זה, כידוע, דעל מדת הדין לבדו אין העולם יכול להתקים. ואיתא בפסיקתא (רבתי דרב כהנא פרשה כ"ו): מעשה באחד, שהיו לו נכסים הרבה, והיתה נפשו רעה, ולא נתן צדקה מימיו. פעם אחת נשתטה ונטל אש והצית בבתים שלו; ונטל כספו וזהבו והשליכו לים; נטל קרדם ושבר את החביות של משקים שהיו לו. מי גרם לו כל זאת? על ידי שלא כבד את ה', עד שהונך עליו. וכהנה וכהנה נסבב סבות להאיש הכילי וצר עין, עבור שלא רצה לגמל חסד וצדקה בממונו.
Part II.10.3
ואיתא בילקוט ראה (והעתקנוהו למעלה בהקדמה): הוי זהיר, שלא תמנע רחמים, שכל המונע רחמים, מקיש לעבודה זרה, ופורק מלכות שמים מעליו, שנאמר (דברים ט"ו ט'): "בליעל" - בלי על. ובאורו, שכילי - כל בטחונו הוא רק על ממונו ולא על ה'. והתורה הזהירה ברמז על זה ואמרה (שמות כ' כ'): "אלהי כסף ואלהי זהב לא תעשו לכם".
Part II.10.4
וגם זה גופא - שאיננו חומל ומרחם על איש צר ומצוק בעת עניו - הוא עון פלילי. ראה מה שכתוב בהדיא בשמואל ב' (י"ב ג' י'), כשבא נתן לדוד ואמר לו, איך שלרש היה רק כבשה אחת קטנה. ובגדל עניותו גדל אותה; מפתו אכלה, ומכוסו שתתה, ובא אחד וגזל ממנו ושחטה. ופסק דוד ואמר (שמואל ב', י"ב ה'-ו'): "חי ה' כי בן מות הוא האיש העשה זאת וגו', ועל אשר לא חמל". המתבונן שם בקרא יראה, דעקר הענש שענשו למיתה, הוא על אשר לא חמל על העני [דעל עצם הגזלה כבר קנסו שישלם ארבעתים, עין שם]. [הג"ה. ועד כמה אנו צריכים להתבונן תמיד במקרא הזה, כי מעשים כאלו של מניעת החמלה מצוי, בעונותינו הרבים, בכמה אלפי ענינים, ומקרא זה נוקב ויורד עד התהום].
Part II.10.5
ופעמים יזדמן, שמי שהוא כילי וצר עין, לבד שהוא בעצמו אינו רוצה לחמל ולחוס על האיש הנעלב, הוא מסבב גם כן שחבריו לא יעשו טובה עם הנעלב הזה, כדי שלא יהיה לו לחרפה, ושונא ומגנה כל מי שיעשה בהפכו. ומקים עליו מה שאמור באבות (ה' י"ג): לא יתן ולא יתנו אחרים - רשע. ולפעמים מתגבר עליו מדת הכילות כל כך, עד שעינו צרה אפילו להנות לעצמו מנכסיו. ועל איש כזה אמר הכתוב בקהלת (ה' י"ב): "יש רעה חולה וגו'; (שם ו' ב') איש אשר יתן לו האלהים עשר ונכסים וכבוד ולא ישליטנו האלהים לאכל ממנו וגו'". ועל איש כזה - שורה עליו כח מסטרא אחרא, כדאיתא בזהר הקדוש פרשה בשלח (ס"ה א'): ר' אבא פתח ואמר וכו':
Part II.10.6
'יש רעה חולה". וכי יש רעה דהיא חולה, ויש רעה דלאו היא חולה? אלא ודאי יש רעה חולה, דתנינן: מסטרא דשמאלא נפקא כמה גרדיני נימוסין דבקען באוירא (ששנינו: מצד השמאל יוצאים כמה כחות הנהגת הדין שבוקעים באויר), וכד בעין למפק, אזלין ואשתאבין בנוקבא דתהומא רבא (וכשהם רוצים לצאת, הולכים ונשאבים בנקב התהום הגדול (ששם מקומם)), לבתר נפקין ומתחברין כחדא ובקעין אוירין ושאטין בעלמא ומתקרבין לגביהו דבני נשא וכל חד אקרי רעה, כמה דאת אמר (אחרי כן יוצאים ומתחברים כאחד, ובוקעים אוירים, ומשוטטים בעולם, ומתקרבים אצל בני האדם, וכל אחד נקרא רעה כמו שאתה אומר) (תהלים צ"א י,): "לא תאנה אליך רעה". מאי "לא תאנה"? בגין דאתיא בתסקופא [הינו, בעלילות דברים] על בני נשא. חולה, אמאי היא חולה? כד שריא האי על בני נשא עביד לון קמצנין מממונהון (מפני שהיא באה בעלילה על בני האדם. חולה, למה היא (נקראת) חולה? כאשר שורה זאת על בני אדם, היא עושה אותם קמצנים מממונם). אתין גבאי צדקה גבה, היא מחאת בידה. אמרה לה: לא תפוק מדידך. אתין מסכני, היא מחאת בידה. אתי הוא למיכל מממונה, מחאת בידה בגין לנטרא לה לאחרא (באים גבאי צדקה אצלו, היא מוחה בידו, אומרת לו: לא תוציא משלך. באים עניים, היא מוחה בידו. בא לאכל מממונו, היא מוחה בידו בעבור לשמר אותו לאחרים). ומן יומא דשריא עלה דבר נש הוא חולה כהאי שכיב מרע דלא אכיל ולא שתי. ועל דא היא רעה חולה. ושלמה מלכא צוח בחכמתא (ומן היום שהיא שורה על בן האדם, הוא חולה כחולה הזה, שאינו אוכל, ואינו שותה, ועל זה היא רעה חולה. ושלמה המלך צעק בחכמה) ואמר (קהלת ו' ב'): "איש אשר יתן לו האלהים עשר ונכסים וכבוד ולא ישליטנו האלהים לאכל ממנו וכו'"; דבגין דהוא הימנה לההיא רעה ואחדי בה דשא בריך הוא לא שלטה עלה לאתבראה תחותה על דהוא אתרעי ואחדי בה [הינו, דבשביל דבתחלה כשבאה אליו הרעה בעלילות דברים לפתותו שיהיה רע לחברו, ולא ייטיב עמו, הוטב אליו הדבר ואחז בדרך זו וקבלו, על כן אין הקדוש ברוך הוא משליטו אחר כך על הכח ההוא לשברו]. וכל אורחה כשכיב מרע דלא אכיל ולא שתי ולא קריב לממונה ולא אפיק מנה ונטיר לה, עד דהוא יפוק מעלמא (כי מפני שהאמינה לאותה רעה ואחז בה, הקדוש ברוך הוא אינו משליטו עליה לשברה תחתיו, מפני שהוא התרצה ואחז בה. וכל דרכו (התנהגותו) כחולה שאינו אוכל, ואינו שותה, ואינו קרב לממונו, ואינו מוציא ממנו ושומר אותו עד שיצא מן העולם), ומיתי אחרא ויטל לה דהוא בעליו. ושלמה מלכא צוח ואמר (ומביא אחר ויקח אותו שהוא בעליו, ושלמה המלך צעק ואמר) (שם ה' י"ב): "עשר שמור לבעליו לרעתו". מאן בעליו? דא אחרא דירית לה (מי הוא בעליו? זה האחר שיורש אותו). ולמה זכי האי אחרא למהוי בעליו דההיא עותרא? בגין דהאי הימין להאי רעה ואתרעי בה, בגין כך האי אחרא, דלא אתדבק בההיא רעה, זכי למהוי בעליו דההיא עותרא, הדא הוא דכתיב (ומדוע זוכה זה האחר להיות בעליו של העשר ההוא? מפני שהעשר ההוא שזה האמין לזאת הרעה והתרצה בה, מפני כן, זה האחר שלא התדבק ברעה ההיא זוכה להיות בעליו של העשר ההוא, זה מה שכתוב): "לרעתו" וכו',
Part II.10.7
עין שם. *גם כתבו בספרים הקדושים, שישים האדם לב, אם לאחר פטירתו יתנו לו למעלה בידו ספר תורה כנהוג, ששואלין לו לאדם על כל מצוה בפרט, ובודאי יבוא לידי שאלה גם על מצוה גדולה זו, הינו (ויקרא כ"ה ל"ה): "וכי ימוך אחיך וגו' והחזקת בו". אם קימה כדין, מה ישיב ואז יזכירוהו ויאמרו לו הבית דין של מעלה, וספר הזכרונות פתוח, זכר נא באותו זמן, באותו יום לחדש ההוא ישבת בביתך על כסא כבודך בשמחה, ואז בא בלילה אותו עני אליך, שהיה מתחלה בעל הבית, בבקשות ותחנונים שתלוה לו על משכון. והשבות לו ברגע: אי אפשי להלות לך. והלך בפחי נפש מאתך, ולא שמת אל לבך, שהוא היה מתיעץ עם אשתו בזה כמה ימים, אם ילך או לאו, כי מסוה הבושה מאד על פניו; והיה מתביש לילך ביום, ובא בלילה. גם חשב איזה משכון יתן, שיכשר לפניך; גם היה מכון השעות, שיהא שעת הכשר, שיבוא אליך בעתות הפנאי. ואתה בלי שהוי ובלי ישוב הדעת ברגע דחית אותו בשתי ידים לומר, אי אפשר למלאות משאלותיך. ואז נשבר לבו בקרבו כחרס הנשבר, ושב לביתו בבשת וכלמה. והנה קדם שחזר לביתו, היו מצפים עליו בניו ובני ביתו, מתי יבוא אבינו לנו, אולי יהיה לנו עוד שום תקוה. אבל כשבא בידים ריקניות מאתך, ישבו כלם לבכות ואמרו: מה יהיה אחריתנו מה יהיה סופנו הלא נגוע ברעב כלנו. ועל ידי בכיתם שעלתה אז למרום, נתגבר אז כח הדין על העולם מאד. וסוף דבר היה, שעל ידי זה שלא היה לו במה להחיות אנשי ביתו, החלש כחם מדי יום ביום ברעב, עד שהחלשים שבהם נעשו חולים על ידי זה, ויתר בני ביתו נעשו נודדים ללחם, ונתמוטט ביתו לגמרי. ועתה עמד בדין, והכר מעשיך, וראה מה גרמת במעוט חמלתך על האנשים העלובים ומרי נפש; כמה צער צערת למעלה את השם יתברך בזה, בעת שעלתה בכיתם למרום, וכמה נתגבר אז כח הדין על ידך, וכמה גזרות נסבב אז על ידי זה. וכשם שלא חמלת על העני, כך אין לחמל עליך. ונגזר דינו וענשו לפי ערך הסבות שנסבב אז על ידי מעוט חמלתו. ואיתא בויקרא רבה (פרשה ל"ד ט'): אמר ר' אבין: העני הזה עומד על פתחך, והקדוש ברוך הוא עומד על ימינו, דכתיב (תהלים ק"ט ל"א): "כי יעמד לימין אביון". אם נתת לו, דע, מי שעומד על ימינו, נותן לך שכרך; ואם לא נתת לו, דע, מי שעומד על ימינו, פורע ממך, דכתיב (שם): "להושיע משפטי נפשו". ועל כן ישכיל האדם להתבונן תמיד על צרת הדל, ויקים עליו מה שאמר הכתוב (תהלים מ"א ב'): "אשרי משכיל אל דל ביום רעה ימלטהו ה"'.. על כן יתרחק האדם ממדת צר עין, וירגיל עצמו בכל ימיו להיות איש טוב ומיטיב לזולתו, ולא יפגם במדת החמלה, כדי שיחמלו גם עליו וייטיבו עמו, כמה דאת אמר (תהלים קכ"ה ד'): "היטיבה ה' לטובים וגו'". ויתבונן תמיד, שהמעות שנתן לו השם יתברך, לא בשבילו לבדו נתן לו, אלא שיעשה גם כן צדקה וחסד בממונו, וכמו שנביא לקמן מכתובים ומאמרי חז"ל, ואז טוב לו בזה ובבא.
Part II.11.1
בו יבאר בטול טענת העצלות, ועוד כמה עניני זריזות לעבודת השם יתברך ויש אנשים שסבת מניעתם ממצות גמילות חסדים, איננו מפני שחס על ממון שלו [כחמשים רובלי כסף או מאה, כל אחד לפי ערכו], שיהיו בטלות, ולא יעשו רוח, רק שהוא עצל בדבר לטרח ולהלות ולחזר ולתבע, עד שיבוא לידי פרעון. ובאמת כשנתבונן בזה, היא הסבה הגדולה שבכל הסבות, המונע את האדם מעבודת השם יתברך, ועל ידה נשאר האדם ערם מתורה ומצות ומתשובה. כי מטבע העצל לדחות כל דבר ודבר *הג"ה. ונראה לי, שזהו כונת המדרש רבה בראשית פרשה כ"א ו': אין "ועתה" אלא תשובה, שנאמר (דברים י' י"ב): "ועתה ישראל מה ה' אלקיך שואל מעמך וגו"'. ולכאורה היכן רמוז תשובה בתבת "ועתה" ובתבת "ליראה את ה"' נוכל לומר, שרמוז תשובה, אבל לא בתבת "ועתה". ונוכל לומר, דהכונה הוא זהו מה שכתבנו, דעקר כח היצר, שהוא מטעה להאדם לאמר: היום אין לך פנאי ללמד ולעסק במצות ולהתבונן בנפשך, איך לקים את התורה, למחר וליומא אחרא תעשה כל זה, שאז תהיה פנוי מטרדותיך. וכן כשיבוא מחר, מדחה אותו על מחר, וכן הולך כל ימיו ברעיון זה. וזהו מה שכתוב במשלי (ג' כ"ח): "אל תאמר לרעך לך ושוב ומחר אתן ויש אתך". "רעך" מרמז על יצר טוב, שהוא רע אמתי של האדם; והיצר הרע מדחה אותו תמיד על מחר. וזהו גם כן שרמזה התורה בפרשת תבוא, שכתוב (דברים כ"ו ט"ז): "היום הזה ה' אלקיך מצוך לעשות את החקים האלה ואת המשפטים ושמרת ועשית אותם בכל לבבך ובכל נפשך". וכן אמרו חז"ל (שבת קנ"ג.): ישוב היום, שמא ימות למחר וכו'. למחר וליומא אחרא. וכבר אמר שלמה בחכמתו (משלי כ"ד ל"א): "על שדה איש עצל עברתי וגו' והנה עלה כלו קמשונים כסו פניו חרלים וגדר אבניו נהרסה". ~(*) ואמרו חז"ל (ברכות ל"ב:): ארבעה דברים צריכין חזוק, ואלו הן: תורה ומעשים טובים, תפלה ודרך ארץ. הרי שמעשים טובים גם כן צריכין חזוק להרגיל את נפשו בהן תמיד. ואם מרפה עצמו, חס ושלום, אמרו חז"ל (ברכות ס"ג.) בשם שמואל, שאין בו כח לעמד ביום צרה [הינו, בעת שנתגבר איזה כח הדין על האדם], שנאמר (משלי כ"ד י'): "התרפית ביום צרה צר כחך"; ואמר הכתוב (שם ב' ד' ה'): "אם תבקשנה ככסף וכמטמונים תחפשנה; אז תבין יראת ה' ודעת אלהים תמצא". ועל כן צריך האדם להתנהג בעניני התורה והמצוה כמו בעניני העסק, כשמחזיק חנות וכיוצא, אינו מתעצל לישב אף בקר ולשקל לאחד, וכן לחזר ולשקל לשני, וכן לשלישי, אף שמכל אחד ואחד לא נשאר לו רוח, כי אם מעט מן המעט; ויושב ומצפה, מתי יבואו אצלו סוחרים; וכשבאים, מרב השמחה אינו מרגיש הקר. והכל מטעם שהוא חושב שזהו סבה לחייו, אף שהוא רק חיי שעה לבד. על אחת כמה וכמה בעניני התורה והמצוה, שהוא חיי עולם, כמה צריך האדם להיות זריז לרדף אחריהן ולהשיגן. וכמו שכתוב (הושע ו' ג'): "ונדעה נרדפה לדעת את ה'", ולא יכבד עליו הטרחה בזה. על כן, אף אם יקרה שהלוה מעצמו אינו משיב הגמילות חסד, וצריך להזכירו פעם ושתים, אף על פי כן אין להתרפות מחמת זה ממצות גמילות חסדים. דמיא דחנוני בחנותו, דכי בשביל שיש לו טרחה לתבע חובותיו, לא יחזיק חנותו? עוד ידוע הוא, שאין מסחר בלי הקפות, ואין מסחר בלי טרחה, ואין מסחר בלי הפסד לפרקים גם כן. מה תאמר, החנוני משתכר מזה? הוא משתכר מזה חיי הזמן, ואתה אחי משתכר מזה חיי הנצח, להיות עבור זה נפשך צרורה בצרור החיים את ה' אלקיך. גם הוא על ידי הטרחה, שהוא מטריח לגבות חובותיו, אף אם היה לו טרחה רבה בזה, לא נתוסף לו התשלומין מאומה על ידי זה. אבל בעניננו, כל מה שיש לו יותר טרחה על ידי מצות השם יתברך, יתוסף על המצוה יותר ויותר, כידוע, שלפום צערא אגרא. גם גביה זו היא סבה, שיכול עוד לחזר ולהלות פעם שניה.
Part II.11.2
ושמעתי בשם גאון אחד שאמר, שהאדם צריך לשער בנפשו שלשה דברים: אחד, שאין לו אלא יום אחד לחיות; גם שאין לו אלא פרק משניות אחד, או דף גמרא אחד, מה שהוא עוסק בו עתה; גם שהוא ישראל אחד, שהקדוש ברוך הוא מצוהו על קיום התורה, ובו תלוי קיום העולם. כי על ידי זה שיחשב, שיש לו רק יום אחד לחיות, יעשה כל מה שבכחו בתשובה ומעשים טובים, ולא יניח הדבר עד למחר. גם ממה שיחשב, שאין לו אלא מעט ללמד, ממילא שוב לא יתעצל בזה, לאפוקי (להוציא - מעצת) מהיצר, שמרחיב הדבר בלבו, ואומר לו: כמה תהיה מכרח עוד לעמל משך זמן רב, עד שתגמר הסדר או המסכת, ועל ידי זה הוא מרפה ידו. גם ממה שיחשב, שעליו תלוי קיום העולם, יזדרז ביותר, לאפוקי מהיצר, שמטעהו ואומר לו: בודאי נמצא אנשים אחרים מקימי התורה כראוי, ויתקים העולם בשבילם. ובאמת, כבר אמרו חז"ל (סנהדרין ל"ז.), שחיב אדם לומר: בשבילי נברא העולם. וגם פעמים, שהעולם - חציו זכאי, וחציו חיב. וכשנתוסף חוטא אחד, הוא מכריע כל העולם לכף חובה על ידי זה. ולדעתי כל זה רמוז בתורה הקדושה בפרשת קריאת שמע (דברים ו' ה'): "ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך וגו"'. והיאך תעשה עד שתגיע לזה "והיו הדברים האלה" (שם) - הינו, אותו המעט שהוא לומד עתה. "אשר אנכי מצוך" - הינו, שיחשב בלבו, שבעולם אין, רק הקדוש ברוך הוא והוא. "היום" הינו, שאין לו, רק יום זה לבדו. "על לבבך" הינו, השלשה דברים אלו יהיו לאדם על לבבו תמיד.
Part II.11.3
ועתה בכל זה נבאר היטב בעזרת ה' המדרש הנ"ל, דכונת הכתוב (דברים י' י"ב): "ועתה ישראל וגו"' הוא להזהיר להאדם, שלא ילך אחר טעות היצר, שמדחה לו הלמוד וההתבוננות בקיום התורה על זמן מחר. ולזה בא הכתוב ואמר: "ועתה ישראל מה ה' אלקיך שאל מעמך"; "ועתה" דיקא (דוקא). הינו, שבכל עת יחשב, מה השם יתברך שואל מאתו עתה. ובאמת הוא ענין נורא מאד, ושיך זה להאדם בכל ימי חייו. למשל: כשקם בבקר השכם, ומתישב בנפשו איך לעשות, אם לילך לבית המדרש להתפלל, או למלאכתו, שיך על זה מה שאמר הכתוב: "ועתה ישראל מה ה' אלקיך שאל מעמך"; בודאי שואל מעמו שילך להתפלל, ולא לעסוק בחפצו מקדם, כמו שאמרו חז"ל (ברכות י"ד.). ואחר שהתפלל ומתישב בנפשו, מה לעשות עתה, אם ללמד או לילך לביתו, בודאי לכתחלה המצוה, שילמד תכף אחר התפלה, כמבאר בארח חיים סימן קנ"ה (סעיף א'), אם לא שהוא אדם חלוש. ואחר שלמד ודורש מה לעשות עוד, בודאי עתה שואל השם יתברך מאתו, שילך לאכל לקים (דברים ד' ט"ו): "ונשמרתם מאד לנפשתיכם". ואחר שאכל, מצוה שילך לעסק קצת בדרך ארץ, וכמו שאמרו חז"ל (ברכות ל"ב:). ואחר שעסק, ושואל עתה מה לעשות עוד, בודאי עתה שואל השם יתברך שיחזר ללמודו, כיון שיש לו פנאי. כלל הדבר - ענין "ועתה" שיך להאדם בכל רגע מימי חייו, ולכל אחד כפי עניניו. וזהו שכתוב "שאל מעמך", הינו, שלזה שואל השם יתברך עתה מאתו, שילך ללמד תורה. ולזה שואל שילך לגמל חסד עם פלוני, כי נסבב לו עתה מצוה זו, ואי אפשר להתקים בלתו, וכן כהאי גונא בכמה ענינים. וכשילך באפן זה, יעבד להשם יתברך כל ימיו על פי התורה. וזהו שכתוב (משלי ו' כ"ב): "בהתהלכך תנחה אתך". וזה מעורר לאדם להתגבר על יצרו ולשוב לה'. וזהו כונת המדרש הנ"ל.
Part II.11.4
[וכל זה רמזה לנו התורה, דכתבה (שמות כ"ב כ"ה): "אם חבל תחבל שלמת רעך וגו'", אחר הכתוב (שם כ"ד) ד', אם כסף תלוה". ואיתא במכילתא (פרשת משפטים פרשה י"ט), דבזה למדה התורה דרך ארץ, שתלונו, ואחר כך תחבל אותו. (והינו, ברשות בית דין כדאיתא בבבא מציעא (דף קי"ג:), דשלא ברשות בית דין, עובר על מה דכתיב (דברים כ"ד י'): "לא תבא אל ביתו לעבט עבטו", ואפילו בשוק אסור לחטף ממנו, כדאיתא בחשן משפט סימן צ"ז (סעיף ו'), עין שם). לאפוקי, דלא יטעה האדם לחשב: טוב יותר, שיהיו מעותי אבודים, ולא אצטרך שוב להטריח ולהלות. ולמדנו התורה דרך ארץ, שאדרבה, טוב יותר לתבע החוב עד שיבוא לידי פרעון, ואחר כך לחזר ולהלות].
Part II.11.5
הנה צירתי בזה הפרק רק איזה עניני עצלות, שהיצר הרע מפיל על האדם, ובאמת, יש עוד הרבה והרבה סבות כיוצא בזה, שמחמת זה האדם נעשה עצל למצוה זו. ואין לו, רק לקח עצה מזריזות העולם לעניניהן, וכן נעשה בעסקנו הנצחי. וכשירגיל האדם להתנהג ככה, יתקים בו מה שאמר הכתוב (משלי ב' ה'): "אז תבין יראת ה' ודעת אלקים תמצא".
Part II.12.1
בו יבאר, שהאדם צריך לרדף אחר מצוה זו בכל יום והנה אחרי שבארנו בפרקים שעברו, את גדל ענינו של מדת החסד, שהיא מועלת לאדם להאריך ימיו וגם לכפר עונותיו, והיא עומדת לו להציל אותו מכל הפגעים, והוא חוסה בצל השם יתברך לבדו, ולא בצל כנפי הכרובים, ואוכל פרות המצוה בעולם הזה, והקרן קימת לו לעולם הבא, וזוכה להיות לו בנים בעלי עשר בעלי חכמה וכו', גם הוא זוכה על ידה לעתיד לבוא בדין ושארי טובות נשגבות וכנ"ל. על כן כמה יש לו לאדם להתדבק במדה הקדושה הזו ולאהב אותה אהבה עזה, וכמאמר הכתוב (מיכה ו' ח'): "ומה ה' דורש ממך כי אם עשות משפט ואהבת חסד". כי המצוה הזאת עומדת לו להאדם עד סוף כל הדורות וכנ"ל בפרק ד'.
Part II.12.2
ומאד צריך לזהר, שלא יחסר לו מדת החסד אפילו יום אחד מימי חייו, כמו שצריך איש הישראלי לזהר לענין קביעת עתים לתורה בכל יום. וכזה מצאתי בספר 'שער הקדשה' (חלק ב' שער ב') למורנו הרב חיים ויטל, שכתב, שהאדם צריך להתאונן בכל יום ולאמר: אוי לי, שהלך היום בלי תורה וגמילות חסדים. וענינו הוא, כי כח הקדשה נשלם על ידי השלשה עמודים תורה ועבודה וגמילות חסדים. ובעונותינו הרבים, כאשר חסר לנו עתה העמוד השלישי של עבודה מעת החרבן, ולא נשאר לנו, כי אם אלו השני עמודים, מכרחים אנו לחזקן ביתר שאת, ובזה יהיו נמחלים עונותינו. וכמו דכתיב (משלי ט"ז ו'): "בחסד ואמת יכפר עון". ואמרו חז"ל (ברכות ה'.): "חסד" - זו החסד, שנאמר (משלי כ"א כ"א): "רדף צדקה וחסד וגו'". "ואמת" - זו התורה, שנאמר וגו'. וכמו שהשיב רבן יוחנן בן זכאי לר' יהושע בן חנניא (אבות דרבי נתן פרק ד' ה'), כשהיה אצל הר הבית, והיה מתאונן ואמר: אוי לנו, מקום שמתכפרים בו עונותינו, שהוא חרב. אמר לו: בני, אל ירע לך, יש לנו כפרה אחת, שהיא כמותה, ואיזה? זה גמילות חסדים, שנאמר (הושע ו' ו'): "כי חסד חפצתי ולא זבח". ועל כן, כיון שהם מכפרים עונות כמו הקרבנות, מכרח האדם להתדבק בהן תמיד, כי העונות מצויות תמיד, וכמו המזבח, שלא היה בטל אפילו יום אחד מהקרבת הקרבנות.
Part II.12.3
וכל זה אנו מדברים, שהיום שאין לנו מקדש וקרבנות, ובעונותינו הרבים, עונות מצויות, האדם מכרח ביותר למדה הקדושה הזו, כדי שיתכפרו עונותיו. אבל באמת, -אפילו בזמן שהיה המקדש קים, גם כן - היה צריך האדם להתדבק תמיד כל ימי חייו במדות הקדושות של טוב וחסד. ומקרא מלא הוא בתורה (דברים י"א כ"ב): "כי אם שמר תשמרון את כל המצוה וגו'"; (שם י"ט ט'): "לאהבה את ה' אלקיך וללכת בדרכיו כל הימים". וכבר בארנו בשם הספרי (פרשת עקב פסקה מ"ט), דהליכה בדרכיו הוא לאחז במדת השם יתברך שהיא רק לטוב ולחסד. וטעם לכל זה, כי ידוע מזהר הקדוש, שימי האדם שהוא חי על האדמה, כלם חיים וקימים לנצח, דהינו, שמכל יום ויום נעשה בריאה רוחנית קדושה, ולעתיד לבוא, בבוא זמנו להפקד מן העולם, באים כל ימיו למעלה עמו להעיד עליו לפני אדון הכל. ועל כן צריך כל אדם לזהר, שיהיו כל ימיו שלמים בקדשה. והינו, בלמוד התורה בכל יום, שעל ידי זה הוא בא לידי אהבת השם יתברך, וכמו דאיתא בספרי (פרשת ואתחנן פסקה ל"ג) על הפסוק (שם ו' ה'): "ואהבת את ה'", עין שם; וגם לידי קיום המצות, וכמו שאמרו חז"ל (קדושין מ':): גדול התלמוד שמביא לידי מעשה. וגם יראה להתדבק בכל כחו תמיד במדות השם יתברך, שהוא רק לטוב ולחסד. ועל ידי זה יזכה, שיאר ה' פניו אליו, וכמו דכתיב (ישעיה נ"ח י'): "ותפק לרעב נפשך ונפש נענה תשביע; (שם ח') אז יבקע כשחר אורך; (שם י"א) והשביע בצחצחות נפשך".
Part II.12.4
וזהו ענין מה שנמצא בדברי חז"ל בכמה מקומות: העוסק בתורה וגמילות חסדים, ולא אמרו: כל מי שלמד תורה ועשה חסד, להראות שצריך האדם להיות מצוי ורגיל תמיד בזה. וכענין שאמרו בבבא בתרא (דף ט':): כל הרגיל בצדקה וכו'. והביאו ראיה לזה ממה דכתיב (משלי כ', א כ"א): "רדף צדקה וחסד". הרי דמה שאמר הכתוב "רדף חסד", היינו, שרודף תמיד אחר מדה הקדושה הזו. והארכנו בכל זה לעקר הטעות, שנשתבשו בו איזה אנשים שחושבין, שמאחר שעשה פעם אחת גמילות חסד לאיזה איש, יצא בזה לכמה שבועות, אף שיש בכחו לעשות עוד טובות לשאר אנשים. כי אם בכל יום ויום מימי חייו, אימתי שנזדמן לו המצוה הזאת, מחיב לעשותה, אם יש בכחו, ואפילו כמה פעמים ביום, וכמו שכתבנו בדיני הלואה בפרק א' דין ז', עין שם. והנה על פי הדברים האלה, כשיתבונן האדם בימים שעברו לו מימי חייו, ימצא, שרבם חסרים ממדה הקדושה הזו, ולפעמים חסרים גם מתורה. ויראה על כל פנים להתחזק ביתר ימי חייו לקדשם, שלא ילך יום אחד בלי תורה וחסד. ולא יהיה לפלא, היאך יוכל לקים ביום השבת מדת -החסד, דבאמת חסד כולל עוד הרבה סוגים לבד מהלו ה וכנ"ל בפתיחה.
Part II.12.5
ונוכל לראות גדלת אלו השני ענינים של תורה וחסד, שעל זה רמז השם יתברך בתחלת האל"ף בי"ת, להראות לנו, שאלו השני דברים הם העקרים הראשונים בעבודת השם יתברך. והוא מה שאמדו חז"ל (בשבת ק"ד.): אתו דרדקי האידנא לבי מדרשא ואמרו מלי דאפילו בימי יהושע בן נון לא אתמר כותיהו אל"ף בי"ת אלף בינה. [היינו, למוד התורה] גימ"ל דל"ת - גמל דלים. [היינו, שיגמל חסד עם הדלי. ו ף דגמילות חסד נוהג אף לעשירים, כדאיתא בסכה מ"ט: מכל מקום, המצוה ביותר הוא אצל העני. כדאמרינן בבא מציעא (ע"א.): עני ועשיר - עני קודם]. ומאי טעמא פשטא כרעא דגימל לגבי דל"ת? שכן דרכו של גומל חסד לרוץ אחר דלים, עין שם עוד. ה"א וא"ו - זהו שמו של הקדוש ברוך הוא. ונראה לי לבאר זה על פי מה שאמרו חז"ל (בבא בתרא ע"ה:): עתידים צדיקים שיקראו בשמו של הקדוש ברוך הוא, שנאמר (ישעיהו מ"ג ז'): "כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו וגו'". וזהו הכונה אלף בינה, גמל דלים, היינו, תורה וחסד. הא ואו - זהו שמו של הקדוש ברוך הוא. הינו, שאז תזכה שיקראוך לעתיד לבוא בשמו של הקדוש ברוך הוא.
Part II.12.6
[כי גם הקדוש ברוך הוא לומד תורה בכל יום כדאיתא בעבודה זרה דף ג':, וזן ומפרנס לכל באי עולם בחסדו ובטובו, כמה דכתיב (תהלים קל"ו כ"ה): "נתן לחם לכל בשר כי לעולם חסדו". ואיתא בתנא דבי אליהו רבה פרק י"ג, שהקדוש ברוך הוא אומר לאדם: בני, למה לא למדת מאביך שבשמים, שהוא יושב על כסא הכבוד שלו; שליש היום הוא קורא ושונה; ושליש היום הוא דן את הדין; ושליש היום הוא עושה צדקה וזן ומפרנס ומכלכל לכל באי עולם ולכל מעשה ידיו שבעולם וכו'. ואם אומר אדם להקדוש ברוך הוא: הייתי לומד תורה מבן שלש עשרה שנה ואילך. אומר לו הקדוש ברוך הוא: מה תורה עשית? [הינו, שיאמר לו מה שקרא ושנה כדאיתא בתנא דבי אליהו במקום אחר (פרק א')]. ומה מעשים טובים תפסת? והלא עסקת בשיחה בטלה ודבורים שאינם ראויים והגונים? שנאמר (עמוס ד' י"ג): "כי הנה יוצר הרים וברא רוח ומגיד לאדם מה שחו", עין שם עוד].
Part II.12.7
וראה עוד את גדל שכר של תורה וחסד, שבגמרא דורש שם כל האותיות כסדרן. ואמר שם (שבת ק"ד.) על האותיות זין חית טית יוד כף למד: אם אתה עושה כן, הקדוש ברוך הוא זן אותך וחן אותך ומיטיב לך ונותן לך ירשה [הינו, מה שאמרו בבא קמא (י"ז.): כל העוסק בתורה ובגמילות חסדים וכו', וזוכה לנחלת יששכר וכו', עין שם], וקושר לך כתר לעולם הבא. וכונת כל זה, הינו, שלא יחשב האדם, שעל ידי עשית צדקה וחסד, יתמעט ממונו, ויתמעט ממילא מזונותיו. וכן כשיעסק בתורה, מאין יהיו מזונותיו. לזה אמר, הקדוש ברוך הוא זן אותך. הינו, אדרבה, על ידי צדקה וחסד נתוסף לו ברכה בנכסיו. [וכמו שאמרו חז"ל (תענית ט'.): עשר בשביל שתתעשר, וכן לענין חסד, וכמו שכתבנו למעלה בפרק שמיני]. וכן לענין למוד התורה, כשאדם לומד תמיד, חס ושלום, לא יהיה לו זה חסרון; וכמו שאמרו חז"ל (ילקוט שמעוני בשלח רמז רס"א), שעל זה צוה הקדוש ברוך הוא לגנז צנצנת המן להראות לדורות הבאים.
Part II.12.8
וזהו מה שהראה ירמיה הנביא לישראל, שהקדוש ברוך הוא יכול לזון כל הכלל, כשיעסקו בתורה, אפילו בלי שום סבה טבעית, וכמו בימי קדם, וכמו שפרש רש"י שם (שמות ט"ז ל"ב), עין שם. וזהו מה שדקדק ואמר, הקדוש ברוך הוא זן אותך. הינו, שמזונותיו יהיו למעלה מדרך הטבע. ומה שאמר (בשבת שם), וקושר לך כתר לעולם הבא, הינו, שהקדוש ברוך הוא בכבודו כביכול יכתיר לו כתר, וכאדם האוהב את בנו יחידו, שמיפה לו בעצמו. וזהו מה שכתוב (שמואל א', ב' ל'): "כי מכבדי אכבד" [הינו, כביכול הקדוש ברוך הוא בעצמו יתן לו הכבוד, ולא על ידי שליח], "ובוזי יקלו" [הינו, שאין הקדוש ברוך הוא יעשה בעצמו הקלון, רק יסתיר פניו מהם, וממילא יהיו לבזיון ולכלמה], כי מדה טובה מרבה ממדת פרעניות.
Part II.13.1
בו יבאר גדל ענין המפריש מן קצת ממונו לגמילות חסדים הנה אחר כל הדברים והאמת האלה, שבארנו בפרק העבר את גדל מדת החסד, וחיובו בכל עת שמזדמן לפניו, וגם הראינו לכל את בטול טענת היצר, שרוצה להפריע מזה, מה נכון הוא לאדם, שברכו ה' במעשה ידיו, להפריש מקצת ממונו [מאה רובלי כסף או מאתים, ולעשירים כפי ערכם, כל אחד כפי השגת ידו] על גמילות חסדים קבוע בביתו. וזהו תועלת גדול לכמה ענינים: אחד, שידוע שהיצר בא לאדם בכמה תואנות ועלילות להפריע אותו ממצוה זו, וכאשר נתבאר בפרקים שעברו. וקשה מאד לאדם תמיד להתגבר על יצרו, ואפילו אם ירצה בעצמו, פעמים שאנשי ביתו לא יניחוהו, ויטילו ספק על כל מי שיבוא אליו. מה שאין כן, אם יהיה אצלו ממון מפרש לקים בו תמיד מצות גמילות חסד, אז יהיה נקל לו זה הענין לקימו תמיד כדין.
Part II.13.2
וידעתי, שיחשב הקורא בנפשו: מה לי להפריש על גמ"ח ולהלות בפרוטרוט כדרך גמ"ח הנעשה בכל עיר? יותר טוב, שאלוה לפי כחי לבעלי בתים גבוהים סך גדול בבת אחת, שגם זו היא מצוה, כידוע, שגמילות חסד הוא לעניים ולעשירים. אבל באמת הוא טעות. אחד, שמצוה יותר להלות לעני מלהלות לעשיר, כמו שאמרו חז"ל (בבא מציעא ע"א.) על הפסוק (שמות כ"ב כ"ד): "אם כסף תלוה את העני עמך": עני ועשיר - עני קודם. וכיון שזה האיש, לא השיג ידו, רק להפריש מאה רובלי כסף מממונו על גמילות חסדים, אם ילוה זה המאה רובלי כסף לעשירים, לא יהיה לו עוד מה להלות לעניים. ועוד, כבר אמר הכתוב (משלי ב' ד' ה'): "אם תבקשנה ככסף וגו'; אז תבין יראת ה'". וידוע הוא מענין המסחר, שפדיון שהוא לאחדים, כשתתקבץ למאה רובלי כסף, עולה הרוח הרבה יותר מפדיון מאה רובלי כסף בפעם אחד. ואף כאן בעניננו, כשיעשה גמילות חסד מאלו המעות, וילוה לכל אחד מעט מעט מזה כמנהג, יכול לקים באלו המעות כמה וכמה מאות מצות עשה דאוריתא בכל שנה. מה שאין כן, אם ילוה סך גדול לאחד, לא יתקבץ בהמשך הזמן רק איזה מצות.
Part II.13.3
גם ידוע הוא, מה שאמר התנא (אבות פרק ג' ט"ו): ובטוב העולם נדון, והכל לפי רב המעשה [הינו, שהעולם נדון לפי רב מעשיהן, ואם היו לטוב, יצאו זכאין בדינם]. וכתב הרמב"ם: מה שלא אמר, 'לפי גדל המעשה', מפני כי נכון הרבה יותר, שיפעל האדם לטוב פעלות רבות, אף שכל פעלה בפני עצמה היא קטנה, משיפעל האדם פעלה אחת גדולה. הדמיון; אם יתן אדם צדקה לעניים רבים, לכל אחד מעט מעט, עד שנתקבץ לרובל כסף אחד, והשני התגבר על יצרו ונתן לעני בן טובים אחד רובל כסף שלם; אף שזה עשה גם כן כדין, שלזה היה צריך לתן רובל כסף שלם, מכל מקום זכותו של ראשון הוא הרבה יותר גדול, כי על ידי שפועל האדם פעלות הטובות, כפי מה שצונו השם יתברך, נפשו של אדם מתעלה על ידי זה, כי השיג בנפשו קנין טוב, וגם מתקדש בשביל זה; וכמו שכתוב (במדבר ט"ו מ'): "למען תזכרו ועשיתם את כל מצותי והייתם קדשים לאלהיכם". וזה הראשון הרגיל נפשו לטוב על ידי פעלות הרבות, והשיג קנין חזק לנפשו הרבה יותר מהשני, שלא התגבר על יצרו, רק פעם אחת. ועל כן למעלה בחשבון המצות, לא נחשבת רק אחת. ואם כן בעניננו גם כן, כשיפריש איזה סך על מצות גמילות חסד להלות בפרוטרוט לכל איש, יעלה בהמשך הזמן לכמה מאות מצות. מה שאין כן, כשילוה בפעם אחת לאנשים גבוהים. *הג"ה. וידעתי גם כן, שרצון האדם יותר להלות לעשירים, שבזה אינו מצוי ההפסד כל כך; מה שאין כן לאנשים הדחוקים, אף אם הוא לעת עתה בטוח אצלו, או שנוטל ממנו משכון, בהמשך הזמן יקרה שנפחת המשכון משויו, ונתבטל הבטוחות שלו. אבל מכל מקום, כשנתבונן בזה, גם זהו טענת הבל, דמפני זה הטעם גופא הצרכה התורה להזהיר ולומר, דעני ועשיר - עני קודם. ובאמת, על טענות אלו וכיוצא בהן נאמר (דברים ט"ו ט'): "השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל לאמר קרבה שנת השבע וגו', ורעה עינך באחיך האביון וגו"'. הינו, דמפני שהוא אביון, על כן ימשך החוב עד השמטה, וקרוב לבוא לידי הפסד. וסיימה התורה על זה (שם י'): "נתון תתן לו וגו' כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' אלקיך בכל מעשך וגו"'.
Part II.13.4
גם שעל ידי שיהיה לו מעות מפרש לזה, תהיה המצוה יכולה להתקים תמיד על ידי אנשי ביתו, אפילו בעת שהוא עוסק בעסקיו בדרך, או שהוא ישן. גם שממנו ילמדו אחרים גם כן לעשות כן, וירצה עבור זה לפני ה', כי הוא הביא לזה. וזהו טעם מאמרם (אבות פרק ד' משנה י"ב): ר' שמעון אומר, שלשה כתרים הן: כתר תורה, וכתר כהנה, וכתר מלכות, וכתר שם טוב עולה על גביהן. לפי שעל ידי השם טוב, שיוצא על האדם על ידי מעשיו הטובים, הכל רוצין להתדבק במעשיו, ושם שמים מתקדש על ידי זה. ונראה לי, שזהו מה שאמרו חז"ל (שבת קנ"ג.): איזהו בן עולם הבא? (ישעיה ל' כ"א): "ואזניך תשמענה דבר מאחריך לאמר זה הדרך לכו בו".
Part II.13.5
ואיתא במדרש משלי פרשה כ"ב על הפסוק (משלי כ"ב א'): "נבחר שם מעשר רב": בוא וראה, כמה שקול הוא שם טוב, שאפילו יש לו לאדם אלף דינרי זהב, ולא קנה שם טוב - לא קנה כלום. והטעם, דמדלא קנה שם טוב, מסתמא לא עשה צדקה וחסד בממונו, אם כן, מה הועיל לו כל קניניו? ורק שיצטרך לתת עליהן דין וחשבון, על שלא עשה בו רצון המפקיד. כי באמת, הממון הרב, שיש ביד האדם יותר מכדי ספוקו, הוא רק פקדון אצלו מאדון העולם, שעשהו אפוטרופוס, על זה לרחם על האמללים ולגמל חסד עם הצריכים לזה. וכמו שכתב האלשיך על הפסוק (שמות כ"ב כ"ד): "אם כסף תלוה את עמי את העני עמך": ודומה אל הכותב נכסיו לאחד מבניו, שלא עשאו אלא אפוטרופוס דאמדן דעת הוא, שלא יניח את כל השאר ריקנים; נמצא חלק כל אחד כפקדון אצלו. כן הוא בזה, השם יתברך העשיר את אחד, היתכן שהניח את השאר ריקם, והלא גם הם בניו? אלא אפוטרופוס מנהו לזון את הדלים, וחלק הדלים אצלו עודף על חלקו, עד כאן לשונו. וזהו מה שאמר הכתוב: "את העני עמך", הינו, מה שצריך להעני על הכרח שלו, הוא מנח בנכסיך עבורו, על כן אין למנע ממנו.
Part II.13.6
ואפילו אם על ידי שהוא עוסק תמיד במצוה זו, יארע לו לפעמים הפסד על ידי זה איזה רובלי כסף, אל יפל לבו עליו על ידי זה. כי ידוע שאי אפשר לשום עסק בעולם, חנות או שאר עסק גדול או קטן, שלא יארע בו על ידי ההקפות וכהאי גונא שום הפסד, כי העסק, שהוא בטוח בו מהפסד, הרוח הוא קטן למאד, ואפילו הכי כל העולם עוסקין יום ולילה, כי אין צרך להביט על ענין פרטי, שנסבב בעסק לפעמים, רק על כלל העסק, אם הוא עסק טוב. כן בעניננו, אין צריך לצער על ענין פרטי שנסבב לפעמים, כיון שהעסק בדרך כלל הוא עסק טוב.
Part II.13.7
וטוב שיסכים בעצמו להוציא אל המדה הקדושה הזו בכל שנה לערך ארבעה וחמשה רובלי כסף, ובאדם עשיר לפי ערכו. ואז אפילו אם יסבב לפעמים איזה הפסד על ידי המצוה, אל ירע לבו עליו, כיון שכבר קבל עליו זה. וכמו שאין מצטער על שמוציא מנכסיו על מצות תפלין. *הג"ה. גם ממה שידוע, שבעונותינו הרבים, כהיום אינם נותנים מן השמים עשירות לזמן הרבה, רק לאיזה מן השנים (ופעמים חס ושלום לאיזה מן החדשים), כי הגלגל החוזר בעולם הוא רץ במהרה, בעונותינו הרבים, וכמעט אין מצוי איש עשיר, שיחיה כל ימיו בעשרו. והסבה לזה מבאר אצלנו במקום אחר. אם כן מהראוי למי שהוא חכם ומבין מדעתו, שבעוד שהפקידו אותו מן השמים לאפוטרופוס על המעות, ונתנו תחת רשותו, שיראה לעשות מהם צדקה וחסד, וקרוב הדבר מאד, שיהיה זה לו לתועלת, שלא יטלו הפקדון ממנו וישאר בעשרו, אחרי שהוא מתנהג בהם כשורה. ואפילו אם חס ושלום יגרם איזה עון, שיטלו ממנו המעות בחייו כמו מחברו, הלא על כל פנים מה שחטף מזה ועשה צדקה וחסד - זהו שלו.
Part II.13.8
גם ידוע מה שאמרו חז"ל (בבא בתרא י'.): כשם שמזונותיו של אדם קצובין לו מראש השנה, כך חסרונותיו של אדם קצובין לו מראש השנה. זכה - (ישעיה נ"ח ז'): "הלוא פרס לרעב לחמך"; לא זכה - "ועניים מרודים תביא בית". כי הא, דבני אחתה דרבן יוחנן בן זכאי, חזא להו בחלמא דבעו למחסר שבע מאה דינרי. עשינהו ושקל מניהו לצדקה (כמו זה שבני אחותו של רבן יוחנן בן זכאי, ראה להם (ריב', ז) בחלום שצריכים להפסיד שבע מאות דינרים, הכריחם ולקח מהם לצדקה). פש ביהו שיבסר דינרי. כי מטא מעלי יומא דכפורי, שדרו דבי קיסר שקלינהו נקטינהו. אמר להו רבן יוחנן בן זכאי: לא תדחלו, שיבסר דינרי גביכו, שקלינהו מניכו. (נשאר אצלם שבעה עשר דינרים. כשהגיע ערב יום הכפורים שלחו חילים של בית הקיסר ולקחום. אמר להם רבן יוחנן בן זכאי: אל תיראו, שבעה עשר דינרים אצלכם, לקחום מכם). אמרו לה: מנא ידעת? אמר להו: הכי חזאי לכו בחלמא. אמרו לה: אמאי לא -אמרת לן דניתבינהו? אמר - להו: אמינא, כי היכי דתעבדו מצוה לשמה. (אמרו לו: מהיכן ידעת? אמר להם: כך ראיתי לכם בחלום. אמרו לו: למה לא אמרת לנו שנתנם? אמר להם: אמרתי בכדי שתעשו מצוה לשמה).
Part II.13.9
ונבאר את המאמר הזה: מהו לשון 'חסרונותיו'? וכי אדם מכרח שיהיה לו חסרונות תמיד מנכסיו? לא יתן לו השם יתברך, ולא יקצב לו חסרונות. אך הענין הוא, כי באמת אין אדם צדיק בארץ בשלמות, ומכרח להנקות מחטאיו ולסבל יסורים עבור זה, אך הקדוש ברוך הוא בחסדו מחליף זה על איזה הפסד בנכסיו. וכמו דאיתא בתנא דבי אליהו (רבה ריש פ"ב): בכל יום אדם נמכר, ובכל יום אדם נפדה, שנאמר (תהלים ל"א ו'): "בידך אפקיד רוחי פדית אותי וגו'". והכונה כמו שכתבנו למעלה (פרק ד'), שבכל יום, כשהנפש עולה למעלה וחותמת על כל מה שעשתה ביום, גורמין העונות, שנמסרה ביד החיצונים [ומכירה לשון מסירה הוא, וכדכתיב (שפטים ד' ט'): "כי ביד אשה ימכר וגו'"]. אבל הקדוש ברוך הוא ברחמיו פודהו מן הענש הגדול, ומחליף זה על איזה צער קשה, - או גרעון בנכסיו. ומי שהוא זוכה נגרע מנכסיו על ידי איזה מצוה, כגון צדקה וחסד וכהאי גונא. וגרעון כזה יפה הוא מצדי צדדים: א. שהרויח מצות עשה דאוריתא, והחליף סבין באבנים טובות. גם שמצוה שהוציא עליה מעות, מדרגתה הרבה יותר גבוה, ממצוה שהיא בריקניא, כמבאר בזהר הקדוש פרשת תרומה. גם שההפסד שבא לו על ידי המצוה, הוא רק לפי שעה, כי לבסוף בודאי ישלם לו הקדוש ברוך הוא את הגרעון בכפלים, וכמו שכתוב (דברים ט"ו י'): "ולא ירע לבבך בתתך לו כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' אלקיך בכל מעשך וגו'". *הג"ה. מכלל הדבר, יש לו לאדם לידע, דעל ידי מצוות השם יתברך שיקים כדין, בודאי לא יבוא לאדם שום ריעותא; ואפילו אם לפי עינו, נתהוה לאדם איזה ריעותא, יהיה נכון לבו בטוח, שבודאי ישלם לו הקדוש ברוך הוא כפלים ממקום אחר. והעקר צריך האדם לזהר, שלא יגרם הוא לעצמו על ידי פעלותיו הרעות והמגנות, לבוא לידי הפסד ועניות; כי יש הרבה דברים, שמביא לאדם לידי עניות, כמו שאמרו חז"ל בסכה (דף כ"ט:): בשביל ארבעה דברים נכסי בעל הבית יורדין לטמיון, עין שם. אבל על ידי מצות השם יתברך בודאי לא יעשה אביון חס ושלום. ואמרתי על זה רמז נאה בתורה, במה שכתוב בפרשת ראה (דברים ט"ו ב' ה'): ["וזה דבר השמטה שמוט כל בעל משה ידו אשר ישה ברעהו לא יגש את רעהו ואת אחיו כי קרא שמטה לה']; את הנכרי תגש ואשר יהיה לך את אחיך תשמט ידך; אפס כי לא יהיה בך אביון כי ברך יברכך ה' בארץ וגו'; רק אם שמוע תשמע בקול ה' אלקיך לשמר לעשות וגו"'. דהאי "אפס" אין לו שום באור לפי פשט הכתוב, ומה שיך זה לפסוק הקודם ורש"י פרש, דהאי "אפס" קאי אפסוק שאחריו, הינו, מתי לא יהיה בך אביון "כי ברך יברכך ה' וגו"'; "רק אם שמוע תשמע". הנה הארכנו בכל אלה, כדי שיבין האדם את אשר לפניו, אחרי שסוף דבר הוא, שכל אדם מכרח שיהיה לו הפסד וגרעון בנכסיו כדי לנכות מעונותיו, ולא יצטרך, חס ושלום, לענש הגיהנם, או שארי ענשים גדולים. מה לו לאדם להיות ידיו קפוצות מצדקה וחסד, ואז, חס ושלום, יצטרך בעצמו להביא העניים המרודים לביתו, או לרופאים, וכמאמרם (שיר השירים רבה ו' י"א): ביתא דלא פתוח לעניא - פתוח לאסיא (בית שלא פתוח לעני, פתוח לרופא). הלא טוב לו לאדם להיות חכם בראשיתו, להיות ביתו פתוח לעניים, וכן להפריש ממונו ולעשות חסד, ואז יהיה טוב לו בכל האפנים.
Part II.13.10
ולעניות דעתי נראה לבאר בפשוטו ובדרך דמיון: ראובן השתדך עם שמעון, והבטיח ראובן לבנו לתן אלף זהובים, וכן שמעון לבתו. וקבע זמן חתנה על ראש חדש ניסן, והשלשת המעות על חדש אדר. ויהי איזה ימים מקדם זה הזמן, פגע ראובן לשמעון ברחוב ואמר לו: שמעתי עליכם, שאותם האלף זהובים שאתם צריכים להשלישם, הוצאתם אותם על עסק פלוני ופלוני, וכי אתם רוצים לסתר השדוך. ויען שמעון ויאמר: חס ושלום, ממני לא יהיה סבה לבטל השדוך, ופחדכם הוא על חנם. לכו עמי לביתי ואראה לכם, כי הם מנחים צרורים בתוך התבה ומוכנים להשלישם לראש חדש אדר כאשר קבענו; והעקר, אהובי מחתני, אבקש מכם, שמכם לא יהיה סבה לסתר השדוך, כי נודע לי בברור, שאתם רוצים להוציא כל מעותיכם על עסק פלוני ופלוני, אבל ממני לא יהיה שום סבה. כן הוא בזה: התורה התחילה בפרשה הקודמת לזה (דברים י"ד כ"ב-כ"ג): "עשר תעשר וגו'; ואכלת לפני ה' אלקיך מעשר דגנך". עין ברש"י, דהכתוב מירי בשני מעשרות, מעשר ראשון ושני, ואחר כך מתחיל פרשת (דברים כ"ו י"ב): "כי תכלה לעשר", דמירי בהפרשת מעשר עני, בשנה השלישית תמורת מעשר שני, כדפרש רש"י שם. הרי דבכל שנה צריך להפריש חומש מן השדה; וידוע דעל פי הנהגת העולם הוא עקר רוח של השדה, דארבע הידות הוא לזריעה ולאכילת פועלים, כדמוכח קראי בפרשת ויגש (בראשית מ"ז כ"ד): "ונתתם חמישית לפרעה", עין שם. ואחר כך מתחיל הפרשה (דברים ט"ו א'): "מקץ שבע שנים תעשה שמטה"; הרי דנגרע מעסק השדה חלק שביעי, לבד שני מעשרות הנ"ל; אם כן סך הכל נגרע קרוב לשלישית השדה.
Part II.13.11
אם כן יאמר האומר חס ושלום, שעל ידי מצוות התורה לא יוכל להמצא שום עסק בעניני השדה, ורק בכסף יכול לעסק. ואחר כך בארה התורה דין שמטת כספים ואמרה (דברים ט"ו ב'): "וזה דבר השמטה שמוט כל בעל משה ידו וגו' ואשר יהיה לך את אחיך תשמט ידך". ופן יאמר האומר חס ושלום, שהאדם מכרח להיות אביון על ידי קיום התורה; כי בשדה נגרע קרוב לשליש, וכשנעשה עסקים אחרים - השמטה מקלקלת אותם; סימה התורה תכף ואמרה (שם ד'): "אפס כי לא יהיה בך אביון כי ברך יברכך ה"'. רוצה לומר, הזהר שלא תהיה אתה בעצמך הסבה לאביונותיך, כי הרבה דברים שאדם גורם בעצמו להיות אביון וכנ"ל; אבל ממני לא תהיה אביון, "כי ברך יברכך ה' בכל מעשיך וגו"'. הינו, שאני אתן לך ברכה, ותשלים לך את הכל; "רק אם שמוע תשמע בקול וגו"'. הינו, שברכתי תלויה דוקא בקיום התורה. וכהאי גונא בארה התורה בפרשת בהר ואמרה (ויקרא כ"ה כ'-כ"א): "וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעת הן לא נזרע ולא נאסף את תבואתנו; וצויתי את ברכתי לכם בשנה הששית ועשת את התבואה לשלש השנים". וכן כהאי גונא בכל ענין וענין צריך האדם לידע, שעל ידי קיום התורה לא יסבב לו חס ושלום שום ריעותא; ואם לפי עינו נראה לו, שבמקום הזה נסבב לו הפסד על ידי קיום התורה, יסבב לו בודאי טובה במקום אחר. ונוכל להמתיק זה בדברי חז"ל (סנהדרין צ"ט:), שאמרו על הפסוק (משלי ט"ז כ"ו): "נפש עמל עמלה לו": אתה עמל על התורה במקום הזה, והתורה עומלת לך במקום אחר.
Part II.14.1
בו יבאר עוד מענין זה ועתה נחזר לענין עשית גמילות חסדים הנ"ל. הנה ידעתי, כי עדין לא סקלנו את הדרך מכל וכל, כי עדין היצר יבוא בפנים אחרים, ויאמר: מה לי להיות צדיק וחסיד יותר מכל? הלא פלוני ופלוני, שהם עשירים יותר ממני, אינם דואגים כלל על ענין רדיפת צדקה וחסד, אלא כל אחד צובר הון להנחיל לבניו אחריו, ואף אני כמותם; ולפרקים אעשה גם כן טובה לאנשים. אף אני אשיב לך: אלו היו באים לך שני אנשים, והיו מציעים לפניך על איזה קנית חצר טוב; והיו מבטיחים לך, שבזו הקניה תתעלה בהמשך הזמן במעלה עליונה מאד. והאנשים ההם מפרסמים בכל העולם לאנשים נאמנים, ובקיאים הרבה בעניני מסחר החצרות הגדולות; וגם אתה מכירם בעצמך, שמדבריהם לא יפל צרור ארצה. ובינתים בא גם כן אחד המיחד, שהוא ראש לכל הסוחרים, שמעולם ועד עולם, ושבח גם כן את העסק מאד ומאד; הלא חיש מהר היית זריז בקנית החצר ההוא, אף שהיית צריך להוציא על זה כמה אלפים רובלי כסף לעת עתה, ולא היית חושב כלל, שהמסחר ההוא יותר טוב לפני גבירים גדולים, שלהם יאות ההצלחה, ולא לי הקטן באנשים. ואדרבה, היית שמח וטוב לב על שהזמין לך השם יתברך, שתוכל לעלות במעלה עליונה לקנות לך שם כשם הגדולים אשר בארץ.
Part II.14.2
כן אחי, בענין הזה: המסחר הזה של רדיפת החסד בכל הכח, כבר תירו לנו שני אנשים גדולים אשר בארץ, המפרסמים בכל העולם לנאמנים ובקיאים בכל חכמה מאד, והם: אברהם אבינו עליו השלום ושלמה המלך עליו השלום. והם שבחו לנו את העסק הזה של רדיפת צדקה וחסד במאד מאד, וגלו לנו שבזה נעלה בהצלחה עליונה. הראשון בזה היה אברהם אבינו עליו השלום, שהחזיק במדת החסד בכל כחו, להיטיב לבני אדם, הן בעניני הרוחניות שלמדם לדעת את ה'; הן בעניני אכילה ושתיה והכניסם לביתו בכל עניני כבוד והכנעה לפניהם, וגם נטע אשל עבורם, שזהו הכל ממדת החסד והטוב; וגם צוה לבניו אחריו, שילכו גם כן בדרך הזה, ושיצליחו בזה, כי בזה יבואו עליהם כל הברכות שברכו ה'.
Part II.14.3
וכן שלמה המלך עליו השלום אמר לנו, שמי שהוא רודף אחר צדקה וחסד, ימצא חיים צדקה וכבוד (משלי כ"א כ"א). [ואם לא יעשה מצוה זו בקביעות, רק בהזדמנות, מה רדיפה שיך בזה?] וביותר, שהקדוש ברוך הוא אשר הוא התיר הגדול, המתנשא לכל לראש, הוא הסכים על העסק הזה שהוא טוב מאד. וכמו שנאמר (בראשית י"ח י"ז-י"ט): "וה' אמר המכסה אני מאברהם -אשר אני עשה; ואברהם היו יהיה לגוי גדול ועצום וכו,; כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט למען הביא ה' על אברהם וגו'". ומן הפסוק הזה יליף בגמרא (יבמות ע"ט.) לענין גמילות חסד, משום דצדקה וחסד אחד הוא להיטיב לזולתו, ומה יש לנו עוד לדבר בזה?
Part II.14.4
וגם גלה לנו הכתוב, שקנית המסחר הזה הוא טוב גם להנחיל הזכות לזרעו אחריו עד סוף כל הדורות. וכדכתיב בקרא (תהלים ק"ג י"ז): "וחסד ה' מעולם ועד עולם על יראיו", שהוא קאי על המחזיק במדת החסד, כדאיתא בירושלמי דפאה (ג'.). ולא כמו שאר קנית חצר דעלמא, שמצוי להתגלגל מיד ליד, אפילו בחייו, וכל שכן לאחר מותו.
Part II.14.5
בוא נא וראה, מה דאיתא במסכת כלה (פרק א'): אמרו עליו, על ר' טרפון, שהיה עשיר גדול, ולא היה נותן מתנות לאביונים [רוצה לומר, שלא היה ותן כראוי לפי עשרו]. פעם מצאו ר' עקיבא; אמר לו: רבי, רצונך שאקח לך עיר אחת או שתים? אמר לו: הן. מיד עמד ר' טרפון ונתן לו ארבעה אלפים דינרי זהב. נטלן ר' עקיבא, וחלקן לעניים. לימים מצאו ר' טרפון; אמר לו: היכן העירות שלקחת לי? תפסו בידו והביאו לבית המדרש; והביא ספר תהלים והניחו בפניהן, והיו הולכין וקוראין, עד שהגיעו לפסוק זה (קי"ב ט'): "פזר נתן לאביונים צדקתו עמדת לעד'; אמר לו: זו העיר שקניתי לך. עמד ר' טרפון ונשקו, ואמר לו: רבי אלופי, רבי - בחכמה, ואלופי - בדרך ארץ, והוסיף לו ממון לבזבז. ור' עקיבא, חס ושלום, לא היה משקר מתחלה לר' טרפון במה שאמר לו, שיקנה עבורו עיר אחת, רק כונתו היה על המלאכים והיכלות העליונין, שנבראו מן המצוה הקדושה ההיא, שקיומם הוא לנצח [והם גם כן נקראים בשם עיר, כדאיתא במדרש (משלי פרשה כ"א) על הפסוק (משלי כ"א כ"ב): "עיר גברים עלה חכם": "עיר גברים" - עיר של מלאכי השרת; "עלה חכם" - זה משה, עין שם]. והכבוד שאדם מ כבד שם על ידי זה, הוא גם כן לנצח. וזהו שכתוב (תהלים קי"ב ט'): "צדקתו עמדת לעד קרנו תרום בכבוד וגו'". ור' טרפון, שנודע לו זה לבסוף, גם כן לא הקפיד עליו, חס ושלום; אדרבה, הוסיף בו אהבה, ונשקו על ראשו, שהחליף לו חצרות זמניים בהיכלות הקימים. הנה אם כן, מה ראוי ונכון לכל אדם, שיראה לבנות לו בית נצחי לנפשו בעודו בחייו, והוא היכל החסד.

Ahavat Chesed -- Torat Emet. Via Sefaria (sefaria.org), Sefaria-Export. Version source: http://toratemetfreeware.com/online/f_01815.html Licence: Public Domain. Source.