← Library

Ahavat Chesed

Sefaria · Halakhah > Acharonim · 368 sections

1. Part II.14.6

   ולא נשאר לנו, רק מה שהיצר הרע מסית לאדם, שצריך לרבוי המעות כדי להנחיל הרבה לבניו אחריו. וגם זהו טענת הבל, דכי מפני שהוא אוהב לבניו, יהיה אכזרי על עצמו? הלא גם על עצמו יש לו לרחם. הגע עצמך, אלו אחד נגזר עליו, עבור שהיה מורד במלך, בענש יסורים קשים ומרים, שיעמידוהו על גחלי אש, או בענש כסף - היעלה ספק על לב איש, שיותר טוב שיתיסר ביסורי מות, ולא יתן כספו מפני רחמיו על בניו? הלא עור בעד עור וכל אשר לו יתן בעד נפשו. ואפילו אם היה העונש, שיתן כל אשר לו, וכל שכן, אם היה הענש שיתן רק מחצה או שלישית נכסיו, בודאי בלב שמח היה עושה כדי להנצל מאלו היסורים הקשים, ולא היה נותן בלבו כלל, על שעל ידי זה לא ישאר כל כך ממון לבניו. ואם אחד היה מיעצהו לעשות בהפוך זה, לכסיל ופתי היה נחשב בעיניו. ואתה בן אדם, בין תבין את אשר לפניך. הלא ידוע הוא שענש הגיהנם קשה ומר מאד, עד שכל העוברין בו, מורידין דמעות כמעין של שיתין, כמו שאמרו חז"ל (ערובין י"ט.). וכן שארי דינין, שעוברין על האדם אחר פטירתו, גם כן קשין הן למאד. והאדם בחייו יכול לתן כפר לנפשו, שימלט מזה, והוא שישכיל עצמו תמיד, איך להיטיב עם העני בצדקה או בחסד, וכדכתיב (תהלים מ"א ב'): "אשרי משכיל אל דל ביום רעה ימלטהו ה'"; ואין רעה אלא גיהנם, שנאמר (משלי ט"ז ד'): "וגם רשע ליום רעה" - איך לא יחוס האדם על עצמו להנצל מן הגיהנם ושאר ענשים קשים ההם? ובתנא דבי אליהו (רבה פרק כ"ז) איתא על הפסוק (ישעיה נ"ח ז'): "ומבשרך לא תתעלם": דהינו, שהאדם לא יתעלם מלהיטיב ולרחם על עצמו. *ואעתיק פה מה שכתב בהגהות "יש נוחלין" (הוא לשון בעל השל"ה הקדוש, שהיה בנו של המחבר "יש נוחלין") יש רעה חולה ראיתי תחת השמש ורבה היא על האדם. כי איש אשר נתן לו האלקים עשר ונכסים, ונפשו לא תשבע מן הטובה בעולם הבא, דהינו, שבשעת מיתתו, שאף שעוזב חילו לאחרים, ולא ישא בידו מאומה, עם כל זה גם בעת ההיא ממונו חביב עליו יותר מנשמתו העניה והאמללה, ואינו נותן לה די מחסורה אשר יחסר לה: שאינו מפזר מממונו לצדקות ולהקדשות מתנה מרבה והגונה כפם גמלא שחנא (לפי הגמל המשא, כלומר, אם בעל נכסים הוא, צריך לתת יותר צדקה), כדי שתלך צדקתו לפניו לשמרו בדרך מכל אותן כתות מלאכי חבלה, ומכל אותן חילות של מלאכי אף וחמה ומשחית, אשר כל האויר שמן הארץ עד לרקיע מלא מהן, ובהכרח צריכה נשמתו לעבר בין כל אותן החילות וכחות הטמאה; ופוגעין בה, ומעכבין עליה את הדרך, ומצערין אותה בכל מיני ענויים וצער, רחמנא לצלן, ואז יצטרך שצדק לפניו יהלך לשמרו בדרך, ולהביאנו אל המקום אשר הכין לו; והרבה מבני אדם אינם משימין לב על זה בחייהם ובמותם כשנפרדו. הוי סכל, הוי אויל, זכר נא למי היית עמל וטורח כל ימיך - הלא על עולם שאינו שלך. ועתה גם עתה בצאת נפשך כי תמות, ותוכל לקנות עולמך בשעה אחת ושכר הרבה מאד ינתן לך על ידי ממונך. עם כל זה אינך רוצה לחסר אותו, אף כי איש נכרי יאכלנו, ולאשר לא עמל בו תתננו בעל כרחך, ומאומה לא תשא בידך. היש דבר זר ורחוק בעולם כזה וכי תאמר בלבבך, שעשית צדקות בחייך, חדל לך מזה, כי במה נחשב הוא ואין הקמץ משביע; כי בודאי אין זה מספיק למרחק רב הדרך שתלך. וכל זה הוא מכון כדברינו אלה. הרי סלקנו בעזרת ה' כל הטענות שיפלו בזה.

2. Part II.14.7

   וכבר אמרו בכתבות (ס"ז:) על קדשת מר עוקבא עליו השלום, לאחר שעשה צדקות גדולות הרבה מאד בחייו, אמר בשעת מותו: ארחא רחיקא וזודין קלילא (פרוש: יש לו לילך בדרך רחוק מאד, ומזונותיו שהכין הם מועטים). קם ובזבז לפלגא דממונה (פרוש: פזר ונתן חצי כל ממונו ורכושו לצדקה). ורבותינו ז"ל שאמרו (שם): המבזבז אל יבזבז יותר מחומש, אמרו בגמרא (שם): הני מלי מחיים; אבל לאחר מיתה יבזבז ויבזבז. ולא היה לזה החכם עליו השלום דעת השוטים והכסילים, שאינן חסים על חיי נשמתם, ומניחים הכל ליורשים, כי אדם קרוב אצל עצמו וכו'; ומי יחוש ויחוס על נשמתו העניה חוץ ממנו ! והנה מר עוקבא, שהיה אחד מארזי הלבנון אדירי התורה, אמר ועשה כך; מה יאמרו ויעשו אזובי קיר ! על כן ראוי למשכיל לברר לעצמו חלק יפה בראש, ויתן חלקו בנעימים, כמו שאמרו החכמים השלמים (ב"מ ס"ב.): חייך קודמים. כי מה יתן ומה יוסיף זה שלמות לנשמתו העלובה, כשיניח לבניו כל טרחו וכל מאדו, והוא יהא משלך בבור תחתית ובעפר יסודו, ולמשחית נהפך הודו. והם ישבו בבתיו הגדולים והטובים ובעליות מרוחים בקול זמרה ושבחים, והוא ישב בדד וידם בילל וגנוחים; ויוריד לארץ ראשו ביגון ובקול בוכים, וישכן בין קמוש וחוחים. הם מממונו אוכלים למעדנים, והוא עפר לחמו, אשכלת מררת למו, חמת תנינם עם ראשי פתנים, הם מממונו יהיו אמונים עלי תולע, והוא יחבק אשפתות ורמה ותולעה. ואם כן לנשמתו העלובה מה בצע (לשון הנאה) דמו ברדתו אל שחת, על כן כל שנתן לו האלקים חכמה ודעת, זאת ישיב אל לבו. ואם אין הוא לו - מי לו ואם לא עכשו - אימתי כי אין מעשה בשאול אשר הוא הולך שמה. על כן אין דוחין נפש מפני נפש, דהינו, נפשו מפני נפשות ביתו, ושיניח הכל ליורשיו. וטוב אשר תאחז בזה, וגם מזה אל תנח ידך, כי ירא האלקים יצא את כלם, ולבזבז הרבה והרבה מממונו, והשאר יניח לבניו, כדי שיהיה לו גם כן נחת רוח וטובה מממונו; ויקח עמו לבית מלונו לצרך פרנסתו ומזונו, כי רב ממנו הדרך. על כן נפשו בחייו יברך לקח עמו זודין לארחא רחיקא, כפי הצרך לגמל חסד להדא נשמתא עלובתא (לזאת הנשמה העלובה), ולעשות צדקה עם העניים. ויעשה בענין שצדקתו תעמד לעד ולדורות עולם, ויאכל מפרותיהן בעולם הזה, והקרן קימת לו גם כן לעולם הבא. [ועין לקמן בחלק ג' פרק ד' מה שכתבנו שם עוד בשמו, איך להתנהג בזה].

3. Part II.14.8

   ואם עזרו ה' ברב עשר, ואין לו שהות לעסק בעצמו בעניני גמילות חסדים בקביעות [דאם יש לו שהות, מצוה בו יותר מבשלוחו, כדאיתא בקדושין מ"א.], יתנהג בזה, כמו שמתנהג בעסקיו הרבים, שנוטלן תחת רשותו. וכי בכלם הוא עוסק בעצמו? הרבה מהם נעשים על ידי אנשיו עושי רצונו, ואף בזה יעשה כן. כללו של דבר, העסק הזה, שהוא נוגע לו לנצח, למה יהיה קל בעיניו מעסקיו הזמניים, שהם כלים, נפסדים לבסוף? ואם אין בכחו לשכר איש לזה, יחפש אחר איזה איש נאמן בעיר וירא אלקים, שרוצה לעסק בזו המצוה, ויתן המעות תחת רשותו לעסק בזו המצוה.

4. Part II.14.9

   וכל ענין זה שדברנו, איננו דוקא באיש אמיד, דכל אדם יעשה כן, אף מי שאיננו אמיד *הג"ה. אף שמצד הדין הוא פטור, מי שהוא דחוק. מכל מקום הרי אנו רואין שכל ישראל, כל אחד קונה טלית לעצמו, אף שאין לו מעות, ובאפן זה לכלי עלמא הוא פטור מן הדין לקנות טלית; מכל מקום, כל אחד מזרז לעצמו לזה בכל כחותיו, כי רצון כל אחד ואחד מישראל הוא להכניס את עצמו ולהביא לידי חיוב, כדי שיתקים בזה רצון השם יתברך. ואף בענין זה, אם יכין האדם מעט מעות לזה וילוה לישראל, הוא מקים מצות עשה דאוריתא, ומהראוי שכל מי שהוא מכיר את גדל המדה, יכניס עצמו לחיוב., יצמצם אחת לאחת בהמשך הזמן, ולהפריש מהרוח שמרויח, וכאשר נבאר אם ירצה ה' לקמן, ולעשות מזה גמ"ח קטן קבוע בביתו של עשרה רובלי כסף, או עשרים רובלי כסף, כל אחד לפי ערכו. דגם אם ילוה מהגמ"ח קטן שלו לעניים זהב [זהוב] או שנים על שבת וכיוצא, גם כן הוא מקים בזה מצות עשה דאוריתא של (שמות כ"ב כ"ד): "אם כסף תלוה", ואחד המרבה, ואחד הממעיט, ובלבד שיכון לבו לשמים.

5. Part II.14.10

   ומה טוב היה, אם זה הענין היה מתפשט בעמנו עם קדוש, שכלם יזדרזו למצוה זו. ועל ידי זה היה נתמלא כל העולם כלו במדת החסד, וממילא היו מתבטלים כל התלאות וכל הצרות מן העולם. ולדעתי, זהו כונת מאמרם בתנא דבי אל הו (רבה פרק כ"ג): כשהיו ישראל במצרים, נתקבצו כלם וכו', וכרתו ברית יחד לגמל חסד זה את זה. מה שאמר 'כרתו ברית יחד', הינו, שכל הכלל כלו - בין העשירים ובין הפחותים מהם ראו בכל מה שיש ביכלתם לגמל חסד זה את זה. וזה מדת החסד שהיה ביניהם, אחד מן הדברים שסבב את הגאלה לישראל, וכמו שהבאתי לעיל (בפרק ה' בהג"ה ד"ה והנה) בשם הפסיקתא. המקום ברחמיו יחזקנו למדה הקדושה הזאת, ונזכה על ידי זה לכל טוב בזה ובבא.

6. Part II.15.1

   בו יבאר, שדבר זה מכפר כקרבן במזבח. גם איזה ענינים נחוצים , השיכים להמלוים בהתר עסקא והנה אף שאנו יעצנו בעזרת ה' עצה טובה, כדי שיתחזק מדת החסד בעולם, אבל מכל מקום כדי שלא יהיה זה לזר בעיני הקורא, שאני מזרז לכל איש ואיש, בין מי שהוא עשיר, ובין מי שאיננו עשיר, שיראה לעשות גמ"ח קבוע בביתו, על זה אשיב לך, אחי: אלו היה בית המקדש בזמננו, ומזבח בנוי, כמה היה מזרז כל אחד ואחד, שיהיה על כל פנים לפרקים בארץ ישראל, או על כל פנים פעם אחת בימי חייו, ויקריב איזה קרבן חטאת או עולה, כל אחד כפי מה שצריך לו, כדי שתהיה לכפרת נפשו. ונסיעה כזו להליכה ולחזרה בודאי היה עולה לו הרבה והרבה מעות, ולא היה דבר זה למוזר כלל בעיניו, ולא בעיני כל אדם; ואדרבה, היה שמח מזה, שזכה להקריב קרבן לפני המלך ה' עבור עונותיו. כי באמת זהו כל אדם, שיראה בימי חייו לתקן עונותיו, ולא יבוא מעות לפני מלך הכבוד, אשר מזרה בעיניו כל רע. ואם כן בעניננו, שאנו בטוחים, שכאשר יעסק האדם בזה הענין כראוי, יתכפרו לו עונותיו כמו לפנים על ידי קרבנות ויותר מהם. וכמו דאיתא באבות דר' נתן פרק ד' משנה ה': פעם אחת היה ר' יוחנן בן זכאי יוצא מירושלים, והיה ר' יהושע הולך אחריו, וראה בית המקדש חרב. אמר ר' יהושע: אוי לנו על זה, מקום שמתכפרים בו עונותיהם של ישראל, שהוא חרב.

7. Part II.15.2

   אמר לו: בני, אל ירע לך, יש לנו כפרה אחת שהיא כמותה. ואיזה? זה גמילות חסדים, שנאמר (הושע ו' ו'): "כי חסד חפצתי ולא זבח"; בודאי מי שנתן לו ה' דעת, יראה, שלא יתרשל בזה, ויעשה גמ"ח קבוע בביתו, כל איש ואיש לפי ערכו, ויהיה לו דבר זה לכפרה דגמת המזבח לפנים.

8. Part II.15.3

   והנה הארכתי הרבה בכל זה לאפוקי מדעת היצר, שמתפשט היום באיזה מקומות, בעונותינו הרבים, לעשות הכל להפכו. והוא, שתכף כשיש לאדם מעט מעות של עשרה רובלי כסף ויותר, הוא מסיתו שלא ילוה זה לשום אדם, אפילו להיותר בטוח, אלא שיוליך זה להמלוה שבעיר, המלוה על פרוצנט (אחוזים), כדי שמעותיו יעלו לו רוח. ובעונותינו הרבים, קלקול גדול נתהוה על ידי זה. אחד, דהרבה מהנותנים הם אנשים פשוטים, לא ידעו כלל מענין עסקא; וכשהוא הולך להמלוה, אומר לו: קח ממני על פרוצנט (אחוזים), ואינו מקפיד כלל לקח ממנו שטר עסקא, רק שטר בטוח על פי דינא דמלכותא [והוא ועקסיל (שטר חוב)] על המעות. וזהו אסור גמור, כיון שאינו יודע כלל מה הוא עסקא, וגם אינו לוקח ממנו שטר עסקא. וכבר ידוע אסור רבית, שהוא נוגע לענין תחית המתים. שנית, דאפילו אם נעשה ההתר עסקא כדין, מכל מקום נתמעט הרבה על ידי זה מדת החסד מן העולם. וכבר כתבו בספרים, שמה שאסרה התורה להלות ברבית, אחד מהטעמים הוא, כדי שיתחזק מדת החסד בעולם, ועל ידי זה יתנהג הוא יתברך גם כן עם העולם בחסדו. ובשנים הקודמים לא היתה הנהגה הרעה הזו נתפשט כל כך, רק למי שהיה לו הרבה מעות, ועל כל פנים כמאה או מאתים רובלי כסף, וצריך לזה הרוח על מחיתו, ולא נוכל לומר לאדם, שילוה כל מעותיו לגמ"ח [רק צריך לזהר שיהיה נעשה ההתר כדין, ועין בחכמת אדם בזה (כלל קל"ב)]. אבל כהיום נתפשט, בעונותינו הרבים, באיזה מקומות, שאפילו מי שיש לו רק איזה רובלי כסף, שהרוח הוא רק מעט מן המעט, מכל מקום תכף הוא רץ להמלוה למסר לו מעט מעותיו על פרוצנט, וכמעט נתבטל שם עקר מדת החסד, בעונותינו הרבים, כי אין רובל כסף אחד מצוי בעיר ללות, רק אצל המלוה הידוע, שהוא מלוה על פרוצנט. אחי ורעי, לא זהו העיר, ולא זהו הדרך אשר בחר ה'. דבאמת, לו יהי שאין בזה אסור רבית, הלא מכל מקום אם יש בכחו להלות לאיזה איש, שהוא מפרסם לבטוח, או על משכון טוב, באפן שלא יהיה לו אחר כך צער מממונו, הלא מחיב להלות לו לפי כחו, וכמבאר לעיל בדיני הלואה בפרק א' (סעיף ד').

9. Part II.15.4

   אלא יש לו לאדם לבטח בה' ולהאמין, דעל ידי שיתדבק במדת החסד, השם יתברך יתנהג עמו גם כן במדת החסד, וישלח לו ברכה במעשה ידיו תמורת זה. והאנשים העושין הפוך זה, לבד שמגרעין מדת החסד, מטעימין להן פרות מעשיהן בעולם הזה, שהרבה מהן ממונם כלה, ואפילו הקרן אינם נוטלין לבסוף, ומקים בהן מה שאמרו חז"ל בבבא מציעא ע"א; שמלוי ברבית נכסיהן מתמוטטין לבסוף. ואף אלו בפרט אחד כיוצא בהן, כיון שגרעו לגמרי מדת החסד. ועין בכתבות (דף ס"ו:): מלח ממון - חסר. ואמרי לה: חסד. רוצה לומר, שיחסרנו לעשות ממנו צדקה וחסד, אז יתקים המעות. אבל בלאו הכי הוא כבשר שלא נמלח, שנתבלה לבסוף מעצמו. [וזה אחד מן הדברים, שגרם עניות לישראל, בעונותינו הרבים. כי לפנים, שרב ההלואות שבעולם היה בתורת חסד בעלמא, היה הולך הקדוש ברוך הוא עמנו גם כן בתורת חסד, והיה שנת משא ומתן ושנת ברכה, מה שאין כן כהיום, בעונותינו הרבים].

10. Part II.15.5

    ועתה נדבר קצת אודות המלוה על רוחים גופא. ראשון לכל יראה, שיהיה ההתר עסקא שלו נעשה כדין, שלא יהיה עליו אסור רבית, חס ושלום. דאי לאו הכי, סוף שיהיו כל נכסיו מתמוטטין וכלין, וכמו שאמרו בגמרא (ב"מ ע"א.), לבד ענשו הגדול שיש על זה, דנוגע לתחית המתים [וכמו שאמרו חז"ל (ילקוט יחזקאל רמז שע"ה), שבעת שהחיה יחזקאל הנביא את המתים בבקעת דורא, כלם חיו ויעמדו על רגליהם חיל גדול. וכמו שכתוב בקרא (יחזקאל ל"ז י'), לבד מאחד שנשאר משכב בעפר משום אסור לקיחת הרבית], וכאלו כותב וחותם על עצמו, שהוא כופר באלקי ישראל, וכמו שאמרו חז"ל בבא מציעא ע"א; עין שם. ואין כאן מקום לבאר גדל המכשלה, שמצוי בענין הזה, בעונותינו הרבים, עד שכמעט נעשה לאיזה אנשים האסור כהתר, ולא ידע כי בנפשו הוא. - - על כן החיוב, מי שעוסק בעניני ההלואה כנ"ל, יראה על כל פנים ללמד אותה ההלכה ב'יורה דעה' או ב'חכמת אדם'. גם צריך שידע, דגם הוא לא נפטר ממצות עשה, (שמות כ"ב כ"ד) ד"אם כסף תלוה" [הינו, הלואה בתורת גמילות חסדים] לפי כחו, ולא יחשב בנפשו מחשבת טעות, דזהו חנותו, וחייך קודמין. דאטו כונתנו, שלא ילוה לשום אדם מעות ברוח, כי אם בתורת גמילות חסדים, רק כונתנו, שגם הוא מחיב במצוה זו של הלואת גמ"ח לפי כחו. כי גם חנוני מחיב במצוה זו לפי כחו, אף דיכול להוציא כל המעות שיש לו על סחורה, שלא ישאר לו אף רובל כסף אחד בביתו. מכל מקום, אם יכול לצמצם לפי כחו מעט להלותם לחברו, מחיב לעשות כן, וכנ"ל בדיני הלואה בפרק ב' (סעיף ג'). ואך באמת, איש כזה, שמצוי אצלו בכל שעה לווים ברוחים, קשה לו מאד להתגבר על יצרו להלות לאחר בתורת גמ"ח. על כן *הג"ה. אגב ראיתי להזכיר פה ענין נחוץ: יש אנשים, שרוצים לעשות יד ושם לזכר עולם על נשמת אבותיהם, ועושים להם מצבה של אבן שיש יקרה ומפתחת בפתוחי חותם באותיות מזהבות וכדומה ציורים ופרחים הרבה; ויש שמוסיפין לזה נטיעות יפות וכדומה מתענוגי בני האדם, ומפזרין על אלו הענינים ממון הרבה, וחושבין שבזה עושין נחת רוח גדולה לנשמת הנפטר. וכמה טעות טועין אלו האנשים במחשבה הזו. כי באמת נפש הנפטר אחר פרדתו מן העולם הזה הוא מכיר שם בעולם האמת את התכלית הנרצה של תורה ומצות, כי הוא רואה שזו היא הסחורה היקרה המהלכת שם בכל העולמות, ועבורם יתענג האדם לאור באור החיים. ואז יקר מפז אצלו איזה מצוה קלה שעשה בעולם הזה, ומתמרמר הרבה על עצמו, על שכלה ימי חייו בהשגת תענוגי הבל וכבוד המדמה, שהוא צריך לתת דין וחשבון עליהם. ואם כן, מה נחת רוח יוכל להגיע לו, כשרואה שבניו, שכלה עליהם כל כחותיו, וחשב עליהם בחייו, שהם יצילו אותו מן הדין בפעלותיו הנאות והישרות, ולבסוף הם מוסיפין עוד תענוגי הבל כאלה ויותר טוב היה להם, שישימו מצבה שאינה יקרה כל כך ובאותיות פשוטות ולא מזהבות, ובלי ציצים ופרחים, ובלי נטיעות (אבל עצם המצבה הוא ענין נצרך לנפש המת, כמו שאמרו רבותינו ז"ל בשקלים (סוף פרק ב')), ויתר ההוצאות, שנופלין על זה, היה להם לקנות ש"ס ולתנו לבית המדרש, ויכתבו עליו שהוא לזכר נשמת אבותיהם, או לעשות מזה גמ"ח קבוע לזכר נשמת אבותיהם; ובזה היה מתעלה נפשם מאד למעלה. כי מכל הלואה והלואה, שנתוסף להם מצות עשה דאוריתא, ממילא נתוסף זכות לאבותיהם גם כן. כמו שכתב בספר "יש נוחלין", דזכיות ומצות שעושה הבן אחר מיתת אביו, הוא כפרה לנפש אביו, אף על פי דמנפשה קעבד (מעצמו הוא עושה). וכתב על זה בנו, בעל השל"ה, וזה לשונו: ולא זו בלבד שמציל את אביו מדינה של גיהנם, ומתיר אותו מן היסורין, אלא אף זו שמכניסו אחר כך לגן עדן, ונותנו במחצת הצדיקים. כדאיתא בזהר סוף פרשת בחקתי: "בן יכבד אב" (מלאכי א' ו') - אף על גב שמת, מחיב יותר לכבדו, דכתיב (שמות כ' י"ב): "כבד את אביך". דאם אותו הבן הולך בדרך רע ומכשול, ודאי מבזה לאביו וכו'. ואם הבן ההוא הולך בדרך הישר והטוב ומעשיו מתקנים, ודאי שהוא מכבד לאביו בזה העולם לנגד בני האדם, ומכבד אותו בעולם הבא נגד הקדוש ברוך הוא, והקדוש ברוך הוא מרחם על האב, ומושיב אותו בכסא הכבוד, עד כאן לשון הזהר הקדוש. העצה היעוצה בזה לעשות כמו שכתבנו למעלה (פרק י"ג), דהינו, להפריש איזה סך מעות על מצות גמ"ח לפי כחו, שבזה שוב לא יקשה לו, כי כבר הפרש, ואין אלו חשובין בדעתו כמעותיו. ובאלו המעות שיפריש, יראה לעסק בהן תמיד במצוה זו, כמו שעוסק בהשתדלות בעניני הלואותיו, ועל ידי זה יתחזק מדת החסד. וגם בזה יהיה קצת תקון, למה שפוגם על ידי הלואותיו המרבים, שממעט על ידו מדת החסד וכנ"ל. וגם יתחזק מאד בשאר עניני חסד, המבאר בספר זה לקמן, וכמאמר חז"ל (תנחומא בשלח סימן כ"ד): צדיקים - באותו דבר שחוטאים, בו מתרצים.

11. Part II.15.6

    והנה, אם יפה כח הבן לעשות לאביו את כל הכבוד הזה ולהכניסו לגן עדן, קל וחמר שיפה כחו לגרם לאביו, שלא יהיה נדון בגיהנם וביסורין. ומה שכתב ב'ספר חסידים' (סימן תר"ה), שאין התפלה והצדקה מועלת, כשאדם עושה בשביל אדם רשע, יש לומר שלא אמרו כן, אלא לגבי איש נכרי אשר לא מזרעו הוא; אבל בנו הוא כרעא דאבוה (הרגל של אביו) בודאי יועיל. עד כאן לשונו. ויציר האדם בנפשו, אלו היה הוא בעצמו, חס ושלום, משלך באש או בשאר יסורים קשים, כמה היה חפצו ותשוקתו, שבניו יכנסו בעבי הקורה בעבורו, באיזה עצה שיוכלו להצילו מזה הענש הנורא. כזה וכזה יראה הוא בעצמו לעשות עבור נשמת אביו ואמו, שעמלו בכל כחותיהם עליו, עד שעשוהו לאיש, להצילם בכח מעשיו הטובים מענש עונותיהם המר, כי בודאי (קהלת ז' כ'): "אדם אין צדיק בארץ וגו"'. ובפרט בתוך שבעה ושלשים, שאז כח הדין מתוח יותר, כידוע, יראה להרבות עבורם תורה וצדקה וחסד כפי כחו, שבזה יצילם מדינה של גיהנם, ויביאם לחיי עולם הבא. כל זה יתן החי אל לבו, ובמדה שאדם מודד - בה ימדדו לו. כל זה התבוננתי מדבריו הקדושים. והנה באמת על ידי כל מצוה שהבן עושה, מועיל להנפטר, כמו שהובא שם בספר 'יש נוחלין' בשם הראשונים. וכל שכן במצוה זו של חסד, שנתעורר למעלה על ידי זה מדת החסד, כמו שכתבנו בפרקים הראשונים בשם חז"ל, כמה יועיל זה למעלה לנפש הנפטר, שיתנהג השם יתברך עמו בכל עניניו גם כן במדת החסד. גם שעל ידי זה נזכר שם של אבותיו לעיני הכל לטובה, שאומרים: אשרי שזה ילד ! אשרי שזה גדל ! וממילא נתעורר עליהם זכות ורחמים גם כן מלמעלה. ועין שם עוד בדברי בעל השל"ה, שהביא כמה מאמרי חז"ל, ומסים שם: דהעושה צדקה בשביל נפש המת (אפילו אם איננו קרובו, רק שאיננו רשע, וכל שכן כשהוא בנו ובתו או אחיו ואחותו), בודאי הוא עושה הצלה גדולה ונחת רוח לנשמתו, עין שם. ועקר הענין הובא גם כן ב"יורה דעה", סוף סימן רמ"ט, עין שם. על כן כשארע, חס ושלום, לאחד, שמת לו אחד מיוצאי ירכו בימי עלומיו, ולא הניח לו שם ושארית בארץ, מהראוי שיעשה לו יד ושם לזכר נשמתו במצוה הקבועה לדורות, וכנ"ל, אם יש בכחו, ואז "לזכר עולם יהיה צדיק". ואפילו אם אין בכחו לזה, על כל פנים יתנדב עבורו איזה ספר, הצריך לרבים ללמד בו, ויכתב עליו את שמו, ובכל עת שילמדו בו, יהיה לנחת רוח לנשמת הנפטר. וכן ראיתי רבים נוהגין. יתן ה' יתברך שיקים בימינו מקרא שכתוב (ישעיה כ"ה ח'): "בלע המות לנצח, ומחה ה' אלהים דמעה מעל כל פנים וגו"'.

12. Part II.15.7

    ואגב נדבר מעט אודות המכשול הגדול שנתפשט בעולם כעת, בעונותינו הרבים, והוא אסור עון רבית שנעשה, בעונותינו הרבים, כהתר גמור, שמלוים על שטר חוב [ועקסלען] על פרוצנט (אחוזים) בלי שום התר עסקא, וידוע שיש על זה כמה לאוין מפרשין בתורה. וכמו שאמרו חז"ל [בבא מציעא ע"ה:], שהמלוה עובר על (יקרא כ"ה ל"ז): "את כספך לא תתן לו בנשך"; ומשום (שם ל"ו): "אל תקח מאתו נשך ותרבית"; ומשום (שמות כ"ב כ"ד): "לא תהיה לו כנשה"; ומשום (שם): "לא תשימון עליו נשך"; ומשום (ויקרא י"ט י"ד): "ולפני עור לא תתן מכשול" [שמכשיל ללוה על ידי זה, שגם הוא אסור ללות ברבית], והוא רשע גמור על ידי זה, ופסול לעדות ולשבועה; ומה נענה ליום הדין כשישאלוהו: היאך עברת בשאט נפש על דברי השם יתברך, אלהי השמים ואלהי הארץ, אשר יצרך ובראך וזנך ופרנסך בכל ימי חייך, אותך וכל אנשי ביתך; וכמה פעמים הציל אותך ברב חסדו מחליים רעים ומכמה מצוקות הזמן, ולא הביט על מעוט עבודתך לו; הכזה גמול על מפעליו הטובים אשר היטיב עמך? וכמו שאמר הכתוב (דברים ל"ב ו'): "הלה' תגמלו זאת עם נבל ולא חכם הלוא הוא אביך קנך הוא עשך ויכננך". וכבר אמרו חז"ל במדרש תהלים: כל המחליט עצמו לעברה [הינו, שמפקיר עצמו לעשותה כמה פעמים בשאט נפש] אין לו מחילה עולמית. ורוצה לומר, אף בעת שיגברו רחמי השם יתברך על העולם לחפש זכות על עוברי עברה, מכל מקום זהו רק במי שעבר במקרה על דברי השם, אבל לא במי שבזה את דברו לעשותם כהפקר גמור. ואיתא בתנא דבי אליהו (רבה פרק כ"ט): כשעלה משה למרום, מצאו להקדוש ברוך הוא שהיה כותב בתורה (שמות ל"ד ו'): "אל ארך אפים". אמר לו: תינח לצדיקים; לרשעים למה? אמר לו: חייך, שתצטרך לכך. והנה בעת שהיה מעשה מרגלים, התחיל משה לבקש (במדבר י"ד י"ז-י"ח): "ועתה יגדל נא כח ה' כאשר דברת לאמר ה' ארך אפים". [ורוצה לומר, שתשא פנים אף לרשעים להאריך אפך עליהם]. וכתיב (שם כ'): "ויאמר ה' סלחתי כדברך". והינו, שהשיב לו "סלחתי", -אבל "כדברך" הוא. מכאן אמרו (בתנא דבי אליהו שם): כל המכיר בדברי תורה ועובר עליהם - הרי זה רשע גמור. עד כאן דבריו שם. והנה בענין אסורי רבית, אפילו תינוקות הקורין בחומש, יודעין ומכירין שיש על זה אסור מפרש בתורה; והיאך מלאו לבו לעבר בשאט נפש על דברי השם יתברך, ולהקרא רשע גמור לנצח?

13. Part II.15.8

    והנה ענין כזה, לבד שהוא עובר על כמה לאוין, מורה שאין לו אמונה בהשגחת השם יתברך, והוא חושב שכל מה שאדם חוטף בהתר ושלא בהתר, ישאר תחת ידו. שאלו היה מאמין, שהשם יתברך משגיח בעולם, ושהוא מפרנס לברואיו, וכמו דכתיב (דברים ח' י"ח): "כי [ה' אלקיך] הוא הנתן לך כח לעשות חיל"; ונאמר (תהלים קל"ו כ"ה): "נתן לחם לכל בשר"; ובלעדי רצונו אין אדם יכול להתעשר לא היה מכניס עצמו לזה. דצריך האדם להאמין, שלא יפלא מה' שום עצה להעשירו, אף אם לא יעסק בעסק הזה; ולהפך, כשיעסק בעסק רוח כזה, אשר הוא מתנגד לרצון השם יתברך, אף שהוא מרויח בעת הזה, צריך לידע בברור, שסוף דבר הוא שלא ישאר הממון תחת ידו. וכדכתיב (ירמיה י"ז י"א): "עשה עשר ולא במשפט, בחצי ימיו יעזבנו"; דהינו, שיפסק הממון באמצע ימי חייו, או שיפסק חייו באמצע. וכתיב עוד (משלי כ"א ה'): "וכל אץ אך למחסור", ואיתא במדרש, דהאי קרא קאי על המלוים ברבית. אלא האמת, שבעת שהוא מפקיר עצמו לעברה זו לעשותה כמה וכמה פעמים, מטמטמת ה -עברה זו את לבו מאד, עד שנסח לגמרי אמונת השם יתברך מלבו אמונה בהשגחה, אמונה בתורה - וכמו שאמרו חז"ל (בבא מציעא ע"א.): בוא וראה סמיות עיניהם של מלוי ברבית: אדם קורא לחברו רשע, יורד עמו עד לחייו, והם מביאין עדים ולבלר וקולמוס ודיו, וכותבין וחותמין: פלוני זה כפר באלקי ישראל.

14. Part II.15.9

    [ורע עלי המעשה מאד, מה שנוהגין איזה סוחרים, כשלוקח אחד מאתם סחורה בהקפה ונשאר חיב איזה רובלי כסף להסחורה שלקח, ונשתהה שלוח המעות, הוא כותב עליו בחשבונו עוד איזה כסף עבור המתנת המעות; והוא אסור גמור, אף שהלוקח מתרצה לזה, אחרי שנגמר אצלם מקח העסק מתחלה בסך כך וכך, החוב שנשאר עליו אחר כך הוא רק חוב בעלמא, ואסור לקח שום כסף יתר עבור המתנה].

15. Part II.15.10

    וענין זה נוגע גם לתחית המתים, כמו שאמרו חז"ל (ילקוט יחזקאל רמז שע"ה) על יחזקאל הנביא: בשעה שהחיה המתים, ראה שכלם עמדו על רגליהם, ואחד נשאר משכב בעפר; ותמה על זה, והשיב לו השם יתברך: האיש ההוא - "בנשך נתן ותרבית לקח וחי. לא יחיה" (יחזקאל י', ח י"ג). והוא מדה במדה; דהלא כתיב בתורה (ויקרא כ"ה ל"ה-ל"ו): "כי ימוך אחיך ומטה ידו עמך והחזקת בו גר ותושב וחי עמך; אל תקח מאתו נשך ותרבית ויראת מאלקיך וחי אחיך עמך". והוא לא רצה להחיות אותו, ונגזר עליו מדה במדה, שגם הוא לא יחיה. וכמה יגיע לאדם קלון וכלמה לנצח וגדל הצער, כשכלם יעמדו וינערו מעפרם, ויזכו לחיי עד ברב ענג ושמחה, והוא ישאר לעין כל משכב ומטמן בעפר לנצח, תחת מעט הנאת אסור רבית, שקבלה נפשו הבהמית בעולם הזה. ועל זה אמר התנא באבות (ב' א'): הוי מחשב הפסד מצוה כנגד שכרה, ושכר עברה כנגד הפסדה.

16. Part II.15.11

    ודע עוד, דאף על הלוה, אף שענש תחית המתים שלא יחיה, לא נזכר על הלוה, אבל מכל מקום יש גם עליו אסור לאו גמור, שלא יתן נשך להמלוה; וגם הוא בשם רשע יקרא, ופסול לעדות עבור זה, כמו שאמרו חז"ל [בסנהדרין כ"ה.] לוה ברבית פסול לעדות.

17. Part II.15.12

    והנה באמת, אף אם לא היה לנו שום עצה ליקח רוח עבור הלואת המעות, גם כן היה צריך האדם לשמר את דברי התורה האמור בענין זה כדי לקים רצון השם יתברך, היוצר ובורא הכל, ולהמלט נפשו מאבדון עולם וכנ"ל. ובפרט בזמננו, שתקנו לנו הגדולים את ההתר עסקא *אבל גם ההתר עסקא לא יעשו, כי אם כפי חקי הממשלה ולא יותר (הגהה זו מחמת הצנזורה)., בודאי חיוב גדול יש על המלוה מעותיו ברוח להזהר לעשות שטר עסקא כדין, ולא להתעצל בדבר, ובזה ימלט נפשו מני שחת. ואחד המלוה, ואחד הלוה, יזהרו בזה.

18. Part II.16.1

    בו יבאר החיוב, שיהיה גמ"ח קבוע בכל עיר ועיר והנה אף שהערכנו בפרקים שעברו מפני גדל החיוב של מצות גמילות חסדים, שכל אחד יראה לעשות גמ"ח קבוע בביתו, הן ברב או במעט, מכל מקום ידוע שאף לזה גם כן אין יד כלם משגת, וגם יש אנשים, שאין להם שהות לעסק במצוה הגדולה הזו. על כן העצה היעוצה בזה, שאלו האנשים, שאין ביכלתם לעשות כל אחד גמ"ח קבוע לעצמו, יתקבצו על כל פנים ביחד, ויעשו **והנה לכתב ההנהגות והתקנות, שראוי לנהג בחברה לענין סך ההלואה ולענין משך זמן הלואה, למותר הוא, כי זה תלוי בכל מקום לפי רבוי המעות שיש בחברה, ולפי ערך השואלים ודופקים על פתחי גמ"ח; אך את זה ראיתי בהרבה מקומות ישראל, שמנהגם להלות דוקא על משכון, ואפילו אם יבוא בעל הבית היותר בטוח, כדי שלא לתן הדברים לשעורין. ובאמת כן ראוי להתנהג, ולכתב תקנה זו בחברה דבלאו הכי מתמוטט חס ושלום החברה בהמשך הזמן, ואף דביחיד, כשמפריש לעצמו מעות לעשות בזה תמיד מצות גמ"ח, יוכל לשנות ההנהגה לפי הענין; אבל ברבים צריך להיות סדר הנהגה קבועה לזה. (ועין לקמן פרק כ"א לענין החזקת ידי מך בהלואה ושם שאני). והעקר שיראו למנות בחברה אנשים, שיראו לפקח תמיד על עסקי החברה, לראות שיהיה מצוי תמיד מעות בחברה להלות להצריכים. ודע דבגמ"ח הנהוגים בישראל, כיון שדרך הוא שהלוה נותן משכון בשעת הלואה, אין בזה מצות השבת העבוט, וגם אין שיך בזה הלאו (דברים כ"ד ו') ד"לא יחבל רחים ורכב", שהוא קאי על כל כלים שעושים בהם אכל נפש; וגם לא הלאו (דברים כ"ד י"ז) ד"לא תחבל בגד אלמנה", כיון שהלוה מתרצה לזה בשעת הלואה. אבל אם ארע, שהלוה הביא לו המשכון שלא בשעת הלואה, יש בזה הרבה דינים, שצריך כל בעל גמ"ח לידע אותם. עין בחשן משפט סימן צ"ז, ועין לעיל בדיני הלואה בסימן ח', שבארנו אותם בעזרת ה' יתברך. חברת גמ"ח להלות לאדם בעת צרכו. ובאמת, כן הוא המנהג בכל תפוצות ישראל, שיש חברת גמ"ח כמעט בכל עיר ועיר. והנה להעריך את גדל המצוה, שיש לאנשי העיר לראות שיהיה בה חברת גמ"ח, למותר הוא, כי -אחרי שידוע הוא ממה שבארנו בפתיחה ובכמה פרקים שעברו את גדל החטא, מי שקופץ ידו מלהלות, וגדל השכר להמקים מ וה זו, ממילא בודאי מי שיש לו מח בקדקדו, צריך שלא ינוח ולא ישקט, עד אשר יראה שיהיה על כל פנים גמ"ח קבוע בעיר להלות להצריכים לזה כדי לסלק מעליו ומעל כל אנשי העיר העון הגדול שיש בזה. כי פעמים יקרה, שהעני נושא משכון לכמה בני אדם, וכל אחד תרוצו לפניו, והעני שב בפחי נפש לביתו ובוכה ומתאונן לפני ה' על רע מזלו. וידוע הוא מה שאמר הכתוב (דברים ט"ו ט'): "השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל לאמר קרבה שנת השבע וגו' וקרא עליך אל ה' והיה בך חטא". והקולר תלוי בצואר כלם, כי מעשה כזו מצוי בכל עת, ויש להם לתקן שלא יבוא לזה.

19. Part II.16.2

    ואעורר בכאן להראות לפני הכל, מה יפה כח החברה הקדושה הזו, שהיא יפה מסתם מצות גמילות חסד, שהאדם עושה לפרקים לעצמו, מחמת כמה טעמים:

20. Part II.16.3

    א. כי אינו דומה מרבים העושים את המצוה, למועטים העושים את המצוה, כמו שאמרו חז"ל (ספרא פ' בחקתי פרק ב'). ואף שמחמת שהם מרבים, לא בא מעותיו בסך כל הלואה, כי אם מעט, אף על פי כן נראה פשוט, שהקדוש ברוך הוא יחשב לכל אחד כאלו הוא לבדו היה הגומל חסד, כיון שבלאו מעוט המעות שלו, לא היה העני יכול להשיג המבקש שלו *הג"ה וכעין מה דאמרינן בשבת (דף ג'.): העושה את כלה, ולא העושה את מקצתה, ואף על פי כן, אם זה אינו יכול לבדו לשא את המשא, וזה אינו יכול - פסק המשנה שם בדף צ"ב:, דחיב. והטעם, דזה לא נקרא מקצת מלאכה, כיון דבלאו דידה לא היה נשלם המלאכה, נחשב כאלו הוא לבדו עשה כל המלאכה..

21. Part II.16.4

    ב. גם היא מצוה, שהאדם מוציא עליה מעות, ולא באה בריקניא, ושכרה הרבה יותר. כמו שכתב הזהר הקדוש פרשת תרומה (קכ"ח א') על הפסוק (שמות כ"ה ב'): "ויקחו לי תרומה": האי מאן דבעי לאשתדלא במצוה ולאשתדלא בה בקדשא בריך הוא (זה מי שרוצה להשתדל במצוה ולהשתדל בו בקדוש ברוך הוא, כלומר, שעל ידי המצוה יפעל לתקון השכינה), אצטריך דלא ישתדל בה בריקניא ובמגנא, אלא אצטריך לה לבר נש לאשתדלא בה כדקא יאות כפום חילה וכו', כמה דאת אמר (נצרך הוא שלא ישתדל בו בריקם ובחנם, אלא נצרך לו לבן אדם להשתדל בו כראוי כפי כחו, כמו שאתה אומר) (דברים ט"ז י"ז): "איש כמתנת ידו וגו'". ואי תימא, הא כתיב (ואם תאמר, הרי כתוב) (ישעיה נ"ה א'): "לכו שברו ואכלו ולכו שברו בלוא כסף ובלוא מחיר יין וחלב" וכו'. אלא אשתדלותא באוריתא כן. מאן דבעי זכי בה; אשתדלותא ד דשא בריך הוא למנדע לה, כל מאן דבעי זכי בה בלא אגרא כלל (אמנם ההשתדלות בתורה היא כך (בחנם) כל מי שרוצה זוכה בו, ההשתדלות לקדוש ברוך הוא להשיגו, כל מי שרוצה זוכה בו בלי (תשלום) שכר כלל). אבל אשתדלותא דקדשא בריך הוא דקימא בעובדא, אסור לנטלה לה למגנא ובריקניא, בגין דלא זכי בההוא עובדא כלל לאמשכא עלה רוח דקדשא אלא באגר שלים (אבל ההשתדלות לקדוש ברוך הוא העומדת (הקשורה) במעשה, אסור לקחת אותו בחנם ובריקם, מפני שאינו זוכה באותו המעשה כלל להמשיך עליו רוח קדש רק בשכר שלם), עד כאן לשונו. *וזהו תוכחת מגלה לאותן האנשים, שדרכן בעת שמוכרין עליות בבית הכנסת ובית המדרש לצרכי הוצאות בית המדרש לעצים ונרות וכהאי גונא, הם יוצאין ועושין מנין לעצמן, כדי שלא יצטרכו להוציא מעות על זה. ובלבם שלום יחשבו לנפשם שיש להם בית המדרש ועצים ונרות בחנם. וכמה טעות טועין אלו האנשים, שלא ידעו, שעקר המצוה תלויה בהוצאת מעות עליה, כי הקונים העליות, לבד העליות, הלא בהמעות קונים נרות ועצים לבית המדרש. וכמה שכרם גדול עבור זה, כי זהו בכלל החזקת התורה. גם המזרז לענין עשית המנין, לא יפה הוא עושה כלל, שבזה ממעט הכנסת בית המדרש. ואם יחסר אחר כך עצים או נרות לבית המדרש, הקולר תלוי בצוארו חס ושלום. על כן השומר נפשו ירחק מזה.

22. Part II.16.5

    ג. וגם המצוה יכולה להתקים, אפילו בעת שהוא עוסק בעסקיו, או שהוא ישן.

23. Part II.16.6

    ולבד כל אלה, ידוע הוא מה דאיתא במדרש קהלת רבה (פרשה ה' ח'), שאם אדם הומה ומהמה אחר מצות, ומצוה קבועה לדורות אין לו - מה הנאה יש לו? אבל מי שיש לו חלק במצוה דרבים, כגון זו שאמרנו, או מי שהניח מעות להחזיק ישיבות של תלמידי חכמים, אפילו אם ישב בגן עדן, יתוסף לו נעם ואור על נפשו על ידי קיום המצות שמתקים תמיד, על ידי שהניח מעות מיחד לזה. וכל העוסקין בענין זה, כגון: הנאמנין וכן הגובין המעות מהמתנדבין לזה, שכרם גדול במאד מאד, כי הם כלם בכלל (משלי כ"א כ"א): "רדף צדקה וחסד ימצא חיים צדקה וכבוד", כי הנאמנין הם בכלל גבאי צדקה. ואיתא בתנחומא (מדרש רבה ויקרא כ"ה א'), אם חטא אדם ונתחיב מיתה לשמים, מה יעשה ויחיה? אם למוד לשנות פרק אחד - ישנה שני פרקים; ואם דף אחד ישנה שני דפין; ואם אינו רגיל לשנות ילך ויעשה גבאי צדקה ויחיה, שנאמר (שם): "רדף צדקה וחסד ימצא חיים צדקה וכבוד". והעוסק בגבית המעות, הלא הוא המעשה את חברו לדבר מצוה, וידוע מה שאמרו חז"ל בפרק חלק (סנהדרין צ"ט:): אמר רבי אבהו: כל המעשה [הינו, שכופה אותו ומזרזו] את חברו לדבר מצוה, מעלה עליו הכתוב כאלו עשאו, שנאמר (שמות י"ז ה'): "ומטך אשר הכית בו את היאר". וכי משה הכה את היאור, והלא אהרן הכהו? אלא לומר לך, כל המעשה את חברו לדבר מצוה, מעלה עליו הכתוב כאלו עשאה. ולפי זה ראה כמה כחו גדול, שיש לו זכות בכל פרוטה ופרוטה שהוא גובה, ולמעלה נקראת המצוה על שמו גם כן. ומלבד זה, הלא הוא גם כן ממזכי הרבים, שעל ידו מקימים ישראל כמה מאות מצות בשנה, וידוע מה דאיתא באבות (ה' י"ח): כל המזכה את הרבים - אין חטא בא על ידו.

24. Part II.16.7

    גם אמרו חז"ל (בבא בתרא ט'.): אמר ר' אלעזר: גדול המעשה יותר מן העושה, שנאמר (ישעיה ל"ב י"ז): "והיה מעשה הצדקה שלום ועבדת הצדקה השקט ובטח". וידוע דצדקה וחסד הוא ענין אחד, וגם גביה זו היא כמו גבית צדקה, שאותו הממון אינו עתיד להחזיר לבעליו. ונראה לי דמשום הכי המעשה הוא עדיף מן העושה, דידוע דיש צדקה או חסד, שאדם עושה בממונו, ויש חסד שעושה בגופו, וכמו שנתבאר לעיל בפתיחה. והנה, זה האיש המעשה ממון לצדקה וחסד, הלא ידוע דרגילות - הוא, קדם שמקבל רובלי כסף על זה, הלא הוא מטריח את עצמו לילך לכמה אנשים ולדבר עם כל אחד ואחד אודות זה, ובכל אחד ואחד הוא מקים מצות חסד בגופו. נמצא לפי ערך רבוי האנשים, שהולך לדבר אתם, כן יתרבו מצ תיו. ואלו הנותנים כל אחד ואחד אין לו, רק מצוה אחת של צדקה וחסד בממונו.

25. Part II.16.8

    ואפילו אם הוא בעצמו, אין לו יכלת לתן לצדקה וחסד, רק במה שמזרז לאחרים לתן, גם כן מתברך מאת ה' עבור זה, כדאיתא בתוספתא דפאה פרק ד' (הלכה י"ז): אמר לתן ונתן - נותנין לו *הג"ה. ומזה אנו רואין, שהאמירה שהישראל אומר, ומבטיח שיעשה צדקה וחסד, והוא הדין לכל מצוה כיוצא בזה, הוא גם כן פועל קדשה למעלה, ומקבל שכר על זה בפני עצמו; ועין בנדרים ח'. ויש אנשים שמנהגן, כשפוסקין רבים מבני ישראל צדקה וחסד על איזה דבר, הם אינם רוצים לומר בפיהם כלל, ואומרים שיתנו לבסוף מעצמם בלי הבטחה. ומתוספתא זו אנו רואין, כי לא יפה דברו בזה, כי האמירה בפני עצמה היא גם כן מצוה. גם שעל ידי זה, שהאחד יסוג אחור מלהבטיח, גם השני כמוהו, ונמצא חס ושלום המצוה בטלה. ומה שחוששין שהוא נדר, יאמרו בפרוש, בלי נדר. שכר אמירה ושכר מעשה. אמר לתן, ולא הספיק בידו לתן - נותנין לו שכר אמירה כשכר מעשה. לא אמר לתן, אבל אמר לאחרים תנו - נותנין לו שכר על כך, שנאמר (דברים ט"ו י'): "כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' אלקיך וגו'". וכל שכן אם הוא נותן גם כן, הלא ידוע מה דאיתא באבות (פרק ה' משנה י"ג): ארבע מדות בנותני צדקה וכו'. יתן ויתנו אחרים חסיד וכו'. וגרסינן תו שם בבבא בתרא (ט'.): אמר להו רבא לבני מחוזי: עושו אהדדי, כי היכי דתהוי לכו שלמא במלכותא (הכריחו - כפו זה את זה (אחד את השני - לתת צדקה -) כדי שיהיה לכם שלום במלכות). והינו, שעל ידי כפיות, שיכפו אחד לחברו לדבר מצוה, בזכות זה יסירו מעליהן הכפיות אחרות, כי יתן ה' להם שלום במלכות. וכמו שנאמר (ישעיה ל"ב י"ז): "והיה מעשה הצדקה שלום"; וכענין דאיתא שם (י'.) דרבן יוחנן בן זכאי אכפי (כפה - הכריח) לקרוביו שיתנו לצדקה, והיתר שלא נתנוהו לו, הצרכו לבסוף לתן למלכות, וכנ"ל בפרק י"ג. ואפילו אם יש לו טרחה רבה להמעשה, לא יתעצל מזה, כי לפום צערא - אגרא (לפי הצער - השכר). ואפילו אם ימצאו אנשים, שיבזוהו עבור זה, לא יחוש לזה כלל, וידע שעל ידי זה יהיה שכרו יותר גדול, שסבל עלבון עבור הקדוש ברוך הוא. וכעין זה איתא ביורה דעה סימן רנ"ז סעיף ז', דגבאי צדקה - אם יחרפוהו העניים - אין לו לחוש, כי זכותו יותר גדול. והוא הדין בעניננו. [ואמרתי רמז טוב להיות מעשה מן המקרא, שנאמר (בפרשת ראה) (דברים ט"ו י"א): "על כן אנכי מצוך לאמר פתח תפתח את ידך וגו'". רוצה לומר, שיצוה ויזרז לאחרים, שיהיה ידם פתוח לצדקה]. והארכתי בכל זה להראות לפני הכל את גדל ענינו של המעשה לדבר מצוה, וכל זה הוא נכלל במדת החסד. ויש אנשים שדרכן להשתמט תמיד מלהיות מעשים לדבר מצוה, ואפילו אם הענין הוא נחוץ למאד, ועל ידי זה מתבטל הענין, ולא יפה הם עושין בזה כלל.

26. Part II.17.1

    בו יבאר גדל ענין צדקה והנה עד כה בארנו את גדל ענינו של מדת החסד, ועתה נבאר קצת מענין צדקה. הנה חז"ל אמרו בסכה (מ"ט:), תנו רבנן: בשלשה דברים גדולה גמילות חסדים יותר מן הצדקה. שהצדקה בממונו, גמילות חסדים בין בממונו, בין בגופו. [בממונו מלוה לו מעות, משאילו כלים ובהמה. גמילות חסדים בין בגופו, בין בממונו, כגון: מספיד למת, נושאו, קוברו; משמח חתן; מלוה את חברו בדרך. רש"י]. צדקה לעניים, גמילות חסדים - בין לעניים, בין לעשירים. צדקה לחיים, גמילות חסדים - בין לחיים, בין למתים. מכל מקום צריך שידע האדם, שבכמה דברים יש שצדקה עדיף מן החסד. שצדקה נותן לו לחלוטין, וגמילות חסדים נותן לו רק לפי שעה, ואחר כך בא לו הממון בחזרה. ולבד זה לצדקה צריך התגברות היצר יותר, מפני שמתחסר ממונו, מה שאין כן בחסד, ולפום צערא - אגרא. ומה שאמרו בשבת (ס"ג.): גדול המלוה לעני יותר מן הנותנו לו, הינו, במי שירד מנכסיו ונתמוטט ידו, וצריך להחזיקו באיזה הלואה כדי להקימו, ולזה הלואה עדיף ממתנה, כדי שלא יתביש. אבל מי שירד לגמרי, והרגל לקבל צדקה, לזה במתנה גמורה עדיף מהלואה.

27. Part II.17.2

    ובהכי ניחא מה דאיתא בפרקי דר' אליעזר פרק ט"ו על הפסוק (דברים ל' ט"ו): "ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המות ואת הרע": אמר הקדוש ברוך הוא: הרי שני דברים הללו נתתי להם לישראל, אחת של טובה, ואחת של רעה. של טובה היא של חיים, ושל רעה היא של מות. של טובה - יש בה שני דרכים: אחד של צדקה, ואחד של חסד, ואליהו זכור לטוב ממצע ביניהם. וכשבא אדם לכנס, אליהו מכריז ואומר (ישעיה כ"ו ב'): "פתחו שערים ויבא גוי צדיק שמר אמנים". ושמואל הנביא עומד בין שני דרכים הללו ואומר: באיזה דרך אלך? אם אלך בשל חסד, של צדקה טובה ממנה; ואם אלך בשל צדקה, של חסד טובה ממנה. אלא אני מעיד עלי שמים וארץ, שאיני מניח את שתיהן ואקחם לעצמי. אמר הקדוש ברוך הוא: שמואל, אתה עמדת בין שני הדרכים הטובים האלו, חייך, אף אני נותן לך שלש מתנות טובות. ללמדך, שכל מי שהוא רוצה ועושה צדקה וגמילות חסד, יורש שלש מתנות טובות, ואלו הן: חיים, צדקה וכבוד, שנאמר (משלי כ"א כ"א): "רדף צדקה וחסד ימצא חיים צדקה וכבוד וכו'", עין שם. הרי לפניך ככל מה שכתבנו *הג"ה. וחדשים מקרוב באו, שמונעין רגלי עניים מלבוא לפתחי בעלי בתים, ואין דואג עליהם לחיותם ברעב; ותרוצם לפניהם, שכונתם לטובה. כי על ידי שמתרבים העניים, יש הזק לאביוני העיר, הינו, בעלי הבתים היורדים, שאין ביכלת לעזר אותם. על כן הם מונעין רגלי עניים לגמרי, וקוצבים איזה קצבה על בעלי הבתים שבעיר בשביל היורדים הנ"ל. ובאמת הוא טעות גדול. דכי בשביל שיש בעלי בתים יורדים בעיר, התר למנע צדקה משאר עניים לגמרי דנהי שאין צריך לתן לעני המחזיר על הפתחים מתנה מרבה, אבל מתנה מועטת הלא צריך כל אחד לתן לו, כמבאר בגמרא (ב"ב ט'.) וביורה דעה סימן ר"נ (סעיף ג'). וחס ושלום לסגר הדלת בעדו לגמרי ולפסק לחיותו [עין בבא בתרא דף ז':, דסובר הגמרא, דאסור לעשות בית שער ודלת לחצר, היכא שעל ידי זה לא ישמע קול עניים הצועקים מבחוץ]. ואפילו לעניי עולם אסור לעשות כן. [עין במרדכי פרק קמא דבבא בתרא (סימן תצ"א), דאפילו על עניי עולם יש "בל תאחר" היכא דחיב צדקה]. וכל שכן שעל ידי תקנתם זאת, הלא מונעין צדקה גם מעניי העיר, אלמנות ויתומים. ומי התיר להם לעשות ככה והלא בלקט שכחה ופאה מצינו, שאסור לבעל הבית ללקט בשביל עני אחד, שבזה מגרע לאחר [כדמוכח במסכת בבא מציעא י'.], והכי נמי דכותה. ואפילו אם ירצו לעשות תקנה לתן גם לעניי עולם מקפה שלהם דבר מועט, גם כן אין מנהגם עולה יפה. דיש בין המסבבים הרבה, שאין מסבב בשביל עצמו לבד, רק טפלי תליא בה (טף תלוי בו) בביתו, ועל ידי סבובו נשאר לו מעט לזון אשתו ובניו, שלא ימותו ברעב; וכשאתה נועל דלת בפניו, אתה יורד לחיי בניו העטופים ברעב בביתו. ולא שיך בזה לאמר, ענייך ועניי עיר אחרת - ענייך קודמין, דזה שיך ביחיד שרוצה לתן צדקה, ויודע בנפשו, שאין בכחו לתן רק לאחד; על זה אמרו: ענייך קודמין. אבל לתת פלס ומאזני משפט על כל העיר, ולומר שאין בכחם לתן, רק לעניי עירם, ולסגר בשביל זה הדלת על כל עניי עולם - זה לא מצינו [אם לא שידאגו לטובת העניים לכלכלם בכל מחסורם בבית מיחד כחפץ הממשלה, בודאי טוב לעשות כן (הגהה זו כנראה מחמת הצנזורה)]. וגם כאשר תדקדק היטב, תראה, שרב המסכימים ומזרזים על התקנה הזו הם רק העשירים הגבוהים, שבכחם לתן לשניהם. ולבד כל זה, הלא ידוע שתקנתם זאת קופחת גם לעניי העיר, שאין מניחין אותם לחזר על הפתחים. ומה שנותנין להם איזה דבר קצוב - לא יספיק להם, אפילו לחצי חיותם, ואין עושין טובה בזה רק ליחידים.. ועל כן צריך האדם להתחזק במדת הצדקה גם כן מאד.

28. Part II.17.3

    ועתה נחשב הקלקולים היוצאים מזה.

29. Part II.17.4

    א. דאיתא באבות (פרק ג' ט"ו): והכל לפי רב המעשה. וזה לשון הרמב"ם שם בפרוש המשנה: שהמעלות לא יגיעו לאדם לפי רב גדל המעשה, אבל לפי רב מספר המעשים. והוא שהמעלות אמנם יגיעו בכפול המעשים הטובים פעמים רבות, ועם זה יגיע קנין חזק, לא כשיעשה אדם פעל אחד גדול מפעלות הטובות, כי בזה לבדו לא יגיע לו קנין חזק. והמשל בו: כשיתן האדם למי שראוי אלף זהובים בבת אחת לאיש אחד, ולאיש אחד לא נתן כלום - לא יעלה בידו מדת הנדיבות בזה המעשה האחד הגדול, כמו שמגיע למי שהתנדב - אלף זהובים באלף פעמים, ונתן כל זהוב מהם על צד הנדיבות; מפני שזה כפל מעשה הנדיבות אלף פעמים, והגיע לו קנין חזק, וזה פעם אחת לבד התעוררה נפשו התעוררות גדולה לפעל טוב, ואחר כך פסקה ממנו. וכן בתורה, אין שכר מי שפדה אסור במאה דינרים, או שעשה צדקה לעני במאה דינרים, שהוא די מחסורו, כמו שפדה עשרה אסורים, או השלים חסרון עשרה עניים, כל אחד בעשרה דינרים, עד כאן לשונו. היוצא מדבריו, שהמעלות נמנו לאדם לפי רבוי מעשיו, לא לפי גדל מעשיו. ועתה נחזה בעינינו: לפי התקנה, שכל אחד יתן רק דבר קצוב לשבוע בבת אחת ולא יותר, כמה וכמה אלפים פעלות טובות, שיש על כל אחת ואחת מצות עשה דאוריתא, נגרע מהעיר מדי יום ויום על ידי זה. כי מלפנים, כשהיה בעל הבית נותן בפרוטרוט, היה פועל טוב בכל פרוטה ופרוטה; וכשנבוא לחשבון שנה שלמה, ימצא שחסר על ידי זה כמה אלפי רבואות פעלות טובות, שיש בכחם להכריע את ישראל לכף זכות. וכשנתבונן בזה הענין בלבד, די להסיר המכשלה הזו.

30. Part II.17.5

    ב. גם עצם הצדקה נתמעט על ידי זה הרבה מהעיר. כי כשהעני הולך בעצמו, פעם יתן לו בעל הבית מצד המצוה, ופעם מצד החמלה, יתר מכפי השעור. פעם יתן לו אכל, ופעם מעות, ופעם בגד ישן; פעם יתן לו בעל הבית בעצמו, ופעם אשתו או בני ביתו; אבל כשבעל הבית נותן מעות דבר קצוב, יעלה זה רק לשלישית או רביעית מזה. וטובה לא נעשה בזה לבעל הבית, כידוע, שאין אדם מעני מן הצדקה. וכדאיתא במדרש (משלי פרק י"א): אמר ר' אבהו: אם ראית אדם מפזר מעותיו לצדקה, הוי יודע, שהוא מוסיף, שנאמר (משלי י"א כ"ד): "יש מפזר ונוסף עוד וכו"', עין שם. כי הצדקה נחשבת לזריעה, וכדכתיב (הושע י' י"ב): "זרעו לכם לצדקה וגו"'. וכל אשר יוסיף בזריעה - יוסיף בקצירה. ואמרו בגמרא (בבא בתרא ט':): כל הרודף אחר צדקה - הקדוש ברוך הוא ממציא לו מעות לעשות בהן צדקה.

31. Part II.17.6

    ג. בהנהגתם נעשה גרעון גדול לבעלי הבתים הפחותים במעמדם. כי כשהעני הולך בעצמו, כל אחד נותן לו פרוסת לחם לפי השגת ידו, ומקים על ידי זה מצות צדקה בכל יום; מה שאין כן לפי תקנתם, שלא להניח לעניים לחזר על הפתחים, רק לתן מעות דבר קצוב, יחסר מצות צדקה לחלק גדול מאנשי העיר, ועין ביורה דעה (סימן של"ד סעיף מ"ג), שמוכח שם, שמאד גדול עון המעכב את הרבים מלעשות מצוה.

32. Part II.17.7

    ד. מוכח בכתבות (ס"ז:) במעשה דמר עוקבא, שמצוה יותר לחלק מזון לעניים מלחלק להם מעות. כי על ידי המזון מקרבא הניתא (קרובה ההנאה) של העניים; מה שאין כן, כשנותן להם מעות, הם צריכים לילך ולטרח ולקנות [אך לפעמים נשתנה הענין, כגון, שהעני צריך למעות יותר כדי לעשות בו שאר צרכיו, או שהוא ירד מנכסיו זה מקרוב, ומתביש לקח מזון], ועל ידי תקנתם זו, שלא לחלק מזון כלל, נתמעט המעלה של מקרבא הניתא לגמרי. הגם דלבעלי בתים היורדים בודאי מצוה רבה לעשות קפה בשבילם, ולחלק להם מעות בדרך כבוד כל מה דאפשר, אבל חלילה לגרע בזה המזון משאר עניי העיר וכנ"ל.

33. Part II.17.8

    ה. נועל דלת בפני העניים. ראה מה דאיתא באבות דר' נתן (פרק ז'): מלמד שיהא ביתו של אדם פתוח לרוחה לדרום ולמזרח ולמערב ולצפון, כדי שלא יהיו עניים מצטערים להקיף את כל הבית. הבא מן הצפון - יכנס כדרכו; הבא מן הדרום - יכנס כדרכו, וכן לכל רוח; לכך עשה איוב ארבעה פתחים לביתו. ואף דאין ביכלתנו לקים זה, כי הוא מדה גבוה לא לפי מצבנו, אבל חס ושלום לנעל הדלת בעד העני, שלא להניחו לכנס, כי הוא עון פלילי. ואיתא (במסכת דרך ארץ זוטא פרק ט'): הוי זהיר בדלתי ביתך, שלא יהיו נעולות, בשעה שאתה מסב באכילה ושתיה, שדלתי ביתך מביאין אותך לידי עניות. ואיתא בתענית (כ':): רב הונא כי הוה כריך רפתא, הוה פתח לדשא, ואמר: כל מאן דצריך ליתי וליכול (כשהיה כורך הלחם [מאכלם היה על ידי כריכת הלחם עם הלפתן], היה פותח את הדלת ואומר: כל מי שצריך שיבוא ויאכל). ראה עוד מה שאמרו חז"ל (בסנהדרין ק"ג:): אמר ר' יוחנן משום ר' יוסי בן קסמא: גדולה לגימא [אכילה שמאכילין לאורחים], שהרחיקה שתי משפחות מישראל [עמון ומואב, שלפי שלא קדמו ישראל בלחם ומים, נכתב שלא יבואו בקהל], שנאמר (דברים כ"ג ה'): "על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים". ואיתא בויקרא רבה (בהר פרשה ל"ד ח'): וכי צריכין היו להם ישראל; והלא כל אותן ארבעים שנה, שהיו ישראל במדבר, היה המן יורד להן, והבאר עולה, והשלו מצוי להם, וענני כבוד מקיפות אותם, ועמוד ענן נוסע לפניהם אלא דרך ארץ הוא, הבא מן הדרך - מקדימין להם במאכל ומשתה. מה פרע להם הקדוש ברוך הוא מתוך כך (דברים כ"ג ד'): "לא יבא עמוני ומואבי". והרי קל וחמר: ומה אם מי שלא עשה חסד עם מי שאינו צריך חסד, ראה מה פרע להם שכרם; מי שאינו עושה חסד עם מי שצריך חסד, על אחת כמה וכמה. ואם כן בעניננו, שהעני הולך מעיר לעיר, ומכתת את רגליו לבקש מזון להחיות נפשו, על אחת כמה וכמה שגדול העון מי שסוגר דלת בעדו, ומונע ממנו אף לחם עני הזה. ואמרו חז"ל (שבת ס"ג.): כל המגדל כלב רע בתוך ביתו, כאלו מונע חסד מתוך ביתו, שנאמר וגו'. והינו מטעם שהכלב אינו מניח העניים מלבוא לפתחו, כפרוש רש"י שם. ומה שם, שאינו מכון בעל הבית לזה, וכל שכן בעניננו, שמכון בהנהגתו לגרש העניים מהעיר, כמה גרועה ובזויה המדה הזאת.

34. Part II.17.9

    ו. גם נתמעט על ידי זה ממנו מדת החמלה בהמשך הזמן, כי מדה זו נקבע בנפש על ידי הרגלה בזה כמה פעמים. ובפרט שממעט זה מדורותיו הבאים אחריו, שאינם רואים כלל בעיניהם האנשים המצוקים. גם על ידי זה אינו מכיר לתן תודה לה' על חלקו, כי אינו רואה בעיניו איש מר ונאנח.

35. Part II.17.10

    ז. ידוע מה שאמרו חז"ל (בבא בתרא דף ט':): המפיס לעני בדברים, מתברך באחת עשרה ברכות, שנאמר וגו'. ועל ידי הנהגה זו, שאינו רואה עני בעיניו, חסר כל זה.

36. Part II.17.11

    ח. על כלם עברה גוררת עברה; שעל ידי זה באים לידי אסור מלשינות, ונמסרו עניים לידי זרים להכותם ולבזותם, ומי יוכל לשער גדל העון והמכשול שיש בזה. והכתוב העיד בנו ואמר (דברים ט"ו ט'): "פן יהיה דבר עם לבבך בליעל וגו', ורעה עינך באחיך האביון ולא תתן לו וקרא עליך אל ה' והיה בך חטא"; ועל אחת כמה וכמה בזה שגורם לו הכאות ובזיונות. וידוע בתורתנו הקדושה מארבע ארצות הטובות (סדם ועמורה וכו'), שנהגו המדה טובה כזו עם העניים, ומה עלתה להם, השם ישמרנו מענשם. גם פעמים רבות יש בהם אלמנות ויתומים, וצריך לזהר מאד מצעקתם כמפרש בתורה (שמות כ"ב כ"ב). וזה לשון הרמב"ם בהלכות דעות (פרק ו' ה"י): חיב אדם להזהר באלמנות ויתומים, והיאך נוהגין עמהם, לא ידבר אליהם אלא רכות, ולא ינהג בהן אלא מנהג כבוד, ולא יכאיב גופם בעבודה, ולא לבם בדברים קשים, ויחוס על ממונם יותר מממון עצמו. כל המקניטן, או מכעיסן, או הכאיב להן, או רדה בהן, או אבד ממונן הרי זה עובר בלא תעשה; וכל שכן המכה אותן, או המקללן. ולאו זה אף על פי שאין לוקין עליו, הרי ענשו מפרש בתורה (שמות כ"ב כ"ג): "וחרה אפי והרגתי אתכם בחרב". ברית כרותה ממי שאמר והיה העולם, שכל זמן שהם צועקים מחמס - הם נענים, שנאמר (שם כ"ב): "כי אם צעק יצעק אלי וגו"', עין שם. גם רבנו יונה כתב ב'שערי תשובה' (שער שלישי) במאמר כ"ד: מי שיציק ויצער אלמנה ויתום - בין בגזל ובין בעשק ובין בהכלמה וכל מיני צער - חיב מיתה בידי שמים. ועין בחנוך במצוה ס"ה, שכתב גם כן בהדיא, שאפילו בדבור בעלמא, אם מצער אותן עובר גם כן בלאו זה. ולפלא לי על אותם האנשים, שמתעסקין ומסיעין להתקנה החדשה, ולא ייראו ויפחדו לנפשם מכל הכתובים המפרשים בתורה בענוי אלמנה ויתום, שדברי התורה נאמרו, אפילו אם הם עשירים, כמפרש ברמב"ם (פרק ו' מדעות ה"י); וכל שכן בזה, שהם עניים ושבורי לב, וסובלים גלות ועלבון וכלמה בימי חייהם, כמה גדול ענש הגורם להוסיף צרה על צרתם, ולפסק לחיותם ולגרשם מן העיר. ויתבונן האדם תמיד, ויירא ויפחד מזעקת העניים והאביונים, כמה דכתיב (משלי כ"א י"ג): "אטם אזנו מזעקת דל גם הוא יקרא ולא יענה". וידע שיש להם מליץ טוב העומד לימינם, שאין בכל העולמים כמותו; והוא השם יתברך בעצמו, וכדכתיב (תהלים ק"ט ל"א): "כי יעמד לימין אביון להושיע משפטי נפשו". ומי הוא הנוגע באנשים המקרבים למלך בשר ודם לרעה ונקה ! וכל שכן במקרב למלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, והם הנדכאים והאמללים, אשר הם שבורי לב, וכדכתיב (תהלים ל"ד י"ט): "קרוב ה' לנשברי לב וגו"'. ואיתא בויקרא רבה (בהר פרשה ל"ד ט'): אמר ר' אבין: העני הזה עומד על פתחך, והקדוש ברוך הוא עומד על ימינו, דכתיב (שם ק"ט ל"א): "כי יעמד לימין אביון". אם נתת לו - דע, מי שעומד על ימינו נותן לך שכרך; ואם לא נתת לו - דע, מי שעומד על ימינו פורע ממך, דכתיב (שם): "להושיע משפטי נפשו".

37. Part II.17.12

    הארכתי בכל זה כדי להסיר המכשלה מישראל. ואני יודע מגדולי ישראל, שצעקו ככרוכיא על זה. [אם לא שידאגו לטובת העניים לבנות להם בית, ולהשביעם לחם כחפץ הממשלה, וטוב להם מבלי שיצטרכו לחזר על הפתחים (הגהה זו כנראה מחמת הצנזורה)]. והעקר צריך שיקבע האדם בנפשו, שעל ידי מצות צדקה אין לו שום הפסד בנכסיו. וכדאיתא (בשמות רבה תצוה פרשה ל"ו): הרבה פעמים שאדם מחשב בלבו לעשות מצוה, ויצר הרע שבתוכו אומר: מה לך לעשות מצוה ומחסר את נכסיך עד שאתה נותן לאחרים, תן לבניך. ויצר טוב אומר: תן למצוה. ראה מה כתיב (משלי ו' כ"ג): "כי נר מצוה". מה הנר הזה, כשהוא דולק אפילו אלף אלפים קרוינין וסבקין (מיני נרות ואבוקות) מדליקין הימנו - האור במקומו, כך כל מי שיתן למצוה, אינו מחסר את נכסיו.

38. Part II.17.13

    והנה כשנבוא להעתיק כל המאמרים מענין צדקה, קצר המצע מהשתרע, לכן אעתיק בזה רק איזה מאמרים. איתא בתנא דבי אליהו זוטא פרק א' ח': משום דבי אליהו אמרו: גדולה צדקה, שמיום שנברא העולם עד עכשו, העולם עומד על הצדקה; וכל הנותן צדקה הרבה, הרי זה משבח; ומלט את עצמו מדינה של גיהנם, שנאמר (קהלת י"א י'): "והסר כעס מלבך והעבר רעה מבשרך"; ונאמר (תהלים מ"א ב'): "אשרי משכיל אל דל ביום רעה ימלטהו ה'"; ואין רעה אלא יום דינה של גיהנם, שנאמר (משלי ט"ז ד'): "וגם רשע ליום רעה"; ואומר (תהלים ק"ו ג'): "אשרי שמרי משפט עשה צדקה בכל עת". אבותינו הראשונים, מפני מה זכו לעולם הזה ולימות בן דוד ולעולם הבא? מפני שנהגו את עצמן בצדקה. אברהם, יצחק ויעקב, משה, אהרן, דוד ושלמה בנו לא נשתבחו, אלא בצדקה. אברהם מנין? שנאמר (בראשית י"ח י"ט): "כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט". יצחק לא נשתבח אלא בצדקה, שנאמר (בראשית כ"ו י"ב): "ויזרע יצחק בארץ ההוא וגו'". ואין זריעה אלא צדקה, שנאמר (הושע י' י"ב): "זרעו לכם לצדקה" [הינו, שכשם שאדם משתוקק לזרע שדהו, אף שבעת הזריעה הוא משליך תבואתו לארץ, מכל מקום הוא בטוח, שיצמח לבסוף כמאה פעמים ככה, כן ישתוקק האדם לצדקה. וידע שבודאי יברכו ה' עבור מצוה זו, ויתוסף לו בנכסיו כפלי כפלים עבור חסרון המועט הזה, שמחסר עתה מנכסיו; וכמו שכתוב (דברים ט"ו י'): ', נתן תתן וגו' כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' וגו'"]. יעקב, שנאמר (בראשית ל"ב י'): "קטנתי מכל החסדים", ואין קטנתי אלא מעט; ואין מעט אלא צדקה, שנאמר (משלי ט"ז ח'): "טוב מעט בצדקה [הינו, שאמר יעקב: אני קטנתי במעשה הצדקה נגד כל החסדים שעשית את עבדך]. אהרן ומשה מנין? שנאמר (מלאכי ב' ו'): "תורת אמת היתה בפיהו". ואין אמת אלא צדקה, שנאמר (תהלים פ"ה י"ב): "אמת מארץ תצמח וצדק משמים נשקף". דוד מנין? שנאמר (שמואל ב', ח' ט"ו): "ויהי דוד עשה משפט וצדקה'; שלמה מנין? שנאמר (תהלים ע"ב א'): "וצדקתך לבן מלך". ואף הקדוש ברוך הוא משתבח בצדקה שנאמר (ישעיה ה' ט"ז): "והאל הקדוש נקדש בצדקה". ואף כסא הכבוד נשתבח בצדקה, שנאמר (תהלים פ"ט ט"ו): "צדק ומשפט מכון כסאך". גדולה צדקה, שמצלת את האדם מדרך המיתה, שנאמר (משלי י, ב'): "וצדקה תציל ממות". בוא וראה, שבמדה שאדם מודד - בה מודדין לו. אדם נותן צדקה בעולם הזה *והנה מקרוב נתיסד בכמה עירות בית מושב זקנים [הינו, שזקנים וחלושים, שאינם יכולים להתפרנס ממעשה ידיהם, נקבצים למקום אחד, ושם מספיקים להם כל צרכם, עד שימלאו שם שנות חייהם]. והוא ענין נכבד וקדוש מאד, שאפילו בסתם מצות הכנסת אורחים גדול שכרו מאד, כמבאר לקמן (בחלק ג' פרק ב'), עין שם. כל שכן בזה שהם מקימי נפשות ממש, שבמקום שאין תקנה זו בעיר, אנו רואין בעינינו, שהרבה מהזקנים והחלושים, כשהם עניים, הם מתנונים והולכים ומתקצרים ימיהם. וכבר אמרו חז"ל (סנהדרין ל"ז.): כל המקים נפש אחת מישראל, כאלו קים עולם מלא; וכל שכן בזה שהם מקימים כמה נפשות, ואשרי חלקם של המתעסקים בזה. ומתכון עליה, שיחיה העני ולא ימות, אף הקדוש ברוך הוא מתכון על הנותנה, שיחיה ולא ימות. ומנין אתה אומר, שכל מי שספק בידו לעשות צדקה, ואינו עושה; לקים נפשות ואינו מקים, גורם מיתה לעצמו? שנאמר (שמואל א', כ"ה י'-י"א): "ויען נבל וגו'; ולקחתי את לחמי ואת מימי וגו' ונתתי לאנשים אשר לא ידעתי וגו'". ומיד נענש, שנאמר (שם ל"ח): "ויגף ה' את נבל וימת".

39. Part II.17.14

    גדולה צדקה, שמארכת ימיו ושנותיו של אדם, שנאמר (דברים ל' כ'): "כי הוא חייך וארך ימיך", ואומר (משלי ג' י"ח): "עץ חיים היא למחזיקים בה". ועוד, שהרי קל וחמר הוא: ומה מצוה הקלה שבקלות שבתורה, מהו אומר בה? (דברים כ"ב ז'): "למען ייטב לך והארכת ימים"; קל וחמר לצדקה, שהיא מצוה חמורה שבתורה, על אחת כמה וכמה. גדולה צדקה, שהיא מביאה את האדם לחיי עולם הבא, שנאמר (תהלים א' א'): "אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים וגו'; ונאמר (תהלים ק"ו ג'): "אשרי שמרי משפט עשה צדקה בכל עת". נאמר "אשרי" בתורה, ונאמר "אשרי" בצדקה. מה "אשרי" האמור בתורה הוא בן עולם הבא, אף "אשרי" האמור בצדקה הוא בן עולם הבא. גדולה צדקה, ששותה לתורה, שנאמר (ויקרא כ', ו ג'): "אם בחקותי תלכו"; ונאמר בצדקה (משלי ח' כ"ב): "ה' קנני ראשית דרכו". בתורה הוא אומר (ויקרא כ"ו ו'): "ונתתי שלום בארץ ושכבתם ואין מחריד והשבתי חיה רעה מן הארץ וחרב לא תעבר בארצכם"; ובצדקה נאמר (ישעיה ל"ב י"ז-י"ח): "והיה מעשה הצדקה שלום השקט ובטח עד עולם; וישב עמי בנוה שלום ובמשכנות מבטחים ובמנוחת שאננות". גדולה צדקה, שהתורה נמשלה לצדקה ושותה לה, (אלא לפי) שאין לך מדה טובה, שברא הקדוש ברוך הוא בעולמו, גדול מן התורה, שנאמר (משלי ד' ח'-ט'): "סלסלה ותרוממ תכבדך כי תחבקנה; תתן לראשך לוית חן עטרת תפארת תמגנ ". אף התורה עצמה אינה נדמית אלא לצדקה, שנאמר (דברים ו' כ"ה): "וצדקה תהיה לנו וגו'". גדולה צדקה, שהיא ממהרת ימות בן דוד וימות הגאלה, שנאמר (ישעיה נ"ו א'): "שמרו משפט ועשו צדקה כי קרובה ישועתי לבוא וצדקתי להגלות". גדולה צדקה, שהיא מעלה את הנשמה, ונותנה תחת כסא הכבוד, שנאמר (שם ל"ג ט"ו-י"ז): "הלך צדקות ודבר מישרים וגו'; הוא מרומים ישכן מצדות סלעים משגבו לחמו נתן מימיו נאמנים; מלך ביפיו תחזינה עיניך". עד כאן לשון התנא דבי אליהו זוטא.

40. Part II.17.15

    איתא באבות דר' נתן פרק ג' משנה ט': מעשה בחסיד אחד, שהיה רגיל בצדקה. פעם אחת הלך וישב בספינה; בא הרוח, וטבע ספינתו בים. ראהו ר' עקיבא, ובא לפני בית דין להעיד על אשתו להנשא. עד שלא הגיע עת לעמד, בא אותו איש ועמד לפניו. אמר לו: אתה הוא שטבעת בים? אמר לו: הן. ומי העלך מן הים? אמר לו: צדקה שעשיתי, היא העלתני מן הים. אמר לו: מאין אתה יודע? אמר לו: כשירדתי למעמקי מצולה, שמעתי קול רעש גדול מגלי הים, שזו אומר לזו, וזו אומר לזו: רוצו ונעלה את האיש הזה מן הים, שעשה צדקה כל ימיו. באותה שעה פתח ר' עקיבא ואמר: ברוך אלקים אלקי ישראל, שבחר בדברי תורה ובדברי חכמים שדברי תורה ודברי חכמים קימים הם לעולם ולעולמי עולמים, שנאמר (קהלת י"א א'): "שלח לחמך על פני המים כי ברב הימים תמצאנו"; ואומר (משלי י' ב'): "וצדקה תציל ממות". גם בזכות הצדקה באה ברכה לתוך ביתו של אדם, כמו שנאמר (דברים ט"ו י'): "נתון תתן לו ולא ירע לבבך *הג"ה. ונראה לי, מה שאמר הכתוב (דברים ט"ו י'): "בתתך לו" - הינו, כי ידוע, שמטבע האדם לא ירצה לתן צדקה לעני, רק בפעם אחת; אבל אם יכרח לתן להעני הזה בעצמו עוד פעם אחר פעם למשל עד מאה פעמים, אף שיתן לו מצד חיוב המצוה, לא יתרצה הלב לזה בעת הנתינה; ורק אחר שכבר הוציאם מתחת ידו, שהמעות בלאו הכי בין כך ובין כך כבר אינם בידו, בקל יוכל להתישב בנפשו ולאמר: מה יועיל עתה אם ירע לי, ולהקטין המצוה משום זה. ולזה בא הכתוב ואמר (שם): "נתון תתן לו" - הינו, שמחיב לתן, אפילו מאה פעמים [וכפרוש רש"י שם]. "ולא ירע לבבך בתתך לו" - הינו, אפילו בעת הנתינה. "כי בגלל הדבר הזה" - פרוש: כי הלא באמת המעות הם של הקדוש ברוך הוא, ואנו נותנים לו משלו [וכמאמר התנא (אבות ג' ז'): תן לו משלו כו'], וברכתו של הקדוש ברוך הוא להאדם עבור זה יהיה העקר רק עבור בחירתו ורצונו לטוב, שהלא היה אז בידו בחירה, שלא לעשות רצון השם יתברך. ולכן אם מתישב בנפשו בעת עשית המצוה גופא, שיש לו עדין בחירה בזה, ומתגבר על יצרו בלבו כדי לעשות רצון הקדוש ברוך הוא, אז בודאי יבוא לו ברכה מהקדוש ברוך הוא גם בעולם הזה, וכמו שכתוב (שם): "יברכך ה' אלקיך בכל מעשך"; מה שאין כן, אם בעת עשית המצוה ירע לבו לזה, ורק אחר כך שבלאו הכי המעות כבר אינם בידו, הוא מתרצה לזה. ואין כונתנו שלא יהיה לו המצוה כלל, רק שבזה מקטין המצוה. בתתך לו כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' אלקיך וגו'". על כן יתחזק האדם תמיד בזו המצוה, ויביא ברכה לתוך ביתו, מלבד שכר הצפון לו לנצח.

41. Part II.18.1

    בו יבאר ענין מעשר כספים בכל פרטיו א. ועתה *מכאן עד פרק כ"ד רבו הענינים הנאמרים בהם, וכדי שלא לבלבל עיני הקורא חלקתים לסעיפים. נבוא לבאר, איזה דרך יבר האדם לצאת ידי חובת מצות חסד בתמידות. הנה לעיל בפרקים שעברו בארנו, דטוב שיפריש האדם מעות, שיהיה מוכן למצוה זו. אך כדי שלא יכבד זה על האדם, טוב שירגיל את עצמו להפריש מעשר, מכל מה שיזמין לו ה' רוח בעניניו; ומזה יפזר שני שלישים לצדקה, כי עניים שצריך לתן להם במתנה מצוי יותר, ושליש יהיה מנח אצלו כדי לקים בו מדת החסד **הג"ה. דאף דעקר מעשר הוא לתנו לעניים, הלא להחזיק ידי מך בהלואה גם הוא לצדקה יחשב, כמבאר ברמב"ם בהלכות מתנות עניים (פרק י' ה"ז) ובספר המצות שלו, מצות עשה קצ"ה, עין שם, וביורה דעה סימן רמ"ט סעיף ו'. ולפי המבאר שם לכאורה, נראה, דאפילו אם אמר בהדיא: סלע זו לצדקה, יכול לטל סלע זו ולהלותו לעני, אפילו אם עומד עני אחר, שיכול לתן לו מתנה גמורה. אך לפי זה יקשה לי, הא דאיתא (בסימן רנ"ט סעיף א'): האומר, סלע זו לצדקה, עד שלא בא ליד גבאי - מתר ללותו, בין לעצמו בין לאחר, ויפרע אחר תחתיו [ומירי, שלא נזדמן לו עתה עני לתן לו, דאי לאו הכי, אסור ללות, ועובר ב"בל תאחר", וכמו שכתוב בסימן רנ"ז סעיף ג'. ועל כן מסים השלחן ערוך: ויפרע אחר תחתיו - הינו, לבסוף כשיזדמן לו עני]. ולפי דברינו הנ"ל היה לו להשלחן ערוך לחלק ולאמר, דלעני מתר ללות, דגם זה הוא בכלל צדקה; ואין צריך לפרע אחר תחתיו, דזה גופא הוא צדקה. ואם יחזיר לו העני ההלואה, יהיה מתר להלות עוד לעני, וכן לעולם. וכן מה שפסק השלחן ערוך אחר כך, דמשבא ליד גבאי, אסור ללותו; היה לו לחלק ולומר, דלעני מתר להלות, דגם זה הוא בכלל צדקה גופא [הינו, אפילו להפוסקים דלשאר דבר מצוה אסור לשנות]. ואולי דאף דמן התורה הלואה לעני הוא בכלל צדקה, מכל מקום בנדרים הלך אחר לשון בני אדם; ולשון בני אדם בשם 'צדקה', אין כונתם להלואה לעני, רק למתנה גמורה. וכענין שכתב מהרי"ק (שרש ז') לענין פדיון שבויים, דאין זה בכלל לשון צדקה. [הובא ב'טורי זהב' בסימן רנ"ו (ס"ק ד'), ועין ב'נקדות הכסף' (בסימן רנ"ב סעיף א' בהג"ה) שם, שמסכים למהרי"ק]. אבל בעניננו לענין מעשר, שלא אמר בלשונו, רק שיפריש מעשר, לכאורה בודאי יכול להחזיק המעות להלות להמתמוטטים ועניים כדרך סתם גמ"ח, ובכלל צדקה הוא. ואפילו אם תמצי להחמיר בזה, על כל פנים בעניננו, שמכון בעת תחלת קבלתו את המצוה זו בשביל זה, דשרי (שמתר).. וכשיתקבץ אצלו שעור חשוב, שהוא משער שיותר אין צריך בעירו, יהיה אחר כך כל המעשר, שיזמין לו ה' מהרוח שלו, רק לצדקה לבד.

42. Part II.18.2

    והפרשת מעשר הוא ענין גדול, כמו שאמרו בתענית דף ט'. על הפסוק (דברים י"ד כ"ב): "עשר תעשר" - עשר בשביל שתתעשר. ובכל דבר אסור לנסות הקדוש ברוך הוא, ובזה מתר, מטעם שאמר הכתוב (מלאכי ג' י'): "הביאו את כל המעשר אל בית האוצר ויהי טרף בביתי ובחנוני נא בזאת אמר ה' צבאות אם לא אפתח לכם ארבות השמים והריקתי לכם ברכה עד בלי די". וכן נפסק (ביורה דעה סימן רמ"ז סעיף ד'), דבמעשר מתר לנסות השם יתברך *וכן משמע בתוספות תענית ט'., וכן בספר 'אור זרוע' (הלכות צדקה סימן י"ג), דמה שאמרו שם: "עשר בשביל שתתעשר" אינו קאי דוקא למעשר תבואה, רק אפילו למעשר כספים; ועל זה קאי סגית הגמרא שם, דמתיר לנסות. והנה ב'פתחי תשובה' שם ביורה דעה (סימן רמ"ז ס"ק ב') הביא בשם איזה פוסקים, שחולקין על השלחן ערוך, וסוברין דאף דאמת הוא דצדקה, וכל שכן מעשר, מעשרת את האדם [וכדאיתא במדרש משלי פרק י"א על הפסוק (משלי י"א כ"ד): "יש מפזר ונוסף עוד": אמר ר' אבהו: אם ראית אדם מפזר מעותיו לצדקה, הוי יודע שהוא מוסיף, שנאמר: "יש מפזר ונוסף עוד"]. על כל פנים, לנסות את השם יתברך בזה - אסור. ומה שהתירו לנסות, הינו דוקא במעשר תבואה, אבל לא במעשר כספים, דהוא רק בכלל צדקה. ונראה לי ראיה, שהדין עם השלחן ערוך; דאם תאמר דוקא במעשר תבואה, שמקים בזה מצות עשה מן התורה, הינו, מצות עשה דמעשר, אם כן היכי קאמר שם ר' יוחנן לינוקא (לתינוק) דריש לקיש: זיל נסי (לך נסה). והלא במעשר כספים אסור לנסות. ואין לומר דכונת ר' יוחנן הוא על מעשר תבואה, ואזיל (והולך) לשיטתו ביבמות דף פ"ב. דסבירא לה דבארץ, מעשר תבואה הוא עתה מן התורה, הלא הביא לזה ראיה מקרא, ד"הביאו את כל המעשר וגו', ובחנוני נא בזאת", הנאמר במלאכי (ג' י') בימי תחלת בית שני. וידוע דמלאכי - זה עזרא (מגלה ט"ו.). והלא לרבנן דר' יוסי שם ביבמות, תרומות ומעשרות אף בימי עזרא הוא מדרבנן, משום שלא עלו אז כל ישראל, וכמבאר ביורה דעה בסימן של"א (סעיף ב'); ואיך מתר במצוה זו לנסות את השם יתברך, אחרי שאין מחיב בה עתה מן התורה לדידהו ודחק לחלק לענין לאו דאוריתא בין דבר שחיובו מדרבנן במעשר על כל פנים ובין מעשר כספים. אלא ודאי דטעם שהתיר הכתוב לנסות, אינו מחמת שמקים מצות מעשר תבואה, רק מחמת שמחזיק בזה ידי הכהנים והלוים, ויש טרף בבית ה', ועל ידי זה יהיה ביכלתם להתחזק בתורת ה'; ולכן אמר (שם): "ויהי טרף בביתי ובחנוני נא בזאת אמר ה', אם לא אפתח לכם את ארבות השמים והריקתי לכם ברכה וגו"'. שבזכות שנותנין טרף, בזכות זה באה הברכה. וכענין שאמר הגמרא בחלין (ק"ל:): אין נותנין מתנה לכהן עם הארץ, שנאמר (דברי הימים ב', ל"א ד'): "לתת מנת הכהנים והלוים למען יחזקו בתורת ה"', עין שם בגמרא. ואם כן הכי נמי לענין מעשר כספים בזמננו, שעקרו נתקן לכתחלה להחזיק ידי עמלי תורה. וכדאיתא במדרש תנחומא פרשת ראה (סימן י"ח): "עשר תעשר" - עשר בשביל שתתעשר; עשר כדי שלא תתחסר, רמז למפרשי ימים להפריש אחד מן עשרה לעמלי תורה, גם בזה מתר לנסות השם יתברך. ונמצינו למדין מן המדרש הנ"ל, שעקרו נתקן לכתחלה להחזיק ידי עמלי תורה, ועין מה שכתבתי בפנים בסוף הפרק (פרק י"ט סעיף א')..

43. Part II.18.3

    וגדר המעשר הוא, דצריך להפריש מתחלה מעשר מן הקרן, ואחר כך כשיזמין לו השם יתברך רוח, יתן מעשר מן הרוח. והנה יש הרבה אנשים, שנזהרים במדת מעשר, אבל אין נזהרים, רק לתן מן הרוח, אבל לא מן הקרן. ולא כן דרך האמת לצאת ידי חובת מעשר, כמבאר בפוסקים, אלא מתחלה יפריש מן הקרן. אמנם, בעונותינו הרבים, שהיצר מתגבר על האדם, ואינו מניחו לחסר מעותיו. העצה היעוצה בזה, נראה לי, שיפריש המעשר מן הקרן לעשות בזה גמ"ח לעניים. וגם הוא יהיה מתר להלות לעצמו, כשיצטרך להם; אך בתנאי, שכשיבוא מי שהשעה דחוקה לו ללות, יראה ללות מאחר ולתן לו בכדי שעור מה שלוה בעצמו מאלו המעות, ויוצא בזה ידי חובת מעשר, שגם זה נקרא בשם צדקה וכנ"ל *הג"ה והמעות הם בעצם שלו, ונפקא מנה לענין ירשה ולענין כמה דברים; אלא שמשעבד את עצמו למצוה זו, כל עוד שיש בכחו להלות לעני בעת דחקו עד מעשר מנכסיו. ומכל מקום לא ברירא (אינו ברור) הדבר כל כך, דאף דלענין צדקה מקים בזה המצות עשה, אפשר דלענין מעשר דהביא בתענית ט'. בתוספות בשם הספרי, מהא דכתיב (דברים י"ד כ"ב): "עשר תעשר את כל תבואת זרעך היצא השדה שנה שנה". אין לי אלא תבואת זרעך, שחיב במעשר; רבית [הינו רבית של גוי] ופרקמטיא וכל שאר רוחים מנין תלמוד לומר: "את כל" לרבות רבית ופרקמטיא, וכל דבר שמרויח בו, עד כאן לשונם - חמיר טפי, דהוא דמיא דשאר מעשרות שאינו מירי בתורת הלואה, אך מדהתירו לקח במעות מעשר ספרים להשאילם לאחרים, אף דשם הוא נותן לו רק בתורת שאלה לבד, ואחר כך יחזר אליו, משמע דשפיר דמי. אך יש לדחות, דשם על כל פנים הוא מפריש על זה לחלוטין, אבל בעניננו, שלבסוף יחזרו אליו ואל יורשיו, אין לנו ראיה דיוצא בזה; אבל מכל מקום יש לנו ללמד, דאם מפריש המעות לחלוטין לשם גמ"ח, דהינו, שהמעות לא יהיו בעצם שלו לבסוף, דיוצא בזה ידי מעשר, דלא גרע ממה דכתב הט"ז וש"ך (ריש סימן רמ"ט) ושאר פוסקים, דיוכל לקח מעות מעשר להכניס בו חתן לחפה, או להיות בעל ברית, עין שם. ואפילו אם נחמיר, כמו שכתב ה'חתם סופר' [הובא ב'פתחי תשובה' ליורה דעה סימן רמ"ט (ס"ק ב')], דלמהרי"ל והרמ"א היכא דנהוג לכתחלה שלש פעמים להפריש המעשר לעניים, שוב אין לעשות מהמעשר שום דבר מצוה, הלא כתב שם, דכשמתנה לכתחלה להתנהג באפן זה דשפיר דמי, והכי נמי בעניננו. ואפילו אם תרצה להחמיר שם בכל גוני, ולומר דמעות מעשר הוא רק לעניים, על כל פנים בעניננו, דסתם גמילות חסד הוא להחזיק ידי המתמוטטים, דלדעת הרמב"ם והשלחן ערוך הוא בכלל צדקה גמורה, בודאי אין להחמיר בזה. ואפשר דיש להקל בזה, אפילו אם לא התנה לכתחלה להתנהג באפן זה, ועין בסימן רנ"ג סעיף ט'; וצריך עיון למעשה.. אך כל זה הוא לשיטת הרמב"ם (פרק י' ממתנות עניים ה"ז) והשלחן ערוך (סימן רמ"ט סעיף ו'), שמכנה את החזקת ידי עני שמך, בהלואה, בשם מצות צדקה. אבל להרמב"ן בספר המצות (מצוה ט"ז), שאין מכנה זה בשם צדקה, רק הוא מצוה בפני עצמה, אין לנו ראיה לומר, שיקים בזה מצות מעשר, היכא שלבסוף יחזר המעות לו וליורשיו. אך היכא שמפריש המעות לחלוטין לשם גמ"ח, לדעת הרמב"ם (פרק י' ממתנות עניים ה"ז) והשלחן ערוך (סימן רמ"ט סעיף ו'), בודאי מתר, אם מתנהג כן בתחלת קבלתו את המצוה, כמבאר פה בהגהה. ואפילו לדעת הרמב"ן נראה דיש להקל בזה [הינו, לפי מה שכתב הש"ך שם (ס"ק ג') בשם הפוסקים, דאפילו שאר דבר מצוה מתר לעשות ממעות מעשר, כגון: לקח בו ספרים להשאילן לאחרים וכהאי גונא. ומכל מקום לפי שיש מחמירים ואוסרים בשאר דבר מצוה (עין ביורה דעה סימן רמ"ט ב'פתחי תשובה' (ס"ק ב') בשם ה'חתם סופר'), מהנכון להחמיר, אם לא התנה לזה בתחלת קבלתו את המצוה - להרמב"ן, ואפילו להרמב"ם יש לעין בזה, כאשר בארתי בהגהה].

44. Part II.18.4

    והנה כל מה שכתבנו בזה הענין, הוא בשרוצה לקבע מעות המעשר רק להלואה, ולא למתנה לעניים; אבל אם רוצה להלות לפי שעה ממעות מעשר שהפריש כבר, ליד איש אמיד, וכל שכן להמתמוטטים או לעניים גמורים, ולפרע אחר תחתיו, כשיזדמן לו עני הגון לתת לו - אין להחמיר, אפילו להרמב"ן; וכמו שכתוב בסימן רנ"ט סעיף א'. שוב מצאתי בעזרת ה' ב'אליה רבא' סימן קנ"ו (ס"ק ב'), שכתב בהדיא כמו שכתבנו, דאפילו לאיש אמיד מתר להלות גמ"ח ממעות מעשר. ונראה דכונתו לפי שעה, עד שיזדמן לו העני שצריך לתן לו.

45. Part II.18.5

    ב. ועתה נחזר לבאר קצת את אפן ההנהגה, שצריך להיות במעות מעשר. ויתנה בתחלת קבלתו, שיתנהג באפן זה, ובזה יסתלקו מעליו כל הפקפוקים. א. ראשון לכל, טוב שיתנה בתחלת קבלתו את המצוה שהוא בלי נדר, כדי שלא יכשל חס ושלום בעון נדרים, על ידי איזה סבה לפעמים. גם יראה שיהיה לו פנקס מיחד, שיכתב בו כל הרוח, שיזמין לו ה', אחר נכוי ההוצאות מהעסק. ב. יעשה חשבון בכל חצי שנה, או על כל פנים בכל שנה. ואם יזדמן לו חס ושלום הפסד בתוך זמן זה, ינכה מחשבון הרוח, ומותר הרוח יהיה שיך מזה מעשר לצדקה. ג. בכל משך הזמן הזה יכתב בהפנקס כל הנתינות שיוציא על צדקה, ויוכל לכלל בהחשבון של המעשר, כל מה שרגיל לתן בביתו לעניים, אפילו איזה פרוטה, וינכה כל זה לבסוף מהמעשר. ד. אם לעת החשבון יראה שיש עדף בהמעשר על מה שהוציא, יראה להפרישם ולחלקם תכף. ואם אין מזדמן לפניו כעת האנשים, שבדעתו לתן להם, יכול להשהות העדף מהמעשר אצלו, עד שיזדמנו לו, ואין מכרח לחלקם תכף, ומתר לעת עתה להשתמש בהמעות לעצמו. אך כשיזדמנו לו האנשים, שרגיל לחלק להם מזה, מחיב ללות ולשלם תכף. ה. אם ימצא שהוציא על צדקה יותר מהמעשר, יש אומרים, דיוכל לנכות זה לבסוף מהמעשר של שנה שניה, ויש מחמירין בזה. על כן טוב לעשות כאשר כתבנו למעלה, דהינו, שיתנה בפרוש בתחלת קבלתו את מצות מעשר, שיהיה יכול לתת מעות לצדקה, על סמך שיגבה לבסוף ממעשר מתי שיזדמן.

46. Part II.18.6

    ג. והנה כל זה טוב, אם יש לו עסק פרטי, שיוכל לכתב הרוח שמזמין לו ה' בכל פעם; אבל אם הוא איש חנוני, כמעט אי אפשר לכתב בכל פעם את מעט הרוח שמזדמן לו. על כן העצה לזה, שבכל שנה יעשה חשבון מסחורותיו דרך כלל, וחשבון פנקסו השיך להעסק, וידע את מה שנתוסף לו. גם יחשב לערך את חשבון הוצאות הבית על מזונותיו ומלבושיו, שהיה לו במשך הזמן הזה; ולעמת כל זה יחשב מה שכתוב בפנקסו, שהוציא על צדקה, גם כל עניני צדקה שרגיל לתן בתוך ביתו לעניים. ויתנה כל זה בתחלת קבלתו את המצוה, שיהיה יכול לשער בכל ענינים אלו לפי דעתו בערך ולא בצמצום.

47. Part II.18.7

    גם מירושה צריך לתן מעשר (אליה רבה בסימן קנ"ו ס"ק ב').

48. Part II.19.1

    בו יבאר מדין חלוקת מעשר ודין חומש א. ועתה נבוא לבאר את אפן החלוקה של מעות מעשר. הנה ידוע דמעות מעשר - עקרו הוא לצדקה לחלק לעניים. וקרוביו העניים הם קודמין בזה לאחרים [ודין הקדימה בהן גופא, עין ביורה דעה סימן רנ"א סעיף ג'], ואפילו לבניו הגדולים, שאינו חיב לטפל בהם, יכול לתן להם מעשרותיו, דכיון שאין להם משל עצמם, הוי צדקה גמורה, ואפילו יש יכלת בידו לפרנסם ממקום אחר; ואפילו לאביו ואמו מתר לתת אם הוא עני. אך אם יש יכלת בידו לפרנסם ממקום אחר - אמרו חכמים (קדושין ל"ב.): תבא מארה, למי שמפרנס אביו ואמו ממעות צדקה. (עין בסימן ר"מ סעיף ה' ורמ"ט סעיף א' בש"ך שם). ואם קרוביו *אבל עניים הם קודמין אפילו לבעלי תורה, כמו שכתב בש"ך (בסימן רנ"א סעיף קטן י"ז). ואין סתירה לזה ממה שהבאתי לקמן בפרק כ' אות ד' מר' מאיר, עין שם, דנוכל לומר, דהכונה במה שאמרו: בניך, מה את עביד עליהון (בניך, מה אתה עושה עליהם) הינו, מה תניח לבניך אחר מיתתך אבל בחייו היה מפרנס להון בסלע אחד שהתפרנס בו. ואף דמשמע ממדרש (תנחומא פרשת ראה סימן י"ח), דמעשר נתקן עקר לעמלי תורה, מכל מקום בימינו, על ידי שהוא נותן מעשר, פוטר עצמו מצדקה, ובצדקה זכתה התורה לקרוב יותר. ומכל מקום צריך עיון באיש אשר השעור מעשר הוא יותר מכדי השגת ידו, דמדינא אינו מחיב בזה, רק שרוצה לזכות במצות, אם מחיב גם כן לתנם לקרוביו, או דיכול לתנם לעמלי תורה. אינם עניים, ומחלקם לעניים אחרים, מהנכון שיהדר לכתחלה לחלקם לעמלי תורה למען יחזקו בתורת ה'. כי משמע במדרש, דעקר המעשר נתקן בשביל להחזיק לעמלי תורה. דזה לשון המדרש תנחומא פרשת ראה סימן י"ח (דברים י"ד כ"ב): "עשר תעשר" - עשר בשביל שתתעשר; עשר *והנה, אם המעשר מועיל להעשיר, קל וחמר שיועיל שלא יתחסר ! אמנם, כי הנה ידוע שיש הרבה דברים, שמביא לאדם לידי עניות, כההיא דאמרינן (בסכה דף כ"ט;): בשביל ארבעה דברים נכסי בעלי בתים יורדין לטמיון וכו'. ולכך רמז לנו המדרש, שאפילו אם יש לו דבר שגורם לידי עניות, ויש לו כנגדו מצות מעשר - מועיל זכות מעשר על כל פנים שלא יתחסר. בשביל שלא תתחסר, רמז למפרשי ימים [הינו, שאותן אנשים עוסקין במסחר], שיפרישו אחד מעשרה לעמלי תורה. וגם על ידי זה הבטיח הכתוב, שבאה ברכה לתוך ביתו של אדם, כדכתיב (מלאכי ג' י'): "הביאו את כל המעשר אל בית האוצר ויהי טרף בביתי ובחנוני נא בזאת וגו'", הינו, על ידי שיהיה טרף בביתי, יוכלו הכהנים והלוים לעסק בתורת ה'. ועבור זה: "והריקתי לכם ברכה עד בלי די", כי תכף לתלמיד חכם ברכה, כמו שאמרו -חז"ל (ברכות מ', ב.) [וכענין שאמרו בחלין (ק"ל:): אין נותנין מתנה לכהן עם הארץ, שנאמר (דברי הימים ב', ל"א ד'): "לתת מנת הכהנים והלוים למען יחזקו בתורת ה' וגו'"]. ואם אינו יכול לחלק כלם לבעלי תורה, יראה לחלק להם על כל פנים רבם או חצים. וכן מצאתי ב'כנסת גדולה על יורה דעה בסימן רמ"ט סעיף א', עין שם. וכן מוכח מ'שיטה מקבצת' על כתבות דף נ'. בשם הרב המעילי, דמעשר הוא דגמא דמעשר הנתן לכהנים וללוים למען יחזקו בתורת ה'.

49. Part II.19.2

    ב. ודע דכתבו האחרונים, דיכול להכניס חתן וכלה לחפה ממעות מעשר, אם לא היה יכלת בידו לעשות המצוה בלתי זה. וכן כהאי גונא לענין להיות בעל ברית ממעות מעשר, או לכתב בהן ספרים ולהשאילם לאחרים; ומתר ללמד בהן גם כן בעצמו, רק שיזהר לכתב עליהן שהם ממעות מעשר, כדי שלא יחזיקו בהן בניו אחר פטירתו כשלהן. ויש שמפקפקין בכל זה, עין ב'פתחי תשובה' [בשם ה'חתם סופר' בסימן רמ"ט (ס"ק ב')], שכתב דלמהרי"ל והרמ"א המעשר הוא רק לעניים לבד, ולא שאר דבר מצוה כלל. ונראה, דאם על ידי שהוא בעל ברית, יש טובה לאבי הבן, שמטה ידו, ואין לאל ידו להוציא הוצאות; וכן להכנסת חתן וכלה לחפה, אם מטה ידם; וכהאי גונא לענין לקנות ספרים להשאילם לאחרים, שאין ביכלתם לקנות לעצמם - אין להחמיר בזה כלל, דזה גופא הוא כמו צדקה. ולקנות עליות ממעות מעשר - אם המעות מתחלק לעניים, גם כן אין להחמיר לכלי עלמא. ולשלם ממעות מעשר שכר למוד לבניו - אסור לכלי עלמא, דזה הוי מצוה, שמחיב בעצמו ללמד לבניו, או לשכר להם מלמד, ואין לפרע חובו ממעות מעשר; אבל לבני עניים אחרים מתר, ומצוה רבה איכא בזה.

50. Part II.19.3

    ג. ודע עוד, דמדת מעשר הוא להנוהג בצדקה במדה בינונית; אבל הרוצה להתנהג בעין יפה, צריך להפריש מנכסיו אחד מחמשה. ואסמכו חז"ל אקרא דכתיב (בראשית כ"ח כ"ב): "וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך" *ומדלא רמז הכתוב, שיתן פעם אחת חומש, משמע דטוב יותר שיפריש שני פעמים מעשר. כי מעשר רומז לסוד גדול, כמו שכתבו הספרים, ועל כן מהנכון שלא לערבב ענינו. אחר כך מצאתי, שכך כתב ב'ברכי יוסף' (סימן רמ"ט סעיף א'). [ומכל מקום, מי שירצה לתן יותר ממעשר, וחומש אינו יכול לתן, גם כן הרשות בידו, עין ב'פתחי תשובה'. ויותר טוב שיפריש מעשר בצמצום, כי כתבו הספרים דאלף ומאה רקיעין נזונין בזכות מעשר, והיותר יתן בתורת צדקה בעלמא]. גם מצאתי בספרים, דהוא זכר למה שהפרישו ישראל מתבואותיהם שני מעשרות בכל שנה: בשתים הראשונות של שמטה המעשר ראשון ושני, ובשנה השלישית מעשר ראשון ומעשר עני. ואף דשם היה המעשר שני או המעשר עני פחות מעט ממעשר ראשון, כדאיתא בבבא קמא ס"ט:, ואם כן אין עולה ביחד חומש. זה אינו, דהלא הפרישו גם כן מתבואותיהם תרומה גדולה, שהיא אחד מחמשים, ועולה בסך הכל מעט יותר מחומש.: שני פעמים מעשר עולה חומש. וההנהגה בזה יהיה גם כן כנ"ל: פעם ראשונה מהקרן, ומכאן ואילך מהרוח שיזדמן לו. ואפן החלוקה של מדת חומש, מהנכון לחלקם לחצאין באפן זה: הינו, מעשר אחד לבעלי תורה, כי הוא דמיא דמעשר ראשון הנתן לכהנים ולוים למען יחזקו בתורת ה', כדכתיב בקרא (דברי הימים ב', ל"א ד'), ומעשר שני לשאר צרכי מצוה. וכעין זה מצאתי ב'שיטה מקבצת' כתבות נ'. בשם הרב המעילי ז"ל, עין שם.

51. Part II.19.4

    ד. ועתה נבאר פרט אחד, הנוגע הרבה בענין צדקה. *הג"ה. יש אומרים, דמה שאמרו וכו'. הוא נובע מפרוש המשנה להרמב"ם (בפרק א' דפאה), וזה לשונו: ומה שאמר בכאן גמילות חסד - אין לו שעור, רוצה לומר, לעזר האדם בגופו; אך שיעזר אותו בממונו - יש לו שעור, והוא חמישית ממונו. ולא יתחיב לתת יותר מחמישית ממונו, לבד אם עשה כן במדת חסידות. ואמרו [הינו, בירושלמי פרק א' דפאה, ובטעות צינו שם המדפיסים (כתבות נ'.)]: נמנו באושא להיות אדם מפריש חומש נכסיו למצוה. ובאור זאת ההלכה אצלי מה שאמר, והוא: כשהאדם יראה שבוים שהוא חיב לפדותם, כאשר צוה הקדוש ברוך הוא, או רעבים, או ערמים, שהוא חיב להשביעם ולכסות מערמיהם, כמו שאמר (דברים ט"ו ח'): "די מחסרו אשר יחסר לו", ופרושו, למלאות חסרונם, כשיהיה מה שיחסר להם, או מה שיצטרכו לפדיונם פחות מחמישית ממונו, או כפי חמישיתו; אבל אם יצטרך להם יותר מן החומש, יתן חמישית בלבד, ויסתלק מלתת עוד; ולא יהיה עון עליו בהמנעו להשלים כל מה שצריך להם, לפי שצרכם יותר מן החומש. אבל אם לא נזדמן לו דבר מאשר זכרנו, יוציא החומש מן הרוח ולא מן הקרן, ויתנהו בצרכי מצות. עד כאן לשונו. יש אומרים, דמה שאמרו דחומש הוא מדה יפה, הני מלי בשלא נודע לו, שיש בעיר עניים התאבים ללחם, או ערמים שצריכים לכסות, אבל כשיודע שיש בעיר אלמנות ויתומים וכהאי גונא אנשים מצוקים כאלו, שאין לאל ידם להושיע את עצמם, מחיב מדינא להפריש עד חומש נכסיו. וכן משמע מדברי הגר"א, שדעתו כן, והני מלי, כשידו משגת לתן שעור זה, אבל אין מחיב לדחק את עצמו לזה, רק מצד מצוה וכנ"ל, ועין בהגהה, שהארכנו בזה.

52. Part II.19.5

    ולכאורה, הלא בגמרא שלנו משמע דהתקינו, שלא לתן יותר, עין שם (כתבות בדף נ'. ובדף ס"ז:) בקשית הגמרא על מר עוקבא, והוא קאמר דיש בזה מדת חסידות. גם, בגמרא שלנו משמע דהוא רק מדה טובה, ומצוה להמבזבז לתן עד חומש, והוא קאמר דיש בזה חיוב מצד הדין, ויש עליו עון אם ימנע מן החומש. גם, מאין חדש הרמב"ם, דחומש מן רוח ולא מן הקרן, הלא בירושלמי מפרש, דשנה ראשונה מן הקרן אך באמת ניחא הכל, דהרמב"ם בפרוש המשנה סובר, דלשון הירושלמי דקאמר 'באושא נמנו שיהא אדם מפריש חומש נכסיו למצוה' משמע דצריך להפריש מדינא ולא למצוה בעלמא. ובבבלי קאמר 'המבזבז', משמע דהוא רק מדה טובה בעלמא. גם, בבבלי לא נזכר דהוא מן הקרן, ודרך הבבלי לפרש יותר. ועל כן מחלק בין ענין לענין, והוא, דהבבלי מירי היכא דלא קימי עניים (היכן שאין עומדים עניים לפנינו), והוא מבזבז נכסיו, ומחפש אחר עניים ושאר מצות לחלק להם, ולכך חומש הוא רק מדה טובה בעלמא, ורק מן הרוח. [ושארי פוסקים לא הזכירו דבר זה, דמן הרוח משמע דלא סבירא להו כותה בזה]. והירושלמי מירי היכא דקימי עניים, לכך עד חומש צריך להפריש מדינא, אם ידו משגת, כדי לקים "די מחסורו אשר יחסר לו". ומה שאמר 'נמנו וכו", הינו, שהסכימו ביניהם דמה שאמרה תורה "די מחסרו", הינו, רק עד חומש מנכסיו ולא יותר.

53. Part II.19.6

    ועין שם בירושלמי עוד, שכן היתה בידם מתחלה הלכה למשה מסיני על זה ושכחוה, וחזרו ויסדו, וכונו למה שנאמר מתחלה ההלכה על זה. [ומה שהקשה שם בירושלמי אחר כך, עד היכן חד אמר: עד כדי תרומה וכו'. הינו, עד היכן הוא השעור האחרון למטה, דנימא (שנאמר) דאם חסר השעור, הוי כלא קים המצוה כלל, דמיא דמאי דאמרינן בבבלי (ב"ב ט'.), ונפסק ביורה דעה (סימן רמ"ט סעיף ב'), דבפחות משליש השקל בשנה לא קים מצות צדקה כלל]. וסבירא לה להרמב"ם, דהיכא דקימי עניים לא תקנו רבנן בזה כלל, דאל יבזבז יותר מחומש; דאם רוצה - יכול להפריש ממדת חסידות. ונפקא לה להרמב"ם זה מהא דאיתא (בתענית כ"ד.) גבי אליעזר איש ברתותא, דהוו טשו מנה גבאי צדקה, דכל מה דהוה גבה הוה יהיב להו (שהיו נחבאים ממנו גבאי צדקה, כי כל מה שהיה אצלו היה נותן להם). והלא הוא יותר מחומש אלא על כרחך משום דגבאי צדקה היו הולכין עבור העניים, והיה עושה כן ממדת חסידות. ובהכי ניחא קושית בעל 'גבורות ארי', עין שם. ומכל מקום, כל נכסיו אסור לחלק, מדכתיב (ויקרא כ"ז כ"ח): "מכל אשר לו", ולא "כל אשר לו", גבי מחרים לגבוה. וכל שכן להדיוט.

54. Part II.19.7

    וכמו שאמרו בערכין (כ"ח.). [ואף דיש לומר, דהיכא דקימי עניים - להדיוט עדיף מלגבוה, דשם הלא אינו מחיב לתן כלל, רק שהוא רוצה מעצמו לנדר לגבוה; מה שאין כן הכא דחיבתו התורה לתן להם דבר מה, מכל מקום, הלא לחלק כל נכסיו, שישאר הוא עני, בודאי אינו מחיב, דחייך קודמין לחיי חברך]. ועל כן לא שיך למיתני על זה 'אין לו שעור', כמו דלא תני על תרומה שאין לו שעור, משום דאסור לעשות כל שדהו תרומה. וכמו דמשני בירושלמי שם. ובהכי מתרצה קשיא השניה של בעל 'גבורות ארי' על הרמב"ם, עין שם. ומה שהתקינו, שלא לבזבז יותר מחומש, הינו, במבזבז מעצמו, דמיא דמחרים אדם מצאנו ובקרו שם בערכין כ"ח; שאין מצוה על זה כלל, דאי מירי היכא דקימי עניים, לא אתיא שפיר כל כך הקל וחמר דר' אלעזר בן עזריה שם, עין שם. נחזר לעניננו; דהיכא דקימי עניים סבירא לה להרמב"ם, דמדינא חיב עד חומש נכסיו. ובהכי נתישב לי מה שכתב הגר"א באגרתו הקדושה 'עלים לתרופה', שכתב לבני ביתו, וזה לשונו שם: שלמען ה', שתפריש את החומש כאשר צויתיך, ולא תפחת כאשר הזהרתיך; כי בפחות מזה עוברים כל רגע על כמה לאוין ועשין [הינו הלאו (דברים ט"ו ז') ד"לא תאמץ" (שם) ו"לא תקפץ" ועשה (שם ח') ד"פתח תפתח את ידך לו"; (שם י'): "נתון תתן"; (ויקרא כ"ה ל"ה): "וכי ימוך אחיך וגו"'; (שם ל"ו): "וחי אחיך עמך"], ושקול כאלו כפר בתורה הקדושה חס ושלום. עד כאן לשונו. [הינו, מה שאמרו, דהוא כאלו עובד עבודה זרה, ונקרא "בליעל"]. ולכאורה הוא נגד הגמרא; דמגמרא (בכתבות נ'.) משמע דאין מחיב מצד הדין בחומש, רק שהמבזבז, לא יבזבז יותר מחומש. ועל כרחך דהגר"א מירי היכא דקימי עניים, וסבירא לה להגר"א כמו הרמב"ם, דהיכא דקימי עניים, מחיב מדינא עד חומש נכסיו. אמנם מדברי הרמב"ם בהלכות מתנות עניים פרק ז' הלכה ה' שכתב: בא עני ושאל וכו', עד חומש נכסיו מצוה מן המבחר, עין שם; משמע דסבירא לה, דאפילו היכא דקימי עניים, אין מחיב מן הדין להפריש חומש נכסיו, רק למצוה מן המבחר, וסותר לפרושו. ומה שלא הזכיר הרמב"ם התקנה, דאל יבזבז יותר, דאזיל לשיטתה דבקימי עניים מתר, ומדת חסידות איכא נמי בזה. אמנם קשיתנו הנ"ל קשה, דסותר לדבריו בפרושו. ואולי יש לומר, דבחבורו אירי דאין ידו משגת ברוח לתן עד חומש נכסיו, לכן הוא רק מצוה מן המבחר לדחק עצמו לזה; מה שאין כן, כשידו משגת לזה, נהי דאין יכול לתן די מחסורו של העני, הלא על כל פנים מה שיכול לתן, אמאי לא יתן ואולם אף על פי כן קצת קשה עדין, דמלשון הרמב"ם בחבורו והשלחן ערוך משמע לכאורה, דאם ידו משגת, יתן כפי צרך העניים, אפילו יותר מחומש. וכמו שכתב ה'יפה מראה' שם בירושלמי; ומפרושו במשנה משמע דיותר מחומש אין מחיב לתן, דעל זה נמנו באושא שם, ומשמע אפילו ידו משגת, דאי לאו הכי אפילו חומש אין חיוב, וצריך עיון.

55. Part II.19.8

    ומה שכתב הרמב"ם לענין פדיון שבוים, עין מה שכתבתי לעיל בפתיחה אודות זה. נחזר לעניננו, דהיכא דקימי עניים, שיטת הרמב"ם דחיב מדינא להפריש עד חומש נכסיו; וכן דעת הגר"א, כן נראה לעניות דעתי ברור בעזרת ה'. ואחר כך מצאתי הרבה מדברי אלו בעזרת ה' בספר 'ברכי יוסף' (ריש סימן רמ"ט). וגם הוא כתב, דדעת הרמב"ם לחלק בין היכא דקימי עניים ללא קימי וכמו שכתבתי למעלה. אך הוא נשאר בקשיא מדברי הרמב"ם בחבורו, וכמו שהקשינו למעלה; וכתב שהרמב"ם חזר בו בחבורו, ולדברינו הנ"ל אין צרך לכל זה. ומכל מקום לדינא צריך עיון, מדלא נזכר בשלחן ערוך שום רמז חלוק בזה; וכתב סתמא, משמע דאין חיב בכל גוני. ויש לדחות להפך, דלא צריך המחבר בסימן רמ"ט לבאר זה, דממילא מוכח, מדתלי באם אין ידו משגת לענין לתן כדי צרך העניים, הא אם ידו משגת אפילו לחומש לבד, מחיב לתן על כל פנים חומש. ומה שכתב דהוא מצוה מן המבחר לתן חומש, מירי דאין ידו משגת ברוח לתן חומש, כי אם בדחק. ותדע, דאם לא תאמר כן, אלא תאמר, דאפילו אם ידו משגת לחומש, כיון דאין ידו משגת לכדי צרך העניים, תו הוי חומש רק מצוה מן המבחר לבד. וידקדק בזה יותר לשון המחבר שכתב, 'ואם אין ידו משגת כל כך', אם כן תקשי לן קשיא גדולה: אמאי כתב המחבר, דאם הוא נותן פחות ממעשר, הוא עין רעה, משמע דהוא רק עין רעה לבד; יותר הוה לה לכתב, דהוא עובר על לאו ד"לא תאמץ" ו"לא תקפץ" הנאמרים במצות צדקה, דהוא קאי על הפחות משעור שראוי לו לתן, כמו שכתב בסימן רמ"ח, כיון שידו משגת לתן חומש, והוא מגרע אפילו ממעשר, ואיה "די מחסרו" שאמרה תורה דאטו אם אינו יכול לקים בשלמות "די מחסרו", לא יקים כלל ! אלא על כרחך, דמירי שאין ידו משגת ברוח לתן מעשר וחומש. [ולא שאין ידו משגת כלל לזה, דאם כן, אפילו עין רעה לא הוי], לכך אינו עובר על הלאו ד"לא תאמץ" ו"לא תקפץ" והעשה ד"די מחסרו", רק דנקרא בשם עין רעה, על דהוא אינו מתחזק בענין זה. אמנם מדברי רבנו ירחם שכתב, דאפילו למצוה עוברת, אין מחיב מדינא להפריש רק מעשר נכסיו, ולמצוה מן המבחר חומש [והובא דבריו בשלחן ערוך ארח חיים סימן תרנ"ו ב'מגן אברהם' (ס"ק ז'), עין שם], משמע לכאורה הפך דברינו, דהא מצוה עוברת הוא כמו קימי עניים לענין צדקה. אבל באמת גם זה אינה ראיה, דהא הפוסקים מדמו זה הענין למצות צדקה. ונוכל לאמר, דגם שם מירי דאין ידו משגת ברוח לפזר עד חומש נכסיו, לכך אינו מחיב; אבל אם משגת ברוח, אין הכי נמי דחיב מדינא. וצריך עיון גדול בכל זה למעשה. אבל דעת הרמב"ם בפרוש המשנה והגר"א מבאר בהדיא להחמיר; ועל פי זה כתבנו דברינו שבפנים.

56. Part II.20.1

    בו יבאר פרטי דין המבזבז צדקה א. איתא בכתבות נ'. *הג"ה. איתא בערכין כ"ח. במשנה: מחרים אדם מצאנו ומבקרו, מעבדיו ושפחותיו, ומשדה אחזה וכו' [רוצה לומר, מקצת מכל אלו ולא כלם]. אמר ר' אלעזר בן עזריה: ומה אם לגבוה אין אדם רשאי להחרים כל נכסיו, על אחת כמה וכמה שיהא אדם חס על נכסיו, [שלא יבזבזם להדיוט - רש"י]. ועין שם בגמרא, דאפילו מין אחד כלו של צאן ובקר שיש לו, או של עבד ושפחה, או של שדה אחזה, או שאר כל מטלטליו שיש לו, גם כן אין רשאי, מדכתיב (ויקרא כ"ז כ"ח): "מכל אשר לו", ולא "כל אשר לו"; "מאדם" ולא "כל אדם"; "משדה אחזה" ולא "כל שדה אחזה". [ואם יש לו צאן אחת או שדה אחזה אחת משמע סנהדרין ס"ד: בתוספות, דבור המתחיל העביר, דגם אחד הוא בכלל כל; ולכאורה הוא הדין לעניננו. ויש לעין לענין מאי דדרשינן בחלין פ"ד. שלמדה תורה דרך ארץ, שלא לזבח כל בקר וצאן, מדכתיב (דברים י"ב כ"א): "וזבחת מבקרך ומצאנך"]. ופשוט, דאפילו אם כל המין עולה לפחות מחומש ומעשר שבנכסיו גם כן - אין רשאי, דהפסוק לא חלק בזה. והנה לפי מאי דאמר ר' אלעזר בן עזריה, שיהא אדם חס על נכסיו, והינו אפילו לצדקה, כדמשמע בערכין שם בגמרא, דמיתי שם על זה הא דתקנת אושא הנ"ל, עין שם; וכל שכן להפקיר ולתן במתנה למי שאינו עני, וכמו שכתוב בפרוש רבנו גרשם מאור הגולה. אם כן לכאורה, לפי מאי דלמד ר' אלעזר בן עזריה קל וחמר מחרם לצדקה, אם כן, יהיה מן הדין צריך האדם לזהר, שלא לחלק לצדקה מין אחד כלו, ממה שיש לו צאן אחת או שדה אחזה אחת, ואפילו הוא פחות מחומש ומעשר; אבל הוא מלתא חדתא, והוה להו להפוסקים להביאו. דהתקינו חז"ל באושא: המבזבז - אל יבזבז יותר מחומש, שמא יצטרך לבריות; אם לא מי שהוא עשיר מפלג. משמע בפוסקים, דעליו לא היתה התקנה (עין בבא קמא ט'. בתוספות דבור המתחיל, אילימא, וב'חכמת אדם' הלכות צדקה כלל קמ"ד סעיף י'); וכן לבזבז קדם מותו, שבזה לא שיך שמא יצטרך לבריות, גם כן מתר לבזבז הרבה [ביורה דעה רמ"ט סעיף א' בהגהה פסק, דיכול לחלק קדם מותו כמה שירצה; ועין באחרונים שהביאו, דיש אומרים, עד שלישיתו או עד מחצה, ולא יותר], כדאמרינן (כתבות ס"ז.) במר עוקבא, שאמר קדם מותו, כשהתבונן בצדקה שעשה בימי חייו, אמר: ארחא רחיקתא וזודין קלילא, ופלגינהו לנכסיו לצדקה (הדרך רחוקה והצדה קלה, וחלק את נכסיו לצדקה).

57. Part II.20.2

    ועל כן נראה דיש לחלק דלא דמי צדקה - היכי דקימי עניים, שחיבתו התורה לתן להם עד די מחסורם, לחרם והקדש [דחד דינא להו לענין זה, כדמשמע בתוספתא], שאין מחיב כלל בזה לכתחלה להחרים ולהקדיש, כמו שכתב הרמב"ם בסוף הלכות ערכין, שאף על פי שאם החרים והקדיש - יש לו מצוה, מכל מקום לכתחלה אין מצוה כלל על זה. ועל כן אפשר לענין זה יפה כח צדקה מכח הקדש, שאם יש לו מין אחד, ואין צריך לו, יכול לתנו לעניים, אם איננו יתר מכדי שעור חיובו לצדקה. והא דמיתי ר' אלעזר בן עזריה קל וחמר, הינו לענין לתן כל נכסיו שאין מצוה כלל בזה, אפילו עומדים לפניו כמה עניים רעבים וצמאים, שחייך קודמין לחיי חברך; על זה שיך שפיר הקל וחמר דאין רשאי. וכן מדיק לשון המשנה, שהקל וחמר קאי שלא לבזבז כל נכסיו. ואף דמשמע שם בגמרא דלר' אלעזר בן עזריה גם יתר מחומש לא יפזר, אינו מטעם קל וחמר, דלא מצינו זה כלל בערכין, רק מדקאמר, שיהא אדם חס וכו', משמע להו דיחוס ולא יפזרם ביותר. והינו כתקנת אושא. אי נמי, לשנא ד"המבזבז" אינו מירי בעניים עומדים לפניו ומבקשים צדקה, רק במחפש מעצמו אחר עניני מצות וצדקה לחלקם לנכסיו, שזה אין מחיב, ועל זה התקינו חז"ל, שאינו רשאי לבזבז יותר מחומש; אבל בעניים עומדים יש על כל פנים מדת חסידות לפרוש הרמב"ם וכנ"ל. ובאפן זה, שמבקש מעצמו אחר צרכי מצוה וצדקה, אימא דאין הכי נמי שאינו רשאי לחלק מין אחד כלו, דמיא דחרם והקדש. ועין קדושין נ"ט. במעשה דגדל בר מניומי, שרצה רבי אבא לתן לו השדה במתנה אף שלא היו לו שדות אחרות קנויות, כדמשמע שם. ואולי משום דהפך בה מתחלה גדל בר מניומי. גם נוכל לאמר, שהיו לו שדות אחרות בירשה מאבותיו. וצריך עיון בכל זה.

58. Part II.20.3

    ב. יש אומרים, דהא דאמרינן: אל יבזבז יותר מחומש, הינו, בשרוצה מעצמו לחפש אחר עניים ולחלק להם צדקה; אבל כשבאו לפניו עניים רעבים או ערמים, שהוא חיב להשביעם ולכסות מערמיהם, כאשר אמרה התורה (דברים ט"ו ח'): "די מחסרו אשר יחסר לו"; או שיראה שבוים, שהוא חיב לפדותם, כאשר צוה השם יתברך, ורצונו לתת על זה יותר מחומש - רשאי, ומדת חסידות הוא. [רמב"ם בפרוש המשנה פרק א' דפאה משנה א', ועין בהגהה לעיל (פרק י"ט)]. ונראה דמירי *הג"ה. אף דאמרו בבא בתרא (ח':): שבי, כלהו איתניהו בה (כלם ישנם בו), מכל מקום מצינו כמה פעמים אפנים, שאין בו סכנות נפשות, רק שרוצין אותן לעבדים וכהאי גונא [עין בהוריות י"ג. בגמרא: היו הוא ואביו ורבו בבית השבי - הוא קודם לרבו, ורבו קודם לאביו, ואמו קודמת לכלם. והינו אפילו לדידה, משום דאית בה זילותא. ועין ביורה דעה בסימן רנ"ב בש"ך סעיף קטן י', דמירי באפן דלית בה סכנת נפשות, דאי לאו הכי - הוא קודם לכלם]. ובדברינו ניחא מאד מה דאיתא בבא בתרא י"א. במעשה דבנימין הצדיק. דמכיון שאמרה לו האשה, אם אין אתה מפרנסני, הרי אשה ושבעה בניה מתים; עמד ופרנסה משלו, ולא מתחלה, לפי שהיה הרבה משעורו. באפן שאין נוגע לפקוח נפש ממש, אבל אם נוגע לפקוח נפש ממש, כגון, שהשבוי עומד למות, או הרעב יכול לבוא לידי סכנה על ידי רעבונו - אין שיך בזה שעור חומש. ולא אמרו (בבבא מציעא ס"ב) **רק דחייו וכו'. דזה לשון הגמרא שם: שנים שהיו מהלכין בדרך, וביד אחד מהן קיתון של מים; אם שותין שניהם - מתים (שלא היה מספיק לשניהם), ואם שותה אחד מהן - מגיע לישוב, על זה דרש ר' עקיבא (ויקרא כ"ה ל"ו): "וחי אחיך עמך" - חייך קודם לחיי חברך. רק דחייו קודם לחיי חברו, אבל דעשרו קודם לחיי חברו לא מצינו.

59. Part II.20.4

    ג. ודע, דמה שהתקינו חז"ל, שלא לפזר יותר מחומש, נראה דהינו, דוקא כשמבזבז נכסי ביתו על ידי זה הפזור, כדמשמע לשון 'המבזבז'; ***הג"ה. פה אבאר קצת ברחבה, ואגב יתבאר בעזרת ה' עוד ענינים הנוגעים להלכה. דהנה יש לעין בעצם הדין, אם שיך התקנה על דבר מועט, דאפשר דדוקא אם מבזבז נכסיו על ידי פזרנות כאלו, כאשר מורה לשון 'מבזבז', על זה תקנו חז"ל, שלא להוסיף על חומש, כדי שלא יצטרך בעצמו לבריות לבסוף על ידי זה. אבל אם הוא איש, שהוא משתכר בכל שבוע על ידי איזה מלאכה או עסק כדי מחיתו ויותר מעט, האם נאמר שאסור לו לתן היותר מעט שלו לצדקה, אם הוא עולה ביותר מחומש, מטעם שמא יצטרך לבריות ! הלא יש לו עסק ומלאכה קבוע שהוא מתפרנס מזה ! ואם נאמר, שמא לא יזדמן לו עתה שוב העסק, מה תועלת יהיה בזה המעט, שלא יצטרך לבריות אבל אפשר לדחות, דזה המעט שלו נחשב כהון רב אצל אחר. ואין להביא ראיה ממדרש קהלת המובא בפנים באות ד' דר' מאיר יהיב שליש מהרוח שלו לפרנס רבנן, אלמא דבאיש שיש לו איזה ענין קבוע להשתכר, מתר לו לפזר הנותר, אף שהוא עולה כדי שליש, ולא אמרינן דזה המעט יהיה נחשב כהון רב. דאפשר דשם הקל רבי מאיר משום שהוא פרנס רבנן באלו המעות הנותר לו ממזונו, וכמו שכתבנו באות ד' בשם ה'שיטה מקבצת', דלהחזקת התורה לא נתנה שעור. ובאמת הספק הזה לאו בענין זה לבד שיך, דהוא הדין במאי דכתבו התוספות והרא"ש (בפרק קמא דבבא קמא דף ט':), דאין צריך לבזבז מנכסיו יותר מחומש, אפילו על מצוה עוברת. וכמו בעניננו לענין צדקה, איך יהיה הדין באיש הנ"ל שצירנו דאולי לא נאמר זה בדבר מועט, או דלאיש כזה הדבר מועט שלו נחשב כהון רב אצל אחר, ואין צרך לתנו על המצוה. וחפשתי ומצאתי שה'מגן אברהם' (בסימן תרנ"ו סעיף קטן ז') הביא, שה'נמוקי יוסף' (בבבא קמא פרק קמא) כתב בשם הרמ"ה, דמי שחייו נדחקים, אף על פי כן צריך להוסיף מיגיעו עד שליש בהדור מצוה כדי לנאותה; וה"ים של שלמה" חולק עליו, וכתב דאין צריך. ועוד כתב, ראפשר דאפילו המצוה עצמה אין צריך לקנות איש כזה, דהוה לה לדידה כהון רב. הרי דדבר זה במחלקת תלוי. ולעניות דעתי בפשיטות מסתברא, דהדין עם ה'נימוקי יוסף' והרמ"ה; אחד, דלא שבקינן פשיטותיהו דהני תרי גברי רברבי משום ספקא (שאיננו מניחים מה שפשוט לשני אנשים גדולים אלה מחמת ספק של) ד'ים של שלמה'. ועוד דכן משמע כדבריהם בירושלמי דפאה פרק קמא, דאיתא שם דאין לחזר על הפתחים בשביל ציצית ותפלין; מה שאין כן לענין כבוד אב ואם, עין שם. [ועין ברא"ש פרק קמא דקדושין לענין כבוד אב]. הא אם יוכל לצמצם מעט מעות מיגיעו כדי לקנותם, ועל ידי קניתם לא יצטרך לחזר על הפתחים למזונותיו - חיב לקנותם. ועוד מוכח מקדושין (דף כ"ט:) דאיתא שם בהדיא (שמובא שם בפרוש), דאפילו אין לו אלא חמשה סלעים - חיב בפדיון הבן. ואי אפשר לומר שם, דהכונה דהחמשה סלעים הוא חומש מנכסיו, דאם כן לא אתי שפיר שם דברי ר' יהודה, עין שם במסקנת ר' ירמיה. ועל כן נראה דהעקר כדעת הרמ"ה וה'נמוקי יוסף'. ועל פי זה כתבתי דברי שבפנים. אבל בדבר מועט, כגון, שיש לו איזה מלאכה או עסק קבוע, שמשתכר בה כדי מחיתו כל שבוע ויותר מעט - מתר לו לפזר היותר לצדקה, אף שהוא עולה יותר מחומש לפי ערך.

60. Part II.20.5

    ד. ודע עוד, דכל עקר התקנה הוא לסתם צדקה, אבל להחזקת התורה מצדד בספר 'שיטה מקבצת' (כתבות דף נ'.), דלא שיך זה כלל. וכן בדין, אחרי שעבור זה יש לו חלק בשכר תורתו, כמו שמצינו ביששכר וזבלון; ששבט זבלון היה מחזיק לשבט יששכר, והיה נוטל חלק בשכר תורתו. וכדאיתא במדרש רבה פרשת נשא (פרשה י"ג י"ז): למה זכה זבולון להקריב שלישי לנשיאים? לפי שחבב את התורה, והרחיב ידיו לפזר ממונו ליששכר, כדי שלא יצטרך שבט יששכר לפרנסה, ולא יתבטל מלעסק בתורה. לפיכך זכה זבולון להיות שתף לתורה, והיה חברו של יששכר וכו'. דבר אחר: קערה כנגד לחם, שהיה מאכילו; מזרק כנגד היין, שהיה משקהו. ולמה היה של כסף? שגם כסף היה נותן לו לעשות כל צרכו וכו'. שניהם מלאים סלת וגו', שניהם היו נוטלין שכר תורה ביחד, ושניהם היו מתפרנסין ביחד וכו'. שכשם שהיה לזבולון חלק בשכר תורתו, כך היה ליששכר חלק בממונו של זבולון, עין שם. מכל זה משמע, שההחזקה היה הרבה יותר מחומש. ומצינו בדברי חז"ל בכמה מקומות ראיה מיששכר וזבולון לדורות הבאים, ואיך נאמר שבדורותינו נמנע מזה? אלא דאי, דכיון שיש לו על ידי ההחזקה [חלק] בשכר תורתו, אין שיך על זה שעור; וכמו שיוסיף להחזיק, כן יתוסף לו חלק בשכר התורה.

61. Part II.20.6

    [הגהה. ומדברי המדרש האלו יוכל המשכיל ביראת ה' להבין ההנהגה בההשתתפות הזה, איך ראוי להיות, שכשבא הבן תורה אצלו, יקבלו בסבר פנים יפות, כמי שבא אצלו שתפו בעסקו, שהרויח על ידו הון רב. ועבור זה יזכה לקבל לבסוף בעולם הבא את חלק התורה, שבא על ידי ההחזקה, גם כן ברב שמחה. ולאפוקי (ולהוציא, כלומר: אין בכלל זה), בעונותינו הרבים, מהנהגת איזה חסרי מדע, שההחזקה הוא בבזיון ובצמצום גדול ובפנים זועפות. ובמדה שאדם מודד - בה ימדדו לו חס ושלום לבסוף. ועל כן החכם עיניו בראשו].

62. Part II.20.7

    ואיתא במדרש קהלת רבה ב' כ"ב על הפסוק (קהלת ב' י"ח): "ושנאתי אני את כל עמלי וגו": ר' מאיר הוה כתבן טבא, והוה לעי [משתכר] תלת סלעין כל שבת; והוה אכיל ושתי בחדא, ומתכסה בחדא, ומפרנס באחרנתא לרבנן (היה סופר טוב, והיה עמל (ומשתכר) שלשה סלעים בכל שבוע, והיה אוכל ושותה באחד, ומתכסה באחד, ומפרנס באחרת לחכמים). אמרין לה תלמידוי: רבי, בניך מה את עביד עליהון? אמר להו: אם יהון צדיקים, יהוון כהדא דאמר (אמרו לו תלמידיו: רבנו, בניך, מה אתה עושה עליהם? אמר להם: אם יהיו צדיקים, יהיו כמו שאמר) דוד (תהלים ל"ז כ"ה): "ולא ראיתי צדיק נעזב וזרעו מבקש לחם"; ואם לאו, מה אני מניח את שלי לאויבי המקום. עוד איתא במדרש קהלת פרשה ז' כ"ג: ר' אחא בשם ר' תנחום: למד אדם ולמד ושמר ועשה, והיתה ספיקה בידו להחזיק, ולא החזיק, הרי הוא בכלל (דברים כ"ז כ"ו): "ארור אשר לא יקים את דברי התורה הזאת וגו'". לא למד ולא למד ולא שמר ולא עשה [רוצה לומר, שנתרפה מלמוד על ידי עני ודחק חייו, שהיה טרוד לבקש לחם חקו, כדמסים המדרש, שלא היתה ספיקה בידו], ולא היתה ספיקה בידו להחזיק והחזיק - הרי הוא בכלל "ברוך אשר יקים", כי כל ארור הוא מכלל ברוך, עד כאן לשון המדרש. מכל זה נשמע גדל ענין המחזיק תורה בעת שמזונותיו מצמצמין, וגם ברוך יהיה עבור זה. וכל שכן, כמה יש לו להתחזק במצוה זו בעת שמזונותיו מרוחין.

63. Part II.20.8

    ה. ועתה נחזר לעניננו הנ"ל. מהתקנה שהתקינו חז"ל, אנו יכולין להתבונן, כמה יש לו לאדם לחוס על ממונו, שלא לפזר אותם לעניני הבל. ומה בדברים העומדים ברומו של עולם כענין צדקה ושאר צרכי מצות, שהם חייו של אדם והצלתו מן היסורין בעולם הזה ובעולם הבא, הזהירו שיחוס על ממונו, ולא יפזרם ביותר, כדי שלא יבוא לעני, אף דבזה לפעמים יחול רחמיו של השם יתברך עליו לעשות עמו עבור זה למעלה מדרך הטבע; על אחת כמה וכמה יש לו לאדם להיות זהיר, שלא לפזר ממונו לענין ריק של כבוד המדמה, *הגה"ה. ובאנשים כאלו איני יודע אם שיך אצלם הך תקנתא דאושא כלל. עין בשבת (דף י"א.), אמר ר' יוחנן: לא שנו וכו', אבל כגון אנו וכו', ועין ברש"י שם ודו"ק. הינו להתלבש במלבושי רקמה, ולדור בהיכלי כבוד, ולהשתמש ברבוי המשרתים ובכלים היותר יקרים, שכל זה מכלה ממונו של אדם בזמן קצר, ומביאו לידי עני, ולבסוף לידי גזל גם כן, שמפקר אצלו ממון אחרים מפני רב דחק ועני. וידעתי גם ידעתי את טענת היצר, שמסית לאדם בתחלתו לומר, שכל זה מועיל לפרנסתו. הינו, שבני אדם יסברו עליו שהוא עשיר, ויאמינו לו בהקפה ממון הרבה; אבל גם זה הבל, שכל העולם יודעים עתה מזה המרמה, ודורשים וחוקרים, עד שנתגלה להם הדבר; וממילא מה שפזר עד עתה ביותר - בזבז נכסיו לחנם. ועוד יותר מזה, שבניו ובנותיו, כשהם רואים ההנהגה הרחבה שבביתו, הם סוברים באמת שאביהם הוא עשיר דול; ועל זה הסמך הם מפריזין עוד את נכסיו ביותר על כל עניני הבל, עד שמתדלדל לגמרי. ופתאם נתגלה שברו לכל, עד שנוגע ממש לבסוף לפקוח נפש לו ולכל אנשי ביתו מגדל הצער והכלמה מכל בעלי החוב שסבבוהו וכתרוהו מכל עבריו. ותחת השמחה הרגעית של כח הדמיון, שרמה אותם בתחלה, יש להם שברון וכאב לב משך עדן ועדנין. על כן החכם עיניו בראשו, שלא לכלות ממונו בעניני הבל וריק, כי אם בענינים הכרחיים ובעניני צדקה וחסד, ואז טוב לו.

64. Part II.20.9

    ו. עוד אמרתי להודיע דבר אחד, שהנוהגים במעשר וחומש מכל מה שירויחו, גדול הרבה צדקתם יותר מאותם שנותנים סתם צדקה, אפילו אם יתנו כמותם. מפני שאלו הנותנים סתם צדקה - יש להם רק מצות צדקה, אבל העסק שלהם - אין בו יתרון על זולתם; מה שאין כן, אלו שעסקם משתף גם לגבוה, העסק גופא - יש בו יתרון גדול, שהוא עסק שיש בו מצוה, ובפרט אם בעת שקבל על עצמו מצות מעשר וחומש, חשב אז כדי שכל פעלותיו יהיה בם חלק לה' - מה יפה חלקו, ומה נעים גורלו.

65. Part II.21.1

    בפרק הזה יבאר מצות החזקת מי שמטה ידו, שלא יתמוטט לגמרי חלילה א. והנה עד כה דברנו בענין סתם גמילות חסדים, שהאדם מיטיב לחברו עני או עשיר. ועתה נבאר עוד סוג שמצוי בענין זה, והוא - איש שמטה ידו, ובהלואה זו שילוהו יכול להחזיקו, שלא יפל ויצטרך לבריות. וענין זה הוא גדול יותר מסתם גמילות חסדים, שבזה מקים עוד מה שאמר הכתוב (ויקרא כ"ה ל"ה): "וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך והחזקת בו גר ותושב וחי עמך". [ומה שאמר הכתוב "עמך", יבאר במה שדרשו חז"ל (תמורה ט"ז.) על הפסוק (משלי כ"ב ב,): "עשיר ורש נפגשו עשה כלם ה'": בשעה שבא עני אצל בעל הבית ואומר לו: פרנסני. אם מפרנסו מוטב, ואם לאו - "עשה כלם ה'"; מי שעשאו עשיר לזה, עושה אותו עני וכו'. נמצא כשבא אצלך איש כזה, תציר בנפשך, כאלו מטה ידך גם כן; כי אם לא תעזר לו, יוכל להתמוטט מצבך גם כן, חס ושלום. אבל אם תעזרנו ותחזיק ידו שלא יתמוטט, תהיו שניכם חיים וקימים. וזהו שכתב: "גר ותושב וחי עמך"]. ואם יתן ה', שירויח מה על ידי זה, ויחיה בזה הוא ואנשי ביתו, יחשב ה' להמלוה הזה, כאלו הוא החיה אותו וכל בני ביתו, וכמו שכתבנו למעלה (פרק ו' אות א') בשם המדרש (תנחומא משפטים סימן ט"ו) *הגה"ה. ודע עוד דאף דענין מצות גמילות חסדים, דמירי התורה בכל מקום, מירי באפן שהמלוה אין משתכר בזה מאומה; אבל בענין מצוה זו, שצריך להחזיקו שלא יתמוטטו ידיו, מצינו בגמרא (שבת ס"ג.), דמטיל מלאי בכיס, והוא הנותן מעות למחצית שכר, גדול מסתם מצות הלואה. והטעם, לפי שבהלואה אין דרך להלות הרבה, שיהיה אפשר להשתכר בו, רק כדי שיתפרנס בו מעט, ואחר שיהיו יוצאים אצלו בהוצאה, ולא יהיה לו ממה לשלם - יתביש ממנו. אבל מטיל מלאי, ודאי דיתן לו בידו הרבה, כדי שיהיה אפשר להשתכר בהם כדי פרנסתו, ותשאר קרן ההלואה לשלם לו [מהרש"א שם]. וזהו שכתב הרמב"ם (פרק י' ממתנות עניים ה"ז), דאם הוא משתתף עמו בעסק, הוא גם כן בכלל מצוה זו. אבל זה צריך לידע, דבזמן הגמרא היה הענין טוב הרבה יותר מבזמננו, שאז אם היה הפסד בעסק, היה על שניהם בשוה, וכן הרוח על שניהם בשוה, לבד נכוי שכר טרחה; ואלו היום על ידי התר עסקא מצוי מאד, שהלוה אין לו רוח כי אם מעט, ולפעמים הפסד גם כן. על כן מהנכון מאד, שמי שרוצה לקים על ידי הלואתו המצוה ד"ומטה ידו עמך והחזקת בו" כדין, יתבונן בעצמו לבסוף בעצם העסק, ולראות שלא ירויח הוא יותר מהלוה. גם יהיה עקר כונתו בהלואה לצרך הלוה כדי שלא יפל במה דאיתא בזהר חדש במדרש רות (דף ע"ט טור ג'), דבמדור הרביעי בגיהנם נדון, מי שרואה לעני בדחק, ואינו מלוהו עד שמבקש ממנו הנאתו..

66. Part II.21.2

    ב. גם אם הוא ממציא לו איזה מלאכה, או ששוכרו לאיזה שרות להשתכר על ידי זה, גם הוא בכלל מצוה זו, כדאיתא ברמב"ם (מתנות עניים פרק י' הלכה ז'). הכלל במצוה זו, שישתדל בכל מה שיש ביכלתו להחזיק את חברו, שלא יתמוטט מעניניו, כל איש ואיש לפי ענינו; כי לפעמים עוזר לאנשים כאלו, כשמזרז לאנשים אחרים, שיסיעו אותם בעניניהם. וראיתי לאנשים יראי אלקים, שנוהגין כשמלוין לאנשים כאלו איזה סך בגמילות חסד, מרשין להם שהפרעון לא יהיה בפעם אחת, כי אם בפרוטרוט כל שבוע ושבוע. וחסד גדול הוא עושה בזה עם העלובין האלו, שעל ידי זה יהיה ביכלתם לפרע לו את חובו, והם ישארו על מעמדם; מה שאין כן, כשיהיו דחוקין לפרע לו בבת אחת, יחזרו לעניותם כמקדם.

67. Part II.21.3

    ומצינו ענין זה בגמרא (עבודה זרה דף ד'.): כשאדם מלוה אלף זוז לחברו אוהבו - נפרע ממנו מעט מעט. וילמד דעת מבעלי העסקא שעושין ככה להקל על הלוין. ועל ידי זה משתמרין מעותיהן, וממילא מתגדל הרוח גם כן. כן יתנהג הוא גם כן עם אנשים הנאנחים האלו בתורת גמילות חסדים בעלמא כדי לקים רצון השם יתברך בשלמות. והכתר שם טוב, שיכתיר לו השם יתברך עבור זה לעתיד לבוא [כדאמרינן שבת ק"ד.: אלף בינה, גמל דלים וכו'. ואם אתה עושה כן, הקדוש ברוך הוא זן אותך וכו', וקושר לך כתר לעולם הבא.

68. Part II.21.4

    ונראה, שזהו מה דאיתא באבות (ד' י"ב): וכתר שם טוב עולה על גביהן], יהיה בזה הרבה יותר מכבד, ממה שמתכבד המלוה פה על ידי מעט המעות שמרויח בהלואותיו. והאיש שמתנהג באפן זה, מקים מה שאמר הכתוב (תהלים מ"א ב'): "אשרי משכיל אל דל ביום רעה ימלטהו ה'", שענינו הוא להתבונן בצרת הדל ובשפלותו, אולי יוכל בדבר מה להקים אותו מדלותו ועניו. וזה הפסוק כולל ענינים רבים, כאשר נבאר אם ירצה ה' לקמן (חלק שלישי פרק ז'); וגם הענין הזה נכלל בתוכו.

69. Part II.21.5

    והנהגה הטובה הזו שכתבנו, הוא לאו דוקא לענין יחיד, דמה טוב הוא, אם היו יכולים לנהג כן בגמ"ח של רבים. וכן ראיתי באמת באיזה עירות קדושות, שנתיסד מקרוב חברה קדושה, שמתנהגת באפן זה, וקראוה בשם 'סומך נופלים', שהם סומכים ומחזיקים ידי הנופלים, שלא יתמוטטו לגמרי חלילה. וכן הוא הנהגתם, שמלוים להם על איזה זמן סך מיחד כפי תקנתם, ויקלו מעליהם התשלומין לפרע בפרוטרוט מעט מעט בכל שבוע. ויש להם איש מיחד, אם בחנם או בשכר, מהחבורה, שהוא הולך בכל שבוע לקבץ ולאסף על יד על יד (מעט מעט) מן הלוים, ובאפן זה כמעט לא יחסר בשום פעם מעות בקופת החברה *גם באיזה מקומות ראיתי בחברה "סומך נופלים", שנוהגין להלות פעמים אף בלי משכון, ורק שיביא כתב יד מאיזה בעל הבית שערב עבורו; אך לא מכל בעל הבית כי אם מבטוח, ויש לו שם בחברה, שהוציא עליה כמה רובלי כסף. ויש להם תקנות כמה להלות על כתב יד של ערבות. גם אין מתקבל ערבות בעל הבית עבור שני אנשים ביחד, אלא לאחר שכלה איש אחד לפרע עבור הלואתו בשלמות, יוכל בעל הבית לתת ערבות עוד בעד אחד, שהוא מכירו לאיש נאמן וגברא דפרענא (בעל פרעון). ואם הלוה אינו משלם, הולכין אצל הערב, ורשום אצלם שם הלוה לנצח, שלא ילוו לו עוד באפן זה. והנה חברות כזו ראיתי ודרשתי, שהם עושין טובות גדולות ומחזיקין ידי אנשים שנתמוטטו, ומקימין אותם על רגליהם ממש. ומכל מקום הנהגה כזו של הלואה על ידי ערבות אין כלי עלמא יכולים להתנהג בה, שעלול להיות הרבה ממעותיה כלין על ידי זה, אם לא שיש בה ממון הרבה. וגם דוקא בחברה 'סומך נופלים', שהיא עשויה לכתחלה באפן זה להחזיק ידי בעל הבית שנתמוטט [שיש לו בושה להביא משכון], ומתרצים שיכלה במקצת על ידי זה, וכמו שכתב הרמב"ם במצוה זו, דהוא להחזיק ידו במתנה או בהלואה, והעוסקים מחזיקים קופת החברה בנדבות חדשות, שמתחדשות על זה מדי יום ויום; ובשאר חברות גמ"ח אין כדאי להלות בלי משכון, וכנ"ל בפרק ט"ז..

70. Part II.21.6

    וראה עוד מעלה גדולה שיש בהנהגה זו, דמלבד שמתקים בעת ההלואה המצוה ד"והחזקת בו", והיא גם כן המעלה הראשונה שבמצות צדקה, כמבאר ברמב"ם (מתנות עניים פרק י' הלכה ז') וביורה דעה סימן רמ"ט סעיף ו', הלא עוד מקים ענין חסד בעת הפרעון, שמתחסד עם הלוה. וידוע מה שאמרו חז"ל (סכה דף מ"ט:): אמר ר' אלעזר: אין צדקה משתלמת, אלא לפי חסד שבה.

71. Part II.21.7

    ג. ודע, דביורה דעה סימן רמ"ט סעיף ו' איתא, דאם נותן לו מתנה להמתמוטט, ובזה הוא מחזיק ידו, הוא גם כן בכלל מצוה הזו. ועל כן מה מאד יש לזהר, שאם ארע איזה מקרה לאדם, כגון, שמת לו בהמתו המשתכר בה, וכהאי גונא שאר עניני הפסד, ולא יוכל להעזר בעצמו; או אשה שנתאלמנה מתחת בעלה, ואין לה במה לפרנס את עצמה, וכשיתנו לה מקצת מעות, תוכל לעשות בזה איזה עסק וכל כהאי גונא, מצוה רבה לעזרם בזה. ומצוה זו גורם לאריכות ימים, כדאיתא במדרש (ויקרא רבה ל"ד ב') על הפסוק (משלי י"ט י"ז): "מלוה ה' חונן דל". *וכעין וכו'. הינו, ששם איתא שבאתה לפניו אשה בשני בצרת. אמרה לו: רבי, פרנסני. אמר לה: העבודה, שאין בקפה של צדקה כלום. אמרה לו: אם אין אתה מפרנסני, הרי אשה ושבעה בניה מתים; עמד ופרנסה משלו. לימים חלה וכו'; אמרו מלאכי השרת וכו', בנימין הצדיק שהחיה אשה ושבעה בניה, ימות בשנים מועטים וכו'. הוסיפו לו עשרים ושתים שנה. ולכאורה יש לדקדק, למה אמרה, פרנסני הוה לה לומר, פרנס אותי ואת בני, כמו שאמרה בעצמה לבסוף; דמזון שיתן לה לעצמה, בודאי לא יספיק לשבעה בנים, אפילו אם תצמצם ביותר. וגם מה זה שאמר, עמד ופרנסה היה לו לומר, עמד ופרנס אותה ואת בניה, כמו שאמרו מלאכי השרת: בנימין הצדיק, שהחיה אשה ושבעה בניה. אלא האמת יורה דרכו, שהיא לא כונה לסתם צדקה, אלא שיתן לה דבר מה, כדי שתוכל לעשות איזה עסק ולהתפרנס מזה, ובזה תחיה גם את בניה. [והוא ענה אותה: העבודה, שאין בקופה של צדקה כלום. כי גם החזקת ידי מך באיזה עסק נחשבת לצדקה, לפי דעת הרמב"ם והשלחן ערוך (בסימן רמ"ט סעיף ו'). ואפילו אם תמצי לומר, שאין רשאין לקח מקופה של צדקה על זה, לפי שדעת הנותן הוא לסתם צדקה, וכמו שכתבנו כעין זה בפרק י"ח בהגהה ראשונה, עין שם, אפשר שבנימין הצדיק היה סבור שכונתה לסתם צדקה]. ולכן אמרה: אם אין אתה מפרנסני, הרי אשה ושבעה בניה מתים. ולכך אמר, עמד ופרנסה וכו'. הינו, שהחזיק את ידיה במתנה או באיזה הלואה, כדי שתוכל לעשות עסק, ותחיה היא ובניה. ולמעלה לענין זכות נחשב, כאלו הוא החיה את כלם, וכמו שכתבנו לעיל בפרק ששי ראיה מגמרא מפרשת (ב"ק קי"ט.). ולכן אמרו מלאכי השרת, שהחיה אשה ושבעה בניה. ובזה נתישב גם כן מה שהוסיפו לו עשרים ושתים שנה, כי בפרשת (ויקרא כ"ה ל"ה): "וכי ימוך אחיך וגו' והחזקת בו" עד סוף הפסוק השני, שמירי גם כן מענין זה, יש עשרים ושתים תבות. דגמא מה שאמרו בסנהדרין (ק"ב:): מפני מה זכה אחאב למלכות עשרים ושתים שנה מפני שכבד את התורה, שנתנה בעשרים ושתים אותיות. וכעין זה איתא (בבבא בתרא דף י"א.) המעשה דבנימין הצדיק, עין שם.

72. Part II.21.8

    ד. ודע עוד, דבפוסקים משמע, דאם הוא ממציא לו איזה מלאכה להשתכר בזה, והוא הדין כל כהאי גונא, שעוזרו באיזה ענין, שיוכל להתפרנס על ידו, היא בכלל מצוה זו של "והחזקת בו". וזה הוא תוכחת מגלה לאותן האנשים, שדרכן כשצריכין איזה פועל או עגלה לסע, אינם מדקדקים לשכר דוקא את ישראל לזה; והלא אנשים כאלו הם אינם עשירים בודאי וקרובים לעניים, ושיך עליהם מה שאמר הכתוב (ויקרא כ"ה ל"ה-ל"ו): "וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך והחזקת בו וגו'; וחי אחיך עמך". ויותר מזה, דאפילו אם הוא יודע שהוא איש עשיר, ולא שיך בו "והחזקת בו", מכל מקום, הלא ידוע דישראל קודם לעכו"ם לענין לקנות ממנו או למכר, כדאיתא בספרא (פרשת בהר פרשתא ג' א'), והוא הדין כל כהאי גונא. ודע עוד דמוכח בתשובת הרמ"א סימן י', דאפילו אם יש לו נפקא מנה מזה קצת בדמים, גם כן הישראל עדיף מעכו"ם, וכאשר העתקנו דבריו לעיל בחלק א' בפרק ה' סעיף ו', עין שם. וזה אפילו בשאר איש ישראל, וכל שכן בפועל עני, דבדידה יש המצוה ד"והחזקת בו" וכנ"ל, בודאי דינא הכי.

73. Part II.21.9

    ויש לו לאדם לבטח בה', שעל ידי זה שהוא מקים מצוה זו של "והחזקת בו", שהיא המעלה הראשונה שיש במצות צדקה, וכדאיתא (ביורה דעה סימן רמ', ט סעיף ו'), יתן לו השם יתברך הצלחה בהבית שבונה אותו, או בהנסיעה שנוסע בה, מלבד שכרו הגדול המוכן לו בעולם הבא עבור זה. הנה הערכנו לפני הקורא הרבה אפנים בעניני החזקה, וממנו יקיש המשכיל לכל כיוצא בזה. גם צריך לידע דמצות החזקה אינו די בפעם אחת, אלא כל זמן שמתמוטט, צריך להחזיקו שלא יפל. וכדאיתא בתורת כהנים פרשת בהר (פרשתא ה' א'): מנין אם החזקת אפילו ארבעה וחמשה פעמים, חזר והחזק? תלמוד לומר: "והחזקת בו". [כעין דאיתא בבא מציעא ל"א. "פתוח" - אפילו מאה פעמים משמע].

74. Part II.22.1

    בו יבאר ענין גמילות חסדים, שיש על ידי שאלת כליו וכהאי גונא א. הנה בפרקים שעברו בארנו דין הלואת כסף, ועתה נבאר ענין שאלת כלים, שגם זה הוא מצוה, ונובע ממדת החסד, כמו שאמרו חז"ל (סכה מ"ט:): צדקה בממונו, וגמילות חסדים - בין בגופו, בין בממונו. ופרש רש"י: משאילו מעות וכלים ובהמה הרי דמצוה להשאילו. [וכל שכן אם בכלי או בהמה שהשאילו, יוכל להרויח מעט מעות להחיות את נפשו, בודאי הוא ענין גדול מאד, כי מקים המשאיל בזה מה שאמר הכתוב (ויקרא כ"ה ל"ה): "וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך והחזקת בו וגו'"]. וענין חסד הזה יוכל כל איש לקים, כי הוא שיך אפילו בדברים נקלים, כמו נפה וכברה ושאר כלי הבית, או שאילת מסרק במרחץ וכל כהאי גונא. וכבר אמרו חז"ל (מנחות מ"ג:): גדול ענשו של לבן מענשו של תכלת. מפני שתכלת דמיו יקרים, ואין כל אדם יוכל להשיגו, מה שאין כן בלבן. וכן בעניננו, לא ידרשו מלמעלה על איש דחוק, למה לא הלוה לחברו מאה דינר, שהוא צריך בהם לעצמו להחיות נפשו; אבל ידרשו ממנו על דבר קטן, שהיה בכחו להלות ולהיטיב לו, ונתעצל מזה. וכן בעניננו, הלא דברים נקלים כאלו, כל אדם יוכל להיטיב בהן לזולתו; ואפילו בעשיר, שמבקש ממנו לשאל איזה דבר, גם כן צריך לשאל לו מפני מדת החסד. וכל שכן, כשמבקש ממנו איש עני, בודאי יש עליו חיוב גדול להשאיל לו, פן אין לו עתה במה לקנות, כאשר בארנו למעלה בפרק א' מדיני הלואה בסעיף ג', עין שם בנתיב החסד (ס"ק ז'). ויש שמונעין מכל זה, אף בעת שהכלים פנויים אצלם מפני מדת צר עין הנמצא בם; הינו, שעינם צרה להנות לאחרים בדבר מה מנכסיהם. וכמה גרוע המדה הזאת, וכבר בארנו למעלה בפרק י' את גדל גנות המדה הרעה הזאת וגדל ענשה, עין שם. ואפילו אנשים שאינם בטבעם צרי עין, רק שנמנעים מלהשאיל דבר מה מנכסיהם מפני עצלותם [כגון, שהכלי הוא בחדר אחר], או משאר איזה סבה קטנה, הגם שאינם בכלל כת הראשונה, אבל מכל מקום לא נגה עליהם אור החסד, ואינם יודעים את טיבה, שאלו היו משיגים את גדל ערכה, לא היה משביתם שום דבר מלהחזיק במדת החסד בכל עניניהם, והיו שמחים כשהקדוש ברוך הוא מזמין להם באיזה דבר להיטיב ולהתחסד עם רעיהם.

75. Part II.22.2

    ב. וכל זה דברנו לענין שאלת כלים ושאר חפצים, שהוא טובה רק על חיי הזמן; וכל שכן שמצוה להשאיל ספר לחברו ללמד בו, שמיטיב עמו בזה לנצח, וזכותו וצדקתו יהיה גם כן עבור זה לנצח. כמו שאמרו חז"ל (כתבות נ'.) על הכתוב (תהלים קי"ב ג'): "הון ועשר בביתו וצדקתו עמדת לעד" זה הכותב ספרים ומשאילן לאחרים. ודבר זה הוא בכלל מצות החזקת התורה גם כן, ומקבל עבור מצות החזקה ברכה מאת השם יתברך, כמו שאמרו חז"ל.

76. Part II.22.3

    ג. ויש שמונעין מלהשאיל כל זה, מפני איזה שנאה קטנה שיש לו עליו, וזה גרוע יותר מכל אלו הנ"ל, כי עובר בזה על (ויקרא י"ט י"ח): "לא תקם ולא תטר את בני עמך", וכבר הארכנו בזה למעלה בחלק א' פרק ד', עין שם. אלא יתבונן תמיד בנפשו, כמה פעמים הקניט את הקדוש ברוך הוא בדבורו ובמעשיו, ואפילו הכי אין הקדוש ברוך הוא נוקם ונוטר לו, ומתחסד עמו בכל עניניו; ואף הוא יעשה כן עם רעהו. ונוכל לאמר, שזהו כונת הכתוב: "לא תקם ולא תטר את בני עמך, ואהבת לרעך כמוך אני ה'". רוצה לומר, שתתנהג עם רעך כמו שאנכי נוהג במדות עמך ועם כל העולם, שאינני נוטר שנאה, כמו דכתיב (בירמיה ג' י"ב): "כי חסיד אני נאם ה' לא אטור לעולם".

77. Part II.22.4

    ד. כל זה דברנו לענין המשאיל, ועתה נדבר אודות השואל. יהיה זהיר שלא לשנות הפרטים מכפי מה שהרשהו המשאיל; ואם משנה - נקרא גזלן, הינו, שלא לעשות בה פעלה אחרת, גם שלא להחזיק להשתמש בה יותר מכפי מה שנתן לו רשות. וכן הנוטל כלי של חברו, ומשתמש בה שלא מדעת הבעלים נקרא גזלן, כמבאר (בחשן משפט סימן שמ"א וסימן שנ"ט סעיף ה'). גם יזהר השואל, שלא להשאילה לאחר, אפילו בתוך ימי שאילתו, וכל שכן אחר שכלו ימי שאילתו. גם יזהר השואל להחזיר הכלי לבעליו, אחר שכלה זמן שאילתו. וב -עונותינו הרבים, הרבה אין נזהרין בזה, שמתעצלין לילך ולהשיב הכלי, ובתוך כך שוכח בעל הבית מי ששאל מאתו, וצריך לילך ולחפש אחר כליו. גם מצוי שבתוך כך נשבר הכלי ברשותו, על ידי שאינו שומר אותה כראוי; והנה אפילו אם ישלם עבור הכלי, גם כן עולה היא, כי לא לזה השאילו - מתחלה, וכל שכן אם לא ישלם לו - גזלה גמורה היא, כדאיתא בגמרא (בבא מציעא פ"א.), דשואל אפילו אחר שכלו ימי שאילתו, מטל עליו חובת השמירה כל זמן שהיא אצלו. וכל שכן בתוך ימי שאילתו, דחיב אפילו נשבר הכלי באנס. על כן, השומר נפשו יתנהג, שכששואל כלי מאת חברו להשתמש בה לאיזה ענין, יחזירנה לו אחר שכלה תשמישו, ולא ישהנה אצלו. [עין 'שיטה מ בצת' בבא מציעא דף פ"א; שכתב שם בשם הריטב"א, דשואל חיב להחזיר הכלי לרשות הבעלים, לאחר שכלו ימי שאילתו].

78. Part II.23.1

    בו יבאר איכות מצות הלואה א. הנה בפרקים הקודמים בארנו חובת הלואה מי שידו משגת לזה, ועתה נבאר את איכות מצות הלואה. צריך להתנהג בזה כמו לענין צדקה, דצריך לזהר לתנה בסבר פנים יפות, ולא בפנים זעומות. וכדאתא באבות דרבי נתן (פרק י"ג ד'): והוי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות. כיצד? מלמד, שאם נתן אדם לחברו כל מתנות שבעולם, ופניו זעומות בארץ - מעלה עליו הכתוב כאלו לא נתן לו כלום וכו', כן נפסק ביורה דעה בסימן רמ"ט סעיף ג'. כן הוא הדין לענין הלואה - צריך לזהר שלא להנהיג בו אז מנהג בזיון חלילה, אלא ילונו בסבר פנים יפות. [ועין לעיל בפרק תשיעי, שבארנו הדבר היטב]. ויתבונן בעצמו, אלו הוא היה צריך להשיג איזה טובה מחברו, כמה הוא רוצה שחברו יקבלנו בפנים יפות; כן יתנהג הוא גם כן עם רעהו. וכן פרש רש"י בחומש פרשת משפטים על הפסוק (שמות כ"ב כ"ד): "אם כסף וגו'" וזה לשונו: דבר אחר, "את עמי", שלא תנהג בו מנהג בזיון בהלואה, שהוא עמי. "את העני עמך", הוי מסתכל בעצמך כאלו אתה עני. ובפרט אם הלוה הוא איש מך, ובהלואה זו שילוהו יחזיק בידו שיהיה יוכל להשתכר, ולא יפל ויצטרך לבריות, דלהרמב"ם (פרק י' ממתנות עניים ה"ז) והשלחן ערוך (יורה דעה סימן רמ"ט סעיף ו') מצוה זו היא בכלל צדקה, בודאי צריך להתנהג בה כמו לענין צדקה, וכמו שכתבנו. ומטעם זה, אם לא יוכל להלותו מאיזה סבה שהיא, גם כן יתנהג בזה כמו לענין צדק (בסימן רמ"ט הנ"ל), דהינו, שלא יגער בו, ולא יגביה קולו עליו כדרך עלי צרי עין, שלבד שאינו מיטיב עמו, עוד הוא גוער עליו, על מה שדפק לו את פתחו בענין זה; אלא ידבר לו בדברים רכים, ויראה לו לבו הטוב, שרצונו להלות לו, אלא שאין בכחו עתה מאיזה טעם. כלל הדבר: ככל הענין, שהיה רוצה שחברו יתנהג עמו, אלו הוא היה נצרך לזה, כן יתנהג הוא עם חברו, וכפרוש רש"י הנ"ל. ואיתא באבות דר' נתן הנ"ל: המקבל את חברו בסבר פנים יפות, אפילו לא נתן לו כלום, מעלה עליו הכתוב, כאלו נתן לו כל מתנות טובות שבעולם.

79. Part II.23.2

    ב. ועתה נדבר מענין עשית המצוה לשמה. הנה חז"ל אמרו (פסחים ח'. ושאר מקומות): האומר, סלע זו לצדקה בשביל שיחיה בני, או שאהיה בן עולם הבא - הרי זה *הגה"ה. ולכאורה הסגיא תמוה, דכאן קרי לה צדיק גמור, ובדף נ': בפסחים אמר ר' יהודה אמר רב: לעולם יעסק אדם בתורה ובמצות, אפילו שלא לשמה; שמתוך שלא לשמה בא לשמה. משמע, אבל זה גופא איננה מצוה גמורה. ובסוטה כ"ב: אמרו לה אביי ורבא לתנא: לא תתני, פרוש מאהבה, פרוש מיראה. דאמר רב יהודה אמר רב: לעולם יעסק אדם וכו', ועין ברש"י שם, משמע דאם עושה משום שכר, הוא גם כן בכלל שלא לשמה. אבל כד נעין היטב ברש"י בפסחים ח'. בסוף העמוד דבור המתחיל 'וכהאי גונא', ובעמוד ב' דבור המתחיל 'הרי זה' וכו', ניחא. דאם הוא מכון לקים המצוה, ומכון גם כן לתועלת עצמו, אז הוא מצוה גמורה; אבל אם הוא מכון רק לתועלת עצמו בזה או בבא, ולא לשם מצוה כלל, אז הוא מקרי מצוה שלא לשמה, וכדקימא לן בעלמא - מצות צריכות כונה, ואם לאו - לא קים המצוה כדין. [ואין לומר, דלענין צדקה וחסד, כיון שהעני מקבל הטובה, לא בעינן כונה כלל, ובכל גוני מקרי מצוה גמורה; דאם כן יפל קושית הגמרא שם בפסחים ח'., מה שמקשה, וכהאי גונא לאו מצוה היא, והתניא]. ומה שאמר בסוטה (כ"ב:): לא תתני, פרוש מאהבה, פרוש מיראה, דאמר ר' יהודה אמר רב: לעולם יעסק וכו'; בעל כרחך צריך לפרש, דהינו היכא שהוא מכון רק לתועלת שכר או מיראת הענש, ולא לשם מצוה כלל, אז הוא מקרי מצוה שלא לשמה. [וכן היכא שהוא מכון רק שיכבדוהו בזה, גם כן הוא בכלל הזה, כמו שפרש רש"י בברכות י"ז; וכן כתבו התוספות שם (ד"ה העושה) ובתענית דף ז'.; אלא דקשיא לי: לפי מה שפרש רש"י שם בסוטה, דבור המתחיל 'מעשה שכם', דהינו, כדי שיכבדוהו, עין שם. אם כן הוה לה לאביי ורבא שם גם כן לומר דלא תתני פרוש שכמי, דהוא בכלל הא דאמר ר' יהודה אמר רב: לעולם יעסק אדם וכו', אלא ודאי דסבירא להו לאביי ורבא דזה גרע ממצוה שלא לשמה, וסותר לדברי רש"י בברכות הנ"ל. אך היכא דהוא מכון למצוה, והוא רוצה גם כן שיכבדוהו, בודאי מצוה היא, ואפשר דהוא בכלל לשמה]. ואין להקשות, דאם כן, מה הקשה התוספות שם בפסחים הנ"ל מהא דתנן (אבות א' ג'): אל תהיו כעבדים וכו', יתרצו, כשמכון רק בשביל הפרס. יש לומר, דעדיפא מתרצי, דאפילו היכא שאין מכון בעת הפעלה לשם שכר בלחוד, מכל מקום כיון שלבסוף, כשלא יגיע לו הפרס, הוא תוהה על העבר, לא מקרי מצוה. ודע, דהתוספות בסוטה (כ"ב:), דבור המתחיל 'לעולם', סוברין, דמה שאמרו דאם מחשב, בשביל שיהיה בן עולם הבא - הרי זה צדיק גמור, מכל מקום הוא בכלל מצוה שלא לשמה; אבל מהתוספות דפסחים הנ"ל וכן מרש"י שם לא משמע כן. וכן פשטא דלשנא ד'הרי זה צדיק גמור' לא משמע כן, וכמו שכתבנו מתחלה. צדיק גמור [הינו, בדבר זה. רש"י].

80. Part II.23.3

    והוא הדין כל כהאי גונא (כיוצא בזה), שמכון שיהיה לו גם כן טובה מזה. והטעם בכל זה, מפני שבעצם קים מצות בוראו, במה שאומר, "סלע זו לצדקה", ולכן אף שכון שיהיה לו גם כן הנאה מזה, לא נתבטל המצוה. ופשוט דהוא הדין בעניני החסד, אם מפריש מעות על גמילות חסדים, או שמלוה איזה דינר לחברו, וחושב בנפשו שהוא עושה מצוה זו כדי שיחיו בניו, או שיצליח בנכסיו, או שיזכה לעולם הבא, אף על פי כן מקרי מצוה גמורה. כיון שבאמת מכון לעשות המצוה שכתובה בתורה, אך שהוא רוצה שייטיב לו השם יתברך גם כן עבור זה בזה או בבא, מצוה גמורה היא. [ואין סתירה לזה ממה דקימא לן בארח חיים סימן ס' סעיף ד': מצות צריכות כונה, והינו, שיכון לשם מצוה, דהכא נמי קמכון לשם מצוה, *אך וכו'. אין סתירה לזה ממה שכתב בספר 'יש נוחלין', שעקר המצוה הוא רק כשעושה המצוה לשם השם שצוה על זה, דכונתו שיהיה המצוה על גדר היותר נעלה, כדי שיפעל פעלת קדשתה מעלה מעלה בכל העולמות; ולכך צריך לכון בעת העשיה בגדר היותר מבחר וטוב, וזהו טעם מה שכתבתי בפנים, ויותר טוב וכו'. אך שהוא רוצה, שייטיב לו השם יתברך גם כן -עבור זה; על כן מצוה שלמה היא]. ויותר טוב אם הוא מכון בהמצוה רק לשם השם, שצוה -על זה בתורה; כי אז על ידי כח קדשת המצוה, שנעשית על אפן היותר נעלה, נתעורר למעלה על ידי זה מדת החסד מאד ומאד, ונמשך מדת החסד על כל מציאות הבריאה.

81. Part II.23.4

    ג. ודע עוד, דאפילו אם האדם רואה, שלא יוכל לפעל בעצמו לחשב לשם מצוה, ורצונו הוא רק לתועלת עצמו, כדי שיהיה לו הצלחה בעניניו, או כדי שיהיה נחשב לאיש בין האנשים, על ידי שהוא עושה צדקה וחסד, אף על פי כן אל ירפה ידיו מן המצוה מחמת זה, כדאמרינן בגמרא (פסחים נ':): לעולם יעסק אדם בתורה ובמצות, אף על פי שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה. [וכמו שפרשו רש"י ותוספות ברכות י"ז.]. ומגיע על ידי זה גם כן חסד ה' על הבריאה, אך לא על כל הבריאה, כי אם עד השמים. וכדאמרינן בגמרא (פסחים נ':): כתוב אחד אומר (תהלים נ"ז י', א): "עד שמים חסדך", וכתוב אחד אומר (שם ק"ח ה'): "מעל שמים חסדך". לא קשיא: כאן בעושים לשמה, כאן בעושים שלא לשמה. ומוכח מן הגמרא [בבא בתרא דף ט'; דקאמר שם: ואף על פי כן נחשב לצדקה, עין שם], דבכל גוני (בכל האפנים) שהאדם עושה, חושב הכתוב דבר זה לצדקה. והוא הדין בענין חסד כהאי גונא. ואמרו חז"ל (ספרי פרשת כי תצא פסקה רפ"ג), דאפילו אם אבד סלע ומצאה עני, קבע לו המקום זכות על זה. ואיתא במדרש תדשא פרק י"ב: שלשה טכסים הן הקרבנות: עולה, שלמים וחטאת; ושלש כתות הם של צדיקים: אהבה, בקשה, יראה. העולה כנגד אהבה, והשלמים כנגד -ה-בקשה, ו-החטאת כנגד -היראה. העולה נקרבת לכבוד -הקדוש ברוך הוא בלבד, אבל השלמים והחטאת כנגד עצמנו.

82. Part II.23.5

    יקרה היא האהבה, (אלא) שיש צדיקים עובדים את המקום באהבה, ונותנים כבוד ויקר למלכותו. מפני שהוא לבדו קים את הכל, ובטובו הרב ברא את עולמו במאמר ולא בעמל; והוא אלוה ואב ומלך וגבור וחכם וטוב ורחום וסובל את הכל ומלא את הכל - את העליונים ואת התחתונים - ומכלכל בריותיו ויודע רזי עולם, ומיטיב לרעים ולטובים, ומאריך לרשעים בעבור ישובו ויחיו. על כל הטובות האלו הצדיקים אוהבים את המקום, ונותנים לו הלל ושבח על כל מעשיו הגדולים, ועל זה העולה נקרבת.

83. Part II.23.6

    ואיזה היא הבקשה? (אלא) שיש עובדים את המקום, ומפילים תחנות ובקשות, ושואלים ממנו כל מדה טובה בשביל הנאת עצמן. כגון: חכמה, בינה ודעת וארך ימים, רפואה ואשה משכלת ובנים ישרי לבב והצלחת מעשים, ועשר וכבוד ונכסים וכו' - זה היא הבקשה, ועליה זבחי שלמים מתקרבים.

84. Part II.23.7

    טכם יראה, איזה היא היראה? שיש עובדין את המקום ביראה גדולה ובפחד מרבה. והן מתפללין להציל מן הקללות, הכתובים על המו -עלים במצותיו, על העוברים פקודיו של מקום - בין בעולם הזה, בין בעולם הבא. בעולם הזה מן החלאים והמכות והמכאובות, ושלא יצטרכו לבריות, ושלא ימשלו בהם זרים, ולא יראו מיתה, או דבר רע בבניהם ובבנותיהם, וכדי שימלאו ימיהם בטוב ובברכה; ובעולם הבא - להנצל מן הפרעניות ומן המשחית, ומן יקידת אש של גיהנם, העתידה ללהט ולבער את הרשעים ליום הדין הגדול. זו היא היראה, ועליה -החטאת נקרבת.

85. Part II.23.8

    אבל כמו ששלשה הללו - בין העולה, בין החטאת, בין השלמים - מקריבים בבית אחד על ידי כהן אחד לשם אלקים אחד, ושלשתם שוים; כך הצדיקים - בין באהבה, בין בבקשה, בין ביראה שוים אלו לאלו. שכלם בצל הקדוש ברוך הוא חסים, והאוהב - אותו אוהב, והמבקש - ממנו הוא מבקש, והמתירא - ממנו הוא מתי. רא; עד כאן לשון המדרש.

86. Part II.23.9

    הרי לפניך, דאף שכל אחד יש לו מדרגה בפני עצמה, ויקרה היא מדת האהבה מאד, מכל מקום, כלם חביבים לפני השם יתברך. שאף בשלמים (יקרא ג' ט"ז) וחטאת (שם ד' ל"א) נאמר: "לריח ניחח לה'". ומכל זה נשמע לעניננו, דהינו, צדקה וחסד, *ואף שהארכנו הרבה בענין זה, ובררנו ממדרשי חז"ל, דבכל גוני מקבל האדם שכר על הפעלה הטובה שעושה. וכבר אמרו חז"ל (ב"ק ל"ח:), שאין הקדוש ברוך הוא מקפח אפילו שכר שיחה נאה, מכל מקום יש נפקא מנה רבה בין העושה הפעלה שלא לשם מצוה, ובין העושה לשם מצוה, שאז מגיע גדל התקון הנעשית מהמצוה למעלה מעלה. וכמו שאמרו חז"ל (פסחים נ':), שעל זה אמר הכתוב (תהלים ק"ח ה'): "מעל שמים חסדך". והטעם, שכפי עשיתה - כן כח תקונה. אם עשיתה הוא רק בגשמיות הפעלה ולא בכונה כלל, אז אין בכחה לפעל למעלה בעולם הרוחני, ומתפשט עבור זה חסד ה' רק על העולם הזה, שהוא עולם הגשמי; מה שאין כן, אם מכון לשם מצוה, יש בכח המעשה ההיא קדשה רבה, ופועל קדשתה למעלה מעל השמים. וכבר מבאר בזהר הקדוש גדל התעוררות קדשה בכל העולמות, שנעשית על ידי עשית המצוה בשלמות. על כן, מה טוב לאדם שירגיל עצמו, שבעת שעושה איזה דבר שיש לה שרש בתורה, כגון, מצות הלואה, שמקים בזה המצות עשה (שמות כ"ב כ"ד) ד"אם כסף תלוה", או שתומך ידי העני במה שנותן לו מלאכה להשתכר וכל כהאי גונא, שמקים בזה המצוה (ויקרא כ"ה ל"ה) ד"וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך והחזקת בו", או שמשלם פעלת שכיר בזמנו, שמקים בזה המצוה (דברים כ"ד ט"ו) ד"ביומו תתן שכרו" וכל כהאי גונא דברים המצויים תמיד, שהם דברים העומדים ברומו של עולם, שהם מצות עשה גמורים בתורה; מה טוב הוא שיכון בעת הפעלה לקים המצות עשה שלה, שאז נעשית המצוה בגדר השלמות. ורבות פעמים חשבתי על מה שאנו אומרין בודוי: סרנו מצותיך וממשפטיך הטובים ולא שוה לנו - הינו, שאפילו אינו שוה בעינינו עבודת השם יתברך לעניני עסקינו. דאלו בעניני עסקינו, אם אנו מוכרין איזה חפץ, כמה אנו משתדלין ליפות ולפאר אותו, כדי שיהיה לרצון לפני הקונה, וירויח מזה איזה גרגרי כסף; ואף שבאמת אין טוב כל כך, מכל מקום הוא משתדל בכל עוז שייטב לפני הקונה. וכל שכן אם החפץ הזה הוא טוב בעצם מאד, כגון, שיש לו למכר אבן טוב ויקר המאיר - היעלה על לב המוכר, שילבישהו במלבוש עב מלמעלה, ויכסה אורו ואדרבה, בכל כחו הוא מצחצח את האבן, כדי שיתגלה לפני הכל את רב יקרו. ואלו בעניני המצות, שתלוי בזה כל עולם קדשתו של האדם וחיותו לנצח [וכמו דכתיב (במדבר ט"ו מ'): "למען תזכרו ועשיתם את כל מצותי והייתם קדשים לאלקיכם"; (ויקרא י"ח ה'): "ושמרתם את חקותי ואת משפטי אשר יעשה אתם האדם וחי בהם"], יש כמה דברים שהוא יקר ונחמד מפז - שהוא מצות עשה גמורה בתורה, כמו דברים הנ"ל וכיוצא בהם, שהוא מצוי בכל עת ובכל שעה; ואנו בעצמנו משפילין את העסק הטוב והנבחר ההוא, שכמה פעמים חסרים פרטי המצוה שצריך להמצוה ההיא, וגם מחשבת המצוה, שאינו חושב כלל בעת הפעלה לשם מצוה; ואף שגם עבור פעלה זו לא יקופח שכרו וכנ"ל, מכל מקום מקטין בזה את המצוה מאד, ולא ימצא כזה בעניני העסק, שיקטין האדם בעצמו את עסקו; ואדרבה, מרחיבו כל מה שיוכל. אין זאת, כי אם שבעונותינו הרבים, אין אנו חושבין כלל עניני עולם הבא לעסק. על כן אשרי האיש הנבון ומשכיל בפעלותיו, שיעשו על גדר השלמות. הינו, שיעשה הפעלה הטובה בעבור שהיא מצות ה', ויתקדש על ידי זה לה'. וזה שכתוב (במדבר שם): "למען תזכרו ועשיתם את כל מצותי והייתם קדשים לאלקיכם". והינו, שהוא עושה אותם בעבור שהם מצות ה'. שבכל אפן שיעשה, הוא חביב לפני השם יתברך.

87. Part II.23.10

    אך זה צריך לזהר, שלא יעשה הצדקה וחסד כדי להתפאר אחר כך בזה נגד אחרים, כי בזה מקלקל המצוה לגמרי. [הגהה. עין בירה דעה סימן רמ"ט סעיף י"ג בהגה, שכתב שם, דלא יתפאר אדם בצדקה שנותן; ואם מתפאר, לא די שאינו מקבל שכר וכו', ועין בהגר"א שם, שצין על זה מהא דבבא בתרא (דף י':): נענה רבן גמליאל ואמר (משלי י"ד ל"ד): "צדקה תרומם גוי וגו'". כל צדקה וחסד שעושין וכו', שאין עושין אלא להתיהר בהן וכו' [הינו להתפאר]. ואף דבגמרא שם מירי, שעשה לכתחלה על מנת להתיהר סבירא להו להפוסקים, דחד דינא להו. ולעניות דעתי לא ידעתי מנין להו, דלא מצינו שאדם אובד צדקותיו שעשה, כי אם בתוהה על הראשונות. ואף דיש לו עתה חטא, במה שמתגאה ומתפאר, הלא מכל מקום אינו תוהה על עצם המצוה שעשה מתחלה. עד כאן הג"ה]. אלא יתבונן האדם תמיד, שכל מה שיש לו, הכל הוא משל הקדוש ברוך הוא, וכמה דכתיב (דברי הימים א', כ"ט י"ד): "כי ממך הכל ומידך נתנו לך".

88. Part II.24.1

    בו יבאר גדל החיוב של פרעון חוב הנה עד כה בארנו גדל המצוה של הלואה, ועתה נבאר את גדל החיוב, שמטל על הלוה לפרע חובו. אמרו חז"ל (כתבות פ"ו.): פריעת חוב מצוה היא, ולא יוכל להשתמט עצמו מזה, כמו שאינו יכול לפטר עצמו מסכה ושופר ותפלין, עין שם בגמרא. בוא וראה, עד כמה גדול כח החיוב הזה. שהרי אמרו חז"ל (בבא מציעא קי"ג:) דמסדרין לבעל חוב [הינו, מי שאינו משלם בעצמו, ובא המלוה לגבות בכח בית דין], ומניחין לו מזון שלשים יום וכסות על שנים עשר חדש ולא יותר, וכלי אמנות שהוא מכרח למלאכתו; וכל שאר מטלטליו וספריו וקרקעותיו מוכרין הכל בשביל בעל חוב, ואין מניחין אפילו למזונות אשתו ובניו, דכל מה שיש לו משעבד בשביל חובו. והמונע את עצמו מלפרע חובו כשיש לו, מפני אלמות שיש בו, הוא עובר על מה שכתוב בתורה (ויקרא י"ט י"ג): "לא תעשק את רעך וגו'". וכדאיתא בחשן משפט סימן שנ"ט סעיף ח': איזהו עשק? זה שבא ממון חברו לתוך ידו ברצון הבעלים. וכיון שתבעוהו - כבש הממון בחזקה, ולא החזירו. כגון, שהיה לו ביד חברו הלואה או שכירות, והוא תובעו, ואינו יכול להוציא ממונו, מפני שהוא אלם וקשה, עד כאן לשונו.

89. Part II.24.2

    וגם אמרו חז"ל (במדבר רבה י"ח י"ב): ארבעה נקראו רשעים, ואחד מהם הלוה ואינו משלם, שנאמר (תהלים ל"ז כ"א): "לוה רשע ולא ישלם". וכמה יש לו לאדם להתביש מעצמו, כשיודע שהיכלת בידו לפרע, והוא מונע עצמו מזה, ומביא על עצמו שם רשע. דהלא אם יקראהו חברו 'רשע', -אפילו בינו לבין עצמו, שלא הגיע לו על ידי זה שום בזיון, אף על פי כן יכעס עליו מאד עבור זה; וכל שכן בזה שגרם לעצמו, שנקרא שמו רשע עבור זה, כמה מהכלמה והחרפה ישיגהו לבסוף לעתיד לבוא, כשיתפרסם שמו זה לפני רבי רבבות מחנות קדושות, כמו שכתבו הספרים הקדושים, שכל עניניו של אדם נכרזין ונתפרסמין למעלה לפני כל; ואף שהוא מיפה עצמו לפני אנשי גילו, שאין לו אשם בזה, הלא לפני ה' גלוי גדל עולתו. וזהו כונת חז"ל באבות (ב' י"ג): ואל תהיה רשע בפני עצמך. [ובפרט אם הוא תלמיד חכם - עונו גדול מאד - ומאד, שמתחלל שם שמים על ידי זה. ועובר עוד מלבד כל אלו הנ"ל על לאו (ויקרא כ"ב ל"ב) ד"לא תחללו את שם קדשי". וגדולה מזו אמרו (יומא פ"ו.): היכי דמי חלול השם? כגון דאקיף ולא יהיב דמי לאלתר; וכל שכן בזה שאינו משלם כלל]. ואיתא בחשן משפט סימן צ"ז סעיף ד': אסור ללוה לקחת הלואה ולהוציאה *עין בסמ"ע וט"ז שם, שבארו את הענין היטב. ומכלל דבריהם אנו למדין, דכל שנוטל ממון מחברו על איזה עסק, יזהר שלא לשנות הממון לצרכי עצמו, אם על ידי זה לא יהיה לו אחר כך במה לשלם להמלוה, כי לא על אפן זה הלוהו. ובעונותינו הרבים, יש אנשים שמפקר אצלם בשאט נפש ממון אחרים, שעמלו ויגעו בהן בזעת אפיהם. ולפעמים יגיע זאת עד נפשם ונפש ביתם ממש, על ידי שמורידים אותם פתאם מנכסיהם מהונם ומכבודם. ועל העלובים האלו נוכל לאמר מה שאמר הכתוב (קהלת ד' א'): "והנה דמעת העשקים ואין להם מנחם ומיד עשקיהם כח ואין להם מנחם" (ועין מה שכתבתי בקונטרס 'שפת תמים' פרק ד'). והאנשים האלו החומסים, לבם בריא להם כאולם, שיושבים בהיכליהם בכבודם, ומתענגים על דמי חבריהם [דמים ממש], ואינם יודעים כי לבסוף יגיע זה לנפשם גם כן. וכדכתיב (משלי כ"ב כ"ג): "וקבע את קבעיהם נפש". השם ישמרנו מדעתם ומחשבותם. שלא לצרך ולאבדה, עד שלא ימצא המלוה ממה לגבות חובו. ואם עושה כן נקרא רשע; וכל שכן היכי שיש לו, ואינו רוצה לשלם - כמה גדול עונו עבור זה. גם צריך לידע, שממון אחרים, שנשאר ביד האדם בעול, לבסוף לא יצליח, וכדכתיב (ירמיה י"ז י"א): "עשה עשר ולא במשפט בחצי ימיו יעזבנו". [ו"יעזבנו" קאי על שניהם. כי פעמים יעזב העשר את האדם, ולפעמים להפך], ויכלה גם את יתר הפלטה שיש לו בעצמו מכבר. וכדאיתא במסכת דרך ארץ זוטא פרק ג': אם נטלת את שאינו שלך את שלך יטלו ממך. וענין השמירה מממון אחרים נכלל במה שאמר הכתוב (מיכה ו' ח'): "הגיד לך אדם מה טוב ומה ה' דורש ממך כי אם עשות משפט וגו'". כי כל זה הוא בכלל חקי המשפט, להיות האדם זהיר שלא לעשות עול לחברו, ועין לעיל בפרק א', שהארכתי בענין זה.

90. Part II.24.3

    והשומר עצמו להתנהג בדרך המשפט, הוא מהמקרבים ישועת ה' על ישראל, וכדכתיב (ישעיה נ"ו א'): "שמרו משפט ועשו צדקה כי קרובה ישועתי לבוא וצדקתי להגלות". ועין מה שכתבנו בקונטרס שפת תמים בפרק ג' וד' וה'.

91. Part II.24.4

    תם ונשלם החלק השני

92. Part III.1.1

    בו יבאר גדל מצות הכנסת אורחים אמרו חז"ל (סכה מ"ט:): בשלשה דברים גדולה גמילות חסדים יותר מן הצדקה: שהצדקה בממונו; גמילות חסדים - בין בגופו, בין בממונו. צדקה לעניים; גמילות חסדים - בין לעניים, בין לעשירים. צדקה לחיים; גמילות חסדים - בין לחיים, בין למתים. והנה בשני חלקים הראשונים דברנו מענין גמילות חסדים שבממונו, ועתה בחלק הזה נדבר בעזרת ה' מענין גמילות חסדים שבגופו. דע דגמילות חסדים שבגופו כולל כל הדברים שאדם מיטיב לחברו, על ידי שהוא מטריח גופו לזה. והוא - הכנסת אורחים [שמצותו הוא ההשתדלות אודותם לקבלם בפנים יפות, אפילו אם אינם צריכים לטובתו, וכדלקמן] ובקור חולים; משמח חתן וכלה והלוית המת וקבורתו והספדו ונשיאת מטתו, ועוד כמה וכמה ענינים, אשר נבארם אם ירצה ה' לקמן. ומתחלה נבאר גדל מצות הכנסת אורחים וגדל שכרו עבור זה, ואחר כך נבאר את אפן ההנהגה, שצריך להתנהג בזה עמהם.

93. Part III.1.2

    כמה חביבה מצות הכנסת אורחים לפני השם יתברך, שנכתבה פרשה שלמה בתורה (בראשית י"ח א') המדברת מענין זה, והיא לאות לנו, שנתחזק בזה גם כן כל ימי חיינו. וכמו שמצינו, שתכף אחר מעשה זו, שבח אותו הכתוב (שם י"ט), עבור שיצוה את בניו גם כן לילך בדרך צדקותיו. איתא בגמרא (שבת קכ"ז.): אמר ר' יוחנן: גדולה הכנסת אורחים כהשכמת בית המדרש. ורב דימי מנהרדעא אמר: יותר מהשכמת בית המדרש, עין שם *הג"ה. והנה לפי זה, אם השכים לילך לבית המדרש, ונזדמן לו אורחים - מוטב יותר שיתעסק במצוה זו. ונראה דהני מלי, כשאין לו בביתו מי שיקבלם כהגן. [ולפעמים אם האורחים הם נכבדים ביותר, נכון שהוא בעצמו ישמש לפניהם לכבודם]. דאי לאו הכי, הלא קימא לן ביורה דעה סימן רמ"ו (סעיף י"ח), דאם נזדמן לפניו מצוה כשהוא עוסק בתלמוד תורה, ותוכל המצוה להעשות על ידי אחרים, אין מבטלין מתלמוד תורה. ובודאי דאפילו כשעדין לא התחיל ללמד, גם כן דינא הכי דאין מבטלין מתלמוד תורה, דהא ידוע דתלמוד תורה נגד כלם. וגם דהא בגמרא פרק קמא דמועד קטן (ט':) יליף זה מקרא, ד"וכל חפצים לא ישוו בה" (משלי ח' י"א); והינו, חפצי שמים. ואם כן בודאי תלמוד תורה עדיף ממצוה בכל גוני, אם אפשר לה להעשות על ידי אחרים; דאי לאו הכי, הלא שוה לתורה. ומדלא חלקו הפוסקים בין מצוה למצוה, שמע מנה, דאפילו בהכנסת אורחים גם כן דינא הכי. וגם הקרא כולל כל החפצים בענין אחד, ואמר דכלם לא שוו בה. ואף על גב דאיתא בכתבות י"ז; דמבטלין תלמוד תורה להוצאת המת, והינו, אפילו ביש לו מתעסקין לקבורה ועוד הרבה יותר, כדאיתא שם בגמרא. התם הינו טעמא, כיון דהוא קרי ותני, כבוד התורה הוא שיהיה נטילתו כנתינתו, עין שם בגמרא. וכן למאן דמתני, דאין לו שעור כבוד התורה הוא בכך. ולמאן דלא קרי ותני, באמת דינא הוא, דאם יש לו מתעסקין כדי קבורה, שוב אין לבטל עבורו, כמו שכתבו הפוסקים. ואף על גב דקבורה הוא מצות עשה דאוריתא, וההתעסקות בענין זה הוא גדול מאד, והוא גמילות חסד של אמת, אפילו הכי, כיון שהמצוה תוכל להעשות על ידי אחרים, ויש לו אנשים כל צרכו לענין זה - אין מבטלין; והכי נמי בעניננו. וכן מה דאמר שם, דמבטלין להכנסת כלה, הלא מסים שם הבריתא במה דברים אמורים וכו', אבל יש עמו כל צרכו - אין מבטלין; והכי נמי בעניננו.. עוד איתא בגמרא (שם): גדולה הכנסת אורחים יותר מהקבלת פני השכינה, שנאמר (בראשית י"ח ג'): "ויאמר אדני אם נא מצאתי חן בעיניך אל נא תעבר מעל עבדך" [הינו, שהניחו והלך לקבל אורחים, ואמר לשכינה שימתין, ולא יעבר עד שיחזר]. גם היא אחד מהדברים, שאדם אוכל פרותיהן בעולם הזה, והקרן קימת לו לעולם הבא (שם). וכן יתר המעלות הטובות, שאדם זוכה על ידי דבקותו במדת החסד, זוכה גם על ידי זה, כי הוא גם כן בכלל גמילות חסדים, כדאיתא בגמרא (שם קכ"ז:). ונשואי רבקה ליצחק זמן ה', אשר הוא גדול העצה ורב העליליה, שיבוא הסבה על ידי שקרבה את עצמה לאורח, כמו שכתוב (בראשית כ"ד י"ד): "והיה הנערה אשר אמר אליה וגו', אתה הכחת לעבדך ליצחק". וכפרוש רש"י שם: ראויה היא לו, שהיא גומלת -חסדים וכו'. מכל זה אנו למדין, לכמה מעלות יכול האדם לבוא על ידי קיום מצוה זו בלב טוב כראוי, וכמה שהיה במעשה דרבקה, שהיא הוסיפה בכמה דברים על בקשתו, עין שם בקרא. גם זוכה עבור מצוה זו, אם הוא מחזק בה, לבנים, כדאיתא בתנחומא פרשת תצא (סימן ב'). וזהו מה שרמזה התורה במעשה דאברהם אבינו, שלאחר שאכלו, אמר המלאך (בראשית י"ח י'): "שוב אשוב וגו' והנה בן לשרה אשתך".

94. Part III.1.3

    ומסתברא, דהאי, 'במה דברים אמורים' דבריתא אכלהו קאי. [ואחר כך מצאתי ב'שיטה מקובצת' שם, דיש דעות בזה אי קאי ה'במה דברים אמורים' אזה גם כן, עין שם הטעם, והוא לא שיך בעניננו]. ואף על גב דמשמע בגמרא (בבא מציעא פ"ו:), דמה שהשתמש אברהם אבינו בשלוחו לקח -מים, שאמר (בראשית י"ח ד'): "יקח נא מ-עט -מים" פחת בזה את המצוה. ושלם לו הקב"ה גם כן על ידי שליח. התם, כיון דבלאו הכי היה מכרח לבטל מן התורה בשביל האורחים [כי אצל אברהם אבינו היה שיך כל עניני התורה, כי נתגלה לו הכל בנבואה, כדכתיב (בראשית כ"ו ה'): "עקב אשר שמע אברהם בקלי וגו' חקותי ותורתי", וכמו שפרש רש"י שם], טוב יותר שהכל יעשה בעצמו, כי מצוה בו יותר מבשלוחו, כדאיתא בקדושין (מ"א.). אי נמי, כיון שהאורחים היו נכבדים ביותר, כי היו מלאכים, ונתלבשו בדמות אנשים, נכון שהוא בעצמו ישמש הכל לפניהם לכבודם. ואף על גב דהוא לא ידע מזה, מכל מקום לקיחת המים שהיה על ידי שליח, לא היה לפי כבודם, ועל כן לא היה עבור זה שכרו כל כך גדול. גם הכנסת אורחים דאברהם אבינו שאני, שהקריא על ידי זה שמו של הקדוש ברוך הוא בפי כל בריה, כמו שדרשו חז"ל (סוטה י'.) על הפסוק (בראשית כ"א ל"ג): "ויטע אשל בבאר שבע ויקרא שם אברם בשם ד' אל עולם". על כן כל פעלותיו בזה הוא בכלל תורה, שהודיעם על ידי זה יחודו של הקב"ה והשגחתו על העולם. ומכל מקום בכמה דברים אנו למדים מהכנסת אורחים דאברהם אבינו, מדשבח אותו הכתוב לבסוף עבור מדת הצדקה שלו כדכתיב (בראשית י"ח י"ז): "וד' אמר המכסה אני מאברהם וגו'; (שם י"ט): "כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו וגו' לעשות צדקה ומשפט". משמע דטובת הצדקה שהיטיב עם האורחים הוא גם כן ענין גדול ונורא. ועין לעיל בפתיחה בהג"ה (ד"ה ולכאורה), במה שבארנו את הפסוק הזה.

95. Part III.1.4

    ודע עוד, דמצות הכנסת אורחים נוהג אף בעשירים, כמו שכתב בספר 'יש נוחלין' בשם המהרי"ל. ואף שאין צריכין לטובתו, אפילו הכי, הקבלה שמקבל אותם בפנים יפות, ומשתדל לשמשם ולכבדם לפי כבודם - היא מצוה, וכל שכן אם האורחים הם עניים, היא מצוה כפולה, שמקים בזה גם מצות צדקה, וכמו שכתב בספר הנ"ל בהג"ה עין שם. [ובעונותינו הרבים, נהפוך הוא; דכשבא רעהו עשיר אצלו - יכבדנו בכל הכבודים ובשמחה ולב טוב; וכשבא אצלו איש עלוב ונכה רוח, שמקים בזה (ישעיה נ"ח י'): "ותפק לרעב נפשך ונפש נענה תשביע וזרח בחשך אורך וגו'" - אין שמח בו כל כך, ולפעמים גם בלב עצב]. ואיתא (ביורה דעה סימן רנ"ו סעיף קטן א') בש"ך בשם המרדכי, דכופים בני העיר זה את זה להכניס אורחים ולחלק להם צדקה. ומה שמאכיל אדם לעני על שלחנו, נחשב כקרבן במזבח, כדאיתא בחגיגה כ"ז.: ר' יוחנן וריש לקיש דאמרי תרויהו: בזמן שבית המקדש קים, בית המקדש מכפר עליו [על ידי הקרבנות], ועכשו שלחנו של אדם מכפר עליו. ואיתא במסכת דרך ארץ רבה פרק ב': הרחמנים ומאכילי רעבים ומשקי צמאים ומלבישי ערמים ומחלקי צדקות עליהן הכתוב אומר (ישעיה ג' י'): "אמרו צדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו". ובפרט אם הוא מארח תלמיד חכם בתוך ביתו שכרו הרבה מאד יותר על זה, כדאיתא בברכות (י':): אמר ר' יוסי בר' חנינא משום ר' אליעזר בן יעקב: כל המארח תלמיד חכם בתוך ביתו, ומאכילו ומשקהו ומהנהו מנכסיו - מעלה עליו הכתוב, כאלו מקריב תמידין. כתיב הכא: "תמיד", וכתיב התם [בשונמית, שהיא היתה מהנית לאלישע] (מלכים ב', ד' ט'): "עבר עלינו תמיד". ומי שאינו רוצה להנותו מנכסיו חס ושלום - ענשו גדול, כדאיתא בחלק (סנהדדין צ"ב.): אמר ר' אלעזר: כל מי שאינו מהנה תלמיד חכם מנכסיו - אין לו ברכה, שנאמר וגו', עין שם.

96. Part III.1.5

    אמרו חז"ל (סנהדרין ק"ג:): גדולה לגימה [אכילה שמאכילין לאורחים], שמרחקת את הקרובים, ומקרבת את הרחוקים, ומעלמת עינים מן הרשעים, ומשרה שכינה על נביאי הבעל, ושגגתה עולה זדון. מרחקת את הקרובים - מעמון ומואב [שקרובים לישראל, שבאו מלוט בן אחי אברהם, ורחקן המקום, שלא יבואו בקהל, משום שלא קדמו אותם בלחם ובמים, כדכתיב בקרא (דברים כ"ג ה')]. ומקרבת את הרחוקים - מיתרו, דאמר ר' יוחנן: בשכר (שמות ב' כ'): "קראן לו ויאכל לחם", זכו בני בניו לישב בלשכת הגזית, שנאמר וגו'. ומעלמת עינים מן הרשעים [שלא להביט ברשעו לשלם לו כדרכו הרעה] ממיכה [שעשה את הפסל, וכדכתיב בשופטים (י"ז ד')], דאמר רבה בר מרי: שמעתי, מפני מה לא מנו את מיכה [בהדי ארבעה הדיוטות, שאין להם חלק לעולם הבא].? מפני שפתו מצויה לעוברי דרכים, שנאמר וגו'. ומשרה שכינה על נביאי הבעל וכו', דכתיב (מלכים א', י"ג כ'): "ויהי הם בים וגו'" [דעדו הנביא נתנבא על המזבח בית אל שיחרב, מפני שהעמיד בו ירבעם העגלים. ובא נביא השקר והטעהו לעדו, והשיבו לבית אל, והעבירו על מצות הקדוש ברוך הוא, שאמר לו, "לא תשוב לבית אל", והאכילו. ובזכות שהאכילו, שרתה עליו שכינה, שנאמר (שם): "ויהי דבר ה' אל הנביא אשר השיבו", להאכילו אצלו]. ושגגתה עולה זדון - דאמר רב יהודה אמר רב: אלמלי הלוהו יהונתן לדוד שתי ככרות לחם [לשון לויה, כלומר, כשהיה מדבק בדוד שתי ככרות לחם, לא היה צריך דוד לשאל לחם מכ -הני נב, ולא היה דואג מלשין עליהם לפני שאול], לא נהרגה עיר הכהנים, ולא נטרד דואג האדומי, ולא נהרג שאול ושלשת בניו. מכל זה אנו למדין גודל הזהירות שיש לו לאדם להיות בזה, שלא להעלים עין ממצות הכנסת אורחים; ובשכר זה יציל אותו הקב"ה וכל זרעו מתלאות העולם.

97. Part III.2.1

    בו יבאר איך להתנהג עם האורחים הנה ראה ראינו, שהתורה הרחיבה לספר בענין הכנסת אורחים של אברהם אבינו, איך היתה בכל פרטיו; מה שלא מצינו כן בכל חלקי התורה, שקים אברהם אבינו, שספרה רק בדרך כלל שקים כל התורה, ואמרה (בראשית כ"ו ה'): "עקב אשר שמע אברהם בקלי וישמר משמרתי מצותי חקו-תי ותורתי". ואלו הכנסת אורחים, שהיא גם כן בכלל מצות (דברים כ"ח ט'): "והלכת בדרכיו" - שהוא לגמל חסד ולהיטיב לזולתו - בארה התורה ברחבה. שמע מנה (מובן מזה), שכונת התורה להורות לנו ללמד מאבינו הזקן, איך להתנהג עם האורחים. ועל כן נראה ללקט מענין הפרשה קצת דברים שיהיה שיך גם לנו. הנה בתחלת הפרשה ספרה לנו התורה, איך שהוא היה עדין חולה ממצות מילה שלו, ואף על פי כן היה יושב פתח האהל בעת החם, אולי יראה מרחוק איזה עובר ושב ויכניסו בביתו. וכאשר ראם, רץ לקראתם, ונשתטח לפניהם, וידבר להם דברים רכים, אולי יוכל להכניסם בביתו. [ואף על פי שאין מדרגתנו לקים באפן זה, על כל פנים נלמד מזה, שצריך לתור אחריהם ול-קבלם בחבה יתרה, כמו שהיה בא לפניו עשיר גדול, שיכול להרויח ממנו הרבה]. אחר כך ספר לנו הכתוב, איך שאברהם אבינו צוה אחר מים, כדי שירחצו רגליהם. ובפשוטו, כי פעמים על ידי הדרך הרגלים מלכלכים בטיט ובאבק, לכך הושיט להם מים ל-נקותם, וכן כל כהאי גונא (כיוצא בזה). [מזה נלמד גם אנחנו, שלבד אכילה ושתיה צריך להכין מים עבור אורחים]. אחר כך בקש אברהם אבינו להאורחים, שבתוך כך שיכין להם איזה דבר לאכל, ישענו תחת האילנות, כי שם טוב להיות בצל, וינפשו שם מטרח הדרך. [מזה נלמד, שטרם שיכינו להאורח לאכל, יבקשו לו להשען ולנפש מטרח הדרך]. גם התבונן אברהם אבינו, שאין רצונם להתאחר אצלו ולהטריח אותו, על כן אמר: *ואגב נבאר מה שאמרו חז"ל (בבא מציעא פ"ו:): כל מה שעשה אברהם אבינו למלאכים בעצמו, עשה הקב"ה לבניו בעצמו; וכל מה שעשה להם על ידי שליח, עשה הקב"ה לבניו על ידי שליח. (בראשית י"ח ז'): "ואל הבקר רץ אברהם" - (במדבר י"א ל"א): "ורוח נסע מאת ד' ויגז שלוים מן הים". "ויקח חמאה וחלב" - (שמות ט"ז ד'): "הנני ממטיר לכם לחם מן השמים". "והוא עמד עליהם" - (שמות י"ז ו'): "הנני עמד לפניך על הצור וגו"'. "יקח נא מעט מים" - "והכית בצור וגו"'. ולכאורה קשה, וכי בשביל שאמר פעם אחת "יקח נא מעט מים", צריך לתת מים לששים רבוא אנשים משך ארבעים שנה וכן בשביל שנתן חמאה וחלב, נצרך לתת לחם ומזון לששים רבוא אנשים משך ארבעים שנה וכן לשאר דברים. ועל כרחך שהוא רק בחסדו של הקב"ה, ואם כן למה צריך לתלות בזכות אבינו הזקן אבל באמת ניחא, דאברהם אבינו לא פעם אחת התנהג כך, כי אם כל ימי חייו התנהג כך לחזר אחר אורחים, ופתח פנדק לכל (כמו שאמרו בסוטה דף י'.). ואיתא באבות דרבי נתן פרק ז', דאברהם יושב ומהדר בעולם [רוצה לומר, מחזר אחר אורחים], וכשימצא אורחין, מכניסן בתוך ביתו: את שאין דרכו לאכל פת חטין - האכילו פת חטין; את שאין דרכו לאכל בשר - האכילו בשר; ואת שאין דרכו לשתות יין - השקהו יין. ולא עוד אלא עמד ובנה פלטרין גדולים על הדרכים, והניח מאכל ומשקה, וכל הבא ונכנס - אכל ושתה וברך לשמים. לפיכך נעשית לו נחת רוח, וכל שהפה שואל, מצוי בתוך ביתו של אברהם וכו', עין שם. אלא דמכל מקום היה יכול מדת הדין לטען, שאין לשלם עבור כל זה שכר טוב; כי אף שהמחשבה שלו טובה למאד, מכל מקום פעלתו איננה פעלה שלמה, כי כל סביביו היו אז עובדי גלולים; ומה גם מתחלה שהיה דירתו לא רחוק מסדום ועמורה אדמה וצבים, וכל האורחים היו מאותן העירות. [וכמו שפרש רש"י על הפסוק (בראשית כ' א'): "ויסע משם אברהם ארצה הנגב", שהוא משום שראה שחרבו הכרכים, ופסקו העוברים ושבים]. ואף דמה היה יכול אברהם אבינו לעשות ! כי לא היו עדין עניים מהגנים בעולם לגמל עמהם חסד, כי עם אשר בחר ד', עדין לא נבראו, מכל מקום עבור מה לשלם שכר טוב גם כן אין. כי אף שאחר האכילה ברכו לשמים, מכל מקום האנשים שנשארו דבוקים לד' כרצון אברהם, מועטים היו. מה עשה הקדוש ברוך הוא הזמין לו בתוך הכנסת אורחים שלו יקירי כל הנבראים שבעולם, והם מלאכים קדושים, ולעיניו נדמו לו כשאר אורחים שהרגל בהם תמיד, והוא כערביים; ורץ לפניהם, והכין להם מים ומזון, וקרב אותם למאד כדרכו הטוב תמיד. ואם כן בזה יש מחשבה וגם מעשה לטובה. ולנבראים חשובים כאלו חשב הקדוש ברוך הוא כל טרחה וטרחה שלו, ושלם עבורם לדורותיו הבאים אחריו. היוצא מדברינו, דמי שהרגל לעשות טוב וחסד בעולם, הקדוש ברוך הוא -מזמין לו בתוך פעלותיו ענינים נשגבים, אשר על ידם יזכה לכל טוב בעולם הזה ובעולם הבא. וכל זה נכלל במה שאמר הכתוב (משלי כ"א כ"א): "רדף צדקה וחסד ימצא חיים צדקה וכבוד"; הינו, שעל ידה יזכה למדת הצדקה בשלמות, כי השם יתברך יזמין לו עניים מהוגנין שיזכה בהן, כמו שאמרו חז"ל (בבא בתרא ט':), ועל ידי זה יהיה לו חיים וכבוד. (בראשית י"ח ה'): "ואקחה פת לחם וגו' אחר תעברו". הינו, שתקחו רק לסעד הלב לבד, ותכף תלכו לדרככם. ולבסוף עשה סעודה שלמה לכבודם, כדרך הצדיקים האומרים מעט ועושים הרבה. ואפן עשית הסעודה היה באפן היותר נעלה וגם בזריזות יתרה, וקמא קמא שתקן אמטי ואיתי קמיהו (ראשון ראשון שהכין הגיש לפניהם), ובעצמו עמד ושרת לפניהם כל עת האכילה; ואחר האכילה לוה אותם. וכל זה ילמד האדם מאברהם אבינו להתנהג כן עם האורחים. ואם אין יכול בכל הדברים, על כל פנים במקצתם יעשה כן. גם נוכל ללמד משם, דיחנך אדם גם בניו למצוה זו, כמו שכתוב (בראשית י"ח ז'): "ויתן אל הנער", וכפרוש רש"י, שזה קאי על ישמעאל לחנכו במצות.

98. Part III.2.2

    כתבו הספרים הקדושים: כשיבואו אורחים לביתו של אדם, יקבלם בסבר פנים יפות, וישים מיד לפניהם לאכל, כי אולי העני רעב ומתביש לשאל. ויתן להם בפנים צהבות, ולא בפנים זועפות, ואף אם יש בלבו דבר דאגה, יכסנה בפניהם. ויראה את עצמו להם שהוא עשיר - ואפילו הוא עני - וינחמם בדברים, ובזה יהיה להם למשיב נפש. ואל יספר לפניהם תלאותיו, כי ישבר את רוחם, בחשבם שבשבילם אומרו, וכמעט שמאבד שכרו עבור זה. ובשעת האכל יראה עצמו כמצטער, על שאינו יכול להשיג לתן יותר, שנאמר (ישעיה נ"ח י'): "ותפק לרעב נפשך". רוצה לומר, רצון טוב, על דרך (בראשית כ"ג ח'): "אם יש את נפשכם".

99. Part III.2.3

    איתא בזהר ויקהל (דף קצ"ח ע"א) על הפסוק (ישעיה נ"ח ז,): "הלוא פרס לרעב לחמך", שצריך בעל הבית לחתך חתיכות לחם לפני האורח, כדי שלא יבוש ולא יכלם. וכל שכן שלא יביט בפניו כשהוא אוכל, כדי שלא יתביש. ואם ילינם אצלו, ישכיבם במיטב מטותיו, כפי הראוי להם, כי גדולה מנוחת עיף בהיותו שוכב בטוב; ולפעמים יותר עושה לו טובה המשכיבו היטב מן המאכילו והמשקהו. ויאמר בלבו: אלו הייתי מתארח אצל זה, בודאי הייתי רוצה שיכבדני ושיאכילני וישקני, ויתן לי לינה טובה; אעשה לו כן גם אני, וגלגל הוא שחוזר בעולם, כדאמר לה ר' חיא לדביתהו (לאשתו) (שבת קנ"א:).

100. Part III.2.4

     והנה פעמים רבות יקרה, שאדם אינו רוצה לקח אורח על שלחנו, מפני שחושב בנפשו שאין לו במה לכבדו כראוי. ובאמת אין טענה זו טובה, כי אם כשיש אחר שיקחנו להאורח ויכבדנו כראוי; מה שאין כן, כשהוא רואה שאחר לא יקחנו, מוטב להאורח שהוא יקחנו ויכבדנו במה שיש לו, ממה שישאר בלי מזון כלל.

← Previous · Next → — showing 201–300 of 368

Ahavat Chesed -- Torat Emet. Via Sefaria (sefaria.org), Sefaria-Export. Version source: http://toratemetfreeware.com/online/f_01815.html Licence: Public Domain. Source.