Ahavat Chesed

Sefaria · Halakhah > Acharonim · 368 sections

Foreword.1
יתברך הטוב והמיטיב המתחסד עם כל ברואיו, כדכתיב (תהלים קל"ו כ"ה): "נתן לחם לכל בשר כי לעולם חסדו", וביותר לבני ישראל עם קרובו האהובים לו מאד, עד שקראם בשם "בנים" ו"חלק ד'" וצום ללכת בדרכיו, שהם דרכי החסד והרחמים והחנינה, וכדכתיב (דברים י' י"ב): "ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה וגו' ללכת בכל דרכיו". ואיתא בספרי (פרשת עקב פסקה מ"ט): אלו דרכי הקדוש ברוך הוא, שנאמר (שמות ל"ד ו'): "ד' ד' אל רחום וחנון". ואומר (יואל ג' ה'): "כל אשר יקרא בשם ה' ימלט". איך אפשר לו לאדם לקרא בשם ה'? אלא מה המקום נקרא רחום וחנון, אף אתה הוי רחום וחנון ועושה מתנת חנם לכל וכו'. ולא פעם אחת הזהיר אותנו השם יתברך על זה, כי אם בשמונה מקומות אמר כענין הזה. [בעקב פרשה א' פסוק ו', ובחמישי פסוק י"ב, ובשביעי פסוק כ"ב, ובראה פרשה שלישי פסוק ה' עין שם בפרוש רש"י, ובשפטים פרשה חמישי פסוק ט', ובתבוא פרשה שלישי פסוק י"ז, ובששי פסוק ט', ובנצבים פרשה שביעי פסוק ט"ז]. ולבד זה כל התורה מלאה מזה, כאשר נבאר הכל אם ירצה ה' לקמן.
Foreword.2
וחזר וזרז אותנו על ידי נביאיו הקדושים על ענין זה. וכדכתיב (מיכה ו' ח'): "הגיד לך אדם מה טוב ומה ה' דורש ממך כי אם עשות משפט ואהבת חסד וגו'" וכל זה הוא רק לטובתנו. וכדמסים הקרא בפרשת עקב הנ"ל אחר כל הדברים שפרט מתחלה (דברים י' י"ב): "ליראה וללכת בכל דרכיו וגו'", כתב לבסוף (שם י"ג): "לטוב לך". והינו דכפי גדר ההרגל שהרגיל אדם עצמו במדת הטוב והחסד כל ימיו, כן לפי ערך הזה יקבל אחר כך השפעת טובו ורב חסדו של הקדוש ברוך הוא בעולם הזה ובעולם הבא. ובכמה מקומות בכתובים וגם במאמרי חז"ל מצינו, שהשוו את מדה הקדושה הזו לתורה, בין להנצל על ידה מכל צרה בזה ובבא, ובין שיזכו על ידה לכל טוב. ולפי שקצר המצע מהשתרע פה, לכן אעתיק פה רק איזה מהכתובים ומאמרי חז"ל, והיותר אם ירצה ה' נבאר הכל לקמן בפנים הספר. היא מועלת לכפרת עונותיו של אדם, וכדכתיב (במשלי ט"ז ו'): "בחסד ואמת יכפר עון" ואמרו חז"ל (בברכות ה'.): חסד - זו גמילות חסדים, שנאמר (משלי כ"א כ"א): "רדף צדקה וחסד וגו'". אמת - זו התורה, שנאמר (משלי כ"ג כ"ג): "אמת קנה ואל תמכר". ואיתא באבות דר, נתן (פרק ד', ה'): פעם אחת היה ר' יוחנן בן זכאי יוצא מירושלים, והיה ר' יהושע הולך אחריו, וראה בית המקדש חרב. אמר ר' יהושע: אוי לנו על זה שהוא חרב, מקום שמכפרים בו עונותיהם של ישראל. אמר לו: בני, אל ירע לך. יש לנו כפרה אחת שהיא כמותה. ואיזה? זה גמילות חסדים, שנאמר (הושע ו' ו'): "כי חסד חפצתי ולא זבח".
Foreword.3
וראה עוד כח המדה הקדושה הזו, שהיא מועלת להאריך ימיו של אדם. וכמו שמצינו בבני עלי (ראש השנה י"ח), שנגזר עליהם (שמואל א', ב' ל"ג): "וכל מרבית ביתך ימותו אנשים". והיה גזר דין שיש עמו שבועה, שאינו מתקרע, כמו שאמרו חז"ל (ראש השנה שם), ואף על פי כן כשהוציא הקדוש ברוך הוא את הגזר דין עליהם, רמז להם שבתורה ובגמילות חסד יוכלו לבטל דבר זה, ויאריכו ימים. וכדכתיב (שמואל א', ג' י"ד): "ולכן נשבעתי לבית עלי אם יתכפר עון בית עלי בזבח ובמנחה". ואמר אביי: בזבח ובמנחה אינו מתכפר, אבל מתכפר הוא בתורה ובגמילות חסדים. כן איתא בראש השנה (י"ח). ואמרו שם עוד, דאביי ורבא תרויהו מדבית עלי קאתו רבא דעסק בתורה חיי ארבעין שנין אביי דעסק בתורה ובגמילות חסדים חיי שתין שנין. וגם היא מועלת להנצל מחבלו של משיח, כמו שאמרו חז"ל (סנהדרין צ"ח:): שאלו תלמידיו את ר' אליעזר: מה יעשה אדם וינצל מחבלו של משיח? אמר להם: יעסק בתורה ובגמילות חסדים. והזכות הזה עומד לו לאדם לכל הדורות שאחריו, כמו שאמרו חז"ל: (בילקוט תהלים רמז תתנ"ט) החסד עומדת לו לאדם עד סוף כל הדורות, שנאמר (תהלים ק"ג י"ז): "וחסד ה' מעולם ועד עולם על יראיו".
Foreword.4
ומצוה זו היא עושה שלום גדול בינינו לבין אבינו שבשמים, כמו שאמרו חז"ל (בבא בתרא דף י'.): אמר ר' אלעזר בר' יוסי: כל צדקה וחסד שישראל עושין בעולם הזה, שלום גדול ופרקליטין גדולים בין ישראל לאביהם שבשמים, שנאמר, וגו'. והמדה הזאת היא עומדת ברומו של עולם ממש, להמתבונן בתורה את גדל ענינה. וזה לשון המדרש רות פרשה ה' ד': בוא וראה, כחן של בעלי צדקה וגומלי חסד, שאין חוסין לא בצל שחר, ולא בצל כנפי ארץ, ולא בצל כנפי שמש, ולא בצל כנפי חיות, ולא בצל כנפי כרובים, ולא בצל כנפי שרפים, אלא בצל מי שאמר והיה העולם, שנאמר (תהלים ל"ו ח'): "מה יקר חסדך אלהים ובני אדם בצל כנפיך יחסיון". ולהפך, כמה גרוע האדם, שאין בו מדת החסד והרחמים, שהוא מרחיק עצמו מהקדוש ברוך הוא, שהוא מקור הרחמים והחנינה, והכתוב קוראו 'בליעל' עבור זה. ראה מה שאמרו חז"ל (בילקוט ראה רמז תתצ"ח) על הפסוק (דברים ט"ו ט'): "פן יהיה דבר עם לבבך בליעל לאמר קרבה שנת השבע וגו'": הוי זהיר שלא תמנע רחמים, שכל המונע רחמים מקיש לעובד גלולים ופורק מלכות שמים מעליו, שנאמר בלי על, והפסוק הזה של "השמר לך" אינו קאי על מניעת הצדקה לחוד, כי אם על מניעת הלואה גם כן [כן משמע בגטין ל"ו. בגמרא, עין שם. וכן כתב בספר 'שערי תשובה' לרבנו יונה (שער שלישי אות ס"ז) ובספר החנוך במצוה ת"פ].
Foreword.5
ובעונותינו הרבים, כמה וכמה אנשים, שהענין הזה רפוי בידם. ואתבונן לדעת סבת הדבר, ומצאתי כי שתים הנה: אחת מצד מעוט ידיעה בעצם ענינה, שאינם יודעים פרטי הענינים על מה מנח שם מדה זו, כי באמת מדת החסד כוללת בתוכה כמה וכמה סוגים: לעשירים ולעניים, לחיים ולמתים; חסד שעושה בגופו, וחסד שעושה בממונו, כמו שאמרו חז"ל [בסכה דף מ"ט:]. ובכל סוג וסוג, יש בה כמה ענינים. וכל ענין וענין, יש בה כמה פרטים, כמו שיתבאר אם ירצה ה' בפרקים הבאים. שנית מצד שאינם יודעים את גדל מהותה, כמה היא פועלת בתעצומות עזה על האדם האוחז בה ומחזיקה להיטיב עמו בכל עניניו, בין בימי חייו בעולם הזה ובין לעולם הבא, ובין להנצל על ידה מיום הדין הגדול. על כן קמתי ונתעוררתי בחסד השם יתברך החונן ומתחסד עם ברואיו להעריך לפני הכל את מדת החסד בכל עניניה, כפי מה שהשיגה ידי בעזרת ה' יתברך.
Foreword.6
ואחלק את הספר הזה לשלשה חלקים: חלק א' - יבאר עקרו בענין דיני גמילות חסד של הלואת ממון לעשירים ולעניים בכל פרטיהם, וגם מבאר בו דיני השבת העבוט ודיני תשלומי שכר בזמנו, ועוד כמה הלכות הנוגעים למעשה. חלק ב' - יבאר בו גדל שכר המחזיקים במדת החסד בזה ובבא, ולהפך גדל ענש המרפים ידיהם ממדה זו. ונתקבץ כל זה מש"ס בבלי וירושלמי ומדרשי חז"ל המדברים בענין זה. גם יבאר בו כמה עצות ותחבולות, איך להשיג מדה זו ולהסיר כל המפריעים ממנה. גם יבאר בו כמה עניני התנהגות במדת צדקה לענין מעשר וחומש, ועוד כמה ענינים הנצרכים לידע בענין צדקה. חלק ג' יבאר בו כל הענינים הנכללים במדת החסד, כהכנסת אורחים ובקור חולים וכיוצא בזה.
Foreword.7
וקראתי שם החבור בכללו אהבת חסד על שם הכתוב (מיכה ו' ח'): "הגיד לך אדם מה טוב ומה ה' דורש ממך כי אם עשות משפט ואהבת חסד וגו'". וגם הצגתי באור סביב לו וקראתיו בשם 'נתיב החסד'. וכשמו כן הוא, כי הוא מורה דרך ונתיב לידע מקור מוצאו מן הגמרא והפוסקים.
Introduction.1
אמרו חז"ל (סוטה י"ד.): דרש ר' שמלאי, תורה תחלתה גמילות חסדים וסופה גמילות חסדים. תחלתה גמילות חסדים, דכתיב (בראשית ג' כ"א): "ויעש ה' אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבשם", וסופה גמילות חסדים, דכתיב (דברים ל"ד ו'): "ויקבר אתו בגי". הנה חז"ל גלו לנו את גדל הענין של חסד, שרמזה לנו התורה עליה בתחלתה ובסופה. אבל באמת, לאו דוקא באלו המקומות לבד, דכמה פרשיות של תורה מלאות מזה, כאשר נבאר בעזרת ה' יתברך.
Introduction.2
תחלת הכל, צריך האדם לידע שגדר גמילות חסדים אינו מונח דוקא על הלואת ממון, כמו שסוברין איזה אנשים, אלא הוא מונח על כל עניני הטוב, שאדם עושה חסד ומיטיב לחברו בחנם. יש שמתחסד עמו בממונו, כגון: שמשאיל לו בהמה, או כלי, או הלואת ממון, וכל כיוצא בזה, שהוא עושה בממונו טובה לחברו. וזה נקרא בפי חז"ל (סכה מ"ט:) בשם 'גמילות חסדים שבממונו'. ויש שמתחסד עמו בגופו, וגם זה יפל תחת שני סוגים: יש שהוא מיטיב לחיים, ויש שהוא מיטיב למתים. לחיים, כגון: שמכניס אורחים לביתו, ומטריח עצמו לפניהם. וכן מצות לויה, שמלוה אותם, וכן שמחת חתן וכלה, בקור חולים ונחום אבלים, וכל כהאי גונא דברים שמיטיב בגופו לחברו החי. [ואבאר אם ירצה ה' לקמן בפרקים הבאים כל אלו הדברים וכיוצא בהם]. ויש גמילות חסדים שבגופו, שעושה למתים, הינו הוצאת המת וההתעסקות בכל צרכי הקבורה; לשאת המטה ולילך לפניו ולספד ולחפר ולקבר. כל אלו, הכל מכנים בשם גמילות חסדים. [עין בסכה דף מ"ט:, וברש"י שם וברמב"ם פרק י"ד מהלכות אבל, ותמצא כל דברינו]. וכל זה נכנס בכלל מצות עשה של (ויקרא י"ט י"ח): "ואהבת לרעך כמוך", הינו, כל הדברים שאתה רוצה שיעשו אותם לך אחרים, עשה אותם לאחיך.
Introduction.3
ועתה נעריך לפני הכל, איך שכל התורה מלאה מעניני החסד, כדי שיתבונן האדם כמה יקר הוא ענין החסד בעיני השם יתברך. תחלת הכל במה שכתוב (בראשית ב' כ"ב): "ויבן ה' אלהים את הצלע אשר לקח וכו"; ודרשו חז"ל [ברכות ס"א.] מלמד שקלעה הקדוש ברוך הוא לחוה. וגם במה שכתוב (שם): "ויבאה אל האדם", דרשו, מלמד שנעשה הקדוש ברוך הוא שושבין לאדם, עין שם בגמרא. וגם בפרשת נח שספרה לנו התורה (בראשית ט' כ"א): "וישת וכו' וישכר ויתגל וגו' *ובזה נראה לי לבאר מה שאמרו חז"ל (סוטה ל"ו.) על הפסוק (דברים ז' כ'): "וגם את הצרעה ישלח וגו"'; שהיתה זורקת בהם מרה ומסרסתן, ומסמא את העינים. למה דוקא אלו שני הענינים ונראה לי, דהוא משום דחם אבי כנען קלקל בזה בשני דברים: אחד, במה שראה ערות אביו, ולא חשש לכסותו כלל, שלא יתבזה יותר. וכדאיתא במדרש (במדבר רבה בלק פרשה כ', ב') על פסוק זה: ארורים הרשעים, שגם הראיה שלהם הוא מזיק. ולא כן עשו שם ויפת, שבכל כחן עמלו שלא לראות ערות אביהם, כדכתיב בקרא (בראשית ט' כ"ג): "וילכו אחרנית". ועוד שנית, שסרסו [וכמו שפרש רש"י (שם כ"ב) לחד מאן דאמר], ולכן נענשו אחר כך בני כנען שהיו מזרעו, מדה במדה: מסרסתן ומסמא עינים.; וירא חם וגו' ויקח שם ויפת את השמלה וישימו על שכם שניהם וגו' ויכסו את ערות אביהם וגו'". [שלא היו מצוים על זה, כי אין זה משבע מצות בני נח, ורק מצד מדת החסד]. וגם ספרה לנו את הברכה שברכם נח, ונתקים לבסוף להראות לנו את גדלת המדה, שצריך האדם להתחסד עם חברו ולחפות על קלונו בכל כחו, כמו שהוא חס על כבוד עצמו. וגם בפרשת לך, שספרה התורה מלחמת ארבעה מלכים, ואיך שטרח אברהם בכל כחו, וגם הוליך עמו שאר אנשים לזה, והם ענר אשכל וממרא **הג"ה. ונראה לי, לפי מה שידוע, שהאבות קימו כל התורה שבכתב ושבעל פה, וכדכתיב (בראשית כ"ו ה'): "עקב אשר שמע אברהם בקלי וגו' ותורתי". וכדפרש רש"י שם, כונת אברהם היה כדי לקים בזה מה שכתוב (ויקרא י"ט ט"ז): "לא תעמד על דם רעך". ועל פי המקבל לנו מחז"ל (סנהדרין ע"ג.), דמחיב אפילו לשכר אנשים לזה כדי להציל את חברו מן הגיס והלסטים, עין שם. ואף שהיה מקום סכנה, בטח בד' שלא יאנה לו כל רע; ולכך אמר לו השם יתברך אחר כך במחזה (בראשית ט"ו א'): "אל תירא אברם וגו' שכרך הרבה מאד". הינו מה שקים המצוה בשלמותה, וגם לא נהנה ממנה מאומה, שלא לקח מחוט ועד שרוך נעל., והכל כדי להציל את לוט ורכושו מן הצרה. ואף שלוט היה פושע בדבר, וכמו שכתוב (בראשית י"ד י"ב): "והוא ישב בסדם". [וכמו שפרש רש"י: מי גרם לו זאת? ישיבתו בסדום]. אף על פי כן התחסד אברהם עמו כדי להצילו.
Introduction.4
ופרשת וירא כולה מלאה ממדת החסד. כי בפסוק א' מיירי מענין בקור חולים, ואחר כך מענין הכנסת אורחים וגדל זריזותו של אברהם אבינו לזה וכל זה הוא בכלל גמילות חסד. [כדאיתא בבבא מציעא ל': ובשבת קכ"ז.]. ואחר כך הודיע לנו הכתוב שחבת השם יתברך לאברהם היה בעבור (בראשית י"ח י"ט): "אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו לשמר דרך ה' לעשות *ולכאורה, אם משפט - אין צדקה, ואם צדקה - אין משפט. אלא הכונה, דכל אדם יש לו שני ענינים: אחד, שהוא לא יגע בנכסי חברו ובכבודו, ואחד שחברו לא יגע בנכסיו ובכבודו. והנה הדרך הטובה שהשם יתברך רוצה בה הוא כך: לענין לגע בנכסי חברו, צריך לילך בדרך המשפט, שלא לנגע בו, אפילו באפס קצהו, וצריך לידע חמר אסור גזל, שכל הגוזל את חברו שוה פרוטה, כאלו נוטל את נפשו, כמו שאמרו חז"ל (בבא קמא קי"ט). וכן שלא לנגע בכבודו על ידי איזה אפן שהוא; כי אם הוא מאנה אותו בדברים, עובר בלאו "דלא תונו איש את עמיתו" (ויקרא כ"ה י"ז). ואם הוא מבישו עובר בלא תעשה ד"לא תשא עליו חטא" (שם י"ט י"ז). ואם הוא מדבר עליו דברי גנות שלא בפניו, עובר באסור רכילות ולשון הרע; ואם בפניו, איכא חצפא ולשנא בישא. כלל הדברים: יש להזהר שלא לנגע בחברו אפילו כמלא נימא - בין בכבודו, בין בנכסיו - וזהו דרך המשפט, שהזהירה לנו התורה. ולהפך, אם חברו נוגע בו בנכסיו, או בכבודו, מי שהוא אדם ישר וטוב, צריך להתנהג בדרך צדקה וחסד, ושלא להעמיד כל דבר ודבר על קו הדין. ואמרו חז"ל (בבא מציעא ל'.): לא חרבה ירושלים, אלא שהעמידו דבריהם על דין תורה. גם אמרו חז"ל (יומא פ"ז): כל המעביר על מדותיו מעבירין לו על כל פשעיו. וזהו שצוה אברהם אבינו את בניו, שיתנהגו באפן זה לגבי אחרים, והם את אחרים לא יגעו כלל, חס ושלום, וילכו בדרך המשפט. צדקה ומשפט". וידוע שהחסד הוא גם כן בכלל צדקה וגדול ממנה, כמו שאמרו חז"ל (סכה מ"ט.). וגם ממה שבקש אברהם לפני השם יתברך על סדום, שישא עונם, ולא יכלה אותם, והרבה והפציר בענין זה, למדנו איך שצריך האדם להיטיב לבני אדם בכל מה שיוכל, הינו אף להתפלל עליהם להצילם מצרתם, ואפילו אם הולכים בדרך לא טובה. וגם מענין הפיכת סדום נוכל לידע את גדל מדת החסד, כי עקר עונם היה בזה, כי היא היתה (יחזקאל ט"ז מ"ט): "גאון שבעת לחם וכו' ויד עני ואביון לא החזיקה" ורצו למנע רגל זר מתוכם, וכמו שהאריך בזה הרבנו יונה ביסוד התשובה שלו. וגם ספרה התורה, איך לוט קרב את האורחים בכל כחו, אף שהוא לא ידע כלל שהם מלאכים. וגם בששי (בראשית כ״א:ל״ג) פסוק ל"ג: "ויטע אשל בבאר שבע", עין ברש"י שם.
Introduction.5
ופרשת חיי שרה גם כן מלאה ממדת החסד. בתחלתה מיירי מענין השתדלות קבורה והספד, שהוא בכלל גמילות חסדים כדאיתא בגמרא (ב"מ ל':). ואחר כך ספרה לנו התורה בכמה פרשיות ההזדמנות שנזדמנה רבקה ליצחק, והעקר היה על ידי מדת החסד שבה, וכדכתיב (שם כ"ד י"ד): "אתה הכחת לעבדך ליצחק", וכמו שפרש רש"י, ראויה היא לו, שתהא גומלת חסדים, וכדאי לכנס בביתו של אברהם. ובששי (שם כ"ה) פסוק ט': "ויקברו אתו יצחק וישמעאל בניו". וגם בפסוק י"א: "ויהי אחרי מות אברהם ויברך אלהים את יצחק בנו", הינו שנחמו תנחומי אבלים, כמו שאמרו חז"ל (סוטה י"ד.). וגם בפרשת ויצא (שם כ"ח כ'): "וידר יעקב נדר לאמר וגו'; וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך" (שם כ"ב), ומסתמא המעשר היה לצדקה וחסד. ובפרשת וישלח (שם ל"ה) בחמישי פסוק ח' מענין קבורת דבורה מינקת רבקה, ובפסוק ט': "וירא אלהים אל יעקב עוד בבאו מפדן ארם ויברך אתו", הינו ברכת אבלים כפרוש רש"י שם. ובחמישי פסוק י"ט מענין קבורת רחל ומצבה על קבורתה. ובפסוק כ"ט מענין קבורת יצחק. ובוישב בשלישי (שם ל"ז) פסוק ל"ה: "ויקמו כל בניו וכל בנתיו לנחמו וגו'". וגם מענין ראובן ויהודה, שהתחזקו להציל יוסף מן המיתה, ועל זה אמר אחר כך יעקב ליהודה (שם מ"ט ח'): "יודוך אחיך" [וכפרוש רש"י. וכן המעשה דתמר, שנתרצתה להשרף, ולא לגלות הדבר, כדי שלא להלבין פני יהודה, וכל זה מענין הטובות אשר בין אדם לחברו]. וכן בשביעי (שם מ') פסוק י"ד: "כי אם זכרתני אתך כאשר ייטב לך ועשית נא עמדי חסד וגו'". כי כל זה הוא מכלל גמילות חסדים להזכיר איש לטובה ולשבח לפני מי אשר היכלת בידו להיטיב לו, וכאשר נבאר אם ירצה ה' לקמן בפרקים הבאים. ובמקץ בחמישי (שם מ"ב) פסוק כ"ה: "ויצו יוסף וגו' ולתת להם צדה לדרך וגו'", כי כן ראוי לעשות לאורחים, [עין סנהדרין ק"ג:]. וכן בויגש פרשה שביעי, שמדברת מענין יוסף לאנשי מצרים, היא כלה מענין חסד שבין איש לרעהו, שצריך לראות כל אחד להחיות אנשים ולכלכלם כפי כחו. כי מי היה כופה ליוסף, שישתדל לקנותם, אם לא דבר זה.
Introduction.6
וכן בסדר ויחי, כמה פרשיות מדברים בה מענין חסד, כי בהם נתפרש פטירת יעקב, ענין קבורתו והבכיה והספדו ונשיאת מטתו והלויתו, שכל זה הוא מענין חסד וכנ"ל, וכמו שכתוב (שם מ"ז כ"ט): "ועשית עמדי חסד ואמת", וכמו שפרש רש"י שם. ובשמות פרשה ראשונה: "ותירא המילדת וגו' ותחיי את הילדים". ראו החסד שעשו עמהן, כי הלא היה ביכלתן לצאת ידי שמים וידי המלכות, דהינו לפ מלהיות עוד מילדות, אך שהיו יראות, פן אחרות כשתהיי מילדות, תשמענה לעצת פרעה מיראה, על כן התחסדו עם בנות ישראל ומסרו עצמן לסכנה בשבילן, ולא עוד אלא שהיו מספיקות מים ומזון להיולדות העניות כפרש רש"י. ובשלישי (שם ב') י"א: "ויצא אל אחיו וירא בסבלתם, הינו שנתן לבו להיות מצר ודואג עליהם כפרש רש"י. וזהו ממדת החסד, שצריך אדם להתבונן בצרת חברו, אולי יוכל להושיעו בדבר מה. ובפסוק י"ב: "ויך את המצרי וגו'", כדי להציל המכה. ובפסוק י"ז: "ויקם משה ויושיען וגו'". ובפסוק י"ט: "ותאמר וגו' וגם דלה דלה לנו וישק את הצאן". ובשביעי (שם ה') פסוק י"ד: "ויכו שטרי בני ישראל וגו'". וכמה מהחסד יש בזה, שלא רצו לדחק את עושי המלאכה, וקבלו עליהם הכאות, עין שם ברש"י. ובפרשת בשלח (י"ג י"ט): "ויקח משה את עצמות יוסף וגו'", שזה שלם הקדוש ברוך הוא ליוסף עבור החסד שעשה ליעקב בקבורתו, כדאיתא בסוטה ט':. ובפסוק (ט"ו ב'): "זה אלי ואנוהו", איתא בשבת קל"ג:, אבא שאול אומר: הוי דומה לו. מה הוא חנון ורחום, אף אתה היה חנון ורחום. [אנוהו דריש לשון אני והוא]. ובפרשת יתרו (שם י"ח ז'): "ויצא משה לקראת חתנו וגו'", וכמה פסוקים שאחריו. והוא הכל בכלל הכנסת אורחים, שהוא ממדת החסד. וגם בפסוק כ': "והודעת להם את הדרך וגו'", ודרשו חז"ל (בבא מציעא ל':): את הדרך זו גמילות חסדים. ובעשרת הדברות (שם כ') פסוק ו': "ועשה חסד לאלפים וגו'", וצריך לילך במדותיו. ובמשפטים בשלישי (שם כ"ב) פסוק כ"ד: "אם כסף תלוה את עמי וגו'". ובפסוק י"א מצות השבת העבוט, שהוא נובע גם כן ממדת הצדקה כמבאר במשנה תורה (דברים כ"ד י"ג). וכן פרשת בהר סיני, הרבה ענינים שיש בה, כלם בנויים על מדת החסד, כגון: גאלת קרובים (ויקרא כ"ה ל"ו): "וחי אחיך עמך" וכיוצא בזה.
Introduction.7
ואחר כך התבוננתי, שבאמת אין קץ לעניני החסד שיש בתורה, כי כמה וכמה מצות עשה וכן לאוין שיש בתורה, הכל נובע ממדת חסדו יתברך, כגון: דיני לקט שכחה ופאה, וכן מעשר עני, וכן עניני השמטה, מלבד מה שהוא שבת לה'. עוד כתיב (שמות כ"ג י"א): "והשביעית תשמטנה ונטשתה ואכלו אביני עמך וגו'". וגם מצות השבת אבדה, שהזהירה התורה לחוס על ממון ישראל, אפילו על שוה פרוטה לטרח על זה ולהשיבה אליו, וכן מצות פריקה וטעינה, וכיוצא בזה הרבה מצות. והכל הוא *ונוכל לאמר שכל זה רמוז בפסוק (ירמיה ב' ח'): "הכהנים לא אמרו איה ה' ותפשי התורה לא ידעוני", שהנביא מתאונן על שני דברים: א. שכל כך שכחו קרוב לחרבן, שהשם יתברך משגיח בעולם, עד שאפילו הכהנים המיחדים לעבודתו, ובודאי בדורות הראשונים, הכירו הם השגחת השם יתברך מאד, ובפרט במקדש שראו הנהגת ה' על כל צעד וצעד, כידוע מהנסים שהיו במקדש, גם הם אינם שואלים עתה כלל, איה ה', ומדוע לא מנכר השגחתו. אין זאת רק שדבר זה זז מלבם כל עקר, ולכך הם מחזיקים בעונותיהם. ב. עוד זאת, שאינם מכירים כלל את גדל טובו וחסדו של הקדוש ברוך הוא. שאפילו תופשי התורה, שלומדים תורתו, והיה להם להתבונן ממצותיו וחקיו את כבודו יתברך, שהוא טוב ורחום בלתי שעור, גם כן לא ידעוני הינו שאינם מתבוננים כלל מי אני. שאלו היו מתבוננים, בודאי היו ממהרים לשוב אליו בכל אפן שהוא, והיו סומכין על גדל רחמיו וחסדיו, שבודאי יקבלם. וכמאמר הנביא (שם ד' א'): "אם תשוב ישראל נאם ה' אלי תשוב"; (שם ג' י"ב), "כי חסיד אני נאם ה' לא אטור לעולם". מצד טובו וחסדו צונו גם כן להיות לעזר לרעינו בכל מה שנוכל. על כן מנעתי את עצמי מלחשב עוד בפרוש כל המקומות שדברה התורה בהן, והמשכיל יתבונן מכל מה שהערכנו למעלה, כיון שכל כך גדול קדשת מדת החסד, שכל התורה מלאה מזה, כמה יש לו לאדם להחזיק במדה הקדושה הזו, שלא להתרפות ממנה כל הימים אשר הוא חי על האדמה. ולזה כתיב בתורה [שפטים, חמישי (דברים י״ט:ט׳), פסוק ט']: "וללכת בדרכיו כל הימים", דהינו שלא יסתפק במה שעושה חסד פעם אחת בחדש, או בשבוע, וכאשר נבאר אם ירצה ה' בחלק ב' פרק י"ב.
Introduction.8
גם צריך לידע כל עניני הדינים שיש בהנהגת המדה הזו בכל פרטיה לכל הענינים שהזכרנו בתחלת הפתיחה. אך קדם הכל נחוץ לבאר עניני גמילות חסדים של הלואה, כי על זה יש מצות עשה מיחדת בתורה (שמות כ"ב כ"ד): "אם כסף תלוה וגו'", וכמו שיתבאר לקמן (פרק א'). רק קדם שנתחיל לבאר את הדינים שיש בזה, נבאר בדרך כלל, כמה לאוין רגיל לעבר מי שהוא איש כילי ומרחיק עצמו ממדת החסד:
Introduction.9
א. כתוב בתורה (דברים ט"ו ט'): "השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל לאמר קרבה שנת השבע וגו'". ואיתא בספרי (פרשת ראה פסקה קי"ז) "השמר" הוא לא תעשה, ו"פן" הוא לא תעשה. הרי שנצטוינו בתרי לאוין שלא למנע מהלות לרענו בעת צרכו מיראת דבר השמטה, וקראו הכתוב בשם בליעל עבור זה, אף כי בזמן שלא יפסיד חובו, כי יגדל חטא הקופץ ידו מלהלות לרעהו, כשיש ביכלתו להיטיב עמו.
Introduction.10
ב. ולפעמים שהוא עובר גם כן על ידי מניעת הטובה על לאו ד"לא תקם" כגון, שהוא בקש ממנו לעשות לו טובה בדבר שאילת ממון, וכיוצא בזה, ולא היטיבו, ועבור זה כשבא אחר כך הוא אצלו ומבקש ממנו איזה טובה, נוקם ממנו וגומל לו כמפעלו, עובר על ידי מניעת הטובה ההיא על הלאו ד"לא תקם", וכל שכן אם משנאתו אותו מפרסמו בעיר שאיננו בטוח, כדי שגם אחרים לא ילווהו, בודאי מלבד שהוא עובר בזה על אסור נקימה ונטירה, עוד הוא עובר בזה על אסור לשון הרע גמורה, שהוא יורד בזה לחייו ממש. ועין ב'חפץ חיים' הלכות לשון הרע כלל ה' סעיף ה', ובסוף הספר בציור השני בבאר מים חיים סעיף קטן ב'. ויותר מזה, דאפילו אם הוא מיטיב עמו, אך שהוא משיב לו 'איני כמותך, שלא הטיבות עמדי', עובר על הלאו ד"לא תטר", דבזה מורה שהוא נוטר, עדין השנאה בלבו. אלא ילונו בלב שלם וימחה הדבר מלבו, ויתבונן שכל דברי העולם הזה הבל והבאי, ואינן כדאי לנקם ולנטר עליהם, ועין לקמן בפרק רביעי באות ד' וה'.
Introduction.11
ג. ואם חברו המבקש ממנו ההלואה, נוגע לו דבר זה לסכנה, אם לא ילוהו, כגון: שעל ידי זה יהיה יכול להנצל מלסטים הבאים עליו וכהאי גונא, והוא מונע עצמו מלהיטיב עמו, עובר עוד על לא תעשה, והוא מה שכתוב בתורה (ויקרא י"ט ט"ז): "לא תעמד על דם רעך", דהזהרנו בזה מלהתרשל, כשנראה לחברנו בסכנת מות, ויהיה לנו יכלת להצילו באיזה אפן שנוכל. ויותר מזה, דלפי מה דאיתא במכילתא (בספרא פרשת קדשים פרק ד', ח'), והובאה בספר המצות להרמב"ם במצוה רצ"ז, דהלאו ד"לא תעמד וגו'" כולל נמי אם רואה לחברו איזה ענין הפסד, והוא יכול להועילו ומתעצל, דעובר על "לא ת -עמד וגו'", עין שם. אם כן, הוא הדין בעניננו. אם הוא רואה לחברו, אפילו הוא עשיר, שעלול לאיזה הפסד גדול [כגון, מה שמצוי בזמננו, כשבא זמן פרעון המעות כידוע], ובהלואה שילוהו עתה, יצילהו מזה, והוא מתעצל בזה, עובר על לאו זה.
Introduction.12
ועתה נבאר, איזה מצות עשה רגיל לעבור, מי שהוא איש כילי ומרחיק עצמו ממדת החסד:
Introduction.13
א. עובר על ידי זה על מה שכתוב בתורה (דברים כ"ח ט'): "והלכת בדרכיו", שהיא מצות עשה הכוללת, שנצטוינו בזה לילך במדותיו של הקדוש ברוך הוא, אשר הם כלם רק לטוב. וכמאמרם ז"ל (שבת קל"ג:): מה הוא רחום, אף אתה רחום; מה הוא חנון, אף אתה חנון וכו'. וכיוצא בזה בשאר מדות טובות, וכמו שמפרש ברמב"ם בספר המצות מצוה ח' [ונכפלה המצוה הזו דללכת בדרכי השם יתברך בשמונה מקומות בחלק דברים לבד, וכנ"ל בהקדמה]. וזה שמונע עצמו מלהיטיב לרעהו בלי שום סבה המעכבתו מזה, עובר במצות עשה זו, שזרז השם יתברך עליה בכמה מקומות בתורה וכנ"ל.
Introduction.14
ב. ועובר עוד על מה שכתוב בתורה מאמר מיחד לענין חסד, והוא מה שכתוב [בפרשת יתרו (שמות י"ח כ')]: "והודעת להם את הדרך ילכו בה". ואמרו חז"ל (בבבא קמא ק'. ובבא מציעא ל':): את הדרך - זו גמילות חסדים. ובאורו, מדכתב סתם את הדרך בה"א הידיעה, ולא באר אין הדרך, מסתמא היא הדרך הכבושה אשר דרך בה אבינו הראשון, הוא אברהם, שהיה דבוק כל ימיו במדת החסד, כידוע. ובמאמר זה כלול כל עניני החסד, שיש בין איש לרעהו, ואף גמילות חסד שהאדם עושה בגופו, כגון: בקור חולים וקבורת מתים וכהאי גונא, וכדאיתא שם בגמרא, ועל כל פנים גמילות חסד שבממון גם כן לא נפיק מכלל זה.
Introduction.15
ג. ואם הלוה הוא איש שמטה ידו, ובהלואה זו שילוהו עתה, הוא יכול להחזיקו שלא יתמוטט לגמרי ויצטרך לבריות, והוא מונע עצמו מזה, עובר עוד על מה שכתוב בתורה (ויקרא כ"ה ל"ה): "וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך והחזקת בו גר ותושב וחי עמך", ונאמר (שם ל"ו): "וחי אחיך עמך", שנצטוינו במצות עשה הזו להחזיק ביד אחינו שמך ולתן לו מתנה, או הלואה, או לעשות עמו שתפות, או להמציא לו מלאכה, כדי שיתחזק בזה, ולא יפל ויצטרך לבריות, והמונע עצמו מכל זה, עובר מצות עשה זו.
Introduction.16
ד. ועל כלם עובר על מצות עשה המפרשת בתורה לענין הלואה גופא, והוא מה שכתוב בתורה (שמות כ"ב כ"ד): "אם כסף תלוה את עמי את העני עמך", וקבלו חז"ל (מכילתא משפטים פרשה י"ט), דהאי "אם" אינו רשות אלא חובה, שנצטוינו בזה להלוות לאחינו בעת דחקם. ונכפלה האזהרה הזו גם כן בפרשת ראה, שכתוב שם (דברים ט"ו ח'): "והעבט תעביטנו", דהוא קאי על הלואה. [ומה שכתוב פה בלשון "אם", נראה דהוא משום דקאי על סיפא דקרא (שמות כ"ב כ"ד): "לא תהיה לו כנשה", דהוא דוקא כשמלוה לישראל ולא לכנעני. ועין מה שכתבתי עוד בזה לקמן בפרק א' בנתיב החסד סעיף קטן ב', עין שם]. ופרטי הדינים שיש בזה, יבאר לקמן בפרקים הבאים אם ירצה ה'.
Introduction.17
הרי שחשבנו כמה וכמה לאוין ועשין, שרגיל לעבר מי שהוא איש כילי ומרחיק עצמו ממדת החסד. ואף שכל הלאוין והעשין אין רגיל לבוא בענין אחד, כמבאר להמעין, אף על פי כן מי שהוא רגיל חס ושלום במדה רעה הזו, בהמשך הזמן יבוא לכלן. על כן, השומר נפשו ישמר את עצמו ממדה רעה הזו מאד, וילך בדרכי השם יתברך, שהוא הטוב והמיטיב, וכדכתיב (דברים י' י"ב): "ללכת בכל דרכיו" *ואגב אבאר שלשה פסוקים שיש בענין זה, שצריכים הבנה. דהנה בתחלת פרשת עקב כתיב (דברים ח' ו'): "ושמרת את מצות ה' אלהיך ללכת בדרכיו וליראה אתו". הנה כתוב הליכה בדרכיו קדם יראה. ובחמישי כתיב (דברים י' י"ב): "ועתה ישראל מה ה' אלהיך שאל מעמך כי אם ליראה את ה' אלהיך ללכת בכל דרכיו ולאהבה אתו וגו"'. שנתה התורה לכתב הליכה בדרכיו אחר יראה וקדם אהבה. ובשביעי כתיב (דברים י"א כ"ב): "כי אם שמר תשמרון את כל המצוה הזאת וגו' לאהבה את ה' אלהיכם ללכת בכל דרכיו ולדבקה בו". הרי דכתבה הליכה בדרכיו אחר האהבה וקדם הדבקות. ונראה דיש שלש מדרגות בעבודת ה': אחד - היראה, ולמעלה מזה - האהבה, ולמעלה מזה - הדבקות בה'. והחלוק בין האהבה לדבקות הוא, דאהבה נקרא אפילו כשמתעורר בלבו האהבה לה' לפרקים; מה שאין כן דבקות מקרי, אם האהבה תקועה בלבו תמיד. ועל ידי זה נדבק נפשו לה', כן כתב הרמב"ן (שם). ועתה יבוא הכל על נכון בעזרת ה'. דהתורה מלמדנו, שהאדם אינו זוכה לשום מדרגה, עד שירגיל נפשו מתחלה ללכת בדרכי טובו של הקדוש ברוך הוא להיות רחום וחנון וגומל חסד. ולזה כתב בתחלת עקב (שם ח' ו') "ללכת בדרכיו וליראה אתו", להורות דלהשיג מדרגת היראה צריך שיקדמנה המדה טובה הזו. ואחר כך גלה לנו הכתוב עוד בפרשה חמישי, דאפילו אחר שהשיג יראת ה', לא יחשב בנפשו: עתה ראוי לי רק להתבונן כל ימי חיי בעניני היראה ורוממות ה', וללמד תורתו הקדושה, ולא להסתכל כלל בעניני טובות זולתי. ולזה בא הכתוב ואמר בפרשה חמישי (שם י' י"ב): "ועתה ישראל וגו' ליראה את ה' אלהיך ללכת בכל דרכיו ולאהבה אתו" - להורות, דאף מי שזכה ליראת ה', וצריך לעלות למדרגה היותר גבוה מזה, והינו האהבה, ומסתמא האיש ההוא נבדל מעניני העולם, אף על פי כן לא יזכה למדרגת האהבה, עד שיקים עתה גם כן "ללכת בכל דרכיו", דהינו להיות רחום וגומל חסד וכדפרש רש"י בסוף עקב (שם י"א כ"ב), עין שם. ולכך הקדים ההליכה בדרכיו קדם האהבה [ובזה ניחא גם כן מה שלא כתבה התורה "וללכת" בו"ו העטוף, רק ללכת משום דבו"ו הוה משמע דקאי על יראה שלפניה, והוה משמע דאחר היראה יראה להשיג מדרגה זו. ובאמת זה אינו, דלא זכה אדם להשיג יראת ה' בלי מדה טובה זו, לכך כתב (שם י' י"ב) "ללכת בכל דרכיו ולאהבה אתו", להורות דעל ידי זה שיתנהג גם עתה במדת טובו יתברך, יזכה לבסוף גם לאהבה]. ואחר כך בפרשה שביעי (שם י"א כ"ב) הוסיף הכתוב עוד לנו לאמר, דאף מי שזכה למדרגת האהבה, ובודאי האיש ההוא נבדל מעניני העולם לגמרי, לא יחשב בנפשו: עתה בודאי ראוי לי רק להתבונן בתורה ובגדלת ה' תמיד, כדי שאזכה להיות דבק בה' בתמידות, שזהו באמת העקר; על כן איני צריך לבלות זמן כלל, ולהסתכל בעניני טובות זולתי. ולזה בא הכתוב ואמר: "כי אם שמר תשמרון וגו' לאהבה את ה' אלהיכם ללכת בכל דרכיו ולדבקה בו", להורות דאף לזכות להשיג מדרגת הדבקות בה', צריך גם כן שיתחזק עוד במדה טובה הזו של הליכה בדרכיו, דהינו, להיות רחום וגומל חסד. ובזכות זה יעזרהו ה', ויתחסד עמו לזכותו להיות דבק בה' בתמידות. ולכך כתב "ללכת וגו"', ולא כתב "וללכת" כדי להורות דאינו קאי על האהבה שלפניה, רק על ולדבקה בו שכתוב אחרי זה. ובזה ניחא עוד מה דבתחלת עקב כתיב: "ללכת בדרכיו" ובפרשה חמישי ושביעי כתיב: "בכל דרכיו", להורות דלהשיג אהבה ודבקות, צריך שיתחזק האדם לילך בכל השלש עשרה מדות דוקא.. ועבור זה תבוא עליו ברכה מאת השם יתברך, ויקים בו מה שאמר הכתוב (ישעיה ג' י'): "אמרו צדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו וגו'". ועתה נתחיל בעזרת ה' לבאר את המצות עשה של הלואה בכל עניניה ופרטיה.
Part I.Laws of Loans.1.1
בו יבאר דין מצות עשה דאם כסף תלוה ועוד ענינים ממדת החסד בפרטיהן ובו י"ד סעיפים. א. מצות עשה מן התורה ללות לעניי אחינו, שנאמר (שמות כ"ב כ"ד): "אם כסף תלוה את עמי את העני עמך וגו'". ואיתא במכילתא (פרשת משפטים פרשה י"ט), דכל "אם" שבתורה רשות ושלשה מהן חובה, וזה אחד מהן. וראיה ממה שאמר הכתוב [בפרשת ראה] (דברים ט"ו ח'): "והעבט תעביטנו" דרך צווי, ומצוה זו גדולה יותר ממצות הצדקה, שאין העני בוש בדבר כל כך. גם שבזה תומך ידו ומחזיק אותו, שלא יתמוטט לגמרי, ומקים בזה מה שאמר הכתוב (ויקרא כ"ה ל"ה): "וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך והחזקת בו וגו'", דהינו שיחזיק בו, עד שלא יפל ויצטרך לבריות. ומצוה גם כן ללות לעשיר לפי שעה, בשעה שאין המעות מצוי לו, דגמילות חסד נוהג בין לעניים ובין לעשירים, אלא דהעני קודם לו בזה. ולכך פרט הכתוב לעני במצוה זו, ואי לא דהודיענו הכתוב, היה רצונו של אדם יותר להלות לעשיר, מפני שגם הוא ישיג פעמים רבות טובות ממנו, ועוד שהעשיר בטוח אצלו יותר.
Part I.Laws of Loans.1.2
ב. ודע עוד, דלאו דוקא הלואת מעות דהוא הדין, דמצוה להשאיל לו כליו ושאר חפציו כיוצא בזה, כי הכל ממדת החסד הוא, שהקדוש ברוך הוא חפץ בו, כדכתיב (מיכה ז' י"ח): "כי חפץ חסד הוא", ובחסד כלול כל ענין, שהאדם יכול להיטיב בזה לחברו. [וכאשר נבאר אם ירצה ה' בחלק השלישי מן הכתובים ומאמרי חז"ל]. אלא שהלואת מעות היא מצוה גדולה יותר מזה, שעליה יש מצות עשה מיחדת וכנ"ל. [ואמרו חז"ל (ערכין ט"ז.), שמי שהוא צר עין מלהנות לאחרים מנכסיו, וכשמפצירים בו שישאיל איזה כלי, הוא משקר ואומר שאין לו, ענשו הוא, שנגעים באים על ביתו, ומכרח לפנות הכלים אשר בבית, כדי שיתברר שקרו לעיני הכל].
Part I.Laws of Loans.1.3
ג. במה דברים אמורים? בעשיר, אבל בעני שבא לשאל ממנו איזה כלי ושאר חפץ הנחוץ לו, יש עליו חיוב גדול מצד הדין להשאיל לו, פן אין לו עתה במה לקנות. ועין לקמן בחלק ב' פרק כ"ב, שהארכנו בזה. והנה רצוננו להאריך קצת בעניני מדת החסד, איך להתנהג בזה. אך מפני שהלואת מעות, שהוא גם כן ממדת החסד, הוא מצוי יותר, וגם יש על זה מצות עשה מיחדת, לכך נאריך בפרט זה יותר, וממילא יבין המשכיל בשאר עניני החסד.
Part I.Laws of Loans.1.4
ד. וכמה יהיה השעור שחיבה התורה להלות איש לרעהו, לא מצאתי בעניי מפרש בדברי חז"ל שעור לזה. ואין ללמד לזה מן צדקה, דשם השעור לכל היותר הוא חומש מנכסיו, דהתם הוא נותן לחלוטין. אבל הכא בהלואה בא לו הממון בחזרה. ולהפך גם כן אין סברא לומר, שכל ממונו שהם לעת עתה בטלות אצלו יחיב התורה לחלק אותם לגמילות חסד, פן יזדמן לו איזה עסק לרוח ביתו, ולא יהיה לו ממונו בידו. [ועין בבא מציעא מ"ב ע"א ואר"י וכו' ורש"י שם דבור המתחיל, מצוי]. ומסתברא דתלוי המצוה לכל אחד כפי השגת ידו, וכל אשר בכחו לעשות לטובת חברו - יעשה. ומצאתי בעזרת ה' בספר החנוך (מצוה ס"ו), שכתב גם כן כן. ועין לקמן בחלק ב' פרק י"ח, שהארכנו בזה, איך להתנהג לצאת ידי שמים.
Part I.Laws of Loans.1.5
ה. עוד משמע שם בחנוך, דשעור ההלואה יהיה כפי מה שצריך לו להעני, אם ידו משגת. ובאמת כן מפרש במקרא במקום אחר [בפרשת ראה] (דברים ט"ו ח'): "והעבט תעביטנו". וכפי מה שפירשו חז"ל, דקאי על הלואה, ושם מסים המקרא: "די מחסרו אשר יחסר לו".
Part I.Laws of Loans.1.6
ו. על כמה זמן מחיב ללות לו? מסתברא דזה תלוי גם כן לכל אחד כפי השגת ידו. ואם אין יכול להלות, רק על זמן יום או יומים, אין מחיב יותר. ולהפך אם יבקש ללות ממנו על יותר משלשים יום, וידו משגת לזה, נראה דצריך ללות לו.
Part I.Laws of Loans.1.7
ז. אין שעור למצות גמילות חסד, אפילו עד מאה פעמים. [ולא ירע לבבו לחשב, כמה מטריח עלי האיש הזה תמיד בלקיחת המעות ובפרעון, כמו שאינו כועס על מי שהוא דופק תמיד על פתחי חנותו לתן לו רוח בעסקו. וידע כי בכל פעם הוא מקים מצות עשה דאוריתא, ויבוא אליו ברכה מאת ה'. וכמו שאמר הכתוב לענין צדקה (דברים ט"ו י'). "נתון תתן לו (הינו אפילו מאה פעמים כמו שפרש רש"י) ולא ירע לבבך בתתך לו כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' אלהיך וגו'"]
Part I.Laws of Loans.1.8
ח. החיוב שחיבה התורה להלות איש לרעהו הוא בין על משכון בין בלי משכון, אם הוא בטוח בעיניו. אך אם מלוהו בלי משכון על כל פנים ילוהו לפני עדים או שיתן לו שטר חוב, או על כל פנים כתיבת ידו, דאף שהוא בטוח בעיניו, שמא ישכח, ויבוא לכפר לו.
Part I.Laws of Loans.1.9
ט. אם הוא מכיר בהלוה שהוא בעל מדה רעה, ואינו מקפיד על ממון אחרים, ומעותיו יהיו כלין אצלו, ולא ימצא ממה לגבות, מוטב שלא ילוהו [הינו בלי משכון], ממה שילוהו ויצטרך לנגשו, ויבוא לידי (דברים ט"ו ב'): "לא יגש". כן איתא בחשן משפט סימן צ"ז סעיף ד'. ועין שם עוד דהלוה העושה כן נקרא רשע, [ועין בחלק ב' פרק כ"ד מה שכתבנו בזה].
Part I.Laws of Loans.1.10
י. אם בא שמעון אצל ראובן ואמר לו: הלויני מנה, אבל תדע שלא אוכל לפרע לך בבת אחת, כי אם מעט מעט, אינו מחיב ללות לו באפן זה מצד הדין, אבל מצד גדר האהבה והאחוה נכון להיטיב גם באפן זה.
Part I.Laws of Loans.1.11
יא. אם הבטיח לישראל להלותו סך מה, יזהר מלחזר בו, דהוא ככל קבלה לדבר מצוה דקימא לן ביורה דעה סימן רי"ג סעיף ב', דאסור לחזר בו. ועין בנתיב החסד, דלעשיר ולזמן מרבה, דאין על זה מצות עשה, אין שיך בזה שם נדר, ומכל מקום אם הוא יודע, שסמך דעתו עליו, נכון לזהר בזה, כדי שלא יהיה בכלל מחסרי אמנה. וכן אם הפריש, או נדר בפיו איזה סך מסים לעשות מזה גמילות חסד, אסור לחזר בו.
Part I.Laws of Loans.1.12
יב. ודע דמצות עשה זו דהלואה אינו אלא אם כן יש בידו מעות מזמנים. אבל אם אין בידו מעות, אינו מחיב לילך וללות כדי להלות, אף שהוא בטוח בעיניו, או שנותן לו משכון, אם לא מצד מדת החסד בעלמא. ואם יש לו מעות בהלואה אצל אחר, והגיע זמן פרעון, יש אומרים דזה מקרי, כאלו יש לו מעות מזמנים, ועל כן צריך לטל מעותיו ממנו ולהלות לזה שמבקש ההלואה. וכל שכן אם יש לו מעות בפקדון אצל אחר, בודאי לכלי עלמא אין לו לפטר עצמו להלות, מחמת שאינם בביתו. דפקדון כל היכא דאיתא ברשותא דמרה איתא, אלא צריך לילך ולטלו ולהלות. ואם מתעצל בזה, צריך מדינא ללות אצל אחר כדי להלות לזה. [וכל שכן בשיש לו מעות בביתו גופא, אך אין רוצה להלות מהם מפני קטטת ביתו, בודאי צריך ללות אצל אחר כדי להלות, אחרי דבאמת יש לו מעות, וחל עליו חיוב המצות עשה, ועין בפרק ב'].
Part I.Laws of Loans.1.13
יג. אם יש בידו מעות של אחרים בפקדון, אפילו בזמננו שאנו חשובין כחנוני ושלחני, דמתר להשתמש לעצמו, אם לא הפקיד אצלו צרורין וחתומין, [כדאיתא בחשן משפט סימן רצ"ב סימן ז' עין שם באחרונים], אפילו הכי ללות המעות לאחרים אין לו רשות, אלא אם כן קיבל על עצמו, שכשיבקש המפקיד ממנו, ישלם לו תכף.
Part I.Laws of Loans.1.14
יד. אם באו לפניו הרבה אנשים, ואחד מהן צריך ללות סך מרבה, ושארי האנשים לא יבקשו ממנו כל אחד, כי אם דבר מועט, ואם ילוה להאחד הסך המרבה, לא יהיה לו מה ללות לשארי האנשים, מוטב שילוה לכל אחד סך מועט, מלהלות לאחד סך מרבה, דעל כל אחד ואחד שהוא מלוהו, הוא מקים מצות עשה בפני עצמה. וכבר אמר התנא באבות (ג' ט"ו): והכל לפי רב המעשה, ועין שם בפרוש המשנה להרמב"ם. ואם האחד שרוצה להלות לו הסך המרבה, יועיל לו בהלואתו, שלא יתמוטט לגמרי, אפשר דהוא קודם, דבזה מקים גם כן מה שאמר הכתוב (ויקרא כ"ה ל"ה): "וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך והחזקת בו וגו'", ובדידהו ליכא רק מצות עשה דהלואה, ועין.
Part I.Laws of Loans.2.1
בפרק זה יבאר למי חיבה התורה במצות עשה זו ובו ה' סעיפים א. כל ישראל חיבין במצוה זו של גמילות חסד: בין איש, בין אשה, בין עשיר, בין עני [עם מי שלמטה ממנו], כל אחד לפי כחו. דלא נתנה התורה שעור להלואה, והרי היא כמצות צדקה שכל ישראל חיבין בה, כדאיתא בגמרא (גיטין ז':) וביורה דעה סימן רמ"ח סעיף א'.
Part I.Laws of Loans.2.2
ב. במה דברים אמורים, שהאשה חיבת? בזמן שאין לה בעל. אבל אם יש לה בעל, אין לה רשות להלות ממונו שלא מדעתו, ואפילו אם היא נושאת ונותנת בתוך הבית, אלא אם כן הוא דבר מועט, שאין דרך האנשים להקפיד על זה, או שהיא יודעת את טבע בעלה, שאין מקפיד על זה. ודוקא מעות, אבל כלי בית, אותן שרגילין השכנים להשאיל איש לרעהו, היא מתרת להשאיל שלא מדעתו. ובעל, שאשתו מקפדת עליו ומריבה עמו על הלואותיו, אף דמדינא אין לו לחוש לזה כלל, כי המעות הם שלו ולא שלה, אפילו הכי יותר טוב שיעשה בהצנע, כדי שלא יבוא לידי קטטות ומריבות. ואשה שמוחה בבעלה לקים מצות גמילות חסד, וכהאי גונא בשאר כל המצות, עברה היא בידה, ועתידה לתן הדין על זה. ולהפך, אם תיעצהו לטוב, יש לה זכות גם כן בזה.
Part I.Laws of Loans.2.3
ג. גם האיש שעסקו ופרנסתו הוא מענין הלואה [לכנעני ברבית, ולישראל בהתר עסקא], מחיב להלות לעני בחנם כפי השגת ידו. ועין לקמן בפרק חמישי סעיף ג' ובפרק ששי סעיף ט', ובחלק שני פרק שמיני מה שכתבנו בזה.
Part I.Laws of Loans.2.4
ד. מי שהוא עוסק בתורה, ובא אחד ללות ממנו, ואי אפשר למצוה זו להעשות על ידי אחרים, צריך לבטל מלמודו בשביל מצוה זו. ואין חלוק בזה, בין אם אחרים אינם יכולים לעשות לו טובה, ובין שאינם רוצים לעשות לו טובה, [דמיא דמה שהביא ב'חכמת אדם' (כלל קמ"ז הלכה י') בשם הרדב"ז, בעני שיש לו קרובים עשירים, ואינם רוצים לפרנסו, דהחיוב חל על הכל, עין שם, והכי נמי בעניננו].
Part I.Laws of Loans.2.5
ה. והקפת החנות, נראה דאין בעל החנות מחיב בזה מכמה טעמים: אחד, דעקר פרנסתו הוא ממה שמוכר סחורה זו, ובהמעות שמקבל עבורם, קונה סחורה אחרת, ואם יקיף סחורתו, לא יהיה לו במה לקנות אחרים. ועוד, דהקפת חנות אינו בכלל מלוה, וכדמוכח בפרק י' דשביעית (משנה א') על כן אין הקפה בכלל מצות עשה זו. ומכל מקום נראה דאם עני בא אצל בעל החנות ורוצה שיקיף לו מעט סחורה וכיוצא בזה, איזה דבר להחיות נפשו, נראה דאין יכול לפטר עצמו מזה, אם ידו משגת לזה, דלו יהי דאין זה בכלל מצות עשה (שמות כ"ב כ"ד) ד"אם כסף תלוה", הלא לא נפיק זה על כל פנים מכלל מה שאחר כך (ויקרא כ"ה ל"ה): "וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך והחזקת בו", ואמרו חז"ל (ספרא פרשת בהר פרשתא ה'): החזק בו, עד שלא יפל ויצטרך לבריות.
Part I.Laws of Loans.3.1
בפרק זה יבאר על מי חיבה התורה לגמל עמו חסד ובו ג' סעיפים. א. מצות גמילות חסד נוהג עם כל אדם: לאיש או לאשה, לעשיר או לעני, לגדול או לקטן. [הינו על ידי אפוטרופוס שלו וכהאי גונא, כדי שלא יבוא לידי הפסד. וגמילות חסדים דגופו מחיב אפילו לעצמו]. דכתיב (שמות כ"ב כ"ד): "אם כסף תלוה את עמי", כל מי שהוא בכלל עמי, מחיבין לגמל עמו חסד. ודין הקדימה בזה יבאר לקמן בפרק רביעי וחמישי.
Part I.Laws of Loans.3.2
ב. ואפילו אם פקר באחת מכל המצות האמורות בתורה לתאבון, מכל מקום עדין בכלל ישראל הוא, כל שהוא מאמין בשלשה עשר עקרי הדת. [ולאפוקי אם הוא אפיקורס, וכמבאר בחשן משפט בסימן רס"ו סעיף ב']. ומצוה לרחם עליו ולגמל עמו חסד בעת דחקו. אך אם הוא יודע, שהוא צריך המעות לדבר איזה אסור, בודאי אסור לתן לו, ומקרי מסיע ידי עוברי עברה.
Part I.Laws of Loans.3.3
ג. ודע עוד, דאם הוא מחלל שבת בפרהסיא, יצא מכלל ישראל, ודינו כעובד גלולים. וכן מי שהוא מלשין, יצא מכלל אחוה, ואין לגמל עמו חסד. וכל זה דוקא בשלא עשה תשובה, אבל אם עשה תשובה, אין לך דבר שעומד בפני התשובה. וגם כל זה דוקא בשנתברר שהוא כן, או שהוא מחזק בעיני הכל בענין הרע הזה, אבל משום חשדא בעלמא לא נפיק מכלל אחוה בזה. ועין בספר 'חפץ חיים' בהלכות אסורי לשון הרע כלל ו' סעיף י' בהג"ה.
Part I.Laws of Loans.4.1
בפרק זה יבאר, שצריך לגמל חסד אפילו לשונא, ודין איסור נקימה ונטירה ובו ה' סעיפים. א. מצות חסד שהזהירה אותנו התורה, אין חלוק בין לאוהב בין לשונא, ואפילו עד מאה פעמים. [שכן בארה התורה בפרוש לענין מצות השבת אבדה, דכתיב (שמות כ"ג ד'): "כי תפגע שור איבך וכו'". וכן לענין מצות פריקה, דכתיב (שם ה'): "כי תראה חמור שנאך רבץ תחת משאו וחדלת מעזב לו, עזב תעזב עמו". ואמרינן בגמרא (ב"מ ל"ב.), דהחיוב הוא אפילו עד מאה פעמים].
Part I.Laws of Loans.4.2
ב. ולא מבעי אם הוא שונאו שלא כדין, כגון עבור שלא היטיב עמו באיזה טובה, דבזה בודאי אם הוא מונע אחר כך עבור זה מלהיטיב עמו, לבד שהוא מבטל מצות עשה דחסד, עוד הוא עובר על לאו דאוריתא של "לא תקם ולא תטר" וכדלקמה בסעיף ד'. אלא אפילו אם הוא שונאו בדבר שהוא מצוה לשנא אותו עבור זה, כגון: דחזא בה (שראה בו) שעבר על אסור עריות, וכיוצא בזה מהאסורין שמפרסם בישראל לאסור, אפילו הכי מצוה לגמל חסד עמו בעת דחקו, כיון שהוא מאמין בעקרי הדת. וכדלעיל בפרק ג' (סעיף ב') עין שם.
Part I.Laws of Loans.4.3
ג. אך יש חלוק ביניהן לענין דינא. והוא, דלמי שהוא שונא שלא כדין, אם נזדמן שהשונא ההוא צריך לאיזה טובה, וגם אוהבו צריך לטובה, ואין ביכלתו להיטיב לשניהן, מצוה בשונאו כדי לכוף את יצרו, אבל אם מדינא צריך לשנא אותו וכנ"ל, אם נזדמן לו שניהן ביחד, מצוה יותר בהגון מבשאינו הגון.
Part I.Laws of Loans.4.4
ד. ועל מה דכתוב בתורה (ויקרא י"ט י"ח): "לא תקם ולא תטר את בני עמך", תניא בבריתא: [יומא כ"ג.] איזו היא נקימה? אמר לו: השאילני מגלך. אמר לו: לאו. למחר אמר לו: השאילני קרדמך. אמר לו: איני משאילך, כדרך שלא השאלתני. זו היא נקימה. ואיזו היא נטירה? אמר לו: השאילני מגלך. אמר לו: לאו. למחר אמר לו: השאילני קרדמך. אמר לו: הילך, איני כמותך שלא השאלתני. זו היא נטירה. וכונת הגמרא, דאפילו על דברים נקלים כאלה שיך גם כן אסור נקימה ונטירה, וכל שכן בדברים גדולים, כגון: למנע מלהיטיב עמו באיזה דבר, שהוא נוגע למחיתו. ולשון הספרא (פרשת קדשים פרק ד', י'): עד היכן כחה של נקימה? אמר לו: השאילני מגלך וכו'. עד היכן כחה של נטירה? אמר לו: השאילני מגלך, ולא השאילו וכו'. וכן כתב רבנו אליעזר ממיץ בספרו במצוה קצ"ז (ובדפוס ישן מצוה מ'), דלאו דוקא שאלת כלים, דהא לאו כלים כתיב בקרא, אלא אפילו שאר ממון, דלאו כלים נינהו. למדנו שמזהרין ישראל, שלא למנע לעשות צרקה וגמילות חסד בממון, בשביל שלא עשה הוא עמו כהויתו, שזהו היא נקימה. וגם מזהרין וכו', שזו היא נטירה, עד כאן לשונו.
Part I.Laws of Loans.4.5
ה. ודע עוד, דמוכח מכל הראשונים, דאסור הנקימה הוא אפילו אם לא השיב לו, איני משאילך וכו', אלא משידע בנפשו, שמטעם זה הוא מונע מלהיטיב עמו, עובר בלאו זה. וכן לענין נטירה, אין האסור בזה דוקא על הדבור, אלא על נטירת הלב, אלא צריך שימחה הדבר מלבו. [ועין בספר 'חפץ חיים' בפתיחה לאוין באות ח' וט' שכתבתי שם הרבה בדין נקימה ונטירה]:
Part I.Laws of Loans.5.1
בפרק זה יבאר ענין הקדימה, דהינו כשאין בכחו להלות לכלם ובו ט' סעיפים. א. אם באו ישראל וכנעני ללות מאצלו, ושניהם בשוה על משכונות, או בטחונות טובות, ילוה לישראל, דכתיב (שמות כ"ב כ"ד): "אם כסף תלוה את עמי וגו'". ואמרו חז"ל (ב"מ ע"א.) ד"עמי" קודם.
Part I.Laws of Loans.5.2
ב. ואפילו אם הכנעני רוצה לתן לו רבית, והישראל בחנם, גם כן ילוה לישראל. ואין חלוק בין אם הלוה עני או עשיר, הואיל והוא צריך לפרנסתו, דאם הישראל הלוה רוצה גם כן להלותם, חייו קודמין.
Part I.Laws of Loans.5.3
ג. ואם עקר פרנסתו הוא על ידי הלואת כנעני ברבית, חייו קודמין. ומיהו היכא דבא עני וצריך לחם, ורוצה ללות ולקנות לחם, ודאי הוא קודם, כן כתב בספר "אגדה" (בב"מ שם). ועין בפרק ו' סעיף ט' מה שכתבנו בדין עני ועשיר מענין זה.
Part I.Laws of Loans.5.4
ד. הא דאמרינן דישראל קודם לכנעני, דוקא אם באו שניהן בבת אחת, אבל אם בא הכנעני לבדו מתחלה, מתר להלותו ברבית, [ובפרט לדעת הרמב"ם (פרק ה' מהלכות מלוה ולוה ה"א), דהוא מקים בזה מצות עשה וכו']. אם לא כשיודע בודאי, שהישראל יבוא אחר כך, דאז יש לו למנע את עצמו מזה.
Part I.Laws of Loans.5.5
ה. ודע דבדין זה שאמרנו, דיקדים לישראל בחנם מלכנעני ברבית, נחלקו הגדולים בזה: יש אומרים, דאפילו אם ילוה לכנעני, יהיה הרוח מרבה, גם כן הצריכה התורה להלות לישראל בחנם, אם היה ההלואה בכדי שעור השגת ידו לזה, דהא אין לו הפסד בזה שילוה לישראל, כי המעות ישובו אליו בחזרה, ורק מניעת הרוח על עת ההיא, וגם אין פרנסתו בכך וכנ"ל. ויש אומרים, דדוקא היכא, שהרוח הוא מועט, אבל אם הרוח הוא מרבה, אינו מחיב בזה, וכן משמע קצת מתשובת רמ"א סימן י' עין שם.
Part I.Laws of Loans.5.6
ו. ודע עוד, דהוא הדין לענין מכירה גם כן הצריכה התורה, כשיהיה לישראל דבר מה למכר, ונזדמן לפניו ישראל וכנעני, ימכר לישראל. וכן הוא הדין לענין אם צריך לקנות, דכתיב (ויקרא כ"ה י"ד): "וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך", ואיתא בספרא (פרשת בהר פרשתא ג', א'): אם באת למכר - תמכר לישראל חברך, וכן אם באת לקנות - תקנה מישראל חברך. ופשוט דהוא הדין, אם צריך לשכר איזה דבר למלאכתו, מוטב שישכר מישראל, אם התועלת משניהן בשוה.
Part I.Laws of Loans.5.7
ז. ואפילו אם הכנעני מוסיף מעט יותר על המקח, אפילו הכי מוטב למכר לישראל בפחות. וכן הוא הדין לענין קנין, מוטב יותר שיקנה מישראל, אפילו אם יצטרך להוסיף מעט יותר [רמ"א בתשובה הנ"ל (בסעיף ה')].
Part I.Laws of Loans.5.8
ח. ואם בא ישראל לשאל כלי ממנו, וכנעני רוצה לשכר ממנו אותו הכלי, נראה לי, דאפילו הוא רוצה לתן לו עבור זה רק דבר מועט, אין צריך להשאיל לישראל. ולא דמי להלואה, דמחיב להלות לישראל בחנם, אף שיפסיד על ידי זה הרוח דרבית דכנעני. א. דעל הלואה יש מצות עשה מיחדת (שמות כ"ב כ"ד): "אם כסף תלוה וגו'". ואמרו חז"ל (מכילתא פרשת משפטים פרשה י"ט) דהאי "אם" חובה הוא ועוד, דהמעות יחזרו אליו בחזרה, מה שאין כן הכלי רגילה להפחת על ידי התשמיש. אם לא שהוא עני, ורוצה לשאל הכלי כדי להשתכר בו להשיב את נפשו, דאז צריך לעשות זה משום מצות (ויקרא כ"ה ל"ה): "וכי ימוך אחיך וגו' והחזקת בו וחי עמך", ועין ב'נתיב החסד'.
Part I.Laws of Loans.5.9
ט. נראה לי, דאיש קודם לאשה להלות. במה דברים אמורים? בזמן ששניהם אינם עניים, וכל שכן אם האיש עני, והאשה איננה עניה. אבל בזמן ששניהם עניים - האשה קודמת לאיש, אם לא שהוא קרוב, מסתברא דהוא קודם, וכמו שכתבנו בסימן שאחרי זה. ואם ממניעת הלואה יוכל לבוא לידי סכנת נפשות, האיש קודם, דהוא חיב בכל המצות, מה שאין כן האשה, דהיא פטורה ממצות עשה שהזמן גרמא.
Part I.Laws of Loans.6.1
בפרק זה יבאר עוד ענינים מדין קדימה ובו י"ד סעיפים. א. אם באו עני ועשיר ללות מאצלו, והעני גם כן בטוח אצלו, או שנותן לו משכון, ואין יכול ללות לשניהן, העני הוא קודם, דכתיב (שמות כ"ב כ"ד): "אם כסף תלוה את עמי את העני עמך", ואמרו חז"ל (ב"מ ע"א.), עני ועשיר - עני קודם. ואפילו אם העשיר הוא מעירו והוא גם כן קרובו, והעני אינו קרובו והוא מעיר אחרת, גם כן העני הוא קודם. ואם שניהם עניים, ואחד מהם צריך המעות למזון ואחד לכסות, ילוה למי שהוא צריך למזון, דהוא דחוק יותר. [מיורה דעה סימן רנ"א סעיף ז' לענין צדקה, והוא הדין לעניננו].
Part I.Laws of Loans.6.2
ב. ואם אחד משני העניים הוא קרובו או מעירו, הוא קודם, דכתיב (שמות כ"ב כ"ד): "את העני עמך", ומי שהוא קרובו או מעירו הוא נקרא "עמך", ומצוה להקדימו. ועין ביורה דעה סימן רנ"א סעיף ג' בהג"ה, דשכניו עדיפא מבני עירו, ומצוה להקדימם. ועניי עירו נקרא כל ששהה שם שנים עשר חדש. ואם קנה בה בית דירה, או שדעתו להשתקע שם, הרי הוא כאנשי העיר מיד.
Part I.Laws of Loans.6.3
ג. היה אחד מהם קרובו והוא מעיר אחרת, והאחר שאיננו קרובו הוא מעירו, הקרוב קודם, דהוא נקרא "עמך" יותר. ואם הקרוב יכול להשיג בקל ללוות מאחרים, ושאינו קרוב אינו יכול, נראה לכאורה, דהוא קודם להקרוב.
Part I.Laws of Loans.6.4
ד. ומה נקרא קרוב לענין זה? פשוט דדינו כמו לענין צדקה ביורה דעה רנ"א סעיף ג' בהג"ה, וכן מוכח בסמ"ע, בחשן משפט סימן צ"ז (ס"ק א') ועל כן צריך להקדים הלואת אביו ואמו להלואת בניו. והלואת בניו קודם לאחיו, ואחיו מאביו קודם לאחיו מאמו, ושניהם קודמין לשאר קרובים.
Part I.Laws of Loans.6.5
ה. ודע, דהוא הדין אם באו לפניו שני עשירים, ואחד מהם הוא קרובו, הוא קודם.
Part I.Laws of Loans.6.6
ו. אם באו לפניו אנשים הרבה ללות, בין שהם עשירים או עניים, ואין יכול ללות לכלם, מקדים הכהן ללוי, והלוי לישראל, והישראל לממזר. במה דברים אמורים? בזמן שהם שוים בחכמה. אבל אם היה ממזר תלמיד חכם, הוא קודם לכלם. ואפילו חכם צריך המעות לכסות ועם הארץ למזון - החכם קודם. ואשת חבר הרי היא כחבר. וכל הגדול בחכמה, קודם לחברו.
Part I.Laws of Loans.6.7
ז. ואם היה אחד מהם רבו מבהק, שרב חכמתו הימנו, או אביו הם קודמין לכל, ואפילו לתלמיד חכם. וכתב בחדושי ר' עקיבא איגר, דהוא הדין שאר קרובין קודמין גם כן לתלמיד חכם.
Part I.Laws of Loans.6.8
ח. אם באו אביו ורבו ללות ממנו - רבו קודם לאביו, שרבו מביאו לחיי העולם הבא, ואביו רק לעולם הזה. ואם היה אביו שקול כרבו - אביו קודם. וכל זה כשרבו מלמדו בחנם, אבל אם אביו שוכר לו רב ומלמדו - אביו קודם.
Part I.Laws of Loans.6.9
ט. ודע, דהא דאמרינן לעיל בסעיף א', דעני ועשיר - עני קודם, [וכן כל עניני הקדימות שנזכרות בסימן זה], הינו כששניהם בחנם, אבל אם העשיר רוצה לקח ממנו המעות בעסקא, ויהיה לו רוח מזה, וכשילוה לעני, יפסיד זה הרוח, ואין ידו משגת לזה, אינו מחיב להלות בחנם. [ועין לעיל בפרק א' (סעיף ד'), שכתבנו בשם החנוך, דמצות עשה של הלואה תלוי לכל אחד ואחד כפי השגת ידו]. ועל זה וכיוצא בזה אמרו חז"ל [בבא מציעא ל"ג.]: "אפס כי לא יהיה בך אביון" (דברים ט"ו ד'), שלך קודם לשל כל אדם. אך בכגון זה צריך האדם להתישב היטב בעצמו, אם באמת אין ידו משגת לזה, כי היצר לעולם יפתהו, שאין ידו משגת. ואם באמת ידו משגת, והוא קופץ ידו מלגמל חסד מיראה שלא יעשה אביון, סוף דבר יהיה, שמדה זו תביאהו שיהיה אביון חס ושלום. וכמו שאמרו חז"ל (שם): כל המקים בעצמו כך, [הינו שהוא זהיר בעצמו ביותר], סוף בא לידי כך. וכל זה הוא לאו דוקא לענין זה, דהוא הדין אם רוצה לתן מעותיו על איזה עסק, ובא עני אחד ללות ממנו המעות, תלוי גם כן אם ידו משגת לזה, ועין בחלק ב' פרק עשירי, מה שכתבנו בזה.
Part I.Laws of Loans.6.10
י. ודע עוד, דמה דאמרינן לעיל (בסעיף א'), דעני ועשיר - עני קודם, הוא לאו דוקא אם הוא עני גמור, דהוא הדין אפילו אם הוא גם כן איננו עני עדין, רק שהוא דחוק בעסקיו, ויכול להיות שיתמוטט לגמרי, אם לא ילוה לו, גם כן נראה דמצוה להקדימו, דבו יקים גם כן הקרא (ויקרא כ"ה ל"ה) ד"ומטה ידו עמך והחזקת בו".
Part I.Laws of Loans.6.11
יא. אם יודע בברור, שיבוא לו בקרוב קרובו עני ללות ממנו, יוכל להשמיט את עצמו מחמת זה לעת עתה, שלא ללות לעני אחר שאינו קרובו, אבל אם ספק לו, אינו יכול לפטר את עצמו מחמת זה, ועין ב'נתיב החסד'.
Part I.Laws of Loans.6.12
יב. אם באו לפניו שני אנשים, ואחד מהם יש לו קרובים עשירים שיכולים להלותו, ואחד אין לו, מוטב יותר שילוה למי שאין לו קרובים, אך אם הוא צועק ואומר, שהקרובים אינם רוצים להיטיב עמו שניהם שוים.
Part I.Laws of Loans.6.13
יג. אם אחד נתן בידו ממון להלות אותם לגמילות חסד, אין לקרובי הנותן שום יתרון על האחרים, [וכל שכן דקרובי זה הגבאי - אין להם יתרון], דהאיש הזה, כיון שנתן בידו המעות בשביל המצוה, הוא כגבאי העיר, שזוכה בשביל כל העיר בשוה.
Part I.Laws of Loans.6.14
יד. כל דיני הקדימה הנאמר למעלה, הוא לאו דוקא על הלואה ושאלת כלים, דהוא גם כן כעין הלואה, דהוא הדין על איזה שום טובה אחרת, דהינו לשכר אחד להרויח וכיוצא בזה.
Part I.Laws of Pledges.7.1
בו יבאר הלאו ד"לא תבא אל ביתו לעבט עבטו" ובו ט' סעיפים. א. אם אחד לוה לחברו מעות, על מנת שיפרע לו לזמן פלוני ובלי משכון, ואחר כך הגיע הזמן ולא פרעו, אסור למלוה לכנס לבית הלוה לטל ממנו משכון. ועל זה הזהירה התורה (דברים כ"ד י'): "כי תשה ברעך משאת מאומה, לא תבא אל ביתו לעבט עבטו". ובין אם חטף ממנו שם המשכון בחזקה, או ששותק הלוה, ואינו מוחה בידו, או שלא היה בביתו בעת שנטל המשכון - עובר בלאו, אחרי שהוא נוטל בעצמו. ואפילו להרבות עליו שם בדברים, עד שיתן לו הלוה בעצמו את המשכון, גם כן אסור, אלא יעמד בחוץ, והלה מוציא לו את המשכון, שנאמר (שם י"א): "בחוץ תעמד והאיש אשר אתה נשה בו יוציא אליך את העבוט החוצה". ולאו דוקא לכנס לבית, דהוא הדין לפגע אותו בשוק ולחטף ממנו שם בזרוע, אסור, אלא אם כן נותן לו הלוה מדעתו את המשכון.
Part I.Laws of Pledges.7.2
ב. וכן שליח בית דין גם כן מזהר, שלא יכנס לבית הלוה לטל ממנו משכון, שנאמר (שם): "בחוץ תעמד והאיש וגו'". ודרשו חז"ל (ב"מ קי"ג.), דתבת "והאיש" לרבות שליח בית דין, ואלפניו קאי, לומר שגם הוא יעמד בחוץ. אבל בשוק מתר השליח בית דין לחטף ממנו בזרוע, ונותנו למלוה. וכל זה דוקא כשהחוב בא על ידי הלואה שהלוהו, אבל אם מגיע לו עבור שכר פעלתו, או שכר בהמתו, או כליו, או שכר ביתו, או על ידי שהיה ערב בעד איזה חוב, בכל זה מתר למשכן בזרוע, שלא על פי בית דין, ולכנס לביתו למשכנו, דהפרשה לא אירי (אינה עוסקת) רק בחוב שבא על ידי הלואה. ואם זקף עליו השכר בהלואה, אסור - דתו שם הלואה עליה. ועין בחשן משפט סימן ס"ז (סעיף י"ד בהגה), דזקיפה מקרי משעה שקבע לו זמן לפרעון, ויש אומרים דמקרי זקיפה משעה שכתב בפנקסו כל החשבון ביחד. וכל זה לענין הלאו ד"לא תבא אל ביתו", אבל למשכן אלמנה, או כלי אכל נפש, יש אומרים דאסור גם בכל אלו [שם סימן צ"ז סעיף י"ד].
Part I.Laws of Pledges.7.3
ג. אם רוצה לשלח שלוחו לבית הלוה למשכנו, גם כן אסור. ואם משלחו לבית הלוה לבקש שיתן לו משכון על ידו, יש לעין בזה ועין ב'נתיב החסד'. ואם אמר לשלוחו: לך לביתו ואמר לו, שיביא לי משכון על החוב, מתר לכנס לביתו ולאמר לו דבר זה, שלא עשהו שליח לקח ממנו המשכון, רק שליח דברים בעלמא. ונראה דאז אפילו אם הלוה נותן לו המשכון להוליכו להמלוה, גם כן מתר לקח ממנו, דשלוחו של הלוה הוא ולא של המלוה.
Part I.Laws of Pledges.7.4
ד. וכל זה שכתבנו בסעיף א' וב' הוא בסתם עבוט, שאינם כלי אכל נפש, אבל בכלים שעושין בהם אכל נפש, אסור השליח בית דין. וכל שכן המלוה גופא, אפילו בחוץ, למשכנו, דכתיב (דברים כ"ד ו'): "לא יחבל רחים ורכב כי נפש הוא חבל". ולאו דוקא רחים ורכב. דהוא הדין כל כלים שעושין בהם אכל נפש, כגון: הערבות שלשין בהם, והיורות שמבשלין בהם, וסכין של שחיטה, וכיוצא בהם, שכל זה הוא בכלל "כי נפש הוא חבל". וכל שכן אם נכנס השליח בית דין או המלוה בפנים, ומשכנו בכל זה, דבודאי עובר בלאו זה, מלבד הלאו ד"לא תבא אל ביתו לעבט עבטו".
Part I.Laws of Pledges.7.5
ה. היו לו חמשה כלים שעושין בהם אכל נפש, אינו רשאי למשכן אפילו אחד מהם. ואם משכנן, חיב על כל כלי וכלי בפני עצמו. ואם אינו עושה מלאכה, אלא באחד מהן, מתר למשכן השאר, והינו דוקא השליח בית דין ובחוץ לבית, וכנ"ל בסעיף א' וב'.
Part I.Laws of Pledges.7.6
ו. אלמנה, בין שהיא עניה, בין שהיא עשירה, אין ממשכנין אותה, אפילו בכלים שאין עושין בהן אכל נפש, דכתיב (שם י"ז): "ולא תחבל בגד אלמנה". ולאו דוקא בגד, דהוא הדין כל דבר. והאסור אפילו על ידי שליח בית דין ובחוץ לביתה. ואם משכנה בביתה, עובר בשני לאוין, משום (שם י') "לא תבא אל ביתו לעבט עבטו", ומשום (שם י"ז) "ולא תחבל בגד אלמנה".
Part I.Laws of Pledges.7.7
ז. כל אפני האסור הנזכרים לעיל, הוא דוקא למשכן שלא בשעת הלואה, אבל בשעת הלואה מתר לטל ממנו המשכון בביתו, ואפילו כלי אכל נפש, והיא אלמנה, כיון שהלוה בעצמו מתרצה ללות באפן זה. והוא הדין שלא בשעת הלואה, כל שנותן לו המשכון לרצונו בחוץ - מתר, אפילו באלמנה ובכלי אכל נפש. ועין מה שכתבנו בנתיב החסד בסעיף קטן ד', דהוא הדין כשהלוה קורא למלוה, ומבקש ממנו שיכנס לביתו, ויתן לו שם משכון, גם כן מתר בכל מקום, אך שלא יברר לו שם משכון בעצמו, כי אם מה שיתן לו הלוה, יקבל. ואסור המלוה להשתמש בהמשכון, אפילו אם נתן לו המשכון מדעתו.
Part I.Laws of Pledges.7.8
ח. ודע, דאין חלוק בעניננו, בין מעות של יחיד ובין מעות של רבים. כגון: גבאי של צדקה או גמילות חסד, שהלוה מהמעות לאחד בלי משכון, ואחר כך הגיע הזמן, ולא פרע, אסור גם כן להגבאי או לשלוחו לכנס לביתו למשכנו, וכן שיך בזה כל הדינים הנ"ל.
Part I.Laws of Pledges.7.9
ט. יש מי שאומר, שאין שליח בית דין אסור לכנס לביתו למשכנו, אלא בממשכנו להיות בטוח במעותיו, ולא הגיע זמן הפרעון. או אפילו כשהגיע זמן הפרעון, ואינו רוצה לגבות חובו מהמשכון מאיזה טעם, רק שרוצה למשכנו כדי להיות בטוח במעותיו על ידו. אבל כשהגיע זמן הפרעון, ובא לגבות חובו, וזה אינו רוצה לפרעו, והוא בחזקה שיש לו מטלטלין ומבריח, שליח בית דין נכנס לביתו למשכנו, ויפרע לזה חובו, שפריעת בעל חוב מצוה, ודינו כדין סכה ולולב ותפלין, שבית דין מכין אותו, עד שתצא נפשו, כדי לקימה. אבל אם אין לו נכסים, אין כופין אותו להשכיר עצמו ולא לעשות שום מלאכה כדי לפרע, דכתיב (ויקרא כ"ה נ"ה): "כי לי בני ישראל עבדים", שטרו של השם יתברך הוא קודם. ועין בספר 'שער המשפט' (סימן צ"ז ס"ק ג'), שכתב, שיש פוסקים שסוברין, דדוקא בית דין אין יכולין לכופו להשכיר עצמו, אבל הוא בעצמו חיב להשכיר את עצמו כדי לפרע חובו.
Part I.Laws of Pledges.8.1
בו יבאר המצות עשה דהשבת העבוט ובו ז' סעיפים. א. ועתה נבאר דין מצות עשה של השבת העבוט. כתיב בתורה (דברים כ"ד י"ב-י"ג): "ואם איש עני הוא לא תשכב בעבטו; השב תשיב לו את העבוט כבוא השמש ושכב בשלמתו וגו'". ואמרו חז"ל [בבא מציעא קי"ד:], דהכונה: לא תשכב, ועבוטו עדין בידך, אלא שישיבנו כבוא השמש, כדי שיהיה לו על מה לשכב, והינו בכסות לילה, שמחזירו לו לכל לילה, ובבקר חוזר ונוטלו מביתו. וכתיב קרא אחרינא (שמות כ"ב כ"ה): "עד בא השמש תשיבנו לו", והינו בכסות יום שמחזירו לו, ויהיה בידו כל היום עד בא השמש, ואחר כך חוזר ונוטלו מביתו. וכן הוא עושה תמיד בכל יום ולילה. ואם תשאל, אם כן, מה מועיל לו המשכון? כדי שיתביש, שבכל יום ויום מחזירין לו המשכון, וימהר לבקש מעות ולפרע חובו. גם כדי שלא ישמיט החוב בשביעית, כי חוב שיש עליו משכון, אינו משמט. וגם כדי שלא יעשה מטלטלין אצל בני הלוה, אם ימות, דמטלטלי דיתמי (חפצים המטלטלים של היתומים שירשו מאביהם) אינן משעבדין לבעל חוב. מה שאין כן, כשיש עליו משכון, יפרע מהמשכון. וכשמחזיר לו את המשכון, מצוה שיברכנו עבור זה, כדכתיב (דברים כ"ד י"ג): "ושכב בשלמתו וברכ וגו'" [ספרי (פרשת כי תצא פסקה רע"ז)]. ואם לא השיב לו את העבוט בעת שצריך לו, עובר בלאו ועשה זו, מלבד מה שעובר בלאו ד"לא תבא אל ביתו לעבט עבטו" אם היה ממשכנו שלא ברשות בית דין. ולאו דוקא עני, דהוא הדין אם משכן לאיש עשיר בנכסים הרבה, דבר הצריך לו, כגון: כר וכסת, ואין לו אלא זה שמשכנו, עובר בלאו ועשה זו. והתורה דבר ההוה נקט בעני, שמצוי שאין לו דבר אחר לשכב עליו, [וצריך להחזיר לו החפץ בזמנו, אפילו לא תבעו. ואינו דומה לשכיר המבאר לקמן בפרק ט' סעיף י"א, דאינו עובר, אם לא תבעו, דהתם גלי קרא, כדאיתא בגמרא (בבא מציעא קי"א.)].
Part I.Laws of Pledges.8.2
ב. אם הוא רוצה לתן לו כסות אחרת תחת כסותו, כדי שיהיה לו על מה לשכב, נראה דלא קים בזה המצות עשה דהשבת העבוט, דכתיב (שם י', ג): "ושכב בשלמתו וברכ וגו'". והוא הדין בכסות יום. וכן כתב בבאור הגר"א בחשן משפט סימן ע"ב סעיף קטן י"א, דאם נתן לו דבר אחר תחת משכונו, לא עשה כלום, עין שם. ומשמע דאפילו בכלי אמנות דקימא לן (שם סימן צ"ז סעיף י"ז), דמחזיר לו כלי אמנות ביום, אסור להחליף לו בכלי אמנות אחרת.
Part I.Laws of Pledges.8.3
ג. אם לא נתן לו תכף כבוא השמש, מכל מקום יש עליו חיוב השבה עד הבקר. ונראה דבעניננו הוא עד זמן שדרכן של רב בני אדם לקום משנתם, דתו לא קרינן בה (ששוב אין אנו קוראים בו) "ושכב בשלמתו", ועין ב'נתיב החסד'. וכן בכסות יום, אם לא נתן לו תכף בבקר, בעת שדרכן של בני אדם לקום משנתם, מכל מקום יש עליו חיוב השבה עד סוף היום, דכתיב (שמות כ"ב כ"ה): "עד בא השמש תשיבנו לו". וביאת השמש בעניננו הוא זמן צאת הכוכבים, שאז הוא זמן שכיבת לילה, ואין צריך לכסותו.
Part I.Laws of Pledges.8.4
ד. דין השבת העבוט הוא בין אם משכן את חברו על ידי שליח בית דין, או שעבר ומשכנו בידו בזרוע, או שהלוה בעצמו הוציא לו את המשכון. בכל אלו, מכיון שאיש עני הוא וצריך להחפץ, הרי זה מצוה להחזיר לו העבוט בעת שהוא צריך לו וכנ"ל, דהינו: כסות יום ביום, וכסות לילה או כר וכסת בלילה. וכן מחזיר לו כלי אמנות ביום כדי לעשות מלאכתו, וחוזר ונוטלו בלילה, דהיינו, אחר צאת הכוכבים. וכלי אכל נפש, או בגד אלמנה, אם עבר ומשכנם, או שנתנו מדעת, גם כן החיוב להחזירם בעת שצריך להשתמש בהם. ויש אומרים דבכלי אכל נפש ובגד אלמנה - צריך להחזירם מיד, אם עבר ומשכנו. וכל זה כשמשכן שלא בשעת הלואתו, אבל אם לקח המשכון בשעת הלואה, אינו חיב להחזיר לו, אפילו בכלי אכל נפש ובגד אלמנה, כיון שמדעתו נתן לו המשכון. והוא הדין אם נתן לו משכון מדעתו שלא בשעת הלואה, ונתרצה בפרוש שלא להחזיר לו בעת שצריך לו, אינו חיב להחזיר. וכיצד יתנהג עם משכונות, כשמגיע הזמן, ואינו פורע לו, ודיני סדור לבעל חוב עין בחשן משפט סימן ע"ג מסעיף י"ב והלאה, ובסימן צ"ז סעיף כ"ג.
Part I.Laws of Pledges.8.5
ה. יש אומרים דדין השבת העבוט נוהג, אפילו כשמשכן לערב, או עבור שכירתו, או שכר בהמתו ודירתו, אף דלאו ד"לא תבא אל ביתו" לא קאי על ערב וכיוצא בזה, וכנ"ל בפרק ז' סעיף ב'. מכל מקום עשה דהשבת העבוט נוהג גם בהם. ויש אומרים דגם אין דין השבת העבוט נוהג בם.
Part I.Laws of Pledges.8.6
ו. התנדב אחד ממון לעניים, ומשכן אותו הגזבר כדי שיקים דברו, אין הגזבר צריך להשיב לו העבוט, ואפילו בכלי אכל נפש ובגד אלמנה, אם עבר ומשכנם. דהעניים זוכין הממון משלחן גבוה, והרי הם כהקדש דליתה בכלל השבת העבוט, כדאמרינן בגמרא (ב"מ קיד.). ולדעת היש אומרים הנ"ל בסעיף ה', גם בכאן צריך להחזיר מיד בכלי אכל נפש ובגד אלמנה.
Part I.Laws of Pledges.8.7
ז. ודוקא בענין זה, שלא בא עדין המעות ליד הגזבר, ולא זכה עבור העניים; אבל מעות צדקה, שבא ליד הגזבר, ועבר והלוה אותם, וכן במעות גמילות חסד, כשהלוה אותן הגזבר לאחד ומשכן אותם בעד הלואה, כשהגיע הזמן ולא פרע, נוהג בם כל דיני השבת העבוט.
Part I.Laws of Wages.Introduction.1
עוד ראיתי לחבר אל ההלכות דין תשלומי שכר שכיר, מפני שהוא דבר העומד ברומו של עולם, שיש על זה כמה וכמה לאוין מפרשין בתורה, ויש בני אדם מזלזלין בהם, בעונותינו הרבים, ונקל להם לאחר את התשלומין בשביל איזה סבה קלה, כגון: שמתעצל לילך ולקח את ממונו, שהניח ביד אחרים, או לילך ולפרט את המטבע הגדולה שיש לו בשביל לשלם להשכיר בזמנו. ומן הדין מחיב בכל זה, אפילו אם הפועל עשיר, וכל שכן אם הפועל עני, כמה מחיב בעל הבית לראות לשלם לו בזמנו, כדי שיהיה לו במה לחיות הוא ואנשי ביתו.
Part I.Laws of Wages.Introduction.2
וכמה דכתיב בקרא בפרשה תצא (דברים כ"ד ט"ו): "ביומו תתן שכרו ולא תבוא עליו השמש כי עני הוא ואליו הוא נשא את נפשו ולא יקרא עליך אל ה' והיה בך חטא". לך נא ראה מה דאיתא בזהר הקדוש פרשת ק ים (ויקרא י"ט י"ג): "לא תלין פעלת שכיר". אמאי? אלא מקרא אחרא אשתמע (מפסוק אחר נשמע מובן), דכתיב: "ביומו תתן שכרו ולא תבוא עליו השמש כי עני הוא ואליו הוא נשא את נפשו". "לא תבוא עליו השמש" - אזדהר דלא תתכנש בגינוי לעלמא עד לא ימטי זמנך לאתכנשא, כמה דאת אמר (הזהר שלא תאסף בגללו לעולם, לפני שהגיע זמנך להאסף, כמו שאתה אומר) (קהלת י"ב ב'): "עד אשר לא תחשך השמש וגו'". מהכא אוליפנא מלה אחרא: מאן דאשלים לנפשא דמסכנא אפילו דמטו יומוי לאסתלקא מעלמא, דשא בריך הוא אשלם לנפשה ויהיב לה חיין יתיר (מכאן למדנו דבר אחר: מי שמשלים לנפש העני, אפילו הגיעו ימיו להסתלק מהעולם, הקדוש ברוך הוא משלים לנפשו, ונותן לו חיים יתרים.). "לא תלין פעלת שכיר". תא חזי: מאן דנטיל אגרא דמסכנא, כאלו נטיל נפשה ודאנשי ביתה. הוא אזער נפשיהו, דשא בריך הוא אזער יומוי ואזער נפשה מההוא עלמא. דהא כל אנון הבלים דנפקי מפמה כל ההוא יומא, כלהו סלקין קמה ד דשא בריך הוא וקימין קמה. לבתר סלקא נפשה ונפשיהו דאנשי ביתה וקימין באנון הבלים דפמה. וכדין אפילו אתגזר על ההוא בר נש כמה יומין וכמה טבן, כלהו מתעקרן מנה ומסתלקי מנה.
Part I.Laws of Wages.Introduction.3
(בוא ראה, מי שלוקח שכר העני, כאלו לוקח נפשו. הוא הקטין נפש העני - הקדוש ברוך הוא מקטין (גורע) ימיו, שמקטין נפשו מהעולם ההוא. שהרי כל אותם הבלים, שיוצאים מפיו כל היום ההוא, כלם עולים לפני הקדוש ברוך הוא ועומדים לפניו. ואחר כך עולה נפשו ונפשותם של אנשי ביתו, ועומדים באותם הבלים של פיו, ואז אפילו נגזר על בן האדם ההוא כמה ימים וכמה טובות, כלם מתעקרים ממנו ומסתלקים ממנו).
Part I.Laws of Wages.Introduction.4
ולא עוד, אלא דנפשא דילה לא סלקא לעילא. והינו דאמר רבי אבא: רחמנא לשיזבן מניהו ומעלבוניהו ואוקמוה: (ולא עוד אלא שנפשו אינה עולה למעלה. וזהו שאמר רבי אבא: ה' יצילנו מהם ומעלבוניהם. והעמידוה, כלומר, ופרשוה כבר:) אפילו עשיר הוא. "ואליו הוא נשא את נפשו" דיקא, אפילו מכל בר נש נמי וכל שכן מסכנא. והינו, דהוה רב המנונא עביד: כד הוה ההוא אגיר [אותו שכיר יום] מסתלק מעבידתה, הוה יהיב לה אגרה ואמר לה: טול נפשך דאפקידת בידי, טול פקדונך. ואפילו אמר יהא בידך, דאנא לא בעינא לסלקא אגרי, לא הוה בעי. אמר: פקדונא דגופך לא אתחזי לאתפקדא בידי, כל שכן פקדונא דנפשא. דהא פקדונא דנפשא לא אתיהיבת, אלא לקודשא בריך הוא,
Part I.Laws of Wages.Introduction.5
שאפילו הפועל עשיר הוא [אסור להלין שכרו], ואליו הוא נושא את נפשו כמשמעו, אפילו מכל אדם וכל שכן עני, וזהו שרב המנונא עושה, כשהיה אותו שכיר מסתלק מעבודתו, היה נותן לו שכרו ואומר לו: קח פקדונך. ואפילו אומר השכיר: יהא בידך, שאינני רוצה לקבל שכרי, לא רצה, ואומר: פקדון גופך אינו ראוי להפקד בידי, כל שכן פקדון הנפש, שהרי פקדון הנפש אינו נתן רק לקדוש ברוך הוא, דכתיב (תהלים ל"א ו'): "בידך אפקיד רוחי וכו'", עין שם עוד.
Part I.Laws of Wages.Introduction.6
והנה הפסוק הנ"ל שהבאנו הלא מזהיר, אפילו אם הוא משלם לו, אך שמאחר את תגמולו, ואינו משלם לו בזמנו. וכל שכן אם הוא עושק שכרו לגמרי, ואינו משלם לו, או שפוחת לו ממה שהשוה אתו בתחלה, אפילו פרוטה אחת, דהוא גזלן גמור, ועובר על (יקרא י"ט י"ג): "לא תעשק את רעך ולא תגזל וגו'", כדאיתא בגמרא (בבא מציעא ס"א. וקי"א:). וגם בידי הנביאים הזהיר השם יתברך על זה מאד ואמר (מלאכי ג' ה'): "וקרבתי אליכם למשפט והייתי עד ממהר במכשפים ובמנאפים ובנשבעים לשקר ובעשקי שכר שכיר וגו'". ומה שאמר "וקרבתי וגו' עד ממהר", הינו שהקדוש ברוך הוא בעצמו הוא הדין והוא העד על זה למהר להנקם מהעושק שכר שכיר, וכדאיתא בסכה (כ"ט:): בשביל ארבעה דברים נכסי בעל הבית יורדין לטמיון: על כובשי שכר שכיר ועל עושקי שכר שכיר וכו'. [כובשי - שמדחהו בלך ושוב; עושקי לגמרי גוזל שכרו. רש"י]. ובעונותינו הרבים, יש אנשים שנקל להם לפחת להשכיר משכרו, ולא ידעו כי בנפשם הוא, שעוברים על לאוין דאוריתא. גם מצוי, בעונותינו הרבים, אצל איזה אנשים, שהשכיר דופק על פתחיהם לילה ויום, ואין שומע לו, ובפרט אם העסק הוא על איזה דבר קטן. ולא יתנו לב שבדיני התורה אין חלוק בין דין של פרוטה לדין של מאה מנה. והרבה מהם, שהם אנשים ישרים ובעלי מדות טובות ומקימים שארי מצות התורה כדת וכהלכה, והמצוה הזאת של תשלומי שכיר בזמנו רפויה בידם, בעונותינו הרבים, אפילו במקום שנוגע לטרחא בעלמא.
Part I.Laws of Wages.Introduction.7
והתבוננתי שכל זה בא להם מצד מעוט וחסרון ידיעה בהלכה זו. שאלו ידעו מזה, בודאי היו מזרזים לשלם בזמנם כדי לקים בזה המצות עשה של "ביומו תתן שכרו". [וגם שלא לעבר על הלאוין שיש בענין זה]. כמו שכל אחד מישראל מזדרז לקים שארי מצות התורה התלויים בזמן, כשופר וסכה ולולב וכיוצא בזה. האם ראית לאחד מישראל, שיניח מלברך על השופר והלולב עד הלילה? ואדרבא, כל אחד מישראל מקדים את עצמו לקים המצוה בבקר ושמח על זה, על שזכה לקים מצות הבורא יתברך כדין. ואלו במצוה זו, שהיא גם כן מצות עשה דאוריתא, והוסיפה התורה גם כמה לאוין בענין זה, כמה מתגבר היצר בזה. בגלל כן נתתי אל לבי והתבוננתי בעזרת ה' יתברך, החונן לאדם דעת, וקבצתי את כל הפרטים המצויים בהלכה זו, כדי שיזדרז כל אחד לקים המצוה כדת וכהלכה. וזה החלי בעזרת צורי וגואלי:
Part I.Laws of Wages._.9.1
בו יבאר דיני תשלומי שכר שכיר בזמנו ובו י"ג סעיפים. א. כתיב בתורה (ויקרא י"ט י"ג): "לא תלין פעלת שכיר אתך עד בקר", וכתיב קרא אחרינא (דברים כ"ד ט"ו): "ביומו תתן שכרו ולא תבוא עליו השמש". ודרשו חז"ל (ב"מ ק"י:), דהקרא ד"לא תלין" מירי בשכיר שעבד עבודתו ביום, וקבעה התורה זמן תשלומין שלו כל הלילה. לא נתנו לו עובר עליו בעמוד השחר משום "בל תלין". וקרא ד"לא תבוא עליו השמש" מירי בפועל שעבד עבודתו בלילה, דזמן תשלומין שלו כל היום עד ביאת השמש. ואם לא נתנו לו עד שבא השמש עובר בלאו זה, וגם בעשה ד"ביומו תתן שכרו". וצריך לזהר לפרע לו קדם שקיעת החמה, דאז הוא בודאי יום. דלאחר שקיעה הוא בין השמשות, ואם לא פרע לו קדם השקיעה, על כל פנים יראה לפרע לו קדם צאת הכוכבים, דאי לאו הכי, בודאי יעבר אז בלאו ועשה זו.
Part I.Laws of Wages._.9.2
ב. במה דברים אמורים? בפועל שהיה שכיר לכל הלילה, דהינו עד עמוד השחר. אבל אם היה שכיר בלילה על איזה שעות, וכלה פעלתו קדם עמוד השחר, זמן תשלומין שלו הוא רק עד עמוד השחר. וכן בשכיר יום; אם לא היה שכור אצלו לכל היום, רק על איזה שעות, וכלה פעלתו קדם ביאת השמש, זמן תשלומין שלו הוא רק עד ביאת השמש, וכנ"ל בסוף סעיף א'. ולפי זה בזמננו, שהמנהג שהפועלים שובתין ממלאכתן בעת שקיעת החמה, ימהר לפרע לו קדם צאת הכוכבים, דגם זה הוא בכלל שכיר שעות דיום, ועין ב'נתיב החסד'. ואם עשה הפועל מלאכה עד צאת הכוכבים, אף שאין מחיב בזה בזמננו, מכל מקום שוב יש לו לבעל הבית זמן לתשלומין כל הלילה. ובערב שבת שהמנהג לפסק ממלאכה מעט זמן קדם שקיעת החמה, יש לו למהר לפרע קדם שקיעה, אם תבעו, ויש לו מעות, ומקים בזה מצות עשה "ביומו תתן שכרו".
Part I.Laws of Wages._.9.3
ג. ודע דלאו דוקא אם שכרו על איזה שעות, דאפילו אם שכרו לעשות מלאכה קלה, שיש בה שוה פרוטה, גם כן בכלל שכיר הוא, ושיך בה כל הדינים הנ"ל. ויש אומרים, דאפילו על פחות משוה פרוטה גם כן עובר המאחר זמנו, והעולם נכשלין בזה, בעונותינו ה-רבים.

Ahavat Chesed -- Torat Emet. Via Sefaria (sefaria.org), Sefaria-Export. Version source: http://toratemetfreeware.com/online/f_01815.html Licence: Public Domain. Source.