Agra DeKala

Sefaria · Chasidut > Other Chasidut Works · 4,484 sections

Bereshit.307
ולכל חית הארץ ולכל עוף וכו' (בראשית א ל). לפי מ"ש לעיל דהותר להם גם פרי האילנות, הוה אמינא דוקא בהמות וחיות שהם בני תרבות עם האדם, מה שאין כן החיות הטורפות, לזה כלל הכל כ"ל חית. כל עוף:
Bereshit.308
כל ירק עשב (בראשית א ל). גם כן אפילו אותן הירקות שהן מאכל אדם כנ"ל:
Bereshit.309
א"ת (בראשית א ל) נ"ל לרבות הדומם שיש כמה מינים שמאכלם דומם כגון עפ"ר ואבנים וזכוכית:
Bereshit.310
ויה"י כ"ן (בראשית א ל). אי אפשר לפרשו בכאן על דרך הפשוט, אם לא שנאמר שקנו האילנות והצמחים קיום לעולמי עד שלא יכלו ברבות העתים ויזונו מהם נפשות הבעלי חיים מדברים ואינם מדברים, ואף על פי כן לא יחסר המזג, כי תיבת ויה"י כ"ן קיים לעולמי עד בתורתנו הקדושה ונצחית היא, ועד היום הזה ויהי כן הצמחים והאילנות, נ"ל:
Bereshit.311
ר"ת בגימטריא כד"י לייח"ד דומם הצומח החי המדבר, ואפילו החיצונים אם לא היה להם איזה אחיזה בקדושה היו מתבטלים, ולכך ס"ת מרומז בגימטריא ר"ם בהחזרת האלפים לאלפים. מרומז ר"ם על כל גויים השם (תהלים קיג ד), והוא בגימטריא ב' פעמים ק"ך, כי הק"ך צירופים שלהם נאחזים בק"ך דקדושה להחיותם כמאן דשדי לשנאוי בתר כתפוי (עיין זוהר ח"ג כ"ג ע"ב), ומלכותו בכל משלה (תהלים קג יט) ועיין במקובלים ובמאורי אור אות המ"ם סימן צ"ב, והקליפה של עמל"ק הוא מנגד כקליפה לבחינת ר"ם בקדושה, ועמל"ק הוא גם כן בגימטריא מ"ר, על כן נאמר (במדבר כד כ) ראשית גוים עמלק, כי מגביה עצמו כנשר להתנגד לבחינת ר"ם על כל גוים, על כן יצו השם בחסדו למחות זכרו כחתף מכל פנות, ואז יאמר כל אשר נשמה באפו י"י אלקי ישראל מלך ומלכותו בכל משלה, והבן:
Bereshit.312
וירא אלקים (בראשית א לא). עיין לעיל אצל וירא אלקים את האור (בראשית א ד): א"ת כ"ל אשר עשה והנה טוב מאוד (בראשית א לא). ר"ל הגם שכל אחד לבדו טוב, עם כל זה כולם ביחד גם כן טובים מאד והכל צריכים זה לזה, וכולם מרמזים על יחודו ואחדותו ית"ש לעד:
Bereshit.313
א"ת לרבות אפילו הדברים שעלו במחשבה להבראות שיצאו מן הכח אל הפועל אחר כך, צורך הן לעולם והכל לכבודו. עוד ירמוז את כל אשר עשה (בראשית א לא) , ר"ל הכולל אשר עשה, ר"ל האדם שהוא כלל כולל כל מעשה בראשית אפילו העליונים כנודע בסוד עולם קטן. וזהו שאמרו רז"ל (ב"ר פ"ח ה') והנה טוב מאד, טוב אדם]. (עד כאן מועתק מספר דרך עדותיך):
Bereshit.314
ויהי ערב כו' יום הששי (בראשית א לא), בה"א. הנה הכנה דרבה דאין יום טוב מכין לשבת (ביצה ב' ע"ב) נגמר מוהיה ביום הששי (שמות טז ה) בה"א, דהכוונה בששי הידוע בסתם בחול, אז והכינו. והנה נברא האדם בששי לצורך יום השבת, והנה הכנה לשבת נכתב הששי בה"א, ללמד לאדם דעת דדוקא בששי הידוע סתם מותר להכן לשבת, והנה היות שזה היום היה ראש השנה, עם כל זה יום טוב אינו כשבת שקדוש מעצמו, מה שאין כן יום טוב כשלא היה אדם עדיין ולא קידש החודש, עדיין לא נתקדש כי החודש הזה לכם כתיב (שמות יב ב), דתלוי בבית דין של מטה (עיין ר"ה ח' ע"ב), ואם כן קודם בריאת אדם עדיין לא היה קדוש. ואם כן נשמע מזה ב' דברים, א' דקידוש החדש תלוי בבית דין של מטה, ב' כי אין יום טוב מכין לשבת, ובעי הכנה בחול דוקא:
Bereshit.315
ויכלו השמים והארץ וכו' (בראשית ב א). הנה לפי פשוטו הוא כתרגומו ואשתכללו, היינו נתייבשו שהוא גמר מלאכה ומה משמיענו בזה ומה נתחדש לנו ידיעה בזה. וי"ל דהנה זה אינו מלאכה בפני עצמו, רק משמיענו סיום דגמר מלאכה, ועל זה נאמר אחר כך (בראשית ב ב) וישבות ביום השביעי מכל מלאכתו וכו', בא להורות בזה לישראל עם קרובו דכל גמר מלאכה מיקרי מלאכה במלאכת שבת וחייב משום מכה בפטיש, כדמצינו ביוצר בראשית שנאמר בו ית' שביתה גמר מלאכה, הבן הדבר:
Bereshit.316
ויכל אלקים כו' (בראשית ב ב). הנה יוקשה ויכל אלקים ביום השביע"י, ביום השש"י מיבעיא ליה. והנה כבר דרשו חז"ל במדרשים (ב"ר פ"י ט'), הם אמת ותורתם אמת. ומה שאחשוב על פי פשוטו, דהנה אין לטעות שעשה ח"ו איזה מלאכה בשבת מהמלאכות המבוארות בששת ימים, דהרי מלאכת כל יום מבואר ביומו, רק אף על פי כן לא כלו כל המלאכות רק ביום הז', כי הזמן הוא גם כן נברא כשאר הנבראים, ואם כן נבראים להתנהגות הזמן ז' ימים, וכל זמן שלא בא עדיין יום הז', אם כן לא נגמרו כל המלאכות כי חסר עדיין בריאת יום הז', וכשנברא זמן יום הז' כלו כל המלאכות. וזה יש לנו לרמז בדברי רבותינו (ב"ר פ"י ט') מה היה העולם חסר מנוחה בא שבת בא מנוחה, הבן הדבר. ואם כן אדרבה מוכח מזה ממה שאמר ויכל אלקים ביום השביעי, שהזמן גם כן נברא, והבן:
Bereshit.317
ויכל כו' מלאכתו אשר עשה וישבות ביום השביעי מכל מלאכתו כו' (בראשית ב ב). כפל הדברים. גם אומרו מקודם מלאכתו, ואחר כך מכל מלאכתו. נ"ל דהנה במעשה בראשית יש ברואים שברא הש"י בעצמו בלי אשר צוה שום בריה להוציאם, היינו ויאמר אלקים "יהי "אור (בראשית א ג), ויש ברואים שצוה הוא ית"ש בכוחו הגדול לאחרים להוציאם במאמרו, כגון תוצא הארץ דשא (בראשית א יא) , תוצא הארץ נפש (בראשית א כד), ישרצו המים (בראשית א כ). והנה הש"י צוה לעם קרובו שישבתו הם ממלאכה, וגם יצוו לעבדיהם לשבות, (וגם לא יצוו לאחרים לעשות מלאכה, והוא מדרבנן) ברוך אשר קדשנו במצותיו אשר כביכול הוא בעצמו מקיימם. וז"ש ויכל אלקים ביום השביעי מלאכתו, היינו מה שעשה בעצמו כביכול בלי השפעת כוחו הגדול לעבדיו עושי רצונו: וישבות (גם כן) מכל מלאכתו וכו' (בראשית ב ב), היינו אפילו ממה שאמר לאחרים ועשו (בכוחו הגדול ית"ש), ונלמד דעת ממנו ית"ש איסור עשיית מלאכה בעצמו, וכן איסור עשיית מלאכה בעבדים, (וכן שלא יאמר לאחרים ויעשו):
Bereshit.318
ויברך אלקים כו' (בראשית ב ג). הנה לפי פשוטו תיבת ברכ"ה כשאינו מפורש מהו הברכה, היא שתהיה השפעה מבלי מדה ושיעור, על כן אין הברכה שורה בדבר המדוד (תענית ח' ע"ב), כיון שניתן במדה וגבול. וזהו גם כן מה שאמרו רז"ל (זוהר ח"א קס"א ע"א) אין הברכה שלמעלה פחותה מאלף, כי מנין האלף חוזר לאלף, ושוב מתחיל המנין עד אלף עד לאין שיעור. וזהו ויברך אלקים וכו', שתהיה ברכת והשפעות היום ההוא מבלי שיעור. והנה כי השפעה הבאה בכל מועדי ד' מקראי קודש הוא כפי הכנת המקבל, מה שאין כן בשבת אף כי האדם אין לו כלי מוכן לקבל כל כך, כיון שהשפעתו הוא בבחינת ברכה לא יצטרך לכלי מוכשר, כיון שבחינת הברכה הוא מבלי גבול הכלי. וזהו שאמרו רז"ל (שבת קי"ח ע"א) כל המשמר שבת נותנין לו נחלה בלי מצרים, הבן הדבר:
Bereshit.319
ויקדש אותו (בראשית ב ג). לפי פשוטו קודש נקרא החכמה כנודע, ממילא ויקדש אותו הפירוש השפיע בו החכמה העליונה ותורה, על כן שבת הוא יומא דנשמתא יומא דאורייתא (זוהר ח"ב פ"ח ע"ב):
Bereshit.320
כי בו כו' ברא אלקים לעשו"ת (בראשית ב ג). לפי פשוטו נ"ל לפרש דלא תיקשי לן הרי עד היום הש"י עושה מלאכתו בשבת, דהנהגת כל העולמות כצמיחת הצמחים ובריאת הבעלי חיים ההווים ומתיילדים בכל יום, ומחדש בטובו בכל יום מעשה בראשית. אך הוא כי מבראשית הופקדו כל הכוחות בכח הברואים להוציא ולהוליד יש מיש, ואם כן הוה כביכול כמתחיל מלאכה בערב שבת והיא נגמרת מאליה בשבת. וזהו אשר ברא אלקים לעשות, שמהיום והלאה הגם שהוא מכחו ושפעו והשגחתו ית"ש, עם כל זה כיון שהופקדו כל הכחות ביד היצורים להוציא יש מיש, הרי המלאכה נגמרת מאליה, מזה נדע דמותר לשרות דיו וסימנים בערב שבת והיא נשרית מאליה בשבת, ולתת אונין של פשתן (שבת י"ז ע"ב) הגם שכח הפועל (שנתן והתחיל הדבר) בנפעל גם בשבת, עם כל זה כיון שהמלאכה נעשית מאליה מותר:
Bereshit.321
["יום "הששי (בראשית א לא) בה"א. כדי לרמז כי בי"ה י"י צור עולמים (ישעיה כו ד), על כן נחתם שם י"ה בפני עצמו בסוף מעשה בראשית. וזהו בר"ת "בקר "יום "הששי, הוא בה"י, והבן:
Bereshit.322
ר"ת וס"ת כל הפסוק, בגימטריא קבלת התורה ביום ו'. על דרך שאמרו רז"ל (שבת פ"ח ע"א) "יום "הששי (בראשית א לא), שהיה הכל תלוי ועומד עד ששי בסיון אם יקבלו ישראל התורה. וגם כן הוא בגימטריא ב' פעמים מילוי השם אדני הוא רו"ת, רמז שבאלף הששי יהיה מילוי למלכות שמים ולמלכות בית דוד שיצא מרו"ת, והבן:
Bereshit.323
ויכלו (בראשית ב א) בגימטריא ע"ב, עולם חסד יבנה (תהלים פט ג). "ויכלו "השמים "והארץ, ר"ת השם הראשון מע"ב שמות שהם בגימטריא ויכל"ו. וכ"ל צבא"ם, ר"ת בגימטריא א"ל אדנ"י. ויכלו השמים והארץ. הוא להודיע ולהודע כי אין דבר ריק בעולם, ולא נברא שום דבר לבטלה, והכל צורך לבריאת שמים וארץ, וכל זמן שנחסר עדיין איזה בריה קטנה בעולם כאילו השמים וארץ חסרים משלימותן עדיין:
Bereshit.324
וכ"ל צבא"ם (בראשית ב א), י"ל הצבא שלמעלה, כי כל דבר יש לו שר בשמים:
Bereshit.325
ס"ת כל הפסוק (בראשית ב א) בגימטריא או"ר חסר א', כי עדיין נחסר האור עד בא יום השבת קדש, ומשלים האור בסוד בא שבת בא מנוחה (ב"ר פ"י ט'). וגם כן ידוע בחינת או"ר הנשפע למלכו"ת שמי"ם הוא רק בחינת ו"ר בחסרון האלף הנשאר בהמשפיע, כמ"ש לעיל בפסוק בראשית בשם המקובלים. ובהחשב הממי"ן והצדי"ן לרבתי"ם, הוא בגימטריא ב' אלפים קל"ו, ובהחזרת האלפים לאלפין בגימטריא חק"ל, עיין בכוונת ליל שבת הוא סוד הויה אהיה הויה אדני, בגימטריא חק"ל ראוי לזריעה, שאז נזרעים בה נשמות הצדיקים חל"ק י"י עמו (דברים לב ט) , בסוד אשר פריו יתן בעתו (תהלים א ג), והבן. וכשתצטרף גם כן ס"ת של תיבות "יום "הששי (בראשית א לא), בגימטריא נה"ר כנודע בסוד הנה"ר, והיה כעץ שתול על פלגי מים אשר פריו יתן בעתו, והבן כי הנה"ר (הוא היסוד צדיק), נמשך לחק"ל (הוא מלכות"א קדישא), ועל ידי כך מצמיח ומגדל פירות הן הן נשמות הצדיקים שבכל דור, ודעת לנבון נקל:
Bereshit.326
ויכל אלקים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה (בראשית ב ב). על פי פשוטו נ"ל ר"ל כלה והפסיק מלאכתו, הגם שהיה באמצע המלאכה כנודע מבריאת השדים, שאמרו רז"ל (אבות פ"ה מ"ו) שהפסיק כביכול באמצע המלאכה. ובזה יונח לנו למה לא אמר ביום הששי רק ביום הז', שרצונו לומר בסיבת יום השביעי בהגיע עתו עת דודים הפסיק כביכול מלאכתו, ודברי חז"ל ידועים בקבלתם האמיתיות. ואף על פי כן יש לדרוש גם כן כמ"ש וישבת ביום השביעי מכ"ל מלאכתו, אפילו מאותן הדברים שנבראו בין השמשות, כן נראה כוונת יונתן בן עוזיאל:
Bereshit.327
אש"ר עשה (בראשית ב ב). נראה לרמז היות ידוע אש"ר היא בחינת בינ"ה המאשרינו עולם התשובה, ושב"ת הוא שורש לתשובה שב"ת אותיות תש"ב. על כן אשר הם (הם) האותיות קודם שב"ת, להורות שקודם השב"ת יהיה לו בחינת אש"ר, דהיינו שישוב בתשובה שלימה לקבל שב"ת מתוך תשובה, וכתוב אצלינו בסוד הפיוט (לכה דודי) מרא"ש מקד"ם נסוכה, ר"ל אתוון ראש הם קדם לאתוון שב"ת, ונרמז גם כן בסוד הכתוב (דברים כח מז) תחת אשר לא עבדת את י"י אלקיך בשמחה, ר"ל על שלא שמרו שב"ת בשמחה, שהוא תחת אשר והבן, השי"ת יזכנו לשוב בתשובה שלימה לפניו:
Bereshit.328
ויכל אלקים ביום השביעי מלאכתו אשר (בראשית ב ב), ר"ת הא"ב וא"ם, והוא על פי מה דידוע בקבלת חכמי האמת בסוד זכו"ר ושמו"ר, הוא סוד יו"ם שבת עם לי"ל שבת, סוד א"ב וא"ם, ובסוד הכתוב (ויקרא יט ג) איש אמ"ו ואבי"ו תיראו ואת שבתותי תשמרו, תרין שבתות. (ובזה יונח לנו במה שכתב בכאן אמו קודם לאביו, והבן). וזה שאמרו רז"ל (שבת קי"ח ע"ב) אלמלי שמרו ישראל שתי שבתו"ת מיד נגאלין, והבן:
Bereshit.329
ס"ת כל הפסוק (בראשית ב ב) בגימטריא אשר"י. (הוא סוד הכתר בכל מקום כנודע), י' (הוא סוד החכמה), אש"ר (הוא סוד הבינה, להורות שביום השבת נקנה לאיש הישראלי מוחין חדשים לתורה ועבודה, בסוד נשמה יתירה בשבת, והבן:
Bereshit.330
ר"ת (בראשית ב ב), בגימטריא רפ"ח עם הכולל. להורות שבשבת יש מקום אתנו להעלות כללות בחינת רפ"ח ניצוצין שנפלו בשבירת הכלים, והוא סוד טר"ף נתן ליראיו (תהלים קיא ה):
Bereshit.331
ג' ויברך א"ת יום (בראשית ב ג). לרבות הלילה. עוד לרבות התוספת שישראל מוסיפין, מסכים עמהם הש"י בגבהי מרומים בעליית העולמות, והברכה הוא לדעתי על פי פשוטו, היות שהוא יום שביתה ומנוחה ממלאכה ומשא ומתן, ואף על פי כן הש"י מכין מזון לכל בריותיו ביום השבת, ואדרבה מיניה מתברכין כל הימים כנודע מזוהר הק' (ח"ב פ"ח ע"א). וזה הוא גם כן באפשר כוונת רז"ל (ב"ר פי"א ב') ברכו, והבן:
Bereshit.332
"את "יום "השביעי (בראשית ב ג), ר"ת אי"ה. וסודו מבואר בקדושת מוסף בסוד אי"ה מקום כבודו, והכוונה על כתר חכמה בינה, והבן:
Bereshit.333
ויקדש אות"ו (בראשית ב ג). לא אמר ויקדשהו, רק ויקדש אות"ו. יש לפרש שקידש האו"ת שלו, ואין צריך ביום זה לאות התפילין, כי היום בעצמו הוא אות בינו ובין בני ישראל (שמות לא יג), ברוך הנותן מתנה זאת לעמו ישראל בקדושתו: מכ"ל מלאכתו. כנ"ל "מלאכתו "אשר "ברא "אלקים, ר"ת א"ב א"ם כנ"ל:
Bereshit.334
לעשות (בראשית ב ג). ר"ל שבת בשבת קודש רק מכל מלאכתו, לעשות ר"ל לעשות יש מאין, אבל יש מיש לא שבת, כי גם בשבת קודש עולם כמנהגו נוהג (תנחומא תשא סי' ל"ג), ונבראים ונולדים בריאותיו העצומים הרבים, ומחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית, נ"ל:
Bereshit.335
ברא" אלקים" לעשות" (בראשית ב ג). נחתם מעשה בראשית בחותם המלך אמת חותמו, להודיע כי הוא אחד. ר"ת בגימטריא ב' הויות וב' אהיה מלאים יודין, והנה כל הויה ואהיה מלאים יודין, בגימטריא רג"ל. והנה ב' פעמים הויה ואהיה מלאים יודין, הוא סוד אם תשיב משבת רגלי"ך (ישעיה נח יג), והש"י יראנו נפלאות מתורתו. והנה ס"ת אש"ר בר"א אלקי"ם לעשו"ת, הוא ר"ת "אם "תשוב "משבת "רגליך, ס"ת בגימטריא שיעור תחום שבת אלפים א'. הגם שהוא מדרבנן, ליכא מידי דלא רמיזא באורייתא: לא נאמר ויהי ערב בשבת, כי לילה כיום יאיר כידוע למחצדי חקלא. התחלת מעשי בראשית בתיבת בראשי"ת (בראשית א א), והחתימה בתיבה לעשות. להורות כי ראשית המחשבה תלוי בסוף המעשה הוא עשיה הגשמיות אשר בו שרוי אדם יציר כפיו, והיוצר בראשית משתעשע בעבודתו, והבן. ובזה נשלם הפרשה של מעשה בראשית, הש"י יראנו מתורתו נפלאות, ויעשה עמנו לטוב אות ברוב רחמיו וחסדיו, ויזכנו לעשות תשובה שלימה לפניו על דבר כבוד שמו אמן]. (עד כאן מועתק מספר דרך עדותיך):
Bereshit.336
אלה תולדת כו' (בראשית ב ד). כל מקום שנאמר אלה פסל את הראשונים (ב"ר פי"ב ג'), ומהו פסל בכאן. היינו העולמות שהיה הקב"ה בונה ומחריבן, ואמר דין הניין לי ודין לא הניין לי כמו שאמרו רז"ל (ב"ר פ"ג ז'). ויציבא מלתא בסוד הידוע לחכמי האמת סוד שבירת הכלים, וידוע בסוד קדושים סוד שבירת הכלים:
Bereshit.337
[אלה תולדות השמים והארץ בהבראם ביום עשות וכו' (בראשית ב ד). לכאורה פשוטו של פסוק הוא מקושי ההבנה וכמה דקדוקים יש בו. ונראה לפרש דהכי פירושו אלה תולדות השמים והארץ, ר"ל מה שנאמר עד כאן בריאת כל הברואים בשם אלקים הוא בהברא"ם, כי בריאה נאמר על המחשבה ובמחשבה עלה במדת הדין (ב"ר פי"ב ט"ו), מה שאין כן ביום עשות, ר"ל ביום העשיה בפועל היה י"י אלקים ארץ ושמים, ובמחשבה במדת הדין קדמה שמים לארץ, כי השמים אפשר להם יותר לעמוד במדת הדין מהארץ, מה שאין כן צירוף וקדימת מדת הרחמים בעשיה יצדק יותר בארץ, על כן הקדים הארץ. ויש לרמז גם כן אלה תולדות השמים והארץ (בראשית ב ד), ר"ל מילוי שמי"ם ואר"ץ, כי המילוי הוא כתולדה להעיקר, ומילוי שמים וארץ כזה שי"ן מ"ם יו"ד מ"ם אל"ף רי"ש צד"י עם הכולל (להורות בהתכללותם יחד), בגימטריא לבוש"י בריא"ה יציר"ה עש"יה. הכוונה לפי זה שמי"ם ואר"ץ רמז לזעיר ונוקב', תולדותיהם הם בריאה יצירה עשיה, (על כן מילוי שמי"ם אר"ץ, בגימטריא לבוש"י בריא"ה יציר"ה עשי"ה). ומפרש הפסוק מי הם, א' בהבראם הוא בריא"ה. ב' ביום הוא עולם היציר"ה, (עיין בספר מאורי אור מערכת אות היו"ד סימן ח'), וז"ל שם יו"ם עם הכולל גימטריא אל הויה (תהלים קיח כז) , כי בחינת יו"ם הוא הנהגת היצירה עכ"ל:
Bereshit.338
עשות (בראשית ב ד) הוא עולם העשיה, הן המה לבושי שמים וארץ זעיר ונוקב' דאצילות, ובכל אחד מהעולמות יש י"י אלקים ר"ל זעיר ונוקב'. ולפעמים נקראים אר"ץ ושמי"ם על שם קבלתם, והבן כי יראתי בפצותי פי:
Bereshit.339
ר"ת כל הפסוק (בראשית ב ד), בגימטריא ד' שמות אד"נ, בריבוע כזה א' א"ד אד"נ אדנ"י, הוא סוד המלכות בכל אחד מהד' עולמות אצילות בריאה יצירה עשיה, שהוא ראשית המחשבה וסוף המעשה בכל עולם, ומלכו"ת מעולם שלמעלה נעשה כתר לעולם שלאחריו למטה ממנו, בסוד מלכות"ך מלכו"ת כל עולמ"ים (תהלים קמה יג). וזה עיקר כוונת היוצר כל להתגלות בחינת המלכות להקרא מלך, ולהיות מלכותו בכל משלה אמן]. (עד כאן מועתק מספר דרך עדותיך):
Bereshit.340
וכל שיח השדה וכו' (בראשית ב ה), על פי האמור בפסוק ומלאו את האר"ץ, אמר וכל שי"ח, בגימטריא ג' פעמים ק"ו, היינו ג' קוי חסד גבורה תפארת חס"ד "דין "רחמים: השד"ה (שדה אשר ברכו ד' (בראשית כז כז) חקל תפוחין, ואמר השד"ה גימטריא שד"י הנמשכין על ידי הצנור הק' האומר לעולמו די (חגיגה י"ב ע"א)), טרם יהיה בארץ (היינו לא היו נמשכין בייחוד במ"פ), וכל עשב השדה טרם יצמח, (כי על ידי היחוד נכללים החסדים והגבורות הויה אלקים ומתמלאים בריבוי כענין צמיחה. והנה מילוי הויה הוא ע"ב, ומילוי אלקים הוא ש', וזהו עש"ב השדה טרם יצמח) כי לא המטיר י' אלקים על הארץ, (המטיר לשון מטרו"ניתא ולשון מטרו"ן, והבן כי יראתי). ואדם אין לעבוד את האדמה, (שיפעול כל זה על ידי מעשיו הטובים), והשם הטוב יכפר בעדינו:
Bereshit.341
ואד יעלה מן הארץ וכו' (בראשית ב ו). רמז הגם שאדם אין וכו' ואין מי לעורר מיין נוקבין, וכוונת היוצר כל שיהיה הכל נעשה על ידי איתערותא דלתתא, ובכאן הספיק מחשבתן של ישראל וכו', היינו שעלה לרצון לפניו במחשבה מה שיהיה לו תענוג מעבודת האדם על הארץ, וזהו הספיק למיין נוקבין (וכן קודם התחלת בריאת העולם), והוא כדמיון האד העולה מן הארץ לצורך הגשם עלי ארץ שאינו ממשיי, האד הזה גשם ממש, עם כל זה על ידי התעוררת האד הזה מתהווה גשם. והנה לפי הפשוט כיון שהוא סיפור המעשה מה דהוה, הוה ליה למכתב ואד "עלה, מה יעל"ה. אך הוא הוספת היו"ד לרמוז על המחשבה, כמ"ש כי יו"ד רמוזה במחשבה. ועוד ירמוז יעל"ה, להתבונן כי כן יהיה כל ימי עולם יעלה תמיד איתערותא דלתתא, ועל ידי כך איתער עובדא לעילא, ואפילו ח"ו אין זכות ומצטרכים לנס להוושע, מספיק מחשבתן של ישראל מה שיסגלו מצות ומעשים טובים אחר כך בעת הישועה, זה תעמוד למיין נוקבין. וזה אשר פרשנו ברוך י' אלקי ישראל עושה נפלאות לבד"ו דייקא (תהלים עב יח), מבלי התעוררת מיין נוקבין בפועל, יעויין אצלינו בדרושי חנוכה: והנה תתבונן עוד אמר ואד יעלה מן הארץ וכו' והשקה פני האדמה (בראשית ב ו). התחיל בארץ וסיים באדמה. אך הוא להורות דכל העולם מתמצית ארץ ישראל הוא שותה (תענית י' ע"א), ובאיתערותא דארץ ישראל ניזון כל העולם, וכן ישראל יושבי הארץ בזכותם ניזון כל העולם.
Bereshit.342
[וכל שי"ח וכו' וכל עש"ב וכו' על האר"ץ ואדם אין לעבד את האדמ"ה (בראשית ב ה) ואד יעלה מן האר"ץ והשקה את כל פני האדמ"ה (בראשית ב ו). להבין מקראי קדש הללו יש לדקדק טובא, א' כפל הלשון שיח טרם יהיה בארץ ועשב טרם יצמח. גם שנותו את טעמו משי"ח לעש"ב. ב' נתינת טעם כי לא המטיר וגו', היש מעצור לה' לברוא בלא מטר כמו כל מעשה בראשית מאין ליש. ג' שנותו את טעמו מאר"ץ לאדמ"ה. ד' להבין מאי וא"ד יעלה. ה' ריבוי האתי"ן לעבוד א"ת האדמה, א"ת כ"ל פני האדמה. גם ריבוי הכ"ל. ועוד שארי דקדוקים יובנו מתוך דברינו. על כן נאמר על פי הקדמות מספרי קדש, כי הפסוק מדבר בתחתונים ומרמז בעליונים. א' שי"ח, ידוע מספרי מקובלים כי רומז ליסוד צדיק בהתכללותו עם נצח הוד, כי ג' ענפי השי"ן מרמזים לנצח הוד יסוד, וח"י נקרא יסוד צדיק ח"י עולמים, ובניהו בן יהוידע בן איש ח"י (שמואל ב' כג כ), עוד יוס"ף בני ח"י (בראשית מה כח), והבן יעויין כל זה במאורי אור מערכת השי"ן סימן כ"ז. ב', עש"ב, מרמז לחסד גבורה תפארת ע"ב ש', ג' ענפין. גם אלקי"ם דיודין והויה דיודין, גימטריא עש"ב כמבואר בספר הנ"ל מערכת אות העי"ן סימן ס"א. ג', אר"ץ, מרמז לנוק' מלכות שמים, כשיש יחוד וזיווג והוא גימטריא אלקים באלפין ומרמז לפנימיות המלכות, מבואר בהנ"ל מערכת האל"ף סימן קכ"ו. ד', אדמ"ה, נקרא עולם הבינ"ה, לשון אודם על שם שדינין מתערין מינה, מבואר במערכת הנ"ל סימן ל"ד. ה', מט"ר, סוד החסדים דשריין בפום וכו', גימטריא רמ"ח עלמין עם הכולל, מערכת אות המ"ם סימן כ"ה, ושם מבואר גם כן מט"ר גימטריא ע"ב ס"ג מ"ב ב"ן עם י"ו אותיות השורש עם הכולל. ו', אד"ם סתם שם מ"ה דאלפין, מרמז לזעיר אנפין מבואר שם ובכל ספרי המקובלים. ז', א"ד, הוא סוד המיין נוקבין א"ד מאד"נ ומרמז לה' גבורות, שם. ח', את, נקראת המלכות בקבלתה כל החסדים מא' ועד ת', שם וכן הוא בכל ספרי קבלה. ט', כל, נקרא היסוד צדיק כולל ה' גבורות וה' חסדים, שם ובמקובלים. ומעתה בין והתבונן וכל שי"ח השד"ה (ר"ל יסוד הכולל נצח הוד), טרם יהיה באר"ץ (ר"ל במלכות שמים בזווג השלם להיקרא בחינת אר"ץ), וכ"ל עש"ב השד"ה (ר"ל ענפי חסד גבורה תפארת, אשר גם כן כולל אותם מדת כ"ל היסוד צדיק ומשפיעים למלכות שמים), טרם יצמח (להוציא נשמות חדשות והשפעות טובות על ידי היחוד השלם), כי לא המטי"ר י' אלקים על הארץ (כי לא היה עדיין השפעות החסדים המרומזים בלשון מט"ר לבחינת ארץ. ולזה אמר י"י אלקים להתכלל במדת כ"ל ה' חסדים וה' גבורות להשפיעם למלכות שמים), ואד"ם (ר"ל זעיר אנפין בכללותו בפרצוף השלם), אין לעבוד א"ת האדמ"ה (ר"ל להשפיע כללות החסדים מא' ועד ת', אשר מקבל מהאדמ"ה הוא סוד בינה העליונה להשפיע למלכות שמים בחינת א"ת, להיות כי לא היה עדיין אתערותא דלתתא סוד מיין נוקבין, כי לא היו עדיין ישראל בעולם, אך מחשבתן של ישראל קדמה להיות בבחינת אר"ץ כלול נשמת בני ישראל עם קרובו, ועבר ועתיד אצלו ית' שוה, על כן כשהעלה ית' השעשוע והתענוג שיהיה לו מישראל עם קרובו, זה הועיל במקום מיין נוקבין שישראל פועלים בפועל אחר בריאתם. לזה יאמר) וא"ד (היא בחינת מיין נוקבין), יעל"ה (ר"ל מה שיהיה עולה מן הארץ, זה הועיל לעליה ממש גם כעת, ועל ידי זה) והשקה א"ת כ"ל, (ר"ל והשקה לא"ת למלכות שמים, כ"ל מדת יסוד צדיק השקה לא"ת פני האדמ"ה, השפעה שמקבלים מבינה העליונה, והמ"י דבר מתוך דבר, כי מורא על ראשינו להרחיב הדיבור במקום שאין לנו עסק, ובפרט בגוף שלא נטהר עדין מחלאת זוהמתו, הש"י יכפר בעדנו]. (עד כאן מועתק מספר דרך עדותיך):
Bereshit.343
וייצר י' אלקים את האדם (בראשית ב ז). קרוב לפשוטו אומרו וייצ"ר, ולא ויברא או ויע"ש. דידוע כי קודם החטא היו העולמות במעלה מכמו שהן עתה, והיה מקום פנוי כל מה שהוא עתה עשרה דרגין דעשייה, וגם מקום ד' תחתונת דיצירה, ואם כן קרקע העשיה היתה במקום שמתחיל עתה ו' ראשונות דיצירה, עד אחר החטא שירדו העולמות ממדריגתן י"ד מדרגות הנ"ל, בסוד מי שאמר לעולמו ד"י (חגיגה י"ב ע"א). ועתה כעת אפילו בשבת שהעולמות מתעלים אל מקום אשר היו שם אהלם בתחילה, ונשאר מקום פנוי כידוע מסוד תחום שבת, וסוד מחלליה מאן דעייל לחלל דילה (זוהר ח"א ו' ע"א), אף על פי כן העליה הזאת אינה רק בסוד פנימיות העולמות, אבל החיצונית נשאר כמו שהיה, דהרי עינינו רואות דאנחנו בשבת במקום אשר היינו בחול, רק שנפשותינו מתעלים ומרגיש הארת השכל יותר בשבת, והסיבה הוא להיות שהגופות שלנו הם כעת מעשיה ממש מוגשמות, כי נעשה כתנות עו"ר משכא דחוויא, מה שאין כן קודם החטא היה כתנות או"ר (זוהר ח"א ל"ו ע"ב) , כי גם הגוף היה ספיריי עד לעתיד במהרה בימינו שיתוקן החטא, אז והמשכילים יזהירו כזהר וכו', אז גם חיצוניות העולמות יתעלו. ומעתה תבין אומרו בבריאת גוף האדם וייצר, מה שאין כן אחר החטא אמר (בראשית ג כא) ויעש י' אלקים לאדם ולאשתו כתנות עו"ר:
Bereshit.344
וייצר (בראשית ב ז). בתרין יודין. הנה דרשו רז"ל (ברכות ס"א ע"א) בשני יצרים דיצר טוב ויצר הרע, וכן תרגום יונתן. ויש להתבונן למה נרמז ביודין ולא בווין. והנראה דהנה היו"ד מורה על המחשבה, והוא"ו על המעשה. הנה האדם קודם שמהפך המר למתוק, (היינו היצר הרע שיהיה יצר טוב, כענין שאמר דוד (תהלים קט כב) ולבי חלל בקרבי, היינו חלל השמאלי שבלב ששם משכן היצר הרע, כבר נשאר חלל כי כללו ביצר טוב שבימין (עיין ירושלמי ברכות פ"ט ה"ה)), הנה הגם שאינו עובר עבירות בפועל, עם כל זה מתאווה במחשבה להיתר ולאיסור, וזה מדת כל אדם על פי הרוב, הגם שבמעשה אין שליטה ליצר הרע כמו ליצר טוב, כי הדעת אינו מניחו, אבל במחשבה הן המה שולטים על העיר קטנה, (עד שהאדם יפעול בתורתו ומצותיו להפכו לטוב), על כן וייצ"ר בתרין יודי"ן, כי היו"ד מורה על המחשבה, כי השני יצרים שולטים כאחד במחשבה, מה שאין כן במעשה ניתן השכל במרומים רבים להתגבר, על כן נרמז רק וא"ו אחת, כאשר תעיין בספר התניא תבין כל הדברים:
Bereshit.345
עפר מן האדמה (בראשית ב ז). כבר דיברו בו חז"ל ברוח קדשם. ולפי הפשט יתכן לומר שמשמיענו שנברא מן העפר הדק שהוא על פני האדמה שהוא קרוב ליסוד הרוח ויש בו בחינת יסוד הרוח, כידוע מענין כללות היסודות ממקום חיבורם, על כן גם בגוף זולת הנשמה יש בו חיות מעט הנקרא הבלא דגרמי כידוע, והנסיון מעיד מענין גידול השערות וצפרניים:
Bereshit.346
ויפח באפיו וכו' (בראשית ב ז). מדקאמר ויפ"ח משמיענו שהנשמה הוא חלק אלקי ממעל, כי מאן דנפח מתוכו נפח כמ"ש בזוהר הק':
Bereshit.347
באפיו (בראשית ב ז). נשמע שעיקר החיות הוא באפיו, ונפקא מינה לדינא לענין מפקחין את הגל בשבת עד החוטם כנודע (יומא פ"ה ע"א). והוא הנרמז במסורה ויפח באפי"ו, כל אשר נשמת רוח חיים באפי"ו (בראשית ז כב), והבן:
Bereshit.348
ויהי האדם לנפש חיה (בראשית ב ז). כל מקום שנאמר ויה"י הוא לשון צער (מגילה י' ע"ב), רמז למה שאמרו חז"ל (אבות פ"ד מכ"ב) בעל כרחך אתה נוצר, כי הנשמה בבואה מעולם העליון להתחבר בגוף היא בעל כרחה, כי רע בעיניה חומריות העולם הזה. וזהו ויה"י האד"ם (צער גורם האדם) לנפש חיה, כי הוא דמיון התחברות המלאך אל הבהמה, אבל כן גזר היוצר כל הוא אלקינו, ועל ידי התורה ומצות יקבלו ביחד שכרם משלם:
Bereshit.349
ורמז עוד ויה"י האד"ם לנפש חיה כו' (בראשית ב ז). הוא סוד השארת הנפש, רצ"ל נתהווה האדם לנפש חיה לעולמים, לא תמות במיתת הגוף. ורמז עוד ויה"י האד"ם, על פי מ"ש לעיל ויה"י (בראשית א ג) רמז לצמצום, כמ"ש בזוהר (ח"א ט"ז ע"ב) "יהי "אור דא התפשטות, ויה"י אור דא צמצום. אם כן ויה"י רמז לצמצום, (מזה שפטו רז"ל (מגילה י' ע"ב) כל מקום שנאמר ויהי וכו'), ולפי זה הפירוש הוא כך ויהי האדם לנפש חיה, האדם מגביל ומצמצם בתוכו הנפש חיה, כענין שאמרו חז"ל (ברכות ס' ע"ב) ומפליא לעשות, אם יעשה האדם בנוד מלא רוח נקב כחודה של מחט וכו', והאדם מלא נקבים ורוחו משתמרת בתוכו (עיין שם בתוס' ד"ה מפליא בשם ב"ר פ"א ג'). והוא המבואר בתורה ויפח באפיו (ממקום אחר) נשמת חיים, (אם כן היא כדמיון הנוד שנופחין אותו רוח), ויהי לנפש חיה (רצ"ל צמצם האדם בתוכו את נפש החיה בגזירתו ית"ש). ורמז עוד ויפ"ח באפיו נשמת חיים (בראשית ב ז), היינו אור פנימי שבאדם, ויהי האדם לנפש חיה, היינו האור מקיף שאינו מוגבל בכלי:
Bereshit.350
[עפ"ר מן האדמה (בראשית ב ז). עפ"ר ר"ל על ידי המלכות הנקרא עפ"ר, (גימטריא קפ"ד קס"ו בקבלתה אלו השמות מהבינ"ה), מן האדמ"ה (היא הבינה שמשם נשפע הנשמות של ישראל למלכות שמים), א"ת האד"ם עפ"ר מן האדמה ויפ"ח, ס"ת תמ"ר סוד המלכות חנ"ה הוא סוד הבינה. וגם כן תמ"ר ממנה יצא חוטר מגזע ישי מלכות בית דוד, הוא אדם בעצמו והוא מלך המשיח, ומחנ"ה יצא הנביא אשר משח למלכות בית דוד, כאשר אמרה רמה קרני בי"י (שמואל א' ב א):
Bereshit.351
א"ת האדם. א"ת לרבות הנוקב' המשלמת בניינו:
Bereshit.352
ויפח באפיו נשמת חיי"ם (בראשית ב ז). לא אמר נשמת חיה, רק חיים. ר"ל נשמת החיי"ם העליונים המשכילים:
Bereshit.353
ויפח" באפיו" "נשמת" חיים". ס"ת חות"ם, כן הוא בבעל הטורים. ונרמז בזה ג' מילואי אהיה בגימטריא חות"ם, והיא חומת ירושלים וסוד תחום הקדושה. והנה התחיה במהרה בימינו יהיה על ידי השמות אהיה לשון זמין אנא, וכן מיתה הוא בגימטריא הג' מילואי אהיה, כי היא כעת טובה גדולה למען נחיה לאורך ימים בעולם שכולו ארוך על ידי התעכלות זוהמת הנחש, ובלע המות לנצח וימלא כבוד השם את כל הארץ, ועמו מקור חיים ונהיה דבוקים בחיי החיים אין סוף ב"ה וב"ש, והמ"י וידום. ועל כן נרמז בס"ת באפיו" נשמת" חיים" ויהי" האדם" לנפש חיה", ס"ת וימ"ת מש"ה (דברים לד ה). שגם אדונינו משה שהוא מבחר מין האנושי, יסתלק מהעולם עד זמן התחיה כרועה עדרו ירעה בזרועו יקבץ טלאי'. ממילא נבין שטובה גדולה היא לעולם כל זמן שלא נטהר העולם מחלאת זוהמת הנחש, כי הגם שבמעמד הנכבד בימי אדונינו משה נפסקה הזוהמה (עיין שבת קמ"ו ע"א), עם כל זה על ידי העגל חזרה הזוהמה (עיין זוהר ח"א נ"ב ע"ב), ונגנז ארון הקדש אדונינו משה אדון כל הנביאים, עד כי יתגלה במהרה בימינו עם משיחנו. וכל זה נרמז בהתחלת בריאת האדם בדברי המגיד מראשית אחרית לישראל עם קרובו וינוחמו בכפלים:
Bereshit.354
"האדם "לנפש "חיה (בראשית ב ז). ר"ת, כמו ר"ת "חנון "המרבה "לסלוח (תפלת י"ח). לרמוז התשובה תיכף מבראשית, וגם כן ר"ת "הושיענו "למען "חסדך (תהלים ו ה). כי ורב חסד (שמות לד ו), מטה כלפי חסד תמיד לישראל עם קרובו (ר"ה י"ז ע"א):
Bereshit.355
האדמה" ויפח" באפיו" נשמת" חיים" ויהי", ס"ת חו"ה ימ"ת. נרמז תיכף כי חו"ה תסובב המיתה לאדם, והכל נרמז בתורה הק' תיכף, כי אם לא היה זה תיכף שורש בבריאה, לא היה מתהווה הדבר הזה. ומי שאינו מבין דבר לאשורו ולא שימש חכמים בדבר זה להבין ההכרח וצדק וידיעה ובחירה, אל יהרס לשאל כי לא יעלה בידו, ויאמין בטובת יוצר בראשית המטיב לברואיו ובפרט לישראל עם קרובו:
Bereshit.356
ויה"י, ר"ת "ומי "יודע "החכם "יהיה (קהלת ב יט), כן קבלתי]. (עד כאן מועתק מספר דרך עדותיך):
Bereshit.357
ויטע (בראשית ב ח). ג' במסורה בתורה, א' דין. ב' ויט"ע אשל בבאר שבע (בראשית כא לג). ג' ויט"ע כרם בנח (בראשית ט כ). נרמז ויטע י' אלקים גן בעדן, בשביל מי נטע זה הגן, ויטע כר"ם כי כרם י"י צבאות בית ישראל (ישעיה ה ז), ועל ידי זה איזה סיבה יוכלו לבוא אל הגן עדן, אמר ויטע אשל היינו התורה, שהיא אש"ל וחבל (מלשון אשלי רברבי), לקשר הנשמה אל הגן עדן ותאכל ותשבע ותותר:
Bereshit.358
ויטע וכו' (בראשית ב ח). אומרו ויט"ע, ואחר כך וישם שם את האדם, ואחר כך ויצמח (בראשית ב ט). הנה כפי הנראה הוא כדמיון האדם הנוטע זרע אילנות מקודם, ואחר כך מצמיחים האילנות. ולכאורה אינו מובן הדבר ביוצר כל הוא אלקינו, אך הוא להורות שכל שכר הגן עדן האדם מכין לעצמו, דהש"י ברא את הגן עדן בהכנה, ויש בו כח להצמיח לכל אחד שכרו כפי אשר יפעול לעצמו על ידי תורתו ומצותיו, על כן מעשה הש"י נקרא נטיעה כביכול, דמיון הנוטע גרעין פרי האילן בארץ שהאילן הוא בכח בהגרעין, וכאשר ירד הגשם על הארץ יצמיח ויתגדל האילן מעט מעט, עד אשר יתגדלו ענפיו ופוארותיו כגובה ארזים. כן כביכול הש"י ויט"ע וכו' עשה ההכנה, ואחר כך ויש"ם שם את האדם, ועל ידי מעשיו ויצמ"ח וכו', וכן הוא כל ימות עולם חלק כל צדיק בגן עדן, הוא בכח עד בוא הצדיק הזה לעולם ויתעסק בתורה ובמצות, יצמיח את חלקו ויוציאנו מכח אל הפועל. ותרויח בידיעה זו ענין גדול, דהנה כל צדיק בדורו כאשר ישלים שנותיו בתורה ועבודה יתנו לו חלקו בגן עדן, וכי סלקא דעתך שעד בא זמן הצדיק הלזה היה חלקם בגן עדן בריאה לריק ח"ו, זה לא יתכן. אבל לפי האמור יובן, שכל צדיק מכין לעצמו גן עדן. ותתבונן לפי זה ענין התרחבות ארץ הקדושה בזמן שכל יושבים עליה (גיטין נ"ז ע"א). ובזה יונח לנו תיבת מקד"ם, שהתורה משמיענו זאת ויטע י' אלקים גן בעדן מקד"ם, ר"ל קודם ששם בתוכו את האדם, ואחר כך וישם שם את האדם ואחר כך ויצמח וכו', יובן לנו מזה שכל מה שיסגל אדם תורה ומצות, יתרחב גן עדניו עד אין משער:
Bereshit.359
אשר יצר (בראשית ב ח). הנך ב' תיבות מיותרין. אך הוא להורות היאך היה אדם יכול להיות בגוף בגן עדן, והרי עינינו רואות שאדם אינו יכול לעלות לגן עדן עד אשר יתפשט מן הגוף. אבל הענין הוא להיות שאחר החטא נתהווה ירידה לעולמות ועולם העשייה נתגשם בלבושים גשמיים, מה שאין כן קודם החטא היה עולם עשיה במקום ו' ראשונות דיצירה, אם כן גם גוף האדם היה ספיריי כדמיון המלאכים שבעולם היצירה, על כן היה באפשרי להיות בגוף ונפש בגן עדן הרוחניי:
Bereshit.360
[ויטע וכו' א"ת האדם אש"ר יצ"ר (בראשית ב ח). להבין ריבוי הא"ת, גם תיבות אש"ר יצ"ר מיותרים. גם צריך להבין תיבת ש"ם, היה לו לומר וישם ב"ו. והנראה דהנה כוונת היוצר בראשית בבריאת אדם להיותו דבוק בו ית', ולהיותו סוד מיין נוקבין לצורך כל העולמות, ויהיה הוא המייחד כל העולמות ברבות השפע והתענוג מחיי החיים אין סוף ב"ה וב"ש. והנה יהיה באפשר על ידי הדביקות והתענוג העצום בהדבק האדם בו ית' יתבטל ממציאות, כי כל דבר השואף אל שורשו ירצה להתבטל ולהיכלל בשורשו, כמו שאנו [נראה שצ"ל רואין] בשהלבת העולה על מוקדה, אשר תמיד ישאף ויגבה עצמו למעלה אל יסוד האש, רק כל זמן היותו נאחז בפתילה הגשמיות אי אפשר לו להיפרד, על כן יבער הפתילה עד תומה, ואחר כך כלה חיש מהר ינוס למעלה אל שורשו, הגם שבאמת בשורשו מתבטל ביסוד האש שתחת גלגל הירח, עם כל זה כך היא המדה. והנה גם באדם יש באפשר להתבטל על ידי דביקותו בחיי החיים כתשוקת החלק אל הכל, ולא כן כוונת היוצר כל, רק להיות לו תענוג תמידיי על ידי דביקותו ולא יתבטל, על כן ציוונו לעובדו באהבה (הוא התשוקה הנכבדת), ובירא"ה (הוא להתרחק בכל פעם מגודל מוראו ית'), ועל ידי כך יהיה לו תענוג תמידיי, ויהיה לו קיום בגוף ונפש, והרי זה כענין שעשה המאציל ב"ה בכל העולמות צמצום והתפשטות, והדבר ידוע למבינים. והנה תיבת ש"ם מרמז בכל מקום לצמצום והתפשטות, כי הוא בגימטריא "הויה (הוא התפשטות השפע והויה בכל הנבראים), שד"י (הוא ענין הצמצום בסוד שאמר לעולמו די (חגיגה י"ב ע"א), והבן). ולזה ידוקדק בכאן וישם ש"ם, (ר"ל בחינת ש"ם היא צמצום והתפשטות יראה ואהבה שם), א"ת האדם (ר"ל עם האדם הקנה לו בחינת ש"ם), אש"ר יצ"ר (מפרש הטעם למה, כי להיות אדם יציר כפיו יתאוה וישתוקק להיכלל בשורשו, וכשלא יהיה לו בחינת הצמצום יתבטל ממציאותו, והמ"י הדבר הנכבד הזה):
Bereshit.361
ר"ת כל הפסוק (בראשית ב ח), בגימטריא שפ"ה. עיקר בריאת האדם שיהיה עוסק בתורה בשפתותיו ויהגה בה יומם ולילה, והוא בגימטריא שכינה, הכוונה שיהיה עיקר השראת השכינה בתחתונים:
Bereshit.362
יש לרמז בפסוק ויטע י' אלקים ג"ן, ר"ל הג"ן סדרים דאורייתא, בעד"ן הוא לשון התקשרות ודביקות, כמו התקשר מעדנו"ת כימה (איוב לח לא), ר"ל שברא מקדם לעולם ענין עסק התורה בדביקות הנפלא, שעל ידי זה יוכל להדבק בו י"ת. וזהו וישם שם את האדם אשר יצר, כענין שכתבתי למעלה, והבן. וירמוז עוד ויטע יי אלקים ג"ן, ר"ל במי נוטע הש"י הג"ן סדרין דאורייתא, בעד"ן מקד"ם, ר"ל במי שמקשר ומדבק את עצמו מקודם, ר"ל קודם שילמוד מקשר את עצמו בהבורא ית', אזי ויש"ם ש"ם א"ת, ר"ל השכינה נקראת א"ת כנודע, ר"ל על ידי הדביקות באה השכינה לשם לשמוע בקולו. ואל תתמה על בריה קטנה שתפעול כל זה, כי הנה הוא האדם אשר יצר יציר כפיו, על כן המו מיעיו לו ובכל מקום אשר יזכיר את שמו, יבא הש"י אליו:
Bereshit.363
מן האדמה וכו' נחמד למראה וטוב למאכל (בראשית ב ט). הנה יתמה כל משכיל על שנותו את טעמו מג"ן לאדמ"ה. ורש"י ז"ל פירש לענין הגן הכתוב מדבר, ויקשה למה לא אמר ויצמח י' אלקים מן הג"ן. גם מ"ן האדמה, הוה ליה למימר מהאדמה. גם למה משבח את פירות הגן דייקא באלו הב' נחמד למראה וטוב למאכל, ובעץ הדעת לקמן אמר תוארים אחרים. ויראה לי על פי פשוטו, שתורתנו הקדושה מלמדנו דעת להוציא מדרך המינין והאפיקורסין אשר אין להם חלק בד' ובתורתו הקדושה, ואינם מאמינם שהאדם נברא שיהיה חי וקים לעולם, כי על פי הטבע הותך ממנו בכל יום חיותו מבית ומבפנים עד כי יותך ממנו מכל וכל, ולכן אי אפשר כלל לחיות בלי מאכל ומשתה, כי ברוב ההתכה בזמן מועט יפסק חיותו, אך המאכל והמשתה מחזירים לו ההתכה אך לא מכל וכל, על כן כמעט מעט יחסר ממנו עד ישוב לעפרו, וזה דבר שאי אפשר בשום פנים שהמאכלים יחזירו לו בכל זמן כל ההתכה מחום הטבעי, כי זה כעת נמנע כאשר ידוע לחכמי הטבע, על כן באה תורתינו הק' ללמדנו דעת כי באמת היה לו באפשרי להיות קיים באישו עד עולם, כי הנה הפירות אשר נבראו אז קודם חטא האדם, היו מצמיחים מן האדמה העליונה, על כן חוק וכח ניתן להם להיותם מחזירים ההתכה בלי גירעון. וז"ש כל עץ נחמד למראה, ר"ל כל הפירות היו נחמדים למראה, שלא היתה האכילה מהם על דרך תאות יצר הרע, רק שהיו נחמדים למראה שהשיגו על ידם כל אחד במקום שמרמז, כי העולם הזה הוא כעין חותם קטן לכל העולמות, והיו אז נכרים כל אחד למקום שמרמז, והיתה האכילה מכל אחד לתקן את שורשו במקום עליון לא על דרך תאוה, ועל ידי זה היה בהם כח להחזיר ההתכה בלי גירעון. מה שאין כן שכל האכילות על ידי יצר הרע ועל דרך תאוה, אי אפשר להמאכלים להחזיר ההתכה. (ותבין על ידי זה מה שקראו בזוהר הק' (ח"ב קפ"ג ע"ב) למצה נהמא דאסוותא, כיון שהוא ראשית המצוה אכילה ראשונה אשר ציונו הש"י, והבן). וז"ש שכל עץ היה נחמד למראה, להבין ע"י שרשם במקום עליון, וטוב למאכל בהחזיר ההתכה הראויה ואכל וחי לעולם, נ"ל. על כן תמצא ר"ת כל הפסוק, בגימטריא שי"ב מנין י"ב צירופי הויה, להיות קודם החטא היה סוד הויה וקיום לכל הנעשים, ובכל דבר השיג איזה הויה מרמז, בסוד מה רבו מעשיך הויה (תהלים קד כד), כי בכל אחד נרמז השם הויה המהווה כל הברואים, על כן גם לו ניתן על ידי המאכלים הויה וקיום. וזה סוד לדעתי שנאמר באדונינו משה כשעלה למרום ונתקיים בלא אכילה ושתיה הגשמיות, נאמר עליו (תהלים סח יט) עלית למרום שבית שב"י לקחת מתנות באד"ם, ר"ל אותן המתנות שנמסרו לאדם הראשון, מה שאין כן כעת נתהפך ליב"ש, שמתייבש הליחות והחיונית מעט מעט, עד יחיש השם מעשיהו להאכילנו מסעודה המוכנת לצדיקים במהרה בימינו אמן:
Bereshit.364
"ועץ "הדעת "טוב "ורע, כמנין השם הויה. הבן הרמז שלא לקצץ בנטיעות, כי הכל יחודו ואחדותו ית"ש, ויראתי בפצותי פי והמ"י וידום. ס"ת הדעת" טוב" ורע", בע"ת. לכל יש ע"ת (קהלת ח ו). והכל יפה בעתו (קהלת ג יא), והבן עיני כ"ל אליך ישברו ואתה נותן להם את אכלם בעת"ו (תהלים קמה טו), והבן הרמזים האלו:
Bereshit.365
והנה נרמז עוד דבר אחד למשכילים ועץ החיים בתו"ך הגן, ר"ל באמצע ג"ן, ר"ל כשתמלא ג"ן כזה גימ"ל נו"ן, אותיות האמצעים הם ימ"ו, ר"ת "ונהר "יוצא "מעדן (בראשית ב י), והבן כי על ידי זה על ידי הנהר היוצא מעדן, עץ החיים בתוך הגן, והבן. וזהו שנסמך אחר כך פסוק י' ונהר יוצא מעדן להשקות א"ת הגן, א"ת לרבות כל המקבלים חיותם מהג"ן המדה הנודעת לחכמי ישראל, ומשם יפר"ד משם מתחיל עולם הנפרדים, והי"ה לארבעה ראשים, תיבת והי"ה מיותרת. אך להורות דעל ידי השם הויה הנחתם בכל הנבראים, מתחלק בכל עולם לד' ראשים, וכן הם ד' עולמות אצילות בריאה יצירה עשיה. והנה יש מקום אתנו לפרש הארבע נהרות על הד' עולמות, הש"י יהיה בעזרנו על דבר כבוד שמו, ואל יאמר פינו דבר שלא כרצונו, וכתר תורה הפקר לכל ישראל:
Bereshit.366
שם האח"ד פישון (בראשית ב יא), לפי סדר לשון הפרשה שם הראשון היה לו לומר, כמ"ש רש"י על ויהי בוקר יום אחד (בראשית א ה), וכן הקשו המפרשים בכאן. ולדרכינו יאמר בכאן שמרמז על עולם האצילות, והוא כשלהבת הקשורה בגחלת בעולמות אין סוף, ולא יתייחס עם הג' עולמות שלאחריו רק במציאות, על כן יאמר האחד, כי הוא אחד בפני עצמו ואין שני שלאחריו דומה לו, ונקרא פישו"ן על שם שמימיו מתברכין ועולין בכל פעם ומשקין את כל העולמות. האחד פישון, בהחשב הנו"ן רבתי לת"ש כנודע מספר המנצפ"ך ועם הנקודות, בגימטריא זה בית יעקב ואבן ישראל עם הכולל, לכוללם יחד בפרצוף וביחוד השלם, והמ"י שנתייחד בכל מקום ליעקב בי"ת, ולישראל לפעמים אב"ן (בראשית מט יד), כל אלו הפרצופים בעולם האצילות כולו קדש להשם כשלהבת הקשורה בגחלת, ונקרא פישו"ן לשון פי שנים, והבן בהתחלקות הפרצופים ויונעם לך. עוד פישו"ן בהחשב הנו"ן לת"ש, בגימטריא כאן יחו"ד יעק"ב ישרא"ל רח"ל לא"ה. עוד הוא בגימטריא ד' פעמים עד"ר, כי מכאן השתלשלות הד' עדרים, הן הן חיילות המלאכים בכל עולם ועולם, בסוד מרכבו ארגמ"ן (שיר השירים ג י), מיכאל גבריאל רפאל אוריאל או נוריאל, והבן. עד"ר בגימטריא רח"ל לא"ה, ובכל עולם יש בחינה זו. ובאפשר יובן על ידי זה ויסע ישראל ויט אהלה מהלא"ה למגדל עד"ר (בראשית לה כא), ואין כאן מקומו. עוד ירמוז פישו"ן עם הנקודות, ובהחשב הנו"ן לת"ש, בגימטריא אל"ו הל"ב נתיבו"ת חכמ"ה, נקרא פישו"ן פי שונה הלכות (תיקו"ז נה פ"ח ע"א), והבן:
Bereshit.367
הוא הסבב את כל ארץ החוילה אשר שם הזהב. להבין זה לדרכינו. נקדים ידוע דשורש הדינים הם קדושים, והם במעלה על החסדים כידוע מעלת הזהב על הכסף, רק בהשתלשלותם למטה ונמסרים לכוחות הדין, יתהווה מזה עונשים בגזירת הפועל הכל למענהו אשר ברא כולם בחכמה. וזה סוד המתקת הדינים בשרשם, כי מי שיש לו לב מבין כשרואה איזה עונש על שונאי ישראל, אזי מעלה במחשבתו מהיכן נשתלשל זה מעולם ועד עולם, עד הגיעו בדביקות מחשבתו לעולם האצילות, ושם הוא במעלת הזהב על הכסף דינים קדושים וטהורים ונמתק הכל, והבן. עוד נקדים מה דידוע כי בחינת דכורא הוא תמיד בסוד החסד, והנוק' בסוד הדין. עוד נקדים מה דידוע דאסור לקצץ בנטיעות (עיין חגיגה י"ד ע"ב) , רק להאמין ולידע כי הכל אחדות ומלכותו מלכות כל עולמים, וזה היה חטא אדם הראשון שאמרו רז"ל (תקו"ז סט קי"א ע"ב) שקיצץ בנטיעות כידוע, (ועל פי מה שנכתוב אי"ה תבין מפני מה הפסיק מסיפור אדם הראשון וסיפר בנהרות). עוד נקדים מה דידוע אד"ם, בגימטריא שם מ"ה. חו"ה בגימטריא המילוי של שם מ"ה, בסוד אין פרי בטנה של אשה מתברכת אלא מפרי בטנו של איש (ברכות נ"א ע"ב). ובזה נבא על נכון לרמז הכתוב על עולם הנאצלים ידבר, הו"א הסבב את כל ארץ החוילה, יתפרש חויל"ה מלשון חבילה, בחילוף אותיות בומ"ף ממוצא אחד, שרצונו לומר שגם מדת אר"ץ, הוא כינוי למלכות שמים מעולם הנאצלים, הוא חבילה אחת כשלהבת הקשורה בגחלת, ושלא לקצץ בנטיעות ח"ו כמו שעשה אדם הראשון (ולכך נסמך זה לכאן). כל הוא כינוי ליסוד צדיק כנודע, ויתפרש הוא הסבב א"ת הוא מלכו"ת, כ"ל הוא יסו"ד, משום שהוא ארץ החויל"ה, הכל חבל אחד שלא לקצץ ולהפריד היחוד ח"ו והבן. ונרמז בתיבת החויל"ה, בגימטריא אד"ם חו"ה, ר"ל מ"ה ומילוא"ו שהוא זעיר ונוקב'. ומפרש אחר כך "אשר "שם "הזהב, ר"ל גם דינין שירש מצד הנוקב' בעולם האצילות, הם קדושים במעלת הזהב על הכסף. ולזה תמצא ר"ת "אשר "שם "הזהב, ר"ת "אשה. "זהב, בגימטריא דו"ד, אשר מלכותו כיר"ח יכון עולם (תהלים פט לח), והוא אדמוני עם יפה עינים (שמואל א' טז יב), מה שאין כן אדמונ"י של עש"ו (בראשית כה כה), והבן. לזה אמר אחר כך (בראשית ב יב) וזה"ב הארץ ההוא טוב כמ"ש, והבן. שם הבדל"ח סוד הגבור"ה בשרשה, והוא בגימטריא אהיה בריבוע, (מבואר במאורי אור מערכת אות הב' סימן ס"א), ואב"ן השה"ם סוד לא"ה ורח"ל, (גם זה בספר הנ"ל אות האלף סימן ד'), והש"י יצילנו משגיאות ואל יאמר פינו דבר שלא כרצונו:
Bereshit.368
ושם הנה"ר השני גיחו"ן (בראשית ב יג), לרמז לעולם הבריא"ה הנמשך מעולם האצילות. וגיחון מלשון יבטח כי יגי"ח ירדן אל פיהו (איוב מ כג). גם גחו"ן הוא סוד המלכו"ת, כמ"ש במאורי אור אות הג', בסוד כ"ל הולך על גחו"ן (ויקרא יא מב), והיו"ד מרמז להמיין דכורין הנמשך ממחשבה העליונה, וממנו נשפע לי' ספירות דבריאה, והבן. גם ידוע דמנקודת מלכו"ת דאצילות נתהווה ארי"ך דבריאה, (בעתי"ק אינם מדברים, כי בכל עולם כל אחד לפי מדריגותו הוא נעלם ומכוסה באריך בסוד שהעתיקו מבריותיו). והנה שם המלכות בכל מקום הוא השם הנהגה אדנ"י, ובאריך דבריאה הוא שם אכתריא"ל, שניהם ביחד בגימטריא תשכ"ז כמנין גיחו"ן בהחשב הנו"ן לת"ש כנודע, וכן הוא בגימטריא מלכו"ת ארי"ך, אשר שמותיהם אדנ"י אכתריא"ל וחשבון אחד להם, להורות על עולם הבריאה שהארי"ך נשפע ממלכו"ת דאצילות, והשי"ת יראנו נפלאות מתורתו ויהיו לרצון אמרי פינו לפניו:
Bereshit.369
הוא הסובב את כל ארץ כו"ש (בראשית ב יג), עיין במאורי אור מערכת אות הא' סימן קכ"ח, וז"ל אש"ה כושי"ת (במדבר יב א), הנוקבא בהיות בה ש"ך דינים, עכ"ל. והבן כי עולם הבריאה מקבל ממלכו"ת הנקראת ארץ. ויש לומר עוד כו"ש הוא השם הויה בגימטריא כ"ו, והש' אלקים ביודין כנודע. ואם כן יש לפרש את כל, בהתחבר א"ת עם כ"ל, אזי יהיה בארץ בחינת מלכות כו"ש, המתקת דיני אלקים עם שם הויה. וגם הויה בפשוטו ובחילופו כזה מצפ"ץ, בגימטריא כו"ש: והוא בגימטריא ברחמים, והבן:
Bereshit.370
ושם הנהר השלישי חדקל (בראשית ב יד). והבן מה שאמרו (ברכות נ"ט ע"ב) שמימיו חדי"ן וקלי"ן, כי ידוע שבעולם הזה כבר יש שם קליפות מעורבים עם המלאכים, כנודע חדק"ל בגימטריא מלאכים עם הכולל כי שם מדורי המלאכים. חדק"ל עם הנקודות בגימטריא רי"ב, להיות גם שם מדורי הקליפות:
Bereshit.371
ועוד נאמר דד' עולמות אצילות בריאה יצירה עשיה, הם סוד מחשבה רצון קול דיבור. והנה בשביל זה יכונה עולם האצילות פישו"ן, לשון ריבוי כי לעולם מחשבה רודפת מחשבה, ועיקר הריבויים נתהוו ממחשבתו כי הכל היה במחשבה באחדות הפשיטות, ואין לך שום דבר יוצא ממחשבתו בסוד מה רב"ו מעשיך יי' כולם בחכמ"ה עשית (תהלים קד כד). עולם הבריאה יכונה גיחו"ן, כי הרצון נמשך מהמחשבה, וגיחו"ן מלשון המשכה. והיצירה יכונה חדק"ל, לשון חידוד הקו"ל, והבן. הו"א ההלך קדמ"ת אשו"ר, ר"ל ההולך מנגד להמאשר אורחותיו, הואיל וכבר יש שם טוב והפכו, זכו (אסתר ח יד) הרצים יצאו דחופים בדבר המלך והעיר שושן צהלה ושמחה (אסתר ח טו), ובהיפך ח"ו והעיר שושן וכו' (אסתר ג טו). גם ירמוז אשו"ר, הוא סוד אשר ו', ידוע דאש"ר הוא סוד הבינה, ו' הוא זעיר אנפין. והנה זעיר אנפין בקבלתו מן הבינה הוא סוד אש"ר, וידוע דזעיר אנפין מקנן ביצירה. עוד ירמוז ההלך קדמת אשו"ר, ר"ל ההלך ומתעלה בהאותיות שקודם אשור, הם אותיות ז' שב"ת. ר"ל בבוא יום הז' שבת אזי מתעלה עולם היציר"ה וכל דינין איתכפיין וערקין, בסוד שאנו אומרים (תפלת שבת) ויברכו לאל כ"ל יצורי"ו דייקא, מלך יוצ"ר כל וכו', והבן:
Bereshit.372
והנהר הרביעי הו"א פר"ת (בראשית א יד), אמר הו"א מפני שקאי לדרכנו על עולם העשיה, ויש גם עשיה גשמיות אשר אנו רואים בעינינו, על כן קאמר הוא, הנראה לעין. ונקרא פר"ת, על שם שמימיו פרין ורבי"ן (ברכות נ"ט ע"ב), שעיקר פריה ורביה הן בגשמיות הן ברוחניות התורה, הוא בזה העולם על ידי ישראל עם קרובו, והוא בבחינת דבו"ר המתרבה. מה שאין כן בחינת קו"ל, לא יוכר עדיין התחלקות חיתוך האותיות להיותם פרים ורבים, והבן. הו"א פר"ת, בגימטריא המלאכי"ם גלגלי"ם רקיעי"ם, אשר הם נמצאים בזה העולם. פר"ת, בגימטריא ב' פעמים ש"ם, בגימטריא הו"יה שד"י, שיש עשיה גשמיות ורוחניות, ובכל אחד צמצום והתפשטות כנודע. פישו"ן גיחו"ן חדק"ל פר"ת, בגימטריא אלף שמ"ה, ובהחזרת האלף לאלף בגימטריא שמ"ו, בגימטריא רצון, הכל נמשכו מרצונו ומשמו ית', כנודע שהוא ורצונו חד והבן, הש"י יראנו נפלאות מתורתו:
Bereshit.373
ויקח (בראשית ב טו). יש לפרשו לשון לימוד, מלשון קח"ו מוסרי (משלי ח י), שלמדו נפלאות מתורתו. או יאמר על פי דרך זה, היות ידוע א"ת האד"ם (בראשית א כז), א"ת לרבות הנוק'. על כן יש לפרש ויק"ח י"י אלקים את האדם, ר"ל שלמדו סוד יי' אלקים, אשר לזה מרמז האדם בהתייחדו עם בת זוגו לייחד השם הויה עם שם אלקים, אזי למדו טוב הכוונה. וינחה"ו, לא אמר ויש"ם כמו לעיל, להורות לשון נחת רוח, שעשה לו הש"י נחת רוח בגן עדן בהבינו סוד זיו השכינה בג"ן עדן, ידוע גן עדן גימטריא "הויה אדנ"י אלקי"ם, ומרמז ליסוד דנוק', כמ"ש הרב במאורי אור אות הג' סימן כ"א. וכל זה הודיעו השי"ת שיהיה כוונת יחודו עם בת זוגו לצורך גבוה, הגם שאין מקרא יוצא מידי פשוטו, אל אלים ידבר נפלאות.
Bereshit.374
לעבד"ה ולשמר"ה, ידוע מרז"ל (זוהר ח"א כ"ז ע"א) בקיום רמ"ח פקודין ושס"ה לאוין, על כן לעבד"ה ולשמר"ה עם כולל ב' תיבות, בגימטריא אלה הם תרי"ג:
Bereshit.375
ע"ל האדם לאמ"ר (בראשית ב טז). לכאורה יקשה תיבת ע"ל, אל היה לו לומר. גם להבין הלאמ"ר. נראה דצוהו לאמר להאשה, ובזה יצדק גם תיבת ע"ל, דצוהו לחוב עליו לאמר להאשה. ואפשר בהעמיק עוד דהיה גלוי וידוע לפני היוצר כל שעתיד לומר ולהתנצל האשה אשר נתת וכו' (בראשית ג יב), על כן צוהו הש"י בכל עת שתתן לפניו האשה איזה מאכל אשר יאכל, אזי יאמר לה הציווי שצוה הש"י רק מכל עץ הגן אכל, בכדי שלא תכשילהו בהאיסור. ובזה ידוקדק עוד כפל הלשון אכ"ל תאכ"ל. וגם לא יצדק בהפסוק הזה לשון ציווי כלל, כי עיקר הציווי הוא רק בפסוק הב' שלא יאכל מעץ הדעת, ואם כן למה לי כל זה מכל עץ הגן וכו'. ולפי מ"ש ניחא שהש"י צוהו בעת אשר תתן לפניו האשה איזה מאכל, אזי יאמר לה הציווי מהש"י מכל עץ הגן אכ"ל, ואחר כך תאכ"ל אתה האדם המאכל אשר תתן לפניך, וזולת זה לא תאכל שלא תכשילך. וזה ידוע גם כן לחכמי האמת, בעת אשר תזדמן לאדם ח"ו איזה מצות ה' אשר לא תעשינה, אזי יזכיר לשון המצוה אשר נכתב בתורה ככתבה וכלשונה ממש, ואז ילך לבטח והתורה תצילהו מכל מכשול ולא יאונה לו כל און. עוד לדעתי נכנס בגדר הציווי, אכילת די הסיפוק ההכרחי לאדם הוא מצוה, ונרמז שיכוין האדם באכילתו לתקן עץ הגן, ולא יאכל למלאות תאוותו:
Bereshit.376
לא תאכל ממנ"ו כי ביום אכלך ממנ"ו מו"ת תמו"ת (בראשית ב יז). תיבות ממנ"ו לכאורה הם למותר, ומכל שכן ממנ"ו השני הוא אך למותר. גם כפל המו"ת תמו"ת צריך להבין. ונ"ל דהנה יתמה כל משכיל על מה עשה השם ככה לבני אדם על עברו מצוה קלה הלזו נענשו כל הדורות בכליון המות, הלא מדרך הטוב וחונן לכל, ולא יחפוץ במות המת כי אם בשובו מדרכיו וחיה. אך הוא דידוע כי מאתו לא תצא הרעות, רק דסגולת המצוה להביא שפע ברכה ממקור מחצבה ממקום עליון, כי ממקום קדוש תהלך ושם אחיזתה בשורש אילן הקודש, וסגולת העבירה אשר אחיזתה בענפי עבותות החבילי טהירין להעיר ח"ו עונשים על שונאי ישראל. ולזה האב הרחמן נתן לנו עצות בנפשנו זאת עשו וחיו דהיינו מעשי המצות, ועל ידי זה תעוררו שורשם העליון להביא לכם רב טוב הצפון, והשמרו מאוד לנפשותיכם לבלתי נגוע בקצה העבירות, כי על ידי זה תעוררו האבות נזיקין וצררו אתכם. והנה ככל החזיון הזה קרה לאדם הראשון, כי הנה קודם החטא היה משתמש בעולם הזה ובעולם הבא כאדם המשתמש בבית ובעליה, כי לא מנעו הגשם להשיג מושכלות עולם הבא ולעלות על גפי מרומי קרת, כי היה גופו ספיריי. מה שאין כן אחר החטא אזי קנה גופו עכירות וגשמיות מזוהמת הנחש, ואם כן אי אפשר להנשמה לעלות למקום אשר ממנה חוצבה אל בית אביה כנעוריה, אם לא על ידי התעכלות החומר והגשם ממנה, וזה אי אפשר שתהיה הנשמה תמיד בעכירות הזה בעולם השפל, כי זה העונש הוא יותר מיסורי המיתה, וגם הוא בנמנע להיותה חלק אלקי ממעל. וז"ש לו השי"ת כי ממנו לא תצא הרעות, רק בהמשכו אחר העבירה אשר ממנו למות תוצאות, ובהכרח יהיה לו שימות שיתעכל החומר וישוב אל ביתו הרמתה לחזות בנועם השם, מה שאין כן עתה מתראה לפני המלך הכבוד בגוף ונפש, להיות הגוף ספיריי. וזה שיעור הכתוב ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנ"ו, ר"ל מה שאני מצוה אותך לא תאכל, הוא ממנ"ו ומצדו, ואין אני כמלך בשר ודם הגוזר על עבדיו גזירות שלא יעשו כך וכך, הגם שהמעשה הזה היה טוב ונעים להאדם, רק כיון שאינו לטובת המלך ויגיע למלך איזה היזק מזה, אזי גוזר ואומר שלא יעשו הדבר הזה ומעניש לעוברי רצונו, והעונש גם כן אין לו שום התייחסות להפגם, רק המלך מעניש כל אחד כפי דעתו כפי ההיזק שמגיע לו מהמעשה, לא כן אדונינו ומלכנו יוצרנו ית"ש, רק לטובתנו הוא דורש והזהירנו לבלתי נגוע בקצה הרע בעצם, לבלתי נגרום רעה לנפשנו מהעבירה אשר סגולתה להתעורר מדנים בין אחים ורעות בלב ונפש וגוף. וז"ש השי"ת לאדם הראשון לא תאכל נמשך ממנ"ו, כי ממנה הרעות כי ביום אכלך, ממנ"ו מו"ת, ר"ל ממנו נמשך המיתה לעכירת החומר הנמשך ממנו, על כן תמו"ת בודא"י, כי לא תוכל בשום אופן לחזות בנועם השי"ת, אם לא על ידי התעכלות החומר וידבק בחיי החיים, נ"ל: ר"ת בגימטריא אלף חסר א'. לרמוז לו שהמיתה תהיה שלא יחיה אלף שנה במילואו, וכך היה לולי שגרע ע' שנה ממחייתו, שנתנם במתנה לדור בחיר השם כקבלת רז"ל (במ"ר פי"ד י"ב)](מועתק מספר דרך עדותיך):
Bereshit.377
לא טוב היות כו' (בראשית ב יח). יתמה כל משכיל מה נשתנה זה המאמר מכל הנאמרים, שכל המאמרים היו בגדר המאמר שיהיה כך וכך, ולא הוזכר במאמר הטעם למה ברא היוצר כך, וכאן הוא בהפוך שלא הוזכר הבריאה במאמר, רק הוזכר הטעם שלא טוב היות לבדו, והבן. והנראה שהוא כעין הקדמה למה עשה ד' ככה למין האנושי [פועל כפיו], שבראו מתחילה דו פרצופין ביחד ואחר כך נסרו (ב"ר פ"ח א'), ולא עשה כן לכל יצוריו רק ברא בכל אחד זכר ונקבה בפני עצמו. אך שלהיות לענין זה נתעלה (האדם) מכל בעל חי, שכל הבעלי חיים יכולים לפעול פעולת הזרעתם באיזה נקבה שתזדמן להם ממינם, ונתעלה המין האנושי שכל אחד מחוייב להיות לו בת זוגו, (ואסר לכל אחד להזדווג לזולתו), על כן ברא נקבתו בהתחברות עמו, להורות שחלילה להנקבה שתתחבר עם בן זוג אחר, ולהיות כן נקרא הוא אדם בגימטריא מ"ה, [מנין שם הוי"ה במלוי אלפין], (ובת זוגו) חו"ה מילוי השם הנ"ל בלבד, להורות שאין לה שום מציאות שפע בפני עצמה רק עם בן זוגה, כמו שהמילוי האות אין לו מציאות בלתי עיקר האות, [והדברים עתיקין] יעויין [בספרי המקובלים]. ולזה ידוקדק מאמרו ית' כעין הקדמה למה לא ברא בת זוגו בפני עצמה, אמר ית' "לא "טוב "היות למה שהוא נקרא אד"ם, (ובת זוגו היא מילוי שלו כנ"ל), לא טוב לו היותו לבדו בשום זמן מהזמנים כדמיון שאר הבעלי חיים שהם לבדם מבלי בת זוגם, כי לא תתייחד שום נקבה לזכר (כי אם בעת זווגם), ושוב אחר כך לא יקרא שם הזכר עליה, מה שאין כן המין האנושי לא יהיה לבדו, כי נקרא שם הזכר תמיד על הנקבה ותתייחד לו דייקא, (על כן אעשה לו דייקא) עזר כנגדו ולא לזולתו:
Bereshit.378
ויאמ"ר "ה' אלקי"ם ל"א טו"ב, ס"ת אברה"ם. ירמז שאברהם יתקן התיקון שנתקלקל על ידי האשה. האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו, ר"ת בגימטריא יוסף, מדת יסוד צדיק שנקרא טו"ב. וזהו לא טו"ב היות האדם לבדו, כי בהיותו לבדו פוגם במדת הטו"ב ונכשל ברע ח"ו ד' יצילנו:
Bereshit.379
וייצר כו' ויבא אל האדם לראות מ"ה יקראו לו (בראשית ב יט). יקשה למה חזר בכאן לומר איך שיצר ד' מן האדמה דייקא כל הברואים, ודברי רז"ל (ב"ר פי"ז ד') ידועים, עם כל זה ניתן רשות לידרש. עוד יקשה האיך יוצדק לשון לראות מה יקרא וכו', כאלו היה ח"ו הש"י מסופק באופן הבנת האדם, והלא הוא יהיב חכמתא לחכימין ולפניו נגלו כל תעלומת חכמה. על כן אחשוב על פי מ"ש לעיל דלזה היתה בת זוגו בשר מבשרו, להורות שלא תתייחד רק לאחד אשר לזה נקרא האדם אד"ם, מנין מ"ה הויה באלפין, ובת זוגו חו"ה מנין המילוי בלבד, להורות כי אליו תתייחד כדמיון העיקר עם המילוי השורש עם הענף, כשיכרות הענף מן השורש יתבטל. והנה היה מקום לומר גם כן שבשביל זה נקרא אדם על שנברא מן האדמה, ואם כן יפול היסוד הנ"ל הרמז באד"ם וחו"ה. ולזה אלקינו המרחם הודיע חיבתו ליציר כפיו, לזה אמר וייצר י' אלקים מן האדמה כל כו', י"ל שכולם נבראו מן האדמה ויבא אל האדם, להראות לו שאין בכולם שיהיה נקרא אדם כמוהו הגם שכולם מן האדמה, על כרחך הטעם הוא לרמיזת השם מ"ה כנ"ל. וז"ש לראו"ת (ר"ל שיראה האדם, מ"ה יקרא לו, שקריאת שמו הוא נגד שם מ"ה, על כן בת זוגו היא מילואו, והוכרחה שתהיה בשר מבשרו דייקא, והמ"י:
Bereshit.380
וכל אשר יקרא לו האדם נפש חיה כו' (בראשית ב יט). הגם שצדקו דברי רז"ל לסרס המקרא ולפרשו, עם כל זה טעמא בעי למה לא נכתב כסדר. להודיע כי קריאת השם לכל נברא הוא כפי שרשו במחצבו העליון אשר רומז כנגדו, וידע והבין אדם הראשון כי הבריאה הזאת נבראת על ידי הצטרפות האותיות ברל"א אלפא ביתות הנודעים לחכמי ישראל, ובהצטרף שי"ן וי"ו רי"ש בשורש עליון, על ידי כך נברא למטה חיות השור על כן קרא שמו שו"ר, וכן בכל הנבראים. ולזה יאמר הפסוק וכל אשר יקרא לו האדם נפש חיה הוא שמו, ר"ל הנפש חיה של הבריאה כך הוא שמו בשורש העליון בהצטרפות הרל"א אלפא ביתות. והנה אפשר לרמז בתורה הק' מה שהקשו בתוס' (יבמות ס"א ע"א) אדברי רז"ל (יבמות ס"א ע"א) אתם קרואים אדם (יחזקאל לד לא), ואין אומות העולם קרוים אדם, והרי דרשו רז"ל וכל חטאת האד"ם (במדבר ה ו), מלמד שהגוים נודרים נדרים ונדבות כישראל. ותירצו רק במקום שנאמר אדם (קאי על ישראל, אבל) כשנכתב האדם קאי נמי אאומות. וליכא מידי דלא רמיזי באורייתא, ונרמז כאן לראות מ"ה יקרא, (היינו מ"ה גימטריא אד"ם, הוא נפש) הקדושה בלבד דייקא, וכל אשר יקרא לו האדם נפש חיה הוא שמו, ר"ל השם הזה מרמז לכל מין האנושי שיש בו [נפש חיה]:
Bereshit.381
וכ"ל אש"ר יקר"א (בראשית ב יט), ס"ת רל"א. ר"ל שכל השמות שקרא הם על פי צירופי רל"א אלפא ביתות, כמ"ש לעיל. "האדם "נפש "חיה, ר"ת בגימטריא ס"ג. הוא השם המחיה בסוד ואתה מחי"ה את כולם (נחמיה ט ו), כי השם הזה הוא בגימטריא מחי"ה כידוע למשכילים עניינו: ל"ו האד"ם נפ"ש, ס"ת בגימטריא רצו"ן. שהחיות לכל הנבראים נשפע מהתלבשות רצון העליון והמ"י, על כן נרמז גם כן ס"ת האד"ם נפ"ש חיה, ס"ת בגימטריא א"ל שד"י, שאמר לעולמו די (חגיגה י"ב ע"א), ונתן והשפיע חיות לכל הנבראים במדה ומשקל כפי שיוכלו לסבול שלא יתבטלו במציאות, ותבין איך שנרמז בכאן סוד הצמצום והתפשטות לכל הנבראים:
Bereshit.382
"נפש "חיה "הוא, ר"ת חנ"ה, ס"ת אש"ה, ר"ל אש"ה חנ"ה תרמוז בתפלתה י"י ממית ומחיה (שמואל א' ב ו), ועיין מ"ש לעיל ותבין:
Bereshit.383
לכל הבהמה ולעוף השמים ולכ"ל חית השדה (בראשית ב כ). אמר בבהמה וחיה תיבת לכ"ל, לא כן בעוף. נ"ל כפי מה שאנו רואין בעינינו בבהמות וחיות כמה מינים, שהנקבות ישתנו בשמם מהזכרים הגם שהם מין אחד, כגון שו"ר פר"ה וכיוצא נמצא בחיות, מה שאין כן בעופות, לזה (פרט בבהמה ובחיה תיבת) ולכ"ל, שגם השתנות שמות זכרים ונקבות קרא אדם הראשון, ולא במקרה הוא כך. (עוד י"ל שיש נבראים ספק חיה ספק בהמה, גם לאלו קרא שם):
Bereshit.384
ולאדם לא מצא עזר כנגדו (בראשית ב כ). לכאורה הוה ליה למימר ולעצמו לא מצא עזר. והנראה דהכי קאמר לשם אד"ם לא מצא עזר, כי לשם אדם הנקיבה צריכה להקרא אדמ"ה, והנה הארץ נקראה בשם זה, והיא אינה לעזר כנגד האדם להבנות תולדותיו ממנה. ולזה אמר אחר בריאת חו"ה, לזאת יקרא אש"ה כי מאיש לוקחה זאת (בראשית ב כג), והבן:
Bereshit.385
ולאד"ם ל"א מצ"א עז"ר כנגד"ו (בראשית ב כ), ס"ת מנין אברה"ם. רמז עדיין לא היה אברהם בעולם להיות לעזר לאדם, כי הוא היה תחלת תיקונו של אדם כנודע:
Bereshit.386
"לא "מצא "עז"ר "כנגדו, ר"ת בגימטריא ע"ץ. בסוד כי האדם עץ השדה (דברים כ יט) כנודע, וגם אברהם עשה התיקונים בעץ, כמ"ש והשענו תחת העץ (בראשית יח ד), כנודע מזוהר הק' (ח"א ק"ב ע"ב):
Bereshit.387
ויפ"ל י"י אלקים תרדמה (בראשית ב כא). המשכיל יבין לפרש תיבת תרדמ"ה, בגימטריא ב' פעמים מימי קדם (מיכה ז כ). [היא המדה האחרונה של י"ג מדות דאי"ן], ופעם ונק"ה (שמות לד ז) [המדה האחרונה דאריך], עיין בספר ברית כהונת עולם מאמר אילו של יצחק, והמשכילים יבינו ויפל י"י אלקים דייקא:
Bereshit.388
עוד מרומז בתרדמ"ה על האד"ם, רמז כשתשליך תרדמ"ה על האד"ם, רצ"ל תצרף אותיות תרדמ"ה עם אותיות האד"ם, סך הכל עם האותיות ועם ב' כוללי התיבות מנין ראשית שנ"ה, [היינו אותיות שקודם אותיות שנ"ה הם תס"ו], ואחרית שנ"ה [הם אותיות שאחר אותיות שנ"ה הם רד"ם], דהנה זה הענין היה בראש השנה כנודע והמ"י, ועיין בספר הנ"ל מאמר הנ"ל ותראה פלאות:
Bereshit.389
ויסגר בש"ר תחתנה (בראשית ב כא), כמנין בש"ר היו שנותיהם של האבות, רמז שהם תיקנו חטא שנעשה על ידי האשה:
Bereshit.390
ויבן א"ת הצלע (בראשית ב כב), א"ת לרבות שבנה בה כל האותיות מא' עד ת', על ידי צירופי אלפי ביתות שברא כל יציר נוצר. גם את, מרמז דוגמת המדה העליונה מלכות שמים הנקראת א"ת: או יאמר ויבן י' אלקים א"ת הצלע (בראשית ב כב), ר"ל עם הצלע נשתלם כדוגמא של מעלה, דוגמת י"י אלקים משפיע ומקבל, והבן:
Bereshit.391
אשר לקח מן האדם (בראשית ב כב). צ"ל דהנך תיבות מיותרים לגמרי, דהיה די לשיאמר א"ת הצל"ע לאשה. גם תיבת לאש"ה אינו מדוקדק, וצריך לפרש להיות אש"ה כפירוש רש"י ז"ל. ונראה לפרש על פי מה דידוע בין למאן דאמר פרצוף בין למאן דאמר זנ"ב (ברכות ס"א ע"א), היו כלולים באדם נשמת זכ"ר ונקבה, ובצד הזכר היו כלולים כל הנשמות הזכרים העתידים להבראות עד עת קץ, ובצד הנקיבה היו כלולים כל הנקיבות. וז"ש שלקח מאותו הצד השייך לנשמת האשה שהיו כלולים נשמות הנקבות. וזהו שיעור הכתוב את הצלע אשר לקח מן האדם לאשה, ר"ל מאותו חלק של האדם השייך להאשה:
Bereshit.392
עוד י"ל על פי מה דאיתא בגמרא סנהדרין (דף ל"ט ע"א) א"ל קיסר לרבן גמליאל אלקיכם גנב הוא, דכתיב (בראשית ב כא) ויפל י"י אלקים תרדמה וכו'. א"ל ברתיה שבקיה דאנא מהדרנא ליה, א"ל תנו לי דוכס אחד, א"ל למה לך, לסטין באו אלינו הלילה ונטלו ממנו קיתון של כסף והניחו לנו של זהב, א"ל ולואי שיבואו עלינו בכל יום, ולא יפה היה לאדם הראשון שנטלו ממנו צלע אחת ונתנו לו שפחה לשמשו, א"ל הכי קאמינא אלא לשקוליה בהדיא, א"ל הב לנו אומצא דבישרא, אותבה תותי בחשא אפיקתא א"ל אכול מהאי, א"ל מאיסא לי, א"ל ואדם הראשון נמי אי הוה שקילא בהדיא הוא מאיסא ליה. וזהו באפשר מרומז בתורה הק' אשר לקח מן האדם, י"ל שלקחה ממנו אבל הוא לאש"ה, וטובה גדולה היא ויבא"ה מחדש אל האדם שלא ראה הצלע (שנלקחה ממנו) קודם שלא תהיה מאוסה בעיניו, על כן הביאה מחדש בלא ראות:
Bereshit.393
או יאמר אשר לקח מן האדם, ר"ל הגם שלקחה קרא אשה, והיה מהראוי (לקרוא את) שמה אדמ"ה, אף על פי כן קראה אשה, כי מאיש לוקחה (בראשית ב כג) כמאמר האדם אחר כך:
Bereshit.394
ויבא"ה (בראשית ב כב), מנין כ"ד. קישטה בכ"ד קישוטי כלה, כ"ד צירופי אדני, כן הוא בזוהר הק' (ח"א מ"ח ע"ב) ומקובלים:
Bereshit.395
ויאמר האדם זא"ת הפעם עצם וכו' (בראשית ב כג), יש לפרש זא"ת למעט חוה הראשונה לילית, שהיתה רוצה להזדווג לאדם כנודע מרז"ל (ב"ר פכ"ב ז', זוהר ח"ג י"ט ע"ב), וזהו (כוונת) האדם זא"ת הפעל, ר"ל כעת אפעול בזיווגי דוגמא לאורות עליונים להשפיע למלכות שמים הנקראת זא"ת, כענין בזאת יבוא אהרן אל הקודש (ויקרא טז ג), וזהו בס"ת האד"ם זא"ת הפע"ם, ס"ת בגימטריא ת"פ, למעט הקליפה חוה ראשונה. וזהו גם כן נרמז בכאן ס"ת הפע"ם עצ"ם מעצמ"י ובש"ר, ס"ת מרי"ם כנודע בצאתה ממצרים ותקח מרים הנביאה אחות אהרן (שמות טו כ), [דייקא אחות אהרן שנאמר בו בזא"ת יבא אהרן], את הת"ף [לבטל הקליפה היא מנין ת"ף] בידה:
Bereshit.396
ויאמ"ר האד"ם זא"ת (בראשית ב כג), ס"ת תמ"ר. נרמז תיכף בהתחלת הזיווג של אדם הראשון האשה יראת ד' אשר ממנה יבואו תרין גלגלין דאדם, הלא הם דו"ד משי"ח":
Bereshit.397
"ויאמר "האדם "זאת "הפעם "עצם, ר"ת בגימטריא הויה בהיכ"ל. הכוונה לגרום בזיווגו ליחד הויה בהיכל קדשו (תהלים יא ד), כנודע אדני בגימטריא היכ"ל, שהוא היכל הויה (ירמיה ז ד):
Bereshit.398
יקר"א אש"ה כ"י מאי"ש, ס"ת א"ש, ואתוון י"ה ביניהם רמז למה שאמרו רז"ל (סוטה י"ז ע"א) אי"ש אש"ה, הם א"ש א"ש ואתוון י"ה ביניהם, ובזמן שאינם נוהגים כשורה ח"ו אזי מסתלקים אתוון י"ה ח"ו. וזהו כוונתו בברכת בורא מאור"י "האש, שהוא מאור י"ה א"ש, והמ"י:
Bereshit.399
על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו (בראשית ב כד). אתי"ן לרבות. גם צריך להבין לפי פשוטו למה יעזוב את אביו ואמו. וידוע פירוש המתרגם ורש"י ז"ל. והנראה על פי מה דידוע שהש"י ברא הכל יש מאין על ידי צירופי הרל"א אלפא ביתות, וברא הש"י כח מפעיל בכל אחד מנבראיו שכל אחד יוליד בדומה, והוא על ידי כח האותיות המושפעים בו ישפיע לזולתו וכן עד סוף כל הדורות, ממילא הכל הוא על ידי כח הראשון סיבת כל הסיבות, ולזה יכוין האדם בזיווגו שאין ביכולתו כח להוליד בדומה, רק הוא מצוה ועומד מאת היוצר כל להשפיע האותיות המושפעים אצלו לזולתו, ועל ידי זה יוליד בדמותו כצלמו. והנה גם באשה הם צירופי אותיות נוקבין המושפעים אצלה גם כן מרל"א אלפא ביתות, והנה על ידי הזיווג הטהור מזדווגין אותיות דכורין של הזכר עם האותיות נוקבין של הנקבה, ומבטשין דא בדא ונולד מהם אור חדש ובריאה חדשה, והמשכילים יבינו וישמחו. והנה איש מזריע תחלה יולדת נקיבה (ברכות ס' ע"א), כי הנה כשהוא פועל תחלה באתוון דיליה, ואחר כך באין אתוון דנוקבא ומתגברין על הדכורין, אזי יולדת נקבה בדומה לה, ובהיפך אשה מזרעת תחלה והדכורין מתגברין, יולדת זכר בדומה לו. והנה (נרמז) בכאן לדרכינו יעזוב מלשון עז"ר, ור"ל על כן יעזו"ב איש [ר"ל יעזור (את עצמו)] א"ת אביו וא"ת אמו, [ר"ל באלפא ביתות מא' ועד ת' שקיבל מאביו ואמו], ודבק באשתו [אז על ידי בטישת האותיות] והיו לבשר אחד. והנה י"ל כפשוטו יעזוב מלשון עזבון, יעזוב בזיווגו האתוון הללו, ר"ל ישפיעם לזולתו להוליד בדומה, והש"י יראנו נפלאות מתורתו ואל יאמר פינו דבר שלא כרצונו. והנה התורה הק' מדברת בתחתונים ומרמזת בעליונים, והוא כי על ידי זיווגי הצדיקים הקדושים אשר בארץ המה, יעלו זאת שעל כן יעזו"ב אי"ש, [גם כן יתפרש מלשון עזר איש, כמד"א (שמות טו ג) י"י איש מלחמה], את אביו ואת אמו, רצ"ל יקבל מפרצופי אבא ואמא ודבק באשתו, וישפיע למלכות שמים להיות מלכותו בכל משלה, ופלצות אחזתנו במורא בכתבי זאת והש"י יכפר בעדינו על דבר כבוד שמו:
Bereshit.400
ע"ל כ"ן יעזו"ב אי"ש א"ת אביו וא"ת (בראשית ב כד), ס"ת לנות שב"ת. מרמז שילין שב"ת אצל אשתו, בסוד הכתוב (תהלים א ג) אשר פריו יתן בעתו. ודב"ק באשת"ו והי"ו, ס"ת מנין יב"ק הויה אלקים. יכוון בזיווגו ליחד הויה אלקים, וידוע סוד יב"ק "יחוד "ברכה "קדושה, והיו לבשר אחד, בש"ר אח"ד בגימטריא תפל"ה, שהוא סוד תפלה בחשאי דתמן קאתי מלכא (זוהר ח"א ר"י ע"א), הוא סוד היחוד בעולמות עליונים [כנודע, על כן הוא קול דממה דקה] והוא מנין ואתחנ"ן (דברים ג כג), שהתפלל אדונינו משה כל כך תפלות כנודע (דב"ר פי"א י'), בסוד ורגליהם רגל ישר"ה (יחזקאל א ז):
Bereshit.401
ויהיו שניהם ערומים האדם ואשתו (בראשית ב כה). לכאורה הוה ליה למימר בקיצור ויהיו אדם ואשתו ערומים. אך הוא לדעתי לפי פשוטו להורות גם כשהיו שניה"ם, דהיינו שהיו (שניהם לבשר) אחד היו ערומים, כי לא היה להם זה לחרפה, כי היה להם למצוה כמו הנחת תפילין. ולזה יאמר גם כן האדם ואשת"ו, ולא אמר והאשה. אך להיות שהאשה אינה מצווה על פריה ורביה (יבמות ס"ה ע"ב), היתה היא נגררת אחריו במעשה, וגדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה (קידושין ל"א ע"א), על כן תלוי הכל בו. על כן אמר האדם (ואשתו, שהיא) נגררת אחריו כאשה לבעלה. על כן ר"ת כל הפסוק מנין ת"ג, הוא מנין התיבות שיש בתפילין, כי היה להם המצוה כענין יחוד תפילין של ראש ושל יד:
Bereshit.402
ס"ת כל הפסוק עם הכולל, בגימטריא חכמ"ה בינ"ה. להורות שעל ידי כללותם פעלו גם הזיווג העליון ביתר זאת, והבן:
Bereshit.403
עוד יש לפרש האדם ואשתו ולא יתבששו (בראשית ב כה). רצ"ל האד"ם ואשת"ו שעסקו בזיווג כדרך איש ואשתו, ולא יתבשש"ו, רצ"ל ולא המתינו [מלשון כי בשש משה (שמות לב א)], כדרך שאמרו רז"ל שאילו המתין האדם בזיווגו עד לשבת היה הכל מתוקן, ומקובל מחכמי האמת (תראנו בספר עשרה מאמרות) שזהו שאמר דוד גלגולא דאדם אני אמרתי בחפזי כל האדם כזב (תהלים קטז יא), שגם הוא היה נחפז ואכל פגה לבת שבע היא גלגול חוה. והנה תיבת יתבששו, הם אתוון וי"ש שב"ת. ר"ל הרי יש שבת תיכף לפניו, והיה לו להמתין, נ"ל:
Bereshit.404
והנחש היה ערו"ם (בראשית ג א). להבין למה משמיענו זה בתורה הק' שהיה ערום. וגם למה מפיק החכמה בלשון ערום. עוד צ"ל מ"ש מכל חית השדה אשר עשה י"י אלקים, וכי עד הנה לא ידענו שהכל ברא היוצר כל הוא אלקינו. אך הוא על פי מה שאמרו חכמי האמת דידוע הוא השט"ן הוא הנח"ש, והנה אתוון דדין כאתוון דדין, רק החילוק הוא בהתהפכות הפה מלמטה למעלה מחי"ת לטי"ת, והוא מרמז [הוא מספר ברית כהונת עולם] יורד ומסטין (ב"ב ט"ז ע"א), על כן הפה למטה שמסית לאדם, ואחר כך עולה ומקטרג על כן הפה למעלה. עוד נ"ל הקטן דיש חילוק בתיבת נחש היא נ' כפופה, ושטן נון פשוטה, הוא גם כן על פי הדברים הנ"ל, נח"ש מרמז כשהוא מסית לאדם, ואז הוא כפוף אל האדם ומראה לו פנים שוחקת איך הוא מבקש טובתו, אחר כך כשעולה ומקטרג נוטל רשות ונוטל נשמה, על כן הנו"ן פשוטה מלמעלה למטה, לרמז איך שנוטל רשות מלמעלה ויורד למטה על ידי זה ונוטל נשמה. עוד יש כי בשם נח"ש אות הש' לבסוף, ובשם "שטן בראש, להורות גם כן על פי מה דידוע מזוהר הק' (ח"א ב' ע"ב) כי אות השי"ן הוא אות אמת, דנטלין ליה גם כן לשקר לאמת דבריהם, אבל עצם השי"ן הוא אות אמת כנודע מג' ענפיו. והנה כשיורד ומסית מסתיר מהאדם האמת, על כן בנח"ש אות הש' לבסוף, מה שאין כן כשנוטל רשות ח"ו אז יראה האדם האמת שזאת היה הכוונה בהסתה לנסותו. ועוד צריך להקדים הקדמות אמיתיות מחכמי האמת, והוא כל פעל י"י למענהו וברא כל בחכמה, וכל העולמות והמדריגות מתלבשים זה בזה דא לבושא לדא ודא מוחא לדא, עד המדריגות התחתונים הם הקליפות אשר נשארו בלי לבוש, ולזה כל מגמתם להחטיא ולהסית את האדם להתלבש באיזה ניצוץ. עוד צריך להקדים כי אפילו הקליפות נבראו בחכמה מאת הבורא כל, להיותן רצועא לאלקאה ולהעניש החייבים, כדי שיהיה בחירה ורצון חפשי, והמשכיל יבין כי צריך לזה שמוש חכמים. ובזה יבוא על נכון הפסוק כמין חומר, שבא הפסוק להקדים הקדמות למה שרצונו לבאר, א טעם הנחש למה הסית את האדם, ב וכי יש מתנגד ח"ו בעולם להיוצר כל. לזה באה תורתינו הק' להודיענו את כל והנח"ש [הוא השטן וכו'], היה ערו"ם [בלי לבוש], מכל חית השדה [חקל תפוחין אשר ברכו ד', והיה הנחש ממדריגות התחתונות ערום בלי לבוש, על כן היה רודף אחר האדם כנ"ל, ואמר עוד] אשר עשה י"י אלקים [קאי על הנחש], רצ"ל שגם הנחש ומרכבות הקליפה עשה י"י אלקים, והכל נתהווה מרצון היוצר בכדי שיהיה רצועה לאלקאה לחייביא והבן, וכמדומה שכן ראיתי בספר אחד קדוש מדבר:
Bereshit.405
ויאמר אל האשה אף כי אמר וכו' (בראשית ג א). נ"ל על פי פשוטו א"ף לשון כעס, ור"ל שאמר אני בכעס ורע עלי המעשה כי אמר אלקים לא תאכלו וכו', לא תאכלו מכל עץ הגן הנ"ל, דהנה במאמר הש"י לא נזכר פר"י, רק מכל עץ הגן אכל תאכל ומעץ הדעת וכו', ובא הנחש כרשע ערום לומר הנה אין לך בכל עצי הגן שיהיה טעם עצו ופריו שוה, שיהיה גם העץ טוב למאכל כמו שהוא ביחוד עץ הפרי הלזה, אם כן הרי אמר אלקים לא תאכלו מכל עץ הגן, דכיוון שאסר לכם זה העץ, ושאר העצים בלא זה אינם ראויים לאכילה, ובזה יבוא אחר כך על נכון בפסוק:
Bereshit.406
ותאמר האשה אל הנחש מפרי עץ הגן נאכל (בראשית ג ב), ר"ל מה לנו לזה הרי נאכל מכל הפירות של עץ הגן והוא העיקר בודאי, ואם תאמר כיון שהוא העיקר למה באה בציווי ובמאמרו ית' ע"ץ לא הפרי בפרטות, לזה אמרה:

Agra DeKala, Brooklyn, N.Y., 1993. Via Sefaria (sefaria.org), Sefaria-Export. Version source: https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001250814/NLI Licence: Public Domain. Source.