Agra DeKala

Sefaria · Chasidut > Other Chasidut Works · 4,484 sections

Bereshit.207
ברקיע השמים להאיר על הארץ (בראשית א יז), ר"ת וס"ת בגימטריא ב' פעמים ש"ם, הוא שד"י הוי"ה צמצום והתפשטות לכל אחד מהאורות כפי כח התחתונים לסבול, כמ"ש לעיל:
Bereshit.208
החשך" וירא" אלקים" כי" טוב" (בראשית א יח), ס"ת א"ך בי"ם. ר"ל בים שמשו אור וחושך יחד, ויהי הענן והחשך ויאר את הלילה (שמות יד כ), עיין בזוהר הק' (ח"א י"ב ע"א) על פסוק (דברים ד לט) וידעת היום, (ר"ל שתדע ענין היו"ם שלית יום בלא לילה ולית לילה בלא יום), והשבות אל לבבך כי י"י הוא האלקי"ם (הכל אחדות אחד), ר"ת וס"ת הפסוק בי"י הוא האלקי"ם, והבן]. (עד כאן מועתק מן ספר דרך עדותיך):
Bereshit.209
ויתן אותם (בראשית א יז). לא אמר וישם אותם כמ"ש באדם וישם שם את האדם וכו' (בראשית ב ח), ואמר וית"ן לשון מתנה. שהמאורות ניתנו בתורת מתנה, להיות אי אפשר לעולם שיהיה בזולת המאורות, ובאם לא היה נותנו בתורת מתנה, הנה כשהיו בני העולם חייבים, היה מתחייב שיוסרו המאורות ויתבטל קיום העולם. לזה נתן אותם הש"י בתורת מתנה, ונותן בעין יפה הוא נותן (ב"ב נ"ג ע"א). וזהו שיסדו (ברכת יוצר אור) המאיר לארץ ולדרים עליה ברחמים, כי ברחמים הוא מאיר לארץ ולדרים עליה אפילו שאינו ראוים, ועיין במדרש פרשת בחוקתי (ויק"ר פל"ה ח') ג' דברים ניתנו במתנה, מאורות, לוחות, גשמים:
Bereshit.210
ויתן אותם אלקים ברקיע השמים כו' (בראשית א יז). הנה בתחילה אמר ויע"ש אלקים וכו' (בראשית א טז), ואחר כך וית"ן אותם, ולא אמר בקיצור ויעש אלקים ברקיע השמים את שני המאורות כו'. אך הוא שבראם בפני עצמם, ואחר כך תלאם ברקיע השמים, ולא נבראו תיכף ברקיע השמים, להורות מ"ש לעיל שעיקר בריאתם לצורך התחתונים, ואילו נבראו תיכף ברקיע השמים היה במשמע שהם לצורך השמימיים, על כן נבראו בפני עצמם, ואחר כך תלאם הש"י בשמים שהם גבוהים בכדי להאיר על הארץ, מזה ישפטו המאורות שהם נתונים תחת ציווי הצדיקים אשר בארץ, כענין שמש בגבעון דום (יהושע י יב). ולפי זה שיעור הכתוב ויתן את"ם אלקים ברקיע השמים, (ר"ל מה שנתנם אלקים ברקיע השמים, אינו בעבור שהוא לצורך השמימיים, רק) להאיר על הארץ, על כן ניתנו במקום גבוה להאיר כל פאת חלקי הישוב, ואם כן כיון שנבראו לצורכי הארציים הם סרים למשמעתם. וזה שיש לפרש הפסוק (תהלים קד כד) שתיקנו אנשי כנסת הגדולה בברכת יוצר אור, מה רבו מעשיך ד', היינו מה שנראה מעשיך ד' רבים, היינו יתור מעשים שהיית יכול כביכול לעשות עשיית המאורות ותלייתן בבת אחת, והנה עשית כביכול מעשים רבים שבראת אותם בפני עצמם, ואחר כך תלית אותם ברקיע, ולמה כזאת, הוא כי כולם בחכמה עשית (כי) מלאה הארץ קניניך, היינו כל קנייניך מלאה הארץ שבראתו לצורך הארץ, על כן לא בראת אותם בשמים נ"ל:
Bereshit.211
יש להתבונן עוד וית"ן אות"ם (בראשית א יז). ויתנ"ם מיבעיא ליה, מאי אותם. אך הוא לפי מ"ש דאינם מאירים על הארץ רק כפי כחם לסבול, על כן נקראים מאורו"ת ולא אורו"ת, וכמ"ש (ב"ר פ"ו ו') דהחמה מאירה דרך נרתיק. וזהו מדוקדק ויתן אות"ם כפי מה שהם בכח אורם, נתנם ברקיע השמים להאיר על הארץ, ועל הארץ הוא הארתם רק כפי שיוכלו התחתונים לסבול ההארה:
Bereshit.212
ולמשול ביום ובלילה (בראשית א יח). הנראה לפרש על הלבנה, דהנה במאמר יהי מאור"ת (בראשית א יד) נאמר להבדיל בין היום כו', וכאן למשול. הוא הנדרש לרז"ל (חולין ס' ע"ב) שפייס הקב"ה בזה את הלבנה אחר מעוטה, שתהיה מושלת ביום ובלילה, על כן שינה לשונו אחר כך בכאן מיום ולילה לאור וחושך, להורות כי הממשלה הנאמרת בכאן אין הכוונה על האור כי שרגא בטיהרא הוא, וגם כן קודם המיעוט הנה הלבנה היתה גם כן מאירה כחמה, ולא היה רק יום ולילה אבל לא אור וחשך, וכעת נתחדש דבר חדש אור וחשך. או באפשר יתפרש על ב' המאורות שמושלים ביום ובלילה, לפי ענין המדינות והאקלימים שהם בזמן אחד יום ולילה, יום בזה האקלים ולילה בזה האקלים כנודע לתוכניים. והנה לפי מ"ש בענין מה שדקדקו כיון שהימים והלילות אינם שוין תחת הזמן, כפי איזה מקום הוא השינויים במאורות העליונים (עיין מ"ש לעיל). וכפי מה שתירצו דהעיקר הוא כפי הזמן שבארץ ישראל, אם כן בארץ ישראל יו"ם וליל"ה האמיתים, מה שאין כן בשאר האקלימים אין האורות מבדילין בין יום ולילה, רק בין האור והחשך. וז"ש ולמשול ביום ובלילה ולהבדיל בין האור והחשך:
Bereshit.213
מסרה ולמש"ל (בראשית א יח). לית חסר, (השמיט בעל מבין חידות). על פי מ"ש בדברי יונתן רמיזת המסורה ענין השליטה היא, כי סיהרא לית לה מגרמיה כלום וחסר מאורה והשמש משפיע בה, זה נקרא ממשלה כענין והוא ימשל בך (בראשית ג טז) כמ"ש לעיל. ובלילה ה' מנויים במס"ג, מבין חידות:
Bereshit.214
ויהי ערב כו' ויהי בקר יום רביעי (בראשית א יט). עיין מ"ש לעיל בפסוק א', ותבין מ"ש רביע"י בשני יודי"ן, להורות שאין כאן שינוי רצון, הגם שמתחלה נבראו שני המאורות הגדולים ואחר כך נשתנו להיות גדול וקטן, עם כל זה אין כאן שינוי רצון, רק כך היה בחכמה ובמחשבה קדומה להיות בראשית הבריאה ולבסוף באופן אחר. על כן נאמר בזה אחר כך גם כן וירא אלקים "כי "טוב, ואין כאן שינוי רצון, עיין מ"ש לעיל: בכאן פתוחה כצ"ל, עיין מ"ש לעיל: תיבת הפרשה מנין הד"ס, אותיותיו רחמי"ם:
Bereshit.215
[ס"ת הפסוק (בראשית א יט), בגימטריא ער"ב בגימטריא הוי"ה אלקי"ם בריבוע, להורות האחדות הגמור בכל הבחינות, והבן. על כן צריך לחבר יו"ם וליל"ה בתורה שבכת"ב ובעל פ"ה, על כן ר"ת גם כן גימטריא המספר הנ"ל, וניתוסף מנין כ"ב אותיות התורה]. (עד כאן מועתק מספר דרך עדותיך):
Bereshit.216
ויאמר אלקים ישרצו המים שר"ץ נפש חיה (בראשית א כ). לכאורה תיבת שרץ מיותר. ואפשר הוא להורות שיצאו למיניהם היינו כל שרץ לבדו, על כן שוב לא נאמר למינהו בציווי רק בבריאה. ואפשר לומר לפי זה על כן שינה הוא ית"ש לומר בכאן לשון שרץ ולא למיניהם בצמחי האדמה, דהנה בצמחי האדמה הנה הציווי עליהם רק בזמן ההוא בשעת הבריאה, מה שאין כן מזמן ההוא והלאה הנה המה נזרעים על ידי האדם, ואין להם תנועת הרחישה בעצמם לילך לשאינו מינם. מה שאין כן נפש המתנועעת הנה ברצונם יוכלו לילך לשאינו מינם, הנה הציווי עליהם כל ימי עולם לבל ישרצו וילכו לשאינו מינם, על כן נתחייבו כולם בדור המבול שעברו מאמר פיו ית"ש (עיין ב"ר פכ"ח ח'), ויתבאר עוד להלן מה שנ"ל בבריות המים:
Bereshit.217
וירצה עוד ביתור תיבת שרץ (בראשית א כ). על פי מה שאמרו רז"ל (סנהדרין ל"ח ע"א) למה נברא אדם בששי, שאם יתגאה אומרים לו יתוש קדמך במעשה בראשית. והנה לכאורה הדשאים והעשבים יותר מוקדמים, הוה ליה למימר עש"ב קדמך במעשה בראשית. אך להיות שאין אומרים לו דבר שאינו נכנס עמו בסוג אחד דהיינו מהדומם והצומח, רק מהבעלי חיים שיש להם יוחס התנועה והשריצה ממקום למקום, אומרים זה לאדם מה חשיבתך שיש לך נפש המתנענעת, הנה יתוש קדמך שיש לה גם כן נפש המתנענע ממקום למקום לכל אשר יחפוץ. וזה שרמז הכתוב ישרצו המים שרץ נפש חיה, רצ"ל ישרצו המים מציאת כזה, אשר השרץ יהיה לו גם כן נפש חיה משותף בנפשו המתנוענעת עם האדם, ותהיה סגולה להסיר מכשול לב העקוב מן האדם לבל יתגאה:
Bereshit.218
נפש חיה (בראשית א כ). היה די לשיאמר "שרץ "נפש, ומדקאמר חיה, מזה נדע דגם לדומם וצומח יש נפש רק שאינה חיה, וכאן נחדש בריאת נפש חיה שיש בה חיות להתנענע ולהרגיש:
Bereshit.219
ועוף יעופף על הארץ וכו' (בראשית א כ). אומרו ועוף יעופף בלתי הזכרת שום יציאה בריאה ועשיה כאלו נעשה מעצמו. וגם "על "הארץ על פני רקיע אינו מובן. ויוצדק מאוד לפי קבלת חז"ל (עירובין כ"ח ע"א) שהעופות מן הרקק נבראו. ולפי זה הכי קאמר ישרצו המים (בימים) שרץ נפש חיה, וגם כן ישרצו עוף אשר יעופף, (והוא"ו של ועו"ף קאי על ישרצו דלעיל), רק אינו דומה השרצת נפש חיה הנ"ל להשרצת העוף, כי השרצת העוף יהיה מן המים שעל הארץ, היינו המעורב מן הארץ היינו הרק"ק, והיכן יעופפו על פני רקיע השמים. או באפשר על פני רקיע השמים קאי אהמי"ם, רצ"ל המים שעל פני רקיע השמים, רצ"ל תחת השמים הרואים את פני השמים, מה שאין כן המים בימים. או יאמר או"תו הארץ, דהיינו הרקק שעל פני רקיע השמים דוקא מהם יבראו, כי על ידי זה יהיה מקום תחנותם בארץ שתחת השמים, ושלל בזה הרקק שתחת המים ביסוד הארץ, ומזה למדו רז"ל (חולין כ"ז ע"ב) שעופות די להם בשחיטת סימן אחד כנודע:
Bereshit.220
גמרא חולין דף כ"ז ע"ב דרש עובד גלילאה בהמה שנבראת מן היבשה הוכשרה בשני סימנים, דגים שנבראו מן המים הכשירן בולא כלום, עוף שנברא מן הרקק הכשירו בסימן אחד, א"ר שמואל קפוטקא תדע שהרי עופות יש להן קשקשת ברגליהן כדגים, עד כאן. ומן הראוי להתבונן מה יתן ומה יוסיף לענין מצות שחיטה יסוד המים או יסוד העפר, עיין בסידור קול יעקב מה שכתב בזה על דרך הקבלה. והנה לדעת המקובלים הקודמים ראה זה מצאתי בספר הקנה הקדוש, דגי הים משמיטה שעברה (היא היה שמיטת החסד), ובריות היבשה הם מזאת השמיטה העומדים ובגבורתם וכו'. עוד שם דגים הם משמיטה שעברה אין להם דין מזו השמיטה וכו', אם יעלה ליבשה ימותו כי אינם מעורבים בדין, (ונ"ל שרצ"ל על כן חיות הדגים דוקא במי"ם המורים על החס"ד שהיא בחינת שמיטה שעברה, ולפי זה "עפר "ארץ מורה על השמיטה הלזו שמיטת הגבורה), וראה בני אם יש לה קנ"ה או וש"ט, בעבור מן השמיטה שבאו לא היה להם אכילה ושתיה, אלא חיים וקיימים מזיו העליונה כענין המלאכים בזו השמיטה, עכ"ל. ולפי זה צריכין לומר בעופות שנבראו מן הרקק, הנה יש בהם מכח המים ומכח העפר, יש בהם איזה הארה משמיטה שעברה ומשמיטה זו, ועל כן הכשירן בסימן אחד, ועדיין אנו צריכין למודעי כי כבר נודע לך שענין השמיטות לא נתבאר לנו בכתבי מרן האר"י ז"ל, עיין בליקוטי תורה פרשת קדושים:
Bereshit.221
[ישרצו המים שר"ץ נפש חיה (בראשית א כ). לכאורה תיבת שר"ץ אך למותר. ואפשר הוא להורות שיצאו למיניהם כל שרץ לבדו, על כן שוב לא נאמר בציווי למיניהם רק בבריאה:
Bereshit.222
ועוף יעופף על הארץ על פני רקיע השמים (בראשית א כ). אומרו ועוף יעופף בלתי הזכרת בריאה ועשיה אינו מובן. וגם ע"ל האר"ץ ע"ל פנ"י רקי"ע הוא בלתי מובן. ויוצדק מאוד על פי קבלת רז"ל (עירובין כ"ח ע"א) שהעופות מן הרקק נבראו, ולפי זה הכי קאמר ישרצ"ו המים (בימים) נפש חי"ה, וגם כן ישרצו עו"ף יעופ"ף, (והוי"ו של ועו"ף קאי אדלעיל אישרצו והבן), רק אינו דומה השרצת נפש חיה להשרצת העוף, כי השרצת העוף ישרצו המים שעל הארץ, ר"ל המעורבים עם הארץ היינו הרקק, והיכן יעופפו על פני רקי"ע השמי"ם. או באפשר על פני רקי"ע השמי"ם קאי אהמים, ר"ל המים שעל פני רקי"ע השמים ר"ל תחת השמים, ר"ל המים הרואים את פני השמים ישרצו כל הנ"ל, מה שאין כן מים שבתהום. או יאמר אותו הארץ, דהיינו הרקק שעל פני רקיע השמים, דוקא מהם יבראו, כי על ידי זה יהיה מקום תחנותם בארץ שתחת השמים, ושלל בזה הרקק שתחת המים ביסוד הארץ, והוא הנכון יותר לדעתי:
Bereshit.223
ס"ת בגימטריא צו"ה להדג"ה עבו"ר יונ"ה הנבי"א להקיא"ו בזמ"ן. על דרך שאמרו רז"ל (ב"ר פ"ה ה') שהתנה עם הדג שיקיא את יונה, והכל נרמז בתורתנו הקדושה:
Bereshit.224
ר"ת כל הפסוק, בגימטריא ובאל"ף החמיש"י יסבל"ו דינ"י חבל"י משי"ח. כי כבר ידעת ששת ימי בראשית נגד שיתא אלפי שנין דהוי עלמא (סנהדרין צ"ז ע"א) , ויום החמישי נגד אלף החמישי, והבן]. (עד כאן מועתק מן ספר דרך עדותיך):
Bereshit.225
ויברא אלקים את התנינים (בראשית א כא). הנה נצטוו המים להשריץ, ואם כן למה שוב נאמר ויברא אלקים, הוה ליה למימר וישרצו המים או ויוציאו. ויוצדק הדבר לפי דרשת חז"ל (ב"ב ע"ד ע"ב) שקיבלו שהוא לויתן ובת זוגו המוכנים לסעודת הצדיקים לעתיד, הנה להיות אלו הברואים נבראו לסעודת מצוה אל הצדיקים, טועמיה חיים זכו ליום שכולו שבת, וכביכול הכנה לסעודת שבת מצוה בו יותר מבשלוחו, כי הא דר"ז מלח שיבוטא וכו' (שבת קי"ט ע"א), על כן כביכול עשה הש"י בעצמו ולא על ידי שליחות המים. ואמר לשון ויבר"א ולא ויע"ש ולא ויצ"ר, הנה ידוע לשון בריא"ה יציר"ה ע"שיה לשבר את האוזן כביכול בריא"ה עש"יה (נ"ל שצ"ל יציר"ה), מחשב"ה דיבו"ר. והנה דרשו רז"ל (ב"ב ע"ד ע"ב) תנינם חסר כתיב, שראה כביכול שאין העולם מתקיים והרג את הנקב"ה. והנה חלילה לומר שינוי רצון, רק כך עלה במחשבה הקדומה שיברא גם את הנקיבה ויהרגנה וימלחנה לעתיד לבא, בעבו"ר זה כתיב ויבר"א שהיא בחינת מחשב"ה, זה מה שנ"ל:
Bereshit.226
וי"ל עוד אומרו ויבר"א (בראשית א כא). שמורה על דקות ורוחניות יותר מן עש"יה יציר"ה, להיותן מוכנים לסעודה העתידה שיצאו אז כל הצדיקים מן גשמיות לרוחניות, והסעוד"ה הזאת תהיה ממוצע בין גשמיות לרוחניות, על כן נאמר בהם לשון בריא"ה כמו בשמים ובארץ בראשית בר"א (בראשית א א). ולזה תמצא כמו בבריאת שמים וארץ נרמז בר"ת שם הדעת אהו"ה, ר"ת א"ת השמי"ם וא"ת האר"ץ, ונקרא גושפנקא דחתים ביה שמיא וארעא, כמו כן בכאן א"ת התניני"ם הגדולי"ם וא"ת, גם כן ר"ת זה השם גושפנקא דחתים ביה שמיא וארעא, להיות זאת הסעודה תהיה ממוצעת בין אר"ץ ושמים, היינו בין גשמיות לרוחניות וכמ"ש הרמ"ע במאמרי שבתות, ואם כן יש באותו הסעודה מענייני שמימיות וענייני ארציות, כענין כל דבר ממוצע שיש לו טבע ב' הקצוות. וזהו לדעתי שם לוית"ן לשון חיבור, ותתרבה אז הידיעה במלכות שמים, על כן לוית"ן בגימטריא מלכו"ת, על כן שם הדעת נרמז בכאן:
Bereshit.227
לא נאמר למיניה"ם אצל התניני"ם, כי אינם פרין ורבין, כי הרג את הנקיבה וצינן את הזכר כמו שאמרו רז"ל (ב"ב ע"ד ע"ב):
Bereshit.228
ואת כל נפש החיה הרומשת אש"ר שרצ"ו המי"ם (בראשית א כא). הנה לכאורה אש"ר שרצ"ו המי"ם מיותר. אבל לפי הנ"ל יתכן דהנה התנינים היינו לוית"ן, קיים הש"י מצוה בו יותר מבשלוחו (קידושין מ"א ע"א), הנה הוצרך באלו שוב אש"ר שרצ"ו המים:
Bereshit.229
את כל וכו' (בראשית א כא). מן הצורך להתבונן ריבויי האתי"ן ותיבת כ"ל:
Bereshit.230
אשר שרצו המימם למיניה"ם ואת כל עוף כנף למינהו (בראשית א כא). הנה במיני המים נאמר למיניהם, ובעופות למינה"ו. נ"ל שבריות המים לא נצטוו לידבק דוקא כל אחד במין שלו, רק כל מין דגים אחד הוא, (ומה שדקדקנו לעיל בתיבת שר"ץ שיורה באפשר על ככה, נוכל לומר שנצטוו רק שלא ידבקו בבריות היבשה כאשר יזדמן להם במים). ובזה ידוקדק לנו גם כן אומרו אש"ר שרצ"ו המי"ם למיניה"ם, להורות דשרצו המים למיניהם רבים ולא כל מין ביחוד, וכעין סייעתא מדברי רז"ל (ב"ב ע"ד ע"ב) שאני דגים דפרצו וכו'. ובזה יונח לנו מה דדגים לא נענשו במבול (קידושין י"ג ע"א), כי לא נצטוו לידבק במינם דוקא, ובריות היבשה לא שכיח כל כך במים, וליבשה אין לבריות המים כח לבוא. ובאם יהיה האמת כך, הנה יהיה בזה נפקא מינה לדינא, דלפי זה יהיה מותר בבריות הים להרכיב מין בשאינו מינו, וכעין דמדומי ראיה לזה בגמרא מכלאים דהנהגה, בעי' בגמרא (ב"ק נ"ה ע"א) הנהיג בעיזא ושיבוטא, ולא בעי בהרכבה דשני מיני דגים, אבל לא לפסוק הלכה באתי רק כתבתי מה שנ"ל:
Bereshit.231
פרפרת נאה, ס"ת כל הפסוק (בראשית א כא), בגימטריא "זה "הלויתן "והבת "זוג "מתוקן "לצדיקים "לעתיד "לסעודה (ב"ב ע"ה ע"א). ר"ת כל הפסוק בגימטריא "אז "יאמר "דוד "לי "נאה "לברך עם הכולל (פסחים קי"ט ע"ב), לכוללו עם אבהן קדמאה להיות המרכבה שלימה. וגם כן בגימטריא "ברכת, בסוד "ברכת ד' הוא תעשיר (משלי י כב), על כן היה ברכה דדגים ביום זה:
Bereshit.232
מסורה התנינם (בראשית א כא). ג' חסרים י' תניינא י' הרבים בלישנא, כי כן הוא מנהג ב' חרוקים רצופים תחסר י' הרבים על הרוב. והשלשה הם א' דין. ב' "לתנינם שמות ז' יב י"ב. ג' חמת "תנינם דברים לב לג ל"ב ל"ג, (מבין חידות). נראה רמיזת המסורה, הנה התנינם הם לויתן ובת זוגו העתידים ומוכנים לסעודה (ב"ב ע"ה ע"א), הנה כתב הרמ"ע שהשקדים של מטה אהרן (במדבר יז כג), הם יהיו למאכל פירות בסעודה זו, על כן נכתב אצל מטה אהרן ויהיו "לתנינם, היינו בעת אשר יהיו התנינם למאכל. ועוד אמרו (במ"ר פי"ג ב') מוכן לסעודה זו יין המשומר בענביו, הנה נרמז "תנינם "יינם:
Bereshit.233
הרמשת (בראשית א כא) ג' חסר. השמיט בעל מבין חידות: שרצו (בראשית א כא) לי"ת, (גם זה השמיט): למיניהם (בראשית א כא) לי"ת, (גם זה השמיט). "כל "עוף (בראשית א כא) ב', (גם זה השמיט). א' דין, ואידך כל עוף טהור תאכלו (דברים יד כ), רמז לאווזות דרבה בר בר חנה (ב"ב ע"ג ע"ב):
Bereshit.234
משנה ריש פ"ג דנדה (כ"א ע"א) המפלת מין בהמה חיה ועוף בין טמאין בין טהורין, אם זכר תשב לזכר, ואם וכו' דברי רבי מאיר, וחכמים אומרים כל שאין בו מצורת אדם אינו וולד. ובגמרא שם (דף כ"ב ע"ב) אמר רב יהודה אמר שמואל מאי טעמא דרבי מאיר, הואיל ונאמר בו יצירה כאדם, (פירש רש"י שכתוב (בראשית ב יט) וייצר ד' אלקים כל חית השדה ואת כל עוף השמים ויבא אל האדם וכו', וכתיב באדם (שם שם בראשית ב ז) וייצר י' אלקים את האדם עפר מן האדמה. ורבנן לית להו גזירה שוה), אלא מעתה המפלת דמות תנין תהא אמו טמאה לידה הואיל ונאמר בו יצירה כאדם, שנאמר (בראשית א כא) ויברא אלקים את התנינים הגדולים, (הוה מצי למנקט דגים סתמא, דבקרא דויברא את התנינם כתיב נמי כל נפש חיה הרומשת אשר שרצו המים, אלא נקט תנין לפי שהוא סמוך לויברא, עכ"ל (התוספות שם ד"ה המפלת). לכאורה דבריהם תמוהים דאי קפדינן דוקא למאי דסמוך, אם כן גם המפלת כמין עוף לא תהיה טמאה דאינו סמוך לוייצר, אלא על כרחך דלא קפדינן אדסמוך. ונראה על פי מ"ש לעיל בפסוק דמשום הכי סיים "אשר "שרצו "המים, להורות דויברא לא קאי רק אתנינים וכמ"ש לעיל בטעם, מה שאין כן אלו האחרים שרצו המים במאמר פיו ית"ש שאמר ישרצו המים (בראשית א כ), (ויש לכוין זה בדברי התוס' שהאריכו וסיימו תיבות "אשר "שרצו "המים), אמרי דנין יצירה מיצירה ואין דנין בריאה מיצירה, מאי נפקא מיניה הא תנא דבי רבי ישמעאל וש"ב הכהן כו' (ויקרא יד לט), ועוד נגמר בריאה מבריאה, דכתיב (בראשית א כז) ויברא אלקים את האדם, אמרי ויברא לגופיה (והוא ויברא דאדם), וייצר לאפנויי ודנין יצירה מיצירה, אדרבה וייצר לגופיה, ויברא לאפנויי ודנין בריאה מבריאה, אלא ויצר מופנה מב' צדדין מופנה גבי אדם ומופנה גבי בהמה, ויברא גבי אדם מופנה גבי תנינים אינו מופנה, עד כאן. לכאורה יש להתבונן הנה רבנן פליגי ארבי מאיר משום דלית להו גזירה שוה, דאין אדם דן גזירה שוה מעצמו, ורבי מאיר קיבלה מרבו ללמוד יצירה מיצירה, ואם כן לפי זה מאי מקשה ארבי מאיר ללמוד בריאה מבריאה לענין תנין, הא לא הוי' ליה בזה גזירה שוה, בשלמא הקושיא הראשונה ניחא דמקשו ללמוד בריאה מיצירה, דתנא דבי רבי ישמעאל ושב הכהן כו' ניחא דהכי קא מקשי, כיון דיש לך מקובל גזירה שוה יצירה, מהראוי שתלמוד ממנה גם בריאה, אבל זאת הקושיא אינה קושיא, דהיכא דאיכא דדמי ליה מדדמי ליה ילפינן כמ"ש התוס', דעיקר סומך המקשה על הקושיא השניה ללמוד גזירה שוה חדשה בריאה מבריאה, וזה לכאורה מן התימה כיון דלא היה לו קבלה אי אפשר לו ללמוד. והנראה דהנה רב יהודה אמר שמואל לא אמר מאי טעמא דרבי מאיר דנין יצירה מיצירה נאמר בבהמות יצירה וכו', רק אמר מאי טעמא דרבי מאיר הואיל ונאמר בו יצירה כאדם, ונראה הכוונה להיות דכל הפסוק דויצר י' אלקים כל חיות וכו' ויבא אל האדם וכו' מיותר, דהרי נאמר אחר כך ויקרא האדם שמות לכל הבהמה וכו'. אך הוא להורות גזירה שוה מפורשת בתורה, והכי קאמר ויצר י' אלקים כל חית וכו', רצ"ל הכתיב בהן ויצר בכדי ויבא אל האדם, עשה זה בכדי שיביאם בגזירה שוה אל האדם. ולפי זה מקשה שפיר כיון דחזינן דהכתיב הש"י ויצר אצל הבהמות, בכדי שיהיו דומות אל האדם בענין הדין הנ"ל, הנה (למה) לא הזכיר את התנינים שכבר הם דומות בתיבת "ויברא, אם כן המפלת כמין תנין תהיה טמאה, ואין זה דומה לגזירה שוה אחרת שאין אדם דן אותה מעצמו, דהכא הרי הוא מפורשת שהכתוב מבאר אותם הברואים שלא היו עוד בדומה עם האדם, הכתיב בהן הש"י וייצר כדי שיהיו דומות, משמע מכל שכן אינך שכבר דומות, ומשני דאדרבה כוונת הכתוב מדשנה לכתוב וייצ"ר ולא ויבר"א, להראות שלא תבא אל האדם לגזירה שוה, רק וייצ"ר וכו' ויבא אל האדם, ופריך אפשר וייצר לגופיה ויברא לאפנויי, והכי קאמר וייצר י' אלקים, בכדי שיהיה ויברא פנוי ויבא אל האדם, ומשני אינו מופנה מב' צדדין, ואתה תבין כי קצרתי:
Bereshit.235
גמרא בתרא (ב"ב דף ע"ד ע"ב) ויברא אלקים את התנינים הגדולים (בראשית א כא), הכא תרגומו ארזילי דימא. (לפי דעה זו יש להתבונן מפני מה נכתב בהו ויברא אלקים ולא סגי בשריצת המים. ואפשר דגם התרגום הלז ס"ל דקאי על לויתן, רק שהתרגום הלז מתרגם עליהם ארזיל"י דימא, וס"ל דהלויתן הוא נגד הראם שיש ביבשה ישנו בים נגדו לויתן), רבי יוחנן אמר זה לויתן נחש בריח ולויתן נחש עקלתון, שנאמר (ישעיה כז א) ביום ההוא יפקוד ד' וכו', (דייקא מסיפא דקרא והרג את התני"ן אש"ר "בים וכמו שאבאר אי"ה), אמר רב יהודה אמר רב כל מה שברא הקב"ה בעולמו זכר ונקיבה בראם, אף לויתן נחש בריח ולויתן נחש עקלתון זכר ונקבה בראם, (רצ"ל הגם שהיה ידוע לפניו שיצטרך להרוג את הנקיבה, אף על פי כן בראם זכר ונקבה בכדי שלא תהיה שום בריה יחידית, להורות שאין יחיד אלא אחד יחיד מיוחד בה), ואלמלא נזקקין זה לזה מחריבין כל העולם כולו, מה עשה הקב"ה סירס את הזכר והרג את הנקיבה ומלחה לצדיקים לעתיד לבא, שנאמר והרג את התנין אשר בים, רצ"ל מדלא כתיב ויהר"ג אלא והר"ג שכבר הרג, ונלמד שדוקא את הנקיבה הרג מדכתיב אש"ר בי"ם, דהזכר עומד כבריח ואינו שרוי בתוך כל הים, מה שאין כן הנקיבה נחש עקלתון שמקיף את כל העולם, אם כן נתון בתוך כל הים אוקיינוס המקיף. ולפי זה פירש הפסוק ביום ההוא יפקוד ד' על לויתן נחש בריח ועל לויתן נחש עקלתון לתת אותם אז לצדיקים, וכבר הרג את התנין אשר בים היינו נחש עקלתון:
Bereshit.236
הנה יש להתבונן כביכול הש"י מקיים בעצמו מצות תורתו, כמו שאנחנו מברכין הברכות אשר קדשנו במצותיו מצותיו שכביכול הוא בעצמו מקיים, וכמו שאמרו רז"ל (ברכות ו' ע"א) מנין שהקב"ה מניח תפילי"ן (ברכות ז' ע"א) מנין שהקב"ה מתפלל, וכמו ששאלו כי קא קבר למשה במה טבל (סנהדרין ל"ט ע"א), וכמו ששאלו האיך מוריד גשמים בשבת (ב"ר פי"א ה'). אם כן יוקשה לנו הלא הסירוס אסור מן התורה ואפילו לבן נח, האיך סירסו הש"י ללויתן. ואפשר לי לומר דהמצוה הוא ובארצכם לא תעשו (ויקרא כב כד), כל שבארצכ"ם (חגיגה י"ד ע"ב), מורה דוקא על בריות הארץ ולא על בריות שבים, (ולא להלכה אני אומר מה שלא קבלתי). הנה זה נוכל לתרץ על לויתן, אבל מה נעשה בבהמות בהררי אלף (תהלים נ י), שגם עליהם שם אמרו בגמרא (ב"ב ע"ד ע"ב) סירס את הזכר וצינן את הנקבה. ואפשר לומר דודאי אינו סירוס גמור כלי הזרע, רק מעשה אחרת שעל ידי זה יסתרס דזה מותר, כענין נטילת כרבלתו של תרנגול ויסתרס מאליו שזה מותר (שבת ק"י ע"ב). ובזה יתורץ לי דקדוק בדברי חז"ל מה שאמרו אצל לויתן סיר"ס א"ת הזכ"ר, ואצל בהמות בהררי אלף סיר"ס הזכ"ר והשמיטו תיבת א"ת, להורות בלויתן סירס א"ת הזכ"ר, והיינו את האבר של הזכרות הנטפל לזכר, ואצל בהמות אמרו סירס הזכ"ר היינו הבריה שיש לה זכרות שנקראת זכ"ר, ולא את אבר הזכרות רק פעולה אחרת, ולפי זה למה לא עשה כן בזכר דלויתן, שאני דגים דפריצו כמו שתירצו בצינון דנקבה:
Bereshit.237
הנה ענין הריגת הנקיבה דלויתן (ב"ב ע"ד ע"ב) נרמז בתורה, כתיב תנינם (בראשית א כא) חסר וקרינן תנינים ביו"ד, להורות שנחסר אחד מהן ודוקא הנקיבה, דיו"ד שניה חסירה ולא ראשונה, ואף על פי כן קרינן תנינים, כי ישנה בבריאתה עדיין שנמלחה לצדיקים, וגם סירוס הזכר נרמז בחסרון היו"ד, כבר ידעת תולדות הנקיבה היא באות ה"א, והיא הנוספת לשרה אמנו להוליד (בראשית יז טו), ותולדות הזכר מאות יו"ד (עיין מה שהקשו בזהר (ח"א צ"ו ע"א]) למה לא ניתוסף לאברהם היו"ד), והנה נחסרה היו"ד להורות דנסתרס:
Bereshit.238
הנה הזהיר המרש"א ז"ל הגם שיש דרשות על אלו דברים, להאמין הדברים כפשטן שיש דג ששמו לויתן ויש שור הבר, והם מוכנים לסעודה שיעשה הש"י לצדיקים (ב"ב ע"ה ע"א), ועיין ברמב"ם הל' תשובה (פ"ח ה"ב), ומה שהשיג עליו הראב"ד ועיין במדרש הנעלם תולדות (זוהר ח"א קל"ה ע"א). ואני אומר שמן החיוב הגדול להאמין הדברים כפשוטן, הלא בכל הברואים שנאמר בששת ימי בראשית שנבראו, הגם שהדברים נרמזים בעולמות עליונים, עם כל זה אנחנו רואים שפשטי הדברים נאמר על עולם הזה וישנם לעינינו, והנה מקרא מלא ויברא אלקים את התנינם (בראשית א כא), וחז"ל פירשו לנו (ב"ב ע"ד ע"ב) שהם לויתן ובת זוגו, והאיך לא נאמין שהם בריות מוגשמות בעולם הזה:
Bereshit.239
[ויברא כו' (בראשית א כא). ריבוי האתין בפסוק זה. נ"ל כי הנה ביום זה נתחדשה מחדש בריאת החי המתנועע הרוחש בנפש החיונית שבו שעל ידו מתנוענע ממקום למקום. וככה יתפרש הפסוק ויברא אלקים א"ת, (ר"ל עם) התנינם הגדולים, וא"ת (ר"ל עם) כל נפש החיה הרומש"ת, ר"ל עם התנינם והנפש החיה ברא בחינה הרמש"ת, ר"ל תנועת הרמישה נפש המתנוענעת החיונית. וא"ת כל עוף כנ"ף, ר"ל ניתוסף בעופות תנועה יתירה להתנוענע באויר בכנפיהם, נוסף על התנועה שבבעלי חיים הרומשים, נ"ל]. (עד כאן מועתק מן ספר דרך עדותיך):
Bereshit.240
ויברך אותם אלקים לאמ"ר (בראשית א כב). טעם שהוצרכו הדגים לברכה. כתב הרב הק' באור החיים להיות בטבע אין הדגים ראויים להוליד שטבעם קר מיסוד המים, על כן הוצרכו לברכה, עיין שם. והנה אמר הקב"ה לאברהם אבינו מה דעתך דקאי צדק (היינו מזל שלך) במערב (מקום קר ואינך ראוי להוליד), אנא אוקימנא במזרח (שבת קנ"ו ע"א). ועל פי זה יתפרש תיבת לאמ"ר, דכבר ידעת שאין להתפלל על השתנות סדרי בראשית ושינוי הטבע, וכענין שאמרו (שבת נ"ג ע"ב) כמה גרוע אדם זה דאשתנו עליה סדרי בראשית, וסלקא דעתך אמינא מי שנולד בטבע עקר שאינו ראוי להוליד, לא יתפלל על זה. הנה באת התורה בתיבת לאמ"ר, היינו לאמר לדורות שמותר להתפלל על זה, כי זה לא מקרי השתנות הסדר דכבר היה זה בבריאת הדגים. וזהו גם כן וידג"ו לרו"ב (בראשית מח טז), כדגים הללו שטבען קר, ואף על פי כן ברכם הש"י בריבוי, כן גם הם אפילו שבטבע אינו ראוי להוליד, יפרו וירבו:
Bereshit.241
עוד נ"ל שהוצרכו הדגים לברכה (בראשית א כב), להיות כי אתם עמם מבריות המים נברא הלוית"ן שהקפיד הקב"ה על פריה ורביה שלו, כי באם היה פרה ורבה היה מחריב העולם (ב"ב ע"ד ע"ב), על כן הוצרכו הם לברכה. וזהו שפירש הטעם פרו ורבו ומלאו את המים בימים, ואין חשש שיצאו חוץ לגדר גבול הים, והעוף ירב בארץ ואין חשש שיצאו תולדותיו לחוץ לשטח הארץ, מה שאין כן לויתן אם יפרה וירבה, לא יכילו תולדותיו ים ויבשה. הנה אתה רואה שבירך את הדגים שיפרו וירבו, כי יש להם מקום לבניהם שיולידו, מה שאין כן הלויתן באין מקום להכיל תולדותיו מנעו הש"י מפריה ורביה. וזהו לאמ"ר לדורות מנהג דרך ארץ יבנה אדם בית ויטע כרם, וכשיהיה לו מקום ישא אשה (סוטה מ"ד ע"א):
Bereshit.242
עוד נ"ל שנתברכו הדגים ביום זה (בראשית א כב). כדי שתהא הברכה משולשת בשלשה ימים זה אחר זה, ברכה דדגים ביום ה', ברכה דאדם ביום ו' (בראשית א כח), וביום ז' ברכת יום השבת ויברך אלקים את יום השביעי (בראשית ב ג), והחוט המשולש לא במהרה ינתק. ונ"ל דמשום הכי מצוה רבה שיאכל האד"ם דגי"ם בשב"ת, כדי שתהא הברכה משולשת. וזהו לאמר לדורות לכהנים, שיברכו את העם ברכה משולשת ולא במהרה תנתק:
Bereshit.243
עוד נ"ל בברכת הדגי"ם (בראשית א כב). אחר שנדקדק ויבר"ך אות"ם למה לי, ויברכם מיבעיא ליה. אבל הכוונה דהנה עד היום לא נבראת נפש החיונית המתנונעת, וכהיום ראשית הבריאה של נפש החיונית המתנונעת קרובה במעלה אל המדבר, וברכם הש"י והכוונה לכל נפש התנועה, ושוב לא הוצרך לברך את כולם דהם נכללים בברכת הדגים. וזהו "ויברך "אותם את המניע אותם, היינו כלל נפש התנועה החיונית, על כן אלמנה נשאת ליום החמישי (כתובות ב' ע"א) להיות שכבר פגעה בה מדת הדין שמת בעלה, תנשא ביום זה שיש בו ברכה לנפש החיונית. והנה ביום הששי כשנברא אדם הגדול במעלה שיש לו נפש המדברת, הוצרך לברכה בפני עצמו, מזה נשמע שטבע הברכה מגעת אפילו לרחוקים, שהרי שארי הבעלי החיים החיונים לא היו עדיין ואף על פי כן נתברכו, וזהו לאמ"ר לדורות עיר שכולה כהנים אף על פי כן יברכו ותועיל לעם שבשדות (סוטה ל"ח ע"ב), כי כן טבע הברכה תועלת אפילו לרחוקים:
Bereshit.244
עוד יתפרש תיבת לאמ"ר (בראשית א כב). על פי מה שאמרו תלמידי הבעש"ט זללה"ה לעולם ד' דברך נצב בשמים (תהלים קיט פט), שמאמרו ית"ש במעשה בראשית כביכול אותן האותיות שאמר אז שיתהווה, אותן האותיות נותנים כח לאותן הבריות, ומאמרו ית"ש שאמר "יהי "רקיע (בראשית א ו), הנה דברך נצב בשמים לעולמי עד, הנה זה הוא בנבראים הקיימים באיש, מה שאין כן הבעלי החיים הקיימין רק במין, והראשונים שנבראו נפסדים ובאים אחרים תחתיהם מהיכן יהיה להם כח הקיום, הנה הראשונים משפיע להם אותו המאמר הראשון, וכן מדור אל דור, והוה כעין אמירה שאחד אומר לחבירו אותו המאמר הראשון. וזהו ויבר"ך אות"ם אלקים לאמר פר"ו ורב"ו, שהם יאמרו לתולדותם אחריהם היינו שישפיעו המאמר הזה מדור אל דור, לאמ"ר להם פר"ר ורב"ו. וכבר ידעת כי פר"ו ורב"ו הם סגולה לתולדה, כי הוא בגימטריא ת"ק, שהוא התולדה משם שד"י היינו י"ן ל"ת ו"ד, והשם שד"י הוא שאמר לעולמו די (חגיגה י"ב ע"א), רק יתרחבו בתולדה יש מיש, והבן:
Bereshit.245
ומלאו את המים בימים (בראשית א כב). הנה בימים שפת יתר. אך הוא להורות על פי פשוטו שיבואו מן הנהרות עם מימיהן לתוך הימים. ופירוש "את "עם, על כן אינו דומה טעם דג העולה מן הים בעכו לטעם דג העולה באספמיא (ב"ר פ"ה ח'), כי הכל לפי הנהרות הבאים לתוך הים:
Bereshit.246
והעוף יר"ב בארץ (בראשית א כב). אומרו ית' יר"ב לשון נסתר. הוא לדעתי גם כן מאמר אל הדגים, אתם פרו ורבו ומלאו את המים דייקא, אין תחנותיכם אלא במים ממקום שיצאתם, מה שאין כן העוף הגם שנברא גם כן מן המים, עם כל זה כיון שנברא מן הרקק (עירובין כ"ח ע"א), אין תחנותו במים רק ירב בארץ, כי יסוד הארץ מתגבר בו והוא העיקר בו, ונפקא מינה להנודר ממה שנברא מן המים, אין העוף בכלל, נ"ל:
Bereshit.247
ונ"ל עוד הוצרך הש"י לומר "והעוף "ירב "בארץ (בראשית א כב). דהנה כל מה שנברא לסעודת הצדיקים אין לו פריה ורביה, לוית"ן ושו"ר הבר (ב"ב ע"ה ע"א), והייתי סובר דגם האווזות שראה רבה בר בר חנה (ב"ב ע"ג ע"ב), לא יהיה להם פריה ורביה. על כן אמר הש"י בלוית"ן ושו"ר הב"ר דיש חשש שיטשטשו העולם, אבל והעוף ירב בארץ, אפילו העוף המיוחד הידוע ומתוקן לצדיקים "ירב "בארץ, כי לא שייך בהם זה החשש:
Bereshit.248
מסורה "פרו "ורבו (בראשית א כב) ד', (גם זה השמיט בעל המבין חידות). והם א' דין. ב' אצל אדם להלן (בראשית א כח). ג"ד אצל בני נח (בראשית ט א), (בראשית ט ז). נ"ל רמז למצות פריה ורביה שצריך להוליד בן ובת (יבמות ס"א ע"ב), בכדי שיהיו ד' א"ב וא"ם ב"ן וב"ת, נגד ד' אותיות שם הנכבד:
Bereshit.249
ומלאו (בראשית א כב) ג', (גם זה השמיט בעל מבין חידות). "את "המים ג', (גם זה השמיט:
Bereshit.250
בימים ה' דגש כתב הדבק בשורש י"ם, אפשר שורשו ימם, ודגש הקיבוץ יוכיחו (פירוש דג"ש המ"ם הכפולים), או יהיה שורשו יום, ויהיה דגש תמורת הנחי', עכ"ל. פירוש דגם המ"ם למ"ד הפעול, הוא תשלום וי"ו עיי"ן הפעל הנחה, מזה למדנו כוונת המסורה ה' דגש, רצ"ל המ"ם דגושה כנ"ל, אמנם מלת בימי"ם יו"ד פ"א הפעל בקמץ, שהוא קבוץ משורש יו"ם שם תמים הנ"ח הנמשך מן יו"ד פ"א הפעל, הוא תשלום וי"ו עיי"ן הפעל ולא יבוא דגש במ"ם לעולם, ואין לומר כוונת המסורה על היו"ד שהיא דגושה אחר ב' בפת"ח, ואתא למעט מלת בימים בית השמוש בשבא, דאלו כן היה צריך להיות בימים כולהון דגושים, כי לא נמצא בכל המקרא בימי"ם בבי"ת שוואי"ת, אלא כדאמרן דכוונתם על המ"ם וה' בימים מנוים במס"ג, מבין חידות:
Bereshit.251
והעוף (בראשית א כב) ג', (השמיט בעל מבין חידות). והם ג', א' דין. ואידך והעו"ף אוכל אותם מן הסל (בראשית מ יז). ג' ויקרא (יא מו) זאת תורת הבהמה והעוף. הנה אמרו רז"ל (פסחים ג' ע"ב) לעולם ישנה אדם לתלמידו דרך קצרה, גלוי וידוע לפני הש"י שעופות טהורות מרובים מן הטמאות לפיכך מנה הטמאות, ובבהמות הוא בהיפוך. והנה קשה כיון דהדבר הזה לא נודע לנו, נאמר אדרבה בהיפוך שמנה את הרוב. ונראה דלמדו זה מן המסרה והעו"ף יר"ב, והעו"ף אוכל, היינו העוף הנאכל הוא העו"ף אשר יר"ב היינו הרוב, על כן זאת תורת הבהמה והעוף, זאת מה שעשה התורה בבהמה והעוף אשר בבהמה מנה טהורים ובעופות הטמאים:
Bereshit.252
יר"ב (בראשית א כב) ב'. א' דין. ב' דברי הימים ב' כד כז כ"ד כ"ז ובניו יר"ב המשא עליו, (זה אצל יואש מלך יהודה, אבל שם נכתב ור"ב בוא"ו, ונקרא בהיפוך יר"ב) שרשו רבה מגזירת נחי למ"ד ה"א, והמלה עתידה מבנין הקל אשר היו"ד אית"ן המורה על העתיד היא בתנועת חירק, ובתשלומו אמר ירבה, וכאשר נחסרה ה"א למ"ד הפעל, נעתקה תנועת עיי"ן הפעל לפ"א הפעל, מבין חידות:
Bereshit.253
[ומלאו את המי"ם בימ"ם (בראשית א כב). יש לפרש למלאות תיבת המים בתיבת ימים, דהיינו כזה ה"י מ"ם יו"ד (המילוי הוא גם כן יו"ד). מ"ם, דהיינו כשיהיה הה"א במילוי יו"ד, יהיה במספר קצ"ה ג' קוין דמלכות, בגימטריא ג' פעמים אדנ"י, והבן. ועיין בספר מאורי אור:
Bereshit.254
ר"ת כל הפסוק (בראשית א כב), בגימטריא יוסף, כנודע בחינתו בחינת התולדה בסוד אלה תולדות יעקב יוסף (בראשית לז ב). וכאן הברכה לתולדות במאמר שד"י שאמר לעולמו די (חגיגה י"ב ע"א), רק להוליד בתולדה בגימטריא פר"ו ורב"ו, בגימטריא תולדות זה השם הנכבד והמשכילים יבינו, על כן יוסף בגימטריא ו' הויות כנודע:
Bereshit.255
ס"ת בגימטריא תתק"ע, בגימטריא לאלמנ"ה תנש"א ביו"ם "ה'. רמז למה שאמרו רז"ל (כתובות ב' ע"א) ואלמנה ליום החמישי משום ברכה ועיין מ"ש לעיל, וליכא מידי דלא רמיזא באורייתא]. (עד כאן מספר דרך עדותיך):
Bereshit.256
ויהי ערב כו' יום חמישי (בראשית א כג), בשני יודין. עיין מ"ש לעיל ביום השלישי. הנה רמז שאין כאן שינוי רצון, הגם שהתנינים נבראו שנים לויתן ובת זוגו ומלחם לצדיקים לעתיד לבא וסירס את הזכר (ב"ב ע"ד ע"ב), הכל היה כן במחשבה קדומה. בכאן פתוחה כנ"ל ביום א':
Bereshit.257
תיבת הפרשה כמנין אל הויה, גימטריא ז"ן. דכיון שנבראו הבעלי חיים מן הצורך לזונם ונתן להם הש"י כח הז"ן. וכן תמצא בפסוק ראשון מהפרשה (בראשית א כ) ז"ן אותיות, דתיכף שהתחיל השי"ת לבראות את הבעלי חיים, ברא כח הז"ן. אותיותיו ר"ך:
Bereshit.258
[ר"ת וס"ת (בראשית א כג), בגימטריא כ"ה אל שד"י עם הכולל, והבן]. (עד כאן מספר דרך עדותיך):
Bereshit.259
ויאמר אלקים תוצא הארץ נפש חיה למינה (בראשית א כד). הנה אחר כך פרט הכתוב בהמה ורמש וחייתו ארץ, ואם כן מהו הנפש חיה שהקדים. ואמרו רז"ל (ב"ר פ"ז ה') הוא רוחו של אדם הראשון, והנה בריאתו נאמרה אחר כך ונשמתו אינה מן הארץ, דכתיב (בראשית ב ז) ויפח באפיו נשמת חיים ומאן דנפח וכו'. אבל לדעתי הוא ההבל דגרמי הנשאר לאדם עלי ארץ, גם אחר הרוח תשוב אל האלקים נשארה היא חופפת עלי קברו, כיון שמן הארץ היא נשארה עלי ארץ והיא הכנה לתחיה. ולפי דעת חז"ל (ב"ר פ"ז ה') אומרו למינ"ה, יתבאר להלן אי"ה. ועל פי פשוטו י"ל לפי מ"ש לעיל מבריות המים לא נצטוו למיניה"ם וכל הדגים כמין אחד יחשבו, אם כן הקדים הוא ית' בכאן כלל קודם הפרט, ואמר כהיום תוצא הארץ נפש חיה כזאת שתהיה למינ"ה דייקא, ואחר כך פרט מה הם היינו בהמה ורמש וכו' כל אחד למינהו דייקא, זה מה שנ"ל:
Bereshit.260
נפש חיה למינ"ה (בראשית א כד). אומרו למינ"ה ובפרט לדעת חז"ל (ב"ר פ"ז ה') אין לו ביאור. וגם אחר כך כשפרט בהמה ורמש וחיתו ארץ למינ"ה, הנה כללם בחד למינ"ה. גם אמר וחית"ו "ארץ, למה ליה למימר ארץ, הוה ליה למימר בהמה ורמש וחיה למינ"ה. ולדעתי נרמז במעשה בראשית מ"ש קהלת (ג כ) הכל היה מן העפר והכל שב וכו', (קהלת ג כא) מי יודע רוח בני האדם העולה היא למעלה ורוח הבהמה היורדת היא למטה לארץ. והנה לפי קבלת רז"ל (שם) נפש חיה רוחו של אדם הראשון, הנה נכתב אצל זה למינה בפני עצמו, ובהמה ורמש וחיתו ארץ כללם בחד למינה בפני עצמו, וסיים בה בתיבת ארץ סמוך לוחית"ו, להורות שכל סוגי מיניהם חד דינא אית להו, שכל חיותם אינו אלא בארץ כי רוחם יורדת למטה לארץ, מה שאין כן הנפש חיה של האדם הוא מין בפני עצמו רוחו העולה היא למעלה, הגם שדברינו לעיל דהכוונה לדעתנו על הבלא דגרמי הנשאר חופף עלי ארץ, עם כל זה לא ישוב ליסודות הארץ ויקום ויחיה לזמן התחיה, זה מה שנ"ל. וזהו "ויהי "כן, לעולם לא יתייחס נפש חיה של אדם לנפשות הבהמות והחיות:
Bereshit.261
מסורה "תוצא (בראשית א כד). חד מן ס"ב מילין חד לישן וכל חד לית דכוותיה. נוסחא זו הביא ר' אלי' הלוי ז"ל בהגהתו לספר המשכיל לרד"ק במלת היצ"א בראשית ח' יז י"ז, וז"ל ס"ב מילין בשורש יצ"א, כל חד וחד לית דכוותיה, עכ"ל. אמנם במסורה מונה המילות, וכך הוא אומר חד מן ס"ב בלשון יציאה, וכל חד וחד לית דכוותיה, וסימנהון וכו' עכ"ל. ומשמע שאמר בלשון יציאה שהמה משורש יצ"א, ודאי לא תתערב עמהם מלות שהם משורש מצ"א. (ולי הקטן נראה אפשר שרשו אחד, כי הדבר הנעלם כאשר יצא מהעלמו לידי גילוי, נקרא המשיגו מצ"א ואתה תבין), והוא סותר דברי עצמו ומונה עמהם מלות משורש מצ"א (ולפי מ"ש ניחא), ולא עוד משורש יצ"א שביק הרבה מלות נמי דכוותהון ולא מני להו. וכאשר חשבתי למשפט כוונת בעלי המסורה, אמרתי אין ספק שכוונתם הכא אינו אלא על מלת משורש יצ"א, אשר המה מבנין נפעל דוקא ולא מבנין זולתו, דוגמת מלת תוצ"א דהכא אשר משורש יצ"א, נמצאים מ"ב מלות דכל חד וחד לית דכוותיה, וכולם מבנין הפעול ומי שירצה לעיין בספר מאיר נתיב ימצא כי כנים דברי, ואם אמר ר' אלי' הלוי ס"ב מילין, הנה בקל אפשר שיפול טעות בזה בדפוס להדפיס ס"ב במקום מ"ב, אכן לא שלחתי יד להגיה כ"כ למנות מ"ב מילין אילין, כי לא באתי להסיר הטעות והשיבושים שנפלו בדפוס מס"ג ומס"ר, כי אין אתנו סופר אכל"ה ומכל"ה אשר נעתקו ממנו המסור"ת, ומי הוא זה אשר יערב לבו לתקן מדעתו את אשר עוותו המדפיסים מכמה מאות שנה, ואני לא באתי רק להורות דרך המסורת לפחותי ערך ממני אשר אינם יודעים דרך מבוא מס"ק הנדפסת בגליון החומשים לסבה אשר אמרתי בהקדמה וע"ש המבין חידות. הנה אם אמת בדברי הרב הרמ"ז הוא במ"ב מילין, שם מ"ב שממנו היתה היציאה במעשה בראשית כנודע:
Bereshit.262
[תוצא הארץ נפ"ש חי"ה למינה (בראשית א כד). [הנה אחר כך נאמר שוב וחית"ו אר"ץ, על כן פירשו חז"ל (ב"ר פ"ז ה') על נפש אדם הראשון, ובודאי אין לזוז מדבריהם הקדושים. ועל פי פשוטו נ"ל על פי מ"ש שאותו נפש החיה של יום החמישי לא נצטוו למיניהם, דהיינו לידבק במינם דייקא, ולזה יאמר בכאן דרך כלל מקודם תוצ"א הארץ נפ"ש חי"ה למינ"ה לא כראשונים, ואחר כך מפרש בפרט דהיינו בהמה ורמש וחיתו ארץ למינה (כל אחד ואחד), ואפשר יאמר בויה"י כ"ן, שיהיה כן לעולמי עד שלא יתערב מין בשאינו מינו]:
Bereshit.263
ר"ת וס"ת (בראשית א כד), בגימטריא כע"ת ההו"א בר"א רו"ח האד"ם הראשו"ן בחכמ"ה בינ"ה, סיוע לרז"ל (ב"ר פ"ז ה')]. (עד כאן מועתק מספר דרך עדותיך):
Bereshit.264
ויעש אלקים את חית וכו' (בראשית א כה). הנה גם בכאן נאמר עשייתו ית"ש בעצמו, ולא ותוצא הארץ כמו בדשאים, כי נצטרף בזה עשייתו ית"ש חוץ ממאמרו, כי אילולי כן רק שהארץ היתה מוציאה רק במאמרו ית"ש כמו בדשאים, היה קנאה ח"ו במעשה בראשית למה ישליט כח החי לאכול את הצומח, כיון ששניהם ממוצא אחד מן הארץ, אך כעת שהכח הנפש הצומח לא יצא רק מן האדמה בכח מאמרו ית"ש, ונפש החיונית נצטרף לה כביכול עשייתו ית"ש, אם כן יש מעלה לנפש החיונית שנבראת בדיבור ובמעשה, מה שאין כן נפש הצומחת רק בדיבור, ואם כן באכול נפש החיוניות את הצומחת ותשוב לבשר מבשרו, יש לה עליה שנתעלה מן מעלת הצומחת למעלות החיה וטובה היא אצלו. והנה תראה נפש הדוממת היא הארץ, אפילו אמירה לא נאמרה בה בפירוש, הגם שבראשית נמי מאמר הוא (ר"ה ל"ב ע"א), עם כל זה בפירוש לא נאמר מאמר, נוסף על זה הנפש הצומחת נאמר בה מאמר בפירוש, נוסף על זה הנפש החיוניות שנאמר בה אמירה ועשיה, נוסף על זה נפש אדם המדברת שנאמר בה אמירה (ויאמר אלקים) (בראשית א כו), ועשיה (נעשה אדם), ובריאה בצלם ודמות (ויברא אלקים את האדם בצלמו (שם שם בראשית א כז)), ויצירה (וייצר י' אלקים את האדם (שם בראשית ב ז)), והפחה (ויפח באפיו), וידובר בזה אי"ה. ומעתה כאשר יאכל האדם את החי וישוב לבשר מבשרו, הוא לטובת החי ועילויו כי יתעלה מן החי למדבר. ומעתה בין ותתבונן כל פעל ד' למענהו, וברא כל הנבראים אפילו כל הנפשות הפחותות כגון הדוממות להכיר אלקותו ית"ש, כי הכל יכירו אלקותו על ידי העלותם ממדריגה למדריגה. וז"ש (תהלים קמה ט) טוב ד' לכל ורחמיו על כל מעשיו, (ושמא תאמר האיך נוכל להתבונן זה, הרי התיר להמית בריותיו להיותם לאכלה למין האנושי, וגם החיות והבהמות מפסידים נפש הצומחת, לזה אמר) (תהלים קמה י) יודוך ד' כל מעשיך (שזה טובה גדולה היא להם, שכל מעשיו ית"ש יבואו לידי הכרה ושכל להודות לו, ובאיזה אופן על ידי החסדים דהיינו שיתעלו ממדריגה למדריגה ויתעלו למדריגת החסדים, וז"ש) יברכוכה, והבן כי קצרתי. וז"ש רז"ל (פסחים מ"ט ע"ב) עם הארץ אסור לאכול בשר, כיון שאינו מעלהו מדרגא לדרגא, כיון שאינו מודה ומשבח להבורא ית' בכח הזה שניתוסף בו, אם כן אין לו מעלה על נפש הבהמיות, ולא הותר לו להמית בריה כיון שאין בזה עילוי, ודי בזה:
Bereshit.265
את חית וכו' ואת הבהמה וכו' ואת "כל רמש וכו' (בראשית א כה). הנה בחיות ובהמות לא נאמר "כל, וברמש נאמר כל. נ"ל דהנה בחיות ובהמות מצינו בהם בריות אחרות שלא נבראו במעשה בראשית, הפרד שהוא מין בהמה ונעשה בימי ענ"ה אשר מצא את הימים במדבר (בראשית לו כד), ואז גם כן נברא ערוד בחיות על ידי הרכבת הנחש והצב, על כן לא נאמר בחיות ובהמות "כל, מה שאין כן הרמשים לא מצינו שנעשה איזה בריה אחר כך. וזה שתמצא לרז"ל (פסחים נ"ד ע"א) שהפרד עלה במחשבה להבראות, הנך רואה שלא נאמר במעשה בראשית כ"ל, כי היה גלוי וידוע לפניו ית"ש שאחר כך תתהוה עוד בריה במין הבהמה:
Bereshit.266
נאמר למינ"ה בחיות בפני עצמם, ובבהמות בפני עצמם לאסור ההרכבה:
Bereshit.267
מסורה חית הארץ (בראשית א כה). ט' דסמיכי בלישנא, והם מנוים במסו"ר ערך אות א', מבין חידות:
Bereshit.268
[ויעש אלהים את חית הארץ למינה כו' (בראשית א כה). ר"ת וס"ת כל הפסוק, בגימטריא בר"א והתקי"ן עול"ם מל"א לאד"ם אח"ד הראשו"ן ואח"כ ברא"ו כד"י שיכנ"ס לסעוד"ה מי"ד (סנהדרין ל"ח ע"א)]. (עד כאן מספר דרך עדותיך):
Bereshit.269
ויאמר אלקים נעשה אדם וכו' (בראשית א כו). כבר למדונו רז"ל (ב"ר פ"ח ח') שמתיבת נעשה נשמע דרך ארץ שיהיה הגדול נמלך בקטן, ואלו נאמר אעשה לא היה נשמע שידבר עם המלאכים, כי אם עם עצמו כביכול כפירוש רש"י. והנה לא נשמע זה בכל מעשה בראשית, רק בבריאת האדם תכלית כל הברואים שברא הש"י שכל העולם בשבילו נברא, והנה הכין הש"י כל הנבראים הנצרכים לצורך האדם, הנה הוא בהכרח אחר כך בריאת האדם, דבזולת זה הרי כל הבריות שלא לצורך, והנה אף על פי כן נמלך בבריאתו עם המלאכים, בזה הורה לנו השי"ת דרך ארץ שאפילו בדבר הפשוט דלא סגי בלאו הכי, יהיה נמלך הגדול עם הקטן. ונראה עוד כי דוקא בבריאת האדם היתה ההמלכה שהוא כביכול בהודעת הבחירה, שבכל הנבראים נאמר סתם ויאמר אלקים יהי כך, ויברא אלקים, ויעש אלקים, מה שאין כן בבריאת האדם רצון הש"י היה לברוא אותו בחיריי ורצוניי, הודיע בבריאותו ענין בחירה ורצון, הבן הענין היטב. ועוד נ"ל היתה ההמלכה בבריאת האדם, כי תכלית בריאת האדם להמליכו ית"ש, כי בבחינת המלכו"ת נברא הכל כדי שיהיה התגלות המלכות ואין מלך בלא עם, והדברים עתיקים יובנו למשכילים:
Bereshit.270
נעשה אדם בצלמנ"ו כדמותנ"ו (בראשית א כו). התחלת התגלות סודות עולם התיקון היה בשנת של"ה לאלף הששי, כנודע מדברי גורי האר"י ז"ל הוא התגלות רזא דמתקלא דרך קוין כנודע. והנה נשאר משנות העולם עוד שנים מנין הסת"ר, מספר אד"ם בצל"ם ובדמו"ת, והנה עיין בספר ויקהל משה אשר תלמידי האר"י ז"ל לא גילו לאחרים סודות הללו עד שנת שמ"ן לאלף הששי, נשאר משנות העולם צל"ם דמו"ת, הבן הענין:
Bereshit.271
וירדו (בראשית א כו) לשון רבים. והנה התחיל בלשון יחיד. אך הוא על פי דברי הזהר (ח"א י"ג ע"ב) בצלמנ"ו דכורא, כדמותנ"ו נוקבא. ולפי זה כיון שאמר נעשה אדם בצלמנ"ו כדמותנ"ו היינו משפיע ומקבל, יוצדק שפיר אחר כך לשון רבים וירד"ו:
Bereshit.272
בדגת הים ובעוף וכו' (בראשית א כו). הנה בכולם אמר לשון יחיד "עוף "בהמה "ורמש, רק בדגים אמר לשון רבים דג"ת הים, היינו ריבוי מיני הדגים. הוא לדעתי לפי מ"ש לעיל דהדגים לא נצטוו להדבק במיניהם דוקא, ועל כן באפשר הותר גם לאדם להנהיג במלאכה כמה מיני דגים ביחד, מה שאין כן בעופות ובהמות כל מין ביחידות ובפני עצמו. וזה שמבעיא לרז"ל (סנהדרין נ"ט ע"ב) בהנהיג בעיזא ושיבוטא, ולא בשני מיני דגים. ובזה יוצדק נמי אומרו בדגת ולא בדגי, דאלו אמר בדגי לא הוה נשמע רק היתר כלאים בדגים במלאכה, אבל לא היה נשמע בהרכבה, אבל מדאמר בדג"ת, הוא הוראת שריצת הדגים דהוא שם דבר כנודע:
Bereshit.273
ובבהמה ובכל הארץ (בראשית א כו). אפשר דתיבת ובכ"ל "הארץ מרבה החיות המדבריות, שישנם גם כן בכלל הארץ, כי המדבר הוא גם כן בכללות הארץ, ולא ביארם בפירוש כי רידוי בחיות אינם בתמידות, רק לפרקים האדם על ידי תחבולות יצוד ציד חיה, מה שאין כן בהמה ועופות על פי הרוב המה תחת ממשלת האדם ונרדים בידו וברשותו. ותתבונן עוד הנה החיות לא נזכרו בפירוש שהאדם יהיה רודה בהם, אבל נרמזים בכללי התורה ובלימודה שלומדים מתיבת בכ"ל, והוא כי אמרו רז"ל (שבת קנ"א ע"ב) אין חיה מושלת באדם עד שנדמה לה כבהמה, והנה בכ"ל גימטריא בהמ"ה. והנה כ"ז שנכתב בכ"ל אינו מבואר רידוי בחיות, אבל האדם הלומד התורה הנה לומד בכ"ל לריבוי, דכיון שלומד התורה יש לו תאר אדם:
Bereshit.274
פרפראות ס"ת כל הפסוק (בראשית א כו), בגימטריא באברי"ם "של "איש רמ"ח ולאשה רנ"ב. בצלמנ"ו כדמותנ"ו, בגימטריא ב' פעמים הויה אלקים במילוי יודין. הוא ענין התכללות נוקבא בדכורא ודכורא בנוקבא בהצל"ם ודמו"ת בגימטריא אי"ש ואש"ה, וכמבואר בזהר (ח"א י"ג ע"ב) עיין להלן:
Bereshit.275
מסורה בצלמנ"ו (בראשית א כו). לית, השמיט בעל מבין חידות: ובעוף. ג', א' דין. ב' פסוק (בראשית א כח), ואידך (הושע ד ג) על כן תאבל הארץ ואומלל כל יושב בה בחית השדה ובעו"ף השמים וגם דגי הים יאספו, מבין חידות:
Bereshit.276
ובכ"ל ה' פסוקים דאית בהון ובכ"ל ובכ"ל, א' דין. ב' (ישעיה ז יט) ובכ"ל הנעצוצים ובכל כו'. ג' (ירמיה טו יג) ובכ"ל חטאתיך ובכ"ל כו'. ד' (אסתר ח יז) ובכ"ל מדינה ומדינה ובכ"ל כו'. ה' (נחמיה ט י) בפרעה ובכ"ל עבדיו ובכ"ל עם כו'. מבין חידות:
Bereshit.277
בפרקי דר"א (פי"א) מיד אמר הקב"ה להתורה נעש"ה אד"ם בצלמנו כדמותנו (בראשית א כו), השיבה התורה ואמרה רבון העולמים העולם שלך, האדם הזה שאתה רוצה להבראות הוא קצר ימים ושבע רוגז ויבוא לידי חטא, ואם אין אתה מאריך אפך עמו ראוי לו שלא בא לעולם, א"ל הקב"ה וכי על חנם נקראתי ארך אפים ורב חסד (שמות לד ו), עכ"ל. הנה לפי קבלתו בתורה שבעל פה אשר ההמלכה היתה עם התורה, נראה דנלמד מגזירה שוה נעש"ה אדם, ובתורה נאמר נעש"ה ונשמע (שמות כד ז), ונלמד הדבר בגזירה שוה להורות שיצטרך להתנהג עם האדם במדת רחו"ם שהוא מכוון נגד גזירה שוה, כמ"ש כמה פעמים רחו"ם אף על פי שאינו הגון, כמ"ש (ברכות ז' ע"א) בפסוק (שמות לג יט) ורחמתי את אשר ארחם אף על פי שאינו הגון:
Bereshit.278
עוד נרמז ההמלכה עם התורה "נעשה "אדם (בראשית א כו), בגימטריא "יהי "אור "ויהי "אור (בראשית א ג). שהוא רמז אל אור התורה, כנודע הענין למתבוננים בדברי רז"ל (שמו"ר פל"ד ב'). והנה לפי זה יוצדק שפיר בצלמנ"ו כדמותנ"ו, בצלמנ"ו היינו כמו צל"ם התורה רמ"ח מצות עשין, כמו כן יהיה האדם רמ"ח איברים. כדמותנ"ו היינו כדמות התורה שס"ה לא תעשין, כמו כן יהיה באדם שס"ה גידי"ן:
Bereshit.279
אמרו דורשי רשומות "נעשה (בראשית א כו), ר"ת "נמלך "עם "שמאי "הלל. כבר ידעת שקראם בזוהר (ח"ג ע"ג ע"א) אבהן דעלמא, הוא סוד החסדים והגבורות. על כן בית הלל מטים כלפי חסד לקולא ובית שמאי לחומרא. והוא בחינת הלובן והאודם שבאדם, בין והתבונן. הפסוק הזה פסוק כ"ו בתורה, מנין שם הנכבד יתבאר להלן אי"ה:
Bereshit.280
(כו כז)[באלו הב' פסוקים יראתי בפצותי פי לדבר איזה מילין לצד עילאה, כי נפשי לא מטוהרה עד כי אראה שהש"י יעזור לי להדריכני בדרך האמת לאמיתה של תורה, וכבר נודע דברי גחלי אש זקוקין דנורין דברי חכמי האמת, ובפרט דברי הזוהר הק' די מדרהון עם בישרא לא הוי. אך ארשום איזה עניינים ברמז לי למשמרת, נודע מ"ש בזוהר הק' (ח"א י"ג ע"ב) בצלמנ"ו (בראשית א כו) דא דכורא, כדמותנ"ו דא נוקבא, על כן אחשבה לדעת בצל"ם והדמו"ת בגימטריא אי"ש ואש"ה. בצלמנ"ו כדמותנ"ו בגימטריא ב' פעמים הוי"ה אלקים במילוי יודי"ן, והבן הוא ענין התכללות נוק' בדכורא ודכורא בנוק', והמשכילים יבינו:
Bereshit.281
ס"ת של הפסוק (בראשית א) כ"ו, בגימטריא באברי"ם של אי"ש רמ"ח ולאש"ה רנ"ב. וב' הבחינות נרמזים בר"ת הפסוק הנ"ל, כי הוא בגימטריא רי"ב או רב"י. וכבר ידעת כי בחינת רב"י בזעיר אנפין, ובחינת רי"ב בשכינתא, עיין במאורי אור מערכת אות הרי"ש סימן ז' וסימן כ"ד ותבין, והוא בגימטריא אחוריים דהויה פשוטה ומליאה באלפין, בסוד ע"ב ק"ל עם יו"ד אותיות המילוי. וגם הוא בגימטריא חכמ"ה בינ"ה חס"ד, ותבין בסוד עולם חס"ד יבנה (תהלים פט ג):
Bereshit.282
א"ת האדם (בראשית א כז). ריבו"י הא"ת היא הנקיבה דהיא בכללה דאד"ם כנודע, אד"ם בגימטריא מ"ה הויה דאלפין, והמילוי לחוד בגימטריא חו"ה, כן הוא בעץ חיים בסוד אין פרי בטנה של אשה מתברכת אלא מפרי בטנו של איש (ברכות נ"א ע"ב), ואף על פי כן כיון שלא נזכר בכאן בפירוש רק בחינת דכורא, נאמר בצל"ם אלקים ברא אותו, ולא נזכר דמו"ת כי דמות קאי על הנוק' כמ"ש לעיל. וז"ש בצל"ם ברא אותו דייקא, ואחר כך אמר זכר ונקבה ברא אותם, והבן]. (עד כאן מספר דרך עדותיך):
Bereshit.283
ויברא אלקים את האדם וכו' (בראשית א כז). הנה בההמלכה אמר ית"ש נעש"ה אדם (בראשית א כו), ובהפעולה נאמר ויבר"א אלקים וכו'. נ"ל דהנה כבר ידעת נפש האדם מעשיה, רוח בבחינת יצירה, נשמתו בבחינת בריאה. וכבר ידעת מ"ש בזהר (ח"ב צ"ד ע"ב) דאדם בעת הוולדו נותנים לו תחילה בחינת הנפ"ש שהוא בחינת עשיה, זכה יתיר יהבין ליה רו"ח בחינת יצירה, זכה יתיר יהבין ליה נשמ"ה שהיא בחינת בריאה. והנה אם היה אומר הש"י אברא האדם וכו' וירדו בדגת וכו', אז היה משמע שלא יהיה מושל על כל הנבראים, אלא בהשלימו חלקו נפש רוח נשמה ותהיה לו גם נשמה, על כן הש"י ברוב רחמיו אמר נעש"ה כו' וירדו, אפילו לא יהיה לו רק נפש שהוא בחינת עשייה, עם כל זה וירדו וכו':
Bereshit.284
והנה אברהם אבינו אמר ואקחה פת לחם וכו' אחר תעבורו (בראשית יח ה), ואחר כך (בראשית יח ז) עשה להם ג' בקר, אמרו רז"ל (ב"מ פ"ז ע"א) כן דרכם של צדיקים אומרים מעט ועושים הרבה. והנה אף על פי כן שינוי דיבור הוא ואסור לשנות הדיבור, אבל הוספת הטובה לא מיקרי שינוי דיבור, והנה תראה הרי לחם לא הביא אברהם (ב"מ פ"ז ע"א), ואם כן לגמרי שינה בדיבורו. אבל כיון דנתן להם טובה יתירה יותר מן הלחם לא מקרי שינוי, נלמד זאת הדעת מיוצרינו ית"ש אמר "נעשה אדם ואחר כך ויבר"א. וי"ל עוד שבהמלכה אמר "נעשה שלא יתקנאו בו מלאכי השרת, ובבריאה ויבר"א כי מדרך הטוב להיטיב:
Bereshit.285
ואפשר להתבונן עוד בריא"ה יכונה למחשבה, כי בריא"ה הוא עולם המחשבה. והנה אמר הש"י נעשה אדם (בראשית א כו) והיא העשיה האחרונה הנזכרת במעשה בראשית, ואחר כך אמר ויבר"א אלקים (בראשית א כז), להורות כי סוף המעשה במחשבה תחילה, ובריאת האדם הוא עיקר הכוונה במעשה בראשית, וכל העולם כולו לא נברא אלא בשביל זה ולצוות לזה (ברכות ו' ע"ב), הגם שברא הש"י מקודם נבראים לאין מספר, כולם ברא בשביל התכלית הוא מין האנושי. מזה נתבונן גם כן דרכי עבודתנו בעניני העולם וקנייניו ותענוגיו, לא יהיו פונים אלא אל התכלית, היינו לעבודתו ית"ש כי כמים הפנים לפנים כביכול (משלי כז יט):
Bereshit.286
ס"ת הפסוק, בגימטריא והאדם נברא דו פרצופים:
Bereshit.287
מסורה בצלמו (בראשית א כז) לי"ת, (השמיט בעל מבין חידות): בצל"ם ג', אלף דין. ב' (בראשית טו ו) ט"ו ו' כי בצל"ם אלקים עשה את האדם. ג' תילים ל"ט תהלים לט ז' אך בצל"ם יתהלך איש:
Bereshit.288
בגמרא כתובות דף ח' ע"א רב יהודה רמי, כתיב (בראשית א כז) ויברא אלקים את האדם בצלמ"ו, וכתיב זכ"ר ונקב"ה בראם, הא כיצד בתחילה עלה במחשבה להבראות שנים, ולבסוף נברא אחד, עכ"ל. הנה אין כאן ח"ו שינוי רצון, וגם תראה שלא אמרו ראה שאי אפשר כך ובראו כך, אבל הוא שכך עלה בדעתו ית"ש שיברא את האדם באופן כזה שבעת צאתו אל העולם יצאו נפרדים הזכר במקום אחד והנקיבה במקום אחר, ואחר כך כאשר יזכה האדם הש"י יזווגו בבת זוגו המיוחדת לו, ולפעמים כשאין מטיב מעשיו יקדמנו אחר ברחמים, ולפעמים אחר כך ידחה זה מפני זה (עיין זוהר ח"א ע"ג ע"ב). והנה אלו היתה המחשבה והמעשה לברוא אותן אחד, לא היה באפשרי שיזדווג מין בשאינו מינו, וגם כל חוקי התורה באיסור עריות לא יהיו שייכים, כי לא יהיה מקום בשום אופן שיזדווג האדם רק עם בת זוגו, ובאם יברא אותם במחשבה ובמעשה נפרדים, הנה אז היה דינו כשאר בעלי חיים שאין בהם אישות, רק כל זכר ילך אל כל נקבה שבמינו, וכן כל נקיבה אל כל זכר שבמינה, ואין זה משפטי התורה אל האדם. על כן נברא האדם נפרד במחשבה, להורות דבראשית בריאתו יהיה נפרד, ואחר כך על ידי מעשיו יתייחד עם בת זוגו המיועדת לו, וזה אם יזכה על ידי מעשיו, זה מה שנ"ל כעת, הגם שהדברים עתיקין ומי יבוא אחר המלך וכו', עם כל זה רשות ניתן לדרוש ולא נעלם סודות עליונים מהמשכילים בחכמה:
Bereshit.289
[זכ"ר ונקב"ה (בראשית א כז). בגימטריא שמי"ם, בסוד ואתה תשמע השמים (מלכים א' ח לב), והבן:
Bereshit.290
ר"ת הפסוק (בראשית א כז) כ"ז, בגימטריא הב"ל. מילוי שם ס"ג שהוא בגימטריא מחי"ה, בסוד ואתה מחיה את כולם (נחמיה ט ו), הוא המוצא פי י"י (דברים ח ג), (ר"ל מילוי הויה שהוא המוצא פ"י י"י, שכשהאדם צריך להוציא בפיו האות צריך להוציאו במילואו), אשר בו יחיה האד"ם, הוא בחינת ההב"ל שהוא בחינת רצוא ושוב (יחזקאל א יד) הנשפע בכל עת אל האדם. וגם הוא מילין לצד עילאה, מילוי שם ס"ג שהוא בבינ"ה הנשפע לזעיר אנפין ונוק', והבן:
Bereshit.291
ס"ת, בגימטריא והאד"ם נבר"א ד"ו פרצופים (ברכות ס"א ע"א), (אצל אד"ם הוספתי ו"ה, כנודע שהוא סוד ד"ו פרצופין בחינת זעיר ונוקב'):
Bereshit.292
ויברך אותם אלקי"ם ויאמר להם אלקי"ם פר"ו ורב"ו (בראשית א כח). כל מפרשי תורה הק' תמהו על זה הכפל ויברך ויאמר. ונ"ל הקטן דהברכה הוא בכאן ענין בפני עצמו, להיותם כאלקים יודעי טוב להלוך במשרים, והאמירה הוא לציווי ולמצוה, ואלו נאמר ויברך אותם פר"ו ורב"ו, לא הוי שמעינן מיניה מצוה רק לברכה, ובאם ירצה למנוע הרשות בידו. וזה באפשר לדעתי בברכה דדגים לא נאמר רק ויברך אותם אלקי"ם לאמר פר"ו ורב"ו (בראשית א כב), ר"ל לא למצוה רק לאמ"ר פרו ורבו לברכה. או באפשר יאמר כי הנה קיימו וקבלו רז"ל (יבמות ס"ה ע"ב) שהאשה אינה מצווה על פריה ורביה, כי וכבש"ה כתיב האיש שדרכו לכבוש וכו'. והנה בציווי נאמר להם בלשון רבים פר"ו ורב"ו, וכן ויאמר לה"ם לשון רבים. ואחשבה לדעת כי הנה אלו נאמר הציווי רק לאדם, היה באפשר המשמעות אם לא תתרצה האשה באיזה פעם, כיון שאין מצות הש"י עליה יקיים המצוה המוטלת עליו בבריות אחרים, ול"כ כן הוא. על כן אמר הש"י להם פר"ו ורב"ו, ר"ל דוקא על ידי שניכם תתקיים המצוה. והנה הקדוש קנה זלה"ה הקשה איך יתכן שהש"י יצוה רק לאדם והאשה אינה מצווה, ונאסר לאדם לכוף את אשתו לדבר מצוה רק ברצונה, כנודע מרז"ל (עירובין ק' ע"ב) על פסוק (משלי יט ב) גם בלא דעת נפש לא טוב, ואם כן יהיה זה סיבה לביטול המצוה כשלא תתרצה האשה, כיון שאין המצוה עליה ולאדם נאסר לכופה לדרך ארץ. על כן לבי אומר לי כי זה נרמז בתורה הק' לתירוץ מספיק ולהבטחה, שבודאי לא תתבטל המצוה כשיהיה בבחירת האדם לעשותה לשם ה', כי הנה קיימו וקבלו רז"ל (ברכות נ"א ע"ב) אין פרי בטנה של האשה מתברכת אלא מפרי בטנו של איש, ועל ידו יבא לה הברכה. על כן זה הוא הקדמה מונחת קודם המצוה ויבר"ך את"ם אלקים, ר"ל אין מציאות ברכה לאשה בפני עצמה רק אות"ם ביחד, על כן ויאמר להם אלקים פר"ו ורב"ו, כי בודאי תשמע לו הגם שלא נצטווית, כי אם לא כן תהיה מחוסרת הברכה העליונה ח"ו. וזהו שרמזו רז"ל בתלמוד (עיין כתובות ס"ג ע"א) ובזוהר הק' (ח"ב קי"א ע"א) שהאשה המצערת לבעלה בדרך ארץ, שורין עליה קליפות חבילי קליפות וחבילי טהירין, להיות הברכה מסולקת ממנה, אזי מצאה הקליפה מנוח ח"ו, הש"י יציל את עמו ישראל מכל דבר רע וישכון ביניהם אהבה ושלום וריעות:
Bereshit.293
להבין עוד אלקי"ם שנאמר בפעם הב' הוא מיותר, דלא היה לו לומר רק ויאמר להם פרו ורבו. ונ"ל דהנה ידוע שאי אפשר כעת בהיותינו מלבושים בחומר העכור הלז, להעמיד תולדות אם לא בחמימות היצר הבא מסטרא דגבורה שורש האש החזק, וכידוע כאשר תפשו אנשי כנסת הגדולה את יצרא דעבירה לא אשכחו ביעתא בת יומא (יומא ס"ט ע"ב). ואם כן קודם חטא אדם הראשון שלא נכנס בו יצר הרע, האיך היה יכול לפרות ולרבות. אך הוא כמו שיהיה לעתיד במהרה בימינו כמ"ש (יחזקאל לו כו) ונתתי לכם לב בשר, ודרשו חז"ל לב לעשות בשר, וכמו שמבואר בזוהר הק' ברמז בנות לוט ובנות לבן, ויהיו התולדות בחמימות דינים הקדושים אש הגבורות הבאים משם אלקי"ם. ובזה ירווח לנו כעת שהש"י ברא את האדם ישר שלא ביצר הרע וצוהו לפרות ולרבות, על כן אמר להם אלקי"ם פר"ו ורב"ו (בראשית א כח), ר"ל שגילה להם הסוד משם אלקים, משם יושפע להם אש הגבורות דינים קדושים, ויתעוררו להעמיד תולדות קדושים קיימים לעולם, יהי רצון שכן נזכה במהרה בימינו ואת רוח הטומאה יעביר מן הארץ אמן:
Bereshit.294
פרו ורבו (בראשית א כח). כבר כתבנו שהוא בגימטריא מילוי השם שדי שהוא שורש היחוד, והוא מנין ת"ק כמנין איברים של דכר ונוק'. ובכאן אזהרה מוציא ז"ל ח"ו, דהיינו שמוציא ח"ו הפרי כשאינם ביחד הת"ק איברים, עושה פגם בהיחוד העליון ח"ו, ונודע מרז"ל גודל העונש והטומאה שמטמא עצמו ח"ו. ולזה בא בתורתנו המצוה הזאת פר"ו ורב"ו, בגימטריא ת"ק, שלא להוציא הפרי כי אם ביחוד וחיבור ת"ק איברים, הש"י יעזרנו על דבר כבוד שמו להיות מהעובדיו בלב שלם:
Bereshit.295
ומלאו א"ת האר"ץ (בראשית א כח). ריבוי הא"ת נ"ל על פי מה דידוע השכינה הקדושה היא הארץ העליונה, וגם כן נקראת א"ת שכלולה מאותיות התורה מא' ועד ת'. וזהו הכוונה לכוין בזיווגו למלאות המקור של נשמות ישראל להוליד בזיווגו נשמת טהורות מזוקקות, והפסוק מדבר בעליונים ובתחתונים, והבן. ולזה גם כן ס"ת ומלאו" את" הארץ", בגימטריא מלכות, והבן. עוד יש לרמז ומלא"ו א"ת האר"ץ, להיות ידוע היחוד הקדוש שישראל עם קרובו מייחדין בקריאת שמע שמ"ע (דברים ו ד) וברו"ך. שמ"ע נקרא יחודא עילאה, שהוא ליחד העולמות ממלכות שמים עד הרצון העליון הקדום, ואחר כך בתיבת אח"ד מאריכין להוריד השפע מעילא לתתא, ולמלאות הצינורות הקדושים של מלכותא קדישא, ואחר כך ביחודא תתאה ברו"ך מורידין השפע ממלכות כל עולמים לכל העולמות, ועל ידי זה מחברין את האהל להיות אח"ד, והכל יתנו יקר למלך הכבוד. וכן מחוייב איש הישראלי לכוין בזיווגו הקדוש לייחד העולמות על ידי מעשה התחתונים, ועל ידי זה נבראים נשמות טהורות ממלכות שמים. וזהו ירמוז ומלא"ו א"ת האר"ץ, ר"ל תמלאו את הארץ, כי הארץ במילואו כזה ה"א אל"ף רי"ש צד"י בגימטריא תשל"א, מנין הר"ת של יחודא עילאה ותתאה עם הכולל, (כדי לכוללם יחד ומלכותו בכל משלה), והוא מנין התמידין שהיו ישראל מקריבין שס"ה בבקר ושס"ה בין הערבים, הרי תש"ל וא' נוסף ברביע היום הניתוסף בשנה בחשבון שנות החמה כמ"ש לעיל, והבן האיך כל זה נרמז בכאן אצל הזיווג הקדוש, נמסר ליחידי סגולה השרידים אשר ה' קורא, והבן לפי הנ"ל כי ומלאו את האר"ץ, ר"ל הארץ במילואה, בגימטריא כמנין הר"ת של ב' היחודים הנ"ל עם הכולל כמ"ש, ואחר כך נאמר וכבש"ה, בגימטריא רק כמנין ר"ת של יחודא עילאה עם הכולל, (לכוללם יחד) שהוא שייאי"א. ובזה תבין שלמדו חז"ל (יבמות ס"ה ע"ב) מכאן האיש שדרכו לכבוש וכו' אבל לא האשה, והש"י יראנו מתורתו נפלאות ואל יאמר פינו דבר שלא כרצונו:
Bereshit.296
ומלאו את הארץ (בראשית א כח). ירמוז שעל ידי מעשיכם בזיווג הקדוש, תגרמו למעלה מילוי הארץ העליונה, הנה מילוי האר"ץ כזה ל"ף י"ש ד"י, בגימטריא חס"ד די"ן רחמי"ם, הן המה ג' קוי חסד גבורה תפארת הנמשכים לארץ העליונה והיא מתמלאת מהם. והנה הג' קוין הנ"ל, בגימטריא דל"ת. וז"ש דוד הנעשה מרכבה לרגל רביעי מלכותא דרקיעא אר"ץ העליונה, ארוממך ה' כי דליתנ"י (תהלים ל ב), שהשפעת ליסוד הדל"ת ג' רגלים הנ"ל, ולא שמחת אויבי לי בהעדר היחוד ח"ו. וזה סוד אשרי אדם שומע לי לשקוד על דלתות"י (משלי ח לד), והמשכיל יבין סוד שני פתחי"ם בבית הכנסת (ברכות ח' ע"א), כי וילון אינו משמש כלום (חגיגה י"ב ע"ב), והשם הטוב יכפר. כללו של דבר הזיווג הק' גורם יחוד למעלה, כי כן פעל ועשה היוצר כל שיהיה הכל תלוי במעשה התחתונים:
Bereshit.297
ובכ"ל חיה (בראשית א כח). בתיבת ובכ"ל מרבה הבהמות והרמשים שלא נזכרו בפירוש, והא דלא פרט הכתוב בפירוש כל אחד בפני עצמו כמו שפרט דגים ועופות, נ"ל לפי מ"ש שהדגים לא נצטוו למיניהם, ויכולין לידבק אפילו באינו מינם, נוסף עליהם מעלת העופות שנצטוו לידבק במינם דוקא, ואף על פי כן בצד מה הם (הם) כמו הדגים, כי הגם שצריכין לידבק במינם, עם כל זה פעולת הוצאות התולדה גופא, הוא חימום הביעים להוציא אפרוחים, לא נצטוו שיהיו למיניהם דוקא, ועד היום אנו רואים שעוף אחד יחמם ביצים של מין אחר ומוציאם לפועל, על כן הם בצד מה כמו הדגים, וזהו גם כן נוכל לומר בטעם שנבראו במאמר אחד ביום אחד. נוסף עליהם הבהמות והחיות והרמשים, שכל אחד מוציא התולדות לפועל דוקא במינם. נוסף עליהם האדם שגם במינו אינו רשאי לידבק בכל נקבה שתזדמן, רק בבת זוגו דייקא, ולכך נבראו מחוברין ד"ו פרצופין (ברכות ס"א ע"א), להורות שכל אחד ידבק בבת זוגו המיוחדת לו. וכל מי שניתוסף בו מעלה מושל בהפחות ממנו במעלה, על כן האדם מושל בכלן. ואם כן ניחא לפי זה שכלל הבהמות והחיות ביחד, כי לא חשב רק מעלות ומדריגות, דהיינו דג"ת הי"ם, ועופו"ת, וחיו"ת, מה שאין כן בהמות וחיות כל אחד בפני עצמו אין צריך לפרוט, כיון שאין באחד מעלה נוספת על חבירו, נ"ל:
Bereshit.298
ר"ת וס"ת כל הפסוק (בראשית א כח), בגימטריא יכוי"ן בזיווג"ו ליח"ד שמי"ם ואר"ץ אל"ה, בהחשב מ"ם רבתי של השמים לת"ר, והץ' של הארץ לתת"ק, כנודע:
Bereshit.299
הנה נתת"י לכם (בראשית א כט). אומרו ית' נתת"י בלשון עבר. נ"ל לבל יפול לב האדם בחושבו הלא אב אחד לכולנו ובורא אחד בראנו ומאין ולאין אפסיד בריאותיו, על זה אמר הבורא ית' נתת"י כבר, כי כל הברואים לדעתן נבראו, והתנה הש"י עמהם אם ירצו להבראות על מנת שיהיו לברות לצאן אדם ברואים בצלם אלקים, ושמחו על זה כעל כל הון, ועל מנת כן נבראו. וזה ירצה באומרו ית' נתת"י כבר מעת הבראם:
Bereshit.300
את כ"ל עש"ב וכו' וא"ת כ"ל הע"ץ (בראשית א כט). ריבוי האתין יתפרשו כמו "עם. ושיעור הכתוב על פי מה דידוע על ידי אכילה ושתיה מבררין ניצוצות הקדושים, כל אחד יזדמן לו ברצון הבורא ית' אותן הניצוצין השייכים לחלקי נשמתו, והמסבב כל הסיבות יסבב אותן המאכלות שבתוכם תקוע הניצוצין המגיעים לחלקו לבררם. ובזה יתפרש הכתוב "הנה "נתתי "לכם, (ר"ל את שלכם דהיינו המגיע והראוי לחלקי נשמתכם), נתתי לכם את כל עשב, (ר"ל עם כל עשב ועם כל העץ, ר"ל עם העשבים והפירות תקחו לכם את שלכם:
Bereshit.301
כל עשב כל העץ (בראשית א כט). ריבוי הכ"ל בא להתיר באפשר שרשות בידם להפסיד ולאכול גם השרשים מהעשבים, וגם מכל הע"ץ דהיינו אילני סרק מותר לקצצם ולשרשם לגמרי, רק אש"ר בו פר"י הע"ץ, דהיינו אילני מאכל "לכם "יהיה "לאכלה, ר"ל מה שהוא צורך אכילה דייקא. ובזה יתורץ הכפל שאמר אחר כך "לכם "יהיה "לאכלה, שהוא לכאורה שפת יתר, ולפי מ"ש ניחא:
Bereshit.302
ועל דרך האמת יתפרש הפסוק (בראשית א כט), על פי מ"ש ביאיר נתיב מערכת אות פ"א סימן נ"ד וז"ל, עש"ב משמע שהוא סוד המלכו"ת, עכ"ל. ונ"ל בטעמו, כי עש"ב בגימטריא הויה אלקי"ם במילוי יודין, ומלכותו בכל משלה לקבל כל הבחינות, והבן: וע"ץ (בראשית א כט), מרמז לזעיר אנפין כנודע, יעויין סודו במאורי אור מערכת אות העי"ן סימן י"ז. וכן היסו"ד נקרא עץ, כי כל מה שאירע ליעק"ב אירע ליוס"ף (ב"ר פפ"ד ו'), והוא אשד הנחלים (במדבר כא טו). ופר"י הע"ץ, נקרא גם כן מדת מלכו"ת שמים, יעויין סודו גם כן בספר הנ"ל מערכת הפ"א סימן י"ז. וידוע דצריך האדם לכוון בזיווגו ליחד האורות עליונים זעיר ונוקב' על ידי יסוד צדיק, להעשות פרי נשמות הצדיקים כמ"ש לעיל, וכל ספרי המקובלים מלאים מזה. וכזה יתפרש הפסוק הנ"ה נתת"י לכ"ם, (ר"ל על ידכם יהיה זה היחוד הקדוש, וברשותכם נתתי) א"ת כ"ל עש"ב (הוא בחינת מלכו"ת שמים), זרע זרע אשר על פני כל הארץ, (ר"ל כל הנשמות קדושות והמלאכים), וא"ת כ"ל הע"ץ (היא בחינת זעיר אנפין), אש"ר ב"ו פר"י ע"ץ וכו' לכ"ם יהיה לאכלה, (ר"ל ליהנות מאותן ההשפעות טובות. וגם הזיווג מכונה בלשון אכילה, כנודע מסוד הלחם אשר הוא אוכל (בראשית לט ו), והבן כי אי אפשר לפרש הכל בכתב):
Bereshit.303
ר"ת כל הפסוק (בראשית א כט), בגימטריא אמר"ת. הוא סוד אמרת יי' (תהלים יב ז), הוא בחינת מלכו"ת כנודע בסוד בצע אמרת"ו (איכה ב יז), בזע פורפירא דיליה (ויק"ר פ"ו ה'), הוא סוד אמירה בנחת כי קולך ערב ומרא"ך נאוה (שיר השירים ב יד), אמר"ת ומרא"ת אתוון דדי"ן כאתוון דדין. והוא סוד תמ"ר עם הכולל, דהיינו בצירוף האל"ף כנודע, והבן עניינו. ויעויין סודו במאורי אור מערכת אות הא' סימן צ"ט, ועיין שם ביאיר נתיב, ותבין:
Bereshit.304
ס"ת כל הפסוק, בגימטריא נהר בהחזרת האלפין לאלפין. הוא סוד יסו"ד בכל מקום. ובמילואו הוא בגימטריא ברית"י, הוא סוד כנה"ר שלו"ם (ישעיה סו יב) וברית"י שלום (במדבר כה יב), כמבואר כל זה בספר הנ"ל אות נון סימן י"ז. ולפי מ"ש לעיל בפשט הכתוב, מה נחמד ומה נעים הר"ת וס"ת, הרומז ליחוד הקדוש יסוד צדיק כתמר יפרח (תהלים צב יג), עם מלכותא קדישא אמרת טהורות (תהלים יב ז), והבן:
Bereshit.305
ולכל חית הארץ (בראשית א ל). וי"ו החיבור להוסיף, שגם החיות והבהמות רשאים לאכול הפירות והזרעים, ושיעור הכתוב לכם יהיה לאכלה ולכל חית וכו'. ויוצדק בזה אחר כך א"ת כל ירק עשב, ר"ל עם כל ירק עשב, שלהחיות והבהמות מותרים הפירות וגם כל ירק עשב שייך להם:
Bereshit.306
"אשר "בו "נפש "חיה (בראשית א ל). לכאורה הוא בכאן אך למותר. ונ"ל הכוונה על פי פשוטו להורות כי גם זה למעלה יחשב לצמחים שיתעלו מבחינת צומח לנפש החיונית, ואל יפול לב אדם עליו למה עשה השם ככה לצמחי הארץ הלזו:

Agra DeKala, Brooklyn, N.Y., 1993. Via Sefaria (sefaria.org), Sefaria-Export. Version source: https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001250814/NLI Licence: Public Domain. Source.