Admat Kodesh

Sefaria · Responsa > Acharonim · 697 sections

Even HaEzer.45.2
תשובה הראשונות ישמענו שם זה ע"מ הוקבע לשם בבני אדם ואחר החקירה ידענו נאמנה ששם זה הוא ע"ש שומא המצויה בבני אדם וכדאמרי' בפ' בתרא דיבמות דף ק"כ ובפ' אלו מציאות דף כ"ז א"ר דכ"ע סימני' דאורייתא והכא בשומא מצויה בבן גילו קמפלגי כו' ופי' רש"י שומא ורואה כו' בבן גילו שנולד בפ"א ובמזל אחד עכ"ל. ובלעז קורין לשומא זו לונא"ר. וקורין לבני אדם שם זה על השומא להורות שאשה זאת היא באה ממשפ' מיוחסת וידועה לכל כשם דכל מי שיש לו שומא זו הוא סימן מובהק לכל. מעתה לספק הא' שנסתפק השואל אם צריך לכתוב אלף בין שי"ן למ"ם דעתי נוטה לומר שצריך וכמ"ש הרבנים מהרי"ט ומהראנ"ח סי' ל"ה ח"א בשם באלי שיכתבו בא ולא בלי בלא א' והר' ס' שמות הביא דבריהם דף עשירי דאם כתב בלי חסר בחתימתו דאין משגיחין עליו דטועה הוא כו' ונסתפק מהראנ"ח ז"ל לפי ששם זה הוא לקוח מהישמעאלים שהוא מתיקות כדבש הנקר' בא"ל וכפי זה צריך לכתוב כפי כתי' הישמעאלי'. אם במונח יכתבו הישמעאלים בלי בלא א' אם נכתוב בלא א' והסכים שעכ"פ שיכתב באלי בא' מתרי טעמי הא' כיון שנמצא שם זה בתלמוד וכתוב בא' ועוד כיון ששם זה נגזר משם באל שהוא שם הדבש ויראה שהוא מלא לפי שהא' מורה עליה עכ"ל והסכי' עמו בעל הס' שמות דהכי מסתבר לכותבו מלא בא' לתקן הקריאה יע"ש. משמע מדברי מהראנ"ח שאם הישמעאלים כותבין באלי באלף ודאי שכן צריך לכותבו באלף אף שלא היה שם זה מוזכר בתלמוד. אלא שמה שנסתייע הרב מטעם ששם באלי מוזכר בתלמוד הוא כלפי מה שנסתפק אם במונח היו כותבין בלי חסר. א"כ דון מינה לנ"ד שכל הישמעאלים הסכימו בא' זו שבין שי"ן למ"ם שהיא עיקרית בשם שאמי ומה שנחלקו הוא באות אחרון שבשם אם היא יו"ד או ה"א דודאי דאלף זו שהסכימו כולם שהיא עיקרית לשם ודאי שצריך לכותבה. ואם הלכה זו רופפת בידך כי תאמר בלבבך שעדות זה של הישמעאלים אין בה ממש כיון שמכחישין זה את זה וכיון שכן אכתי מידי ספיקא לא נפקא שא נא עיניך וראה מ"ש כמהר"ם ן' חביב בספ' גט פשוט דף קי"ח ע"ב וז"ל וכל היכא דמספקא לן אם יש לכותבו מלא או חסר לכתחילה טפי עדיף לכותבו מלא וטעמא דכיון דכותבו מלא תקנתי הקריאה להורות על הנקודה ואמרי' בפ"ק דע"ז דף ט' תנא תוספאה פי' התנה מוסיף וי"ו או יו"ד או אל"ף להורו' על המבטא וכ"כ מהרי"ש וס' שמות בשם בנימין וכן יש להוכיח מהא דאמרי' פ' מציאת האשה מנין לאבל שמיסב בראש שנא' ואשב בראש כאשר אבלים ינחם ופריך ינחם אחרים משמע ומשני ינחם כתיב. ופי' רש"י אין לך לומר פתח בשום אות אלו או א' או ה' סמוכין לו או ע"פ הנקודה שתחתיה שהיא באה במקום אות וכיון שלא נכתב כאן או ינאחם ע"כ ע"פ מסורת הכתב אתה קורא ינחם וזהו המנוחם בעצמו כלו' כאבל' המתנחם ובדברי רש"י רבו התמיהות והפי' בסיפרי הקדש ועיין במהריב"ל ח"ג פי' ז' דף ע' והרב הסכים בדברי רש"י ינחם יע"ש ומהריב"ל היה רוצה להחמיר בשם פאלומה כיון דלא נכתב א' אחר הפ' אלא שאח"כ כתב שאין לנו להחמיר בדיעבד מפני מ"ש התוס' שפי' רש"י הוא דחוק ומהרי"ט ז"ל הסכים דלכתחילה יכתוב בא' בין פ' ללמ"ד שלא תהא נחטפת פלומ"ה שהיא נוצה של עוף וכן כתב בשמו הרב ס' שמות דף צ"ד ע"ב יע"ש. הכא נמי בנ"ד לכשת"ל שהדבר שקול על הספק יש לכתוב שאמי בא' בין שי"ן למי"ם לתקן קריאת השם שאם לא נכתו' א' זו תהא נחטפת ויקרא אותה שמי שהוא מגיזרת שם ן' נח או שם שמי דד"ה א' סי' ב' וריקם הוליד את שמי יע"ש ויש כאן משום שינוי השם אבל כשאנו מוסיפי' אות אל"ף שאמי לא יבואו לטעות עוד שהוא מגיזרת שם. וה"נ יש להוכיח ממ"ש ס' שמות דף ע"ג בשם אלגיהרב' משם הר"י קאלדירון שיש לכתוב אלגוהאר בא' אחר הה' דשם זה תלוי במיבטא כו' ואם קורין הה' בפתח צריך לכתוב א' אחר הה' להורות על הפתח. ואף שהרא"ש ומהרי"ט כתבו אלגוהר בלא א' אחר הה' כבר תירגמה הרב ס' שמות דמיירי כשנקראת הה' דאלגוהר בצירי אבל אם נקראת בפתח צריך לכתוב א' אחר הה' להורות על הפתח' אך את זה ראיתי ונתון אל לבי מ"ש הרב בספ' גט פשוט דף קי"ה וז"ל דבני רמנייא אינן מזכירין לכתו' אלף במקום פתח כמ"ש מהריב"ל כו' גם בני ארצות המערב וכל האנשים שבמלכות א"י ומצרים המדברים וכותבי' בלשון ערבי אין כותבי' אלף במקום תנועת הפתח וכ"כ מהרי"ט בשם גאמילה וז"ל אין לכתוב אלף בין ג' למ' לפי שהוא לשון ערבי ופי' גמול מאת ה' ויש לכותבו חסר א' והיו"ד אע"פי שבלשונם לא יכתבו יו"ד בין מ' ללמ"ד לתקן המילה נכון לכותבה ועיין ס' שמות דף ע"ז עכ"ל והאי כללא דכייל ותני הרב ז"ל שכל אנשים שבמלכות מצרים דאין כותבין בלשון ערבי אלף במקום פתח לאו כללא הוא חדא דעינינו הרואות בזמנינו בניסיון גמור שכתבי' אלף במקום פתח. ואין לומר שנשתנא סדרי בראשית מזמנו לזמנינו דהא בזמן מועט אין עשוי להשתנות דזה לו קרוב לל"ה שני' שנפטר הרב כמהר"ם ן' חביב ואני הייתי בין י"ח שנים כשנפטר הרב ואיך איפשר ששינו את לשונם בשנים מועטות. זאת ועוד אחרת שיגיד עליו ריעו הוא הרב הגדול מארי דארע' דמצרים מהריק"ש שכתב בהגהותיו לא"ה קונטריס השמות ע"פ הסכמת ב"ד כל לשון שם ערבי בא' במקום פתח והנני מעתיק קצת מהם אמכארב"ה הלא"ל גאמיל"ה גאליי"ה גואל"ה זאהר"ה כאסביי"ה כאמל"ת אל חסן כאליפ"ה סלטאנ"ה סלאמ"ה סלימא"ן סאלי"ם צאריפ"ה שארקה. ויש כהנה וכהנה בקונטריס השמות של מהרר"י הלוי שכ"מ הצריך נקודת פתח כתב אלף והעתיק' מגיטי ישנים שניתנו במצרים יע"ש בהגהו' מהריק"ש הנדפסות מחדש דף ע"ט כו'. ואיך הרב העיד היפך ועוד שהר' עצמו בשם סלימאן כתב דף ק"ו וכן בא מעשה לידינו באיש א' מהערביים ושמו בפי הכל סלימאן וכן היה עולה לס"ת ולא היה יודע לחתום וכתבנו שם סלימאן כו' ואם כדבריו הי"ל לכתוב סלימן בלא אלף בין מ"ם לנו"ן אלא ודאי דהאל"ף באה במקום נקודת פתח. ומדהביא לשון מהרי"ט ז"ל שכתב דאין לכתוב אל"ף בשם ג'אמילה ולא נחלק עליו ש"מ שהסכים עמו להלכה ולמעשה. ובשם סלימאן עבד איפכא. ותו ק' אם הדברים כפשוטן במ"ש מהרי"ט בשם ג'אמילה דאין לכתוב א' כיון שהוא לשון ערבי וכל לשון ערבי אין צריך אל"ף במקום פתח וכללא כייל א"כ איך כתב הרב ס' שמות בשם אלגוהר ע"ד מהרי"ט דאם נקראת אלגוהר הה' בפתח איפש' דיצריך מהרי"ט לכתוב אלגוהאר באל"ף אחר הה' להורות על הפתח. ולפי דברי הרב ג"כ זה שכתב הרב על מהרי"ט אי איפשר לאומרו דהא בהדייא כתב דבשם ערבי כשם ג'אמילה אין צריך אל"ף ומינה לכל שם ערבי דנמצא עתה לפי סברא זו אין צריך לאותו דוחק שהכניס עצמו הרב ס' שמות שנכנס בפירצה דחזקה לפי דברי מהרי"ט דמיירי באשה הנקראת אלגוהר בצירי תחת הה' דהשתא ודאי אף הנקראת אלגוהר בפתח תחת הה' אפ"ה אין אלף אחר הה' כיון דשם זה הוא ערבי. ותו נראה שהרב ס' שמות הין ולאו ורפיא בידיה שכתב שם בשם אלגוהר ועוד מי יימר דלשון ערבי כותבין אל"ף במקום פתח. ומה היה ספק אצלו אחר שרא' דברי מהרי"ט בשם ג'אמילה והוא ז"ל העתיק דברי במהרי"ט בשמות הנשים שם ג'אמילה דף ע"ז. ואגב גררא ק"ל נמי על מהר"י קאלדירון דדבריו פלגן בהדייהו דבשם אלגוהר כתב שם המיבטא של ה' דאלגוהר הוא בפתח תחת הה' דצריך לכתוב אלגוהאר בא' אחר הה' להורות על הפתח. ובשם גאלייה כתב ס' שמות משם הר"י קאלדירון דיכתו' גלייה בלא אלף אף שהיא שם ערבי ככתוב בדף ע"ז ולמה לא הצריך א' בשם גאלייה כיון שהוא שם ערבי להורות על הפתח כאשר כתב בשם אלגוהאר. תו ק' בדברי מהרי"ט עצמו דבשם ג'אמילה כייל ותני דכל שם ערבי אין צריך א' במקום פתח ואלו בשם סולטאנה שהוא שם ערבי עיין באות שי"ן דף ק"כ שנסתפק מהרי"ט אם יכתבו שולטאנה בשי"ן או בסמ"ך וכתב ומ"מ מאחר שבלשון שכתו' בסיפרהם שהוא לשון ערבי ראוי לכתוב בסמ"ך כלשונם עכ"ל. הרי שכתב דשם סולטאנה הוא לשון ערבי וכתבו בא' סולטאנה. וכבר נעשה מעשה בשם זה בקושט' כאשר העיד הרב כמהר"י בנבינישתי כאשר כתוב בקונטריס אחרון דס' ג"פ דף ק"מ סי' רצ"ה ושם נאמ' סולטאנה בס' וא' בין ט לנ' מהרי"ט מהריק"ש מהרלב"ח ואע"פ שבס' מ"א כתב בשי"ן ובלא א' להרבנים הנז' שומעין דבקיאי' בלשון ערבי וגם הרב מ"א כתבו בה' לבסוף מוכרת שהוא לשון ערבי גם בא' שבין ט' לנו"ן כו' אבל אנן דאזלינן בתר לשון ערבי צריך לכתוב אל"ף בין ט' לנו"ן גם מהר"י בינבינישתי כתב בקונט' סולטאנה בסמ"ך עכ"ד יע"ש וח"ו שיאמ' על אינהו רברוותא דטח עיניהם מראות דברי מהרי"ט בשם ג'אמילה. ואת הדבר הק' העולה ע"ג שאם דברי מהרי"ט בשם ג'אמילה סתמן כפי' כמו שהבין מהר"ם ן' חביב דכלל כייל לכל שם ערבי דאין צריך א' במקום פתח נמצא שדברי מהרי"ט ז"ל אין להם קייום (ומוכרחים) [ומופרכים] הם מדברי הש"ס מפ' מציאת האשה כאשר אבלים ינחם שפי' רש"י דכפי המסורת בלתי נקודה היה צ"ל ינאחם בא' להורות על הפתח כמש"ל ואיהו ז"ל לחוש לדברי רש"י כתב בשם פאלומה שצריך א' בין פ' ללמ"ד כמש"ל משמו אף ששם זה הוא מעם לועז ואינו ערבי וכ"ש בערבי שהוא קרוב ללשון הקודש וכמו שכת' מהריק"ש בהגהותיו דף ע"ג ע"ג וז"ל וכן שמות הערבי שהוא ע"ד לשון הקודש שנשתבש. גם כתב בשם עטייא בערבי מהישמעאלים שכותבין אותו ביו"ד ובה' לבסוף עטייה וכן כותבי' בגט כמו בשם חזקיה אליה כי הערבי ע"ד לשון הקדש. וכן כתב בשם יחייה שהוא שם ערבי יע"ש בכל שמות הערביים בה' לבסוף ומהרי"ט כתב כן בשם זהר"ה ובשם מדלל"ה ובשם ניגמ"ה וכן בכמה שמות מהערבי בה' לבסוף בלשון הקדש ולא אעצור חיל לחברם. כללן של דברים הוא דס"ל למהריק"ש ולמהרי"ט דכיון שלשון ערבי הוא קרוב ללשון הקדש כל שאנו יכולים לתקן הלשון כלשון הקדש אנו מתקני'. וא"כ ק' דלמה מהרי"ט תיקן בכל שם הערבי בה' לבסוף ובא' במקום פתח שכתב רש"י ז"ל שע"פ המסורת בלתי נקודה צריך לכתו' א' במקום פתח כמו ינאחם שהא' היא במקו' פתח לא רצה לתקן שבמקו' פתח יכתבו א' זו ודאי ק' מהראשונו' וכל החרדה הזאת הוא ע"פ סברת הרב המובהק כמהר"ם ן' חביב שחקר וחקק והבין שדברי מהרי"ט שכתב בשם ג'אמילה חסר א' דכללא כייל ותני לכל לשון ערבי דאין צריך א' במקום פתח. ולי הדיוט נראה לבאר דברי מהרי"ט ז"ל כאשר נעתיק דבריו ז"ל כמ"ש הרב ס' שמות בדף ע"ז וז"ל ג'אמילה כתב הרב מהר"י מטראני וז"ל ג'אמילה וג'וייא נוהגים לשים נקודה א' למעלה מהגימא"ל כמו רפא כו' עד ונ"ל שאין לכתוב אלף בין גימ"ל למי"ם וה' בסופה לפי שהוא לשון ערבי ופירושו גמול מאת ה' ויש לכתוב חסר אלף והיו"ד אע"פ שהם בלשונם לא יכתבו יו"ד בין מ"ם ללמ"ד מ"מ לתקן המיל' נכון לכותבו ביו"ד כו' עכ"ל מהרי"ט. הבט נא וראה שינוי הלשון שבין סבר' הרב ספר שמות ובין הלשון שכתב כמהר"ם ן' חביב ז"ל כמו שהעתקתי דבריו לעיל. והמדקדק היטב בלשון שהעתיק הרב ס' שמות יראה הרואה דמהרי"ט לאו כללא כייל לכל לשון ערבי משום דכתב תחילה ונ"ל שאין לכתוב א' יש לדקדק דלמה כתב ונ"ל ולא כתב הדבר בפשיטות. ועוד שהיל"ל שאין לכתוב אלף בין גימ"ל למ"ם לפי שהוא לשון ערבי וה' בסופא כו' ומדכתב שאין לכתוב אלף בין גימ"ל למ"ם וה' בסופה לפי שהוא לשון ערבי. איפשר לומר דהאי דקאמר לפי שהוא לשון ערבי קאי למ"ש וה' בסופה ולא למ"ש למעלה שאין לכתוב אלף בין גימ"ל ללמד והעד ע"ז במ"ש אח"כ ופי' גמול מאת ה' ויש לכתוב חסר א'. דיש לדקדק דלמה חזר לכפול הדבר וכתב ויש לכתוב חסר א' דהא כבר כתבו למעלה אלא ודאי שהרב תני והדר מפ' את דבריו לפי שהוא כתב בתחילת דבריו ונ"ל שאין לכתוב אלף בין גימ"ל למ"ם ולא נתן טעם לדבריו אך במ"ש ה' בסופה נתן טעם לדבר לפי שהוא לשון ערבי. לכן מיהדר ארישא למה נ"ל שלא ליתן א' בין גימ"ל למ"ם ואמר שפי' ג'אמילה הוא גמול מאת ה' ומאחר ששורש שם זה שממנו חוצב הוא מגמול לכן יש לכתוב חסר א' כשורשו שאין בו אלף ולהכי חזר וכפל את דברי ליתן טעם לשבח למה שכתב בתחילת דבריו דנ"ל דבשם זה אין לכתוב א' בין גימ"ל למ"ם כנ"ל פשוט שזו היא כונתו דמהרי"ט. ונפקא מינה דאם נפרש כן דברי מהרי"ט אין ללמוד משם זה דג'אמילה לכל שמות הערביים שאין צריך אלף במקום פתח דאדרבה יש ללמוד לשאר שמות שצריך א' במקום פתח ממה מצינו שבשם זה הוצרך לתת טעם כעיקר דטעמא דאין צריך א' בשם זה הוא משום דנגזר מגמול מאת ה' שאין בו א' משמע הא בשאר שמות שאין בהם טעם ודאי דצריך לכתוב א' במקום פתח. ובהכי ודאי נחה שקטה האר"ש ולא נשאר על מהרי"ט. ז"ל שום פירכא מהאמורין לעיל דלאו כללא כייל כאשר חשב הרב ג"פ ונמצא מהרי"ט ז"ל אוהב וריע למהריק"ש דבכולהו שמות שכתבנו לעיל שהצריך מהריק"ש אלף במקום פתח ה"נ ס"ל למהרי"ט כוותיה ועד נאמן לזה שמהרי"ט כתב סולטאנה בא' במקום פתח לפי שהוא לשון ערבי והרב ס' שמות יפה כיון בשם אלגוהר דלס' מהרי"ט אם נקראת אלגוהר בפתח תחת הח' דאיפשר שיסבור מהרי"ט ז"ל שיכתוב אלגוהאר בא' והוא ז"ל כתבו תחת האיפשר ולדידי הוא תחת הודאי. ובהכי ניחא נמי דמהרי"ט לא פליג פרש"י במ"ש ינאחם פ' מציאת האשה וכמו שמצינו שחלק לו כבוד וחשש לס' רש"י בשם פ'אלומה שהצריכה אלף.
Even HaEzer.45.3
אמנם הרב ג"כ בהיותו עוסק במלאכת שמים ואגב שיטפה לא דק בלשון דמהרי"ט או איפשר שנוסחא משובשת נזדמנה לפניו בחיסור לשון שלא היה כתוב וה' בסופה לפי שהוא לשון ערבי אלא כך אין לכתוב אל"ף בין גימ"ל למ"ם לפי שהוא לשון ערבי ולכך כתב מה שכתב. אך אמנם לפי גירסא זו דס' שמות שלפנינו יתיישב הכל. וכל יודע ספר מכיר גדולת הרב בלשונו שהוא עמוק מאוד וצריך לעיין בדבריו ולדקדק בהן בחסירות ויתרות כמו שצריך לעיין בדברי רש"י והתוס' שכל דבריהם נאמרים בפלס ומאזני משפט אין בהם נפתל ועקש. יצא מהמחובר דבנ"ד כיון ששם שאמ"ו הוא שם ערבי ודאי דלכ"ע בין לדעת מהריק"ש ובין לדעת מהרי"ט פשיטא ודאי דצריך לתת אל"ף אחר השי"ן במקום פתח גם את זה ראיתי במהר"ם ן' חביב בג"פ דף קי"ח שכתב וז"ל ודע דיש שם לאנשים בלשון ערבי הילא"ל והוא ע"ש הלבנה כו' ושם הילאל כותבין יו"ד בין ה"א ללמ"ד וכן כותבין אל"ף בין למ"ד ללמ"ד ולא ידעתי למה רגילין לכותבו באל"ף דהא אשכיחן בישעיה סי' י"ד הילל ן' שחר והוא כוכב נוגה והוא חסר אל"ף ואיפשר דנהגו לכותבו באל"ף כדי שלא יטעו הקורא לו' שהוא שם הילל בחירי"ק תחת הה"א וציר"י תחת הלמ"ד. וריק"ש כתב שם הלאל חסר יו"ד ומלא באל"ף. ולא ירדתי לסוף דעת הרב בקו' דהא כיון שכבר כתב הרב בתחילת דבריו ששם הילאל הוקבע באנשים ע"ש הלבנה. א"כ איך יכתבו הילל שהוא שם כוכב נוגה דהרואה יאמר שאין זה המגרש שהמגרש הוא ע"ש הלבנה הנקראת בערבי הילאל. ואם יכתבו הילל שהוא ע"ש כוכב נוגה ובערבי קורין לכוכב ניג"ם ולאיש קורין ניג"ם ולאשה עגמה וכשיראו שנכתב הילל יאמרו שאינו אותו האיש הנקרא הילא"ל ע"ש הלבנה. ולהכי הדין עם ריק"ש שכתב הלאל בלא יו"ד ובאלף מפני שדדבר ידוע שהה' בכתי' הישמעאלי היא במקום ציר"י והצירי היא במקום אות יו"ד ובאל"ף שהיא במקום פתח הצריך לפי שהיא שם ערבי. ועדיין צריכין אנו למודעי לחקור במה שראיתי בדברי מהריק"ש בקונטריס השמות אשר לו שלא השוה את מדותיו בכל שמות שהם בלשון ערבי שכתב חביבה בלא אל"ף בין חי"ת לבי"ת חאביבה וכן בשם חמאמה בלא א' בין ח' למ"ם חאמאמה. וכן בשם מרחבה בלא א' בין ח' לבי"ת מרחאבה. מסעודה בלא א' בין מי"ם לסמ"ך מאסעודה וכן בשם עזיזה. ערבייה עמייה פרג"אללה קמר קמרה. בכל שם מאלו חסר אות אל"ף בין אות ראשון לאות שני וצריך ליתן טעם לדבר. ומסברא דנפשי אמרתי דיש לחלק בין שם הנקרא בקריאתו מלעיל לכשקריאתו מלרע דהשם דקריאתו מלעיל שם כגון שם אמבראכה שהיא נקראת אמבראכה מלעיל צריך להטיל אות אל"ף כדי שתהא נקראת דאם לא תטיל אל"ף זה בין ריש לכא"ף תהיה הקריאה מלרע אמברכה וכן בשם הלא"ל הוא ג"כ מלעיל דכל שלא תטיל בשם זה א' היה נקרא מלרע כמו הילל ן' שחר דקרא המורה ע"ש הכוכב ואילו שם הלאל הוקבע ע"ש הלבנה כמש"ל וכן תקיש לכל השמות הנז' שם בתוספת א' ואין צורך להאריך ולבאר כל השמות שהדבר מובן מעצמו. משא"כ בשמות הנז' בסמוך כגון חממה שהיו ידועי' למהריק"ש שהיו קוראי' אותן מלרע לכן לא הטיל א' בין אות ראשון לאות שני אמנם באמצע תיבה יש מהם שהצריך אות א' במקום פתח ויש מהם שלא הצריך אות א' כגון מרחבה עזיזא מסעודה ערבייה עטייה קמר קמרה בכל אלו חסר א' כלל איפשר לו' שהיה ידוע למהריק"ש שהיו חוטפין השם בחטיפה ולא בהרחבה ואם היה מטיל בהן אל"ף היה חושש לשינוי השם שיאמרו שאין זו הנקראת בהרחבת השם דוגמא לזה מצאנו ראינו בה' קטנות בשם מאמל דצריך להטיל אלף בין מ"ם למ"ם כדי שיקרא השם מלעיל משום דמצינו רב ממל שנק' שם זה מלרע וכן בשם נצר הצריך לכתוב באל"ף נאצר לפי שאינו סמוך לשם אחר נצר אללה עבד אללה שאין צריך להוסיף א' בשני שמות הללו לפי שהן סמוכין לשם שבא אחריו נצר אלה וכן עבד אללה שסמוך ונמשך שם נצר לאללה הבא אחריו וכן בעבד אללה הוא סמוך עבד לאללה משא"כ בשם נצר בלחוד שאין אחריו אצלה דצריך לכתוב נאצר בא' שאם יכתבו נצר בלא א' יאמרו שאין זה בעלה של אשה זו שאותו נקרא נאצר בלבד וזה נקרא נצר אללה וקיצרו בשם ולא כתבו אללה ויש כאן חשש לשינוי השם יע"ש ומשם יש ללמוד טעם לשמות הנז' כדבר האמור. כ"ז כתבתי ע"צ הדוחק ובאמת שאין לבי שלם במ"ש כי לא יבצר מהדוחק ונלאתי למצוא טעם הגון ליישב כל השמות האמורי' בחומש הפקודים ולא עלה בידי דבר המתיישב על הלב ואי' שע"כ חכמת הדיקדוק יישב ומ"מ אזדא מילתא ועיין בג"פ דף קכ"ד.
Even HaEzer.45.4
יצא מהכלל שגם לפי טעם זה האמו' שכל שם הנק' ומורגל בפי כל העולם לקרותו מלעיל צריך תוספת א' במקום פתח כמדובר שיש לנו בנ"ד בשם שאמי לכתו' א' בין שי"ן למ"ם מעתה אניף ידי לספק השני שנסתפק השואל אם נכתוב שאמי ביו"ד לבסוף כאשר כתבו כת א' מהישמעאלים. או אם נכתוב שאמה בה' לבסוף שבאה במקום כקודח ציר"י ועל מי משניהם בסמוך. ולכאורה עלה בדעתי כהכת שאמרו שיכתבו שאמה בה' לבסוף. ראיה לדבר ממ"ש הרב אלה שמות בשם בנות ישראל דף צ"א בשם ניג"מה וז"ל ניג"מה נג"מ כתב הרב הגדול מהרי"ט דשם ערבי הוא שכן קורין לכוכב בערבי נג"מה והספרדים אישטירילייא ומשפטה חסר יו"ד עכ"ל. ואין ספק דמ"ש שהרב ומשפטה חסר יו"ד הוא היו"ד שבין הנו"ן לגימ"ל לפי שאם הטיל בה יו"ד תהיה נקראת ניגמ"ה בחירי"ק תחת הנו"ן ויש שינוי השם. ובשם מדללה כתב מהרי"ט שהוא לשון ערבי ומשפטה בה' לבסוף ובלא א' בין למ"ד ללמ"ד. ועינינו הרואות ששם נגמה מורגל בפי הבריות לקרות נגמי בציר"י תחת המ"ם וכ"נ בשם מדללה מורגל בפי הבריו' לקרו' מדללי בציר"י תחת הלמ"ד ואפ"ה כתב מוהרי"ט שיכתבו מדללה נגמה בה' לבסוף ואמאי כתב שיכתבו באלו הב' שמות בה' לבסוף שיבואו לטעות ולקרות נגמ"ה בפתח תחת הה' ויש כאן חשש שינוי השם. אלא ודאי דע"כ לו' דכיון דבלשונם הה' באה במקום נקודת ציר"י ובלשון ערבי צריך לכתוב ה' בסוף תיבה תו ליכא למיחש שיקראו נגמה בפתח תחת המ"ם וכן בשם מדללה ליכא למיחש שיקראו מדללה בפתח תחת הלמד השניה לפי שכיון שבלשונם הה' היא באה במקום נקודת צירי ודאי שיקראו נגמה בצירי וכן בשם מדללה בצירי תחת הלמד השני' הכי נמי בנ"ד אם יכתבו שאמה אין לחוש שיקראו שאמה כיון שבגופן שלהם כותבין ה' במקום נקודת צירי וכדמות ראיה לזה יש במהרד"ך בית ד' בשם הגהת מרדכי הארוך שנשאל אם כתב ימחי ביו"ד לבסוף והשיב להגט כשר כי ימחי ביו"ד הוא הוא לשון ארמי וימחה בה' הוא לשון הקודש כמו יחזה בה' ובלשון תרגום יתוי ביו"ד. ופי' דבריו דכיון דהגט רוב הלשון הוא תרגום לכן אין עיכוב אם כתב ימחי ביו"ד. הכא נמי בנ"ד כיון שעיקר שם זה ערבי יש פנים לומר שאם כתב שאמה בה' דאין עיכוב בדבר. אמנם הגהה זו אינה הלכה פסוקה שהרי מור"ם בהגהה דסי' קכ"ו חלק עליו שכ"כ וז"ל ואם כתב לה ימחי ביו"ד פסול וכיון דאינה הלכה אין לנו עסק בה. והיותר נכון והגון לפי ע"ד שיכתבו שאמי ביו"ד לבסוף דוקא ולא בה' לבסוף כמ"ש כת הישמעאלים האחרת וראיה לדבר ממה שכתב הרב הגדול מהר"י חאגי"ש בה' קטנות המודפסות מחדש דף נ"ה סי' ל' שכתב בשם חביבי שכן יש לכתוב ביו"ד לבסוף והיו אומרים לכתוב בה לבסוף ושאלו לסופר גוי ואמר שיכתבו חביבה בה' וטעם לדבר שאם יכתבו חביבי ביו"ד יקרא חביבי כלו' החביב שלי וכתב הרב הנז' שאין לסמוך עליהם אשר פיהם דבר שוא כי בכתב שלהם היו"ד מורה על נקודת החיריק בלבד והה' על הצירי בלבד ומהרי"ט בתשוב' הובאה במהרח"ש סי' ב' שהה' מורה גם על נקודת חולם עיין ג"פ דף קל"ג אבל בכתב הקודש שהיו"ד יש לה הוראה על החיריק וגם על הצירי כמו דברי פני בני וכיוצא אין לכתוב אלא יוד לבסוף שאם יכתבו חביבה בה' יקראו חביבה בפתח תחת הב' השנית והוי כשינה שמה ולבסוף כתב שאין לשנות וכן העיד בני משם מר זקינו הרב המופלא כמהר"ם גאלאנטי שהיה מארי דארעא דישר' בגט שבא לפניו באשה שהיה שמה נעמי וגזר או' שיכתבו נעמי ביו"ד לבסוף ולא בה"א לבסוף שאם יכתוב נעימה יש לטעות שיקראוהו נעמה ע"ש נעמה העמונית זהו תורף דברי הספר יע"ש וכיון שהרבנים הנז' היו מגדולי ישראל שבזמנינו ומהם היתה יוצאה הוראה לרבים דפקיע שמיהו ומומחים לרבים ושניהם כאחד טובים הסכימו באלה שמות בנות ישראל שיכתבו דוקא ביו"ד לבסוף ולא בה' להם שומעי' שאמרו כהלכה דקי"ל הלכה כבתראי ולכן בנ"ד יש לכתוב שאמי ביו"ד לבסוף ולא בה' שאם נכתוב שאמה בה' יש לטעות שיקרואו שאמה בפתח תחת המ"ם והוי כשינה אח שמה. והראיה שהבאתי לעיל מדברי מהרי"ט משם נגמ"ה ומדלאלה אין משם ראיה ברורה לכדי שנכתוב שאמה בה' דיש לדחות דשם נגמ"ה ומדללה שכתב מהרי"ט שיכתבו בה' לבסוף איפשר קרוב לודאי הוא דמיירי שהיו קוראים מדללה בפתח תחת הלמ"ד השניה. וכן נגמה היו קוראים בפתח תחת המ"ם ומש"ה כתב הרב שיכתבו ה' בסוף אותן שמות ברם אם היו קוראים נגמי ומדללי בצירי ודאי שהיה מצריך מהרי"ט שיכתבו ביו"ד לבסוף דוקא ולא בה' אף שהוא שם ערבי שכלל שנתן הרב מהרי"ט דבכל שם ערבי שיכתבו ה' בסוף השם. הני מילי היכא שאין השם משתנה בכתי' הה' וכיון שאינו משתנה השם מפני הה' דלבסוף בההיא אמרי' דאם השם הוא מלשון ערבי יכתבו בה' לבסוף בלשון הקודש ולא באלף כלשון לעז שכותבין אלף בסוף תיבה. אבל אם משתנה השם בהטלת ה' באחרונה כמו חביבה וכמו נעימה שיש חשש לשינוי השם ודאי דיכתבו יו"ד לבסוף ולא ה'. ודון מינה ומינה לנ"ד דאם יכתבו שאמה בה' לבסוף יש חשש לשינוי השם שיקראוהו שאמה שמורה שאשה זו באה מרוח צפונית הנקרא בשם רוח זה שאמה ונמצא דיש כאן שינוי השם ודאי דאין לכתוב שאמה בה' אלא שאמי ביו"ד לבסוף כמו חביבי נעמי שהסכימו בב"ד הגדול שבירושלם שיכתב ביו"ד לבסוף ולא בה' וכ"ש דבנ"ד כבר יש מהישמעאלי' שכתבו שאמי ביו"ד לבסוף וכן נר' מדברי מהראנ"ח סי' ל"ה בשם באלי אם כותבין אותו חסר א' או מלא. וכתב הרב שם כיון דשם זה הוא לקוח מהישמעאלי' יכתבו כפי כתיבת הישמעאלי'. וכן נרא' מדברי מהריק"ש שכתב שם עטייה בערבי הישמעאלי' כותבי' אותו ביו"ד או' ובה' לבסוף וכן יכתבו בגט וכמו חזקיה אליה כי הערבי ע"ד לשון הקדש יע"ש.
Even HaEzer.45.5
וביני ביני שלחנו לעזה לחקור היטב ע"ש העריסה ושלחו כתב בעדו' כל הקהל ששם העריסה שאמיה ויש מהם שעד היום קוראין לה שמיה ויש שקוראין לה שאמי. ועל פי הוראת מו' הרב הגדול כמה"ר ישראל זאבי ה"י נכתב פעה"ק ת"ו שאמייה דמתקרי שאמי.
Even HaEzer.46.1
שאלה איש יהודי היה פעה"ק ושמו שאול בן אברהם ושמו המורגל בפה הבריות אשחדי בערבי ונשא אשה ושמה המורגל מזל אך שם העריסא היה מזל טוב ואשה זו קודם שנשאת לה"ר שאול הנז' נתגרשה פעמים והרב המסד' הגט הסכים הוא ובית דינו שיכתבו שמה בגט מזל טוב דמיתקריא מזל בת אליהו דמתקרי אליה ונשא' האיש האחרון ונדד למרחוק והניחה בכבלי העיגון זה כמה ימים ושנים ויקר מקרה שנסע מכאן חד צורבא מרבנן ללכת לצפת ת"ו להשתטח על קברי הצדקי' וימצא האיש פעה"ק צפת וידבר על לבו שיחזור לביתו או שיפטרנה בגט כריתות וה"ר שאול נתרצה לפוטרה בגט ובאו לפני ב"ד י"ב שבצפת תו' ועשאו שליח הולכה להך צורבא מרבנן וכתב לו שטר שליחות כדת ומסר הגט בידו ויהי היום בא השליח למסור הגט ביד האש' בפני ב"ד וב"ד י"ב ראו שלא היה כתו' בשם אבי המתגרשת אליה כי אם מזל טוב דמקרית מזל בת אליה ושם אליהו לא נכתב כלל וע"ז נפל הפרש בין הת"ח. גם בשטר השליחות יש קצת גימגומים שלא כתבו ותן אותו בידה. גם נסתפקו בשם המגרש שכתבו בגט שאול דמתקרי שחאדה. בה"י לבסו' והיה ראוי לכתוב שחאדי ביו"ד לבסוף. ועוד שהיה ראוי שיכתבו אשחדי בא' בתחילת השם כי כן הוא הלשון למי שיודע בלשון ערבי. ועוד יש קצת גימגומים אחרים בלשון השטר כי על כל אלה אנחנו חייבים לפקוח עין וה' אלקים יעזור לנו.
Even HaEzer.46.2
תשובה הנה בשם זה של אליהו מצינו להרב בעל ת"ה סי' רל"ג שכתב דכל היכא דמספק' לן שיכתוב אליהן ולא אליה דאע"ג שנמצא במקרא שם אליה מ"מ סתמ' דמילת' האחרונים כולם או רובם לא נקראו אלא ע"ש אליהו הנביא ז"ל זהו תורף דבריו. ומהרי"ט ז"ל בקונט' השמות העתיק דברי הרב הנז' וכתב אח"כ וז"ל ונ"ל שאין דבריו אלא בסתם אבל אם הוחזק בפי העם בשם אליה יש לחוש שזה שמו אשר יקראו לו וכו' ואם שגור בפי הכל אליה וכתב אליהו ה"ז שינוי השם דבת' רוב הקוראי' אזלי' כדאמרי' רובא מרים ופורת' שרה שהרי יש אנשים קדומים נקראי' כן והנבי' לפעמי' היה נקר' כך ורוב העול' קורין לזה אליה למה יכתו' את שמו אליהו והרי הרא"ם היה חותם אליה ולכן יש לכתוב ב' גיטין כשיש ס' בדבר עכ"ל הובאו דבריו אלו בס' ש"ה דף ז' יע"ש. והרב בעל ש"ה תמה על הרב מהרי"ט דלמה הצריכה ב' גיטין דתינח להיכא דהוחזק בפי העם בשם אליה. אבל כשיש ספק בדבר למה יכתוב שני גיטין והלא בתר רובא אזלי' ורובא קרו אליהו ע"ש אליהו. ונדחק עצמו לפ' דברי מהרי"ט. ולי הדיוט איפשר לפ' דברי מהרי"ט דהצריכה שני גיטין אף שהוחזק בפי רובא בשם אליה משום דלא ידעי' למיקם ארובא דאינשי ואמיעוטא דאינשי דאי' דבהצטרפות כל אנשי העיר בכולל איפשר שיהיו מחצה קורין בשם אליה ומחצה בשם אליהו ורוב הקוראים לו לפנינו אליה איפשר שהם ממחצית בני ישר' הקוראי' לו אליה וכיון שאי איפשר למיקם עלה דמילתא להכי הצריך שני גיטין אך בידוע לנו בבירור שרוב בני העיר קוראי' לו אליה והמיעו' אליהו ודאי שכותבי' אליה כההיא דרובא מרים ופורתא שרה ולבסוף עלתה הסכמתו דבהוחזק בשם אליה ועולה לס"ת וחותם עצמו אליה יש לכתו' לכתח' אליה לבד אחר דאחרים נקראו כן גם אליהו הנביא נקרא כן בה' מקומות וכיון שכן בנ"ד שכל בני העיר קטון וגדול קוראים אותו כשם אליה ולא בשם אליה כלל נמצא ששם אליה עיקר ליכתב בגט ולא שם אליהו כלל א"כ צריך לחקור ע"מ וע"מ כתבו בשני הגיטין שנתגרש' בהן אשה זו אליהו דמתקרי אליה. ולא עוד אלא שעשו שם אליהו עיקר. דבשלמא אם היה הדבר בספק אז כדי לצאת מספק כתבו אליהו דמתקרי אליה וכתבו שם אליהו עיקר משום דאזלינן בתר רובא דעלמא דקוראי' שם זה ע"ש אליהו הנביא ולהכי הקדימהו ועשו אותו עיקר אמנם בנ"ד דליכא ספקא כלל כלל לא ודאי דאין צורך לכתוב שם אליהו אלא שם אליה בלבד. אמנם זכורני שאני היתי באותו מעמד לפני הרב המסד' כשנתגרש' אשה זו בפעם א' שהרב חקר וחקק אחר שם זה ונתברר לו מפי מגידי אמת ששם המיל' היה אליהו וגם אביו היה קורא אותו אליהו אלא שהעם הורגלו לקרותו אליה ולא אליהו. ונשתקע שם אליהו ולהכי הרב המסדר כיון שנתברר לו שעיקר שמו בעת המילה היה אליהו ולא אליה ולפיכך כתב אליהו דמתקרי אליה לפי שאליהו היה לו לשם העצם. ושם אליה הוא המורגל בפה כל העולם דאם יכתו' שם אליה לבד יהיו העולם סוברי' שכך שמו שכך קראו אותו בעת המילה ואיפשר שהמצא ימצא מי שנודע לו שאליהו נקר' בעת המילה והוי שינה שמו. ואם יכתבו שם אליהו יאמרו שאין זה שהלא בשם אליה הוא במוחז' בפה העולם ולא בשם אליהו והוי נמי כשינה שמו ולצאת מידי ספק כתב אליהו דמתקרי אליה. ואין סתירה להרב המסדר ז"ל מתשו' הרב הגדול מהראנ"ח ז"ל שכתב בתשו' ח"א סי' י"א שאף שנקרא בפה רוב העולם אליה אפ"ה מה שנכתב בגט שם אליהו ע"ש יום המילה אינו מעכב יע"ש וכפי הרב המסדר הי"ל לפקפק מהראנ"ח בגט זה על שלא נכתב אליהו דמתקרי אליה דלכאורה נר' דנדון דמהראנ"ח הוא כנדון שלפנינו דומה בדומה. דלא היא דשנא ושנא דהתם בנדון דמהראנ"ח איכא תרתי חדא דשם אליהו לא נשתקע כלל שכ"כ שם וקוראין אותו אחרים גם בשם אליהו. אלא דנר' דמעוטא דאינשי הוא דהוו קרו ליה אליהו ולא אליה. גם שנית שהחזן שבקהלו אמר שקוראו לס"ת בשם אליהו. וכיון דבנ"ד איכא הני תרתי לכן הכשיר הגט שנכתב בשם אליהו לחוד. משא"כ בנ"ד דהני תרתי מילי ליתנהו דאין מי שקוראו בשם אליהו כלל. וגם כשעולה לס"ת החזן שבקהלו קורא אותו בשם אליה בלחוד ולא בשם אליהו. נמצא דאין סתירה להרב המסדר מתשו' דמהראנ"ח ז"ל.
Even HaEzer.46.3
כללן של דברים דכשנודע לנו ששם המילה היה אליהו ובפי העולם נקרא אליה דאז ודאי דשם אליה המורגל בפה העולם הוא קיצור השם כמו יצחק חקין דאז שפיר דמי לכתוב אליהו דמתקרי אליה. ואע"ג דמדברי תשו' הרב לחם רב סי' ל' נר' להיפך שהסכים על מי שנק' שמואל בשעת המילה ואח"כ נקרא מולי וחותם מולי וכן עולה לס"ת בשם מולי. שכתב שאעפ"י שמדברי מהריק"ו שורש פ"ו נר' שאינו ניכר בשם הראשון כותבי' אליה המכונה בלי וא"כ לפי זה היה צריך לכתוב שמואל דמיתקרי מולי אין נ"ל לעשות כן משום הא דכתב הב"י בשם הקונדריסין גבי חיים ביבאנטי דשם ביבאנטי עיקר יע"ש. וא"כ הכא בנ"ד לפי דברי הרב הנז' לא היה ראוי לכתוב כי אם שם אליה בלבד ולא אליהו. מ"מ הנה הרואה יראה בדברי מרן כמהר"ם ן' חביב בג"פ דף ק"ה וק"ו שעמד על דברי הרב הנז' וסתר ראיתו שנסתייע מדברי מרן דלא דמי יע"ש ולבסוף עלתה הסכמתו דקיצור ה' כגון יצחק חקין ושמואל מולי אע"ג דקרו לס"ת מולי וחותם מולי כיון דידוע דעיקר שמו שבשעת המילה היה יצחק או שמואל דשפיר דמי לכתוב יצחק דמיתקרי חקי' ושמואל דמתקרי מולי ויכול לכתוב כן אף לכתחילה יע"ש. הרי דלדעת הרב יפה כתב המסדר אליהו דמתקרי אליה דהא כתב דיכול לכתוב כן אף לכתחילה ומ"מ לכ"ע בנ"ד אין לפקפק במ"ש בצפת בגט שם אליה בלחוד דהא אלי' דכ"ע שם אליה המורגל בפה הכל הוא העיקר ואם לא כתב שם אליהו אינו מעכב דהא כתב הרב הנז' ז"ל דיכול לכתוב כן אף לכתחילה. ואין כאן שינוי השם כלל דאילו היה שינוי בשם אף שהוא בשם אבי המתגרשת שכתב מהראנ"ח ח"א סי' י"א דכשר יע"ש. אפ"ה אין לנו לסמוך על דבריו שכבר רבו עליו חביריו ה"כ הגאון הרא"ם ח"א סי' ס"ו על גט ששינו שם אבי המתגרשת וכתבו בת תאנים במקום תג'ם. ופסלו אף שהיה במקום עיגון והאריך הרבה בדבר יע"ש. ומהריב"ל ח"א כלל ד' דף ס' ובסוף חלק ב' וח"ג סי' כ"ו ומהרח"ש סי' ג' שכולן הסכימו לפסק הלכה כסב' הרא"ש והטור דשינה שם אבי המגרש דפסול וה"ה אם שינה אבי המתגרשת שלא כרצון מהראנ"ח דמכשיר בשינה שם אבי המתגרשת וכיון דאין בנ"ד שינוי השם באבי המתגרשת ודאי דאין לפקפק בו כלל והיה מקום להרחיב הדיבור ביותר אלא שאין הפנאי מסכים עיין בס' עזרת נשים הבא מחדש דף צ"א. גם במה שנסתפקו בשם המגרש שכתבו שחאדה בה' ולא ביו"ד וגם לא כתבו אשחדי בא' בראש תיבה.
Even HaEzer.46.4
הן אמת שבספק הלז צריך יישוב גדול דלפי מה שהסכמתי במקום אחר בשם אשה שהיה שמה שאמ"י ונסתפקו חכמי הדור אם יכתבו שאמי ביו"ד או שאמיה בה' ובהסכמה עלינו שיכתב ביו"ד ולא בה' וכן הסכים מ"ו הרב הגדול כמהר"י זאבי זצוק"ל וכן נעשה מעשה ובפרט שכן מצינו בס' הלכות קטנות דף כ"ה בשם חביבי ביו"ד ובשם נעמי ביו"ד יע"ש וא"כ בשם זה של אשחדי היה צריך שיכתב ביו"ד באחרונה לא בה' שיש לטעות שיקראו שחדה בפתח ויאמרו שאין זה בעל האשה הזאת המתגרשת שבעלה שמו שחאדי בצירי וחיפשנו באלה שמות בני ישראל המוזכרים בס' הרב בעל שמות הגיטין וגם בהרב ג"פ ולא מצאנו כי אם שהרב ג"פ כתב שם זה בסיפרו כלאחר יד ולא פי' אופנו היאך יכתב שם זה יע"ש. גם מצינו בשמות שהובאו בהגהות מהריק"ש שם שחת"ה בתי"ו במקום דלי"ת וכנראה שהוא שם בפני עצמו ואין לו שייכות לשם דנ"ד שהוא כינוי לשאול וזה ברור. וכיון שכן אנחנו לא נדע מה נעשה ואני בעניי נראה דאינו מעכב מה שנכתב שחאדה בה' דאין מקום שיבאו לטעות ולקרות שחאדה בפתח תחת הדלי"ת משום דמאחר דשם זה הוא כינוי לשאול בפי המוסתערבים ואין בהם מי שקורה באיש אשר שמו שאול שחאדה בפתח תחת הד' דכיון שהוא כינוי לשם שאול מוכרח הוא שיקרא אותו הקורא שחאדה בצירי תחת הד'. תדע שהשם הוא המכריח שיקראו שחאדה בצירי תחת הד' דהא אף אם נכתוב שחאדי ביו"ד מי יאמר שיקראו שחאדי בצירי תחת היו"ד ואיפשר שיקראו בחיריק תחת הד' ומה נועיל שנכתוב ביו"ד בסוף השם ואיך ביו"ד דזה נצא י"ח שעכ"פ יקראו שחאדי בצירי תחת הד'. אלא ודאי דשם של שאול הוא התורה על שם שחדי ביו"ד שיקרא שחאדי בצירי תחת הד' וכיון שכן הוא ה"ה בגט זה שכתבו שחאדה בה' מוכרח הדבר מעצמו שיקראו שחאדה בצירי תחת הד' מכח שם שאול כדבר האמור. ותו דבר מן דין אפי' אם יקראו שחאדה בפתח אפ"ה אינו נקרא שינוי הפוסל וכמ"ש הרב מהרי"ט הובאו דבריו בתשו' מהרח"ש ח"א סי' ג' דף פ"ו בשינוי הגט שבא לפנינו שהיה כתוב בשם אבי המתגרשת ג'וייא בת שלמה טראנטה והכינוי של אביה היה טראנטו והוי כשינוי השם והרב צידד כמה צדדים להכשיר והביא ראיה מקושטאנטין לקושטאנטינה בה' כו' וז"ל למדנו שכל שהשם א' אלא שבלשון העיר ההיא משתנה אין בכך כלום שאין זה שנוי מה שכתבין קושטאנטין במקום קושטאנטינא וה"ה בשם אבי האשה שכתבו טראנטה שכך הוא לשונם. הכא נמי בנ"ד שהשם של שאול כוניו בפי המוסתערבי' שחאדי שהוא נגזר משם שאול אין זה שנוי אם כתבו שחאדה בה' כיון שבלשון אותה העיר כך קורין והכל שווין ששם שחאדי או שחאדה הוא כינוי לשם שאול. ועוד זאת יתירה שבדקנו בכתיב' הגויים בלשונותם לגוייהם והם כתבו שם שחאדה בה' ואמרו שה"ה בלשונם באה במקום צירי. ואף שבשם שאמי הסכמנו בהסכמת מ"ו כמהרי"ז שיכתב ביו"ד בסוף השם ולא בה' כאשר הסכימו כת הקודמי' בשם חביבי ובשם נעימי כמש"ל מ"מ אין זה סותר לנדון שלפנינו משום דשאני התם שאין ענין מחייב לשם שאמה אם נכתוב אותה בה' לשלא יקרא שאמה בפתח תחת המ' לכן אין אנו עושים עיקר מכתי' הגויים אשר פיהם דבר שוא. אמנם בנ"ד שיש עניין מוכרח לכנוי אשחאדה שיקרא הד' בצירי מפני שכבר כתבו שאול דמיתקרי שחאדה ומורגל בפי הבריות לכל מי ששמו שאול לקרותו שחאדי בצירי תחת הד' וכיון שכן שפיר מצינן למילף מכתי' הגויים ולא שאנו עושים עיקר מזה אלא לסניף בעלמא בהצטרפות מש"ל ואח"כ ראיתי בס' הלכות קטנות בקונטריס האחרון שהם מהר' הגדול מהר"א ן' חיים ומהם ממהריק"ש שכתב וז"ל שחאדה מחודש ובערבי נכתב שחאתה בת' במקום ד'. ונ"ל ששם שחאדה הוא מנימוקי מהריק"ש ז"ל שכ"כ תיבת מחודש שר"ל ששם זה של שחאדה הוא מחודש בהעתק זה מה שלא נמצא במהריק"ש ז"ל בהגהותיו המודפסות שבמודפסות לא נמצא כי אם שם שחאתה בת' ולא שחאדה בד' הרי שהסכים בשם זה שיכתב שחאדה בה' כנ"ד והה' האחרונה היא במקו' צירי וכן מצאתי בכתב יד הקדש מהרב המובהק כמהר"ב ברזילי שהיה דיין בעיר הקדש חברון תוב"ב. כי על כל אלה נראה לע"ד שגט זה הבא לפנינו בשם זה של שחאדה בה' דאין לפוסלו בשביל כך וכשר הוא אלי' דכ"ע כנ"ל ומה שנסתפקו ע"מ שלא כתבו אשחאדה בא' בתחילת השם שכן משפטו. אמת הדבר שכ"כ הרב הלכות קטנות דף נ"ז סי' נ"ב וז"ל שמעתי מהרב כמהר"א בוטון שהמנהג של הלועזים בענין שמות הארצות ושמות בני אדם שכל מה שבא התנועה אי בראשה מקצרים אותה כגון איספאניי"א אישטאמבו"ל קורין סיפאנייא שטמבול ואי' דשם תשת"י ששורשו איקשתי ומקצרין וכותבי קשת"י ונ"מ לענין גט שראוי לכתוב איקשתי עכ"ל. מינה לנ"ד דנראה דכפי זה היה צריך לכתוב אישחאדה באל"ף בתחילה (עיין עזרת נשים דף כ"א).
Even HaEzer.46.5
אמנם מצאתי להר' מהרי"ט חא"ה סי' י"א בשם אשטרופול' שכותבי' שטראפולה וכן בשם אישטאמאטה שכותבי' שיטאמאטה וכן אשטמו שכותבי' שעאמו וכולן בלא אי בתחילה ונתן טעם לדבר שהאל"ף של אישטרפולה אינה מיסוד השם הנגזר ממנו שעיקר השם הוא שרה ולכן הא' אינו מיסוד השם יע"ש. וכדי להשוות הדיעות דלא פליג מהר"א די בוטון ז"ל אמהרי"ט נרא' שנייא ההיא דמהר"א דבוטון דהאי הוא משורש התיבה כמו שם איקשתי שא' שאי דאיקשתי הוא משורש התיבה וכן י"ל לדעתו דאי דיאישטאמבול ודאיספאנייא הן משורש התיבה ולכן צריך לכותבן בגט. אמנם בהנך שמות שכתב מהרי"ט שהאי אינה מיסוד התיב' כ"ע מודו דאין צריך לכותבן אמור מעתה דאי דאישחדה דנ"ד דאינו מיסוד התיבה דמאחר דכינוי זה דאישחאדה הוא לשם שאול וכיון שכן עיקר השם הוא שחאדה ואי דמוספין ודאי דאין צריך לכותבו. ואם כן שפיר כתבו בגט זה שלפנינו שחאדה בלא אי בתחילה כאשר כתבו מהריק"ש ומהר"ב ברזילאי כנז"ל ודי בזה. וע"מ שראו בשטר שהשמיט בו הסופר כמה דברי' שלא כתב ותן אותו בידה וכיוצא יש כמה גימגומים בשטר הלז כבר כתבו האחרונים שאינו מעכב שכ"כ מהראנ"ח בח"א סי' י"א וז"ל ועל ענין שטר השליחות איברא שהלשון מקוטע וקצר ובלתי מובן כל הצורך וכפי הנראה שיש בו השמטת סופר אלא שאפי' אין עמו כל צורכו אין לנו חשש בזה דדל שטר שליחות מהכא השליח לבדו הוא נאמן לו' שהבעל עשאו שליח שהבעל מסר לו הגט וכלכל את דבריו בלשון המועיל עכ"ל. וכ"כ מהרשד"ם בחא"ה סי' קצ"ה וז"ל עוד נסתפקתם בשטר ההרשאה בקייום שלא נתקיים בב"ד דין זה ברור בתשו' הריב"ש ז"ל הביאה מרן וז"ל וכיון שהוצרכנו לשליח ראשון לומר בפ"נ ובפ"נ צריך כו' אע"פ שלא נזכר זה בשטר שליחותו אומר שליח ב"ד אני ומקבלין ממנו שהרי שטר שליחות לא מעלה ולא מוריד דכיון שהגט בידו הוא נאמן על השליחות ע"כ. הרי שתלה הענין במה שהגט בידו. והרא"ש כתב בתשו' כלל מ"ה סי' י' כבר אמרתי אם היה מביא שטר שליחות בלי קייום כי היכי דהאמינוהו חז"ל אקייום הגט לפי שאין עדים מצויין לקיימו ה"נ נאמן אקייום שטר השליחו' כו' ולבסוף כתב אע"פ שאין עדים שעשאו שליח כי היכי דהאמינוהו חז"ל לומר בפ"נ ובפ"נ האמינוהו שהבעל עשאו שליח כיון שהגט יוצא מתחת ידו ולא מצי מכחיש ליה ע"כ כו' עד ובודאי החושש בזה הוא מן המתמיהין שהרי אפי' ליכא שטר שליחות אינו אלא חשש דרבנן ואפי' בפ"נ ובפ"נ אינו אלא מדרבנן כדי שלא יבא הבעל ויערער ע"כ יע"ש. הרי דכולהו רברוותא ס"ל דשטר זה אינו מעלה ומוריד במקום שצריך השליח לומר בפ"נ ובפ"נ וגם בא"י שמן הדין אין צ"ל השליח בפ"נ ובפ"נ נאמן לומר שליח אני כיון שהגט הוא בידו. וכ"ש ששטר זה דנ"ד הוא מקויים בב"ד אלא שנראה לעין שיש בו חיסור לשון אין ספ' שהוא השמטת סופר והשליח נאמן שעשאו הבעל שליח לפני ב"ד וכלכל דבריו במשפט לפני ב"ד י"ב בלשון המועיל והסופר השמיטן וזה פשוט וברור ותו לא מידי. גם נמצא כתוב בגט זה וממימי מעינת מסתפקא מעינת חסר בלא וא"ו בין נו"ן לתי"ו. וכבר נודע מ"ש בסדר הגט דמהר"י מינץ סי' ק"ד הובאו דבריו בגט פשוט סי' קכ"ח דף צ' מעינות מלא וא"ו דדוקא שהוא דבוק כגון מעינת תהום חסר אבל כשהוא עומד מלא וכן שבע שבתות מלא וא"ו ושבתות שנים חסר וא"ו כך שמעתי מדייקן מופלג עכ"ל. וכן הביא שם בקונטריס האחרון דף קל"ז יע"ש וזה פשוט לכל הפוסקים. והנלע"ד דאף לדבריהם אפ"ה אם כתב מעינת חסר וא"ו לא נפסל בכך כיון שאינו משתנה הענין דמעינת חסר וא"ו אין לו משמעות אחר ולא דמי לתיבת ודן אם כתבו ודין וכיוצא בזה שהמשמעות משתנה. וגדולה מזו כתב הרד"ך בית ד' בגט שהיה כתו' לבריאת עלמה בה' וגימגם בו הרב בנימין זאב אע"גב דעלמה בה' משתמע נערה והרד"ך הכשירו משום דלא פסלו היכא דמשתמע ב' עניינים אלא בכיוצא אותם מילות שהוזכרו בגמרא כגון ודן דלא לכתוב ודין וכיוצא בו שהוא שינוי בכונת הגירושין כו' יע"ש. ומהר"ר כלב ג"כ הכשירו שתתגרש האשה באותו גט וכן עשו מעשה וכן הכשיר הרשב"א בגט שהיה כתוב וכד במקו' וכדו וכן הכשיר מהריב"ל בגט שכתבו ושלטה חסר אלף במקום שלטאה גם בפיטורין חסר יו"ד עיין במהריב"ל ה"א כלל ד' דף ס' גם מהרשד"ם הכשיר בשם ועוד עיר אישקופייא שכתבו אשקופייא ועוד חסר יו"ד בין אל"ף לשי"ן בתשוב' סי' רמ"ד ועיין בס' ג"פ דף ס"ח כ"ז שם יע"ש וכיון שכן בנ"ד דאינו משתנ' הענין ועוד שאין לו משמעות ודאי דכשר לכ"ע. וכן הסכימו כל הת"ח ה"י ונעשה מעשה פע"הק ירושל' שנת התצ"א ליצירה.
Even HaEzer.47.1
שאלה מי שנקרא יעקב בעת המילה ואח"כ מפני סיבה היסבו שמו וקראוהו יאודה ושם יעקב נשתקע מכל וכל ושם של יהודה בקטנותו היו קורין לו אודי במקום יאודה ושם זה של אודי הורגל בפי הכל לקרותו בשם זה אף לאחר שהגדיל אך ורק כשעולה לס"ת קורין לו בשם יאודה דוקא ולא בשם אודי. ועכשיו רוצה לגרש את אשתו ונסתפק השואל אם יכתבו שם יעקב הנקרא בעת המילה או לא מאחר שנשתקע שם זה. גם אם יכתבו בגט יאודה דמיתקרי אודי או מכונה. גם שם אודי אם יכתבו ביו"ד בסוף השם או בה אודה. גם שם אבי המתגרשת ששמו היה בעת המילה משה והורגל בפי העולם לקרותו מוסא שכן קורין המוסתערבי' למי ששמו משה. ואם יכתבו משה דמיתקרי מוסא או מושה לבד מאחר שעולה לס"ת בשם משה ולא בשם מוסא. ואת"ל שיכתבו משה דמיתקרי מוסא אם יכתבו מוסא בוא"ו אחר המ"ם ובאלף בסוף השם או בלא וא"ו ובה' בסוף השם על הכל יורינו המורה כדת מה לעשות ויבא שכמ"ה.
Even HaEzer.47.2
תשובה במה שנסתפק השואל ראשונ' אם יכתבו שם יעקב בגט בהא ודאי פשיטא דלא יכתבו שם יעקב כלל בגט מאחר שנשתקע שם יעקב מכל וכל ואין גם א' שיודע שנקרא בשם יעקב כי אם דוקא אמו וקרוביו והן עצמן מיום המילה ועד היום והיום בכלל אינן קוראין לו שם יעקב כלל כי אם דוקא בשם יאודה כאשר הוגד לי פשיטא דאין לכתוב שם יעקב כלל בגט זה שהרי כתב מרן בשולחן הטהור ריש סי' קכ"ט וז"ל ואם יש לא' ב' שמות כותבי' שם שהם רגילים בו ויודעי' בו ביותר. ומשמע מדבריו דאף דאיכא מיעוט בני אדם שקוראי' לו בא' מב' השמות אפ"ה אין לכתו' בגט כי דוקא השם המורגל וידוע לרוב העולם ביותר ונפקא ליה ממ"ש בהשולח בההיא דהוו קרו לה רובא מרים ופורתא שרה כו' יע"ש. כ"ש בנ"ד דליכא אפי' מיעוטא דקרו ליה יעקב ונשתקע שם זה מכל וכל דודאי דאין לכותבו כלל דאיכא למיחש שמא יאמרו אין זה בעלה של זו. ואל תשיבני ממ"ש מהריק"ו שורש פ"ו על גט אשר בשעת מילתו נקרא אליהו ושוב נקרא בלי וכתבו בגט שם אליהו לבד שכתב הרב דלכתחילה יכתבו אליהו דמיתקרי בלי כו' יע"ש. וממרוצת הלשון נראה דשם אליהו שהיה שם המילה נשתקע מכל וכל ואפ"ה כתב דלכתחילה היל"ל אליהו אמיתקרי בלי. ומרן בב"י דף קס"ב א' הביא תשו' זו דמהריק"ו בקיצור וז"ל ומדברי מהריק"ו שורש פ"ו נראה קצת שאע"פי שאינו ניכר כלל בשם א' כותבי' שם ראשון ועל שם הב' כותבי' דמיתקרי עכ"ל. מ"מ אין משם ראיה לנ"ד לסתור משום דהך תשוב' גופא מופרכת ממקום אחר ממ"ש בשורש צ"ח כאשר האריכו האחרונים ליישבם ועיין במהרח"ש סי' כ"ו וסי' ל"ב דף קנ"ט ע"ג יע"ש ובספ' גט פשוט סי' קכ"ט דף צ"ב יע"ש. דלכולהו שנויי נ"ד שנייא מנדון דמהריק"ו ולכ"ע בנ"ד מודו דאין לכתוב שם יעקב בגט כלל כיון שנשתקע שם זה מכל וכל והאריכות בזה הוא ללא צורך. גם במה שנסתפק השואל אם יכתו' דמיתקרי או המכונה נראה דמאי דמספקא ליה הוא אם שם זה של אודי דומה קצת לשם עברי או לא כאשר כתב מרן הקדוש סי' קכ"ט סעיף י"ו וז"ל אם השם השני יוצא משם עברי כגון יאודה ליאון כותבי' יהודא דמיתקרי ליאון ואם אינו דומה קצת לשם עברי יכתוב המכונה. הגה"ה פי' דבריו כי ליאון הוא פי' אריה ויאודה נקרא כן ע"ש גור אריה יאודה ולפי זה יש לכתוב יאודה דמיתקרי ליב אבל י"א כו' יע"ש. ואע"ג דמור"ם הביא סברת החולקים על מרן אנו אין לנו אלא דברי ן' עמרם הוא הגאון מרן ז"ל. אעיקרא דמלתא צריכין אנו למודעי על מה הי"ל לקרותו בשם זה אודי שאם הוא קיצור השם הל"ל הודה בפתח תחת הדלי"ת כי כן הוא משפט של קיצור השם לדלג אות ראשונה מהשם כמו שם של צפורה שמדלגים אות הצ' וקורין לה פורה , ובשם מנחם שקורין נחם עיין ס' שמות הגיטין דף נ'. ואם שם זה הוא שם דקטנות גם זה אינו דשם קטנות המורגל בלשון הספרדים ליאודה קורין יודאייקו וכמו מושיקו למשה אברמיקו לאברהם וכיוצא בהם הא ודאי שאין שם זה דיודי שם דקטנות כלל ולא קיצור השם. לכן הנראה לע"ד ששם זה דיודי הוא נגזר ויוצא משם יאודה והוא שהרי מצינו בלאה הצדקת נתנה טעם לשם דיאודה ואמר' הפעם אודה את ה' וגו' נמצא שיהודה נקרא ע"ש הודאה לה' יתברך וע"כ אמינא ולא מסתפינה שלזה נתכוונו ליהודה הלז לקרותו אודי שהוא נגזר משם יאודה ולהכי שפיר דייקי לקרותו אודי בצירי תחת הדלי"ת להורות ששם זה נגזר משם יאודה. וכיון שכן נפשטו השני ספיקות שנסתפק השואל דודאי דיש לכתוב יאודה דמיתקרי אודה בה' בסוף ולא ביו"ד לבסוף ע"ש אודה את ה'. וגם יכתבו דמיתקרי ולא המכונה כיון ששם זה הוא יוצא משם עברי וכמו שמצינו למרן ז"ל בשם יאודה שיכתבו יאודה דמיתקרי ליאון ה"נ בנ"ד. גם במה שנסתפק השואל בשם אבי המתגרשת שנקרא שמו בעת המילה משה וגם עולה לס"ת בשם משה וכפי המוסתערבים נקרא בשם מוסא איך יכתבו בגט. גם בזה אני אומר דאין לנו לילך אלא אחר המנהג וכמו שהעיד הרב המובהק כמהר"ם ן' חביב בספרו ג"פ דף ק"ו וז"ל וכן המנהג פע"הק ירושלם ת"ו דאנו רואי' בבני מערב ותושבי הארץ המדברי' בלשון ערבי למי ששמו אברהם קרו ליה אברהים כו' ולמי ששמו משה קרו ליה מוסא המ"ם בשורק והסמ"ך בפתח וכו' ואפ"ה כיון דידעינן דעיקר שמו אברהם וכיוצא בעת המילה וכן קרו ליה בס"ת אין כותבי' אלא עיקר השם ומה שקורין אברהים וכיוצא וכו' לגבי היהודים נחשב שם אברהים לקיצור השם והוי כמו יעקב יעקל כמ"ש מהרי"א בכתביו סי' ו' עכ"ל וכ"כ ס' שמות הגיטין בשם יוסף יוזף יוזפא יעקב יוקוב דאין צריך לכתוב יוזוף ולא יוקוב משם הרב רמ"ג יע"ש דף מ"ג ע"ב. כלל העולה שבשם המגרש יכתוב יאודה דמיתקרי אודה בה' באחרונה ודמתקרו ולא המכונה. ובשם אבי המתגרשת יכתוב שם משה בלבד ולא מוסא כלל כנ"ל להלכ' ולמעשה ולאפס פנאי איני מאריך יותר הצעיר נסים חיים משה מזרחי ס"ט.
Even HaEzer.47.3
ובשעת מעשה רבו עלי חבירי והסכימו שיכתב אודי ביו"ד בסוף ובטלתי דעתי והסכמתי עמהם וכן בשמה מעשה ונכתב אודי ביו"ד להורות על נקודת הצירי שתחת הדלי"ת.
Even HaEzer.48.1
נדרשתי לאשר שאלוני לבי ורעיוני ע"ד אשה א' שבאה ממצרים אל' ונשאת פע"הק וזה שמה אשר יקראו לה שינייורה ובאה לידי גירושין ונסתפקתי בשם זה איך יכתב בגט אם בשי"ן או בסמ"ך עוד נסתפקתי אם יכתבו שני יודי"ן בין נו"ן לוא"ו או ביו"ד א' סגי ויען כי שם זה לא הוזכר בשום ס' מספרי האחרוני' אשר שלטה עיני בהם אשר הביאו שמות בני ישראל בספרתם ע"כ גמרתי בלבי לתור ולחפש חיפוש מחיפוש בספרי האחרונים בביתי ובחומותי אל ה' ויאר לנו כי"ר. ואגב גררא אעמוד בפ' זה כי הגידו לי שמקצת נשי בני ישראל מקושט' קוראין לה לאשה זו שינייורו אם צריך לכתוב ג"כ שם זה דשינייורו או לא וזה החלי בס"ד.
Even HaEzer.48.2
תשובה לכאורה היה נראה שיותר טוב לכתוב בסמ"ך וזכר לדבר ממ"ש הרב אבי התעודה מהרי"ט ז"ל הביא דבריו הרב בעל שמות הגיטין בשמות בנות ישר' באות שי"ן בשם שולטאנה וז"ל כתב מהרי"ט אע"פי שבלשון תרגום נכתב בשי"ן שולטניה שולטן עלם וכיוצא מ"מ מאחר שבלשון שכתוב בספריהם שהוא לשון ערבי כתו' בסמ"ך ראוי לכתוב בסמ"ך כלשונם אבל אם נכתב בשי"ן אינו מעכב. וראיתי למהרר"י ן' לב שכתב בגט ברושה בשי"ן וא"ל שהנכון לכתוב ברוסה בסמ"ך שכן הוא יסוד הלשון בלשון תורגמה. ואני נ"ל שאפי' שמשפט הלשון בסמ"ך אין קפידה בשי"ן שמאלית במקום סמ"ך כמו ישברו שיברו על ה'. אבד סברם דפ' לולב וערבה כו' עד ואין לנו בגט אלא מבטא בני אדם. וראיתי שעד היום כותבין ברושא בשי"ן ונ"ל שאין הקפדה בכך עכ"ל והרב בעל ש"ה הביא מכמה מקומות שהשי"ן שמאלית היא במקום סמ"ך ויש שמשפטו בשי"ן וכתו' לפעמי' בסמ"ך והאריך שם יע"ש. הרי שהרב מהרי"ט אף שכתב שאין קפידא אם יכתוב שי"ן במקום סמ"ך אפי' הכי משום ותבחר לשון ערומים הסכים בשם שולטאנה שיכתבו בסמ"ך כמבטא הלשון א"כ ה"ה בנ"ד אחר שמבטא הלשון הוא בסמ"ך סינייור סינייורה א"כ עדיף יותר לכתוב בסמ"ך מלכתוב בשי"ן שמאלית. אך את זה ראיתי בספ' ג"פ דף ק"מ ע"ב בהעתק שהעתיקו הגיטין שניתנו בבית דינו של הרב המו' פ"מ וז"ל בג' בשבת גירש יוסף ן' יצחק לאשתו פ'אלקונה דמיתקריא שינייורולא בת שבתי המכונה שעבאן כו' עוד שם גירש יעקב בן אברהם לאשתו שינייורולא בת קונורטי כו' יע"ש. הרי שהרב הנז' כתב שם שינייורולא בשי"ן ובשני יודי"ן אחר הנו"ן גם את זה ראיתי בס' עזרת נשים ממהר"ם ן' חביב בשמות בני ישראל דף כ"ח איסתייתה כתב שהוא לשון ערבי דלשון אדוני וגבירי בערבי הוא סידי ובנשים גברתי או סיתי דמלשון זה הוא שם איסתיית' כלו' גבירה כמו שאו' בלעז שינייורא שיניורולא עכ"ל. הרי שכתב שם שיניורא ושיניורולא בשי"ן הרי השני רבנים הנז' הושוו לדעת א' לכתוב שם זה בשי"ן ולא בסמ"ך. אף שלענין היודי"ן נראה דחלוקי' בעיסתם הם דלהרב פ"מ צריך שני יודי"ן בין נו"ן לוא"ו ולמהר"ם ן' חביב נראה דס"ל דסגי ביו"ד א'. ואיפשר לומ' דאף לס' מהר"ם ן' חביב צריך שני יודי"ן אלא שהרב לא נחית כאן לעיקר השם דשינייורא ושינייורולא איך יכתבו בגט אלא כל כונתו כאן הוא להורות ע"ש איסתייתה שהוא לשון גבירה לכן לא הקפיד בכתי' שמות הללו במלא וחסר. ומ"מ צריך לדעת ע"מ וע"מ הוסיפו בשם זה יו"ד א' ואיפשר שכיונו למ"ש מהראנ"ח ח"א סי' ל"ו שנשאל על גט א' שבא מעיר ברוסה לאשה שבקושט' נקראת איריני וכתבו איריניי בשני יודי"ן אחר הנו"ן כי כן מנהג הספרדים לעולם לשים יו"ד הנדגשת הרבה כגון קליי ואירניי ובקושט' אין כותבי' שם זה אלא ביו"ד א' איריני ושקיל וטרי ולבסוף כתב מודעת זאת בכל הארץ שכל אנשי ספרד במקומותם כל שרוצים להדגיש האות הם מניחים שם יו"ד מיותרת עכ"ל. והרב ס' שמות הביא דבריו בשם זה דאיריני וכתב דמהרי"ט חלק וגימגם על מהראנ"ח יע"ש גם בס' ג"פ דף קל"ג הביא דבריהם שם ועי"ש. ואיפשר שלוה הצריכו לשים יו"ד יתירה בשם זה דשינייורא כדי להדגיש האות כיון דהלעז שלנו הוא הלעז דבני ספרד. ובשם ביי"ן ויניד"ה שניתן בפני מהראנ"ח כמ"ש בס' ואלה שמות הנשים באות ב' ובאותו מעמד נמצא מהרי"ט ז"ל ולא גימגם בדבר ש"מ שחזר והודה לס' מהראנ"ח שצריך יו"ד יתירה בביי"ן להדגיש האות נמצינו למדין דבין למר ובין למר שם זה נכת' בשי"ן ולא בסמ"ך ובכן צריכין אנו לתור ולחפש שורש שם זה של שינייורה ושינייורולא מאיזה שורש ועיקר מן התורה הוא בא. ונרא' לי ששורשו הוא מלשון שר ושררה ומצאתי לבעל הלומברוזו שהיה חכם גדול ובקי בדיקדוק בכל הכ"ד ספרים וכל התיבות הקשי' לפותרן הוא פתרן בלשון לעז הנהוג בספרדים מיוסד על פי דרשת רז"ל ורוב הספרדי' נמשכו אחר פתרון אשר פתר החכם הנז' וראיתי שפתר בפ' וישלח על תיבת כי שרית וז"ל שרית לשון שר ומושל שינייוריאשטי. וכן בפר' קרח השתרר עלינו טי אינשינייוריאש וכן במגילת איכה בתיבה שרתי שונייורא וכן בהושע סי' י"ב ובאונו שרה גבר שינייוריאו וכן שם בהושע סי' ח' השירו ולא ידעתי השירו לשון שרים אינשינייוריארון וכמוהו רבים ולא אעצור חיל לחברם כי רבו עד אין מספר הנך רואה מכל המקומות הנז' שהחכם הנז' ז"ל כתב בשינייור ושינייורא שהוא נגזר מלשון שר ומושל וגביר וגבירתה ובכולם כתבם בשי"ן לפי ששורשו שר וגם כתב בשני יודי"ן בין נו"ן לוא"ו וא"כ שם שינייורא דנ"ד הוא לשון שרתי וראוי לכותבו כמ"ש הח' הנז' בתיבת שרתי דאיכא שהוא שינייורא ועליו ראוי לסמוך. ולענין השני שהגידו לי שקצת נשים שהם מקושט' שקורין לה שינייורו נ"ל שאין לחוש לשם זה כלל ואין צריך לכותבו בגט ואע"ג שהרב מהרי"ט בשנייות חלק א"ה סי' י"א הסכים שיכתבו בגט שמחה דמתקריא שמחולה אף על פי שכל העולם אין קורין אתה אלא בשם דקטנות עכ"ל. מ"מ מרן הקדוש בסי' קכ"ט סע"ו כתב דמי שיש לו שני שמות והשם השני יוצא מהשם הא' בשם דנערות כגון יצחק חקין וכו' אין צריך לכתוב דנערות כלל. והרב כמהר"ם ן' חביב בס' ג"פ בסי' הנז' ס"ק ס"ז האריך בדבר יע"ש ויישב וגם השוה ס' מרן ז"ל לסב' מהרי"ט דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי דמ"ש מרן ז"ל דאין צריך לכתוב שם דנערות היינו כגון דאיכא דקרו ליה בעיקר השם יצחק ואיכ' דקרו ליה חקין אע"ג ורובא קרו ליה חקין כיון דאיכא דקרו ליה בעיקר השם יצחק כותבין שם יצחק דוקא וא"צ לכתוב חקין כלל לפי שהוא שם דנערות וקיצור השם הוא. אבל היכא דכ"ע קרו ליה בקיצור השם כגון מי ששמו בשעת המילה יצחק ואח"כ קרו ליה חקין והוקבע לו שם זה דחקין בפה כל הבריות דכ"ע קרו ליה חקין בכה"ג כותבין יצחק דמיתקרי חקין. וה"נ בנשים במי שהוקבע לה שם בעריסה אסתר או חנה ואח"כ קרו לה כ"ע אסתרולה או לחנה חנולה לגיעגוע כותבין בגט אסתר דמתקריא אסתרולה חנה דמתקריא חנולה וכן הסכים הלכה למעשה וכ"כ בספ' עזרת נשים בשמות הנשים בשם אסתר דף כ"ב ע"ב יע"ש. א"כ דון מינה לנ"ד דשמה העיקרי שהוא שם העריסה הוא שינייורא וקורין לה היום בשם זה דשינייורא וכל העולי' אתה ממצרים כך קורין לה שינייורה אע"ג דנשי קושט' קורין לה שינייורו לגיעגוע ודאי שאין לה להשגיח בשם זה דשינייורו לכותבו בגט כלל לכ"ע. ועוד זאת יתירה שהאשה אל' שכשקורין לה בשם זה דשינייורו אינה משיבה להן בנקל כ"א מתוך הדוחק ודאי דלכ"ע אין לכתוב שם זה דשינייורו כלל וזה פשוט וכן נעשה מעשה פעה"ק ירושלם תו' בהסכמת כל הת"ח ה"י ובראשם הרב המובהק כמהרר"א נחום ה"י שהסכימו לכתוב שם שינייורא בלבד בשי"ן ובשני יודי"ן בין נו"ן לוא"ו.
Even HaEzer.49.1
שאלה איש אשר בגד באשתו הראשונה והלך לעיר עכו וא' שהיה פנוי ונשא שם אשה בתולה והבתולה היתה מבני מוסתעריב וכשגדלה היתה משרתת בבית א' מתושבי העיר ההיא וכשנשאה הבוגד הלז לא נמצא בעל הבי' שם בעיר וכשבא הבע"ה לעיר מצאה שנישאת לאיש הלז וירע בעיניו לפי שיודעו ומכירו שהאיש הלז היה נשוי אשה במקום אחר וידע כי נבלה עשה בישראל ויהי ריב בין שניהם והאש היה עולה עד לב השמים והאיש הלז בראותו כי כלתה אליו הרעה ויברח וימלט ובא פעה"ק. ויהי היום עלה האיש מעירו הוא הבע"ה ובא מעה"ק ומצא את האיש הבוגד ואש ה' בערה בם עד שנתפשרו ביניהם שיפטרנה בגט כריתות ע"י שליח הולכה ועמדו לפני ב"ד י"ב וב"ד י"ב חקרו בשם האשה והשיבו הבע"ה והבעל ששמה סולטאני הנו"ן בצירי ולא בפתח שכן המוסערבי' קורים למי שנקראת בשם זה ואין קורין סולטאנה בפתח תחת הנו"ן אלא סולטאני בצירי מעת העריסה. וע"ז נסתפקו ב"ד י"ב אם יכתבו בגט סולטאני ביו"ד בסוף השם להורות על נקודת הצירי שתחת הנו"ן או בה"א בסוף השם.
Even HaEzer.49.2
תשובה. תחילת דבר צריך לבאר שורש שם זה ע"מ הוקבע להני נשי ונר' שהגזע שלו הוא שם מלכה בל"ה ולמי ששמה מלכה הלועזים קורים לה סולטאנה כמו שקורים למי ששמה שמחה אליגריה וכיוצא והמוסתערבים קורי' לה סולטאני וכמו שהמלך נקרא סולטאן ע"ש ששולט במלכותו כן קורין למלכה סולטאנה וסולטאני כל א' לפי לשונו ע"ש שהיא ג"כ שולטת במלכות. ונשתרבב הדבר לקרות שם זה של סולטאנה וסולטאני לנקבות לבד בלתי שם מלכה אלא שעיקר השם מהעריסה כך קורים לה שם זה של סולטאנ'. ובמשפט שם זה לענין כתיבתו בגט כתוב בס' ואלה שמות משם אבי התעודה מהרי"ט שכתב סולטאנה בסמך וא' בין ט' לנו"ן וכ"כ מהריק"ש בהגהותיו. וכ"כ מהר"ם ן' חביב בס' ג"פ דף ק"ך ע"ב ובקונטריס אחרון מס' ג"פ דף ק"מ סי' רצ"ה הביא דברי הרב מהרי"ט וכתב שכ"כ מהרר"ל ן' חביב ואעפ"י שבס' מגן אברהם כתב בשי"ן ובלא אל"ף להרבנים הנז' שומעין דבקיאים בלשון ערבי וגם הרב מ"א כתבו בה"א לבסוף מוכרח שהוא לשון ערבי כו' עד אנן דאזלינן בתר לשון ערבי צ"ל אל"ף בין ט' לנו"ן עכ"ל. אמנם בשמות הגיטין שניתנו בב"ד של הרב פני משה המועתקי' שם כתוב אהרן ן' מיכאל הכהן גרש לארוסתו שולטנה בשי"ן ובלא אל"ף בין ט' לנו"ן וכמדומה שהרב לא ראה קונט' השמות של הרב מהרי"ט שאי' שאילו היה רואהו לא היה כותב שם זה כסיגנון שכתבו. או איפשר שראה הקונט' ואפ"ה עשה העלמת עין משום דס"ל להרב דמהרי"ט לא סידר שיכתב כן אלא לבני מוסתערב כי כן הוא משפט הלשון אמנם לא ללועזים. ואנו אין לנו אלא כדברי מהרי"ט ומהריק"ש ומהר"ל ן' חביב וכן נוהגים פעה"ק ירושלם ח"ו סולטאנה כמו שכתבו הרבנים הנז' שלהם שומעי' שהיו בקיאי' בלשון ערבי ועיין בג"פ דף ק"ך ע"ב יע"ש. ולענין מה שנסתפקו ב"ד י"ב אם יכתבו סולטאנה בה"א בסוף השם או סולטאני ביו"ד הנר' פשוט בעת שיכתבו סולטאנה בה"א לפי שהה"א שבסוף השם בלשון ערבי מורה על נקודת ציר"י שתחת הנו"ן וכמ"ש הרב כמהר"ם ן' חביב בס' עזרת נשים דף י"ד בשם סלאמה שמשפטו בין הערביים בסמ"ך וגם הלמ"ד בפתח והמ"ם בציר"י וכתב דלכאורה היה נר' דכיון דהמ"ם בציר"י היל"ל סלאמ"י וביו"ד במקום הה"א כמו רחמי וטימי מי הירדן דמי ורבים כאלה וכתב הרב דמ"מ יראה דמשפט לשון ערבי לכתוב כל השמות דאות נעה בסוף השם בנקודת ציר"י לכתוב אחריה ה"א ולא יו"ד וכן בשם סעדה. וכן בשם חביבה שנסתפקו בדורו איך יכתבו אם חביבי ביו"ד בסוף השם או בה' ועלתה הסכמת אנשי דורו שיכתבו חביבה בה' ולא ביו"ד וכן עשהו מעשה הוא ז"ל והביא ראיה לדבר למה תבכי ובמה זרע דומה בדומה. כחללים יהמה. דין מרומה. ואשכיחן נמי בא' כמו בריא ושמא. לקראת צמא ואשכיחן נמי בי"ה יהא שמיה אימיה. מרגלא בפומיה וא"כ אם יכתו' סלאמה בה"י או באלף או ביו"ד וה"י הגט כשר ומיהו לכתחילה אין לזוז ממ"ש בקונט' סלאמה בה"י לבסוף עכ"ל. וכ"כ בשם סעודי דאי קרו הדלי"ת בצירי היל"ל ה"י בסוף השם. ושם תמה הרב ע"ש עובידי שכתבו אותו ביו"ד בסוף השם דמן הראוי היה ליכתב בה"י בסוף השם כיון שהוא לשון ערבי וכן בל' כריח שדה ומודה ועוזב וכו' וכתב אח"כ ואי' לומר דאין לדמות שמות אהדדי ואין למדין זה מזה דהא אשכחי' בל"ה ביו"ד ולא בה"י כמו מידי שדי אמי ידי אמן וכמוהו רבים וע"כ אין לשנות ממ"ש בספרים מגדולי הדור ובשאר שמות שאינם נמצאים בספרים יש לכותבן כמו שרגילין הסופרים הבקיאי' בלשון הערבי כו'. ובדף כ"א בשם שחדי כתב וז"ל גם לענין היו"ד או ה"י בסוף תיבה תלוי במבטא המקום דמקו' שקוראי' האות נעה שבסוף השם בצירי בלבד כותבין יו"ד ובמקום שקוראי' האות הנעה שבסוף השם פעמים בצירי פעמים בפתח כותבי' ה"י עכ"ל.
Even HaEzer.49.3
ולא ידעתי מה זה היה לבן קיש בשנתו את טעמו מדברות ראשונות דבכולהו הני שמי הנז"ל לא הטיל תנאי זה אלא בסתם קאמר דכל היכא דהאות הקודם לאחרונה שבשם היא בנקודת צירי שיכתבו ה"י בסוף תיבה ולא יו"ד. ואילו כאן בשם שחדי הטיל תנאי זה דאם האות שבסוף השם קוראים פעמים בצירי ופעמים בפתח אזי יכתבו ה"י בסוף אך אם האות שבסוף תיבה אינם קוראים כי אם בצירי בלבד דאין לכתוב כי אם דוקא ביו"ד בסוף תיבה ולא בה"י סוף דבר דברי הרב לא ידעתי לזווגן. ומיהו ברוב המקומות נראה דס"ל דכל שהאות האחרונה קוראי' בצירי יכתבו ה"י ולא יו"ד וכ"כ אח"כ שם דף כ"ח בשם אמנה וז"ל וז"ל אמנה שם אשה בערבי האלף בפתח והמ"ם בשוא חטופה והנו"ן בסגול ובסוף התיבה כותבי' ה"ן ופיתרון שם זה ר"ל נאמנת ובס' שמות כתב בשם מהרי"ט וז"ל אמנה השם הוא ערבי וכבר בא מעשה לידי וכו' ואמרתי אין ספק שזה השם היא אמנה כו' יע"ש. הרי נדון זה שוה לנ"ד שהנו"ן הוא בסגו"ל ובסוף תיבה הסכים שיכתבו ה"י דון מינה ומינה לנ"ד נמי שהנו"ן של סולטאני קורין אותו בצירי דדין הוא שיכתבו ה"י בסוף תיבה ולא יו"ד. ומ"מ לענין מעשה בנ"ד ידינו אסורות וכמ"ש הרב כמהר"ם ן' חביב דאין לדמות שמות אהדדי ואין למדין זה מזה דהא נ"ד אינו שוה לשם אמנה בכל צדדיו דמצד א' מופרך הוא דשמא שם אמנה דליכא שינוי השם משום דבין אמני בצירי ובין אמנה בפתח הכל לשון המוסתערב הוא והכל עולה לפתרון א' שר"ל נאמנת וליכא שינוי השם כלל משא"כ בנ"ד דבין פתח לצירי משתנה השם דהיינו אם יקרא הקורא סולטאנה בפתח נמצא שאין אשה זו היא המגורשת משום דאשה זו נקראת בשם סולטאני הנו"ן בצירי שהיא מבני המוסתערב ושם סולטאנה בפתח מורה על האשה שהיא מבני ספרד דלועזים שקורין סולטאנה בפתח תחת הנו"ן ומידי שינוי השם כל דהו לא נפקא. ואל תשיבני ממ"ש מהרי"ש דשם סולטאנה הוא שם ערבי דנראה דכיון דהשם הוא שם ערבי בין אם יקראו סולטאנה הנו"ן בפתח ובין אם יקראו סולטאני הנו"ן בצירי ליכא שינוי השם שהפתרון הוא מלכה וכדרך מ"ש בשם אמני ואמנה כמדובר. לא היא דמ"ש הרב מהרי"ט ששם זה הוא ערבי ר"ל ששם זה שורשו ועיקרו שהוקבע לנשים מגזע המוסתערבים יצא והוקבע לנשים ובני ספרד נגררו אחר המוסתערבי' לקרוא שם זה לנשים אמנם חילוק יש בין לשון המוסתערבים ללועזים שהמוסתערבים קוראים סולטאני בצירי תחת הנו"ן והלועזים קוראים סולטאנה בפתח תחת הנו"ן וכיון שכן מידי שינוי השם לא נפקא בנ"ד כדבר האמור.
Even HaEzer.49.4
אשר ע"כ לדידי חזי לי דבנ"ד הדרך הצלולה היא שיכתבו סולטאני ביו"ד דבהכי נפקא נפשין מידי ספק וכדמות ראיה לדבר ממ"ש מהרי"ח בה' קטנות דף נ"ה שי"ל שכתב בשם חביבי שכן יש לכתוב ביו"ד בסוף תיבה וי"א שהוא בה"י ושאלו לסופר גוי ואמ' שיכתבו חביבה בה"י וטעם הדבר שאם יכתבו חביבי ביו"ד יקרא חביבי בחיריק כלומר החביב שלי. וכתב הרב שאין לסמוך עליהם אשר פיהם דבר שוא כי בכתב שלהם היו"ד מורה על נקודת החיריק בלבד והה"י על הצירי בלבד אבל בכתב הקדש שהיו"ד יש לה הוראה על החיריק וגם על הצירי כמו דברי פני בני וכיוצ' אין לכתוב אלא יו"ד לבסוף שאם יכתבו חביבה בה"י יקראו חביבה בפתח תחת הב' השנית והוי בשינה שמו ושמה. ולבסוף כתב שאין לשנות וכן העיד שם בנו ה"י משם מר זקינו המגן ז"ל בגט שבא לפניו באשה ששמה נעמי וגזר או' שיכתבו נעמי ביו"ד לבסוף ולא בה"י לבסוף שאם יכתוב בה"י יש לטעות שיקראוהו נעמה ע"ש נעמה העמונית עכ"ל. הרי שהרב מהרי"ח דיקדק שיכתבו חביבי ביו"ד לבסוף ולא בה"י דחיישי שיקראו חביבה בפתח תחת הב' השנית והוי בשינה שמו ושמה ואע"פי שחביב ביו"ד חביבה בה"י פתרון אחד להם ואפ"ה הקפיד הרב שלא יכתבו חביבה בה"י דשמא יקראוהו חביבה בפתח והוי כשינה שמו ושמה הרי דבין נקודת צירי לפתח יש לחוש לשינוי השם ה"נ דכוותא לנ"ד יש הפרש הניכר בין אם הנו"ן היא בניקוד פתח לניקוד צירי דודאי יש לחוש לשינוי השם וכן נר' שהסכים עמו מ"ו כמהר"ם גאלאנטי מדחזי' שהצריך בשם נעמי שיכתבו ביו"ד ולא בה"א נרא' שהסכים לדעת הרב מהרי"ח ז"ל. ואין לומר שעדיין יש לחוש שאם יכתבו סולטאני ביו"ד שמא יקראוהו סולטאני בחיריק תחת הנו"ן. לא היא חדא דמפני מה יקראוהו בחיריק מאחר שכל ה' אות היו"ד מורה על נקודת הצירי גם כן כמו פני בני שני וכמ"ש הרב הנז' זלה"ה דאין לחוש שיקראו חביבי בחירי"ק מאחר שאות היו"ד מורה על הצירי ג"כ אין לחוש ה"נ בנ"ד שנ"ד דכוותא. ותו שם סולטאני בחיריק תחת היו"ד אינו שם אשה כלל. ואע"פ שהרב כמהר"ם ן' חביב הסכים בשם חביבי שיכתב בה"י בסוף תיבה כנז"ל מ"מ חד בתרי בטיל שהרי שני גדולי הדור כמהרי"ח ומ"ו כמהר"ם גלאנטי שניהם גם יחד הסכימו שיכתבו ביו"ד בסוף תיבה כנז"ל בשם חביבי בשם מהרי"ח ובשם נעמי בשם המגי' ז"ל והלכה כרבים. ועיין שם בעזרת נשים בשם סעדה שכתב הוא ז"ל שפע"הק כתבו סעדי ביו"ד בסוף להורות על נקודת הצירי וכן בשם עובידי ביו"ד וזה ימים לא סביר שנכתב בגט שאמי ביו"ד בסוף ע"כ הסכמת מ"ו הרב הגדול כמהר"י זאבי זלה"ה וכן נעשה מעשה באיש שהיה נקרא הודי ביו"ד בסוף בהסכמת כל הת"ח ה"י שנמצאו באותו מעמד וכן ראוי לכתוב בנדון דידן סולטאני ביו"ד וכן הסכימו הת"ח ה"י וכן נעשה מעשה ע"פ הסכמתן ואני נעשתי סעיף להם ובהסכמת כולנו וכתב שם סולטאני ביו"ד.
Even HaEzer.49.5
העתק נוסח שטר הרשאה הניתן למי שנעשה שליח הולכה הנכתב בחברון לפני כמהר"י זאבי זלה"ה. בפנינו עדים ח"מ בא' בשבת כ"ב ימים לירח פ' שבת פ' למנין שאנו מנין כאן במתא חברון דיתבא על מי בארות מסר פ' ן' פ' גט כריתות ביד יוסף ן' יצחק ומינה אותו שליח להוליך הגט לאשתו אסתר בת ישראל ויתן אותו בידה וכך א' בפנינו הבעל פ' ן' פ' לשלוחו פ' ן' פ' הולך גט זה לאשתו אס' ב"י בכל מקום שתמצאנה ותן אותו בידה ותהא ידך כידי ופיך כפי ועשייתך נעשייתי ונותן אני לך רשות לעשות שליח ושליח שליח עד ק' שלוחים אפי' בלא אונס ומיד כשיגיע גט זה לידה מידך או מיד שלוחך או מיד שליח שלוחך תהא מגורשת ממני ומותרת לכל אדם. ואלו הם סימני הגט כו' והגט שנעשה י' ן' י' הנז' שליח להוליכו ככל הכתוב למעלה נכתב ונחתם בחברון בא' בשבת כ"ב לירח פ' שנת פ' ועדי' החתומים בו פ' ופ' ובפנינו ביטל הבעל פ' ן' פ' כל מודעות שמסר על גט זה וגם בפנינו קבל עליו פ' ן' פ' בחרם ושבועה שלא לבטל הגט והשליח ומה שראינו ונעש' בפנינו כתבנו וחתמנו שמותינו והכל שריר ובריר וקיים פ' עד ופ' עד במותב תלתא כחדא הוינא אנן בי דינא דחתימין לתתא כד חתימו סהדייא אלין על שטר הרשאה דנא ואיתקיים כדחזי.
Even HaEzer.49.6
וזה נוסח שטר הרשאה שעידי הגט החתומים בו הן בעצמן עידי ההרשאה שסידרתי אני. בפנינו עדים חתומי מטה באחד בשבת שלשה ימים לירח סיון שנת חמשת אלפים וארבע מאות ותשעים ושבע לבריאת עולם למנין שאנו מנין כאן במתא ירושלם דיתבא על מי שלח ועל מי בורות מסר יוסף בן פלטיאל גט כריתות ביד יצחק בן יאודה ומינה אותו שליח להוליך הגט לאשתו קלארה בת יוסף וליתן אותו בידה בכל מקום שימצאנה וכך אמר בפנינו הבעל יוסף ן' פלטיאל לשלוחו יצחק בן יאודה הולך גט זה לאשתי קלארא בת יוסף ותן אותו בידה בכל מקום שתמצאנה ותהא ידך כידי ופיך כפי ודיבורך כדיבורי ועשייתך כעשייתי ומסירתך ביד האשה הנזכרת כמסירתי ונותן אני רשות לעשות שליח ושליח שליח עד מאה שילוחים אפי' בלא אנוס כלל עד שיגיע גט זה לידה ותכף ומיד שיגיע גט זה ביד אשתי הנזכרת מידך או מיד שילוחך או מיד שליח שילוחך אפי' עד מאה שילוחים תהא מגורשת בו ממנו ומותרת לכל אדם ואלו הם סימני הגט וכו' והגט שנעשה עליו יצחק בן יאודה שליח להוליכו ככל הכתוב למעלה נכתב ונחתם ביום הנזכר לעיל במתא ירושלם הנז' ועידיו בו אנו החתומים מטה שלמה בן אברהם עד דוד משה בן יעקב עד והבעל יוסף בן פלטיאל ביטל כל המודעו' שמסר על גט זה כדת וכהלכ' וגם בפנינו קבל עליו חרם חמור וגמור וגם נשבע שבועה חמורה ע"ד המקום ברוך הוא וע"ד הנשבעים באמת ובחלקו בעולם הבא שלא יבטל גט זה ולא שליחות השליח הנז' ומה שראינו ונעשה בפנינו כתבנו וחתמנו שמותינו והכל שריר ובריר וקיים. שלמה בן אברהם הדס. דוד משה בן יעקב אריה. ואח"כ יכתבו אשרתא בחתימת ההרשאה הסכימו כל הה"ח ה' ישמר' שיזכרו חניכתן בסוף.
Even HaEzer.50.1
שאלה. א' מבני אשכנזי ששמו אברהם ושם אביו אליעזר והשם המורגל בפי כל העולם בשם אליעזר היו קורין לו ליטמן ובא אברהם הנז' לגרש את אשתו ונסתפקו ב"ד י"ב איך יכתבו שם ליטמן בגט ושאלו ב"ד לאשכנזי' הדרים פע"הק והשיבו ששם ליטמן אינו שם בעולם כלל אלא העיקר הוא כך שמי ששמו אליעז' האשכנזי' קורי' לו ליפמן בפ"י לא בטי' אלא שהעולם משתבשים בין פ"י לטי' מפני שהפ"י צריך שתהיה פ"י דגושה ולא רפויה ומפני כן החליפו בלעגי שפה הפ"י לטי' ואני בביתי ובחומותי נתתי אל לבי להתיישב בדבר עד מקום שידי מגעת.
Even HaEzer.50.2
זאת אשיב אל לבי תחילת דבר מה הלשון או' דבר תורה צריך יישוב גדול בשבע חקירות בדיקדוק גדול הדיק היטב מקור השמות ללשונותם בארצותם ודבר זה נכלל במ"ש רז"ל במתק לשונם כל שאינו יודע בטיב גיטין וקדושין וכו' בטיב דייקא שר"ל בטיב לשון מדינה ומדינה ככתבה ועם ועם כלשונו ומקור השמות אשר ממנו חוצב וכמ"ש הרב הגדול מהרי"ט ז"ל והביא דבריו הרב ר' שמחה ז"ל ס' אלה שמות בשמות הנשים בשם קיראצה וז"ל שם שאם בכתבי ההדיוטות כותבי' כל א' כאשר יעלה מזלג לשונם בכתי' הגט צריך לדקדק הכתיבה כמשפט הלשון אשר ממנו חוצב עכ"ד יע"ש וכ"כ הרב בעל הלבוש בסי' קכ"ט במשפט השמות אות ל' בשם לובקה שיש מי שרצה לכתוב לופקא בפ"ה מלא ומחה בידם ונתן טעם בעיקר כי לובקא בב"ית הוא לשון אהובה ולופקה בפ"ה הוא לשון גזילה ולכן סידר לכתו' לובקה בב"ית ולא בפ"ה והודו לו חכמי דורו וסיים וכתב וכתבתי זה להזהיר שצריכי' לדקדק בכל לשון בכתיבת השמות כי כל לשון יש לו דקדוק במילות עכ"ל יע"ש והנה כינוי זה הוא כולל לכמה שמות לשם אליעזר ולשם אורי ולשם י"ט כמו שמצינו שהרב המאור הגדול בעל תוספת י"ט שהיה שמו י"ט וכינוייו ליפמן ומעתה אוביד ואדון בקרקע בנ"ד דלכאורה נר' דמאי דקרו ליה ליטמן בטי"ת במקום הפ"א הוא מן הטעם שאו' שלהיות הפ"א של ליפמן דגושה אישתרבובי אישתרבוב לישנא דעלמא לקרותו ליטמן בטי"ת במקום פ"א כאשר הובא בשאלה וכיוצא בדבר מצינו בדברי הראשונים נוחי נפש כמ"ש המרדכי ז"ל פ' המגרש בשם ריצב"א ז"ל וז"ל שם ומ"ש על נהר יי"ר ואנו נוהגים לכתו' על נהר קייר כיון שאין שום אות במקום הלעז כך שזה יו"ד במקום קו"פ עכ"ל. והנה בתשו' זו כמה דייות נשתפכו וכמה קולמוסין נשתברו בפי' תשו' זו עיין בתשו' מהר"א ששון ז"ל סי' ל' ובס' שארית יאודה דף ע"ב וכו' עד ועדיין צריך אני למודעי יע"ש ומהר"י הלוי ז"ל סס"י ת' הסכים עם פי' הרב שארית יהודה יע"ש ומהראנ"ח ז"ל בראשונות סי' פ"ז הביא פי' מה"רי טייטצאק ז"ל ולא הונח לו והוא ז"ל פי' בעניין אחר יע"ש אמנם הרב מהרי"ט ז"ל נר' שפי' דברי תשו' זו באופן אחר בשם קיראצה כתב בא"ד וז"ל וכן מצינו בתשו' ריצב"א ז"ל שהביא המרדכי פ' המגרש וכו' והיא תשו' זו הנז"ל ואח"כ כתב הרי שהמבטא מתחלף היו"ד דגושה בקוף ע"כ הרי שהבין פי' אחר בכונת דברי ריצב"א שמפני שהיוד של יי"ר דגושה מתחלפא במבטא הלשון בקו"פ וסמך שתי ידיו עליו הרב כמהר"ם ן' חביב בס' גט פשוט דף ע"ח ע"ד וכתב וז"ל וכן יר' לע"ד דזהו הפי' המחוור עכ"ד. א' הכותב הן אמת שפי' מהרי"ט ז"ל הוא יותר קרוב לפשוטו של מקרא מ"מ עדיין למודעי אנו צריכי' דמאי האי דקא' כיון דאין שום אות במקום הלעז שדבריו אלו הם כדברי ספר החתום כתובי' ומונחי' בקרן זוית ואין פשר דבר אף לפי' מהרי"ט ז"ל באופן שכל הפי' הדרוכים אשר ראתה עיני שפי' בדברי ריצ"בא ז"ל כולם הם בחזקת סכנה ואין המקרא מתיישב לפי פשוטו. וכבר עלה בדעתי לפר' באופן אחר ולא שוה לי לכן לא כתבתיו. מ"מ מדרש זה עלה בידינו מדברי הרב הגדול מהרי"ט ז"ל שמפני שהיו"ד של יי"ר היא דגושה מתחלפת במבטא בקו"פ. א"כ גם בנ"ד או' וקרוב הדבר לו' שכיון שהפ"א של ליפמן היא דגושה מתחלפת במבטא בטי"ת כמ"ש האשכנזי' כאשר נזכר בשאלה ואין זה שינוי השם אם נכתב בגט ליטמן במקום ליפמן דכך שוה טי"ת כמו פ"א כ"ז היה נר' לכאורה אמנם כד דייקי' שפיר לא היא דשנייא הא מהא משום דע"כ לא אמרו שאיפשר שמתחלף במבטא אות באות אלא כשהאותיו' המתחלפו' הן ממוצא א' ובעין זו דמהרי"ט שהיו"ד והקוף הם ממוצא א' שהם מאותיות גיכ"ק שהם ממוצא החיך וכמו הבקר הפקר' שהבי"ת מתחלפת בפ"א שהם ממוצא בו מ"ף וכמו זאפירה סאפירה שהוא ממוצא השיניים ויותר מזה בדברי רז"ל משא"כ בנ"ד דהפ"א היא מבומ"ף בשפתים והטי"ת מדטלנ"ח ממוצא הלשון והלשון לא יחליפנו ולא ימיר אות באות ודאי דהוי שינוי גמור וכן מצינו בש"ס שאף באותיות שהם ממוצא א' אם אינה קרובה בלשון בני אדם להחליפה אם החליפה באות אחר ממוצאו מעכב וכההיא דפ' התקבל בשם נפתא ואזול סהדי וכתבו טפתא בטי"ת במקום הנו"ן דלא עשו ולא כלום ואיכא מ"ד שהגט פסול ואיכא מ"ד שהגט בטל וכמו שהאריכו הפוסקי' בזה יע"ש. וטעמא דחליפין באלו הנו"ן בטי"ת לא מצינן לו דוגמא לא במקרא ולא בתלמוד ולא בלשון בני אדם ה"נ בנ"ד אין זו חליפין הפ"א בטי"ת אלא שעיקר השם הוא ליטמן בטי"ת ושם זה יכתב בגט בטי"ת ולא בפ"א. וכ"כ הרב מהרח"ש בתשו' ראשונות סי' ג' וז"ל גם במ"ש קושטנטין בטי"ת באחרונה ואנו רגילין לכתוב באחרונה בדלי"ת קושטנדינה כבר אמרו הראשונים שבין דלי"ת לטי"ת לא מיקרי שינוי הואיל וממוצא א' הן כמ"ש מהרי"ט על שם נהר אדרה שנכתב ארטה והשיב שכן מצינו בתלמוד שאינו מקפיד דאמרי דמטייט להו בטיוטא במקום מדייט ועוד הביא לשון המרדכי על גט שהובא מארץ הגר שנכתב על נהר יי"ר ואנו נוהגים לכתוב על נהר קיי"ר כיון שאין שום אות במקום הלעז כך שוה יו"ד במקום קו"ף כו' ואיברא דברי המרדכי רוח אחרת אתו בהם כמו שכתבתי במקום אחר מ"מ הדבר ברור שכל שהם ממוצא א' והמבטא קרוב אלא שהללו רפי"ן והללו דגושי"ן לא מיקרי שינוי וכו' עוד כתב מהר"ר ישר' במכתביו סי' קמ"ב על עיר רוטנבורק שנכתב בג' רוטנבורג ואנו כותבי' בק' יותר שנון ומצוחצח בקו"ף מבגימ"ל ע"כ ר"ל שכל שהמבטא קרובה לא מיקרי שינוי השם שהכל מבינים שעל אותה העיר אומרי' אלא שהוא בלשון צח שהמילה מתפרשת יותר שמבטא הקו"ף צח וחזק יותר ממבטא הגימ"ל וכן ראוי לו' דלית במקום טי"ט עכ"ד יע"ש. הרי שכתב הרב שכששתי האותיות הם ממוצא א' והן קרובים במבטא הלשון להתחלף זה עם זה אין קפידה משא"כ וכו'. כ"ז כתבתי לפום שעתא ולכאורה האמנם לקושטא דמלתא ולמסקנא נ"ל שיותר טוב שלא לכתוב כינוי זה כלל לא ליפמן ולא ליטמן אלא אליעזר לבד וטעמא דמלתא משום דשם אבי המגרש ואבי המתגרשת רובא דרובא דרברוותא וכמעט כולם הסכימו שאם לא כתב שם אבי המגרש ואבי המתגרשת דכשר וכמ"ש מרן הקדוש סי' קכ"ט סעיף ט' וז"ל אם לא הזכיר שם אבי האיש או שם אבי האשה כשר וכתב מור"ם שם וז"ל וכ"ש אם הזכיר שמו ולא הזכיר שם כינוייו אבל לכתחילה כותבין אפי' כינויין של שם אביו ע"כ.
Even HaEzer.50.3
והנה הרב כמהר"ם ן חביב שם דף ק' צלל במים אדירי' ואסף וקיבץ כל הסברות בזה והעמידן על כסא של ג' רגלים הר' צמח והרב בעל העיטור ס"ל דאף לכתחילה אין צריך לכתוב שם אביו בגט והרא"ש והטור ס"ל דלכתחילה צריך לכתוב שם אביו ואביה והרשב"א מסתפא בדבר אך הצד השוה שבהם שאם נתגרשה בגט שלא נכתב שם אביו ואביה דהגט כשר חוץ מהרב ת"ה במכתביו סי' קל"כ דס"ל שאם לא כתב שם אביו המגרש דהגט פסול ובס' שארית יאודה דף נ"ט כתב שיש לחוש לדברי הרב ת"ה. אמנם הרב הנז' כתב שם דאע"ג דמהרי"א רב מובהק מגדולי האחרונים אפ"ה לענין הלכה אין להחמיר בדבריו מאחר שכל גדולי עולם חלוקי' עליו יע"ש באורך ומחלוקת זה הוא בעיקר שמות אבות המתגרשי' אם צריך לכתוב גם כינויי אב המגרש או אב המתגרשת בזה מצינו להאחרונים מחלוקת אחר דמהרי"ק שורש ק"ו ס"ל דאין לכתוב כנוי האבות בגט כלל וכ"כ הרב בשה"ג דף תר"ט בשם ס' הנייר ועיין מהראנ"ח ח"א סי' י"א וק"ט ועיין בהרב בעל לחם רב סי' ל'. נמצא לפי הסכמ' הרבנים הנז' בנ"ד עדיף יותר להשמיט כינוי זה דליטמן מן הגט ולא לכתבו מלכותבו דל"מ לס' מהריק"ו דס"ל דאין לכתו' כלל כינוי שם אבי המגרש והמתגרשת דודאי דבנ"ד דאין ראוי לכותבו אלא אפי' לסברת מהרנ"ח וסיעתו שהכשירו כשלא נכת' בדיעבד שם אבי המגרש והמתגרשת דמשמע דס"ל דלכתחילה צריך לכתו' הכינויים של אבי המגרש והמתגרשת הכא בנ"ד הוי בדיעבד מאחר דמספק' לן בכינוי שם זה אם יכתבו ליפמן בפ"א או ליטמן בטי"ת הוי בדיעבד וכמ"ש הר' ת"ח במכתביו סי' קצ"ו שכל דבר שיש טורח לתקן חשיב כדיעבד יע"ש. ה"נ בנ"ד וטוב יותר להשמיטו מלכותבו ואפי' לס' הני אשלי רברבי. אמנם העומד כנגדנו סב' רבני אשכנז שהשוו את מדותיהם כולם עונים ואומרים שלכתחילה צריך לכתוב כינוי שם אבי המגרש והמתגרשת ויש מי שהרחיב בביאור ובפה מלא שאם לא כתב כינוי שם אבי המגרש והמתגרשת שהגט פסול. ואלה שמותם והעתקתי אותם מס' גט פשוט סי' קכ"ו דף ס"ה ע"ג הרב שה"ג דף תרט"ו עוד כתב שם מצאתי בנימוקי האשכנזים דצריך לכתוב כינוי האב ובסדר הגט דמהר"י מינץ סי' כ"ג כתב דאם יש כינוי לאביו צריך לכותבו וכן יראה מדבריו סי' קכ"ט יע"ש וכן דעת הר"ם מינץ סי' ל"ז דסידר גט אחד בת משולם הלוי המכונה זלמן והמכונה זעמיל יע"ש. וכן דעת מהרי"ו סי' כ"ג דלכתחילה צריך לכתוב הכינויים של האבות אע"גב שהוא כותב וכל שום דאית לי ולאבהתי צריך לפרט ג"כ כינוי של האבו' משום שופרא דשטרא אבל אם הגיע כבר הגט לידה ולא פרט בו כינוי האבו' אין להצריך לתת לה גט אחר כיון שכתב בגט וכל שום וכו' ובסדר הגט דמהרי"ו סי' ק"ץ כתוב שפעם א' בא גט ממרחקי' ולא היה כתוב כינוי לאב ופסל אותו גט ע"כ. אמר הכותב ע"כ צ"ל שבגט זה שבא ממרחקים לא היה כתוב בו וכל שום דאית לי ולאבהתי ולפי' פסלו' דאלת"ה ק' מיניה וביה. כן נ"ל לפי הלשון המוצג לפני עד שנראה הלשון במקומו. ובס' שמות הגיטין דף ב' בשם אברהם כתב ר' שמחה וז"ל א"ש בהעתקת החר"י קאלדירון כתוב צריך לכתוב הכינוי גם ע"ש אביו אם יש לאביו כינוי ועובדא הוא דלא היה כתוב הכינוי ולא רצה מהר"י סג"ל ליתן הגט כו' וכ"כ בפי' מהרי"ו סי' כ"ג. ובסדר הגט מכ"י דף י"ד ע"א כתב מהרז"ך בשם מהר"י מולן שבא גט לידו ממרחקים מאד ולא הוזכר בו כינוי של האב ושמו היה מנחם בר יצחק בער"א ולא רצה להשתדל והחזיר השליח והביא גט שני פסול כו' יע"ש. והוקשה להרב וז"ל ומה דק' לי הדיוט על ס' זו דהתינח דכשיש למגרש ג"כ כינוי תו ליכא למיחש למידי אבל כשאין למגרש כינוי ויש לאביו כינוי כהא דמהר"י מולן ועכ"ז הצריך לכתוב כינוי דשל אביו למה לא ניחוש דיטעו הרואי' ויאמרו דאין זה המגרש משום דיחשבו דהכינוי על המגרש קאי דומיא דשאול ן' קיש מלך ישראל דקאי מלך ישראל על שאול ה"נ יטעו בזה כו' אחר דלהרי"ף אין קפידה אם יכתבו כינוי המגרש אחר שם אביו א"כ יטעו אינשי בזה ויאמרו דאין זה המגרש כו'. פי' ה"נ כשיכתבו מנחם בר יצחק בער"א יטעו לו' דכינוי זה של בער"א קאי לשם הבן שהיה שמו מנחם זהו כוונתו ז"ל. וליישב קושי זה נראה במ"ש כמהר"ם ן' חביב דף ק"א ע"ג אחר שהביא מה שהליץ מהרח"ש בתשו' סי' ג' דף ק"ב בעד מהרי"ל דשניא ההיא דשאול ן' קיש וכן בההיא דנר אלקים טרם יכבה וגו' שהדבר מוכרח מעצמו דקאי אלפני פניו ובכה"ג היא מ"ש מהר"י ברונא דאין קפידא אבל כשאינו מוכרח יש להקפיד. וסיים שם הרב וכתב וז"ל ולפי זה מה שפסל מהרי"ל היינו דוקא באותו כינוי דוייפ"ש דמשולם יש מכנים אותו וייפ"ש וכן שם אורי מכנים אותו וייפ"ש ובכה"גו דמצי קאי לאב ולבן והמציאות היה דלא היה כינוי זה דוייפ"ש אלא למגרש דוקא בזה הוא דהקפיד מהרי"ל ופסל הגט אבל אם היה כתוב משולם ן' אברהם המכונה וייפ"ש דהדבר ידוע שלא נמצא כינוי זה דוייפ"ש ע"ש אברהם כלל אלא בשם משולם לא היה מקפיד מהרי"ל דמסתמא כינוי דוייפ"ש קאי למשולם כו' יע"ש ולפי חילוק זה סרה מהר תלונת ר' שמחה בההיא עובד' דמהר"י מולן ז"ל משום דהכא בנדון זה דכינו בער"א מוכרח הדבר דקאי לשם יצחק דוקא וכן העתיקו הוא ז"ל בספ' ואלה שמות האנשי' באות ב' דף י"ו וז"ל בער"א הוא כינוי ליצחק יע"ש ובשם מנחם הביא כמה כינויין לשם זה ולא הזכיר כינוי זה דבער"א ש"מ דכינוי זה דבערא כל רואיו יכיר דקאי שם כינוי זה לאבי המגרש ששמו יצחק ולא לבן ששמו מנחם ולכן לא הקפיד אם יכתבו מנחם בר יצחק המכונה בער"א כנ"ל. ובסייום דבריו ז"ל כתב וז"ל ובסמ"ג סוף ה' גרושין דף קל"ג הובא טופס גט לדעת הסמ"ג וכתוב בו אנא פ' המכונה פ' בן פ' המכונה פ' יע"ש עכ"ל. ובתשו' מור"ם סי' פ"ד כתב על אבי המגרש שהיה שמו סעדיה בעת המילה וכל העולם קורין אותו ישעיה שכן דרכם באותה משפחה דמי שקורין אותו סעדיה בעת המילה קורין אותו ישעיה כו' אח"כ נשתנה וקראו אותו ע"י חולי אהרן ונחלקו חכמי הדור איך יכתבו והעלה דיכתבו אהרן דמתקרי סעדיה דמתקרי ישעיה. ובסוף דבריו כתב דאין לומר מאחר דהדבר מפוקפק אם יכתבו דמתקרי או המכונה לא נכתוב כי אם שם א' הרגיל בו והגט כשר דהיינו דוקא בדיעבד אבל לכתחיל' צריך לכתו' כל השמות אף באבי המגרש כו' יע"ש. הרי שכתב בהדייא דאף באבי המגרש צריך לכתוב כל השמות והכינויים. ואין לומר דמה שהחמיר מור"ם לכתוב כל שמות וכינויי אבי המגרש דוקא הוא דהחמיר ולא בשמות אבי המתגרשת וכמו שחילק הרב הגדול מהראנ"ח ז"ל בח"א סי' י"א ע"ד הרב תרומת הדשן במכתביו דלא היא דמאן פלגי לך ועוד שלא ביאר לנו הרב הנז' מה בין זה לזה אלא שסתם קאמ' ויש לחלק בין אבי המגרש לאב המתגרשת במעט חילוק עכ"ל והחילוק הכחידו תחת לשונו והבליעו בנעימה ומאן יהיב לן עפרא מתותי כרעיה כו' והיא גופא גזירה.
Even HaEzer.50.4
יצא מהמחובר שכל רבני אשכנז ז"ל הקפידו בדב' והצריכו לכתחילה לכתוב הכינויים של אבי המגרש והמתגרש' ואף כשהדבר מפוקפק אצלינן אפ"ה כתבו דמשום פיקפוק אין להשמיט כינוי אב המגרש והמתגרשת כאשר גזר או' מור"ם ז"ל. וכיון שכן הוא באנו למחלוקת הרא"ש ז"ל אם רבותינו בעלי התוס' ז"ל כפי מה שהבין מהריב"ל ז"ל בח"ג סס"י ס"ה במ"ש התוס' פ' הזורק וז"ל שם עירו ושם עירה או' ר"י דהיינו דוקא העיר שדרים בה אבל עיר שנולד בה אפי' שינה כשר כיון שאין צריך לכתבו כלל ור"ת הביא ראיה שאין שטר נפסל כשנשתנה בו דבר שאינו צריך מדאמרי' בפ"ב דכתו' דלא מעלין משטרות ליוחסין וכו' ומעשה בא' ששינה מקום לידתו בגט והכשירו ר"ת וכו' וכתב הרב הנז' ז"ל מדברי התוס' נראה דהא בהא תליא דמקום דירתו דפסול כשלא נכתב גם כששינה פסול והיינו מתני' שינה שם עירו ושם עירה אבל מקום לידתו דליכא עיכובא כשלא נכתב גם כששינה כשר. אך הרא"ש ז"ל ס"ל דאף דבשלא כתב מקום הדירה ליכא עיכובא אמנם אם שינה מקום הדירה פסול והיינו מתני' וכששינה מקום הלידה כשר וטעמא דמילתא דהקפידו בשינוי מקום הדיר' הוא משום שהוא ידוע לכל וכל א' נקרא ע"ש מקום דירתו וכשרואי' שינוי יאמרו לא הוא זה מגרש אלא אחר משא"כ בשינוי מקום הלידה דאין אדם נקרא ע"ש מקום לידתו ולכן אם שינה מקום הליד' כשר זהו תורף דבריו יע"ש. וע"ש כתב הרב הנז' ז"ל דהתוס' והרא"ש ז"ל בתרתי פליגי. דלהתוס' אם לא כתב מקו' הדיר' פסול ולהרא"ש כשר. שנית דלהתוס' הא בהא תליא כל דאינו עיכובא כשלא כתב גם כששינה עיכב ופסול במקום הדירה. וכל דליכא עיכובא אם לא כתב במקום הלידה אף אם שינה כשר. דלהרא"ש נהי דאי איכא עיכובא כל שלא נכתב אם שינה פסול דהו"ל כאילו לא נכתב כלל מ"מ אף במקום דליכא עיכובא כשלא נכתב משכחת לה דאם שינה פסול כל דאיכא חששא לרואי' שיאמרו אין זה המגרש כששינה מקום הדירה והיינו מתני' וכו' זהו תורף דבריו ז"ל יע"ש והביא דבריו הרב מהרח"ש ז"ל בח"א סי' ג' דף ק"א. וסיים הרב ז"ל וכתב וז"ל ולפי דבריו בשם אביו דליכא עיכובא כל שלא נכתב לפי דברי התוס' אם שינה לא מפסיל. והתימא שהרב ז"ל עצמו בח"א פסק בשינה שם אביו דאף אם נשאת תצא ואיך פסק להוציא' מתחת בעלה מאחר דלהתוס' כשר הוא ובח"ב כתב ג"כ דבשינה שם אביו תצא מזה ומזה כמו שינה שם עירו והוא הפך דברי התוס' גם הרא"ש ז"ל הבאין בדברי התוס' דהא בהא תליא ע"כ. א' הכותב דברי הרב מהרח"ש ז"ל נפלאו ממני דמה זו תמיהא רבתי שהגדיל על מהריב"ל ז"ל על מה שפסק במקומו' הנז' בשינה שם אביו דתצא כנז"ל דאם לדידיה פשיט' לידה דלכ"ע כשלא כתב שם אביו ואביה בגט דליכא עיכובא וכשר למהריב"ל ז"ל פשיטא ליה לאידך גיסא דאם לא כתב שם אביו ואביה בגט דפסול כס' הרב ת"ה במכתביו סי' קל"ח וס' שארית יאודה חש לדבריו ואי' נמי דהתוס' יסברו כן באיז' מקום ולכן פסק מהריב"ל ז"ל בשינה אם אביו בגט דפסול משום דפשיטא ליה דאם לא כתב שם אבי המגרש ואבי המתגרשת דפסול כס' הרב ת"ה ודעמיה ז"ל וגדולה מזא' מצינו לה אחרונים ז"ל דפסלו בשלא כתב כינוי של אבי המגר' וכמש"ל שכן כתוב בסדר הגט דמהרי"ו ז"ל סי' ק"ץ על גט א' שבא מארץ מרחקי' ולא היה כתו' כינוי של אב ופסלו כנז"ל. ואם בכינוי פסלו כ"ש בעיקר השם אם לא נכתב ואני איני כמפלי' דבריו לו' דלא ק' כלל דודאי ק' טובא במה שהפריז על המידה לו' בשינה שם אביו בגט דתצא מזה ומזה וכו' דמשמע דאינו גט כלל כמ"ש הרמב"ם ז"ל בפי' עשירי דגרושין דכשא' אינו גט או גט בטל ר"ל דאינו גט כלל ואפי' ריח הגט אין בו ואם נשאת תצא מזה והולד ממזר וכ"מ שא' פסול אם נשאת לא תצא והולד כשר וא"כ איך פסק מהריב"ל דתצא דמשמע דאינה גט והשו' אותו לדין שינה שם עירו ושם עירה דאינו גט וכמ"ש הרמב"ם ז"ל פ"ג דגירושין והא ודאי קשיא וכי האי גוונא הי"ל להקשות. אבל הוא ז"ל נר' מדבריו דס"ל בפשיטות גמור דלכ"ע אם לא כתב שם אבי המגרש והמתגרשת דכשר וכאילו אין חולק בדבר כלל והרי מצינו חולק ובין הכי והכי נמצינו למדין מבין ריסי עיניהם של רבני אשכנז שיש עיכוב אם לא נכתב כינוי שם אבי המגרש והמתגרש' בגט ולדעת מהריב"ל ז"ל דס"ל כדעת התוס' ז"ל דהא בהא תליא דכשיש עיכוב כשלא נכתב השם גם אם שינה את שמו פסול דון מינא לנ"ד לפי קצת ס' רבני אשכנז דסברי מרנן דאם לא נכתב כינוי אבי המגרש ואבי המתגרש' דיש עיכוב בדבר ומינה גם אם שינה בכינוי פסול דהא בהא תליא וא"כ בנ"ד שהדבר מסופק בכינוי אבי המגרש אם ליפמן בפ"א או ליטמן בטי"ת לא נוכל להעלים עין מלכתוב הכינוי לכתחילה וכמ"ש מור"ם כנז"ל ולכן צריך לדקדק היטב הדיק בכתי' כינוי זה דליפמ"ן או ליטמ' כדי שלא יהיה שינוי בכינוי זה דפסול כדבר האמור.
Even HaEzer.50.5
אנכי בדרך נחני ה' וראה ראיתי להרב כמהר"ם ן' חביב בספ' ג"פ סי' קכ"ט דף ק"א ע"ב שאחר שהביא כל הדעות השייכים בפרט הלז כתב וז"ל ולענין הלכ' בשורש מחלוקת זה אם צריך לכתוב כינויי האבות היה נר' דלכתחילה טפי עדיף לכותבם כיון דאם כתב הוא כשר לדעת כולם ואם לא כתב איכא מאן דפסל. אמנם רואה אני כי מנהג הספרדים שלא לכתוב כינויים דאב וטעמא יראה לי משום שהם חוששין שמא לא יכתוב הכינוי כתקנו וגרע טפי דהו"ל שינה שמו דהגט בטל וע"כ נהגו לכתוב עיקר השם עם וכל שום בלבד ואפילו בשם המגרש עצמו אין כותבי' כינוי משפחה רק שמו וגם וכל שום כמ"ש מרן לקמן ומור"ם כתב שם דבמדינות אשכנז נוהגי' לכתוב הכינויים א"כ נשאר הדבר למנהגי המקומות ונהרא נהרא ופשטיה. ומנהגינו הפשוט הוא דכינוי משפחה אין כותבין אבל כשיש למגרש עצמו שום שם שני או כינוי כותבי' פ' דמתקרי או המכונה פ' וכל שום כו' עכ"ל. ואני אבא אחריו ומלאתי את דבריו במ"ש שמנהג הספרדים שלא לכתוב כינויים אינו ר"ל שנהגו שלא לכתוב הכינויים דאב כלל כלל לא שהרי כמה פעמי' כשהייתי עומד ומשמש לפני רבותי לקדושי' אשר בארץ ראיתי שהיו כותבין כינויי' דאב המגרש והמתגרש' אלא כשהיו מסתפקים בכינוי שם דאב המגרש והמתגרשת אפי' פיקפוק כל דהוא היו מצוים לסופר שלא יכתוב אותו הכינוי המפוקפק אצלם ועיני ראו מעשים כאלה לרבות. אמור מעתה דמ"ש שנהגו הספרדי' שלא לכתוב הכינויים בהך גוונא איירי וכדיהיב טעמא משום שהיו חוששין שמא לא יכתו' הכינוי כתקנו וגרע טפי דהו"ל שינה שמו כו' וטעם זה לא שייך אלא בכינוי המפוקפק לא בכינוי הברור כשמש וילמד סתום מהמפורש.
Even HaEzer.50.6
באופן דבנ"ד אין להרהר עוד בדבר כיון שהעיד הרב הנז' שכן המנהג פעה"ק בין הספרדי' שלא לכתוב הכינויים דאב המפוקפקים כן ראוי לעשות שעדותו של הרב הנז' כמאה עדים ששמו נודע בשערים שהיה שר וגדול ליהודים אב ב"ד היה ומורה הוראות בישראל מלך יושב על כסא דין וידיו רב לו בטיב גיטין וקדושין וממונות כל רז לא אניס ליה. גם לרבות מעשים כאלה אשר ראתה עינינו מרבותינו וממ"ו הרב המו"ריש מתא וריש מתיבתא כמהרא"י ז"ל שכן היו נוהגים כדבר האמור ועל כיוצא בזה אמרו אם הלכה רופפת בידך הלך אחר המנהג. ואם לבך נוקפך לאמר התינח אם היה המגרש דנ"ד ספרדי אז ודאי שכן ראוי לעשות כמנהג הספרדים שנהגו להשמיט כינוי אב המגרש והמתגרשת מהגט וכשר הדבר (ע"כ נמצא).
Even HaEzer.51.1
שאלה ראובן שנפלה לו יבמה מאחיו שמת בלי זש"ק וראובן הנזכ' יש לו אשה ובנים ומעכבתו אשתו שלא לייבם ובאה בטענה שאם רוצה לייבם שיגרשנה היא תחילה ויקח בניו ואח"כ יקח יבמתו ויקיים מצותו. וראובן הנז' אינו רוצה לחלוץ את יבמתו מפני שהפחידוהו בני אדם בקול פחדים בעלמא באו' שכל מי שחולץ ליבמתו אינו מאריך ימים וכיוצא מדברי הבאי כאלו. וראו' הנז' עגמה נפשו ובראותו צרתו צרה עלה בדעתו בחושבי מחשבות אם יפתה את אשתו שיכנוס את יבמתו לזמן מוגבל ד"מ לששה חדשים או לשנה ויקיים את מצותו ואחרי כן יגרשנה בגט ויקבל זה בקנס לפני עדים כשרים. וע"כ ראו' הנז' נפשו לשאול הגיעה אם יטרח לעשות עם אשתו שתתרצה בזה אם עולה הוא ע"פ דין התורה ירבה עליה ריעים שתתרצה אשתו ותתפייס בזה ואם דבר כזה אינו עולה ע"פ דין תורה לא יטרח בכדי ויבא שכמ"ה.
Even HaEzer.51.2
תשובה הן אמת שאם מתנה עם יבמתו קודם נישואין שנושא אותה לזמן מוגבל ואח"כ יגרשנה בגט ותתרצה יבמתו בתנאי זה ודאי דמותר זה לעשותו וכדבעי' למי' לקמן והא דתניא בפ' החולץ דף ל"ז תניא ראב"י לא ישא אדם אשה ודעתו לגרשה שנא' אל תחרוש על ריעך רעה כו' ופסקו הרמב"ם בפ"י מהלכות גרושין כבר כתבו המפרשים דההיא מיירי בנושא סתם ולא התנה מעיקרא כמבואר בפוסקי' יע"ש וכן נראה מדברי הרמב"ם שסיים דבריו בפרק כ"א מהלכות אסורי ביאה וז"ל ואם הודיעה בתחילה שהוא נושא אותה לימים מותר עכ"ל. ופי' מרן בב"י א"ה רס"י קי"ט וז"ל ומיהו אם הודיעה מתחילה שאינו נושא אותה אלא לימים ידועים מותר והכי מייתי התם עובדי מכמה רבנן דהוו עבדי הכי וכן כתב הרמב"ם בפ' כ"א מהלכות א"ב וכ"כ ר"י בשם הרמ"ה עכ"ל. א"כ דון מינה לנ"ד דאין איסור אם הודיע ליבמתו מתחילה שע"מ כן כונסה. והנה מרן בסוף סי' ב' מא"ה תמה על הטור שהביא דין זה משם הרמב"ם וכתב וז"ל ולא ידעתי למה תלאה רבי' בהרמב"ם שהרי מבואר הוא בפרק החולץ בדף הנז"ל. והדרישה שם בס"ס ב' מא"ה יישב תמיהא זו דמרן ז"ל וז"ל ואי משום הא לא אירייא דהא איכא לפרושי דהכי קאמר מאן תתרצה להנשא לי אף שלא אתעכב כאן בקביעות כי אם לימים אחדים ולאחר זמן יחזור ויבא לכאן לימים אחדי' ותהא מוכנת לו לכל עת ביאתו לכאן כו' עד אפי' אינו מגרשה אלא כשהוא דר במדינה זה דר עם זו וכשנוסע למדינה אחרת דר עם השניה וכן חוזרת חלילה עכ"ל. ולדידי חזי לי דהדרישא ז"ל דחה תמיהת מרן בדברים בעלמא דאדרבה מהתם מוכח דאינהו עובדי דרבנן דהוו אמרי מאן הויא ליומיה משמע שהיו נושאין נשים לזמן מוגבל פי' כ"ז שהיו באותה העיר וטרם נסיעתם מן המקום היו מגרשין אותם וכן בכל עיר ועיר. ראיה לדבר דהכי הוו עבדי מדמותבינן תיובתא לראב"י דאמר לא ישא אדם אשה במדינה זו וילך וישא אשה במדינה אחרת שמא יזדוגו זה לזה ונמצא אח נושא אחותו ומותבינן איני והא רב כי אקלע לדרדשיר א' מאן הויא ליומא וכן רב נחמן כו'. ועל כורחין לפ' כדאמרי' מעיקרא שהיו מגרשין נשותיהן דבהכי מותבינן שפיר לראב"י דאי כדבריו היכי הוו עבדי הכי אינהו רבנן דהא חיישינן לשמא יזדווגו זה לזה ונמצא אח נושא אחותו ותיובתא זו הויא תיובתא גמורה ואילו לדעת הדרישה ליכא תיובתא כלל לראב"י מאינהו עובדי דכפי דעתו ז"ל הא באינהו עובדי לא היו מגרשין נשותיהן כפעם בפעם בכל עיר ועיר וכיון שכן ליכא תו למיחש לשמא יזדווגו זה לזה ושמא אח ישא את אחותו כיון שהיו חוזרין אצל נשותיהן כפעם בפעם ומפרסמא מלתא לכ"ע. וראב"י לא אמר אלא בנושא אשה במדינה זו ומגרשה והולך לו למדינה אחרת ונושא שם אשה ומגרשה והולך לו וכן עושה ומיד בכל מקום אשר תדרוך כף רגלו דבהכי ודאי איכא למיחש לשמא יזדווגו זה לזה ונמצא אח נושא אחותו. ואם כן מאי מותיב הש"ס לראב"י מאינהו עובדי מוכח שפיר דסבר תלמודא דבכל אינהו עובדי מיירי נמי שהיו נושאים נשים ומגרשין אותם קודם נסיעתן דבהכי הויא תיובתא גמורה לראב"י וכמש"ל וכיון שכן הוא הדרא תמיהת מרן למקומה.
Even HaEzer.51.3
ברם לע"ד איפשר לישב תמיהת מרן דהרב בעל הטורי' נראה דס"ל דמכל אינהו עובדי תלמודא ליכא הוכחה גמורה לדין זה דהא התם מסקי' ואי בעית אימא רבנן יחודי בעלמא הוא דמייחדי להו. ממוצא דבר נראה דלפי מסקנא זו שלא היו נושאין אותן כלל אלא ייחוד בעלמא הוא דהוו מייחדי להו כי היכי דליהוי להו פת בסלו. וכיון שכן להכי ס"ל להטור דאין מכאן הוכחה גמורה לדינו של הרמב"ם ולהכי כתב דין זה משם הרמב"ם. ואף שכתבו התוספות שם בד"ה יחודי בעלמא כו' ויש כאן פת בסלו כיון שאם היה רוצה היה בא עליה כו' ומשום נושא במדינה אחרת נמי ליכא למיחש שאם יארע שבא עליה ונתעברה ממנו היה מוליכה עמו לעירו עכ"ל ז"ל. דמשמע דלפעמים היו באים עליהם. מ"מ ס"ל להטור דאף לדברי התוספות אין ללמוד מאינהו עובדי לעשות לכתחילה באניש דעלמא לישא אשה ע"מ לגרשה דהא אפי' להתוס' ז"ל הם אמרו דאם יארע הדבר שהיה בא עליה ונתעברה לא היה מגרשה אלא שהיה מוליכה עמו לעירו. ומעתה נמצינו למדין דלמסקנת הש"ס וגם לס' התוס' ז"ל דאין ללמוד לכתחילה לישא אשה ע"מ לגרשה וכיון שכן הוסרה והודחה מאליה תמיהת מרן על הטור כמדובר כנ"ל. הדרינן למאי דאתינא עלה לנ"ד דאם ראובן מודיע ליבמתו שע"מ כן כונסה לזמן מוגבל דשרי. וכ"ת סוף סוף אם תתעבר יבמה זאת הויין הנך בני בני גרושת הלב כיון שדעתו לגרשה האי נמי ליתא דכבר כתבו הפוסקים ובכללם הרב בית שמואל סימן קי"ט דגרושת הלב היינו בשעת הביאה בא עליה ודעתו לגרשה אבל כשדעתו לגרשה ביום מוגבל ובעת הביאה אין דעתו לגרשה היא אשתו גמורה באותו פעם ובנים דהוו להו אינם בני גרושת הלב יע"ש. אם כן ה"נ בנ"ד אינם בני גרושת הלב מאחר דמתנה עליה מעיקרא דלהכי כונסה והרוצה להתעקש ולומר דלא אמרינן הכי כי אם דוקא בשאר בני אדם ובנשים דעלמא.
Even HaEzer.51.4
ברם ביבם שכל עיקר מצותו מן התורה הוא להקים לאחיו שם בישראל א"כ אין הדעת סובל ואין הסב' מכרעת להתיר לו ליבם שיכנוס את יבמתו לזמן מוגבל משום דאת"ל שלא נתעברה יבמתו בזמן המוגבל נמצא שלא קיים מצותו כשמגרשה בגט והתורה אמרה להקים לאחיו שם בישראל וליכא ומאי אהנייא ליה לרמאי ברמאותיה ותקנתו קלקלתו דהא ודאי ליתא דהרי כתבו התוספות בפ"ב דיבמות דף כ' ע"א ד"ה יבא עשה וכו' וז"ל בא"ד ואר"י דלא ק' מידי דלא בעינן שתהא ראויה להקמת שם אלא שהיבמה והיבם יהיו ראויין להקמת שם ולא ממעטינן אלא איילונית וסריס שאינן ראויין לילד לעולם אבל ביאה שאין יכולה להתעבר בה לא ממעשי' כיון שהאשה והיבם ראויים לבסוף להוליד דאל"כ תיקשי היאך קטנה מתייבמת לרבנן וגם לר"מ כו' יע"ש והרמב"ם בפ"ו פסק דזקנה ועקרה חולצת ומתייבמת וטעמא הוי מפני שהיתה לה שעת הכושר וכ"כ הטור ס"ס קע"ב הזקנה והעקרה הרי הן כשאר נשים וחולצות ומתייבמות וכתב מרן בב"י דין זקנה ועקרה מבואר בברייתא שכתבו הרי"ף והרא"ש ספ"ק דיבמות וכתב בנימקי יוסף דטעמא משום דהא כמה עקרות וזקנות נפקדו וראויות להקים שם משא"כ באילונית עכ"ל. ומדברי המרדכי דיבמות נראה דס"ל כהרמב"ם ז"ל דטעמא דזקנה הוי משום שהיתה לה שעת הכושר יע"ש. תו יש קצת ראיה נמי מהש"ס דיבמות פ' י"ג דף נ"ב דגרסי' התם א' רמי בר חמא הרי אמרו אמר א' ללבלר כתוב גט לארוסתי לכשאכנסנה אגרשנה ה"ז גט מפני שבידו לגרשה ולאשה בעלמא אין גט מפני שאין בידו לגרשה. בעי רמי בר חמא ליבמתו מהו כיון דאגידא ביה כארוסתו דמיא או"ד כיון דלא עבד בה מאמר לא תיק"ו. דמכלל משמעות הש"ס נראה לחד צד הבעיא דאי מדמינן ליה ליבמתו כארוסה הוה אמרינן דהוי גט ואפילו אי מגרשה לאלתר תכף אחר שכנסה דומיא דארוסה שבידו לגרשה תכף ומיד. ואגב ראיתי דברי התוספות בסוגיא זו ד"ה מהו וז"ל אין לפ' דמבעיא ליה אם גרשה בגט זה לאחר שייבמה יבומין גמורים אי הוי גט אי לא דפשיטא דאינה ניתרת בגט זה לשוק דהא בההיא שעתא לא היה בידו לגרשה ולהתירה לשוק כו' ותירץ ר"י דלפוסלה לכהונה מבעיא ליה אי חשיב ריח הגט דפסיל לכהונה אי לא כו' יע"ש. ולדעתי אכתי לא איפרק עוצם קו' דאכתי לא דמיא לארוסה . ומצאתי להרא"ש ז"ל בדיברות קדשו שמבין ריסי עיניו ניכר שהרגיש בזה ויישב הדבר לפי דעתו הרחבה יע"ש.
Even HaEzer.51.5
אנכי הרואה בסייום דבריו ז"ל שכתב דברים סתומים כדברי ספר החתום ומעתה הואיל משה באר שכת' בא"ד וז"ל ומן הדין הוה ליה לסייומיה לבעיא דידיה הכי או"ד השתא מיהא לא בא עליה ואין בידו לגרשה כו' עד למידק מיניה דאי לא הוי גט אפי' ריח הגט אין בו דמה לי ספיקא דיליה בלא עבד בה מאמר דעל כרחך בריח הגט נמי מספיקא ליה דמאמר שהוא מדרבנן לענין גט גמור לא מעלה ולא מוריד אלא מספיקא ליה דילמא גט גמור הוא ומטעמא דפרישית ואי לא מפני האי טעמא אפי' ריח הגט לא הוי תיקו' ולא הוי גט גמור ולחומרא עבדינן עכ"ל. והכי הוי פי' דבריו לע"ד דלהכי נקטי בש"ס בהאי לישנא או"ד כיון דלא עבד בה מאמר לא למידק מיניה דאי לא הוי גט אפי' ריח הגט אין בו דמה לי ספיקא דיליה בלא עבד בה מאמר. פי' דבריו אלו דלמה נקטי כהאי לישנא בדלא עבד בה מאמר ומשני דע"כ בריח הגט נמי מספקא ליה. פי' דאילו לא הוו נקטי בכי האי לישנא אלא הוו נקטי בהך לישנא דאמרינן לעיל דהשתא מיהא לא בא עליה ואין בידו לגרשה היה לנו לומר ע"כ דבריח הגט נמי מספקא ליה. אכן בשנותו את טעמו ונקט משום דלא עבד בה מאמר דמאמר שהו' מדרבנן לענין גט גמור לא מעלה ולא מוריד. פי' דבריו ואם גט זה הוא בא להפקיע המאמר והמאמר הוא מדרבנן אין סברא לומר שיהא בא גט גמור להפקיע מאמר שהוא מדרבנן מאחר שמן התורה אין צריך מאמר וכיון שאין צריך גט להפקיע מאמרו שהוא מדרבנן א"כ אין בגט זה ממש ואפי' ריח הגט אין בו אלא מספקא ליה דילמא גט גמור הוי ומטעמא דפרי' פי' דבריו אלה ודאי דע"כ צריך לפ' בעית הש"ס כדפרישית מעיקרא דפי' הבעיא דכיון דאגידא ביה כו' דאע"ג דאין בידו לגרשה ולהתירה לשוק מ"מ יכול לבא עליה בע"כ ואז יכול לגרשה ולהתירה לשוק הלכך כארוסתו דמיא והוי גט גמור ואי לא מהני האי טעמא אפי' ריח הגט אין בו כן נרא' לע"ד לפ' דברי הרא"ש. חזרנו על המקרא ומצינו קצת ראיה לנ"ד נמי מדברי התוספות ד"ה ולאשה בעלמא כו' שכתבו דלמ"ד אדם מקנה דבר שלא בא לעולם דהוי גט דומיא דעבד דמהני כדכתב לו לכשאקחך הרי עצמך קנוי לך מעכשיו דהתם ודאי בשעה שקנאו תכף ומיד יצא לחירות יע"ש. ה"נ בנ"ד ביבמה שייך נמי למימר הכי ולא אמרי' דאין בידו לגרשה כ"ז שלא קיים מצותו להקים שם לאחיו. הן לא כהתה עיני שאין ראיה מסוגיא זו מכרעת לנ"ד כ"כ מ"מ קצת ראיה יש. אבל מהך סוגיא דיבמות שהזכרתי לעיל דף כ' איכא ראיה גמורה לנ"ד דגרסי' התם אלמנה לכ"ג קפסיק ותני לא שנא מן הנשואין ול"ש מן האירוסין בשלמא כו' אלא מן האירוסין ל"ת גרידא הוא יבא עשה וידחה ל"ת כו' ומסיק שם רבא גזירה ביאה א' אטו ביאה שניה תניא נמי הכי אם בעליו קנו בביאה ראשונה ואסור לקיימן בביאה שניה. ופי' רש"י גזירה ביאה ראשונה דמקיים בה עשה ומצי למידחי אטו ביאה שניה דלא מצי למידחי דהא איקיים בה עשה. והתוס' כתבו וז"ל אטו ביאה שניה לאו דוקא נקט ביאה שניה דהא אפי' גמר ביאה ראשונה אסור דיבמה ניקנית בהעראה והוה מצי למימר גזירה אטו גמר ביאה ואין להתיר ביאה שניה מטעם דנעשת כאשתו לכל דבר דאינה נעשית כאשתו אלא היכא דשריא ליה בלא דחיה עכ"ל. ובנועם שיח שפתותים רמזו למ"ש ביבמות פר' החולץ דף ל"ט וז"ל כנסה הרי היא כאשתו. למאי הלכתא אר"י בר חנינא לומר שמגרשה בגט ומחזירה. ופרכי' פשיטא סד"א הואיל וכתב ולקחה לו לאשה ויבמה א' רחמנא ועדיין יבומי הראשון עליה בחליצה אין בגט לא קמ"ל. מחזירה פשי' סד"א מצוה דרמיא עליה רחמנא עבדא השתא תיקום עליה באיסור אשת אח קמ"ל ואימא ה"נ אמר קרא ולקחה לו לאשה כיון שלקחה הרי היא כאשתו לכל דבר. ובסוגייא זו נראה לפרש דברי התוס' דכתובות דף פ"ב וז"ל ויבמה א' רחמנא וליכא למי' ואימא ה"נ דאיצטריך היבמה לכמה דברים עכ"ל התוס' זלה"ה ולכאורה היה ק' להבין דבריהם דהא בש"ס מק' להלן ואימא ה"נ ותירצו אמר קרא ולקחה לו לאשה כו' דנמצא דאע"ג דא' קרא ויבמה יכול להחזירה מגזירת הכתוב דולקחה לו לאשה. אכן בהאי סוגיא אתי שפיר דלא ק' ולא מידי דדייק תלמודא דמדכתב ויבמה אחר דולקחה לו לאשה הוה אמרינן דעדיין היבומים הראשונים עליה קמ"ל דמייתורה דלאשה שמעינן דמחזירה והרי היא כאשתו לכל דבר משום דהול"ל ולקחה לו ויבמה כמ"ש רש"י ואין ספק שלזה כוונו התוספות ז"ל בזה הדיבור.
Even HaEzer.51.6
וראיתי להרב בית שמואל ריש סי' קע"ד דבתר דמייתי הך סוגיא דיבמות דדף כ' וגם דברי התוספות כתב בסייום דבריו מכאן נראה דה"ה אם רוצה רק לבעול פעם א' ולגרש אותה מיד ג"כ מותר עכ"ל. ודבריו אלו בעיני קשים כגידין דק' דתנא אהיכא קאי דאי קאי למאי דסליק מיניה ק' דהם אמרו דגזרינן ביאה ראשונה נמי אטו ביאה שניה ואפילו בביאה ראשונה נמי אסור משום גזירה ואיך כתב דאם רוצה לבעול כו' דמותר וזה אינו. ואי אשמועינן למה שהיה מותר מן הדין קודם גזרתם ק"ל תרתי חדא דהרי בפי' אמרו גזרו ביא' ראשונה כו' דמשמע דמן הדין היה מותר לו לבעול פעם א' ולפרוש ומאי אתא לאשמעינן. ותו דמאי נפקא לן השתא בתר דגזור ומאי דהוה הוה ואם כונת הרב הנז' ליבם דעלמא לומר דכיון שבעל פעם א' כבר קיים מצות עשה דיבמה יבא עליה ואם רוצה לגרשה אח"כ דמותר לפי שעדיין לא הקים שם לאחיו וכנ"ד. הך אמת דאם נפ' דבריו הכי הדין עמו דיכול ומותר הוא לעשותו. ברם אכתי ק' דאין כאן מקומו של דין זה וכיון שכן דברי הרב הנז' בזה שגבו ממני וצל"ע. יצא מהמחובר מכל הני סוגיא ומדברי רש"י והתוס' לנ"ד דראו' הנז' אם יכול לרצות את יבמתו קודם כניסה שתתרצת לכונס' לזמן מוגבל ואחר עבור הזמן שיפטרנה בגט ובזה תתיישב דעת אשתו הראשונ' ומניחו לכנוס את יבמתו שיפתה וגם יוכל וחפץ ה' בידו יצלח ואין שום עירעור איסור בדבר משום דמכל הני סוגיא ומדברי הפוסקים כולם עונים כאחד דבביאה ראשונה קיים מצותו דיבמה יבא עליה ומכאן ואילך רשאי ושליט בנפשיה לגרשה אפי' אחר ביאה ראשונה כאשה דעלמא ואין כאן בית מיחוש כלל כלל לא. כ"ז כתבתי להלכה ולא למעשה שנראה בעיני זר הדבר לזלזל בבנות ישראל אכן אם יסכימו שני ת"ח בעלי ההוראה ואני אהיה סניף עמהם וצור ישראל יצלני משגיאות כמא' נז"י שגיאות מי יבין הצעיר נסים חיים משה מזרחי ס"ט.
Even HaEzer.52.1
שאלה ראובן נפטר לב"ע בלי זש"ק ונשארה אשתו זקוקה לשמעון לייבם או לחלוץ ושמעון נשוי אשה ויש לו בנים והיבמה חדלה מהיות לה אורח כנשים ואינה ראויה עוד לבנים ושמעון הרי הוא שרוי עם יבמתו בעיר והפצירו בו עד בוש שיחלוץ ליבמתו ואינו רוצה לחלוץ ולייבם אינו יכול כיון שהוא נשוי אשה ויש לו בנים כאשר הסכימו רוב האחרונים נוחי נפש הנה הנם כתוב בס' הישר בס' בני חיי ובס' כנה"ג בא"ה והאשה עגונה צעקה על עסקי מזונותיה שאם אינו רוצה שמעון לחלוץ תהיה ניזונית מנכסי בעלה כשאר אלמנות דעלמא ילמדנו אם היא זוכה בטענתה או לאו ושכמ"ה.
Even HaEzer.52.2
תשובה לכאורה היה נר' שעניה זו היא מכת הצועקים ונעני' שהרי אמרו בש"ס פ' החולץ עמד בדין וברח ניזונית משל יבם. וכתבו התוס' דלאו בברח בשבילה איירי שרוצה לעגנה ואין רוצה לייבם ולא לחלוץ דהא בפ' בתרא דכתו' פריך מינה לשמואל דחייש לצררי ואם בשבילה ברח אמאי אית לן למיחש לצררי אלא דברח מחמת מרדין או מחמת ממון איירי כו'. ומדבריהם למדנו דיבם שרוצה לעגן את יבמתו דאין רוצה לא לייבם ולא לחלוץ דאינה ניזונית משל יבם ה"נ בנ"ד נמי דמה בין ברח לעגנה ובין אם הוא יושב בעיר ומניחה בכבלי העיגון דודאי דאינה ניזונית משל יבם. אמנם כד דייקינן שפיר באותו פ' ובאותו מקום במה שכתבו התוס' בשם ר"י וז"ל ונר' לר"י דוקא בנתרצה ליבם וברח אבל אם לא נתרצה אלא לחלוץ אין נר' שתיקנו לה חכמים מזונות מיבם כיון דאין סופו ליבם אלא לחלוץ ודוקא ברח תקנו לה מזונות מיבם אבל לא ברח לא משו' דלא שכיח שיאחר מלייבם כיון דאיתיה קמיה ונתרצה דמשום זמן מועט שרגיל לאחר לא תיקנו לה מזונות וכ"כ שם הרא"ש ז"ל והביא דבריו הטור בא"ה ריש סי' ק"ס בדברי התוס' בלתי תוס' ומגרעת יע"ש הרי מבואר בדבריהם דעד כאן לא אמרו דכשלא ברח והוא בעיר דאין לה מזונות מיבם אלא דוקא כשנתרצה לחלוץ ואיחרו פעמי מרכבותיו מלבא אליה דמשום זמן מועט שנתאחר לא תקינו לה מזונות משל יבם כיון דאיתיה קמן ונתרצה לחלוץ משמע הא אי איתיה ליבם בעיר ואינו רוצה לא ליבם ולא לחלוץ והרי היא כאלמנה ישבה בדד אלמנות חייות ודאי דלדידהו ודאי דקנסינן ליה ליבם במזונות ליתן לה משלו כמו שקנסו לבורח מחמת מרדין ומחמת ממון מפני שנתעצל מלכונסה בבא זמנה דחביבה מצוה בשעתה. וגדולה מזו כתבו התוס' שם באותו דיבור דאם נתרצה לחלוץ ולא ברח והינו בעיר דמשמע קצת מההיא דפ' ד' אחים דחייב במזונותיה דקא' כשעמד בדין ופסקו לה מזונות משלו ולא הזכיר שם כלל ברח כו' יע"ש. והא התם דאיירי שקיבל עליו לחלוץ ואפ"ה כתבו דאם הוא בעיר חייב במזונותי' כ"ש בנ"ד דחייב במזונותיה כיון שאינו רוצה לחלוץ לייבמתו. ומששנו בכל כלי הקדש שלפנינו בקמאי ובתראי ולא מצאנו ענין זה מפו' בכל כתבי הקדש. זולת ברבן של בני גולה הוא מהרדב"ז במודפסות סי' רס"ז שכתב שם וז"ל שאלת ממני יבמה שתפסה מטלטלין למזונותיה אם מוציאין מידה או לא. תשו' לא ידעתי מקום לשאלה זו דאם כו' ואם היא אינה תובעת שיכופו אותו פשיטא דאית לה מזוני ואין מוציאין מידה שהרי אומרת לו או חלוץ או יבם כו' ומפשט דבריו נר' שהיבם הוא בעיר ואו' לו או חלוץ או יבם והוא אינו רוצה לא לחלוץ ולא לייבם כנ"ד וע"ז כתב דמילתא דפשיטא היא דאית לה מזוני. וכן נר' ג"כ מדברי הרב הגדול מהראנ"ח בתשו' ח"א סי' ע"כ שכתב וז"ל וכן יש לדקדק מתוך דברי הנימקי פ' החולץ גבי עמד בדין וברח דניזונת משל יבם שכתב ודוקא ברח אבל אם הוא לפנינו כופין אותו לכנוס או לפטור דאפי' או' המתינו לי ואחלוץ או איבם כופין אותו דליכא למימר דהכא מיירי כגון שאו' איני רוצה לא לחלוץ ולא ליבם לעולם אבל או' המתינו לי או אחלוץ או איבם שומעין לו דא"כ אכתי אמאי נקט ברח הא בלא ברח נמי משכחת לה דתקינו לה מזונות כגון שהוא לפנינו ודוחה אותה לזמן שאין כופין אותו דפשיטא ודאי דכל כה"ג ראוי לתקן לה מזונות וכ"כ מהר"ם בפי' וז"ל כו' יע"ש דמכלל דבריו אלו נראה דנ"ד פשיטא ליה למהראנ"ח ז"ל דראוי לתקן לה מזונות משל יבם ובמכ"ש אתיא שהרי הוא ז"ל כתב דאפי' ביבם שדוחה את יבמתו לזמן דכל כה"ג ראוי לתקן לה מזונות אע"גב שהיבם אינו מחליט מאמרו לאמר שאינו רוצה לא לחלוץ ולא ליבם אלא שאומ' המתינו לי ימים או עשור ואחר זמן יעשה כדת וכנימוס ואפי' הכי כתב הרב דפשיטא שראוי לתקן לה מזונות בכה"ג א"כ כ"ש בנ"ד שהיבם עומד במרדו ואינו רוצה לא לחלוץ ולא לייבם דפשיטא ודאי דס"ל להר"ם דמ"ה דראוי לתקן לה מזונות אולי יכוה בגחלת אש המזונות ויעשה לה כדת התורה ויודע שיש אלקים שופטים בארץ וזה פשוט וברור ומרוב פשיטותו לא הוצרכו הרבנים להביא ראיה לדבר וכתבו הדבר בפשיטות כלאחר יד כי על כל אלה נראה לי להלכה ולמעשה בנ"ד דאם עמדה היבמה לדין עם היבם ותבעה לכנוס או ליבם ונתן כתף סוררת שלא לכנוס ושלא לחלוץ ראוי לב"ד י"ב לפסוק לה מזונות שתהא אוכלת כדין אלמנה דעלמא וזהו אחר שעמדה לדין דוקא ולא קודם שעמדה לדין וזה פשוט כנ"ל.
Even HaEzer.53.1
שאלה ראובן היה לו מעות במקום בטוח לריוח היום בשטר כתו' וחתום על שמו וכשהגיע שמעון בנו לפ' הנושא עלה ברצונו לתת לבנו חלק מהמעות בתורת קונטאנטי וכדי להעלות שכר לבנו בכל שנה ושנה ע"פ דין התורה שלא יהא באותו שכר נידנוד איסור רבית ח"ו מכר ראו' לבנו קרקע שהיה לו מאחוזת אבותיו מכירה גמורה וחלוטה כדת בשטר גמור וחתום בעדים כשרים ואח"כ חזר ראובן ושכר אותו קרקע משמעון בנו בכ"כ לשנה ונשא שמעון אשה. ויהי כמשלש חדשים הוכה שמעון במגיפה ונפטר לב"ע וחיי אריכי לכל ישראל שבק. ובאתה אלמנתו לגבות כתוב' ממעות הקונטאנטי שנתן חמיה לבנו. וראובן פשט לה את הרגל וטוען שלא נתן הקונטאנטי הלז אלא ע"מ שיהנה בנו מהם ושיש לו עמוד של שיש טהור ליסמך עליו הם דברי הגאון מור"ם בעל ההגהה בא"ה סי' נ"ג וז"ל ואין חילוק בכל זה בין פוסק לבתו או לבנו וכו' ושאל השואל הדין עם מי משניהם כי המשפט לאלקים הוא והצדיקו את הצדיק בדינו ויבא שכמ"ה.
Even HaEzer.53.2
תשובה ראובן הלז ידעתיו כי ירא את ה' מנעוריו וחלילה וחס ליה שיעלה על הדעת שממונו חביב עליו יותר מנפשו. אלא שכך היא ויסתו של זקן וכסיל להביא עצות מרחוק כי יחם לבב אנוש בעידן ריתחא והירא את דבר ה' פונה אליו ועושה רצון יוצרו. הן אמת שדברי מור"ם הן הנה דברי ההגהות מרדכי סי' תת"ט וז"ל כתב תלמידו של מהר"ם וז"ל מה שתיקן ר"ת להחזיר הנדוניא לאב לא על הבת לבד תיקן אלא אף על מיתת הבן תיקן ומה שלא הזכיר הבן משום דבצרפת נוהגות הבנות ליתן הנדונייא ולא החתן אבל אם היה הבן נותן הנדונייא ומת תוך השנה הנדונייא חוזרת גם לאביו וכן דנתי לפני מהר"י והודה לדברי עכ"ל. גם במרדכי פ' נערה סי' רי"ב וז"ל ומצאתי תשו' רב ממגנצא שהקהלות עשו תקנה על כל איש ואשה שעשו נישואין ונפטר לעולמו א' מהם בלא זרע בתוך שנתם שיחזרו חצי הנדונייא ליורשי המת ע"כ לשונו יע"ש. וראיתי בהרב חלקת מחוקק שתמה על דברי מור"ם דלדינא דגמ' נראה פשוט שמיד כשנכנס הבן זכה בגרן שלו ואם מת גובה האשה כתו' מנכסים אלו שהם עדיין ביד האב וליכא עגמת נפש ואומדנא כמו גבי בת דלא דמו האומדנות להדדי דכאן בפוסק נדוניא לבנו מדין הגמר' זוכה האשה מיד דהחתן מקני לה הכתו' בחיבת לילה הא'. וכתב שם ועיין בהגהות מרדכי דקדושין דף תרס"ד ובסייום דבריו כתב וז"ל רק מן התקנה שתיקנו להחזיר תוך שנה הא' ותקנה זו נתקנה גם על האיש לקצת הפוסקים כו' וע"כ אני תמה על הרב שכתב שאין חילוק בין פוסק לבתו או לבנו על דברי ר"ת שהם מיירו מדינא ולא מן התקנה עכ"ל. והדין עמו בכל מה שהשיג על מור"ם בזה ואח"כ הביא דברי מהרי"ל ז"ל שנסתפק בעיקר תקנת ר"ת אם התקנה היתה גם על האיש שמת תוך שנה אם האשה גובה כתו' מן הנדן שנתן לו אביו ומסיק שם דלא ברירא ליה התקנה וכ"ז שלא יתברר לא עבדינן עובדא לאפוקי זכיית כתו' האשה. ועי"ש שהביא מהרי"ל הך תשו' של מהר"ר עזריאל והביא ג"כ דברי המרדכי דפרק נערה דרב מגנצא כלו' שנחלקו הראשונים אם תקנת ר"ת היה גם כן על האיש או לא ומ"ה כתב דאין ברירא בדבר. באופן שאין לדברי מור"ם הללו שכתב שאין חילוק בין פוסק לבתו או לבנו משען ומשענה לסמוך עליו אפי' מן התקנה כיון שבתקנ' עצמה שאנו למדין ממנה אין ברירה דזה או' בכה וזה אומ' בכה וכיון שאין יסוד אין בניין וכיון שכן ראו' שרוצה להפקיע זכות האשה משום דמסתמיך ואזיל ע"ד מור"ם אין זו סמיכה בריאה וחזקה משום דלאו מר בריה דרבינא חתים עלה. ועוד זאת יתירה אף אם במונח שתקנה זו הוברר לנו שהיה מן התקנות של ר"ת בירור גמור ושלם אפ"ה אין לנו להניח ס' רש"י והרמב"ם והר"ן והטור וסיעתן שפשטה הוראתם בכל ישראל ובפרט אנו בני א"י שקבלנו על עצמינו הוראות הרמב"ם ומרן כנגד חכמי ישראל ולעשות כתקנת ר"ת שלא קבלו עליהם אבותינו ואבות אבותינו. ואנו אין לנו אלא דברי ן' עמרם הוא מרן הקדוש וסיעתו החולקים על ר"ת בפרט הלז. וגדולה מזו מצינו ס' לגאון שהפוסק מעות לבתו לנדוניא דקנתה הבת אף שלא נשאת וס' זו הביאה רבינו בעל הטורים בא"ה סי' נ"ג משם ר' האיי גאון וז"ל הפוסק מעות לחתנו ומת חתנו אפי' יש לו אח והיא זקוקה לו אינו זוכה במה שפסק שיכול לומר לאחיך הייתי רוצה ליתן ואין לך וכתב הרמב"ם וכן הפוסק מעות לבנו לא קנה עד שיכנוס שכל הפוסק אינו פוסק אלא ע"מ לכנוס וכתב רבינו האיי דוקא בפוסק לחתנו אבל בפוסק לבתו כגון שאמר בשעת קדושין הריני נותן לבתי כך וכך קנתה הבת ואע"פ שמת החתן עכ"ל. וכתב א"א הרא"ש משמע מתוך דבריו שאם מת החתן אפי' לא יבמה אחיו שחייב ליתן לבתו מה שפסק לה והא לא מסתבר כלל וכו' אבל אם נתייבמה לא מצי למימר לאחיך הייתי רוצה ליתן שהרי לבתו פסק עכ"ל. וכתב בתשוב' מהר"ש הלוי באח"ה סי' ה' ע"ד רבינו האיי וז"ל ולכאורה נראה דרבינו האיי דס"ל דהפוסק לבתו קנתה הבת אע"פ שמת החתן ה"ה יהיה הפוסק לבנו אע"פ שמתה הכלה קנה הבן שהרי לבנו פסק ואפ"י שהגאון לא הזכיר אלא בתו אינו מדוייק משום דנקט היותר מורגל ומצוי שפוסקים לבנות נדוניא אבל ה"ה לבנים וטעמא משום דבחתנו דוקא אמרי' כל הפוסק דעתו ע"מ לכנוס אבל בבנו ובבתו דדעתו של אדם קרובה אצלם אעפ"י שפסק בשעת קדושין דעתו להקנות להם אף אם לא יכנסו וכמו שמצינו דאין אדם מקנה לעובר אבל אם היה העובר שלו קנה משום דדעתו של אדם קרובה אצל בנו וכמ"ש הטור ח"מ סי' ר"י כו' יע"ש.
Even HaEzer.53.3
הרי שכתב דהגאון ס"ל דהפוסק מעות לבנו ולבתו דקנו אף שלא הגיעו לפ' הכונס ומכ"ש בנ"ד שכנס הבן ושמח את אשתו אשר לקח דפשי' ודאי דקנה הבן והקנה לאשתו ודין הוא שתגבה כתו' מהמעות. ובדרך אגב ראיתי למהר"ש הלוי ז"ל בתשו' הנז' שהוקשה בעיניו מה שהבין הרא"ש בדעת הגאון מדברי הה"מ ז"ל בפכ"ג מה' אישות יע"ש. ואח"כ כתב וז"ל הן אמת כי לשון הגאון הציקתו להרא"ש ז"ל שאם כונת הגאון היה לו' שהפוסק לבתו והיא מתייבמת עם השני אינו יכול לו' לאחיך הייתי רוצה ליתן וכו' לא היה לו לו' קנתה הבת שאינו קונה אותן הבת ואין לייחס הקניין אל הבת כמו שמצינו במתני' שלא ייחס הקניין אל הבת דהכי תנן יכול האב לו' לאחיך הייתי רוצה ליתן ולא לך משמע שכל הדברים הן לאמרי' בערך היבם וכך הי"לל לאחיך רוצה וכו' ומדלא כתב כן אלא תלה הכל בבת שכתב קנתה ואינו יכול לו' לא פסקתי לבתי אלא ע"מ שתבא לידי נישואין עם החתן דמ"מ לבתו פסק וקנתה כו' נר' דס"ל לגאון דהקנין הוא שהבת קנתה אותו פסוק ואפי' אם לא תנשא עם השני ומתה יירשנה בנה אותו הפיסוק כו' יע"ש. ואני עני ואביון לא מצאתי טעם בעיקר בדבריו אלו כלל דאיך הי"ל להגאון לייחס הדבר אל היבם דהלא אין יכול לומ' לאחיך הייתי רוצה ליתן משום דפסיקתו היתה לבתו ולא לחתנו וכיון שכן יבם מאי בעי הכא ואיך יכול לטעון ולו' לחמיו תן לי מה שפסקתה הא לא פסק לא לו ולא לאחיו אלא לבתו דוקא. ואין לו דמיון למתני' דפ' מציאת האשה דתנן הפוסק מעות לחתנו ומת דיכול לו' ליבם לאחיך הייתי רוצה ליתן ולא לך דהתם הפוסק מעות לחתנו תנן ולא לבתו דסד"א כיון דיבם במקום את קאי יזכה היבם במה שפסק לאחיו קמ"ל דאפ"ה אינו זוכה היבם משום דיכול לו' לאחיך הייתי רוצה ליתן ולא לך ולכן שפיר ייחס אבידת הקנין ליבם. משא"כ בפוסק מעות לבתו דוקא להכי לא ייחס הקנין ליבם אלא לבת. וכיון שכן מה שרצה הרב להשוות נדון הגאון להך מתני דהפוסק מעות לחתנו לא דמו הא להא כי גבה טורא בנייהו כדאמרן. ואין ספק אצלי שהרב ז"ל מעולם לא בא לידי מדה זו אלא מכח לשון הרא"ש במ"ש אבל אם נתייבמה לא מצי למימר לאחיך הייתי רוצה ליתן שהרי לבתו פסק ולא פקעי הקדושין שמכחן ייבמה אחיו עכ"ל. דמלשון זה משמע שהיבם הוא התובע ומ"ה כתב הרב מ"ש. ולי הדיוט נראה דאי משום הא לא ארייא דלע"ד נראה דמ"ש הרא"ש אבל אם נתייבמה לא מצי למימר לאחיך כו' שהוא לשון מושאל וכונתו רצויה דר"ל שאינו יכול האב לומר לבת שמעולם לא פסק לתת מתנה זו אלא דוקא אם הייתה נישאת לבעל הראשון ועכשיו שיתייבמ' לאחיו אינו רוצה ליתן לה מה שפסק כדרך מה שאמרו גבי הפוסק מעות לחתנו ומת דיכול לומר ליבם לאחיך הייתי רוצה ליתן ולא לך. דהכא אינו יכול לטעון כן לבת משום דהכא שאני דמה שפסק היה לבת והרי הבת קיימת לפניו וקנתה כשנתייבמה עכ"פ שהרי יבם זה במקום אח קאי והרי הוא כאילו אחיו היה חי וקיים דכשנישאת לו היתה זוכה ה"נ עכשיו הרי היא זוכה ג"כ מאחר שהיא קיימת והפסוק היה לה ולא לבעלה הראשון וזהו מ"ש ולא פקעי הקדושין שמכחן ייבמה אחיו שר"ל שכיון שייבמה אחיו חשבינן לה כאילו נשאת לבעלה הראשון וקנתה הבת כשנתייבמה כנ"ל לפ' דברי הרא"ש ז"ל. ואני אפרש דעת הרא"ש לדעתי הקצרה. אך ורק תחילת דבר צריך אני להעתיק דברי הרא"ש כמו שכתובי' ככתבם וכלשונם בפסקיו מילה במילה וז"ל בפסקיו עלה דהך מתני' דפוסק מעו' לחתנו. ירושלמי ולאו דברים הנקנים באמירה הם תני בר קפרא פוסק ע"מ לכנוס הוא וכיון שמת חתנו ולא כנסה אינו חייב לתת לאחיו והכי משמע מדקא' פוסק ולא קא' כשפסק. ופי' רב האיי גאון ודוקא בפוסק לחתנו אבל אם פסק לבתו כגון שא"צ בשעת קדושין הריני נותן לבתי כך וכך קנתה הבת ואע"פ שמת החתן אינו יכול לומר לא פסקתי לבתי אלא ע"מ שתבא לידי נישואין עם החתן דמ"מ לבתו פסק ובתו קנתה כך מצאתי כתוב. ונ"ל שלא ביאר הכותב יפה דמשמע דאם מת החתן אפי' לא ייבמה אחיו שחייב ליתן לבתו מה שפסק לה והא לא מסתבר כלל דודאי לא פסק אלא ע"מ שתנשא בהם ואם לא נישאת ומתה והיה לה בן לא יירש הבן אותו הממון אבל אם נתייבמה לא מצי למימר לאידך הייתי רוצה ליתן שהרי לבתו פסק ולא פקעו הקדושין עכ"ל בפסקיו אות באות מילה במילה יע"ש. וביאור דבריו לע"ד כך הם שאחר שהעתיק לשון הירושלמי כתב וכיון שמת חתנו ולא כנסה אינו חייב לתת לאחיו והכי משמע מדקאמר פוסק ולא קאמר כשפסק משמע שר"ל שכל הפוסק סתם אינו אלא ע"מ לכנוס דאי איתא שדעת בר קפרא הוא שר"ל דהכא שאני שפסק בפי' בשע' קדושין ע"מ לכנוס הכי הול"ל לבר קפרא כשפסק ע"מ לכנוס שר"ל בשפסק בפי' ע"מ לכנוס ומדלא נקט כי האי לישנא כשפסק אלא פוסק כונתו דבר קפרא לומר שכל הפוסק סתם אינו פוסק אלא ע"מ לכנוס ואחר שהוכיח כן שכך הוא פי' הירושלמי בודאי ולאפוקי ממ"ש הה"מ בפכ"ג מהלכות אישות בפי' אחר שכתב הרי"ף ז"ל ש"מ בר קפרא דמתני איירי בשפסק בהידייא יע"ש. הביא מה שמצא כתוב משם רבינו האיי ע"ד הירושלמי וכתב ופי' ר' האיי ודוקא בפוסק לחתנו אבל וכו' כך מצאתי כתוב ונ"ל שלא ביאר הכותב יפה כו' כונתו היא שלא ביאר הכותב מה ששמע משם רבינו האיי יפה משום שאם הדברים כפשטן וככתבם יש במשמע דאם מת החתן אפי' לא ייבמה שחייב ליתן לבתו מה שפסק לה והמשמעו' דלא נפקא לן מתחילת דבריו ממ"ש ודוקא בפוסק לחתנו שאיפשר שר"ל דמאי דדייקינן מפוסק דנקט בר קפרא שר"ל כל הפוסק סתם היינו דוקא בפוסק לחתנו בההיא הוא דאמרינן דלא זכה היבם משום דמצי למימר לאחיך הייתי רוצה כו' משום דכיון דכל הפוסק ע"ד לכנוס הוא פוסק וכיון שלא כנסה הא' לא זכה היבם. אבל אם פסק לבתו ומת החתן קנתה הבת עכ"פ משום דלא אמרינן גבי בתו כל הפוסק ע"ד לכנוס הוא פוסק. גם מאמצע דבריו יש במשמע כן ממ"ש אינו יכול לומר לא פסקתי לבתי אלא ע"מ שתבא לידי נישואין החתן כו' דמדקאמר לידי נישואי החתן ולא קאמ' לידי נישואין סתם משמע לידי נישואי החתן הראשון וכמ"ש הר"ן בהידייא כן בשם רבינו האיי והביאו מרן בב"י יע"ש. וכל זה גרם הכותב שלא ביאר דברי רבינו האיי והניח מקום לטעו' בדבריו וע"ז כתב הרא"ש שאע"פ שיש במשמע כן בדברי רבינו האיי מ"מ לא מסתבר כלל וחס ליה לר' האיי שיסבור כן משום שכבר הוכיח מכח השינוי דפוסק לכשפסק שר"ל כל הפוסק ע"מ לכנוס דכללא הוא לכל הפוסק בין לחתנו ובין לבנו ולבתו שאינו פוסק אלא ע"מ לכנוס ובת זו כיון שלא כנסה ראשון גם שני לא קנתה אלא א"כ נתייבמה כיון שהיבם במקו' אחיו הוא וקדושי אחיו עומדין לו לאדם זה ובאותה שעה שנתייבמה קנתה הבת ואי לאו לא. ומאי דקאמר רבינו האיי ודוקא בפוסק לחתנו וכו' הוא בא להבדיל בין אם המקבל המתנה מת או עודינו חי וקיים ומאי דקאמר לידי נישואי דחתן פי' חתן כל דהו והיינו אפי' חתן שני ולא חתן הראשון דוקא קאמר.
Even HaEzer.53.4
גם את זה ראיתי שם בתשוב' מהר"ש הלוי בתשוב' שאחר תשו' הנז' והיא תשו' מהרח"ש שכתב אחר שהעתיק דברי הרא"ש מ"ש בנו הריב"ה בא"ה סי' נ"ג וכתב עליהם וז"ל והגיע דברי' הללו לא רישא ספייהו ולא ספייהו רישא דממ"ש בתחיל' וז"ל משמע מדבריו שאם מת החתן אפי' לא ייבמה אחיו שחייב כו' והא לא מסתבר שודאי לא פסק אלא ע"מ שתנשא ואם לא נשאת ומתה והיה לה בן לא יירש אותו ממון משמע שלא מיעט רק כשלא נשאת כלל ומתה שלא יירש הבן אותו ממון. הא אם נשאת לאחר אחר שמת החתן חייב ליתן לבתו כיון שנשאת וממ"ש אח"כ אבל אם נתייבמה כו' שהרי לבתו פסק ולא פקעי קדושין שמכחם ייבמה אחיו משמע דוקא ליבם שבא מכח קדושין של אחיו ולא פקעי קדושין כו' הא אם נשאת לאחר שאינו יבם אינו חייב ליתן עכ"ל יע"ש. ולי הדיוט נראה לע"ד דל"ק לא רישא לסיפא ולא סיפא לרישא והוא דכבר הוכחתי למעלה דהרא"ש ז"ל מכח שינוי לשון דבר קפרא דשני פוסק ע"מ לכנוס דמדנקט בר קפרא פוסק ולא א' כשפסק שמעינן מינה שר"ל כל הפוסק ע"מ לכנוס וכללא כייל לכל הפוסק בין לבנו בין לבתו כמדובר ונפקא מינא דאם פסק לבתו אם נשאת בין לחתן הראשון ובין לחתן שני שאינו יבם כלו' דאם החתן הא' לא היה לו אח לייבמה והלכה והייתה לאיש אחר קנתה המתנה בשעה שכנסה שני ואם לא נשאת לשני כלל אפי' שהיה לה לבת בן לא יירש אותו ממון כיון שלא נשאת לא לא' ולא לשני אבל אם נשאת לאיש אחר ודאי דקנתה הבת אותו ממון באותה שעה שנישא' וכן אם פסק לבנו ומתה כלתו קודם שיכנוס אותה לא זכה במתנה עד שישא אחרת ואם אחרת יקח לו זכה במה שפסק לו אביו ואם לא לא כמו הפוסק לבתו דכי היכי בפוסק לבתו אמרי' אם נשאת לאיש אחר וכ"ש אם נפלה לפני יבם ויבמה השני שקנאה ה"נ גבי פוסק לבנו כשנשא אשה אחרת קנה וטעמא דמילתא משום הך כללא דכייל ותני בר קפרא פוסק ולא תני כשפסק דלישנא דפוסק משמע כל דפוס' כדמשמ' כמדובר. ואחר הצעה זו דברי הרא"ש ז"ל מתוקנים ומתוקי' מדבש דהרא"ש ז"ל כלכל את דבריו תחילה וכתב ואם לא נשאת ומתה והיה לה בן לא יירש הבן אותו ממון רמז במאמ' זה לאשה דלא נפלה ליבם ולא רצתה להנשא לאחר דלא קנתה דפסוק שפסק לה אביה כיון שלא נשאת כלל לא עם הראשון ולא עם אחר ואפי' אם יש לה בן שלא יירש הבן אותו ממון. ואח"כ חזר הרא"ש לנדון שלפניו לדברי הגאון רבי' האיי ז"ל דקאי באשה שנפלה לפני יבם שכתב דאם הפסוק היה לבתו ולא לחתנו דקנתה הבת וע"ז כתב הרא"ש אבל אם נתייבמה וכו' שר"ל שאם בת זו שפסק לה אביה לא נתייבמה לייבם ודאי דהגאון ז"ל ס"ל דלא קנתה הבת כלל דהא כללא כייל ותני בר קפרא הפוסק ע"מ לכנוס. אבל אם נתייבמה ודאי דקנת' הבת וכו' דהרי לבתו פסק והרי נתקיים התנאי דע"מ לכנוס ואח"כ כתב ולא פקעו קדושי ראשון שמכחם יבמה אחיו. רמז לנו במאמר זה שאשה זו יפה כחה מאשה דעלמא משום דכיון דיבם זה אשר לקחה לו לאש' הוא בא מכח קדושי אחיו ובמקום אח קאי הרי היא כמו שנשאת לראשון שהוא חי וקיים בשעת הפסוק ואם היה חי הראשון והיה כונסה לית דין ולית דיין שיאמר שלא קנתה הבת עכ"פ ה"נ כשנתייבמה ליבם קנת' עכ"פ באין או' ואין דברים ומילתא דאתיא בק"ו טרח וכתב לה דאם אשה שלא נפלה לפני יבם אפ"ה אמרי' דאם נשאת לאיש אחר דקנתה המתנה בשעה שנשאת משום דהרי נתקיים התנאי דע"מ לכנוס א"כ כ"ש כשנפלה לפני יבם דהוי כאילו כנסה הראשון דודאי קנתה הבת המתנה בשעה שנתייבמה כנ"ל לפ' דברי הרא"ש ז"ל ליישבם לפע"ד הקצרה דוק. עוד כתב הרב הנז' שם וז"ל וכן נר' דהרמב"ם ז"ל ס"ל דהפוסק לבתו ומתייבמת עם השני לא קנתה וחולק על הרא"ש ז"ל שהרי הרמב"ם השוה דין הפוסק לבתו עם הפוסק לחתנו וכמו דבחתנו לא זכה היבם ה"נ בבתו לא זכתה בהיותה מתייבמת. ויש לתמוה על הרב הגדול הב"י ז"ל איך לא כתב ע"ד הרא"ש שכתב אבל אם נתייבמה לא מצי למימר לאחיך וכו' והרי"ף והרמב"ם חולקי' עליו וצ"לע עכ"ל. ואני או' אם קבלה נקבל ואם לדין יש תשו' דלע"ד נר' דהרמב"ם והרא"ש ז"ל הם אהובים וריעים גם בדבר הזה ומי גילה לו רז זה דהרמב"ם והרא"ש פליגי דהרמב"ם ס"ל דהפוסק לבתו ונתייבמה דלא קנתה הבת דאי משום הך טעמא דיהיב מדהשוה הרמב"ם דין פוסק לבתו עם פוסק לחתנו. לדידי חזי לי דלא השוה הרמב"ם אותם אלא ללמד דעת את העם נתכוון ליתן הבדל בין אם המקבל מתנה עודינו חי לכשמת. והילך לשון הרמב"ם בפכ"ג מהלכות אישות האב שפסק ע"י בתו לא קנתה הבת אותה מתנה עד שיכנוס אותה בעלה וכן הבן לא קנה עד שיכנוס אותה בעלה שכל הפוסק אינו פוסק אלא ע"מ לכנוס לפיכך הפוסק מעות לחתנו ומת קודם שיכנוס ונפלה לפני אחיו ליבם יכול האב לו' לאחיך הייתי רוצה ליתן ולך איני רוצה ליתן ואפי' כו'. והה"מ הביא לשון הירושלמי דהקשו ולא הן הדברים הנקנים באמיר' תני בר קפרא פוסק ע"מ לכנוס וכתו' בהלכות פי' כל הפוסק כו' עד ודברי ההלכות ורבי' עיקר יע"ש. דון מינה דהרי"ף והרמב"ם ס"ל כתירוץ בר קפרא שכ"כ בפי' שכל הפוסק אינו פוסק אלא ע"מ לכנוס. ונמצא שהרמב"ם והרא"ש כולם שוין לטובה בפי' הירושלמי ואין בהם דין חלוקה כלל ומה שדיקדק הרב שנראה שהרמב"ם השוה דין פוסק לחתנו לפוסק לבתו לא היא דלא להשוותן נתכוון אלא שמתחילה כתב דין הפוסק מעות לבתו או לבנו דלא קנו עד שינשאו משום דאמרי' דעת הפוסק שלא פסק אלא ע"מ לכנוס וקנתה הבת אע"פ שמת בעלה וגם הבן קנה אע"פ שמתה אשתו והטעם כיון שהבן והבת הם חיים וקיימים וקיימו תנאים לכנוס להכי קנו ודין זה למדו מהירושל' מדתני בר קפרא פוסק ע"מ לכנוס כנז"ל ואח"כ כתב הרמב"ם לפיכך הפוסק לחתנו כו' כונתו דבזה לא יקשה בעיניך מ"ש חז"ל הפוסק מעות לחתנו שיכול לומר ליבם לאחיך הייתי רוצה ליתן ולא לך לפי שהפסק היה לחתן והחתן שהיה לו לקבל המתנה כבר מת ואע"פ שאחיו קם תחתיו ליבום ליבום הוא קם במקו' אחיו ולא ליירש מה שפסק לאחיו כיון שאחיו שפסקו לו איננו חי לקח אותו אלקים משא"כ בשפסק לבתו בשעה שנתקדשה לראובן שאף שמת ראובן קודם שכנסה קנתה היא הממון שהרי לבתו פסק ובלבד שתנשא לאחר ולהכי הרמב"ם עריב ותני להו בהדי הדדי הך דפוסק לבתו עם ההיא דפוסק לחתנו לומ' דמדין פוסק לבתו אנו למדין טוב טעם ודעת לפוסק לחתנו כו' וכיון שכן ודאי דהרמב"ם ס"ל דכשהבת נתייבמה ליבם פשיט' דקנתה דמ"ש דלא קנתה הבת היינו דוקא כשלא נשאת כלל אחר שמתה בעלה הראשון שנתקדשה לו ולא כנסה אבל אם נשאת בין אם נשאת לאחר כשלא נפלה לפני יבם ובין כשנפלה לפני יבם ונתייבמה לו ודאי דקנתה האשה עכ"פ כס' הרא"ש. ובהכי ניחא נמי מה שנצטער אותו צדיק לישב דברי הרמב"ם דלמה תלי תניא בדלא תניא כאשר הק' אח"כ יע"ש דבכונה מכוונת הניח דין המשנה באחרונה כדי ללמדנו טעם מ"ש בדין המשנ' דהפוסק מעות לחתנו שיכול לומ' לאחיו הייתי רוצה ליתן ולא לך דמדין הפוסק לבתו למדנו טעם ודעת לההיא דהפוסק מעו' לחתנו כמדובר. גם לפי מ"ש איפשר לומר דלא פליג סתם דין שסתם מרן בשולחן הטהור סי' נ"ב ליש מי שאו' שכתב אח"כ וז"ל מרן הקדוש האב שפסק ע"י בתו לא קנתה הבת אותה מתנה עד שיכנוס אותה בעלה וכן הבת לא קנה עד שיכנוס שכל הפוסק אינו פוסק אלא ע"מ לכנוס לפי' הפוסק מעות לחתנו כו' יש מי שאומר שהפוסק לבתו כגון שא' בשעת קדושין כך וכך אני נותן לבתי קנתה הבת לענין שאם נתייבמה לא מצי למימר לאחיך הייתי רוצה ליתן שהרי לבתו פסק ולא פקעי הקדושין שמכחם יבמה אחיו עכ"ל. ואיפשר לפר' דברי מרן באופן זה דמרן מילי מילי קתני דמ"ש בדין הא' האב שפסק ע"י בתו כו' מיירי שפסק לחתנו מעות כדי שישא בתו וע"י בתו ר"ל בשביל בתו שע"י ובשביל הכל ענין א'. וכן מצאתי שפי' הרב חלקת מחוקק והרב בית שמואל וז"ל האב שפסק ע"י בתו כלו' שפסק לחתנו לנדון כשישא בתו משא"כ כשפסק לבתו ממש אז הדין כמבואר בסעיף שאחר זה עכ"ל הרב ח"מ יע"ש. ודעתו לומר דלא פליגי סתם דין זה עם יש מי שאומר אך הרב בית שמואל אחר שכ"ס כתב דממ"ש מרן אח"כ לפי' הפוסק מעות לחתנו נר' דפליגי. וידעתי בני ידעתי שכ"ז היא משנה שאינה צריכה לנ"ד מ"מ נקוט מיהא פלגא דלכ"ע ס"ל דהפוסק מעות לחתנו או לבנו או לבתו וכנסו זכו בפסוק כשכנסו. אמור מעתה בנ"ד דאם מה שנתן ראובן לבנו היה בשעת הקדושין דהן הן הדברים הנקנים באמירה פשיטא ודאי שזכה בנו תכף ואין צריך בזה לא שטר ולא קנין וכ"ש אם היה הפיסוק בשטר וקנין ובא הבן לכלל נישואין דפשיטא ודאי שכבר בן ראובן זכה באותה מתנה ומוחזק מיקרי ואלמנתו גובה כתו' ממעות אלו וכ"ש בנדון זה שמכר ראובן לבנו קרקע מאחוזת אבותיו לבנו והלך הבן והחזיק בקרקע בפני אביו כדין וכהלכה בודאי דלית דין ולית דיין שיאמר שלא תגבה אלמנתו מנכסי בעלה במה שקנה והחזיק בעלה בעודינו חי באומדנא בעלמא ואם ראובן הנז' ידו אוחזת בעכ"ב שלא תגבה האלמנה מהמעות הנז' וחישב עם קוניהו ואם יתיר לה פסת יד עליו תבא ברכת טוב ויוצרו יחונהו ויפקדהו בפקודת ישועה ורחמים כי"ר נאום הצעיר נסים חיים משה מזרחי ס"ט.
Even HaEzer.54.1
שאלה בענין ההקדשות שהקדיש מהר"י לב אשכנזי זה כמה שנים א' בקושט' יע"א תחילה והב' באזמיר יע"א כנודע ולא נמצא לו מעות אחרים ונפטר לכ"ע וחיי לרבנן שבק וכתו' אשתו היתה אלף גרוש' ולא נמצא אחריו מעות אחרים לכדי שתגבה כתו' מהם אלמנת הרב הנז' ז"ל וע"כ נפשה לשאול הגיעה אם הקדש כזה מפקיע מידי שעבוד וב"ד י"ב השיבו שאין הקדש כזה מפקיע מידי שעבוד שהוא הקדש דמים כנודע וע"כ שאלה האש' לת"ח שיפסקו לה מזונות מא' מאלו ההקדשות והת"ח לא רצו ליתן לה מזונות ומפני זה באה האשה לפני ב"ד לתבוע כתו' שיגבו לה כתו' מא' משתי ההקדשות וב"ד שבפע"הק נדרשו לבקשתה והגבו לה שתגבה מההקדש שבקושט' יע"א. וב"ד י"ב שבקוש' הורו שאין לה לגבו' מהקדש שבקושט' כי אם דווקא מהקדש שבאזמי' וב"ד י"ב שבפעה"ק הודו להוראת ב"ד שבקוש' וביני ביני נמשך הזמן כמו ג' שנים ומחצה שלא נהנית האשה מהפירות אפי' פ"ק ועתה שואלת האשה כל הפירות של כל הג' שנים מיום שתבעה הכתובה לפני ב"ד י"ב שבפעה"ק שלפר' וזכתה בפירו' ממעות אזמיר ואת"ל שלא זכתה בפירות של כל הג' שנים כי אם דווקא מיום שיצאה ההוראה מב"ד שבקושט' דהיינו פירו' של שנה א' אך הב' שנים שקודם ההוראה לא זכתה וזכו הת"ח. אכתי שואלת האשה שהפירות של השתי שנים היא תהיה נוטלת בשביל מזונות משום דמה שתבעה כתו' בב"ד היא מדוחק שלא היו רוצים ליתן לה מזונות וכיון שתביעתה היא מדוחק לא הפסידה מזונות כמ"ש מרן בש"ע א"ה סי' צ"ג. עוד טוענת שהששה חדשים הם לה לפי שהיו חייבי' ככוללות אזמיר לשלוח לבעלה בעודנו חי ולא שלחו ותטלם בחשבון מזונות על הכל יורינו המורה לצדקה אם הדין עמה אם לאו ויבא שכמ"ה.
Even HaEzer.54.2
תשובה נרא' לע"ד להשיב בענין על ראשון ראשון הנה לטענת הראשונה שטענה לאה על פירות ששה חדשים הראשונים שהיו חייבים ק"ק אזמיר יע"א בחיי בעלה שעדיין לא היה לו מקו' להקדש לחול עד לאחר מיתה שהן שלה ודאי שטענה זו היא טענה אלימתה וזכתה בהן באין אומר ואין דברים ונוטלתן בעד מזונותיה לפרנס עצמה בימי אלמנותה ויעלו לה בכלל מזונותיה שקצבו לה ב"ד י"ב מיום פטירת בעלה לב"ע עד יום שתבעה כתו' בפני ב"ד. אמנם במה שטענה לאה לגבות הפירות כל הג' שנים שעברו מיום שהגבו לה ב"ד אשר פע"הק ממעות קושט' יע"א. והת"ח נצבו כמו נד וטענו שאין לה לגבות הפירות כי אם מיום אשר יצאה הוראת קושט' שתגבה ממעות שבאזמיר יע"א שהם פירות של שנה א' הנה הגם בטענה זו לכאורה היה נראה שיש פנים לומ' שהדין עמה ואע"פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר וכדמות ראיה שממ"ש הרמב"ם בפרק י"ב מהלכות מלוה ולוה וז"ל ב"ד שמכרו שלא בהכרזה נעשו כמי שטעו בדבר משנה וחוזרים ומוכרי' בהכרזה וב"ד שהכריזוה כראוי ובדקו יפה ודקדקו בשומא אע"פ שטעו ומכרו שוה מנה במאתים או' כו' הרי מכרן קיים אבל אם לא בדק בשומא ולא כתבו אגרת ביקורת שהיא דיקדוק השומא וההכרזה וטעו והותירו שהות או פחתו שהות מכרן בטל וכך אם מכרו קרקע בעת שאינן צריכין להכריז עליה וטעו שתות כו' מכרן בטל אעפ"י שהכריזו כו' אזיהו העת שאינן צריכין הכרזה בעת שימכרו קרקע לקבורה או למזון האשה והבנות או ליתן מנת המלך כו' וכן ב"ד שמכרו דברים שאינן טעונים הכרזה וטעו בשתות מכרן בטל ואלו הן הדברים שאין מכריזין עליהן העבדים והשטרות והמטלטלין כו'. דבר הלמד מעניינו שכל דבר שהב"ד דיקדקו ובדקו יפה עד שידם מגעת להעמיד דבר על בוריו על פי הדין אע"פי שטעות יצאה מתחת ידם באיזה צד בא' מן הצדדים אפ"ה דינם דין שהרי כתב הרמב"ם בדין זה שלפנינו שאם ב"ד הכריזו כראוי ובדקו יפה ודקדקו בשומא אע"פ שטעו ומכרו שוה מנה במאתים או ששוה מאתים במנה דמכרן קיים אף בנ"ד נמי איכא למימר ה"נ דמאחר שב"ד שבע"הק ת"ו כשתבעה מ' לאה כתו' לפניהם שלחו שמאי' מב"ד הצדק לשום כל כלי ביתה וכל הנמצא אתה בבית תחת ידה ורשותה והשביעוה כראוי כדין וכהלכה אף שטעו והגבוה מעות שבקושטאנטינ' לפי שלא ראו נוסח השטר שעשה בעלה כשהקדיש מעות אלו שבקושט' יע"א. ואלו ראו השטר ההוא לא היו מגבין לא ממעות שבקושט' כי אם ממעות שבאזמיר מ"מ אף שאח"כ ידעו שטעו מ"מ לא מפני זה נסתר כל המעשה שעשו אלא אמרי' שמה שעשו עשוי וגבייתם גבייה לענין שממקום שיש לה לגבות מן הדין זכתה מאותה שעה למפרע בקרן ובפירות כן היה נ"ל לכאורה.
Even HaEzer.54.3
אמנם כד דייקי' שפיר הא לא מילתא היא וכלפי לייא אית לן לאוכוחי מהא משום דע"כ לא אמרי' הכא דאם טעו ב"ד ומכרו שוה מנה במאתים או ר' במנה דמכרן קיים אלא משום דכבר הכריזו כראוי ודקדקו בשומא וכתבו אגרת ביקורת וכיון שעשו כל מה שעליהם לעשות מן הדין אלא שבמכירה טעו ומכרו שוה מאתים במנה שטעות כזה לא מידם היתה ומאיליו בא ואמטו להכי מכרן קיים לפי שלא טעו בעיקר הדין משא"כ בנ"ד שטעו בעיקר הדין וכשהגבו לה ב"ד ממעות קושט' לאו מידי דמששא אית במה דהגבו לה דהוי כמי שאסף רוח בחפניו ודאי דאין גבייתן גבייה לזכות בפירות דאזמיר מאותה שעה דכמאן דלא הגבוה דמי ואינה אוכלת בפירות כי אם דוקא מעת שיצאה הוראה מרבני קושט' שתגבה כתו' ממעות דאזמיר יע"א דהו"ל כמי שהגבו לה באותה שעה דמי ומשם ואילך אוכלת פירות ולא מקדמת דנא. ותו דכיון דאחר ששמעו ב"ד הצדק שבפע"הק הוראת ב"ד הצדק שבקושט' יע"א וישרו דבריהם בעיניהם והודו שטעו נעשו כמי שטעו בדבר משנה דחוזר וכמ"ש הטור בח"מ סי' כ"ה וז"ל וא"א הרא"ש ז"ל כתב ודאי מי שטועה בדברי הגאונים שלא שמע דבריהם וכשאמרו לו פסק הגאונים ישר בעיניו טועה בדבר משנה הוא ול"מ כו' עד ואם פסק הדיין שלא כדבריהם וכששמע דבריהם ישרו בעיניו והודה שטעה טועה בדבר משנה הוא וחוזר וכו' כתב הרמ"ה דיינא דטעה ולא הספיק התובע לאפוקי מיניה דנתבע עד דאיתברר דטעה ל"ש הדיוט ל"ש מומחה ל"ש שטעה בדבר משנה ל"ש טעה בשיקול הדעת כל כמה דלא זכי תובע בממונו הדר דינא ואפי' זכי בפלגא ופש פלגא גבי אידך דהוא פלגא דזכי בה אם טעה בשיקול הדעת זכה כו' ואידך פלגא דפש גביה ל"ש טעה בדבר משנה ל"ש טעה בשיקול הדעת ל"ש מומחה ול"ש הדיוט לא מפקי' מיניה דחזינן בההוא דהוו קרו ליה עכברא דשכיב אדינרי כו' וא"א הרא"ש כתב בזה כו' יע"ש וראה ראיתי להרב הגדול מהריב"ל בח"ג סי' ל"ב שנסתפק בהך עובדא דההוא גברא דהוו קרו ליה עכברא דשכיב אדינרי שאחר שהביא הך עובדא ומ"ש עלה הרי"ף דבהך עובדא לא טעה ר"י ברבי יוסי לא בדבר משנה ולא בשיקול הדעת דטעה בשיקול הדעת היינו כגון תרי תנאי או תרי אמוראי דאיפליגו בהדי הדדי ולא אתמר הלכתא כחד מינייהו וסוגיין דעלמא כחד מינייהו ואזל איהו ועבד כאידך כו' ואילו שקול הדעת דאיפליגו בה ר"י בר' יוסי ור' חייא ליכא ראיה לר' חייא לברורי בה טענתה דר"י בר' יוסי הלכך ליכא כח לאהדורי בה טעותה דר"י כר' יוסי ולברורי טעותיה ומ"ה קאמר כבר הורה זקן הלכך ליכא למיגמר מההוא למי שטעה בשיקול הדעת שאינו חוזר. כתב ויש להסתפק בההיא עובדא במ"ש כבר הורה זקן אי הוי אפי' בההיא פלגא דפש גבייהו. ומדברי הרמ"ה שמעי' תרתי שכתב בעל הטורים וז"ל דיינא שטעה כו' והעתיק כל דברי הרמ"ה הנז"ל עד ילפי' מיניה תרתי חדא דס"ל דלא כרב האלפסי שכתב דההיא עובדא דעכברא דשכיב אדינרי לאו טועה בשיקול הדעת אלא מלתא באנפי נפשה ועוד שמעי' מיניה דמאי דקאמר כבר הורה זקן על ההוא פלגא דיהבי להו קאמר ולא על פלגא דפש להו גבייהו קאמר עכ"ל. ואיני יודע במה נסתפק הר' הנז' דהא בהדייא אמרו בש"ס א"ל ניזיל וניהדר א"ל לא כבר הורה זקן ופי' רש"י ניזיל וניהדר נשלם החצי שקבלנו עכ"ל משמע שהתובעים הן הנה ששאלו אם יחזירו החצי שקבלו נמצא שע"ז השיב להם ר' חייא שאינם חייבים להשיב לפי שכבר הורה זקן וכיון שהורה זקן אינם חייבין להשיב מההוא פלגא שיקבלו וא"כ מהיכא לו' דכשא' ר"ח כבר הורה זקן אפי' לפלגא דפש גבייהו ואף לפי גרסת הרב הנז' דגריס הכי אי הכי ניהדר לן ההוא פלגא דיהבינן שכן נר' שכן היתה גרסתו בש"ס אפ"ה שפיר שהנתבעים שאלו לר"ח א"ה ניהדר לן אותו פלגא דיהבינן שיחזרו להם התובעים מה שלקחו מן היורשים אפ"ה כשאמר לו ר"ח כבר הורה זקן ודאי שכוונתו לו' שאינם חייבין להחזיר לפי שכבר הורה זקן ומעולם אין להסתפק במה שאמר ר"ח כבר הורה זקן אפי' בההוא פלגא דפש גביה במידי שלא שאלו לה התובעים ולא הנתבעים לפי חילוף הגרסאות ודבריו נפלאו ממני. עלה בידינו לנ"ד דודאי הדר דינא כיון ששמעו מה שפסקו רבני קושט' ה"י והודו לדבריהם ואילו אם היה נגלה לשון השטר של הקדש שהקדיש' המקדיש בקושט' לשני דייני' דפע"הק ודאי שלא היו פוסקי' שתגבה האשה כתו' מהקדש שהקדיש המקדיש בקושט' וכיון שכן אין ספ' דאלי' דכ"ע דהדר דינא ומיום שהסכימו רבני קושט' שהאשה תגבה כתוב' מהקדש שבאזמיר מאותה שעה דוקא זכתה האשה במעות שבאזמיר לגוביינא הן ופירותיה ולא קודם לכן משום דהדר דינא ומה שפסקו לה ב"ד שבפ"עק היה כלא היה ועדיין לא זכתה במעות שבאזמיר כלל כלל לא. ואתיא נמי במה מצינו להרא"ש והריב"ה בנו הביא דבריו בה' גביית מלוה סי' ק"ג ופסקו מרן הקדוש שם וז"ל קרקע שעשו ב"ד שומא והכרזה להוריד בה המלוה ואירע שנשתהא זמן שלא הורידוהו בו כל זמן שלא החליטו ב"ד הקרקע למלוה אי אייקר או זיל ברשותא דלוה קאי וצריך לעשות שומא אחרת והכרזה אחרת עכ"ל וכמדומה שדברי הרא"ש הללו הם מוסכמי' לכ"ע שלא מצינו מי שנחלק עליו. ואגב אגלה אזן המעיין שאין דעתי נוחה במה שכתב הרב ב"ח בסי' הנז' על נוסח שטר השומא שכתב הטור שכותבי' ב"ד כשמורידין המלוה לנכסי הלוה שכתב שם הב"ח ע"מ שכתב הטור בנוסח ושדרנא מב"ד תלתא אינשי מהימני וז"ל הב"ח נר' מלשון זה דבשעה שיחליטו הב"ד הנכסים למלוה ויחזיקו בהם צריכים לשלוח ג' שמאים לראות הקרקע שמא השביחה מאליה ונתייקרה דכל שבח שיגיע בנכסים מקמיה שיחזיקוהו הב"ד בקרקע ברשותה דלוה קאי וכדכתב הרא"ש ז"ל בתשו' בסמוך סעיף י"א עכ"ל. והיא היא התשו' הנז"ל ואחר המחילה רבה לא דק בזה דאם אמ' הרא"ש דאי אייקור וזל דברשותה דלוה קאי היינו דוקא בנשתהה הזמן שלא הורידוהו בו מיד אחר ההכרזה והשומא אמנם כשלא נשתהא אלא שהורידוהו מיד אחר ההכרזה והשומא לא קא'. אחרי כותבי ראיתי להרב גידולי תרומה בשער ג' חלק ג' שתמה ג"כ ע"ד הרב ב"ח שכת' נוסח זה שכתב הטור אות באות ותמה על שומא שנייה זו למה יע"ש וכתב שם בסוף דף י"ו ע"א וז"ל והכא לא שייכא אותה תשו' דמייתי הטור בשם אביו הרא"ש שכת' בכלל פ"א על קרקע שעשו בו שומא והכרזה ואירע שנשתהה ששה חדשים שלא הורידו בו המלוה כו' עד דודאי הכא לאו בנשתהא קיימי' עכ"ל יע"ש והדין עמו ודברי הב"ח צ"ת. ש"מ שמעי' מהכא לנ"ד וכי היכי דהתם אף שב"ד עשו הכרזה ושומא מ"מ כל עוד שלא הורידוהו ולא החליטו הקרקע ב"ד למלוה אי אייקור ברשות הלוה אייקור. ה"נ בנ"ד אע"ג שב"ד י"ב עשו כל שבידם לעשו' ונשתהה הענין שלא בא הדבר לידי גבייה מפני עיכוב ב"ד שבקושט' שעיכבו בדבר דין הוא שלא תזכה האשה בפירות אלא מעת שהוחלט לה ע"פ ד"ת ולא מקדמת דנא. והנה לך ראיה אחרת מכרחת לומר שלא זכתה לאה בפירות המעות דאזמיר יע"א אלא משעה שהגבו לה ב"ד י"ב שבקושט' יע"א והוא מההיא עובדא דס"פ הנושא את האשה דף ק"ד ע"ב וז"ל חמתיה דרבי חייא אריכא וכו' עד כתב לה אדרכתא אנכסיה אתא לקמיה דרבא א"ל תיזיל אדרכת' אישקול מיומא דשלמי יומי מכרזתא עד השתא א"ל ה"מ היכא דלא כתי' טעותא באדרכתא אבל היכא דכתי' טעותא באדרכתא לית לן בה א"ל והא מר הוא דאמר אחריות ט"ס הוא א"ל רבא בהא ליכא למימר ט"ס הוא דבהא אפי' רבה בר שילא טעי מעיקרא הוא סבר הני והני דידיה מ"ל מהני מ"ל מהני ולא היא זמנין דאזלה ומשבחא להו ובעלה מכספי וא"ל שקול דידך והב לי דידי ואתי לאפוקי לעז על בי דינא עכ"ל ואעתיק קצת מפי' רש"י וז"ל אישקול פרי מיום שמצאתי שדה משדות המת והראתי אדרכתא שבידי לב"ד ושמאוה והכריזו עליה ל' יום כמשפט כו' אבל היכא דאדרכתא בטעות כתי' לא זכיה בה עד דמטיא ארעא לידך שהרי מכח אדרכתא שמאוה ב"ד והכריזו וכו' בהא רבא בר שילא שצוה ליכתוב ליך אדרכתא טעה וסבור שתגבה מנכסים שלו כו' יע"ש והרמב"ם בפ' י"ב מהלכות מלוה ולוה ובטור ח"מ ס"ס ק"ט כתבו וז"ל וכשכותבים האדרכתא על נכסי יתומים כו' כותבים בה והכרנו שהנכסים האלו הן של פ' המת ואם לא כתבו כך הרי אדרכתא זו פסולה ואין אוכלים בה פירות אפי' לאחר ששלמו ההכרזות עכ"ל. וכן פסק הרב בעל התרומות שער ג' ח"ב סי' ג' אלא שבאו דבריו בדרך ארוכה יע"ש. וכן נראה מדברי הרי"ף ס"פ הנושא אלא שגירסא אחרת היא בש"ס במקום א"ל ליזיל וליהדר לי פרי כו' היה גורס הכי איזיל איהדר פירי מההוא יומא עד השתא והר"ן פי' דהוא לשונו דרבי חדא אריכא שהיה רוצה להחזיר הפירות שאכל עד היום וכן פי' בהא א"ל האי אדרכתא לאו שפיר כתיבא פי' דא"ל רבא לר"ח אריכא לא מחייבת למיהדר לפי שנכתבה האדרכתא על שדות שלך וכו' יע"ש ולא פי' יותר ולא ידעתי איך יפרש עפ"י זה א"ל אישקיל מיומ' דשלמי ימי אכרזתא עד השתא דשם מוכרח שהן דברי האלמנה דמכח לשון זה דסיפא מוכרח שגם שאר א"ל האמור בש"ס הן הנה דברי האלמנה כלל הדברים האלה וכחיזיון הוא המאורע שלפנינו דשקולים הם ויבואו גם שניהם דהא נדון שלפנינו היה שב"ד דהכא טעו והיו סבורי' דהשני הקדשו' שוים היו לענין שתגבה מ' לאה כתו' מהם לפי שהם לא ראו לשון שטר ההקדש שהקדיש בעלה בקושט' אלא שטר ההקדש שהקדיש באזמיר אותו בלבד הוא שראו וחשבו שההקדש שהקדיש בקושט' היה כזה וע"ז כשבאה האשה לתבוע כתוב' ושאלה האשה אם ההקדש כזה מפקיע מידי שיעבוד ואם אינו מפקיע מידי שיעבוד מאיזה מהן תגבה וב"ד י"ב השיבו לה שאין הקדש דמים מפקיע מידי שיעבוד ולענין מאיזה מהן תגבה כתוב' תלו הבחיר' בידה והיא ביררה לעצמה לגבות מהקדש שבקושט' וע"ז כתבו לה ב"ד שתגבה ממעות שבקושט' יע"א. וזה דומה לטעות שטעה רבה בר שילא שכתב האדרכתא סתם לפי שהיה סבור כיון שכל השדות היו של ר"ח אריכא אפי' שדות שירש מאחיו דהני והני דידיה הוו. ה"נ בנ"ד טעו ב"ד טעות כזה והשתא כי היכי דהתם אמרי' שכיון שטעה רבה בר שילא בכתי' אדרכתא ומ"ה אמרו שלא זכתה האלמנה בפירות אפילו מדי שלמו ימי האכרזתה אלא עד דמטיא ארעא ליד האשה וכמ"ש רש"י כנז"ל. ה"נ בנ"ד ששטר הנדונייא היא בטעות דין הוא שאין לה זכיה בפירות אלא מזמן שכתבו רבני קושט' שתגבה ממעות אזמיר והלאה ולא מקודם לכן לפי שגביית כתו' שהיגבו לה ב"ד לא מהניא מידי. ולדידי חזי לי שצריך ב"ד שבקושט' יכתבו לה גבייה מחדש כנ"ל וכמדומה לי שהיא ראיה שאין עליה תשובה.
Even HaEzer.54.4
ומה שטענה עוד לאה שהשנ' שנשארה אלמנה מעת שהגבו לה ב"ד י"ב עד שנשאת שרוצה ליטול הפירות בעד מזונותיה יען כי מה שתבעה כתו' לפני ב"ד היה באונס מפני שלא היו רוצים ליתן לה מזונות ונמצא שאין תביעתה מפסדת מזונותיה. בזה נר' שטענתה היא טענה שכן כתב הטור בא"ה סי' צ"ג וז"ל אלמנה שתבעה כתו' בב"ד אין לה עוד מזונות אפי' לא פרעוה כו' ואפי' בב"ד לה הפסידה אא"כ תבעה מעצמה אבל אם תבעה מדוחק שלא נתנו לה מזונות או שרימו' וא"ל פ' חפץ לישא אותך ומחמת זה תבעה כתו' או כיוצא בזה לא הפסידה מזונות עכ"ל. וכתב מרן הקדוש ז"ל שם שהם דברי הרא"ש ז"ל דמפיק לה מדברי הירושלמי שאמרו שם ובלבד מן השופי וכו' יע"ש. אמנם הרי"ף והרמב"ם ז"ל לא הביאו הירושלמי הזה והשמיטוהו וטעמם משום שכיון בגמ' דידן לא מפליג בהכי משמע דסבר דאין חילוק בדבר וכו'. יע"ש. ומצאתי לרבן של בני גולה מהרדב"ז ז"ל במודפסות סי' ע' שנשאל על אשה שתבעה כתו' בב"ד וכשבאו לגבותה מצאו שכתו' לא היתה ראויה להגבות בה וכתב דאע"ג דמ"ה מגבין לה ק"ר מפני שהוא תנאי ב"ד אפי"ה לא אבדה מזונותיה משום דאנוסה היא שחשבה שיש לה כתו' כדי לינשא ונמצא שאין לה אלא דבר מועט ודמיא להא דגרסי' בירושלמי פ' אלמ' ניזונית רב יהודה בשם רב אמר תובעת כתו' בב"ד אבדה מזונותיה אר"י ובלבד מן השופי וכו' והביאו המרדכי פ' נערה שנתפתת' הרי לך בהדיא שאע"פי שתבעה כתובתה לפי שחשבה להנשא לר' בוא בר כהן חשיב לה כאנוסה והחזירה למזונותיה כ"ש בנ"ד שחשבה ליטול כתו' ואינה נוטלת כי אם קו"ר דחזו לה מן הדין מתנאי ב"ד ולאו מידי יהבינן לה מכח כתו' הילכך אין לך אונס גדול מזה ולא אבדה מזונותיה עכ"ל. הרי שהרב הנז' ז"ל למד מדברי הירושלמי לענין אחר שלא דבר הירושלמי ודימה ענין לענין וחשיב לה לאשה לנדון דידיה לאנוסה לענין דלא אבדה מזונותיה וטעמא דמלתא הוא משום דאונס זה היה בגופה וכמ"ש מו' הרב המופלא בתשו' זרע אברהם בחלק השייך לח"מ סי' עשירי וז"ל שם בא"ד ובר מן דין כו' חדא דאין לדמות אונסים אהדדי כי אם כשיהיו שוים תחת סוג א' והנה אונסים שמצינו שאינה מאבדת מזונותיה הם שהאונס הם בגופה כגון שרימוה פ' תובע אותך להנשא לו. או שאין לה מזונות ומצערין אותה עליהם וכיוצא דהוו צערא דגופא אמנם וכו' יע"ש. ה"נ בנדון דהרב הרדב"ז הוי אונס דצערא דגופה נמי שחשבה בדעתה כשתבעה כתוב' שהיה עולה בידה לגבות כל כתו' לילך לינשא אמנם השתא דלא יהבינן לה מידי ודאי דאין לך אונס גדול מזה ולא אבדה מזונותיה. אמור מעתה כ"ש בנ"ד דבשביל מזונות שלא היו רוצים ליתן לה לפי שהיו אומרים לה דאין לה שום זכייה כלל בשתי ההקדשות שהקדיש בעלה ולכן הוכרח' לתבוע כתו' כדי לידע מאיזה מהם היא זוכה כדי לזון ולפרנס את עצמה בהא ודאי דלכ"ע אנוסה מיקרי ולא אבדה מזונותיה. ובהיותי עוסק בנדון זה ראה ראיתי בתשו' הרב גינת ורדים חלק ח"מ סי' כ"ד וכ"ה שתמהו רבני מצרים ה"ה הרב בעל הספר וכמהרר"י הלוי על מעשה ב"ד שעשו רבני ירושלם באלמנה שבאה לפניהם לתבוע כתובתה אך לא היה שטר כתובה יוצא מתחת ידה והשביעוה ופסקו לה מזונות וע"ז תמהו רבני מצרים על מעשה ב"ד הלז מ"מ הרמב"ם פר' י"ח מהלכות אישות וז"ל אלמנה שאין שטר כתוב' יוצא מתחת ידה אין לה מזונות שמא מחלה כתובה או מכרה או משכנה אותה ואע"פ שלא טען היורש טוענין אנו לו ואו' לה הביאי כתובתיך והשבעי נטלי כתו' עכ"ל. גם הטור סי' י"ט דבריו יע"ש ופסקו מרן בשולחנו הטהור שם יע"ש. הרי דלכ"ע דכשאין כתובה יוצאת מתחת ידיה דאין לה מזונות יע"ש. והרב כמהר"י הלוי בסי' כ"ה לישב תמיהא זו כתב וז"ל ושמא אפשר לומר דכוונת הב"ד היא דבשבועה יש לה מזונות ואע"ג דבכ"מ כתב דצריך להגיה והשבעי והיינו לומר שאע"פ שתביא שטר כתוב' דליכא למיחש שמחלה או שמכרה מ"מ צריכה לישבע שלא תפסה משל בעלה כלום אבל בשבועה לחודה לית לה מזונות מ"מ כיון דבב"י לא כתב כלום משמע דניחא ליה בגירסת הטור וגם בש"ע לא העתיק לשון הרמב"ם כולו בשלימות משמע שדעתו לפסוק דבחדא מינייהו סגי או בהבאת כתוב' או בשבועה שלא מכרה ולא מחלה עכ"ל. ואנכי לא ידעתי מה הועילו חכמים בתקנתם דאם המעשה אשר בא לפני ב"ד הצדק שבירושלם היה שהאל' היתה באה לתבוע מזונות בלבד יתכן לומר שכונת ב"ד היה דסברי רבנן דבשבועה בלחוד יש לה מזונות וכמ"ש הרב הנז' שם. אך כיון שהמעשה שהיה לא כך היה אלא שהאלמנה באה לתבוע כתובה שיגבו לה ב"ד וקי"ל שכיון שתבעה כתוב' בב"ד אף שלא פרעוה אבדה מזונותיה לכ"ע מ"ל אם השביעוה או לא השביעוה הרי כבר אבדה מזונותיה בתביעת גביית כתו' והרב המחבר ז"ל בסי' כ"ו תמה על תשו' מהרדב"ז הנז"ל שאחר שהביא דברי מהרדב"ז תמה עליו וז"ל ומאן יהיב לן נגרי דפרזלא ונשמעינהו דאישתמיט ליה למרן תלמוד ערוך דפר' השולח דף ל"ה ע"א תנן אין אלמנה נפרעת מנכסי יתומים אלא בשבועה נמנעו להשביעה פי' רש"י והיתה מפסדת כתו' ובגמ' אמרי' רב לא מגבי כתו' לארמלתא פי' והיתה מפסדת כתו' דהא אין נפרעין מנכסי יתומים אלא בשבועה. תו מייתי התם עובד' ההיא דאתיא לקמיה דרבא בר רב הונא א"ל מה איעביד דרב לא מגבי כתו' לארמלתא א"ל הב לי מזוני א"ל מזוני נמי לית לך דאר"י אמר שמואל התובעת כתו' בב"ד אין לה מזונות ע"כ. הרי בהדיא דלא כרדב"ז דהא הכא היתה אנוסה שחשבה שהגבוה כתו' ולא הגבוה ואע"פ כן אבדה מזונותיה וכן פסק הטור להדיא שאע"פ שלא פרעוה כתובתה כו' עכ"ל. והרב כמהר"י הלוי תירץ שם בתשוב' סי' כ"ז וז"ל ולע"ד נראה לומר דהתם שאני משום שמה שלא הגבו לה כתובה הוא משום חששא דשמא נתקבלה כתובתה ואינה נאמנת בשבועה וכיון שכן לא שייך למימר אנוסה היא דמה אונס יש לה הרי כתובה בידה וכיון שכן מנין לה מזונות כו' ומסתמא כשבאה לב"ד ותבעה וא"ל הרי כתובה בידיך ובפרט שראינו שלא נשבעה כההיא עובדא דמייתי התם דקפצה ונשבעה איכא אומדנא דמוכח דקפצה ונשבעה מאיליה משא"כ הכא בנדון דהרב מהרדב"ז דלא מגבינן לה וכיון שכן נשארת קרחת מכאן ומכאן בלי כתובה ובלי מזונות אנוסה היא ויש לה מזונות עכ"ל. והנה הרואה יראה שנכנס הרב בפרצה דחוקה לתרץ קושי' הרב ואין צורך להאריך ואם בדרך דוחק יותר היה נראה לע"ד לתרץ קושי' זו בדרך אחר יותר צלולה מזאת והוא דאיכא לפלוגי בין זה לזה דההיא עובדא דתלמודא שאני דאינה אנוסה כ"כ משו' דבידה היה לילך לפני ב"ד אחר ויגבו לה כתובה משום דלא מצינו בש"ס שבימי רב שלא היו מגבין לאלמ' כתובה כל בתי דינים שהיו באותו הזמן כי אם דוקא בב"ד של רב לא היו מגבין לאלמנה כתובה אך בשאר בתי דינים פשיטא שהיו מגבין וכיון שכן שבידה היה לילך לב"ד אחר והיו מגבין לה כתובה לכן לא נקראת אנוסה ולכן אבדה מזונותיה בתביעת כתו' משא"כ בנדון דמהרדב"ז שאי איפ' שתגבה כתובה כלל בכל ב"ד שבעולם ואי אמרי' שתאבד גם המזונות בתביעה זו נמצאת אשה זו קרחת מכאן ומכאן לא כתובה ולא מזונות ואילו ידעה אלמנה זו כן לא היתה תובעת כלל הלכך נמצאת אשה זאת אנוסה למפרע ולהכי פסק מהרדב"ז שיש לה מזונות דהיא אנוסה ודמיא לההיא דירושלמי שרימוה שהיתה נשאת לר"בא הכהן ונמצאת אנוסה למפרע והחזירוה למזונותיה ה"נ בנדון דהרב כן היה נראה לי ליישב אף שלא ימלט מדוחק ג"כ. אמנם נראה לע"ד לישב הדבר יישוב נכון והוא במ"ש שם הרב המחבר בסי' כ"ח וז"ל בא"ד ומ"ש מעכ"ת להליץ בעד הרדב"ז כו' איברא דמיטיבותיה דמר עלן אנהיר לן לעיינין דאייתי לן מתניתא שכתב הרא"ש ז"ל ס"פ נערה דף קכ"ח ע"ג וז"ל א"ר יאודה אש' התובעת כתובתה בב"ד אין לה מזונות ומשעת תביעה אבדה מזונותיה אפי' לא פרעו לה כדאיתא בגיטין פ' השולח. ובירושלמי ובלבד מן השופי אבל לא מן האונס וכו' והשתא עכ"ל דכיון דהרא"ש מייתי הא דפ' השולח והירושלמי הוה ס"ל להרא"ש ז"ל דלא פליגי אהדדי ולכן צריכין אנו לחלק דלעולם בתובעת משופי אבדה מזונות אע"פי שלא פרעו לה ואין לזכותה לו' שהיא מוטעת שחשבה שיפרעו לה ולא פרעו לה. אמנם בשלא תבעה משופי שהטעוה או מפני הדוחק וכעובדא דירושלמי לא אבדה מזונותיה וזו דרך ישרה לקיים שתי מימרות אלו דפ' השולח ודירושלמי שכתבם וצירפם יחד הרא"ש ומלתא בטעמא הוי כו' והשתא ק' טובא על הרדב"ז ז"ל דבנ"ד תבעה כתובה משופי אלא שלא הגבוה וקאמרי דיש לה מזונות דלא אתי לא כהרי"ף ולא כהרמב"ם ולא כהרא"ש ז"ל כו' ונדון דהרדב"ז תבעה משופי כו' עכ"ל. ואני א"ל מטיבותיה דמר עלן אנהיר לן עיינין דתירץ דברי הרא"ש ובהך תירוצא מצינו מקום לתרץ גם דברי מהרדב"ז אע"פ שהוא ז"ל הניחם בתימה. אך צריך להעתיק קצת מדברי מהרדב"ז ז"ל וז"ל שם כא"ד תו איכא טעמא אחרינא כיון דאתם הפצרתם בה והיא לא תבעה כתובה מלתא דפשיטא היא דלא הפסידה מזונותיה דיש לה מתנאי ב"ד אפי' שלא כתבו לה כתו' כלל וכיון שאין לה במה להנשא לא תנשא לעולם ונמצאת אוכלת מזונות כל ימיה והיתומים מפסידי' לפי שראיתי את הכתו' והיא מועטת ובשנה א' או שנה וחצי צריך לה מזונות כפי שיעור כתובה ואפי' שהיה שלא מן הדין לגבות בשטר כזה לתקנת היתומים רואה אני להגבותה דמהאי טעמא כו' ואע"ג דאין טעם זה מדינא יש להם כח לב"ד כו' ואפי' תבעה כתובתה אומר אני דלא הפסידה מזונותיה דכיון דלא מגבינן לה ואע"גב דמגבינן לה ר' שיש לה מתנאי ב"ד אפ"ה יש לה מזונות דאנוסה היא שחשבה שיש לה כתובה כדי לינשא ונמצא דאין לה אלא דבר מועט ודמיא להא דגרסי' בירושלמי פ' אלמנה ניזונית כו' והעתיק כל דברי הירושלמי שהביא הרא"ש עד הרי לך בהדיא שאפי' שתבעה כתובה לפי שחשבה להינשא לר' בון הכהן וחשיב לה כאנוסה והחזירוה למזונותיה כ"ש בנ"ד שחשבה ליטול כתו' ואינה נוטלת כלום אלא מאתים דחזו לה הלכך אין לך אונס גדול מזה ולא יאבדה מזונותיה וכיון שכן דטבא ליתמי עבדינן להו ותיטול כתוב' ותסתלק עכ"ל. מעתה אני תמה על הרב הנז' שראה דברי מהרדב"ז להקשות עליו ולא שת לבו לראות כל דבריו שהרי מדברי מהרדב"ז נראה שאלמנה שבאה לתבוע כתובה לפניו לא תבעה מעצמה משופי אלא שהפצירו בה עד בוש שתתבע כתובתה כמו שכתו' בשאלה וז"ל אם אנחנו השיאנוה עצה שתגבה כתו' לתועלת היתומים והסכימה למה שאמרנו אם נקראת תובעת כתובה כלו' לכדי שתפסיד מזונותיה. וע"כ השיב הרב הנז' לצד א' דכיון שהם הפצירו בה והיא לא תבעה כתו' פי' שלא תבעה כתו' מעצמה ומשופי דאינה מפסדת מזונו' דכיון שאין במה להנשא ואוכלת מזונות כל ימיה ומפסידין היתומים. ואחר כך אמר ואפילו תבעה היא כתוב' אומר אני דלא הפסידה כתוב' כו' מטעם דאנוסה היא פי' דבריו אלו שהרב הנז' בא להשיב למה ששאל השואל דמאחר שהם השיאוה עצה שתתבע כתובה אם נקראת תובעת כתובה ועל זה השיב שאפילו שתבעה כתובה אפ"ה לא אבדה מזונותיה ובא בטענה אחרת משם אנוסה כלומר מלבד טעם הראשון שאמר לעיל דאינה מפסדת מזונות משום דלא תבעה מעצמה ומשופי וכיון שאין לה במה להינשא נמצאת מפסידין היתומים ומשום תקנת היתומים כדבר האמור. עוד הוסיף נופך וטעם אחר לומר דלא אבדה מזונות משום שתבעה כתובה והוו משום דחשבינן לה אנוסה בההיא עובדא דירושלמי שרימוה ה"נ בנ"ד שהפצירו בה והוכרחה במעשיה לתבוע כתו' לא הפסידה מזונותיה משום דלא תבעה מעצמה ובשופי. וכיון שכן הרי החילוק מבואר מעצמו דהכא בנדון דמהרדב"ז שאני שתבעה מחמת ההפצרה ולא המירה כבוד בעלה מדעתה ומרצונה משופי ולהכי דין הוא שלא תפסיד מזונות משום דאנוסה היא משא"כ בההיא עובדא דפרק השולח שתבעה כתובה מדעתה ומרצונה משופי להכי אמרו התם שאבדה מזונותיה בתביעת כתובה וכמ"ש הר' הנז' בחילוק שחילק בדברי הרא"ש שהביא הירושלמי וההיא דהשולח כנז"ל. והשתא הדרן לדינא דנ"ד דהעולה על השולחן משופרי שופרי ממאי דכתיב' דלאה צדקה בטענתה שטענה דלא אבדה מזונותיה מיום התביעה משום דאנוסה היתה באותה שעה שלא היו רוצים ליתן לה מזונות וכיון שכן לא אבדה מזונותיה.
Even HaEzer.54.5
ברם כד דייקי' שפיר לאה הנז' אבדה מזונותיה משום דמצינו להרי"ף והרמב"ם דלא ס"ל כהרא"ש כמ"ש מרן ז"ל שם בב"י שממה שמצינו להרי"ף והרמב"ם שהשמיטו דברי הירושל' הנז' משמע דס"ל דתלמודא דידן פליג אירושלמי ופשיטא דבתר הרי"ף והרמב"ם אזלינן ותו דמרן בשולחן הטהור הביא סבר' הרי"ף והרמב"ם סתמא וס' הרא"ש ובנו ז"ל בשם י"א וכלל גדול הוא בדברי מרן דהלכה כסתם וכ"כ הרב הגדול בעל כנה"ג בח' א"ח בכלל הפוסקים כלל מ"ו ועיין בהגהות הרב הנז' ז"ל בא"ח בה' שבת סי' שי"ח יע"ש. ועיין בתשו' מהרי"ט ח"ב ח' א"ח סי' א' שכתבו כלל זה על דברי מרן. והר"ש הלוי בתשו' השייכי לח"מ סי' ל'. והשתא כיון שגדולי ישראל הנז' הסכימו בנדון זה דאשה שתבעה כתובתה דאבדה מזונותיה ולא חילקו בדבר כוותייהו נקטי'. וכן פסק מר"ן סתם בסי' צ"ג בח' א"ה וז"ל אלמנה שתבעה כתובתה בב"ד אין לה עוד מזונות אפי' לא פרעוה. וכתב בית שמואל אפי' לא פרעוה היינו אם פרעוה אח"כ אז למפרע מיום התביעה אין לה מזונות ומביאו בשם מהרש"ך יע"ש. וכיון שכן נר' שבאה לידי גבייה אח"כ ודאי שאבדה מזונותיה מיום התביעה.
Even HaEzer.54.6
כלל העולה דלאה הלז לקתה בכפלים דלענין גבית כתובה לא זכתה במעות אזמיר בקרן ובפירות מיום שהגבו לה ב"ד דהכא אלא מיום שיצאה ההוראה מרבני קושטאנדינא יע"א שתגבה ממעות אזמיר דוקא ולא מקודם לכן שלא זכתה בפירות דביני ביני כמש"ל וגם אבדה מזונותיה מיום שתבעה כתוב' בב"ד והמקום ימלא חסרונה כנ"ל להלכה.
Choshen Mishpat.55.1
שאלה שמעון ולוי לוו מראובן מנה ויצאו ערבנים קבלנים כל א' בעד חבירו וראובן כד שכיב ורמי אערסיה נכנס שמעון לבקרו נפנה אליו ראובן וא"ל ידעתי את אשר בלבבך צא החוצה והבא לי ב' עדים כשרים הלך שמעון והביא לו ב' עדים אז אמר ראובן לעדים הוו עלי עדים גמורים וכתבו וחתמו ותנו ביד שמעון לראיה ולזכות איך אין לי על שמעון שום תביעה בדררא דממונא לא ממלוה בשטר ולא ממלוה ע"פ ואם יש לי עליו הריני מוחל לו מחילת עולם והעדים כתבו וחתמו שטר מחילה לשמעון. וראובן הנז' הלך לו לב"ע וחיי לכל ישראל שבק והיורשים תבעו את שמעון ולוי ושמעון הראה להם השטר מחילה ושתקו ולא ענו אותו דבר אז חזרו פניהם כלפי לוי שיפרע חלקו והשיב לוי שגם חלקו מחול בכלל מה שמחל ראובן לשמעון כיון שהיו קבלנים זה לזה והיורשים אומרים אם מחל ראו' לשמעון מחל לא לך מעתה יורינו המורה לצדקה אם יש ממשו' בטענת לוי או לא ויבא שכמ"ה.
Choshen Mishpat.55.2
תשובה אגיד מראשית אחרית שטענת לוי אינה טענה לפטור עצמו מחלקו ולוי העני עינו תטעתו דתלה עצמו באילן גדול אשר כל ישראל מסופפין בצילו הוא הרא"ש והביא דבריו הריב"ה בנו בטור הרביעי ח"מ סי' ע"ז וז"ל שם כתב א"א הרא"ש ראובן ולוי שלוו מנה משמעון בשטר וכתבו שטר חוב על שניהם ומחל שמעון לראובן כל תביעה שיש לו עליו מאותו השטר כל החוב מחול וגם מלוי אינו יכול לגבות דכיון שהיה יכול לגבות כל החוב מאיזה מהם שירצה כשמחל לו כל שיש בידו מאותו השטר היינו כל החוב והרי הוא כאילו פרע כל החוב ושניהם פטורים ואין שמעון יכול לומר ללוי לראובן מחלתי שלא לגבות ממנו אבל ממך אגבה שהרי היו שותפין בחוב ומה שמחל לא' מהם מחל לכולם עכ"ל. וכמדומה שלוי בפותחו ס' פגע בתשוב' זו ועשאה כעין מרזב והניח את ראשו עליה. והוא לא ידע שרבו עליו חביריו ולא קבלו את דבריו כדבעינן למימר. ואני טרם אכלה לדבר אגיד את הרשום בכתב אמת בס' הר' המאסף בעל כנה"ג ברמיזותיו על הטור בסי' הנז' שכתב וז"ל באות י"ח נ"ב יש לתמוה למה לא ביאר רבינו בעל הטורים ז"ל דבעי' שהמחילה תהיה ע"י פייוס כמ"ש הרא"ש בתשו' וכמ"ש רבינו בה"ט בסי' קע"ח ומצאתי למהר"דב תשו' פי' דרבינו בעל הטורים מדבר כאן במחילה על הכל ובמחילה על הכל לא בעי פייוס אבל בסי' קע"ח מיירי במחילה במקצת כמו שהוכיח הרא"ש ז"ל מהתוס' שכתב דאם ע"י פייוס מחל לאמצע עכ"ל. ועדיין אינו מתיישב דמ"מ הי"ל לרבינו לפרש כן וכו' ועוד שאין תירוצו אלא לפי דעתו דלדברי הרא"ש כל שהוא על ידי פייוס אפילו במקצת מהני אבל לדעת רבינו פי' דמחילה במקצת אפי' ע"י פייוס לא מהני מאי איכא למימר וצ"ע עכ"ל יע"ש. אמר הכותב לישב קושי' זו שהניחה הרב בעל כנה"ג בצ"ע היה איפ' לומר שהרב מהראד"ב במכתבו לא נתכוון ביישוב הלז אלא לישב דברי הריב"ה דבסי' ע"ז ובסי' קע"ז דבסי' ע"ז סתם את דבריו ולא פי' דמיירי ע"י פייוס ובסי' קע"ז פי' דמיירי ע"י פייוס ועל דברי הטור בעצמן תמה הרב הנז' דלמה בסי' ע"ז לא פי' הטור דמיירי ע"י פיוס כמ"ש הרא"ש בכלל הנז' סי' י'. וכדי להשוות דברי הטור כתב תירוץ נאה דבסי' ע"ז מדבר כשמחל על הכל דאין צריך פייוס. ומ"ש בסי' קע"ז מיירי בשמחל במקצת דבנדון זה צריך הדבר פייוס ובזה עלה בידו כל דברי הטור שבשני המקומות כהוגן וכוונתו הוא להשוות דברי הטור שיהיו דבריו שוים בכל המקומות. אך ודאי שלא נעלם בעיניו דלדעת מרן הקדוש דס"ל דבמחילה במקצת אפי' ע"י פייוס דלא מהני ודאי דלדעתו נמצא דהטור לא השוה את דבריו בכל המקומות באופן שהרב הנז' לא נחית אלא לישב דברי הטור לפי סברא זו אמנם ודאי דלס' מרן הקדוש אכתי תמיהתו במקומה היא עומדת ולא זזה ממקומה זה אפשר לו' דלזה נתכוון הרב כפי מה שהעתיק הרב כנה"ג כללות תירוץ דברי הרב. ומה נעשה שלא זכינו למאורות דברי הרב כדי להרחיב הענין ולהכריחו מדבריו וקורת רוח עשה לי הרב הנז' בתירוץ זה לישב דברי הרא"ש בעצמו שם בכלל הנז' שכתב בסי' י"א וז"ל שאלת ראובן שהיה לו תביעה על שמעון ולוי ותבעם ונתפשרו עמו בסך ממון וכתב שמעון לראובן שטר על עצמו בסכום הפשרה ולוי עשה שטר על עצמו לשמעון בשביל חצי שנתחייב בשבילו לימים תבע ראובן לשמעון אותו שטר ולא היה יכול להוציא מידו עשה עמו פשרה והניח לו ממנו ק' זהובים ופרע לו השאר. ועתה טוען שמעון ללוי שיפרע לו החצי מה שפרע בשבילו וטוען לוי כן אתן חלקי ובלבד שינכה לי חלקי מן הס' זהובים שהניח לך ראובן כי החוב היה על שנינו ומה שהניח הניח לשנינו ועוד כו'. תשו' דע כי הדין עם לוי דכיון דהם שותפין לפרוע החוב כל מה שמחל לשמעון מחל גם ללוי דתניא השותפין שמחלו לאחד מהם מחלו לאמצע כו' יע"ש. דלפי תירוץ הרב הנז' מיתוקמא שפיר הך תשוב' דמיירי במחילה במקצת ומסתמא מה שמחל ראובן לשמעון היה ע"י פייוס כמו שנראה מדבריו. ולכך פסק הרא"ש בתשו' זו דמחילה שמחל ראובן לשמעון הק' זהובים שיהיה לאמצע דגם ללוי מחל כיון שמה שמחל ראובן היה ע"י פיוס והוי שליח דלוי. אמנם לס' מרן הקדוש דס"ל כדעת הרא"ש דבמחילה במקצת אפי' ע"י פיוס לא מהני ולא הוי המחילה לאמצע. ודאי דלדידיה תשו' זו אין לה רגלים לעמוד דכיון דתשובה זו מיירי במחילה במקצת וע"י פיוס א"כ אמאי פסק הרא"ש ז"ל דמחילת ראובן לשמעון בק' זהובים תיהנה גם ללוי היל"ל דלשמעון מחל ולא ללוי באופן שדברי מרן הקדוש לפי תשו' זו אין להם קייום וצ"ע.
Choshen Mishpat.55.3
ובמראה הקשת נראה לי בדברי הרא"ש בתשו' זו דסי' י"א והוא דמאחר ששמעון כתב על עצמו שטר לראובן בכל שטר סכום הפשרה. נמצא ששמעון לבדו נשאר לוה דראובן ולא לוי ולוי כשכתב שטר על עצמו לשמעון כתב ולא לראובן נמצא שלוי הוא לוה דשמעון ולא לוה דראובן דמעתה נמצא שמעון לוה דראו' בלבד ולוי לוה דשמעון ואינו שותפין בחוב זה דראובן שניהם גם יחד א"כ הדין נותן כשמחל ראובן הק' זהובים דין הוא שיזכה בק' זהובים שמעון לבדו ולא לוי שהרי שמעון כשכתב שטר לראובן על כל הסכום של הפשרה על שמו לבדו כתבו והוי הוא לוה לבדו לראובן וכשמחל לו ראובן הק' זהובים לו לבדו מחל דהוא הלוה דידיה ולא ללוי שנסתלק מלהיות לוה דראובן וכיון שכן אמאי פסק הרא"ש ז"ל דהמחילה שייכא גם ללוי מדין שותף מאחר שנתפרד' החביל' של השותפות זו היא שק' בעיני בנדון דתשו' זו ובעיני צ"ת. וראה ראיתי להרב הסמ"ע שדרך ובא לו לדרכו של מהראד"ב שהביא הרב כנה"ג וז"ל בסי' ע"ז ס"ק י"ז בא"ד ואף ששם נתבאר דהיינו דוקא כשמחל המוכס לא' ע"י פיוס וכו' בזה אמרינן דנעשה שליח לכל השותפין להיות המחילה לאמצע. אבל כשמחל המוכס לא' מעצמו בלא פייוס המחיל' היא לאותו שמחל לו לבדו שאני התם דלא אמר במחילתו לשון המורה שמחל הכל. אבל כאן שהמלוה אמר לא' אני מוחל לך כל תביעות שיש לי עליך מזה השטר וכיון שהיה עליו תביעה סך כל דמי השטר אמרי' מסתמא דמחל הכל והו"ל כאילו פרעו כולו ואינו יכול לגבות כלום מהשני כו' הרי שני נביאים נתנבאו בסיגנון אחד ויישר. ואגב ראיתי בדברי מרן הקדוש בב"י שתמה על דברי הרא"ש וז"ל אך ק' שבכלל הנז' סי' ז' כתב הרא"ש בפי' שאם מחל לא' מהלוים כל תביעה שיש לו עליו ששאר הלוים יפרעו חלקם ונראה שהחילוק בין ב' הדינים הוא שבדין הא' מחל לו כל תביעה שיש לו עליו מאותו שטר וכיון שהיה בידו וכו' ומ"ש בסי' ו' שאם מחל לא' מהלוים כו' הטעם הוא לפי שלא א' מאותו שטר אין המחילה אלא לראובן עצמו לבד וכיון שכן לא מחל אלא חלקו ולא חלקו שאר השותפין. ועדיין אין הדבר מתיישב בעיני שמה לי אם יזכיר מאותו שטר או לא יזכיר הא כיון דשותפין הם באותו שטר וכשמחל לו כל תביעה שיש לו עליו אין השטר ההוא יוצא מן הכלל אע"פי שלא הזכירו וכיון שמחל לא' מהשותפין מחל לכולם וצ"ע עכ"ל יע"ש. והרב המאסף בהגהותיו על הב"י אות ל"ד כתב וז"ל וצ"ע ג"כ אמר המאסף איני יודע למה לא נתיישב חילוק זה בעיני רבינו כו' ולע"ד נראה שהדבר מתיישב דכשמחל לו כל תביעה שיש לו על אותו שטר הרי הוא כמוחל כל החוב. אבל במוחל כל תביעה שיש לו אע"פ שנכנס אותו שטר בכלל הרי הוא כמוחל חצי החוב בפי וכל שלא מחל כל החוב כו' יע"ש. ואני בער לא אדע איך נתיישב החילוק במה שהוסיף נופך משלו ועל שנצטער אותו צדיק מרן הקדוש הצער במקומו עומד לא נטה ימין ושמאל כאשר עיני המעיין תחזינה משרים. ואפשר לומר שנתכוון הרב לישב הענין כמו שביארו הרב הגדול מהראנ"ח בח"א סי' ס' כרשום שם וקיצר את דבריו על המבין כנ"ל. עוד תירץ הרב מס' דנפשיה וז"ל א"נ יש לתרץ דבתשו' דסי' ז' מיירי שמחל מעצמו וכשמחל מעצמו לא מחל אלא לאותו שמחל ולא לחבירו כמו שהסכים למעלה עכ"ל. ובעיני אין אלו אלא דברי נבוא' דכל כי הא הו"ל להרא"ש לפ' ולא לסתום את דבריו. גם ראיתי מ"ש הרב ג"ת דף ר"ב ור"ג שכתב אחר שהעתיק דברי מרן הקדוש כתב ואע"פי שלא נתרצה בחילוקו נראה כי בדיקדוק דברי הרא"ש נמצא טעם החילוק מבואר ואמיתי והוא וכו' והרואה ירא' שדבריו נוטים לחילוק שחילק ה' הגדול מהראנ"ח בסי' הנז' וקרובים אלו להיות כדברי אלו ואלו ואלו דברי אלהים חיים. ואכתי לא נחה דעתי במה שחילקו הרבנים דמה הועילו חכמים בתקנתם למה שנצטער בו אותו צדיק מרן ז"ל כאשר לא נעלם מעין רואה ואוזן שומעת הדיק הטיב בדבריה' יע"ש. ומענין לענין באותו ענין ראיתי ג"כ להרב ג"ת שתמה שם בדברי הרא"ש וז"ל אך יש לי מקום עיון במ"ש בתשובה זו דסי' עשירי שהביא טעמים לקיים סברתו שהמחילה לאמצע דלא כס' ה"ר חזקיה וכתב וז"ל ועוד דאת"ל דלראובן מחל שלא יגבה ממנו אבל משמעון יגבה מה היה צריך לראובן במחילה זו בלא מחילה זו ילך ויגבה משמעון הכל אם ירצה ואין לומ' דמהניא מחילתו שלא יחזור שמעון ויוציא מראובן החצי מה שהוציא לו ממנו הא ליתא דלאו כל כמיניה דלוי במחילתו להפקיע כח השותפין שיש להם זה על זה כו'.
Choshen Mishpat.55.4
אמר הכותב גם אני כשהגעתי לפ' הקורא וכשהגעתי לאלה הדברים שכתב הרא"ש ועוד דאת"ל דלראובן מחל כו' מה היה צריך לראובן למחילה זו בלא מחילה זו ילך ויגבה משמעון הכל אם ירצה דלפי דעתי הקצרה אין הכרח זה הכרח גמור להכריח הדבר מעצמו ולומר שמכח הכרח זה המחילה שמחל ראובן לשמעון היא לאמצע. דאיפשר לומר דאי משום הא לא אירייא דאפשר שכונת ראובן במחיל' זו שמחל לשמעון היא משום דאימת מות נפלו עליו וחשש פן יקראנו אסון וילך לו לב"ע והיורשים יתבעוהו לשמעון דין ויוציאו ממנו חצי החוב כאשר נפל האמת במקרה בנ"ד שהיורשים היו תובעים משמעון ומכח שטר המחילה שבידו נפטר מהם. וכיון שכן ההכרח שהכריח הרא"ש שמכח הכרח זה ר"ל שהמחילה היתה לאמצע לע"ד איכא למישדי בו נרגא כדבר האמו' ועדיין צריך למודעי. מעתה חוזר אני להעתיק תמיהת הרב ג"ת וז"ל עד ומה שחפשת בדברי הגאוני' ומצאת הפך הדברים ההם וז"ל והיכא שפטר המלוה אחד מן הערבים הללו יש לו למלוה לתבוע כל הממון כולו מן הערב הב' וכו' אין בזה שום הפך לדברי כי דברי הגאוני' היו ראובן ושמעון ערבים ולוי המלוה מחל לראו' מחילת ערבותו ובזה לא מחל ממונו כלום כי פרעון החוב הוא על יאודה הלוה כו'. ואיכא למידק לפי מה שהכריח דע"כ לא לראובן בלבד מחל אלא אף לשמעון דאלת"ה מה היה צריך לראובן וכו' אם כן גבי ההיא דמייתי מדברי הגאונים ז"ל בשני ערבים שפטר המלוה לא' מהם שהוא פטור וחבירו חייב. נימא נמי התם דאם דמי חבירו יגבה מה היה צריך לפטור לזה או לעשות לו מחילה ילך ויגבה מאחר כל החוב דפשיטא דיכול לגבות מאחד מהם כל החוב ולא מהניא ליה מחילתו לענין שלא יוכל האחר לתבוע חצי המעות מזה דהא אין כח המלוה להפקיע כח השותפים ואע"גב דאלו אינם אלא ערבים ואין עליהם אלא שיעבוד. מ"מ על שיעבוד זה אנו אומרים שלא היה צריך למחול לו כיון שהוא יכול לגבות מהערב השני כל הממון אלא ודאי השיעבוד שמחל לזה מחל מכל וכל כיון שממנו היה יכול לתבוע כל החוב וממילא נפטר גם הערב הב' ואין לו תביעה אלא על הלוה עכ"ל והניח הדבר בצ"ע.
Choshen Mishpat.55.5
ובעיני תמיהא רבתי היא. ואפשר לומר דהרא"ש ז"ל ס"ל דבדין ב' ערבים שהביאו הגאונים ז"ל אי אפשר לומר כן דאי לא תימה הכי מה לו לעשות מחילה ילך ויגבה מאתם כל החוב וכו' ואם אמר כן הרא"ש ז"ל הוא דווק' בדין שנים שלוו מא'. ואין שייך לומר כן בשני ערבים וטעמ' דמילתא איפשר לומר דהרא"ש ז"ל ס"ל דגבי ב' ערבים אי אפשר שיפטר הערב מכל וכל אפי' מתביעת הערב השני שלא יחזור ויתבענו שיפרע לו מה שפרע בעדו למלוה אם לא יהיה באופן זה שיעשה לו להערב שטר מחילה תחילה ואח"כ יתבע ממונו מן הלוה או מן הערב הב' שאז כשעשה לו שטר מחילה אין כח ביד הערב השני לתבוע ממנו אם פרע למלוה שיתן חלקו במה שפרע. משא"כ בשנים שלוו מא' שאין כח ביד המלוה במחילתו להפקיע כח השותפין בחוב שיש להם זה על זה כמ"ש הרא"ש ז"ל. וטעמא דמילתא הוי משום דהלא דין ב' ערבים שפרע א' מהם אם חוזר הערב שפרע ותובע מהערב השני ה"ה כתוב בטור הרביעי סי' קל"ב שכתב שם שאם פרע א' מהם את כל החוב למלוה ובירר זה בעדים או בהתקבלתי שחוזר ותובע מחבירו את חלקו בדין ערב שתוב' את הלוה. וראיתי להרב המבי"ט ז"ל בח"א סי' רכ"ח שיצא לידון בדבר חדש מה שלא היה מובן בדברי הטור ז"ל שכתב שאפי' לפי דברי הטור אם פרע א' מהערבים למלוה שאין לו דין ודברים לתבוע מהערב השני וז"ל דאע"ג שכתב הטור סי' קל"ב דאם פרע א' מהערבים כל החוב למלוה ובירר זה שפרע וחוזר ותובע מחבירו זה חלקו כדין ערב שתובע את הלוה נר' דקאי ה' ערבי' לדעת הרמב"ן שכת' שאם יכול ליפרע משניה' לא יפרע מא' מהם הכל אלא מחצה אא"כ אין לא' מהם שאז גובה את הכל מן השני ומ"ה כיון שפרע זה כל החוב שלא היה יכול המלוה ליפרע מן הא' שהיה חייב לפרוע מחצה חייב זה השני לפרוע לו חלקו. אבל היכא שהיה יכול ליפרע מכל א' מהם הכל אינו יכול זה לחזור לתבוע לחבירו שלא פרע עליו שום דבר דמעיקרא אדעתא דהכי נעשה ערב שיפרע הכל אם ירצה המלוה ואינו יכול לחזור על הערב השני כדאמרן משום דלא ערב אלא ללוה ולא לערב השני וכו' עד וכ"ש בנדון זה שמחל יאודה המלוה את ראובן א' מן הערבים ופטר אותו שהוא פטור כמ"ש שם הטור בשם הגאונים שנים שנכנסו ערבים ופטר המלוה את א' מהם יכול המלוה לתבוע כל הממון מהער' הב' שלא פט' אותו לפיכך לאותו שפט' פטר ולאותו של"פ לא פטר ושנא' עליו ועל הלוה החו' עד זמן הפרעון ע"כ דמשמ' דכוון דפטרו הוא פטור לגמרי ואפי' הערב חבירו אינו יכול לתובעו וכמ"ש ונשאר עליו ועל הלוה החוב עכ"ל. ולעיל בסי' ר"ך הרחיב את דבריו ביתר שאת והכריח הענין מדברי הרמב"ם ז"ל ושכן סובר הרשב"א ז"ל יע"ש באורך וכתב שם בסי' ר"ך דבס' המאור להר"מ תלמיד הרא"ש ז"ל כתב באות ה' פ"ו מחל לא' מן הערבים נשאר החוב על הלוה ושיעבוד על הערב השני משמע דאין ערב חוזר לגבות מחבירו שלא פרע עכ"ל יע"ש. וקצת ק"ל במ"ש בסי' רכ"ח וכ"ש בנדון זה שמחל יאודה המלוה את ראובן א' מן הערבים ופטר אותו שהא פטור כמ"ש הטור בשם הגאונים ז"ל וכו' דלכאורה נר' דנ"ד לא היו ראו' שמעון ולוי ערבים ממש אלה לווים וערבים זה לזה היו כנז' בשאלה והוא ז"ל כתב למעלה מזה וז"ל ומ"ש הרא"ש ז"ל כלל ע"ה שחייב לפרוע לו חלקו היינו בשני לווין עי"כ וא"כ איך מביא ראיה ממ"ש הגאונים ז"ל שדברו בערבים ממש לנ"ד שהיו לווין דכיון שהיו לווין הדין משתנה לדעתו ז"ל. אלא דאין זו קושיא דאה"נ דהיו ראובן ושמעון ולוי לווין וערבין זל"ז אפ"ה מייתי ראיה שפיר לנ"ד משום דראובן כבר פרע חלקו ולא נשאר עליו שם לוה אלא שם ערב יקרא ולהכי מייתי ראיה שפיר ממ"ש הגאונים בדין ערבין ודוק. נמצא אתה אומר דכפי פשט דברי הטור הנר' לעין כל הוא שערב שפרע מכיסו למלוה בעידים חוזר ותובע מחבירו הערב השני וכן הסכימו כל האחרונים ז"ל כפשטן של דברי הטור ז"ל. וכפי דברי הרב המבי"ט ז"ל שהוציא הדברים מפשטן וס"ל שאף הטור ז"ל ס"ל דאם פרע הערב הא' למלוה שאינו יכול לחזור לתבוע מהערב השני כלל כמדובר. מעתה אפש' לומר דהרא"ש ז"ל ס"ל כפשט דברי הטור וגם כס' המבי"ט ז"ל דהיינו אם פרע הערב הא' למלוה מכיסו וממונו דין הוא שיחזור ויתבע מן הערב השני חלקו כדין ערב שפרע שחוז' ותובע מן הלוה כמ"ש הטור אמנם כשלא פרע הערב הא' ממון למלוה אלא שהמלוה פטרו מערבותו שאז חוזר ותובע מן הלוה ומהערב השני כמ"ש הגאונים אם ענינו הרואות ראו שפיטר המלוה פטור ומחילה בשטר קודם שיתבע מן הערב הב' בנדון כזה איפשר דס"ל להרא"ש שאם פרע הערב השני ממון למלוה שאינו חוזר ותובע מן הערב הא' חלקו כס' המבי"ט זלה"ה כיון דמעיקרא אדעתא דהכי נחית כשנעשה ערב לפרוע כל החוב וכמ"ש המבי"ט וזו היא ס' ממוצעת. ולהכי לא שייך בזה דאלת"ה מה היה צריך לעשות לו שטר מחילה לערב הא' בלא שטר מחילה ילך ויגבה חובו מהערב הב' וכמ"ש הג"ה דודאי לפי האמור איצטריך ואצטריך למלוה לעשות לו שטר מחילה להערב הא' קודם שיתבע את הערב השני כדי שאם יתפרע מן הערב השני שלא יחזור הערב השני ויתבע מן הערב הא' חלקו שאם לא היה עושה לו המלוה מחילה לערב הא' קודם שיתבע ממונו מהערב השני אלא שהיה הולך בשתיקה וגובה ממונו מן הערב הב' אז ודאי שהיה חוזר הערב השני ותובע מן הערב הא' חלקו כמ"ש הטור ודעתו של המלוה היה במחילתו להערב הא' לפוטרו מתביעת חוב זה מכל וכל אף מתביעת הערב הב' כנ"ל לישב תמיהת הרב ג"ת ז"ל בדרך אפשר ודוק. מעתה אסורה נא ואראה בנ"ד והנלע"ד שאין טענתו של לוי טענה לפטור עצמו מחלקו במחילת שמעון דאי משום תשו' זו דהרא"ש שעיניו של לוי תלויות בה אין מביאין ראיה ממנה למעשה כמ"ש הרב מהרש"ך בח"א סי' קנ"ה בחצר הא' וז"ל הנה דברי הרא"ש סותרי' בפי' אלו את אלו ואף כי הרב הגדול מהרי"ק רצה לישב ולתרץ שתי התשובות ולחלק בניהם שלא יהיו דבריו סותרים זא"ז. אני בעניי איני מבין החילוק שחילוק שהוא דק וקלוש וכמו שהרגיש הוא בחכמתו בדבר באופן שכמעט אין להביא ראיה מדברי הרא"ש כיון שדבריו סותרים זא"ז. הרי שכתב הרב שאין להביא ראיה מתשו' זו דהרא"ש ז"ל שלוי סמך ידו עליה וחזר הרב וכתב ואף את"ל דמה שכתב בסי' ו' דהיינו מ"ש הטור בשמו הוא העיקר עם כל זה יש לחלק ולומ' דהיינו דוקא היכא שמחל כל החוב אבל אם לא מחל אלא מקצתו לא מהניא מחילה אלא לאותו שמחל ולא לחבירו וכן נראה מדבריו וכמ"ש מהרי"ק א"כ בנד"ד שלא מחל כל השטר אלא מקצתו מלתא דפשיטא היא דלא מהני מחילה אלא לראובן ואין ללוי שום זכות באותה מחילה אפי' אם היו לוקחים המקח הנז' שניהם ביחד משמעון כ"ש כו'. ואין ספק אצלי שנעלם ממנו הך תשו' דהרא"ש בכלל הנז"ל סי' י"א שהיא סותרת בהדיא דברי מרן הקדוש. ומאותה תשובה הו"ל לזכות את לוי אף שהיה מחילה במקצת כמש"ל ואין צורך לכפול הדברים ואע"פ שכתב הרב הנז' שחילוק שחילק מרן הקדוש הוא בעיניו דק וקלוש. מ"מ כבר קיימוהו וקיבלוהו רובם של האחרונים וכבר כתבתי לעיל מקצת מהאחרונים שקיימוה ואידך זיל גמור. גם אני הכותב לא אשיב את ידי מלכתוב יישוב לקיים ס' וחילוק מרן הקדוש אמור יאמר העבד אהבתי את אדוני אבי הרא"ש לא אצא חפשי. ותורף יישובו של מרן הקדוש הכי הוי לע"ד אלא שהשמיט המעתיק וכל דין אלו שתי תיבות הן עיקר התירוץ והענין כך הוא שהפרש יש בין אם כתב לו המלוה בשטר מחילה כלשון הזה שמחל לו כל תביעה וכל דין שיש לו מאותו השטר ובין אם כתב לו המלוה שמחל לו כל תביעה שיש לו בלבד שהרי כשבאין לפנינו שני לווין שלוו מא' אנו אומרים להם שיפרעו למלוה כל א' מהם חצי החוב זהו פי' תביעה ואם טען המלוה שרוצה ליפרע כל חובו מא' מהם אע"פ שיש לאחר מעות לפי סברת הרא"ש ז"ל הדין עמו וזהו פי' וכל דין שיש לו מאותו השטר שר"ל שיש לו למלוה דין מכח השטר שבידו לגבות חובו מאיזה מהם שירצה.
Choshen Mishpat.55.6
אמור מעתה חילוק מרן הקדו' עלה בידינו יפה והחילוק מבואר שבדין הא' שכתב הרא"ש מחל לו כל תביע' וכל דין שיש לו מאותו השטר דכיון שמחל לו מלבד התביעה כל דין שיש לו מאותו השטר הרי מחל לו כל החוב כי היה לו דין בידו לגבות ממנו באותו השטר כל החוב וזה מחל לו והכי דייק הרא"ש הן בתשו' דסי' ז' הן בסי' עשירי מתיבות הללו דכל דין שיש לו מאותו השטר ולא מתיבת תביעה שלא הזכיר תיבת תביעה כלל בתשו' כ"א דוקא בשאלה ובתשו' פעמים שלא כתב כשמחל לו דין שיש לו מאותו השטר כל החוב מחול ופי' הטעם כמש"ל הרי דתיבות הללו הם הגורמים לומר שמחל לו הכל יע"ש ולהכי פסק דכיון שמחל לו כל החוב בלשון הזה גם לשותפו מחל. אמנם בתשובה השנית שלא מחל אלא כל תביעה בין במלוה בשטר בין בע"פ ולא מחל לו כל דין שיש לו מאותו השטר ולכן פסק דלראובן מחל לו חלקו בלבד ולא מחל חלק השותפין משום דלא מחל לו אלא תביעה שיש לו עליו דהיינו חלקו כמש"ל והוא הוא יישוב מרן הקדוש אלא שהמעתיק השמיט שתי תיבות דוכל דין כמדובר ע"כ. והשתא גם לפי יישוב זה דמרן הקדוש לא זכה לוי בטענתו בנדון דידן שהרי לא כתב ראובן במחילה לשמעון וכל דין שיש לי מאותו השטר ולכן המחילה לראובן בלבד היתה ולא ללוי אפי' לפי תשובה זו דהרא"ש וכל שכן לדעת הרב מהרש"ך ז"ל שכתב שאין מביאין מתשובה זאת ראיה למעשה כיון שדבריו פלגן בהדייהו ועולה על גביהן שמרן הקדוש ז"ל דחה תשובה זו מהלכה ופסק היפך דברי הראש בשולחנו הטהור לכן בהא סלקינן ובהא נחתינא דשמעון לבדו זכה במחילה זו ואין לזרים אתו ולוי חייב לשלם חלקו ליורשי ראובן באין אומר ואין דברי' כנזכר לעיל להלכה ולמעשה הצעיר נסים חיים משה מזרחי ס"ט.
Choshen Mishpat.56.1
שאלה שרה שמתה בחייה מסרה פקדון ביד ראובן מעות סך מה ונפטרה לבית עולמה וחלי"ש ובא שמעון שהוא פקיד העיר ותבע מראובן הסך הנז' והשיב ראובן שיש לו טענות על אלו המעות ורוצה לסדרם בפני ב"ד י"ב ועמדו לדין לפני ב"ד י"ב ראו' עם שמעון פקיד העיר. וטען ראו' ראשונה שהוא תפוס מפני שיש לו שטר חוב שחייבים לו כוללות הקהל כנר' בשטר שבידו. עוד טען שנית שבחיי האשה נתן לה רבית קצוצה על אלו המעות ורוצה עתה לגבותו מהסך שבידו ממעות הנפטרת. וזאת אשר דבר שמעון פקיד העיר על טענות ראובן. על הטענה הראשונה טוען שמעון שתפיסת ראובן אינה תפיסה ושמעון שהוא פקיד העיר נקרא תפוס אף אם המעות הן ביד ראובן כמ"ש הרב בכה"ג סי' ד' בשם הפוסקים שיחיד המתדיין עם הרבים דרבים הם מוחזקים כאשר יראנו הרואה משם וא"כ לא מהניא לו תפיסתו. ועל מה שטען שנית ראו' שרוצה לנכות מהמעות כשיעור מה שנתן לאשה רבית קצוצה. השיב שמעון שהלכה רווחה בש"ס פ' איזהו נשך עלה ס"א שם מבואר דרבית קצוצה יוצאה בדיינים מן המלוה לא מן היורש ובני העיר יורשים גמורים הוו וכח יורש יש לו לשמעון על הכל יבא דברי החכמים השלמים הדיינים המצויינים ב"ד הצדק ויבא שכמ"ה.
Choshen Mishpat.56.2
תשובה ערכי עלי מכיר אני מ"מ לנחיצת השואל אמרתי אלכה נא ואלקטה בשבלים מסיפרי הקדש אשר מפיהם ומפי כתבם אנו חיים ואען ואומר שלדעתי דעת הדיוט נר' שטענות שמעון הן הנה כראי מוצק ונתחיל בטענת שמעון שהובא בשאלה וזאת אשר דיבר שמעון על טענת ראו' הראשונה שטען שהוא מוחזק במעות ועל טענה זו טען שמעון שאין הדין כן שהרי הרב בכנה"ג כו' באמת שכ"כ שם בשם כל הפוס' יע"ש. מעתה חל עלינו לתור ולחפש במשפטי התנאים דשייכי בנ"ד אם ימצא בהם זכות לראו' כאשר הורה גבר הוא הראש הרב הגדול בעל משא מלך ז"ל שהם מוסכמים ע"פ רוב הפוס' זלה"ה ולבסוף כתב שמי שאינו בקי במשפטי התנאים הנצרכים לדין זה לא ידון רוחו באדם. ואחר החקירה ראה ראיתי שאין במשפטי התנאים הנז' שם שום זכות לראובן והדין עם שמעון שהרבים הם מוחזקים לגבי יחיד. הנה הרב הנז' כתב שתנאי הראשון הוא שלא נאמרה הלכה זו שהרבים נקראים מוחזקים לגבי יחיד אלא דוקא בדיני מסים ועולי הקהל אבל לא בשאר דברים. ולכאורה נ"ד לא בענין מסים. מ"מ לע"ד נר' עדיין יש לנו לו' בנ"ד דהרבים הם מוחזקים מתרי טעמי חדא דאף אם נאמר דנ"ד לא הוי בענין מסים והכי הוי קושטא דמילתא. מ"מ נ"ד נכנס בסוג עולי הקהל שכתב הרב ת"ה וא"כ הדרינן לכללין דמש"ה הקהל מוחזקים מיקרו כיון שהמעות נצרכים לעולי הקהל. ועוד זאת יתירה דנ"ד למסי' דמו לפי מה שהוגד לי שהמעות שתובעים מראו' הם נצרכים לצורך החיבי"ר שהוא מס הקרקע שנוטל המלך מן הקרקעות והמלך יר"ה נתנו לפליל א' להספקה כדי שילמוד בתורתם ומוהרקייהו בטפסא דמלכא קמנח וא"כ חזר הדין בנ"ד דנקראו הקהל מוחזקים לגבי ראובן. גם לפי תנאי השני שכתב שם הרב דצריכי' הרבים שיהיה להם טענה ודאית לא כשהם באים על היחיד בטענת ספק. בנ"ד נמי טענת הרבים טענה ודאית אית להו לפי מה ששמעתי שקודם פטירת האשה מן העולם הלכו אנשים של צורה לבקרה והיא מעצמה הודיתה בפניהם שיש לה ביד ראובן הנז' כ"כ מעות ובאו ושאלו את פי ראו' הנז' והודה בדבר בפני עדים ולפי זה טענת הרבים טענת ודאי היא וכיון שכן הם מוחזקים לגבי ראובן. אמנם לפי תנאי הג' שכתב הרב הנז' דלא מיקרו הרבים מוחזקים אלא דוקא קודם שיפרעו הקהל המס למלך דאז באים על היחיד מכח דינא דמלכותא שהרי הם כשלוחי המלך ושלוחא דמלכא כמלכא אבל אחר שפרעו כל המס אלא שעדיין לא גבו החלק שהיה מגיע לזה דהשתא אינם עוד שילוחי המלך לא מצו לכוף אותו שכבר קיבל המלך את שלו עכ"ל. וא"כ מכח תנאי זה נר' לזכות את ראו' דנ"ד נמי איירי שכבר קיבל הפליל מעות החיבי"ר שלקחו הקהל בהקפה משר המגדל ופרעו לפליל ועתה רוצים הקהל מעות הללו שביד ראו' לפרוע לשר המגדל וכפי תנאי זה אין כח ביד הקהל להוציא מעות שביד ראובן דלא מיקרו הקהל מוחזקים. מ"מ או' אני שאף לפי תנאי זה יד הקהל על העליונה משום דבנ"ד אנן סהדי שאם לא יפרעו לשר המגדל יש כח בידו לחזור וליקח מעותיו שפרע לפליל בעד היהודים בידו החזקה והפליל יחזור על היהודים וא"כ הכא בנ"ד דמי למס שעדיין לא נתפרע המלך. ולא דמי לנדון שכתב הרב הנז' דהתם ודאי ידעי' בבירור דמאחר שכבר קיבל המלך או השר את מעותיו מן היהודים אין כח ביד שום נברא לחזור וליקח המעות שנתנו היהודי' למלך או לשר ובנדון כזה שייך חילוק הרב הנז' כדבר האמור וכיון שכן בנ"ד חזר הדין שהקהל נקראים מוחזקי' במעות ראו' אף לפי תנאי הג'.
Choshen Mishpat.56.3
גם מה שטען עוד ראו' שנתן רבית קצוצה. גם בזה טענת שמעון שטען כנגדו היא טענה בריא' וטובה שהלכה זאת הלכה רווחת היא בש"ס פ' הרבית ומוסכמת מכל הפוסקים קמאי ובתראי קטון וגדול שם הוא הרי"ף פ' הגוזל קמא והרמב"ם פ"ד מה' מלוה ולוה הטור סי' קס"א ומרן פסקו בשולחן הטהור שם בסי' הנז' והרב בעל התרומות שער מ"ו ח"ד ומהר"י לבית הלוי בתשו' סי' ס' וכמעט כל הפוסקים ששלטה עיני בהם כולם כא' כתבו דין זה בלי חולק שאין היורש חייב להחזיר הרבית משום דלדידיה קא מזהר ליה רחמנא. ולא מטעמא אחרינא שכתבו בש"ס דהוי טעמא דיורש כלוקח דמי דרמי בר חמא הוא דקא' האי טעמא ולית הלכתא כוותיה יע"ש. וכיון שכן תו אין אנו צריכין לדברי התוס' שהביא ששמעון ר"ל ששמעון טען עוד דזכי את"ל דהקהל אין להם דין יורשי' אלא לוקחי' מ"מ כבר כתבו התוס' כו' וטענה זו לא העתיקה המעתיק. אמור מעתה נ"ד נמי כיון דהקהל דין יורשי' יהבינן להו כפי' הסכמת העיר מימי קדם א"כ טענת ראובן בטילה ומבוטלת ממילא. גם לרבית אנכי הרואה מדברי הפוסקים שאין טענה זו שטען ראו' טענה דאינו נאמן בטענה זו שנתן רבית קצוצה דלפי טענה זו משויה נפשיה רשיעא וקי"ל דאין אדם משים עצמו רשע ואינו נאמן וכדאמרי' בכמה דוכתיה בש"ס ובדברי הרא"ש בתשו' כלל ק"ח לענין רבית שנשאל על ראו' שנתן מעות לאשת שמעון להתעסק בהם והלותם ללוי ברבי' קצוצה ונתנה הרבית לראו' וראו' טוען את נתת לי בתורת ריוח והקרן תחזירי לי. והשיב אם ראו' יודע שהי"א זהובים היו רבית קצוצה ינכם מן הקרן ואם אינו יודע הדבר בבירור יאמר לה ראו' אני בתורת ריוח קבלתים ואם את עושה עצמך רשעה שלקחת רבית קצוצה מישראל איני מאמינך בזה אפי' בשבועה עכ"ל ז"ל. וכ"כ הסמ"ג ז"ל בלאווין סי' קצ"ג דף ס"ג והביאו מרן ז"ל בה' רבית סי' קע"ז. וז"ל מצאתי בשם ר' יעקב שהמקבל מעות לחצי ריוח וכופר ואו' כי מלוה ברבית היא אע"ג דאי בעי פטר נפשיה באומר פרעתי או באו' לא לויתי ואיכא מגו אע"פי כן אינו נאמן דאין אדם משים עצמו רשע עכ"ל. ופסקו מרן ז"ל בסי' הנז'. גם ר' ירוחם במשרים נתיב ח' ח"ו כתב וז"ל הטוען לחבירו נטלת ממני רבית וכו' עד ואם כבר נתן הלוה רבית אין יכולת בידו להוציאו דאין אדם משים עצמו רשע לו' נתתי לך רבית החזירהו לי שהרי לאו דלא תשימון קאי בין למלוה בין לערב והיה לו להפסיד משכונו קודם שהיה נותן לו רבית כ"כ ר"ם בתשו' עכ"ל. גם מהריב"ל ז"ל בשניות סי' מ"ו כתב וז"ל ואליבא דכולהו היכא שטוען הלוה על המלוה שלקח ממנו רבית נאמן המלוה בלא שבועה משום דאין אדם משים עצמו רשע. וכן נר' שהוא דעת הרב הגדול מהר"א ששון בתשו' ס"ס מ"ט. וכן נר' שהוא דעת הרב הגדול הש"ך ז"ל בי"ד סי' קס"ט וכדבעינן למימר קמן יצא מהכלל מדברי הפוסקי' ז"ל דכשטוענין טענת רבית בין המלוה בין הלוה דאינם נאמנים משום דאין אדם משים עצמו רשע. הכא נמי בנ"ד בראו' שטוען שנתן רבית קצוצה דלא מהימנינן ליה ופלגינן דיבוריה שנתן מעות לאשה אך נתן לה או בתורת מתנה או מן הקרן. ואל תשיבני ממ"ש הרב הגדול המפורס' באחרוני' הוא הראש מהרשד"ם ז"ל בתשו' דשייכי לי"ד סי' ס"ח שפסק היפך מ"ש מדברי הפוסקי' הנז"ל שכתב וז"ל וכיון שכן הוא נר' ודאי שנאמן התובע בשבועתו לו' שלקח ממנו רבית כך וכך נאמן במיגו דאי בעי אמר פרעתי עכ"ל ז"ל. ולכאורה ק' על הרב דהיאך מלאו לבו לפסוק נגד אינהו אשלי רברבי. והיה נראה לכאורה ליישב פסק מהרשד"ם דאיפשר לומר דס"ל כדעת הרשב"א ז"ל שהביא מרן בב"י חה"מ סי' ע"ה מחודשים נ"ב ומהריב"ל בח"ג סימן כ"א וז"ל ראובן שנתחייב ע"פ ב"ד לפרוע לשמעון מנה ואח"כ תבעו בב"ד וטען שיש לו עליו מנה שגבה ממנו רבית קצוצה מסתברא דאינו נאמן דחזקה דאילו היה כדבריו לא היה מקבל עליו בפני ב"ד לפרוע ואע"ג דאית ליה מיגו דאי בעי אמר פרעתי מיגו במקום חזקה אלימתא כי האי לא אמרי' עכ"ל. ומהך תשובה דייקי מינה הרב הגדול מהריב"ל בח"ג סי' כ"א והרב הגדול פרח מ"א ח"א סי' קט"ו דף קצ"ד ע"ד דסבירא ליה להרשב"א דנאמן במיגו אף כשמשים עצמו רשע ודייקי הכי מדכתב דאין הלוה נאמן מטעם חזקה אלימתא כזו ומיגו במקום חזקה לא אמרי' מכלל דבריו נלמוד דאי לא הוי במקו' דמיהמן יע"ש.
Choshen Mishpat.56.4
איברא דחזינא להרב פרח מ"א דאותיב ליה מהא דאמרי' בש"ס בפ"ב דכתובות עדים שאמרו אמנה היו דברינו אינם נאמנים דמעולם לא חתמי ופי' רש"י וכי אמרו חתמנו אינם נאמנים להרשיע את עצמן ע"כ. הרי מבואר בש"ס שלא כדעת הרשב"א דהא עדים הללו אית להו מיגו דאי אמרי אין זה כתב ידינו דהכי מוקי לה רב אשי בדאין כ"י יוצא ממקום אחר אלא מפיהם אנו חיים וא"כ ק' לס' הרשב"א דליהוו נאמנים העדים לומר שטר אמנה אע"ג דמשוו נפשייהו רשיעי במה שחתמו בעולה במיגו דאי בעו הוו יכלי למימר שאין זה כתב ידם. והנראה לע"ד דאיפשר לחלק ולומר דבנדון דהרשב"א טעמא דנאמן במיגו אף שמשים עצמו רשע לפי דס"ל להרשב"א דבנדון כזה יכול היה הוא או אנן לתרץ דבריו ולו' דמה שהודה לו בפני עדים שלא בפני ב"ד שחייב לו מנה לפי שטועה היה באותה שעה בחשבונו וכסבור הוא שהיה חייב לו מנה מריוח העסקא ומפני כן הודה לו בפני עדים. אם כן אח"כ נתיישב בדבר וראה שאינו כן ונמצא שלקח ממנו רבית ולכן טוען שרוצה הוא לעכב מנה זה שהודה לו בפני עדים דלא הוי חזקה אלימתא כשהודה בפני עדים דמי שמודה בפני עדים וטעות כזה מצוי הוא אצל רוב בני אדם וכיון דיכול הוא לתרץ דבריו אף שלא א' כן בהדייא נאמן הוא במה שטען שלקח ממנו רבית במיגו דאי בעי הוה טעין ואו' פרעתי ולא היה מודה לו בפני עדים ולכן ס"ל להרשב"א דנאמן לומר שלקח ממנו רבית במיגו דאי בעי הוה אמ' פרעתי אף במקום שמשים עצמו רשע משא"כ בעדים שאו' אמנה היו דברינו דאינם יכולים לתרץ דבריהם בשום אופן לתקן קילקולם זה מה שחתמו בשטר לכן פשיטא ודאי דאינם נאמנים במיגו דאי הוו בעו הוו אמרי אין זה כתב ידינו. וחילא דילי לחלק כזה דכיוצא בזה כתבו התוספות בכריתות פ' אמרו לו דקתני במתני' אמרו לו שנים אכלת חלב והוא אומר לא אכלתי ר"מ מחייב וחכמים פוטרים אר"מ כו' א"ל ומה אם אמר מזיד הייתי ויפטר. ובגמרא איבעיא להו טעמא דרבנן הוי משום דנאמן אדם על עצמו כמאה עדים או"ד דטעמא דרבנן משום מגו דאי בעי א' מזיד הייתי. ועמדתי בבעיא זו דהא חזינן בהדייא דטעמא דרבנן הוי במיגו וכמ"ש בהדייא ומה אם אמ' מזיד הייתי כו' וא"כ מאי קבעי תלמודא ואחרי כן מצאתי להתוס' ז"ל בריש מציעא דף ג' שהוק' להם ג"כ ותירצו דלפום האי צד דנאמן אדם צ"ל דס"ל דהאי טעמא דאמרו במתני' לדברי ר"מ הוא דאמור יע"ש. ועיין בתשו' הרב תורת חסד שהרבה לפלפל בסוגייא יע"ש והתוספות בכלל מה שהקשו הוק' להם דאיך יכול לו' מזיד הייתי והא אין אדם משים עצמו רשע. ותירצו בכריתות ובמציעא דאין משים עצמו רשע בטענה זו שמכוין לטובה כדי שלא להביא חולין לעזרה יע"ש. ואגב אכתו' ששמעתי מקשים משם הרב המופלא רוח אפינו כמהר"ח אלפאנדארי ה"י לפי הנחה זו של התוס' מאי מקשו בש"ס דקדושין דף נ' שרצו בש"ס להוכיח מהך מתני' דהביא לי מן החלון דדברים שבלב אינם דברים ודחו דילמא התם בעי למפטר נפשיה מקורבן. ודחו דא"כ הול"ל מזיד הייתי ופריך דאי הוה אמ' מזיד אני משויה נפשיה רשיעא כו' והשתא לפי הנחה זו דהתוס' לא משויה נפשיה רשיעא שכוונתו לטובה שלא להביא חולין לעזרה. וא"כ הדרא קו' לדוכתא דאי למפטר נפשיה מקורבן היה יכול לומר מזיד הייתי ולא משויה נפשיה רשיעא בטענה זו דאמרי' שכונתו לטובה שלא להביא חולין לעזרה ומדשתקו הש"ס ולא משני הכי ש"מ דלא ס"ל לתלמודא חילוק זה של התוספות. ולע"ד אחרי כותבי ראיתי להרב כנה"ג בחה"מ סי' פ"ב שהוק' לו' קו' זו עצמה מש"ס דמציעא לקדושין ועיין שם מה שתירץ ולא זכיתי להבין כונתו יע"ש ונראה לתרץ דבשלמא ההיא דכריתות שכל כונתו באו' לא אכלתי הוא לפטור עצמן מקרבן מתרצינן דיבוריה במה שאמר לא אכלתי שר"ל לא אכלתי בשוגג אלא במזיד דאי איפ' לו לומר לא אכלתי כלל דהא איכא עדים שראוהו שאכל אכן אינם יודעים אם מה שאכל זה היה שוגג או מזיד וכיון שסתם דבריו ואמר לא אכלתי מוכרחים אנו לפרש דבריו ולומר שפי' לא אכלתי בשוגג אלא במזיד כיון שבשני דרכים יפטר מקורבן או שיאמר לא אכלתי כלל או שיאמר אכלתי במזיד וזה כיון שאין יכול הוא לומר לא אכלתי כלל מהטעם שכתבנו לכן מוכרחים אנו לפרש דבריו מה שאמר לא אכלתי בשוגג אלא במזיד ודיינינן ליה שכונתו לטובה שלא להביא חולין לעזרה משא"כ בההיא דקדושין אי אמרי' שבטענה זאת שטען לא היה בלבו אלא זה כונתו לפטור עצמו מקורבן אדם בוחר בדרך זה לאומרו משיאמר מזיד הייתי דמשויה נפשי' רשיעא ואפילו אם כשטוען לומ' מזיד הייתי איפשר לו' שכונתו לטובה שלא להביא חולין לעזרה מ"מ השומע שאו' מזיד הייתי מחזיקי' אותו לרשע בעיניהם דלאו כ"ע ידעי שכונתו לטובה שלא להביא חולין לעזרה. וזה כיון שיש לו דרך אחר לפטור עצמו מקרבן כשאו' לא היה בלבי כן ובהך טענה אינם מחזיקין אותו העולם לרשע. בורר את היפה שבשניהם שהוא טענת לא היה בלבי כן כללן של דברים אדם שיש לו לטעון שתי טענות וכשטוען טענה א' מהשנים יש בה פיקפוק ובטענ' השנית אין בה פיקפוק בורר לו את הדרך היפה שבשניהם כי האי גוונא דקדושין. אמנם בההיא דכריתות שיש עדים שראוהו שאכל דבזה אזדא ליה טענה אחת ומוכרח הוא לטעון הטענה השני' דוקא שהיא מזיד הייתי וטען זה במקום מזיד הייתי לא אכלתי מוכרחים אנו לומר שכונתו היא לא אכלתי שוגג אלא מזיד ולא משויה נפשיה רשיעא אם יטעון מזיד הייתי בין בהך דכריתות ובין בהך דקדושין אלא אפי' אם יטעון גם בהך דקדושין נמי אמרי' שנתכוון לטובה שלא להביא חולין לעזר' אלא שאינו רוצה לטעון טענה זו שאינו רוצה שיחזיקוהו בני אדם ברשע כשיטעון טענ' זו דלאו כ"ע גמירי האי טעמא שכונתו לטובה כדבר האמור והנ"ל נכון וברור ותו לא מידי דוק. אחרי כן זכיתי לראו' בדברי התוס' דיבמות דף כ"ה ע"ב ד"ה ואין אדם משים עצמו רשע שהוק' להם קו' זו ותי' כמ"ש יע"ש ושמחתי כעל כל הון שכיונתי לדעתם ומהתימא על הרבנים הנז'. שלא ראו דברי התוס' הנז'.
Choshen Mishpat.56.5
חזרתי לדברות ראשונות דמאחר שמצינו להרב מהריב"ל והרב פרח מ"א דס"ל דהרשב"א ס"ל דנאמן במיגו אף כשמשים עצמו רשע אמור מעתה דהכי נמי ס"ל למהרשד"ם כדעת הרשב"א ז"ל ולכן פסק דינו היפך אינהו רברוותא וכבר קדמה לנו ידיעה שהרב היה תופס דברי הרשב"א אפילו נגד עשרה פוסקים וכמ"ש הרב פרח מ"א בח"ב סי' ק"י יע"ש. ולפום מאי דכתיבנא איפשר נמי ליישב מה שהקשה הר' הש"ך בי"ד סי' קס"ט על מרן שפי' דברי תשו' המרדכי פ' דאיירי תשו' בראובן שתבע לשמעון ד' זקוקין ופו' וכתב מרן הב"י דע"כ איירי תשו' זו בדאיכא שטר או משכון דאי מלוה על פה היא פשיטא דאינו נאמן. והקשה הרב הכהן הגדול דאמאי פשיטא דהא קי"ל דאין אדם משים עצמו רשע ופי' דבריו דנוקמה הכי דתשו' המרדכי איירי אפי' במלוה ע"פ ונאמן המלוה ליטול בלא שבועה משו' דטענת הלוה אינה טענה לפי שאו' שלקח ברבי' ק' בר' וקי"ל אין אדם משים עצמו רשע ואינו נאמן להפסידו למלוה זהו כונת דעתו ז"ל. עוד הק' הרב שמרן לקמן סי' ע"ו פסק כדברי הסמ"ג ודברי הסמ"ג מודחי' בעצמן דאיירי במלו' ע"פ מדקאמ' ואינו נאמן במיגו דפרעתי כו' יע"ש. ולפי מ"ש נראה דאין תפיסה על מרן הב"י דאיפשר דאיהו ס"ל כהרשב"א דנאמן במיגו אפי' במקו' דמשים אדם עצמו רשע ולכן הוכרח לישב תשו' המרדכי דאיירי ביש לו שטר או משכון דאי במלוה ע"פ פשיטא דאינו נאמן המלוה ליטול דהא הלוה נאמן בטענתו ואפי' דמשים עצמו רשע מ"מ נאמן הוא במיגו דאי בעי אמר פרעתי כס' הרשב"א. אמנם אכתי פש גבן לישב דברי מרן במ"ש סי' ע"ו כדברי הסמ"ג כי לא תעזוב נפשי לשאו"ל בדברי מרן דמאחר שדין זה הוא לקוח מדברי הסמ"ג למה לא פירש דבריו שדין זה הוי במלוה ע"פ שדרך מרן לפרש דבריו לא לסתום וא"ת שמרן העתיק דברי הסמ"ג ובדברי הסמ"ג לא כתב בפי' מלוה ע"פ מ"מ המדקדק בדבריו יראה שלא העתיק דברי הסמ"ג שהרי בסמ"ג כתוב ואפי' יש לו טענת פרעתי ובדברי קדשו השמיט דברי' הללו שהן הכרחיים ללמוד דאיירי במלוה ע"פ.
Choshen Mishpat.56.6
הבט נא וראה עד היכן הגיע חכמות של מרן שסתם את דבריו וגם השמיט דברי' הנז' בדברי הסמ"ג כדבר האמור והטעם דאיהו אזיל לשיטתיה דס"ל כהרשב"א דנאמן במיגו אף אם משים עצמו רשע ולכן סתם את דבריו. גם השמיט דברים הנז' בדברי הסמ"ג כדבר האמור שנרא' דאיירי הסמ"ג במלוה ע"פ משום שדינו של מרן איירי במלוה בשטר המלוה טוען שנתן המעות ללוה לחצי ריוח פי' בתורת עיסקא והלוה כופר ואומר שמלוה ברבית היא דאינו נאמן וטעמא דכיון דאיירי בשטר תו לא מהימננן ללוה דהא אינו יכול לטעון פרעתי וכיון דלית ליה האי מיגו פשיטא דאינו נאמן ואע"ג שהסמ"ג איירי במלוה ע"פ בהכרח גמור מ"מ רבינו למד דינו מדברי הסמ"ג למלוה בשטר דאיהו ז"ל אזיל לשיטתיה דס"ל כדעת הרשב"א כמש"ל ולכן סתם הדברים כדי שנלמוד מדבריו דאיירי במלוה בשטר. דון מינה חכמת מרן הנפלאה ודעתו הרחבה מני ים ולבו פתוח כפתחו של אולם לישב דבריו כי היכי דלא ליהוו פלגן בהדייהו אשרי הדור שצדיק זה היה שרוי בתוכו. ועיין בס' בית הלוי שחיבר כללי המיגו במה שנידחק עצמו לישב דברי מרן אופן א' דף ל"ד יע"ש. ואחרי כן ראיתי להרב כנה"ג בחה"מ סי' מ"ו שכתב שמצא בתשו' הרשב"א מכ"י שכתב בפי' דאפי' היכא דאית ליה מיגו דאינו נאמן במקו' שמשים עצמו רשע היפך מה שרצו ללמוד מדברי מהריב"ל ז"ל ופרח מ"א וא"כ פסק זה של מהרשד"ם אזדא ליה שלא מצינו לו סמך בפוסקי' ואם מהרשד"ם היה רואה דברי הרשב"א שהביא הרב כנה"ג פשיטא שהיה חוזר בו וא"כ ק' על מרן הקו' דהש"ך אם לא שנא' שסמך על דברי הרז"ה הוא ומהרשד"ם ודוחק. אכתי פש גבן ספק א' שנסתפקתי בו דאף אם במונח דהקהל דיינינן להו כדין יורשים מ"מ אכתי יש להסתפק בדבר דלא נאמן דין זה גבי יורשים אלא בכי האי גוונא דאם הניח להם אביהם מעות של רבית שאינם חייבים להחזיר ולהוציא מהם ממון הרבית אבל אם הלוה חייב למלוה שאכל ממנו רבית ומה איפש' לו' דאינו פורע ליורשיו ויכול הוא לגבות מהחוב שבידו הרבית שאכל ממנו כיון שהלוה יש לו בידו מעות אביהם ואין זה כמוציא מבניו והרי זה כמי שעדיין חייב מעות של רבית לאביהם שאין מוציאין מידו ואין זה בכלל הניח להם אביהם מעות של רבית דאינם חייבים להחזיר. ואחר החיפוש מצאתי להרב כנה"ג סי' קס"א בהגהת הטור אות כ"ז שכתב וז"ל נשארו המעות ביד הלוה אם יפרע הלוה לבניו או לא תלוי במחלוקת הרי"ף והרז"ה כההיא דסלוקי בלא זוזי אי' אפוקי ממונא הוא הראנ"ח בתשו' בראשונות סי' קי"ג אמר המאסף וכיון דאיכא פלוגתא יד המוחזק על העליונה וכן פי' מהר"א ששון סי' רכ"ו עכ"ל. וא"כ לפי דברי הרב כנה"ג ז"ל לכאורה יר' בנ"ד שהדין עם ראובן במה שטען שהיא תפוס ביתר המעות ויכול הוא לגבות המעות שנתן לאשה בתורת רבית קצוצה ממעות שבידו. ברם כד דייקינן שפיר לאו מלתא היא לפום מאי דאסיקנא לעיל דרבים כנגד היחיד נקראים מוחזקים בממון וכיון שהקהל נקראים מוחזקים הרי הוא כאילו כבר באו המעות ליד היורשים וחזר הדין להר סיני דקי"ל דאם הניח להם אביהם ממון של רבית שאין היורשים חייבי' להחזיר וחשיב כאילו כבר באו המעו' ליד הקהל דאינם חייבים להחזיר. וראה ראיתי בתשו' הרב הגדול מהראנ"ח בתשו' הנז' דאיירי ביחיד כנגד יחיד ושם נסתפק הרב ספק זה ממש שנסתפקתי בו ושם נאמ' שבאנו למחלוקת הרי"ף וסיעתו והרז"ה וסיעתו יע"ש. גם נדון הרב כנה"ג הוי נמי כי האי גוונא ביחיד כנגד יחיד אכן בנ"ד דהוי רבים כנגד יחיד נלע"ד דכל אפיא שווין דלכ"ע הרבים הם מוחזקים ואין בזה מחלוקת מהטעם שכתבתי ותו לא מידי. קם דינא לפי ע"ד שראובן הנז' חייב ליתן המעות שבידו לשמעון שהוא פקיד הקהל בלי סירוב ועיכוב כלל ויד הקהל על העליונה ומשולחן גבוה קא זכו וכל מה שכתבתי הוא להלכה ולא למעשה עד שיסכימו ב' ת"ח בעלי ההוראה וצור ישראל יצילנו משגיאות הנלע"ד כתבתי וחתמתי שמי בס' ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם הצעיר עבד נרצע לכל יודעי דת ודין ולכל בהן חיי רוחי נסים חיים משה מזרחי ס"ט.
Choshen Mishpat.57.1
שאלה ראובן היה איש נאמן רוח וכל העם היו מאמינים לו פרקמטייאות ויקר לו מקרה בלתי טהור ונשבר וירד פלאים והקול נשמע במחנה העברים. וכל הב"ח נועדו יחד נאספו אליו הביתה וכל א' מהב"ח לשאו"ל הגיע את אשר לו בידו ויהי כמשיב הלא שמעה אזנכם כי נגעה בי יד ה' ונשארתי בעירום ובחוסר כל לא נשאר כי אם גויתי והנני לפניכם עשו כטוב בעיניכם. אך דעו שלוי שהוא א' מהב"ח שבניכם להיות שבקרב ימים נתן אלי פרקמטיא בסך מה עדיין קיימת דהיינו שמקצתה היא בעין ומקצתה החלפתי אותה בפרקמטיא אחרת והנה הכל במקום פ'. ובכן עתה לוי רוצה ליקח הכל בין מה שהוא בעין ובין החליפין שהוא תמורת פרקמטיא שלו. וכל שאר הב"ח נצבו כמו נד לפני לוי באומ' גם לי גם לך יהיה גזורו וכל א' יטול לפי ממונו כדין התורה. מעתה יורינו המורה לצדקה אם הדין עם לוי מאחר שממונו הוא בעין או אם הדין עם השאר ב"ח ויבא שכמ"ה.
Choshen Mishpat.57.2
תשובה לכאורה הסברא מכרעת לפום שעתא שהדין עם לוי ולו משפט הקדימה וידו על העליונה מאחר דממונו קיים ובעיניו עמד ומזלו בריא שלא נאבד ממונו ודאי שהסברא נותנת שהוא קודם לכל אדם כי שלו הוא גובה וקצת ראיה לדבר מתקנת טוליטולא שהביא הרא"ש ז"ל בתשו' לענין כתו' באם מתה האשה בלי זרע של קיימא שלא יקויים מקרא שכתו' שורך טבוח לעניך ולא תאכל ממנו אף שהוא נגד דין התורה דקי"ל דהבעל יורש את אשתו א"כ ה"ה והוא הטעם בנ"ד ה"נ שאין הדעת סובלו שכל שאר הב"ח יקחו לעיניו ממונו ויקויים בלוי מקרא הנז"ל וטענת הב"ח לכאורה נרא' שאינה טענה מספקת להוציא מיד ראובן ממון לוי ולחלקו בניהם לעיניו דלוי ואף שבאמת אמרו שיד כל הב"ח שוה בממון ויחלקו כל א' וא' לפי ממונו כאשר פסק מרן בשולחן הטהור חה"מ סי' ק"ד מ"מ לא אירייא דהתם בהאי גוונא איירי בראובן שחייב לב"ח הרבה ונמצא מממון ראובן סך מה בהאי הוא דאמרינן שיד כל הב"ח שוה ליתפרע מממון זה של ראובן כל א' וא' לפי ממונו משא"כ בנ"ד שממון כל הב"ח נאבד וראובן לא נמצא לו ממון משלו מה לשלם להב"ח כי אם מממון לוי שנמצא בעין דהכא ודאי הסברא נותנת שלוי יתפרע חובו מממונו הנמצא בעין ושאר הב"ח אין להם זכיה בממון זה שהוא של לוי ומן השמים ירוחמו והמקום ימלא חסרונם. ובחופשי ראיתי להרב הגדול הב"ח בחה"מ סי' צ"ו שכתב בהידייא כמש"ל וז"ל ולפי זה ה"ה לוה שאין לו לשלם לכל הב"ח אם הסחורה שלקח בהקפה היא בעין או מאי דאתי מחמתיה קיים אין לאחרים חלק בהם וכ"כ הרי"ף בפ' המקבל סי' תק"י וכתבו רבי' סי' ק"ח סעי' ז' וכ"כ רבי' בשם הרמ"ה וכן הוא באלפסי פ' אע"פי גבי דין מורדת והכי נקטי' כו' יע"ש. הרי לך בהידייא שכתב הרב הנז' כמש"ל.
Choshen Mishpat.57.3
איברא דנמצא מקום לבע"ד לחלוק בזה ולומ' שהדין הוא עם שאר הב"ח וחיליה מהאי טעמא דכיון דממון זה של לוי זקפו עליו ראובן במלוה אפי' שממון זה הנמצא הוא של לוי בעינו עומד דינא הוא שיד כל הב"ח שוה בהם דהא קי"ל דמלוה להוצאה ניתנה כדאשכחינן בקדושין דף [מ"ז] דהמקדש במלוה אינה מקודשת דמלוה להוצאה ניתנה. ופי' רש"י דאפי' דאם ישנו לממון בעין וכ"כ הטור בא"ה. ואף שמדברי הרמב"ם נראה דפליג על רש"י מ"מ כבר מרן הב"י בסי' הנז' הסכים דברי הרמב"ם לדעת רש"י והטור אפי' אם ישנו לממון המלוה בעין דאינה מקודשת מטעמא דמלוה להוצאה ניתנה יע"ש. והו"ל כאילו לא בא זה החוב של לוי מחמת סחורה זאת שעודנה קיימת וכיון שכן הוא נמצאו שיד כל הב"ח שוים בממון זה של לוי וכן נראה שהוא דעת הרב הגדול המבי"ט ז"ל בסי' קמ"ט יע"ש. אמנם הראיה שהביא הרב ב"ח מהרב בה"ת נראה לע"ד שהיא נכונה ודברי הרב בה"ת הן הנה סבר' הרמב"ם בסוף פ' כ"ו מהלכות מלוה ולוה וז"ל האשה שלותה בשטר או ערבה בשטר ונשאת חייבת לשלם ואם היתה מלוה ע"פ אינה משלמת כו' ואם היו אותן מעו' ההלואה עצמן קיימין יחזירו אותם למלוה. וכתב הה"מ וז"ל ומ"ש רבי' ואם היו אותן מעות ההלואה כו' הוא כדברי רבינו שרירא ור' האיי גאון שכתבתי למעלה אפי' בלותה משנשאת. ולמעלה כתב בדין ט' וז"ל ראיתי כתוב בשם רבינו שרירא ורבינו האיי גאון שהאשה שלותה או קבלה בפקדון או גזילה או גנובה אם הוא מצוי בידה משלמת ואין לבעל לעכב ואם כבר אבד הרי הוא כדין חבלות וכן נראה מדברי רבינו ודבריהם צל"ע בלותה לפי שי"ל שכיון שלותה ומלוה להוצאה ניתנה תכף שלותה זכה בה הבעל לאכילת פירות אבל כו' יע"ש. וכן כתב בעל התרומות שער ל"ו ח"א וז"ל וזה שפסקנו שהעבד והאשה אין משלמין אלא לאחר זמן אם יש עדים שמעות עצמן של הלואה או מאי דאתי מחמתייהו קיים בודאי שאין בו ספק שנפרע מהם המלוה וכן סברת הראשונים ע"כ. הרי שהרב בעל התרומות הסכימה דעתו עם דעת הגאונים רב שרירא ורב האיי הגאוני' והרמב"ם שאפי' שלותה אחר שנשאת כיון שהמעו' הם בעין לא זכה בהן הבעל מטעם דמלוה להוצאה ניתנה. ועיין בהרב גידולי תרומה שחלק על הגאונים יע"ש. אתה הוראת לדעת מדברי הגאונים הנז' זיב"א דאע"ג דקי"ל בעלמ' דמלוה להוצאה ניתנה לאו מלתא פסיקתא היא לכל מקום ולא כל אפייא שווין דבשאר דוכתיה כמו בקידושין וכיוצא אמרינן דמלוה להוצאה ניתנה אפי' שהמעות הן קיימין. אכן איכא דוכתא דאמרי' דמלוה להוצאה ניתנה ודוקא שנתאכלו המעות כנדון זה דאשה דלותה משנישאת דאם המעות בעין או חליפהן ולא נתאכלו שגובה אותה מלוה כיון שהמעות הן בעין ולא אמרי' שהבעל זכה בהן מדין מלוה להוצאה ניתנה. והטעם כמ"ש הרב ג"ת בשער הנז' וז"ל אבל בהיות מעות ההלואה או הבא מחמתן בעין גובה מהם דהו"ל כאילו הם עדיין ברשות המלוה ולא נכנסו מעולם ברשות הבעל והיו כפיקדון כיון שלא נתנם המלוה להוצאה אלא ע"ד שלא ישתנה ולא יגרע כחו מכמו שהיה בשעת ההלואה עכ"ל יע"ש. א"כ ה"ה והוא הטעם לנ"ד דאע"ג דקי"ל דמלוה להוצאה ניתנה היינו דוקא כשנתאכלו המעות של כל הב"ח ובאין לגבות מנכסי הלוה אז ודאי שיד כל הב"ח שוה ליטול מממון הלוה כל א' וא' כפי מעותיו. משא"כ כשנמצאו המעות או הסחורה או מאי דאתי מחמתיהו בעין ואתבריר לן ע"פ עדים שזה הממון הוי ממון של א' מהב"ח דוקא אז הסברא מכרעת לומר שהממון זה שהוא שלו על פי עדים יקחם הוא לבדו ואין לזרים אתו מהטעם שכתב הר' ג"ת דדיינינן ליה כפיקדון וכאילו לא נתנם למלוה ע"מ שיוציאם ולא יגרע כחו מכמו שהיה בשעת ההלואה. ברם חזינא לאחרונים ה"ה הרב הגדול מהר"א ששון סי' ק' ומהרש"ך ח"ג סי' ע"ג שהסכימ' דעתו לדעת מהר"י ן' עזרא שאין שום קדימה לב"ח מפני שהם בעין דכיון שזקפן עליו במלוה הרי הוא כשאר הב"ח בטלה דעתי בשישים חכמה מבוטלת היא תבטל גם הרב הגדול כנה"ג סי' צ"ו תמה על הב"ח בפסק הזה יע"ש. גם הרב הגדול מהר"ח אלפאנדארי ה"י בס' מוצל מאש חלק עם הב"ח סי' מ"א יע"ש גם האיר ממזרח על עבר פני תשו' מר קשישא כמהר"ש אמארייו בס' כרם שלמה חה"מ סי' ט"ו שהסכימ' דעתו עם הרבנים הנז"ל ודלא כפסק הב"ח כוותייהו נקטינן ויד ב"ח זה שמעותיו הם בעין שוה ככל הב"ח ואין בו דין קדימה ומפני שראיתי כל הרבנים הנז' שהסכימו לדעת א' לא הארכתי בדבר במידי דלא נפקא לן מידי לענין דינא וצור ישראל יצילנו משגיאות כי"ר הצעיר נסים חיים משה מזרחי ס"ט.
Choshen Mishpat.58.1
שאלה יוסף ואהרן וסולימאן כהנים כולם בני איש אחד היו שותפים ונשתתף עמהם עוד ישראל א' ושמו אברהם גאנדור הן לריוח הן להפסד ובעודם שותפים הקיפו מסחורתם סך מה לגוי א' לזמן קצוב ובבא הזמן שאלו לגוי שיפרע להם והשיב הגוי שלא נמצא בידו מעות בעין לפרוע פרעות אך נמצא בביתו כמו משא א' שלא חיטים אם רוצי' חטים יפרע להם קצת מחובו ונתרצו השותפי' בחיטים מפני שהגוי אלם הוא וכמציל מפני הדליקה דמי. והלך הגוי לכפר שלו והשכיר להם בהמה מגוי אחר ושלח להם משא גמל של חטים וקבלוהו השותפים ולא פרעו לגוי שכירות בהמתו. ויהי היום בבואם לחוג את חג ה' בתוך העיר בא הגוי ומצא לפניו את יוסף ואברהם ושאל מאתם שכירות בהמתו והשיבו לו שיקח שכירות בהמתו מהגוי ששכרו שחששו שמא אותו הגוי פרע לו שכירות הבהמה. וכראות הגוי שכך השיבו לו הלך בזעם גדול והביא להם משרת השופט להזמינם לדין בערכותיהם. וכשבא הגוי עם משרת הדיין לא מצא אותם שהטמינו עצמן ויחפש ומצא את סולימאן ותפש אותו משרת להביאו לפני הדיין ולא היה רוצה ללכת עמו והתריס כנגדו ודיבר אליו קשות עד שהכהו משרת הדיין מכה רבה והוליכו בע"כ. ובבא משרת הדיין לפני הדיין העליל על ה"ר סולימאן שביזה אותו וגם הכהו והפילו השופט והכהו כדי רשעתו ולא נחה דעתו עד שמסרו לדומה והוליכו לבית השר ויאסרהו בנחושתים וענשו אותו מאה כסף זולו והנה מעתה תובע מעות ההפסד שיתנו לו מאמצע ויוסף ואהרן אחיו הודו לו. אכן אברהם גאנדור הנז' נתן כתף סוררת ולא רצה להפסיד מחלקו אפי' פ"ק באו' שמזלו הרע גרם לו ומה לו ולצרה כדין נתפס על חבירו שפטור וה"ר סולימאן טוען ב' טענות הא' שכבר עשו תנאי בניהם בתחילת השותפות שכל הפסד שיבא לא' מהשותפים מחמת השותפות שיהיה ההפסד מהאמצע ומפני תנאי זה חייבי' לשלם מהאמצע שנית שההפסד הזה בא מחמת השותפות וה"ר אברהם טוען שעלילה זו היא חיצונית ולא באה מחמת השותפות שאם היה הולך ברצון עם משרת הדיין ולא היה מתריס כנגדו לדבר אליו קשות לא היה הגוי מעליל עליו וכיון שהוא עשה את הדבר הרע הזה גמולו ישוב בראשו ומזלו הרע גרם דאין זה מיקרי מחמת השותפות מעתה יורנו המורה לצדקה את הדרך הישר בעיני אלקים ושכמ"ה.
Choshen Mishpat.58.2
מי האיש ויבן את זאת. זאת התורה בעיא דרישה וחקירה העמדה והערכה דש מבפנים וזורה מבחוץ בהאסף ראשי עם ברזל בברזל יחד ומסקי שמעתתא אליבא דהלכתא זאת תורת האדם כי ימות לא ימיש מתוך האהל. כך היא דרכה של תורה. הקור' עומד משיכיר בין תכלת ללבן עד סוף האשמורת הראשונה. לא פסיק גירסא מפומיה. וטעים מידי ונים ולא נים תיר ולא תיר עד חצות לילה. ויהי בחצי הלילה רץ כצבי וגיבור כארי הלוך ילך ובכה על חורבן ציון ועל רחל לפני גוזזיה נאלמה עד שעתא ופלגות שעתא. ואחר כן פותח בתורה בקול גדול הן רינה של תורה עד הרואה אומר ברקאי. הוא עומד באימה לפני אל עליון ומתעטף בסדיני' ומכוין את דעתו לאביו שבשמים ומתפלל תפלה ישרה בוקעת ועולה כולה כליל. ובא לו לקרן בין קרני רמים ונאספו שמה כל ההדרי"ם בעלי תריסין בעלי חכמה בעלי סברא ה' בם סיני ועוקר הרים חדי קב"ה בפלפולא חידודה קודם לליבונה. זה קוצר וזה בוצר זה מתיר וזה אוסר. וב"ק יוצאת אלו ואלו דברי אלקים חיים. ותצא דינא אמרת ה' צרופה הוציאוה ותצר"ף כצרוף הכסף מזוקק שבעתים. הלכה למשה מסיני ככותחא בביעתא. זאת לא זאת כי נפלגה הארץ ויהי בימי אחז שערים המצויינים בהלכ'. ואדם אין לעובדה ולשומרה. וידל ישראל עד מאד נזורו אחור עולם הפוך עליונים לומדי התורה למטה בתחתיות הארץ צפוני טמוני. ותחתונים עמי הארץ למעלה מטיילים בחוץ ברחובות קריה. והכלבים עזי נפש הן הנה הב"ח רודפים אחרי לומדי תורת ה' מהם תפשום ונתנום בבית הסוהר בית הדמים מקום אשר אסירי המלך שם ועוד ידם נטויה על שיירי הלשכה ואפילו קטן היודע לגלול בתורה מחפשים אחריו בחורי' ובסדקים האמנתי כי אדבר שם ישבנו גם בכינו במקום חושך וצלמות שוכני עפר ימים רבים של צער עד שנהפכו פנים לירקון. ועכ"ז לא שככה חמתם עד שבדקו אחרינו ומצאונו ונתנו אותנו בבית כלא ובכבלי ברזל על צוארינו ימים כימים. ולאיש אשר אלה לו ותקרנה אותי כאלה איך יהיה דעתו צלולה להבין דבר מתוך דבר ולדמות מלתא למלתא ולכוין שמועותיו אליבא דהלכתא. כי על כל אלה אותותי אלה יתנו עידיהן לפני כל מי שהגיע לפ' הקורא כל כתבי אלה הדברים אשר דיבר משה הן להלכה ולא למעשה. וה' אלקים יעזור לי לבל אשכל בדבר הלכה וזה החלי בעזר ה' ית' תשובה ראיתי דמעת העשוקים ואין להם מנחם ואנשי הרואה ששורשי וענפי הענין הן רבים ויארכו הבדים והזמן בוגד. אשר ע"כ ראיתי לקצר במקום שאמרו להאריך ואבא היום אל העין עין משפט בדרך קצרה. ולהסתעף בג' סעיפים העיקרים. הסעיף הא' בטענת הר' אברהם שרצה לפטור עצמו כאמור דסולימן הנז' דיינינן ליה כדין נתפס על חבירו דקי"ל דפטור מלשלם. הסעיף הב' בטענת הר' סולימאן שרצה לחייב את השותפי' באומרו דהעליל' באה לו מצד עסק השותפות ועוד שנית שחייבים מחמת התנאי שהתנו בתחילת השותפות כנז"ל. הסעיף הג' בטענת הר' אברהם שנית שהעלילה זו אין לה שייכות בעסק השותפו' אלא היא עלילה חיצונית שמפני שסירב ללכת עם משרת הדיין ודיבר אליו קשות עלה עשן באפו והעליל עליו וכיון שכן הוא פטור מלשלם ויקרב משה את משפטם אחת לאחת. ובכן נבא אל סעיף הראשון במה שטען הר' אברהם הנז' הנה היא כתובה על ס' הישר והלכה רווחת היא דנתפס על חבירו שחבירו פטור מלשלם והיא מוצאת מתלמודא דבני מערבא דגרסינן בירושלמי פ' בתרא דכתובות ובנדרים פ' אין בין המודר וז"ל ר' בא בר ממל בעי הפורע חובו של חבירו שלא מדעתו בפלוגתא דתנן ובני כהנים גדולים וכו' עד מפייס הוינא ליה והוא יהב לי משכוני עד כדון בבע"ח שאינו דוחק ואפי' בבע"ח דוחק ושמעיניה מן הדא ושוקלו לו את שקלו ואם לא שקל אין ממשכנים אותו פי' בתמיהא הדא אמרה ואפי' בבע"ח דוחק תדע לך כו' ריב"ל א' אין לך נתפס על חבירו וחייב ליתן לו אלא בארנון וגולגולת עכ"ל הירושלמי. ופסקו כירושלמי הרי"ף והרמב"ם וכל שאר הפוסקים וטרם נקרב אליהם הן הנה שני שרי צבאות ישראל הרי"ף והרמב"ם שפסקו כירושלמי הנז' מדוע השמיטו סוף הירושלמי שפטר אפי' בבע"ח דוחק וצריך לדעת למה השמיטוהו והיודע חיקרי לב יעיד עלי דמסברה דנפשי' ישבתי דעתם באופן זה משום דהירושלמי הנז' הביא ראיה לפטור ואפי' בבע"ח דוחק מכח ההיא דשוקל לו את שקלו ואם לא שקל אין ממשכני' אותו הדא אמרה ואפילו בב"ח דוחק ואילו בתלמודא דידן אוקי' הך דשוקל לו את שקלו דאיירי בגבוי ואבוד דהכי גרסי' בסוף דכתובות דפרכי' בש"ס בשלמא שוקל לו את שקלו מצוה קעביד דתנן תורמי' על האבוד ועל הגבוי ועל העומד ליגבות כו' והתוס' ז"ל כתבו בשם ר"ת דמתני' דשוקל לו את שקלו דאיירי בגבוי ואבוד דוקא שכבר שלחו ונאבד או שבא ליד הגבאי ונאבד דתו לא מחייבי הבעלים באחריות ופי' מוכרח בש"ס יע"ש. נמצא דתלמודא דידן פליג אהך דירושלמי דקא' ואם לא שקל אין ממשכני' אותו ומפני כך השמיטוהו הרי"ף והרמב"ם הך סיפא דירושלמי דלא קיימא אמסקנת תלמודא דידן. אחרי כן ראיתי מראות אלקים הרב הכהן הגדול הש"ך והרב הגדול גידולי תרומה שכתבו יישוב וה' ושמחתי כעל כל הון יקר ונעים שזכיתי לכוין לדעת גדולים. ועוד זאת יתירה ראיתי שהרב ג"ת הגדיל התימה על הרב בעל התרומות שכתב אחר שהביא הך דינא דבע"ח דוחק כתב וכן כתב הרמב"ם ולבסוף הניח דבריו בצ"ע יע"ש בסוף הספר ומצאתי להרב מפרחי כהונה פרח מטה אהרן בח"א סי' ק"ד שדחק ונכנס ליישב דברי הרב בעל התרומות וז"ל ואני תמה דמאין הרגלים לומ' דמדין משכון אי איפשר למילף דין בע"ח דוחק והא כל דין דבע"ח דוחק לא ילפינן כי אם מדין דשוקל לו את שקלו ואם לא שקל אין ממשכני' אותו והא במשכנו בשעת הלואתו אמרי' דמצי למימר מפייס הוינא כ"ש כשאין לבע"ח משכון בידו אלא שאיפשר לו למשכנו דכ"ש דמצי למימ' מפייס הוינא כו' יע"ש. והרב הנז' הרגיש בעצמו שאין זו דרך ישרה מסכמת לדברי הירושלמי וכתב ומיהי אכתי דברי הירושלמי צריכים יישוב וי"ל דה"ק הירושלמי כו' ותורף דבריו בקיצור דכשאמרו בירושלמי עד כדון בבע"ח שאינו דוחק ואפי' בבע"ח דוחק דמיירי דאית ליה משכון ויליף לה משוקל ואם לא שקל אין ממשכני' אותו פי' בתמיהא. הרי דאפי' בבע"ח דוחק כגון דלית ליה משכון דפטור זהו תורף יישובו ז"ל הן אמת דלפום ריהטא נראה שיישובו נכון. ברם כד דייקינן שפיר אחר המחילה רבא מכת"ר לפי קוצר ע"ד נראה דאינו מן היישוב האמיתי בדברי הירושלמי דהא מעיקרא קאמ' טעמא דאפי' דהיכא דאית גביה משכון דפטור משום דמצי למימר מפייס הוינא ליה ע"כ. ולפי דברי הרב הנז' הראיה שהביא הירושל' מההוא דשוקל דאם לא שקל אין ממשכני' אותו קאי להיכא דאית גביה משכון דהוי בע"ח דוחק דקאמ' בירושלמי דמצי למימר מפייס הוינה ליה. ואם כדברי הרב הנז' מה ראיה איכא מההיא דשוקל הא התם לא מצי למימר מפייס הוינא דלמי ייפייס א"ת לגבאי הא אין בידו למחול וכדכתב הר"ן בפ' אין בין המודר בהך מתני בד"ה ולענין הלכה כו' יע"ש. ואם אמר יאמר דהאי טעמא דמפייס הוינא היה קודם שהוכרח הירושלמי להביא ראיה זו דנדרים ומסברא בעלמא קא' דמצי אמר מפייס אכן אחר שהוכרח הירושלמי להביא ההיא דנדרים תו לא צריך לטעמא דמפייס הוינא וכיון שכן עלה תירוץ ויישוב הרב על נכון אפי' תימה הכי מ"מ לבי אומר לי שאין לו רגלים דהא כל עצמו של הרב שישב הירושלמי באופן זה כוונתו רצויה שבא לישב דברי הרי"ף והרמב"ם והנה הרי"ף והרמב"ם ז"ל עינינו הרואו' שכתבו דטעמא דפטור אפי' אם היה בידו משכון משום טעמא דשמא היה הלוה מפייס אותו ומוחל לו יע"ש הרי דסבירא להו ז"ל דטעמא דמפייס הוינא ליה קאים אמסקנא וטעם כעיקר הוי יתד שלא תימוט וא"כ הדרא קושיא לדוכתא לפי דעת הרב דמה ראיה הביא הירושלמי מההיא דנדרים וכדכתי' אלא ודאי קושטא דמלתא לא הוי הכי אלא דסבירא ליה להירושלמי דב"ח דוחק הוי קשה יותר מהיכא דאית גביה משכון וזו אף זו קאמר הירושלמי וכיון שכן חזר הדין שדברי הרב בעל התרומות עדיין צ"ע ואין תרופה להם בלתי הגהה.
Choshen Mishpat.58.3
גם את זה ראיתי שדחה הרב ז"ל את דברי הש"ך ז"ל בשתי ידים וז"ל וראיתי להש"ך כתב על ק"ו זו דברים שלא נתחוורו בעיני תחילה כתב והרי"ף והרמ"בם ז"ל שלא כתבו בפי' דין בע"ח דוחק לא ס"ל כירושלמי וטעמ' משום דהירושלמי הוציא כן ממתני' דשוקל לו את שקלו וכיון דגמ' דילן מוקי הך מתני' באבוד גבוי לא מוכח האי דינא מירושלמי ע"כ. וזה אינו הכרח לדינא והרמב"ם ורש"י ז"ל ולכל שאר הפוסקים דס"ל דבכל חוב דינא הכי דפטור ס"ל דהאי תירוצ' לא איצטרי' בגמ' דילן אלא לרבא ולא לר' אושעיא דלכל אותם הפוסקים פסקו כר' הושעיא וס"ל ודאי דמתני' לא מיירי בגבוי ואבוד וכן קו' על הרב ג"ת שתירץ כן עכ"ל. ומאד נפלאתי על הרב ז"ל שלפי ע"ד נר' דאין השגה כלל על הש"ך ז"ל שדברי הש"ך ז"ל מיוסדים על אדני פז דהן אמת שדברי הרב פרח מ"א ז"ל ברור מיללו דאוקמתא דאוקי הש"ס דמיירי בגבוי ואבוד לא איצטרי' אלא לרבא דאילו לר' הושעיא דאוקי בסגן אף באינו גבוי ואבוד וכמ"ש הרב ז"ל. מ"מ הש"ך ז"ל דייק מדברי הש"ס דמשמע דהגמ' ס"ל דהך מתני' דשוקל לו את שקלו מיירי בגבוי ואבוד לכ"ע בהכרח דאי לא תימא הכי למה הקשו בש"ס משוקל לו את שקלו דהיאך מותר והא קא מהני ליה דאם לא היה זה שוקל בשבילו היו ממשכני' אותו וכס' הירושלמי. ואדרבא מצינו מהש"ס כתב בפשיטו' גמור שהוא מותר דמתני' איירי בגבוי ואבוד משמע בהידייא דתלמוד' דידן הכי פשיט' ליה דמתני' איירי בגבוי ואבוד דוקא לכ"ע בלא חולק ע"ז. וא"כ נמצא דתלמודא דידן פליג אירושלמי דאוקי הך מתני' באופן דאם לא היה זה שוקל היו ממשכני' אותו דלא איירי בגבוי ואבוד. וכיון שכן תירוץ הש"ך והג"ה ז"ל עומדין במקומן ציבייונם ובקומתן ואפי' כל רוחות שבעולם אינם מזיזין אותם ממקומם כנלע"ד. עוד הרב ז"ל רדף אחר הש"ך ז"ל כאשר ירדוף הקורא כד ניים ושכיב על יישוב השני שייש' הש"ך וז"ל תו כתב שם דלפי הנר' לו מסקנת הירושלמי גופיה דב"ח דוחק חייב לשלם ומייתי לשון הירושלמי כמ"ש לעיל ואח"כ כתב וז"ל וכו' עד ע"כ ותמהני דלפי' זה נמצא פליג הירושלמי דכתו' אירושלמי דנדרים וסוגיין לשון א' עלה לתרי סוגיי ואין כאן שום שינוי בנדרים אלא הראיה דשוקל לו את שקלו דסמך על מה שכתו' בכתובות דהא בכתו' דעת שפתיו ברור מללו דפטור דקא' הדא אמרה ואפי' בב"ח דוחק והת' שנינו וכו' עד ואיך איפשר לפ' ההיא דכתו' דמיירי שכבר הפריש ונתן ביד כהן וא"כ בבע"ח דוחק חייב כיון שא' הדא אמרה ואפי' בבע"ח דוחק וכו' יע"ש. ואני בעוניי הכנותי לבי להבין דבריו ולא עלתה לי. דהא תרי סוגיי כי הדדי נינהו אלא שחיסר לשון ההיא ראיה דנדרים והחיסרון נר' לעין כל כאשר עיני המעיין תחזנה משרים. והפי' שפי' הש"ך ז"ל בההיא דכתו' יותר מתיישב פי' בסוגייא דנדרים בריוח. ומה שנדחק מלשון הירושלמי דקא' הדא אמרה ואפי' בבע"ח דוחק היה לפום הס"ד אמנם לפי המסקנא דמשני הירושלמי כשלא בא לידו כלום שפי' כמו שפי' הש"ך ז"ל שהפריש קרבנותיו ונאבדו מיד כהן דתו לא מחייב בע"ה והיינו כס' תלמודא דידן באבוד וגבוי א"כ נמצא דקם דינא לפום מסקנא דבבע"ח דוחק חיי' ונהפוך הוא ממאי דהוה ס"ל להירושלמי לס"ד למילף מההיא דנדרים דבבע"ח דוחק שהוא פטור. כלל הדברים דתרי סוגיי הירושלמי לא פליגי אהדדי דפי' הנאמר בסוגיי' דכתו' יצדק יותר ויותר בסוגייא דנדרים. סוף דבר לא ירדתי לסוף דעתו ז"ל שדימה לעשות מחלוקת בין השתי סוגייות והן ריעים ושוין כפי פי' הש"ך ז"ל ודבריו צ"ע הן לא כהתה עיני דכל מה שכתבנו בעניין זה דבע"ח דוחק היא משנה שאינ' צריכ' לנ"ד כי על כל אלה קצור קצרה ידי מלכתו' עוד בדב' הזה. ואבא היום אל עין משפט השייך לנ"ד בטענת ה"ר אברהם שרצה לפטור עצמו מדין נתפס על חבירו וזה לשון הרמב"ם ז"ל בפ"ח מה' חובל ומזיק מי שנתפס על חבירו וכו' וכתב הה"מ ז"ל וז"ל מי שנתפס וכו' ירושלמי וכו' ונ"ל דטעם אלו מפני שמחוקי המלך למשכן מחמת דברים אלו איש על חבירו וא"כ אינו בדין שיפסיד זה ואולי זהו שאמרו פ' הגוזל דבר מתא אבר מתא מיעבט אלא שאין נר' כן מלשון הגמ' ולא כן פירשו ז"ל ואיפשר לו' שכיון שהם חוקי המלך וכו'. והנה טרם בואי להבין כונת הרב המגיד זלה"ה. צריך למשכוני נפשי' להשכיל ולהבין לדעת על מה השמיט מה שאמרו בש"ס גבי כרג"א דאי חליף פי' שאינו נתפס על חבירו דכיון דאיפייס מלכא איפייס כדאי' בהגוזל בתרא דף קי"ג והרמב"ם ז"ל לא הזכיר חילוק זה כלל. ולא נעלם מן העין דוחק תירוץ מרן ז"ל הכ"מ בזה יע"ש ותמיהא לי על הש"ך ז"ל בסי' קכ"ח שתמה על מהרש"ל ז"ל שקשה על הטור והרמב"ם ז"ל שלא הזכירו חילוק זה וכתב הש"ך ז"ל דאישתמיטיתא למהרש"ל ז"ל דהטור כבר הזכיר חילוק זה בסי' שס"ט והדין עימו בזה. אך במה שתמ' מהרש"ל ז"ל על הרמב"ם ז"ל דלמה לא הזכיר חילוק זה כתב הש"ך ז"ל שכבר הוא רמוז בדברי הרמב"ם ז"ל במ"ש בכל שנה ושנה שהוא תירוץ מרן ז"ל הכ"מ כנר' מבין ריסי עיניו דתירו' מרן ז"ל הוא תירץ מרווח ויישוב נכון בדברי הרמב"ם ז"ל עד שמכח זה תמה על מהרש"ל ז"ל והמעיין יר' שמיתוך דוחק כתב מרן ז"ל תירוץ זה שלע"ד נר' דאפי' ברמז אין לו שחר בדברי הרמב"ם ז"ל. ומה תמיהא זו על מהר"של דודאי מהר"של כבר ראה תירוץ מרן ז"ל ולא נתחוורו דבריו בעיניו ולכן תמה על הרמב"ם ולא עלה על שפתו תירוץ מרן מרוב דוחקו.
Choshen Mishpat.58.4
עוד צריך ליישב דעת הרמב"ם ז"ל במ"ש בה' גזיל' ואבידה וז"ל מלך ששם מס על כל בני העיר וכו' או כל מי שימצא בשדה בשעת הגורן הוא יתן המס שעליה בין שיהיה הוא בעל השדה בין שאינו בעל השדה וכו' יע"ש. וקשה דהא בהגוזל בתרא חילקו בין שותף לאריס בלי חולק בדבר. ולמה הרמב"ם ז"ל לא חילק בין שותף לאריס אלא אדרבה כתב שבין שיהיה בעל השדה בין שאינו בעל השדה. וכמו שהק' הרב בעל לחם משנה ותירוצו דחוק יע"ש. ולפי קוצר ע"ד נר' ליישב דעת הרמב"ם ז"ל שהשמיט חילוקי הש"ס הכל בסקירא א'. דגרסי' בהגוזל א' רבא האי מאן דמשתכח בבי דרי פרע מנתא דמלכא. והנ"מ שותפא אבל אריסא אריסותיה דקא מפיק. וא' רבא בר מתא אבר מתא מעבט והנ"מ דבדלא דארעא וברג"א דהאי שתא אבל שתא דחליף הואיל ואפייס מכל' חליף עכ"ל הש"ס. והוקשה לו להרמב"ם ז"ל דלכאור' נר' דדברי רבא פלגן בהדייהו דמתחילה חילק רבא בין שותף לאריס משום שהאריס אין לו חלק בקרקע. וא"כ היכי מתוקמא מ"ש רבא אחרי כן דבר מתא אבר מתא מעבט והנ"מ דרבלא דארעה שהוא מס הקרקע וכמו שפי' רש"י ז"ל דמשמע אפי' אינו שותף מדסתם דבריו וא' דבר מתא מעבט דדוחק לו' שדבריו אלו הן על השותף מתרי טעמי חדא דאם כונתו כך היא נמצאו דבריו כפולים בעניין מס הקרקע. שנית דהא סתמא קא' ולא היה לו לסתום אלא לפ'. ומכח קו' זו נר' לדעתו דעת עליון דדברי רבא לא סתרי אהדדי. דס"ל דהנ"מ הן הנה דברי סתמא דתלמודא. פי' דרבא בין במימרא קמיתא ובין בתרייתא לאו חילק כלל. אלא הכי קא' א' רבא האי מאן דמשתכח בבי דרי פרע מנתא דמלכא ע"כ דברי רבא ותו לא. והנ"מ שותפ' וכו' הוא חילוק סתמא דתלמודא ובזה ניחא דדברי רבא לא סתרן אהדדי. והן לא כהתה עיני מהקושי דא"כ סוף דברי רבא הן כפולים ומה בא ללמדנו תו במימרא השנית. אלא הא לא קשיא ולא מידי דהרמב"ם ז"ל גריס בגירסת רבו הרי"ף ז"ל דגריס במימרא השנית דא' רבא שכן הוא בגירסת הרי"ף שלפנינו דאמר רבא בר מתא וכו'. והרמב"ם ז"ל פסק כדברי רבא בשתי המימרות סתם שלא חילק. ולכן שם בה' גזילה כתב סתם בין שיהיה בעל השדה ובין שלא יהיה בעל השדה כס' רבא שלא חילק. וכן בה' חובל לא חילק בין כרג"א אי חליף שתא אי לא חליף כס' רבא שלא חילק. וא"ח דמאחר שדברי רבא הן סתם למה פסק כחילוק הש"ס בכרג"א שלא הוזכר בדברי רבא. י"ל דהרמב"ם הוכרח לפסוק הך דכרג"א מכח הירושלמי וכדבע"י למימר לקמן וכיון דהירושלמי לא חילק הוא ז"ל ג"כ לא חילק. נמצא כללן של דברים שמפני שראה הרמב"ם ז"ל דדברי רבא סתרי פסק דברי רבא כסכינ' חריפא שדברי רבא הן עד חילוק הנ"מ והנ"מ הנה דברי סתמ' דתלמודא. ועדיין לא נס לחי לחלוחית הדעת שצריך להביא ראיה מהש"ס היכן מצינו כיוצא בדבר שמכח קו' פסקי' למילתא בסכינא חריפא פשפשתי ומצאתי דוגמא לדבר בספר יבין שמועה דף ק"ב ע"ב ד"ה בפ' טרף בקלפי שיש מקומות ששואל האמורא בעיא א' וצ"ל שאין כל הבעיא לשון האמורא אלא שקצתה לשון הש"ס והביא ראיה מההיא דפ"ק דנדרים דבעי רבינא הזמינו לב"ה או לבית המרחץ. ובפ"ק דשבת אמרינן דמרחץ פשיטא ליה יע"ש. הרי לך דוגמא לדבר.
Choshen Mishpat.58.5
מעתה חל עלינו חובת ביאור דברי הר"מ שדבריו צריכים ביאור שהן כדברי ספר החתום וכל דבריו נאמרים בצדק ודרשי' בהו חסירות ויתרות. ונר' לע"ד שכונתו רצויה לתרץ קו' שהוק' למרן דלמה לא חילק בכה"ג חילוק הש"ס כדבר האמור. וע"ז כתב וז"ל ואולי זהו מה שאמרו פ' הגוזל דבר מתא אבר מתא מעבט. פיי דהרמב"ם פסק סתם כדברי רבא שלא חילק בדבר כמש"ל. והדר קא' שאין נר' כן מלשון הש"ס. פי' שהיותר פשוט בדברי הש"ס שהחילוק רבה אמרו ועוד שלא פי' כן המפרשים ז"ל. פי' שכל המפרשים פי' דברי רבא לענין שיש רשות ביד גבאי המלך לתפוש א' על חבירו אבל לא פי' אם חייב חבירו לשלם לנתפס או אם פטור. וא"כ דין זה שכתב הרמב"ם מי שנתפס על חבירו בארנונא ובמס הקצוב שחיי' חבירו לשלם לנתפס נמצא שאין לו שורש בתלמוד' דידן. וכיון שכן איפשר דתלמודא דידן פליג אירושלמי מדלא פורש דין זה בגמ'. והדר קא' בדרך איפשר וז"ל ואיפשר לו' שכיון שהם חוקי המלך וזה פרעם חייב לשלם אפילו לקחם המלך מזה שלא כדין ואין צריך לו' כו' כונתו לו' דאיפשר לו' דלא פליגי תלמודא דידן אירושלמי דגם תלמודא דידן הכי ס"ל ג"כ כס' הירושלמי דחייב חבירו לשלם לנתפס דאפושי פלוגתא לא מפשינן. ונלמד מדין הש"ס דטעמא מאי אמרי בש"ס דיש רשות לגבאי המלך לתפוס א' על חבירו ודאי דטעמ' הוי משום דהוי גזרת מלך וחוקו לתפוס א' על חבירו אפי' שלא כדין כגון מס הקרקעות שהוא דברלא דארעא. וא"כ מכ"ש שחוק המלך לתפוס א' על חבירו בענין ארנונה וכרג"א דהוי כדין. וכיון שכן הדבר שהן חוקי המלך פשיטא דתלמודא דידן הכי ס"ל ג"כ שחבירו חייב לשלם לנתפס כס' הירושלמי ושוין הם. וכתבו גולגולת א' מהם כו' פי' שהרמב"ם בחכמתו הביא חלוקה א' הנז' בירושלמי שהיא ארנונה שלא נזכרה בש"ס דילן. ועוד הביא חלוקה השנית שהיא הכרג"א הנז' בש"ס דילן והיא ג"כ הגולגולת הנז' בירושלמי להודיענו דש"ס דילן לא פליג הירושלמי ושוין הם בדיעות. אחרי כותבי ראה ראיתי להרב הגדול מהר"א ששון שפי' דברי הרב המגיד קרוב לדרך זה יע"ש סי' ע"ו. וא"כ לפי פי' זה שכתבתי בדברי הרב המגיד נמצא דהדרא קו' לדוכתי' מפני מה הרמב"ם לא חילק בכרג"א אי חליף שתא אי לא מאחר שלפי דעתו הכל דברי רבא. ובמש"ל ליישב דברי ה"ה נ"ל לתרץ מה שהק' הש"ך סי' קכ"ח על מור"ם בעל ההגהה וז"ל וי"א דאין אדם נתפס בעד מס חבירו אלא קודם שנתפייס המלך אבל אם כבר נתפייס המלך אין אדם נתפס על חבירו עכ"ל ההגהה. וכתב הש"ך וז"ל לא ידענא למה כתב הרב דין זה בשם י"א וגם תמה על הב"י והסמ"ע ז"ל שלפי ע"ד ש"ס ערוך הוא פ' הגוזל בתרא א' רבא בר מתא אבר מתא מעבט והנ"מ בברלא וכרג"א דהאי שתא אבל שתא דחליף כיון דאיפייס מלכא חליף עכ"ל. ולכאורה נר' שהדין עמו גם הרב פרח מטה אהרן ח"ב סי' פ"ז הביא דברי הש"ך וכתב שבלי ספק שהיא קושיא גדולה יע"ש ולפום מאי דכתי' נר' שאין כ"כ תפיסה דמתלמודא דידן דא' רבא בר מתא אבר מתא מעבט ליכא הוכחה לדין ההגה' דהא המפרשי' פי' לענין שיש רשות לגבאי המלך ושם נא' בכרג"א דאי חליף שתא חליף שאין לו עוד רשות למשכן הא' על חבירו וכמש"ל והרב מור"ם שכתב דין זה בשם י"א אין לו שייכות בדברי הש"ס דברי מור"ם קאי על דברי מרן שכתב שאם נתפס על חבירו במס הקצוב וכרג"א דחייב חבירו לשלם וע"ז כתב מור"ם שאם נתפייס המלך דתו אינו חייב לשלם לנתפס מטעם דאין אדם נתפס על חבירו ומסברא דנפשיה קא"ל. וכיון שכן אין כ"כ תפיסה על הרבנים הנז'.
Choshen Mishpat.58.6
אמנם ראיתי תשו' להרשב"א שנר' מדבריו שמסכים לדעת הש"ך ותשו' זו הביאה מרן סי' קס"ג מחודשים ט' וז"ל ובתשובה כתב על ראובן ושמעון שהיו דרים בבית סמוך להגמון בע"כ של הגמון ובאו לוי ויאודה באותו בית בפורים ועשו שחוק ואמרו הגוים שאותו שחוק היה נגד דתם וההגמון העליל את הקהל על אותו שחוק כו' עד ועוד שאפילו עשו דבר שיתחייבו עליו מן הדין והטיל ההגמון העונש על הציבור ונתנו לו ממון וסילקוהו אינם חייבים לשלם לקהל דאין אדם נתפס על חבירו וחייב לשלם לו אלא בארנון וגולגולת כדאי' בירוש' ובפ' הגוזל בתרא בר מתא אבר מתא מעבט והנ"י דברלא דארעא וכרג"א דשתא אבל שתא דחליף חליף עכ"ל. הרי מפורש בהדי' דהרשב"א הביא ראיה לנתפס על חבירו שחבירו חייב לשלם מההיא דהגוזל ומשם למד ג"כ לענין דאי איפייס מלכא חליף כס' הש"ך. ומי לנו גדול בישראל כהרשב"א דהכי ס"ל בסוגיא דהגוזל וא"כ חזר הדין שתמיהת הש"ך קיימת ברם במעט קט מהעיון נראה לפ' דברי הרשב"א הכי דהרשב"א רצה לפטור את יאודה ולוי בא' מב' טענות ראשונה שלפי דברי הירושלמי דקאמר דאין לך מי שנתפס על חבירו וחייב לשלם אלא בארנון ובגולגולת דפשיטא דיהודא ולוי פטורין מלשלם ועוד טענה שנית כיון שכבר נתנו הקהל ממון להגמון ופטרוהו ונתפייס ברצי כסף אין להם עוד דין ודברים על יאודה ולוי לתופסם ולחייבם לשלם. וע"ז מייתי ראיה מהגוזל דבר מתא אבר מתא מיעבט דאמרי' אבל שתא דחליף כיון דאיפייס מלכא חליף דאין עוד רשות לגבאי המלך לתפוס א' על חבירו וק"ו הדברים ומה התם שהוא גבאי המלך וידו כיד המלך אמרי' כיון דאיפייס המלך תו אין רשות בידו לתפוס אחד על חבירו. ומכ"ש הכא דהקהל אינם גבאי המלך ואין כחם ככוחו דפשיטא ודאי דכיון דאיפייס ההגמון וסילקוהו בממון דתו אין כח בידם לתפוס את יאודה ולוי ולחייבם שיפרעו מה שהפסידו הם דאין אדם נתפס על חבירו כנ"ל. וראיתי להרב הגדול מהריט"ץ בתשו' סי' רכ"א שהרבה להשיב על דברי הרב המגיד ואעתיק קצת מלשונו וז"ל דלכאורה עיקר דברי ה"ה אינם מובנים. ראשונה דהיכי קאמר דאינו נר' כן מלשון הגמר' ולא כן פי' ז"ל זה אינו שהרי הכל הושוו בפי' זה בר מתא אבר מתא מיעבט וכן תמצא שפי' רש"י אע"פ שפי' שהוא ממונה של המלך שיכול לקחת מזה על חבירו בודאי שר"ל וזה שלקחו ממנו יחזור ויקח מחבירו שלקחו ממנו וא"כ היכי קאמ' שלא פי' כן זה אין פוצה פה ומצפצף לפ' פי' אחר בזה ועוד מה שא' שאינו נראה כן מלשון הגמ' למה אינו נראה כן ואדרבה לישנא הכי מוכח כו' יע"ש. ומכיר אני בעצמי שאיני כדאי לחלוק על דבריו ולכן לא אאריך לכתו' מה שיש בלבי לחלוק עליו. אך לא אעצור כח ע"מ שרצה לפ' דברי הרב המגיד ז"ל שפי' דמאי דקא' ה"ה ואיפשר כו' דהיינו דברלא דארעא דמתחילה עלה בדעתו של ה"ה דהברלא דארע' ותלמודא דידן היינו ארנונא דהירושלמי שהוא ארוחה ומשאת ואח"כ כתב ה"ה שלא פי' כן המפרשים אלא שהוא מס הקרקע. ואני אומר חלילה חלילה שפי' זה עלה בדעתו של הרב המגיד אפי' בחלום לומר דדברלא היינו ארנונא ובפרט כמה שפי' עוד דברי ה"ה שכת' שהם חוקי המלך שר"ל מזון למלך כמו הטריפני לחם חוקי שדברים כאלו לא נתנו ליכתב בספר. סוף דבר לא זכיתי להבין דבריו בזה מראש ועד סוף כי כולה מקשה א' בעיני ועיין בס' פרח מ"א ח"ב סי' פז מה שפי' ג"כ לישב דברי ה"ה ז"ל ויש מקום לפלפל בדבריו מ"מ אין אין הפנאי מסכים.
Choshen Mishpat.58.7
יצא מהמחובר דכל אפייא שווין ובהסכמ' עלו כל הפוסקי' כולם פה א' עונים ואומרים דאין לך נתפס על חבירו וחייב לשלם אלא בארנון ובגולגולת. והאריכות בזה הוא ללא צורך לנ"ד דבנ"ד אם סולימאן הכהן היה נתפס על חבירו אז פשיטא ודאי דלית דינא ולית דיינא שחביריו השותפי' היו פטורין. אכן בנ"ד שהיו שותפים ונתפס שותף אחד מחמת השותפות ובטענת הר' סולימאן הנז' לכאורה נרא' דהדין עמו דאין זה נקרא נתפס על חבירו. ומכאן והלאה נעתיק עצמינו. לסעיף הב' הנה כפי טענה שטוען הר' סולימאן נר' ודאי שחייבי' השותפי' בהפסדו ובפרט שחייבי' מחמת התנאי שהתנו בתחילת השותפות שכל מין נזק שיארע לא' מהשותפים מסי' השותפות שיהיה ההפסד מהאמצע וכל השותפים מודים שכן היה דפשיטא ודאי שחייבים כולם בהפסד והאריכות בזה הוא ללא צורך ועדיפא מינה כתב הרא"ש והביאו הטור בסי' צ"ג ופסקו מרן בשולחן הטהור וז"ל הרא"ש שאלה ראו' ושמעון שהיו שותפי' מתעסקי' יחד והלך שמעון ונשאר ראובן מתעסק וקנה בגדים מגוי ומכרן ללוי ולוי הקונה ממנו יצא לגוי במעות ועשה ראובן עוד שטר לגוי על עצמו שאם לא יפרע לו לוי לזמן שקבע לו שיפרע לו הוא אח"כ חלקו ראו' ושמעון השותפות ובקש ראובן משמעון שיעשה לו שטר על עצמו שאם לא יתן לוי לגוי המעות ויצטרך הוא לפרוע לגוי שיפרע לו שמעון חלקו מכל מה שיפרע לגוי ומכל שוחד והוצאה שיצטרך לעשות ע"ז ושמעון או' כו' אחר שראובן הוצרך לעשות עליו שטר בעסק השותפות ובתועלת שניהם ואילו היה שם שמעון שותפו שמה היה צריך גם הוא ליכנס עמו בשטר וכו' יראה ששמעון חייב לעשות עליו שטר לראובן שאם יברר עליו ראו' בעדים שלא פרע לוי לגוי ויצטרך ראובן לפרוע לגוי שיפרע שמעון חלקו אבל בענין מה שהטעה לגוים בחשבון גם לענין המשכונות שהיו בידו בעודם שותפי' כתב הרא"ש שאינו חייב לעשות עליו שטר בדברים הללו כו' יע"ש. והחילוק שבין חלוקה הא' לב' שבדין הא' פסק הרא"ש שחייב שמעון לכתו' שטר לראובן. ובענין טעות הגויים והמשכונות פסק שאינו חייב שמעון לעשות שטר לראובן על אלו הדברים. ראיתי להרב הגדול מוהרשד"ם בחושן המשפט סי' ק"ס וז"ל ומ"ה כתבתי כאן אילו הג' חלוקות כדי שיראה המעיין שדיני ממונו' תלוים בחוט השערה שהרי יש ליראות מ"ש החלק הא' מב' חלוקות האחרות כו' אלא שנר' דבשלמא וכו' ותורף דבריו בקיצור כתב גם כן בסי' קפ"ח וז"ל שם אלא שבשאלה הא' שראו' עשה שטר ושמעון היה עושה שטר אילו נמצא שם עתה ג"כ יעשה שטר אך בתנאי התביעות שאין שטר על ראו' גם שמעון לא יעשו שטר ומ"מ חייב לפרעם חלקו כמו חברו עכ"ל. ובסימן ק"ס סיים וז"ל גם אני אומר דיש לחלק בנ"ד ולומר דל"מ השתא שלא היה אותו שהוציא ההוצאה שמעון השותף דפשיטא שאין ראובן חייב לפרוע כי מה שאנו מחייבים בנ"ד דהרא"ש היינו דבר שמן הדין אינו של השותפין. והנה ראובן נתן לשמעון כי חשב שיהיה שלהם אח"כ נמצא למפרע דאינו כן נמצא שהחלק המגיע לשמעון טעות היא ומתנה בטעות אינו כלום כו' יע"ש. וגימגום דברים קא חזינא במ"ש כי הטעות שהטעה ראובן לגוים במעות החשבון דהוי דבר שמן הדין אינו של שותפות ודברים אלו קשים להולמם דהא קי"ל דאפי' אם גנב או גזל א' מהשותפין שצריך לחלוק עם חברו וכן כתב הרב בעל ההגהה וז"ל וכן אם גנב או גזל השותף צריך לחלוק עם חברו ואם הפסיד בגנבה ההפסד לעצמו ודוקא אם הפסיד קודם שנודע לחברו אבל אם חלק הגניבה עם השותף ואח"כ העלילו עליו וכן אם קנה גניבה וחלק עם השותף ובא אח"כ העליל' ההפסד ג"כ לאמצע מאחר שנתרצה למעשיו. והם דברי הגהות מימוניות ספ"ח מהלכות שותפין והביאו מרן באיזה מחודשים לו' שלמדו דין זה מהירושלמי יע"ש גם מהרשד"ם עצמן כתב דין זה בסי' קס"ח יע"ש. וכיון שכן היאך כתב בדין זה שהטעה לגוים בחשבון דהוי דבר שמן הדין אינו של השותפין והא אפי' בגניבה וגזילה אמרינן דבהא הוא דהוי של השותפין אע"גב דהוי איסורא דאסור לגזול לכותי כל שהוא מדין תורה וכמ"ש הרמב"ם פ"א מהל' גזילה ואבידה ואפי' הכי אמרינן דאם גזל א' מן השותפין שצריך לחלוק עם חברו וכ"ש בטעות הגוי דשרי מדין תורה וכמו שכת' מרן שם דטעות הגוי מותר מדין תורה יע"ש. דומיא לזה ראיתי במוהרש"ך חלק א' סי' צ"א שנשאל על ראובן ושמעון שהיו שותפין והטעה ראובן בחשבון לערילי' וטען שמעון שיחלוק עמו במעות אשר הרויח מהטעיות והביא ראיה שמעון מדברי הטור סי' קע"ח משותף שבקש אחד מהם מהמוכס שימחול לו ומחל לו שהוא לאמצע. גם הביא ראיה עוד שמעון מההיא דאם גנב או גזל א' מהשותפי' שצריך לחלוק עם השותפים וכמש"ל. והרב נסתפק אם השותפים יש להם דין שליח דכתבו התוס' בשם ר"י בפ' אלמנה ניזונת דף צ"ח דאם שלח שליח לקבל מעות מהכותי וטעה הכותי ונתן לו יותר דפסק ר"י דהכל לשליח היפך ס' ר"ת וכן פסק הרא"ש והטור כר"י וכן פסק מרן בשולחן סי' קפ"ג והרב בתחילת דבר חילק בין שותף לשליח ונסתייע מתשוב' הרא"ש הנז' ששאל שמעון מראובן שיעשה לו שטר על טעות החשבון שעשה לגויים. והשיב הרא"ש ז"ל שאינו חייב לעשות לו שטר והכריח הרב מתשו' זו דמדינא הוי הטעות לאמצע דאי לאו הכי עדיין יכול לטעון כיון דמדינא הטעו' שלי הוא ורציתי לוותר לך ולהכניס מעות הטעות באמצע אך אמנם הבטיחיני בשטר ואח"כ צידד להפך יע"ש באורך. הרי לך בהדייא דלכאורה נראה דהדעת נותן שטעות הגויים הוי לאמצע מדינא כמו שנראה מראיית השואל ומתשובת מוהרש"ך. וא"כ הדרא קושיא לדוכתין דאיהך כתב מוהרשד"ם דטעות הגוי הוי דבר שמן הדין אינו של השותפין. אלא דאפשר לומר דמוהרשד"ם ס"ל דהשותפין דינם שוה לשליח וכדאשכחן דלכמה מילין שוין השותפין לשליח וא' מהמקומות הך דינא שהביא השואל במוהרש"ך וז"ל הטור והרא"ש שותף שבקש אחד מהם מהמוכס שימחול לו המכס ומחל לו הוי לאמצע כאילו הוא שילוחם לבקש בשביל כולם עכ"ל הטור בסי' קע"ח. הרי לך בהדייא שדימו דין השותף לשליח וכי היכי דלגבי שליח קי"ל כר"י דהטעות לשליח ולא למשלח מדינא ה"ה גבי שותף נמי דאינו לאמצע מדינא זו נ"ל דהכי ס"ל למוהרשד"ם והתימה על מוהרש"ך דנסתפק בזה בראותו ראיה זו שהביא השואל. וסוף דבר עלתה הסכמת מוהרשד"ם בסי' קפ"ח וז"ל ואם כן זכינו לדין שמכל הצדדין השותפים חייבים אע"פ שחלקו כיון שהאונס בא בזמן השותפות נמצא מאותה שעה חל ההוצאה על השותפין עכ"ל. והדברים ק"ו ומה התם בנדון מהרשד"ם ז"ל שכבר חלקו השותפות ופנה כל אחד מקומו אפי' הכי חייב מוהרשד"ם לשותפין מטענה כיון שהאונס בא בזמן השותפו' ומחמת התנאי. וא"כ כ"ש בנ"ד דעדיין הן שותפים ועדיין לא חלקו וגם היה התנאי ביניהם דפשיטא ודאי דהשותפין חייבי' לשלם מן האמצע ואין מי שיחלוק בזה ואין צורך להאריך כלל כי מוסכם מכל הפוסקים ומה בצע שנעתיק ספרים והאריך במקום שאמרו לקצר כל זה כתבנו כפי טענת הר' סולימאן שטען טענה זו.
Choshen Mishpat.58.8
האמנם טענת הר' אברהם במקומה עומדת ככותל לפניו. באומרו שאין טענה זו טענה שהרי עלילה זו לא באה מחמת השותפות אלא מפני שסירב הר' סולימאן עם משרת הדיין והתריס כנגדו עד שעלה עשן באפו והעליל עליו עלילה זו. נמצא שהעלילה זו לא באה מחמת השותפות אלא דאיהו דאפסיד אנפשיה ומזלו גרם ומה לו ולצרה. ומעתה נבא אל הסניף הג' יגעתי ומצאתי להרב הגדול מוהריב"ל ח"ב סי' ע"ג שנשאל תורף השאלה כך היא ראובן ושמעון היו שותפי' בין לריוח בין להפסד ויקר מקרה שראובן היה בחנות והנה לקראתו בא ישמעאל א' כנגדו מחרף ומגדף ומעליל עליו עלילות ובודה דברים מלבו והוליכוהו בערכאותיהם והפסיד ראובן מ"ב זהובים ופרע שמעון ההפסד מן האמצע ולתקופת השנה פרדו איש מעל אחיו מהשותפו' ולא הזכיר שמעון ממון ההפסד ואחר ימים בא שמעון ושאל כ"א זהובים מראובן שא' ששאל את לומדי תורה והורו לו ששמעון אינו חייב בהפסד כלל ומה שלא שאל עד עתה הוא מפני שהיה טועה בדין וחשב שהיה חייב גם הוא בהפסד. ועוד טוען שהעלילה זו לא היה בסחורה עד שיתחייב עליו מפני התנאי והרב הנז' הרבה להשיב וצידד צדדים לזכות את שמעון ולסוף עלתה הסכמתו לפטור את ראובן וז"ל וא"כ זכינו לדין דאפי' לס' ר"ת בנ"ד דליכא רגלים לדבר דטעה בדין אמרי' דלא טעה ומחל לו ואין לו לשמעון שום תביעה על ראובן הנז' כיון ששתק בשעת חלוקת השותפי' ונתן לו כל חלקו ולאו כל כמיניה למימר טעיתי בדין עכ"ל. מכאן יש הוכחה לנ"ד דעד כאן לא פסיק ותני דראובן פטור אלא משום הך טעמא דאמרינן דכיון ששתק בשעת חלוקת השותפות ונתן לו כל חלקו אין בידו לומ' טעיתי בדין. הא לאו הכי דעדיין לא חלקו השותפות היה חייב ראובן לתת לו כ"א זהובים מפני טענת שמעון שטען שהעלילה לא בא לו בממון השותפות והיא טענה אלימתא וכמו שהורו לו המורים שאע"פ שהתנו ביניהם שיהיה ההפסד למחצ' לא יועיל רק על ההפסד אשר יקרה בסחורות אבל אם יעללו עליו ויצטרך לפזר אינו מן התנאי. וא"כ דון מינה לנ"ד כיון שהעלילה היתה חיצונית שאינה בסחורת השותפות דודאי הדין נותן שהשותפין פטורים הן כל יקר ראתה עיני להרב הגדול מוהר"א ששון בסי' פ"ה ובסי' קע"ב שהביא תשובה זו של מוהריב"ל ונדון השאלה היא על עלילת השר של המשי שהעליל על א' מהשותפים על שלא רצה לקנות המשי ושאלה זו הביאה מוהרשד"ם באורך בסי' קפ"ח ומוהרש"ך ח"א סי' נ"ו ונסתפק מוהרשד"ם כמה ספיקות יע"ש. ותו כתב וז"ל תו צריך להתיישב אם העלילה היתה על ראובן לבדו אבל היתה מחמת השותפין דרך משל בנ"ד מחמת שלא רצה ראובן ליקנות משי להשותפין העליל מה שהעליל אם נאמר שחייבים השותפים או לא. ונראה לי קצת ראיה לזה דאינם חייבים השותפין דלא עדיף מנשבה יע"ש. ואח"כ כתב ונראה לי קצת ראיה לזה ממוהריב"ל ממה שלא הזכיר שם זה החילו לחייב את השותפין מטעמא שהעלילה היתה מחמת השותפות או לא היתה ולא חקר וצדד בזה כלל רק מטעם המחילה משמע דפשיטא ליה דבכל גונא פטור השותף דדבר כזה לא היה לו להכחידו תחת לשונו וכן מוהרשד"ם בזאת השאלה עצמה לא הזכיר כלל בזה רק חייוב תנאי השביה עכ"ל. ואחר המחילה רבה מעצמותיו הקדושים לפי ע"ד אין מדברי מהריב"ל ראיה כלל דמה שלא הביא חילוק זה לחייב את השותפי' אם היתה העלילה מחמת השותפות או לא היתה והשותפי' פטורין הוא מפני דמספקא ליה אם העלילה לא היתה מחמת השותפות כלל כמובן מתוך דברי השואל. או איפשר לפ' שהעלילה היתה מחמת השותפות וכיון שהדבר שקול אם יהיה כך או כך הניח את הספק ותפס את הודאי מדין מחילה וכיון שכן אין משם ראיה ונראה לע"ד שהרב הרגיש בעצמו שאין הכרח ברור בדברי מהריב"ל ומפני זה כתב וז"ל ונ"ל קצת ראיה לזה ממהריב"ל ולא הביא דבריו לראיה גמורה דוק. אמנם הראיה שהביא אח"כ מתשו' הרא"ש ודאי שהיא ראיה גמורה ואין לפקפק בה שהיא ראיה עצומה וברורה כשמש בצהרים והיא התשו' הנז' למעלה יע"ש וז"ל מדהוצרך הרב לכתוב שני דברים הא' שיברר ראו' בעדים שלא פרע היהודי שקנה הבגד לגוי. והב' שיצטרך ראו' לפרוע משמע דלא סגי בחדא כו' עד אבל אם לא יברר כן בעדים אלא שאיפשר שפרע היהודי שקנה הבגד לגוי. אם יצטרך ראובן לחזור ולפרוע לא מפני זה יתחייב שמעון שהרי זו עלילת דברים ומה לו ולצרה ואף על פי שהיתה העלילה מחמת קנין הבגדים שהיו מעסק השותפות וטעמא ודאי כדכתי' דבעי' שהעלילה תהיה בסחורת השותפות עצמה לא במה שנמשך לא מן השותפי' כו' עכ"ל. וחילוק זה שכתב מהרא"ש אות באות כתב אותו הסמ"ע מסברא דנפשיה סי' צ"ג ס"ק ל"א וז"ל בעדי' שלא פרעו לוי כו' משמע דאם אין לראובן ראיה בעדים שלא פרעו אע"פ שיש לו עדים שראובן הוצרך לפרוע אין שמעון חייב לשלם לו אלא אם לא פרעו לוי שאיפשר שלוי כבר פרעו והגוי בא בעלילה על ראו' ואין אדם נתפס על חבירו וכמ"ש המחבר ומור"ם ז"ל לקמן בסי' קכ"ח יע"ש עכ"ל. וראה ראיתי להרב מפרחי כהונה פרח מטה אהרן בח"א סי' ע"ד שהעתיק דברי הסמ"ע ודברי מהרא"ש ז"ל ותחילה השוה את דמותיהן לדעת א' ואח"כ עשאן חולקי' זה עם זה וז"ל אלא שממה שכתב בסוף הדברים נראה שהוא חולק על דברי הסמ"ע שכתב אחר זה וז"ל וטעמא ודאי כדכתי' דבעי' שהעלילה תהיה בסחורת השותפות עצמה לא במה שנמשך לא' מן השותפי' בסי' השותפות עכ"ל ז"ל ואלו בסמ"ע לא חילק כלל אלא כל שהיא עלילה אמרי' אין לך נתפס על חבירו כו' ובין כך ובין כך ראוי להבין דבריו מאי קא' ומציאות החילוק מהו ונר' כו' יע"ש. ואני בענייותי אין דעתי מסכמת למ"ש הרב פרח מטה אהרן שהרב מהרא"ש חולק עם הסמ"ע דלא פלגן בהדייהו דהא כתב הסמ"ע וז"ל והגוי בא בעלילה על ראובן ואין אדם נתפס על חבירו לאו למימר' דכל שהוא עלילה אמרי' אין לך נתפס על חבירו ואפי' אם העליל' תהיה בסחורת השותפות עצמה וכמ"ש הרב הנז' אלא דהסמ"ע איהו גופה הכי ס"ל כס' מהרא"ש דאם העלילה תהיה בשותפות פי' בסחורת השותפות. ודאי דהשותפי' חייבים ומ"ש הסמ"ע והגוי בא בעלילה על ראובן ואין אדם נתפס וכו' קושטא דמלתא קאמר דהא אם הביא ראובן ראיה בעדי' שלוי לא פרע לגוי והוצרך ראו' לגדל פרע משלו אזי לא נקרא שהגוי בא בעלילה על ראובן דדינא קא תבע לפי השטר שבידו שאם לא יפרע לו לוי לזמן קצוב שנתחייב ראובן לפרוע פרעות לגוי ואינו נקרא עלילה משא"כ אם לא הביא ראובן עדים שלוי לא פרע לגוי והוצרך ראובן לפרוע אז ודאי בשם עלילה יקרא דחיישינן שמא לוי פרע לגוי וממון זה שלקח מראובן הוא בעלילה. ולעולם דס"ל דאם עלילה כזה באה בסחורת השותפו' עצמה דחייבי' השותפין ומאן לימא לן לאפושי פלוגתא בין הני רברוותא ויכולים להיות ריעים זה לזה.
Choshen Mishpat.58.9
וחזר הדין שה"ר אברהם דינא קא תבע בטענה זאת שטען שעליל' שהעלילו על ה"ר סולימאן לא היתה בסחורת השותפות עצמה כדי שיתחייבו לשלם מהאמצע אלא שהעלילה היא חיצונית מפני שסירב ללכת עם משרת הדיין והתריס כנגדו עד שחמתו בערה בו והעליל מה שהעליל. ובודאי שטענה זאת היא טענה אלימתא לפטור עצמו מן התשלומין לכ"ע. ואף שטענה זאת נמשכה לו מסיבת השותפות ולדעת מהרש"ך בתשו' ח"א סי' נ"ו בשאלת המשי נר' מדבריו דחייבים השותפים שכן כתב וז"ל שאם יתברר שסיבת עלילה זאת היתה מחמת משטמת השר על שלא רצה ליקח ממנו משי כפי הערך שהוא היה רוצה דלאו דינא ולא דיינא מחייבים שאר השותפים לפרוע חלקם עכ"ל ז"ל. וא"כ דון מינה לנ"ד ג"כ שהעלילה היתה מסי' השותפות וא"כ לפי סברת הרב בנ"ד יהיו השותפין חייבים. מ"מ אני או' שסברת הרב היא סברא יחידית. ועוד שהרב בעצמו מצינו במקום אחר שסתר סברא זו בסי' פ"א מחלק הנז' יע"ש. וכל האחרונים השיגו עליו. א"כ אין לסמוך על דבריו בזה. דהא אשכחיה כמה רברוותא דפליגי בהדיה. ה"ה הראשון שבקדושה הוא הרא"ש שכן נר' מאותה תשובה הנז"ל כדדייק מינה הרב מהרא"ש. שני שבראשון הוא הרב הגדול מהריב"ל לפי דעת מהרא"ש. וכן נר' מדברי הרב הגדול מהרשד"ם בתשו' המשי. והרב הגדול מהרא"ש כתב כן בהדיא היפך סברת מהרש"ך. וכן דעת הרב בני שמואל סי' ל' וכן נר' שהוא דעת הסמ"ע וכן מסכים הרב פרח מטה אהרן וכיון דכל הני רברוותא הסכימה דעתן היפך ס' מהרש"ך דאף אם העלילה באה מחמת השותפות דפטורים השותפין הכי נקיטי' וכיון שכן.
Choshen Mishpat.58.10
קם דינא דסולימאן לבדו יפסיד מעות עלילה זו מכיסו וממונו וכל שאר השותפין פטורין לגמרי. ואם אחיו רוצים להשתתף בצרתו ולהפסיד עמו הוי ויתור גמור ומכיסם וממונם יפסידו הממון ולא מממון השותפות. באופן שעכ"פ אברהם הנז' שאינו רוצה לותר הדין עמו ופטיר ועטיר כן נ"ל להלכה ולא למעשה הצעיר חיים משה מזרחי ס"ט.
Choshen Mishpat.58.11
ומידי חפשי באמתחות הפוסקים ראיתי תשו' דשייכא לנ"ד דלעיל מהרב הגדול מהרי"ט בראשונות סי' קכ"ד שאלה ראובן היה פ"אטור בויניצייא כו' יע"ש. תשובה לכאורה היה נר' כו' והעמידוה בירושלמי אפילו בבע"ח דוחק מימר אמר מיפייס הוינא עד דמחיל ואפי' בבע"ח שיש בידו משכון אמרי' מפייס הוינא ליה עד דיהיב משכוני ומייתי נמי התם אין לך נתפס על חבירו וחייב אלא בארנונא וגולגלתא כו' יע"ש ולקוצר דעתי אחר החבטה בקרקע דן אנכי במ"ש דאסי' בבע"ח דוחק מימר אמר מפייס הוינא עד דמחיל ומש"ה פטור דהא לא משמע כן בירושלמי אלא דהאי טעמא דמפייס הוינא ליה שייך גבי בע"ח שאינו דוחק ואפי' אי אית ליה משכון נמי יכיל למימר ליה מפייס הוינא ליה ויהיב לי משכוני. משא"כ גבי בע"ח דוחק דלא שייך האי טעמא דהא איפייסו ליה ולא איפייס אלחישו ליה ולא אילחש וא"כ ק' איך כתב האי טעמא דמפייס גבי בע"ח דוחק. ויגיד עליו ריעו הוא הר"ן והביא דבריו מרן סי' קכ"ח וז"ל ואמרי' בירושלמי שאפילו שהמלוה דוחקו עד שמראה שאין דעתו קרובה אצלו למחול את חובו אפ"ה פטור עכ"ל. ודברי הר"ן יותר מבוארים בפ' אין בין המודר דף ל"ג ע"ב ד"ה ולענין הלכה קיימא לן כחנן הילכך הפורע חוב של חבירו הניח מעותיו על קרן הצבי ואפי' בבע"ח דוחק נמי דליכא למימר דטעמא דחנן משום דמצי א"ל מפייס הוינא ליה והוה מחיל ליה דהא מתני' דשוקל לו את שקלו אתיא לן שפיר כחנן אע"ג דלא מצי אמר שימחלו לו הגזברים עכ"ל. הרי הדבר ברור כשמש בחצי היום שאין פיטור בע"ח דוחק משום טעמא דמפייס כו'. ואם יאמר האומר שאין אלו אלא דקדוקי עניות בדברי הרב ומאחר שהראיה לנ"ד היא נכונה אין לדקדק בדבריו כ"כ. או' אני שחלילה על הרב לו' שלא דק שכל דבריו הן נאמרים במדה במשקל ויש לדקדק בהן בחסירות ויתירות ואין בהם נפתל ועקש. ועוד שהרב שנה בפרק זה פעמים שלש במ"ש דההיא דהירושלמי לא פליגא אהא דפ' הכונס דההיא כשיש לו טענה ליפטר מאותה תביעה שנתפס חבירו עליה ויכול לו' שלא הנאו כלום כו' הרי שחזר הרב וכלל כולהו בחד כללא בין בע"ח שאינו דוחק ובין בע"ח דוחק דטעמא דפטירי משום שיש להם טענה זו דמפייס הוינא ליפטר. ועוד בה שלשיה שכתב וז"ל אבל בשאר מילי אעפ"י שנתפס בע"כ והלה או' שהיה לו טענה להפטר לא מחייבי' לפרוע דלא שבקת חיי לכל בריה שאם אתה או' משתעבד' כל אלם שיש לו תביעה על חבירו יניח ב"ח שיודע שימסור עצמו על ממונו וילך להתגרות עם אחרים. ואם חוזרים הם על זה ונפרעים ממנו לא ימסרו עצמן עליו. אבל זה שלא נשא ונתן כו' ואותו טעם שא' בירוש' מפייס הוינא ליה אינה טענה עקרית אלא שזה עונשו של עושה שלא ברשות שתהא ידו על התחתונה דמי אמר לו שיפרע כיוצא כו' עכ"ל. ועל דברים הללו דן אנכי בקרקע לפני כסא תורתו. דהיאך כתב שטענת הירושלמי דמפייס הוינא ליה אינה טענה עיקרית. וטענתו שכתב הוא ז"ל נר' מדבריו שהיא עיקרית. דלפי ע"ד מוכרחים אנו לו' שטענת הירוש' היא טענה עיקרית דמסתבר טעמא דבשלמא לפי טעם הירושלמי הסברא נותנת שהיא טענה אלימתא שהרי או' לו זה למה פרעת בשבילי וגרמת לי נזק גדול כ"כ דאיפשר דבע"ח שלי הייתי מתחנן לפניו שיראה דוחקי וצערי וירחם עלי ויוותר לי החוב שאני חייב לו ואפי' אם יש בידו משכון שאיפשר שבראות דוחקי יתגלגלו רחמיו עלי ויהיב לי משכוני. וב"ח דוחק ס"ל לירושלמי דלא פלוג רבנן וקנסו אף אם היה ב"ח דוחק דלא שייך ביה מפייס הוינא ליה דפטור אטו אם יפרע לב"ח שאינו דוחק דהתם איפשר דבפייוס דברים היה מוותר לו החוב ונמצא זה שבא ופרע בשבילו הזיקו נזק גמור ולכן פטרוהו מלשלם. אבל לפי טענת הרב שהיא דלא שבקת חיי דכל אלם שיש לו תביעה על חבירו יניח ב"ח כו' וילך להתגרות עם אחרים ואם חוזרי' הם על זה ונפרעים ממנו לא ימסרו עצמן עליו ע"כ. אינה טענה מספקת לדעתי דממה נפשך חייב זה או אינו חייב. ודאי דחייב לו זה הממון ומן הדין חייב הוא לתשלומין. וא"כ הוא אם אלם זה ילך ויתבע לאחרים מה בכך יפרע לו זה האחר לב"ח זה ויחזור ויתפרע מחבירו מאחר שהוא חייב לו מן הדין וליכא טעמא דמפייס הוינא ליה וכי עבדי רבנן תקנתא לאינשיה שיאכלו ממון שאינו שלהם.
Choshen Mishpat.58.12
ברם לפי טענת הירושל' לא עבדו רבנן תקנתא לאינשי שיאכלו גם אכול ממון שאינו שלהם. אלא דקנס קנסי' ליה שלא יתפרע שאם יתפרע הוי נזק גמור שגרם זה לחבירו שאיפשר דמפייס הוה מפייס ליה ומוותר לו החוב. וכיון שכן טענת הירושלמי לפי קוצר ע"ד נראה שהיא טענה עיקרית וטענה שכתב הרב ז"ל צ"ע לדעתי. ואיפשר ליישב דבריו שהרב לא בא לעקור טענת הירושלמי כלל דמי הוא זה שיחלוק על הירושלמי. אלא שכוונתו לו' דזה וזה גורם הוא שעיקר הדברים שראו חכמים לפטור את זה מהתשלומין הוי מהאי טעמא שכתב הרב וגם מטעם מפייס הוינא אלא שהירוש' לא ביאר הפטור העיקרי כי אם מטעם מפייס זה נר' לי בדוחק ומ"מ הקו' הראשונה לא זזה ממקומה.
Choshen Mishpat.59.1
שאלה ראובן ושמעון שהיו להם תביעות זה על זה מסך ט' גרו' אריות ובאו שניהם לדין לפני ב"ד י"ב ונתפשרו ביניהם לפני ב"ד בקנין בת"כ שיפרע הנתבע לתובעו סך עשרה גרו' אריות בעד הט"ו גרו' ונתרצו ברצון טוב בפשרה בלתי שום אונס ואחר ימים חזר בו הנתבע מהקנין שנטל לפני ב"ד. מעתה התובע ג"כ רוצה לחזור בו ולשאול מהנתבע כל הט"ו גרו' אך נפשו לשאול הגיעה דאם פטור ומותר מן הקנין שנטל לפני ב"ד בת"כ כיון שחבירו הנתבע עבר על הקנין כיון שכן אין עליו חייוב הקנין או אם עדיין הוא בנחושתיים בכבלי הקנין ואינו יכול לחזור בו יורנו המורה לצדקה דין אמת לאמיתו ויבא שכמ"ה.
Choshen Mishpat.59.2
תשובה זו אינה צריכה לפנים הלא היא כתובה על ספר בספרי הפוסקים ודברי תורה עניים במקום א' ועשירים במקום אחר אף שלא נמצא הדבר מפו' בענין קנין פשרה מ"מ כבר פתרון הדבר נמצא בדברי מרן הקדוש ביתה יוסף בי"ד סי' רכ"ח וסי' רל"ו בענין נדר ושבועה וז"ל שנים שנשבעו לעשות דבר א' ועבר א' מהם על השבועה השני פטור ואינו צריך התרה כו'. וכתב מור"ם בהגה וכל זה לא מיירי אלא בשנים שנשבעו זה לזה אבל שנים שנשבעו יחד לעשו' דבר הגון שלא לדבר עם פ' ועבר א' מהם השני חייב לקיים שבועתו היינו דוקא כשאינם תלויים זה בזה אבל אם תלויים זה בזה ואי אפשר לאחד לקיים שבועתו בלא חבירו כגון שנשבעו לילך ביחד לא"י והא' עובר וק' לשני לילך לבדו פטור ג"כ וכמש"ל סי' רכ"ח עכ"ל א"כ ה"ה בנ"ד שראובן ושמעון נשבעו זה לזה ותלויים זה בזה דפשיטא דלכ"ע דכשעבר הא' על שבועתו נפטר השני מהשבועה בלא התרה. ומקור דין זה הורה גבר מרן הקדוש בב"י שהוא מימרת רבינו ירוחם שהביא ראיה מפ"ק דסוטה יע"ש. ואני הדל חזרתי בכל חיבור כמעט ולא מצאתי כלשון שכתב מרן הקדוש בשמו אך את זה מצאתי בר"י בחלק אדם וחוה נתיב י"ד חלק ז' וז"ל שנים שנשבעו לעשות דבר א' והא' מהם עבר על השבועה הב' נפטר ואין צריך התר' מן השבועה כך כתבו המפרשי' וראיה מדוד ע"ה כשהלך להלחם עם הארמים א"ל הסנהדרין כיון שהם עברו הברית שכרת יעקב עם לבן הארמי בימי בלעם היו פטורין ישראל לעוברו כדאית' במדרש תהילים במזמור מכתם לדוד בהצותו את ארם כו' עכ"ל. וכיוצא בזה כתבו התוספות במ' קמא דף ל"ח ד"ה נשא משה ק"ו כו' יע"ש שכיוצא בזה הביא ר"ח ממדרש פרשת ויצא יע"ש. והוזקקתי להעתיק דברי ר"י כולו לפי שמרן הקדוש כתב שראית ר"י היא מפ"ק דסוטה סתם. ומפני כן הש"ך כתב שראית ר"י היא משבועת אברהם אבינו ע"ה עם אבימלך שנשבעו זה לזה להיות שלום ביניהם ואחר כך עברו הפלשתים על השבועה ונפטרו גם ישראל מן השבועה ונלחם שמשון עמהם עכ"ל. והוא בפ"ק דסוטה דף ט' וז"ל והוא יחל להושיע את ישראל אר"ח בר חנינא הוחלה שבועתו של אבימלך דכתי' אם תשקור לי ולניני ולנכדי ופרש"י ז"ל הוחלה שבועתו של אבימלך בטלה לשון לא יחל דברו לפי שהם עברו על השבועה תחילה עכ"ל. אך הט"ז כתב שראית ר"י שהיא מפ"ק דסוטה היא מדאמרי' התם שא' משה ליוסף הגיע השבוע' שנשבע הקב"ה שאני גואל אתכם והגיע השבועה שהשבעת את ישר' אם אתה מראה עצמך מוטב ואם לאו הרי אנו מנוקים משבועתך עכ"ל והוא בפ"ק דסוטה דף י"ג. אמנם עם הש"ך יש לי עליו תרעומת דברים במ"ש על דברי מור"ם ז"ל וז"ל השני חייב לקיים שבועתו כו' ומזה משמע דלא כתשובת המבי"ט סי' רס"ד דף קכ"ד ע"ד על עשרה שנשבעו שלא להסכי' ושלא לחתום בשום הסכמה מהקהלות ומת א' מהם נפטרו כולם עי"ש עכ"ל. כל השומע פורש על שמע ואו' לא ידענו מה היה לו להש"ך להפריד בין שני ריעים מור"ם והמבי"ט דפלגן בהדייהו ולע"ד נראה דלא פליגי ותרענה באח"ו דהא המבי"ט בסייום דבריו באר היטיב ולא איירי בנדון דמור"ם ז"ל שכ"כ וז"ל בא"ד ונ"ל דלא דמי להסכמת ציבור שפרנסי הקהל וכו' על אבל בנ"ד שעשרה בני אדם שנשבעו שלא להסכים ושלא לחתום כו' כיון שנפטר א' מהם נתבטלה השבועה שכולם נשבעו יחד כל א' לדעת חבירו ולא יגמרו שום דבר אלא בהסכמת כולם אחר משא ומתן במעמד א' וכיון שנפטר א' מהם לא יהיה המשא ומתן שלם ואינו במעמד א' ואולי זה היה או איזה טעם במעמדם שהיה נכשר בעיני הכל וכ"כ הרא"ש כו' יע"ש. העיני בשר למו יראה שאין נדון הרב המבי"ט כנדון דמור"ם ורב המרחק ביניהם דנדון דהמבי"ט הוא שנשבעו העשרה זה לזה בקשר אמיץ וחזק ותלה כל א' בדעת חביריו כאשר ירא' הרוא' בשאלה הד' לעיל בתשו' רס"א וא"כ צדקו דבריו שהביא ראיה לנדונו בתחילת שאלה ד' מדברי ר' ירוחם ומהרא"ש ז"ל דשייכי לנדונו ממש דכי הדדי נינהו יע"ש. אכן נדון דמור"ם לא דמי לנדון דהמבי"ט כלל דהא נדון דמור"ם הוי בשנים שנשבעו לעשות דבר א' כגון שלא לדבר עם פ' דאינם תלויין זה בזה וע"ז פסק מור"ם דאם הא' עבר על שבועתו ודבר לא מפני כן הותר לו לשני לדבר עם אותו פ' לכן כתב שהשני חייב לקיים שבועתו משום דאינו תלוי עם חבירו ובנדון כזה דמור"ם פשי' דהמבי"ט מורה למור"ם דהב' חייב לקיים שבועתו דהא לא תלו עצמן זה בזה כשנשבעו. ולא דמי לנדונו דהמבי"ט דהתם חלו עצמן זה בזה כשנשבעו ולהכי פטר הרב המבי"ט כשנפטר א' מהם וכמ"ש נמצא דלא פלגי אהדדי דהא בנדון דהמבי"ט מור"ם כבר גילה דעתו שמודה ואזיל דהשני פטור ומותר והאריכות עוד בזה הן דברי מותר. ואין ספק אצלי שהש"ך לא שלטה עינו עין הבדולח בסייום דברי המבי"ט דוק. ובין הכי והכי נראה לע"ד דט"ס נפל בדפוס בדברי מרן הקדוש הב"י שכתב דין זה משם ר"י וכתב שהביא ראיה מפ"ק דסוטה ואח"כ הביא תשו' הרב משאנץ וכ"ז אינו בדברי ר"י כי הדין דשנים שנשבעו זה לזה והביא ראיה משבועת יעקב עם לבן כנז"ל והיא מן המדרש ולא מפ"ק דסוטה לכן נ"ל לגרוס רבי' ירוחם הגהות המרדכי בספ"ק דשבועות דהמרדכי הביא ראיה מפ"ק דסוטה משבועת אבימלך לאברהם כנז' וגם הביא תוך דיבור תשו' הרב משאנץ. והכי נמי צ"ל בסייום דבריו ודברי ר"י והגהות המרדכי נכונים כו'. וכשראיתי דברי ההגהות המרדכי הנז' שומה זו עלתה על לבי במ"ש יש לדקדק דשני אנשים שנשבעו זה לזה כו' תמהתי מראות דתנא אהיכא קאי במאי דקאמ' יש לדקדק כו' דאי מהראיה דפ"ק דסוטה כו' ק' דלמה כתב דיש לדקדק דהלא ראיה גמורה היא ואי לא אהיכא קאי. והעולה על רוחי לקשר ולשלב דבריו עם תשו' הגאונים דממנה היה מסיים. אף שידעתי מן הדוחק שיש על קשר זה עכ"ז נתתי אל לבי לכותבו והשומע ישמע והחדל יחדל וז"ל תשובת הגאונים דכל נדר וכל שבועה בכל ענין לדבר מצוה יש לה היתר מדפריך לר"י פ' אלו הן הלוקין והאיכא אונס שגירשה והדירה ע"ד רבים שעכשיו ביטל עשה שבה דאין לה היתר ואם איתא שום נדר או שבועה בלא הפרה לימא ליה סתם עכ"ל.
Choshen Mishpat.59.3
ודבריהם כגחלי אש עוממות וצריכין נפחא בר נפחא דמאי האי שכתבו דכל נדר או שבועה בכל ענין לדבר מצוה יש לה התרה דמשמע דאין היתר לנדרים ולשבועות אלא לדבר מצוה דוק' אבל לא לדבר הרשות וזה היפך מקרא שכתו' איש כי ידור נדר וגו' ודרשו רז"ל הוא אינו מוחל אבל אחרים מוחלין לו ביחיד מומחה או בג' הדיוטות ולכל מילי איתמר וזה פשוט ממקרא ומכמה משניות שבמסכת נדרים. ואי מייתי לדבר מצוה גם זה פשוט בכמה מקומות בש"ס דנדרים ולא אעצור חיל לחברם. וא"כ מה צורך היה להם לההיא סוגיא דפ' אלו הן הלוקין והש"ס דנדרים מלא על כל גדותיו מזה. ופתרון דבריהם ז"ל נראה לע"ד דפי' דבריהם הכי הוא דלדבר מצוה בין נדר ושבועה יש לה היתר בכל ענין פי' אף אם נשבע לדעת חבירו דמפליגין בדבר הרשות בין אם קבל טובה ללא קבל טובה מחבירו לענין להתירו שלא בפניו וכמ"ש מור"ם ז"ל בי"ד סי' רכ"ח סעיף נ"ג דלדבר מצוה מתירין לו אף שלא בפני חבירו וכ"כ מרן הקדוש ביתה יוסף בשם התוספות ז"ל ומייתי ראית הגאונים לדבר מהך סוגיא דפ' אלו הן הלוקין גבי אונס שגירשה דלא משכחת לה דלוקה אלא כשהדירה ע"ד רבים דאין לו התרה אפי' לדבר מצוה. ואף שמרן פסק שע"ד רבים נמי יש לו התרה כשהוא לדבר מצוה הגאונים חולקים על סבר' זו וכמו שחלק על מרן הט"ז יע"ש. נמצא דסבירא להו להגאונים מכח סוגיא זו דע"ד רבים דאין לו התרה אפי' לדבר מצוה אך כשהוא לדעת חבירו ס"ל דיש לו התרה לדבר מצוה מסוגייא זו דפר' אלו הן הלוקין דהא הכא אוקי הש"ס דלא משכחת לה מלקות גבי אונס כי אם דוקא כשנדר ע"ד רבים דביטל העשה דולו תהיה לאשה ואם איתא דאיכא שום נדר או שבועה דאין לה הפרה לימא סתם פי' דאי איתא דמשכחת שום נדר ושבועה דאין לה היתר חוץ מנשבע ע"ד רבים וכגון הנשבע לדעת חבירו וכמ"ש הש"ס הול"ל כאוקמתא קמא דמשכחת לה שנשבע ע"ד חבירו אלא ודאי דלדבר מצוה יש לה היתר אפי' נשבע ע"ד חבירו ומ"ש בש"ס הניחא למ"ד הנשבע לדעת חבירו דאין לו התרה אלא למ"ד כו' לאו למימרא דס"ל דגם לדבר מצוה דאין לו התרה אלא דודאי דאפי' להאי מ"ד ס"ל דיש לו התרה לדבר מצוה אלא משום דניחא ליה לתלמוד' לאוקומי בנשבע ע"ד רבים דאין לו התרה לכ"ע אפי' לדבר מצוה וההיא דאונס נמי הוא דבר מצוה כדי שקיים העשה דולו תהיה לאשה הרי דמסוגייא זו יש ללמוד שני דברים הא' דע"ד רבים דאין לו התרה אפי' לדבר מצוה ונלמד עוד דע"ד חבירו יש לו התרה לדבר מצוה מדאוקי הש"ס דלקי כשנשבע ע"ד רבים משמע דעל דעת חבירו יש לו היתר לפי שהוא לדבר מצוה כאמור ואף שלא פי' דבריהם הגאונים כמצטרך מ"מ ילמד סתום מן המפו' שהיא הסוגיא שהביאו הגאונים ממנה ראיה המוזכר בשאלה ע"ד חבירו וע"ד רבים זה נרא' לי לישב דעת הגאונים לפי ע"ד.
Choshen Mishpat.59.4
מעתה המרדכי ז"ל ראה תשו' הגאוני' ז"ל שהביאו ראיה מהך סוגייא דפ' אלו הן הלוקין לעניין היתר נדר מצוה אף אם נדר ע"ד חבירו והמרדכי ז"ל נמי רצה לידון בדב' חרש מכח סוגייא זו לפרט אחר והוא לשנים שנשבעו זה לזה שאם הא' עבר על השבועה השני נפטר מאיליו מאותה שבוע' בלא התרה וע"ז כתב ויש לדקדק כלו' שאיפשר נמי ללמוד מהך סוגייא דין שנים שנשבעו. והוא ממה מצינו באונס הזה דהוא תלוי ועומד לעניין מלקות באופן נדרו אשר נדר דאם תלה נדרו ע"ד רבים דאין לו התרה לכ"ע דלוקה משום דבנדר זה ביטל העשה דולו תהיה לאשה. ואם אופן נדרו היה ע"ד חבירו דאית ליה התרה אלי' דמ"ד אינו לוקה דהא יכול הוא לקיים שבועתו שנשבע מהר סיני דולו תהיה לאשה והרי אשתו אגיד' ביה דאינה יכולה לינשא לאחר משום דאכתי יכול הוא להשאל על שבועתו ולחזור לקחתה לו לאשה ולקיים העשה דולו תהיה לאשה המושבע בעלה עליה מהר סיני משא"כ כשנדר ע"ד רבים דאין לו התרה שעבר על שבועתו דעליה רמיא מהר סיני דלוקה הוא ואשתו מותרת לכל אדם ולא אגידה ביה כלל. דבר הלמד מעניינו דמפני שאונס זה עבר על שבועתו שנשבע עליה מהר סיני מפני נדרו אשר נדר ע"ד רבים הותר' אנוסתו לשוק ולהכי דן דינו המרדכי ז"ל לשנים שנשבעו זה לזה דאם עבר הא' על שבועתו נפטר השני מהשבועה בלא התרה. ואף שאין הנושאים שווין דאילו באונס אין על אשה שבועת הר סיני שתהיה לו לאשה בע"כ דהא קיי"ל דאם האנוסה אמרה לא בעינא ליה הרשות בידה וזה פשוט ובפוסקי' ז"ל. ודין המרדכי השבועה רמיא אכתפיה דתרוויהו וכיון שכן אין הנושאי' שווין. מ"מ יש ללמוד קצת ראיה לדין זה דמכיון דאם רצתה האשה לחזור להיות נשואה לאונס אגידה ביה וכשנדר ע"ד רבים ועבר וביטל העשה המושבע עליו מהר סיני אף שהיא רצונה וחפצה לחזור לו אפי' הכי מפני נדרו אשר נדר וביטל העשה האשה זו מותרת לכל אדם וניתר האגד שביניה' ה"נ בשנים שנשבעו זה לזה והרי הם קשורים יחד באגד א' כשהא' התיר האגד בעוברו על השבועה נפטר השני ג"כ. ולפי שהמרדכי ז"ל ראה בעצמו חולשת הראיה שאינה ראיה גמורה לנדונו דלא דמיין אהדדי דמיון גמור לכן אזר כגבר חלציו והביא ראיה עצמית מההיא דפ"ק דסוטה דהויה ראיה גמורה ודמיין אהדדי דשמשון עם פלישתים היא ראיה נוכחת לנדונו דמיון גמור. ואח"כ הביא תשו' הרב משאנץ ז"ל וז"ל תשו' הרב משאנץ אמנם כך היתה קבלה בידי בעניין שדוכי איש ואשה שקיבלו עליהם חרם תקנת קהלות לינשא לאחר זמן דמי שיעכב והעביר המועד אסור להנש' לאחר ומי שאין מעכב מותר ואין צריך התרת חכם וגם המעכב עצמו מותר בלא התרה לאחר שנשא שכנגדו עד שבא לי זקן א' וא"ל כי שניהם אסורי' ולא הרויח מי שאינו מעכב אלא בתשומת יד ונמתי לו יבינו דבריך כשקיבלו עליהם חרם סתם אבל במפרש שהמעכב יאסר אין לאחר תנאי ובין כך ובין כך כיון שנשא הא' אפי' שנשא באיסור שכנגדו מותר לאלתר ואין צריך התר' ושלום עכ"ל. וראיתי בפוסקי' ז"ל שנתעצמו להבין המחלוקת שבין הרב משאנץ ובין הזקן במאי פליגי כאשר יבא דבריהם בס"ד. ותחילה אבאר דבריהם מאשר חנני ה' כאשר נדקדק בלשון תשו' משאנץ ז"ל שכתב איש ואשה שקבלו עליהם חרם תקנת הקהלות לינשא לאחר זמן כו' דמדקאמר לאחר זמן נר' שמה שקבלו עליהם חרם הקהלו' הוא לינשא זה לזה לאחר זמן פי' שאחר זמן ינשאו זה לזה למעוטי קודם הזמן אשר קבעו עליהם אין עליהם חייוב שבועה לינשא זה לזה לכן פסק הרב משאנץ שבהגיע הזמן אשר קבעו ביניהם חל חייוב השבוע' על שניהם ואם א' מהם מעכב לינשא ועבר על שבועתו שכנגדו נפטר ומותר לינשא והמעכב אסור לו לינשא מאחר שעבר על השבועה משום שלא יהיה חוטא נשכר. והזקן נחלק עליו וא' ששניהם אסורין וטעם הזקן הוא משום שכיון שהתנאי היה שינשאו זה לזה לאחר זמן ולא קבעו יום נועד ביניהם דאילו היו קובעים יום נועד ביניהם ועבר הא' היום נועד איפשר שהיה מסכים לפסק דהרב משאנץ דאם עבר א' מהם על השבו' השני נפטר דכיון דתלו עצמן זה בזה דין הוא דהשני נפטר. משא"כ עתה שהתנאי שהתנו ביניהם היה לינשא לאחר זמן ולא קבעו יום נועד א"כ מאי איכפת לן מזה שעבר המועד שביניה' אכתי כל יומא יומא זימניה הוא ובידו לתקן את אשר עוות וכיון שבידו לתקן לכן אמאי חבירו נפטר ומי פטרו לזה נמצא דפליג הזקן עם הרב משאנץ בתרתי' חדא דהעובר המועד לא' נפטר משבועה כיון דאכתי בידו לתקן וכיון שכן מן הדין הוא אסור ולא משום קנסא כדי שלא יהיה חוטא נשכר כסב' הרב משאנץ וכיון דמן הדין העובר המועד עדיין באיסורו עומד א"כ גם שכנגדו עדיין באיסורו עומד מן הדין ולכן כת' ששניה' הן אסורין . וחזר הרב משאנץ והודה לדברי הזקן אם היה שהחרם שקבלו עליהם בסתם. משא"כ עתה בנ"ד דכשהתנו ביניהם בתחילה פי' דבריהם דמי שעבר המועד יהיה הוא אסור וחבירו מותר וכיון שכן התנו מתחילה לכן פסק הרב משאנץ דמי שעבר המועד הוא לבדו יאסר וחבירו נפטר משום שכן התני ביניהם תחילה ואין לאחר תנאי כלום. האלקים אנה לידי תשו' מהר"ם מפדואה ז"ל וראיתי בכללות דבריו שכוונתי לדעתו דעת עליון שכתב דטעם הזקן הוא משום דאף אם הא' העביר המועד עדיין איפשר לתקן את אשר עוות אולי ישוב וניחם על הרעה ויסכים לינשא ולכך שכנגדו לא הותר משבועתו כיון שהדבר תלוי ועומד ולכן כתב אח"כ הזקן דאם עבר ונשא אשה דאס נפטר משבועתו השכנגדו והטע' דאז לא ניתן לחזרה זהו תורף דעתו יע"ש והרואה יראה דאין קייום לדברי הרב הנז' אם לא שהבין בפי' דברי הזקן כמש"ל דוק.
Choshen Mishpat.59.5
הנה עד עתה גזרנו או' שהרב משאנץ ז"ל מודה הוא לס' הזקן ז"ל בסתם ומה שנחלק עליו הוא לפי שנדונו היה במפ' שפי' כן והתנה בתחי' המאמר דמי שיעכב יאסר כמדובר ברם אכתי לא איתבריר לן ס' הזקן במפרש מאי דעתיה דיש לדון ולו' דהזקן הנז' הוה שמיע ליה דנדונו היה במפרש כמאמר' תחילה דמי שיעכב יאסר ושכנגדו יהיה פטור ומותר ואפ"ה חלק עליו הזקן ואמר ששניהם אסורין מטעם הנז'. או יש לנו לדון ולו' דלא סיימוה קמיה דהנדון היה במפרש ולהכי גזר או' הזקן דשניהם אסורין משום דסבור היה דהנדון היה בסתם דאילו הוה שמיע ליה דהנדון היה במפ' היה מסכים לס' הרב משאנץ באופן דאיכא למימר הכי ואיכא למימר הכי וכעת אין בידי להכריע. ואיפשר דמדלא מצינו שחלק על הרב משאנץ כשא"ל יבינו דבריך כו' ומדשתק הזקן ש"מ דהודה לדבריו דשתיקה כהודאה דמיא. והנגלות לנו הוא דהרב משאנץ הודה ולא בוש לס' הזקן לאם היה הדבר בסתם. תו יש לחקור אם הזקן הנז' אם מודה לדין המרדכי הנז"ל אם לאו דיש פנים לכאן ולכאן דאיפשר לדון ולו' דהזקן מודה לדין המרדכי בשנים שנשבעו זה לזה דאם הא' עבר השני נפטר משום דעד כאן לא חלק על הרב משאנץ אלא משום התנאי שעשו בין האיש והאשה בשבועה נקטו בלישנייהו לאחר זמן ולא שמו יום נועד לדבר וכמש"ל. הא אם לא אמרו כן לאחר זמן אלא נשבעו זה לזה בסתם איפשר לו' דהזקן מודה הוא לדין המרדכי דשכנגדו פטור מן השבועה בלא התרה. או כלך לדרך אחרת לו' דהזקן פליג בדין המרדכי ממה מצינו שעכ"פ חלק הזקן עם הרב משאנץ בסתם ואם דינו דמרדכי הוא בסתם פשיטא שחולק עליו בדינו כמו שחולק עם הרב משאנץ בסתם והרב משאנץ הודה לדבריו שהדין עמו אם היה הנדון בסתם. וכיון שכן נמצא שגם הרב משאנץ חלוק עם המרדכי דהא הרב משאנץ הודה לדברי הזקן אם היה הנדון בסתם ואם דברי המרדכי הם בסתם נמצא שהרב משאנץ חלוק עליו. והדרך הישרה שיבור לו האדם דהזקן מודה לדינו דהמרדכי אלא דנר' דאיפשר לו' דהמרדכי לא אמר דינו אלא כשקבעו זמן ביניהם והיינו שנים שנשבעו זה לזה דהיינו דרך משל לעלות לא"י בירח אדר והא' עבר על שבועתו ולא רצה לעלות לא"י באדר ועבר הזמן השני פטור ואין צריך התרה. ומוכרח הענין לפרש כן דאי לא תימא הכי אלא שהתנו לאחר זמן כלו' לאחר ירח אדר נשבעו לעלות לא"י א"כ למה פטר המרדכי ז"ל לשכנגדו דהא אכתי כל יומא ויומא זימניה הוא ואיפשר שהמעכב יחזור בו וניחם על הרעה ויתקן את אשר קלקל וכיון שכן איך פטר המרדכי לשכנגדו בלא התרה וכס' הזקן לדעת מהר"ם מפדואה כנז"ל והיא סברא ישרה ונוכחת והרב משאנץ הודה לס' הזקן אלא ודאי דהמרדכי לא א' דינו אלא כשקבעו זמן כדבר האמור ועבר הא' על שבועתו דהשתא ודאי אין בידו לתקן דמאי דהוה הוה וכיון שכן הוא דבהכי איירי המרדכי פשיטא דהזקן יודה לדין המרדכי דשכנגדו פטור מן השבועה משום דמאחר שעבר זמנו הא' אין עוד תקנה בדבר ומה שחלק הזקן עם הרב משאנץ הוא לפי דהתם עדיין יש בידו לתקן כל יומא ויומא כמש"ל והרב משאנץ נמי פשיט' דיודה לדין המרדכי במכ"ש דהשתא ומה אם הרב משאנץ פטר לשכנגדו אפי' בתנאי דלאחר זמן כ"ש וק"ו בנדון המרדכי דאיירי כשקבעו זמן ידוע ביניהם.
Choshen Mishpat.59.6
כלל העולה דדין המרדכי הוא מוסכם מכל הפוסקים מהזקן וכ"ש מהרב משאנץ. אכן אכתי מספקא לן אם בנדון דהרב משאנץ אם המרדכי ג"כ יודה לדין הרב משאנץ או לא ואם ולאו ורפיא בידי. ומכאן מודעא רבא למעיין בדברי מרן הקדוש בב"י סי' רל"ו דלא ס"ל כדעת הזקן כדפי' מהר"ם מפדואה שכן נר' ממ"ש וז"ל ודברי ר"י בשם המפרשים ודברי קבלת הרב משאנץ נכונים ודברי הזקן ההוא כו' יע"ש הרי שמרן הבין שהזקן חולק עם שניהם והשוה דין המרדכי שהיא ס' ר"י עם הרב משאנץ מוכרח שלא רצה להבין דברי הזקן כמש"ל. ומהרשד"ם בח' י"ד סי' פ"ח הסכימה דעתו דעת עליון לו' דהזקן הנז' מודה הוא לדין המרדכי ז"ל בשנים שנשבעו זה לזה כו' משום דחדא שבועה הוי משא"כ בנדון דהרב משאנץ דתרי שבועי הויין שכ"כ וז"ל ונראה שהזקן לא פליג ע"מ שכתב בראשונה בשני אנשים שנשבעו כו' אלא שדעת הרב משאנץ היה דבענין שידוכין כיון שעבר הזמן מי שלא עיכב פטור משום דאנן סהדי דאדעתא דהכי לא אישתבע וכי כו'. אבל הזקן השיב לו מה שאמרנו דכיון דשני שבועות נינהו חדא מציאות הנישואין שנית זמן הנישואין אפי' שעבר א' מהם זמן הנישואין לא בשביל זה נפטר השני מן השבועה השנית כנ"ל ובזה אין הזקן חולק על הדין הנז"ל כו' יע"ש.
Choshen Mishpat.59.7
ואני בער ולא אדע מה ראה הרב להשוות דעת הזקן לדעת המרדכי ובדין הרב משאנץ עשאן חלוקים דעדיין יש לבע"ד לו' דהמרדכי והזקן חלוקין הן וממקום שבא הרב לפ' ולו' דטעמא שחלק הזקן עם הרב משאנץ לפי שעשאן שבועות שתים חדא מציאות הנישואין והשנית זמן הנישואין. ה"נ איכא למימר בנדון המרדכי דהן שבועות שתים דרך משל בשנים שנשבעו זה לזה לילך לא"י לזמן פ' כנדון דהרא"ש דאיכא נמי תרי שבועי חדא שנשבעו זה לזה לילך לא"י והשני' קביעות הזמן דאי לא קבעו זמן מה שייך לו' ועבר הא' על השבועה הא אכתי לא נקרא עובר על השבוע' דכל יומא ויומא זימניה הוא ובידו לקיים את שבועתו. דוגמא לדבר באונס שגירש ונדר במידי דיכיל לאיתשיל על נדרו דאינו לוקה משום דלא ביטל העשה. א"כ הכא נמי הכי הוא. אלא ודאי מדנקט המרדכי בלישניה ועבר הא' על שבועתו נר' דאיירי כשקבעו זמן. וא"כ מה בין זו לזו והנושאים שווין ואיך הרב הנז' החליט הדבר בנדון המרדכי לו' דלא היה בין שניהם כי אם שבועה א'. והא משכחת לה בשבועות שתים וא"כ ק' מה ראה הרב הנז' לחלק בין זה לזה והדבר צל"ת. והרב הגדול פני משה בשנייות סי' כ"ד פנה לסובב ובא לו להסכים דעת הזקן עם המרדכי ע"פ חילוק מהריב"ל בח"א סי' ל"ו שחילק בין חרם לשבועה דבשבועה הוא דקא' הרא"ש דבשעבר הא' נפטר הב' אבל בחרם לא וכ"כ מהרש"ך בראשונות סי' קי"ב יע"ש ועפ"י חילוק זה כתב הרב פ"מ וז"ל א"כ אליבייהו או' אני שאינו חולק הזקן עם אותה שכתב קודם בסמוך המרדכי בדין שנים שנשבעו זה לזה כו' דבהא מודה הזקן דאיהו לא איירי אלא בקבלת חרם דבה איירי הרב משאנץ ועלה הוא דפליג הזקן אבל לגבי חלוק' השבועה דאיירי בה קודם בסמוך אף הזקן יודה לפי דעת הרב מהריב"ל ומהרש"ך עכ"ל. ואח"כ כתב הרב הנז' טעם ההיפרש שיש בין שבועה לחרם שהרב מהריב"ל לא פי' וז"ל והנלע"ד שטעמו דשאר שבועה דאינהו נשבעו מדעתם אז שייך לומר דאדעתא שא' יעבור על שבועתו לא נשבעו. אבל בחרם ותקנת ציבור כעין ההיא דמיירי מהריב"ל ז"ל בחרם ותקנת העיר לארטה וכן ההי' דמהרש"ך דח"א סי' קי"ב שכתבנו דמיירי ג"כ בחרם ציבור כו' והטעם דלב ב"ד מתנה עליהם שיהיה חרם קיים אף אם עברו קצתן. נפקא מינה דבשנים שקבלו עליה' חרם בינם לבין עצמן כההיא דהרב משאנץ דחזרה דינם לענין שנים שנשבעו כו' וע"כ כתב מרן דס' הרב משאנץ וס' ר"י נכונים בטעמם דדא ודאי אחד היא וכפי זה מ"ש בס' הזקן דלדעת מהריב"ל בשבועה יודה הוא דחוי מעקרו עכ"ל. הנה אף שדברי הרב הנז' נכונים בטעמן אמנם אכתי ק' דמה בצע שהר' הנז' הסכים דעת הזקן עם ס' המרדכי והרב משאנץ נמצ' חולק עם מהריב"ל לפי דבריו דלדעת מהריב"ל יש חילוק בין שבוע' לחרם דבחרם אף שעברו מקצתן לא הותרו הנשאר. ולדעת הרב משאנץ אין חילוק בין שבועה לחרם דכולן שווין בדין זה שאם עבר הא' נפטר האחר בין משבו' וחרם. וכפי טעמו נמי שנתן טעם כעיקר להבדיל בין שבועה לחרם כנזכ' ומההבדל שבין שניהם יצא לדון דאם שנים קבלו עליהם חרם בינם לבין עצמן כנדון דהרב משאנץ דחזר הדין לשנים שנשבעו זה לזה דאם הא' עבר על השבועה ה"נ אם עבר הא' על החרם שכנגדו נפטר וזה הדין יוצא מהבעייא שבין שבועה לחרם וכמש"ל משם הרב הנז' ז"ל.
Choshen Mishpat.59.8
מעתה מוכרחים אנו לומר דהמבי"ט בסי' רס"ד בתשוב' דפליג אמוהריב"ל ומהרש"ך דהא נדון דהמבי"ט איירי שקבלו עליהם חרם שלא לחתום וכו' כנז"ל ואפ"ה פטר המבי"ט להנשארים מן החרם מאחר שנפטר א' מהם ולכאורה נראה דפליג המבי"ט אמהריב"ל ומהרש"ך אלא דבנקל יכולים אנו לומ' דלא פליג המבי"ט משום דהתם בנדונו איירי בי' בני אדם שקבלו עליהם חרם בינם לבין עצמן יע"ש וכיחידים דמו וחזר הדין לשנים שנשבעו. משא"כ בנדון דמהריב"ל ומהרש"ך והרב משאנץ דאיירי בחרם ציבור וכדיהיב' הרב פ"מ ז"ל טעמא כנז'. אכן ודאי דהמבי"ט פליג עם הרב משאנץ ודעמיה ז"ל איברא על הזקן הנז' יש לתמוה לפי ס' הרב פ"מ שפי' שכונת הזקן שא' ששניהם אסורי' לפי שהעובר עבר על החרם דתקנת קהלות שקבלו עליהם וכיון שהיה עסק חרם מסכים ואזיל לס' מהריב"ל דבחרם אף שעברו מקצתן לא הותרו הנשארים וא"כ ק' טובא לתרוייהו בין למהריב"ל בין להרב משאנץ ז"ל ההיא כריתת ברית שכרת אבימלך עם א"א ע"ה אם תשקור לי ולניני ולנכדי דהשתא לדעתם ז"ל במאי מתוקמ' דאי לא הוה ביניהם כי אם דוקא שבועה לבד. הא קי"ל דאין שבועה חלה על הנולדים ואין אנו צריכין עוד לטעם הש"ס דפ"ק דסוטה שדרשו על פסוק דוהוא יחל להושיע וגו' ופי' רש"י הוחלה השבועה של אבימלך לפי שהן עברו על השבועה תחילה. ועדיפא מינה הול"ל דאין השבועה חלה על הנולדים לכן הותר לו לשמשון להלחם עם הפלשתים. ומדברי הש"ס נראה דאם הפלשתים לא היו עוברים על השבועה תחילה עדיין היה איסור השבו' במקומה לעדי עד. ואמאי הא קי"ל דאין השבועה חלה על הנולדים וכבר זה ימים נשאלה שאלה זו בבית מדרשינו ולא חלו בה ידים עד שמצאנו להרמב"ן בפי' על התורה שנרגש בזה וישב שהכריתת ברית זו היה ע"י חרם וכיון שהיה בחרם הא קי"ל דהחרם חל על הנולדים והביא ראיה לדבר יע"ש. וכן פסק מרן בשולחן בי"ד סי' רכ"ח. מעתה ע"כ לפי ס' הרמב"ן הא דאמרי' בש"ס דסוטה דהוחלה שבועתו של אבימלך שבוע' דנקט לאו דוקא. וכיון שכן מוכרח הדבר מעצמו כסב' הרמב"ן ז"ל דאלת"ה ק'. אמור מעתה ק' לאינהו רברוותא מהריב"ל והרב משאנץ ומהרש"ך דס"ל לכולהו דבחרם אף אם עבר א' מהם החרם במקומו עומד ולא הותרו הנשארים א"כ ק' להו שמשון איך הותר לו להלחם עם פלשתים הלא אם הם עברו את החרם לא מפני כן נתבטל החרם לגבי ישר' וא"כ היכי אמרי' בש"ס הוחלה שבועתו של אבימלך לדעת הרמב"ן שהיה ע"י חרם אף שידעתי בינ"י ידעתי מה שיש להשיב והוא דע"כ לא אמרו אינהו רברוותא דבחרם אף שעברו מקצתן דלא נתבטל החרם לגבי שאר אינשיה דהיינו דוקא בחרמי ציבור משום דלב ב"ד מתנה עליהן. אכן בחרם יחידים שקבלו עליהם בינם לבין עצמן חזר הדין לשנים שנשבעו זה לזה וכמש"ל משם הרב פ"מ וא"כ הכא בחרם זה שקבלו א"א ע"ה ואבימלך יחידים היו ולא ציבור ולכן אם לא היה שהפלשתים עברו על החרם תחילה לא היה מותר לשמשון להלחם עם פלשתים. מ"מ עכ"ז עדיין לא נתקררה דעתי בתשו' זו דאי חשבי' חרם זה דא"א ע"ה עם אבימלך לחרם יחידים א"כ נמצא דחרם זה שקבלו עליהם לא אלים כ"כ כחרמי ציבור אלא דיינינן ליה כשבועה וכיון החרם זה נגרע מערכו הוא. א"כ הדרא קו' קמייתא לדוכתא דהיכי חל על הנולדים אף היה חרם דהא חרם זה כדין שבועה דייני' ליה וכי היכי דקי"ל דאין השבועה חל על הנולדים ה"נ בחרם זה דין הוא שלא יהא חל על הנולדים ומה שיש לישב לא נפלא ממני ואינו נח לי וכעת הדבר צל"ת. עוד ראיתי למהרשד"ם בתשוב' דשייכי לי"ד סי' קכ"א שנרא' מדבריו דלא ס"ל כאינהו. רברוותא שנשאל על עיר א' שקבלו עליהם חמשה ממונים לדון קצת דינים לכל הקהל לזמן מוגבל בהסכמה וחרם ובתוך הזמן חלף והלך לו א' מהממונים לא"י וקרא ערער ביניהם לו' שמאז אשר הלך א' מהממונים נתפרדה החבילה ופטורים הם מההסכמה והחרם. והשיב הרב הנז' שהדין עמהם וז"ל בא"ד וכיון שהלך א' מהם נתפרדה החבילה ונתבטל החרם וחרם אין כאן ושבועה אין כאן. עוד חזר ושנה בסייום דבריו וז"ל ואע"פ דמעיקרא קבלו התקנה בחומרת חרם כיון שהלך א' מהממונים נסתלק החרם ואין כאן אלא דבר הרשות וכו' זהו תורף דבריו הנצרך. הרי לך בהדייא דפליג עם אינהו רברוותא הנז' דסברי מרנן דבחרמי ציבור אף אם מקצתן עברו על החרם לא מפני כן נתבטל החרם לגבי הנשארים. דהא בנדון דמהרשד"ם היה חרם ציבור ואפ"ה כתב שכיון שא' מהם הלך נתבטל החרם ואין כאן לא חרם ולא שבועה. ויש לישב ודוק ועיין בתשו' תורת חסד סי' כ"ה ויש מה לישא וליתן בדבריו ואין כאן מקומו. יצא מהמחובר לנ"ד דלכ"ע דהתובע יכול לחזור בו ופטור הוא מהקנין שנטל בת"כ מאחר שחבירו עבר על קניינו והן תלויין זה בזה דאי איפשר לקיים הא' את שבועתו אם לא יקיים את שכנגדו וכיון שעבר הא' הב' פטור לכ"ע כן נ"ל להלכה ולמעשה וצור ישראל יצילנו משגיאות כמא' נז"י שגיאות מי יבין כ"ד עבד נרצע לכל יודעי דת ודין והוא הצעיר נסים חיים משה מזרחי ס"ט.
Choshen Mishpat.60.1
שאלה ראובן זה ימים נאבד ממנו טבעת א' וקבוע בו אבן וחקוק על האבן שם גויים ואחר ימים מצא הטבע' ביד שמעון ושמעון טען שקנאו מגוי א' בסך מה לפני עדי' ובאו שניהם לדין לפני לוי שקבלוהו עליהם לדיין וראובן טען לפני הדיין שיש לו ב' עדים כשרים המכירין שזה טבעתו וילך ראובן להביא עידיו ולא מצא כי אם עד א' לפי שעה והשני היה בכפר וכשחזר א' ראו' לשמעון גם לי גם לך לא יהיה בידו הטבעת המסור הטבעת שיהיה מושלש ביד הדיין עד עת בוא העד הב' מהכפר ואז נעמוד לדין פעם אחרת וייטב הדבר בעיני שמעון ויסר את טבעתו מעל ידו ויתנהו לדיין בפני ראובן והדיין קבל הטבעת מיד שמעון ונתנו באצבעו לפני שניהם אך הטבעת לא היה דחוק באצבע הדיין כמנהג הטבעות כי היה מרווח מעט באופן שאיפשר שיתקיים באצבעו שלא יפול וסבור היה הדיין בדעתו שכשילך לביתו יצניענו בתוך כליו. ויקר מקרה בלתי טהור שהדיין הלך לביתו ושר השכחה שלט עליו וישכחהו בידו ולא הצניעו ויאכל וישתה מאכלים שאינם צריכים נט"י וישן ויקם וילך בהשכמה להתפלל בב"ה ובצאתו פגע בבע"ד הנז' ונזכר והביט באצבעו ולא מצא הטבעת ויחפש בכל המקום אשר הזכיר שעבר שם ולא מצא. מעתה יורינו המורה אם לוי הדיין חייב לשלם דמי הטבעת דנרא' כפשיעה במה שידע שהטבעת היה מרווח באצבעו כל דהו ולא נתן דעתו עליו לשומרו כראוי. ואת"ל שלוי חייב לשלם למי משניהם ישלם אם לראובן אם לשמעון או לשניהם גם יחד ויבא שכמ"ה.
Choshen Mishpat.60.2
תשובה השואל לא פי' את דבריו אם בשעה שנטלו הדיין מיד שמעון ונתנו באצבעו וראה שהיה הטבעת מרווח בידו אם היה הדבר בפני הבע"ד שהכירו ג"כ הם שהיה הטבעת מרווח ביד הדיין ואפ"ה נתרצו בשמירה זו מסתמא מדלא התרו בו שישמרנו שמירה מעלייה. או אם לא ידע שהטבעת היה מרווח ביד הדיין אלא שראו שנתנו באצבעו וחשבו בדעתם שהיה דחוק באצבעו כמנהג כל הטבעו' ומפני כן לא אמרו לו דבר. דהשתא דאם היה הדבר שהבע"ד הרגישו בדבר שהיה הטבעת מרווח ביד הדיין ושתקו ולא התרו ללוי שישמרנו כראוי. יש מקום לבע"ד לדון ולפטור את לוי משום דאמרי' דכבר נתרצו הבע"ד בשמירה גרועה כזו. ומנא אמינא לה ממ"ש מהרשד"ם בתשו' דשייכי לח"מ סי' קמ"א שכתב שם בא"ד וז"ל ועוד אני או' שאפי' הניח שגם דרך הזהובי' להניח' שם מ"מ כיון שזה כשנתנם המפקיד ביד הנפקד הניחם לפניו בחיקו הו"ל כאילו התנה עמו להוליכם בתוך חיקו שאין זה צריך תנאי רק גלוי מלתא בעלמא והביא ראיה לדבר מפ' הגוזל בתרא ואחר הראיה כתב אף אנו נאמר דכיון שזה שהפקיד לו פקדונו והנפקד בפניו הניחו בחיקו ע"ז סמך ונתפייס עכ"ל ה"נ בנ"ד אם היה הדבר שראו הבע"ד בשעה שהניח הדיין הטבעת באצבעו שהיה מרווח בידו ושתקו ולא א"ל דבר ודאי דע"ז סמכו ונתפייסו ואם נאבד מיד לוי הדיין אח"כ אין לו עליו דמים דהא סברו וקבילו עליהם שמירה זו. מ"מ לבי או' לי דאין מכאן ראיה כ"כ לפטור את לוי מלשלם דהא מצינו תשו' להרא"ש בכלל צ"ד סי' ב' והביאה הטור בסי' רצ"א וז"ל ראובן הלך ליריד ואמר שמעון הוליך לי עמך אלו המנעלים א"ל הניחם כאן על החמור והניחם שם שמעון על החמור ולא קבלם ראובן בידו כו' ולא קשרם והלך לו מן הצד להסיך רגליו והניח החמור על אם הדרך ונאבדו המנעלים. תשוב' הא דאמרי' הא ביתא קמך שאינו אפי' ש"ח וכן הנח לפניך ומבעיא בהנח סתם אי הוי שומר חינם זהו בבית הנפקד שהוא מקום המשתמר. אבל ראובן שנתרצה להוליך המנעלים עמו וא' לשמעון הניחם לפני על החמור פשיטא שקבל עליו שמירה כדין שומר חינם שאם לא ישמרם בדרך ודאי יאבדו הלכך דבר פשוט הוא שהוא ש"ח ופשע בשמירתן במה שהניחם על החמור בלא קשירה והפליג מהם עכ"ל ופסקה מרן בשולחן שם יע"ש וכיון שכן בנ"ד פשיטא דלוי הדיין חייב בתשלומין ואתייא מק"ו מהך תשוב' ומה אם בנדון דהרא"ש ז"ל דראובן לא קבל המנעלים בידו ושמעון בעצמו הניחם על החמור בלא קשירה והלך לו ומצד הסברא היה לנו לפטור את ראו' דמאחר ששמעון הוא עצמו הניחם בלא קשירה דיש לדון ולומר דלא איכפת ליה לשמעון אם יאבדו מדלא קשרם הוא בעצמו או לפחות היה לו להזהיר את ראובן שיקשרם ויתן דעתו עליהם ואפ"ה חייב הרא"ש לראובן לשלם מפני שפשע בשמירתן במה שהניחם על החמור בלא קשירה כ"ש וק"ו בנ"ד שלוי הנז' קבל הטבעת בידו והוא הוא אשר פשע שידע שהטבעת היה מרווח בידו דפשיטא שקבל עליו שמיר' כדין ש"ח שאם לא ישמרהו לוי שמיר' מעלייא ודאי יאבד וכיון שפשע ודאי שחייב לוי לשלם לפי תשוב' זו. ומאחר שבאה תשוב' זו לידינו רגע אדבר לפי שראיתי רבים נבוכים בה ה"ה הב"ח והדרישה פרישה ומהרש"ח וס' בני אהרן סי' רצ"א כתב תשו' זו ק' להולמה עם סוגיית הש"ס וכבר עמד בה מהרש"ח כו' והוא הסכים לו' דט"ס נפל בספרים והכי גרסי' בדברי הרא"ש ז"ל זהו במקום המשתמר כו' ויישובו הוא מעין יישוב הב"ח שישב בלתי הגהה גם יישב יישוב אחר דמ"ש הרא"ש והו' בבית הנפקד קאי למ"ש הא ביתא קמך וכעין יישובו כתב שמצא תשו' א' כ"י להרב מהרר"א ן' יעיש וגם לה' מהרר"ם די שגובייה יע"ש. ולי הדיוט נראה לישב דברי הרא"ש ז"ל ע"צ הדוחק ולפי חומר הנושא והוא בהקדים דודאי דהבעין דאיבעיא ליה בש"ס אי הנח סתם או כהנח לפני והוי ש"ח או דהוי כהנח לפניך דלא הוי לא כש"ש ולא כש"ח. ובודאי דהבעיין מבעייא ליה סתמא בין במקום המשתמר ובין בר"ה ובעי למיפשט ליה סתמא דתלמודא מההיא דפ' שור שנגח את הפר"ה בקדר שהכניס קדרותיו דאמרי' דאם הכניס ברשו' בעל החצר חייב ר' או' ודאי לה הבעיין דמההיא ליכא למיפשט אלא לצד א' דאיבעייא ליה להבעיין להנח סתם במקום המשתמר דכי היכי דהת' דכי קא"ל עייל עייל דאינטר לך קא"ל אבל הכא שוקא לאו בר נטורי הוא אנח ותיב נטר לך קא"ל. כלומ' דלצד א' דאי בעייא ליה לבעיין בהנח סתם בר"ה אין פשיטו' מכאן דאכתי מבעיא לן דכיון דר"ה לאו בר נטורי הוא דילמ' כשא"ל הנה סתם בר"ה איפשר לומר הנח ותיב נטר לך קא"ל ע"כ פי' הסוגייא. וכיון שכן הבעיין איפשר לומר דניחא ליה הך דפ' שור שנגח למיפשט לחד צד דאיבעייא ליה לכשא"ל הנח סתם במקום המשתמש כחצר וכיוצא בו אכן לצד אחר דאיבעייא ליה לכשא"ל הנח סתם בר"ה אכתי לא נפשטה וקרוב הדבר לו' דאינו לא שומר שכר ולא כש"ח כיון דלאו בר נטורי הוא ודמי למי שא"ל הנח לפניך דקי"ל דלא הוי לא כש"ש ולא כש"ח. מעתה נבא לבאר דברי הרא"ש במ"ש תשוב' הא דאמרי' הא ביתא קמך שאינו אפי' ש"ח וכן הנח לפניך פי' שאינו ג"כ לא ש"ש ולא ש"ח ומבעיא בהנח סתם אי הוי ש"ח או לאו זהו בבית הנפקד שהוא מקום כמשתמר. פי' דבריו שאף שתמצא להבעין שנראה מדבריו שנפשטה לו הבעיא לצד א' לכשא"ל הנח סתם במקום המשתמר דהוי כש"ח וחייב בפשיעה אבל עדיין לא נפשטה לו הבעיא האחרת לכשא"ל הנח סתם בר"ה דאיפשר וקרוב לודאי לומ' דבצד זה שא"ל הנח סתם בר"ה דאינו לא ש"ש ולא ש"ח. ואם הדבר כן נלמוד לנ"ד דכיון דראובן הנזכ' א"ל לשמעון הנח סתם ע"ג החמור דהוי כהנח סתם בר"ה דנראה דפשיטא דראובן הוא פטור מפשיעה. לכשת"ל כן משום דלפי סברתו בעיא זו לא איפשיטא לשום חד מתרי צדדי הבעין כמו שנראה מפסקיו אפ"ה כתב בתשו' זו דאף את"ל דהבעיין נפשטא לו צד א' וצד אחר לא נפשטא לו בהנח סתם בר"ה. מ"מ אין ללמוד מכאן פטור לראובן וזהו שכתב אבל ראובן שנתרצה כו' פי' כ"ע מודו בנ"ד דחייב ראובן משום דהתם בר"ה דבעליו עמו בעיא כשא"ל הנח סתם להכי י"ל דלא הוי לא ש"ש ולא ש"ח משום דכיון דבעליו אין עמו דהניח המנעלים על החמור וזה המפקיד חזר לביתו והנפקד הלך לדרכו בהא כ"ע יודו דכשנפטר המפקיד וחזר לאחוריו פשיטא דהנפקד קבל עליו שמירה כדין ש"ח דהא אי איפשר לפ' את דבריו לו' הנח ותיב ונטור קא"ל ולהכי בנדון זה כ"ע יודו דחייב ראובן נמצא דמתשו' זו נראה דלוי הדיין חייב בתשלומין וכדכתי'. ואין לפטור את לוי הדיין ממקום אחר משום דדמיא הך מלתא דידן לממון שאין לו תובעין וכדאמרי' פר' הזרוע גבי המזיק מתנות כהונה דטעמא דפטור מלשלם משום דהוי ממון שאין לו תובעין לחד תירוצא דהש"ס יע"ש. והכי איתא נמי בס"פ החובל תניא לשמור ולא לחלק לעניים ופי' רש"י וז"ל או ע"מ לחלקו לעניים דלא קרינן ביה לשמור דכיון דא"ל חלקהו תו לאו דמפקיד נינהו ומאן קתבע ועניים לא מצו תבעי דלכל חד וחד מצי א"ל לאו לדידך יהיבנא אלא לאחריני. ותו אמרי' התם ההוא ארנקי דצדקה דאתי לפומבדיתא אפקדיה רב יוסף גבי דההוא גברא פשע ביה אתו גנבי גנבוה חייביה רב יוסף א"ל אביי והתניא לשמור ולא לחלק לעניים א"ל עניי דפומבדיתא מקץ קיין להו ולשמור הוא ע"כ. ופסקא הרמב"ם ברפ"ה מה' שאלה ופקדון וז"ל מי שהפקידו אצלו מעות של עניים ופשע בהם ונגנבו פטור שנאמר לשמור ולא לחלק לעניים והרי הוא ממון שאין לו תובעין כו' יע"ש. וכן פסק הטור חה"מ סי' ש"א וז"ל הופקד אתו ממון של עניים דינו כשל הקדש ופטור עליהן בד"ה כו'. וכן פסק מרן בשולחן סי' הנז' וז"ל מי שהפקידו אצלו מעות עניים ופשע בהם ונגנבו פטור שנא' לשמור ולא לחלק לעניים והרי הוא ממון שאל"ת בד"א כו'. א"כ ה"נ הדין נותן בנ"ד דמאחר שנאבד הטבעת קודם שהביא ראובן את עידיו הו"ל כממון שאל"ת דזיל הכא קמדחי לה וזיל הכא קמדחי לה דהיינו אם יבא ראובן לתבוע דמי הטבעת אמרי' ליה מאן מוכח דהטבעת היה שלך שמא משמעון הוא שהרי קנאו בדמים ומוחזק בידו היה ועליך להביא ראיה. ולשמעון נמי א"ל מאן מוכח שהטבעת היה שלך דילמא לראובן הוא דהא עדים קיימי המכירין הטבעת והיה הדבר יכול להתברר אם היה הטבעת בעולם וכיון שכן אין כחך כ"כ נחוץ והוי כממון שאל"ת כממון העניים כנז'. הכי הוה ס"ד לדמותו לממון שאל"ת לפטור את הדיין אף אם פשע.
Choshen Mishpat.60.3
ברם כד דייקינן שפיר נר' דאין לו דמייון נ"ד לההיא וכדבעי' למימר לקמן בס"ד. ובעומדי בפתח השע' ראה ראיתי לא' מבני עלייה רב כהנה מזרע אהרן הוא הכהן הגדול בעל שער אפרים בחלק ח"מ סי' קכ"ב יע"ש. ז"ל שהעיר את רוחו במקשה זהב ע"ד מרן הקדוש ז"ל ולא האריך לכתו' כל לשונו כי אם מקום התורף והרב הנז' ז"ל אחר שהעתיק לשון הרמב"ם והטור ז"ל דייק על הרמב"ם ז"ל דלמה לא כתב כמ"ש הטור דטעם הפטור בממון של עניים הוי משום דדינו כממון הקדש. ותירץ הרב הנז' ז"ל דהרמב"ם ז"ל טעמו ונימוקו עמו משום דאיהו ז"ל פסק בר"פב דשכירות גבי עבדים ושטרות וקרקעות והקדשות דאם נודע בודאי שפשע חייב לשלם ולכן לא הזכיר הרמב"ם ז"ל במעות של עניים שטעם הפיטור הוא משום דדינו כדין הקדש דהא התם בהקדש אם פשע בודאי חייב. ואילו במעות של עניים ס"ל להרמב"ם דאם פשע בודאי דפטור. משא"כ לדעת הטור ז"ל דס"ל דאפי' אם פשע במעות של הקדש הוא פטור וכמ"ש בהדייא בריש הסי' יע"ש ולהכי כתב גבי מעות של עניים הטע' דפטור הוי משום דדינו כדין הקדש דהיינו דאפי' אם פשע פשיעה גמורה שהוא פטור ושקולי' הם ויבואו גם שניהם. וכפי חילוק זה הק' על מרן הקדוש ז"ל שנר' כמזכה שטרא לבי תרי דמרן ז"ל בסי' ש"א העתיק לשון הרמ"בם ז"ל גבי מעות של עניים דטעמא הוי משום מעות שאל"ת. ומדלא תלה טעם הפטור משום הקדש ש"מ דס"ל בהקדש אם פשע חייב כס' הרמב"ם ובסי' צ"ה כתב כלשון הטור גבי הקדש דאפי' אם פשע בודאי דפטור וזהו כדעת החולקי' על הרמב"ם ז"ל שהם הראב"ד והרמב"ן והרשב"א ושאר הגאונים ז"ל. ואף שכתב מרן ז"ל ויש מחייבי' בפשיעה וכו' מ"מ מדסתם את דבריו בראשונה נר' בהדייא דס"ל כס' החולקים. ולי הדייוט אחר המחילה רבה נר' בעיני שאין אלו אלא דקדוקי ענייות בדברי מרן הקדוש ז"ל דמאחר דלא נפקא לן מידי לעניין דינא דבין הכי ובין הכי במעות של עניים הוא פטור אף אם פשע בהם דבשלמא להרמב"ם ז"ל דס"ל בהקדש דאם פשע חייב להכי כילכל את דבריו ז"ל ולא תלה טעם הפטור בדין הקדש משום דאי הכי היה לנו לדון בדבריו לו' דס"ל במעות של עניים דאם פשע בהם פשיעה גמורה שהוא חייב כדין הקדש ואיהו ז"ל לא ס"ל הכי גבי מעות של עניים אלא דפטור אף אם פשע פשיע' גמורה. ולהכי הרמב"ם ז"ל לא תלה דין עניים בדין הקדש מפני שהיה משתנה הדין. אבל מרן ז"ל שכבר גילה דעתו בדין הקדש דפטור אף אם פשע פשיעה גמורה שלא בדברי מרן. א"כ מה תלונה נשאר עליו דלמה לא פטר במעות של עניים מדין הקדש דהא בין אם היה תולה הטעם משום הקדש ובין היום שתלה הדבר משום ממון שאל"ת מ"מ הכל עולה בקנה א' שהוא פטור אף אם פשע פשיעה גמורה ואין הדין משתנה משום דנקט האי טעמא דממון שאל"ת ולא נקט הך טעמא דהקדש דבין הכי ובין הכי פטור וכיון שאין הדין משתנה לא נשאר מקום פנוי לנוח תלונת הרב הנז' ז"ל. ואם יש מי שיקניטני עלי להשוות הדיעות ולהסכים דעת הרמב"ם ז"ל בדעת הטור ז"ל בדין הקדש שיהיו שווין שהוא פטור וזה נר' לדייק מדברי הרמב"ם ז"ל ברפ"ב דשכירו' כשבא לחייב בפשיע' לא הזכיר כי אם דוקא עבדים ושטרות וקרקעות ונשמר מלהזכיר הקדשות כמ"ש בתחילת דבריו. ש"מ דס"ל כס' הטור ז"ל דבהקדש אף אם פשע פשיעה גמורה שהוא פטור ואף שהדבר נר' לעין כל מ"מ בקשתי לי חבר ומצאתי לי רב הוא הדרישה ז"ל שדיקדק כן בדברי הרמב"ם ז"ל בס' הנז"ל. יע"ש ואף שהרב הכהן הגדול נר' שהרגיש בדבר שכ"כ ואף שהרמב"ם ז"ל לא הזכיר בזה רק עבדים וקרקעות ולא הזכיר הקדשות היינו לפי שסמך אמ"ש לפני זה וכו'. מ"מ לא מפיו אנו חיים לשלח את הבעירה בין שני המאורות הגדולים והוא בין אחים יפריד. וכי תימא אי הכי אמאי לא תלה הרמב"ם ז"ל דין מעות עניים בדין הקדש כמ"ש הטור ז"ל הא לק' דאיידי דבעי למתני סיפא בד"א וכו' עד אבל אם היה לעניים אלו והרי הוא קצוץ להן ה"ז הממון שיש לו תובעין וישלם אם פשע וכו'. נקט רישא טעמא משום דהוי ממון שאל"ת ולהכי לא נקט ברישא טעם הפטור משום דין הקדש. ותו דניחא ליה להביא טעם המפורש בש"ס ותני' לשמור ולא לחלק לעניים משום דהוי ממון שאל"ת ולא להביא טעם שאינו מפו' בש"ס ולעולם דאין ה"נ דהרמב"ם ז"ל ס"ל כס' הטור ז"ל בדין הקדש דפטור אף אם פשע ובהכי רווחא שמעתתא דמרן ז"ל ואין בה שום קו'. אמנם מדברי מהרי"ט ז"ל בשנייות סי' קי"ז נר' דס"ל דגם בהקדש ס"ל להרמב"ם ז"ל דחייב בפשיעה יע"ש כס' הרב הנז'. ואינו מוכרח כ"כ בדברי הרמב"ם ז"ל כמש"ל. ועיין במהריק"ו שורש ו' עוד כתב הרב הכהן הגדול ז"ל שם וז"ל והיה נר' לע"ד לו' שמ"ש הרמב"ם הטעם מפני שהוא ממון שאל"ת בא להורות לאפוקי אם הגבאי נתן לאיש אחר לשמור מעות הצדקה אז הוא חייב דהוי ממון שיש לו תובעים וכ"כ בסמ"ע ס"ק כו' עד רק שק' לפי מ"ש בדברי הרמב"ם שמ"ש והרי הוא ממון שאל"ת בא להורות לאפוקי אם הגבאי נתן מעות והצדקה לאחר שישמרהו שהוא חייב דלא מיקרי לשמור ולא לחלק והרי הוא ממון שיש לו תובעים. א"כ ק' לפי זה למה אמרי' בגמ' דהחובל דף נ"ג גבי ההוא ארנקי דצדקה דאפקדיה רב יוסף גבי ההוא גברא וחייביה רב יוסף משום דעניי דפומבדיתא מיקץ קייצי להו. ות"ל משום דשם הוי ממון שיש לו תובעים לפי שרב יוסף גבאי היה ואפקדיה לגביה גברא אחרינא. וכן ק' קו' זו ע"ד המרדכי דבתרא דף רמ"ה בשם הר"ד שמשון ב"א וצ"ע שם כו' יע"ש. ואיני יודע מי הכניסו להרב הנז' לדחוק עצמו ולפ' כן בדברי הרמב"ם ז"ל שהוא פי' דחוק ומיושב איננו בדברי הרמב"ם ז"ל כאשר יראה הרואה. ונוסף עוד מדברי הש"ס אית ליה פירכא וכמו שהוא מותיב תיובתא לנפשיה. לא זו אף זו שהק' קו' זו ע"ד המרדכי ולע"ד נראה דהמעמיק בדברי המרדכי יראה דאין עליו שום קו'. והנני מעתיק דברי המרדכי בצבייונם כדי ללבן את דבריו ולהסיר הסיגים מעליו. כתב המרדכי פ"א דבתרא סי' תק"ג גרסי' ס"פ החובל ההיא ארנקי דצדקה דאתא לפומבדית' כו' וכבר נשאל לר' שמשון וז"ל וששאלתם על ישראל שהיו לו מעות של צדקה בפיקדון ונאנסו בתפיסת השלטון אם חייב לשלם או אינו חייב לשלם. והשיב דתניא בהידייא ס"פ החובל לשמור ולא לחלק לעניים חוץ מהיכא דמקץ קייץ להו כדאמרי התם גבי ההוא ארנקי דצדקה דאפקדיה ר' יוסף אבל היכא דלא קיץ להו פטור ואפי' פשע בה כדמוכח התם וא"ת ת"ל דהוי ממון שאל"ת כדאי' פ' הזרוע. וי"ל דממון שיש לו תובעין הוי דרב יוסף גבאי היה ותובע מההוא גברא את אשר הפקידו והוי כממון שיש לו תובעין הלכך אפי' דלא הוי קייץ להו היה חייב אם לא שכתו' לשמור ולא לחלק לעניים ושלום שמשון ב"א עכ"ל. העיני בשר לו בלבבו יבין כונת קו' ר"ש דקאי למאי דפריך אביי לרב יוסף דחייבי' לנפקד מהא דתניא לשמור ולא לחלק. וכונתו רצויה דהו"ל לאביי להקשות לר"י בסתם דלמה חייב לנפקד דהא ממון זה הוי ממון שאל"ת וכיון דאין לו תובעין הוא ודאי דפטור הנפקד דהא קי"ל בממון שאל"ת כמזיק מתנות כהונה כמ"ש הדבר בפ' הזרוע וא"כ אביי הכי הו"ל להקשות סתם והא ממון שאל"ת הוא ולמאי איצטריך ליה לאביי להאריך בלשונו ולומר והא תימא לשמור ולא לחלק לעניים זהו תורף קו' ר"ש בלי ספק. וע"כ ל"פ כן דקאי ע"ד אביי דאי לא תימה הכי אלא דקאי על עיקר הברייתא דתניא לשמור ולא לחלק לעניים וכלו' דלמה לי קרא דלשמור ת"ל דהא קי"ל בעלמא דממון שאל"ת דפטור ואם קו' ר"ש הכי מפרשי' לה. נמצא שאין תירוצו עולה יפה לקו' זו דאין לה שייכות עם הקו'. אלא ודאי דכוונת קו' ר"ש הוא ע"ד אביי בהכרח גמור וכמש"ל. וכיון שכן תירוצו עולה יפה וזה פתרונו דלהכי לא הק' אביי קו' בסתם והא ממון שאל"ת הוא משום דבהאי עובדא איירי שרב יוסף היה גבאי הוא בעצמו הפקיד ביד אחר אותו ממון וכיון שהוא הפקידו הוי ממון שיש לו תובעין דהא רב יוסף יתבענו לנפקד לדין על הממון אשר הפקידו וכיון דיש לו תובעין לכן אביי לא פריך ליה סתמא והא ממון שאל"ת דהא ממון זה ממון שיש לו תובעי' הוא ולהכי פריך ליה אביי מבריית' דתניא לשמור ולא לחלק לעניים וכונתו לו' שאף שנודע לו לאביו שרב יוסף היה גבאי והוא בעצמו הפקיד הממון ביד אותו האיש ונאנס מהנפקד אחר הפשיעה מ"מ הוק' לו דמה בכך הרי תניא לשמור ולא לחלק לעניים וכמו שאם היה נאנס ונאבד מיד רב יוסף עצמו היה רב יוסף פטור אף אם היה פושע מגזרת הכתו' דלשמור ולא לחלק לעניים. ה"נ יש לפטור לנפקד מהאי טעמא נמי דלשמור ולא לחלק דמאן פלג ליה לרב יוסף לפטור את עצמו ולחייב לפקידו דאין סברא לחלק בין זה לזה דשקולים הם ויבואו גם שניהם דהא גזרת הכתוב היא ומתרצינן עניי דפומבדיתא מקץ קייץ להו והוי כאילו הפקידו העניים הממון בעצמן כל א' וא' חלקו המגיע לו וכיון שכן דין הוא שחייב פקידו של רב יוסף דהא אי איתרע ליה לרב יוסף עצמו שהיה גבאי בממון זה דפומבדיתא שנאבד בפשיעה היה חייב רב יוסף לשלם כיון דמיקץ קייץ להו וכ"ש פקידו הבא מכוחו ולהכי חייבו רב יוסף כדין אך אי לא קייץ להו פשי' דלא שנא רב יוסף ול"ש פקידו דרב יוסף דתרווייהו פטירי מגזרת הכתו' דלשמור ולא לחלק אף אם נאבד בפשיעה זהו תורף יישוב דברי תשו' ר"ש. וממילא הוסרה והודחה קו' הרב שער אפרים שהק' על תשו' זו ואגב שיטפה לא דק כנ"ל. ומצאתי תשו' למור"ם סי' ל"א שכתב בנ"ד בא"ה וז"ל ואין לומר מאחר דהנערים רבים מיקרי אין לו תובעי' דא"כ מי שנתחייב לעיר א' לא ישלם אלא ש"מ דטובי העיר במקו' כולם הן עומדין וה"ה בגבאים לענין עניים ומיקרי שפיר ממון שיש לו תובעין וראיה מתשו' ר"ש במרדכי דפ"ק דב"ב ז"ל וכבר נשאלה שאלה זו לר"ש כו' עד סוף התשו' וכתב אח"כ הרי קמן דהגבאי מיקרי ממון שיש לו תובעי' רק שפטור גבי פקדון משום לשמור ולא לחלק לעניים. אמנם דוקא בצדקה דשייכא לגבאי אבל צדקה המתחלקת לכל העולם מיקרי אין לה תובעי' כדמוכח כו' ואע"ג דמלשון רש"י שכתב ס"פ החובל משמע דדוקא מטעם דמקץ קייץ הוא ממון שיש לו תובעין אבל בלאו הכי לא י"ל כדפרשתי דגם שם היה דרכם לחלק הצדקה לכל העולם רק שהגבאי היה בפומבדיתא כדאיתא התם ואף כו'. ומן הקושיא שיש לי בדברי מור"ם זה יצא ראשונה שאיך מור"ם רצה ללמוד מתשו' זו דהגבאים הוי ממון שיש לו תובעין דהא אין הכרח מתשו' זו משום דנדון התשו' איירי ע"ד הש"ס שרב יוסף שהיה גבאי הפקיד הממון הניתן לו לחלק ביד אחר ונאבד מן הנפקד להכי כתב ר"ש דהתם דין הוא שיקרא ממון שיש לו תובעי' שהוא רב יוסף כדאמרן משא"כ בנדון דמור"ם דמיירי דעדיין לא באו המעות ליד הגבאי אלא עדיין ברשות בעליו קיימי א"כ ק' איך רצה הרב ללמוד מתשו' זו לנ"ד דהגבאים מיקרי ממון שיש ל"ת ולא דמי זה לזה וגבא טורא בנייהו. תו ק' במ"ש בהך דרב יוסף דגם שם היה דרכם לחלק הצדקה לכל העולם רק שהגבאי היה בפומבדיתא כנז' א"כ הדרא קוש' ר"ש לדוכתא שהק' דלמה אביי לא הק' סתם והא ממון שאין ל"ת הוא כיון שהיה דרכם לחלק הצדקה לכל העולם. א"כ שפיר שייך להקשות אביי בסתם דהא אכתי לא ידע תירוץ הש"ס. ואף לפי תירוץ הש"ס אכתי קו' ר"ש במקומה עומדת לע"ד ומה הועילו חכמים בתירוצם עניי דפומבדיתא מיקץ קייץ להו. ואם עניי דפומבדיתא מקץ קייץ להו סוף סוף הצדקה לא להם לבדם נתנה כי אם לכל העולם אלא דבכלל עניי עולם היו עניי דפומבדית' וא"כ שפיר מקרי ממון שאל"ת וכיון שכן הדרא קו' ר"ש לדוכתא כדבר האמו' ויש לי עוד משא ומתן בדברי מור"ם ז"ל כאשר יראה הרואה כי כולה מקשה אך אין הפנאי מסכים להאריך וגם שאינו מהנצרך לנ"ד דלא נפקא לן מידי שלפי דעתי אין מכל האמור ראיה לנ"ד ואין למדין מן הכלל לפטור את לוי הדיין מתשלומין מטעם זה דהוי ממון שאל"ת דלא דמי כעוכלא לדנא דשאני התם בממון העניים דמעיקרא בלאו הכי מיקרי ממון שאין לו תובעי' דמי יתבע אותו וכמ"ש רש"י ס"פ החובל ולהכי דין הוא שפטור הגבאי אף אם פשע. משא"כ בנ"ד דמעקרא ממון שיש לו תובעי' היה או לראו' או לשמעון לא' משניהם עכ"פ רק דמחמת פשיעת לוי עכשיו נסתפק לנו למי משניהם יזכה בטבעת לא מפני כן יקרא ממון שאין לו תובעי' לפטור את לוי דהא ממון זה אילו היה בעולם ממון שיש לו תובעי' הוא בלי ספק ואיך בפשיעת לוי הדיין קורא לו שם חדש ממון שאל"ת ונמצא חוטא נשכר ודאי לא מן ה' הוא ותו איך יעלה על הדעת לקרותו ממון שאין ל"ת דהא הכא אם שניהם גם יחד יבואו ויאמרו ללוי תן לנו הפקדון והסתלק ואנחנו נתפשר בינינו בהא ודאי לית דין ולית דיין שיגזור או' שלא יתן הפקדון לשניהם ואכתי ממון שיש לו תובעי' הוא מעת שהיה בעולם עד היום הזה. וכיון שכן אין מכאן מקום פטור ללוי ואין לו לישען ע"ז וכבר עלה בדעתו לפטור את לוי מדברי המבי"ט בתשו' ח"ב סי' קל"ג שנשאל על ראובן שנתן טבעת זהב לשמעון באבן טובה שיראה את האבן לבקיאין כמה שוה ושמעון הניח' באצבעו וכשנטל ידיו הניחו בין חגורו למלבושו עד שינגב ידיו ושכחו שם מפני הסיבה הנז' שם ונפל ונאבד וראובן תובע ממנו ממון רב. והשיב הרב שאינו אלא ש"ח ומה שהניחו באצבעו אין זה פשיעה ורגילות הוא להניח הטבעת באצבע גם מה שהניחו בין חגורו ללבושו אין זו פשיע' נמי כיון שרגילות להסיר הטבעת בשעת נטילת ידים ודעתיה עילויה להחזירו למקומו והביא ראיה לדבר יע"ש. הרי שהרב לא חשב פשיעה לא על שנתן הטבעת באצבעו ולא על הסרתו בעת נט"י. אם כן ה"נ בנ"ד בלוי הדיין דלא יחשב לו לפשיעה במה שהניח הטבעת באצבעו דרגילות הוא להניח הטבעת באצבע ואף שאח"כ שכחו לו באצבעו ומפני השכחה נפל ונאבד אפ"ה פטור לוי דברשות קעביד מה שהניח באצבעו ומפני השכחה ששכחו ואירע מה שאירע לא מפני כן נתחייב לוי מפני שאין תחילתו בפשיעה וכמ"ש להרב הנז' שפטר את שמעון אף שסילק הטבעת באצבעו והניחו במקו' רעוע ואפ"ה פטרו הרב משום דברשות קעביד. כ"ש בנ"ד שהיה מקום לפטור את לוי שלא סילקו מאצבעו כלל ותחילת נתינתו באצבע לא פשע דרגילות הוא כדבר האמור אפ"ה אין ללמוד מתשו' זו פטור ללוי הדיין מכמה טעמי דבשלמא התם בנדון הרב ז"ל פשיט' שהטבעת לא היה מרווח באצבע שמעון ולהכי לא חשיב הרב הנז' לפשיעה בנתינת הטבעת באצבע משום דכיון שהטבעת היה אדוק יפה באצבע שמעון וגם שרגילו' בני אדם כשמראים לאנשים הבקיאי' באבנים מראים להם בעוד הטבע' באצבעם לכן פטר הרב הנז' לשמעון. גם במה שהיה נראה לעין כל שפשע במה שהניחו במקום רעוע ואפ"ה פטרו הרב כיון דרגילות בני אדם להסירו בעת הנטילה ולהניחו באיזה מקום כל דהו כיון שדעתם הוי שתכף ומיד להחזירו למקומו לכן אם מפני סיבה גדולה שקראוהו שיצא להציל את קרובו מיד ערכאות ש"ג בנחיצה רבה בהצטרפות כל הטענות פטרו הרב הנז' משא"כ בנ"ד דאין פטור ללוי מכל טענות הללו כיון שמתחילה עשה פשיעה גדולה במה שידע שהטבעת היה מרווח באצבעו ונוח לו ליפול ודאי דפשע לוי וחייב הוא בתשלומין משום דהוי תחילתו בפשיעה וסופו באונס דקי"ל דחייב. דמכלל דברי הפוסקים נראה דכל אונסא דלא איפשר לנטורי לפקדון מיניה כלל אע"גב דפשע לענין מידי אחרינא לגבי אונסא מיהא אונסא הוא דהא לא מחמת פשיעותא איתניס ופטור ומאי דאמרי' תחילתו בפשיעה וסופו באונס חייב הוא היכא דההוא אונסא דאיתרע בפקדון הוה איפשר לנטורי לפקדון מיניה ולהכי חייב משום דאמרי' דאי לאו דפשע בה לא הוי מטי לה האי אונסא ובעובדא דצריפה דאורבניה דפרק המפקיד זהו כלל הדברים אליבא דכ"ע. הכי נמי בנ"ד כיון דהוה איפשר לנטורי לפקדון מההוא אונסא דאיתרע אח"כ ודאי דהוי כתחילתו בפשיעה וסופו באונס דחייב. נמצא כללן של דברים דבכל פינות אשר אני פונה לא מצאתי מקום פטור ללוי הדיין אלא דשלומי בעי. מעתה נעתיק עצמינו לברך למי משניהם בעי לשלומי כדבעי השואל מעיקרא ובטרם נקרב אל עין משפט נתתי אל לבי לתור ולחפש מראו' איך היה ענין אבידת טבעת זה אם היה דרך נפיל' שנפל ממנו או נגנב ושמתי אני פני באיש הוא בראובן בדרישה וחקירה וההוא אמר שנגנב טבעת עם ג' כלי נחושת עמו שהיו מונחים אצלו בבית התנור האופה שם לכל היהודים הדרים במבוי וידעו מגניב' זו כמה בני אדם וכן העידו לפני מאנשי העיר שזה ימים נודע להם בבירור שנגנב מבית התנור של ראובן הנז' כמה כלים אך לא הוברר להם מה היו הכלים שנגנבו מראובן. ועוד שאלתי את ראו' שיזכור בינו לבין עצמו אם מכר טבעת זה לאחר. והשיב שזכור הוא בודאי שמעולם לא מכר טבעת ומעולם לא נצרך למכור שום כלי מכלי ביתו. וכ"ש טבעת זה שהיה חביב אצלו לפי שנפל לו ירושה מאביו נ"ע. והוזקקתי לזה לפי דמאחר שנגנב מאצלו טבעת זה. אם לא יצא לו שם גניבה בעיר מן הדין הוא דאינו נאמן לקחת הטבעת משמעון המוחזק בו ומכ"ש אם היה עשוי למכור את כליו דהא בב"ה העשוי למכור כליו צריך תנאים רבים וכמו שמבואר בשילהי הגוזל בתרא ובדברי הרמב"ם פ"ה מה' גניבה ואבידה ובדברי מרן הקדוש בשולחן חה"מ סי' שכ"ז יע"ש. ובכן דנ"ד דיצא לו שם גניבה בעיר וגם אינו עשוי למכור כליו ודאי דנאמן ראו' בטענתו כיון שנמצא בידו שני דברים הללו ההכרחיים תו אינו צריך עוד לתנאים המוזכרים בש"ס דפ' הגוזל בתרא וכמ"ש מרן הקדוש בכ"מ ולאפוקי מס' רש"י והטור יע"ש. וזה לשון הרמב"ם בפ"ה מה' גניבה ב"ה העשוי למכור את כליו והכיר כליו וספריו ביד אחרים או שהיה עשוי למכור והיו כליו אלו שהכיר מכלים העשויין להשאיל ולהשכיר אם באו עדים שזה כליו של זה ישבע זה שהן בידו כנקי"ח בכמה לקח ויטול מב"ה ויחזיר לו כליו. היה ב"ה עשוי למכור כליו וכו' והזכיר כל התנאים הנז' יע"ש.
Choshen Mishpat.60.4
אמנם הטור בסי' שנז' הצריך כל התנאים אפי' בב"ה שאינו עשוי למכור כליו חוץ מתנאי האחרון ולבסוף הביא דברי הרמב"ם וכתב והכי מסתברא. וכבר עמד על דבריו מרן הקדוש בכ"מ ובב"י והב"ח אחר שפי' הסוגיא לדעת רש"י והטור דבשיטה א' קיימי חזר ליישב דברי הטור כי היכי דלא ליהוו דבריו סתרי אהדדי. ותורף דבריו דאעפ"י דרש"י והרמב"ם מחולקים בפי' הסוגיא מ"מ לענין דינא לא פליגי דהרמב"ם מודה לפי' רש"י דבעי' כל הני תנאי אפי' בב"ה שאינו עשוי למכור את כליו היכא דליכא עדים שמעידין שהן כליו של זה. ורש"י נמי מודה להרמב"ם דהיכא דאיכא עדים שמעידין שהן כליו של זה אין צריך שיעידו בכל התנאי' הנז' כו' יע"ש. ועיין בדרישה ופרישה שם מה שהאריך ליישב פי' הש"ס לדעת הטור. והנה מקום אתי לפלפל ביישובו מ"מ לאהבת הקיצור לא האריך. שלפי דעתי יישוב הב"ח הוא יישוב נאה אין כמוהו. אך את זה ראיתי במרדכי דמ' קמא דף נ' סי' קס"ד שהביא פסק ראב"ן וז"ל פסק ראב"ן אם נפלה דליקה בעיר ובאו שוללים ומצא אח"כ והכיר ספריו וכליו ביד אחר אם אינו עשוי למכור כליו ישבע כמה הוציא ויטול ויחזיר ואם עשוי למכור אינו יכול לטעון עליהם אא"כ יש עדים שבשעת הדליקה והשלל צעק על ספריו. ובין עשוי למכור ובין אין עשוי למכור אם טען זה שבידו אתה מכרתן לי נאמן בשבועה אפי' יצא לו שם גניבה בעיר דכולא שמעתין לא מיירי אלא באומר מאדם נאמן לקחתים אבל אם אמר ממך לקחתי' וקניתים נאמן בשבועה אפי' יצא לו שם גניבה בעיר עכ"ל ז"ל.
Choshen Mishpat.60.5
ואני בער לא אדע ס' ראב"ן הנז' למי מקדושים אפנה דעתי דלא אתיא לא כמר ולא כמר דהא פשיטא דלא אתיא כרש"י והטור דהא לפי ס' רש"י והטור אפי' בב"ה שאינו עשוי למכור את כליו אפ"ה הצריכוהו לתנאים המוזכרי' בש"ס חוץ מתנאי האחרון כנז' בלשון הטור יע"ש. ואלו ראב"ן כתב דאם אינו עשוי למכור כליו שישבע בלבד כמה הוציא ויטול ולא הצריך לתנאים כלל. ובב"ה העשוי למכור הזכיר התנאים אף שלא הזכיר כל התנאים כי אם מקצתן ודאי שסתמו כפי' ולא חש להאריך. הרי לך בהדיא דלא ס"ל כרש"י והטור מדלא הזכיר התנאים בב"ה שאינו עשוי למכור כליו. ואף כהרמב"ם נמי לא אתי דהא אפי' לס' הרמב"ם שלא הצריך תנאים בב"ה שאינו עשוי למכור כליו. מ"מ הצריך הרמב"ם שיעידו עדים שיכירו שהן כליו של זה מהטעם שכתב מרן הקדוש בכ"מ וז"ל ואם באו עדי' שזה כליו של זה אע"פ שלא נזכר בגמ' הוא מבוא' מעצמו שאם אין עדים שזה היה כליו של זה קודם שיצא לו שם גניבה כי יצא לו שם גניבה מאי הוי דילמא מעולם לא היו כלים אלו שלו ע"כ ודברים אלו נכונים בטעמן וישרים למוצאי דעת. הרי שהרמב"ם אף שלא הצריך תנאים לב"ה שאינו עשוי למכור כליו. מ"מ הצריך עדים שיכירו שכלים הללו הן כליו של זה. ואילו ראב"ן לא הזכיר עדים כלל ואף שבגמ' לא הזכירו עדים הללו. מ"מ מוכרח הדבר מעצמו כאשר כתב מרן וא"כ ס' ראב"ן הוי דלא כמאן ועיין בס' ים של שלמה דף קנ"ו שהביא תשו' זו דראב"ן ותמה אני מחכמת שלמה שלא הרגיש בזה כלל.
Choshen Mishpat.60.6
אמור מעת' דכיון דאיתברי' לן בנ"ד דיצא לו שם גניב' בעי' וגם אינו עשוי למכור כליו כיון שכן הוא נאמן ראו' בטענתו וטענ' זו אלימתא היא לכשיהיה לו זכות ראו' בטבעתו בזכות שמעון. וכיון שכן שווין הם בזכייתן וחזר ספק השואל למקומו למי משניהם ישלם או לשניהם גם יחד. ונר' דהדין נותן שישלם לוי דמי הטבעת לשניה' דהיינו שאם יערכו שהיה שוה דרך משל גרו' א' שישלם גרו' א' לראו' וגרו' א' לשמעון שכיוצא בזה פסק מרן ז"ל בשולחן סי' ש' וז"ל וכן מי שתבעוהו שנים זה או' אני הוא בעל הפקדון וזה או' אני הוא והשומר או' א' מכם הוא ואיני יודע מי הוא ישלם לשניהם והגיה מור"ם ז"ל וז"ל ואי אינהו לא תבעי ליה פטור אפי' בבא לצאת ידי שמם עכ"ל. וכיוצא בזה כתב מרן ז"ל בה' טוען ונטען סי' ע"ו וז"ל היו שנים תובעי' אותו כל א' או' הלויתיך מנה והוא אומר לויתי מא' מכם מנה ואיני יודע מאיזה מכם צריך ליתן לכל א' מנה. ואי לא תבעי ליה אלא הוא מעצמו או' א' מכם הלוה לי ואיני יודע איזהו פטור אף מידי שמים . וי"א שלצאת י"ש צריך לתת לכל א'. וכתב הש"ך וז"ל וי"א שלצאת י"ש וכו'. ולקמן סי' ס"ג כתב הרב בסתם כס' הראשונה. וק"ק למה לא הגיה כאן שהעיקר כס' הראשונה דאין לחלק בין הלואה לפקדון וכן הוא להידיי' בבעה"ת סוף שער ל"ט דהלוא' שוה לפקדון וכן מוכח להידייא בטור שכתב שמדברי הרא"ש ז"ל נר' דפטור אף בבא לצאת י"ש. והרי הרא"ש לא כתב דבריו אלא בפקדון עכ"ל. ונר' שתמיהת הרב הנז' ז"ל היא על מור"ם ז"ל שלמה לא כתב כאן והעיקר כס' ראשונה כמו שסתם את דבריו בסי' ש'. ואני תמה עליו דלמה לא תמה על מרן הקדוש ז"ל דלמה השמיט רבי' דין זה בסי' ש' ולא הזכירו כלל לא י"א קמא ולא י"א בתרא. אלא דע"כ לתרץ ולו' שמרן בסי' ש' סמך למ"ש כאן בה' טוען ונטען. וכיון שכן ה"נ י"ל בדעת מור"ם דמה שלא הגיה כאן וא' שהעיקר כס' ראשונה הוא מפני שסמך איהו נמי אמ"ש בסי' ש' שפסק כס' ראשונה יע"ש. א"נ איפש' לו' שמור"ם ז"ל ס"ל לחלק בין הלוא' לפקדון דבהלואה ס"ל כי"א בתרא שכתב מרן ז"ל דאם בא לצאת י"ש צריך לתת לכל א' מהם משום דכיון שעינינו הרואו' שאיש הזה בא לצאת י"ש כי היכי דלא ליהוי לוה רשע ולא ישלם ולהכי אמרי' דאם בא לצאת י"ש כי היכי דלא ניקרי רשע שישלם לכל א' וא' מנה דהא פשע איהו מעיקרא דלא אסיק אדעתא ממי לוה. משא"כ בפקדון דלא הו"ל למידק מי הוא שהפקיד אצלו וכדאמרי' בשנים שהפקידו זה בפני זה בכרך א' זה מנה וזה מאתים שיתן לזה מנה ולזה מנה והשאר יהיה מונח עד שיבא אליהו ואפי' בבא לצאת י"ש פטור משום דלא הו"ל למידק. ה"נ אמרי' בנדון זה דהנפקד לא הו"ל למידק והמפקיד הוא שפשע משום דעליו היה למידק להכי אמרי' דאף אם בא לצאת י"ש פטור ולהכי לא הגיה מור"ם ז"ל שם בה' טוען ונטען לו' דהעיקר כס' ראשונ' ואף שהי"ל למור"ם לו' פי זה והעיק' כס' האחרונ' לבדי שנלמוד חילוק זה מדבריו. מ"מ כונת הרב הוא כדאמרי' מדלא כתב בסי' ע"ו והעיקר כס' ראשונ' סתמו כפי' דהכי ס"ל למור"ם לחלק בין מלוה לפקדון כמדוב' כנ"ל ע"צ הדוחק נקטי' מהכא שכל שתבעוהו השנים המפקידים בודאי ששניהם הפקידו ביד א' פקדון והוא או' ידעתי שא' מכם הפקיד אצלי פקדון ואיני יודע למי משניכם הוא הפקדון וזה או' שלי הוא הפקדון וזה או' שלי הוא דחייב לשלם לשניהם. ה"נ דון מינה לנ"ד דדמי במקצת לנדון זה דראו' ושמעון המפקידין תובעי' את לוי הפיקדון ולוי הדיין משיב אמת שהפקדון אצלי אבל איני יודע למי אחזיר דפשיטא דחייב לוי לשלם לשניהם כנ"ל להלכה ולמעשה וצור ישר' יצילנו משגיאות כה דברי העבד ישר' לב נשבר אף רוחי הצעיר נסים חיים משה מזרחי ס"ט.
Choshen Mishpat.61.1
שאלה ראובן שליח עה"ק צפת ת"ו היה משלח ראשון ראשון מן הבא בידו מפרי שליחותו ולצידון יע"א ליד שמעון שהוא פקיד ומנהיג הק"ק הנז' אמנם בבואם דרך פוליסה ע"י איש ישר' מערי פ'ראנקיאה היה שולחם אותו הישראלי ע"ש לוי תושב צידון והמעות כולם היו ריאליס שערכם עולה ויורד בשינוי הזמנים וכראות לוי הנז' שערך הריאליס הולך וחסור ונגרע מערכם ואיכא פסידא להקדש נטל רשות משמעון הפקיד הנז' אם חפץ הוא להחליפם יחד כולם במעות יפות יתנם לערל סוחר א' ובהמשך זמן מה יקבלו מאתו לאט לאט חלופיהם מעות יפות שאם ישתהו עוד מעט מעט הפסידם מרובה ויענהו הפקיד הנז' עשה והצלח אך ורק שיהיה מקום בטוח בלי שום אחריות וכן עשה לוי ונתנם לסוחר א' ערל מתושבי צידון ידוע ומפורסם נאמן ואמור וקצב לו זמן שיתנם לו לאט עד תשלום הזמן ולא יעבור והיה לוי מקבל ממנו ראשון ראשון עד שנשאר אצלו ת"ש גרושי' בלבד ובתוך הזמן הנז' חזר ראובן השליח ובא לצידון לשלום וטיהר חשבונו עם הפקיד הנז' וקבל ממנו מה שהיה נוגע לו לחלקו אך נשאר חייב לו ת"ש גרושי' בלבד ויאמר שמעון ללוי בפני ראובן הנה ראובן נשאר לו אצלי שייטי שיינטוש גרוש' מהשליש הנוגע לו והגוי הנז' חייב לנו ת"ש גרוש' וזמן הפרעון הוא בקרוב מעכשיו ט"ו ימים קחם נא מהגוי ותנם לראובן ובזה יהיה פרוע וימאן ראובן ויאמר לא חילק ידענא ולא בילק ידענא כי אם מעות מדודים מוזמנים בידי ויען שמעון הפקיד ויאמר כדבריך כן יהיה שאיני אומר לך שתקבל חוב הגוי הנז' לפרעונך כי אם אני מסדר ללוי שיקחם ממנו ויתנם אליך ובאותו פרק עלה שמעון לצפת לחוג את חג הסוכות ונשאר ראובן שם בצידון ויעל הוא ללימוד התנא ר"א איש ברתותא זיע"א ולוי תבע מן הגוי באמרו הן קרבו ימיך והשיבו הנה הנם מוכנים ומזומנים אמנם צריך אני כעת לקחת אותם ברבית לצורך השעה אם רצונך הניחם בידי עוד שני חדשים ואתן עליהם לערך גרושי א' למאה בח' והילך י"ד גרוש' מהיום על ב' חדשים וכתב עליו לוי טימוסוק על שמו מהח"ש גרוש' הנז' ולקחו בידו וגם קבל הי"ד גרושי' ותכף הודיע לוי שכתב לראובן הנז' וז"ל אגורה לידירי קי לוש שייטי שיינטוש גרושי' אישטאן אין בואין לוגאר אה דוזי פור סיינטו אל אנייו סאב'י איל שי"ת קי אין טודו אגו קומו סי פ"ואירה פירופייו ע"כ והשיבו ראובן רב חונ"א ורב חסד"א על החסד שעשה ובחזרתו לעיר צידון הנז' קבל הי"ד גרושי' מיד לוי ובתוך הב' חדשים מת הערל הסוחר הנז' ולא מצאה ידו לוי ליפרע את הסך הנז' מעזבונו כי הגויים בעלי חובותיו ידם תקיפה והלואי יצא לידם חצי שיעור ואפי' שליש ורביע. ועתה נפל הפרש בין ראובן לשמעון כי שמעון פקיד צפת טוען המעות שהייתי חייב לך כבר הגיעוך כיון שהנאך הדבר שעשה לוי וקבלת הי"ד גרושי' ממנו סברת וקבלת ומזלך גרם. וראובן משיב לו כי מתחילה מאן בדבר ומעולם לא סמכא דעתיה ואע"ג שכתב ללוי חינות תשובת כתבו כנז"ל סבור היה שלקחם מהערל הנז' ונתנם במקום אחר בטוח לסוחרי פראנקוס כי כן מובן מלשון לוי באומרו אגורה לי דירי קי לוס ת"ש גרושי' איסטאן אין בואין לוגאר ולפי האמת שהניחם במקום שהיו מעיקרא היל"ל לוס בולטי סוב"רי איל מיזמו ערל אה דוס מיויז כו' שאלו היה כותב לו זה הלשון היה אומר לו איני רוצה כי אם מעותי בידי ואל תעש מאומה מזה כי זה הסוחר אינו פ"ראנקו אמנם כאשר היתה ההנאה במשמעות הלשון ועד שחזר ראובן לצידון כבר עברו ימים מספר ובכל זאת נקפו לבו לראובן ואמר ללוי בחזרתו מה טיבו של זה הערל שמלאך לבך לעשות זאת ויענהו לוי הוא איש בטוח מכל הסוחרים וידום ראובן כי האמין לו וקבל הריוח הנז' אמנם לא סמכא דעתיה לקבל לפרעונו חוב הערל עתה יורנו המורה לצדקה הדין עם מי ושכמ"ה.
Choshen Mishpat.61.2
תשובה בראשית לעיני כל ישראל גלוי דשמעתתא בעיא דעתא צילותא ושר"א דעניותא רהיט אבתראי באתקפתא. והחכמה מאין תמצא ובליבא תליא מילתא. והלב תלוי בכיס והכיס איננו כי לקח אותו אלקים ברצון עליון המולך עילא ותתא. ולמי אלה לו ל"א נאה ול"א יאה להתעסק בדברים עתיקים שהם כבשונו של עולם כי יפלא דבר בין דין לדין חיישי' לטעותא כי על כל אלה אותותי אלה יתנ"ו עידה"ן ויצדיקו שאין החס"ר קובע למעש"ה אלא לפלפולא בעלמא חק חובות חק יריכות בספיקא דאורייתא. זאת לא זאת דחסרון ידיעה שמיה חסרון אלא דלא שרייה להתלמד לאוריה באתרא דרביה הן הנה רבותינו שבא"י היושבים ראשונה במלכות דייני דנהר דע"ה דייני דפומבדית"א . אברם הוא אברהם ואברהם נקרא ישראל ה"י המלאך הגואל כי"ר למלך והחתן עוד ינובון בסיבה דשנים ורעננים יהיו בבנים ובני בנים סמוכים דרבנן הנח להם לחכמי ישראל ספ"ק הנו"ח המה בחכמתן מוציאין לאור את כל תעלומה כי הנה המלכי' נועדו נוחין זה לזה בהלכה תרתי לטיבותא. ובהורמנותייהו דרבנן שני המאורות הגדולים אינהו אשלי רברבי במקלי עברתי את הנהר הזה לשו"ט באר"ץ לקדושי' אשר בארץ חדתי ועתיקי מגלי עמיקתא. בר יש כל בהורמנותא דמלכא עתיקא הוא אבינו שבשמים יעזרני ע"ד כבוד שמו לכוין לאמיתה של תורה. ויקויים בי מקרא מלא ואנכי אהיה עם פיך והוריתיך כי"ר. אחלי יכונו דרכיך.
Choshen Mishpat.61.3
גרסינן בפ' הזורק דף ע"ח מתני' וכן לענין החוב א"ל ב"ח זרוק לי חובי וזרקו לו קרוב למלוה זכה הלוה קרוב ללוה חייב הלוה מחצה כו' ובגמ' אמרי' לגיטין אמרו ולא לדבר אחר איתביה ר' אבא כו' וכן לענין החוב זרוק לי חובי כו' הכא במ"ע דא"ל זרוק לי חובי ותפטר א"ה מאי למימרא לא נצרכה דא"ל זרוק לי חובי בתורת גיטין ואכתי מ"ל מה"ד מצי א"ל משטה אני בך קמ"ל ע"כ. וראיתי לאבי התעודה הרב הגדול מהרי"ט בשניות בח' ח"מ סי' קי"ח בנדונו שאל תריק לי הבית דר"ל הרק ופרע ולמד זה מהך סוגיא דפ' הזורק הנ"ל דאמרי' דאם א"ל זרוק לי חובי סתם זרוק ושמור קאמר דלא פטרו מן החיוב ה"נ בנ"ד ואח"כ כתב וז"ל ומיהו ק' מהא דאמרי' בפ' השואל השואל את הפרה וא"ל שלחה לי ביד בני או ביד עבדי ביד שלוחי ושלחה ומתה חייב וכן בשעה שמחזיר' לו א"ל המשאיל שלחה לי ע"י בני ע"י עבדי כו' ושלחה ומתה פטור ולא אמרי' שלח בחייובך שאתה חייב להחזירה למקום השאלה כי היכי דאמרי' התם זרוק ושמור קאמר עד דא"ל והפטר ה"נ עד דא"ל שלח והפטר ותירץ הוא ז"ל מ"ש יע"ש. ואנא עבדא דסגידנא קמיה ומקמיה יקר אורייתי' נ"ל לתרץ דלא קשה דהא במתני' דפ' השואל בין בלשון השואל ובין בלשון המשאיל בכולהו תנינן שלחה לי ביד בני כו' ובודאי בלשון השואל ליכא למידק דכשאמר שלחה לי ע"י בני שר"ל שלחה לי בחייובך דמה סברה יש דיש לו חייוב למשאיל לשולחה לו בחייובו דמי חייבו בכך ומי הכניסו בתגר זה אלא ודאי דע"כ יש לנו לפ' דבריו בפשוטו דשלחה לי ע"י בני ר"ל הרי בני ועבדי במקומי עומד וידו כידי והתקבלתי ממך להתחייב באונסים. ה"נ יש לנו לדון ולפ' נמי בלשון שכ' המשאיל כשא"ל המשאיל שלחה לי ע"י בני ועבדי כו' שר"ל הרי בני ועבדי במקומי עומד וידו כידי ובהגיעה לידם תפטר דאין סברא לחלק בין שלחה לי דשואל לבין שלחה לי דהמשאיל מה שא"כ הכא לענין החוב שהוא בחזקת הלוה עד שיגיע ליד המלוה דלא סמכא דעתיה דמלוה אלא עד שיגיע הממון לידו להכי אמרי' דאם א"ל זרוק לי חובי סתמא כונתו לומר זרוק ושמור קאמר הילכך לא נפטר מחייובו עד דא"ל זרוק לי חובי והפטר. ובהכי ניחא נמי מ"ש הטור סי' קכ"א דאם א"ל שלח לי חובי ע"י שליח כו' אפי' שלא א"ל פה אל פה אלא בכתב ונאבדו דפטור וכתב מרן הקדוש שלמדו רבי' מהך סוגיא דפ' השואל דשלחה לי ע"י בני ועבדי דמשאיל דפטור דכי היכי דהתם דטעמא דפטור הוי משום שכיון שמסרו ליד שלוחו דמשאיל קמא ליה ברשותיה דמשאיל דיד שליח כיד משלחו דבכל התורה קי"ל שלוחו של אדם כמותו ה"נ ג"כ בענין החוב דמסרו ליד שלוחו הוי כמסרו לידו ואם נאבד פטור והרב הנז' לא הוק' בעיניו דברי הטור כי אם לפי תירוצו וחילוקו יע"ש אכן במאי דכתי' אין מקום לקו' הרב על הטור וראיתי בדרישה סי' קכ"א שנר' שהוקשה לו קו' הרב הנז' וז"ל בא"ד מכל זה משמע שאפי' לא א"ל מלוה שלח והפטר אם שלחו בידו פטור כיון שצוה לשלחו בידו ולא דמי למ"ש לעיל ריש סי' ק"כ דאפי' א"ל זרוק לי חובי וזרק דחייב דזרוק ושמור קאמר דהכא אין סברא לומר שכוונתו שישלח וילך אחריו ע"כ יע"ש. מעתה נקטינן מהא לנ"ד דשמעון שעבודו וחייובו דרמי אכתפיה לראובן במקומו מונח כמ"ש הר"מ וסיעת מרחמוהי בדין הנז' דהחוב באחריו' הלוה עד שיגיע ליד המלוה דהא אפי' אם אמר ליה המלוה זרוק לי חובי סתם וזרקו אפי' קרוב למלוה ונאבדו חייב הלוה דהא זרוק ושמור קאמר והוא מוסכם לכל הפוסקים ומעולם לא' נחלקו בזה.
Choshen Mishpat.61.4
ואבא היום אל העין עין המשפט בסלע המחלקו' שנפל בין ראובן ושמעון הפקיד ה"י ששמעון הפקיד טוען שכיון שראובן קבל הי"ד גרושי' סבר וקביל ומזלו גרם ובטענה זו רוצה להפטר עצמו ולהסיר שקו מעליו וכוונתו לומר שכיון שראובן עשה מעשה רב לקבל הי"ד גרושי' איבד את זכותו שהיה לו על שמעון הפקיד הנז' דאיהו הוא דאפסי' אנפשיה וסמוכות שלו מהא דכתב הרשב"א זלה"ה סי' תתצ"ב והביאה מרן הקדוש ביתה יוסף סי' קל"ט מחדושי' כ' וז"ל על ראובן שלוה משמעון מנה ומשכן לו בהם עליה אחד ונעשה לו קבלן לוי אח"כ מכר ראובן העליה ליהודה וחתם בה שמעון הנז' וכשהגיע זמן החוב בא שמעון לגבות מלוי הקבלן וא"ל לוי את הוא דאפסדת אנפשך כשחתמת ליהודה והשיב אלו היה שמעון ערב לבד הדין עמו דהו"ל כההיא דאמרי' בפ' מי שהיה נשוי שאני התם דאיהו דאפסיד אנפשיה כשחת' לו ה"נ שמעון זה אפסד אנפשיה כשחתם ליהודה שאם לא חתם לו הו"ל לחזור על הלוקח שלקח מראובן דודאי היכא דאיכא משעבדי וערב יכול הערב לדחותו למשעבדי ע"כ דבריו הנצרכים לנ"ד הרי שכתב ז"ל שאם היה שמעון ערב לבד שהדין עמו במה שטען לוי דאפסיד אנפשיה שמעון במעשה הכתב שחתם דון מנה לנ"ד דראובן הנז' אפסיד אנפשיה בקבלתו הי"ד גירושי' אמנם כד דייקינן שפיר ליכא סייעת' לשמעון מהכא כדבעינן למימר בס"ד ובטרם נקרב אלהם דנר' דהרשב"א ז"ל חולק עם הטור ז"ל שכתב סי' קי"א וז"ל לוה שמכר נכסיו וחתם המלוה על שטר המכירה לא הפסיד בשביל זה זכותו וטורף מהלקוחות שיוכל לומר לו השני נוח לי והראשון קשה הימנו עכ"ל הרי נר' בהדיי' דפליגי וא"ת היא גופא גזרה שדברי הטור מצד עצמם המה מוקשים מהא דאמרינן בסוף כתו' העובר על השדה והוא חתום עליה עד אדמון אומר השני נח לי והא' קשה הימנו וחכמים אומרים איבד את זכותו והלכה כחכמים ופסקה סי' קמ"ז. כבר נתעורר בזה מרן הקדוש ותירץ וז"ל ואיכא למימר דבלוה כ"ע מודו ולא פי' רבי' את דבריו מפני מה בלוה כ"ע מודו ומה חילוק יש בין שני הנושאים. וראיתי להרב הגדול משיירי כנסת הגדולה סי' קי"א שנתעורר בזה וכתב איהו מס' דנפשיה וז"ל ואיפשר דבלוה איכא טעמא שסבור הוא שלא מכר כל נכסיו ועדיין נשארו לו בני חרי ליפרע ומ"ש טעם מפני שיכול לומר השני נוח לי וכו' כי היכי דלא תיקשי דלמה לא חקר המלוה אם נשאר לו עוד נכסים או לא דבטעם זה ל"ק מידי שלא הוצרך לחקור בזה שאף אם לא ישארו נכסים רוצה הוא במקח השני מפני שהשני נוח לו כו'.
Choshen Mishpat.61.5
ואני בער ולא אדע מי הכניסו להרב הנז' לחלק חילוק כזה דהוא דחוק מכמה אנפי חדא דלפי דעתו נפקא לן בין אם מכר כל נכסיו למכר מקצת נכסיו דאי איתבריר למלוה בפשיטו' גמור שמכר הלוה כל נכסיו וחתם המלוה במכר דאבד את זכותו לדעת הרב הנז' אף דיכול למטען השני נח לי כו' שכן נראה מדבריו שנתן טעם לשבח דטעמא דאמ' במלוה שחתם דלא איבד את זכותו הוא משום דס"ד דמלוה דעדיין נשארו ללוה בני חרי וכשנמצא בודאי שלא נשארו עוד נכסים ללוה ורוצה לטרוף מהמקח שחתם בו ואנו שואלים ממנו מפני מה לא חקר בשעת המכירה והחתימה אם נשארו עוד ללוה נכסים בני חרי או לאו אז יכול למטען השני נח לי כו' משמע הא אי איתבריר ליה בודאי בשעת המכירה והחתימה דלא נשאר לו נכסים ללוה בני חרי כלל דאין בידו לטעון השני נח לי כו' דהא ידע דלא נשארו עוד נכסים ללוה וחתם ומדחתם אמרי' דאבד את זכותו וזה אינו במשמע מדברי הטור שכתב לוה שמכר נכסיו כו' ומדכתב שמכר נכסיו ולא כתב שמכר מנכסיו במס מקצתית משמ' אפי' במכר כל נכסיו איירי ולא ראיתי באחרוני' ששלטה עיני בהם שביררו דעתם בזה ותו ק' כיון דסוף סוף להציל את המלוה מדוע לא חקרו בדבר בשעה שחתם אם יש נכסים ללוה אי לא אמרי' דמצי למטען טענה זו דהשני נח לי כו' וטענה זו דהשני נח לי איננה טענה לדעת חכמים דפליגי אאדמון וא"כ מאי אהני לן במה שסבר שהיה לו נכסים ללוה דלא קיימא טענה זו בלא טענה דהשני נח לי וכו' ואי הא לא קיימא הא וכשטענה זאת דהשני איננה טענה לדעת חכמי' א"כ הדרא קו' לדוכתא באופן שחילוקו דהרב צל"ת. והעיקר בחילוק שכתב הרב הנז' משם הריב"ש בתשו' סי' רע"ד וביארו היטב הרב הנז' וז"ל ויראה כונת הריב"ש לומ' דבשלמא בעורר על שדה כיון שהוא בא בטענת גזולה ביד ראשון איך חתם בשט' המכירה כיון שבאותו שטר מזכיר שהשדה הוא של הגזלן ומה שבשטר מכחיש לטענתו אבל בלוה ליכא למימר הכי משום דהשדה לפי האמת הוא מן המוכר ושעבודו אינו מפסיד דמה לו לטרוף מן הלקוחות או מן המוכר ולמכירה לא חיישינן בחתימתו כיון דאיכא למימר השני נח לי כו' וכתב עוד הרב הנז' וכ"כ הסמ"ע והב"ח והגד"ת דף של"ד ובס' מורה צדק סי' קמ"ו בשם הריטב"א ומ"ש הרב על חילוק הריב"ש וכ"כ הסמ"ע אחר המחילה רבא מכ"ת לא דק בזה שחילוק שחילק הסמ"ע איננו חילוק הריב"ש דהא הריב"ש לא פי' את דבריו דטעמא דמלוה שחתם בעד הוא מפני שסבור היה שיפרע לו ממקום אחר כמו שכתב הסמ"ע כאן ובפרישה הנדפס מחדש שם ביאר דבריו ביתר שאת שכ"כ בסי' י"ג וז"ל וי"ל דבשטר שיעבוד דהכא שאני דיש לו בל"ה התנצלות לו' סברתי שיפרע לי במעו' או בדבר אחר ונראה שכן דעת הב"י במה שחתם וכתב דשאני הלואה כו' וכדי של"ת דמ"מ הו"ל לגלות ללוקח משום הכי כת' הב"י די"ל דניחא בקנית השני כי הוא נח לי עכ"ל. והן הנה הדברים אשר כתבן הרב הנז' מס' דנפשיה ואיפשר שט"ס יש כאן והיה כתוב לעיל אחר חילוקו וכ"כ הסמ"ע והמדפיס טעה וכתבו למטה כו'.
Choshen Mishpat.61.6
מעתה ומעכשיו אשובה אניף ידי ליישב דברי הרשב"א באופן שלא יחלוק עם רבינו הטור והלא כה דברי בהנחה מונחת הכרחית דלסברת הטור עיקר טעמא הא' דהמלוה לא איבד זכותו הוא משום דיכול למטען טענת דהשני נח לי והראשון ק' ומפני טענה זו לא איבד זכותו וטענה זו לכל הפי' ולכל החילוקים שחילקו ז"ל היא עיקרית יתד שלא תימוט דאי לאו האי טעמא ודאי דאיבד את זכותו. אמור מעתה בתשו' הרשב"א דאין לו טענה זו למלוה דהשני נח לי כו' דודאי דבשביל כן איבד את זכותו ואל תשיבני שגם בנדון זה דהרשב"א יכול לטעון המלוה מה שחתמתי בעד על מכירת העליה הוא מפני שהלוה איש רוע מעללים וקשה כברזל והשני נח לי ולהכי חתמתי בקניית השני מפני שהוא נח לי לטורפה ממנו אם תאמר שלכך נתכוון בשעת החתימה אם כן מה לו לשאול אח"כ מהערב הרי הב' שהוא נח לו לפניו איהו ושעבודיה ויטרוף ממנו דהא הערב הוא יכול לדחותו למשעבדיה שיגבה חובו ממנו כמ"ש הרשב"א ז"ל אלא ודאי ממה שעינינו הרואות שהניח שעבודו שאצל השני ובא לו לקרן אצל הערב א"כ סופו הוכיח על תחילתו וגלי אדעתיה שלא נתכוון לטענה זו דהשני נח לי כו' בעת החתימה דאי נתכוון לכך לפחות היה תובע מהלוקח שעבודו ואם לא היה יכולת בידו להוציא גם מהשני אזי היה חוזר על הערב מן הדין וממה שלא פורש בשאלה שתבע את חלוקת קודם אלא תכף בבא זמנו בא לו אצל הערב ש"מ שבעת החתימה לא נתכון לטענת השני כח לי כו' אלא אמרי' דמחיל לשעבודיה בעת החתימה ואח"כ נמלך הוא ולכן פסק הרשב"א דאם היה ערב לוי לבד דאין לו דין ודברים עמו דאיהו דאפסיד אנפשיה בחתימתו שנראים הדברים שמחל שעבודו דאילו לא חתם הוא היה על הלוקח כו' ועיין בסמ"ע ובב"ח ודבריהם דחוקים בעיני. אמור מעתה שאינם חולקים זה עם זה הרשב"א והטור דבנדון הרשב"א מיירי דאינו יכול לטעון הוא השני נח לי משום הכי אפילו הרשב"א ז"ל מודה דלא איבד את זכותו ושעבודו ומדאיתבריר לן דהרשב"א והטור לא פליגי דבנדון דהרשב"א מיירי דלא יכול לטעון הב' נח לי ולא מצינו לו למלוה טענה אחרת לכדי שנאמר שלא איבד את זכותו במעשה ידיו שחתם אלא אדרבא מוכח שמחל לו שעבודו א"כ אין לו ע"מ לסמוך שמעון הפקיד בתשובה זו דהרשב"א כנז"ל דשאני הכא בתשו' דהרשב"א ז"ל דאין לו טענה למלוה כלל ולהכי כתב הרשב"א דאיהו אפסיד אנפשיה משא"כ בנ"ד דראובן הנז' טוען שמה שעשה מעשה וקיבל הי"ד גרו' היה מפני דוחק השעה ואמ' יבא הטוב יבא מ"מ וסמך על מה שגילה דעתו מעיקרא שאמ' לא חילק ידענא כו' כי אם מעו' בידי וכיון שגילה דעתו מעיקרא כן ודאי דלא איבד את זכותו שיש לו על שמעון הפקיד אף שעשה מעשה דהרי המלוה שחתם אמרי' דלא איבד את זכותו בנדון הטור משום דיכול למטען השני נח לי כו' דון מינה לנ"ד נמי הכי כדבר האמור. ועוד לאלוה מילין לזכות את ראובן ממ"ש מרן הקדוש ביתה יוסף ח"מ סי' ע"ד וז"ל מ"כ א"ל הלוה טול את מעותיך ואמ' איני חפץ בהם והרי הם צרורים ומונחים ונגנבו או נאבדו נר' לי שחייב הלוה דאילו מתרמי ליה עיסקא מי לא זבין בהו הלכך יחייב באחריותן אבל פקדון מאי א"ל טול את שלך כלתה שמירתו וכעין זה מצאתי בראב"ן וכו' ופסקו מור"ם בהגהה וז"ל לוה שא' למלוה טול מעותיך והוא בזמן והמלוה אינו רוצה לקבלם והם צרורי' ומונחי' ביד לוה ונגנבו או נאנסו הלוה חייב לשלם אבל בפקדון בכה"ג פטור עכ"ל. ויש קצת סעד לס' זו שהביא מרן בשם מ"כ הנ"ל ממ"ש הנמקי יוסף פר' הזהב גבי עובדא דשומשומי דא"ל תא ושקול זוזך וז"ל לא ידענא דינא היכי וכת' הרי"ף דהני זוזי דשקל משומשומי דינא דהלואה אית להו דהא מצי לאפוקינהו דלהכי יהבי נהליה ולא מיפטר משום דא"ל שקול זוזך עד שיבאו ממש לרשות לוקח כדאמרי' גבי הלואה פ' הגוזל דאי א"ל זרוק לי חובי בתורת גיטין והפטר וזרקו קרוב למלוה פטור הלוה טעמא דא"ל זרוק הא לאו הכי אינו נפטר עד שיגיע לרשותו ולידו וה"נ כו'. נקטינן מדבריו אלו שנראה מדבריו דבהלואה אפי' דא"ל הלוה למלוה תא ושקול זוזך דלא מיפטר בהכי מאחריות עד שיבואו ליד המלוה ממש משום דהלוה מצי לאפוקינהו בכל עת שירצה דלהכי יהבי ניהליה והדברים ממשמשים ובאים דס"ל כסבר' המ"כ שכתב מרן כנז"ל וכן נר' שהוא ס' ריב"א הביא דבריו המרדכי פ' מי שאחזו דף תרי"ג סי' תכ"ח וז"ל מצאתי בשם ריב"א וז"ל מהכא הוה בעי רבינו למידק דאדם שחייב לחבירו מנה אם יכול לו' הנה המנה מזומן לך ואם לא תרצה ליקחנו מידי עכשיו שוב לא יהיה עלי באחריותי אלא אניחנו בביתי מי אמרי' כה"ג דודאי הוי נתינה בע"כ ודאי בפקדון פשיטא דפטור כיון דאמר איני רוצה לשמרו עוד פטור אפי' מפשיעה אבל מלוה מתוך שהלוה יכול לחזור ולהוציא אותו מנה חייב באחריותו וראבי"ה פטרו מפ' הגוזל בתרא הגוזל את חבירו או שלוה או' יע"ש הרי דג' אבירי הרועים הנז' בחד סברא קיימי לחייב את הלוה באונסי' כ"ז שלא באו ליד המלוה ממש וכיון שכן קשה לענ"ד מדוע מרן הקדוש השמיט דין זה דמ"כ ולא כתבו כיון דאית ליה לס' מ"כ דמסייע ליה דהם הרי"ף וריב"א כמש"ל זאת לא זאת אלא שאדרבה פסק להפך בסי' ק"כ וז"ל וכן אם א"ל הלוה הנה מעותיך צרורי' בביתי בא וטול מעותיך והמלוה מסרב מלקחת' ונגנבו או נאבדו פטור הלוה אא"כ פשע בהם ונגנבו או אבדו ע"כ ומור"ם בהגהה כתב ויש חולקים בזה ע"כ והב"ח בסי' ע"ד נר' דרצה להבין בכונת מור"ם כמ"ש ויש חולקים שהיא דעת ריב"א דהלוה חייב וצריך אני להעתיק קצת מדבריו לפי שנר' לי שדבריו מגומגמים והוא שאחר שהרב הנז' הסכים דברי המ"כ שהביא מרן ז"ל עם דברי ריב"א כתב וז"ל ודלא כראבי"ה שכתב המרדכי פ' מי שאחזו דכיון דקא"ל שוב איני שומרם אפי' ש"ח לא הוי ופטור אפי' מפשיעה וכן פסק בב"י בסי' ק"כ בש"ע דהלוה פטור וכדעת ראבי"ה והיא דעת הרמב"ן שכתב הטור סס"י ק"כ אבל בעל ההג"ה כתב עליו ויש חולקים בזה והוא דעת ריב"א שבמרדכי ודעת ראב"ן שהביא ב"י כאן דהלוה חייב אע"ג דהוא ביומא דמשלם זמניה משא"כ בפקדון כו' ע"כ העיני בשר למו יראה כי שגגה היא במ"ש דמ"ש מרן הקדוש בסי' ק"כ בש"ע דהלוה פטור שהוא כדעת ראבי"ה והוא דעת הרמב"ן שכתב הטור סס"י ק"ד דאי איפשר דפסקו דמרן דאתי כראבי"ה דהא לס' ראבי"ה פטור אפילו מפשיעה ואילו מרן חייבו בפשיע' שכ"כ אא"כ פשע בהם ונגנבו או נאבדו ולחלוחית של דייו קיימת בידו שהוא כ"כ כדברי ראבי"ה ופטור אפי' מפשיעה ובעודו בכפו יבלענה וכתב וכן פסק ב"י בסי' ק"כ דהלוה פטור וכדעת ראבי"ה ולא שת לבו לסייום דבריו של מרן שסיים וכתב אא"כ פשע כו' שהוא הפך ס' ראבי"ה ז"ל.
Choshen Mishpat.61.7
ונתתי אל לבי לכתוב למה שיש לבע"ד לחלוק עלי ע"מ שכתבתי למעלה שהרי"ף ז"ל ס"ל כס' מ"כ שכתב מרן הקדוש שאמר האומר דזה אי איפשר דהא מצינו למ"כ שסיים וא' ואני או' אם מעות פקדון ומותרין שאינם צרורים בקשר משונה אמאי לא יתחייב באחריותן כיון דיכול להשתמש בהן עכ"ל והרי"ף ז"ל מכחיש ס' זו מדכתב גבי עובד' דשומשומי' דאם קבל מי שפרע ואח"כ א"ל ללוקח תא ושקול זוזך דנעשו המעות מכאן ואילך בפקדון בידו ואם נגנבו או נאבדו פטור המוכר מכל מיני אונסי' משו' דפקדון כל היכא דאית' ברשותי' דמאריה איתיה ואמאי פטור המוכר מכל מיני אונסים והא המעות הללו מותרין הן ביד המוכר שאינם קשורים בקשר משונה דאדעתא שיוציאם המוכר נתנם לו שהלוקח רוצה במק' ולא עלה בדעתו שיחזור בו המוכ' ואף ע"פי שהמעו' הן מותרין ואינם קשורים בקשר משונה ובתורת פקדון הן בידו מעתה לאחר שקבל מי שפרע אפ"ה פטרו הרי"ף ז"ל למוכר מכל מיני אונסי' ואי ס"ל להרי"ף ז"ל כס' מ"כ שכתב מרן ז"ל אמאי פטר למוכר הא לס' מ"כ כיון שהפקדון אינו צרור בקשר משונה חייב בכל מיני אונסי' כיון דיכול הוא להשתמש בהן ה"נ מותרין ביד המוכר ויכול הוא להשתמש בהן ואמאי פטו' המוכ' מכל מיני אונסי' אלא ודאי דע"כ לו' דהרי"ף ומ"כ ז"ל חלוקין הם בעיסתן ופליגי אהדדי וזה סותר למה שהשוינו הדיעות לעיל והא ודאי בורכא היא ושתי תשו' בדבר חדא דאפי' אם נאמר כס' הבע"ד ונודה לסברתו אין זו סתירה למ"ש דהא אפי' לדבריו מאי דפליגי הוא לענין פקדון בלבד ברם בהלואה בשיטא א' קיימי כמש"ל תדע לך נמי דבשיטא א' קיימי דהא כתב הנמקי בסייום פי' דברי הרי"ף ז"ל ודאמרי' דבתורת פקדון הם בידו כשקבל מי שפרע אם א"ל שקול זוזי אחרינא ברשותיה קיימי להתחייב באחריותן פי' דבריו דע"כ לא פטרו הרי"ף ז"ל למוכר כשקיבל עליו מ"ש דנעשו בידו מאות' שעה פקדון אלא כשהמעות שקיבל המוכר מהלוקח הן עדיין בעין ולא הוציאם אז אמרי' דפקדון הם בידו ופטור מאונסי' אבל אם הוציא המעות שקבל מהלוקח לצורכו ואח"כ חזר בו המוכר מהמקח ושוב הפריש לו מעות ממונו לשלם לו וא"ל המוכר ללוקח אח"כ תא ושקול זוזך ונאנסו אח"כ דודאי המוכ' חייב באחריותן של מעות הללו דאין תורת פקדון על הני זוזי אחריני וחייב באחריותן עד שיבואו מעות הללו שהפרישן מממונו ליד הלוקח דכיון שהוציא מעות הלוקח לצורכו אין פקדון בעולם וחזר הדבר לכמות שהיה שהן בתורת הלואה להתחייב באחריותן עד שיבואו ליד הלוקח והיא היא ס' המ"כ דמידי במלוה דלהוצאה ניתנה וכשאמר לו לוה למלוה תא ושקול זוזי הני זוזי אחריני וכיון שכן חייב באחריותן עד שיבואו ליד המלוה כל זה כתבתי לפי שיטת וסברת החולק עלי דלדידי חזי לי והוא נכון הדבר דמר אמר חדא ומר חדא ולא פליגי דע"כ לא קאמ' המ"כ דבפקדון כשאינו צרור בקשר משונה דחייב באחריותו אלא בפקדון דעלמא דגלי דעתיה דמפקיד דניחא שישתמש בו הנפקד מדלא צרר אותו בקשר משונה ש"מ דלא קפיד אם ישתמש בו הנפקד ולהכי חייב בפקדון כזה המ"כ לנפקד באחריותו וכדיהיב טעמא דיכול להשתמש בהם והרי"ף ז"ל נמי מודה בזה לס' מ"כ ומה שפטר הרי"ף ז"ל בנדונו למוכר לאחר שקבל מ"ש שאותה שעה נעשו אצלו פקדון אפי' שהמעות אינם צרורים הוא משום שאינו רשאי המוכר מאחר שקבל מ"ש להשתמש במעות הלוקח משום דאמדינן דעתיה דלוקח דלא ניחא ליה דאם יחזור בו המוכ' שישתמש במעותיו דאם אמרת כן נמצא חוטא נשכר שזה חוזר במקחו ועושה מלאכה בפרתו של חבירו וזו סברה ישרה לעין ובפקדון כזה פטר הרי"ף ז"ל למוכר מכל האונסי' כיון שאינו רשאי הוא להשתמש במעות הללו שנעשו פקדון בידו אחר שקבל עליו מ"ש והמ"כ נמי פשי' ודאי דמודה לס' הרי"ף בזה וכיון שכן ודאי ריעים ואהובים הם זה לזה כמש"ל וכיון שכן חזרה קושיא לדוכתא מפני מה מרן הקדוש ז"ל לא פסק כס' מ"כ שהביא וכמש"ל ולא ראיתי מי שהרגיש בזה ועיין בדרישה ובסמ"ע ובש"ך ובב"ח שהאריכו בזה להשוות הדיעות כל א' וא' לפי דעתו ויש משא ומתן בהם אלא שאין מקומו ושעתו. המורם מהם מאינהו אשלי רברבי ממ"כ שכתב מרן הקדוש והרי"ף וריב"א כיוצא בהם בנ"ד דכל זמן שלא באו המעות ליד ראובן אם נאבדו המעות נאבדו לשמעון הפקיד דבאחריותו הן עומדין כ"ז דלא מטו זוזי ליד ראובן. איברא דמקום יש לפטור את שמעון הפקיד מחיובו ממ"ש הנמקי גם הרב בעה"ת שער נ"א ח"ו והביאו מור"ם בעל ההגה"ה סי' קכ"ו וז"ל ואם נתרשל המקבל ולא תבע המעות עד שהעני הנפקד ובשביל זה לא יוכל לגבות מן הנפקד לכ"ע אינו יכול לחזור על הנותן דהו"ל כאלו הראה לו מעות ליטלן בחובו ולא נטלן דפטור עכ"ל א"כ הכא נמי בנ"ד ששמעון הנז' כבר הראה לו לראובן לגבות חובו משם במשלם זמניה דהערל וראובן הנז' ביום הראות בו פרעון חובו נתרשל שלא תבע מעותיו והרחיב לו הזמן להערל עוד שני ירחים להנאת עצמו וביני ביני נשתדפו מעותיו הדין והסברה נותנת שראו' איהו הוא דאפסיד ושמעון הנז' נפטר מחיובו כס' אינהו ואשלי רברבי הנז'. אנכי הרוא' דאין מכאן מקום פטור לשמעון דשנא ושנא דהכא איירי דנתרצה המקבל ליקח מעותיו מן הנפקד וסבר וקביל ואח"כ נתרשל לכן דין הוא שיפסיד המקבל מכח התרשלות והעצלות הנמצא בו דהא פשע ולא נטל משא"כ בנ"ד דראובן הנז' גלי דעתיה מעיקרא דלא ניחא ליה בהמחאה זו שכן אמר לא הילק ידענא כי אם מעות מזומנות ביד שזה נר' כנותן אצבע בין שיניו דשמעון לאמר איני פוטרך מאחריות המעות עד שיגיע המעות לידי הדין נותן דלא נפטר שמעון מאחריות המעות דרמיה אכתפיה ועיין בסמ"ע מ"ש קרוב לזה יע"ש.
Choshen Mishpat.61.8
ועוד זאת יתירה בנ"ד דלא נטפל ראובן בזה כי אם לוי שהוא שליח שמעון והוא נטפל בדבר מתחילה ועד סוף ומה שזקפן במלוה על הערל מדעתו עשה שלא בשליחות ראובן ואחר מעשה הודיע לראובן שהניח המעות במקום בטוח לריוח היום ואונאת דברים היה בכתב ששלח לו לוי שע"ז היו החינות כמבואר בטענת ראובן בשאלה כי על כל אלה ראובן הנז' זכאי בדינו ושמעון הנז' אין לו מקום פטור כלל ועוד רואה אני את דברי ראובן לזכותו והוא כשנדקדק היטב הידק דבנ"ד שמעון לא לוה מעות מראובן לצרכו ולא בשם לוה יקרא יען ששמעון הנז' הוא פקיד הק"ק והמעות אשר גבה ראובן הנז' מאחינו אנשי החסד דבכל אתר ואתר הן הנה לצורכי הק"ק ת"ו כי ע"כ שמעון הפקיד דין ערב קבלן אית ליה שהוא ערב קבלן בעד הק"ק לפרוע חלקו של ראובן מהמעות הבאים לידו משופרי שופרי מעתה אם במונח שראובן הנז' האריך הזמן ללוה לא מפני זה נפטר שמעון מערבותו וקבלנותו וחיליה דיליה ממ"ש הרב בעה"ת סי' ל"ה ורבינו ירוחם במשרים נתיב ו' והטור סי' קל"א בשם הרמב"ן וז"ל הטור עוד כתב הרמב"ן בתשו' ערב שבא אצל המלוה בזמנו והתרה בו בפני עדים שיתבע ממונו מהלוה ואם לאו יפטר מהערבות ולא רצה המלוה והאריך הזמן ללוה אין הערב נפטר בכך ואין צ"ל בקבלן שתובע למי שירצה ובשמן שירצה שאם האריך המלוה ללוה זמן הפרעון שלא נפטר הקבלן בכך ואפי' היו הנכסים ללוה והערב או' למלוה רד עם הלוה לדין וגבה חובך מנכסים הללו וגבה חובך והאריך הזמן ללוה ובנתיים נשתדפו הנכסים גובה מהערב כללו של דבר נכסוהי דבר איניש אינון ערבין ליה וכשם שאדם מאריך ללוה וקובע לו זמן אחר זמן וחוזר וגובה מנכסיו בין שהוא במ"ה בין שמכרן אח"כ כך הוא גובה מהערב עכ"ל. ומהרש"ך בח"ב סי' ק"א הביא תשו' זו ובנה עליה דייק לנדונו שכתב בא"ד וז"ל גם מכח הטענה האחרת אין בה ממש לזכות ללוי כו' עד ויש ללמוד דין זה מדבר אחר כיוצא בו והוא שהמתחייב לחבירו בשטר לפרוע לזמן פ' ואח"כ נתארך הזמן ברצון המלוה שרצה להאריכו ולא חשש להתפרע מחובו בזמן הכתו' בשטר והלוה מכר קרקעותיו לאחר שעבר הזמן הכתו' בשטר ובשעה שבא המלוה לגבות חובו מהלוה לא מצא נכסים לגבות חובו האם יש מקום לומ' שלא יטרוף המלוה חובו מהלוקח בטענה שיטעון הלוקח למלוה שכיון שלא רצה לגבות חובו מהלוה לזמן הכתו' בשטר איהו דאפסיד אנפשיה כו' דהא ליתא ודאי דמלתא דפשי' הוא שיכול לגבות ולטרוף מהלוקח כו' והטעם הוא דכ"ז שלא נתפרע השעבוד שנשתעבד במקומו עומד ומנא אמינא לא מהא דכתב הטור סי' קל"א בשם הרמב"ן כו' והעתיק כל התשו' הנ"ל עד אמנם אם לא התרה ומיחה באריכות הזמן והמלוה האריך זמן ללוה ואח"כ נשתדפו נכסי הלוה גובה מהערב דכל אנפין שוין דלאו כל כמיניה דערב לטעון ולומר למלוה כיון שבשעת הגעת הזמן הכתוב בשטר היו נכסים מזומנים ללוה והיית יכול לפרע ממנו ואני לא נתחייבתי רק עד זמן הגעת הפרעון הכתוב בשטר אם כן הכא נמי לענין נדון דידן כו' עכ"ל הרב הנצרך וכן נמי בתשו' הרב הנ"ל סי' קנ"ו הביא תשו' זו דהרמב"ן לנדונו והוציא לאור משפטו מכח תשובה זו והוא לא ידע שכמה מן האחרונים הוק' בעיניהם תשו' זו הנה הראשון אדם מרן הקדוש בבדק הבית כתב על תשו' זו וז"ל בעיני ע"ד יפלא למה לא יועיל לערב טענה ערבותי לא היה אלא לזמן והואיל ובאותו זמן היית יכול לגבות חובך ולא גבית את הוא דאפסידת אנפשך וקרוב אצלי לומר דהאי תשו' לאו הרמב"ן חתים עלה עכ"ל. גם הרב ג"ת בשער ל"א ח"א סי' י"ג כת' על תשו' זו וז"ל ואיכא למידק דמה ענין זה לזה כו' עד אבל הערב אין שעבודו בא אלא מחמת רצונו ודעתו והרי מעיקרא גילה דעתו שמתחייב עד זמן פ' ואיך נכריחהו עוד שיתמד בחייבו זמן נוסף שלא נשתעבד בו מתחילה וכן תמה תמיהא זו על הטור יע"ש. גם מהריט"ץ סי' צ"ד תמה על תשו' זו וז"ל אמנם דברי הרמב"ן ז"ל תמוהים הרבה כיצד יתכן שזה יצא ערב עד זמן פ' ולא יותר והלא הרחיב ללוה זמן וה"ז יצא מהערבות ומה שהביא ראיה מנכסוהי דבר איניש אינון ערבין ליה לאו מלתא היא כו' גם מ"ש אין צריך לומר בקבלן שתובע למי שירצה ובזמן שירצה דברים הללו שכתב ובזמן שירצה לא ידעתים וכי יכול לתבוע הערב קודם זמנו שקבע עם הלוה כו' יע"ש גם הוק' לי עליהם דאם יש נכסים ידועים ללוה למה צריך הוא לומ' למלוה שירד ויפרע מהם ילך הוא ויפרע למלוה ואז ירד הוא לנכסי הלוה כו' יע"ש ואפי' מרן הקדוש שהביא תשו' זו להלכ' וקבעה בשולחן סי' קל"א כתב בסייום דין זה וצריך להתיישב בדין זה וכתב מור"ם כי יש חולקים ולא מצינו חולקים כי אם דוקא מ"ש מרן בספרו בדק הבית כנז"ל ועיין בס' עדות ביעקב סי' מ"ט מה שהאריך לפלפל בתשו זו יע"ש. וכיון דלכולהו אינהו רבוותא תשו' זו היא מופרכת וקיימא נראה דלכאורה דאין ללמוד ממנה וכיון שכן אתמהא על מהרש"ך שהוציא לאור משפטו ע"פ תשו' זו. וביישובן של דברים אנכי הרואה לשני המאורות הרב גד"ת ומהריט"ץ דס"ל לתרוייהו בנדון דהרמב"ן איירי שהערב לא יצא ערב אלא לזמן ופי' את דבריו בשעה שיצא ערב שאם יעבור זמן ערבותו יפטר שכן נראה בהדייא מדבריהם זלה"ה שהנה הגד"ת כתב והרי מעיקרא גילה דעתו שמתחייב עד זמן פ' ומהריט"ץ כתב כיצד יתכן שזה ערב עד זמן פ' ולא יותר כו' הרי מבואר מדבריהם כדבר האמור שהערב לא יצא ערב אלא עד זמן פ' ותו לא ובתוך הזמן בא הערב ואמ' למלוה בפני עדים שיתבע ממונו מהלוה ואם לאו יפטר מהערבות. וקשה לי טובא על דבריהם חדא דלפי דעתם איך בתוך הזמן בא לו הערב אצל המלוה בטענה זו דיתבע חובו בתוך זמנו מהלוה ואם לאו יפטר מערבנותו והלא הרמב"ן ז"ל עצמו ס"ל דהמלוה אינו יכול לתבוע חובו מהלוה בתוך זמנו וכמ"ש הטור לעיל סמוך ונראה בשם הרמב"ן דאפי' אם רואה המלוה ללוה שמבזבז את נכסיו דאינו יכול לתבוע חובו ממנו יע"ש. ותו ק' דמי הגיד להם כן שהערב לא ערב אלא לזמן קבוע דאי דייקי הכי מדנקט הרמב"ן ז"ל בלישניה ערב שבא אצל המלוה בזמנו כו' שר"ל בזמנו דהערב אי מהא לא אירייא כדבעי' למי' בס"ד והנכון אצלי בנדון דהרמב"ן מיירי בלוה שלוה מעו' לזמן פ' דרך משל עד הפסח והערב יצא ערב למלוה שאם יבא זמן הפסח ולא ישלם לו הלוה שהוא יפרע בעדו כ"ז שלא ימצא נכסי' ללוה וכשבא זמן הפרעון שהוא חג הפסח בא הערב אצל המלוה בזמנו שהגיע לו זמן הפרעון והתרו בו בפני עדים שיתבע ממונו מהלוה שכן דינו של המלוה שילך ויתבע ממונו מהלוה כי מטא זמניה ואם לא יתבע ממונו מהלוה שיפטר מהערבות ולא רצה המלוה והאריך הזמן ללוה ומ"ה נסתפק השואל דאם נאמר דמאחר שענינו הרואות שהאריך הזמן ללוה ולא תבע ממנו חובו ביום חיובו מי אמרי' דגילה דעתו המלוה באריכות הזמן דניחא ליה להפרע מהלוה יותר מהערב ופטר הערב מערבנותו או"ד דאין זה גילוי דעתה במה שהאריך זמן ללוה וחייוב הערב במקומו מונח והשיב הרמב"ן דאין הערב נפטר בכך פי' באריכות הזמן שהאריך מלוה ללוה והטעם ודאי דכיון שהערב זה יצא סתם ערב שאם יבא זמן המוגבל ולא יהיה נכסים ללוה שיתפרע ממנו כ"ז שירצה מעתה הרי נעשה הערב בנכסים של לוה שהם משועבדים למלוה מעתה ועד עולם עד שיתפרע ממונו מהם כן הערב עומד במקום נכסי הלוה ממש וכ"ש אם הוא קבלן שנשא ונתן ביד שיש לו לגבות חובו בזמן שירצה פי' אפי' שעבר זמן הלוה גובה ממנו בכל עת שירצה מיומא דמשלם זימניה ועד עולם ואם בשביל שהאריך זמן ללוח אין זה מספיק לסלק שעבודו דאית ליה על הערב דהא ערב סתם הוא כ"ז שלא ימצא לגבות מהלוה פנה לסובב ובא לו לקרן אצל הערב והדר יהיב טעמא לאריכות הזמן שאינו כדאי לסלק שעבודו מעליו וקאמ' שכשם שאדם מאריך ללוה וקובע לו זמן אחר זמן ולא אמרי' דמפני כך הפסיד שעבודו שיש לו על נכסיו כך הוא גובה מהערב דהערב כנכסי לוה נחשב כנ"ל בישובן של דברים ובהכי נפוצו הודחו מאלהן כל מה שהקשו אינהו רבוותא על תשו' זו וחתום עלה הרמב"ן ז"ל ויגיד עליו ריעו ותלמידו הבעה"ת ששאל ממנו מהרמב"ן שאלה זו והרמב"ן השיב לו כן ומה שהקשה מהריט"ץ עמ"ש שאם יש נכסים ללוה למה צריך הוא לומר למלוה שטר ויפרע מהם ילך הוא ויפרע למלוה ואז ירד הוא לנכסי הלוה ויתפרע כו' גם זו ל"ק דאיפשר לומר שאין יד הערב משגת לגבות מהלוה ויד המלוה יותר תקיפא ממנו להכי תובע הערב מהמלוה שיתפרע מנכסי הלוה מפני שידו יד כהה. אחרי כתבי ראיתי להב"ח שנראה מדבריו שכן הבין בתשובה זו כמ"ש אך שלא האריך בביאור כמו שביארתי מ"מ דברי בכלל דבריו וסיים וכתב וז"ל ואם התנה הערב עם המלוה בשעה שנעשה ערב שאינו ערב אלא הזמן שקבע עם הלוה פסי' דהדין עם הערב וגם הרמב"ן מודה בזה עכ"ל וילמד סתום מהמפורש וברוך ה' אשר הנחני בדרך אמת וכיונתי לדעת גדולים תל"י ובכן עלו דברי מהרש"ך על נכון דיפה למד בתשו' מהך תשוב' שאיפשר שהבין דברי התשו' כמ"ש הב"ח וההדיוט הבא אחריו. יצא מהמחובר לנ"ד דמתוך תשו' זו דהרמב"ן ממנה תוצאות חיים לזכותו של ראובן הנז' שאף אם במונח ששמעון הערב הנז' המחהו אצל הלוה שיתבע חובו ממנו ונתרצה ראובן והאריך זמן ללוה לא מפני כך הפסיד זכותו ושעבודו שיש לו על שמעון הערב כי לא מפני שהאריך ראובן הנז' ללוה נפטר שמעון מערבותו כי אין הערב נפטר בכך וכמ"ש בנדונו של הרמב"ן והסכים עמו מרן הקדוש ומהרש"ך כ"ש וק"ו בנ"ד דמעולם ראובן הנז' לא עלה בדעתו ליפרע מהערל הלוה וכמו דצווח מעיקרא ואמ' לא חילק ידענא כו' כי אם מעות מזומנות בידי שכונתו לו' שאינו רוצה הוא להתפרע כי אם משמעון הפקיד דהוי כמו ערב קבלן דפשיטא ודאי דלא איבד זכותו ושיעבודו שיש לו עליו משום אריכות הזמן ושמעון הנז' ליזיל ולדיין עם לוי שע"י בא הפסיד זה דגרמ' בניזקין מיהא הוי וידינו מסולקו' מדין שמעון עם לוי בדבר אשר זדה מפני שלא באו טענותיהם בשאלה ובין הכי ובין הכי אני תמ"ה לנפש אדם הוא שמעון הפקיד ה"י איך מלאו לבו להפסיד חלקו של ראובן מכל וכל ולהוציאו חלק א"א דהא כבר נודע בשערי' שכל שליח ההולך לגבות מעות מאחינו בית ישראל לכל א' מג' ארצות הקדושות יש לו לשליח שכר טורחו שליש המעות ושני שלישי המעות לכוללות ע"ק לחזק בהם בדק הבית ודבר זה מפורסם לכל וכיון שכן השליח יש לו זכות בכל פרוטה ופרוטה שגובה שליש הפרוטה וראובן הנז' כשהיה גובה המעות היה שולחם לשמעון הפקיד ע"ש לוי תושב צידון ראשון ראשון אלא שהיו המעות ריאליס שערכם עולה ויורד בשינוי הזמנים ומשום פסידא לוי הנז' נטל רשות משמעון הפקיד ונתנם לסוחר א' ערל לזמן ובמשלם זמניה היה לוי הולך ומקבל מהערל מעות יפות ונותנם לפקיד ראשון ראשון עד שלא נשאר ביד הערל כי אם ת"ש גרושי' ואירע מה שאירע נמצא שבכל המעות שקיבל שמעון הפקיד יש לו לראובן זכות בהן השליש דהוו כשותפים במעות ודין הוא שראובן יגבה מהמעות שגבה שמעון ע"י לוי מהערל השליש והת"ש גרושי' שנאבדו ההפסד יהיה לאמצע דהיינו ששמעון הפקיד יפסיד ב' חלקים וראובן הנז' יפסיד שליש כן הדין נותן והסברה נותנת ואין שמעון הפקיד יכול לטעון ולא כל המעו' שקבלתי מהערל ע"י לוי בשביל חלקי קבלתי וחלקך הוא הנשאר ביד הערל ומזלך גרם שנאבד ואין לך דין ודברים עמי כן הסברה נותנת אמנם מה נעשה ביום שידובר בנו תשו' מהרשד"ם ב"ח דשייכי לחה"מ סי' קנ"ה שלכאורה נראה מדבריו דיכול שמעון לטעון כן כל המעות שקבלתי מהערל מחלק הק"ק קבלתם והרי שלך לפניך כמש"ל שנשאל על פ"אטור של ראו' שמכר סחורת ראו' לשמעון בהמתנת זמן והפאטור הנז' היה לו ג"כ ומכרה גם כן לשמעון בהמתנה וכתב שטר על שמעון וכשהגיעו ימי השלום בין מסחו' ראובן ובין מסחורתו הלך הפאטור וקבל מעות משמעון לחשבון פרעונות בסתם ולא הספיק לגבות כל החובות מיד שמעון נשבר שמעון ועלה מן הארץ ועתה הפאטור טוען שהמעות שגבה משמעון הם מחובו וראובן טוען שהמעו' שגבה שמעון הם לו שכן דרך הסוחרי' לפרוע חובות הקודמים ראשון ראשון וחובותיו קדמו ולאו כל הימנו הפאטור לומר שגב' בשביל חובו כו' ועוד טוען ראובן שפשע הפאטור במה שנתרשל לגבו' כל החובות במשלם זמניה ועוד כמה טענות יע"ש זהו תורף השאלה. והשיב הרב הנז' שאינו רואה טעם מספיק לחייב לפ"אטור כמו שאו' שהמעות שקבל היה בשביל חובו רק שיקבל עליו חרם סתם שכן היה דעתו בשעה שקבל המעות משמעון אבל יודה הפ"אטור שכשקבל המעות היה לחשבון ראו' וכשרא' שנשבר שמעון רוצה להחזיק במעות בשביל חובו דאז הפ"אטור נקרא גזלן גמור אמנם אם בשעת הפרעון קבלן בשביל חובו זכה הפ"אטור והביא ראיה מפר' מי שהיה נשוי יע"ש וכגון שהגיע זמן פרעון חובו של הפ"אטור קודם שבאו המעות לידי גביה שאלו לא הגיע זמנו להתפרע לאו כל כמיניה לו' שקבל בשביל חובו את המעות בחזקה אין אדם פורע תוך זמנו ואנן סהדי שכשפרע שמעון לא פרע אלא דוקא חוב ראובן שהגיע זמנו ועוד הביא ראיה מתשו' הרשב"א והרא"ש דסוף כלל ס' יע"ש ועוד הביא ראיה ממ"ש הטור סי' קס"ג הנותן מעו' לשלוחו כו' סוף דבר הסכימה דעתו דעת עליון לזכות הפ"אטור אם יאמר הפ"אטור כשהצלתי לעצמי הצלתי אחר שיקבל הפ"אטור חרם סתם ואינו צריך שבועה כיון שראובן אינו יכול לטעון טענת ודאי אלא באומר לבד שאומר שהמעות שנתן שמעון בשבילו נתנם וע"מ שטען ראו' שפשע הפ"אטור במה שנתעצל לגבות כל החובות אחר שהגיע זמן הפרעון כתב הרב שאין ספק שבטענה זו זכה ראובן והביא ראיה לדבר ממ"ש הטור ח"מ סי' י"ט יע"ש וכתב אלא שבפשיעה זו צריכה להתברר על פי הסוחרים שיאמרו שאם היה הפ"אטור תובע החובות בזמנם כדרך הסוחרים היה יכול לגבות חובותיו משמעון ובשביל שנתעצל ולא גבה הפסיד ואם א"א להתברר נאמן בשבו' שעש' השתדלות מן הבא בידו ולא עלתה לו ועוד כתב שנ"ל שאין כזה חילוק בין שהפ"אטור מקבל שכר טרחו ובין שראובן עושה בשבילו בשביל שהפ"אטור עושה בשביל ראובן אלא שבזה החלוקה יש צד פטור לפ"אטור מצד אחר דקי"ל שמור לי ואשמור לך ש"ש והיינו דוקא דא"ל שמור לי היום ואשמור לך למחר דאז הוי ש"ש אבל שמור לי ואשמור לך אמרי' בגמ' דהוי שמירה בבעלים ושמירה בבעלים פטור. ע"כ תורף דבריו והעתקתי כלל דבריו ז"ל שיש ללמוד מדבריו שני דברים לזכות שמעון הפקיד הלימוד הא' הוא דיש לו לטעון שמעון הפקיד שכל המעות שגבה מהערל ע"י לוי לא גבאם כי אם לכוללות הק"ק דוקא ולא לשליח דנאמן בטענה זו לפטור את עצמו ובלבד שיקבל עליו ח"ש כאשר כת' הרב הנז' לזכות את הפאטור במה שטען שהמעו' שהציל משמעון לעצמו הציל ובלבד שיקבל הפ"אטור חרם סתם ה"נ בנ"ד. הלימוד השני הוא דיש לו לטעון שמעון הפקיד לראובן מדוע נתעצל מלגבות המעות מהערל ע"י לוי כשהגיע זמן של חיוב הפרעון המעות והיא טענה אלימתא בנ"ד טענה זו דא"א לו לטעון ראובן שכבר השתדל בכל הבא מידו ולא עלתה לו השתדלותו דהא אדרבא בנ"ד ל"מ דלא השתדל אלא דנתרצה להרויח לו זמן עוד ב' חדשים להנאתו ולטובתו כאשר מקצת מטענה זאת טען שמעון הפקיד ומדברי הערל שהשיב ללוי כשהלך לו לתבוע מעות ממנו שא"ל שלא היה לו עתה מעות מזומנות לו ואם ידחקהו יצטרך להתלוות ברבית מעות לפרוע לו ובשביל כן הרויח לו לוי זמן עוד שני ירחים וקבל ממנו ריוח ב' חדשים י"ד גרושי' בתורת מוקדם כאשר הדברים בשאלה מבוארים דמכלל דברי הערל נראה שאם לא היה מתרצה להרויח לו זמן אז עכ"פ היה ממשכן עצמו והיה לוקח חד בתרי ופורע א"כ נמצא עתה שהרויח לו זמן גרם היזק גדול והדין נותן דאיהו הוא דאפסיד אנפשיה דאדם רשאי בשלו לעשות כרצונו לא בשל אחרים כמו שכתב הרב הנז' וז"ל ע"מ שטען ראובן שהפ"אטור פשע במה שנתעצל וע"ז אמר שאין ספק שבטענה זו זכה ראובן כנז"ל. אכן במ"ש הרב הנז' ז"ל בסיום דבריו אלא דבחלוקה זאת יש צד פטור להפ"אטור דקי"ל שמור לי ואשמור לך ש"ש והיינו דוקא דא"ל שמור לי היום כו' אבל שמור לי ואשמור לך אמרי' בגמ' דהוי שמירה בבעלים ופטור עכ"ל. והן הנה מסקנת הש"ס פ' השואל דף פ"ו ובפ' חזקת הבתים דף מ"ג יע"ש ומצאתי תשוב' לעיני כל ישראל הרמב"ם בתשו' שנשאל על ראובן שהפקיד אצל שמעון ושמעון אצל ראובן ואחר זמן פשע א' מהם והשיב וז"ל אין דנים בהם דין שמור לי ואשמור לך ואין זו שמירה בבעלים עד שיאמר לו בשעה שהפקיד שמור לי היום ואני אשמור לך למחר שנמצא כמו ששאלו לשמור לו בשעה שהפקיד אצלו וכמו ששאל את הפרה ובעליה עמה בשעת אחד עכ"ל. ועל דבריו אלו יתחמץ לבב אנוש דהם דברים הפכים ממסקנת הש"ס דפ' השואל ודפ' ח"ה יע"ש. ותו דאיהו ז"ל פסק ברפ"י מה' שכירות במסקנת הש"ס יע"ש וכיון שכן נמצאו דבריו פלגין בהדייהו ומהר"ם אלשקאר סי' ד' הרגיש בדבר וכתב וז"ל ונראה מדבריו דמפרש ההיא דח"ה דלעיל דמתרץ רב פפא דא"ל שמור לי היום ואני אשמור לך למחר בגוונא אחרינא דקאי אשמירה בבעלים כלומר דשמירה בבעלים לא הוי אלא בשא"ל שמור לי היום ואני אשמור לך למחר אבל סתם שותפים לא הוו הכי וכדומה לי שהרב הנז' לא ראה כי אם סוגיית דפ' ח"ה דאילו היה רואה סוגיית דפ' השואל לא היה כותב יישוב זה דלא קיימא וההיא סוגייא כאשר יראה הרואה. ותו דעדיין לא העלה ארוכה ממ"ש בתשו' זו למ"ש פ"י מה' שכירות וכמ"ש דאיהו ז"ל מותיב תיובתא לנפשיה ואם כן מה הועילו חכמים בתקנתן והסתירה במקומה עומדת. וראיתי להש"ך ז"ל בח"כ סי' קט"ו שהביא הך תשו' דמהר"ם אלשקר זלה"ה וסתר כל דבריו ובכל סתירותיו וכתב ע"מ שרצה הרב הנז' לישב תשו' הר"מ וז"ל חוץ מכבודו לא דק דמעולם לא עלה על דעת הר"מ בתשו' לפ' פי' זר שאין לו מקום בתלמוד כלל גם הוא נגד כו' אלא דברור דחסר תיבה א' בתשובתו וכצ"ל אין דנים בהם דין שמור לי ואשמור לך ואין זו אלא שמירה בבעלים עד שיאמר כו' וא"כ כו' יע"ש וק"ל דמה הועיל הרב הש"ך במה שהוסיף תיבת אלא דעוד היום לפי הגהתו שהוסיף תיבת אלא לא נתיישבו דברי הר"מ דהא הרמב"ם בתחילת דבריו כתב דאין דנים בהם דין שמור לי ואשמור לך שפי' דלא שייך בנדון זה כלל דין שמור לי ואשמור לך וא"כ היאך חזר בו בתוך כדי דיבור ואמר ואין זו אלא שמירה בבעלי' דנמצא דחזר בו ודן אותו כדין שמור לי ואשמור לך סתם דהוי שמירה בבעלים ופטור דמעתה קשיא רישא לסיפא לפי הגהת הש"ך ותקנתו קלקלתו. ולי הדיוט נ"ל לישב כל דברי הרמב"ם הן בתשו' הן בפסקיו במה שנדקדק קצת במ"ש בתש' דאמר ואחר זמן פשע אחד מהם דמאי נפקא לן מינה דהפשיעה אם היה לאחר זמן או בו ביום דאין חילוק בזה וא"ת דמעשה שהיה כך היה מ"מ לא הי"ל להזכירו והיל"ל סתם ופשע א' מהם ותו לא יהיה בזמן שיהיה לכן נ"ל שט"ס יש וצ"ל במקום ואחר זמן וא"ו דואחר זמן צריך לגרוס לאחר זמן בלמד במקום וא"ו דנמצא שהש"ך הוסיף תיבה א' ואני הוספתי אות א' שהיא הלמד ואינו תוס' כי אם במקום וא"ו למ"ד ובהכי יתקיימו כל דברי הר"מ לפי ענ"ד בס"ד ראשון לציון אבאר דבריו בתשו' שנשאל על ראובן שהפקיד אצל שמעון ושמעון ג"כ הפקיד פקדון אחר אצל ראובן לאחר זמן פי' ששמעון כשהפקיד פקדונו ביד ראובן היה לאחר זמן כלומר שעבר זמן מה בין פקדון דראובן לפקדון דשמעון אמנם הפשיעה היה לאחר שהפקיד פקדונו שמעון וס"ד דשואל היה שכיון שהפשיעה היה לאחר שהפקיד שמעון פקדונו ביד ראובן דנמצאו עתה שנעשו שומרין זל"ז ובזמן שנעשו שומרין זה לזה נאבד פקדון א' מהם בפשיעה אם נדון אותו כדין שמור לי ואשמור לך סתם דאמרי' בש"ס דפטור אף מפשיעה משום דהו"ל שמירה בבעלים ופטור וע"ז השיב הר"מ דאין דינו כדין שמור לי ואשמור לך סתם דקי"ל דהוי שמירה בבעלים ופטור ואינו חייב עד שיאמר לו בשעה שהפקיד שמור לי היום ואני אשמור לך למחר ומ"ש אח"כ שנמצא כמי ששאלו לשמור וכו' פיי שנותן טעם בעיקר שלמה אמרי' בשמור לי ואשמור לך סתם אמרי' דהוי שמירה בבעלים ופטור וכשאמ' שמור לי היום ואני אשמור לך למחר אמרי' דהוי נושא שכר וחייב ולכן פי' ואמר דטעמא דאמרי' דבשמור לי ואשמור לך סתם דהוי שמירה בבעלים ופטור משום שנמצא כמי ששאלו לשמור לו בשעה שהפקיד אצלו וכמו ששאל את הפרה ובעלה עמה בשעה א' משא"כ בשמור לי היום ואני אשמור לך למחר ומכלל דבריו אלו נפשט בעיית דהשואל שהיה רוצה לדונו כדין שמור לי ואשמור לך סתם דהוי שמירה בבעלי' דאין לדונו דהא לא הפקידו זה לזה בשעה א' אלא לאחר זמן ודמה דא מלתא לשואל את הפרה ואח"כ שאל את הבעלים דלא הוי שאלה בבעלים משום כשאמר שמור לי ואשמור לך דבשעה א' נעשו שומרין זה לזה וא"כ מאחר דנדון דידיה לא הקפידו זה לזה בשעה א' דנמצא כשראובן הפקיד תחלה אצל שמעון כבר שמעון נתחייב בשמירתו ובאחריותו הוא עומד ועדיין לא נשאל הבעל עם הפקדון אף שלאחר זמן כשהפקיד שמעון אצל ראובן הוי כשמירה בבעלים מ"מ באחריות מי שפשע עומד כיון שלא היה שומר זה לזה בעת הפקדון וא"כ יפה כת' הרמ"ה דאין לדון דין זה דשמור לי ואשמור לך סתם ואף שלא ביאר בדבריו לנדונו. מ"מ במה שהוצרך לתת טעם טוב לחילוק הנושאי' נלמד נדונו מעצמו שפושע חייב ובכן עלו דברי הר"מ נכונים וברורים בכל המקומות ומוסכמים להלכה כנ"ל וכיון שכן גם דברי מהרשד"ם נאים למי שאמרן ומוסכמין גם לדעת הרמב"ם דבנדונו דמהרשד"ם איפשר לומר שכן התנו מתחילה שהפאטו' יתעסק בסתירת ראו' וראו' יתעסק בסתירת הפאטור ובשעה א' נעשו שומרין זה לזה ומטעם זה היה רוצה לפטור לפאטור מטעם שמירה בבעלים ולמאי דאתינא עלה שהיה נראה לכאורה מתוך תשו' זו דמהרשד"ם ז"ל ללמוד ממנה זכות לשמעון הפקיד כמש"ל אפ"ה אכתי לבי אומר שאין כ"כ ראיה ללמוד ממנה זכות לשמעון הפקיד דאי מהא לא אירייא דיש לחלק בין נ"ד לנדון דמהרשד"ם דאלו בנדון דמהרשד"ם מיירי שהפ"אטור הוא בעצמו היה גובה מעות משמעון לכן אם קבל עליו חרם שבשעה שגבה היה גובה לעצמו וכשבאו לידו זכה בהם לעצמו להכי מהני טענתו במה שטען שלעצמו גבה כמ"ש הרב הנז' ז"ל משא"כ בנ"ד ששמעון בעצמו לא היה גובה המעו' מהערל לבדו שיטעון כן כי אם לוי הוא היה גובה המעות מהערל ומביא המעות לשמעון הפקיד וכיון שלוי היה גובה המעות מהערל ומאן לימא לן שלוי הנז' כשהיה גובה המעות מהערל לא היה בדעתו ג"כ לחלק ראובן דהא איהו נמי ידע לוי שראובן יש לו חלק במעות הללו שהוא גובה וגביית שמעון הפקיד שגבה המעות מיד לוי אף שדעתו היה לגבות לחלק הק"ק לאו כל כמיניה לסלק זכותו של ראובן וזכותו שביד לוי שגבה נמי וזכה לחלק ראו' ג"כ בשעה שבאו המעות לידו דהא קי"ל זכין לאדם שלא בפניו ואף אם ת"ל שנשאל את פי לוי ואומר שמעולם לא כיון לזכות לא לזה ולא לזה שסברא זו קרוב לודאי לע"ד אפ"ה נר' לע"ד לא הפסיד זכותו ראובן במה שיטעון שמעון שבשעה שקבל המעות מיד לוי לא קבלם כי אם לחלק הק"ק משום דאנן בעינן שבשעה שגבה המעות יהיה לזכות א' מהם וכיון ששמעון הוא עצמו לא גבה מהערל כי אם ע"י לוי לאו כל כמיניה להפסיד זכותו של ראובן. גם הלימוד השני שכתבתי למעלה שיש ללמוד מהך תשו' דמהרשד"ם לזכות שמעון הפקיד דמצי למטען מדוע נתעצל מלגבות המעות במשלם זימניה ליתא בנ"ד דהא ראובן הנז' צווח מעיקרו ככרוכיא לא הילק ידענא ומעולם לא נתרצה לגבות מעות מהערל ומה שלא גבה במשלם זימניה הוא שסבור הוא מה לי ולצרה להכניסני בתגר זה ומה שנתרצה בהרחבת הזמן שהרחיב לו לוי היה מפני מה שהטעה לוי בכתבו כמ"ש בשאלה ואמ' בדעתו איפשר שלוי יגבה המעות ממ' שיהיה ולא ידחוק הקהל דחייש לדוחקא דצבורא וכמו שטען ואמ' יבא הטוב יבא מ"מ. אבל מעולם לא זכותו שיש לו על שמעון.
Choshen Mishpat.61.9
וגדולה מזו מצינו לקדושים אשר בארץ שתיקנו תקנה גדולה קנין גמור ושלם במעמד שלשתם ואפ"ה לא סילקו כח המקבל מהמחאה וכמ"ש רבינו בעל הטורים בסי' קכ"ו וז"ל ואם לאחר שהעמיד ראו' לשמעון אצל לוי במ"ש לקבל ממנו מה שיהיה לו בידו כדי שיפרע שמעון מחובו ונתרצה לוי ליתן לו ואח"כ דוחה לוי לשמעון ורוצה שמעון לחזור ולתבוע מראובן כתב הרי"ף שאינו יכול וכו' ובעל העטו' כתב דבהמחאה לא נסתלק אם לא שפטרו בפי' וכ"כ א"א בפ' המקבל גבי המחאהו אצל חנוני שיכול לחזור ולתבוע מבעל הבית. וביאר עוד בתשו' ראובן שאמ' לשמעון מנה שיש לי בידך תנהו ללוי כמ"ש נהי דקנה לוי מ"מ לא נפטר ראו' מלוי מאותו מנה שהוא חייב לו אם לא שפטרו בפי' אפי' אם שתק לוי יכול לומ' לראו' לטובתך עשיתי שנתרצתי לקבל המנה שאתה חייב לי משמעון כדי להקל מעליך אבל לא פטרתיך אם שמעון לא יתן לי כי מעמד שלשתם הוא מלתא בלא טעמא וכו' יע"ש וכתב מרן הקדוש ס"ל שכן כתב הר"ן ז"ל ספ"ק דגיטין בשם רבי' האיי ור"ח ז"ל יע"ש אמנם מרן הקדוש תמה על דברי הטור ז"ל דאיך כתב על דברי בעל העיטור וכן כתב א"א ז"ל וז"ל איני מבין דבריו שהרא"ש לא כת' שם כן אלא כשאין לבע"ה ביד שולחני כלום ועוד שהרא"ש כתב שם דבההוא גוונא אפי' פטרו בפי' לא נפטר וכו' יע"ש והדין עמו וז"ל הרא"ש ז"ל פ' המקבל על בעיית הש"ס קי"ב אבעיא להו חוזר או אינו חוזר אם השולחני אינו רואה ליתן לו פשיטא דחוזר אפי' אומר סומך אני על השולחני במעמד שלשתם שהרי השולחני יכול לחזור בו כיון דאין לבע"ה בידו לא מלוה ולא פקדון אלא שולחני מקיף לבע"ה והא דאמרי' בירוש' גבי חנוני על פנקסו הדא דאתמ' כשלא העמי' הפועלי' אצל חנוני אבל העמידן אצל חנוני אין בעה"ב חייב לפועלים כלום אלמא דקנו אע"ג דלית ליה אצל חנוני כלום. גמרה דירושלמי סבר כדרב ששת דאמ' אין חוזר כי השולחני חייב מדין ערב כיון שבעה"ב חייב ליתן לפועלים שכרם מיד חשיב כערב בשעת מ"מ דלא בעי קנין וכו' אלא כי פליגי כשהשולחני אינו חוזר אם יכולים לחזור ולתבוע מבעל הבית אם ירצו רב ששת אמר אינו חוזר לפי שמכר לבעה"ב כ"ז שהשולחני אינו חוזר בו ורבה אמ' חוזר דלא חשיב ליה מחילה והלכה כרבה וכו' יע"ש וזכורני שזה ימים רבים עמדתי ליישב דברי הרא"ש ז"ל ושכחתי מ"ש בישובן של דברים. והדבר הקשה בדברי הרא"ש ז"ל דנר' דפלגן בהדייהו כמ"ש הרב הג"ת שער כ"ח ח"א דף קכ"ד וז"ל ולכאורה דברי הרא"ש זלה"ה קשים להולמם דנראים סותרים אלו את אלו דמעיקרא אמ' בס' רב ששת דאין חוזר לפי שהשולחני נתחייב לפועלים מדין ערב כו' ואי דין ערב יש לו לשולחני פשיטא שאין השולחני יכול לחזור בו אפי' אם ירצה שכן הוא דין הערב ואין כתב אח"כ כי פליגי כ"ז שהשולחני אינו חוזר ר' ששת אמר אינו חוזר לפי שמחל וכו' דמשמע דבידו של שולחני הוא לחזור אם ירצה והא רב ששת לא אמ' דינו אלא כשאינו חוזר ואתמהא אטו בדידיה תלייא מילתא הא כיון שנתחייב מדין ערב ע"כ אינו יכול לחזור כו' ותירץ תירוץ דחוק עד מאד וכאשר הרב הנז' העיד יע"ש. גם מהרש"ח בתשו' סי' ס' נר' שהוא ג"כ נתקשה לו קו' זו ולא מצא ידיו ורגליו מה להשיב שכ"כ בא"ד איברא שאותו לשון דהרא"ש בפ' המקבל מראשו עד סופו ממ"ש והא דאמרינן בירוש' גבי חנוני כו' עד סופו שכתב כו' אינו מובן אצלי וקשה להולמו וצ"ע עכ"ל ולפי חומר הנושא משה ידבר בישובן של דברים כמ"ש הרא"ש בתחלת דבריו דהירוש' ס' כדרב ששת דא' אינו חוזר מדין ערב לא אמרה הרא"ש לקושטא דמילתא דהא איהו ז"ל אוקי פלוגתייהו כשהשולחני אינו חוזר כו' אלא שכוונתו ליישב דברי הירוש' דס' הירוש' כמו שהיה נר' לפי פשטן של דברי' דפשט השמועה דנר' לעין כל דכשא' רב ששת דאינו חוזר אין הפרש בין אם השולחני חוזר בין כשהשולחני אינו חוזר דלאו הא בהא תליא דסבר הירוש' דאפילו אם השולחני חוזר מ"מ כיון שהעמידו בע"ה אצל החנוני או השולחני הרי הוא כמ"ש ואינו יכול לחזור בו ולהכי אמ' רב ששת אינו יכול לחזור סתם ולא פי' את דבריו דהיינו בשהשולחני אינו חוזר בו משום דס"ל להירוש' דלאו הא בהא תליא. אכן אנן לא ס"ל הכי אלא דהא בהא תליא וכשהשולחני חוזר פשיטא דאפי' רב ששת מודה לרבה דחוזר הוא על בע"ה וזהו שכתב הרא"ש אח"כ כפי סברא דידן דתליא הא בהא וא"כ לא קשו קראי אהדדי. תמצית הענין הרא"ש בתחלת דבריו הוא לס' הירושלמי דס"ל דפשט משמעו' הש"ס מדסתמו את דבריהם רב ששת ורבה ולא פי' כשהשולחני חוזר לכשאינו חוזר ומ"ש בתר הכי הוא לקושטא דמילתא דס"ל דהא בהא תליא ולהכי אוקי פלוגתייהו כשאינו חוזר השולחני כנ"ל ליישב דברי הרא"ש לפי חומר הנושא.
Choshen Mishpat.61.10
מעתה חל עלינו לכלכל שיבת הרא"ש דלא ליפלוג אפסקיו דהא עינינו הרואות מ"ש הרב בעה"ת לעיל מזה סמוך ונר' סי' ג' ובתשו' להראב"ד אשר שאלת על מעמד שלשתן כו' אבל יש מפקפקין על המקבל אם קבל בחובו ורואה שאין הלוה או הנפקד רוצין ליתן לו אלא בצער והרי הוא חוזר על המלוה או על המפקיד ואו' לו אחר בעל חובי ואתה תפרעני שאיני יכול להוציא מן הלוה כלום מממוני ואם יאמר זה בכך קבלת חובך והמחתי אותך אצל הנפקד שלי והריני פטור מאותה שעה וזה יאמר אני לא פטרתיך אלא אם זה היה נותן הייתי מקבל באמת וברור אם פטרו כבר נפטר ואם לא פטרו אלא שהעמידו אצלו ושתק זו היא השאלה כו' יע"ש וכתב הג"ת ז"ל שהטור הביא באורך מהמחלוקת בזה בין הרי"ף והרב בעל העיטור והרא"ש דלס' הרי"ף כיון שנעשה מ"ש אין שום א' מה"ג יכולין לחזור בו והעיטור והרא"ש סברי דכ"ז שלא פטרו בפי' שלא נסתלק מעליו וחוזר אצל הממחה וגובה ממנו וכדיהיב טעמא הרא"ש בתשו' יע"ש בטור. ומאחר שהן כל יקר ראתה עינינו א"כ לא נשאר מקום לתמוה על הרא"ש ז"ל דאה"נ דהרא"ש ס"ל דהא בהא תליא דוקא גבי שולחני וחנוני דאם השולחני יכול לחזור בו גם השכיר ופועל יכול לחזור בו לבע"ה. ואם אינו יכול לחזור בו השולחני גם השכיר והפועל אינו יכול לחזור לבע"ה אמנם במעמד שלשתן ס"ל להרא"ש דאף דקי"ל דאין א' מהם יכול לחזור בו היינו דוקא לגבי הממחה והנמחה אבל המקבל יכול לחזור לממחה כ"ז שלא פטרו בפי' וכן מצאתי בנמקי יוסף פ' המקבל שכתב בשם הגאון שכתב וז"ל ואפי' בדאית ליה גבי שולחני לההוא מידי שהמחהו בו הכי הוי דינא דאע"ג דקני ליה במעמד ג' היינו לענין שאין הנמחה יכול לחזור בו אבל המלוה יכול לחזור בו אצל הלוה כ"ז שלא פטרו בפי' וכן דעת ר"ת עכ"ל הנ"י ואף דחלוקין המה בעיסתן דלס' גאון ס"ל אפי' בדאית ליה גבי שולחני כו' דחוזר הוא אצל בע"ה והרא"ש איפשר דלא ס"ל הכי מ"מ נקוט מיהא פלגא דלענין מ"ש ס"ל להגאון דהמקבל חוזר הוא אצל הלוה כמ"ש ואע"פ שמרן הקדוש בריש סי' קכ"ו הביא הך תשו' הגאון שהביא הנמקי וכתב דהרי"ף והרא"ש חלוקים על תשו' זו כו' יע"ש מ"מ נ"ל דאין לומר דלאו לגמרי חלוקים בכל דברי תשו' הגאון אלא דוקא למ"ש גאון בתחלת דבריו דאע"פ שאין לבע"ה בידם כלום כל שהמחהו במ"ש לא מצו הדרי בהו בהא ודאי הוא דקא' מרן דפליגי וכדיהיב טעמא מרן אכן במ"ש בסיום דברים דאע"ג דקני במ"ש ההוא מידי שהמחהו בו הכי הוי דינא דקני ליה במ"ש היינו לענין שאין הנמחה יכול לחזור בו אצל הלוה אבל המקבל יכול לחזור בו אצל הלוה כו' בהא אפשר דהרא"ש ס"ל במעמד ג' דעלמא דהמקבל יכול לחזור אצל הלוה ולא ס"ל כגאון בשכיר ושולחני כדבר האמור כנ"ל והב"ח ומהרש"ח סי' ס' כולם נתכוונו ליישוב א' לישב תמיה' מרן שתמה על הטור עיין עליו שם ומצאת כי תדרשנו.
Choshen Mishpat.61.11
נקטינן מכל האמור דאפי' בקנין גמור שתקנו רבותינו במעמד שלשתן אפ"ה מצינו לקמאי נוחי נפש דסברי מרנן דהמקבל חוזר אצל הלוה כ"ז שירצה כמש"ל כ"ש כנ"ד דמעולם ראובן לא קבל עליו דברי שמעון שרצה להמחותו אצל הערל ולא קבל. ושמעון מודה בזה ג"כ ככתוב בשאלה דודאי חייוב ראובן אכתפיה דשמעון רמיא ולא זזה ידו מתוך ידו כנ"ל להלכה ולא למעשה עד שיגלה ויראה אותותי אלה לפני רבותינו שבא"י דמומחים נינהו ופקיע שמיהו ואם יסכימו עמי מיני ומנייהו תסתיים שמעתתא ולהם משפט הגאולה כה דברי משרת משה השותה בצמא את דבריהם לב נשבר אף רוחי הצעיר נסים חיים משה מזרחי ס"ט.
Choshen Mishpat.62.1
שאלה ראובן תושב מצרים שנדבה רוחו לדור בא' מערי ישראל הקדושות ויבחר לו לשכון כבוד במקום הקודש היא חברון ת"ו. ומימים ימימה עבר שליח א' המיוחד משלוחי חברון ת"ו וראובן הנז' גילה את לבו עם השליח שרצונו לדור בחברון ת"ו דירת קבע ויתן כ"כ מעות עד סך מסויים בתנאי שישתדל השליח להביא לו שטר חתום מגדולי עיר הקודש חברון ומפרנסיה שכל ימי היותו חי על פני האדמ' שיהיה פטור מכל מיני מסין וארנוניו' והטלות דשכיחי ודלא שכיחי וכו' ובכלל התנאים שימכרו לו בתים בחצר הקודש שבחברון ת"ו לדירת קבע והיתה לו ולזרעו אחריו ואם בא יבא לו שטר זה העשוי כרצונו אז קודם צאתו ממצרים יפרע ככל הושת עליו. והשליח הנז' השתדל בכל מאמצי כחו עד שבא לו לידו של ראובן שטר כתוב וחתום מכל גדולי חברון ככל אשר שאל שטר עשוי בכל חיזוקי סופר כאשר יראה הרואה בשטר שבידו וכשראה ראובן הנז' השטר הנז' נתן לכסף מוצא ופרע כל המעות ע"ס פ"א. ויהי אחר הדברים האלה עלה האיש מעירו לשכון בהר שפ"ר ובא עם הכאונה דרך עזה. ויפגע במקום זו ירושלם ת"ו ודעתו היה לישב בירושלם כמשלש חדשים כי לו' ינוח מטורח משא מצרים וביני ביני שמע ראובן מצרות עיר הקודש חברון ת"ו בהב"ח וצרה א' הוכפלה מהמלחמות שנתחדשו בין הגויים רבים לוחמים בתוך העיר אלו עם אלו מה שלא היה לעולמים. וישמע ראובן וירא לנפשו ללכת לחברון ולסי' זו נתעכב ראובן הנז' בירושלם ת"ו י"ב חדש ויותר. והעומד על הפיקודים גזבר עה"ק ירושלם ת"ו בראותו שישב ראובן יותר מי"ב חדש שאל ממנו מס כמנהג שפורעי' מס אנשי העיר לחזק את בדק הבית וראובן השיב שהוא גר בארץ שלא נתעכב בירושלם להשתקע כי אם לגור בארץ עד שיראה יישוב בעה"ק חברון ת"ו וילך לו אל ארצו. ועוד טוען ראובן הנז' שהוא כבר נתפשר עם פרנסי ומנהיגי חברון ת"ו בסך מסויים על כל מיני מסין וארנוניות והטלות דשכיחי ודלא שכיחי וכיון שכן איך ילקה משני הצדדי' ויפרע ג"כ מס בירושלם. ופנה לסובב ובא לו לדרוש את אלקים עם פרנסי וגזברי חברון ת"ו שהם חייבים לפרוע המס לגזבר ירושלם שע"מ כן נתן להם כ"כ מעות להפיץ להדיח מעליו כל מיני תביעות ומסי' בין דשכיחי ודלא שכיחי דלא שדי אניש זוזי בכדי. מעתה יורינו המורה לצדקה דין אמת לאמיתו אם טענת ראובן היא טענה מספקת להפטר עצמו מליתן מס בירושלם מאחר שהוא גר בארץ. ואת"ל שחייב ראובן ליתן מס בירושלם מי יפרע המס ראובן או פרנס וגזבר חברון ת"ו ועל הכל יבא דברו הטוב כדת מה לעשות ויבא שכמ"ה.
Choshen Mishpat.62.2
תשובה ערכי עלי ידעתי שאיני מהמורים הוראה ולא מאנשיה וגם רבותי לא הגיעוני אליה. ועוד זאת יתירה דלא שרי ליה לאניש לאורויי באתרא דרביה הוא הראש ראש המדברי' בכל מקום אדונינו מלכינו א' היה אברהם ה"י לעטרת צבי ולצפירת תפארה לתורה ולתעודה. ומכאן מודעא רבה שאיני קובע עצמי להורות למעשה כי אם כנושא ונותן בדבר הלכה. וזה החלי בס"ד ואשיב על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון. משנה שלימה שנינו פ"ק דב"ב כמה יהיה בעיר ויהיה נידון כאנשי העיר י"ב חדש. ובהא איפליגו אמוראי כת הקודמים ראשון לציון הרב הנימקי יוסף כת' וז"ל מוכח בגמ' דאפי' לא ירד להשתקע אלא לגור כיון שעמד שם י"ב חדש הרי הוא כאנשי העיר לכל מסי' ותשחורת ולפסי העיר ולכל ענייני העיר וכשלא עמד שם י"ב חדש אפי' ירד להשתקע לא הוי כאנשי העיר לכל מילי אלא לקופה ולתמחוי כו' יע"ש. וכ"כ הריב"ש בתשו' סי' קל"ב דאפי' לא בא להשתקע אלא לגור שם הרי הוא כאנשי העיר כל שדר שם י"ב חדש דהא בגמרא רמי על מתני' מההיא דחמרת והגמלת כו' עד אבל כשלא שהה שם י"ב חדש אפי' בא שם להשתקע אינו כאנשי העיר דדילמא לא מתדר ליה אלא א"כ קנה בה בית דירה עכ"ל. אכן רבי' ברוך בשתו' פליג אנימקי יוסף ז"ל הובאו דבריו במרדכי פ"ק דבתרא וז"ל כתב רבינו ברוך בס' החכמה דמיירי דוקא דומיא דחמרת וגמלת העוברת ממקום למקום ונשתהה שם. אבל אדם הבא לדור שם להשתקע שם הוי קבוע בית דירה שם דתנן בית קנה בה בית דירה הרי הוא כאנשי העיר מיד ומיהו וכו'. והרב המובהק בעל משא מלך בפתח דבריו נסתפק במה שכת' הנימקי דמוכח בגמ' כו' וז"ל הרב ובאמת שמ"ש דמוכח בגמר' כו' נר' דלכאורה דליכא הוכחה כלל דאי משום דפריך מהחמרת והגמלת העוברת ממקום למקום דקתני דאם נשתהו שם ל' יום כו פי' דבריו דאי איתא דיש חילוק בין ירד להשתקע ובין כשירד לגור דבירד להשתקע מיד הוי כאנשי העיר לכל מילי וכשירד לגור צריך שישהה בעיר י"ב חדש. א"כ הו"ל להתרצן לו' דההיא דחמרת וגמלת דאמרי' דכשנשתהו שם שלשים יום הן בסייף וממונם אבד מיירי כשבא ע"מ להשתקע ומשום דהוי דיני נפשות הוא דמצרכינן שישהה ל' יום אבל בעלמא כשירד להשתקע תכף ומיד הוי כאנשי העיר לכל מילי ומתני' מיירי בבא לגור ומדלא חילקו בש"ס חילוק זה ש"מ דלא שאני לן בין ירד להשתקע כשבא לגור דכל אפייא שווין דצריכין שהיית י"ב חדש לכשיהיו כאנשי העיר כנ"ל פי' דברי הרב ז"ל. ובתר הכי א' הרב ז"ל נראה דמכ"ש פריך כיון דאפי' בדרך העברה כשנשתהה שם ל' יום דינם בסייף היכי קתני מתני' דאפי' בבא להשתקע בעי י"ב חדש. וקרוב לדברים הללו מצאתי בהרב הגדול מהרשד"ם בת' דשייך לחה"מ סי' שצ"ט שדחה דברי הרב הגדול מהרר"י פרמון וכת' מהרשד"ם שם בא"ד וז"ל דאם איתא כדברי זה הסכם שהיה מק' במכ"ש הו"ל לפרושי ולמימ' השתא חמרת וגמלת סגי בל' יום ירד להשתקע מבעיא ומדלא פי' כן אלא א' הא והא משמע בפי' שהנושאי' שווין ואין ביניהם אלא לבני מתא או ליתוב מתא וזה ברור כשמש למי שדרכו להורות על האמת עכ"ל. הרי שדחייה זו שדחה הרב מש"מ לנימקי מאיש לוקחה זאת הוא הרב ר' פירמון וכבר דחאה מהרשד"ם בשתי ידים. ואחרי כן נגלו אליו דברי הנימקי מאיזה מקום מהש"ס הוכיח סברא זו וז"ל וראיתי להרב הנימקי עצמו שכתב שסמוך ז"ל המודר מאנשי העיר וכו' ובסייום דבריו כתב וז"ל ומדבריו אלו נראה דמאי דקאמר מוכח בגמרא היינו מדלא חילק וכמ"ש כאן עם שבאמת אין זה הכרח מלשון הגמ' וק"ל ואני בער לא אדע מדוע לא הוכשר בעיניו הוכחת הנימקי שלדעתי היא הוכחה טובה ונוכחת. ומ"מ למדנו דבירד להשתק' תלוי בפלוגתא דרברוותא דלדעת הנימקי ודעמיה ז"ל צריך שהיה י"ב חדש דאי לא שהה י"ב חדש אף שירד להשתקע הוא פטור מפסי ומסי מעיר. ולדעת רבי' ברוך אם מתחילה ירד להשתקע חייב בפסי ומסי העיר תכף ומיד. ובקשתי חבר לרבי' ברוך ולכאורה נראה דמהריק"ו שורש י"ז אזיל לשיטתו שכתב בא"ד וז"ל ואשר נסתפקה אם בני העיר כו' נלע"ד דבר פשוט שיכולים לכוף זה את זה לעשות קופה ותמחוי דלא נתנו שיעור הזמנים כגון ג' חדשים לקופה או לתמחוי ו' חדשים כא' בבא לגור ואו' שאינו רוצה להשתקע ולזה אמרו שאינם יכולי' לכופו ליתן עמהם עד אותו זמן שגבלו הראשונים משום דמצי למימר אין רצוני להשתקע כו' עד ל"מ לדברי רבי' ברוך כס' הסכמה דלדידיה אפי' בבא אל עיר נושבת כדי להשתקע כופין אותו בני העיר לתת עמהן מיד אלא כו' דמשמע הא אם אומ' שירד להשתקע דחייב בכל הני מילי כקופה ותמחוי וה"ה לפסי ומסי העיר כס' רבי' ברוך ז"ל ונראה מכלל דבריו אלו דמודה ואזיל לס' רבי' ברוך. אכן אחר ההתבוננות נראה דאין מדבריו אלו הוכחה דס"ל כס' רבי' ברוך משום דנדון דמהריק"ו איירי בעיר חדשה ועלה כתב מ"ש דכיון דבאי' לדור בעיר חדשה כיון שהם יודעים בעצמן שדעתם להשתקע מאיזה טעם ופטרו מלעשות קופה ותמחוי. ואח"כ כתב דל"מ לר' ברוך כו' אלא אפי' לדברי אותה תשו' דפליג מודה לדינו כיון דאיירי בעיר חדשה. אכן לחייבו בענין פסי ומסי העיר אף שירד להשתקע לא מחייב אם לא נשתהה שם י"ב חדש כס' הנימקי. והרב הגדול מגדולי האחרונים מהר"י ן' לב בריש ח"ג כתב וז"ל איברא דנראי' דברי הנימקי יוסף מדברי המרדכי וראיה גדול' היא מדקתני סתמא ולא חילק וממתני' דקתני סתמא אם קנה בית דירה הרי הוא כאנשי העיר ליכא הוכחה דבירד להשתקע אין צריך י"ב חדש דאיכא למימר דשאני התם דעביד פועל רשום דנראה ודאי דירד להשתקע עכ"ל. ומיהו לבי מגמגם בדברי הריב"ש בסי' תע"ה שנראה שסותר דבריו הראשונים שכתב בסי' קל"ב הנז"ל דאילו בסי' הנז' נראה מדבריו בהידייא שסובר כס' הנימקי דאפי' בירד להשתקע צריך שהיית י"ב חדש כמש"ל משמו. ואילו בסי' תע"א נראה מדבריו דס"ל כס' רבי' ברוך שכ"כ שם וז"ל אבל אם התנה כן מתחילה כו' יכולים הקהל לשאול לו המס מיום שקבע דירתו דמאי דאמרי' במתני' כמה יהיה בעיר ויהיה כאנשי העיר י"ב חדש היינו דוקא במי שלא ידענו אם יתעכב לדור בעיר אם לא דכל שעמד שם י"ב חדש מחייבין אותו כו' אבל כל שנתחייב מתחילה לדור כאן י"ב חדש הרי הוא כאנשי העיר דומיא דמאי דאמרי' במתני' ואם קנה בה בית דירה הרי הוא כאנשי העיר מיד דמסתמא דעתו להשתקע בכאן. וכבר כתבו קצת מהאחרונים דלאו דוקא קנה בית דירה דהוא הדין אם שכר בית דירה כל ששכרה לי"ב חדש דמיד הוי כאנשי העיר עכ"ל.
Choshen Mishpat.62.3
והנה הרואה יר' שדבריו אלו הן כדעת רבי' ברוך ז"ל דבירד להשתקע הרי הוא כאנשי העיר דמי שקנה בית דירה הוא כאנשי העיר מיד בלא שהיית י"ב חדש. וא"כ נמצאו דבריו סותרות זו את זו. וכבר עלה בדעתי ליישב את דבריו בהנחה מונחת דשנייא הך דסי' תע"ה דאיירי שנתחייב מתחילה לדור כאן י"ב חדש דכיון דאיכא חייוב בדבר דמי ממש לקנה בית דירה ולהכי חייבו הרב במס תכף ומיד. ומ"ש בסי' קל"ב מיירי שלא נתחייב לדור בחייוב גמור כי אם בדיבור בעלמא ולהכי אמרי' דאינו כאנשי העיר מיד משום דאתי דבור ומבטל דבור. ועכ"ז אכתי לא נתקררה דעתי ביישוב זה דאי הכי אמאי נקט בלישניה בסי' תע"ה וא' דמאי דאמרי' במתני' כמה יהיה בעיר וכו' היינו דוקא במי שלא ידענו אם יתעכב לדור בעיר וכו'. ואי איתא דהכל תלוי בחייוב עדיפא מינה הול"ל דאפי' דידענו שרצונו להתעכב לדור בעיר דהיינו שפי' את דבריו ובפה מלא א' שדעתו לקבו' דירה אפ"ה אינו נחשב כאנשי העיר מיד כיון שלא נתחייב להשתקע וכו' וכיון שכן נר' שאין כונתו בדבר האמור ואכתי דבריו צל"ת. ומהתימא על הרב מש"מ ז"ל שאחר שכתב תור' דברי הריב"ש ז"ל דסי' קל"ב כתב וז"ל גם בסי' תע"ה דבריו נוטים לדברי הנימקי ע"כ ולא מסתייה שלא נרגש להקשות דברי הריב"ש ז"ל אלא שכתב שדבריו נוטי' לדברי הנימקי ז"ל וזה אינו כמדובר. וכעין זה נמי ק"ל ע"ד הרב הגדול מהר"ם אלשיך ז"ל בתשו' סי' ס"ה דף קי"ט בא"ד וז"ל אבל בהסוגייא דהשותפין דלא מיירי בדאזיל להתעס' למזבן וביני' אלא דחזינא שבא מעירו ונשתהו שם דרך דירה בעלמא ולא ידעי' אי למקבע קא מזביין אי לא בהא בעי' חדא מתרתי או דנשתהה י"ב חדש או דקנה בית דירה והיינו דכתב הריב"ש ז"ל סי' תע"ה וז"ל דמאי דאמרי' במתני' כמה יהיה בעיר ויהיה כאנשי העיר י"ב חדש היינו דוקא במי שלא ידענו אם יתעכב לדור בעיר וכו' והעתיק כל הלשון שבתשובה זו ואח"כ כתב ומ"ה הרמ"בם והטור והסמ"ג ורבי' ירוחם ז"ל שינו לשון המשנה כמה יהיה בעיר ואמרו הדר בעיר כלו' דכיון דטעמ' דמילתא הויה משום דמספקא לן אי דעתו להשתקע אם לאו ומ"ה בעי' י"ב חדש דבהכי גלי דעתיה דלהשתקע קבעי מ"ה כתבו הדר בעיר וכו' יע"ש וכמדומה לי שנעלם מעיני הרב הנז' ז"ל תשו' דהריב"ש דסי' קל"ב הנז"ל דאילו היה רואה אותה תשו' דסי' קל"ב לא היה בונה דייק מתשו' זו דסי' תע"ה דהא אותה תשו' דסי' קל"ב נר' דמנגדת תשו' זו דהתם מוכח דס"ל כס' הנימקי ז"ל כמדובר. תו ק"ל ע"ד הרב הנז' ז"ל במאי דאעיל נפשיה לדייוקי במה ששינו הרמב"ם והסמ"ג והטו' ור"י ז"ל מלשון המשנה וכתבו הדר בעיר וכו' ומפני דיקדוק זה כתב דבעי' י"ב חדש דבהכי גלי דעתיה שלהשתקע בא. ולמה לא דייק הרב זה מתיבת כל דנקטי בלישנייהו כל הדר בעיר ודיקדוק הזה הוא יותר במשמע ללמוד ממנו דין זה וכן מצאתי למהרשד"ם ז"ל דדייק הכי בסי' שצ"ט. וז"ל אחר שהעתיק לשון הרמב"ם וסמ"ג והטור שכתבו וכל הדר בעיר כתב וז"ל למה להם לגדולי עולם להוסיף על לשון המשנ' תיבת כל שכל א' מהם היה יכול לו' כלישנא דמתני' הדר בעיר יהיה לו כך וכו' ולמה נקטי כל ופשיטא דלרבויי אתא דמלתא פסיקתא קתני מתני' הדר בעיר י"ב חדש וכו' בין שיהיה שהלך שם להשתקע ובין שהלך שם לגור דרך עראי הכל דין א' ובין ירד שם מחמת אונס ובין ירד שם מרצונו הדבר תלוי בשהיית י"ב חדש כדי שיגלה אלינו מרצונו מתחיל' היה להשתק'. ודיקדוק כזה הוא דקדוק חשוב כדאמרי' כל לטפויי אתא דאילו דקדוק הרב הנז' ז"ל אין ממנו הוכחה כ"כ מפני שדורות הראשונים ז"ל אמת שקבלה אצלינו שהיו מעתיקי' דברי המשנה והש"ס. מ"מ פעמים גורעין ופעמים מוסיפין וזה ברור. תו ק"ל בדברי הרב הנז' ז"ל באותה תשו' במה שיראה הרואה שכמה יגיעות יגע אותו צדיק וצידד כמה צדדי' להכריח כן מדברי הש"ס ומדברי הפוסקי' ראשוני' ז"ל דבשהיי' י"ב חדש אינו מתחייב כי אם דוקא במילתא דנטירותא דמת' ולא למסי' וארנוניות והכרח הדבר במאי דאוקי ר' יוחנן וא' כי תנן במתני' נמי י"ב חדש לפסי העיר תנן ובתר הכי ר"י גופיה א' הכל לפסי העיר אפי' מיתמי אבל מרבנן לא צריכי נטירותא ע"כ משמ' דמה שאמרו פסי העיר היינו מילי דנטירותא כו' יע"ש והאריך בענין והוכיח במישור שכן נראה מלשון הרמב"ם וסמ"ג ור' ירוחם והסכים עמם לשון הטור יע"ש וכתב אח"כ ולא עוד כי אפי' הריב"ש שביתומים כתב סי' תע"ה ס' האומרי' שאפי' המסין וארנונייות הנותנים למלכים שהרי הם כפסי העיר לחייב בהם היתומים אעפ"כ במשנת כמה יהיה בעיר כתב סי' תע"ז שהא לדבר הוצאות הקהל שהוא לשמירת העיר כו' יע"ש. ואני תמה על הרב הנז' ז"ל שלמה לא תמה על הריב"ש דמאחר שהוא מפ' במשנה כמה יהיה בעיר כו' שהוא לפסי העיר שהוא לשמירת העיר ותיקוניה. א"כ איך כתב סי' המחייבי' ליתומים במסי' וארנוניות אפי' במידי דלא שייך בשמירת העיר דהא ר"י גופיה דאוקי מתני' בפסי העיר הוא עצמו חייב את היתומים בפסי העיר ופטר את החכמים משום דרבנן לא צריכי נטירותא דמשמע דמה שחייב ר"י ליתומים הוא במלתא דנטירותא ומאין בא להם החייוב ליתומים במסין וארנוניות. ומדהביא הריב"ש ס' המחייבי' ליתומים במסין וארנוניות ש"מ דהכי ס"ל וזה היפך מ"ש הרב בפי' המשנה. וא"כ ק' למה הרב הנז' העלים עינו מלהקשות על הריב"ש קו' זו לפי דרכו וראה דמהר"ם אלשיך אזיל לשיטת מהר"י הלוי שהביא אתו הרא"ש בפסקיו וז"ל הרא"ש א"ר אסי אמ"ר יוחנן הכל לפסי העיר אפי' מיתמי אבל מרבנן לא רבנן לא צריכי נטירותא כו'. כתב הר' יוסף הלוי כל מלתא דאית להו נטירותא ליתמי כגון מיני פורעניות אבל ארנוניות לא רמינן עלייהו דיתמי. ויר' לי דכל מיני מסין מידי דנטירותא נינהו כי הם השומרי' אותנו בין העמים כי מה תועלת יש לאומות בנו לשומרינו ולהושיב אותנו ביניהם אלא בשביל הנאה שניאותין מאת ישראל לגבות מהן מסין וארנוניות עכ"ל. ומצאתי לאבי התעודה מהרי"ט בת' דשייכי לחה"מ סי' ס"א שנתן טעם כעיקר לס' מהר"י הלוי שהביא הרא"ש ז"ל וז"ל שם ונ"ל שדעתו של הר"י הלוי משום דליתמי לא רמי' אלא במידי דבריא לן שנהנין ממנו אבל מספק שמא יועיל לא מפקינן ממונא מינייהו דיתמי לאו בני מחילה נינהו וכו' דכל שאין היתומים נהנין מהם לא מחייבי' דלאו בני מחילה נינהו הלכך מסי' וארנוניות אע"ג דמסתמא לנטירות' דידן עבדי שמא לא יועיל ומספיקא לא רמיא עלייהו. ומ"מ ס"ל להרא"ש ז"ל דכל מיני מסין מידי דנטירותא ובכל עניין יועיל הרבה מה שהם נהנים כו' יע"ש.
Choshen Mishpat.62.4
אמנם לפי דעת הרב הנז' נראה דאף לפי טעם כעיקר שנתן לס' מהר"י הלוי אפ"ה כתב דהרא"ש חלק על מהר"י הלוי דאפי' במסין וארנוניות חייבים היתומים משום דעכ"פ הוי מלתא דנטירותא וכמ"ש הרא"ש ולע"ד נראה דבהכי רווחא לן מלתא לישב דברי הריב"ש ז"ל דבסי' תע"ה לסי' תע"ח דהריב"ש ס"ל כס' הרא"ש ז"ל דאפי' מסין וארנוניות שלוקחים המלכים מיקרי מלתא דנטירותא לפי שהגויים שומרים אותנו ע"י אותו ממון שלוקחים וכמ"ש הרא"ש ולהכי חייב ליתומים אפי' במסין וארנוניות הניתנים למלכים ולמושלים משום שהם ניתנים לשמירת גופם וממונם וכמ"ש שם בהידייא שזה נכלל בפסי העיר המוזכר בש"ס. וממלא נשמע דמ"ש בסי' תע"ה שמה שאמרו כמה יהיה בעיר ויהיה כאנשי העיר י"ב חדש הוא להוצאות שיש לקהל לעשותן מאחרי בואו לשמירתן או לתקוני העיר הוא אפי' במסין וארנוניות שאף במסין שייך לומ' שהן ג"כ למשמרת העיר. ולאפוקי ממה שהבין מהר"ם אלשיך ז"ל שהוא לשומרי העיר ולא למסין וארנוניות. ובהכי נמצאו דברי הריב"ש מכוונים יחד בשתי התשו' כנ"ל. סוף דבר דברי מהר"ם אלשיך בתשו' זו אינה מוסכמת מכל האחרונים ז"ל שכל האחרונים הסכימו לדברי הנימקי יוסף ז"ל שבכלל פסי העיר המוזכר בש"ס הוא המסין וארנוניות דכולהו צריכי' לנטירותא דמתא וכמ"ש אדון הכל הרא"ש ומהרי"ט כנז"ל וכיון שכן כל שנשתהה בעיר י"ב חדש נתחייב בכל ענייני העיר ואף במסין וארנוניות וכמו שמבואר הדבר בסיפרי הקודש האחרונים ז"ל ולפי שרבו מלמנות לא אזכירם בשם. וכן כמעט רוב האחרונים הסכימו גם במ"ש הנימקי דבין שבא לגור ובין שבא להשתקע בכולהו צריך שהיית י"ב חדש להתחייב בפסי ומסי העיר ובבציר מהכי לא מחייב במסי ועולי העיר כי אם דוקא בדברים הקצובים כקופה ותמחוי וקבורה בזמנים שונים כמוזכר בברייתא המוזכרת פ' השותפים דף ח' ואיפשר נמי להסכים דברי הראשונים לס' הנימקי שהרי ראשון שבקדושה הוא הרמב"ם כתב בפ"ו מה' שכנים וז"ל וכל הדר בעיר י"ב חדש או שקנה בית דירה נותן עם בני העיר בכל הדברים הצריכין לתיקון החומה ודלתות ושכר הפרשי' והשומרים את המדינה וכיוצא בדברים אלו ששומרי' העיר עכ"ל וכן העתיק מרן הקדוש בשולחן סי' קס"ג. ומדקא' בסייום דבריו וכיוצא בדברים אלו ששומרים העיר איפשר להסכים דבריו לדברי הנימקי בכל סברתו דמדנקט וכל הדר כו' איפשר דלרבויי אתא בין ירד לגור ובין ירד להשתקע כדדייק מהרשד"ם כמש"ל. וכן מ"ש נמי בסייום דבריו וכיוצא בדברים אלו וכו' איפשר לפרשם אף במסי' וארנוניות דהם ג"כ נטירותא דמתא וכמ"ש הרא"ש כמש"ל. גם דברי הטור איפשר להסכימם ג"כ לסבר' הנימקי ואף שלא כתב בסייום דבריו כמ"ש הרמב"ם אלא שכתב וז"ל וכל מי שדר שם י"ב חדש כו' הרי הוא כאנשי העיר מיד לכל דבר עכ"ל ולא כתב וכיוצא בדברים אלו כו' כמ"ש הרמב"ם כי אם לכל דבר קא' ואיפשר לפ' דלכל דבר דקא' היינו לתיקון החומה וכיוצא שהוא במידי דשייכי לשמירת העיר אבל לא למסין וארנוניות מ"מ ממ"ש אח"כ כל הדברים שהן לשמירת העיר ת"ח פטורים דאינם צריכין שימור לפיכך פטורין מכל מיני מסין בין קבועים בין שאינם קבועים ע"כ. ומדפתח בשמירת העיר וסיים במסין קבועי' ושאינם קבועי' ש"מ דלאינשי דעלמא חייבים במסי' וארנוניות אחר י"ב חדש דהכי אמרי' הכל לפסי העיר אפי' מיתמי אבל רבנן לא צריכי נטירותא ש"מ דבכלל פסי העיר הוי מסין וארנוניות דבהכי אוקי רבי יוחנן עצמו מתני'.

Saloniki, 1756. Via Sefaria (sefaria.org), Sefaria-Export. Version source: https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990010959930205171/NLI Licence: Public Domain. Source.