Admat Kodesh

Sefaria · Responsa > Acharonim · 697 sections

Yoreh De'ah.14.6
עוד הק' הר"ן ז"ל מההיא דאמרי' בפ"ק דיומא תנן התם הנחתומים לא חייבו אותם להפריש אלא כדי תרומת מעשר וחלה. ואקשי' בשלמא תרומה גדולה וכו' מעשר א' ומעשר עני המוציא מחבירו עליו הראיה כלו' דליכא ספקא דאיסורא אלא דממונא וממונא הממע"ה אלא מעשר ב' ניפרשוה וניסקוה וניכלוה בירושלם. ואם איתא דספק ממון עניים ספקא דאיסורא הוא כי היכי דק"ל מעשר ב' תיקשי ליה מעשר עני אלא ודאי ספקא דממון עניים לא מיקרי ספקא מאיסור' אלא ספקא דממונא ולקולא עכ"ל. וקו' זו לכאורה נר' חזקה ועמד לפני ככותל וטרחתי בעשר אצבעותי ליישב סוגייא זו לדעת הרמב"ן והרשב"א ז"ל וזכותייהו דרבנן עמדה לי. ויגעתי ומצאתי להן סמך מן המקרא דגרסי' בפ' במה מדליקין דף ס"ג לעניין חנוכה דפריך בש"ס מאי מברך אקב"ו וכו' מתיב רב עמרם הדמאי מערבין בו וכו' ומברכין עליו ומפרישין אותו ערום כו' כי קאי ערום היכי מברך והא בעינן והיה מחניך קדוש וליכא. א' אביי ודאי דדבריהם בעי ברכה ספק דדבריהם לא בעי ברכה וכו' רבא א' רוב ע"ה מעשרין הן. ופי' רש"י ז"ל ודאי דדבריה' כגון נר חנוכ' ספק דדבריה' כגון דמאי שהפרשתו אינו אלא מספק. רבא א' ספק דדבריה' בעי ברכה ודמאי אפי' ספק לא הוי אלא חומרא בעלמא דרוב ע"ה מעשרין הם עכ"ל. מעתה איפשר לו' דהרמב"ן והרשב"א ז"ל ס"ל דהך סוגייא דיומא אתיא כרבא דס"ל דדמאי אפי' ספק לא הוי אלא משום חומרא בעלמא הוא דהטילו עליו שיפריש תרומת מעשר ומעשר ב'. ולהכי לא פריך שיפרישו מעשר עני ג"כ משום ספק איסורא ולחומרא דבדמאי הקילו משו' דאין בו ספק כלל ואין ההפרש' שהתקינו שיפריש מפני הספק כס' אביי אלא האי סוגייא אתייא כרבא דס"ל דרוב ע"ה מעשרין הן ואפי' ספק אין בו. דאי ודאי האי סוגייא הוה אתייא כאביי דס"ל דהפרשת הדמאי הוא מפני הספק פשיטא דהוה פריך הש"ס במעשר עני שיפרישו דהא קיי"ל ספק ממון עניים הוי ספק אסורא ולחומרא וכונ' ההיא סוגייא להקשות מדוע לא חייבו לנחתומ' להפריש מעשר שני כמו שחייבו בדמאי לשאר אינשי דעלמ' כנ"ל דוק. אחרי כותבי האלקים אינה לידי ס' עדות ביעקב ז"ל ושם ראיתי בסי' ס"ו דף קס"ט ע"ב שהביא דברי הר"ן ז"ל הנז"ל. ותמה על הר"ן ז"ל ויישב סוגיית דפ' הזרוע לדעת הרמב"ן והרשב"א באופן אחר לפי דעתו הרחבה. ועם שיש לי קצת משא ומתן ביישובו לא עת האסף וכבר יישבתי דבריו וקורא אני עליו דברי פי חכם חן. וגם הרב הנז' ז"ל רצה להעלות ארוכה ומרפא וליישב ההיא דפ"ק דיומא מתני' דהנחתומ' דלא ק' להרמב"ן והרשב"א במילי בעלמא בדרך איפשר דהוציא הע"ה מעשר א' ומעש' עני דקרוב לודאי הוא כיון שיש לו תובעי' הלוי והעני. או איפשר דהע"ה לקחו מן החבר וכו' יע"ש ותלה עצמו בקורי עכביש וכל בדרך איפשרות ובמידי דלית בהוא מששא. ואין ספק דלא שלטה עינו בההיא סוגייא דפ' במה מדליקין הנז"ל דאילו שלטה ביה עינה לא הוה תולה הדבר בדרך איפשר תו כתב שם וז"ל והנה אגב אורחין לא תעזוב נפשי לש"אול העמק שאלה לכ"ע דהנה בהך דהכא בקמה אמרי' ספק חייב והיינו טעמא דמשום דאיכא לאוקומי אחזקתיה וכדפי'. ואילו התם בפ' הזרוע דף קל"א ספוקי מספקא לן אי לויים פטורין מן המתנות שנא' מאת העם ומספקא לן אי לויים בכלל עם או לאו. ואסיקנא הילכתא כרב דא' דלא שקלינן מנייהו מספק. והשתא ק' אמאי דהשתא לא שייכא תירוץ רבא כאשר התם אית לה לבהמה ההיא ג"כ חזקת חייוב דמעולם היא עומדת לך בכל ישראל וחייב א"כ כשנולד לך ספק במתנותיה דוכבר פטורא דילה לא בא לה כי אם בהסתפקות זה הספק אם בכלל עם הם אם לא וכבר אמרי' התם דספק חייב ומ"ש הכא והדבר אצלי צ"ת עכ"ד ז"ל. ולי הדייוט לפי קוצר ע"ד איני רואה שום קו' ואבאר שיחותי . דל"מ לפום מאי דכתי' לעיל דאוקמתא קמייתא דרבא דאוקי דפרה אחזקת' דפטורה וקמה אוקמ' אחזקת חייוב דלא קיימא אמסקנא. אלא דהעיקר כאוקמתא בתרייתא דאוקי דספק איסורא לחומרא וקאי על הכל בין אקמה ובין אחלה כמש"ל. דודאי לפי זה אין כאן קו' כלל מהך מתני' דקמה להך דלויים משום דההיא דקמה שאני דטעמא הוי משום דהוי ספק איסור משא"כ במתנות דלויים דהוי ספק ממון ולקולא דהא אין בהן קדושה וכמ"ש רש"י ז"ל שם והרמב"ם ז"ל הלכות ביכורים ספ"ט. אלא אפי' תימא כפי מונח הרב הנז' ז"ל דאיהו ס"ל דאוקמתא קמיתא דרבא קיימא אמסקנא דהעיקר הוא דאזלינן בתר חזקה וכמו שפי' הרב לעיל יעו"ש. אפ"ה ל"ק דהתם בקמה שאני שהקמה עומד היום לפנינו בגברא דאית ליה חייובא בודאי. ולכן כשאתה בא לפוטרו ממ"ע מן הספק אמרי' דאדרב' נוקמה אחזקתיה דגברא בר חייובא הוא בודאי ואל תפטרהו מן הספק משא"כ הכא במתנות דלויים דהבהמה היום היא ביד גברא דמספקא לן אי בר חייובא הוא דאיפשר דנכלל בכלל עם או לאו בר חייובא הוא דלאו בכלל עם הוא להכי פסקי' דפטורין הלויים משום דהוי ספקא דממונה ולקולא ואע"ג דאילו בהמה זאת הייתה עומדת ביד ישר' חייבת היא במתנות התם ודאי גבר' בר חייובא הוא בודאי משא"כ הכא דבהמה זו היום עומדת לוי דהוא גברא דמספקא לן ביה אם הוא חייב או לאו ומספק אתה בא לחייבו אי אתה יכול לחייבו כמדוב' ע"כ יש לי להשי' על דברי הרב הנז' ז"ל. מעתה ומעכשיו נחזור לעינייננו דלכאורה נ"ד דטענת עניי העיר היא טענה חזקה במה שדוחין לעניי עיר אחרת שלא יטלו מקופה של צדקה עד לאחר י"ב חדש. ויש להם ע"מ שיסמוכו ע"פ מה שכתב רבי' ברוך בס' החכמה והביא דבריו המרדכי ז"ל בפ"ק דבתרא סי' תע"ז על מתני' כמה יהיה בעיר ויהיה כאנשי העיר פי' רבי' ברוך בס' החכמה דמיירי דוקא דומיא דחמרת וגמלת וכו' עד ומיהו בירושלמי תני לאחר ל' יום הרי הוא כאנשי העיר לקופה כו' ובתר כל הלין איתמר לפייסין ולזמניות י"ב חדש א"ר בין לחיטי דפסח בין לישא ובין ליתן י"ב חדש פי' בין ליתן משלו חטין לעניים שבעיר בין לישא משלהן אם עני הוא צריך י"ב חדש עכ"ל. וגם ר' ירוחם ז"ל הביא הירושלמי הנז' בסוף משרים וגם הסמ"ג והסמ"ק ומרן ז"ל הביאו ג"כ בה' צדקה ססי' רנ"ו יע"ש. הרי דנר' בהידייא מסוף הירושלמי דהזמן שמתחייב ליתן חטים לעניים הוא לאחר י"ב חדש ובו בפרק נוטל אם עני הוא וצריך ליטול. א"כ ה"ה ליטול מקופ' של צדק' שאין להם ליטול עד לאחר י"ב חדש דמ"ש האי מהאי דחיטי דפסח מלי דצדקה נינהו וקופה נמי מילי דצדקה וכי היכי דבחיטי דפסח אינם רשאין ליטול עניי עיר אחרת אלא לאחר י"ב דוקא ה"נ לקופה דין הוא שלא יטלו עניי עיר אחרת אלא לאחר י"ב חדש. את זה היה נר' להביא סיעתא לזכות עניי העיר בטענתם. ועכ"ז נר' לע"ד דאי מהא לא אירייא ואין בהם כח לעניי העיר לדחות לעניי עיר אחרת מכח דברי הירוש' הנז' דודאי חילוק גדול יש בין קופה לחטין דפסח כרחו' מזרח ממערב. תדע לך דהא הירוש' עצמו ההוא אמר דלקופה מתחייב בל' יום ליתן ובחטין דפסח אמר עד לאחר י"ב חדש ובודאי אע"ג דאידי ואידי מלי דצדקה נינהו כך גזרה חכמתן לקבוע זמן ועת לכל חפץ וחפץ וסוד הדבר לא גילוהו הלא כמוס אתם ולא איתנו יודע על מה חטין דפסח השוו למסי העיר שזמנו לאחר י"ב חדש משא"כ בקופה שחייבוהו לאחר ל' יום. וכיון שכן אין ללמוד מחטין דפסח לקופה של צדקה.
Yoreh De'ah.14.7
ומ"מ בהא אמרי' תפסת מרובה לא תפסת תפסת מועט תפסת ואכתי אית לן למילף מהירוש' הנז' לשלא יטלו עניי עיר אחרת קופה תכף ומיד בבואם לעיר אלא לאחר ל' יום בזמן שנתחייב ליתן בקופה של צדקה. וכל כי האי מלתא לבי או' לי דילמד סתום מן המפו' דכי היכי דלענין חטין דפסח אמרי' בירוש' דאינו רשאי ליטול אם עני הוא אלא לאחר י"ב חדש שהוא הזמן הנועד שחייבוהו ליתן אם עשיר הוא. הרי דבזמן שהטילו עליו חייוב ליתן החטין בו בפ' נתנו לו רשות ליטול אם עני הוא. א"כ ה"ה לענין קופה נמי דאינו רשאי ליטול עד לאחר ל' יום שאז רמי אכיתפה חייוב ליתן ולא קודם והשתא כיון דהרמב"ם פסק כירושלמי דלקופה ל' יום. וכבר מהריק"ו שורש י"ז האריך לתת טעם למה פסק הרמב"ם כירוש' נגד גרסת הבבלי יע"ש ומרן פסק בשולחן כהרמב"ם דלקופה בל' יום הכי נקטי' בין לישא ובין ליתן דבמלתא דלא פליג תלמודא דידן עם הירוש' פסקי' כירוש' דבין לישא ובין ליתן בכל אינהו דברים המוזכרים בש"ס.
Yoreh De'ah.14.8
כללא דמילתא בהא סלקינן דעניי עיר אחרת אינם רשאים ליטול מקופה של צדקה כשהכיס מצומצם ונגרע מעניי העיר עד לאחר ל' יום אף שבאו ע"מ להשתקע. ומחטי' דפסח עד לאחר י"ב חדש וכבר כתבו מור"ם בהגהה סי' א' דה' פסח ועיין בהרב מגן אברהם כנ"ל להלכה.
Yoreh De'ah.14.9
ולמה שנסתפק השואל ה"י בשאלתו השניה אי ביטול במקצת שמיה ביטול או לאו. נ"ל דודאי דביטול מקצת שמיה ביטול דהא סתמא איתמר דאין ב"ד יכול לבטל כו' ומ"ל בטלו כולו או מקצתו ואעפ"י שאין ראיה לדבר זכר לדבר מהא דתנן בהוריות פ"ק הורו ב"ד לעקור את כל הגוף אמרו אין נידה בתורה אין שבת בתורה אין ע"ז בתורה הרי אלו פטורין. ובגמ' מאי משמע עולא א' קרי ביה ונעלם מדבר חזקיה א' אמר קרא ועשו א' מכל מצות ולא כל מצות. רב אשי א' יליף דבר דבר מזקן ממרא דכתיב כי יפלא ממך דבר לא תסור מן הדבר וגו' מה זקן ממרא מן הדבר ולא כל דבר אף בהוראה דבר ולא כל הגוף עכ"ל. וכן פסק הרמב"ם פי"ד מה' שגגות וז"ל ב"ד ששגגו והורו לעקור גוף מגוף תורה ב"ד פטורין וכל א' וא' מן העושין חייבי' שנא' ונעלם דבר ולא כל הגוף לעולם אין ב"ד חייבין עד שיורו לבטל מקצת ולקיים מקצת כיצד כו' ולכאורה ק"ק דאמאי נייד הרמב"ם מקרא דרב אשי דהוא בתרא ומארי דתלמודא ונקט קרא דעולא. ולאו מלתא היא משום דהאי קרא דונעלם דבר מעיקרא מייתי לה תלמודא מסתם ברייתא אלא דעולא מהדר לפרושי למאי דהוק' לש"ס דמאי משמע מהאי קרא דונעלם דבר דהוי קיום מקצת וביטול מקצת ופי' עולא דקרי ביה ונעלם מדבר דהאי מ"ם דונעלם דבר שדינן ליה אדבר דמ"ם נדרשת לפניו ולאחריו וקרי ביה ונעלם מדבר דמשמע מדבר ולא כל דבר כן פי' רש"י יע"ש. והשתא כיון דסתם ברייתא מייתי האי קרא דונעלם דבר להכי נקטיה הרמב"ם וזה פשוט. הרי דקרא קא' דבר ואמרי' דפי' הוי מקצת דבר מינה הוה מצינן למילף נמי לנ"ד דאפי' במקצת הוי ביטול דהא סתמא גזרו או' דאין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד חבירו כו' דלאו דוקא עד דמבטלי לכולי מלתא אלא אפי' במקצת שמיה ביטול. ואם נפשך לו' דאין מכאן אפי' זכר לדבר מתרי ותלת טעמי חדא דלשון תורה לחוד ולשון חכמים לחוד. ותו דכד דייקת שפיר לאו מתיבת דבר ילפי' לה דאין משמעות בתיבת דבר דהוי מקצת. אלא דנפקא לן מאות מ"ם דונעלם דנדרשת לפניו ולאחריו כמש"ל בשם רש"י. ותו דהתם שאני דגזרת הכתוב הוא וכיון שכן ידחה הדוחה דאין משם ראיה דל"ד כעוכלא לדנא. מ"מ אכתי יש להביא ראיה מהא דאמרי' במגילה דף ה' ר' נטע נטיעה בפורים כו' וביקש לעקור ט' באב ולא הודו לו א' לפניו ר' אבא בר זבדא ר' לא כך היה מעשה אלא ט' באב שחל להיות בשבת הוה ודחינוהו לאחר השבת וא"ר הואיל ונדחה ידחה ולא הודו לו חכמים כו' והקשו התוס' ובקש לעקור ט"ב כו' ק' היכי ס"ד דהאי תנא שהיה רוצה לעקור ט"ב לגמרי והא אמרי' כל האוכל כו' ועוד דהא אין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד חבירו אלא א"כ גדול הימנו בחכמה ובמנין. וי"ל שלא רצה לעוקרו אלא מחומרא שבו יותר משאר תעניות. א"נ י"ל דרצה לעוקרו מט' ולקובעו בעשירי כדאר"י אילו הואי התם קבעתיה בעשירי. וזכורני שמו' הרב הגדול הפר"ח היה מק' על תירוץ ב' של התו' שנר' לפי תירוץ זה דאינו נקרא ביטול אם היה עוקרו מט' וקובעו בי'. דמדברי הש"ס דלעיל נר' הפך גבי מתני' מגילה נקראת בי"ב ובי"ג ובגמ' אנן הכי קאמרי' מכדי כולהו אנשי כנה"ג תקנינהו דאי ס"ד אנשי כנה"ג י"ד וט"ו תקון היכי אתו רבנן ועקרי תקנתא דתקינו אנשי כנה"ג והתנן אין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד חבירו כו'. והשתא ק' לפי תירוץ שני דהתוס' דמיום ליום לא מקרי ביטול א"כ מאי מקשו מההיא דאין ב"ד דהא לפי תירוץ זה אין זה נקרא ביטול. ע"כ תורף קו' הרב הנז' זצוק"ל. ולי הדיוט ישבתי בימי חרפי דודאי דהתוספות סברי דמיום ליום נקרא ביטול כדמוכח מדברי הש"ס הנז'. אלא דבנדון זה דר' דהיה רוצה לעוקרו מט' ולקובעו בי' אינו נקרא ביטול דהא איכא גברא רבא ומנו ר"י שהיה או' אילו הואי התם קבעתיו בי' שרובו של היכל נשרף בעשירי וכיון דר' היה לו ע"מ לסמוך לכן לא נקרא ביטול. משא"כ בתקנת די"א וי"ב וי"ג דהתם הוי ביטול ממש ולהכי פריך התם שפיר. ואמרו לי מן החברים שהרב הכהן הגדול שער אפרים הקשו לו קו' ותירץ כדבר האמור בסוף חיבורו יע"ש ושמחתי כעל כל הון שכוונתי לדעת קדושים תל"י.
Yoreh De'ah.14.10
נמצאת אתה למד ילפותא גמורה מהכא דאין כח ב"ד הבא אחריהם לבטל שום דבר ממה שתיקנו ב"ד שלפניה' אא"כ גדול ממנו בחכמה ובמנין. ומה שנר' לו ק' בעיני השואל על התקנה השנית איני יודע למה הוק' בעיניו דבר זה וכי זו בלבד היא והא בכמה מקומות מצינו שהקשה בתלמוד ומי איכא מידי דמדאורייתא כו' ותירצו אין יש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה כו' אפי' לענין קדושין וזה פשוט בכמה מקומות באין מספר. וכ"ש לענין ממונא דהפקר ב"ד הפקר. ולא עדיף נדון זה מנדון תקנת חכמי טוליטולא כאשר האריך הרא"ש בתשו' יע"ש כנ"ל להלכה ולמעשה וצור ישראל יצילנו משגיאות כאמור בדברי נז"י שגיאו' מי יבין כה דברי נעצב אל בנו אדברה במר רוחי הצעיר נסים חיים משה מזרחי ס"ט.
Yoreh De'ah.15.1
שאלה ראובן שנתקוטט עם אמו ביום שבת קודש ועלה עשן באפו ומתוך כעסו עמד וא' לפני עדים כלשון הזה הרני נזיר בנזירות שמשון בר מנוח בעל דלילה כמי שעקר דלתות עזה כמי שנקרו פלישתים את עיניו דינו איסטאר ייו אי אלייא אין אונה קאזה ני אסינטארמי אי אלייא אין אונה מיזה די אמאנייאנה אי אינדילאנטרי בלא התרה עכ"ל. וביום ראשון נתפרדה החבילה והלכה אמו מביתו כדי שלא יחול הנזירות על בנה. ועתה ראובן מתחרט על מה שדבר ועל מה שעשה לגרש אמו מביתו וראובן הנז' קצור קצרה ידו לזון ולפרנס את אמו והיא חוץ מביתו ובהיותה בביתו ניזונת מברכת הבית. וע"כ נפשו לשאול הגיעה אם המצא ימצא היתר לנזירותו או לאו שמאד עגמה נפשו בראותו צרת אמו שמתעלפת ברעב ובחוסר כל ואין לאל ידו להושיעה גם שואל אם יש לו היתר מצד המודעא שעשה בערב ר"ה ויוה"כ על הנדרים ונזירות שיקבל באותה שנה שיהיו בטלים על הכל יבא תשו' ושכמ"ה.
Yoreh De'ah.15.2
תשובה הנה זה ימים נשאלתי בענין נזירות דומה במקצת לנ"ד ושם הארכתי כיד ה' הטובה עלי הנה היא לוטה בפסקי ומצאת כי תדרשינו קחנו משם ובואה וע"כ בפרטי וצדדי צדדים שיש בלשון הנזירו' הנז"ל הנוטים להיתר לא אטפל עתה. אכן מה שנתתי אל לבי לחקור בנ"ד בדבר הנר' לעינים שעניה זאת אמו של ראובן לית לה מגרמא כלום ועיניה צופיה לשולחן בנה ומצוה עליה רמיא לזון את אמו ובמצוה זו דרמיא עליה איכא פלוגתא דרבוותא דאיכא מאן דסבר דהוי משום כבוד ואיכא מאן דסבר דהוי משום צדקה וכדבעינן למימר לקמן דגרסינן בקידושין פ"א דף ל"ב ת"ר איזהו מורא כו' כבוד מאכיל ומשקה מלביש ומכסה כו' איבעיא להו משל מי ר' יאודה אמר משל בן רב נחמן אמר משל אב אורו ליה רבנן לרב ירמיה כמ"ד משל אב. והתוס' כתבו בד"ה אורו ליה רבנן כו' משמע שכך הלכה וכן פסק בשאלתות דרב אחאי פ' וישמע ופסק דהיכא דלית ליה לאב ואית ליה לבן חייב הבן לזון את אביו וכן פסק ר"י ור"ח דלא יהא אלא אחר כדאמרי' בפ' נערה דרב אכפייה לההו' גברא ואפיק מניה ד' מאו' זוזי לצדקה ועוד דאמרי' בירו' אר"י הלואי דיהווין כל שמעתתי ברירן לי כהך שכופין את הבן לזון את האב עכ"ל. ומדמייתו ראיה מפ' נערה דרב אכפיה לההוא גברא ואפיק מניה ת' זוזי לצדקה. שמע מינה דמשום מצות צדקה הוא דמחייבנא ליה ולא משום מצות כבוד וכן נראה שכן דעת הרא"ש וכן כתב להדייא הרי"ף ז"ל.
Yoreh De'ah.15.3
אמנם הרמב"ם בפ"ו מה' ממרין והטור בי"ד סתמו את דבריהם שכן כתב ואם אין ממון לאב ויש לבן כופין אותו וזן אביו ואמו כפי מה שהוא יכול ומרן הב"י בי"ד סי' ר"ס הסכים דעת הר"מ והטור לדעת התוס' והרי"ף שכן כתב וכ"נ מדברי הרי"ף והרא"ש שכתבו דשקלינן מניה בתורת צדקה ויהבינן ליה לאבוה והכי דייק נמי לישנא דהר"מ ורבינו שכתבו ואם אין לאב ויש לבן כופין את הבן וזן את האב כפי מה שהוא יכול עכ"ל ולא ידעתי מהיכא דייק מרן בלשון הר"מ והטור לומר דסברי כדעת התוס' והרי"ף והרא"ש דאם ממ"ש כפי מה שהוא יכול איני רואה בדברים הללו שום הכרח לומר דסברי כהרי"ף וסיעת מרחמוהי דדילמא דמשום כבוד נגעו בה ולא משום צדקה והדברים שקולין הם בעיני וראיתי להב"ח שכתב וז"ל וכן פי' הב"י אבל אין לפרש דעת הר"מ ורבינו דצריך ליתן לו משום כבוד דא"כ היה צריך ליתן אפי' מגלימא דעל כתפיה כדי לקיים מצות כבוד אב ואם שאין לה שעור ומה זה שכתבו כפי מה שהוא יכול עכ"ל ובענייותי גם דברי הב"ח צל"ת דאם מה שהכריח הוא ממ"ש כפי מה שהוא יכול יכולין אנו לפ' דמשום כבוד נגעו בה ומ"ש כפי מה שהוא יכול באו למעט דלא מחייבנא ליה לחזור על הפתחים להאכיל לאביו אלא מפרנסו כפי יכולתו כל זמן שיש יכולת בידו לפרנסו מממונו ולאפוקי דאם אין לו תו לא מחייב לחזור על הפתחים לפרנסו וכן פי' ר"ת לא שיחזור על הפתחים בשביל אביו אלא חייב לפרנסו משלו אפי' אם יצטרך לחזור על הפתחים אח"כ ע"כ. וזהו אפי' מגלימא דעל כתפיה ולעולם משום כבוד נגעו בה באופן שלא יש מדבריהם הכרח כ"כ.
Yoreh De'ah.15.4
ואני בעוניי נר' שכונת מרן שהוכרח מדברי הר"מ דסברי כהרי"ף וכעמיה הוא ממ"ש ודייקי בלישנייהו ונקטי כופין את הבן כו' ומדנקטי בלישנייהו לשון כפייה כופין את הבן ואם משום כבוד אין אנו יכולין לכופו משום דהוי מצות עשה שמתן שכרה בצידה וכל מ"ע שמתן שכרה בציד' לא כייפי' ליה וכדאמרי' בפ' כל הבשר דף ק"י גבי ההוא גברא דלא הוה מוקיר אבוה ואימיה. כפתוהו א"ל שבקוה דתני' כל מ"ע שמתן שכרה בצידה אין ב"ד של מטה מוזהרין עליה יע"ש ופי' רש"י וז"ל שמתן שכרה בצידה למען יאריכון ימיך לכך פי' מתן שכרה לומר אם לא תקימנא זהו עונשו שלא יטול שכר זה עכ"ל ומכלל דברי רש"י נר' שר"ל שמ"ש דאין ב"ד מוזהרין עליה שפי' שאינם נענשי' לפי שכבר עונשם מפו' במקרא. וכן הוא מפורש בירוש' והביאו הרמב"ן בתשו' סי' פ"ח שנשאל על ב"ח שנכנס בבית לוה ומשכונו שהוא עומד בעשה דהשב תשיב לו אם אינו רוצה להשיב אם כופין אותו ב"ד או לאו. תשו' זו היא מ"ע שהזמן גרמא שמתן שכרה בצידה אין ב"ד מוזהרין עליה ופי' בירוש' דאין ב"ד של מטה נענשי' עליה אם העלימו עיניהם ממנו ולא רצו לדון בה ולפיכך אם לא רצו ב"ד לכוף אין כופין אבל ודאי אם רצו לכוף כופין כדאמרי' פ' הכותב א"ל רב כהנא לרב פפא לדידך דאמרת פריעת ב"ח מצוה אי אמר לא ניחא לי למעבד מצוה מאי א"ל תנן בד"א במל"ת אבל במ"ע כגון עשה סוכה ואינו עושה לולב ואינו עושה מכין אותו עד שתצא נפשו עכ"ל.
Yoreh De'ah.15.5
ולכאורה ק"ל בדבריו בראיה דמייתי מפ' הכותב למאי דקאמר אבל ודאי אם רצו לכוף דכופין כדאמרי' כו' וקשה טובא חדא דמה מייתי ראיה מהתם לאם רצו ב"ד לכוף הא מהך סוגיא דפ' הכותב משמע דחיובא רמיא עלייהו דבדינא לכוף אותו עד שתצא נפשו דמדקאמר בד"א במל"ת אבל במ"ע רמו כו' מכין כו' משמע דכי היכי דמלקין מן הדין במל"ת ומחוייבים הן להלקותו כדי שיפטרו מעונשו הכי נמי במ"ע מחוייבים אנו להכותו עד שתצא נפשו ואין הדבר תלוי ברצון ב"ד. וא"כ מאי ראיה מייתי מהך סוגייא. ועוד זאת יתירה דהכי מייתי ראיה מהך סוגי' דמיירי במצות דאין מתן שכרה בצידה כסוכה וכלולב למצות שמתן שכרה בצידה ומה ענין זה לזה ויש לבעל דין לחלוק ולו' דשאני מצות עשה שמתן שכרה דהתם הדבר תלוי ועומד ברצון ב"ד. משא"כ במ"ע שאין מתן שכרה כסוכה וכלולב דין הוא דמחייבי ב"ד לכוף אותה. ונראה ליישב לפע"ד שאין הדבר כפשוטו אלא הראיה דמייתי מהש"ס דהכותב הוא לו' דאם ב"ד רצו לכוף אותו שיכפוהו בשוטין כדאמרי' התם גבי מ"ע דסוכה ולולב דאם אין עושה המצוה שמכין אותו עד שתצא נפשו. ולאפוקי מדעת התוס' שפי' בפ' כל הבשר ד"ה כל מצות עשה כו' וא"ת והרי צדקה כו' ואמרי' בב"ב דף ח' דרב' אכפייה לר' נתן ואפיק מניה ת' זוז לצדקה ואומר ר"ת דאכפייה היינו בדברים כו' ועוד דבצדק' נמי איכא לאו דלא תקפוץ ולא תאמץ. אמור מעתה שהרמב"ן אייתי הך סוגייא לו' דאם ב"ד רוצין לכופו שיכפוהו כראוי דלא תימא דכיון דמן הדין אין אנו מחוייבים לכופו א"כ נאמר דאם ירצו הב"ד לכופו יכופוהו בכפייה קלה דהיינו בדברים וכתי' ראשון דהתוס' להכי אייתי ראיה מההיא דכתו' לאורויי דאם רצו ב"ד לכופו רשאים הם לכופו אפילו בשוטין דאמרי' דמכין אותו עד שתצא נפשו. אתה הוראת לדעת דאין ראייתו מההיא דכתובות לעיקר דינו וחילוקו דהדבר תלוי ברצון הב"ד כמובן מריהטא דלישנא דמההיא אין משם ראיה וכמש"ל אלא לענין אופן הכפייה הוא דמייתי הך ראיה כדבר האמור כנ"ל כו'. וראה ראיתי להרב הט"ז בסי' ר"מ בי"ד שנתעצם להקשות על תשו' הרמב"ן הנז' מכח הך סוגייא דפ' כל הבשר הנז' לעיל דלפי סברת הרמב"ן דאם רצו לכוף אותו דהרשות בידם וז"ל וק' ממ"ש רב מרי כאן לרב חסדא שבקוהו דהא אם רוצה שפיר כופהו. וקו' זו הק' נמי על המרדכי שכ"כ וז"ל ובמרדכי פ' נערה שנתפתתה מביא ירוש' הלז וכתב עלה ולפ"ז ל"ק הא דאמרי' בירוש' דפ"ק דקדושין הלואי יהיו כל שמועותיו ברירין כהדא דכופין הבן לזון את האב ובפ' כל הבשר אמר שבקוה עכ"ל. הרי שלא הוק' לו רק הני תרי מילי דסתרן אהדדי דהיינו בירוש' א' שכופין הבן לזון האב והיא מ"ע שמתן שכרה בצידה ובפ' כל הבשר אמר שבקוה. ותירץ ע"ז דההיא דכופין הבן היינו מצד רצון הב"ד אבל ע"מ שהקשינו לא תירץ כלום דמה הביא רב מרי מהא דתניא לחלוק על רב חסדא עכ"ל פי' דבריו דהמרדכי הוק' לו הני תרי סוגיי דהירו' וביישובו לא יישב כי אם חדא סוגייא דהיא הך דכופין את הבן לזון את האב דמתוקמא כשרצו ב"ד לכפותו. ברם דהא הירוש' דשבקוה לא יישב כלום דמה הביא רב מרי מהא דתניא לחלוק על רב חסדא. פי' והלא הך ברייתא דמייתי רב מרי איירי נמי כשרצו ב"ד והיא הקו' עצמה שהוק' לו בדברי הרמב"ן ולכאורה נראה ליישב הך סוגייא דשבקוה לדעת הרמב"ן והמרדכי הכי הוי מפרשא לה דר' אמי ראה לרב חסדא שציוה שיכפתוהו על העמוד להכותו מכה רבה כדקי"ל דמ"ע מכין אותו עד שתצא נפשו ונר' דר' אמי הבין מבין ריסי עיניו דרב חסדא שהיה סבור שהיו נענשים עליו אם לא יכוהו כשאר המצות ולהכי א"ל ר' אמי שבקוה כדתניא כו' דאין ב"ד של מטה מוזהרין עליה פי' נענשים וכיון שכן אינכם מחוייבים מן הדין להכותו ולהכי א"ל שבקוה כלו' להעתיקו מסברתו שהיה סובר רב חסדא שהיה מן הדין להלקותו. ולעולם שאם היה רואה בבירור ומכיר בדברי רב חסדא שלא היה רוצה להלקותו מן הדין כי אם שכן עלה ברצונו דרב חסדא להלקותו אז ודאי דלא היה אומר ר' אמי שבקוהו. וזה נ"ל שלכך כיונהו התוס' בב"ב ד' ח' במ"ש ריב"א שהוק' לו נמי קוי הט"ז כדמוס' כצלמה יע"ש וכתבו שם וז"ל וא"ל שבקוה ה"פ אינכם מוזהרין להכריחו כו' ודלא כמ"ש הט"ז בדברי ריב"א שלפי דעתי יותר נוטה דברי ריב"א כמ"ש. ובהכי נתיישבו דברי הרמב"ן והמרדכי לע"ד.
Yoreh De'ah.15.6
עוד נר' לע"ד ליישב דברי הרמב"ן בתי' הב' שכתבו התו' בפ' כל הבשר ד"ה כל מ"ע שהוק' להם והרי צדקה כו' ותיר' ר"ת תירוץ ב' וז"ל ועוד דבצדקה נמי איכא לאו דלא תקפוץ ולא תאמץ עכ"ל ואין ספק דכונת ר"ת בתירוץ הב' הוא לומר דכיון דבצדקה איכא לאו דלא תקפוץ כו' דכייפינן ליה אפילו בשוטין דנמצא דרבא דאכפייה לר"ן ואפיק מניה ח' זוזי לצדקה זו כפייה ממש ולא כפיית דברים כמ"ש בתירוץ הראשון. הנה הרואה יראה בתשובת הרמב"ן ז"ל שנשאל על השבת העבוט דאם אינו רוצה להשיב אם כופין אותו ב"ד או לאו ובהשבת העבוט איכא נמי תרי לאוי וכמ"ש הרמב"ם בפ"ג מה' מלוה ולוה וז"ל הא למדת שהממשכן את העני כו' ולא החזירו בזמנו עובר משום ג' שמות משום לא תבוא אל ביתו ומשום השב תשיב לו את העבוט ומשום לא תשכב בעבוטו כו' יע"ש. הרי דבהשבת העבוט אם אינו מחזירו עובר על עשה דהשב תשיב ועובר נמי על תרי לאוי והיינו ממש כצדקה דאיכא עשה ותרי לאוי. ומן הדין היה לפי סברת ר"ת דכייפינן ליה כפייה גמורה ופי' בשוטין כיון דאיכא תרי לאוי בצדקה.
Yoreh De'ah.15.7
אמנם הרמב"ן מצע לו את הדרך וסובר הוא ז"ל דמשום דהך מצוה דהשבת העבוט דמתן שכרה בצידה אין לנו לכופו כלל כשאר מ"ע דמתן שכרה בצידה. אכן משו' דאיכא תרי לאוי בהשבת העבוט אית לן למימר דאם רצו ב"ד לכפות יש להם רשות לכופו ואין הסברא לומר שיכפוהו כפייה גמורה בשוטין כס' התוס' דאי הכי מאי אהנייא לן האי דמתן שכרה בצידה. וסברתו היא כעין פשרה לו' דמשום מתן שכרה בצידה אין לכופו כלל ומשום דאיכא תרי לאוי יש לנו לומר דכייפינן ליה כפייה גמורה אשר ע"כ הרמב"ן עשה פשרה דאין לכופו משום דהיא מ"ע שמתן שכרה בצידה והיינו לומר דאין ב"ד מחוייבים לכופו ומיהו משום דאיכא תרי לאוי בהשבת העבוט יש לנו לו' דאם רצו ב"ד לכופו יש להם רשות מאחר דאיכא תרי לאוי ומצאתי ידי ורגלי ליישב מה שהק' הסמ"ע בחה"מ סי' ק"ז על הרב מהר"ם ז"ל שבסי' צ"ז גבי מצות השבת העבוט והגיה מור"ם שם וכתב וז"ל מצות השבת העבוט היא מ"ע שמתן שכרה בצידה ולכן אין ב"ד שלמטה מחוייבים לכוף עליה אבל אם רוצים לכוף הרשות בידם עכ"ל ואילו בסי' ק"ז לא הגיה שם כלום וכתב הסמ"ע שאיפשר שהרב מור"ם סמך עמ"ש בסי' צ"ז וחזר להקשות הסמ"ע דלמה בי"ד בסי' ר"ם סתם הדברים ולא הגיה שם כלל בענין כבוד אב ואם ועיין מה שנדחק הסמ"ע ז"ל לתרץ. ברם במאי דכתיבנא ניחא ובכונה מכוונת הגיה מור"ם בסי' צ"ז דאיירי בהשבת העבוט דאיכא עשה ותרי לאוי להכי הגיה כאן בסי' צ"ז וכתב סברת הרמב"ן וכמש"ל האומנם בסי' ק"ז ובי"ד בסי' ר"ם דאיירי במצות כיבוד אב ואם דליכא לאוי במצוה כי אם עשה לבד להכי לא הגיה מור"ם שם באלו הב' מקומות כלום. ובהכי ודאי נחה שקטה האר"ש מעל מור"ם ז"ל והרצתי יישוב זה לפני אחי המאירי ה"י והוכשר הדבר בעיניו ומ"מ הק' לי אחי ה"י דאי הכי אמאי לא הגיה מור"ם בי"ד ה' צדקה סי' ר"ם וסתם את דבריו והלא לפי דעת מור"ם דס"ל כס' הרמב"ן הי"ל להביא דברי הרמב"ן בה' צדקה דהא צדקה והשבת העבוט שווין הם דאיכא בשניהם חד עשה ותרי לאוי והדין עמו ולא מצאתי מענה ויישוב נכון אך איפשר לדחוק ולו' שסמך בה' צדקה עמ"ש בסי' צ"ז בדין השבת העבוט והוא דוחק. ואחר העמל וטורח שטרחתי ליישב דברי תשו' הרמב"ן ז"ל גם דברי מור"ם בעל הגהה לפי דעתי הקצרה האלקים אינה לידי ס' קטן הכמות הנקרא בית הלוי מיוסד על כללי המיגו בהקדמתו ז"ל דף ד' ע"ב שכתב הרב כדברי וכיישובי ליישב דברי מור"ם. אכן מה שהוספתי נופך משלי הוא ליישב תשו' הרמב"ן שממנה תוצאות חיים למור"ם כאשר הארכתי כיד ה' הטובה עלי ברם אכתי מ"ש אחי ה"י עדיין בציביונה ובקומה עומדת אם לא שנדחוק ליישב כמש"ל דוקא והתימה מהרב ז"ל שלא נירגש בתמיהא זו.
Yoreh De'ah.15.8
יצא מן המחובר ומכל האמור דרובא דרבוותא סברי דאם אין לו נכסים לאב ויש לו לבן דכייפנן ליה לבן לזון את אביו בתורת צדקה ולא משום כיבוד אב ואם כאשר כתבו התוס' משם השאלתות דרב אחאי והרי"ף והרמב"ם והטור לפי דעת מרן וכן פי' הפוסקין כדברי מרן בשולחנו הטהור בי"ד סי' ר"ם יע"ש. ונשאר לנו לחקור חקירה האחת אהובה דהשתא לפום אינהו רבוותא דסברי דהיכא דאין לו לאב ויש לו לבן דכייפי' ליה לבן לזון את אביו מתורת צדקה. וכיון דאתינן עליה מתורת צדקה נמצא דכייפינן לה כפייה גמורה אפי' בשוטין משום דבצדקה איכא תרי לאוי כמ"ש התוס' כנז"ל לתירוץ הב'. או אם נאמר כיון דצדקה זו דכייפינן ליה לבן הוי משום לתא דכבוד דאי לא תימא הכי למה כייפינן ליה לבן משאר אינשי דעלמא. אלא ודאי דמשום לתא דכבוד נגעו בה וכיון שכן לא כייפינן ליה כפייה גמורה דהא המצוה עצמה מתן שכרה בצידה וקי"ל דכל מ"ע שמתן שכרה בצידה לא כייפינן ליה ונלאתי לבקש בס' ולא מצאתי מי שעמד בחקירה זאת ולא מקום פשיטות. ונר' לע"ד קצת פשיטות מהא דאמרי' בפ' ראל"י ר"א אומר פותחין לאדם בכבוד אביו ואמו כו' מודים חכמים לר"א בדבר שבינו לבין אביו ואמו שפותחין לו בכבוד אביו ואמו. ופי' רש"י והר"ן שהדיר אביו מהנאתו והם צריכין לו להנאתו שפותחין לו בכבודם. וכן פי' הטור בי"ד סי' רכ"ח וז"ל אבל פותחין לו בכבוד אביו בדברים שבין אביו ואמו כגון אם הדירן מנכסיו שפותחין לו לומר אילו ידעת שאתה חייב במזונותיהם לא היית נודר עכ"ל. ובגמ' מאי אין נדרים אמר אביי א"כ אין נדרים ניתרין יפה ורבא א"כ אין נדרים נשאלין לחכם תנן ומודים חכמים לר"א בשלמא לאביי דאמר א"כ אין נדרים ניתרין יפה הכא כיון דאיחצף איחצף אלא לרבא כו' ופי' רש"י כיון דאיחצף כולי האי מעיקרא דאדרי' לאביו ולאמו מנכסיו הא איחצף ליה ועומד בחוצפו כדמעיקרא ואי מתחרט ודאי פיו ולבו שוין והכי מתרין לו בכך עכ"ל וכן פי' הר"ן יע"ש והטור בסי' הנז"ל כתב וז"ל אבל אין פותחין בכבוד המקום לו' אילו ידעת שאתה עושה עברה בנדרך לא היית נודר שאין אדם כו' וכתב מרן וז"ל ומ"ש רבינו אין פותחין כו' אינו מכוון דא"כ אמאי פותחין באלו ידעת שהיה עובר על לאו דלא תקום כו' והא הנך עברה נינהו אלא כך צ"ל דאין פותחין בכבוד המקו' לומר אילו היתה יודע שאתה מקל בכבוד המקום כו'. והב"ח כתב דדברי הטור מכוונים ותורף דבריו שהדבר תלוי במצוה המפורשת בתורה למצוה שאינה מפורשת בתורה דמצות דלא תקום ולא תטור וכן מצות כיבוד אב ואם הוא דבר המפורש בתורה וכיון דחצף לעבור על ד"ת יחציף גם עכשיו ולא יבוש. ולכך מהני חרטה דהשתא משא"כ בדבר שאינו מפורש בתורה לא מחזקי איניש בחציפא שיאמר שאפ"ה היה נודר והוא אומר שהיה נמנע מלידור אפי' אם אינו אמת. והיינו טעמא דאמרי' בגמ' לאביי דכיון דאיחצף ליה כולי האי מעיקרא דאדריה לאביו ולאמו מנכסיו ואעפ"י שהיה יודע דחייב בכבוד הכתוב בתורה מפורש בודאי יחציף גם עתה כו' יע"ש.
Yoreh De'ah.15.9
והנה מלבד מ"ש הרב ט"ז וז"ל ודבריו תמוהים דאם ידע כבר האיסור דלא תקום או כבוד אב ואם מה פתח שייך בזה להתיר לו הנדר מכח אלו ידעת כו' עכ"ל ועוד הקש' הרב בעל גינת ורדים לי"ד כלל ב' סי' ט' וז"ל ומ"ש הב"ח דעון המפורש בתורה קיל טפי לאינשי מעון שאינו מפורש בתורה איברא דסברא הפוכה היא וכלפי לייא שהרי עון המפורש בתורה מתיירא אדם לעבור עליו וכשנכשל כולי האי לכשידעו העולם גודל רשעו ולכן יש לחוש שהוא מסתיר עונו ויכחידנו תחת לשונו ולכן אינו מן הראוי לפתוח בו. לא כן כשהעון אינו מפורש בתורה דיש לו התנצלות שכיון שאינו מפורש קיל וכשפותחין לו אינו משיב אלא האמת כו' יע"ש. ואני ההדיוט תמה על הרב הנז' דאיך דחה דברי הב"ח בדברים ובסברא בעלמא והן אמת שסברתו היא סברא ישרה. אכן מה נעשה בדברי הש"ס שנסתייע הב"ח מנייהו ואזיל דקאמר בשלמא לאביי כו' דכיון דאיחצף ליה הא איחצף ליה ופי' ולהכי פותחין לו בדבר שבין אביו ואמו לכ"ע והא כבוד אביו ואמו כתוב בתורה ואפ"ה אמרי' כיון דאיחצף כו' והיא ראיה גמורה לחילו' הב"ח. וא"כ קשה איך מלאו לבו להרב הנז' לחלוק על חילוק הב"ח במילי בעלמא והעלים עינו מהראיה שביד הב"ח לכן אי קשה על חילוק הב"ח הא ודאי קשיא והוא דלפי מ"ש הר"ן ז"ל ורש"י ובפרט הטור דפי' ומודים חכמים לר"א בדבר שבינו לבין אביו ואמו דמיירי בהדירו לאביו מנכסיו והוא צריך להנאתו כנז"ל דמשמע דלית ליה לאב מגרמיה כלו' ונאחז בכבלי העניות עד שנצרך האב שיזון אותו בנו. ובדלית ליה לאב ואית ליה לבן כבר כתבנו לעיל דרובא דרבוותא סברי דכייפנא ליה לבן לזון את אביו מתורת צדקה ולא משום מצות כבוד משום דלא חייבה התורה לזון את האב אלא בדאית ליה לאב נכסים ברם בדלית ליה לאב אף בדאית ליה לבן אינו מחוייב מן התורה לזונו אלא דכייפינן ליה מתורת צדקה דלא גרע מאחר וכמ"ש התוס' כנז"ל. וכיון שכן דבהך גוונא מיירי נמצא דדבר זה אינו מפו' בתורה במצות כבוד אב ואם דהא אינו מוזהר בפי' מן התורה אלא בדאית ליה לאב ממון. א"כ קשה על חילוקו דהב"ח שכתב דהך מצוה דכבוד אב ואם שאמרו בש"ס דמודים חכמים לר"א בדבר שבינו לבין אביו ואמו שפי' שהדירו מנכסיו דמיירי בדלית ליה לאב ואית ליה לבן דהוי מצו' המפו' בתורה והלא אין מצו' כיבוד אב ואם בזו מפו' בתו' דהתורה לא חייבתו לבן בדלית ליה לאב ואיך כתב דמצו' כיבוד אב ואם דכי האי גוונא מפו' בתורה. ואל תשבני מדברי הש"ס שהביא הב"ח ראיה לחילוק דהכי מפרשינן לה דלעולם כבוד כזה אינו מפו' בתורה ומאי דאמרי' בש"ס כיון דאיחצף ליה איחצף פי' דעל צד הסברא נותנת לכבד את אביו בממונו שאפי' אומות העולם מכבדים את אביהם שאינם מניחין את אבותיהם לחזור על הפתחין כשיש נכסים לבן ומכין ועונשין בדיניהן ע"ז ונחשב לעברה בעיני כל הבריות וזה החציף והדיר את אביו מנכסיו ופרץ גדר העולם ובודאי לא יבוש לעולם לומר שאלו ידע שחייב במזונותיהן כו' ולהכי ודאי הוי חרטה גמורה כשמתחרט ועיין בט"ז שפי' קרוב לזה יע"ש. יצא מהמחובר לפום מאי דכתי' ופרישנא דמתני' דהכא דנדרים דמודים חכמים לר"א דבדבר שבינו לבין אביו ואמו פותחין דמיירי בדלית ליה לאב ואית ליה לבן דאמרי' בעלמא דמאי דכייפינן ליה לבן לזון את אביו הוי מתורת צדקה ולא משום כיבוד אב ואם א"כ ק' לישנא דמתני' ומודים חכמים שפותחין לו בכבוד אביו ואמו דמאי כבוד אביו ואמו איכא הול"ל שפותחין לו בתורת צדקה אלא ודאי מהא שמעי' דאע"ג דמתורת צדקה הוא עיקר הפתח אלא כיון דמצות צדקה זו אתייא ליה משום כבוד אביו ואמו ולכן עיקר הפתח דפתחינן ליה משו' כבוד אב ואם דמשום לתא דכבוד אב ואם אתינן ליה. אמור מעתה שאנו עושין העיקר משום כבוד אב ואם ולא משום תורת צדקה איפשיטא לן למאי דמספקא לן מעיקרא דלא כייפי' ליה כפיה גמורה בצדקה משו' דצדקה זו משום לתא דכבוד אב ואם הוא ובעיקר מצות כיבוד אב ואם קי"ל דאין כופין משום דהוי מ"ע שמתן שכרה בצידה. אמטו להכי לא כייפינן ליה כפיה גמורה בדלית ליה לאב ואית ליה לבן אפי' שמתורת צדקה כייפינן ליה לזון את האב עד הנה עזרנו ה' לתור ולחפש בנ"ד דמיירי דאמו של ראובן הנז' דלית לה מגרמא כלום דמכלל דברי הפוס' הנז"ל נר' דמחייבי' ליה לבן בדאית ליה לזון ולפרנס' את אמו מהבא בידו וכופין אותו מדרבנן ויש לו קצת מצות כבוד מדאורייתא.
Yoreh De'ah.15.10
מעתה צריך להתייש' בדבר אי מהני פתח זו לפתוח לראו' הנז' ולו' לו אילו ידעת שאתה עובר על מצות חכמים שחייבוך לזון את אמך מי היית נודר אם או' ראובן שע"מ כן לא נדר לפי שהיה סבור שמאחר דאפסיקא הלכתא בקדושין כמ"ד משל אב אי הוי פתח גמור להתירו מכבלי הנזירות אי לא ואת"ל דאין פתח זה אלים כ"כ להפקיע הנזירות מעליו לפחות אי מהני לעשותו סניף אי לא ומצאתי למהר"י אדרב"י סי' ת"ח שנשאל על נדון כיוצא בזה. והשיב וז"ל אם משו' שחייב הנודר בכבוד אביו אין בה ממש וטעמא דמלתא שהרי כתב הר"מ ז"ל ה' נזירות פ"ק הנזירות בכלל נדר כו' עד הרי דאע"ג דכבוד אב מצוה חל הנזירות. הרי בהדיא דאי איפשר לן לפתוח פתח זה משום לתא דכבוד אב ואם דהא אי אפי' הויא מלתא דהויא גופה כבוד האם עצמה אינו מועיל פתח זו להתיר נזירותו וכמ"ש מהר"י אדרב"י מדברי הרמב"ם דהנדר והנזירו' חל אפי' על דרך מצוה כנז"ל וכיון שכן פתח זה אינו מעלה ומוריד לנ"ד. איברא דהיה מקום להקל בנ"ד מטעמא דהוי נדר דאפקיה בלשון שבועה שאמר ראובן די נו איסטאר לייו אי אילייא כו' דהוי לשון שבועה דאילו בלשון נדר הול"ל הריני נזיר כו' סי איסטארי כו' וכמ"ש מוהרשד"ם בכמה מקומות לא"ה וז"ל נ"ל בלי ספק שרבים בחכמה ובמנין סוברים דאין נדר בלשון שבועה ה"ה כת' שכתבו התוס' עליו שהם דברי קבלה והרב ן' מיגש שכתב הרמב"ם עליו שהיא לבו כפתחו של אולם וכת' שעיקר התוס' עליו ועל ר"י והרשב"א והרא"ש ובנו הטור ורבי' ירוחם ז"ל נראה שכן דעתם כו' יע"ש. ועל דבריו אלו רצה לסמוך הרב המובהק כמוהר"א הלוי ז"ל בתשו' לי"ד סי' א' כלל ב'. אך ראיתי שם בס' גינת ורדים שהרב המופלא מאריה דאתרא כמוהר"ם ן' חביב ז"ל שכתב שאין לסמוך עליו על טעם זה כאשר האריך שם הרב הנז' ולבסוף כתב ובפרט שהרב הגדול מהרי"ט בראשונו' סי' ג"ן הכריח הדבר בראיות ברורו' וחזקות דנזירות דין שבועה יש לו והפליא עצה והגדיל תושיה יע"ש. גם מהר"א ששון כתב וז"ל אבל כפי האמת אין ראוי לסמוך על זה הטעם לבד יע"ש. א"כ סניף זה אין לנו עסק בו ברם אם יש צד להקל ולעשותה סניף להקל בנזירות בנ"ד הוא בהוראת הרב הגדול כמהר"ש סרילייו ז"ל שהביא דבריו מ"ו כמהר"ם ן' חביב בס' גינת ורדים חי"ד כלל ב' דכיון דהנזירות לא חל עדיין משום דאתי דבור ומבטל דבור והוא ע"פ הירוש' ולבסוף כתב הרב וז"ל אך מ"מ יראה לע"ד שהוא סניף חשוב לצרפו עם טעם אחר כו' יע"ש באורך. הכי נמי בנ"ד דלא חלו בה ידים ידי נזירות נעשה סניף זה לצרפו עם סניפים אחרים.
Yoreh De'ah.15.11
עוד נר' סניף אחר להקל בדבר דכיון שאמר ראובן הנז' די נו איסטאר לייו כו' דמשמע דהנזירות יחול עליו כשלא ישב עם אמו בבית אחד ובשולחן אחד ונמצאו דבריו סותרין כונתו ובנדרים בעינן פיו ולבו שוין ועיין במהריב"ל סי' מ"א והרב הגדול מוהרלנ"ח סי' נ"ו ע"ד ותי' סי' ס"ד והרב המובהק פני משה סי' ק"ב והרב מהר"א טארי"ק הובאו דבריו ס' דרכי נועם לי"ד סי' י' ומאחר דכל אינהו רבוותא הסכימו לעשותו סניף להקל א"כ ה"ה בנ"ד. ואף שנר' קצת מהמורים דלא ס"ל כוותיהו ה"ה הראשון שבקדושה מהר"א ששון סי' קנ"ד והרב מהר"א הלוי ס' גינת ורדים לי"ד סי' א' מ"מ התורה אמרה אחרי רבים להטות הרי לך שני סניפים. עוד יש סניף אחר דנמצא ג"כ בס' הקדש והוא כשקיבל ראובן הנזירות לא היתה דעתו מיושבת עליו ומרוב שיחו וכעסו אשר במרה בו דיבר. ועיין בהרב פ"מ ח"א סי' ל"ז ומוהריק"ש בשילהי ה' נזירות להיות אלו נדרי רשעים סמכו שלא לקיים שום דבר בנ"ש כו'. וכיוצא לזה הביא מרן ז"ל בב"י י"ד סי' רנ"ח בתשו' המיוחסות להרמב"ן סי' רנ"ה בהתרת נדרים בעי חרטה היינו בנודר מחמת עצמו כנודר מן היין או מן הבצל מפני שהוא רע לו כו' אבל נדרים שהן דרך קנס כגון קונם כו' בחרטה דהשתא סגי יע"ש והרב המבי"ט ח"א סס"י צ"ט הביא הך תשו' וכ"כ מהר"א טאריקה בהך תשו' הנז"ל וכ"כ הרב פ"מ ח"ב סס"י ק"ב וז"ל עוד יש סניף להקל כל דהו בנ"ש והוא ממה שבא בשאלה שראו' מרוב שיחו וכעסו קפץ ונדר בנ"ש זה וכיון שכן איפשר שכיון שגבר כעסו כ"כ עד שבא לידי מדה זו כל כי האי לא פיו ולא לבו איכא ע"כ יע"ש הרי סניף אחר בנ"ד נמי שהיה קבלת נזירות ראובן מתוך כעס כנז' בשאלה. ולכאורה היה מקום להביא עוד סניף אחר לנ"ד והוא הוא הפתח שפתח לעצמו ראובן הנודר כנז' בשאלה מטעם המודעה שמסר ראובן הנז' בליל ערב ר"ה ובליל י"ה על הנדרים והנזירות שיקבל באותה שנה שיהיו בטלים מעכשו. וכמ"ש הרב מור"ם בהגה סי' רי"א דין א' וז"ל והא דאמרי' כל נדרי בליל י"ה הוי כאלו התנה בהדיא כו' וכתב הש"ך וז"ל וכתו' בתשו' מוהר"ם גאלאנטי סי' י"ח דה"ה בנזירות דינא הכי דכל נדרי מבטל הנזירות אעפ"י שלא אמר נזירות הרי היא בכלל הנדרים יע"ש. ובנ"ד עדיפא שמלבד כל נדרי שאמר ראו' הנז' בליל י"ה עוד הוסיף נופך למסור מודעה בפני עדים כמו שכבר הודפס מודעה זו בס' קיצור של"ה שלפי זה אין ספק דלא חל הנזירות על ראובן הנז' מאחר שכבר מסר מודעה זו בפני י' בני אדם. ומצינו להרבה מהפוסקים שסמכו על טעם זה לחוד לבטל הנזירות ונזכיר קצתם מה ששלטה עיני בהם ה"ה הרב הגדול מהרדב"ז ז"ל במודפסו' סי' ג"ל ומהר"ם אלשיך סי' ק"ג והביא דבריו הרב פני משה ח"א סי' ל"ז. גם המקור ברוך סי' כ"ט ומהריט"ץ סי' ק"א. אלא דאם באנו לדון ולהתיר הנזירות משום האי טעמא לחוד צריכין אנו לחקור בראובן הנז' אי זכר למודעא זו תכ"ד שכן עלתה הסכמת רוב הפוסקים שהצריכו שיזכור המודעא תכ"ד ושאלתי את ראובן הנודר ואמר שלא זכר המודעה לא תכ"ד ולא אחר כ"ד כאשר הארכתי בפרט הלזה במקום אחר. מעתה אין פתח זה מועיל לנ"ד. מ"מ לבי אומר לי דאף לאינהו רבוותא נמי דאמרו דלא מהני היינו בהאי טעמא בלחוד ברם מאחר דבנ"ד איכא פתחי מעלייתא דפתחינן להו לעיל. מעתה ומעכשו איפשר לעשותו פתח זה סניף ולצרפו עם הסניפין האחרים הנז"ל כי לא נופל הוא דהא איכא כמה מרברוותא שעשו מעשה אף שלא נזכר מהמודעה תכ"ד וכמ"ש מהרי"ט סי' כ"א וז"ל וכבר הורה א"א ז"ל הלכה למעשה כסברת ר"ת דמהני תנאה אעפ"י שלא זכר תכ"ד גם מהרדב"ז ומהר"ם אלשיך והרב מקור ברוך ומהריט"ץ הנז"ל סוף דבר הכל נשמע מכל הני טעמי שכתבנו שראו' הנז' לא חל עליו הנזירות ובלבד שיקבל עליו ראובן הנז' שמהיום והלאה לא יהיה פרוץ בנדרים ובפרט בנ"ש החמור הביטה נא וראה מ"ש מהרדב"ז בס"ס קכ"ו וז"ל ואין ראוי לשום בעל הוראה להקל בנ"ש לפי שהיא תקלה גדולה שהרי על כל כוס וכוס ועל כל תגלחת ותגלחת לוקה וזה הולך וסומך על הוראתו והקולר תלוי בצוארו רחמנא ליצלן עכ"ד ז"ל. ואחר הדברים האלה מי זה האיש ירא ה' שדוחק ונכנס בעובי קורא כזו לולי שמצאתי שכתב מהר"א טאריקה ז"ל שכתב דכיון דנ"ש אין לו התרה כל טצדקי דמצינן למעבד כי היכי דלא ליחול עבדינן כי היכי דלא ליתיה לידי תקלה ביין ותגלחת ומייתי הרב הנז' ראיה משילהי פ"ק דכתובות גבי ההוא ארוס וארוסתו דאתו לקמיה דרב יוסף היא אמרה מניה הוא והוא אמר אין מנאי כו' עד נמי בדיעבד דמי כו' יע"ש וכבר כתבתי במקום אחר שאני מגמגם בראית הרב ז"ל מ"מ על דברי הרב סמכתי ונכנסתי לדון בתגר זה. ועכ"פ צריך התרת חכם ובענין התרה כתב הרב פ"מ סי' ק"ג שצריך שיתירו לו ג' חכמים בקיאים ולא שתהיה ההתרה בפומבי דלא ליתי המון העם לשמוע ויהיו סבורים שנזיר שמשון איתיה בשאלה כשאר נדרים.
Yoreh De'ah.15.12
אך מהריט"ץ ז"ל כתב שיתירו לו בעשרה כדי לצאת מידי חששא זו שלא יאמרו דנ"ש איתיה בשאלה דכיון שכן הנודר יהיב דעתיה ושואל מ"ש נדר זה משאר נדרים שצריך י' והם או' לו דנ"ש חמור מאד דליתיה בשאלה ומה שהתירו הוא משום דלא היה הנזירות גמור ואפ"ה חמור שצריך התרה בי' וע"י כך יהיה נזהר ונבדל מלידור בנזירות והסכים עמו הרב גינת ורדים לי"ד סי' ח' כלל ב' והכי נקטינן וצור ישראל יצילנו ממכשול ושגיאו' כמאמר נז"י שגיאות מי יבין וכי"ר. כה דברי העבד ישר' לב נשבר אף רוחי הצעיר נסים חיים משה מזרחי ס"ט.
Yoreh De'ah.16.1
שאלה על מנהג קבוע שהיה עד עתה בעה"ק ירושלם תוב"ב מימי אבותינו הקדושים נ"ע שהיהודים עצמן היו מוכרים בשר כשר באופן זה שהמוכר בשר היה הולך למקולין ולוקח בשר מבעליו הגוים בפחות ומוכר ביותר בחנות שלו והיא היא הגאביל"ה הנהוגה בכל מקום ומהגאביל"ה נוטל שכרו וגם פורע פרס לשוחטי ובודקי העיר על פי הסכמת העיר אשר מימי קדם והנה עתה חדשים מקרוב באו לקוטאי ממזרח וממערב ונתועדו יחד והסכימו בניהם לבטל מנהג הקדמונים יען שלא נמצא להם בשר בריוח כי הזמן בוגד מפני החמס קמו וכתבו הסכמה חדשה וחתמו בה הם בראשונה והחתימו בה קצת מתושבי העיר ותורף הסכמת' היא שמהיום ההוא והלאה שימכור הגוי בשר הכשר בידו כמו שנוהגי' בח"ל שרושם השוחט פ' השבוע בזרוע הבהמה והגוי בעצמו מוכר הבשר לישראל ולא יהיה עוד גאביל"ה על הבשר מהיום ההוא והלאה וקצת מרשומי העיר לא באו על החתום כי יראו אלקים לשלוח יד ויהיו גם הם גרמא לבטל מנהג הכשר אשר נהגו אבותינו הקדושים אשר בארץ ועשו והצליחו שמחמתן נתבטלה ההסכמה. ומ"מ עדיין החתומים על ההסכמה עומדים בדעתן ורוצים עכ"פ לחדש הסכמתן וע"ז שאל השואל אם יש כח בידם לבטל מנהג הקדום ע"פ הסכמה זו מאחר שלא נתברר מנהג הזה על מה נתייסד או לא ושכמ"ה.
Yoreh De'ah.16.2
תשובה מי הביאני עד הלום לברר אוכל ולהוציא משפט זה לאשורו ואנכי בער דשותא דרבנן לא ידענא. מי אנכי יתוש קצוץ כנפים פגום נכנס בחדרי מלכים ולמשש כלי הקדש באתרא דזקוקין דנורא מאן חשיב ומאן ספין ומאן רקיע לעיוליה נפשיה בתוך האש הגדולה בתבערה ובמצ"ה וידיו לא תכוונה. מי האיש הירא את דבר ה' יאחזינו רעד הני ברכי קיש קיש דא לדא בקרא יהודי כי רבים חללים הפילה ומלתא דאתיא בק"ו למי שלא נתבשל כל צרכי ולא הגיע אפי' למאכל בר דרוסאי וחכמה לא קנה. תשובה תולה זה חלק אדם ממעל לחשב בתורת ה' יהגה יום ולילה לא ישבות בודק לאור הנר בחיפוש וחיפוש מנר עד שידו מגעת וחישב עם קונהו כאילו קבלה מהר סיני ואין עליו דין ודברים אם יאכל קדש בשגגה הנה שכרו אתו מנחת פתים ידיו תבאינה. ובטרם תחיל האר"ש צריך לחקור במנהג זה אם הוא בהסכמה קדומה או אי הוי מנהג בעלמא שקיבלו אבותינו עליהם מעצמן וחקרתי על זה ולא אתנו יודע על מה. מ"מ אף אם נאמר דשלא בהסכמה נהיה הדבר הזה כי אם מנהג בעלמא כבר כתב הריב"ש סי' שצ"ט משם הרמב"ן וז"ל ועוד שאפי' בדברים שלא קיבלו עליהם בני העיר בהסכמה אלא שנהגו כך מעצמן לעשות גדר וסיג לתורה אף הבנים חייבים לנהוג באותו גדר כדאמרי' בפסחי' פרק מ"ש בני בישן נהגו כו' ופסקו מרן בי"ד סי' רי"ד יע"ש. ולבי אומר לי דמסתמא מנהג זה שנהגו אבותינו הקדושי' היה משו' סייג לתורה שלא יבואו ישר' לידי מכשול שיאכילו הגוים בשר נבלה וטרפה ומוכרח הדבר מעצמו מדין ק"ו שהלא עינינו הרואות אם היו' שהוקבע הדבר שישראל ימכור הבשר שפעמי' רבות רצו הנבלים להכשיל את ישראל להאכילם טרפות בתורת חליפין לולי ה' שהיה לנו ורבים השיב מעון ק"ו כשהן עצמן יהיו מוכרין הבשר לישראל דפשיטא בלי ספק שיהיו מכשילין את ישראל וא"כ הדבר ברור אצלי שע"ד זה הוקבע המנהג הלזה שהוא סייג וגדר לתורה מאבותינו הקדושי' אשר בארץ. אך מ"מ צריך להתיישב בדבר אם איפשר שע"י פתח וחרטה יכולים לבטל המנהג דההיא דהריב"ש איפשר דמיירי בלא חרטה ופתח כי אם ממילא.
Yoreh De'ah.16.3
והנה הרב הגדול בעל משא מלך נסתפק קרוב לספק זה בההיא דבני בישן וז"ל הש"ס. גרסינן פ' מ"ש בני ביישן נהוג דלא הוו אזלי מצור לצדון במעלי דשבת' אתו בנייהו קמיה דר"י א"ל אבותינו אפשר להו אנן לא איפשר לן א"ל כבר קיבלו אבותיכ' עליהן שנ' שמע בני מוסר אביך וגו'. והרב הנז' בדף נ"ה נסתפק בדברי ר"י אי אמר להם הכי בעבור שלא באו בחרטה אלא אמרו לא איפשר לן דמשמע שהיו רוצים לבטל המנהג ממילא אבל אם היו מבקשי' התרה היה מתירן. או בכולל אמר להן כבר קיבלו פ' דלא מהני חרטה. והרב הנז' הביא ראיה מההיא דערובין פ' הדר דף ע' דבעי הש"ס גבי יורש אי מצי מבטל רשות דקא' התם או דילמא יורש כרעיה דאבוה הוא ומצי מבטל וקי"ל כרב נחמן דיורש מצי מבטל משום כרעיה דאבוה הוא. ודחה ראיה זה באופן זה דבשלמא התם לענין ירושה הוי כרעיה דאבוה דהבן קם תחת אביו ומצי מבטל אבל הכא שהמקבל המנהג הוא אביו על מה יתחרט בנו במה שלא קבל והמנהג חל עליו מדין דאל תיטוש ואין משם ראיה שיוכל להתחרט בנו יע"ש ודבריו אלו הם מוסכמים לדעת רבו מהרשד"ם בח"א ובח"ב שכתב וז"ל עוד אני אומר שמה שאמרו שיש לו היתר ע"י שאלה לחכם היינו בדבר שאסרו אדם מעצמו מחדש שלא קבלו אבותיו אבל בדבר שקיבלו אבותיו לא אפשר להתיר וראיה ודאי ממעשה דבני בישן שבאו לפני ר"י והשיב להם כבר קיבלו אבותיכם עליהן וכתיב ואל תיטוש תורת אמך ואם איתא אמאי לא הותר להם ע"י חרטה כגון שהיו או' שהיו עומדים בדוחק ושלא היה אפשר להם אלא ודאי שאי אפשר להם להתיר מה שנהגו האבות איסור. כתבתי זה לפי שמדברי מהרי"ק בי"ד סי' רי"ד נראה בהיפך ולא ידעתי מנין לו שהרי לא ראיתי כן בדברי הפוסקים ז"ל כנ"ל ע"כ. ודבריו אלו תמוהים טובא דאיך כתב שלא ראה כן בדברי הפוסקים וע"ז תמה על מרן דלא ידע מנין לו. וק' שהרי דברי מרן מצאם מדברי הרא"ש פ' מ"ש וז"ל שם ע"ד הירושלמי וכל דבר שיודע בו שהוא מותר ונוהג בו איסור נשאל ואין מתירין לו כלו' אם בא לח' לישאל אם יכול לזלזל במנהג שנהגו בו אבותיו כההיא דבני בישן לא יתיר לו הח' וכן נמי אדם שנהג איסור בדבר לסייג ולפרישות לא יתיר לו הח' המנהג ההוא ממילא דהוי כמו נדר כדאיתא בפ"ב דנדרים כו' אבל הח' יכול להתיר לו בחרטה כמו שאר דברים ויפתח בחרטה שנהגו כן לשם נדר עכ"ל ז"ל. ומרן ז"ל עפ"י דברי הרא"ש ייסד דבריו כו' דאפי' בדבר שהחזיק הבן במנהג אבותיו יש לו התרה עפ"י חכם ע"י פתח וחרטה יע"ש וכבר ה' מ"מ עמד בזה ויישב תמיהא זו על צד הדוחק. וז"ל ובדוחק יש לפרש ע"ד מורי הרשד"ם ז"ל אחר שידקדקו דברי הרא"ש שבמנהג הבנים שבאו לזלזל בו מ... אבותיו. כתב ולא יתיר לו הח' ובאדם שנהג איסור בדבר המותר כו' לא יתיר לו הח' ההוא ממילא הוסיף תיבת ממילא לומר שלא יתיר לו ממילא אלא ע"י פתח וחרטה אבל בבן הבא לזלזל בו לא יתיר לו סתם ואיפשר אפי' ע"י פתח וחרטה עכ"ל ה' מ"מ ז"ל.
Yoreh De'ah.16.4
(א"ה עיין בקיצור פסקי הרא"ש שמשם נר' בהדיא דאף לבנים מתירין להם ע"י חרטה ועיין בספר כהונת עולם סי' רי"ד). ולי הדיוט לפי קוצר השגת דעתי נ"ל שכן הבין מרן פי' זה בדברי הרא"ש והוא שמרן יצא לידון בדבר חדש למדקדק היטב בדבריו כי זה הוא דיש לדקדק בדברי מרן ז"ל במאי דכתב אחר שהביא לשון הרא"ש ז"ל וז"ל ולפ"ז צ"ל דהא דאמרי במ"ש כו' דמאי אתא לאשמועינן דהלא הדבר מפורש ביתר שאת בדברי הרא"ש. אלא ודאי מוכרחים לפ' שכונת מרן ז"ל ללמדנו דין מחודש מה שאינו מובן ומפורש בדברי הרא"ש באו' א"נ שאבותיהם היו יודעין שהן מותרים ואסרו עצמן בהן ובניהם החזיקו מנהג אבותיהם וסוברים דמדינא אסירי כי ההיא דבני בישן דאיתא התם אי אתה רשאי להתירם להם ממילא בלא התרה ומיהו ע"י שאלת ח' ופתח וחרטה מתירים להם עכ"ל ז"ל כונת דבריו שמדברי הרא"ש נראה דאם הבנים החזיקו במנהג אבותיהם דאין להם התרה שכן כתב בהאי דינא לא יתיר לו הח' סתם דנר' דאפי' ע"י פתח וחרטה אין להם התרה כאשר כתב ה' מ"מ. מ"מ מרן ז"ל בא לחדש לנו דין מחודש והוא דאם הבנים החזיקו במנהג אבותיהם מטעם שסוברים דמדינא אסירי דיש להם התרה ע"י פתח וחרטה והוא כעין פשרה שהטיל מרן בדבר לפי שאם אנו הולכים אחר דעתם שסוברים דמדינא אסירי פשיטא שהן מותרים ממילא כמ"ש הרא"ש על הירוש' יע"ש. ואם אנו הולכים אחר מנהג אביהם פשיטא שאין להן התרה כלל כנז"ל אשר ע"כ הטיל מרן פשרה בניהם כדי שלא להקל ולא להחמיר בדין זה כלו' שאין לו' המנהג הותר ממילא מאחר שהוא נדר בטענת שהיו סוברים דמדינא אסירי שהוא להקל ולא להחמיר לו' שאין להם התרה מאחר דבתר דמנהגא דאבותייהו הן נגררים. אלא דמתירים להם ע"י פתח וחרטה כנ"ל. ואם נפשך לומר דאיך כתב מרן וסוברי' דמדינא אסירי כי ההיא דבני בישן דמשמע דסבי' ליה דעובדא דבני בישן מיירי שהיו סוברים הבנים דמדינא אסירי ולכן היה להם התרה ע"י פתח וחרטה אלא שר"י ראה בדבריהם שהיו רוצים לבטל מנהג אבותיהם ממילא בלא פתח וחרטה ולכן לא היתיר להם והלא מדברי הרא"ש ז"ל נר' שהיו יודעים הבנים שאבותיהם היו יודעי' דמדינא היו מותרים אלא שקיבלו עליהן לסייג ולפרישות ומפני כן פסק דבנדון כזה אין לו התרה יע"ש. ואם איתא כסברת מרן היה להם התרה ע"י פתח ואיך סגר הפתח וכתב סתם לא יתיר לו וכמש"ל. לזה אפשר לו' דבהא ודאי פליגי דהרא"ש ס"ל דבהך עובדא דבני בישן מיירי שהבנים היו יודעים שאבותיהם וגם הם עמהם דמדינא היו מותרי' ונהגו משום סייג ופרישות וע"ז פסק דאין להם התרה כלל. אכן מרן חלוק עליו בזה ודעתו דאפשר לו' בהך עובדא דמיירי דהיו סוברים כולם דמדינא אסירי ויש להם התרה ע"י פתח וכמ"ש לעיל. אך מאחר דהרא"ש ס"ל בהך עובדא דבני בישן שהיו סוברים הבנים דמדינא היו מותרי' כוותיה נקטינן וזה נלע"ד דבתר סברא זו נגרר השואל למהר"י קולון בשורש קמ"ד ששאל על מנהג הלועזים שנהגו שאין האשה טובלת תוך מ' יום לזכר ופ' לנקבה. וז"ל ואשר נשאת ונתת אם יש טעם להתיר ולומר דאע"ג שדורות הקדמונים מהלועזים היו יודעים שאינם אלא משום חומרא מ"מ אבדה עצה מבנים וסבורים שהוא משום איסור וא"כ נשאל ומתירים לו כו' יע"ש מבורר הדבר שכונת השואל הוא מאחר שדורות האחרונים היו טועים בדעתם וסוברים דמדינא אסירי א"כ להוו להו התרה ע"י פתח כס' מרן דכתיבנא. וע"ז השיב מהריק"ו דעכ"פ הן חייבי' לאחוז במנהג אבותיהם משום דאין הדבר תלוי בסברתם ובדעתם. דבשלמא כשמתחילה הוקבע הדבר בטעות אז ודאי שהן וכ"ש בניהם יכולים לישאל שהרי הקבלה בטעות היתה כו' יע"ש. והביא ראיה מהך עובדא דבני בישן. דמכלל דבריו נר' דס"ל למהרי"ק דעובדא דבני בישן מיירי שהיו סוברין דמדינא אסירי כס' מרן ז"ל ועכ"ז פסק דליתנהו בשאלה היפך ס' מרן. ומ"ש מהרי"ק ובכל מקום שתמצא מנהג ויש ליישבו בשום ענין פשיטא שיש ללכת אחריו כמו שאמרו מנהג מבטל הלכה רק שיהיה מנהגו ותיקים חכמי המקום כמ"ש המרדכי ריש פ' הפועלים כו' יע"ש. מכלל של דברים אלו נר' דס"ל דלדעת המרדכי דבכל מקום שיש מנהג בין מנהג ממון ובין מנהג איסור דבעי' שיהיה מנהג וותיקי'. וזה מסכים עם מה שכתב בשורש ח'. ומאי דאיכא לעייוני ח' לשורש ט' כבר עמד עליהן מהריב"ל בח"א כלל י"א סי' ס"א. והרב בעל מ"מ הקשה נמי משורש ק"ב לשורש ח' וכ"נ הקשה ה' משפט צדק וה' באר שבע הרבה להשיב על תשו' זו של ק"ב ואגב גררא ראיתי לה' משפט צדק באותה תשובה סי' י"ד שהקשה על מהרשד"ם ב' תשובות דסתרי אהדדי וז"ל הנה מהרשד"ם סי' ש"ד כתב ועל אשר שאלת המנהג מי יועיל בדבר הזה ומה ראיתי צריך לזה כו' ולשאלה אם יועיל המנהג שנהגו בני העיר לכתוב שטרותיהם ע"י סופר ועדים גוים האמת כן שאם המנהג הוא כן באותה מדינה הו"ל ככל תנאי שבממון שתנאו קיים אלא שצריך שיהיה פשוט מאד עד שכל העולם ר"ל בני אותה העיר יודעים אותו ושיהיה המנהג קבוע ומיוסד לוותיקים כו' והביא ראיה מדברי מהרי"ק שורש ח' וק' לע"ד על מהרשד"ם מדידי אדידיה דהכא מצריך הגם שהוא דיני ממונות וליכא איסורא בדבר שיהיה עפ"י וותיקין ובסי' קצ"ג כתב וז"ל גם כפי מה שראיתי מדברי שניהם שאם היה מנהג קבוע באותו מקום שכתב ידו חשוב כשטר גמור שהיה הדין עם התובע וכן האמת שאפי' שלא יהיה המנהג אלא בין הסוחרים אם הוא מנהג פשוט בניהם אין ספק שזכה התובע והביא ראיה מפרק איזהו נשך האי סטימתא קניא כו' יע"ש ואיך פה לא הצריך שיהיה קבוע עפ"י וותיקי' ושם הצריך הגם שהוא דיני ממונות והניח הדבר בצ"ע. ולע"ד נר' לחלק ולו' דמ"ש מהרשד"ם בסי' ש"ד שצריך שיהיה קבוע עפ"י וותיקים ההיא שאני שעפ"י אותו שטר צואה שנעשית עפ"י סופר ועדים גוים העיקר ירושה מהבנים שהיא מדאורייתא ולהכי הצריך הרב שיהיה קבוע עפ"י וותיקי' וכן הוא דעת הרב משפטי שמואל סי' ק"ג דף קי"ג ריש ע"ג יע"ש משא"כ בההיא דסי' קצ"ג דמיירי דהמנהג ההוא בין הסוחרים וע"ז כתב שאם המנהג קבוע בין הסוחרים מהני שמנהג הזה לא בא לעקור שום דבר לא מדאורייתא ולא מדרבנן. ועוד דיש מרבוותא דסברי דמי שהוציא כ"י אינו נאמן לו' תורפתי ולכן לא הצריך ה' ז"ל שיהיה קבוע עפ"י וותיקי'. וזהו כונתו של ה' ז"ל בההיא דסי' ש"ד שהביא ראיה ממ"ש מהרי"ק בשורש ח' לפי שבהך שכתב ה' הנז' מיירי שבא לעקור חלק הבכור שהוא מדאורייתא ולהכי הצריך הרב שיהיה קבוע עפ"י וותיקין והוי דומה לנדון מהרשד"ם.
Yoreh De'ah.16.5
וראה ראיתי בתשו' של רבן של בני גולת מערב במודפסו' סי' צ"ד שכתב וז"ל ולענין מ"ש דאפי' כנגד ההלכה כו' כ"ז הוא מלשון מהריק"ו ועוד הביא ראיה מהמרדכי דבב"ק וכל הני איכא למדחי דבממונא איירי משום הפקר ב"ד הפקר וכן כתב הוא בעצמו אלא שכ' דההיא דפ' הפועלים כיון דמסיק כו' עד אלא ודאי דאפי' במנהג איסורי' אזלי' בתר מנהגא היכא דהוקבע עפ"י וותיקי' ועיין בשורש ט' ותמצא שהוא עצמו דחה ראיה זו והביא ראיה אחרת דלאו לענין ממון בלחוד איירי מדמייתי ראיה ממ' סופרי' והתם לאו לענין ממון איירי ע"כ ואני בעיני טרחתי בעשר אצבעותי לקיים דברי הרב ולא מצאתי ידי ורגלי. דאדרבא טרח בעשר אצבעותיו ועשה לה סמוכות ממ' סופרי' יע"ש וע"כ דברי ה' ז"ל נפלאו ממני לפי קוצר השגתי דעתי והדבר תלוי בחסרוני. גם ראה ראיתי בתשו' הרב בעל משפטי שמואל דברים קשים לפי קוצר השגת דעתי שכ' בסי' ק"ג דף קי"ג ע"ג וז"ל והמעיין בכל סוגייות שבתלמוד בתשו' ובב"מ ופ' המקבל ובכל דוכתי שנז' ענין המנהג דאזלי' בתר המנהג ימצא כי דוקא בדבר שאינו נוגע איסור תורה ואפי' בממון הקל כגון בשיעור המידות כו' יע"ש. ואני שמעתי ולא אבין דהרי מצינו דאפי' בדבר שנוגע באיסור תורה אמרינן מנהג מבטל הלכה כדאשכחן בהקומץ רבה דף ל"ב ובפ' מצות חליצה דף ק"ב וז"ל הש"ס אם בא אליהו ויאמר אין חולצין בסנדל אין שומעין לו כו' שמעינן מהכא דאפי' דעבדו איסורא לדעת אליהו ז"ל אפ"ה שבקינן להו במנהגם ואיך כתב הרב דבדבר שנוגע איסור תורה דאין מנהג מבטל תורה. גם מההיא דמציעא דמקום שנהגו להשכים מוכח ג"כ היפך דברי הרב. דומה לזה הקשה הרב באר שבע סי' כ"ב שתמה על מה שרצה לחלק הרב מהר"ר אייזק שטיין ז"ל בביאורו לסמ"ג בין מנהג ממון לענין איסור יע"ש. ותירוץ ג"כ הרב באר שבע הוא רחוק ומורינו הרב הגדול בעל פר"ח בח' א"ח בדף י"ט הביא דברי הרב הנז' ודחאן בב' ידים יע"ש סוף דבר שדברי הרב משפט צדק צ"ע רב לדעתי הדל. ומהך סוגיא דפ' הקומץ רבה ודפ' מצות חליצה הוקשה לה' מ"מ דף נ"ו. וז"ל החקירה ה"ה מנהג שנהגו בדבר שאינו מוסכם להלכה אם מעכבי' בידם צריך להתיישב בזה בר"ה דף ט"ו נהגו העם בחורובין כר' נחמיא ופריך מבנות שוח כו' עד דא"ל כי נהגו במקום איסורא מי שבקינן ליה עכ"ל משמע מכאן שכל שנהגו היפך ההלכה לא שבקינן להו וק"ל בהך כללא ממאי דאמרינן בהקומץ רבה וביבמות דף ק"ב א"ר כהנא כו'. אלמא דאע"ג דיבא אליהו ויאמר שמה שנוהגים הוא היפך האמת אין שומעין לו כיון שכבר נהגו העם בסנדל ולמה לא נאמר כו'. ועיין בתירוצו שהוא מעין תירוץ הרב באר שבע ז"ל. ותורף דבריהם דשניא ההיא דמעשר חרובין שבמנהגם עוקרים מצות מעשר מן התורה לדעת רבנן ולהכי לא שבקינן להו במנהגם משא"כ ההיא דחליצת סנדל דמדאורייתא כשר בין במנעל בין בסנדל ונמצא דאין המנהג עוקר מצות מדאוריית' ולהכי אין שומעין לאליהו.
Yoreh De'ah.16.6
ואני הדל בדעתי כננס ע"ג ענק נ"ל לתרץ תירוץ מרווח והוא דלא מצינו בש"ס מחלוקת דחד א' דמנעל שאמרה תורה הוא סנדל דוקא ולהכי אין חולצין אלא בסנדל וחד אמר דמנעל שאמרה תורה הוא ולדידיה אין חולצין אלא במנעל. אלא כולהו ס"ל דנעלו דכתיב בקרא הוי בין מנעל ובין סנדל כמו שפי' רש"י ביבמות דף ק"ב ד"ה ה"ג יע"ש אלא דפליגי אי כשר במנעל אפי' לכתחלה או בדיעבד וטעמא דמ"ד דלכתחי' אין חולצין במנעל מפרש תלמודא דגזרינן משום נעל מרופט א"נ משום חצי מנעל אבל בסנדל דליכא האי גזרה ס"ל לכולהו דלכתחי' חולצין בסנדל. וכן פי' רש"י בד"ה מרופט כו' אבל סנדל שהוא ק' אין יכול ליישבו על רגלו וליכא למגזר מידי עכ"ל ז"ל. וכיון שכן הוא אם יבא אליהו ויאמר דאין חולצין בסנדל ודאי דאין שומעין לו. וטעמא משו' שהמנהג זה שחולצי' בסנדל הוא מנהג חשוב ומוסכם שהוא כשר מדאורייתא ומדרבנן ולהכי שבקי' להו במנהגם מאחר שלא נמצא שום א' מחכמי התלמוד שפסל חליצת סנדל כדי שנא' שבא אליהו להכרה שההלכה כמ"ד שחליצת סנדל פסולה ולהכי אין חולצין בסנדל ונמצא שהמנהג הזה לא בא לעקור שום דבר לא מדאורייתא ולא מדרבנן ולהכי אין שומעין לאליהו לבטל מנהג כזה משא"כ בההיא דר"ה דחרובין דאי שבקי' להו למעבד כר' נחמיא נמצאו עוקרין מצות מעשר מן התורה ובזה עלתה ארוכה ג"כ לדברי הרב משפטי שמואל. ומידי חפשי ראיתי להרב בעל חות יאיר סי' פ"א וז"ל ויש עוד חילוק דבנהגו במקום איסורא לא שבקי' להו כההיא דפ"ק דר"ה ועי"ש בתוס' ובפ"ו דעירובין דף ס"ב ודף ע"ב והתוס' פ' ע"פ דף ק"ג ופ"ק דכתובות ג' ולי צ"ע עוד ממ"ש פ' מצות חליצה אם יבא אליהו כו' כאשר כל אלו מיירי במנהגים הנוגעים במצות ואיסור והתר כו'. כונתו רצויה דסתרי דברי הש"ס ובפרט מההיא דאם יבא אליהו כו' שהוא היפך מההיא דר"ה דהיכא דנהגו אי הוי במקום איסורא דלא שבקי' להו. ולפי קוצר דעתי כבר כתבתי למעלה דאין כ"כ סתירת מההיא דפ' מצות חליצה עיין עליו. אך מ"ש משאר הסוגייות צריך יישוב גדול וכעת אין הפנאי מסכים.
Yoreh De'ah.16.7
אמור מעתה למאי דאתינא עלה לנ"ד דאין כח בידם לבטל המנהג שנהגו בו אבותינו הקדושים למגדר מילתא ולסייג משום אלא תטוש תורת אמך ואתינא לה מק"ו אם המנהג מבטל הלכה אפי' לגבי איסורא כמש"ל משם מהרי"ק כ"ש בנ"ד.
Yoreh De'ah.16.8
עוד יש להביא ראיה לנ"ד ממ"ש הרא"ש כלל פ' סי' ד' שנשאל על ראובן שהניח ספר בתורת משכון ביד שמעון והוציא לוי שטר על ראובן מוקדם לשטר שמעון וטען לוי כיון ששטרו מוקדם ושיעבד לו מטלטלי אגב מקרקעי יש לו להוציא מיד שמעון ספר זה מכח קדימה כו'. ופסקו הדיינים לפום דינא דגמ' במטלטלין כו'. והשיב הוי יודע כי יפה פסקו הדיינים לפום דינא דגמ' אמנם מיום בואי לארץ הזאת תמהתי על כי ראיתי כותבים בשטרות שעבוד מטלטלי אגב מקרקעי דא"כ אין לך אדם שקונה חפץ מחבירו. ורציתי לבטלו ואמרו לי שאעפ"י שכותבין כן בשטרות כבר נהגו בכל הארץ שאין מגבין לב"ח מטלטלי שמכר הלוה או נתן מפני תקנת השוק. ותורף הסכמתו בדין זה שאם היו יכולים לברר שפשט המנהג בעיר ההיא שלא להגבות לב"ח מן המטלטלים יעשו כמנהג דמנהג מבטל הלכה. אלא מפני שכתבו לו ז"ל שא"א לברר כתב כיון שא"א לברר יעמוד הדבר על ד"ת ויגבו לב"ח מן המטל' הרי לך בהדיא שאם היו יודעים בבירור שפשט המנהג בעיר ההיא שיעשו כמנהג דמנהג מבטל הלכה.
Yoreh De'ah.16.9
איברא שתשו' זו סותרת למ"ש בכלל נ"ו סי' ז' שנשאל על אשה אחת שמתה בלא זרע ובעודה בחיים חייתה כתבה שנתנה כח לבעלה שיקח אחר מיתתה החצי שמגיע ליורשיה ליקח בכח תקנת חכמי טוליטולה אי הוי מתנתה מתנה מפני שהבעל טוען שיש מנהג פשוט בטוליטולה שהאשה יש לה כח לתת נכסיה לכל מי שתחפוץ ואין לשנות המנהג. והראה שטר שאשתו נתנה לו כל נכסיה. והשיב הוא ז"ל שכל המנהגים שאמרו רז"ל שיש ללכת אחריו אינו אלא במנהג של איסור שרצו לעשותו דרך סייג וגדר כגון ההיא דפ' מקום שנהגו כו' אבל בענין ממון לא ידעתי איך יתנו ממונו של זה לזה עפ"י המנהג בשלמא לענין איסורא כו' אבל בממון מה שייך ביה מנהג שעשו חכמים הראשונים דאינו מפורש בתקנה ואפילו ברמז שנתנו כח לאשה להנחיל נכסיה לכל מי שתרצה ובודאי שהוא מנהג של טעות ואין להשגיח בדבר הזה והאריך בדבר יע"ש והסתירה מבוארת ואין צורך להאריך בדבר וכבר הוקשה להם לגדולי הפוסקים ומכללם הגאון הגדול הרא"ם ז"ל בתשו' סי' י"ו יע"ש ויישבו בשני אופנים האופן הראשון הוא זה וז"ל דיש לחלק בין מנהג של רשות למנהג שסותר דין תורה דבמנהג של רשות כמו המנהג שנהגו שלא להגבות ממטלטלי דלוקח אעפ"י שכתוב בשטרו מטלטלי אגב מקרקעי. דאיכא למימר שמתחילה הסכימו בני המדינה שיהו כותבין מטלטלי אגב מקרקעי משום פיטומי מילי בעלמא ועפ"י דינא דגמ' הכי הוי דהרי כתב הרמב"ם שיש דברים הרבה שאין צריכין קנין ואין קנין בהם טעם כגון כו' ומה שנהגו להקנות באלו הדברים אינו מועיל כלום אלא להודיע שאינו כמצחק ומהתל אלא שגמר בליבו ואח"כ אמר מה שאמ' שהרי לא הקנה לחבירו דבר מסויים וידוע עכ"ל. דאין כאן סתירת דין תורה אזלי' בתר מנהגו אם נתפשט לכל בני המדינה אבל המנהג שסותר דין תורה כמו המנהג שנהגו שיהיה הרשות ביד האשה לתת נכסי' לכל מי שתחפוץ שהוא סותר תקנ' חכמי טוליטולה שתיקנו שיחזירו חצי הנדונייא שהוא מדין כדאמרן הא ודאי מנהג של טעות הוא בלי ספק וצריך לבטלו יע"ש. והן היום זכינו לס' תורת חיים שחיבר הרב הגדול מהרח"ש ובסי' י"ט כתב יישוב לשתי תשו' הללו יע"ש. וראה ראיתי להרב מפירחי כהונה פרח מטה אהרן בח"א סי' ס"ג שהוקש' לו בדברי הרא"ם וז"ל ומדי עוברי תשו' מהרא"ם הוקשה אצלי שהיה אפשר לה' ליישב בתשו' הרא"ש באופן אחר. וזה שהרב חילק שם וכתב דבענין דמשתתפי ומצטרפי כל בני מתא דאי עביד חד מיניהו דלא כמנהגא הוי הפסד לכל בני מתא מהני תקנת מנהג ההדיוטות והיינו דאמרי' רשאין בני העיר וכן ההיא דחמרין ושפנין והטעם משום דמחלי אהדדי לוותר על ד"ת וגמרי ומתנו למיזל בתר סדר ומנהג דידהו ודמי לההיא דמהר"ם בההיא דקא צייתי אהדדי. אבל גבי חילוק חצרות או בתים או שכירו' פועלים דאין הרבים מצטרפי יחד צריך מנהג ותיקי' ע"כ. מעתה י"ל דבההיא דטוליטולא כיון כדברי יחיד שאין כאן צירוף ושיתוף רבים צריך שיהיה מנהג ותיקי' וכיון שנדון זה הדברים מוכיחי' שלא נעשה ע"י חכמים לפיכך כתב הרא"ש שאין המנהג מועיל. אבל בההיא דתקנת השוק דמשתתפי ומצטרפי כל בני העיר מוכרי' וקונים כדי שיהיה משא ומתן בעיר שאם יצטרכו לשטר וסופר יתבטל המשא ומתן אף שיהיה מנהג הדיוטות מהני איך שיהיה עכ"ל הרב ז"ל. ולפי קוצר דעתי נר' אחר המחילה רבה דבמעט ההשגחה הוקשה לו קו' זו על הרא"ם שהרי הרא"ם ז"ל אחר שקיים חילוק זה מסברא דנפשיה כתב וכן מצאתי בתשו' א' מהגדולים הנקרא מהרר"י ז"ל שהיא תשו' הרב ת"ה והעתיק לשון התשו' שמסכמת עמו לחילוקו דיש הפרש בין דבר שהרבים מצטרפים יחד ועבדי תקנת לפי צרכיהם ואז אזלינן בתר מנהגא. משום דמעיקרא מחלי אהדדי לוותר על ד"ת למיזל בתר סדר מנהגם ובדבר שאין הרבים מצטרפים יחד כגון ההיא דחצירות ובתים כ' דלא איצטרופי איצטרופי למהוי צייתי אהדדי לכן צריכין מנהג שיש לו עיקר עפ"י ותיקי'. ובתכ"ד כתב הרא"ם ומעתה יש ליישב אותן תשו' דלעיל דהרא"ש באופן יותר מיושב דלא תקשו אהדדי כי המנהג של התשו' הא' לא הוקבעה עפ"י ותיקי' כו'. פי' דבריו לפי שהוא דבר שאין הרבים מצטרפים בו לכן הצריך שיהיה קבוע עפ"י ותיקי' וכיון שלא הוקבע עפ"י ותיקי' לכן כתב הרא"ש דבמנהג כזה צריך לבטלו כאשר האריך בזה הרא"ש יע"ש אבל המנהג של התשו' השנית שהוא מפני תקנת השוק שהדברים מוכיחים שהוקבע עפ"י ותיקי' שהרי היה מתבטל השוק לגמרי ע"ז היה רוצה לקיימו וה"ה שהיה להגאון ז"ל לומר שאעפ"י שהוקבע עפ"י הדיוטות כיון שרבים מצטרפי דאזלינן בתר מנהגא וכמ"ש הרב פרח מטה אהרן ז"ל. אלא קושטא דמלתא קא' דאומדנא דמוכח שהוקבע עפ"י ותיקי' דאם איתא דהוקבע עפ"י הדיוטו' איך לא יוכלו לברר הדייני' אם נתפשט המנהג והלא דבר המצוי תמיד בין הסוחרים אלא ודאי מה שלא יכלו לברר היינו אם הוקבע עפ"י ותיקי' או לאו. ועוד יש הוכחה ג"כ לזה מדברי הרא"ש למדקדק היטב בדבריו וכיון שכן אין שום קושיא להגאון ז"ל. ודברי הרא"ש מסכימים לדברי ר' ירוחם במשרים נתיב כ"ג ח"י יע"ש. ע"כ מה שהשיגה ידי יד כהה ודעתי הקצרה לכתו' בפרט זה. וידעתי גם ידעתי כי כל מה שכתבתי להביא ראיה לנ"ד היא משנה שאינה צריכה לגופה לפי מה שראיתי בספרי הקודש ראשונים גם אחרוני' ובפרט מן הפרט שני המאורות הגדולים הרב הגדול במ"מ וה' הגדול פר"ח ז"ל שלא היניחו פינה וזוית בחורי' ובסדקי' מהש"ס ומהפוסקים וכולם בהסכמה אחת עלו דבנדון כזה אין לבטלו יע"ש וכ"כ הטור בה' פסח סי' תנ"ה נוהגים שלא ליתן מלח כו' והוא דומה לנ"ד יע"ש וכמעט כל הפוסקים כך הסכימו הלא המה בספרתם ומה בצע להעתיקם.
Yoreh De'ah.16.10
כלל העולה לנ"ד דאין לבטל מנהג כשר כזה שנהגו אבותינו הקדושים נוחי עדן ומי מבטל מנהג זה וחישב עם קונהו שמכשיל הרבים להאכילם חלב נבלה וחלב טרפה. ועבירה גוררת עבירה שנמצא ג"כ מבטל תקנה גדולה הנעשית בקרוב בהסכמת רבני מתא ובראשם מורינו הרב המופלא כמהר"ר אברהם יצחקי ה"י שלא ימכרו בחנות כי אם בשר מנוקר שעד אותו זמן היו מוכרים בלי ניקור אך הקונה היה מוליך הבשר למנקר ומנקרה ורבני הדור שמעו מפי עדים כשרים שהרבה פעמים נכשלו כמה בני אדם לאכול בשר בלי ניקור וע"ז רבני מתא כאריות גברו ונתוועדו יחד וכתבו הסכמה בכל מיני חומרות ואלות שבתורה שלא יבטלו ההסכמה עד יבא מורה צדק שלא ימכרו בשר בחנות בלתי ניקור וחתמו בה כל רבני מתא וטובי העיר ופרנסי הזמן. ואותו היום עשאוהו י"ט שעלה בידם דבר זה ונמצא מעתה אם יתבטלו מנהג הקדום מאיליו ויתבטל ההסכמה הזאת לפי שאין הגוי יכול לצמצם שלא יתן לקונה מעט בשר הצריך ניקור והוא לא ידע ואשם ותהי לו לפוקה ולמכשול ומחטיא את הרבים הוא ואין מספיקין בידו לעשות תשו'. וצור ישראל יצילנו מעון והוא יכשל וילכד ברשות הנח"ש ואנחנו נקיים כה דברי איש צעיר עבד נרצע ליודעי דת ודין לב נשבר אף רוחי הצעיר חיים משה מזרחי ס"ט.
Yoreh De'ah.17.1
שאלה הלכה למעשה בס"ת שכתב הסופר לשם ראו' בסך ידוע ביניהם וכן עשה הסופר וכתב לו ס"ת כדת ונשאר עדיין ביד הסופ' ושאל הסופר מראו' שישלם לו שכרו כאשר פסק עמו לכותבו לו לשמו. והשיב לו ראובן כי כעת מטה ידו ואין בידו לפרוע לו שכירותו ואפי' למחצה והוא עדיין לא קנה הס"ת ולא משך אותו לכן ימכרנו לאיש אחר ויבקש הסו' למוכרו לאחרים ואין קונה כי היום שר"ה דעניותא נזירות"ו ובדמים כנודע והגם שויתר ממה שפסק עם ראו' סך מה אין קונה. ונסתפק השואל אם יכול למוכרו בגורל הנהוג בין הסוחרים הנקרא ריפ"ה דהיינו שכותבים כמה נקובי שם איש את שמו בסך קצוב ביניהם וכולן שוין בקצבה ומתני' ביניהם שיטילו גורל וכל מי שעולה שמו עם החפץ לו יהיה ומקנים זה לזה כל א' חלקו. האם יוכל הסופר הנז' למכור הס"ת בגורל הלז או לא. עוד שאל הסופר שהוא חייב לעניים זה ימים סך מה שנדר בעת צרתו כנודע והגבאים לוחצים אותו ואין לאל ידו לפרוע. אם יוכל ליתן הס"ת לגבאים שיזכו בעד העניים בסך מה שפסק עם ראובן והגבאים ימכרו אותו ע"י גורל הנז' וא"כ תהיה ההנאה לעניי' אם ימכר ע"י גורל הנז' אי שרי למעבד הכי או לא. יורנו המורה לצדקה הדין דין אמת לאמיתו ושכמ"ה.
Yoreh De'ah.17.2
תשובה כל כי האי שרי ליה לאיניש לאודועי לכל מי שיגיע לפ' הקורא כל כתבי בל יטעו כחושבי מחשבות שהדברים מגיעין למעשה. דחלילה וחס ליה לזרעא דאבא לאורויי באתרא דרביה הוא הנשר הגדול מ"ו מופלא שבסנהדרין ה"י ככתוב תורת משה. אין זה דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד על עצמו כתינוק שלא הגיע לעונת הפעוטות נושא ונותן ויהי אלקים את הנער ויגדל ונמצא למד בכלל ובפרט. כן צדקה לחיים עשה יעשה אבא רחמנא ויאיר עיני באור פני מלך חיים לכוין לדבר הלכה ויקיים מקרא שכתוב ע"י נאמן ביתו ואנכי אהיה עם פיך והורתיך כי"ר וזה החלי בס"ד.
Yoreh De'ah.17.3
הנה מבין ריסי עיני השואל ניכר דס"ל דמכר כזה ע"י גורל הנז' הנק' ריפ"ה הוא בזוי מאד ומש"ה שאל אם מותר למכור הס"ת במכר גרוע כזה. דהשתא נשיב אליו לפי שיטתו ולפי סברתו דס"ל דיש זילזול כבוד במכר הלז בודאי אין ספק בדבר דפשיטא דאסור. ראיה לדבר ממ"ש בת"כ פ' בהר וז"ל לא ימכרו ממכרת עבד שלא יעשה סמטא ויעמידם על אבן הלקח. ועיין מ"ש המפרש בילקוט ופסקו הרמב"ם בפ' א' מה' עבדים וז"ל א' המוכר עצמו או שמכרוהו ב"ד אינו נמכר בפרסייא על אבן המקח ולא בסימטא כדרך שהעבדים נמכרים שנא' לא ימכרו ממכרת עבד אינו נמכר אלא בצינעה ודרך כבוד עכ"ל והדברים ק"ו אם האל ית' חס על העבד הנמכר ע"י ב"ד שמכרוהו בגנבתו שלא ימכרוהו כי אם בצינעה ודרך כבוד. כ"ש שיש לנו לחוש על כבוד תורת ה' התמימה שלא תמכר בממכרת זילזול ע"י גורל הנק' ריפ"א כי אם בדרך כבוד גדול. וא"כ צריך להבין כוונת השואל במה נסתפק. ואם נפרש כונת השואל דמה שנסתפק הוא דמאחר שלא מצא אדם מישראל שיקנה הס"ת לו לשמו בדרך כבוד כי אם ע"י גורל זה ועל זה נסתפק אם מותר למוכרו בממכר כזה. דאילו היה מוצא מי שיקנהו לעצמו בדרך כבוד חלילה לו לזלזל בכבוד הס"ת ולמוכרו ע"י גורל הריפ"א. משא"כ עתה שלא מצא למוכרו כי אם ע"י גורל הריפ"א דמש"ה נסתפק השואל אי שרי למוכרו בכי האי גוונא. דוגמא מאי דאמרי' בתמו' עלה ק"ז על המקדיש בעל מום למזבח דפרכינן התם אלא מאי בב"מ מעיקרו אמאי לקי דיקלא בעלמא הוא. א"ל דיקלא לא זילא מלתא מן עצים הוא בעל מום מעיקרו זילא מילתא כיון דשביק תמים ואקדיש בע"מ מחייב לישנא אחרינא א"ל אפ"ה בזיא מילתא דדקל ליכא במינו ולא לקי לאפוקי בע"מ כיון דאיכא במינו לקי. ופי' רש"י ליכא במינו הראוי למזבח בע"מ איכא במינו ראוי למזבח וכיון דאיכא במינו ראוי למזבח איכא למימ' כיון דשביק מידי דחזי ואקדיש מידי דלא חזי לקי עכ"ל וכיון שכן ה"נ בנ"ד דון מינה דכיון שאינו מוצא מי שיקנהו בדרך צניעות וכבוד דאין איסור בדבר אם ימכרהו ע"י גורל הריפ"א דדמי לדקל דליכא במינו ראוי למזבח דליכא זילו' ולא לקי משא"כ אם היה מוצא מי שיקנהו דרך צניעות וכבוד דהיה זילזול בדבר אם היה מוכרו ע"י גורל הריפ"א דדמי למקדיש בעל מום דכיון דאיכא במינו ראוי למזבח ושביק מידי דחזי דלקי. ומכאן היינו יכולין למצוא קצת סעד לספק השואל דהיה מקו' לספקו ועכ"ז לבי או' שאף ממקום זה אין מקום לספק השואל דהא במסקנא דהתם אמרינן א' רבא השתא דאמור טעמא דבע"מ דלקי משום דבזיא מילתא אפי' למקדיש ליה לדמי נסכים נמי לקי וכן פסק הרמב"ם בפ"א מה' איסורי מזבח כרבא שכ"כ מפי השמועה למדו שזו אזהרה למקדיש בע"מ אפי' הקדישו לדמי לוקה שבזיון קדשים הוא. וכתב מרן הכ"מ שהנסחא האמיתית בדברי רבי' אפי' הקדישו לדמי נסכים עכ"ל ועיין מ"ש שם מרן על דברי התוס' ודברי הל"מ שרצה לתרץ קושית מרן ז"ל לא נתכוונו בעיני כאשר יראה הרואה ואין כאן מקומו ושעתו. וא"כ מאחר דדברי רבא קיימי אמסקנא להלכה אין מקום לשואל להסתפק עוד דפשי' דאסור למכור הס"ת ע"י גורל זה אף אם אינו מוצא שיקנה אותו ממנו דרך כבוד דהא לפי דברי רבא דקיימא אמסקנא דאפי' דמקדיש לדמי נסכים דהשתא ליכא בזיון כיון שאין במינו ראוי לנסכים ואפ"ה לקי. ה"נ בנ"ד אף שאינו מוצא מי שיקנה דרך כבוד אפ"ה אין לו רשות לזלזל למוכרו ע"י הגורל דאיכא בזיון. וה"נ מצינו בתלמוד דאין לזלזל בקדשים אף לאחר שנפסלו במידי דלית הנאה להקדש כבכור ומעשר דהכי תנן בבכורות ריש פ' כל פסולי המוקדשים הנאתן להקדש ונמכרין באיטליז ונשקלין בליטרא חוץ מן הבכור והמעשר שהנאתן לבעלים כו'. וכתבו התוס' חוץ מן הבכור שהנאתן לבעלים אע"פ דמפרש הטעם משום דהנאתן לבעלים על כרחין מדאורייתא הוא כדמוכח פ"ק דתמו' ובסוף פ' חלק גבי עיר הנדחת דדריש בהמתך מי שנאכלין בתורת בהמתך דתנן כו' ושמא משום קרא נפקא דאין נוהגים בזוי בדבר שאין הנאתן להקדש ע"כ. מכלל דבריהם נר' דהא דהבכו' והמעשר אין נמכרין באיטליז ואין נשקלין בליטרא הוי איסור' דאו' שלא לזלזל בהן למוכרן בה"ג דאיכא זילזול קדשים. ומהחברים מקשיבים תורתו של מ"ו ה"י שמעתי שמו שי' תמה על דברי התוס' מהא דאמרינן התם סמוך ונראה בדברי רבא דאוקי הברייתא דה"ק וז"ל אלא אמר רבא ה"ק מעשר בהמה של יתומים מוכרין אותו כדרכו ומעשר בהמה דגדול ששחטו מבליעו בעורו בחלבו בגידין ובקרניו א' רבא מנא אמינא לה דכתיב והיה הוא ותמורתו יהיה קודש לא יגאל אימתי עושה תמורה מחיים אימתי אינו נגאל מחיים הא לאחר שחיטה נגאל ורבנן הוא דגזרו לאחר שחיטה אטו לפני שחיטה דבר הנישום גזרו דבר שאינו נישום לא גזרו ע"כ. הרי דבהדייא מוכח מהכא דהא דאין בשר מעשר נמכר הוא משום גזירה דרבנן דמדאורייתא מותר במכירה דלאחר שחי' דילפי' לה מתמורה וא"כ קשה על התוס' שכתבו דמכי' בשר בכור ומעשר הוי דאורייתא זהו תורף הקושיא ולי נר' לתרץ דהא דאמרו בגמ' דמה שאינו יכול למכור הבשר הוא גזירה מדרבנן אבל מדאורייתא שרי אינו לומר דמדאורייתא שרי אפי' באיטליז אלא דמדאורייתא שרי בבית ורבנן גזור אפי' בבית אבל לעולם מדאורייתא אסור למכור באיטליז ומוכרח הדבר דהרי ביתומי' לא גזור רבנן ואוקמוה אדאורייתא ומתני' אוקימנא במעשר של יתומים וקאסר מתני' למכור באיטליז אלא ודאי דאפילו מדאורייתא אסור למכור באיטליז כמ"ש התוס' כנ"ל ודוק. ובהיותי משתאה מחריש עיני ראו בתשו' מוהר"ר צבי אשכנזי סי' קכ"ג שקרא תגר ע"מ שהיו נוהגין כשיש ס"ת למכור שהיו מכריזין בב"ה וכל א' וא' מעלה בדמים כדרך כו' ומחה הרב הנז' ז"ל בשמשים שלא יעשו כן וחילי דיליה מההיא דת"כ דלא ימכרו ממכרת עבד שלא יעשה סימטא ויעמידם על אבן הלקח ולא יהא כבוד הס"ת פחות מגנב הנמכר בגנבתו כו' ע"ש.
Yoreh De'ah.17.4
ואחר המחילה רבה איני רואה שום איסור בנדונו דמה בזוי יש במכר הזה במקו' קדוש בב"ה ומעלין הקודש בדמים וההיא דעבד שאני שהתורה הקפידה שלא למוכרו בסימטא ועל אבן הלקח במקום בזוי משא"כ במכר הזה בב"ה במקהלות שהוא עילוי לתורה דודאי אין שום נידנוד איסור בדבר דהרי מצינו בהקדשות שהיו מוכרי' אותן בהכרזה כמ"ש הרמב"ם בפ"ח מה' ערכין וז"ל כשפודין ההקדשו' מיד ההקדש בין שהיו קרקעות או מטלטלין מכריזין עליהם בפני כל הבאים לפדות אמר א' הרי הן שלי בעשר ואמר א' בכ' ואמר א' בל' כו' בד"א כשחזרו זה אחר זה אבל אם חזרו כולן כא' משלשין ביניהם בשוה כיצד כו' ועיין מ"ש עליו הראב"ד ומ"ש מרן לישב הש"ס לדעת הרמב"ם ז"ל ור' עובדיא בפי' תפס שי' הרמב"ם שכתב בחיבורו אמנם דברי הרמב"ם בפי' המשניות לא ידעתי אבנם לא למ"ש בחיבורו לא למ"ש בש"ס יע"ש וכעת אין הפנאי מסכים להעתיק דבריו ולשאת ולתת עליהם.
Yoreh De'ah.17.5
אמנם דבר הלמד מענינו הוא שכשהיו מוכרים ההקדשו' היו מוכרים בהכרזה בהתאסף ראשי עם יחד כדי שירויח ההקדש ה"נ בנדון דהרב הנז' אף דאין ריוח להקדש דהא המעות לחולין אזלי מ"מ איכא עילויא להקדש שנמכר ביוקר ואם לא ימכר באופן זה איני יודע היאך ימכר אם ימכר בצינעא ימכר בזול גדול ויש כאן זילזול גדול בדבר הקדש ועיין בס' צמח צדק סי' ע"ב יע"ש. ואם נפשך לו' ולדידך מי ניחא דהא עדיין לחלוחית של דיו קיימת שכתבתי לעיל והראתי פנים לאסור בנ"ד מהך ברייתא דת"כ ל"ק דשנייא נ"ד מנדון דהרב דנ"ד איכא זילותא בתרתי חדא דהגורל הלז אין דרכו לעשותו בב"ה כ"א כל א' וא' נותן קצבתו והולך ומכר כזה גרוע הוא כמעשה הדיוט משא"כ בנדון הרב ז"ל דהמכר נעשה במקו' הקודש בהתאסף ראשי עם קודש. שנית דבנ"ד יש זילזול גדול דמי שעולה הס"ת בגורלו נמצא קונהו בחצי סלע או בסלע ויהיה בעיניו מצוה זו קלה כיון שקנאה בפחת דמים משא"כ בנדון הרב שאדרבה מי שיעמוד לו הס"ת באחרונה בדמים יקרים יקנה אותו ויהיהי עילוי זה בפני הקונה אותו לדורותיו משום הני מילי הראת לדעת לעיל דבנ"ד איכא זילזול כבוד במכר כזה לפי דעת השואל דאסיק אדעתיה דיש זילזול כבוד ס"ת במכר כזה. אכן לדידי חזי לי דאין כאן בזוי קדשים דהא בפכ"ג דשבת ומטילין חלשין על הקודשים בי"ט אבל לא על המנות ופסקה הרמב"ם בפ"ד מה' י"ט וז"ל ואין מטילין חלשין על המנות אבל מטילין חלשין על בשר הקודשים בי"ט כדי לחבב המצוה והראב"ד השיגו שם ומרן ישב דעת הרמב"ם וז"ל ומדעת רבינו נר' שהוא מפרש של חול של חולין אבל רש"י פי' של חול של קדשים של אתמול וזה דעת הראב"ד כו' יע"ש וק"ק דאם איתא דהרמב"ם מפרש כדברי מרן א"כ מאי האי דמקשו בש"ס פשיטא ומתרצינן מ"ד הואיל וכתי' ועמך כמריבי כהן אפי' מנות דחול נמי קמ"ל דהשתא למאי מייתי הש"ס קרא דועמך כמריבי כהן לאינשי דעלמ' בבהמת חולין דבשלמא לפי' רש"י והראב"ד שפי' מנות דחול בי"ט שהוא של קדשים דאתמול ניחא דמייתי האי קרא דסד"א הואיל שהכהנים הם בעלי מריבה כדכתיב ועמך כמריבי כהן וגו' אבל לפי' מרן ק' ואי לאורויי דאינשי דעלמא הם ג"כ בעלי מריבה להכי לא איצטריך קרא דעל ריב בני ישראל יש מקראות בתורה בלי מספר. (א"ה עיין בפיי המשניות ובלח"מ שם).
Yoreh De'ah.17.6
איך שיהיה הרי שכתב הרמב"ם ז"ל להדיא דהא דשרינן להטיל חלשין אף בי"ט על הקודשים הוא משום כדי לחבב המצוה בעיני הכהנים אנשי משמר וכיון דאיכא חיבוב מצוה בהטלת חלשין על הקודשים א"כ דון מינה לנ"ד דל"מ דליכא איסורא כלל בהטלת גורל הריפ"א אלא דאדרבא איכא חיבוב מצוה בדבר לעיני כל ישראל ושרי למכור הס"ת ע"י גורל הריפ"א וכל כי האי מלתא יהא רעווא דלמרו בבי מדרשא מן שמי מן יומא דנן ולעולם. (א"ה עיין בס' זרע אברהם ת"א בי"ד).
Yoreh De'ah.18.1
להח"ר בנימין מערבי ה"י. נשאלתי אם הוציא המזוזה לבודקה בזמן הראוי דהיינו פעמי' בשבוע אם צריך עוד לברך ליה כשמחזירה והו"ל כאלו בא לקובעה מחדש. או נימא כיון דהוציאה ע"מ להחזירה מיד אחר בדיקה לא בעי ברכה.
Yoreh De'ah.18.2
תשובה הנה חקרתי ודרשתי בחיפוש אחר חיפוש בכל ספרי הפוסקים ראשונים גם אחרונים ולא נמצא רמז מזה וכנר' שלרוב פשיטותו לא חשו לכותבו דבפ' התכלת דף מ"ב אמרי' דכל המצות אזלינן בהו בתר גמר מצותן וכתב הרמב"ם בפ"ו מה' מזוזה דין ז' שקביעתה היא המצוה. וכן הטור כתב בסתם בא לקובעה כו' ויקבענה במקומה ויברך עליה כו' מדלא חילק משמע בכל אופן שיקבענה קאמר שיברך עליה. ומלישנא דנקט יקבענה במקומה אין הוכחה דפי' במקום הראוי לה וכדמסיים ואיזהו מקומה כו'. בענין שאין משם גילוי מילתא לברך.
Yoreh De'ah.18.3
אמנם חזינא שדין זה יהא נלמד מדין הטלית דאיפליגו רבוותא חלקם בחיים הלא המה רבינו בעל הטורים והרב מרן בב"י דכ' הטור בא"ח סס"י ח' דאם פשט טליתו ע"ד ללובשו מיד כגון שפשט אותו כדי ליכנס לבית הכסא בזה אני מסתפק אם צריך לברך שיש פנים לכאן ולכאן כו' ולבסוף העלה שא"צ לברך בין בתפלין בין בטלית אם הסירן ע"ד להחזירן מיד יע"ש. וכן בסס"י כ"ה בה' תפלין כת' ואפי' נשמטו ממקומן וממשמש בהם להחזירם למקומם צריך לברך ע"כ. דלא כתב חיוב הברכה אלא בנשמטו בלאו אדעתיה וכמ"ש בסי' ח' כיון שלא ידע שלא היו במקומם. אבל אם הזיזן ממקומן ע"ד להחזירם מיד א"צ לברך. ומאי דנקט שם הזיזן לאו דוקא אלא הה"נ הסירן וכמ"ש מרן הקדוש. דאלת"ה אלא דהזיזן בדוקא אבל אם הסירן צריך לברך ק' מנ"ל לטור ז"ל דמכריע גבי טלית דאין צריך לברך דכיון דדין התפלין היכא דהסירן צריך לברך דכוותה גבי טלית שהסירו ואמאי א"צ לברך אלא ודאי פשוט דלאו דוקא נקט הזיזן. ולקמן בס"ד יהבינן טעמא דנקט הכי. ולפ"ז מ"ש בסס"י כ"ה וכל שעה שמניחם ביום מברך ואפי' נשמטו כו' מוכרח לומר לפי דרכו של הרב דלא מיירי אלא היכא שלא היה בדעתו לחזור וללובשם מיד אבל אם דעתו לחזור ללובשם מיד הרי כתב בסי' ח' דא"צ לברך אלא ודאי כדאמרן.
Yoreh De'ah.18.4
ותמה עליו מרן הקדוש מסוגיא דפ' לולב וערבה דף מ"ו דרבא הוה מקדים וקאי ועייל לבית הכסא ונפיק ומשי ידיה ומנח תפלין ומברך וכי אצטריך זימנא אחריתי עייל לב"ה ונפיק ומשי ידיה ומנח תפלין ומברך. ומשמע ודאי דע"ד לחזור ולהניח' מיד כשיצא ואפ"ה היה מברך וה"ה לטלית כו' יע"ש. ומה שישב בס' ברכת אברהם עיין בשיירי ופשוט. והשתא מאי דקתני בברייתא תפלין כ"ז שמניחם מברך עליהם דברי ר' ודכוותיה עבד רבא כדקאמר רב מרי התם היינו אפי' לא הסיח דעתו מלהניחם מיד. ואיפליגו עליה חכמים ואמרי שאינו מברך אלא שחרית בלבד ומשמע ודאי דאפי' הסיח דעתו מללובשם כגון משחרית למנחה ופליגי מן הקצה אל הקצה. (ואגב אורחין נר' דמ"ש ומברך אחר ומניח תפלין ובעי' עובר לעשייתן דרמז למ"ש בהקומץ רבה מאימת מברך עליהם משעת הנחה עד שעת קשירה אבל קודם הנחה לא הוי עובר לעשייתן ופסקו הרמב"ם ז"ל פ"ד דין ז' וע"ש בכ"מ ובב"י בה' תפילין). ויישב הרב בשיירי כנה"ג בעד הטור דודאי דלא נעלם מיניה עובדא דרבא אלא דמאי דגרם לו למרן להקשות כן הוא משום דמפ' דהספק דמסתפק גבי תפלין הוא ממש דומיא דטלית דנכנס לבית הכסא ולזה הכריע דא"צ לברך כיון שהסירן אדעתא להחזירן מיד. ואין כן כוונת הטור דלא מספקא ליה גבי תפילין אלא היכא דהסירן באופן שלא היה מוכרח להסירן. אבל ודאי אם היה מוכרח להסירן כגון שנכנס לב"ה פשיטא ודאי דצריך לברך והיינו עובדא דרבא. ולזה הכריע דאם לא היה מוכרח להסירן דא"צ לברך ודווכתה גבי טלית דאינו מוכרח להסירן ואפי' ליכנס לב"ה דא"צ לברך. ודייק לזה מדברי הטור דנקט גבי טלית כגון שפשט אותו כדי ליכנס לב"ה וגבי תפלין כתב אבל אם הזיזן ממקומן אדעתא להחזירן מיד ולא כתב כגון שהסירן כדי ליכנס לב"ה כו' משום דפשיט' ליה דבתפלין כה"ג דצריך לחזור ולברך כיון שההסרה מוכרחת. והגם דדבריו אינם צריכין חיזוק אמת ניכרין ומה גם דמצינן להו סמוכות מדברי הנ"י בה' תפלין ואכתבנו בסמוך בס"ד מ"מ מאי דדייק מדלא נקט הכי גבי תפלין אינו כ"כ דאיכא למימר כיון דהודיע לנו המציאות למעלה לא הוצרך עוד בתר הכי. ולעד"ן דדייקי' הכי שפיר דהנה מוכרח לומר ודאי דמאי דנקט הטור אבל אם הזיזן ממקומן דא"צ לברך דפשיטא דלאו דוקא הזיזן אלא הה"נ הסירן כאשר הוכחנו לעיל וכמ"ש מרן. ודייק במילתיה הטור ונקט הזיזן לגלות לנו דלאו ליכנס לב"ה קאמר דמאי מהניא ההזזה ליכנס לב"ה אם לא דוקא שצריך להסירן. ואילו הוה אמ' אבל אם הסירן ממקומן אדעתא להחזירם מיד הו"ל לפ' נמי כגון ליכנס לב"ה וכדקאמ' לעיל וממאי דכתב אדעתא להחזירן מיד אין הוכחה דלעיל נמי גבי טלית קאמר אם היה דעתו ללובשן מיד כו' ולזה דייק בלשונו וכתב אם הזיזן דאין בשום פנים לכ' ליכנס לב"ה.
Yoreh De'ah.18.5
וראיתי בס' יד אהרן שהק' לזה דא"כ מאי קאמר רב מרי התם דרבא לא עבד כשמעתיה דאיהו פסק כחכמים דאינו מברך אלא שחרית ועבד עובדא כר' דנימא דע"כ לא קאמרי חכמי' דאינו מברך אלא שחרית היינו כשהסירן שלא ליכנס לב"ה אבל לעולם אם הסירן ע"ד ליכנס לב"ה אפי' חכמים מודים יע"ש. וליתא דהתם מייתי הך פלוגתא דר' וחכמים אפלוגתא דלעיל מיניה דאם צריך לברך על הסוכה כל ז' או דוקא יום א' כיון דלא מיפסק לילות מימים ולזה מייתי דחכמים ס"ל כהך ברייתא דקתני דאינו מברך אלא יום א' משום דכל ז' זמן א' הוא. וא"כ ודאי מאי דקאמרי חכמים אינו מברך אלא שחרית היינו לומר דליכא הפסק בכל היום וכיון שבירך שחרית שוב א"צ לברך דומיא דכל ז' ימים דסוכה וכיון שכן מה לי נכנס לב"ה או לא נכנס. ועוד מדסתמו סתומי ואמרו אינו מברך אלא שחרית מוכרח לו' כן דא"א שלא יכנס כל היום לב"ה. ואי כניסת ב"ה הוי הפסק לא הו"ל למיתלי בשחרית. ועוד דממאי דקאמר רב מרי חזינא לרבא דלא עבד כשמעתיה וקאמר בתר הכי ואנן נמי כר' עבדינן כו' משמע דאף מאי דקתני ר' כ"ז שמניחן מברך עליהם היינו דוקא כשנכנס לב"ה. ואי מפרשי' ה"נ כרבנן במאי קמפלגי. הגם דאי מהא לא איריא דכוונת קושיתו היא דמנ"ל לחלק בין נכנס לב"ה להסירן בלא כניסת ב"ה נימא דר' דאמר כ"ז שמניחן מברך כמשמעותו בין ליכנס לב"ה או לא וחכמי' פליגי וס"ל דכשהסירן שלא ליכנס לב"ה א"צ לברך אבל ליכנס לב"ה צריך לברך ורבא כשמעתיה עבד מ"מ לק"מ מכל האמור. ורב מרי הוכרח לו' דלא עבד כשמעתיה.
Yoreh De'ah.18.6
אמנם אכתי איכא למידק דמנ"ל דרבא בהכי הוא דמברך דילמא מאי דחזא רב מרי הוא שהיה מברך כשהיה מניחם אחר יציאתו מב"ה ולעולם דס"ל נמי דאפילו הסירן שלא ליכנס לב"ה דמברך וחכמים פליגי וס"ל דאפילו ליכנס לב"ה שא"צ לברך. וכן מייתי בתריה עובדא דרב פפי דאמ' מר זוטרא חזינא ליה לרב פפי דכל אימת דמנח תפלין מברך ולא חילק בין הסירן ליכנס לב"ה או לאו. וא"כ ה"נ נימא כדברי רבא ומנ"ל הטור לחלק. ומה גם דפשט דברי ר' הכי מוכחי כאמור. ונר' דדייקי' לחלק כן ממאי דדייק בלישניה רב מרי וקאמר דעייל לב"ה ונפיק ומנח תפלין ומברך ולא קאמר בסתם דכל אימת דמנח תפלין מברך אם איתא דאין שום סברא לחלק. משמע דלדיוקא נקט הכי משום דיש לחלק בין נכנס ללא נכנס. ומעתה גם בדברי ר' דקאמר כ"ז שמניחן מפרשי' דהיינו דוקא כשנכנס לב"ה ול"פ מן הקצה אל הקצה דתרוייהו מודים כשלא נכנס לב"ה דא"צ לברך. וכן ראיתי להרב הנמקי בה' תפלין דמייתי הרי"ף הך ברייתא ופי' בדברי ר' וז"ל כ"ז שמניחן כלו' אם יצטרך ליכנס לב"ה או לישן שינת קבע שצריך לחלוץ אותן כשירצה ללובשן צריך לברך פעם אחרת עכ"ל ונר' דהוכרח לפ' כן ממאי דקאמר רב מרי דלא עבד רבא כשמעתי' אלא כר' ואיהו לא קאמר אלא כשנכנס לב"ה וכדכתיבנא וה"נ מפרשי' עובדא דמייתי בתריה דמר זוטרא כי היכי דלא נימא דפליגי ואי לאו דרבא שפי' היינו מפרשי' דלגמרי קאמר. אבל מלשון רש"י שפי' בדברי ר' משמע דמפ' דאין חילוק שכ' כ"ז שמניחם ואפי' חולצן ומניחן ק' פעמים ביום כו' ומשמע ודאי דמפ' דאפילו בזמן שלא היה צריך לחולצן קאמר דמברך. וכל זה כתבתי כדי לתת טעם למרן דלא מפליג בהכי אבל לסבר' הטור נמי מצינן לפ' שפי' כמ"ש דיש ליחלק וכמ"ש דבריו האחרונים חלקם בחיים. ומה גם דמדברי הנמקי משמע דרבא דעביד כר' הכי ס"ל ואדרבה מכח דבריו הוכרח לפרש כן כאמור. ולא משמע לפ' דמאי דקאמר רב מרי דרבא לא עבד כשמעתי' היינו דלא עביד כרבנן וגם כר' נמי לא אתי דר' לא מפליג כלל וכדמשמע מדברי רש"י ז"ל. דממאי דקאמר ואנן נמי כר' עבדי' כו' לא משמע הכי. הגם דאיכא למידחי. ורש"י משמע דמפ' נמי הכי בדברי רבא ומעשה שהיה כך היה וכדכתיבנא. ומ"ש בד"ה דלא עביד כשמעתיה אלא כל יומא דמנח תפלין מברך נר' דה"פ דבכל היום כשמנח תפלין מברך וכי היכי דלא תימא דרבא דוקא לב"ה הוא דהוה מברך ומאי דקאמר דלא עבד כשמעתי' היינו וגם כר' נמי לא אתי דדוקא כשחולצם לב"ה הוא דהוה מברך לזה מפ' לא עבד כשמעתיה אלא כל יומא דמנח תפלין מברך והיינו כר' וכדפי' לעיל בדברי ר' זה נלע"ד אם לא נטעה הגירסא. אבל היותר נר' דגרסי' אלא כל אימת דמנח תפלין מברך וכלשון הרי"ף והרא"ש בה' תפלין ובדברי רש"י שפי' בדברי ר' ואפי' חולצן ומניחן ק' פעמי' ביום אין נר' לפ' דמיירי בשאין דעתו לחזור ולהניחם מיד אבל אם דעתו לחזור ולהניחם מיד אינו מברך אלא דוקא כשנכנס לב"ה וכמו שפי' דברי הטור והאחרונים וכמ"ש הנ"י. דא"כ איך פי' בדברי רב מרי דאמר דרבא לא עבד כשמעתיה אלא כל אימת דמנח תפלין מברך והתם על דברי רבא קאמר דמוכרח ודאי דאפי' היה דעתו לחזור ולהניחם מיד כמ"ש מרן וכמש"ל בס"ד והיינו ודאי כר' א"כ מוכרח דמפ' כר' אפי' דעתו לחזור ולהניחם קאמר וכמ"ש לדעת הנ"י אלא דאיהו מפ' דרבא עבד עובדא דוקא כשנכנס לב"ה. ורש"י מפ' דלאו דוקא דהה"נ אם הסירן לצורך אחר שלא היה מוכרח להסירן וכס' מרן. וכן משמע דס"ל למהר"ם דמייתי מרן דכתב האגור שנשאל מהר"י מולן על היוצא מבית הכנסת ומסיר טליתו וחוזר אם יש לו לברך והשיב דמהר"ם הצריך לחזור ולברך ומהר"ח חילק היכא דנשאר עליו טלית קטן כו' והוכיח במישור מרן הקדוש דמיירי אפי' בדעתו ללובשו מיד דאלת"ה מ"ט דמהר"ח דמפליג בין נשאר עליו טלית קטן דלדידיה אפי' הסירו בשחרית ולבשו במנחה כיון דנשאר עליו טלית קטן אלא ודאי דמיירי בדעתו לחזור וללובשו מיד ואפ"ה הצריך מהר"ם לחזור ולברך. והגם דמרן בתחילה לא כתב הדברים בהחלט ממ"ש בסוף דבריו וכבר כתבתי בסמוך דנר' פשוט דצריך לחזור ולברך מוכח הכי. ובדברי הרמב"ם אין ברירא דכתב בפ"ד מה' תפלין דין ז' תפלין כ"ז שמניחן מברך עליהן ואפי' חולץ ולובש כמה פעמי' ביום. ומ"מ מדסתם ולא חילק בנכנס לב"ה משמע דאין חילוק והגם דהרי"ף נקט סתמא ופי' דבריו הנ"י דמיירי בנכנס לב"ה או לישן שינת קבע. איך שיהיה נקטי' דהטור והנ"י ס"ל בתפלין דכשצריך להסירן צריך לברך ובטלית אין חילוק וכמו שחילקו האחרונים ומרן ב"י ס"ל דאין חילוק דבכולהו צריך לברך וכן משמע מדברי רש"י כמש"ל.
Yoreh De'ah.18.7
ומעתה דון מינה ואוקי באתרין דכפי נוסח השאלה דאיתא פעמים בשבוע שהוא מוכרח להסירה לבודקה דפשיטא דלכ"ע צריך לחזור ולברך דהו"ל כהסיר תפלין ליכנס לב"ה שהוא מוכרח להסירן דמברך אפי' דעתו ללובשו מיד. אמנם אם הסיר המזוזה לבודקה קודם זמן זה לכאורה תלוי בפלוגתא דלס' הטור והנ"י א"צ לברך כיון דאינו מוכרח ולס' מרן צריך לברך. ולכאורה נר' להביא ראיה לדברי מרן מעובדא דרב יהודה בפ' התכלת דף מ"ג דאמרינן התם רב יהודה רמי תכלתא לפרזומא דאינשי ביתיה ומברך כל צפרא להתעטף בציצית. ופריך מדרמי קסבר מ"ע שלא הזמן גרמא הוא אמאי מברך כל צפרא. ומשני כר' דתניא תפלין כ"ז שמניחן מברך עליהם דברי ר' ופריך א"ה כל שעתא נמי ומשני רב יהודה איניש צניעא הוה ולא שדי ליה גלימא כוליה יומא כו' ע"כ. ואם איתא לדברי הטור כפי פי' האחרונים וכמ"ש הנ"י דמאי דתני ר' כ"ז שמניחן היינו דוקא כשהוא צריך לחלוץ אותן או ליכנס לב"ה או לישן שינת קבע. א"כ גבי ציצית שאינו צריך להסירן א"צ לברך. וא"כ הוא מאי מייתי מההי' דתפלין דר' שיברך כ"ז שמניחם ללמוד מינה לגבי ציצית שאני תפלין דמוכרח הוא לחלוץ אותם משא"כ בציצית. ומה גם דמשני למאי דפריך א"ה כל שעתא נמי דרב יהודה איניש צניעא הוה כו' דמשמע דאי לאו"ה הוה מברך כל שעתא דומיא דתפלין ולפי דבריהם לא דמי דגבי תפלין דוקא הוא דמברך כל שעתא משא"כ גבי ציצית כאמור.
Yoreh De'ah.18.8
ברם כד דייקי' שפיר אין ראיה משם הפך דברי הטור והנ"י והכי מתפרשא סוגיא דשמעתתא דפריך תלמודא מדרמי קסבר כו'. דס"ד דכיון דאין הפסק בשום זמן לא איכפת לן אפי' אם הסירו ע"ד שלא ללובשו מיד כיון דזמנו הוא וכס' חכמים דפליגי אדר' בפ' לולב וערבה דמייתינא לעיל אלא דאינהו קאמרי דמברך שחרית משום דס"ל כר"ש דלילה לאו זמן ציצית הוא אבל לרב יהודה דס"ל כת"ק דברייתא דלילה זמן ציצית הוא לא הו"ל לברך כלל כיון דאין זמן מפסיק. ומשני כר' דס"ל דאע"ג דאין זמן מפסיק מברך כ"ז שמניחם. ובכל ענין קאמר ר' כ"ז שמניחם מברך ואפילו בחולצן ע"ד ליכנס לב"ה ולחזור וללובשן מיד או לישן שינת קבע וכ"ש וק"ו אם חולצן ע"ד שלא לחזור וללובשן מיד דפשיטא ודאי דמברך כשמניחם ואהא הוא עיקר שינוייא והפסק הזמן אינו מעלה ואינו מוריד. ולזה פריך א"ה כל שעתא נמי כשהיה מסירן ע"ד שלא ללובשן מיד וטעמא מאי לא הוה מברך אלא בצפרא. ומשני שפיר איניש צניעא הוה כו' אבל אי הוה שדי לגלימיה אה"נ דהוה צריך לברך. ומכאן אנו למדין דמותר ליכנס בטלית לב"ה כמ"ש הרב הנ"י בה' ציצית בשם הריטב"א יע"ש. וכיון שכן ממילא דא"צ לברך. וא"כ אין ראיה ולא סתירה מהתם לא למר ולא למר. אבל יש סתירה לקו' שהק' בס' יד אהרן מהך סוגיא דמדמשני דרב יהודה כר' ס"ל דהפסק הזמן אינו מעלה ואינו מוריד ואפי' אין הפסק מברך מכלל דחכמים ס"ל דהכל תלוי בהפסק הזמן אלא משום דס"ל דלילה לאו זמן ציצית לזה קאמרי דמברך בשחרית ומאחר שכן מה לי נכנס לב"ה או לא או אפילו אין דעתו לחזור וללובשן מיד ופשוט. ואיברא שדברי הריטב"א שהביא הנ"י בה' ציצית מוכיחין בדברי מרן שכתב דלמדנו מאותו מעשה שחייב אדם לברך על הציצית כ"ז שלובשו או מתעטף בו אפילו אלף פעמים ביום ע"כ. ומשמע ודאי דאפי' בדעתו לחזור וללובשו מיד קאמר וכדמשמע מדברי רש"י כמש"ל וכ"נ קצת מדברי הרמב"ם וכ"נ עיקר בפשט הסוגיא ודוק. אלא שראיתי הרבה מן האחרונים ז"ל שחשו לדעת הטור ויש על מה שיסמוכו שלא להכנס בספק ברכה.
Yoreh De'ah.18.9
ומעתה בנ"ד אם הסיר המזוזה קודם זמן חיובא כפי הנר' דתלי בפלוגתא דאשלי רברבי כאמור. אלא דהיה נראה לכאורה דאפשר דאף גם הטור יודה דמברך כיון דסופו לבוא לידי חיוב כשיגיע הזמן ובאותו זמן אינו חוזר לבדוק הו"ל כאילו בודקה בזמן החיוב דפשיטא דצריך לברך ה"נ כשבדק קודם נימא ה"נ. ודמות ראיה לזה ממ"ש הרמב"ם בפ"ג מהלכו' ציצית דין ט' גבי קטן דמן התורה הוא פטור מן הציצית כנשים ועבדים ומד"ס חייב כדי לחנכו במצות (ומשמע דאין חולק בזה) והיינו כיון דמתחייב כשיגדיל מחנכין אותו אעפ"י שאינו חייב משא"כ נשים ועבדים דאין רפואה למחלתם דכל הזמנים בהו שוים. ומשמע ודאי דלענין ברכה קאמר דמד"ס חייב כדי לחנכו מדקאמר בתר הכי ונשים ועבדים שרצו להתעטף מתעטפים בלא ברכה יע"ש. הרי דמאחר דסופו לבא לידי חיוב יכול לברך משא"כ בנשים ועבדים דכד קיימי קיימי. וא"כ ה"נ בנ"ד כיון דסופו לבוא לידי זמן חיובא יכול לברך. אמנם כד דייקי' שפיר ליתא להך דמיון ראיה ול"ד כלל דשאני גבי קטן דתיקנו חז"ל גם לברך לחנכו במצות הגם דאינו כעת בר חיובא משום דהך מצוה דקעביד היא לשעתה ואם לא יברך עליה הברכה ומתבטלת מכל וכל כמו שופר ולולב וסוכה וכדומה. ולזה תקנו לברך משא"כ בנדון אשר לפנינו דבהגיע הזמן אשר הצריכוהו לבדוק אותה הוי זמן החיוב איכא למי' שלא יבדוק עד זמן החיוב כדי שיברך בעת הראוי ועל כיוצא בזה נאמר ודבר בעתו מה טוב. וא"כ אין שום הוכחה משם לחייבו בברכה מעתה. וכל זה הוא שלא לדמות נ"ד לנשים דתלוי בפלוגתא דרבוותא להרמב"ם וסיעתיה אינם מברכין ולר"ת וסיעתו מברכין וכלהו יהבי טעמא למילתייהו. ועיין מ"ש הר"ן בסוכה דהסכים לסברתו וכמ"ש הראב"ד ז"ל יע"ש. וכיון שכן מי יכניס עצמו בספק ברכה. ומה גם דפסק מרן בשלחנו סי' תקפ"ט כהרמב"ם. ולכן היה נר' להתלמד לנ"ד מההיא דקטן דכ"ע לא פליגי ביה וכבר נאמר דאין הוכחה. וגם אין להביא כלפי לייא ממ"ש הרמב"ם פ"ג דין ח' דמותר ללבוש ציצית בלילה כו' ובלבד שלא יברך. הרי דאע"ג דסופו לבוא לידי חיובא בייום וכשלובש אותו בלילה נשאר עליו ביום ומי שהוא זמן חיובו אפ"ה אינו מברך כיון דאכתי לא אתא זמן החיוב ומינה לנ"ד דהוי כה"ג דאינו מברך. דלא רמיא כלל דאמרי' בפ' התכלת שם ת"ר הכל חייבין בציצית נשים ועבדים כו' ר"ש פוטר בנשי' מ"ט דר"ש דתניא וראיתם אותו פרט לכסות לילה כו' או אינו אלא לכסות סומא כשהוא אומר אשר תכסה בה כו' ומה ראית כו' מרבה אני כסות סומא שישנה בראיה אצל אחרים ומוציא אני כסות לילה כו' ע"כ הרי דהתם טעמא מאי אינו מחייב משום שאינו אצל אחרים דלילה לאו זמן ציצית לכל העולם משא"כ בנ"ד שישנה אצל אחרים אם בא לקובעה מחדש או בזמנה איכא למימר אדרבה דמברך. והתם ודאי לא הוצרך ריבוי לסומא מאשר תכסה בה אלא משום דאית לן מיעוטא דוראיתם אותו הא אי לאו"ה מסתמא ודאי הוה מרבינן סומא משום שישנה אצל אחרים ובין הכי ובין הכי אמרי' האי טעמא ולאו משום ריבויא דוקא הוא דאמרי ליה. אבל ק' דא"כ נשים אמאי אינן מברכות מאחר שישנה אצל אחרים. ולפמ"ש התוס' בקמא דף מ"ז ד"ה וכן היה ובמגילה דף כ"ד ד"ה מי שלא דסומא אפילו יראה מאורות אינו חייב במצות אלא מדרבנן ומדאוריית' פטור אי לאו קרא לא הוה מחייבי' ליה משום שישנה אצל אחרים. והשתא לק"מ דגבי נשים נמי ה"ט דאין מברכות משום דאית להו פיטור במצוה עצמה משום שהיא מ"ע שהזמן גרמא לזה לא אמרי' האי טעמא שישנה אצל אחרים וכמ"ש התוס' בפ' כל הבשר דאכתוב לקמן בס"ד דגם בנשים אמרי' ה"ט. וסומא ג"כ אינו מברך בשאר מצות כיון שהוא פטור מן המצוה עצמה ולא מהני ה"ט דישנה אצל אחרים לדעת הרמב"ם גם לענין ברכה שיכולין לברך דכיון שהם פטורין אם יברכו הו"ל ברכה לבטלה ורב יוסף דאמר מ"ד לי הלכה כרב יהודה דסומא פטור מן המצות עבידנא יומא טבא לרבנן דעלה נשען ר"ת ומייתי לה הראב"ד בס"ה ציצית וישב שם מרן הקדוש בכ"מ יע"ש. (וכעת לא נתיישבתי היטב ביישוב ענין זה דכנראה דיש לגמגם בו ודוק). וא"כ בנ"ד דאית ליה חיובא במצוה עצמה אמרי' דיכול לברך מטעם דישנה אצל אחרים. שוב ראיתי לרבותינו בעלי התוס' שכתבו בפ' כל הבשר דף ק"י ד"ה טלית שאולה בנדון ממש כי הא דלא מיקרי ישנה אצל אחרים דכתבו התם אטלית שאולה דפטור מן הציצית כל ל' יום דלענין ברכה אין לברך עליה אפי' לס' ר"ת דנשים מברכו' אמ"ע שהז"ג דשאני התם אדם שאינו סומא או שאינו אשה חייב מה שא"כ בטלית שאולה כל אדם פטור כשאינו שלו יע"ש. הרי דגם בנ"ד דדמי ממש לההיא דטלית שאולה דבתוך ל' יום פטור ואחר ל' מחייב ובנ"ד נמי קודם הזמן דחיוב פטור מברכה ובהגיע הזמן חייב וכי היכי דהתם אמרי' דלא קרינן בה ישנה אצל אחרים כיון דכה"ג באחרים נמי פטור ה"נ בנ"ד כה"ג באחרים פטור ולא מיקרי ישנה אצל אחרים.
Yoreh De'ah.18.10
ומעתה לפ"ז שפיר מצינן למילף לנ"ד דלא יברך דדמיא ממש לטלית שאולה תוך ל' דאינו מברך אפי' לס' ר"ת. הגם דמההיא דטלית דמותר ללובשו בלילה אין שום ראיה מטעמא אחרינא דאפשר דטעמא דאינו מברך משום שאינו זמן חיובא אבל בנ"ד דהא מיהא הוי זמן חיוב לכל העולם (ובסי' ת"י מייתי הטור סברת הרא"ש דפליג ומדמייתי הטור סברתו באחרונה משמע דהכי ס"ל כנודע בכללי' כמ"ש בארוכה בתשובותי לי"ד בדין ביטול האיסורין יע"ש באורך). מ"מ מההיא דטלית שאולה שפיר איכא למילף לנ"ד דהוי ממש דומה בדומה והוי לכ"ע. והרב הנ"י בה' ציצית הגם דבתחילת דבריו כתב דמברך עליה בסוף דבריו כ' וכיון שגדולי הצרפתים חוששין לברך בטלית שאולה תוך ל' יום ראוי לחוש לדבריהם שלא לברך ע"כ. והגם דהתוס' כתבו דהמברך לא הפסיד היינו דלא הוי ברכה לבטלה אבל ודאי יותר טוב שלא לברך. ומדברי הסמ"ג בסי' כ"ו משמע דס"ל דיותר טוב לברך דכת' והמיקל לא הפסיד. מדלא כתב כדברי התוס' משמע כן יע"ש. ומרן ב"י כתב על דברי התוס' שכ"כ בסמ"ג והנ"י יע"ש. הגם הלום ראיתי אחרי רואי להרב בעל תורת חסד סי' נ"ג שנסתפק בדינא דקי"ל שהאדם פטו' ממזוזה קודם שדר בבית ל' יום בח"ל אם חייב לברך או לאו. והעלה דאינו חייב לברך ומייתי ראיה מטלית שאולה יע"ש וכתב במסקנא וא"כ נר' דמה שנהגו העולם לברך על טלית שאולה לפי שסמכו על דברי הרא"ש כו' אבל לענין מזוזה נר' שיש לחוש שלא לברך ספק ברכה לבטלה וכן ראוי להורות כו' יע"ש. משמע דלפי סברת הרא"ש נפיק לן להך דינא דמזוזה דמברך מידי דהוה טלית מצוייצת שאולה דכתב הרא"ש דמברך לזה קאמר דיש לחוש לס' הנ"י דכת' בשם רבותינו הצרפתים דאינו מברך על טלית מצוייצת שאולה. ולעד"ן דאף גם להרא"ש ז"ל דינו דין אמת דגבי מזוזה אינו מברך הגם דכתב גבי טלית מצוייצת דמברך. דהנה טעם הרא"ש ז"ל הוא כמ"ש בהדיא דהשואל טלית מצוייצת אדעתא דברכה השאילה לו ונמצא דמיחייב בברכה משעת שאלה. מה שא"כ גבי מזוזה דפטור כל ל' ואכתי לא חל עליו החיוב דאינו מברך. והא לא דמיא אלא לשאל טלית בלא ציצית והטיל בה ציציותיה דלדעת הרא"ש אינו מברך משום דכיון דלא שאלה ע"ד כן נמצא שהוא פטור כל ל' יום ולכן אינו מברך וא"כ בין למר ובין למר הדין דין אמת דאינו מברך. והשתא אף גם הרא"ש דעתו שלא לחלק בין טלית למזוזה והיינו בנדון דכוותיה ולאו דוקא חכמי הצרפתים הוא דס"ל הכי כמ"ש הרב ושלא כדעת הרא"ש דלפום מאי דכתיבנא גם בדברי הרא"ש נימא הכי והא כדאיתיה והא כדאיתיה. והדין דין אמת לכ"ע. וליישב דעת הרב נר' דכוונתו דאף גם בשואל טלית שאינה מצוייצת והטיל בה ציצית כתב הרא"ש כמ"ש התוס' דהמברך לא הפסיד. ולפ"ז משמע דיכול לברך ולזה מייתי מדברי נ"י דכתב בשם חכמי הצרפתים דאפי' בשאלה מצוייצת דאינו מברך כלל ומינה לנדון המזוזה דאינו יכול לברך וזה מתיישב ממ"ש לעיל מיניה על דברי התוס' והרא"ש באופן שכל אלו הגדולים חזי' להו שדעתם דטלית שאולה מצוייצת יכול לברך וה"ה למזוזה כו' והיינו מ"ש לעיל ומיהו מסקנת התוס' שם דהמברך לא הפסיד כו' יע"ש והיינו למיהוי ברכה לבטלה ודוק. איך שיהיה מצאנו ראינו להרב ז"ל דפסק בנדון דומה לנ"ד מההיא דטלית שאולה דאינו מברך ומינה לנ"ד נמי דלא מהני מידי מאי דסופו לבוא לידי חיוב לאחר זמן ואולי בתר השתא דפטור ואפי' לס' ר"ת כמ"ש התוס' לענין טלית. והשתא פשיטא ודאי דלא יודה הטור דפוטר מברכה בענין טלית שיכול לברך בנ"ד דדינם שוה כדבר האמור.
Yoreh De'ah.18.11
ומעתה בה סלקי' בה נחתי' דלנדון המובא בשאלה לכ"ע צריך לברך כיון שהוא מוכרח להסירה. אבל קודם זמנה תלוי בפלוגתא דלמרן וסיעתיה צריך לברך ולס' הטור וסיעת מרחמוהי אינו צריך לברך. ומן הראוי כיון שקבלו היהודים עליהם ועל זרעם הוראותיו הטהורות דמרן הקדוש הוה אמינא דצריך לברך הגם דפליגי עליה כמה מן האחרונים ויישבו תמיהתן על הטור כאמור. אמנם כיון דהענין בא בספק ברכה לבטלה דחמיר כ"כ איסוריה. ומה גם דכבר נתיישב' תמיהתו היטב פה א' מכל האחרונים מי יכניס ראשו בספק ברכה לבטלה ח"ו. אמנם ראיתי ונתון אל לבי דאיכא צדדין לחלק מנדון הטלית לנדון המזוזה ואפי' הטור יורה וידין בנ"ד דדוקא גבי טלית ותפלין דאם לא היה חייב להסירן אינו מברך משום דודאי דכד קיימי קיימי ואין ספק בהו וכיון שהיה דעתו להחזירן מיד א"צ לברך. משא"כ גבי מזוזה כשמוציאה ממקומה לבודק' הוא על דעת שאם לא תמצא כשרה שיבטל אותה מכל וכל. ונמצא כשקובע אותה אחר שנמצאת כשירה הו"ל כקובעה מחדש ופנים חדשות באו לכאן ולזה צריך לברך ואפי' הטור יודה בנ"ד מה"ט. והיא סברא נכונה דכיון שהיה לו ספק אם תמצא כשירה אם לאו ולזה הוא מסיר אותה ממקומה כשנמצאת כשירה הוי כקובע אחרת וכן עמא דבר דמברכין. הגם דגבי טלית ראיתי חסידים ואנשי מעשה חוששים לס' הטור ומה גם דאית להו טלית קטן דלס' ב' דמייתי מור"ם בהג"ה דא"צ לברך. (ועוד דמור"ם ז"ל כתב על ס' הטור דכן נוהגין וכמו שגילה דעתו סי' כ"ח גבי תפלין מינה דמ"ש בסי' ח' והכי נוהגין על סברא ב' דמייתי דקאי אדלעיל מינה שהיא ס' א'. והמדפיס טעה דמ"ש בס' לחם חמודות סי' ס"ח יע"ש. ומעתה מ"ש במ"א ס"ק י"ט על דבריו יע"ש לא ראה דבריו שכתב בהדיא שהוא מאוחר בדפוס וצריך להיות קודם מ"ש וי"א בתרא יע"ש. וזולת זה מאי דרשם על ס' א' דמייתי מור"ם משם האגור אינו בדברי האגור דמייתי מרן בב"י ואדרבה התם מייתי ס' מור"ם דנר' מינה היפך דברי הטור כמו שהכריח מרן ואחריו מייתי ס' מהר"ח והיא ס' ב' דמייתי מור"ם ואי לאו שכ' על ס' ב' שם היינו יכולים להגיה נמי במקום האגור הטור כו'. ועוד דאיהו גופיה רשם בה' תפלין טור סי' ח'). גבי מזוזה כנ"ד מברכין וכן שמעתי בשם גדולי ישראל שהיו נוהגין לברך ולא נודע אלי טעמו של דבר וגם ראיתי כמה בדורינו זה דלא חשו לקמחייהו וחלקו בדבר בלא טעם ובלא סבר' ואחר אשר עמדתי על הענין בטוב טעם והוכחתי דאף גם לס' הטור יודה בנ"ד כאמור הודו לדברי אלא דעדין לא נתקררה דעתי כל עוד שלא בקשתי למצוא נדון כי הא לסמוך עליו. וכאשר הרצתי הענין לחסידא קדישא הח' השלם עצום ורב כמהר"ר גדליא חיון הי"ו אייתי מתניתא בידיה סעד וסמך להאי סברא דקי"ל בדין השמש דמברך על כל כוס וכוס שיתנו לו וטעמא דמילתא משום שאינו יודע אם יתנו לו עוד יין. הרי דדבר שהוא בספק הצריכוהו חז"ל לברך והך דינא הוא בסי' קס"ט ומקורו בחולין דף ק"ז ע"ב ופירש"י לפי שאין קבע לשתיית השמש שאינו יודע אם יתנו לו עוד הילכך אסח דעתיה מן השתיה ע"כ. ומינה לנ"ד דיש לו ספק אם היא כשירה או לאו דחוזר ומברך. והגם דהתם תלוי בדעת אחרים שאם ירצו בעהב"י ליתן לו עוד משא"כ בנ"ד דאינו תלוי בדעת אחרים לחייבו לברך מ"מ נר' דכיון דאינו תלוי בדעתו אם תמצא כשירה או פסולה דלא שייך הו"ל כתלוי בדעת אחרים. ובעדיפ' אשכחן בסי' קע"ד דהמחמירין לברך בשתיית משקין בתוך הסעודה בכל פעם ופעם הוא משום דאין אדם קובע עצמו על שתיה שאינו יודע אם יהיה צמא עוד למים והו"ל נמלך ולזה צריך לברך בכל פעם. הרי התם אע"ג דאינו תלוי בדעת אחרים צריך לברך כיון שהיה לו ספק ומינה לנ"ד דמברך. ואף גם להרא"ש דדחה דבריהם ומייתי ליה הטור שם היינו משום דידוע הוא שא"א לו לאכול בלא שתיה. אבל בנדון כי הא דאית ליה בספק פשיטא ודאי דצריך לברך.
Yoreh De'ah.18.12
הכלל העולה בנ"ד דכל זמן אשר מסיר המזוזה ממקומה לבודקה הן בזמן הראוי דהיינו פעמים בשבוע כאשר הובא בשאלה. הן בכל זמן קודם כשבא לקובעה צריך לברך עליה ולזה סתמו דבריהם הרמב"ם והטור והש"ע וכתבו כשבא לקובעה מברך עליה והיינו מטעם האמו' דאף גם הטור דס"ל גבי טלית ותפלין דאינו מברך מודה בנ"ד דמברך. את זה ראיתי לע"ד להלכה ולא למעשה והבוחר יבחר ואם הלכה רופפת בידך פוק חזי מאי עמא דבר הנלע"ד כתבתי נאום עבד נרצע לעבודת בוראו יושב בציון למי התורה קטינא דחבריא הצעיר בנימין כמה"ר יהודה ארוואץ.
Yoreh De'ah.19.1
שאלה אלו המנעלים הנקראים ג'אפיניס ותופרים בגד צמר עליהם מלמעלה ובאמצע תוחבים עץ קל הנקרא קורג"ו בלעז ובקרקעי' המנעל סולי' עור מעובד ומחברי' אותו עם הבגד העליון ע"י תפירה בחוטי פשתן האומנים הערלים ושאל השואל אם אסור ללובשן משום כלאים או לאו ושכמ"ה.
Yoreh De'ah.19.2
תשובה גרסי' בסוף פ"ק דביצה משלחין כלים בין תפורין ובין שאינם תפורין אעפ"י שיש בהם כלאים והן לצורך המועד ובגמ' אלא כלאים למאי חזו וכי תימא חזו למימך תותיה והתניא לא יעלה עליך אבל אתה מציע תחתיך אבל אמרו חכמים אסור לעשות גזירה שמא תכרך נימא א' על בשרו וכ"ת דמפסיק מידי בני בני והא' ר"ש ן' פזי משו' קהלה קדישא שבירושלם אפי' עשר מצעות זו ע"ג זו וכלאים ביניהם אסור לישן עליהן ואלא בוילון והא' עולא מפני מה אמרו וילון טמא מפני שהשמש מתחמם כנגדו אלא בקשין כי הא דא' רב הונא בריה דרב יאושוע האי נמטא גמדא דנרש שריה. ערדלים אין בהם משום כלאים כו' יע"ש. והר"ן כתב וז"ל אסור לישן עליהן מדרבנן ותמהני מאי אריא שמא תכרך דמשמע דלא מפסיק מידי אפי' עשר מצעות נמי וכלאים ביניהם אסור לישן עליהן גזירה שמא יעלה אותן עליו וכדאמרי' כו' ומלשון רש"י שהוא מפ' אסור לעשות כן שמא תכרך ואיכא איסור' דאורייתא ודר"ש ן' פזי מדרבנן. ואין צורך לזה אלא כך נ"ל דברייתא נקיט לה הכי משום דאפי' בכלאים שאין דרכם בהעלאה אלא בהצעה כל היכא דלא מפסיק מידי אסור שמא תכרך נימא על בשרו אבל כל היכא דמפסיק כל שאין דרכם בהעלאה שרי והיינו דתנן בפ' בתרא דכלאים הכרם והכסתות כו' ור"ש ן' פזי אתא לאשמועי' דאפי' עשר מצעו' זו ע"ג זו שאין דרכם בהעלאה כל שכלאים תחתיהם שדרכם להעלותן אסור לישן עליהן משו' שנא' לא יעלה עליך כלו' משום לתא דהעלאה כיון שדרכן בכך עכ"ל ז"ל. והרב באר שבע דף כ"א ע"א העתיק כל דברי הר"ן הנז'. וכתב וז"ל משמע מפשט דבריו דגזירה שמא תכרך נימא לא שייך אלא דוקא אי לא מפסיק מידי ונר' שזה יצא לו כו' עד וכן כתבו בהדיא הרמב"ם והטור י"ד ושאר הפוסקי' וז"ל מותר מן התורה לישב על מצעות של כלאים שנא' לא יעלה עליו אבל אתה מציעו תחתיך ומד"ס אפי' עשר מצעות זו ע"ג זו והתחתון שבהם כלאים אסור ליישב עליהן שמא תכרך נימא על בשרו עכ"ל יע"ש. ואחר המחילה רבה או' אני שאין כונת הר"ן ז"ל בשיטה זו שכתב לפסק הלכה. אלא שכונתו ליישב מה שהוק' לרש"י וביישובו שרש"י מפני דוחקו יישב דברייתא קמייתא איירי באיסורא דאורייתא ודר"ש ן' פזי באיסורא דרבנן וכונת המק' לדעת רש"י הכי הוי דמכל הצדדין ק' כלאים אלו למאי חזי דאי למימך תותיה בלי הפסק אי איפש' דקא פגע באיסור' דאורייתא דאיפשר דתכרך לו נימא על בשרו. וכ"ת דמפסיק מידי ביני ביני אכתי לא פלטינן מאיסורא דרבנן מדא' ר"ש ן' פזי כו' זה פי' כונת המק' לדעת רש"י. כך הר"ן לא הונח לו פי' זה דרש"י ופי' דהמק' ס"ל דמשלחי' כלים דמתני' ואפילו של כלאים מידי בכלים דהעלאה ופריך כלאי' למאי חזו וכי תימא דחזו להציען תחתיו זה והא אי איפשר דחזי ליה דאי מציען תחתיו וישן עליהן בלי הפסק פשיטא דאסור משום דאפילו בכלאים שאין דרכם בהעלאה אלא בהצעה אסור ליצע תחתיו כל היכא דלא מפסיק ביניה' דבר וא"כ כ"ש כלים הללו שדרכם בהעלאה דיש איסור מוסיף דאיפשר ג"כ שיבא להעלותם עליו מלבד איסור כריכת נימא ואי מוקמינן למתני' כגון שמניחן למטה מעשר מצעות דתו ליכא למיחש לא לכריכת נימא ולא להעלאה והא' ר"ש ן' פזי אפי' עשר מצעות כו' אסור לישן עליהן. וטעמא הוי משום לתא דהעלאה זהו פי' הר"ן ז"ל וכל מאי דשקלי וטרו רש"י והר"ן ליישב דעת המק' בהביאו הברייתא מקודם ואח"כ דברי ר"ש ן' פזי והיה מספיק לו בהביא דברי ר"ש ן' פזי ולהקשו' ממוצא דבר שאין כונת הר"ן לפסק הלכה. דלפסק הלכה ס"ל דטעמא דאיסור מצעות וכלאים תחתיהם הוי משום שמא תכרך לו נימא על בשרו. ובזה הודחו מעליו קו' שהק' הרב באר שבע. גם מרן בב"י סי' ש"א אחר שהבי' דברי הר"ן כתב שאין כן דעת הרמב"ם יע"ש ובמה שכתבתי אין צורך לעשות אותם חולקי'. (א"ה עיין בהר"ן ריש פ' במה אשה שמשם נר' כמ"ש הרב באר שבע). תו הק' הרב הנז' על הר"ן וז"ל ולדעת הר"ן ק"ל הא דתנן סוף פ"ק דביצה משלחי' בי"ט כלאים ופריך הש"ס כלאים למאי חזי ומשני בקשין ולמה לא משני בשאין עשויין להעלאה ולהצעה וצ"ע עכ"ד. אין ספק שלא שלטה עינו עין הבדולח בסוף לשון הר"ן שכתב וז"ל ומיהו כי שני ליה בקשין הוא הדין דהוה מצי לשנויי בשאין עשויין להעלאה ככרים וכסתות. ולהצעה אלא דהא לא איצטריכא ליה דמתני' היא בפ' בתרא דכלאים הכרים והכסתות כו'. ואגב ראיתי דברים מתמיהים בדברי מרן ביו"ד סי' ש"א שכתב וילון אם הוא רך אסור כו' ודלא כהתוס' שכתבו דלא אמרו בוילון אלא שהוא טמא אבל אין בו משו' כלאים כו' יע"ש ואחר החבטה בקרקע אלף פעמים לפני עצמותיו הקדושים אין כן פי' התוס' אלא דהתוס' הכי ס"ל דוילון אסור משו' כלאים אלא שכונתם לו' דאין לגרוס בש"ס מפני מה אמרו וילון אסור משום כלאים. משום דלא מצינו בשום דוכתא שאמרו וילון אסור משום כלאים עד שיאמרו בש"ס מפני מה אמרו. לכן הסכימו שהגירסא הנכונה לגרוס בש"ס הכי מפני מה אמרו וילון טמא דאשכחן במתני' דוילון טמא במגע. ובפסקי תוס' דביצה כתבו דוילון אסור לעשות מכלאים יע"ש. וכיון שכן דברי מרן תמוהים טובא. אחרי כותבי ראיתי להרב הכהן הגדול הש"ך סי' ש"א ס"ק י' ד"ה ואם היה ק' מותר כו' על דברי מרן הב"י והרב מעדני מלך וז"ל וטעות נזדרק לפניהם כמו כן בתוס' שם עכ"ל. והדין עמו וכמש"ל. וכן היא גירסת הרא"ש מפני מה אמרו וילון טמא כגירסת התוס' ז"ל יע"ש בסוף פ"ק דביצה. אכן ראיתי בדברי הרא"ש בנדה פ' האשה בה' כלאים דף ע"ג ע"ב שכתב וז"ל תנן בפ"ק די"ט משלחי' כלים כו' וקא' עלה בגמ' כלאים למאי חזו ומשני בוילון והא' עולא מפני מה וילון אסור מפני שהשמש מתחמם כנגדו. פי' אסור לעשותו כלאים כו' דזה מורה באצבע שרוצה לגרוס וילון אסור. וא"כ קשיא ליה קו' התוס' דלא מצינו בשום משנה שאמרו שוילון אסור משום כלאים וכנז"ל. ותו דאיהו גופיה בסוף פ"ק דביצה גריס כמו שהכריחו התוס' וא"כ נמצאו דבריו סתרן אהדדי וכעת דברי הרא"ש צ"ע לדעתם ועיין בלח"ח שנר' שהרגיש מזה כלל העולה מדברי הש"ס ומדברי הפוס' דאסרו חכמים שלא להציע כלים של כלאים אפי' תחת עשר מצעות דחיישי' לשמא תכרך נימא על בשרו ופירש"י שמא תכרך לו נימא ויש נימין גדולים כו' ועובר משום לא תלבש שעטנז. א"נ כו' יע"ש דמשמע דאפי' דהוי לבישה במקצת עובר משום לא תלבש שעטנז.
Yoreh De'ah.19.3
וראיתי למרן בה' כלאים שכתב על מ"ש הרמב"ם דין י"ח וז"ל לא ילבש אדם כלאים עראי ואפי' ע"ג עשרה בגדים שאינו מהנהו כלום ואפי' לגנוב את המכס ואם לבש כן לוקה ע"כ וכתב מרן הכ"מ וז"ל משנה שם וכתבו הר"ש והרא"ש דסבר האי תנא דדבר שאינו מתכוין אסור ופליג אמתניתין דמוכרי כסות מוכרים כדרכם. ורבינו פסקה לזו ולזו. ונר' שטעמו משום דס"ל דאפי' ר"ש מודה דכיון שהוא לובש ממש הרי עבר על לא תלבש שעטנז אבל מוכרי כסות ותופרי כסות שאינם לובשים ממש אלא מעלין עליהן מותר אם אינו מתכוין ועפ"י זה יתיישב מה שפסק לאסור לכרוך ע"י חבלים של כלאים שהם קשורים יחד דכריכה על ידו הוי כמלבוש כו'. וכל האחרונים הקשו על יישוב זה של מרן הכ"מ ומהם חלקו על יישוב זה. ובכללם ראיתי בכתבי מורינו הרב הכהן הגדול כמהרי"ך ז"ל שהק' על יישוב זה מההיא דאמרי' בשבת דף מ"ו דפריך בגמ' והא הכא דכי מכוין איכא איסורא דאורייתא כו' וכתב שם מורינו הרב וז"ל עיין בהרמב"ם פ"י מה' כלאים שפי' הכ"מ שם דהכא מיירי שאינו לובש ממש הכלאים אלא מעלהו עליו שלא כדרך לבישה. וצ"ע לפי זה מאי מותיב מינה רבא הכא דלפי יישוב מרן התם כי קא מכוין ליכא איסור' דאוריית' עכ"ל והניח הדבר בצ"ע.
Yoreh De'ah.19.4
ולי הדיוט נ"ל לתרץ קו' זו של מורינו בא' מב' תירוצים איפשר לתרץ דהא מרן כתב בב"י י"ד סי' ש"א תירוץ זה בתוספ' ביאור שכת' אחר התירוץ וז"ל ולפ"ז צ"ל דלית ליה מה שפי' רבי' דמוכרי כסות שלובשים אותם כדי להראו' מדתם אלא מפרש כפי' ראשון שכ' שמעלים עליהן בגד כלאים כשמוליכי' אותם למוכרם ע"כ. ועפ"י דברים הללו איפשר דהמק' דהש"ס דשבת דמק' והא הכא דכי מכוין איכא איסורא דאורייתא הוא משום דס"ל להמק' דהך מתני' דמוכרי כסות איירי שלובשים אותם להראות מדתם וכפי' השני שפי' הטור. וכן פי' רש"י ז"ל שם בש"ס בהדיא וז"ל מוכרים כדרכן ואפי' של כלאים לובשו להראותו לשוק עכ"ל יע"ש. וכיון שכן הוא מק' שפיר דכיון דמתני' איירי בלבישה דאיכא איסורא דאורייתא כי קא מכוין א"כ איך מתיר ר"ש היכא דלא מכוין. ברם לדעת הרמב"ם ז"ל דס"ל דהך מתני' איירי בהעלאה דליכא איסורא דאורייתא לכן כי לא מכוין מתיר ר"ש. ולפי שיטה זו ודאי ל"ק ולא מידי מהך מתני'. אלא דהמק' דהש"ס לא ס"ל בפי' המתני' כפי' הרמב"ם אלא דמיירי בלובש הבגדים עליו וכדכתי' כנ"ל. אלא דלפי זה צ"ל דאיסור הכלאים בהעלאה בלבד לא הוי מדאורייתא אלא מדרבנן וכן נר' שהבין מורינו הרב וכפי סברא זו ערך קו' זו על מרן. ואם אמת דהכי ס"ל למרן. לפי ע"ד ק' על מרן דברי הרמב"ם שכתב שם דין י"ב וז"ל ונאמר לא יעלה עליך העליה שהיא דרך לבישה אסור. אבל עליה שאין דרך לבישה כגון אהל שהוא כלאים מותר ע"כ. ואם איתא לס' מרן דכל שהוא דרך עלייה מותר מן התורה. א"כ למה נקט הרמב"ם אבל העלייה שאין דרך לבישה כגון אהל כו' עדיפא מינה הוה ליה למנקט דאפילו עלייה ממש שמעלהו ע"ג כמוכרי כסות דמעלהו על כתיפיו דמותר מן התורה אלא שחכמים אסרוהו וכ"ש אהל שאין מעליהו ע"ג ממש דמותר ומדנקט אהל ש"מ דדוקא בכה"ג שאינו מעליהו ע"ג ממש אמטו להכי מותר מן התורה. הא אם מעליהו ע"ג כמוכרי כסות אסור מן התורה היכא דקא מכוין ותו דמרן גופיה כתב שם דהעלאה הוי מדאורייתא שכן כתב על דין הרמב"ם דין כ"ה ולא יהיו מרדעת זו על כתפו אפי' להוציא עליהן את הזבל וכתב מרן וז"ל ומ"ש ולא יניח מרדעת כו' ג"ז משנה שם וטעמא משום דלא שרי מפני שהוא קשה אלא בהצעה שהיא מדרבנן אבל לא בהעלאה שהיא מדאורייתא עכ"ל. ואי כס' מורינו נמצאו דברי מרן דפלגן בהדייהו. ועוד דבהדיא כתבו התוס' ביומא דף ס"ט דלבישה והעלאה דתרווייהו הוי מדאורייתא יע"ש ד"ה קשין הן כו'. גם הרא"ש בה' כלאים כתב כן בפי' יע"ש אשר ע"כ לבי או' לי דחלילה לו למרן דיסבור דאיסור העלאה דלא הוי מדאורייתא אלא דדברי מרן מיוסדין עפ"י דברי הש"ס דיבמות דף ד' וז"ל הש"ס מכדי כתי' ובגד כלאים שעטנז לא יעלה עליך. לא תלבש שעטנז למה לי ש"מ לאפנויי. הני מצרך צריכי דאי כתב רחמנא לא יעלה עליך הוה אמינא כל דרך העלאה אסר רחמנא ואפי' מוכרי כסות. ואי כתב רחמנ' לא תלבש הוה אמינ' דוקא לבישה דנפיש הנייתה אבל העלאה לא כתב רחמנא לא יעלה עליך ע"כ. וסובר מרן דודאי תרווייהו לבישה והעלאה אסורין מן התורה וכמו שמפורש בהדייא בהש"ס דיבמות הנז"ל ובין לבש בכוונה ובין העלה ע"ג בכוונה עובר בלאו אלא החילוק שיש בין לבישה והעלאה הוא דבלבישה כיון דנפיש הנייתה לכן אפי' אם לבש הכלאים ע"ג עשרה בגדי' דליכא הנאה אסור לכן פסק הרמב"ם דהלובש כלאים אפי' ע"ג עשרה בגדים לוקה שעבר על לא תלבש ברם גבי העלאה דאפי' במתכוין לא נפיש הנייתה. אם אינו מתכוין כמו מוכרי כסות שמותר. והדברים ראויים למי שאמרן. וכיון שכן אין מקום לנוח קושית מורינו הרב על מרן מההיא סוגייא דשבת דף מ"ו. אכן ראיתי בדברי מרן בב"י ביו"ד סי' ש' שכתב דברי רבי' ירוחם שהק' על דברי הרא"ש שלא חלק בזה כלל וכתב לאסור גבי חבלים דכלאים ואנן קי"ל כר"ש דדבר שאין מתכוין מותר ודמיא לההיא דמוכרי כסות דלקמן עכ"ל ר"י וכתב מרן ע"ז וז"ל ובסי' ש"א אכתוב בזה בס"ד עכ"ל מבין ריסי עיניו של מרן נר' שבחילוק זה שכתב ליישב דעת הרמב"ם בסי' ש"א שחילק בין לבישה להעלאה וכנז"ל. יתיישבו ג"כ דברי הרא"ש דלהכי הרא"ש כתב לאסור גבי חבלים דכיון שהם קשורים יחד וכרוכים בידו הכריכה הוי כמלבוש ולכן אסור גבי חבלים אעפ"י דקי"ל בעלמא דדבר שאין מתכוין מותר. שכן כתב זה בפי' דהכי ס"ל להרמב"ם.
Yoreh De'ah.19.5
ואחר שאלת אלף מחילות מחכמתם הנפלאה נר' לע"ד דלא נתיישבו דברי הרא"ש בההוא יישוב שיישב לדעת הרמב"ם. דהא הרא"ש כתב בנידה בה' כלאים וז"ל לא ילבש כלאים ע"ג עשרה ואפי' לגנוב בהן את המכס כו' וסבר האי תנא דדבר שאין מתכוין אסור ופליג אמתני' דלקמן דמוכרי כסות מוכרין כדרכן. והלכתא כמתני' דלקמן דקי"ל כר"ש דדבר שאין מתכוין מותר עכ"ל. ובמתני' דמוכרי כסות כו' כתב לבסוף מהכא מוכח בפ' כירה דדבר שאין מתכוין מותר אפי' במידי דאי במתכוין איכא איסורא דאורייתא עכ"ל ז"ל. הרי בהדיא שכת' גבי ההיא מתני' דלא ילבש כלאים ע"ג עשרה דלא קי"ל כהך מתני' דס"ל דדבר שאין מתכוין אסור משום דאנן קי"ל להלכה כמתני' דמוכרי כסות דדבר שאין מתכוין מותר ואי איתא לס' מרן דלהכי כתב לאסור גבי חבלים משום דכיון שהם כרוכים בידו הוי כמלבוש ולהכי כתב הרא"ש סתם לאסור אעפ"י דהוי דבר שאין מתכוין וכמ"ש מרן לס' הרמב"ם למה לא פסק כההיא מתני' דלא ילבש כלאים ע"ג עשרה דאסור דאע"ג שאינו מתכוין כיון דלובשו עליו אסור וכההיא דחבלים דאע"ג דאינו מתכוין בכריכה לחמם ידיו בכלאים אפ"ה אסור כיון דכריכה הוי כמלבוש. ונר' שהרב לחם חמודות בסו' ה' כלאים דף רצ"ג ע"ב הרגיש בזה שאחר שכתב יישוב מרן הב"י שיישב לדעת הרמב"ם כתב אח"כ וז"ל אבל לרבי' שמתיר גם בזה לבישה להעביר המכס כיון שאינו מתכוין כתבתי כבר במ"מ שרבינו ירוחם תמה עליו אמאי קאסר הכא בחבלי' וגם כתבתי יישוב לזה בשם שילטי הגבורים דהכא הוא פסיק רישיה ע"ש עכ"ל ז"ל. מכלל דבריו נר' שכונתו לו' דיישוב זה שיישב מרן הב"י לדעת הרמב"ם ז"ל לא שייך לדברי הרא"ש ז"ל מטעמא דכתיבנא. אכל לא הרגיש הרב בדברי מרן במ"ש ובסי' ש"א אכתוב בזה בס"ד ע"מ שהקשה ר"י שנראה מדבריו שביישובו לדעת הרמב"ם יתיישב ג"כ דברי הרא"ש וכבר כתבנו שאין יישובו עולה לדעת הרא"ש ז"ל.
Yoreh De'ah.19.6
ולמאי דאתינא עלה לנ"ד נר' לע"ד דפשיטא ודאי דאסור ללבוש הג'אפיניס משום כלאים ואין להתירן משום הא דאמרי' בש"ס ערדיליס אין בהן משום כלאים משום דלא דמיא נ"ד לערדיליס דהש"ס כמו שמפורש בדברי הרמב"ם יע"ש שהרמב"ם פי' שהוא מנעל שאין לו עקב שמותר ללובשו. ומרן בכ"מ דקדק על הרמב"ם שלמה כתב והתנה שאין לו עקב דמשמע שאם יש לו עקב אסור. והרי אין לך קשה בעור הרגל כעור העקב. ותירץ שהרמב"ם כתב כן לו' שתבנית המנעל הוא כן אבל לענין דינא בכל גוונא מותר. ובב"י כתב ע"ז וז"ל ושמא י"ל דכל שיש לו עקב כיון דמחזי כמלבוש אעפ"י שאין הגוף נהנה ממנו אסור. ואין זה אלא חזרה שחזר מרן ממ"ש בחיבורו הכ"מ יע"ש. וכיון שמרן הסכימה דעתו דעת עליון בב"י לפ' דברי הרמב"ם דכל היכא דאית ליה עקב אסור. אף שטעמו לא נתברר לנו משו' מה היתה חזרתו. דון מינה לנ"ד שהבגד התפור בכלאים הוא מתפשט על כל הרגל שודאי אסור דמיחזי כמו מלבוש ואף שאין תבנית הערדלים דומה לנ"ד מ"מ בטעם האיסור שוין הם. וכ"ש לפי' שאר האחרונים שפי' תבנית ערדיליס דפשי' דבנ"ד אסור. תו יש להביא ראיה לנ"ד מהא דאמרי' בש"ס א' רב פפא הני צררי דפשיטי וזוזי אין בהם משו' כלאים ודבזרני יש בהם משום כלאים ופי' רש"י והרא"ש בה' כלאים שהוא בגד כלאים שצרורין בו מעות דמותר לתתן בחיקו שהמעות קשי' ואינו מתחמם. ודבזרני שצוררין בו זרעים יש בו משום כלאים לתתם בחיקו. ופסק הרא"ש בה' כלאים כרב פפא. ואילו בסוף פ"ק דביצה סתם הרא"ש כרב אשי שהוא בתרא דקא' בש"ס רב אשי אמר אחד זה וא' זה אין בו משום כלאים וא"כ ק' תרי פיסקי דהרא"ש אהדדי וכבר עמד בזה הלחם חמודות והניח דבריו בצ"ע. אכן הרמב"ם פסק כרב אשי דאין בהם משום כלאים. ונתן טעם לדבר שאין אסור משום כלאים אלא בגדים שאין דרך חימום כגון הכתונת והמצנפת והאבנט והשמלה ובגדים שמחפים בהן את השוקים ואת הידים וכיוצא אבל צלצולים כו'. הרי לך מפורש שאפילו לדעת הרמב"ם שמתיר בצילצולי' הוי מטעמא שאין דרך חימום בכך. דייקני' מניה לנ"ד שהדבר נר' לעין שמחמם את הרגל ומונע הקור והצינה דפשי' שיש בהם איסור כלאים ואף שלדעת הרמב"ם דס"ל שעור הרגל ק' כו' מ"מ הא לא דמיא אלא להא שכתב הרמב"ם שאסור ליקח ביצה חמה בבגד כלאים כו' יע"ש וא"כ בנ"ד פשי' דאסור ללובשם אם לא שיתיר התפר ויחזור ויתפרנו בחוטי קנבוס או בצמר כנ"ל להלכה ולמעשה כה דברי לב נשבר ונדכה אף רוחי הצעיר חיים משה מזרחי ס"ט.
Yoreh De'ah.20.1
שאלה איש מסכן וחכם דוד שמו והנה נולד לו בן לבית דוד בכור פטר רחם י"ח לאדר א' ורוצה לקיים מצות בוראו לפדות את בנו בזמנו ולרש אין כל כסף ושוה כסף דבר השוה ה' סלעים לתת לכהן בפדיון בנו כי ע"כ נפשו לשאו"ל הגיעה אם לא תשיג ידו אם ישאל מאת רעהו חפץ שוה ה' סלעים לפדות את בנו והתנה עם הכהן בשעת נתינה שנותנו לו ע"מ להחזיר דקי"ל דמהני הכי ויצא י"ח ובנו פדוי וכמ"ש הרמב"ם פי"א מה' בכורים ומרן בשולחן י"ד סי' ש"ה. או"ד דלכתחילה לא אמרו דבנו פדוי שכן נראה מדברי הרמב"ם ומרן דבדיעבד אמרו אבל לכתחילה לא. עוד ילמדנו אם יש הפרש בין אם הכסף שלו ומתני ע"כ להחזיר לכשהכסף הוא שאול על הכל יורינו המורה את הדרך הישרה ואת המעשה אשר נעשה ושכמ"ה.
Yoreh De'ah.20.2
תשובה טרם באי אל עין משפט צריך אני לעמוד על דעתך במ"ש שמדברי הרמב"ם ומרן נר' דבדיעבד הוא נר' שדיקדק' כן ממ"ש מרן שם סעי' ח' וז"ל אבל לא יתן לכהן ע"מ שיחזיר לו ואם עשה כן והחזיר לו אין בנו פדוי עד שיגמור בלבו ליתן לו מתנה גמורה ואם רצה הכהן אח"כ להחזיר יחזיר כו' ומ"מ אם עבר וקבלם ופי' שנותן לו ע"מ להחזיר הבן פדוי דמתנה ע"מ להחזיר שמה מתנה ע"כ ומדכתב מרן אם עבר כו' משמע דבדיעבד קא'. ולהלן בס"ד אכתוב במה שנצטערו האחרונים ליישב דברי מרן ז"ל. מעתה ידידי לו הונח שכן יש במשמע בדברי מרן כדקא'. מ"מ משפטי עמך כמ"ש שכן נר' מדברי הרמב"ם דס"ל דבדיעב' קא' דוקא דבנו פדוי במתנה ע"מ להחזיר. ולבי לא הלך עמך במחיצתך דז"ל הרמב"ם רצה הכהן להחזיר לו הפדיון מחזיר ולא יתן לו והוא דעתו שיחזיר ואם עשה כן והחזיר לו אין בנו פדוי עד שיגמור בלבו ליתן לו במתנה גמורה ואם רצה הכהן אח"כ להחזיר יחזיר וכן אם פי' ונתן לו ע"מ להחזיר הרי בנו פדוי עכ"ל. מה דאיתא בדברי הרמב"ם המורה באצבע דבדיעבד קא'. ואדרבא יש לדון ולו' דאפי' לכתחילה מדלא נקט בלישניה אם עבר כדנקט מרן. אלא שינה לשונו וא' וכן אם פי' ונתן כו' יש לנו לו' דאף לכתחילה והטעם דכיון שהתנה כן מתחילה עם הכהן והכהן סבר וקביל שרי אף לכתחי' ובנו פדוי. ורישא דדינא דקא' דאין בנו פדוי מיירי כשלא התנה מתחילה ודעתו של הכהן מעיקרא היה שלא להחזיר ולהכי אין בנו פדוי. ולעולם דאין הוכחה מדברי הרמב"ם דבאו' ע"מ שהחזירהו לי דהוי בדיעבד דוקא כדקאמרת. ולא עוד אלא אומר אני שאף לדעת מרן הקדוש נר' לי דיכול להתנות ע"מ שתחזירהו לי אף לכתחילה. ומה שנר' מבין ריסי עיניך שדקדקת ממ"ש מרן ז"ל אם עבר כו' לא דקדקת יפה דמ"ש מרן ואם עבר קאי לכהן דלכתחילה אין לו להרגיל עצמו להחזיר משום שיחתם ברית הלוי וכמ"ש בש"ס בר"פ עד כמה וכמ"ש הטור ומרן אבל לגבי ישראל הנותן יכול להתנות אפי' לכתחילה. ומה ש"ל שנצטערו המפ' בדברי מרן הוא זה שמתחי' כתב מרן אבל לא יתן הוא לכהן ע"מ שיחזיר לו ואם עשה כן והחזיר לו אין בנו פדוי. משמע מדבריו אלו דאף אם התנה עם הכהן בפי' וא"ל ע"מ שתחזיר לי דאין בנו פדוי. וזה סותר למ"ש בסיום דבריו דאם עבר וקבלם ופי' שנותן לו ע"מ להחזיר הבן פדוי ומתנה ע"מ להחזיר שמה מתנה. הרי שדבריו אלו סותרים לראשונות וכי היכי דלא ליהוו דברי מרן סתרן אהדדי הסכימו המפ' דמ"ש מרן בראשונה אבל לא יתן הוא לכהן ע"מ להחזיר דלאו דוקא דא"ל ע"מ אלא פי' שלא יהיה בדעתו כן ולא שאמרו בפי' דאילו התנה בפי' ואמר ע"מ שתחזירהו לי ודאי דמהני וכמ"ש מרן ז"ל בסיום דבריו. ועיין בדרישה ופרישה ובט"ז ובש"ך שכולן הושוו לדעת א' לפ' כן דברי מרן יע"ש. ולי הדיוט נר' להכריח פי' הרבנים הנז' שפי' כן כדברי מרן מדברי מרן עצמו ממ"ש בסיום דבריו וז"ל ומ"מ אם עבר וקבלם ופי' שנותן לו ע"מ להחזיר הבן פדוי כו' דמדקא' ופי' שנותן לו ע"מ להחזיר מוכרח הדבר מעצמו דמ"ש מרן ברישא אבל לא יתן הוא לכהן ע"מ שיחזיר לו דהאי ע"מ דקא' לאו דוקא נקטיה אלא שהוא לשון מושאל ור"ל שלא יהיה בדעתו כן ולא שפי' וא' ע"מ. דא"ת דהאי ע"מ דנקט ברישא מיירי שפי' וא' ע"מ. א"כ למה ליה למרן למימר בסיפא ופי' שנותן לו ע"מ להחזיר ואין אלו אלא דברי מותר דהא כבר פי' ברישא דהתנה וא' ע"מ שיחזיר לו וא"כ לא היה צריך מרן ז"ל למיחני בסיפא ולו' ופי' שנותן לו ע"מ דהא כבר הזכירו ברישא דדינא ועלה קאי. אלא ודאי מדמרן פי' את דבריו בסיום הדין הדברים ממשמשין ובאי' דמאי דנקט בתחילה ע"מ לאו דוקא ולא שא' בפי' ע"מ אלא שהוא לשון מושאל ור"ל שלא יהיה חושב בדעתו כן ולכן בסיפא הוכרח מרן לפ' ולו' שאם פי' וא' ע"מ והבן פדוי. והוא הכרח אמת ויציב בדברי מרן לפ' כמ"ש הרבנים נ"ע.
Yoreh De'ah.20.3
ומ"מ עדיין צריכים אנו למודעי להשכיל ולהבין דמ"ש רישא מסיפא דכיון דטעמא דרישא דאמרי' דאין בנו פדוי הוי משום דלא גמר בלבו ליתן לו מתנה גמורה. א"כ מהאי טעמא גופיה היל"ל בסיפא נמי דאין בנו פדוי דהא בפה מלא דבר ע"מ שתחזירהו לי ולא תהא מחשבה מועלת מהדיבור וגם בזה שתו בשמים פיהם הן הנה הרבנים הנז' גם עמ"ש מור"ם בהגה וז"ל ודוקא שא' ע"מ להחזיר אבל אם אמר הילך ה' סלעים ותחזירם לי לא הוי מתנה ואין בנו פדוי עכ"ל. וכתב הרב הפרישה ז"ל וז"ל ואע"ג דהסברא הוא איפכא נר' דהיינו טעמא דכשא"ל הילך ותחזירם משמע תחזירם מיד נמצא דלא הוי מתנה. משא"כ כשנתנו לו ע"מ להחזיר דהרי הוא כאילו אמר שיהיו קנויין לך מעתה אלא שתחזירם לי לאחר זמן עכ"ל. והש"ך ז"ל בשיטה זו הלך אלא שפי' הדבר יותר שכ"כ וז"ל ודוקא שא' כו' דכה"ג גומר בלבו שעה א' לשם מתנה ומ"ש ע"מ כאו' מעכשיו דמי כלו' מעכשיו תהא נתונה לך מיהו תחזירהו לי אח"כ. אבל כשאו' הילך ה' סלעים בפדיון בני ותחזירהו לי שלא בע"מ אין בנו פדוי דהא אפי' לא א' מידי אלא שדעתו שיחזירם לו הכהן כו' אין בנו פדוי כו' כיון דלא גמר בלבו שעה א' לשם מתנה להכי אין בנו פדוי עכ"ל. ואנא עבדא דסגידנא קמייהו נ"ל דדמיא הך מילתא למאי דאמרי' בגיטין פ' מי שאחזו ת"ר ה"ז גיטך והעיר שלי אינה מגורשת ע"מ שתחזירו לי העיר מגורשת. ופרכי' מ"ש רישא ומ"ש סיפא ומסקי' א"ר אשי הא מני ר' היא דא' כל האו' ע"מ כאו' מעכשיו דמי ופי' רש"י כאו' מעכשיו ואישתכח דבשעת גירושין נקיט לגט ואחר זמן מחזירתו ומתנה ע"מ להחזיר שמה מתנה וכן פי' הר"ן יע"ש. א"כ הכא נמי דכוותה וכמ"ש הש"ך והדרישה פרישה ז"ל וכן נמי פי' הש"ך בריש הדין יע"ש. והדברים נכונים וברורים בטעמן. אמנם הט"ז בירר לו דרך אחר כמפו' שם יע"ש. והעולה מהבינים נר' לע"ד דלכ"ע כל ישר' רשאי ושליט הוא להתנו' עם הכהן בע"מ דוקא שיאמר לו הילך ה' סלעים בפדיון בני ע"מ שתחזירם לי ואפי' לכתחיל' ובנו פדוי דכיון שגמר בלבו שעה א' לשם מתנה יצא י"ח. ואין עליו שום נידנוד איסור. ודברי מרן שכתב אם עבר וקבלם דמשמע דיעבד הין לכתחילה לא לאו דקאי לישראל נמי וכמו שהבין השואל ומפני כך נסתפק. אלא דקאי לכהן דוקא כדאמרן מעיקרא דאיכא משום שיחתם ברית הלוי אבל בישראל ליכא איסורא כלל. אמור מעתה בנ"ד תו ליכא ספקא דיכול אבי הבן להתנות עם הכהן בתנאי דע"מ דוקא וזה ברור אצלי והאריכות יותר בזה הוא ללא צורך.
Yoreh De'ah.20.4
ואבא היום אל עין משפט הוא העיקר במה שנסתפקת בנ"ד שאבי הבן הוא איש עני ולרש אין כל ורוצה לשאול כלי כסף מאת רעהו לפדות את בנו וכיון שדעתו לשאול לו כלי כסף ודאי דדעתו הוא שיחזירנו הכהן ונמצא שבעת נתינתו ליד הכהן לא גמר בלבו ליתן לו במתנה גמורה וכיון שלא גמר בלבו בעת נתינתו לכהן שיהיה לו במתנה גמורה לאותה שעה ודאי שאין בנו פדוי וכמ"ש הרמב"ם ומרן בש"ע כנז"ל. ולא דמי למי שמתנה ואו' לכהן ע"מ שתחזירהו לי דקי"ל דבנו פדוי לכ"ע כמש"ל דהתם שאני שהכסף הוא שלו וכיון שהכסף הוא שלו אמדינן דעתיה דכשא"ל ע"מ שתחזירהו לי שכונתו שיזכה הכהן בכספו לפי שעה ואח"כ יחזירנו לו וכמש"ל בשם המפ' ז"ל. משא"כ כשהכסף אינו שלו כלל אלא ששאול לו מחבירו דודאי סתמו כפי' שאין דעתו של אבי הבן שיזכה הכהן כלל דהא אינו שלו ואם יזכה בו הכהן נמצא דגזל הוא בידו. ומ"ה נסתפקת אם בנדון כזה שהכסף הוא שאול אם פדה בו אם פדוי או לא כנ"ל שזה דעתך בספק האחרון אלא שקיצרת את דבריך. בני שמע אמרי היטבת לראות ואף שלא מצאת גילוי לספקך בדיני פדיון הבן מ"מ נ"ל שילמד סתום מן המפו' ממ"ש הרא"ש והביא דבריו בנו הריב"ה בא"ה סי' כ"ח וז"ל וא"א כתב דאם השאילו החפץ ולא ידע המשאיל שרוצה לקדש בו אשה אינה מקודשת אא"כ השאילו החפץ לזמן ידוע ונתן לו רשות להשאיל לאחר וכשקידש בו האשה הודיעה שהוא שאול עד זמן פ' ושמין אם יש בהנאת אותו קישוט שוה פרוטה מקודשת אעפ"י שאין החפץ שלו ואם לאו אינה מקודשת אבל אם המשאיל יודע ששאל החפץ לקדש בו אשה מקודשת בכל ענין דכיון שהשאיל לו אדעתא לקדש בו האשה אנן סהדי שגמר בלבו ליתנו לו באותו ענין שיועיל לענין הקדושין שתהא האשה מקודשת בו שאם לא יועיל בלשון שאלה שיהיה בלשון מתנה ולכל הפחות תהיה אותה מתנה ע"מ להחזירה ותהיה מקודש' ויקנהו מאשתו ויחזירנו או יחזיר דמיו שאם נתנו מתנה לאדם ע"מ להחזיר וקדש בו האשה מקודשת רק שיחזיר המתנה למי שנתנו לו או דמין עכ"ל ז"ל. ועיין בפיסקי הרא"ש בפ"ק דקדושין דף פ"ח ובתשו' כלל ה' סי' א' יע"ש שא' מהראיות שהביא הרא"ש הוא מהא דאמרי' פ' י"נ שאם אמר שור זה נתון לך במתנה ע"מ שתחזירהו לי דאם החזיר לו הדמים הרי זה קדוש אע"ג דקא' לי כיון שהחזיר לו הדמים ויכול לקנות בדמים שור כיוצא בו קרינן ביה שפיר מידי דחזי ליה דמה לי הוא ומ"ל דמיו. והרב הגדול מהר"א ששון בתשו' סי' ס"ג תמה ואמ' דמדבריו אלו נר' דחזרת דמים הויא חזרה ולכן גבי שור פסק דאע"ג דאמר לי מהני ההקדש כשהחזיר לו דמיו. ואילו גבי אתרוג סי' תרנ"ח פסק הטור דאם החזיר הדמים דלא הויא חזרה ולא יצא י"ח וזה נר' היפך מס' אביו הרא"ש ותירץ דשאני גבי לולב ואתרוג דהואיל וצריך הוא לצאת בו להכי אמרי' שצריך שיחזיר לו הלולב והאתרוג בעצמו לא דמיו ולעולם דבעלמא ס"ל וחזרת דמים שמה חזרה זהו תורף דבריו יע"ש. ולע"ד נר' דמרן הכי ס"ל ולכך נתכוון מרן בשולחנו סי' תרנ"ח דין ה' שכ"כ נתנו לו כו' עד כיון שצריך לצאת בו שאין לו אחר כו' נר' שהוסיף ג' תיבות הללו שאין לו אחר שאינם בלשון הטור לומר שלכן אמרי' דחזרת דמים לא מהניא הכא משום דכיון שאין לו אחר לצאת בו למאי אהניא ליה חזרת דמים משא"כ בעלמא ודאי דחזרת דמים הויא חזרה וכמ"ש מהרא"ש ז"ל דוק. ואף שהטור בחה"מ סי' רמ"א לא פי' את דבריו גבי שור לו' דחזרת דמים הויא חזרה. מ"מ נר' לע"ד שסמך אמ"ש בא"ה סי' כ"ח לענין קדושין שכבר שם פי' את דבריו ביתר שאת דחזרת דמים דהויא חזרה לכן לא פי' דבריו בחה"מ משום דאתיא במכ"ש דהא הך דקדושין לא ילפינן דחזרת דמים הויא חזרה אלא מההיא דשור זה נתון לך במתנה. והשתא כיון שכבר פי' את דבריו בדבר הלמד לענין קדושין דחזרת דמים הויא חזרה להכי לא איצטריך לפרש את דבריו גבי שור דהוא המלמד דמכ"ש הוא דפשיט' דחזרת דמים הויא חזרה דאי לא הא לא קיימא הא ועיין בס' פרי הארץ בתשו' דשייך לא"ה סי' ד' וה' יע"ש.
Yoreh De'ah.20.5
יצא מהכלל ללמד בנ"ד דאם אבי הבן הודיע למשאיל שרוצה החפץ לפדו' את בנו דיכול הוא ליתנו לכהן ע"מ שיחזירנו לו משום דאנן סהדי שגמר בלבו ליתנו בענין המועיל לפדיון בנו ואם לא יועיל לשון שאלה לפחות שיהיה בלשון מתנה ע"מ להחזיר דודאי דאם פדה בה את בנו בנו פדוי אלי' דכ"ע ובלבד שיחזיר המתנה למי שנתנו לו או דמיה דחזרת דמי' הויא חזרה כדאמרינן בההיא דפ' י"נ גבי שור כמש"ל. ולא דמי ללולב ואתרוג דלא מהני חזרת דמים דהתם איכא טעמא רבה וכמ"ש מהרא"ש כנז'. וא"ת היכי מצי' למילף פדיון הבן מקדושין והא אמרי' התם בקדושין דף ו' א' רבא הילך מנה ע"מ שתחזירהו לי במכר לא קנה באשה אינה מקודשת בפדיון הבן אין בנו פדוי בתרומה יצא י"ח נתינה ואסו' לעשות כן מפני שנר' ככהן המסייע בבית הגרנות כו' ותו הא' רבא מתנה ע"מ להחזיר שמה מתנה כו' ואסיקנא אלא א' רב אשי בכולהו קנו לבד מאשה לפי שאין אשה נקנית בחליפין ע"כ וכן פסקו כל הפוסקים ז"ל כפי מסקנא זו דהאומר הילך מנה ע"מ שתחזירהו לי דבכולהו קנו לבר מאשה משום דאין אשה נקנית בחליפין. וא"כ קשה דהיכי ילפי' פדיון הבן מקדושי אשה דכי היכי דחזינא בהך דינא דרבא דפדיון הבן חלוק הוא מקדושי אשה ה"נ אית לן למימר בנ"ד והיכי מייתי' ראיה מקדושין לפדיון הבן והלא מצינו בנדון קרוב לנ"ד שחלוקים הן בדינם לכ"ע. וכיון שמצינו שדין פדיון הבן שהוא חלוק מקדושי אשה א"כ דין הוא דאין למדין ממנו. את זה ידעתי שיש מקום לבע"ד לחלוק עלי.
Yoreh De'ah.20.6
והנה טרם באי להשיב לשואלי דבר אכתוב מה שיש לי קצת מהעיון במימרא זו דרבא לפי מסקנת הש"ס דקא' אלא אמר רב אשי בכולהו קנו לבד מאשה לפי שאין אשה נקנית בחליפין. דמשמע דלענין פדיון קני בחליפין. וק"ק דהיכי מצי' למימר לענין פדיון הבן דקני בחליפין והא חליפין איתנהו אף בפחות משוה פרוטה כדאמרי' פ' הזהב קונים בכלי אעפ"י שאין בו שוה פרוטה. ובפדיון הבן אי איפשר בקנין זה דהא מצינו לו קצבה בתורה ה' סלעים. דמהאי טעמא הוא דא' רבא לבד מאשה ונתן טעם לפי שאין האשה נקנית בחליפין וכמ"ש בש"ס דקדושין לעיל דף ג' וז"ל ולרב הונא דא' חופה קונה מק"ו סד"א הואיל וגמר קיחה קיחה משדה עפרון מה שדה מקניא בחליפין אף אשה נמי מקניא בחליפין קמ"ל ופרכי' ואימא ה"נ חליפין איתנהו בפחות מש"פ ואשה בפחות מש"פ לא מקניא נפשה. ופי' רש"י לא מקניא נפשה משום דגנאי הוא לה הילכך בטיל לה תורת חליפין בקדושין ואפי' בכלי שיש בו ש"פ אי יהיב לה בתורת חליפין. והתוס' הקשו על פי' רש"י יע"ש. ותירצו וז"ל לכן נר' לר"ת דגרסי' בפחות מש"פ לא מקניא ולא גרסי' נפשה דלא בקפדא תליא מילתא אלא היינו טעמא משום דגמר קיחה קיחה משדה עפרון דכתיב ביה כסף ובפחות מש"פ לא מיקרי כסף עכ"ל. והשתא ק' לתירוץ ר"ת נמי שפי' דטעמא דאין האשה נקנית בחליפין הוי משום דגמר קיחה קיחה משדה עפרון דכתיב כסף. וא"כ ק' בענין פדיון היכי קני בחליפין דאיתנהו בפחות מש"פ והא מן התורה ה' סלעים צריך לא פחות ולא יותר. אמנם לפי מ"ש התוס' שם ד"ה לבד מאשה לפי שאין אשה נקנית בחליפין יתיישב הדבר דל"ק ולא מידי וז"ל התוס' וא"ת במאי דמו לחליפין כו' ותירצו ונר' לר"י דלאו חליפין הוא ומדרבנן הוא דלא הוו קדושין לפי שדרך העולם להחזיר החליפין והני כעין חליפין דמו ואתי למימר דאשה נקנית בחליפין כו' תדע דאי כחליפין דמו במכר כו' וכן בפדיון הבן למה יהא בנו פדוי בחליפין הלא כסף ה' שקלים כתי' ולא חליפין עכ"ל. תכלית כונת התוס' דהך נדון דרבא לא הוו חליפין ממש דאי הוו חליפין ממש איך במכר קנה ואיך בפדיון הבן בנו פדוי והלא כסף ה' שקלים כתיב ולא חליפין. אלא ודאי דבנדון דרבא לאו חליפין ממש הוו דהא כבר נותן הוא ליד האשה מנה ע"מ שתחזירנו לו וכיון דא"ל ע"מ הוי כאו' מעכשיו אני נותנו ליך במתנה לקדושין ולאותה שעה הרי הוא שלה ומן התורה הוו קדושין גמורי' וכן בפדיון הבן ה"נ וכן במכר. אלא דמדרבנן הוא דלא הוו קדושין כיון דהוי כעין חליפין שדרך העולם להחזיר החליפין והכא נמי כיון שמחזיר לו המנה אחר שעה יטעו העולם ויאמרו שהאשה נקני' בחליפין גמורי' ואף בפחו' מש"פ דחלי' איתנהו אף בפחות מש"פ ובפחות מש"פ מן הדין אינה מקודשת דאתיא קיחה קיחה משדה עפרון ובשדה עפרון כסף כתי' ופחות מש"פ אינו נקרא כסף כמ"ש ר"ת כנז"ל ולהכי גבי קדושי אשה אפקיענהו רבנן לקדושין מינה כדי שלא יבואו לטעות משא"כ בפדיון דלא חיישי' לשיבואו לטעות ולו' דהבן נפדה בחליפין דאיתנהו בפחות מש"פ וטעמא דמילתא נר' לע"ד דבשלמא בקדושי אשה שאינו מפו' בתורה אופן קנייתה אלא דגמרי' לה קיחה קיחה משדה עפרון לענין כסף. להכי חשו רבנן לכל מילי הדומה לחליפין שלא יקדש בו האשה דשמא יבואו לטעות העולם לקדש בחליפין גמורי' דאיתנהו בפחו' מש"פ ולהכי אף אם קדיש בדבר הדומה קצת לחליפין גזרו או' דאין קדושיו קדושין אף דמדאורייתא הוו קדושין גמורי' כנדון דרבא משום שלא יבואו לטעות בדבר האמור. משא"כ בפדיון הבן דכבר מפו' בתורה שצריך לפדו' את הבן בה' סלעים לא גזרו רבנן בנדון דרבא לו' דאין בנו פדוי משו' דאף דדומה לחליפין מ"מ הא נתינה זו נתינה גמורה היא שהרי נותן לו ה' סלעי' דבכלל מנה ה' סלעים ע"מ שיחזירם לו וכיון דא' ע"מ הרי הוא כאו' מעכשיו שנותנם לו במתנה גמורה לאותה שעה ומן התורה בנו פדוי אף שמחזירו לו לאחר שעה ולא חיישי' לו' דכיון דדומה לחליפין דהדרי יבואו לטעות ולפדות את הבן בחליפין גמור' דאיתנהו אף בפחות מש"פ דהא אפילו דרדקי דבי רב ואפי' הצדוקי' אינם טועים בדבר המפורש בתורה. ולהכי אמרי דאם פדה את הבן כנדון דרבא דא"ל הילך מנה בפדיון בני ע"מ שתחזירם לי דבנו פדוי דליכא למיחש לטעות כלל. ובהכי ודאי ממילא רווחא שמעתתא דרבא ולא ק' ולא מידי. ובהאי פורתא מסעד סעיד ליבאי דאשכחנא מרגניתא בדברי התו' שברור מללו דמן התורה בין בפדיון הבן ובין במכר ואפי' בקדושי אשה אם אמר הילך מנה ע"מ שתחזירנו לי דבכולהו קני אלא דבקדושי אשה גזרו בנדון כזה משום דדמי לחליפין ויבואו לטעות לקדש בחליפין גמורי' כמדובר וכיון שכן אין לו פה לדבר ולא מצח להרים ראש לבע"ד לחלוק ולו' דאין ללמוד פדיון הבן מקדושין לפי שהיה נר' לדעתו במאמר רבא שחלוק פדיון הבן מקדושי אשה. ברם לפום מאי דכתי' דלפי דברי התוס' למדנו דאף בנדון דרבא אינם חלוקי' פדיון הבן מקדושי אשה מדאורייתא דבכולהו קנו מד"ת אלא דחכמים הוא דגזור בקדושין כמ"ש. דהשתא כיון דבקדושין הוא דגזור רבנן אית לן למימר דהיכא דגזור רבנן גזור והיכא דלא גזור לא גזור. וא"כ שפיר מצינן למילף בנ"ד מקדושין דאם אבי הבן שאל חפץ מאת רעהו לפדות את בנו וא"ל בפי' למשאיל שלפדות את בנו הוא השאילו ודאי דמצי עביד ובנו פדוי. וילפינן לה מקדושין במה מצינו דשקולין הן ויבואו גם שניהם. ואגב אורחין ראיתי בשילטי הגבורים בפ"ק דקדושין דף תר"ך וגימגום דברים חזינא במ"ש וז"ל אעפ"י שכל דבר ניקני בחליפין שהלוקח נותן כנף סודרו למוכר וקונה בו כל מה שרוצה לקנות. האשה אינה נקנית בכך שאין האשה נקנית בחליפין ואעפ"י שיהיה בהן ש"פ כדברי המורה. ומז"ה או' שאם דעת האשה הוא להקדש בתפיסת הקנין לבד שהוא כנף בגדו ויש בו ש"פ הרי זו מקודשת שהרשו' בידה לפסוק כנף מעילה ולעכבו בידה אם תרצה ולא אמרו שאין האשה נקנית בחליפין אלא כשדעתה להתקדש ונותן לו קנין כדי לקיים הקדושין והוא יתחייב לה המנה כמ"ש המז"ה וכדברי המורה נ"ל שאעפ"י שלא היה דעתה להתקדש אלא בקנין סודר הואיל והזכיר לשון חליפין או שא' תחפשי לי קנין להתקדש לי אינה מקודשת עכ"ל ז"ל. ובעיני דברי הרב מז"ה קשים להולמם הן מדברי הש"ס הן מדברי רש"י והתוס'. הנה במ"ש הרב המז"ה שאם יש בכנף הבגד ש"פ דהרי זו מקודשת ק' טובא דלפי דבריו נמצא שחכמים נתנו דבריהן לשיעורין בין היכא דאיכא בכנף הבגד ש"פ לכדליכא ש"פ ובגמ' סתמא אמרו דאין האשה נקנית בחליפין ותלו הטעם משו' דחליפין איתנהו בפחות מש"פ ומכלל דבריהם נר' שאף אם יהיה בחליפין ש"פ דאינה מקודשת משו' דכיון דאיתנהו בפחות מש"פ ואשה בפחות מש"פ לא מקניא נפשה וחשו לשמא יקדש בפחות מש"פ להכי גזרו או' דבסתם חליפין ואף בדאיכא ש"פ דאינה מקודשת. דאלת"ה היה להם לחלק בין בדאיכא ש"פ לכדליכא ש"פ אלא ודאי מדסתמו דבריהם משמע דבכל גוונא אסרו שלא לקדש בחליפין כלל וכן הן פשטן של דברים לכל מבין וכיון שכן הוא ק' על הרב מז"ה דהיכי פסיק ותני דאם יש בכנף ש"פ דמקודשת והוא היפך מהמובן מסוגית הש"ס.
Yoreh De'ah.20.7
תו ק"ל דהרב המז"ה היכי הוה גריס בש"ס דאי גריס כגירסת רש"י דגריס לא מקניא נפשה וכן נר' מדבריו שנוטה לגירסת רש"י מ"מ הרי אפי' לרש"י דגריס לא מקנייא נפשה דמשמע שהכל תלוי ברצון האשה וקפידתא אפ"ה כבר כתב רש"י דאפי' בכלי שיש בו ש"פ אי יהיב לה בתורת חליפין לא מהני כו' יע"ש. ומכ"ש שדברי הרב הנז' ז"ל דלא אתי לפי גירסת ר"ת דגריס לא מקנייא סתם ולא גריס נפשה. ופי' ר"ת דמן הדין הוא דאינה מקודשת בפחות מש"ס משום דגמר קיחה קיחה משדה עפרון. וביאר ר"ת דס' המקשה היא לו' ואימא ה"נ שתקנה האשה בחליפין כשיש באותן החליפין ש"פ כעין כסף דקרא כו' ומשני חליפין איתנהו בפחות מש"פ וא"כ אינם מטעם כסף אלא קנין אחר הוא ע"כ. ונראה מדבריו דכיון דטעם החליפין הוא משום דהוי קנין אחר שאינו מטעם כסף אפי' דאיכ' בחליפין ש"פ אפ"ה אינה מקודשת. הרי שכתב שס' המק' שהק' ואימא ה"כ היה סבור כס' הרב המז"ה והש"ס דחה ס' המק' וא' דאף דאיכא בחליפין ש"פ דאינה מקודשת כנז' וא"כ ק' היכי כתב הרב מז"ה ס' המק' למסקנא ולהלכה ולא קיימא הכי אמסקנא לס' ר"ת ז"ל. מעתה נמצאו דברי הרב מז"ה מופרכי' הן ממשמעות דברי הש"ס. והן נמי דלא אתי לא כס' רש"י ולא כס' ר"ת ז"ל. תו ק"ק על דברי הרב הנז' דאי כדבריו היכי מיתוקמא הך מימרא דרבא דא' הילך מנה ע"מ שתחזירהו לי דאמרי' התם במסקנא דבכולהו קנו לבד מאשה לפי שאין האשה נקנית בחליפין. והא לדברי הרב הנז' לא דמי הך חליפין דרבא לחליפין דעלמא דאילו חליפין דעלמא דאין האשה מתקדשת בהן מיירי כשאין בהן ש"פ דוקא ואילו כשיש בהן ש"פ מקודשת גמורה הויא לדעת הרב הנז'. והכא נמי בנדון דרבא הני קדושין ככסף מלא הן דהא הילך מנה קא"ל. וא"כ אמאי א' רבא לבר מאשה ויהיב טעמא לפי שאין האשה נקנית בחליפין. והא לפי דברי הרב הנז' חליפין כאלו שיש בהן ש"פ ויותר הויא מקודשת גמורה. אלא דאילו לא מצינו להרב הנז' מקום להקשות כי אם מכאן לא היה ק' כ"כ ויכולים אנו ליישב ולו' דס"ל להרב הנז' דמאחר שחוזרת המנה הוי כעין חליפין שאין בהן ש"פ כיון שדרך העולם להחזיר החליפין וכמ"ש התוס'. ולהכי מדמי הש"ס מנדון דרבא לחליפין כיון שחוזרים המעות אח"כ ולדוגמא נקטי' הש"ס. דאי לא היו חוזרים פשי' דהויא מקודשת גמורה. באופן שאם לא היה לו להרב הנז' קו' ממקום אחר אלא מהך מימרא דרבא בלחוד היה איפשר ליישב דברי הש"ס כמ"ש. אכן מההיא סוגיא דלעיל ק' טובא כמש"ל ולעת כזאת דבריו צל"ע.
Yoreh De'ah.20.8
ואכתי לבי נוקפי בנ"ד דאיך נתיר לו לאבי הבן לשאול חפץ סתם מחבירו לפדות את בנו ומה יתן ומה יוסיף שמודיע אבי הבן למשאיל שרוצה לפדות בו את בנו. דתקנה זו מועלת לכשיחשב החפץ כספו דמ"ה אמרינן דכיון דהודיעו אמדי' דעת המשאיל שנותנו באופן שיועיל לו לקדושין ולפדות את בנו כנז' ורבותינו הן ירדו לסוף דעת המשאיל דע"ד כן השאילו. האמנם מה נועיל בנ"ד שצריכים אנו שיכוין אבי הבן השואל בדעתו כשנותנו לכהן שיהיה לו במתנה באופן המועיל ובנ"ד שהחפץ שאול אנן סהדי דכשאבי הבן נותנו לכהן לא גמר ומקני שיהיה לו לכהן במתנה דאם אמרו בשלו לא אמרו בשל אחרים ודעתו בודאי שיחזירנו לו תכף ולא יזכה הכהן בו כלל וכיון שכן ספק השואל במקומו עומד דלאו כ"ע דינא גמירי ואינם יודעים שדעת המשאיל כשמשאילנו לו הוא שיעשה בו כרצונו כאדם העושה בשלו. ואנן בעינן שיהיה דעת הנותן שהוא אבי הבן פיו ולבו שוין שיזכה בו הכהן לפחות לאותה שעה ואי לאו אין בנו פדוי ואף דבנ"ד דאבי הבן משכיל ומבין וכד מסברו ליה מסבר. מ"מ בעיא דידן הוא לאינשי דעלמא דלאו דינא גמירי אם אירע נדון כזה ששאל אבי הבן חפץ מחבירו והודיעו למשאיל שלפדות את בנו השאילו ולבו לא נכון עמו שיזכה הכהן אף לשעה מסתמא היכי לידיינו דייני להך דינא. וסבור הייתי בדעתי בנ"ד שישאל אבי הבן החפץ לזמן קצוב ויתן לו רשות להשאיל כו' כמ"ש הטור בשם אביו הרא"ש ולא הונח לי משום דהתם שקדושי אשה הוא בפרוטה יכול בנקל לבא הדבר לידי שומא הקישוט. אמנם בנ"ד אין ידיעתי מכרעת שיבא הדבר לידי שומא בנקל. והיותר נכון בנ"ד שיאמר אבי הבן למשאיל שיתן לו החפץ במתנה ע"מ להחזיר לחדש א' ואבי הבן יתנו לכהן במתנה ע"מ להחזיר לכ"ה יום ובהכי בנו פדוי לכ"ע וצור ישראל יצילני משגיאות כה דברי העבד ישר' לב נשבר אף רוחי הצעיר נסים חיים משה מזרחי
Yoreh De'ah.21.1
נקיי הדעת שבירושלם שאול ישאלו ע"מ סמכו אנשי ירושלם לקנות ענבים ולהוצי' מהם יין ושותים בלא תרומה ומעשר קודם שנותנים רשות הגויים שיקנו ענבים ויעשו מהם יין. אבל אחר נתינ' הרשו' מוציאין תרומה ומעשר ומה ראו על ככה לתת הבדל זה שלא נמצא בשום ספר והיה נר' המנהג כהלכתא בלא טעמא גם אני בינותי בספרים ולא מצאתי טעם למנהג. אנה לידי תשובה מכ"י הקדש הוא הרב הגדול כמהר"ש גארמזאן ז"ל שנר' שיש ממנה סמך וזכר לדבר. לכן נתתי דעתי להעתיק את דבריו להשיב את שואלי וז"ל אות באות.
Yoreh De'ah.21.2
שאלה ענבים שמביאים הגויים למכור בשוק לאכול וישר' קנה מהם ועשה יין חייב לעשר או לא וצדדי הבעיא היא אם חייב לעשר כיון שנגמרה מלאכת היין ביד ישר' או לא כיון דדעת הגוי למוכרם לאכילה ותנן כלכלה משיחפ' הרי נפטרו ביד גוי ואינו חייב להפרי' תרומו' ומעשרו'.
Yoreh De'ah.21.3
תשובה כתב מורי הרב ז"ל בהגהותיו על ש"ע בה' תרומו' ומע' סי' של"א ז"ל מדברי מהרשד"ם בטור י"ד סי' קצב ומהר"י אש' ז"ל מוכח בהדייא דאזלינן בענבים בתר דעת הגוי כשליקטן אם ליין אם לאכילה שאם דעתו לאכילה. נגמרה המלאכה ביד גוי פטור ומזה אתה למד לפטור יין צימוקי' ממעשר עכ"ל. וז"ל מהרשד"ם ז"ל מה נפשך אם נגמר' מלאכת הענבים כשהביאם הגוי לבית ישר' מותר לאכול אפי' קבע כיון שגדלו ברשות הגוי ונגמרו על ידו קודם שהביאם לבית היהודי כדפרישית לעיל עכ"ל. ולעיל כתב ז"ל וא"כ אחר שתבואת ישראל אינו אלא דרבנן דתבואה שקונים מהגוי שגדלה ברשותו ומרחה הגוי פטורה מתרומ' אפי' מדבריהם דאין לגזור גזירה לגזירה עכ"ל ומדמדמה דין ענבים לדין התבואה נר' דדעתו להשוותן לגמרי וכשם דבתבוא' כיון שנגמר' מרוחה ביד גוי אע"פי שהישר' כוברן ובוררן וטוחנן כיון דנגמ' המירוח דהיינו גורנן ביד הגוי נפטרו הענבי' כיון שחיפ' הכלכלה או מילא הכלי להוליכן לשוק נפטרו אא"כ ליקטן הגוי מעיקרא ליין וזהו שכתב אח"כ וז"ל ואם נאמר דכאן דליקט הענבי' לעשות יין לא נגמרה מלאכתן עד שיקפה א"כ אכילת עראי מותר ודאי עכ"ל. הרי דסובר שהדבר תלוי בדעת הגוי דאם דעתו כשליקטן הגוי היה לאכילה מותר לאכול קבוע אעפ"י שראו פני הבית ואעפ"י שישראל עושה מהן יין אא"כ ליקטן הגוי לעשות היהודי מהם יין. עוד כתב סמוך לזה ז"ל דברי השואל הם נבואה בעיני דמאח' שהגוי נוטל אותם מהכר' מי הגיד לנו שדעת הגוי ליין אינו כן אלא הוא לוקח אותם למוכרם כדי שהלוקח יעשה מהם כרצונו ולהיות בו לאכילה נגמרה מלאכתן אוכלי' מהם אכילת קבע ואם שמא ליקטן הגוי ליין ונמצא שנגמרו ביד ישר' מעשר מדבריהן כפירות שלקחן ישראל וגמרן שחייבי' בתרומ' מדבריהן עכ"ל עם היות שהשואל שאל על הענבים הראויות ליין והשואל הוא מהרר"י אשכנזי שהזכיר מורי בהגהות כאשר קבלתי מפיו ודבריו הובאו בתשו' מוהר"ר בצלאל אש' ז"ל סי' א' וז"ל והמנהג הג' הוא כי הגוי מביא לבית היהודי ענבים הראויות ליין והיהודי גומר מלאכתן ועושה מהן יין הרי בהדייא דסבר מהרשד"ם שאפי' שהענבי' ראויות ליין תלינן דעת הישר' בדעת הגוי וכונ' הרב לו' דכוונת הגוי עושה רושם לפטור הענבים אפי' באכילת קבע מאחר שהגוי מסר דעתו ביד הקונה לחלק מה שירצה לאכילה והרי כאילו הגוי מעיקרא ליקטן לאכילה ויכול לאכול קבע ומה שעושה יין הרי הוא כאילו ליקטן הגוי ליין והיינו דמסיי' בה הרב ואם שמא ליקטן הגוי ליין כו' כלו' וא"ת כיון דדעת הגוי עיקר ולפי שנגמר בידו מלאכת האכילה נפטר מתו"מ למה צריך להפריש מן היין והשיב דשמא הגוי ליקטן ליין ובהכי ניחא דלא הוו דבריו כפולים. ועוד דאם ס' הרשד"ם דאפי' ליקטן הגוי לשוק לאכילה כיון דישר' לקחו מהשוק ליין נגמר מלאכת היין ביד ישר' וחייבים מי הזקיקו לו' ואם שמא ליקטן הגוי ליין מה לנו אם ליקטן הגוי לאכילה או ליין כיון דדעת ישראל כשקנאם היה ליין וגמרן ישראל אלא ודאי דהכל תלוי בדעת הגוי גם מהר"י אש' שהובא לשונו בתשו' מהר"ר בצלאל אשכנזי דסברתו להחמי' להפריש אפי' מהתבואה כתב כשהשיג על מנהג המקלין דהכל תלוי בדעת הגוי וז"ל והמנהג הג' הוא כי הגוי מביא לבית היהודי הענבים הראויות ליין והיהודי גומר את מלאכתן ונעשה מהן יין ומעשר את היין והנה כיון שהוא מעשר את היין צריך הוא לו' שאותן ענבי' שהביא לא נגמרה מלאכתן ביד גוי כיון שהן ליין לא נגמרה מלאכתן עד שיקפה והנה אם ידרוך היהודי את כולן הרי יעשר את היין של כולן מפני שכולן חייבי' במעשר ואם לא ידרוך אלא חציין וישמור חציין לאכול או אפי' לא ידרוך כלל וישמור כולן לאכילה אז חייבי' במעשר שהרי אותן ענבי' כולן היו חייבות במעשר מן התורה לפי דעתו אולי יעשה מהן יין והנה עתה שלא נעשה מהן יין מי פטר אותן כי המירות אינו תלוי אלא בדעתו של הממרח ודעתו של גוי היה ליין ומה שישר' נמלך עתה עושה שמלאכת הגוי היתה מרוח למפרע וכו'. הרי בפי' שהכל תלוי בדעת הגוי מדקא' כי המירוח אינו אלא בדעת הגוי הממרח וכו'. אמנם ק' מה טעם נהגו העול' להפריש מן היין ולא מן החיטי' ומתוך דברי ס' בעל החרדים נר' שיתורץ זה בדוחק וז"ל ויש מין ענבי' שדרך העולם לעשות מהן יין שאינן ראויין לאכילה כ"כ ולכאורה היה נר' לאסור אכילת קבע מהם וכו' ובשלמא אם היה קונה אותן לאכילה ע"י הדחק יש להתירן בלא מעשר לפי שנגמרה מלאכתן ע"י גוי אבל כיון שכוונתו לדורכן וכו' ויש טעם למנהג בהא דכתב הרמב"ן ז"ל בפי' החומש בפ' ראה ודוקא יין ושמן חייבי' בת"ומ מן התורה אבל זתים וענבים עצמן מן התורה קודם דריכה פטורין וישר' שיש לו גפן וזתים ורצו לאכול ענבים וזתים כמו שהן אוכל מדין תורה הך מדרבנן חייבי' ואם דרכן אז חל עליהן חובת תרו"ומ מן התורה נמצא דקודם דריכה דמי לתבואה שלא הביאה שליש דפטורה ולפי גדלה יותר חל עליה תרו' ומ' והקונה ענבים וזתים מן הגוי ע"ד לדורכן מדרבנן אין אתה מחייבן. ע"כ מצאתי וחבל על דאבדין עוד מצאתי בקונט' אחר מכ"י של הרב ז"ל שהוא נוגע בפרט הלז וז"ל.
Yoreh De'ah.21.4
שמעתי ותרגז בטני כי שמעתי דיבת רבים מדברים תועה על הרב זלה"ה אבוה דמר לאמ' כי לא הורה יפה ולא אסיק שמעתתא אלי' דהלכתא במאי דקא' כי ישר' הקונה ענבים מגוי שליקטן למכור בשוק דפטורי' מתרומות ומ' ואמרו דאין הדין כך אלא דחייב להפריש הן אמת כי בענין כזה לא היה צריך מעכ"ת להשיב דבר דכבר הורה זקן הוא מאריה דאתריה ומי יבא אחרי המלך את אשר כבר עשהו ואפי' היה להם כמה תשו' עליו והוויות דאביי ורבא הא קי"ל אין משיבי' את הארי לאחר מותו כ"ש שאינן ראויין להיות תלמידיו ואם היה הרב בחיים היו צריכי' ללמוד ממנו כ"ש שאין להם תשו' כלל. מ"מ יפה עשה מעכ"ת לחוס על כבוד הרב זלה"ה ואזר כגבר חלציו וכתב מאי דכתב והשיב את אשר דיבר ודעת שפתיו ברור מללו וכל דבריו נכוני' למבין וישרי' למוצאי דעת אעפ"י שדברי הרב אינן צריכי' חיזוק וטעמו ונימוקו עמו וכבר פשטו דבריו בירושלם ת"ו זה כמה שנים והודו לו כל הרבנים שבדורו כאשר העידו למעכ"ת מגידי אמת כי זה לי עשרים שנה שהודה לי הרב זלה"ה כן ועשיתי הלכה למעשה לי ולכל ישר' ולמה יוציאו לעז על הרב ז"ל שהיה מאכיל טבל לישראל חלילה וחס. גם אני לא אחשוך פי לחוס על כבוד הרב ואען ואו' הנה הלכה רווחת היא בישראל כי תרו' ומ' בזמן הזה הן דרבנן כמ"ש הרמב"ם ז"ל בסוף פ"א דתרומות ואע"ג דהראב"ד פליג עליה שם בהשגה וכבוד שהן מן התורה וגם הטור י"ד סי' של"א סבור כהראב"ד גם רבי' יצחק כתב גדולה מזו ז"ל לפי דעתי אין שום חכם שיאמר שקדושה שנייה היתה בזמן בית שני מדרבנן למעשרות דלא משתמיט בשום מקום בתלמוד שיאמר כן שום חכם אלא משמע בכ"מ דמן התורה נהגו תרומות ומעשרות ושביעית וביכורים וכל מצות התלויות בארץ וכן ישנו בירושלמי דשביעית פ"ו כו' עכ"ל בקיצור הביאוהו התוס' בפ' הערל דף פ"ב דה' ירושה כו' והביאו סמ"ג עשין סי' קל"ג. מ"מ מי לא ידע בכל אלה דפלוגתא דרברוות' היא ואין לך דין ודין שאין בו כמה פלוגתי אלא כיון דהסמ"ג הליץ בעד הרמב"ם וס"ל כהרמב"ם וגם הכ"מ הליץ בעד הרמב"ם שם בספ"א דתרומות ובב"י בטור י"ד סי' של"א הכי נקטי'. ועוד שכבר פסק הב"י שם בש"ע לענין דינא והלכה למעשה וכבר הורה זקן ואפי' הרב בעל המפה כת' שם בהגהה ויש חולקים וס"ל דחייבת עכשיו בא"י בתרו' ומע' מדאורייתא אך לא נהגו כן עכ"ל. הרי הודה דלא נהגו כן וכל המפרשים פסקו כן והנה הסמ"ג לאוין כתב בסי' רנ"ח וגם חיוב דתרומה אינה אלא מדבריהם ובסי' קל"ג כתב ז"ל כתב רבי' משה שהתרומה בזמן הזה כו' וראייתו נר' מדאמרי' בפ"ג דפסחים דף מ"ד ובנזיר פ' ג' מיני' דף ל"ד גבי קופות הנח לתרומה מתבואת ישר' בזמן הזה מדרבנן ואינו או' קסבר שכך הלכה ועוד שנחלקו ר' יוחנן ור"ל בפ' הערל אליבא דרבנן דר' יוסי משמע דס"ל שכך הלכה כדדייקי' פ' אלו קשרי' מדמתרץ לה אלי' דר' יאודה הכי ס"ל ולר' יוחנן הויא תרומה דרבנן לרבנן והלכה כמותו לגבי ר"ל וכן פסק ר"י רק שאומר שבימי עזרא היתה מן התורה עכ"ל והביאו הכ"מ שם והב"י שם הרי שאפי' ר"י מודה דבזמן הזה ודאי הוו דרבנן אלא ולא פליג עליה אלא בימי עזרא וכיון דסמ"ג ס"ל כן והליץ בהדיה ודאי הכי נקטי' וגם הכ"מ והב"י הליץ בהדיה ופסק כן הלכה למעשה כנז"ל. גם המבי"ט בח"א סי' י"א כתב ז"ל נשאול נשאל מעמדי על ענין גידולי שנת השמיטה בקרקע גוי ולקחם ישראל קודם מירוח ומירחם אם חייבים במעשרות בשאר שנים שמעשרין הלקוח מן הגוי ונתמרח ביד ישראל מדרבנן כו' עכ"ל הרי כתב דבשאר שנים פירות הגוי שמירחן ישר' אינן חייבי' לעשר אלא מדרבנן וממילא דאם מירחן הגוי פטורים אפי' מדרבנן.
Yoreh De'ah.21.5
ואני תמה עד שהם תמהים על הרב דפטר ענבים שליקטן גוי למכור בשוק מתרו' ומע' אדרבה איפכא מסתברא דהי"ל לתמוה על מנהגינו שאנו נוהגים להפריש תרו' ומע' מהענבי' שמביא הגוי לישר' אפי' לעשות יין דכיון ונתמרחו ע"י גוי שוב מאין בא להם החיוב דומיא דתבואה דנתמרחה ע"י גוי דשוב אינה חייבת בתרו' ומ' וכמ"ש המבי"ט ח"ב סי' קצ"ז כאשר כתב מעכ"ת לשונו באורך זולת אם נאמר להחמיר דאזלינן בתר דעת הגוי וכיון שדעת היה לעשות ישר' יין לא נגמרה מלאכתו ביד גוי אלא ביד ישר' וא"כ מסתייה לן להחמיר בהא דאזלינן בתר דעת גוי וכיון דאזלינן בתר גוי בהא כ"ש דאזלי' בתר דעת הגוי כשליקטן למכור בשוק לאכול וכיון דקונים ענבים לאכול פטורים מתרו' ומע' שכבר נגמרה מלאכתן ביד גוי ומאין בא החיוב כנז"ל לשון המבי"ט. גם הסמ"ג עשין סי' קל"ג כתב ז"ל מכר הגוי לישר' פירות מחוברי' אחר שבאו לעונת המעשרות ומרחן הגוי ברשות ישראל אינן חייבי' בתרו' ומע' אפי' מדבריהם הואיל ובאו לעונת המעשרות ברשות הגוי ומרחן הגוי אעפ"י שהן ברשות ישראל וזו היא תקנה גדולה לדרים בא"י בזמן הזה ליקח מתבואת הגוי אחר שנגמר כי אפי' מתבואת ישראל אין חיוב אלא מדרבנן לרבנן דר' יוסי ושל גוי פטור לגמרי ואין להחמיר ולו' שהגוים גוזלי קרקע הם וקרקע אינה נגזלת שהרי קנאום בכיבוש עכ"ל והביאו מהרשד"ם בתשו' השייכות לי"ד סי' קצ"ב ועליו בנה כל בניינו דמדברי סמ"ג נר' כי גזירה לגזירה לא גזרינן וכיון דאפי' תבואה דישר' בזמן הזה דרבנן כי לקחם מגוי אחר שבאו לעונת המעשרות אפי' מירחן גוי ברשות ישר' פטורי' לגמרי אפי' דרבנן וכ"ש כי מירחן גוי ברשותו וא"כ בדין הוא לפטור ענבים הניקחים מגוי אחר שבאו לעונת המעשרות אפי' ליקטן לישר' לעשות יין דסתם קא' זולתי אם נאמר להחמיר דאזלינן בתר דעת הגוי כו' כנז"ל וכבר הורה זקן מהרשד"ם עפ"י יסוד הרמב"ם וסמ"ג דבענבי' שליקט הגוי למכור בשוק ודאי פטורי' מתרו' ומע' כאשר כתב מעכ"ת באורך. ועוד כי מהרשד"ם נסתייע ממהרי"ק בשורש מ"א ושורש קס"ו שהסכים לדברי הרמב"ם וסמ"ג ז"ל בכל בין לענין הדין דתרו' ומע' בזמן הזה דרבנן לכ"ע בין לענין הדין דכתב הסמ"ג עשין סי' קל"ג מכר הגוי כו' כנז"ל וכ"ע ידעי מהרי"ק גאון הוא ומופלא בדין עיין בו באורך. ומיהו ק' דלא מצינו בדין זה שורש אי אזלי' בתר דעת הגוי או לא וחיפשתי ופשפשתי ומצאתי לשון הרא"ש ז"ל בס"פק דסוכה גבי הא דתנן מחצלת קנים וכו' כתב וז"ל כתב הר' ישעיה מטראני אלו המחצלאות שמוכרי' התגרים וסתמ' לאו לשכיבה עבדי שהם ממלאי' אותם צמר וגם עושי' מהם מחיצות הילכך לאו בתר עשייתה אזלי' שהאומן אינו עושה אותם אלא למוכרן למי שצריך להם א' וא' לפי צורכו א"כ אין לילך אלא אחר קנייתה שאם קנאה אדם לשכיבה מקבלת טומאה ואם קנאה לצורך אחר אינה מקבלת טומאה וא"כ יכול אדם לקנות מחצלת חדשה לשם סוכה לסכך בה אע"ג דחזיא לשכיבה בתר מחשבתו אזלינן וכיון דקנאה לצורך סוכה וסיכך בה אינה מקבלת טומאה. ולא מסתבר לי אלא בתר מנהג אנשי המקום אזלינן כדקא' לא נחלקו ר' דוסא וחכמים על מחצלאו' אושה שהן טמאות הילכך במקום שנהגו לעכב עליהן אפי' או לאומן לתקנה לו לסוכות אין מסככים בה דמי יודע שאמר לאומן לתקנה לו לסיכוך ואתו כ"ע לסכך בהו עכ"ל. והובא בשילטי הגיבורים דף שלא' ע"א וז"ל כתב הר"י אפי' במקום שעושין אותן לשכיבה הקונה אותן מן האומן ע"ד לסכך מותר לסכך בה ולא נהירא להרא"ש ז"ל אלא הולכים אחר מנהג אנשי המקום כיון שדרכן לעשותן לשכיבה אפי' קנאה על דעת לסכך או אפי' צוה לאומן לתקנה ע"ד לסכך אין מסככים בה כי מי יודע אם תקנה לכך כיון שדרך אנשי המקום לעשותה לשכיבה עכ"ל וקיצר לשון הרא"ש ז"ל ולא סיים בה ואתו כ"ע לסכך בה ומ"מ נירמז במה שכתב כי מי יודע וכו' כלו' וכיון שכן אתו כוליה עלמא לסכך בה ומתוך לשון זה נוכל ללמוד נ"ד. ולכאורה לדעת הר"י מטראני אזלינן בתר דעת הגוי ולהרא"ש לא אזלינן בתר דעת הגוי אלא בתר מנהג אנשי המקום ואיפש' דאפי' הרא"ש מודה דמין הדין אזלינן בתר דעת הגוי אלא דמשום גזירה דאתו כ"ע לסכך בהו אסר כיון שמנהג אנשי המקום לעשותן לשכיבה. ובנ"ד לא שייכא הך טעמ' והך גזיר'. ואף את"ל דהרא"ש פליג לעניין דינא מ"מ אזלינן בתר מנהג אנשי המקום והמנהג הוא דענבים הנמכרים בשוק סתמ' הם לאכילה ועוד שבירושלם היום בעונותינו רובה גוים והמביא למכור לשוק על דעת הרוב הוא מביא והנמכרים לבעל הבית הם לעשות יין. ועוד יש צדדים רבים ולא חשתי להאריך זולת לאשר ולחזק דברי הרב זלה"ה כי הדין דין אמת הוא וכן ראוי לנהוג אחריו כי מימיו מן המקדש יוצאים ודבריו זייני מיזן מפיקין מזן אל זן הצעיר קטין וזעיר שמואל גארמזאן. עכ"ל הרב זלה"ה. ועפ"י דברי הרב הנז' ז"ל אי' לו' שע"ז סמכו אנשי ירושלם תו' ונהגו מנהג זה ואע"פי שהרב הנז' ז"ל לא פי' בדבריו הבדל זה שנהגו העולם לתת הבדל בין הענבים שקודם הכרזה לענבים שלאחר הכרזה אלא סתמא קא'. מ"מ לפי טעמו וממשו של הרב ז"ל יש טעם בעיר למנהג זה. ועינינו הרואות שהענבים שמביאי' הגויי' למכור אחר הרשות וההכרז' אינן כענבים שמביאין למכור קודם הרשו' וההכרז' דהם ענבים נקיים בלי פיזולת ומסדרין אותם בסלים כסדר הזה שנותני' מתחילה בשולי הסל עלי גפנים מטה א' ואח"כ מטה של ענבים עליה וחוזרין ונותני' על הענבים מטה אחרת של עלי גפנים ועליה מטה של ענבים וכן ע"ז הדרך עושין עד מילוי הסל. וכ"ז עושי' עד"ז לפי שכבר יודעים שכל מי שקונה ענבים הללו הן הנה לאכילה נזהרין בהם לסדר' סידור נאה בזה הסדר כדי שלא יתקלקלו הענבים ולא ימצאו מי שיקנה אותן. וכיון שכן הרי נגמרה מלאכתן ביד גוי ופטורי' מתרו' ומ'. אמנם הענבי' שמביאי' אחר נטילת הרשות וההכרזה נותני' אותן בסלים שלא כסידרן אלא כאשר יעלה המזלגים גם אינן מקפדין שיהיו הענבי' מנוקי' מכל סיג וענבים לחים ויבשים בתערובת הן מביאין לפי שיודעי' בעצמן שמי שקונה בזמן הזה הענבי' לעשותן יין אינן מקפדין. נמצא שבשעת לקיט' הגוי הענבי' בימי' ההם ובזמן הזה הוא ע"ד של הקונ' לעשותו יין וכיון שכן הרי לא נגמרה מלאכתן ביד גוי אלא ביד ישר' הקונה ולהכי אזלי לחומרא להצריכן תרומה ומעשר לדעת הרב זלה"ה. וכבר כתב הרב זלה"ה שכבר פשט המנהג בירושלם ת"ו זה כמה שנים והודו לו כל הרבנים שבדורו והוא ז"ל העיד ג"כ עדות נאמנה. וכיון שכן אין להרה' על מנהג זה שנהגו בירושלם לתת הבדל בין קודם הכרזה לאחר הכרזה כי מנהג זה יסודתו בהררי קודש ועפ"י ותיקין הוסר מנהג זה לכן אין לבטלו ולהוציא לעז על הדורות הראשונים כנ"ל.
Yoreh De'ah.22.1
שאלה בעיר הלזו שיש בה שלשה חצרות של יהודים דבוקים יחד ובעיר הזאת יש בה כהנים הרבה וכדי לשמו' את עצמן מטומאת אהל שהוא מדאורייתא מחמת היותם כל אחד ואחד מאלו החצרות תחת אהל אחד או מחמת שימצא זיזין הבולטין מן הגגין ורוב הבתים פתוחים זו לזו ואין להם תיקון להפריד ארבעה רוחות החצר כל א' לעצמו שלא ידבקו ע"י אהל זה בזה. והנה עדת הכהנים שואלים מן המורים יורו להם איזה תיקון כדי שלא יטלטלו טלטולא דגברא מבתיהם ושיוכלו להשתמש בכל אחד ואחד מהחצרות וכשנפטר א' מבני ישר' צריכים הכהנים לעמוד ביום הגשם לפי שכל אחד ואחד צריכין זה לזה ואין להם מקום פנוי לעמוד כי אם באמצ' החצר תשבו כעין תדרו יומם ולילה. יען שבית הקברות רחוק מן העיר ולפעמים ע"י סבה זו הם מוכרחים להלין את המת ב' לילות ועלה בדעת איזה מורים ורובם ככולם עלתה הסכמתם לעשות תיקון כראוי כדי שיוכלו הכהנים לישב בבתיהם והתיקון הוא להסתיר את המת בבית עד שלא ירחצו אותו ולצמצמו בין ה' דפי עץ שיהיה בגובהן ח' טפחים. גם התקינו שיעשו בדפין נקבי' קטנים פחו' מטפח כדי שישלוט האויר על המת ולא יסריח בימות הקיץ וכשהנקבי' הם קטנים פחותים מפותח טפח אין טומאה יוצאה משם וכיון שיש בגובהן ח' טפחים אי איפשר שלא יהיה שם חלל טפח מרוב' אעפ"י שתפח המת ובזה יהיה המת מונח באהל ומדור לעצמו ולא תצא הטומאה משם לאחת אהלים אחרים וכדי שלא יהיה בדבר שום ספק גזרו שלא לקבוע הדפים במסמרי ברזל וגם שלא יהיו הדפין משופי' ושלא לחברם אפי' במסמר של עץ. ובעת שיותנו דפין אלו על המת יסדירו אותם כך א' מראשו וא' מרגליו וב' מן הצדדין וא' למעלה וכדי שיוכלו הדפין לעמוד תיקנו שיקבעו אותם ע"י ד' יתדות של עץ לחבר את האהל להיות א'. וגם גזרו על הכהני' שלא יכנסו בפתח שהמ' עתיד לצאת משם משום דסוף טומאה לצאת וסוף טומאה לצאת מפתח זה אלי' דרובא דרבוותא ס"ל דהוי מדאורית' כדפסק מר זוטר' הלכת' בביצה דף ל"ח הלכה כר' אושעיא ועל הכל יפוצו מעינות התורה תורתו חוצה אם התיקון הלז הוא עשוי כהוגן או אם יש בו שום פקפוק באיסור תורה או באיסור דרבנן או אם ח"ו יבא הדבר לידי קלקול בעת מן העתים ויראנו מתורתו נפלאו' ע"כ הדברים האלה באר היטב ושכמ"ה.
Yoreh De'ah.22.2
תשובה מה אענה ומה אומר מעי מעי אוחילה כי זה ימי' רבים של צער שלא נתייחד אלי הדיבור וניטל ממני רוב המדבר גם חשכו הראות בארבות וידי אסורות ושאר הגוף להבל דמה כהדין חירגא דיומא וחסורי מחסרא אב"א קרא ואב"א סברא ובפרט בה' טומאה וטהרה. ונעלמה מעיני מכל חי מעת הוסר התמיד המצנפת והעטרה לא חלו בה ידים כמעט הלכות הללו נשתכחו מישר' לולי משה בחירו הוא הר"ם במז"ל ואחריו ישרי לב הר"ש והרב"ע והרא"ש והתי"ט שעשו אזנים לתורה. כל אחד בירר דרך לעצמו זה אומר בכה וזה אומר בכה עד שיבא הכתוב הג' ויכריע ביניהם בראיה ברורה. ואנן יתמי דיתמי מי האיש הרך הלבב אשר יכניס ראשו בין הרים הגדולים להכריע ולא יירא לנפשו יראת ה' טהורה. אכן להפצרת אחינו שבגולה למען אחי ורעי הגבורים הרמים נודע בשערים שמם יוסף יצחק בלולי' בשמן כתית למאור אחיהם הח' הש' והכולל שואל ומשיב אמת ליעקב ה"י אמרתי אל לבי אשנה פ' זה פעמים שלש הולך על ארבע עד מקום שידי יד כהה משגת ודעתי הקצרה. וזה החלי בס"ד.
Yoreh De'ah.22.3
בראשית מאמר הוא לחקור בחמשה דפין הללו אשר תקן להם הרב המובהק נאמן שמואל זלה"ה בהסכמת חכמי הדור להסתיר את המת בתוכם שנראה יותר פשוט בעיני להיות דפין הללו באהל על המת לחוץ לפני בטומאה שלא תצא ותטמא הבית וכלי הבית ולכן התקינו תקנה זו והנה לכאורה נר' שלא הועילו חכמים בתקנתם לפי מ"ש הר"ם במז"ל בפ' עשרים מה' טומאת מת וז"ל וכן אהל בתוך אהל וכזית מן המת באהל הפנימי כל הכלים שבאהל החיצון טמאי' עכ"ל ואת מקורה הערה. מרן הקדוש מדתני' בתוספתא דכלים צ"פ אהלים מצלין על הטהורים מלטמא ואין מצלין על הטמאים מלטמא ע"כ ותוס' זו הביאה הר"ם במ"זל בפי' המשנה בכמה מקומות ועשה עיקר מתוס' זו לכמה דינים מדיני ט"מ כאשר נזכיר להלן קצת מהם בס"ד. זה יצא ראשונה בפ"ח דכלים משנה ו' בבית שאור מוקף צ"פ ונתון לתוך התנור השאור והשרץ בתוכו והקרן בנתים התנור טמא והשאו' טהור ואם היה כזית מן המת התנו' והבית טמא והשאור טהור ואם יש בו פותח טופח טפח הכל טמא עכ"ל המשנה. ופי' ה"רם במ"זל שיצטרך שנקדים בכאן שרשים עצומים ואז תבין זאת ההלכה והשרשים בקיצור הם: ה"א, שכלי חרס קטן שהיה בתוכו אוכלין ומשקין ומוקף צ"פ ונתן כלי זה בתוך כלי חרס גדול ממנו ונגע השרץ בכלי חרס הגדול האוכלי' והמשקי' שבתוך כלי הקטן טהורין כיון שמוקף צ"פ. והשורש ה"ב, שאם היה כזית מן המת וכעדשה מן השרץ נתון בכלי חרס ומוקף צ"פ והכניסו לתוך תנור דכלי חרס והתנור הוא בתוך הבית הבית והתנור טמאים שאין הצ"פ מונע את הטומאה מלצאת והביא ראיה מתוס' זו הנ"זל וע"פי השרשים הללו פי' המשנה הוא דלהכי אמרו במשנה התנור והבית טמאי' והשאור טהור יע"ש. וע"פי שרשים הללו הוא מה שפסק בחיבורו פ' כ' מ"ה ט"מ הלכה א' דצ"פ מצלין על הטהור' שלא יטמאו ואינם מונעים את הטומאה שלא תצא ותטמא את אחרים כיצד כו' וכן לענין אהלים כשהם אהל בתוך אהל וטומאה בפניהם כלים שבאהל החיצון טמאים. גם ע"פי שרשים הללו הנז"ל בו בפרק הלכה ו' פסק דאם חלק הבית מארצו והטומאה בין המחיצה והארץ כלים שבבית למעלה מן המחיצה טמאים שאין האהלים מונעי' את הטומ' ואם היתה הטומ' למעל' מהמחיצ' כלים שתחת המחיצה טהור' שאהל מציל יע"ש. גם בפ' כ"ג הלכה א' פסק ע"פי השרשים הללו. גם בפ' י"ח בדין מגדל העומד בתוך הבית והטומאה בתוכו או בתוך התיבה שלו אע"פי שאין בו פו"ט הבית טמא טומאה בבית כלים שבתוכו טהורים טומאה תחת המגדל או בינו לבין הקורות וכו' הבית טמא. ופי' הר"ם במז"ל בפי' המשנה שהמגדל העומד בתוך הבית הנה הוא כמו בית בבית וכשהטומאה בין המגדל והארץ או בין המגדל והקורות וכיוצא לא יציל עליה האהל לפי שורש זה שאהל בתוך אהל והטומ' תחת הפנימי החיצון טמא והוא מאמר התוספתא הנז"ל. עוד שם בפ' כ' הלכה ח' גבי ב' חביות וכחצי זית בכלו א' וא' ומוקפות צ"פ והם בתוך הבית החביות טהורות והבית טמא דאין צ"פ לטומאה ואינן מתטמאות מחמת הבית שהרי הן מוקפות צ"פ יע"ש. גם דין זה יסודתו עפ"י השרשים הנז"ל. עוד בפ' כ"א הלכה ח' פסק שאם היתה הטומאה בתוך החרות הבית טמא שאין האהל שבתוך הבית מונע הטומא' כמו שביארנו יע"ש. גם דין זה מוצאו ומובאו מהשורש הנז' עוד בפ' כ"ד הלכה ב' גבי בית שחלקו בנסרים וביריעות מן הצדדין או מכלפי הקורות אם היתה הטומא' בין המחיצה והכותל או בין המחיצה לקורו' הבית כלים שבבית טמאי' שאין המחיצה מונעת הטומאה שלא תצא ותטמא כמו שביארנו באהל שבתוך הבית ע"כ. גם דין זה שורשו פתוח עפ"י התוספתא הנז"ל גם בפ' י"ט הלכה א' גבי כורת אם היתה טומאה בתוכה הכל טמא כל מה שבבית וכל מה שבתוכה כו'. וכתב מרן הקדוש שם וז"ל ומ"ש בתוכה הכל טמא הוא מפני שהדירת חללה בתוך הבית הרי הטומאה בתוך הבית ולא ימעיט הכורת מלטמא הבית כמו שנתבאר בתוס' שאין אהלים מצילין על הטמאים מלטמא וכמו שנתבאר פי"ח גבי היתה הטומאה תחת המגדל עכ"ל ז"ל יע"ש. וכל יד המרבה לבדוק ימצא כמה וכמה דינים מט"מ שיסודתן עפ"י השרשים הללו. ולא אעצור חיל לצרפן מ"מ די באלו הנז' שדינין הללו הנז"ל יסודתן בהררי קדש עפ"י התוס' הנז"ל בין לענין צ"פ ובין לענין אהלים דצ"פ ואהלים מצילין על הטהורין מלטמא ואינם מצילין על הטמאים מלטמא. ולכן פסק הר"ם במז"ל בפ' כ' גבי אהלים שאם היתה טומאה באהל הפנימי כלים שבאהל החיצון טמאי' וכלים ואדם טומאתם שוה לענין אהל וכיון שכן הוא צריך להתיישב בתקון זה שהתקינו להסתיר המת בתוך ה' דפים של עץ מאי אריא לן דהא ודאי מוכרחים אנו לומר דתקון זה אחשוביה אחשבינהו לאהל. ולא ככלי הבא במדה נחשב והרי אין לו שולים וכיון שאין לו שולים אעפ"י שהוא מחזיק מ' סאה בלח שהם כורים ביבש דין כלי יש לו ומקבל טומאה כמ"ש הרמב"ם. גם אין לדונו כדין מחיצה דהא קי"ל בדין חצצו מארצו שכתב הרמב"ם דאם הטומאה בין המחיצה והארץ כלים שבבית למעלה מהמחיצה טמאים שאין כו'. נמצא דבין הכי ובין הכי הבית טמא אלא שהקרוב אל הדעת הוא שתקון זה לאהל אחשבינהו. ועכ"ז אכתי לא עלתה מחשבון כהוגן וכדבר אמור.
Yoreh De'ah.22.4
וכבר עלה בדעתי לו' דאי' שהסתר הלז שתיקנו המת בתוך ה' דפי' היינו שיסתרוהו קודם שתשוב הרוח אל האלקים אשר נתנה עם יציאת נפש קודם שתתפשט הטומאה בבית וכמ"ש הר"ם במז"ל בפ"א מה' טומ' הלכה ט"ו וז"ל המת אינו מטמא עד שתצא נפשו אפי' מגויד אפי' גוסס כו' יע"ש והשתא כיון שהסתירה קודם שתצא נפשו א"כ הטומאה אין לה מקום לצאת והרי היא יוצאה ומונחת במקומה ונשאר הבית טהור וכההיא דסוף מ' שבת שפקקו את המאור בטפיח ופי' רש"י קודם שימות המת יע"ש. ורבנן סבוראי סברי דע"כ לא אמרו דכשהטומאה באהל הפנימי דכלים שבאהל החיצון טמאים אלא דוקא כשהביאו כזית מן המת בתוך אהל והכניסו אותו בתוך אהל אחר וכעין ההיא דכזית מן המת שהיה בתוך כלי מוקף צ"פ שכתב הרמב"ם בפ' כ' וז"ל אבל אם היה כזית מן המת נתון בכלי המוקף צ"פ והכניסו לבית הבית טמא וכן אהל בתוך אהל וכזית מן המת באהל הפנימי כל הכלים שבאהל החיצון טמאי' ע"כ דמדכתב אחר דין כלי המוקף צ"פ וכן אהל כו' משמע דבחד גוונא מיירי וכגון שהכניס כזית מן המת שהיה נתון בתוך אהל לתוך אהל אחר ובנדון כזה הוא מ"ש הר"ם במז"ל דאין אהל הפנימי מונע והרי היא כטומאה גלויה לאהל החיצון אמנם אם היה הדבר כנ"ד שהסתירו הטומ' קודם שתצא אי' לו' שגם הרמב"ם מודה דאין הטומאה יוצאה מאהל לטמא הבית. וטעמא דמלתא משום שדין זה דהתוספתא דא' דאין אוהלי' מונעי' את הטומ' הוא דבר חדש ואין לך בו אלא חדושו. ועכ"ז לא נחה דעתי בזה חדא דמ"ש זה מזה ומי שקל בפלס לו' שזה מונע וזה אינו מונע. ותו שלא הוזכר בשאלה שהיו עושי' הסתר הלז קודם שימות המת רגע א' ונמצא שאין דברי אלא כחוזה בכוכבים וכמדבר משיחיו. ועוד דההיא דמגדל וכורת נמי מוכח שהטומאה שתחת הכורת והמגדל היתה בבית לא שהכניסוה ממקום אחר לבית. והנכון יותר מזה עלה במחשבה לו' שתיקון זה שתקנו חכמי הדור להסתיר את המת בה' דפי' הוי אף לאחר שמת המת תיקנהו וס"ל ז"ל דמועיל תקון זה אף לאחר מיתה למנוע את הטומ' שלא תצא עוד ותטמא את הבית וכן משמע מדברי הר"ם במז"ל בפ"א מה' ט"מ גבי חלון שבין בית לבית והיה בו פ"ט ומעוטו דחוצץ בפני הטומ' שלא תכנס עוד לבית אחר והבית שאין הטומאה בו טהור מעת המעוט והלאה וכן נר' ממ"ש שם בהלכה ה' וז"ל היה בבית מת או רובע עצמות וכיוצא מעצמות הטומ' באהל ומעט החלון של בית זה כו'. אבל עצם פחות מכעדשה ממעט ע"י רובע עצמות וכיוצא בהן כו' עשה לבינה מעפר בית הפרס ה"ז טהורה ומתמעטת שלא אמרו אלא כו' הרי לך בהדיא שאע"פ שכ"ז שלא מעט החלון היתה הטומ' נכנסת מבית שבו הטומאה לבית אחר שבצידו ע"י החלון שהיה בו טפח וכשמיעטו טיהר הבית שבצד הטומאה וכן נר' בהדיא ממ"ש בש"ס מ' מגילה דף כ"ו גבי ההוא כנישתא דיהודאי רומאי דהוה פתח לההיא אידרונא דהוה מחית ביה מת והוו כהני בעו למיעל לצלויי התם אתו א"ל לרבא א"ל דלו תיבותא אותבוה דהו"ל כלי עץ העשוי לנחת וכלי עץ כו' וחוצץ בפני הטומ' א"ל רבנן לרבא והא זימנין דמטלטלי ליה בין מנת ס"ת עילויה והו"ל מטלטל מלא וריקם אי הכי לא אי' עכ"ל. הרי דאי לאו דמטלטלי ליה כו' היה חוצץ בפני הטומ' אף שכבר עברה הטומאה מהבית לב"ה אפ"ה כשהיו מניחים התיבה בפני הטומ' היה מפסיק הטומ' והוה שרי להו לכהנא לצלויי בב"ה וכ"כ בשיירי כנה"ג בי"ד סי' שע"א בהדיא בשם מהר"י הלוי יע"ש. דבר הלמד מעינינו שאם הטומ' בבית ועשו אהל על הטומ' כדי לחוץ על הטומ' שלא תצא עוד לבית דמהני וחוצצת בפני הטומאה שלא תעבור עוד אל הבית דנפסקה הטומאה מן הבית ולא נשאר עוד טומאה כי אם דוקא תחל האהל שהסתיר את הטומ' מכל צדדיו וטהר את הבית וזהו דוקא כשעשה אהל זה בכונה מכוונת להפסיק הטומ'. אך אם אהל זה שהוא על הטומ' לא נעשה בכונה זו להפסיק הטומ' אלא שאירע במקרה שלא בכונה נמצא אהל זה על הטומ' אז אין זה מונע את הטומאה מלטמא אהל החיצון ובענין כזה אמרו בתוספתא דאהלים אין מצילין על הטמאים מלטמא. וכעין זה יכולים אנו לפ' דין המגדל והכורת ודכוותייהו דהאהל לא נעשה מתחילה על כונה זו להפסיק הטומאה אלא היה עשוי לצורכן לכן אם אירע שנמצא טומאה תחת אהלים הללו לא מנעו הטומ' מלטמא את הבית. וכ"ת מנא לך האי מילתא דבמעשה ובכונה תליא מילתא ומהיכא נפקא לך לזה השיב שואלי דבר אף שלא מצאתי ראיה ברורה לחילוק זה מ"מ אעפ"י שאין ראיה לדבר זכר לדבר מיהא דתנן פ"ז דאהלות המת בבית ולו פתחים הרבה כולם טמאים נפתח א' מהם הוא טמא וכולם טהורים חשב להוציאו עד שלא ימות המת וב"ה או' אף משימות המת כו'. ובש"ס דביצה דף י' הקשו לס' ב"ה דמהך מתני' נר' בהדיא דב"ה אית ליה ברירה וממתני' דביצה דזה וזה אני נוטל משמע דב"ה לית ליה ברירה. ותירצו הא איתמר עלה א' רבא לטהר את הפתחים מכאן ולהבא וכן א"ר אושעיא לטהר את הפתחים מכאן ולהבא. מכאן ולהבא אין למפרע לא. רבא א' לעולם למפרע והכא היינו טעמא כו' ופי' רש"י ז"ל הא אתמר עלה כו' ואפי' ב"ה לית להו הוברר ואין מטהרים אלא כלים דלבסוף דלאחר מחשבה אבל הראשונים טמאים וב"ש מטמאים את האחרונים דקא סבר משירדו תורת הטומ' לפתחים לפני מחשבה במיתת המת שוב אינה עולה מהם אלא ע"י מעשה כגון נפתח ובנפתח א' מהם לא פליגי מידי עכ"ל וטעמא דב"ה משום דמחשבה כמעשה חשיבי וכמ"ש בש"ס דקדושין יע"ש וכ"ש אם עשה מעשה דבעשה מעשה כגון נפתח א' מהם אפי' ב"ש מודו לב"ה דכלים דלהבא טהורים אף שירדה להם הטומ' משעת מיתה ומחשבה עד שעת מעשה משום דמעשה רב וכמ"ש רש"י כנז"ל. וז"ל דהרמב"ם פ"ז מה' ט"מ הלכה ב' המת בבית ובו פתחים הרבה בזמן שכולן נעולין כולן טמאים והיושב בצד כל פתח מהן תחת התקרה היוצא על הפתח נטמא נפתח א' מהם או שחשב להוציאו בא' מהם אעפ"י שחשב א' שמת כו' הציל על הפתחים כולן ואין טמא אלא כנגד הפתח שנפתח או שחשב עליו והשאר טהורים כו' היה לבית פתח א' לדרום ופתח לצפון וחישב להוציאו בצפוני ואח"כ באו וקרוביו ואמרו אין מוציאין אותו אלא בדרומי טהר דרומי את הצפוני כו'. עוד כתב שאם היו בו חלונות הרבה וכולן מגופות כולן טהורות נפתחו כולן טמאות ולא הצילו על הפתחים עכ"ל.
Yoreh De'ah.22.5
והנה כתב מרן הקדוש בשם מהר"י קורקוס וז"ל מ"ש דחלונות לא הצילו על הפתחים היינו דלא חשב כלל שמן הסתם אין דרך להוציא המת דרך חלונות שאם חשב להוציאו משם כבר נתבאר שחלון א' מציל וכ"ש אם פתח בכונה להוציאו משם ומ"ש נפתחו שנפתחו מאליהן בלא כונה ומחשבה אין כאן עכ"ל. והנה ודאי דהר"ם במז"ל פסק כב"ה דאפי' במחשבה בלבד מציל על הפתחים כולם ואפי' חשיב אחר שמת המת וכאוקמתא דרבא דאוקי דאפילו בכלים דלמפרע שבין המיתה והמחשבה או המעשה מטהר ב"ה ופלוגתייהו בברירה לפי אוקמתא זו דרבא וזו פשוט ואע"ג דאוקמתא זו דרבא ור' אושעיא אינה הלכה כנר' מדברי הר"ם במז"ל משום דרבא ור' אושעיא לא תלו פלוגתא דב"ש וב"ה בגרסי אלא בכלים דמכאן ולהבא נמצא דאפי' ב"ה ס"ל דכלים דלמפרע טמאים דלא אמרי' הוברר דמאתמול בפתח זה היה דעתו להוציאו ולא נחית טומאה לאדם ולכלים וכמ"ש רש"י בערובין דף ס"ח יע"ש כו' מ"מ נקיטנא מהכא דלכ"ע אם עשה מעשה שפתח פתח א' שטיהר על האדם והכלים דבין המחשבה קודם המעשה אף שירד להם הטומ' קודם המעשה. ולב"ה אפי' לא עשה מעשה אלא במחשבה לבד שחשב להוציאו דרך פתח א' מחשבה זו הויא כמעשה אפי' לאחר שמת המת וכבר ירבה להם טומאה לכל הפתחים אפ"ה ניצולו כל הפתחי' ועלתה הטומאה מהם והטהרו האדם והכלים אשר היו תחת הקורות היוצאות מעל הפתחים לחוץ אבל אם נפתחו מאליהן בלא כונה ומחשבה אינם מצילין וכמ"ש מהר"י קורקוס כנז"ל הרי לך כדמות ראיה לחילוק שאמרתי שהכל תלוי בכוונת הלב ובמעשה למנוע הטומ' מלצאת ולטמא את אהל החיצון משא"כ כשהיה אהל על הטומאה במקרה בלתי כונת הלב למנוע הטומ' שלא תצא דבההיא אי' לו' דאין אהל זה מונע והוא הדבר האמור בתוספתא דאהלים אינם מצילין על הטמאים מלטמא וכן הוא דעתו של הר"ם במז"ל. ואל תשיבני מלשון הרמב"ם שכתב בפ' כ' אבל כזית מן המת שהיה נתון בכלי המוקף צ"פ והכניסו לבית הבית טמא וכן אהל בתוך אהל וכזית מן המת באהל הפנימי כל הכלים שבאהל החיצון טמאי' ומי לא עסיקנן שהיה כזית מן המת בכלי ואח"כ הקיפו צ"פ אפ"ה אמרי' דאינו מונע את הטומ' מלצאת ודון מינה כשכתב הרמב"ם אח"כ וכן אהל בתוך אהל כו' נימא דאיירי בכה"ג שהיה כזית מן המת בבית ועשה מעשה דהיינו שהאהיל על כזית זה ויפרוש את האהל עליו כדי למנוע את הטומאה שלא תצא ותטמא את הבית ואפ"ה פסק הרמב"ם דאינו מונע והבית טמא. לזה השיב דאף את"ל דבכלי צ"פ איירי בכה"ג שהקיפו צ"פ אחר שהיתה בו הטומ' ואפ"ה אינו מונע. מ"מ גבי אהלים אם היה בסגנון זה שעשה מעשה רב ודאי דמהני ומונע וטעמא הוי משום דבכלי המוקף צ"פ הלכה רווחת הוא דאין צ"פ לטומ' וכמו שכבר זה מוזכר בתוס' בכמה מקומות ולהכי לא שנה בין אם היה הכלי מוקף צ"פ מעיקרא ובין אם הקיפו אח"כ דאין במעשיו כלום. משא"כ גבי אהלים דאדרבא אשכחן דאהלים חוצצין בפני הטומאה בהא ודאי לא אמרו אין אהלים לטומא' ואם עשה מעשה בידים ודאי דמהני כמדובר. ומ"ש הר"ם במז"ל בריש פי"ג דכל טפח על טפח ברום טפח קרוי אהל וחוצץ בפני הטומא' בין שעשאו להאהיל בין שנעשה מאליו כו'. ע"כ צריך לאוקומה באהל גלוי לאויר ומביא את הטומ' לכלי' שתחת האהל זה וכמ"ש בפי"ב הלכה א'.
Yoreh De'ah.22.6
ומיהו אכתי לבי מהסם מתרי טעמי חדא כיון שלא מצאנו ראיה ברורה כשמש לחלוק זה שכתבתי בין אם האהל היה בבית מקדמת הוא ובין אם עשה האהל במחשבה ובכונה להפסיק הטומאה והראיה שהבאתי מהך מתני' בפ"ה דאהלות אנכי הרואה דאיכא מאן דשדי בה נרגא למעמיק בעומק עייונו א"כ אינה ראיה החלטית כדי לעשות מעשה. ולתקן תקנה מפי' ראיה זו בלבד.
Yoreh De'ah.22.7
שנית דמלשון הרמב"ם ז"ל בחיבורו ריש פי"ג הנז"ל נרא' בהדייא להיפך ואף שנדחקתי ליישב דבריו דמיירי בדין זה באהל הגלוי לאויר מ"מ יודע אני בעצמי שהוא דוחק וכאשר עיני המעיין תחזינה משרים. והדבר אשר אבחר בו יותר הנלע"ד שתיקון זה שתיקנו הוא תקון גדול וחשוב אהל וחוצץ בפני הטומא' שלא תצא ותטמא את הבית לפי שאהל זה תיקנוהו לעשותו מדבר שאינו מקבל טומאה דהיינו מנסרים של עץ שאינן מקבלים טומאה וס"ל דע"כ לא אמרו בתוספ' והרמב"ם ז"ל דאהל בתוך אהל והטומ' באהל הפנימי דאין האהל מונע את הטומאה וכלים שבאהל החיצון טמא' היינו דוקא כשאהל הפנימי הוא מדבר המקבל טומאה ולכן אינו מונע את הטומאה דהא קי"ל דדבר המקבל טומאה אינו חוצץ בפני הטומא' וכמ"ש הרמב"ם ז"ל בכמה מקומות וזו היא סברת הראב"ד ז"ל בהשגות פ' כ' הלכה א' והלכה ו' יע"ש. וס"ל להראב"ד דה"נ ס"ל להרמב"ם ז"ל וכונת השגתו ז"ל דלמה לא פי' הרמב"ם ז"ל וא' בד"א שאין אהל הפנימי מונע הטומ' היינו דוקא כשאהל הפנימי הוא מדבר המקבל טומאה אבל אם היה מדבר שאינו מקבל טומאה ה"ז חוצץ ומונע את הטומאה דכל כי האי הו"ל לפ' וליישב דברי הרמב"ם ז"ל אי' לו' שרבינו לדרכו הוא מהלך שבכל מקום מעתיק המשנה והתוס' בבריתא ולעולם דהר"ם במז"ל ה"נ ס"ל כס' הראב"ד ז"ל וכיון שכן הוא נמצא שתקנה זו מוסכמת ועולה זיווגה יפה בין לס' הרמב"ם והראב"ד ז"ל. ואם נפשך לו' הא מגדל וכוורת שהם כלים הבאים במדה ואינן מקבלים טומאה לא מדאורייתא ולא מדרבנן. וכמ"ש הרמב"ם ז"ל ריש פ"ו הלכה ב' וז"ל וכן כל עץ העשוי לנחת כגון התיבה והמגדל והכורות שהן מחזיקין מ' סאה ויהיה להם שוליים אינן מקבלים טומאה כלל לא מדאורייתא ולא מדרבנן וכו' ואפ"ה דינן כדין מגדל זה הבא במדה בפי"ח בהלכה ו' דאם היתה טומאה תחת המגדל כו' בין שיש שם חלל טפח ובין שאין שם חלל טפח הבית טמא. ודכוותא נמי גבי ככרות בפי"ט הלכה א' יע"ש.
Yoreh De'ah.22.8
והרי אהל זה כמגדל וכוורת הוי אהל שאינו מקבל טומאה לא מדאורייתא ולא מדרבנן כיון שהן באים במדה ואי איתא דהרמב"ם ז"ל ס"ל כהראב"ד ז"ל למה פסק באהלים הללו דמגדל וכוורת דאינן מונעין את הטומא' מלצאת הא כיון שאינן מקבלין טומא' דין הוא שימנעו את הטומאה מלצאת. אלא ודאי דל"ש ליה להרמב"ם ז"ל בין אהלים המקבלים טומ'. לאהלים שאינן מקבלים טומאה דכל אפייא שווין לענין זה לדעת הר"ם במז"ל. ועוד יגדל התימא על מרן הקדוש ז"ל בפ"כ הלכה ו' בדין חצצו מארצו שרצה להליץ בעד הרמב"ם ז"ל ע"מ שהשיג עליו שם הראב"ד ז"ל יע"ש. ולא זכר שר הך דהמגדל וכורת ועייל נפשיה בקופא דמחטא ולבסוף הניח הדבר בצ"ע. גם לזה לא אשי"ב ימיני אחור מלכתוב תשובה ניצחית בס"ד דע דבעידנא דגרסינן בהלכות הללו תמהתי על בעל הרי"ב ז"ל הוא הראב"ד דלפי דרכו מה יענה בדין מגדל וכוורת שהן מאהלים שאינן מקבלין טומאה ואפ"ה אמרו במשנה כשהטומאה תחתיהן הבית טמא וזו משנה שלימה שנינו. ומדוע הראב"ד ז"ל אחז בפלך השתיקה במקומות הללו דמגדל וכוורת ולא השיג על הרמב"ם ז"ל כמנהגו הטוב הלא דבר הוא. שא נא עניך וראה מ"ש הרא"ש בפי' המשנה פ"ח דאהלות משנה א' שכתב על חלוקה דאלו מביאין וחוצצין השידה והתיבה והמגדל והכוורת וכו' כתב הרא"ש ז"ל שם וז"ל דחוצצין השידה תיבה ומגדל וכוורת ובור אין פי' כמו אינך דתני במתני' דכל אינך חוצצין בין כלים וטומא' שע"ג או תחתיהן. אבל חוציצין בשידה וחבריו אי לפי' כן דהא לקמן תנן דכוורת אינה חוצצת בפני הטומאה שתחתיה או על גבה ופי' רבינו שמשון אעפ"י שהכוורת אינה מקבלת טומאה אינה חוצצת כיון דהיא כלי כדתנן פ' י"ה. אדם וכלים נעשים אהלים לטמא אבל לא לטהר דאפי' נדבך הנתון ע"ג אבנים אינו מציל כ"ש הכלי עצמו. אבל חוצצין דשידה בפי"ט שבין בית לבית או בין עליה לבית כההיא דתנן פ"ה היתה שלימה ב"ש או' מצלת ע"ה ומיירי שאין הטומאה תחת הקדירה אלא מן הצד וכן ההיא דפרק לא יחפור דפריך הבית ויפה תיחוץ וכן ההיא דפ' בא העיר בני כנישתא דרומאה דהו"ל פתחא לההוא אידרונה דהוה ביה מתא וא"ר דלו תיבותא ואותבוהא התם דה"ל כלי העשוי לנחת ואינו מקבל טומאה וכן ההיא בסוף מסכת שבת שפקקו את המאור בטפיח. דמכל הנו שמעינן דכלי שאינו מקבל טומאה חוצץ שלא תעבור הטומאה ממקום למקום אבל אינו חוצץ כשטומאה תחתיו או ע"ג מההיא דכוורת עכ"ל.
Yoreh De'ah.22.9
נמצא דלפי' הרא"ש ז"ל הנז' למדנו דאף ששידה תיבה מגדל וכוורת הם כלים גדולים הבאים במדה ואינם מקבלים טומאה וחוצצין בפני הטומאה וחציצתן היא דקה בין בית לבית או בין בית לעליה אבל כשהושמ' תחתיהם אינם חוצצין.
Yoreh De'ah.22.10
הנה כי כן אמור מעתה דהכי ס"ל להרמב"ם ולהראב"ד ז"ל כס' הרא"ש והר"ש ז"ל ובהכי ניחא מ"ש הר"ם במז"ל מגדל העומד בתוך הבית וטומאה תחתיו דבין יש חלל טפח ובין אין בו דהבית טמא וכן בכוורת שהיא כלי עץ הבא במדה לס' הרמב"ם פסק בפי"ט הלכה א' שאם היתה טומאה בתוכה הכל טמא כל שבבית כו' משום דמגדל וכוורת חד טעמא אית להו שאינן חוצצין אלא מן הצדדין דקא' ולא כשהטומאה תחתיהן דכשהטומאה תחתיהן נעשים אהלים לטמא ולא לטהר כדין אדם וכלים כמ"ש הרא"ש ז"ל כנז"ל. וא"ת ומאן מוכח דהרמב"ם ז"ל כס' הרא"ז ז"ל. פקח עיניך וראה מאן גברא רבא דקמסהיד הוא מר"ן הקדוש ז"ל שייחס ס' זו דהרא"ש ז"ל להרמב"ם שכ"כ בפי"ט מה' ט"מ הלכה א' ע"מ שהשיג הראב"ד ז"ל שם וז"ל א"א אין כאן טעם כו'. כתב מרן ז"ל וז"ל אין תלונתו על רבנן כי אם על המשנה דקתני בריש פ"ו דאדם וכלים אפי' כלים שאינן מקבלים טומאה נעשים אהלים לטמא אבל לא לטהר ובריש פ"ח קתני דכלים שאינן מקבלים טומאה חוצצין וליישב זה נאמר דחוצצין דרפ"ח מיירי בפי"ט שבין בית לבית וטומ' בא' מהם אבל כשהטומ' תחתיהן או ע"ג עושים אהלים לטמא אבל לא לטהר כדתנן רפ"ו וכן פי' הרא"ש ז"ל וכך הם דברי רבי' כאן אעפ"י שבפי' המשנה לא פי' כן עכ"ל. הרי לך בהדיא שמרן הקדוש ז"ל השווה דעת הרמב"ם עם דעת הרא"ש ז"ל בדבר הזה. איברא שדברי מרן ז"ל הללו הם סותרין למ"ש הוא הקדוש בפי"ב ע"מ שהשיג שם הראב"ד הלכה ב' וכתב א"א אפילו של עץ כו' וכתב מרן שם שהרמב"ם לא הוצרך לכתוב זה שסמך עמ"ש בפי"ג כו' יע"ש דמדבריו דף י"ב נראה בהדיא דהשוה את המדות שכל כלי הבא במדה ס"ל להר"ם במ"ש דנעשים אהלים וחוצצין בפני הטומאה לטהר אפי' אם הטומ' תחתיהן דהא שם מים לטהר אם טומא' תחתיהן חוצצין לטהר כלים שע"ג יע"ש. ואילו כאן בפי"ג כתב בהיפך מ"ש שם. וכבר התי"ט ברפ"ו השיג השגה זו עליו והניח הדבר בצ"ע יע"ש. ולדעתי נ"ל שאין זו אלא חזרה שחזר בו מרן ז"ל בפי"ט ממ"ש בפי"ב ותפוס לשון אחרון מ"ש בפי"ט היא העיקר.
Yoreh De'ah.22.11
אמנם אכתי פש גבן לישב דברי הרמב"ם ז"ל שכתב בפ' כ"ד מה' ט"מ הלכה ב' וז"ל בית שחלקו בנסרים או ביריעות אם חלקו מן הצדדין או מכלפי הקורו' והיתה טומ' בבית כלים שבין המחיצה ובין הכותל או שבין המחיצה והקורות טהורין היתה הטומאה בין מחיצה לכותל או בין מחיצה לקורות כלים שבבית טמאין שאין המחיצה מונעת הטומאה שלא תצא ותטמא כמו שביארנו באהל שבתוך הבית כו' ולפי' הנראה מדבריו אלו ושבפי' המשנה בפט"ו ומאהלות שהשוה דין זה לדין אהל בתוך אהל שאם היה הטומאה תחת אהל הפנימי כלים שבאהל החיצון טמאי' שכתבו רבי' בפ' כ' יע"ש ולפום מאי דכתיבנא דהרמב"ם והראב"ד הושוו לדעת א' לו' דדוק' כשאהל הפנימי הוא מדבר המקבל טומא' הוא דאינו מונע אבל אם אהל הפנימי הוא מדבר שאינו מקבל טומאה מונע. א"כ ק' דאי אי' דהר"ם במז"ל סובר כן מדנקט בדין זה בית שחלקו בנסרים או ביריעות דנסרים הוי דבר שאינו מקבל טומאה וכמ"ש הר"מ במז"ל פ' כ"א מה' ט"מ שמנה שם נסרים של עץ הפשוטים בכלל הדברים שאינן מקבלים טומ' יע"ש והיריעות הם מקבלים טומאה כשהן מתוחין בלבד ואין להם שיפוע וכמ"ש הרמב"ם בפי"ג מה' ט"מ הלכה ד' יע"ש. ומחיצה זו דיריעות מיירי במתוחין בתוך הבית ומקבלים טומאה. וא"כ אי איתא דהרמב"ם כהראב"ד ז"ל ס"ל קשיא נסרים דנקט דהא כיון דנסרים אינם מקבלין טומאה למה לא יהיו מונעים וחוצצין בפני הטומאה מלצאת ולמה כתב שאם טומאה בחוצץ כלים שבבית טמא מאחר שהמחיצה זו דנסרים היא כאהל בתוך אהל לס' הרמב"ם ז"ל. ובשלמא יריעות דמקבלי טומאה תינח דהא קי"ל דאהלים המקבלין טומאה מצלין על הטהורין מלטמא ואם טומ' תחתיהן אינם מונעים את הטומאה מלצאת ולהכי ניחא דכשהטומאה בחצץ כלים שבבית טמאים לפי שיריעות הללו אינן מונעים את הטומאה מלצאת ולטמא. אבל בנסרים אמאי אין מונעים כיון שאינן מקבלין טומאה. ואע"ג דהרמב"ם ז"ל העתיק לשון המשנה מ"מ הי"ל לפ' את דבריו ולומר דנסרים אלו האמורים במשנה מיירי במקבלין טומאה וכגון שאינן חלקי' ויש להם בית קבול ומדסתם את דבריו ולא פי' וכיילינהו בהדי הדדי נסרים ויריעות משמע דל"ש ליה להרמב"ם ז"ל באהל הפנימי אם הוא מדבר המקבל טומאה או אם הוא מדבר שאינו מקבל טומאה דשקולים הם בדין זה וזה היפך ס' הראב"ד ס"ל [ז"ל?].
Yoreh De'ah.22.12
אמנם כד דייקי אי' לו' דאכתי ס' הרמב"ם ז"ל כדקיימא קיימא ובשיטתו דהראב"ד ז"ל הולך כדבר האמור ומ"ש כאן בדין זה דנסרים הוא ע"פ מ"ש הראב"ד ברי"פ כ' בהשגתו על הרמב"ם שכתב א"נ באהל הפנימי שאין לו דרך לצאת אלא ע"ד החיצון עכ"ל שכוונתו רצויה בדבריו אלו לו' אף את"ל אם אהל הפנימי הוא מדבר שאינו מקבל טומאה אפ"ה כשהטומאה בתוכה כלים שבאהל החיצון טמאי' והיינו כשאין לו דרך לטומאה לצאת אלא על החיצון. וכיון שכן ל"ק הך דנסרים דנקט הרמב"ם דהרמב"ם נקט בלשון המשנה ונסרים לא ק"ל כדי לפי' ולומר דאיירי בנסרים המקבלין טומאה משום דאפי' איירי בנסרים שאינם מקבלי' טומאה שפיר מתוקמה מתני' ומשום טעמא אחרינא הוא דנטמ' אהל החיצון משום דכיון דאין דרך לטומאה לצאת אלא על אהל החיצון לכן אם הטומאה בחצץ אף שחצצו בנסרים שאינם מקבלין טומאה אפ"ה כלים שבבית טמאין כיון שהמראה זו היא באהל הפנימי ואין לה דרך לטומאה לצאת כי אם דוקא דרך אהל החיצון לכן משום האי טעמא אמרו במשנה כלים טמאים. אמנם ביריעות דשייך בהו תרי טעמי חדא הא ונוסף גם הוא שהם מקבלין טומא' ואינן מונעים את הטומ' מלצאת ולטמא כלים שבבית דהוי אהל בתוך אהל נמצא דנסרים ויריעות חילוקים בטעמים הם ודינם שוה לענין הטומאה וטעמא דנקט הרמב"ם ז"ל שאין המחיצה מונעת את הטומאה שלא תצא ותטמא ע"כ לומ' דקאי איריעות ששייך בהם טעם נוסף על טעם כעיקר השייך בשניהם ובזה נמצא דאכתי הרמב"ם והראב"ד שווין הם בדין זה כדברי האמור והשתא כיון שזיכנו ית' לקרב הלבבות ולהשוות את הדיעות שבת אחים גם יחד שני עמודי עולם הרמב"ם ז"ל והראב"ד אשר כל עיני ישראל אליהם בדין זה דאהל דבתוך אהל. א"כ הוראת הרב המו' שמואל בקוראי שמו ז"ל. וסיעתו ז"ל ותקונם תיקון גדול הוא ויש להם אשלי רברבי לישען עליהם וע"כ אין לפקפק עוד במראתם ותיקונם והדין דין אמת ויש להם ע"מ לסמוך ומה שלא פי' את דבריהם מקום הניחו לנו.
Yoreh De'ah.22.13
ואפנה על ימין על התקנה שסדר להם מורי אחד היה אברהם רבינו הגדול כמהררא"י זצוק"ל שעשו בדפין נקבים פחותים מטפח כמ"ש בחיבורו הנדפס ראשון זרע אברהם ראיתי דברי פי חכם חן הח' הש' והכולל אמת ליעקב ה"י שואל ומשיב קשות מעומד תחילת דבר או' עיקרא דהאי מלתא תנן פ' עשירי דאהלות אין בארבות פו"ט טומאה כנגד ארבות כו' וכן דבר שאינו מקבל טומאה בין מלמעלה בין מלמטה אין טמא אלא תחתון. והר"ש ז"ל בפי' הכריע במתני' דלעיל משנה ד' דמיירי דנתון בכל שתי הארובות יע"ש ומפני הכרעה זו פי' בסוף משנה ה' שאמרו אין טמא אלא תחתון והוק' לו דלמה לא תני כדלעיל ממנו ולמטן טמא ממנו ולמעלן טהור. ותירץ משום דאי תני הכי משמע דקאי אלמעלן ואינו דכיון דנתן מלמטן א"כ העליה טהורה. פי' שכיון שנתן דבר שאינו מקבל טומא' מלמעלן הרי חצץ בפני הטומ' וא"כ העליה טהורה. זהו פשוטו ומדרשו של הח' הש' ה"י שפי' במ"ש א"כ העליה טהורה שהוא בתמיהא כדי להשוות דעתו לדעת הרא"ש דס"ל בפי' המשנה זו דהעליה טמאה והבית טהור לא נהירא לן ואין זו דרך ישרה שיבור לו האדם מאחר שהר"ש פי' את דבריו בחבל ובנעימה קדושה אמר כיון שנתן מלמטן כו' כלו' והרי חצץ בפני הטומ'. ועוד דילמד סתום מן המפו' ושפי' לעיל בסוף משנה ה' וז"ל ממנו ולמעלה טהור דחוצץ בפני הטומ' ע"כ דסתמו כפי' דר"ל דכיון שנתן דבר שאינו מקבל טומאה בארובה שבבית הרי היא חוצצת בפני הטומ' ה"נ דכוותא ואם כן פשיטא דהר"ש והרא"ש חלוקים בעיסתן הם. עוד כתב החכם השלם ה"י וז"ל ולע"ד שהכרח הרא"ש והר"ש לפ' מתני' כן הוא מתוספתא דאהלות פי"א. הביאה הר"ש וז"ל ארובה שבין בית והעליה ואין בה פו"ט טומאה בבית כלים שבעליה טהורו'. טומאה בעליה כלים שבבית טהורין שאני רואה את הקורות כאלו הן יורדות וסותמות ד"א אין טומאה נכנסת לאהל ואין יוצא ממנו אלא בפו"ט ע"כ והם ז"ל מדקדקי' ברישא דתני ארובה שבין בית לעליה ואין בה פו"ט טומאה בבית כלים שבעליה טהורות. משמע הא טומאה כנגד ארובה טמאי' ואינו יורד התקרה העליונה וסותמת משום דע"כ לומר דסבר כר"א דתוספ' דהטעם אינו דיורד התקרה אלא משום דאין טומאה נכנסת בפחות מפו"ט דוקא ולכן אין כח בטומאה לחזור ולהכנס לבית משום דהטומאה עומדת תחת הארובה ונקראת עומדת תחת אהל העליון של העליה ומתני' כו'.
Yoreh De'ah.22.14
ואני אומר דאת"ל דלשון התוס' כן כמו שהעתיקה הוא ה"י בלי תוספת דברים אפ"ה אי אי' לו' שהרא"ש ז"ל הכריח הדבר לפ' המשנה כמו שפי' מכח דתוספ' זו דאם נשען על תוספ' זו איך פי' ואמר שאם נתן למעלה ולא נתן למטה דהעליה טמאה והטומאה נכנסת שם בפחות מפו"ט כיון דהטומאה כנגד הארוכה והרי בהדייא אמרו בתוס' זו הנז' דאין טומאה יוצאה מאהל אלא בפו"ט וא"כ לפי' דברי תוס' זו אין הטומאה יוצאה מהבית להכנס לעליה אלא בפו"ט דוקא ולא בפחות מפו"ט וכי היכי שנתון טעם כעיקר לבית שהוא טהור מפני שאין הטומאה חוזרת מעליה לבית כיון דאין בארובה פו"ט הנ' דין הוא שלא תצא הטומ' בפחות מטפח. ועוד זאת יתירה דלא סיימוה קמיה שאם היה רואה סיום דברי תוספ' זו היה חוזר בו וז"ל דברי התוס' ארובה שבין בית לעליה כו' ובה היה מסיים כלים שכנגד הזית ר' מטמא וחכמי' מטהרין א"ר רואה את דבריהם מדברי ע"כ ופי' הרא"ש בפ' י' דאהלות וז"ל רואה אני את דבריהם מדברי דמדטהרינן שאר כלים א"כ שכנגד הזית נמי טהורין עכ"ל יע"ש. וכל חכם לב בלבבו יבין בפי' כלים שכנגד הזית אי פליגי ביה ר' וח' מיירי בכלים שכנגד זית הטומאה אשר תחת הארובה ולא כלים שכנגד הזית בבית ובעליה שתחת התקרה דאי הכי במאי פליגי אלא ודאי עיקר פלוגתייהו הוא בכזית מן הטומאה שהיא בארובה עצמה ובכלים שהם כנגד זה הוא דפליגי ר' וח' וחזר ר' והודה לח' וא' נראים דבריהם מדברי וכמ"ש רש"י דכיון שאין הטומאה שם וא"כ שכנגד הזית נמי טהורי' כיון שאין בארובה פו"ט. הרי שהתוס' בפה מלא דבר הכתו' שאין הטומאה יוצאת מהבית ואינה מטמאה כלים שכנגד הזית שבארובה בפחות מטפח וזה פשוט וברור כשמש והוא היפך הדייוק שדייק הח' ה"י בדברי התוס'. נמצא דהרא"ש אין לו עסק בתוספתא זו וידיו מסולקות ממנה. אמנם הרא"ש ז"ל מה שהכריחו לפ' כמ"ש הוא מכמה הכרחיות כאשר נכתוב להלן בס"ד. ואח"ז כתב הח' ה"י וז"ל ומכל זה הביאו להרא"ש לפ' מתני' ולהביאו לפסק הלכה הלמ"מ וז"ל דזמנין דמאית מיתא בביתא ושרי לכהונה למיעל לביתא וכו' ופסקו בנו הטור ז"ל כו' עד כולם ענו אבתריה אמן כו' ולהלן נכתוב בע"ה שאין מקור דין זה מכח משנה זו דשתי ארובות זו ע"ג זו אלא מכח משנה אחרת כאשר יבא להלן בס"ד וכבר כתוב אצלי מה שהשבתי ע"ד הח' ה"י הלא הוא חתום באוצרותי ואין כאן מקומו ושעתו.
Yoreh De'ah.22.15
ומעתה נעתיק עצמינו לפ' דברי הרא"ש ז"ל במ"ש במשנה דאין בארובות פו"ט להבין במאי פליגי הרא"ש והרמב"ם בפי' משנה זו. ומשם נעלה ואבא לבאר דין הרא"ש המחודש שכתב בה' קטנות ד"ה ט"מ הנז"ל ומהיכא נפקא ליה אם ממשנה זו או ממשנה אחרת כאשר נכתוב בס"ד.... הרא"ש ז"ל בפי' המשנה זו דאין בארובות פו"ט נתן למעלה ולא נתן למטה העליה טמאה והטומאה נכנסת בפחות מטפח כיון שהטומאה היא כנגד הארובה והבית טהור שאין טומא' חוזרת להכנס לבית כיון שאין בארובא פו"ט ולהכי לא תני הכא כדלעיל דתני ממנו ולמטה טמא משום דהוה משמע דהכל טמא כו'. ולכאורה ק' לע"ד דאיך הרא"ש חולק עם תוספתא שלימה שאמרו שאין הטומאה יוצאה מאהל לאהל ולא נכנסת בפחות מטפח ואחשבה לדעת במושכל הא' דודאי הרא"ש איננו חולק עם התוס' אלא דהכא טעמא רבה אשכח ודרש לה הכי והוא דודאי דשתי ארובות הללו המכוונות זו כנגד זו העושה אותם תחילת המחשבה וסוף המעשה לאורה הוא צריך והרי ארובה עליונה גלויה לאויר היא ואין מי שיכחיש המוחש וכיון שכן ארובות הללו העשויין למאור דיינינן להו כמו חלון העשוי לאורה דשיעורו להוציא ולהכניס הטומאה כמלא מקדח והוא פונדייון פחו' מטפח כאשר ביאר הרמב"ם כל השיעורי' בפי' המשניות בחיבורו פי"ב יע"ש. נמצא שארובה הגלויה לאויר שיעורה קטן מהכיל בפחות מטפח והטומאה שהיא כנגד ארובה שהיא גלויה לאויר העולם הבית כולו טהור וכמ"ש הרמב"ם שם. אמטו להכי ס"ל להרא"ש בארובות הללו העשויין למאור שאם סתם ארובה שבעליה בלבד והיא מכוונת כנגד ארובה התחתונה בדבר שאינו מקבל טומאה דהעליה בלבד היא טמאה והבית טהור. וטעמו וממשו הוא דכיון שהטומאה שהיא מכוונת כנגד ארובות הללו דרכה לצאת לאויר אפי' בפחות מטפח והנה היא יוצאת מהבית ועלתה אל העליה לפתוח לאויר דרך ארובה שבעליה ובא זה וסתם את הארובה העליונה בדבר שאינו מקבל טומאה וחצץ בפני הטומאה ומנעה מלצאת ולכן נשארה הטומאה למעלה בעליה ואין לה עוד מקום לנוח ממקומה שהרי למעלה אין לה דרך לצאת שהרי סתמו בפניה ופנה למטה גם לא מצאה מקום לחזור. כי המקום צר לה שאין בה פו"ט וע"כ היא יושבת ועומדת בעליה ומתפשטת שם. וא"כ כפי זה מוכח שאין הרא"ש חולק עם התוס' לפי טעם זה.
Yoreh De'ah.22.16
אמנם הרמב"ם שפסק בנדון זה שאין טמא אלא ארובה בלבו רוח אחרת אתו וס"ל כיון דעיקר ושורש הטומאה עודינו באיבו בבית א"כ כשסתם הארובה העליונה נשארה הטומאה באיתנה הראשון דמעולם לא עלתה כל הטומאה משורשה אלא מה שפרח מן הטומאה בעוד הארובה העליונה פתוחה פרח ומה שלא פרח עדיין כרוך בשורשו התחתון אשר בבית ולכן פסק שהבית בלבד הוא טמא והעליה טהורה. הנה עד עתה ביארנו ההפרש שבין הרא"ש והרמב"ם בפי' משנה זו. ועדיין צריכים אנו למודעי דאי איתא דהרא"ש ס"ל בפי' המשנה כדפי' מכח ההכרח שכ"ל. א"כ תימא על עצמינו איך אי' לומר דממשנה זו הוציא' דין המחודש הנז' בה"ך מט"מ וז"ל וזמנין דמאית מיתא בביתא ושרי לכהנה למיעל בביתא ואסיר למיעל לעליתא ומשכחת לה בכזית מן המת הנתון תחת הארובה שאין בה פו"ט וטומאה בוקעת ועולה ונכנסת לעליה כיון שהיא מונחת תחת הארובה ואע"פ שאין בה פו"ט אבל אינו חוזרת ויורדת לבית כיון שאין בארובה פו"ט ודבר זה מפו' בפ"י דאהלות במתני' דאין בארובות פו"ט עכ"ל. דלפי האמור אין משם ראיה כלל לנדונו דשנייא הך דמתני' דאין בארובות פו"ט שפי' שהטומאה עולה למעלה עליה משום דאינהו ארובות הן גלויות לאויר ולמאור שדרכה של טומאה לצאת אפי' בפחות מטפח כמש"ל. משא"כ בדין זה המחודש שכתב הרא"ש ז"ל דמיירי שארובה זו פתוחה לעליה ואין אויר כנגדה אלא תקרת העליה א"כ מנ"ל להרא"ש ז"ל לומר שעולה הטומאה לעליה בפחות מטפח כיון שאין אויר כנגד ארובה זו.
Yoreh De'ah.22.17
תו ק"ל טובא בדין מחודש זה דהרא"ש מהך מתני' דפ' י"ב דאהלות דתנן במתני' סנדל על עריסא שפיחתו בתוך הבית אם יש בו פו"ט הכל טמא ואם לאו מונין בו כדרך שמונין במת עכ"ל. ופי' הרא"ש שם בפי' המשנה וז"ל ופיחתו העריסא והסנדל מעזיבת העליה אם יש בנקב פו"ט כל העליה טמאה ואם לאו מונין כסדר ט"מ הסנדל והעריסא טמאים טומאת ז' כדין כלים בכלים והקטן טמא טומאת ערב ומיירי כשהטומאה היא תחת הפחת וקדמה טומאה לסנדל עכ"ל. והשתא לפי סברתו שבדין המחודש הלזה ההולך לקראתנו דס"ל שהטומאה עולה לעליה שיש לה תקרה דרך הארובה שאין בה פו"ט. א"כ לפי דבריו אלו מן הראוי בהך מתני' כשאין בנקב תקרת העליה פו"ט ונסתם הנקב ברגל העריסא שיהיה הכל טמא והעליה ג"כ שהרי הוא ז"ל פי' שהטומאה היא כנגד הפחת וגם שהטומאה קדמה לסתימת הסנדל וכיון שקדמה הטומאה קודם שנסתם הפחת הרי עלתה הטומאה לעליה קודם הסתימה דרך הנקב אע"פ שאין בנקב פו"ט וא"כ להרא"ש למה אמרו במשנה דבשאין בנקב פו"ט דהעליה טהורה כי כן משמע מלשון המשנה וכ"כ בהדיא הרמב"ם בחיבורו פי"ו מה' ט"מ דכשאין בפתח פו"ט דהעליה טהורה. וא"ל דכיון שאח"כ נסתם הפחת ברגל העריסא הוי סתימא מעליא ולהכי העליה טהורה דהא ליתא משום דכיון שרגל העריסא הוא דבר המקבל טומאה אינו חוצץ בפני הטומאה וכמו שמבואר זה במתני' בארובות הנז"ל וזה פשוט. ומצאתי שכעין קו' זו הק' מרן הקדוש עמ"ש הרמב"ם פ' י"ו בדין זה וז"ל הפוחת את המעזיבה עד שעשה בה ארובה בתוך תקרת הבית כו' ואם אין בה פו"ט העליה טהורה והרגל שלמטה טמאה כו'. והק' מרן ז"ל דמ"ש ממ"ש למעלה דאין בארובות פו"ט וטומאה כנגד ארובות דאם נתן דבר המקבל טומאה דהבית והעליה טמאים כו' ותירץ מהר"י קורקוס שכל דבר הנכנס בעובי המחיצה וממלא הפחת ויושב שם מהתיקרא הוא חשוב ואין או' בו עירב את הטומאה כו' יע"ש. ועם שהתירוץ זה דמהריק"ו ק' ההבנה אצלי דאי הכי אף אם היה בנקב פו"ט נמי נימא הכי דכיון שנכנס בעובי המעזיבה שיהיה חוצץ בפני הטומאה ולמה אמרו העליה טמאה. אלא מאי אית לך למימר דעיקר טעמא הוי משום דרגל העריסה הוא דבר המקבל טומאה ולכן אינו חוצץ בפני הטומאה ולהכי העליה טמאה וא"כ ה"נ כשאין בפחת פו"ט לא תיהני סתימה זו דרגל העריסה כיון שהוא מקבל טומאה מ"מ תירוץ זה דמהריק"ו אין בו כדי להעלות ארוכה לדברי הרא"ש משום דיישוב זה צודק לס' הרמב"ם דס"ל דאין טומאה יוצאה ממקום למקו' אלא דוקא בפו"ט וכיון שכן או' בדרך דחוק יישוב זה דמהריק"ו ז"ל משא"כ לס' הרא"ש ז"ל דס"ל דהטומאה עולה למעלה לעליה אף על פי שאין בנקב פו"ט כמ"ש בדין המחודש הנז"ל דהשתא לפי סברתו ז"ל אין חילוק בין אם יש בנקב פו"ט לאין בו פו"ט לעניין טומאה שעולה אל עליה וא"כ על כורחין אין יישוב זה דמהר"י קורקוס ז"ל עולה יפה ליישב דברי הרא"ש וא"כ הדרא קושיין לדוכתא כמו שהקשתי למעלה והדבר צריך לי תלמוד דוקא.
Yoreh De'ah.22.18
מעתה אלכה ואשובה למקומי הראשון עכ"ל דלפי האמור איך הרא"ש ז"ל הוליד דין מחודש כזה ממתניתין דאין בארובות פו"ט. וע"צ הדוחק עלה בדעתי לומר דאין ראית הרא"ש ז"ל ממשנה דאין בארובות פו"ט לפי שראיתי גירסא אחרת בלשון הרא"ש ז"ל בה"ך דט"מ דבמקום דאין בארובות פו"ט גריס שם אין בארובה פו"ט והיא המשנה הב' שבפ' עשירי מאהלות המתחלת כן אין בארובה פו"ט. ושמתי אני את פני לקיים גירסא זו באופן דאי' לומר דראית הרא"ש ז"ל היא ממשנה זו דאין בארובה פו"ט דאמרינן התם הטומאה כנגד ארובה נתן את רגלו מלמעלה ר"מ מטמא וח"א אם טומאה קדמה את רגלו טמא ואם רגלו קדמה את הטומאה טהור והלכה כחכמים. וכתב הרמב"ם בפי' המשנה וז"ל אמנם יתחייב מזה שיהיה האיש שנתן רגלו מלמעל' טהור לפי שהארובה פחות מפו"ט ולא תצא הטומאה מהבית פחות מטפח ולשון התוס' אין הטומאה נכנסת לאהל ולא יוצאה ממנו אלא בפו"ט אחר זה א' אם טומאה קדמה את רגלו הוא טמא לפי שהטומאה מטמא כל מה שיגבילהו כמו שקדם ובעת שנתן רגלו האהיל על הטומאה כו' יע"ש. נמצא לפי פי' זה דהרמב"ם ז"ל דטומאה זו שטימא את אדם זה שנתן רגלו מלמעלה כשקדמה הטומאה לרגלו היא טומאת אהל שהאהיל רגלו על הטומאה שכנגד הארובה מלמטה. ולפי זה אי' לו' דהרא"ש הביא ראיה לדינו ממשנה זו והוא כן שהוא ז"ל כתב דזמנין דשרי לכהנה למיעל בביתא אע"פ שהטומאה בו ואפי' למיעל לעליה וכגון שהיה כזית מן המת תחת הארובה שבין בית לעליה והטומאה בוקעת ועולה ונכנסת לעליה כלו' לטמא את האדם המאהיל עליה כלו' על ארובה זו ברגלו אבל אין כונתו לומר שתעלה הטומאה לעליה לטמא כל אהל העליה ולטמא האדם הנכנס שם אפי' שלא כנגד הארובה דהא הטומ' לא עלתה שם בעליה שיש עליה תקרה כיון שאין בארובה פו"ט. אלא מ"ש שהטומאה בוקעת ועולה לעליה ר"ל שעולה לטמא אדם המאהיל על ארובה זו דוקא אע"פי שאין בה פו"ט לטמא אדם זה דוקא אם אינה עולה הטומא' לעליה ולהתפשט בה וע"ז א' דאסרי' לכהנא למיעל לעליה משום דחיישי' שמא הכהן בהכנסו לעליה יאהיל ברגלו ע"פי ארובה זו כיון שהוא נקב קטן שאין בו פו"ט והוא לא ידע שתחתיה תעמוד הבהרת שהיא הטומאה שכנגד ארובה זו ואשם הנמצא מהאהיל על הטומאה בהיסח הדעת וטמא יטמאנו והוא ע"ד שאמרו לך לך אמרי' לנזירא כו'. כן היה נראה לע"ד ליישב דברי הרא"ש לפי גירסא זו. אבל כד דייקי' שפיר אי אי' לפרש כן דברי הרא"ש דמדכתב אבל אינה חוזרת ויורדת לבית משמע דמ"ש שהטומאה בוקעת ועולה ר"ל עולה לעליה להתפשט שם ולטמא את כל העליה וכל הנכנס בה טמא יטמאנו כדין הנכנס לבית הטומאה ובכן הדרי בי.
Yoreh De'ah.22.19
או כלך לדרך זה בפי' דברי הרא"ש במ"ש בה"ק מה' טמ' וזמנין דמאית מיתא בביתא וכו' ומשכחת לה בכזית מן המת וכו' דיש לדקדק בלשונו זה דלאו רישא סיפא ולאו סיפא רישא דממ"ש וזמנין דמאית מיתא בבית' משמע דאיירי במת שלם וממ"ש ומשכחת לה בכזית מן המת נראה דמיירי בכזית מן המת ומשום הכי אי' לו' דנדון זה דהרא"ש ז"ל מיירי בכזית מן המת ובמת שלם וכגון שהיה מת שלם בבית תחת התקרה וכזית ממת זה אשר היה שם הובדל ממנו בקירוב ונתון כזית זה תחת ארובה זו שבין בית לעליה אך אין בארובה זו פו"ט ופינו את המת מן הבית אך הכזית אשר הובדל ממנו לא פינו אותו ונשאר במקומו תחת הארובה ואפ"ה שרי לכהנא למיעל לבית לפי שכבר פינו את המת מן הבית אשר היה תחת התקרה ולא נשאר בבית כי אם דוקא אותו כזית אשר הונף והורם ונבדל מן המת והרי הוא נתון תחת הארוב' דוק' שאין אהל עליו כלל כלל לא והשת' כיון שאין אהל תקרת הבית מאהיל עליו להכי שרי ליה לכהנא למיעל בהדין ביתא אך לעליה שהיא כנגד הארובה אסיר ליה למיעל כיון שהכזית נשאר עודינו עומד במקומו תחת הארובה אמרי' טומא' בוקעת ועולה לעליה אף שאין בארוב' פו"ט וטעמא דמלתא דהעליה טמאה אף שאין בארובה פו"ט משום דבתר מעיקרא אזלינן דכיון דמעיקרא היתה טומאה גדולה בצד כזית זה ובו בפרק היה כח בטומאה לעלות למעלה למעלה ראש. ופי' את דבריו אח"כ וא' ודבר זה מפורש בפ"י מאהלות במתני' דאין בארובה פו"ט דאיפליגו תנאי בה. וז"ל המשנה שם במשנה זו מקצת טומאה בבית ומקצתה כנגד הארובה הבית טמא דר"מ כו' ר' יוסי אומ' אם יש בטומאה כדי שתתחלק ותטמא את הבית ותטמא כנגד הטומאה טמא ואם לאו הבית טמא וכנגד הטמא טהור ע"כ. ופי' הרמב"ם שם וז"ל כדי הוא שאם תחלק והוא על מצבו יהיה מגיע ממנו תחת גג הבית בשיעור והמגיע תחת הארוב' אשר אין בה פו"ט כשיעור והלכה כר' יוסי עכ"ל. וכן פסק בחיבורו פי"ו מהלכות ט"מ וז"ל אין בארובה פו"ט אם יש בטומאה כדי שתתחלק הכל טמא ואם לאו הבית טמא וכנגד הארובה טהור עכ"ל. וכנר' שהודה לו בדין זה בעל הריב הראב"ד ז"ל ומה שהשיג עליו שם הוא בחלוקה ראשונה כשיש בארובה פו"ט יע"ש.
Yoreh De'ah.22.20
ועוד בתוס' הביאה הר"ש וז"ל מקצת הטומאה בבית ומקצתו כנגד ארובת הבית טמא. והמאהיל טמא דר"מ ר"י ור"ש או' המאהיל טהור ר' יוסי אומר אם אין בטומ' ליחלק כגון כזית מן המת והשדרה והגולגולת הבית טמא והמאהיל טהור ע"כ. דבר הלמד מסופו מדברי ר' יוסי שהלכה במותו שאם יש בטומאה שיעור כדי לחלק הכל טמא הבית והמאהיל עליה אעפ"י שאין בארובה פ"ט. ואיפשר דמהכא יליף דין מחודש זה וראייתי ממשנה זו לפי מה שפי' דהרא"ש מיירי במת שלם בבית תחת התקרה והובדל כזית ממת זה בקירוב תחת הארובה דהרי יש ויש בטומאה זו כדי שתחלק ודאי דהבית טמא וגם המאהיל כנגד ארובה זו שהיא תקרת העליה המאהלת כנגד ארובה זו והרי עלתה הטומ' אל העליה כאשר גזר או' ר' יוסי שהלכה כמותו ונטמאת כל העליה כאלו הטומאה שם דהיינו המת והכזית וכשאח"כ פינו את המת מן הבית ונטהר הבית נשאר הבית טהור והעליה שהיא כנגד זית זה בארובה מצמצם שם טמאה כיון דאכתי יש בארובה טומאה. אך היה עולה בדעת לומר שהטומאה תחזור ותרד כדרך עליתה שעלתה ותטמא את הבית לכן חזר וכתב אבל אינה חוזרת לירד כו' והטעם הוא דבשלמא בשעת עליתה לעליה היה לו איסור מוסי' ודוחק את הטומאה לעלות אפי' אין בארובה פ"ט. משא"כ עכשיו שנתמעטה כח הטומ' ולכן נשארה הטומאה בעליה והבית טהור. ובכן מודה אני לפני כל חכם לב שאין זו דרך ישרה שיבור לו האדם בדברי הרא"ש ז"ל מפני כמה דוחקים שיש בדבר ותו דאי הכי לא הוו שתיהן הריב"ה בנו ומרן הקדוש לפ' את דבריו כאשר פירשתי ומי הוא הבקי בנועם שיח שפתותיו יותר מבנו הטור ומרן ז"ל והנה בהיותי נבוך ומצטער להבין דברי הרא"ש את עוניי ראה אלקים והאלקים אינה לידי פי' המשנה דס' טהרות בדפוס פראנקי פורט ושם ראיתי הגהה א' רשום עליה חצי לבנה בפ' ט"ו מאהלות מ"ד וז"ל כלים שבחצץ ר"ל כשהטומאה שם ואם לאו טהורין כיון שאין בהללו פ"ט והבית טמא ואם ק' היאך תהיה הבית טמאה ומאין תבא לה הטומאה ומה אם החצץ עצמו וכלים שבו טהורין אפי' הטומאה שם א"כ כיצד יטמא הבית. וי"ל דטעמא דהבית טמא לפי שכבר אי' שיהיה בחצץ נקב ג' אצבעו' ואפ"ה הטומאה תצא דרך אותו נקב. ואי ק"ל והרי אין טומאה יוצאה פחות מכשיעור פי' בפחות מטפח. וי"ל כי מה שאנו או' אין טומאה יוצאה בפחות מכשיעור הוא כשעתידה לבא אל מקום צר ג"כ אבל אם הוא מקום רחב טפח הנה הטומ' תצא ואפי' בפחות מפ"ט וראיה לזה ממ"ש במכלתי' פ"ד גבי מוכני היתה מוכני שלה כו' ופי' הרמב"ם שם וא' והתנה ג' תנאים א' מהם שיהיה חלל המוכני טפח לפי שאנחנו לא נצריך פו"ט ליציאת הטומאה אא"כ היה בתוך חלל טפח אמנם אם היתה בפחות מחלל טפח הכא אינה במקו' שתצטרך ליציאה ממנו אלא הרי זו יוצאה ומונחת ושמור זה עכ"ל. והעתקתי כל דבריו לפי שהס' אינו מצוי ביד כל אדם.
Yoreh De'ah.22.21
דבר הלמד מענינינו כלל גדול בטומאה שכ"מ שאמרו אין טומאה יוצאה בפחות הוא כשעתידה לבא למקום צר אמנם אם עתידה לצאת למקום רחב אזי הטומאה מצמצמת עצמה לעבור אפילו דרך מקום שאין בו פו"ט כדי להכנס למקום רחב. אמנם עמד ככותל לפני ההיא דאר"י בפ' העור והרוטב הסריגין שבחלונות וחבילי המטה חוצצין בפני הטומאה שלא תעבור מן בית לבית ומן הבית לעליה כשאין נוקבים פ"ט. ולפי מ"ש ק' דלמה חוצצין הרי עתידה טומאה לצאת למקום רחב ג"כ לבית שבצד הבית שבו הטומאה וכן לעליה ג"כ שהוא מקום רחב ולפי כלל האמור דין הוא שלא יחוצו בפני הטומאה ותעבור הטומ' מניקבי הסריגין אף שאין בהם פ"ט. אלא ע"כ לו' שביק ליה לקרא דאיהו דחיק ומוקי נפשיה כאמור אלינו דכשהטומאה היא במקום רחב אף שיש מקום רחב לפניו. ג"כ אינה מצמצמת עצמה לעבור במקום אשר אין דרך לנטות ימין ושמאל לעבור דרך מקום צר כדי להכנס במקום רחב דמה לה ולצרה אם להכנס למקום רחב שלפניו הנה היא במקום רחב ג"כ ודבר זה נלמד מדברי הך מ' דפ"ד דאהלות גבי מגדל ושם נאמר טומ' בבית מה שבתוכו טהור שדרך כו' כלים שבינו לבין הארץ שבינו לבין הכותל שבינו לבין הקורו' אם יש שם פ"ט טמאין ואם לאו כו' שם הבית טמא ע"כ. והקשה התי"ט משם הרב מהר"ם וז"ל ואין לתמוה כלום שבינו לבין הכתל כשאין שם פ"ט אמאי טהורין כשהטומאה כו' והא אפי' הכלים שמעבר למגדל בעובייו של כותל בחצי עובייו של צד הבית טמאין כדתנן לקמן כ"ש באויר הבית שבין הכותל למגדל ואיך יתכן לומר שיהא הפסק לטומאה דכלים חוצצין בכותל טמאין והקריבם לבית יותר טהורין. ונ"ל דבעוד המגדל שם אין הטומאה יכולה להמשיך בין מגדל לכותל עד הכותל וכלים שבין המגדל לכותל טהורין כו' והו"ל כבית שחצצו בנסרים או ביריעות מן הצדדין דתנן לקמן פט"ו טומאה בבית כלים שבחצץ טהורין א"נ כו'.
Yoreh De'ah.22.22
ואנא עבדא דסגידנא קמיה תיובתא חזינא פרוקא לא חזינא דהיכי מדמה הך מילתא לדין חצצו בנסרים והטומא' בבית וכלים בחצץ אפי' שיש במקום שהכלים שם רחב הרבה כרוחב העזרה אפ"ה הם טהורין יען וביען שכבר המחיצת הפסיקה ביניהם וגבה טורא בינייהו וזה פשוט תדע דהא אמרו שם כלים שבחצץ אם יש פו"ט טמאים ואם לאו טהורין. והראב"ד פי' משנה זו והובאו דבריו בפ' כ"ד מהל' ט"מ הלכה ב' שהשיג על הר"מ שפי' שם בדין זה כלים שבחצץ שר"ל בעובי המחיצה וע"ז השיג עליו הר"א ז"ל וא' וז"ל א"א זה אי איפשר אלא אם הטומאה והכלים בחצץ ויש במקום הטומ' חלל ט' מביא את הטומ' לכלים שבצידה ואם לאו טהורין אבל מה שבבית מ"מ ט' כו'. הרי לך שאין אנו מחלקין בין פו"ט לכשאין בו פו"ט אלא כשהטומאה והכלים בחצץ אמנם כשהטומאה בבית וחצצו בנסרים וכלים בחצץ אף שיהיה בחצץ חלל כמה ט' הכלים טהורין. משא"כ בכלים שבין המגדל והכותל והקורות והארץ שאם יש שם פ"ט טמאין וכיון שכן ק' בעיני טובא דמיון זה שדימה מהר"ם ודבריו צל"ת. ועוד תירץ שם תירוץ א' ולא הונח לו יע"ש באורך וברוחב.
Yoreh De'ah.22.23
אכן לפי דרכינו ע"פ הכלל הנז' יתורץ קו' התי"ט דלהכי אמרו במשנה כלים שבינו לבין הארץ שבינו לבין הקורות ושבינו לבין הכותל אם יש שם פ"ט טמאים ואם לאו טהורין משום דכשהטומאה היא בבית במקום רחב אין דרכה לצמצם עצמה ולעבור דרך מקום צר שאין בו פו"ט ולטמא כלים שבין המגדל והארץ או בין המגדל והכותל או בין המגדל והקורות כיון שהוא במקום רחב וכ"ט שאין מקום רחב לפניו ולהכי הכלים שבמקומות הללו טהורין. גם ההיא שאמרו כלים שבעובי הכותל בחצי עובייו שלצד הבית טמאין שכבר פי' הרמב"ם שם בפ"ו משנה ד' וז"ל כלים שבכותל כו' ואל תתמה היות דכלים יטמאו בבית טמא ואע"פי שהן בתוך הבנין לפי שאין היותן תחת הטיט יצילם מן הטומאה ואמנם יצילם מן הטומאה היותם תחת צ"פ או באהל אחר אמנם היותן בלועין בבנין הנה לא יצילנו. פי' דחשבינן להו כאלו מונחים באהל וכן פי' ר"ע ז"ל ע"ש וכיון שכן ל"ק מהך מתני' דכלים בכותל דההיא שאני דאיכא טעמא רבה כמדובר ואל תשיבני מדין מגדל עצמו דתנן במתני' היה עומד בתוך הבית וטומאה בתוכו הבית טמא וכן בתיבת המגדל שיש בה חלל טפח ואין ביציאתה פ"ט וטומאה בתוכה הבית טמא וכן פסק הרמב"ם. והשתא ק' לפי כלל זה הנז"ל למה יהיה הבית טמא כשהטומאה היא במגדל או בתיבה והא טומאה זו שבמגדל ושבתיבה במקום רחב הוה עומדת והיאך יוצאת מניקבי המגדל והתיבה שאין בהם פ"ט לטמא הבית והרי דין זה מנגד לכלל הנז'.
Yoreh De'ah.22.24
זאת חשיב דאין מכאן סתירה משום דטומאה זו דמגדל ותיבה אין טומאת הבית הוא משום שהטומא' יוצאת מהם ומטמא הבית זה אינו דהא אינה יוצאה בפח' מפ"ט אלא טומאה זו משום גזרת חכמים שגזרו טומאה בכל מקום שעתידה טומאה לצאת דרך שם והיא הלכה למ' מסיני וכמ"ש הרב"ע ז"ל בהדיא יע"ש ור"ש בכמה דוכתיה ורש"י בחולין דף קכ"ה והתי"ט במ"ש המת בבית ולו פתחים הרבה וכו' שהאריך בדבר ע"ש. ולעולם דהטומאה כשהיא במקום רחב אינה יוצאה דרך מקום צר אפי' לילך למקום רחב. וההיא שאני דמשום עתידה טומאה לצאת הוא דמטמא הבית ומגזרת חכמים היא הלמ"מ. תדע דהכי הוא דהא אפי' ר"י שחולק בדין תיבת המגדל ומטהר הבית לא טיהר אלא מטעם שיכול להוציאה לחצאין או לשורפה במקומה דאינה עתידה לצאת משם הטומאה ואי איתא להך טעמא נימא הכי דאינה עוברת ממקום צר כשהיא במקום רחב והך טעמא שייך נמי הכא לימא ר"י האי טעמא. אלא ודאי מדלא נקט ר"י האי טעמ' לטהר הבית אלא ההיא טעמא ש"מ דאף ר"י ס"ל דעיקר טעמא דהכא הוי משום עתידה טומאה לצאת וגזרת מלך היא כדבר האמור.
Yoreh De'ah.22.25
אמור מעתה שאי' לומר שדינו של הרא"ש ז"ל המחודש בה"ק דט"מ סובב והולך על קוטב זה. והענין כך הוא שהוא ז"ל פי' את דברו וא' ומשכחת לה בכזית מן המת הנתון תחת הארובה שבין בית לעליה שאין בה פ"ט כו' שר"ל כיון שהכזית הלז מונח תחת הארובה דוקא ולא תחת תקרת הבית כלל ומשום הכי אמרי' הבית טהור אם כן כזית זו חשוב כאלו נתון במקום צר בארובה עצמה שאין בה פ"ט שאין בה חלל טפח והרי מקום רחב לפניה שהיא העליה וע"כ הטומאה עצמה מצמצמת עצמה ועולה כולה למעלה לעליה דרך מקום צר אע"פ שאין בו פ"ט כדי לעלות לעליה שהוא מקום רחב ושם מקום מנוחתה ואינה חוזרת לירד לבית דרך מקום צר שהטומאה דרכה לצאת ולא להכנס. וכתב הוא ז"ל שלמד דין זה ממשנה דאין בארובות פ"ט דאמרי' התם אם סתם הארובו' בין מלמעלה שפי' שסתם הארובה העליונ' בלבד דהעליה בלבד היא טמאה והבית טהור שכ"כ בפי' המשנה והתם מיירי שהטומאה היא כנגד הארובות בלבד והרי היא כעומדת במקום צר כמש"ל ולכן עלתה הטומאה אפי' בפחות מטפח וכשסתם פי הארובה העליונה הרי נשארה הטומאה בעליה והעליה בלבד היא טמאה והבית טהור. והרי הנדון דומה לראיה ממש דהשתא נמצאת אומר שראיתו ממתניתין דאין בארובות דוקא ולא ממתני' דאין בארובה. ע"כ הגעתי לפרשת דרכים ג' בדברי הרא"ש והמעיין את אשר יבחר בו יקריב אליו. מכאן והלאה אניפה ידי ליישב ס' מרן מורינו ורבי' מאיר דארעא דישראל הר' המופלא שבסנהדרין כמהרא"י זלה"ה במה שצוה לעשות בדפין שסביבות המת נקבים קטנים פחותים מט' כדי שיכנס מהם למת אויר ורוח כדי שלא יתפח ולא יסריח המת וראה דברי הרא"ש והטור ומרן ולא חש לס' זו איפשר לומר שרבינו הגדול ז"ל היה מחלק בין כזית מן המת למת שלם דבכזית מן המת ששיערו להכניס ולהוצי' את הטומאה הוא בפ"ט אי' לומר שגם בפחות מפ"ט יוצאה הטומ' ממקום למקו' משום דנחתינן חד דרגא בתיבת המגדל וכורת וביב קמור וכיוצא מאיזה הכרח שיהיה באותו ענין ולכן פסק הרא"ש ז"ל בארובה שבין בית לעליה וטומאה כנגד הארובה אע"פי שאין בארובה פ"ט שעולה הטומאה מהבית לעליה אפי' בנקב פחות מפ"ט ע"צ ההכרח שיש לו לו' כן כמדובר. אמנם במת שלם ששיעורו בד' טפחים כנודע אין הדעת נוטה לו' שאפילו בנקב פחות מט' תצא הטומאה מהבית תדע שכן אמרו בפ"ג דאהלות וז"ל המ"ש שם כזית מן המת פתחו בט' והמת פתחו בד' להציל טומאה מעל הפתחים אבל להוציא הטומאה בפ"ט. ופסקה הרמב"ם בפ"ז מה' ט"מ וז"ל וכמה יהיה שיעור פתח המת פתחו בד' טפחים וכזית מן המת פתחו בטפח כו' וכתב מר"ן הקדוש שם וז"ל ומסיים בה אבל להוציא בפ"ט עכ"ל. וסובר רבינו ז"ל דכיון שרז"ל נתנו שיעור מוגבל לפתחו של מת שהוא בד' טפחים להציל שאר הפתחים ולענין להוציא את הטומאה נחתי חד דרגא ואמרו שהוא בפ"ט ואי איתא דלהוציא את הטומ' שיעורו אף בפחות מט' לא הוו שתקי משום דהוי חידושא טפי ופו"ט הוייא אתא ממילא במכ"ש. אלא ודאי מדלא אמרו אלא אבל להוציא בפ"ט דוקא ולא פחות מפו"ט ס"ל למו' ז"ל דאין לנו להוסיף מדעתינו שיעורין מה שלא שיערו רבותינו ז"ל. ועוד ראיה לדבר מההיא סוגייא דהמודר דף קכ"ה דתנן ר"י או' חבילי המיטה וסריגי החלונות חוצצין בין הבית והעלי' שלא להכני' הטומאה לצד השני פרסן ע"ג המת באויר הנוגע כנגד הנקב שמא שלא כנגד הנקב טהור ומוקי לה אפי' למטה מטפח. ופר"שי ז"ל דכנגד הנקב טמא דעכשיו לא נעשו תקרה להיות הכל כסתום לפיכך הנוגע כנגד הנקב טמא שהרי מאהיל על המת ושלא כנגד הנקב טהור דחבלים בלא מיטה אינן מקבלים טומאה הילכך חוצצין עכ"ל. וגם הרא"ש ס"ל דחוצצין שכ"כ אם פרושות כנגד המת תניא פ' העור והרוטב הנוגע כנגד המת טמא וכו' כנז"ל. ומדסתם ולא חילק משמע דס"ל דהכי הלכתא דחוצצין כנגד המת והנוגע כנגד הנקב דטמא הוא משום מאהיל כמ"ש רש"י ז"ל. הרי דלרש"י והרא"ש ז"ל ס"ל דכשאין בנקבים פו"ט ומאהלין על מת שלם דחוצצין ולא אמרי' דמוציאין את הטומאה בפחות מפ"ט וטעמא דמילתא הוי כמדובר. ושפר קדמי להחוייא מ"ש הרב הגדול בעל דמשק אליעזר בחיבורו הגדול למס' חולין דף ח"ח וז"ל הרי בהדיא דסתם משנה דחבילי מיטה וסריגות דחלונות חוצצין ולא מביאין ופי' שם ר"ע ז"ל ובלבד שלא יהיה בכולן פ"ט המביא את הטומאה עכ"ל וכ"כ הרמב"ם ספ"ג מה' ט"מ. ולכן הרמב"ם ז"ל שם בהל' ט"מ ושאר אבות הטומאה וטומאת כלים לא הביא ההיא דר"י פרשן ע"ג המת כו' משום דס"ל דאפי' פורשן ע"ג המת באויר אפי' למטה מטפח ואפילו נגד הנקב נמי טהור מטעם כיון דאין בכולם פ"ט חוצצין בפני הטומאה ולא מביאים דאילו היה בכולם פו"ט א"כ מביאין הטומאה אפי' שלא כנגד הנקב כו' ע"ש. הרי עדותו של הרב כמאה עדים שהעיד על הרמב"ם דס"ל דחבילי המיטה וסריגות שפי' ע"ג המת דטהורין כיון דאין בנקבים פ"ט וכ"ש דחוצצין בפני הטומאה מהאי טעמא נמי מהטעם הנז"ל.
Yoreh De'ah.22.26
ואם מעט אוסיפה לך ראיה אחרת תנא דמסייעא לך מהך עובדא דמתני' דסוף מ' שבת דתנן ומעשה בימי אביו של ר' צדוק ובימי אבא שאול בן בטנית שפקקו את המאור בטפיח וקשרו את המקידה בגמי לידע אם יש בגיגית פו"ט. ובגמרא א"ר הלקטי קטנה היתה בין שתי בתים וגיגית סדוקה מונחת ע"ג ופקקו את המאור בטפיח וקשרו את המקידה לידע אם יש שם פו"ט אם לאו ע"כ. ופי' רש"י הלקטי שביל קטן בין שתי בתים גיגית סדוקה מונחת ע"ג והמת מוטל בהלקט תחת הגיגית תחת הסדק ולפני מות המת פקקו בשבת המאור בטפיח שמא אין בסדק הגיגי' פו"ט ונמצ' המת מוטל באהל וחור שבין שתי הבתים מכניס את הטומאה לצד השני כמלא אגרוף לפיכך סתמוהו בכלי חרס כו' וקשרו מקידה שהיא רחבה טפח בגמי לידע אם תכנס בסדק הגיגית ובמ' אהלות תנן ארובה שבתוך הבית וטומאה מקצתה כנגד ארובה ומקצתה בבית בין יש בארובה פ"ט לאין בארובה פ"ט. ואני לא יכולתי להבין בו עכ"ל. וכל חכם לב בלבבו יבין שמועה זו כפי מה שפי רש"י דמיירי במת שלם והמת ש' היה מוטל בשביל תחת הסדק ולהכי קודם שמת המת פקקו את המאור בטפיח כדי שלא יכנס הטומאה בבית שבצד השביל שהמת מוטל בתוכו. ואחר שמת המת קשרו המקידה בגמי לראות שיעור הסדק אם יש בו פ"ט אם לאו כלו' שאם היה ברוחב הסדק שי' פ"ט הטומאה יוצאה משם וניצולו הבתים שבצד שביל זה שהמת מונח בתוכו. ואם לא היה בסדק פו"ט אלא פחות מפ"ט הרי הוא כלבוד וסתום והטומאה עוברת ונכנסת לבתים דרך המאור לפי שכיון שאין בסדק פו"ט אין הטומאה יוצאה דרך הסדק והכי מיתוקמא שמעתין לפי פי' רש"י ועיין בתוס' שם שכן הבינו בפי' רש"י דמיירי במת שלם אלא שהקשו לפי' רש"י ממתני' דאהלות ע"ש ועיין בס' הרב בעל חידושי הלכות כמו שהאריך שם לבאר דיבור זה ותמצא קורת רוח.
Yoreh De'ah.22.27
אמור מעתה דע"כ לו' כמש"ל דבמת שלם אין הטומאה יוצאה אלא דוקא בשיעור פ"ט ולא בפחות מפ"ט דהא ראיה מסוגי' זו דאיירי במת שלם וכמו שפי' רש"י והתוס' ואי איתא דבמת שלם הטומאה יוצאה אפי' בפחות מטפח למה הוצרכו לשיעורין הללו ולפקק את המאור ולטלטל ביום שבת קדש. הלא המת היה מוטל תחת הגיגית תחת הסדק כמ"ש רש"י וכיון דהיה מכוון תחת הסדק ממש בסדק כל דהוא מספי' להוציא את הטומאה ולהציל הבתים ג"כ ובפרט שהסדק הלז היה נסדק לאויר השמים וכעין זה הקשו בתוס' בקו' א' יע"ש ודאי הוא הדבר אשר דברתי דכיון שהיה בנדון הלז במת שלם ששיעורו בד"ט לכן להוציא את הטומאה היו צריכים לסדק שיהיה בו טפח דוקא ואינה יוצאה בפחו' מפו"ט. וע"כ הוצרכו חכמי אותו הדור לשער בסדק הגיגית שאם היה בסדק הגיגי' פו"ט אז הטומאה יוצאה דרך אותו הסדק שהיה בו פ"ט ואז ניצולו הבתים שבצד השביל שהמת שם מהטומאה ואם לא היה בסדק פ"ט הרי הוא כסתום ולבוד והטומאה נכנסת לבתים דרך המאור הגדול. ועוד תנן בתוספתא דאהלות והביאה הר"ש בספ"ג גבי ביב שהוא קמור וז"ל ביב שהוא קמור תחת הבית ויש בו ד' טפחים ויש ביציאתו ד' טפחים ונפל בתוכו הבית טהור נפל בבית מה שבתוכו טהור יש בו ד' טפחים ואין ביציאתו ד' טפחים ונפל בתוכו הבית טמא נפל בבית מה שבתוכו טהור. אין בו ד' טפחים ואין ביציאתו ד' טפחים ונפל בתוכו הבית טמא נפל בבית מה שבתוכו טמא כו' וכתב הר"ש שם וברייתא ומתני' לא פליגי אלא המשנה מפרשה בכזית מן המת שפתחו בטפח ובתוספ' מפ' במת שלם בד' טפחים כו' יע"ש ודע שט"ס נפל בדפוס שלפנינו שכתוב ובתוספתא מפ' בכזית מן המת שפתחו בד' טפחים. וע"כ צריך להגיה ולגרוס במקום בכזית מן המת במת שלם והדבר מוכיח מתוכו שיש ט"ס כאן וכמדומה לי שכן ראיתי בדפוס ש"ס דס' טהרות הנדפס מחדש בדפוס פראנקי פורטי שהדפיסו שם פי' הרא"ש על ס' טהרות יע"ש. וכן כתב הראב"ד בריש פט"ו מה' ט"מ וז"ל או סתמו עד שנשאר בה פחות מטפח א"א פחות מטפח לכזית מן המת אבל למת שלם או ליותר מכזית דיו אם מיעטו לפחות מד' עכ"ל. וכתב שם מרן הקדוש וז"ל ואין זה השגה על רבי' דלישנא דמתני' נקט דפי"ג דאהלות דקתני אלו ממעטי' את הטפח וסמך התנא עמ"ש בפ"ד דאהלות כזית מן המת פתחו בטפח והמת פתחו בד' טפחים וגם רבינו סמך עמ"ש כן בפ"ז עכ"ל. וז"ל הר"מ בפ"ז וכמה יהא שיעור פתח המת פתחו בד' טפחים וכזית מן המת פתחו בטפח וגדול מכזית הרי הוא כמת שלם ופתחו בד' עכ"ל וזהו מ"ש מרן הקדוש כאן שרבי' סמך על דין זה הנז' שכבר כתבו שם. וקצת גמגום יש לי על מרן אך איני יכול לכתבו.
Yoreh De'ah.22.28
יצא מהמחובר שתיקון הרב המו' נאמן שמואל הוא תיקון גדול וכבר כתבתי שיש לו ע"מ לסמוך סמוכים דרבנן גם הנקבים אשר תיקן מורינו ורבי' הרב הגדול מארי ארעא דישראל זלה"ה יפה תיקן להם לישראל שגדול כבוד הבריות ולא יסריח המת ויהיה מוטל בביזיון לעין כל וכבר כתבתי ג"כ שיש לו על מה לסמוך. ועמ"ש השואל ה"י שעתידה טומאה לצאת היא מדאורייתא לרובא דרבוותא אחר המחילה לא באו דבריו על נכון וכבר מ"ו האריך בפרט הלז בתשוב' ארוכה מארץ מידה בראיות ברורות כשמש שהיא מדרבנן והדין עמו ודבריו כד"ת שאינן צריכין חיזוק כאשר הרואה יראה לשם וע"כ לא האריך בפרט הלז ע"כ מה שהשיגה דעתי דעת הדיוט ואם דל הוא ובהגלות נגלות אלה הדברים אשר דבר משה אם יסכמו עמי הרבנים בעלי הוראה ה"י אני אהיה סניף להם פי המדבר לב נשבר אף רוחי הצעיר נסים חיים משה מזרחי.
Yoreh De'ah.23.1
שאלה זו באה מויניציאה פעה"ק מאיש הבינים כמה"ר יעקב דיליליוס יצ"ו להאיר נתיב מקור מוצא דין זה וז"ל. שאלה בעיר הלזו שיש בה ג' חצירו' מיהודים דבוקים יחד ובעיר הזאת יש כהנים הרבה וכדי לשמור עצמם מטומאת אהל שהיא דאורייתא מחמת היותם כל א' וא' מאלו החצירות תחת אהל א' או מחמת אם ימצא איזה זיזין בולטין מן הגגין או שרוב הבתי' פתוחי' זה לזה ואין להם תיקון להפריד ארבע רוחות החצר כל אחד לעצמו שלא ידבקו ע"י אהל זה בזה והנה עדת הכהנים שואלי' מן המורים יורו להם איזה תיקון כדי שלא יטלטלו טלטול דגברא מבתיהם שיוכלו להשתמש בכל החצירות לפי שכל א' צריכין זה לזה. ובאיזה זמן אם ח"ו נפטר א' בכל א' וא' מהחצירות וצריכין הכהנים לעמוד ביום הגשם והברד שם באמצע החצר יומם ולילה יען שבית הקברו' רחוק מן העיר ולפעמים ע"י סיבה זו הם מוכרחין להלין את המת ב' לילות ועלה בדעת איזה מורים ורובם ככולם עלה בדעתם לעשות תיקון הראוי כדי שיוכלו הכהני' לישב בבתיהם והוא להסתיר המת כלוא בבית עד שלא ירחצו אותו ולצמצמו בין ה' דפי עץ שיהא בגבהן ח' טפחים ובכל הדפים יהיו בהם נקבים קטנים פחות מטפח כדי שישלוט האויר במת ולא יסריח בימות הקיץ וכשהנקבים פחותים מטפח אין כח לטומאה לצאת וכיון שגבהו ח' טפחים אי אפשר שלא יהיה חלל טפח מרובע אע"פ שיתפיח המת ובזה התיקון יהיה המת מונח באהל ומדור לעצמו ולא תצא הטומאה תחת אהלים אחרים וכדי שלא ליכנס בשום ספק גמרו אומר שלא ליתן בו מסמרי ברזל וגם שלא יהו הדפי' משופים ושלא לחברם אפי' במסמרי עץ הדפים יחד ובעת שינתן על המת יהיו ב' א' מראשו וא' מרגליו ושנים מן הצדדין וא' למעלה וכדי שיוכל לעמוד תקנו שיעשו ד' יתידות עץ לחבר את האהל להיות א' וג"כ לגזור על הכהנים שלא יכנסו בפתח הא' שהמת עתיד לצאת משם מטעם דסוף טומאה לצאת מפתח זה אלי' דרובא דרבוותא וטומאתה היא מדאוריי' כדפסק הלכתא מר זוטרא בגמ' די"ט דף ל"ח הלכתא כר' אושעיא. ועל הכל יפוצו מעיינות תורתו חוצה ויורינו מורינו אם התיקון הזה עשוי כהוגן כדעת תורתינו הקדושה וכדעת חז"ל ואם ח"ו בו איזה פקפוק בין מדאורייתא בין מדרבנן ואם ח"ו באיזה זמן יכול לצאת איזה קלקול ויראנו מתורתו נפלאות על כל הדברים האלה באר היטב ועל הכהנים ועל כל עם הקהל יכפר ושכמ"ה כי"ר.
Yoreh De'ah.23.2
תשובה מראשית ולא כל ראשית ידענא בי ולכל דאתי מחמתי כי חכמה לא איתי בי ואני לנפשי כגמול עלי נפשי לדון קולי או חומרי. לא מינה ולא מקצתה עאכ"ו לדון בטומאות וטהרות אשר הם הלכות מרובות ומקרא מעט ואין לי עסק בהם ולבי חם בקרבי כבשרא דיתיב אגומרי. הלא לחכמים לחם רבנן סבוראי קטנם עבה ממתני דיתבין ועסקין באורייתא קדישתא די באתרא הדין היכלא דמלכא עילאה משופרי שופרי. רבנן תקיפי ארעא דישראל מלכי ואפרכי אראלים ותרשישים מלומדי מלחמה מאריות גברו כל הגדול מחבירו דרב חיליה ורב גובריה. כל ענות גבורה במלחמת חובה לאסור איסר טוט אסר וטוט שרי. ולרש אין כל ואיככה אוכל וראיתי מראות אלקים דנפיש נהוריה. אכן פכרנא ידי ומצלינא למאריה מלכין הוא עילת כל העילות אלקי כל הארץ יקרא. יאיר עיני באור תורתו הן שפר קמי מלכא רזא דנא להחוייא ע"ד אמת וצדק ומרוה גם הוא יורה דברים המצודקים על הדין ועל האמת דלא תהוי כאעבורי. אמן כן יאמר ה' כי"ר.
Yoreh De'ah.23.3
תחלת דבור הוראה זו אנכי הרואה ראיה מהימנא קדמו שרים המה המורים ראשון אדם מר שמואל בספרו הנכבד והנורא דבר שמואל סי' רכ"ג. ואשר על ידו שני גאון עוזינו המאור הגדול מאריה דארעא דישראל הרב המופלא כמהר"א יצחקי בתשו' חדשים מקרוב באו זרע אברהם החזיק על הוראתו וער"ב לו ולפניו נגלו תעלומות חכמה ולא הביא ראיה לדבר דכל רז לא אניס ליה ולא צריכא לי ולמטלעתי כי מי כמוהו מורה גדול אדונינו ורב כח. ואחרי שהדברים יצאו כבושים מפי אבירי הרועי' טובים השני' אין להרהר אחריהם חלילה חלילה והגם שדבריהם באו כהלכתא בלא טעמא ודאי דמרוב פשיטותם ובקיאותם בנגעים ואהלות אמור רבנן בטעמ' ואמור רבנן בכפילא ולא מן הראוי הוא להיו' ממהדורי מילי דאתי ממולאי בחכמה ובתבונה ובדעת. אך להיותי רואה להחכם הפוסק יצ"ו הטריח קול קולמוסו ויחנו בהר שפר לו' תורה היא וללמוד אני צריך ואסף אסופו' ברוח מבינתו חבילו' לצאת לקראת נשק על הוראה זו בקושיות והוייות וסתר הוראתן ככתוב בקונטריסו המוצג לפנינו. נתתי אל לבי לדון קצת באיזה פרטים הכתובי' בקונטריסו ואסובבה לדעת דעת קדושים על מה סמכו בהוראה זו וה' אלקים יעזור לי כי"ר. הנה החכם השלם הפוסק יצ"ו בראשית מאמרי הוא ענה ויאמר ובנה אצלו ציון כתפארת אדם ממתני' דפ"י דאהלות משנה ה' דאין בארובות פותח טפח כו' ודבר שאינו מקבל בין מלמעלה בין מלמטה אין טמא אלא תחתון. ופירש הרא"ש אין טמא אלא תחתון ואם נתן למעלה ולא נתן למטה העליה טמאה והטומאה נכנסת בה מפחות מפ"ט כיון דהטומאה כנגד ארובה והבית טהור שאין הטומאה חוזרת מאהל העליה ליכנס בבית כיון דאין בארובה פ"ט ולהכי לא תנא הכי כמו לעיל ממנו ולמטה טמא משום דהוה משמע שאם נתן בעליה ולא בבית וטומאה בבית או בעליה הכל טמא כדפי' לעיל והא ליתא כיון דאין בארובה פ"ט אין הטומאה יוצאת מעליה לבית זהו פי' המשניות להרא"ש הנדפס בתלמוד חדש בפרקפורט וכת' החכם הפוסק וז"ל ורבינו שמשון ג"כ פי' כמ"ש הרא"ש אלא דלא אמרן כהרא"ש אלא מכלל דבריו כך נשמעין דהוא ז"ל מפרש בין ברישא בין בסיפא בנתן בב' ארובות ברישא דבר שהוא מקבל טומאה לפיכך הכל טמא ובסיפא כדי לתרץ אמאי לא תני כדקתני לעיל ממנו ולמעלה כו' משום דהזה משמע דקאי אלמעלה רוצה לומר אם נתן בב' ארובות איך יכול לטמא גם למעלה ומסיים בה כיון שנתן מלמטן אם כן העליה טהורה בתמיהא ואין להקשות שמדבריו לא משמע שכשנתן למעלה לא יהיה טמא אלא עליה דאימא לך דבנתן למעלה אינו טמא אלא הבית דא"כ מה לו לומר דבנתן למטה העליה טהורה אפי' נתן למעלה העליה טהורה אלא ודאי דס"ל כהרא"ש עכ"ד החכם הפוסק יצ"ו. ולעד"ן דלא צדק במה שהשוו דעת הר"ש להרא"ש כלל וכל דקדוקיו אלו הבל ואין בם מועיל יען הילך לשון ר"ש ז"ל אין טמא אלא תחתון לא שייך כאן למתני כדקתני לעיל ממנו ולמטן כו' דהוה משמע דקאי אלמעלן וכיון דנתן מלמטן א"כ עליה טהורה ע"כ וכונתו ברורה לכל מבין דמאחר דס"ל דמיירי בנתן בשתיהן א"כ תו לא שייך למתני ממנו וכו' משום דאי הוה תני הכי הוה משמע דמאי דתני ממנו ולמעלה טהור קאי על הסתימה שלמעלה בארובה העליונה דממנה ולמעלה טהור עד לב השמים וא"כ מאי דתני ממנו ולמטה טמא ע"כ היינו לפרש דהיינו מן הסתימה העליונה שבארובה העליה ולמטה טמא ואם כן העליה טמאה וזה לא יתכן כלל דמהיכא תיתי שתטמא העליה הלז כיון שנתן מלמטן וסתם גם ארובת הבית הא איכא חצצה ומהיכא תיתי שהעליה תהא טמאה הואיל וסתומה מלמטה ג"כ זהו פירוש הנכון והישר בדברי ר"ש לכל ישר הולך. ומעתה מתבאר מזה דע"כ לא ס"ל לר"ש דהעליה טהורה אלא דוקא בדסתם הארובה התחתונה אבל היכא דלא נתן שום סתימה בתחתונה אף דסתם הארובה העליונה שבעליה העליה והבית טמאין וזה הפך דברי הרא"ש ומ"ש הפוסק שדברי הר"ש הם בתמיהא ליתא אלא כדפי' הוא הנכון.
Yoreh De'ah.23.4
גם את זה ראיתי להחכם הפוסק שכתב שהכרח הרא"ש ז"ל לפר' כן במתני' הוא מכח דיוקא דאיכא למידק מרישא דהתוס' דקתני ארובה שבין בית לעליה ואין בה פ"ט טומאה בבית כלים שבעליה טהורין כו' משמע הא אם הטומאה כנגד ארובה טמאין ואינו ירד התקרה וסותם דהא סברי כסברת הד"א דהטעם אינו אלא משום דאין הטומאה נכנסת פחות מפ"ט ולא משום פי תקרה יורד וסותם ולכן אין כח לטומאה לחזור וליכנס לבית כו'. ודברים אלו פלטתן קולמוס שלא מדעת בעלים דאי ס"ל כסברת הדבר אחר השנוי בתוספתא א"כ על כרחין לטהר גם הכלים שבעליה ומכ"ש העליה דהא קתני בתוס' ד"א אין טומאה נכנסת לאהל ולא יוצאה ממנו אלא בפ"ט. הרי דכי היכי דאינה נכנסת גם אינה יוצאה וזה ברור. זאת לא זאת דאחר הדבר אחר השנוי בתוס' מסיים עלה כלים שכנגד הזית ר' מטמא וחכמי' מטהרין אמר ר' רואה אני דבריהם מדברי ע"כ פי' דכלים שבארובה שהם כנגד הזית נחלקו בהם ר' ורבנן והודה רבי לסבר' רבנן דטהורין והטעם ודאי דמאחר דאין טומאה נכנסת ולא יוצאה אלא בפ"ט אם כן הכא דליכא פ"ט פשיטא דהכלים טהורים ומכ"ש העליה. ולמען תחזקנה ידיך בזה צא ולמד ממה שפי' ר"ש במתני' ג' דפרקין הביא התוס' כולה ופירשה ובמאי דאמר ר' ורואה אני דבריהם מדברי פי' דמטהרי שאר הכלים א"כ אין הטומאה עוברת שם וא"כ שכנגד הזית נמי טהורין עכ"ל. הרי לך דהתוס' ס"ל דאין טומאה נכנסת ולא יוצאה בפחות מפ"ט וא"כ לא מבעיא דהעליה טהורה אלא גם הכלים נמי טהורין ואפי' בטומאה כנגד ארובה. ולפי האמור לא מבעיא דאין סעד מהתוס' לדברי הרא"ש אלא אדרבא מינה תברא אי ס"ל להרא"ש ז"ל כסברת הר"א באופן דאחר המחילה דברי הח' הפוסק בזה לא נהירין ולא קיימין. זאת ועוד אחרת דאיך יתכן לומר דהרא"ש יפרש למתני' על פי התוספ' דהא ליתא. דהא לפי התוספתא לפי הדבר אחר דאין טומאה נכנסת ולא יוצאה בפחות מפ"ט מוכרח דמתני' ב' דפרקין פליגא אתוספתא דתנן אין בארובה פותח טפח טומאה בבית כנגד ארובה טהור טומאה כנגד ארובה הבית טהור ואם איתא דמתני' ס"ל כתוס' דאין טומאה נכנסת ולא יוצאה אלא בפ"ט א"כ אמאי תנן בטומאה כנגד ארובה דהבית טהור הא הואיל ואינה יוצאה אלא בפ"ט דוקא א"כ יהיה הבית טמא. תדע לך דהרי בתוספתא פרק י"א שנינו ארובה שהיא לאויר ואין בה פותח טפח וכזית מן המת נתון תחתיה הבית טמא כו'. הרי דלפי דברי התוס' דס"ל דאין טומאה נכנסת ולא יוצאה בפחות מפ"ט הלכך קתני דהבית טמא. ואם כן מתני' דתני הבית טהור על כרחין דפליגי אתוס'. וכן במתני' ה' דתני גבי אין בארובות פ"ט דטומאה כנגד ארובות הבית טהור פליגא נמי אתוס'. וא"כ איך אפשר דהרא"ש יפרש למתני' כתוס' מאחר דמשנתינו פליגא אתוס'. איברא דראיתי להר"מ בפי' משנה ב' שכתב ז"ל אמנם יתחייב זה שיהיה האיש אשר נתן רגלו מלמעלה טהור לפי שהארוב' פחות מטפח ע"ט ולא תצא טומאה מן הבית פחות מטפח כמו שכפלנו פעמים ולשון התוס' אין הטומאה נכנסת לאהל ולא יוצאה ממנו אלא בפ"ט עכ"ל. משמע שרוצה להשוות דין משנתינו עם התוספת' כא'. ולדבריו יקשה דאם כן היכי תנן טומאה כנגד ארובה הבית טהור הו"ל למתני הבית טמא כנז"ל. וצ"ל בדעת הר"מ דדוקא לענין היכא דהטומאה בבית הוא דאמרינן דאינו יוצאה אלא בפ"ט וגם התוספתא לא מיירי אלא דינא דהטומא' בבית או בעליה דאז הוא דאמרינן אין הטומאה נכנסת ולא יוצאה אלא בפ"ט. אבל בטומאה כנגד ארובה אז ודאי דנכנסת ויוצאה אפי' בפחות מפ"ט. אלא דקשיא לפי זה מה דמסיים בתוספ' כלים שכנגד הזית כו' וחכמים מטהרין כו' כנז"ל הרי דאפי' בטומאה שכנגד הארובה אינה עולה לטמא. וצריך לומר דס"ל להר"מ דהא דאינה עולה היינו דוקא לטמא כלים אבל לענין לטמא באהל פשיטא דכל שהטומאה כנגד ארובה עולה לטמא באהל והילכך תנן טומא' כנגד ארובה הבית טהור כיון דלענין טומאת אהל היה הטומאה עולה ואינה יורדת כנר' לדחוק בעד הר"מ והוא דוחק. ועוד כי ממתני' דסנדל של עריסה שהזכיר לקמן הוא הפך מזה דמוכח דאפי' בפחות מפ"ט מטמא כלים שכנגדו איך שיהיה מכל הצדדין דברי התנ' הפוסק במה שרצה להסכים דברי הרא"ש שהם מכח התוס' לא צדק כלל.
Yoreh De'ah.23.5
אכן מה שנר' לע"ד לומר דמה שהכריח להרא"ש לפרש כן במתני' דהטומאה עולה ושוב אינה יורדת הוא מכח מתני' ג' דההוא פרקא דתנן מקצת הטומאה בבית ומקצתה כנגד ארובה הבית טמא וכנגד הטומאה טמא דברי ר"מ כו' ר' יוסי אומר אם יש בטומאה כדי שתחלק ותטמא כו' טמא ואם לאו הבית טמא כנגד הטומאה טהור ע"כ. והנה הך מתני' פירשוה כל המפרשים דמיירי בארובה שאין בה פ"ט ומכללם הרא"ש זלה"ה כאשר יראה הרואה. והנה כל הפוסקים פסקו בהך מתני' כסברת ר' יוסי דאם יש בטומאה כשיעור שני זתים אז הבית ומה שכנגד הארובה ג"כ טמאים דהלכה כר' יוסי והך מתני' גופה הובאה בתוספתא פי"א מאהלות. אלמא דס"ל לר' יוסי דטומאה יוצאה אפי' מפחות דפ"ט מדקאמר דביש בטומאה כדי שתחלק הגם מה שכנגד הארובה טמא וזה ברור וקשיא לן דבתוס' אחר שהביא הך פלוגתא הנז'. קתני תו כזית מן המת בפי העורב והאהיל ע"ג ארובה שאין בה פותח טפח הבית טמא. ורבי יוסי מטהר עד שיהיה בטומאה משו' פותח טפח. והביאה ר"ש שם במתני' ג' ופי' וז"ל עד שיהא בטומאה פותח טפח כלומר שיהא בארובה פ"ט ע"כ. וקשה לפי זה דברי ר' יוסי אהדדי דממתני' מוכח דס"ל לר"י דטומא' יוצאה אפילו דליכא פ"ט. ואילו מהכא משמע דדוקא בעי פ"ט. אלא ודאי עכ"ל דס"ל דלענין יציאת הטומאה יוצאה אפי' בפחות מפ"ט. אמנם לענין שתכנס הטומאה כההיא דכזית בפי העורב אינה יורדת ונכנסת בפחות מפ"ט אלא דוקא בדאי' טפח. ומאחר דר' יוסי שהלכה כמותו ס"ל לחלק בין כניסה ליציאה. א"כ מכאן הכריח הרא"ש לפרש במתני' דטומאה עולה בפחות מפ"ט ואינה יורדת בפחות מפ"ט וטעם הדבר אפשר לקמן בס"ד שלא תהא כהלכתא בלא טעמא. ומזה הוליד הרא"ש בה' ט"מ ז"ל וזמנין דמאית מיתא בביתא ושרי ליה לכהנא למיעל לביתא ואסיר למיעל בעיליתא ומשכחת לה בכזית מן המת הנתון תחת ארובה דאין בה פ"ט דטומאת בוקעת ועולה ונכנסת לעלוה כיון שהיא מונחת תחת הארובה ואע"פ שאין בארובה פ"ט אבל אינה חוזרת ויורדת לבית כיון שאין בארובה פ"ט ודבר זה מפורש בפ"י דאהלות במתני' דאין בארובות פ"ט עכ"ל. והביאו מרן ז"ל בי"ד סי' שע"א ובשלחנו הטהור הלכה למעשה. וטרם באי למאי דקמן נתתי אל לבי לעמוד על דברי הרא"ש בראיתו שהביא לדינו מהך מתני' דאהלות דאין הנדון דומה לראיה דבשלמא במתני' הגם דקי"ל דאין טומאה נכנסת ולא יוצאה אלא בפ"ט דוקא מ"מ גבי ארובות היינו טעמא דנכנסת אפי' דליכא פ"ט דמאחר דמיירי דהארובות פתוחות לאויר השמים כאשר פי' כל המפרשים הלכך כיון דהטומאה כנגד הארובות הפתוחות לשמים נכנסת הטומאה אפי' בפחות מפ"ט משום שטומאה בוקעת ועולה לאויר השמים דלא גרע מטומא' רצוצה דבוקעת ועולה עד לב השמים ה"נ בב' ארובו' שבין בית לעליה מכוונת זו כנגד זו לאויר השמים הלכך בוקעת מהבית לעליה לצאת לאויר השמים אפילו דליכא פ"ט. וכשבא אחר וסתם הארובה העליונה אחר שעלתה הטומאה לעליה אמרי' דמאחר שעלתה לעליה שוב כשנסתמה אינה יורדת בפחות מפ"ט ושפיר. אבל בנדון הרא"ש שהעליה סתומה הגם דארובה פתוחה לעליה מ"מ כיון דליכא פ"ט מנ"ל דעולה לעליה אפי' בפ"ט דלא קי"ל דאין טומאה נכנסת בפחות מפ"ט ולא דמי כלל להך מתניתין מאחר דלא ראי זה כראי זה כלל. ואדרבה דמי למאי דתנן במשנה ב' כשאין בארובה פ"ט הטומאה כנגד ארובה נתן את רגלו מלמעלה ר"מ מטמא וחכ"א אם טומאה קדמה את רגלו טמא ואם רגלו קדמה את הטומאה טהור. ופירש הר"מ ואם רגלו קדמה את הטומא' יהיה כמו גג ויתחבר הגג ולא יטמא זה האדם לפי שאין שם פ"ט תצא ממנו הטומאה ולא האהיל על הטומאה בעת שהאהיל עכ"ל יע"ש. והלכה כרבנן כאשר פסק הרמב"ם ה"נ מאחר שקודם הטומאה היתה בנויה העליה א"כ הואיל ואין שם פ"ט לא תצא הטומאה אל העליה ומהיכא תיתי לו' שתטמא העליה ואין לדחוק ולומר דגם דברי הרא"ש מיירי כשיש גם בעליה ארובה אחרת נגד הארובה שבבית ושתיהן אין בהם פ"ט והלכך עולה הטומאה לעליה חדא שהוא דוחק ואין דבריו סובלים כן. זאת ועוד אחרת דהתם במתני' טעמא דהעליה טמאה היינו כשנסתמה ארובת העליה דאין לה מקום לעלות ואינה יורדת לבית בפחות מפ"ט הלכך העליה נשארה טמאה. אבל הכא בנדון הרא"ש שהשני ארובו' פתוחו' אין טמא אלא מה שכנגד הארובות כל עוד שלא נסתמה ארובת העליה וא"כ למה כתב דאסיר למיעל לעליתה דמשמע שכל העליה טמאה.
Yoreh De'ah.23.6
ולבאר דעת הרא"ש נ"ל במה שנקדים מ"ש בסוכה דף י"ח ע"א שנחלקו האמוראי' אי אמרי' דיש לבוד באמצע או לא ומ"ד דאין לבוד באמצע יליף לה ממתני' דאהלות משנה א' ומשנה ב' דארובה שהיא בתוך הבית וגם כשאין בארובה פ"ט טומאה בבית כנגד ארובה טהור. ופי' רש"י כנגד ארובה טהור כלים שתחתיה טהורים שאינו אהל המת אלמא אין לבוד באמצע למהוי כוליה כסתום ע"כ ופרכינן ואידך שני הלכות טומאה דהכי גמירי להו ע"כ נמצא דבין למר ובין למר גבי ט"מ אין לבוד באמצע ולא הוי כסתום ולהכי כנגד ארובה טהור. ומ"מ לאו לגמרי הוא דאמרי' אין לבוד. תדע דהא תנן במשנה ב' אין בארובות פ"ט כו' הטומאה בבית נתן את רגלו מלמעלה טהור ופי' הר"מ לפי שהארובה פחות מטפח ולא תצא טומאה מן הבית פחות מטפח ע"כ. ואם איתא דאין לבוד לגמרי אמרי' ואפי' בדליכא פ"ט א"כ אמאי בנתן רגלו מלמעלה טהור הא מאחר דלא אמרינן לבוד הי"ל לו' דבנתן רגלו מלמעלה יהא טמא דומיא דמאי דתנן בארובה דיש בה פ"ט דבנתן את רגלו מלמעלה בין שהטומאה בבית ובין כנגד ארובה דעירב את הטומאה והכל טמא ואפי' האדם כמו שפי' הר"מ עלה יע"ש. ה"נ הי"ל גם כשאין בארובה פ"ט דבנתן רגלו יהא טמא הואיל ואין לבוד אפי' בפחות מפ"ט. אלא ודאי דבפחות מפ"ט היינו טעמא דבנתן את רגלו שהוא טהור משום דמאחר דליכא פ"ט חשבינן ליה כלבוד לענין שלא תצא אליו הטומ' בפחות מפ"ט וזה ברור לכל מבין דהא דאין לבוד בפחות מפ"ט היינו דוקא היכא דהטומאה כנגד ארובה או בבית להציל את הכלים שתחת הארובה. אבל לטמא האדם שנתן את רגלו בהא ודאי דחשבי' ליה כלבוד הואיל והוי פחו' מפ"ט ואין טומאה יוצאה לו. ועל פי זה נ"ל לבאר מ"ש מרן בכ"מ פי"ו מט"מ דין א' וז"ל ועל מ"ש כנגד ארובה טהור מצאתי כתוב ואעפ"י שאין בארובה פ"ט לא אמרי' דהוי לבוד דשאני טומאה דהכי גמירי לה ע"כ. ותמה עליו הרב תי"ט שם בפירוש דאשתמטיתיה שהוא תלמוד ערוך בסוכה והניחו בתימה יע"ש. ולדעתי נלע"ד דמה שמצא כתוב הוא לומר דדוקא לענין זה שהטומאה בבית כנגד ארובה טהור דוקא לענין זה הוא דלא אמרי' לבוד ואפי' שהוא פחות מפ"ט. אכן לענין היכא שהטומאה בבית ואין בארובה פ"ט ונתן את רגלו מלמעלה היינו טעמא דהוי טהור לפי שאין טומאה יוצאה לו בפחות מפ"ט וחשבי' ליה כלבוד. נמצא דבפתוח מפ"ט איכא מילי דאמרי' לאו כלבוד ואיכא מילי דחשיב כלבוד ולאו לגמרי אמרי' לאו כלבוד דמי כנלע"ד בכונת המ"ב ודוק.
Yoreh De'ah.23.7
כלל העולה דבארובה שאין בה פ"ט וטומאה כנגד ארובה דהבית טהור ומה שכנגד הארובות טמא לפי דלאו כלבוד דמי וטומאה יוצאה כנגדה אפי' בפחות מפ"ט. ומהאי טעמא למד הרא"ש את דינו דבכזית מן המת תחת הארובה אף דליכא פ"ט דטומאה בוקעת ועולה אל העליה ושוב אינה יורדת מאחר דהלכתא גמירי לה דאין לבוד לענין טומאה חשבינן לה כאלו עלתה הטומאה אל העליה וגוד אסיק ושוב אינה יורדת ואפי' בפחות מפ"ט. א"נ נ"ל לבאר דברי הרא"ש. והוא דידוע הוא בענין הט"מ בחלונות דמשונה דינם דבחלון העשוי לתשמיש כדי שיכנס או יצא אליו הטומאה בעינן שיהא דוקא פותח טפח אבל בפחות מפ"ט אין טומאה נכנסת ולא יוצאה ובחלון העשוי לאורה שיעורו כפונדיון שהוא כדי ג' שעורות. וכמ"ש הר"מ פי"ד מה' ט"מ. והוא מתני' פי"ג דאהלות העושה מאור בתחלה כו' ופי' הר"מ ומאור הוא ארובה אשר יכנס ממנה האורה ואמר שמי שפתח הארובה ליכנס ממנה אורה אם היה כפונדייון או יותר מביא את הטומאה כו' יע"ש. ובמתני' דפי' בענין ארובות פי' הר"מ ז"ל דמיירי בארובות שהם מגולות לאויר השמים והוי כחלון העשוי לאורה. אמטו להכי גם כשאין בארובות פ"ט אמרינן דטומאה כנגד הארובות דטמא הואיל ועשויין לאורה ואפילו בפחות מפ"ט טומאה עולה כנגדה. והוצרכתי להאריך במשנה שאינה צריכה כדי ליישב תמיהת מרן שתמה עמ"ש הר"מ פי"ו מה' ט"מ דין ד' הפוחת את המעזיבה עד שעשה ארובה בתוך תקרת הבית כדי שתכנס בה רגל הערש והיתה רגל הערש סותמת את הארובה אם יש בה פ"ט כו' אף העליה טמאה כו' ואם אין בה פ"ט העליה טהורה כו' ותמה עליו מרן בכ"מ וז"ל וא"ת כשאין בו פ"ט למה עליה טהורה מ"ש ממ"ש בפ' זה אין בארובות פ"ט והיתה טומאה כנגד ארובות ונתן דבר שהוא מקבל טומאה העליה והבית טמאי' ותירץ הר"י קורקוס שכל דבר שנכנס בעובי המעזיבה וממלא הפתח ויושב שם מהתקרה הוא חשוב כו' יע"ש. ולע"ד תירוץ זה אינו נוח לי דא"כ אמאי כשיש בה פ"ט דגם העלי' טמאה הלא מאחר שנכנס רגל הערש וממלא הפחת הי"ל לומר דהעליה טהורה הואיל ומהתקרה הוא חשוב. וא"כ אמאי מפלגי' בין היכא דאיכא פ"ט להיכא דליכא פ"ט ותקשי לדבריו קושית ממה נפשך סוף דבר כי דבריו שגבו מני ולא יכולתי להלמן. אכן לדידי חזי לי להליץ בעיקר התמיהא דהכא שאני כיון שהארובה ההיא עשאה כדי שיכנס רגל הערש נמצא דעשאה לתשמיש וא"כ הו"ל כחלוק העשוי לתשמיש דשיעורו דוקא בפ"ט ובבציר מפ"ט אין טומאה נכנסת כמ"ש רבינו לעיל בפי"ד ואמטו להכי כשאין בו פ"ט אמרינן דהעליה טהורה מאחר שדינו כחלון העשוי לתשמיש משא"כ בההיא דאין בארובות פ"ט דהארובות הואיל ומגולין לאויר השמים ועשויין לאורה כדי שיכנס האורה לבית דרך הארובות ולכן הכל טמא דה"ל כחלון העשוי לאורה דשיעורו כפונדייון כמ"ש רבינו לעיל פי"ד והואיל ואין דבר טמא חוצץ לכן הבית והעליה טמאין כנ"ל ברור לחלק ביניהם ודוק. ולמען תחזקנה ידיך בדבר זה דע לך כי הנה דינו של הר"מ שחילק בהא דסנדל של עריסה בין היכא שפיחת המעזיבה בידים להיכא שנפחתה מאליה הוא מדברי התוספת' שהביאה מרן וז"ל סנדל של עריסה שפיחת המעזיבה שיעורו בפותח טפח נפחת הבית מאליו שיעורו מלא אגרוף ע"כ. ותוספתא זו הביאה ר"ש פי"ב דאהלות במתני' ד' ופירשה וז"ל נפחת הבית מאליו שלא פיחתו הסנדל שיעורו מלא אגרוף כדתניא גבי מאור שהוא לתשמיש שיעורו בפ"ט ואם אכלתו מלחת או שרצים שיעורו מלא אגרוף עכ"ל ר"ש יע"ש. הרי לך שדימה דין זה דסנדל השנוי בתוספתא לחלון שהוא לתשמיש וזה מסכים הולך למ"ש בישוב דעת הר"מ והוא הנכון. ועל פי זה אשכחנא פתרי למה שראיתי בכתבי הקדש למאור עיני רב אחא"י יצ"ו שתמה בדברי הרא"ש אהדדי וז"ל והנה במ"ש הרא"ש בפי' על מתני' דפ"י דאהלות משנה ד' אין בארובות פ"ט כו' טומאה כנגד הארובות נתן דבר המקבל טומאה בין מלמעלה בין מלמטן הכל טמא ופי' הרא"ש הכל טמא דכיון דהטומאה כנגד ארובה דבר טמא אינו חוצץ ורואין את הטומאה כאלו היא בעליה וארובה העליה סתומה דבנותן בשתיהם איירי בדפי' והוא שקדמה הטומ' דאילו נתן תחלה הוי כמו רגלו קדם לטומאה דטהור לרבנן עכ"ל. ולכאורה ק' טובא לדעתו ז"ל מהך מתני' דפי"ב דאהלות דתנן סנדל של עריסה שפיחתו בתוך הבית אם יש בו פ"ט הכל טמא ואם לאו מונין בו כדרך שמונין במת ע"כ ופי' הרא"ש סנדל כו' ופיחתו העריסה והסנדל מעזיבת העליה אם יש בנקב פ"ט כל העליה טמאה וכו' ומיירי שהטומאה תחת הפחת וקדמה טומאה לסנדל עכ"ל. והנה לפי מ"ש בהך מתני' דאין בארובות פ"ט עמ"ש הכל טמא דכיון דהטומאה כנגד ארובות עולה אפילו בפחות מטפח ואם סתמה בדבר המקבל טומאה דאינו חוצץ ורואין הטומאה כאלו היה בעליה כו'. א"כ לפי זה היה מן הראוי בהך מתני' כשאין בנקב תקרת העליה פ"ט ונסתם הנקב ברגל העריסה שיהיה הכל טמא וגם העליה ג"כ דהא כל אפיא שוין שהרי במתני' זו דסנדל העריסה פי' הוא ז"ל שהטומאה היתה כנגד הפחת וגם שהטומאה קדמה לסתימה כנז"ל וכיון שסתמו ברגלי העריסה דהוי דבר המקבל טומאה סתימה זו אינה חוצצת בפני הטומאה אם כן מן הראוי היה שגם העליה תהיה טמאה כיון שקדמה הטומאה לסתימה והרי עלתה הטומאה דרך אותו נקב קטן לעליה והסתימה שסתמה אח"כ אינה סתימה מעליה וכי מה בין זו להך מתני' דאין בארובות פ"ט ע"כ דברי רב אחאי והפליג במדורת התמיהה ולבסוף כתב שדברי הרא"ש קשים וצריכים תלמוד. ולי אני הדיוט לפום מאי דכתי' אין שום קושי' כלל דההיא מתני' דאין בארובות פ"ט היינו טעמא דאף דנסתם בדבר טמא דהואיל דאינו חוצץ הכל טמא היינו משום דהוי כחלון העשוי לאורה הואיל ושני הארובו' זו כנגד זו וגלוייות לאויר השמים הילכך הכל טמא. משא"כ בההיא דסנדל דהו"ל כחלון העשויי לתשמיש דשיעורו בפ"ט הלכך כשאין בנקב פ"ט ונסתם ברגל העריסה אף דהוה מקבל טומאה העליה טהורה כיון דליכא פ"ט שהוא שיעור האמור לחלון של תשמיש כנ"ל ברור בישוב דברי הרא"ש אהדדי ע"פ החילוק דכתי'.
Yoreh De'ah.23.8
אמנם בהך מתני דסנדל של עריסה דפי' הרא"ש סנדל כו' פי' מניחין תחת ערש התינוק בסיס מעור וממתכת כדי שלא ירקבו כו' והעריסה בעליה ופחתו העריסה והסנדל מעזיבת העליה אם יש בנקב פ"ט כל העליה טמאה כו' יע"ש. והנה ממ"ש ופתחו העריסה כו' משמע שנפתחה מאליו בלי שום כונה. וקשה דהא בפתח שנפתח מאליו תנן בפרק י"ג דאהלות דחור שחררוהו מים או שרצים שעורו מלא אגרוף והוא כראש גדול של אדם. וא"כ היכי תנן דשיעורו בפ"ט וכיוצא בזה ראיתי להרב תי"ט בפי"ב דאהלות אמתני' דסנדל תמה כן על פי' ר"ע מבט' יע"ש והניחו בתימה. והנראה בעיני להליץ בזה על ר"ע והרא"ש ז"ל דאיברא דחלון הנעשה מאליו שיעורו כמלא אגרוף מ"מ הא תנן דאם חשב עליו לתשמיש שעורו בפ"ט וכן פסק הר"מ בפי"ד מה' ט"מ. ולפי זה יש לי לומר לדעת ר"ע והרא"ש דהגם שפי' דמיירי שנפתח מאליו מ"מ מיירי נמי שחשב עליו לתשמיש בעת ובעונה ההוא הא ראיה שאחר שראה שנפחת העליה ונכנס רגל העריסה שם הניחו במקומו ולא זזו משם סופו הוכיח על תחלתו דניחא ליה דלהוי לתשמיש ואין לך מחשבה גדולה מזאת ולכן חזר דינו להיות בפ"ט כחלון העשוי לתשמיש כנ"ל בישוב תמיהה זו ודוק.

Saloniki, 1756. Via Sefaria (sefaria.org), Sefaria-Export. Version source: https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990010959930205171/NLI Licence: Public Domain. Source.