Admat Kodesh
- Orach Chayim.15.11
וראיתי למוהרש"ל ז"ל בס' ים של שלמה פ' מרובה שהרבה להשיב על הטור ז"ל ותורף תמיהתו היא דהא פ' מרובה מסקי להדייא דאע"ג דשינוי השם חשיב קונה מ"מ טלה ונעשה איל וכו' לא הוי שינוי השם משום דאיל ן' יומו נקרא איל דכתיב ואילי צאנך לא אכלתי וכן עגל ונעשה שור נמי לא מיקרי שינוי דשור ן' יומו קרוי שור דכתיב שור או כשב או עז כי יולד. אלא דטעם שאמרו בש"ס דקנה בטלה ונעשה איל וכן בעגל וכו' הוי משום שינוי מעשה זהו תורף תמיהתו יע"ש. ולע"ד נר' שהטור ז"ל ס"ל דמדחזי' לר' אלעא שם בפ' מרובה דף ס"ה דנקט בלישני' טלה ונעשה איל עגל כו' דנעשה שינוי בידו. ס"ל דעיקר השינוי לר' אלעא הוי משום שינוי השם. דאם כס' מוהרש"ל ז"ל דס"ל דעיקר השינוי לר' אלעא הוי משום שינוי מעשה א"כ הו"ל לר' אלעא למנקט בלישניה הכי טלה ונעשה גדול וכן עגל ונעשה גדול דבתוך שנתו נעשה גדול וקנהו הגזלן בשינוי מעשה לפי ס' מוהרש"ל ז"ל ומדחזינן לר' אלעא דדייק למנקט בלישניה טלה ונעשה איל וכן עגל ונעשה שור ש"מ דלאו משום שינוי מעשה בלחוד הוא דקני אלא דבעינן נמי שינוי השם שישתנה שמו מכמות שהיה ושינוי השם הוא עיקר לענין קניית הגזלן ולא שינוי מעשה בלחוד. ואע"ג דרבה א' דאיל ן' יומו נקרא איל וכן עגל נמי ואייתי קראי. ס"ל להטור ז"ל דלשון תורה לחוד ולשון בני אדם לחוד ומצינו שכל העולם קורים שם קטנו' טלה ועגל וכבש גדלות קורים איל ושור. ואחרי כתבי ראיתי להש"ך ז"ל שכתב כדברי והביא ראיה מנדרים פ' קונם יע"ש. ואף דלא כתב שם סמוכות להטור ז"ל כמש"ל מדברי ר' אלעא מ"מ כבר כתב שם הכרח אחר יע"ש. ושמחתי שכונתי לדעת עליון זיב"ע. המורם מהם כיוצא בהם בנ"ד דאף דנשוייה למדליק הנרות הללו גזלן גמור. מ"מ יצא י"ח הדלקת נר חנוכה משום דקנייה בשינוי השם וכדאמ' ואם נפשך לו' דשאני התם דהוי שינוי השם גמור דאינו חוזר לברייתו וכמ"ש הטור שם בסי' שנ"ג בדין זה דטלה ונעשה איל וכו' כתב בסייום דין זה דטלה ונעשה איל וכו' וז"ל וכן כל שינוי כיוצא בזה שאינו חוזר לברייתו קונה וא"צ להחזיר אלא הדמים אבל שינוי החוז' אינו קונה עכ"ל. א"כ הכא נמי הוי שינוי החוזר לברייתו דהא כשכבים הנרות פקעי מהם שם נרות חנוכה והוי שינוי החוזר לברייתו דלא קנה. אפ"ה לע"ד נר' דנ"ד נמי דמקרי שינוי שאינו חוזר לברייתו. כשנדקדק היטב הדיק ונעמוד לדעת מהדברים הנקראים שינוי החוזר לברייתו לדברים שאינם חוזרים לברייתם. הנה עקר ושורש ידיעת חילוק הדברים מעיין יוצא פרק הגוזל עצים דתנן הגוזל עצים ועשאן כלים צמר ועשאו בגדים משלם כשעת הגזילה. ופריך בגמ' ורמנהי וכו' עד אמר אביי תנא דידן קתני שינוי דרבנן דהדר' וכ"ש שינוי דאורייתא וכו' צמר טווי ועשאו בגדים שינוי החוזר לברייתו הוא דאי בעי סתר לה. רב אשי אמר תנא דידן נמי שינוי דאורייתא קתני עצים ועשאם כלים בוכני צמר ועשאן בגדים נמטי ופי' רש"י ז"ל נמטי אין הצמר חוזר עוד לברייתו להייות כל נימא ונימא בפני עצמה עכ"ל. מתוך דברי רש"י ז"ל דפי' נמטי דהוי כטווי וארגו נמי אלא שהוא עשוי באופן שאינו יכול לחזור לברייתו מדקא' להייות כל נימא ונימא בעינו משמע שכן היתה ברייתו מתחילה וכן פי' הערוך ז"ל בשורש גם דנימא הוי חוטי. ואילו רש"י ז"ל שם בסוף מסכתא זו פי' נמטי שהוא לבדים שאינו טווי וארוג וכן פי' ביומא בפ' בא לו כ"ג ובביצה דף י"ד יע"ש. וצריך לתת טעם לרש"י בשנותו את טעמו למה. תו אנו צריכין למשכוני נפשין וליישב מה שתמה מרן ז"ל בכ"מ על הר"מ ז"ל ובב"י סי' שנ"ט תמה על הטור והר"מ ז"ל עמ"ש הטור טווי ועשאו בגדי' קנה כתב וז"ל ויש ליתמוה עליהם דהא אמרינן בריש פ' הגוזל עצים טווי ועשאו בגדים שינוי החוזר לברייתו הוא דאי בעי סתר ליה ולא קני והא דתנן התם דצמר ועשאו בגדים דקני מוקי לה בנימטי דלא הדר לברייתו הוא וצריך עייון עכ"ל ז"ל. והרב ב"ח ז"ל הוק' אליו נמי האי קו' על ס' הסמ"ג ז"ל גם תמה על הגאון הרי"ף ז"ל וגם ר"י שלא הביאו בדבריהם הך דנימטי. ונדחק עצמו הרב ב"ח ז"ל ליישב קו' זו ותורף דבריו דרב אשי דמוקי למתני' בנמטי לדבריו דאביי קאמר כלו' דאפילו לדידך דס"ל דטווי ועשאו בגדים הוי שינוי החוזר לברייתו דאי בעי סתר לה איכא לאוק' מתני' בנימטי אבל לפי האמת רב ששת סבר דטווי ועשאו בגדים הו"ל שינוי שאינו חוזר לברייתו משום דאינו שוזר החוטין כדמעיקרא והביא ראיה לדבר והאריך בעניין יע"ש וקרוב ליישוב זה כתב הדרישה ז"ל יע"ש. ולי הדיוט נר' לפי קוצר דעתי ביישוב התמיהה דמרן ז"ל אכן אעיקרא נר' ליישב דעת רש"י ששינה את טעמו כאן משאר המקומות הנז"ל בפי' נמטי כמש"ל ומתוך הדברים יתבררו ויתלבנו דברי הר"מ והטור ז"ל. ובריש כל מראין אודיע למעיין דכשאמרו בש"ס שיש חילוק בין שינוי החוז' לברייתו לכשאינו חוזר לברייתו דאינו ר"ל לברייתו דבריאת העולם אלא ר"ל לברייתו שהיה בשעת הגזיל' שגזלו ולזה אין צריך להביא ראיה כמ"ש המעיין שם בסי' הנז' בכל הדברים הנז' שם וטעמא הוי משום דאמרה תורה והשיב את הגזילה ודרשינן כגון שגזל כמו שמפו' בש"ס יע"ש. מעתה הבט נא וראה חכמתו של רש"י ז"ל שהוצרך לשנות את טעמו ופי' בנימטי האמור כאן דמיירי בטווי וארוג אלא שהוא עשוי באופן שאם יסתור אותו אינו חוזר לברייתו להוציא החוטין כמו שהיו דמיירי לפי דעתי דאיכשר דמכח ההכאה שמכין על נימטי זה אחר שנארג אינו יכול עוד להמשיך החוטין עוד דמכח ההכאה נתערבו החוטין זה בזה ואינם חוזרים עוד לברייתן שהיו בשעת הגזילה. והוכרח רש"י ז"ל לפ' כן דמיירי בטווי וארוג משום דאי לא תימא הכי אלא שנניח הדבר כפשוטו דמאי דקתני' מתני' דצמר ועשאו בגדים דהוי צמר בלא טווייה ובלא אריגה ועשאו נימטי פי' לבדין דסתם לבדין הוי בלא טוויה ואריגה א"כ אכתי ק' דהא שינוי החוזר לברייתו הוא שאם יתן דעתו האדם יכול הוא לחזור הלבד לברייתו הא' כשעת הגזלה ולעשותו צמר כמות שהיה. ואין מי שיכחיש המוחש בזה וכמ"ש הדרישה ז"ל גבי דין גזל עפר ועשאה וכו' שהקשה על הטור דמ"ש מנימטי ואיכשר בנימטי לשים אותו במים ולהכה ולנתקה ולעשותה צמר כמות שהייתה יע"ש. דאזי' לשיטתיה דלא מיירי רב ששת בטווי יע"ש בדבריו בסייום דין זה ומההכרח זה הוכרח רש"י ז"ל לפרש בנימטי האמור כאן דמיירי בטווי וארגו ועשאו נמטי דמעתה אינו חוזר לברייתו הראשונה להיות חוטין כשעת הגזילה מהטעם הנז"ל.
- Orach Chayim.15.12
ואחרי הודיע אלקים לנו את כל זאת ממיל' הוסרה והודח' מאליה תמיהת מרן ז"ל שתמה על הר"מ והטור ז"ל משום שהם כבר העמידו דבריהם ופי' בדרך כלל דאין שינוי קונה בכל הדברים כי אם דווקא בשינוי שאינו חוזר לברייתו כמות שהייה בשעת הגזילה ותני והדר מפר' הדברי' החוזרים לברייתם לאינם חוזרים לברייתם. ומנו הם ז"ל בכל הדברים שאינם חוזרים לברייתם הא דטווי ועשאו בגדים וסתמו כפירושו הוי דמיירי בנימטי כמו שפי' רש"י ז"ל ושבקי לקרא דאיהו דחיק ומוקי לנפשיה דמיירי בנימטי דלא הדרא לברייתו כדבר האמור ונמצא דלדלעתם ז"ל דרש"י והרמב"ם והטור באוקמתא דרב ששת דאוקי בנימטי דמיירי בטווי וארגו דוקא וקני משום דהוי שינוי שאינו חוזר לברייתו כדבר האמור. ואין להקשות מס' אביי דסבר דטווי וארגו דהוי שינוי החוזר לברייתו משום דאביי ס"ל דעשאו בגד ככל הבגדים דאז ודאי מוציא החוטין שלימים כאשר בתחיל' דהוי שינוי החוזר לבריתו דאי בעי סתר ליה בשעת הגזילה והוו חוטין טוויין ה"נ יכול הוא להחזירם לקדמותן. אכן לדעת רב ששת דאוקי בנימטי דהוי טווי וארוג נמי מ"מ קני מאחר דאין בידו עוד להחזיר' לכמות שהיו בשעת הגזיל' וזה נ"ל אמת ויציב ונכון בדעת רש"י והר"מ והטור ז"ל ודוק.
- Orach Chayim.15.13
ואבא היום אל עין משפט בנ"ד נמי דאף אם נניח בהנחה מונחת דחשבי' ליה למדליק נרות הללו דהוי גזלן מ"מ יצא י"ח הדלקת נר חנוכה דקנאם בשינוי מעשה שהדליקם ובשינוי השם דהשתא נקראו נרות הללו נרות חנוכה. ולא הוי שינוי החוזר לברייתו דהא לא נתכוון מדליק זה לגזול הנרות עצמם שהם הכלים שבתוכן השמן והפתילה אלא שדעתו לגזול השמן והפתילה. וזה כשהדליקם קנאם בשינוי שאינו חוזר לברייתו משום דמה שנשרף השמן והפתילה כבר חלף הלך לו ואין לנו תמורתו. והרי זה דומה לגזל לבנה ועשאה עפר ומעות חדשים וישנן וכיוצא בהם דאמרינן פנים חדשות באו לכאן הכא נמי אמרינן הכי פנים חדשות באו לכאן ואינו נקרא שינוי החוזר לברייתו כשיכבה אותם שיחזרו לכמות שהיו בשעת הגזלה דהא איהו לא נתכוון לגזול נרות שאינם דולקות שהם הכלים עצמם אלא הדלקת הנרות הוא שנתכוון לגזול ובהדלקה עצמה הוא שינוי שאינו חוזר לבריתו. וכיון שכן כבר יצא י"ח ואין לו עוד שום חיוב לחזור ולהדליק פעם אחרת אף שיש שהות הרבה ביום ומ"מ דמים הוא חייב לו דמי השמן ואותו ב"ה שבא וחטף הנרות מהמדליק לא יפה עשה דכבר קנינהו המדלי' בשינוי מעשה ושינוי השם זה נ"ל להלכה ולמעשה לפי עניות דעתי.
- Yoreh De'ah.1.1
שאלה נדרשתי לאשר שאלוני לבי ורעיוני לתור במה שעיני ראו ולא זר בהיותי עומד ומשמש לפני רבותי ואבא מארי זלה"ה שכשהיה בא לפניהם שבר יד או שבר רגל או גף שבור בין בחול בין בשבת עצם לבדו בלי בשר כלל שנתבשל ויאכל חצי בשרו או רובו ככולו והשבר היה מאלו הנאמרים בכ"מ הבהמ' מותרת והאבר אסו' והיו מתירין הבשר והתבשיל באין או' ואין דברים. ובעומדי על דעתי נתתי אל לבי לחקור מדוע לא היו חוקרים בדבר בשאלת בעלים אם היה השבר מחופה בבשר ובעור ולא היה יוצא מהעצם הנשבר לחוץ אם לאו דאם אין בשר ועור חופין את רובו האבר אסור מדרבנן משו' מצות פרוש לדעת הסוברין כן. ולדעת הרמב"ם פ"ה מה' מאכלות אסורות יש בו איסור תורה אלא שאינו לוקה נמצא דבין למר ובין למר צריך ביטול בס' לדעת הכל. וכיון שכן נמצא דספו לאינשי איסורא ח"ו במיעוט חקירתם בדבר. וחלילה חליל' שתקלה כזו יוצא' מתחת ידם ואין הדבר תלוי אלא בחסרוני ע"כ נתתי אל לבי להתיישב בדבר וה' אלקים יעזור לי.
- Yoreh De'ah.1.2
זאת אשיב אל לבי. גרסינן בחולין דף ע"ו א"ר למעלה מן הארכובה אם רוב בשר קיים זה וזה מותר ואם לאו זה וזה אסור למטה מן הארכובה אם רוב בשר קיים זה וזה מותר ואם לאו אבר אסור ובהמה מותרת. ושמואל א' בין למעלה בין למטה אם רוב בשר קיים זה וזה מותר ואם לאו אבר אסור ובהמה מותרת. ופי' רש"י זה וזה אבר ובהמה מותר ואם לאו זה וזה אסו' ומתני' דקתני אם לאו אין שחיטתו מטהרתו דמשמע אבר אסו' ובהמה מותרת אלמטה מן הארכוב' קא' אבר אסור משום מדולדל. ומ"ש אסור משום מדולדל הוא הדבר האמור למעלה מהענין שם דף ע"ג דגרסינן התם א"ר יוסף נקוט הא דרב יצחק בר יוסף בידך כו' דתניא ובשר בשדה טריפה לא תאכלו להביא האבר והבשר המדולדלין בבהמה ובחיה ובעוף ושחטן שהם אסורין דא' רבה בר בר חנה אר"י אין בהם אלא מצות פרישה בלבד. ואפליגו אימוראי שם דאם אכל אבר זה חד אמר לוקה וחד אמר לא לקי ואסיקנא דבמיתה דעושה ניפול לקי ובשחיטה דאינה עושה ניפול לא לקי יע"ש. ובפלוגתא דרב ושמואל הנז' בדף ע"ו פסקו כל הפוסקים כוותיה דרב דהא שמואל הדר ביה לגבי רב כדאי' התם. וראיתי בס' דמשק אליעזר דף ר"ב ע"ב שהק' בדברי רב דלא הו"ל לרב לו' זה וזה אסור דהול"ל סתם אסור דבשלמא במאי דקאמר זה וזה מותר קמ"ל דמותרין לגמרי ואין באבר משום טומאת אוכלין מטעמא דמדרבנן משום אבר מ"ה. אבל בזה ובזה אסור ק' דהא פשיטא דכיון דהבהמה אסורה אבר נמי אסור. ותירץ הרב הנז' דהא קמ"ל דנהי דלעולם אסורין מ"מ לענין טומאת אוכלין אין איסורן שוה דהאבר מטמא משום טומאת אוכלין כדלקמן בהעור והרוטב דהוכשרו ע"י שחיטה בדמיה עכ"ל יע"ש. ולי הדיוט נראה שכונת רב באומרו זה וזה אסורין במ"ש רש"י ז"ל בריש דף ע"ד במאי דאהדירינהו רב יוסף לאפיה וא"ל מאי קו' כי אמרי אלא דמיתה עושה ניפול ופי' רש"י כי אמרי אנא דלוקה משום אבר מ"ה במיתה עושה ניפול ואשמעך רב דלא משום נבילה מתרינן ביה אלא משום אבר מ"ה ואם בא לאכול משאר גוף הבהמה הלזו שמתה מתרינן ביה משום נבלה. וזו היא ס' רב גופיה דהכי א"ר יוסף משמיה דרב אכלו לזה לוקה וכיון דהכי מפ' לה רב יוסף מילתיה דרב דבהכי מיירי במיתה עושה ניפול וכמ"ש רש"י א"כ שפיר מיתוקמא הך דנקט רב במילתיה דזה וזה אסורין דאזיל לשיטתיה דס"ל דאין איסורן שוה כנ"ל לישב דברי רב באופן זה דהוי במילתיה דרב גופיה מדרב לדרב ובודאי דלא שאני לן בין אם נחתכו איברים אלו שאינם מטריפין הבהמה לגמרי. או נשברו דנשברו נכנסו בסוג אבר' המדולדלין כמ"ש רש"י וכ"כ ראבי"ה הביא דבריו המרדכי ז"ל. וז"ל כתב ראבי"ה אם נחתך או נשבר העצם התחתון למטה מן הקופיץ היא הארכובה הנמכרת עם הראש. ובעוף הוא התחתון שבו הקשקשין אפי' אין עור ובשר חופין את רובו כשירה הבהמה או העוף אך האבר אסור משום אבר מ"ה כדאמרי' ובשר בשדה טריפה לא תאכלו להביא האבר והבשר המדולדלין בבהמה. ואם עור ובשר חופין את רובו אפילו האבר מותר וכן האבר האמצעי כו' אם נשבר העצם בלא צומת הגידין וכו' אם עור ובשר חופין את רובו אפי' האבר כשר. ואם אין עור ובשר חופין את רובו האבר אסור ושאר הבהמה או העוף כשרין. והעצם הג' הוא הנק' קולית בוקא דאטמא. ובעוף הוא הרחב הדבוק ממש בגוף דינו שוה לאלו פי' לאלו של בהמה שאם עור ובשר חופין את רובו כשר אפי' האבר ואם לאו האבר והבהמה הכל אסור עכ"ל. ולכאורה ק"ל בפסק זה דראבי"ה דנראה דלא אתיא לא כרב ולא כשמואל דאילו לרב הא אמר דלמעלה מן הארכובה שהיא הארכובה הנמכרת עם הראש אם אין רוב בשר קיים זה וזה אסור. ואיהו ז"ל א' דאם נשבר עצם האמצעי דאם אין רוב בשר קיים האבר אסור והבהמה מותרת וזה דלא כרב ודאי וגם דלא כשמואל נמי אתיא דהא שמואל ס"ל דבכל הג' פרקים אם נשברו ואין רוב בשר קיים דהבהמה מותרת והאבר אסור. ואיהו ז"ל פסק דבעצם העליון שהוא עצם הקולית דהיינו בוקא דאטמא דאם נשבר ואין רוב בשר קיים דזה וזה אסור הבהמה והאבר וזה דלא כשמואל ודאי וא"כ צ"ע דפסקו דראבי"ה לא אתיא לא כרב ולא כשמואל כמדובר.
- Yoreh De'ah.1.3
אמנם כמעט קט מהעיון נר' דלא ק' מידי דזה מורה באצבע דראבי"ה ס"ל כאוקמתא בתרייתא דאוקי רב פפא אלי' דרב דרב פפא מתני הכי אר"י א"ר למטה למטה מן הארכובה ומצומת הגידין. למעלה למעלה מן הארכובה ומצ"ה וכן שניטל צ"ה וארכובה גופה כדעולא שהיא עליונה יע"ש. הרי דלאוקמתא זו דרב פפא אלי' דרב עצם האמצעי אף אם נשבר משכחת לה דכשירה. ולפי אוקמתא זו דרב פפא אלי' דרב ע"כ צריכין אנו לפ' דמחלוקת דרב ושמואל הוי הכי רב א' למעלה מן הארכובה פי' מן הארכובה העליונה שהיא עצם הקולי' דאם אין רוב בשר קיים זה וזה אסו' ומן הארכובה ולמטה דהיינו עצם האמצעי וארכובה הנמכרת עם הראש אם אין רוב בשר קיים האבר אסור ובהמה מותרת. והריב"ה ס"ל הכי כמ"ש דבריו הרא"ש דפליג על פסקו דרש"י יע"ש ובהכי נתיישב פסק הראבי"ה בלי ספק כנ"ל. אכן רש"י פסק כלישנא קמא לחומרא דס"ל דבאיזה ארכובה אמרו בארכובה הנמכרת עם הראש ולפ"ז עצם האמצעי דינו כעצם הקולית דבכל מקום שנחתך טריפה.
- Yoreh De'ah.1.4
והרב רבי' יונה ז"ל הביא ראיה לדבריו מהא דאמרי' לקמן בגמ' הנהו גידין דאתו לקמה דרבה ושקלא וטריא אי דינם כבשר ושרייא או לא ואמרי' עלה דא' רבה למאי ניחוש לה חדא דא' ר' יוחנן גידין שסופן להקשות נימנין עליהן בפסח אלמא דינם כבשר ועוד שהתורה חסה על ממונם של ישראל וא"ל רב פפא לרב רבי שמעון בן לקיש ואיסורא דאורייתא ואת אמרת התורה חסה על ממונם של ישראל. והרי אותן גידין לא משכחת להו בעצם הקולי' שאין שם גידין כלל לא באותו עצם אלמא דאף בעצם האמצעי כל שנשבר ואין עור ובשר חופין את רובו טריפה עכ"ל. והביא דבריו הר"ן ז"ל פ' בהמה המקשה וכתב הר"ן ז"ל שם וז"ל ולדברי הגאונים ז"ל לא משכחת לה שהרי אין טריפות בעצם האמצעי אלא מחמ' צומת הגידין. וליכא למימר דבההוא עובדא לא שקלי וטרו אלא להתיר עצם עצמו אבל לבהמה פשיטא להו שאפי' לא יהא דין אותן הגידין כבשר הבהמה כשירה דא"כ היכי אמר להו רב פפא הא רשב"ל ואיסורא דאורייתא והרי אבר המדולדל אינו אסור אלא משום מצות פרוש מדבריהם בלבד כדאיתא לעיל בגמ' בפרקין אלא ודאי דלעניין הכשירה של בהמה הוו שקלי וטרו ולא משכחת לה אלא אלי' דלישנא קמא דא' רבה באיזו ארכובה אמרו בארכוב' הנמכרת עם הראש עכ"ל ז"ל. ולדידי חזי לי דל"ק כלל מהך שקלא וטרייא לגאונים ז"ל ומקום הניחו לי דלדעתי דעת הדיוט נ"ל דהגאונים ז"ל ס"ל בההוא עובדא דלא שקלי וטרו אלא להתר עצם עצמו אבל הבהמה כשירה וכמ"ש הר"ן ז"ל. ומה שתמה הר"ן ז"ל דא"כ היכי א"ל רב פפא לרב ר"ש ן' לקיש ואיסורא דאורייתא והרי אבר המדולדל אינו אסור אלא משום מצות פרוש מדבריהם בלבד. ל"ק והגאונים ז"ל ס"ל דאבר המדולדל איסורו מדאורייתא. תדע לך דהא מכלל הגאונים דהכי ס"ל דאין טרפות בעצם האמצעי הוא הרמב"ם ז"ל וכמ"ש להדייא בפ"ח מה' שחיטה והרי"ף וריב"א ז"ל ועיין במרן הקדוש בכ"מ שם ובפ"ה מה' מאכלות אסורות פסק דין אבר המדולדל והכריח שם ה"ה דהרמב"ם ס"ל דאבר המדולדל איסורו מדאורייתא אלא שאינו לוקה עליו מלישנא דתלמודא דאפליגו שם דחד אמר אם אכלו לזה לוקה. וחד א' דאינו לוקה יע"ש. ופעמים שלש שנה פרקו לו' דהכי ס"ל להרמב"ם. גם הפר"ח בסי' ס"ב הביא סמוכות שלו וז"ל ולענין דינא אע"פ שרוב הפוסקים פליגי עם ס' הרמב"ם מ"מ נקטי' כוותיה לחומרא חדא כו' וכן מוכח מהא דאמרינן גבי ביעי חשילתא כו' ועוד הביא ראיה מהתוספתא דע"ז יע"ש והרואה יראה שכל ראיותיו שהביא מרנא הפר"ח הן בריאים וחזקים כראי מוצק ובפרט הראיה שהביא מהתוספתא שהיא ראיה עצומה ורבה היא. נמצאת אתה או' דמאחר דמצינו לגאון א' הוא הרמב"ם דס"ל דאיסור אבר המדולדל הוי מדאורייתא. אמור מעתה שגם הגאו' הכי ס"ל נמי וכיון שכן עלה יישוב הר"ן כהוגן במ"ש דהגאו' ס"ל בהך עובדא דתלמודא דמאי דשקלו וטרו הוי להתיר העצם אבל הבהמה מותרת ותו אין מקום לקו' הר"ן שהק' על הגאוני' ובעיני יישוב זה הוא אמת ויציב ונכון ותו לא מידי. ואגב ראיתי מ"ש מהרש"ל בס' ים של שלמה פ' בהמה המקשה דף מ"ד ע"א וז"ל מפ' בהגה בשם א"ז וז"ל פרקי בגף העוף דינם שוה אם נשברו. אם עור ובשר חופין את רובו' העוף מותר והאבר אסור וצריך לשייר בו מעט מן המותר עם האבר האסור כשחותך ע"כ. ולא הבנתי כלל דעתו בזה כי מה חילוק יש בחופין את רוב השבירה לענין חששת דנקיבת הריאה כמו שאין חילוק בנשבר העצם במקום צומת הגידין דאנו חוששין לפסיקת הגידין כאשר נפרש לקמן כי דוקא במקום שהטרפות תלוי בשבירת גוף העצם הוא דאיכא לחלק בהכי אם עור ובשר חופין רוב השבירה עכ"ל ז"ל. וברירא לי מילתא כשמש שהרב הנז' לא שלטה עינו בדברי ההגהות במקומן בהרא"ש פ' בהמה המקשה דף קס"ג ע"ג שסיים שם הלשון כן וז"ל וה"מ כשנשבר רחוק מעט ממקום חיבורו ומ"מ צריך לעיין בצלעות אם נצרר הדם כי יש לחוש לנקיבת הריאה וצריך לבדוק הריאה אם נשבר ממש במקום חיבורו כו' עכ"ל הנצרך לענינינו הרי שביאר דבריו ההגהות דמיירי כשנשבר רחוק מחיבורו לגוף דאין חשש לנקיבת הריאה אלא הטרפות תלוי בעצם עצמו משום איסור אבר המדולדל וע"ז כתבו ההגהות דאם עור ובשר חופין רוב שבירת העצם אז העוף מותר וגם האבר מותר פי' ואין בו איסור אבר המדולדל ואם עור ובשר חופין את רובו האבר אסו' משום איסו' אבר המדולדל והעוף מותר כיון שהוא רחוק מעט מהגוף ואין חשש שניק' הריאה. ועכ"ז כתב דמ"מ צריך לעיין בצלעות דשמא נצרר הדם ויש לחוש לנקיבת הריאה דאז ודאי דגם העוף נטרף כיון שאינו רחוק כ"כ מהגוף ובכן אזדא לה תמיהת מהרש"ל. וביותר תלונתי על הרב הגדול המאסף לכל המחנות כנה"ג ז"ל סי' נ"ה שהביא דברי מהרש"ל ותמה הוא ג"כ איך לא תפסו הפוס' על דברי ההגהות יע"ש ונר' שג"כ הוא לא ראה דברי ההגהות במקומם ואין כן דרכו בכל המקומות. ותו דלו הוכח שלא היו כותבי' ההגהות בסיום דבריהם כמ"ש אפ"ה נר' לע"ד דלא היה מקום לתמיהת מהרש"ל שהוא תפס במושלם דאיסור שבירת הגף בעצם הסמוך לגוף הוי משום נקיבת הריאה לכ"ע. ואין הדבר כן דלא מצינו טרפות בגף העוף אלא בשמוטה וכ"כ הרמב"ם פ"ח מה' שחיטת דין ך' וז"ל ועוף שנשתברו אגפיו מותר כבהמה שנחתכו רגליה גם הרי"ף ור' ישעיא וסמ"ג ומור"ם לא הזכירו כלל טרפות דשבירת הגף רק טרפות דשמוטה. גם הרשב"א בת"ה הארוך דף נ' ע"ב כתב וז"ל ובעוף נמי שנשתברו אגפיה כשירה והיינו אפי' בעצם העליון הסמוך לגוף וכתב שם ז"ל אלא ששמעתי בשם רש"י שאם נשתברו אגפיה סמוך לגוף ממש חושש שמא קורטיתא מיניה נכנס וניקבה הריאה שסמוכה לו ואין אני רואה כן מן הדין שהרי כו' עד והמחמיר כדברי רש"י תע"ב עכ"ל ז"ל. גם מהריק"ו ז"ל שורש ל"ח כתב ג"כ שטרפות זה דשבירת הגף סמוך לגוף דאין לו שורש בתלמוד אלא שמוטה דאז יש לחוש לנקיבת הריאה אלא ששיעור הזה ששיערו האחרונים בשבירת הגף שיהיה רחוק מהגוף כרוחב גודל הוא מס' האגודה. ובמרדכי בשם ראב"ן וראבי"ה ז"ל וכתב כי יש הרבה מהפוסקים חולקים עליהם וכמעט הם רובם ככולם. וכתב אח"כ דמאחר שנהגו בו איסור חלילה לפרוץ גדר ולהתיר. יע"ש.
- Yoreh De'ah.1.5
איברא דמדברי תשו' זו יש להקשות למ"ש בכלל ל"ו בא"ד וז"ל אלא אפילו היה הספק בטרפות אחר שאין תלוי בשחיטה עצמה כגון הגף שבור ואין יודע אם קודם אם לאו לא היה לתלות לקולא בכיוצא בזה עכ"ל. והדבר הק' הוא דהא איהו גופיה כתב באותה תשו' דכלל ל"ח דשבר הגף אין לו עיקר בתלמוד כי אם חומרא שהחמירו ס' האגודה וסיעת מרחמוהי וכיון דאין לטרפות זה שורש מהתלמוד ולא מגדולי הפוסקים א"כ ק' דאיך כתב בכלל ל"ח דאם נמצא הגף שבור ומספקא לן אם היה קודם שחיטה אם לאו דאזלי' לחומרא ואף את"ל דבתשו' זו דכלל ל"ח איירי בנשברה סמוך לגוף ואזיל לשיטתיה דפסק בכלל ל"ח כדברי המחמירין וסמך אהך תשו' מ"מ אכתי אין זה מספיק דהא בהך תשו' דכלל ל"ח איירי בידוע בודאי דנשבר הגף מחיים. אמנם בהך תשו' דכלל ל"ה דמיירי דנסתפק לנו אם מחיים או לאחר מיתה מהיכא תיתי לן דאזלי' להחמיר דהא איכא ס"ס ספק מחיים ס' לאחר שחיטה ואת"ל מחיים אימור לא ניקבה הריאה דהא טעמא דמחמרינן הוי משום חשש נקיבת הריאה והא איכא ס"ס. וראה ראיתי בכתבי הקדש דהרב המו' כמהר"ר גבריאל אשפיראנסה ז"ל בגליון דמהריק"ו ז"ל שתמה עליו תמיהא זו שתמהתי ע"ד מהריק"ו. ותירץ הרב הנז' וז"ל ואיפשר לו' שגם הרב לא כיון אלא להחמיר לבדוק הריאה וכשהשבר פחות מרוחב בגודל לגוף העוף אבל הב"י סי' נ"ג הבין בפי' דברי מהריק"ו דטריפה לגמרי קא' ופסק כן בש"ע. ולע"ד לא ירדתי לסוף דעתי ויותר נ"ל דהאי דקאמר מהריק"ו נשבר הגף לאו דוקא אלא שמוטה קא' ולא דק בלישניה משום דאין כאן מקומו אם כן תרוויהו מיירי בשבירת סמוך לגוף פחות מגודל ובדקו הריאה ונמצאת נקובה ולא נודע אי מחיים או לאחר מיתה ובהא קא' דמספקא מטריפינן לה כיון דליכא שיעור רוחב גודל עכ"ל הרב הנז' ז"ל. ומצאתי בהרב משאת בנימין סי' מ"ה שעמד ג"כ בשתי תשו' הנז' דק' מדידיה אדידיה ותירץ כתירוץ הראשון שתירץ הרב כמהרג"א דלסימנא ולדוגמא נקטיה מהריק"ו יע"ש ולבסוף כתב דאין ללמוד מהך תשו' דכלל ל"ה לדין שבירת הגף דלדוגמא נקטיה דעיקר דינו היא בהך תשו' דכלל ל"ח וכתב ואל תתמה דכיוצא בזה מצינו בדברי הפוס' שבמקום זה כתב הדין כן ובמקום אחר כתב להפך וכל כה"ג סמכינן אמקום שכתב עיקר הדין והביא ראיה לדבר מש"ס דסנהדרין יע"ש. וגם תמה על מרן ב"י ועל מור"ם ז"ל שלמדו מתשו' דמהריק"ו דכלל ל"ה להחמיר דדבריהם אינם נכונים כו' יע"ש ושני נבאים נתנבאו בסיגנון א'. גם בס' תורת חסד דף קל"ו ע"ד תמה ע"ד מרן שנר' שדבריו סותרין זה את זה יע"ש והנכון אצלי ליישב דברי מהריק"ו ז"ל שתשו' זו דסי' ל"ה מיירי שיש עוקץ בשבירה ומיירי נמי שאין הריאה לפנינו למיבדקה וכמ"ש הט"ז והש"ך והפר"ח ז"ל. יצא מהמחובר דכולהו אינהו רברוותא סברי דטרפות שבירת עצם גף העוף בפרק העליון המחובר לגוף דאינו מדינא דגמ' יען לא נמצא בתלמוד מפו' כי אם דוקא שמוטת הגף דחיישי' לנקיבת הריאה בהנתקו ממקום חיבורו בגוף אבל בשבירת הגף לא חיישינן לנקיבת הריאה. מעתה היה אי' לו' שגם סברת ההגהות הכי הוי דאין חשש לנקיבת הריאה בנשבר הגוף בעצם הסמוך לגוף. וכל מה שכתבתי הוא בלו הונח אילו לא פי' דבריו בעל ההגהו' היה עולה על הדעת דהכי הוה ס"ל לבעל ההגהות כס' אינהו רברוות' ובזה בלחוד לא שייכא תמיהת דמהרש"ל והרב כנה"ג ז"ל. כ"ש עתה שכבר פי' את דבריו בעל ההגהות וכתב וה"מ כשהיה רחוק השבירה מהגוף מעט וכו' דממילא אזדא ליה תמיהת מהרש"ל והכנה"ג כדבר האמור *א"ה הלא לאמונה דמפשט דברי מוהרש"ל נראה כמ"ש הרב המחבר אמנם כדי שלא נאמר שמוהרש"ל לא ראה דברי ההגהות במקומן צריכין אנו למשכוני נפשין ולומר דלעולם דמוהרש"ל והכנה"ג המה ראו דברי ההגהות במקומן ואעפ"כ תמהו ופירוש דבריו כך הוא מה חילוק יש בחופין את רוב השבירה לענין חששא דנקיבת הריאה דכיון דהאיסור הוא משום נקיבת הריאה אם יש לחוש לנקיבת הריאה כגון שנשבר במקום חיבורו זה וזה אסור ואם אין לחוש לנקיבת הריאה כגון שהוא רחוק ממקום חיבורו זה וזה מותר אעפ"י שאין עור ובשר חופין את רובו ולא דמי לבהמה דהתם הטרפות תלוי בשבירת גוף העצם ומשו' הכי איכא לחלק בין עור ובשר חופין את רובו לאין עור ובשר חופין את רובו אבל הכא דאין הטרפות תלוי בשבירת גוף העצם אין לחלק ואפי' אין עור ובשר חופין את רובו מותר כיון שהוא רחוק ממקו' חיבורו וכן נר' מדברי הכנה"ג שכתב דלא השוה רבינו בעל הטורים עוף שנחתכו או נשברו ואגפיו לבהמה אלא לענין ההתר בלבד אבל לענין החילו' שיש בבהמה בין כשעור ובשר חופין את רובו לאין עור ובשר חופין את רובו ל"ד בהמ' לעוף כו' ע"כ הרי לך בהדי' דדוק' בבהמה מחלקי' אבל בעוף בין הכי וב"ה מותר כיון דליכא חששא דניקב' הריא' וכ"נ משאר דבריו יע"ש ובהכי סרו מהר קושיות הרב המחבר ותמיהת מוהרש"ל במקומה עומדת ודוק.
- Yoreh De'ah.1.6
נמצינו למדין דלכולהו תנאי ואימוראי הנז"ל בפה מלא דבר הכתוב בסי' הקודם דכשנשבר העצם במקום שאין הבהמה נטרפת דהאבר אסור משום שדומה לאבר מן החי ומעתה צריך למשכוני נפשין ליישב דעת רבותי ואבא מארי ז"ל במה שנסתפקתי כמ"ש בשאלה. והנה ראשון לציון מצאתי כתו' להגהת ש"ד סי' פ"ו והביאו מרן בסי' נ"ה וז"ל גף שנשבר ויצא העצם לחוץ האבר אסור והעוף מותר ומספקא לן אם נתבשל או נצלה עם אותו האב' מה יהיה דינו עכ"ל והב"ח ז"ל הוק' לו דלמה ניזל לקולא כאן יותר משאר איסורי דרבנן וע"כ כתב דהספ' דש"ד מיירי דוקא בספק יצא לחוץ אבל בודאי יצא לחוץ ליכא ספקא דודאי אסור וצריך ס' לבטלו אפי' במליחה יע"ש. גם בס' או"ה כלל נ' כתב דמאחר שנסתפקו הגאונים בס' זה אם נתבשל או נמלח דיש להחמיר ולהצריכו ס'. והרב ט"ז בסי' הנז' עשה כעין פשרה דבמליח' מותר בדיעבד אפי' בודאי יצא לחוץ ובספק יצא לחוץ אפילו בבישול וס"ל דספק דהגהת ש"ד מיירי בודאי יצא לחוץ וספקא כי האי אזלי' לקולא. ובודאי דהט"ז פליג על הב"ח. אכן הש"ך הסכימה דעתו לדעת הב"ח דבספק יצא לחוץ איירי הגהת ש"ד ובנתבשל אבר זה דמספקא לן אם יצא לחוץ כתב דאין לאסור התבשיל אף דליכא ס' דאזלינן לקולא וכתב דדברי הב"ח נכונים הם והוסיף נופך משלו וכתב וכ"ש היכא דאין ריעותא בעור ובשר וחזר ונקשר אלא שלא נקשר שבר אל שבר יחדיו ידובקו דמותר התבשיל ודלא כתשו' משאת בנימין סי' מ' ובודאי יצא לחוץ הצריך ס' אלא דכתב דלא אמרי' חתיכה עצמה נעשית נבילה יע"ש. גם מרנא ורבנא הפר"ח הסכימה דעתו דעת עליון וקדוש לדעת הב"ח והש"ך והאו"ה והעלה דבודאי יצא לחוץ אם נתבשל צריך ס' לבטלו ואי ליכא ס' הכל אסור ולאפוקי מהט"ז ובספק יצא לחוץ כתב דאזלינן לחומרא דהא דנהגינן להשליך האבר בספק יצא לחוץ אינו אלא חומרא בעלמא דמעיקר הדין שרי משום דספקא דרבנן לקולא יע"ש. ובהכי מצאתי מקום לרבותי ולאבא מארי זלה"ה בנ"ד דנר' דס"ל כאינהו רברוותא דאיסור אבר זה הוי איסורו מדרבנן ונ"ד הוי ספק יצא לחוץ דהא לאו כ"ע דינא גמירי לתת דעתם על האיברים אם שלימים וכן רבים בשר ועור ובפרט שזו היא מלאכת נשים שדעתם קלה ומש"ה הוו דייני לשבר זה כספ' יצא לחוץ דקי"ל דמות' התבשיל אף דליכא ס' כיון דליכא למיקם אהך מי' שפיר והוי ספקא דרבנן לקולא. ואנחנו אחריהן אנו נגררין וכוותייהו עבדינן עובדא. אכן משפטי עם מרנא הפר"ח שהוא בסי' נ"ד הסכימה דעתו לדעת הב"ח והש"ך דבספק יצא לחוץ דאף התבשיל מותר אף דליכא ס' ונתן טעם כעיקר משום דהוי ספקא דרבנן ולקולא ועשה סמוכות למ"ש הש"ך בדין זה דלא מחמרינן באיסור דבוק כו' וכתב וז"ל ולפי מ"ש לקמן בסי' צ"ב ס"ק ו' דבמידי דלא הוי איסו' תורה לא אמרי' חתיכה עצמה נ"נ כו' דמכלל דבריו נרא' דאין באבר זה איסור תורה כלל אלא דאסור מדרבנן הוא ולהכי מקילינן ביה. וקשה דהא איהו ז"ל בסי' ס"ב ס"ק ל"ז גבי אבר המדולדל הביא ס' הרמב"ם דס"ל דהוי איסורו מן התורה וכתב ג"כ ס' החולקי' עליו. ולבסוף כתב ז"ל ולענין דינא אע"פ שרוב הפוס' פליגי אהרמב"ם מ"מ כוותיה נקטינן לחומרא חדא כו' ולפי זה לענין ספק אזלינן לחומרא כדין כל ספקא דאורייתא ולחומרא עכ"ל הרי שכתב שעיקר הדין כס' הרמב"ם ז"ל דס"ל דהוי איסורא דאורייתא. וא"כ ק' איך פסק בסי' נ"ה דאזלינן לקולא משום דהוי ספקא דרבנן ואין לחלק ולו' בין אבר ובשר המדולדלין דהתם הוי איסורא דאורייתא לדעת הרמב"ם ובההיא פסק הפר"ח כוותיה דהרמב"ם אבל כשנשבר העצם דלא נחתך לגמרי בדין זה ס"ל להפר"ח דלא הוי איסורא דאורייתא דבהאי חילוקא אתיא שפיר דפסק סי' נ"ה דאיירי בשבירת עצם לבד דאם נאמר דכך ס"ל להפר"ח ק' דאדרבא מדברי רש"י מוכח דאין חילוק בין נשבר לאבר המדולדל שכ"כ במשנה על נשבר העצם דף ע"ו וז"ל אפי' במקום שהבהמה מותרת האבר אסור משום ובשר בשדה טריפה דאמרינן להביא האבר והבשר המדולדלין וכ"כ על פסקא זו דנשבר העצם דאפליגו רב ושמואל ד"ה זה וזה אסור ומתני' דקתני אם לאו כו' עד אבר אסור משום מדולדל יע"ש וכן כתב הטור סי' נ"ה בהדייא לדעת רש"י דאפי' לא נחתך אלא השבר כו' יע"ש וכן נר' דעת הרמב"ם פ"ה מה' מאכלות אסורות יע"ש וכיון שכן דברי מרנא הפר"ח ז"ל נפלאו ממני וכעת צ"ע *א"ה נר' לי דמדברי רש"י אין ראיה דאין לחלק דרש"י סבירא ליה דאף אבר ובשר המדולדלין הוי מדרבנן ומש"ה לא חילק אבל הפר"ח דס"ל דאבר ובשר המדולדלין הוי מן התורה שפיר מחלק דהכי משמע מלשונו בסי' נ"ה ס"ק י"ו יע"ש וכן משמע בסי' ס"ב ס"ק ז' דלא הביא סברת הרמב"ם אלא דין ו' וי"א ואילו הך דנשבר העצם שהוא בדין ת' לא הביא משמע דס"ל דהוי מדרבנן ודוק.
- Yoreh De'ah.1.7
בהא סלקינן לענין דינא בנ"ד דיש לנו לילך אחר מנהג רבותינו מאחר שמצאנו להם סמך מן התורה וכן אנו עושי' מעשים בכל יום וצור ישראל יצילנו משגיאות ויאיר עינינו במאור תורתו כ"ד העבר ישראל לב נשבר אף רוחי הצעיר נסים חיים משה מזרחי.
- Yoreh De'ah.2.1
שאלה תרנגולת שנולד בה ס' טרפות דהיינו שנשברה רגלה במקום צומת הגידין דאיפשר שנפסק רובו של גיד א' מי"ו גידין דקיי"ל דאין אנו בקיאי' בבדיקת צומת הגידין וכמ"ש מהר"ם בהגהה ססי' נ"ו ופסקה מלהטיל בצים של טעינה ראשונ' ועברו עליה כ"א יום ונמצאת טעונה בצים גדולים וקטנים כמנהג וע"ז נסתפק השואל אם תרנגולת זו יצאה מידי ספק טריפה מאחר שעינינו הרואו' שחזרה וטענה אחר שנולד בה הספק ושהתה כ"א יום וכיון שכן חזרה להיתרה הראשון או"ד כיון שלא ילדה והטילה אפי' ביצה א' קודם שנשחטה אף שנמצאת טעונה אכתי מידי ספקא לא נפקא ויבא שכמ"ה.
- Yoreh De'ah.2.2
תשובה כמדומה שלא נעלם מעיני השואל ה"י דפלוגתא דרבוות' היא ורצה לעמוד בדעתי דכמאן מאינהו רברוות' ס"ל לעניין מעשה. ואף שידעתי שאין ידיעתי מכרע' מ"מ להפיק רצון השואל ה"י כתבתי שורתים הללו ותחילת דבר אכתו' בקוצר ואערוך הסברות דרבנן דקא מפלגי ואח"כ אגלה דעתי וזה החלי בס"ד. הנה הרב הכהן הגדול הש"ך ז"ל הסכים לדברי הגאון מהרש"ל ז"ל דס"ל דהדבר תלוי בלידה דוקא ולא בעיבור בלחוד וז"ל הגאון ז"ל בס' ים של שלמה פ' אלו טריפות סי' פ' פסק כתב בה"ג האידנא דלא בקיאינן בבדיקה שפיר ואמרו רבנן הזכר י"ב חודש והנקבה עד שתתעבר ותלד והא דקא' ותלד נר' בעיני שדוקא תלוי בלידה וכן בגמ' לא הזכיר אלא לידה כל שאינ' יולדת וכ"כ הרי"ף בנקבה אם ילדה תוך י"ב חדש וכו' משמע דבעיבור לא תלי מידי ומה שהזכירו בה"ג עיבור בא להשמיענו שצריכ' להתעב' אחר שנטרפה אבל אם נתעברה קודם שנטרפה אז לידה אינו סי' כלל וכ"כ הרמב"ם להדייא בנקבה עד שתלד והט' שאיפשר שתתעבר עיבור שלא תבא לידי לידה אלא תמות בו על כן אינה יוצאה מחזקת טריפה עד שתלד עכ"ל הגאון מהרש"ל ז"ל. ולהיות שספר הלז אינו נמצא בעיר כי אם א' מעיר לכן הוצרכתי להעתיק כל לשונו. גם דברי מרן הקדוש בשולחן סי' נ"ז נוטי' לדברי הגאון רש"ל ז"ל שכ"כ או בנקב' שתתעב' ותלד וכן בעוף אם גמרה להטיל כל הבצים של טעינה ראשונה ושהתה כ"א יום ואח"כ חזרה להטיל בצים כשירה וכו'. וכ"כ הש"ך ז"ל שדברי מרן הללו מסכימים לדברי הגאון מהרש"ל ז"ל וכן דעתו ז"ל יע"ש. אכן אכתי יש לפקפק בדברי מרן הקדוש ז"ל במ"ש ס"ס פ"ו שכתב שם וז"ל עוף שהוא ספק טריפה והטיל בצים משהין אותו עד שיטיל כל בציו שטען כבר אם יטעון פעם אחרת כשירה שמדברי מרן הללו נר' דבטעינ' בלחוד נכשרת אף שעדיין לא הטילה ביצה שכ"כ אם יטעון פעם אחרת כשירה. והש"ך ז"ל כבר נרגש בדברי מרן ז"ל וכתב וז"ל אם יטעון וכו' כלו' אם יטעון ויטיל בצים אבל בטעינה לחוד לא שרי עכ"ל יע"ש וקצת הוכחה יש בסוף דברי מרן ז"ל כס' הש"ך ז"ל במ"ש אח"כ וז"ל ונדע זה כששהתה בין סוף לידה לתחילת לידה כ"א יום שלמים כי כן זמן עיבורה ע"כ דמדהזכיר ותני בלשונו לידה ולא טעינה שמעינן דס"ל כס' הש"ך שהכל תלוי בלידה בהטלת בצים שהיא הלידה דידה ועל כיוצא בזה אמרו אע"פי שאין ראיה לדבר זכר לדבר גם הרב בעל דמשק אליעזר דף קנ"ג הביא דברי מהרש"ל והסכים עמו יע"ש. גם הרב מאסף לכל המתנות הוא הרב כנה"ג בהגהותיו לי"ד סי' נ"ז אות מ"ט הביא דברי הש"ך ז"ל דעיבור בלא לידה לא מהני להכשיר אלא בעינן שתתעב' ותלד משמע מדבריו שמסכים הוא ג"כ לס' מהרש"ל ז"ל. נמצא דלכולהו אינהו רברוותא שזכרנו שהם הרי"ף והרמב"ם ובעל ה"ג והטור ומר"ן ומהרש"ל והש"ך והרב דמשק אליעזר והרב כנסת הגדולה כולן הושוו לדעת א' דעיבור בלא לידה לא מהני להכשיר אלא בעינן שתתעבר ותלד. אמנם מדברי הרשב"א שהביא הטור ז"ל ססי' ק"ב לעניין דבר שיש לו מתירין נר' דס"ל דבטעינה בלחוד שרייא שכ"כ שם בא"ד שהבי' מרן הקדוש ז"ל וז"ל לפיכך ביצה של ספק טריפה שנתערבה באחרות אע"פי שאיפשר שתטעון עוד התרנגולת ויותרו כלן או שתחיה התרנגולת י"ב חודש אין זה בדין דבר שיש לו מתירין וכו' ומדלא נקט בלישניה הכי שתטעון עוד התרנגול' ותלד ש"מ דבטעינה בלחוד שרייא ולישנא דתלמודא דייקא כוותיה דהכי אמרי' פ' אלו טריפות דף נ"ח אמר אמימר הני ביעי דספק טריפה דשיחלא קמא משהינן להו אי הדר וטעינ' שריין ואי לא אסירן ע"כ יע"ש וכן נר' להדייא דעת הר"ן ז"ל שם שפי' וז"ל אי הדרא וטעינה שריין אם חוזרת וטוענת בצים אחרים מותרים כולם שזו ראיה שלא נטרפה שאין הטריפה מתעברת ולא טוענת בצים ואי לא אסירן מספק עכ"ל יע"ש. ולזה נוטה דעת הרב ב"ח והדרישה פרישה סי' נ"ז יע"ש ומ"ו הפר"ח ג"כ נמשך אחר ס' זו שכ"כ שם ס"ק מ"ז ומסתברא שהעיבור ג"כ הוי ראיה ואע"ג דאמרי' בגמ' טריפה אינה יולדת היינו שאינה מתעברת שבכלל עיבור הלידה ולפיכך אם שחטוה ונמצאת מעוברת כשירה והביא ראיה מלישנא דתלמודא ומדברי הר"ן ז"ל הנז"ל וחלק על ס' מהרש"ל ז' וכתב שאין דבריו נראי' יע"ש והנה עד הנה ערכתי מערכה מול מערכה אמור מעתה מי האיש הירא אשר יערב לבו להכניס ראשו בין ההרים הגדולים להכריע וכ"ש לאיש כמוני מיראי ההוראה. ומ"מ אם יבא מעשה כזה לפני אוביר ואדון להחמיר כס' הרי"ף והרמב"ם ומרן הקדוש שפשט הוראותיו בכל ישר' ואין לנו אלא דברי ן' עמרם וכיון שמרן ז"ל הסכימ' דעתו דעת עליון וקדוש שההתר תלוי בלידה ולא בעיבור ובטעינה כנר' להדייא בדברי קודשו כן דעתי נוטה להורות להלכה ולמעשה ועל כיוצא בזה נא' והמחמי' תבא עליו ברכה והיות שהימים הללו הם ימי המעשה באתי בדרך קצרה וצור ישראל יאיר עינינו באור תורה ויצילנו ממכשול ומשגיאות כמאמר נז"י שגיאות מי יבין.
- Yoreh De'ah.3.1
שאלה תרנגול שנולד בו ספק טרפות הצריך לשהיית י"ב חדש כדי שישוב להכשרו והניחו בכלוב עם תרנגולת א'. ודרך הגבר בעלמה מצוי בכל יום והתרנגולת מטלת בצים בכל יום. וביני ביני מ"ה אנסיה ובא כלב לכלוב והגביהו וחטף התרנגול ואכלו בתוך י"ב חדש מעתה ילמדנו מר אם בצים הללו שמטלת תרנגול' זו אם מותרין או אסורין אם חוששין לזרע האב שבתוך הבצים והו"ל כביצת ספק טריפ' דאסיר' או לאו ולדברו הוחלתי ויבא שכמ"ה.
- Yoreh De'ah.3.2
תשובה ידידי למה דיבר הכתוב בדרך קצרה במקום שאמרו להאריך ואני אבא אחריך ומלאתי את דבריך במ"ש אם חוששין לזרע האב שבתוך הבצים פי' לפי שכל תרנגולת שמזדקק לשכוי ניכר בביצת' טיפת זרע התרנגול כדאמרי' ס"פ אלו טריפות נמצא עליה קורט דם זורק את הדם ואוכל את השאר א"ר ירמיה והוא שנמצא על חלבון שלה דוסתאי אבוה דר' אפטוריקי ל"ש אלא שנמצא על חלבון שלה אבל נמצא על חלמון שלה אפי' ביצה אסירא דשדא תיכלא בכולה. ופי' רש"י ז"ל והוא שנמצא הדם על הקשר שלה והוא זרע התרנגול הקשור בראש החד של ביצה ומשם יציר' האפרוח מתחלת וכו' וכן פי' הר"ן ז"ל יע"ש. והרב ת"ה ז"ל כתב וז"ל קשר זה הוא בראשו החד והוא דבר שנתפ' בה מזרע הזכר וניכר הוא לעין ע"כ. והשתא כיון שניכר בהדייא בביצה טפת זרע התרנגול נסתפק השואל אם בצים הללו שניכרי' בהם זרע התרנגול זה שהוא ספק טריפה אם הם אסורי' או מותרים. פי' אי דייננן להו כדין נמצא עליה קורט דם דמפלגינן בין נמצא על קשר החלבון לחלמון. דכי היכי דקיי"ל דאם נמצא על קשר החלבון דזורק את הדם ואוכל את השאר משום דלא שרייא תיכלא בכול'. ה"נ יש לנו לדון בבצים הללו דיזרוק טיפות הזכר שהן באין מספק טריפה ואוכל את השאר כיון שהאיסור ניכר לעין כעין קורט דם. או דילמא דאין מועיל תיקון זה בטיפות הללו משום דלא ידעינן כמה טיפות דאיסור יש בבצים הללו וקמא קמא בטיל ומתערב הוא בחלבון הביצה דהוי מין במינו וטיפה זו הנראת לעין איפשר לו' שהיא הטיפה האחרונה הסמוך ליציאתה לאויר העולם ולא הספיקה להתבטל וכיון שכן אין מועיל תיקון הנאמר בקורט דם דהכא איסור והיתר שמעורבין יחד וא"כ יש לנו לאסור בצים הללו כדין ביצת ספק טריפה כן נ"ל לפ' דברי השואל. ואח"כ נמצאתי עמו במחיצתו ושאלתי את פיו ופי' את דבריו כמ"ש. עוד חקרתי ממנו אם יודע בבירור שבצים הללו הן הנה מתרנגול זה שהוא ספק טריפה דוקא שאיפשר שתרנגול' זאת הייתה טעונה בצים מקדמת דנא מהמותר לה או איפשר שבכל יום יוצאה היא מהכלוב ומזדווגת בתרנגול אחר כשר דהשתא איכא ספק ספקא ספק אם בצים הללו הן מהאסור או מהמותר ואת"ל מהאסור אכתי אית לן למימר דאי לאו דמ"ה אנסיה לתרנגול היה חי יותר מי"ב חדש ואין כאן איסור כלל. וכי תימא דספק זה אין בו מועיל להתיר הבצים ממ"ש האו"ה כלל כ"ו והביא דבריו הש"ך והפר"ח ז"ל בסי' ק"י וז"ל הפר"ח שם ס"ק י' כתב האו"ה וכו' ואפי' בתרנגולת שנולד בה ספק טריפה אין להתיר הביצה שהטילה או שנמצא בה מטעם ס"ס ספק אין טריפ' ואת"ל טריפה שמא בשעה שנטרפ' היתה הביצה בקליפתה דגבי ביצה עצמה הב' ספיקות מב' גופות וגם אין ב' הספיקות מענין א'. ופי' שם הפר"ח דמ"ש שהב' ספיקות מב' גופו' שר"ל דהס' הא' הוא בתרנגולת שמא אינה טריפה. והס' הב' בביצה שמא הייתה גמורה קודם שנטרפה וס"ס דהוי בתרי גופי לא מקרי ס"ס והביא ראיה ממ"ש הגאון הרא"ם ז"ל בביאוריו לסמ"ג בה' מגילה גבי טומטום דאפי' מינו אינו מוציא יע"ש א"כ הכא נמי בנ"ד הוי ס"ס בתרי גופי ספק אם תרנגולת זו טעונה מכשר או מספק טריפה. ואת"ל מספק טריפה שמא תרנגול זה כשר היה. והרי זה ס"ס דתרי גופיה נמי ולא מקרי ס"ס. דליתא דס"ס כזה דנ"ד הב' ספיקות מענין א' ובגוף א' באין כא'. ודמיא האי מלתא למ"ש אח"כ האו"ה דאם יש בחצר ב' תרנגולות א' ספק טריפה וא' כשיר' הביצה מותרת אפי' בלתי תערובת מטעם ס"ס דשמא לא הטילה ואת"ל הטילה שמא אינה טריפה דהוי השני ספקות מעניין א' ובגוף א' באין כא'. ובזה אפליגו הש"ך והפר"ח ז"ל דלדעת הש"ך לא שרי אלא כשנתערבו התרנגו' חד בחד אז הביצה מותרת אבל אם ניכרות התרנגו' אז הביצה אסורה ולדעת הפר"ח ז"ל ס"ל דאדרבה איפכא מסתברא וכו' יע"ש. ומ"מ תרוייהו ס"ל דמקרי הכא ס"ס להתיר הביצה משום דמה בכך שנודע בה הספק טרפות הרי אין אתה דן על התרנגול' אלא על הביצה והביצה לא נאסרה רק שאח"כ נולדה ספק הא' עם הב' והרי אי איפשר לביצה זו לבא לפניך אלא בשני ספקות יחד ואין זה מיקרי ס"ס מתרי גופי. דכוותא נמי בנ"ד כיון דאין אתה דן על התרנגול שנולד בו ספק טרפות להתירו אלא על בצי תרנגולת זו והבצים לא נאסרו רק שאח"כ נולד לנו הס' הא' עם הב' גם יחד ודאי דשפיר מקרי ס"ס להתיר הבצים. והשיב לי ע"ז השואל דתרנגולת זה קנאה קטנה ביותר שעדיין לא היתה ראויה לטעון והניחה בכלוב עם תרנגול זה יחידים ביתה סוגרת ומסוגרת אין יוצא ואין בא ומעולם לא יצאה אפי' לחצר כלל באופן דליכא ספקא קמיה שבצים הללו טענה מאחר אלא מתרנגול זה דוקא הוא ולא אחר.
- Yoreh De'ah.3.3
מעתה אעלה נא לתור ולחפש בכתבי הקדש לטהר את השרץ וזה החלי בס"ד משה ידבר דלו יהיה כדעת השואל ששאל טיפה זו מה תהא עליה דנרא' דאחשובי אחשביה לטיפה זו לדבר איסור. ולפי דרכו ודעתו אשיבנו דהן לו יהיה כדבריו אפ"ה הבצים מותרין דהא קי"ל בכולי תלמודא כמ"ד זה וזה גורם מותר והדברים עתיקים מפוזרים ומפורדים בתלמוד ולא אעצור כח לחברם וא' מהמקומות הוא בגמ' חולין דף נ"ח וז"ל א' אמימר הני ביעי דטריפה שיחלא קמא אסירא מכאן ואילך הו"ל זוז"ג ומותר אתיביה רב אשי לאמימר ושווין בביצת טריפה שאסורא מפני שגדלה באיסור התם בדספנא מארעא כו' ופי' רש"י ז"ל מכאן ואילך היא והזכר גורמי' להם שיבאו ודבר שאיסור והיתר גרמו לו שיגדל מותר. בדספנא מארעא היא מעצמה מתחממת בארץ ויולדת וההיא חד גורם הוא עכ"ל. והא הכא בשיחלא תיניינא דעיקר גדילת הביצה היא במעי הטריפה ואפ"ה שרינן לה משום טיפת הזכר שבה וקרי לה זוז"ג ומותר. כ"ש בנ"ד דגדילת הביצה היא במעי הכשירה דפשי' דמותר' הביצה מטעם דזוז"ג.
- Yoreh De'ah.3.4
איברא דמימרא זו דאמימר ק"ל במ"ש אמימר מכאן ואילך הו"ל זוז"ג ומותר דלכאורה נר' דלא אמרו זוז"ג ומותר אלא כששניהם נצרכים ואי איפשר לזה בלא זה. דומיא מאי דתנן במתניתין בפ"ב דערלה שאור של חולין ושל תרומה שנפלו לתוך עיסה לא בזה כדי לחמץ ולא בזה כדי לחמץ ונצטרפו וחמצו ר"א או' אחר האחרון אני בא וחכמים או' בין שנפל האיסור בתחילה ובין בסוף לעולם אינו אסור עד שיהא בו כדי לחמץ. וכתבו מפרשי המשנה דפלוגתייהו תלוי בזוז"ג דלר"א אית ליה דזוז"ג אסור ורבנן סברי זוז"ג דמותר וקי"ל כחכמים וכן פסק הרמב"ם בפי"ו מה' מאכלות אסורות. ובכי האי גוונא הוא דאמרי' דהו"ל זוז"ג ומותר דאי אפשר לעיסה זו שתתחמץ כל צורכה בלתי הצטרפות שניהם גם יחד. וכן כתבו התוס' בע"ז פ' השוכר דף ס"ח ד"ה ולר"ש ליצטרפו היתר ואיסור. וא"ת אמאי לא תלי פלוגתייהו בזוז"ג כההיא דס"פ כל הצלמים וי"ל דהיינו דוקא שאין בזה כדי לחמץ ולא בזה כדי לחמץ כי מצטרפי הו"ל זוז"ג אבל כשיש בכל א' כדי להחמיץ אין שייך זוז"ג ואפי' מאן דשרי התם אסר הכא עכ"ל. וא"כ ק' הא דאמימר דקרי לביצה דשיחלא תיניינא זוז"ג ומותר. דהא הכא זיווג התרנגול אין בו צורך כ"כ לכדי שיטעון התרנגו' הבצים דהא אי' לה לתרנגולת לטעון בדספנא מארעא ואפי' מקול התרנגול כדאיתא בש"ס וכיון שאיפשר לה לטעון בצים בלא תרנגול אצלה א"כ היכי קרי לה אמימר זוז"ג דהא זיווג התרנגול אינו מההכרח ואף שלפי האמת היום עינינו הרואות שתרנגולת זאת הטריפה בא עליה זכר ונטענה ממנו. מ"מ מה בכך הרי מצינו במתני' דערלה בו בפ' נאמר נפל שאור של חולין ונתחמצה העיסה כל צורכה משאור של חולין ואפ"ה אמרי' דאם נפל אח"כ שאור של תרומה שיש בה כדי לחמץ דאסור דתנן שאור של חולין שנפל לתוך העיסה וחמצה ואח"כ נפל שאור של תרומה או שאור של כלאי הכרם ויש בו כדי לחמץ אסור ור"ש מתיר וקי"ל כת"ק ומפשט המתני' נר' דאף ששאור זה של תרומה שנפל באחרונה אין בו תועלת לעיסה דמאי דהוה הוה אפ"ה אסור משום דכיון דיש בשאור זה של תרומה כדי לחמץ לבדו אילו לא היה בעיסה שאור אחר אפ"ה חשבינן ליה כאילו הוא היה העיקר אף שנפל אחר שכבר היתה העיסה מחומצת משאור של חולין. א"כ הכא נמי בתרנגולת זו כיון דאינה כ"כ מוכרחת לחיבור התרנגול לטעינת הבצים אף שראינוה עתה שנטענה מחיבור התרנגול מ"מ מה בכך ומה מועיל זיווג התרנגול להתיר הביצה מטעם דזוז"ג הא כיון דיכולה לטעון בצים בלי חיבור התרנגול נמצא דחיבור זה אצלה לענין ביצה כלא חשיב והיא העיקר ואיך התיר אמימר הבצים מטעם דזוז"ג והוא היפך מתני' דערלה ובשלמא בההיא סוגיא דבכורות דף ז' דמייתי פלוגתא דרבי יאושוע ור' אלעזר גבי עיבורו מן הטמא דמכשיר ר"א ואמרי' התם למימרא דר"א סבר זוז"ג מותר ור"י סבר זוז"ג אסור והא איפכא שמעינן להו ולד טריפה ר"א או' לא יקרב לגבי המזבח ור"י או יקרב כו'. התם ודאי דשייך האי מיל' דזוז"ג דהתם פלוגתייהו בבהמה ולגבי בהמה א"א לה לנקבה להתעבר בלא זכר ולהכי שפיר שייך האי מילתא דזוז"ג משא"כ הכא כדבר האמור. ואגב ראיתי דברים קשים כגידין אצלי לפי קוצר המשיג בדברי רבינו הגדול המאסף לכל המחנות בעל כנה"ג בי"ד ס"ס פ"ז במה שרצה ליישב דברי מרן הב"י ודברי מור"ם בעל ההגהה במ"ש מור"ם וז"ל גבי המעמיד בעור קיבת נבילה ודוקא שלא היה שם מעמיד אחר רק האיסו' אבל אם היה שם מעמיד היתר הוי זוז"ג ומותר. ועיין בט"ז ובהש"ך מה שהקשו על מור"ם ומה שיישבו וצידדו כמה צדדים ולבסוף הניחו דבריהם בצ"ע. והרב הנז' בתחילה עלה בדעתו דעת עליון לבקש לו סמוכות למור"ם ממ"ש התוס' פ' כל שעה דף כ"ז ד"ה עד שיהא בו כדי להחמיץ פי' באיסור דאם יש באיסור וגם בהיתר כדי להחמיץ נר' לרשב"א דשרי דהא בפ' בתרא דע"ז תניא שאור של חולין ושל תרומה שנפלו לעיסה בזה כדי להחמיץ ובזה כדי להחמיץ חימוצו אסור ור"ש מתיר והשתא הוי ר"ש כרבנן עכ"ל התוס'. וכתב הרב הנז' וז"ל ולכאורה יר' דמאי דקאמרי דאי יש באיסור וגם בהיתר כדי להחמיץ דאינו ר"ל שיש בשתיהן כא' להחמיץ אלא דיש בהיתר לבדו או באיסור לבדו כדי להחמיץ מדמייתי עלה שאור של חולין ושל תרומה שנפלו לעיסה ובזה כדי להחמיץ ובזה כדי להחמיץ כל שנצטרף עמו היתר הו"ל זוז"ג ומותר ולפ"ז דעת רשב"א להתיר מטעם זוז"ג אעפ"י שיש באיסור לבדו כדי להחמיץ כל שנצטרף עמו היתר הו"ל זוז"ג ומותר. ואיפשר דעל פי זה סתמ' ר' המחבר והרב בעל המפה דכל שנצטרף עמו היתר הו"ל זוז"ג ומותר ומשמע אעפ"י שיש באיסור לבדו כ"ל. והשתא ליתא מ"ש המרדכי אבל אם אין באיסור לבדו כדי להחמיץ אם לא שיטעינו ההיתר לכ"ע מותר והק' הט"ז דהא ר"א ורבנן פליגי בהכי והוצרך לתרץ דלא אמר כ"ע רק רבנן ור"ש לחוד ולא על ר"א ורבנן והאמת כדברי כמו שנר' מדברי התוס' בפ' כל שעה כמ"ש עכ"ל ביישוב הא'. העיני בשר למו יראה שדברי הרב הנז' ביישוב זה אין להם קייום בדברי תוס' דבשלמא מ"ש בתחילת דבריו דמאי דקאמרי דאי יש באיסו' וגם בהיתר כדי להחמי' דאינו ר"ל שיש בשתיה' כא' להחמיץ בהא ודאי הדין עמו וכמו שהרב הנז' נתן טעם לדבר.
- Yoreh De'ah.3.5
אכן במ"ש אח"כ אלא דיש בהיתר לבדו או באיסור לבדו כדי להחמיץ מדמייתי עלה שאור של חולין ושל תרומה שנפלו לעיסה ובזה כדי להחמיץ ובזה כדי להחמיץ כו' דבריו אלו לא ידעתי אכנם. דממ"ש אלא דיש בהיתר לבדו או באיסור לבדו כדי להחמיץ. משמע דלא שרו רבנן דר"א אלא דוקא כשיש בא' מהם כדי להחמיץ ולא בשני כדי להחמיץ וכן נר' מדנקט או באיסור כו'. וכיון שכן ק' דמאי מייתי ראיה רשב"א מהך ברייתא דע"ז הלא בהך ברייתא מיירי שיש באיסור כדי להחמיץ ובהיתר נמי כ"ל וכמו שנראה בהדיא מפשט הברייתא וכן פי' רש"י וכיון שכן אין ראיה מברייתא זו למ"ש רשב"א דבנדון הברייתא שאני דשרי ר"ש משו' דכיון שיש באיסור כ"ל ויש בהיתר כ"ל הו"ל זו"ז גורם לדעת ר"ש ולהכי שרי. משא"כ בהך פלוגתא דר"א ורבנן לס' רשב"א דשרו רבנן אפי' יש בא' משניהם כדי להחמיץ ואין בשני כדי להחמיץ מנ"ל לו' דבנדון כזה יתיר ר"ש וא"כ לפי פי' הרב אתמהא איך רשב"א הביא ראיה לנדונו מהך ברייתא דע"ז דאין ראיה משם כדבר האמור. תו קל"עד דהא הך ברייתא איירי דנפלו שאור של תרומה ושל חולין שיש בכל א' משניהם כדי להחמיץ ביחד ולא בזה אחר זה כאשר פי' רש"י והוא ג"כ מוכרח מדברי הש"ס וכיון שכן הוא מאי מייתי רשב"א ראיה מהך ברייתא לנדונו דאיירי בנפלו זה אחר זה כדתנן שאור של חולין כו' ר"א או' אחר אחרון אני בא וח"א בין שנפל איסור בתחיל' בין לבסוף לעולם אינו אסור עד שיהיה בו כדי להחמיץ וע"ז פי' רשב"א דהאי בו קאי לאיסור ועלה קא' רשב"א דאי יש באיסור או בהיתר לפי פי' הרב הנז' נר' לרשב"א כו' הרי ידים מוכיחות דמיירי רשב"א דנפלו בזה אחר זה. וכיון שכן מאי מייתי רשב"א מהך ברייתא דמיירי דנפלו ביחד לנ"ד דמיירי דנפלו בזה אחר זה וגבא טורא בנייהו. דהתם שאני דשרי ר"ש כשנפלו ביחד משו' דס"ל לר"ש דכשהשביחו השביחו שניהם וכשפגמו פגמו שניהם וכמ"ש התם בש"ס. משא"כ כשנפלו בזה אחר זה דאי נפל האיסור בתחילה ויש בו כדי להחמיץ ואח"כ נפל ההיתר ואין בו כדי להחמיץ מנ"ל לומ' דר"ש יתיר בזה הלא כשנפל האיסור תחילה שהיה בו כדי להחמיץ הלא הוא השביח תחילה ואסור אף שנפל ההיתר אח"כ הלא בהיתר זה אין בו לא להשביח ולא לפגום. סוף דבר לדעתי הקצרה לא מצאתי מקום לנוח יישוב זה דהרב הנז' אפי' בדוחק. וכבר הרב הנז' חזר בו מישוב זה וכתב אח"כ אמנם מה שנ"ל אמת שדברי התוספות כו' ומ"ש דאי יש באיסור כו' פי' שיש בהיתר ובאיסו' שניהם גם יחד שיעור להחמיץ והביאו ראיה כו' דהתם מיירי כשיש בזה כדי להחמיץ ובזה כדי להחמיץ דרבנן אוסרין ור"ש מתיר. הא כשאין בכל א' מהם כדי להחמיץ אלא בין שניהם גם יחד אפי' רבנן מודו דמותר מטעם זוז"ג והם ממש דברי המרדכי שכתב אבל אם אין באיסור כדי להחמיץ אם לא שיסייענו ההיתר לכ"ע מותר כלו' אפי' רבנן ור"ש ור"א מודו בזה עכ"ד. א' הכותב מבין ריסי עיניו נר' שבא ליישב קו' הרב ט"ז שהק' על המרדכי שכתב לכ"ע מותר. וע"ז תמה הט"ז דאיך הוא לכ"ע הא ר"א ורבנן פליגי ולהכי יישב הרב הנז' דלכ"ע הן רבנן דר"ש ור"א אנכי הרואה כמה יגיעות יגע אותו צדיק ליישב תיבת לכ"ע שכתב המרדכי עד שהביא בידו רבנן דר"א ג"כ וסוף סוף אכתי לא נתיישב תיבת לכ"ע דהא איכא ר"א דפליג ומה בצע ותועלת בטירחא זו שטרח להסכים רבנן דר"א לרבנן דר"ש ולאו היינו כ"ע דהא איכא ר"א דפליג הלא גם הט"ז כבר כתב דלכ"ע קאי על רבנן דר"ש והוא דוחק ומה הועיל הרב כשהביא מהדייוק רבנן דר"א וסוף סוף כ"ע לא איתיישב שפיר כמדובר. סוף כל סוף שדברי הרב הנז' בפסקא זו צל"ת.
- Yoreh De'ah.3.6
אמנם אחר שאלת המחילה מכת"ר אלף פעמים נר' לדעתי. דעת הדיוט לבאר דברי התוס' הכי לפי שכל כונת התוס' הוא שדקדקו בלשון המשנה שאמרו וח"א בין שנפל איסור בתחילה בין לבסוף לעולם אינו אסור עד שיהיה בו כדי להחמיץ דמדנקט בו דהול"ל עד שיהיה כ"ל ופשיטא דעל איסור קאי ומה צורך לתיבת בו דקאמר לכן פי' דהאי בו דנקטי בא להורות דבעינן דבאיסור דוקא יהיה בו כדי להחמיץ ואין בהיתר כדי להחמיץ דאז אסור משום דיש באיסור יותר מבהיתר דאם הן שוין דיש באיסו' וגם בהיתר בכל א' משניהם כדי להחמיץ נר' לרשב"א דשרי ומייתי ראיה מע"ז דתניא שאור של חולין ושל תרומה שנפלו כו' ור"ש מתיר והשתא הוי ר"ש כרבנן דהכא פי' דכי היכי דר"ש מתיר אף כשיש כדי לחמץ בזה ובזה כדי לחמץ משום דזה וזה פגמו. ה"נ ס"ל לרבנן דר"א דהכא דאי יש באיסור וגם בהיתר בכל א' משניהם כדי לחמץ דשרי משום דזה וזה פגמו אף שנפלו בזה אחר זה ואינו אסור אלא דוקא כשיש באיסור כדי לחמץ ואין בהיתר כדי לחמץ דהאיסור רבה על ההיתר אז דוקא אסור אליבא דרבנן דר"א ולהכי נקטו בלשון המשנה בו דר"ל בו באיסור דוקא כ"ל ולא בהיתר כ"ל. ואין ספק דרשב"א פליג אמ"ש התו' פ' כל הצלמים דף מ"ט ד"ה עד שיהיה באיסו' כדי להחמיץ פי' ואז אסיר ואפי' יש בהיתר כ"ל יע"ש כנ"ל לפ' דברי התוס' והוא הנכון לע"ד יותר צודק בדברי התוס' מפי' הרב הנז' ואם שגיתי אתי תלין משוגתי ועוד הרב הנז' רצה ליישב דברי מור"ם באופן אחר ולבסוף הניח הדבר בצ"ע יע"ש ומחוורתא כדשני הט"ז והש"ך והפר"ח דדברי מור"ם מיירי כשאין האיסו' יכול להעמיד לבדו בלא סייוע ההיתר דהשתא הו"ל זה וז"ג ומותר יע"ש.
- Yoreh De'ah.3.7
ואני בתומי הולך לישב מה שתמהתי על אמימר דאיך קרי לביצת טריפה דשיחלא חניינא זוז"ג מההיא מתני' דנפל שאור של חולין לתוך העיסה והחמיצה וכו' כמש"ל דל"ק ולא מידי דהתם לא הוי טעמא דאיסור דמתני' כדכתי' מעיקרא דכיון שיש בשאור זה שנפל באחרונה כדי להחמיץ לבדו אילו לא היה בעיסה שאור אחר להכי אף שנפל באחרונה חשבינן לה כאילו הוא היה העיקר וכדאמרן מעיקרא. דאין הדבר כן אלא שטעמו של דבר הוא כדא' ר' זירא בע"ז דף ס"ח דאמרי' התם א' רב עמרם איפשר איתא להא דר' יוחנן. פי' דאר"י דמחלוקת דר"מ ור"ש הוי בפוגם מעיקרא ולא תניא ליה במתני' נפק דק ואשכח דתניא שאור של חולין שנפל לתוך העיסה ויש בו כדי להחמיץ והחמיצ' ואח"כ נפל שאור של תרומה או שאור של כלאי הכרם ויש בו כדי לחמץ אסור ור"ש מתיר והא הכא דפגם מעיקרא הוא ופליגי. א"ר זירא שאני עיסה הואיל וראויה לחמע בה כמה עיסות אחרות. ופי' רש"י הילכך חימוץ דיותר מדאי אעפ"י שפגם הוא לענין אכילה שבח הוא לענין חימוץ אחרות וכן פי' ר"ע בפי' המשניות יע"ש. ואגב אכתו' מה שנתקשתי בפי' ר"ע ז"ל במ"ש על משנה זו וז"ל ור"ש מתיר ברישא לא פליג ר"ש כו' דנר' דאישתמטיתה לר"ע סוגיא דפ' השוכר הנז"ל דהרואה בסוגיא שם יר' דר"ש פליג נמי ארישא דשם בעי תלמוד' הכי תלתא בבי דקתני למה לי ועביד צריכות' וא' אביי ר"ש כשהשביחו שניהם השביחו וכשפגמו שניהם פגמו ופריך לר"ש ליצטריף היתר ואיסור בהדי הדדי וליתסר ר"ש לטעמיה כו' והמעיין שם יר' דר"ש פליג בתרוייהו. וכן פי' ר"ש ז"ל בפי' המשנה יע"ש והדין עמו ודברי ר"ע שגבו ממני לא אדע אכנם ודבריו צל"ע. ומ"מ עלה בידינו מהאי סוגיא דטעמא דהך מתני' דאסרי רבנן הוי משום דראויה היא הך עיסה לחמע בה כמה עיסות אחרות. דמשמע דהא לאו הכי לא היה אוסר אותה השאור של תרומה שנפל באחרונה מפני שיש בו כדי לחמץ אילו לא נפל לעיסה זו של חולין וכדהוה ס"ד לן מעיקרא דלא היא דבתר השתא אזלי' והשתא לא מידי עביד דהא עיסה זו כבר היא מחומצת משאור של חולין. ומאי דנאסרה עיסה זו הוא מטעם דא"ר זירא כנז"ל וכיון שכן תו ל"ק לאמימר מהך מתני' משום דע"כ לא אקשינן לאמימר מהך מתני' אלא לפום מאי דהוה ס"ד דטעמא דמתני' הוה משום דכיון שיש בשאור זה של תרומה שנפל כדי להחמיץ אילו לא נפל בעיסה זו שאור של חולין ולהכי קאסרי רבנן וכיון דהכי הוה ס"ל להכי הוק' לן מהך מתני' כדאמרן לעיל. ברם השתא דאיתבריר לן מסוגית הש"ס דאין זה טעמו של איסור אלא טעמו משום ההיא דר' זירא וכיון שכן לא ק' ולא מידי מהך מתניתין לאמימר דהתם שאני שטעם האיסור הוי משום שראוי לחמע בה כמה עיסות ולהכי הוי הך עיסה אסורה. משא"כ הכא גבי ביצה דטריפ' דלא שייך הך טעמ' ולהכי א"ר ירמיה דטעמא דביצת טריפה דשיחלא תניינא דמותרת משו' דזו"ז גורם ומותר וכמ"ש רש"י ז"ל.
- Yoreh De'ah.3.8
מעתה עלה בידינו דבנ"ד ליכא ספיקא דהבצים מותרות בלי ספ' אלי' דכ"ע ומילתא דאתיא מק"ו היא כמש"ל ופשיטא דשרו דהו"ל זוז"ג ומותר. כ"ז כתבתי לפי דעת השואל דאחשבי לטיפה זו דזרע התרנגול לאיסור. דלפי ע"ד טיפה זו של הזכר אינה אוסרת כלל דהוי פירשא בעלמא. וקצת ראיה לדברי יש ממ"ש התוס' פ' אלו טריפות דף ס"ח סוף ד"ה שאם ריקמה כו' וז"ל ועוד היינו יכולים לו' דבכל בצים מותרות בין דטמא ובין דטהור מההיא טעמא דפ"ק דבכורות דשרינן ואלו דיחמורתא לפי שהוא זרע דאיל שנקרש וכן עור הבא מכנגד פניו של חמור דמסתברא דהיינו טעמא דשרי משום דאתי מש"ז של חמור ונקרש מעצמו ונעשה עור ומותר כו' ולכך מותר כיון דמתחלתו בא מחמת ש"ז דהוי כנבלה מוסרחת ושרי ולבסוף אע"פ שנקרא עור מ"מ מותר הוא כמו אפרוח ביצת טריפה שהוא מותר דכי גדיל פירשא בעלמא הוא וכולהו ביעי מש"ז קאתי ושרו חוץ מביצת טמאה שאסר הכתוב ולהכי איצטריך קרא כו'. מדבריהם למדנו דש"ז דין נבילה מוסרחת דיינינן ליה וכיון שכן הבצים דנ"ד דדבר האוסרו הוא טיפת זרע הזכר וכיון דטיפה זו דין נבלה מוסרחת אית לה א"כ הבצים מותרים דפירשא בעלמא הוא ודינו כדין חלב הנמצא בקיבת נבלה וטריפה דקי"ל דפירשא בעלמא היא ומותר להעמיד בה. ואם נפשך לו' דאין ראיה מדברי התוס' הנז' משום דשאני התם ביאלי דיחמורתא ועור הבא מכנגד פניו של חמור דקרי ליה נבלה מוסרחת ושרי משום דלא נקרש הש"ז אם לא שנסרח תחילה וכדמייתו ראיה מאפרוח דביצת טריפה דכי גדיל מסרח ולהכי דייננן אינהו מלתיה כנבלה מסרחת. משא"כ בטיפת ש"ז דתרנגול זה דנ"ד שהוא עומד בעיניו ואכתי לא אסרת מנ"ל דשרי ואם לבך מהסס מראיה זו הרי לך טעם הראשון המספי' להתיר בלי פיקפוק כנ"ל להלכה ולמעשה כה דברי עצב אל בנו אדברה במר רוחי והוא הצעיר.
- Yoreh De'ah.4.1
שאלה תותים שחורות הגדלים בעה"ק אשר נמצא בהם יתושין דאתו מעלמא וגם נמצא בהם תולעי' לבנים קטנים בתכלית הקטנו' וכבר הכריזו עליהם בב"ה כמה וכמה פעמי' שיפרשו העם מהם ולא יאכלו' והעם אינם פורשים מאכילתן והקול נשמע במחנה העברים שאני הוריתי להם היתר ע"י שיתנו התותים תוך סמרטוט א' וידחקו אותם בידים ויעצרו אותם והמים אשר יצאו מהם דרך הסמרטוט מותרים הם באכילה ובשתיה. ואתה קדוש תמהת על הוראה זו דאין דרך זו מוציאה מדרך איסור דהא קי"ל דאין מבטלין איסור לכתחלה וע"כ נפשו לשאול הגיעה להגיד לו דעתי בזה.
- Yoreh De'ah.4.2
תשובה אמת הדבר אשר שמע מעכ"ת והן הן הדברים אשר משה מפי עצמו אמרן. אמנם לא סיימוה קמיה דמר. רק צריך להקדים הקדמה א' אמיתית בנסיון גמור ואח"כ אגלה דעתי קמיה דמר העיקר אצלינו דתותים אלו כל זמן שלא נתבשלו יפה יפה עד שנעשו מתוקים כדבש לחיך אין היתושין דאתו מעלמא חלין עליהם והטעם שכל זמן שהן חמוצים אין מתלוה להם היתושים שכן אינן חלין כי אם דוקא ע"ד המתוק ביותר. וגם התולעים אינן מתהווין בהם אלא אחר המתוק ודבר זה יכול להתברר לעין כל בדרך נסיון. כי על כל אלה לפי שראיתי הדור פרוץ ביותר ואינם שומעים לקול מורים וכדי למעט את התקלה הוראתי להם היתר זה ע"י סמרטוט ולא לכל זמן התרתי שיעשו כן ויאכלו כי אם בתחיל' ביאת פרי זה לעולם שעדיין הן חמוצים ואינן נאכלים כי אם ע"י הדחק לפי שעדיין לא נתמתקו יפה ולא הוקבע בהם איסור היתושים והתולעים אך אחר שנתמתקו התותים ביותר שהם כדבש לחיך שאז הוקבע האיסור בהם ודאי מי הוא אשר יערב אל לבו לבטל איסור תורה בידים. אך הוראתי היתה לקודם שהוקבע בהם האיסור ומשו' חששא בעלמא דשמא ימצא יתוש או תולעת בפרי בחרתי דרך זה כדי להפק רצון יצרם. ועוד זאת יתירה גרסי' בירוש' סוף פ"ה דתרומו' א"ר אלעזר כשם שאסור לטהר את הטמא כך אסור לטמא את הטהור ופי' המפ' שם וז"ל לטמא את הטהור בדין קא' מי שאינו רוצה להטריח עצמו כדי להוציא הדין לאמתו וטימא את הטהור עכ"ל ז"ל. וכיון שכן כדאי הדבר להטריח עצמנו ולמצוא היתר לאכול תותים אלו בכל עת ובכל זמן ע"י סמרטוט ולהקל איסור זה מעל בני ישר' באופן שלא יהיה איסו' דמבטל איסור לכתחי' ויש לי להביא ראיה ממ"ש מו' הרב המו' בפר"ח די"ד ס"ס ס"ד שהסכים למ"ש הריב"ש וכתב שם בסיום הלשון וז"ל אמנם בעיקר הדין כיון יפה שכל שאין כונתו לבטל האיסור ליהנות בו לא מקרי מבטל איסור וכמ"ש הב"י לקמן סי' כ"ד בשם א"ח על דבש שנפלו בו נמלים שיחמם הדבש עד שיהא ניתך ויסננו ואין כאן משום מבטל איסור שאין כונתו אלא לתקן הדבש ע"כ והכי מוכח מהא דקתני במס' תרומו' סאה תרומה שנפלה לפחות ממאה חולין וטחנן והותירו כשם שהותירו החולין כך הותירה התרומה ואסור ואם ידוע שחיטין של חולין יפות משל תרומה מותר ואמרי' עלה בירושל' דאף לכתחיל' טוחן ומתיר וטעמא דמילתא משום שאין כונתו לבטל האיסור אלא כונתו לטחון ולאכול אלמא כל היכא דלא מכוין לבטולי לאיסור אלא דממילא מבטיל ולא קמכוין שפיר דמי עכ"ל. ועוד שנה פ' זה שם סי' צ"ט ס"ק ח' על מ"ש לסייע לס' התוס' דס"ל דהא דאין מבטלין איסור דהוי מדרבנן מהך מתני' דמס' תרומה מגורה שפינה ממנה תרומה אין מחייבין אותו להיות יושב ומלקט א' א' אלא מכבר כדרכו ונותן לתוכה חולין וכן חבית שמן של תרומה כו' ונהי נמי דבכה"ג ודאי לא אסיר מ"ה לבטולי כיון שאין כונתו לבטל האיסו' ליהנות ממנו וכמ"ש בסס"י ס"ד מ"מ אי איתא דביטול איסורין אסיר מ"ה מדרבנן מיהא היכי מקלינן כולי האי אלא משמ' דהוי מדרבנן ומ"ה היקלו באיסורין לבטלן ולא אטרחוהו רבנן במידי שאין דרכן של בני אדם ללקט ולטפח עכ"ל ז"ל.
- Yoreh De'ah.4.3
וקודם שנבא לתכלית המבוקש באותו מעמד נמצא אחינו הח' הש' הבין כמהרי"ע ה"י בשנות"ו את טעמו ונימוקו דמו' הפר"ח בההי' דסי' צ"ט הנז"ל. והק' לדעתי דכפי ס' מו' הפר"ח יגדל התימה על הרמב"ם שהוא מכת הפוס' דס"ל דביטול איסורין הוי מדאורייתא א"כ ק' איך פסק הך מתני' דמגורה של תרומה שפינה ממנה כו' והא הך מתני' לא מיתוקמא אלא דוקא למאן דס"ל דביטול איסורין הוי מדרבנן וכמ"ש הפר"ח. והשבתי לו דאיפ' לו' דהרמב"ם יפרש הך מתני' דמגורה דהוי בתרומה בזמן הזה דרבנן. ולהכי פסקה לה אע"ג דס"ל דביטול איסורין הוי מדאורייתא. והוא ה"י השיב לי דאי אי' דהרמב"ם מפרשא להך מתני' דמגורה הנז"ל בתרומה בזמן הזה דרבנן דפוק חזי מאן גברא רבא קמסהיד דהרמב"ם מפרשה להך מתני' דמגורה בתרומה דאורייתא הוא הקדוש הרשב"א בתשו' סי' רכ"ב ובשיטתו לבתרא פ' המוכ' והביא דבריו מו' הפר"ח שם בי"ד סי' קכ"ב דף קכ"ו ע"א וז"ל שם בא"ד אלא שהרמב"ם נר' שפי' הך מתני' דמגורה בתרומה דאורייתא וכ"נ דעת מקצת מרבותי ולדעתם אפי' משהו בעין כיוצא בכעניין גרגורי תרומה שבמגורה וטיחת שמן שבבד שאין דרכם של בני אדם ללקט ולטפח מבטלין לכתחי' כו' יע"ש ומי כמוהו יודע בחדרי הרמב"ם הרי שהעיד הרשב"א ז"ל על הרמב"ם שהיה מפרש הך מתני' דמגורה בתרומה דאורייתא וכיון שכן ק' טובא על מו' הפר"ח ז"ל דמה סייעתא הביא לס' התוס' דס"ל דביטול איסורין דרבנן מהך מתני' דמגורה דאין משם סייעת' כלל דהרי מצינו להרמב"ם דס"ל דביטול איסורין דאורייתא ואפ"ה פסקוה להך מתני' דמגורה וטעמן כמ"ש הרשב"א דכיון שאין דרכן של ב"א ללקט ולטפח ס"ל דמבטלין לכתחי' וא"כ אין סייעתא כלל מהך מתני' לס' התו' דס"ל דביטול איסורין הוי מדרבנן והדבר צ"ת. ואחרי כן ראיתי ונתון אל לבי להתיישב בראיה זו שהביא מו' הפר"ח מההיא מתני' דספ"ה דתרומה אמרו בירוש' עמ"ש במתני' אם ידוע שחיטין של חולין יפות משל תרומה מותר. אמרו שם בגמ' תני אף טוחן הוא לכתחי' ומתיר מתני' דר"י. דר"י אומר אף מתכוין וילקוט ויעלה בא' ומאתים. א"ר זעירא שכן דרך כהנים להיות טוחנין מדומע בבתיהן מה נפיק מביניהון כלאי הכרם על דעתיה דר"י טוחן ומתיר על דעתיהון דרבנן אינו טוחן ומתיר. ופי' המפרשים מהר"ש סריליו ודעימיה ז"ל אף טוחן הוא בתחי' ומתיר פי' דאף לכתחילה מותר לטחון אע"ג דחיטין של חולין יפות הן יהיה השתא כדי העלאה ומתחילה היו אסורין ועתה ע"י טחינה הותרו אין זה כמבטל איסור לכתחילה לפי שמתחי' היו כמושין והשתא רווחא להו פי' שע"י טחינה נתגלה שכבר היה בחולין שיעור כדי ביטול ועיין בס' שדה יהושוע פ"א דערלה יע"ש. כר' יוסי דס"ל בכלאי הכרם דמותר לכתחילה להתכוין וילקוט לכתחילה עד שיעלה בידו א' ומאתים. וס' ר"י היא בפ"א דערלה כך היא שנוי' במתני' נטיעה של ערלה ושל כלאי הכרם שנתערבו בנטיעות ה"ז לא ילקוט ואם ליקט יעלו בא' ור' ובלבד שלא יתכוין ללקוט ר' יוסי או' אף יתכוין וילקוט ויעלו בא' ור'. א"ר זעירא ד"ה היא שכן דרך הכהנים להיות טוחנים מדומע בבתיהם. כך הגירסא ועיין בשדה יהושוע שכן דרך הכהנים כו' פי' אפי' כרבנן אתיא דמודו רבנן הכא דמותר אף לכתחילה לטחון שהרי דרכן של כהנים לטחון המדומע בבתיהם והרואה או' שילוחו של כהן הוא ע"כ יע"ש. ואני בעוניי הכינותי לבי לראו' במשנה תורה איך פס' הרמב"ם באלו המשניו' דתרומה ודערלה וראיתי שהרמב"ם פסק בההיא דערלה כר' יוסי בה' מאכלות אסורות. ומרן הקדוש נתן טעם לדבר משום דבגיטין דף נ"ד נשאו ונתנו בס' ר"י וכדבעינן למימר משמע ליה לר"י דהלכתא כותיה יע"ש בכ"מ אך בה' תרומות נרא' מדברי הרמב"ם שפסק כת"ק ואיני יודע למה ובקשתי בספרים הנמצאים לפני ולא מצאתי מי שהרגיש בזה. ויותר יגדל התימה על מרן הקדוש איך לא הרגיש בזה. והילך לשון פסק הרמב"ם פי"ו מה' מאכלו' אסורות הלכה כ"ה נטיעה של ערלה שנתערבה בנטיעות וכן ערוגה של כלאי הכרם בערוגות ה"ז לוקט לכתחילה מן הכל ואם היתה נטיעה במאתים נטיעות וערוגה במאתים ערוגות הרי כל הנלקט מותר ואם היו בפחות מזה כל הנלקט אסור ולמה התירו לו ללקוט לכתחי' והיה מן הדין שאוסרין לו הכל עד שיטרח ויוציא הנטיעה והערוגה האסור' שהדבר חזקה שאין אדם אוסר כרמו בנטיעה א' ואילו היה יודעה היה מוציאה עכ"ל.
- Yoreh De'ah.4.4
וראה ראיתי בכתבי הקודש של הרב קדוש יאמר לו כמהר"י מולכו זלה"ה שהוקשה לו בדברי הרמב"ם וז"ל ויש לדקדק בדברי הרמב"ם כמ"ש אם היתה נטיעה בר' נטיעות ה"ז מותר דמה לנו עם הנטיעות דלא היה לנו לשער אלא בפירות היוצאים מהנטיעו' אם יש באותם הפירו' מאתים כנגד מה שהיה יכול לצאת מנטיעת הערלה דהרי הנטיעה עצמה אינה בטילה וכמ"ש רש"י שם בגמ' דגיטין דף נ"ד ע"ד ת"ק דקאמר ה"ז לא ילקוט דכל זמן שהיא במקומה כמחובר חשיבא ולא בטילה. א' הכותב והרב כמהר"ש סריליו ז"ל כתב טעם אחר דאינה בטילה במחובר משום דקביע וכל הקבוע כמחצה על מחצה דמי יע"ש הרי דהנטיע' עצמה אינה בטילה לת"ק ואף לר"י לא התיר אלא אחר שליקט. ולכך נלע"ד דבהא פליג הרמב"ם וס"ל דהנטיעה עצמה בטילה בעודה במחובר ולא מיקרי דבר חשוב ובהא פליג ר"י את"ק דלת"ק הנטיעה עצמה אינה בטילה ולכך קא' ת"ק דלא ילקוט דהרי הוא מבטל איסור לכתחילה. אך ר"י ס"ל דמותר לכתחילה ללקוט דכבר הם מבוטלים בעודם במחובר אלא שצריך א' ומאתים נטיעות כדי לבטלה עכ"ל ז"ל. ובעיני משה רע הדבר במאד מאד לו' שהרמב"ם יהיה חולק עם רש"י ומהר"ש סריליו ז"ל. והרי עלי לקרב הלבבות ולהשוות את הדיעות ולעשותם ריעים ואהובים ולא פליגי הנה תחילת דבר צריך לחקור בס' רש"י ז"ל דס"ל דבמחובר לא בטילי אפי' באלף מטעם חשיבותן וגם לס' מהר"ש סריליו דבמחובר לא בטיל מטעם קביעותם דכל הקבוע כמחצה על מחצה דמי אך הפירות שנלקטו מהם בטילי מחשבותן ומקביעותם צריך לחקור לפי דעתם היכי משכחת לה שיעלו בא' ור' שאם אין נטעיות שם מספר מאתים וגם אינו לוקט בשוה מכל א' רימון אחד במספר שוה איך אי' לומ' שעולין בא' ור' הא אפי' שהפירות שלקט מהנטיעו' יהיה מניינם ומספרם קק"א עדיין אי' שמהנטיעה של איסור לקט עשרה או עשרים והשאר משאר הנטיעות של היתר הן הנה כיון שאינו מכיר הנטיעה של איסור איזו היא כדי שיזהר שלא ילקט ממנה אלא דוקא רימון א"כ די שיעל' רימון זה של איסור כר' רימונים שלקט מנטיעות של היתר א"כ לדידהו היכי משכחת לה שיעלו בא' ור'. הא אין עליך לו' דעולין בא' ור' משכחת לה אלא כגון שהין לו בשדה זו ר' נטיעו' של היתר וא' של איסו' אלא שנתערבה נטיעה זו של איסור בר' נטיעות של היתר שאינו מכיר אותה של איסור איזו היא וכדי שיעלו בא' ור' לא משכחת לה ביטול זה דא' ור' אלא דוקא באופן זה שילקט מכל הנטיעות במספר שוה דרך משל א' א' מכל נטיעה ונטיעה או ב' ב' מכל נטיעה ונטי' וכן עד"ז באופן דמה שילקט מכל הנטיעות יהיה במספר שוה לכל הנטיעות ולא ילקט מא' מהנטיעות יותר אפילו אחד דבכה"ג יעלו הפירות בא' ור' שאם לקט מכל נטיעה א' א' והם קק"א נטיעות הנה כבר עלה פרי האיסור בא' ור' של היתר וכן עד"ז אם לקט ב' ב' מכל נטיע' ונטיע' ובאופן זה דוקא הוא דמשכחת לה שיעלו בא' ור' ולא באופן אחר, וכיון שכן נמצא דהרמב"ם לא פליג אם רש"י ומהר"ש סריליו דודאי דהרמב"ם ס"ל דנטיעה דמחובר אין לה ביטול אפי' באלף או מפני טעם רש"י או מטעם מהר"ש סריליו. אלא דהרמב"ם פי' את הדבר לכדי שיעלו בא' ור' ובתחילה כתב נטיעה של ערלה כו' ה"ז לוקט לכתחי' מן הכל כלו' בשוה ואח"כ פי' דאיך יהיה האופן שיעלו בא' ור' לכן כתב דבזה יהיה האופן דאם היתה נטיעה זו של ערלה בר' נטיעות וערוגה זו בר' ערוגות ה"ז לוקט לכתחי' לפי שכיון שלקט מכל הנטיעות והערוגות בשוה הרי יש כאן ר' של היתר וא' של איסור והרי עלו בא' ור'. אך אם היו בפחות מזה כלו' שלא היו לו ר' נטיעות של היתר אלא פחות מר' נטיעות אז הנלקט כולו אסור אפי' שלקט שוה בשוה וכ"ש כשלא לקט דבר השוה לכל דאין ביטול לאיסור משום דלא בעי' כמה לקט מנטיעת האיסור כנ"ל ליישב דעת הרמב"ם ז"ל.
- Yoreh De'ah.4.5
מעתה אעלה ואשובה ואראה בטעם לשבח שנתן מו' הפר"ח עמ"ש בירוש' דאף טוחן לכתחילה הוא משום שאין כונתו לבטל האיסור אלא כונתו לטחון ולאכול כנז"ל. ולכאורה ק"ל דנר' מדברי הירוש' שהטעם הוי כדא' ר' זעירא שם שכן דרך הכהנים להיות טוחנין מדומע בבתיהם כנז"ל ומהר"ש סריליו נתן טעם אחר שאין זה כמבטל איסור לפי שמתחילה היו כמושין והשתא רווחא להו. ולמעלה פי' את דבריו ועיין בתי"ט שפי' כפי' זה דמהר"ש סריליו וכיון שכן צריך לחקור בטעם זה שנתן מו' הפר"ח מבטן מי יצא טעם זה. ומידי חפשי מצאתי כי מאיש לוקחה והן הנה דברי הר"ר אשר אשכנזי הובאו דבריו בתשו' הרשב"א בסי' תס"א ובסי' תס"ג כתב וז"ל עוד נשמר מר מההיא דאמרי' בפ"ה דמס' תרומות סאה תרומה שנפלה למאה וטחנן ופיחתו כשם שפיחתו חולין כך פיחתה תרומה ומותר נפלה לפחו' ממאה וטחנן והותירו כשם שהותירו החולין כך הותירה התרומה ואם ידוע שהחיטין של חולין יפות משל תרומה מותר כו' וכל האיסורין שריבה עליהן שוגג מותר ואעפ"י שטחנן מזיד נקרא שוגג לענין ביטול דלא נתכוון לבטל אלא לטחון ולאכול וכדאיתא בירוש' אף טוחן לכתחילה ומותר שכן דרך כהנים טוחנין מדומע בבתיהם עכ"ל יע"ש. הרי שטעם כעיקר שכתב מו' הפר"ח ע"ד הירוש' משום שאין כונתו לבטל האיסור אלא לטחון ולאכול הם דברי הרב ר' אשר אשכנזי והוא פי' מ"ש בירושל' שכן דרך הכהנים לטחון מדומע בבתיהם. וכיון שכן דון מינה ומינה לנ"ד דשרי לסחוט התותין דרך סמרטוט ולאכול וגם לשתות המים היוצאים דרך סמרטוט מהאי טעמא ואין כאן משום מבטל איסור משום שאין כונתו לבטל האיסור אלא לאכול ולשתות המים היוצאים מהם אלא דאכתי לבי מהסס בזה ממ"ש הרשב"א בתשו' סי' תצ"ה בסוף דבריו וז"ל אמרתי זו ק' מן הראשונ' שאין אומרין אין מבטלין איסור לכתחילה אלא כשמבטל את האיסור ואכלו אבל לסחוט את האיסור ולהוציאו מתוך ההיתר אין זה מבטל איסור אלא מכשיר את ההיתר ומפריד ממנו האיסור שא"כ בטלת כל העגלה וליבון וטיחת הכחל עכ"ל. דמשמע מדבריו דהיכא דהאיסור אינו נפרד מההיתר ובא זה לבטלו ע"י סחיטה כנ"ד דאסור לבטלו בכה"ג דנשאר איסור מעורב עם ההיתר. וא"ת לס' זו דהרשב"א תיקשי ליה הך מתני' דספ"ה דתרומה דאמרו בירוש' דאף טוחן לכתחילה והיא הראיה שהביא מו' הפר"ח. והרי התם האיסו' אינו נפרד מההיתר ונשאר בו אחר הטחינה ואפ"ה אמרו דטוחן לכתחילה ואין בו משום מבטל איסור. איפשר ליישב בזה לס' הרשב"א א' משתים או אי' לו' דס"ל כפי' מהר"ש סריליו דטעם הדבר הוא מפני שכבר פאה זו היתה מבוטלת מעיקרא מחמת שהחיטין של חולין היו יפות משל תרומה אלא שהיו החיטין כמושות ומפני זה לא היה מתגלה הביטול אך כשנטחנו נתגלה הדבר דלמפרע כבר היה בהם כדי ביטול ולכן אין כאן משום מבטל איסור לכתחילה שכבר מבוטל היה מקודם הטחינה. או אי' לו' דהרשב"א ס"ל דמשנה זו איירי בתרומ' בזמן הזה דרבנן ובאיסו' דרבנן קי"ל דמבטלין איסור לכתחי'. וכן אמרו שם בירושל' דתרומות בפ"ד משנה ח' וז"ל הגמ' שם ר' יונה ור' יוסי אמרו תרוויהון בשם ר' זעירא אפי' חיטין בחיטין טוחן ומתיר ופי' מהרש"ם שם וז"ל טוחן ומתיר אפי' נדמעו חיטי תרומה בחיטי חולין וידוע דכשטוחני' אותם מותירות והיה יודע דחיטין דחולין יפות לא תימא לא יטחון לכתחי' דקי"ל לקמן דאין מבטלין איסור לכתחילה קמ"ל דכיון דתרומה בזמן הזה דרבנן שרי ואפי' במקום דליכא כהני' נמי טוחן ומתיר לזרים עכ"ל. הרי שהרשב"א כתב שאין מבטלין איסור לכתחי' לאוכלו ובנ"ד הוי מבטל איסור לכתחי' לאוכלו. ודאי דאסור ובפרט דנ"ד הוי איסור תורה דכ"ע ס"ל דאין מבטלין איסור תורה לכתחי' וכמ"ש הרשב"א בת"ה דף קכ"ב בדיני התערובות שער ג' דבאיסור תורה אסור לבטלו בידים ואפי' נפל מעצמו ואין בהיתר כדי לבטלו אסור להוסיף היתר כדי לבטל האיסור. וזהו דוקא באיסור תורה ומיהו באיסורי' שעיקרן מדרבנן כגבינה של גויים וכיוצא אם נפל לפחות מס' מרבה עליה לכתחילה ומבטלה והביא ראיה מפ"ק דביצה עצים שנשרו מן הדקל לתוך התנור בי"ט מרבה עליהם עצים מוכנין ומבטלן ופרכי' והא קי"ל דאין מבטלין איסור לכתחי' ופרקי' ה"מ בדאורייתא אבל בדרבנן מבטלינן ודוקא נפל אבל ליטול איסור דרבנן ולערב בהיתר כדי לבטלו לא. והאריך שם וכתב כל הסברות האוסרי' והמתירין ולבסוף כתב וז"ל נמצאו ג' מינין בביטול האיסורין הא' הוא איסור של תורה כו' הב' איסור של דבריהם שיש לו עיקר מן התורה. והג' איסור של דבריהם שאין לו עיקר מ"ה. איסור של תורה כו' אין מרבין עליו היתר כדי לבטלו ואין צ"ל שאין מערבין אותו בידים. איסור של דבריהם שיש לו עיקר מ"ה אין מערבין אותו לכתחי' כו' אבל אם נפל מעצמו מרבה עליו היתר כדי לבטלו. איסור של דבריהם שאין לו עיקר מ"ה בתרומה וחלת ח"ל מערבין ומבטלין אותה ברוב לכתחילה ואפי' להאכילה לזרים ולדעת ר"ש ל"א אלא לכהן טמא ולא לזרים וי"א שלא א' כן אלא בתרומ' וחלה של ח"ל אבל לא בשאר איסורין ויש לחוש לדבריהם ע"כ תורף הלשון יע"ש באורך.
- Yoreh De'ah.4.6
והנה הטור הביא דברי הרשב"א הנז' בי"ד סי' צ"א וכתב דדבר שעיקרו מדרבנן שנתערב בהיתר מוסיף עליו היתר ומבטלו ומרן תמה ע"ד הטור וכתב וז"ל ויש לתמוה על רבי' שכתב בשם הרשב"א דדבר שעיקרו מדרבנן כו' כנז' ומאח' שאעפ"י שהוא סבור כן כתב שיש לחוש לדברי האוסרים לה מ"ל לרבינו לכתוב בשמו סתם להיתר עכ"ל. ושלמים וכן רבים תמהו ע"ד מרן בתמיהא שתמה ע"ד הטור וכתבו דמרן לא דק. ותורף תמיהתן ע"ד מרן היא דמ"ש הרשב"א ב"ה ויש לחוש לדבריהם היינו לפי שמקודם לזה הביא ס' הי"א דבאיסו' שעיקרן מדבריהם שמערבין ומבטלין אותם בידים לכתחילה ואח"כ הביא ס' הי"א אחר שאמרו שלא אמרו כן אלא בתרומת וחלת ח"ל בלבד שמותר לערב בידים אבל לא בשאר איסורין דרבנן דאינו מותר לערב איסור דרבנן בידים ועלה כתב הרשב"א דיש לחוש לדבריהם דרי"א בתרא והטור ז"ל לא כתב בשם הרשב"א שמותר לערב בידים איסור דרבנן אלא מ"ש בשם הרשב"א הוא דאם נפל איסור דרבנן בתוך היתר שמותר להרבות עליו עוד היתר ולבטלו דהכי ס"ל להרשב"א אפי' למסקנא והניחו דברי מרן בצ"ע ועיין בס' בני שמואל ובס' מעיל שמואל סי' ע"ה ובפר"ח סי' צ"ט ס"ק י"ז יע"ש. והנר המזרחי מר אחי המאירי ה"י תמה על הרבנים הנז' שהרי מצינו להרשב"א הודאת עצמו שהודה לדברי הרא"ה במה שהשיג בבדק הבית שם עמ"ש הרשב"א בת"ה דבאיסורין דרבנן כגבינת של נכרים וכיוצא דאם נפלה לפחות מס' דמרבה עליהן ומבטלן דלא אשכיחן בשום דוכתא לבטל שום איסור ואפילו איסור דרבנן שאין לו עיקר מ"ה וההיא דעצים שנשרו מ"ה בי"ט שהביא ראיה ממנה אין ממנה ראיה לכל איסורין דרבנן דהתם שאני דמקלא קלי איסורא ותרומה וחלת ח"ל יצא מכלל זה דאין מבטלין איסור וכדיהיב טעמא התם יע"ש. ועל דברי הרא"ה הללו כתב הרשב"א במשמרת הבית וז"ל א' הכותב לא טוב עשה שהתיר בשם המחבר את אשר לא התיר כי המחבר כתב אחר כל דבריו שראוי לחוש לדברי האוסרין עכ"ד. הרי לך דבפה מלא דיבר הכתוב במשמרת הבית שכן הסכימה דעתו ג"כ לס' הרא"ה דאפי' באיסורין דרבנן שאין להם עיקר מ"ה דאם נפלו לתוך היתר דאינו יכול להרבות עליהן היתר כדי לבטלן ולזה רמז בס"ד באומרו ויש לחוש לדבריהם. וכיון שכן תמיהתו של מרן ע"ד הטור קיימה לעד ותמיהת הרבני' אזדא לה. זהו תורף תמיהת אחי וראש ה"י. ואני עני וכואב ק"ל על הרבנים הנז' איך לא ראו דברי המשמרת כי לא נפלאת ולא רחוקה היא ולהצילם מפח כי יקוש אי' לקרוב לודאי הוא שאף שראו דברי המשמרת אפ"ה תמהו על מרן. והוא דס"ל בפי' המשמרת באופן אחר והוא עפ"י מ"ש המאור הגדול מהראנ"ח בתשו' סי' קי"ב ולפי שהספ' לא נמצא אתי במחיצתי לא העתקתי דבריו ככתבם וכלשונם רק אכתוב כללות דבריו מה שאני זכור מתורה שבע"פ. והוא שהרב הנז' העתיק לשון זה של ת"ה דהרשב"א וחקר וחקק וחצב בהם ועלתה בידו לאמר דמדס"ל דבאיסורין דרבנן שאין להם עיקר מ"ה דמותר לערב האיסו' בהיתר בידים לכתחילה ס"ל דבאיסור דרבנן דיש לו עיקר מ"ה דסלקינן חד דרגא והוא דאסור לערב האיסור לכתחילה בידים. אמנם אם נפל האיסור מעצמו לתוך היתר מועט שיכול לכתחילה להרבות ההתר עד כדי ביטולו ולבטלו. ומאן דס"ל דאפילו באיסורין דרבנן דאין להם עיקר מ"ה דאסור לערב בידו האיסור לכתחילה לבטלו ס"ל באיסור דרבנן שיש לו עיקר מ"ה אפילו נפל האיסור מעצמו לתוך היתר מועט אינו יכול להרבות היתר כדי לבטלו לכתחילה אלא דינו הוא כאיסור תורה שנפל לתוך היתר שאינו יכול להרבות היתר כדי לבטלו ואם עשה כן בשוגג מותר במזיד אסור וסברא זו השנית היא ס' הרשב"א מדכתב בס"ד ויש לחוש לדבריהם זהו כללות דברי הרב הנז' יע"ש באורך. מעתה אי' לו' שהרבנים הנז' המה ראו דברי המשמרת וס"ל שכונת דברי המשמרת באו' לא טוב עשה שהתיר בשם המחבר את אשר לא התיר. כי המחבר אחר כל דבריו כתב שראוי לחוש לדבריהם. שר"ל שהרא"ה לא טוב עשה שחשב על הרשב"א שהתיר בכל איסורין דרבנן אפילו באיסורין שיש להם עיקר מ"ה אם נפל האיסור מעצמו שירבה עליו היתר לבטלו כי התיר את אשר לא התיר המחבר דהיינו באיסור דרבנן שיש לו עיקר מ"ה דבזה לא התיר המחבר אלא דוקא מה שהתיר הוא באיסור דרבנן שאין עיקרו מ"ה אך באיסורין דרבנן שיש להם עיקר מ"ה לא התיר וראיה לדבר כי המחבר אחר כל דבריו כתב שראוי לחוש לדברי האוסרים כלו' האוסרים באיסור דרבנן שיש לו עיקר מ"ה שאינו יכול להרבו' עליו כדי לבטלו וכמ"ש מהראנ"ח את זה אי' לו' שהרבנים הנז' הבינו בפי' דברי המשמרת. ולכן תמהו על מרן ז"ל מה שתמהו כנז"ל ותמיהתן קיימת לעד ותמיהת מרן הצריכוה עיון והדין עמהם. ונוראות נפלאתי בדברי מו' הפר"ח במ"ש בסי' הנז' שהרשב"א ס"ל דאפי' באיסורין דרבנן שיש להם עיקר מ"ה דמותר לערב ולבטל האיסור אפי' לכתחי'. דיש לתמוה טובא דאיך ייחס ס' זו להרשב"א והוא לא כן ידמה כמ"ש מהראנ"ח כנז"ל ובודאי שלא שלטה עינו בתשו' מהראנ"ח ז"ל. ועוד זאת יתירה דהא הוא ז"ל הביא בתחילת סעיף קטן זה דברי הר"ן שהביא דברי הרשב"א דבתשו' סי' של"ו והן היפך מ"ש הוא ז"ל ועדיין לחלוחית של דייו היתה קיימת בקולמוס ולא נס ליחו וכעת דבריו צ"ת.
- Yoreh De'ah.4.7
אנכי הרואה עוד דברים קשים כגידין במשמרת במ"ש וז"ל והרמב"ן מן המתירין באיסורין של דבריהם שאין להם עיקר בדאורייתא ולא בתרומ' וחלת ח"ל אמרה הרב אלא בכל כיוצא בהן אמרה וכ"ת דה"ה לכלאי הכרם בח"ל וגבינה של נכרים כו' וכן בישולי גוים כו' דמשמע מדבריו דהרמב"ן ז"ל ס"ל דבאיסורין דרבנן שאין להם עיקר מ"ה דמותר לערב האיסור בהיתר בידים לכתחילה בכללות כל איסורין דרבנן אמרה. ודבריו אלו הן סותרין למ"ש בפנים בת"ה כמ"ש ויש מי שאו' שאין מקלין כן לבטל לכתחילה אפילו באיסורין של דבריהם שאין להם עיקר בדאורייתא ובתרומת ח"ל בלבד הוא שהקלו יותר משאר איסורין וכ"כ הרמב"ן ז"ל שבתרומת ח"ל הקלו יותר כו'. ומדשתק הרשב"א ולא חלק על יש מי שאו' זה לו' דהרמב"ן ס"ל דלאו דוקא תרומת וחלת ח"ל הוא שהקלו אלא שגם בכל איסורין דרבנן דדמו להו ס"ל להרמב"ן ז"ל דמותר לערב בידים לכתחי' ואיך כתב יש מי שאו' זה דהרמב"ן ס"ל דדוקא בתרומת וחלת ח"ל הוא שהקלו משמע שהודה לדבריו דקושטא קא'. והוא ז"ל כתב במשמרת להיפך כנז"ל. ועוד זאת יתירה דלפי מ"ש הרשב"א במשמרת דהרמב"ן לא בתרומ' ח"ל אמרה הרב אלא בכל איסורין דרבנן אמרה כנז"ל א"כ נמצאו דברי הרמב"ן פלגן בהדיהו שהרי הרשב"א בתשו' דסי' של"ו הביא השואל דברי הרמב"ן והיפך מ"ש הרשב"א משמו במשמרת שהרי כתב שם השואל בשם הרמב"ן וז"ל בא"ד והוא ז"ל מפרק לה דלא אמרי' התם מבטלה ברוב אלא בכשנתערבה בכמותה או בפחות ממנה מרבה עליה חולין ומבטלה כמ"ש פ"ק דביצה דבדרבנן מבטלין איסורין אבל לבטלה בעירוב לכתחילה לא דלערב בשאר איסורין של דבריהם הרי דברי הרמב"ן נראות כסותרות זא"ז. והנה ליישב דברי הרשב"א במ"ש בת"ה למ"ש במשמרת. אי' לו' דהרשב"א ס"ל בס' היש מי שאו' דיש מי שאו' כתב שאין מקלין בשאר איסורין דרבנן לערב בידים דדוקא בתרומת וחלת ח"ל הוא דהיקלו יותר משאר איסורין ונסתייע לס' זו שא' דדוקא בתרומת ח"ל היקלו ממ"ש הרמב"ן ז"ל לענין ביטול ברוב כדין התורה דחד בתרי בטיל ה"נ בתרומת ח"ל מפני קולה שבה היקלו ואוקמוה אדין תורה דחד בתרי בטיל וכמ"ש בזה הרשב"א שם בת"ה דף ק"ח. משם למד היש מי שאו' לו' דדוקא בתרומת וחלת ח"ל מותר לערב האיסור בידים לבטלו לפי שכיון שמצינו קולא א' דבטילה ברוב ה"נ י"ל שמותר לערבם בידים לכתחילה. אך אין הכונה לומ' שהרמב"ן ס"ל דמותר לערב אפילו תרומת וחלת ח"ל בידים ולכן לא השיג הרשב"א על יש מי שאו' הלז לפי שהוא לא א' דהכי ס"ל להרמב"ן שמותר לערב תרומת וחלת ח"ל בידים. אלא שמה שנסתייע היש מי שאו' מדברי הרמב"ן הוא לו' דמאחר דהרמב"ן לענין ביטול א' שתרומת וחלת ח"ל דהיקלו בהם גם הוא היקל לענין עירוב כן אי' לו' שהבין הרשב"א בס' היש מי שאו'. והשתא מ"ש במשמרת והרמב"ן מן המתירין אי' לו' שכוונתו היא לגלות לנו דהיש מי שאו' הלז נעלם ממנו כל דברי הרמב"ן שכתב ביבמו' פ' הערל דאילו היה רואה אותם היה חוזר בו מסברתו שהרי שם כתב הרמב"ן דלאו דוקא אלו אלא כל כיוצא בהן באיסורין דרבנן שאין להם עיקר מ"ה שבטלין ברוב ושווין הם. וכפי סברתו דס"ל דכי היכי דהיקלו לענין ביטול ברוב ה"נ יש להקל לענין היתר עירוב בידים אם היה רואה דברי הרמב"ן שהשוה כל האיסורין לתרומה וחלת ח"ל לענין ביטול היה חוזר בו ואו' דבכל איסורין דרבנן מותר לערב בידי' דכל אפייה שווין בין לענין ביטול ובין לענין עירוב לס' היש מי שאו' הלז. וכיון שהגענו לידי מדה זו לפי כן אמור מעתה גם דברי הרמב"ן באו לכלל יישוב ואין בהם סתירה דמ"ש הרמב"ן פ' הערל הוא לענין ביטול ברוב חד בתרי דיד כולם שוה לביטול ברוב ואין הפרש בין תרומת וחלת ח"ל לשאר איסורין דרבנן כיון שכולן אין להן עיקר מ"ה. ומ"ש בדברי השואל דסי' של"ו הוא לענין עירוב בידים שגם בזה יד כולן שוה דאסו' לערב בידי' האיסור כדי לבטלו ומ"ש בתרומת ח"ל דמבטלה ברוב היינו אם נפלה ככמותה או בפחות אבל לערב בידים לכתחילה זו לא מצינו בשום איסור אפי' באיסור דרבנן שאין לו עיקר אמנם נפל האיסור מעצמו יש לו ביטול באופן ביטול השייך לאותו איסור *א"ה ולי נר' דהיש מי שאו' ראה דברי הרמב"ן ז"ל והכי פירושו ויש מי שאו' שאין מקילין כן לבטל לכתחיל' אפי' באיסורין של דבריה' שאין להם עיקר מ"ה ובתרומת ח"ל בלבד הוא דהקילו יותר משאר איסורין ודלא כס' היש מי שאומר ראשון דלא מחלק בין תרומ' ח"ל לשאר אסורין והביא ראיה ממ"ש הרמב"ם דתרומת ח"ל מערבין אותה לכתחילה בידים וא"כ גם בשאר איסורין מערבין ומבטלין אותן לכתחי' בידי' דהא ודאי ליתא דהרמב"ם לא אמרה אלא דוקא בתרומ' ח"ל בלבד ולא בשאר איסורין ועל זה כתב וכ"כ הרמב"ן ז"ל פי' וכ"כ הרמב"ן דאפי' לסברת הרמב"ם דסבי' ליה בתרומת ח"ל דמערבין אותה בידים בשאר איסורין של דבריהם שאין להם עיקר מ"ה מודה דאסור לערבם לכתחי' בידים ודוקא בתרו' ח"ל הוא דהתיר אבל הרמב"ן עצמו ס"ל דאף בתרומת ח"ל אין מערבין אותה בידים כמ"ש בפ' הערל וז"ל אע"פ שמערבין ומבטלין תרומת ח"ל לכתחילה כדעת הרמב"ם ז"ל דקל הוא דהקלו בתרומ' יותר משאר איסורין ועוד דאפילו בתרומה וחלת ח"ל איכא למימר דאין מערבין ומבטלין אותן לכתחילה בידים כו' יע"ש. ומה שכתב הרשב"א במשמרת דהרמב"ן מן המתי' הוא לאפוקי מסברת הרא"ה דס"ל דאף באיסו' של דבריהם שאין לו עיקר מן התורה אין מבטלין אותו ואפי' אם נתערב בהתר אין מרבין עליו כדי לבטלו ודוקא בעצים שנשרו מ"ה ובתרומ' ח"ל הוא דהתירו אבל שאר איסורין אסו' להרבו' עליו על זה כתב דהרמב"ן מן המתירין באיסורין של דבריה' שאין להם עיקר מ"ה אם נתערבו בהיתר מרבה עליהן ומבטלן ברוב ולא בתרומה וחלת ח"ל בלבד אמרה הרב ז"ל אלא בכל כיוצא בהן כגון גבינות של גוים כו' ודלא כמ"ש הרא"ה דיש חילו' בין תרומת ח"ל לשאר איסורין ובהכי עלו דברי הרמב"ן והרשב"א ז"ל על נכון ודוק. כלל העולה מכל האמור דבאיסורין של תורה אין מערבין אותו בידים כדי לבטלו ונדון דידן הוי כמערב האיסור של תורה בידי' ואסור אך את זה ראיתי בהרב תי"ט בפ"ד דתרומות משנה ט' שכתב שמצא כתוב דהא דאמרי' ואין מבטלין איסור לכתחילה ה"נ להרבו' בהית' כדי לבט' האיסו' אבל כשאינו מרבה בהיתר אלא משנה האיסור מכמות שהיה ומפרידן כמו שהיה מקדם כדי לערבן יחד בכה"ג נ"ל דשרי לבטל איסור לכתחילה עכ"ד ושתיקת הרב תי"ט ז"ל בזה כהודאה דמיא וכ"כ השילטי פ' השוכר את הפועלים. וכן אמרו שם בירוש' בר פדייא או' טוחן ומתיר ופי' ר"ש ומהר"ש סריליו פי' דורסן וטוחנן כדי שיתערבו יחד ואינן עבדין ובטלין יע"ש. גם הר"ן פ' אין מעמידין והביא דבריו מו' הפר"ח בי"ד סי' קכ"ב דף קכ"ה ע"ד וז"ל שם בא"ד ועוד לא נאסר לבטל איסור לכתחי' אלא למי שמתכוין לבטלו כדי ליהנו' ממנו כו' אבל במתכוין להכשי' הכלי ואינו נהנה מן האיסור שרי עכ"ל. ומו' הפר"ח דחה דברי הר"ן וכתב גם מה שתי' עוד שאין כאן מבטל איסור לכתחילה אינו מספיק למאי דקשרינן ליתן בו שכר לכתחי' בידים ואף שאינו מתכוין להכשיר את הכלי אינו בדין להתיר עכ"ל. ואנא עבדא דסגידנא קמיה ק"ל ע"ד אלו דהא הוא עצמו ז"ל בסי' ס"ד שהסכי' לעיק' דינו של הריב"ש וכתב דכל שאין כונתו לבטל האיסור ליהנות בו לא מיקרי מבטל איסור והביא ראיה ממ"ש מרן בשם א"ח בדבש שנפלו בו נמלים כו' ותנא דבי חזקיה אייתי מתני' מסאה של תרומה שנפלה לפחו' מק' חולין כאשר כל זה כתו' למעלה. הרי דהוא עצמו ז"ל נתן טעם זה לשבח שנתן הר"ן להתי' בטעם זה וכאן דחה טעם זה שנתן הר"ן ז"ל ולדידיה מי ניחא. ובעיני אין חילו' בין הטעמים אפי' במלא נימא ואין זה אלא שכחה.
- Yoreh De'ah.4.8
גם הרא"ה ז"ל בת"ה דף קכ"ו ע"ד כתב שם בבדק הבית בא"ד וז"ל עוד אני אומ' שאין דין איסור ביטולין לכתחילה אלא כו' עד וכן רוטב חזיר מועט לתוך ששים של מים מותר לבטל לכתחילה הא למה זה דומה למי שבא להפסיד גופה של נבלה עד שתהא פגומה כשהיא בעין שבודאי מותר לו לעשות כן ואח"כ מותרת לו עכ"ל ז"ל יע"ש. גם הרמ"ע מפאנו בתשו' סי' כ"ו התיר למלח שמעמידין אותו בדם נבלה לערב אותו בכל מיני תבשיל לכתחי' בשעת הדחק דבכה"ג לא אמור רבנן אין מבטלין איסו' לכתחי' ומו' הפר"ח הביא דבריו בסי' ק"ה ונשא ונתן בהם ולבסוף הסכים לדבריו ז"ל דלאוכלו בעיניה אסור אבל לערבו בתבשיל אפי' לכתחילה מותר ואף שאיסור מלח זה הוא משום איסור מעמיד דקי"ל דאפי' באלף לא בטיל אפ"ה כיון שהוא דבר שאין הציבור יכול לעמוד בלא מלח לא גזרינן כולי האי לאסור להם המלח משו' מעמיד יע"ש. גם מהר"ם מלובלין בתשו' סי' כ"ז נשאל על השכר שנותנין בו כישות מתולע. והשיב להתיר מכמה טעמי חדא דמסתמא נימוח התולעת ע"י ביטול והגסה. שנית שיש לסמוך ע"מ שמסננים אח"כ הכישות דרך הסל דאם נשאר איזה תולעת ישאר למעלה ע"ג הסל שלישית יש לסמוך עמ"ש שאם ישאר איזה תולעת יעלו חוץ מהחביות ע"י הרתיחה או יפלו למטה בתוך השמרים ולבסוף כתב והנלע"ד משום שהוא מעוות שלא יוכל לתקן ואי אי' למנוע שתית המשקים מההמון ומוט' שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין ע"כ יש לסמוך ע"מ שכתבתי עכ"ל יע"ש ומשמע מדבריו שמהטעמים הנז' התיר אף לכתחי' ליתן הכשות בשכר דאל"כ הי"ל לגזור שלא יתנו עוד כשות מותלע בשכר ולהעביר קול במחנה ע"י כרוז לאסור מכאן ולהבא. ואף שמו' הפר"ח סי' פ"ד חלק על הרב וכתב עליו שם וז"ל ובאמת שאין בדבריו כדאי להתיר איסור דאוריית' עכ"ל התם ודאי שטעמו ז"ל הוא דשמא יש תולעי' בשכר אף שנתבשל הכשות וסיננוהו מי יימר שלא יש עוד תולעים שלא נימוחו ע"י הבישול וגם עברו דרך נקבי הסל שסיננוהו ועד היום והיום בכלל התולעים בציבייונם ובקומתם הן הנה תוך השכר ולכן כתב הרב שאין כדאי להתיר איסור תורה בטעמים הללו. משא"כ בנ"ד דליכא למיחש בהך כלל. והעולה על כולן היא ס' הריב"ש ז"ל בתשו' סי' שמ"ט שנשאל ע"מ שנותנים חלב בסידקי קנקנים של עץ לחזק אותם כדי שלא ינטף היין והשיב שאין בכך כלום כו' עד ואין זה כמבטל איסור לכתחילה כיון שאין כונתו לבטלו ולהינות ממנו מן האיסור אלא כונתו לתקן הכלי ולהדביק סדקין כו' יע"ש ובפר"ח הביא דבריו סס"י ס"ד ואע"פ שמו' הפר"ח חלוק על שהביא הריב"ש ז"ל. מ"מ לעיקר הדין הסכים עמו והביא סמוכות לעיקר הדין ממ"ש מרן בדין נמלים בשם הא"ח וממתני' דתרומות כמש"ל.
- Yoreh De'ah.4.9
גם עיין בתשו' גינת ורדים חי"ד כלל א' סי' י"ח שכתב שם צדדי היתר להתיר הפולין הנקראי' מודמאס וא' מצדדי ההיתר הוא זה וז"ל שם בא"ד והריסוק שע"י הבישול וההגסה אינו בכלל מ"ש אין מבטלין איסור לכתחילה כיון שלא עשה הבישול וההגסה לבטל את האיסור אלא להשביח את התבשיל וחיך אוכל יטעם לו וכ"כ הריב"ש בתשו' סי' שמ"ט ומרן בב"י סי' פ"ד וז"ל ואין כאן משום מבטל איסור כיון שאין כונתו אלא לתקן את הדבש. וכיון שנתרסקו יש להם ביטול בס' והכא הרבה פעמים ס' יש כנגד התולעים ותו דספק נתרסק ס' לא נתרסק תלינן להקל דמ"ה אעפ"י שהאוכל בריה כ"ש חייב מ"מ מ"ה יש לה ביטול כשאר איסורין ואין חומר זה שנתנו לבריה שלא יהיה לה ביטול בששים מ"ה אלא מדרבנן וכיון דהוי מדרבנן תלינן להקל כו' יע"ש.
- Yoreh De'ah.4.10
הנה עד כה עזרני ה' לאסוף ולקבץ ס' המודים היתר בדין זה דאין מבטלין איסור לכתחי' אשר אשר מהם תצא תורה והוראת היתר לנ"ד לפי טעם וטעם דיהבי כל חד מנייהו ואף שהרב המאסף בכה"ג בסי' צ"ח בהגהת הטור מאות יו"ד ועד אות י"ח הביא סברות מרבנים אחרים שחילקו עוד חלוקים אחרים בענין זה דאין מבטלים איסור מ"מ כל חילוק דלא שייך לנ"ד לא כתבתים וידינו משוכות מהם יע"ש. ועוד זאת יתרה עולה ע"ג למי שלבו נוקפו עדיין דבנ"ד נר' שאין כאן מבטל איסור לכתחי' וטעמא דמלתא הוא דלדעתי בעצירת התותים בסמרטוט אין היתושים והתולעים הנמצאים שם נמוחים ואף ריסוק אינם מתרסקים אלא נשארים בציבייונם ובקומתן בתוך פיסולת התותים הנשאר בתוך הסמרטוט דהא חזינן בתולעים הנמצאים בקמח ועשו פת מקמח זה דאין התולעים נימוחים ע"י לישה כמ"ש מו' הפר"ח בי"ד סי' פ"ד ס"ק ל"ג אחר שהביא תשו' מהר"ם מלובלין כתב וז"ל והוצרכתי להעתיק דבריו בזה כדי שלא יבא איזה מ"ד ויטעי בדברי הרב להתיר בפת שנמצא בו תולעים משו' דמסתמ' נימוחו התולעים בעריכה ולישה כו' יע"ש הרי שכתב הרב הנז' ז"ל שאפילו ע"י עריכה ולישה שהדעת גוזר או' שודאי נימוחו התולעים אפ"ה כתב שאינם נימוחים ע"י עריכה ולישה כ"ש בעצירת תותים ע"י סמרטוט שהדעת נותן לומר שאין התולעים נימוחים אלא שנשארים עם פיסולת התותים שאין עצירת התותים ע"י הסמרטוט דומה לשאר דברים הנעצרים ע"י סמרטוט שהחילוק נר' בעין שבשאר דברים הנעצרים אי' שיעצר ע"י סמרטוט ויצא כל לחלוחי' הפרי דרך משל ענבים או רמונים אם יעצרם יצא כל לחלחותם דרך הסמרטוט ולא ישאר שום לחלוחית בפיסולת הנשאר בתוך הסמרטוט ובאלו הפירות יש לנו לדון ולו' שודאי נמחה גוף התולעים ויצא עם המים אשר יצאו מהסמרטוט. אמנם בתותים אלו דאי אי' בשום אופן שבעולם שיעצרו כשאר הפירות אלא שנשאר קצת לחלוחית בפיסולת וכיון שכן אי' קרוב לודאי הוא לומר שהיתושים והתולעים לא נמחו ולא נתרסקו וכיון שכן אין כאן מבטל איסו'. ואם עדיין לבך נוקפך אכתי מדי ספיקא לא נפקא ואין כאן מבטל איסור ודאי אלא מפריד האיסור מההתר ולכ"ע שרי דהוי כמי שמסנן את המים או היין או החומץ מן התולעים דלכ"ע מותר ה"נ בנ"ד. ונוסף גם הוא שיש מהאחרונים דס"ל דכשאי אי' להוציא האיסור מההיתר ולהפרידו ממנו בשום אופן שבעולם אלא ע"י ביטול דוקא שאין זה בכלל מבטל איסור לכתחי' ה"נ בנ"ד דאי אי' בשום אופן שבעולם שיפרידו האיסור מההיתר אם לא באופן זה. וקצת ראיה יש ממ"ש מרן הקדוש בשולחנו סי' פ"א דבש דבורים מותר ואע"פ שגוף הדבורים מעורבים בדבש וכשמפרישים הדבש מהם מחמין ומרתיחין אותם עמהם ומותר משום דהוי נט"ל פי' לפי שהדבורים פוגמים הדבש והוי נט"ל. הרי שבדין זה לא חששו לביטול איסור לכתחי' והטעם לפי שא"א באופן אחר להפריש הדבש מהדבורים אם לא יעשו באופן זה להכי התירו אפי' ע"י הרתחה שירתיחו ע"ג האש ואין כאן בית מיחוש כלל משו' מבטל איסור וגם אין כאן משום נותן טעם משום דהוי נט"ל. ה"נ בנ"ד יש להתיר ג"כ כיון שאי אפשר להוציא התולעים מהתותים אם לא באופן זה דוקא גם אין לחוש משום טעם התולעים שמתערב עם מי התותים מתרי טעמי חדא דאיפשר שהתולעים אינם מתרסקים כמש"ל ואם תמצא לומר שמא נתרסק קצת מהם הוי נותן טעם לפגם ומותר אף בדליכא ס' וכ"ש שיש ס' ויותר.
- Yoreh De'ah.5.1
שאלה שנה זו שנת התפ"ח בא הספינה דרך יפו והביאה דבש דבורים הרבה והביאו הסוחרים הדבש לעיר קדשינו ירוש' ת"ו והביאו הדבש לרחוב היהודים וראו היהודים הדבש עכור ואמרו החנוונים שסיבת עכירות הדבש איפשר שעירבו בו הגויים דבש ענבים הנקרא בערבי דיביס ובלעז הרופי. ומפני כן היהודים משכו ידיהם מלקנות מהדבש ובאו ושאלו בבית מדרשי מה יהיה משפט הדבש הזה אם הוא אסור מפני חששא זו או לאו ונסתפקו הת"ח בדבר. ועל זה נתתי אל לבי לחקור בדבר וזה החלי בס"ד וה' אלקים יעזור לי כי"ר.
- Yoreh De'ah.5.2
תשובה צריך אני לעמוד בעיקר איסור דבש הישמעאלים שפסק מרן בשולחנו הטהור בי"ד סי' קי"ג שאסור מפני מה נאסר אם איסורו מפני שתחילתו היה יין בשעה שהמשיכוהו ויש בו משו' יין נסך אי משום ד"א. ומצאתי למרן בב"י שם שהביא תשו' הר"ן סי' ה' ואנכי הרואה ראה ראיתי דברי הר"ן בשורשן ושם נאמר שנחלקו בני דורו בדבר שיש אוסרי' ויש מתירין וכל א' מהם הביא ראיה לדבריו והוא ז"ל סתר דברי המתירין והראיות שהביאו ולבסוף כתב וז"ל ונ"ל דבש הישמעלים יכולני ללמוד עליו זכות כיון שהישמעלים אין יינם אסור אלא בשתייה ולא בהנאה לפי שאינם עובדי ע"ז ואין ביינם חשש איסור יין נסך נמצא שלא נאסר אלא משום חתנות איפשר שהוא מותר והדבש אין בו משום חתנות דלא גרע מיין מבושל דאין בו משום חתנות כו' עד ועל זה סמך הרא"ה בגוי שבישל לחולה בשבת שמותר לבריא במ"ש וליכא משום בש"ג ומשום תחנות. עוד התיר בגוי שבישל לעצמו דברים המותרים שאע"פ שהתבשיל אסור משום בש"ג אבל הכלים מותרים להשתמש בהם אחר הדחה דלגבי גיעולי כלי גויים לא מסתבר למימר דגזרו ואסרו משום געולי גויים דבהא ודאי ליכא משום החנות כו' עד וזה ההתר השכל מקבלו והסברא נוחה הימנו. אבל למעשה אני אוסר לפי שראתי קצת מן הגדולים שחלקו על הרא"ה ואסרו פליטת כלים הבלועים מבש"ג אע"פי שהם דברים המותרים והצריכו הכלים הגעלה וכו' ולפיכך ראוי להנהיג אסור בדבש וכגי"ן ושלום ע"כ תורף דבריו ז"ל. וראתי להרב ט"ז שתמה על מהר"ם בעל ההגה בי"ד סס"י קנ"ג אחר שהביא תשו' הר"ן הנז"ל הקשה וז"ל ומזה אני תמה מאד על רמ"א שפסק סס"י קי"ג כהרא"ה בבישל גוי לחולה מותר למ"ש אפילו לבריא ואין בו משום בש"ג דכל כה"ג היכרא איכא. והרי הוא חד דינא עם דבש דכאן וכיון דכאן אסור ה"נ אסור התם לבריא כמ"ש עכ"ל והניח הדבר בצ"ע יע"ש. וסבור אני ליישב דברי מור"ם במה שהק' הרב ט"ז ז"ל דמור"ם ראה דברי התשו' של הר"ן שמתחילה הביא דברי הרא"ה במה שהתיר לבריא לאכול בישול גוי שבישל לחולה בשבת והביא ג"כ דברי הרא"ה שהתיר בגוי שבישל לעצמו דברי' המותרים דאין בכלים משום גיעולי גויים. וע"ז היה רוצה הר"ן להתיר הדבש של גויים מכח ב' התירות הללו שהתיר הרא"ה ז"ל. ובסיום דבריו כשהסכים לאסור כתב לפי שראתי קצת מן הגדולים שחלקו על הרא"ה ז"ל ואסרו פליטת כלים הבלועים מבש"ג אעפ"י שהם דברים המותרים והצריכו הכלים הגעלה כו'. וראה מור"ם שהר"ן ז"ל נכנס בתרתי ויצא בחדא ומשום ההיא דגעולי גויים הסכים לאסור הבין מתוך דברי הר"ן ז"ל דבדין גיעולי גויים לא ס"ל להר"ן כס' הרא"ה ברם בהך דינא דהמבשל לחולה בשבת משמע דס"ל להר"ן כס' הרא"ה. וע"כ ס"ל למור"ם דבדין שחלק הרא"ה שממנה למד הר"ן איסור דבש ש"ג לכן לא הגיה שם מור"ם כלום דכדין אסר מרן הדבש מדין גיעולי גוים. אכן בדין המבשל לחולה בשבת דלא חלק הר"ן על הרא"ה לכן פסק בסי' קי"ג כדברי הרא"ה דנר' מדברי הר"ן שהסכים לדברי הרא"ה כנ"ל לישב דברי מור"ם ז"ל. אמנם מה נעשה ביום שידובר בנו דברי הר"ן בפי' להרי"ף פ' אין מעמידין דף שנ"ג ע"ב בענין אם מתרפאין באיסורי הנאה כתב וז"ל ועכשיו נהגו לבשל לחולה שאין בו סכנה ע"י גוי בשבת ואע"פ שהתבשיל עצמו אסור משום בש"ג ואע"פ שאין בדבר ראיה מכרעת דאי מדאמרי' פ' מפנים צורכי חולה נעשין ע"י גוי בשבת ההיא אפשר לאוקומא בדברים שאין בהם משום בש"ג אלא כיון דסתמא איתמר הראשונים שהנהיגו כן לא ראו לחלק כו' והרא"ה כתב דאיפשר דטעמא דמלתא משום דמאי דאסרי רבנן משום חתנות לא השוו בו מדותיהם שהרי כו'. עד ולפיכך כתב שמותר לבריא במ"ש דליכא משום בש"ג כלל כיון דליכא משום בש"ג ולא שייך הכא חתנות ואין לסברא זו ראיה שאפי' נאמר דבכלל צורכי חולה נעשין ע"י גוי בשבת הוי דבר שיש בו משום בש"ג וכמו שפשט המנהג. אכתי איפשר דהיינו דוקא לחולה מפני שהתירו בו כל דבר הנעשה ע"י גוי שאין איסורו מגופו אבל להתירו לבריא אין לנו עכ"ל ז"ל. הרי שפתותיו ברור מללו שחולק עם הרא"ה שהתיר בש"ג לבריא במ"ש וס"ל להר"ן כהרשב"א שכתב בתשו' שלא מצאנו היתר לאכילה ושתיה אפי' באיסורין דרבנן בחולה שאין בו סכנה אלא בבש"ג בלבד כו'. ומשמע דדוקא לחולה עצמו התירו ולא לבריא וכן נר' מדברי מהראנ"ח בתשו' סי' קי"ב יע"ש שכתב על הר"ן וז"ל גם הביא שם דברי הרא"ה ומתוכם יראה שדעתו כדעת הרשב"א עכ"ל ודברי הרשב"א ז"ל כתבם הרב הנז' קודם לזה סמוך ונראה יע"ש. ולכשת"ל שלא מצינו להר"ן שחולק על הרא"ה בפי' דאי ממ"ש כאן אין ראיה להדיא שחולק אלא שכתב שאין לסברא זו דהרא"ה ראיה מ"מ סתמו כפי' שחולק על הרא"ה מצד הסברא בלתי ראיה. וכיוצא בזה מצאתי להרב הגדול כה"ג בס' שיירי דא"ח סי' שי"ח שרצה להליץ בעד מור"ם ז"ל יע"ש ולבסוף כתב וז"ל ואעפ"י שהלצתי בעד הרא"ה הלכה למע' הסכמתי בתשו' חי"ד דאין לסמוך על סברת הרא"ה דהרשב"א בס' משמרת הבית חלק על הרא"ה אף בדין הבישול כו' וכיון שהרשב"א אוסר בפי' גם הר"ן מפקפק והרב בס' הקצר השמיט ס' הרא"ה מי בעל דברים יגש להתיר מה שאוסרין עמודי עולם וכמדומה לי שהר"ן לא ראה דברי הרשב"א בס' משמרת הבית שאילו היה רואה אותם היה חולק על הרא"ה בפה מלא או לפחות היה כותב שהרשב"א חולק עליו ויפה כתב כו' יע"ש.
- Yoreh De'ah.5.3
וראיתי להרשב"א במשמרת הבית דף פ"ט ע"א שדחה דינו של הרא"ה וכתב בא"ד וז"ל ועוד אם לגבי החולה התירו מה להם להתיר לגמרי ואפי' לבריא ע"י חולה דאם לא העמידו דבריהם אצל החולה כדרך שהותרה היתירה אפילו הנבלה אצל החולה שיש בו סכנה כו' משום פקוח נפש מותר ולבריא אסור כו' עד אבל למ"ש שאין לו בו צורך יאסר וכ"ש לבריא וחלילה וחס שלא הותר אפילו לחולה עצמו אלא בעת הצורך בלבד דהיינו בשבת הא למ"ש חזר לאיסורו ודומה לנבלה לחולה שיש בו סכנה כו' אם הבריא נאסר' עליו כו' יע"ש ודבריו אלו נכונים בטעמם ומתוקים מדבש וכל הטועמו או' לי לי. אכן מה נעשה שדבריו אלו סותרין למ"ש הוא עצמו לעיל בדף פ"ח ע"ב בסוף הדף וז"ל בא"ד ופת של נכרים אינו כנבלה שנא' עליו במקום סכנה מותר בא לו על שולחנו בשר שחוטה אסור כנבלה שהותר בה דהתם איסורא דאורייתא ולא הותרה אלא במקום פקוח נפש אין כאן פ"נ נסתלק המתיר חזר האיסור למקומו אבל פת שאינו נאסר אלא מחמת התקנה וכשאין שם פלטר הותר והעמידו על עיקרו כיון שהותר הותר ולא יצא מהיתרו ולא נעשה מיליא חובה כו' יע"ש. והשתא קשה טובא דהא בש"ג לא נאסר מדאוריית' כנבלה אלא משום הרחקה משום בנותיהם וכמ"ש הוא עצמו ז"ל בסוף דף פ"ט ע"א יע"ש. וא"כ בש"ג ופת משום חד טעמא הוא דגזרו עליהם משום בנותיהם וכיון שכן אמאי גבי בש"ג השוה איסורו לנבלה דהותר לחולה ואם הבריא חזר לאיסורו וגבי פת כתב שאינו דומה לנבלה שהותר לחולה דאע"פ שהותר הנבלה אם הבריא חזר לאיסורו משום דהוי איסורא דאורייתא משא"כ בפת של גוים דאין איסורו מן התורה דאמרי' כיון שהותר הותר ולא חזר לאיסורו וכי מה בין זו לזו וכולם משום גזרת בנותיהם הוא דאסור והדברים צ"ע.
- Yoreh De'ah.5.4
והשתא יש לנו לחקור דמכל אינהו רבוותא נרא' דבש"ג לא נאסר כי אם משום בנותיהם ומשום חתנות ואפי' סתם יינם לא נאסר אלא משום חתנות כנר' מדברי הש"ס דגזרו פתם משום יינם ויינם משום בנותיהם כדאמרי' בפ' אין מעמידין דף ל"ו. והרשב"א כתבו וז"ל בת"ה בבית י"ה שער א' בד"א כו' ולפיכך גזרו על סתם יינם משום יחוד בנותיהן ועל יחוד בנותיהן משום ע"ז דגרסי פ' א"מ כו' יע"ש. והשתא קשה מ"ש בש"ג וסתם יינם משכר דאמרי' פ' א"מ וז"ל איתמר מפני מה אמרו שכר ש"ג אסור רמי בר אבא אמר משום חתנות רב פפא מפקין ליה לבבא דחנותא ושתי רב אחא מתו ליה לבתיה ושתי ותרוויהו משום חתנות כו' יע"ש. וכתבו הרשב"א בשע' הנז"ל וכיון דכולהו משום חתנות מ"ש יין משכר. אלא נראה דל"ק ולא מידי דכבר נרגש הרשב"א וכתב וז"ל ומ"מ קיל טפי משאר דברים שגזרו עליהם משום חתנות כו' דאינהו אסירי אפי' מייתו ליה לישראל לתוך ביתו וטעמא כדאמרן דלא שייך ביה חתנות כולי האי דלא מזמני עליה וליכא קרובי דעתא כולי האי וב"ד נמי לא גזרו עליו אלא ישראל קדושין אמרו שינהגו בו איסור כו יע"ש. הרי שחילק בין סתם יינם ובש"ג לשכר גוים. וה"נ הוה ק"ל מעיקרא דמדברי הש"ס הנז"ל נר' דאיסור יינם הוי משום חתנות ובאותו פ' עצמו אמרו על יינם מנ"ל דאסור אמר קרא אשר חלב זבחימו יאכלו ישתו יין נסיכם מה זבח אסור בהנאה אף יין אסור בהנאה כו' יע"ש. דמהכא משמע דאיסור יין הוי משום איסור יין נסך ובמקום אחר אמרו דאיסור יינם הוי משום בנותיהם כנז"ל. וראיתי להר"ן שהוק' לו קושיא זו בפ' א"מ גבי מתני' דאיסור יין ופרקי' דאמר קרא אשר חלב זבחימו כו' וז"ל וא"ת דהכא משמע דסתם יינם נאסר משום לתא דיין נסך ואילו לקמן בגמ' אמרו דמשום גזירת בנותיהן נאסר י"ל דאי לאו משום לתא דיין נסך מסתייה למשרי בשתיה משום בנותיהן דומיא דפתם ושמנן. אבל כיון דיין שנתנסך ודאי אסור בהנאה הוצרכו לאסור אף סתם יינם אף בהנאה אעפ"י שלא נאסר אלא משום בנותיהן שאם לא היינו אוסרין אותו כי אם בשתיה הרואי' סבורין לומר שמשום נסוך נאסר ויבואו להתיר יין נסך ממש בהנאה ולפיכך רצו להשוות יינות שלהם ומש"ה אמרי' עלה דמתני מה"מ דאיכא שום חומר' ואפי' נתנסך ודאי שיהיה אוסר בהנאה וא"ת גזרת בנותיהן למה לי ותי' רבי' שמואל יין שנתנסך לע"ז מעוטא הוא ולמעוטא לא חיישי'. והרמב"ן מוסיף דלשמא נתנסך לא חיישינן דאם איתא דנסכיה לא הוה מזבין ליה כו' יע"ש והרב הגדול מהראנ"ח בתשו' הנז' סי' קי"ב הביא לשון זה דהר"ן ונתקשה בו וז"ל דף קס"ד ויש בדברי הר"ן דקדוק במ"ש וא"ת א"כ גיזרת בנותיהן למה לי. וקושיא זו איני מכיר שהרי מבואר הוא לפי דבריו שלולא גזרת בנותיהן לא היינו אוסרין היין כלל ואסור הנאה דמתני' דמשום לתא דיין נסך לא בא לנו אלא מפני שכבר נאסר היין בשתיה ומשום גזרת בנותיהן ואם לא היינו אוסרין אותו בהנאה הרואים סבורים לומ' שמשום נסך נאסר ויבאו להתיר יין נסך ודאי בהנאה גם התירוץ שתירצו הגדולים דיין נסך שנתנסך לא שכיח ולא מיזבן ליה אינו עולה יפה לקו' זו ונ"ל כו' יע"ש. והנה הרואה יראה שגם תירוצו אינו עולה יפה אחר המחילה רבה מעצמותיו הקדושים כאשר עיני המעיין תחזנה משרים למי שמדקדק בדבריו יע"ש. ולי הדיוט נר' לפרש דברי הר"ן שכונת תמיהתו היא כך שהרי מתחילה כתב דאיסור סתם יינם אף בהנאה אעפ"י שמגזרת בנותיהן נאסר הוי משום שלא יבואו לטעות ביין נסך ודאי כדבר האמור שם וע"ז חזר והק' דאי הכי דל מהכא גזרת בנותיהן ולימא סתם דסתם יינם אסור ואנא אמינא דמשום לתא דיין נסך גמור נאסר וליכא תו למטעי להתיר יין נסך גמור בהנאה כיון דכל אפייא שוין ויאמרו העולם דאיסור סתם יינם הוי דילמא נסכו גוי לע"ז ולהכי אסור בהנאה דהא בסתם יינם קיימינן ומאן לימא לן דהגוי לא נסך יין זה לע"ז וא"כ למ"ל גזרת בנותיהן זו היא כונת קו' ז"ל ותי' הוא ז"ל משם הראשוני' דלהכי תלו הגזרה משום בנותיהן דאי משום שמא נתנסך יין זה לע"ז ליכא למגזר משום דהוי מעוטא ולמעוטא לא חיישי' ועוד הוסיף הרמב"ן וכתב דלשמא נתנסך לא חיישי' דאי איתא דנסכיה לא הוה מזבין ליה כו'. ולהכי תלו האיסור בגזרת בנותיהן ואסרוהו בהנאה משו' לתא דיין נסך שמא יבואו לטעות ביין נסך גמור להתירו בהנאה כאשר האריך הר"ן כנ"ל לישב דברי הר"ן לקע"ד. ונלאתי הרבה להלביש ישוב זה בדברי מהראנ"ח ביישובו ולא הונח לי. והנה יודע אני בעצמי שכל מה שנתעסקתי עד הנה היא כמשנה שאינה צריכה לנ"ד מ"מ אהניה לן למנקט מהא פלגא דאיסור סתם יינם הוי מדרבנן ומשום גזרת בנותיהן.
- Yoreh De'ah.5.5
ומעתה הדרינן למאי דאתי' עלה בנ"ד בהית' דבש הדבורי' דלפי ע"ד נר' דדבש דבורים זה אשר אנו עסוקין בו הוא מותר לישר' ואתינן עלה דמילתא להתירו מכח ס"ס ס' אם יש תערובת כלל וזה שנר' הדבש עכור איפשר שכן הוא ברייתו במקומו וכמו שעינינו הרואות שיש הפרש בין דבש דבורים היוצא בעה"ק בתוך המדינה שמראיתו זך כעין הבדולח ודבש דבורים היוצא מחוץ לעיר בגבולין הוא ירוק אמאריי"ו בלעז הרי שמשתנה הגוון ממקום למקום בכרך א' ואפשר נמי דכה"ג משתנה ממקום למקום במדינת הים ואיפשר לו' שאין בדבש הזה שום תערובת כלל אלא שכן הוא מראיתו מתחילת ברייתו. וגם החנוונים אינם אומרים שבודאי יש תערובת אלא בדרך איפשר אמרו מפני שראו אותו עכור ודומה קצת לדבש של ענבים. וכיון שכן איפשר לו' שלא יש תערובת כלל. ואף את"ל שערבו בדבש הזה דבש ענבים אימור שנתנו בו מעט וכבר נתבטל בס' כסתם יין נסך שמתבטל בס'. ואם נפשך לו' דסוף ספק זה הוי ספק דחסרון ידיעה דאינו ספק וכמו שכתבו כל האחרונים וכמ"ש המרדכי בפ"ב דע"ז דאם אינו יודע לשער אין זה ספיקא דרבנן למיזל לקולא שהרי אין זה קרוי ספק דבר שהחכמים יכולין לברר דדעת הטפשים אינו כלום עכ"ל וא"כ הכא נמי אם אומרים שיש בדבש הזה תערובת דבש ענבים של כותים ואין אנו יכולים לשער אם היה בהיתר כדי לבטל האיסו' אם לאו א"כ הוי ספק זה ס' דחסרון ידיעה דלא מיקרי ספק לכן הוכיחך ואערכה דלא דמי נ"ד לההיא דהמרדכי דההיא דהמרדכי מיירי היכא דאיתחזק איסורא לפנינו בודאי ואח"כ נתערב ולא איפשר לן למיקם בההוא תערובת אם היה בו כדי לבטל האיסור אי לא וכגון באדם שאינו יודע לשער. משא"כ בנ"ד דאעיקרא דדינא מעולם לא איתחזק האיסור לפנינו אלא שבדרך איפשר אנו אומרים שאיפשר שנתערב בו דבש ענבים של כותים וכיון דאי אפשר לן למיקם אם מעט אם הרבה ודאי דאמרי' דאיפשר לומר שנתבטל כיון דאעיקרא לא איתחזק איסורא בודאי ול"ד לספק חסרון ידיעה דהמרדכי כדבר האמור.
- Yoreh De'ah.5.6
טוב אחרית דבר הדבש זה מותר גמור ואין בו שום נידנוד איסור בדבר כן נר' להלכה ולמעשה לע"ד וצור ישראל יצילנו משגיאות כי"ר. הצעיר נסים חיים משה מזרחי ס"ט.
- Yoreh De'ah.6.1
שאלה ראובן הוחזק להיות מכת הכסילים משתטה ומשתגע מזמן לזמן ונוהג בו השטות כמה ימים וחוזר ומשתפה שיפוי גמור כאילו לא נשתטה כלל. אך בימי וסת השיטות מתלבש בו רוח רעה עד שיוצא מן הכלל ומניחין אותו בכבלי ברזל בידיו ורגליו חדר בחדר בדלתים ובריח ובא שמעון ואמר שתיקון חולי זה שלא יחזור לחולי זה לעולם הוא שיאכילהו תרנגולת נבלה שמתה בידי שמים ואמר שכן ראה בעיניו שכן אירע לאדם א' בעירו ונתרפא ע"י זה. וכן העידו נשים מבנות ישראל שהם ג"כ ראו כמה בני אדם שנשתטו ונתרפאו ע"י אכילה זו. וע"ז נסתפק השואל אם זה החולי נקרא חולי שיש בו סכנה לכדי שנאכילהו איסור נבלה בידים. או אין בו סכנה מיקרי שהרי עינינו הרואות שאינו מת מחולי זה דהא חוזר ומשתפה הוא ואסור שלא אמרו בכל מתרפאין אלא בחולי שיש בו סכנה. עוד נסתפק השואל דאף את"ל שהוא חולי שיש בו סכנה מ"מ כיון שתרופה זו אינה מדרך הטבע כדרך כל התרופות שעושין הרופאים אלא כדרך סגולה הוא אם אסור או מותר ולדברו הוחלנו ושכמ"ה.
- Yoreh De'ah.6.2
תשובה קמיה שמיא גליא כי לא אוכל עוד לשאת ולתת בדבר הלכה שלבי בל עמי מכמה הרפתקי דעדו עלי והעולה ע"ג היא כי חשכו מאורי אור כי היתה לי דמעתי לחם בהפרד ממני מחמדי עיני עון עקיבי סבוני גם סבבוני חלשי ליבאי קלני מראשי והחכמה מאין תמצא והנני כותב שורותים אלו כחותה על הגחלים וזה החלי בס"ד. הנה לספק הראשון שנסתפק השואל ה"י לדעתי דעת הדיוט פשיטא לי דודאי חולי זה הוא חולי שיש בו סכנת נפשו' ואף שאינו מסוכן ע"י שמו' שימות מחולי זה. מ"מ מסוכן הוא שהוא בידו ימית עצמו ולכן נזהרין בני אדם שאינ' מניחין אצלו שום כלי משחית אפי' מחט קטנה וגם מניחין בידיו ורגליו כבלי ברזל כדי שלא יחנוק עצמו בידיו ולא יפיל עצמו מאיגרא רמה לביר' עמיקתא וזה ימים לא כביר שקרה מקרה זה לאשה יולדת ולא השגיחו עליה קרובותיה לשומרה כמצטרך וקמה ממטתה והלכה יחיפה לחצר אחרת בסוף אותו מבוי והשליכה עצמה בתוך הבור והיה הבור ריק וחיפשו אחריה ומצאו אותה באותו בור והוציאוה וחיתה. אך אירע כמקרה זו לאשה אחרת ומתה בבור ודין גרמא טירוף ובילבול הדעת רחמנא ליצלן מהאי. ואף את"ל שאין חולי זה מסוכן לשעתו אלא שנמשך ממנו סכנה כמדובר אפ"ה שרי להאכילו איסור בידים כדי שלא יבא לידי סכנה. וכדמות ראיה יש מהא דאמרי' בערובין דף מ"ה גבי גויים שצרו על עיירות ישראל דבעיר הסמוכה לספר אפי' לא באו על עסקי נפשות אלא על עסקי תבן וקש יוצאין עליהן בכלי זיונין ומחללין עליהן את השבת. ופי' רש"י וז"ל סמוך לספר עיר שמבדלת בין גבול ישראל לגבול א"ה יוצאין עליהן שמא ילכדוה ומשם תהא נוחה הארץ ליכבש לפניהם עכ"ל ופסקו הרמב"ם פ"ב דה' שבת והטור ומרן סי' שכ"ח יע"ש הא קמן דאף שלא התחילה הסכנה לבא דהא לא באו אלא על עסקי קש ותבן אפ"ה התירו לחלל שבת שיצאו בכלי זיינן משו' שמא ימשך מהכנסת הגויים בעיר סכנה. ואם בחילול שבת החמורה התירו לחלל בטענת שמא כ"ש בנ"ד הספק קרוב לודאי הוא שיבא לידי סכנה מפני טירוף ובילבול דעתו דודאי שרי להאכילו נבלה דהא באכילת נבלה ליכא אלא איסור לאו גרידא וכן נמי אמרו בש"ס בברייתא פ' י"ה גבי תינוק שננעל הדלת בפניו ופסקו הרמב"ם בו בפ' וז"ל ננעל דלת בפני התינוק שובר הדלת ומוציאו אע"פ שהוא מפצל אותה כמין עצים שראויין למלאכה שמא יבעת התינוק וימות עכ"ל ואע"ג דאפשר שלא יבא לידי סכנה כמ"ש שם בש"ס דעבדו התם צריכותא ואמרו דאיפשר דיתיב בהאי גיסא ומשביש ליה באמגוזי יע"ש. ודכוותא אמרו פ' מפנין גבי יולדת בשבת דאמר מר אם היתה צריכה לנר חבירתה מדלקת לה את הנר ומקשינן פשי' ופריק לא צריכה בסומה מ"ד כיון דלא חזיא אסור קמ"ל איתובי מיתבא דעתא סברא אי איכא מידי חזיא חבירתה ועבדא לי ופסקו הרמב"ם בו בפ' וז"ל ואם היתה צריכה לנר בשבת כו' מדליקי' לה את הנר ואפי' היתה סומה מפני שדעתה מתיישבת עליה בנר אעפ"י שאינה רואה עכ"ל. ומכאן הביא ראיה הרשב"א ז"ל בתשו' המיוחסות להרמב"ן לנדונו שנשאל על ראובן שנשבע עד"ר שלא ישחוק בשום שחוק שיש בו מעות ונשתטה ואח"כ נשתפה קצת ואח"כ חוזר לשיטותו ויום א' שחקו לפניו ומצא מנוח וירויח לו אם מתירין לו מפני כך או לאו. והשיב שהוא מסופק בדבר דאי' לו' שהוא מותר ויש בזה פקוח נפש כו' עד ובפ' מפנין אמרו גבי יולדת אם צריכה לנר מדליקין לה ואוקימנא אפי' סומא כו' אלמא משום יתובי דעתה בלחוד במקום דאיכא סכנת נפשו' מותר להדליק לה את הנר דהוי אב מלאכה וה"נ דאיכא רוח רעה תקיפה איפשר דאתי בה לידי סכנה ומשום יתוב דעתא שרינן ליה אלא שאני מסופק שמא עילה מצא לשחו' ולא יתיישב דעתו בכך כו' יע"ש. הרי שהגאון ז"ל קרי לחולי זה חולי דאתי לידי סכנה ודעתו ז"ל היה להתי' לו לשחוק כדי שתתיישב דעתו ולא יבא לידי סכנה לולי שחשש דילמא עילה מצא לשחוק ולא יתיישב דעתו בכך ומפני כך נסתפק בנ"ד ואין ולאו ורפיא בידיה. ובנ"ד דליכא חששה זו ודאי דשרי. הרי דגבי תינוק התירו לחלל שבת בטענה שמא יבעת התינוק וגם גבי יולדת סומה התירו להדליק את הנר בשבת משו' איתובי דעתא וכ"ש בנ"ד דליכא אלא איסור לאו דשרי. וכמעט לבי אומר שהאריכות בזה היא כמשנה שאינה צריכה ותו לא מידי בספק הראשון לע"ד ואם דל הוא.
- Yoreh De'ah.6.3
אמנם לספק השני שנסתפק השואל ה"י ודאי צריך יישוב וישר יחזה פנימו וישא עיניו וירא מ"ש הרמב"ם בפי' המשניות בפ' יוה"כ על משנת מי שאחזו בולמוס. מי שנשכו כלב שוטה כו' וז"ל שם ואין הלכה כר' מתיא בן חרש בזה שהוא מתיר להאכיל לאדם ביום צום כפור הכבד של כלב שוטה כשנשך כי זה אינו מועיל אלא בדרך סגולה וחכמים סוברים כי אין עוברין על המצות אלא ברפואה בלבד ר"ל בדברים המרפאים בטבע והוא דבר אמיתי ובניסיון הקרוב לאמת אבל להתרפאות בדברים שהם מרפאים בסגולתן אסור כי כחם חלוש אינן מצד הדעת וניסיונו רחוק והיא טענה חלושה מן הטוען וזה העיקר דעהו וזוכרהו כי הוא עיקר גדול עכ"ל גם בס' המורה פ' ל"ז כתב וז"ל כל מה שיאמרו שהוא מועיל ממה שלא יגזור אותו העיון הטבעי אבל נהגו להתירן לפי דעתם כמנהג הסגולות והרוחות המיותרות אסור והוא או' ולא תלכו בחוקות הגוים והם אשר יקראו דרכי האמורי מפני שהם סעיפי מעשה המכשפים ושהם דברים לא יגזרם היקש הטבעי עכ"ל יע"ש. הן כל יקר ראתה עינו ואמטו להכי נסתפק השואל ה"י בספק זה. מ"מ הרואה יר' בתשו' הרשב"א בסי' קס"ז ובסי' תתכ"ה נר' שחולק על הרמב"ם שנשאל אם מותר לעשות צורת אריה בלא לשון חרותה על טס של כסף או של זהב לרפואה לפי שנמצא בס' הרפואות של הראשוני' שזה מועיל לחולי מתנים והוא שיעשנה בשנה ידועה כו' שר"ל שרפואה זו אינה מדרך הטבע אלא בדרך סגולה כו' יע"ש והשיב כו' ולבסוף כתב וז"ל ויותר מזה נר' שכל שלא נאסר בגמ' מאותן המנויין בדרכי האמורי אין לנו לאוסרן לפי שאין הסגולות נודעות לנו ואין לנו כו' שהרי יש סגולו' שלא נודע עיקרן לכל בעלי הטבע דקמיע של עקרין וקדירת האבן הירוקה כו' גם בעשבים גם בלחשין שהתירו חכמי' כו' ואין רחוק מן הטבע מלחש שברירי רירי. גם רפואה בצורות כמ"ש במ' שבת דף ס"ה בסלע שע"ג הצינית ואמרו בגמ' למה אם משום שוכתא ליעבד טסא אי משום צורתא ליעבד ליה פולסא ושמעתי גם מ"ו הרמב"ן היה עושה אותה צורה דאריה לאותו חולי ולא חשש לכלום עכ"ל ז"ל גם בתשו' סי' תי"ג הרבה להשיב על דברי הרמב"ם ז"ל ואסף וקיבץ חבילות חבילו' של ראיות מהגמ' מנגדות לדברי הרמב"ם ויגע בעשר אצבעות ליישבן לדעת הרמב"ם ולא מצא ידיו ורגליו ובתשו' זו חזר וכתב מ"ש על צורת האריה ומאיזה טעם התירו יע"ש באורך וברוחב וכתב שם שרבו הרמב"ן ז"ל התיר לעשות צורת אריה ואין לנו גדול ממנו בחכמה ובמנין וביראת חטא אלא שראה אח"כ שבאו לו שאלות על הוראה זו מחכמי דורו ודחו ראייתו שהביא מסלע שע"ג הצינית בענין שאינו מתקבל כלל ואפ"ה השיב בדרך ארוכה יע"ש באופן שדברי הרמב"ם מ"ש בס' המורה בפ' ל"ז ח"ג הם מופרכים מצד עצמן וקשה ההבנה ואע"פ דבסי' תי"ח בכתב ההתנצלות אשר שלת... ח' אנבוניע אברם להרשב"א ע"ש בדף ע"ב ע"ב פיסקא המתחלת וחכמות הרפואה כו' שהביא דברי הרמב"ם דף ל"ז ופי' כתב שם בא"ד וז"ל אבל כל מה שיעשו כו' וגם בשאלה יחייבהו ההקש נתירהו בתנאי אחר והוא שיהיה תועלת בעשייתו מפורסמת באותו זמן כפועל הפאוניא בביטול הכפיה וזולתה מהסגולות שביחנה הניסיון פעמים רבות ותתפרסם תועלתה ואעפ"י שלא יחייבם ההקש. זהו המתחייב מדעת הרב ז"ל שנתקשו שם רבי' בהבנתו וחזר ונסתפק שם דאכתי מידי ספקא לא נפקא דמה נקרא פירסום בעניינים שהם חוץ להקש. אם מרוב הספרים המחוברים או מגדול ובקי בחכמה ואפי' שיהיה א' או אפי' מפי קצת נשים הזקנות וכיוצא יקרא מפורסם כ"ז צריך להבחינו כדי להתיר ולא יכשל באיסור דרכי האמורי יע"ש באורך. באופן שנסתרה דרכו של הרמב"ם מעין כל הן מדבריו הן שיש סתירה מדברי הש"ס ז"ל.
- Yoreh De'ah.6.4
ולעת הלום נראין דברי הרמב"ן והרשב"א שהתירו להתרפאות בדברים הסגוליים אף שהן חוץ להקש שיש להם ע"מ לסמוך מכמה מקומות מן התלמוד מבבלי וירושלמי וכיון שכן נ"ד דאיכא סכנת נפשו' כמש"ל ודאי דיכולין להברותו באכילת נבילה זו אף שרפואה זו אינה מן המומחה ברפואה ע"צ ההקש אלא סגוליית כיון דאיתמחי רפואה זו שנתרפו בה ג' בני אדם שאירע להם מאורע כזה כמ"ש בשאלה. ועוד זאת יתירה דאף אם ת"ל דלא היתה תרופה זאת מומחת בהמחאת קמיע אפ"ה שרי. דהא אשכחן דשוטה ונכפה דמיין אהדדי דהא במציעא פ' האומנים מדמה להו אהדדי דמדסתם בברייתא וז"ל תניא נמי הכי המוכר שפחה לחבירו וא"ל שפחה זו שוטה היא ניכפית היא משועממת היא כו' ה"ז מקח טעות הרי דהקישן הכתוב זה לזה. וכ"כ הרא"ש בתשובה יע"ש. ובנכפה מצאתי תשו' בהגהות מיימו' פי"ד מה' מאכלות אסורות וז"ל שאלו לרבינו על נכפה א' והיה רוצה גוי אחד לרפאותו ולהאכילו מאכל א' לרפואה שנראין הדברים שיש בו שרץ העוף כו' והשיב כי נכפה חולי גדול וכמכה של חלל דמי ופעמים שמסתכן ונופל באור או במים ומותר אם הרפואה ידועה ואם אין הרפואה ידועה אין להתיר ואע"ג דא' בפסחים דהוה שייף לברתיה בגוהרקי דערלה אותה רפואה ידועה היתה ואפילו למ"ד התם הניח חלב שור הנסקל ע"ג מכתו פטור אבל אסור מ"מ היכא דאיכא סכנה מותר גמור כגון גוהרקי דערלה דהוי שלא כדרך הנאתה אבל בזה המעשה יכול להיות שהוא דרך הנאה באכילה זו ואסור כיון שאינה רפואה ידועה ול"ד לאכיל' חלב חי בפ' כל שעה כדאמרי' פ' גיד הנשה אכל צפור טהורה בחייה בכ"ש במיתתה בכזית כו' ואם ביטל הרופא השרץ ברפואה בס' מותר כו' והמחאת רפואה שמא אין צריך המחאה גדולה כמין הקמיע שאם השרץ מרפא מכח חוזק טעמו א"צ המחאה כ"כ כמו קמיע שאין בקמיע אלא מכח מזל שהם וכיוצא בהם יפה כחם ומותר ואע"ג דאמרי' בהמפלת דאיכא גופה דלא מקבל סמא ואם אין הרפואה מומחה אין בידי להתיר יותר מקמיע שאינה מומחה כו' יע"ש. וטרם בואי לתכלית המבוקש אכתו' מאי דק"ל בדברי תשו' זו והוא במ"ש מ"מ היכא דאיכא סכנה מותר גמור כגון גוהרקי דערלה דהוי שלא כדרך הנאת' כו' נר' מדבריו אלו דהיכא דאי' סכנה לא התי' להתרפאו' באיסורין אלא דוקא כשלא כדרך הנאתן כגון בגוהרקי דערלה דהתם הוי שלא כדרך הנאתה אבל בדרך הנאתן אף דאיכא סכנה אסור להתרפאות. ולכאו' יש לתמוה ע"ד אלו דנר' שדבריו אלו הם היפך דברי הש"ס דהא בש"ס אמרו מר בר ר"א אשכחיה לרבינא דשייף לה לברתיה בגוהרקי דערלה א"ל אימור דאמור רבנן בשע' הסכנ' שלא בשעת הסכנה מי אמור א"ל האי אישתא צמרתא נמי כשעת הסכנה דמיא. איכא דאמרי א"ל מידי דרך הנאה קא עבידנא עכ"ל הש"ס. וכל חכם לב בלבבו יבין דללישנא קמא דא"ל האי אישתא כשעת הסכנה דמיא הוא שרבינא בא להעתיקו למר בר ר"א לא ע"מ שהיה סבור שחולי זה לא היה בו סכנה וא"ל רבינא שחולי זה יש בו סכנה וכיון שיש בו סכנה לא שאני לן בין כדרך הנאתה ובין שלא כדרך הנאתה דבכל גוונא מותר כיון דאיכא סכנה בדבר. וללישנא בתרא דא"ל מידי דרך הנאה כו' הוא דרבינא הודה לדברי מר בר רב אשי דסבירא ליה שחולי זה לא היה בו סכנה אך מר בר ר"א היה טועה בדין וסובר דכשאין סכנה אפי' שלא כדרך היה אסור ולכן השיב לו רבינא מידי כדרך הנאה קא עבידנא. כלו' וכיון שלא כדרך הנאה עבידנא מותר גמור הוא ולא כמו שאתה סבור דבחולי שאין בו סכנה אפי' שלא כדרך הנאה אסור זהו פשט דברי שמועה זו. והשתא נמי דכשיש סכנה אפי' כדרך הנאה מותר לכ"ע. וכיון שכן ק' נמצאו דברי התשו' הנז' שאינן מכוונים בדברי הש"ס. ואשר ע"כ נלע"ד שהרב בעל תשו' זו דפי' שמועה זו הכי הוי והוא בהנחה זו דודאי רבינא קודם שבא להשיג על מר בר ר"א כבר ראה המעשה שהיה עושה מר בר ר"א לברתיה בגוהרקי דערלה שהיה שלא כדרך הנאה שהרי עדיין היו הזתים בוסר והוי שלא כדרך הנאה אלא שהיה סבור שאותו החולי היה חולי שאין בו סכנה ולכן השיגו למה משח בתו בגוהרקי הערלה הללו אף שהוא שלא כדרך הנאה אסור כיון שאין בחולי זה סכנה שאם היה החולי שיש בו סכנה החרשתי כיון דעבדא שלא כדרך הנאה. ולכן השיב לו האי אישתא צמרתא נמי כשעת הסכנה דמי וכיון שהוא חולי מסוכן יפה עשיתי מה שעשיתי דשייפנא לה בגוהרקי דערלה דכשלא כדרך הנאה שרי נמצא דלהאי לישנא משמע דאם היה הדבר בדרך הנאה אף בחולי שיש בו סכנה אסור. נמצא דלהאי לישנא הא מיהא רבינא מודה ואזיל לס' מר בר ר"א דבחולי דאין בו סכנה אפי' שלא כדרך הנאה אסור וללישנא בתרא לא ניחא ליה ס' זרה זו דרבינא דהוא מארי דתלמודא יהיה סובר דבחולי שאין בו סכנה דשלא כדרך הנאה יהיה אסור לכן אמרו שרבינא הכי השיב לו שאינו כמו שסבור דבחולי שאין בו סכנה אסור שלא כדרך הנאה שאין הדין כן אלא דבשלא דרך הנאה בחולי שאין בו סכנה מותר גמור ולכן השיב לו בלשון הזה מידי דרך הנאה קא עבידנא. אך ללישנא זו בתרא לא איתבריר לן בחולי שיש בו סכנה אי שרי בדרך הנאה או לא. והרב בעל התשו' פסק כלשון ראשון דבחולי שיש בו סכנה לא שרי אלא שלא כדרך הנאה אבל בדרך הנאה אסו' ולהכי שפיר מייתי ראיה מגוהרקי דערלה. עוד צריך אני לפרש דבריו ז"ל במ"ש אח"כ ול"ד לאכילת חלב חי בפ' כ"ש כדאמרי' פ' ג"ה אכל צפור טהורה בחייה בכל שהוא במיתתה בכזית שהם דברים סותרות זא"ז והנלע"ד שדבריו אלו הם רומזים למ"ש התוס' בפסחים דף כ"ד ד"ה פרט לאוכל חלב חי שהקשו וז"ל וא"ת הא אמרינן פ' ג"ה אכל צפור טהורה בחייה בכ"ש במיתתה בכזית וי"ל דשאני עוף שהוא רך וחזי לאומצא וחשיב כדרך הנאתו עכ"ל יע"ש. והשתא פי' דבריו כך הם לפי שהיא סיים וא' דאם אין הרפואה ידועה ויכול להיות שנהנה מאיסור ואינו מתרפא ואסור. והוק' לו דסוף סוף אמאי אסר מאכילת שרץ זה שנותנו לו הגוי לרפוא' דמה הנאה יש לו באוכלו חי השרך הא קי"ל דהאוכל חלב חי פטור יען אינו נהנה שלא כדרך אכילתו ה"נ הכא. ולכן תירץ וא' כדאמרי' פ' ג"ה אכל צפור חי בכ"ש כלו' דכי היכי דהתם מוכרח לו' דטעמא דצפור הוא משום דרכיך ולכן אפי' אם אכלו חי אסור בכ"ש ה"נ בנ"ד כיון דרפוא' זו היא שרץ העוף דרכיך לכן שייך בו הנאה ואסור כנ"ל לפ' דבריו בלי ספק שלכך נתכוון ובין הכי והכי דבר הלמד מעניינו דנכפה הוא חולי שיש בו סכנה ומותר להתרפאות אפי' ברפואה שיש בה שרץ אם היא רפואה ידועה. ה"נ בנ"ד בחולי השיטות השוה לנכפה כנז"ל ודאי דמותר להתרפאות בנבלה כיון שהיא רפואה ידועה כאשר העידו אנשים ונשים כנז"ל בשאלה. ודבר הלמד מסופו דלא בעינן המחאת הרפואה. כהמחאת קמיע הנז' פ' במה אשה יוצאה כ"ש בנ"ד דאיתמחי רפואה זו יותר מהמחאת קמיע כנז' בשאלה דודאי דשרי ע"כ מה שהשיגה דעתי ואם דל הוא לפי הספרי' הנמצאי' אתי במחיצתי. וע"פ הדברים האלה.
- Yoreh De'ah.6.5
קם דינא דנ"ד לס' הרמב"ן והרשב"א והגהות מיימו' גדולי ישר' המה ודאי דשרי להאכילו לשוטה זה רפואה זו של נבלה ומוטב שנעבור על לאו זה דלא תאכלו כל נבלה ולהאכילו בידים כדי שיתרפא וישמור אח"כ את חוקי האלקים ואת תורותיו וכל הזריז בזה ה"ז זריז ונשכר ושכמ"ה.
- Yoreh De'ah.7.1
שאלה ראובן היה בידו מחנק א' של זהב שמשקלו י' מתקאלים. והיה דחוק ורצה למוכרו בחמשים זלוטא לערך חמשה זלוטאס המתקאל שכן העריכוהו בשוק של צורפי זהב וכסף. מצאו שמעון לראובן ואמר לו אם יש את רצונך לפחות לי חצי זלוט' בכל מתקאל ואני אתן לך מעות יפות תואר ובריאות באופן שתמכרהו לי בסך מ"ה זלוטאס ואעשה עמך חסד שמהיו' ועד י"ב חדש אם השיגה ידך ותחזיר לי המ"ה זלוט' הרי שלך לפניך כמו שמכרתו לי ולאחר י"ב חדש אם לא השיגה ידך הרי הוא קנוי לי מעכשיו בסך מ"ה זלוט' ואין לך עלי עוד שום טענה ותביעה ואפילו תרעומת דברים וראובן הנז' הודה לשמעון הקונה ונתרצה ברצון נפשו למוכרו לשמעון בסך מ"ה זלוט' עפ"י התנאי הנז' וקנו מידו קנין גמור ע"ז וע"כ שמעון הקונה נפשו לשאו"ל הגיעה אם יעברו הי"ב חדש ולא השיגה יד ראו' המוכר שקנוי לו מהיום ההוא והלאה כאשר התנה עמו אם יש שום נדנוד איסור רבית בדבר אם לאו ובאותו מעמד נמצא אפוטרופוס של יתומים שמינוהו ב"ד והיה בידו מעות של יתומים ושאל לו במשפט האורי"ם איזה דרך ישכון אור להלוות מעות של יתומים בריוח באופן היותר נאות עפ"י הדין שלא יהיה איסור רבית בדבר על הכל יורנו המורה לצדקה חוקי האלקים ותורותיו ושכמ"ה.
- Yoreh De'ah.7.2
תשובה נלע"ד שאם דברי שמעון ומעשיו היו בסיגנון הזה הבא בשאלה ניצול הוא מאיסור רבית דכיוצא בזה תנן בפ' הרבית דף ס"ה הלוהו על שדהו וא"ל אם אין אתה נותן לי מכאן ועד שלש שנים הרי הוא שלי הרי הוא שלו וכך היה בייתוס בן זונן עושה עפ"י חכמים ובגמ' איפליגו רב הונא אמר בשעת מתן מעות קנה הכל לאחר מתן מעות לא קנה אלא כנגד מעותיו ורב נחמן אמר אף לאחר מתן מעות קנה הכל ואסיקנא דבין בשעת מ"מ ובין לאחר מ"מ לא קנה אא"כ אמר לו קנה מעכשיו היכי דלא ליהוי אסמכתא. ופירש"י ז"ל בד"ה ואב"א מתני' בדא"ל מעכשיו קנה אם לא אתן לך עד שלש שנים דלאו אסמכתא היה אלא קנין גמור הוא שע"מ מכר גמור החזיק בה מעכשיו בדמים הללו ואוזלי אוזיל גביה וזה קבל עליו שאם יחזיר לו מעותיו עד ג' שנים יקבלם והפירות לר' יאודה לוקח אוכלם ולרבנן משלשין אותם עכ"ל. וראה ראיתי להרב ג"ת שער מ"ו חלק כ"ב דף רמ"ג שהוקשה בעיניו דברי רש"י הנז' וז"ל ולכאורה ק' טובא דכיון דלפי פי' אין שום תנאי על עיקר המכר דמכר מוחלט הוא מעיקרא באותם הדמים והתנאי הוה שהלוקח עצמו קבל עליו שאם יחזיר לו מעותיו שיקבל' ויחזיר לו קרקעו נמצא שאין המכר תלוי ועומד עד סוף הג' שנים דמכר גמור הוא מתחילתו ואם מחזיר אח"כ מעותיו הו"ל כאילו הלוקח חוזר ומוכר לו השדה באותן הדמים ולא שייך הכא צד א' ברבית כלל דבין יחזיר מעותיו בין לא יחזיר לעולם הקרקע של הלוקח הוא שע"מ מכר גמור החזיק בו מעכשיו כלשון רש"י וא"כ היכי קאמר דהפירות לר"י אוכלן הלוקח ולרבנן משלשין הא ודאי לכ"ע אוכלן הלוקח בהיתר גמור דבשלו הוא אוכל וזה נר' טעם רבי' כו'. ולרש"י צ"ל דאהני האי הנאה להחשיב כאילו אין השדה מכורה לחלוטין אף לענין שלא יאכל הפירות אלא אחר ג' עכ"ל. ולי הדיוט נר' לתרץ דלע"ד נר' דס"ל לרש"י דמאי דאמרי' במתני' הלוהו על שדהו כו' מיירי דמכר לו על הלואה זו שדה מאתים במנה וכן פי' רבי' בעל הטורים בח"מ סי' ר"ז שכתב וז"ל הלוהו על שדה מאה זהובים והוא שוה יותר ואמר לו אם לא תפרעני עד ג' שנים תהא שלי הוי אסמכתא ולא קני ואם אמר ליה אם לא תפרעני עד ג' שנים תהא שלי מעכשיו קנה וכתב מרן בב"י וז"ל והיה שוה יותר היינו לומר שאילו לא היה שוה יותר אפי' לא אמר מעכשיו לא הויא אסמכתא כו' יע"ש. ומלישנא דאיפליגו רב הונא ורב נחמן מוכח כן ממאי דאמר רב הונא דאם לאחר מתן מעות דלא קנה אלא כנגד מעותיו ורב נחמן אמר דקנה הכל משמע דהשדה שוה יותר. וכ"כ הרב בעל התרומות בשער ובחלק הנז"ל סי' כ"ג שהוכיח כן מדברי רב הונא יע"ש. וכ"כ רש"י שם בהדיא ד"ה אבל מניומי חלוק עלי והחזרני מדברי והא אסמכתא היא הבטחה בעלמא לסמוך על דבריו שאם לא מלא דבריו יתן לו שוה מאתים במנה עכ"ל. והדבר מפורש שדברי רש"י הללו קאי על הך מתני' דהלואה על שדהו וא"ל אם אין אתה נותן לי מכאן ועד ג' שנים כו' דפריך סתמא דתלמודא לס' מניומי דאמר אסמכתא לא קניא וזה פשוט נמצא דכל האי שקלא וטריא דתלמודא דשקיל וטרי הכא לפי דעת רש"י וסיעתו הוא לענין אי קני המלוה השדה כולה אחר ג' שנים כשלא החזיר לו הלוה המעות בתוך הג' שנים דהאי הוי אסמכתא ולא קני לדעת מניומי. ואסיקנא ואב"א בדא"ל מעכשיו. וע"ז פירש"י דלא הוי אסמכתא אלא קנין גמור שע"מ מכר גמור החזיק בה בדמים הללו והיתרון אוזלי הוא דאוזיל המוכר גבי לוקח והלוקח הוא שקבל עליו שאם יחזי' מעותיו עד ג' שנים יקבלם ור"ל דלהכי אמרי' דאם לא החזיר לו מעותיו תוך ג' שנים דהלוקח קנה כל השדה אף אם לקח ממנו מנה והשדה שוה מאתים אפ"ה הלוקח קנה כל השדה במנה שנתן לו שכיון דא"ל מעכשיו קנויה לך הו"ל קנין גמור למפרע ואוזולי הוא דאוזיל גביה ואין כאן אסמכתא דאין כאן בטחון בעלמא אלא קנין גמור ושלם ולכן אחר שלש שנים קנה הלוקח כל השדה כנגד מעותיו ושלא כנגד מעותיו הכל כאשר לכל קנה הלוקח מ"ש. אמנם בענין הפירות שאכל בתוך הג' שנים קודם שנתברר קנייתו אכתי קאי בפלוגתא דרבוותא דלר"י קנה הלוקח משו' דס"ל דצד א' ברבית מותר ולרבנן דאסרי ודאי דמשלשין דהא צד א' ברבית הוא דאיפשר שיחזיר לו המעות תוך ג' שנים. וכ"ת אי קיימא הא לא קיימא הא ר"ל דאי אמרי' דמשום דא"ל מעכשיו הרי הוא כמכר גמור ביד הלוקח משעה א'. א"כ מאי טעמא דרבנן דאית להו דבפירות משלשין הרי שלו הוא אוכל הלוקח וכמ"ש הרב ג"ת ואם נאמר דטעמא דרבנן דס"ל דבפירות משלשין משום דהוי צד א' ברבית דשמא יחזיר לו המעות תוך ג' ונמצא שהפירות שאכל הלוקח הן רבית מעותיו וא"כ גם בקניית השדה אף שא"ל מעכשיו היכי ס"ל דקנה כל השדה כולה הא איכא צד א' ברבית דאי' היה שיחזיר לו המעות תוך ג' שנים ואין כאן קנין גמור לא היא דגבה טורא בינייהו ורב המרחק בניהם וחילוק זה למדתיו מדברי הרב ג"ת הוא בעצמו ז"ל שכתב שם בשער ובחלק הנז' סי' כ"ג דף רמ"ד שם וז"ל עלה דההיא דג' שנים והכא לא שייך צד א' ברבית דלא אמרינן צד א' ברבית אלא היכא דבשעת אכילת הרבית הוא ביד המלוה או הלוה להעשותו צד א' אבל בג' שנים מיד כשנשלם הזמן שאז נחלט לו השדה למפרע אז ממילא הוא שלו ואין שום א' מהם יכול לעכב על חבירו אם אין שניהם מתרצים דמכר גמור הוא למפרע ומ"ה אין כאן צד א' ליאסר כו' יע"ש. וע"ש בדף הנז' בע"א שפי' הענין בהרחבת דברים ביתר שאת יע"ש. וחילוק זה נ"ל דלמדו הרב הנז' מדברי התו' בפ' הרבית דף ס"ג ד"ה צד א' ברבית שהקשו מההיא דסאה בסאה ותירצו דלא חשיב צד א' אלא דבר שהוא ביד מלוה ולוה להעשותו צד א' שלא יהיה רבית אמנם סאה בסאה אין תלוי בידם שהוא תלוי בשער יע"ש. וכיון שכן הרי החילוק מבואר שהפרש גדול יש בין זה לזה ולהכי לענין קניית השדה ס"ל לרבנן דאין בו צד א' ולהכי כיון שא"ל מעכשיו קנה למפרע כל השדה כולה וליכא אסמכתא. אמנם באכילת הפירות שביד הלוה לעשותו שלא יהיה רבית דהיינו שלא יפרע לו תוך ג' א"כ הוי צד א' ברבי' ולרבנן צד א' ברבית אסור ולהכי כתב רש"י דלרבנן בפירות משלשין ודוק. ובזה אזדא לה תלונת הרב ג"ת מעל רש"י ויישובו אינו מובן אצלי כלל. וט"ס ניכר בדברי הרב הנז"ל במ"ש בישובו אף לענין שלא יאכל הפירות כו' דצריך למחוק תיבת אף כנ"ל יע"ש. ובשיטת רש"י וסיעתו אזיל הריב"ש בתשו' סי' של"ה וז"ל שם בא"ד כדתנן פ' איזהו נשך הלוהו על שדהו כו' ולא פליגי בגמ' אלא על פירות הג' שנים דאליבא דרבנן דס"ל דצד א' דרבית אסור אפי' בדא"ל מעכשיו אין הלוקח אוכל פירות. אבל השדה בעצמו אף אם היה שוה כמה יותר ממה שהלוהו אין כאן רבית ושרי אפילו לרבנן דס"ל צד א' ברבית אסור כו' ולא תימא דטעמא דהתם משום דאין אונאה לקרקעות דאפ"ה אסור ואיכא משום רבית אי מוזיל לגביה כדתנן המלוה את חבירו לא ידור בחצירו חנם ולא ישכור ממנו בפחות אע"ג דשכירות קרקע אין בו אונאה דמכירה ליומא הוא כדאי' פ' הזהב. וכן נמי אמרינן התם משכן לו בית משכן לו שדה וא"ל כ"ז שתרצה למוכרם לא תמכרם אלא לי בדמים אלו אסור כו' דאלמא אע"ג דאין הונאה לקרקעות כיון שהוא מוזיל גביה בשביל ההלואה שהוא עושה לו עתה אסור שהרי הוא מתחייב לו עתה למכור לו בפחות בשביל ההלואה. אבל באם אין אתה נותן לי מכאן ועד ג' שני' ליכא אגר נטר לי שאינו מרויח בהמתנה כלום שאפי' ממתין לו כל הג' שנים אם פרעו בסוף הזמן אינו מרויח כלל וא"כ כשלא פרעו והוחלט לו אין כאן רבית אלא קנס עכ"ל יע"ש. ונר' דהריב"ש חלוק הוא עם הראב"ד במ"ש ולא תימא דטעמ' דהתם משו' דאין הונאה לקרקעות דאפ"ה אסור ואיכא משום רבית אי מוזיל לגביה כדתנן המלוה את חבירו לא ידור בחצירו כו' וכן נמי אמרינן התם משכן לו בית כו' דאלמא אע"ג דאין הונאה לקרקעות כיון שהוא מוזיל גביה בשביל ההלואה כו' אסור כו'. נר' מדבריו דטעמא דמתני' דשרי בהך מתני' דהלוהו על שדהו דאין הטעם משום דאין הונאה לקרקעות אלא משום ההיא טעמא דיהיב משו' שאינו מרויח כו' כמש"ל ואילו הראב"ד נר' מדבריו דמסתמיך ואזיל על האי טעמ' דאין אונאה לקרקעו' שכ"כ הרב בעל התרו' בשמו בשער מ"ו ח"ד סי' כ"ג הנז"ל במה שתירץ אמה שהוק' מ"ש ההיא דמשכן לו בית מהך מתני' דהלוהו על שדהו כו'. וז"ל הרב בעל התרו' וזה תירץ הראב"ד בפ"ג דהתם דלא קאמר אלא לכשתתרצה ותמכרם לא תמכרם אלא לי עדיין הדבר תלוי בדעתו אם ירצה למכור ימכור ואם לא ירצה למכור לא ימכור והלכך הו"ל הלואה ואסור אבל הכא תנאי מכירה הוא דהא קא"ל מעכשיו ואם לא אפרעם לך לסוף ג' שנים שדה זו מכורה לך הילכך בשעת הלואתו קנה הכל בע"כ של לוה שהרי אין אונאה לקרקעות ותנאי מכירה היא ותנאו קיים וליכא משום חשש רבית כלל שהרי אין עליו שם הלואה. גם תירץ א"נ קנה אמרינן אבל איסור רבית מיהא איכא עכ"ל יע"ש. הרי בהדיא דהראב"ד ס"ל [ז"ל?] מסתמיך ואזיל על האי טעמא דאין אונאה לקרקעות ולהכי קנה המלוה כל השדה בע"כ של לוה משום דאין אונאה לקרקעות שאם היה אונאה לקרקע א"כ דל מהכא טעמא דרבית ת"ל דלא קנה המלוה כל השדה משום אונאה דהא מכר לו הוה מאתים במנה ובודאי דזה שלא כדעת הריב"ש כנז"ל וחלוקים בעיסתן הם ובאמת מן הראוי היה להיטפל בדבר ולמשכוני נפשין ליישב לסברת הראב"ד אינהו תרי סוגיין דמייתי הריב"ש שהוכיח מתוכן דאע"ג דקי"ל בעלמא דאין אונאה לקרקעות מ"מ לענין רבית אסור אי מוזיל גביה ולאפס פנאי איני מטפל בענין. אך את זה ראיתי שם שהרב ג"ת הוק' בעיניו הרבה תירוץ ב' של הראב"ד במ"ש א"נ קנה אמרי' אבל איסור רבית מיהא איכא. כתב ע"ז הרב הנז' וז"ל. גם תירץ דא"נ קנה אמרי' כו' לא ירדתי לסוף דעת תירוץ זה דהיכי אי' לומר דההי' דג' שנים דקתני הרי היא שלו דוקא לענין הקנין קאמר אבל איסור רבית מיהא איכא דא"כ תמיהא מילתא טובא היאך איפשר שהיה בייתוס ן' זונין עושה כן עפ"י חכמים וכי יתכן שחכמים היו מתירין לו לעשות דבר שיש בו נדנוד איסור של רבית אפי' של דבריהם דודאי משמע דהודו לו דלכתחילה מותר ויכול לעשות כן עכ"ל.
- Yoreh De'ah.7.3
ובאמת שתמיהא רבתי היא על הראב"ד ובמאד מאד טרחתי ויגעתי בעשר אצבעותי להעלות ארוכה ומרפא ביישובן של דברים. וזה אשר עלה בידי ע"צ הדוחק והוא דהנה הרב הנז' כתב בתחילת ענין זה במ"ש הרב בעל התרומות ויש לדקדק כו' ותורף דבריו בקיצור הם דבתחילת עייונו נ"ל שתירוץ הא' שתירץ הראב"ד ז"ל הוא תירוץ שתירצו התוס' והרא"ש שנר' מדבריהם דההיא דג' שנים מיירי בדא"ל מעכשיו ובהך דבדמים אלו דלא מיירי בדא"ל מעכשיו. ואם הדבר כן קשה מאי דקאמר הרב בעל התרומות בסיום דבריו ודע כי התנאי מתקיים כו' בדא"ל מעכשיו כו' דאי במעכשיו הדבר תלוי א"כ אף בדמים אלו לישתרי בתנאי דמעכשיו ולמה אמרו בסתם בדמים אלו אסור דמשמע אף בדא"ל מעכשיו. ותירץ הרב הנז' ז"ל דאחר ההתבוננות נ"ל שאין הדבר תלוי במעכשיו לכלהו תנאי ואמוראי אלא דאידי ואידי איירי בדא"ל מעכשיו. אלא דבההיא דג' שנים מהני מעכשיו משום דקצב זמן ג' שנים וכיון שלאחר ג' שנים ע"כ של לוה נחלטת למלוה מ"ה נשתקע ממנה שם הלואה למפרע והו"ל מכורה משעה א'. משא"כ בדמים אלו שלא יש זמן קצוב אלא הדבר תלוי ברצון הלוה כל ימי עולם ואין זמן למלוה שיכול להוציאה ממנו בע"כ של לוה א"כ אף בדא"ל מעכשיו באיסור קאי לעולם משום דהמעות הן בהלואה לעולם זהו תורף דבריו יע"ש באורך וכפי דבריו אלו אפשר לע"ד לומר שהראב"ד בתירוץ א' כיון לתרץ מה שתי' התוס' והרא"ש כפשט הדברים שנר' מדבריהם שחילקו דההיא דג' שנים מיירי בדא"ל מעכשיו וההיא דבדמים אלו מיירי בדלא א"ל מעכשיו אלא שהתו' והרא"ש כתבו התירוץ בלשון קצר והראב"ד בא לו בדרך ארוכה ושניהם לדבר אחד נתכוונו לומר שהענין תלוי בתנאי דמעכשיו דוקא ולא בדבר אחר. אלא שהראב"ד אחר שכתב התירוץ הרגיש בעצמו וא' בדעתו דאי איתא דהדבר תלוי במעכשיו ולא בד"א א"כ למה סתמו דבריהם רבותינו בההיא דבדמים אלו דלעולם אסור הא משכחת לה דיהא מותר בדא"ל מעכשיו ובמקום שאמרו בשווייהן מותר הול"ל ואם א"ל מעכשיו מותר וההיא דשווייהן לא איצטריך למימר דאתיא במכ"ש. ומפני הירגש זה תירץ תירוץ אחר וכתב א"נ קנה אמרי' אבל איסור רבי' מיהא איכא פי' דבריו לע"ד דר"ל א"נ קנה אמרי' דכיון דא"ל מעכשיו ליכא אסמכתא דתנאי דמעכשיו הוא המוציא מידי אסמכתא וכלו' דבכולהו איירי דאמ' מעכשיו דבהכי קנה אלא דאכתי בחד מינייהו איכא איסור רבית שהיא הך דבדמים אלו. וטעמא דמילתא הוא משום דכיון דבדמי' אלו לא קצב זמן כדבר האמור לכן אף בדא"ל מעכשיו מיירי מ"מ איסור רבית מיהא איכא דתנאי דמעכשיו מועיל לו' דקנה וליכא אסמכתא אבל איסור רבית רמיא אכיתפא. משא"כ בההיא דג' שנים דאיכא תרתי לטיבותא דא"ל מעכשיו דליכא אסמכתא ונוסף גם הוא שקצב זמן דלאח' ג' שנים המלוה זכה בע"כ של לוה דודאי ליכא איסור רבית כלל. נמצא דמה שכתב הראב"ד אבל איסור רבי' מיהא איכא קאי לההיא דבדמים אלו ולא להך דג' שנים. ואם לכך נתכוון הראב"ד בתירוץ הב' ממילא הוסרה והודחה תמיהת הרב ג"ת במ"ש וכן היה בייתוס בן זונין עושה עפ"י חכמים דודאי כדין היה עושה עפ"י הדבר אשר הורו לו רבותיו שיתן זמן קצוב ויקנה במעכשיו באופן שלא יהיה נידנוד איסור רבית כלל בדבר כנ"ל ראו מה בין ביני לבינו דלדעתו כלכל דבר זה דזמן קצוב לכשלא קצב לו זמן כתירוץ התוס' והרא"ש וכתירוץ הא' דהראב"ד. ולדידי חזי שדברי התוס' והרא"ש הן כפשטן שהחילוק הוא בין א"ל מעכשיו ללא א"ל מעכשיו וכן כיון הראב"ד בתירוץ הא' לתירוץ התוס' והרא"ש וכן נראה בהדיא בדברי הראב"ד במ"ש אבל הכא תנאי מכירה היא דהא קא"ל מעכשיו כו' משמע דההיא דבדמים אלו לא מיירי בדא"ל מעכשיו וכמו שדקדק כ"ז הרב הנז' ז"ל. אלא שהראב"ד הרגיש בעצמו ההרגש הנז"ל ולפיכך תירץ תירוץ אחר א"נ ובתירוץ הב' כלל הענין שכתב הרב ג"ת שהחילוק הוא בין קצב זמן ללא קצב זמן כאמור. ולדעת התוס' והרא"ש איפשר דס"ל דאה"נ דאי בדמים אלו הטיל תנאי דמעכשיו דשרי וכמ"ש הגהות המרדכי והביא דבריהם הרב הנז' בדף הקודם לזה ומאי דנקטו בש"ס בשווייהן מותר ולא נקטו בדא"ל מעכשיו דשרי אי' לו' לריבותא נקטי לאשמועי' דבשא"ל בשוויה אם נתרצה למוכרה לו בשוויה אעפ"י שמצא יותר פי' שיקנוה לו במעות יתרים על דמי שוויה מותר לו ללוקח לקנותה בשוויה ואין שם שום איסור משא"כ בשא"ל בדמים אלו דאף אם המוכר למוכרה באותן הדמים אסור לו ללוקחה וכמ"ש הרב ג"ת שם יע"ש.
- Yoreh De'ah.7.4
יצא מהמחובר לנ"ד שכיון שא"ל ראו' מעכשיו קנוי לך שכן נר' מלשון השאלה ששמעון שאל מראו' שאם יש את רצונו לקבל תנאי זה שאם יעברו הי"ב חדש ולא תשיג ידו של ראובן לפדותו שיהיה קנוי לו מעכשיו בסך מ"ה זלוט' ושמעון הודה לדבריו וא"ל כן שאם לא תשיג ידו לפדותו עד לאחר י"ב חדש שיהיה קנוי לו מעכשיו דלפי דעת התו' והרא"ש והראב"ד לפי תירוץ הא' דס"ל דבתנאי דמעכשיו בלחוד סגי וליכא אסמכתא ולא רבית אם היה דבר שעושה פירות בתוך הזמן ודאי דשרי בנ"ד וכ"ש דבנ"ד אינו דבר שעושה פירות בתוך הזמן דלכ"ע שרי. ואף לפי דברי הרב ג"ת דס"ל דהתו' והרא"ש והראב"ד ז"ל אפי' לתירוץ הא' ס"ל דאין תנאי דמעכשיו בלחוד הוא עיקר ההיתר אלא הזמן שקצב המלוה ללוה הוא הגורם עיקר ההיתר דלאחר זמן הקצוב דהמלוה קונה בע"כ של לוה כדבר האמור ה"נ בנ"ד הרי זמן קצוב לפנינו שקצב לו זמן עד י"ב חדש ואחר י"ב חדש שמעון קונה אותו בע"כ של ראובן ודאי דאין כאן איסור רבית כלל דהרי יש כאן בנ"ד זמן קצוב ותנאי דמעכשיו דליכא אסמכתא ואין לו' דתנאי מעכשיו האמור בש"ס שמבטל האסמכתא אינו מועיל אלא דוקא במקרקעי ולא במטלטלי דהיכא דאיתמר איתמר. דלא היא דאדרבה נמצא בקדמונים דס"ל דבמטלטלי אפי' בסתם הו"ל כאו' מעכשיו וכמ"ש מרן ז"ל בח"מ סי' ר"ז בשם הרמב"ן ותלמידי הרשב"א ויהבי טעמא משום דאין אדם מקפיד למכור מטלטליו כדקפיד למכור קרקעותיו יע"ש. ומכ"ש אם במטלטלין פי' ואמר תנאי דמעכשיו דליכא מאן דפליג דודאי דליכא אסמכתא לכ"ע.
- Yoreh De'ah.7.5
ואם לבך נוקפך באמור אלי ראה דבריך טובים ונכוחים ושומע אין לך דאכתי יש מקום לאיסור רבית בנ"ד והוא שאם ראו' שהוא המוכר היה מוכר חפץ זה לשמעון בסתם ושמעון הקונה מדעתו היה א"ל לראובן המוכר לכשיהיה לך מעות עד י"ב חדש אחזיר חפץ לך במעות שתחזירם לי בלי תוספת ומגרעת אז לא היה שום נידנוד איסור רבית כלל וכדאמרי' בש"ס פ' הרבית דף ע"ה וז"ל ת"ר מכר לו בית מכר לו שדה וא"ל לכשיהיו לי מעות תחזירם לי אסור לכשיהיו לך מעו' אחזיר' לך מותר ואמרי' מ"ש רישא ומ"ש סיפא ומשני א"ר סיפא דא"ל מדעתי רישא דלא א"ל מדעתי ואסיקנא נעשה כמי שאמר ליה מדעתי איתמר ע"כ יע"ש. ובפי' שמועה זו יש שינוי בין כת הקודמים דלרש"י והראב"ד ובעל התרו' בשער מ"ו ח"ד סי' י"ט פי' דהכל תלוי בין התנה מוכר להתנה לוקח וכשהתנה לוקח א"צ לו' מדעתי אלא סתמו כפי' וכדאסיקנא נעשה כדא"ל מדעתי. אמנם הראב"ד כתב בשם הראשונים כמ"ש מרן הקדוש בב"י ח"מ סי' ר"ז בשם תלמידי הרשב"א ז"ל דס"ל בפי' השמועה דל"ש לן בין אתני מוכר לבין אתני לוקח. אלא בין התנה קודם גמר המכר להתנה אחר גמר המכר הוא דשני לן וכתב מרן הקדוש שדעת הרמב"ם נוטה לפי' הראשונים שכתב הראב"ד ז"ל. והרב בעל ג"ת שם דף מ"ב נשא ונתן ביד לישב דעת הרמב"ם ונתן תבלין כדי ליתן טעם בדברי הרמב"ם וז"ל ומה שנר' עיקר בכוונת הרמב"ם הוא נלמד ממ"ש הרב מה' מכירה דלהרמב"ם אין איסור אכילת הפירות או ההיתר תלוי בהיות התנאי קיים או בטל דאף אם התנאי קיים יש בו צד היתר אלא דהעיקר תלוי במה שנבין מכוונת המוכר אם הוא גומר למכור ולהקנות לגמרי או אם אין כוונתו למכירה גמורה רק לקבל המעות באותה שעה שהוא צ"ל ולהחזירם אחר זמן. והשתא אם המוכר שהוא המקנה מתנה ואומר אם יהיו לי מעות כו' גלי דעתיה דלא גמר ומקנה במכירה אלא דעתו לקבל המעו' בהלואה ולפיכך אסור הלוקח למכור הפירות דהויין רבית אבל כשהמוכר מוכר בסתם ואינו מטיל שום תנאי במכר אלא הלוקח מעצמו או' כשיהיו לך מעות כו' נמצא בזה שהמוכר גמר ומקני ובודאי שלא לשם הלואה לקח המעות וכשהלוקח הטיל התנאי מדעתו אמרו מבלי קדימת דברי המוכ' לפיכך הוי זה כמקח שנעשה בא' משאר התנאים שהמכר הוא מכר גמור לשיקבל הלוקח פירות ובהגיע זמן לקיים התנאי צריך לקיימו עכ"ל. ודברים אלו מתוקים מדבש ונופת צופים ולעד"ן כי מרים הם דכיון דראובן המוכר לא מכר בסתם אלא בתנאי שקדמו במאמרו דלוקח שע"ד כן מכר אותו מאן לימא לן שראו' המוכר גמר והקנה החפץ לשמעון בכל נפשו דילמא דזוזי אנסוה ולשם הלואה קבל המעות באותה שעה ולא לשם מכר וכיון שכן אכתי נידנוד איסור רבית יש.
- Yoreh De'ah.7.6
ובטרם תחיל האר"ש נדעה ונרדפה לדעת וליישב תמיהא גדולה סתמה הרב מהרש"ך בח"ד הנדפס מחדש סי' פ' שתמה על הרשב"א והתשו' הביאה הריב"ש בתוך תשו' סי' של"ה שנשאל הרשב"א במי שהלוה מעות לחבירו וכתב בשטר אם לא נתתי לך לזמן פ' אתן לך כך וכך שלפי הדין אין בזה משום רבית שאין זה אלא קנס אמנם אמר שדעתו לעשות כן לכתחילה דלא גרע מרבית מאוחרת שאע"פ שאין כאן אגר נטר לי כיון שבאה לו ההנאה מחמת הלואתו אסור כו' ע"כ. ותמה עליו הרב הנז' וז"ל והך מילתא דהרשב"א הואיל ואתא לידן ראיתי אני בעוניי שיש לדון עליה דיש לתמו' דמה מקו' יש להתיר כה"ג שכתב הרב ז"ל דיראה דכה"ג דהלואה הוי צד א' ברבית דהיינו שאם יפרע לזמן הקצוב אין עליו שום חייוב לתה יותר ממה שלוה אמנם אם לא יפרע לזמן הקצוב יתן מה שנתחייב לתת יותר על סך ההלואה. והנה אפי' לר"י דס"ל דצד א' ברבית מותר אינו אלא דוקא במידי דמכר אבל בהלואה לא וכמ"ש רש"י וז"ל ור"י היא דאמר צד א' ברבית מותר רבית שאינה ע"י הלואה אלא ע"י מכר כו'. עוד תמה על הרשב"א במה שרצה לאסו' מטעם רבית מאוחרת דל"ד לרבית מאוחרת דהתם טעם האיסור הוא משום דאו' לו בשביל מעותיו שהיו בטילות אצלי וכדתנן במתני' שילהי פ' הרבית הא בסתם דלא א"ל בשביל מעותיך מותר. עוד תמה על הטור די"ד סי' ק"ס שהבין מדברי הרמב"ם שאוסר רבית מאוחרת אפילו בסתם דמלבד שאין זה במשמע בלשון הרמב"ם וכמ"ש הה"מ ז"ל עוד יש לתמוה על הטור דלעיל מזה כתב בשם הרמב"ם שאם הלוה נותן לו יותר בשעת הפרעון מדעתו כו' בסתם דשרי ואיך יתכן דגבי רבית מאוחרת הקל יאסור הרמב"ם בסתם וכשהוסיף בשעת הפירעון יתיר עכ"ל הן חסר הן יתר יע"ש לאינהו פרכי בתרייתי נוכל לתרצן בנקל והוא דמה שתמה על הרשב"א דאין רבית מאוחרת אסורה אלא במפרש ולא בסתם דלא היא דהרי הרמב"ם אוסר רבית מאוחרת אפילו בסתם ומ"ש שאין במשמע כן בלשון הרמב"ם. או' אני שיש במשמע כן בלשון הרמב"ם וכמ"ש מרן הקדוש שם בב"י דמדכתב הרמב"ם בלשונו בשביל שילוהו ובשביל מעותיו בלשון נסתר במקום מה ששינה בשביל שתלויני ובשביל מעותיך לנוכח ש"מ דאפי' בסתם קא' ובמ"ש הה"מ אינו שהרי הה"מ כת' וז"ל אסו' להקדים רבית או לאחר משנה דברי רשב"ג ומדברי רש"י נר' דדוקא בשמזכיר לאחר הפירעון בשביל מעותיו כו' אבל בנותן סתם לאחר הפירעון אין חוששין בו עכ"ל. ומדכתב ומדברי רש"י נר' כו' ולא כתב וכ"כ רש"י ש"מ דהרמב"ם ורש"י חלוקי' הן בעיסתן וזה פשוט. ומה שתמה על הטור ממ"ש לעי' לרבית מאוחרת במ"ש שחילקו תלמידי הרשב"א שהביא לשונו מרן הקדוש שם יתיישבו דברי הטור וז"ל ותלמידי הרשב"א כתבו דל"ד כו' דאפי' בסתם מתחזי כרבית דה"מ בלואה א"נ הכא דמכר הוא כל שלא הזכיר לו בשכר מעותיו שרי דאוזיל הוא דמוזיל גביה וכ"כ הנימקי בשם התוס' עכ"ל. והנה הרמב"ם מאי דשרי התוס' בשעת הפירעון הוא במכר שכ' בפ"ח מה"מ ולוה וז"ל הלוקח חיטים כו' וכשבא לגבות את החיטים לאחר זמן הוסיף לו במידה ונתן לו יתר ה"ז מותר שהרי ברצונו הוסיף לו כו' יע"ש. ובזה הוא דקאמ' הטור ז"ל דלדעת הרמב"ם אם הוסיף לו בשעת הפרעון בסתם דשרי... מכר הוא ושרי מהטעם שכתבו תלמידי הרשב"א כנז"ל ומה דאוסר הרמב"ם ברבי' מאוחרת אפי' בסתם התם הוא בהלואה וזה פשוט. והתימא על הרב הנז' ז"ל שהוא הביא ס' תלמידי הרשב"א ולא שת לבו ליישב דברי הטור במ"ש תלמידי הרשב"א גם יישובו שהשיב ליישב דברי הרשב"א אינו מובן אצלי יע"ש.
- Yoreh De'ah.7.7
אמנם התמיהא קמייתא במקומה עומדת לעד ובעיני רבה היא וצריכה נגר ובר נגר. וע"צ הדוחק נר' לתרץ דברי הרשב"א והוא במה מצינו להרב בעל התרומה שכתב בשער מ"ו ח"ב ס' י"א וז"ל כללו של דבר כל הלואה שלא יהיה ע"ד מקח וממכר בתוספ' כ"ש ה"ז רבית של תורה ויוצא בדייני' ואף ע"ד מקח וממכר אחר שנתבטל המקח והמעות חוזרים הלואה הפירות הן רבית קצוצה עכ"ל. וכ"כ הרמב"ם ברפ"ו מה' מ"ו וכן המוכר שדה או חצר באסמכתא הואיל ולא קנה הגוף כו' יע"ש ואפ"ה כתב הרב בעל התרומות שם ח"ד סי' י"ט וכן יש דרך שהמכר מתבטל והמעות חוזרים הלואה ואוכל פירות בנתים ואין בו משום רבית כיצד כגון שמכר ראו' בית או שדה לשמעון וא"ל שמעון הלוקח לראו' לכשיהיו לך מעות אחזיר לך הבית במעותי שתחזירם לי כו' אעפ"י כן הרי זה מותר הלוקח לאכול הפירות ואין כאן משום רבית וכדגרסינן כו' והעתיק הסוגייא הנז"ל ופי' כנז"ל יע"ש הרי שכתב הרב הנז' ז"ל דבאופן זה אף שהמכר מתבטל והמעות חוזרים להיות הלואה אפ"ה שרי כיון שהתנה לוקח מדעתו ומרצונו שרי כיון שלא היה עליו להתנות ה"נ יש לנו לפ' דעת הרשב"א דלהכי שרי בנ"ד משום דבנדון דידיה הלוה הוא שהתנה וא"ל למלוה אם לא נתתי לך לזמן פ' אתן לך כך וכך וכיון שהלוה הוא שהתנה תנאי זה מדעתו ומרצונו לכן כתב הרשב"א שלפי הדין אין בזה משום רבית אלא קנס. אבל ודאי דאם המלוה היה מתנה תנאי זה עם הלוה ודאי דהיה ר"ק אך כיון שהלוה הוא שהתנה תנאי זה מדעתו להכי כתב דמן הדין שרי דהרי זה דומה להך מילתא הנז"ל דכשהתנה תנאי זה הלוקח מדעתו אף שהמכר מתבטל וחוזרין המעות להיות הלואה דליכא איסור רבית ה"נ דכוותא כנ"ל ליישב דברי הרשב"א ז"ל ע"צ הדוחק. ומעתה נתיישבו כל התמיהות שתמה הרב מהרש"ך ז"ל. וחוזר אני להעלות ארוכה ומרפא למי שהיה לבו נוקפו בנ"ד מסוגי' זו הנז"ל דל"ד לנ"ד דאם אמרו שם בסוגיא שאם המוכר התנה וא' לכשיהיה לי מעות החזיר לי דאסור פי' אסור דקאמר הוא שר"ל שהלוקח אסור לאכול הפירות דמאי דביני ביני כיון דכבר המוכר גילה דעתו שלא גמר והקנה לו ללוקח מכירה זו. משא"כ בנ"ד שאין הקונה אוכל מפירות הקנייה כלל כלל לא משום דאין הדבר דנ"ד עושה פירות א"כ אף את"ל שהתנאי כולו היה של המוכר מאי נפקא לן מינה לענין רבית וכיון שכן אין לו ענין זה לזה דלא דמו אהדדי כלל. ויען וביען ספרי הקודש האחרונים אינן נמצאים לפני במקום אשר אני יושב בהחבה מפני סי' איני מאריך בענין ודי בזה. ואני בתומי הולך וסובב למאמרי הא' דנ"ד דמי לההיא דג' שנים הנז"ל וכי היכי דהתם אם א"ל המוכר מעכשיו קנויה לך וגם קצב לו זמן ג' שנים דקי"ל דזכה בה הלוקח בשדה זו ששוה מאתים במנה אחר ג' שנים בע"כ דמוכר ואין איסור רבית בדבר כלל ה"נ בנ"ד שא"ל שמעון הקונה שימכרנה לו ראו' בתנאי דמעכשיו וראו' הודה לדבריו ומכרה לו בתנאי דמעכשיו ועד י"ב חדש ונטל קניין ע"ז ודאי דאין כאן חשש רבית כלל ואם עבר י"ב חדש ולא החזיר לו הדמים זכה שמעון במקחו בלתי נידנוד איסור רבית כנ"ל לפי מה שראיתי בספרי הקדש שלפני.
- Yoreh De'ah.7.8
ולענין מה ששאל השואל עוד בענין הלואת מעות של יתומים. לא מצאתי אופן ניאות לכשלא ילכד ברשת איסור רבית כי בא' משני פנים או קרוב לשכר ורחוק להפסד. א"נ בדרך קנס וחוץ משתי פנים הללו אי איפשר לילכד באיסור רבית כ"ד שהרי מצינו להרשב"א ז"ל שאוסר להלות מעות של יתומים בשאר רבית דרבנן ולא שרי כי אם דוקא בקרוב לשכר ורחוק להפסד. וכמ"ש מרן הקדוש בי"ד ה' רבית סי' ק"ס יע"ש אף שרבינו בעל הטורים וסיעת מרחמוהי כולם הסכימו דברבית דרבנן שרי. מ"מ הירא את דבר ה' יחוס על נפשו. ובדרך קנס אף שדבר זה אינו מפו' בדברי הרשב"א ז"ל מ"מ לבי או' לי דלגבי מעות של יתומים משרא שרי הרשב"א ז"ל דהא בשאר הלואות דעלמא כתב הרשב"א דמדינא שרי כיון דאינו אלא דרך קנס וכמש"ל ולא אסר בעלמא אלא משום דלא גרע מרבית מאוחרת. ובדרך קנס נמי לא שהמלוה יתנה על הלוה שאם לא יתן לו לזמן פ' שיתן בתור' קנס כ"כ אלא שהלוה הוא יקנוס על עצמו כך אם לא אפרע לך לזמן פ' אני מתחייב לך להוסיף על מעותיך כך וכך. הרי שני דרכים לפניך ואת אשר תבחר בו תקריב אליך כנ"ל להלכה ולמעשה וצור ישראל יצילנו משגיאות ויראנו מתורתו נפלאות ולכל בהם חיי רוחי הצעיר נסים חיים משה מזרחי ס"ט.
- Yoreh De'ah.7.9
אחרי כותבי ראה ראיתי להרב המאסף משיירי כנה"ג בת' י"ד בה' רבית סי' ק"ס בהגהת הב"י אות מ"ז כתב שם בסיום דבריו וז"ל ומנהגנו שלא להלותם ברבית דרבנן אבל בדרך קנס אנו לווים נכסי יתומים ומעות של הקדש עכ"ל. וכ"כ שם באות נו"ן וז"ל ובס' ג' סי' כ"ה כתב מהריב"ל ז"ל דאסור לערבם עם מעותיו וכל זה אינו אלא במקבלם עליו קרוב לשכר ורחוק להפסד אבל כגון מה שאנו עושים עכשיו לתת נכסי יתומים קטנים בדרך הכשר או בדרך קנס אין חשש אם הלוה מערבן בנכסיו או פורע חובותיו וזה פשוט עכ"ל. הרי שהרב הנז' הסכים להתיר להלוות מעות של יתומים בדרך קנס כמש"ל ומי כמוהו מורה.
- Yoreh De'ah.8.1
שאלה ראובן לומד תורה מעוני ומרוב דוחקו הוצרך ללות ברבית מן הגויים סך מה והתנה ראובן עם הגוי שיתפרע בסדר הזה דהיינו שיקח הגוי בכל שבוע ושבוע ט"ו חתי' מהחנות של מוכרי הבשר הקבועי' בחנות והוא הפרס הקבוע לו מהק"ק על השחיטה עד תשלום פרעון סך חובו. אך הגוי המלוה ביודעו ומכירו את ראובן דדחיקא ליה שעתא טובא שאל מאת ראו' שיעמידנו אצל מוכר הבשר ויקבל עליו בעל החנות שעכ"פ יתן לו ט"ו חתיכו' מידי שבת בשבתו בלתי מגרעת. וכן עשה ראובן הלך ופייס את בעל החנות שיקבל עליו שיתן להגוי ב"ח ט"ו חתי' בכל שבוע ונתפייס בעל החנות וקבל עליו ככל אשר שאל ממנו לפני הגוי וקבל ראו' הנז' המעות מהגוי והלך לו. אחר הדברים האלה ויך לב ראובן אליו ונרתעו כל אבריו בחושבי מחשבות דאולי יש איסור רבית ישר' בדבר מאחר שהגוי לא נתרצה להלוות לו מעות כי אם דוקא ע"פ דיבורו של הישראל מוכר הבשר והוי כמו ערב להגוי וע"כ ראו' הנז' נפשו לשאול הגיעה אם יש איסו' רבית על ישראל מוכר הבשר דהוי כמו ערב אם לאו ע"כ יורינו המורה לצדקה דין אמת לאמיתו ושכמ"ה.
- Yoreh De'ah.8.2
תשובה גרסי' פ' איזהו נשך ת"ר אל תקח מאתו נשך ותרבי' אבל אתה נעשה לו ערב ופרכי' ערב דמאן אילימ' ערב דישראל והתנן אלו עוברין בל"ת המלוה והלוה הערב והעדים אלא לגוי וכיון דדיניה דגוי דאזלי בתר ערבא איהו ניהו דקשקיל מיניה רבית א"ר ששת כגון שקבל עליו לדון בדיני ישראל. והרמב"ם בפ"ה מה' מלוה פסק וז"ל וכותי שהלוה את ישראל ברבית אסור לישר' אחר להיות ערב שכיון שדיניהם שתובע את הערב תחילה נמצא הערב תובע את ישראל ברבית שהערב חייב לגוי לפיכך אם קבל עליו הכותי שלא יתבע את הערב תחילה תרי זה מותר עכ"ל והרב המגיד כתב וז"ל ופי' רש"י ושאר המפרשים שכל שיכול לתבוע הערב תחילה אסור עד שיקבל עליו שלא יתבע הערב עד שיתבע הלוה ולא ימצא לגבות ממנו. אבל הרשב"א ז"ל כתב שהערב שלהם הוא ערב דשלוף דוץ כלו' כו' אבל אם קבל עליו לתבוע איזה מהם שירצה ויהיה דינו כערב קבלן שלנו הרי זה מותר כו' ומדברי רבי' אין להכרע כלו' עכ"ל. והרב ל"מ כתב על דברי הה"מ וז"ל ונר' דיש להכריע קצת ממ"ש רבינו אם קבל עליו שלא יתבע את הערב תחילה משמע דלא כרש"י שכתב שצריך שיקבל שלא יתבע את הערב אם לא יתבע ללוה עכ"ל. ולי הדיוט נר' דאין שום הכרע בדברי הרמב"ם דלא ס"ל כרש"י דאדרבא ממ"ש הרמב"ם שלא יתבע את הערב תחילה הסברא נוטה לו' דס"ל כפי' רש"י שכתב בדיני ישראל יתבע מן הלוה תחילה וכשלא ימצא אצלו יגבה מהערב. משמע דבעי לקבולי עליה שלא יתבע מהערב תחילה. ודבריו אלו הם קרובים ממש לדברי הרמב"ם וכיון שכן ק' על הרב הנז' מה עלה על דעתו לעקם לנו הדרך היותר צלולה לרבים. ומרן הקדוש בב"י סי' ק"ע כתב שדברי הרא"ש והטור גם הם כדברי הספר החתום והכריע הדבר ממקום אחר דהטור ס"ל כס' הרשב"א. ועל הכרעת מרן הקדוש הק' הרב בעל דרכי משה הביא דבריו הרב ט"ז וז"ל והק' בד"מ דהא מדכתב ברישא שלא לתבוע הערב תחילה משמע דכרש"י ס"ל דעיקר ההיתר הוא שלא יתבענו אלא אחר שלא ימצא נכסים ללוה אבל אם יש לו רשות לתבוע שניהם אסור והשאיר הדבר בצ"ע. ויש ליישב דגם ברישא ס"ל כהרשב"א וה"ק שקיבל עליו שלא לעשות כדיני הגויים שדוחהו הלוה אצל הערב תחילה אלא יתבע ממי שירצה עכ"ל. הרי דהרב ד"מ נטה דעתו לו' דכיון שכתב הטור שלא לתבוע הערב תחילה משמע כפי' רש"י וכמש"ל והרב ט"ז ס"ל לפ' דברי הטור כפי' הרשב"א ז"ל. ודברי הרמב"ם הן כדברי הטור ממש. וזה או' בכה וזה או' בכה הא אין עליך לו' כמ"ש מאור הגולה הה"מ דאין מלשון רבי' הכרע לפ' כמאן ס"ל אי כפי' רש"י אי כפי' הרשב"א והדבר שקול. וראיתי בס' עדות ביהוסף ז"ל סי' ט"ו שייחס ס' הרמב"ם לס' רש"י שכ"כ וז"ל בסו' התשו' הנז' ובטור סי' ק"ע הובאו סברות שתים שהן ג' שרש"י והרמב"ם והה"מ בשם שאר מפרשים הם אמרו דישראל שנעשה ערב לגוי כיון שהגוי יכול לתבוע לערב תחילה קודם הלוה רבית הוי משום דאיהו ניהו קשקיל רביתא. ואיכא דאמרי והיא הרמב"ן והרשב"א וראבי"ה ובעל העיטור והר"ן והנ"י ז"ל ס"ל דדוקא בערב דשלוף דוץ אסור כיון שאין דין המלוה עם הלוה כלל אבל בשאר ערב לגוי כו' יע"ש ואין ספק אצלי שהרב הנז' כשכתב דברים הללו כתבן בע"פ שלא מן הכתב שהרי לא הוזכר בדברי הטור ולא בדברי מרן ז"ל שהרמב"ם ס"ל כס' רש"י ז"ל. ואם ידיעתו מכרעת לו' שהרמב"ם ס"ל כס' רש"י ממ"ש שלא יתבע את הערב תחילה וכמש"ל וגם הד"מ בס' הטור ומס' דנפשיה קא' מ"מ אכתי קשה דאם מפני דקדוק זה שדקדק בדברי הרמב"ם הכריעו לפ' כן א"כ הול"ל שהטור נמי ס"ל כס' רש"י דשקולים הם בלשונם ולחבר ולשתף ס' הטור עם ס' הרמב"ם ורש"י ז"ל. ועוד זאת יתירה שנעלם ממנו דברי הה"מ ואין זו אלא תורה שבע"פ. ובין הכי והכי נתתי אל לבי לפ' דברי הרמב"ן בתשו' סי' רכ"ג שאחר שהכרח לפרש סוגיית הש"ס דפ' איזהו נשך הנז"ל דמיירי דערב דגוי הוא ערב דשלוף דוץ. אח"כ כתב בא"ד וז"ל וא"ת אם כפי' מאי קא' כגון שקבל עליו לדון בדיני ישר' שמשמע שמותר על דינו הא טוב ליה שלא ידחנו הלוה וכגון שקבל עליו הלוה הול"ל. לא היא דמ"מ כיון דעיקר דינם לאחר הערב ואין הערב יכול לדחות אצל הלוה המלוה הוא שצריך הנאת דינו. אבל הערב בדידיה תליא מילתא ועדיין יש ללכת אחר הערב אלא מפני שיכול ללכת אחר הלוה עכ"ל יע"ש. ודבריו אלו הן כדברי ספר החתום וצריכין ביאור ולדעתי הכי הוי פי' של דברים והוא שהוק' להרמב"ן דכפי מה שפי' למעלה דמ"ש בש"ס הגוי בתר ערבא אזיל ולא בתר לוה כלל ואי אזיל לגבי לוה מצי למידחי ליה אצל הערב דערב דידהו כקבלן דנשא ונתן ביד דידן הוי והוי ערב דשלוף דוץ ועליו הוא עיקר חמדתו. וא"כ כפי פי' זה מק' ואזיל וא"ת אם כפי פי' מאי האי דא' בש"ס כגון שקבל עליו לדון בדיני ישר' שמשמע שמוותר על דינו ומגבה מזכותו אדרבה הא טוב ליה פי' דאדרבא הוא מתרבה זכותו כשמקבל עליו לדון בדיננו שלא ידחנו הלוה אצל הערב דבדינם אין דין המלוה עם הלוה כלל אלא עם הערב דוקא וניחא ליה לידון בדיננו שיתבע את הלוה תחילה וכשלא ימצא אצל הלוה כלום אז יחזור על הערב. וא"כ אמאי נקטי האי לישנא בש"ס שקבל עליו לדון בדיני ישרא' דמשמע שמוותר על הכח וזכות שהיה לו אם היה דן אותו בדינו וזה אינו דאדרב' יותר זכות יש לו כשהוא דן בדיני ישראל ממה שאם היה דן אותו בדיניהם של גוים. וא"כ לא הול"ל הש"ס האי לישנא כשקבל עליו כו'. אלא הול"ל הכי וכגון שקבל עליו הלוה ותו לא דבלשון הזה אינו במשמע שמוותר על דינו אלא שאדרבה מוסיף לו זכות ויפוי כח כשקבל עליו לתבוע את הלוה תחילה זהו מה שנר' שהיא כונת קושית הרמב"ן. והשיב וא' לא היא דמ"מ כיון דעיקר דינם לאחר הערב ואין הערב יכול לדחותו אצל הלוה המלוה הוא שצריך הנאת דינו. ר"ל דיותר ניחא ליה לגוי לדון בדיניהם לתבוע מן הערב דוקא ולא לדון בדיני ישראל לתבוע מהלוה תחילה אף שיש לו ייפוי כח בדיני ישראל מדיניהם לפי שהמלוה הוא שצריך הנאת דינו וניחא ליה יותר שידין בגויים אף שיהיה לו זכות מועט ונגרע מערכו ממה שיתוסף כוחו וזכותו כשיהיה נדון בדיני ישראל שהוא שפלות לו שיתדיין בדיני ישראל. וחזר וא' אבל הערב בדידיה תליא מילתא ועדיין יש ללכת אחר הערב אלא מפני שיכול ללכת אחר הלוה. ור"ל דא"ת ומה שפלות יש לו בזה דהא בדיני ישראל נמי הא קי"ל דאם לא נמצא אצל הלוה כלום חוזר וגובה מן הערב כדין הגוי דנפרע מן הערב. לכן כתב וא' דאה"נ שאין בענין שפלות דינו כ"כ כיון שאם לא ימצא מיד לגבות מהלוה שגובה מן הערב. אלא דהשפלות הנר' לו בעיניו הוא במה שיצטרך ללכת תחילה ללוה לתבוע ממונו שהוא היפך דינו לכן כשמקבל עליו דין שמים לתבוע מהלוה תחילה נקרא שמוותר על דינו משום דניחא ליה לדון בדיני הגויים אף כי מגרעות נתן לו ולא להתדיין בדיני ישר' אף שתוסף רוחם לפי שהגוי הנאת דינו הוא מבקש ונ"ל שעכ"פ תיבת אבל היא ט"ס וצריך למוחקה ולגרוס הכי ואף דהערב בדידיה תליא מילתא כו' כנ"ל יישוב דברי הרמב"ן לע"ד.
- Yoreh De'ah.8.3
אמנם מדברי התייר הגדול תנא דבי אליהו כמהרנ"ח ז"ל בשניות סי' ו' נר' שהרב הנז' פי' דברי הרמב"ן באופן אחר. עיניך הרואות שהרב הנז' חלק עם הרב המגיד וז"ל והרב המגיד כתב שפי' רש"י כפי' זה האחרון ואולי שפי' כן ממ"ש לדון בדיני ישראל יתבע מן הלוה תחילה וכשלא ימצא אצלו יתבע מן הערב והשתא אין הערב לוה מתחילה כו' נר' מדבריו דדוקא בכה"ג דמתנה לתבוע מן הלוה תחילה וכשלא ימצא אצלו יתבע מן הערב הוא דשרי אבל אם לא התנה לתבוע ללוה תחילה אלא ממי שירצה אסור ואם היה דעתו כן לא היה צריך לפ' גבי דיניה דגוי דבתר ערבא אזיל ואינו תובע אלא את הערב דהיינו ערב דשלוף דוץ. אבל נר' שדעת רש"י דערב דידהו שלוף דוץ הוא ולפי זה בכה"ג דוקא הוא דפריך כן. ומה שפי' גבי שקבל עליו לדון בדיני ישראל שלא יתבע אלא מן הלוה תחילה. היינו משום דלישנא שקבל עליו משמע שהוא פוחת מזכותו ואם היה התנאי שיהיה ערב קבלן אדרבה הרבה בזכותו שמתחילה לא היה יכול לתבוע אלא מן הערב ועתה התנה לתבוע ממי שירצה ועדיין מה שהיה בידו לתבוע מן הערב תחילה ברשותו הוא. אבל תנאי זה ביד הלוה תלוי להתנות שלא ידחה המלוה אצל הערב כו' עד ולפיכך פי' רש"י שקבל עליו לדון בדיני ישר' שלא יתבע את הערב אלא מן הלוה תחילה ולאו למימרא דכה"ג דוקא הוא דשרי אבל בקבלן לא אלא הוא הדין קבלן כו' עד וא"ת וגמ' גופיה מי הכריחו לו' כן לימא כגון שקבל עליו הלוה שלא ידחנו אצל הערב. איפשר לו' דרצו להשמיענו דאפי' כשהתנו ע"א אשר פיהם דבר שוא מהני כו' א"נ כיון דהגוי דינו דבתר ערבא לחודיה הוא דאזיל אפי' התנה הלוה שלא ידחה המלוה אצל הערב אין דעת הגוי זזה מעיקר דינו ועדיין אין דעתו אלא על הערב כדינו וכאילו לא התנה הלוה ואע"פ שיש ברשותו ללכת אצל הלוה ג"כ וא"כ י"ל שדעת רש"י ז"ל כדעת הרשב"א עכ"ל יע"ש. ומכלל דבריו אלו נר' לפ' כונת דברי הרמב"ן הנז' במ"ש וכגון שקבל עליו הלוה הול"ל שר"ל דתנאי זה הוא ביד הלוה להתנות שלא ידחה המלוה אצל הערב וכמ"ש הרב הנז' הכי על דברי רש"י כנז"ל. ונמצא החילוק שביני לבין הרב הנז' הוא בפי' אלו הדברים כמש"ל. עוד כתב הרמב"ן וז"ל ומה שהוקשה לך א"כ לוקמה בערב גוי כלו' כשלוה גוי מישראל וישר' אחר נעשה לו ערב ושוב לא יצטרך לדחוק ולהעמיד כשקיבל עליו לדון בדיני ישראל גלה לנו דכל שהחייוב כו' יע"ש. ועל דבריו אלו הק' הרב משפט צדק ח"ב סי' ע"ט וז"ל והנה ק' לע"ד ע"מ שהק' המקשה ההוא דאמאי לא אוקמה בערב גוי כו' דכונתו ע"מ דאמרי' בפ' איזהו נשך ת"ר אל תקח נשך ותרבית אבל אתה נעשה לו ערב ופרכי' ערב למאן כו' דא"כ מצי לאוקומיה בריית' בלוה גוי וישר' נכנס ערב בשבילו לישראל אחר. דהברייתא דריש ע"מ שכתו' אל תקח מאתו דמיירי על הלוה ישר' דאסור ליקח ממנו המלוה רבית משא"כ בכותי דכתיב לנכרי תשיך וגו' וממה שכתוב אל תקח דריש אבל אתה נעשה לו ערב א"כ צ"ל שהוא ערב ללוה ישר' אשר בו אזהרת אל תקח וכדייק אבל אתה נעשה לו ערב וא"כ מאי מק'. ועוד על הרשב"א קשה דלמה לא תרץ לו כן דבשלמא כו' אבל מאחר שהקו' היא על הש"ס דלוקמא הכי לההיא דת"ר הנה לאו קו' היא דהרי לא מצי לאוקומא הכי מאחר שדרשו בברייתא מן הכתו' באופן אשר דרשו וכמ"ש עכ"ל יע"ש בדבריו באורך.
- Yoreh De'ah.8.4
ובאמת דלכאורה נר' דקו' הרב ז"ל הן קו' עצומות כאשר יתבונן המעיין. ברם כד דייקי' שפיר נר' לע"ד דלא ק' כלל. משום דכל חיליה דהרב הנז' להקשות הוא מכח לשון הברייתא דת"ר אל תקח מאתו נשך וגו' ועיקר קרא הוא משתעי עם המלוה שלא יקח נשך ותרבית מהלוה. משא"כ אם הלוה הוא גוי א"כ היכי הוה מפרשינן ליה לקרא דאל תקח שהוא אזהרה למלוה שלא יקח נשך מהלוה שהוא גוי והא מקרא מלא דבר הכתוב לנכרי תשיך. וא"כ הוה מצינן לאוקו' האי ת"ר בגוי שלוה מישראל זהו תורף קו' הרב הנז' ז"ל. וכמדומה לי שהרב הנז' לא שלטה עינו בתשו' הרשב"א שהביאה מרן ז"ל בריש סי' קס"ט וז"ל אם ישר' הלוה ברבית לגוי בעדים ובשטר והגוי מלוה אותן לישר' ברבית וחוזר ישראל הראשון ונוטל רבית מן הגוי כתב הרשב"א בתשו' רואה אני להחמיר ולאסור לפי שזה נעשה בכונה לתלו' מעותיו ביד גוי בהערמה כדי להלוותם לישר' ולא דמי לאותה ששנינו גוי שהלוה כו' דהתם לא נעשית בו הערמה אלא שהגוי לוה אותם מישראל בברור לצורך עצמו ומלוה אותם עכשיו לישר' אחר אבל כל שנעשי' בו הערמה אסור כו' ופסקו מרן בשולחנו יע"ש. הרי מצינו דאף רבית דגוי אסור ליקח בנדון כזה. וכיון שכן שפיר הוה מצינן לאוקומיה דהברייתא מיירי בלוה גוי והכי הוה מפר' לה להאי ברייתא ת"ר אל תקח מאתו נשך דקא אזהר לן קרא שלא יקח המלוה ישר' נשך אף מגוי כנדון דהרשב"א אבל אתה נעשה לו ערב פי' דאתה רשאי להעשות לו ערב ללוה הזה שהוא הגוי כשהגוי לוה לצורכו ותו לא הוה אצטריך לן לדחוקי ולאוקומיה כשקבל עליו הגוי לדון בדיני ישראל וזהו היתה ס' המק' שהק' ולזה הק' בעצם ולהכי ג"כ הרמב"ן פנה לסובב ותירץ לו מה שתי' יע"ש.
- Yoreh De'ah.8.5
יצא מהמחובר לנ"ד דאין איסור על הישראל המוכר בשר כלל אף אם במונח דהמוכר בשר היה ערב גמור דל"מ לס' הרשב"א ודעימיה דס"ל דאינו אסור אלא בערב דשלוף דוץ דוקא דהכא בנ"ד מודו דאין עליו שום איסור דהא המוכר בשר לא נכנס בערבות דשלוף דוץ כלל. אלא אפי' לס' רש"י וסיעת מרחמוהי דס"ל דאפי' אם קבל עליו הגוי לתבוע ממי שירצה או מן הערב או מן הלוה דאסור ולא שרי אלא דוקא כשקיבל עליו הגוי לדון בדיני ישראל שלא לתבוע תחילה אלא מן הלוה וכשלא ימצא אצל הלוה אז יחזור על הערב. אפ"ה בנ"ד מודו ואזלי דשרי ואין איסור רבית על מוכר הבשר כלל אף שלא פי' הגוי את דבריו שקבל עליו לדון בדיני ישראל. שהרי כתב הטור בי"ד סי' ק"ע וז"ל ואם כתב לו לדון בדיננו שלא לתבוע הערב תחיל' שרי והאידנא אפי' סתמא נמי ככתוב דמי שהרי הן דנין כדיננו עכ"ל. הרי דסתמא נמי ככתוב דמי וכן הסכימו האחרונים ז"ל.
- Yoreh De'ah.8.6
אמנם מהר"ם אלשקאר בתשו' סי' פ"ז נרא' שנעלם ממנו דברי הטור הנז' שכ"כ בסוף דבריו וז"ל ובר מדין ומדין הנה הדבר אסור מטעם ערב שהרי שמעון נשאר ערב בעד המעות קרן ורבית כדאמרן וכדאי' נמי התם פ' הנשך אל תקח מאתו נשך כו' והיא הסוגיא הנז"ל וכבר השיגו בזה הרב הגדול כנה"ג בהגהת הטור אות ד' וז"ל והאידנא כו' נכתב בצדו אמר המאסף מתוך דברי הר"ם אלשקאר סי' פ"ז נר' שלא ראה זה עכ"ל יע"ש. ולי הדיוט נר' אחר המחילה רבה דודאי שלא נעלם ממנו דברי הטור ז"ל. אלא דאיהו ס"ל דע"כ לא אמרה הטור דאפי' בסתם נמי ככתוב דמי אלא דוקא כשהערב הוא איש נכרי ואין לו שייכות במלוה כלל וכיון שהן היום דנים בדיננו שתובעין את הלוה תחילה להכי שרי אפילו בסתמא. משא"כ בנ"ד דמהר"ם אלשקאר דמיירי ששמעון עצמו הוא היה הלוה ואח"כ נעשה ערב לגוי בעל חובו בעד ראובן על הקרן והרבית דנמצא דשמעון מעיקרא היה לוה ועכשיו ערב ודאי הסברא נותנת שהגוי תחילת דינו הוא עם שמעון משני צדדים אם מפני שהוא עצמו היה הלוה אם מפני הערבות שניתוסף לו אח"כ וכיון שכן כ"ז שלא קבל עליו הגוי שלא לתבוע מן הערב תחילה דהיינו שמעון אלא אחר שילך אצל ראובן ב"ח של שמעון וכשלא ימצא לגבו' ממנו חובו אז יחזור על שמעון הערב היום לא שרי כיון שלא התנה כן בפי' עם הגוי אמנם בערב דעלמא שאינו הוא עצמו הלוה מודה הרב הנז' לס' הטור דאפי' בסתמא נמי שלא קבל הגוי עליו לדון בדיני ישראל לתבוע את הלוה תחילה אפ"ה שרי כיון שהגויים עצמן דנים היום כדיננו ובהכי סלקי לתו דברי הר"ם אלשקאר נכונים וברורים וטעמו ונימוקו עמו כנ"ל. וכל מ"ש עד עתה הוא באם הונח שהמוכר הבשר היה ערב לגוי דאפ"ה שרי אמנם לפום קושטא דמילתא דנ"ד לא היה המוכר ערב כלל. אלא שמה שהוצרך ראובן הנז' להעמיד לגוי אצל המוכר הוא מפני שהגוי היה מכיר בענייות ראו' וחשש להפסד מעותיו ולכן ראובן הנז' הבטיחו על נכסיו שממקום בטוח יתפרע מעותיו ומראה מקום הוא לו ראיה לדבריו שלא נזכר בשטר שהמוכר היה ערב ולא נזכר שום ערבות בשטר ואין לו לגוי עליו אפי' בדיניהם של גוים דין ודברים וטענה עמו כלל וכיון שכן הוא אין על המוכר שום נידנוד איסור רבית אליבא דכ"ע וזה פשוט וברור לע"ד ומרוב פשיטותו קצר קצרה ידי מלכתוב עוד בזה זאת ועוד אחרת כי נגעה בי יד ה' שבע"ה נפטר בני מחמד עיני הבן הגדול ידיד ה' מבן כ"ג שנה בכ"ה לאייר מ"ש התפ"ט ונמס כל לב ויחנו ברפידים יה"ר שחיי לרבנן ולאחיו הנותרים ולכל ישראל יאריך ימיהם בטוב ושנותיהם בנעימים ויזכו לכתרה של תורה ועיני רואות ובלע המות לנצח ולא אראה עוד במיתת בנים כל ימי צבאי על הארץ ואף כי אחרי מותי ובחסד אל בטחתי כה דברי עבד אל נעצב על בנו לב נשבר אף רוחי הצעיר נסים חיים משה מזרחי.
- Yoreh De'ah.9.1
שאלה ראובן שפרסה אשתו נדה והיא ישינה במצע א' וכיסוייה עליה והוא ג"כ ישן ע"ג מצע שלו וכיסוייו עליו לבדו כדין התור' ורב המרח' בניהם אך שבימי החורף מפני הצינה והקור היו פורסין על שניהם גם יחד כיסוי אחד גדול וכבד הנקרא בלעז מאנטה מלבד כיסוי התחתון אשר על כל אחד משניהם לבדו. וע"כ לשאו"ל הגעתי אם יש אסור בדבר מי נימא כיון שבכסוי התחתון הן מובדלין אין כאן איסור. או נימא כיון שכיסוי העליון עולה על גבי שניהם יש איסור בדבר ושכמ"ה.
- Yoreh De'ah.9.2
תשובה פשיטא לי כביעתא בכותחא דיש איסו' גדול בדבר וראובן הנז' צריך הוא לכפרה ואעפ"י שדין זה אינו מפורש בספרי הקדש אומר אני שמרוב פשיטותו לא כתבוהו. וראיה לזה ממ"ש מרן בב"י י"ד סי' קצ"ה משם צפנת פענח בשם רש"י ז"ל וז"ל כתב המרדכי פ"ק דשבת בשם הנז' שאסור לו לישב על כסא ארוך אשר אשתו נדה יושבת עליו. ופסקו הרב בעל ההגהה בסי' הנז"ל אלא שחילק בין כשהכסא מתנדנד שאז הוא אסור אבל כשהוא מחובר לכותל שהוא מותר וחילוק זה הוא מהרב בעל ת"ה. הא קמן דבכסא מתנדנד אליבא דכ"ע אסור אף אם רב המרחק בניהם. וא"כ דון מינה לנ"ד שהוא אסור מכ"ש וק"ו כיון שהכיסוי הלזה מתנדנד ודאי דפשיטא הוא שאסור לפרוש אותו ע"ג שניהם יחד. עוד נ"ל להביא עוד ראיה לנ"ד ממ"ש מרן שם עוד משם המרדכי וז"ל כתב המרדכי פ"ק דשבת הר"ם כתב דצריך ליזהר אם יש שתי מיטות ורגלי הא' נוגע בחבירתה שלא ישכב הוא בא' ואשתו נדה באחרת אם לא ישימו הפסק בנתים עכ"ל ומדין ספסל דבסמוך וגם מדין דמהר"ם משמע דליתא להא דכתב ר' ירוח"ם בשם הר"ש ן' הרשב"ץ על הא דאסור לישן על המיטה אפילו כל א' בבגדו ואין נוגעים זה בזה. דיש לחלק בזה אם המיטה היא רחבה ואינם מתקרבין זה לזה ודאי מותר שלא אסרו אלא קריבה אבל זה אינו אלא ייחוד ומותר ובלבד שתישן בכלי מצע המיוחד לה והוא בכלי מצע מיוחד לו עכ"ל. הנה הרואה יראה שמרן ס"ל דר' ירוחם פליג על ההיא דספסל דרש"י ועל דינו של מהר"ם ולי הדיוט נר' לפי קוצר דעתי דאיפשר לומר דלא פליג ר' ירוחם עם דינו של מהר"ם והוא באופן זה דמ"ש מהר"ם בהך תשו' דשתי מיטות דצריך ליזהר שלא יגע רגלי מיטה אחת בחבירתה איפשר לפרש דבריו דהאי מיטות דקא' פי' מצעות שלא יגע מצע האיש ברגלי מצע אשתו דחיישינן דמפני אונס השינה יהיו רגליהם נוגעים זה בזה ולכן הצריך מהר"ם שישימו הפסק בנתים כדי שלא יגעו רגליהן זה בזה דנדון דמהר"ם איפשר דאיירי במקום צר. אך אם המקום שעושין המיטות הוא רחב כגון איצטבא רחבה או כגון ספסל של עץ מחובר בכותל ומרחב בניהם באופן דיכול להכיל המקו' ב' מיטות בריוח באופן שאינם בקירוב זה לזה אז ודאי דמהר"ם ס"ל כסברת רבי' ירוחם דמותר להם לישן שניהם האיש ואשתו ע"ג מיטה אחת רחבה ואין צורך להשים הפסק בניהם. זה נ"ל כי היכי דלא ליהוו פלגן בהדייהו אינהו רבוותא. ברם דברי רש"י ודאי דפליגי אדברי ר"י. אך מהר"ם איסרלס הבין בתשו' דמהר"ם כס' מרן שכן נראים דבריו בהגהה. אך עדיין נשאר לי קצת גימגום בהך תשו' שכתב רבי' ירוחם משם הר"ש ן' הרשב"ץ וזה דאיהו כתב דכשהמיטה היא רחבה ואינם מתקרבים זה לזה דאז ודאי מותר שלא אסרו אלא קריבה אבל זה אינו אלא ייחוד ומותר.
- Yoreh De'ah.9.3
ולכאורה ק' מההיא עובדא דפ"ק דשבת דף י"ג בההוא תלמיד ששנה הרבה ומת בחצי ימיו כו' עד ברוך המקום שהרגו שלא נשא פנים לתורה שהרי אמרה תורה ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב כי אתא רב דימי אמר מיטה אחת הואי. ופי' רש"י וז"ל מיטה חדא הואי רחבה ולא קירוב בשר הואי וסבר דשרי בהכי עכ"ל. ולמעיין ינעם פי' רש"י שפירושו הוא מוכרח. ומעתה לפי דברי הרשב"ץ שהתיר בפשיטות במיטה רחבה א"כ לפי סברתו אין לתלמיד ההוא חטא משפט מות ואיך א' אליהו ברוך המקום שהרגו כו' והאיש ההוא נקה מעון לפי דברי הרשב"ץ. אלא ודאי שעל כרחינו צריכין אנו לפרש ולהבדיל בין מיטה האמורה בש"ס בההיא עובדא ובין מיטה דהרשב"ץ בחילוק עצמו שחילקנו בין מטה דמהר"ם למיטה דר' ירוחם דמ"ש בש"ס מיטה חדא הואי יהיה פי' שהיו ישנים שניהם ע"ג כר אחד גדול ורחב באופן שלא היה קירוב בשר כמ"ש רש"י וכיון שכן הוא ודאי דאיסורא רבא עבד שישן ההוא תלמיד עם אשתו שניהם גם יחד ע"ג מצע א' אף שלא היה קירוב בשר וההוא תלמיד הוה ס"ל דמותר דכיון שהיה בימי ליבונה ולא היה שם קירוב בשר כלל ואין הדבר כן. משא"כ בהך תשו' הרשב"ץ שלא התיר לישן האיש עם אשתו ע"ג מצע א' אלא דהכי פי' דבריו דאם המיטה רחבה פי' איצטבה או ספסל ארוך של עץ מחובר לכותל ויש מקום להכיל שתי מצעות בריחוק מקום באופן שאינם מתקרבים זה לזה בהך גוונא הוא דהתיר הרשב"ץ דחלילה לו להתיר שישן האיש ואשתו ע"ג כר א' אף שיהיה רב המרחק בניהם אפילו כאלף אמה. וראיה לזה ממ"ש בסוף דבריו ובלבד שתישן בכלי מצע המיוחד לה והוא ג"כ יע"ש.
- Yoreh De'ah.9.4
יצא מן הכלל ללמד לנ"ד דפשיטא דראובן עבד איסורא שהרי כבר הוכחנו מדברי הש"ס ומכלל דברי הרשב"ץ דכולהו ס"ל דאסור לאיש לישן עם אשתו נדה ע"ג מצע א' אף אם יהיה רחב וארוך כאלף אמה. וא"כ ה"ה והוא הטעם בנ"ד דכ"ע מודו שאסור בכיסוי זה העולה ע"ג שניהם דאין חילוק בין מצע התחתון למכסה העליון דמאן פלג לך דשקולי' הם ויבואו שניהם דכמו דמצינו איסור השינה ע"ג מצע א' אף שהוא רחוק כאלף אמה משום דכיון שבשר שניהם נוגעים במצע זה אף שהן רחוקים הרבה באופן שאי אפשר שיתקרבו זה לזה אסורים א"כ ה"ה והוא הטעם לכיסוי זה דנ"ד כיון ששניהם נוגעים בכיסוי אף שרב המרחק בניהם ודאי שהוא אסור מדין איסור מצע. אנכי הרואה דיש דיחוי למי שרוצה להתעקש לומר דיש הפרש בין זה לזה דשאני התם גבי איסור מצע א' דשייך איסור בדבר משום דאפשר דמפני אונס השינה קרוב הדבר לעין השכל שאיפשר שיתגלגלו ע"ג המצע ויתקרבו זה לזה אף שרב המרחק בניהם ולכן מפני סרך איסור אסרו חז"ל משום לך לך אמרי' לנזירא כו'. משא"כ בנ"ד דגבה טורא בנייהו ומחיצה של ברזל מפסקת בין איש לאשתו ואי איפשר בשום אופן שיבא הדבר לידי גילגול להתקרב יחד לבשר א' איפשר לומר דבנדון כזה מודו רבנן דליכא איסורא משם דמצע גופיה איהו גזרה ואנן ניקום ונגזור גזרה לגזרה. מ"מ אף אי אמרי' דדחיה מעליא היא. אכתי אייתינן ליה איסורא ממקום אחר. והוא דהרב הגדול מרן באותו מקום ובסי' הנז' פסק וז"ל אסורה להציע מיטתו בפניו ודוקא פריסת סדינין והמכסה שהוא דרך חיבה אבל הצעת הכרים והכסתות שהוא טורח ואינו דרך חיבה שרי ושלא בפניו הכל מותר ואפי' הוא יודע שהיא מצעת אותה עכ"ל. ומוצא דין זה הורה גבר בב"י שהן הן דברי התוס' בפ"ק דכתובות דף ד' וז"ל דהתוס' ז"ל ד"ה והצעת המיטה נר' לר"י דהצע' המיטה דהכא היינו פריסת סדינין שהוא דבר של חיבה אבל הצעת כרים וכסתות שאינן דברים של חיבה שרי לנדה והביא ראיה מדתנן בפ' אע"פ הכניסה לו ג' שפחות אינה מצעת כו' ונסתייע ר"י מפי' רש"י ולבסוף כתבו מיהו לספרים דל"ג במשנה אלא ואינה מצעת המיטה ול"ג לו ובגמ' גרסי' לו אין ראיה משם כו' יע"ש. ושם ראיתי את דברי רש"י פ' אעפ"י שכתב וז"ל אבל מוזגת לו כוס ומצעת לו מיטה לפרוס סדין ולבדין דבר שאינו של טורח ומשום מילי דחיבה נינהו כדי שתתחבב עליו ולא דמי למצעת דמתני' דהוי דבר של טורח ובכפייה הני לא כפי לה אלא חכמים השיאוה עצה טובה להנהיג זאת בישראל עכ"ל ז"ל. מכלל של דבריו אתה למד דתרי חילו' יש בענין החילוק הא' הוא דהצעת המיטה דמתני' אוקי לה בדבר שיש בו טורח כגון כר וכסת. והצעת דהכא פי' דרב הונא אוקי לה בהצעת סדינין ולבדין דהוי מילי דחיבה. והחילוק השני הוא דהצעת המיטה דמתני' אוקי לה בכפייה. ובהצעת המיטה דרב הונא אוקי לה בלא כפייה אלא שחכמים השיאוה עצה טובה כו' ודבריו נפלאו ממני מתרי אנפי' חדא דאמאי איצטריך לאהדורי תו לחלק חילוק שני ומה דוחק יש בו. וכי תימא שרש"י הוצרך לחלק חילוק השני משום הדוחק שיש בחילוק הראשון והדוחק נרא' לענין כל דאיך יתכן לחלק ולו' דהצעת המיטה דמתני' איירי בכר וכסת שיש בדבר טורח. והצעת המיטה דרב הונא איירי בהצעת סדינין ולבדים שאין בהן טורח ומשום חיבה וכולהו בחד לישנא איתמרו ואין לך דוחק גדול מזה. ומפני דוחק זה הוצרך להטריח עצמו ולחלק חילוק שני שאין בו שום דוחק דלפי חילוק השני הוי הצעת המיטה דמתני' והצעת המיטה דרב הו[נ]א כולהו בחד גוונא איירי פי' בין בכר וכסת וסדינין ולבדים אלא דבמתני' איירי בכפייה ודרב הונא איירי בלא כפייה. א"כ ק' דהיה לו לשמוט חילוק הראשון מפני דוחקו ולא היה לו לכתוב כי אם דוקא חילוק השני שאין בו דוחק ומה לנו בחילוק הראשון הדחוק. וא"ת ומאי איכפת לן אם כתבו אומר אני דנפקא מינה שמשתנה הדין לענין איסור הצעת המיטה דנדה דלפי חילוק הראשון אין איסור גבי נדה אלא הצעת הסדינין ולבדים אבל הצעת כר וכסת מותרת כאשר כתבו התוס' בפ"ק כנז"ל ולמדו חילוק זה מדברי רש"י ז"ל כפי חילוק הא' והקלו בנדה להתיר להציע כר וכסת. משא"כ לפי חילוק השני דמשתנה הדין מהתר לאיסור דאף בכר וכסת אסורה הנדה להציע וכ"ש בסדינין ולבדים. והתוס' העלימו עין מהחילוק השני ועשו עיקר החילוק הראשון שיש בו דוחק ונסתרה דעתם ממני וכ"ש הוי גרמא שרש"י כתב חילו' הראשון וגם הרא"ש נמשך אחר חילוק ראשון שכתב רש"י לענין נדה בפ"ק דכתו' וז"ל הא דאמרי' גבי נדה מצעת לו המטה תרי גווני הצעות הוא והביא דברי רש"י דפ' אעפ"י הנז"ל ולבסוף כתב וז"ל נר' דהצעת המיטה דהכא היינו פריסת סדינין ומכסה מדחשיב הכי תלת בהדי הדדי כי ההיא דלקמן. אבל הצעת כרים וכסתות שאינו דבר של חיבה נר' דשרי לנדה והא דאמרי' הכא היינו דוקא בפניו דאיכא למיחש להרגל עבירה אבל שלא בפניו נר' דשרי עכ"ל. וק"ל טובא על דבריו חדא דאיך תפס במוחלט החילוק הא' דרש"י ועשה העלמת עין מדוחקו וממנו למד קולא גבי נדה להקל בהצעת כר וכסת כמש"ל לדעת התו' שנית במ"ש אבל שלא בפניו נר' דשרי דנראה מדבריו דמסברא דנפשיה קא' והיא גמ' ערוכה בפ' אעפ"י וז"ל הש"ס דף ס"א א"ר הונא כל מלאכות כו' חוץ ממזיגת הכוס והצעת המיטה והרחצת פניו ידיו ורגליו. והצעת המיטה א' רבא לא אמרן אלא בפניו אבל שלא בפניו לית לן בה ע"כ. מ"מ לקו' הב' נר' לע"ד דמ"ש הרא"ש דשלא בפניו נר' דשרי דלא קאי אהצעת המיטה דההיא ודאי גמ' ערוכה היא אלא נ"ל דקאי אמזיגת הכוס אשר לא פירש בש"ס דאם מזגה לו את הכוס שלא בפניו והניחתו על השולחן בפניו דשרי ולאפוקי מס' הב"ח ז"ל שכתב שאעפ"י שמזגה הכוס שלא בפניו אם הניחתו על השולחן בפניו דאסור דכיון שהניחתו על השולחן בפניו חשיב כאילו מזגה הכוס בפניו ואסור יע"ש ולאפוקי מסברא זו כתב הרא"ש דנר' לדעתו דעת עליון וקדוש דשרי ואעפ"י שמדברי הש"ס מוכח דהאי דא' רבא דשלא בפניו לית לן בה לא קאי אלא להצעת המיטה ולא לאחריני מ"מ ס"ל להרא"ש דאין חילוק בדבר והכל שרי שלא בפניו ורבא חדא מינייהו נקט וה"ה לאחריני. ובקשתי חבר ומצאתי לי רב ועצום בישר' הוא הכהן הגדול הש"ך שאחר שהביא דברי הב"ח כתב וז"ל ואין דבריו מוכרחי' גם מדברי הרא"ש פ"ק דכתובות מוכח דשלא בפניו ליכא איסורא כלל יע"ש. הרי דהש"ך הבין ודקדק בדברי הרא"ש דלא קאי דוקא להצעת המיטה אלא גם למזיגת הכוס הוא דכתב דנר' דשלא בפניו דשרי וזה פשוט. אך הקו' הראשונה עומדת ככותל לפני ולא זזה ממקומה והדבר תלוי בחסרוני.
- Yoreh De'ah.9.5
יצא מהמחובר דרובא דרברוותא שהן רש"י והתוס' והרא"ש והטור ומרן כולהו סברי דאסור לנדה להציע הסדינין והמכסה שמלמעלה מהמיטה של בעלה בפניו כדי שלא יבא לידי הרהור וליתן דעתו עליה אף שמכסה זה הוא לצורך בעלה ולא לה ומכ"ש וק"ו בן בנו של ק"ו דכענין דנ"ד דכולהו הני רבנן מודו דאסור לעלות כיסוי זה ע"ג שניהם יחד דאז ודאי יבא לידי הרגל עבירה ויתן דעתו לבא עליה וזה פשוט. עוד נ"ל להביא ראיה אחרת לנ"ד ג"כ ממ"ש מרן בסי' הנז"ל לא ישב במיטה המיוחדת לה אפי' שלא בפניה עכ"ל. והב"ח חלק בדין זה דדוקא לשכב שם ולישן הוא דאסור אבל ישיבה בעלמא כשהוא לבוש בבגדיו דאין בו איסור ולכן רצה להגיה בדברי הטור במקום לישב גריס לישן. והט"ז רצה לקיים גי' לא ישב בדברי הטור דס"ל להטור דבישיבה נמי איכא הרהור ומצד הרהור יבא לידי הרגל עבירה וכ"כ מרן בב"י והביא ראיה נכונה ממ"ש המרדכי בשם צפנת פענח בשם רש"י והביאו מהר"ם בהגהה דאסור לישב בספסל ארוך כו' וא"כ כ"ש ישיבה במיטה שלה דאיכא הרהור טפי. ומכאן למד הרב דין אחר דכ"ש שלא תישן היא במיטה שלו דיש טפי הרהור בשכבה ובקומה.
- Yoreh De'ah.9.6
הרי דאפי' בישיבה לחודיה החמירו משום טעמא דהרהור וכיון שכן הוא משם בארה לנ"ד דודאי יש איסור במכ"ש וק"ו דישיבה דפשיט' דבנ"ד איכא הרהו' טפי כשמתכסי' ומתחממים יחד תחת מכסה א' וזה אוחז בקצה המכסה וגם זה אוחז בקצהו דפשיטא דיש הרהור גדול וזה פשוט והאריכו' בענין הוא ללא צורך וצור ישר' יצלנו משגיאות כמאמר נז"י שגיאות מי יבין הצעיר חיים משה מזרחי ס"ט.
- Yoreh De'ah.10.1
שאלה אשת ראובן שהלכה בימי ליבונה לעיר להשתטח על קברי אבות ונתעכבה שם ימים רבים לסיבת שיבוש דרכים ויהי היום אותה נפשה לעשות זיארה על קברי הצדיקים ותצאנה כל הנשים אחריה ושאלו אותה אם טהורה היא אם לאו ותען להן שכבר עברו ז' נקיים וטהורה איננה שלא טבלה שאין בעלה עמה ותאמרנה לה שעכ"פ תיטבול במקוה לפי שאינו מן הראוי שנישטחה על קברי הצדיקים בלתי טהרת גופה ותכף מיד הלכה למקוה ותאמר בלבה מאחר שהיא מוכרחת לטבול אטבול ג"כ לטהרת נדה להזדקק לבעלה אם אפשר שיבא אחר יום או יומים א"נ אפשר שמחר או מחורתו יכונו דרכי ואפשר שאכנס לירושלם עם דימדומי חמה וע"כ דקדקה בטבילתה כמצטרך בענין חפיפת הראש ועשתה את צפורניה כדין וכהלכה וטבלה לשם טהרת הצדיקי' ולטהרת בעלה וכן היה שאחר ג' ימים לטבילת' חזרה לירושלם למקום אשר בעלה בעיר מעתה הגיעה לשאול אם מותרת לבעלה באותה לילה באותה טבילה או לאו ובאו ושאלו את פי והתרתיה ואחר המעשה ותפעם רוחי אם יש נדנוד איסור בדבר או לאו ושגיאות מי יבין ושכמ"ה.
- Yoreh De'ah.10.2
תשובה והיה ה' עם השופט וההוראה בדין היתה בלי פקפוק דל"מ בנ"ד שבעת טהרת' כיונה לטבול לטהרת נדה ליטהר לבעלה ג"כ דפשיטא דעלתה לה טבילה ומה בכך אם נתעכבה להזדקק לבעלה אחר ימים או עשור וטהורה היא אלא אפילו את"ל שלא נתכוונה לטבול ליטהר לבעלה אפ"ה עלתה לה אותה טבילה שטבלה לשם הצדיקים אם חפפה ראשה ועשתה את צפורניה ובדקה עצמה כטומאת הנדה דטבילת אשה ליטהר לבעלה לא בעי כוונה וכמ"ש הר"מ פ"א מה' מקואות וז"ל כל הטובל צריך להתכוון לטבילה ואם לא נתכוון עלתה לו טבילה לחולין ואפי' נדה שטבלה בלא כוונה כו' ה"ז מותרת לבעלה. והורה גבר מרן מקורו מפ"ב דחולין פלוגתא דרב כו' ופסק רבינו כרב משום וגו' ובהיותי עסוק בהך סוגיא דחולין הנז' ראיתי שעיקר הראיה שהביא הש"ס לרב דס"ל דלא בעי כוונה לחולין הוי ממתני' דמכשירין פ"ד דתנן פירות שנפלו לתוך אמת המים ופשט מי שידיו טמאות ונטלן ידיו טהורות ופירות אינן בכי יותן ואם בשביל שיודחו ידיו טהורות ופירות בכי יותן והרע"ב מברטינורה פי' וז"ל ידיו טהורות דלא בעי כוונה לחולין אבל אם היו פירות מעשר וכ"ש של תרומה ידיו טמאות כשהיו עד שיכוון להטביל ידיו עכ"ד ועיין בהרב תי"ט שכתב שכן כתב הר"מ בפי' וכתב הוא שהקשה ע"ז מוהר"ר וואלף וורמיזה דלפירות דמעשר אפילו לאוכלן א"צ נטילת ידים כמ"ש במשנה ו' פ"ב דחגיגה והגמרא שהזכיר המיימוני הוא גם שם בחגיגה דף י"ט ובפ"ב דחולין דף ל"א ולא הוזכר פירות. ויתכן להגיה פת במקום פירות עכ"ד וקושייתו קו' עצומה כו' יע"ש. ובאמת שלכאורה נראה שהיא קו' עצומה. ויותר ק' בעיני שהרמב"ם איהו גופיה בפי' למ' חגיגה פ"ב אמתני' דנוטלין לידים לחולין למעשר כו' כתב וז"ל אמר שאסור לו לאדם שיאכל לחם ואפי' חולין עד שיטול ידיו וכמו כן חייב ליטול ידיו לתרומה ולמעשר בין לפת בין לפירות כו' יע"ש שלכאורה נר' הפך מסקנת הש"ס דחגיגה דאסיקנא אידי ואידי באכילה ול"ק כאן באכילה דנהמא כאן באכילה דפירי דמשמע דלפירות אפי' הם של מעשר לכ"ע א"צ נטילת ידים. וא"כ איך כתב שחייב ליטול ידיו למעשר בין לפת בין לפירות. ועוד ק' טובא למ"ד דהא אשכחן דאיהו גופיה כתב דמסקנת הש"ס דחגיגה בריש פ"ב דבכורים וז"ל וכן פירות מעשר אינו חייב בנטילת ידים לאכילתן כו' יע"ש כמו שיתבאר במס' חגיגה אבל הפת בין שיהיה תרומה או מעשר או חולין לא יאכלנו עד שיטול ידיו כמו שהוא עיקר בתורתינו כו' יע"ש הרי שכתב כמסקנת הש"ס דחגיגה והוא הפך מ"ש כאן בפ"ב דחגיגה וא"כ נמצאו דבריו סתרי אהדדי והתימא על התי"ט שלא הרגיש בשום מקום.
- Yoreh De'ah.10.3
אמנם אחר שקידת העיון פורתא נר' שדברי הרמב"ם נאמרים בצדק אין בהם נפתל וצריך לפרש בענין אחר סוגיא דחגיגה והאמת הוא כן דמעיקר' הקשו על מתני' דנוטלין לידים לחולין ולמעשר והקשו בגמ' ומי בעו נטיל' ידים ורמנהי התרומה כו' משא"כ במעשר ק' מעשר אמעשר ק' חולין אחולין ותירצו בשלמא מעשר אמעשר ל"ק הא ר"מ הא רבנן דתנן כל הטעון ביאת מים וגו' פי' דמתני' דידן דחגיגה אתיא כרבנן והך מתני' דקתני משא"כ במעשר היא ר"מ אלא חולין אחולין ק' ותירץ ל"ק כאן לאכיל' כאן בנגיעה פי' מתני' דחגיגה באכילה כאן בנגיעה פי' מתני' משא"כ במעשר. והדר מתקיף רב שימי דע"כ לא פליגי רבנן עליה דר"מ אלא באכילה דמעשר אבל בנגיעה דמעשר ובאכילה דחולין לא פליגי. פי' דהך תירוצא דתריץ לחלק בין אכילה לנגיעה א"א דאין סברא לומר דרבנן פליגי עליה דר"מ בנגיעה דלישנא דמותר דנקט ר"מ משמע לאוכלן ועליה פליגי רבנן באכילה וכמ"ש רש"י ז"ל יע"ש דאסור במעשר דנקטי רבנן בלישניהו לשון אכילה היא דאי בנגיעה שני לא פסיל במעשר וא"כ תינח מאי דלא ק' מעשר המעשר דהא ר"מ והא רבנן אכן חולין אחולין ק' והדרא ק' לדוכתין ומשני אידי ואידי באכילה ול"ק כאן באכילה דנהמא כאן באכילה דפירי ר"ל מתני' דקתני נוטלין לידים לחולין באכילה דנהמא מיירי ומתני' דבכורי' דקתני משא"כ במעשר דמשמע כ"ש חולין דמודו רבנן לר"מ דלא בעי נטילת ידים מיירי באכילת פירות חולין אבל במעשר חלוקין בעיסתן ר"מ ורבנן דרבנן סברי דבמעשר אפי' באכילת פירות צריך נט"י ולר"מ באכילת פירות דמעשר אינו צריך נט"י.
- Yoreh De'ah.10.4
אמור מעתה דברי הרמב"ם ז"ל מיוסדים על אדני פז כפי שיטה זו דמ"ש בפי' למ' בכורים בהך מתני' וכן פירות מעשר אינו חייב בנטילת ידים לאכילתן יפה כתב משום דהך מתני' אתיא כר"מ וכמסקנת הש"ס דחגיגה הנז"ל. וכן מ"ש במתני' דחגיגה דחייב ליטול ידיו למעשר בין לפת בין לפירות יפה כתב משום דהך מתניתין דחגיגה אוקמוה בשיטה סברי דאתיא כרבנן ואפי' לפי המסקנא כמש"ל. גם ממילא הודחה קו' מהר"ר וואלף וורמיזה שהביא התי"ט שהק' על הרמב"ם ז"ל בפ"ד דמכשירין כנז"ל דאין קו' כלל דס"ל דהך מתני' אתיא כרבנן ולכן כתב דאם היו פירות מעשר דצריך עד שיכוין להטביל ידיו. וידעתי שכל מה שכתבתי עד הנה היא משנה שאינה צריכה לענייננו ואגב גררא אייתינן לה.
- Yoreh De'ah.10.5
יצא מהכלל לנ"ד כפי דברי הרמב"ם הנז"ל וסיעת מרחמוהי דסבירא ליה דטבילת חולין אינה צריכה כונה האי אתתא שפיר עבדת ועלתה לה טבילה וטהורה לביתה ונקתה מעון. אמנם ראיתי למרן בי"ד סס"י קצ"ח שהביא דברי הרשב"א שנר' בהדיא שחולק על הרמב"ם וסובר דטבילת חולין צריכה כונה. אחר שהעתיק לשון הרמב"ם הנז"ל כתב וז"ל והרשב"א כתב נ"ל דקי"ל כר' יוחנן דס"ל רב ור"י הלכה כר"י ורבה כוותיה ס"ל לכאורה מדמקשי ואזיל ואע"ג דרב נחמן מתרץ ליה מ"מ הוה ליה ר"י לגביה דרב ורבה לגבי רב נחמן וקי"ל כר"י ועוד דבשל תורה הלך אחר המחמיר ור"י דבר תורה קא' אבל ראיתי להרמב"ם שפסק כרב כו' יע"ש. הרי לך בהדיא דפליג אהרמב"ם. ברם חזות קשה נר' לקוצר ע"ד בדברי הרשב"א הללו למ"ש בת"ה והביאו מרן הב"י בא"ח סי' קנ"ט וז"ל אבל הרשב"א כתב בת"ה ולענין כונת נטילת ידים מסתברא דבעי' כונה לנטילה המכשרת לאכילה כו' עד אלמא כונה בעי ואם נתכוון נותן או נוטל שפיר דמי לרבנן דר' יוסי וקי"ל כותייהו דרבים נינהו. ואי קשיא הא דתנן במ' מכשירין ומייתי לה בפ' השוחט. פירות שנפלו לתוך אמת המים פשט מי שידיו טמאות ונטלן ידיו טהורות והפירות טהורים כו' ודייקי' מינה התם דלא בעי כונה לחולין. נ"ל דההיא לאו לאכילה לחולין מיירי אלא לנגיעה דחולין שנעשו על טהרת תרומה ולעולם לאכילת חולין בעי כונה עכ"ל ז"ל. ושתי תשו' יש לי להשיב על דברי הרשב"א וזה יצא ראשונה דלפי דברי הרשב"א הללו שתירץ דההיא מתני' דמכשירין איירי בנגיעה דחולין ולאו לאכילה דחולין. ק"ל לפי דבריו אלו א"כ מה ראיה מייתי תלמודא פ' השוחט לרב דס"ל דחולין לא בעי כונה מהאי מתניתין דמכשירין דלפי דברי הרשב"א הא הך מתני' דמכשירין לענין נגיעה דחולין איירי ולא לכל מילי. ורב סתמא קאמר דלכל מילי דחולין לא בעי כונה. ואי כדברי הרשב"א הו"ל לתלמודא לדחויי דאין ראיה לרב מהך מתני' דמכשירין דהתם איירי בנגיעה דחולין ואילו רב לכל מילי קא' דחולין א"צ כונה תו ק' לע"ד דלפי דעתו שפס' כר"י וכמבוא' בשיטתו לחולין ובתשו' סי' חק"י והביאו ג"כ מרן הב"י בי"ד סס"י קצ"ח. א"כ מאי קשיא ליה ז"ל לסברתו מההיא מתני' דמכשירין. הא הך מתני' מוכרח לו' דלא אתיא כר"י דהא מהך מתני' הביאו ראיה בש"ס לס' רב דפליג אר"י וכיון דאיהו פסק כר"י תו אין להק' מהך מתני' דמכשירין דאתי' כרב דפליג אר"י וא"כ ק' דמי הכניסו להרשב"א לדחו' עצמו ולאוקומ' הך מתני' דמכשי' דאיירי בנגיעה דחולין. הנה לקו' זו שאלתיה להת"ח ה"י ונזרקה מפי חבורה ליישב דעתו במ"ש התוס' פ' השוחט ד"ה הוא סבר דיחוי כו' שכתבו בסייום דבריהם וז"ל וכן צ"ל בסמוך דפריך מסתם משנה לר"י ומשני כו' ואכתי תיקשי ליה משנה דמ' מכשירין אלא טבילת ידים שאני עכ"ל. הרי דר"י לא פליג אהך מתני' דמכשירין אלא דדחי לה משום דס"ל דאין ראיה מהך מתני' לו' דחולין לא בעי כונה דשאני התם שהיא טבילת ידים בלחוד והוי דבר קל ולכן אין ללמוד ממנה לחולין דבעלמ' ובפרט לטבילת כל גוף האשה לכשתטהר לבעלה דודאי בנדון חמור כזה יהיה צריך כונה זהו תורף דעתם ה"י. אכן הרשב"א הוקשה לו זה וחילק בענין אחר ונענעתי להם בראשי ה"י. אכן קו' קמייתא נשארה במקומה עומדת לפני ככותל וכעת צל"ע.
- Yoreh De'ah.10.6
סוף דבר לנ"ד דאפי' לדעת הרשב"א דפסק כר"י בין לענין נ"י ובין לענין טבילת אשה לבעלה דצריך כונה. נ"מ בנ"ד שנתכוונה אשה זאת ג"כ לטהר עצמה לבעלה דלית דין ולית דיין דמותרת לבעלה בטבילה זו וטהורה היא. ולא זו אף זו מצינן למימר האשה זו שטבלה דיש קצת מצוה בטבילה זו לדעת קצת מן הפוס' דסברי דטבילה בזמנה מצוה ואפילו אין בעלה בעיר כמ"ש הטור בי"ד ריש סי' קצ"ז והביא פלוגת' בזה וכ"כ הסמ"ג והביאו ראיה מהירוש' פ' כל היד וכתב הסמ"ג ז"ל כן ראיתי גיסי ר"ש ב"ר שמעון שהיה מנהיג לבתו לטבול אף בחורף בזמנה אעפ"י שאין בעלה בעיר ע"כ. וחיליה דידהו ממ"ש בירושלמי פ' כל היד על הא דאמר שמואל בשם ר"י אשה שיש לה וסת בעלה מחשב ימי וסתה ובא עליה. הדא אמרה שאסור לאשה לעמוד בטומאתה ע"כ. וכתבוהו ההגהות מיימו' בפ"ד מהא"ב והמרדכי בריש שבועות. וחפשתי האי מימרא דשמואל שהביא הירושלמי ומצאתי בתלמודא דידן ג"כ פ' כל היד דף ט"ו ע"ב אהך מתני' דכל הנשים בחזקת טהרה לבעליהן הבאי' מן הדרך נשיהן להם בחזקת טהרה. ובגמ' לפום אוקמת' בתרייתא איתמר א"ר הונא ל"ש אלא שלא הגיע שעת וסתה אבל הגיע שעת וסתה אסורה קסבר וסתות דאורייתא רבה בר בר חנה א' אפילו הגיע שעת וסתה נמי מותרת קסבר וסתות דרבנן. ובתר הכי אמרי' א"ר שמואל משמיה דר"י אשה שיש לה וסת בעלה מחשב ימי וסתה ובא עליה א"ל רב שמואל כו' א"ל אטו ודאי ראתה מי א' ר"י אימור דא' ר"י ספק ראתה ספק לא ראתה ואת"ל ראתה אימור טבלה אבל ודאי ראתה מי יימר דטבלה הו"ל ספק וודאי ואין ס' מוציא מידי ודאי ע"כ. והנה התוס' הכריחו לו' דר"י ס"ל דוסתות דרבנן שם בד"ה אפי' הגיע זמן וסתה מותרת תימא היאך מותרת הא אמרי' כו' וי"ל כששהתה אחר וסתה ז' ימים שיכולה לטבול איירי דספק טבילה מוציאה מידי ספק ראתה כההיא דר"י דבסמוך כו' ומתוך כך יש לדקדק דס"ל לר"י דבסמוך דווסתות דרבנן עכ"ל. ובכן דן אנכי בדברי מרן הכ"מ בפ"ד מה' איסורי ביאה דין ט' שאחר שכתב דברי הרשב"א ומ"ש עוד לפי שכלו יהולל כתב שם בא"ד וז"ל ור"י דא' מחשב ימי וסתה פי' אם עברו ימי הספיר' ושתוכל לטבול ס"ל וסתות דאורייתא כו' יע"ש. והדבר ק' בעיני משה איך מרן עשה העלמת עין מדברי התוס' שכתבו דר"י ס"ל דוסתו' דרבנן והכריחו הדבר בחוזק דאי ס"ל וסתות דאוריית' איך יבא ספק טבילה ויוציא ספק דאורייתא דהוה כמו ודאי ואין ספק מוציא מידי ודאי. ועלה בדעתי ליישב דברי מרן כן דמרן דחה דברי התוס' מכח דברי הירושל' שאמר פ' כל היד על דברי רב שמואל בשם ר' יוחנן הנ"ל דפריך וחש לו' שלא טבלה פי' דמנ"ל לר"י להתירה לבעלה דאימור טבלה. אדרבה ניחוש דלא טבלה. וא"ר חנינא זאת או' שאסור לאשה לשהות בטומאתה פי' וכיון שאסור לה לעמוד בטומאה הוי ודאי טבלה ולכן התירה לבעלה. ומרן מכח שראה דברי הירוש' הללו ולפי דברי הירוש' קרוב לודאי לו' דר"י ס"ל דוסתות דאורייתא כיון שלפי דברי הירוש' מחזקי' לה דודאי טבלה. והיותר נכון נלע"ד לתרץ במ"ש להלן בש"ס דפריך על ר"י דס"ל דאין ספק מוציא מידי ודאי ופריך ואין ספק מוציא מידי ודאי והתניא מעשה בשפחתו של מסיק שהטיל נפל לבור ובא כהן והציץ בו לידע אם זכר אם נקבה ובא מעשה לפני חכמים וטהרוהו מפני שחולדה וברדלס מצויין שם והא הכא דודאי הטילה נפל ספק גררוהו ספק לא גררוהו וקאתי ספק ומוציא מידי ודאי כו' ומשני הכי קא' ובא כהן והציץ בו לידע אם נפל הפילה אם רוח הפילה ואת"ל נפל הפילה לידע אם זכר אם נקבה כו'. הרי לך כאן שהטומאה היא בספק והטהרה ג"כ היא ספק וספק טומאה זו היא מדאורייתא דהכהן מוזהר שלא ליטמא אפילו לנפלים מדאורייתא וכמ"ש התוס' שם ואפ"ה אתי ספק חולדה וברדלס ומוציא מידי ספק טומאה מדאורייתא דמטעם זה טהרוהו חכמים. הרי מכאן הוכחה גמורה שלא כדעת התוס' הנז' שכתבו דאי הוי ספק וסתות דאורייתא דודאי חשבינן ליה ואין ספק מוציא מידי ודאי.
- Yoreh De'ah.10.7
מעתה איפשר לו' דר"י ס"ל דוסתות דאוריית' ואתי ספק ומוציא מידי ספק ולא חשבי' ספק דאוריית' בודאי כמ"ש התוס' ומפני שראה מרן סיום הסוגייא הכריח בדעתו שלא כדעת התוס' אלא דר"י ס"ל דוסתות דאורייתא ובכן עלו דברי מרן על מתכונתם ודברי התוס' צ"ע. ואגב גררא ראיתי להתוס' בפסחים פ' ע"פ דף קט"ו שכתבו על האי דאמרי' התם בש"ס נטל ידיו לטיבול ראשון נוטל ידיו לטיבול שני. ופרכי' תרי זימני למה לי הא משא ידא חדא זימנא. אמרי' כיון דבעי למימר אגדתא והלילה דילמא אסוחי אסחי לדעתיה ונגעי וכתבו התוס' אסוחי אסחי תימא מה צריך להאי טעמא תיפוק ליה דנטילה ראשונה לא היתה לשם קדושה אלא שלא יטמא את המשקים. וי"ל דס"ד כיון שנטל יועיל אפי' לנהמא דחולין לא בעו כונה לכך צריך להאי טעמא עכ"ל. ולכאורה דבריהם תמוהי' בתירוצם הא אילו הש"ס הוו אמרי טעמא דמאי דמצריך נטילה שניה הוי משום דנטילה ראשונה לא היתה לשם קדושה אלא משום שלא יטמא את המשקים. ממוצא דבר היה נרא' למילף איפכא דלחולין בעי כונה מדמצרכי' ליטול נטילה שניה ומכלל דבריהם מוכח להיפך כאשר עיני המעיין תתזנה משרי' שאמרו דאילו היה הש"ס או' טעם זה ס"ד אמינא כיון שנטל יועיל אפי' לנהמא דחולין לא בעי כונה לכך כו'. ואדרבה כלפי לייא איפכא מסתברא כדבר האמור והנכון בעיני שכונת התוס' בתירוצם באו' דס"ד כיון שנטל יועיל כו' פי' דס"ד ר"ל דהתרצן נקט האי טעמא דאסוחי ולא נקט האי טעמא דנטילה משום דס"ל להתרצן באמת ובתמים כמ"ד דחולין לא בעי כונה ולכן יועיל אפי' לנהמא לכך צריך להאי טעמא דאסוחי כו' משא"כ אילו היה או' אידך טעמא משום דנטילה ראשונה לא היתה לשם קדושה הוה שמעינן מהך טעמא דהתרצן ס"ל כמ"ד דחולין בעי כונה ואיהו לא כן ס"ל. כלל העולה דתיבות דס"ד אינו ר"ל כדאמרי' בעלמא ס"ד אמינא אלא פי' סלקא דעתיה פי' דהכי ס"ל כמש"ל. כללן של דברים מוכח מדברי התוס' דמי שנטל ידיו לדבר שטיבולו במשקה ולא אסח דעתיה כלל דמועיל נטילתו אף ללחם. והתימא על מרן שכתב בב"י א"ח סי' קנ"ח ופסקו בשולחן הטהור וז"ל בב"י משמע מדברי התוס' שאם נטל ידיו לדבר שטיבולו במשקה ואח"כ רוצה לאכול לחם שאין אותה נטילה עולה לו וצ"ע עכ"ל. וק"ל שאדרבה מדברי התוס' מוכח להיפך כמש"ל. ואחר החיפוש מצאתי להרב נחלת צבי שהוק' בעיניו דברי מרן הללו והניח הדבר בתימא והדין עמו. וראיתי בתשו' להרב צמח צדק סי' פ"ה שנשאל ליישב דברי מרן הנז"ל והוא רצה ליישב דברי מרן במילי ע"ג מילי ואין דעתי נוחה ביישובו כאשר יראה המעיין שם בס' הקדש ובהיות שאין הפנאי מסכים לכתו' מה שיש לישא וליתן בישובו לא אעלנו בספר וכעת דברי מרן צל"ע ושמא מפני שראה מרן שאין הדין ברור יוצא מדברי התו' לכן כתב בסיו' דבריו וצ"ע.
- Yoreh De'ah.10.8
יצא מהמחובר לנ"ד דלכ"ע איתתא דא דטבלה בזמן הראוי ליטהר לבעל' טהורה היא לבית' אף שנכוונה בטבילה זו ג"כ לדבר אחר לא מפני כן הפסידה מליטהר לבעלה אף שלא היה בעלה בעיר כיון דאיכא כמה רברוותא דסברי דטבילה בזמנה מצוה וכמו שהוכיחו ר"ח והסמ"ג מדברי הירוש' דמצוה על האשה לטבול בזמנה אף שאין בעלה בעיר. ואפי' לדידן דלא קי"ל הכי מ"מ לית דין ולית דיין שיאמר שאם טבלה בזמנה כשאין בעלה בעיר שמפני כן תהיה אסורה לבעלה אלא דלכ"ע מותרת לבעלה וטהורה היא. יהא רעווא דכל כי האי מילתא לימרו במתיבת' דרקיעא מן שמי מן יומא דנן ולעלם כי"ר. הצעיר נסים חיים משה מזרחי ס"ט.
- Yoreh De'ah.11.1
שאלה ראובן שלקח מעות בהלואה מגוי אחד בר"ק דהיינו ן' גרו' בס' לשנה א' ותנאי היה ביניהם שיפרע לו בכל חדש חמשה גרו' מהקרן ומהרבית באופן שבתשלום י"ב חדש יהיה פרוע חובו הגוי וכן היה עושה ראובן ואם לא השיגה ידו בחודש א' ליתן לו החמשה גרו' בירח הבא אחריו היה נותן לו עשרה גרו' בשביל שני חדשים וכן היה עושה תמיד וכשנשלמו עשרה ירחים א' ראו' להגוי שכבר הוא פרוע כל מעותיו שבתוך העשרה ירחים נתן לגוי עשרה גרו' בכל חודש וזה אירע לו שני פעמים בלבד לפי שבאותן החדשי' נמצאו בידו מעות בריוח וכדי להקל מעליו החוב נתן בתורת מוקדם והגוי השיב לראו' אני מסתפק בזה שמפני הטרדות שעלי איני זוכר כלל ואיני פוטרך בלא שבועה אם אמת כדבריך בא עמי לבית הכנסת ואחוז בס"ת שלכם והשבע לי שכן נתתה לי ולך לשלום ואין לי עוד תביעה עליך. מעתה ראו' שואל אם מותר לישבע בנקי' חפץ לגוי שלפי האמת לא נתן לו העשרה גרו' כאשר א' לגוי אלא שרצונו להטעו' את הגוי באלו העשר' גרו' שנוטל ממנו רבית אם יש איסור שבועה או אם דומה להפקע' הלואתו דאמרי' בכמה דוכתיה דמותר ואין עליו עוד איסור שבוע' ועל הכל יבוא דברו הטוב ובאורך נראה אור ושכמ"ה.
- Yoreh De'ah.11.2
תשובה אשיב בדרך קצרה כאשר יורוני מן השמים שהימים הללו נזכרים ונעשים ושמעתת' בעיא דעתא צילותא מ"מ את קסת"י נתתי בענין זה להלכה ולא למעשה. וזה החלי בס"ד. הנה מבין ריסי עיני השואל מכיר אני דשאני ליה בין אם השבועה שנותן לו הגוי אם משביעו בנקי' חפץ בדיננו לבין אם הגוי היה משביעו בערכאותיהם דאם היה משביעו בערכאותיהם היה נשבע בלי שאלת חכם. אכן עתה שרוצה להשביעו בנקי' חפץ ע"כ נפשו לשאו"ל הגיעה אם יש איסור שבועת שוא ושקר. לכן צריך אני להעתיקו מסברא זו שאין הדין כן אלא במקום דאמרי' דאסור הישראל לישבע לגוי אסור בין לישבע בערכאותיהם בין לישבע לפנינו בס"ת. ובמקו' שמות' לישבע מותר הוא בכל גוונא. ראיה לדבר ממ"ש הרא"ש בתשו' כלל ח' סי' י"ג וז"ל גוי שמשכן ליהודי משכון בתנאי שאם לא יפדנו לזמן פ' שיהיה שלו אם יוכל להשבע שאין לו בידו כלום כי אם יאמר האמת יחייבהו בדין הגויים תשו' דע כי בדיני הגוים צריך לישבע להכחיש העד שלא משכן לו כלום וזו השבועה איני מורה בה היתר אבל אם יוכל להפטר במה שישבע שאין לו בידו כלום משלו זו שבועה מותרת היא כי בדיני הגוים אסמכתא קניא עכ"ל והואיל משה לבאר כונת דבריו במ"ש בסיום דבריו כי בדיני הגויים אסמכתא קניא. כונתו לו' דבנדון זה בישראל שנתן משכון לישראל חבירו והתנה שאם לא יפרע לו לזמן פ' שיהיה שלו הוי אסמכתא ולא קניא ויכול הלוה לפדותו אם ירצה ואין המלוה יכול לעכב ע"י וכמ"ש איהו ז"ל כלל ק"ח בשאלה המתחלת עוד ילמדני המלוה לחבירו על המשכון להחליטו אם לא יפרע לזמן פ' אם הוי אסמכתא או לא כו' והשיב דהוי אסמכתא ולא קניא יע"ש לכן כתב כאן שאין כן בדיני הגוים דס"ל דאסמכתא קניא. והרב המו' עדות ביעקב בתשו' סי' פ' הק' על תשו' זו דהרי משנה שלימה שנינו נודרים להרגין כו' ומסי' בש"ס כגון שאו' בלבו היום. וא"כ הכא נמי דכוותה שישבע לו שלא משכן לו כלום ויחשוב בלבו היום אבל אשתקד משכן בידו וחילק הרב בין בדאיכא חילול ה' כגון הך אע"פ שיחשוב בלבו היום מה בצע וחילול ה' במקומו עומד. ובדליכא חילול ה' כגון דההיא מתני' דהרגין ומוכסין דאין לו לידע המובן אם שבועתו היא שקר אי לא בההיא ודאי שרי דליכא חילול ה' והרב הנז' נסתייע מדברי הרא"ש בפסקיו גבי כשמשביע השר ליהודי שלא יצא מהעיר יע"ש. ויש לי עוד ראיה בהדייא מדברי הרא"ש דהרי בתשו' כלל ט' וז"ל ראו' שהפקיד נכסים ביד שמעון ובא הגוי להשביעו שיוציא שמעון מרשותו מה שאינו שלו. והשיב אם הגוי מרגיש שיש ממון ראו' ביד שמעון ראוי להחמיר מאד מפני חילול ה' אלא שלא יתחלל ש"ש ע"י להציל ממון אחרים ואם אין חילול ה' דין זה כראשון עכ"ל. הרי שחילק הרא"ש בין אם יש חילול ה' בדבר לכשאין חילול ה' בדבר וכחילוק הרב הנז'. ואגב גררא ראיתי להרב הנז' שהקשה כפי חילוק זה אחר שהסכים דעת התוס' לדעת הרא"ש כתב וז"ל באופן דהיכא דאיכא חילול ה' כ"ע לא פליגי דאינו יכול להערים והתימא הגדול ממהר"ש יפה הוא בתשו' מהר"א ן' חיים ח"א סי' ג' שדן בנדונו שהיה יכול לישבע שלא לקח דבר א' אלא שצריך שיחשוב בלבו היום שלא יהא נשבע לשקר ואפי' אם יתחכם ראו' להשביעו שבשום זמן לא לקח החפץ מידו יכול לחשוב בלבו שלא לקחו בעדים או שלא לקחו במקום פ' וכיוצא כו' ותימא דהרי התם איכא חילול ה' גדול שראו' יודע בודאי שנשבע לשקר והיכי שרינן ליה לישבע עכ"ל והניח דבריו בתימא יע"ש ולע"ד נר' להליץ בעד הרב מהר"ש יפה שיפה כתב ואין עליו שום תימא דהא בנ"ד הדבר ידוע שראו' נתן המתנה לבן שמעון במתנה גמורה ע"מ לזווג בת פ' לפ' ואחר שטרח שמעון בעשר ידות בא ראו' בעלילה עליו לפני ערכאות ש"ג שלא נתנו במתנה וכמ"ש הרב הגדול מהראנ"ח בסיום דבריו. וע"ז כתב הרב הנז' דיכול לישבע שלא לקח דבר והביא ראיה ממתני' דנודרי' להרגין אלא שצריך שיחשוב בלבו היום. וכתב דאם יתחכם להשביעו ששום זמן לא לקח החפץ מידו יכול לחשוב מחשבה אחרת כו' ואין כאן חילול ה' כלל לפי שראו' יודע בעצמו האמת שבמתנה נתנה לו וא"כ כשנשב' שמעון שלא לקח מידו החפץ כלל יודע ראו' מחשבת שמעון שיכול לישבע שלא לקח מידו חפץ זה כלל שהוא יחשוב בלבו איזה דבר שלא יהיה שבועת שקר מאחר שיודע בעצמו שהדין עם שמעון דכדיהיב ליה במתנה גמורה יהיב ליה ושלו היא ומה שנשבע שלא קיבל מידו חפץ זה כלל ודאי שבאיזה מחשבה שמחשב בלבו נשבע וליכא חילו ה' כלל. דאם היה האמת כמו שטוען שמעון ודאי שלא היה יכול לישבע שבועה כזו דאיכא חילול ש"ש גדול כזה זה נ"ל להליץ בעד הנז'. דבר הלמד מתשו' הנז' מהרא"ש דבמקום דאיכא חילול ש"ש בדבר אסור לישבע אפי' בערכאותיהם דכן נר' בהדיא בתשו' הראשונ' דכלל ח' ומכלל דבריו בתשו' דכלל ק"ח הרי מבואר דאסו' לישבע אפי' בערכאות של גוים בדאיכא חילול ש"ש. אכתי פש גבן לברר אם יכול לישבע בדיני ישר' לפני דייני ישראל או לא מי אמרי' כיון דהפקעת הלואתו מותר איפשר לו' דמותר להפקיע הלואתו אפי' במקום שמצריכו הגוי שבועה. או נימא דאסור דלא התירו הפקעת הלואתו אלא כשאינו מצריכו הגוי שבועה לזה נ"ל להביא ראיה לאיסור ממ"ש בשילטי הגבורים פ' הגוזל ומאכיל דף מ"ג ע"ב שכתב וז"ל ומסופקני היכא שהדבר אמת בעצמו שישר' זה חייב לגוי אם זה המעידו חייב לשלם לו מה שהוציאו ממנו בעש"ג או לא מי אמרי' כיון דאם הוה בעי הוה נשבע כו' או דילמא כיון דלא היה לו איפשרות לישבע אם לא שישבע לשקר דהאמת בעצמו הוא שהוא חייב לו נמצא שאין זה מפסידו כלום לפי האמת והאריך הרבה בענין זה וצידד כמה צדדין יע"ש. נר' מכלל דבריו דאם הגוי היה תובעו בדין לפנינו והביא הגוי עד א' שבדיננו מחייבו שבועה שאסור לו לישבע לשקר כיון שיודע הוא בעצמו שחייב לו יע"ש. ואי איתא דכיון דאמרי' הפקעת הלואתו מותר ואפי' בשבועה. א"כ למה כתב הרב הנז' דלא היה אפשרות לישבע אם לא שישבע לשקר. דהשתא ליכא שבועת שקר דהפקעת הלואתו מותרת ויכול לישבע לו שאין לו בידו כלום דהתורה התירתו לו אלה ודאי מדכתב הרב הנז' דא"א לו לישבע דהוי שבועת שקר מוכח מדבריו דסביר' ליה דלא אמרי' הפקעת הלואתו מותרת אלא כשאינו בא לידי שבועה. ברם אי אתי לידי שבועה אסור דהוי שבועת שקר. הרי הוכחנו מדברי הרבנים הנז' דהיכא דאסור לו לישבע אפי' בערכאות הגוים אסור במקום דאיכא חילול ש"ש וכ"ש שאסור לו לישבע בדיני ישראל. מעתה צריכים אנו להביא ראיה לאידך גיסא דכשמותר לו לישבע מותר אף בדיני ישראל ובנקי' חפץ. ראיה לדבר מהא דתנן בנדרים פ"ג נודרי' להרגין ולמוכסין בש"א בכל נודרי' חוץ משבועה וב"ה או' אף בשבועה וכתב הטור סי' רל"ב וז"ל הנודר או הנשבע לאנס לא הוי נדר ולא שבועה לפיכך נודרין להרגין כו'. וכתב מרן הב"י ואע"ג דמתני' לא קתני אלא נדרים בירוש' קא' דה"ה בנשבעים והרב הב"ח הק' על מרן דהא משנה שלימה היא בש"א בכולן נודרין חוץ מבשבועה וב"ה אומרים אף בשבועה יע"ש. והרב תי"ט במ' נדרים תירץ דברי מרן ז"ל באופן המתיישב על הלב ודקדק הרב מלשון המשנה בכל נודרין חוץ מבשבועה ולא קא' חוץ שאין נשבעים כו' וכן מוכח מפי' רש"י שפי' חוץ מבשבועה שלא יאמר יאסרו פירות שבעולם עלי בשבועה אם אינם של תרומה. דהוי לשון נדר דאפקיה בלשון שבועה ובהכי איירי פלוגתא דב"ש וב"ה יע"ש ונאמנו דברי רש"י ג"כ מלישנא דתלמודא דקאמר בתר הכי דפריך בש"ס ותו מפתח הוא דלא יפתח לו בשבועה הא מידר נדר בשבועה. ומדנקט לישנא דמידר נדר בשבועה ש"מ דהוי פי' נדר דאפקיה בלשון שבועה וכן פי' רש"י שם. וגם הרב הנז' הכריח מלשון הירוש' דקא' בעו אימר הא בנדרים אבל בשבועות לא והכריחו מדברי ר' ישמעאל דאפי' בשבועות ואי ס"ל דבשבועות סתמא קא' מאי איבעיא להו להירושל' דהא מתני' היא כו' יע"ש ונאים הדברים למי שאמרן.
- Yoreh De'ah.11.3
מעתה נמצאו כללן של דברים לדעת הרבי התי"ט ז"ל דמחלוקת ב"ש וב"ה בהך מתני' הוי בנדר בלשון שבועה וכמו שהוכיח הרב הנז' הן מלישנא דמתני' הן מלישנא דתלמודא וכמש"ל. וכיון שכן ק' טובא בעיני בדברי הר"ן בדף א' דנדרים דקאמר תלמודא על פירכת דפריך דליתני כינוי שבועות בתר נדרים ותריץ איידי דתני נדרים דמיתסר חפצא עליה תנא נמי חרמים דמיתסר חפצא עליה לאפוקי שבועה דקאסר נפשיה מן חפצא ע"כ כתב שם הר"ן וז"ל ומהא משמע דאין נדר בלשון שבועה ולא שבועה בלשון נדר הילכך כל שהחליף של זה בזה אין בדבריו כלום והכי אסיק ונסתייע מדברי הירוש' עיין עליו. וק' טובא דאיך כתב הדבר בהחלט גמור הא מהך מתני' דנודרין משמע דנדר דאפקיה בלשון שבועה דהוי חמור כשבועה דהא תנן הכא ב"ש או' בכל נודרין חוץ מבשבועה וב"ה או' אף בשבועה והך פלוגתא דב"ש וב"ה על כרחין מיירי בנדר בלשון שבועה וכמו שהכריח הרב תי"ט כמ"ש. הרי דב"ש מחמיר בנדר שהוציאו בלשון שבועה. וכפי ס' הר"ן דנדר שהוציאו בלשון שבועה דאין בדבריו כלום א"כ ק' למה אסר ב"ש בזה אדרבה איפכא מסתברא דכיון דאמרינן דנדר דהוציאו בלשון שבועה דאין בדבריו כלום אדרבה יותר היה נר' להתיר שידור בנדר (שאין) [שיש] בו שבועה מלהדירו סתם דהא בנדר סתם איצטריך ליה לתלמודא לאוקומה באו' בלבו היום כי היכי דלא ליתסרו פירות העולם עליו. ברם בנדר שהוציאו בלשון שבועה א"צ לחשוב מחשבת בלבו דהוי כנדרי הבאי וא"כ למה אסרי ב"ש לנדור בנדר שהוציאו בלשון שבועה אלא ודאי נר' דסברי ב"ש דנדר שהוציאו בלשון שבועה הוי נדר גמור וחמיר יותר מנדר גרידא. הן לא כהתה עיני שיוכל הדוחה לו' דהך מתני' דהכא בפלוגתא דב"ש וב"ה ס"ל להר"ן דאיירי בשבועה גרידא ולא איירי בנדר דאפקיה בלשון שבועה כפי' רש"י וכדמוכח קצת מדבריו שפי' בהך מתני'. דאין מקום לדחייה זו מתרי טעמי חדא דלישנא דמתני' ודתלמודא מוכח כפי' רש"י כמש"ל. ותו דמדברי הירוש' מוכח ג"כ דהכי ס"ל בפי' המתני' כפי' רש"י כמש"ל משם הרב תי"ט יע"ש וכיון שכן הדרא קו' לדוכתא דאיך כתב הרב הנז' הדבר בהיחלט גמור דמשמע דאין חולק בדבר. וכבר עלה בדעתי לתרץ דהר"ן ז"ל מ"ש שם בריש פ"א הוי למסקנא דהכא דקי"ל כב"ה דאף בנדר שהוציאו בלשון שבועה יכול הוא לידור להרגין והוי טעמא ודאי לב"ה משום שאין בדבריו כלום. ולא נחה דעתי בזה משום דהר"ן לא היה לו לסתום דבריו אלא לפרש דהך תירוצא דש"ס אתיא כב"ה ולא כב"ש ומדסתם דבריו ולא פי' משמע דהוי לכ"ע וא"כ הדרא קו' לדוכתא וצ"ע. (א"ה נר' לי דס"ל להר"ן כמו שפי' הש"ך בסי' רל"ב ע"ש ועיין בס' עדות ביהוסף סי' א' ובס' כהונת עולם סי' רל"ב ודוק) הדרינן לכללין דמכל מה שכתבנו מוכח דכשמותר לישראל לישבע מותר לו לישבע בכל מידי דבעי ואפי' לישראל אנס כדמוכח מהך מתני' דנשבעין להרגין ומדברי הירוש' מוכח בהדיא דאפי' אם יצטרך הישר' לישבע לאנס בשם המיוחד דמותר לו שכן אמרו בירוש' משם ר' ישמעאל דאייתי קרא דולא תשבעו בשמי לשקר אבל נשבע אתה להרגין ולמוכסין יע"ש. ואף דבתלמודא דידן לא מצינו היתר מפורש בזה כבר כתב הרב תי"ט בהך מתני' דנשבעין להרגין דאפי' ב"ה הכי ס"ל כירושלמי דמותר לישבע שבועה גמורה והאי דנקטי ב"ה דבריהם בנדר שהוציאו בלשון שבועה הוי כלפי דברי ב"ש דאסרי אפי' בכה"ג נמי יע"ש.
- Yoreh De'ah.11.4
מעתה מאחר שהעתקנו השואל מטעות שבידו בראיות ברורות כשמש בצהרים. צריכים אנו להשיב תשו' שלימה למה שנסתפק השואל וספקו במקומו עומד עדיין דהיכי לידיינו דייני להאי דינא. והנה לכאורה היה נר' להביא ראיה להתיר לראובן שישבע אף דשבועה זו אינה בכלל אונסים. וחילי' דילי מהך תשו' דהרא"ש דכלל ח' סי' י"ג ממ"ש בסיו' דבריו וז"ל אבל אם יוכל להפטר במה שישבע שאין לו בידו משלו כלו' זו שבועה מותרת היא כי בדיני הגוים אסמכתא קניא מוכח מדבריו דמכח דניהם עפ"י סברתם דסברי וקים להו דאסמכת' קניא עפ"י דין זה דקים להו הכי פסק דמותר לו לישראל לישבע שאין לו בידו כלום הרי שהרא"ש דן אותם עפ"י דיניהם דאילו כפי תורתינו הקדושה דקי"ל דאסמכתא לא קניא פשו' דאי הכי נמי הוה קים להו לא היה מתיר הרא"ש שישבע הישר' שאין לו בידו כלום א"כ דון מינה לנ"ד דיכול ראו' לישבע שכבר פרע לו הכל ואין לו בידו כלום דהא בדיני הגוים קים להו דאסור לו לגוי ליקח רבית אפי' מישר' והכי חזינא מעשים בכל יום דהכי דייני דייני בערכאותיהם ומחמירין הרבה בדבר וכיון דלדידהו הכי קים להו דאסור הגוי ליקח רבית מישראל א"כ שפיר משתבע ראו' שלא נשאר עליו מחובו כלום דהא הקרן כבר פרע לו באמת ומה שהטעהו היה במעות הרבית דייננן להו כדיניהם דאסור להם הרבית אפי' מישראל ויכול ראובן לישבע. אפי' שכפי דינינו אינו אסור הגוי ליקח רבית מישר' וא"כ השבועה היא שבועת שקר מ"מ הכא דיינינן להו כדיניהם ומותר לישבע ברם אכתי לבי נוקפי ירא ורועד להתיר לראו' שישבע לגוי שבועה חמורה בנקי' חפץ באתרא דליכא אונסא ומהך תשו' דהרא"ש אין כ"כ ראיה גמורה לנ"ד דעדיין יש לחלק בין תשו' הרא"ש לנ"ד דבשלמא בנדון דהרא"ש ז"ל דלב הגוי יודע האמת שכן היה התנאי בניהם בתחילה שאם לא יפרע לו מעותיו לזמן קצוב שהמשכון יהיה חלוט לו לישראל מעתה כששומע הגוי דהכי משתבע ליה הישראל שאין לו בידו משלו כלום ליכא חילול ש"ש כלל כלל לא לפי שאו' הגוי בדעתו דשבועת הישראל היא שבועה באמת שאין לו עתה בידו כלום לפי התנאי שעשו בניהם דהא חלוטה היא לישראל היום לגמרי וממון הישר' היא היום. משא"כ אם היה נשבע לו באופן הראשון דכתב הרא"ש דאיכא חילול ש"ש קצת. גם בנ"ד מאחר שהגוי מסתפק עד שמצריכו שבועה הרי ג"כ יש חילול ש"ש קצת. וכ"ש דאיפשר שיתחלל ש"ש הרבה שהגוי ימתין עד שישבע הישר' בנקי' חפץ ואח"כ יברר הדבר עפ"י עדים וכיוצא ומתחלל ש"ש ע"י ישר' ומה שא' הגוי שהוא כמסתפק בענין בדרך ערמה ותחבולה הוא עושה להפל את הישראל מאיגרא רמא לבירא עמיקתא. (עיין בתשו' מהריב"ל ח"ג סי' מ"ח). ומי האיש ירא את ה' שיתיר לו לראו' לישבע שבועה חמורה במקום דאיכא חילול ה' חלילה חלילה ואף דקי"ל דטעות הגוי מותרת כמ"ש פ' הגוזל בתרא דף קי"ג מההיא דשמואל ורב כהנא ורבינא דמכל הני עובדיה משמע דטעות הגוי מותר גמור וכן פסקו כל הפוס' ז"ל. מ"מ נר' פשוט דלא התירו אלא במקום דליכא חילול ה' בדבר כלל ולא שבועה. ואפי' בטעות הגוי דמותר לכ"ע כתב המרדכי פ' הגוזל בתרא וז"ל גזל הגוי אסור וטעותו מותר כעובדא דשמואל פי' ראבי"ה דוקא כשהגוי טועה בעצמו אבל לא שמטעהו כדא' שמואל בפ' גיד הנשה אסור לגנוב דעת הבריות ואפי' דעתו של גוי ולא יהא דעתו חמור מממונו. ויש לי קצת עיון בתשו' זו דאיך פי' ראבי"ה בהך עובדא דשמואל דהוי דוקא כשהגוי טועה מעצמו והלא הך עובדא דשמואל איפכא מוכח דהרי אמרו בש"ס דשמואל אבלע ליה זוזא ועיין מ"ש רש"י שעוד הטעהו שמואל שנתן לו תלתא זוזא והטעהו בזוז הרביעי וכן רב כהנא יע"ש וא"כ ק' היכי מוכיח ראבי"ה מהך עובדא דשמואל דמיירי כשהגוי טעה מעצמו ומדברי הש"ס מוכח דאפי' אם הטעהו הישר' לגוי דמות' ונר' לע"ד דהריב"ה ס"ל במ"ש בש"ס ואבלע ליה זוזא דלא כפי' רש"י אלא כפי' הערוך והביא דבריו מרן וז"ל פי' בערוך ואיבלע ליה זוזא שנתן לגוי זוז יותר בעבור שישמח הגוי וילך במהרה עכ"ל. ותשו' זו דהמרדכי פסקה הרב מהרמ"א בהגהה בח"המ ריש ה' גניבה וגזילה על פסק מרן שפסק דאסור לגזול את הישראל אפי' שוה פרוטה ועובר על לא תגנוב ואפי' מן הכותי כו'. ושם ראיתי להרב הגדול הש"ך שהק' מפסק זה של מרן דמשמע דס"ל דגזל הגוי אסור מן התורה וכת' שכן דעת הרבה מהפוסקים דס"ל בדעת הרמב"ם הכי. והקשה הרב הנז' ז"ל למ"ש הרב מהרמ"ה בש"ע דא"ע סי' כ"ח דכתב שם וז"ל קדשה בגזל או גניבה דגוי מקודשת הוי דהא אינה צריכה להחזיר מכח קדוש ה' עכ"ל. תו הק' הרב הנז' שהרב בעל ההגהה ציין שם דהוציא דין זה מתשו' מהרי"ו סי' קל"ח והמעיין שם בדברי מהרי"ו יר' דאינו ענין לפסק זה והניח הדבר בצ"ע פי' דבריו דדברי מהרי"ו בתשו' הנז' איירי בר' יצחק שהיה בידו משכון של גוי ומכרו לר' מרדכי והלך ר' מרדכי וקדש אשה בחפץ זה שקנה מר"י ובנדון כזה פסק מהרי"ו דהוי קדושין גמורים יע"ש. אמנם דינו של מהרמ"א הוי במי שקידש בגזל או גניבה דגוי דהיינו ראו' שגזל או גנב חפץ או מעות מהגוי והלך וקדש בהם אשה דמקודשת ובנדון כזה לא איירי מהרי"ו וא"כ צ"ע מהיכא נפקא ליה למהרמ"א דין זה דאי מתשו' זו דמהרי"ו אין זה במשמע בדבריו כדבר האמור. תו ק' לע"ד בדברי הרב מהרמ"א דשם באותו סי' דין י"ב פסק וז"ל וי"א דוקא במשכנו שלא בשעת הלואתו וכ"ז במשכון שיש לו מישר' אבל מגוי אינה מקודשת ואם מכרו המלוה לאחר וקידש בו הויא מקודשת עכ"ל וציין שם הרב שדין זה הוציאו מתשו' מהרי"ו הנז' סי' קל"ח וא"כ נמצאו דברי מהרמ"א סתרי אהדדי דכאן פסק בדין הא' דאם קידש אשה בגזל דגוי דהויא מקודשת ומשמע דבהכי איירי פסק דמהרי"ו ובדין י"ב פסק דאם המשכון של גוי דאינה מקודשת ונמצאו דבריו סתרי אהדדי לכאורה תו ק' דבסייום דבריו דפסק דאם מכרו המלוה לאחר וקידש בו אשה דהויא מקודשת נר' דס"ל למהרמ"א דתשו' מהרי"ו בהכי איירי וצ"ע. איך שיהיה נמצינו למדים מדברי מהרמ"א דסי' א' מה' גזילה דאפי' דקי"ל דטעות הגוי מותר היינו היכא שטעה מעצמו אבל להטעותו אסור ודבריו הם לקוחים מדברי המרדכי דלעיל ומדסתם דבריו משמע דאף במקום דליכא ח"ה אסור. דון מינה לנ"ד דלהנהו רברוותא פי' דאסור לראו' להטעותו וכ"ש דאיפשר דנפקא מינה ח"ה כמש"ל זה נר' לע"ד להלכה וצור ישראל יצילנו משגיאות ויראנו נפלאות מתורתו ולכל בהן חיי רוחי הצעיר נסים חיים משה מזרחי.
- Yoreh De'ah.12.1
שאלה ראובן שהשיא את בנו חנוך והוא סמוך על שולחנו זה כמה ימים ויהי היום שנולד בן לחנוך ונתקבצו אצל ראובן אבי חנוך הנז' ביום שבת קדש פני העדה לסעוד אצלו ובתוך הסעודה אירע מקרה בלתי טהור שנתקוטט ראובן עם בנו חנוך והעיז בנו עמו ונתמלא ראובן אף וחימה ומרוב כעסו קבל עליו ראובן נזירות שמשון בכל תנאיו שלא יהיה עוד בנו סמוך על שולחנו וזה נוסח העדים שהעידו לפני ב"ד י"ב מה ששמע מפי ראובן העד הא' העיד שכך א' ראובן סירי נזיר כשמשון בר מנוח בעל דלילה בכל תנאיו קי נו אהדי איסטאר מאס מי איג"ו אין מי קאוה ואמרו לו על כלתו היא היולדת איס סכנה אגזרה אנדי אירה אז א' ראובן אסטה קי סי אליבאנטי מי אינוואירה. והעד הב' העיד שא' ראובן סירי נזיר כשמשון בר מנוח בעל דלילה בכל תנאיו קי נו אדי איסטאר מי איג"ו מאס סמוך על שלחני ואמרו לו על כלתו כו' כדברי העד הא' וגם העידו העדי' שא' ראובן הנז' אפי' קי אייגה פתח וחרטה איניל נזירות נו ריסיבו חרטה אי קואנטו מודו די פסק דארן די היתר סוברי טודו סיאה חל איסטר נזירות אלו הם דברי העדים. ואח"כ קמו אנשי חיל על ראובן הנז' לדבר על לבו להסיר כעס מלבו כי בנו הנז' אין לו על מה לסמוך לפרנס את עצמו וכ"ש לביתו עמו והם מתעטפי' ברעב והוא גם הוא הודה לדבריהם האמנם לבו פורס כי יצאה גחלת וביטה בשפתיו וההוא אמר הביטו וראו אם יש היתר לנזירות זה מפני פקוח נפשות אלו. ומעתה נסתפק השואל תרי ספיקי הא' כי היולדת הנז' קמה על רגליה אחר ט"ו ימים ללידתה וראובן הנז' לא רצה לסעוד בשולחן א' עם בנו חנוך וכלתו כי אם אכלו מפתו לילה אחת וביום שלאחריו פרשו עצמן ונסתפק השואל אם חל הנזירות על ראובן מאחר שלילה א' נשארו סמוכים על שולחנו אחר קימת כלת ראובן על רגליה ושאלו את ראובן לאמר איך עשה את הדבר הזה והשיב ראובן שעל נפשו ועל יהדותו שבשעת שא' אסטה קי סי אליוואנטי מי אינוואירה ר"ל כמנהג היולדת שקימתה היא עד עבור ל' או מ' יום באופן שיהיה בה כח בבריאות גמורה ולזה כיון בשעת הנדר ולא היה בלבו על קימה זו לט"ו ימים כי קימה כזו לא שמה קימה. וע"ז הניחו אותה הלילה סמוך ע"ש לפי שעדיין לא חל הנזירות. גם טוען ראו' שבכל שנה ושנה בער"ה ובערב י"ה מוסר מודעה לפני עשרה מישראל שמבטל כל נדר ונזירות שיקבל עליו בשנה הבאה אם לא יזכור למודעה זו ולא זכר המודעה בעת קבלת הנזירות. גם א' ראובן שבינו לבין קונו דלא הוה ידע דבזמן הזה אסור לנדור בנזיר כמ"ש הרמב"ם גם טוען ראובן שבעת קבלת הנזירות היה שכור וגם העדים העידו עליו כן על הכל יורנו המורה לצדקה אי חל הנזירות על ראובן הנז' או לא ואי חל אם יכול ראובן לתת לבנו חנוך איזה מעות מידי שבת בשבתו להתפרנס בביתו כיון שהוא א' שלא יהיה סמוך ע"ש דזה לא מקרי סמוך ע"ש או מקרי סמוך ע"ש ושכמ"ה.
- Yoreh De'ah.12.2
תשובה כל חכם לב אשר נגע יראת ה' בלבו יאחזמו רעד ממתנים קא מתחלה עד כפה דאטמא בקרא יאודי בתורת ה' תמימה ארוכה מארץ מדה עיניו תחזינה חומר נזירות שמשון כי רבה וצריך הוא לכפרה כמאמר הכתוב וכפר מאשר חטא על הנפש בא וראה ע"ש המאור הגדול רבן של בני גולה הרדב"ז בס"ס קכ"ו וז"ל ואין ראוי לשום בעל הוראה להקל בנ"ש לפי שהיא תקלה גדולה שהרי על כל כוס וכוס ועל כל תגלחת ותגלחת לוקה וזה הולך וסומך על הוראתו והקולר תלוי בצוארו רחמנא ליצלן עכ"ד ז"ל אחר הדברים האלה מי האיש אשר יערב אל לבו להכניס עצמו בתגר זה כי על כן יהיו דברי אלה עולות יתנו עידהן לפני מי שהגיע לפ' הקורא דברים הללו שאני כותב שלא יסמוך עליהם כי להתלמד כונתי ולא למעשה וזה החלי בס"ד. הנה פשוט הוא שאם נאמר שכבר חל הנזירות על ראובן אז ודאי שאין לו התרה וכמ"ש כל הפוס' מכמה סוגיות שבתלמוד שנ"ש ליתיה בשאלה וכ"כ הרמב"ם בפ"ג מה' נזירות דין י"ד יע"ש אמנם אי דייקינן שפיר בדברי ראובן הנז' אשכחנא דאכתי לא חייל נדרא ואיפשר למצוא תרופה להקל בנזירות ראובן כדברי האחרונים וכמ"ש בס"ד וכתב הרב מוהר"א טריקה דכיון דנ"ש אין לו התרה כל טצדקי דמצי' למעבד כי היכי דלא לחול הנזירות עבדינן כי היכי דלא ליתיה לידיה תקלה ביין ותגלחת וראיה לדבר מדאיתא בשילהי פ"ק דכתובות ההוא ארוס וארוסתו דאתו לקמיה דרב יוסף היא אמרה מיניה הוא והוא אמר אין מנאי כו' עד הא נמי כדיעבד דמי. הא קמן דאע"ג דלא עבדינן עובדא כר"ג עד דאיכא רוב כשרים אצלה היכא דלית ליה תקנה מקילינן אע"ג דהכל פסולין אצלה חוץ מן הארוס והיינו באיסור ממזרות דחמיר מנ"ד דנזירות כ"ש בנ"ש דלית ליה תקנה כו' יע"ש ואנכי הרואה גמגום דברים בראיה זו דשאני התם דעבדינן לה תקנה להכשיר הולד משו' דכיון שהיא אומרת שלארוסה נבעלה שהיא נאמנת כיון דאין הארוס מכחיש אותה וכן פסק הרמב"ם בפט"ו מה' איסורי ביאה דין י"ז וז"ל ארוסה כו' ואם נבדקה אמו ואמרה מארוסי נתעברתי נאמנת והולד כשר וסיים בה דאם הכחישה הארוס דהוי הולד ממזר אפ"ה לגבי אשה אינו נאמן לפוסלה בהכחשתו שכן כתב והאשה אינה בחזקת זונה אלא נאמנת לומר לארוס נבעלתי ואינה זונה ואם נשאת לכהן לא תצא וולדה ממנו כשר עכ"ל הרי לך שאפי' שהארוס מכחיש אותה דאינה נפסלת לכהונה וולדה כשר וזהו פי' הש"ס דקאמר הא נמי כדיעבד דמי שהוא ממש לדיעבד דר"ג אם עברה ונשאת לכהן וכמ"ש רש"י האי נמי דכוותא ועיין בהר"ן מה שהקשה על לשון הש"ס באו' כדיעבד בכ"פ ועיין מה שתירץ הוא והראב"ד יע"ש נחזור לענינינו דטעמ' דעבדינן לה תקנה הוי משו' דכיון שהיא אמרה לארוסי נבעלתי דהויא נאמנ' לגבי ארוסה אפי' מכחישה הארוס וכמש"ל משם הרמב"ם א"כ כשאינו מכחישה הארוס עבדינן תקנתה לה ולוולדה שלא לפוסלם מכיון שמפיה אנו חיים ונאמנת לכן אית לן שפיר להאדורה על האי מילתא ולמשכן נפשין למעבד תקנתא דיש פתח לנו על מה לסמוך. משא"כ בנ"ש דליתא בשאלה כלל לכ"ע א"כ מאיזה פתח נמשכן נפשין למימר דלא חייל נדרא וא"כ ראיה זו שהביא הרב היא חלושה וקלושה כנלע"ד אך דברי הרב אמת הם שכן הסכימו רוב הפוסקים לתור ולחפש חיפוש מחיפוש למצוא עילה וסיבה בנ"ש כדי שלא יחול כדי שלא יבא לידי תקלה ח"ו ביין ותגלחת. הנה כי כן בנ"ד נמי אי דייקינן שפיר בדברי ראובן אשכחנא דאכתי לא חייל נדרא על ראובן הנז' מכיון שפרש את בנו חנוך מלהיות סמוך ע"ש קודם ל' יום לקימת כלתו ומה גם שראובן הנז' בתוך ל' יום הללו בטל הנזירות בפני ב' עדים כשרים ויש לו על מה לסמוך על הוראת הרב הגדול כמוהר"ש סרילייו הובאו דבריו בס' גינת ורדים חי"ד כלל ב' שהביא דבריו הרב המופלא כמוהר"ם ן' חביב ז"ל וז"ל ועתה רוצה אני לכתוב טעם מחודש לבטל הנ"ש והוא זה כו' וכיון דהנזירות לא חל מעתה ומעכשיו אלא משעה שישב עם חמותו יראה דיכול הוא לבטל הנזירות בלי התרה דאתי דבור ומבטל דבור וכן מצאתי להרב הגדול כמו הר"ש סרלייו שעשה פי' על הירוש' ומזכירו מרן הכ"מ בהרמב"ם ח"ג בכמה דוכתיה כו' יע"ש ולבסוף כתב וז"ל באופן שעלה בידינו דדינו של מוהרש"ס דמי שקיבל עליו נ"ש לאחר ל' יום או אם יעשה מעשה פלוני כו' ואפי' הוא בעצמו יכול לבטלו דאתי דבור ומבטל דבור משום דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט דמי כמ"ש בשם הר"ן והרשב"א אך מ"מ יר' לע"ד שהוא סניף חשוב לצרפו עם טעם אחר יעש"ב. ושמעתי מפי מגידי אמת שא' המיוחד מגדולי המורים שבעיר קבורת אבותינו הקדושים היא חברון שהורה להתיר נ"ש עפ"י פסק זה של מוהרש"ס בלי הצטרפות סניף אחר וא"כ בנ"ד נמי כיון שראובן הנז' העיד על נפשו ועל יהדותו שבשעה שביטה בשפתיו ואמר אסטה קי סי אליבנטי מי אינוואירה שכוונתו היתה עד שיעברו ל' או מ' יום ובתוך ל' יום ביטל הנזירות לפני ב' עדים כשרים קודם חלות הנדר ודאי נר' דהוי מבוטל מכיון שבטלו קודם חלות הנזירות לדעת מוהרש"ס ומוהר"ם ן' חביב ולדעת הרב המופלא המורה לצדקה שבחברון ת"ו ה"י וא"ת איך יהיה ראובן נאמן עפ"י עצמו. הנה המעיין בדברי מוהריב"ל ח"א כלל ו' יראה שכתב שהנודר נאמן עפ"י עצמו ונסתייע מדברי הרשב"א יע"ש. ואם לבך נוקפך לחוש לס' הרב הגדול מוהר"ם ן' חביב דלא על פסק זה של כמוהרש"ס סמך בלבד שהרי כתב שהוא סניף חשוב כלו' דס"ל דצריך סניפים אחרים להתיר הנזירות הנה גם בנ"ד יש כמה וכמה סניפים אחרים להתיר הנזירות כאשר נבאר בעה"ית.
- Yoreh De'ah.12.3
איברא דהיה מקום להקל בנ"ד מטעם דהוי נדר שהוציאו בלשון שבועה שאמר ראובן קי נו אה די איסטאר מי איג"ו אין מי קאזה דזה הוי לשון שבועה דאלו לשון נדר הול"ל ראובן הריני נזיר סי איסטארה מאס מי איג"ו כו' דנדרי' ונזירות חדא מילתא היא וכמ"ש מוהרשד"ם בי"ד סי' ע"ה וז"ל נ"ל בלי ספק שרבים בחכמה ובמנין הם סוברים דאין שבועה בלשון נדר ואין נדר בל' שבו' ה"ה ר"ח שכתבו התו' עליו שדבריו הם דברי קבלה והרב ן' מיגאש שכתב עליו הרמב"ם שהיה לבו כפתחו של אולם וכ"ת שעיקר התו' עליו ועל ר"י והרשב"א והרא"ש ובנו הטור ור' ירוחם שהוא אחרון נר' שכך דעתו כו' יע"ש ועל פסק זה רצה לסמוך הרב המובהק כמוהר"א הלוי ז"ל בגינת ורדים חי"ד סי' א' כלל ב' יע"ש מ"מ כבר כתב הרב המופלא כמוהרנ"ח שאין לסמוך על טעם זה בנזירות דע"כ לא נחלקו הפוסקים אלא גבי נדר דאפקיה בלשון שבועה דיש אומרים דלא חל וכמו שכתב מרן קדוש ז"ל ביורה דעה סימן ר"ו אבל גבי נזירות לא שכן כתב מרן ז"ל בשולחנו הטהור בסוף סימן ר"ו וזה לשונו ומיהו בנזירות שהוציאו בלשון שבועה לדברי הכל אסור עד כאן ואף על פי שלא הביא דבריו אלו בבית יוסף מיהו בספר בדק הבית שם הובאו דבריו יעויין שם מעתה כיון שמרן ז"ל בשולחן ערוך כתב כן אין לעשותו אפילו סניף שכבר קבלו אבותינו עליהם ועל זרעם אחריהם דבריו להלכה ולמעשה כמשה מפי הגבורה ובפרט שהרב הגדול מוהרימ"ט ז"ל בראשונות סימן ג"ן הכריח הדבר בראיות בריאות וחזקות דנזירות דין שבועה יש לו והפליא עצה והגדיל תושיה יעויין שם ועיין גם כן בספר תורת אמת שכתב וזה לשונו אבל כפי האמת אין ראוי לסמוך על זה הטעם לבד משום כמה טעמי חדא וכו' וגדולה מזו דבנדון דידן איכא נמי כמה מרברוותא דסבירא להו דנדון דידן לא דמי לנדר שהוציאו בלשון שבועה דבשלמא וכו' ונמצא שאין הלשון מתוקן אבל הכא בנדון דידן עיקר הנדר מתקנו בלשון יפה שאומר הריני מקבל נזירות שמשון וכו' וממילא נאסר ביין ותגלחת ובכל דיני נזירות שמשון ומה שסיים שלא אשכב עמך במטה א' הוא תנאי ומה לנו בתנאי אם הוא בלשון נדר וכו' עד כאן לשונו וכן כתב הרב מוהרי"ט ז"ל בסי' הנז' דף קפ"ט ע"ב וכ"כ מוהר"ם אלשיך דף קפ"ד וא"כ סניף זה אין לנו עסק בו.
- Yoreh De'ah.12.4
עוד נראה סניף אחר להקל בנדון דידן דכיון שאמר ראובן הנז' קי נו אה די איסטאר מאס מי איג"ו אין מי קאזה דמשמע דהנזירות יחול עליו כשלא ישב בנו בביתו ונמצאו דבריו סותרים כונתו ובנדרים בעינן פיו ולבו שוין ודומה לזה כתב הרב הגדול מוהריב"ל סוף סי' מ"א וז"ל ובנ"ד לא נפקא לן ולא מידי כו' ובנ"ד שאמ' אני מקבל נזירות שמשון שלא אקח לאשה את בת אחי נר' לכאורה דגרע מיד וגרע מקונם שאיני אוכל כו' יעויין שם והרב הגדול מוהרלנ"ח ז"ל סימן נ"ו דהוא היה הא' שהוליד קולא זו. ומוהרשד"ם ז"ל סימן ע"ה ות"י סימן ס"ד והרב בעל פני משה סימן ק"ב והרב מוהר"א טאריקה הובאו דבריו ספר דרכי נועם לי"ד סימן יו"ד וזה לשונו ועוד בה שלישיה ממה שהוציא בשפתיו נזירי נזיר די נו איסטאר משמעות זה הלשון שיהיה נזיר אם לא ישב כו' גם בנדון דידן שהוציא בפיו דבר שסותר כוונתו עד כאן לשונו יעויין שם ומאחר דעמודי עולם כאלו הסכימו לעשותו סניף להקל בנזירות שמשון אם כן הוא הדין לנדון דידן דדמיא ממש לנדון הרבנים הנז' שיהיה סניף ראוי להקל בנזירות ראובן אף שנראה קצת מהמורים דלא סבירא להו כוותייהו הלא הם הראשון אדם מוהר"א ששון ז"ל סימן קנ"ד והרב מוהר"א הלוי בספר גינת וורדים לי"ד כלל ב' סימן א'. מכל מקום התורה אמרה אחרי רבים להטות.
- Yoreh De'ah.12.5
עוד יש סניף אחר בנדון דידן והוא דכשקיבל ראובן הנז' הנזירות לא היתה דעתו מיושבת עליו ולא היה מרצונו הגמור אלא מרוב שיחו וכעסו כאשר הובא בשאלה והרב הגדול פני משה ז"ל חלק א' סי' ל"ז כתב בנזירות שמשון כי האי גוונא שלא קבלו אלא דרך קנס להרחיק הדבר המתועב וכו' דקיל טפי ומצי למשלפיה על ידי פתח עד כאן לשונו וכן כתב מוהריק"ש בשלהי הלכות נזירות להיות נדרים אלו נדרי רשעים סמכו חז"ל שלא לקיים שום דבר בנזירות שמשון כמו שכתב לעיל בשם הרב מוהרשד"ם ז"ל בי"ד סימן קל"ד שכתב וזה לשונו כפירוש המקובל יש הסכמה קדומה שהסכימו הראשונים בחומרא שלא לקיים שום דבר בנזירות שמשון כי רבים אשר המית במותו והדברים נכונים ונימוקם עמם וכו' וכיוצא לזה הביא מרן בבית יוסף י"ד סימן רכ"ח בתשובות המיוחסות להרמב"ן ז"ל סימן רנ"ה דהתרת נדרים דבעי חרטה דמעיקרא היינו בנודר מחמת עצמו כנודר מחמת היין או מן הבצל שהוא רע ללב כו' אבל נדרים שהן דרך קנס כגון קונם עלי בשר ויין אם אעשה עבירה פ' קיל משאר נדרים ובחרטה דהשתא סגי יע"ש והרב המבי"ט ז"ל ח"א סוף סימן צ"ט הביא הך תשובה יע"ש. וכן כתב מוהר"א טאריקה בהך תשובה הנז"ל וזה לשונו וסניף לזה כי זה יורה שלא היה בדעתו בשעת הנדר ומתוך הכעס נדר גם יורה על זה שכששאלוהו אמר שלא נזכר כיצד אמר ובודאי דלא קרינן ביה האדם בשבועה וליכא למיחש למידי יעוין שם וכן כתב הרב בעל פני משה חלק ב' סוף סימן ק"ב וזה לשונו עוד יש סניף להקל כל דהוא בנזירות שמשון והוא ממה שבא בשאלה שראובן מרוב שיחו וכעסו קפץ ונדר בנזירות שמשון זה וכיון שכן איפשר שכיון שגבר כעסו כל כך עד שבא לידי מדה זו כל כי האי לא פיו ולא לבו איכא עד כאן יע"ש.
- Yoreh De'ah.12.6
עוד איפשר למצוא סניף אחר להקל בנזירות ראובן והוא על פי דבריו של ראובן שהעיד על עצמו שבינו לשמים שלא היה יודע מה שכתב הרמב"ם ז"ל בהלכות נזירות שבזמן הזה אסור לנדור בנזיר. וכונתו לומר שאלו היה יודע שהיה איסור בדבר לא היה נודר כלל ולכאורה נראה דהוי פתח גמור לעקו' הנזירות מעיקרו דהא כתבו רוב הפוסקי' דהאי דאמרינן דנזירות שמשון ליתיה בשאלה היינו על ידי חרטה דהשתא כעין שאר נדרים דמהניא ליה חרטה דנפקא לן מקרא דלא יחל אבל על ידי פתח הוי עדיף טפי ומהניא ליה וכמו שכתב הר"ן ז"ל דף כ"א וזה לשונו והיינו טעמא דעדיף פתח מחרטה לפי שכל נדר שהוא עיקר בפתח הרי הנודר אומר שאפילו בתחלה כשנדר אלו היה נותן אל לבו אותו פתח לא היה נודר ונמצא נדרו טעות אבל נדר שהוא ניתר בחרטה אינו מוצא עם עצמו שום ענין שאלו היה נותנו אל לבו מתחלה שלא היה נודר אלא שהוא אומר עכשיו מתוך הכעס או מפני המהירות נדרתי ועכשיו אני מתחרט עד כאן לשונו וכן כתב הרב המבי"ט ז"ל חלק א' סימן צ"ח וחלק ב' סימן ץ' ועוד בתשובות אחרות ומוהרי"ט בנו אבתריה גריר בחלק א' סימן י"ט וחלק ב' לי"ד סימן ט'. והרב פני משה חלק א' סימן ל"ז הביא דברי הרב מוהרי"ט ז"ל שנמשך אחר דעת אביו דנזירות שמשון ניתר על ידי פתח דדוקא על ידי חרטה ליתיה בשאלה ופירש הרב מוהרי"ט ז"ל בתשוב' דהאי דאמרינן דמהני פתח היינו פתח דמעיקרא כגון מי שאמר קונם שאיני נושא אשה סתם ואחר כך אמר שלא אמר אלא לפי שאמרו לו שהיא כעורה והרי היא נאה מעיקרא או לפי שאביה רע וכבר מת או עשה תשובה דכל כי האי גוונא אין צריך התרה מן התורה כיון שהוא מוטעה מעיקרא אלא דחכמים ז"ל הצריכוהו התרה משום דנדר סתם וכו' והיינו דוקא בנדרים דאיתנהו בשאלה אבל בנזירות שמשון דליתיה בשאלה אוקמינן ליה אדאורייתא ואמרינן דלא חל הנזירות כיון דאית ליה פתח דמעיקרא זהו תורף דברי הרב יעויין שם ומכללן של דברים אלו אתה למד דבנדון דידן גם כן דאיכא פתח דמעיקרא דאלו היה יודע ראובן בעת קבלת הנזירות שיש איסור בדבר לא היה נודר בנזירו' כלל שאין רצונו לעומת איסור אם כן יועיל סניף זה גם כן להקל מעליו הנזירות שמשון ואם נפשך לומר דלא מהני האי פתחא לנדון דידן מההיא דתנן ר"פ ר"א או' פותחין וזה לשונו פותחין לאדם בכבוד עצמו ובניו או' לו אלו היית יודע שלמחר או' עליך כך היא ווסתו של פ' כו' וכתב הטור ביורה דעה סימן רכ"ח וזה לשונו ופותחין לאדם בכבוד עצמו כגון שנדר לגרש את אשתו כו' נדר שלא להשאיל את כליו לחבירו או שלא לשאול בשלומו פותחין לו אלו ידעת שאתה עובר על לא תקום או על לא תשנא את אחיך בלבבך לא היית נודר אבל אין פותחין בכבוד המקום לומר אלו היית יודע שאתה עושה עבירה בנדרך לא היית נודר שאין אדם חצוף לומר שלא היה נמנע בשביל זה והוא אומר שהיה נמנע אפילו אינו אמת ונמצא שאין הנדר נעקר מעיקרו ומטעם זה אין פותחין כו' וכתב מרן בבית יוסף דטעמא דאין פותחין בכבוד המקום ופותחין באלו ידעת שהיית עובר על לא תקום וכו' כתב הר"ן ז"ל דהיינו טעמא משום דמצוה זו כי הנך לא חמיר להו לאינשי כולי האי כו' אבל היכא שמזכירין לו כבוד המקום אין לך שיעיז פניו לומר שאפילו היה יודע שהוא מקיל בכבוד המקום לומר אלו היית יודע שאתה עושה עבירה בנדרך אינו מכוון דאם כן אמאי פותחין באלו ידעת שהיית עובר על לא תקום וכו' והא הנך עבירה נינהו אלא כך צריך לומר דאין פותחין בכבוד המקום לומר אלו היית יודע שהיית מקל בכבוד המקום שכל הנודר כאלו נודר בחיי המלך כו' ולכן בשולחנו הטהור נמשך אחר סברתו ודחה סברת הטור יע"ש.
- Yoreh De'ah.12.7
וראיתי בספר ב"ח שדחק עצמו ורצה להעמיד סברת הטור וזה לשונו לפי עניות דעתי נראה דדברי רבינו מכוונים והוא וכו' אבל במה שאינו כתוב בתורה בפירוש כגון שפותחין לו לומר אלו היית יודע שאתה עושה עבירה בנדרך פי' דזולת מה שכתוב בתורה לא תקום עשית עבירה במה שנדרת נדר דאין השי"ת חפץ בבני אדם שיהיו נודרים שזה אינו ידוע לכל וכו' יע"ש שדבריו אלו קשים בעיני מאד שהוא ז"ל רצה לפרש דברי הטור כשאמר גבי דאין פותחין בכבוד המקום קאי למאי דסליק מיניה באדם שנדר שלא להשאיל את כליו דאין פותחין לו אלא משום שעובר על לא תקום אבל אין פותחין לו גם כן בכבוד המקום לומר שמלבד שעבר על לא תקום גם עבר על כבוד המקום. ואם כדבריו למה צריכים לפתוח לו עוד בכבוד המקום דדי לו באותו פתח לבד. ועוד דהמעיין בדברי הטור ז"ל נר' דלא קאי בדסליק מיניה אלא פי' אבל אין פותחין בכבוד המקום ר"ל בנודר א' שאין לו פתח בנדרו אלא פתח כהג"ו אלו ידעת כו'. ועוד ק"ל ע"ד שמכלל דבריו נר' שסברת הטור היא שהחילוק שיש בין כבוד המקום לההיא דלא תקום הוא דכיון דכתיב בתורה ואפ"ה החציף בשעת הנדר לעבור על לא תקום א"כ גם בשעת חרטה יחציף פניו ויאמר שלא היה מונע עצמו בשביל זה מה שא"כ בכבוד המקום שאינו מפורש בתורה שזאת עבירה היא לא מחזקינן איניש בחציפא שיאמר שאפ"ה היה נודר והוא או' שהיה נמנע מלידור אפילו אינו אמת זהו תורף דעתו. וק"ל דלפי דבריו אלו נר' דאנן קיימין בע"ה שאינו יודע כי אם מקרא לבד אבל לא משנה ולא מדרש. וא"כ אדמפליגנן בין דבר המפורש בתורה פי' במקרא לכבוד המקו' שאינו מפורש בתורה ליפלוג וליתני בדידה בין דבר המפורש בתורה שאפי' הצדוקי' מודים בו. ובין דבר שאין הצדוקים מודים בו כקטורת של י"ה ובארבעים יכנו דאתו רבנן ובצרו חדא וכיוצא כמה מצות ומקראות שהם צריכים לדרוש חז"ל. ועוד יש כמה דוחקים בדבריו אך אין הפנאי מסכים.
- Yoreh De'ah.12.8
וראיתי להרב גינת ורדים לי"ד כלל ב' סי' ט' שהקשה על הב"ח וז"ל ומ"ש משם הב"ח דעון המפורש בתורה קיל טפי לאינשי מעון שאינו מפורש בתורה איברא דס' הפוכה היא זו שהרי עון המפורש בתורה מתיירא האדם לעבור עליו וכשנכשל לא חציף כוליה האי לשידעו העולם גודל רשעו ולכן יש לחוש שהוא מסתיר עונו ויכחידנו תחת לשונו ולכן אין ראוי לפתוח בו לא כן כשהעון אינו מפורש בתורה דיש לו התנצלות שכיון שאינו מפורש קיל העון וכשפותחין לו בו אינו משיב אלא האמת והכי אשכחן בתוספת י"ה כו' ובודאי שכונת השגתו של הרב על הב"ח היא לו' דאי כס' הרב דטעמא הוי משום דיש לחלק בין עון המפורש בתורה לאינו מפורש דאדרבה איפכא מסתברא איברא דהב"ח טעמו ונימוקו עמו ממאי דאמרי' בגמ' הכא כיון דאיחצף ליה הא איחציף ליה אמנם קו' הרב גינת ורדים ק' דהא הכא מיירי בדלית ליה נכסים לאב ויש לו לבן דההיא אינו מחוייב הבן מן התורה משום כבוד אלא דכייפינן לבן לזונו מדבריהם וכמ"ש הטור סי' ר"מ בי"ד ע"ש אלא דאתינא עלה מטעמא דכתב הר"ן ז"ל דההיא דלא תקום ולא תטור לא חמירי לאינשי כוליה האי וכדכתב הר"ן אבל כשפותחין לו בכבוד המקום וכן ההיא דיש בוטה כו' וכל הנודר כאלו בנה במה דהוו אייומים גדולים לא פתחינן משום דחיישי' דאיפשר דאפי' אדעתא דהכי נדר ומפני הבושה ישקר לומר ולאו אדעתא דהכי נדר וא"כ נמצא שאין נדריו ניתרים יפה וכ"כ הר"ן בהאי מתני' דפותחין מקרא דלא תקום ולא תטור יע"ש. ומעתה נחזור לדברי מרן שכתב על הטור שאין דבריו מכוונים שאיפשר לכוין דעת הטור לדעת הר"ן כי מ"ש הטור אבל אין פותחין בכבוד המקו' לומר אלו היית יודע שאתה עושה עבירה בנדרך לא היית נודר דמשום לתא דכל הנודר כאלו נודר בחיי המלך הוא דנקרא עבירה דאין לך עבירה גדולה מזו וכמ"ש הר"ן ואין צורך עוד להאריך בדבר הפשוט לפע"ד.
- Yoreh De'ah.12.9
דבר הלמד מעניינו לנ"ד שלכאורה נראה דלא מהניא ליה לראובן האי פתחא לומר שלא היה יודע מ"ש הרמב"ם דאסור לנדור בנזיר בזמן הזה דכוונתו לומר שאלו היה יודע שהיה עושה עבירה בנזירות זה לא היה נודר דכמו דלא פתחי' בכבוד המקום לומ' אלו היית יודע שאתה עושה עבירה בנדרך וכמ"ש הטור א"כ ה"ה לנ"ד דלא מהני ובפרט לדעת הב"ח דכל דבר שאינו מפורש בתור' אינו מועיל הפתח והאי פתחא דאסו' לנדור בנזיר בזמן הזה אינו מפורש בתור' בהדיא. הא ודאי בורכא היא דהא דאמרי' דאין פותחין בכבוד המקום כו' הוא ודאי דאנן לא פתחי' ליה דחיישינן דמפני חומר הדבר ישקר אמטו להכי אנן לא פתחי' ליה אבל בנ"ד שראובן פתח פתח זה לעצמו והעיד על עצמו בינו לבין קונו דלא אסיק אדעתיה האי מילתא דאילו ידע שיש איסור בדבר לא היה נודר פשיטא ודאי דמהניא ליה האי פתחא לעקו' הנדר מעיקרו ובקשתי לי חבר ומצאתי לי רב הוא הר"ב גינת ורדי' בפסקיו לי"ד כלל ב' סי' א' דף ק"ז ריש ע"ד וז"ל ועדיין יש להסתפ' אי האי טעמ' שלא ידע דנ"ש אין לו התרה הוי פתחא מעלי' או לא וכת' ומ"מ לנ"ד לאו מידי אהני לן האי ספקא שאין מקום להסתפק בזה אלא כשאנו פותחי' לו פתח זה ומשימין הדבר בפיו שאז מפני הבושה איכא לאסתפוקי דמכחש ואו' שלא היה יודע ענין זה אבל אם הוא פתח פתח זה לעצמו אין מקום לחוש כלל וכן הדין בהנהו מילי דאמרו רבנן שאין פותחין בכבוד המקום ודומיהם שנר' שאם פתח פתח זה מעצמו ש"ד עכ"ל ושלי"ת שכונתי לדעת הרב ז"ל וגם מוהרי"ט בראשונות סי' י"ט וז"ל וצ"ל דהא דאמרינן קסבר אין פותחין בחרטה אף לפי הר"ן והרא"ש היינו לומר שאין חכם רשאי לפתוח לו ולומר נתחרטת מעיקרא דחיישינן שמא מתוך דבריו ילמד לשקר ויאמר נתחרטתי והוא לא נתחר' אלא שאם הוא עצמו אמר כן שומעין לו ומתירין נדרו וכזה פי' רש"י כו' יע"ש וכ"כ הט"ז בסי' רכ"ח דין י"ח על מ"ש מרן וז"ל שאין אדם חצוף כו' נ"ל דלא מהני פתח זה אם אחרים פותחין לו כן שהוא בוש להשיב האמת אשר בלבבו אבל אם בא הנודר מעצמו וא' אני מבקש שתתירו נדרי מפני שנתברר לי עכשיו שיש בנודר נדר או כשאין מתיר הנדר דהוי כבונה במה הוי פתח טוב ומועיל דהא אין שייך שהוא חצוף לו' שלא היה נמנע דמגו דאי בעי שתיק לגמרי ולשון התלמוד והפוס' הכי דייק שאמרו אין פותחין דמשמע דאנן לא פתחינן אבל הוא בעצמו יכול לפתוח יע"ש ונראה שחילוק זה מוסכם מכל הפוסקים וראיה לזה שהרב מוהר"ם ן' חביב שהשיג עליו לא חלק עליו בזה וכיון שכן נר' לע"ד לנ"ד שפתח זה הוא הגון וחשוב לעקור הנדר מעיקרו ולבטל הנזירות דלא חל מעיקרא ואינו צריך התרה דנ"ש דלא שייך ביה התרה אוקמינן ליה אדאוריית' וכמש"ל משם הרב המבי"ט ולדעת בנו ז"ל.
- Yoreh De'ah.12.10
עוד יש סניף אחר להקל הנזירות מטעם ביטול הנדרים והנזירות שביטל ראובן בליל י"ה ומסר מודעה להבא ג"כ דזה עדיף יותר מכל נדרי דאמרי' בליל י"ה דמועיל וכמ"ש הרב בעל הגהה בש"ע סי' רי"א דין א' וז"ל והא דאמרינן כל נדרי בליל י"ה הוי כאלו התנה בהדיא כו' וכתב הש"ך וז"ל וכתוב בתשו' מוהר"ם גאלאנטי סי' י"ח דה"ה בנזירות דינא הכי דכל נדרי מבטל הנזירות אעפ"י שלא א' נזירות הרי היא בכלל נדרים יע"ש ובנ"ד דראובן מתפלל בק"ק ת"ת ושם נוהגים שבליל י"ה או' כל נדרי ד' פעמים דהיינו ג"פ להתיר הנדרים לשעבר וכמ"ש בנוסחי המחזורים שבידינו ובפעם הד' מבטלי הנדרים דלהבא ואו' מי"ה הזה עד י"ה אחר הבא עלינו לשלום כי כן תיקן להם מורינו ורבינו מארי דארעא דישראל אחד הוא אברהם ה"י כשחזר לנוה קדשו ממצרים יע"א ודבר זה נלע"ד שנתקן להם לתושבי מצרים עפ"י המאור הגדול הרדב"ז כשהיה יושב על כסא ממלכתו במצרים יע"א וכ"כ בתשו' המודפסות סי' נ"ל כל נדרי כו' תשו' כו' ומה שאני רגיל הוא לומר אותו בלשון עבר ועתיד ומכוין להתיר מה שעבר ומה שעתיד ובלשון אני גורס אותו מי"ה שעבר ע"ד עד י"ה הבא אלינו לשלום. וא"ת כיון שבשנה שעבר ביטל לעתיד למה יתיר בשנה זו לשעבר והרי מותרין ועומדים הם ל"ק כלל שיועיל לאותן שהיה זכור לתנאי בשעת הנדר ונמצא שבטל התנאי אם עבר עליהם תועיל התרה זו להקל מעונש כו' עוד כתב סי' רע"ט שאלה כו' ובכלל השאלה כתוב וז"ל עוד ענין ג' והוא כי זה הרב רגיל לו' בליל י"ה כל נדרי ואו' אותו בלשון עבר ועתיד ומכוין לשנה שעברה ולשנה הבאה והשיב הרב ולענין שהרב הנז' הוא רגיל בליל י"ה כו' ודאי דיועיל תנאו דגרסי' כו' ויש מי שכתב דדוקא אם זכר לתנאו מיד ורוב הפוסקים הסכימו דלא שנא הכי ולא שנא הכי הנדר בטל אם לא זכור לתנאו ולנ"ד אם היה הרב זכור לתנאו אין תקנה ואם לא היה זכור לתנאי לא חל הנדר ואין כאן נזירות כלל עכל"ה וא"כ בנ"ד שראובן שהוא ת"ח מתפלל בק"ק ת"ח ואו' כל נדרי גם להבא ומכוין לבטל הנדרים דלעתיד ובעת קבלת הנזירות העיד על עצמו שלא נזכר מזה כלל פשיטא דמועיל לעקור הנזירות מראובן באופן שלא חל כלל ומלבד שראובן הנז' מכוין בליל י"ה לבטל הנדרים דלעתיד באו' כל נדרי כנז"ל נוסף ע"ז שבערב ר"ה מוסר מודעה בפה מלא לפני עשרה בני אדם על כל הנדרים והנזירות והקבלות שידור מכאן ולהבא שיהיו בטלים כמו שכבר הודפס זה בס' קיצור של"ה וגם חוזר עי"ה וכופל המודעא שלפי זה אין ספק דלא חל הנזירות על ראובן הנז'. ומצינו להרבה מן הפוסקים שסמכו על טעם זה לבטל הנזירות. ונזכיר קצתם מה שהשגתי לראות ה"ה הרב הגדול מוהר"ם אלשיך סי' ק"ג והביא דבריו הרב פ"מ ח"א סי' ל"ז. גם המקור ברוך סי' כ"ט ומוהריט"ץ סי' ק"א מ"מ עדיין לבי מהסס בזה והוא שמרן ז"ל פסק בש"ע לי"ד סי' רי"א דין א' וז"ל האו' נדר זה שאני רוצה לידור לא יהא נדר ונדר אינו נדר כו' ובדין הב' כתב מי שהתנה וא' כו' אם זוכר לתנאו בשעת הנדר נדרו קיים שהרי מבטל תנאו בשעת הנדר התנאי קיים והנדר בטל וי"א שאין התנאי מועיל לבטל הנדר אא"כ יזכרנו תכ"ד לנדר ויאמר בלבו שהוא סומך על התנאי ויש לחוש לדבריהם עכ"ל. ומאחר שמרן כתב דיש לחוש לדברי הי"א א"כ נפל פיתא בבירא דבנ"ד ראובן לא זכר המודעא תכ"ד לנדר. ומה גם שסבר' הי"א היא סברת הרמב"ם שאעפ"י שהרמב"ם הביא סברא זו בשם יש מי שכתב מ"מ כבר כתב הב"ח בסי' רי"א שגם הרמב"ם ס"ל הך סברא וז"ל וכך מבואר לפע"ד מדברי הרמב"ם בפי' המשניות שכך היא כוונתו ע"ש אלא דבחבורו תלה הוראה זו ביש שהורה כך להחמי' והכי נקיטנן וגם הראב"ד כתב וז"ל יפה הורה זה כו' יע"ש ומצאתי להרב מעשה חייא סי' כ"ה שנשאל ממנו ע"מ שנזר נזירות חמור כנ"ד אם יכנס בים ואח"כ הוכרח הנודר לפרוש בים ושאל את פי קצת חכמי לב והתירו לו וגם שאל שכמדומה לו שעשה מודעה בר"ה על הנדרי' שידור ולסיב' זו הקל בנזירותו ועתה לבו נוקפו כו' יע"ש תשו' כו' והמודעה בטלה כיון שרוב הפוסקים פסקו שצריך שיזכרנו לתנאי בתכ"ד לנדר ובלבד שלא יקדים ובלבד שלא יאחר עכ"ל.
- Yoreh De'ah.12.11
אמור מעתה מי בעל דברים יגש להכניס ראשו בין ההרים הגדולים ולהקל בנזירות ראובן מטעם זה ובפרט שראובן הנז' אמר בעת קבלת הנזירות בזה הלשון אפי' קי אייגה פתח כו' אי קואנטו מודו די פסק דאראן די היתר סוברי טודו סיאה חל איסטי נזירות שכוונתו לומר שאף שירבו דעת המתירים ויורו החכמים ה"י כדבריהם שלא יותר נזירותו אלא שדעתו שיקויים הנזירות לפי קצת הפוסקים המחמירין ובנ"ד דגדולי ישראל סוברין שצריך לזכור התנאי תכ"ד לנדר וראובן לא זכר תכ"ד לנדר מי יוכל להקל בנדרו ודומה לזה מצאתי תשו' למרנא ורבנא הרב המופלא כמוהר"ם גאלנטי ז"ל מכ"י וראיתי להעתיק קצת ממנה וז"ל תורף השאלה בפנינו ח"מ בא הישיש נבון וח' כה"ר יוסף מזרחי וא' לנו אני מודה בפניכם כמודה בפני ב"ד חשוב ברצון נפשי ובהשלמת דעתי בלי שום אונס כלל איך הריני מקבל עלי נזירות שמשון בעל דלילה שעקר דלתות עזה ונקרו פלשתים את עיניו אם אדבר אפי' דבור בעלמא על האשה עצורת רוח רחל אשר היתה עגונה זו שנים ועתה התירוה רבני ירושלם ועם כל זה קבלתי עלי נזירות אם אקחנה לאשה לא בעיר הזאת ולא בעיר אחרת לא ע"י ולא ע"י זולתי כ"ז ביטה בשפתיו מלה במלה והיה זה פה שכם ת"ו ז"ך לסיון ש' התל"ג גם בפנינו ביטה בשפתיו שקיבל זה לדעת המחמיר וקיים. נסים שלמה אלגאזי כו' אחר עבור ה' חדשים עמד ה"ר יוסף הנז' וקדש האשה הנז' וקמו עליו כל בני העיר וא' לו מה המעשה הרע הזה והוא השיב שהוא ילך לב"ד הגדול שבירושלם ויסדר טענותיו לפניהם והם יראו שהדין עמו. וכן עשה שבא לפני ב"ד שבירושלם והשיב שלדעתו שלא טעה שיש לו ב' טענות הא' שהרב נידהו שלא כדין לפי דעתו ודעת רבים אשר אתו כו' והרב לא רצה להתיר לו נידויו כי אם שיקבל נזירות זה והוא עשה עצמו שלא היה יודע מהו הנזירות עד שהרב היה או' מלה במלה והוא היה או' אחריו בכעס שלא ברצון כי אם אנוס עפ"י הדיבר והוא חשב שכיון שכן לא חל עליו הנזירות ובלבו היה או' שהכל דברים בטלים לפי דעתו שהיה אנוס. טענה ב' שיש לו מודעה מערב ר"ה ע"כ הנדרים והנזירות ובשעת הנזירות זכר מאה ולהכי קבלו לעשות רצון הרב והוא סומך שהכל הבל כיון שיש לו מודעא זאת ולפי דעתו כיון שזכר המודעה בשעת קבלת הנזירות לא חייל הנזירות עליו כלל עתה יורנו מה משפט האיש ומעשהו ושכמ"ה.
- Yoreh De'ah.12.12
תשובה מי האיש אשר לא ידע שהאי' הזה נאסר בנחושתי' כיון שהנזירות נעשה כדת וכהלכה כשמשון ב"מ וב"ד כו' מה תקומה יש לו ואם שהוא בלשון אם והיינו כעין אסמכתא כבר נודע שכל הפוס' דחו הוראה זו שהיא מהגהות מרדכי בסוף מציעא ועיין במוהרי"ט בראשונות סי' י"ט ומה גם דכאן פי' וא' לדעת המחמיר. ונסתפק הרב המג"ן ז"ל אם דיבור זה שא' לדעת המחמיר אם היה תכ"ד לנזירותו או לאחר כ"ד כו' יע"ש ולבסוף כתב וז"ל יהיה כשיהיה אפי' שהיה אחר הנזירות כיון שא' שקבל כל הנז' לדעת המחמיר הרי בדבור זה יש דבור שלם ולא חצי דבור וכאלו או מקבל כל הנזירות הנז' בכל כחו ותקפו לדעת המחמיר באופן דיש לי להסתפק כיון דיש כת מגדולי האחרונים מוהריב"ל ומוהרשד"ם דס"ל דספק נ"ש להחמי' ובפרט כשהוא ספקא דרברוותא יע"ש נמצא שגם מצד זה שא' לדעת המחמיר אזלא לה האי סברא דאסמכתא כ"ש דבלאו הכי האי דינא לא בר סמכא היא עכל"ה ז"ל הא קמן שהרב המג"ן הסכימה דעתו דעת עליון שאף אם נא' דמ"ש לדעת המחמיר היה לאחר כ"ד דהוי דבור שלם דיש לחוש לס' מוהריב"ל ומהרשד"ם. מעתה כ"ש לנ"ד שראובן הנז' כשאמר הדברים בלעז שפירושם שקיבל נזירותו לדעת המחמיר וכמש"ל והיה תכ"ד לנדרו דלית דין ולית דיין דמצי להקל בנזירות ראובן מטעם המודעא כיון שיש גדולי ישראל שמחמירים וכמש"ל. גם ממ"ש המג"ן ז"ל בסוף תשו' זו נר' להדיא שחושש לס' הרמב"ם והראב"ד שצריך שיזכור התנאי תכ"ד לנדרו ממה שתמה על פסק מוהרי"ט בראשונות סי' י"ט וז"ל עוד הוקשה לי בסוף פסק זה שכתב הרב הנז' וז"ל שאפי' נאמר דההיא דשבוע' שלא אוכל ככר זו אם אוכל זו הוייא פלוגתא דרברוותא הא איכא ספיקא אחריתי שהרי הוא מסופק אם עשה ביטול לנדרו מתחלה לדעת גדולי המפרשים והסכמת האחרונים לא היה הנדר חל כיון שכן הו"ל ס"ס דאזלינן לקולא אפילו בשל תורה כדמוכח פ"ב דכתובות עכל"ה. שמעתי ולא אבין שהספק אם ביטלו או לא דדי לן שהספק אם בטלו או לא מחשבו כודאי ולדידי אינו נכנס בסוג ספק ואין בי כח להאריך עכ"ז אפי' שודאי ביטל המודעא דהרי רוב הפוסקים ז"ל מסכימים דצריך להזכיר המודעא תכף לנדר תכ"ד וזה מוסכם מהרמב"ם והראב"ד כאשר הובא בב"י. והרב הרופא לכל בשר מעשה חייא חלק על הרב אף במונח שברור לו שהתנה בר"ה וכ"ש שבנדון זה היה מסופק וכן נר' בפשיטות בלשון השאלה. וזה לך האות והמופת שבנדון זה בעצמו באותו זמן ובאותו מקום נשאלה אותה שאלה בבית דינם שהיו חברים הרב הרופא עם הרב מוהרימ"ט עם שהיה מוהרימ"ט קטן בשנים ממנו כנודע ומטעם זה דחה סיוע זה מהמודעא משום דלא הזכירה תכ"ד לנזירות ודברי הרב הגדול צל"ע כעת. והאיר ה' את עיני וראיתי להרב הגדול מהרי"ט בראשונות סי' כ"א שחזר ליישבו מה שהק' הרב כמהר"ח רופא ובא"ד כתב וז"ל ובענין הביטול כתב מר שלא סמך עליו שהרמב"ם והראב"ד סוברים שצריך שיזכור הביטול תוך כ"ד ואני לא ירדתי לסוף דעתו שכבר ביאר הראב"ד שלא בזכירת התנאי אמרו תכ"ד אלא בקבלתו שאם זכר הביטול ולא קיימו בתכ"ד הרי ביטל נדרו את תנאו ולעולם לא בעי' שיזכור את התנאי בתכ"ד לנדר וכך הם דברי הרמב"ם סברת עצמו אלא שהביא שיש מי שמורה להחמיר ולא סמכי' עליה כו' עכ"ל הרי בהדיא שהרב הנז' כבר כתב יישוב לקושי' זו וכמדומה שהרב המג"ן לא שלטה עינו בתשובה זו. (א"ה עיין בספר זרע אברהם בחלק י"ד סי' כ"ט תשו' מוהר"ר יצחק יצחקי שהביא דברי מוהרי"ט סי' כ"א והרב המג"ן סי' ל' הסכים לדבריו כנראה שחזר בו מתשו' זו ועיין בספר כהונת עולם דף נ') והיה בדעתי לדחוק ולומר שכוונתו לומר מ"ש אני לע"ד שיועיל זאת הסברא דמ"ד דאין צריך לזכור התנאי כלל אחר הנדר אלא אפי' אחר זמן היינו להתיר למה שעבר שהיה אנוס בדעתו וחשב שכך הדין בלי מחלוק' אך אין דבריו סובלים זה. אדרבה זו ק' מן הראשונות שנר' מתמצית דבריו ע"י חילוק זה דספק ספקא כוונתו להתיר לאותו הנודר מכאן ואילך שילך בים. ותמהני טובא דדי לן כ"ז להתיר על העבר שלא יהיה נזיר כאשר כתבנו בעניותינו בנ"ד אבל להתיר מכאן ולהבא מה כח ב"ד יפה. ובפרט דמאי דקא' דכיון שהיה מסופק בביטול עביד ליה ס"ס ולדידן אפי' שיהיה בודאי לא מהני אם לא יזכור התנאי בתוך כ"ד יע"ש והוכרחתי להעתיק דבריו לפי שהם מכ"י ואינם בנמצא. הרי שהרב המג"ן ז"ל הסכימה דעתו שאפי' יודע ראובן בבירור שעשה מודעה מר"ה אינה מועלת לבטל הנזירות אם לא כשזכר אותה תכ"ד לנדרו משא"כ כשלא זכר המודעא תכ"ד כנ"ד שראובן לא זכר תכ"ד שאין המודעא מבטלת הנזירות.
- Yoreh De'ah.12.13
יצא מהמחובר שמכלל דברי הרבנים הנז' נר' דבנ"ד שלא זכר ראובן תכ"ד המודעה דלא מהני המודעה לבטל הנזירות ברם אכתי איכא למימר דאה"נ שאם לא היינו מוצאי' פתח אחר לנ"ד כי אם זה דהמודעה ודאי שמי שלבו נוקפו לס' הרבנים הנז' אין תרופה לנזירות ראובן מהאי טעמא לחוד אבל מאחר שבנ"ד איכא כמה פתחיה מעליא להתיר הנזירות ולעקור אותו מעיקרו באופן שלא חל וכדכתי' לעיל מעתה ומעכשיו יש לעשותו פתח זה של המודעא לעשותו סניף חשוב ולצרפו עם הסניפים האחרים הנז"ל כי לא נופל הוא דהא איכא כמה רברוותא שעשו מעשה אף שלא נזכר מהתנאי תכ"ד וכמ"ש הרב מוהרימ"ט סי' כ"א וז"ל וכבר הורה א"א ז"ל הלכה למעשה כמה פעמים כס' ר"ת דמהני תנאה אעפ"י שלא זכר תכ"ד וגם הרדב"ז סי' רע"ט ומוהר"ם אלשיך סי' ק"ג והרב מקור ברוך סי' כ"ט ומוהרי"ט צהלון סי' ק"א. וראיתי תרי נוסחי בלשון מודעה זו הנוסחא הא' היא המודפסת בס' שערי ציון וז"ל הרי אני מוסר מודעה לפניכם ואני מבטל מכאן ולהבא מה שאקבל מעצמי כל הנדרים וכל שבועות ונזירות ואיסורין כו' ובאם אשכח לתנאי מודעה הזאת ואדור מהיום עוד אני מתחרט עליהם ומתנה עליהם שיהיו כולן בטלין ומבוטלין כו' ועוד נוסחא אחרת מכ"י ראיתי שכתוב בה בלשון הזה בין אם אשכח לתנאי זה ובין אם לא אשכח לתנאי זה ואדור מהיום אני מתחרט כו' ויש לחקור בלשון הנוסחא הב' שנר' שאף אם יזכור למודעה בעת הנדר שתועיל מודעה זאת לעקור הנדר וזה היפך הסכמת כל הפוסקים שכולם הסכימו שאם זכר התנאי בשעת הנדר שהנדר קיים והמודעה בטילה. אמנם לעד"ן לקיים לשון הנוסחא הב' עפ"י מ"ש הרב המג"ן שם באותה תשו' מכ"י וז"ל ואפי' שהזכירה בשעת הנדר היא מפסדת המודעא כנז"ל נ"ל דהיינו בסתמא ומעצמו ומבלי שום אונס אז אמרי' דבטליה לתנאיה ועקריה דאל"כ למה נדר כנז' שם בהר"ן ובב"י אבל כשיש קצת אונס לשורש הנדר וזוכר ומבטל וסומך אתנאיה ונאמן הוא על עצמו באיסורא אז המודעה במקומה עומדת וכן הביא הרב מוהריק"ש בהגהותיו סי' רל"ב וז"ל השביעוהו באונס ומסר מודעא אין צריך שיאמר כלום בשעת שבועתו הרדב"ז סי' ס"ה ע"כ ופשט דבריו דבנזכר בשעת השבועה המודעא דודאי איירי ואתא לאשמועינן דלא נימא דהא אסקי' בגמ' בנודרין להרגין ולאנסין שצריך שיאמר בפיו היום כדי שלא יהיה סותר מה שמוציא בשפתיו דאל"כ דברים שבלב לא הוו דברים השמיענו הרב ז"ל דהיינו דוקא בלי מודעא אך כשיש מודעא בראשונה הן הן הדברים הנקנים קנין גמור באמירה ולא מקרי דברים שבלב אלא אמרי' אתי דיבור דיש בו קצת אונס ומבטל דבור שנעשה בדעת שלימה האדם הגדול בדעותיו וזה ברור עכ"ל הרב המג"ן ז"ל.
- Yoreh De'ah.12.14
דבר הלמד מעניינו דכשיש מקצת אונס בנדר אך שזוכר המודעא בעת הנדר לא חייל נדרא והמודעא במקומה קיימת כחוחה אז וכחוחה עתה ומבטלת הנדר. ועפ"ז מצינן למימר שלדעת זה כיון המסדר הנוסחא הב' שכוונתו לו' שמתנה לומר בין אם יזכור מודעה זאת לכשיהיה אנוס בנדר ובין אם לא יזכור המודעא כשידור מרצונו שלא יהיה אנוס. וחזר הרב המג"ן ומותיב תיובתא לנפשיה וז"ל הן אמת דק"ל ההיא דכתב מרן מוהריק"א בי"ד סי' רל"ב וז"ל כתב הרשב"ץ על שותפים שביררו דיינים בכח חרם ונידוי לקיים כל מה שיגזרו עליהם וא' מהם מסר מודעא שלא קיבל הנבררים אלא כדי שיתאמת מה שחייב לו שהיה ירא שיכחיש ואחר שגזרו הנבררים הראה מודעה זו וא' שאינו רוצה לקבל אלא מה שידון ביניהם דיין הקהל והשיב שכיון שקיבל עליו בחרם אסור לו לסתור דינם שאין זה בכלל נדרי אונסים כיון שלא היו מכריחים אותו לקבל פסק דינם וכנודרין להרגין כו' אבל בנדון זה אפי' היה לו אונס מה שאמר כיון שסתם קיבל עליו החרם או הנדוי חל עליו אם לא יקבל פסק דינם עכ"ל וזה סותר למ"ש שהרי פסק שאעפ"י שיש לו מודעא וקצת אונס דהחרם והנידוי חל עליו הגם שרבים חולקים עליו ע"ז מההיא דאמרי' בש"ס לגלויי אזוזי עבידנא דאעפ"י שעשה שם מעשה גמור בקנין כיון שנותן אמתלא לו' לגלויי זוזי עבידנא טענתיה טענה. והיה בהניח ה' לי מחליי עלי לעשותם רעים זה לזה. שלכאורה נר' חדא מתרתי חדא דשם בנדון דהרשב"ץ לא הכחיש לו חבירו כבר רק ירא שמא יכחיש לו וכ"כ בלשון השואל יע"ש וזה אינו אונס כלל דשארית ישראל לא יעשו עולה לגזול ממון חבריהם ואה"נ שאם יש לו עדים או ראיה שכיחש לו וע"ז עשה מודעא שעושה כן לגלויי זוזי טענתיה טענה דזה קצת אונס מקרי כו' עכל"ה ז"ל. והנה ברירא לי שהרב המג"ן כשכתב תשו' זו של הרשב"ץ היה כותבה ע"פ שלא מן הכתב והיה מחולל מפשעינו וסמך על מה שהיה רשום בזכרונו. דאי לא תימא הכי הרי בהדיא כתוב בשאלה שהודיע לעידי המודעה אונסו שמה שקיבל עליו חרם הנבררים הוא לפי שהיה ירא שלא יכחיש לפי שכבר התחיל לומר לו אין לך בידי כלום וכמו שיראה הרואה בב"י סי' רל"ב ובשולחנו הטהור שפסק דין זה דין י"ח וז"ל שותפים שביררו דייני' בכח חרם לקיים מה שגזרו עליהם וא' מהם מסר מודעא שלא קיבל עליו הנבררים אלא כדי שיתאמת מה שחייב לו שהיה ירא שמא יכחיש שהתחיל לומר שאין בידו כלום כו' ואיך כתב הרב דבנדון זה שלא הכחיש לו חבירו כבר רק ירא שמא יכחיש לו כו'. איך שיהיה נ"ל שאין לומר בעת מסירת המודע' כלשון הנוסח' הב' דלאו כ"ע דינא גמירי לכוין לכשיהיה קצת אונס בנדר וכמש"ל ואדרבה יצא תקלה לרובא דעלמא שבידינו שבכל הנדרים אף שבשעת הנדר יזכרו מודעא זאת שתועיל מודעא זו לבטל הנדר שלא כדין התורה וע"כ הגי' האמיתית היא הכתו' בשערי ציון שהיא עשויה על פי הדין כנלע"ד.
- Yoreh De'ah.12.15
קם דינא מכל הני טעמי שכתבנו שראובן הנז' לא חל עליו הנזירות מעיקרא ובלבד שיקבל עליו מהיום והלאה שלא יהא פרוץ בנדרים וה' יסלח לו מאשר כו' ועכ"פ צריך התרת חכם ובענין ההתרה כת' הרב הגדול פ"מ סי' ק"ג שצריך שיתירו לו ג' חכמים בקיאים ולא שתהיה ההתרה בפומבי דלא ליתי המון העם לשמוע והרב מוהריט"ץ סי' קנ"ד כתב שיתירו לו בעשרה כדי לצאת מידי חששה זו שלא יאמרו דנ"ש איתיה בשאלה דכיון שכן הנודר יהיב אדעתיה ושואל מ"ש נדר זה משאר נדרים והם או' לו דנ"ש חמור מאד דליתיה בשאלה ומה שהתירו לו הוא משום דלא היה נדר הנזירות גמור ואפ"ה חמור שצריך עשרה וע"י כן יהא נזהר ונבדל מלידור בנזירות והסכים עמו הרב המובהק כמוהרר"י הלוי בס' גינת ורדים לי"ד כלל ב' סי' ח'. ע"כ מה שהשיגה דעתי דעת הדיוט להלכה ולא למעשה. אחר הדברים האלה נשלחה שאלה זאת מהכא לעיר הקדש חברון ת"ו ועמדו בה המאורות הגדולי' דייני גולה רבותינו ה"י והסכימו ג"כ שלא חל הנזירות על ראובן וטעמם ונימוקם עמם חתום באוצרתם. וצור ישראל יצילנו משגיאות כמאמר נז"י שגיאות מי יבין הצעיר זעירא דמן חברייא חיים משה מזרחי ס"ט.
- Yoreh De'ah.13.1
שאלה ילמדנו מר ניהו רבא שי' לעד על גבאי צדקה שנדר מה לעניים אם יכול לשנותם או אם אינו יכול כדפסק מרן בש"ע י"ד סי' רכ"ט דמשבאו ליד הגבאי אינו יכול לשנותם וכיון דהוא עצמו הוי יד עניים אינו יכול לשנותם דהוא עצמו הוי יד עניים וזכה בשלו לעניים וכמו שנר' ממ"ש מהר"א ששון סי' ק"ב ומהרש"ך ח"א סי' קמ"ה שאפי' שה"ר מאיר הוא שולח יד אפ"ה פטור כיון ששם גרו' אחרים תחתיהם והוי כהחזירם לבעלי' כיון דידו כיד הקהל הרי דהוא עצמו זכה בשלו לקהל או נאמר דיכול הגבאי לשנותם כס' מו"ח הרב הכולל יצ"ו דפליג אמהר"א ששון ומהרש"ך דהיאך יכול לזכות את שלו לקהל שלא ע"י אחרים. ונפקא לן מזה דאם ראו' עשה את שמעון מורשה גמור לגבות את חובו מלוי ושמעון היה חייב ללוי והגיע זמנו ואמר הריני מעכבם לראובן בכח הרשאתי שהיא בכל תיקוני סופר ואח"כ נגנבו המעות דנגנבו לשמעון דהיאך זכה את שלו לראובן שלא ע"י אחרים על הכל יורנו כדת מה לעשות ושכמ"ה.
- Yoreh De'ah.13.2
ה' עמך גבור החיל עינא בישא דחזיה לך ליפקע כי"ר. ידיד נפשי הלא ידעת כי שיחתן של ת"ח צריכא דעתא צילותא כיומא דאיצטנא. ואנן בסובלי חולאין אנן דחויים וסחופים נחבא אל הכלים במקום שאין האור ניכר בין תכלת ללבן לאפרושי לא ידענא. ודבר תורה בעיא העמדה והערכה כיין חמר דיתיב על דורדייה ובמספר הסמוך לארבעים ומכת מררות בתוך ביתו של אדם לא קאי אניש אדעתא דרביה עד ארבעים שנה. באמת אמרו המושלים הלוך הלכו העצים ותשובת האטד דיבר עלי נכונה. אכן גדולה אהבה שמקלקלת את השורה ודוחקת את הבצ"ר כד רחמתין עזיזא ת"ח לא כ"ש לכן יעצוני כליותי לגלות טפח ממה שהשיגה דעתי הקצרה להפיק רצון ידיד הנפש ואם מעט מנחת עני רצויה לפני הבורא ית' כמנחת עשיר ואוחילה לה' אוסיפה לך כהנה. תשו' תולה להלכה ולא למעשה כי חדי קב"ה בפלפולא בעלמא די ברא כרעותיה ויש ברירא בדאורייתא בך הדבר תלוי כאשר עיניך משרים תחזינה. אפרוש את כפי לפני אל שוכן אחר כותלינו ינחני במעגלי יושר למען שמו ואל אכשל בדבר הלכה ובתורתו אהגה יומם ולילה לא ימיש מפי עד זיבולא בתרייתא והרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה. אשא עיני אל ההרים בקול לו קול ד' יפרך וירבך בבני סמיכי וחיי אריכי ומזוני רויחי מושבח ועומד לפני שוכן מעונה כי"ר.
- Yoreh De'ah.13.3
תשובה חזרתי על כל ספרי הקדש אשר שלטה עיני בהם ולא מצאתי גילוי לספק זה ואחר החיפוש עד שידי יד כהה מגעת מצאתי בש"ס דגיטין פ' כל הגט דף ל' המלוה מעות את הכהן ואת הלוי ואת העני להיות מפריש עליהן מחלקן מפריש עליהן בחזקת שהן קיימין כו'. ומק' בש"ס ואע"ג דלא אתו לידיה. ופי' רש"י בתמיהא אעפ"י שאינו נותנם לכהן ויחזירם לו קתני מתני' דיפריש עליהן וכיון דלא מטו לידיה מאן זכי ליה להאי כהן הך תרומה שיקבלנו זה בחובו והיאך יצא ידי נתינה. ותריץ א"ר במכרי כהונה ולויה ושמואל א' במזכה להן ע"י אחר עולא א' הא מני ר' יוסי היא דא' עשו שאינו זוכה כזוכה כו' ופי' רש"י במכרי כהונה דאינו רגיל לתת תרומות ומעשרות אלא לכהן זה הלכך כיון דמילתא דפשיטא היא דלדידהו יהיב להו אסחו להו שאר כהנים דעתייהו והוי כמאן דמטו לידייהו דהני עכ"ל. והרמב"ם פסק כאוקמתא דרב שכתב וז"ל בפ"ז מה' מעשר המלוה מעות את הכהן ואת הלוי ואת העני כו' ואם היו רגילים ליטול ממנו והוא רגיל שלא ליתן אלא להם אינו צריך לזכות ע"י אחר כו' יע"ש. והרשב"א בשיטתו בכחו הגדול אוקי הא דא' רב דמכרי כהונה ודעולא דלא איירי מתני' באפותקי מפורש על מעשרותיו וז"ל אלא נ"ל דהכא ודאי מלוה היא וענין זה אינו במשעבד לו באפותיקי מפורש על מעשרותיו. והיינו דכי אקשי' ואע"ג דלא אתו לידייהו ואוקמוה רב במכרי כהונה ושמואל במזכה להן ע"י אחרים ועולא דעשו את שאינו זוכה כזוכה. וכל עניינים אלו אינם אלא לתרץ היאך יצא הלה ידי נתינה והיאך יגבה חובו ממנו דהא לא אתו ליד כהן עכ"ל הרשב"א ז"ל בשיטתו לגטין יע"ש.
- Yoreh De'ah.13.4
והרב הכולל כמהר"א הלוי בס' גינת וורדים בקונטריס אחרון בח"א הנק' גן המלך סי' ק"ד נשאל על חכם הקהל שדרכו לעשות עירובי תבשילין על כל קהלו ומזכה העירוב ע"י אחרים כדין ופעם אחד אירע לו להחכם שעשה עירוב ושכח מלזכות ע"י אחרים. והשיב הרב הנז' ז"ל להקל בדבר ונסתייע מהך סוגיא דפ' כל הגט הנז"ל והעתיק ג"כ לשון הרמב"ם דפסק כרב ואחר שכתב סוגיא הנז' כתב וז"ל שמעינן מינה שכיון שהוא מורגל לעשות איזה דבר חשבינן ליה כאילו עשאו והיינו אפי' במידי דאורייתא כגון תרומה כ"ש לדון כן בנ"ד דהוי קלישא טובא דהלכה כדברי המקל בעירוב שיש לנו לומר שכיון שהוא מורגל לכוין להוציא בעירובו את אחרים חשיב כאלו זכה להם עירובו ע"י אחרים כו' יע"ש. והנה לא נעלם מן העין שראית הרב פריכא היא כדבעינן למימר. דהא לענין עירובי תבשילין קי"ל דאינו מוציא ע"י עירובו אלא דוקא למי ששכח או נאנס מעי"ט כמ"ש מרן בא"ח סי' תקכ"ז ולא למי שהזיד כמ"ש מר"ן שם וז"ל אבל מי שאיפשר לו לערב ולא עירב אלא שרוצה לסמוך על עירובו של גדול העיר נקרא פושע ואינו יוצא עכ"ל ז"ל. וטרם נקרב למשפט אודיע לכת"ר שי' על מעשה שאירע בקרב ימים על ראובן שהיה גדול העיר ועירב ע"ת מעי"ט על כל בני העיר חוץ מהפרנס מפני שנאה כבושה שהיה בניהם והפרנס ההוא מתוך טרדתו לא עירב מעי"ט וכבר קדש היום ובתר דעבדין מתמלכין ונשאלתי מראובן אם יש איזה תיקון בדבר שאם יעשה התיקון כמ"ש מרן שצריך שיתן קמחו במתנה למי שעירב כו' יתרבה יותר ויותר השנאה בניהם. והשבתי לראובן הנז' לפי מה שנר' לי באותה שעה דאעיקר' דדינא דלאו שפיר עבד להכשיל את חבירו באיסור תורה וצריך הוא לכפרה מ"מ נ"ל שיכול הפרנס לבשל מי"ט לשבת בלתי עירוב משום דכיון שהפרנס היה עסוק בצורכי ציבור כל עי"ט היה פטור מלערב דהוי כעוסק במצוה שפטור מן המצוה דהא אפי' לענין ק"ש קי"ל דלא יפסיק וכמ"ש מרן בא"ח סי' ע'. גם לענין תפלה פסק מרן דלא יפסיק בסי' צ"ג. ומכאן למד הרב דרישה פרישה בי"ד סי' שמ"א וז"ל מכאן היה נר' דה"ה העוסקים בצורכי ציבור בזמן התפלה שפטור מלהתפלל כמ"ש הטור סי' צ"ג ומתוך העסק עבר זמן התפלה שפטור מלהשלימה בתפלה שאחריה כיון שגם כן בזמן העסק היה פטור מתפלה כמו באבלות דהכא דמ"ל פטור מכח אונס ואבלות או עסק מצוה כו' יע"ש. והרב הקדוש הט"ז חלק עליו בדין זה בא"ח סי' ק"ח יע"ש וזה תורף דבריו שכתב ותמה אני אם יצאו דברים אלו מפי אותו צדיק כו'. ואני תמה על תמיהתו ז"ל ואו' כי צדיק הוא וצדיק דינו לפי הנר' לע"ד ששקולי' הם ויבואו גם שניהם דכמו שהאבל אינו חייב בתפלה דתשלומין משום דאותה שעה היה פטור מן התפלה. כן יצדק הדבר בעוסק בצורכי ציבור שהוא ג"כ פטור מן התפלה ולא מחמת אונס אלא מפני שעוסק במצוה כמ"ש בירוש' בריש פ' אין עומדין דעוסק בצורכי ציבור כעוסק בתורה דמי ופשיטא ודאי דפטור מתפלת דתשלומין כס' הדרישה ולא ראיתי הפרש בין זה לזה אפי' כמלא נימא. ואדרבה יותר גדול נר' העוסק בצורכי ציבור יותר מן האבל וכיוצא בו דהא אפי' רשב"י וחבריו שהיו תורתן אומנותן ואפי' הכי היו פוסקין לק"ש ואילו העוסק בצורכי צבור קי"ל דלא יפסיק לק"ש ואתי במכ"ש דאבל. ואח"כ ראיתי להרב הגדול בעל מגן אברהם בסי' צ"ג שחלק על הט"ז וז"ל וא"צ להתפלל מנחה שתים כיון דבשעת חובתו היה פטור מן הדין וכמ"ש הדרישה בי"ד סי' שמ"א וכנ"ל דלא כט"ז עכ"ל. ומדברי הרבני' הדרישה והרב מגן אברהם נראה לנדון זה דיכול הפרנס לבשל בלא עירוב כיון שביום העירוב היה פטור מלערב שהיה עסוק בצורכי ציבור. מעתה אבוא היום אלא העין עין משפט דינו של הרב גינת ורדים שאין הנדון דומה לראיה כ"כ משו' דהתם גבי המלוה מעות את העני כו' בעינן שיהיו הכל יודעים בדבר דמפני כך אין צורך לזכות להם ע"י אחרים וכמ"ש הרמב"ם דאם היו רגילים ליטול ממנו והוא רגיל שלא ליתן אלא להם אינו צריך לזכות ע"י אחר מאחר דכ"ע ידעי שאינו נותן כי אם לאלו דוקא אסחי דעתייהו וזה יודע וזה יודע ג"כ ומפני כן אהני להו אפי' בלא זיכוי ע"י אחרים דהוי כמאן דמטי לידייהו והדר שקיל להו בה' בגביית חובו משא"כ בע"ת דאדרבא בעינן שנעלם דבר מזה שלא עירב כי היכי דתיהני ליה האי עירוב דאילו ידע ואשם הוא שנקרא פושע ולא אהני ליה האי עירוב החכם וזה פשוט ונמצא שאין הנדון דומה לראיה כ"כ למי שידקדק היטב הדק. ויש לישב דבריו בדוחק דוק.
- Yoreh De'ah.13.5
יצא מהמחובר דהמלוה מעות את העני או את הכהן או לוי דא"צ לזכות להם ע"י אחרים כשהם מכיריו דב"ה שהם רגילים ליטול ממנו וגם הוא רגיל שלא ליתן אלא להם וכמ"ש הרמב"ם גם הרב בעל גינת ורדים למד מזה לנ"ד שאף אם לא זיכה העירוב ע"י אחר דמהני דכיון שהוא רגיל לכוין בעירובו את אחרים חשיב כאלו זכה להם עירובו על ידי אחרים כנז"ל. אמור מעתה ילמד סתום מן המפורש דה"ה לנ"ד דכיון שהגבאי כל עניי העיר הוי לגבי דידיה כמכיריו שהוא רגיל שאפי' אם אחרים נודרים איזה דבר לצדקה הם נותנים לידו והוא נותנם להם וגם הוא רגיל שלא ליתן לזולתן כי אם להם דהא קי"ל דגבאי גופיה משבאו המעות לידו אינו רשאי לשנותם דפשיטא ודאי דאי אתא לידיה כנ"ד שהוא עצמו הפריש מממונו דבר מה לצדקה פשיטא ודאי דאין צריך לזכותם ע"י אחר וכיון שכן הוא דיינינן ליה כמי שבא לידו ממון צדקה מאחרים דקי"ל דמשבאו ליד הגבאי אינו רשאי לשנותם וא"כ קם דינא בממון זה שהפרישו הגבאי מממונו דחשיב כמו שבא ממון זה ליד עניים דהוי מכיריו דגבאי ויש לו יד לזכות ע"י עצמו אפי' שלא על ידי אחרים ואינו יכול לשנותם ג"כ וזה מסכים לדעת הרבני' הגדולים מהר"א ששון ומהרש"ך שרשם כת"ר שי' בשאלה. ומה שהוקשה לכת"ר בדברי הרב בני אהרן במ"ש בסוף ספרו על הטור דח"מ ובסימן רצ"ב תמה על דברי מהר"א ששון וז"ל ומ"ש ההגהות דאפילו החליף המעות דהוי שולח יד בפקדון אפ"ה הוא פטור שהרי שם גרושי' אחרים שם והו"ל כהחזירם לבעליו ע"כ ולפי דברי ההגהות זה אינו עכ"ל ואין ספק אצלי דאגב שיטפיה לא דק דהא בהדיא פירש מהרש"ך בח"א שנשאל גם כן איהו על נדון זה וכתב טעם הרב הנז' ז"ל בביאור יותר משו' דהוי כהחזירם לבעליו מאחר שהיה פרנס על הציבור וידו כיד הקהל והוי כמי שנאנסו אחר שהחזירם לבעלים יע"ש. ודברי ההגהות מיירי כשנאנסו בעודם ביד הנפקד וע"ז כתבו שאפי' אם הניח הנפקד מעות אחרים תחתיהם אם נאנסו המעות קודם שהחזירם לבעלים דחייב באונסין אף אם הניח מעות אחרים תחתיהם דהוי כש"ש כאשר הוקש' הדבר בעיניך כן ק' בעיני ויגעתי למצוא תרופה לדברי הרב בני אהרן ולא מצאתי ידי ורגלי וצ"ע.
- Yoreh De'ah.13.6
ומעתה דברי הרבני' הנז' נמצאו עומדין בציביונם ובקמתן דיד פרנס העומד על הציבור כיד הקהל והוא עצמו זכה בשלו לקהל אפי' שלא ע"י אחרים. ומלתא דאתיא בהיקש הוא דכמו שהגבאי יכול לזכות בשלו לעניים אפילו שלא ע"י אחרים מטעמא דכתיבנא דהו"ל כמכיריו א"כ ה"ה והוא הטעם שייך גבי פרנס דהו"ל ציבור לגבי פרנס כמכיריו ואין צורך לזכות להם ע"י אחרים אלא אפי' ע"י עצמו ודברי הרב מו"ח צריכין תלמוד ועל דברת הספק הב' שנסתפק כת"ר שי' לדידי חזי לי ספק עצום ורב ואין לו פשיטות ממ"ש ומה נעשה שאין הפנאי מסכים כי הימים האלה נזכרים ונעשים ועוסק במצוה פטור מהמצוה אפי' דאורייתא כ"ש מצות דלא תסור.
- Yoreh De'ah.14.1
שאלה לינהר לן מר עינין במה שנסתפקתי בדין קופה של עניים המתחלקת על ידי מדי שבת בשבתו ועתה חדשים מקרוב באו שתי ספינות א' מקושטא וא' מעיר סאלוניקי יע"א ורובם ככולם הם עניים מרודים ואין בכיס של הקופה מעות די להספיק לעניי עיר קדשנו ולעניים הבאים מחדש אם לא שנגרע מחלק עניי העיר דבר מה מכל א' וא' כדי להספיק ג"כ לאו העניים הבאים מח"ל וע"כ נפשי לשאו"ל הגיעה אם יש איסור בדבר שנר' כגוזל את העניים במה שכבר כל א' וא' זכה בחלקו הקבוע לו בכל שבוע זה ימים ושנים וקי"ל עניי עירך ועניי עיר אחרת ענייך קודמין. או"ד דאין איסור בדבר דכיון שעניים הללו באו להשתקע בעיר קדשינו הרי הן בכלל עניי עירך ויד כולן שוה עוד יודיעני דעתו בהא דאמרי' בכמה דוכתיה דאין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד חבירו אלא א"כ גדול ממנו בחכמה ובמנין אם ר"ל דאינן רשאין לבטל כל התקנה שהתקינו ב"ד שלפניהם אבל רשאי' הם לבטל מקצת מן התקנה. או"ד שביטול במקצת מקרי ביטול ואינן רשאים. והביאני לספק זה במה שעיני ראו בהסכמה חדשה שהתקינו כת הקודמים שלפנינו לקדושים אשר בארץ ותורף ההסכמה היא כך איש כי ימות והניח אלמנה ויתומים ואין בנכסיו שיעור שתגבה האלמנה כתו' ויתפרנסו היתומים באופן שאם תגבה האלמנה כתו' יצטרכו היתומים לחזור על הפתחים. כי ע"כ עמדו כת הקודמים בהסכמה וגזרו או' בכח כל ההסכמות הנעשות כו' עד כי יבא שילה שאם יש שיעור בנכסים שהניח כדי ב' כתו' אז תגבה האלמנה כתו' ושאר הנכסים יהיו ליתומים שיתפרנסו בהן. ובפחות מכן התקינו שהנדונייא והנכסים שתברר האלמנה שהכניסו לה מבית אביה עפ"י עדים כשרים תקח לה. ושאר הנכסים הנמצאים שאינו ממה שהכניסה לו יחלקו שוה בשוה עם היתומים והאלמנה א' לא'. ועוד התקינו שאם ימותו היתומים אחר שחלקו עם האלמנה שיורשי היתומים יירשו היתומים ולא יחזרו הנכסים לאלמנה. ותקנה זאת השנייה נר' קשה בדיני ממונות שלא דיי שהפקיעו זכות האלמנה מכתו' בחיי היתומים אלא שאפי' לאחר מיתת היתומים ג"כ הפקיעו זכות האלמנה ורעו זרים נכסיה. וע"כ נסתפקתי אם כח ביד ב"ד הבא אחריהם לבטל תקנה שנייה זו ולתקן שאם ימותו היתומים שיחזרו הנכסים לאלמנה שלא תלקה האלמנה בכפלים. ותקנה ראשונה לא תזוז ממקומה על הכל יבאר לנו דעתו באורך ויבא דברו הטוב וכיבדנוהו ושכמ"ה.
- Yoreh De'ah.14.2
תשובה אשיב על ראשון ראשון הנה בספק הא' שנסתפק השואל ה"י במחלוקת היא שנוייה והיא כתו' על ס' הישר בטור ז"ל בה' צדקה סי' רנ"א וז"ל עניי עירו קודמין לעניי עיר אחרת. שאלה ראובן היו לו עניים הרבה קרובים בעיר ושמעון שכנו לא היה לו ורצה ראו' לעשות קצבה גדול' לעניי העיר לחלק להם ולמעט קצבת העניים האחרי' הבאים מפני שא' עניי עירך קודמין ושמעון לא רצה. וכתב הר"י בר ברוך שאין שומעין לראובן דהא דאמרי' דעניי עירך קודמי' היינו שלא לשלוח לעיר אחרת אבל הבאים לעיר לא אמרינן ענייך קודמין אלא קודם ימעיטו לעניים שבעיר ויתנו לעני הבא כפי מה שיוכלו ע"כ ואינו נר' לי דודאי עניי העיר קודמין עכ"ל. הרי דלר"י בר ברוך יכול לצמצם מעניי העיר כדי ליתן לעני הבא ממקום אחר וכדיהיב טעמא דלא אמרו עניי עירך קודמין לעניי עיר אחרת אלא לשלא לשלוח לעיר אחרת אמנם הטור נחלק עליו וא' דודאי עניי העיר קודמין ואין לצמצם מהם וליתן לעני הבא ממקום אחר. ומ"מ צריך להתיישב בדבר לידע דמפני מה הטור לא רצה לפ' כפי' ר"י ב"ב דדברי רבותינו סובלין שני פי' ומי מפיס שלא לפ' דברי רבותינו כפי' ר"י ב"ב. ונר' לע"ד דהטור נד מפי' ריב"ב ז"ל מלשון חכמים מרפא במאי דנקטו ברישא דמלתא עניי ביתך ועניי עירך עניי ביתך קודמין והתם ודאי מיירי דשניהם לפניו עניי ביתו ועניי עירו. וכמ"ש מהרשד"ם בכמה מקומות מתשו' בחי"ד ומהם בסי' קס"ח וכאשר יבא דבריו להלן בס"ד דאי עניי ביתו הן בעיר אחרת פשיטא דעניי עירו קודמין לעניי ביתו וזה פשוט. ומינה יליף לה הטור דכי היכי דבחלוק' זו מיירי ששניהם לפניו ואפ"ה אמרי' דעניי ביתו קודמין ה"נ בחלוקה שניה דעניי עירך ועניי עיר אחרת מיירי נמי ששניהם עומדין בעיר א' ואפ"ה אמרו דעניי עירך קודמין לעניי עיר אחרת. א"נ י"ל דהטור דקדק כן מלשון הספרי שכתבו מרן שם וז"ל תניא בספרי אחיך זה אחיך מאביך כו' באחד שעריך אנשי עירך קודמין לאנשי עיר אחרת כו' הרי דהסיפרי הא דאנשי עירך קודמין לאנשי עיר אחרת מפיק לה מאחד שעריך דזה מורה באצבע ופשטא דקרא נר' דשניה' עומדין לפניו בעיר אחד. והנה מרן בשולחן סתם את דבריו שכ"כ ועניי ביתו קודמין לעניי עירו ועניי עירו קודמין לעניי עיר אחרת עכ"ל ולא נתברר לנו כמאן ס"ל אי כפי' ריב"ב אי כפי' הטור ז"ל. אמנם מור"ם בעל ההגה כתב וז"ל והקבועים בעיר קרויין עניי העיר והם קודמין לעניים אחרים הבאין לשם ממקומות אחרים. נר' מדבריו דס"ל דמרן ס"ל כפי' הטור ולא כפי' מהריב"ב ז"ל.
- Yoreh De'ah.14.3
ומ"מ תמה אני על הרמב"ם ז"ל שבפ"ז מה' מתנות עניים שהביא הך דעניי ביתך ועניי עירך כו' ומפיק לה מקרא דלאחיך ולענייך ולאביונך אשר בארצך ופסוק זה לא הוזכר בש"ס ולא בסיפרי ולא בתוספתא לענין זה דהא בסיפרי ובפסיקתא בפ' ראה יליף לה מריש הפ' מאחד אחיך באחד שעריך כנז"ל. ובתלמודא דידן פ' איזהו נשך דף ע"א הביא פסוק אחר לענין הלואה מאם כסף תלוה את עמי את העני עמך כו' יע"ש ומשם למדו הפוסקים לענין צדקה. וכיון שכן ק' על הרמב"ם שהביא פסוק אחר מה שלא הוזכר לא בש"ס ולא בסיפרי ולא בפסיקתא. ותלונתי ביותר על מרן בכ"מ שכתב על דברי הרמב"ם ורשם שם שדין זה הוציאו מפ' איזהו נשך ולא תמה על הרמב"ם שלמה לא הביא המקרא שהביא הש"ס. אחרי כותבי א"ל שהרב בעל משפט צדק ח"א תמה כן על דברי מרן והניח הדבר בצ"ע וכעת לא זכיתי לראות דבריו שהספר לא נמצא כי אם א' בעיר ואיננו. תו ק' על הרמב"ם דלמה בה' מלוה ולוה לא הזכיר דין זה דענייך קודמין כו' כיון שהוא תלמוד ערוך ומפיק לה מקרא דאם כסף תלוה את עמי דדריש לה הכי עמי ונכרי עמי קודם עני ועשיר עני קודם ענייך ועניי עירך ענייך קודמין. ופרכי' התם עמי ונכרי עמי קודם פשיטא ופרקי' לא צריכא דאפילו לנכרי בשכר ולעמי בחינם עמי קודם. ורבי' בפ"ה מה' מלוה ולוה דין ז' כתב וז"ל מצוה להקדים הלואת ישר' בחינם להלואת כותי ברבית והיא היא ריש המימרא הנז' וכיון שהביא מקצת מהמימרא למה השמיט שאר המימרא. ולא ראיתי מי שהרגיש בזה ודבריו צל"ת. אך הטור הזכירו ג"כ בחה"מ סי' צ"ז. מעתה אניף ידי לישב גם דברי מהריב"ב ונר' דמהריב"ב הוכרח לפ' כן מכח סוף לשון הסיפרי ענייך ועניי עירך ענייך קודמין עניי א"י ועניי ח"ל עניי א"י קודמין וק"ל האי דא' עניי א"י ועניי ח"ל עניי א"י קודמין במאי מתוקמא דאי מוקמינן לה כששניהם עומדין בא' מערי א"י פשיטא דעניי א"י קודמין דהא בכלל עניי עירך קודמין הם וכבר מלתייהו אמורה. ואי מיירי כששניהם עומדין בח"ל ואפ"ה אמרי' דעניי א"י קודמין. ק"ל דלמה עניי א"י קודמין והרי כבר נאמר דעניי עירך קודמין לעניי עיר אחרת וכי משום דהם מעניי א"י ידחו לעניי עירם והוא היפך האמור למעלה וע"כ לא מתוקמא הא דעניי א"י קודמין לעניי ח"ל אלא באדם שעלה ברצונו לשלוח מעות לעניים ולפניו ב' עיירות שיש בהן עניים א' מא"י וא' מח"ל ובא לימלך אז אמרי' ליה שישלח לעניי א"י. והשתא כיון דחלוקה זו דעניי א"י ע"כ לא מתוקמא אלא כשרוצה לשלוח מעות לעניי עיר אחרת כדאמרן. ה"נ ס"ל לריב"ב דגם בחלוקה הא' הך דעניי עירך ועניי עיר אחרת מוקמינן לה בכה"ג באדם שרצונו לשלוח מעות לעניי עיר אחרת דבהך גוונא אמרי' עניי עירך קודמי' משא"כ כששניהם לפניך דאז יד הכל שוה וממעטי' מעניי עירך ונותנים לעניי עיר אחרת. זו היא ס' מהריב"ב ז"ל. והטור א"ל מידי אירייא הא כדאיתיה והא כדאיתיה ורישא דסיפרי מיירי אף כששניהם לפנינו ואפ"ה מקדימין לעניי העיר. וחלוקה השנית דסיפרי ההיא ודאי לא מתוקמא אלא באדם שרוצה לשלוח מעות למקום אחר כמדובר ולא ראי זה כראי זה. נמצא שספק זה שנסתפק השואל ה"י פלוגתא דתנאי היא בין מהריב"ב והטור והרי חס"ר לפנינו דעת ג' המכרע' הנמצא איש אשר רוח אלקים בו יבא כתוב הג' ויכריע בניהם ואבקשהו ולא נמצא. וכיון שכן מי האיש אשר יערב אל לבו להכניס עצמו בין שני הרים הגדולים ולא יירא לנפשו. ואף שמור"ם כתב בהגהה כדברי הטור ומכלל דבריו נר' דס"ל דכן דעת מרן. מ"מ לענין מעשה ק' בעיני לעשות מעשה נגד פ' מהריב"ב דרב גובריה ורב חיליה ומכת הקודמין הוא.
- Yoreh De'ah.14.4
ואכתי פש גבן לחקור במאי דאמרינן עניי עירך קודמין לעניי עיר אחרת לידע אם המצא ימצא גילוי בסי' הפוסקים אם קצבו זמן לעניי עיר אחרת לכדי שיקראו גם הם עניי עירך וכמה יהיו בעיר ויהיו כאנשי העיר וכי יעלה על הדעת דהלנצח תאכל חו"רב וחיפשתי ולא מצאתי גילוי לזה לפי שעה. ואומר לנפשי דנשמעניה מהדא דתנן בפ"ק דבתרא דף ח' דתנן כמה יהיה בעיר ויהיה כאנשי העיר י"ב חודש. ובגמ' ורמינהי החמרת והגמלת כו' א"ר ל"ק הא לבני מתא הא ליתובי מתא כדתניא המודר הנאה מאנשי העיר כל שנשתהא שם י"ב חדש אסור ליהנות ממנו פחות מכן מותר מיושבי העיר כל שנשתהא שם ל' יום אסור ליהנות ממנו פחות מכאן מותר ע"כ. נמצא לפי דברי הש"ס הנז' דמפלגינן בין יושבי העיר לאנשי העיר דיושבי העיר נקרא בל' יום. ואנשי העיר בי"ב חדש. אמור מעתה דלפי גירסת הסיפרי שכתב מרן בי"ד סי' רנ"א דגריס כגירסת הסיפרי אנשי עירך מצינן למימר דעניי עיר אחרת אינן נקראים עניי העיר כי אם דוקא לאחר שהיית י"ב חדש ואין לעניי עיר אחרת ליטול מקופה של צדקה עד לאחר י"ב חדש. אמנם מה אעשה שגירס' הסיפרי והפסיקתא שלפנינו שם ראיתי דגריס יושבי עירך כו' במקום אנשי עירך כו' ונמצא עתה משתנה הדין לפי חילוף הגירסאות. ותו דמרן גופיה גריס בתר הכי בסיפרי יושבי א"י קודמין ליושבי ח"ל. ולא אתנו יודע על מי נסמוך. ומחוורתא דהעיקר כגירסת הסיפרי והפסיקתא שלפנינו דגריס יושבי וסמי חדא מקמי תרי הסיפרי והפסיקתא והמעתיקים הן הנה שיבשו הגירסא בדברי מרן. וכיון שמצינו חילוף גירסאות סוף סוף מידי ספקא לא נפקא וכיון שכן אין ללמוד מלשון הסיפרי שום דבר כיון שיש חילוף בגירסאות. ואיפשר ללמוד מדברי הש"ס ממאי דתניא בברייתא דמייתי לה הש"ס שם דפרכי' ולכל מילי מי בעינן י"ב חדש והתניא ל' יום לתמחוי ג' חדשים לקופה ו' לכסות ט' לקבורה י"ב לפסי העיר ומתרצינן אר"י כי תניא נמי מתני' י"ב חדש לפסי העיר תנן ע"כ. הרי דשהיית י"ב חדש לא איצטריך אלא לפסי העיר אבל לכל שאר מילי א"צ שהיית י"ב חדש דבבציר מהכי אית לן לחייבו לכל זמן ועת לכל חפץ ובהגיע מועד הקצוב לו נחשב כבני העיר. והשתא כיון שקבעו זמן לקופה ג' ירחים לחייבו ליתן או בל' יום לגירסת הרמב"ם והרי הוא נחשב כבני העיר ליתן קופה ה"ה דאם איש עני הוא וצריך ליטול מקופה של צדקה דבשהיית ג' חדשים או בל' יום לגרסת הרמב"ם הרי הוא נחשב כעניי העיר ויטול דממקו' שאתה בא לחייבו ליתן קופה אם עשיר הוא מההוא טעמא גופיה יטול אם עני הוא וממקו' שזב חטאהו פי' זכהו. ואומר לנפשי ראה דבריך טובים ונכוחים ושומע אין לך דהא דין זה קרוב הוא לדיני נפשות. ואין לך לדון בדמיונות לסלק זכות עניי העיר וכגון זו פתח פיך לאילם הוא ואי עניי העיר טח לבם מהשכיל ואינם יודעי' לטעון אנן טענינן דיד עניים אנן. והוא דאי כדקאמינא למה רבותינו קמאי ובתראי נוחי נפשי סתמו דבריהם במקום שהיה להם לפ' דכי היכי דקבעו זמן וגבול לקופה ולתמחוי ולכסות ולקבורה ולמסי העיר וזמנו של זה לא כזמנו של זה לחייבו ליתן ולישא עול עם בני העיר. ה"נ היה להם לפ' לענין שאם היה עני וצריך ליטול בא' מן הזמנים שקבעו שיטול. ומדסתמו את דבריה' ולא פי' עניי העיר ידם על העליונה לדחות לעניי עיר אחרת עד מועד האחרון שבכולן ולא יטלו עניי עיר אחר' עד לאחר י"ב חדש דהא הלכה רווחת היא בכ"מ דהמוציא מחברו עליו הראיה. ובכה"ג דייק מהרשד"ם בח' י"ד סי' קס"ח וז"ל שם בא"ד ומה שטוען שרוצה ליתן לענייות יתומות קרובותיו זה נ"ל שאין בידו לעשות רק אם ישנן בעיר אז יתן להן כשאר היתומות ואעפ"י שנר' שיש קצת מחלוקת בזה מ"מ דעתי כמו שאו' בס"ד כתב המרדכי כו' עד ונר' דכל זה מיירי שקרובותיו היו בעיר אשר הנפטר היה שם אבל כשאינן בעיר ומצוה סתם לצדקה לבני אותה העיר קאמר כדמשמע מסתם תוספת' הנז"ל והתוס' הנז"ל היא כך האומ' תנו מאתים דינרים לעניים ינתנו לעניי אותה העיר. ולא חילקו לו' בד"א בזמן שאין לו קרובים עניים אבל אם יש לו קרובים עניים אפילו בעיר אחרת הם קודמין אלא ודאי סתמא קאמר כו' יע"ש. הרי דהרב לא רצה לזכות לקרובותיו של הנותן כשהם בעיר אחרת מפני שלא פורש דבר זה בתוס' כנז' אלא שהכל ינתן לעניי העיר ולהם דין קדימה לגבי קרובותיו כשהיו בעיר אחרת. א"כ דון מינה לנ"ד נמי עניי העיר ידם על העליונה לשלא יטלו עניי עיר אחרת עד לאחר י"ב חדש מדלא פי' רבותינו ולא קבעו זמן שיטלו עניי עיר אחרת כמו שקבעו זמן לכל דבר ודבר שיתן. וסיים שם הרב וא' וז"ל אמנם אם ישנם בעיר או' אני שלמעשה אין בידו ליתן לקרוביו הכל שאין בידו לחייב לאחרים ואחר שיש רבים או' שיחלקו בשוה אם לא יעשה כן הרי הוא גוזל לאחרים וראיה לדבר מהא דגרסי' פ' המוכר את הספינה דף כ"א על מתני' הקונה ב' אילנות לא קנה קרקע כו' ואמרי' בגמ' דמביא בכורים ואינו קורא עד ורבנן ספוקי מספקא להו. ופריך בגמ' וליחוש דילמא לאו בכורים נינהו וקא מפקע להו כו' ופי' רשב"ם ואין לנו לעשות תקנה לגזול ללויים וכתבו התוס' ואע"ג דדמאי אינו מחוייב ליתנו משום דמצי א"ל אייתי ראיה ושקול ותירץ רשב"א דלא דמי דהתם אין הכהן מוחזק יותר מהלוי ושל ישר' ממ"נ אינו דאם בכורים הם דכהן הם ואם אינם בכורים הרי מעשר א' דלוי הוא עכ"ל. הרי כנ"ד ממש הרי אלו המעות ממ"נ אינם של ישראל ואין הקריבות מוחזקות יותר מהאחרות והמעות הן בספק מאחר דאיכא פלוגתא וא"כ אין לנו לגזול עכ"ל יע"ש ובמקום אחר הארכתי שלכאור' נר' דאין לו דמיון גמור נ"ד עם ההיא דהש"ס ולאהבת הקיצור לא נצא מהמרכז ואין כאן מקומו הלא הוא כמוס עמדי חתום באוצרותי. אך את זה אגיד דמבין ריסי עיניו ניכר דר"ל דכיון דאיכ' פלוגתא דרברוותא אם ינתן ממון זה לקרובותיו דוקא או שיחלקו המעות עם שאר העניים שוה בשוה א"כ הוי ספק ממון עניים דהוי ספק איסור ואזלינן לחומרא שיחלק ממון זה קרובותיו עם שאר עניי העיר שוה בשוה. דאם אתה או' שינתן הכל לקרובותיו דוקא נמצאת אתה אומר דספק ממון עניים לקולא. ונראה דס"ל כס' הרמב"ן והרשב"א ז"ל דהכי ס"ל באינהו בעיי דנדרים דף ו' דאבעיא לן יש יד לפאה כו' יש יד לצדקה כו' וסלקא בתיקו. וכתב הר"ן בשם הרשב"א והרמב"ן דבפאה וצדקה כיון דלא איפשיטא אזלינן לחומרא דכל תיקו דאיסורא לחומרא יע"ש. ומכ"ש יליף לה מהרשד"ם מהתם דאי התם דלא איתחזק בודאי ממון זה לעניים ואפ"ה כתבו הרמב"ן והרשב"א דאזלי' לחומר' ויש יד להקדש וזכו בו העניים מאחר דסלקא בתיקו ומכ"ש בנדון דמהרשד"ם דהמעות הללו כבר זכו בהן העניים עכ"פ אלא דמספקא לן משום פלוגתא דרברוותא איזה עניים יזכו או קרובותיו דוקא או קרובותיו ושאר עניי העיר יזכו בהן ויהיו יד הכל שוה ומשום ספק זה דפלוגתא דרברוותא פסק דאזלינן בממון זה לחומרא שיחלקו קרובותיו עם עניי העיר שוה בשוה כנכ"ל דהכי ס"ל למהרשד"ם בלי ספק. מ"מ מה יענה ומה יאמר הרב הנז' באינהו פרכי דפריך הר"ן להרמב"ן והרשב"א מאינהו סוגיי' דפ' הזרוע ופ"ק דיומא דמכח אינהו סוגיי' פליג עלייהו הר"ן ופסק היפך סברתם דממון עניים המוטל בספק לא מקרי ספקא דאיסורא אלא ספקא דממונא מקרי ולקולא. ובאמת דהרואה אינהו סוגיי פורס על שמע איך נעלם מאינהו מאורי אור אינהו סוגיי. ואני בענייותי נכנסתי בסלע המחלקות למשכוני נפשין ואמינא לא מסגינא רישא אבי סדייא עד דפרישנא אינהו סוגיי לדעת הרמב"ן והרשב"א ואשפוך את נפשי לפני ה' יעזרני ע"ד כבוד שמו וזכותם וזכות תורתם יעמדו לימין משה להעלות ארוכה ומרפא לשברם. והילך לשון הר"ן שם אחר שהביא דבריהם כתב ותמהני עליהם שהרי סוגיא מפו' היא בסוף פ' הזרוע כו' מדמקשינן התם אמתני' דגר שנתגייר כו' ספק ממון פטור אלמא ספקא לקולא ורמינהי חור הנמלים כו' ואיצטריך לשנויי הכא פרה בחזקת פטורה קיימא. קמה בחזקת חייוב קיימא טעמא דבחזקת חייוב קיימא הא לאו הכי ספק פטור ואי איתא דספק ממון עניים ספקא דאיסורא ל"ל לשנויי הכי. ועוד דהתם נמי אקשי ליה אביי מעיסה הא ספק חייב וא"ל ספק איסורא לחומרא ספק ממונא לקולא. ואי איתא דספק ממון עניים מקרי ספק איסורא בההוא פרוקא גופיה הו"ל לשנויי ליה הא דאיקשי מחור של נמלים אמתני'. ע"כ תורף קו' הא'.
- Yoreh De'ah.14.5
ולע"ד נר' ליישב קו' זו לדעת הרמב"ן והרשב"א ז"ל דלא ק' דאינהו ז"ל ס"ל דכשבא רבא ותירץ באחרונה ספק איסורא לחומרא דאתרוייהו קאי בין לההיא מתני' דחור של נמלים ובין לההיא דחלה ולא כמ"ש רש"י דלא קאי אלא אפרכא דחלה בלחוד אלא דעל שניהם קא' והכריחם לפ' כן משום דק"ל בדברי הש"ס דאי כפי' רש"י דאחלה דוקא קאי הכי ה"לל חלה קאמר' שאני חלה דהוי ספק' דאיסור' ולחומר' כדרך התלמוד בכ"מ. ומדלא נקיט הכי תלמודא אלא קא' סתמ' ספק איסורא לחומרא וכו' יתיישב לדעתם ז"ל דתירון רבא קאי לתרוייהו בין לההיא דחור של נמלים ובין להך דחלה דכולהו ס' איסורא נינהו אלא שרבא מעיקר' כדאקשי ליה מתני' מההי' דחור של נמלים אסיק אדעתיה לדחותו ביישוב קל ונכון ביישו' מתני' דהך דמתני' בחזקת פטורה קיימא ולהכי אזלי' בספקו לקולא. וההיא דקמה בחזקת חייוב קיימה ולהכי אזלינן בספקו לחומרא. ולא אסיק אדעתיה לההיא דחלה. אכן כשחזר אביי והק' לפי תירוץ רבא מההיא דחלה. לא מצא לו רבא מקום לנטות ימין ושמאל ליישב שניה' כי אם דוקא ביישוב זה האחרון ויישב הכל בסקירא א' ההיא דחור של נמלים וחלה דשאני התם דהוי ספק ממון איסורא דהוי ממון עניים ואזלינן לחומרא ומתני' הוי ספק ממונא ולקולא. אלא דק"ק ליישוב זה דהול"ל אלא א' רבא ואין זה כ"כ דוחק.
← Previous · Next → — showing 101–200 of 697
Saloniki, 1756. Via Sefaria (sefaria.org), Sefaria-Export. Version source: https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990010959930205171/NLI Licence: Public Domain. Source.