← Library

Aderet Eliyahu (Rabbi Yosef Chaim)

Sefaria · Tanakh > Acharonim on Tanakh · 1,282 sections

1. Tetzaveh.5

   והנה המצנפת היא מכפרת על הגאוה ואם תחשוב סדר הבגדים מתתא לעילא תהיה המצנפת שמינית ובזה יובן בס"ד מ"ש רז"ל ות"ח שרי ליה אחד משמונה שבשמינית דעשו החלקים על מספר שמונה ולא חילקו בסדר אחר והוא לרמוז מקום הכפרה שלו ולומר שאם הוא נזהר שלא יתגאה יותר משמינית יש לו כפרה על חלק השמינית שמתגאה מן המצנפת שהיא שמינית:

2. Tetzaveh.6

   ויובן בס"ד לפ"ז טעם שהותר דבר זה דוקא לחכם ולא לשאר עמא דארעא וג"כ היה בא לו כפרה משם והוא דהת"ח הוא עוסק בתורה והנה בתורה כתיב כי לוית חן הם לראשך וא"כ דוקא הת"ח זכות התורה יגין עליו שיהיה לו חן שאפי' הוא מתגאה חלק השמונה שבשמונה במזיד אפ"ה יהיה לו כפרה מזכות המצנפת של כ"ג וזהו בתורת חן וחסד מכח זכות התורה לוית חן הם לראשך דייקא שהיא בראש אבל שאר עמא דארע' אין להם להתגאות במזיד ולסמוך על כפרת המצנפת וכמ"ש רז"ל האומר אחטא ויום הכפורים מכפר אין יום הכפורים מכפר וכן דוגמת זה הוא כפרת המצנפת של כ"ג:

3. Tetzaveh.7

   או יובן בס"ד הטעם דמהני לת"ח דוקא דהנה ידוע דהרמב"ם ז"ל חילק הכ"ד שעות של היום ולילה לג' חלקים ח' שעות שינה ח' שעות מ"ומ שמונה שעות ללמוד בהם וסימנם א"ז תשכיל א"ז תצליח א"ז תישן כל חלק מספר א"ז ונמצא לפ"ז שצריך ללמוד ח' שעות מן הכ"ד שעות ולכן השתא הוי מדה כנגד מדה הת"ח שהוא לומד ח' שעות יתעורר לו כפרה מן המצנפת שהיא שמינית. ובזה יובן ות"ח שרי ליה שמינית שבשמינית ר"ל חלק אחד מהשמונה שעות שעם חלקי השמינית כי ג' חלקי שמיניות יש בכ"ד ומשמעות שרי ליה הוא מלשון כפרה כמו שאומרים שרי ליה מאריה:

4. Tetzaveh.8

   וכפי האמור שצריך להחזיר ע"י תשובה ומע"ט ד' בגדים שהם ר"ת אמ"כם להשלים השמונה בגדים בשלימות. הנה בזה יובן בס"ד הפסוק תן חלק לשבעה וגם לשמונה כי ידוע שמן השם והכסא חסר הו"א וצריך ג"כ להשלימם והנה השם והכסא הם שבעה אותיות ובזה יובן תן חלק לשבעה הם ד' אותיות השם וג' אותיות הכסא שתקן חלקם להשלימם וגם לשמונה רמז לשמונה בגדים הנז"ל להשלימם למעלה כאמור:

5. Tetzaveh.9

   ונשוב לתת טעם בס"ד למאמרם ז"ל שחלקו הגאוה לשמונה שמיניות ולמה בחרו בהתחלקות השמיניות. ויובן בס"ד בהקדים תחלה מ"ש הגאון ר' יהונתן ז"ל בספר יערת דבש ח"ב וז"ל כבר תמהו איך אמר כי אין מספר לכוכבים והלא חכמי התכונה מנו ומצאו כ"ב אלפים כוכבים והרבה תי' בדבר ותי' אחד הוא מה שמצינו בכל זמן מהזמנים כוכבים חדשים מה שלא שיערו הקדמונים אף שכליהם בראיה ואויר ארצם יותר טוב משלנו עד שאין לומר כי אנחנו רואים מה שלא ראו בעיניהם וכלי הרואים שלהם והיעשה ה' חדשות בארץ לברוא כוכבים חדשים אבל הענין כך כי גלגל השמיני הוא עב ויש ב' כוכבים בעובי זה למעלה מזה וזה למעלה מזה גדול ותחתיו קטן וא"כ בחוש הריאות א"א למנות רק אחד ובפרט כי גדול יבהיק אורו ויכסה קטן אמנם ברוב ימים כפי סדרו של יוצר בראשית ישנו כוכבים שהם זה תחת זה מצבם וינועו בתנועה בלתי שוה עד שיבואו זה רחוק מזה בהרחק מה כפי תנועתם ומה שהיה מקודם לכוכב אחד נעשו שנים ואלו הן הכוכבים חדשים הנראים מה שלא היה מקודם ולא נברא בריאה חדשה ואי לזאת פשיטא שאין לספור הכוכבים כי מי יוכל לדעת כמה כוכבים זה למעלה מזה ברום ועובי רקיע ואינם נמנים ע"פ הריאות כאחד ואם באמת שתים שהם הרבה ולכך אמר הקב"ה כה יהיה זרעך כי גם ישראל כך זה למעלה וגדול משפיע לקטן כאשר השפיע לע' זקנים וע' זקנים לשאר ראשי ישראל והם לשופטים אשר תחתיהם ולפעמים הצעיר והקטן גדול יהיה כאשר קונה שלימות וא"כ לא יהיה צריך להשפעות שני והוא לבדו גדול כמוהו ויחשב לכוכב בפני עצמו כמו הנז"ל שלפעמים ינועו הכוכבים העומדים זה תחת זה והיו לשני כוכבים ולכך נאמר לו כה יהיה זרעך עכ"ל ע"ש הרי לפי דברי הרב ז"ל הנה האדם יקח מוסר השכל מגלגל השמיני שיש בו ההשתנות הנז"ל שהכוכבים שבו כשהם עומדים זה למעלה מזה אזי התחתון יתבטל בעליון ויהיה כלא חשיב ולפעמים ינועו הכוכבים הנזכרים ויהיו לשני כוכבים ואזי גם הקטן לכוכב בפני עצמו יחשב וכן האדם אין ראוי להתגאות על אדם שהוא נכנע ומשועבד תחת ידו כי הגם שעתה זה האדם משועבד תחת ידו ונצרך אליו ובטיל לגביה עב"ז אם יזמין לו הקב"ה לזה האדם הקטן איזה שררה ועושר שלא יצטרך עוד אליו ויתרחק ממנו אזי גם הוא יחשב כמותו ולא יהיה בטיל עוד לגבי דידיה ולא תכון עוד גאותו על זה וכן הדבר הוא בהנהגת הת"ח עם תלמידיו ושאד העם הנכפפים והסרים אל משמעתו כי אין ראוי לו להתגאות עליהם כי הגם שעתה כולם נצרכים אליו ללמוד ממנו ועל כן כולם נכנעים אליו עכ"ז אפשר שזה התלמיד הנצרך אליך ואתה מתגאה עליו יתן לו הקב"ה שכל טוב ולא יצטרך עוד אליך ומה שאתה רואה שהוא בטיל לגבך לרוב חכמתך היתה עליו הנה בעתה גם הוא יגדל בחכמה ולא יצטרך אליך וכאחד ממך יחשב וכמו הכוכבים שבגלגל השמיני שלפעמים יתבטל הקטן בגדול ויהא כלא חשיב ולפעמים ינוע ממנו ויהיה נחשב כמוהו ולכן כשרצו חז"ל להתיר מעט גאוה לת"ח שיחיה לו בשביל כבוד תורתו חילקו אותה לח' חלקים וכל חלק הוא שמונה והתירו לו חלק השמיני שבשמינית כדי שיזכור וישים על לבו תמיד המוסר שצריך האדם ליקח מגלגל הח' שבו יש השתנות בכוכבים בקטן וגדול כדי שאז לא יהיה נמשך המעט ההיתר שהתירו לו לאיסור להתגאות הרבה אלא לקדש עצמו גם בזה המעט שהתירו לו שכל כוונתו תהיה לש"ש:

6. Tetzaveh.10

   ועשית בגדי קודש לאהרן אחיך לכבוד ולתפארת. יובן בס"ד כי הנה ה' יראה ללבב אבל האדם יראה לעינים ואם תראה אדם אחד שניכר לעינים שהוא צדיק גדול אפשר שלא כן האמת ואם יש שנראה לעינים שאין כ"כ צדיק אפשר שהוא צדיק גדול באמת באופן שאין האחד מכיר את חבירו כמו שהוא בזה והנה מי שהוא כהן גדול ולבש בגדי כהונה ביום הכפורים ונכנס לבית קדשי הקדשים ויצא בשלום הנה עתה יש להכריח עליו שהוא צדיק גמור וזה סימן גדול על הצדקות שידוע שמי שאינו כ"כ צדיק לא היה יוצא בשלום מן הקודש וכמו שהיה בזמן בית שני וכמבואר בש"ס דיומא ע"ש והנה זה שהוא צדיק אזי בגדי כהונה שלובש הם לו לכבוד ולתפארת שהוא יתכבד ויתפאר בהם אבל מי שאינו צדיק לא כן תהיה לו שאדרבה יתגלה קלונו בהם אם לא יצא בשלום מן הקודש והנה אדם שעדיין לא נכנס לבית ק"הק ועושים לו בגדי כהונה כדי למנותו כהן גדול ליכנס לבק"הק הנה הגם שבאמת בגדי כהונה הם לכבוד ולתפארת עכ"ז לא תוכל להכריח ולומר שהם לכבוד ולתפארת לזה הכהן שמתקנים בעבורו כי אפשר שיהיה להפך שיתגלה קלונו לבסוף ורק אחר שיתמנה ויגיע זמן כניסתו לבק"הק ויצא לשלום אזי תוכל לומר שהם לו לכבוד ולתפארת וכמ"ש החכם בשעת המחקר יקל האדם או יקר והנה כל זה באדם סתם אבל אדם קדוש כאהרן הכהן שהוא כהן ונביא ונגלה אליו האלהים וידוע ומפורסם צדקתו לעיני הכל הנה בצדיק מפורסם כמוהו לא יפול בו נדנוד ספק דספק ובודאי כשיבא זמן שיכנס לבק"הק יכנס בשלום ויצא לשלום וא"כ הגם שבעת עשיית ותיקון הבגדים עדיין לא נכנס לבק"הק עכ"ז הבגדים הקדושים אלה שמתוקנים בעבורו המה לו לכבוד ולתפארת משעת עשייה. ובזה יובן ועשית בגדי קודש ומאחר שהיא לאהרן הידוע ומפורסם בקדושתו ובצדקתו ובתמימותו וגם שהוא אחיך הדומה אליך בנבואה לכן מעתה שהוא עת עשייתם המה לו לכבוד ולתפארת ולאיש כמוהו אין צריך לדעת אותו מן הנסיון:

7. Tetzaveh.11

   והנה לכאורה י"ל בכפל הלשון דאמר לכבוד ולתפארת דלכאורה היינו כבוד היינו תפארת. ויובן בס"ד דהנה יש אדם שלובש דבר שהוא מצד עצמו אינו שוה דמים הרבה וגם אינו דבר נאה כ"כ ואמנם הוא סימן שררה הניתן מאת המלך להשרים שלו כל אחד כפי מעלתו והדבר חתיכת כסף או זהב קטנה ואמנם יש בו מעלות מעלות וזה הדבר יקירותו וחשיבותו הוא מפני שאין כל אדם יכול ללבוש אותו ורק מי שנותן לו המלך רשיון בזה ויש בזה מדרגות מדרגות וכל אחד אינו יכול ללבוש כי אם הסימן שהוא כפי מדרגתו ולכן הלובש זה הדבר כשיראוהו העולם יכבדוהו הרבה וכל אחד יהיה נכבד כפי מדרגת החתיכה שלובש ואמנם יש דבר שחשיבותו הוא מצד עצמו כמו אבן טובה שהלובש אותה יפארוהו העולם מצד ערך האבן שעליו שהיא שוה הרבה וזאת תהיה לו לפאר שיצא תוארו הדור ומפואר לעיני הכל מחמת האבן המזהרת עליו וכן אם האדם ילבוש בגדים נאים יתהדר ויתפאר גופו בהם שיצא נאה ומפואר בהם מחמת שהם עצמם נאים ומנאים אותו.והנה כאן בבגדי כהונה תרווייהו איתנהו דהנה בגדי כהונה אין רשות להדיוט ללבוש אותם רק הכהנים וד' בגדים היתרים אין רשות לשום כהן ללבוש אותם רק הכהן גדול והם כמו סימן גדי.יל הטתן מאת המלך מלכו של עולם לזה האדם שהוא לבדו משרת ה' ונכבד מכל אדם וא"כ גם אם יהיו הבגדים אלו אין להם חשיבות מצד עצמם ואין בהם נאות כלל גם כן הלובש אותם יתכבד בהם הרבה כי בהם יהיה ניכר שהוא משרת ה' וגדול כמעלה מכל אדם וכ"ש וכ"ש אם הבגדים האלו הם נכבדי' נמי מצד עצמם שהם נאים ויקרים עד מאוד והם בדמים הרבה ונחמדים למראה וכל הרואה אותם יתפלא ממלאכתם ונקיותם והלובש אותם יתגאה ויתפאר גופו בהם ובפרט שהחשן על לבו מבהיק ומזהיר עליו באבנים הטובות ויקרות הקבועי' בו ומלאכתם הפלא ופלא ובודאי שהוא יצא נאה ומפואר בהם עד מאוד וא"כ השתא בשמונה בגדים שצוה השי"ת בשביל אהרן יש בהם שתים מעלות הא' שהם כמו טכסיס סימני המלכים שנותנים לשרים והב' מצד חשיבות עצמם שהם בעצמם יקרים ונאים עד מאוד ולז"א לכבוד ולתפארת דאיכא בהו תרתי לטיבותא:

8. Tetzaveh.12

   שתי כתפות חוברות יהיה לו אל שני קצותיו וחובר. יובן בס"ד דרך רמז כי ידוע שהנהגת העולם הוא על ידי בחינת שם הו"יה ושם אדנ"י והם כשני כתפים שיש בהם סמיכה לעולם ואנחנו כל מגמתנו במעשה המצות ליחד שם הוי"ה ב"ה ושם אד"ני בשלמות גמורה ואזי כשיתייחדו יהיה חסד גדול בעולם שיתרבה השפע וז"ש שתי כתפות רמז לשם הו"יה ב"ה ושם אד"ני חוברות שיתחברו יחד אזי יהיה לו לזה הצדיק המחברם אל שני קצותיו כלומר יהיה לו שם אל שהוא חסד דכתיב חסד אל כל היום. שני קצותיו כלומר שימשך לו חסד מימין ומשמאל שהם שני קצותיו לקיים מה שנאמ' כי ימין ושמאל תפרוצי ולא יהיה מסתלק ממנו ח"ו אחר כך אלא וחובר שתמיד יהיה מחובר עמו חוט של חסד:

9. Tetzaveh.13

   וחשב אפודתו אשר עליו כמעשהו ממנו יהיה. יובן בס"ד דרך רמז ונקדים לפרש בס"ד תחלה מ"ש התנא לתלמידיו יהי מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם והכוונה שהנה כמו שהאדם הוא ירא ומתפחד על הבשר ודם שלו לשמרו היטב מדברים המזיקים להם וגם הוא ירא עליהם ומזדרז לקרב להם התועלת יפשא"ק כן האדם יהיה ירא על דברים הנוגעים אל השמים שהם המצות ומע"ט לשמור אותם מדברים המזיקים ומבטלים אותם וגם נמי יזדרז לקרב התועלת לעשייתם ולקייומם ולז"א יהי מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם שתהיו יראים וחרדים על מעשה שמים כמו שאתם יראים וחרדים על בשר ודם שלכם. ובזה יובן בס"ד רמז הפסוק וחשב אפודתו אשר עליו רמז למצות ומע"ט אשר מהם יעשה מלבוש רוחני לחגור בהם לעו"הב והם עליו מוטלים לעשותם כי כל אדם חייב לקיים מצות התורה כפי יכלתו וז"ש וחשב אפודתו אשר עליו הם המצות יהיו חשבונותיו ורעיונו עליהם כמעשהו ר"ל כמו המעשה החול שלו הם עסקי גופו וממונו דכמו שהוא מחשב בהם יומם ולילה ולא יסיר אותם ממחשבתו כן תהיה המחשבה שלו במצותיו יתברך:

10. Tetzaveh.14

    או יובן בס"ד לרמוז דהנה העושה צדקה או שאר מצוה הגם דמצד המעשה נראה שהוא עושה מצוה גדולה אבל יתכן מצד המחשבה לא כן הוא אם הוא מחשב בזאת המצוה איזה פנייה או יוהרא וכיוצא והנה ודאי שעיקר המצוה הוא במחשבה ובפרט מצות הצדקה כי האדם הנותן צדקה אין לו מן הדין זכות בה כי הממון הוא של הקב"ה דכתיב לה' הארץ ומלואה ואולם הש"ית כרוב חסדיו וטובו הוא חושב לאדם כאלו נתן זה משלו וזה תינח אם יעשה מצותו יתברך בשלימות שיכוין במחשבתו ג"כ לש"ש אבל אם יחטא במחשבתו לחשוב פניות אחרות כיוהרא וכיוצא הנה אין דאוי עתה שיעשה הקב"ה עמו החסד הגדול שיהיה נחשב לו כאלו נתן הצדקה משלו ואפשר לרמוז בזה כי לכן נקרא ממון והוא שאם האדם יעשה בו רצונו יתברך בשלימות שהוא במחשבה ומעשה אזי יהיה תיבת ממון אותיות ממנו כלומר שיחשוב לו הקב"ה כאלו ממנו היה זה ומשלו נתן וכן הוא בכל מצוה ומצוה דג"כ אפשר לטעון עליה מן הדין מי הקדימני ואשלם מי עשה סוכה ולולב אם לא נתתי לו אני ונמצא שהכל משלו יתברך ואין לאדם זכות בה ואמנם אם בכל אלו יכוין למחשבה קדושה שיחשוב בכל לש"ש ולא לשום פנייה זרה ח"ו אזי הש"ית יגדיל חסדו אתו ויחשוב לו כאלו משלו עשה כל המצות האלו וממנו היו ולא יאמר לגבי דידיה מי הקדימני ואשלם. ובזה יובן בס"ד וחשב אפודתו אשר עליו כלומר המחשבה של המצות אשר מוטלים עליו כמעשהו כלומר ליזהר במחשבה לעשות כפעולה הנראית מן המעשה וכמו שהמעשה היא נראית מצוה גדולה כן המחשבה תהיה דומה למעשה ולא שיחשב לשום פנייה אחרת ח"ו ואזי עי"ז נחשב לו כאלו ממנו יהיה שלא יאמר הקב"ה לגבי דידיה טענת מי הקדימני ואשלם אלא יחשוב לו כאילו הכל ממנו ומכחו היה ואז ישלם שכר טוב ורב על מצותיו:

11. Tetzaveh.15

    והיה פי ראשו בתוכו שפה יהיה לפיו סביב. יובן בס"ד דרך רמז כי הנה ידוע מ"ש חז"ל שבזמן הזה אין לו לאדם שיתפלל תפלה בתורת נדבה כאשר היו נוהגים בזמן הש"ס יען כי עתה אין כל אדם מכוין דעתו היטב בתפלה להתפלל בכוונה וא"כ יותר טוב שלא יתפלל והנה לכאורה יש לחקור בס"ד בזה דממה נפשך אם תפלה בלא כוונה היא איננה מקובלת ורצויה לפניו ית' אם כן בזמן הזה שהאדם יודע ומכיר בעצמו שיש לו מחשבות רבות ואינו יכול לכוין בתפלה אזי לא יתפלל לגמרי מאחר שאין רצונו ית' בזה למה לו להתפלל אדרבה יותר טוב שלא יתפלל ויברך הברכות על חנם ח"ו ואם נאמר שתפלה שהיא בלא כוונה גם כן היא צריכה ועכ"פ היא יותר טוב מאם שלא יתפלל כלל אם כן למה כתבו חז"ל שאין להתפלל עתה בתורת נדבה בשביל שאין מכוונים בתפלה דנהי ראינו עושה מצוה כתקונה עכ"פ קצת מצוה מיהא איכא ועדיף טפי ממי שאינו מתפלל כלל ואם כן השתא קשה הדבר ממה נפשך אם תפלה בלא כוונה יש בה קצת מצוה יתפללו נדבה גם כן ואפי' שהיא בלא כוונה ואם אין בה מצוה כלל אם כן גם תפלת החובה לא יתפלל האדם שיודע בעצמו שאין לו כוונת הלב. ויש לתרץ חקירה זו בס"ד ע"פ דמיון ומשל לברנא דמלכא שכל איש פרטי יש עליו סך ידוע לתת כל שנה מאה גדוש ויש ממונה מן המלך לקבץ זאת והנה אם זה האיש לא היה אפשר לו לתת המאה גדוש להממונה של המלך והוכרח להביא המאה גרוש ולמסור אותם ביד המלך עצמו הנה לא עשה בזה גנאי למלך להביא לו מאה גרוש שאיננה לפי כבודו יען כי זה המאה גרוש היא חוב על זה האיש שחייב למלך כל שנה ואם היה מעכבם לעצמו ולא יביאם כלל הרי הוא גוזל מנת המלך וצריך לחייבו על זאת כפי המשפט וכן הדבר הוא בענין המכס שאם נתחייב לתת מכס מאה גרוש שהוא דבר מועט והביא המאה ומסרם למלך אין בזה גנאי למלך יען שזה מוכרח להביאם כי חייב בהם ואם לא היה מביאם כלל היה מתחייב קנס אבל אם בא אדם והביא למלך מנחה מאה גדוש שהוא דבר מועט הרבה הא ודאי שזה האיש הרי הוא מבזה למלך בזה להביא לו מנחה דבר מועט בזה וצריך לחייבו על זאת כי נהג קלות במלך כי המביא המנחה למלך אם היא ראויה לכבוד המלך יביאנה ואם לאו יותר טוב שלא יביאנה ואפי' אם זה האיש הביא מאה אלף גרוש עכ"ז מאחר שהיא אינה לפי כבודו הרי היא בזיון למלך ולא כבוד וכן הדבר בתפלה שהנה הקב"ה קבע לנו ע"י עבדיו הנביאים אבותינו הקדושים זיע"א שצריך להתפלל ג"פ ביום שחרית מנחה ערבית וא"כ ג' תפלות אלו הם בתורת חוב עלינו והנה המתפלל בלא כוונה הגם שיש בה חסרון גדול כי תפלה בלא כוונה הוא בגוף בלא נשמה אבל עכ"פ מצוה מיהא קא עביד וכמ"ש ישיב ואפי' סובין יען כי חוב על האדם וצריך לשלם כל מה שיכול לשלם כי המלוה אע"פ שחייב לו הלוה מעות טובים אפ"ה אם אין ללוה כי אם מעות רעים הוא מקבל אותם ממנו שזה יותר טוב מאם לא יתן לו כלום אלא שאח"ך מביאו לדין תורה ומכריחו להחליפם במעות טובים כן הוא המתפלל בלא כוונה ג"כ צריך לתקן אח"ך את תפלתו כי התפלות שהם בלתי כוונה נתקנים אח"כ ע"י שחוזר ומתפלל בכוונה ואזי מחיה אותם התפלות שהיו בלתי כוונה ומעלה אותם ויש בזה עוד תיקונים אחרים ואמנם כל זה בתפלות שהם חובה על האדם שהגם שהם בלתי ראויים למלך מלכו של עולם עכ"פ צריך האדם לפרוע חוב הקבוע עליו ואם לא יתפלל הרי זה נמצא גוזל מנת המלך אבל אם זה האדם התפלל תפלת החובה ויצא י"ח וחוזר ומתפלל בתורת נדבה הנה זאת התפלה היא כמו דורון ולכן אם זה האדם יודע בעצמו שהוא מתפלל בכוונה שאז תהיה תפלתו ראויה להתכבד לפני המלך מלכו של עולם יוכל להתפלל ואם יודע שהוא בעל מחשבות רבות ואינו יכול להתפלל בכוונה וא"כ אזי תפלתו בלתי ראויה להתכבד לפני המלך מלכו של עולם א"כ איך יביא דורון זה שהוא גרוע ואינו ראוי לכבודו ית' וכמו שכתבנו בס"ד במשל האמור שהמביא מנחה למלך אם היא מנחה הראויה יביאנה ואם לאו יותר הוא כבוד למלך אם לא יביאנה ולכן השתא שפיר כתבו הפוסקים ז"ל שבזמן הזה שאין האדם מכוין בתפלה כראוי לא יתפלל תפלה בתורת נדבה אבל תפלה שהיא חובה חייב להתפלל עכ"פ:

12. Tetzaveh.16

    ונמצא השתא לפ"ז שמה שמנעו חז"ל את האדם עתה מלהתפלל בתורת נדבה הוא מחמת חסרון הכוונה שיש לו ולולי זאת היה יכול האדם להתפלל כל היום כולו תפלה אחר תפלה כמה פעמים מן הבקר עד הערב ובזה יובן בס"ד והיה פי ראשו בתוכו תיבת פי ר"ל חלק כמו והיה פי שנים ברוחך אלי וז"ש והיה פי ראשו כלומר חלק ראשו רמז למחשבה שהיא חלק הראש בתוכו ר"ל שתהיה תמיד המחשבה בעת התפלה בתוכו ולא יוציא אותה להניחה על דברים אחרים זרים והיינו שהוא מתפלל לפני הקב"ה ומוציא מחשבתו להניחה בסחורה פ' ובחנות פ' ובעיר פ' וביוצא בזה אלא יניחנה תמיד בתוכו שתהיה מקושרת ומונחת בדברים שמוציא מתוך לבו וקרבו ולא יוציא אותה החוצה בעניינים זרים ואם יהיה חזק ואמיץ בזה אזי ירויח בזה ששפה יהיה לפיו סביב כמו גלגל הסובב כלומר שתמיד השפה של פיו סובבת בדבור התפלה שיתפלל ויחזור ויתפלל שיוכל להתפלל כמה תפלות בתורת נדבה ולא שיהיה מתפלל תפלת חובה דוקא ומה דנקט שפה לפיו לרמוז נמי לפי דרכו למ"ש חז"ל שפ"ה גי' שכינה שע"י המחשבה הנקייה יהיה השראת שכינה בדבור היוצא מפיו בתפלה וכמ"ש ויהי נועם ה' אלהינו עלינו. גם ר"ת והיה פי ראשו בתוכו גי' רפ"ח רמז לרפ"ח ניצוצות שיתבררו על ידי התפלה כשתהיה בכוונה:

13. Ki Tisa.1

    כי תשא את ראש בני ישראל. יובן בס"ד ע"ד מ"ש בגמ' דהוריות מלכי ישראל מושחים אותם כמין כי ע"ש וז"ש כי תשא כלומר כמין כי תשא את ראש בני ישראל הוא המלך שהוא ראש בני ישראל כלומר ההתנשאות שלו שהיא המשיחה תהיה כמין כי:

14. Ki Tisa.2

    ונתנו איש כופר נפשו לה' בפקוד אותם ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם. הנה הדקדוק מבואר דלמה אמר בפקוד אותם ב' פעמים והלשון כפול וכן דקדק רבינו מוהר"ם אלשיך ז"ל ע"ש ויובן בס"ד והנה תחלה יש לתת טעם בס"ד למה שנותנים מחצית השקל ולא שקל שלם והוא בהקדים דברי המדרש רבה וז"ל ד"א זכור לאברהם אמר רבי אבין בשם ר' אחא משל למלך שהפקיד לו אהובו אצלו עשרה מרגליות מת אהובו והניח בת אחת עמד המלך ונטלה לאשה ועשאה מטרונה ונתן לה שלשלת אחת של י' מרגליות ונתנה אותם בצוארה לאחר ימים איבדה השלשלת התחיל לכעוס המלך ובקש להוציאה אמר מגרשה אני מביתי אוציא' מאצלי נכנס שושבינה אצל המלך והיה מפייסו ולא היה המלך נשמע לו אלא היה אומר מגרשה אני מאצלי א"ל למה אדוני המלך אמר שנתתי לה עשרה מרגליות ואבדתן אמר חי מרי המלך אעפ"כ צריך אתה להתפייס ולרצותה ולא היה המלך שומע לו כיון שראה השושבין מה שבקש לעשות עמה ואינו מתרצה אלא מתריס ואומר אגרשנה א"ל בשביל עשרה מרגליות שאיבדה אתה מבקש להוציאה אין אתה יודע שאני יודע שהפקיד אביה אצלך עשרה מרגליות יצאו עשר בעשר כך כיון שעשו ישראל אותו מעשה היה האלהים כועס עליהם התחיל אומר הקב"ה הרף ממני ואשמידם אמר משה רבון העולם על מה אתה כועס על ישראל אמר בשביל שביטלו עשרת הדברות א"ל יש להן מהיכן ליפרע א"ל מנין אמר תזכור שנסית אברהם בעשר נסיונות ויצאו עשר בעשר הוי זכור לאברהם ליצחק ולישראל עכ"ל ע"ש:

15. Ki Tisa.3

    והנה קודם שנבוא לבאר המכוון אל דרושנו בס"ד הנה חובה מוטלת להבין אמרי בינה דברי המדרש הנז"ל שכתב שהשיב לו הקב"ה מנין וא"ל תזכור שנסית אברהם וכו' והא ודאי שהקב"ה יודע הלבבות ויודע על מה היתה כוונת מרע"ה באמרו יש להן מהיכן ליפרע וא"כ למה א"ל מנין כאשר ישאל איש את רעהו ח"ו. גם עוד מלבד זאת הנה יש לחקור במה שמצינו שהקב"ה רוצה שיהיו הצדיקי' מלמדים סניגוריא על ישראל וטועני' בשבילם טענות לזכותם וכמו שמצינו כאן שרמז לו הקב"ה למרע"ה באמרו ועתה הניחה לי ודרשו רז"ל שכאן פתח לו פתח והודיעו שהדבר תלוי בו שאם יתפלל עליהם לא יכלם וכמ"ש במדרש וז"ל וכי משה היה תופס בהקב"ה שהוא אומר הניחה לי אלא למה הדבר דומה למלך שכעס על בנו והכניסו לקיטון ומתחיל לבקש להכותו והיה המלך מצעק מן הקיטון הניחה לי שאכנו והיה פדגוג עומד בחוץ אמר הפדגוג המלך ובנו לפנים בקיטון למה אומר הניחה לי אלא מפני שהמלך מבקש שאלך ואפייסנו על בנו לכך הוא מצעק הניחה לי כך אמר הקב"ה למשה ועתה הניחה לי אמר משה מפני שהקב"ה רוצה שאפייס על ישראל לפיכך הוא אומר ועתה הניחה לי מיד התחיל לבקש עליהם רחמים וכו' ע"ש. וכן נמי מצינו בהושע שא"ל הקב"ה חטאו ישראל כדי שילמד עליהם סניגוריא ולומר בניך בחונך בני אברהם יצחק ויעקב וכו' והושע לא אמר כך אלא א"ל העבירם באומה אחרת ואמר הקב"ה מה אעשה לזקן זה אומר לו קח לך אשה זונה ותלד בני זנונים ואח"ך א"ל שלחה אם הוא משלח אותה גם אנכי אשלח את ישראל וכמ"ש בגמרא וילקוט ע"ש ונמצא שהקב"ה רוצה שהצדיקים שברור ילמדו סניגורייא על ישראל וכן מצינו במס' שבת שאומר הקב"ה ליצחק בניך חטאו ועושה יצחק אע"ה חשבון בזה ע"ש וכן יש כזאת הרבה:

16. Ki Tisa.4

    והשתא לפ"ז יש לחקור בס"ד דממה נפשך אם הסניגורייא והטענות שמדברים הצדיקים שבדור הם טענות מצדיקות ויש בהם יכולת להציל את ישראל א"כ למה רוצה הקב"ה שיטענו אותם הצדיקים גם בלתי שיטענו הם הם גלויים ומפורסמים אצלו ית' והוא יצדיק אותם בב"ד הצדק בטענות אלו ועוד שמיכאל השר הגדול גם כן יוכל לטעון טענות אלו ולמה צריך לצדיקים שברור ואם בטענות אלו אין יכולת להציל את ישראל אם כן גם אם יטעון אותם מרע"ה ושאר צדיקים למה יועילו להציל את ישראל. והנה יובן בס"ד לתת טעם לזה דמלבד כי ודאי יש טעם מספיק הכמוס אתו ית' על זאת ואין אנחנו יכולים להשיבו כי עמקו מחשבותיו יתברך ממחשבתינו ומה אנחנו ומה חיינו להשיג מפלאות תמים דעים על בוריין וכמ"ש דהע"ה מה גדלו מעשיך ה' מאוד עמקו מחשבותיך איש בער לא ידע וכסיל לא יבין את זאת ואמנם אפשר להוסיף לפרש בס"ד טעם פשטי לזאת והוא דידוע מ"ש חז"ל שכל דבור ודבור של מצוה היוצא מפי הצדיק נברא ממנו מלאך ועד ממהר על זאת הוא המגיד שהיה למדן הקדוש זלה"ה והיה אומר לו אני הוא המשנה שלמדת ונשמע קולו בבואו אל הקדש כידוע דבר זה לכל. והנה ידוע שלימוד הזכות וסניגורייא על ישראל היא מצוה רבה שאין לה ערך ועדיף מתלמוד תורה והנה ודאי שהזכות והסניגורייא שהיו מלמדים מרע"ה ושאר צדיקים שבדורות הם חזקות מצד חסדו ות' ויש בהם יכולת להציל את ישראל בתורת חסד ולא ע"פי מדת הדין הקשה ואמנם רצה הקב"ה לזכות את ישראל זכות קיים שלא תחזור מדת הדין ותקטרג שנית על זאת והנה אם היה טוען מיכאל טענות אלו הגם שהיה ממתיק המדת הדין לפי שעה הראויה לכך אבל אפשר שתחזור אח"ך ותקטרג שנית על הקדום בהתחדש לה מעט מן המעט קטרוג חדש וטענה מחודשת וצריך לחזור ולטעון מחדש ואין כל העתים שוות ולכן רצה הש"ית שיטענו הצדיקים שבדור זכות בעד ישראל והם ילמדו סניגורייא עליהם כדי שבדבור זה שמדברים טוב על ישראל יהיה נברא ממנו מלאך וזה המלאך יהיה קיים לעולם ותמיד ישאג באותו הזכות בעד ישראל ולא ידום וכל עוד שהמלאך ההוא קיים ועומד אין פתחון פה למדת הדין לקטרג עוד באותו קטרוג הראשון ולהזכירו יען כי המלאך ההוא הנברא מאותו הזכות והסניגורייא הוא עומד לנגדה ותברא בצידה וא"כ בזה נמצא שאותה הסניגורייא והזכות היא קיימת ועומדת לעד ולעולמי עולמים ואינה זזה ממקומה כלל ועיקר. והשתא בזה שפיר מובן דקדוק הראשון שדקדקנו במאמר הקדום במ"ש הקב"ה למשה מנין. שהגם שיודע הקב"ה כוונתו של מרע"ה על מה כיון באמירתו יש להן מהיכן ליפרע עכ"ז הוא רוצה שיצאו הדברים מפורשים היטב מפי מרע"ה כדי שבזה תהיה סניגורייא שלימה ויהיה אז נברא מדבורו השלם מלאך שלם וחזק ואז תהיה הסניגורייא הזאת חזקה וקיימת לעד לעולם והנה אפילו שטען מרע"ה כמה טענות וכמה התצדקות עשה בשביל ישראל בשביל מעשה העגל עכ"ז מרוב חומר העון ההוא שעשו לא הועיל כל זאת לבטל העונש לגמרי כי מעיקרא לא נתקבלו הטענות לבטל מעליהם העונש כולו ורק נתקבלו לבלתי כלותם בפ"א ח"ו אלא יהיה נפרע מהם קצת בכל פקידה ופקידה וכמ"ש רז"ל אין לך כל פקידה ופקידה שאין בה מעון העגל ולכן תנאי התנה הקב"ה בשעת הסליחה של עון העגל וא"ל וביום פקדי ופקדתי עליהם חטאתם והועילה הסליחה שלא יהיו כלים ח"ו בפ"א וגם כל עוד שהם עושים רצונו של מקום לא יזכר ולא יפקד עון זה עליהם כלל ועיקר:

17. Ki Tisa.5

    והנה אחרי אשר הודיע אלהים אותנו את כל זאת ברוב חסדו ית' הנה השתא נשוב לדבר במכוון דרושינו אשר דברנו בו והוא כי נמצינו למידין מן המדרש האמור כי ישראל לא היו חייבים אותו העת שעשו העגל כי אם בעשרת הדברות דכן אמר לו מרע"ה להקב"ה יצאו עשר בעשר ואם יש עליהם חיוב יותר מזה הסך בשביל צוויים אחרים א"כ איך יספיק העשרה נסיונות הא פש עוד גבייהו וא"כ השתא לפי דברי חז"ל שכתבו שמצוות השקלים היא באה לתקן עון העגל וכמ"ש רבינו מהר"ם אלשיך ז"ל ע"ש לכן השתא מובן שפיר בס"ד הטעם שצוה הקב"ה לתת מחצית השקל דוקא שהוא עשרה גרה כי עשרים גרה השקל ומחצית השקל הוא עשרה כנגד מה שחייבים ישראל בשביל שביטלו עשרת הדברות והוי עשרה כנגד עשרה לתקן זה בזה:

18. Ki Tisa.6

    והנה לפ"ז תיקשי דאמאי צריך למחצית השקל הא א"ל מרע"ה להקב"ה שיצאו עשר נסיונות כנגד עשרת הדברות ואמנם דע דכל זה הוא מחסדי הש"ית ורוב רחמיו על עמו בית ישראל דהנה הש"ית ידע דעתידין ישראל לחטוא כמה פעמים וצריכים לגלות בכמה מלכיות והנה אין תרופה למכתם לולי זכות העשרה נסיונות של אברהם אע"ה דכח העשרה נסיונות רב ועצום להצילם מעשרה כחות הטומאה והאו"הע כל אחד יש לו אחיזה באיזה כח מעשרה כחות הטומאה ובין כללות כולם יש עשרה כחות טומאה ולא יותר והנה העשר נסיונות הם כנגדם לבטל כחם ויתבטלו עשרה כחות טומאה בעשרה נסיונות של אאע"ה ולכן הש"ית לא רצה שיפסידו זכות זה של עשרה נסיונות בשביל עון העגל שיצאו עשר בעשר כאשר רצה מרע"ה דאם יפסידו זה כאן א"כ מה יעמוד להם בדורות האחרונים להצילם מיד האויבים והמקטרגים הצרים אותם ולכן צוה אותם השם יתברך להביא מחצית השקל שיהיה להם כפרה בשביל עון העגל וממילא זכות העשרה נסיונות יהיה שמור להם לדורות ולכן תמצא שכל פקידה ופקידה שהיתה לישראל היה בה קצת כפרה בשביל עון העגל משום דענין מחצית השקל לבדו לא אלים כ"כ שימחה החוב מעליהם לגמרי וא"כ השתא בוא וראה חסדי השי"ת דאם היה מוציא העשר נסיונות בשביל עון העגל א"כ השתא לא היה תקומה ח"ו לישראל והיינו דבחרבן בית ראשון מצינו שהקב"ה רחם על עמו ישראל ושפך חמתו על העצים והאבניים ולא כלה הכל ח"ו וכן תמיד כשהיה גזירה ח"ו היה הש"ית מעביר הגזירה בצער אחר ולא היה ח"ו כליה וכל זה הוא זכות העשרה נסיונות שיש לנו מאברהם אע"ה ובזה יובן הפסוק ונתנו איש כופר נפשו בפקוד אותם שיתנו כל אחד מחצית השקל שהוא כופר נפשו לכפר על עון העגל ואז ממילא כשנותנים כופר נפשם ממון בעין עשרה גרה כנגד עשרת הדברות זה יהנה להו דלא יהיה בהם נגף בפקוד אותם מלשון פקידה וכמ"ש רז"ל אין לך כל פקידה ופקידה והכוונה שע"י שהם נותנים כופר נפשם א"כ ממילא לא יפסידו העשר נסיונות ויהיו שמורים לבני ישראל לדורותם שבעת אשר יפקדו עליהם מלמעלה בשביל חטאתם לא תתגבר מדת הדין ח"ו שיהיה בהם נגף שהוא דבר כליה לכל ח"ו אלא ישפוך הקב"ה חמתו על עצים ואבנים או יעביר הגזירה בצער בעלמא וכמו שהיה בימי המן וכיוצא בזה האופן שתהיה להם נפשם לשלל ויהיו ניצולים:

19. Ki Tisa.7

    ויאמר ה' אל משה ראיתי את העם הזה והנה עם קשה עורף הוא ועתה הניחה לי ויחר אפי בהם ואכלם ואעשה אותך לגוי גדול. והנה י"ל דאחר שאמר לו עשו עגל מסכה וישתחוו לו ויאמרו אלה אלהיך ישראל שכפרו בעיקר א"כ מאי חידוש' דקא מוסיף לו השי"ת למרע"ה וא"ל ראיתי את העם הזה והנה עם קשה עודף הוא ועוד דדבר כזה אפשר לאמרו אם הם התריסו נגדו ית' בעון קל אבל אם הם כפרו בעיקר איך יפול עליהם לשון זה גם י"ל דלשון ועתה הוא מושלל ההבנה דמה בא למעט גם עוד י"ל דלשון ויחר אפי וכו' נראה שהוא לשון לעתיד דמשמע עדיין לא חרה אפו ואיך יתכן זה והא משעשו העגל חרה אפו בהם לכלותם ח"ו. גם עוד י"ל דמה שייכות עתה לאמר לו ואעשה אותך לגוי גדול כאלו בא לשוחדו חלילה דמה יועיל דבר זה נגד מרע"ה דממה נפשך אם יראה מרע"ה שיש יכולת בידו להציל את ישראל ודאי לא יתרצה בזה וימנע מלהצילם ואם לא יש יכולת בידו מכח גזרתו שגוזר עליו שלא יתפלל בעדם ולא יזכה אותם א"כ בלא"ה לא יוכל לעבור רצונו ית'. ויובן בס"ד לפרש והנה תחלה נקדים מ"ש המפרשים ז"ל ע"פ ועתה הניחה לי שמרע"ה רצה לטעון לי צוית ולא להם והקב"ה א"ל הניחה לי פי' תניח טענת הלי שלא תטעון לי צוית ואז בזה ויחר אפי בהם ואכלם עכ"ד ז"ל. והנה דברים אלו תמוהים קצת דממ"נ אם טענת לי צוית טענת אמת לא ימנעהו הש"ית מלטעון אותה דהשופט כל הארץ לא יעשה משפט ח"ו ואם היא אינה טענה א"כ גם כי יטעון מה בכך יאמר לו אין זו טענה מספקת. והנה עוד נבא להקדים לחקור בס"ד חקירה אחת במ"ש דז"ל כנפי יונה נחפה בכסף מה היונה כנפיה מגינות עליה כך ישראל מצות מגינות עליהם והנה לכאורה דברים אלו תמוהים דבאיזה מצות משתעו רבנן והלא הם אמרו דשכר מצות בהאי עלמא ליכא ואיך יאמרו מצות מגינות עליהם ואם איירי במצות קבלת אלהותו יתברך ובלתי עבור ע"ז אשר נצטווינו בדבור אנכי ולא יהיה לך דעל זה כתבו המפרשים דיש לקבל שכר בעו"הז משום דכתיב ביומו תתן שכרו ודוקא שאר מצות שנצטווינו ע"י מרע"ה שהוא שלוחו של מקום אין בזה חיוב ביומו תתן שכרו דקי"ל השוכר שכיר ע"י שליח אינו עובר על ביומו תתן שכרו לא השליח ולא המשלח דזה בשביל שאינו שלו וזה בשביל שלא שכרו בעצמו אבל אנכי ולא יהיה לך דמפי הגבורה שמענום על זה יש לקבל שכר בעו"הז ג"כ משום ביומו תתן שכרו. הנה עכ"ז סתמיות דברי חז"ל דאמרו סתם מצות מגינות עליהם משמע דאיירי בכל מצות שעושים ישראל ועוד דהנה מצינו להדיא אלו דברים שאדם אוכל מפירותיהם בעו"הז והקרן קיימת לו לעו"הב ואלו הם כיבוד אב ואם וכו' הרי דיש הנאה מן המצות בעו"הז ואע"ג דאמרו אוכל מפירותיהם דוקא אבל הקרן קיים לעו"הב הנה עכ"ז הרי יש הנאה מן המצות ולפי הטעם שאמרו רז"ל דהמצוה היא נצחית הנה גם הפירות היוצאים ממנה צריך שיהיו נצחים דולדה כמוה וג"כ צריכים להיות שמורים לעו"הב וכן מצינו בתרומה בפרק ט' דתרומות שאמרו במשנה גידולי תרומה תרומה ע"ש וכן נמי הפירות צריכים שיהיו כמו הקרן ואיך נהנים מהם בעו"הז וגם לפי דברי רז"ל שאמרו שכר מצות בהאי עלמא ליכא משום דהמצוה היא נצחית וצריך ליהנות ממנה בעולם הנצחי:

20. Ki Tisa.8

    והנה אפשר ליישב חקירה זו בס"ד והוא דהנה ידוע דהאדם צריך לקיים כל מצוה ומצוה ממצותיו ית' בשביל שהקב"ה צונו בזה והוא אלהינו ואנחנו צריכים לקיים מצותו ואם אינו מכוין דעתו בזה האופן אז אין מצותו כלום ולכן אנחנו מברכים על המצות ואומרים אשר קדשנו במצותיו וצונו והכוונ' בשביל שהוא אלהינו ומלכנו וקדשנו במצותיו וצונו כך וכך ולכן אנחנו עושים זאת ונמצא שאין לך כל מצוה ומצוה שאין מקושר בה מצות קבלת אלהותו ית' אשר צונו הש"ית בדבור אנכי ה' אלהיך שאם האדם אינו מקבל עליו אלהותו ית' אפי' אם יעשה מצות סוכה ולולב ותפלין וכיוצא אז הכל להבל דמה כי העיקר הוא שעושה המצוה בשביל צווי הש"ית שהוא אלהינו וחייבים אנחנו לשמור מצותיו ולכן תמצא שמרע"ה עומד ומזהיר את ישראל כמה פעמים בתורה שמור וגו' כאשר צוך ה' אלהיך וכן בכמה מצות והכוונה לומר שעיקר העשייה תהיה לכוונה בשביל שצוך ה' אלהיך וא"כ כל מצוה מקושר בה מצוה זו של קבלת אלהותו ית' דזה בלא זה לא יתכן ולא יהיה וא"כ השתא אם האדם לובש תפלין מאחר שהוא עושה בשבול צווי הש"ית שהוא אלהינו א"כ מוכרח שהוא מקבל עליו בזה אלהותו ית' וא"כ יש בידו ב' מצות הא' המצוה עצמה שהיא מצות תפלין והב' היא מצות קבלת אלהותו ית' וכן הדבר הוא בכל מצוה ומצוה ממצותיו ית' שכל מצוה היא שתים כהלכתן ואם כן השתא מ"ש רז"ל שכר מצות בהאי עלמא ליכא הוא על עיקר המצוה אבל מצות קבלת אלהותו ית' המקושרת בכל מצוה ומצוה על זה יש לקבל שכר בעו"הז משום דאנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום וא"כ אין לך מצוה שאין יוצא ממנה שכר בעו"הז והוא בשביל מצות קבלת האלהות המקושרת עמה ואם כן השתא שפיר אמרו מצות מגינות עליהם והכוונה על כל המצות ואמנם אינו מצד עיקר המצוה עצמה אלא מצד קבלת האלהות המקושרת עמה:

21. Ki Tisa.9

    ואחרי אשר הודיע אלהים אותנו את כל זאת ברוב רחמיו אז נבא אל מכוון דרושנו בס"ד והוא דנמצינו למדין דאין שום הנאה מן המצות בעו"הז כ"א מצד חלק הנוגע לדבור אנכי ולא יהיה לך דמפי הגבורה שמענום והשתא כשיחטאו ישראל ח"ו ויהיה גזרה ויצילם הקב"ה ממנה וכמ"ש רז"ל מה יונה כנפיה מגינות עליה גם ישראל מצות מגינות עליהם כל הכוונה הוא על מצות קבלת אלהותו יתברך המקושרת בכל מצוה ומצוה אבל מצד עיקר כל מצוה אין שום הנאה והצלה כי שכר מצות בהאי עלמא ליכא. והשתא לפ"ז לפי טענת מרע"ה שרצה לטעון בעון העגל לי צוית ולא להם הנה בזאת הטענה יש קוץ מכאיב דנהי דתהני להו טענה זו להצילם אותו זמן מעון זה אבל יצא להם היזק אח"כ דהנה הם לא ישמעו עוד דברים מפי הגבורה והכל יהיו מצווים בהם ע"י מרע"ה א"כ לא ישאר להם שום מצוה שיוכלו לקבל רוב טובה בעולם הזה גם איך יוכלו להתקיים בעולם הזה דכיון שהם עלולים לחטוא אם יחטאו מי יגין עליהם מן העונש של החטא וא"כ ח"ו לא יתקיימו כי אין דבר שיגין עליהם ולכן הש"ית ברוב רחמיו על ישראל בא לרמוז שיניח טענת לי צוית ולא להם ויעזוב אותה ויתפוס טענה אחרת ופיוס אחר כיון דאם יזכה אותם רק בשביל טענה זו יצא להם תקלה לאחר זמן. ובזה יובן בס"ד ויאמר ה' אל משה ראיתי את העם הזה והנה עם קשה עורף והכוונה שאל תחשוב אם אכפר להם עון זה שוב לא יעשו עון אחד דהנה אנכי הרואה שהם עם קשה עודף ועלולים לחטוא לעתיד כמה פעמים ולא בפעם הזאת דוקא ואם כן ועתה הגם שאתה רואה שתוכל להצדיקם ולזכותם בטענת לי צוית עכ"ז בבקשה ממך הניחה לי כלומר תניח טענת לי צוית ולא תטעון אותה בשבילם אלא חפש להם זכות אחר וטענה אחרת יען דזה יזיק להם לעתיד דאם יחר אפי בהם לעתיד על אשר יהיו חוטאים מחדש הנה תכף צריך שאכלם שלא יהיה להם תקומה ח"ו יען כי לא ישאר להם שום מצוה שיכולה להגין עליהם בעו"הז דלפי דבריך שאתה אומר לי צוית ולא להם א"כ הם לא שמעו ממני שום מצוה כדי שאנהג בה דין ביומו תתן שכרו וא"כ איזה מצוה תגין עליהם אם יחטאו מחדש ויחרה אפי מחדש עליהם גם עוד יצא להם היזק במניעת הטובה והוא דא"א להם שיקבלו רבוי טובה בעו"הז אלא צריך שאעשה אותך דוקא לגוי גדול ולא להם דמאחר שאתה טוען לי צוות א"כ בשבילך צריך אני לקיים עמך דין ביומו תתן שכרו ואתן לך רוב טובה בעו"הז כי אתה שמעת ממני המצות ולא ע"י שליח א"כ איך אתן להם רוב טובה בעו"הז בשביל שכר מצוה וא"כ צריך שריבוי הטובה תהיה לך דוקא וא"כ יצא להם היזק בטענה זו בתרתי. ולפי דרכו רמז לו שאם יטעון טענה זו יש מקום חשד ח"ו לומ' לטובת עצמו טען כן כדי שריבוי הטובה תמצא אצלו דוקא ועל כן יותר טוב שתעזוב ותניח זו הטענה לי צוית ותחפש להם זכות אחר להליץ בעדם:

22. Ki Tisa.10

    או יובן בס"ד מאמרו ית' שאמר ראיתי את העם הזה והנה עם קשה עורף הוא דידוע הוא מ"ש המפ' ז"ל ע"פ ילך נא ה' בקרבנו כי עם קשה עורף הוא הדבר תמוה וכי זה הוא הריצוי אדרבא כלפי לייא ופירשו הכוונה שכוונת מרע"ה הוא שאם היו ישראל פתאים שנאמר עליהם פתי יאמין לכל דבר היה אפשר להאשימם שאפשר האמינו בעגל אבל מאחר שהם עם קשה עורף שלא יאמינו בשום דבר אלא אחר עמל וטורח ואפילו דבר קל וכל שכן אמונת הדת וא"כ ודאי שלא יזוזו מאמונתך שכולם נתנבאו ושמעו מפיך אנכי ולא יהיה לך ואם כן מה שעשו אינו כי אם לפנים ואם כן אין לך לימוד זכות שלא האמינו בעגל יותר מזה עכ"ד ז"ל. והנה השתא ברוב רחמיו יתברך על ישראל בא לפתוח פתח טענה וזכות ללמד על ישראל וא"ל בלשון הזה ראיתי את העם הזה והנה עם קשה עודף הוא והכוונה הוא על עשותם את העגל ואמנם ממילא מרע"ה יתעורר מזה וילמוד מדבר זה טענה להציל את ישראל ולומר אדרבה מאחר שהם קשה עורף א"כ ודאי אין להאמין שעשו מעשה מכח אמונתם שהאמינו בעגל ההוא וא"כ ודאי צריך להקטין אשמתם וכן היה באמת שכן מצינו שטען מרע"ה בלשון הזה ילך נא ה' בקרבנו כי עם קשה עורף הוא וסלחת לעונינו וגו':

23. Ki Tisa.11

    ויחל משה את פני ה' אלהיו ויאמר למה ה' יחרה אפך בעמך וגו'. איתא במדרש וז"ל מהו למה ה' יחרה אפך בעמך ר' יהודה ור' נחמיה ר' יהודה אומר למה הדבר דומה למלך שהיה לו בן בית והשליטו על כל מה שהיה לו הלך אותו בן בית והלוה לבני אדם על ידי ערבים הלוה לזה חמשים זהובים ולזה מאה ולזה מאתים וברחו הלווים אחר זמן שמע המלך ורע לו א"ל השלטתי אותך על שלי לא לאבדן א"ל בן בית אני הלויתי ובאחריותי הם לשלם הריני מעמידך על הכל הרי פלוני ערב יש בידו מאה זהובים וביד פלוני חמשים כך אמר משה להקב"ה למה אתה כועס לא בשביל תורתך באחריותי היא שאני וחברי נקיים אותה אהרן ובניו יקיימוה יהושע וכלב יקיימוה יאיר ומכיר יקיימוה הצדיקים יקיימוה ואני אקיימנה הוי למה ה' יחרה אפך ורבי נחמיה אמר בשעה שעשו ישראל אותו מעשה עמד לו משה מפייס את האלהים אמר רבש"ע עשו לך סיוע ואתה כועס עליהם העגל הזה שעשו יהיה מסייעך אתה מזריח את החמה והוא את הלבנה אתה הכוכבים והוא המזלות אתה מוריד את הטל והוא משיב רוחות אתה מוריד גשמים והוא מגדל צמחים אמר הקב"ה משה אף אתה טועה כמותם והלא אין בו ממש א"ל א"כ למה אתה כועס על בניך הוי למה ה' יחרה אפך בעמך עכ"ל. והנה מדברי המדרש מוכח דר"י ור"ן קשיא להו קו' אחת במדרש וכל אחד בא לתרץ תירוץ אחר ע"ד המשל שלו ולכאורה צריך להבין כוונתם בזה ויובן בס"ד לפרש דהנה רבותינו התנאים הנז' הוה קשיא להו בזה קושיא עצומה והוא דמצינו שנענש מרע"ה על דברי קושי שדבר לפניו ית' באמרו למה הרעתה לעם הזה למה זה שלחתני והנה לכאורה אין הפרש בין אומרו למה הרעתה לעם הזה לבין אומרו למה ה' יחרה אפך בעמך ולמה על דבר זה לא מצינו שנענש מרע"ה ואם תאמר שג"כ נענש בשביל זה אלא שלא נזכר בדברי רז"ל אכתי ק' איך מרע"ה חזר לדבר כדברים האלה לפניו ית' והלא כבר נכוה ח"ו בגחלת אותם הדברים שאמר למה הרעתה והשיב לו הקב"ה עתה תראה ודרשו רז"ל עתה תראה ולא תראה במלחמת ל"א מלכים ולכן בא כל א' לתרץ תירוץ על זה כפי המשל שלו והוא דר' יהודה תירץ ע"פ המשל שהביא שהמלך כעס על זאת והשיב הבן בית שבאחריותו הם עומדים והוא לקח ערבים על זה והנה המלך שכעס בתחלה ודאי האמת עמו מאחר שהלווים ברחו א"כ איבד את מעותיו אבל אחר שא"ל באחריותי הם שקבל עליו אחריות והוא אמוד לזה אם כן מעתה ומעכשיו שוב אין לו לכעוס עוד כיון דקבל זה אחריות והנה אם אחד איבד למלך מאה זהובים והמלך מכהו על זה הנה אם בא אחר ואמר למלך למה הכית אותו אני אשלם בעבורו הא ודאי שזה חטא גדול הוא דבזה עושה את המלך שהתנהג עם זה האדם שלא כדין דהגם שהוא רוצה לשלם בעבורו אבל עכ"ז בעת שהכהו המלך עדיין לא חייב זה את עצמו לשלם ואם כן בדין היה מכהו ואיך אומר לו בלשון עבר למה הכית אותו דמשמע דההכאה היתה שלא כדין אבל אם אמר לו למה תכהו מעתה ומעכשיו הלא אנכי מחוייב לשלם בעבורו אין בזה חטא כנגד המלך דדבר זה שא"ל למה תכהו מעתה אין זה תוכחה שמוכיח למלך כי אם דבר הודעה שמודיעו שלא צריך להכותו עוד יען כי הוא עתה מקבל עליו אחריות וכן הוא אופן הערבות כי היכי דלהוי בערב בשעת מתן מעות דאם היה חונק את חבירו בשוק ליתן לו וא"ל הנח ואני ערב דאם פטרו לגמרי כתב הסמ"ע ז"ל בסי' קכ"ט דנתחייב בזה משום דהוי כערב בשעת מתן מעות ואם כן השתא פוק חזי ההפרש שיש בין למה הרעתה לבין למה ה' יחרה אפך דלשון הרעתה הוא על לשעבר ואם כן מוכרח לפרשו לשון תרעומת ומורים הדברים שלא טוב עשה ח"ו במה שהרע לעם הזה משא"כ הכא דלא אמר למה ה' חרה אפך בלשון עבר והגם דבאמת כבר חרה אפו בהם מקודם בשעת מעשה הנז' עכ"ז נשמר מרע"ה מלדבר ככה אלא אמר למה ה' יחרה לשון עתיד והכוונה דודאי מה שחרה אפך בהם הוא כדין וכשורה כי ראויים לזה לגודל עונם ואמנם זאת באתי לחדש במאמרי ולומר למה ה' יחרה מעתה ומעכשיו הלא אנכי מקבל האחריות ואין זה תרעומת להיות מורה דשלא כדין עשה אלא אדרבה מודה הוא בחרון שלעבר ואמנם הוא מדבר על לעתיד שלא צריך להיות עוד חרון וכן הוא אופן הערבות לומר בלשון הזה כי היכי דליהוי כערב כשעת מתן מעות ונמצא בזה המשל והנמשל שהביא שמרע"ה קבל עליו האחריות נתרצה הקו' שכאן אינו תרעומת שמורה על דבר הנעשה שלא כדין אלא הוא הודעה על קבלת האחריות והראיה דאמר למה יחרה לשון עתיד ולא לשון עבר דמורה דהדין דין אמת ורק מאחר שעתה הוא מקבל האחריות אין להיות עוד חרון אף כלל:

24. Ki Tisa.12

    ואמנם רבי נחמיא בחר לתרץ תירוץ אחר על זה והביא דברים שדבר מרע"ה לפני הקב"ה ומשמעות דבריו הוא לומר שמאחר שהעגל הוא דבר שאין בו ממש אם כן אין ראוי לפי כבודך לכעוס בשביל מעשה הכל ותוהו כזה והיוצא מזה הוא כמו אדם עשיר ונכבד שהיה הולך בדרך ובא אדם פחות ונבזה ודחף אותו במזיד הנה אם זה העשיר קם עליו והכהו ודאי כדין הוא עושה דנגע בכבודו אבל באמת הנה אחוזת מרעיו לא יניחוהו לנגוע בו יען כי אינו ראוי לפי כבודו לחשוב מעשה זה המשוגע לכלום כי מעשה זה הפחות לא יעשו גרעון כבוד לזה העשיר הנכבד יען שלרוב הגריעות של זה הפחות אין מעשיו חשובים לכלום ואדרבה אם זה העשיר ילך לו לדרכו ולא ידבר עם זה הפחות ועושה עצמו כאלו לא הרגיש ממעשיו זה הוא כבוד לעשיר אבל משא"כ אם זה העשיר קם עליו גם כן עשיר נכבד כמותו ודחפו וביזהו הא ודאי צריך שזה העשיר יתקנא על כבוד עצמו וינקום נקמת כבודו מזה שכנגדו ואם לא יתקנא וימחול לו הא ודאי אחוזת מרעיו לא יניחוהו לשתוק על זאת יען דמאחר שהמה שקולים א"כ מה שעשה זה לזה הוא חשוב לבזיון וגריעות ואם לא ינקום ממנו וישיב לו גמולו בראשו הא ודאי זה גריעות גדולה לו. וזהו המכוון של מרע"ה דאם ח"ו זה העגל יש בו צד להתדמות לך חלילה לעשות כמעשיך א"כ ודאי מעשה זאת שעשו יש בה בזיון חלילה כלפי מעלה דעזבו הש"ית ודבקו בזה אבל מאחר דהעגל הזה אין בו ממש הבל וריק אם כן המעשה הזה הוא מעשה טפשות ואין יוצא מזה בזיון חלילה כלפי מעלה דבמה נחשבת חתיכת הזהב הזה שעשו אותה צורת עגל מעשה ידי אדם כלפי מעלה וא"כ אדרבה יותר כבוד הוא כלפי מעלה אם לא יחרה אפך על מעשה כזאת שאם תתכעס מזאת א"כ בזה אתה נותן חשיבות ח"ו לזה העגל וא"כ מאלו הדברים אינו מורה שהש"ית עשה שלא כדין בחרון אפו עליהם דהא ודאי עכ"פ הם עשו דבר מכוער וראויים לחרון אף ואמנם לפי גדולתו של הקב"ה צריך שלא להשגיח על זאת המעשה ובלתי להחשיבה לכלום והיה כלא היה וכמו דמיון המשל שכתבנו בס"ד לעשיר הנכבד שהלך בדרך ועשה לו איש פחות ונבזה מעשה בזיון דהגם שאם יחרה אפו עליו ויכהו הכאת מות לא יאשימו אותו לומר שלא כדין עשית דודאי הוא חייב לכל זאת ואמנם יאמרו לו שלפי גודל מעלתך אין צריך להחשיב מעשה זה לכלום ואין להשגיח בה וכן הדבר כאן. ומעתה בא וראה הפרש הלשון בין אדני למה הרעתה לעם הזה לבין מ"ש למה ה' יחרה אפך דשם לא אמר למה אדני הרעתה לעם הזה אלא אמד אדני למה הרעתה וא"כ תיבת למה חוזרת על הרעתה וא"כ מזה מורה שמה שהרע להם הוא שלא כרין וא"ל למה עשית כך ולכן נענש אבל כאן אמר למה ה' יחרה אפך ולא אמר ה' למה יחרה אפך וא"כ תיבת למה חוזרת על ה' והכוונ' הגם שמן הדין ראוי להיות עליהם חרון אף אבל ממך אתה ה' אדון הכל שאין ערוך אליך לא צריך שיהיה זה וזה ראוי להיות מאחד שהוא כערכו של זה העגל שאין בו ממש אבל אתה ה' אדון הכל רב ושליט על כולא אין זה כבודך שתחשוב מעשה טפשות זאת לכלום ואדרבה צריך שלא להחשיבה וכאלו לא נעשה כלום והיה כלא היה והוא רחום יכפר עון בית ישר' ואיננו ואת חטאת יהודה ולא תמצאנה:

25. Ki Tisa.13

    ובמדרש איתא וז"ל לפיכך זכר יציאת מצרים א"ל דע מהיכן הוצאת אותם לכאור' לשון דע הוא תמוה דלא תצדק מלה זו לאומרה להקב"ה שהוא מקור הידיעה ואפילו הדיוט להדיוט לא יאמר כן הקטן לגדול ואיך יאמר מרע"ה להקב"ה דע וכו'. ויובן בס"ד דהנה ידוע מה שיצאו ישראל קודם הזמן הוא בשביל שקושי השעבוד השלים המנין גם ידוע דלא יתכן להיות קושי השעבוד משלים המנין אם לא נניח במונח שישראל יש להם דין בנים אבל אם יש להם דין עבדים אינו משלים המנין וכמ"ש בזה לעיל בפ' בשלח בס"ד ע"ש. והנה ידוע דמלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול ואיך מחל הקב"ה להם על עון העגל והתירוץ הוא דישראל יש להם דין בנים דכתיב בנים אתם לה' אלהיכם ואב שמחל על כבודו כבודו מחול והראיה שיש להם דין בנים הוא אשר הוצאם אותם מארץ מצרים והיינו מטעם שיש להם דין בנים דאז ממילא אהני להו קושי השעבוד להשלים המנין ולז"א המדרש לפיכך זכר יציאת מצרים א"ל דע מהיכן הוצאת אותם כלומר תודיע לעולם מהיכן הוצאת אותם ר"ל מאיזה טעם הוצאת אותם קודם הזמן שע"י שיראו שמחלת להם א"כ ידעו הכל שיש להם דין בנים וממילא יבינו הטעם שיצאו קודם הזמן משום דיש להם דין בנים ואפילו בזמן שאין עושים רצונו של מקום וכסברת ר"מ ולפ"ז פי' תיבת דע הכוונה הוא לומר דע לאחרים שתודיע אותם הטעם:

26. Ki Tisa.14

    זכור לאברהם ליצחק ולישראל עבדיך אשר נשבעת להם בך ותדבר אליהם ארבה את זרעכם ככוכבי השמים ואת הארץ הזאת אשר אמרתי אתן לזרעכם ונחלו לעולם. יובן בס"ד דהנה ידוע הטעם שהוצרך הש"ית לישבע לאבותינו הקדושים על הטובה שייטיב לזרעם וכי מי היה רוצה שבועה מהקב"ה שהוצרך לישבע לו ובשלמא הדיוט להדיוט רוצה ממנו שבועה על הבטחתו כדי שיתאמת הדבר בלבו אבל הקב"ה וראי יקיים כי לא איש אל ויכזב ובן אדם ויתנחם ההוא אמר ולא יעשה ודבר ולא יקימנה. ואמנם פי' ז"ל דגלוי וידוע לפני הקב"ה שישראל עתידין לחטוא ואם לא היתה ההבטחה בשבועה אזי תקטרג מדת הדין ח"ו ותאמר שעתה אינם ראויים להבטחה ההיא ואמנם מאחר שהיה הדבר בשבועה מוכרח שתתקיים כי אי אפשר להיות השבועה על חנם עכ"ד ז"ל ואם כן מכח השבועה שנשבע הקב"ה לאבות על הבטחת טובת הבנים א"כ מזה מוכח שרצה הש"ית להיטיב להם גם אם יחטאו לו דאם היה הדבר בתנאי שיהיו צדיקים דוקא ולא יחטאו כלל אם כן למאי אצטריך השבועה דאם הם צדיקים מהיכא תיתי שלא יקיים הקב"ה דבורו והבטחתו אלא ודאי דרצה הש"ית לזכותם בטובה בהחלט שגם אם יחטאו ימחול להם ויקיים הבטחתו להם ואם כן לפ"ז לא אפשר לאבד את זרע ישראל חלילה לגמרי אפי' יאשמו הרבה כי ההבטחה צריכה להתקיים בהם על כל אופן וא"כ הגם שישראל עשו העגל לא אפשר להיות להם כליה ח"ו וזו אחד מן הטענות שיש למרע"ה לטעון לפניו ית' בעד ישראל ועוד יש טענה שנית והוא דהנה הקב"ה הבטיח לאבות שירבה זרעם ככוכבי השמים ומדאמר להו ככוכבי השמים משמע דהבטיחם בזה שיהיו זרעם צדיקים כי הצדיקים נמשלים לכוכבים כמ"ש הפסוק ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד דאם דוקא לענין הריבוי הוא דא"ל כן הא המשולם כמה פעמים לחול הים אשר לא ימד ולא יספר ומדהמשילם לכוכבים הכוונה הוא שיהיו צדיקים וכמ"ש כן במדרש. והנה השתא לפי הבטחה זו הגם דחטאו ישראל בעגל ונלכדו ברשת היצ"הר עכ"ז צריך שהש"ית יקיים בהם כמ"ש הפסוק ביחזקאל וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם מכל טומאותיכ' ומכל גילוליכם אטהר אתכם ונתתי לבם לב חדש ורוח חדשה אתן בקרבכם והסירותי את לב האבן מבשרכם ונתתי לכם לב בשר ואת רוחי אתן בקרבכם ועשיתי את אשר בחוקי תלכו ומשפטי תשמרו ועשיתם וכמ"ש בסוכה אלמלא שלושה מקראות הללו נתמוטטו רגליהן של שונאי ישראל חד דכתיב ואשר הרעותי וחד דכתיב הנה כחומר ביד היוצר כן אתם וכו' ואידך והסירותי את לב האבן וכו' ושלשה מקראות אלו מעידין שהעונות והזכיות בידו ותוכן הלבבות ה' וכמ"ש רש"י ז"ל שם ע"ש וא"כ השתא לפ"ז להכי הבטיח אותם שיהיו ככוכבים שאפי' אם יחטאו הוא יטהרם ויצדיקם ואם לא יהיה כן אם כן מאי אהני להו הבטחה זו וא"כ בעשיית העגל צריך למחול להם ולקיים בהם מ"ש בכתובים הנז' ולא יכלה אותם ח"ו דאם יכלם ח"ו איך תתקיים הבטחתו והנה עוד נקדים דידוע מ"ש המפרשים ז"ל דאיך מחל להם הקב"ה על אותו עון והלא מלך שמחל על כבודו אין כ"מ ותירצו דישראל יש להם דין בנים ואב שמחל על כבודו כבודו מחול והנה ידוע מה שהוכיחו המפרשים ז"ל מנתינת הארץ שיש לישראל דין בנים והוא דהקב"ה הבטיח לאבות שיתן לזרעם את הארץ והקשו איך קנו זרעם והלא המזכה לעובר לא קנה ועדיין לא היו ישראל בעולם ותירצו דאם העובר הוא בנו קנה דבבנו גמר ומקנה וישראל יש להם דין בנים להקב"ה ואם כן הגם שהקדוש ב"ה זיכה את הארץ לאבות בשביל זרעם ועדיין לא באו לעולם עכ"ז מאחר שזרע האבות הם נקראים בנים להש"ית שפיר קנו את הארץ וזכו בה ונמצא לפ"ז שמכח זכיית הארץ יש הוכחה שיש לישראל דין בנים. ובזה יובן בס"ד סדר הטענות שטען מרע"ה בעד ישראל תחלה וראש זכור לאברהם ליצחק ולישראל עבדיך אשר נשבעת להם בך וק' למה הוצרך שבועה אלא ודאי הוא להבטיחם כמ"ש שגם אם יחטאו תתקיים בהם ההבטחה וא"כ השתא שחטאו אמאי תרצה לכלותם והלא מקודם היתה ההבטחה אדעתא דהכי דאו לאו הכי למה צריך שבועה וכאמור. ועוד טענה שנית הוא ותדבר אליהם ארבה את זרעכם ככוכבי השמים ולמה אמרת ככוכבי השמים ולא כחול הים כשאר ההבטחות שהבטחתם על הריבוי כחול הים אלא ודאי שרצית להבטיחם בזה שיהיו צדיקים שנמשלים ככוכבים וכמ"ש במדרש ואם עתה שחטאו תרצה לכלותם ח"ו א"כ למאי נפק' מינה שהבטחתם בזה ומאי אהני להו הבטחה זו הלא אדרבה עתה חל הזמן שתקיים הבטחתך והיינו שתסיר מקרבם את לב האבן ורוח חדשה תחדש בקרבם ותטהרם מטומאתם ואז יהיו מאירים ככוכבים לעולם ועד ואם תאמר הלא מלך אנכי ומלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול ואם כן איך איכא תקנה לזה לז"א הנה עוד הבטחתם בז"הל ואת הארץ הזאת אשר אמרתי אתן לזרעכם ולא אמרת אתן לכם ונמצא שאתה זכית את הארץ לבנים ע"י האבות ולא נתת אותה לאברהם בעצמו ואם כן השתא מוכרח להיות שיש לזרע האבות דין בנים להקב"ה דהא קי"ל המזכה לעובד לא קנה ודוקא אם הוא בנו קנה וא"כ מאחר שיש להם דין בנים אזי אפשר למחול להם כי אב שמחל על כבודו כבודו מחול ואחרי אשר סידר טענות חזקות אלו בעד ישראל אז קבל הש"ית את דבריו וינחם ה' על הרעה אשד דבר לעשות לעמו:

27. Ki Tisa.15

    ויאמר משה אל אהרן מה עשה לך העם הזה כי הבאת עליו חטאה גדולה ויאמר אהרן אל יחר אף אדוני אתה ידעת את העם כי ברע הוא. יובן בס"ד ע"ד דאיתא במדרש וז"ל מה ראה להזכיר כאן יציאת מצרים א"ר יהודה בר שלום בשם ר' יהודה בר סימון בשם ר' לוי בן פרטא למה הדבר דומה לאחד שבא ליקח עבד אמר לאדוניו העבד שאתה מוכר קאקנריסון (פי' רע) הוא או קאלוחסין (פי' טוב) הוא א"ל קאקנריסון (פי' רע) הוא ועל זה אני מוכרו לקחו והוליכו אל ביתו פעם אחת סרח אותו העבד התחיל אדונו מכהו א"ל הורגך אני מה אני מבקש עבד רע התחיל העבד צווח בייא אתה מעביר עלי (פי' שאתה עושה עמי שלא כמשפט) א"ל אדונו סרחת כל הסרחון הזה ואתה צווח בייא העבדת עלי א"ל העבד באמת בייא העבדת עלי א"ל מרי איך לקחת אותי בעבד טוב או רע א"ל בעבד רע א"ל בעבר רע לקחתני ותבקשני עבר טוב. כך אמר משה רבון העולם לא כך אמרת לי לכה ואשלחך אל פרעה ואמרתי לך באיזה זכות אתה גואלן הם עוברים ע"ז ואמרת לי אתה עכשיו רואה אותם עע"ז ואני עומד ורואה אותם שהם יוצאים ממצרים ואקרע להם את הים ואביאם אל המדבר ואתן להם את התורה ואראה להם את כבודי פנים בפנים והם מקבלים מלכותי וכופרים בי בתוך מ' יום ועושים את העגל הוא שאומר ראה ראיתי את עוני עמי וזהו קולו של עגל קול ענות אנכי שומע ועד שלא גאלתם אמרת לי שהם עושים את העגל ועכשיו שעשו אותו אתה מבקש להרגן לכך הזכיר יציאת מצרים בסניגורייא שלו עכ"ל ע"ש. והנה נמצינו למידין מדברי המדרש הנז' שמרע"ה כבר ידע מקודם שרוצים לעשות העגל בתוך הארבעים יום אלו שכן א"ל הקב"ה ואתן להם את התורה וכו' וכופרים בי בתוך ארבעים יום ועושים את העגל וא"כ השתא לזה אחר שאמר מר"עה לאהרן הע"ה מה עשה לך העם הזה כי הבאת עליו חטאה גדולה התחיל אהרן להתרעם על התלונה הזאת וא"ל אל יחר אף אדוני כי לא עלי התלונה כי אם על עצמך יען כי אתה ידעת את העם כי ברע הוא כלומר מקודם ידעת את העם שרוצים לעשות הרעה הזאת בתוך הארבעים יום אלו שיצאת וא"כ למה תתרעם עלי ולא תתרעם על עצמך שלא עשית לזה הענין איזה תקנה קודם עלייתך להר ואולי לא היה נעשה הדבר הרע הזה כי אני הוכרחתי לעשות באונס גמור ולא עשיתי הדבר בידים כי אם שמאליו יצא העגל ולז"א ויאמרו לי עשה לנו אלהים וגו' ואשלכהו באש ויצא העגל הזה וא"כ למה תאשימני בזה ולא תאשם את עצמך ח"ו. ואם הדבר הזה מוכרח להיות ואין תקנה לבטל בחידתם אם כן לא אנכי המביא עליהם חטאה גדולה שתאמר אלי מה עשה לך וכו' כי הבאת עליו חטאה גדולה אלא הם הביאו לעצמם בבחירתם ולא אנכי הגודם בזה כלום:

28. Ki Tisa.16

    או יובן בס"ד לפרש דידוע מ"ש רז"ל אלמלא וא"ו של העלוך לא נשאר מהם שריד ופליט כי בזה שאמרו העלוך לשון רבים נמצא שהם לא כפרו לגמרי אלא שתפו ש"ש ודבר אחר כנודע ובזה יובן שאחר שא"ל מרע"ה הבאת עליו חטאה גדולה בא אהרן להקטין החטאת שלהם ולומר שהם שתפו ש"ש וד"א וז"ש אל יחר אף אדוני אתה ידעת את העם כי ברע תיבת ברע היא אותיות עִרֵב כלומר שהם ערבו ש"ש וד"א ולא כפרו לגמרי וא"כ אתה שדרכך להליץ עליהם טוב תמיד לא צריך שתאמר חטאה גדולה דמשמע דאין גדול ממנה והוא לומר שכפרו לגמרי חס ושלום:

29. Ki Tisa.17

    או יובן בס"ד לרמוז כי ידוע מ"ש חז"ל הטעם שקבל אהרן ע"ה לעשות להם העגל והוא בשביל שראה שהוכיחם חור שהיה נביא ועמדו עליו והרגו אותו ואם היה הוא ג"כ מסרב היו הורגים אותו ג"כ ואז לא היה אפשר להיות להם תקומה ח"ו והיו כלים לגמרי חלילה ולכן קבל לעשות להם העגל כדי להצילם מכליה שלא תגדל אשמתם יותר והנה נמצא לפ"ז שאם היה אהרן מסרב היו הורגים אותו ואז היה נמצא בידם ג' עונות עון ע"ז והריגת אהרן והריגת חור שהיו צדיקים גדולים ונביאים אבל עתה שלא סירב נמצא בידם רק ב' עונות עון ע"ז והריגת חור הצדיק וז"ש אל יחר אף אדוני על עשותי הדבר הזה ולא סירבתי כי אתה ידעת את העם כי ברע הוא ברע הוא ב' רע כלומר שנים רעות עשו עון ע"ז והריגת חור ואם הייתי מסרב היה נמצא בידם שלשה ולא היה להם תקנה וא"כ אדרבה אני מיעטתי בחטאתם וגרמתי הצלתם:

30. Ki Tisa.18

    או יובן בס"ד לרמוז כי ידוע מ"ש המפרשים ז"ל ע"פ וימירו את כבודם בתבנית שור אוכל עשב שתיבת עש"ב היא ר"ת עשו שור במדבר וגם ר"ת שבעה עשר בתמוז וגם ר"ת ערב שבת במנחה וגם ראשי תיבות בלעם שתום עין וגם ראשי תיבות עם שני בניו וגם ר"ת עד שהמלך במסבו וגם ר"ת עברו ברית שכרת וגם ר"ת ערבבם שטן בחשבון וגם ר"ת עמד שושבינם בהר ועוד כתבו ר"ת בתיבה זו ועיין בזה בילקוט ראובני שזכר מזה ע"ש נמצא שעשיית העגל היה בזמן המנחה שהוא בין הערבים והוא זמן דין הצליח השטן במעשיו לעשות העגל ובזה יובן אל יחד אף אדוני חדא כי אתה ידעת את העם הם ערב רב שנקראים העם וכמ"ש רבינו מהר"ם אלשיך ז"ל שהיו רעים וחטאים ועוד דין גרמא כי ברע הוא ברע אותיות עֶרֶב כלומר שהיה בזמן המנחה שהוא זמן דין שאותו זמן ג"כ נקרא ערב וע"כ לא יכולתי למונעם מדבר הזה:

31. Ki Tisa.19

    או יובן בס"ד לרמוז בר"ע ר"ת "ערב "רב "בתוכם וזהו אתה ידעת את העם הם ישראל כי לא מלבם עשו זאת אלא ערב רב שבתוכם גרמו להם זאת. או יובן בס"ד לרמוז בתיבת ברע ר"ת בראותם רגל עגל או ר"ת ראו עגל ברגליהם והכוונה ע"ד שכתבו משם החזקוני ז"ל שמה שחטאו הערב רב ועשו העגל הוא בשביל שהם לא זכו לראות השכינה וראו דוקא רגליהם של מלאכי השרת וכתיב ותחת רגליהם ככף רגל עגל שרגל המלאכים יתדמו להבני אדם הרואים אותם ככף רגל עגל כן ידמה האדם בראייתו והם טעו וחשבו שהם פסיעותיו של הקב"ה כביכול ולכן עשו עגל ע"ש:

32. Ki Tisa.20

    ויאמר משה מלאו ידכם היום לה' וכו' ולתת עליכם היום ברכה. יובן בס"ד דהנה החוטא גורם פגם כו"ה של השם ח"ו והנה היד של האדם יש בה רמז לאותיות ו"ה כי הזרוע הוא כנגד הו"או וחמשה אצבעות הם כנגד הה"א כנודע וא"כ השתא בני לוי אשר קנאו קנאת ה' ולקחו איש חרבו והרגו אותם שכפרו ביחודו ית' א"כ מה שעשו בידים שהרגו בחרב שבידם הנה בזה תקנו אותיות ו"ה שבשם שיתיחדו ביחודא שלים ויהיה השם שלם מדה כנגד מדה ולכן צריך עתה שיתברכו גם כן ברכה בשלימות מד' מילואים דשם הו"יה ב"ה והוא כי ד' מילואים שהם ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן עולים רל"ב כמנין הבר"כה כנודע ובזה יובן ויאמר משה מלאו ידיכם היום לה' דייקא שבמעשה הידים שלכם אתם מתקני' את השם ובזה אתם ראויים לתת עליכם היום ברכ"ה כי תזכו להתברך בשלימות ד' מילואים שעולים כמנין הבר"כה:

33. Ki Tisa.21

    הפטרת כי תשא ויהי בצהרים ויההל בהם אליהו ויאמר קראו בקול גדול כי אלהים הוא כי שיח וכי שיג לו וכי דרך לו אולי ישן הוא ויקץ. והנה רש"י ז"ל פי' כי שיח שמא יש לו דבר עם יועציו וכי שיג משיג ורודף במלחמה וכי דרך לו ר"ל לבית הכסא ע"ש. והנה לכאו' יש להבין למה לא תפס להם מן העסקים שיש בעולם כי אם שלשה עסקים אלה דוקא שהם עסק הדבור ועסק המלחמה ועסק הבית הכסא ויובן בס"ד לפרש והוא דהנה עובדי ע"ז סוברים שפועל הטוב איננו פועל דע ולכן אומרים שיש ב' רשויות והנה שם שהיו כולם עע"ז בא אליהו הנביא ז"ל לרמוז להם הדברים אשר יש מהם ראיה מוכחת להכחיש סברתם זאת ותחלה רמז להם עסק הדבור כי מן הדבור שהוא בלשון יש ראיה שפועל הטוב הוא הוא פועל הרע ואין ב' רשויות ח"ו והוא ע"ד שאמר שלמה הע"ה מות וחיים ביד לשון. ובמדרש הביאו דז"ל משל נכון על זה והוא משל למלך שחלה בנו ואמרו הרופאים שלא יתרפא אלא בחלב לבייא והוא קרוב לנמנע כי מי יסכין עצמו להביאו ויען א' מעבדיו ויאמר אנכי אביאנו ושאל מהמלך שיתן לו עדר כבשים והוליכם וישב עמהם במערה קרובה למעגנות אריות והיה שוחט ומשליך לפני המערה והם באים ואוכלים וכל יום הכפירים שואגים לטרף והוא משליך להם עד שראה לבייא אחת דדיה נוטפות חלב והשליך לה נתחים רבים ולפי שהמניקה צריכה לאכול הרבה לכן כל יום היתה קודמת לבא אצלו ונותן לה כל צורכה והיה מרחיק מעט לאט והיא באה אצלו והיה מתקרב לאט עד שחלב אותה כל שיעור ששאלו הרופאים והלך וכמלון היו כל איבריו משתעשעים באומרם עתה יעשרנו המלך והרגלים אומרים אנחנו העיקר שאלו לא הלכנו לא הובא החלב והעינים אומרים אם לא ראינו וכו' והכליות אומרים אם לא יעצנו וכו' וכן שאר איברים ויען הלשון אני הוא העיקר שדברתי עם המלך להביאו וענוהו כולם ואמרו לו מה ערכך ואיכותך וא"ל א"כ נראה דבר מי יקום ובבואו לפני המלך א"ל אדוני הנה חלב כלבתא ואז קצף המלך ויצו לתלותו יען כי צחק בו וכשהוציאוהו אמר הלשון לאיברים הראיתם מי שולט בכולכם ויענוהו חטאנו לפניך אתה הוא אדונינו אם תוכל להצילנו ממות ותכף אמר למוליכי' אותו להיכן אתם מוליכים אותי וענוהו להורגך וא"ל זו שכרי שהשלכתי עצמי למיתה עד שהבאתי חלב לבייא והיה צועק ובוכה עד ששמע המלך והביאו וא"ל אתה אמרת שהוא חלב כלבתא והשיבו שכן קורין אותו בעירו ואז גדלו המלך ונתן לו מתנות רבות ולכן אמר שלמה הע"ה מות וחיים ביד לשון עכ"ד במדרש ע"ש. וכתבו המפרשים ז"ל שרז"ל מגמתם במשל זה להודיענו שאל תחשוב ששלמה הע"ה גוזמא בעלמא קאמר שהמות וחיים ביד לשון אלא להודיעך שהדברים הם ממש כן באמת עכת"ד ז"ל. איך שיהיה מאחר שמצינו ששלמה הע"ה העיד בחכמתו שמות וחיים ביד לשון נמצא שיש בדבור שבלשון ב' הפכיים פעולת הטוב ופעולת הרע ואם כן מכאן ראיה ניצחת המבטלת סברת עע"ז שאומרים פועל הטוב אינו פועל רע דהרי ברא הדבור בלשון דאית ביה תרתי טוב ורע והם ב' הפכיים וא"כ מוכרח שפועל הטוב הוא פועל הרע ונמצא שמכח הדבור שבלשון יש טענה חזקה המבטלת סברת עע"ז. ולכן הזכיר להם עסק הדבור שבלשון ואמר וכי שיח לרמוז להם על האמור:

34. Ki Tisa.22

    ומה שאמר וכי שיג לו שהוא עסק המלחמה והוא ג"כ לרמוז להם עוד ראיה אחרת לבטל סברתם הנז"ל והוא כי כל נצחון המלחמה שיהיה בין המלכים תמצא על הרוב שיזמין הקב"ה איזה ענין שיהיה אותו ענין עצמו רע לזה וטוב לאותו שכנגדו ב' הפכיים בנושא אחר ולכן אז זה יקום וזה יפול והענין שנעשה הוא דבר אחד דוקא והוא יהיה צמח ישועה לזה ומפלה לאותו שכנגדו ונמצא שפועל הטוב הוא הוא פועל רע כי בלא"ה אי אפשר להיות ב' הפכיים בנושא אחד ולכן אז הזכיר להם אליהו הנביא זכור לטוב עסק המלחמה אשר ממנו ילמדו ראיה מוכרחת לבטל סברתם הנבערה הנז"ל:

35. Ki Tisa.23

    ומה שאמר וכי דרך לו שהוא עסק שבבית הכסא יובן שרמז להם גם כן מזה ראיה נוכחת לבטל סברתם הנז"ל והוא ע"ד דאיתא בגמרא דסנהדרין דף ט"ל ע"א א"ל ההוא אמגושא לאמימר מפלגך לעילאי דהורמיז מפלגך לתתאי דאהורמיז א"ל א"כ היכי שביק ליה אהורמיז להורמיז לעבורי מייא בארעיה ע"כ וכוונת המאמר פי' הרב בח"א ז"ל דההוא אמגושא היה מכת האפיקורוסין האומרים שפועל הטוב אינו פועל רע ושח"ו יש ב' רשויות הפך מה שלמדנו תורתנו הקדושה כי בידו ית"ש הכל וה' ממית ומחיה מוריד שאול ויעל יוצר אור ובורא חושך עושה שלום ובורא רע ולזה היה אומר לו כי מפלגא לעילא כי שם אברים הרוחניים והטובים הם מהורמיז שהוא האל הטוב ומפלגא לתתא כי שם איברי הטנוף והגשמיים מאהורמיז שהוא פועל הרע ועל זה השיב לו אמימר כי איך אפשר שיהיו ב' רשויות באדם דא"כ איך שביק ליה אהורמיז להורמיז לאעבורי מייא בארעיה דהיינו היציאה שמכניס למעלה ומוציא מלמטה שכל מה שאדם מכניס דרך פיו מוציא דרך נקבים התחתונים עכת"ד ע"ש. ונמצא לפ"ז מכח היציאה שמוציא האדם דרך נקביו בבית הכסא מזה יש ראיה מוכחת לביטול סברתם הנז"ל שסוברים פועל טוב אינו פועל הרע ולכן לזה שפיר רמז להם ענין זה באומרו וכי דרך לו שהכוונה שהלך לבית הכסא לעשות צרכיו ופשטיות דבריו בכל זאת לעשות בע"ז שלהם צחוק והיתול ולפי דרכו רמז להם בזה ג' ראיות נכוחות אלו שהם לבטל סברתם ודעתם בזה:

36. Ki Tisa.24

    והנה מה שיש לכאורה לדקדק עוד בפסוק זה הוא באומרו כי שיח וכי שיג לו וכי דרך לו דלמה לא נקט תיבת לו בשיח והול"ל וכי שיח לו וכי דרך לו או הכי הו"לל וכי שיח וכי שיג וכי דרך לו ולמה נקט לו בתרתי דוקא. ויובן בס"ד לפרש דהנה רש"י ז"ל פי' וכי שיג לו ר"ל משיג ורודף הוא עכשיו במלחמה ע"ש. והנה השתא לכאורה י"ל דהגם דדברי אליהו זכור לטוב אלו הם להתל ולצחק בהם עכ"ז צריכים נמי שיהיו דברים המתקבלים שהוא מיעץ אותם שיקראו בקול גדול כדי שישמע וא"ל סיבה וטעם שאינו שומע חדא שהוא מדבר עם יועציו ועסוק עמהם בדברים ולכך אינו שומע ועוד אמר סיבה אחרת ואופן אחר שהוא משיג ורודף במלחמ' ולכן אינו שומע ועוד אמר אופן אחר שעושה צרכיו ולכן עסוק בצרכיו ואינו שומע ואם כן השתא בשלמא אם הוא מדבר עם יועציו או עושה צרכיו ומחמת שהוא עסוק בזה לכן אינו נותן לב לשמוע דבריהם אם כן לזה שפיר נותן להם עצה שיצעקו בקול גדול שהקול ילך ויקשקש באזניו ובעל כרחו ישים לב לשמוע אבל אם היה הסיבה שאינו שומע הוא בשביל שהלך להשיג ולרדוף במלחמה א"כ הוא איננו במקום מושבו באותו הבית והחדר שמונח שם אלא הלך בדרך למרחוק לעשות מלחמה ואם לא שמע בקול הנמוך למאי נפקה מנא יקרא בקול גדול מאחר שהוא רחוק הרבה ואיננו שם ואיך יגיע לו הקול והם לא רואים שיש מלחמה קרובה אצלם וא"כ הלך רחוק ומאי נפקא מינה בקול גדול. ואמנם יובן דמה שאמר וכי שיח וכי שיג לו כולא חדא מלתא ואין כוונתו לומר להם בזה וכי שיג לו שהוא סבה שנית ואופן אחר אלא כוונתו לומר להם וכי שיח ר"ל שהוא מדבר עם יועציו ולוקח מהם עצה ונתן טעם לדבריו בשביל מה לוקח עצה הוא בשביל וכי שיג לו שרוצה להיות משיג ורודף במלחמה ולכן רוצה להתייעץ תחלה כי התשועה היא ברוב יועץ ולכן איננו שם לב על דבריכם ואינו שומע כי טרוד הוא עם יועציו ולכן צריך שתקראו בקול גדול כדי שהקול יכנס ויקשקש באזניו ובע"כ ישמע ועוד א"ל סיבה שניה באופן אחר והוא וכי דרך לו שעושה צרכיו וטרוד בזה ולכן השתא אתי שפיר דלא אמר תיבת לו כי אם בשיג ולא בשיח משום דשיח ושיג חדא מלתא נינהו ור"ל שעתה שיש לו ב' צרכים שיח ושיג שהוא עצה והשגה ועתה הוא מתייעץ כדי לידע איך ישיג ואין הכוונה הוא דאו או קאמר וא"כ שפיר יצדק חד לו בזה:

37. Ki Tisa.25

    ועוד לכאורה י"ל בפסוק הנז"ל באומרו אולי ישן הוא ויקץ ולמה לא כלל גם זה עם מ"ש למעלה והול"ל וכי שינה לו ויקץ. ויובן בס"ד והוא דלכאורה צריך להבין אם אותו הבעל היה מונח להדיא לפני הכל והיו כולם רואים אותו אם כן איך יאמר אליהם והוא מדבר עם יועציו או הלך למלחמ' או שעושה צרכיו והלא הם רואים אותו מונח במקומו ואינו עושה כלום מכל זאת. ואם אותו הבעל היה מונח בתוך תיבה אחת או בתוך חדר אחד סגור ואינו נראה לעיני העומדים שם הנה למה יקראו בקול גדול יפתחו התיבה או החדר ויראו מה הוא עושה ואם יראו שיש לו אחת מג' סיבות אלו ימתינו לו עד שיגמור ואז יקראו ולמה צריך שיקראו בקול גדול להחרידו ולזעזעו. והנה הגם שדברי אליהו אלו להם להיתול ולשחוק עכ"ז מצינו שהם קבלו ממנו דברים אלו וחששו לסיבות אלו שאחר שאמר להם כן התחילו לקרוא בקול גדול כדכתיב ויקראו בקול גדול וכו' ואלו קודם שא"ל כן אליהו לא כתיב שהיו קוראים בקול גדול. ויובן בס"ד לפרש כוונתו בזה והוא דאין כוונתו לומר שעכשיו הוא יש לו שיח או שיג או דרך כי זה יוכלו לראות תכף אלא הכוונה הוא לומר שאתמול בלילה היה לו אחד מג' סיבות הללו והיה עסוק בזה כל הלילה ובענין בית הכסא יתכן שהיה לו חולי מעיים והיה נצרך לנקביו כל הלילה וא"כ אתמול בלילה לא היה ישן כלל ולכן הסבה שאינו משיב לכם הוא שחטפתו שינה גדולה על שלא היה ישן אתמול בלילה ולכן צריך קול גדול עד שייקץ משנתו הגדולה הבאה עליו וא"כ זה הוא כוונת דבריו קראו בקול גדול יען כי אלהים הוא ובעל עסקים שצריך להתטפל בעניינים של אחדים וא"כ יתכן היה לו עסקי עצות או עסקי מלחמה או עסקי צרכיו באופן שלא היה ישן כל הלילה ולכן עתה שאינו מקשיב לכם אולי ישן הוא משינת הלילה ולכן בקוראכם קול גדול אז יקץ. או יובן כוונת דבריו דלאו או או קאמר אלא כוונתו שבא להסביר להם איך עבר כל הלילה ולא ישן בו כלום ואמר הסיבות שהיו לו והוא כי שיח שהוצרך להתיעץ עם יועציו איך יעשה המלחמה כדרך בעלי המלחמה שתחלה צריכים להתייעץ איך יעשו המלחמה וא"כ בודאי הלך לו על זה כמה שעות ועוד אח"כ ג"כ בלילה תכף אחר שקבל העצה היעוצה הלך להשיג ולרדוף במלחמה וא"כ בודאי הלך לו על זה כמה שעות מן הלילה עד שגמר המלחמה ואם נשאר עוד קצת זמן מן הלילה ג"כ לא היה יכול לישן בו יען כי הוא נתפחד במלחמה מן האויב ומרוב הפחד היה לו חולי מעיים ושלשול כדרך טבע כל הפחדנים שיהיה להם לפעמים מסיבת הפחד שלשול הבטן והוצרך לנקביו הרבה עד שעבר כל הלילה ועתה שהוא נח מזה חטפתו שינה של הלילה ולכן צריך לו קול גדול עד שיקיץ מן התרדמה שלו וכל זאת דבר אליהו זכור לטוב בדרך היתול וצחוק והם כמרקרות חרב להם וכסכין בעיניהם וצנינים בצדיהם שעשה את האלוה שלהם כמו הבני אדם שצריך ליקח עצה מיועצים וגם יפול עליו השבר והפחד וגם יחלה בחולי מעיים ושלשול ויהיה נצרך לנקביו וצריך לישן ותחטפנו השינה ועוד כמה דברים פחותים המסתעפים בזה ועשה את הבעל שלהם שעובדים אותו ללעג וקלס באלו הדברים. ולפי הנגלה במענה לשונו הוא שכוונתו ליתן להם עצה לידע מה לעשות ולפי דרכו ג"כ למד אותנו דבר גדול בדברים אלו והוא שמותר לאדם לעשות ליצנות על הע"ז והגם שהליצנות היא מדה רעה ומאוסה עכ"ז מותר לעשות ליצנות בע"ז בכל מה דאפשר שכל זה הם דברי ליצנות על הע"ז וכמ"ש בגמרא דמגלה סוף פ' ג' אמר רב נחמן כל ליצנותא אסירא בר מליצנותא דע"ז דשרייא דכתיב כרע בל קורס נבו וכו' א"ר הונא בר מנוח שרי ליה לבר ישראל למימר לעכ"ום שקליה לע"ז ואנחיה בשי"ן תי"ו שלך וכו' ע"ש יה"ר שהאלילים כרות יכרתון לתקן עולם במלכות שדי ובא לציון גואל במהרה בימינו אכי"ר:

38. Ki Tisa.26

    ויאמר אליהו לכל העם גשו אלי וגו'. יובן בס"ד דידוע מ"ש המפ' ז"ל דכשחוטאים ישראל גורמים להסתלק משם ישראל אותיות אל"י וישאר אותיות ר"ש רמז לדלותם גם גורמים להסתלק משם מיכאל ג"כ אותיות אל"י וישאר מך וזהו מ"ך ר"ש שדרשו בגמרא וכו' ובזה פירשו אלי אלי למה עזבתני עכ"ד ז"ל. ובזה יובן ויאמר אליהו לכל העם גשו אל"י דיקא ר"ל עתה שאתם רוצים לתקן עצמכם ולחזור בתשובה אם כן גשו אותיות אל"י לחבר בשם ישראל ובשם מיכאל ובזה אתי שפיר מ"ש אחר כך ויקח אליהו שתים עשרה אבנים וגו' לאמר ישראל יהיה שמך וקשה מאי בעי בזה ולפ"ז אתי שפיר:

39. Ki Tisa.27

    ובזה יובן בס"ד לפרש אם תשוב ישראל אל"י תשוב כלומר אם תשוב בתשובה אזי אותיות אל"י של ישראל ומיכאל תשוב שיתחברו יחד בשלימות ויתוקן הכל. ובזה יובן בס"ד עוד רמז הכתוב מ"ש דוד הע"ה אשכילה בדרך תמים מתי תבא אלי הוא אותיות אל"י הנז' ומשיב ואומר בזמן שאתהלך בתום לבבי בקרב ביתי הוא הגוף לא אשית לנגד עיני דבר בליעל וגו' לבב עקש יסור ממני וגו' והכוונה כשאהיה צדיק וישר:

40. Ki Tisa.28

    או יובן בס"ד כי תיבת אל"י גי' א"ם רמז לשכינה וז"ש להם אליהו לכל העם גשו אל"י היא השכינה דאחר שסלקתם השכינה כביכול מרוב הע"ז שעבדתם הנה בעתה שאתם מתחרטי' ושבים בתשובה הגישו אותה שתהיה שורה ביניכם כי ידוע מ"ש המפרשים ז"ל בפי' תיבת תשובה שהוא ר"ל תשוב ה"א שהיא רמז לשכינה בחינת ה"א אחרונה ולז"א אם תשוב ישראל אל"י גי' א"ם רמז לשכינה תשוב ע"ד שאמרו גבי תשובה שהוא תשוב ה"א ואז ויגשו כל העם אליו לקבל עליהם עול מלכות שמים ואז בזה וירפא את מזבח ה' ההרוס רמז לשכינה כביכול שפגמו בה כביכול הן עתה תקן הפגם בהתחברותם עמו:

41. Ki Tisa.29

    ויקח אליהו שתים עשרה אבנים כמספר שבטי בני יעקב אשר היה דבר ה' אליו לאמר ישראל יהיה שמך. וי"ל דמאי בעי להשמיענו בזה שאמר אשר היה דבר ה' אליו לאמר ישראל יהיה שמך והלא ידוע הוא ומאי מקומו הכא והנה לפי מ"ש לעיל בס"ד בתיבת אלי אתי שפיר. אמנם עוד יובן בס"ד לפרש בזה והוא דידוע דשם יעקב הגם שנכתב חסר בתורה בלא וא"ו מ"מ מצינו שנכתב נמי בוא"ו כנודע. וכתבו המפרשים ז"ל שלעתיד יהיה מלא בוא"ו שיקח הוא"ו מן עשו וישאר עש ואז עש יאכלם עכ"ר ז"ל. וא"כ השתא יעקוב בוא"ו הוא חמשה אותיות ושם ישראל שנקרא בו גם כן חמשה אותיות הרי עשרה כנגד עשר ספירות וכנגד עשרה מאמרות שנברא בו העולם וכנגד עשרת דברות שקבלו ישראל על הר סיני והנה ב' שמות אלו הנז"ל עם הכולל שלהם יעלו י"ב ולכן רצה ליקח י"ב אבנים שהם כנגד י"ב שבטי ישראל כמפורש בקרא וגם כנגד ב' שמות יעקוב וישראל שיש בהם יו"ד אותיות ועם הכללות שלהם הם מספר י"ב ולכן לזה זכר כאן אשר היה דבר ה' אליו ישראל יהיה שמך:

42. Ki Tisa.30

    ויעש תעלה כבית סאתים זרע סביב למזבח. ידוע דהשיעור הזה הוא שבעים אמה ושיריים על שבעים אמה ושיריים כמ"ש רבי' מהר"ם אלשיך ז"ל בפסוק הזה ע"ש. והנה רמז בזה לעשר ספירות שהם כנגד שבעת ימי הבנין והם חג"ת נהי"ם וידוע שכל אחת כלולה מעשר גימט' שבעים והשיריים רמז לתוספת הקדוש' כי כל דבר שבקדושה צריך תוספת:

43. Ki Tisa.31

    ויאמר מלאו ארבעה כרים מים ויצקו על העולה ועל העצים ויאמר שנו וישנו ויאמר שלשו וישלשו. יובן בס"ד כי גם בכאן רצה למלאת י"ב כדים מים כי שלשה פעמים ארבעה גי' י"ב והוא גם כן רמז לכללות י"ב שבטי ישראל כמו שעשה באבנים ומה שלא הביאו הי"ב כדים בפעם אחת אלא הביאום בג"פ אפשר שרמז בזה לצורך התיקון שצריך להיות בג' עולמות שהם בריאה יצירה עשיה שצריכים תיקון אבל עולם האצילות כולו טוב ושם כתיב לא יגורך רע כנודע ולכן היה ג' פעמים ובכל פעם ד' כרים כי כל עולם ועולם מג' עולמות הנז"ל הוא עצמו כלול מד' עולמות שהם אבי"ע. גם רצה לרמוז לזכות התורה המגין על ישראל שהיא ג' מדרגות והם תורה נביאים וכתובים וכל אחת יש בה ד' חלקים שהם פרד"ס ומים רמז לתורה שנאמר הוי כל צמא לכו למים:

44. Ki Tisa.32

    ויהי בעלות המנחה ויגש אליהו הנביא ויאמר ה' אלהי אברהם יצחק וישראל יובן בס"ד לרמוז מנ"חה גי' ק"ג רמז לק"ב חרובין ע"ה שהם מילוי ע"ב ס"ג מ"ה שהם חרובין וצריכים תיקון ועילוי שלא יינקו מהם החיצוני' ח"ו וזהו ויהי בעלות המנחה שעשה עילוי לק"ב חרובין שהם ע"ה גי' מנ"חה אז ויגש אלי"הו גי' ב"ן רמז לבחי' שם ב"ן הנביא אותיות א' בי"נה והאלף רמז לחכמה ע"ד אלף חכמה וכמ"ש המפרשים ז"ל בכמה מקומות ואותיות בינה רמז למדת הבינה והכוונה שנמשך שפע לבחי' שם ב"ן מחבמה ובינה. או יובן הנביא גי' ס"ג רמז לבחי' שם ס"ג שהאיר לב"ן ואז ע"י הארה זו ויאמר ה' והכוונה הוא ע"ד שמצאתי כתוב שהאמירה רמז ליחוד וזהו ויאמר ה' רמז ליחוד או מלשון את ה' האמרת היום אלהי אברהם יצחק וישראל רמז לג' ספירות חסד גבורה תפארת כי ידוע שאברהם מדתו חסד ויצחק מדתו גבורה וישראל מדתו תפארת והה"יב:

45. Ki Tisa.33

    ענני ה' ענני וידעו העם הזה. יובן בס"ד שכפל הדברים ואמר ענני ב"פ והוא כי ידוע שיש חמשה חסדים וחמשה גבורות כנודע והנה חמשה פעמים חסד גי' ש"ס כמנין ב"פ ענני שג"כ עולה ש"ס בדקדוק ואפשר שרצה להמשיך בזה ה' פעמים חס"ד כדי למתק הדין כי היה אז בשעת המנחה שהוא זמן דין כנודע. או יובן בס"ד לרמוז כי ענני ה' ענני גי' שפ"ו כמנין שכי"נה ע"ה וכמנין "דוד "בן "ישי שעולה שפ"ו וכמנין של"ום שהוא גי' שפ"ו:

46. Ki Tisa.34

    ואתה הסבות את לבם אחורנית. יובן בס"ד כי הנה ידוע שהאדם כל מה שמתקבץ ממאכלו החי נהפך לדם והלב שואב חלק המובחר והחשוב שבדם והשאר מחלק ונותן לשאר איברים כי הלב הוא מלך האיברים והוא נוטל ראשון חלק המובחר והטוב ומה שצריך ליקח חלק הטוב והמובחר יען כי ההבנה היא בלב ולכן צריך לשתות הטוב והצלול שבדם ולא העכור כדי שלא יהיה טפש ואטום כנודע והנה כאן אליהו זכור לטוב בקש מהקב"ה שיטמטם לבם כדי שלא יהיה להם הבנה שיהיו אז חכמים להרע ולומר שמעשה כשפים הם ועוד שאר הוצאת דבה כיוצא בזה וכמ"ש חז"ל וא"כ רוצה שהלב שלהם ישתה הדם באחרונה ולא כדרכו לקחת חלק בראש כדי שלא יקח הטוב והצלול אלא יקח חלת העכור הנשאר לבסוף ואז יהיה לבם אטום ולא יהיה להם הבנה לחשוב מחשבת דבה וערעור בעלילות דברים על זאת וזהו שאמר ואתה הסבות את לבם אחורנית דיקא ונקט לשון הסבות שהוא נמי לשון סובין לרמוז על האמור גם רמז עוד בזה באומרו ואתה הסבות את לבם אחורנית כי אותיות לב להפך הם אותיות בל שהוא לשון בלבול וזהו הסבות את לבם אחורנית שיהפך לבם לאחור שיורה אז על בלבול דעתם שלא ירגישו להוציא איזה דבר לעז ועלילות דברים על זה המעשה:

47. Ki Tisa.35

    ותפול אש ה' ותאכל את העולה וכו' ואת המים אשר בתעלה לחכה וירא כל העם וכו' ויאמרו ה' הוא האלהים ה' הוא האלהים. יובן בס"ד כי ידוע שעובדי ע"ז סוברים שפועל הטוב אינו פועל הרע ולכן חושבים שיש ב' רשויות ח"ו וכמ"ש לעיל בס"ד והנה עתה כל העם ראו בעיניהם מופת גדול ומבטל סברא זאת והוא כי הנה טבע האש שיתכבה מכח המים והנה איך עתה היה להפך שהוא לחך את המים שהוביש אותו ולא נכבה מכחו וא"כ הוי ב' הפכיים בנושא אחד וא"כ מזה ידעו והבינו שגם אותה הסברה שסוברים פועל הטוב אינו פועל הרע היא בטלה ומבוטלת דאפשר להיות ב' הפכיים בנושא אחד כזאת והנה ידוע דשם הו"יה הוא רחמים ושם אלהים הוא דין ולזה כוין שותפול האש וכו' ואת המים וכו' וירא כל העם וכו' אז ויאמרו ה' הוא האלהים כלומר עתה נתברר להם כי אפשר להיות ב' הפכיים בנושא אחד וא"כ ה' שהוא רחמים הוא האלהים שהוא דין. ויובן עוד לרמוז באומרם ה' הוא האלהים שמן השמים שמו בפיהם דבר זה והוא כי ע"י שקבלו אותה שעה עליהם אלהותו יתברך ונבנה המזבח והקריב עליו העולה והיה עת רצון למעלה שירדה אש מן השמים וכו' א"כ ודאי נעשה אותה שעה יחוד גדול למעלה בזה והנה היחוד הוא שיתייחדו בחינת שם הו"יה ב"ה ובחינת שם אד"ני ביחודא שלים והנה מספרם גי' צ"א כמנין האלהים ולזה אמר ה' הוא האלהים כלומר עתה נתחבר עם שם אד"ני ונעשה אז כמספר האלהים וכפלו הדברים יען כי כל דבר שבקרושה למעלה יש בו בחינות חיצוניות ובחינות פנימיות ובא הרמז בכפל הדברים שהיחוד הוה שלים בפנימיות ובחיצוניות:

48. Vayakhel.1

    וביום השביעי יהיה לכם קדש שבת שבתון לה'. לכאורה י"ל למה הוצרך כפל הלשון לומר שבת שבתון לה' והיה די באומרו שבת לה'. ויובן בס"ד לפרש ע"ד דאיתא בש"ע ה' שבת סי' שד"ם ההולך במדבר ואינו יודע מתי הוא שבת מונה שבעה ימים מיום שנתן אל לבו שכחתו ומקדש השביעי בקידוש והבדלה וכו' ע"ש ונמצא לפ"ז שיש תרי גווני שבת הא' הוא שבת האמתיי שהוא יום השביעי באמת והב' הוא שבת שיהיה בגוונא הנז"ל להולך במדבר ולא ידע וכו' שמונה ששה ימים מיום שנתן אל לבו וביום השביעי יקדש אותו כמו שבת בקידוש והבדלה והגם שבאמת על הרוב יהיה אותו היום חול גמור אלא זה נחשב אצלו שבת גמור ובודאי שיש בו ג"כ הארת שבת מאחר שהוא מקדש ומבדיל בברכות ולזה כפל הלשון שבת שבתון לה' שיש תרי גווני שבת ובזה אתי שפיר תרגום יהונתן בן עוזיאל שתרגם שבתא נייחא קדם ה' ולא תרגם כמו אנקלוס שתרגם שבת שבתא קדם ה' כי ודאי שבת זה של ההולך במדבר אם יזדמן לו שיהיה באחד מימי החול אינו שבת גמור לכן תרגם לזה נייחא:

49. Vayakhel.2

    או יובן בס"ד כפל הלשון ע"ד שכתבו המפרשים ז"ל והובא ג"כ בהרב פרשת דרכים ז"ל משם בעלי המחקר דמשכחת לה דבמקום אחד יהיה ביום הששי עדין יום והוא חול גמור ובמקום אחר כבר נטה היום והוא לילה והוא שבת וכן להפך ביום השביעי משכחת לה שבמקום אחד עדיין יום הוא והוא שבת גמור ובמקום אחר הוא לילה והוא חול גמור וטבריא וצפורי יוכיחו והנה ידוע שיש הבדלים רבים בשמי השמים בין ימי החול ליום שבת קדש וא"כ יש לחקור על איזה מקום סומכים בשמים ממעל והעלו שהמקום האמתי לזה היא ירושלים שהיא אמצעות ישוב העולם שנקרא טבור הארץ עכ"ד ז"ל. והנה ודאי הגם שכתבו שהמקום האמתי לזה היא ירושלים מ"מ ודאי גם בשעה שהיא במקומות אחרים בח"ל שבת ובירושלים הוא חול אפ"ה ג"כ יהיה הארת שבת למעלה באותה שעה אלא שהעיקר הוא כשיתחיל שבת בירושלים וזה פשוט ונמצא לפ"ז שיש בקדושת השבת ב' מדרגות זו למעלה מזו הראשונה הוא בזמן השבת שבירושלים והב' בזמן שיהיה שבת במקומות אחרים ובירושלים הוא חול וכאמור ולזה כפל הלשון ואמר שבת שבתון לה':

50. Vayakhel.3

    או יובן בס"ד כפל הלשון והוא דידוע שהשבת תתחלק הארתו לב' הא' בשבוע הקודם והב' בשבוע שאחריו כי יום דה"ו הם הכנת הארה ליום שבת הבא ויום אב"ג שאחריו הם מהאר' השבת שעבר ונמצא שהארת השבת היא נמצאת בשני שבועות חצי שבוע שעבר וחצי שבוע הבא ולז"א וביום השביעי יהיה לכם קדש שבת שבתון לה' שההארה תהיה בשני שבתות כלומר בשני שבועות. ובזה פי' הרב זרע ברך ז"ל מאמרם ז"ל אלמלא שמרו ישראל ב' שבתות כהלכתן מיד היו נגאלין והכוונה פי' ב' שבועות כי ע"י ב' שבועות אז משלימים בחי' השבת כראוי ובזה פי' ז"ל שם לשון זכור ושמור האמור גבי שבת כי לשון זכירה נופל על מה שכבר עבר ולשון שמירה מורה על העתיד ע"ש:

51. Vayakhel.4

    ובזה יובן בס"ד מאמרם ז"ל בזו"הק מהו שבת שמא דקב"ה שמא דאיהו שלים מכל סטרוי והוא כי דה"ו מקמיה שבתא יש בהם רמז לאותיות י"ה דשם הוי"ה כ"ה כי דה"ו גי' י"ה ויום אב"ג דבתר שבתא יש בהם רמז לוא"ו דשם הוי"ה ב"ה כי אב"ג גי' ששה והשבת עצמו הוא בחי' ה"א אחרונה שהיא בחי' מלכות הרי רמז שם הוי"ה ב"ה וז"ש מהו שבת שמא דקב"ה כלומר שבו רמוז שמא דקב"ה שמא דאיהו שלים מכל סטרוי דייקא כלומר משני צדדים משבוע הקודם ומשבוע הבא. ובזה יובן נמי מ"ש דוד הע"ה אחור וקדם צרתני כי ידוע שדוד הוא בחי' מלכות והשבת נמי הוא בחי' מלכות וא"כ הוא מדתו ולז"א אחור וקדם דייקא:

52. Vayakhel.5

    ובזה יובן בס"ד רמז הפ' ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת לדורותם והכוונה ושמרו בני ישראל בתנאי לעשות את השבת עוד בשבוע הב' שאחריו דעד חצי שבוע הב' אז תגמר שמירתו והארתו ואם יעשו כן אז בטוחים שיהיה זה קיים לדורותם שעי"ז תהיה הגאולה וע"ד שפי' הרב זרע ברך ז"ל על מאמרם ז"ל אלמלא שמרו ישראל ב' שבתות וכו':

53. Vayakhel.6

    או יובן בס"ד לרמוז על תוספת השבת שצריך להוסיף מחול על הקדש וז"ש ושמרו בני ישראל את השבת בתנאי לעשות את השבת ג"כ לעשות דייקא כלומר שיהיו הם עושים שבת חדש מאצלם והוא זמן התוספת שמוסיף מחול על הקדש וזה תלוי ביד האדם שאם האדם יקבל עליו השבת מבעוד יום אזי החול נעשה שבת קדוש. ובזה יובן נמי ממילא כפל הפסוק בפרשה זו שבת שבתון לה' לרמוז על התוספת:

54. Vayakhel.7

    או יובן בס"ד ושמרו בני ישראל את השבת וכו' והוא דידוע מ"ש המפרשים ז"ל ע"פ זכור את יום השבת שהוא רמז לב"המק שאברהם אע"ה קראו הר יצחק אע"ה קראו שדה ויעקב אע"ה קראו בית ודוד הע"ה קראו תפלה וזה ר"ת הש"בת הר שדה בית תפלה עכ"ד ז"ל והנה ידוע שבנין בית שלישי שיבנה במהרה בימינו אכי"ר תלוי בשמירת השבת ע"ד מ"ש רז"ל אלמלא שמרו ישראל ב' שבתות כהלכתן מיד היו נגאלין ובזה יובן ושמרו בני ישראל את השבת שיזהרו בשמירת השבת כדי לעשות בזכות זה את השב"ת ר"ת הר שדה בית תפלה שהוא רמז לב"המק שנקרא בד' שמות אלו ואז זה הבית יהיה לדורותם שלא יחרב כמו ראשון ושני אלא יהיה קיים לדורותם ולזה סיים ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם שיהיה קיים לעד לעולם יען כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ וביום השביעי שבת וינפש וא"כ הוי מדה כנגד מדה כי כמו שאחר שבא יום השביעי לא היה עוד בריאה כלל כן בית שלישי שיבנה בזכות השבת אין אחריו שעבוד וגלות וחרבן כלל ולכן אמרתי שיהיה קיים לעד לעולם ביני ובין בני ישראל לדורות עולם:

55. Vayakhel.8

    ויבואו כל איש אשר נשאו לבו וכל אשר נדבה רוחו אותו הביאו את תרומת ה' וגו'. הנה תיבת נשאו צריך הבנה ולפי תרגום המתרגם דכתב כל גבר דאתרעי לביה והכוונה שהיה מרצון לבו הנה לפ"ז נראה דהלשון כפול בפסוק שכתב וכל איש אשר נשאו לבו וכל אשר נדבה רוחו אותו דמשמעות היוצא משניהם אחד הוא. ויובן בס"ד לפרש דהנה הישר והנכון הוא והעצה היעוצה לכל איש ישראלי להתגבר על היצ"הר המחטיאו באופן זה והוא שאם יזדמן לפניו איזה מצוה כמו מצות הצדקה וכיוצא בה שצריך לה נדבת ממון הנה אם הוא יש לו מאה אלפים דינרי זהב יחשוב עצמו שהוא עשיר כמו העשיר שיש לו אלף אלפים דינרי זהב וא"כ אז ממילא כשיתנדב איזה נדבה לתת בשביל אותה המצוה יוכל להתגבר על יצ"הר ויתנדב אז נדבה בשופע דכשהוא חושב עצמו שהוא יש לו עשירות כמו העשיר הגדול א"כ אפי' אם יפתנו היצה"ר להיות מקמץ באותה נדבה עכ"ז יועיל דבר זה שיתן לפחות כדי חיובו באמת אבל אם יבא לחשוב עצמו כמות שהוא הנה כשיבא היצ"הר ויעשה לו המצאות של פיתויים כרי לקמץ נדבתו הנה נמצא שעל כל פנים זה לא יתן כדי חיובו באמת והנה עוד תועיל עצה זו שיחשוב עצמו עשיר יותר ממה שהוא באמת דהנה אם יבא לחשוב עצמו כך אז כל מה שיתן יתראה בעיניו שהוא דבר מועט ולא יבא להתגאות בנדבתו כי היצ"הר עיקר המכשול שעושה לנותני צדקה הוא שיחטיאם בזה כדי שיתגאו בנתינת' כדי שתהיה מצוה הבאה בעבירה ח"ו והנה כל זאת העצה היא בהוצאות של מצות הצדקה וכיוצא אבל בהזדמן לו הוצאה של עו"הז שהיא צורך הגוף ותאותו הנה אז העצה תהיה להפך. והוא דאם יש לו מאה אלף דינרי זהב יבא לחשוב עצמו שאין לו כי אם עשרה אלפים דינרי זהב וא"כ ממילא אז יצמצם באותה הוצאה ולא יוציא הרבה לצורך תאות עו"הז הנפסדת שהוא דבר כלה ואבד ואין לה קיום וכיוצא בזה רמזו המפרשים ז"ל בפסוק אשר בשמים ממעל ואשר בארץ מתחת כלומר בדבר הנוגע לשמים תחשוב עצמך ממעל ובדבר הנוגע לארץ שהוא חמדת הזמן ותאות הגוף תחשוב עצמך מתחת עכ"ד ז"ל. וכמו שמצינו בההוא עובדא דההוא נדיב הכתוב בירושלמי בפסחים שהלכו ר"ע וחבריו לגבות לצדקה ובאו תחלה אצלו וקודם שנכנסו לתוך החצר שלו שמעו קול בנו שהיה שואל לאביו מה נקנה לך לאכול היום הזה וא"ל אביו שיקנה עולשין אבל לא תקנה מאותם הנלקטים ביום זה אלא משל אתמול שהם כמושים ונמכרים בזול וכששמעו כך הניחוהו והלכו להם ואחר שקבצו מכל אנשי העיר באו אצלו לגבות ממנו א"ל למה לא באתם אצלי תחלה כמו שהייתם נוהגים פעמים אחרות א"ל כבר באנו ושמענו קול הנער אומר לך מה נקנה וכו'. א"ל מה שביני לבין הנער ידעתם אבל מה שביני לבין קוני לא ידעתם והכוונה שבמזונות עצמו ובניו הוא מקמץ אבל במצות ה' הוא נדיב אעפ"כ לכו ואמרו לאשתי והיא תתן לכם מדה אחת מליאה דינרין הלכו ואמרו לה א"ל היאך א"ל שתהיה המדה גדושה או מחוקה א"ל סתם אמר לנו א"ל אני נותנת לכם גדושה ואם אמר מחוקה אחשוב הגודש ואנכהו מכתובתי כיון ששמע אח"ך בעלה קם וכפל לה את כתובתה ע"כ המעשה ע"ש:

56. Vayakhel.9

    נמצא לפ"ז שבהוצאות של מצוה כמו צדקה וכיוצא צריך האדם שיחשוב בדעתו שהוא גדול ורב בעושר כמו העשיר הגדול כדי שאז יתן נדבתו בריוח ולא בצמצום וגם עוד תועלת ב' שתקטן נדבתו בעיניו ולא יבא להתגאות בה. ובזה יובן בס"ד כל איש אשר נשאו לבו קרי ביה הנו"ן בדגש וכאלו כתיב אחריו י' והוא כמו נישאו לשון התנשאות וגדולה כלומר שלבו ינשאהו ויגדלהו שיחשוב בעצמו שהוא עשיר כמו העשיר הגדול שיש בעירו כדי שאז יתן בריוח ולא בצמצום והנה לאו כל אדם צריך לתחבולה זו לעשות נגד היצ"הר כי יש שיש לו נדיבות לב הרבה עד להפליא שאפי' שהוא יודע בעצמו שאין לו כ"כ אפ"ה הוא מתנדב יותר מכפי ערכו והנה איש כזה שיש לו לב נדיב וטהור אינו צריך לתחבולה לעשות נגד היצר הרע כי בלא"ה היצ"הר לא יוכל להחטיאו ובטוח הוא בזה ולכן השתא לזה תפס הפסוק תרי גווני כי לאו כל ישראל שוים בזה וזהו ויבואו כל איש אשר נשאו לכו שהוא מין האדם הצריכים לעשות תחבולה זו נגד היצ"הר וגם כל אשר נדבה רוחו אותו הוא ממין האדם אשר יש להם לב טהור ונדיבות רוח מצד עצמם בלתי צורך להם לעשות המצאות נגד היצ"הר כי היצ"הר לא יוכל ליגע בקירות לבם הטהור והנדיב:

57. Vayakhel.10

    או יובן בס"ד לפרש מלת נשאו לבו והוא כי הנה דרך היצ"הר הוא כשרואה באדם אחד שרוצה להתנדב ממון לצורך מצוה בצדקה וכיוצא אז היצ"הר מזכיר לו אות' שעה כל הפסדותיו שהפסיד במשא ומתן ומעציב אותו כדי למנעו שלא יתן דא"ל הבט וראה כמה עקו עברו עליך והפסדת בסחודה פ' כ"וך ובסחורה פ' כ"וך ומי יודע מה תעלה בידך הסחורות שבידך שעדין לא נמכרו וא"כ הבט נא כי הזמן אינו מסייע האדם ובפרט בימים האלה כי הריוח מועט ואינו מצוי ועוד כיוצא בדברים האלה כי כל אלו הדברי' וכיוצא בהם יפלו במחשבת האדם והם מצד היצ"הר ועצתו שהוא משים בלבו מחשבות אלו כרי למנוע אותו ממעשה הטוב שלא יתנדב כלום בשביל מצוה וצדקה והנה אפי' אם זה האדם יתגבר על היצ"הר והגם שיפלו בלבו מחשבות אלו עם כל זה הוא יהיה מוכרח ליתן איזה ממון לצורך אותה מצוה הבאה לידו מכח איזה סבה מוכרחת הנה עם כל זה תמצא שהיצ"הר יהיה גורם במחשבות אלו המביאם על לבו שאותו הממון שיתננו לגבאי בשביל איזה מצוה לא יתן אותו בשמחה ובטוב לבב כי אם בעצבון גדול יען כי היצ"הר ברוב תחבולותיו והמצאותיו שמראה לאדם שיבא האדם לחשוב עצמו כאלו הוא עני ממש שמזכיר לו הוצאות הבית המוטלת עליו ומה דתלו ביה טפלי וטפלי דטפלי וצורך נישואי בניו ובנותיו ומיעוט הריוח הבא לו ממשא ומתן באופן שהיציאה מרובה על ההכנסה וכיוצא בדברים אלו באופן שיוכל להראות לו כאלו העולם חושך בעדו ובזה אז יגרום שאפילו אם יתן סך מה לצדקה יתן אותו בעצבון ולא בשמחה ובטוב לבב וגם יצמצם בו הרבה בכל מה דאפשר לו והנה ודאי אם האדם יתן צדקה בעצבון ולא בשמחה ממאיס הרבה המצוה ההיא יען כי אין לך מדה מאוסה לפניו ית' כמו מדת העצבון וקרא צווח ואמר תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה ופוק חזי מה שהאריך והרחיב בזה רבינו מהרח"ו זלה"ה ומה שהזהיר בזה בשערי קדושה ע"ש:

58. Vayakhel.11

    והנה ידוע הוא שמדת העצבון תמשך מיסוד העפר שהוא תחתון לכל היסודות וכמ"ש מהרח"ו ז"ל ולכן הוא דומם ואין בו תנועה כלל ולכן הארץ החומרית היא עפר והיא תחתונה וא"כ צריך האדם להגביר עצמו מיסוד זה שהוא תחתון ולהעלות למעלה ממנו כי לכן אמרו חז"ל שטוב מאור לאדם להביט בשמים ויועיל מאוד לטהרת הנפש וזכות המחשבה והשכל והוא כי הארץ התחתונה היא עפר וא"כ כל מה שיכול האדם לימשך לבלתי הדבק בה אלא להגביר עצמו למעלה כי שם כתיב עוז וחדוה במקומו אז הרבה טוב לנפשו בעבודת הבורא ית'. ובזה יובן ויבואו כל איש אשר נשאו לבו ר"ל הלב הטהור שהיה לו התגבר על החומר ונשאו מיסוד העפר התחתוני הדבק בו שהוא הממשיך לו מדת העצבון והוא נשאו והגביהו למעלה לקרבו אל יסודות הרוחניים שהם מושללים ממדה זו הרעה של העצבון וא"כ מאחר שהגבה ונתרחק מזה א"כ מזה תוכל לדון על צדקתו שהיא שלימה והיתה בשמחה ובטוב לבב כי מדת העצבון לא תמשך כי אם מיסוד העפר כנודע וכוונת הפסוק בזה להשביח את צדקת ישראל אשר הביאו לצורך משכן ה':

59. Vayakhel.12

    והנה דע לך ידידי כי מדת העצבון מלבד שהיא צער הנפש הנה גם היא צער הגוף מאוד ומזקת לגוף הרבה וכמה חולאים רעים ימשכו ממנה ב"מ והנה מכה זו של מדת העצבון היא מעשה ידי אדם והכוונה דהיינו שכל מכה שתבא על האדם ודאי היא גזרה מן השמים שאין אדם ניקף אצבעו מלמטה אלא א"כ מכריזין עליו מלמעלה וא"כ הכל גזור מן השמים אבל העצבון שיהיה לאדם זה האדם הוא שהביאו בידו על עצמו ומן השמים לא גזרו עליו שיהיה לו מכה זו יען כי העצבון הוא דבר מגונה ושנאוי לפני הקב"ה והאדם אפי' על עונותיו אין ראוי להיות נעצב הרבה ואם מן השמים יגזרו על האדם יסורין הנה הקב"ה רוצה שהאדם יקבל את היסורין בשמחה ובטוב לבב וא"כ איך שייך שמן השמים יגזרו עליו עצבון מאחר שצריך להיות מקבל גם יסוריו בשמחה וזה הוא נסיון שעושים לאדם תמיד לראות אם מקבל את כל היסורין הבאים עליו בשמחה או לאו וא"כ לא אפשר שהם יגזרו עליו עצבון ועוד דמעיקרא עיקר העצבון שיהיה לאדם ע"פ הרוב יבא מחסרון אמונה שאם היה לו אמונה והבטחה בהש"ית כראוי וכמצטרך ודאי לא יבא לידי עצבון וא"כ איך שייך שתהיה מדת העצבון גזירה מן השמים וא"כ מוכרח לומר שזו המכה הקשה היא מעשה ידו אדם כלומר הוא עצמו הפועל ומביא עליו מכה זו ונפקא מינה שלזה צריך התעוררות ממנו לשים הבטחתו בהש"ית ויעורר לבו בשמחה וגילה:

60. Vayakhel.13

    והנה כדי להסיר העצבון מן האדם יש לזה ג' דרכים הא' הוא מ"ש חז"ל ע"פ דאגה בלב איש ישחנה שאם ישיחנה לאחרים אז ודאי יסחנה מדעתו כי טבע הנעצב על איזה דבר אם יספר צרתו לאחרים הנה בדבור הזה לוקח לעצמו תענוג רב ואפשר לו להיות מסיח אותה מדעתו מעט משא"כ הנעצב ואינו מדבר כלום אלא מניח דאגתו בלבו זו מכה קשה עד מאוד ולא יתנחם להסירה מלבו. הדרך הב' אם זה לא הועיל לו הנה דרך אחרת המועיל להסיר העצבון הוא כי האדם יביט בעיניו על כל קורות הזמן ומאורעותיו הבאים על בני אדם שבדורו אשר הם בעירו ובשער מקומו כי יש כמה וכמה בני אדם שהיו עניים מרודים ועברו על ראשם מים הזדונים ואח"ך בזמן מועט עלו למעלה רמה והיו עשירים גדולים וכמה בנ"א שהיו אסורים בנחושתיים וחייבים סך עצום ואח"ך נעשה להם כמה המצאות וקמו מהעפר ופרעו חובותיהם והם היו מלוים לאחרים וכמה נשים שהיו יושבות תחת בעליהן כמה שנים ולא נתעברו עד שכמעט נתייאשו מזה ואח"כ הש"ית פקד אותם והולידו בנים ובנות וראו בנים לבני בניהם וכמה בעלי חלאים שהאריכו בחליים עד שכמעט נתייאשו מהם ואח"ך הקב"ה המציא להם רפואה שלימה והיו בריאים וחזקים וכן כיוצא בזה בקורות הזמן העוברים על יושבי תבל ושוכני ארץ שהגם שירבו באדם עכ"ז היתה תשועת ה' כהרף עין להסירם מעל האדם ויוציאנו מיגון לשמחה ומאבל ליו"ט ומאפילה לאור גדול וא"כ הנה האדם שיש לו צרות מצרות הזמן לא יהיה נעצב בלבו אלא יביט בקורות הזמן שעברו על אחרים וספו תמו ואחריתם היתה שלום וברכה וא"כ אז יתנחם על צרתו כי אין מעצור לה' להושיעו וכמש"ה קוה אל ה' ויושע לך. והדרך הג' הנה אם גם בזה לא התנחם כי לא מצא אדם שקרה לו צרה כצרתו דומה בדומה וניצול ממנה הנה יש דרך אחרת להסיר ממנו העצבון והוא שילך אצל האנשים השלמים מגידי מישרים והם יספרו לו מעשיות שעברו על יושבי תבל ושוכני ארץ מאד"הר ועד עתה ובאזניו ישמע כמה וכמה מיני צרות צרורות שעברו וכמה עשה הש"ית נסים ונפלאות בהצלת האדם מהם והנה בזה ודאי יוכל למצוא במה מכאובים כמכאוביו שעברו וחלפו אשר בזה ודאי יתנחם ויוחיל לתשועת ה' יען כי ברבוי הדורות שעברו מאד"הר ועד עתה ימצא מינים ממינים שונים בקורות הזמן ותולדותיו:

61. Vayakhel.14

    והנה בזה יובן בס"ד רמז הפסוק בתהלים ואלהינו בשמים כל אשר חפץ עשה עצביהם כסף וזהב מעשה ידי אדם פה להם ולא ידברו עינים להם ולא יראו אזנים להם ולא ישמעו והכוונה לומר שאין לו לאדם להצטער אם ישלחו לו מן השמים דבר רע יען כי מאחר שזה הוא מהש"ית א"כ זה הוא רצונו ית' ולמה יצטער האדם בדבר שהוא רצונו ית' וכמו שאמ' החכם ומה לי מהזמן אם לא רצונך וז"ש ואלהינו בשמים כל אשר חפץ עשה וא"כ מאחר שהוא חפצו ורצונו אין לו לאדם להצטער על שום מקרה הקורא אותו כי זה רצונו ית' ומי יאמר לו מה תעשה וכמ"ש החכם ואיך יאמר יציר חומר אלי יוצרו מה תעשה ודבר זה הוא סמא דכולא שאם כל אדם יבא תמיד לחשוב כן ודאי לא יצטער משום דבר. ועתה התחיל דוד הע"ה לתמוה על אותם בעלי עצבון הנעצבים על הקורות אותם בענייני המשא ומתן שלהם יען כי רוב העצבון יהיה בשביל ממון כי בקרב תבל אין לך חמדה בחמדת עו"הז כמו חמדת הממון ולז"א עצביהם כסף וזהב עצביהם מלשון עצבון כלומר העצבון אשר נעצבים על כסף וזהב הנה זה מעשה ידי אדם כלומר אל תחשוב שגם דבר רע זה הוא גזרה מן השמים כשאר יסורין אלא אין זה כי אם מעשה ידי אדם כלומר האדם עצמו הוא הפועל וממציא ומביא עליו מכה זו יען כי מן השמים לא ירצו שיהיה לאדם מכה זו ואם חייב בדינו יביאו עליו יסורין אחרים ולא יסורין אלי של העצבון כי אדרבה מן השמים ירצו שישמח האדם גם ביסורין ויקבלם בשמחה וא"כ זו המדה של העצבון היא מעשה ידי אדם ולא מעשה שמים והתחיל אז אדונינו דוד הע"ה להתרעם ולתמוה על בעלי מדה זו ואמר פה להם שיכולים לספר צרתם ודאגתם לאחרים ולא ידברו בתימה ר"ל למה אינם מדברים כדי שאז יפיגו צערם ויגונם ואפשר אז להסיח הדאגה מדעתם לאט לאט וכמ"ש על פ' דאגה בלב איש ישחנה שאם ישיחנה לאחרים יסיחנה מדעתו והוא הדרך הא' שכתבנו בס"ד. ואם היה במונח שעשו כן ולא הועיל להם להסיר הדאגה והעצבון מלבם הנה יש תועלת אחרת לזה ולמה לא עשו והוא כי עינים להם שיכולים לראות בקורות הזמן ומים הזדונים שעברו על ראש הבני אדם ואח"ך ספו תמו הרעות והיו כלא היו ואחריתם היתה טובה ושלוה ומנוחה והנה יש להם עינים לראות בכל זאת ולא יראו בתמיהה דאם היו רואים ודאי היו מתנחמי' בצרתם ולא היו נעצבים כי גם הם יקוו לתשועת ה' אשר היא כהרף עין והוא הדרך הב' שכתבנו בס"ד. ואם היה במונח שעשו כן ולא הועיל להם יען כי גדל הכאב להם מאד ולא מצאו מכאוב כמכאובם שיתנחמו ממנו הנה אכתי יש עוד דרך ג' להועיל להם והוא כי אזנים להם לשמוע בהם ממגידי מישרים סיפורי מעשיות בענין התשועות שעשה הש"ית בקורות הזמן מאד"הר ועד עתה כי בודאי יש למצוא ברבוי הדורות שעברו דומה בדומה להם ויותר וא"כ ולא ישמעי בתמיהה שאם היו מטים אזנם לשמוע כזאת ודאי היו מתנחמים והיה מפיג צערם ויגונם ולא היו נעצבים עוד כי היו מצפים לתשועת ה' כל שעה וכל רגע כי לא יבושו קווי ה' וכמ"ש חזקו ויאמץ לבבכם כל המיחלים לה' בטחו בה' וכו':

62. Vayakhel.15

    כל מרים תרומת כסף ונחושת הביאו את תרומת ה' וכל אשר נמצא אתו עצי שטים לכל מלאכת העבודה הביאו. יובן בס"ד כי הנה עיקר מצות הצדקה והנדבה צריך שתהיה בלתי גאוה ושיחשוב הנותן כאלו לא נתן כי אם דבר מועט ואם יראה שהוא נתן לצדקה אלף כסף והדל הפחות נתן עשרה פרוטות נחושת אל יבא להתגאות על זה הנותן נחושת אלא צריך לחשוב שהכסף שלו יעלה במשקל אחד ומעלה אחת עם הנחושת של העני יען כי הוא לרוב עשרו חשוב אצלו מתנת הכסף שנתן הוא כערך מתנת הנחושת שנתן העני וזה העני לרוב דלותו חשוב לגבי דידיה מתנת הנחושת שלו כערך מתנת הכסף של העשיר וא"כ שניהם במשקל אחד ולמה יתגאה בנתינתו הרבה על העני שנתן דבר מועט והנה אם האדם יבא להעריך מתנתו ונדבתו כאמור הנה ודאי זה תהיה התרומה שלו זכה וברה כליל לה' שאיש כזה יוכל לעשות לש"ש בלתי פנייה וז"ש כל מרים תרומת כסף ונחושת ר"ל מרים ומעריך בשכלו התרומה של כסף של העשיר ושל נחושת של העני בערך אחד ומעלה אחת כי יבא לחשוב כאמור הנה בני אדם כאלו הם דוקא חשובים שהביאו את תרומת ה' דייקא כלומר שהיא תרומה לשם ה' לש"ש משוללת הפנייה. ומ"ש וכל אשר נמצא אתו עצי שטים יובן בס"ד לרמוז כי הנה גם הגבאי המקבץ הנדבה וגם שלא הביא מכיסו לאותה מצוה כלום אפ"ה חשיב כאלו הביא הוא ג"כ מאחר שהוא ההולך וממציא כדי צורך אותה מצוה והנה עצים רמז למצות כי היא עץ החיים למחזיקים בה שטים מלשון שטו העם ולקטו שהוא רמז למצוה של הגבאי שהוא הולך ושט ממקום למקום לקבץ וזהו וכל איש אשר נמצא אתו נמצא אתו עצי שטים ר"ל מצות של גבאות לכל מלאכת עבודה הנה ג"כ מבני אדם כאלו ג"כ חשובים הביאו. או הכוונה כך לכל מלאכת העבודה הביאו ר"ל כאלו כל המלאכה הם הביאו אותה יען כי על ידם המציאו כדי צרכה:

63. Vayakhel.16

    וכל אשה חכמת לב בידיה טוו וגו'. יובן בס"ד לרמוז הכוונה שקשרו וחברו חכמת הלב שהיא המחשבה עם הידים שבהם המעשה כדי לקדש עצמם במחשבה ומעשה כאחד ולא שתהיה המחשבה מופרדת מן המעשה כי האדם הפוגם במחשבתו הנה הוא מפריד המחשבה מן המעשה שתהיה מחשבתו בדבר אחר שאינו מעין המעשה והכתוב בא להגדיל קדושת מעשה המשכן שאפילו מעשה הנשים היתה בשלימות גמורה:

64. Vayakhel.17

    והנה לכאורה צריך להבין הטעם שקורא הפ' בכמה מקומות לכל העוסקים במשכן חכמי לב באופן שמיחס הכל ללב וגם המתנדבים קורא אותם נדיב לב והגם שהדבר ידוע דאצל הקב"ה העיקר הוא הלב וכמ"ש חז"ל רחמנא לבא בעי עכ"ז צריך לדעת דלמה יהיה הלב הוא העיקר בזה במצוה כזו שהיא מצות הנדיבות דחזינן שזה האדם עשה מעשה והביא כסף וזהב וא"כ מה לנו במחשבת לבו אם היה ברצון ובלתי פנייה הלא המעשה היא העיקר ותבטל המחשבה ואמנם יובן בס"ד כי הנה ידוע דהמשכן היה לתקן מעשה העגל וגם הוא להורות כי הש"ית מחל להם על אותו עון והשדה שכינתו בהם כראשונה והנה מאחר שהוא תיקון עון העגל שהוא עון ע"ז דמענישים בה גם על המחשבה שהיא בלב כמ"ש למען תפוש את בית ישראל בלבם לכן מאחד שהקלקול פועל בזה במחשבה ובלב א"כ גם התיקון צריך שיהיה במחשבה ובלב שיקדש לבו ומחשבתו כמו שצריך לקדש מעשהו ולכן צריך שתהיה הנדיבות מן הלב וממנו יתחיל התיקון תחלה גם לכן קוראם חכמי לב כי בתיקון ההוא שעושים מקדשים ומטהרים את לבם גם כן:

65. Vayakhel.18

    או יובן בס"ד הטעם כי הנה העגל הם היו רוצים לעשותו דוגמת מרע"ה ח"ו שיהיה סרסור בין ישראל להקב"ה שיהיה הוא מקבל השפע מלמעלה ח"ו ונותן לישראל וא"כ הם רצו לעשותו דוגמת הלב שהוא דרכו לקבל חיות וכח העולה מן המאכל והוא מחלק לכל האיברים ונמצא שהוא מקבל השפע מן המשפיע ומחלק להם ולכן בתיקון העגל רצה הקב"ה שיתחיל התיקון מן הלב תחלה כי הם רצו לעשות העגל דוגמתו ולכן אמר חכמי לב וקפיד שיהיה הנודב נדיב לב:

66. Vayakhel.19

    והמלאכה היתה דים וכו'. איתא במסרה והובאה בספרי המפרשים ז"ל בסדר הזה והמלאכה היתה גדולה והמלאכה לא ליום ולא ליומים והמלאכה היתה דים ע"כ. ויובן בס"ד לפרש קישור הפסוקים בסדר זה והמלאכה לא ליום ולא ליומים והמלאכה היתה גדולה והמלאכה היתה דים והוא דהנה האדם יש לו ב' מלאכות בעו"הז הא' מלאה רוחנית והוא שע"י עסקו בתורה ומצות ומע"ט בונה בשמים עליותיו שהוא בורא כמה רקיעים וכמה עולמות ומתקן כמה תיקונים למעלה ועל זאת המלאכה אמר התנא לא עליך המלאכה לגמור וכו' ע"ש. ומלאכה הב' היא מלאכת הגופנית של צרכי עו"הז והנה אם האדם לא יבקש להרויח ממלאכתו כי אם כדי סיפוקו דוקא ולא לאסור ממון ולצבור הון הנה זה יוכל להתעסק במלאכה הרוחנית כראוי אבל אם הוא יבקש לצבור ממון רב ממלאכה הגופנית למלאת אוצרותיו כסף וזהב הנה זה לא אפשר לו לעסוק במלאכה הרוחנית כראוי יען שאם הוא יבקש לאסוף הון רב הנה זה אין לדבר סוף כי מי שיש לו מנה רוצה מאתים וכן ע"ז הדרך אין קץ כי אין אדם מת וחצי תאותו בידו וכמ"ש שלמה הע"ה אם יוליד איש מאה ושנים רבות יחיה ורב שיהיו ימי חייו ונפשו לא תשבע מן הטובה וכו' וכן הוא אומר אוהב כסף לא וגו' משא"כ אם הוא עצמו לא ירדוף לבקש יותר מכדי סיפוקו א"כ אפשר לו לפנות דעתו לעסוק במלאכה הרוחנית ושניהם יתקיימו אז בידו והנה האדם בר"ה וכפור הוא מתחזק בעבודת ה' ובתורה ביתר שאת וביתר עוז ואמנם אח"ך הוא עוזב הכל ולזה רמז במסרה והמלאכה לא ליום ולא ליומים כלומר והמלאכה היא מלאכה רוחנית לא ליום ולא ליומים ר"ל לא צוך הש"ית לעשות אותה ביום כפור ובשני ימים של ר"ה דוקא ואח"ך תעזבנה אלא צריך שתחזיק בה כל השנה כולה וא"ת ומה הפרש עשיתי עתה מן הקודם וכי בר"ה ובימים השייכים לה שהם ימי התשובה הלכתי להתפלל בב"הכ ועתה בשאר ימי השנה אינני הולך לב"הכ הלא גם עתה בשאר ימי השנה של"ית אנכי בא לב"הכ שחרית מנחה וערבית ולומד חוק לישראל כל יום ויום לז"א והמלאכה היתה גדולה כלומר יודע אני שגם עתה אתה בא לכ"הכ ומתפלל ולומד מעט אחר התפלה אבל ההפרש שעליו אני מוכיח אותך הוא שהמלאכה הרוחנית של אותם הימים של עשרת ימי תשובה שהם שייכים לר"ה וכפור היתה המלאכה גדולה שהיית קם באשמורת הבוקר לבא לב"הכ וגם אחר התפלה תלמוד תורה הרבה וגם קודם מנחה תבא ללמוד בב"הכ ועוד אתה מרבה בצדקות ועושה על עצמך חומרות וסייגים וזהו היתה גדולה לא כן עתה שאתה מצמצם הרבה בלימודך ובכל שאר עבודת שמים ולכן אנכי מוכיח אותך ואם יש לך טענת ועצת היצ"הר לומר ומה אעשה לפרנסה הצריכה בכל יום ויום לבני הבית ואם לא אלך לשוק מן הבוקר עד הערב איך ארויח לז"א והמלאכה היתה דים כלומר אמת שאתה צריך לעסוק גם כן במלאכה הגופנית עכ"ז אינך צריך לעסוק באופן שיהיה לך ממון רב לגנוז באוצרותיך אלא והמלאכה היא מלאכה הגופנית היתה דים כלומר צריך שתהיה כדי סיפוק אנשי ביתך דוקא וזהו דים כלומר כדי סיפוקם ולא לבקש שיהיה מותרות ואם המותרות באו לך ממילא הנה מה טוב אבל לא שאתה תאבד זמנך וימיך עליהם לצבור ממון רב יותר מכדי צורך אנשי ביתך ואם כן אם כה תעשה אזי תוכל לעסוק חצי היום במלאכה הרוחנית וחצי היום במלאכה הגופנית ולמה צריך לאבד זמנך מן הבוקר עד הערב. ואמר היתה לשון עבר כלומר הבט על הראשונים שקודם ממך שג"כ היו עוסקים במלאכה הגופנית אבל היתה דים כלומר כדי סיפוקם ולא כדי לצבור ממון רב ואם הרויחו ממון רב הוא ממילא כפי ההצלחה שהיו מוצלחים מהבורא ית' כי אין מעצור לה' להושיע בין רב למעט וכאשר יראה האדם בחוש הראות כי לפעמים בשעה קלה יוכל להרויח ריוח גדול אשר לא ישיגוהו אחרים בשנה תמימה והכל הוא בעזרת הבורא המשביע לכל חי רצון:

67. Vayakhel.20

    הפטרת ויקהל ויקם את העמוד הימני ויקרא את שמו יכין ויקם את העמוד השמאלי ויקרא את שמו בועז. יובן בס"ד כי ידוע מ"ש רז"ל הרוצה להחכים ידרים והרוצה להעשיר יצפין ונמצא לפ"ז החכמה היא מימין והעושר הוא משמאל כי הדרום הוא הימין והצפון הוא השמאל והנה האדם כשהוא חכם דוקא ואינו עשיר אלא מחזיקים בידו אחרים כדרך יששכר וזבולון הנה זה צריך לקרות שמו יכין כלומר שהוא מכין לאחרים כי העשיר המחזיק בידו חולק עמו בלימוד התורה כדרך יששכר וזבולון וא"כ הוא יכין לאחרים אבל מי שהוא חכם ועשיר ג"כ שאינו נצרך לאחרים הנה זה ראוי לקראו בועז כלומר בו עוז שהתורה שנקראת עוז כדכתיב ה' עוז לעמו יתן הנה היא בו דוקא ואין לוקחים ממנו אחרים כלום וז"ש אם זכה להיות ויקם לו לעצמו את עמוד הימני דווקא שהוא חכמת התורה שהיה חכם לבד ולא זכה להיות עשיר ג"כ הנה זה ראוי להיות ויקרא את שמו יכין כלומר שהוא מכין לאחרים שחולק עמו העשיר המחזיק בידו אבל אם זה עצמו זכה להיות עשיר ג"כ אז ראוי להיות שיקרא את שמו בועז כלומר בו עוז התורה תהיה לו לבדו ואין לזרים אתו:

68. Vayakhel.21

    או יובן בס"ד לרמוז כי הנה האדם יש עליו חיוב עול התורה ועול מצות והוא כי עול התורה היא להיות עוסק בתורה יומם ולילה כפי יכולתו כמ"ש והגית בו יומם ולילה ואמנם זה תלוי בחכמה שצריך שיהיה לו חכמה כדי להבין אמרי בינה היא התורה ולעסוק בה ועול המצות הוא קיום ומעשה מצות עשה שמדאורייתא ומדרבנן בפועל והנה זה העול של מצות עשה רובו תלוי בממון שע"י הוצאות ממון תתקיים המצוה כמו סוכה לולב ציצית תפלין מזוזה מעקה תרומות ומעשרות ועוד רבים כאלה שכמעט רוב המצות צריך להוציא עליהם מעות כדי שיתקיימו והנה אם האדם הוא קמצן וכילי הרבה איך אפשר לקיים המצות שאם לא יקנה ציצית ותפלין מי יתן לו ואם לא יקנה מזוזה ומעקה מי יעשה לו וכן הכל בכיוצא בזה. והנה אם האדם נשא עליו עול תורה שהיה עוסק בתורה יומם ולילה ועדיין לא נשא עול מצות שלא קיים המצות עשה שעליו הנה הגם ששכר גדול יש לו מעסק התורה עכ"ז הוא אינו בטוח בו שיקחנו לו לעצמו כי עדיין לא זכה בו מאחר שעדיין לא קיים עול המצות שאם לא יקיים עול מצות לגמרי אם כן הגם שעוסק בתורה יומם ולילה רשע הוא מאחר שאינו מקיים המצות והשכר של עסק התורה יקחנו חברו ע"ד שארז"ל זכה נוטל חלקו וחלק חבירו בג"ע לא זכה וכו' וא"כ זה העוסק בתורה דווקא ועדיין לא קיים המצות הנה זה ראוי לקראו יכין כלומר שהוא מכין שכר ומניח ואינו זוכה עדיין בשלו עד לבסוף אם יקיים המצות יקחנו ואם לאו יקחנו זולתו ונמצא אין זה כי אם מכין דווקא ולא זכה עדיין בשום דבר כלל כאדם המכין מאכל ואינו יודע אם יזכה לאכלו הוא אח"ך או אם יאכלו אותו אחרים. ואמנם אחר שמצינו שזה המקיים עול התורה פיזר ממון וקיים נמי עול מצות ונעשה נאה דורש ונאה מקיים ולא קמץ בממונו הנה עתה נתברר לנו כי שכר עסק התורה שלמד שלו הוא ולא של זולתו. ואביא בס"ד דמיון לזה והוא לאחד שהיה הולך בשיירא והיה לו תיבה אחת יקרת הערך וקבוע בה חתיכות כסף וזהב בציורים נאים הפלא ופלא והיתה מונחת על בהמה אחת והולכת עם שאר בהמות שכשיירא ואין שום אחד רוכב עליה כדרך הבהמות שמניחים עליהם משאוי והיו בני אדם אחרים הולכים בשיירא ההיא ונתפלאו על אותה התיבה הרבה ואמנם בקשו לידע של מי זאת התיבה ולא יכולו כי היו הרבה סוחרים הולכים בשיירא ומי יודע של איזה מהם היא ענה אחד מהם וא"ל כשנגיע לפתח העיר אני אגיד לכם של מי היא וכן היה כשהגיעו לפתח העיר עמדו המוכסין ליקח מכס המלך ותכף בא אחד מאנשי השיירא והוציא כיס שלו כדי ליתן מכס בשביל התיבה אזי א"ל אותו האדם זה הוא בעל התיבה א"ל מהיכן ידעת א"ל הרי הוא נותן דמי המכס ואם אינה שלו למה יתן מעות בשבילה וכן כשלומד בתורה ואינו רוצה לפזר בשבילה מעות מהיכן יתברר שהיא חביבה עליו וזוכה בה לעצמו דיתכן לומר בה דרך טיול בעלמא כאדם האוהב הלומר בספרי החיצונים ח"ו אבל כשיתן בשבילה מעות כדי לקיים דבריה הנה ש"מ שהיא חביבה עליו והיא קניינו וז"ש ויקם את עמוד הימני הוא עול התורה דווקא שהוא רמז לחכמה שהיא מימין הנה זה ראוי לקראו יכין כאדם המכין אכילה ולא ידע אם יזכה הוא עצמו לאכול ממנה או אם זולתו יאכלו הכל שאין זה אלא כמכין ועדיין לא זכה בה אבל אם יקים את עמוד השמאלי גם כן שהוא עול המצות שצריכים פיזור ממון הנה ראוי לקוראו בועז ר"ל בו עוז שהתורה שנקראת עוז היא בו ושלו היא בלתי ספק כלל:

69. Pekudei.1

    ואלה פקודי המשכן משכן העדות. איתא במדרש וז"ל עדות הוא לכל באי עולם שנתמנה מפי הקב"ה עכ"ל. ופשטות דברי המדרש פי' המ"ך ז"ל הכוונה שמרע"ה נתמנה ונצטווה על מלאכת המשכן ולא עשאו מדעת עצמו וכו' ע"ש. והנה לכאורה י"ל דלמה הכא כשהוא מדבר בענין המשכן רמז דבר זה והיה לו להשמיענו דבר זה בתחלת עשיית המשכן בפ' תרומה. ויובן בס"ד והוא כי הנה ידוע הוא שהמשכן היה כדי להודיע לכל שהקב"ה מחל לישראל על מעשה העגל וכמ"ש במדרש משל למה הדבד דומה למלך שנטל אשה וחבבה יותר מדאי כעס עליה והניחה והיו אומרים לה שכינותיה אינו חוזר עליך עוד לימים שלח לה ואמר כבדי את פלטין שלי והציעי את המטות שביום פ' אבא אצליך כיון שהגיע יום פ' בא אצלה ונתרצה לה ונכנס אצלה לפלטין ואכל ושתה עמה ולא היו שכנותיה מאמינות אלא כיון שהיו מריחות ריח בשמים באותה שעה ידעו שנתרצה לה המלך כך הקב"ה חיבב את ישראל והביאם לפני הר סיני ונתן להם את התורה וקראם מלכים שנאמר ואתם תהיו לי ממלכת כהנים אחר ארבעים יום חטאו אותה שעה אמרו הגוים אינו מתרצה להם עוד שנא' אמרו בגוים לא יוסיפו לגור כיון שהלך משה לבקש רחמים עליהם מיד סלח להם הקב"ה שנאמר ויאמר ה' סלחתי כדברך אמר משה רבון העולם הריני מפוייס שמחלת לישראל אלא הודע לעיני כל האומות שאין בלבך עליהם א"ל הקב"ה חייך הריני משרה שכינתי בתוכם שנא' ועשו לי מקדש ויכירו שמחלתי להם לכך נאמר משכן העדות עדות הוא לישראל שמחל להם הקב"ה עכ"ל המדרש ע"ש:

70. Pekudei.2

    והנה הגם שבאמת ע"י המשכן ידעו האו"הע שהקב"ה מחל להם מאחר שרואים בעין שהקב"ה משרה שכינתו במשכן הנה אכתי עדיין יש לאדם להסתפק ולחשוב בזה אם הקב"ה מחל לישראל קודם שעשו המשכן ע"י תפלת מרע"ה ולא צוה אותם הש"ית במשכן אלא כדי להודיע ולפרסם בעולם המחילה והרצון שנתרצה להם וכמ"ש במדרש הנז"ל או אם הענין הוא שהש"ית לא קבל להתרצות ולמחול אע"פ שמרע"ה הפציר והתפלל הרבה לא הועיל ומעולם לא צוה הש"ית לעשות משכן כלל אלא מרע"ה ראה שהש"ית בכעס על ישראל קם וצוה אותם לעשות המשכן אולי יתפייס הש"ית בזה ויתרצה להם וכן היה שאחר שגמרו מעשה המשכן והקימו אותו נתפייס הש"ית עמהם ומחל להם והשרה שכינתו עליהם כן יש פתחון פה לאומות לעשות ספק זה. והנה כדי לבטל הספק ולהורות להם שהש"ית מחל לישראל תכף ומיד ע"י תפלת מרע"ה והוא ית' צוה אותם לעשות המשכן כדי להורות לאו"הע שנתרצה להם וכמ"ש במדרש הנז"ל ולא שמרע"ה מדעתו צוה אותם כדי לפייס את השם יתברך בזה ח"ו. לכן הש"ית עשה נס פלילי במלאכת המשכן מתחלת עשייתו עד גמר עשייתו והוא כמ"ש רבינו מהר"ם אלשיך ז"ל בכוונת הפסוק אשר פוקד על פי משה עבודת הלוים וכו'. והוא כי דרך הזהב והכסף אשר יעשה מהם כלים לחסור ממשקלם בהתכה ובשיפה וכיוצא וכן בתכלת ובארגמן יחסר בשיורי פתילים וכיוצא ואמנם במלאכת המשכן היה נס פלילי מאתו ית' שלא היה חסרון בכל הדברים המובאים אפי' כמלא נימא והוא כי הסך של הכסף והזהב ושאר דברים הניתנים לעשות המלאכה הנה הסך והמשקל ההוא הוא היה המשקל והשיעור הנמצא אח"ך שלא חסר כלום ולז"א אשר פוקד ע"פי משה עבודת הלוים כי השיעור אשר פוקד שקבל הוא היה הנמצא אחרי שהיה עבודת משא הלוים לא פחות ולא יותר עכ"ד ז"ל ע"ש. ולפ"ז הנה בזה נעשה מופת גדול להאמור והוא שאם היה הדבר כמו שחושבים שהקב"ה לא נתרצה להם מקודם אלא שמרע"ה צוה אותם לעשות המשכן והקים אותו לפניו ית' ואז נתרצה בו כדרך המלך שכעס על אחד והביא לו מנחה ונתפייס בה א"כ לפ"ז בשעת תחלת עסקם במשכן הנה הש"ית עדיין לא נתרצה עמהם וא"כ איך משעה שהתחילו לעסוק במלאכתם עשה הש"ית להם נס הפך הטבע שלא היה נחסר מאותם הדברים שהיו עסוקים בהם בהתכה ובשיפה וכיוצא אלא ודאי הוא שהש"ית כבר מחל להם תכף ומיד והוא ית' צוה אותם לעשות המשכן כדי לפרסם הסליחה לכל האומות ולכן מאחר שכבר נתרצה להם הקדוש ב"ה והם עסוקים במלאכת הש"ית אשר צוה אותם לכן שרתה שכינה תכף ומיד במעשה ידיהם ונעשה נס גדול בזה במעשה ידיהם שלא נחסר כלום במלאכתם:

71. Pekudei.3

    ונמצא לפ"ז שהמופת שהיה על זה שהקב"ה צוה אותם לעשות המשכן ולא שמרע"ה מדעתו צוה אותם כדי לרצות את הש"ית הנה זה המופת נתברר אח"כ כשבא מרע"ה ליתן חשבון ושקל את כל הכלים וראו בעיניהם שלא נחסר מן הזהב והכסף ושאר דברים ע"י המלאכה כלל ועיקר כי כל דבר אשר הובא לנדבת המשכן נשקל קודם שנתנוהו לעושי המלאכה ונשקל עתה אחר שעשו ממנו כלים וראו שלא נחסר ממנו כלום וכמ"ש רבינו מהר"ם אלשיך ז"ל ע"ש ומזה יצא מופת כאמור. והשתא שפיר יובן דברי המדרש דדריש על משכן העדות עדות הוא לכל העולם שנתמנה מפי הקב"ה על המשכן ולא שמרע"ה צוה אותם מדעתו ולכן שפיר רמז הפסוק ענין זה הכא וזה אומרו אלה פקודי המשכן כלומר מכח אלה פקודי המשכן אשר נמצא בזה נס פלילי הנה מכח זה נעשה משכן העדות שהוא עדות לכל העולם שנתמנה על המשכן מפי הקב"ה ולא שמרע"ה צוה אותם כדי לפייס הש"ית בזה. והדר מפרש קרא הנס שהיה בזה הוא כי אשר פוקד ע"פי משה מקודם הוא היה נמצא כשהיה עבודת הלוים וכו' וכמ"ש רבינו מהר"ם אלשיך ז"ל:

72. Vayikra.1

    אדם כי יקריב. איתא במדרש בשעה שצוה הקב"ה לישראל פרשת קרבנות נתקבצו כל או"הע אצל בלעם הרשע א"ל מפני מה צוה הקדוש ב"ה לישראל פרשת קרבנות ולנו לא צוה א"ל שוטים שבעולם ישראל שקבלו את התורה נתן להם פרשת קרבנות אבל אתם שלא קבלתם את התורה לא נתן לכם פרשת קרבנות והדקדוק מבואר דמאי תליא הא בהא הלא הקרבן בא על העון ואם גוי חטא להקב"ה במצוה אחת משבע מצות בני נח ורוצה להתחרט ולהביא קרבן למה ימנע וא"כ למה לא באו גם הגוים בכלל הצווי מאחד דגם לדידהו איכא חיוב מצות והם ז' מצות בני נח. ויובן בס"ד לפרש דידוע מ"ש בפסיקתא שאלו לחכמה חוטא מה עונשו א"ל חטאים תרדף רעה שאלו לנבואה א"ל הנפש החוטאת היא תמות שאלו לתורה א"ל יביא קרבן ויתכפר לו שאלו להקב"ה א"ל יעשה תשובה ויתכפר לו הה"ד טוב וישר ה' על כן יודה חטאים בדרך ע"כ ע"ש. ונמצא לפ"ז שלפי סברת החכמה והנבואה אין תקנה לחוטא כי אם שבירתו היא טהרתו אבל התור' עשתה תקנה קלה לחוטא וגם שהיא בזול הרבה ובנקל מאוד והוא שיביא קרבן בדמים מועטים ויתכפר לו ויחיה ולא ימות והנה מאחר שתקנה זו של הקרבן היא יצאה מן התורה דהתורה הוא דס"ל הכי אבל החכמה והנבואה מחייבים מיתה לכן ודאי הסברא מכרחת שלא יועיל הקרבן כי אם לישראל שקבלו התורה ואהבו אותה ואחזו בה משא"כ האו"הע שמאסו בתורה ולא קבלו אותה א"כ איך אפשר להיות שתועיל להם תקנתה ומקרא מלא הוא נוצר תאנה יאכל פריה ומי שמירר פיו בסם הרפואה יתן לו הרופא רשות לאכול מעט מתוק למתק את פיו אבל מי שאינו שומע לרופא לשתות המרירות למה יתן לו המתוק וכן הדבר הזה וא"כ לדידהו צריך לדון אותם ע"פ סברת החכמה והנבואה וז"ש בשעה שנתן הקדוש ב"ה לישראל פרשת קרבנות נתקבצו וכו' כי חששו פן ידון אותם ע"פ סכרת החכמה והנבואה וא"ל בלעם הסברא מכרחת כן דישראל שקבלו התורה והחשיבו אותה א"כ יש לדון אותם ע"פ סברת התורה שאמרה יביא קרבן ויתכפר לו ולכן נתן להם הקרבנות מה שאין כן אתם שלא קבלתם התורה לא שייכא לכם וכאמור וצריך לדון אתכם על פי סברת החכמה והנבואה:

73. Vayikra.2

    או יובן בס"ד לפרש ותחלה נקדים מ"ש הרב ברכת טוב ז"ל דף ע"ו וז"ל כאשר נודע דהרכבת הגוף עם הנשמה הוא כדמיון מסירת בהמה לרועה והוא דכמו שהבהמה קצרה ידה מהושיע לעצמה ועל כן מוסרין אותה ביד החשוב יותר במעלה דהיינו ביד אדם שהוא חי מדבר ונעלה יותר מהבהמה והוא מבין יותר מה שמועיל לבהמה או שמזיק לה והוא ירעה אותה ויאכילנה וישקה אותה ויספיק לה כל צרכה ובהטיבו בשמירתו ישלמו לו שכר טוב אך אם פשוע יפשע בשמירה ויגיע היזק לבעליה אזי חייב הוא לשלם חוץ מנזק שאירע ע"פי אונס כמבואר שם בהדייא. ובדמיון זה ממש חיבור נשמה עם הגוף דהגוף הנגוף אין לו שום מעלה מעצמו על כן מסרוהו אל הנשמה שהיא תדעה אותו ותגדלנו על מי מנוחות מי התושיה ותרגילהו בעבודתו ית' ובעת הטיבתה הרעייה והשמירה טוב לה כל הימים כי יש שכר לפעולתה אמנם בהעוותה ופשעה שלא שמרה הגוף מחטוא דחטאו זו היא מיתתו דהרשעים בחייהם קרויים מתים וא"כ המיתה את הגוף שהוא חלק חי לבד ועל כן צריכה לשלם חי אחר תחתיו כגון שתקריב קרבן ועכ"ז הנה השי"ת רואה שאין זה תשלומין גמורים להקריב בהמה תחת אדם על כן לפעמים אין קרבן מרצה אם לא כשרואה שהאדם היה אנוס בחטאו מאונס לסטים מזויינים היינו היצ"הר דבכה"ג פטור הרועה ועל כן גם כאן ניתן למחילה וכו' דלפעמים האדם אנוס בחטאו שמתאמץ בכל תוקף ועוז לכוף את יצרו ולא עלתה לו דאז הדין נותן שיהיה קרבנו מרוצה וכו' עכ"ד ז"ל ועור לו באורך שם ע"ש:

74. Vayikra.3

    נמצינו למדין מדברי הרב ז"ל דהקרבן לא יועיל לאדם כי אם הוא באופן דחשבינן ליה דין אנוס שנתאמץ בכל תוקף נגד היצ"הר ולא יכול לו דאז הרועה בכהאי גוונא פטור ולהכי הקרבן מרצה לו אבל אם היה בידו להתגבר על היצ"הר ולא נתגבר אין זה אנוס ולהכי אין הקרבן מרצה בזה שאין זה תשלומין גמורים להקריב בהמה תחת אדם. והנה השתא נבא לביאור המדרש בס"ד והוא כי ידוע מ"ש רז"ל שהתורה היא תכלין ליצ"הר כמ"ש בראתי יצ"הר בראתי לו תורה תבלין וא"כ השתא בשלמ' ישר' שקבלו התורה א"כ משכחת לה שפיר בישראל הרבה שיהיה להם דין אונס בחטא' שאז יועיל להם הקרבן דמאחר שיש להם תורה אפשר שעסקו בתורה שהיא תבלין של היצ"הר ועוד נתאמצו כנגדו ולא יוכלו לו וא"כ אז שפיר יש להם דין אונס ומהני להו הקרבן ולכן שפיר נאמרה פ' קרבנות לישראל כי הקרבנות לא שייכי כי אם במי שיש לו דין אנוס ובישראל שפיר ימצא מי שיהיה לו דין אנוס אבל משא"כ או"הע שלא קבלו התורה שהיא עיקר ביטול והכנעת היצ"הר א"כ השתא לא משכחת לה בשום אופן שיהיה לאחד מהם דין אונס מאחר שהעיקר חסר מהם דהשתא אם יטעון זה החוטא שהוא נתאמץ כנגד היצ"הר הרבה בכל כחו ולא יכול לו אין זה חשוב אנוס דאיכא למימר אם היה זה מקבל התורה כמו ישראל והיה לו תורה אפשר שהיה יכול על היצ"הר להכניעו כי התורה היא היא עיקר ביטול והכנעת היצ"הר וא"כ מאחר שהם לא רצו לקבלה פשעו בעצמם ואין להם דין אונס בשום אופן והוי כמו הרועה אשר שמיר' צאנו תלויה בכלי זיין אשר ישא עליו והוא פשע והלך לרעות הצאן בלתי כלי זיין ובא אריה ודוב ולקח מן העדר הנה הגם שזה נתאמץ בכל כחו להציל הצאן ולא יכול לו עכ"ז מאחר שהדבר ידוע שכל רועה צריך ליקח כלי זיין עמו ולא אפש' לשמור הצאן בלתי זאת הנה זה פשע בזה ואין זה אנוס אלא פושע וכן הדבר הזה וא"כ השתא לפ"ז מאחר שהאומות לא קבלו התורה לא משכחת לה בשום אופן שיהיה להם דין אונס בחטאם וא"כ ודאי דלא שייכא להו פ' קרבנות מאחר דהקרבנות אינם מרצים כי אם גבי חוטא שיש לו דין אונס וכאמור ולכן א"ל ישראל שקבלו התורה נתן להם פ' קרבנות אתם שלא קבלתם התורה לא נתן לכם פ' קרבנות ונמצא שהתורה היא הגורמת חיים לאדם ולכן כתיב עץ חיים היא למחזיקים בה וכתיב כי מוצאי מצא חיים ויפק רצון מה':

75. Vayikra.4

    או יובן בס"ד דתלוי הא בהא והוא דידוע דבזמן שאין ב"המק קיים עסק התורה יהיה במקום קרבנות כמ"ש זאת התורה לעולה וכו' כל הקורא בפ' עולה כאלו הקריב עולה וכו' ולכן שפיר תלה הקרבנות בקבלת התורה. או יובן בס"ד דידוע דהקרבנות מועילים מכח שיש לישראל דין בנים כמ"ש אספרה אל חק ה' אמר אלי בני אתה ולכן שפיר תלה הקרבנות בקבלת התורה שהיא מדין בנים:

76. Vayikra.5

    ואם מן העוף עולה קרבנו לה' והקריב מן התורים או מן בני היונה את קרבנו והקריבו הכהן אל המזבח ומלק את ראשו והקטיר המזבחה ונמצה דמו על קיר המזבח והסיר את מדאתו בנוצתה והשליך אותה אצל המזבח קדמה אל מקום הדשן. יובן בס"ד דרך רמז כי הנה יש לו לאדם בעולם הזה לתקן ולברר את ניצוצי הקדושה אשר נפלו קודם חטא אד"הר בשביל שלא יכלו לסבול אור העליון המשפיע בם וכמ"ש בס"ד לעיל בהפטרת ח"ש וגם מה שנתערב עוד הטוב ברע בחטא אד"הר וזה תכלית ביאת האדם לעו"הז ואמנם אם זה האדם שבא לעו"הז לתקן ונמצא מקלקל שלא די שלא תקן אלא גם חטא ופגם מחדש ושלט בו היצ"הר וישב ממנו שבי הנה זה נמצא עליו ב' מיני בירור ותקון והוא הא' הוא תקון ובירור ניצוצי הקדושה הראשונים והב' בירור ניצוצי הקדושה אשר נתערבו ברע מחדש ע"י מעשיו הרעים וא"כ אם זה רוצה לתקן הנה תחלה צריך לתקן החדשים ואח"כ הישנים. ובזה יובן ואם מן העוף עולה קרבנו לה' העוף רמז לניצוצי הקדושה הראשונים אשר המה עייפים ויגעים מסיבת התערבותם ברע זה כמה שנים ולא נשלם תיקונם ובירורם וזה מן העוף מלשון עיף ויגע והכוונה אם זה נתן לב להיות מן העוף עולה קרבנו לה' ר"ל שרוצה לברר ולהעלות ניצוצי הקדושה והקריב מן התורים מלשון ויתורו את ארץ כנען וכן מן התרים את הארץ והוא רמז ליצה"ר וגונדא דיליה שהם תמיד מערימים באדם ומרגילים אותו כל יום ויום כדי למצוא לו פתח כדי להחטיאו ולכן הם נקראים תורים כלומר מרגלים שעושים מעשה מרגלים שיבואו לרגל העיר כדי לידע איך ללכדה שכן הם עושים כל יום באדם שהוא דוגמת העיר ובמ"ש שלמה הע"ה עיר קטנה ואנשים בה מעט. גם בני היונה ג"כ רמז לקליפות ולסט"א הקשה יותר שהם כל יום עושקים האדם וחוטפים ממנו ניצוצי קדושה וקראם בני היונה מלשון העיר היונה הכתוב בצפניה ג' שהוא מלשון והאכלתי את מונייך ע"ש והכוונה שתחלה צריך להקריב ניצוצי הקדושה שנשבו מחדש על ידו ומכחו והם עשוקים ביד הסט"א וצריך לברר אותם מהם ולהקריבם ולהעלותם לה' ולז"א והקריב מן התורים אלו יצ"הר וגונדא דיליה שהם כחות הסט"א או מן בני היונה כנז"ל שהוא רמז לכחות סט"א שהם קשים יותר כי ידוע שיש קליפה גדולה ויש קליפה קטנה ולכן חלקם לשתים מן התורים או מן בני היונה והמשמעות הכל שוה דהכל קאי על כחות הסט"א שהם היצ"הר וגונדא דיליה והענין הוא שצריך האדם לשים עין לתקן תחלה מה שקלקל הוא מחדש להציל נ"הק מיד הסט"א ולהוציא בלעם מפיהם ואח"ך ישים לב לברר נ"הק הראשונים אשר הם עייפים זה כמה שנים:

77. Vayikra.6

    והנה כבר ידוע הוא שאין בור ירא חטא ולא עם הארץ חסיד וא"כ אם ירצה האדם לתקן עצמו כראוי צריך תחלה שילך אצל הת"ח דכמו שהחולה לא יתרפא כ"א ע"י הרופא כן הרשע לא אפשר לתקן עצמו כראוי בשלימות כ"א ע"י הת"ח שיודע למסור בידו תקון מעשיו כראוי לו כל תקון מקביל נגד העון והנה הת"ח ראוי לקרות אותו כהן כי מעשיו להקריב כל היום קרבנות להקב"ה כן הת"ח שהוא עוסק בתורה כל היום הנה הוא מקריב קרבנות כי כל הקורא בפ' עולה כאלו הקריב עולה וכל הקורא וכו' וא"כ לפ"ז נמי יש לכנות ב"המד בשם המזבח כי התורה שהיא כמו הקרבנות לומדים אותה בב"המד ושם מקריבים אותה לפני הקב"ה ולז"א והקריבו הכהן הוא הת"ח אל המזבח הוא ב"המד שיביא אותו לב"המד כי שם ביתו של הת"ח ומשם תורה יוצאה לכל ישראל ושם יבא ללמדהו מוסר ויראת ה' ויגיד לו את הדרך אשר ילך בה ואת המעשה אשר יעשה בעבודת ה' ומצותיו ית'. והנה אם כה יעשה צריך שתחלת הכל ילמדנו מוסר ודעת להפרישו מן הגאוה אשר היא שורש פורה ראש ולענה לכמה עבירות שאדם דש בעקביו ולז"א ומלק את ראשו רמז לגאוה הניכרת בראש. גם עוד צריך שזה הבעל תשובה יהיה תמיד נמצא בב"המד לשמוע משם תורה מפי סופרים ומפי ספרים ולהתאבק ברגלי חכמים לשתות בצמא את דבריהם אבל לא יעזוב אח"ך וימנע עצמו מלבא לבית המדרש. וזהו והקטיר לשון קישור כי קשר תרגומו קטר וזהו והקטיר המזבחה שיהיה נקשר ונדבק בב"המד ולא יזוז משם כלל בכל מה שאפשר לו והנה אם זה הבעל תשובה הוא איש עשיר ואינו יכול לישב כל ימיו בב"המד כי אם מעט הנה צריך אז להחזיק ביד הת"ח הלומדים תורה בב"המד והמה ראוי לקרותם קיר המזבח כי כמו הקיר שהוא הכותל החזק הוא שומר את המקום אשר בתוכו שמירה מעולה ואם יסירו הכותל מן המקום ההוא אזי יהיה המקום לחרבה ולשממה כן הת"ח הוא הקיר החזק המקיף ושומר את ב"המד ולולי הת"ח אשר שם יהיה לחרבה ולשממה כי ב"המד בלתי הלימוד שילמדו בו מה תועלת יש בו ולכן יש לכנות את הת"ח בשם קיר המזבח כי הוא הקיר החזק אשר יסמכו עליו בב"המד והנה ידוע שהמעות נקראים בלשון הגמרא דמים ולז"א ונמצה דמו הם המעות הדמים היקרים שלו על קיר המזבח הוא הת"ח שצריך להחזיק בידו ולהנות אותו מנכסיו משופרי שופרי:

78. Vayikra.7

    והנה אחר אשר קידש עצמו ונתקדש בקדושתה של תורה הנה עתה יכול להוסיף קדושה בגופו ולהפריש עצמו מרבוי תאות התענוגים של עו"הז אשר המה נחמדים למראה העין ע"ד הכתוב ותרא האשה כי טוב העץ למאכל וכי תאוה הוא לעינים שכל תאות עו"הז נמשכת מראיית העינים שהעין רואה ומתאוה והנה אם יבא האדם וישים נגד עיניו שסוף חמדות עו"הז המה נמאסים כי המאכל המתוק והערב אחרי אכלו ימאס ודיחו רע ומתרחקים הכל ממנו וכן כל חמדה שיחמוד האדם בעו"הז ג"כ מוכרח להיות שסופו לקוץ בה מאוד ותמאס בעיניו אם יתמיד בה ואם כן איך האדם יחמוד וירדוף דבר שסופו נמאס בתכלית כמו המאכל שסופו להיות בתכלית המאיסות וא"כ אין זה טוב כי אם רע ולכן צריך לבחור הרע במיעוטו שלא ירבה בתאות התענוגים וירדוף אחריהם מאוד כי אם מעט מזער לקיום גופו ולז"א והסיר מוראתו לשון מראה רמז למראה העין שרואה וחומדת יסיר אותה ממנו ע"י שיזכור המאיסות שיהיה ממנה וזהו בנוצתה כלומר במאיסות שלה וכמו שפי' רש"י ז"ל שנוצה לשון דבר המאוס כמו כי נצו גם נעו וכו' ע"ש והכוונה על ידי שיזכור המאיסות שלה שתהיה לבסוף אז יסיר את מראה עיניו הרע ממנו או והסיר מלשון סורו נא אל בית עבדכם והכוונה שיניח המראה שלו להביט ולראות במאיסות היוצא מתאות עו"הז ולא שיראה ויביט במתיקותה דוקא. והשליך אותה אצל המזבח קדמה הכוונה הוא לרמוז שאם אתה יש לך תגבורת תאוה במראה עיניך הנה תשליך אותה תאוה אצל המזבח הוא הב"המד שתאוה שלך תהיה שם לעסוק בתורה ולחדש חידושי תורה להבין ולהורות בנגלות ובנסתרות ושם כל מה שתתגבר עליך התאוה והחמדה יותר הוא טוב לך בעו"הז ובעו"הב וזהו והשליך אותה אצל המזבח הוא הב"המד שנקרא מזבח כאמור. וגם עוד להכי נק' מזבח ששם זובח האדם את היצ"הר וכמ"ש אם פגע בך מנוול זה משכהו לב"המד והנה אם תעשה כן כאשר צויתיך אזי אנכי מבטיחך שתלך קדמה אל מקום הדשן רמז לג"ע שהוא דשן ושמן והכוונה שלא תלך תחילה לגיהנם להענישך שם ואח"ך תזכה לילך לג"ע אלא דע לך שתהיה קדמה כלומר מן קודם ותחילה תלך אל מקום הדשן הוא ג"ע שהוא מקום דשן ושמן ושם האדם יהיה דשן ושמן. או יובן תיבת קדמה קאי על המזבח שהוא רמז לב"המד אשר בו התורה שהיא קדמה לבריאת העולם:

79. Vayikra.8

    ונפש כי תקריב קרבן מנחה לה' סלת יהיה קרבנו ויצק עליה שמן ונתן עליה לבונה. יובן בס"ד דרך רמז לבירורי ניצוצי הקדושה שמברר האדם וזהו כי תקריב קרבן מנחה מניצוצי הקדושה מבירור ניצוצי הקדושה לה' סלת יהיה קרבנו סל"ת גי' מלכ"ות כי החולם ישמש במקום וא"ו וכאלו כתיב וא"ו כנודע וא"כ הוי חושבנא דדין כחושבנא דדין והנה כל בירור שיהיה מניצוצי הקדושה צריך להעלותו למלכות שהיא בחינת שם אד"ני ומשם יעלה לבחינת שם הו"יה ב"ה סלת רמז למדת המלכות יהיה קרבנו שתחלה צריך להעלות שם ואז ויצק עליה שמן רמז להמשיך על ידי מעשיו הטובים אור קדוש מלמעלה להחיות בו הניצוצות שבירר ונתן עליה לבונה מלשון לובן רמז לאור היותר זך ובהיר נמשך מרום המעלות כי יש נשמה ויש נשמה דנשמה. או יובן בס"ד לרמוז ונפש כי תקריב קרבן מנחה לה' רמז לק"ב חרובין שצריך לתקנם ולקרבם אל ה' שלא יינקו מהם החיצונים וזהו מנחה גימט' ק"ג כמנין ק"ב חרובין ע"ה אז סלת יהיה קרבנו כאמור למעלה בס"ד. ובזה יובן נמי רמז הפסוק ואם מנחה על המחבת קרבנך מנ"חה רמז לק"ב חרובין הנז' מח"בת גי' ת"ן רמז לבחי' שם הו"יה ב"ה במילוי אלפ"ין העולה גי' מ"ה וכל דבר שבקדושה כלול מעשר הרי הוא גי' ת"ן כמנין מח"בת וצריך לנקותם מן הסיגים ולעשותם סלת וגם בלולה בשמן רמז להמשיך להם אור ושפע מלמעלה להחיותם. מצה תהיה שיהיה תיקונם שלם בלתי מעורב בו פנייות זרות כלל:

80. Vayikra.9

    נפש כי תחטא ומעלה מעל בה' וכחש בעמיתו בפקדון או בתשומת יד או בגזל או עשק את עמיתו או מצא אבידה וכו' ונשבע על שקר וכו'. הנה רש"י ז"ל פי' תשומת יד ששם בידו ממון להתעסק או במלוה. והנה לכאורה י"ל דלמאי ארייא פלגנהו קרא בפקדון או בתשומת יד דלכאורה ענין אחד הוא דמה לי באו לידו מעות אלו בתורת פקדון מה לי באו לידו בתורת הלוואה או בשביל מ"ומ ובשלמא גזל ועושק הם עניינים שונים וכן מצא אבידה ג"כ הוא ענין אחד שאינו נכנס בכלל פקדון משא"כ הכא בזה הלא הכל נכלל בכלל תשומת יד ששם זה בידו הממון וא"כ הו"ל לומר הכי וכחש בעמיתו בתשומת יד או בגזל וכו' ויובן בס"ד לפרש ע"ד המעשה דבן תלמיון אשר הובא במדרש רבה בפ' זו וז"ל עובדא הוה דאפקיד חד גברא גבי בר תלמיון ק' דינרין אזל בעא להון מניה א"ל מאי דאפקדת בידי מסרית בידך א"ל אשתבע לי מה עבד בר תלמיון נטל חד קנה וחקקיה ויהב ביה הלין דינרי ושרי מסמך עליה א"ל צור הדין קניא בידך ואנא משתבע לך כיון דמטי לבי כנישתא אמר מריה דהדין ביתא טבא מה דמסרת בידי מסרתי בידך ההוא מאן דביידיה נסתיה לקניא ואקשיה לארעא שריין הלין דינרין מתבדרין ושרי ההוא מלקט א"ל לקט לקט דמן דידך אנת מלקט. ופי' הרב מתנות כהונה ז"ל וז"ל אזל בעא וכו' פי' המפקיד הלך לבן תלמיון ותבע ממנו הזוזים: מסרית. מסרתי והחזרתי לך: מה עבד. מה עשה: וחקקיה. פי' היה חוקק הקנה עד שהיתה חלולה: ויהב בה וכו'. נתן בתוך הקנה החלולה אלו הזוזים: ושרי וכו'. התחיל לסמוך על אותו הקנה והלך כך לב"הכ לישבע: א"ל צור וכו'. בן תלמיון אמר אל המפקיד קח זה הקנה בידך ואנכי אשבע לך שמסרתים בידך צור קח כמו וצרת הכסף: מרי דהדין וכו'. פי' הנני נשבע באדון של הבית הזה הטוב ר"ל הקב"ה: מן דבידיה וכו'. ממה שהרגיש בידו הכובד של הקנה לקחו לקנה והכה על הארץ וכו' ונוכל לפרש ג"כ מן השקר שהיה רואה וכו' שנעשה לו לקחו בחמתו וכו': נסתיה. פי' בערוך כמו נסבתיה פי' לקחו: שריין הלין וכו' התחילו אלו דינרין להתפזר: ושרי ההוא. התחיל המפקיד ללקטם: א"ל בן תלמיון לקוט וכו' עכ"ל ע"ש. והנה בעתה אם עשה כמו בן תלמיון ונשבע ה"ז ודאי נשבע על שקר יען שהתקינו שב"ד משביעין אותו על דעתם וא"כ זאת הערמה לא תועיל לו להצילו מן השבועה ולזה רמז הפסוק וכחש בעמיתו בפקדון ובזה נכלל כל דבר הבא לידו הן בתורת מ"ומ הן בתורת הלואה דהכל אחד ומאי שנא ואח"ך אמר או בתשומת יד הנה רמז בזה לערמה שעשה בן תלמיון ששם הדינרין בידו של המפקיד וכחש ונשבע על זה וזהו בתשומת יד שלא עשה כי אם תשומת יד כמו בן תלמיון שכיוין בזה להתיר השבועה או בגזל וכו' הנה על כל אלה חשיב ונשבע על שקר ולכן והיה כי יחטא ואשם והשיב את הגזלה וכו' אז ושלם אותו בראשו וכו' ואת אשמו יביא לה' וכו' וכפר עליו הכהן וכו':

81. Vayikra.10

    והיה כי יחטא ואשם והשיב את הגזלה אשר גזל או את העושק אשר עשק או את הפקדון אשר הפקד אתו או את האבדה אשר מצא או מכל אשר ישבע עליו לשקר ושלם אותו בראשו וחמשתיו יוסף עליו לאשר הוא לו יתננו ביום אשמתו. יובן בס"ד המשך הפסוקי' דרך רמז והוא כי ידוע שיש לאדם ב' מיני ניצוצי נשמות המתנוססות בקרבו. הא' הוא שיש לו נפש העיקרית שנותן לו הקב"ה בגופו בבואו לעו"הז כדי לסגל בה מצות ומע"ט לתקנה. והב' הוא שאחר שבא לעו"הז והתחיל לעשות מצות ומע"ט אזי הוא מברר ולוקח לעצמו ע"י מעשה המצות ניצוצות וחלקים השייכים לשורש נשמתו לחברם עמו והנה אם זה יחטא אז הוא מאבד הב' מינים הנז"ל שישלטו בהם הסט"א ויהיו כבושים תחת ידם ולכן כשישוב בתשובה צריך לתקן הב' מינים הנז' אשר קלקלם וז"ש והיה כי יחטא ואשם שאז גרם נזק בחלקי נפשו כנז"ל הנה לתקון חטאיו צריך תחלה והשיב את הגזלה היא נפשו העיקרית אשר גזל אותה היצ"הר וגונדא דיליה ותיבת אשר גזל קאי על היצ"הר שע"י חטאו נתן לו כח לגזול אותה ממנו והיינו שתהיה משועבדת אז תחת ידו או את העושק אשר עשק הנה רמז בזה לניצוצי וחלקי נפשו אשר בירר ולקחם לו אחרי בואו לעו"הז ע"י מצות ומע"ט והמה המין הב' שזכרנו בס"ד וזהו העושק אשר עשק אותו היצה"ר ממנו ולכן לנפשו העיקרית קרי ליה גזילה יען כי היא שלו לגמרי שניתנה לו מהקב"ה בביאתו לעו"הז אבל המין הב' והם שאר חלקים השייכים לשורשו הוא לקחם אח"ך ע"י מעשיו ולכן קרי ליה עושק ולא גזל:

82. Vayikra.11

    והנה מעתה חזר עוד הפסוק לפרש הב' מינים אלו הרמוזים פה באר היטב והוא ר"ל מה שאמרתי לך והשיב את הגזלה אשר גזל הנה זה קאי על הפקדון אשד הפקד אתו והוא המין הא' שכתבנו בס"ד שהפקד אתו דייקא שמן השמים ניתנה לו בתודת פקדון כי כל הנפש אשר תבא עם האדם לעו"הז היא ניתנה לו בתורת פקדון כדי לתקנה ואח"ך ישיב פקדונא למאריה ומה שאמרתי לך העשק אשר עשק הוא קאי על האבידה אשר מצא האבידה דייקא אשר מצא דייקא והוא המין הב' שאותם חלקים השייכים לשרשו שהיו אבודים הנה והנה ומעורבים ברצ"חמ וכיוצא הוא מצאם וביררם ע"י מעשיו ואחרי אשר ביאר הכתוב ופירש ב' מינים הנז"ל באר היטב הנה בעתה התחיל הפסוק לכלול עוד ניצוצות אחרות של בני אדם אחרים אשר פשע הוא בהם והוא כי תגבורת הסט"א ח"ו היא מעונות ישראל והנה כל ישראל ערבים ז"לז והנה אם העולם שקול שישראל חציים זכאים וחציים להפך וכ"ש אם רובם זכאים הנה לא יהיה תגבורת לסט"א וממילא לא יוכל היצ"הר וגונדא דיליה להכשיל הבני אדם הרבה ובנקל יוכל האדם להכניעם אבל אם העולם שקול ואיש אחד יחטא אותו הרגע ויכריע לחובה שיהיה אז רובו חייב אז נמצא זה לאו דוקא מגביר הסט"א עליו להחטיאו אלא הוא מגביר אותם ח"ו על אחרים ג"כ כי אז ילכדו בידם בנקל ח"ו וא"כ אם מזה יצא שנתגברו על אחדים והחטיאום הנה נמצא שזה פשע גם בשל אחדים וזה דומה כמו לאחר שפתח פתח העיר להאויב ונכנס והרג לאותו אדם ולאחרים ג"כ שנמצא זה הוא שפשע בדם האחרים וכן הדבר הזה ועל כן צריך שג"כ יחזור בתשובה ויסגל מצות ומע"ט הרבה כדי שאז אולי יהיה העולם שקול וממילא יכריע אותו לזכות ע"י מעשיו שיהיה רובו זכאי ואזי היה הכנעה לסט"א ואז אפשר להיות תיקון לאותם אחרים שאז יכולים להתעורר ולהתחזק לתקן נפשם ולהכניע הסט"א ולהוציא בלעם מפיהם ולז"א או מכל אשר ישבע עליו לשקר כלומר שמכחו ומסיבתו גרם להשביע את הסט"א שהם דרגא דשקרא וזהו ישבע מלשון שביעה הנה על כל אלה צריך להתעורר בשבילם ולתקנם ולהשלימם מימי הבחרות ולא ימתין עד ימי הזקנה ולז"א ושלם אותו בראשו ר"ל אותו התשלומין של כל הנז"ל צריך לשלם אותו בראש כלומר בראשית ותחלת ימיו והם בימי בחרותו וכמ"ש רז"ל ע"פ אשרי איש ירא את ה' אשרי איש ולא אשה אלא אשרי ירא ה' בעודו איש כלומר בחור וכמ"ש בתקונים ע"פ מפני שיבה תקום ושלמה הע"ה צווח ואמר וזכור את בוראך בימי בחרותיך וכאשר רמזו חכמי המוסר ע"פ החכם עיניו בראשו ר"ל שישים עין שכלו לשוב בתשובה בראש ולא ימתין עד הזקנה ע"ש כי התקון שיעשה האדם בבחרות יעלה בידו בשלימות כמצטרך ואזוחמישתיו יוסף עליו והכוונה שבא לרמוז על חמשה בחינות שיש בנפש הנקראים נרנ"חי והם ר"ת נפש רוח נשמה חיה יחידה כי חמשה בחי' אלו מוכרחים להיות בנפש וברוח ובנשמה וחיה ויחידה שכל אחת מהם כלולה מחמשה בחינות הנז"ל וא"כ כשהאדם רוצה לתקן נפשו ולהחזיר אליו מה שאבד ממנו הנה בתיקון צריך להשתדל להחזירה אליו בשלימות בכל החמשה בחינות הנז"ל וזהו וחמשתיו יוסף עליו ואמר לשון יוסף עליו לרמוז שצריך להחזירם בתוספת עוד חלקי קדושה עמהם ולאו להחזירם דווקא כאשר היו בראשונה דא"כ צדיק מה פעל:

83. Vayikra.12

    או יובן בס"ד לרמוז וחמשתיו יוסף עליו והוא דידוע שהחוטא גורם להפריד ח"ו ה"א אחרונה מן השם וכמ"ש המפרשים ז"ל בפי' מלת תשובה שהוא רוצה לומר תשוב ה"א שע"י התשובה תשוב הה"א האחרונה להתחבר בשם הנכבד וזהו שאמר שאחרי התיקון שיעשה אז עי"ז וחמשתיו רמז לה"א אחרונה שהיא חמישית שמספרה חמשה גם היא חומש המספר כנודע הנה אז יוסף עליו ר"ל על השם הנכבד להתחבר יחד:

84. Vayikra.13

    ובזה יובן בס"ד רמז הפסוק עוד בפרשה זו ואת אשר חטא מן הקדש ישלם וחמשיתו יוסף עליו חטא מלשון חסרון כמו והייתי אני ובני שלמה חטאים והכוונה מה שעשה חסרון ופגם בקדושה ישלם צריך להשלימו ולתקנו וחמשיתו של השם הוא ה"א אחרונה יוסף עליו לחברה עם השם כאמור:

85. Vayikra.14

    או יובן בס"ד לרמוז כי תיבת את רמז לכ"ב אותיות התורה המתחילים בא"לף ומסיימים בתי"ו וז"ש וא"ת רמז לכ"ב אותיות מאלף ועד תי"ו אשד חטא מן הקודש שעשה פגם וחסרון ח"ו צריך לשלם לתקנם ולהשלימם וחמשיתו רמז לחמשה אותיות מנצ"פך שהם אותיות כפולות המתחילי' אחר התי"ו ג"כ יוסף עליו כלומר על התיקון ההוא של כ"ב אותיות שתיקן כדי לתקנם ולכלול אותם יחד:

86. Vayikra.15

    הפטרת ויקרא לא הבאת לי שה עולותיך וזבחיך לא כבדתני לא העבדתיך במנחה ולא הוגעתיך בלבונה. לא קנית לי בכסף קנה וחלב זבחיך לא הרויתני אך העבדתני בחטאתיך הוגעתני בעונותיך. אנכי אנכי הוא מוחה פשעיך למעני וחטאתיך לא אזכור. הזכירני נשפטה יחד ספר אתה למען תצדק. אביך הראשון חטא ומליציך פשעו בי. ואחלל שרי קדש ואתנה לחרם יעקב וישראל לגדופים. ועתה שמע יעקב עברי וישראל בחרתי בו. כה אמר ה' עושך ויוצרך מבטן יעזרך אל תירא עבדי יעקב וישורון בחרתי בו. כי אצק מים על צמא ונוזלים על יבשה אצק רוחי על זרעך וברכתי על צאצאיך. יובן בס"ד לפרש כוונת המשך הפסוקים אלו והוא כי הש"ית בא להוכיח לאדם ע"י נביאיו שידע האדם בעצמו כמה הוא כפוי טובה להש"ית וכדי שיבין אז חסדיו ית' אשר הגדיל עמו ואולי יתעורר בזה להטיב מעשיו והוא שא"ל הבט נא בן אדם וראה אם אתה הבאת קרבן להקריבו בב"המק אין לך להתגאות בזה יען כי לא הבאת לי שה עולותיך שאפי' העולה שכולה כליל אין אתה מביאה לי דייקא דמה הנאה יש לי ממנה וכי האוכל בשר אבירים ודם עתודים אשתה וכמו שהאריך בזה רבינו מהר"ם אלשיך בפרשה זו ואם תאמר בן אדם ותשיב אמריך לומר אמת הוא שאין בך ית' אכילה ושתיה ואין לך הנאה מזה הקרבן שאנכי מביא אבל עכ"פ אני מביאו לכבודך ומה אכפת לי אם אין אתה אוכל ממנו לזה חזר ית' ואמר ודם זבחיך לא כבדתני הנה אם כה תחשוב זה שטות גדול הוא דבדם זבחיך שאתה מביא לכבודי אין זה חשוב לגיו דידי לכבוד דהנה לה' הארץ ומלואה ואין אני מתכבד בדם זבחים אלו שלך זאת ועוד אם אני הייתי מצווה אותך שאתה תעשה המלאכה של המנחה והלבונה ובפרט מעשה המנחה שהיא מלאכה קשה שבמקדש יתכן שהיה נכנס בדעתך לומר שעכ"פ אתה טורח טרחה גדולה בשבילי אבל באמת אפי' בזה לא הטרחתיך אלא הנחתי מלאכה זו על הכהן שהוא שליחא דרחמנא הנוטל חלק גבוה לעשות אותה וזהו לא העבדתיך במנחה ולא הוגעתיך בלבונה אלא הכל הנחתי על הכהן שהוא שלוחי לטרוח במלאכות אלו ורק אתה תביא סולת והוא יעסוק בו:

87. Vayikra.16

    ואם תבא להרהר בדעתך בן אדם ולהתפאר בעצמך במה שאתה מהלל ומשבח אותי בשע' הקרבן ובתוך התפלה וגם במה שאתה עוסק בתורה ומטריח הקנה שלך הנה אשיב לך בן אדם על זאת הלא לא קנית לי בכסף קנה שאם אתה מטריח הקנה שממנו יוצא הדיבור הנה לא קנית בשבילי זה הקנה בכסף כדי שאתה תתפאר בו לפני הלא הקנה הוא עיקרו שלי ואנכי בראתי אותו לך בחנם כדי שתהללני בו ותלמוד בו תורה וא"כ מה יש לך יתרון ופאר בזה מאחר כי אתה עושה בשלי ואדרבה הלא אנכי בראתי לך בצדו הושט שתאכל ותתענג בו ומה שאתה טורח בזה הנה שכרך אתך ופעולתך לפניך שאתה מתענג בוושט שבצדו העומד אתו עמו אבל אתה לא שלמת לי כלום כי וחלב זבחיך לא הרויתני שאין שייך לי הנאה מכל זאת והלואי בזה אלא אך אדרבה העבדתני בחטאתיך הוגעתני בעונותיך שלא די שלא יצא ממך טובה אלא אדרבה העבדתני וכו' והוא ע"ד שכתב רבינו הרמ"ק ז"ל ע"פ מי אל כמוך נושא עון והוא שמחטא האדם נברא משחית ושמו עון וזה המשחית יבא לבקש שפע מהקב"ה כי הכל רוצים חיות והיה מן הראוי שיאמר לו הקב"ה אין אני מפרנס משחיתים לך אצל מי שעשה אותך והוא יפרנסך והנה אם היה כן היה תכף בא זה המשחית ונוטל נשמתו של אותו אדם שעשאו ולכן ברוב רחמיו ית' סובל העלבון הזה כביכול ונותן לו חיות ואין דוחה אותו אצל האדם שעשאו כדי שלא יהרגנו וזהו מי אל כמוך נושא עון שאתה נושא את אותו המשחית שנקרא עון שנותן לו חיות ואין אתה דוחה אותו אצל האדם עכת"ד ז"ל ולז"א העבדתני בחטאתיך ומא היא העבודה הוא שהוגעתני בעונותיך הם המשחיתים שבראת מחטאתיך שכל אחד נקרא עון. ואל תבא בן אדם לחשוב שמה שאמרתי לך העבדתני והוגעתני דברים כפשוטן חלילה שיש לי עבודה ויגיע' ח"ו אלא דע לך שאנכי אנכי הוא כפל הלשון לומר אנכי הוא קודם החטא אנכי הוא אחר החטא שע"י החטא שלך לא נעשה בי שינוי והפרש חלילה בכל דבר כלל ועיקר וע"ד שאמרו חז"ל אני ה' אני הוא קודם שיחטא אני הוא אחר שיחטא ומה שאמרתי לשון עבודה ויגיעה הוא לשון מושאל לשכך אוזנך כדי שתכיר ערכך ולכן מעתה דע לך בן אדם שאם תראה שאני מוחה פשעיך אל תחשוב שאני עושה זאת בשביל קרבנותיך או בשביל הודוי שלך דבשביל זה אין דאוי למחות פשעיך דאם יחטא האדם להקב"ה מה תשלומין הוא משלם לו בקרבן או בודוי אלא דע לך שמה שאני מוחה פשעיך הכל למעני אעשה זאת והוא בשביל שאתה בר ישראל חלקי וגורלי וא"כ בעבור כבודי וגם כי שמי נקרא עליך לכן אנכי מוחה פשעיך ואתרצה לך בקרבן והודוי ודע לך שכל כך אנכי אעביר טובי עליך וארחם אותך דלא מבעייא שאמחה הפשעים אלא אפי' חטאתיך שהוא השוגג הנקרא חטא ג"כ לא אזכור שאמחול לך לגמרי. ואמנם דע לך שאע"פי שאמרתי לך שבעת שאתה מביא קרבן ומתוודה אנכי מוחל לך למעני לגמרי ואפי' השגגות לא אזכור הנה כל זה הוא בתנאי שלא תשוב לכסלה לעשות אותו עון אבל אם תשוב לכסלה לחטוא פעם שנית אזי אעורר עליך גם עונות ראשונים ואשפוט אותך על הכל ביחד וז"ש הזכירני נשפטה יחד כלומר אעפ"י שהבטחתיך ואמרתי לך וחטאתיך לא אזכור הנה עכ"ז אם אתה תזכרכי ר"ל שאתה תניח אותי לזכור ע"י שאתה חוזר וחוטא ככלב השב על קיאו אזי דע לך שאזכור גם עונות ראשונים ונשפטה אני וב"ד של מעלה את עונות ראשונים יחד עם עונות אחרוני' ונעניש אותך על הכל. והנה דע לך שבעת אשר אני שופט אותך אין אני מנוח שאחרים יגידו רעתיך אלא אני אומר לך ספר אתה שאתה הבע"ד תהיה מגיד על עצמך למען תצדק אם תוכל להצדיק עצמך כי הגם שחטאת אין אני רוצה בהשחתתך ורוצה אני שתצדק בדינך אם יש מקום להצדיקך. או יובן ספר אתה למען תצדק והוא כי יש כמה עונשים שצריך לעשות לאדם מדין קנס והנה ידוע שהמודה בקנס פטור אבל אם כבר יש עדים על זאת לא מהנייא הודאתו לפוטרו והנה כאן אומר שגם בשעת הדין אני מרחם עליך ולא אניח שיעידו עליך אלא אגזור אומר שאתה תספר עונותיך ותודה על עצמך ובזה תרויח ממילא שכל עונש שצריך לעשותו לך מדין קנס תהיה פטור ממנו משום דהמודה בקנס פטור וזהו למען תצדק לפעמים באיזה עון שדינו הוא מדין קנס. והנה דע לך שעכ"ז אם אני אתנהג עמך במדת הדין אפי' אוותר לך שלושה רביעים ואניח הרביע ג"כ לא תוכל לעמוד בחשבון שלי שאעשה על הנשאר יען כי חשבוני הוא גדול ונורא והמאזנים שלי נשגבה לא תוכל לה ואתה עונותיך רבים יען כי אביך הראשון חטא שאל תחשוב דוקא החטאים שחטאת בגלגול זה אלא תבא לחשוב מה שחטאת בגלגולי' הקודמי' ג"כ וזהו אביך הראשון כי גלגול ראשון יקרא אב וגלגול שני יקרא בן וכמ"ש בס"ד בזה לעיל בפ' יתרו ע"ש וז"ש אביך הראשון חטא כלומר מגלגול ראשון התחילו העונות ואיך תוכל לקום בזאת. גם ומליצך אלו המצות המליצים יושר וטוב בערך ג"כ אינם נקיים וברורים אלא פשעו בי שלא עשית אותם כראוי ויש בהם כמה מצות הבאים בעבירה ואפי' החשובים שבהם אין חזקים בטהרת המחשבה כראוי ולא יבצר שעבר בהם איזה פנייה זרה שאינו לכבודו ית' וא"כ הבט נא וראה שאפי' מן המצות שלך שהם המליצי יושר אין לך מהם תשועה גמורה שאם אבא לדון בהם כפי מדת הדין יהיו חלשים ורכים מאוד וא"כ השתא אם אבא להתנהג עמכם בית ישראל כפי מדת הדין היה צריך להיות שאחלל שרי קודש ואתנה לחרם יעקב וישראל לגידופים כי מי יוכל לעמוד במשפטי כי לא יצדק לפני כל חי ולכן עתה שמע יעקב עבדי וישראל בחרתי בו כה אמר ה' עושך ויוצרך מבטן יעזרך אל תירא עבדי יעקב וישורון בחרתי בו מאחר שאתם עבדי ובחרתי בכם מקודם ולקחתי אתכם לי לכן גם בזמן שאין אתם עושים רצוני לא אתנהג עמכם במדת הדין כלל אלא אתנהג עמכם במדת החסד והרחמים וארחם אתכם ואז כמו שאצוק מים על צמא ונוזלים על יבשה כן אצוק רוחי על זרעך וברכתי על צאצאיך וצמחו כבן חציר וכו' שיהיו דשנים ורעננים מרוב כל. גם יובן בס"ד מ"ש ויוצרך מבטן יעזרך הוא לרמוז ע"ד מ"ש בס"ד לעיל בפ' לך לך בפסוקי ההפטרה כי הטעם שבא האדם מן הבטן והריון ע"י אב ואם ולא היו הכל כאדם הראשון שהיה יציר כפיו של הקב"ה ולא יצא מבטן אם הכל הוא כדי להקל העונש של החטא על האדם וז"ש ויוצרך מבטן ע"י זה אז יעזרך:

88. Vayikra.17

    או יובן בס"ד לפרש כי אצק מים על צמא ונוזלים על יבשה כן אצק רוחי על זרעך וברכתי על צאצאיך והוא כי הנה טובת העושר והברכה אם תבא לאדם הרבה בפעם אחת יש לחוש שמא יהיה לו ע"ד וישמן ישורון ויבעט כי רואה שבפתע פתאום נעשה עשיר גדול אז אפ' שתזוח דעתו עליו ויתור אחר לבו ועיניו ללכת אחר היצה"ר ולבעוט בעבודת הבורא ית' אבל במתנת השכל והחכמה אין פחד אם תבא לאדם הרבה ברגע אחד ואדרבה כל מה שיבא לו בפעם אחת יותר טוב יען כי החכמה תחיה בעליה וכל מה שיוסיף לו חכמה הרבה יהיה נוסף בו כשרון וצדקות וישרות הרבה כי החכם עיניו בראשו וצופה ומביט בכל דבר ורואה את הנולד ואיך יבא ללבת אחר עצת היצ"הר כי מה לו לכהן עסק בבית הקברות וא"כ נמצא ששני מתנות אלו הם הפכיים והנה מתנת העושר יש לדמותה לצמא שהוא צמא הרבה בתכלית הצמא דדרך הטבע הוא אם יתנו לו מים הרבה לשתות בפעם א' יזיק לו הרבה אלא צריך לשתות מעט מעט וכן מתנת העושר טוב שתבא לאדם בהדרגות מעט מעט ולא בפתע פתאום ואמנם מתנת החכמה יש לדמותה לארץ יבשה הרבה שתרצה להשקותה שתהיה רעננה ולחה הנה אם תצוק עליה מים מעט מעט הנה מרוב שהיא יבשה הרבה אינו ניכר בה כלום כי קמא קמא בטיל ונבלע בה אבל אם תבא להציק בה הרבה מים בפעם א' אזי יהיה ניכר המים בה ואינו מזיק לה זה כלל. ובזה יובן בס"ד מה שדימה החכמה והעושר בזה שאמר כי אצק מים על צמא ונוזלים על יבשה הם שני משלים של הצמא ושל הארץ שכתבנו בס"ד כן אצק רוחי היא החכמה כמ"ש הפסוק ונחה עליו רוח ה' רוח חכמה ובינה וכו' על זרעיך וברכתי היא העושר על צאצאיך והכוונה כי כמו דרך ב' משלים כן תהיה השפעת ב' מתנות אלו שהשפעת מתנת החכמה צריך להיות כמו השקאת הארץ יבשה והוא דסמיך לה וקאי אמאן דסליק מניה והשפעת מתנת העושר תהיה כמו השקאת מים לצמא שצריכה להיות בהדרגה:

89. Vayikra.18

    וצמחו כבן חציר כערבים על יבלי מים. כלומר שסגולת החכמה והעושר שמדבר בה לא תתקיים באדם כי אם ע"י קיום התורה שנקראת מים:

90. Vayikra.19

    זה יאמר לה' אני וזה יקרא בשם יעקב וזה יכתוב ידו לה' ובשם ישראל יכנה. יובן בס"ד דידוע דכל הקורא לאברהם אברם עובד בעשה משא"כ ביעקב דמותר לקראו יעקב אע"פי שקראו הקב"ה ישראל והיינו משום דאהדריה רחמנא שהקב"ה חזר וקראו יעקב וא"כ לא רצה הקב"ה שיעקר שם יעקב ממנו לגמרי. והנה ראיתי להר' סמיכות חכמים ז"ל בסוף פ"ק דברכות דנתן כמה טעמים לזה דלא נעקר שם יעקב לגמרי כמו באברם וטעם האחד הוא כתב שם באופן יו"ד וז"ל נ"ל לתרץ עפ"ז הדרך שאמרנו דיו"ד מורה על עו"הב ודבר זה ידוע דיעקב ועשו חלקו בבטן אמם יעקב נטל כל העו"הב גם חלק עשו ועשו נטל עו"הז גם חלק יעקב ולהורות זה ישארו הב' שמות שהם ב' יוד"ין המורים על ב' חלקים עו"הב שיש ליעקב והם חלקו וחלק אחיו וגם נקרא ע"ש זה יעקב על החלוקה שבבטן אמם כדכתיב בבטן עקב את אחיו ואין ראוי לעקור השם הזה המורה על עו"הב עכ"ד ז"ל. ונמצא לפי טעם זה להכי נשאר שם יעקב כי הוא מורה על עו"הב שכולה היא של יעקב ולא נשאר לעשו בה חלק כלל ועיקר. ועוד ראיתי להרב ז"ל שם שכתב טעם אחר לזה באופן ח' וז"ל נ"ל לתרץ ע"פ מה דאיתא דאות ה' נטל הקב"ה משמו הגדול ונתנו לאברהם ולכך הקפיד הקב"ה שלא לגרוע אותו האות שהוא משמו הגדול משא"כ שם ישראל אין בתוכו שום אות משמו הגדול רק היו"ד והיו"ד היא ג"כ בשם יעקב ולכן לא הקפיד הקב"ה עכ"ל ע"ש. ועוד נתן הרב ז"ל טעם אחר לזה באופן י"ד וז"ל נ"ל ע"פי מאי דאיתא במדרש הנז"ל אברהם נקרא ישראל יצחק נקרא ישראל יעקב נקרא ישראל ומביא ראיות על כל אלה וא"כ כל אחד מהאבות יש לו שם פרטי שנקרא בו ושם ישראל ג"כ המורה על השררה ועתה למה יגרע יעקב שלא להיות לו שם בפני עצמו כמו אברהם יצחק שנקראים ג"כ ישראל ולהכי נשאר לו באמת שם יעקב משא"כ גבי אברהם לקרותו אברם ודאי הקפיד הקב"ה עכ"ל ע"ש:

91. Vayikra.20

    ובזה יובן זה יאמר לה' אני וזה יקרא בשם יעקב כלומר שיש חששה פן זה עשו יאמר לה' אני כלומר שרוצה לתבוע חלק בעו"הב לכן וזה האדם יקרא בשם יעקב ולא נתבטל שם יעקב לגמרי כי בו יש הוראה שעו"הב כולה של יעקב ואין לעשו חלק בה וא"כ אין יכול עוד עשו לומר גם אני לה' שאקח חלק בעו"הב שהיא כולה רוחנית והוא הטעם הא' שכתבנו משם הרב סמיכות חכמים ז"ל ועוד רמז טעם שני לזה באמרו וזה יכתוב ידו לה' ידו אותיות יו"ד כלומר וזה האדם הקורא בשם יעקב הוא כותב יו"ד שהיא לה' שהיא משמו הגדול וא"כ אין גרעון עושה בזה משא"כ בשם אברם ומה שתלה הדבר בכתיבה משום שכל מה שמדבר האדם הוא נכתב ונרשם למעלה והעיקר הוא מה שיהיה רושם למעלה ולכן אמר יכתוב ועוד רמז טעם אחר לזה והוא טעם הג' שכתבנו משם הרב ז"ל ואמר ובשם ישראל יכנה כלומר הנה מצינו שהקב"ה כינה אחרים שהם אברהם ויצחק ג"כ בשם ישראל וא"כ אין שם קבוע ליעקב דווקא ולכן נשאר לו שם יעקב כדי שיהיה לו שם קבוע לעצמו:

92. Vayikra.21

    או יובן בס"ד זה יאמר לה' אני והוא כי עתה בגלות אל יבקש האדם הגאולה בשבילו אלא צריך שיבקש בשביל כבודו ית' בעבוד שמו הגדול המחולל בגוים ובזה יעלו דבריו לרצון לפני השי"ת וגם עוד שצריך נמי להזכיר זכות אבות ובפרט זכות יעקב אע"ה אשר היתה מטתו שלימה כי בית שלישי שיבנה במהרה בימינו אכי"ר הוא בזכות יעקב אע"ה כנודע וז"ש זה יאמר לה' אני כלומר שצריך האדם לומר שכל המבוקש שלי שאנכי מבקש הגאולה לה' אנכי מבקש בעבור שמו יתברך וגם זה האדם צריך נמי שיקרא בשם יעקב כלומר להזכיר זכות יעקב אע"ה ואז יהיה עילוי למעלה ויתעלה שם הוי"ה ב"ה ויהיה אז בחי' יהיה כנודע מסוד ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד שבחי' הוא"ו של השם יתעלה ויהיה בחי' יו"ד ואז הוא יהי"ה ולז"א וזה יכתוב ידו לה' ידו אותיות יו"ד שיכתוב מחדש בשם ה' אות יו"ד ושוב מפרש על איזה אות מן השם יהיה יו"ד לז"א ובשם ישראל יכנה ר"ל אותו האות שהוא מכונה בשם ישראל והוא בחי' אות הוא"ו שנקרא ישראל הוא יתעלה ויהיה בבחי' יו"ד. והנה אם תראו אורך הגלות אל תתייאשו מן הגאולה כי הגאולה מוכרח שתהיה יען כי כה אמר ה' ר"ל הש"ית הבטיח בה בפירוש וההוא אמר ולא יעשה ח"ו ומוכרח הוא שדבר אלהינו יקום לעולם וגם עוד אנחם אתכם שאל תחשבו שזה הגאולה תהיה כשאר גאולות שהיה אחריהם שעבוד אלא דעו נא כי וגואלו ה' צבאות שגאולה זו תהיה על ידו יתברך ומאחר שהיא ע"י ית' אין אחריה שעבוד כי מעשיו ית' הם נצחיי' ולא יתבטלו כלל יה"ר שמהר יחיש הגאולה במהרה בימינו אכ"יר:

93. Tzav.1

    זאת תורת העולה היא העולה. יובן בס"ד דרך רמז כי הנה יש בני אדם שאין כח בתורה ומצות שעושים לעלות למעלה להתקבל ברצון לפניו ית' יען שאין תורתם ומצותם שלימה בקדושתה כראוי הן מצד המחשבה הן מצד דבר אחר ולכן יהיו חלושים מאוד כי יש לקטרג עליהם ולכן אין בכחם לעלות לבדם וצריך להם סייוע ואמנם יש בני אדם שהם אנשי אמת יראים ושלמים אשר תורתם ומצותם שלימה ונקייה ואין בה שום דופי הנה אז תורתם ומצותם תכף בוקעת ועולה למעלה למעלה ותעלה לרצון לפני ה' ולא יארע לה שום עיכוב ואונס מן המקטרגים ולכן אמרו שיותר טוב לאדם לעשות מצותו עם הצבור ביחד וכן ללמוד תורה עם רבים ביחד יען שלא יבצר מן הרבים להיות בהם אחד מהשלמים ההם שאמרנו ואם יתחברו עמו תורה ומצות של אחרים אזי תורתו ומצותו אשר בוקעת ועולה מושכת עמה כל אותם הנלוים עמה והוא כדמיון הספינה של אש אשר הולכת בתוך הים במרוצה רבה שאם יקשרו עמה ג"כ ספינה פשוטה מושכת אותה עמה ג"כ במרוצה גדולה וכן הוא במרכבה של אש ההולכת ביבשה וכן הדבר הזה ולכן מתפללים תמיד על כל מצוה בתחלה ותעלה לפניך מצוה זו עם שאר מצות בניך היודעים והמכוונים כהוגן ונמצא לפ"ז שיש ב' מיני עליות בתורה ומצות האחת היא השלימה שיכולה לעלות לבדה בלתי סיוע ולווי שתתלווה עם של אחרים והב' היא החלושה אשר אינה יכולה לעלות כי אם עד שתתלווה עם אחרת שתהיה מושכת אותה וזה לפעמים יהיה באדם אחד עצמו והוא שאם למד איזה לימוד או התפלל והיה זה בלתי כוונה ומחשבה קדושה דאז לא יוכלו לעלות וישארו באויר למעל' ואם אותו אדם אח"ך ילמוד איזה לימוד כראוי או יתפלל כראוי אזי אותו האחרון מושך את הראשונים ומעלה אותם עמו כי כל האותיות של התורה והתפלה הם אורות גדולים וביציאתם מפי האדם הם יתהוו בפועל כנודע וא"כ אל יאמר האדם למה לי לדקדק כ"כ בקדושת התורה והמצות בענין המחשבה וכיוצא שתהיה שלימה מכל צד יען כי סוף כל סוף היא עולה עם שאר מצות השלמים דזה אינו דודאי יש הפרש גדול בין העולה מאליה לבין העולה עם אחרים המושכים אותה לכן צריך האדם להשתדל לעשות לימוד התורה וקיום המצות בשלימות שלא יצטרכו לעזר זולתם וז"ש זאת תורת העולה למעלה שצריכה להיות היא העולה היא דייקא כלומר מצד עצמה ולא צריכה לעזר אחדים שיהיו מושכים אותה ועולה וזה הוא עילוי המעולה והנבחר:

94. Tzav.2

    ולז"א אי רישא דעמא מתוקן כוליה עמא מתוקן דמאחר שהוא שלם אז גם אם ימצא בעמא דארעא בלתי שלמים דאז גם תורתם ומצותם המה בלתי שלמים עכ"ז מאחר דרישא דעמא מתוקן הנה אז תורתו ומצותו תמשוך עמה גם אותם שהם בלתי שלמים ויעלו עמה למעלה ונמצא שהכל יהיו נתקנים כי משקה שהוא מתוק הרבה בתכלית המתיקות אם תוסיף עליו מים אינו ניכר בו כלל יען כי לרוב עוצם מתיקותו לא תחלש מתיקותו במעט מים שנוסף בו וכן הוא ביין החזק מאוד שגם אם תמזגנו מים הרבה יהיה המים בכלל היין ולא יחלש כחו כלל וכן הדבר הזה ולכן תמצא שאמר מרע"ה להקב"ה ולמה לא מצאתי וכו' לשום את משא העם הזה עלי לא אוכל לבדי לשאת את כל העם הזה כי כבד הוא ממני והנה מרע"ה לא היה נושא אותם על כתפו כדי שהוא יאמר כך אלא הכוונה על האמור והנה כפי המשל של היין והמתוק שהצענו בזה יתבאר שפיר כי לפ"ז ודאי יש הפרש בין הרבה למעט כי היין הגם שהוא חזק מאוד אם תוסיף עליו מים הרבה יותר משיעור הראוי לו לא יסבול אותו ויהיה אז ניכר בו:

95. Tzav.3

    או יובן בס"ד לרמוז זאת תורת העולה היא העולה והנה כתיב הוא בו"או וקרינן היא ביוד ויובן כי הוא בו"או רמז לו"ה של השם ואלף של הכסא שצריך לחברם ע"י עסק התורה גם היא ביו"ד רמז לבחינת המילואים של הוי"ה ב"ה ושם אהי"ה שהם יתמלאו בג' מיני מילואים והם מילוי יוד"ין מילוי הה"ין מילוי אלפ"ין וסימנם הי"א ר"ת הה"ין יוד"ין אלפ"ין שג"כ צריך לתקנם וליחדם ע"י עסק התורה וידוע כי עיקר התקון הוא במילואים ובזה יובן זאת תורת העולה כלומר תורה המעולה שעל ידה אז הו"א העולה הי"א רמז למילואים הנז' והוא רמז לאותיות השם והכסא שיתעלו בתכלית השלימות:

96. Tzav.4

    זאת התורה לעולה למנחה ולחטאת ולאשם ולמלואים ולזבח השלמים. יובן בס"ד דרך רמז כי הנה בלומדי התורה יש ב' מינים הא' שהוא ירא ה' מנעוריו וצדיק גמור והוא לומד בתורה יומם ולילה כדי להוסיף קדושה על קדושתו ולעלות במעלות רמות מעלה ע"ג מעלה כי עיקר המעלות שיעלה האדם הכל הוא בשביל התורה. והב' שתחלתו היה רשע ועשה כמה עבידות ואח"ך נתחרט ועשה תשובה והוא לומד בתורה יומם ולילה והנה זה הב' שהוא בעל תשובה צריך לעסוק בתורה בשביל שלשה דברים הא' כדי לתקן בלימודו את הפגם שפגם ע"י עונותיו בשמות הקדש. הב' כדי להשלים חלקי נפשו אשר איבדם ע"י עונותיו. הג' כדי שבזה יוכל להכניע ולזבוח היצ"הר אשר השליטו עליו בעבירות שעשה כי עיקר תיקון הפגם ושלימות החסרון יהיה ע"י התורה שהיא עץ חיים למחזיקים סמא דחיי לכולא וגם עיקר שחיטת היצ"הר והכנעתו היא ע"י התורה כמ"ש בראתי יצ"הר בראתי לו תורה תבלין והיא חרב חדה חרב פיפיות להרוג המשטינים וכחות הסט"א אשר יסובבו את האדם להכשילו ולהחטיאו והנה זה הא' שהוא צדיק גמור ואין לו פגם שצריך לתקנו וחסרון שצריך להשלימו אלא הוא לומד תורה כדי להוסיף קדושה על קדושתו ולעלות במעלה יתירה על מעלתו הנה זה התורה שלומד ומביא אותה לפני הקב"ה תכונה בשם מנחה כאדם המביא מנחה למלך כדי שהמלך יתן לו עבורה ממון רב ואמנם אותו שתחלתו היה רשע ועבר כמה עבירות והוא עוסק בתורה בשביל ג' דברים הא' לתקן הפגם שפגם בשמות הקודש למעלה. הב' כדי להשלים חלקי נפשו אשר איבדם. הג' כדי לזבוח היצ"הר וגונדא דיליה שהשליטם עליו הנה זה התורה שלומד ומביא לפני הקב"ה אין ראוי לקרותה בשם מנחה שאין זה כ"א פורע חובו להקב"ה וזה ידמה כאדם שהוא חייב למלך אלף אלפים דינרי זהב והביא למלך דבר שהוא שוה עשרה זוזים שזה לא יחשב בסוג מנחה שצריך המלך ליתן לו עבורה אח"ך מתנה גדולה כי זה הוא חייב למלך בלא"ה והלואי שיספיק לו זאת ואחרת שיביא עוד לפטור עצמו מן החוב משא"כ אותו שאינו חייב כלום הנה מה שמביא יקרא בסוג מנחה שצריך המלך ליתן לו עבורה מתנה גדולה או להעלותו במעלה רמה כנהוג שבעולם למגישי מנחה. ובזה יובן רמז הכתוב זאת התורה שלימוד האדם בעו"הז הנה אם היא לעולה כלומר שזה הלומד הוא צדיק גמור ואין לו פגם שרוצה לתקנו או חסרון שרוצה להשלימו בלימוד זה כי אם הוא לומד בשביל לקנות לו מעלה יותר ולהוסיף קדושה על קדושתו וזהו לעולה הנה זה תדמה תורתו שלומד למנחה שהיא תחשב בסוג מנחה שמן הנהוג שהמקבל המנחה יתן לו עבודה מתנה גדולה כנהוג שבעולם אבל אם זאת התורה הוא לומד אותה לחטאת ולאשם כלומר בשביל מה שעשה עבירות בשוגג ומזיד ולז"א חטאת ואשם הנה זאת התורה תועיל לו דווקא למילואים והוא מה שפגם ע"י עונותיו בשמות הקודש וידוע שהחוטא לא יוכל לפגום באותיות הפשוט כי אם באותיות המילוי ולכן התיקון הוא דווקא באותיות המילוי של שמות הקודש וז"ש למילואים הם המילואים של שמות הקודש שפגם בהם שתועיל לו לתקנם וגם עוד תועיל לזבח שיהיה זובח יצרו הוא וגונדא דיליה שהשליטם עליו ועוד תועיל לו להשלים בו חלקי נפשו שאיבד אותם וידוע שחלקי הנפש הם ה' בחינות והם נרנ"חי שצריכה הנפש להיות שלימה בחמשה אלו וז"ש השלמים ה"א שלמים כלומר ה"א חלקים שבנפשו יהיו שלמים וא"כ משורת הדין איש אשר אלה לו ודאי לא תועיל לו התורה שלומד לקבל בעבודה שכר ודיוח נוסף כי הלואי תספיק עבוד שלשה דברים אלו והנה כל זה הוא ע"פ שורת הדין וחיוב השכל המחייב בזה אבל באמת הש"ית ברוב רחמיו מתנהג עם האדם לפנים משורת הדין וגם במה שעושה לצורך תיקון נפשו ולתקן פגמו עכ"ז ג"כ הוא נותן לו שכר כפול ומכופל כי חפץ חסד הוא:

97. Tzav.5

    כאשר עשה ביום הזה צוה ה' לעשות לכפר עליכם. הנה בגמ' דיומא איתא א"ר מחסייא וכו' לעשות אלו מעשה פרה לכפר אלו מעשה יו"הך. ויובן בס"ד לפרש והוא דידוע מ"ש המפרשים ז"ל ע"פ וידעת היום והשבות אל לבבך כי השמש נקראת יום ע"ש גם עוד כתבו ז"ל דבטבע השמש עשה הש"ית תרתי דסתרן כי השמש מקפיא המים ונעשים מלח ומייבש הפירות תכלית היובש והנה הוא ג"כ מתוך כמה דברים שנקפו וזה שני הפכיים בנושא אחד גם עוד הוא מלבן הבגדים וכיוצא ומשחיר הבריות אם יתמידו לעמוד בשמש ועוד יש הרבה כיוצא בזה פעולות הפכיים עכ"ד ז"ל גם ידוע דפרה אדומה ג"כ יש בה ב' הפכיים בנושא אחד שהיא מטהרת את הטמא ומטמאה את הטהור העוסק בה כנודע. גם עוד מעשה עבודת יו"הך גם יש בהם תרתי דסתרי ב' הפכיים בנושא אחד והוא כי עבודת אותו היום אינה כשרה כ"א בכהן גדול דווקא ולא בכהן הדיוט והנה היא אינה ראויה להיות כי אם בד' בגדי לבן שהם מדרגת כהן הדיוט ולא בשמונה בגדים שהם מדרגת כהן גדול וא"כ הכהן והבגדים שהם לצורך מעשה עבודת היום הם תרתי דסתרי ובזה יובן כאשר עשה ביום הזה ביום רמז לשמש הנקראת יום ואמר הזה שהוא מורה באצבע על השמש שלפניו והכוונה כאשר עשה הש"ית בה טבע להיות בה פעולות הפכיות תרתי דסתרי כן צוה ה' לעשות אלו מעשה פרה אדומה לכפר עליכם אלו מעשה יו"הך כי בשניהם ג"כ יש בם פעולות הפכיות ותרתי דסתרי שהפרה מטהרת מצד ומטמאה מצד. וגם עוד כן הוא במעשה יום הכפורים שהם צריכים להיות נעשים בכהן גדול ובארבעה בגדים שהם תרתי דסתרי:

98. Shmini.1

    זה הדבר אשר צוה ה' תעשו וירא אליכם כבוד ה'. יובן בס"ד ע"ד שכתב רבינו מהר"ם אלשיך ז"ל ע"פ ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם וז"ל לבל יצא עתק מפי איש לומר הלא מה בצע במשפטים אשר בין איש ובין רעהו אם לא לשים שלום בין איש ובין אחיו ובין גרו כי ע"י ההיישרה ההיא ישקוט מדון והיה זה שלום ומדבי דינא שקלי ליה גלימא ליזמר וליזיל באורח' וא"כ איפה אם המצא תמצא דת נימוסית והיישרת משפטים בדיני ממונות מסודרים ע"פ שכל האדם חכם לבב אשר גם בהם יתווך השלום בין איש לרעהו ואיש על מקומו יבא בשלום גם שלא מתורת ה' המה למה ימנעני הוא יתברך מהם אחרי כי הנפקותא אחת היא והיה זה שלום גם הוא והנה האומר כדבר הזה אין לו שחר ונסכים ונאמר אליו אל תעמוד בדבר רע כי הלא לא כדתות ונימוסיות ומשפטים הנימוסיים המסודרים ע"פ חכמת האדם הוא דת משה וישראל חלילה כי הלא בדת הנימוסית אין בתוכיותה אלא מה שבנגלה כי היא משוללת קדושה ולכן לא תקדש נפש המלאה לה מקיומה ולימודה כאשר תקדש בתור' ה' ומשפטיו הקדושים כי הדבקים בה דבקים בה' ית' כי הלא כל התודה כולה שמותיו של הקב"ה וכל מצוה ומצוה וכל דין ודין שרשו פתוח אל מים העליונים וכל המקיים מצוה אחת ומשפט אחד מניע ומאיר שורש העליון הדבק בו ית' וקונה לו פרקליט אחד ומלאך וכו' ע"ש בד"ק באורך:

99. Shmini.2

    המורם מדבריו ז"ל כי כל מצוה ומצוה הגם שהשכל מחייב אותה בלא"ה וגם בדת הנימוסית ושורת הדרך ארץ ג"כ מחוייב אדם לעשות בה אפ"ה צריך שהאדם יעשה המצוה בשביל צוויו ית' שצוה לעשות כן ולא בשביל שהשכל מחייב כן בדת הנימוסית ובשורת דרך ארץ יען דהגם דהנפקותא בענין המעשה אחת היא מ"מ הנה מה שהשכל מחייב בדת הנימוסית ושורת דרך ארץ הנה היא משוללת הקדושה ואין בתוכיותם כ"א מה שבנגלה ולכן לא ימשך מעשייתה אור קדושה ממנו ית' על האדם העושה אותה אבל משא"כ אם הוא עושה המצוה בשביל שצוונו הש"ית בה בתורתו הקדושה הנה אז בעשותו המצוה ההיא יהיה לו התדבקות בו ית' ואז בעשייתו מעורר האור העליון שכנגד המצוה ההיא למעלה וממילא ממשיך עליו אוד קדושה משורש העליון הדבק בו ית'. ובזה יובן ויאמר משה זה הדבר אשר צוה ה' תעשו כלומר הגם בדבר שהשכל מחייב בו כפי השורת דרך ארץ מ"מ צריכים אתם לעשות כאשר צוה ה' שכל כוונתכם בעשיית המצוה תהיה בעבוד צווי הש"ית דווקא ואז בזה תזכו לעורר שורש העליון למעלה ולהמשיך עליכם אור קדושה ממנו וזהו וירא אליכם כבוד ה' משא"כ אם תעשו המצוה בשביל שהשכל מחייב אותה הנה אין בזה השתלשלות קדושה כלל כי אין בדבר ההוא כי אם מה שבנגלה דווקא:

100. Shmini.3

     ויאמר משה אל אהרן קרב אל המזבח. איתא ברש"י ז"ל וז"ל שהיה אהרן בוש וירא לגשת א"ל משה למה אתה בוש לכך נבחרת וכבר דשו ביה רבים הלא בספרתם ע"ש. והרקרוק מבואר כאן חדא למה היה בוש ועוד מה הלשון אומרת לכך נבחרת וכבר דשו ביה רבים הלא בספרתם ע"ש ואמנם הנה לכאורה עוד י"ל בזה דמלשון רש"י ז"ל נראה שהיה לו תרי בושה ומורא שכתב שהיה אהרן בוש וירא לגשת ואין זה חדא מלתא היא דמניעת הבושה לחוד ומניעת המורא לחוד ואין נכנס זה בסוג זה וא"כ מוכרח לפ"ז שהיה לו ב' מניעות הא' בשביל בושה וא' בשביל מורא וצריך להבין מה הם. ויובן בס"ד דהנה סיבת הבושה ידועה היא והיא דידוע כי עיקר קרבנות אותו יום הראשון היתה בשביל לכפר על מעשה העגל ולכן לקח אהרן לעצמו עגל לחטאת וישראל לקחו עגל לעולה ושור לשלמים ולכן צוה את אהרן שיקריב תחלה את קרבנו ואח"ך את קרבן העם כדי שלא יאמרו ישראל לאהרן הלא אתה עשית העגל וקשט עצמך ואח"ך קשט אחרים וכמ"ש רבינו מהר"ם אלשיך ז"ל בפרשה זו והאריך הרחיב בזה ע"ש וא"כ נמצא זה כי מאחר שהוא צריך ליקרב אל המזבח כדי לכפר על מעשה העגל והוא עצמו עשה להם העגל לכן היה בוש מישראל על זאת ואמנם מה שהיה לו מורא אפשר לפרש כי הוא ברוח קדשו הביט כי קרח ועדתו רוצים לעורר על הכהונה ורוצה קרח שיהיה הוא הכהן גדול ולכן היה ירא מזה כי חשש פן אותו היום עצמו שהוא יכנס להקריב יעבור על קרח רוח שנאה וקנאה להתקנאות בו ויערער על הכהונה לאמר מאי חזית דאהרן יהיה כהן אנכי אהיה כהן שגם אנכי משבט לוי ומאי רבותיה דאהרן ממני וכמו שהיה כן באמת אחר כך שערער על הכהונה ולכן היה ירא אהרן להתקרב לכהונה אותו היום פן תתעורר עליו מחלוקת קרח ועדתו ונמצא לפ"ז ששתי מניעות היו לו הא' בשביל הבושה מסיבת העגל כאמור והב' בשביל היראה שהיה ירא פן יערערו עליו בזה ואמנם באמת לכאורה נראה דהא תליא בהא ואין פתחון פה לשום א' מבני שבטו לערער עליו ולומר מאי רבותיה דאהרן דיש טענה אלימתא לסתום פיהם והוא דידוע מ"ש חז"ל אין ממנין פרנס על הצבור אלא א"כ קופה של שרצים תלויה לו מאחריו והטעם בשביל כדי שלא יבא להתגאות על הצבור כנודע ואם בן השתא אם בפרנס חששו פן יבא להתגאות על הצבור ולכן בחרו במי שיש לו קופה וכו' כדי שלא תזוח דעתו עליו א"כ כ"ש וכ"ש במינוי הכהן גדול שכפרת כל ישראל תלויה בו וכמ"ש קהל עדתנו עליך יסמוכו ועל ידך תהי סליחתנו וגם כל השתלשלות השפע היא על ידו א"כ מן הראוי שהוא יש לו להתגאות על הצבור יותר מן הפרנס מאחר שכולם תלויים בו וא"כ ודאי במינוי כזה יש לנו לחזר יותר על אדם שיש בו איזה סבה המונעתו מלהתגאות כדי שלא תזוח דעתו על הצבור וא"כ השתא מאחר שהכהונה מוכרח להיות משבט לוי שהם חלקו ונחלתו ית' א"כ השתא נחזי אנן מי הוא מהם הראוי יותר לפי טעם זה שיתמנה כהן גדול והיינו שיהיה בו סיבה המונעתו מלהתגאות על הצבור והנה אם תדקדק תמצא שאהרן הע"ה הוא ראוי יותר לזה יען כי כל שבט לוי לא חטאו בעגל ורק העם נקהל על אהרן לאמר קום עשה לנו אלהים וקם אהרן ועשה להם העגל ובנה לו מזבח. והנה ידוע שבשעת מתן תורה פסקה מישראל זוהמת הנחש וכתיב חרות על הלוחות והיינו חירות ממ"ה חירות משעבוד מלכיות שפסקה מהם המיתה ואם לא היו חוטאים בעגל לא היו חוטאים עוד כלל ולא היה להם עוד יצ"הר כלל וממילא לא היו צריכים לא קרבן ולא כפרה שאם אין עבירה כפרה למה ואם כן השתא בשלמא אם יתמנה א' משבט לוי שפיר יש לו מקום להתגאות באמור אליהם הלא כל כפרתכם תלויה בי ואנכי עיקר סמיכתכם אבל משא"כ אהרן הע"ה לא שייך להתגאות ח"ו בזה על ישראל יען כי יבא לחשוב שהוא הגורם לישראל שיהיו צריכים כפרה במה שעשה להם העגל והגם שבאמת הוא כוונתו לש"ש ולא חטא כלל הנה עכ"ז לפי הגלוי הוא עשה להם העגל ואם כן איך שייך שיהיה לו ח"ו גאוה בשביל הכפרה שמכפר עליהם מאחר דהוא היה גרמה שיצטרכו ישראל לכפרה דלולי מעשה העגל לא היו צריכים לכל זה וא"כ לפ"ז צריך למנות אהרן לכהן גדול יותר משאר שבט לוי לפי טעם רז"ל שאמרו אין ממנין פרנס וכו' וא"כ השתא לא יוכלו שאר השבט כקרח ועדתו לערער ולטעון מאי רבותיה דאהרן דבאהרן שפיר יש טעם למנותו יותר משאר השבט וא"כ נמצא לפ"ז שענין מעשה העגל שהיה בוש בו אהרן הע"ה הוא סיבה לבטל המורא שהוא ירא מערעור קרח ועדתו כי מזה יצא לנו טענה ותשובה לבטל הערעור שלהם ובזה יובנו דברי רש"י ז"ל שהיה אהרן בוש וירא לגשת ותרתי קאמר חדא שהיה בוש משום עשיית העגל ועוד שהיה ירא מן ערעור שאר השבט לגשת אל המזבח והשיב לו מרע"ה למה אתה בוש ממעשה העגל הלא אדרבה לכך נבחרת לכך דייקא כלומר אדרבה בשביל מעשה העגל שעשית מזה נבחרת להיות כהן גדול כי השתא בזה אתה ראוי למינוי זה הגדול יותר משאר השבט ומטעם האמור דבשאר השבט יש לחוש פן תזוח דעתו עליו אבל בך ליכא למיחש וכאמור בס"ד וא"כ בזה ממילא גם המורא יתבטל שאין לירא מערעור אחרים כי בשביל זה נבחר הוא מכולם ואין להם פה לערער עליו כלל:

← Previous · Next → — showing 501–600 of 1,282

Aderet Eliyahu, Livorno 1864. Via Sefaria (sefaria.org), Sefaria-Export. Version source: https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001933731&context=L&lang=iw_IL Licence: Public Domain. Source.