Adam Min HaAdamah
- Sheviit._.7.108
בתנועה משולבת זו של הימנעות מקציר פרטי והפקרת השדה, פרץ האדם את החומות הסוגרות אותו בתוך עולמו הפרטי ונכלל בזכותם של הכל לאכול מפירות 'הארץ הגדולה'. אלו הם שלבי המעבר, המכינים את האדם לקראת הקיץ, בו יזכה ליהנות מפירות השביעית. זהו צעד משמעותי עבור האדם לקראת אכילה נטולת 'חשש בעלות', אכילה מתוך תודעת שותפות וחיבור עם האדמה ויושביה. תודעה זו אינה מרחפת מחוץ לעולמו של האדם ללא שותפתו האדמה, אלא עולה מתוך עולמו, בדמותם של ציוויים מעשיים.
- Sheviit._.7.109
לְכָה דוֹדִי נֵצֵא הַשָּׂדֶה נָלִינָה בַּכְּפָרִים: נַשְׁכִּימָה לַכְּרָמִים נִרְאֶה אִם פָּרְחָה הַגֶּפֶן פִּתַּח הַסְּמָדַר הֵנֵצוּ הָרִמּוֹנִים שָׁם אֶתֵּן אֶת דֹּדַי לָךְ: הַדּוּדָאִים נָתְנוּ רֵיחַ וְעַל פְּתָחֵינוּ כָּל מְגָדִים חֲדָשִׁים גַם יְשָׁנִים דּוֹדִי צָפַנְתִּי לָךְ: חלק ב: האדם כיוצר השביעית במקומו פעם שאל חסיד את הרבי מקוצק – רבנו, היכן נמצא הקבה?
- Sheviit._.7.110
ענה לו הרבי - היכן שנותנים לו להיכנס...
- Sheviit._.7.111
מבוא
- Sheviit._.7.112
בחלק הקודם סיפרנו את סיפור האביב. פתחנו בפסוקי ויקרא, בהם פוגש האדם את יבול 'שבת הארץ' בשדהו; תיארנו את השינוי התודעתי שעובר האדם כתוצאה מהמפגש; עמדנו על תפקידו החיובי של האדם בשמיטת ונטישת שדהו, כהפנמה של תודעת 'הארץ הגדולה' ויישומה בשדהו הפרטי.
- Sheviit._.7.113
במהלך כולו שימשה פרשיית ויקרא 'כינור ראשון', הממלא את הוויית השביעית, ופסוקי שמות כקול משני המכיל ומקבל לתוכו הוויה פורצת זו. ברם, הדגשנו כי הבחירה בויקרא כעיקר, העולה מתוך העולם התנאי, אינה הכרחית ויש שיראו בפרשיות פנים אחרות.
- Sheviit._.7.114
בחלק זה נתמקד דווקא בחובת האדם לשמוט ולנטוש את שדהו. כבר בעולם התנאי מרחפת השאלה כבדת המשקל, באשר למשמעות שמיטת האדם: האם שמיטה זו היא אקטיבית ויוצרת מציאות של שביעית בשדהו, או שמא השמיטה מתרחשת מאליה? השאלה בצורתה הנוכחית הוצגה רק במאות השנים האחרונות, אך רמזים לקיומה היו פזורים לכל אורך הדרך, מחז"ל ועד לימינו אנו. שאלה זו מהווה 'אבן בוחן' משמעותית להבנת ההתרחשות של השנה השביעית, והתשובה עליה פותחת לנו צוהר להבנת מקום האדם על האדמה והיחסים ביניהם. ראיית השמיטה כתהליך יוצר-פעיל, מעצבת את סיפור השביעית בכיוון הנגדי, משמות אל ויקרא: האדם הבוחר לשמוט ולנטוש את שדהו, הוא היוצר את הופעת שבת הארץ.
- Sheviit._.7.115
יצירת חז"ל
- Sheviit._.7.116
תנאים: הפקר
- Sheviit._.7.117
לשאלת מקומו של האדם בשנה השביעית משמעות יתירה בסוגיית ההפקר. שאלה הנגזרת ממנה, אשר תשא בהמשך השלכות הלכתיות: מי יוצר את הפקר הפירות – האם ההפקר הוא פרי יצירתו של האדם, או שמא זוהי מציאות הנוצרת מאליה אשר האדם נדרש רק להתאים עצמו אליה?
- Sheviit._.7.118
דא עקא, לא זו בלבד שהתשובה לכך אינה חד משמעית, גם הנחת היסוד של מקורות חז"ל בשאלה זו אינה מפורשת דיה. בחלק א ראינו את ביאור חז"ל במכילתא דר"י לחובת השמיטה והנטישה של האדם, כדרישה ממנו להיפתח אל המרחב שמחוצה לו. אך בכך אין הכרעה ברורה בשאלה דלעיל. נראה כי כל אחת משתי הנחות היסוד תעניק פרשנות שונה:
- Sheviit._.7.119
א. אם נניח את העולם של ויקרא כהנחת יסוד של המדרשים, ההפקר בשמות ייעשה מאליו, כחלק מהופעת 'שבת הארץ', והשמיטה של האדם תהיה רק יישום מעשי של המציאות הקיימת.
- Sheviit._.7.120
ב. אם נתעלם מ'שבת הארץ' של ויקרא, ונבחר בעולם של שמות, המתמקד באדם, כהנחת היסוד של המדרשים, האדם הוא זה שיוצר את ההפקר בשמיטתו וברוח זו ייקרא המדרש.
- Sheviit._.7.121
בחלק א העדפנו להציב את ויקרא כמרכז ולקרוא את שמות לאורו, כהנחת היסוד של המדרש. אולם, כאמור, גם בחירה הפוכה יש לה על מה שתסמוך.
- Sheviit._.7.122
השאלת נשארת בעינה גם כאשר מתבוננים בפירוט ההלכות במשניות מסכת שביעית: אין דין המחייב את האדם להפקיר את שדהו. המשניות עוסקות באיסור שמירת פירות השביעית ותו לא; אין הן מצביעות על האדם כאחראי להפקר השדה, ואין הן רומזות כי ההפקר מתקיים מאליו ללא התערבות האדם. ייתכן ודווקא היעדר הציווי על האדם להפקיר, מורה שהנחת היסוד הסמויה של חכמים מקבלת את רוח 'שבת הארץ' של ויקרא: השדות מופקרים מאליהם, ושמיטת האדם אינה אלא קבלה סבילה של המציאות הקיימת והתנהגות על פיה.
- Sheviit._.7.123
בתלמודים ישנה התייחסות מפורשת יותר למקומו של האדם באביב, ולגורם המחולל את הפקר היבול באביב86בלשון האחרונים: אפקעתא דמלכא או קרקפתא דגברא?.
- Sheviit._.7.124
אמוראים: "המלך בשדה"
- Sheviit._.7.125
התלמוד אף הוא אינו דן במפורש בגורם המחולל את הפקר היבול בשביעית, אך אמירות מסוימות בו עשויות לענות על שאלתנו.
- Sheviit._.7.126
המשנה במסכת נדרים (ד, ה) מציגה מקרה, בו אדם נדר כי חברו לא ייהנה משדהו בשביעית. הדין במקרה הזה אוסר על המוּדר להיכנס לשדה חברו, אולם מתיר לו לאכול מהאילנות הנוטים מחוץ לשדהו.
- Sheviit._.7.127
על דין זה שואלת הגמרא:
- Sheviit._.7.128
ובשביעית - אין יורד לתוך שדהו אבל אוכל מן הנוטות. מאי שנא דאוכל מן הנוטות? דפירי דהפקירא אינון, ארעא נמי אפקרה! אמר עולא: בעומדין אילנות על הגבולים. ר' שמעון בן אליקים אמר: גזירה שמא ישהא בעמידה. [= במה שונה שאוכל מן הענפים הנוטים החוצה בלבד? הרי לא רק הפירות מופקרים, גם הקרקע מופקרת! אמר עולא: בעומדים האילנות על הגבולין. ר' שמעון בן אליקים אמר: גזירה שמא ישהה בעמידה] (נדרים, מב עמוד ב)
- Sheviit._.7.129
הגמרא תמהה כיצד ייתכן שלאדם יהיה אסור ליהנות מכל שדה חברו בשנה השביעית (ולא רק מן הנוטות), והרי אדמתו מופקרת ואינה ברשותו? תשובות האמוראים יוצאות מנקודת הנחה שהדבר אכן אינו אפשרי, והוא מותר באכילה מן השדה כולו, ומפרשים את המשנה כמציאות יוצאת דופן. עולא מפרש שהמשנה עוסקת בעצים שיכול ללקוט מהם גם בלי כניסה לשדה, ואילו ר' שמעון בן אליקים טוען שזוהי גזירה שמא ישהה בשדה יותר מן הצורך. לענייננו, המשפט המשמעותי הוא: 'ארעא נמי אפקרה' – הארץ הופקרה. אך עדיין איננו יודעים בידי מי?
- Sheviit._.7.130
גרסתם של הר"ן, הרא"ש וה'נמוקי יוסף' היא: 'ארעא נמי רחמנא אפקריה'. מגרסא זו עולה כי תפיסת התלמוד היא שהקב"ה הוא המפקיר את הארץ.
- Sheviit._.7.131
קביעה זו עולה בבירור, ללא הבדלי גרסאות, מתוך הגמרא בבבא מציעא. אגב עיסוקה בסוגיית דיני נכסים של שבוי, מבררת הגמרא את ההבדל בין הפעלים 'נטישה' ו'רטישה'.
- Sheviit._.7.132
מאי שנא הנך דקרו להו נטושים, ומאי שנא הני דקרו להו רטושים? נטושים - דבעל כרחן, דכתיב "והשביעת תשמטנה ונטשתה" – 'אפקעתא דמלכא'. רטושים - דמדעתן, דכתיב "אם על בנים רטשה". [תרגום: מה שונים אלו שקוראים להם נטושים, ואלו שקוראים להם רטושים? נטושים – בעל כרחם, שכתוב "והשביעת תשמטנה ונטשתה" – הפקעת המלך. רטושים – מדעתן, שכתוב "אם על הבנים רטשה"] (בבא מציעא, לח עמוד ב)
- Sheviit._.7.133
הגמרא מבינה כי חובת הנטישה משמעה עזיבת האדם את שדהו בעל כורחו, ואילו הכוונה במילה רטושים היא לבני אדם שעזבו מדעתם ומרצונם. השביעית היא הפקעתו של מלך מלכי המלכים, והאדם מצווה להיכנע ולנטוש את שדהו. ביטוי זה אנו מוצאים גם בהמשך המסכת: "אמר ליה: שביעית - אפקעתא דמלכא היא" (שם, קו עמוד א).
- Sheviit._.7.134
'אפקעתא דמלכא'
- Sheviit._.7.135
ביטוי מיוחד זה, 'אפקעתא דמלכא', מופיע בתלמוד שלוש פעמים בלבד. פעמיים בנוגע לשביעית ופעם אחת לגבי היובל. נתבונן עתה בעומק הביטוי ומשמעותו.
- Sheviit._.7.136
'אפקעתא' – ההפקעה היא שינוי בזכויות האדם על רכושו ולא הוצאה פיזית של הרכוש מידיו.
- Sheviit._.7.137
'דמלכא' – מדוע התלמוד מייחס את ההפקעה למלך ולא אומר הפקעת ה'? ייתכן כי לנגד עיני האמוראים עמדה 'מלכותא דארעא', וממנה נטלו את הדימוי ל'מלכותא דרקיעא'.
- Sheviit._.7.138
נראה כי משמעות 'אפקעתא דמלכא' היא – כוחו של המלך כריבון להפקיע רכוש ולהלאים אותו לטובתו, או לחלקו כטוב בעיניו87זו הסיבה שהאחרונים השוו את 'אפקעתא דמלכא' ל'הפקר בית דין הפקר', כתהליך היונק את כוחו מהריבון ולא מכוח המצווה הא-להית. את העובדה שהרכוש לא סתם הופקר אלא הולאם, ניתן לראות בדברי 'החתם סופר' דלקמן (חידושיו לנדרים מג עמוד א): "מכל מקום הפקירא דרחמנא אפקעתא דמלכא כל היכא דאיתיה בי גזא דרחמנא איתיה וה"ל אתי ליד זוכה והוא הדין הפקר בית דין אפקעתא דמלכא הוא ולא בעינן אתי ליד זוכה". (פירוש, מכוח 'אפקעתא דמלכא', כל מקום שנמצא הריהו כנמצא באוצר המלך, וכן הוא בהפקר בית דין).. לאור זאת, בשביעית, בה מופיעה מלכות ה' בארץ – "ושבתה הארץ שבת לה'" – מתגלה ה'אפקעתא דמלכא', והאדם מחויב לנטוש. פירות השביעית מופקעים על ידי 'המלך' ומתקדשים בקדושת שביעית, ואילו האדם מצידו נדרש לעזוב את הפירות ולהניחם למלך.
- Sheviit._.7.139
גם ביובל88הסוגיה בבבא מציעא, קט עמוד ב., החזרת הקרקע לבעלים מוגדרת כ'אפקעתא דמלכא'. נראה שזהו ביטוי ההולם שנה זו, בה מכריז הקב"ה "כִּי לִי הָאָרֶץ כִּי גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי" (ויקרא כה, כג), ומכוח ההכרזה מופקעות הקרקעות מידי הבעלים89וראה בחידושי הריטב"א בבא מציעא, עט עמוד א: "וטעמא משום דיובל 'אפקעתא דמלכא' היא משום כי לי הארץ".. מכל מקום, בין בשביעית בין ביובל, אין יצירה המשותפת לה' ולאדם, אלא רק תביעה מהאדם להגיב לצו המלך.
- Sheviit._.7.140
נראה כי קריאה זו של התלמוד מאמצת את עולם השביעית של ויקרא: השביעית כמציאות המתהווה מאליה (על ידי המלך), כשפסוקי השמיטה בשמות נקראים לאורה.
- Sheviit._.7.141
הראב"ד והר"ש משאנץ בפירושם למשנה, אמצו בבירור קריאה זו, המעמידה בצל את חלקו של האדם בשביעית. בהסברם במשנה בעדויות לדעת בית הלל כי אין אוכלים משדה שביעית שלא על דעת בעליו, מדגישים הם כי "מן התורה ודאי הפקר הוא, וכן תניא במכילתא הוא פורץ בה פרצות, אלא שגדרו חכמים מפני תיקון העולם" (תוספות שאנץ לבבא מציעא, לח עמוד ב). קרי, ההפקר קיים מהתורה גם ללא דעת ורשות האדם. ייתכן שבמכילתא הבינו את פריצת הפרצות כרשות לאביון לפרוץ את הגדרות ולהיכנס, ומכאן שיטתם, שסירוב של האדם לוותר על שדהו הינו חסר משמעות, והפירות הפקר הם לכל אדם.
- Sheviit._.7.142
בכך מגיעה הוצאת האדם מעולם השביעית לשיאה. תהליך שהיה אפשרי בתַּנאים ומרומז באמוראים, הגיעה לבירור מפורש בראשונים. מעשי האדם הינם כמעט חסרי משמעות למול הופעת מלכות ה' בשנת השבע, ואינם יוצרים מאומה במציאות.
- Sheviit._.7.143
אולם, בכך לא נסתם הגולל על מקומו של האדם כיוצר בסוגיית ההפקר. אלף שנים לאחר חתימת התלמוד, וכְדוֹר לאחר תקופת הראשונים, נראה כי מקום זה קם מעפרו ועומד במרכז מחלוקתם של 'הבית יוסף' והמבי"ט90ר' משה בן יוסף דיטראני נולד ב-1505 בסלוניקי שביון ונפטר בצפת ב-1580. למד בעיקר מדודו, ר' אהרן מטראני ור' יעקב בי רב (צפת). בין חיבוריו: פירוש 'קרית ספר' על 'משנה תורה' לרמב"ם, וספר מוסר בשם "דרך ה'". חי בשכנות לר' יוסף קארו ('הבית יוסף'), תלמיד ר' יעקב בי רב אף הוא..
- Sheviit._.7.144
דיוני האחרונים: מחלוקת 'הבית יוסף' והמבי"ט
- Sheviit._.7.145
הקדמה: 'מנחת חינוך'
- Sheviit._.7.146
הנחות היסוד של חובת ההפקר בשביעית נידונו מפורשות לראשונה על ידי בעל ה'מנחת חינוך'91ר' יוסף בן משה באבד נולד ב-1801 בטרנופול שבאוקראינה (של היום) ונפטר ב-1874 בצפת אף הוא. חיבורו הידוע 'מנחת חינוך' הינו מקבץ חקירות מפורטות על תרי"ג מצוות התורה, המבוסס על 'ספר החינוך'. בנוסף כתב חידושים על הרמב"ם.:
- Sheviit._.7.147
ואני מסופק, אי המצוה אקרקפתא דגברא הוא - דרחמנא ציוהו להפקיר פירותיו בשביעית ומחויב לקיים להפקיר, ואם מפקיר הרי זה הפקר, אבל אם אינו מפקיר אינו מופקר, ונהי דעובר על עשה מכל מקום אינו הפקר רק עובר על גזירת ה' יתברך, אם כן אין אחר רשאי ליטלו, והרי הוא גזל ביד אחרים כל זמן שלא הפקיר....
- Sheviit._.7.148
או דילמא הפקר זה אין צריכים הבעלים להפקיר, רק הוא אפקעתא דמלכא שהוא ממילא הפקר, רק אם נעל כרמו עובר על עשה זו והרי הוא גוזל הרבים, אבל ממילא הוי הפקר, אם כן פטור ממעשר בכל ענין, וכן אם אחר זכה בעל כרחו דבעלים, הרי הוא שלו, דזוכה מן הפקר אף דלא הפקירו הבעלים? (מנחת חינוך מצוה פד)
- Sheviit._.7.149
את המחלוקת סביב הנחות היסוד ניסח בעל ה'מנחת חינוך' בשאלה: האם ההפקר בשביעית הוא 'אפקעתא דמלכא' או 'קרקפתא דגברא'?
- Sheviit._.7.150
את משמעות הביטוי 'אפקעתא דמלכא' ביארנו לעיל. משמעות הביטוי 'קרקפתא דגברא' הינו חיוב המוטל על ראש האדם. כלומר, ההפקרה מוטלת על האדם והוא היוצר אותה. ההנחה כי השביעית הינה 'קרקפתא דגברא', משמעותה כי רק מעשה האדם מפקיר את הפירות ובלעדיו השדה אינו מופקר, אף שבעל השדה עובר על מצוות עשה. מנגד, ההנחה כי השביעית הינה 'אפקעתא דמלכא' משמעותה כי הפירות מופקרים ממילא, ואין הרוצה לקחתם זקוק כלל לרשות הבעלים.
- Sheviit._.7.151
בכך פותח בעל 'המנחת חינוך' מחדש את הדיון אודות מקומו היוצר של האדם, הפעם בכלים הלכתיים-מעשיים. את תשובתו הוא תולה במחלוקת קדומה יותר בין 'הבית יוסף' והמבי"ט:
- Sheviit._.7.152
שוב האיר ה' יתברך את עיני ומצאתי במהרי"ט חלק א סימן מג, האריך וחלק על רבינו 'בית יוסף' המובא שם בסימן שלפני זה, לענין פירות שביעית בקרקע גויים,
- Sheviit._.7.153
ודעת ה'בית יוסף' - דאינו אפקעתא דמלכא רק מצוה עליו,
- Sheviit._.7.154
ודעת המהרי"ט - דהוא אפקעתא דמלכא...
- Sheviit._.7.155
להבנתו, מחלוקת 'הבית יוסף' והמבי"ט הינה בין שתי נקודות קיצון, אדם או שמיים. 'הבית יוסף' סובר כי ההפקר הוא 'קרקפתא דגברא' ואילו המבי"ט ובנו המהרי"ט92ר' יוסף בן משה דיטראני, בנו של המבי"ט, נולד בצפת ב-1569 ונפטר בקושטא שבתורכיה ב-1639. חיבר פירושים רבים לתלמוד, לרי"ף, לרמב"ם, לר"ן ולטור., סוברים שההפקר הוא 'אפקעתא דמלכא'. חילוקו החד והמוחלט של 'המנחת חינוך' לא התקבל על ידי הדורות הבאים אולם הוא פותח את השער למחלוקת בין 'הבית יוסף' והמבי"ט, ואם כן נפסע בתוכו.
- Sheviit._.7.156
מחלוקת 'הבית יוסף' והמבי"ט: ציווי אישי לאדם או הפקעת הקב"ה
- Sheviit._.7.157
בכדי להבין את המחלוקת לאשורה, עלינו לשוב כשלוש מאות שנה אחורה, אל העיר צפת של המאה ה-16, מרכז התורה בארץ ישראל ומקום משכנם של כמה מגדולי הדור באותם הימים. 'הבית יוסף' והמבי"ט, שני גדולי הדור של ארץ ישראל, חיו בשכנות בעיר צפת ואף כיהנו יחד בבית הדין של העיר. במשך שבע שמיטות ועד לפטירתו של רבי יוסף קארו נמשכה מחלוקתם. השאלה שבה נחלקו היתה, האם צריך לעשר פירות של גוי בשביעית93מדובר במקרה שפעולת 'המירוח' (המוגדרת כגמר מלאכה) נעשתה בידי ישראל, פעולה אשר מחייבת במעשרות בשאר שש השנים..
- Sheviit._.7.158
על פי עדותו של 'הבית יוסף', בימים קדמונים נהגו לעשר את פירות הגויים בשביעית, וכך אף מעידים החיד"א94ר' חיים יוסף דוד אזולאי נולד בירושלים ב-1724 ונפטר בליוורנו שבאיטליה ב-1806. היה מתלמידיו של ה'אור החיים'. ובעל 'פאת השולחן'95ר' ישראל בן שמואל פרוש נולד בשקלוב ב-1770 ונפטר ב-1839 בצפת. מתלמידי הגר"א מוילנה..
- Sheviit._.7.159
מחלוקתם נסבה סביב שלושה עניינים מרכזיים:
- Sheviit._.7.160
1. האם דיני שביעית חלים על שדה הנמצא בבעלות גוי? האם הפירות הגדלים בו קדושים בקדושת שביעית?
- Sheviit._.7.161
2. האם הפּטוֹר ממעשר בשביעית טבוע באופייה של שנה זו ללא קשר לסוגיית ההפקר, או שהוא פועל יוצא של דין הפקר ובאין הפקר השדה, מתחייבים הפירות במעשרות?
- Sheviit._.7.162
3. האם הגורם המחולל את ההפקר הוא האדם או שההפקר מתרחש ממילא על ידי הקב"ה?
- Sheviit._.7.163
שיטת המבי"ט והמהרי"ט
- Sheviit._.7.164
המבי"ט ובנו פוסקים כי פירות הגדלים על אדמת גוי בשביעית הינם קדושים בקדושת שביעית96תשובת המהרי"ט - "שאלה על גדולי שביעית בקרקע הנכרי מזה כמה הורה אבא מורי הרב זלה"ה משנת הרצ"ב (1532) שהם חייבים בכל דיני פירות שביעית ופטורים מן המעשרות" ופטורים ממעשרות. בדרך לפסיקה זו עונים הם למעשה על שלוש השאלות שהצגנו לעיל.
- Sheviit._.7.165
ראשונה, כי מן התורה אין חיוב כלל בשנת השמיטה במעשרות דכתיב בשנת השמיטה "ואכלו אביוני עמך ויתרם תאכל חית השדה" - הקיש אדם לחיה מה חיה אוכלת מן הראוי לה שלא מן המעשר בשביעית, אף אדם אוכל מן הראוי לו שלא מן המעשר בשביעית. (שו"ת המבי"ט, חלק א סימן יא)
- Sheviit._.7.166
ראשית קובע המבי"ט כי "אין חיוב כלל בשנת השמיטה במעשרות", והאדם אוכל את הפירות כחית השדה.
- Sheviit._.7.167
אך המבי"ט אינו עוצר כאן, ומתיר ספק נוסף:
- Sheviit._.7.168
ואם תתעקש לומר כי לא פטרה תורה ממעשרות אלא מה שהוא הפקר שהם פירות ישראל אבל פירות גוי שאינו מפקירם יהיו חייבים, לא היא! דאטו ישראל שגדר כרמו ולא הפקירה בשנת השמיטה יתחייב במעשר? הא רחמנא אפקריה לארעיה לעניים ולעשירים ולכך אין שום חיוב מעשר, כל שכן בגוי.
- Sheviit._.7.169
האדם אינו נדרש להפקיר את שדהו בשביעית, כיוון שהיא מופקרת על ידי ה'. על כן, גם פירות הגוי פטורים ממעשר.
- Sheviit._.7.170
המהרי"ט בתשובתו לדברי 'הבית יוסף', מסתמך על דברי התלמוד, שיבול הארץ מופקע מאליו בגזירת מלך.
- Sheviit._.7.171
ואין דבריו מחוורין אצלי. שאין הדבר תלוי בהפקר שלו, דבפרק 'אין בין המודר' (=הגמרא בנדרים לעיל) פרכינן 'מאי שנא דאוכל מן הנוטות? דפירי דהפקרא אינון ארעא נמי רחמנא אפקרא! אלמא אפקעתא דמלכא היא'. ואמרינן בפרק 'המפקיד' (=הגמרא בבבא מציעא לעיל) 'מאי שנא הכא דקרי להו נטושין? ומאי שנא הכא דקרי להו רטושין? נטושין - דבעל כרחו דכתיב "והשביעית תשמטנה ונטשתה" אפקעא דמלכא, רטושין - דמדעתיה דכתיב "אם על בנים רוטשה"'. מוכח, דפירות שביעית אף על פי שיחזיק בהם ולא יפקירם מופקרים ועומדים הם מגזרת מלך. (שו"ת מהרי"ט חלק א סימן מג)
- Sheviit._.7.172
המהרי"ט קובע מסמרות: "מוכח, דפירות שביעית אף על פי שיחזיק בהם ולא יפקירם מופקרים ועומדים הם מגזרת מלך.
- Sheviit._.7.173
גישת המבי"ט ובנו המהרי"ט ממקמת, אפוא, את האדם בשנה השביעית כצופה בהתרחשות המתהווה לנגד עיניו. העלילה כבר נכתבה, המציאות קיימת. האדם מצידו יכול, לכל היותר, להשלים עימה או להתכחש לה.
- Sheviit._.7.174
שיטת 'הבית יוסף'
- Sheviit._.7.175
השאלה, שכונתה 'עקשנות' גרידא בפי המבי"ט, ישרה לחלוטין בעיני 'הבית יוסף':
- Sheviit._.7.176
ואני אומר כי מה שהוא סובר שהוא עקשות הוא היושר, כי לא נפטרו פירות שביעית ממעשרות אלא מטעם הפקר וכל שאינו מופקר לא נפטר ממעשרות.
- Sheviit._.7.177
ומה שטען אטו ישראל שגדר כרמו ולא הפקירו כו' - יש לומר, שזהו כמודיע הדבר בסתום ממנו, דאיכא למימר בהא אין הכי נמי שהיא חייבת אף על גב דרחמנא אפקירה כיון דאיהו לא אפקריה. ואפילו אם תמצי לומר דפטורה, איכא למימר שאני התם דרחמנא אפקריה מה שאין כן בשל גוי כו'. (שו"ת אבקת רוכל סימן כד)
- Sheviit._.7.178
הבית יוסף' חולק על קביעת המבי"ט ובנו, וטוען כי הפּטוֹר ממעשרות בשנה השביעית הוא מדין הפקר, בדומה לדין עצי הפקר בשנה רגילה, שאינם חייבים במעשרות. מכיוון שאין הפקר ללא מעשה האדם, פירות הגדלים על קרקע של גוי חייבים במעשר. יתרה מזאת, לשיטתו אין דיני שביעית חלים כלל על שדה הנמצאת בבעלות גוי97סוף תשובת 'הבית יוסף' – "והראיות שהביאו לחייב הביעור כולם נדחו ואדרבא יש ראיות לפטור, וכל שכן במקום שהמנהג פשוט להתיר. כי מעולם לא נשמע על שום אדם בשום עיר מארץ ישראל שנהג ביעור בשביעית, והא קימא לן דכל מקום שהלכה רופפת הלך אחר המנהג, כל שכן במקום שהלכה מסכמת למנהג כמו שנתבאר. וכיון שהוא דבר פשוט שהם פטורים מן הביעור היאך ימצא ידיו ורגליו הפוטרים מהמעשרות. ואם העלם יעלים עיניו מכל הכתוב ויאמר – לא, כי אלו הם חייבים בביעור ועל כי אני פוטרם מהמעשרות, נאמר לו אי אתה נאה מקיים דאנן סהדי שמימיך לא נהגת חיוב ביעור, דאם כן קלא הוה לה למילתא, וזהו דבר שאין עליו תשובה נאם הצעיר. יוסף קארו.".
- Sheviit._.7.179
אשר לשדה ישראל שבעליה לא הפקירה, מסתפק 'הבית יוסף' אם אף זה יהא חייב במעשרות, כיוון שבמקרה זה, ייתכן שהפקר הקב"ה יחול גם ללא הפקר האדם.
- Sheviit._.7.180
היחס בין קדושת פירות להפקר
- Sheviit._.7.181
הבית יוסף' והמבי"ט נחלקו בשאלת הקשר בין ההפקר וקדושת הפירות. נראה, כי להבנתם פשוט 'דהא בהא תליא' - אם הפירות חייבים במעשר, לא חלים עליהם דיני שביעית, ולהפך98בניגוד לדעת המבי"ט ו'הבית יוסף', ניתן היה לפצל ולטעון כי למרות שיש חובת מעשר, עדיין הפירות קדושים בקדושת שביעית. איחוד זה נעשה על ידי 'החזון איש' שחכך להחמיר..
- Sheviit._.7.182
המבי"ט רואה בשביעית הופעה מוחלטת של מלכות ה' בארץ, ללא תלות בגורם האנושי. כל הפירות קדושים בקדושת שביעית, לרבות פירות הגוי, ואין לאדם זכות בהם. לכן הפירות פטורים ממעשר. המעשר בשש השנים נובע מהצורך להפריד בין חלק ה' בפירות לחלקו של האדם. בשנת השבע עולה הארץ אל ה', פירותיה הם פירות ה' הניתנים לאדם, ואין כל צורך שהאדם יעלה אותם חזרה. מאותה סיבה אין האדם נדרש להפקיר את הפירות, היות והם אינם שלו. הפטור ממעשר על פי המבי"ט נעוץ באופייה של שנת השבע ותכונותיה, ואינו תלוי בדין ההפקר.
- Sheviit._.7.183
'הבית יוסף' סובר שהאדם הוא זה שמחיל את מלכות ה' בתחומו. לכן, על פירות שגדלו ברשות גוי לא תחול קדושת פירות שביעית. באותה מידה ייתכן, שכל זמן שישראל לא מפקיר את שדהו, פירותיו אינם מופקרים. במקרה זה יהיו פירות השביעית כפירות שש השנים: חייבים במעשרות, ולא קדושים בקדושת פירות שביעית.
- Sheviit._.7.184
ההיפוך בין הסברות מציג יפה את נקודת המוצא של כל שיטה:
- Sheviit._.7.185
נקודת המוצא של המבי"ט היא פרשיית השביעית בויקרא, בה שובתת הארץ בשביעית שבת לה', והפירות קדושים בקדושת שביעית ומופקרים מאליהם. לעומת זאת, נקודת המוצא של ה'בית יוסף' היא פרשיית השמיטה בשמות, הממקמת את האדם במרכז ההתרחשות. רק על ידי מעשה ההפקר, מתאפשר קיום המציאות המתוארת בויקרא, בה הפירות הם חלק משבת הארץ וקדושים בקדושת פירות שביעית.
- Sheviit._.7.186
הגישות הסינטטיות בהבנת המחלוקת ומשמעותן
- Sheviit._.7.187
הצגת הדעות דלעיל כ'קרקפתא דגברא' או 'אפקעתא דמלכא', בפירוש 'המנחת חינוך', לוקה בחד-ממדיות.
- Sheviit._.7.188
להבנה זו דורשת דעת המבי"ט בירור: מה משמעות חובת האדם לשמוט? הרי גם ככה הארץ מופקרת מאליה מכוח גזירת המלך, והפירות קדושים בקדושת פירות שביעית!
- Sheviit._.7.189
אף בדעת 'הבית יוסף' אנו נתקלים במספר קשיים. ההבנה כי ההפקר הוא יצירה אבסולוטית של האדם, מתעלמת משביתת הארץ לה' ומהיות פירותיה ניתנים לכל, גם בלי התערבות האדם. בנוסף, ראינו כי בבבלי מוזכר בפירוש כי בשביעית מתקיימת 'אפקעתא דמלכא', ואף 'הבית יוסף' בעצמו אומר בדבריו ש"רחמנא אפקירה", אמירה אשר לא ניתן להתעלם ממנה.
- Sheviit._.7.190
על כורחנו נראה, כי לא ניתן להציג מחלוקת זו בצורה חד ממדית. אחרוני זמננו הבחינו אף הם בבעייתיות שבהבנת 'המנחת חינוך' את המחלוקת, ונקטו בדרכים אחרות. נציג עתה שתי גישות, המסבירות את יחסי אדם-אדמה בשאלת ההפקר באופן מתון יותר. שיטת הרב פינשטיין בפרשנותו לרמב"ם, דרכה ננסה לאזן את שיטת המבי"ט ולמצוא את מקומה הפועל של שמיטת האדם בעולם של 'אפקעתא דמלכא'. ולעומתה, שיטת הראי"ה קוק, בהבנתו המאוזנת את דעת ה'בית יוסף'.
- Sheviit._.7.191
הרב פיינשטיין: הפקר כשינוי תודעתי בלבד
- Sheviit._.7.192
גישתו של הרב פיינשטיין אינה מתייחסת לשיטת 'הבית יוסף', אלא לדעת הרמב"ם בהלכות שמיטה (פרק ד, הלכה כד) וביאור ה'כסף משנה' במקום. לטענתו, יש חובה על האדם להפקיר את השדה בפה, אך השדה מופקרת גם אם הבעלים לא עשה את פעולת ההפקרה.
- Sheviit._.7.193
ורק בשביעית שהוא הפקר הוא כנותן להם לא מבעיא לפי מה שמשמע שבעל השדה מחוייב להפקיר בפה אף שבלא אמירתו שמפקיר נמי הוא הפקר, דכן משמע לשון הרמב"ם פ"ד משמיטה הכ"ד שכתב – 'מצות עשה להשמיט כל מה שתוציא הארץ בשביעית שנאמר "והשביעית תשמטנה ונטשתה"', שמשמע שצריך להפקיר בפיו. ומה שכתב אחר זה 'וכל הנועל כרמו או סג שדהו בשביעית ביטל מצוות עשה', אין כוונתו שדוקא בכהאי גוונא עובר העשה אבל ליכא עשה להפקירם, אלא שכוונתו שאם נועל כרמו וסוגר שדהו עובר המצוות עשה אף שמפקירם בפה כדכתב 'הכסף משנה' ומשמע שהוא מפרש זה ברמב"ם. ('אגרות משה', יורה דעה חלק ג סימן צ)
- Sheviit._.7.194
אף שאין משמעות מעשית למעשה ההפקר, כיוון שהקרקע מופקרת ממילא, ישנה חשיבות לכך שהאדם יעשה מעשה, יפקיר את השדה באופן אקטיבי. מטרת ההפקרה אינה יצירת מציאות של 'הפקר' בארץ, אלא שינוי תודעת האדם-הסובייקט. פעולת ההפקרה של הבעלים באה להוציא ממנו את תחושת הבעלות, ולא את הבעלות עצמה. הקב"ה הוא המוציא את האדמה מתחת ידי האדם בהופעת מלכותו בשביעית, אך האדם נדרש לבטא הזדהות פנימית עם המהלך המתרחש בחוץ. מצוות העשה של הרמב"ם אינה יוצרת מציאות חיצונית, אלא מכוננת מצב נפשי.
- Sheviit._.7.195
עמדה זו יכולה להבהיר את מקומה הפועל של שמיטת האדם בעולם של 'אפקעתא דמלכא' בדעת המבי"ט והמהרי"ט. זהו גם ההסבר שהצענו לחובת השמיטה, בחלק א.
- Sheviit._.7.196
הראי"ה קוק: כוח האדם למנוע את ההפקר
- Sheviit._.7.197
הרב קוק בספרו 'שבת הארץ', דחה את הצגת המחלוקת של בעל ה'מנחת חינוך' והציע גישה סינתטית להבנת 'הבית יוסף'. לדבריו, המצב ההתחלתי של השביעית הוא של 'אפקעתא דמלכא'99"אלא בסתמא אין ספק שכל ההפקר הוא כאן מ'אפקעתא דמלכא', וממילא יד הכל שווה בו ופטור מן המעשרות…" מבוא ל'שבת הארץ' [יא], עמ' צט–ק בהוצאת מוסד הרב קוק.. עם כניסת שנת השבע, מופקרת הקרקע מאליה, גם ללא מעשה מצד הבעלים. הפקרת השדה אינה מצריכה פעולה חיובית אלא שמיטה ונטישה, ולכן כשאדם עוזב את שדהו עם כניסת השנה ולא מתנגד ל'אפקעתא דמלכא' - השדה מופקרת.
- Sheviit._.7.198
עד כאן נראה שמסביר כמבי"ט, אם כן מהו חידושו בדעת 'הבית יוסף'?
- Sheviit._.7.199
[אם הבעלים] גדר את כרמו והראה בפועל בפירוש שאינו מפקירו, בזה נוטה 'הבית יוסף' לחדש דיש לומר, שאף על פי שעבר על איסור תורה מכל מקום מועלת חזקתו להחזיק בשלו ויצא מדין הפקר, וממילא חייב במעשרות.
- Sheviit._.7.200
..מי שגדר את כרמו ואינו מפקיר, יש לומר שאסור לקחת ממנו בעל- כרחו. (הראי"ה קוק, 'שבת הארץ' עמ' צט-ק)
- Sheviit._.7.201
למרות שהארץ מופקרת ממילא, עדיין יש ביד האדם למנוע את כניסתה לתוקף של ה'אפקעתא דמלכא'. כל עוד גודר האדם את כרמו מתוך כוונה שלא להפקירו, אזי הכרם יישאר ברשותו. אמנם מעשה זה הוא עבירה על מצוות עשה מן התורה, אך תוצאתו היא שפירות הכרם מחוייבים במעשרות. למעשה, יכול האדם להוציא את ההפקר משדהו: לבטל את הפקעתו של הקב"ה ולהתחייב במעשרות. אדמתו נמצאת עתה ברשותו, ואסור לאדם אחר לקחת מפירותיה.
- Sheviit._.7.202
הרב קוק נותן משמעות גדולה ביותר למעשה האדם ולמקומו בעולם. גם בשנת השבע האדם הוא הבעלים על שדהו, וזו המציאות הבסיסית בה נפתחת השנה. 'הפקעת המלך' את אדמת שנת השבע תוך קידוש כל פירותיה, נכנסת רק למקום שנותנים לה להיכנס. אם הבעלים מראה בפירוש שאינו מפקיר את הקרקע, ואינו נותן ל'הפקעת המלך' להיכנס לשדהו, אזי יישאר השדה שלו, פירותיו יהיו חולין והעניים לא יוכלו לאכול משדהו. אך אם ידע האדם בתחילת השנה להתבטל לנוכח שנת השבע ואיתה ה'אפקעתא דמלכא', תחול שביתת הארץ מאליה ללא כל מעשה של האדם, ופירות שדהו וכרמו יהיו קדושים בקדושת שביעית.
- Sheviit._.7.203
סיכום: הסיפור ההפוך – משמות לויקרא
- Sheviit._.7.204
עתה, לאור הסברו של הרב קוק בדעת ה'בית יוסף', יכולים אנו לעצב את הסיפור בצורה הפוכה מהסיפור שעיצבנו בחלק א. הסיפור מתחיל בספר שמות, עם קריאתו של ה' לאדם לשמוט ולנטוש את שדהו. בידי האדם להחליט אם לעבור ממציאות שש השנים לשנת השבע, או שמא חלילה לא לקבל את מציאות השביעית. זו קריאה לאדם להסיר את עורלת לבבו ולקבל את השראת השכינה בתוך שדהו. הקב"ה הוא מלך עניו ובמקום גדלותו שם אתה מוצא ענוותנותו. אם יסכים האדם לבטל את בעלותו על שדהו מפני מלכות ה' העולה מן הארץ, יפקיע ה' את שדהו ויכלול אותה ב'ארץ החיים' שלו. רק לאחר מעשה האדם, תופיע המציאות הטבעית המתוארת בויקרא ותעטוף את מעשהו לכדי יצירה מופלאה אחת.
- Sheviit._.7.205
מציאות דומה קיימת ביובל. חכמים סוברים (ראש השנה, ט עמוד ב) שאם בתחילת השנה לא תסכים החברה להשמיט את הקרקעות, לשלח עבדים או לתקוע בשופר – לא יחול היובל, על אף שהוא 'אפקעתא דמלכא'! רק בהסכמת החברה תתגלה ה'אפקעתא דמלכא' על כל הארץ. האדם לא רק מפנים את האמת, אלא יוצר אותה בתוך תחומו, משכין אותה בשדהו ומאפשר את התקדשות היבול.
- Sheviit._.7.206
בשביעית, מקבל האדם בחזרה את הכוח לידיו, ועם כוח זה באה האחריות. כעת נתונה האפשרות ביד האדם. הוא מודע ליכולתו לשמור את שדהו לעצמו אם רק ירצה בכך, ולמנוע מהאחר ליהנות מפירותיו. יכולת הבחירה המוענקת לאדם, אם רק ישתמש בה נכון, מעניקה משמעות גדולה יותר לעשייתו ומכוננת את מקומו בשביעית כשותף. בדרך זו תיצרב השנה שביעית על כל משמעויותיה וערכיה בתוכו, ותהיה לו לאור גם בשנים הבאות. על מנת להגיע לתיקון שורשי ועמוק, השינוי צריך לנבוע מתוך האדם פנימה. שינוי כפוי וחסר הדדיות, ללא 'כלים' במציאות המסוגלים להכיל את האור השופע מלמעלה, עלול להביא לשבירה והתנגדות. סיפור זה מזכיר את אמירת הרבי מקוצק, 'הקב"ה נכנס להיכן שנותנים לו להיכנס'.
- Sheviit._.7.207
סוגיית ההפקר הובילה אותנו לשאלה באשר למגמתה של עונת האביב: תיקון בעלות האדם או הופעת שביתת האדמה בכל מרחבי הארץ. שאלה הנעוצה בהצגות השונות של השנה השביעית בתורה: מצד אחד חומש שמות, העוסק בתיקון האדם והחברה, ומצד שני חומש ויקרא, הרואה את הארץ כגורם חי הזקוק לשביתה, אחדות והתעלות אל ה'.
← Previous · Next → — showing 901–1000 of 1,667
Adam min ha'adamah, Otniel 2008. Via Sefaria (sefaria.org), Sefaria-Export. Version source: https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002611318/NLI Licence: CC-BY-NC. Source.