Adam Min HaAdamah
- Sheviit._.7.8
עם בֹא הקציר, מצויה שדה האדם בנקודה רגישה: האם החלקה הפרטית תצליח לגלות את אחדותה עם 'הארץ הגדולה'? האם תאמץ אל חיקה את האדם השב וקוטף את פירותיה, תוך שמירה על תנועתה החופשית והטבעית אל ה'?
- Sheviit._.7.9
חלפה לה עונת החורף. פירות החופש צמחו להם בתוך השדה, מתוך הרחם הגדול של האדמה. בתחושת בטחון וניקיון כפיים, התקדם האדם לעבר העץ האהוב עליו בכדי לקחת מפרי האדמה. 'הכל התנהל כמתוכנן', הרהר בלבו, 'הפירות הרי צמחו לבד, ובכך קיימתי את רצון ה' "שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור", וגם את קליפת הבעלות של שש השנים הסרתי, בכך ששמטתי את השדה מעבודתה'. ברוגע המאפיין את ימי האביב, התקרב האדם אל העץ. במקביל, חשה האדמה בשנה זו ניצנים של אחדות. בפעם הראשונה מזה שש שנים, השדה הפרטית והארץ שמחוץ לגדרותיה היו לאחד. כשהופיע האדם בפתח השדה, הופתעה במקצת. 'מה הוא עושה פה? הרי עד עתה הדיר את רגליו מכאן! רק שלא יפגע בשביתתי... רק שלא יתייחס לפירות כרכושו הפרטי, שלא יצמצם שוב את כל המרחב הגדול למושגיו הגבוליים'. האדמה לא שיערה כמה שברירית היא השביתה שנוצרה במהלך השנה.
- Sheviit._.7.10
נעמד האדם ברוגע ליד העץ, אך לפתע התעוררה בו תחושה שערערה משהו מן הביטחון שחש עד עתה. המחשבות החלו לרוץ במוחו. פועלים עובדים במלא המרץ, עגלות מלאות כל טוב הארץ מוליכות אליו תאנים דשנות, הפירות נערמים לידו, והיד מושטת בתאוותנות אל הערימה הקרובה, כשלפתע הקיץ אותו הקול:
- Sheviit._.7.11
אֵת סְפִיחַ קְצִירְךָ לֹא תִקְצוֹר וְאֶת עִנְּבֵי נְזִירֶךָ לֹא תִבְצֹר! שְׁנַת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ!
- Sheviit._.7.12
לפרק זה שני חלקים:
- Sheviit._.7.13
בחלק הראשון נספר את סיפור האביב בצורה המשלבת את שתי זוויות ההסתכלות. נראה כיצד חוזר האדם אל שדהו, ומהי תגובתו למראה אדמתו השופעת. נבחן את דרכי המגע עם היבול, הקצירה והבצירה הנעולות בשביעית, ונציג דרכי מגע חלופיות, הנפתחות בפני האדם בשנת השבע. לאחר מכן נעסוק בהפקר הפירות, פעולה ההופכת את בעל השדה מהיותו נוכח-סביל לשותף פעיל בנתינת פירות שביתת הארץ לכל יושביה. לסיום, נדון בהתמודדות חז"ל עם ההשלכות השליליות העלולות להיות להפקר זה על המוסר היומיומי בין בני האדם.
- Sheviit._.7.14
בחלק השני נפתח את השותפות האקטיבית של האדם בשביעית. חלק זה יתפרש על פני תקופות רבות: מן ההבנות שנוצרו בימי התנאים, דרך הדיונים בתלמודים השונים ועד למחלוקת הגדולה שבין המבי"ט לבית יוסף. דרך המחלוקת והסבריה השונים, נראה כיצד מעשה האדם הוא הגורם להופעת השביעית בשדהו.
- Sheviit._.7.15
חלק א: המפגש המתוקן בעונת האביב
- Sheviit._.7.16
פסוקי התורה
- Sheviit._.7.17
נחזור אל פרשיות השביעית בתורה ונתאר בקצרה את פניה של תקופת האביב בכל פרשיה.
- Sheviit._.7.18
בשתי הפרשיות מופיע אסיף הפירות כנקודת זמן מרכזית ומשמעותית בשביעית. ברם, בכל פרשייה מקבל האסיף פנים שונות, הן ביחס לפעולות המותרות לבעלים והן ביחס לזכאים לפירות. התיאור בכל פרשיה תואם את אופייה הכללי (ראה בפרק: יחסי השש ושבע). נדון כאן בפרשיות תוך התמקדות בשאלת הקציר בלבד.
- Sheviit._.7.19
פעולת הבעלים: בפרשיית שמות נאמר "וְהַשְּׁבִיעִת תִּשְׁמְטֶנָּה וּנְטַשְׁתָּהּ". האדם מצווה לשמוט ולנטוש את תבואתו – פעולה חיובית – כציווי כללי ותקיף של יציאתו מהשדה. בפרשיית ויקרא לעומת זאת, הציווי הינו פרטני ומקומי יותר, ומנוסח על דרך השלילה: "אֵת סְפִיחַ קְצִירְךָ לֹא תִקְצוֹר וְאֶת עִנְּבֵי נְזִירֶךָ לֹא תִבְצֹר". אין כאן ציווי נטישה כולל, אלא איסורים מעשיים על איסוף התבואה.
- Sheviit._.7.20
הזכאים בפירות: בשמות נאמר "וְאָכְלוּ אֶבְיֹנֵי עַמֶּךָ וְיִתְרָם תֹּאכַל חַיַּת הַשָּׂדֶה". הנהנים העיקריים מן התבואה הם האביונים, והנותר אחריהם הוא לחית השדה. בקריאה פשוטה, יציאתו של האדם משדהו כוללת גם עזיבה מלאה של הפירות. קרי, הבעלים אינו בין האוכלים, ואף הנותר מאכילת האביונים לא נועד לו אלא לחית השדה. בויקרא לעומת זאת, האכילה משבת הארץ הינה משותפת לכל וכוללת את הבעלים כראשון בין שווים: "וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם לְאָכְלָה, לְךָ וּלְעַבְדְּךָ וְלַאֲמָתֶךָ וְלִשְׂכִירְךָ וּלְתוֹשָׁבְךָ הַגָּרִים עִמָּךְ".
- Sheviit._.7.21
פרשיית שמות מדגישה את ההתמודדות הפנימית של האדם עם חווית הבעלות. מתוך כך, נובעת תביעה מן הבעלים לוותר על יבול שדהו ולנטוש את אדמתו באופן מוחלט. אכילת היבול על ידי האביונים ועל ידי חית השדה, היא תוצאתה של שבירת בעלות האדם.
- Sheviit._.7.22
מנגד, פרשיית ויקרא מתמקדת דווקא במפגשו של האדם עם האדמה. להבדיל משש השנים, בהן נפגש האדם עם האדמה כיוצר וכבעלים בשדהו, בשנה השביעית מתקיים ביניהם מפגש שונה. אין זה השדה הפרטי אלא 'הארץ הגדולה' השובתת לה'. פירות השביעית, אף שגדלו בשדה הפרטי, עומדים הם לאכילת הכלל, והבעלים בתוכו. פרשיית ויקרא אינה קוראת לתיקון הבעלות על ידי שמיטה ונטישה, מכיוון שעניינה הוא האדמה ולא האדם. פעילותו של האדם בשנה זו מסתכמת בציווי שלא להפר ולא לחלל את שביתת האדמה על ידי קצירה או בצירה פרטית של היבול. איסור הקצירה אינו מטרה בפני עצמה, אלא נתינת מקום לארץ לגלות את הווייתה, ועל כן אין בו כדי למנוע מן האדם לאכול יחד עם כולם מפירות הארץ.
- Sheviit._.7.23
יצירת חז"ל
- Sheviit._.7.24
הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם בְּנוֹת יְרוּשָׁלִַם בִּצְבָאוֹת אוֹ בְּאַיְלוֹת הַשָּׂדֶה אִם תָּעִירוּ וְאִם תְּעוֹרְרוּ אֶת הָאַהֲבָה עַד שֶׁתֶּחְפָּץ
- Sheviit._.7.25
מגמות מופשטות יכולות לדור בכפיפה אחת, כל עוד אינן נדרשות לקיום במציאות. אך בבֹא חז"ל להחיל את מגמות התורה על העולם המעשי-הלכתי, נדרשים הם לבירור מעמיק באשר לאופן שילוב הסיפורים השונים על מגמותיהם. ובענייננו, נדרשת הכרעה מעשית בשאלות: מה נאסר על הבעלים; ומי זכאי בפירות.
- Sheviit._.7.26
עיקר יצירת חז"ל מתמקדת בהבנת הפערים שבין הפרשיות השונות, תוך התבוננות פנימית מעמיקה במשמעויותיהן. מתוך הבנת הפערים, בדגש על 'נקודות הכובד' השונות, מעצבים חז"ל עולם שביעית מורכב, מפגש עדין של האדם עם פירות אדמתו.
- Sheviit._.7.27
בסוגיית איסורי המלאכה שבחורף, לא הורגש פער בין הפרשיות השונות: איסורי העבודה מפורטים יותר בויקרא, ולכן הייתה זו הפרשיה המרכזית והמשפיעה בעיצוב ההלכות; אך באביב, נראה כי הפרשיות שקולות. האמירה שבפרשיית שמות – חובת שמיטה ונטישה – ייחודית לא פחות מזו שבויקרא. דיונם של חז"ל מתמקד במתח שבין שביתת הארץ לה', המובאת בויקרא כמציאות עצמאית, לבין הציווי על האדם לנוטשה בשמות75לימים יהווה מתח זה את הבסיס למחלוקת אחרונים מפורסמת: האם הארץ מופקרת מאליה ('אפקעתא דמלכא'), או שהאדם הוא היוצר את ההפקר ('קרקפתא דגברא'). חלק ב יעסוק בשאלה זו בהרחבה מנקודת המבט של הראשונים והאחרונים..
- Sheviit._.7.28
נראה כי בתפיסה התנאית, פרשיית ויקרא הינה המרכז (שביתה עצמית של הארץ), ופרשיית שמות, העוסקת בנטישת האדם, נלמדת כנוספת על גבה. שאלת הזכאות בפירות הוכרעה לבסוף במדרשי ההלכה ובמשנה 'לטובת' ויקרא: הבעלים הינו שותף מלא באכילת פירות השדה, וזכותם של עניים עליהם במשך השנה אינה בלעדית76"ואכלו אביוני עמך. כתוב אחד אומר 'ואכלו אביוני עמך', וכתוב אחד אומר 'לך ולעבדך ולאמתך', כיצד יתקיימו שני מקראות הללו? כשהפירות מרובין הכל אוכלין, כשהפירות מעוטין, לך ולעבדך ולאמתך" (מכילתא דר"י פרשה כ) – במכילתא דר"י ישנה העדפה ברורה לבעלים על פני האביונים. "ואכלו אביני עמך אין לי אלא עני עשיר מנין? תלמוד לומר: 'והיתה שבת הארץ לכם לאכלה' אם כן למה נאמר אביני עמך? רובה לעניים" (מכילתא דרשב"י, כג,יא) – אף לדעת המכילתא דרשב"י הסובר ש"רובה לעניים", קיימת גם אכילת בעלים.. מעבר לכך, בסקירה כללית של משניות מסכת שביעית, נראה שהארץ ביסודה הינה הפקר גם ללא נטישת האדם. המשנה אינה עוסקת כלל בחובת הנטישה והשמיטה האקטיבית של האדם. אך העדפה זו אינה מוחלטת. ניתן גם לספר את הסיפור אחרת, ולראות את חובת האדם לשמוט ולנטוש המופיעה בשמות כמרכזית יותר.
- Sheviit._.7.29
א. בין קציר לאכילה
- Sheviit._.7.30
"גַּן נָעוּל אֲחֹתִי כַלָּה": הגבלות הקציר
- Sheviit._.7.31
בפרשיית ויקרא מופיעים שני פסוקים הנוגדים לכאורה זה את זה. מחד גיסא, האיסור הברור "אֵת סְפִיחַ קְצִירְךָ לֹא תִקְצוֹר וְאֶת עִנְּבֵי נְזִירֶךָ לֹא תִבְצֹר". מאידך גיסא, מיד לאחר מכן, נאמר הציווי "וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם לְאָכְלָה"! כיצד יתקיימו שני כתובים אלו כאחד? כיצד יוכל האדם לאכול משבת הארץ מבלי לקצור אותה?
- Sheviit._.7.32
בהקשבה ללשונה המדויקת של התורה, טמונה אפשרות מעניינת לפתרון. ניתן להבחין בפסוקים אלו במעבר מ'שדה' ל'ארץ'; מלשון יחיד ללשון רבים; ומקצירה לאכילה.
- Sheviit._.7.33
"שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר, אֵת סְפִיחַ קְצִירְךָ לֹא תִקְצוֹר וְאֶת עִנְּבֵי נְזִירֶךָ לֹא תִבְצֹר" – איסור הקציר נאמר בלשון יחיד, לאדם אודות שדהו. "וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם לְאָכְלָה, לְךָ וּלְעַבְדְּךָ וְלַאֲמָתֶךָ וְלִשְׂכִירְךָ וּלְתוֹשָׁבְךָ הַגָּרִים עִמָּךְ" – נתינת פירות הארץ לאכלה נאמרת בלשון רבים, כל יושבי הארץ זכאים בפירותיה.
- Sheviit._.7.34
בזמן שאדם מגיע לשדהו כבעל זכויות פרטיות ורואה בשדה משאב פרטי-אנוכי להפקת יבולו, אכן נאסר עליו ב'לאו' מוחלט לקצור בשדהו. קצירה ובצירה מעמדה שכזו תחזור ותחלל את שבת הארץ. אך ישנה דרך אחרת לגשת אל השדה. זוהי דרך הרבים, האוכלים יחד משבת הארץ, ולא מן התבואה כמשאב פרטי. נראה שלא לחינם התנסחה התורה בפרדוקס מובנה. הפרדוקס ממחיש את המתח שבין דרך היחיד של הבעלים אל השדה הפרטית החסומה בפניו, לעומת דרך הרבים אל שבת הארץ, הפתוחה לרווחה.
- Sheviit._.7.35
מתוך הבנת ההבדל בין שני המפגשים עם התבואה, דרשו חכמים ב'תורת כוהנים' שני איסורים: איסור שמור; ואיסור 'בצירה כדרך הבוצרים'.
- Sheviit._.7.36
א. איסור שמור:
- Sheviit._.7.37
ואת ענבי נזיריך לא תבצור - מן השמור בארץ אין אתה בוצר, אבל אתה בוצר מן (המבוזר) [המופקר];
- Sheviit._.7.38
והיתה שבת הארץ לכם - מן השבות בארץ אתה אוכל ואין אתה אוכל מן השמור. (תורת כוהנים בהר, פרשה א)
- Sheviit._.7.39
המדרש מבין את הביטוי "ענבי נזירך" כענבים שהזרת את בני האדם מהם, קרי, שמרת אותם לעצמך. ענבים כאלו אסור לבצור. שדה שהאדם מנע את היותו חלק מן 'הארץ הגדולה', אסור בבצירה; כדי שהאדם יוכל לקחת משפע הארץ, צריך השדה להיות חלק משבת הארץ77מה דינם של פירות שנשמרו? האם הם כפירות מחוללים ונאסרים באכילה, או שהאיסור הוא זמני, עד שיתקן האדם את דרכיו? אין הדברים מחוורים, ונחלקו בכך הראשונים. ראה סוכה (לט עמוד ב) תוספות ד"ה במה דברים אמורים..
- Sheviit._.7.40
ב. איסור בצירה כדרך הבוצרים:
- Sheviit._.7.41
לא תבצור - לא תבצור כדרך הבוצרים. מיכן אמרו: תאינים של שביעית אין קוצים אותה במוקצה, אבל קוצה אתה בחורבה; אין דורכים ענבים בגת אבל דורכים בעריבה; אין עושים זיתים בבד ובקוטבי, אבל כותש ומכניס לבדידה. ר' שמעון אומר: אף טוחן הוא בבד ומכניס לבדידה.
- Sheviit._.7.42
האיסור "לא תבצור כדרך הבוצרים" משקף את הצורך בשינוי היחס אל הפרי. התורה ביקשה למנוע בצירה בשנת השבע בדרך הרגילה בשש השנים. הגדרת חכמים היא על דרך השלילה (לא כדרך הבוצרים), ולא על דרך החיוב. בכך מתבטאת בעוצמה שלילת 'הדרך הישנה', ומודגש הצורך לבוא בדרך מחודשת אל השדה. דרך שונה ועדינה יותר, אשר תטמיע באדם את השינוי בין שש השנים לשנת השבע.
- Sheviit._.7.43
היתרי האכילה
- Sheviit._.7.44
לאחר שהבנו מה נכלל באיסור הקצירה כדרך שש השנים, נצעד קדימה אל הדרך המותרת בשנת השבע. מהו השינוי התודעתי שצריך האדם לעבור על מנת לאכול מן הפירות? המפגש בשנת השבע מתואר בסופה של הפרשייה, כאכילה הכרוכה בשלושה שלבים הכרחיים:
- Sheviit._.7.45
"והיתה שבת הארץ" – האדם מגיע אל הארץ ולא אל השדה. הוא רואה באדמתו חלק מן 'הארץ הגדולה' ששבתה במשך כל החורף לה', ואל פירות הארץ הטובה הוא בא.
- Sheviit._.7.46
"לכם" – בנוסף, עליו לבוא כחלק מהכלל, ללא דרישות אישיות וזכויות יתר בשל היותו בעל השדה. אדמת הארץ הגדולה מעניקה מטובה לכל היושבים עליה.
- Sheviit._.7.47
"לאכלה" – המפגש הינו באכילה בלבד, מפגש של קיום. בניגוד לקצירה המסחרית של יבול שש השנים.
- Sheviit._.7.48
שלושה התנאים הללו נדרשים מהאדם על מנת לעבור מאיסוף תבואה רכושני בשש השנים, לאכילת פירות השנה השביעית. מ'דרך עץ הדעת' האנוכית, המנצלת והאישית, אל 'דרך עץ החיים' המאחדת. מערכת תנאים זו מנחילה לאדם שינוי מעשי ותודעתי עמוק ביחס לשדהו.
- Sheviit._.7.49
אך בנקודה זו נשאל: מדוע, על פי פשט התורה, המעבר התודעתי מתרחש אצל האדם רק באביב78חז"ל ברגישותם קראו לאדם להצטרף אל השביתה כבר בחורף. בהגיע פרק האביב, ניתן להבין שחז"ל, אשר ידעו את סוף הסיפור, יָנקו מהארת האביב אל החורף. וראה בפרק הקודם.? כיצד יתנער האדם מזווית הראייה האנוכית על השדה ויבולו79חשוב להדגיש כי ראיית האדם את השדה כרכושו הפרטי אינה טעות. גם אם שובת הוא בחורף מעבודה בשדהו, השדה יישאר שלו לעניין מכר, וכן הוא רשאי לבצע בתוכו פעולות שאינן עוסקות בהצמחה כגון חפירה, כפי שמפורש בתורת כוהנים: "ושבתה הארץ יכול מלחפור בורות ושיחים ומערות ומלתקן את המקוואות? תלמוד לומר שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור". השינוי אותו עובר האדם ביחס לשדהו וכרמו מ'שדה' ל'ארץ', קשור דווקא לשדה כמרחב הצמחה, המעניק את שפע המזון המחייה את הכול., ויאכל מפירות הארץ כהזדהות מלאה עם שביתתה?
- Sheviit._.7.50
האביב כמפגש מאחד
- Sheviit._.7.51
כאשר נקרים על דרכנו אדם או חפץ, הפגישה הראשונית היא ברובד החיצוני והמוגדר, כפי שהוא משתקף מנקודת מבטנו היומיומית והשגרתית; אולם במבט פנימי ומחודש, נבחין לעתים במימד עמוק שעד כה נעלם מעינינו. כל עוד נותר צד זה חבוי, ניתן היה להתכחש אליו. אך כאשר יפרוץ מימד העומק החוצה, כמים הנובעים מן האדמה, הוא ייהפך מנסתר לנוכח, וקשה יהיה להתעלם ממנו.
- Sheviit._.7.52
כך גם האדמה. במשך השנים נפגש האדם רק עם רבדיה החיצוניים של האדמה. מנקודת מבטו, זוהי פיסת קרקע מגודרת העומדת לרשותו, לפרנסתו ולמסחרו. אולם, מתחת לשדה מסתתרות פנים אחרות של האדמה. ברובדי העומק, שדהו מהווה חלק מארץ גדולה אחת, עמוקה ורוחבה בהרבה מן השדה המגודר. זהו צד נסתר בקיומה של האדמה. כל עוד האדמה לא הצמיחה, יכל האדם להעלים עינו מפנימיותה. ואכן כל שנדרש מהאדם בחורף הוא רק שלא לעבד את חלקת שדהו, באמצעות פעולות הזריעה והזמירה. אך כאשר פורצת הארץ החוצה, מעניקה את שפע יבולה, האדם אינו יכול להתעלם עוד מנוכחותה. מגלָה הארץ בפני האדם את הטמון בה, וקוראת לו להיפגש עמה מחדש.
- Sheviit._.7.53
הופעת מעמקי האדמה בשנת השבע נעשית באמצעות פירותיה, הגדלים ללא מגע יד האדם. המעבר ממבט על הפירות כשייכים לתחום השדה הפרטי – "שדך.. וכרמך..." – אל הפרי כתוצר 'שבת הארץ', מעצים ומחדש את היחס כלפי המציאות והבריאה כולה. דרך הפירות, ומתוך המגע המיוחד אתם בשנה השביעית, נפתח האדם לחוויית עומק היוצרת הזדהות אמיתית עם הארץ. האביב, זמן גמילת הפרי ותחילת איסופו, הוא הטוען את השינוי בתודעתו של האדם: מבעלות על השדה לשותפות מתבטלת בפני שפע הארץ.
- Sheviit._.7.54
היכולת להיפגש עם הרובד העמוק שעלה עם הופעת הפרי, משנה לא רק את השדה, אלא גם את האדם עצמו. האדם אינו מסתגר עוד בשדהו הפרטי, כי אם שותף לחברה החיה יחדיו בארץ. מעתה נתייחס אליו בלשון רבים – "לכם". האכילה המשותפת מקרינה 'אור חוזר' על האדם: חלקתו עתה אינה מוגדרת עוד כ'שדה', ולכולם מותר להיכנס ולאכול מפירותיה. בדרך זו חודרת 'הארץ הגדולה' לתוך שדהו הפרטי של האדם, ומפילה את מחיצותיו מבפנים.
- Sheviit._.7.55
לסיכום, שתי דרכים עקרוניות קיימות בפני האדם לרדת אל שדהו בשביעית. האחת נעולה בפניו והאחרת פתוחה לרווחה. דרך שש השנים, דרך החמדה, המסחר והרכושנות כלפי העץ והשדה, נאסרה בשביעית. תחתיה, דרך האכילה הפשוטה והטבעית מ'עץ החיים', מזמינה אותו אל תוכה. לאחר שהאדם מתנקה מדרך שש השנים, היכולת בידו להכיר באדמה המחייה כל, העולה דרך שורשי העץ ומתגלה בפרי על פני השדה. התגלות המחברת את כל החיים יחד לאכילה משותפת. "אדם ובהמה תושיע ה'".
- Sheviit._.7.56
אך בכך טרם הגענו אל התיקון המלא. האדם אמנם כבר אינו משתלט על הטבע ואכילתו נעשית מתוך התבטלות ושיתוף, אך לשם כך הוצרך הוא לפנות את מקומו, לבטל את נוכחותו בשדהו. לעת עתה, האדם אינו שותף אמיתי ומלא בתיקון האכילה, והתיקון מתרחש ללא כל מעשה מצידו! שותפות מלאה של האדם תתקיים רק כאשר ישכיל לבטא בשביעית את צידו האקטיבי. לשם כך נדרש הוא לעשות מעשה, להכניס עצמו לתוך השביעית ואת השביעית לתוכו: הפקרת הפירות.
- Sheviit._.7.57
ב. הפקר: פתיחת הגבולות הפרטיים
- Sheviit._.7.58
לפתע החל האדם להסתחרר. קיומו העצמאי איבד משמעות. אפילו האכילה שלו את פירותיו הפכה להיות חלק ממשהו רחב יותר. 'אמנם, תנועה עצומה יש כאן', הרהר, 'הארץ שובתת לה', אך היכן זה נוגע בי? היש מקום ותפקיד שהתייחדו ונועדו לי בתוך התנועה הזו?' שאלה זו הובילה אותו למסע אחר. מסע לעבר גילוי מחודש של הפרט. לא כפרט הנפרד שהכרנו זה מכבר, אלא הפרט שמבין את מקומו כחלק מהארץ ומהחיים הגדולים. ניסה האדם להשתתף בתנועה הגדולה של האדמה, אך לשווא. כל דבר שחשב לעשות נראה היה לו כקטן, חסר ערך ומגוחך לעומת תנועת החיים האינסופית.
- Sheviit._.7.59
ואז הוא הופיע…
- Sheviit._.7.60
בגדים מרופטים. נעלים מלוכלכות והתנהגות חסרת גינוני נימוס. ניכר בו שזמן רב לא רחץ את גופו. 'הי!' קפץ האדם. 'זו ההזדמנות. זה המקום שלי. כאן אני יכול לתרום את חלקי'.
- Sheviit._.7.61
שלום' פנה אליו 'מי אתה?' 'אני?' התפלא העני, למרות שהיה היחיד בסביבה. 'סתם עברתי פה'. 'אל תתבייש' אמר האדם. 'בוא, היכנס. הכללים השתנו. אתה אפילו לא זקוק להזמנה ממני'. תחושות שליחות ואחריות החלו למלא את הריק שחש האדם עד לאותו רגע. 'אכול כרצונך', המשיך. 'עזבתי את השדה לשנה. אכול כרצונך, ואת הנותר אתה יכול לתת לחית השדה'. לאחר ארוחה הגונה, שכללה מכל טוב הארץ, נכנס העני לביתו של האדם, ומכאן נמשכו הם לתוך שיחה ארוכה. עולמו של האדם נפתח לחיים אחרים, לשכבות שונות של החברה האנושית. 'אני משתדל שלא לגעת בפירות', פתח האדם. 'אפילו לא אחלק פירות לך ולחבריך, פתחתי את השערים, ואתם בואו וקטפו בעצמכם'.
- Sheviit._.7.62
יותר משחיפשתי מצאתי, צהל האדם בלבו. מצאתי כיצד אוכל לעשות מעשה משלי בשביעית הזו. אפתח את השדה לכל דכפין וכך תיפתח בפני הדרך לשותפות פעילה במערכת השביעית.
- Sheviit._.7.63
עד עתה עסקנו בפסוקי ויקרא, בהם הארץ אינה רכושו של האדם הפרטי, אלא ארץ אחת גדולה השובתת לה'. בפסוקים אלו לא נזכר דין ההפקר, והוא אף אינו נלמד מתוכם. האמת המתגלה בשנת השבע היא שהפירות שעלו בשדה אינם שייכים כלל לאדם, אלא לחברה כולה. "והיתה שבת הארץ לכם לאכלה".
- Sheviit._.7.64
לעומת השביתה בויקרא, השמיטה בשמות מכירה בחשיבות בעלות האדם על שדהו. כפי שהרחבנו בשער ארץ ישראל, שפת חומש שמות פונה אל הבעלים האדון, והיא המעצבת את חיי שש השנים. גם בשנת השבע הבעלות אינה מתפוגגת מאליה. על האדם לוותר עליה בתהליך של ויתור מוחלט ופעיל. זו הסיבה שהבעלים נדרש לנטוש את שדהו, ונשללת לחלוטין אכילת הבעלים לטובת האביונים: "ואכלו אביוני עמך ויתרם תאכל חית השדה". מהי נטישה זו? כיצד היא מעצבת את סיפור השביעית?
- Sheviit._.7.65
"תשמטנה ונטשתה" – הפירושים השונים
- Sheviit._.7.66
מצינו שתי חובות 'שמיטה' בשנת השבע: שמיטת הקרקע, המופיעה בפרשיית שמות, ושמיטת כספים: "מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים תַּעֲשֶׂה שְׁמִטָּה: וְזֶה דְּבַר הַשְּׁמִטָּה שָׁמוֹט כָּל בַּעַל מַשֵּׁה יָדוֹ אֲשֶׁר יַשֶּׁה בְּרֵעֵהוּ לֹא יִגֹּשׂ אֶת רֵעֵהוּ וְאֶת אָחִיו כִּי קָרָא שְׁמִטָּה לה'" (דברים טו, א-ב). שמיטת כספים היא פעולה אקטיבית ברורה: האדם מוותר לאחיו על חובו שהצטבר במשך שש השנים. מתוך השוואה לשמיטת הכספים, גם שמיטת הקרקע מקבלת פנים אקטיביות: האדם נדרש להפקיע את עצמו משדהו ולהשאירה לאביונים וחית השדה80בהמשך נראה את הדברים מפורשים ברמב"ם..
- Sheviit._.7.67
נראה שהקושי שעמד בפני חז"ל במדרש הוא משמעות הכפילות בביטוי "תשמטנה ונטשתה". לכאורה אלו שתי מילים בעלות משמעות אחת – עזיבת השדה. בשלושת פירושיהם השונים ל"נטישה", יוצרים חז"ל במכילתא שנראה להלן מעין מעגל תיקון ההולך ומתרחב: הפירוש הראשון, קורא לבעלים לעזוב את יבול שדהו ולהכיר בחוסר בעלותו עליו. הפירושים השני והשלישי מרחיבים את השינוי, בכך שקוראים לבעלים לפתוח את שדהו האישית אל הארץ הגדולה ואל החברה שבחוץ, ולנפץ את הגבולות התוחמים ביניהם.
- Sheviit._.7.68
פירוש ראשון: נטישה כעזיבת הפירות.
- Sheviit._.7.69
"והשביעית תשמטנה [ונטשתה" - תשמטנה] בעבודתה, ונטשתה באכילתה; ואין לי אלא פירות, עשבים מנין? תלמוד לומר: "ונטשתה", מכל מקום. (מכילתא דר' ישמעאל פרשה כ)
- Sheviit._.7.70
השמיטה היא עזיבת השדה מעבודתו (עונת החורף), והנטישה היא עזיבת הפירות והצומח בכלל (האביב והקיץ). קריאה זו רואה את ההתרחשות בשביעית כמקבילה לשש השנים שתוארו בפסוק הקודם:
- Sheviit._.7.71
וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע אֶת אַרְצֶךָ וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ,
- Sheviit._.7.72
וְהַשְּׁבִיעִת תִּשְׁמְטֶנָּה וּנְטַשְׁתָּהּ
- Sheviit._.7.73
החובה לעזוב את הפירות ולא לאכול מהם כבעלים, דומה לציווי של ספר ויקרא השולל מהאדם את קצירת השדה כביטוי לאיסוף תועלתני. התוספת של פרשיית שמות מסתכמת בניסוח האיסור בצורה חיובית: חובה לוותר ולנטוש את הבעלות על פירות השדה, ובכך להכיר באמת הא-להית. שינוי זה נובע מהרצון של פרשיית שמות לתת מקום לתודעת הבעלות של האדם, ולדרוש ממנו לתקנה בפועל. זוהי תנועה של עזיבת הפירות והימנעות ממגע איתם.
- Sheviit._.7.74
פירוש שני: נטישה כהימנעות מאיסוף הפירות.
- Sheviit._.7.75
דבר אחר: "והשביעית תשמטנה ונטשתה" - מפני מה אמרה תורה, לא שיאכלו אותה עניים? הרי אני מכניסה ומחלקה לעניים! תלמוד לומר: "והשביעית תשמטנה – ונטשתה".
- Sheviit._.7.76
לפירוש זה, אוסרת השמיטה את ההנאה האנוכית מן הפירות, ואילו הנטישה היא כנגד עצם איסוף הפירות, גם אם יחולקו לבסוף לעניים. פירוש זה מאמץ את משמעותו האחרת של השורש נ.ט.ש: השארת דבר פרוס ומפוזר במקומו81נראה כי משמעותו המקורית של השורש נ.ט.ש הינו עזיבה, כמו בפסוק: "וְרוּחַ נָסַע מֵאֵת ה' וַיָּגָז שַׂלְוִים מִן הַיָּם וַיִּטֹּשׁ עַל הַמַּחֲנֶה כְּדֶרֶךְ יוֹם כֹּה וּכְדֶרֶךְ יוֹם כֹּה סְבִיבוֹת הַמַּחֲנֶה וּכְאַמָּתַיִם עַל פְּנֵי הָאָרֶץ:" (במדבר יא, לא). רוח מאת ה' נטשה את השלוים מעל המחנה, והתוצאה של הנטישה היא התפזרותם על פני כל המחנה. זו המשמעות בה משתמש הפסוק "וינטשו בלחי" (שופטים טו, ט) וכן "ותטש המלחמה" (שמואל א', ד, ב) – פירוש, התפזרה המערכה. אם כן, פירוש א מאמץ את הפירוש המקורי של המילה, לעומת פירוש ב המציע את משמעותה המתפתחת.. תיקון תודעת הבעלות של האדם הוא לא רק כלפי נוכחותו בשדה, אלא כלפי יחסו לחברה. המדרש שולל את האפשרות לפיה מטרת הנטישה היא אכילת העניים. שהרי אם זו מטרת הנטישה, מוטב שיאסוף בעל השדה (המיומן בקציר ובציר) את פירותיו, ויחלקם בעצמו לעניים. אפשרות זו נשללת מתוך דרשת המילים "תשמטנה ונטשתה". התיקון של שביעית כלפי החברה אינו סוציאלי-חברתי. מטרת הנטישה היא תיקון הבעלות של האדם מתוך ההיפתחות לחברה.
- Sheviit._.7.77
על ידי האיסור לאסוף את הפירות אל ביתו ולחלקם משם, מכריחים חז"ל את הבעלים לתת מקום לאחר בתוך שדהו. כל אדם יכול להיכנס אל תוך תחומו, ולאכול מפירות שדהו. בכך מפְנים הבעלים את המהפכה שהתחוללה בשדהו בשנה השביעית.
- Sheviit._.7.78
בשונה מהפירוש הקודם, פירוש זה של פסוקי שמות עוסק בבעיות שכלל לא עלו בפסוקי ויקרא: התמודדות עם בעלות האדם על השדה לעומת החברה שבחוץ וזכויותיה בפירות.
- Sheviit._.7.79
פירוש שלישי: נטשתה – תְּרַטְּשֶׁנָה82על פי תרגום אונקלוס, משמעות המילה היא ריטוש..
- Sheviit._.7.80
ונטשתה - מגיד, שפורץ בה פרצות, אלא שגדרו חכמים מפני תקון העולם.
- Sheviit._.7.81
באמירה זו דורשים חז"ל מהאדם שינוי עמוק ותקיף יותר בתודעת בעלותו כלפי החברה. לא רק איסור אכילה מפירות שדהו, ואפילו לא ציווי על שיתוף העניים באכילה מתוך שדהו, אלא דרישה מוחלטת להסיר את המחיצות ולפרוץ את כל הגדרות. בכך מנפץ האדם את הגבולות המפרידים בין שדהו לשאר הארץ, גבולות שגם חוצצים בינו לבין החברה כולה. גם בדרישה קיצונית זו נראה בעליל כי לא אכילת העניים, כי אם תיקון תנועת הבעלות הרכושנית של האדם החוצצת בינו לבין האחר הוא מגמתה העיקרית של השמיטה. לא די שהעניים יקבלו מפירות שביעית – לשם כך יכול הבעלים להכניסם לשדהו דרך השער – אלא על הבעלים לפרוץ את גדרות שדהו לרווחה!
- Sheviit._.7.82
אמנם, תקנה זו בוטלה מפני תיקון העולם, מפני החשש מאנרכיה; אך יש בה בכדי להצביע על המגמה של שלילת המעמדות וההפרדות בשביעית.
- Sheviit._.7.83
שלושת הפירושים לאופי הנטישה מעצבים את העשייה החיובית של האדם בשביעית, במעגל הולך ומתרחב: עזיבת הבעלים, נתינת מקום לאחר בתוך שדהו, ולבסוף ניפוץ הגבולות. קריאה בפרשיית ויקרא בלבד הייתה מציירת תמונה לפיה שביתת הארץ מתרחשת מאליה, והאדם נדרש רק שלא להפר אותה על ידי מלאכה בשדהו. אדמתו הפרטית נכללת ב'ארץ הגדולה' וכולם רשאים ליהנות מפירותיה. פרשיית שמות, בראי המכילתא, אינה מסתפקת בשיתוף העניים באכילה, אלא דורשת כי אף האדם יעבור שינוי פנימי משמעותי. פעולה אקטיבית של האדם עצמו היא שתאפשר את השינוי באדם ותעשה אותו לשותף פעיל בהפנמת השביעית83הצגנו כאן רק את גישת המכילתא דר"י שרואה באכילת העניים עניין שולי לזמנים של שפע. "כשהפירות מרובין הכל אוכלין, כשהפירות מעוטין, לך ולעבדך ולאמתך". התעלמות זו מובילה את דרישת הפסוק "תשמטנה ונטשתה", להיות מופנה גם כלפי השדה (פירוש א) וגם כלפי החברה (פירושים ב ו-ג). המכילתא דרשב"י, לעומת זאת, רואה את אכילת העניים כתיקון בעלות האדם אל מול החברה ופוסקים ש"רובה לעניים", וממילא ה"תשמטנה ונטשתה" הינו תיקון הבעלות כלפי השדה בלבד: "תשמטנה - מלקשש, ונטשתה - מלסקל"..
- Sheviit._.7.84
ההפקר ברמב"ם
- Sheviit._.7.85
משקל רב נותן הרמב"ם למעשה האדם בשביעית.
- Sheviit._.7.86
והמצווה הקל"ד היא, שצוונו להפקיר כל מה שתצמיח הארץ בשנת השמיטה, והפקיר צמחי אדמותינו כולם לכל אדם. והוא אֹמרו יתברך: "והשביעית תשמטנה ונטשתה". (ספר המצוות לרמב"ם)
- Sheviit._.7.87
מצוות עשה להשמיט כל מה שתוציא הארץ בשביעית, שנאמר: "והשביעית תשמטנה ונטשתה". וכל הנועל כרמו או סג שדהו בשביעית ביטל מצוות עשה, וכן אם אסף כל פירותיו לתוך ביתו. אלא יפקיר הכל ויד הכל שוין בכל מקום, שנאמר: "ואכלו אביוני עמך", ויש לו להביא לתוך ביתו מעט כדרך שמביאין מן ההפקר, חמש כדי שמן חמשה עשר כדי יין, ואם הביא יתר מזה מותר. (הלכות שמיטה ויובל ד, כד)
- Sheviit._.7.88
הן בספר המצוות והן במשנה תורה, כותב הרמב"ם שישנו עשה על האדם לשמוט מתחת ידיו כל מה שהקרקע מצמיחה. נראה כי הרמב"ם גם הוא לא הסתפק בהתרחשות המתוארת בויקרא. כל זמן שאין האדם שומט את הקרקע מידו, השביעית נשארת מחוצה לו ואינה חודרת אל עולמו התודעתי והמעשי. הרמב"ם, בעקבות פסוקי שמות והמכילתא, מפנה מקום לאדם בשביעית כשותף אקטיבי בהתרחשותה.
- Sheviit._.7.89
עתה, לאחר שהורו על נטישה מוחלטת של האדם את שדהו בשביעית, נדרשים חז"ל להתמודד עם השלכותיה האפשריות על שגרת שש השנים, שכן פריצת הגבולות בקיצוניותה עלולה להוביל לאנרכיה. כאן אנו נכנסים לדיון על אכילה בטובה ושלא בטובה.
- Sheviit._.7.90
ג. אכילה בטובה
- Sheviit._.7.91
רוחם של האנשים הקרבים היתה טובה עליהם. אך כאשר הבחינו בגדר שהקיפה את השדה, נעצרו. 'בואו ונכנס', אמר אחד. 'זה לא שלנו', ענו לו. 'אך זוהי שנת שמיטה', חיזק אחר את דעת הראשון. 'השדה אינו רכוש הבעלים, אין דבר כזה בעלים!'. 'זה יוביל לאנרכיה'. ענו לו, 'אם אתה רוצה להיכנס, תבקש רשות מבעל הבית'. האנשים התחלקו לשני מחנות הפוכים בדעותיהם. היו מהם שראו שביקשו לנהוג בשדה כבהפקר גמור, וכנגדם עמדו אלו שחששו מפני תיקון העולם.
- Sheviit._.7.92
ראינו לעיל שתיקון בעלות האדם על שדהו הינו ממגמותיה המרכזיות של שנת השמיטה. משמעותו הפשוטה של תיקון זה היא שבשנת השבע התבואה נגישה לכל דורש. אולם, האם ההפקר הינו טוטאלי? במילים אחרות: האם עני האוכל משדה מסוים בשביעית, נדרש להתייחס לבעלים, או שלדידו הבעלים נעלם לגמרי מן הזירה, היות שהשדה מופקר?
- Sheviit._.7.93
בשני מקומות במשנה מתוארת מחלוקת בין בית שמאי לבית הלל בנוגע לשאלה זו:
- Sheviit._.7.94
בית שמאי אומרים: אין אוכלין פירות שביעית בטובה, ובית הלל אומרים: אוכלין בטובה ושלא בטובה. רבי יהודה אומר: חלוף הדברים – זו מקולי בית שמאי ומחומרי בית הלל. (שביעית ד, ה)
- Sheviit._.7.95
רבי יהודה אומר: ששה דברים מקולי בית שמאי ומחומרי בית הלל… אוכלין פירות שביעית בטובה ושלא בטובה כדברי בית שמאי, ובית הלל אומרים: אין אוכלים אלא בטובה. (עדויות ה, א)
- Sheviit._.7.96
אכילה בטובה' פירושה החזקת טובה לבעלים בשביעית: על האוכל מתבואת השדה לבקש רשות מבעלי השדה. המחלוקת בין בית שמאי ובית הלל מחדדת את המתח בין שמות וויקרא. הפקר השדה המתרחש מאליו כבויקרא, למול הפקר אשר האדם שותף לו כבשמות.
- Sheviit._.7.97
למעשה, מובאות במשניות אלו שלוש דעות:
- Sheviit._.7.98
אוכלים רק שלא בטובה (בית שמאי בשביעית): הפקרת השדה בשביעית פירושה מחיקת הבעלות. לכן, אסור שהאכילה תיעשה בטובה! הכרת הטובה מותירה שריד מן הבעלות הפרטית של הבעלים, ובכך פוגמת במהות השמיטה.
- Sheviit._.7.99
נראה שאמירה זו אופיינית לבית שמאי, המגיעים מפרספקטיבה של נצח, שאינו תלוי במקצבי החיים הרגעיים והדינאמיים. ממקום זה נובעת האמירה "הלכה כבית שמאי לעתיד לבא", קרי, במציאות מוחלטת ונצחית. אף כאן, קיימת אמת מוחלטת: ביטול גמור של כל בעלות. התייחסות כלשהי לבעלים, ולוּ בקשת מעבר, תצמצם את האמת הא-להית של עצם היות הארץ אחת, גדולה ושייכת לה', ללא גבולות פרטיים.
- Sheviit._.7.100
אוכלים רק בטובה (בית הלל בעדויות): ישנם שני ערכים סותרים. האחד הינו מגמת השמיטה – מחיקת הבעלות, והשני 'תיקון העולם'. אי בקשת רשות מן הבעלים בשביעית מסכנת את עולם הבעלות הנוהג במשך שש השנים84הראב"ד בפירוש המשנה: "ונראה לי טעמייהו דבית הלל, משום דגזרי שביעית אטו שאר שני שבוע, [=ונראה לי טעמם של בית הלל, משום שגוזרים על השביעית מפני שאר השנים] כדי שלא יהא אדם רגיל לכנס בשדה חבירו ובגנתו ובפרדסו שלא מדעתו. אבל מן התורה ודאי מותר, דכתיב: "ובשנה השביעית תשמטנה", ותניא במכילתא: 'מגיד שהוא פורץ בה פרצות אלא שגדרו חכמים מפני תיקון העולם'". וכן כתב הר"ש משאנץ בפירושו למשנה.. החשש שקיום מוחלט של הערך הראשון, מחיקת הבעלות בשביעית, יוביל להסתאבות ולמחיקת הבעלות הטבעית גם בשש השנים, מנחה את בית הלל לוותר על האכילה שלא בטובה. טוב להקהות מעט את מחיקת הבעלות, ופעמים אף למנוע מעניים ביישנים לאכול מפירות השביעית, מלפגוע ב'תיקון העולם' של שגרת שש השנים. אמירה זו מגיעה מפרספקטיבה עכשווית-פרגמטית, של הווה קיומי. ויתור על המוחלטות הנצחית, אחדות 'הארץ הגדולה', למען ההתנהגות המוסרית שבין אדם לחברו85חשוב לציין שלפי הר"ש והראב"ד (בהערה הקודמת), גם בית הלל מודים שמדאורייתא אוכלים גם שלא בטובה, שהרי נאמר בשביעית "ונטשתה", אלא שחכמים גזרו לבטל אכילה שלא בטובה מפני תיקון העולם. וראה בחלק ב..
- Sheviit._.7.101
ככלל, זוהי גישתם הקלאסית של בית הלל, המתבוננים בעולם מתוך ראיה 'תהליכית'. בראיה כזאת פעמים שהם נדרשים 'לעדכן' את המוחלטות הנצחית למען המורכבות הדינאמית הרגעית. לכן, נפסק בעולמנו ש"הלכה כבית הלל".
- Sheviit._.7.102
אוכלים בטובה ושלא בטובה (בית הלל בשביעית/בית שמאי על פי עדות ר' יהודה): בגישה זו נעשה ניסיון לאחד בין שני הערכים: מחד, ביטול הבעלות – אוכלים שלא בטובה, ללא התייחסות לבעלים; מאידך, אוכלים גם בטובה – ניתן גם לבקש רשות מהבעלים מפני 'תיקון העולם', מחמת קיומה של מציאות פרטית-אנושית המחייבת התייחסות לבעלים. בראיה זו, שני סוגי האכילה יכולים להתקיים במקביל.
- Sheviit._.7.103
סיכום חלק א: "בָּאתִי לְגַנִּי אֲחֹתִי כַלָּה"
- Sheviit._.7.104
בראשית החורף, מתוך איסורי המלאכה, חווה האדם שחרור מתחושת הבעלות, המאופיינת בראיית השדה ככלי יצרני. אפשר לראות שלב זה כשלב הנסירה. בקיץ, עם האיחוד מחדש, אוכל האדם מפירות שנת השבע. המעבר מנסירה לאיחוד מתרחש באביב, תוך שינוי משמעותי בין שני שלבים.
- Sheviit._.7.105
בשלב הראשון – "אכילה כתיקון לקצירה" – האדם משנה את יחסו לאדמה. אין הוא ניגש אליה כנפרד או כשולט, כאני-לז, אלא כחלק מהופעת החיים הכללית הצומחת מן הארץ. מתוך גישה זו מגלה האדם את גדלותה של הארץ, וזהותו כבעל שדה פרטי נעלמת. הפרשיה בויקרא מתארת עולם בו ההתייחסות מלכתחילה אינה אל הפרט, אלא אל הארץ הצריכה לשבות.
- Sheviit._.7.106
השלב השני – הפקר הפירות – עולה מתוך הפער שנוצר ממחיקת זהותו הנפרדת של האדם כבעל שדה פרטי. שלב זה עונה על שאלת מקומו החיובי של האדם במהלך שביתת הארץ. פרשיית שמות מורה על פעילות אנושית הנדרשת בשנת השמיטה. שמיטת הבעלים ונטישתו את שדהו באה לתקן את תודעת בעלותו בשני מעגלים: מעגל העזיבה, בו הוא נדרש להימנע מעבודה ואכילה, ומעגל ההיפתחות אל הארץ והחברה כולה, אשר ביטויו הקיצוני ביותר הוא ניפוץ המחיצות בין האדם ובין העולם והחברה החיה בו. אמנם, להלכה לא באה דרישה זו לידי ביטוי, מפני תיקון העולם; אולם יש בגישה זו כדי להאיר את מעשהו האקטיבי של האדם, העושה אותו שותף מלא בהפקרת השדה והיבולים.
- Sheviit._.7.107
את שאלת האיזון בין מחיקת הבעלות על השדה לבין המקום שנותר לבעלים בשדהו, בחנו דרך הדיון בשאלה אם ניתן לאכול בטובה. סוגיה זו מעמתת בין שני ערכים. מחד, שלילת בעלות האדם הפרטי בשביעית ומאידך, הרצון ל'תיקון העולם' – השאיפה לשמור על התנהגות הולמת בשש השנים, תוך התייחסות לעולמו של האדם הפרטי גם בשביעית. זוהי למעשה מחלוקת בית שמאי ובית הלל. מחלוקת זו יוצרת שלוש שיטות שונות: האחת, אידיאה מוחלטת, רואה באחדות הארץ את חזות השמיטה. בשיטה זו, בקשת רשות מן הבעלים להיכנס לשדה מקבעת את הבעלות במקום למוסס אותה ועל כן נאסרת. למולה, גישה פרקטית, המעדיפה את 'תיקון העולם' אף במחיר קהות יחסית בשבירת הבעלות. הגישה השלישית משלבת בין שתי קודמותיה ואינה רואה סתירה ביניהן: אוכלים בטובה וגם שלא בטובה.
← Previous · Next → — showing 801–900 of 1,667
Adam min ha'adamah, Otniel 2008. Via Sefaria (sefaria.org), Sefaria-Export. Version source: https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002611318/NLI Licence: CC-BY-NC. Source.