Adam Min HaAdamah
- Sheviit._.7.208
דרך שאלת ההפקר יצאנו לעיון וחיפוש אחר מקומו של האדם במערכת השנה השביעית. חשיבותה של השאלה נעוצה בהכרה שהדרך לתיקון אמיתי ופנימי באדם צריכה להיות במציאות בה הוא נוטל חלק פעיל ובה יש מקום למעורבותו. שיטתו של 'הבית יוסף', על דרכי הבנתה השונות, כוננה מחדש את מקומו של האדם כיוצר ההופעה החיובית של השביעית בתוך עולמו.
- Sheviit._.7.209
המעבר לשער הקיץ, בו נדון ביחס אל פירות שביעית, מתאפשר במידה רבה בזכות התהליך שעבר האדם בתקופת האביב. הסרת עורלת הבעלות היא שלב הכרחי בדרך למפגש המחודש עם פירות השביעית. יכולת האדם לראות את הדבר העומד מולו, תלויה באופן בו הוא ניגש אליו. הבעלות משמרת את הפירות כאובייקט בעולמו של האדם, אך עם הסרתה נפתחת בפני האובייקט להפוך לסובייקט; זהו שלב בדרך למפגש אישי, מפגש של 'פנים בפנים' בין האדם ובין האדמה.
- Sheviit._.8.1
עונת הקיץ: פירות שביעית
- Sheviit._.8.2
חלומות ב(ה)קיץ – פתיחה
- Sheviit._.8.3
עונות השנה חלפו ביעף, ניחוח הפרי הבשל ממלא בששון את לבבות הפוסעים בפרדס לעת ערב. חודשי החורף עברו, ועמם תמה תקופה ארוכה בה נמנע האדם ממגע עם האדמה, מגע העלול לגרור לרכושנות וניצול. האדמה חידשה פניה וגילתה את מקומה העצמי. האדם מצדו, למד להקשיב לקולה של האדמה ולנוכחות הא-להית שבה.
- Sheviit._.8.4
ממקומה החדש הולידה האדמה את 'ילדיה' – פירות השביעית, פירות אשר הבשילו מאליהם; פעולת ענני הגשם, קרני השמש והאדמה החופשית, כל אלה חברו יחד לגידול צמח השדה. באביב, עם הבשלת הפירות, נפגש האדם עם העצים המלבלבים והשדות השופעים ונמנע מקצירה ובצירה כדרך שש השנים. הפקיר האדם את אדמתו, ופתח את שדהו לשתף אחרים בפירות שביתת הארץ.
- Sheviit._.8.5
כעת, בקיץ, נפגש האדם עם הפירות עצמם. מפגש זה טומן בחובו תהיה משמעותית: האם הצליחו חודשי החורף והאביב לטעת באדם תודעה חדשה ביחס לאדמה, תודעה המכירה ומוקירה את האדמה כפי שהיא, או שמא ישוב האדם לתודעת הבעלות של שש השנים?
- Sheviit._.8.6
עונת הקיץ מעוררת אותנו אל אתגר חדש ומרתק – בניית מערכת יחסים עמוקה ונכונה, יצירת מפגש 'פנים בפנים' בין האדם לאדמה. האדם והאדמה עוד נושאים על גופם ונפשם צלקות משש השנים. לעומתם, פירות השביעית זכים וטהורים, חפים ממגע של ניצול ועבדות ומלאים שפע רענן ועסיסי. פירות השביעית יעמדו מעתה במרכז מערכת היחסים, מפאת היותם תוצריה החיים של שנת השבתון, ויהוו אבן הבוחן לחיבור נכון בין אדם לאדמה.
- Sheviit._.8.7
פסוקי התורה
- Sheviit._.8.8
לפני שאנו ניגשים ליחסם של חז"ל לפירות השביעית, נשוב ונעיין בפרשיות התורה השונות ונבחן את יחס התורה למפגש האדם עם הפירות.
- Sheviit._.8.9
שמות
- Sheviit._.8.10
וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע אֶת אַרְצֶךָ וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ: וְהַשְּׁבִיעִת תִּשְׁמְטֶנָּה וּנְטַשְׁתָּהּ,
- Sheviit._.8.11
וְאָכְלוּ אֶבְיֹנֵי עַמֶּךָ וְיִתְרָם תֹּאכַל חַיַּת הַשָּׂדֶה, כֵּן תַּעֲשֶׂה לְכַרְמְךָ לְזֵיתֶךָ: (שמות כג, י-יא)
- Sheviit._.8.12
כפי שראינו בעונת החורף, על האדם להפקיע את בעלותו על שדהו בשנת השבע ולהתרחק מעל אדמתו. השמיטה והנטישה שוברות את תודעת הבעלות, שטופחה במהלך שש השנים שקדמו לשביעית. גם בעונת הקיץ, על פי פרשיית שמות, האדם אינו שב לשדהו, וזכותו ליהנות מפירות שנה זו היא כזכותו של עני הבא ללקוט מן השדה המופקר, ולא מצד בעלותו על השדה. התורה מדגישה שאף הנותר בשדה לאחר אכילת העניים אינו ניתן לבעלים אלא לחית השדה, אשר בשנה מן המניין הינה אויב האדם בשדהו100בנתינת הפירות הנותרים לחית השדה, מגלה התורה כי אין זו מצווה סוציאלית גרידא הדואגת לחלשים בחברה. חית השדה נזכרת בתורה בהקשרים שונים כאויב האדם – שמות, כג, כט; ויקרא כו, כב ועוד, ועל כן לא נראה שהתורה רוצה לחנך את האדם לדאוג לאויביו. לכן נראה כי עניינה של מצווה זו היא הרחקת האדם מעל שדהו וביטול אחיזתו באדמה. הקשרה הכללי של הפרשה בברית יציאת-מצרים, מורה אף הוא על רעיון זה. הברית מזכירה שוב ושוב את עצבון העבדות במצרים וההתחלה מאפס, כנימוק למצוות רבות הנוגעות לבעלות ולניצול (ראה עוד בפרק 'יחסי השש והשבע')..
- Sheviit._.8.13
התהליך אותו עובר החקלאי בעונה זו ממשיך למעשה את תנועת החורף ומדגיש את תיקון הבעלות של האדם. המנעותו מאכילת פירות השביעית מעצימה את ההיעדר הטוטאלי של בעלות האדם על שדהו. לא העני והחיה עומדים לנגד עינינו, כי אם תיקון האדם, בעל השדה.
- Sheviit._.8.14
ויקרא
- Sheviit._.8.15
שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְמֹר כַּרְמֶךָ, וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ...
- Sheviit._.8.16
וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם לְאָכְלָה,
- Sheviit._.8.17
לְךָ וּלְעַבְדְּךָ וְלַאֲמָתֶךָ וְלִשְׂכִירְךָ וּלְתוֹשָׁבְךָ הַגָּרִים עִמָּךְ:
- Sheviit._.8.18
וְלִבְהֶמְתְּךָ וְלַחַיָּה אֲשֶׁר בְּאַרְצֶךָ,
- Sheviit._.8.19
תִּהְיֶה כָל תְּבוּאָתָהּ לֶאֱכֹל: (ויקרא כה, ג-ז)
- Sheviit._.8.20
בשונה משמיטת שמות, בה יש רק הרחקה מן השדה, פרשיית ויקרא בונה את שנת השבע בשני שלבים: שביתת הארץ לה'; וחיבור האדם אל הארץ דרך אכילת הפירות. שני השלבים יוצרים תנועה אחת שלמה הכוללת בתוכה ניתוק וחיבור.
- Sheviit._.8.21
בחורף ובאביב, במהלך חודשי השביתה ואיסורי המלאכה, למדנו להקשיב למקומה העצמי של הארץ, לְהֱיוֹת הארץ לה' גם ללא מעשה האדם. כעת, לאחר שנמנעה מן האדם השתלטות על השפע כולו, נפגש הוא עם הפרי עצמו. החיבור המחודש לפרי מעמיק ומפתח את הקשר עם הארץ.
- Sheviit._.8.22
בשונה מהארץ, לה ניתן רק להקשיב ולהימנע מפגיעה בה, הפרי נועד לאכילה. בפרק 'יחסי השש והשבע' ראינו את מקום האדם בשש השנים, בהן הוא זה שמעלה את הפרי אל הקודש והוא המבחין בין הקודש לבין החול. בשנת השבע, לעומת זאת, לא נזכרת המילה 'קודש', ואין הבדלה של הקודש מן החול. פירות שנת השבע הם מעין טבל שלא צריך להפריש מהם תרומות ומעשרות, היות והקדושה נוכחת בתוך המציאות. האדם חי עם הקודש במשותף דרך אכילת הפרי101בכך מובנת שיטת התוספתא היוצרת זהות בין דיני פירות שביעית לבין פירות תרומה (השווה בין תוספתא תרומות פרק ט, הלכות י-יד, ובין תוספתא שביעית פרק ט, הלכות א-ד). האכילה הטהורה מבטאת חיבור ישיר, בלתי אמצעי עם הפרי. מפגש ישיר ופשוט ללא עילוי אל הקודש.
- Sheviit._.8.23
אלא שהאכילה המחודשת אינה של האדם בלבד. הארץ עוברת ממקומה כנתונה תחת האדם למקומה העצמי, הא-להי. כעת שבה הארץ אל יושביה כולם: אדון ועבד, ישראל וגוי, אדם ובהמה – לכולם ניתנת תבואת הארץ לאכלה. שיבה זו מאפשרת חיים הרמוניים בעולם הטבע כולו: דומם-"שבת הארץ", צומח-"כל תבואתה", חי-"ולבהמתך ולחיה אשר בארצך" ומדבר-"לך ולעבדך ולאמתך וגו'" – כולם מהווים מרחב חיים אחד משותף.
- Sheviit._.8.24
סיכום פסוקי התורה
- Sheviit._.8.25
בפרשיות התורה ראינו שתי פנים שונות ביחס למרחב האכילה של פירות שנת השבע. האכילה בפרשיית שמות אינה עומדת כמרחב עצמאי בעל מטרות מוגדרות, אלא רק כנגזרת והמשך של הרחקת הבעלים משדהו. בויקרא, לעומת זאת, מרחב האכילה מפותח בהרבה. על גבי גילוי עצמיותה של הארץ, מהווה האכילה פתח לחיבור מחודש של האדם ושאר יושבי האדמה עם הארץ ופירותיה. אשר על כן, יהוו פסוקי ויקרא בסיס לעיסוק החז"לי בסוגיית פירות שביעית.
- Sheviit._.8.26
יצירת חז"ל
- Sheviit._.8.27
"יָבֹא דוֹדִי לְגַנּוֹ וְיֹאכַל פְּרִי מְגָדָיו": מבוא
- Sheviit._.8.28
ראינו כי אכילת הפרי מבטאת חיבור עומק לאדמה ולהשראה הא-להית שבה. לאור זאת, באים חז"ל ומעצבים את אופי האכילה על השלכותיה השונות, ויוצרים מערכת יחסים משמעותית ועמוקה עם הפירות. כל זאת, תוך התמודדות עם חששות רבים באשר לאופיו של החיבור המחודש עם הפירות, והסכנה מפני חזרה אל התנהגות האדם בשש השנים.
- Sheviit._.8.29
לשם כך, מקדישה המשנה כמחצית ממסכת שביעית102באופן כללי ניתן לראות כי מסכת שביעית כולה מתחלקת לשני חלקים השווים בגודלם: עבודת האדמה (מתחילת המסכת ועד לפרק ד משנה ו) ופירות שביעית (מפרק ד משנה ז, ועד לסוף פרק ט). בפרקים הקודמים עסקנו בחציה הראשון של המסכת – עבודות האדמה, וכעת, עוברים אנו לחציה השני של המסכת – פירות השביעית. הפרק האחרון של המסכת עוסק בשמיטת כספים ואינו מעניינו של חיבור זה.: מאיזה שלב מותר לאכול את הפירות (ד, ז-ט), דינים של גידולים חריגים (ה, א-ה), מכירה והשאלה של כלי עבודה שונים בשביעית (ה, ו-ט), גבולות הארץ לעניין פירות שביעית ותרומה (כל פרק ו), אילו גידולים נחשבים כגידולי שביעית (כל פרק ז), כיצד ניתן להשתמש בפירות (ח, א-ב), דיני מכירת הפירות ודמיהם (ח, ג-יא), דיני ביעור (כל פרק ט). בדברינו לא נוכל להקיף את הנושא כולו, ונתמקד בעיקר בפרקים ד, ז ו-ח (פרקים ז-ח מובאים במלואם כנספח בסוף הפרק). לנושא הביעור נקדיש פרק נפרד בעונת הסתיו.
- Sheviit._.8.30
את עיסוקנו בפירות שביעית נחלק לשלושה מרחבים מרכזיים – שדה, בית ועיר – אשר דרכם בנו חז"ל באופן הדרגתי את המפגש אדם-פרי103החלוקה לשלושה מרחבים מבוססת בעיקרה על חלוקת המשנה. המשנה אמנם אינה נוקטת בלשון 'שדה', 'בית' או 'עיר', אולם מתוך עיון בשאלות בהן עוסקת המשנה, בנינו חלוקה זו. מרחב השדה הוא המרחב הטבעי של השביעית ועל כן זהו המרחב העיקרי בו עוסקת המסכת (א-ז); במרחבי הבית והעיר תעסוק המשנה בהרחבה בפרק ח. ראשיתו של פרק ח עוסק באופן הראוי לשימוש בפרי – התמודדות המתאימה למרחב הבית. המשכו של פרק ח עוסק במכירת פירות שביעית וביחסים הבין-אישיים הנובעים מתוך עולמה של השביעית, התמודדות המתאימה לשוק ולמרחב העירוני. את קומת הקודש הוספנו על רקע עיסוק המשנה בדמי שביעית, הנובע מעולם הקודש התופס את דמיו.. בכל מרחב מתקיים מפגש שונה, ועולות בו שאלות ייחודיות המעניקות פנים חדשות למערכה כולה. נפתח במבט עלי על שלושת המרחבים:
- Sheviit._.8.31
מרחב השדה: המפגש הראשוני – במרחב השדה אנו מקבלים לראשונה את הזכות לאכול מפירות השדה. בכדי לממש זכות זו, נרד לשדה ונשאל: אילו פירות נכללים בתואר 'פירות שביעית'? ומתי יהא מותר לנו לאכלם?
- Sheviit._.8.32
בהמשך, נראה כיצד מאפשרים חז"ל לאדם להוציא את פירות השדה לבית ולשוק, מבלי לפגוע במפגש העצמי שלו עם הפירות.
- Sheviit._.8.33
מרחב הבית: החיים המשותפים – לאחר המפגש הראשוני בשדה, נבחן כיצד נבנית מערכת יחסים קבועה ויציבה של כבוד והדדיות בין האדם לפרי בתוך ביתו.
- Sheviit._.8.34
המרחב העירוני – היציאה למרחב העירוני מתחלקת לשני תחומים: הפירות בשוק, שם נבחן כיצד ניתן להפיץ את פירות השביעית בשוק העירוני מבלי לפגוע בכבוד הפירות, ונעקוב אחר השינויים הנוצרים בחברה כולה בהשפעתם. על גבי העיסוק במכירת פירות שביעית, נבנה את קומת הקודש, בה נחשוף את מימד העומק של השביעית – 'קדושת פירות שביעית', ונתבונן בעולם הקודש הייחודי הפורץ מתוכם.
- Sheviit._.8.35
חז"ל מובילים אותנו על פני דרך מרתקת ביותר, הנעה בין מגוון של רצונות ומגמות, היוצרים מורכבות זהירה בכל אחד מן המרחבים המדוברים. מתחים שונים ילוו את התהליך: נתינת הפירות לאכילת האדם, למול החשש מפני זלזול והשתלטות מחודשת על הפרי; שיתוף כלל האוכלוסייה בפירות שביעית, למול שמירת כבוד הפרי; ראיית הבהמה כשווה לאדם או כנחותה ונתונה תחתיו, וכדו'. בין מתחים אלו יתוו חז"ל דרך ייחודית המובילה לחיבור האדם עם המציאות כולה: מן השדה, דרך בעלי החיים וכלה בחברה בה הוא חי.
- Sheviit._.8.36
נקודת הראשית במשנת שביעית היא השדות והפרדסים, שעה בה הפירות עודם מחוברים לעץ. נקודת הסיום היא המרחב העירוני, מועד בו מגיעים הפירות לידי בני הכרך הסואן. הדרך המפרידה בין שתי נקודות אלו רצופה מכשולים וסכנות. הקושי בחוויית חיבור אמיתי ופורה קיים כבר בשלב השדה, ונראה כמעט בלתי אפשרי כאשר המפגש עובר אל הבית ומגיע אף אל השוק. תשומת לב מיוחדת נקדיש לנקודות המעבר המורכבות (שדה-בית, בית-שוק), בהן הסכנות גדולות פי כמה וכמה. כעת אנו מוכנים לצאת לדרך, לצעוד בדרכים עקלקלות ולחצות גשרים צרים, בחיפוש אחר נתיב המוביל לחיבור נכון עם פירות השביעית.
- Sheviit._.8.37
א. מרחב השדה
- Sheviit._.8.38
"עַד שֶׁתֶּחְפָּץ": איסור אכילת פירות שאינם בשלים
- Sheviit._.8.39
בשער האביב ביררנו כיצד יכול האדם לקטוף פירות מן העץ בשביעית, למרות איסור קצירה ובצירה. כעת נבדוק מתי וכיצד ראויים הפירות עצמם לקטיף ואכילה.
- Sheviit._.8.40
כל תבואתה – מלמד שאין נאכלת אלא תבואה. (תורת כוהנים בהר א, א)
- Sheviit._.8.41
התבואה היא השלב בו הצמח מבשיל וראוי לאכילה. ממילות הפסוק "כל תבואתה", לומד המדרש כי לפני שלב זה אין לאכול מתבואת הארץ.
- Sheviit._.8.42
דין זה מעורר מספר תהיות: באף מצווה מן המצוות התלויות בארץ לא מצינו איסור אכילה מוקדמת של הפירות. מדוע אם כן יוחד איסור זה לשביעית? מעבר לכך, מדוע טרחו חז"ל לצוות על הצורך בבשלות כדין מעשי, והלוא כולם מעדיפים אכילת פרי בשל!
- Sheviit._.8.43
נראה שחז"ל באים להציל את האדם מעצמו. ההעדפה הטבעית לאפשר לפרי להבשיל כל צרכו, נדחית פעמים רבות, במשך שש השנים, מפני צרכים כלכליים כאלו ואחרים. בכל שנה מתחרים החקלאים ביניהם על שיווק הפרי הראשון, ולו במחיר מכירת פירות שאינם בשלים לחלוטין. בכל שנה ממהר האדם לאסוף ככל יכולתו את התוצרת משדהו ולשווקה, כדי להרוויח את לחמו.
- Sheviit._.8.44
בשנת השבע הבעיה חמורה כפליים. הפסקת העבודה בעונת החורף גורמת להפחתה משמעותית בכמות הפירות. מציאות זו יוצרת ביקוש גדול, המוביל לתחרות קשה בהשגת הפירות. אם אין די בכך, הפקרת השדות בשביעית מעניקה יכולת לכל אדם לאסוף פירות באופן חופשי, ועלולה לגרום להקדמת הקטיף ולחיסול מוקדם של הפירות מן השדה, מחשש שיקדימו האחרים104הטעם האחרון מצוי בפירושו של פרופ' יהודה פליקס למשנה, המובא בספרו על הירושלמי שביעית עמוד 270.. בדרך זו, המפגש המלא והשלם אליו כיוונה התורה בין האדם לפרי, "כל תבואתה", יהפוך לחלקי וחסר.
- Sheviit._.8.45
לשם כך מחייבים חז"ל את הקוטף להמתין עד לגמר בשלות הפרי. המתנה זו מעידה על כבוד עמוק לתהליך הארוך אותו עוברים האדמה, העץ והפרי. בדומה לעונת החורף, בה למד האדם לפנות מקום בלבו ולהקשיב לאדמה כפי שהיא, כך גם בשלב זה נדרש האדם לפנות מקום בלבו ולהקשיב לפרי האדמה ולתהליך הבשלתו. לכל עץ ולכל פרי קצב משלהם בהתפתחות ובהבשלה, המאפשר להם להפיק מעצמם את המיטב הגלום בהם. אכילת פרי בשל, כפגישה עם יצירת אמנות שהאומן הבשילה כראוי, היא מפגש אמיתי, מדויק ועמוק בהרבה ממפגש עם יצירות בוסר.
- Sheviit._.8.46
התנאי הראשון לחיבור נכון הוא הזמן המתאים. בזכות המתנה זו, מתעשרת האכילה ברבדים שונים של טעם ועסיס, ומהווה נקודת פתיחה אידיאלית לחיבור בין האדם לאדמתו.
- Sheviit._.8.47
"בָּאתִי לְגַנִּי אֲחֹתִי כַלָּה": הפגישה בשדה וההכנסה לבית
- Sheviit._.8.48
המדרש ממשיך ומצטט משנה המפרטת עקרון זה. נביא כאן את דברי המשנה כפי שהובאו במסכתנו105כאמור, משניות אלה ממוקמות בדיוק באמצע המסכת ומהוות מעבר לעיסוק בפירות השביעית.:
- Sheviit._.8.49
מאימתי אוכלין פרות האילן בשביעית?
- Sheviit._.8.50
הפגים (=תאנים106פירשנו לפי פרופ' יהודה פליקס בפירושו הקצר למשנה עמ' 270 והלאה. השווה גם למעשרות א, ב-ג.), משיזריחו (=יאדימו), אוכל בהם פתו בשדה, בחלו (=הבשילו), כונס לתוך ביתו.
- Sheviit._.8.51
וכן כיוצא בהם בשאר שני שבוע, חייב במעשרות.
- Sheviit._.8.52
הבוסר (=ענבים), משהביא מים (התמלא נוזלים), אוכל בו פתו בשדה, הבאיש (=נעשה העינב שקוף), כונס לתוך ביתו.
- Sheviit._.8.53
וכן כיוצא בו בשאר שני שבוע, חייב במעשרות.
- Sheviit._.8.54
זיתים, משיכניסו (=אגרו שמן) רביעית לסאה, פוצע (=את הקליפה) ואוכל בשדה, הכניסו חצי לג, כותש וסך בשדה, הכניסו שליש (=מכמות השמן הצפויה), כותש בשדה וכונס לתוך ביתו.
- Sheviit._.8.55
וכן כיוצא בהם בשאר שני שבוע, חייבים במעשרות,
- Sheviit._.8.56
ושאר כל פרות האילן, כעונתן למעשרות, כך עונתן לשביעית. (שביעית ד, ז-ט)
- Sheviit._.8.57
בשונה מההבחנה הפשוטה בין בשלות לבוסר, הנכונה ביחס לכלל פירות האילן, בתאנים, ענבים וזיתים יוצרים חז"ל תהליך בן מספר שלבים: בתחילה, הפירות פגים קטנים ואינם ראויים לאכילה, ולכן בשלב זה האכילה בשדה נאסרת לחלוטין. לאחר מכן הפרי מתחיל להבשיל, ואז מותר לאדם היורד לשדה לאוכלו אכילת עראי ראשונית – 'אוכל בו פתו בשדה' – למרות היותו בוסר107זמן ההבשלה עליו מדובר במשנה הוא גמר הפרי, ואילו תחילת הבשלות נקרא 'בוחל' (שלב המקביל לשלב הנערות אצל האישה, ראה: נידה ה, ז). לאחר מכן יש עוד שלב הנקרא 'צמל', בו התאנים יגיעו לסוף הבשלות ולאחריו יתחיל ריקבון הפרי (שלב המקביל לבגרות). הזמנים המרובים יוצרים בעייתיות בהגדרתם המדויקת. אל מול הפג הקטן והבוסרי, הפג ה'מזריח' נחשב כמתחיל להבשיל והבוחל נקרא בשל. כך פירש הרמב"ם: 'בחלו – בשלו'. למעשה, אם נדייק, 'הבוחל' אינו שיא הבשלות, שכן הוא מקביל לעונת הנערות באישה, ואילו הבשלות תבוא רק עם 'הצמל'. כך פירש הר"ש משאנץ את הבוחל – פרי שלא נגמר בישולו יפה. זו הסיבה שבדברינו התייחסנו לבוחל לעתים כאל זמן תחילת ההבשלה ולעיתים כאל בשלות גמורה.. רק כאשר הפרי יגיע לבשלותו הראויה, אזי האדם 'כונס לתוך ביתו'108מדוע הוזכרו רק התאנה, הגפן והזית? הר"ש משאנץ פירש שרק פירות אלו רגילים לאוכלם קודם בישולם, ואילו הרמב"ם בפירוש המשניות כותב: "ואמרו 'וכן כיוצא בהן', רוצה לומר ששאר פירות האילנות שדרך פגיהן להזריח דינן כך, רוצה לומר שאם כבר הוכשרו לאכילה מעט יאכל מהם עראי, ואם הוכשרו לגמרי כונס לתוך ביתו". לפי הרמב"ם אף בכל הפירות אשר להם שלבי התפתחות הדומים לפירות התאנה הגפן והזית, יחול דין זה (פרופ' פליקס הסביר שרק בזיתים, תאנים וענבים, ישנה חלוקה מפורטת לשלבים בהבשלת הפרי, ולכן רק לגביהם מפרטת המסכת את דין לקיחתם מהשדה בשביעית; ראה: פליקס שם, עמ' 272 הערה 5)..
- Sheviit._.8.58
חלוקה זו בין הבית לשדה מעלה מספר תמיהות:
- Sheviit._.8.59
אם חשובה ההבאה בעיתוי הנכון אל הבית, מדוע הותרה האכילה המוקדמת בשדה? מעבר לכך, מהיכן נולדה ההבחנה הייחודית בין הבית לשדה לגבי זמני האיסוף, הבחנה שאינה קיימת במעשרות109נראה שהדמיון למעשרות מוסב רק על סוף המשנה, כך פירש הר"ש משאנץ. הבנה זו עולה מהשוואה של משנתנו למשנת מעשרות (א, ב- ג) המזכירה רק את הזמנים המאוחרים כזמני החיוב במעשרות. לעומת זאת הרמב"ם בפירוש המשנה פירש שהשוואה למעשרות מוסבת על כל זמני המשנה; ותמהו עליו רבים.?
- Sheviit._.8.60
בירושלמי מנומק הפער בין השדה לבית מהפסוק ממנו למדנו את חובת ההמתנה:
- Sheviit._.8.61
ולבהמתך ולחיה אשר בארץ תהיה כל תבואתה לאכול – ר' חייא בר אבא אמר: שתי תבואות אחת מן הבית ואחת מן השדה, וכתיב "מן השדה תאכלו את תבואתה"110הנוסח לפי גירסת הריבמ"ץ, הר"ש והרש"ס: כתיב "ולבהמתך ולחיה אשר בארצך תהיה כל תבואתה לאכול", וכתיב "מן השדה תאכלו את תבואתה". ר' חייא בר אבא אמר: שתי תבואות אחת מן הבית ואחת מן השדה. ופירש הרש"ס: הבהמה אוכלת מן הבית, ואילו הפסוק ביובל עוסק בשדה.. (ירושלמי שביעית, פרק ד הלכה ו)
- Sheviit._.8.62
הבהמה והחיה משקפות שתי אכילות שונות – אכילה ביתית ואכילת שדה: הבהמה אוכלת בבית, ואילו החיה אוכלת מן השדה. כסיוע להבחנה זו הובא הפסוק מהיובל, המתאר את האכילה מהשדה כאכילת תבואה בראשוניותה.
- Sheviit._.8.63
השדה הוא מרחב החיה, מרחב טבעי ולא מתורבת. החיה אינה אנינת טעם ואינה מחכה להבשלה מלאה של הפרי. אמנם מפסידה היא את טעמו המלא, אבל יחד עם זאת היא נהנית מאכילה ראשונית ופשוטה של פירות השדה. האדם היורד לשדה בשלב זה דומה לחיה, ורשאי הוא כמותה להושיט את ידו וליהנות מהמפגש הראשוני והבלתי אמצעי עם הפרי.
- Sheviit._.8.64
הבהמה לעומת זאת, מבטאת את המרחב האנושי, את הבית. אכילה במרחב זה אמנם מרוחקת מהטבע, אך היא מפותחת יותר מאכילתה של חית השדה, מתורבתת יותר, ויש בה כדי למצות מפרי הטבע את מלוא איכותו ואת האפשרויות הגלומות בו. על כן, האכילה המוקדמת שהייתה מתאימה ונכונה לדרך החיים של החיה שבשדה, אינה ראויה לאכילה האנושית המפותחת. רק לכשיגיע היבול לבשלות של נעורים מלאים, יהיה זה העיתוי הנכון להוציאו מהשדה ולהכניסו אל תוך הבית111בתלמודים ובראשונים הובאו טעמים נוספים לאיסור האכילה המוקדמת. בירושלמי: "כתיב 'כי יובל היא קודש תהיה לכם' מה היא קודש אף תבואתה קודש" (שביעית, פרק ד הלכה ט). כפי שהיא (הארץ, או עצם השנה לפי פירוש הרש"ס) קודש, אף התבואה הצומחת בה קודש ועל כן יש להקפיד לאכול אותה במלאותה. לימודו של הירושלמי מהווה כדוגמת הלימוד התנאי 'מה היא קודש אף דמיה קודש' (תורת כוהנים בהר, ב), אלא שהקודש אינו מוסב על הדמים אלא על הפרי עצמו. על הסיבה להכנסת מושגי הקודש לפירות שביעית בעולם האמוראים, ראה הערה בהמשך. הר"ש והרא"ש על משנתנו (בעקבות בבלי פסחים, נב עמוד ב), פרשו כי הטעם לאיסור אכילה מוקדמת הוא משום 'לאכלה ולא להפסד' – איסור להפסיד את פירות שביעית. לדעתם, עיקר הבעיה באכילה מוקדמת היא פגיעה בפרי עצמו שלא זכה להגיע לשלמות עסיסיותו (בדרך זו הם גם מפרשים את איסור הבאת נסכים ומנחות מפירות שביעית)..
- Sheviit._.8.65
פער זה בין השדה לבין הבית ימשיך וילווה אותנו בהמשך הדרך. מחד גיסא, קיים יתרון הפשטות והראשוניות של המפגש שבשדה. מאידך גיסא, זהו מפגש בוסרי וחלקי, ורק במרחב הבית יוכל המפגש להגיע למיצויו האמיתי ולבשלותו המלאה.
- Sheviit._.8.66
"אָדָם וּבְהֵמָה תוֹשִׁיעַ ה'": מאכל אדם ומאכל בהמה
- Sheviit._.8.67
מפרק ד נעבור לפרק ז, העוסק אף הוא בפירות שבשדה. פרק זה הוא מעין 'מגדיר צמחים הלכתי' לדיני השביעית, והשאלה המרכזית בה הוא עוסק היא – על אילו גידולים יחולו דיני השביעית?112הפרק בנוי בהדרגתיות: מצמחים המשוייכים באופן מובהק לשביעית – מאכלי אדם, מאכלי בהמה וצבע המתקיימים בארץ ושאינם מתקיימים (משניות א-ג) – ועד לגידולים שלגביהם יש ספק האם נכללים בשביעית: דברים שאינם עיקר הפרי, כגון לולבים (ה), ודברים המשמשים לריח, כגון ורד (ו-ז). באמצע הפרק (ג-ד) ישנה חריגה: נושא הצבע ואיסור סחורה בפירות שביעית, עליה נעמוד בהמשך.
- Sheviit._.8.68
הפרק נפתח ב'כלל גדול', המפרט את הפירות המוגדרים כפירות שביעית.
- Sheviit._.8.69
כלל גדול אמרו בשביעית:
- Sheviit._.8.70
כל שהוא מאכל אדם, ומאכל בהמה, וממין הצובעים, ואינו מתקיים בארץ113הביטוי "אינו מתקיים בארץ" אינו שייך לשאלה מה נכלל בתוך השביעית, אלא לשאלת הביעור.
- Sheviit._.8.71
יש לו שביעית ולדמיו שביעית, יש לו ביעור ולדמיו ביעור. (משנת שביעית ז, א)
- Sheviit._.8.72
בדומה לפרק ז, פרק ח אף הוא פותח במילים "כלל גדול אמרו בשביעית". בכך נראה כי בכוונת המשנה לעמת בין שני פרקים אלה. רושם זה מתחזק כאשר בוחנים את היחס לבהמה כפי שהוא עולה מפתיחתו של כל אחד משני הפרקים. בפרק ז, מאכל אדם ומאכל בהמה מוזכרים על אותו רצף כמאכלים אשר יש להם שביעית, ואילו בפרק ח המשנה יוצרת ניגוד בין האדם לבין הבהמה: "כל המיוחד למאכל אדם – אין עושין ממנו מלוגמא (=תחבושת) לאדם ואין צריך לומר לבהמה, וכל שאינו מיוחד למאכל אדם – עושין ממנו מלוגמא לאדם אבל לא לבהמה". מאכל שהוא מיוחד לאדם, אין לעשות ממנו תחבושות כלל. לעומת זאת מאכל שאינו מיוחד לאדם, דהיינו מאכל בהמה, ניתן לעשות ממנו תחבושות לאדם אבל לא לבהמה.
- Sheviit._.8.73
אם כן, בעוד פרק ז פותח במשותף לאדם ולבהמה, פרק ח פותח דווקא בשונה ובייחודי לאדם ובעליונות האדם על הבהמה. יסוד לחלוקה זו מצוי כבר בתורה כאפשרויות קריאה שונות בפסוקים. מחד גיסא, מוצגת הבהמה כשווה לאדם וכהמשך למעגל התפשטותו ("לך... ולחיה אשר בארצך"). מאידך גיסא, לבהמה ולחיה הוקצה פסוק נפרד114(ו) וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם לְאָכְלָה, לְךָ וּלְעַבְדְּךָ וְלַאֲמָתֶךָ וְלִשְׂכִירְךָ וּלְתוֹשָׁבְךָ הַגָּרִים עִמָּךְ: (ז) וְלִבְהֶמְתְּךָ וְלַחַיָּה אֲשֶׁר בְּאַרְצֶךָ, תִּהְיֶה כָל תְּבוּאָתָהּ לֶאֱכֹל: פסוק ו עוסק בבני אדם, אשר שבת הארץ ניתנה "לכם לאכלה". רק לאחר מכן לבהמה ולחיה "תהיה כל תבואתה לאכול". החלוקה חוזרת על עצמה גם בפסוקי שמות: "ויתרם תאכל חית השדה" המגיע לאחר "ואכלו אביוני עמך"..
- Sheviit._.8.74
כמוזכר לעיל, פרק ז עוסק במפגש עם הפרי במרחב השדה, ואילו פרק ח עוסק במפגש הביתי עם הפירות. בדומה לאכילת החיה, בה עסקנו קודם לכן, כך גם כאן: המפגש בשדה הוא מפגש פשוט, ראשוני וטבעי, ועל כן אין כל הפרדה בין אדם לבהמה, שכן שניהם נהנים בשווה מתבואת הארץ. מרחב הבית, לעומת זאת, מבטא את זירת הפיתוח האנושי. זה המרחב בו האדם יוצר ובו ניכרים איכותו ועליונותו על פני הבהמה. אם במרחב השדה ניתן לאכול פירות וירקות בלבד, הרי שאת המוצרים המעולים – לחם, יין, שמן, דבש וכו' – לא ניתן לאכול ישירות מן השדה, אלא רק בכוח פיתוח אנושי יצירתי. בבית, החלוקה בין מרחבי המחיה השונים של האדם והבהמה הינה מובהקת: האדם גר בתוך הבית, והבהמה בדיר או ברפת. האדם אוכל מזון מעולה – אופה, מבשל, מפיק את המיטב ממאכליו, ולעומתו הבהמה אוכלת כדרך אכילתה בשדה, ללא עיבוד ופיתוח. לכן, במרחב זה ניתנת עדיפות לאדם על פני הבהמה: מאכל אשר ראוי לאכילת האדם, אסור שיינתן לבהמה. מאכל המיוחד לאדם, הוא מאכל שטמון בו פוטנציאל להתפתחות יצירתית בידי האדם. שימוש במאכל כזה לטובת הבהמה יהווה החמצה של יכולת פיתוח זו. על כן דייקו חכמינו וקבעו, כי כל אחד אוכל את הראוי לו:
- Sheviit._.8.75
ואכלו אביוני עמך ויתרם תאכל חית השדה – הראוי לאדם לאדם,
- Sheviit._.8.76
והראוי לבהמה לבהמה. (תורת כוהנים בהר א, ז)
- Sheviit._.8.77
גם בתוספתא ניתן לראות חלוקה כזו בין המרחבים:
- Sheviit._.8.78
פירות שביעית, אין מאכילין אותן לבהמה, ולחיה ולעופות.
- Sheviit._.8.79
אם הלכה בהמה מאיליה לתחת תאינה ואוכלת בתאנים, לתחת חרוב ואוכלת בחרובין –
- Sheviit._.8.80
אין מחייבין אותו להחזירה, משם שנאמר: "בארצך תהיה כל תבואתה לאכל". (תוספתא שביעית ה, כ)
- Sheviit._.8.81
באופן עקרוני, את פירות השביעית אין לתת לבהמה. אולם, במרחב השדה אין האדם רשאי להגביל את הבהמה באכילתה הטבעית, אפילו אם אכלה פירות הראויים לאדם.
- Sheviit._.8.82
אם כן, בעוסקה במפגש האדם עם הפרי בשדה, מתייחסת המשנה באופן שווה למאכל אדם ולמאכל בהמה. לעומת זאת, בעוסקה במפגש האדם עם הפרי במרחב הביתי, מבדילה המשנה את האדם מן הבהמה.
- Sheviit._.8.83
"שְׁלַל צְבָעִים רִקְמָה צֶבַע רִקְמָתַיִם לְצַוְּארֵי שָׁלָל": מין הצובעים
- Sheviit._.8.84
בנוסף על מאכל אדם ומאכל בהמה, נמנה גם מין הצובעים על פירות שביעית. באופן פשוט, התורה מגדירה פירות שביעית ככאלו הניתנים לאכילה ("לאכלה", "לאכול"), והצבע נכלל בדיני שביעית כמין עצמאי. לכאורה הצבע אינו שייך למערכת השביעית כלל! בהוספת הצבע אל מרחבי השביעית מרחיבים חז"ל את עולם השביעית ואת החיבור לארץ ולפירותיה מעבר לאכילה בלבד. נראה כי בהרחבה זו רצו חז"ל להחדיר את רוח השביעית אל מפגשים נוספים שהאדם יוצר עם גידולי האדמה. מעתה, למפגש האדם עם פרי הארץ על שימושיו השונים – אכילה או צבע, תחדור רוח השביעית ותעצב אותו מחדש115הפרק 'עונת הקיץ – פירות שביעית' הולך כולו בעקבות הספרות התנאית. הצבע בספרות התנאית מהווה מקרה מיוחד של חריגה מקומית, אך אינו עיקרון כללי. לעומת זאת, בתלמודים (בבלי בבא קמא, קא עמוד ב – קב עמוד א; ירושלמי שביעית, פרק ז הלכה א) יהיה הצבע הפתח דרכו תתרחב ההגדרה של חלות דיני פירות שביעית כולם. בתלמוד הבבלי, מתוך הדיון על הצבע, מגיע רבא למסקנה שעל כל דבר ש'הנאתו וביעורו שווים' יחולו דיני שביעית. מעתה התמונה משתנה: בעוד התנאים כללו בשביעית רק את תחום האכילה ונספחיה, בתלמודים ההגדרה מורחבת מלכתחילה לכל הצרכים האנושיים המופקים מפירות שביעית. העיקרון הכללי נלמד מהפסוק 'לכם לאכלה'. 'לכם' מרבה שימוש לכל הצרכים המופקים מפירות שביעית; ואילו 'לאכלה' מצמצם את ההגדרה הכללית רק לדברים הדומים לאכילה שבשעת ההנאה הם כלים מהעולם (רש"י שם, ד"ה 'הנאתו וביעורו שוין'). באופן דומה לומד הבבלי בדעת ר' יוסי: 'לכם' – ריבוי לכל הצרכים האנושיים כולל כביסה ומשרה, 'לאכלה' – מיעוט הדברים שאינם שווים לכל בני האדם, כגון רפואה וכדו'. תהליך זה אופייני למעבר מהמשנה לתלמוד, תהליך שהופך מקרים פרטיים לעקרונות כלליים המגדירים מחדש את המערכת כולה. במקרה שלנו התלמוד הסיט את המשקל מהאוכל כמרכז, ודרך הצבע סלל מערכת רחבה ויסודית יותר. (נראה שתהליך זה קרה בד בבד עם הרחבת המושג קדושת שביעית בתלמודים, מקדושת דמים לקדושת עצמים שחלה עליהם קדושת שביעית משלב השדה; תהליך עליו רמזנו בהערה 52 ונשוב לדון בו בהערה 83. כך נוצרה אפשרות להגדרת המכנה המשותף הרחב כ'קדושת שביעית', המכיל את האוכל והצבע גם יחד)., כך שיהיה זה מפגש פשוט ובלתי אמצעי, מפגש של נתינת מקום, הקשבה וכבוד למתת הטבע.
- Sheviit._.8.85
מין הצובעים אמנם קיבל מעמד בתוצרי השביעית, אולם במרחב הבית עוד נראה כי מעמדו אינו זהה לחלוטין למעמד מיני האכילה, המהווים את מרכז השביעית.
- Sheviit._.8.86
"בְּצִלּוֹ חִמַּדְתִּי וְיָשַבְתִּי וּפִרְיוֹ מָתוֹק לְחִכִּי": המפגש העצמי עם הפרי
- Sheviit._.8.87
הכנסת הצבע למעגל השביעית פתחה אפשרויות מפגש נוספות עם מתת הטבע מעבר לתחום האכילה. השלב הבא אליו מכוונים חז"ל הוא אופי החיבור אל הארץ, התובע מהאדם מגע עדין ובלתי אמצעי עם הפירות.
- Sheviit._.8.88
המשנה פותחת את יחסה לנושא בדיון אודות צַּבָּע, המבקש לאסוף צמחי צבע של שביעית עבור הפקת חומרי גלם לעבודתו. דין זה פותח צוהר לדיון הכללי אודות החיבור הנכון לפירות שביעית:
- Sheviit._.8.89
הצַּבָּע צובע לעצמו, ולא יצבע בשכר, שאין עושים סחורה בפירות שביעית! ולא בבכורות ולא בתרומות ולא בנבלות ולא בטרפות ולא בשקצים ולא ברמשים. (משנת שביעית ז, ג)
- Sheviit._.8.90
הצַּבָּע הוא בעל מלאכה, אשר חלק מחומרי הגלם לעבודתו הם צמחים ש"יש להם שביעית". הוא אינו מוכר את הצבע אלא משתמש בו. ישנן שתי אפשרויות לשימוש בצבע: האחת היא שימוש בצבע עבור עצמו, והאחרת היא שהצַּבָּע ישתמש בצמחים אלה בעבודתו וירוויח באמצעותם כסף.
- Sheviit._.8.91
בנקודה זו, כאשר הופעתו של הצבּע בשדה הינה לשם ניצול הפרי לצורך כלכלי מובהק, עוצרים בעדו חז"ל. ברגישותם, מעצבים חז"ל את החיבור הראשוני במרחב השדה כחיבור פשוט ובלתי אמצעי, של אכילה מתוך כבוד והערכה, ובאופן חד-משמעי מורים: אין עושים סחורה בפירות שביעית!
- Sheviit._.8.92
הצבּע יכול לצבוע לעצמו; כך תתממש הקריאה המורחבת של חז"ל בפסוק "לכם לאכלה". אולם אסור לו לצבוע בשכר, מכיוון שאין עושים סחורה בפירות שביעית. המסחר בפירות שביעית פוגע בפרי עצמו, וגם במפגש הפשוט בינו לבין האדם ההופך אותו למוצר כלכלי, לכסף המתגלגל מיד ליד בשוק ומגיע לכל הממעיט והמרבה במחיר.
- Sheviit._.8.93
דרך הצבּע ראינו כי איסור המסחר הוא איסור גורף ביחס לכל פירות שביעית. הדין הבא במשנה פותח פתח דרכו ניתן בכל זאת לאפשר מעבר מן השדה החוצה, מבלי לפגוע במפגש הישיר עם הפרי בשדה:
- Sheviit._.8.94
ולא יהיה לוקח ירקות שדה ומוכר בשוק, אבל הוא לוקט ובנו מוכר על ידו.
- Sheviit._.8.95
לקח לעצמו והותיר - מותר למכרן. (שם, שם)
- Sheviit._.8.96
חז"ל מורים כי לאדם אסור למכור בשוק ירקות אשר ליקט בעצמו, אולם בנו רשאי למכרם. דרך נוספת למכירה פתוחה בפניו במקרה שלקח מן השדה לעצמו, ולאחר שימושו האישי נותרו לו פירות; אף במקרה זה יהיה רשאי למכרם. בשני מקרים אלו יוצרת המשנה הפרדה בין שלב המפגש עם הפרי בשדה, לבין מכירתו: הפרדה באדם (הוא-בנו) או הפרדה בייעוד המקורי של הקטיף (לעצמו-הותיר).
- Sheviit._.8.97
קטיף הפרי מן העץ מהווה נקודה בעייתית וקשה ביחסי אדם-אדמה. בשל כך, אדם הניגש לשדה אינו רשאי לגשת אליו מעמדת המוכר בשוק, הרואה בקטיף זה אמצעי בלבד לרווח כספי. רק בנו, אשר לא קטע במו ידיו את החיבור בין הפרי לאדמה, או הקוטף עצמו בדיעבד, יכולים לבצע את המכירה. אין כאן הערמה על איסור הסחורה, אלא הפרדה אמיתית בין שלב העמידה מול הפרי בשדה, לבין שלב מכירתו בשוק116בדרך זו של הפרדה בין השדה לשוק הלך הר"ש משאנץ (ד"ה ולא יהיה לוקח) בפירושו על משנה זו: "וללקט לאכילה אמר רחמנא ולא ללקט לסחורה, דהינו מוכר הוא..." הר"ש חוזר אל איסור הקצירה והבצירה מהשדה, ומחדש על פי משנתנו שהותר בתורה ללקט מהשדה רק לצורך, ואילו לקיטה מהשדה לצורך סחורה עוברת על האיסור. ראה גם תוס' סוכה לט עמוד א, ד"ה וליתיב. אולם, כפי שנראה בהמשך, יש איסור נוסף והוא מכירה ביוקר על מנת להרוויח..
- Sheviit._.8.98
באופן זה מתווים חז"ל דרך עדינה ורגישה, בה ניתן להעביר את הפירות אל המרחב האנושי כולו, תוך פגיעה מינימאלית בפירות עצמם. בהמשך דרכנו (מרחב השוק) נראה כיצד, על פי חז"ל, יש לבצע את המכירה עצמה, כך שגם בשלב המכירה הפגיעה תהיה מינימאלית, הן בפירות והן בחברה כולה.
← Previous · Next → — showing 1001–1100 of 1,667
Adam min ha'adamah, Otniel 2008. Via Sefaria (sefaria.org), Sefaria-Export. Version source: https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002611318/NLI Licence: CC-BY-NC. Source.