Adam Min HaAdamah
- Sheviit._.6.126
על דעתיה דר' אלעזר68ישנה גרסא אחרת המחליפה את השמות. בחרנו בגרסא זו – גרסת הרדב"ז בירושלמי – משום ששיטת ר' אלעזר עולה בקנה אחד עם התורת כוהנים: השילוב בין העשה והלאו מלמד כי האיסור נוגע רק בצד המצמיח של הארץ, ולא אוסר חפירת בורות, שיחים ומערות. ניחא מותר לחפור בה בורות שיחין ומערות.
- Sheviit._.6.127
על דעתיה דר' יוחנן מהו לחפור בה בורות שיחין ומערות? כשם שאינן מלמדין לעניין איסור כך לעניין היתר לא ילמדו!
- Sheviit._.6.128
אמר ר' בא קרתיגנייא טעמא דר' יוחנן: "שש שנים תזרע שדך" - לא בשביעית, "ושש שנים תזמור כרמך" - לא בשביעית. כל לא תעשה שהוא בא מכח עשה, עשה הוא.
- Sheviit._.6.129
כפי שראינו, לדעת ר' אלעזר הלאו הוא המגדיר את אופי העשה, והם אחד בשורשם. על כן מובן מדוע לשיטתו מותר לחפור בורות שיחין ומערות – השביתה היא מפעולות שהן לצורך הצמחה בלבד. אבל לר' יוחנן, המפריד בין העשה והלאו, מניין ששביתת האדמה אינה כוללת הימנעות מחפירה?
- Sheviit._.6.130
תשובת ר' בא היא שניתן ללמוד על אופי השביתה בשנה השביעית, מתוך מצוות העשה של עבודה בשש השנים. העשה הוא "שש שנים תזרע שדך", ומתוכו מובן כי מדובר על שביתה מהצמחה (זריעה) בלבד.
- Sheviit._.6.131
ראינו כי לשיטת ר' יוחנן החרישה אינה נכללת בלאו. אולם האם ישנו עשה על החרישה?
- Sheviit._.6.132
ועובר בעשה? ר' ירמיה אמר: עובר בעשה.
- Sheviit._.6.133
ר' יסה אמר: אפילו עשה אין בו.
- Sheviit._.6.134
ליידא מילה (=לשם מה) כתיב "ושבתה הארץ שבת לה'"? לעניין לא תעשה שבו.
- Sheviit._.6.135
ר' ירמיה מניח שאכן ישנו עשה. בכך ממשיך הוא את מהלך הסוגיה עד כה כפי שניתחנו אותו: אמנם הלאו והעשה מנותקים אחד מהשני ולא ניתן לחייב מלקות על חרישה, אך לעשה ישנה מערכת מלאכות עצמאית, והחרישה היא חלק ממנה.
- Sheviit._.6.136
ר' יסה מחדש שאפילו עשה אין על החרישה! לשיטתו העשה של "ושבתה הארץ" אינו עומד לעצמו, אלא מוגדר לחלוטין על פי הלאו של "שדך לא תזרע". כל מגמת העשה היא, לחייב את העושה אחת מן המלאכות שנאסרו בלאו גם בעשה של "ושבתה הארץ".
- Sheviit._.6.137
האמוראים בסוגיית הירושלמי – העמקת השיטות
- Sheviit._.6.138
ר' אלעזר: האדם השובת מתאחד עם שביתת הארץ הגדולה
- Sheviit._.6.139
ר' אלעזר קורא את יחסי הלאו והעשה ככלל ופרט, ובכך ממשיך ומפתח את האמירה המצויה בסוף התורת כוהנים69ר' אלעזר ממשיך בדרכה של התורת כוהנים, אולם מבצע את המהפכה במלואה. בתורת כוהנים המבנה הוא של שני צידי מטבע – חיובי ושלילי – בעלי שורש אחד: שביתת האדמה. ר' אלעזר ממשיך הלאה ומצייר מטבע אחת של עשה – השביתה, ובתוכה ציור מדגים של זריעה. הביטוי לכך הוא המקור להוספת המלאכות האסורות בנוסף לזריעה ולזמירה: הלאו בתורת כוהנים הוא בעל מערכת נרחבת מצד עצמה, של "שדך לא וכרמך לא", שעל ידה התרבו כל המלאכות. לעומת זאת, ר' אלעזר מסיק את המסקנה המופיעה בסוף התורת כוהנים – הזרע והזמר בכלל היו, ולומד ישירות את כל המלאכות מהעשה הכללי. הלאו לשיטתו הוא פירוט והרחבה של העשה, ולא מערכת עצמאית. "הזרע והזמיר בכלל היו, ולמה יצאו? להקיש להם". לשיטתו, עיקר ההתרחשות בשנת השבע היא שביתת הארץ, ורק מתוך כך נאסר על האדם לזרוע ולזמור. כך גם בעולמו של האדם: העשה שהארץ תשבות, הוא העיקר הכולל הכול. האדם קרוא להצטרף באופן מלא לשביתת הארץ, ולהימנע מכל פעילות בשנת השבע. גם הציווי השלילי לאדם לא לזרוע בשדהו, הינו חלק מאותה הצטרפות לשביתת הארץ.
- Sheviit._.6.140
לפי ראיה זו, הזריעה (והוא הדין לכל פעולה בקרקע), אינה אסורה מצד האדם הזורע את האדמה ויוצר צמח, אלא מצד האדמה – ההתרחשות שיוצרת הזריעה בנקבה 'האם'70קיימת חפיפה בין הזרע והאדמה, לזרע והאם. מלבד הדמיון הלשוני והצורני, נוסיף לדוגמה את ימי הקליטה של הזרע, הקיימים בשניהם.. האדמה נפעלת בזריעה על ידי האדם, ומגדלת צמחים 'אנושיים', במקום לשבות מפעולתה. כל פעולה הפוגעת בשביתה תיאסר בלאו, כולל חרישה.
- Sheviit._.6.141
ר' יוחנן: האדם היוצר עומד מנגד לשביתת הארץ הגדולה
- Sheviit._.6.142
ר' יוחנן התנגד לחיבור שעשה ר' אלעזר בין "שדך לא תזרע" ל"ושבתה הארץ". טענתו היא שאלו הן שתי תנועות שונות במהותן ואינן מתחברות יחד, למרות מרכזיות השביתה בפרשיה. האדם היוצר אינו חלק משביתת הארץ. בשפה התלמודית: העשה (ה'כלל' של הפרשיה), שונה מפירוט הלאו המצוי בתוכו, ולכן אינם מלמדים זה על זה. העשה הוא תנועה של זרימה חיובית, של אחריות לשביתה הנובעת מהארץ, ואילו הלאו הוא תנועת עצירה שלילית כלפי האדם הזורע והזומר. הלאו כציווי מונע, נועד לעצור את האדם עם הכוח הזכרי שבו, מפעילות אקטיבית של הצמחה "שדך לא תזרע"71ר' יוחנן אינו יכול להרחיב את הלאו מכוח ההשוואה לשביתת הארץ. אך מה היקף השלילה של כוח היצירה? במילים אחרות: מה לשיטתו מכיל הלאו של "שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור"? נראה שאין האיסור מצטמצם רק לפעולת הזריעה והזמירה. בירושלמי שבת (פרק ז הלכה ב), ישנה השוואה בין אב המלאכה 'זורע' במלאכות שבת, למלאכות שביעית. כתוצאה מהשוואה זו, מורחב האיסור לזרוע וכולל כל פעולה המצמיחה את הפרי. שלילת הזריעה היא אב לשלילת כל פעולות ההצמחה. מסתבר שדברים אלו מתאימים לשיטת ר' יוחנן.. מהות הלאו היא שינוי מערכת היחסים בין בני הזוג: האדם מפסיק ליצור את יצירותיו בשדה, ובכך נותן לאדמתו הפרטית להשתחרר ממנו, לחזור ולהיות חלק מהארץ הגדולה השובתת.
- Sheviit._.6.143
התנגדות ר' יוחנן לר' אלעזר, מהווה התנגדות גם לתורת כוהנים התנאית, שורשו של ר' אלעזר. כאן מתחיל הגלגל להסתובב בחזרה, ולתת ללאו את מקומו העצמאי, כפי שהיה בתורה שבכתב. הלאו אינו טפל לאחריות האדם לשביתת הארץ. יש בו אמירה לאדם העומדת בפני עצמה: לשלול את כוח היצירה שלו בשדה ולהימנע מהצמחה. בכך מחזיר ר' יוחנן את הלאו לעמוד אל מול העשה, כשני היבטים שונים. השתנות האדם בתוך עצמו (לאו), אל מול אחריותו לבת זוגו – האדמה (עשה). לכן החרישה, שהיא מלאכה הפוגעת בשביתת הארץ, אסורה בעשה מכח אחריות האדם לשביתת הארץ, אך היא אינה נאסרת בלאו היות והיא לא פעולה מצמיחה.
- Sheviit._.6.144
מקומה של שביתת הארץ בעולם האדם
- Sheviit._.6.145
בדעת ר' יוחנן נחלקו הדורות הבאים: היכן מתבטא העשה של שביתת הארץ בעולם האדם?
- Sheviit._.6.146
ר' בא ור' ירמיה הבינו שר' יוחנן ניתק בין שני העולמות, ובנה לכל אחד מקום בשנה השביעית כמערכת שלמה בפני עצמה. המערכת השלילית (הלאו) עוצרת את הכוח הזכרי המצמיח של האדם, ומסלקת אותו מזריעה וסעיפיה בשדה. המערכת החיובית (העשה) מצרפת אותו כאחראי לקיום שביתת הארץ – איסור החרישה. אמנם שני העולמות נפרדים, אך יש לראות בהן מטבע אחת בעלת שני צדדים – חיובי ושלילי.
- Sheviit._.6.147
מנגד, ר' יסה (= ר' יוסי, דור רביעי של אמוראי ארץ ישראל) מצעיד את דעת ר' יוחנן לקיצוניות: "אפילו עשה אין בו" (בחרישה). האדם מצוּוה על ידי התורה רק לעצור את הכוח הזכרי מלהצמיח באדמה. הוא אינו מצטרף אל שביתת הארץ ואינו אחראי עליה, אלא מגיב אליה בהימנעות מפעילות אנושית (זריעה וזמירה). כל פעילות שהאדם מנוע לעשותה מכוח הלאו, יש בה גם עשה של שביתת הארץ. העשה רק נכלל בתוך הלאו בצורה נסתרת, ולכן בחרישה שאינה כלולה בלאו, אין אפילו עשה.
- Sheviit._.6.148
האם דעת ר' יוסי הופכת את הפרשיה על פיה?
- Sheviit._.6.149
לכאורה טענת ר' יוסי שהעשה נאמר רק לעניין הלאו, הופכת את הפרשיה על פיה. הקריאה שנוצרה הופכת את האדם והלאו המוטל עליו למרכז הפרשיה, ואת השביתה כנלווית לו. זוהי קריאה קשה בפשט התורה, בניגוד לדעת ר' אלעזר התואמת את פשט הפרשיה.
- Sheviit._.6.150
אולם בהקשבה עמוקה, אולי דווקא דעת ר' יוסי קרובה לפשט הפרשיה, בהיותה נאמנת לכלל "אין מקרא יוצא מידי פשוטו". שכן בפשט התורה, האדם ככוח יוצר מחויב רק בלאו של איסור הצמחה. שביתת הארץ היא אמנם מרכז הפרשיה, אך היא אינה מופיעה כמצווה המוטלת על האדם. היא תנועת עומק עצמית של הטבע "ושבתה הארץ שבת לה'". חכמים הם שיצרו את השתקפות השביתה בעולמו של האדם, והטילו עליו שותפות ואחריות לשביתה זו. ברובד מדרשי זה נחלקו האמוראים: האם להרחיב או לצמצם את היקף האחריות, ומה היחס בין הצטרפות האדם לשביתת הארץ לבין האיסור הפשוט המוטל עליו – "שדך לא תזרע". ר' יוסי טוען, ששותפות האדם בשביתת הארץ היא רק בתוך עולמו שלו, כתוספת על המלאכות שאסורות לו ממילא. לכן, החידוש שבהוספת מצוות עשה, מתבטא רק בצירופה על גבי איסורי הלאו. במידה מסוימת, קריאתו של ר' יוסי אמנם מצמצמת את שותפות האדם שיצרו חז"ל, אך היא הקרובה ביותר למחויבות המוטלת מהתורה.
- Sheviit._.6.151
סוגיית התלמוד הבבלי72סוגיית הבבלי במועד קטן, מתחילה מדף ב עמוד ב, ומסתיימת בסוף דף ג עמוד א. בשלב ראשון נעבור על מהלך הסוגיה, ונסביר כל שלב ושלב. לאחר מכן נעמיק במשמעות השלבים השונים.
- Sheviit._.6.152
שאלת הפתיחה: כיצד מקילים בהשקיה בשביעית?
- Sheviit._.6.153
תנן: משקין בית השלחין במועד ובשביעית. בשלמא מועד משום טירחא הוא, ובמקום פסידא שרו רבנן. אלא שביעית, בין למאן דאמר משום זורע, ובין למאן דאמר משום חורש – זריעה וחרישה בשביעית מי שרי?
- Sheviit._.6.154
[=שנינו: משקים בית השלחין במועד ובשביעית. מילא מועד (נאסר להשקות בו) משום טרחה הוא, ובמקום הפסד התירו חכמים. אלא שביעית, בין למי שאומר (שהיא אסורה) משום זורע, ובין למי שאומר (שהיא אסורה) משום חורש – זריעה וחרישה בשביעית האם מותרות?!]
- Sheviit._.6.155
סוגיית הבבלי פותחת בשאלה מה שורש החיוב (אב) של השקיה בשבת, ומציגה שתי דעות: משום חורש או משום זורע. מתוך כך מקשה הגמרא על המציאות בשביעית: ראינו שבמשנה הותר להשקות בשביעית, אולם לשתי הדעות השקיה היא תולדה של מלאכה האסורה בשביעית?
- Sheviit._.6.156
א. היקף הלאו בשביעית
- Sheviit._.6.157
בתשובה לשאלה זו נחלקו אביי ורבא.
- Sheviit._.6.158
אמר אביי: בשביעית בזמן הזה, ורבי היא. דתניא, רבי אומר: "וזה דבר השמטה שמוט" – בשתי שמיטות הכתוב מדבר, אחת שמיטת קרקע ואחת שמיטת כספים. בזמן שאתה משמט קרקע אתה משמט כספים, ובזמן שאי אתה משמט קרקע אי אתה משמט כספים.
- Sheviit._.6.159
רבא אמר: אפילו תימא רבנן, אבות אסר רחמנא, תולדות לא אסר רחמנא, [=אפילו תאמר כשיטת חכמים, אבות נאסרו מהתורה, תולדות לא נאסרו] דכתיב: "ובשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ שדך לא תזרע וגו'". מכדי, זמירה בכלל זריעה, ובצירה בכלל קצירה, למאי הלכתא כתבינהו רחמנא? [=הרי זמירה היא בכלל זריעה ובצירה היא בכלל קצירה – לשם איזו הלכה כתבה אותן התורה?] למימרא: דאהני תולדות – מיחייב, אאחרנייתא – לא מיחייב [=לומר שעל אלו התולדות – מתחייב, על אחרות – לא מתחייב].
- Sheviit._.6.160
אביי מעמיד את המשנה כדעת רבי, שבזמן הזה שביעית אינה מן התורה. מאחר ואיסור השקיה הוא רק מדרבנן, קל יותר להתירו אותו מטעמי הפסד וכדומה.
- Sheviit._.6.161
רבא טוען שהמשנה יכולה להסתדר גם לדעת חכמים, הסוברים ששביעית בזמן הזה מן התורה. לשיטתו, הפירוט של התורה – "שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור" – מגביל את איסורי המלאכה לזריעה וזמירה בלבד, וכל שאר המלאכות מותרות מהתורה. אמנם, הייתה אמורה להתבצע הרחבה מן המלאכות הנזכרות בפסוק אל כל התולדות, אך פירוט הזריעה והזמירה מונע הרחבה שכזאת. בהמשך, נאסרו התולדות על ידי חכמים, כמימוש ההרחבה שלא בוצעה בתורה.
- Sheviit._.6.162
ולא? והתניא: "שדך לא תזרע וכרמך לא תזמר", אין לי אלא זירוע וזימור, מנין לניכוש ולעידור ולכיסוח? תלמוד לומר: שדך לא כרמך לא. לא כל מלאכה שבשדך, ולא כל מלאכה שבכרמך.
- Sheviit._.6.163
מנין שאין מקרסמין, ואין מזרדין, ואין מפסגין באילן – תלמוד לומר: שדך לא כרמך לא, לא כל מלאכה שבשדך ולא כל מלאכה שבכרמך.
- Sheviit._.6.164
מנין שאין מזבלין, ואין מפרקין, ואין מאבקין, ואין מעשנין באילן – תלמוד לומר: שדך לא כרמך לא, כל מלאכה שבשדך לא, וכל מלאכה שבכרמך לא.
- Sheviit._.6.165
יכול לא יקשקש תחת הזיתים, ולא יעדר תחת הגפנים, ולא ימלא נקעים מים, ולא יעשה עוגיות לגפנים? תלמוד לומר: שדך לא תזרע זריעה בכלל היתה, ולמה יצתה – להקיש אליה, לומר לך: מה זריעה מיוחדת, עבודה שבשדה ושבכרם – אף כל שהיא עבודה שבשדה ושבכרם!
- Sheviit._.6.166
מדרבנן, וקרא – אסמכתא בעלמא.
- Sheviit._.6.167
המשך הסוגיה מעמת את דעת רבא עם גרסא73ישנם שינויים מהותיים בין הנוסח של המדרש המופיע בתורת כוהנים, לנוסח המופיע בבבלי: א. השמטת החרישה: בתורת כוהנים החרישה מופיעה בהרחבה הראשונה של המלאכות האסורות: "אין לי אלא לזרע ולזמיר, (ו)לחריש, לעידור, לניכוש, ולכיסוח ולביקוע מניין?". בבבלי החרישה נשמטה מציטוט התורת כוהנים. ניתן להסביר שהיות והסוגיה בהמשך תסביר שתוקף המלאכות המפורטות בברייתא הוא מדרבנן, העדיף הבבלי להשמיט את החרישה ולא לקבוע בשלב זה שהיא מדרבנן, מה גם שהשלב הבא בסוגיה עוסק בשאלת החרישה. ב. ייחוד הזריעה: בנוסח המקורי של התורת כוהנים, הקפיד המדרש לחזור ולכתוב בכל פעם את התשובה: "שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור" ומתוכו הגדיר את המלאכות האסורות בשביעית כעבודת ארץ ואילן. בסוף המדרש הבבלי מופיעה השאלה "יכול לא יקשקש תחת הזיתים, ולא יעדר תחת הגפנים, ולא ימלא נקעים מים, ולא יעשה עוגיות לגפנים" – מלאכות כרם שאינן זמירה, האם הן אסורות בשביעית? והתשובה: "תלמוד לומר: שדך לא תזרע זריעה בכלל היתה, ולמה יצתה – להקיש אליה, לומר לך: מה זריעה מיוחדת, עבודה שבשדה ושבכרם – אף כל שהיא עבודה שבשדה ושבכרם!" אנו יודעים כי הזריעה היא המלאכה המיוחדת של השדה, אולם ממתי היא המלאכה המיוחדת של הכרם?! – אלא שהבבלי, בעקבות חידוש רבא, ראה את הזריעה כ-'המלאכה' האסורה בשביעית, והזמירה היא רק תולדה שלה. ג. עבודת שדה וכרם: בתורת כוהנים הנוסח המופיע הוא "עבודת ארץ ואילן". בבבלי הנוסח שונה ל"עבודת שדה וכרם". שדה וכרם הינם מרחבים קטנים-אנושיים וכוללים רק את גידולי התבואה והגפן, לעומת הארץ והאילן הכוללים לכאורה כל גידול חקלאי. של מדרש התורת כוהנים, בה מוצגות כל המלאכות הנעשות בשדה ובכרם כאסורות מן התורה! תשובת הסוגיה היא שריבוי המלאכות הוא רק מדרבנן, והלימודים הם בגדר אסמכתא בלבד. כלומר, מהתורה נאסרו רק זריעה וזמירה.
- Sheviit._.6.168
עד כה נראה שדיון הבבלי עוסק רק באמירה השוללת – "שדך לא תזרע". הרחבת המלאכות בגרסא זו של התורת כוהנים נעשתה מתוך הלאו עצמו, ללא יחס לעשה של שביתת הארץ והשפעתו על מערכת האיסורים. בשלב הבא דן הבבלי, מתוך ציטוט הסוגיה הארץ-ישראלית, בשאלת יחסי הלאו עם העשה. הביטוי המעשי לכך הוא השאלה: האם לוקים על החרישה74רק החרישה נכללת בדיון הזה, שכן שאר המלאכות כבר הוכרע שתוקפן מדרבנן.?
- Sheviit._.6.169
ב. יחסי הלאו והעשה
- Sheviit._.6.170
... איתמר: החורש בשביעית, רבי יוחנן ורבי אלעזר. חד אמר: לוקה, וחד אמר: אינו לוקה.
- Sheviit._.6.171
לימא בדרבי אבין אמר רבי אילעא קמיפלגי, דאמר רבי אבין אמר רבי אילעא: כל מקום שנאמר כלל בעשה, ופרט בלא תעשה – אין דנין אותו בכלל ופרט וכלל. מאן דאמר לוקה – לית ליה דרבי אבין אמר רבי אילעא, ומאן דאמר אינו לוקה – אית ליה דרבי אבין!
- Sheviit._.6.172
[=נאמר: החורש בשביעית, ר' יוחנן ור' אלעזר. אחד אמר: לוקה והאחר אמר: אינו לוקה. בא נאמר שהם חולקים בדברי ר' אבין בשם ר' אילעא, שהוא אמר: כל מקום שנאמר כלל בעשה ופרט בלא תעשה, אין דנים אותו בכלל ופרט וכלל. מי שאמר לוקה – אין לו של ר' אבין בשל ר' אילעא (זאת אומרת הוא חולק על דבריו), ומי שאמר אינו לוקה – יש לו את ר' אבין]
- Sheviit._.6.173
הבבלי מציג את מחלוקת ר' אלעזר ור' יוחנן האם לוקים על החרישה. כאפשרות לשורש המחלוקת בא הסבר זהה להסבר הירושלמי לעיל: הסברא לפיה לוקים על החרישה, עולה מקריאת הפסוקים כמערכת של כלל ופרט, עשה המרחיב את הלאו גם לחרישה. לעומתו, הסובר שאין לוקים על החרישה, לא מקבל את הקריאה של כלל ופרט בפסוקים, היות והכלל הוא עשה והפרט הוא לא תעשה. ממילא, אין בלאו אלא מה שנכתב בפסוק במפורש, ולא לוקים על החרישה.
- Sheviit._.6.174
לא, דכולי עלמא לית ליה דרבי אבין אמר רבי אילעא. מאן דאמר לוקה – שפיר. ומאן דאמר אינו לוקה – אמר לך: מכדי, זמירה בכלל זריעה, ובצירה בכלל קצירה, למאי הלכתא כתבינהו רחמנא? למימר דאהני תולדות הוא דמיחייב, אתולדה אחרינא לא מיחייב.
- Sheviit._.6.175
[=לא לכל העולם אין את ר' אבין בשם ר' אילעא. מי שאמר לוקה – שפיר (שהרי יש כלל ופרט וכלל). ומי שאמר אינו לוקה, אמר לך: הרי זמירה בכלל זריעה ובצירה בכלל קצירה – לשם איזו הלכה כתבה אותן התורה? לאמר שעל אלו התולדות הוא מתחייב, על תולדה אחרת לא מתחייב]
- Sheviit._.6.176
הבבלי דוחה הסבר זה למחלוקת, ובכך מבטל למעשה את הדיון הארץ ישראלי, המוכן לנתק בין הלאו לעשה. לשיטת הבבלי, פשוט ומוסכם שיש בפרשיה מבנה של כלל ופרט וכלל, וישנו יחס בין העשה ללאו. נקודת המחלוקת היא, האם יש בכוח מבנה זה להקרין על הלאו ולהרחיב אותו עד שיכלול גם את מלאכת החרישה, או שמא יש לימוד מיוחד לצמצום הלאו ("זמירה בכלל זריעה הייתה"), ולא ניתן להרחיבו (כדעת רבא לעיל).
- Sheviit._.6.177
ולא? והתניא: שדך לא תזרע וכרמך לא תזמר... מה זריעה מיוחדת – עבודה שבשדה ושבכרם – אף כל שהיא עבודה שבשדה ושבכרם!
- Sheviit._.6.178
מדרבנן, וקרא – אסמכתא בעלמא.
- Sheviit._.6.179
שוב חוזרת הסוגיה ומצטטת את התורת כוהנים, כקושיה חריפה על הדעה לפיה לא לוקים על החרישה, ושוב עונה הגמרא שכל המלאכות הן מדרבנן, והלימודים הם בגדר אסמכתא בלבד. למסקנה נראה שהתלמוד מאמץ את דעת רבא, והלאו נשאר מצומצם לזריעה וזמירה, המלאכות הנזכרות בפסוק בלבד.
- Sheviit._.6.180
המהלך הפנימי של הסוגיה – צמצום המהפכה
- Sheviit._.6.181
הבבלי מצטרף למשפחת השביתה
- Sheviit._.6.182
דעתו העקרונית של הבבלי היא שישנו יחס בין העשה ללאו, והם מהווים כלל ופרט של שביתה. הבבלי מצטרף בתפיסה זו ל'משפחת השביתה', כמו התורת כוהנים ור' אלעזר בירושלמי: המרכז הוא השביתה, והלאו הוא אחריותו של האדם לשביתה זו. המשכה הישיר של גישה זו מתבטא בשיטת אביי: הלאו מורחב לכל תולדות הזריעה והזמירה – עבודות שדה וכרם. לאור החלק השני של הסוגיה, נראה שדעתו תהיה שלוקים גם על החרישה. עמדה זו זהה לעמדת ר' אלעזר בירושלמי.
- Sheviit._.6.183
העמדה המפתיעה והמקורית היא דעת רבא, והשלכותיה בסוגיה. רבא מקבל את מערכת היחסים של התורה, בה הלאו משולב בתוך העשה וכלול בו. אולם הוא טוען שלא תתרחש שום הרחבה, ובפועל אין כל השלכה של שביתת הארץ על האדם, מעבר לזריעה וזמירה המופיעות בתורה. הסיבה לכך היא שהתורה בעצמה עצרה את התפשטות הלאו והשאירה אותו כנקודה מצומצמת בתוך העשה – "זמירה בכלל זריעה, ובצירה בכלל קצירה". הצמצום הפנימי הזה, משליך הן על הלאו שלא יכול להתרחב וכולל רק זריעה זמירה, והן על העשה שלא יכול לקבל תוקף לאו, ולכן אין לוקים על החרישה.
- Sheviit._.6.184
דעת רבא – האדם הקטן אל מול שביתת הארץ
- Sheviit._.6.185
מדוע מתעקש רבא לצמצם את מחויבות האדם רק למלאכות המפורשות בתורה?
- Sheviit._.6.186
נראה שרבא מודה שהאדם שולב על ידי התורה בתוך שבת הארץ, ומתוכה נדרש ממנו לשבות. אולם, רבא מעצים את הפער בין האדם ושדהו לבין הארץ הגדולה: לא בכדִי צמצמה התורה את אמירתה לאדם, לא לחינם ישנו פער ספרותי שכזה בין השביתה הכוללת הכול לצו המזערי לאדם. חלקו של האדם בשביתת הארץ קטן הוא מאוד, וכוחו להשפיע באמת על הארץ מצומצם ביותר. רק פעולה אנושית מובהקת, החודרת בקרקע ומצמיחה כזריעה (ותולדתה הקרובה זמירה), יכולות לפגוע בשביתת הארץ. אשר על כן, רק בתחום זה תבוטא אחריותו המעשית. כל מלאכות השדה והכרם הנעשות בארץ, המטיבות את הקרקע ואפילו מצמיחות, אינן מסוגלות להשפיע באמת על השביתה.
- Sheviit._.6.187
רבא מחזיר אותנו, בצורה שונה מר' יוחנן בירושלמי, אל התורה בפשטותה. ישנו פער עצום בין הימנעות האדם משדהו, לבין שביתת הארץ הגדולה. שיטתו מעמידה את בני אדם בענווה אל מול שביתת הארץ, עם אחריותם המוגבלת להתרחשותה. כאן מסתיים המהלך שהתרחש בתלמודים: החזרת האדם למקומו בשנת השבע (כפי שהוא בתורה), והכרה בכך שכל ההרחבה והשותפות נובעת מהתורה שבעל פה, החפצה להרחיב את הזדהות האדם עם האדמה דרך אחריותו המעשית.
- Sheviit._.6.188
סיכום הסוגיה עד כה
- Sheviit._.6.189
בסיום ההתפתחות מן התורה שבכתב אל התורה שבעל פה, ננסה לבחון את שעברו בני הזוג אדם-אדמה, בכל אחד מן השלבים.
- Sheviit._.6.190
בתורה שבכתב, התרחשות השביתה מתרכזת באדמה כהויה טבעית העולה לה'. לעומתה, האדם כבן זוגה הפעיל והיוצר, נדרש לבטל את כוח הפעילות הזכרית שלו ולהימנע מזריעה בשדה.
- Sheviit._.6.191
ביצירה התנאית נעשתה מהפכה. האדם מצטרף אל בת זוגו האדמה השובתת ושובת עימה, כשותף ואחראי על שביתת האדמה. גם שלילת הזריעה (הלאו), מהווה חלק מאותה התרחשות חיובית (העשה) של הזדהות והצטרפות אל תנועת האדמה. מעתה הפרשיה כולה יוצרת את שביתת הארץ, ואיסור הזריעה והזמירה אינו באמת תנועה השוללת את כוח הזכר היוצר ומבטלת את כוח היצירה שבו, אלא ביטוי להצטרפות אל בת זוגו הטבעית השובתת.
- Sheviit._.6.192
האמוראים בתלמודים השונים, מתפלגים לשתי סיעות:
- Sheviit._.6.193
ר' אלעזר (בירושלמי) ואביי (בבבלי) ממשיכים את המהפכה התנאית שבתורת כוהנים, הרואה את התנועה העיקרית של האדם בשנת השבע כהצטרפות מודעת לתנועת השביתה של בת זוגו – האדמה.
- Sheviit._.6.194
לעומתם, ר' יוחנן שב בשורש הדברים אל פשט תורה שבכתב. עיקר התנועה של האדם היא שלילית, עצירת כוח היצירה המבטא את בעלותו על השדה. אך תנועה זו נעשית לא מתוך נתק, כי אם למען תנועת בת הזוג – האדמה השובתת. מתוך כך ישנו עשה מלווה ללאו.
- Sheviit._.6.195
בין שתי גישות אלו נמצאת שיטת רבא, שהלכה כמותו. מצד אחד רואה רבא את תפקידו של האדם כחלק מתנועת השביתה (כר' אלעזר וכאביי). מצד שני הוא קרוב לר' יוחנן, בכך שמקום האדם בתוך השביתה של הארץ הוא קטן ומוגבל.
- Sheviit._.6.196
גישות אלו משלימות האחת את רעותה, ומעצבות את מערכת היחסים שבין האדם לאדמה בשנת השבע. מחד יש בשביעית ביטול ושלילה של האדם היוצר, על מנת לתת מקום להתרחשות הטבעית של האדמה. מאידך, האדם מזדהה ומצטרף באופן מודע לשביתתה של הארץ, ומכיר באחריותו ובשותפותו החלקית כלפיה.
- Sheviit._.6.197
מה צריכה להיות התנועה הנפשית העיקרית באדם: האם תנועת הביטול (המופנית כלפי עצמו), או תנועת השותפות אל ההתרחשות שעוברת בת זוגו והשמירה עליה?
- Sheviit._.6.198
אם נשפוט לפי המחלוקות בסוגיה, כנראה שישנן נשמות שונות, ולהן פתרונות שונים. את שאלת ההכרעה נבחן בספר הפסיקה של הרמב"ם: כיצד הכריע במחלוקת שפילגה את האמוראים לשני מחנות?
- Sheviit._.6.199
פסיקת הרמב"ם
- Sheviit._.6.200
א מצות עשה לשבות מעבודת הארץ ועבודת האילן בשנה שביעית שנאמר ושבתה הארץ שבת לה' ונאמר בחריש ובקציר תשבות,
- Sheviit._.6.201
וכל העושה מלאכה מעבודת הארץ או האילנות בשנה זו ביטל מצות עשה ועבר על לא תעשה שנאמר שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור.
- Sheviit._.6.202
ב אינו לוקה מן התורה אלא על הזריעה או על הזמירה ועל הקצירה או על הבצירה, ואחד הכרם ואחד שאר האילנות.
- Sheviit._.6.203
ג וזמירה בכלל זריעה ובצירה בכלל קצירה, ולמה פרטן הכתוב לומר לך על שתי תולדות אלו בלבד הוא חייב ועל שאר התולדות שבעבודת הארץ עם שאר האבות שלא נתפרשו בענין זה אינו לוקה עליהן, אבל מכין אותו מכת מרדות.
- Sheviit._.6.204
...
- Sheviit._.6.205
י ומפני מה התירו כל אלה, שאם לא ישקה תעשה הארץ מלחה וימות כל עץ שבה, והואיל ואיסור הדברים האלו וכיוצא בהם מדבריהם לא גזרו על אלו שאין אסור מן התורה אלא אותן שני אבות ושתי תולדות שלהם כמו שביארנו. (משנה תורה, הלכות שמיטה ויובל פרק א)
- Sheviit._.6.206
לאחוז את החבל בשני קצותיו
- Sheviit._.6.207
קריאה פשוטה בהלכות אלו מעוררת תמיהה. בתחילת דבריו (הלכות א-ג) כותב הרמב"ם שכל עבודות הארץ והאילן נאסרו בשביעית מהתורה, גם בעשה וגם בלאו. עד כאן נראה שהוא סובר כדעת ר' אלעזר בירושלמי.
- Sheviit._.6.208
בהמשך מסייג הרמב"ם את פסיקתו, על פי דברי רבא: למרות שיש לאו ועשה, אינו לוקה אלא על המפורט בתורה. פירוט ארבע המלאכות בפרשיה מונע התרחבות בחיוב המלקות, ומתוך כך לא לוקים על שאר האבות (!) ועל שאר התולדות. על כן אין מלקות על החרישה שהיא אב, אך החורש בשביעית עובר בעשה ובלאו.
- Sheviit._.6.209
בסוף דבריו (הלכה י) כותב הרמב"ם מפורשות שרק זריעה וזמירה אסורות מהתורה, ושאר המלאכות אינן אסורות אלא מדרבנן. רק הלאו המפורט (ובהתאם אליו העשה) אסור מהתורה. כל שאר האיסורים הם הוספת חכמים. זוהי גישה מצמצמת, המזכירה את הדעה הקיצונית ביותר – דעת ר' יוסי בירושלמי – שכל האיסור מסתכם בלאו המפורש.
- Sheviit._.6.210
על כורחנו, נראה שהרמב"ם מקבל את שתי האמירות כנכונות, והדעות שהתפלגו משתלבות יחד. אולם כיצד ניתן לקבל דבר והיפוכו? בראשית דבריו מובן כי עבודת הארץ והאילן על כל הרחבותיה נאסרה מן התורה (אמנם בלי מלקות), ואילו בסיום דבריו מובן שאלו מלאכות שתוקפן מדרבנן, ולכן ניתן להקל בהן?
- Sheviit._.6.211
דרך האמצע
- Sheviit._.6.212
היכולת להכיל את שתי הגישות יחד, מצריכה ראייה מורכבת של שני הפנים של הפרשיה, ומערכת יחסים המתקיימת ביניהם. פן אחד הוא ציווי פנימי ומפורש, ואילו הפן שני הינו ציווי מקיף שאינו מפורש, אך מהווה את מגמת הציווי הפנימי. נציג את שני הציוויים:
- Sheviit._.6.213
ציווי פנימי ומפורש: מרכז הציווי הוא האיסור המעשי המפורש בתורה הלאו "שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור", והעשה העומד ככפוף אליו. מנקודת מבט זו שאר המלאכות לא נאסרו מהתורה, אלא נולדו מתוך יצירת חז"ל ולכן אפשר להקל בהן (הלכה י).
- Sheviit._.6.214
ציווי מקיף: כאן ניתן מקום לאמירה המקיפה והלא מפורשת – "ושבתה הארץ שבת לה'". אמירה זו מלווה את כל הפרשיה, בפתיחתה, במהלכה ובסופה. אף שאינה ציווי מעשי מפורש, אמירה זו משקפת את רוח התורה, המרחפת מסביב לצו הפרטי הישיר והמוגבל.
- Sheviit._.6.215
חכמים תרגמו את הרוח המקיפה והמגמתית לשפה הלכתית. מתוך הקשבה לציווי המקיף, יצרו חכמים מעין 'עשה כללי', המחייב שביתה נרחבת של האדם מכל עבודת ארץ ואילן. קריאת הפרשיה מנקודת המבט הזו, רואה את העשה כמרכז – 'כלל', ואילו הלאו משמש כ'פרט' המורחב לכל מה שכולל העשה (אף שבפועל יש הגבלה על המלקות). הציווי המקיף והלא מפורש, היווה את הנדבך המרכזי לכל יצירת חז"ל – על פיו הרחיבו את איסורי שביעית, ומתוכו עיצבו את פרטי ההלכות.
- Sheviit._.6.216
זו הסיבה שמצד אחד ניתן להתייחס אל העשה של שביתת הארץ כציווי התורה, ומצד שני כיצירת חז"ל.
- Sheviit._.6.217
הרמב"ם בתחילת דבריו רצה לתת רקע לכל הלכות חז"ל, האוסרות עבודת הארץ והאילן. לכן פתח את ההלכות מנקודת המבט של הציווי המקיף – 'רוח התורה' ממנה ינקו חכמים. רק בסוף ההלכות, בנימוק ההקלות הקיימות באיסורים הללו, גילה הרמב"ם את נקודת המבט המצמצמת: רק הציווי המפורש לאדם (הלאו) נאסר מהתורה, ואילו כל ההרחבה מצד הארץ מקורה ותוקפה הוא מדרבנן.
- Sheviit._.6.218
כך נתן הרמב"ם באמירתו הכפולה, מקום לשני התנועות כמרכז. מצד אחד הציווי הפנימי והישיר – ה'לאו' הממוקד באדם – כמרכז צו התורה. ומצד השני הציווי הכולל והמקיף – ה'עשה' הכולל את הלאו בתוכו (אם כי ללא המלקות) – כמרכז מגמת התורה, שעיצבה את דיני החכמים. "ואלו ואלו דברי א-להים חיים".
- Sheviit._.7.1
"עֵת הַזָּמִיר הִגִיעַ": המפגש המחודש בעונת האביב
- Sheviit._.7.2
אֶל גִּנַּת אֱגוֹז יָרַדְתִּי לִרְאוֹת בְּאִבֵּי הַנָּחַל לִרְאוֹת הֲפָרְחָה הַגֶּפֶן הֵנֵצוּ הָרִמֹּנִים
- Sheviit._.7.3
פתיחה
- Sheviit._.7.4
האביב הגיע, וכמדי שנה בשנה מלאו השדות בשיבולים גדושות, ופירות האילן מכבידים על אמירי העצים. אך שנה זאת, שנת השבע, אינה ככל השנים. תבואת שנה זו היא מפירותיה של 'שבת הארץ', פירות שגדלו מאליהם, ללא עבודת האדם, כתנועה בלעדית של הטבע העולה אל ה'. בפרק זה נתאר את צעדי האדם השב לראשונה אל האדמה ואל יבולה, לאחר ההימנעות מעבודתה בחורף. אלו צעדים זהירים של חיזור מחדש, הנע במעגלי ריחוק וקירוב, בבחינת "שמאל דוחה וימין מקרבת". כבכל תנועה משותפת, לכל צד יש את סיפורו הוא, והמפגש ביניהם הוא היוצר את הסיפור השלם. במהלך הפרק נשלב קטעים בסגנון סיפורי, אשר ימחישו את התחושות האפשריות של האדם והאדמה. נפתח בתיאור האביב בשנת השבע מנקודות ראותם של האדם והאדמה.
- Sheviit._.7.5
האדם: במהלך חודשי החורף משתחרר האדם מתחושת הבעלות היצרנית, שחרור מעמדת שליטה ומכפיית האדמה להצמיח פירות לצרכיו האישיים. בתום החורף, עם בוא האביב, עלול האדם להאמין לתומו כי שביתתו מעבודה שחררה אותו לחלוטין מתודעת הבעלות ומיצר החמדנות הטבועים בו; אך הוא לומד לדעת כי עת האביב מציבה בפניו התמודדות נוספת.
- Sheviit._.7.6
במהלך החורף צמחו להם פירות החופש והדרור, ועתה מבקש האדם לרדת אל שדהו, ולזכות בטוב הארץ שעלה ברשותו. האם באמת התנקה האדם במשך ימי החורף? האם לא תתחדש תודעת הבעלות עתה, עם בֹא האדם לקצור קצירו ולאסוף פירותיו? כיצד תימצא לאדם דרך חדשה לחזור אל שדהו, שלא כבשש השנים?
- Sheviit._.7.7
האדמה: בחורף השביעית, התחיל השחרור שהאדמה כה ציפתה לו. הכבלים שהושמו על עציה ורגביה הוסרו, והאדמה שבתה מפעילותה: "ושבתה הארץ שבת לה'". עתה, עם בֹא האביב, מצמיחה היא את פריה בחופשיות, ללא התערבות האדם. אך התהליך טרם הושלם במלואו. נוכחותו הנפרדת של האדם, בעלי השדה, מורגשת היטב. לאדמה החפצה לקבל את כולם, קשה מאוד הצמצום לשדה פרטי השייך לבעלים יחיד ומסויים. אמנם הפירות צמחו בצורה חופשית, אך האדמה נתונה עדיין תחת האדם הפרטי, העלול לאסוף את פירותיה ולנכסם לעצמו. זו אינה שביתה במובנה המלא.
← Previous · Next → — showing 701–800 of 1,667
Adam min ha'adamah, Otniel 2008. Via Sefaria (sefaria.org), Sefaria-Export. Version source: https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002611318/NLI Licence: CC-BY-NC. Source.