Adam Min HaAdamah
- Sheviit._.6.26
מכיוון שמגמת פסוקי שמות היא התמודדות עם חווית הבעלות של אדוני השדה60ראה בפרקי השער הקודם – 'התהלך לפני והיה תמים - אופי החיים בארץ', וכן 'יחסי השש ושבע'., מובן שחובת השמיטה והעזיבה של הקרקע הינה פועל-יוצא של אותה מגמה. הפרשיה מתמקדת בבעל השדה, וקוראת לו לשנות את דרך שש השנים.
- Sheviit._.6.27
ויקרא: שביתת הארץ והימנעות האדם מפעילות בה
- Sheviit._.6.28
דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַה': שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְמֹר כַּרְמֶךָ וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ: וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ שַׁבָּת לַה' שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר: אֵת סְפִיחַ קְצִירְךָ לֹא תִקְצוֹר וְאֶת עִנְּבֵי נְזִירֶךָ לֹא תִבְצֹר שְׁנַת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ: (ויקרא כה, ב-ה)
- Sheviit._.6.29
בניגוד לפרשיית שמות, המתמקדת בבעלים, בפרשיית ויקרא אי העשייה ממוקדת בארץ – הארץ הגדולה השובתת שבת לה'61ישנה הבחנה ברורה בין השימוש במושג 'ארץ' בפרשיות השונות: בשמות, המשמעות של ארץ היא השדה של האדם – "ארצך". ואילו בויקרא, הארץ היא ארץ ישראל, ארץ ה', הארץ הגדולה העומדת בניגוד לשדה הפרטי של האדם. 'הארץ' מול 'שדך'.. זהו הקול שנמצא במרכז ההתרחשות, והוא הפותח את הפרשיה ("ושבתה הארץ שבת לה'") ואף חוזר וחותם אותה ("שבת שבתון יהיה לארץ שבת לה'").
- Sheviit._.6.30
אולם, בתוך הקול הכללי של שביתת הארץ, משתלב קול משני הפונה אל האדם ואל שדהו הפרטי. במשך שש השנים זורע האדם בשדהו, וכעת הוא מצווה להדיר את רגליו ממנו על מנת לשמור את שבת הארץ. בשנת השבע האדם נאסר בהכנת היבול – זריעה וזמירה, ובאיסופו – קצירה ובצירה.
- Sheviit._.6.31
שביתת הארץ בשנת השבע אינה הפסקה סתמית, ואינה תוצאה של מעשה האדם. שביתת הארץ היא מציאות חיים חיובית בה הארץ עולה אל ה'. ככלל, הארץ בספר ויקרא היא מציאות חיה, דינאמית, הפועלת כטבע א-להי: היא מקיאה את יושביה, שובתת בשנת השבע, ואם חלילה לא יקיימו ישראל את השביעית, תִּרְצֶה הארץ את שבתותיה בזמן הגלות. האדם מצוּוה שלא להפר את שביתתה הטבעית של הארץ בפעילות של זריעה וזמירה בשדהו. מתוך כך, יחזור שדהו הפרטי להיות חלק מן הארץ הגדולה.
- Sheviit._.6.32
סיכום פסוקי התורה: זוגיות קוטבית
- Sheviit._.6.33
שני הקולות הללו – תיקון בעלות האדם בשמות ושביתת הארץ בויקרא – יוצרים סיפור שלם, הצומח בין שני בני הזוג: אדם-אדמה.
- Sheviit._.6.34
חצי הסיפור שבשמות, מתאר את תהליך השינוי שעובר האדם כבעלים, המוותר על בעלותו ועל יחסו הרכושני כלפי שדהו. לעומתו, מתאר חצי הסיפור שבויקרא את תהליך השינוי שעוברת בת הזוג, האדמה, בשביתתה הטבעית לה'. בתוך השביתה הטבעית טמונה השפעת התהליך על האדם הפועל בשדהו, שנדרש להשתנות בהתאמה.
- Sheviit._.6.35
מציאות השביעית צומחת מתוך אי עשייה. אצל האדם זוהי אי עשייה שלילית, ואילו לארץ זוהי אי עשייה של התרחשות ותנועה. האדם והאדמה שני הפכים הם. האדם כוח זכרי, אקטיבי ויוצר, ואילו האדמה כוח נִקבי, פסיבי וטבעי.
- Sheviit._.6.36
במשך כל שנות השש, האדם (הזכר) יוצר ופועל באדמה: זורע בה והופך חלקים ממנה להיות שדהו, חלק ממרחב היצירה שלו – "שש שנים תזרע שדך". כוח היצירה שבאדם, ההופך את האדמה מטבע בר לשדה, מקנה לו את חווית הבעלות על השדה ועל יבולה, כחלק מיצירתו האישית.
- Sheviit._.6.37
בשנת השבע מתעוררת הארץ הגדולה לגלות את טבעה העצמי הא-לוהי: "ושבתה הארץ שבת לה'". האדמה, שנקרעה מהטבע לשש שנים והפכה לִשְׂדה יצירה אנושי-פרטי, חוזרת בפנימיותה להיות חלק מהארץ הגדולה. מגמתה של ההתעוררות הטבעית היא שביתת הארץ לה' וגילוי טבעה העצמי. "למה נקרא שמה ארץ, שרצתה לעשות רצון קונָהּ" (בראשית רבה פרשה ה, ד"ה ויקרא אלהים). מתוך כך נדרש בן זוגה, האדם, לשנות את היחס כלפיה בשנת השבע. בכל השנים הוא מתפקד ככוח יוצר, וכעת הוא נקרא לעצור את כוח היצירה של זריעה וזמירה בשדהו ובכרמו, ולתת לטבע לעלות מאליו. יחד עם ביטול היצירה בשדה, נדרש האדם לוותר על חוויית הבעלות על השדה – חובת השמיטה.
- Sheviit._.6.38
בכך מתרחש היפוך משש השנים לשנת השבע:
- Sheviit._.6.39
שש השנים: העיקר הוא הכוח האנושי, הזכרי והאקטיבי הפועל בשדהו. בשנים אלו הכוח הנשי נתון תחתיו, הופך לשלו, ומתנתק מהארץ הגדולה.
- Sheviit._.6.40
השנה השביעית: העיקר הוא הכוח הנשי של האדמה, הפועל באופן פסיבי – שביתה בכל הארץ. הכוח הזכרי מגיב אליו באי עשייה והימנעות משדהו – הפסקת תנועת היצירה, ואיבוד חלקי של הבעלות.
- Sheviit._.6.41
לסיכום, נציג את הקריאה המצומצמת בפרשיית ויקרא, המציגה זוגיות קוטבית של האדם מול האדמה:
- Sheviit._.6.42
מלאכת האדם | שביתת הארץ
- Sheviit._.6.43
כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם | וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַה':
- Sheviit._.6.44
שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְמֹר כַּרְמֶךָ
- Sheviit._.6.45
וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ: | וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ שַׁבָּת לַה'
- Sheviit._.6.46
שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר: אֵת סְפִיחַ קְצִירְךָ לֹא תִקְצוֹר וְאֶת עִנְּבֵי נְזִירֶךָ לֹא תִבְצֹר | שְׁנַת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ:
- Sheviit._.6.47
יצירת חז"ל – האדם והארץ שובתים יחד
- Sheviit._.6.48
בשער הקודם הצגנו את ההימנעות מעבודת האדמה כפי שהיא עולה מתוך פסוקי התורה. חכמי תורה שבעל פה ברוח קודשם, המשיכו, הרחיבו והעמיקו את תמונת השביעית. לעתים נראה כאילו ביקשו לשוות לה גוונים חדשים ונוספים, מכוח דרישת התורה.
- Sheviit._.6.49
בקריאה מינימליסטית של פסוקי התורה, מקומו של האדם בשנת השבע נראה דל. לכאורה, מתמצֵית חובתו בהפסקת היצירה: לא לזרוע בשדהו ולא לזמור את כרמו. מפסוקי ויקרא עשויה לעלות המסקנה שהאדם יכול להמשיך ולהפטיר כאשתקד בכל הפעילות הרגילה בשדה, שאינה יצירה מובהקת, ומה שנאסר הוא רק הפעילות היוצרת של הזריעה והזמירה. בראיה כזו, האדם אכן אינו יוצר יצירה חדשה; אך מה באשר לאדמה, 'בת זוגו'? האם במצב שכזה נוכל לומר שהארץ שובתת ומתנקה מפעילות האדם באופן מלא?
- Sheviit._.6.50
נראה שעל מנת ליצור שביתה מלאה, דרושה ראיה רחבה יותר של איסור הפעילות בקרקע ושל תכליתו.
- Sheviit._.6.51
עם זאת, אין זה פשוט להרחיב את מעגל המלאכות האסורות מעבר למלאכות שנזכרו בתורה, שכן מדוע יהיה האדם אחראי לשלמות שביתת הארץ? הרי בקריאה פשוטה של פסוקי התורה, נמצא את אחריותו רק בלאו של "שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור" – הימנעות מפעילות זכרית יוצרת. ההתרחשות ה'נקבית' של שביתת הארץ, אינה נובעת מהתנהגותו ואינה מוטלת עליו; היא הוויה העולה מאליה.
- Sheviit._.6.52
הפרשיה בעיני חכמים
- Sheviit._.6.53
מתוך הקשבה רגישה ועדינה לשביתת הארץ ולשייכות האדם בה, דחו חכמים אפשרות קריאה פשטנית זו, שהרי הפרשיה נפתחת בהכרזה חגיגית: "ושבתה הארץ שבת לה'" – שביתה מלאה וגורפת. בקריאה מעמיקה של הפסוקים, ראו חז"ל בשביתת הארץ, ההתרחשות המרכזית בפרשיה, מעין 'כלל' המהווה את יתר ההתרחשויות בה. חובת אי העשייה של האדם נכללת בין השורות, כ'פרט' בתוך שבת הארץ. היכללות זו לא באה לבטא ניגוד בין האדם לאדמה, אלא להפך: חיבור היוצר אחריות ושותפות של האדם בקיום השביתה.
- Sheviit._.6.54
על פי הבנה זו, של אי פעילות האדם כפרט בתוך שבת הארץ, קראו חכמים את פסוקי ויקרא כך:
- Sheviit._.6.55
כלל כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַה':
- Sheviit._.6.56
[שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְמֹר כַּרְמֶךָ וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ:
- Sheviit._.6.57
וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ שַׁבָּת לַה']62הפסוקים המובאים בסוגריים אינם מופיעים בדרשת חז"ל, אך הצגנו אותם משום שזוהי הקריאה השלמה של חז"ל בפרשיה.
- Sheviit._.6.58
פרט שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר
- Sheviit._.6.59
אֵת סְפִיחַ קְצִירְךָ לֹא תִקְצוֹר וְאֶת עִנְּבֵי נְזִירֶךָ לֹא תִבְצֹר
- Sheviit._.6.60
כלל שְׁנַת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ:
- Sheviit._.6.61
וכדברי ר' אלעזר בירושלמי63ירושלמי כלאיים, פרק ח הלכה א.:
- Sheviit._.6.62
ושבתה הארץ שבת לה' כלל
- Sheviit._.6.63
שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור פרט,
- Sheviit._.6.64
הזרע והזמר בכלל היו, ולמה יצאו? להקיש אליהן ולומר לך: מה זרע וזמר מיוחד שהן עבודה בארץ ובאילן אף כל דבר שהוא עבודה בארץ ובאילן.
- Sheviit._.6.65
שיתוף האדם בשביתת הארץ
- Sheviit._.6.66
קריאת חכמים מעניקה לשבת הארץ פנים חדשות. חז"ל חיברו את הפסוק העוסק באיסור על האדם עם הפסוקים שלפניו ואחריו, העוסקים בשביתת הארץ הגדולה. ביאור זה הוא צעד משמעותי: אל ה'לאו' המפורש, נוסף גם ה'עשה' המתבקש, אשר מקיף אותו. עתה לפנינו מערכת שמרכזה הוא הדאגה לשביתת הארץ ('העשה'), ומימושה היא באמצעות הציוויים השליליים ('הלאו'). מעתה, חלקו של האדם בשביתה אינו סביל בלבד, בדרך של הימנעות מיצירה בשדה, כי אם גם במעשה פעיל של דאגה לשבת הארץ הכללית. שביתת הארץ הינה התרחשות משותפת לאדם ולאדמה, שעליה האדם קרוא ליטול אחריות, כ'עשה' המוטל על כתפיו64בשלב זה נציין שהננו משתמשים במינוחים 'עשה' ו'לאו', למרות שהם אינם מופיעים במקורות התנאיים שציטטנו. המינוחים מופיעים לראשונה רק באמוראים בירושלמי בסוגיית איסורי המלאכה – "שהכלל בעשה ופרט בלא תעשה" (דברי ר' יוחנן, וראה בהמשך). השתמשנו כאן בתבנית כללית שתופיע באמוראים בשלב מאוחר יותר, מתוך הנחה שהמונחים עשה ולאו אינם זרים לתנאים. האמירה "ושבתה הארץ", שהפכה בחז"ל להיות ציווי חיובי על האדם (ה'כלל' בתורת כוהנים), תוצג בדברינו כ'עשה', ואילו הציווי המפורש "שדך לא תזרע" (ה'פרט' בתורת כוהנים) יוצג כ'לאו'.. מתוך השתקפות שביתת הארץ בעולמו של האדם, מתרחבת בחז"ל האחריות לשביתה באופן מעשי, ומרחיבה את היקפו של הציווי לכלל הפעולות הרגילות – "אף כל דבר שהוא עבודה בארץ ובאילן".
- Sheviit._.6.67
קריאת הפרשיה בעיניים אלו, הופכת את הסיפור המקראי על פיו: מסיפור על זוגיות קוטבית – שש שנות בעלות ושנת עזיבת הארץ – לסיפור על זוגיות של שותפות והזדהות: שש שנות בעלות ושנה של שביתה משותפת.
- Sheviit._.6.68
ראיית העשה של שביתת הארץ ככלל, ואת ציווי האדם כפרט בתוכו, שינתה את משמעות הלאו "שדך לא תזרע". הלאו, העוסק במקומו של האדם, אינו נתפס עוד כתנועת ריחוק, אלא כביטוי לשביתת הארץ בעולמו של האדם. האיסור לזרוע ולזמור הוא חלק מן הקריאה הרחבה לאדם להשתתף בשביתת הארץ! ממילא, לא רק זריעה וזמירה נאסרו, אלא כל מלאכה המפֵרה את שביתת השדה נאסרת הן ב'לאו' ("לא תזרע") והן ב'עשה' ("ושבתה הארץ"). אין הזרע והזמר אלא דוגמאות בלבד לכלל מלאכות השדה האסורות.
- Sheviit._.6.69
קריאת הפרשיה במדרש ההלכה
- Sheviit._.6.70
צמצום שביתת הארץ בעקבות הלאו
- Sheviit._.6.71
ראינו כי בחז"ל השביתה אינה רק הוויה טבעית של הארץ, אלא גם אחריות המוטלת על האדם. מרגע שהאדם נעשה שותף בשביתה, עולה מאליה השאלה, מה נכלל בתחום אחריותו על שביתת הארץ? אילו מלאכות נאסרו עליו?
- Sheviit._.6.72
הנימוק הדרשני להרחבת איסורי המלאכה, מצוי בתורת כוהנים. נעקוב אחר המדרש ונראה כיצד שביתת האדם ושביתת הארץ נתפסות כהתרחשות אחת משותפת ומקרינות זו על זו:
- Sheviit._.6.73
"ושבתה הארץ" יכול מלחפור בורות ושׁיחים ומערות, ומלתקן את המקוואות?
- Sheviit._.6.74
תלמוד לומר: "שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור". (תורת כוהנים בהר, פרשה א)
- Sheviit._.6.75
המדרש שואל מה למעשה כוללת שביתת הארץ? התשובה ניתנת מתוך התבוננות על בן הזוג השובת. כשם שהאיסור על האדם – "שדך לא תזרע" – עוסק בפעילות מצמיחה, כך שביתת האדמה היא מכל פעילות הקשורה לכוח המצמיח שבה, ולא לגופה הדומם (בורות, שׁיחים ומערות).
- Sheviit._.6.76
הרחבת הלאו בעקבות העשה
- Sheviit._.6.77
בתהליך הפוך, מקרינה שביתת הארץ על שביתת האדם, והלאו של "שדך לא תזרע" מתרחב.
- Sheviit._.6.78
אין לי אלא לזרע ולזמיר, (ו)לחריש, לעידור, לניכוש, ולכיסוח ולביקוע מניין? תלמוד לומר: "שדך לא וכרמך לא" – כל מלאכה שבשדך ושבכרמך.
- Sheviit._.6.79
ומנין שאין מזבלים, ואין מפרקים, ואין מעשנים בעלים, ואין מאבקים? תלמוד לומר: "שדך לא"
- Sheviit._.6.80
ומנין שאין מקרסמים, ואין מזרדים, ואין מפסלים באילנות? תלמוד לומר: "שדך לא וכרמך לא"
- Sheviit._.6.81
לא רק הזריעה והזמירה המפורשות בתורה נאסרו, אלא איסורים נוספים רבים נלמדו מן המילים "שדך לא". הלימוד מעביר את נקודת המוצא לאיסורים מפעולת האדם אל מלאכות השדה. נראה שההרחבה נובעת מהלשון המיוחדת של התורה: לא כתוב "לא תזרע שדך" (ביטוי המדגיש את האדם), אלא "שדך לא תזרע" (ביטוי המדגיש את השדה). ללמדך, שמגמת האיסור היא למנוע פעילות בשדה ובכרם, והם מוקד הציווי. מתוך כך, נאסרה על האדם כל עבודת ארץ ואילן, כחלק משותפותו בשביתת המרחבים הללו.
- Sheviit._.6.82
יכול לא יקשקש תחת הזיתים, ולא ימלא את הנקעים שתחת הזיתים, ולא יעשה עוגיאות בין אילן לאילן חבירו? תלמוד לומר: "שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור", הזרע והזמיר בכלל היו, ולמה יצאו? להקיש להם, אלא מה זרע וזמיר מיוחדים שהם עבודה בארץ ובאילן, אף אין לי אלא דבר שהוא עבודה בארץ ובאילן.
- Sheviit._.6.83
בקטע זה, החותם את התורת כוהנים, ניתן לראות באופן עוצמתי את תפקידו הכפול של הלאו: מצד אחד, הלאו אינו אלא פירוט והרחבה של העשה – ההשתקפות המעשית של הקריאה לשביתת הארץ. מנגד, ב'אור חוזר', הלאו שב ומעצב את גבולות השביתה, ומצמצם את העשה של שביתת הארץ לעבודת ארץ ואילן. ממילא, פעולות שאינן נחשבות עבודה – קשקוש תחת הזיתים, ועשיית עוגיות בין אילן לאילן חברו – לא זו בלבד שאינן נכללות בלאו, גם אין הן נכללות בעשה. מלאכות אלו אין בהן כדי להפר את שביתת הארץ.
- Sheviit._.6.84
בלשון המדרש: "הזרע והזמיר בכלל היו". באיזה כלל היו הזרע והזמיר? בכלל "ושבתה הארץ שבת לה'"; שכן הלאו היה כלול בעשה, כשמירת האדם על שביתת הארץ. "ולמה יצאו?" – למה נפרד הלאו מן העשה? – ללמדנו שגם העשה של שבת הארץ, כולל רק עבודת ארץ ואילן.
- Sheviit._.6.85
המדרש מעלה שהזריעה והזמירה היו בכלל ושבתה הארץ שבת לה'. אף על פי כן, הן יצאו והופיעו כאמירה שלילית, כאילו היו שתי אלה כל חזותה של השביתה עבור האדם. לשם מה? התשובה המפתיעה היא, שהאיסורים המפורטים כלפי האדם, אינם בבחינת מכלל לאו אתה שומע הן, אלא באים הם ללמדנו על גבולות השביתה החיובית של הארץ, וממילא על גבולות האחריות של האדם עליה.
- Sheviit._.6.86
מזריעה וזמירה אל כל עבודת ארץ ואילן
- Sheviit._.6.87
השביתה הלכה והתרחבה, וכל עבודת ארץ ואילן נאסרה בשנת השבע. כך, על גבי שתי המלאכות המוזכרות בתורה, נוספו בתורת כוהנים עוד שתים עשרה מלאכות אסורות. הרחבה מקיפה זו של איסורי השביעית מופיעה בכל הספרות התנאית: בתורת כוהנים, במשנה, בתוספתא ובמכילתא דרשב"י65הדיון במשנה (פרק ב) הוא על אלו מלאכות מותרות עד ראש השנה. מתוך כך, ברור שלאחר ראש השנה מלאכות אלו נאסרו. וכן מלאכות נוספות בתוספתא פרק א, ט-יא. במכילתא דרבי שמעון בר יוחאי (פרק כג): "כן תעשה לכרמך לזיתך" והלא הכרם והזית בכלל היו ולמה יצאו? להקיש אליהם: מה כרם מיוחד שהוא בעשה ועוברין עליו בלא תעשה, כך כל שהוא בעשה עוברין עליו בלא תעשה. מנין אין מזבלין ואין מפרקין אין מעפקין אין מעשנין אין מגזמין ואין מצדדין בעלין? תלמוד לומר: "כרמך". ומנין אין מקרסמין ואין מזרדין ואין מפסלין ואין מצדדין ואין מגזמין בעלין? תלמוד לומר "זיתך".. המאפיין המייחד מלאכות אלו מאחרות שלא נכללו באיסור הוא היותן עבודת ארץ ואילן. עבודה פוגעת בשביתה, ולכן כל מלאכה הנחשבת לעבודה חקלאית בשדה תיאסר. אולם, ישנן פעולות שאינן נחשבות לעבודה חקלאית מובהקת בארץ ובאילן, כגון קשקוש תחת הזיתים ומילוי הנקעים66בראשונים יתלבטו מה מייחד מלאכות אלו, וניתנו לכך כמה וכמה תשובות, ואכמ"ל.. מלאכות אלו הותרו בתורת כוהנים.
- Sheviit._.6.88
"מפני שהיא עבודה": הרחבת המלאכות במשניות שביעית
- Sheviit._.6.89
במשניות מסכת שביעית, האיסור לעשות פעולה חקלאית מסוימת מנומק מספר פעמים, בביטוי "מפני שהיא עבודה".
- Sheviit._.6.90
סכין את הפגין ומנקבין אותן, עד ראש השנה. פגי ערב שביעית שנכנסו לשביעית, ושל שביעית שיצאו למוצאי שביעית – לא סכין ולא מנקבין.
- Sheviit._.6.91
רבי יהודה אומר: מקום שנהגו לסוך – אינן סכין, מפני שהיא עבודה; מקום שנהגו שלא לסוך – סכין. רבי שמעון מתיר באלו, מפני שהוא רשאי בעבודת האילן. (משנת שביעית ב, ה)
- Sheviit._.6.92
אין קוצצין בתולת שקמה בשביעית, מפני שהיא עבודה. רבי יהודה אומר: כדרכה – אסור; אלא או מגביה עשרה טפחים, או גומם מעם הארץ. (שם ד, ה)
- Sheviit._.6.93
בשתי משניות אלו נקטו חכמים בפשיטות, שעיסוק הנחשב כעבודה (בארץ או באילן) אסור בשביעית. אולם ר' יהודה עושה הבחנה מעניינת בין עיסוק לעיסוק, לא רק על פי טיבו אלא גם על פי אופן ביצועו: מכיוון שעבודה נעשית על פי נוהג מקובל של מקום ודרך, הרי אם באותו מקום לא נהגו לבצע פעולה מסוימת, היא אינה נחשבת שם כעבודה. בדומה לכך, אם נבצע את הפעולה בצורה שונה מהדרך הרגילה לביצועה, כבר לא תהיה זו עבודה, והפעולה מותרת. בעיקרון זה מוצא ר' יהודה כלי ליצירה שיטתית של גמישות בכלל הפשוט.
- Sheviit._.6.94
סיכום יצירת חז"ל: זוגיות משתפת
- Sheviit._.6.95
כשנעמיק ונראה מה הוליד השינוי של חז"ל במערכת היחסים שבין האדם לאדמה, נגלה שיש כאן קריאה מחודשת וייחודית. לפי הקריאה המינימאליסטית של סיפור התורה, עלול להיווצר נתק בין האדם לאדמה בשנת השבע. התעוררות הארץ הגדולה השובתת, בשדות האדם ובמרחבי הבר של ארץ ישראל, אינה קשורה אל האדם, והוא אינו שותף בהתרחשותה. כל שנדרש מהאדם הוא להפסיק את כוח היצירה הזורע בשדהו הקטן. בכך טמונה סכנה: אי העשייה של האדם, במקום שתעורר היפתחות למרחבי הארץ הגדולה וחיבור עמוק לתהליך עליית הטבע לה', עלולה ליצור תרדמה וכליאת כוחות האדם לשנה.
- Sheviit._.6.96
פיתוח מערכת היחסים ממצב של זוגיות קוטבית למצב של זוגיות משתפת, מחברת את האדם להתרחשות האדמה השובתת.
- Sheviit._.6.97
חכמים לא רצו בניתוק התרחשות השביתה מהאדם, ויצרו נוכחות חיובית של שביתת הארץ בתוך עולמו של האדם67מדוע הדבר נעדר מתורה שבכתב ומופיע רק בתורה שבעל פה? ניתן ללכת בשני כיוונים, שייתכן ושניהם נכונים כאחד: כיוון ראשון: זהו הבדל מאפיין של התורה שבעל פה אל מול התורה שבכתב. התורה שבעל פה מחברת את האדם אל התורה שירדה מן השמים, מתקנת ומכינה את האדם לקבל את התוכן ההווייתי השופע. כמאמר חכמים: "אף על פי שאש יורדת מן השמים, מצווה להביא מן ההדיוט" (בבלי יומא כא, עמוד ב). ראה: אורות התורה, פרק א א-ב. כיוון שני: הדבר נובע מירידת העולם – קלקול הארת הטבע וקשר האדם עימו. התורה שבכתב, כציור האידיאלי, עוסקת במצב מתוקן, בו התעוררות הארץ לה' מאירה בגלוי. לאדם שמחובר לטבע ביחס נכון, תיראה השביתה לעיניים. חכמים בימי הבית השני ואחריו עוסקים בעולם שיש בו כבר ריחוק בין האדם לטבע, והטבע הארץ ישראלי אינו מאיר בפנימיותו כבבית הראשון. בבית ראשון חטא עם ישראל בעבודה זרה – פולחן הטבע האלילי, ובאי שמירת השמיטות והיובלות כמעלות את הטבע לה'. חטאים אלו פגמו בהארת הארץ וגרמו לגלות עם ישראל מארצו, וגם לכך שההארה הפנימית של הטבע הא-להי התעמעמה. לא רק הטבע הגדול של ארץ ישראל נפגם, כי אם גם היחס אל הטבע הגופני היהודי. לכן היה צורך בהרחבת הציווי המעשי ובהיפרטותו, כדי להשלים את החיסרון הטבעי בציווי מעשי. ייתכן ותהליך זה עומד מאחורי התגברות הצורך בשותפות ובעירוב האדם בהתרחשות של שביתת הארץ. מאחר שההתעוררות הטבעית עמומה יותר, הקשבת האדם לטבע הא-להי אינה עוד במיטבה.. הנוכחות החיובית מתבטאת באחריות שלו להימנע ממעשים שיפֵרו את השביתה בתוך מרחב הארץ והאילן. כך, מלבד המימד הטבעי של השביתה הקיים בתורה, נוסף בחז"ל מימד נוסף: מצוות עשה לאדם. מעתה האדם מקושר ונוטל חלק באחריות על שביתת הארץ בתחומו שלו.
- Sheviit._.6.98
סוף
- Sheviit._.6.99
שתי הדרכים – הימנעות האדם מפגיעה בשביתת הארץ ואחריות ושותפות בה – יתמזגו בסוף האביב, עם מפגשם המחודש של האדם והאדמה. יבולה של שבת הארץ יינתן לאדם בצורה עדינה, ללא התנשאות ורכושנות מצידו – "והיתה שבת הארץ לכם לאכלה".
- Sheviit._.6.100
השאלה בה ייחלקו הדרכים, נוגעת לדרך בה יגיע האדם לאכילה זו: האם על ידי ריחוקו מהאדמה, מתוך ביטול פנימי של כוח היצירה הזכרי (כפשט התורה), או שמא דווקא מתוך הזדהות עם שביתת הארץ והצטרפות אליה, כפי שדרשו חז"ל. מבחינה פנימית נראה כי שתי הדרכים הללו משלימות האחת את רעותה ויוצרות יחד את מתח החיים השלם: מצד אחד ריחוק של האדם, המאפשר קירבה מחודשת, ומנגד שותפות השומרת על תחושת השייכות לתהליך השביתה של הארץ.
- Sheviit._.6.101
הרהורים לימינו
- Sheviit._.6.102
אי העשייה כשינוי וכפתיחה רוחנית
- Sheviit._.6.103
הפסקת העבודה בארץ בשנת השבע נתפסת בעינינו לעיתים כתהליך הלכתי שלילי – איסור המעוגן בגדרי לאו ועשה. אולם ראיה חיצונית שכזו, אין די בה כדי ליצור בנו את השינוי הפנימי שרוצה התורה להשריש בתוכנו, ואף אין בה כדי למצות את עומקה של השפה ההלכתית עצמה. הרצון להבין את השפה ההלכתית בעומקה ולחוות את ההתרחשות הפנימית שהיא אמורה ליצור, מעורר שאלות פשוטות ויסודיות: כיצד שביתת הארץ הופכת להיות עשה המוטל על האדם? מה המשמעות ל'עשה של שביתה' שאין בו כל ציווי מעשי?
- Sheviit._.6.104
באין הקשבה להבדל בין אופי העשה ובין אופי הלאו, ייטשטש ההבדל בעינינו וכל אשר נראה הוא ציוויים טכניים פשוטים, המסתפקים בצד המעשי והחיצוני של ההלכה.
- Sheviit._.6.105
ישנה אצל האדם סיבה פנימית הגורמת לתפיסת הדברים באופן שטחי. בדרך כלל קל לנו למצוא משמעות באמירה חיובית הקוראת אותנו לעשייה וליצירה, ואילו אמירות שליליות נתפסות כהיעדר וככיווץ החיים האנושיים – 'איסורים'; אך אמירות שוללות יכולות להיות בעומק רובדיהן מלאות חיים. הופעתן החיובית צומחת מתוך נתינת מקום להתרחשות, הרפייה משליטה, אי עשייה. כך נוצר 'עשה' שמתבטא באי עשייה! עשה של שביתה. מתוך ההרפיה והשחרור, עובר האדם מתנועה של יצירה לתנועה של הוויה. זוהי התפתחות מתנועה המרוכזת באדם עצמו, לתנועה של קשב, הפותחת בתוכו מקום למרחב חדש של הטבע הא-להי.
- Sheviit._.6.106
נקווה שדברינו עד כה פתחו פתח בלב, לכוון את ההתרחשות הפנימית בתוכנו לתמורה אמיתית בשנת השבע, תמורה שתתן בנו יכולת להתגבר על רצון הכיבוש שביצירה, ועל יצר הבעלות שעמו. כך נאפשר לטבע של הארץ הגדולה לעלות בתוכנו, מתוך כבוד פנימי לשביתת הארץ לה' ומתוך הזדהות מעשית, הנוטלת אחריות על השביתה.
- Sheviit._.6.107
חלק ב – היבדלות לעומת שותפות בתלמודים וברמב"ם
- Sheviit._.6.108
בחלק א סיפרנו את סיפורו של החורף. הצגנו שתי צורות קריאה, המתארות את תהליך ריחוק האדם מן האדמה. צורת הקריאה המינימליסטית העולה מן התורה שבכתב, והקריאה המורחבת של חז"ל בספרות התנאית. בחלק זה, נתאר את המשך השתלשלות הדיון בבתי המדרש של האמוראים בארץ ישראל ובבבל. נבחן כיצד שתי צורות קריאה אלו הלכו והתפתחו, והיוו נקודת מחלוקת מרכזית בכל הדורות. לסיום נתבונן ברמב"ם, ונבחן האם קיימת הכרעה בשאלת מקום האדם בתוך שביתת הארץ, שנחלקו בה גדולי עולם.
- Sheviit._.6.109
התלמודים
- Sheviit._.6.110
המהפכה התנאית, אשר שיתפה את האדם בשביתת הארץ והרחיבה היקף המלאכות האסורות, לא מתקבלת במלואה בבבלי ובירושלמי, וחלק מהאמוראים יוצאים לצמצמה. בארץ ישראל יחלקו בכך ר' יוחנן, ר' אלעזר ותלמידיהם, ובבבלי אביי ורבא.
- Sheviit._.6.111
האמוראים ידונו עד כמה להרחיב את אחריות האדם לשביתה, ובמידת מרכזיותה של אחריות זו בעולמו של האדם. מחלוקות אלו יונקות מהמתחים הפנימיים הקיימים בין פשט התורה לקריאתם הדרשנית של חז"ל. חלק מן האמוראים יהיו נאמנים למהפכה התנאית, וישמרו את רוחה. אך 'מרכז הכובד' האמוראי, יתווה דרכי חזרה שונות אל הדין היסודי של פשט התורה, ויצמצם בכך את היקף המהפכה.
- Sheviit._.6.112
סוגיית התלמוד הירושלמי
- Sheviit._.6.113
נפתח בהצגת סוגיית הירושלמי, ולאחר מכן נעמיק אל המשמעויות העולות מתוכה.
- Sheviit._.6.114
המחלוקת בירושלמי היא: האם יש לאו בחרישה?
- Sheviit._.6.115
דר' לעזר אמר: לוקין על ידי חרישה בשביעית.
- Sheviit._.6.116
רבי יוחנן אמר: אין לוקין על ידי חרישה בשביעית. (ירושלמי כלאים פרק ח הלכה א)
- Sheviit._.6.117
החרישה אינה נזכרת במפורש בלאו של "שדך לא תזרע", המתייחס רק אל יצירת הצמח (הילד) באדמה. אך מצד שני, היא הדוגמא הטובה ביותר לפעילות המרוכזת בארץ (האמא). החרישה הופכת את האדמה ומכינה אותה לזריעה. לכן, החרישה היא אב הטיפוס לקיום העשה של "ושבתה הארץ". ר' אליעזר סובר שהחרישה נאסרה בלאו ולכן לוקים עליה, ואילו ר' יוחנן לא מסכים לכך.
- Sheviit._.6.118
מה טעם דרבי לעזר:
- Sheviit._.6.119
ושבתה הארץ שבת לה' כלל, "שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור" פרט;
- Sheviit._.6.120
הזרע והזמר בכלל היו, ולמה יצאו? להקיש אליהן ולומר לך, מה זרע וזמר מיוחד שהן עבודה בארץ ובאילן אף כל דבר שהוא עבודה בארץ ובאילן.
- Sheviit._.6.121
ר' אלעזר רואה בשביתת הארץ את האמירה המרכזית של הפרשיה: מהותה של שנת השבע היא שהארץ תשבות. הזריעה והזמירה שנאסרו בלאו, הן דוגמאות של הפרת שביתה שיצאו מתוך הכלל, כדי ללמד מה פוגע בשביתת הארץ. כמו הזריעה והזמירה, כל העבודות שהן בארץ ובאילן, פוגעות בשביתת הארץ. אילו מלאכות אינן נכללות בהגדרה זו? בהמשך נראה שפעולות כגון חפירת בורות, אינן נקראות עבודת ארץ ואילן, ולכן אינן פוגעות בשביתה. מכיוון שהלאו הוא רק דוגמא המלמדת על שביתת הארץ, ישנה זהות מלאה בינו לבין העשה. כל פעולה הנמנעת מצד שביתת הארץ, חל עליה גם איסור לאו.
- Sheviit._.6.122
מה עבד לה ר' יוחנן? ... שנייא היא שהכלל בעשה ופרט בלא תעשה,
- Sheviit._.6.123
אין עשה מלמד על לא תעשה ואין לא תעשה מלמד על עשה.
- Sheviit._.6.124
ר' יוחנן אינו מקבל את דרך הלימוד של ר' אלעזר. למסקנת הדיון, טעמו הוא שהעשה והלאו לא מלמדים אחד על השני, ולא ניתן לראות אותם יחד. כל אחד מהם נבחן בנפרד: הלאו כולל את איסור זריעה ותולדותיה, ואילו העשה את שביתת הארץ. על כן החרישה שפוגעת רק בשבת הארץ, אינה אסורה בלאו, וכמובן שלא לוקים עליה.
- Sheviit._.6.125
מתוך מחלוקת יסודית זו, עוסקת הסוגיה בגבולות השביתה.
← Previous · Next → — showing 601–700 of 1,667
Adam min ha'adamah, Otniel 2008. Via Sefaria (sefaria.org), Sefaria-Export. Version source: https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002611318/NLI Licence: CC-BY-NC. Source.