Adam Min HaAdamah

Sefaria · Jewish Thought · 1,667 sections

The Land._.1.69
אַל תִּטַּמְּאוּ בְּכָל אֵלֶּה כִּי בְכָל אֵלֶּה נִטְמְאוּ הַגּוֹיִם אֲשֶׁר אֲנִי מְשַׁלֵּחַ מִפְּנֵיכֶם: וַתִּטְמָא הָאָרֶץ וָאֶפְקֹד עֲוֹנָהּ עָלֶיהָ וַתָּקִא הָאָרֶץ אֶת יֹשְׁבֶיהָ: וּשְׁמַרְתֶּם אַתֶּם אֶת חֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי וְלֹא תַעֲשׂוּ מִכֹּל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵלֶּה הָאֶזְרָח וְהַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכְכֶם: כִּי אֶת כָּל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵל עָשׂוּ אַנְשֵׁי הָאָרֶץ אֲשֶׁר לִפְנֵיכֶם וַתִּטְמָא הָאָרֶץ: וְלֹא תָקִיא הָאָרֶץ אֶתְכֶם בְּטַמַּאֲכֶם אֹתָהּ כַּאֲשֶׁר קָאָה אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר לִפְנֵיכֶם: (ויקרא יח, כד-כח)
The Land._.1.70
בסיום חטיבת איסורי העריות, מזהירה התורה את בני ישראל מפני חטאים המטמאים את הארץ. הארץ הטמאה תקיא את יושביה, כשם שעשתה לגוי שישב בה. הקאת הכנענים מגלה, כי כוחה הפעיל של הארץ אינו מכוון רק כלפי עם ישראל היושב עליה, אלא כלפי כל האדם באשר הוא. גם את עמי כנען הקיאה הארץ כאשר אלה חטאו לה. ארץ ישראל, מעצם טבעה, היא ארץ פעילה שאינה סובלת תועבות וטומאה8הביטוי 'טומאת הארץ' מופיע כאן בהקשר של גילוי עריות (וכן בויקרא כ), ובמקום אחר ביחס לשפיכות דמים הגורמת אף היא להחנפת הארץ וטומאתה (במדבר לה)..
The Land._.1.71
"וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַה'"
The Land._.1.72
ביטוי נוסף בתורה לדינאמיות של הארץ, מתגלה בשנה השביעית, בה על האדם להכיר בקשר הייחודי שבין הארץ לה': "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַה'" (ויקרא כה, ב).
The Land._.1.73
האדם מצוּוה להיענות לצורך של האדמה לשבות. באם לא, הוא יתחייב חובת גלות, אשר תאפשר לארץ (בהיעדר האדם) לשוב ולקבל את המגיע לה: "אָז תִּרְצֶה הָאָרֶץ אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ כֹּל יְמֵי הֳשַׁמָּה וְאַתֶּם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיכֶם אָז תִּשְׁבַּת הָאָרֶץ וְהִרְצָת אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ: כָּל יְמֵי הָשַּׁמָּה תִּשְׁבֹּת אֵת אֲשֶׁר לֹא שָׁבְתָה בְּשַׁבְּתֹתֵיכֶם בְּשִׁבְתְּכֶם עָלֶיהָ" (שם כו, לד-לה)
The Land._.1.74
"וְנָתְנָה הָאָרֶץ יְבוּלָהּ": ארץ הברכה
The Land._.1.75
השלב הבא והמשמעותי ביותר בהתייחסות אל הארץ, הוא בכוחות הברכה הטמונים בה:
The Land._.1.76
אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ וְאֶת מִצְוֹתַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם: וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם בְּעִתָּם וְנָתְנָה הָאָרֶץ יְבוּלָהּ וְעֵץ הַשָּׂדֶה יִתֵּן פִּרְיוֹ: וְהִשִּׂיג לָכֶם דַּיִשׁ אֶת בָּצִיר וּבָצִיר יַשִּׂיג אֶת זָרַע וַאֲכַלְתֶּם לַחְמְכֶם לָשֹׂבַע וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח בְּאַרְצְכֶם: (שם כו, ג-ה)
The Land._.1.77
וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹתַי אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱלֹהֵיכֶם וּלְעָבְדוֹ בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכֶם: וְנָתַתִּי מְטַר אַרְצְכֶם בְּעִתּוֹ יוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ: וְנָתַתִּי עֵשֶׂב בְּשָׂדְךָ לִבְהֶמְתֶּךָ וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ: (דברים יא, יג-טו)
The Land._.1.78
בפסוקי ברכה אלו, המקדימים את פסוקי הקללה שהובאו לעיל, מצויה נקודת השוני המשמעותית ביותר בין ארץ ישראל לבין מצב האדמה שלאחר חטא אדם הראשון. בארץ ישראל, לא זו בלבד שהנתק בין האדם לאדמה אינו מתרחש, אלא גם קללת האדמה – "אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ" – עשויה להתבטל. בניגוד לקללת "בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם", בה קולל האדם הראשון, בארץ ישראל יוכל האדם לזכות בברכת "וַאֲכַלְתֶּם לַחְמְכֶם לָשֹׂבַע". ארץ ישראל מתגלה כמשוחררת מקִללת אדם הראשון.
The Land._.1.79
קישור מעשי האדם עם תנובת האדמה מרכך את המסקנה המייאשת של תום המבול: "לֹא אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת הָאֲדָמָה בַּעֲבוּר הָאָדָם כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו". יתרה מכך, עצבון האדמה אשר אררה ה' בגלל חטא האדם, הופך בארץ ישראל לברכה ולשפע כתוצאה ממעשיו הטובים. יחסי אדם-אדמה שנותקו וקוללו, שבים, מתחברים ומתברכים בארץ ישראל, עם תנובת האדמה המושפעת ממעשיו הטובים של האדם9פסוקי הקללה בפרשיית 'והיה אם שמוע' מזכירים את קללת קין: "כי תעבוד את האדמה לא תוסיף תת כוחה לך, נע ונד תהיה בארץ" המקביל ל-"והאדמה לא תתן את יבולה, ואבדתם מהרה מעל הארץ הטובה...". נראה כי פריצה זו של מסקנת המבול, קשורה בהכרח עם שבירת המסקנה ש"יצר לב האדם רע מנעוריו". זכות הבחירה לעשות טוב או רע – "והיה אם שמוע... הישמרו לכם..." – היא הפותחת מחדש את היחסים עם האדמה..
The Land._.1.80
האקלים והאופי
The Land._.1.81
"לִמְטַר הַשָּׁמַיִם תִּשְׁתֶּה מָּיִם": אופייה האקלימי של הארץ
The Land._.1.82
לאחר שראינו את תכונותיה הרוחניות של הארץ, נראה כיצד תכונות אלה מוטבעות בעצם טבעה הגשמי של הארץ.
The Land._.1.83
משה, בנאומיו ערב הכניסה לארץ, מתאר אותה כך:
The Land._.1.84
כִּי הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ לֹא כְאֶרֶץ מִצְרַיִם הִוא אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִשָּׁם אֲשֶׁר תִּזְרַע אֶת זַרְעֲךָ וְהִשְׁקִיתָ בְרַגְלְךָ כְּגַן הַיָּרָק: וְהָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ אֶרֶץ הָרִים וּבְקָעֹת לִמְטַר הַשָּׁמַיִם תִּשְׁתֶּה מָּיִם: אֶרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ תָּמִיד עֵינֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בָּהּ מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה: (דברים יא, י-יב)
The Land._.1.85
בפסוקים אלו מנגיד משה בין הארץ אליה נכנסים בני ישראל, לבין ארץ מצרים, ממנה יצאו. נקודת השוני העיקרית בין שתי הארצות נעוצה באופי ההשקיה. בעוד שארץ מצרים מושקֵית על ידי הנהרות שלה, ללא תלות או צורך בגרמי השמים, ארץ ישראל שותה ממטר השמים.
The Land._.1.86
הצורך בגשמים יוצר בהכרח את המסקנה העולה בפסוק הבא – הדרישה המתמדת של ה' את הארץ. תלות האדמה במטר מעגנת את הקשר של האדם עם ה', יוצרת יחס של ענווה, היות שהאדם מודע לכך ששפע ארצו תלוי בחסדי ה'. לעומת ארץ ישראל, התלויה בגרמי שמים, ארץ מצרים מושקית על ידי נהרותיה. נראה שאל מול התלות בה' כממטיר הגשם בארץ ישראל, בארץ מצרים נעדרת ההסתכלות כלפי מעלה:
The Land._.1.87
"כִּי כֻלָּהּ מַשְׁקֶה": חוסר תלות המוביל לשחיתות ולגאווה
The Land._.1.88
ישנו מקום נוסף בו מתוארת ארץ שכולה משקה:
The Land._.1.89
וַיִּשָּׂא לוֹט אֶת עֵינָיו וַיַּרְא אֶת כָּל כִּכַּר הַיַּרְדֵּן כִּי כֻלָּהּ מַשְׁקֶה לִפְנֵי שַׁחֵת ה' אֶת סְדֹם וְאֶת עֲמֹרָה כְּגַן ה' כְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בֹּאֲכָה צֹעַר (בראשית יג, י)
The Land._.1.90
ככר הירדן מתוארת כגן ה' וכארץ מצרים. המשותף למקומות הללו הוא שפע המים המצוי בהם. עם זאת, בסדום ובעמורה קיימת שחיתות מוסרית. ערים אלו נחשבות לאב טיפוס של השחיתות המוסרית, כפי שבא לידי ביטוי בקללות פרשת ניצבים:
The Land._.1.91
...וְהַנָּכְרִי אֲשֶׁר יָבֹא מֵאֶרֶץ רְחוֹקָה וְרָאוּ אֶת מַכּוֹת הָאָרֶץ הַהִוא וְאֶת תַּחֲלֻאֶיהָ אֲשֶׁר חִלָּה ה' בָּהּ: גָּפְרִית וָמֶלַח שְׂרֵפָה כָל אַרְצָהּ לֹא תִזָּרַע וְלֹא תַצְמִחַ וְלֹא יַעֲלֶה בָהּ כָּל עֵשֶׂב כְּמַהְפֵּכַת סְדֹם וַעֲמֹרָה אַדְמָה וּצְבוֹיִם אֲשֶׁר הָפַךְ ה' בְּאַפּוֹ וּבַחֲמָתוֹ:
The Land._.1.92
וְאָמְרוּ כָּל הַגּוֹיִם עַל מֶה עָשָׂה ה' כָּכָה לָאָרֶץ הַזֹּאת מֶה חֳרִי הָאַף הַגָּדוֹל הַזֶּה: וְאָמְרוּ עַל אֲשֶׁר עָזְבוּ אֶת בְּרִית ה' אֱלֹהֵי אֲבֹתָם אֲשֶׁר כָּרַת עִמָּם בְּהוֹצִיאוֹ אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם: וַיֵּלְכוּ וַיַּעַבְדוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים וַיִּשְׁתַּחֲווּ לָהֶם אֱלֹהִים אֲשֶׁר לֹא יְדָעוּם וְלֹא חָלַק לָהֶם: וַיִּחַר אַף ה' בָּאָרֶץ הַהִוא לְהָבִיא עָלֶיהָ אֶת כָּל הַקְּלָלָה הַכְּתוּבָה בַּסֵּפֶר הַזֶּה: וַיִּתְּשֵׁם ה' מֵעַל אַדְמָתָם בְּאַף וּבְחֵמָה וּבְקֶצֶף גָּדוֹל וַיַּשְׁלִכֵם אֶל אֶרֶץ אַחֶרֶת כַּיּוֹם הַזֶּה: (דברים כט, כא-כז)
The Land._.1.93
קללת הארץ בעקבות חטאי עם ישראל, מושווית להפיכת סדום ועמורה: שתיהן נובעות משכחת האדם את הא-להים. אדם החי בשפע, ללא צורך בהסתכלות השמימה, ישכח את מקור השפע, וכתוצאה מכך יושחתו מידותיו בנקל. זהו המוקש שבחיי השפע. המקום השופע מים, הדשן והפורה, מוביל לגאווה ולשכחת א-להים, ובסופו של דבר להשחתת המידות10גם ביחזקאל מתואר הקשר בין גן עדן למקומות בהם האדם נופל לגאווה ולשכחת א-להים. כך ביחס לצור – "בְּעֵדֶן גַּן אֱלֹהִים הָיִיתָ כָּל אֶבֶן יְקָרָה מְסֻכָתֶךָ אֹדֶם פִּטְדָה וְיָהֲלֹם תַּרְשִׁישׁ שֹׁהַם וְיָשְׁפֵה סַפִּיר נֹפֶךְ וּבָרְקַת וְזָהָב מְלֶאכֶת תֻּפֶּיךָ וּנְקָבֶיךָ בָּךְ בְּיוֹם הִבָּרַאֲךָ כּוֹנָנוּ... גָּבַהּ לִבְּךָ בְּיָפְיֶךָ שִׁחַתָּ חָכְמָתְךָ עַל יִפְעָתֶךָ עַל אֶרֶץ הִשְׁלַכְתִּיךָ לִפְנֵי מְלָכִים נְתַתִּיךָ לְרַאֲוָה בָךְ" (יחזקאל כח, יג-יז). כך גם ביחס למצרים – "אֲרָזִים לֹא עֲמָמֻהוּ בְּגַן אֱלֹהִים בְּרוֹשִׁים לֹא דָמוּ אֶל סְעַפֹּתָיו וְעַרְמֹנִים לֹא הָיוּ כְּפֹארֹתָיו כָּל עֵץ בְּגַן אֱלֹהִים לֹא דָמָה אֵלָיו בְּיָפְיוֹ: יָפֶה עֲשִׂיתִיו בְּרֹב דָּלִיּוֹתָיו וַיְקַנְאֻהוּ כָּל עֲצֵי עֵדֶן אֲשֶׁר בְּגַן הָאֱלֹהִים: לָכֵן כֹּה אָמַר אֲדֹנָי ה' יַעַן אֲשֶׁר גָּבַהְתָּ בְּקוֹמָה וַיִּתֵּן צַמַּרְתּוֹ אֶל בֵּין עֲבוֹתִים וְרָם לְבָבוֹ בְּגָבְהוֹ: וְאֶתְּנֵהוּ בְּיַד אֵיל גּוֹיִם עָשׂוֹ יַעֲשֶׂה לוֹ כְּרִשְׁעוֹ גֵּרַשְׁתִּהוּ: לְמַעַן אֲשֶׁר לֹא יִגְבְּהוּ בְקוֹמָתָם כָּל עֲצֵי מַיִם וְלֹא יִתְּנוּ אֶת צַמַּרְתָּם אֶל בֵּין עֲבֹתִים וְלֹא יַעַמְדוּ אֵלֵיהֶם בְּגָבְהָם כָּל שֹׁתֵי מָיִם כִּי כֻלָּם נִתְּנוּ לַמָּוֶת אֶל אֶרֶץ תַּחְתִּית בְּתוֹךְ בְּנֵי אָדָם אֶל יוֹרְדֵי בוֹר" (יחזקאל לא, ח-יד).
The Land._.1.94
כאמור, ארץ ישראל היא ארץ נטולת שפע מצוי, וממילא פתוחה לחסדי ה'. המצב התלותי מוביל בהכרח לענווה כלפי ה', ולתלות תמידית בחסדיו11תיאור החרבת הארץ בעקבות חטאי ישראל והדמיון לסדום ולעמורה מורים, כי גם בארץ ישראל ניתן להגיע למצב של שכחת א-להים (ראה גם דברים ח, יא-יח)..
The Land._.1.95
ארץ ישראל מול גן עדן
The Land._.1.96
בבסיסם של החיים בארץ ישראל עומדים החיסרון והתלותיות. חסרונו של מקור מים תמידי מזכיר את תיאור החיסרון הטעון השלמה, אותו ראינו בראשית הבריאה: "וְכֹל שִׂיחַ הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִהְיֶה בָאָרֶץ וְכָל עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִצְמָח כִּי לֹא הִמְטִיר ה' אֱלֹהִים עַל הָאָרֶץ וְאָדָם אַיִן לַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה"12תיאור המטר כמשקה את האדמה, החסר בהשלמה שלאחר החטא, מופיע שוב אך ורק ביחס לארץ ישראל: "וְהָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ... לִמְטַר הַשָּׁמַיִם תִּשְׁתֶּה מָּיִם" (דברים יא, יא).. כאן נשוב ונדון בהבדלים שבין החיים בגן עדן ובין החיים בארץ ישראל. תיאור גן העדן והחיים בו אִפשר לנו מעין הצצה לעולם אידילי, עולם מושלם בו האדם והטבע חיים בהרמוניה. לאור האמור לעיל אודות היתרון שבחסרון, נראה כי דווקא בארץ ישראל מתקיימים החיים הראויים ביותר. אם כן, מהו היחס שבין שני המרחבים, גן העדן וארץ ישראל?
The Land._.1.97
בראשית הפרק הצבענו על סיפור הארץ החסרה שמחוץ לגן, שהושלמה על ידי גן העדן. ראינו כי גן העדן המושלם אינו מקומו הטבעי של האדם, ובחטאו נידון לשוב אל האדמה שממנה לוקח, ולעוֹבדה בעצבון כל ימי חייו. התברר כי האדם אינו מסוגל לחיות בתוך השלֵמות והשפע של גן העדן; השפע גורם לאדם לשכוח את חסרונותיו אל מול הבורא, ומעורר בו גאוות שוא. האדם אינו שומע בקול ה', והוא מבקש להיות כא-להים יודע טוב ורע. העולם שמחוץ לגן הוא עולם חסר, אלא שבעקבות החטא, האדם הגאה מגורש אליו, לא בכדי להשלים את חיסרון האדמה, אלא כדי לחוש את חסרונה על בשרו. חיסרון ללא תקנה של קללת האדמה ועיצבונה מלווה את האדם כל ימיו עד שובו אליה.
The Land._.1.98
בארץ ישראל נפתח פתח לחיים אחרים. מתגלה שהחוסר אינו בהכרח סבל, עצב וקללה. השלמת האדם אינה מחייבת חזרה אל החיים ללא תלות, דוגמת החיים בגן העדן. בארץ ישראל ישנה שלמות של חיים מתוך התלות, החוסר הוא שיוצר הדדיות וענווה. בארץ כנען מתחיל תהליך התיקון על ידי אברהם, ולאחר מכן על ידי עם ישראל. לא אל גן עדן פנינו מועדות. גן עדן בעולם הזה, מהווה מתכון לגאווה. ארץ כנען היא מקום הכניעה של הארץ אל מטר השמים, של האדם אל אלוהיו. יכולת האדם להכיר בחסרונו ולקבל אותו כדרך חיים, יוצרת את החיים המיוחדים בארץ. מתוך השמיעה בקול ה' זוכה האדם לחיים פעילים ומבורכים, ונפתחת דרך חדשה לתיקון יחסיו עם האדמה. העצבון והחוסר שבארץ, במקום שישפילו את גאוות האדם, הם אלה שיפתחו את לבו אל השמים, יעניקו לו את התלות בעיני ה', הדורש את ארצו מראשית השנה ועד אחרית השנה. האדם לא רק עובד את האדמה ומשלים את חסרונה, אלא מתוך החוסר הזה, הוא עבד ה'. זוהי השלמת חסרון האדם וחסרון האדמה יחד. מאידך, אם חלילה האדם אינו שומע בקול ה', החיסרון חוזר ונפרע ממנו, פירעון המזכיר לאדם את חסרונו ואת התלות המשיבה את האדם אל קונו.
The Land._.1.99
מארץ ישראל בחזרה לגן עדן
The Land._.1.100
ראינו את הפערים והשוני בין גן עדן לבין ארץ ישראל לכל אורך התורה. אולם בנבואות אחרית הימים אנו מוצאים תיאורים המדמים את ארץ ישראל כגן עדן:
The Land._.1.101
שִׁמְעוּ אֵלַי רֹדְפֵי צֶדֶק מְבַקְשֵׁי ה' הַבִּיטוּ אֶל צוּר חֻצַּבְתֶּם וְאֶל מַקֶּבֶת בּוֹר נֻקַּרְתֶּם: הַבִּיטוּ אֶל אַבְרָהָם אֲבִיכֶם וְאֶל שָׂרָה תְּחוֹלֶלְכֶם כִּי אֶחָד קְרָאתִיו וַאֲבָרְכֵהוּ וְאַרְבֵּהוּ: כִּי נִחַם ה' צִיּוֹן נִחַם כָּל חָרְבֹתֶיהָ וַיָּשֶׂם מִדְבָּרָהּ כְּעֵדֶן וְעַרְבָתָהּ כְּגַן ה' שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה יִמָּצֵא בָהּ תּוֹדָה וְקוֹל זִמְרָה...
The Land._.1.102
עוּרִי עוּרִי לִבְשִׁי עֹז זְרוֹעַ ה' עוּרִי כִּימֵי קֶדֶם דֹּרוֹת עוֹלָמִים הֲלוֹא אַתְּ הִיא הַמַּחְצֶבֶת רַהַב מְחוֹלֶלֶת תַּנִּין: הֲלוֹא אַתְּ הִיא הַמַּחֲרֶבֶת יָם מֵי תְּהוֹם רַבָּה הַשָּׂמָה מַעֲמַקֵּי יָם דֶּרֶךְ לַעֲבֹר גְּאוּלִים: וּפְדוּיֵי ה' יְשׁוּבוּן וּבָאוּ צִיּוֹן בְּרִנָּה וְשִׂמְחַת עוֹלָם עַל רֹאשָׁם שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה יַשִּׂיגוּן נָסוּ יָגוֹן וַאֲנָחָה: (ישעיהו נא, א-יא)
The Land._.1.103
כֹּה אָמַר אֲדֹנָי ה' בְּיוֹם טַהֲרִי אֶתְכֶם מִכֹּל עֲוֹנוֹתֵיכֶם וְהוֹשַׁבְתִּי אֶת הֶעָרִים וְנִבְנוּ הֶחֳרָבוֹת: וְהָאָרֶץ הַנְּשַׁמָּה תֵּעָבֵד תַּחַת אֲשֶׁר הָיְתָה שְׁמָמָה לְעֵינֵי כָּל עוֹבֵר: וְאָמְרוּ הָאָרֶץ הַלֵּזוּ הַנְּשַׁמָּה הָיְתָה כְּגַן עֵדֶן וְהֶעָרִים הֶחֳרֵבוֹת וְהַנְשַׁמּוֹת וְהַנֶּהֱרָסוֹת בְּצוּרוֹת יָשָׁבוּ: וְיָדְעוּ הַגּוֹיִם אֲשֶׁר יִשָּׁאֲרוּ סְבִיבוֹתֵיכֶם כִּי אֲנִי ה' בָּנִיתִי הַנֶּהֱרָסוֹת נָטַעְתִּי הַנְּשַׁמָּה אֲנִי ה' דִּבַּרְתִּי וְעָשִׂיתִי: (יחזקאל לו, לג-לו)
The Land._.1.104
הגאולה העתידית מחזירה את האדם לגן עדן. הכיצד?
The Land._.1.105
באחרית הימים יש בידי האדם לשוב אל גן העדן ממקום מתוקן. ברבות הימים על האדמה, הפנים האדם את חסרונו, לא רק כניפוץ וכשבר גאוותו, אלא כגילוי מהותו העצמית, הפותחת אותו אל ה'מעֶבֵר'. עתה יכול האדם לשוב ולחיות בגן העדן, ולקבל את מתת השלמות אל תוכו, כהשלמה אמיתית של החוסר שבחיים. בשלב זה ידע להכיר כי זו שלמות שניתנה לו, בעוד שהוא עצמו אינו שלם. תמיד יישאר מחובר וקשור אל האדמה החסֵרה. רק לאחר תהליך הפנמת החוסר, יוכל האדם להעריך באמת את המשמעות של חיי הנצח בתוך השלמות שבגן, ואת החשיבות שבהגנה על מקום זה.
The Land._.1.106
הֲשִׁיבֵנוּ ה' אֵלֶיךָ וְנָשׁוּבָה חַדֵּשׁ יָמֵינוּ כְּקֶדֶם
The Land._.2.1
החיים בארץ ישראל: מצווה וטבע
The Land._.2.2
פתיחה
The Land._.2.3
בפרק הקודם ראינו את ההשפעה הגדולה של ארץ ישראל על אופי היחסים בין עם ישראל לא-להיו. אופייה האקלימי של הארץ יוצר באדם תלות בחסדי ה', ענווה ונשיאת עיניים כלפי מעלה. בפרק זה נצא למסע בעקבות מופעיה השונים של הארץ בתורה ובמדרשי חז"ל ונצפה בהתפתחות החיים בארץ ישראל. נחלק את המסע לארבעה שלבים:
The Land._.2.4
בשלב הראשון נסקור בקצרה את חיי האבות בארץ. ביסודם של חיי האבות עומדים החיים הטבעיים בארץ, ההתהלכות הפשוטה לפני ה', ללא ציווי מפורט וללא תנאי. בראשיתם, היו חיים אלה נחלת האנושות כולה. רק לאחר השחתת דור המבול וניתוק האדם מהטבע, הופכים החיים הטבעיים להיות נחלתם הבלעדית של החיים בארץ.
The Land._.2.5
בשלב השני נעמוד על אופיו של הקשר בין עם ישראל לבין הקב"ה ביחס לארץ. ביסודו של קשר זה, עומדות מצוות התורה והוא אף מותנה בשמירתן.
The Land._.2.6
בשלב השלישי נעקוב אחר תיאור החיים בארץ, כפי שהם משתקפים בספרות האגדה של חז"ל. לאור חיי האבות, שבים חז"ל ומאירים את הטבעיות שבחיים בארץ.
The Land._.2.7
בסיום, ננסה לפענח את המשמעות המלאה של הישיבה בארץ, בימי האבות ולדורות, מתוך איחוד הפנים השונות שהוצגו בפרק.
The Land._.2.8
א. פרקי בראשית: החיים הטבעיים
The Land._.2.9
"לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ": מאדם עד נח
The Land._.2.10
בפרק 'גן ה' וארץ ה'' ראינו כיצד, לאחר חטא אדם הראשון, מעשי האדם השפיעו בצורה ישירה על האדמה ממנה לוקח, וכיצד, בחטאו, נתקללה גם האדמה. אולם, לא רק כלפי האדמה היה הקשר טבעי. גם הקשר שבין האדם לא-להיו היה בכללו טבעי ולא מצוותי; קשר של הידמות מצד היות האדם נברא בצלם, וחיבור נשמתי מצד נשמת החיים שננפחה בו. מתוך החיבור הטבעי הזה, מברך א-להים את האדם וקורא לו להמשיך ולהתפתח בתוך הטבע, לפרות ולרבות, לרדות בדגת הים ובעוף השמים, ולאכול מכל פרי הארץ:
The Land._.2.11
וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבְכָל חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל הָאָרֶץ: וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים הִנֵּה נָתַתִּי לָכֶם אֶת כָּל עֵשֶׂב זֹרֵעַ זֶרַע אֲשֶׁר עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ וְאֶת כָּל הָעֵץ אֲשֶׁר בּוֹ פְרִי עֵץ זֹרֵעַ זָרַע לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה: וּלְכָל חַיַּת הָאָרֶץ וּלְכָל עוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְכֹל רוֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר בּוֹ נֶפֶשׁ חַיָּה אֶת כָּל יֶרֶק עֵשֶׂב לְאָכְלָה וַיְהִי כֵן: (בראשית א, כח-ל)
The Land._.2.12
גם בעת ש-ה' שם את האדם בגן העדן, הוא מטיל עליו רק 'משימה' כללית (להוציא האיסור לאכול מעץ הדעת) – פיתוח ושימור הטבע: "וַיִּקַּח ה’ אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן עֵדֶן לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ" (שם ב, טו). קשר חיים זה, של חיבור טבעי ללא עולם מצוות מפותח ומפורט, התקיים עד לדורו של נח.
The Land._.2.13
"אֲשֶׁר עָשָׂה הָאֱלֹהִים אֶת הָאָדָם יָשָׁר וְהֵמָּה בִקְשׁוּ חִשְּׁבֹנוֹת רַבִּים" – דורו של נח
The Land._.2.14
גם לדורות הקודמים לנח, אין בתורה ציווי מפורט של מצוות. על האדם לחיות חיים טבעיים, פשוטים וישרים, ללא הכוונה של צו א-להי. לכן, על אף שהחמס וההשחתה לא היו אסורים כצו, העניש א-להים את בני דור המבול על השחתת כל בשר את דרכו על הארץ. הפְסול שבהשחתה ובחטא לא נבע מצד עבירה על ציווי כלשהו, אלא מתוך הפגיעה ביושר החיים הטבעי שצריך להתקיים על פני האדמה.
The Land._.2.15
לאחר שהשחית כל בשר את דרכו על הארץ, נותק הקשר שבין האדם לטבע. האדמה לא תקולל שוב בעבור האדם, ואף חיות הטבע ייאכלו על ידי האדם. את עוצמת הקלקול ניתן לראות דווקא בצורך שבציווי לא לשפוך את דם האדם, איסור אשר היה אמור להיות מובן מאליו. לימים, יכנו חז"ל את הקוד הטבעי הא-להי שנדרש מבני האדם כ'שבע מצוות בני נח'.
The Land._.2.16
תקופת האבות
The Land._.2.17
השחתת העולם בעקבות השחתת האדם הובילה לנתק בין האדם לאדמה. כעת הטבע הפשוט של חיים על הארץ זר לאדם, ועל כן רק צו א-להי יכול לשבור ניתוק זה: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָם לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ" (שם יב, א). צו ה' לאברהם ללכת אל ארץ כנען פותח מחדש את הקשר של האדם עם א-להים ועם אדמה, ומורה לאברהם את הדרך אל חלקת א-להים קטנה, בה נשמר הטבע הבראשיתי. אלא שמעתה החיים אינם עוד חיים טבעיים בלבד, כי אם חיים לאור ה' והכרה בו.
The Land._.2.18
בחיי האבות, מלבד הקריאה הכללית החוזרת ונשנית לגור בארץ, עדיין אין ציווי והכוונה פרטניים כיצד חיים לאור ה', ומה המשמעות של חיים בארץ הזו דווקא.
The Land._.2.19
נראה שעצם המגורים בארץ הם רצון ה'! האבות מקיימים חיים טבעיים בארץ, גרים בה, חופרים בארות וזורעים באדמתה. מגורי האבות בארץ נושאים עמם משמעות רוחנית: "הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וְהְיֵה תָמִים" (שם יז, א). האבות מתהלכים לאורכה ולרחבה של הארץ, מקימים מזבחות ומצבות וקוראים בשם ה'13הקריאה בשם ה' מופיעה במעשי האבות מספר פעמים: יב, ח; יג, ד; כא, לג; כו, כה. המזבח מופיע במעשי האבות ב – יב, ז; יג, יח; כו, כה; לג, כ; לה, ז. בדרך כלל לא מתואר שהקריבו על המזבח; ייתכן שהמזבח היווה מקום השראת שכינה וקריאה בשם ה'. נראה שגם מטרת נטיעת האשל בבאר שבע הייתה קריאה בשם ה' (שם כא, לג).. אברהם אף מצטווה בברית המילה, המסירה את עורלת הטבע האנושי, ומזכָה את אברהם ואת זרעו לכך שה' יהיה להם לא-להים בארץ כנען.
The Land._.2.20
לאחר שבדורות עברו השחית כל בשר את דרכו על הארץ, דרך החיים של הטבע הישר כבר אינה מובנת מאליה. אברהם יְשר הדרך, ההולך לפני ה', צריך לצוות את בניו אחריו לשמור את דרך ה' ולעשות צדקה ומשפט. ההתהלכות לפני ה' אינה כוללת מצוות מפורטות, ואף על פי כן אומר ה' על אברהם, "כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה’ לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט..." (שם יח, יט), וכן מובטחת הארץ ליצחק "עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַע אַבְרָהָם בְּקֹלִי וַיִּשְׁמֹר מִשְׁמַרְתִּי מִצְוֹתַי חֻקּוֹתַי וְתוֹרֹתָי" (שם כו, ה). אלה הם החיים הטבעיים, הדרך הישרה, אותה חיו האבות בארץ. לימים, יכנו חז"ל את דרך הטבע של אברהם 'שתי כליותיו' שלימדוהו וכיוונו את מעשיו (אבות דרבי נתן, נוסח א, לג). דרך חיים זו נמשכת עד להיותם של בני ישראל לעם ולירידתם למצרים.
The Land._.2.21
ב. תורת המצווה
The Land._.2.22
לאחר גלות מצרים, חוזר ומתחדש הקשר ביו ה' לעם על ידי משה 14התורה יוצרת פער בין התגלות ה' לאבות ובין התגלות ה' אל משה: "וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים, אֶל-מֹשֶׁה; וַיֹּאמֶר אֵלָיו, אֲנִי ה'. ג וָאֵרָא, אֶל-אַבְרָהָם אֶל-יִצְחָק וְאֶל-יַעֲקֹב--בְּאֵל שַׁדָּי; וּשְׁמִי ה', לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם" (שמות ו, ב-ג) ., כקשר שביסודו מצוות מפורטות. מצוות אלה מפרטות את רצון ה' ביחס לכלל מרחבי החיים האנושיים: המרחב הלאומי, החברתי, המשפחתי והסובב סביב הקודש. מעתה, בסיס הקשר בין עם ישראל לקב"ה אינו ההליכה הטבעית לפני ה', כי אם קיום המצוות. גם ביחס לחיים בארץ, המצוות מהוות בסיס ותנאי לקיומו של העם על הארץ: "וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל שְׁמַע אֶל הַחֻקִּים וְאֶל הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר אָנֹכִי מְלַמֵּד אֶתְכֶם לַעֲשׂוֹת לְמַעַן תִּחְיוּ וּבָאתֶם וִירִשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה’ אֱלֹהֵי אֲבֹתֵיכֶם נֹתֵן לָכֶם" (דברים ד, א). אולם, הארץ כשלעצמה אינה במרכז מערכת היחסים בין עם ישראל לבין הקב"ה, שכן רוב המצוות מתקיימות גם ללא קשר לארץ: "כל מצוה שהיא תלויה בארץ אינה נוהגת אלא בארץ, ושאינה תלויה בארץ נוהגת בין בארץ בין בחוצה לארץ..." (משנה קידושין א, ט)
The Land._.2.23
הקשר עם ה' בארץ – חיי מצווה
The Land._.2.24
קיום המצוות כמרכז הברית עם ה' מהווה תנאי לעצם ההתיישבות בארץ, וממילא למרחב החיים ולשפע הכלכלי בה. נשאלת השאלה, מה מוסיפים החיים בארץ ישראל, מלבד הברכה והרווחה הכלכלית, לקשר עם ה', המתחולל מכוח קיום המצוות?
The Land._.2.25
נראה שהמשמעות של ארץ ישראל מתמצית ב'מצוות התלויות בארץ'. לכך מוקדש סדר שלם במשנה, סדר זרעים, העוסק בהרחבה בפרטי ההלכות: כיצד על האדם החי בארץ לקשר את פירות אדמתו אל ה' (תרומות ומעשרות, חלה, נטע רבעי ועוד); כמה ממתת ה' עליו לחלוק עם השכבה החלשה (לקט, שכחה ופאה), ובאיזה אופן; ומצוות רבות נוספות.
The Land._.2.26
חיוב המצוות לא חל בכל גבולות הארץ הטבעיים, והוא פועל-יוצא של קדושתה. בימי הבית השני, בהם הצטמצמו גבולות הישוב היהודי, חלה חובת 'מצוות התלויות בארץ' על אזור קטן יותר מאשר בימי בית ראשון. יש הסוברים שקדושת הארץ בטלה לאחר חורבן בית שני, ומצוות אלו אינן מחויבות עוד מן התורה.
The Land._.2.27
לסיכום, משמעות החיים בארץ היא קיום המצוות שתלויות בה, וגם קדושת הארץ אינה חלה באופן טבעי על כל מרחביה. ביטוי מלא לתפיסה זו של הארץ נתן ר' שמלאי:
The Land._.2.28
דרש רבי שמלאי: מפני מה נתאוה משה רבינו ליכנס לארץ ישראל? וכי לאכול מפריה הוא צריך? או לשבוע מטובה הוא צריך?
The Land._.2.29
אלא כך אמר משה: הרבה מצות נצטוו ישראל ואין מתקיימין אלא בארץ ישראל, אכנס אני לארץ כדי שיתקיימו כולן על ידי; אמר לו הקב"ה: כלום אתה מבקש אלא לקבל שכר, מעלה אני עליך כאילו עשיתם, שנאמר: "לכן אחלק לו ברבים ואת עצומים יחלק שלל תחת אשר הערה לַמָוֶת נפשו ואת פושעים נמנה והוא חטא רבים נשא ולפושעים יפגיע". (סוטה יד עמוד א)
The Land._.2.30
על פי ר' שמלאי, כל רצונו של משה להיכנס לארץ הוא כדי לקיים את המצוות התלויות בה.
The Land._.2.31
ג. הארץ בספרות האגדה של חז"ל
The Land._.2.32
הגישה שהוצגה עד כה משקפת את התהליך המתואר בתורה, מטבע למצווה. התפתחות התהליך יוצרת תחושה כי השלבים ההתחלתיים, שלבי הטבע, היו לנחלת העבר, ואת מקומם תפסה תקופה חדשה, תקופת התפתחות המצוות. כך גם בתקופת חז"ל: בתודעת הרבים, שלב החיים הטבעיים בכלל ובארץ בפרט, נשאר נחלת עבר בעוד שחיי המצווה היו למרכז החיים. גם ספרות ההלכה הענפה של חז"ל ממשיכה את שפת המצווה, אולם במאמרים רבים המצויים בספרות האגדה של חז"ל, אנו שבים ומוצאים פנים של השראה וטבע ביחס לחיים בארץ ולעצם הישיבה בה. ניגע בארבע מאמירות מיוחדות אלה, דרכן נפתח את הצוהר לעולמם של חז"ל.
The Land._.2.33
א. כמי שיש לו א-לוה:
The Land._.2.34
תנו רבנן: לעולם ידור אדם בארץ ישראל אפילו בעיר שרובה עובדי כוכבים, ואל ידור בחוצה לארץ ואפילו בעיר שרובה ישראל, שכל הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו א-לוה, וכל הדר בחוצה לארץ דומה כמי שאין לו א-לוה, שנאמר: "לתת לכם את ארץ כנען להיות לכם לאלהים". וכל שאינו דר בארץ אין לו א-לוה? אלא לומר לך: כל הדר בחוצה לארץ כאילו עובד עבודת כוכבים; וכן בדוד הוא אומר: "כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה' לאמר לך עבוד אלהים אחרים", וכי מי אמר לו לדוד לך עבוד אלהים אחרים? אלא לומר לך: כל הדר בחוצה לארץ כאילו עובד עבודת כוכבים. (בבלי כתובות, קי עמוד ב)
The Land._.2.35
כל הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו א-לוה. עצם הדירה בארץ ישראל, היא המשרה נוכחות א-להית בחיי האדם. קיום הבטחת ה' להיות לנו לא-להים אינו מותנה בעשיית המצוות, שהרי לעניין ההבטחה, אין כל הבדל אם האדם גר בארץ או בחוץ לארץ. ההבטחה מתקיימת בעצם השהייה במרחב הא-להי של ארץ ישראל. לעומת זאת, החיים בחוץ לארץ הם כעין עבודה זרה, מצד עצם החיים מחוץ למרחב ההשראה הא-להי.
The Land._.2.36
מעבר לכך, הברייתא שונה "כל הדר", ולא "כל המקיים מצוות" בארץ. שאלת קיום המצוות אינה מעלה ואינה מורידה כאן. להיפך, המדרש מדגיש כי אפילו אם יקיים האדם בחוץ לארץ את כל המצוות, במקום מלא יהודים ואווירה רוחנית, ייחשב כעובד עבודה זרה. לחילופין, אם דר האדם בארץ אפילו בעיר המלאה בעבודת כוכבים, יש לו א-לוה ללא הגבלה וללא התניה. עמדה זו הינה מרחיקת לכת, וקובעת שדה ערכי שונה מהתפיסה המקובלת של קיום מצוות כמדד לקשר עם ה'. הקביעה שכל הדר בחוצה לארץ כאילו עובד עבודת כוכבים, מעמידה את החיים היהודיים בגלות, גם תוך שמירת מצוות מלאה, בצל כבד של חיים ללא השראה א-להית.
The Land._.2.37
את המקור לכך שואב המדרש מהפסוק בויקרא: "לָתֵת לָכֶם אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן לִהְיוֹת לָכֶם לֵא-לֹהִים" (ויקרא כה, לח). שורשיו של פסוק זה, נעוצים בתיאור ברית האבות ובהבטחה שהבטיח ה' לאברהם:
The Land._.2.38
וַהֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי בֵּינִי וּבֵינֶךָ וּבֵין זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ לְדֹרֹתָם לִבְרִית עוֹלָם לִהְיוֹת לְךָ לֵאלֹהִים וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ: וְנָתַתִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֵת אֶרֶץ מְגֻרֶיךָ אֵת כָּל אֶרֶץ כְּנַעַן לַאֲחֻזַּת עוֹלָם וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים: (בראשית יז, ז-ח)
The Land._.2.39
נראה כי ראיה מופלאה זו של חז"ל צומחת מתוך תורת האבות. האבות דרו בארץ ללא ציווי מפורט של תורה ומצוות, ולא המצוות הן שעמדו ביסוד הקשר שלהם אל הארץ ואל ה'. המצווה היחידה (מלבד ברית המילה) שקיימו האבות היא המצווה לדור בארץ, אשר מתוכה נולד קשר רחב של חיים מתוך השראה א-להית השוֹרה עליהם בארץ, "לִהְיוֹת לְךָ לֵאלֹהִים וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ".
The Land._.2.40
כאשר נאלצו האבות לצאת מגבולות הארץ, עלה החשש מפני יציאה מהמרחב הא-להי, ועל כן לוו יציאות אלה בהדרכה מפורטת - האם לצאת או להישאר בארץ, מתי לרדת - והבטחה ברורה להמשך הקשר עם ה' למרות הירידה מהארץ.
The Land._.2.41
ב. מובטח לו שהוא בן העולם הבא:
The Land._.2.42
אמר ר' אבהו: אפילו שפחה כנענית שבארץ ישראל - מובטח לה שהיא בת העולם הבא. כתיב הכא: "לעם עליה", וכתיב התם: "שבו לכם פה עם החמור" - עם הדומה לחמור.
The Land._.2.43
ורוח להולכים בה – אמר רבי ירמיה בר אבא אמר רבי יוחנן: כל המהלך ארבע אמות בארץ ישראל - מובטח לו שהוא בן העולם הבא. (כתובות קיא, עמוד א)
The Land._.2.44
ר' אבהו ור' יוחנן דורשים את הפסוק "כֹּה אָמַר הָאֵל ה' בּוֹרֵא הַשָּׁמַיִם וְנוֹטֵיהֶם רֹקַע הָאָרֶץ וְצֶאֱצָאֶיהָ נֹתֵן נְשָׁמָה לָעָם עָלֶיהָ וְרוּחַ לַהֹלְכִים בָּהּ" (ישעיהו מב, ה). באופן פשוט נאמר פסוק זה על בריאת העולם15עיין רש"י ורד"ק., אולם הוא נדרש כאמירה על האנשים החיים בארץ ישראל. העברת הפסוק מראשית הבריאה אל החיים בארץ מתאימה למהלך הכללי שהעלינו: העתקת התכונות הקמאיות של החיים הישרים בעולם שלפני החטא, אל ארץ ישראל עצמה. אותה נשמת חיים אל-להית המופָחת באדם הראשון, מופחת בעם החי בארץ. למרבה הפליאה, טוען ר' אבהו שהעם המוזכר בפסוק אינו דווקא עם ישראל, אלא "עם הדומה לחמור" (פסוק שנדרש על ישמעאל ואליעזר, ראה ויקרא רבה, פרשה כ), המיוצג על ידי השפחה הכנענית אשר זוכה אף היא לנשמה א-להית מעצם היותה חיה בארץ.
The Land._.2.45
אותו רעיון מביע ר' יוחנן ביתר שאת, בדרשו את המילים "ורוח להולכים בה": כל ההולך ארבע אמות בארץ ישראל הרי הוא בן עולם הבא. גם כאן, בשונה מן המקובל, אין זה קיום המצוות המזכה בעולם הבא, אלא הליכת ארבע אמות בארץ ישראל; מעין "ארבע אמותיו של אדם זוכות לו" לאחוז מקום בארץ החיים, אחיזה המעניקה לו רוח, שהיא היא מעין עולם הבא.
The Land._.2.46
בשתי הדרשות ראינו שחיי עולם הבא ניתנים לאדם החי בארץ לא מכוח עשיית המצוות, אלא מצד עצם השהייה בארץ או ההליכה בה. הפסוק ממנו דורשים ר' אבהו ור' יוחנן את דרשותיהם, מדבר על האדם בראשית הבריאה. כך גם הביטוי "בן העולם הבא" קשור בדברי חז"ל אל גן העדן16עיין למשל במדרש: "אמר ר' יודן למה נמשלה תורה לעץ חיים, לומר לך מה עץ חיים פורש לכל באי עולם בגן עדן, כך תורה פרושה לכל החיים, ומביאן לחיי עולם הבא" (מדרש תהילים א, ד"ה והיה כעץ), ונותן הקשר נוסף אל ראשית הבריאה. אם בפסקה הקודמת נִדמו החיים בארץ לחיי האבות, הרי במדרש זה החיים בארץ מושווים לחיי אדם הראשון וגן עדן. המדרש מוסיף אף ניחוח אוניברסלי, של מקום המעלה את כלל האדם אל שורשו הקדום: גם שפחה כנענית שבארץ, בת לעם המשול לחמור, זוכה להתעוררות הנשמה בארץ.
The Land._.2.47
ג. אדמת הארץ כעפר המזבח:
The Land._.2.48
וכפר אדמתו עמו - היה רבי מאיר אומר: כל היושב בארץ ישראל ארץ ישראל מכפרת עליו, שנאמר "העם היושב בה נשוא עון". עדין הדבר תלי בדלא תלי, אין אנו יודעים אם פורקים עוונותיהם עליה ואם נושאים עוונותיהם עליה, כשהוא אומר "וכפר אדמתו עמו" הוי פורקים עונתיהם עליה ואין נושאים עוונותיהם עליה.
The Land._.2.49
וכן היה רבי מאיר אומר: כל הדר בארץ ישראל וקורא קרית שמע שחרית וערבית ומדבר בלשון הקדש הרי הוא בן העולם הבא. (ספרי דברים, פיסקא שלג)
The Land._.2.50
אמר רבי אלעזר: כל הדר בארץ ישראל שרוי בלא עון, שנאמר: "וּבַל יֹאמַר שָׁכֵן חָלִיתִי הָעָם הַיֹּשֵׁב בָּהּ נְשֻׂא עָוֹן"
The Land._.2.51
אמר רב ענן: כל הקבור בארץ ישראל - כאילו קבור תחת המזבח, כתיב הכא: "מזבח אדמה תעשה לי", וכתיב התם: "וכפר אדמתו עמו"17מדרש זה מופיע גם בתוספתא עבודה זרה (ד, ג), ובאבות דרבי נתן נוסחה א פרק כו.. עולא הוה רגיל דהוה סליק לארץ ישראל, נח נפשיה בחוץ לארץ, אתו אמרו ליה לרבי אלעזר, אמר: אנת עולא על אדמה טמאה תמות! אמרו לו: ארונו בא, אמר להם: אינו דומה קולטתו מחיים לקולטתו לאחר מיתה.
The Land._.2.52
[תרגום: עולא היה רגיל לעלות לארץ ישראל, נפטר בחוץ לארץ. כשאמרו זאת לר' אלעזר אמר, אתה עולא על אדמה טמאה תמות! אמרו לו, ארונו בא. אמר להם, אינו דומה קולטתו מחיים לקולטתו לאחר מיתה] (בבלי כתובות, קיא עמוד א)
The Land._.2.53
הקשר העמוק בין האדם לאדמה בארץ מתגלה בסגולתה של הארץ לכפר על יושביה, בחייהם ובמותם. גם כאן, הביטוי הוא "כל היושב" או "כל הדר" בארץ, כדבר העומד לעצמו, ללא תלות בתשובה. כוחה של הארץ לכפר על יושביה הופך את היושבים בה לבני עולם הבא, אפילו אם הם עמי-ארצות המקיימים אך מצוות מעטות (קורא קריאת שמע, מדבר בלשון הקדש). מעצם היותם חיים בארץ ומקושרים לשפת הארץ, הרי הם בני העולם הבא. סגולת כפרה זו הופכת את כל הארץ למעין אדמת מזבח. מתוך כך היא משמעותית לא רק לחיים אלא גם למתים, אך משמעות זו פחותה: "אינה דומה קולטתו מחיים לקולטתו לאחר מיתה".
The Land._.2.54
כפרת הארץ מושווית, אפוא, לתהליך הכפרה של המזבח. השוואה זו מעלה מספר תמיהות:
The Land._.2.55
א. אם הארץ מכפרת כמזבח, היכן הקורבן שמוקרב עליו?
The Land._.2.56
ב. הביטוי "פורקים עוונותיהם עליה" דומה יותר לדרך הכפרה של ה'שעיר לעזאזל' הנושא עליו את עוונות בני ישראל, ולא לקורבן רגיל.
The Land._.2.57
ג. אם הארץ מכפרת תמיד, כיצד ומדוע גלו העם בחטאיהם?
The Land._.2.58
נראה שהשאלות מתרצות זו את זו. אכן תהליך הכפרה אינו כשל קורבן, אלא הינו מעין ספיגה פנימה של הארץ את חטאי האדם. הארץ, כאמו של האדם, סופגת אל תוכה את חטאיו ובכך מכפרת עליהם. כאן מגלים חז"ל את הקשר העמוק הנזכר לעיל בין הארץ ליושביה, אשר אפיין את מערכת היחסים הקדומה בין האדם לאדמה לאחר שנתקללה בעבורו בחטאיהם של אדם, קין ואנשי המבול.
The Land._.2.59
תכונת כפרה זו של הארץ מסבירה אף כיצד גלו ישראל מארצם: גם לארץ יש סף נשיאה, וכאשר אינה יכולה עוד לשאת את חטאיהם של יושביה, המטמאים אותה, היא מקיאה אותם מתוכה: "ולֹא תָקִיא הָאָרֶץ אֶתְכֶם בְּטַמַּאֲכֶם אֹתָהּ כַּאֲשֶׁר קָאָה אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר לִפְנֵיכֶם" (ויקרא יח, כח).
The Land._.2.60
ד. ישיבת ארץ ישראל שקולה כנגד כל מצות שבתורה:
The Land._.2.61
ישרה אדם בארץ ישראל ואפילו בעיר שרובה גויים, ולא בחוצה לארץ ואפילו בעיר שכולה ישראל. מלמד שישיבת ארץ ישראל שקולה כנגד כל מצות שבתורה, וכל הקבור בארץ ישראל כאילו קבור תחת המזבח: (תוספתא עבודה זרה, פרק ד הלכה ג)
The Land._.2.62
במדרשים הקודמים ראינו כי עדיף לשבת בעיר שרובה עובדי עבודה זרה, שיש בה חשש לחטוא ולהימשך לתרבות רעה, מאשר לקיים את המצוות בשלמות בחוץ לארץ. מכך למדה התוספתא את האמירה המדהימה "מלמד שישיבת ארץ ישראל שקולה כנגד כל מצות שבתורה". שוקלים חז"ל זה לעומת זה את תורת האבות אל מול תורת הבנים של משה, וקובעים שהחיים הא-להיים בארץ, אשר אפיינו את האבות, שקולים כנגד כל מצוות התורה שניתנו על ידי משה.

Adam min ha'adamah, Otniel 2008. Via Sefaria (sefaria.org), Sefaria-Export. Version source: https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002611318/NLI Licence: CC-BY-NC. Source.