Abarbanel on Torah

Sefaria · Tanakh > Rishonim on Tanakh > Abarbanel · 3,512 sections

Exodus._.1.1.10
והנני מפרש הפסוקים באופן שיותרו השאלות האלה כלן:
Exodus._.1.1.11
ואלה שמות בני ישראל וגו' עד וילך איש מבית לוי. הנראה אצלי שאין כוונת הכתוב במקום הזה בואלה שמות מה שכיון למעלה בס' ויגש בפרשת ואלה שמות בני ישראל ויורה על זה כי שם לא נאמר הבאים מצרימה עם יעקב כמו שנ' כאן. אבל נאמר ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה יעקב ובניו וגו' כי היה יעקב מכלל הבאים וממנין שבעים נפש אמנם בכאן לא נזכר יעקב בכלל הבאים אבל אמר ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה את יעקב ומלת את כפי המובן האמתי הוא סימן הפעול כמו אשר מכרתם אותי מצרימה. והורדתם את אבי הנה. כי תמיד מלת את מורה על הפועל בדבר ההוא. ועם היות שכת' הרא"בע שמלת את הוא במקום עם כמו כרת ה' את אברם ברית חוץ מכבודו אין הדבר כן אבל מפני שבברית ההוא נתחייב הב"ה לאברהם ואברה' לא נתחייב לו לכן אמר כרת ה' את אברהם ברית כי היה אברהם הפעול בברית ההוא. וגם יורה על מה שזכרתי שהנה כאן לא נזכרו בני השבטים כמו שנזכרו למעלה בסדר ויגש וגם זה מוכיח שלא בא הכתוב הזה ללמדנו מי הם הבאים למצרים כי איך יזכור י"ג מהם וישכח וישמיט נ"ז מהם שהם בני בניו של יעקב וע"כ נ"ל לפרש הבאים מצרימה שהוא עומד במקום יוצא והרצון בו המביאים למצרים את יעקב כי הנה בניו השבטים הביאוהו וסבבו ביאתו למצרים במה שהעירו את לבבו והשיאוהו אחר שהתודע יוסף אל אחיו שירד למצרי' לכלכל את שיבתו פן יורש הוא וביתו וכל אשר לו. והתחיל הפסוק הזה עם ו"ו במלת ואלה לפי שהספור הזה קשור ומדובק עם הספורים הקודמים. וכיוצא בזה תמצא הכתוב שאמר ושב י"י אלהיך את שבותך כי הנה ושב הוא פעל עומד ואמרו את שבותך מורה שהוא יוצא וכאלו אמר והשיב ה' את שבותך כן אמר הכתוב כאן ואלה שמות בני ישראל הבאים ר"ל המביאים את יעקב אביהם מצרימה לפי שבא שמה יעקב וביתו כי כלם היו בבית אחד ועל זה נאמר איש וביתו באו ר"ל איש שהוא יעקב וביתו שהם יוצאי ירכו כלם באו יחד ולפי שבנימן היה גם כן אחד מן המסיתים את אביו לרדת למצרים לכך נזכר בנימן כאן בכלל המביאים אותו ולפי שאמר איש וביתו באו פי' הכתוב כמה היו נפשות ביתו של יעקב הבאים שמה והוא אמרו ויהי כל נפש יוצאי ירך יעקב שבעים נפש. ואמנם אמרו ויוסף היה במצרים ענינו אצלי שגם כן היה אחד והיותר עצמי מהמביאים את יעקב מצרימה יוסף בנו שהיה שמה כי לפי שיוסף היה במצרים הוצרך אביו לרד' שמה לראותו. והותרו במה שפירשתי בזה שתי השאלות הראשונו'. והנה זכר למעלה בסדר ויגש בסופו וישב ישראל בארץ מצרים בארץ גשן ויאחזו בה ויפרו וירבו מאוד. וסמיך ליה ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה והתור' כוונה שם בפסו' ההוא שבימי יעקב שישב במצרים פרו ורבו בניו אבל בכאן הודיעתנו שאחר שמת יוסף וכל אחיו וכל הדור ההוא הנה לא פסק' הברכה מזרעם כי הנה בני ישראל גם אחרי מות הזקן ובניו כלם וכל הבאים מצרימ' פרו וירבו הבאים אחריהם. וכן א"זל בילמדנו וימת יוסף וכל אחיו ואעפ"כ ובני ישראל פרו וישרצו ר' ינאי אומר כל אחת וא' יולדת ששה בכרס א'. והנה זכר בזה ד' לשונות פרו וישרצו וירבו ויעצמו להגיד במלת פרו שלא היה בהם עקר ועקרה כי כלם פרו כעץ העושה פריו מדי שנה בשנה וגם היה נולדים רבים בכרס א' כדברי ר' ינאי וזה אמרו וישרצו שהיו כשרצים שיולדו מהם רבים ביחד. האמנם לפי שהתאומים לחולשתם בסבת מיעוט החומר רבים מהם מתים בינקותם והנשארים ההם הם חולשי המזג רפויי ההרכבה לכן אמר שלא היו אלה כן כי הם רבו ר"ל שלא מתו בינקותם אבל באו לסוף גדולם ולא היו חלשים כי הם עצמו במאד מאד ומפני רבויים נתמלאה הארץ מהם והותרה בזה השאלה הג'. וזכר הכתוב שקם מלך חדש על מצרים אשר לא ידע את יוסף ואין צורך לדברי הראב"ע שאמר שאותו מלך לא היה מזרע המלוכ' בעבו' שנ' ויקם מלך חדש אשר לא ידע יוסף כי בכל מלך חדש יאמר קם ואפש' היה שעברו אחרי מות יוסף ג' או ד' מלכים אחרים או יותר ועם היו' כלם מזרע המלוכה ומן הפרתמי' הנה לא ידעו את יוסף לפי שלא היה בימיהם ואין זכרון לראשונים עם מה שיהיו באחרונה. וראוי שתדע שאין הפסוק הזה מקושר עם מה שנזכר למעלה וימת יוסף וכל אחיו וכל הדור ההוא כי הנה כבר בא ביניהם פרשה פתוחה אבל הוא בא להגיד המחשבות הרעות אשר יעץ מלך מצרים על היהודים לאבדם שהיה כל זה בסבה שהמלך ההוא לא ידע את יוסף כי אלו ידעו לא היה עולה בלבו שזרעו יכלו במרד הקשר הזה. ובמסכת סוטה ובתנחומא דרשו מלך חדש שחדש עליהם גזרות של פורענות. משל לא' שרגם איקונין של דוכוס אמר המלך טלו אותו וחתכו את ראשו היום עשה לזה כך למחר עושה לי כך אמר הקב"ה עכשיו אשר לא ידע את יוסף למחר לא ידעתי את ה'. ולכן אמר לעמו הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו ואין הכוונה שהיו בני ישראל רבים עתה מהמצריים אלא שהיה העם ההוא רב בכמותו ועצום ובעלי חוזק באיבריהם יותר מהמצריים הנה אם כן מלת ממנו אינו חוזר למלת רב אלא למלת עצום בלבד כי הם היו עם רב בכמותם אבל לא כל כך כמו המצרים והאמנם היו תקיפים וחזקים באיבריהם יותר מהמצריים. ואפשר לפרש רב ועצום ממנו שהיו עם בני ישראל בעצמם רב ועצום והם היו ממנו ר"ל ממצרים כי היו עבדיהם ולכן היה ראוי שיחששו שבעתיד אולי ירבה יותר. ובתנחומא רב ועצום ממנו מהיכן פרים ורבים ממנו שנ' ה' ממקור ישראל. וכאשר תקראנה מלחמה ומלחמות יתוספו על השונאים הנלחמים בארץ וילחמו במצרים או לפחות יעצרו כח לעלות מן הארץ ללכת אל אשר יהיה שמה הרוח ללכת והוא אמרו ועלה מן הארץ ובמקום שהיה עם רב ועצום והיה ממנו כמו קנין כספינו יהפך הדבר כי יקומו עלינו ויעלו להם מן הארץ כבני חורין. הנה התבאר שכל פחד פרעה ויראתו היתה מישראל שיעלו מן הארץ ולכן הסתולל בהם לבלתי שלחם. והתבאר שלא היו יראים המצריים שיהרגום כי הם היו רבים מהם. והותרה בזה השאלה הד' וספר הכתוב שהיה התחכמותם לענות' בסבלותם בהיותם סובלים ענויים הרבה לא יפנו לפרות ולרבות אבל לא עשו להם הענויים כלם יחד אלא זה אח"ז כי בראשונה נאמר וישימו עליו שרי מסים למען ענותו בסבלותם ר"ל שקבעו להם מסים וארנונית שיפרעו להם מדי חדש בחדשו ומדי שבת בשבתו והניחו שרים על המסים ההמה שהיו גובים אותם מהם ובזה היו מענים אותם בסבלותם. ובמדרש דרשו למען ענותו בסבלותם למען ענותו לפרעה בסבלותם של ישראל. אחרי כן הכבידו את עולם כמו שאמר ויבן ערי מסכנות לפרעה את פיתום ואת רעמסס והמפרשים כתבו שערי מסכנות הן היו אוצרות למלך והדעת נותן שמן העת אשר יעץ יוסף לפרעה לקבוץ האוכל ולשומרו לשני הרעב נשאר החק במצרים שהמלך ישמור תמיד בכל שנה חטה הרבה לפקדון לארץ ובעבור שיוסף התחיל בעצה הזאת גזר על זרעו שיעשו הערים ההנה להיות אוצרות למלך לשמירת החטה. וזאת היתה עבודה בגוף שהוא דבר יותר מענה אותו מן המס והגידה התורה כי להיות ענינם מושגח ממנו ית' היתה נראית ההשגחה' בענינם שכאשר יענו אותו כן ירבה ובהיותם רבים היו פורצים גדר ונכנסו בכרמי' ובפרדסי' וגוזלי' מה שימצאו וכן פורצים ממקומו' הדייגים וגוזלים מהם הדגה כמ"ש זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חנם את הקשואי' וגו' שהכל היה בגזל ובפרצה ומפני שהיו פורצים גדר ולא היו המצרים יכולים לשמר מהם מרבוי' לכן ויקוצו מפני בני ישראל כי קצו מפניהם מפני הפרצות שהיו עושי' בארץ ולא אמר א"כ ויקוצו מפני הפחד שהיה להם על העתיד אלא מפני ההיזק שהיו מקבלים כבר מהם בפועל והותרה בזה השאלה הה'. עוד זכר שעשו להם ענוי אחר שכל מצרי שהיה לו עבודה בשדה בנחלת שדה וכרם או בית היה לוקח יהודים ומביאם שמה לעבוד עבודתו כאלו הם עבדיו וזו קשה מכל הראשונות שהיו בני ישראל כדבר הפקר עבדים לכל אדם ועל זה נאמר ויעבידו מצרים את וגו' וימררו את חייהם בעבודה קשה בחומר ובלבנים וגו' ומלת פרך היא עבודה קשה המפרכת את הגוף כמ"ש רש"י ובמדרש אמרו ובכל עבודה בשדה בשדה היו עובדים ולא בעיר אלא שגזרו עליהם אנשים ילינו בשדה והנשים בעיר כדי למעטן מפריה ורביה וכו' וכאשר ראה פרעה שכל הענויים האלה לא היו מונעים מישראל הפריה חשב דרך אחר להרגם אבל בצנעא ובסתר כי חרפה היא לו שיצוה להרוג בפרהסי' העם הבאי' להתגורר בארצו גם שבני נח היו מצווים על שפיכות דמים ולכן דבר עם המילדות וצוה אותן בילדכן את העבריות וראיתן על האבנים שהוא המשבר אשר תשב שמה האשה בשעת הלידה. וי"א שהוא כלי עשוי מאבנים על צורת שני חלקים והאשה עומדת ביניהם. ואחרים אומרים שהאל"ף נוספת וישאר בנים כלומר איש הבנים. וצוה אותן שבסתר ירגישו בנולד אם בן הוא וימיתו אותו ר"ל שיחנקו אותו כי זה בלי ספק תוכל לעשותו המילדת בנקלה ובמדרש אמרו סימן גדול מסר להם פרעה אם בן הוא פניו למטה ואם בת היא פניה למעלה. ותשאר כמות שהיא והוא אמרו וחיה וכתב הראב"ע שהיא מלה זרה ואין הדבר כן כי הנה מצינו בזכר וחי כמו וארפכשד חי. וכמו כי לא יראני האדם וחי. ולמה לא יהיה כן בנקבה וחיה. והנה בחר פרעה שימיתו הזכרים וישארו הנקבות לפי שהנקבות תבעלנה למצריים ותמשכנה אחריהם ואמנם הזכרים העבריים הם נולדים בטבעם ושקועים בתכונותיהם כ"ש שהחשש כלו היה בזכרים כי הם אם ירבו ילחמו בארץ ויעלו ממנה ואין כן הנקבות כי אינן בעלות מלחמה. וזה טעם הצווי הזה. והותרה בו השאלה הו'. והנה המילדות א"א שנאמר שהיו שתים בלבד כי איך יספיקו שתי נשים לעם כבד ועצום כבני ישראל ואין לומר שהיו שתים אלא שרות המילדות כלן כדברי המפרשים כי היה ראוי שיקראם הכתוב שרות המילדות כמו שר המשקים ושר האופים ושר הטבחים גם כי מה הועיל פרעה בתקנתו לדבר זה לשרות ההנה אם לא יצוה כן למשרתות שלהן וגם שלא צוה להן שתצוינה זה למילדו' אשר תחתיהן אלא שהענין כך הוא שהיה מנהג במצרים שהיו באות שתים מילדות לעמוד עם כל אשה שהיתה יולדת והאחת מהן היה עסקה בהוצאת הולד ובשכלולו ולכן נקראת שפרה ע"ש שמשפיר' את הולד. והשנית היה עסקה להחזיק ביולדת ולעוזרה בדברים וקולות ותפלות ולכן נקראת פועה מלשון כיולדה אפעה ואמר שדבר פרעה למילדות העבריות ר"ל לכולנה כי לא אמר לשתי המילדו' אלא לפי שלכל המילדו' הרבות ההנה דבר וצוה זה וכלן היו נחלקות לשתי אומניות ההם וזה אמרו ששם האחת שפרה ושם השנית פועה. ולא היו עבריות כי איך יבטח לבו בנשים העבריות שימיתו ולדיהן אבל היו מצריות מילדות את העבריות ר"ל עוזרות אותן ללדת כמ"ש בילדכן את העבריות. והנה המילדות ההנה עם היותן מצריות יראו את האלהים ולא עשו דבר ממה שצוה אותן מלך מצרים עד שהוא הוכיחן עליו באמרו מדוע עשיתן הדבר הזה ותחיינה את הילדים ר"ל ואין הפסוק הזה כפל ענין במלות שונות אבל אומרו מדוע עשיתן הדבר הזה הוא שלא הרגו את הילדים כמו שצוה אותן. ולכן אמרו בלשון נעלם מדוע עשיתן הדבר הזה ואמרו עוד ותחיינה את הילדים ענינו שלא די שלא הרגו אותם אבל עוד השתדלו בקיומם ובהצלתם ובהזנתם בצאתם מן הבטן באופן שהנה החיו את הילדים בהפך מה שצוה אותן, והמילדות השיבוהו להתנצל מזה באומרן כי לא כנשים המצריות העבריות כי חיות הנה ר"ל הנה לענין התיקון והשכלול בילדים אין הנשים העבריות כנשים המצריות שאינן יודעות מה שראוי לעשות לילדיהן וסומכות על המילדת אבל העבריות אינן כן כי חיות הנה והוא מלשון איש חי רב פעלים ר"ל נשים זריזות ומשתדלות בעניני ילדיהן ומחיות אותם. ואפשר לפרש כי חיות הנה שיולדות מבלי מילדת כמו חיות השדה ולפי שהן מעצמן יולדות כבהמות השדה כחיתו יער לא יקראו למילדות כי הן בעצמן מספיקות לזה ואינן צריכות ליולדת. ואמנם למה שהבאת עלינו אשם על שלא הרגנו את הילדים מה לנו לעשות על זה כי טרם נבוא אליהן כבר ילדו. ואמר ויטב אלהים למילדות וירב העם להגיד שבדבר הזה עשה האלהים למילדות הטבה גדולה ולעם גם כן אם להן שהיו היהודים נותנין להן שכרן כפול ומכופל כי מפני שהיו עוברות פי המלך ומצותו כדי להחיות את הילדים היו היהודים אביהם של הילדים מרבים להן שכרן וזו היא ההטבה שהטיב השם להן במה שנתן בלבן שלא ישפכו דם נקי ונמשך תועלת לעם ג"כ שמפני זה רבו העם ויעצמו מאד. ואפשר לפרש ויטב אלהים למילדות בהשגחתו עם היותן מצריות רשעניות הטה לבבן להיטיב בזה וכאלו הטובה אשר עשו בזה מהאלהים היתה נסבה וזה ענין ויטב ר"ל שעשאן נשים טובות וחסידות בלבותן. וע"ד זה דרשו חז"ל וירעו אותנו המצרים שנאמר הבה נתחכמה לו שפירשו וירעו אותנו עשו ממנו רעים וחטאים וחשדו אותנו כאלו היינו אנשים רשעים מורדים בארצם. ואמנם אמרו עוד ויהי כי יראו המילדות את האלהים ויעש להם בתים אפשר לפרשו מלשון כי יעשה לך אלהים שהוא רמז לעושר ולכבוד יאמר שנתן למילדות ולכל אחת מהן בית והון ובנים ובנות והם בתים מלאים כל טוב. ומאשר אמר הכתוב ויעש להם בתים מלשון זכר ולא אמר ויעש להן בלשון נקבה יש לפרש ויעש להם בתים על ישראל שבסבת יראת המילדות את האלהים ולא המיתו הילדים נתרבו העם והוא אמרו ויעש להם בתים שירבו הבנים והבנות הוא באמת עצם הבתים. ואפשר לפרש שאין ויעש להם בתים חוזר להב"ה ואינו מכלל ההטבה שנזכר למעלה אבל שהוא סמוך וקשור עם מה שכתוב אחריו ויצו פרעה לכל עמו לאמר כל הבן הילוד וגו' ויהיה ענין הכתוב כן שכאשר התנצלו המילדות שלא היו נקראות להוליד את העבריו' במהירות וריהטא אלא באיחור גדול עד שמפני זה בטרם תבא אליהן המילדת ילדו הנה המלך לתקן זה עשה להן בתים רשומות ומצויינות שכל אדם ידע ויכיר זה בית המילדת כדי שכל אשה בטרם תבא חבל לה תקרא את המילדת ועם זה בסמוך צוה לכל עמו לאמר שבשמעם קול דופק בבתי המילדות ילכו אחריהן וכל הבן הילוד ישליכו היאורה וכל הבת יחיון לעבוד ולמשא כאח' מהשפחות ותהיה לפי זה מלת להם כמו להן ורבים בכתוב ככה. כמו ויצל אלהים את מקנה אביכם ויתן לי. ובעבור שנסמך ויצו כרעה לכל עמו לענין המילדות לכן אמר בסתם כל הבן הילוד ולא פי' מן העבריות כי בידוע שעליהם היתה הגזרה. והותרו בזה השאלות ז' וח'. ובתנחומא אמרו אצטרוגלין אמרו לפרעה ביום הזה הגואל של ישראל יולד ואין אנו יודעים אם הוא מצרי אם לאו באותה שעה כנס לכל המצריים ואמר להם השאילו לי בניכם יום א' שנאמר כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו לישראל אין כתיב כאן אלא כל הבן בין ישראל בין מצרי. הנה פירשו הגזרה הזאת כוללת. האמנם בפרקי רבי אליעזר כתוב רבי ינאי אומ' לא העבידו המצרים את ישראל אלא שעה אחת מיומו של הקב"ה פ"ג שנים ושליש שנה עד שלא נולד משה אמרו החרטומים אל פרעה עתיד נער אחד להוליד והוא יוציא את ישראל ממצרים והשיב פרעה ואמר השליכו את כל הילדים הזכרים ליאור והוא מושלך עמהם שנאמר כל הבן הילוד וגו' ונמצא הדבר בטל ג' שנים ושליש שנה השליכו כל הבן הילוד לישראל ליאור עד שנולד משה ומשנולד משה אמרו לו הרי נולד והוא כמוס מעינינו אמר להם הואיל ונולד מכאן ואילך אל תשליכו את הילדים עוד ליאור ע"כ:
Exodus._.2.1.1
וילך איש מבית לוי וגו' עד ומשה היה רועה. ויש להעיר בפסוקים האלה שאלות:
Exodus._.2.1.2
השאלה הא' מה ראתה אם מרע"ה לשום את בנה בתיבת גומא ולהשליכו ליאור האם מפני שלא יכלה עוד הצפינו ומה הועילה בתקנתה זו כי הנה כל הרע שחשב פרעה לעשות לישראל הוא להשליך את הילדים ליאור והיה אם כן בחרה ברצונה לעשות בידיה כל מה שנגזר עליה מהרע כיון שהיא בעצמה השליכתו ליאור התנחמה במה ששמתהו בתיבת גומא אין ספק שתנחומין של הבל היו כי אם יהפוך היאור את התיבה ימות הילד בתוך היאור ואם יקחה איש ישליכהו ליאור כמצות המלך והיא לא ידעה שבת פרעה תלך שמה ותקחהו כמו שקרה כי זה אפשר רחוק מאד היה ואיך נסמכה עליו:
Exodus._.2.1.3
השאלה הב' איך חשבה בת פרעה לגדל את מרע"ה בבי' המלכות ואיך לא נתנו עליו לב יועצי מצרים וחכמיה וכ"ש אם היתה התחכמותם לדעתם שיולד מושיע ורב מבני ישראל בימים ההם איך ואיככה נואלו שרי צוען חכמי יועצי פרעה ולא אמרו מה לו לנער העברי הזה להתגדל בטכסיסי המלוכה עם מלכים ויועצי ארץ:
Exodus._.2.1.4
השאלה הג' אם מרע"ה גדלו בת מלך בבית המלכות והיה לה לבן איך נאמר ויגדל משה ויצא אל אחיו וירא בסבלותם כי מאין היה יודע משה שהיהודים האמללים היו אחיו ואיך יצא מבית המלך להתחבר עם העבריים העסוקים בעבודת פרך שכל אחד מהם אם יוכל יתרחק מחברתם לבל יראה ברעתם כ"ש האיש משה שלא היה מהם ולא מהמונם:
Exodus._.2.1.5
השאלה הד' כי אחרי שהרג מרע"ה את המצרי לפני המוכה איך תמה כאשר אמר אליו הרשע כאשר הרגת את המצרי ואמר אכן נודע הדבר ואיך לא יהיה נודע כיון שהמוכה היה עד בדבר ומה תועלת בויפן כה וכה וירא כי אין איש והנה האיש העד לפניו שאם נאמר שברח המוכה ולא היה שמה בשעת שהרג משה את המצרי יקשה מאד מאין ידע הרשע כי משה הרגו:
Exodus._.2.1.6
השאלה הה' למה זה מרע"ה קרא את שם בנו הראשון גרשום כי אמר גר הייתי בארץ נכריה ושם הב' קרא אליעזר לאמר כי אלהי אבי בעזרי ויצילני מחרב פרעה וידוע שהחסד הראשון שעשה השם עמו היה שהצילו מחרב פרעה בברחו ממצרים ואחר כך היה במדין גר בארץ נכריה ולכן היה לו לקרוא את שם הראשון אליעזר לזכרון שאלהי אביו עזרו והצילו מחרב פרעה ולב' יקרא גרשום בעבור שגר ונתגורר בארץ מדין:
Exodus._.2.1.7
השאלה הו' באמרו ויהי בימים הרבים ההם וימת מלך מצרים ויאנחו בני ישראל מן העבודה והיא כי למה זה תלה תשובתם במיתת מלך מצרים כיון שהם מן העבודה היו צועקים והנה בחיי המלך היתה כבדה עליהם ולכן בחייו היה ראוי להם לצעוק לא בלבד אחרי מותו גם שמלך מצרים ביום א' מת לא בימים רבים ולמה יצעקו על מותו כי במות מלך חנף ומרשיע ישמח עם:
Exodus._.2.1.8
השאלה הז' מה ענין אמרו וירא אלהים את בני ישראל וידע אלהים כי הידיעה האלהית והשגחתו בעמו הוא דבר אמונה ומה צורך לכתוב כאן אחרי שאמר וישמע אלהים את נאקתם ואמר ותעל שועתם אל האלהים מן העבודה ולומר עוד וירא אלהים את בני ישראל וידע אלהים והוא כבר נכלל במ"ש בזה והנני מפרש הפסוקים באופן שיותרו השאלות האלה כלן:
Exodus._.2.1.9
וילך איש מבית לוי וגומר עד ויגדל הילד ותביאהו לבת פרעה וגומר. הנה לא זכר הכתוב כאן שם האיש הזה מבית לוי ולא שם הבת לוי הזאת לפי שהיה עתיד לבארו בסדר וארא כי שם נאמר ויקח עמרם את יוכבד דודתו לו לאשה הנה א"כ האיש הזה שהלך מבית לוי היה עמרם בן קהת בן לוי ואשה אשר לקח מבית לוי היתה יוכבד בת לוי אחות קהת דודתו של עמרם אבל ראוי לבאר בזה מה שהוקשה על הראב"ע מהיות יוכבד אם מרע"ה בת לוי כי הנה יתחייב ממנו שתהיה בלדתה את משה בת ק"ל שנה ואיך יתכן זה והוא פלא עצום כי הנה שרה צחקה מהיות' יולד' בת צ' שנה להיותו דבר זר יוצא מן ההקש ואיך תלד יוכב' בת ק"ל אבל כבר השיב עליו הרמב"ן בסדר ויגש אליו והרבה בזה דברי חן ושכל טוב כפי דרכי התורה בעניני הנסים ודרכי בני אדם בזקנתם. והכלל העולה מדבריו וממה שנ"ל שיאמר בזה הוא שהנה הזקני' בהתחבר לאנשי' הזקנות תהיה ההולד' מהן דבר זר ורחוק וקרוב אל הנמנע אבל בהזדווג הזקן לנערה טובת מראה לא תמנע ההולדה כי הכח הפועל אשר בו די לפעול בהיות הכח המתפעל באשה המקבלת מוכן ובריא אולם. ומה לנו להביא על זה טענות טבעיות הביטו אל אברהם אביכם ששחק בלבו באמרו הלבן ק' שנה יולד ואם שרה הבת צ' שנה תלד. וכן היה באמת הדבר רחוק וזר כפי התיחסות שניהם וערכם ומצאנו ראינו שאחרי כן בהיות יצחק בנו בן מ' שנה כשנשא את רבקה הוסיף אברהם ויקח אשה ושמה קטורה והוליד בנים הרבה בהיותו בן ק"מ שנה ולא היה דבר זר בחקו לפי שנזדווג לקטורה שהיתה בחורה. וכן נאמר בנדון שלפנינו שלוי בהיותו במצרים הוליד את יוכבד בזקנתו מאשה בחורה מוכנת אליו והנה לוי היה בביאתו למצרים כמו בן מ"ד שנה ולזה תהיה נולדת יוכבד כ"ו או ל"ו שנה אחר בואם למצרים וע"ז נאמר אשר ילדה אותה ללוי במצרים כפי פשט הכתוב ולפי שמשה היה בן פ' שנה בצאתם ממצרים יתחייב שתהיה יוכבד בלדתה אותו בת נ' או ס' שנה ולא היה בזה א"כ מהזרות וההמנעות כלל. ואמנם מה שאחז"ל שנולדה בין החומות הוא נאמר על צד הצורה והרמז ואינו מזה המקום ולבד כוונה התורה האלהית להודיע שנישואי עמרם עם יוכבד היו בגזרת עירין ובמימר קדישין לפי שהיא היתה דודתו של עמרם וכפי השכל המדיני לא היה דבר הגון שישא אדם את דודתו כמו שלא ישא את אמו כי האיש הוא המושל באשה ואיך ימשול בדודתו או באמו בהיות מוטל עליו ליראה מלפניה אלא שלוי היה מודרך ומיושר מן השמים לעשות את המעשה הזה עם כל זרותו. ומפני זה אמרה תורה וילך איש שתאר ענין זה בהליכה להיותו דבר זר ומתמיה. וחז"ל אמרו בפ"ק דסוטה וילך איש מבית לוי שהלך בעצת בתו. תנא עמרם גדול הדור היה כיון שראה שאמר פרעה כל הבן הילוד וגו' אמר לשוא אנו עמלים עמד וגרש את אשתו עמדו כלם וגרשו את נשותיהם אמרה לו בתו אבא גזרתך קשה מגזרת פרעה שפרעה לא גזר אלא על הזכרים ואתה על הזכרים ועל הנקבות פרעה לא גזר אלא בעה"ז ואתה גזרת בעה"ז ובעה"ב פרעה רשע הוא גזרתו ספק מתקיימת ואתה צדיק וגזרתך עכ"פ מתקיימת שנאמר ותגזר אומר ויקם לך עמד והחזיר את אשתו עמדו כלם והחזירו נשותיהם וכו' והנה נתנו חז"ל בזה טעם למלת וילך שנאמר על מעשה רשום שנעשה והוא ע"ד מה שנ' בהושע וילך ויקח את גומר בת דבלים שלא נאמר וילך בלבד על התנועה המקומית אלא להעיר על מעשה רשום ומצויין שהתעורר לעשותו. וביארה התורה גם כן שהיו שניהם איש ואשתו מבית לוי ממשפחתו ומבית אביו להודיע שהיו שניהם עמרם ויוכבד ממזג אחד וטבע אחד שוים ודומים שהוא תכלית ההצלחה בנשואין. והודיע עוד שלא נתעכבה יוכבד מלדת ימים רבים ככל האמהות הקדושות ולא הוצרך עמרם ולא יוכבד להתפלל אל השם על הריונה אבל מיד כשלקחה הרתה וילדה בנים כי הנה מצאנו שילדה את משה ואהרן ומרים היא היתה גדולה מהם. ונקראת מרים לפי שכאשר נולדו החלו המצריים למרר חיי בני ישראל ואהרן נולד אחריה והוא היה גדול ממשה ג' שנים. ונקרא אהרן לפי שאחרי שנולד התחילו להשליך את ילדי העברים ליאור. האמנם לא זכר הכתוב במקום הזה לידת מרים ולא לידת אהרן אלא לידת משה בלבד מפני שכוונת הספור היתה לבאר לידת משה וחייו ומעשיו ונפלאותיו. ולכן ייוחס הספור הזה אליו ובא זכרון אחיו נטפל לעניניו ונזכר אחריו אגב גררא וספר הכתו' שאם מרע"ה אחרי שילדה אותו ראתה כי טוב הוא ותצפנהו כי הנה מפני מצות המלך יראה מהמצריים שיכנסו בביתה ויקחו ממנה את הילד וישליכוהו ליאור וכבר היתה מתיאשת ממנו אלא שראתה אותו כי טוב הוא כלומר שהיה יפה תואר ויפה מראה יותר מחק הילדים. ויתכן שראתה מראהו כמראה מלאך האלהים נורא מאד ונתן אלהים בלבה שהוא יהיה מושיע ורב ונגיד ונאמן לעמו. ולכן השתדלה בהצלתו וחז"ל אמרו בסוטה ר' מאיר אומר טוב שמו ר' יהודה אומר לנביאות ר' נחמיה או' טוביה שמו אחרים אומרים נולד כשהוא מהול וחכמים אומרים בשעה שנולד משה נתמלא כל הבית כלו אורה כתיב הכא כי טוב הוא וכתיב התם וירא אלהים את האור כי טוב. ויש לעיין במה חלקו השלמים האלה ור' מאיר מנין לו שמשה נקרא שמו טוב ורבי נחמיה שאמר טוביה מה חדש על רבי מאיר שאמר טוב כי הנה ענין שניהם אחד הוא אבל אחשוב שהם זכרו בזה חמש דעות הא' היא לרבי מאיר שהבין הכתוב שאמר ותרא אותו כי טוב הוא כמו וירא אלהים כי טוב שהטיב נאמר על הנמצא ויהיה לדעתו ענין הכתוב שיוכבד ראתה אותו כי טוב הוא ותצפנהו ר"ל שהיה נמצא חי והיה טוב מציאותו וחייו מהעדרו ומותו ולכן הצפינתו כדי להצילו ממות. אבל ר' יהודה שהוא הדעת הב' לא נחה דעתו בזה לפי שאין ראוי לומר שלא ראתה יוכבד בבנה שלמות אחר אלא היותו נמצא בלבד ולמה א"כ הצפינתו יותר משאר הנשים לבניהן בהיות כלם נמצאים וחיים ולכן אמר שראתה אותו ראוי לנביאות ומפני אותה המעלה הנוספת שראתה בו על כל שאר הילדים השתדלה יותר על שמירתו. אמנם ר' נחמיה לא נסתפק ג"כ בטעם הזה לפי שאיך יחשב שראתה יוכבד שהיה בנה ראוי לנביאות והנה ההכנות לנבואה אם הם מזגיות לא היה אפשר שתשיגם ותדעם יוכבד כי מי הגיד לה מזג מוח הילד וטבעו ואם היו הכנות הנבואה שלמות המדות ושלמות המעלות גם זה היה בלתי אפשר שתדע יוכבד אם בנה אשר ילדה יהיה חכם ובעל מדות אם לא לכן בחר רבי נחמיה בדעת ג' והוא אמרו טוביה שמו כלומר שעמרם אביו כשנולד הנער קראו טוביה כאומר טוב ה' שהוא רמז לגאולה כמו שאמר ופחדו אל ה' ואל טובו באחרית הימים והנה הביאו לזה מ"ש כי טוב הוא ודרש שם הוא ע"ש הב"ה כמו שאמרו אני והוא ובהיות טוב הוא מלה חדא יהיה שמו טוביה רוצה לומר טוב ה' הנכבד. ומפני סימן השם הזה אשר קראו אביו הצפינתו אמו בהשתדלות רב להצילו אמנם אחרים שהוא הדעת הד' לא קבל גם הדעת הזה לפי שהשמות הם כפי ההסכמה ורצון בני אדם ואיך תעשה הצדקת סמך וסבה מכרעת להשתדלותה על בנה מפני השם שקראו אביו ולכן בחר בדעת ד' והוא שראת' אותו שנולד מהול שהיה זה סימן שיהיה קדוש לאלהים נבדל מהתאוות הגשמיות ונפרש מאשה ולכן בראות זה התעצמה להצילו בכל מיני השתדלות אבל חכמים שהוא הדעת החמישי חשבו שלא לבד השיגה הצדקת ממה שראתה בעיניה שלמות הילד לעתיד בדברים הגשמיים החמריים אלא שכאשר נולד נתמלא כל הבית אורה וכאלו הודיע האלהים בזה שהוא יהיה אורו של עולם בנבואה ונבואתו ותורתו תזרחנה על פני תבל ושעל זה נאמר ותרא אותו כי טוב הוא שראתה בעיניה מפאת האור המוחש ההוא שהיה הילד טוב העולם ותכליתו המשובח. הנה התבאר ענין כל אחד מחמשת הדעות האלה עם היות שרש"י בפירוש לא זכר מהם כי אם שנים והם שנתמלא כל הבית אורה ושנולד מהול כי הנשארים לא ישרו בעיניו וזכר הכתוב שלכן השתדלה להצפינו ג' ירחים אולי שבחרה בענין הזה לרמוז אל שלשת העולמות שהאל ית' מהרבבות קדש מלאכיו ומשמי מעלתו יופיע על בנה בעולם השפל ברכות שמים מעל ברכות תהום רובצת תחת וכאשר לא יכלה עוד הצפינו והיה זה לפי שבג' החדשים הראשונים הצפינתו ולא נשמעה צעקתו כי היה ברוך ומבורך בכה לא יבכה. אבל אח"כ שנתגדל אולי שהיה שוחק כילדים בשמחתם ונשמע קולו בחוץ או שהמצרים היו שואלים על הריונה ולכך לא יכלה עוד הצפינו וחז"ל אמרו שמשה נולד לששה חדשים ויום אחד שהיולדת לז' יולדות למקוטעים ואולי שעל זה נאמר ותרא אותו כי טוב הוא לפי שהנולדים למקוטעים הם חלושים ובלתי שלמי היצירה ולכן ראתה יוכבד בילד דבר מתמיה והוא שעם היותו קצר ימים ושבע רוגז נולד בן ששה חדשים ויום אחד היה טוב במזגו ויפיו ואבריו משאר הילדים ומצרים בדקו אחריו לסוף תשעה חדשים של הריונה ואותם ג' חדשים מתחלת הו' עד סוף הט' הצפינתו באופן שלא ידעו שהיה נולד ואח"כ לא יכלה עוד הצפינו כי הרגישו המצריים בה שכבר ילדה. ואין ספק שגם באותם ג' ירחים היו בודקין אותה וכ"ש בתשלומם שיאמרו לה איה הנולד אשר הרית ממנו ותען להם כי מת או נטבע ולפי שלא יאמינו לדבריה ויחקרו עליו לא יכלה עוד הצפינו. והנה לא קרא דבר מזה לאהרן והוא לא הושלך ליאור לפי כשנולד עדין לא נגזר גזרת כל הבן הילוד. והנה יוכבד כדי להציל את משה בנה חשבה להצילו בתיבה אחת כמו שניצול נח ממי המבול אבל לא בחרה לעשו' התיבה מעצי גפר כי אם בתיבה עשויה מגומא שהוא עשב קל ורך יוכל אדם להביאו בצנעה תחת כנפי כסותו. ותחמרה בחמר ובזפת ר"ל שבפנים טח אותה תיבה בחמר שהוא מין עפר לח כמו טיט אדום ומבחוץ היה זפת ועשתה זה כדי שישכב הילד רך ולא ינזק בקושי הגומא. גם שלא יזיקהו שרב ושמש ולא יתקלקל איבריו או יהפך על פיו. וראיתי כתוב שבהרבה מקומות מהדרומיים והחמים נוהגים לגדל התינוקות כן ר"ל שישימום עד צואריהם בגומת עפר כדי שלא יזיקם חום האויר וכשיטנפו תחתיהם העפר יוציאם משם ויחליפו העפר בעפר אחר ויניחום שמה וטחים אותם כדי לחזק עורם וטעם הזפת מבחוץ הוא כדי שלא יכנסו המים גם תצוף התיבה. ואין ספק כי במכסה התיבה היו נקבים לצורך האויר כדי שלא יחנק הילד. וממה שאמר ותשם בה את הילד למדנו ששמה אותו שם ערום כי היה זמן קיץ חם ולזה נאמר ותפתח ותראהו את הילד ואמרה בת פרעה מילדי העברים זה שראתה בו שהיה מהול ואלו היה מחותל לא היתה מכירתו מיד כשפתחה התיבה. ואמר הכתוב ותשם בסוף על שפת היאור ר"ל ששמה התיבה בסוף והוא מקום קנה וסוף הגדל על שפת היאור כי שם בשפת היאור במצרים מקום גדול קנים מתוקים אשר תטוף הנפת מהן והוא הנקרא סוכר ועל שפת היאור הן גדלות לא בתוך היאור והנה בחרה הצדקת לעשות הפועל הזה לסבות האחת לפי שראתה כי בהיות הילד בביתה היה המות בצוארה בודאי ואין עוד מר ממות וגם אליה ולכל ביתה היתה סכנה ממה שהצפינתו לפי שעברה מצות המלך. אמנם בהוציאה אותו מביתה היה ההנצל מן המות אפשר כי לא יודע בן מי הוא העלם אם הוא עברי או מצרי ועל הספק לא ימיתוהו ואם מן המות ינצל הזמן יספיק בהוצאת האמת והנער ידע את אחיו ולזה עזבה המות ההכרחית ולקחה האפשרית. והסבה הב' ששמה התיבה סמוך לשפת היאור כדי שיקל לעוברים לתופשה אולי יחכה י"י לחננו וימצאהו איש חונן ויחמול עליו כמו שקרה ואין ספק שגם בחרה הצדקת לשומו במקום ההוא לסבה שלישית והיא שאם עכ"פ ימות בנה לא תהיה מיתתו לעיניה וכמו שאמרה הגר על בנה ותלך ותשב לה מנגד הרחק כמטחוי קשת כי אמרה אל אראה במות הילד וגו' האמנם כוונה להניחו במקום שיהיה מרוחק ממעבר בני אדם וחיות ונזקי' ומהדגים שביאור ג"כ. וגם נוכל לשער בזה סבה ד' והיא שהצדקת ראתה בחכמתה שאולי נגזרה גזרה על בנה שיהא מושלך ליאור ולכן השתדלה להשליכו שמה בזה האופן כדי שתעבור עליו גזרתו והאלהים ישוב מחרון אפו ומפני זה ותתצב אחותו מרחוק לדעה מה יעשה לו. ובמדרש אמרו (שמות רבה פ' א') למה השליכו למשה ביאור כדי שיהיו חושבים האצטרוגלין שכבר הושלך מושיעם של ישראל למים ולא יחפשו אחריו עוד עד שמהיום ההוא והלאה אמרו שנתבטלה הגזרה מפני שראו אצטגניני פרעה שכבר לקה מושיעם במים. והותרה עם מה שפירשתי בזה השאלה האחת. והנה כל המעשים האלה ייחס הכתוב לאם משה ולא זכר בהן דבר מאביו אולי שכבר היה מת או שלא היה שמה או שנתיאש מהדבר ולא רצה להשתדל בענינו כי אמר אל אראה במות הילד וגומ' והוא הנכון. ואמנם אמרו ותתצב אחותו מרחוק הקרוב אצלי הוא שנאמר על מרים ושהיא היתה אז כמו בת ט"ו שנים כי לא מצינו מנין שנותיה כתובים. והנה בת פרעה יצאה לרחוץ במימי היאור כי היה הזמן חם ולהיותה כבודה בת מלך פנימה בקשה מקום צנוע שלא תראה ערומה ולא מצאה מקום הגון בצניעות קרוב למדינה כמקום הזה ואמר שנערותיה היו הולכות על יד היאור אם לטייל ואם לשמור שלא יבא איש לראותה כשהיא ערומה ויען היתה התיבה בתוך הסוף ובת פרעה לא יכלה ליכנס שמה לכן שלחה את שפחתה שנשארה עמה לשמש ברחיצתה שתקח את התיבה ולפי שנערותיה לא היו במעמדה כי היו הולכות על יד היאור ונשארה בת פרעה לבדה עם אמתה לכן לא ראו נערותיה דבר מזה ובזה האופן היה הדבר סוד בינה ובין אמתה ולא נודע למלך מה היה משפט הנער ומעשהו. והותרה בזה השאלה הב'. וזכר הכתוב שכאשר פתחה בת פרעה את התיבה ראתה שהיה ילד ר"ל קטון בצורתו ואיבריו והוא אמרו ותראהו את הילד בשני כנויים ומצד אחר ראתה בו דבר מתמיה שבבכיתו היה כנער והוא אמרו והנה נער בוכה ומב' הבחינות האלה קראתהו פעם ילד ופעם נער וגזרה מפני זה שמילדי העברים זה שלפי שהיו בני ישראל עצומים יותר ממה שהיה ראוי לזמניהם כמ"ש ויעצמו במאוד מאד לכן היה ילד ואבריו כנער ואין בזה משה בעל מום כדברי רבי נחמיה בגמרא כי עוצם הבכיה היה מעוצם הכח שהוא שלמות לא מרוחב האברים יותר מדאי שהוא מום. ואחותו מרים כשראתה לקיחת התיבה נתקרבה שמה לבת פרעה לראות מה תעשה בנער וכששמע' ממנה דברי חמלה לעוצם כחו שראתה בו יותר ממה שראוי לזמנו דברה לפי כוונתה ואמרה האלך וקראתי לך אשה מינקת מן העבריות להניק לך את הילד לא שתניקהו לה אלא שתניקהו באופן נאה כפי מה שראוי לילד שלך כי בזה יגדל הילד ויתעצם יותר שלהיותו מילדי העברים יותר יועילהו חלב העברית מחלב מצרית או אשה אחרת כי כמ"ש הטבעי מזון ההווה ראוי שידמה למה שנתהויה ממנו וישר הדבר בעיני בת פרעה כדי שיגדל הילד ויתעצם כל מה שאפשר ויהיה ביופיו ראוי לקחת אותו לבן ולכן אמרה לכי ותלך העלמה ותקרא את אם הילד מבלי שתגיד שהיא אמה כי בת פרעה אולי לא היתה נותנת אותו לאמו בשביל שלא תקחהו ולכן (שם) אחז"ל שנקראת מרים עלמה מלשון העלם שהעלימ' שהיא אמו ואמר הכתוב ותקרא את אם הילד ולא את אמה להודיע שעשתה רצון בת פרעה בשלמות שלא בלבד קראה מינקת עבריה לאותות המזג אבל לאם הילד עצמה שהיא כפלי כפלים נאותה להניק אותו משאר העבריו' זהו הנ"ל בפסוקים האלה. אמנם חז"ל פירשו על והנה נער בוכה פי' צח באמרם שהוא אהרן שהיה כבר נער ובוכה על לקיחת הילד ואומר אני שלדעתם יהיה זה סבה למה שאמרה בת פרעה מילדי העברים זה כי בראותה שהיה אצלו נער עברי בוכה על לקיחתו שפטה היות הילד עברי. ותאמר לה בת פרעה הליכי את הילד הזה והיה ראוי שיאמר קחי וחז"ל תרצו זה (שם) על דרך שדרשו שהוא כמו הי ליכי הוא שלך ואחרים אמרו שהוא כמו הא ליכי שהראתה לה הילד עם כל אבריו בריאים וטובים שככה תחזירהו לה אבל על דרך הפשט יראה שצותה לה שתוליכהו לביתה ולא תפחד משום אדם ותניקהו שמה בביתה ואמרה ותניקהו לי ר"ל שלא תתן לו החלב בצמצום ובכילות כמו שראוי בחוקך אלא ברחבה כמו שראוי לבן שלי וכן אמרה ואני אתן את שכרך שלא אמרה ואתן לרמוז לה שכאשר היא תניקהו יותר מדאי כפי מה שראוי לבן שלה ככה היא בת פרעה תתן שכרה רב כיד המלך:
Exodus._.2.10.1
ויגדל הילד ותביאהו לבת פרעה וגומר עד ויהי בימים ההם. ספר הכתוב שאחרי שגדל הנער הביאתהו יוכבד הצדקת לבת פרעה לאמר הא לך גברתי הנער אשר נתת עמדי. ואמנם אמרו ותקרא שמו משה ותאמר כי מן המים משיתהו ולפי שהשם והגזרה ההיא הם כפי הלשון העברית והיא לא היתה מדברת בלשון יהודית כי מצרית היתה לשונה גם לא יתכן ששאלה לנשים העבריות על שמו וגזרתו כי מה לה לצער הזה לכן השכל נותן שהיא קראתהו בשם מצרי נגזר ממלת הסרה באותו הלשון ושאותו שם העתיקו כותב התורה ותרגם בלשון הקדש בשם משה וכן כתב הראב"ע שמשה שם מתורגם ושבלשון מצרי היה נקרא מוניוס כמו שהעיד שהוא ראה בספרי הצאבה שהועתקו מלשון מצרי ללשון קדר. ואם היה הדבר כן בשם משה מי המונע לומר כזה בשם אדם וחוה איש ואשה וקין ושת ונח ופלג ושאר שמות העצם מהאנשים הראשונים שעם היותם נגזרים משמו' הענינים יתכן שהיו מועתקים ומתורגמים ללשון העברית מהלשון אשר דברו בו ראשונה ולא תלקח אם כן מהם ראיה על היות הלשון העברית ראשונה ללשונות כלן ושבה נברא העולם וניתנה התורה כדברי חכמינו זכרונם לברכה הקדושים וכמו שפרשתי בסדר בראשית:
Exodus._.2.10.2
אבל זה א"א לציירו בשום לשון רוצה לומר שיועתקו ויתורגמו שמות העצם הפרטים הנגזרים מהענינים מלשון ללשון עם היות שיועתקו הענינים אשר מהם יוגזרו לפי שהיה זה חסרון גדול וסכלות עצום לא יעשהו שום בעל שכל הלא תרא' שמי שיקרא ד"מ שמעון בלשון עברי נגזר מלשון שמיעה יקרא שמעון גם כן בכל לשון מהלשונו' עברי או ערבי רומי או פרסי יוני או הודיי וזולתו לפי ששם העצם הפרטי לא יתורגם ולא יועתק מלשון ללשון בשום צד אבל שם הענין שממנו נגזר שם שמעון שהיא מלת שמיעה תתחלף אצל כל אחד מבעלי אלה הלשונות וזה הענין פשוט ומוסכם בכל הלשונות ולכן כל מעתיק ספר ומתרגם אותו יעתיק כל מלה ומלה מהענינים והספורים והשמות הכוללים זולתי שמות בני אדם הפרטים שלא יתרגמם בשום צד אבל יזכור אות' בשמות שהונחו להם בראשונה וכן עשה אונקלוס ושאר המתרגמים ולכן תרגם ותקרא שמו משה וקריאת שמיה משה ואמרת ארי ממיא שחלתיה שהוא לא תרגם שם משה אבל תרגם מלת משיתהו ולכן לא נשאר שום יחס בלשון ארמית ללשון משה עם לשון שחלתיה כמו שהיה בהם היחס וההדמות בלשון העברית ומפני זה זכרה התורה שמות האנשים הפרטיים כפי מה שנקראו בלשונותיהם בראשונה לכן יתרו ורעואל בלק ובלעם סיחון ועוג פוטיפר אסנת בת פוטיפרע שהם שמות מלשונות העמים ואין ספק שהיו נגזרים בלשונותם משמות ענינים שקרו וכבר כתב הראב"ע שצפנת פענח שקרא פרעה שם יוסף היה שם מצרי שפירושו מגלה עמוקות ועם היותו שם ליוסף העברי לא העתיקהו התורה לאמר ויקרא פרעה שם יוסף מגלה עמוקות לפי ששמות העצם הפרטיים לא יועתקו מלשון ללשון ואחר שהדבר כן איך נאמר אנחנו בשם אדוננו מרע"ה שהעתיקה התורה שמו המפורסם שנקרא בו מלידתו אשר לא כדת אם היה שמו מוניוס כדברי ראב"ע ולמה לא עשתה התורה בו כמו שהוא אומר ומעיד שעשה בעל לשון קדר כשהעתיק ספרי הצאבה מלשון מצרית שזכר שם מוניוס תמיד כאשר הוא בלשון המצרית ולמה התורה לא תעשה כן אבל בלי ספק כל זה הוא טעות מבואר להראב"ע ושאר המפרשים כי הנה אדון הנביאים נקרא משה מתחלה עד יום מותו ולא הועתק שמו ולא נשתנה והטעות הזה קרה להם בחשבם שמה שאמרה תורה ותקרא שמו משה יחזור לבת פרעה ושהיא אמרה מדברת בעדה כי מן המים משיתהו שרוצה לומר כי מן המים משיתי אותו ואין הדבר כן כי כל תי"ו הנקבה הנזכר בזה הפסוק היא כנוי לצדקת אם משה לא לבת פרעה כמו שאמר ותקח האשה את הילד ותניקהו ותביאהו לבת פרעה. ועליה נאמר גם כן ותקרא שמו משה ותאמר כי מן המים משיתהו ופירוש הכתוב כך הוא שאמו של משה לקחה הילד ותניקהו ואחרי אשר גמלתו הביאתהו לבת פרעה שלקחה אותו לה לבן וכשהביאתהו לפניה קראה שמו משה רוצה לומר יוכבד הנזכרת קראתהו כן כי היא אמרה לבת פרעה שהיא ובני ביתה היהודים קראו שמו משה ותאמר רוצה לומר אמו של משה אמרה לבת פרעה כי מן המים משיתהו כלומר גברתי הלא קראתי אותו משה ע"ש המאורע שהיה לך עמו כי מן המים משית אותו ותדע ותשכיל מזה שמלת משיתהו אינה פועל עבר למדבר בעדו עם כנוי הזכר אבל היא פעל עבר לנמצאת לנוכח עם כנוי הזכר וזה מסכים לדקדוקו שאם היה לשון למדבר בעדו היה לו לומר משיתיהו עם יו"ד בין התי"ו והה"א כי הוא סימן למדבר בעדו וענינו משיתי אותו אבל הוא חסר יו"ד בין התי"ו והה"א משיתהו שפירושו משית אותו והוא על משקל אוי לי אמי כי ילדתני. לבבתני אחותי כלה לבבתני שהם כלם לנקבה לנוכח רוצה לומר ילדת אותי לבבת אותי. ולכן אין שם יו"ד אחר התי"ו ולא תמצא חסרון יו"ד במדברים בעדם בין זכרים בין נקבות כמו כי מאסתיהו. אם אנכי ילדתיהו. ואני עשיתיני לא מצאתיה על כן לא נתתיה. כל אלה בזכרים המדברים בעדם בכנוי לזכר או לנקבה וכלם עם יו"ד אחר התי"ו. ובנקבה בקשתיהו ולא מצאתיהו וגם אנכי השאלתיהו שכלם בספרים המדוייקים עם יו"ד אחר התי"ו לסימן המדברת בעדה. הנה התבאר מזה שאמו של מרע"ה היא היתה אשר קראה את שמו משה בלשון העברית לא בת פרעה ושלא הועתק ולא תורגם שמו של משה מלשון מצרית ללשון עברית כדברי הראב"ע ושעל אמו של משה אמר הכתוב ותאמר כי מן המים משיתהו שהיא אמרה לבת פרעה הנה אנכי קראתי שמו משה בלשוננו העברית לפי שאת משית אותו מן המים. ואמנם עדות הראב"ע שראה בספרי הצאבה שהיו קורין למשה מוניוס אינו סותר לזה ואפשר שיהיה על אחד משני פנים. האחד שמוניוס הוא עצמו משה כי הוא שם קרוב במבטא לשם משה לפי שהגזר הא' הוא אחד בשניהם רצונינו וזהו האות השרשיית הראשונה של שם משה אמנם השנית שהיא שי"ן היא עצמה הסמ"ך שבמוניוס כי ברוב האומות קורין את השי"ן סין וגם היום הישמעלים קורין לו מיסא והנה אין בו האות השלישי מהשרשיית רצו' הה"א שהיא למ"ד הפועל לפי שאינה ניכרת במבטא ולכן לא יכתב בשום לשון שם משה עם ה"א זולתי בלשון העברית ומה שהוסיפו בשם מוניוס גזר ני"ו היה מהשנויים אשר יקרו בהחליף ובהעתיק השם מלשון ללשון באמצעות לשון אחרת כמו שהיה מועתק שם משה העברי אל לשון קדר באמצעות לשון מצרי ואולי שהיה גם כן באמצעות היונית או הפרסיית או לשון אחרת שכל אחד משנה שנוי מה בשמות העצם כפי דרך המבטא שלו הלא תראה שהרומיים קורין שם משה מוישיש והיהודים קורין לפלאטו האלקי אפלטון וקורין לאלישנדרי אלכסנדרוס לפי שרוב שמות העצם עם היותם אחד בכל הלשונות מבטאם משונה מלשון ללשון אם מעט ואם הרבה לא שיעתיקו השמות כי תמיד יקראום כפי הנחתם הראשונה אבל שישתנו מדרך המבטא שנוי מה בכל אומה ואומה וכן הוא הענין במוניוס שהוא עצמו שם משה אלא שנשתנה מטבע חלוף המבטאות בלשונות אשר עבר בהם. והפן השני הוא שאנשי לבב יאמרו לי ששם מוניוס בלשון מצרים הקדומה פירושו מפליא ונקרא כפי זה אדון הנביאים אצל המצריים בזמן שליחותו מפליא מפני הפלאות שעשה לעיניהם יהיה אם כן מוניוס לו שם התואר נוסף על שמו העצמי שהוא משה. ואולי שמוניוס ענינו מאניוס שפירושו בלשון יון גדול או מפליא לעשות והיוצא מזה כלו ששם משה היה שמו העצמי שעטרה לו אמו ושם מוניוס שקראוהו המצרים הוא שם התאר למעלתו וגודל חכמתו מונח מהמצרים ואחרי היותו בן פ' שנה בעמדו לפני פרעה והתפרסם מעשיו וחכמותיו הנפלאים כי כן קראנוהו אנחנו גם כן בלשוננו מחוקק ואיש האלהים ועבד י"י ודומיהם:
Exodus._.2.11.1
ויהי בימים ההם ויגדל משה ויצא אל אחיו וגומר עד ויהי בימים הרבים ההם וימת מלך מצרים וגומר ידמה שהיה משה כבן כ' שנה כשהרג את המצרי וברח מלפני פרעה וכל מה שכתוב בדברי הימים של משה אפשר שיהיה אמת ושקודם שהגיע לארץ מדין מלך בארץ כוש ארבעים שנה ולקח שם אשה כושית ואח"כ ירד למדין ונשא את צפורה והוא כמו בן שבעים שנה ואז נולד לו גרשום וכשהיה בן פ' שנה נולד לו אליעזר ברדתו למצרים ואולי היה הענין כפי מה שנראה מפשטי הכתובים שמיד כשגדל משה ויצא אל אחיו והרג את המצרי ברח למדין ולקח את צפורה בבחרותו וילדה לו את גרשום אם כן איך המתינה ללדת בכמו ס' שנה עד שנולד אליעזר. ועוד שהכתוב אומר ויקח משה את אשתו ואת בניו וירכיבם על החמור ואם היה אז גרשום איש גדול איך הרכיבו את כלם על חמור אחד אך כפי הנראה מן האמת ששניהם היו אז קטנים ורוכבים עם האם על החמור כי גרשום יושב מאחורי אמו ואליעזר בתוך חיקה. האמנם קצרה התורה בספור מה שקרה לו בארץ כוש לפי שכל מה שעשה משה בזה היה אבוד זמן ולא היה אותו מלכות אשר בחר בו השם ולא הארץ אשר השם דורש אותה והעם היושב בה הוא עם בזוי ושסוי נמשל כבהמות נדמו על כן לא נזכר דבר מזה בכתוב כי אם ממה שקרהו במדין ובהר האלהים כי שם צוה ה' את הברכה חיים עד העולם והיא היתה הכוונה האלהית לא בארצות כוש. ואמר ויצא אל אחיו וירא בסבלותם לפי שמשה תמיד דבקה נפשו ביוכבד אשר גדלתו ובבניה ואחרי שנתגדל ידע מהם אמתת ענינו ושהוא מילדי העברים עם היות שבת פרעה גדלתו כבן ולכן היה יוצא אל אחיו העברים שהיו חוץ לעיר בבניני המלך ומשה יצא מארמון המלכות וילך אל אחיו העברים או אל אחיו הלויים או היו אחיו ממש מקרובי עמרם ויוכבד כי העברים בכלל נקראים אחים שנאמר ולאחיך לא תשיך. לא יגוש את רעהו ואת אחיו. והנה משה כשנתקיים בשכלו וידע על נכון את אביו ואת אמו והכיר את אחיו חם לבו בקרבו לראות ענינם ולכן יצא מבית המלכות וילך אל מעמדם וירא בסבלותם. והותרה בזה השאלה השלישית. ותקצר נפשו בעמלם ונתחבר לזה שראה איש מצרי מכה איש עברי מאחיו על לא חמס בכפיו ולכן התעורר להכותו. והראב"ע פירש ויצא אל אחיו המצרים והנה פירשו כן מפני שנאמר וירא בסבלותם כי לפי דעתו הסבלות שב אל המצרי הפועל אותו ואינו דעת הכרחי כי הוא לפעמים שב אל הפעול ולפעמים אל הפועל ורחוק הוא שהכתוב יקרא אח אל המצרי ולא לשום אומה אחרת רק לאדומי שנאמר כי אחיך הוא והנה משה חשש שיודע כי הוא הכה את המצרי ולכן ויפן כה וכה לדעת אם יש אדם שרואה אותו וכאשר ראה כי אין איש צופה ומביט מה שיעשה כי אם המוכה הכה את המצרי ויטמנהו בחול כדי שלא ירגישו בו שנהרג שאם היה נראה הרוג על פני השדה היו מבקשין גואלי דמו וחוקרין אחרי הרוצח וגם זה מורה על שלמות תכונת אדון הנביאים ומזגו ואומץ לבבו שעם היותו קטון השנים מתערב עם המצריים לא נשא לבו עלבון אחיו ועמלן וסכן נפשו בהריגת המצרי לנקום נקמת בני ישראל. וי"מ ויפן כה וכה וירא כי אין איש שחשב משה מחשבות מצד אחד ראה שאין ראוי לעשותו כי מה לו ולצרה ההיא ואולי שהמצרי יהרוג אותו. ומצד אחר ראה שהאדם המעולה הבט אל עמל לא יוכל ושבמקום שאין אנשים ראוי שישתדל להיות איש וזה אמרו ויפן כה וכה שהן שתי הבחינות שזכרתי וירא כי אין איש רוצה לומר שלא יקרא משה איש ואמיץ לבו בגבורים אם לא שינקום דמי אחיו ולכן ויך את המצרי והנה לא חשב משה שהעברי המוכה יגלה הדבר אחרי אשר הצילו מיד מכהו. ויצא ביום השני להריגת המצרי וזה מורה שלא יצא לראות בסבלות אחיו רק בשני הימים האלה ובאחד מהם הרג את המצרי ובשני ראה שני אנשים עברים נצים ומריבים זה עם זה והאחד בעל חמה רצה להכות את חברו דרך חמס ללא סבה ולזה קראו רשע לפי שהיה רשע בדינו ושאלו למה תכה רעך ומאשר אמר תכה ולא אמר הכית למדו חכמים זכרונם לברכה שאפילו בהרמת יד נקרא רשע וחכמינו זכרונם לברכה אמרו שהיו אלה דתן ואבירם ויקשה עליהם מה שאמר יתברך למשה לך שוב מצרימה כי מתו כל האנשים המבקשים את נפשך ונצטרכו מפני זה לומר כי נענו והעני חשוב כמת גם נכון לומר שדתן ואבירם עם היות שאמרו למשה מה שאמרו ולא הלשינוהו למלך ולא בקשו את נפשו ולכן לא נכללו במאמר כי מתו כל האנשים המבקשים את נפשך. והנה אמר זה הרשע למשה מי שמך לאיש שר ושופט עלינו וגומר לפי שרצה לחרפו ולגדפו אם ראשונה באמרו מי שמך לאיש כלומר הלא אתה נער ובער ומי שמך לאיש אמיץ לבו בגבורים לעצור כח בזה. ועוד מי שמך לאיש שר האם חשבת שאתה בן בת פרעה מזרע המלוכה ומן הפרתמים מי שמך לשר כי אתה מכלל היהודים האמללים ואף שנודה שאתה איש ואתה שר עדין יקשה מי שמך לשופט בינינו א"כ יש לך בזה ג' סכליות הא' שחשבת עצמך איש ואתה נער. והב' שחשבת עצמך שר ואתה עבד נקלה ופחות. והג' שחשבת עצמך שופט נגיד ומצוה לאומים ואתה ריק שברקים. הלהרגני אתה אומר. ר"ל האם תדבר אלי כדברים האלה למה תכה רעך כדי להתקוטט עמי כשתבוא להרגני כאשר הרגת את המצרי. או יאמר הלהרגני אתה אומר שאתה אומר ומצוה לבעל ריבי שיהרגני כמו שאתה הרגת את המצרי. ויירא משה ויאמר אכן נודע הדבר ר"ל שהעברי המוכה אשר נקמתי את נקמתו הוא הגיד הדבר ובחשבו שהרשע ההוא ילך ויפרס' הדבר לפני פרעה ויברח משה מלפני פרעה ר"ל מכל מקומות ממשלתו ובמדרש אמרו אכן נודע הדבר מלמד שהיה משה מהרהר מה ראה הקדוש ברוך הוא לשעבד את ישראל יותר מכל האומות וכו' רוצה לומר שאז ידע סבת גלותם שהיה מפני רשעתם כיון שגם העברי המוכה שנקם משה נקמתו גלה סודו והביאו לסכנה. ומדרש אחר אמרו והלא אתה בן עמרם ומי שמך לאיש שר ושופט עלינו אני אלך ואלשין זה אל פרעה ועל זה ויירא משה ויאמר אכן נודע הדבר רוצה לומר נודע הדבר שהיה בן עמרם ולכן ברח מפני פרעה כי שמע פרעה ענינו ואיך הושלך ליאור ומשתה אותו בתו משם ועל זה בקש להרוג את משה לא על הריגת המצרי. והותרה בזה השאלה הד' והנה אמר וישב בארץ מדין וישב על הבאר ב' פעמים וישב להגיד שלא קרה הספור הזה מבנות מדין מיד כשברח מארץ המצרים ונכנס בארץ מדין אבל הוא ישב בארץ מדין ימים רבים ואולי אחרי שבא מארץ כוש כמו שכתוב בדברי הימים אשר לו ואחר כך קרה שיום אחד נזדמן לו שישב על הבאר ואז קרה מה שקרה מבנות יתרו. והנה נסמכו שלשת הספורים האלה רוצה לומר מהריגת המצרי ומן השני אנשים עברים נצים ומבנות מדין אחרי ספור גדול משה בבית פרעה לא מפני שהיו רצופים בזמן אחד אלא להודיע מעלות משה ושלמיותיו כי הוא נתגדל ראשונה בבית המלכות אשר לפרעה כדי שילמד טכסיסי המלוכה ודרכי ההנהגה והמלכות אשר הוא ממה שיאמץ לבבו ויגדל את רוחו שנמשך לו מזה היות לבו אמיץ בגבורים לא ישיב מפני כל והבט אל עמל לא יוכל לא במצרים וגם לא במדין שהיה גר ובורח ולמדנו מזה שמשה היה בטבעו ותכונתו צדיק וישר וגדול הלב והן המדות הראויות אל הנביא והמכינות אל הנבואה באמת. והנה אמר שהיו לכהן מדין רוצה לומר אדון המחוז ההוא או המשרת האלהות בארץ ההיא שבע בנות בתולות והגדולה והנכבדת שבהן היתה צפורה. והנראה מלשון הכתוב שלא היו בנותיו רועות הצאן רק היו באות לדלות ולמלאות את הרהטים עד שישתו הצאן ואחר כך שולחות הצאן ביד הרועים שלהן והנה שבות אל אביהן ולזה נאמר ותבאנה ותדלנה ותמלאנה את הרהטים כי זה היה מעשיהן לא לרעות הצאן ולזה לא נאמר בהן כי רועות הנה כמו שנאמר ברחל כי רועה היא. וידמה שהנערות האלה מפני צניעותן היו מקדימות לבא וממלאות את הרהטים כולן ומשקות צאן אביהן בבת אחת לפי שאם לא ימלאו רק שוקת אחת והרועים ימלאו את השקתות האחרות כלן וישקו איש את צאנו נמצאו הנערות בין הרועים זמן רב עד אשר ישקו כל העדרים ואין דרך הצנועות בכך ולכן הנה היו באות בתחלה וממלאות את השקתות כלן מים כדי שבבת אחת ישקו כל צאנן והנערות תלכנה להן כי היה חסרון מים בכל הארץ ההיא. אמנם הרועים דנו אותן לכף חובה וחשבו כי מפני גאה וגאון להיות בנות הכהן היו עושות כן כאלו כל הארץ לפניהן לעשות כישר בעיניהן ולכן הרועים אחר שדלו הנערות את המים כמנהגן ותמלאנה את הרהטים להשקות את צאנן באו הם ויגרשום רוצה לומר שגרשו את צאן הנערות מאצל הרהטים כדי להשקות הרועים את צאנם במים אשר הנערות דלו להן ואין לפרש ויגרשום לבנות עד שלא תדלנה שאם כן היה צריך לכתוב ויגרשון בנ"ון סימן לנקבות ועוד שכבר דלו ומלאו את הרהטים אבל אמר ויגרשום שהרועים גרשו את צאן הבנות מהרהטים שלא ישקום המים אשר הנה דלו לצאנן ומרע"ה בראותו העול המפורסם הזה שהיו עושים הרועים לאותן הבנות קם מעל הבאר שהיה יושב בו ויושיען מיד הרועים שלא יכו אתהן וישק את צאנם של רעואל ובנותיו והיה זה במה שהוכיח לרועים שהדין עם הבנות ושראוי שצאנן ישתו המים אשר הנה דלו. ואמר ותבאנה אל רעואל אביהן אם לפי שהיו לו שמות הרבה או לפי שהוא היה אבי אביהן והנה שאל אותן מדוע מהרתן בא היום כי בשאר הימים היו באות באחרונה מפני הרועים הנזכרים והן השיבוהו איש מצרי הצילנו מיד הרועים כי קראוהו מצרי לפי שהיה מדבר בלשון מצרים. ויתכן שהיו המדינים יראים מהמצרים כי מושלים היו בארצם ולכן אמרו שהוא הציל אותן באופן שלא יכלו הרועים לגרש את הצאן ולהכות אותן וגם דלה דלה לנו רוצה לומר שלא די שהושיע את המים אשר דלינו שלא יקחום הרועים להשקות את צאנם אבל גם דלה דלה לנו מים אחרים כי לא הספיקו המים אשר דלינו אנחנו מאשר חמל עלינו פן לא יניחונו הרועים לדלות. ויתרו הוכיח את בנותיו ואמר למה היו כפויי טובה עמו בשעזבוהו ולא קראו אותו לאכול לחם עמו: ויתכן ששלח אחריו לבקשו והוא הפציר ובא עכ"פ והוא אמרו ויאמר אל בנותיו ואיו למה עזבתן את האיש קראן לו וגומר וכתיב ויואל משה לשבת את האיש כי מפני שהפציר בו רצה לאכול מפתו. והנכון שכאשר דבר משה עם יתרו ומצא בו טוב טעם ודעת רצה להתחבר עמו מפני חכמתו והוא אמרו ויואל משה לשבת את האיש כי לא נתישב שמה מפני צפורה שלקחה לו לאשה אבל הואיל משה לשבת עם יתרו מפני חכמתו ולזה כיוונו חכמינו זכרונם לברכה במה שאמרו במדרש שמטה האלהים היה נטוע בפרדס של יתרו ולא היה יכול שום אדם לזוזו מקומו רק משה ועל זה נתן לו את צפורה בתו לאשה. רצו בזה לעץ החיים אשר בתוך הגן שהוא מליצה לחכמת משה שמפניה זכה לנבואה ומטה הידיעה ההיא היה נטוע בפרדס יתרו ולבו ולא יכול אדם ללוקחו משם כי אם משה ובו עשה האותות והמופתים הנה אם כן הואיל משה לשבת עם יתרו בחכמתו ויתרו נתן לו את צפורה בתו לאשה מפני חכמתו של משה ולכן נקראו רעים כמו שנאמר וישאלו איש לרעהו לשלום. והנה קרא משה את שם בנו הראשון אשר ילדה לו צפורה גרשום והיא מלה מורכבת אם שיהי' פירושו גר משומם רוצה לאמר שלא ידע אנה ילך ומה יעשה או שם גר רומז שהיה גר במקום ההוא. ואולי שרמז אל ארץ כוש אשר גר שם בראשונה והראיה לדבר באמרו גר הייתי בארץ נכריה ולא אמר גר אנכי. יאמר שיהיה הבן הראשון הזה זכרון לגרותו אשר היה בארץ כוש ולכן לא שם מלת אלהות בשם גרשום כמו ששם באליעזר לפי שבארץ כוש לא היה בו דבקות אלהי כמו שהרגיש בעצמו בארץ מדין. האמנם לא קרא הבן הנולד לו ראשון אליעזר לאמר כי אלהי אבי בעזרי ויצילני מחרב פרעה לפי שעדין היה בורח מחמת מלך מלאכי מות פרעה והוצרך מפחדו ללכת מגוי אל גוי וממלכה אל עם אחר וגם שם לא היה בטוח ולזה קרא לבן הראשון גרשום לרמוז אל היותו מגורש מארצו ומעמו אמנם כשהובטח ממנו יתברך ואמר לו לך שוב מצרימה כי מתו כל האנשים המבקשים את נפשך אז קרא לבן הנולד לו בזמן ההוא אליעזר כי אלהי אביו עזרו והצילהו מחרב פרעה כי אחרי שמתו המבקשים את נפשו כבר ניצל מחרב פרעה ולא קודם לכן. והותרה בזה השאלה הה':
Exodus._.2.23.1
ויהי בימים הרבים ההם וימת וגומר עד ומשה היה רועה. כתב הרמב"ן כי מפני שהיה נר' מהספורים אשר קדמו שהיו תכופים זה לזה בזמן אמר הכתוב ויהי בימים הרבים ההם להגיד שכל זה קרה בכמו ששים שנה שעברו משיצא משה מלפני פרעה עד שבא אליו הדבור שישוב למצרים. ונ"ל שזה כבר גלה אותו הכתוב באמרו ומשה בן שמונים שנה ואהרן בן שלש ושמונים שנה בדברם אל פרעה. ואמרו במדרש שמפני שהיו אותם הימים של צער קורא אותם הכתוב ויהי בימים הרבים ההם וכן ואשה כי תזוב זוב דמה ימים רבים ולפי זה על הימים שמת בהם מלך מצרים ויאנחו בני ישראל מן העבודה דבר הכתוב הזה ואף על פי שהיו ימים מועטים קרא אותם ימים רבים כמו שימי השמחה והתענוג בהיותם רבים נרא' כאלו הם מועטים וכמו שאמר ויהיו בעיני כימים אחדים. ואפשר לפרש לפי דרכם ז"ל שבימים הרבים ההם שמת מלך מצרים ועברו ימי בכיתו ימים רבים כי כן ימלאו ימי החנוטים צוו על היהודים לספוד למלך ולבכותו כמשפט העבדים לאמר הוי אדון והוי הודו והנה הם הסיחו את דעתם מהספד המלך ובכיתו ויאנחו בני ישראל מן העבודה ויזעקו זעקה גדולה ומרה על עצמם לא על המלך ותעל שועתם אל האלהים לא ממיתת המלך אלא מן העבודה ויותר נכון כי לפי שפסק הכתוב מספור שעבוד ישראל במצרים וענינם כדי לספר בלידתו של משה ותוצאותיו ובריחתו אל מדין רצה עכשיו לחזור לספר ענין הענוי והשעבוד ולהודיע ענין גאולתם כחוזר אל הענין הראשון וע"ז אמר ויהי בימים הרבים ההם רוצה לומר אותם שנזכרו למעלה שמתו בהם יוסף ואחיו וכל הדור ההוא ובני ישראל פרו וישרצו ושמת מלך מצרים הראשון האוהב אותם ויקם מלך חדש על מצרים אשר לא ידע את יוסף וחדש עליהם גזרות קשות כי בכל זה היו ימים רבים. והיותר ישר בעיני הוא שמלך מצרים אותו אשר חדש עליהם אותם הגזרות הקשות משום כל המצר לישראל נעשה ראש מלך ימים רבים ושנים ארוכים ועז"א ויהי בימים הרבים ההם וימת מלך מצרים כי אחרי ימים רבים שמלך מת ואז ויאנחו בני ישראל מן העבודה כי בראותם שכל מלך חדש בקומו היה מחדש עליהם גזרות קשות יותר מן הראשון לכן כשמת מלך מצרים צעקו בני ישראל מן העבודה אם ליראתם מהמלך החדש שיוסיף עליה ואם להתחנן לו שיקל עולם כי לא יוכלו לסבלו. ועם היות צעקתם למלך הנה עלתה שועתם אל האלהים מכובד עבודתם ושמע נאקתם שהיא היוצאת מן הלב מתוך הצער והמצוקה ועם זה זכר אלהים את בריתו אשר כרת את אברהם את יצחק ואת יעקב וראה שהגיע קץ וזמן גאולתם ועה היות שבני ישראל מצד עצמם היו רעים וחטאים לה' מאד כי היו עובדים ע"ז במצרים כמו שזכר הנביא יחזקאל הנה השם ברחמיו וברוב חסדיו רחם עליהם ועבר על פשעם וזה פירוש וירא אלהים את בני ישראל וידע אלהים ר"ל שמצד אחד שמע נאקתם וזכר את בריתו ומצד אחר ראה את בני ישראל שהיו עושים כמעשה ארץ מצרים בע"ז שלהם ועכ"ז הכריע כף הזכות וידע השם אותם ורחם עליהם לגאלם כי לשון ידיעה תפל על הרחמים להיות החסד והרחמים נמשכין לידיעה וכמוהו ויודע חוסי בו. יודע צדיק נפש בהמתו. והותרו בזה שתי השאלות האחרונות ו' וז':
Exodus._.3.1.1
ומשה היה רועה וגומר עד וילך משה וישב אל יתר חותנו. וראיתי בדברי הספור הזה שאלות:
Exodus._.3.1.2
השאלה הא' אם היה שמרע"ה ראה המלאך בלבת אש ולדעת חכמינו זכרונם לברכה היה זה מיכאל והרמב"ן כתב שהוא שר הפנים ומשה היה אז מתחיל בנבואתו איך לא תמה מראיית המלאך ולמה לא סר לראות מהו כמו שתמה וסר לראות מדוע לא יבער הסנה כי צורת המלאך הנראה בלבת אש היה דבר יותר מתמיה מהאש שאינו אוכל את הסנה והנה מנוח כשראה המלאך עולה בלבת אש נתבהל מאד ואמר (שפטים י"ב) מות נמות כי אלהים ראינו ויעקב גם כן נבהל מראיית המלאך כמו שאמר כי ראיתי אלהים פנים אל פנים ותנצל נפשי ויקשה הענין אם כן במשה איך לא נבהל מראיית המלאך הנראה אליו בלבת אש ולמה לא סר לראות סבתו ואין ראוי להשיב על זה שהיה כל זה במראה הנבואה כי הנה אע"פ שיהיה הדבר כן היה ראוי שיספר הכתוב שנבהל משה מראיית המלאך ההוא ושהשתדל להשיג ענינו כמו שיספרהו אם היה הדבר בהקיץ כי הנה מראה האש והסנה היה גם כן במראה הנבואה לדעת המפרשים וספר הכתוב שסר לראות מדוע לא יבער הסנה וכן היה ראוי שיאמר בענין ראיית המלאך ההוא:
Exodus._.3.1.3
השאלה הב' איך אמר מרע"ה אסורה נא ואראה את המראה הגדול הזה מדוע לא יבער הסנה כיון שהכתוב מעיד הפך זה שנאמר והנה הסנה בוער באש ואיך אם כן בקש הסבה לדבר שאינו נמצא. והמפרשים משיבים על זה שבוער באש ענינו דולק כדברי המתרגם. ומדוע לא יבער הסנה ענינו ההפסד והשרפה או הוא מלשון ובערת הרע מקרבך ובא אם כן לשון בוער בדרך משותף בשני הפסוקים האלה ועם היות שכתב הרמב"ן שדרך צחות לשון הקדש לדבר כן כמו רוכבים (שם י') על שלשים עיירים ושלשים עיירים להם אין ספק שהוא זר מאד בפשט הכתובים כי אין צחות הלשון אלא בשמות שהם משותפים שתוף גמור בעיירים אשר זכר לא במה שאין בהם שתוף כי אם קרובים בענינם כשם בוער:
Exodus._.3.1.4
השאלה הג' באמרו וירא ה' כי סר לראות וגומר אל תקרב הלום והיא שבמאמר הזה סופו בלתי מסכים עם תחלתו כי הנה באמרו וירא ה' כי סר לראות מורה שאם לא היה סר לראות לא היה מזהירו אל תקרב הלום ובאמרו כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קדש הוא מורה שאע"פ שלא היה משה סר לראות היה הקב"ה מזהירו על זה לפי שחובת המקום חייבתו וכמו שהזהיר במעמד הר סיני (שמות יא יב) השמרו לכם עלות בהר והכהנים והעם אל יהרסו לעלות אל ה' וגומר. ואמרו בואלה שמות רבה כל מקום שהשכינה נגלית אסור בנעילת הסנדל וכן ביהושע (ה י"ב) אומר של נעלך ובמקדש לא היו הכהנים משמשים אלא יחפים:
Exodus._.3.1.5
השאלה הד' אה היה שמרע"ה ראה המלאך ודבר אתו איך לא השתחוה לפניו והנה באברהם נאמר כשראה המלאכים וירא וירץ לקראתם מפתח האהל וישתחו ארצה. וביהושע (ה' ט"ו) ויפול יהושע על פניו ארצה וישתחו ויאמר לו מה אדוני מדבר אל עבדו. ובמנוח ואשתו נאמר (שופטים י"ג כ') ויעל מלאך ה' בלהב המזבח ומנוח ואשתו רואים ויפלו על פניהם ארצה לפי שעם היות כפי הדין ההשתחואה הגדולה שהיא פשיטת ידים ורגלים אסורה למלאך אין המלט מהשתחוות לו הנביאים בהשתחואה הראויה להם אם מצד מעלתם ואם לכבוד שולחם יתברך:
Exodus._.3.1.6
השאלה הה' אם היה שצוה המלאך למרע"ה אל תקרב הלום של נעליך וגומר. למה לא הגיד הכתוב שעשה משה כמו שצווה והיה ראוי שיאמר ויעש משה כן כמו שנמצא ביהושע שכאשר צוהו המלאך של נעלך מעל רגליך הגיד הכתוב ויעש יהושע כן:
Exodus._.3.1.7
השאלה הו' באמרו אנכי אלהי אביך אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב והוא למה אמר אלהי אביך בלשון יחיד והיה לו לומר אלהי אבותיך בלשון רבים שהם אברהם יצחק ויעקב שיזכור ויקש' עוד למה בכל אחד מהאבות אמר אלהי בפני עצמו אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב ובאו ג"כ בפסוק הזה ד' פעמים מלת אלהי והיה די בשיאמר אלהי אברהם יצחק ויעקב כמו שאמר משה לזקני ישראל. והמפרשים פירשו אלהי אביך על עמרם כדברי חכמינו זכרונם לברכה בואלה שמות רבה (פ"ג) ומהם אמרו שאמר אלהי אביך על אברהם שהוא נקרא אב בעצם ובראשונה אבל לא העירו על הייתור שבא בשם אלהי:
Exodus._.3.1.8
השאלה הז' באמרו אל ארץ טובה ורחבה אל ארץ זבת חלב ודבש אל מקום הכנעני כי הנה זכר ב' פעמים אל ארץ ומלבד זה אמר אל מקום הכנעני. והיה די בשיאמר אל ארץ טובה ורחבה זבת חלב ודבש מקום הכנעני ולמה אמר מקום הכנעני ולא ארץ הכנעני כי הכפל והשנוי בדברים האלהים אין ספק שאינו כי אם לסבה הכרחית:
Exodus._.3.1.9
השאלה הח' באמרו ועתה הנה צעקת בני ישראל באה אלי כי הנה יראה הפסוק הזה כלו מיותר אחרי שכבר אמר ראה ראיתי את עני עמי אשר במצרים ואת צעקתם שמעתי מפני נוגשיו כי הנה אמרו הנה צעקת בני ישראל באה אלי הוא עצמו מה שאמר ואת צעקתם שמעתי. ואמרו וגם ראיתי את הלחץ אשר מצרים לוחצים אותם הוא עצמו ענין אמרו מפני נוגשיו. וכבר הרגיש הרמב"ן בספק הזה וכתב שחזר לומר ועתה הנה צעקת בני ישראל באה אלי. להגיד כי הגיעה צעקתם אל כסא כבוד כענין מ"ש עד לשמים הגיע ואתה רואה שאין בדברו תשובת הספק הזה ולא יישוב הפסוק ופירושו על בוריו:
Exodus._.3.1.10
השאלה הט' באמרו וזה לך האות כי אנכי שלחתיך בהוציאך וגו'. ויקשה המאמר הזה מב' פנים האחד שמרע"ה לא שאל אות ולא היה צריך אליו לאמת נבואתו אחרי אשר היה רואה בעינו המראה הגדול ההוא ולמה אם כן הוצרך יתברך לתת לו אות. והשני כי איך תלה האות על ענין אמות שליחותו במעמד הר סיני שהיה עתיד להיות אחר זה ימים רבים כמו שאמר בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה. והנה האות ראוי שיהיה בהווה לא על מה שעתיד להיות. וכבר התעוררו המפרשים לפרש הפסוק הזה בפנים מתחלפים. ולפי שלא ישרו בעיני בל אשא את שמותם על שפתי:
Exodus._.3.1.11
השאלה הי' למה היה נשמט משה מהשליחות ההיא באמרו מי אנכי כי אלך אל פרעה וכי אוציא. והלא הוא משבט לוי היה ראש שבטי ישראל וכבר נתגדל בבית המלך ויחכם מכל האדם ולבו כלב האריה ולמה אם כן היה נשמט מהשליחות הראוי לו ומי יודע אם לעת כזאת הגיע למלכות להיות דורש טוב לעמו:
Exodus._.3.1.12
השאלה הי"א באמרו ואמרו לי מה שמו והוא הספק אשר העיר הרב המורה בפרק ס"ג חלק ראשון והוא איך היתה ראויה אותה שאלה לענין ההוא ואם היה אהיה שם ידובר בו לבד הנה לא ימלט מהיות ישראל כבר ידעו השם ההוא או לא ידעוהו ולא שמעוהו כלל. ואם היה נודע אצלם אין טענה לו בהגידו אותו כי תהיה ידיעתו בו כידיעתם ואם היה בלתי נודע אצלם מה הראיה שזה היה שם האל אם היתה ידיעת שמו ראיה. והרב השיב על זה שהיתה השאלה שיתן להם מופת על מציאות האל ושהיתה התשובה אהיה אשר אהיה רוצה לומר שהוא נמצא לא במציאות ונמשך אחריו הרלב"ג ושאר המפרשים כלם ובפירוש הכתוב אזכור דעתם והספקות המתחייבים אליהם:
Exodus._.3.1.13
השאלה הי"ב בזה המאמר עצמו אבל באופן אחר והוא כי לא ימלט אם שהיה משה עצמו יודע זה השם או לא ידעו ואם היה יודע אותו למה שאל עליו כי הנה אם העם ישאלהו על שמו יתברך משה יודיעהו להם מפי ידיעתו ואם אמרנו שמשה לא היה יודע זה השם היה ראוי שישאל עליו מעצמו לא שיעשה השאלה בשם העם ואמרו לי מה שמו כי הנה יעקב שאל למלאך מה שמך ומנוח שאל גם כן מה שמך (שופטים י"ג ט"ו) כי יבא דברך וכבדנוך ואשתו אמרה ולא שאלתיהו אי מזה הוא ואת שמו לא הגיד לי כי כן ראוי למי שיראה המלאך ולמה אם כן משה לא שאל מעצמו על שם האל לאמר מה שמך והוצרך לעשות השאלה מפאת העם ובשמו באמרו ואמרו לי מה שמו מה אומר אליהם:
Exodus._.3.1.14
השאלה הי"ג למה היה מרע"ה בזה משיב דבר בטרם ישמע כי הנה היה לו להמתין עד שישמע מה ידבר בו השם ואת הדברים אשר ישים בפיו על שליחותו כי עדין לא אמר לו רק ועתה לך ואשלחך אל פרעה ואחר כך כשיאמר לו כה תאמר אל בני ישראל אלהי אבותיכם אלהי אברהם יצחק ויעקב שלחני אליכם לא תשאר אצלו שאלה כלל כי הוא היה השם המספיק אליהם כמו שאמר עליו זה שמי לעלם וזה זכרי לדר דר ומה לו עם אהיה אשר אהיה:
Exodus._.3.1.15
השאלה הי"ד באמרו כה תאמר אל בני ישראל אהיה שלחני אליכם כי אם היה שמו אהיה אשר אהיה אשר הכוונה בו לדעת הרב נמצא לא במציאות נוסף על מהותו איך חזר לומר כה תאמר אל בני ישראל אהיה שלחני אליכם ונסתפק בקצת השם שהוא אהיה בלבד והנה לדברי חכמינו זכרונם לברכה שפירשו (שמות רבה ג) אהיה עמהם בצרה הזאת אהיה עמהם בצרה אחרת ושמרע"ה השיבו דיה לצרה בשעתה אל תזכור לנו צרה אחרת ושהאל יתברך אמר לו יפה דברת כה תאמר אל בני ישראל אהיה שלחני אליכם ולא תזכור דבר מצרה אחרת יותר הספק הזה אבל הוא דרך דרש. ובכלל השאלה הזאת למה לא אמר מתחלה כה תאמר אל בני ישראל אהיה אשר אהיה שלחני אליכם והוצרך לשני דבורים: האחד אהיה אשר אהיה והב' כה תאמר אל בני ישראל אהיה שלחני אליכם ולא עוד אלא שחזר לומר ויאמר אלהים אל משה כה תאמר אל בני ישראל ה' אלהי אבותיכם אלהי אברהם וגו' שלחני אליכם זה שמי לעלם וגומר ואם כבר הודיעו שמו אהיה אשר אהיה מה לו לשם אלהות אחר:
Exodus._.3.1.16
השאלה הט"ו בב' הפסוקים הסמוכים והם ויאמר עוד אלהים כה תאמר אל בני ישראל וגו' לך ואספת את זקני ישראל וגו' כי הנה יראה שענין ב' הפסוקים האלה אחד והיה די באחד מהם ויקשה אם כן ייתור הפסוקים ולמה באחת מהם אמר אל בני ישראל ובב' אמר אל זקני ישראל בראשון אמר אלהי אברה' אלהי יצחק ואלהי יעקב שזכר שם אלהי בכל אחד מהאבות. ובב' לא אמר כי אם אלהי אברהם יצחק ויעקב שזכר פעם אחת שם אלהי בכל שלשה האבות באחד אמר זה שמי לעלם וזה זכרי לדר דר ובב' לא אמר כן. גם כי צווי לך ואספת היה ראוי שיקדם לכל הדברים:
Exodus._.3.1.17
השאלה הט"ז באמרו ועתה נלכה נא דרך שלשת ימים איך צוה יתברך למרע"ה שיאמר בשמו דבר כזב ושקר ויותר טוב היה שיאמר בביאור שלח את העם מתחת סבלות מצרים ומה תועלת היה בספור הזה אחרי שפרעה בעל כרחו ישלחם מארצו ולא מפאת דבריהם. וכבר העיר הר"ן על זה הספק בדרשותיו והשיב שעשה הב"ה זה כדי שירדוף פרעה אחרי בני ישראל כאמרו כי ברח העם ודבריו בלתי מספיקים כי הנה לא קצרה יד ה' מהקשות לב פרעה לשירדוף אחריה' מבלי שיצטרך להונאת דברים שהוא דבר בלתי ראוי בחק היושר האלהי והספק הזה יפול גם כן במאמר ושאלה אשה משכנתה וגו' ועליו השיב הר"ן גם כן התשבה הנזכרת והוא מבואר שיתחייב לו הביטול אשר זכרתי. ועוד שאין עתה עת המעשה עד סוף המכות במקום אשר נאמר דבר נא באזני העם וישאלו אם כן בתחילת השליחות מבלי צורך למדו דבר שקר העוה:
Exodus._.3.1.18
השאלה הי"ז באמרו ולא ביד חזקה. ויורה שלא ישלח אותם פרעה גם בבא היד החזקה שהיא מכת בכורות וזה באמת הפך מה שקרה שנא' עוד נגע אחד אביא על פרעה ועל מצרים ואח"כ ישלח אתכם מזה. ודברי המפרשים בהיתר זה רחוקים מפשט הכתוב. והרלב"ג פירש ולא ביד חזקה אם לא ביד חזקה והוא בזה מהפך השלילה אל החיוב אשר לא כדת שלא היה עדין עת בשורה זו לפי שזו היתה עת ראשונה לשליחותו והיה די במה שיאמר אחר כך בלכתך לשוב מצרימה ראה כל המופתים וגו' ואני אחזק את לב פרעה ומה טעם לומר עתה ולא ביד חזקה:
Exodus._.3.1.19
השאלה הי"ח באמרו והן לא יאמינו לי ולא ישמעו לקולי כי הוא כפי הנראה מאמר מתמיה מאד אחר שכבר יעדו השם ושמעו לקוליך ואיך יכחיש מרע"ה הדבור האלהי ויאמר והן לא יאמינו לי ולא ישמעו לקלי. והרב המורה בפ' הנזכר העיר גם כן על הספק הזה והשיב שאמרו ושמעו לקולך כיון בו שיאמינו למה שיאמת אצלם מציאות האל. ומאמר והן לא יאמינו לי הוא כאומר הנה הם יקבלו שיש אלוה נמצא באלו המופתים השכליים ומה תהיה ראייתי שזה האלוה הנמצא שלחני ואז נתן לו האות. אבל תשובת הרב בלתי מתישבת בפסוקים לפי שאמרו ושמעו לקולך לא נאמר בלבד על שיאמינו במה שיאמת אצלם מציאות האל כי אם שיאמינו בנבואתו ומה שיאמר אליהם בשם ה' ולכן אמר ושמעו לקולך ובאת אתה וזקני ישראל אל מלך מצרים ואמרתם אליו ה' אלהי העברים נקרא עלינו וגו' וזה על הנבואה אמרו לא על המופת שיביא על מציאות האל:
Exodus._.3.1.20
השאלה הי"ט למה עשה יתברך בכאן למרע"ה אות הנחש ואות היד ואות מהיאור ולא נתן לו אותות אחרים ואין ספק שלא נפלו במקרה. ועוד כי למה עשה שני האותות הראשונים האלה שם למרע"ה במראת הסנה כי משה מאמין היה בנבואתו בהיות השם מדבר עמו ולא היה צריך לאות ולמופת על זה וצורך האותות היה כדי שיאמן העם שלא ראה את מעשה ה' כי נורא הוא אשר ראה מרע"ה בסנה ולכן היה ראוי שיצוהו לעשות הנסים האלה כלם במצרים לעיני העם כמו שצוה באות המים שיעשה במצרים והיו לדם ביבשת אבל למרע"ה במראת הסנה לא היה צורך לעשות המופתים האלה והרמב"ן העיר הספק הזה ונסתפק בתשובתו עם מה שדרשו ז"ל שהיה זה רמז אליו שספר לשון הרע על ישראל באמרו והן לא יאמינו לי ושהענישו עליו בצרעת היד אבל זה דרך דרש הוא וצריכין אנו עכ"פ לתת טעם בו על דרך הפשט:
Exodus._.3.1.21
השאלה הכ' מה היה שבנס הנחש אמר יתברך למען יאמינו כי נראה אליך ה' אלהי אבותם אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב ולא תמצא שיאמר כן בשאר האותות שזכר והיה די בשיאמר למען יאמינו כי נראה אליך ה'. ומה לנו לזכור בזה שהיה אלהי האבות אברהם יצחק ויעקב:
Exodus._.3.1.22
השאלה הכ"א באמרו והיה אם לא יאמינו לך ולא ישמעו לקול האות הראשון והאמינו לקול האות האחרון והיא כי מה החוזק והאמות שהיה בנס היד שמפניו יאמינו בו בהיותם מסופקים בנס הנחש ומה ענין אומרו לקול האות כי הנה האות לא יחדש קול והיה ראוי שיאמר והיה אם לא יאמינו לך באות הראשון והאמינו באות האחרון לא שיתלה האמונה בקול. ויותר קשה מזה אמרו והיה אם לא יאמינו גם לב' האותות האלה ולא ישמעו לקולך ולקחת ממימי היאור וגו' ואם הם היו מפקפקים ובלתי מאמינים בב' האותות הראשונים לחולשתם איך יאמינו באות השלישי שלא היה חזק כמותם. ומה שכתב הרלב"ג שהשנות האותות יורה יותר על אמתתם ועל הנביא שייעד עליהם אינו מספיק כי זה יהיה כאשר כלם יקיימו הדבר ובכלם תהיה האמונה אבל אם הנחנו שלא האמינו בב' האותות הראשונים וחשבום כשוא ודבר כזב איך יאמינו באות השלישי ויותר זר מזה שלא יעדו יתברך שיאמינו באות השלישי ההוא והיה ראוי שיאמר אחר ולקחת ממימי היאור והאמינו לקול האות הזה האחרון:
Exodus._.3.1.23
השאלה הכ"ב מה ראה ית' לתלות האות בהשבת היד הטהורה של מרע"ה מצורעת כשלג והיה יותר ראוי לכבוד שליחותו שישיבה ספיריית וכדומה לו ועוד למה הוצרך לשומה בחיקו להצטרע וכן להשיבה שמה לרפאת' כמו שאמר ויוציאה מחקו והנה שבה כבשרו מורה שבהיותה בחיקו נתרפאה מה שלא היה כן כשנצטרעה דכתיב ויבא ידו בחיקו ויוציאה והנה ידו מצורעת כשלג מורה שאחר ההוצאה נצטרעה כדברי המתרגם ולמה צוה אם כן להביאה בחיקו כראשונה קודם שנצטרעה כיון שכל עוד שהיתה בחיקו לא נצטרעה והספק הזה כלו כבר העיר עליו הרב חסדאי במאמר אור ה' אשר לו:
Exodus._.3.1.24
השאלה הכ"ג אם היה שצוה יתברך למרע"ה בכאן על שלשה נסים והזהירו בלכתך לשוב מצרימה ראה כל המופתים אשר שמתי בידך ועשיתם לפני פרעה מה היה שעשה לפניו האחד מהם שהוא נס הנחש והאחרון מהם שהוא נס הדם ולא עשה האמצעי שהוא נס היד. ובאלה שמות רבה (פ' ה') אמרו שראה כל המופתים אשר שמתי בידך נאמר על המטה שהיו כתובים בו בנוטריקון דצ"ך עד"ש באח"ב אבל זה דרך דרש הוא והרמב"ם כתב שהנסים האלו לא נצטוה משה לעשותן כי אם לעיני העם ושמה שעשה לעיני פרעה היו נסים אחרים שעשה בצווי פרטי חדש שבאו עליהם כמו שאמר כי יאמר אליכם פרעה תנו לכם מופת ואם היה כבר מצווה לעשותם לא היה צריך לצוותו על זה והשתדל הרב לתת חלוף בין נס הנחש הנזכר בכאן לנס התנין אשר עשה לפני פרעה. ואם יאמר זה בהם מה יאמר בנס הדם האם יאמר שהיה נס אחר כמו שאמרו בתנין ניכרין דברי אמת שמג' הנסים האלה שנים מהם בלבד נעשו לפני פרעה כמו שצוה עליהם בכאן ומה שנצטרך יתברך לצוותו על עשייתם בשעת המעשה הוא להודיע למשה מאלה הנסים אשר זכר כאן אי זה יקדם על חברו ואי זה מהם יהיה לאמת נבואתו ואי זה יהיה מכלל המכות ולכן אמר לו כי יאמר אליכם פרעה תנו לכם מופת וצוהו שיעשה ע"ז נס התנין שהוא הנחש הנז' ואמנם נס המים זכרו מכלל המכות:
Exodus._.3.1.25
השאלה הכ"ד באמרו והיה אם לא יאמינו גם לשני האותות האלה והיא אם האמונה תמשך בהכרח מפעל הנסים מבלי בחירה ורצון אם לא ואם אמרנו שהנסים יחדשו דעת ואמונה בהכרח מבלי בחירה ורצון יהיה אם כן המאמין מוכרח על האמונה ההיא ובלתי בחיריי עליה ולא יגמל ולא יענש אדם על האמונות אחרי שאין לרצון מבוא בהן והגמול והעונש נמשך אחרי הבחירה והרצון. ועוד שנית ימשך מזה. שתהיה האמונה בלתי מקבלת השנוי והתמורה ויקשה לפי זה איך אחרי שהעידה התורה ויאמינו בה' ובמשה עבדו עוד מעט ספקו בנבואתו עד שהוצרך לומר במעמד הנבחר בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם וגם אחרי אותו מעמד סרו מהר מן הדרך וימירו את כבודו בתבנית שור אוכל עשב וגם קרח ועדתו ספקו על נבואתו של מרע"ה ועוד שלישית שהנה כתוב בפרש' ראה אנכי כי יקום בקרבך נביא וגו'. ונתן אליך אות או מופת ובא האות והמופת וגו'. לא תשמע אל דברי הנביא ההוא כי מנסה ה' אלהיכם אתכם וזה מורה שהנס אינו מקנה אמונה בהכרח ולכן תפול הצוואה שלא לשמוע אל דברי הנביא ולא נאמין באותותיו. ועוד ד' כי איך תמשך האמונה מהנס בהכרח בהיות הנס דבר מסופק בענינו אם הוא נס אם לא לפי שהפועלים הטבעיים יש מהם פועלים באיכיותיהם ומהם פועלים בכלל עצמותם רוצה לומר בדבר נמשך לצורתם והם הנקראים סגולות וסבותיהם נעלמות ולכן איפשר שיסופק בפעולה הנסיית אם היא מזה המין אם לא וזהו דעת הרב בפ"ח מהלכות יסודי התורה בס' המדע שכתוב שהמאמין על פי האותות יש בו דופי שאיפשר שנעשה הנס ההוא בלהט ובכשוף וכו' ושם ביאר הרב שאין הנס מקנה אמונה בהכרח לפי שאם הנס הוא מסופק בענינו איך יהיה מקנה אמונה בהכרח. ועוד חמישית שהתורה אמרה (דברים ל' ט"ו) ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המות ואת הרע ובחרת בחיים. וחיים ומות הם נאמרים על הדעות והטוב והרע על המדות ואם היה אדם בלתי בחיריי על האמונה איך יצוה ובחרת בחיים. ועוד ו' שהנה הקב"ה אמר כאן למרע"ה והיה אם לא ישמעו גם לב' האותות האלה שיראה מהדברים האלה שהיה בידם בחירתם האמונה מפאת הנסים ואינה מתוייבת מהם בהכרח. הנה העירותי בזה על ו' טענות יורו בטול דעת האומר שהאמונה תהיה נקנית מפאת הנסים מבלי בחירה ורצון. ואם נאמר הצד המנגד לזה ר"ל שיש לרצון ולבחירה מבוא באמונות לא תהיה אם כן מדרגת האמונה בחק האמת וזה שהרצון לו שירצה ולו שלא ירצה והיה א"כ יכול האדם להאמין שני סותרים בבוא זה אחר זה וכן תמיד כשירצה ואם היה שגדר האמונה לדעת הרב המורה הוא האמנת הדבר שהוא חוץ לנפש כמו שיצוייר בנפש אין לה התלות ברצון ולכן היה שעשתה התורה יסוד האמונה האותות והמופתים עד שבדבור הראשון שהוא העקריי הוכיח האל יתברך אמונתו מכח האותות כמו שאמר אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים ואליהו גם כן בהתוכחו עם עובדי הבעל (מלכים ב' י"ח כ"ד) אמר והיה האלהים אשר יענה באש הוא האלהים ובתפלתו אמר היום יודע כי אתה אלהים. תדעון כי ה' שלחני לעשות את כל המעשים האלה כי לא מלבי וכל זה ממה שיורה שהנס הוא באמת מקנה האמונה הכרחית בלי בחירה ורצון. ולכן יקשה מאד מאמרו יתברך והיה אם לא יאמינו לך ולא ישמעו לקול האות הראשון וגו' והיה אם לא יאמינו גם לב' האותות האלה כי היתה האמונה הכרחית מכח האותות כמו שהוכחתי. והחקירה הזאת כבר התחיל בה הכינה וגם חקרה הר' חסדאי באותו מאמר אור ה' שעשה והוסיף עליו דברים החכם שפרוט במאמר פרטי שעשה אם האות יחדש אמונה אם לא ואני בפי' הפסוקים לא אביא דעותיהם מיראת האריכות וכי לא ישרו בעיני אבל תטוף מלתי באמתת הדרוש והתר ספקותיו:
Exodus._.3.1.26
השאלה הכ"ה במאמרו יתברך מי שם פה לאדם כי היא עצמה עיקר התלונה שידוע שיש בידו לעשות כרצונו ואינו עושה כי אם הוא יתברך שם פה לאדם למה לא ישימהו למרע"ה ואם הוא ישים אלם אם כן מאתו היתה מניעת הדבור במשה וזה כלו ממה שיחזק טענתו ואינו תשובה אליה ויקשה גם כן אם היתה שאלתו על לשונו ודברי פיו ושפתיו ועל זה השיבו השם מי שם פה לאדם או מי ישום אלם למה הוסיף לומר עוד או חרש או פקח או עור כי לא היה במשה דבר מזה. גם כי סוף הדברים אמר ועתה לך ואנכי אהיה עם פיך והוריתיך אשר תדבר ולא פי' אם יעשה שאלתו ובקשתו אם לא ואם היתה הכוונה למלאת שאלתו היה ראוי שישיבהו הדבר אשר דברת אעשה כי מצאת חן בעיני ואם לא היה רצונו ית' לתת את שאלתו היה לו להשיבו אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה גם כי אמרו והוריתיך אשר תדבר לא היה מענין הדרוש כי מרע"ה לא בקש על ההבנה בסדור הדברים וההוראה השכלית אשר ייעדו עליה כי אם על פתיחת שפתיו במה שאין הפה יכולה לדבר:
Exodus._.3.1.27
השאלה הכ"ו מה ענין תשובת מרע"ה בי ה' שלח נא ביד תשלח ואם אמרו על עצמו שהיה רוצה לילך בשליחות או היה נשמט ממנו ואונקלוס תרגם ביד מאן דכשר דתשלח רוצה לומר הראוי לשלוח. ורש"י פי' על אהרן שהיה רגיל לשלחו נמשך למה שאמרו במדרש שהיה אהרן מנבא במצרים ולדבריהם יקשה אמרו ביד תשלח כי מלת יד לא תאות בזה המאמר והיה ראוי שיאמר שלח נא מי שתשלח:
Exodus._.3.1.28
השאלה הכ"ז אם חרה אף ה' במשה על אשר היה עוצר בשליחותו ומפני שאמר לו שלח נא ביד תשלח איך אמר לו יתברך הלא אהרן אחיך הלוי ידעתי כי דבר ידבר הוא כי בזה היה מקום המחלוקת כי אם אהרן דבר ידבר הוא היה ראוי לשליחות וכמ"ש ע"ז שלח נא ביד תשלח לדעת רש"י ואיך יתפייס מרע"ה עם מה שידבר אהרן:
Exodus._.3.1.29
השאלה הכ"ח באמרו ודבר הוא לך אל העם והיה הוא יהיה לך לפה ואתה תהיה לו לאלהים כי אם היה אהרן אחיו של מרע"ה וגדול ממנו הנה עם היות שלהיותו צח הדבור יהיה למרע"ה לפה ולתורגמן איך יפול בזה שיהיה מרע"ה לו לאלהים האם יהיה זה לעבדו או איך יפול במשה עם אהרן שם האלהו' וערכו. והנני מפרש הפסוקים באופן שיותרו השאלות האלה כלן:
Exodus._.3.1.30
ומשה היה רועה עד וירא מלאך ה' אליו בלבת אש וגו'. למדתנו התורה האלהית בפסוק הראשון הזה ד' למודים ישרים למוצאי דעת הא' מהם הוא שמרע"ה לא באתהו הנבואה ולא חל עליו השפע האלהי בהיותו בחצר בית המלכות אצל בת פרעה ולא ביציאתו אל אחיו במצרים והתעסקו בעניניהם וגם לא בכל הימים שמלך בארץ כוש כדברי הימים אשר לו יען וביען היו השררות וההתגדלות ההנה מונעות בלי ספק הדבוק האלהי וכבר כתב הרב המורה בפר' ל"ו ח"ב מספרו שההכנה לנבואה תשלם בג' ענינים והם שלמות הכח הדברי בלמוד. ושלימות הכח מדמה ביצירה. ושלימות המדות בביטול המחשבה מהתענוגים הגופיים ומניעת התשוקה למיני ההגדלות הסכליות שהן מונעות השלימות בלי ספק ולכן כל זמן שמרע"ה נתעסק בעניני הכבוד והשררות לא חלה עליו הנבואה האלהית אמנם בהיותו רועה צאן ושכן חררים במדבר יחידי מתבודד אז נראה אליו האלהים. ובאלה שמות רבה אז"ל (שמות רבה ג') ה' צדיק יבחן ובמה בחנו במרעה צאן בדק לדוד בצאן ומצאו רועה יפה שנאמר ויקחהו ממכלאות צאן. ובדק למרע"ה בצאן ומצאו רחמן. אמר ליה חייך אתה תרעה את עמי הוי ומשה היה רועה. כיונו בזה שהיו האבות הקדושים רועי צאן לפי שהשלמים באותו מלאכה הם הראויי' והמוכנים להנהיג העם בשלם שבענינים והיה זה לפי שעדת ה' כצאן והרועה אשר עדרו ירעה בזרועו יקבץ טלאים ובחיקו ישא עלות ינהל לחמלתו על צאנו ותדד שנתו מעיניו לשמור עדרו הוא המוכן לרעות ביעקב לנהוג כצאן יוסף והוכיחו זה בב' עדים נאמנים. הא' אדון הנביאים וראשם. והב' ראשון המלכים והתחלתם וכבר נמצא זה בנביאים אחרים וכמ"ש עמוס (עמוס ו') ויקחני ה' מאחרי הצאן עד שמזה הצד והבחינה יתואר האל ית' ברועה שנאמר רועה ישראל האזינה נוהג כצאן יוסף הנה הלמוד הזה בה באמרו ומשה היה רועה וכבר כתבו האחרונים שענין הנהגת הצאן אחר המדבר הוא מליצה שלימה להנהגת הכחות הטבעיות החיוניות אחר הכח הדברים אשר כל זה היא הדרכה ישרה לעלות אל הר האלהים ולזכות ברוח הנבואה כמו שנסמך וירא מלאך ה' אליו וגו'. והלמוד הב' הוא שמ"ש רבי יונתן (שבת צ"ב) שאין שכינה שורה אלא על חכם גבור ועשיר אין ראוי שיובן שלא יחול השפע האלהי על אדם אם לא יהיה עשיר רב הממונות כי הרבה מצאנו מהנביאים שלא היו עשירים ואין ראוי שנחשוב שרמז בעושר ההסתפקות ובגבורה כבישת היצר וכההיא דאבות אי זהו עשיר השמח בחלקו. אי זהו גבור הכובש את יצרו כי הנה בגמרא (שם) הוכיחו העושר מפסל לך הפסולת יהא שלך. והגבורה הוכיחו באמרו ומשה יקח את האהל והיה אם כן העושר אסיפת הממונות כפשוטו. והגבורה חוזק האברים ואומץ הגוף כמשמעו אבל אחשוב שהחכם הזה כיון למה שכתב הרב המורה בפ' ל"א חלק ב' שאי אפשר מבלתי היות בנביאים ב' כחות חזקות מאד והן כח הגבורה וכח המשער ובהשפיע השכל עליהם יתחזקו בהכחות האלה מאד עד שהגיע זה למה שידעת והוא התגבר איש אחד במקלו על מלך גדול להציל אומה מתחת עבדותו ולא יפחד ולא יירא כמו שנאמר לו כי אהיה עמך. ואומר אני שלענין זאת הגבורה רמז רבי יהונתן (שם) באמרו גבור ולכח המשער רמז באמרו חכם והם ב' תנאים הכרחיים במציאות הנבואה לדעת הרב. אבל אמרו עשיר באמת אין ענין לו רוצה לומר שיהיה תנאי הכרחי העושר לשיחול הרוח הנבואיי על הנביא ולא תהיה כוונת רבי יהונתן שלא תחול השפע מבלתי התנאים אשר זכר כי אין מעצור לה' מלתת רוחו בלתם אבל רצה במאמרו זה שעם העושר והגבורה והחכמה תהיה הנבואה יותר נרשמת במעלה וכבוד יען וביען כבוד חכמים ינחלו וכל מאן דאלים גבר וחכמת המסכן בזויה ודבריו אינם נשמעים וכאשר תמצא הנבואה עם התנאים האלה יהיה הנביא מכובד ומתקבלים דבריו אצל העם ולזה היה שהוכיחו העושר והגבורה ממרע"ה לא מאשר היה בתחלת נבואתו כי אם במה שהיה אחר כך בעת שהקים את המשכן ופסל את הלוחות. ולפי שהיו התנאים האלה צריכים לנביא אצל העם לא במציאות הנבואה בעצמה לכן הוסיפו חז"ל במקום אחר שיהיה הנביא גם כן בעל קומה כי אלה ואלה תנאים צריכים להגדת הנבואה בעיני הרואים לא למציאותה בנביא. והנה הורה הכתוב הזה במרע"ה שלא הגיע למעלת הנבואה מפני עשרו כי הוא היה עני ורש והראיה על זה שהיה רועה את צאן יתרו כי מפני שלא היו לו צאן משלו היה רועה צאן של אחרים ובא בשכרו עם יתרו כשכיר יום לעובדו ובהיותו באותה מדרגה בדלו' רוח השם נוססה בו והוא הלמוד הב'. והלמוד הג' הוא שבהיות האדם יורד מנכסיו ומכבודו באופן שיצטרך לבריות יותר טוב הוא שישתעבד לקרוביו ויקבל מהם מתנה משישתעבד לנכרים ויקבלם מהם ויותר טוב הוא שישתעבד לאדם גדול ויהנה ממתנותיו משישתעבד לאדם פחות ובזוי משפחות לקבל ממנו מתנה. והנה התבאר ענין הקרובים מיצחק אבינו ורבקה אשתו שכאשר שלחו ליעקב מפני עשו אחיו לא שלחו אותו כי אם לבית לבן אחי אמו לפי שההשתעבד לקרובים אינו חרפה ולכן אמר לבן ליעקב הכי אחי אתה וגו' ואמנם ההשתעבד לאדם הגדול למדנו אותו מדוד הע"ה שבהיותו נרדף משאול לא הלך כי אם אל אכיש מלך גם לפי שלא רצה להשתעבד כי את למלך גדול וכמ"ש על עצמו בכיוצא בזה (תהלים ל"ט ה') חרפת נבל אל תשימני והנה למדנו זה ממרע"ה שאמר הכתוב שהיה רועה את צאן יתרו חותנו כהן מדין כי בהיותו משתעבד לרעות צאן של אחרים לא עשאו כי אם לחותנו הקרוב אליו שהיה במקום אביו ובהיותו שר וגדול אדוני הארץ שזה פי' כהן מדין. והלמוד הד' הוא שעם היות משה רועה צאן של אחרים היה חס עליו ומבקש מרעה טוב לרעותו כמו שיעשה אדם לעצמו וזה כיון באמרו וינהג את הצאן אחר המדבר רוצה לומר כי להיות המדבר ארץ ערבה ושוחה לא יעלה בה כל עשב היה משה משתדל ומבקש להנהיג את הצאן אחר המדבר כדי שבנאות דשא ירביצם על מי מנוחות ינהלם וחז"ל אמרו שכדי להרחיק עצמו מהגזל היה מוליך את הצאן במדבר שהיא ארץ הפקר. והמפרשים כתבו שמשה ליראתו מפרעה הסכים להיות רועה צאן כדי שלא יראוהו העוברים והשבים ושהיה הולך במדבר להסתתר מבני אדם שלא יראוהו ויגיע הדבר לאזני פרעה. ולדבריהם כלם היה ראוי שיאמר הכתוב וינהג את הצאן במדבר ומאשר אמר אחר המדבר מורה שהיה עוזב המדבר להיותו ארץ שממה והיה נוהג את הצאן אחר המדבר בארץ טובה ורעננה לבקש מנוח אשר ייטב לו ולזה בא אל הר האלהים כי עלה בהר לראות אם ימצא שם מרעה טוב. והר האלהים נקרא כן בדברי משה אם מפני שנדבק בו השפע ליעקב כמ"ש אין זה כי אם בית אלהים וזה שער השמים או שנקרא כן לגודלו כטעם הררי אל שלהבת יה והיותר נכון הוא שמרע"ה קראו כן לפי שנגלה עליו האלהים ומצינו בכתובים הר אלהים והר ה' וכפי אמתת הפשט הר אלהים הוא הר סיני אשר ניתנה בו התורה בשם אלהים כמו שאמר וידבר אלהים את הדברים האלה לאמר. וכן שבמראות הסנה נגלה הש"י עליו בשם אלהים כמו שאמר שם פעמים רבות אלהי אביך אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב ומהבחינות האלה נקרא ההר ההוא הר האלהים. ונקרא גם כן הר חורב גם המדבר נקרא מדבר חורב מפני היותו קרוב למצרים ולא ימטר שמה גם היאור לא יגיע שם להשקות את הארץ ולזה היה מקום יבש ובעבור שלא היה באותו מחוז הר כי אם זה נקרא הר חורב. ואין ספק שהיה ההר ההוא מקום רענן לח ושמן ולכן עלה שם משה עם הצאן. ומסכים לזה הוא מה שנא' גם הצאן והבקר אל ירעו אל מול ההר ההוא. ואמנם הר ה' הוא הר המוריה אשר נעקד שם יצחק וכמו שאמר בהר ה' יראה ושם נבנה בית המקדש ועליו אמר דע"ה (שם כ"ד) מי יעלה בהר ה' ומי יקום במקום קדשו. הנה אלה הד' למודים למדנו מהפסוק הראשון הזה:
Exodus._.3.2.1
וירא מלאך ה' אליו בלבת אש וגומר עד וירא ה' כי סר לראות הרב המורה בפ' מ"א ח"ב כתב שהיו הנביאות כולן מיוסדות על ב' שרשים האחד הוא שהפועל והמשגיח בהן תמיד הוא השכל הפועל ולכן אין המלט משיהיו הנבואות כלן ע"י מלאך. והשרש הב' הוא בצורת הנבואה שתהיה תמיד אם במראה ואם בחלום. ועל השרשים האלה כתב הרב שיספר הכתוב בנבואו' א' מד' צורות הצור' האחת שיגלה הכתוב בם שני השרשים ר"ל היות הנבואה מהמלאך ושתים במראה או בחלום כמו ויאמר אליו מלאך האלהים בחלום וגו' והצורה הב' הוא בהפך זה רוצה לומר שלא יגלה הכתוב דבר מהשרשים ההמה לא היות הנבואה ההיא מהמלאך ולא שהיתה במראה או חלום כמו ויאמר ה' אל אברם ויאמר ה' אל יעקב והצורה הג' שיגלה הכתוב א' מאלה השרשים באותה הנבואה והוא היות מהמלאך אבל לא יפרט השרש הב' שהוא היותה בחלום או במראה כמו ויקרא מלאך ה' אל אברהם שנית מן השמים. והצורה הד' הוא שיגלה הכתוב היות הנבואה ההוא בחלו' או במראה ולא יגלה היותה ע"י מלאך כמו היה דבר ה' אל אברם במחזה וזהו דעת הרב ושרשיו בנבואה. וראוי שנדע עתה המראה הזאת שראה משה מהסנה מאיזו צורה היא מאותן הצורות שזכר הרב. וכבר יחשב שהיא מהצורה הראשונה אחרי שנזכר בה המלאך ושהיתה במראה כמו שאמר וירא מלאך ה' אליו כי מלת וירא מורה היות המדרגה ההיא מראה וכן קראה מרע"ה עצמו אסורה נא ואראה את המראה הגדול הזה. אבל עם ההסתכלות הנראה בדברי הרב והשבת פרקיו בשלמות יראה שהוא לא כן ידמה ולבבו לא כן יחשוב רוצה לומר שאין המלאך הנז' בפסוק הזה הוא השכל הנבדל משפיע הנבואה כי הנה לפי דעת הרב ושרשיו מרע"ה לא ראה מלאך במראה הזאת ולא ד"א בלתי האש המסתבך בסנה ואותו האש כנה הכתוב בשם מלאך תמצא זה ממנו בפ"ו ח"ב בסופו ואלו דבריו שמה ולשונו. אתה תמצא נביאים יראו המלאכים כאלו הוא איש מן האנשים והנה ג' אנשים וגו'. ומהם שיראוהו כאלו הוא איש נורא מפחיד אמר ומראהו כמראה איש האלהים נורא מאד. ומהם שיראוהו אש וירא מלאך ה' אליו בלבת אש עכ"ל. הנה גלה הרב בזה שהמלאך שזכר הכתוב בכאן אינו רומז לשכל הפועל המשפיע כי הוא נאמר על האש. והוא לדעתו ע"ד עושה מלאכיו רוחות משרתיו אש לוהט. וכמו שכתב באותו פ' עצמו שהיסודות יתוארו בשם מלאכים בדברי הנביאים לפי ששם מלאך נאמר על השליח עד שהכח המדמה יתואר גם כן בשם מלאך כמו שהוכיח בראיותיו שמה ויצא מזה שאומרו וירא מלאך ה' אליו בלבת אש אין הכוונה שראה מרע"ה שמה צורת מלאך כי אם לבד שראה האש דולקת בתוך הסנה וכבר יורה עליו אומרו וירא מלאך ה' אליו בלבת אש מתוך הסנה. ואמר כמבאר מהו אשר ראה וירא והנה הסנה בוער באש והסנה איננו אוכל כי זהו מה שראה משה וזהו המלאך שזכר הכתוב לא דבר אחר. ועם זה הותרה לדעת הרב השאלה הא' שהעירותי בפרש' לפי שמשה לא ראה שמה צורת מלאך כלל. ולכן לא תמה ממנו ולא השתדל לראותו ולדעת עניניו כמו שסר לראות ענין הסנה. ואין להקשות על זה ממה שכתב הרב במקומות רבים שנבואת מרע"ה לא היתה ע"י מלאך ולא היה לכחו המדמה מבוא בה ולכן לא היה מנבא במשל וחידה לפי שמראת הסנה היתה בתחלת נבואתו קודם השתלמו בנבואה. ואמנם מה שכתב בשאר המקומות שמשה לא היה מנבא ע"י הכח המדמה היה אחרי השתלמו בנבואה ושבתו בהר מ' יום ומ' לילה שאז בלא ספק קנה מעלה נפלאה במדרגת הנבואה למעלה מהענין הטבעי. זהו מה שראוי שיאמר בדבר הזה על דעת הרב המורה והוא בפשט הכתוב בלתי מתישב אצלי מטענות. א'. לפי שהכתוב אומ' וירא מלאך ה' אליו בלבת אש ויורה שהמלאך הוא בלתי האש כי אחרי שאמר הכתוב שנגלה בו מבואר הוא שהוא זולתו. וב' שלא נמצא בכתוב שיאמר וירא אליו כי אם על הנבדל כמו וירא אליו ה' באלוני ממרא אבל האש או צורה אחרת דמיונית לא נאמר עליה וירא אליו כי אם וירא והנה כך וכן וירא והנה באר בשדה וכאומרו בכאן וירא והנה הסנה בוער באש. וג' שהנה הכתוב אומר ויקרא אליו אלהים מתוך הסנה אלהים בכאן הוא המלאך שזכר למעלה ולכן אמר בו מתוך הסנה כמו שאמרו במלאך בזה הלשון עצמו. האם נאמר גם כן ששם אלהים נאמר על האש ושהאש קרא אותו וא"ל אנכי אלהי אביך זה באמת בלתי סובל השכל הישר והוא המורה שהמלאך שזכר הכתוב שראה בראשונה בלבת אש מתוך הסנה הוא אשר דבר עמו וד' שאם מר"עה לא ראה כי אם אש איך נאמר עליו ויסתר משה פניו כי ירא מהביט אל האלהים והוא לא ראה אלהים ולא מלאך שיצטרך להסתיר פנים ממנו וכל זה ממה שיוכיח שהמלאך שזכר הכתוב כאן היה שכל נבדל לא אש ולכן אז"ל (ש"ר י"ג) שהיה זה מיכאל ושענין הפסוק הזה הוא כמו מה שנא' במנוח ויעל מלאך ה' בלהב המזבח. ואמנם מ"ש עוד וירא והנה הסנה בוער באש והסנה איננו אוכל הוא ענין אחר כי ראשונה זכר שראה המלאך הנורא ועוד זכר שראה עם זה נס הסנה שהיה בלתי נאכל וחשב שהמלאך היה סבת זה ולכן אמר אסורה נא ואראה את המראה הגדול הזה ולא אמר זה על האש הנראה אליו כי אם על המלאך אשר ראה והוא אשר קרא המראה הגדול הזה. ואמנם אמרו מדוע לא יבער הסנה אינו פי' המראה הגדול שזכר אבל הוא ד"א נמשך ממנו. וכאלו אמר ומדוע לא יבער הסנה כי היה מר"עה חושב שאותה הצורה הנוראה אשר ראה מהמלאך היתה מסבב' שלא יבער הסנה ולכן על צורת המלאך ההוא שראה אמר אסורה נא ואראה את המראה הגדול הזה ועל פליאת הסנה שהיה בלתי נאכל אמר מדוע לא יבער הסנה ויהיה מלת ואראה מושך עצמו ואחר עמו רוצה לומר אסורה נא ואראה את המראה הגדול הזה מהמלאך ואראה עם זה מדוע לא יבער הסנה. ועם מה שפירשתי בזה הותרה השאלה הא'. ואמרו מדוע לא יבער הסנה אין ראוי שיפרש על שאלת סבה כי מלת מדוע אינו נמשך ודבק עם לא יבער הסנה והמורה עליו הוא שבעל הטעמי' שם במלת מדוע טרחא להורות שאינו נסמך עם לא יבער הסנה ויהיה אם כן ענין המאמר וכוונתו שפעמי' רבות יגזור החוש דבר א' ויכחישהו השכל כי האדם ההולך באניה בים יראה בעיניו כאלו תתנועע הארץ והבתים יתנועעו ממקומם סביב סביב והשכל יכחישהו ויאמר לו שהארץ לעולם עומדת ושהחוש טועה במוחשו זה ולא אשר יראה האדם הוא האמת כי השכל יגזור שאי איפשר שתתנועע הארץ. וכבר ביאר הפילוסוף שהחוש עם היות שלא יכזב במוחשים הראשונים הנה במוחשים השניים כבר יטעה ויכזב כי פעמים רבות יראה אדם דבר א' כאלו הם ב' דברים לחולי נפל בעיניו ופעמים יחשוב הדבר הא' וירגיש כאלו הם ב' דברים מתחלפים בהרכיבו אצבעותיו זה על זה ויגזור פעמים הרבה בשומעו איש מדבר שהוא פלו' ואינו כן לפי שהדברים האלה כלם הם מוחשים שניים שיפול הכזב והטעות בהם ולכן מרע"ה בראותו ענין הסנה אמר מדוע רוצה לומר מדוע הדבר הזה אשר ראיתי רוצה לומר שלא אוכל הסנה וגזר אומר שהיה החוש כוזב והוא אומרו לא יבער הסנה רוצה לומר באמת ראוי להאמין שלא יבער הסנה כמו שהיה נראה בעיני כי טעו' הוא ואיפשר עוד לפ' הפסוק באופן אחר והוא שמה שראה משה בראשונה שהיה הסנה בוער באש דולק בו וחשב שיסתבך ויתפשט האש סביבו כי באוכלו את הסנה תתפשט האש בכל הארץ ותשרוף ולזה היה התימה מדוע לא יבער הסנה רוצה לומר עם היותו בוער באותו מקום מוגבל מדוע לא יבער עוד סביביו וימשך וילך תמיד הולך ובוער כל אשר ידבק בו ומפני זה תמצא שאמר בראשונה בוער בלשון הווה והנה הסנה בוער באש ואח"כ אמר יבער בלשון עתיד מדוע לא יבער הסנה כאלו אמר מדוע אינו נמשך האש הזה והוא עומד תמיד במקום מוגבל ולא יזוז משם ובכל א' מב' הדרכים האלה הותרה השאלה השנית:
Exodus._.3.4.1
וירא ה' כי סר לראות וגו'. עד ויאמר ה' ראה ראיתי וגו' הנה באו בספור הזה ג' שמות מלאך ואלהים ושם בן ד' אותיות וכבר חשבו אנשים שהם שמות נרדפים יאמרו כלם על השכל הפועל ואין הדבר כן כי עם היות ששם אלהים יאמר על המלאך פעמים רבות הנה שם בן ד' אותיות לא יאמר בשום צד כי אם על הסבה הראשונה ית' ואם אמר פעמים בדברי המלאך הוא להיותו מדבר בשם שולחו אבל השם ההוא תמיד יורה עליו ית' ולא ישתתף בו אחר וכן הוא דעת הרב המורה באותו פמ"א ח"ב שזכרתי כי בזוכרו הראיות שהביא על צורות הנבואות שם אלהים נרדף למלאך אמנם שם בן ד' אותיות לא זכרו אלא על הסבה הראשונה ית' ולכן ראוי שנאמר בכאן שאלהים הוא שם המלאך שזכר ואומרו וירא ה' ענינו שראתה הסבה הראשונה ית' שמשה סר לראות הדבר הנפל' ההוא וצוה למלאך שיקראהו ויאמר לו מה שיזכור והוא אמרו אל תקרב הלום כי לפי שמרע"ה היה סר לראות שני הדברים הנוראים ההם שהם המלאך ואש הסנה הבלתי אוכל כמו שפירשתי הזהירו על שניהם אם על ראיית המלאך אמר אל תקרב הלום כי השגת הנבדל קשה על הבעל חומר ולענין אש הסנה אשר אתה משתדל לדעת סבתו של נעליך כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קדש הוא הנה אם כן באה האזהרה על ב' הענינים שהיה משה סר לראות. ואין להפל' מאשר יחסרו הווי"ם במקום הרבוי שהיה ראוי לומר ושל נעליך כי דרך הלשון לומר כן כמו ראובן שמעון לוי ויהודה שמש ירח עמד זבלה וכמש"כ הרא"בע ואמנם בענין של נעליך פי' הרלב"ג של נעליך כדי שתרגיש במה שתדרוך בו והענין שיתבונן במראה הזאת היטב ולפ"ד אין ראוי שיפורש המאמר הזה כי אם כפי הנמשל בו כי הנה כבר כתבו החכמים במדרשיהם רמזים רבים במראה הזאת מהם אמרו שראה השכינה בלבת אש מתוך הסנה משום עמו אנכי בצרה ומהם אמרו שבא להבטיח למרע"ה שלא ינזק בשליחות ההוא כמו שהסנה איננו אוכל בלבת אש הנאחז בו. ומהם אמרו והוא היותר נכון שהראה הב"ה למרע"ה ענין הסנה רמז ומשל על שפלות ישראל במצרים שהיה כסנה שהוא מין קוץ כי לשפלותו והיותו עץ יבש בעצי היער לא תאר לו ולא הדר היה דומה לענין ישראל במצרים ושהיה בוער באש להעיר על הגלות והצרות שהיה סובל ושראה הסנה איננו אוכל להודיעו שלא יהיה כלה בין האויבים עם כל תוקף צרותיהם והנה מרע"ה בראותו זה היה סר לראות סבתו והיה מבקש בדבר סבות טבעיות מסודרו' ועל זה א"ל ית' של נעלך מעל רגליך כי הנעלים הם רמז למחשבות האנושיו' הגשמיות שהיה משה יושב ודורש לדע' סבות הגלות וסבות הגאולה כפי הסברה השכלית והודיעו ית' כי אותן המחשבות היו בלתי מועילות ובלתי נאותו' כפי חומר הנושא כי הנה הדבר ההוא השגחיי אלהי והם יהיו ניצולי' מאויביהם ע"ד פלא. ולא בסבה טבעית וגם גלותם היה מפאת ההשגחה ולא במקרה ועל זה א"ל כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קדש הוא רוצה לומר שהדבר ההו' בכללו לא היה טבעי כי אם אלהי השגחיי וכלשון הזה תמצ' שאמר המלאך ליהושע של נעליך לפי שיהושע בהגיעו עם עמו על יריחו והיה חושב מחשבות לכבוש את העיר וללוכדה והיה מבקש כל תחבולות המלחמה על זה ובהיותו אז במחשבת יריחו נראה אליו המלאך כאלו היה איש עומד לנגדו וחרבו שלופה בידו וכאשר יהושע שאלו הלנו אתה אם לצרינו השיבו לא כי אני שר צבא ה' עתה באתי ר"ל אין הדבר כמו שחשבת שאתה שר צבא במחנ' הזאת ובמלחמת העיר הזאת עד שתשאלני הלנו אתה אם לצרינו אינו כן כי אני שר צבא ה' ולא אתה ובזה רמז לו שהעיר תלכד בדרך נס ולא בכחו ובזרוע ידו ויהושע נפל על פניו ארצה והודה לו בממשלתו והיותו הוא שר הצבא באמת. ולכן שאלו מה אדוני מדבר אל עבדו רוצה לומר אתה תהיה נגיד ומצוה ושר הצבא ואני אהיה כאחד העבדים ואז א"ל המלאך של נעליך מעל רגליך רוצה לומר שאותן המחשבות שהיה חושב בלבו לכבוש יריחו בדרך מלחמה אנושית יסירם מלבו ונתן הסבה באמרו כי המקום אשר אתה עומד עליו קדש היא ר"ל שתהיה לכידתה דרך פלא ולא במלחמה אנושית ולפי שהיתה מחשבת יהושע פרטית לענין יריחו אמר בו נעלך בלשון יחיד אבל משה שהיו מחשבותיו רבות בסבות הגלות ואופני השעבוד והגאולה הוצרך לומר לו בלשון רבים של נעליך מעל רגליך ומפני כללות מחשבות מרע"ה נאמר לו כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קדש הוא אמנם ליהושע נאמר כי המקום אשר אתה עומד עליו קדש הוא רומז אל יריחו בפרט. ונקרא העיון והמחשבה מקום ע"ד הנה מקום אתי שהוא מקום עיון והשקפת שכל כמו שזכר הרב המורה ומפני שקר' וכנה לעיון הדק מקום במשל הזה גמר המשל באמרו אדמת קדש הוא כאלו אמר ענין אלהי ומושגח הוא ואמנם אמרו ויעש יהושע כן לא נאמר על הסרת המנעלי' כי אם שלא השתדל עוד בדבר המלחמה בכבישת העיר כמו שצוהו המלאך וז"ש מיד ויריחו סוגרת ומסוגרת מפני בני ישראל ר"ל שלא שם דרך ללוכדה בכח אנושי עד שבאהו הדבור האלהי ויאמר ה' אל יהושע וגו' וסבותם את העיר וגו'. הנה התבאר ששל נעליך נאמר על הסרת המחשבות הגשמיות ולזה מה שנאמר לו אחריו אנכי אלהי אביך אלהי אברהם וגו'. ר"ל אני בהשגחתי סבת גלותם וסבת קיומם וגאולת' ואינו מפאת הקרי וההזדמן ולא גם כן מסבה טבעית וידענו עם זה שבאומרו וירא ה' כי סר לראות וגומר. אל תקרב הלום סופו מסכים עם תחלתו כפי הכוונה במחשבו' ובאזהרות ההנה. והותרה בזה השאלה הג'. וידענו גם כן שמר"עה לא השתחוה למלאך לפי שאין ראוי להשתחוות לו כי אם אחר שמיעת דבריו כמו שעשה יהושע. וכאשר המלאך דבר למשה בשם שולחו אנכי אלהי אביך וגו'. ואמר ויסתר משה פניו כי ירא מהביט אל האלהים והוא עצמו ענין ההשתחואה ושלא נאמר במר"עה ויעש כן על של נעליך כמו שנאמר ביהושע לפי שיהושע היה משתדל להלח' ביריחו והזהירו המלאך ממנו ולכן הוצרך לומר ויעש יהושע כן. אמנם משה שנכנס בנבואתו ולא חדל מעשות מעשהו כי לא צווה בדבר גשמי לא נאמר בו ויעש משה כן והותרו בזה השאלות ד' וה'.
Exodus._.3.4.2
והנה אמר אנכי אלהי אביך אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב שם אלוה בכל אחד מהאבות להעיר על ענין נכבד והוא שבגלות מצרים נתחברו שלש סבות מסייעות בדבר הא' הגזרה שנגזרה במעמד בין הבתרים לאברהם ידוע תדע כי גר יהיה זרעך וגו' והב' לידת יצחק שמאותה שעה התחילו שנות הגלות וכאלו הוא התחיל בו. והג' ירידת יעקב למצרים עם ביתו ובניו וכל יוצאי יריכו כי הוא הוליכם שמה והסגירם ביד המצריים והיה הוא אם כן סבה מגעת ותכליתיית בגלות והנה הודיע הקדוש ברוך הוא למשה שג' הסבות האלה כלן מאתו היו מסודרות וכל אחת וא' מהן היתה אלהית ומושגחת ולזה אמר אנכי אלהי אביך וביחוד על כל אחד מהאבות ופירש מי הוא האב אשר כיון בדבריו ואמר אלהי אברהם שנגזרה לו הגזירה כי מהאל יתברך היתה שאלתו במה אדע כי אירשנה כדי שישיבהו ידוע תדע כי גר יהיה זרעך ושג"כ רצה באמרו אלהי אביך על יצחק שהתחיל בגלות מן השעה שנולד כי גם זה מאתו יתברך היה ועל זה אמר אלהי יצחק וגם כן פירש מה שאמר אלהי אביך על יעקב שהוא אשר חתם והשלים הגלות בירידתו למצרים ועליו אמר ואלהי יעקב רוצה לומר גם זה מאתי היה הנה אם כן באמרו ואלהי אביך בלשון יחיד כיון על כל אחד מהם ולהיות כ"א מהם התחלה לגלות הזה באופן מתחלף מאחר אמר בכל אחד מהם אלהי אברהם אלהי יצחק אלהי יעקב והותרה בזה השאלה הו':
Exodus._.3.4.3
ובאלה שמות רבה אמרו (פ' י"ג) אמר ר' יהושע הכהן בר' נחמיה בשעה שנגלה הקב"ה למשה טירון היה בנבואה אמר הקב"ה אם אני נגלה למשה בקול גדול אני מבעתו בקול נמוך בוסר בנבואה מה אעשה אני אגלה עליו בקולו של אביו אמר משה הנני מה אבא מבקש אמר לו הקב"ה איני אביך אלא אנכי אלהי אביך בפתוי באתי עליך שלא תתירא ע"כ. רצו בזה שמרע"ה לא הגיע בתחלת נבואתו לשלמות הנבואה ולמעלה העליונה שהגיע אלא בנבואתו אחר כך לפי שלא קנה עדין ההכנה הראויה אל אותו השלמות ולזה אמר שהיה טירון בנבואה רוצה לומר ילד קטן ומתחנך בה ושמפני זה אמר הקב"ה אם אני נגלה עליו בקול גדול אני מבעתו רוצה לומר שאם ישפע עליו השפע בשלימות גדול ובמדרג' עליונה תתבלבל השגתו ויהיה נבעת והסתכל אמרם אם אני נגלה למשה בקול גדול אני מבעתו שאמרו ב' פעמים אני כי הנה כיוונו בזה שהיה הספק במשה מפאת המשפיע ומפאת השפע עצמו. אם מפאת המשפיע לפי שעדין לא היה ראוי להנבא מאתו יתברך בלי אמצעות מלאך כמו שזכה אליו אחר כך ולכן אמרו אם אני נגלה למשה רוצה לומר אני הרבה הראשונה בלי אמצעי אני מבעתו כי להיות השפע ממני יהיה נבעת ולא יוכל לסבלו. וגם יהיה נבעת מפאת השפע עצמו בהיותו במדרגה עליונה מאד ועז"א בקול גדול אני מבעתו שהיא בחינה שנית ואמנם אמרם בקול נמוך בוסר בנבואה הכוונה בו שאם ישפיע עליו מדרגה ממדרגו' החלום הצודק יהיה זה בוסר בנבואה ומלת בוסר הוא מלשון אבות אכלו בוסר כלומר שיהיה השפע ההו' בלתי נשלם וכאמרם במקום אחר נובלת הנבואה חלום ושיקוץ משה בשפע ההוא ולא יערב לפיו אבל יהיה כבוסר ושניו תקהינה ויבעט בו ולא ילך בשליחות ושמפני זה ראה יתברך לתת לו הנבואה הראשונה הזאת במדרגה אמצעית לא עליונה מאד כמו שזכה אליהו אחר כך ולא שפלה ופחותה במדרגת החלום. אבל באה לו הנבואה במדרגת המראה והמחזה על ידי מלאך ובמשלים וחידות כשאר הנביאים שהיו לפניו והוא אמרם אגלה עליו בקולו של אביו כלומר שתהיה נבואתו במדרגה שהיה רגיל להנב' בה אביו ואבותיו אברהם ויצחק ויעקב והיה תכלית המאמר בפתוי באתי עליך שלא תתיר' רוצה לומר שמיד בראשונה היה הרצון האלהי להשפיע על משה נבואה עליונה למעלה מהטבע ומאתו ית' בלי אמצעי אלא שלא הספיקה הכנתו לכך ולכן הוצרך להרגילו בהדרגה בנבואה שלמות אחר שלמות. וכבר נמצא בכתובים רמז ועדות על זה כי אתה תראה שבתחלה אמר הכתוב וירא מלאך ה' אליו בלבת אש. אחר כך אמר ויקרא אליו אלהים מתוך הסנה כי עם היות השם ההוא רמז למלאך הנה עלתה מדרגתו במעלת השם אחר כך אמר ויאמר ה' ראה ראיתי לפי שבתחלה ראה המלאך אחר כך עלתה מדרגתו ושמע קול האלהים אחר כך נשתלם יותר ודבר עמו השם המיוחד. וזכר הכתוב שמשה בשמעו דבר האלהים הסתיר פניו כי ירא מהביט. והמאמר הזה יוכיח שעם היות שראה שני הדברים צורת המלאך והאש הבלתי אוכל הנה לא פחד מענין האש אשר ראה כי אם מהמלאך ולכן הסתיר פניו כי ירא מהביט אל האלהים אבל לא מהביט אל האש ובזה הודיענו הכתוב שלא בקש משה עוד טענה וסבה שכלית על גלות ישראל וקיומם בין האויבים וגזר אומר כי המשפט לאלהים הוא ושהכל מאתו ובידו וזה ענין הסתרת פנים שזכר כאן. ובאלה שמות רבה אמרו (שם) ויסתר משה פניו אמר משה אלהי אבי עומד בכאן ואיני מסתיר פני רבי יהושע בן קרחה ורבי הושעיא חד אמר לא יפה עשה משה כשהסתיר פניו שאלו לא הסתיר פניו היה מגלה לו הקב"ה מה למעלה ומה למטה מה שהיה ומה שעתיד להיות ובסוף בקש לראות שנאמר הראני נא את כבודך אמר לו הקב"ה כשרציתי לא רצית עכשיו שאתה רוצה איני רוצה שנאמר כי לא יראני האדם וחי. ורבי הושעיא אמר יפה עשה משה שהסתיר פניו אמר הקב"ה אני באתי להראות לך פנים וחלקת לי כבוד והסתרת פניך חייך שבזכות זה תשב בהר ארבעים יום וארבעים לילה ותהנה מזיו השכינה שנאמר ומשה לא ידע כי קרן עור פניו ע"כ. וראוי שנבין במה היו חולקים החכמים האלה ומה היתה כוונת כל אחד מהם ואיך אמר רבי יהושע לא יפה עשה משה שהסתיר פניו בהיות שצוה לו יתברך אל תקרב הלום. והנראה בזה הוא כי המחלוקת בין שני השלמים האלה היה אם תצטרך לנבואה הכנה קודמת טבעית ולמודית או לא תצטרך בה כי אם הרצון האלהי בלבד כאותן הדעות שזכר הרב המורה בפרק ל"ב ח"ג יהיה דעת ר' יהושע בן קרחה שאין ההכנה תנאי הכרחי בנבואה כי ברצות ה' ינבא המנב' אע"פ שלא יהיו לו תנאי ההכנה שזכרו החכמים. וחשב רבי יהושע עם זה שלא צוה האל יתברך למשה שיסתיר פניו כי אם שלא יקרב הלום ושהיתה כוונת השם יתברך שמשה לא יבקש סבות שכליות מסודרות אנושיות בדבר כי היה תלוי הענין כלו ברצון האלהי ונמשך ע"ד פלא ושמשה יקבל ממנו יתברך מה שיגלה לו מהחכמה וההשגה האלהית ושמשה לא יפה עשה כשהסתיר פניו ונמנע עצמו מההשגה האלהית ולא הכין עצמו לקבל ממנו יתברך מה שיתן לו וישים בפיו כי לולי לא היה מסתיר פניו היה מגלה לו הקב"ה סודות נפלאות מהדברים התחתונים ומהעליונים והוא אמרו מה למעלה ומה למטה ומה שימשך באורך הזמנים לפי שהיה הכל תלוי ברצונו יתברך ולהיות זה בשעת הגאולה היה השם חפץ למען צדקו לגלות למשה אמתת הנמצאים כלם לכבוד ישראל גם שלא היה מוכן אליו. אמנם אחרי מעשה העגל לא רצה הקב"ה לעשות למשה החסד האלהי ההוא רוצה לומר להשפיע עליו מבלי הכנה קודמת ולכן כשבקש הראני נא את כבודך לא השפיע עליו כי אם מה שהספיקה אליו הכנתו האנושית ומה שיסבול טבע האדם בשגם הוא בשר וזהו אומרו עכשיו שאתה רוצה איני רוצה שנאמר כי לא יראני האדם וחי כלומר שהיה הדבר ההוא שבקש עליו תלוי ברצון האלהי. אמנם רבי הושעי' שבח מה שעשה משה לפי שהיה דעתו שהנבואה תצטרך אל הכנה קודמת במתנב' ושיקרה בהשגות השכליות מפני היותן נתלות בחומר דבר ידמה למה שיקרה בהשגות החושיות כי כמו שהחוש כשיכריחהו האדם במה שהו' בלתי מתיחס אליו לקבל יותר ממה שבכחו יפסד ולא די שלא ישיג מה שבקש אבל גם מה שהיה בכחו ראשונה להשיג לא יוכל עוד להשיגו ככה בהשכיל האדם מה שאין לו הכנה והקדמות להשיגו תשתבש השגתו או ימות כמו שכתב הרב המורה ולכן משה בהיותו מתחיל בנבואה הסתיר פניו כי לא היה מוכן אז לשלימות הגדול שזכה אליו אחרי כן וזהו אמרו אני באתי להראות לך פנים וחלקת לי כבוד כלומר שהיה הרצון האלהי להשלימו בכל מה שאפשר כי אין כילות בנותן יתברך והוא חלק לו כבוד כי הסתיר פניו להיותו בלתי מוכן ושמה שעשה בזה חיובו להשתלם אחר כך במעלה העליונה כי ההשגה האלהית כשיקנה אותה האדם בהדרגה יעלה. מעלה מעלה בשלמיות גדול והוכיח זה מישיבתו בהר ארבעים יום וארבעים לילה כי שם היה השלימות הגדול אשר לא תשוער אמתתו למה שקדמוהו ההכנות הראויות אל המעמד ההו' ושם קנה קרון הפנים הגשמיים והנפשיים בשיעור גדול. ואלה הן דעות שני הרבנים האלה:
Exodus._.3.7.1
ויאמר ה' ראה ראיתי וגו' עד ויאמר משה אל האלהים מי אנכי דעתי במראה הזאת הוא שלא ראה משה הסנה והמלאך במראה הנבואה אבל שבהקיץ בפועל ובמציאות ראה הסנה בוער באש והסנה איננו אוכל ושבפועל ובהשתמשות חושיו סר לראות ואז הגיע לאזניו הקול האלהי משה משה אל תקרב הלום ולפי שראה משה שהיה זה דבר פלא והיה נבוך בעניינו לדעת מה זה ועל מה זה אז באתהו הנבואה והודיעו ית' בה פתרון הענין אשר ראה וז"א ויאמר ה' ראה ראיתי וגו' שהודיעו השם שהסנה הבוער באש אשר ראה היה משל אל עוני עם בני ישראל אשר במצרים כי הם לשפלותם נמשלים לסנה והאש אשר ראה היה משל אל ענים ולחצם וצעקתם אשר הם צועקים מנוגשיהם ושמה שראה שהסנה איננו אוכל הוא משל לגאולה שהו' ית' ירד להצילם ולהעלותם מהגלות. זהו כלל הנבואה הזאת ויצא לנו מזה שמרע"ה לא נבא על ידי מלאך ולא נבא במשלים וחידות וכי המלאך והאש והסנה הכל היו דברים שהשיג בחושיו לא צורות דמיונות. והנה אמר ראה ראיתי וגו' ואת צעקתם שמעתי לפי שמחמשת ההרגשים הנה היותר דקים מהם והיותר מתיחסים להשגות השכליות הם חוש הראות וחוש השמע וכמו שנא' בספור המעמד הנבחר אתה הראית לדעת וגו' מן השמים השמיעך את קולו ליסרך ועל הארץ הראך את אשו הגדולה כי בב' החושים האלה בא השלמתם באותו מעמד וכן אמר שע"ה בחכמתו עין רואה ואזן שומעת ה' עשה גם שניהם. והודיע השם למשה שראה בענין העם ב' דברים הא' שהיו בארץ מצרים בלחץ גדול כי היתה הארץ קצרת יד ולא תוכל לשאת אותם לפי שנתישבו בארץ גושן בהיותם מעטים וירבו ויעצמו במאד מאד ולכן קצר המצע מהשתרע ועז"א ראה ראיתי את עני עמי אשר במצרים ר"ל מצד הארץ. והב' הוא שהיו המצרים לוחצים אותם ועז"א ואת צעקתם שמעתי ואמר מפני נוגשיו להודיע שלא שמע צעקתם להיות צועקים אליו וקוראים אל ה' אלהיהם אבל שהיו צועקים מפני נוגשיהם לשרי העיר הממונים עליהם היו צועקים בעת צרתם לא לאל ית' וכבר אמר הנביא והעם לא שב עד המכהו וגו'. ואמנם אמרו כי ידעתי את מכאוביו פי' בו הרלב"ג שהוא דבק עם מה שאחריו לפי שידעתי את מכאוביו ארד להצילו וגו' ויהיה א"כ התחלת המאמר כי ידעתי את מכאוביו בלי ו"ו וגזרתו וארד להצילו עם ו"ו והוא דוחק ולכן יותר נכון לפ' כי ידעתי את מכאוביו נתינת הסבה למה שמע ית' צעקתם שהיו צועקים מפני נוגשיהם אחרי שהיהודים פעמים רבות יקראו בקול גדול ויצעקו צעקה גדולה ומרה על דבר מועט ולכן אמר כי ידעתי את מכאוביו כלומר ראוי לי לשמוע צעקתם לפי שידעתי שהיה צעקה אמתית ושמכאובים גדול מהצעקה וי"מ שמפני שאמר בו ית' לשון ראייה ולשון שמיעה שלא יפולו בו יתברך להיותם השגות חושיות גשמיות הוצרך לומר כי ידעתי את מכאוביו ר"ל הנה אמרתי שראיתי ושמעתי לפי שידעתי את מכאוביו והידיעה האלהית הושאלה בשם ראיה ושם שמיעה בלשון בני אדם. ואמר וארד להצילו מיד מצרים להשיב לב' המצוקות שזכר שראה בהם אם לצעקתם שהיו צועקים מפני נוגשיהם אמר וארד להצילו מיד מצרים ואם לצרות ומצוקת הארץ הגרים בה אמר ולהעלותו מן הארץ ההי' אל ארץ וגו'. והנה אמר אל ארץ טובה ורחבה אל ארץ זבת חלב ודבש להגיד שהארץ אשר יוליכם שמה לא כארץ מצרים היא כי מצרים היתה ארץ צרה וקצרת יד. אבל ארץ הכנעני תהיה ארץ טובה ורחבה גם במצרים נתמעטו הבקר והצאן ונתמעטו האילנות ופרי העץ כמו שנודע עוד היום מענין הארץ ההיא עד שמפני זה כתב רש"י כגן ה' כארץ מצרים. כגן ה' לאילנות כארץ מצרים לירקות לפי שבמצרים יש רבוי גדול מפרי האדמה ומהדגים ומיעוט בשר ומיעוט פירות האילן ולכ"א שיוליכם לארץ זבת חלב ודבש שמרוב המקנה יתרבה החלב וברוב האילנות ופרים יתרבה הדבש וכן אז"ל (רש"י דברים כ"ו ב') דבש של תמרים ופירש מה הארץ אשר ימצאו בה השלמיות האלה ואמר אל מקום הכנעני רוצה לומר והוא המקום אשר יושב עליו הכנעני ושאר האומות שזכר הנה התבאר למה אמר ב' פעמים אל ארץ שהוא להעיר על שני השלמיות האלה א' לא' בפני עצמו ולמה אמר עוד אל מקום הכנעני. והותרה בזה השאלה הז'. ואמנם אמרו אחר זה ועתה הנה צעקת בני ישראל באה אלי הוא כנותן טעם למה לא גאלם עד עתה אחרי שכבר עבר קץ הגלות וזמן הגאולה ותמו ד' מאות שנה ואמר שהיה זה לפי שעד עתה לא היו ישר' צועקים אליו יתברך ולא שבו עדין אבל היו צועקים אל נוגשיהם ואל קדוש ישר' לא דרשו אמנם עתה צעקתם באה אלי ומפני שקראוני ושבו עדי מצורף לענין המשפט שראיתי הלחץ אשר מצרים לוחצים אותם ושורת הדין נותנת להצילם לכן הנני עתה שולח אותך להוציאם מגלותם וזהו ועתה לך ואשלחך אל פרעה כלומר עתה ששבו אלי אני מצוך שתלך לפרעה ותוצי' את בני ישראל ממצרים. והותרה בזה השאלה הח' והנה קרא השם אותם עמי ואף שהיו עובדי ע"כ ומלוכלכים בתועבות המצריים כמו שאמר יחזקאל הנביא מפני זכות אבותם וע"ש סופם שיהיו לו לעם סגולה והנה אמר ולהעלותו לפי שכל העולה מארץ מצרים לארץ ישראל יקרא עולה לצד צפון העולם כ"ש בהיותם במצרים בתכלית השפלות והבוז שיציאתם משם היה ראוי שתקר' עליה:
Exodus._.3.11.1
ויאמר משה אל האלהים מי אנכי וגו'. עד ויאמר משה אל האלהים הנה אנכי בא. דברי מרע"ה אלה אפשר לפרשם באחד מג' דרכים האחד שאמר לפני השם הלא אנכי איש רש ונקלה ואם כן מי אנכי לשאלך לפרעה בשליחות הזה ואעיז פני להוצי' את בני ישראל משעבודו בעל כרחו כי אהיה נבזה בעיניו נמאס ואולי יכעיס עלי ויהרגני כענין שאמר שמואל ושמע שאול והרגני וכן הוקשה אצלו שיהיה הוא המוציא את בני ישראל מארץ מצרים כי הנה עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה ולא יחשבוני ללכת אחרי אל ארץ העמים והענין מה יכולת יש בידי להנהיג עם גדול כזה ושיצאו ושילכו אחרי במדברות או הענין איך אוציא עם כבד עון ועובדי ע"כ כאלה והם אינם ראויי' להיות מושגחי' ומונהגים בדרך נס ועל שני אלה השיבו השם אם לענין פרעה כי אהיה עמך ר"ל להצילך מידי פרעה ומידי עבדיו כי מלך גדול אני על כל האלהים ולכן הוא יכנע לך ויפחד ממך ואתה לא תפחד ממנו וכמו שכת' רש"י לא שלך הוא השליחו' כי אם שלי ואמרו וזה לך האו' כי אנכי שלחתיך פירושו על מראת הסנה כלומר כדאי אני להצילך מפרעה כאשר אתה רואה שאני מציל את הסנה מן האש ואמנם לענין ישראל שאמר לא תספק בהליכתם עמך במדבר כי הנה בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה ויקבלו התורה על ידך וילך לפניהם יי' מאספם אלהי ישראל. או שאמר זה להגיד שאע"פ שהיו במצרים רעים וחטאי' הנה ביציאתם משם לסוף ג' חדשים יקבלו את התורה על ההר הזה ויהיו ראויים לגאולה ולירושת הארץ זהו המובחר מדברי המפרשים והוא הדרך הא' בפי' הפסוקים האלה. והדרך הב' הוא שמרע"ה היה נשמט מלילך בשליחות הזה באמרו מי אנכי כי אלך אל פרעה כאומר הלא אנכי יצאתי בורח מלפניו והוא בקש להרגני ואני מוכתב למלכות והיה כל מוצאי יהרגני מפני הריגת המצרי וזהו מי אנכי כי אלך אל פרעה וכן אמרו במדרש אמר לפניו רבון העולמים היאך אני יכול ליכנס לפני גואלי הדם מי יכנס למקום לסטים למקום הורגי נפשות הוי מי אנכי כי אלך אל פרעה ועוד עשה קושי אחרת על דברי השם שא"ל והוצא את עמי בני ישראל ממצרים באמרו וכי אוצי' את בני ישראל מארץ מצרים כלומר ולמה אוציא את בני ישראל ממצרים והלא היא ארץ שבעה ארץ מולדתם הורגלו בה שנים רבות אם תחפוץ לרחם עליהם אנא ה' הושיעה נא אנא ה' הרויחה נא לב מלך בידך לכל אשר תחפוץ תטנו הטה את לבב פרעה לרחם עליהם ולהסיר את שעבודם הקשה ובזה תעשה עמהם חסד ואמת באשר הם שם במצרים כי אין צורך להוציאם משם והש"י השיבו על שניהם אם ליראתו מפרעה וגואלי דם המצרי אמר כי אהיה עמך רוצה לומר אל תירא ואל תפחד כי אני אהיה עמך להצילך ורמז לו באמרו כי אהיה עמך שאהיה והוא המחוייב המציאות יהיה עמו ומה יעשה אדם לו. ואמר וזה לך האות שתהיה ניצול ובטוח כי אנכי שלחתיך רוצה לומר נבואתי זאת ורוחי אשר שמתי בפיך הוא לך אות אמת שאהיה עמך כי אחרי ששלחתיך בשליחותי מה יעשה לך פרעה הרי שהיה האות על הבטחון והשליחות שהיה שולח אותו ואמנם למה ששאלת מה תועלת יש ביציאתם ממצרים ולמה לא ארויח להם שמה. אשיבך. שבהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה. כלומר תועלת גדול יש ביציאה ממצרים שבבואכם אל המקום הזה הר סיני תקבלו את התורה כי הוא המקום הנאות אליו וא"א שיהיה זה במצרים ארץ מלאה גלולים ומונעת הדבוק האלהי זהו הדרך הב' ואמנם הדרך הג' הוא שמרע"ה דייק בדברי הש"י שא"ל שהיה עתיד להציל את העם מיד מצרים וגם כן להעלותו אל ארץ טובה ורחבה וגו' והודיעו עם זה שהיציאה ממצרים תהיה על ידו כמו שאמר ועתה לך ואשלחך אל פרעה והוצא את עמי בני ישראל ממצרים אבל לא א"ל שיעלם אל הארץ ומזה נפל חשש בלב משה אולי הוא יוציא אותם ממצרים אבל לא יזכה להכניסם לארץ ויהיה הוא מתחיל במצוה ואיש אחר יגמרה ועל כן היה משה נשמט מהשליחות ותלה הדבר בעצמו שהיה בלתי ראוי אליו אם מצד פרעה כמ"ש מי אנכי כי אלך אל פרעה ואם מצד השליחות עצמו באמרו וכי אוציא את בני ישראל ממצרים רוצה לומר ולמה אוציאם משם אנכי אם איש אחר יעלם ויכניסם לארץ וע"ז השיבו יתברך כי אהיה עמך אין ראוי שתעשה תכלית הצלחתך ושכרך בכניסת הארץ אלא שאהיה עמך במעלת הנבואה ותגיע למדרגה ששום בריה לא יגיע אליה עוד כל ימי הארץ וזהו כי אהיה עמך רוצה לומר שאהיה השם המיוחד. יהיה עמך ותדבק בו מבלי אמצעי. ואמנם מה שאמרת מהיותך נבזה וחדל אישים כן ראוי לשלימות שליחותך כי בראות פרעה וכל מצרים זקן אחד ומקלו בידו מתגבר עליו ומייעד עליו מאותו' ומביא אותם על פי דברו יכירו וידעו שאנכי שלחתיך ושאין הדבר ממך אלא ממני שאהיה עמך וגם לעיני ישראל יהיה זה אות גדול עד שמפני זה בהוציאך את העם ממצרים לא תהיה אתה להם לאלהים ולא יעבדוך לשם אלהות אבל אתה והם תעבדון את האלהים על ההר הזה כי יהי' גלוי ומפורסם אליהם שכל מה שעשית עתה היה בכחי וברוחי ולא בכחך וחכמתך הנה אם כן היות משה בזוי ושסוי בלתי ראוי לשליחות גדול כזה זה יהיה אות עצמי כי מאת ה' היתה זאת ושרוח ה' דבר בו ומלתו על לשונו הנה התבאר מזה שלא היה האות שזכר לו השם מראת הסנה ולא גם כן מעמד הר סיני ולא גם כן הנבואה והדבור שבאהו שם אבל שהיה האות האמתי מ"ש מי אנכי ובזה א"כ השיבו יתברך על פי דרכו ודבריו ולא רצה לגלות לו ענין הכנסת הארץ עוד. והותרו בכל א' מג' הדרכים האלה שתי השאלות ט' וי'. כי הנה לא נשמט משה מלילך בשליחותו להיותו בלתי חפץ בברכה ובהצלת עמו אבל הקטין עצמו כראוי לפני רבון העולמים בטענותיו לראות מה ידבר בו ומה ישוב על תוכחתו כי כן היה אברהם מקשה על דבר השם הלבן מאה שנה יולד ובמעמד בין הבתרים נתרעם מה תתן לי ואנכי הולך ערירי וירמיהו בתחלת נבואתו סרב בשליחות השם שכלם בראותם בנבואותיהם דברים נפלאים היו נושאים ונותנים בדברי חזיונם איך יוכל להיות ועל אי זה דרך יהיה עד שיורם השם אמתת הענין ודרכו באופן שלא ישאר אצלם שום ספק ואז מכניסים עצמם בסכנות עצומות מבלי פחד ויראה בהשענם על אמתת חזיונם ובוטחים באלהיהם וכן עשה מרע"ה בדבר הזה עד שהשיבו כי אהיה עמך וזה לך האות וגו':
Exodus._.3.13.1
ויאמר משה אל האלהים הנה אנכי בא אל בני ישראל וגו' עד לך ואספת את זקני וגו'. אחרי שהבטיח השם את משה שיהי' עמו להצילו מיד פרעה לא רצה להפציר עוד בדבר מצד פרעה ומצד מצרים אבל הקשה בענין ישראל באמרו הנה אנכי בא אל בני ישראל ואמרתי להם אלהי אבותיכם שלחני אליכם ר"ל אחרי שאתה השם אלהים שולח אותי הנה אני אבוא אליהם ואומר מה ששמעתי מפיך שאלהי אבותם שלחני אליהם לחזקם ולבשרם בגאולה והנה הם בלא ספק יאמרו לי מה שמו הגידה נא לי מה אומר אליהם כי אתה לא אמרת לי אלא אנכי אלהי אביך אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב ולא הזכרת השם המיוחד שלך והשם השיבו אהיה אשר אהיה וכבר ידעת דעת הרב המורה ששאל מרע"ה שיאמת להם ראשונה מציאות האל ואח"כ יאמת נבואתו ושהודיעו השם אמתת מציאותו במאמר הקצר הזה אהיה אשר אהיה שהוא כולל התואר והמתואר במלה אחד בעצמה עם אות הקשר והכוונה בו הנמצא אשר הוא נמצא כלומר שהוא נמצא לא במציאות נוסף על מהותו. וכמו שכתב הרמב"ן דחוק הוא מאד שנא' שיהיו זקני ישראל וחכמיו שואלים טענות ומופתים על מציאות האל או אם מציאותו אינו זולת מהותו כי הנה כאשר יקום בישר' נביא היו שואלים ממנו אותות ומופתים לאמת נבואתו אבל לא היו מבקשים ממנו מופתים פילוסופיים על מציאות האל ואחדותו. וכתב הראב"ע ששאל על השם הראוי לעשות בו את האותות. והרמב"ן פירש מה שמו אם היה שולחו במדת הדין או במדת רחמים ואיני רואה בתשובה שהשיבו דבר מזה. ובמדרש דרשו רבי יצחק אומר א"ל הקדוש ב"ה למשה אמור להם אני שהייתי ועכשיו אני הוא ואני הוא לעתיד לבוא לכך כתוב כאן אהיה שלשה פעמים. ר"ל שהיה זמן העבר והעתיד כלו בבורא יתברך הווה כי אין חליפות וצבא עמו ולזה עצמו נטה הגאון רב סעדיה שכתב שאהיה אשר אהיה הוא אשר לא עבר ולא יעבור כי הוא ראשון והוא אחרון וכמ"ש הרמב"ן. ולכלם יקשה אמרו אחר זה כה תאמר אל בני ישראל אהיה שלחני אליכם שלא אמר אהיה כי אם פעם אחת. ולכן היותר נ"ל בדבר הזה נכון ומתישב הוא שמרע"ה חשש למה שראוי שיחששו ישראל והוא מאי זו מדרגה היתה נבואתו כי הנה בימים ההם היו אנשים מנבאים מכח השדים ומלאכי חבלה ומהם היו מתפארים שינבאו מכח הכוכבים כמו שמצינו נביאי הבעל שהוא השמש ונביאי האשרה שהיא הלבנה. ומהם היו מתפארים שישפיע עליה' השכל הנבדל וגם בזה היו מדרגות כפי מדרגות השכל הדובר בהם ומפני זה בבוא משה עם דברי שליחותו היה ראוי שישאלוהו בני ישראל מי הוא זה ואי זה הוא המשפיע עליו אותו נבואה כי אם היה מנבא מהשדים או מהכוכבים לא יאבו לו ולא ישמעו אליו ולכן היה ראוי לשאול לו מה שמו שאין הכוונה על השם בלבד כי אם לדעת מי הוא זה ואי זהו הדובר בו לדעת אם יתחייבו לשמוע בקולו ולהשמר מפניו אם לא ועל דרך זה אמר שע"ה מי עלה שמים. מה שמו ומה שם בנו כי תדע רוצה לומר מי הוא זה ואין ספק שהיה מרע"ה שואל הדבר הזה לדעת מדרגת נבואתו ומי הוא השכל והמשפיע בה מכלל השכלים הנבדלים או מלאכי השרת המדברים בשם האל ומפני ענותנותו לא בקש הדבר מעצמו אבל תלה הדבר בעם שישאלוהו כן. וכבר כתב הרמב"ם בפתיחת פי' המשנה שלו שבבוא נביא לנבאות לישראל היו שואלים ממנו מי הוא אשר דבר עמו ואם היה אומר שדבר אליו כוכב או א' מהאלהים אחרים מיד היו סוקלים אותו כי אין לשמוע נבואה כי אם בדבר השם ולכן היתה שאלת העם כהוגן באמרם מה שמו לדעת מי הוא המנבא והמשפיע במשה והוא יתברך השיבו אהיה אשר אהיה להודיעו שהמדבר אתו לא היה שר ומזל וכוכב בשמים ולא אחד ממלאכי עליון כי כלם הם איפשרי המציאות ומציאותם והויתם תלוי בזולתם אבל הוא היה המחוייב המציאות יתברך שמציאותו תלוי בעצמו ואינו תלוי בד"א והוא אמרו אהיה אשר אהיה כי האלף מהאיתן כאומר אני אהיה בעבור שאהיה כי אין מציאותי תלוי בזולתי אלא בעצמי. אמנם כל נמצא זולתי אי איפשר שיאמר אהיה אשר אהיה לפי שמציאותם תלוי בזולתם אבל יאמר כל אחד מהם אהיה אשר הוא סבתי כי הוא איפשרי מצד עצמו ומחוייב מצד סבתו ואני אינני כן כי להיותי מחוייב המציאות מצד עצמי יצדק אמרי אהיה אשר אהיה ובזה יבאר להם שהשולח אותו הוא הסבה הראשונה יתברך לא נברא מנבראיו ואחרי שהודיע השם הזה למשה לפי שהבין כוונתו שהיה רוצה לדעתו צוהו כה תאמר אל בני ישראל אהיה שלחני אליכם ר"ל מי שהוא נמצא מפאת עצמו ואינו מקבל מציאותו מד"א הוא אשר שלחני אליכם והנה לא הוצרך לומר אהיה אשר אהיה שלחני אליכם לפי ששם המחוייב המציאות הוא בפני עצמו אהיה רוצה לומר מציאותי והויתי הוא מעצמי ולא מסבה אחרת ובתחלה פי' לו הענין באמרו אהיה אשר אהיה ואחר כך נסתפק בשם ההוא הפשוט אהיה הכולל אותו מדע הנה התבאר מזה שהיתה זאת השאלה ראויה לאותו ענין ושלא היה מותר כלל ושהיה משה צריך לדעת זה בעצמו רוצה לומר מי הוא הדובר בו והעם גם כן היה ראוי שישאלו עליו ולכן השיבו יתברך אם לעצמו באמרו אהיה אשר אהיה ואם ללמד את העם באמרו כה תאמר אל בני ישראל אהיה שלחני אליכם ולפי שאולי רבים מבני ישראל לא יבינו העיון הדק ההוא בא אחריו צווי אחר ויאמר עוד אלהים אל משה כה תאמר אל בני ישראל ה' אלהי אבותיכם אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב שלחני אליכם זה שמי לעולם וזה זכרי לדור דור רוצה לומר אם לא יבינו ענין חיוב המציאות מצד עצמי די בשידעו שהאלוה אשר בחר באברהם וגזר הגלות על זרעו והאלוה אשר בחר ביצחק והתחיל הגלות מיום הולדו והאלוה אשר בחר ביעקב וצוהו לרדת מצרים עם ביתו ובניו הוא אשר שלחהו אליהם והוא אשר יגאלם ויוציאם מגלותם ובזה ידעו ויאמינו מי הוא המדבר אתך והנה אמר זה שמי לעלם וזה זכרי לדור דור להודיעו ששם אהיה הוא שמו בערך העולם כלומר שהוא מחוייב המציאות מצד עצמו ושאר הנמצאים כלם הם איפשריים בעצמם וז"א זה שמי לעלם על שם אהיה. ואמנם השם האחד שהוא אלהי אבותיכם הוא זכרי לדר דר שבכל אותם הדורות יזכרו שהאלהי' האדירים בחר באברהם ביצחק ויעקב ולא ישכח ברית האבות בכל הדורות. והותרו בזה השאלות הי"א והי"ב והי"ג והי"ד. ואפשר עוד לפרש שאהיה אשר אהיה שמפני ששאל משה מה שמו השיבו יתברך מה להם לשאול על שמי יהיה השם מה שיהיה אין להם עסק בנסתרות אבל כה תאמר להם מי שאמר על עצמו אהיה שהוא הנמצא הנעלם שלא יושג מהותו הוא שלחני אליכם ולבד מה שראוי שידעו הוא שאני אלהי אבותיהם אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב. ויתכן לפרש אהיה אשר אהיה שהוא מלשון כי אהיה עמך שאמר לו בתחלת הדברים יאמר למה זה תשאל לשמי הלא אמרתי אליך אהיה רוצה לומר אשר אהיה עמך וכן צוהו שיאמר אליהם אהיה שלחני אליכם כלומר מי שאמר לי אהיה כי אהיה עמך הוא אשר שלחני אליכם. וחז"ל (פסחים דף נ') דרשו זה שמי לעלם לעלם כתיב אמר הקדוש ב"ה לא כשאני נכתב אני נקרא נכתב ביו"ד ה"א ונקרא באל"ף דל"ת ביום ההו' יהיה ה' אחד האידנ' לאו שמו אחד. רבא סבר למדרשיה בפרקא אמר לי' ההו' סבא לעלם כתיב יהיה ה' אחד בעולם הזה על שמועות טובות אומר ברוך הטוב והמטיב ועל שמועות רעות אומר ברוך דיין האמת אבל לע"ה כלו הטוב והמטיב וכך אמרו בפ' י' יוחסין (קידושין דף ע"א) אמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן שם בן ד' אותיות חכמים מוסרין אותו לתלמידיהם פעם אחת בשבת. ואמרי לה פעם אחד בשבוע ומסתברא כמ"ד פעם א' בשבוע דכתיב זה שמי לעלם לעלם כתיב נראה מדבריהם שהשם שלמד הב"ה למרע"ה במראת הסנה היה יחיד השם המפורש:
Exodus._.3.16.1
לך ואספת את זקני ישראל וגו' עד ויען משה ויאמר והן לא יאמינו לי וגומר מפני שאמר השם למשה כה תאמר אל בני ישראל אולי יחשוב משה לדבר עם כללותם אנשים ונשים וטף לכן הוצרך לצוותו לך ואספת את זקני ישראל כי אין ראוי ללמד הסודות האלהיות כי אם למי ששכלו רחב חכם חרשים ונבון לחש וכן היו זקני ישראל ואז יאמר אליהם כי זה האלוה המחויב המציאות אשר לקח את אבותיהם לעם סגולה נראה אליו במראה הנבואה והודיעו שרצונו להשגיח עליהם בהשגחה פרטית בזכות אבותיהם אשר ידעוה והוא אמרו ה' אלהי אבותיכם נראה אלי אלהי אברהם וגומר והנה לא אמר כאן שם אלוה בכל א' מהאבות כמו שאמר למעלה לפי שלא היתה הכוונה במאמר הזה להודיעם סבות הגלות כמו שכיון למעלה באמרו אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב כמו שפירשתי שם כי אם לבשרם כי בא עת פקודתם לגאלם מגלותם וז"א פקוד פקדתי אתכם ואת העשוי לכם במצרים רוצה לומר פקוד פקדתי אתכם שאתם זרע אוהבי אברהם יצחק ויעקב וגם כן פקדתי הלחץ והעול העשוי לכם במצרים ואומר אעלה אתכם ר"ל ולכן נגמר רצוני לסלק אתכם מהגלות והשעבוד הזה ולהעלות אתכם ממצרים אל ארץ כנען שהיא גבוהה מכל הארצות וייעד השם למשה שישמעו לקולו אלו הזקנים והשמיעה היא שיבינו דבריו אשר ילמדם בענין חיוב המציאות כי כל שמיעת קול שאחריה למ"ד היא מורה על הבנת השכל וכל שמיעת קול שאחריה בי"ת הוא לשון שמיעת אזן ממש כמו שזכר הראב"ע. וא"ת למה תצטרך אל הזקנים בענין הזה הנה הוא כדי שתבוא אתה וזקני ישראל ההם הסרים אל משמעתך אל מלך מצרים והנה לא מצינו שבאו הזקנים אל פרעה רק משה ואהרן בלבד אולי שיראו ופחדו מלבוא לפני פרעה עם השליחות ההוא או שתמיד היו באים עמו ואם לא זכרו הכתוב והנה אם כן בא הפסוק לך ואספת את זקני ישראל לצורך והותרה בזה השאלה הט"ו. ואחרי שלמד הב"ה למרע"ה ידיעת שמו וצוהו על אופן הדבור שידבר לזקני ישראל ראם לצוותו עוד על סדר הדבור שידברו אל פרעה ושיאמרו לו ה' אלהי העבריים נקרא עלינו כלומר השם המחוייב המציאות סבת הסבות והיא אלהי העברים אברהם יצחק ויעקב הוא בעצמו נקרא עלינו כלומר השגיח בנו והקריבנו לעבודתו ועתה מפני זה נלכה נא דרך ג' ימים במדבר ונזבחה לה' אלהינו כמו שאתם זובחים במצרים לאלהיכם. והטעם בזביחה הזו הוא שיתקבצו כל המון העם ויחוגו במאכל ובמשתה בשמחה ויזבחו בקר וצאן לרוב ובאותו קבוץ בשמחה ובטוב לבב יקבלו עליהם ברית התורה וידוע היה שהזביחה ההיא אין ראוי לעשותה במצרים כמו שאמר הן נזבח את תועבת מצרים לעיניהם ולא יסקלונו. ואמנם למה צוה הב"ה שיאמרו לפרעה דרך שלשת ימים כבר כתבתי דעת הר"ן בו בדרשותיו שהוא כדי שיתפעל אחר כך לב פרעה כאשר לא ישובו אחרי ג' ימים מהמדבר באמרו כי בורח הוא כי אם היה מתחלה שולח אותם בהחלט מבלי תנאי שיחזרו אחר אותו זמן מוגבל לא היה רודף אחריהם ולא היה נטבע בים סוף הוא וכל חילו. ויותר נכון אצלי לפ' שעשה הב"ה כן כדי להראות לבני אדם חוזק לב פרעה וקושי ערפו ושעליו יצדקו משפטיו ודיניו ומדותיו על פרעה ועל מצרים יען וביען לא בקשו ממני ללכת כי אם דרך ג' ימים לזבוח לאלוהיהם ומסתמא יובן מדבריהם שאחר כך ישובו ולא שמע אל תפלתם ואל תחנתם וכ"ש אם יאמרו לו לשלחם כלם שבלי ספק לא יאבה להם ולא ישמע להם הנה מפני זה צוה למרע"ה שתהיה בראשונה שאלתו ובקשתו דבר מועט דרך ג' ימים להבחין בו ערפו ומצחו הקשה וז"ש מיד ואני ידעתי כי לא יתן אתכם מלך מצרים להלוך ולא ביד חזקה כלומר ועם היות השאלה הזאת דבר מועט אני ידעתי רוע לבבו שלא יכנע גם לדבר המועט ההוא ועכ"ז לא אמר שאחרי ג' ימים ישובו אלא שילכו במדבר דרך ג' ימים וכן היה שהלכו שם כל אותו זמן וזמנים אחרי' הנה אם כן לא שקר משה בדבריו אבל העלים הכוונה מפני אותה סבה שזכרתי והוא אמרו מיד ולא יתן אתכם מלך מצרים להלוך וגו' ופי' הפסוק הזה כך הוא אצלי ואני ידעתי שלא יתן אתכם מלך מצרים להלוך ברצונו וגם ידעתי שלא תלכו ביד חזקה ר"ל של ישראל שלא יעצרו כח עם היותם אוכלוסים רבים להלחם במצרים ולעלותם מן הארץ ביד חזקה ובזרוע נטויה שלהם הנה א"כ לא יצאו ברצון פרעה וזרועם של ישראל ג"כ לא יושיע למו האמנם יצאו באופן אחר והוא שאשלח ידי והכיתי את מצרים בכל נפלאותי אשר אעשה בקרבו ואח"כ ישלח אתכם ואל תחשוב שמפני זה יהיו בני ישראל שנואים מהמצרים כי אנכי אתן את חן העם הזה בעיני מצרים באופן שכאשר תלכו משם לא תלכו ריקם כי תשאל כל אשה יהודית משכנתה ומגרת ביתה כלי כסף וכלי זהב ושמלות ובזה יהיה ליש' שכר חלף כל כלי בתיהם הכבדות אשר יעזבו בבתיהם לשכניהם וז"א ונצלתם את מצרים שיהיה לכם התנצלות גדולה לפני כל מי שיגנה פועל זה מפני שכבר עזבתם אצלם כל נכסיכם וגם מפני השעבוד שנשתעבדו בכם ואין התנצלות גדולה מזו וגם על הדבר הזה כתב הר"ן שגזר הב"ה בו כדי שבעבורו ירדפו המצרים אחרי בני ישראל ויהיו נטבעים בים סוף וסבה נכונה היא. האמנם במעמד בין הבתרים כבר נאמר וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי ואח"כ יצאו ברכוש גדול ולכן אין המלט מהיות הדבר הזה להם חלף עבודתם והנה נזכר כל זה כלו עם שלא היה עדין זמן המעשה לפי שהוצרך ית' להודיעו למשה כדי לגלות את אזניו שלא יירא ולא יפחד מפרעה וממצרים כי לא ישנאו אותם אבל יאהבום ולכן בשעת המעשה נאמר דבר נא באזני העם כי אז הגיעה השעה. והותרו בזה השאלות הי"ו והי"ז והנה אמר ושאלה אשה משכנתה ומגרת ביתה והוא הדין לאנשים וכן הוא הדין ששאלה ג"כ אשה מאשה רחוקה מביתה אלא שדבר הכתוב בהווה מאשר מנהג השכנות לעשות ככה והנשים יותר מן האנשים. ובמכילת' אמרו ושאלה אשה משכנתה רבי אלעזר הקפר אומר ד' מצוות היו ביד' של ישראל שאין כל העולם כלו כדאי להם שלא נחשדו על העריות שנאמר ויצא בן אשה ישראלית להודיע שבחן של ישראל שלא היה ביניהם אלא זו בלבד ופרסמה הכתוב ולא נחשדו על לשון הרע שנאמר ושאלה אשה משכנתה כבר היה בידם י"ב חדש ואין אתה מוצא בא' מהם שהלשין על חבירו. ולא שנו את שמם שכשם שייחסן בירידתן ראובן ושמעון כך הוא מיחסן בעלייתן שנאמר ויתילדו על משפחותם. ולא היה בהן זנות שנאמר ששם עלו שבטים שבטי יה. אמר הב"ה שמי מעיד ביש' שלא נטמאו במצרים בזנות. ולא החליפו את לשונם שנאמר מי שמך לאיש שר ושופט עלינו:
Exodus._.4.1.1
ויען משה ויאמר והן לא יאמינו לי וגו עד ויאמר משה אל ה' בי ה' אחרי שלמד הב"ה למרע"ה ענין שמו וענין שליחותו ענה הוא לפניו יתברך ואמר הן אמת שהזקנים ובני ישראל ישמעו לקולי ויבינו דברי ממה שאומר אליהם בענין חיוב המציאו' אבל עדיין ירצו שאאמת להם שאתה הסבה הראשונ' המחוייבת המציאות שצויתני ושלחתני בשליחות הזה כי אולי יאמרו שאני בעיוני ידעתי שיש סבה ראשונ' לכל והו' מחוייב המציאות וידעתי שהאלהים דבר לאברהם ליצחק וליעקב וכרת ברית עם אברהם להוציא זרעו מזה הגלות או שנשפע עלי שפע כוכב או מזל מן השמים אבל במה יודע איפה שאני הוא הנביא והשליח לגאלם ובפרט שנראה אלי ה' שהוא המחוייב המציאות ושאין אני מתפאר במתת שקר ובנבואה שלא חלה עלי כי הנה אנשי הודו כמו שזכר הראב"ע היו מאמינים במציאות הסבה הראשונה וחיוב המציאות והיו כופרים במציאות הנבוא' בבני אדם וכ"ש שתהי' מהסב' הראשונ' ועז"א והן לא יאמינו לי ולא ישמעו לקולי כי יאמרו לא נר' אליך ה' כלומר לא יאמינו לי שאני נביא ולא ישמעו בקולי במה שאומר שדברת לפי שיקש' אצלם שהסב' הראשונ' יתברך דברה עמי כי הנה בהיות נבואתי מא' מהשכלים הנבדלים יהי' איפשרי אצלם אבל היותה מהסב' הראשונ' יתברך יהי' קש' להאמינו מפני העדר היחס אשר בין הפועל ההו' והמקבל את הפעל והוא אמרו כי יאמרו לא נר' אליך ה' שה' שהו' הסבה הראשונ' השפיע בי מבלי אמצעי. והמאמר הזה אינו סותר ולא הורס מ"ש לו ית' ושמעו לקולך לסבות. הא' כי שם נאמר על שאלת ואמרו לי מה שמו כמו שזכר הרב המורה. והשנית שצפה משה ברוח הקדש העתיד להיות והוא שמפני שהבשורה הטובה תערב לשומעיה ישמעו בקולו וילכו לפני פרעה לדבר שליחותם בתחלה כ"ש בהיותו דבר נקל דרך ג' ימים בלבד. האמנם אחרי שפרעה יגער בהם וישיבם קשות כמו שהי' ויכביד את עולם מפני השליחות כמו שקרה אין ספק שכאשר יאמרו זקני ישר' ושוטריו אל משה ואל אהרן ירא ה' עליכם וישפוט וגו' שאז יספקו בשליחותו ויאמרו לא נר' אליך ה' ואתה בדית מלבך כל זה כי בראותם שמאז בא אל פרעה לדבר בגאולה הרע לעם והצל לא הצילם אין ספק שיאמרו משה בדאי הוא וע"ז נאמר כאן ג"כ והן לא יאמינו לי וגו' שנבא מה שקרה להם עמו אחר הדבור הראשון ומה שנמשך עליו ויהי' פירוש והן לא יאמינו לי שאמרו משה כנגד עם בני ישר' כלו' הן אמת שהזקנים ישמעו לקולי אבל שאר העם לא ישמעו ולא יאמינו לי וגו' ובכל א' מהדברים האלה הותרה השאלה הי"א. וע"כ השיבו ית' מה זה בידך כלומר הנה השאל' הא' אשר שאלת מהשולח תשובתה מושכלת וכבר הודעתיך קושט דברי אמת אבל השאלה הב' הזאת מבחינת הנביא ואמותו אין דרך אחר להתירה כי אם במסות באותות ובמופתים מוחשים כי לא יבחן הנביא בייעודים רעים או טובים כמו שחשב הרמב"ם בפתיחת פי המשנה כי הייעודים אפשר שיהיו חוזרים כפי הכנת המקבלים אבל תהיה בחינת הנביא באמת במעשים אשר יעשה בזולת המנהג הטבעי והית' זאת הבחינה אמתית לפי שפעל הנסים והנפלאות הו' מיוחד לש"י כי הוא אשר ברא הדברים הטבעיים ויוכל לשנותם וכמ"ש המשורר (תהלים קלו ד') לעושה נפלאות גדולות לבדו. ואמר (שם פ"ו ט') כי גדול אתה ועוש' נפלאות אתה אלהים לבדך ולכן היו המופתים מורים על אלוה בורא העולם ומחדשו והו' המשנ' טבעו כרצונו ושאין הדבר ההו' מסודר מהגרמים השמימיים וכפי המנהג הטבעי כי לאי זה דבר שיזדמן יתהוה מאי זה דבר שיזדמן כמו שהו' בפלאים. אלא שהו' מעשה ה' כי נורא הו' ולפי שהנביא המייעד עליהם מורה שעמד בסוד ה' ושהוא איש עצתו ידע מה שברצונו לעשות ולכן היו הנסים והנפלאות אותות חזקים על נבואת הנביא ושהו' קרוב אל האלהי' וידע דעת עליון אבל בעבור שכבר היו מהחרטומי' והמכשפים שיעשו דברים זרים חוץ מן ההיקש במרמה ובתחבולת ואחיזת עינים לכן מפני תחבולות הרמאים אמר למשה מה זה בידך כי לא צוהו שיבקש דבר מחוץ לעשות מופתיו אבל במטה אשר נזדמן בידו עשה ב' המופתי'. והעני' שהיה משה אז בן פ' שנה ומפני זקנתו הי' המטה בידו להשען עליו גם היה רועה והרועים דרכם להנהיג במקלות אשר בידם וגם דרך השלוחים ועוברי דרכים להוליך בידיהם מטות ומפני שלא היה נמצא דבר יותר מזומן בידו מן המטה ההו' לכן נעשו בו האותות. והנה צוהו על המטה השליכהו ארצה כדי שיהא מונח לארכו על הארץ בצורת מטה ויהי לנחש שבדרך פלא הצמח שבב"ח יהי' צפעוני מהמים המזיק עד שנס משה מפניו וצוהו שיאחוז בזנבו ויהי למטה בכפו והודיעו שלא הי' הנס ההו' לעצמו של משה כי הוא מאמין היה בנבואתו אלא לעשותו לעיני העם. וזהו למען יאמינו כי נראה וגו' ואחר שצוהו על נס המטה צוהו על נס היד. וכמו שהמטה כל עוד שהיה ביד משה תמיד היה מטה ולא הי' נחש כי אם בהיותו על הארץ ככה בענין היד כל עוד שהיתה בחיקו היתה בריאה וטוב' אבל כאשר הוציאה מחיקו אז היתה מצורעת כשלג ובשוב' אל חיקו שבה כבשרו כי הית' היד הקדושה לנחש והחיק הטהור ליד מקומות חיים ובריאים. וראוי שנעיין ראשונ' למה נתיחדו ג' האותות האלה לבחינה הזאת. והנראה בזה הו' א' מג' דברים הא' שמרע"ה וגם ישר' היו מסופקין מאד בגאולה מג' בחינות הא' מפאת פרעה שהי' מלך עריץ נוקם ונוטר לישראל כנחש והב' מפאת ישראל שנצטרעו במעשיהם הרעים ובע"א שהיו עובדים במצרים כמו שזכר הנביא יחזקאל והג' מפאת העם המצרי שהיו להוטים להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים ומשליכים את בניהם ליאור. וכנגד ג' הבחינות האל' צוהו בג' מופתים כי נס הנחש נתן לו לרמוז לפרעה שהיה נחש עקלתון נחש בריח כמו שקראו הנביא ולכן צוה ית' למשה שישליך המט' אשר בידו ארצ' ויהי לנחש לרמוז לפרעה שלא הי' מזרע המלוכה כדברי הראב"ע אבל הי' עץ יבש ובהיותו על פני האדמה נעשה נחש עקלתון וינס משה מפניו כי פחד ממנו שיהרגהו וגם הוא בקש להרוג את משה וצוהו הש"י שיאחזו בזנבו ולא יפחד ממנו ומשה עם רוב פחדו לא אחז בזנבו כמו שצווהו פן ישכנו בפיו אבל אחז בו ר"ל באמצעות גופו להשמר מפיו ויהי למטה בכפו לרמוז שמשה יורידהו מגדולתו ויכניעהו הכנעה רבה ויפת אלהים ליפת ששיער בטעם הזה כפי מה שהגיד ממנו הראב"ע. הנה אם כן היה נס ההפך המט' נחש לרמוז אל פרעה שהי' עץ יבש ונהפך להם לנחש במלכותו ועוד ישוב להיות כא' העצים ביד משה מכח מופתיו. והנה נאמר בנס הזה למען יאמינו וגו' לא על נס הנחש בלבד אבל הוא חוזר על כל הנסים שזכר לו בכאן להודיע שלא היו צריכין למשה לאמת לו נבואתו אבל שהיו לצורך העם כדי שיאמינו שמשה עבד נאמן לאלהים. ואמנם הנס הב' מצרעת היד הי' כנגד ישראל להודיעו שכמו שידו וכל גופו של משה הי' שוה המזג וברי' אולם כן היו בני ישראל מפאת אבותיהם כלם זרע אמת קדושים לאלהיהם וכמו שבהיות האבות בארץ הקדושה תמיד היו בבריאות אמונותיהם ככה יד משה בהיותה בחיקו הית' בריאה וטוב' האמנם כשהוציאה מחיקו ויצא העם מהארץ הקדושה ומהשבטים שבטי יה אבותיהם נצטרעו במעשיהם והוא אמרו והנה ידו מצורעת כשלג ואין הכוונה והדמוי לשלג לענין הצרעת כי השלג לא יתפוש בו צרעת אבל עניינו שהמצורע מפני רבוי הלבנה הנכרית אשר בו יתלבן בשרו יותר מדאי ולכן היו הבהרות לבנות סימן לצרעת ועל זה היה הדמוי כשלג לענין המראה. והנה צוה הש"י למשה שיביאה אל חיקו והוא רמז שיקרב את בני ישראל אליו וילמדם דעת עליון ודרכי קדושה ומיד ישובו לאיתנם וקדושתם ככל אבותיהם הקדושים ולזה כיון באמרו השב ידך אל חיקך וישב ידו אל חיקו והנה שבה כבשרו. ובעבור שהיה הנס הא' רומז לענין פרעה והיו ישראל בלתי ראוים לשיעשה עמהם אותו נס מפני רשעתם לכן אמר והיה אם לא יאמינו לך ולא ישמעו לקול האות הראשון ר"ל לדבר הנרמז אשר יורה עליו האות הראשון מהמט' הנה יאמינו לקול האות האחרון שעוד ישובו ישראל ובקשו את ה' אלהיהם והו' ירפא משובתם ויחזיר עטרתם ליושנה. ואם אמנם יאמרו שלרשעתם לא ישובו אל ה' ומפני זה לא יכנע לבב פרעה הערל הנה אז צוהו באו' הג' והו' ולקחת ממימי היאור ושפכת היבש' והיו המים אשר תקח מן היאור והיו לדם ביבשת כי זה הנס הי' לרמוז שרשעת המצריים לא תתום ולא תבטל עד קריעת ים סוף כי אז יטבעו בים וישליכם הים ליבשה כמ"ש וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים. הנה התבאר מזה למה היו ג' הנסים האל' להבחין נבואת משה שהי' זה מפני שהיו מתיחסים לענינם של ישראל ושלא נעשו כאן אות הנחש ואות היד לצורך משה כי לצורך ישראל נצטוה בהם. אבל עשה אותם הב"ה באות' שעה לפני משה כדי ללמדנו הנרמז בהם והיותם מתיחסים לענינו. והותר' בזה השאל' הי"ט. והתבאר ג"כ שאומרו בנס הנחש למען יאמינו כי נראה וגומר לא נאמר על אות הנחש בלבד כי אם על כל הנסים שנזכרו כאן שנעשו על ידי המטה כי מפני שנעש' באמצעות המט' ההוא האות הא' שניתן למשה והוא היה נס גדול כמו שיתבאר שעל ידו נודע כי נאמן היה מרע"ה לנבי' לה' לכן נעשו האותות כלן עם אותו מטה וכמ"ש והמטה אשר נהפך לנחש קח בידך והלכת ואומר ואת המטה הזה תקח בידך וגו'. והנה אמר למען יאמינו כי נר' אליך ה' אלהי אבותם והוסיף לומר עוד אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב להגיד שהאלוה שעשה נסים ונפלאות לאבותיהם הו' יעמוד להציל את זרעם וירבה מופתיו כנגד אויביהם והותרה בזה השאלה הכ'. וכן התבאר שאמר והי' אם לא יאמינו לך ולא ישמעו לקול האות הראשון והאמינו לקול האות האחרון להודיעו שכבר יפקפקו במה שירמוז האות הא' מענין פרעה נחש בריח כי אולי יאמרו שאין בני ישראל ראויים לשיעשה הב"ה בעבורם הנס ההו' להכניע את פרעה ראש אויביהם לכן יאמינו יותר באות הב' מצרעת היד ורפואתם שאם ישובו בני ישראל אל ה' ירפא משובתם יחיים ויקומו ויחיו לפניו הנה א"כ כשיאמינו באות הב' יאמינו בא' ולא יתהפך ומה טוב אומרו לקול האות הראשון כי הקול הוא הדבר הנרמז והמכוון וכבר יקרא קול הגזרה האלהית כמו שכתוב כקול שדי קול ה' על המים. והותרה בזה השאלה הכ"א. ומפני שגלות ישראל ושעבודם היה כצרעת ממארת מאנה הרפא וגאולתם היתה רפוא' אלהית ומרע"ה אמר אני אני הוא ואין אלהי' עמדי אני אמית ואחיה מחצתי ואני ארפא לכן נרמז גלותם בצרע' יד מרע"ה וגאולתם בבריאותה ושובה כבשרה ואמר בה הבא נא ידך בחיקך לפי שהחיק הוא שולי הלבוש העליון ובו ישא האומן את היונק והרועה בחיקו ישא הטלאים וכן מי שידו לוקה יביאנה בחיקו ורמז בזה שלא היו כל ישראל אשר במצרים עובדי עבודת אלילים חלילה כי אם אנשים מועטים העושים במלאכה ולכן לא היה לוקה בצרעת כל גוף משה אלא ידו העוסקת במלאכה שהיא לבד נצטרעה והגוף כלו היה בריא והיה צרעתה שנראה בה בהרות לבנות מיתרון הליחה הלבנה ששלט בה פתאום וגם זה היה לאות וראיה כי לא עשה זה משה מרצונו רק מרצון האל כי לא ירבה האדם להצטרע מדעתו ושהי' מסרב בשליחותו ובלתי שמח בו ולא מתפאר עמו וגם זה היה סבה שיאמינו העם בזה האות האחרון כי מה' יצא הדבר גם שהיו בה שתי פלאות הא' שנצטרע' פתאום והב' שנתרפאת פתאום כי אין יכולת בשום חכם לב לרפאת המצורע פתאום רק הנביא הלא תראה בשחין החרטומים שלא יכלו לעמוד לפני משה מפני השחין ולא להסירו וכ"ש הצרעת הנדבקת והותרה בזה השאלה הכ"ב. ואין ספק שמרע"ה עשה לפני פרעה הנס הא' מאלה שהוא נס הנחש והאחרון מהם שהו נס הדם אבל לא עשה האמצעי שהוא נס היד. והסבה בזה היא לפי שנס הנחש היה רומז לפרעה כמו שביארתי ונס הדם מהימי היאור היה רומז לקריעת ים סוף וטביעת המצרים בו מפני היות שניהם נוגעים לפרעה ולעמו עשאם לעיניו השומע ישמע והמשכיל יבין. אמנם נס היד שהי' בערך ישראל וצרעת עונותיהם ורפואת תשובתם לא עשאו לפני פרעה כי לא היה נוגע בו והיה גנאי לישראל ולא עבר משה בזה ממה שצוהו השם ראה כל המופתים אשר שמתי בידך ועשיתם לפני פרעה כי הנה מלבד אותו הצווי הכולל כבר בא לו צווי פרטי על כל א' וא' מהפלאות אשר עשה במצרים ולא לבד א"ל הש"י ראה כל המופתים אשר שמתי בידך על הג' הנזכרים כי אם על כל הנפלאות שא"ל ושלחתי את ידי והכיתי את מצרים בכל נפלאותי אשר תעשה בקרבו ואחרי כן ישלח אתכם כי שם הודיעו כל המכות שהיה עתיד להביא על מצרים והותרה בזה השאלה הכ"ג. לפי זה הדרך לפי שהיו הנסים האלה לאמת נבואתו אל העם וא"א שיראו כלם את האותות בעת עשייתם אבל ילמדו מפי השמועה שקצת מהם ראו אותם כשנעשו ולז"א לקול האות הראשון לקול האות האחרון שהוא הקול אשר יצא בתוכם מעשיית הנסים ההמה אבל על נס הדם לא אמר והאמינו לקול האות האחרון לפי שהמנעותו הוא המודיע והמאמת שיאמינו בו. ואולי שמרע"ה מיהר בתשובתו ולא נתן מקום לשהב"ה ישלים דבריו כשאמר והיו לדם ביבשת כי היה דעתו לומר עוד ואז יאמן העם אלא שמשה הפסיק הדיבור באמרו בי ה' לא איש דברים אנכי וגו' זהו הדרך הא' בביאור האותות האלה. והדרך הב' הוא שהנה הקב"ה צוה למרע"ה שיאמר לזקני ישראל ג' דברים. הא' הוא אומרו ה' אלהי אבותיכם נראה אלי. והב' לאמר פקוד פקדתי אתכם. ר"ל שהשגיח בענינם לגאלם. והג' אומרו ואת העשוי לכם במצרים שהוא לנקום נקמתם. וכנגד ג' הדבורים האלה לאמתם נתן לו יתברך ג' הנסים כי בנס הנחש אמת להם שהש"י הוא נראה אליו לפי שמעשה הנחש יהיה ראיה שהוא נביא השם הנראה אליו כי מי אלוה מבלעדי ה' בורא נפשות ופגרים מתים בכמו רגעים וכמאמר הנביא כי רוח מלפני יעטוף ונשמות אני עשיתי. אמנם האות הב' מהיד בא על הייעוד הב' כי פקד ה' את עמו (ישעיהו ל׳:כ״ו) ומחץ מכתו ירפא כמו שרפא היד המצורעת וכמ"ש ראו עתה כי אני אני הוא אני אמית ואחיה מחצתי ואני ארפא. אמנם האות הג' בא לאמת הענין הג' שיפקוד הש"י על מצרים ועל אלהיהם אשר הם בוטחים בו להשחית מימיהם ומעתה יתנו הדין על העשוי להם במצרים בלי ספק ותהיה הכוונה באמרו והיה אם לא יאמינו אליך לקול האות הראשון בכל עסקי השליחות יאמינו לקול האות הב' לאמת פקד פקדתי אתכם לפי שהוא מה שנשבעתי לאברהם בין הבתרים והוא מקובל בידיהם והיה אם לא יגמרו ההאמנה גם בב' האותות האלה שיפקפקו בשליחות ובקיום השבועה הנה כאשר יראו האות הג' שנלקה יאור מצרים לעיניהם ידעו ויבינו כי יד ה' עשתה זאת ושכל ג' הייעודים המה אמתיים וכמו שנאמר אחר כך ויעש האותות לעיני העם ויאמן העם וישמעו כי פקד ה' את ישראל וכי ראה את ענים ויקדו וישתחוו:
Exodus._.4.1.2
ואמנם היתר השאלה הכ"ד אינו ממה שיקשה לפי שאנחנו נאמר שהאמות תמשך מפועל הנסים האמתיים שאין בהם דחייה ולא צד מצדדי הרמאות והתחבולות בהכרח ומבלי בחירה ורצון יאמין האדם בראותם כי כמו שבעיון השכלי ההקדמות המופתיות יחייבו התולדה בהכרח ויצוייר בנפש הדעת ההוא שהוליד המופת שהוא אמת אין עוד מלבדו ואין לרצון ולבחירה מבוא בידיע' האמתית הנקנית מפאת המופת לשיהיה אמת או לא יהיה כי הידיעה האמתית היא המסכמת בנפש עם מה שהוא חוץ לנפש כך הוא בענין הנסים שזרותם ויציאתם מההיקש השכלי יכריח נפשנו להאמין הכח הבב"ת הפועל אותם ואין לך שתאמר שיתחייב מזה שלא יגמל ולא יענש האדם על האמונות כי הנה שלמות הנפש אינו כי אם בהשגות האמתיות המושגות בידיעה ובקבלה והם השכר עצמו גם כי הנה האדם יגמל ויקבל שכר באמונות להיותו שומע אל הנביא ומעיין במעשיו ומבחין אותם כראוי בהשתוקקות גדול לדעת האמת ועל ההשתדלות הזה יקבל השכר ועל העדרו יקבל העונש עם היות שהמדע אשר יקבל משם תקבלהו נפשו מכח הנס והמופת מבלי בחירה ורצון לפי שהידיע' וההשגה לא תפול בה הכרח שהוא התנגדות הרצון וגם לא תכריע לרצון ולבחיר' לפי שהוא למעלה מהם. והשכל הוא מנהיג הרצון בדברים המעשיים האפשריים אך הרצון לא יפול בפעולת השכל העיוני והשכל שהוא אצל הדברים המדעיים שהם בעלי הנצחיות והכרחיי' בעצמם. ואמנה למה שטענו שיתחייב שתהיה האמונה בלתי מקבלת השנוי והתמורה נשיב שכן הוא האמת שבהיות הנס בחזקו האמונה הנקנית ממנו א"א שתשתנה אבל כבר איפשר שיעשה הנביא נס ויראו אותו ויאמינו לדבריו ואחר כך ימצאו חולשה בענין הנס ההוא או יחשבו שנעשה ברמאות ובתחבולה או ראו דבר מנגד אליו ולכן יתחרטו מאמונתם ויחשבו שאין הדבר כמו שחשבו בראשונה. וכן היה ענין ישראל עם מרע"ה שבתחלה כשעשה הנסים לעיניה' נאמר ויאמן העם שהאמינו היות הדבר אלהי האמנם כשראו ששאל מפרעה דרך ג' ימים וצוה את העם ושאלה אשה משכנתה וגומר קנו בלבם מחשבה רעה שמרע"ה מעצמו הי' עושה זה ולא ה' פעל כל זאת ולכן פקפקו נגדו ביציאתם ממצרים באמרם מה זאת עשית לנו להוציאנו ממצרים עד שהוצרך לומר כשראו נס קריעת ים סוף ויאמינו בה' ובמשה עבדו. ואמר יתברך במעמד הר סיני וגם בך יאמינו לעולם. ואמנם ענין העגל לא הי' לחולשתם באמונת הש"י אלא לחשבם שהי' משה מת כמו שיתבאר. וכן קרח ועדתו לא פקפקו באמונ'. ואמנם מה שטענו מפרשת כי יקום בקרבך נביא תשובתו מבואר בכתוב שאמר לא תשמע אל דברי הנביא ההוא ר"ל שלא נשמע לדבריו ולא נראה אותותיו כדי שלא נבוא להאמין בדבריו הנה א"כ לא צוה על האמונה כי אם על ההשתדלות הקודם אליה. ואמנם למה שטענו מהיות הנס דבר מסופק נשיב כי בהיותו מסופק לא יקנה אמונ' קיימ' ולכן המאמין ע"פ האותות יש בו דופי שאיפשר שנעשה הנס ההוא בלהט ובכשוף כמו שזכר הרב אבל בהיות הנס בעיני הרואים דבר מוחש אמתי מאין ספק בו למה לא תקנה נפש הרוא' אותו אמונה קיימ' הכרחית כפי מה שראה. ואמנם מה שטענו ממה שאמרה תורה ובחרת בחיים שהוא נאמר על הדעות האמתיות תשובתו מבוארת ממה שזכרתי שהבחירה היא לשמוע בלמודים ולבקש את דבר ה' וללומדו כראוי. ואמנם הגעת האמונה או הדעת בנפש מפאת הטענה השכלית או הנס המוחש על פי חזקו ואמתתו הוא דבר נמשך מאליו ומגיע לנפש מבלי בחירה ורצון. ואמנם למה שטענו ממ"ש הב"ה כאן למשה והיה אם לא יאמינו לך ולא ישמעו לקול האות הראשון והיה אם לא יאמינו גם לב' האותות האלה אין בזה טענה כי הכוונה בזה אם שלא ירצו לשמוע דבר משה ולראות מופתיו ואם שיעלילו עליהם עלילות ברשע להוציא לעז על נפלאותיו ולא דבר הכתוב שלא יאמינו בהיות הנסים הכרחיים ומבלי דחייה לעיניהם זהו מהשנ"ל בהיתר השאלה הזאת הכ"ד:
Exodus._.4.10.1
ויאמר משה אל ה' בי אדני לא איש דברים אנכי וגו' עד וילך משה וישב אל יתר חותנו. לפי שראה מרע"ה שהיה הב"ה מפליא לעשות עמו אותות ומופתים למעלה מהטבע התחנן לפניו שכמו שרפא את ידו ירפא את פיו ולשונו והוא אמרו בי ה' והמפרשים כתבו שהוא לשון תחנה ולי נראה שהמלה היא כפשוטה כאומר לא תעשה הנס והפלא במטה אשר בידי אבל עשה אותו בי לפי שלא איש דברים אנכי ואני חשבתי שכאשר שרתה הנבואה עלי כן אתה מבלי שאבקש עליו תעשה פלא בי לתיקון פי ולשוני כמו שצריך לנביא ההולך בשליחות אשר כזה שראוי שיהיה לו לשון מדברת גדולות לדבר אל פרעה ולדבר אל העם ולהנהיגם במעגלי צדק ואנכי רואה שלא הרוחתי דבר עם הנבואה השורה עלי וה"א לא איש דברים אנכי גם מתמול גם משלשום גם מאז דברך אל עבדך כלומר זה לי ג' ימים שדברת אל עבדך בכל יום ויום מהם ועכ"ז כבד פה וכבד לשון אנכי כאשר הייתי בימי חורפי שלא תקנת חסרוני ומום פי ושפתי ואמר כי כבד פה וכבד לשון אנכי לפי שהי' לו ערלה ויתרון בשר בשפתים וכמ"ש הן אני ערל שפתים ולכן היה כבד הדבור כי לא יוכל לבטא באותיות בומ"ף והיתה שאלתו ובקשתו כאומר עם הנפלאות האלה תעשה בי ג"כ פלאיך ומעשיך הנוראים לא במטה ולא במימי היאור בלבד. והנה הוצרך מרע"ה לבקש על פיו ושפתיו לפי שהיה עתיד כמו שצוהו לדבר לזקני ישראל ולדבר אל פרעה פעמים רבות וראה שגנאי הוא לו להיות עלג כבד פה וכבד לשון. וכבר שאל הר"ן בדרשותיו למה היה מרע"ה חסר הדבור וערל שפתים בהיותו שלם בכל השלמיות הגופניים והנפשיים כמ"ש אין הקב"ה משרה שכינתו אלא על חכם גבור ועשיר וכלם ממשה גם כי שם נביא נגזר מלשון ניב שפתים. והשיב לזה כי מהיות התורה וקבולה דבר היותר גדול שאיפשר במין האדם היה ראוי לעם המקבל אותה שיהיה ברור אצלם שהיא אלהית ושלא יפול בה שום ספק וחשש וע"ז נעשו ביציא' מצרים המסו' הגדולות האותות והמופתים כדי שידעו ישראל שהנמנעות אצל הטבע היו אפשריות בחק היכולת האלהי. ולפי שהיתה מצרים מלאה חרטומים ומכשפי' בחר הש"י לעשות שמה הבחינה הזאת כדי שיתברר לעיניהם שלא היו אותן המופתים בכשוף ובלהט וכמ"ש במס' מנחות (דף פ"ה) שאמרו יוחני וממרא חרטומי מצרים למרע"ה תבן אתה מכניס לעפריי' עיר שכולה תבן ושמרע"ה השיבם למתא ירקא ירקא שקול כלומר שלכן בחר הש"י לעשות שמה מופתיו בעבור היות מצרים מלאה כשופי' כדי שיוכר ויובדל הדבר האמתי מהמזוייף ולזאת הסבה עצמה בהיות מרע"ה נשלם בכל השלמיות הוסר ממנו בהשגחה גמורה צחות הלשון וקלות הדבור למען לא יחשב שהמשיך לבות בני ישראל אחרי תורתו בכח דבריו ושנצח את המצריים ברוח שפתיו וכתב הרמב"ן שמשה לא רצה להתפלל על תקון פיו ושפתיו לפי שלא היה חפץ בשליחות ושאם היה מתפלל עליו היה הקב"ה עונה אליו ועושה בקשתו. האמנם דברי הר"ן צדקו בטעם הענין ולזה כיון ית' במה שהשיבו בכאן מי שם פה לאדם ר"ל כי האלמות והעברת הדבור בו לא היה בלבד מפועל הטבע אבל היה דבר מושגח מהש"י מכוון ממנו לתכלית משובח כי הוא השם פה לאדם והוא אשר שם האלם בכוונה והשגחה כי עם היות שההעדר אינו מפעולת פועל הנה האלמו' במרע"ה היה דבר מושגח ומכוון מאתו ית' וכבר העירו ע"ז (מנחות פ"ה) בב"ר מי שם פה לאדם א"ל אין אתה איש דברי' אל תחוש הלא אנכי בראתי כל פיות שבעולם ואני אלמתי מה שחפצתי. והרמב"ן פי' מי ישום אלם נמשך למלת אדם שזכר מי שם פה לאדם או מי ישום אדם אלם והענין שכיון שלא רצה להתפלל עליו לא ירפאהו וילך בשליחות על כרחו והנה זכר השם עם זה חרש ופקח ועור לפי שג' קנינים או פעולים יש באדם שהן יותר נכבדות מכל פעולותיו. הא' הוא הדבור כי בזה ידמה לבר אלהין ועליו אמר מי שם פה לאדם ואמר על העדרו או מי ישום אלם. והב' הוא בחוש השמע שהוא מכין ומצרן גדול להשגת החכמות והג' הוא פועל חוש הראות ולכן אמר על העדר חוש השמע או חרש. ועל העדר חוש הראות או עור. ועל קנין חוש השמע וקנין חוש הראות אמר או פקח כי שם פקח אמר על השמיעה כמו לפקוח אזנים ועל הראות כמ"ש פקח עיניך וראה הרי שנזכרו בפסוק הזה ג' קנינים דבור ושמיעה וראייה וג' העדרים מהם שהם אלם וחרש ועור והנה אמר מי שם פה לאדם כנגד אהרן שיהיה לו לפה ואמר או מי ישום אלם על משה. ואמר או חרש על פרעה כמ"ש ולא ישמע אליכם פרעה. ואמר או עור כנגד חרטומי מצרים שלא ראו אור האמת ולכן אמר על כלם הלא אנכי ה' שהכל מאתו ית'. כי הוא יודע פשר דבר והכל ממנו בחכמה. ולכן השלים דברו באמרו ועתה לך ואנכי אהיה עם פיך והורתיך אשר תדבר ר"ל שאיישר הדברים בפיך באופן שלא תצטרך לבטא באותיות הכבדי' על פיך ועל ציצת לשונך אבל תדבר באותיות קלות אצלך ובזה תושלם הכוונה העליונה ולא תהיה השליחות עליך למשא והותרה בזה השאלה הכ"ה. אבל מרע"ה לא נתפייס בזה והשיבו בי ה' שלח נא ביד תשלח ר"ל נקל היה בעיניך להפוך המטה נחש והמים דם וכי יחדל הרצון והיכולת לתקן את אשר עות הטבע בפי ובשפתי וז"א בי ה' בתמיה כלומר בי בעצמי תעשה טענותיך לבלתי רפאני לכן שלח נא ביד תשלח מי שיהיה צח הלשון ונקל הדבור כי כן ראוי לשליחותך כי אם אתה צריך לשלוח עמי אדם שידבר מליץ טוב יותר טוב הוא שתשלח בידו השליחות כלו ומה לי שמה ולמה אהיה עליו למשא ויש במשמע דבריו ג"כ שישלח שליחותו ביד אותו השליח שעתיד להעלותם אל ארץ הכנעני אחרי שכבר רמז לו שהוא יוציאם ממצרים כמ"ש והוצא את עמי בני ישראל ממצרים ולא אמר שיעלם ויכניסם לארץ. ולזה רמז ג"כ באמרו שלח נא ביד תשלח כלומר שלח השליחות הזה ביד אותו השליח שאתה עתיד לשלוח להכנסת הארץ וכבר העיר לזה רש"י בפירושיו. ומאשר אמר ביד תשלח נ"ל יותר נכון לפ' שהיתה כוונתו לומר לפניו ית' כי אם היה מתוקן פי ולשוני הייתי ראוי לשליחות והייתי ציר נאמן לשולחי דורש טוב לעמי ודובר שלום לכל זרעי אבל אם אני כבד פה וכבד לשון ולא אדבר דבר לא לפרע' ולא לישראל איני ציר בגוי' שולח אלא איש עתי הולך וכתב בידו כשליח הולכה שיתנו בידו כתב אחד להוליכו ממקום למקום שאין עליו לדבר כלל אלא ללכת שמה ולתת מה שניתן בידו ולכך אמר ואם ככה את עושה לי שליח הולכה ולא שליח דבור שלח נא ביד תשלח איש עתי שתשלח בידו מה שתרצה כאלם לא יפתח פיו כי איני רוצה להיות שליח יד אלא שליח פה. והותרה בזה השאלה הכ"ו. ושזכר הכתוב שחרה אף ה' במשה. והרב המורה כתב בפ' ל"ו ח"א כשתחפש בכל הכתוב לא תמצא חרון אף וכעס בבורא ית' רק בענין ע"כ והפסוק הזה חולק עליו. וכבר אמרו אנשים שהיה חרון אף ה' במשה על שסרב בשליחותו למנוע למדו את העם בידיע' האלוה ולהצילם ממה שנשתקעו באלילי המצרים ושלכן נחשב למשה זה כאלו עבד ע"כ יען מנע את עצמו מללמד את העם דרך ה'. והראב"ע כתב כי לא מצינו חרון אף ה' שלא חדש נזק. וכתב שי"א שגם זה חדש נזק שנ' ויפגשהו ה' ויבקש המיתו האמנם הוכיח למרע"ה וא"ל הלא אהרן אחיך הלוי ידעתי כי דבר ידבר הוא ר"ל היטבת לראות שכוונתי לשלוח עמך איש יודע דבר ונבון לחש ואולי לקנאתך ממנו שיגדל עליך בדבר שפתיו אמרת שלח נא ביד תשלח והנה טעית בחושבך שאקל בכבודך בדבר השליחות כי באמת אין עיני ולבי בזה רק על אהרן הלוי אחיך כי היה נודע בישראל על יחס הלוי וידעתי כי דבר ידבר הוא ולא יהיה סרבן כמוך בשליחות ואל תחשוב שיקנא בנבואתך כי הנה הוא יוצא לקראתך וראך ושמח בלבו והוא עם היותו גדול ממך והיותו חכם חרשים ונבון לחש לא ישוה אליך בשליחות אבל יהיה תחת ידיך שאתה תשים את הדברים בפיו לא כפי סברתך הפשוטה כי אם כפי חכמתי העליונה והוא אמרו ואנכי אהיה עם פיך ועם פיהו והוריתי אתכם את אשר תעשון והכל יהיה אם כן מאתי אבל השפע יבא ממני עליך בלי אמצעי ואתה תשפיע על אהרן ואם כן כבוד השליחות כלו יהיה תלוי בך והוא יהיה כתורגמן וזהו ודבר הוא לך אל העם והיה הוא יהיה לך לפה ואתה תהיה לו לאלהים. הרי שאתה במדרגת האלהים בערך אהרן והוא במדרגת הנביא אצלך שהולך ומדבר מה שצוהו הש"י אבל לא יהיה עיקר שדבר הזה בויכוחי' בשפת יתר אלא במעשים הנפלאים שתעשון וה"א ואת המטה הזה תקח בידך אשר תעשה בו את האותות. כלומר המטה יהיה בידך ואת' תעשה האותות וגם בזה תהיה לאלהים המחדש אותות ומופתים ולא אהרן והותרו השאלות כ"ז וכ"ח. ובפ' ר' אליעזר א"ר שמלאי בשכר וראך ושמח בלבו זכה לחשן המשפט על לבו. והמאמר הזה צריך ביאור מדוע נתיחס הגמול הזה לאהרן על טוב לבבו בנבואת מרע"ה יותר מכל מדות טובות שהיו בו ואיך ייחסו חשן המשפט לשכ' הזה כי הוא היה א' מח' בגדי כהן גדול וא"כ זכה אליו מפאת כהונתו לא בשכר שמחת לבו. והר"ן כתב בתשובת זה שכל מדותיו של הב"ה מדה כנגד מדה כי זהו המביא בני אדם להאמין בפנת ההשגחה וידוע שהחשן לא היה מגיד עתידות כי אם מצד האורים והתומים שהיו בין כתפיו והאורים והתומים לא היו מכלל הבגדים שהרי בבית שני היה בו חושן ולא היו בו אורים ותומים ולכן תמצא שהאורים והתומים לא נזכרו בסדר פקודי במעשה הבגדים כמ"ש הרמב"ן כי הנה כתוב ויעש האפוד ויעש את החשן ולא אמר ויעש את האורים ואת התומים לפי שלא היה זה ממעשה האומנים כלל אבל מרע"ה לבדו נצטוה בדבר כמו שנ' בפ' ואתה תצוה ונתת אל חשן המשפט את האורים ואת התומים וכל זה מורה שלא היו האורים והתומים מכלל בגדי הכהונה. וראוי א"כ לשאול למה זכה בהם אהרן הכהן כי כמו שהנביא במה שהוא נביא תיוחס אליו הגדת העתידות ולא עבודת המקדש כך הכהן במה שהוא כהן ראויה אליו העבודה במקדש ולא הגדת העתידות לז"א רבי שמלאי שזכה אהרן לזה בזכות וראך ושמח בלבו ר"ל שלא נתקנא למרע"ה אחיו הקטון ממנו בגדולת הנבואה בהיות שאהרן נבא ראשונה במצרים ולכן היה שכרו שזכה להגדת העתידות באורים ותומים שהעתידות שיודיעו' הם אינם חוזרין ולכן נקראו משפט כמ"ש ושאל לו במשפט האורים. ואמנם במ"ש ואת המטה הזה תקח בידך אשר תעשה בו את האותות כתב א' מחכמי האומות שצוהו כן להורות שמצד שהוא מנהיג היה ראוי שימצאו בו השלמיות כלם שיורה עליהם המטה והשבט ולז"א שאם יישר אורחותיו בהנהג' יהיה למט' ישר בכפו וזה כשיהיו עיניו ולבו לשמים ויפלס מעגלותיו בפלס ומאזני משפט לה'. אמנם אם ישליכהו ארצה כלומר שימשך אל הכבודות ואל המעלות ואל התענוגים הארציי' יהפך לנחש עקלתון ויצא משפט מעוקל ולכן נס משה מפניו כי ירא מהמכשולות וההסתכנות הרב שהיה בזה אבל הורהו שהיציאה מההסתכנו' ההוא אינו רק עם ההתאמץ לישר העקוב ולשומו למישור וזהו שלח ידך ואחוז בזנבו שהיותר עקום מכל גוף הנחש הוא הזנב וכשיאחוז בו בכח אמיץ יתישר בהכרח הנה א"כ המטה אשר ביד מרע"ה יורה על עניני' ו'. הא' להשען עליו לתקומה והתעוררות כמ"ש שבטך ומשענתך המה ינחמוני. הב' להורות על קצינות ונגידות כמ"ש שבט מישור שבט מלכותך. ואמר שבט למשול שבט מושלים. הג' להורות למונהגים הכנעה ועבדות וכמ"ש בשבט יכו על הלחי וכי יכה איש את עבדו או את אמתו בשבט כי המטה והשבט אחד הם שנ' (ישעיהו י׳:ה׳) הוי אשור שבט אפי ומטה הוא בידם זעמי. הד' לקבץ הפזורי' ולשומם באחדות ועל זה נאמר אני ארעה את צאני ואני ארביצם נאם ה' את האובד אבקש ואת הנדחת אשיב והרועה מנהיג את הצאן בשבט כמו שנאמר רעה בשבטך. הה' להוכיח וליסר הסרים מדרך השכל והמטי' עקלקלותם בשבט ורצועת המרדות כמ"ש (משלי כ״ו:ג׳) ושבט לגיו חסר לב והכה ארץ בשבט פיו (ישעיהו י״א:ד׳) הו' להורות ביושר בעליו ונעימותו והוא שבט היושר שעליו נאמר שבט מישור שבט מלכותך ואמר (תלי' ק"י) מטה עוזך ישלח ה' מציון ולהיות כל השלימיות האלה נכללים במטה המנהיג ובשבטו צוה יתברך למרע"ה בעת שמינהו לנגיד ומצוה על עמו ואת המטה הזה תקח בידך אשר תעש' בו את האותות ר"ל האותות הג' שאמר לו או כלל המכות שנעשו במצרים ועל הים:
Exodus._.4.18.1
וילך משה וישב אל יחר חותנו עד סוף הסדר. ויש להעיר בפסוקים האלה גם כן שאלות:
Exodus._.4.18.2
השאלה הא' באמרו אלכה ואשובה אל אחי אשר במצרים ואראה העודם חיים כי הנה אמרו אלכה ואשובה יורה שהיה דעתו לדור עמהם במצרים בתמידות כאשר היה באמנו אתם ובאמרו ואראה העודם חיים מורה שהיה דעתו ללכת יחידי בדרך בקור כאדם הנכסף לראות פני אחיו ולחזור מיד:
Exodus._.4.18.3
השאלה הב' בפסוק לך שוב מצרימה כי מתו כל האנשים המבקשים את נפשך כי הנה ההודעה הזאת היה ראוי שתהיה בתחלת שליחותו כשצוהו השם יתברך לך ואשלחך אל פרעה מלך מצרים כדי להבטיחו שלא יירא ללכת שמה ואיך לא זכרו שם בשעת המראה בהר סיני ובא להודיעו במדין אחרי שנטל רשות מחותנו ללכת:
Exodus._.4.18.4
השאלה הג' בפסוק ויאמר ה' אל משה בלכתך לשוב מצרימה ראה כל המופתים אשר שמתי בידך ועשיתם לפני פרעה כי הנה יראה המאמר הזה מיותר בלתי הכרחי לפי שהליכתו לא היתה כי אם בשליחות האל יתברך ולעשות אותותיו בפרעה ובמצרים ואיך ישכח עצם שליחותו לשיצטרך ית' להזהירו עליו ראה כל המופתים וגו' אף כי הדברים האלה כלם היה ראוי שיצוהו עליה' בשעת המראה ולא אחרי שהרכיב את אשתו ואת בניו על החמור ללכת בשליחותו:
Exodus._.4.18.5
השאלה הד' מה ענין ויפגשהו ה' ויבקש המיתו ועל מה בקש להמיתו והלא שלוחי מצוה אינן נזוקין ואם היה זה עונש אלהי למשה על שנתעצל במילת אליעזר בנו כדברי חז"ל וכמו שיורה עליו הספור איך נאמר עליו ויפגשהו ה'. ולשון פגישה לא יאמר כי אם על הדבר שיבא שלא במתכוין אלא ע"צ הקרי וההזדמן כאמרו פגוש דוב שכול באיש. והדברים האלהיים באים בסדר והשגחה ואינם בקרי ובפגישה ועוד שהרי עדין לא חלה עליו מצות מילה כיון שעדין היה בדרך ומאי רצה רבי יוסי באמרו על שנתעסק במלון תחלה שהרי לא יתכן שימול אותו במלון ויצא לדרך:
Exodus._.4.18.6
השאלה הה' מה ענין מאמר צפורה כי חתן דמים אתה לי ונאמר עוד אז אמרה חתן דמים למולות ושני המאמרים האלה ענינם אחד והרי אם כן אחד מהם כפל ומותר בלי ספק:
Exodus._.4.18.7
השאלה הו' למה במאמר השני נאמר למולות ולא נסתפק לומר חתן דמים אתה לי כמו שאמרה צפורה בעצמה ולמה נאמר למולות בלשון רבים והיה ראוי שיאמר למילה. והרלב"ג השתדל לבאר שהרבוי בכיוצא מהמאמרים האלה כחו כח יחיד ואינו נכון:
Exodus._.4.18.8
השאלה הז' אם נזכרה בכתוב מפורשת הליכת צפורה עם משה למה לא נתפרשה גם כן חזרתה לבי' אביה אם חזרה מהדרך מאותו מלון שזכר בסבת הילד כדבריהם ז"ל או חזרה ממצרים כי נכסוף נכספה לבית אביה כדברי הרלב"ג ולמה לא זכר אם הלכה מעצמה או שלחה משה כי הכתוב לא פי' בזה כי אם מה שאמר אחר זה בפ' יתרו אחר שלוחיה:
Exodus._.4.18.9
השאלה הח' מה רצה פרעה באמרו לא ידעתי את ה' וגם את ישראל לא אשלח אחר שאמר מי ה' אשר אשמע בקולו ואיך חזרו לומר אלהי העברים נקרא עלינו והרי אמר שלא ידעו ולא ישמע בקולו ולא עוד אלא שאמרו פן יפגענו בדבר או בחרב מאי איכפת ליה:
Exodus._.4.18.10
השאלה הט' למה לא הרבה עליהם פרעה את מתכונת הלבנים ובא עליהם בתואנות התבן עד שאמרו נוגשיו עתה קחו לכם תבן מאשר תמצאו כי לא נגרע מעבודתכם דבר והיא הנותנת שלא יוכלו ללכת לקושש:
Exodus._.4.18.11
השאלה הי' על מה היתה צעקת משה ומאז באתי אל פרעה לדב' בשמך והלא נאמר לו מתחלה ואני ידעתי כי לא יתן אתכם מלך מצרים להלוך וגו' ושלחתי את ידי והכיתי את מצרים בכל נפלאותי וגומ' ומה הדבר שנתחדש לו עתה שעליו צעק לבו אל ה'. והנני מפרש הפסוקים באופן שיותרו השאלות כלן:
Exodus._.4.18.12
וילך משה וישב אל יתר חותנו וגומר עד ויאמר ה' אל אהרן לך לקראת וגומר אחרי שגמר משה בלבו ללכת בשליחותו במאמר השם הלך מהר סיני אל מדין ודבר עם יתר חותנו ליטול ממנו רשות לשוב למצרים ואין ספק שלא אמר לו דבר מענין שליחותו ומה שדבר אתו האלהים אבל אמר לו בלבד אלכה נא ואשובה אל אחי אשר במצרים כלומר אלכה נא אל אחי אשר במצרים ואשובה מיד כי לא אתישב שמה ימים רבים אלא כדי לראו' בלבד העודם חיים כי נכסוף נכספתי לבית אבי ואחי ולכן ארדה נא שמה ואראה אותם ואשובה ארעה צאנך אשמור והנה יתרו היה גדול העצה יועץ וחכם חרשי' ונבון לחש ולא רצה למחות בידו ההליכה כי חשב שלא יאמינהו משה ולא ישמע בקולו אבל אמר לו בלבד לך לשלום ואין זה נתינת רשות ללכת אבל הוא כמתרה בו ואומר יהי רצון מלפני הש' שתלך לשלום כי בכל עת שיצאת במצרים לראות את אחיך קפצו עליך סכנות פעם אחת הרגת את המצרי פעם ב' הלשינוך העברים הנה אם כן כבר אתה מוחזק שבכל עת שתלך לראות את אחיך במצרים תהיה איש ריב ואיש מדון לכל הארץ ומי יודע אם לעת כזאת יעלילו עליך עלילות ברשע גם על הדם אשר שפכת שמה ועל זה כלו א"ל לך לשלום בדרך התראה כלומר הבט שתהיה הליכתך שמה לשלום וכאשר ראה ית' שיתרו היה מפחיד לבו של משה בענין ההליכ' הבטיחו בהפך מה שדבר לו יתרו וז"א לך שוב מצרים כי מתו כל האנשים המבקשים את נפשך רוצה לומר עד עתה אמרת ליתרו שהיה רצונך ללכת למצרים ולשוב מיד אל מדין ועתה לא תעשה כן אבל לך שוב מצרימה בדרך תשובה מוחלטת לשבת שם בתמידות ולא תחוש לדברי יתרו כי הנה כבר מתו כל האנשים המבקשים את נפשך ואז כשראה משה זה לקח את אשתו ואת בניו וירכיבם על החמור. ואיפשר שאומרו החמור הוא שם המין שהוליך חמורים הרבה או שהפסיק חמור אחד לשאת אשתו ובניו מחמורי הארץ ההיא כי הנה צפורה אז ילדה את אליעזר והיתה מוליכה אותו בחיקה. וגרשום היה רוכב אחריה בחמו' ההוא ובזה האופן שב למצרים. כי הנה בראשונה היה דעתו ללכת יחידי מבלי אשה ובנים ועתה שהבטיחו הש' לקח אשתו ובניו להוליכם שמה. והיתה זאת באמת עצה נכונה לחזק לבב ישראל כי ידע חולשת אמונתם בגאולה עד שכאשר חרה אף פרעה מעט כפרו לגמרי במרע"ה ודמו שכלם ימותו תחת יד פרעה לכן משה הביא שמה אשתו ובניו הקטנים להראות לישראל כי הוא בטוח מאד בגאולה ושאין לו פחד כלל מנזק המלך ועמו כי מי שהוא מפחד מהסכנה לא יכניס בה אשתו ובניו הקטנים וגם לתכלית שיצאו כלם יחד בשעת הגאולה. וזכר שלקח את מטה האלהים בידו כי הנה קראו מטה האלהים לפי שבאמצעותו יעשה מופתיו והוא יהיה שבט מישור ומטה הנהגתו לעמו וחשב משה שבהיות המטה בידו מה יעשה אדם לו והנה השם כדי לאמץ עוד את לבבו אמר לו בלכתך לשוב מצרימה וגו' רוצה לומר אל תבטח במטה לענין הצלתך כי אינך צריך אליו כיון שאני אהיה עמך וגם לא תחשוב שבעבו' שאתה תשוב מצרימה להתישב שמה תצטרך להחניף פני פרעה ועבדיו למצוא חן בעיניה' להיותך יושב בארצו אין הדב' כן אבל בהפך שבלכתך לשוב מצרימה לשבת שם בהתמדה ראה כל המופתי' אשר שמתי בידך והוא רמז לכל המכות העתידו' לעשו' במצרים כמו שא"ל והכיתי את מצרים בכל נפלאותי אשר אעשה בקרבו ועשית' לפני פרעה אל תירא ואל תחת מפניו כי אתך אני להצילך. ואמר אשר שמתי בידך להגיד שאין הדבר תלוי במטה אלא ביד משה שהוא הפועל אותם בכח השם ואמר לא תחשוב מפני זה שתמצא את פרעה ירא ורך הלבב מפניך כי אני אחזק את לבו לבלתי שלח את העם לא לדבר כנגדך ולהקל בכבודך חלילה. אבל יהיה הדבר בהפך שאתה תאמץ כח ואמרת אל פרעה כה אמר ה' בני בכורי ישראל ואומר אליך שלח את בני ויעבדני וכיון שאתה ממאן לשלחו הנה אנכי הורג את בנך בכורך ועם כל קושי הדברים האלה שתאמר אליו וזרותם הנה לא יעצור כח לדבר אליך מטוב עד רע. ובפרשת וארא אבאר למה קרא את ישראל בני בכורי. הנה התבאר שהדבורים האלה כלם נאמרו למרע"ה במקום הזה מפני הדבורים שהטיח כנגדו יתר חותנו והותרו במה שפרשתי בפסוקים האלה ג' השאלות הראשונות הא' והב' והג' שהעירותי בפרשה. ואמנם מה ענין אמרו ויהי בדרך במלון ויפגשהו ה' ויבקש המיתו ראיתי מי שפי' שהש"י חשב לעון למרע"ה הליכת אשתו ובניו למצרים כי יהיה זה אליו טרדת מחשבתו והמנע התבודדותו בנבואה ואין הדבר כן כי כוונתו בזה היתה רצויה ומעשיו לשם שמים לאמץ לבבם של ישראל ולהבטיחם בגאולה ושלא יפחדו מפרעה וממצרים כמו שזכרת. אבל תוכן הענין הוא שהנבואה היתה יורדת אל משה תמיד והיה צריך לעמוד תמיד בהתבודדותו ומחשבתו בשליחותו. ולכן כשבא במלון ונתעסק בעסקי לינה כל אותו הלילה ולא התבודד בעניני שליחותו ונבואתו תחלה הנה כשחל עליו שמה השפע מצאו בלתי מוכן לנבואה וז"א ויפגשהו ה' רוצה לומר שבא' הנבואה עליו ולבו ומחשבותיו היו טרודים בעסקי לינתו ואשתו ובניו ומפני שנמצא בלתי מוכן לקבול השפע ההוא היה עליו הצער והסכנה ההיא ותפעם רוחו. וה"א ויבקש המיתו לא שהיה רוצה הש"י להמיתו כי חפץ חסד הוא אלא שפגש אותו השפע העליון בהיותו בלתי מוכן ולכן נסתכן והגיע לשערי מות וזהו מ"ש רבי יוסי (נדרים ל"ב) על שנתעסק במלון תחלה ר"ל שהיה לו להתבודד ראשונ' בנבואתו שיום ליום יביע אומר ולילה ללילה יחוה דעת באמצעותם. ואין ספק שצפורה ילדה את אליעזר כשנסעו ממדין וכאשר א"ל הש"י מתו כל האנשים המבקשים את נפשך כי מפני זה קראו אלעזר ואמר כי אלהי אבי בעזרי ויצילני מחרב פרעה כמו שבישרו ית' וכדי לקיים משה דבר הש"י ומצותו בשליחותו שם לדרך פעמיו ולא מל את בנו מפני סכנת הדרך והנה צפורה בצדקתה ובחכמתה חשבה כי אולי בעון שלא מל את בנו קראוהו הרעות האלה או שהיתה מיתת משה לפי שהיה מוליך אשתו למצרים והיתה מסופקת איזו מאלה היתה סבת מות משה ולכן לקחה צור שהוא שן סלע חותך שנזדמן ליד' מפני שלא היה לה מאכלת ולא תער השכירה ותכרות את ערלת בנה ותאמר דילמא שאתה היית בעבורי חתן דמים ר"ל חתן מת ובטל מן העולם ושאין המילה סבה בזה כי עם היות שכרתה את ערלת בנה תמיד היתה מסופקת אם הסבה היתה אחרת מצדה ולא מצד הילד וז"ש חתן דמים אתה לי ר"ל בעבורי והענין שהיה מת בעבורה אבל כשראתה שעם המילה נתרפא נגע לרגליו של משה והיתה אוחזת בהם להמשיך החומר המחליא לצד מטה ואמרה חתן דמים אתה לי. וירף ממנו ר"ל המות ועבר העלוף ההוא ממשה אז אמרה באמת אתה חתן דמים למולות כלומר היית חתן דמים מסתכן ומת מפני מילת הנער שמנעת מעשותה עד כה לא בעבורי כמו שאמרתי בראשונה ואמר למולות בלשון רבים לפי שלא ידעה האם נתחייב מיתה בעבור שלא מל את הילד במדין קודם בואו או מפני שלא מל אותו שם במלון. ולפי שצפורה לא ידעה האם היה הצער אשר בא למשה בעון מילת הילד או מפני שהיה מוליך אותה למצרים לכן רצתה להצילו משניהם אם הילד בשכרת' את ערלתו ואם לעצמה בששבה אל בית אביה כדי שיהיו מחשבותיו של משה פנויים להתבודדות הנבואה ולא יפגשהו הש"י להטרידו בצרכי האשה והבנים וגם מפני חולי הנער במילתו וזהו מה שנאמר בפ' יתרו אחר שלוחיה. וחז"ל אמרו (רש"י שמות יח ב') ששלח אותה בעצת אהרן ולפי שהיתה הסבה בזה נעלמת אם חזרה מפני זה או מפני זה לכן לא נתפרש בכתוב והותרו במה שפירשתי בפסוקים האלה השאלות ד' וה' וו' וז':
Exodus._.4.27.1
ויאמר ה' אל אהרן לך לקראת משה וגו' עד סוף הסדר. ספר הכתוב שכאשר צוה הש"י למשה ללכת למצרים באה הנבואה לאהרן להודיע שמרע"ה היה רועה במדבר וצוהו הש"י שילך שמה ויתראו פני' וכאשר יצא משה ממדין ללכת למצרים יצא אהרן ממצרי' ולכן פגש אותו בחצי הדרך בין מצרים ומדין בהר האלהים כי כמו שנבואת הש"י ורוחו העיר את שניהם כן נפגשו באותו מקום אלהי אשר דבר המלך ודתו הגיעו. והנה משה הגיד לאהרן את כל דבר ה' אשר שלחו רוצה לומר אשר דבר אליו בענין שליחותו אם מהשמות הקדושים שלמדו ואם מכל מה שהפציר משה מלכת בשליחו' ההוא מפני וענותנותם ואת כל האותות אשר צוהו ר"ל לעשות לזקנים ולפרעה כי הכל הודיע הש"י למשה בזמן שליחותו וילכו משה ואהרן ויאספו את כל זקני ישראל אנשים חכמים וידועים וידבר אהרן אליהם את כל הדברים אשר דבר ה' אל משה כי הנה אהרן היה המליץ והמגיד אותם מפי משה. ואמרו ויעש האותות לעיני העם חוזר למשה שזכר לא לאהרן כי אהרן דבר את הדברי' ומשה עשה את האותות והם ההפך המטה נחש וצרעת היד ורפואתה ונס ההפך המים דם ויאמן העם וישמעו כי פקד ה' את בני ישראל ר"ל האמינו שהאל יתברך הוא המחוייב המציאות כמו שלמדם ממאמר אהיה אשר אהיה וישמעו כי פקד ה' את בני ישראל וכי ראה את ענים ולא אמר בזה ויאמן אלא וישמעו כי שמעו דבריו בזה ויקדו וישתחוו לפניו ית' אבל עדין היו מסופקים בו ולכן אמר וישמעו ואחשוב שהזקנים לא רצו ללכת עם משה ואהרן לפני פרעה כמו שאמר השם למשה ובאת אתה וזקני ישראל אל מלך מצרים כי הם יראו מפניו ולכן באו בלבד משה ואהרן ואמרו אל פרעה דברים קצרים כה אמר ה' אלהי ישראל כלומר המחוייב המציאות שהוא המשגיח בעם ישראל שלח את עמי המיוחד לי ויחוגו לי במדבר ר"ל שיזבחו לשם שמה כי החג הוא מלשון זביחה כמ"ש וחגותם אותו חג לה' ואמר זה לפי שלא יבין פרעה עבודת האלהים כי אם בזבח וחגיגה ולא הוצרך לתת טעם למה יחוגו במדבר לפי שידוע היה לכל כי אין ראוי שיעשו חגם ומועדם בארץ מצרים והנה פרעה השיבם מי ה' אשר אשמע בקולו לשלח את ישראל ר"ל מי ה' השם ההוא אשר זכרתם לשאהיה אני מחוייב לשמוע בקולו אם הוא אלהיכם אינו אלוה שלי ומה לי באלהיכם וז"ש לא ידעתי את ה' וגם את ישראל לא אשלח כלומר לא מפאת המצוה ולא מפאת הצווי בעצמו אשמע אליו. וכאשר ראו משה ואהרן שפרעה לא ידע את ה' ולא שמע את שמעו ולכן לא היה נכנע אליו הוסיפו עוד לומר לו אלהי העברי' נקרא עלינו ר"ל אם לא ידעת את ה' דע שהוא אלהי העברים כלומר אלהי שם ועבר ואברהם העברי שהצילו מכבשן האש ונתן לפניו גוים ומלכים והוא אלהי יצחק אשר נכנע אליו אבימלך מלך פלשתי' והוא אלהי יעקב שנכנע עשו לפניו ולכן לא יכול לו וישר אל מלאך ויוכל האלוה ההוא שהיה משגיח באותם העברים המפורסמים הוא אשר נקרא עלינו בנבואתו וצונו בחג הזה ולכן דבר מועט נבקש ממך המלך והוא שנלכה נא דרך ג' ימים במדבר ונזבחה לה' אלהינו וגם זה לתועלתך הוא כי אם לא נעשה כן יפגענו בדבר או בחרב ותאבד את כל עבדיך יחד ויגיעך בזה יותר נזק והפסד במיתת העבדים ממה שתפסיד בעבודת ימים מעטים שיתבטלו והותרה בזה השאלה הח'. והנה פרעה לא רצה להשיבם לענין האלוה וגם לא בענין השליחות כי חשב שהיה כל זה תחבולה ממשה ואהרן להניח את העם מרגזם ומעמלם ושהיום שואלים דרך ג' ימים ומחר ישאלו חדש ואח"כ ישאלו לגמרי ולכן שגר עליהם לבלתי האמין בדבריהם ולא שיפגעם שום פגע כמ"ש. ולכן הוכיחם למה משה ואהרן תפריעו את העם ממעשיו ר"ל תבטלו ותמנעו את העם כי בזה אתם מבטלים אותם ממלאכתם ברדפם אחריכם לשמוע לדבריכם אלה לפי ששבט לוי היה פנוי מעבוד' פרך אמר פרעה להם לא די לכם שאתם פנויים אלא שאתם מבטלים את ישראל ממלאכתם לכו אתם לסבלותיכם כשאר העם ולא תתעסקו בדברים האלה מפני הרעה אשר תעשו בבטול העם ממלאכתם. ואל תחשבו שהיא אבדה קטנה והשחתה מועטת אשר תעשו בזה כי באמת הן רבים עתה עם הארץ כלומר שהוא עם רב והשבתם אותם מסבלותם הרי שהוא השחתה גדולה ואבוד עצום. ואיפשר לפרש הן רבים עתה עם הארץ שאמר פרעה משה ואהרן ידוע תדעו כי כאשר שמתי תוכן הלבנים על העם דבר קצוב היו אנשים מועטים ועתה נתרבו הרבה וזהו הן רבים עתה עם הארץ והיה ראוי להוסיף במלאכתם ואתם לא די לכם שאיני מוסיף להם עבודה אלא שהשבתם אותם מסבלותם ולכן כנגד בני ישראל שהיו שם אמר לכו לסבלותיכם. והנה לא ראה פרעה להוסיף עליהם מתכונת הלבני' בביאור כי ידע שלא יקבלו ויכרעו ויפולו תחת משאם אבל התעולל עליהם עלילות ברשע כדי שיקבלו עליהם באין מבין ואחר עבור זמן מה יבקשו מהם במקל ורצועה מה שקבלו על עצמם ולכן צוה את הנוגשים בעם ואת שוטריו כולם לא תוסיפון לחת תבן לעם וגו' ואת מתכונת הלבני' וגו' ובזה האופן תכבד העבודה על האנשים מבלי שיעזבו אותה לא כלה ולא מקצתה והוא אמרו ויעשו בה ואל ישעו ואל יפנו אל דברי השקר רומז לדברי אהרן ומשה אבל עשה בזה רמאות גדולה שצוה לאמר לעם אינני נותן לכם תבן אתם לכו קחו לכם תבן מאש' תמצאו וגו' שממשמעות דבריו לכאורה נראה שהמלך יכוין להמציא להם מרגוע במה שילכו לשוטט לקושש קש מאשר ימצאו וכבר יהיה זה להם צד טיול והרוחה בשלא יעמדו תמיד על המלאכה האמנם היה מקום הרמאות והרשע במ"ש כי אין נגרע מעבודתכם דבר והיה אם כן המרגוע מרה באחרונה והנה בני ישראל הלכו לקושש להם קש ר"ל ללקוט להם תבן כי החומר לא יתדבק יפה מן העפר ההוא עד שיערבו בו תבן ובזה בטלה מלאכתם וידמה שנוגשי פרעה ברשעתם העלימו עיניהם יום אחד ובשני שאלו מהם כל מתכונת הלבנים של אות' שני הימי' כדי שלא יוכלו שאתו והוא אמרם מדוע לא כליתם חקכם ללבון כתמול שלשום גם תמול גם היום. והנה זכר הכתוב בכאן נוגשים ושוטרים וידמה שהיו הנוגשים אנשי' מצריים שמנה פרעה על המלאכה והשוטרים היו מבני ישראל שהיו מחלקי' את המלאכ' לכל איש הראויה אליו ולכן נקראו שוטרי בני ישראל והם שוטרים סתם כי בהם הכתוב מדבר וז"א ויוכו שוטרי בני ישראל אשר שמו עליהם נוגשי פרעה לאמר וגו'. והותרו בזה השאלות הט' וי'. והנה שוטרי בני ישראל חשבו שהיה זה מרשעת הנוגשים שהם היו מרשיעים יותר ושלא היה הדבר מאת פרעה ולכן באו שוטרי בני ישראל ויצעקו אל פרעה לאמר למה תעשה כה לעבדיך רוצה לומר מה הרעה והעמל המכאוב הזה כי הנה תבן לא נתן לעבדיך ועכ"ז לבנים אומרי' לנו עשו והנה עבדיך שהם שוטרי בני ישראל הם ע"ז מוכים מהנוגשי' והרשע והעול הזה ידענו שלא בא מאתך אבל הוא חטאת עמך והם הנוגשי' שמאתם ובידם הרשע הגדול הזה. ואם נפרש וחטאת עמך על ישראל ראוי לפרשו בתמיה האם החטא הזה הוא של עמך בני ישראל באמת אינו שלהם כי הם לא יוכלו לעבוד עוד אבל הוא חטאת הנוגשים. והנה פרעה השיבם נרפים אתם נרפים ר"ל אין מתכונת הלבנים ומספרם קשה עליכם כי נרפים ופנויים אתם במלאכתכם יען אתם עתה רבים יותר ממה שהייתם בתחלה כשהושם עליכם זה החק והמתכונ' הוא עתה מעט לעם רב שכמותכם היום הזה על כן אתם צועקים נלכה נזבחה לאלהינו כי מי שהוא פנוי מהעבודה מחשב בדברים העיוניים והאלהיים אשר כאלה לכן עבדו ותבן לא ינתן לכם אבל אתם תבקשוהו ועכ"ז תוכן לבנים וסדרם ומספרם תתנו כי לפי רבוי העם יש בהם אנשים לשוטט לבקש התבן ואנשים לעשות המלאכה. וכאשר שמעו השוטרים זה מפי פרעה נתאמת אצלם כי הוא היה מחשב להרע ושאין הדבר בנוגשים והוא אמרו ויראו שוטרי בני ישראל אותם ברע לאמר לא תגרעו מלבניכם דבר יום ביומו ר"ל שפרעה והנוגשי' כלם היו בדעת הזה להכביד את עולם ולהרע עמהם כל מה שאיפשר ולכן בהיות שפגעו את משה ואת אהרן שהיו נצבי' לקראתם בצאת השוטרים מאת פרעה התקוטטו עמהם ואמרו אליהם ירא ה' עליכם וישפוט אשר הבאשתם את ריחנו בעיני פרעה ובעיני עבדיו כי הנה קודם לזה אם היו עבדי פרעה הנוגשים רעים וחטאים בהיותנו צועקים לפני פרעה היה משיב אותנו דברים טובים דברים ניחומי' אבל עתה אחרי שבאתם בשליחתכם הבאשתם את ריחנו בעיני פרעה ובעיני עבדיו עד שכמעט יקחו חרב בידם על דבריכם להרגנו זהו דבור המשליי דומ' למי שבדעתו להרוג לשונאו ולא ימצא חרב בידו ולא יוכל להרגו מפני חרב ויבוא אדם אחר שאינו שונא לו מתמול שלשום ויתן חרב בידו כן פרעה היה שונא מתחלה לישראל וקץ בחייו מפניהם ולא יכול להתגולל ולהתנפל עליה' ועתה על ידי שליחותכם מצא עלילה להכביד עבודתנו ולהרגנו. ובאלה שמות רבה אמרו ויצאו נוגשי העם ושוטריו כיון שגזר כן הלך משה למדין ועשה שם ששה חדשים ואהרן היה יושב במצרים ואותה שעה החזיר משה אשתו ובניו למדין. ואחר ששה חדשים נגלה הקדוש ברוך הוא על משה במדין וא"ל לך שוב מצרים בא משה ופגעו בהם שוטרי ישראל ורבי תנחומא סבר שהיה משה במדין בחזרתו ג' חדשים ואם הדבר קבלה בידיהם ז"ל נקבל אבל כפי פשט הכתובים הנכון הוא מה שכתבתי. ואין ספק שהיו השוטרים האלה שזכר הכתוב מכת המאמינים בתחלה כי פקד ה' את עמו ויקדו וישתחוו ועתה נחלש דעתם ואבדה תקותם כי ראו חלף בטחונם והם היו מקוים לגאולה והוכו והוכבד עולם ולכן אולי חשבו את משה ואהרן כדוברי שקר כמ"ש פרעה. והנה מרע"ה התפעל מאד מדברי השוטרים ולא השיבם דבר מפני צערם ואין אדם נתפש על צערו אבל שב אל ה' ואמר לפניו ה' למה הרעות לעם הזה למה זה שלחתני ר"ל אין אני תמה ומתרעם ומתלונן על מה שפרעה לא קבל שליחותי ואמר לא ידעתי את ה' וגם את ישראל לא אשלח כי כבר אמרת לי ואני ידעתי כי לא יתן אתכם מלך מצרים להלוך וגומר. ובמדין אמרת לי ואני אחזק את לבו ולא ישלח את העם אבל לא אמרת לי שיכבד את עולם וירע עמהם יותר מבראשונה. וזהו התרעומת העצמי אשר לי למה הרעות להם הזה בעבודתם וא"ת אלי שלא שלם עונם של יש' עד הנה הנה א"כ יהיה לו תרעומת אחר למה זה שלחתני אם לא עדין נגמר הגלות והיה לך לאחר שליחותי עד עת קץ הגלות כי בבואי קודם הזמן הראוי ניתוספה צעקתם. כי הנה החולה כשיכבד עליו חליו וישלח בעד הרופא יחכה ביאתו בתקוה רבה בחשבו שמדי דברו בו יקל את חליו וירפא את מזורו וכאשר יראה שבבוא הרופא ובהתעסקו ברפואתו לא די שלא יועיל לו אבל יזיק ויכבד חליו יותר מבראשונה הלא יתרעם ממנו כן ישראל בבוא משה ואהרן עם שליחותם ומופתיהם שמעו כי פקד ה' אותם וכי ראה את ענים ויקדו וישתחוו ועתה בראותם שנהפך להם פרעה לאויב והוא נלחם בם הלא יתרעמו אם מהשולח וזהו למה הרעות לעם הזה כי אחרי שידעו את שמך והאמינו באלהותך ובייחודך הרי הם עמך ונחלתך ולמה אם כן הרעות להם בדבר הזה. ואם אמנם מהשליח עצמו לא נתקיימה הבטחתו וה"א למה זה שלחתני. וביאר מ"ש למה הרעות באמרו ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך הרע לעם הזה כל שכן שהצל לא הצלת את עמך אבל איני מתרעם על שלא הצלת אותם כי זה כבר הודעתני אותו אלא על שהרעות לעם הזה והנה השם יתברך השיבו אל תחוש לרעה ההיא כי לא תתמיד זמן רב עתה תראה אשר אעשה לפרעה מהמכות והעונשים על מה שהרע להם בזה וכאלו הרעה ההיא עשאה לעצמו לא לבני ישראל כי ביד חזקה ישלחם והוא רמז למכת בכורות ובאותו יד חזקה שאעשה בהם יגרשם מארצו ולא ישלחם בנפש חפצה. הנה בזה התיר השם תרעומת של מרע"ה בהודיעו אותו שהרעה אשר עשה פרע' כנגד בני ישראל היתה למען הרבות הש"י אותותיו בקרבו והות' בזה השאלה הי':.
Exodus._.6.2.1
וידבר אלהים אל משה ויאמר אליו אני ה' וגו' עד ויאמר ה' אל משה ואל אהרן לאמר כי ידבר אליכם וגו' והשאלות הנופלות בפסוקים האלה הן אלו שאזכור:
Exodus._.6.2.2
השאלה הא' באמרו וידבר אלהים אל משה ויאמר אליו אני ה' כי מה ענין הדבור הזה וכבר נאמר לו בסנה אנכי אלהי אביך וגו' ומרע"ה כבר ידע את אלהיו ומה הצורך שיודיעהו עתה בדבר הזה אני ה' ולא ד"א. ועוד אם וידבר אלהים נאמר על מלאך שראה בסנה כדברי המפרשים שהוא היה המדבר עמו איך אם כן אמר על עצמו אני ה' והוא השם המפורש שיאמר בלבד על הסבה הראשונה יתברך ולא ישתתף בו אחר ואיך יאמר המלאך על עצמו אני ה' גם אמרו וידבר אלהים אל משה ויאמר אליו הוא זר כי באו שתי לשונות על ענין א' דבור ואמירה עד שמפני זה אז"ל שהדבור הוא שדבר אתו קשות על שהקשה לדבר ולומר למה הרעות לעם הזה ושויאמר אליו אני ה' הוא ענין אחר שנאמן לשלם שכר למתהלכים לפניו באמת והנה וידבר אלהים אל משה לפי זה הפי' הוא מאמר קצר כי אין כל דבור לשון קושי. וכל נבואות מרע"ה באו בלשון וידבר ולא היו דברי קושי ותוכחה גם אמרו אני ה' יראה שאין ענין לו כי מי לא ידע בכל אלה שהוא יתברך נאמן לתת לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו:
Exodus._.6.2.3
השאלה הב' באמרו וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב באל שדי ושמי ה' לא נודעתי להם כי הנה הכתובים מעידים שדבר השם עם האבות פעמים רבות בשם ה' אם במעמד בין הבתרים לאברהם אני ה' אשר הוצאתיך מאור כשדים. ואם בפרשת המילה וירא ה' אל אברהם ואם כן איך אמר בכאן ושמי ה' לא נודעתי להם. וכבר השתדל רש"י לתקן זה באמרו לא הודעתי אין כתיב כאן אלא לא נודעתי לא ניכרתי להם במדת אמתית שלי שעליה נקרא שמי ה' שהרי הבטחתים ולא קיימתי עשה לא נודעתי לא ניכרתי לענין הנסים והנפלאות ולקיום הבטחותיו ומבאור חלופו בספורים כי הנה כל מה שהבטיח לאברהם וליצחק וליעקב מהזרע ובטחון האויבים הכל נתקיים ואמנם ירושת הארץ כבר נאמר לאברהם ודור רביעי ישובו הנה ואין להם ע"ז א"כ תרעומת שלא קיים הבטחתו. וכבר נרא' מדברי רש"י חולשת פי' המדרש בפי' הפסוק הזה:
Exodus._.6.2.4
השאלה הג' באמרו וגם הקימותי את בריתי אתם וגו' וגם אני שמעתי וגו'. כי הנה מלת וגם מוסיף על ענין הראשון ומה ענין קימת הברית לשם ה' שלא נודע לאבות גם מה ענין שמיעת נאקת בני ישראל לברית אשר כרת עם אבותיהם:
Exodus._.6.2.5
השאלה הד' באמרו לכן אמור לבני ישראל אני ה' והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים והצלתי אתכם מעבודתם וגו' כי הנה ההוצא' אותם מתחת סבלות מצרים הוא עצמו הצלתם מעבודתם והוא עצמו גאולתם משם ולמה אם כן עשה ג' דבורים בענין א' גם כי אמר וידעתם כי אני ה' אלהיכם המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים ולא אמר המציל אתכם מעבודתם ולא הגואל אתכם. ויקשה גם כן איך נמשכו כל הענינים האלה ממה שייעד בראשונה כמו שיורה עליו מלת לכן:
Exodus._.6.2.6
השאלה הה' באמרו ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה ומשה עשה על זה ק"ו הן בני ישראל לא שמעו אלי ואיך ישמעני פרעה והיא שמבואר הוא שיש על זה פרכה רבה שנ' מה לישראל שלא שמעו מפני קוצר רוח ומעבודה קשה תאמר בפרעה שאין לו קוצר רוח ולא עבודה קשה לא ראי זה כראי זה.
Exodus._.6.2.7
השאלה הו' באמרו וידבר ה' אל משה ואל אהרן ויצום אל בני ישראל ואל פרעה מלך מצרים להוציא את בני ישראל וגו'. ומהו הצווי הזה שנתחדש עתה כי זה עצמו כבר צוה בו מרע"ה ממראת הסנה פעמים רבות וכן אהרן אין ספק שנצטוה עליו ומה חדש הכתוב בזה המאמר:
Exodus._.6.2.8
השאלה הז' למה זכר הכתוב כאן יחס ג' שבטים ראובן שמעון לוי בניהם ובני בניהם ולא זכר דבר משאר השבטים ואם אמרנו שעשה זה לכבוד מרע"ה היה ראוי שיזכור יחס לוי בלבד וראובן ושמעון למה לו לזכור בתיהם במקום הזה:
Exodus._.6.2.9
השאלה הה' למה זכר הכתוב בכאן שני חיי לוי ושני חיי קהת ושני חיי עמרם ולא זולתם. ובמדרש אמרו (ש"ר פ"א) למה נמנו שנותיו של לוי להודיע כמה היו ימי השעבוד שכל זמן שאחד מן השבטים היה קיים לא היה שעבוד שנא' וימת יוסף וכל אחיו וגו' ואח"כ ויקם מלך חדש ולוי האריך ימים על כלם ושני חיי קהת קל"ג ושני חיי עמרם קל"ו מחשבון זה אנו למדי' על מושב בני ישראל ת' שנה שאמר הכתוב שלא בארץ מצרים לבדה היו אלא מיום שנולד יצחק שהרי קהת מיורדי מצרים היה חשוב כל שנותיו ושנות עמרם ופ' שנים של משה ולא תמצאם ת' שנה והרבה שנים נבלעים לבני' בשני האבות וכמו שהביא רש"י בפירושיו וידוע שאין המספר הזה מלוי קהת ועמרם מלמד אותנו הדבר הזה באמת ומהצורך היה אם כן להודיענו זה:
Exodus._.6.2.10
השאלה הט' למה בא דבור אחר למרע"ה דבר אל פרעה מלך מצרים את כל אשר אני דובר אליך כי הנה זה נכלל במ"ש למעלה לו ולאהרן ויצום אל בני ישראל ואל פרעה מלך מצרים וידוע שזה היה עצם השליחות לדבר אליו את כל דברי השם ומה צורך היה אם כן באזהרה הנכפלת הזאת:
Exodus._.6.2.11
השאלה הי' במאמר משה לפני ה' הן אני ערל שפתים ואיך ישמע אלי פרעה. כי הנה זה עצמו כבר אמרו בעת שנצטוה בשליחות שנא' לא איש דברים אנכי וגו' וגם למעלה בתחלת הסדר נאמר הן בני ישראל לא שמעו אלי ואיך ישמעני פרעה ואני ערל שפתים ולמה אם כן זכרו כאן פעם ג' ומה החדוש אשר חדשנו:
Exodus._.6.2.12
השאלה הי"א במה שהשיב השם ראה נתתיך אלהים לפרעה ואהרן אחיך יהי' נביאך כי הנה זה עצמו כבר השיבהו בעת שנצטוה על השליחות שנא' והיה הוא יהיה לך לפה ואתה תהיה לו לאלהים ואיך לא הוכיחו יתברך ע"ז לומר הלא כבר דברת זה לפני והשיבותיך תשובה נצחת והודית בדבר וקבלת ללכת בשליחותי ואך עתה תחזור לקנתר בדברים:
Exodus._.6.2.13
השאלה הי"ב במה שאמר ואני אקשה את לב פרעה והיא השאלה שהראשונים כלם נתקשו בה מאד באמרם אם הש"י הקשה לבו מה פשעו. ובפי' הפסוקים אבאר בזה דעת הרב המורה ושאר המחברים ואגיד לך הספקות המתחייבי' אליהם ועלימו תטוף מלתי. ובכלל הספק הזה שבאו בכאן ב' פסוקים וענין שניהם א' ולא ימלט מהיות א' מהם מותר וכפל מבואר והם. הא' ואני אקשה את לב פרעה והרביתי את אותותי ואת מופתי בארץ מצרי'. והב' ולא ישמע אליכם פרעה ונתתי את ידי במצרים וגו' שהמכוון באחד מהם הוא המכוון באחר בלי ספק. והנני מפרש הפסוקים באופן יותרו השאלות האלה כלן.
Exodus._.6.2.14
וידבר אלהים אל משה וגו' עד אלה ראשי בית אבותם. אין הכוונה באמרו ושמי ה' לא נודעתי להם שלא נגלה לאבות בשם. כמו שנגלה למרע"ה באותו שם ומדה כי הנה מצאנו באברהם אני ה' אשר הוצאתיך מאור כשדים ונאמר ויקרא שם אברהם בשם ה'. וביעקב נאמר אני ה' אלהי אברהם אביך ואין גם כן הענין כמו שכתב רש"י שהרי הבטחתים ולא קיימתי כי הנה ירושת הארץ לא הבטיחם עליה בחייהם כי אם שדור רביעי ישובו הנה ולא היה להם אם כן מקום להתרעם עליו והנה ייעד לאברהם בזרע וקיים הבטחתו וכן לשאר האבות הבטיחם בדברים וקיימם גם אין לפר' ושמי ה' לא נודעתי להם על ענין הנסים שלא נעשו לאבות ונעשו למרע"ה מההפך המטה נחש וצרעת היד כדברי קצת המפרשים שהרי כבר נעשו נסים רבים לאבות אם לאברהם באור כשדים ועם פרעה על דבר שרי ואם בענין סדום ועמורה והצלת לוט וענין אשתו שהיתה נציב מלח ואיך נאמר אם כן שלא נעשו לאבות ובימיהם נסים רבים וגדולים מאשר נעשו למרע"ה קודם הדבור הזה אבל פי' הפסוקים האלה לדעתי כן הוא שבעבור שמרע"ה היה מתיאש מהגאולה וכן ישראל כולם וכמו שאמר מאז באתי לדבר בשמך וגו' הודיעו יתברך שהגאולה היתה מחוייבת והכרחית שתהיה וזה מג' סבות הא' מפאת האל ית' עצמו לפי שלא נגלה לאבות באופן שידעו ויכירו אותו והיה זה לפי שהיתה נבואתם ע"י אמצעי ועם היות הדברים יוצאים מהמקור הראשון יתברך הנה לא היה נודע וניכר אצלם שפע הסבה הראשונה רק ע"י אמצעיים וז"א אני ה' וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב באל שדי ושמי ה' רוצה לומר אני ה' סבת הסבות מחוייב המציאות האמנם נראיתי לאבות בשם אל שדי וגם כן נראיתי אליהם בשם ה' כי פעמים נראיתי אליהם באותו שם גם כן ויהיה לפי זה אמרו ושמי ה' כמו ובשמי ה' כי יהיה בי"ת באל שדי מושך עצמו ואחר עמו ובשמי ה' וכמוהו מאל אביך ויעזרך ואת שדי ויברכך שענינו ומאת שדי כמו שכתב הראב"ע וכן בזאת יבא אהרן אל הקדש בפר בן בקר ואיל וגו' שהוא כמו ובאיל ורבים ככה כן הענין בכאן אני ה' וארא אל האבות בשם אל שדי ובשמי ה' אבל עכ"ז לא נודעתי להם ר"ל לא הייתי נודע וניכר אליהם לפי שלא נבאו פנים בפנים כי אם ע"י אמצעיים זאת היא הסבה הראשונה. וענינה שהיתה הגאולה הכרחית כדי שישר' ומשה כל א' במחיצתו ומדרגתו ינבא פנים בפנים באופן שיכירו וידעו כבוד ה' וגדלו מה שלא נודע לאבות עד הנה לפי שלא היתה נבואתם פנים בפנים. וזכר הסבה הב' באמרו וגם הקימותי את בריתי אתם לתת להם את ארץ כנען רוצה לומר וגם יש סבה אחרת מחייבת הגאולה והיא מה שנשבעתי וכרתי ברית לאבות על ירושת הארץ וקרא אותה ארץ כנען לפי שעם היות כוללת ז' עממים כלם היו מזרע כנען. והוסיף לומר את ארץ מגוריהם אשר גרו בה להודיע שלא נתקיים בהם ייעוד ירושת הארץ כי הם אע"פ שישבו בה הנה כגרים וע"ד גרות היו בתוכה ולא נתקיים הייעוד אם כן בימיהם וזהו ארץ מגוריהם אשר גרו בה. והיה אם כן הקב"ה מחוייב להוציא את בניהם ממצרים כדי להורישם את הארץ לקיים שבועתו. וזכר הסבה הג' באמרו וגם אני שמעתי וגו' רוצה לומר גם יש סבה ג' מחייבת הגאולה והיא שאני שופט כל הארץ ושמעתי את נאקת בני ישראל אשר מצרים מעבידים אותם וראוי לעשות משפט וצדקה יאמר על זאת הסבה ואזכור את בריתי ואין פירושו הברית שכרת לאבות על ירושת הארץ כי זה כבר זכרו אבל הוא הברית שכרת עמו בין הבתרים ששם נדר על זה כמו שאמר וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי ואחרי שזכר ג' הסבות האלה הוליד מהן מה שרצה והתחיל מהאחרונה דסמיך ליה לפי שהיא הראשונה שתתקיים בזמן והוא אמרו לכן אמור לבני ישראל אני ה' סבת הסבות כלן ובב"ת היכולת והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרי' והצלתי אתכם מעבודתם וגאלתי אתכם בזרוע נטויה ובשפטים גדולים כלומר שמפני ששמע נאקתם וצעקתם יושיעם ויוציאם מגלותם. ולפי שבמצרים היה להם הצער והצרה בג' מינים הא' בסבלות המסים כמו שאמר וישימו עליו שרי מסים למען ענותו בסבלותם לכן אמר על זה והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים שהם המסים. והב' העבודות פרך שבנו ערי מסכנות לפרעה והיו כל ימיהם בחמר ובלבנים ובכל עבודה בשדה גם לכל עם מצרים היו עובדים וכנגד זה אמר והצלתי אתכם מעבודתם. והג' היה הריגת בניהם שהיו משליכים אותם ליאור שהיא הקשה שבכולם ועז"א וגאלתי אתכם בזרוע נטויה ובשפטים גדולים רומז למכת בכורות ולקריעת ים סוף שהיו במשפט ע"ז כמו שאמר יתרו כי בדבר אשר זדו עליהם הרי שהשיב בזה על הנאקה וצעקת העם והנה זכרה ראשונה לפי שהיא קדמה בזמן רוצה לומר היציאה מעבדות מצרים. ואמנם כנגד מ"ש אני ה' וארא שהיא הראשונה שזכר אמר ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלהים וידעתם כי אני ה' אלהיכם המוציא וגו' רוצה לומר אחרי צאתכם ממצרים תבואו להר סיני ותקבלו את התורה פנים בפנים ואז תכירו ותדעו את השם הנכבד כי תנבאו ממנו בלי אמצעי כמו שיתב' מה שלא זכו אליו האבות וזהו וידעתם כי אני ה' ואמר המוציא אתכם וגו' לפי שצאתם ממצרים ונתינת התורה שניהם היו בלי אמצעי. ואמנם כנגד הסבה האחרת משבועת האבות על ירושת הארץ אמר והבאתי אתכם אל הארץ אשר נשאתי את ידי לתת אותה לאברהם ליצחק וליעקב וגו' ועם היות שלא נתתיה ירושה לאבות עצמם אתן אותה לכם מורשה כלומר לא בדרך גרות כמו הם אלא בדרך ירושה וממשלה החלטית ונזכרו אם כן ג' החסדים האלה כפי זמניהם היציאה ממצרים בראשונה ומעמד הר סיני אחריהם וירושת הארץ אח"כ ועם מה שפירשתי בפסוקים האלה הותרו ד' השאלות הראשונות. ונשאר לפר' מה ענין שם אל שדי שנזכר בפסוקים האלה. וכבר ראיתי דברי הראב"ע שברח מפי' הגאון שפי' שדי שאמר לעולם די ולא נחה דעת הראב"ע בזה ופי' הוא עליו ששדי ענינו שודד המערכות ומבטלם כרצונו מפני הדבק בו. או הוא כדברי הנגיד רב שמואל שפירשו מנצח ותקיף ושניהם קרובים בענין. האמנם עם ההשתכלות אין האמת אתם לפי שעם היות האל יתברך מבטל המערכות העליונות הנה אין ראוי שיקרא שודד או משדד כי ענין שודד הוא גזלן מעול וחומץ כמו בשלום שודד יבואנו. ישליו אהלים לשודדים. (עובדיה א׳:ה׳) אם גנבים באו לך אם שודדי לילה. ואיך יכנה הכתוב את השם הנכבד בתואר מגונה אשר כזה. גם מנצח אין ראון שיאמר עליו יתברך כי אינו לוחם עם שום בריה ולא אחד מבריותיו עושה עמו מלחמה לשיאמר עליו מנצח אבל יכול ושליט מנהיג ומושל הם התארים שראוי שיוחסו אליו בערך השמים לא שודד ולא מנצח אבל אמתת הענין הוא מה שפי' בו הגאון רבינו סעדיה שפי' שדי הוא מי שאמר לעולם די ואין ראוי להקשות מפאת השי"ן שהיא במקום אשר ואיך תפול בשם הנכבד כי הנה מצינו אהיה אשר אהיה שבין שני השמות הקדושים ההם באה מלת אשר סמוכה לאהיה הראשון ככה אל שדי נסמכה לשם האל שי"ן שדי וענינו כאלו אמר האל אשר אמר די וענין זה הנה מה שיורה היות העולם נברא ברצון רוצה וכונת מכוין ושאינו ע"צ החיוב הוא שיעור העולם ושיעורו השמים וכוכביהם ומספרי השכלים הנבדלים ומלאכי השרת שלא היתה הגבלת שיעורם ומספרם אלא דבר רצוני ממנו יתברך ועז"א השלם רבי אליעזר הגדול שהיו השמים נמתחים והולכים עד שאמר להם די ר"ל שלא היו השמים באותו שיעור שהן מסבת החומר שנעשו ממנו שלא הספיק ליותר מזה אין הדבר כן כי הם לא נבראו מדבר ולכן היה אפשר להיותן נמתחים והולכים ויותר גדולים ממה שהן אלא שהאל יתברך ראה בחכמתו שזה היה שיעור הנאות אליהם והוא אמרו עד שאמר להם די. הנה התבאר ששם אל שדי ענינו האל שאמר לבריותיו די. גם נכון מה שפירשו בו אחרים אל שדי האל שדי לו במציאותו כי הוא המחוייב לעצמו ואינו מקבל מציאותו מסבה אחרת כי הוא די לעצמו וכפי הדרכים האלה ראוי שיפורש השם הזה ולא כדברי הראב"ע וספר הכתוב שהגיד משה הדברים האלה לבני ישראל ושהם לא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה והן שתי סבות הא' קוצר רוח רוצה לומר שקצרה נפשם בעמלם. והב' בעבודה קשה שהיו עושים שלא היה להם פנאי אפי' לשמוע בשורות טובות והיה אם כן הקוצר רוח בנפש והעבודה קשה בגוף. והנה לא אמר הכתוב שלא האמינו כי מאמינים היו שפקד ה' את עמו אבל לטרדת נפש' ועמל גופם לא היה להם פנאי לשמוע אל משה. והנה אמר אחר זה וידבר ה' אל משה לאמר בא דבר אל פרעה וגו' להודיע שבמקום הזה עלה מרע"ה לדבר עמו השם פנים בפנים והוא אשר יאמר עליו וידבר ה' אל משה ולזה לא תמצ' בלשון הזה בדבורי השם למשה עד עתה וגם בשאר הנביאים לא תמצא וידבר ה' כמו שנא' במשה אלא ויהי דבר ה' אלי לאמר או ויאמר ה' אלי לא וידבר ה' ולפי שהיתה זו אליו מעלה רמה לזה רשם אותה הכתוב כאן וצוהו שיבא אל פרעה רוצה לומר שיכנס בהיכלו מבלי קריאה. ומפני זה עשה מרע"ה ק"ו מזה לענין באמרו הן בני ישראל לא שמעו אלי ואיך ישמעני פרעה רוצה לומר הן בני ישר' עם היותם מאמינים לא שמעו אלי מפני טרדת נפשם ועמלם ואיך אם כן ישמעני פרעה שאינו מאמין בדבר מזה ויתחברו א"כ שתי סבות מונעות השמיעה הא' מפאת השומע פרעה שאינו מאמין לדברי ולכן לא ירצה לשומען. והב' מצד המדבר המשמיע אני אני הוא שבהיותי ערל שפתים יקוץ משמוע דברי וזהו הק"ו שאז"ל והוא ק"ו אמתי שאם בני ישראל לא שמעו בהיותם מאמינים איך ישמע פרעה עם היותו בלתי מאמין ולכך לא תלה מרע"ה ענינם באמונה כי אם בשמיעה. והנה באמרו וידבר משה לפני ה' לאמר מגלה לנו כלל גדול בתורה שאין הכוונה תמיד במלת לאמר שיאמר אותו לאחרים וכמו שהוכיח הרמב"ן בראיות ישרות אבל ענינו זכרון אופן הדבור כאלו אמר כאן וידבר משה לפני ה' באמרו הן בני ישראל וגו'. והותרה בזה השאלה הה'. ואמנם אמרו וידבר ה' אל משה ואל אהרן ויצום אל בני ישראל וגו' אפשר לפרש שמרע"ה כשא"ל השם בא דבר אל פרעה וגו' חשב שלענין ישראל נעשה אהרן שותפו לא לענין פרעה שהכל היה תלוי בו וע"כ אמר הן בני ישראל וגו' ואיך ישמעני פרעה ואני ערל שפתים ולכך הוצרך הש"י לתקן ענינו בב' אופנים הא' במה שצרף אהרן עמו בשליחות כלו אם אל בני ישראל ואם אל פרעה כמו שכבר א"ל בתחלה ולזה בא הדבור הזה אל משה ואל אהרן שניהם יחד. לא שינבאו שניהם במדרגה אחת אלא משה במדרגת מעלתו ואהרן במדרגתו אבל ביאר שגם לענין פרעה יהיה אהרן שותף בשליחות כמו בענין ישר'. והב' שצום אל בני ישראל ואל פרעה מלך מצרים ר"ל שבני ישראל יטו אזן לדבריהם ויתחברו אליהם ויכבדום כראוי וכן אל פרעה מלך מצרים שיכבדם ולא יקל במוראם ובזה ישמעו אליהם בני ישראל וישמע אליהם פרעה ויקבלו כלם את דבריהם בכל מה שיצטרך להוציא את בני ישראל ממצרי' ויהיה אמרו ויצום כמו כי הוא צוה ונבראו הוא צוה ויעמוד אני צויתי למקודשי ואת העורבים צויתי לכלכלך הנה צויתי אשה אלמנה וגו' כי כל מה שיקבע הש"י בלבב כל בריה מדבר ובלתי מדבר לעשות מסכים לרצונו האלהי יאמר עליו לשון צווי וע"ז נאמר כאן ויצום אל בני ישראל ואל פרעה מלך מצרים כלומר שנתן חנם וכבודם ומוראם עליהם. והנכון אצלי עוד בפסוק הזה שהש"י צוה למרע"ה בלבד ענין השליחות ידבר לאהרן בלבד גם כן עליו ועתה במקום הזה דבר לשניהם יחד וצום בעצם השליחות אם לבני ישראל ולפרעה וכן הוא גם היום מנהג המלכים כשירצו לשלוח שני שלוחים בשליחות מה גדול הערך ידברו לכל א' ואחד בפני עצמו תוכן הדבר וענינו ואחר כך ידברו לשניהם יחד ועוד אפרש זה באופן אחר. והותרה בזה השאלה הו':
Exodus._.6.14.1
אלה ראשי בית אבותם וגו' עד ואני אקשה את לב פרעה כמו שלכבוד אברהם זכר הכתוב בסדר נח הדורות הראשונים שקדמוהו כן לכבוד משה ואהרן זכר הכתוב בכאן יחסו ויחוס אבותיהם וז"ש אלה ראשי בית אבותם שאינו חוזר לעם ישראל כמו שחשב הראב"ע שאם כן היה לו לזכור כל השבטים אלא שרצה הכתוב לזכור ראשי בית אבות משה ואהרן כדי להודיע שאבותיה' כולם היו קדושים יראי השם וחושבי שמו מאברהם יצחק ויעקב לוי קהת עמרם משה ואהרן והנה לא התחיל ספור היחוס הזה מזכרון לוי בלבד והתחיל מראובן להודיע שלא היה שם משוא פנים בדבר ושלא נבחרו משה ואהרן לשליחות הזה מכל שאר בני ישראל רק מפני שנמצא אתם שלמות וזכות מזולתם ולכן בחר הש"י בהם ומפני זה עשה הכתוב החפוש מתחלת השבטים והתחיל מראובן כי הוא הבכור וזכר שהיו ראשי בית אבותם חנוך ופלוא חצרון וכרמי. ועבר מהם כי לא נמצא בהם איש וראוי והגון לשליחות ולסבה זו גם כן לא מנה שני חיי שום אחד מהם כמו שהוא המנהג בספורי התורה בשלמים כלם על דרך מ"ש שע"ה יודע ה' ימי תמימים ואח"כ הזכיר שמעון וראשי בית אבותיו ימואל וימין וגו'. ועבר מהם גם כן וכשבא לג' ואמר ואלה שמו' בני לוי לתולדותם גרשון וקהת ומררי ראה את לוי ראש היחס צדיק לפניו לענין המבוקש ולכן דקדק לספר שני חייו כמו שאמר ושני חיי לוי כאלו אמר השם כבר מצאתי איש כלבבי ראוי שיצאו ממנו מלך ונביא. ואמר בני גרשון לבני ושמעי למשפחותם וגו' ולא הזכיר מנין שני חייהם כי לא היו ראויים אליו. אמנם אמר ובני קהת עמרם ויצהר וחברון ועוזיאל ושני חיי קהת כלומר זהו הנמשך אחרי אביו והדומה לו והרי הוא סימן שימצא בבניו בחיר ה' רצתה נפשו וזכר ובני מררי מחלי ומושי להורות שגם בהם לא מצא איש לענין הזה ולכן אמר ויקח עמרם את יוכבד דודתו ותלד לו את אהרן ואת משה כי הם היו השלמים אשר בחר ה' בהם ולחשיבותו גם הוא כאבותיו אמר בו ושני חיי עמרם וגו'. ואמר ובני יצהר קרח ונפג וגו'. ובני עוזיאל מישאל וגו'. ולא חשב שנותם לאותה סבה שזכרתי ר"ל שלא מצא בהם איש ראוי והגון לשלימות הגדול הזה. ואחר כך אמר ויקח אהרן את אלישבע וגו' מפני כבוד הכהונה להודיע שהיו בניו מצד האב ומצד האם זרע ברך ה' וכן זכר באלעזר בן אהרן לקוחי אשתו לכבוד פנחס כי פוטיאל היה אדם רשום בדור ההוא אם מזרע יוסף כדברי חז"ל. ואם מבנות יתרו הצדיק ועם זה השלים ראשי הלויים מפני כבוד השבט ההוא. סוף דבר כי מבני יעקב בגדול החל ולא נבחר לנבואה איש עד לוי ומבני לוי לא נבחר רק קהת וגם לא מבני קהת רק עמרם האמנם כל בני עמרם שרתה בהם רוח הקודש וכולם זכו לנבוא' למלכות ולכהונה ובהשלימו לספר היחס הזה אמר הוא אהרן ומשה אשר אמר ה' להם הוציאו את בני ישראל מארץ מצרי' כלומר באופן הזה נבחרו שני האחים האלהיים ההמה וזכרם כפי תולדותם אהרן ראשונה שהוא הגדול ומשה אחריו כפי סדר תולדות' גם כפי זמני נבואותיהם כי הנה אהרן ניבא ראשונה במצרים קודם שתבא הנבואה למשה ולפי שהיחס הזה בא אחר הדבור שדבר הש"י אל משה ואל אהרן ויצום אל בני ישראל ואל פרעה וגו' לכן נאמר כאן אשר אמר ה' להם הוציאו את בני ישראל מארץ מצרים רומז לאותו דבור שנא' לשניהם יחד האמנם עם היות שאמר הכתוב הוא אהרן ומשה והקדים אהרן כסדר תולדותם וזמני נבואותיהם הנה בערך מעלתם בעצמם ומדרגתם בנבואה אמר הוא משה ואהרן כי משה היה קודם בקדימת המעלה בנבואה ורשם אם כן הכתוב בזה בשני האחים האלהיים האלה שלש מעלות האחת ששניהם זכו לנבואה ועל זה הוא אהרן ומשה אשר אמר ה' להם. והב' אומץ לבבם ועז"א הם המדברים אל פרעה מלך מצרים. והג' הצלחתם בשליחותם ועז"א להוציא את בני ישראל ממצרים הוא משה ואהרן רוצה לומר לענין ההוצאה היה העיקר משה ואהרן היה נטפל עמו ונמשך אחריו. והותרו בזה השאלות ז' וח'. ואמנם אמרו אחר זה ויהי ביום דבר ה' אל משה בארץ מצרים יראה שאין לו ענין כי אין לו גזירה בכתוב הזה ואם אמרנו שגזירתו היא מה שכתוב אחריו וידבר ה' אל משה לאמר אני ה' דבר אל פרעה מלך מצרים הנה לזה יקשה הפרשה שבאה בנתים ועוד שלא יהיה ענין לאמרו ביום דבר ה' וידבר גם שכבר נזכר למעלה דבור כזה ולמה יצוהו שתי פעמים עליו ואיפשר לומר בזה שבעבור שאמר למעלה הוא אהרן ומשה שהקדים אהרן למשה מפני מולדתו ומפני שהתנבא ראשונה במצרי' ואחר כך אמר הוא משה ואהרן רוצה לומר שהיה משה קודם לאהרן במעלת הנבוא' הוצרך הכתוב לומר שקדימת משה לאהרן היה ביום דבר ה' אל משה בארץ מצרי' כי אז נתחדשה במשה הקדימה הזאת ומפני המעלה שנתחדשה לו אז בפועל כי אז התחיל משה לנבאות פני' בפנים כמו שזכרתי למעלה ולכך משם החלה התורה לזכור תמיד משה קודם אהרן א"כ מ"ש הוא אהרן ומשה היה קודם שבא הדבור למשה במצרים אבל מעת החדוש ההוא היה משה קודם אהרן ועל זה נאמר כאן ויהי ביום דבר ה' רוצה לומר ויהי זה היתרון והקדימה למשה ביום דבר ה' אל משה בארץ מצרים כי משם והלאה נתעלה ענינו של משה על אהרן וקדם אליו ולכן יש בזה הפסוק פרשה כי מפסיק הפרשיות היה בלי ספק מרע"ה מפי הגבורה. גם איפשר לפרש בזה שבא הכתוב הזה להודיע שכל הדברים לא היו אלא על ידו ומשה היה מדבר אותם לאהרן ויהיה לפי זה שיעור הכתוב כן ויהי ביום דבר ה' רוצה לומר כאשר דבר ה' הנה אל משה היה הדבור בארץ מצרי' כלומר לא לאהרן כי למרע"ה היה הדבור בלבד והוא היה המגיד אותו לאהרן ולכן הביא אחר זה הלכה למעשה להודיע שכן קרה בפועל שדבר הש"י אל משה בלבד אני ה' דבר אל פרעה מלך מצרים את כל אשר אני דובר אליך כלומר אני ה' אשר דברתי עמך בסנה ושאמרתי לך כי אהיה עמך ומפני זה דבר אל פרעה מלך מצרים את כל אשר אני דובר אליך אל תירא ואל תפחד ממנו עד שמפני שהדבור היה למשה בלבד ואליו לבדו היתה הצואה לדבר אל פרעה חשב משה אולי שהקב"ה היה מצוהו שהוא בלבד יעשה השליחות ולא יטפל בו אהרן ושהיה כל מ"ש לו במראת הסנה מהתחברות אהרן עמו לבד לענין הדבור אל ישראל כמו שאמר ודבר הוא לך אל העם וגו' אבל הדבור לפרעה היה בלבד למשה הנה מפני זה הוצרך משה לחזור להחזיק בטענתו כאן באמרו הן אני ערל שפתים ואיך ישמע אלי פרעה כאומר איך אלך לדבר לפרעה לבדי בהיותי ערל שפתים ?עלג כבד הדבור שיגער בי פרעה ולא ישמעני. ואז הוצרך יתברך להודיעו שלא היה כן דעתו כי עכ"פ אהרן אחיו גם לפני פרעה יהיה נביאו. וגם זה הדרך נכון ביישוב הפסוקים האלה. אבל היותם אמתי ונכון בפשט הכתובים אצלי הוא שמרע"ה כשבא לו הדבור במצרים וארא אל אברהם וגו' הלך בזריזות לבשר את בני ישראל בהבטחה הגדולה ההיא והם לא רצו לשמוע אל דבריו מתוך צרתם ומשה לא התרעם ולא התלונן מזה אבל כאשר אמר לו השם שיתחיל בענין המכות ויבא לדבר אל פרעה בהיכלו שישלח את בני ישראל מארצו כדי שכאשר ישאל להם אות יעשה נס הנחש אמר משה לא כמבקש על תיקון פיו ושפתיו אלא כאומר לנפשו בריא לי שלא ישמעני פרעה כיון שישראל לא שמעו אלי כ"ש שאני ערל שפתים וזש"ה וידבר משה לפני ה' כי לא נאמר ויאמר משה אל ה' אלא שאמרו לפניו כי בהיותו מחשב בזה היה כאלו דברו לפניו יתברך. ואמנם אמרו אחר זה וידבר ה' אל משה ואל אהרן ויצום וגו' יהיה כפי מה שפירשתי שצוה לשניהם יחד ענין השליחות לישראל ולפרעה ולהיות המאמר הזה כולל זכר אחריו יחוסם בפר' אלה ראשי בית אבותם ולפי שהדבור שאמר הש"י למשה שנזכר למעלה בא דבר אל פרעה מלך מצרים וגו' ומה שאמר משה עליו כמו שנזכר למעלה בא שמה בקצור גדול וגם לא נזכר שמה מה השיבו יתברך למשה על תוכחתו שאמר הן בני ישראל לא שמעו אלי ואיך ישמעני פרעה ואני ערל שפתים לכך חזרה התורה לבאר איך היה הדבור האלהי ההוא ומאמר משה עליו ותשובת הש"י למשה. שלא נזכר שמה וז"ש כאן ויהי ביום דבר ה' אל משה בארץ מצרים שאז א"ל אני ה' דבר אל פרעה מלך מצרים את כל אשר אני דובר אליך שזהו עצמו הדבור של מעלה ושאז אמר משה לפני ה' הן אני ערל שפתים וגו' ואיך ישמע אלי פרעה רוצה לומר ה' אלהים אתה שולח אותי ואת אהרן יחד ואהרן דבר ידבר כי יש לו כח ע"ז אבל אני ערל שפתים ואיך ישמע אלי פרעה אל אהרן ישמע אבל לא ישמע אלי והלא גנאי גדול זה לי שאהיה כאיש אשר לא שומע ואין בפיו תוכחות וזה המאמר הוא עצמו מה שנאמר למעלה הן בני ישראל לא שמעו אלי. הנה כאשר קרה כל זה שדבר הש"י אל משה ושאמר משה לפני הש"י כל זה הנה אז השיבהו הש"י ראה נתתיך אלהים לפרעה ואהרן אחיך יהיה נביאך. רוצה לומר אין הדבר כמו שחשבת שיהיה לך בזה גנאי אבל בהפך שיהיה לך לכבוד ולתפארת שלא תהיו אתה ואהרן שוים בדבר כי אתה תהיה במקום אלהים בערך פרעה כי כמו שהאלהים מכה אותו ומצוהו ואינו מדבר עמו כך תהיה אתה בערכו ואמנם אהרן אחיך לא יהיה בזה הערך אבל יהיה אצלך כנביא המקבל השפע מאת האלהים ומגיד אותו לבני אדם כן אהרן יקבל הדבור ממך וידבר ויגיד אותו לפרעה ועכ"ז אתה תדבר את כל אשר אצוך כי איני מונע ממך הדבור בהחלט כי כל מה שאדבר תדבר ואהרן אחיך לא יהיה בזאת המדרגה אבל הוא כנביא ידבר אל פרעה מה שתאמר אליו והיה אם כן מדרגת אהרן בדברו אל פרעה בערך אל משה כיחס ירמיהו עד"מ בדברו אל צדקיהו בערך אל השם וכאלו נתן השם את טבעתו ע"י משה ומסר לו כל הענינים וא"ל אשר בלבבך עשה כאלו אתה אלוה כמוני או אתה עצמי ואלהותי ובסוף הדברים אמר ושלח את בני ישראל מארצו כלומר ומה לך בבחינות האלה די לך שישלח את בני ישראל מארצו ואם יכנע לפניך לעשות מצותך בדברים מועטים זה יהיה לך כבוד ומעלה רבה ולפרעה כדי בזין וקצף הנה התבאר מזה כלו שאין כאן יתור בדבורים ממה שנאמר שתי פעמים דבר אל פרעה מלך מצרים כי שניהם א' ושאמרו ויצום אל בני ישראל ואל פרעה וגו' הוא לצורך כמו שבארתי והותרה בזה השאלה הט'. והתבאר גם כן למה חזר משה עתה אל טענת הן אני ערל שפתים בהיות שכבר טען זה במראת הסנה כי הנה היה זה מפני שצוה הש"י לשניהם יחד על ענין השליחות דבר אל פרעה ואל ישראל וחשב משה שיהיו שניהם שוים במדרגת השליחות מה שלא נאמר לו כן במראת הסנה והנה עם היות שנכתב כאן ב' פעמים הטענה הזאת לא נאמרה כי אם פעם אחת אם לא שהתורה זכרה בראשונ' בקצור ואח"כ חזר לספרה בשלמותה. והותרה בזה השאלה הי'. וכן התבאר שמה שהשיבו הש"י כאן ראה נתתיך אלהים לפרעה היה ראוי שישיבהו הש"י לפי שמרע"ה מפני שצוה יתברך לאהרן עמו בעניני השליחות חשב שיהיו שניהם בו במדרגה אחת ולהיות אהרן ימהר לדבר צחות ומשה ערל שפתים יהיה למשה חרפה רבה בזה וחשב שהש"י חזר בו ממ"ש לו במראת הסנה שיהיה אהרן כתורגמן שלו הנה לזה הוצרך יתברך להודיע שכן יהיה עכ"פ ושהוא יהיה אלהים לפרעה ואהרן יהיה בערך נביאו. והותרה בזה השאלה הי"א וכבר הבין ראש המפרשים רש"י ז"ל קישור הפרשיות האלה ופירושם בדרך אשר זכרתי כי הוא כתב ויהי ביום דבר ה' מחובר למקרא שלאחריו וידבר ה' הוא הדבור עצמו האמור למעלה אלא מתוך שהפסיק הענין בשביל ליחסם חזר הענין עליו להתחיל בו ובאמת בצדק כל אמרי פיו אין בהם נפתל ועקש:
Exodus._.7.6.1
ואני אקשה את לב פרעה וגו' עד ויאמר ה' אל משה ואל אהרן לאמר כי ידבר אליכם פרעה. הספק במאמר הזה מבואר והוא למה הקשה הש"י את לב פרעה ורצה להרבות מופתיו ומכותיו במצרים ומוטב היה שישמע בקולו כשיבא משה אליו בשליחותו וישלח את ישראל ממצרים ולא יסרב ולא יסתולל לבלתי שלחם. ואם היה שהש"י לסבה מן הסבות הקשה את לבו למה אם כן נתחייב פרעה לקבל המכות האלה כמו שאמר ואני אקשה את לב פרעה והרבתי את אותותי ואת מופתי בארץ מצרים ואמר בא אל פרעה כי אני הכבדתי את לבו ואת לב עבדיו למען שיתי אותותי אלה בקרבו. והרב הגדול המימוני בהקדמת פירושו למסכת אבות ובספר המדע כתב בתשובת זה ואפשר שיחטא האדם חטא גדול או חטאים הרבה עד שינתן הדין לפני דיין האמת שיהיו נפרעים מזה החוטא על החטאים שעשה מרצונו ודעתו ומונעים ממנו התשובה ואין מניחים לו רשות לשוב מרשעו כדי שימות ויאבד בחטאים שעשה הוא שהקב"ה אמר ע"י ישעיהו ע"ה (ישעיהו ו׳:י׳) השמן לב העם הזה וגו' עד ושב ורפא לו וכה"א ויהיו מלעיבים במלאכי אלהים וגו' (ד"ה ב' מ"ט) עד לאין מרפא לפי' כתוב בתורה ואני אחזק את לב פרעה לפי שחטא מעצמו תחלה והרע לישראל הגרים בארצו וכן הוא בסיחון ועוג ובכל מקום שזכר שהקשה הש"י רוח כל בשר איש ואמץ את לבבו לבלתי שמוע בקולו ולדעת הזה גם כן נמשך הרמב"ן ונסתייע עם מה שאמרו במדרש גלה לו שהוא עתיד לחזק את לבו בעבור לעשות בו הדין תחת שהעבידום בעבודה קשה וגם כן אמרו שם כי אני הכבדתי את לבו א"ר יוחנן מכאן פתחון פה לרשעים לא היתה ממנו שנעשה תשובה אמר רשב"ג יסתם פיהם של רשעים אלא אם ללצים הוא יליץ (שמות רבה פרשה ה' י"ג) מתרה בו פעם ראשונה וב' ובג' ואם אינו חוזר בו הוא נועל לפניו דלתי תשוב' כדי לפרוע ממנו מה שחט' כך פרע' הרשע כיון ששגר הש"י אצלו ה' פעמים ולא השגיח על דבריו א"ל הב"ה אתה הקשי' את ערפך והכבדת את לבך הריני מוסיף לך טומאה על טומאתך וכו' הא לך מבואר שלפי דעת שני הרבנים האלה היה קושי לב פרעה מניעת התשובה ממנו כדי להפרע ממנו על פשעו. והדעת הזה מהמדרש ומחכמי מחברינו והוא אצלי זר וקשה מאד כפי מה שלמדונו הנביאים מדרכיו של הב"ה כי כלם נבאו פה אחד שלא יחפוץ במות רשע כי אם בשובו מדרכיו וחי' ונאמר שובו בנים שובבים ארפא משובותיכם (ירמיהו ג׳:כ״ב) והמשורר (תהלים ך"ה ח') אמר טוב וישר ה' על כן יורה חטאים בדרך עד שתרגם אונקלוס ונקה לא ינקה סלח לדתיבין לאוריתא ולדלא תיבין לא מזכה ומי לנו גדולים בפושעים כאחאב ומנשה וכאשר נכנע אחאב אמר יתברך לא אביא הרע' בימיו (דברי הימים ב' ל"ג י"ב) ובמנשה נאמר ובהצר לו חלה את פני ה' אלהיו וגו' ויעתר לו וישיבהו ירושלי' למלכותו והתימא מהרב הגדו' עצמו שבספר המד' כשכתב אותם שאין להם חלק לע"ה אמר בסוף דבריו בד"א כשמת בלא תשובה אבל אם שב מפשעו ומת הרי זה מבני הע"ה שאין לך דבר שעומד בפני התשובה אפי' כופר בעיקר כל ימיו ובאחרונה שב יש לו חלק בע"ה שנאמר (ישעיה נ"ז ך') שלום שלום לרחוק ולקרוב אמר ה' ורפאתיו וקרוב לזה כתב בכ"ד דברים המעכבים את התשובה דבר זה מוסכם מהחכמים הראשונים ומפני זה אמרו במשנה ושוב יום א' לפני מיתתך. וכבר הרגיש הרב בזרות הדעת הזה וכתב שאין לנו לחקור ולשאול למה תמנע הבחירה ע"ז ולא ע"ז כמו שלא נשאל על שנוי צורות הנבראות. וכל זה איננו שוה לי לפי שעינינו הרואו' שאין הנדון דומה לראיה ושאין הדעת סובל שיהיה ממדתו של הב"ה לאמר לרשע הוסף רשע כמו שירא' מענין פרעה וג"כ מענין סיחון שהדבר בו יותר מבואר כי מה פשעו ומה חטאתו יותר ממלך אדום ומואב שלא נתנו את ישר' עבור בגבולם ונטו מעליה' לשיאמר הכתוב בו ולא אבה סיחון מלך חשבון העבירנו בו כי הקשה ה' אלהיך את רוחו וגו' מורה כי מה שלא אבה היה מפני שהקשה הש"י את רוחו והרי א"כ היה הש"י מסלף רשעי' לרע ונועל בפניהם דלתי התשובה ללא סבה והראיה שהביא הרב מהפסוק השמן לב העם הזה אינו מחויב אדרבה המאמר ההוא מורה על הערה והזריזות בתשובה כמו שאמר פן יראה בעיניו ובאזניו ישמע ולבבו יבין ושב ורפא לו והנני משיב על זה ג' תשובות בדברים נכוחים וישרים למוצאי דעת:
Exodus._.7.6.2
התשובה הא' היא כי כבר יתחייב אדם בכמה עונשים ויסורים מפני מה שחטא כנגד המקום ב"ה וינצל מהם כשישובו אל ה' ויתחרט ממעשיו יבכה ויתחנן לפניו כי אז ישוב אל ה' מחרון אפו וכמו שאמר ארפא משובתם אוהבם נדבה כי שב אפי ממנו אבל יש עונות אחרים שהם בין אדם לחבירו שבעשות אותם האדם אף שיחנן לפניו יתברך לא יעבור על חטאתו ולא יסלח לו. וכל שכן שב"ד של מטה עכ"פ ענוש יענשו כדי רשעתו אם הרג נפש יהרגוהו וכמו שאמר ולארץ לא יכופר לדם אשר שופך בה כי אם בדם שופכו. ואם גנב ונמצא ישלם שבעתים את כל הון ביתו יתן הנה אם כן התשובה תועיל בעצם ואמת בעונות שבין אדם למקום וגם באמת כבר תמצא עבירה שלא תנתן לתשובה וכאמרם ז"ל אבל מי שיש בידו חלול השם אין כח בתשובה לתלות ולא ביום הכפורים לכפר ולא ביסורין למרק אבל כלן תולין ומיתה מכפרת. האמנם העונות שעושים בני אדם זה לזה לא נמסרו לתשובה שא"כ בטלו כל מיתות ב"ד האמורות בתורה כי מי גבר יראה מות לנגד עיניו על אשר הרג את הנפש ולא ימהר לשוב אל ה' בכל לבבו למלט נפשו מני שחת והתורה אמרה ובערת הרע מקרבך וכל העם ישמעו וייראו הנה אם כן העונות אשר כאלה אין ראוי לסלוח להם מפני התשובה והנה פרעה לא לבד חטא אל אלהים באמונותיו הנפסדות אבל גם לישראל עשה חמס גדול כי עם היות שגזר הש"י עליהם להיות גרים בארץ לא להם ועבדום וענו אותם הנה פרעה ועמו הוסיפו להרע עמהם כי השליכו את בניהם ליאור וימררו את חייהם וכמו שאמר הכתוב (זכרי' א') קנאתי לירושלים ולציון קנאה גדולה וקצף גדול אני קוצף על הגוים השאננים אשר אני קצפתי מעט והמה עזרו לרעה וע"ז נאמר לאברהם וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי. ויתרו אמר כי בדבר אשר זדו עליהם לפי שבזדון עשוהו כ"ש שלא עשו פרעה והמצרים מה שעשו לישראל לקיים גזרת הש"י כי אם מרשעת לבבם וזדונם. וכבר כתב זה הרמב"ן בפ' לך. ובעבור שפרעה וכל מצרים חטאו כנגד ישראל אם בשפיכות דמים ואם בג"ע גזל וחמס היה מן הדין שיענשו במכות באותות ובמופתים כדי רשעתם במספר ואף שישובו בתשובה ויחננו קולם לא יקובלו תפלותיהם אבל היתה מדת הדין שיקבלו עונש מעשיהם הרעים ואין זה סותר למאמר לא אחפוץ במות הרשע כי אם בשובו מדרכו וחיה כי שם בענין האמונות והמצות שבין אדם למקום הכתוב מדבר לא בעונשים הראוים כפי המשפט וזו היא התשובה הראשונה:
Exodus._.7.6.3
התשובה הב' היא שהנה המשפט הישר והדין הברור הוא שהנפש החוטאת היא תמות ושכל אדם יקבל גמול מעשיו אם לטוב אם לרע ואמנם תרופת התשובה היא חסד עליון מהאל יתברך מיוחד לעמו ונחלתו ישראל שבהיותם תחת השגחתו הפרטית בכל עת שישובו אליו ויקראו לו בכל לבבם ובכל נפשם ישמע אל ויענם. ועז"א מרע"ה כי מי גוי גדול אשר לו אלהים קרובים אליו כה' אלהינו בכל קראנו אליו. ואמר בצר לך ומצאוך כל הדברים האלה באחרית הימים ושבת עד ה' אלהיך והנביא הושע אמר שובה ישראל עד ה' אלהיך וגו' ארפא משובתם אוהבם נדבה וגו'. אהיה כטל לישראל וגו' אמנם שאר האומות לא בנקלה תועיל להם התשובה התפלה והתחנה לפניו יתברך מאחר שהם עובדי ע"כ והם בתשובתם יהיו כמו שטובל ושרץ בידו על אשר אינם שבים אל ה' בכל נפשם ובכל מאדם ואין להקשות ע"ז מענין נינוה שקרא יונה בדבר הש"י עוד מ' יום ונינוה נהפכת ושבו אנשי נינוה מרעתם וינחם ה' כי הנה כבר כתבתי בפי' הנבואה ההיא שלא רצה הב"ה על נינוה לשלוח את יונה ליסרם ולהזהירם ולקבל תשובתם אלא מפני שהיה רצונו שיהיה אשור שבט אפו ומטה זעמו ומפני זה חס הב"ה עליהם שלא יכלו כדי שיהיו מעותדים למועדי רגל של ישראל ולזה ברח יונה ושאל את נפשו למות על הצלת נינוה בדעתו שהוא יהיה הצר הצורר לכלות שבטי ישראל וכן מה שנא' רגע אדבר על גוי ועל ממלכה ושב הגוי ההוא מרעתו הכל הוא בתנאי שיעזבו ע"כ שבידם וישעו אל קדוש ישראל כי אז תדבק בהם ההשגחה ויזכו לחסד המחילה ורחמי התשובה. אמנם פרעה שהיה עובד ע"כ הוא וכל עמו לא היה ראוי שיקבלהו הש"י בתשובה ושיהיה בכלל ומודה ועוזב ירוחם מאחר שלא היה עוזב עבודת אלהיו וזו היא התשובה הב':
Exodus._.7.6.4
התשובה הג' והיא היותר נכונה בעיני שאין ענין קושי הלב הנז' בפרעה ובסיחון שהש"י הטה את לבבו שלא ישמע לדברי משה כי הוא קושי לבבו בעצם אבל היה קושי לבבו נמשך מהמכות במקרה כי בראותו מכת הדם ושסרה מיד ולא התמידה חשב בלבבו שלא היתה המכה ההיא דבר אלהים אלא דבר טבעי או מפאת המערכה. וכאשר ראה אח"כ מכת הצפרדעי' ושסרה מיד ולא התמידה חשב ככה וז"א וירא פרעה כי היתה הרוחה והכבד את לבו. וגם במכת הכנים שאמרו לו החרטומים אצבע אלהים היא כתוב ויחזק לב פרעה ולא שמע לפי שהסרת המכות והיותן בלתי מתמידות היתה סבה להיותו מפקפק ובלתי מאמין בהן עד שבמכת הערוב מפני שהוסיף בה לומר מר"עה והפלתי ביום ההוא את ארץ גושן אשר עמי עומד עליה וגו' ושמתי פדות בין עמי ובין עמך אמר פרעה לכו זבחו לאלהיכם ואמר אנכי אשלח אתכם וגו' והנה פרעה ברוע לבבו כשראה שסר הערוב הכביד את לבו מהסבה אשר קדמה וכן במכת הדבר והנה אם כן לא היתה סבת קושי לב פרעה כי אם רבוי המכות והסרתן אחר היותן וכמו שמפאת המכות ההן הוכבד לב פרעה ונתקשה כן אמרו בשאר המכות האחרונות ויחזק ה' את לב פרעה כי אני הכבדתי את לבו אין ענינו שה"בה הקשה את לבו ומנעהו מעשות מצות חלילה אלא שנתן בו אותן המכות שמפניהן בא לבו לידי קושי וכבדות ומזה הצד ייוחס אליו יתברך קושי לב פרעה לפי שנתן הוא יתברך המכות ההן בארצו עד שמפניהן הקשה פרעה את לבו. וע"ז נאמר במכת הברד כי עתה שלחתי את ידי ואך אותך ואת עמך בדבר וגו'. ואולם בעבור זאת העמדתיך בעבור הראותך את כחי וגו' ר"ל שהיה בידו יתברך להתמיד עליו מכה א' שתהיה מכה בלתי סרה עד שישלחם אבל העמידו בהסר המכה אחרי בואה ובוא אחרת תחתיה בעבור הראות לו את כחו הגדול ולמען ספר שמו בכל הארץ וכן כשבאו על הים כאשר הוגד לפרעה נבוכים הם בארץ אמר הכתוב וחזקתי את לב פרעה שאותה השמועה ששמע נבוכים הם בארץ היא חזקה את לבו וכבר ייוחסו הדברים לאל יתברך בזה האופן כי הנה במרגלים נאמר וישלח אותם משה על פי ה' וישראל שאלו אותם כמו שאמר במשנה תורה ותקרבון אלי כלכם ותאמרו נשלחה אנשים לפנינו וכן ה' אמר לקלל את דוד ורבים כאלה. וכן בענין סיחון מבואר כי נטית ישראל מעל מלך אדום ומעל מלכי מואב ועמון אשר לא נתנום עבור בגבולם היתה הסתה ופתוי נפלא אל סיחון לעשות ק"ו לעצמו ולמנעם מעבור בגבולו והיא היתה הסבה שערך עמהם מלחמה וניתן בידם ולזה כשזכר מרע"ה במשנה תורה אתם עוברים בגבול אחיכם בני עשו וגו' ונפן ונעבור וגו' וקרבת מול בני עמון וגו' אמר ע"ז קומו סעו ועברו את נחל ארנון ראה נתתי בידך את סיחון וגו' רוצה לומר שעם הנטיות הללו שצויתיך לעשות מאדום עמון ומואב נתתי בידך את סיחון שיתחזק בלבו להלחם עמך ויתפתה לצאת לקראתך ויפול בידך. הנה התבאר שהב"ה לא מנע לפרעה מלשלוח את ישראל ולא את סיחון מלתת את ישראל עבור בגבולם בעצם אבל היתה סבה במכות שהביא על פרעה ועל עמו ובהסרתן אחרי בואן נתקשה לבו וכן אותן הנטייות שצוה לישראל לנטות מאדום עמון ומואב במצותו יתברך היו סבה להקשות לב סיחון ולאמץ את לבבו להלחם עם ישראל והיה אם כן הש"י פועל בכל אלו הפעולות אבל לא פועל קרוב בעצם ובראשונה כי אם פועל רחוק או פועל במקרה לפי שהש"י היה פועל קרוב בעצם למכות שירדו על פרעה ולאותן הנטיות שנטה ישראל מאדום ומעמון ומואב ואותן המכות היו הסבות קרובות עצמיות לקושי לב פרעה וכן הנטיות לסיחון והיה אם כן הש"י פועל רחוק או פועל במקרה לקושי לב פרעה ולקושי לב סיחון ומפני זה אמר הכתוב במקום הזה ואני אקשה את לב פרעה והרבתי את אותותי ואת מופתי בארץ מצרים כי מרבוי האותות והמופתים נמשך קושי לבבו לפי שלא ישמע אליהם פרעה מפני רבוי האותות והמופתים והסרתם ולזה בא פסוק ולא ישמע אליכם פרעה וגו' שהוא ביאור סבת קושי לב פרעה האמנם הודיע שבאחרונה יתן את ידו במצרים והוא רמז למכת בכורות ואז יוציא את צבאותיו שהוא עם בני ישראל מארץ מצרים בשפטים גדולים ר"ל שיתחברו בזה יציאת העם משם והנקמה מאויביהם בשפטים גדולים והנה קרא לישראל צבאותי להגיד שהם חביבים לפניו כצבאות השמים ואמנם אמרו וידעו מצרים כי אני ה' הוא לתת הסבה למה הרבה באתות ההן ואמר שיהיה זה כדי שידעו מצרים כי אני ה' ולא כמו שאמר פרעה מי ה' אשר אשמע בקולו. ובזה גלה שהיו במצרים הרבה מאנשים כופרים במציאות האל ובהשגחתו ויכלתו כמו שיתבאר אח"ז ולזה באו המכות מכוונת לאמת ולפרסם האמונות האמתיות ההמה. וזכר הכתוב שמשה ואהרן עשו כאשר צוה אותם יתברך כלומר שאחר זה לא טען עוד משה מערלת שפתיו ולא נשמט מלילך בשליחותו ולא אהרן גם כן כי שניהם עשו כל מה שצום השם אותם וזה המאמר כולל לכל עניני האות והמופתים שיזכור. והותרה עם מה שפירשתי בזה השאלה הב'. וספר הכתוב שהיו משה ואהרן זקנים באים בימים כשהלכו בזה השליחות כי אין ראוי לבוא לפני שער המלך בדבר חמור וגדול אשר כזה לבחורי' אשר דמם רותח כי אם לזקנים שקנו חכמה והם היו הראויים לשליחות האלהי הזה:
Exodus._.7.8.1
ויאמר ה' אל משה ואל אהרן וגו' עד ויאמר ה' אל משה כבד לב פרעה. ויש בפסוקים האלה שאלות:
Exodus._.7.8.2
השאלה הא' למה בא הדבור הזה מנס התנין למשה ולאהרן יחד לשניהם והנה כל שאר הנסים והמכות שגזר הש"י על המצרי' נאמרו למשה לבד ולמה אם כן בנס הזה בא הדבור לשניהם יחד:
Exodus._.7.8.3
השאלה הב' באמרו כי ידבר אליכם פרעה תנו לכם מופת כי למה זה ישאל אליה' זה פרעה והנה לא היה חפץ לשמוע דבריהם ולא לראו' את מופתיהם וכמ"ש להם לכו לסבלותיכם ואיך אמר אם כן שפרעה ישאל מאתם תנו לכם מופת כאלו היה חפץ בדבר:
Exodus._.7.8.4
השאלה הג' באמרו תנו לכם מופת כי הנה נס הנחש קראו הכתוב למעלה אות ולמה יקראהו כאן מופת. ורש"י אמר שהמופת הוא האות ואני אבאר שאין הדבר כן גם אמרו תנו לכם הוא דבור בלתי מיושר כי הם לא היו צריכים אל המופת והל"ל תנו לו מופת:
Exodus._.7.8.5
השאלה הד' באמרו ואמרת אל אהרן קח את מטך וגו' והיא כי הנה במראת הסנה צוה הש"י למשה הנס הזה ואמר לו שיעשהו במטה אשר בידו ולמה אם כן שנה הדבר בכאן וצוה לעשותו במטה אהרן ומה צורך שיצוה משה כן לאהרן ולא שיעשהו הוא במטהו והראב"ע כתב דאף על פי שהוא אומר מטך הוא מטה משה שנתנו לו והעד אומר אל אהרן קח את מטך ונטה ידך וכתיב וירם במטה ויך את המים רוצה לומר שאמרו במטה בפתחות הבי"ת מורה שהוא המטה הידוע של משה. ואינו נכון. כי למה יעות הכתוב האומר אמור אל אהרן קח את מטך ולהיות מטה אהרן ידוע של נס התנין והדם אמר בו בפתחות הבי"ת וירם במטה:
Exodus._.7.8.6
השאלה הה' באמרו יהי לתנין כי הנה למעלה במראת הסנה נאמר שיהיה לנחש ולא פירש יפה שכתב שיהיה הנחש תנין כי אין הנחש תנין ולא התנין נחש. והנה הרמב"ן כתב מפני זה שזה היה נס אחר זולת נס הנחש שזכר שם וכבר כתבתי שאין הכתוב סובל זה שאמר ראה כל המופתים וכו':
Exodus._.7.8.7
השאלה הו' למה זה לא היתה התראה לפרעה בנס הזה כמו שהיה בשאר הנסים שקודם עשייתם היה מתרה משה בפרעה ומודיע על ביאתם ואומר בזאת תדע או למען תדע:
Exodus._.7.8.8
השאלה הז' אם היה פעל הנסים ענין אלהי מיוחד אליו יתברך כמאמר המשורר כי גדול אתה ועושה נפלאות אתה אלהים לבדך נאמר לעושה נפלאות גדולות לבדו איך אם כן חרטומי מצרי' יכלו לעשו' כמעשה ה' כי נורא הוא בלטיהם וכשופיהם והנני מפרש הפסוקים באופן שיותרו השאלו' האלה כלם:
Exodus._.7.8.9
ויאמר ה' אל משה ואל אהרן וכו' עד ויאמר ה' אל משה כבד לב פרעה. הנה משה רבינו אמר לפרעה בתחלת שליחותו כה אמר ה' אלהי ישראל שלח את עמי ויעבדוני ובזה כלל אליו שלשה הודעות. האחת שיהיה אלוה נמצא מחוייב המציאות מעצמו כי על זה מורה שם ה'. והשנית שהאלוה ההוא הוא משגיח בבני אדם עד שירצה בעבודתם. והשלישית שהאלוה המשגיח ההוא הוא אלהי ישראל בעל הכחות והיכולת הבב"ת שבעבור זה יעקב שנקרא ישראל ניצל מכל אויביו וישר אל מלאך ויוכל וכבר הורה גם כן ענין היכולת האלהי באמרו פן יפגענו בדבר או בחרב כלומר ואין מציל אותנו מידו. והנה פרעה כחש שלשתם. כי לענין מציאותו אמר לא ידעתי את ה' ולענין השגחתו ויכלתו אמר מי ה' אשר אשמע בקולו. ואמר וגם את ישראל לא אשלח. והיה זה לפי שלא היה עובר עיונם מהמורגש כי הם משערים בגרמי' השמימיים שהיו מנהיגים העולם השפל אבל לא היו מאמינים במציאות שכל נבדל והיתה אמונתם שהעולם קדמון ושהוא כמנהגו נוהג ושא"א שישתנה הטבע ממנהגו לא כלו ולא חלק ממנו ואפילו לקצר כנף הנמלה או להאריך בכנף החגב ממה שנוצר בטבע שאם היה אפשר החדוש הזה בחלק מחלקי העולם היה איפשרי בעולם בכללו שיתחד' ומזה היו בורחים תכלית הבריחה בראותם שסדר הגלגלי' לא ישתנה והכל תלוי במזל ושמיני ההווים והנפסדים קיימים נצחיים בהנהגת טבעם ואישיהם נעזבים למקרה ולכן כיחשו בה' המחוייב המציאות מעצמו וכ"ש שיהיה משגיח במה שבכאן. וכיחשו השכר והעונש ולא שיערו שישנה דבר מהמנהג הטבעי כי היה אצלם האלוה הוא הטבע הקדום. וכאשר בא משה רבינו ע"ה ואמר לפרעה שלשת הפנות סותרות לאמונתו נפל נולד ביניהם רוצה לומר בין פרעה ומשה הויכוח בשלשת הפנות האלה רוצה לומר במציאות השם הנכבד והשגחתו ויכלתו ונתחדש ביניה' הויכוח והמחלוקת בשלשת השרשי' ההם כמו שיתבאר. ולפי שהמוציא מחבירו עליו הראיה היה מוטל על משה לעשות ראיותיו על שלשתם. ועשה הקדוש ברוך הוא ראיותיו על כל זה בדברים הנסיים אשר יעשה מזולת המנהג הטבעי להודיע שיש למעלה מן הטבע אדון מנהיג את הטבע כרצונו ומחדשו ומשנה אותה כחפצו כי כמו שחדש וברא את העולם בכללו לא מדבר. ככה ישנה ויחדש חלקיו ככל אשר יחפוץ ועל זה היסוד באו המכות כלם. וכמו שיתבאר. האמנם פרעה ראה להקדי' לשלשת המחלוקת האלה מחלוקת רביעית והוא שמשה ואהרן להיותם הם המדברים בשם ה' ראשונה יאמתו שהם נביאים ושרוח השם דבר בם. ושאינם מכשפים חרטומי' אשפים ומשאר המלאכו'. ומפני שהיה זה בלב פרעה לנסותם בשרש הד' הזה ראשונה לכן אמר הש"י למשה ולאהרן להיות שניהם הולכים בשליחות הזה כי ידבר אליכם פרעה תנו לכם מופת וכו' רוצה לומר אני ידעתי את האיש ואת שיחו שירצה קודם אימות הפנות האלהיות שתאמתו אתם לפניו שאתם נביאים ועל זה אמר למשה ולאהרן להיות הספק הזה נוגע לשניהם כי ידבר אליכם פרעה תנו לכם מופת רוצה לומר כאשר ידבר לשניכם ויאמר תנו לכם מופת רוצה לומר איני צריך עתה מופת על מציאות השם ולא על השגחתו ולא על יכלתו אבל אתם תנו לכם רוצה לומר על ענין נבואתכם מופת כדי שנדע ונכיר שאתם נביאי האלוה אשר אמרתם והנה התבאר שבא הדבור הזה אל משה ואל אהרן לפי שהיה על ענין השליחות שניהם. אמנם דבורי המכות שהיו מיוחדים לפנות האלהיות בא עליהם הדבור למשה בלבד ולא לאהרן כי לא היה הדבר מגיע אליו בפרט. ולכן אמר כי ידבר אליכם פרעה כי הוא יספק זה והוא יאמר כנגדכם ככה תנו לכם מופת על ענינכ' מהיותכם נביאים ושלוחים לנסותם היש השם בקרבם אם אין. והותרו בזה שתי שאלות הראשונות. והנה מצאנו בכתוב שם אות ושם מופת ושם נס או מסה שהכל אחד וכמ"ש המסות הגדולות אשר ראו עיניך האותות והמופתים וכולי. ושם פלא כמו שאמר קץ הפלאות ויבא פעמים בסמיכות נו"ן כמו נפלאים מעשיך. ופעם בסמיכות מ"ם כמו מפלאות תמים דעים. וכבר חשבו אנשים שהם שמות נרדפים ואמרו כלם על הדבר אשר יעשה השם בזולת המנהג הטבעיי. ואין הדבר כן כי כבר יאמר שם האות על הסימן אי זה שיהיה בדרך טבע או בדרך הנחה ורצון ולכן נאמר במאורות והיו לאותות ולמועדי' ועל הקשת ועל המילה והיה לאות. ועל התפלין והיו לאות על ידך וכולי ועל סימני הדגלים איש על דגלו באותות עד שמפני זה נקראו אותיות המכתב אותות ונאמר אות אל"ף אות בי"ת. והנביא ישעיה (ישעיהו ח׳:י״ח) אמר הנה אנכי והילדים אשר נתן ה' לי לאותות ומופתים בישראל ולא היתה לידתם כנגד הטבע. ואמנם המופת מבואר גם כן שענינו הראיה החזקה שיבא אדם בדבר ומזה הצד נקראו בחכמות הראיות העיוניות החזקות מופתים לפי שיש בהם מיופי האמות וחזקו. ומזאת הבחינה היו בני ישעיה מופתים בישראל ויחזקאל אמר אני מופתכם והיה יחזקאל לכם לאות. לפי שהיו ראיה חזקה וסימן מוכרח על מה שיהיה. ואולם הנס כבר יאמר על הנסיון והבחינה כמו שאמר בחנני ה' ונסני. לא תנסו את ה' אלהיכם. ויאמר על ההרגל לא נסיתי ללכת באלה ויאמר על הדבר הנרשם שיביטו הכל בו שהוא הנס ונשא נס לגוים שרש ישי אשר עומד לנס עמים. ואמנם הפלא נאמר על הדבר שיפלאו ממנו בני אדם ומזה נאמר פלא יועץ ותרד פלאים וגם על כל דבר נסתר יאמר כן כי יפלא ממך דבר לא נפלאת היא ממך נפלאתה אהבתך לי לפלא נדר כי יפליא לנדור נדר שהם כלם לשון פלא. ואין בזה דבר יוצא מהמנהג הטבעי. וזה כלו ממה שיורה שהשמות האלה אות ומופת נס ופלא כבר יאמרו על דברים טבעיים כשהיו בהפלגה ולכן בלשון רומי נקרא האות שניאל והמופת נקרא דימושטראסיון. אמנם הפלא הוא הנקרא מראוי"א אבל כבר יאמרו השמות האלה על הנפלאו' אשר יעשו הנביאי' בזולת המנהג הטבעי אך בבחינות שונות כי הנה על הנסים שיש בהם זרות מועט כפי שרשי הטבע יאמר שם אות להיות' סימן בלתי חזק האמו' על הדבר הנרצה בנבואה ההיא והסבה אות מה והמופתים הם הנסים החזקים היותר זרים אצל הטבע כמו שאמר (יואל ב) ונתתי מופתים בשמי' ובארץ. ולזה נאמר (דברי' יג א) בנביא שקר ונתן אליך אות או מופת. רוצה לומר ראיה חלושה או ראיה חזקה על נבואתו ואמר ובא האות והמופת. אמנם הנסים הם היותר חזקים ונרשמים מהם ולכן נקראו נסים לפי שהם כנס העומד למעלה שאליו גוים ידרושו. ולכן אמר (דברים כ״ט:ב׳) המסות הגדולות אשר ראו עיניך שקראם גדולות כפי איכותם ואמנם הפלאים הם המעשים היותר זרים וחזקים מכלם שיפלאו מהם בני אדם מאד ויהיו סבותם וענינם נעלמים ונסתרים ולכן תמצא בכתובים שם אחר והוא מורא וכמו שאמר (שם לד) ולכל המורא הגדול שהמורא שם נרדף לפלא וענין שניהם אחד וכמו שהעיר על זה אבן כספי בשרשאות כסף אשר עשה. ואני כבר כתבתי זה בפירוש לספר ישעיהו בנבואה הששית. ואחרי הודיע אלהים אותך את כל זאת תדע ותשכיל ששלשת הנסים שעשה הקדוש ברוך הוא למשה רבינו בהר סיני קראם שם אותות כמו שאמר והיה אם לא יאמינו גם לשני האותות האלה ואמר ויעש האותות לעיני העם לפי שהיו באיכותם ראיות קטנות וחלושות בערך שאר הנסים שנעשו במצרים ועל הים. אבל פרעה אמר אל משה ואל אהרן תנו לכם מופת לפי שהיה מבקש מהם שיעשו לו נסים חזקים ונפלאות מופלגות בשנוי הטבע וכאלו אמר להם אינני רוצה באות חלוש אלא במופ' חזק אבל הקדוש ברוך הוא צוה אותם שלא יעשו לו כי אם האות החלוש ההוא להיותו אות וסי' למשה בפני פרעה וגם לפרעה עצמו וכל זה כדי שיכשל בו פרעה להקשות את לבבו והותרה בזה השאלה השלישי'. גם לא רצה האל יתברך שיעשה הנס הזה לפני פרעה במטהו של משה כדי שלא ישתוו במעשהו של משה חרטומי מצרים כי חרפה היא לו אבל צוה למשה שיאמר לאהרן שישלך את מטהו אשר בידו כי בזה היה מחליש עוד כח הנס ההוא ושומר כבוד משה וכבוד מטהו. והותר' השאלה הד'. ואתה תראה שכאשר הש"י בסיני צוה למשה על אות הנסים לעשות אותו לזקני ישראל היה לרמוז להם שכן יהיה ענין פרעה נחש בריח כמו שפירשתי למעלה במקומו. אבל כשצוה השם לעשותו במצרים לפני פרעה היה לרמוז דבר אחר והוא שכן יהיה משה שליח השם לפניו כי הוא אשר יצא מיאורי מצרים כתנין ההוא והוא יעשה לפניו כרצונו ועם היות שחרטומיו וחכמיו ישתדלו לעשות כמעשהו יבלע התנין ההוא את תניניהם רמז שיבושו ויכלמו ולא יעמודו לפני משה מפני ההוראה והרמז הזה צוה יתברך שיהיה המטה ההוא לתנין שהוא היוצא מן היאור והותרה בזה השאלה הה'. וממה שביארתי בזה תדע למה לא באה התראה עם הנס הזה ולא מאמר בזאת תדע או למען תדע וכו' לפי שלא היה ענין התנין מכלל המכו' ולא נעשה לאמת הפנות האלהיות במכות מצרים אלא לאמת נבואת משה ואהרן והותרה בזה השאלה הו'. ואמר ויבוא משה ואהרן אל פרעה ולא אמר ויבואו בהיות ששניהם באו שמה להגיד שמשה נכנס בחצר המלך ראשונה כי היה מפחד אהרן מהכנס באותה בחינה ונסיון ולכן הלך משה ראשונה ואהרן נכנס אחריו. והשליך המטה לפני פרעה בארץ כדי שיראה שהוא באמת מטה ושם נהפך לתנין לפניו והנה פרעה בראותו נס התנין חשב שהיה זה אם מתחבולות הידים שעושים בני אדם בחכמה לשנות הצבעים והמראים על דרך שנראה הדבר בחלוף מה שהוא או שהיו משה ואהרן חכמים בחכמת הטבע וידעו לברוא בריאה בארץ ולכן קרא גם הוא רוצה לומר כמו שמשה צוה לאהרן שיעשה הנס ההוא כן פרעה צוה גם הוא לחכמיו והם היודעים חכמת התולדת והפעולת הטבעיות וכן למכשפים וספר הכתוב שעשו גם הם וביאר שלא אמר גם הם על החכמי' כי הם כפי דרכי חכמתם לא יכלו לעשו' דבר מזה אבל העושי' היו חרטומי' שעשו כן בלטיה':
Exodus._.7.8.10
וראוי לבאר במקום הזה מה הם המכשפים ומה ענין להטיהם או לטיהם שנאמר כאן בכתוב וגם אחר זה במכת הדם ובמכת הצפרדעים ויש בזה לחכמינו שני דרכים ואני אבאר ענינם ואמשיך היתר השאלה הב' כפי כל אחד מהדרכים האלה. הדרך הא' הוא דרך הרב המורה שכתב בפרק ל"ו חלק שלישי וכן בספר המדע ובפי' המשנה החזיק בו גם כן שהכשוף מעשה השדים הוא כלו דבר בטל כי הוא מפעל דמיון האדם ואין לשדי' מציאות חוץ לנפש ושכלם הם דברים דמיוניים. ודעתו הוא שהנמצאים בכלל שלשה חלקים אם שכלים נבדלים מחומר והם מניעי הגלגלים ומספרם כמספר הגלגלים המתנועעים מהם ואם גשמים נצחיים והם הגרמים השמימיים המתנועעים תמיד סביב המרכז. ואם גשמים הוים ונפסדים שהם ארבעה היסודות והמורכבים מהם. ושאין בנמצא דבר זולת אלה לא שכל נבדל אחר ולא שדים ולא מלאכי חבלה ושהם שמות יאמרו על הדמיון והיצר הרע לא זולת זה. ומי יתן ידעתי כפי דעתו זה מה יאמר הרב בחרטומי מצרים ואיך עשו המטות תנינים והמים דם והעלו את הצפרדעים כי הנה העידה התורה שעשו אותם הדברים בפועל ובמציאות גמור כמו שעשאם משה ומה שראוי שיאמר בזה כפי דרך הרב הוא שהיו החרטומים יודעים במלאכת התחבולות שעושים האנשים בפני ההמון שבתנועותיהם ומעשה ידיהם ישנו הצבעים והמראים עד שיראה הדבר בחלוף מה שהוא כאלו להט החרב המתהפכת ואין הדבר עומד רגע אחד באותו מצב והראות אבל מתנועע במהירות כדי שעיני בני אדם לא ישלטו להשיג אמתתו ויאמר הרב שזהו הנקרא אחיזת עיני' ושעל זה אמרה תורה ויעשו גם הם חרטומי מצרים בלהטיה' רוצה לומר בהתהפכות ומהירו' תחבולותיהם שהם כלהט החרב המתהפכת וזהו וישליכו איש מטהו ויהיו לתנינים כי עשו במטיהם תנועות כאלו היו המטות בעלי חיים כתנינים. האמנם מפני שהיה ענין נס משה פעל אלהי עמד שעות הרבה בהיותו תנין ולא היו כן מטות החרטומים כי לא עמדה התחבולה ההוא בהרף עין ושעל זה נאמר ויבלע מטה אהרן את מטותם כלומר שבאותו נסיון בלע אותם והשחיתם ולא נשאר שמה לפני פרעה מכל המטות כי אם מטה אהרן בלבד. ואמנם במכת הדם היתה תחבולת החרטומים שכל מימי מצרים מיד כשהיו נראים על פני הארץ נעשו דם מכח הנס האלהי שעשה משה. וכאשר ידעו זה החרטומים היו אומרים לפני פרעה אף אנחנו נחפור כאן ונמצא מים ונעשה אותם דם והיו חופרים ומוצאים מים ואותם המים מיד היו נהפכים לדם מכח נסו של משה והם היו מיחסי' הדבר ההוא לעצמ' וגם זה מכח תחבולותיהם היה וז"ש הכתוב ויהי הדם בכל ארץ מצרים ויעשו כן חרטומי מצרים בלטיהם. וככה במכת הצפרדעים שהם היו עולים מכח נס משה והחרטומים היו מדברים בלחש תפלותיהם כדי לרמות בני אדם ואומרים עתה יעלו צפרדעים והם היו עולים מכח הנס האלהי והיו הם בתחבולותיהם מיחסים עליהם ללטיהם. והראיה על זה שלא יכלו החרטומים לבטל פועל משה לא בדם ולא בהסרת הצפרדעים אלא לעשות כמותו לפי שלא היה ניכר ולא נודע אם היו הם פועלים אותו אם לא הרי לך היתר השאלה הז' וגם כפי דעת הרב המורה ויאמר הרב שהנה נקראו האנשים ההם חרטומים להיות לשון מצרים ששם היו המלאכות ההם זהו הדרך הראשון בזה. ואמנם הדרך הב' הוא לחכמי האמת המקובלי' כי הם אמרו שיש שלש מדרגות מהנמצאים הרוחניים האחת היא מדרגת השכלים הנבדלים מכל חומר שהם מניעי הגרמים השמימיים והשכל הפועל מכללם שהוא מניע העולם השפל והויותיו. ואותם המניעים כמספר הגלגלים המתנועעים מהם כי כל מתנועע מהם יש לו מניע מיוחד. ונראה מדבריהם ז"ל שהם חלוקים בארבע ראשים וקראם בשמות מיכאל גבריאל רפאל אוריאל ושהם סובבים לכסא הכבוד כמו שבא בפרקי רבי אליעזר. והמדרגה השנית מהשכלים הרוחניים הם הנקראים בדברי חכמינו זכרונם לברכה מלאכי השרת והם מלאכי רחמים בראם הקדוש ברוך הוא להנהיג בהם את עולמו להטבה ולרחמים ועליהם אמ' המשורר (תהלים צ"א י') כי מלאכיו יצוה לך לשמרך בכל דרכיך ואומר (איוב ל"ג כ"ב) אם יש עליו מלאך מליץ אחד מני אלף להגיד לאדם ישרו וגו' ומזה המין היה המלאך שראתה הגר והמלאכים שנראו לאברהם באלוני ממרא בלבוש בשר ואשר נראה אל גדעון ואל מנוח. ועליו נאמר וריווהי דרביעאה דמי לבר אלהין ואלהי שלח מלאכו וסגר פום אריותא וזולתם הרבה בכתבי הקודש כלם הם מלאכי השרת שלוחי הב"ה ואלה אינם מניעי הגלגלים כי אם שכלים אחרים רוחניי' יקראום חז"ל פעם מלאכי השרת ופעמי' פרקליטים והם כלם מלאכי רחמים שלוחי' להצלה ותשוע' ליראיו והם הנקראים צבא השמים לפי שמעמדם הוא למעלה מן הגלגלים. והמדרגה השלישי' היא מנמצאים רוחניים אחרים אשר הם תחת גלגל הירח בראם הקדוש ברוך הוא להעניש בהם את בריותיו כשיחטאו לפניו ולכן נקראים מלאכי חבלה ומלאכי מות ושטנים שדים ומזיקים כי להיותם ממונים על הרעות בדרך העונש הם מלאכי חבלה ולהיותם בערך האדם לשמאלו ולשטן לו יקראו שטנים ולהיותם שודדים טובתו ושלותו יקראו שדים ומזיקים ועליהם אמרה תורה יזבחו לשדים לא אלוה והמעשה ההוא נקרא כשוף ואסרה התורה אותו ועל הנמצאים האלה ועל מלאכי השרת אחז"ל העושה מצוה אחת קונה לו פרקליט אח' רוצה לומר מליץ טוב והעושה עבירה אחת קונה לו קטיגור אחד ובפ' במה מדליקין (שבת ד' ל"ג) אמרו אם יש עליו מלאך מליץ אחד מני אלף אחד מאלף לא נאמר אלא אחד מני אלף כלומר שהמלאך המליץ יצילוהו מאלף מקטרגים. ובענין אחאב נאמר (מלכים א' כ"ב כ') ראיתי את ה' וכל צבא השמים עומדים עליו מימינו ומשמאלו ואז"ל אלו מימינים לזכות ואלו משמאילים לחובה ומזה הכח הוא מלאך שהכה במחנה מלך אשור וכן המלאך שראה דוד וחרבו שלופה בידו להשחית את ירושלים הוא מזה המין רוצה לומר שהוא מלאך המות. וכבר אחז"ל דברים רבים על השדים וראוי שיפורשו כפי זה הדרך מדעתם סוף דבר שמציאות השדים הוא דבר שהשרישתו התורה ואמתוהו חכמינו זכרונם לברכה בקבלתם וזה באמת היה ענין החרטומים שנזכרו כאן בפרשה ולכן אמרו בסנהדרין (ד' ס"ו) בלטיהם אלו מעשה שדים בלהטיה' אלו מעשה כשפים ופרש"י שמעשה כשפים ע"י מלאכי חבלה הם נעשי' אבל יקשה לי איך יהיה מעשה שדים מבלי כשפי' ואיך יהיו הכשפים מבלי שדים ואם שניהם כאחד איך הבדילו ביניהם בשמות לטיהם ולהטיהם כי הנה לפי דעתם המכשפים בכח השדים יפעלו הפעולות הזרות עד שבגמרא אמרו (שם) ההיא איתתא דמהדר' למשקל עפר' מתותי כרעיה דר' חנינא אמר לה זילי שקולי אין עוד מלבדו כתיב והקשו עליו מדאמר רבי יוחנן למה נקרא שמן כשפים שמכחישין פמליא של מעלה. ותירצו שאני רבי חנינא דנפש זכותיה. ואמנם אסרה התורה מלאכת הכשוף עם היות בה כח לפעול לפי שהמלאכי חבלה נבראו להיות כלי זעמו של הקדוש ברוך הוא הוא אמרם שמכחישים פמליא של מעלה כי השם ברא בעולמו המשפיעים הטובים שישפיעו תמיד. ואמנם המשפיעים רעות וחבלות לא ישפיעו אלא ברצונו יתברך לעת הצורך. והנה המתעסקים בעניני הכשוף יכינו את הגופים התחתונים לקבל רשמי המשפיעים המחבלים ההם והוא בהפך מה שסודר בפמליא של מעלה וכבר כתב זה הרב רבינו נסים בדרשותיו והיו אם כן חרטומי מצרים מכשפים יודעים בחכמת השדים ולזה אמרו שעשו התנינים בלטיהם שהוא רמז לשדים שהם לוהטים מלאכי אש. ולפי שהיו המכשפים ההם עושים כשופיהם באמצעות עצמות המתים נקראו הם חרטומים שהוא שם מורכב כמו שכתב רש"י חר טומי רוצה לומר הנחרים בעצמות. והנה בכח השדים יכלו החרטומים להראות לעיני הרואים דברים שלא היו במציאות כתנינים והדם והצפרדעים לא שיבראו אותם בעצם אמת אלא שעשו אחיזת עינים להראות הדברים ההם כאלו הם במציאות ואינם כן ולפי שהיה כל זה בכח השדים והכשוף יכלו להעלות את הצפרדעים ולא יכלו להסיר' לפי שכחם של מלאכי חבלה הוא להזיק ולחבל לא להציל ולהושיע אבל הבדל להטיהם על דרך חכמינו זכרונם לברכה הוא כפי מה שאומר שלהטיהם הוא מגזרת כסוי והעלם ולכן אמרו שהוא מעשה שדים כי הם נעלמים מעיני בני אדם לדקותם ואויריותם וידמה שבמעשה התנינים עשו הפעולות הנאותות והתנועות הראויות לכשפים ולכן קראם הכתוב להטיהם שהיו בפעולותיהם ותנועותיהם כלהט החרב המתהפכת וזה היה כשפים אמנם בדם ובצפרדעים לא עשו מהפעולות ההמה אבל בלחישה ודברים נעלמים בלבד שעשו נתראו פעולותיהם לעיני הרואים ומפני זה אמרו בלטיהם מעשה שדים שהיו בכח השדים אבל לא במעשיהם. הנה התבאר מזה כלו שחכמת החרטומים היא הכשוף ושמה שעשו לא היה בריאה גמורה בפועל אלא אחיזת העינים להראות מה שאינו ושזה היה בכח השדים וההבדל שהיה בין ענין התנין לענין הדם והצפרדעים כפי דרך חכמינו זכרונם לברכה והותרה במה שביארתי בזה השאלה השביעית אשר העירותי בפרשה:
Exodus._.7.14.1
ויאמר ה' אל משה כבד לב פרעה וגו' עד פרשת הצפרדעים וכבר יפלו בפסוקים האלה שאלות:
Exodus._.7.14.2
השאלה הא' באמרו כבד לב פרעה מאן לשלח העם והיא כי מה ההודעה הזאת שהודיע הקדוש ברוך הוא למשה הלא היה יודע כל זה וכבר אמר אליו פרעה לא ידעתי את ה' וגם את ישראל לא אשלח ולמה אם כן הוצרך יתברך לאמר זה למשה:

Torah Commentary of Yitzchak Abarbanel, Warsaw 1862. Via Sefaria (sefaria.org), Sefaria-Export. Version source: https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001088711 Licence: Public Domain. Source.