Abarbanel on Torah

Sefaria · Tanakh > Rishonim on Tanakh > Abarbanel · 3,512 sections

Genesis._.41.54.12
השאלה הי"א בזרות מאמר יוסף על כל זה הוא אשר דברתי אליכם מרגלים אתם שזה המאמר מורה שמכח מאמרם היה מוציא זה ואינו כן כי הם לא הוסיפו בזה על מה שאמרו בתחלה ולמה לא אמר זה על מאמרם הראשון:
Genesis._.41.54.13
השאלה ה"יב באמרו בזאת תבחנו חי פרעה אם תצאו מזה כי אם בבא אחיכם הקטון הנה ומה הבחינה לאמת ממנה אם היו מרגלים אם לא האם בהיות להם אח קטן לא יוכלו להיו' מרגלים. ועוד שאיך הותר ליוסף לישבע בחיי המלך אשר גדלו בשוא ודבר כזב:
Genesis._.41.54.14
השאלה הי"ג למה רצה לעכב אחד מאחיו עמו האם חשב שלא ישובו אליו עוד והנה הרעב בקרב הארץ שבעבורו יבואו בהכרח וכמו שהיה שמהכרח הרעב באו עם בנימן לא בעבור שמעון. והנה אם לא ישובו ישלח יוסף להודיע לאביו כי הוא חי וכי הוא מושל בכל ארץ מצרים ושיבא אליו כמו שעשה:
Genesis._.41.54.15
השאלה הי"ד למה בכל שלשת הימים שהיו כלם במאסר לא ספר הכתוב שהאשימו את עצמ' כלל וביום הג' כאשר הוציאם יוסף וריחם עליהם באמרו זאת עשו טענו את בעירכם ואז התודו עונם ואמרו אבל אשמי' אנחנו. ומה ענין אבל אצל אשמים אנחנו וי"מ אשמים מלשון שממה ויקשה אמרו על כן באה אלינו הצרה הזאת:
Genesis._.41.54.16
השאלה הט"ו באמרו ויען ראובן הלא אמרתי אליכם וגו' כי הנה מלת ויען לא תפול יפה באמרו אחרי היותו מסכים עם דעתם. ומה טעם בדברי ראובן אלה ומה התועלת בזכרון מה שכבר עבר ומה ענין וגם דמו הנה נדרש וחז"ל אמרו דמו וגם דם הזקן אביו אבל יקשה איך לא זכרו והוא היה העקר. והרמב"ן הרבה בזה פירושים לפי שמלות הכתוב הוקשה לו לישבם על אחד מהם:
Genesis._.41.54.17
והנני מפרש הפסוקים האלו באופן יותרו כל השאלות כלם:
Genesis._.41.54.18
ותחלנה שבע שני הרעב לבא וגו' עד וירא יוסף את אחיו וגו'. מיד שנשלמו שבע שני השבע התחילו שבע שני הרעב כי לא היו ביניה' שנים ממוצעים בתבואה אלא אחרי שבע שני השבע שהיה נילוס עולה ומשקה את הארץ בשפע רב ויתברכו התבואות שובע שמחות מיד בשנה אחרת לא עלה יאור מצרי' ולא השקה השם הארץ ונעדרה תבואת הארץ ההיא בשנה ההיא וכן שאר השנים שלא היה בהם חריש וקציר והוא אמרו ותחלינה שבע שני הרעב לבא כאשר אמר יוסף כי הוא היה הענין שבו יתאמתו דבריו וזכר שהרעב היה כולל לכל הארצות לא לארץ מצרים לבד כמו שהיה השבע ולכן עם היות שהיה רעב בכל הארצות הנה בארץ מצרי' היה לחם מאשר אצרו המצרי' בשני השבע ונמשך מזה שבאו מכל הארצות לאר' מצרים לשבו' אוכל והמצרי' היו מוכרים אותו לנכריי' לחמדת הממון וגם לחשבם שיעלה נילוס בשנה האחרת והרוה את האר' ובזה האופן מרוב השיירות שהיו מוציאי' את הלח' מכל עיר ועיר ותרעב כל ארץ מצרי' מהרה והוא אמרו ותרעב כל ארץ מצרים. ואמרו ויצעק העם אל פרעה ללחם אין ענינו שיתן להם לחם כי עדין לא היו צריכים אליו אלא שכאש' הרגישו עקת ערבון המעותד לבא אליהם צעקו אל פרעה ללחם ר"ל לתקון הלחם כאלו תאמר לכרוז שלא יוציא אדם לחם מן האר' כמו שהוא מנהג הארצות בזמן הרעב ופרעה דחה אותם בדברים באמרו לכו אל יוסף אשר יאמר לכם תעשו כי הוא היה ממונה על דבר התבואה בכלל ובפרט. ולא ספר הכתוב מה עשה על זה יוסף לפי שלא עשה בו כלום כי היה דעתו שימהר יחיש מעשה הרעב לבא הכל תחת ידו ושיבואו מכל הארצות לשבור כי למלך אין שוה בזולת זה לשבור את האוכל שלו ולאסוף ממון הרבה וגם ליוסף ירוח הדבר בתקנתו שיבואו לפניו אחיו כמו שהיה והיה ליוסף בזה התנצלות גדול ביוקר ערך האכל לפי שכבר מכרו המצריים החטה שלהם ביוקר לנכריים והוא הלך בעקבותיהם לענין היוקר. והוא אמרו והרעב היה על כל פני האר' וגם במצריים וכבר לא היה למצריים בר למכור לנכרים ואז פתח יוסף את אוצרות המלך ובתחלה וישבור ר"ל וימכור למצרים וכאשר נתחזק הרעב ומכל הארצות באו לשבור מיוסף כי כבר לא היה כ"א מוכר אחד אז היה משביר בכלל לכל יוצא ובא. וכבר כתב הראב"ע שהכתוב הזה מסורס וכל הארץ באו אל מצרים אל יוסף לשבור והותרה עם מה שפירשתי בפסוקים האלה השאלה הא'. ואמנם אמרו וירא יעקב כי יש שבר במצרים אין ענינו שהי' שם לחם אלא שהיו שם מוכרי תבואת המלך כי שבר הוא שם נאמר על התבואה הנמכרת וכמ"ש לשבור אל יוסף. וישבור למצרים יאמר ששמע יעקב כי במצרים פתחו אוצרות המלך והיו מוכרים החטה לכל ההולך שמה לשבור וזהו כי יש שבר במצרים ר"ל שמוכרים שם הבר לנכריי' הבאים לקנות אותו ואמר לבניו הנה שמעתי כי יש שבר במצרים למה תתראו שראה יעקב שהיה מכירת הבר במצרים וראה שהסוחרים הולכים שמה ומביאים משם התבואה ובניו למעלתם לא היו רוצים ללכת שמה והיו קונים מהאחרים התבואה שמביאים משם ביוקר רב ואמר להם למה תתראו שתראו עצמכם עשירי' שאינכם חוששים ליוקר החטה ונכבדים מאד שלא תרצו ליגע להביא מאכל לבתיכם אל תעשו כן רדו שמה ושברו לנו משם ולא מהבאים לארץ הזאת ובזה נחיה ולא נמות ברעב כי צריך האדם להשפיל עצמו להכרח החיים ואינו קלון אליו. ותתראו הוא על לשון מתעשר ואין כל מתרושש והון רב ר"ל מראה עצמו עשיר ואינו כן מראה עצמו עני ואינו כן וכן תתראו מראים עצמכם עשירים ובעלי כבוד כפי הזמן והותרה השאלה הב'. והנה הלכו אחי יוסף שלא מדעתם אבל בעלי כרחם מפני מצות הזקן לשבור בר במצרים וקראם פה אחי יוסף להעיר שמהשמים היה כל זה שירדו שמה להשתחוו' ולהכנע ליוסף כמו שחלם והנה תסובנה אלומותיכם ותשתחוין לאלומתי כי עם היות כפי תכונתם ללכת לשבור בר כדרך חמרים הולכי השיירות הנה הקב"ה הביאם לזה להיותם אחי יוסף וגם בנימן היה הולך עמהם לקיים מה שנאמר וי"א כוכבים משתחוי' לי אם לא שלא רצה הזקן לשלחו פן יקראהו אסון כי להיותו אחיו של יוסף בן אמו חשש יעקב פן יקראנו אסון כי היה מזלה בחיים ובבנים רע. ואמר עם אחיו להגיד שלא נמנע יעקב משלוח בנימן עמהם להיותם שונאים אותו כי באמת לא היה כן כי אחיו באמת ובאמונה היו אבל מפני שאמר פן יקראנו אסון. והנה הרעו' הבאות בסבות ידועות ובהמתנה יועילו בהם האחים כי הם יביאו רופאים ורפואות לרפאת אבל המו' הפתאומית מה יועילו בה האחים. וממה שבאו כל עשרת בני יעקב לשבור אוכל נראה לי שמעת שמכרו את יוסף הסיעו עצמם מן האחוה ולא היו נסמכים כלם על שלחן אביהם כראשונה אבל כמו שיהודה ירד מאת אחיו וכן עשה כל אחד מהנשארים שהיה לכל א' בית בפני עצמו והיה מתפרנס משלו ולכן הלכו כלם להבי' כל א' שבר לביתו. ואמרו אח"ז ויבואו בני ישראל לשבור בתוך הבאים יראה שהוא מותר לפי שכבר אמר וירדו אחי יוסף וגו'. אבל להגיד שלא ירדו שם ברצונם אלא במצות אביהם ומפני זלעפות רעב והכרחיותו ולהיות הרעב בארץ כנען ועכ"ז היו מתחבאים עצמם מהיות נכרים וז"ש לשבור בתוך הבאים והותרה בזה השאלה הג'. וספר' התורה מחכמת יוסף וגודל השתדלותו באמרו ויוסף הוא השליט על הארץ הוא המשביר לכל עם הארץ ר"ל שעם היות יוסף הוא לבד השליט על הארץ הנה הוא בעצמו לא הפקידים היה משביר ומוכר הבר לכל עם הארץ כקטון כגדול והיה זה לסבות ראשונה כי היה הבר נחשב מאד כי היו חיי האנשים תלוים בו ופרעה עזב הכל בידו ולכן אין ראוי שיעזבהו יוסף ביד בני אדם אחרים. ושנית כי כמו שאחיו השפילו עצמם לבא לשבור בתוך הבאים להיות הרעב ככה הוא השפיל עצמו להשביר ליוקר הלחם והכרחיותו. והג' אשר כיון אליה ראשונה היא לדעת היוצא והבא כי את אחיו היה מבקש לראות אם יבואו אחיו לשבור אוכל שלזה היה ראוי שיהיה הוא המשביר כי הוא יכירם לא אחר שיפקיד בדבר וגם זה מורה אמתת מה שאמרתי למעלה שהבר אשר שם יוסף בערים היה הצריך למכור ליושבי העיר למאכלם והנשאר היה מביא למצרים ושם היו אוצרות המלך ושם היה משביר יוסף לעם הבאים מכל הארצות שהיו באים לשבור אוכל וכן היה שבאו אחי יוסף לפניו וישתחוו לו אפים ארצה ובזה נתקיים חלום האלומות הרמוזים לתבואה:
Genesis._.42.7.1
וירא יוסף את אחיו ויכירם עד בזאת תבחנו חי פרעה. ספר הכתוב שראה יוסף את אחיו והכירם ולפי שהאדם יכיר את חבירו בא' מב' פנים אם במראהו ואם בקולו ודבורו לכן אמר שיוסף בהיות שעברו עליו ארבע ועשרים שנה ולא ראה את אחיו הנה כאשר באו לפניו הכירם בפן הראשונה מההכרה והיא בראיית פניהם כי נזכר מתמונתם ומפחדו שגם הם יכירוהו במראה פניו התנכר אליהם ואולי כסה פניו בצניפו כמו שכתב הרמב"ן. וגם השתנה קולו בדברו אתם קשות שמתרעם ודבר בחזקה כדי שלא ישימו לבם להכירו אבל ישתדלו להשיב לדבריו. ואפשר שלא היה התנכרותו דבר אחר אלא שדבר אתם קשות להבהילם כדי שלא יהיה להם שהות ולא מנוחה להכיר בו. והנה אמר להם מאין באתם שכלל בזה ב' שאלות האחת מאין הם והאחרת למה באו ולזה לא אמר מאין אתם אלא מאין באתם כלומר מאין אתם שבאתם הנה ולכן השיבוהו מארץ כנען לשבור אוכל כלומר מארץ כנען אנחנו וא"ת מי הביאנו עד הלום דרך כ"כ רחוק הנה ההכרח הביאנו לשבור אוכל. ואחרי שדברו לו אחיו זה אז הכיר אותם בשלמות מצד קולם ודבורם והוא אמרו עוד ויכר יוסף את אחיו כי אז נשלמה לו ההכרה כלל לא במראה פניו ולא בקולו ודבורו. והתתנכרות ודבור הקשות שעשה יוסף לאחיו נראה לי בענינו שתי כוונות. הא' כי יוסף היה חכם וסר מרע וידע כי למחיה שלחהו אלדים לפני אביו ואחיו כי מי"י היתה מסב' שימכרוהו אחיו להביא עליהם ועליו הטוב ההוא ולזה אחיו לא היו ראוי' לעונש על מכירתו ר"ל עונש מיתה כגונב איש ומכרו אבל עכ"פ היו ראוי לעונש מה מצד מחשבתם הרעה כי מי שחשב להרע לחבירו במעשה מה והועילו בו הנה עם היות שלא יענש כפי מחשבתו הרעה כיון שלא יצא לפועל כבר יענש על מה שכיון להרע לו כי מצדו כבר נעשה הרע המכוון אצלו. ואם לא יצא לפועל לא בצדקו ויושר לבבו היה ומזה הצד היו אחי יוסף ראוים לעונש כפי מחשבתם לא כפי מה שנמשך ממנה ולזה התנהג יוסף עמהם מדה כנגד מדה. כי לא הרע עמהם בפועל אבל בצער מחשבתם כשם שהם לא עשו לו רע אבל צערו אותו בחשבם להרע לו ואלדים חשבה לטובה. והנה אחי יוסף חטאו נגדו במה שחשדוהו לרכיל ומביא את דבתם רעה אל אביהם ולזה שנאוהו ולא יכלו דברו לשלום בחשבם שהיה מדבר אליהם לשלום כדי לרגל עניניהם. ואם שהשליכו אותו אל הבור שהיה שם אסור ולא יוכל לצאת וללכת אנה ואנה ואם במה שנתנוהו לעבד למדינים ההולכים מצרים. ולכן הספיק השם בידו שהענישם בדומה לדברים ההם בעצמם כי הוא העליל עליה' שהיו מרגלים תחת מה שאמרו כנגדו שהיה רכיל ומוציא דבה וג"כ באסרו את שמעון לעיניהם תחת מה שהשליכוהו אל הבור ואם בלקחו מהם לעבד האח שעיני כלם תלוים היו בבנימן וזו הוא הכוונה הא'. והכוונה השנית היא שיוסף ראה עצמו נבוך ומסופק מאד במה שיעשה עם אחיו. וחשב בזה הענין א' מג' כוונות הא' שלא יגלה עצמו אליהם ויתנהג עמהם כמו שהם התנהגו עמו ר"ל באכזריו' חמה ושטף אף לנקום נקמתו מהם אבל הדרך הזה לא ישר בעיניו מפחדו מהעוברים ושבים שעתה לצורך השבר יבאו רבים אצלו מארץ כנען. ואולי יכירוהו וגם אחיו עצמם אולי בהתבוננ' בו יכירו אותו ויהיה לו חרפה בין העומדים בהיות הדב' נודע מפי אחרי' לא מפיו. ועוד כי איככ' יוכל לדעת את צער אביו ולא ישתדל להסיר שקו מעליו בהיות לאל ידו גם כי היה ירא אלדים ואיך ירע לאחיו. והדרך הב' הוא אם יגלה עצמו אליה' וייטיב עמהם בשבתם בארץ כנען ולא יביאם לארץ מצרי' וגם זה הדרך לא היה ישר לפי שיהיה נכון להלשין עליו כל איש רע ובליעל לאמר שהיה מארץ כנען והיו לו שם אב ואחים ושהיה שולח שם ממון המלך ושברו. והיה כי תקראנה מלחמה בין מצרים וכנען יהיה יוסף בסכנה עצומה פן יאמרו שהוא מגלה את אזן קרוביו שם ומסייעם כנגד המצריים ולזה לא ישר בעיניו גם הדרך הזה ולזה חשב דרך שלישי והוא להביא אביו ואחיו וכל ביתם למצרים ולכלכלם שמה אבל נסתפק לו בזה אולי יקנאו בו אחיו פעם שנית ויחשבו להרגו כאשר עשו בראשונה או יתעוללו זה לזה כאשר שונאים אלו לאלו וכדי בזיון וקצף אליו לראות אותם בקלקולם לנגד עיניו ואולי שלא ינהגו בו הכבוד כראוי למעלתו. ומפני הספקות אשר ראה בדרך הזה ראה להביאם בנסיון לדעת אם בכ"ב שנה שלא ראה אותם שנו את תכונותיה' ואם נתחרטו ממה שעשו כנגדו ובאיזו תכונה קיימת היו ולכן הבחינם באמור אליה' מרגלים אתם עד אשר ראה שעשו תשובה שלימה כמו שאמרו אבל אשמים אנחנו וגומר. הנה שתי הכוונות האלו כיון יוסף בהתנכרו לאחיו ובדבר אתם קשות ובהביאו אותם בצער ההוא והותרו בזה השאלה הד' והה'. והנה אמר ויזכור יוסף את החלומות אשר חלם להם להגיד כאשר ראה יוסף את אחיו משתחוים לו זכר את החלומות שחלם מהאלומות שהיו משתחוים לאלומתו ושי"א כוכבים משתחוים לו וראה אותם מתקיימים. גם זכר את החלומות וכאשר ראה שהראשון נתקיים בהם רצה לדעת אם היה עדין אביו ובנימן אחיו חיים כדי שהשני יתקיים גם כן ולזה בא אליהם באותה עלילה כדי שמתוך דבריהם ידע מאביו ומאחיו אם הם חיים אם לא וזה כלו לדעת אם החלום השני היה אפשר ג"כ שיתקיים ושיבא אביו ואחיו כלם למצרי' כי בזה היה מאד מסופק יוסף. ואמר את החלומות אשר חלם להם. לפי שהיה ענין החלומות ההם וצרכם לא להודיע הדב' ליוסף אלא להודיע לאחיו שלא ישנאוהו כי הוא עתיד למשול עליהם והם ישתחוו לו ולכן היה מספ' להם את חלומותיו כדי שיתנו לבם אליהם כי חלומו' נבואיים היו וזה טעם אשר חלם להם להסירם מטעות' להודיעם האמת ולפי שהם לא חששו להם אבל הוסיפו עוד שנא אותו עד שבעבור' מכרוהו לעבד לכן גם זכר את החלומות אשר חלם כדי להודיע' האמת ולא קבלוהו כדי להעניש' עליו ולכן העליל עליה' ר"ל אני יודע כי אומנותיכם להיות מרגלים כי כמו שהם חשדוהו ברכיל ומרגל דברי' כך חשד הוא אותם בדומה לאלו והותרה בזה השאלות הו' והז'. ואמרו מרגלי' אתם כי את ערו' הארץ באתם לראות אינו כפל לשון אבל ענינו שהם היו רגילין להיו' מרגלים כי היו בקיאים ונהוגים באומנות ההוא וגם עתה בזאת הפעם בפרט את ערות הארץ באתם לראות. והיו אם כן אומנים במלאכה ההיא וגם באותה שעה היה מעשה אומנותם בידם כי מרגלים הוא תואר מורה על הקנין. והם השיבו ראשונה על העלילה האחרונה כי היא היתה יותר עקרית באשר הוא שם כי גם שיהיה אומנותם מרגלים כמו שאמר הנה אם אותה שעה לא באו בזה אינם חייבים בעונש כלל וזהו אמרם לא אדוני ועבדיך באו לשבור אוכל ר"ל אין הדבר אדוני כמו שעתה אומר שערות הארץ באנו לראות כי הנה עבדיך באו לשבור אוכל והחמורי' והאמתחות וכל כלי משאינו יעידו עלינו. ואמנם למה שאמרת שהיה מאומנותנו להיות מרגלים אין הדבר כן כי כלנו בני איש אחד נחנו ולכן כל א' יוכל להעיד על כלם שכני' ר"ל אנשי אמת וכבוד אנחנו לא היינו עבדיך מעולם מרגלים ולא נמצא אומנות נבזה מסוכן כזה באנשי משפחתנו ואפשר עוד לפרש שעשו בזה המאמר ב' טענות להתנצלותם הא' באמרם כלנו בני איש אחד נחנו ואיך יעלה על הדעת שנבא כלנו להכנס בסכנה עצומה ברגול הארץ ומי האיש אשר ישלח לבניו כלם בדבר סכנה והלא אין אדם מוליך את בניו כלם לסעודה מפני מראית העין כל שכן שישלח כלם בסכנה אשר כפשע בינם ובין המות. והב' כי האומנות הזה לא ימצא כי אם באנשים רקים ופוחזים. אשר בהתהלכם ברחובות העיר וסביבותיה לא ישימו להם לב. אבל אנחנו אין ענינינו כן כי כנים אנחנו ואנשים חשובים ומזה תדע שלא היו עבדיך מרגלי' מעולם. ויוסף השיבם לא כי ערות הארץ באתם לראות. ר"ל איני חושש עתה אם הייתם מרגלים פעמים אחרים אם לא כי דיה לצרה לשעתה אבל אומ' שהפע' הזאת לבי אומר אלי שלא נזדמנתם כלכם יחד רק לראות אח ערות הארץ ובמה שאמר לא כי את ערות הארץ יש לפרש מלת לא ור"ל אין הדבור כמו שאמרתם שהייתם כלכם בני איש אחד ושבאתם בלבד לשבר אוכל כי רחוק הוא שיהיו לאדם עשרה בנים כלם אנשים והכזב הזה אשר אמרתם מורה כי את ערות הארץ באתם לראות וכדי לכסות תכלית ביאתכם באתם פה לשבור מעט אוכל הזה להיות זה לכם כסות עינים. ואז הוסיפו להתחזק עוד בטענתם ולומר אל יפלא אדוני מהיותנו כלנו בני איש אחד כי באמת תדע ששנים עשר עבדיך אנחנו שהם יותר מעשר' בני איש אחד בארץ כנען לא בני אם אחת אבל בני אב אחד שהוליד בנשים מתחלפות ונשאר האחד ממנו והוא היותר קטן עם אבינו כי אין בו כח עדין לצאת ולבא בדרכים הוא צריך שמה אצל אביו לשמשו כי הוא היותר צריך אליו והאחד איננו במציאות ואמרו כל זה לאמת דבריהם כי זה דרך המדברים כשישימו ספק בדבריה' יזכרו הפרטים כדי להוכיח כי האמת אתם ולא ימצא בפיהם לשון תרמית והכלל שהם היו כלם בני איש אחד ואיך יכניסם אביהם בסכנת הרגול והנה יוסף השיבם הוא אשר דברתי אליכם לאמר מרגלים כאומר לפי שעד עתה לא היה יודע היותם כלם אחים לא היה קשה אצלו שיבואו כלם לשבור אוכל כל א' לעצמו אבל עתה שאמרו לו שהיו י"א ושבאו עשרה מהם לשבר אוכל התברר לו שכזב ידברו כי איך מבית א' שהיו וי"א אחים לא יבואו שנים מהם או שלשה לכלם ויצטרכו לבא העשרה זה מורה באמת להיותם נתפשים בפחזותם היו ממציאים אותם הממציאות. גם אמרם שהאחד איננו מור' שהלך ג"כ לרגל ולא שב עוד לביתו ולכן מתוך דבריהם אמת מה שחשב עליהם ראשונה שהיו מרגלי' וכן היה ענין האח האחר שאיננו ולכן היו באים מבית אחד אשר בו י"א אחים הי' מהם כי א"א לומר כי בעבור האכל באו וזה אמרו הוא אשר דברתי אליכם לאמר מרגלים אתם ועם מה שפירשתי בפסוקים האלו הותרו השאלות הח' והט' והי' וה"יא:
Genesis._.42.15.1
בזאת תבחנו וגו' עד ויצו יוסף וימלאו את כליהם בר. הנראה מפשט הכתוב שאמר להם יוסף בזאת תבחנו כאומר יבא אחיכם הקטן ההוא שאמרת' ובו אדע אם כלכם בני איש אחד ומה מעשיכם ועל מה באתם פה כי להיותו נער קטון אחקור ואדרוש אותו היטב וראוי להאמין בו כמשיח לפי תומו כי לא ידע להכין שקרים כמוכם. ומפני זה כאשר ראה את בנימן שהיה אדם גדול ולא ילד אמר יוסף אליהם הזה אחיכם הקטון אשר אמרתם אלהים יחנך בני. כי גם אתה תוכל לזייף דברים כאחד מאחיך. גם אפשר שלא אמר בזאת תבחנו על ביא' בנימין כי לא היה בזה בחינה כלל והיה לו לומר בזה תבחנו. אבל פירושו כאומר באמת מרגלים אתם ותמיד הייתם רגילים באומנות הזה ולפי שלא באתם בשום פעם מהפעמים לידי בחינה ונסיון חשבתם שכן יהיה תמיד ולא יהיה כן כי בזאת תבחנו ר"ל בזאת הפעם תבחנו ואני אחקור ואדרוש בעניניכם כי חי פרעה כי מרגלים אתם ולא תצאו מזה כי אם בבא אחיכם הקטון. ולא אשלח אני בעדו וגם לא ילך אחד מכם להביאו פן יסיתהו לדבר דברי כזבים אבל שלחו מכם ומצדכם איש אחד שיקח את אחיכם ההוא ואתם האסרו ר"ל שימו עצמכם במאסר ויבחנו דבריכם כשאחקור ואדרוש עליכם ועל מעשיכם האמת אתכם ר"ל במה שאמרתם שכלכ' בני איש אחד בארץ כנען ושכנים אתם אנשי אמת ונכבדים ואם לא ר"ל אם לא נמצא הדבר כמו שאמרתם חי פרעה כי מרגלים אתם שאין ספק אם כזבתם בדבריכם שהלא דבר הוא מה שנחשדתם בו מהיותכם מרגלים. וכפי הפי' הזה אין ענין שלחו מכם אחד שילך א' מהם להביא את בנימין שאם היה כן היה ראוי שיאמר שלחו אחד מכם. ועוד שלמה יפטור אחד מהם ואולי שהוא יהיה חייב מיתה אלא שפירושו שלחו מכם מצדכם איש אחד שילך לארצכם ויקח את אחיכם ולזה לא אמר ויקח את אחיו לפי שהלוקח לא יהיה אחיו ומזה תבין שלא נשבע יוסף חי פרעה לשקר כי הוא נשבע ב' פעמים האחד באמרו בזאת תבחנו חי פרעה אם תצאו מזה כי אם בבא אחיכם הקטן הנה ואתה תראה שלא אמר אם תצאו מזה עד בא אחיכם הנה. אלא כי אם בבא ר"ל חי פרעה אם תצאו מזה כ"א כשתודו ותסכימו להביא אחיכם הקטון הנה גם שעל כלם אמר אם תצאו מזה כלומר שלא יצאו כלם עד בא אחיהם וכן היה שנשאר שמעון עד בואו. והשבועה השנית היא אמרו חי פרעה כי מרגלים אתם שפירושו ויאמנו דבריכם שאמרתם שכלכם בני איש אחד ושכנים אתם ואם לא שאין הדבר כן חי פרעה כי מרגלים אתם אבל ודאי יאמנו א"כ אינם מרגלים והותרה השאלה הי"ב. ובמדרש אמרו בשעה שהיה מבקש לישבע על שקר היה אומר חי פרעה והוא דרך דרש וכי על דרך האמ' אין ראוי ליחס פחיתות כזה ליוסף גדול השלמו' בכל מה שיאמר שלמות בהיות פרעה כלבו ואהבו. והנה אחי יוסף לא ענו אותו דבר כי נבהלו מפניו ויוסף צוה לשים אותם במשמר שלשת ימים אולי מנהגם במצרים כמו שהוא היום בארצות מספרד לאסור החשודים אף שלא יתברר חטאם שלשה ימים כי בהם יצא הקול ויבואו עדים אם לזכות ואם לחובה ואחר עבור אותם שלשה ימים וחקירת הענין יפטרום או יחייבום ולכן יוסף לא המתין השלשה ימים אבל ביום השלישי מבלי שהם יאמרו דבר מענין משפטם אמר להם יוסף שהאלדים אני ירא איני רוצה שתמותו כאן אבל איעצכם עצה ותחיו ולא תמותו והיא שמדעתכם ורצונכם אם כנים אתם אחד מאחיכם פה יאסר בבית משמרכם ר"ל ישאר פה בבית הזה אשר אתם נשמרי' בה אבל יאסר כי אתם לא הייתם נאסרים יען היה רחוק שתברחו כלכם אמנם איש אחד בנקלה יוכל לברוח ולכן יאסר שם ואתם לא תתעכבו פה אבל תכף לכו הביאו שבר רעבון בתיכם ובלי עכוב הביאו אלי את אחיכם הקטן ויאמנו דבריכם ר"ל לא אחוש עוד לחקירה ודרישה אחרת כי אני אתן אמנה לדבריכם שאמרתם שאינכם מרגלים ולא תמותו כי עתה אולי אם הייתי חוקר בדבר הזה ודורש אותו הייתם חייבים מיתה כי בקלות ילכוד האדם המפחיד את האסור באמרי פיו ויתחייב מיתה והנה התנה לומר אם כנים אתם לומ' שהם אם אינם אמתיי' כדבריהם יגידו לו והוא ירחם עליהם ולא יכנסו בסכנת הנסיון אולי אחיהם הקטון יכחיש דבריהם כי לא ידע לקיים הכזב. ואמר ויעשו כן להגיד שנתרצו בזה. ואמרו שכן יעשו להביאו כי הם לא דברו עולה. והנה השתדל יוסף כל ההשתדלות הזה שיביאו את בנימין לסבות. האחת לראותו כי הוא היה אחיו בן אמו ונפשו קשור' בנפשו והיה חשש בלבו אם המיתוהו אחיו או מכרוהו כאשר עשו לו ולכן צוה לראותו. והב' כדי להעליל עליו עלילת הגביע ולראות אם אחיו ישתדלו להצילו באהבה כאחים או אם יעזבוהו בשנאתם אותו להיותו בן אשה אחרת. והסבה השלישית היא שרצה יוסף בביאת בנימין כדי שיקחהו לעיניהם לעבד ובזה יתקיי' ענשם מד' במד' כמו שיתבא' בענין הגביע ובין כך ובין כך ישאר אסו' אחד מהם על עלילה הזאת הכוזבת כמו שהם שמו אותו בבור ומכרוהו על העלילה הכוזב' שהיה מרגל ומלשין לאביו כי היו כל מעשיו של יוסף להענישם על חטאם כפי הראוי מדה כנגה מדה לטוב להם לכפר על חטאתם לא להנקם מהם כי גם הוא הצטער אחר כך בצערם ובכה. ובפרט כששמע דברי תשובתם ובפרט באמרם אבל אשמים אנחנו וגו' כמו שהם אחרי שמכרוהו נתחרטו ונצטערו בצערו ובזה השוה ענינם לענינו. ואמנם מאמרם אבל אשמים אנחנו נראה לי לפרשו בא' מג' פני'. האחד כששמעו דברי יוסף ואתם לכו הביאו שבר רעבון בתיכם האמינו שבודאי היה ירא אלדים להיותו מרחם על נשותיהם ובניהם שלא היה לא עמהם קורבה וגם להיותו מרחם עליהם בהיותם מארץ אחרת כי לא ירחם האדם על מי שלא ראהו אלא על מי שיראה בעיניו צערו וגם להיותה עושה עמהם חסד ורחמים מבלי דרישתם ולא בקשתם ממני ולכן נתנו אל לבם להאשים את עצמם שלא רחמו הם על אחיהם כמו שזה היה מרחם על הזרים ולא רחמו הם עליו בראותם צרת נפשו לעיניהם כמו שזה מרח' על מה שאינו רואה ולא רחמו הם עליו בהתחננו אליהם כמו שזה עתה היה מרחם על מי שלא היה מבקש ממנו דבר. ושלשת הבחינות האלו כוונו הם באמר' אבל אשמים אנחנו על אחינו והיא הראשונה. אשר ראינו צרת נפשו והיא השנית בהתחננו אלינו ולא שמענו ולכן באה אלינו הצרה הזאת לאכזריותנו והצדיקו עליהם את הדין. וזהו הפן האחד מהפירוש. והב' שהם בתחלה כשראו העול המפורסם שהיה יוסף עושה עליהם חשבו שברשעתו וסכלותו היה עושה כן אמנם כאשר שמעו את דברי אמרו את האלדים אני ירא וצדקת עצתו וטוב דבריו פשפשו במעשיה' מה זאת עשה אלדים לנו והיו מהם אומרי' שהוא דרך מקרה ומעניני בני אדם ולכן אמרו איש אל אחיו אבל אשמים אנחנו ר"ל לא המקרה נגע בנו אבל הוא עונש על צד ההשגחה להיותינו אשמים על אחינו יוסף כי כמו שאז אנחנו בידינו מכרנו אותו ונתננוהו לאויבים ככה מפני אותו חטא באה עלינו הצרה הזאת שנצטרך לתת בבחירתנו א' ממנו ולשומו במאסר ביד אויב כי זה האכזריו' שנעשה עתה דומה לאכזריות אשר עשינו ולפי שהמעשה ההוא לא היה כמעשה אנשי' חכמים ונבונים אלא כמעשה השכורים השוגגים עצמם במה שיעשו ולכן קראו עצמם אשמים מלשון אשם ושוגג הנעשה בבלי דעת. והפן השלישי מהפי' הוא שהם היו מתמיהים זה עם זה איך לקבל העלבון הזה על דבר שלא היה בעולם מהיותנו מרגלים לכן ענו אלו לאלו אין הצרה הזאת על ענין המרגלים אבל הוא על ענין אחר והוא שהיינו אשמים על אחינו וכאנשי' נעדרי השכל ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו ולא שמענו על כן באה אלינו הצרה הזאת שזה המושל איננו שומע בקולנו עם היותו ירא אלדים. ולפי שהם היו קוראים את עצמם אשמים ושוגגים במכירת יוסף לכן ענה ראובן על דבריהם ואמר למה תקראו עצמכם אשמים ושוגגים כי מזידים היותם הלא אמרתי אליכם אל תחטאו בילד ר"ל מלבד האחוה עוד מאשר הוא ילד במעשיו ודבריו התרתי בכם שלא תחטאו בו ולא אביתם. ולכן לא לבד יבקש האלדים מכם עון האחוה אבל גם דמו ששפכתם במכירתו הנה הוא היום הזה נדרש ר"ל גם דמו מצד שהוא בעצמו לא מצד שהוא את הוא נדרש. או יהיה פירושו שחטאו במה שראו צרתו וצערו בהתחננו אליהם ולא שמעו ושמלבד הצער שצערוהו בידיהם גם כמו שיתכן שהמיתוהו שם הנה נדרש הדם מלבד הצער וענין נדרש הוא כי אינו עדין פרוע ולכן הוא נדרש מהמשפט האלדי להפרע. ואין ספק כמו שכתב הרמב"ן שכל הדברים האלה דבר אליהם ראובן בעת המעשה וקצרה התורה במה שאין בו צורך. ואמנם אמרו והם לא ידעו כי שומע יוסף כי המליץ בינותם אפשר לומר שעם היות שבא המליץ עם יוסף לדבר אתם הנה אחרי שדבר אליהם הלך לשם ולכן בהיותם מדברים בינם לבין עצמם לא ידעו כי שומע יוסף לפי שתמיד היה רגיל להיות המליץ בינותם ולכן לא נתנו אל לבם שהיה הוא שומע ר"ל מבין דבריהם. וי"מ שכאשר כלה יוסף לדבר אל אחיו באמצעות המליץ קם המליץ מאצלו ויקרב אליהם לדבר על לבם מלבו דברים טובים דברים נחומים על צערם והם היו ביניהם נושאי' ונותני' בענינם וכאשר דברו כדברים האלה לא ידעו כי שומע יוסף לפי שהמליץ לא היה אז עמו להליצו כי הוא היה בתוכם מדבר עמהם ולא היה בין יוסף ובינם כפעם בפעם וכאשר ראה יוסף תשובתם ואיך היו מתחרטי' ממה שעשו כנגדו חזר פניו מהם ויבך מלשון ויסב חזקיהו פניו אל הקיר וישב אליהם וידבר אליהם ר"ל דברי חן ותחנוני'. ובעבור שראה אותם מצטערים איך יתנו בידיהם אחד מהם להאסר ואולי לא יסכימו מי מהם יהיה לכן הוא עצמו לקחו מאתם לסלק אות' מהמחלוק' והאכזריות שיעשו בתתו אותו בידו והנה אסרו לעיניהם שיראו אותו בעיניהם ולא יוכלו להושיעו כי כן עשו הם כאשר ראו המדיני' אסרו את יוסף לעיניהם ולא חמלו עליו. והנה לקח את שמעון כי הוא היה גדול החוטאים כי ראובן אמר אל תחטאו בילד גם שמעון היה אשר אמר לכו ונהרגהו כמו שביארתי שם ואין ספק שמדבריה' בזה ששמע יוסף ידע שראובן לא חטא במכירתו. הנה התבאר למה רצה יוסף שישאר שמעון במאסר ולאסרו לעיניהם שהיה הכל להענישם על חטאם ולא תהיה להם זאת לפוקה ומאת י"י היה לתת לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו והותרו במה שפירשתי השאלות הי"ג והי"ד והט"ו:
Genesis._.42.25.1
ויצו יוסף וימלאו את כליהם וכו' עד ויקחו האנשים את המנחה. בעבור שהיתה כוונת יוסף לצערם לא להרע להם כמו שאמרתי ולהראות זה להם באחרונה כשהתודע אליהם רצה שיתנו להם צדה לדרך ועוד וימלאו את כליהם בר להוליך לבתיה' ומפני שלא יתעכבו שמה מלחזור לחוסר הכסף הצריך להביא לקחת בר אחר צוה גם כן להשיב כספיהם איש אל שקו אבל לא הודיע להם זה כדי שיחיו בצער ובפחד ממנו וכל זה כמו שאמרתי מדה כנגד מדה כי כמו שהם חשבו להרע לו הטיבו לו ואח"כ לא חטא רק במחשבה כן יענשו לא בפעל כ"א במחשבת' והנה הלכו האנשים עם שברם ויפתח האחד את שקו במלון לתת מספא לחמורו וירא את כספו שהיה בפי אמתחתו וחרדו מאד כלם ואמרו מה זאת עשה אלדים לנו ר"ל מה זאת שעש' אלדים לנו האם הוא טוב שבדרך שכחה שכח האיש ולא לקח את הכסף או אם רע שעזבו להתעולל עלינו ולפי שלא ידעו אם היה המקרה הזה להם טוב או רע אמרו מה זאת עשה אלדים לנו ואין ספק ששאר אחיהם יפתחו שקיהם לראות אם היה שם כספיהם אלא שהאיש שעל בית יוסף בשומו הכסף באחד מהם במקרה שמו קרוב לפי השק ולכן מצאו כשפתח כי היה בפי אמתחתו ובאחרי' העמיק לשים את הכסף יותר למט' בתוך החטה ולכן לא מצאו כלם את כספ' במלון בפי אמתחתיהם אמנם בביתם כאשר היו מריקים שקיהם נמצא הכסף כלו לכל איש צרור כספו בשקו. ואין להפלא מאשר הכתוב יאמר פעם שקיהם ופעם יאמר אמתחותיהם כי שקים הוא שם להם לעצמם ואמתחת הוא שם להם מפאת הבר אשר ישאו בהם והכל דבר אחד. וי"מ השקים הגדולים אשר בהם יביאו את השבר ואמתחות הם השקים הקטנים שמכניסים בהם החמרים החבלי' והיתרי' וכל כלי עבודת משאם וגם משמרי' בהם את כספם וממונם ומכניסים אותם לתוך השק הגדול ליותר שמירה ומפני זה יאמר פעם הכתוב שהיה הכסף באמתחות שהוא המקום המיוחד ופעם שהיה בשק שהוא המקום הכולל אליו. ובני יעקב ספרו אל אביהם שדבר האיש אתם קשות ויתן אותם כמרגלים את הארץ אבל הקלו בספור הענין כי לא הגידו לו ששם אותם במשמר שלשת ימים ולא שאסר את שמעון לעיניהם אבל אמרו במקומו אחיכם הניחו אתי. וכל זה להקל בעיניו הענין כדי שלא יתקשה בשלוח את בנימן עמהם ולכן לא חשב הזקן לדבר אבל כאשר הריקו שקיהם ומצא כל אחד מהם כספו אז האב והבני' פחד קראם ורעדה בחשבם שכמו שאדני הארץ התעולל עליהם עלילות ברשע באמרו מרגלים אתם ובשימת הכסף באמתחותיהם ככה יתעולל על בנימן בהלכו שם ולכן נתרעם נגד בניו בכלל באמרו אותי שכלתם יוסף איננו ושמעון איננו ואת בנימן תקחו עלי היו כלנה כלומר למה לא יקרו כמקרים האלה לכם ועל בניכם כי אם לי ועל בני כי עלי היו כלנה הצרו'. והנה ראובן השיבו אל תירא אבי מאדון הארץ כי באמת ירא אלדים הוא ולא יעשה רעה כלל לבנימן ואם לא יהיה כן את שני בני תמית אם לא אביאנו אליך לכן תנה אותו על ידי ואין ספק שטענה של שטות הית' של ראובן לומר את שני בני תמות כי איך יתכן שיעקב ימית את שני בניו אשר גדל על ברכיו אבל אמר כל זה כמתחזק על הבטחתו. ויעקב לא רצה להתוכח עם ראובן לומר יעשה האיש או לא יעשה ולכן הניח ונטש יראת אדוני הארץ ודאג לסכנת הדרך ואמר לא ירד בני עמכם כי אחיו מת והוא לבדו נשאר מבני אמו והם רעי המזל ויודע אני שיקראנו אסון בדרך ואין תוכלו להצילו מהמו' הפתאומי' ותהיו אתם מורידים את שיבתי ביגון שאולה ומה תרויחו בזה. ואין ספק שהיה זה ממנו תואנה כדי שלא ילך הנער כי הוא לא ירא מן הדרך אלא מהאיש אדוני הארץ. אמנם כשהכביד הרעב וכלו לאכול את הלחם אמר להם אביהם שובו שברו לנו מעט אוכל ר"ל שישיבו למצרים וישברו מעט אוכל ליעקב מלבד מה שישברו כל אחד לעצמו אז אמר לו יהודה העד העיד בנו האיש ר"ל אדוני הארץ לא תראו פני בלתי אחיכם אתכם לכן אם ישך משלח את בנימן אחינו אתנו נרד' ונשברה לך ולביתך אוכל וזולת זה לא נרד. והנה יעקב ראה שטענת י"ב עבדיך אחים אנחנו לא היתה הכרחית ולא צריכה להתנצלותם כי מה ענין זה לעלילת המרגלים וחשב מפני זה שהם כאנשים דברנים אמרו לו מה שלא היה שואל מאתם וזהו אמרו למה הרעותם לי להגיד לאיש העוד לכם אח כי חשב שאת נפש הילד היו מבקש בשאלו אותו והם לא ידעו להתנצל מקושית דבריו כ"א בשנותם את טעמ' מאמתת הדבר וזהו אמרו שאול שאל האיש לנו ולמולדתנו לאמר העוד אביכם חי היש לכם אח ר"ל לא אמרנו לו שיהיה לנו אח לענין המרגלים אבל קודם לכן מפני שהוא שאל לנו עליך ועל אחינו הגדנו לו על פי הדברים האלה הידוע נדע כי יאמר הורידוהו אלי כלומר האם יעלה על הלב של ענין העלילה יאמר הורידוהו אלי ואין אדם נתפש על מה שלא עלה על לבו ואולי שכוונו למה שהוכרחו לומר ולהשיב על שאלותיו. ואז אמר יהודה אל ישראל אביו. שלח' הנער אתי וגו'. אבי אבי בריא ושמא בריא עדיף הנה אנחנו אם נשב פה ולא נלך בודאי נמות כלנו ברעב אתה והנער וכל אנשי ביתינו. ואם ילך הנער עמנו אין האסון בריא וידוע כמו שהוא אם לא נלך ולכן מוטב הוא שילך משלא ילך וז"ש שלחה הנער אתי ונקומ' ונלכה ונחיה ולא נמו' גם אנחנו גם אתה גם טפינו כלומר אבל אם לא ילך עמנו אם ישבנו פה ומתנו. ואיש מומת אתה שולח עמי הנה א"כ בשבתו כאן בריא שימות ואם ילך שמא לא ימו'. ואין אני נותן בני בערבון כדברי ראובן אחי אבל אנכי אערבנו ומידי תבקשנו אם לא הביאותיו אליך וחטאתי לך כל הימים ר"ל יהיה פשעי וחטאתי קיי' תמיד מבלי כפר' כל הימי'. כי לולי התמהמהנו בסבתך כבר היינו שבי' זה פעמי' בשלום ובמישור אין שטן ואין פגע רע. והנה יעקב קבל דברי יהודה ולא קבל דברי ראובן שהיתה טענה הכרחית טענת יהודה מפני סכנת הרעב. אבל התקין עצמו לדורון ולתפלה כמנהגו וצוה אותם שיוליכו מנחה לאיש ההוא וכסף משנה יקחו בידם רוצה לומר הכסף הראשון שאולי בא בשגגה ועתה ידרוש אותו מכם וכסף שני לשבור עתה את האוכל ויוליכו עמהם בנימן כמצות האיש והתפלל אל האלדים באמרו ואל שדי יתן לכם רחמים לפני האיש והורה הזקן בתפלתו שהוא לא יתפעל רק על הרע המגיע אליהם בהיות אחיהם הולכים ומתמעטים כי בבחינתו כבר אין לו נחמה כלל וזהו ואל שדי יתן לכם רחמים רוצה לומר היכול על הכל המספיק לכל דבר יעשה עמכם חסד שיחן לכם רחמים לפני האיש שהוא ירחם עליכם כי איש הוא ויתפעל מצרתכם ולא אמר כי הוא יתברך ירחמם כי חשב אולי לא היו ראוים אליו ולא אמר ג"כ יתן לי רחמים כי איך ירחם האיש השליט עליו והוא אינו רואה אותו אבל אמר יתן לכם רחמים לפני האיש שימצאו בו חסד ורחמים באופן שישלח עמהם אחיה' שהוא שמעון ואת בנימן. ואמרו ואני כאשר שכולתי שכלתי ענינו כל זה אתפלל בבחינתכם ולטובתכם כי בבחינתי איני רוצה להתפלל לפי שאני כאשר שכולתי רוצה לומר מיוסף שכלתי מכלכם. וזה טעם ואני כי לא אמר וכאשר שכולתי שכלתי כמו שאמרה אסתר וכאשר אבדתי אבדתי. אבל בא כנגד מ"ש יתן לכם רחמים וישלח אתכם:
Genesis._.43.15.1
ויקחו האנשים את המנחה וגו' עד סוף הסדר ויש בספור הזה גם כן שאלות:
Genesis._.43.15.2
השאלה הא' בברכת יוסף לבנימן אלדי' יחנך בני כי מה טעם בברכ' הזאת והוא היה בן ל"א שנה וכבר היו לו עשרה בנים ומעט מהשנים היו ליוסף עליו בכמו חמש או שש שנים ולמה קראו ג"כ אחיכם הקטון וגו' וברכו אלדים יחנך והיה לו לומר שלום אתך:
Genesis._.43.15.3
השאלה הב' מה טעם ותועלת בספור וישימו לו לבדו ולהם לבדם ולמצרי' וגו' כי לגבי ענין אחיו לא היה צריך להודיע מנהגם וגם מאין היתה הטענה ההיא באמרו תועבה היא למצרים:
Genesis._.43.15.4
השאלה הג' אחרי שכבר העניש יוסף את אחיו ובצערו אותם לקח נקמתו מהם ושהביאו לפניו את בנימין שהיה חפץ לראותו ושנתקיי' חלו' י"א כוכבים משתחוים לי ומלא תאותו בשלמות ואחיו אכלו עמו והשלים עמהם למה זה עוד הביאם בנסיון אחר מהגביע כל שכן לבנימן שלא הרע עמו והיה אחיו בן אמו:
Genesis._.43.15.5
השאלה הד' למה צוה יוסף לשים כסף איש בפי אמתחתו ואת גביע הכסף באמתחת בנימן כי הנה הגבי' היה צריך לענין התחבולה אבל הכסף לא היה צורך בו כי עוד מעט היו עתידין לחזור ולהתודע אליהם ואז יתן להם כסף וזהב כרצונו אבל עתה אין ספק שהיה שימת הכסף מזייף ומשקר תחבולת הגביע כי יהיה מקום לאחיו לומר אם בנימן לקח את הגביע בגניבה. הכסף מי שמו בפי אמתחתו סמוך ויחד עם הגביע אלא שהכל היה תחבולה. והרמב"ן כתב שהושם הכסף לעיניהם ושאמר אליהם שהאדון היה עושה עמהם חסד על עמלם אבל זה לא נזכר בכתוב אבל בהפך שאומר ואת גביעי הכסף תשים בפי אמתחת הקטן ואת כסף שברו מורה שהגביע והכסף הושמו כאחד ושניהם בסתר:
Genesis._.43.15.6
השאלה הה' באמרו קום רדוף אחרי האנשים והשגתם ואמרת אליהם וגו' והיא כי מה ענין והשגתם הלא ידענו שאם לא ישיגם לא יאמר אליהם דבר ומה בא להודיענו אם כן השגתם:
Genesis._.43.15.7
השאלה הו' באמרו והוא נחש ינחש בו וכן אמר יוסף הלא ידעתם כי נחש ינחש איש אשר כמוני ומהו הניחוש הזה. ורז"ל אמרו שהיה מנחש בגביע מכה בו ואומר והוא הבכור וזהו השני לו והם היו חושבים שהיה מגיע לו בדרך נחוש. אבל כפי הפשט יקשה מאד על הדעת הזה הלא ידעת' כי נחש ינחש איש אשר כמוני כי למה ינחש ואין הניחוש מעל' לשרים ולא אמר שינחש בגביע גם כי אין זה פעל הניחוש כי אם הקסם לפי שענין הניחוש הוא כפי דבריהם ז"ל פתו נפלה מפיו צבי הפסיקו בדרך ודומיהם שלוקח האדם לסימן שלא יצלח בדרך ההוא והם אמרו אע"פ שאין נחש יש סימן והראב"ע פירש נחש ינחש נסה אתכם בו אם אתם גנבי' ולזה העלים עינו מהגביע כאשר לקחתם אותו ואינו נכון. כי נחש אינו נסיון ועוד שהיה לו לומר נחש ינחש אתכם בו. וגם לפירושו יקשה הלא ידעת' כי נחש ינחש איש אשר כמוני. והפי' היותר מתישב הוא מ"ש בו הרא"בע בשם הר' יונה והוא נחש ינחש בו שישאל למנחשים עליו ובזה הדרך ידע שגנבתם אותו אבל עכ"פ יקשה גם לזה הפירוש אמרו הלא ידעת' כי נחש ינחש איש אשר כמוני. ועוד כי מנחש אינו יודע הנסתרו' כי הוא מלאכ' הקס' לא הניחוש כמו שאמרתי ואיך יגדל רוע המעשה מפני זה באמרו הרעותם אשר עשיתם:
Genesis._.43.15.8
השאלה הז' בדברי העבד גם עתה כדבריכם כן הוא וגומר כי הנה לא היתה גזרתו כדבריהם כי הם אמרו אשר ימצא אתו מעבדך ומת וגם אנחנו נהיה לאדוני לעבדים והעבד כשאמר כדבריכם כן הוא שזו מן הדין אמתלא היה ראוי שיאמר עליו אשר ימצא אתו הגביע יהיה לי עבד ואתם תהיו נקיים. כי זה לא היה כדבריהם. וכבר ראית דברי המפרשים וספיקותיהם בזה:
Genesis._.43.15.9
השאלה הח' למה אחרי שהעבד אמר ואתם תהיו נקיים חזר יהודה לומר הננו עבדים לאדוני גם אנחנו גם אשר נמצא הגביע בידו כי הנה במקום סכנה לא היה לו לעשות לפנים מן השורה עם מי שתקיף ממנו. ומה ענין אמרו גם אשר נמצא כי הוא היה העקר והיה לו לומר הננו עבדים לאדוני גם אנחנו עם אשר נמצא הגביע בידו או עם אשר גנב הגביע. והנני מפרש הפסוקים באופן יותרו השאלות האלו כלם:
Genesis._.43.15.10
ויקחו האנשים את המנחה וגו' עד ויגש אליו יהודה. ספ' הכתוב שבאו אחי יוסף עם בנימן למצרים ושצוה יוסף לאשר על ביתו שיביאם הביתה לאכול עמו בסעודת הצהרי' שהיא סעודת הבקר אבל להיותו שר ועוש' מלאכת המלך היה אוכל בצהרים לא בבקר ושהם כאשר ראו שהובאו בית יוסף יראו לנפשם בחשבם שעל דבר הכסף השב באמתחות' בתחלה היו נקראים לבא שמה להתעולל עליהם עלילות ברשע כאלו תאמר שהם גנבו אותו הכסף או שהלכו ולא פרעו בהונאה והנה אמרו לקחת אותנו לעבדים ואת חמורינו לא כדברי הרב המורה שהשוו עצמ' לחמורים אלא להגיד שחששו שאולי האיש או יוסף נתנו עיניהם לאמ' זאת הכת של בחורים עם חמוריהם יהיו טובים לנו לעבו' ולמשא כי דרך עבודת עם החמורי' היה ולכן יעלילו עליה' דבר הכסף ומפני זה ראה שטוב להודות לו ענין הכסף קודם שידבר בו כי יורה זה על הצדק' וכאשר ספרו לו ענין הכסף אשר מצאו אמרו כספינו במשקלו כלומר וזה פלא שנראה שזה עצמו היה הכסף שלנו לא נשתבש בכסף אחר. אבל שנו מפני השלום שלא אמר שאחד מהם בלבד מצא כספו בשקו במלון מפחדם שיאמר האיש למה לא שב הוא בלבד עם כספו משם לכן אמרו שכלם מצאו כספיהם שם ולא היה ראוי שישובו כלם מפני רעבון בתיהם ולכן הלכו לדרכם מדעתם שיביאו כשישובו לשבור אוכל והראיה לזה כי הביאו בידם כסף אחר ואמרו לא ידענו מי שם כספינו באמתחותינו להעיר שמא היה תחבולה. אבל האיש השיבם שלום לכם אל תיראו ר"ל לא קראתי אתכם להתגולל עליכם על זה אלא לשלום ולאכול עם האדון. אם כסף מצאתם הודו לי"י חסדו כי נראה שבדרך נס נתנו לכם כי אני לא ידעתי מזה דבר לפי שכספכם בא אלי. ולפי שהם היו רוצים לראות את שמעון אחיהם שלא ראוהו זה ימים והוא היה במאסר כמו שנזכר למעלה חשב האיש שמא יפחדו בהכניסם אותם לבית המאסר לראות את שמעון מחשש שמא ישארו שם ולזה כדי להסיר ספק מלבותם הוציא אליהם את שמעון ר"ל מהמאסר חוצה. וזה טעם סמיכות הוצאת שמעון באמרו שלום לכם אל תיראו ולזה זכר שדברו אליו פתח הבית כי חשבו שיאסור אותם שמה ולא ירצה לשמוע אליהם ולזה דברו אליו קודם הכנסם שם. וזכר הכתוב שבא יוסף הביתה ושהביאו לו את המנחה ושהוא שאל אותם השלום אביכם הזקן ר"ל איני יודע מענינו וזקנתו אלא מה שאמרת' אלי והם השיבו שלום עודנו חי ויקדו וישתחוו כי עם היות שכבר זכר שבבוא' לפניו השתחוו לו הוצרכו להשתחוות עוד שנית באמרם חן חן למעלתך על שאלתך על שלום אבינו כי אין אנחנו ראוים לכל הכבוד הזה. וכאשר ראה את בנימן שאל עליו הזה אחיכם הקטון אשר אמרת' וברכו באמרו אלדים יחנך בני וענין זה אצלי כך הוא שיוסף הראה את עצמו אליהם שכאשר אמרו לו בתחלה שהיה להם אח אחד ילד זקונים קטן שחשב בלבו שהיה בכמו י' שנים או פחות ולכן צוה להביאו כדי שידע ממנו משיח לפי תומו אמת ענינם ומפני זה עתה כשראה אותו אדם גדול בחור וטוב ושלם בגופו. ובשנית תמה עליהם על מה שקראוהו ילד וקטן ולזה אמר כמלעיג הזה אחיכם הקטון אשר אמרתם שהייתם קוראים אותו קטן באמת גדול הוא ואינו קטן ולפי שלא יזיקהו עין הרע במה שהתפלא על גדלו אמר אלדים יחנך בני ר"ל אלהים יברכך וישמרך ולא יגיעך נזק מעיני ודבורי ועם זם הותרה שאלה הא'. ואמנם בראו' יוסף את בנימן שהי' בירא' ופחד עצו' לא פשעו ולא חטאתו כ"א בפשע שאר אחיו נכמרו רחמיו עליו ויבקש לבכות ר"ל שבקש מקום לבכות לשבע נפשו ויבא החדרה ויבך שמה. כי הנה כשבקש לבכו' על מאסר שמעון לא בקש מקום מיוחד לבכו' אבל שם בהיותו עמהם הסיב פניו מהם ובכה מעט שירדו דמעיו בהסבו פניו לצד אחד אבל כאן רצה לבכות הרבה ולזה בקש מקום מיוחד ולא יראהו אדם בו ויצא מיד ויושם לפניו לאכול לו לבדו כי אין ראוי לאדם שישב ללחום את מושל יחד עמו בקערה כי חרפה היא לו האמנם אכלו בני יעקב לבדם והמצרי' האוכלים על השלחן יוסף לבדם לפי שהמצריים לא היו אוכלים בשר ובני יעקב היו אוכלין אותו ולכן צוה יוסף לאשר על ביתו וטבוח טבח והכן כי אתי יאכלו האנשי' בצהרים וזהו אמרו כי לא יוכלו המצרים לאכול את העברים לחם כי תועבה היא למצרי' ר"ל שהיתה התועבה מפני שהעברים אוכלי' בשר ולמצריים היתה תועבה אכילתו והנה שם לחם הנזכר הנה הוא כולל למאכל כמו שימו לחם יזכר הכתוב שצוה יוסף להושיבם לפניו הבכור כבכורתו והצעיר כצעירתו ויתמהו האנשים איש אל רעהו מאין ידע יוסף את שנותם כי האנשים אחרי שיצאו מגבול הנערות לא יוכר בהם מי הוא גדול מחבירו שנה או שנתים ולזה תמהו איש אל רעהו והותרה השאלה הב'. וראוי עתה שנא' בהתר השאלה הג' למה רצה יוסף להכניס את בנימן אחיו בצרת הגביע. וכבר ביארתי למעלה לשתי סבות האחד שרצה לשלם אל אחיו מדה כנגד מדה ממה שעשו כנגדו כי טוב שיקבלו ענש' מידו ויתכפרו עונותיהם משיקבלו בידי שמים והנה הם עשו נגדו שלשה עלבונים אחד שחשדוהו רכיל מרגל ומביא דבתם לתכלי' רע אל אביהם. והב' שהשליכו אותו הבורה. והג' שנתנוהו למדינים לעבד עולם וצערוהו הרבה אך לא הרעו לו כי הם במה שעשו לו הטיבו עמו כמו שאמ' ואתם חשבתם עלי רעה אלדים חשבה לטובה. וכן עשה יוסף אליהם כי הוא חשדם ראשונה מרגלים אתם כנגד מה שחשדוהו הם שהיה רכיל ומרגל ואסר את שמעון לעיניהם ושמו למאס' הבור כנגד מה ששמוהו בבור. וכנגד מה שנתנוהו לעבד צוה לקחת את בנימן לעבד בעליל' הגביע. והנה הסכים שיושם הגביע באמתחת בנימן ג"כ להדמות אליו כי הוא היה בן רחל כמוהו ואותו ששלח יעקב לראות את שלום אחיהם ואת שלום הצאן. וכמו שהם לא חששו לזה ונתנוהו למדינים לעבד עולם כן יוסף לא חשש למה ששלח אביו את בנימן לשלום אחיהם ונתן אותו במשפט לעבד. וכמו שלא נתקיים מה שהם עשו נגדו אבל נהפך לטובה ככה לא נתקיים מה שעשה יוסף נגד בנימן ובהפך הכל לטובה. הנה היה כל זה מדה כנגד מדה וזו היא הסבה האחת. ואמנם השנית כי הנה עם כל הנסיון שעשה יוסף לאחיו בעלילת המרגלים עוד נשאר ספק בלבו האם היה להם אהבה עם בנימן או אם היו עדין שונאים את בני רחל אמו ולכן רצה להביא את בנימן בפרט בנסיון הגביע לראות אם ישתדלו להצילו. אבל חשש עם זה אולי יחשבו אחיו שהיה אמת שבנימן גנב את הגביע כמו שרחל אמו גנבה את התרפים לאביה. ואולי מפני זה יאמרו הנפש החוטאת היא תמות ולא ידרשו בעדו בכל כחם לא לשנאתם אותו כי אם לבשתם מרוע המעשה. הנה מפני זה צוה יוסף לשום עם הגביע כסף שברו וכן כספיהם של כלם שבזה יכירו הם שלא היה האשמת בנימן ורשעתו כי אם מעלילת האדון ובידיעתם זה אם יחמלו עליו וישתדלו להוציאו מעבודתו יודע שהם אוהבים אותו ויהיו בעיני יוסף בעלי תשובה גמורים ויתודע אליהם וייטיב עמהם כמו שעשה אבל אם המה יעזבוהו לעבד יודע שעדין המה עומדים במרדם ויתהפך להם יוסף לאויב והוא ילחם בם. הנה התבאר צורך נסיון ענין הגביע ולמה היה בפרט בנימן ולמה הושם כספם באמתחותם והותרו בזה השאלה הג' והד'. וז"ש מלא את אמתחות האנשים אוכל כאשר יוכלון שאת ר"ל שלא יתן בשקיהם הבר במדה במשקל ובמשורה אלא שימלאו אותם בר בלי מדה כל מה שיוכלון שאת ושישימו כסף איש בפי אמתחתו רוצה לומר כל הכסף שהביאו אם כסף המשנה ואם כסף שברו הכל ישים באמתחותיהם. וכפי דרך הרמב"ן ראוי לפרש שהיה הבר נתון אליהם דרך חסד על עמלם ועקב המנחה אשר הביאו לאדון הארץ. ולכן הושב כספם מדעתם ואת גביע האדון המיוחד לו שהיה שותה בו תמיד ישים באמתחת בנימן עם כסף שברו המונח שמה מדעתו. אבל כפי מה שביארתי למעלה הכסף גם כן היה מבלי ידיעתם לאותה סבה שזכרתי. וזכר הכתוב שהבקר אור והאנשים שלחו משם. ואמר המה וחמוריהם להגיד שלא היה הדבר כאשר חשבו שנתן האדון או אשר על ביתו עיניהם בהם ובחמוריהם לקחת אותם לעבדים לעבוד ולמשא כי הנה מבלי עכוב בהשכמת הבקר שולחו המה וחמוריהם. והנה היתה יציאתם בבקר השכם לכוונה כי חשב יוסף לעשות ענין הגביע ותשובתם והתודעו להם בבקר כדי שלא ירגישו המצריים באותו עובדא. ולכן ספר כי מיד כשיצאו משם קודם שירחיקו מן העיר יוסף צוה לאשר על ביתו קום רוצה לומר מהרה רדוף אחרי האנשים האלה והשגתם ואמרת וגו'. ואמר והשגתם לפי שמנהג האנשים הרודפים אחרי הגנב שהם ילכו צועקים בדרך אשר ילכו בה הראיתם גנב אחד שגנב לפלוני כך וסכך רדפו ותפשוהו. לכן הזהיר יוסף לאשר על ביתו שלא ירדוף אחריהם בצעקה וקולות להביאם שם אבל שירדוף אחריהם וכאשר ישיגם אז יאמר אליהם לא לאדם אחר אלא להם בלבד למה שלמתם רעה תחת טובה כי היתה כוונת יוסף שידבר אליהם בסתר ולא בפרסום והותרה בזה השאלה הה'. והנה האשימם בגניבות הזה מג' בחינות. הא' כשגנבו בבית השר האוהב אותם כי הנה האדם אע"פ שיהיה בטבעו גנב אין ראוי לגנוב בבית האוהב אותו שאינו נשמר ממנו ועל זה אמר למה שלמתם רעה תחת טובה. ר"ל יוסף היטיב אתכם וכבד אתכם בשומו אתכם על שלחנו ואתם שלמתם לו רעה כי אחד מכם גנב את גביעו. הבחינה הב' מהאשם היא שגנבת' דבר מורגל שמיד שנגנב היה בהכר' שירגישו בהעדרו והנה סכלות גדול לגנב הוא לגנוב דבר כזה ועליו אמר הלא זה אשר ישתה אדוני. והבחינה הג' מהחטא במה שעשו לפי שגנבו דבר שהאדון מנחש בו ומפני זה ישתדל בעבורו יותר מכדי שויו והוא אמרו כי נחש ינחש בו ולכן חתם הדברים הרעותם אשר עשיתם ר"ל בגנבה הזאת אשר עשיתם לא עשיתם אותה כראוי אבל בהפך כי בעשותה הרעותם ר"ל שלא ידעתם לעשו' אותה כתקנה וענין נחש ינחש בו הוא אצלי כפשוטו שיוסף נחש ינחש ויקח סימן בו כמו שהוא ענין הנחוש. וכמו שאמרו חז"ל (חולין דף צ"ה) בין אשה ותנוק מותר לעשותם סימן ובלבד שלא יכוין מעשיו. ואמרו אם אין נחש יש סימן. ועל זה הדרך היה נחוש יוסף הלזה שהיה דעתו שמיום ששתה בגביע ההוא גדלה מעלתו ושררתו. ואמר זה להגדיל חטאם ולהתנצל על עשותו כל זה ההשתדלו' על גביע אח' של כסף שאין זה לשוויו אלא לפי שהיה שותה בו ויחשב לנחש שבהיותו שותה בו תגדל מעלתו הנה בלקיחת אדם הגביע הזה ידמה לו בנחושו שיקח לו מעלתו וגדולתו הלא תראה שעל כיוצא בזה נענש בלשצר על אשר שתה בכלי בית האלדים לפי שלא היה ראוי לאדם לשתות בכלי בית האלדים כי זה מורה שהיה מתגאה נגדו ורוצה לקחת גדולתו ומעלתו וזהו הנחוש והותרה במה שביארתי בזה השאלה הז'. והנה לא הזכיר בביאור הגביע אבל דבר עמהם כאלו בידוע שהם לקחו הגביע ולכך אמר הלא זה אשר ישתה אדוני בו ר"ל הלא זה אשר לקחתם הוא אשר ישתה אדוני בו והם השיבו כאנשים אשר לא היו יודעים על מהו מדבר ואיך נגנוב מבית אדוניך כסף או זהב. והיתה תשובתם למה ידבר אדני כדברים האלה וגו' הן כסף ר"ל למה תבקש בעלילות האלה עלינו הביטה וראה כי הן כסף וגו'. והוא ק"ו מג' צדדים הא' שהמוצא דבר בשוק ברשות הרבים אינו גנב בלקחו אותו כמו שהוא כשילקחהו מבית אדם אחד. והב' שמה שימצא האדם בכליו כליו קונים לו. והג' שהשבת האבדה לשעתה ובאותו מקום יותר נקלה מהשבת' אחרי ימים וממקו' אחר. ולזה אמרו הן כסף אשר מצאנו ר"ל שהיא מציאה ולא גניבה ובפי אמתחתינו שכלינו קונים לנו השיבונו אליך מארץ כנען שהיא ארץ אחרת ואחרי ימים רבים ואיך א"כ נגנוב שהיא יותר קשה ממציאה ומבית אדוניך שהוא יותר קשה מאמתחותינו כסף או זהב שהיא יותר קשה מלקיחת המציאה. וכדי לאמת צדקתם קנסו עצמם ואמרו אשר ימצא אתו מעבדיך ומת וגם אנחנו שלא ימצא בידינו נהיה לאדוני לעבדים והעבד השיבם גם אתה כדבריכם כן הוא וגו' ופירושו אצלי אינו מוסב למעלה מאשר קנסו עצמם כמו שחשבו המפרשי'. אבל לפי שהם צדקו נפשם מהגנבה ועשו ק"ו מהן כסף וגו' לכן השיבם העבד כמו שבאותה פעם ראשונה צדקתם במעשיכם גם עתה בפעם הזאת כדבריכם כן הוא ר"ל שכללותכם נקים מבלי אשמה בדבר הזה אבל אולי שאיש אחד חטא בזה עצמו ואתם לא ידעת' ממנו דבר ולכן האיש אשר ימצא אתו הגביע יהי' לי עבד כי אחרי שהוא גנב הגביע בכוונה שיקח ממשלתו וגדולתו של אדוני ראוי שיהיה מדה כנגד מדה עבד עולמי לו בהפך מה שחשב להיות לו לאדון. ואתם שכדבריכם כן היא שלא ידעתם מזה דבר תהיו נקיים כי בלי ספק הכללות מכם נקיים אתם בעיני. ולפי שתלה הענין בנסיון מה שימצא עשה החפוש וכדי שלא תראה המרמה בגדול החל ובקטן כלה וימצא הגביע באמתחת בנימן ואין ספק שבני יעקב הכירו וידעו שהיה כל זה תואנה ולכן שבו למצרים לבית יוסף והוא אמר להם מה המעשה אשר עשיתם הלא ידעתם ר"ל מה הפעל המגונה אשר עשיתם הלא ידעתם כי נחש ינחש איש אשר כמוני כי ישים ניחוש גדולתו בדבר מה והמה כאשר ראו שכלל כלה באשמה באמרו אשר עשיתם הוצרך לדבר בעד כלם. ואמר מה נאמר לאדוני מה נדבר ומה נצטדק ר"ל בדבר הזה אפשר לתלות האשמה בך שאתה צוית לעשות כל זה אבל מה נאמר לאדוני בזה ומי יוכל לדון עם מי שתקיף ממנו. או אפשר להורות שאנחנו צדיקים כפי מעשינו מבלי שניחס אשמה לשום אדם לא לך ולא לעבדיך ולכך אמרו ומה נצטדק אבל נאמ' שאין אנחנו פושעים בדבר הזה מבלי תת על אדוני אשמה ולא לאשר על ביתו כי אין דבר יוצא מאתו ולא מאתנו אבל האלדים מצא את עון עבדיך ר"ל אלדינו שבשמים בדק בפנקסו ובספר חובותיו ומצא אותנו חייבים לפניו ועל כן באה אלינו הצרה הזאת ובאמר' האלדים מצא את עון עבדיך רמזו על מכרם את אחיהם יוסף לעבד ומבלי חמלה ובעבור אותו עון הגנוז שפטנו האל מדה כנגד מדה ולכן הננו עבדים לאדוני תחת אשר מכרנוהו לעבד ולפי שהם היו החייבים באותו עון לא בנימן לכן אמרו גם אנחנו שחטאנו בעצם גם אשר נמצא הגביע בידו להצטרפו עמנו עם היותו נקי מאותו עון ורמז ג"כ במאמרם זה שבנימן לא גנב הגביע חלילה לו עם שנמצא בידו ולכן עשו המשפט בכלם שוה לו ולהם כי כמו שהיו הם נקיים כך היה הוא נקי ומפני זה לא אמרו אשר גנב הגביע אלא אשר נמצא הגביע בידו כי כפי האמת כלנו נקיים ממנו אבל נמצא בידו בדרך עונש אלדי' ולזה לא קבלו היותם נקיים מבלתו אלא שיהיו כלם חייבים או כלם פטורי'. ויוסף השיבם חלילה לי מעשות זאת ופירושו אצלי כי למה שהם בדבריה' רמזו שהי' כל זה תחבולה ממנו ותואנה גמורה וכמ"ש מה נאמר לאדוני כמו שפירשתי אמר יוסף חלילה לי מעשות זאת ר"ל זאת התחבולה שחשבתם עלי. ולכן גזר אומר האיש אשר נמצא הגביע בידו יהיה לי עבד כלומר איני יודע אם גנבו אם לא גנבו די לי שנמצא בידו ולכן יהיה לי עבד תשלומי מיתתו שהיה חייב בה כיון שנמצא הגנבה בידו ואתם עלו לשלום אל אביכם כי איני מאשים אתכם ולא מבקש עליכם תואנות. הנה התבאר מזה כלו שאחי יוסף העירו בדבריהם שהיה ענין הגביע תחבולה ממנו ושלא היו רוצים לטעון כפי הדין היותם פטורים ובעבור זה לא טענו מענין הכסף והותרו השאלות הז' והח':
Genesis._.44.18.1
ויגש אליו יהודה וגו' עד ואת יהודה שלח לפניו אל יוסף. וראיתי להעיר בפסוקי פרשה זאת גם כן שאלות:
Genesis._.44.18.2
השאלה הא' בפסוק הראשון ויגש אליו יהודה וגומר כי מה ענין זאת ההגשה והלא יהודה היה מדבר עמו קודם זה ולפניו היה עומד ומאין נגש ואנה נגש גם כן ומה ענין אמרו באזני אדוני כי בהיותו מדבר עמו היה מדבר באזניו ופירש רש"י יכנסו דברי באזניך ולא מצינו זאת הכונה בלשון אשר כזה. באזני בני חת דבר נא באזני העם. גם כי מלת נא מחוברת לדבור לא לשמיעה והכנסת דבריו באזניו ומה ענין בי אדוני:
Genesis._.44.18.3
השאלה הב' באמרו ואל יחר אפך בעבדך וגומר כי למה יחר אפו על בקשתו ותחנתו וחכמינו זכרונם לברכה אמרו (רש"י בראשית מ"ד ח"י) שדבר אליו קשות שהיה כל זה תחבולה ממנו ולזה אמר אדוני שאל וגו' כמו שפירש"י וכן ואשימה עיני עליו וכי זו היא שימת עין וכו' אבל פשט הכתובים הוא כמו שכתב הרמב"ן לעורר רחמי יוסף ולמה אם כן יאמר ואל יחר אפך בעבדך והנה קודם זה כבר דבר עמו דברים אחרים ורמז לו על התחבולה באמרו מה נאמר לאדוני כמו שפירשתי למעלה ולא אמר באחד מהם ויגש אליו ואל יחר אפך וכל שאר הדברים:
Genesis._.44.18.4
השאלה הג' באמרו כי כמוך כפרעה כי מה צורך במאמר הזה ולא נאמר כן בשאר הפעמים שדבר אליו והמפרשים כתבו שמלת כי תשמש בלשון אף על פי כמו כי אם קשה עורף הוא רפאה נפשי כי חטאתי לך. והשמוש הזה אינו אמיתי כי תמיד מלת כי תבא לתת טעם והראיות שהביאו על זה המה עדים בדבר שכלם נתינת טעם כפי הפירש האמיתי בהם:
Genesis._.44.18.5
השאלה הד' באמרו אדוני שאל את עבדיו לאמר כי אין הספור הזה אמתי והיה לו לומר שאמ' להם מרגלים אתם ושהם מעצמם להתנצלותם אמרו ענין אביהם ואחיהם הקטן כי הוא אם שאל מהם דבר מזה והיאך העיז פניו יהודה לפני אדוני הארץ לאמר מה שלא היה:
Genesis._.44.18.6
השאלה הה' לאיזה תועלת הביא והאריך יהודה בכל הספור הזה והנה אם היה דעתו להכיר את רחמי יוסף ולומר שהם מוכרחי' בהבאת בנימן לאביו כמ"ש הרמב"ן היה די שיזכור שלא יוכל אביו לעזוב את בנו ועזב את בנו ומת וערבותו עליו לא כל שאר הדברים שעברו שלא היה בהם צורך לענין זה:
Genesis._.44.18.7
השאלה הו' באמרו ואומ' אך טרוף טורף כי אם היה מספר הענין כמו שקרה היה ראוי שיאמר ואמרתי אך טרוף טורף ר"ל שאז כשיצא יוסף מאתו אמר יעקב כן לא שעתה היה אומר זה:
Genesis._.44.18.8
השאלה הז' באמרו ועתה כבואי אל עבדך אבי וגו' כי יראה שאין בפסוק הזה גזרה באמרו ועתה כבואי וגו' והיה כראותו ולא זכר מה יהיה אז והיה לו לומר והיה כבואי אל עבדך אבי והנער איננו אתנו ומת:
Genesis._.44.18.9
השאלה הח' באמרו ועזב את אביו ומת והוא כי למה תחזור מלת ומת האם לנער שימות כשיעזוב את אביו או לאביו שימות כשיפרד הנער ממנו. ואם חוזר לאביו היה ראוי שיאמר לא יוכל אבינו לעזוב את בנו ועזב את בנו ומת. ואם חוזר לנער הנה היו דבריו שקר מבואר כי בנימן היה בן ל"א שנה ולמה ימות בעזבו אביו כיונק שדי אמו כ"ש שתכלית הספור כלו הוא להצטער על אביו לא על הנער:
Genesis._.44.18.10
השאלה הט' במאמר כי עבדך ערב את הנער וזה כי המאמר הזה אינו נקשר היטב עם אמרו והורידו עבדיך וגו' ומה ענין כי איך אעלה אל אבי והנער איננו אתי כי הנה יתחייב מזה שילכו שניהם יחד יהודה ובנימן והוא סותר לישב נא עבדך תתת הנער עבד לאדוני ורש"י כתב שהוא נקשר עם ידבר נא עבדך שהוא התנצלות על היותו מדבר יותר מזולתו מהאחים ואינו נכון כי האחים המדברים לשר אחד פעמים ידבר האחד ופעמים ידבר האחר ויהודה עצמו אמ' מעצמו ליוסף מבלי התנצלות מה נאמר לאדוני וגו'. והרמב"ן כתב שהוא קשור עם והורידו עבדיך כי אמר אנחנו הגורמים מיתת הזקן וגו' ולדבריו היה ראוי שיזכיר והורידו עבדיך אחרי זכרון הערבות כי בסבתו שלח הנער וימות בעדו:
Genesis._.44.18.11
השאלה הי' באמרו כי איך אעלה אל אבי וגו' כי הנה הוסיף סבה חלושה לתמור' אחרי דברו סבה חזקה מאד והוא הערבות כי הוא סבה חזקה מכרעת אותו על זה אבל פן יראה ברע אשר ימצא את אביו הוא צער אבל אינו הכרח לתמורה:
Genesis._.44.18.12
השאלה הי"א ולא יכול יוסף להתאפק לכל הנצבים עליו כי אם היה ענינו כדברי רש"י שלא יכול לסבול שיהיו המצרים נצבים עליו ורואים אחיו מתביישים בהודעו להם היה ראוי שיאמר ולא רצה יוסף לא ולא יכול. ואם ענינו כדברי הרמב"ן שלא יכול להתחזק לכל הנצבים עליו שהיו מחלים פניו למחול לבנימן הנה ראוי שיאמר שלא התודע יופף אל אחיו רק מפני שסרבו בו המצרים וזה לא יעלה על הדעת כי כמו שביארתי כבר השלים להענישם מדה כנגד מדה והי' דעתו לשיתודע אליהם:
Genesis._.44.18.13
השאלה הי"ב בדברי יוסף לאחיו אם באמרו העוד אבי חי וכבר ידע מן דבריהם פעמים שלש שהוא חי, ואם ממה שאמר גשו נא אלי והם היו מדברי' עמו ומה צורך בהגשה, וחז"ל אמרו (שם מ"ה ד') שהראה להם שהוא מהול, ואם ממה שאמר שנית אני יוסף אחיכם אשר מכרתם אותי מצרימה הנה שהוסיף בו מלת אחיכם ושנה לומר אני יוסף. ואם באמרו ועתה אל תעצבו ואל יחר בעיניכם שהיה ראוי שיאמר ועתה אל תבושו ואל תכלמו גם כי מתחלה אמר כי מכרתם אותי הנה ועתה יאמר סותר לזה לא אתם שלחתם אותי הנה כל שכן שכל אלה תנחומים של הבל היו כי הם מדעתם מכרוהו להרע לו. ואם קרה מקרה שהגיע טוב מהמכירה הנה חטאם במקומו עומד ואין אדם נדון על המתחייב ממעשיו במקרה כי אם על המתחייב בעצם ובכוונה כי מה שבמקרה לא יעלה ולא יוריד:
Genesis._.44.18.14
השאלה ה"יג למה חזר לומר וישלחני אלדים לפניכם אחר שאמר כי למחיה שלחני אלדים לפניכם ומה ענין לשום לכם שארית בארץ להחיות לכם לפליטה גדולה כי אין בזה ענין השארית והפלטה הוא מותר אחרי שאמר לשום לכם שארית בארץ ולמה אמר לא אתם שלחתם אותי הנה כי האלדים כי הוא מותר כיון שנזכר כבר פעמים:
Genesis._.44.18.15
השאלה ה"יד באמרו והנה עיניכם רואות ועיני אחי בנימין כי פי המדבר אליכם. והיא כי למה הבדיל בנימן מהם בזה המאמר ולכלם היו עינים בשוה ומה ענין כי פי המדבר אליכם כי לפי פשוטו וגם כפי תרגומו יקשה מאד ענין זאת הראיה ואיך יקשר זה עם מאמר וכלכלתי אותך:
Genesis._.44.18.16
השאלה ה"טו למה יוסף בכה על צוארי בנימן והוא בכה עלצואריו אמנם שאר האחי' הוא בכה על צואריהם אבל הם לא בכו על צואריו וראוי לשאול הסבה בזה:
Genesis._.44.18.17
השאלה ה"טז בדברי פרעה אמור אל אחיך זאת עשו וגו' ואתה צוית זאת עשו קחו לכם וגו' כי למה הוצרך פי פרעה לענין העגלות ולא לדבר אחר וכמו שאמר ויתן להם יוסף עגלות על פי פרעה. ואמרו וירא את העגלות אשר שלח יוסף ולמה היה הכבוד הגדול הזה בענין העגלות והיותם על פי פרעה ולא בדבר אחר:
Genesis._.44.18.18
השאלה ה"יז למה הוצרך הקב"ה לדבר עם יעקב אל תירא מרדה מצרים כי הנה הוא לא היה ירא מזה וקודם זה הדבור אמר אלכה ואראנו בטרם אמות וכבר נסע לדרכו כמ"ש ויסע ישראל וכל אשר לו:
Genesis._.44.18.19
השאלה ה"יח במספר בני יעקב שבא בזאת הפרשה כי בבני לאה אמר הכתוב כל נפש בניו ובנותיו שלשים ושלש שוב ומנה ולא תמצא שהם כי אם ל"ב. עוד מנה כל הנפש הבאה ליעקב מצרימה יוצאי ירך יעקב ששים ושש והם באמת כפי המספרים שעשה שבעים וכפי המספר האמיתי מאותם הפרטים הם ס"ז ועם שני בני יוסף הם ס"ט לא שבעים. והנני מפרש הפסוקים באופן יותרו השאלות האלו כלם:
Genesis._.44.18.20
ויגש אליו יהודה עד ולא יכול יוסף. כפי דרך חכמינו זכרונם לברכה רצה יהודה להוכיח במשפט את יוסף מהעלילות שהעליל נגדם. ואמנם כפי הפשט אחשוב אני שהיתה כוונת יהודה לעורר רחמי יוסף שיקח אותו לעבד עולם וישלח את בנימן מפני שיצא ערב להשיבו אל אביו כדי שלא ימות הזקן מדאגה מדבר בנימן בנו. ולפי שלא יאמר יוסף שהיה זה תחבולה מיהודה כדי להוציא את בנימן מתחת ידו ושלא היה אמת צער אביו ואהבתו את בנימן לכך זכר לפניו הענינים אשר קדמו להוכיח מהם שמתחלה ידע יוסף אהבת הזקן את בנימן ומעתה ידע שלא היה יהודה מחדש מלבו הטענה הזאת מצער אביו ומפני שהיה יוסף שליט על הארץ לא יעשה עול מפורסם וכמ"ש חלילה לי כי האלדים אני ירא חשב יהודה שאין ראוי לדבר אליו בפרסום בפני הכל שיקח אותו לעבד תמורת בנימן כי היה זה עול גלוי שיפטור את החוטא ויעניש תחתיו את הנקי והוא כבר אמר האיש אשר נמצא הגביע בידו הוא יהיה לי עבד ר"ל הוא ולא אחר. ומפני זה הוצרך יהודה לדבר אליו בקשת התמור' והחלופי' בסתר ובלאט שישמעהו הוא לבדו ולא ידעו ולא ישמעו ממנו הזרים שיושבים בבית כי היה זה כמי שנודר שוחד אל השופט שצריך שידור אותו בלאט וחשאי וזה ענין ויגש אליו יהודה כי הוא היה בבי' יוסף ואנשי' רבים שמה והוא היה מדבר על ענינו. וכאשר רצה לדבר מענין החליפין נגש אליו לדבר עמו בלאט וזהו ידבר נא עבדך דבר באזני אדוני ר"ל עתה ידבר נא עבדך בסתר באזני אדוני ולא באזני כל העם אשר בבית ולפי שהיה לו לדבר בענין ערבותו שהיה מיוחד אליו מבין שאר אחיו לכן אמר בי אדוני ר"ל בי אדוני הצער והעון הזה בעצם ועל כן ידבר נא עבדך דבר באזני אדוני לבדו שלא ישמע ממנו אדם אחר. ועל הדרך הזה פירשתי ויגשו אליו בני גד ובני ראובן כי רצו לדבר אליו בסתר ומשה פרסם מה שאמרו לו באותה הגשה. ולפי שאין מדרך המוסר שיגש אדם הדיוט לדבר לאדון הארץ קרוב לאזנו פניו בפניו כאלו פיו על פיו לכן אמר אל יחר אפך בעבדך כי כמוך כפרעה ר"ל אל יחר אפך בהגשה וגם בבקשה הזאת מהתמורה כי איני עושה זאת לבזותך כי בעיני כמוך כפרעה. או יאמר שאתה חשוב כמלך וכל מה שתרצה תעשה ומי יאמר לך מה תעשה כי שופטי המדינות לא יוכלו לשנות את דבר המשפט. אבל המלך עצמו יעשה כרצונו ויצליח והותרו במה שפירשתי בזה הג' שאלות הראשונות. ואמנם אמרו אדוני שאל את עבדיו וגו' אפשר לפרש שהיה דעתו לומר שמתוך תואנותיו ועלילותיו הוצרכו לומר כן כאלו שאלם כן. והיותר נכון אצלי שהוא בתמיהה כלומר האם אדוני שאל את עבדיו לאמר היש לכם אב או אח באמת לא שאל ואנחנו מעצמנו מבלי שאלתו אמרנו יש לנו אב זקן וילד זקונים קטן וגו' וזה יוכיח שאין אנחנו מחדשים המאמר הזה כי הנה אז מעצמנו אמרנו זה להיו' דבר אמתי ומבלי כזב ומזה יראה שהיה הנער הזה אהוב מאד אצל אביו כיון שמתחלה מבלי הכרח מעצמנו דברנו זה עד שמפני מה שאמרנו אמרת אתה הורידוהו אלי ואשימה עיני עליו ומה צורך ואשימה עיני עליו אלא בעבור מה שאמרנו שהיה אהוב אצל אביו מאד לא יפרד ממנו שעה אחת ומיד באותו מעמד אמרנו אל אדוני לא יוכל הנער לעזוב את אביו ועזב את אביו ומת ר"ל שהנער עצמו לא יוכל לעזוב אביו לפי שיודע הוא כי אם יעזוב את אביו מיד ימות אביו. והנה באותה שעה גלינו לך אמתת הדבר מהקשר נפש הזקן בזה הנער וא"ת אם כן איפה למה הבאתם אותו הנה אדוני יודע שאתה הסבות את לבנו אחורנית שאמרת אם לא ירד אחיכם הקטון אתכם לא תוסיפון לראות פני. והנה לא זכרו לו תואנת המרגלים כדי שלא יפתח פיו לשטן לא ישוב לדבר בה עוד. הנה התבאר שהיה הספור הזה לעורר רחמי יוסף על אביהם הזקן ושצדק יהודה במאמר אדוני שאל כפי כונתו והותרו השאלות הד' והה'. עוד הביא יהודה ראיה מדברי אביו שבהיותו בצער הרעב באמרו שובו שברו לנו מעט אוכל כשאמרו לו לא נוכל לרדת אם יש אחינו הקטון וגו' לא נתרצה לתתו להוליך עמנו אלא אמר אתם ידעתם כי שנים ילדה לי אשתי רוצה לומר אשתי המיוחדת לי שנים בלבד ילדה לי כאלו היו כל השאר מהבנים כבני פלגשים. ויצא האחד מאתי כלומר ולא ידעתי מה היה לו. ואמנם אמרי ואומר אך טרוף טורף אחשוב שתמיד היה יעקב חושש שמא הרגוהו אחיו ולפי שהם מתרעמים מזה והיו אומרים שהיה בזה חושד כשרים ושהיה יוסף נטרף מהחיות לזה אמר כאן ואומר אך טרוף טורף. רוצה לומר איני רוצה עתה להתוכח בדבר הזה אבל אומר כדבריכם שטרוף טורף כלל הדברי' שלא ראיתיו עד הנה והיה מה שהיה וזה טעם ואומר. ואם תקחו גם את זה מעם פני בריא לי בשבועה שיקראהו אסון כי היה חושש הזקן שימיתוהו אחיו ושיאמרו שקרהו אסון בדרך והורדתם את שיבתי ברעה שאולה כי אתם תהיו הממיתים לא האסון וגם זו היתה טענה חזקה להוכיח שימות הזקן אם לא ישוב הנער אליו ושיחשוב שאחיו המיתוהו בדרך והותרה השאלה הו'. ואחרי ההקדמות האלה הוציא יהודה התולדה באמרו ועתה כבואי והסתכל שמלת כבואי הוא מקור ישמש לכל הזמנים והוא כח ק"ו וענינו ועתה מה נאמר אם כבואי אל עבדך אבי ר"ל כאשר באתי אל עבדך אבי עם היות שאז הנער איננו אתנו ועם כל זה היה אז נפשו קשורה בנפשו כאלו היו שני גופים בנשמה אחת כל שכן וכל שכן שיהיה עתה כראותו כי אין הנער באמת ימות הזקן כי אין ספק שלא ירגיש אדם אהבתו אל בנו בהיותו עמו בין ידיו כאשר ירגיש בהיותו נפרד ממנו כי אז תתחזק עליו תשוקתו ולכן עשה יהודה הק"ו הזה כבואי אל עבדך אבי ר"ל אם כאשר באתי שמה שעדין היה הנער עמו ולא היה אתנו היתה כל כך נקשרת אהבתו אותו כאלו נפשו קשורה בנפשו ומה יעשה עתה כשנשוב שבראותו שאין הנער אתנו בלי ספק ימות הזקן באהבתו ונהיה אנחנו הורגים אותו בידינו במה שלקחנו הנער מאתו וזהו והורידו עבדיך את שיבת עבדך אבי ביגון שאולה. והותרו בזה השאלות הז' והח'. ולפי שבטענות האלה שעשה יהודה היה הוא ואחיו שוים בדבר ראה עוד לעשות טענה אחרת מיוחדת אליו מפאת הערבות שערב את בנימן שעליה אמר בי אדוני ועל זה אמר כי עבדך ערב את הנער וגו' כלומר בעבור שעבדך ערב את הנער מעם אבי לאמר אם לא אביאנו אליך וחטאתי לאבי כל הימים שיהיה ענשו מתמיד ונצחי כל הימים גם אחרי מותו לכן עתה יהי נא חסדך שישב עבדך תחת הנער עבד לאדוני כי לכל דבר עבדות אני יותר הגון ומוכן ממנו. ואל יתמה אדוני איך אבחר אני להשאר פה עבד עולם כי טוב לי כי עוניתי בעבדותי משאעלה אל אבי והנער איננו אתי כאשר נתחייבתי בדבר פן אראה ברע אשר ימצא את אבי ויהיה לפי זה מאמר כי עבדך ערב את הנער סבה ועתה ישב נא עבדך מסובב ולכן זכר הסבה ראשונה והמסובב אחרי כן והותרו עם מה שפירשתי בזה השאלות הט' והי'. ובזה השלים הכתוב לספר ששלם הקב"ה אל חק אחי יוסף מדה כנגד מדה כל מה שעשו. ואם בתואנת המרגלים ובמאסר שמעון ועבדות בנימן כמו שביארתי ולא נשאר להפרע רק מיהודה שהיה היועץ במכירתו לעבד ולכן הוכרח הוא לשעבד עצמו לעבד עולם תחת בנימן בן אמו ובזה נשלם הפרעון כלו. וכבר ביארתי שנענש יהודה בהכר נא למי החותמת תחת מה שאמרו לאביהם הכר נא הכתונת בנך היא אבל אין העונש הזה שוה כי אם הפך כי הנה ליעקב אמרו הכר נא בבשורה רעה על מות בנו וליהודה אמרו הכר נא למי בבשורה טיבה שיהיה לו בן או בנים מתמר. גם שמאמר הכתונת בנך לא היה יהודה לבדו האומר כי כל אחיו היו בזה אבל בענין הזה היה העבדות עונש ליהודה כי הוא היה היועץ במכירת יוסף לעבד ולכן הוא מכר עצמו לעבד למי שנמכר בעצתו:
Genesis._.45.1.1
ולא יכול יוסף להתאפק וגו' עד מהרו ועלו אל אבי. כפי מה שזכר הכתוב למעלה בפעם הראשונה כששמע את אחיו אומרים אבל אשמים אנחנו על אחינו נכמרו רחמיו ויסוב מעליהם ויבך וישב אליהם. ובפעם השנית משהביאו את המנחה נאמר וימהר יוסף כי נכמרו רחמיו אל אחיו ויבקש לבכות ויבא החדרה ויבך שמה וירחץ פניו ויצא ויתאפק ויאמר שימו לחם. אמנם בפעם הזאת הג' כשנתמלא עליהם רחמים מהראשונות. כבר היה צריך להסב מעליהם. או להסתר בחדרו ולבכות שמה ולהתאפק ולשוב אליהם ולפי שלא יכול יוסף להתאפק ולעצור הבכי לצאת משם להכנס החדרה לבכות בסבת כל הנצבים עליו אנשי ביתו ומבית פרעה שהיו עוטרין אותו פנים ואחור הוצרך לקרא הוציאו כל איש מעלי באופן שיצאו כלם ולא עמד איש אתו בהתודע יוסף אל אחיו והותרה השאלה הי"א. והנה נתן יוסף את קולו בבכי ואמר הכתוב וישמעו מצרים וישמע בית פרעה להגיד שלא היה הבכי הזה בכי אהבה וחבה כמו שיבכה אדם בראותו את אחיו שנפרד מהם ימים רבים ולא היה יודע מהם דבר כי הבכי הזה הוא אשר עשה אותו אחר כן כשנשק אחיו. אבל היה הבכי הזה להראות למצריים כי לו מעלה ויקר באחיו כי לא היה ענינו עמהם כדרך האיש הפחות שיעלה במעלה שיתבייש כשיראה אחיו או קרוביו וכמעט שהוא קלון לו לפי שאינם במדרגתו והוא לא היה כן כי אחיו נכבדים ומעולים עד שבראותם אותו בכה באהבתו ותאותו להם כמתלונן על זמן הפרידה שנפרד מהם ולזה הרים קולו בבכי כדי שישמעו מצרים העומדים מחוץ וישמע בבית פרעה וידעו בודאי כי אנשי מעלה ושלמות הם ושהיה יוסף מצטער על הפרדתו מהם עם היותו מושל בארץ ושהיה מתכבד בהם ולזאת הסבה ספרה התורה הספור הזה והשמיעה ההיא להודיע מעלת יוסף וחכמתו בכל מעשיו ולולי זה יהיה הספור מבלי צורך. ולזה אמר להם אני יוסף העוד אבי חי לא שהיה שואל אם הוא עדין בחיים כי כבר אמרו לו שהיה חי והוא אמ' השלום אביכם הזקן אבל אמר להם זה כדי להכנס עמם בדברים כי חשב ראשונה בלבו כדי שלא יתביישו ממה שעשו שלא לזכור להם ענין המכירה אבל שידבר אליהם בענינים אחרים ולזה התחיל מאביו העודנו חי ואמר אבי ולא אבינו כלומר אבי האוהב אותו העודנו חי או אם מת בצער בנימן הגידו לי האמת והיה דעתו לשאול להם אח"כ כל נשיהם וילדיהם ומקניהם וכל עניני הבית אבל לפי שהם נבהלו ולא ענו אותו ואולי יהיו מפחדי' בדבר ויחשבו שמפי אנשים שמע זה השם לכן הוצרך לפרש להם הענין כלו ולהסיר מסוה הבושה מעל פניהם והוא אמרו אני יוסף אחיכם אשר מכרתם אותי מצרימה ובזה נתן להם אות מספיק בשהוא יוסף בזכרון המכירה כי בידוע שהם לא גלו סודם לאיש כלל. ולפי שלא יחשבו שמפאת המכירה ההיא היה שונא אותם לכן אמר אני יוסף אחיכם כי היה עמהם באהבתו אותם כמו האח האוהב טהר לב מה שלא נאמר מלת אחיכם במאמר הראשון ומפני שהמצריים העומדים חוץ לבית שיצאו משם לא ישמעו ענין המכירה כי היו מקשיבים לקולו בבכי לכן אמר גשו נא אלי כי הוצרך אל ההגשה כדי לומר להם מעשה המכירה בחשאי כי חרפה היא להם. ולפי שבעבור מה שמכרו אותו היה ראוי שיחשבו שיהיה להם לאויב על הרעה אשר גמלוהו הוצרך לומר אליהם ועתה אל תעצבו ואל יחר בעיניכם כי מכרתם אותי הנה. ואין הכוונה באמרו כי מכרתם אותי הנה שלא יעצבו על זה אבל היא טענה למה לא יעצבו ואמר אל תעצבו ואל תתחרטו ואל יחר בעיניכם כי מכרתם אותי הנה כי למחיה שלחני אלדים לפניכם וגו' ואין ראוי לאדם שיתעצב אלא מהרע שיעשה לא מהטוב וזה הפעל כפי תכליתו הוא פועל טוב אם כן אין ראוי שתתעצבו ויחר אפכם עליו. וביאר איך היה זה להם למחיה באמרו כי זה שנתים הרעב בקרב הארץ ר"ל כל זה הצער והרעה אשר סבלתם עד עתה ברעה היה בשתי שנים הראשוני' שהיה בהם תריש וקציר אבל מועט. האמנם יש עוד לבא חמש שנים אשר אין חריש וקציר כלל ומה תעשו בהם ולכן ההשגחה האלדית סבבה כל זה לשלוח אותי לפניכ' לשום לכם שארית בארץ וגו'. ואמנם כח טענת יוסף וחכמתו כפי אלה המאמרי' ראוי לבארו והוא שאין ספק שיש הנה קצת דברי' נתיחסו אל הקרי וההזדמן והם הדברים הקורין לאדם אשר לא כיון אליהם ונמשכו לפעולותיו במקרה כמו שהלך בשוק לבקש אוהבו ומצא מציאה בדרך שהמציאה ההיא תיוחס אל ההליכה במקרה. אבל מה שאפשר שייוחס אל סבה מה אין ראוי שייוחס אל הקרי וההזדמן כי הדברים המקריים הם בלתי מוגבלים כפי סבותיהם ולזה לא תפול בהם הידיעה קודם היותם כמו שתפול בדברים שיש להם סבות מוגבלות. וכבר התבארו שתי הקדמות האלה במ"ב מהשמע. אמנם מהידוע ג"כ שבהגעת תכלית גדול בדבר מהדברים אם גדול באיכותו וענינו או גדול כפי העם וכללות בני אדם המקבלים אותו יתחייב אצל הפלוסופי' היות הדבר ההוא נפעל בהשכל לא בקרי והזדמן כי א"א שיגיע תועלת הכרחי גדול במקרה ולזה הניחו פועל שכלי בהויות כי בהכרח ימצא בהויה ופועל מכוון אלא שתהיה האצטומכא על זה האופן והעין על זה האופן וכן שאר אברים שהם אברים נעשים כן לתכלי' פעולותיהם כדי שתהיינה באופן נאות וזה יגזור שהפועל בו הוא בעל שכל יפעל לאותו תכלית וימשך מזה שאם ימצא הנה תועלת גדול הכרחי בהחיות עם רב אין ראוי שייוחס אל הקרי וההזדמן אלא להשגחת הפועל השכלי. כי מה שזכר הפלוסוף מהדברים המיוחסים אל הקרי הוא בצירוף אל הצורות החלקיות כמציאת הדינר בחוץ בצירוף אל הליכת האיש מביתו ולא יפול זה בדברים הגדולים הכוללים לעם רב כי הם תמיד מפועל ההשגחה לא מהמקרה כי תמיד יחשוב האדם שהם במקרה לסכלותו בסבה האמיתית אשר חייבו בעצם לא ימנע מהיותו ע"ד האמת בהשגחה לא במקרה לפי שכבר יהיה דבר אחד מקרה והזדמן בערך האיש אשר יקרה לו ויהיה דבר מושגח ומסודר בערך הסבה אשר חייבה אותו והוא כאלו תאמר שישלח אדם את בנו לרחוב העיר לקנות משם פירות וצוה להשליך לפניו דינר אחד של זהב והלך הבן ומצאו אין ספק שבלי סבות מציאותו היה בקרי והזדמן בצרוף אל הבן אשר מצאו והיה בעצמו בכוונה אל האב אשר השליכו. וכן הוא פעמים רבות ענין האנשים במקריהם כי בצרוף אליהם כבר ייוחסו אל המקרה כאשר לא כוונו אליהם ובאו אליהם מזולת דעתם כי זהו ענין ההזדמן ואמנם בצירוף אל הש"י הם מושגחים ומכוונים בעצם והם להם או לזולתם ע"צ השכר והעונש וז"ש הכתוב (תהלים ל"ז כ"ב) מה' מצעדי גבר כוננו ודרכו יחפץ ר"ל שיסבב השם שילך האיש בחפצו בדרך כך כדי שישלם שם מה שגזר הש"י אם לטוב ואם לרע. ואמר ג"כ (משלי כ״א:א׳) פלגי מים לב מלך ביד י"י לכל אשר יחפוץ יטנו. כי עם היות המלך בעל בחירה כבר לפעמים יטנו השם להטיב או להרע כפי רצונו הנה אם כן יש לנו דברים מקריים מקרה גמור והם פרטיים. ויש גם כן דברים בחיריים והם גם כן בפרטיים. ויש דברים אחרים שהם מושגחים בפרטים ובכוללים כפי בחינותיהם. ואחרי ההקדמות האלה כלם אומר שכבר חשבו אנשים שמעלת יוסף במצרים תיוחס אל מכירת אחיו אותו במקרה והזדמן טוב. ויראה שזהו דעת הרב המורה פמ"ח ח"ב והיו כפי זה אחי יוסף ראוים לעונש גדול כי מה שנמשך מהטוב ממעשיהם במקרה לא יצילם מעון ויש להפלא אם כן איך לא הודיענו הכתוב שהאשימם אביהם על זה אם היה מודיעו כפי דעת חז"ל וכפי הנראה מהדעת שראוי היה שישאל יעקב את יוסף את כל התלאה אשר מצאתהו ושהוא יגיד לו האמת כלו ועכ"פ היה להם לענות נפשם בצום בכי על פשעם ועל חטאתם והם היו אנשים רשומים ראשי שבטי ישראל ואיך בא הספור הזה המגונה שעשו בתורה מבלי שיזכור שהוכיחם עליו הש"י ולא אביהם וכבר כתבו אנשים שרחוק שנאמין מה שביארתי בפרשה ההיא היה דבר י"י על אברם שעל העון ההוא באו לגלות מצרים כי איך יענשו הבנים בעון אביהם ויותר רחוק מה שאז"ל ששעיר ר"ח היה נקרב על זה. והגדיל הרב המורה הטעם הזה בפ"ח ח"ג. ולכן מה שראוי שיאמר בזה הוא שמכירת יוסף היתה מסובבת מהש"י בהשגחתו עליו שיעלה לגדולה הזאת ויותר בהשגיחו על בני ישראל כמ"ש להחיות עם רב לפליטה גדולה ואם לענין הגלות והגאולה ולכן אחיו לא היו ראוים לעונש כלל כי עם היות האדם בחיריי במעשיו הנה לפעמים יטה האל יתברך בחירתו כמ"ש (שם) לכל אשר יחפוץ יטנו אמנם היה ראוים לעונש מה מצד מחשבתם בעצמם כי היו שונאים אותו ומקנאין בו ומגלגלי' חובה ע"י חייב וכאשר נמצא בהם סכנה בשנאת' אותו הגיע הקב"ה רצונם אל שימכרוהו להשלי' עצתו כמ"ש להשלים עצה עמוקה וכו' ולזה לא הוכיחם עליו ית' ולא האשימם יעקב אביהם ולא יוסף ג"כ כי ראוי שהכל היה מפעלות אלדים ולכן נזכר הפועל ההוא בתורה מבלי תוכחה עליו וזהו מ"ש יוסף לאחיו ועתה אל תעצבו כי הנה ביאר אליהם שלא היה המעשה אשר עשו ומה שנמשך ממנו דבר נמשך ע"צ הקרי ומפאת ההזדמן כי בהיות שמצאנו בזה סבה עצמית והוא האל ששלחו לפניהם אין ראוי ליחסו למקרה כי אם לאותה סבה אלדית והביא ראיה שאין ראוי שיתעצבו עליו באמרו כי מכרתם אותי הנה כלומר כיון שמכרתם אותי הנה אין ראוי שתתעצבו ואל תחשבו שהיה זה במקרה כי למחיה שלחני אלדים לפניכם והוא היה הסבה ולא המקרה. וכאלו הודיעם שבהכרח היה מפני הרעב שכלם ירדו למצרים וששלח הקב"ה את יוסף להיות להם שם למחיה כדי שימצאו בסבתו הכנה לחיות בארץ וזה טעם לפניכם. כלומר הלא ראיתם כמה מהעמל והצער הגיע לכם באלו שנתים מהרעב שעברו ומה יהיה בעוד חמש שנים אשר אין חריש וקציר שלא יהיה עשב לבהמות לחוזק היובש הנה א"כ תשערו הנזק העתיד מן העבר ואמנם בהשגחת השם ששלחני לפניכם יוסר ההזק הזה מכם בב' בחינות האחת בבחינת הקנינים ועל זה אמר וישלחני אלדים לפניכם לשום לכם שארית בארץ ר"ל כי אם לא הייתי כאן היה מת כל מקניכם ולא נשאר שארית ממנו להעדר העשבים אבל בשליחות אשר שלחני אלדים לפניכם ישים לכם שארית מממונכם ומקניכם בארץ. ר"ל בארץ הזאת כי בזולת הארץ הזאת לא ישאר לכם כלום. או אמר שארית בארץ לפי שהם הוציאו בשני שנים ראשוני' ממון ומקנה רב ולכך אמר שבחמלת השם ישאר להם שארית מהקנינים הארציים ההם. והשנית בבחינת עצמכם שאין ספק שתמותו אתם ברעב אם לא שלחני השם הנה וזהו ולהחיות לכם כי בהתמעט השבר במצרים אין ספק שיצוה המלך שלא יתנוהו לזרים ולא יוציאוהו מן הארץ. ואם תאמרו שלא תחושו על חייכם ומה תעשו לנשיכם וטפכם וכל אנשי ביתכם שהם עתה רבים. ועוד מעט יהיו עם רב בלי ספק יהיו מתים כלם אם לא הייתי הנה ולפי' אין זו הצלה קטנה כי אם גדולה וזהו ולהחיות לכם לפלטה גדולה. הנה אם כן בהיותה פליטה גדולה אין ראוי שתיוחס כי אם לש"י היכול על כל דבר כי הפועל הגדול מורה על הפועל השכלי וכמו שביארתי והתבאר מזה שעם היות שכבר אמר ולהחיות לכם הנה אמרו לפליטה גדילה אינו כפל דברים כי הוא בערך טפם ונשיהם שהיו עתה ועתידין להיות כל ימי יעקב רבים מאד שלהיותם עם רב היה פליטה גדולה והראשון היה בערך אל עצמם בלבד ויצא גם כן מזה שמאמר וישלחני אלדים לפניכם אינה טענה בפני עצמה כי אם ביאור מה שאמר כי למחיה שלחני אלדים ואין בזה אם כן מותר ולא הכפל כלל. והותרה כפי מה שפירשתי השאלה הי"ב הי"ג. ולפי שנשאר להם לומר הן אמת שהקב"ה חשבה לטובה והוא שלחך פה אבל אין ספק שאנחנו פשענו ומרינו במכירתך לזה לפייסם ולדבר על לבם שמא ביראתם ממנו ימנעו ביאת אביו אמר להם ועתה לא אתם שלחתם אותי הנה ר"ל עתה שראינו כל זה התכלית הגדול שהגיע מביאתי והיה התכלית הגדול לא יגיע במקרה נגזור אומר שבאמת לא אתם שלחתם אותי הנה כי האלדים כי הוא היה הפועל באמת במעשה הזה לא אתם ואם הדבר ייוחס אליכם בדרך קרי לסכלותם בסבה עצמית שהיא מחייבתו הנה הוא כפי האמת היה בעצם ובכונה מהש"י ואתם הייתם כמו כלים בדבר למלאת רצונו וזהו אמרו בשלילה עם היות שעד עתה דבר בדרך חיוב ועתה לא אתם שלחתם אותי הנה כי האלדים רוצה לומר הוא אשר שלחני לא אתם והיה תכלית השליחות כדי שאהיה לאב לפרעה ולאדון לכל ביתו ולמושל בכל ארץ מצרים. והנה אמר שלשת התארים האלה לאב ולאדון ומושל לפי שהם כוונו במכירתו שלא יהיה עוד לבן זקונים ליעקב אביהם וכנגד זה שמהו השם לא לבן אבל לאב לפרעה כי כמו שהאב מנהיג את הבן כן יוסף היה מנהיג את פרעה כי כוונו הם במכירתו שלא ישב בבית אביו כאדון והם רועים בשדה כעבדים וכנגד זה שמהו השם אדון על כל בית פרעה ר"ל הם הסירוהו מביתו והשם שמו אדון על בית פרעה. גם כיוונו הם שלא ימשול עליהם כמ"ש אם משול תמשול בנו וכנגד זה שמהו השם מושל על כל ארץ מצרים וכל זה מוכיח הפלגת ההשגחה האלדית ושלא היה כל זה במקרה כי אם מפלאות תמים דעים. והנה אמר לאב ולאדון ולמושל עם למ"ד ולא אמר וישימני אב ואדון ומושל לפי שהלמ"ד תשמש לדמיון כמו ויהי לה לבן ותהי לו לאומנת כי לא היתה נעמי אומנת בעצם כי לא היה לה חלב בדדיה כי שמהו לדמיון אב בהנהיגו אותו ולדמיון אדון בכל ביתו כמ"ש אתה תהיה על ביתי ולדמיון מושל על כל ארץ מצרים כמ"ש ראה נתתי אותך על כל ארץ מצרים כי נתן לו יכולת מוחלט:
Genesis._.45.9.1
מהרו ועלו אל אבי וגו'. עד ויעלו ממצרים ויבואו וגו'. אחרי שהשלים יוסף טענותיו ודבריו הטובים והנחומים לאחיו השתדל בהגעת התכלית אשר כיון השם בשליחותו למצרים. והוא אמרו מהרו ועלו אל אבי אחרי אשר שולחתי לפניכם למחיה. והרעב כבד בארץ. אין ראוי להתאחר עוד אבל מהרו ועלו אל אבי ואמרתם אליו בשמי שמני אלדים לאדון לכל מצרים לא שאני אדון אלא לדמיון אדון מושל על כל הארץ שאני עושה חפצי בה כאלו אני אדון עליה ומכני זה איני יכול לזוז מכאן וללכת לראות פניך כבן יכבד אב על כן רדה אלי אל תעמוד כי הנה יגיעך תועלת בירידה לא יגיע לך מבלתה כי להיותי מושל בכל ארץ מצרים לא אוכל לעזוב ממשלתי וללכת אצלך ויותר בנקל תבא אתה אצלי על כן רדה אלי אל תעמוד. ואם יקשה אצלך לשבת במצרים לפי שתועבת מצרים כל רועי צאן וגם כי מצרים בית מקדש מלך הוא ומי שיחפוץ במנוחה והיות בניו ובנותיו במוסר ודרך ארץ ימאס לשבת במקום מושב המלך מצד עבדיו שלא יחדל מהם הגזל והזנות והסכלות הנה לתקן זה אני אעשה שתשב בארץ גושן בשובה ונחת אין שטן ואין פגע רע והנה ימשכו לך מזה תועלות. האחד שתהיה קרוב אלי ואוכל אני ללכת לראות פניך פעם אחת בשבוע. והב' שתשב בארץ גושן אתה וכל אשר לך בניך ובנותיך ובקרך וצאנך ואמר זה לפי שבהיות יעקב בחברון להיות ארץ כנען בלתי רחבת ידים היו הולכים בניו לרעות את צאן אביהם בשכם רחוק משם אשר התרחקם ממנו היה סבה לכל מה שקרה מענין יוסף אמנם בהיותו שם בארץ גושן יהיו בניו וכל מקנהו עמו שם מתחבאים עמו כי היא ארץ גדולה ורחבה לרעות בה את מקניהם וזהו אמרו (בראשי' מ"ה) וישבת בארץ גושן והיית קרוב אלי אתה ובניך ובני בניך וצאנך ובקרך וכל אשר לך שאינו חוזר אתה ובניך להיות קרוב אלי כי מה טעם שיהיו קרובים אליו הצאן והבקר אבל הוא חוזר לוישבת בארץ גושן שישב שם הוא ובניו וכל אשר לו יחד לא מפוזרים מפה ומפה כאשר הם בארץ כנען. וגם ימשך לך מביאתך פה תועלת שלישי והוא וכלכלתי אותך שם ולא אוכל עשוהו כן בהיותך בארץ כנען כי אולי לא יחפוץ המלך בהתחזק עוד הרעב שיוציאו בר ולחם ומזון ממלכותו. וגם בשלחי אותו שמה ילך בסכנה בדרכים כי לחוזק הרעב יצאו לסטים לגזול בדרכים. אמנם בהיותך בארץ גושן אכלכל אותך וצריך אתה מאד לכלכלה הזאת כי עוד חמש שנים רעב ואמרו פן תורש אתה וביתך וכל אשר לך ענינו אצלי שאין ראוי ליעקב אביו שיחשוב לקלון שיכלכלהו בנו כי להכרח הרעב מביא לו זה ואין בו קלון כלל חלילה כי אם לא יעשה כן יורש הוא וביתו. והמפרשים פירשו תורש תתמסכן ולא יתישב לפירושם אתה וביתך וכל אשר לך אבל הוא מלשון להוריש גוים גדולים והוא כולל למה שאמר לשום לכם שארית בארץ פן תורש מן העולם ברעב אתה וביתך וכל אשר לך ר"ל הבנים ובני בנים שכלם יוציאו כל מה שלהם ברעב. ואחר זה אמר יוסף אל אחיו שכל דבריו היו ללא צורך אחרי שהם בעיניהם ראו הדבר כמו שהוא ולכן ראוי שהם מעצמם יעוררו לאביהם בהגיד אמתת הדבר אם שהוא עצמו יוסף כיון שהם בעיניהם ראו פניו כי עם היות שעד עתה לא נתנו לב להביט בפניו ולהכירו הנה עתה אחרי שהודיעם שהוא יוסף יכירו בפניו וידעו שהוא הוא וכ"ש אחיו בנימן שלהיותו אחיו בן אמו תהיה תמונתו יותר חקוקה בדמיונו וגם אביו מהסבה ההיא יאמין יותר לדבריו. וגם כלל באמרו והנה עיניכם רואות ועיני אחי בנימן את כל כבודי ואת עשרי ושהוא בפיו דבר אליהם כל זה כי לא יהיו בדבר הזה עדי שמיעה אלא עדי ראיה ואמר שהוא לא רצה לספר להם את כל כבודו וגדולתו אלא בדרך קצרה ולפי שפיו המדבר אליכם ומשום יהללך זר ולא פיך אין ראוי שירחי' בשבחיו. ואנקלוס תרגם כי פי המדבר אליכם בלשון הקדש בלא מליץ יאמר גם זה לכם נאות שאני יוסף בדברי עמכם בלשונכם כי המליץ שהיה בינותינו עד עתה היה כדי שלא תכירו בפני שאני יוסף ולפי שראית זכרון המכיר' היתה מיוחדת אליהם ולא לבנימן כי לא ידע ממנה דבר לכן בראיה הזאת מהלשון שתף את כלם והוא אמרו והנה עיניכם רואות ועיני אחי בנימן כי פי המדבר אליכם כי באות זה כלכם שוים ואיני צריך א"כ לטענו' אחרו' לכן תגידו לאבי את כל כבודי ואת אשר ראית' באופן שתורידו ותביאו את אבי הנה ואחרי שסיים יוסף דבריו התעורר לחבק ולנשק ולהודיעם שלבו שלם עמהם באהבה וחבה רבה ולפי שאהבתו היתה חזקה לבנימן להיותו בן אמו בראשונה נפל על צואריו ויבך לזכור העצבון שסבלו זה על זה כל אותם הכ"ב שנה שהיו נפרשי' כי כן דרך האוהבי' בהיותם נפרדים זה מזה בראות זה את זה הנה יתעורר צער ההעלמה וההפרדה עם מציאות ההראות לפי שכל הפך יוכר בהפכו ואחרי כן נשק לכל אחיו ובכה עליהם מהסב' שבכה על בנימן. והם לא בכו עליו לפי שהאדם יבכה מהרעה שהגיע לו מזולתו ולא יבכה על הרע שעשה הוא עצמו ולכן היו אז הם נכלמים לא בוכים ואחרי שעבר כל הענין הזה ונתישבו בלבותם דברי יוסף וראו כי מאת י"י היתה זאת דברו אחיו אתו ולא נבהלו מפניו כמו שעשו קודם זה. וזה טעם אמרו ואחרי כן דברו אחיו אתו שהיה ראוי שיאמר ואחרי כן דברי אתו אלא שכינה כאן הכתוב בשם אחיו להגיד שלא דברו עמו כבושים ולא כנכלמים מהענין אלא כאחיו הנאהבים ועם מה שפירשתי בזה יותרו השאלות הי"ד והט"ו. וספר הכתוב שהקול נשמע בית פרעה איך באו אחי יוסף ושיטב בעיניו ובעיני עבדיו. וגם זה מהשגחת הש"י שלא אמר אדם הלא אלה יאכלו את כל טוב הארץ ויירשו את עושר המלך אבל מאשר יקר בעיניו יוסף שהיה אהוב למלך ולשריו שמחו בבא אחיו וידעו ממעלת בית אביו ומשפחתו. ואין ספק שיגיד יוסף לפרעה ולשריו כי גונב מארץ העברים ושהיה אביו ואחיו חושבי' כ"ב שנה שהיה מת אבל לא יגיד לשום אדם דבר מהמכיר' פן ישנאו אותם עליה ולכן היה ששמח פרעה בבואם ורצה שירגישו אחיו ואביו באהבתו את יוסף ולכן אמר לו אמור אל אחיך זאת עשו טענו את בעירכם וגו' ר"ל אתה מעצמך ומהכח המסור לך ממני אמור לאחיך שאתה מצוה אותם שיטענו את בעירם וילכו ארצה כנען וישאו את אביך ואת בתיהם והודע להם שאני אתן להם את טוב ארץ מצרים. והנה צוהו על העגלות בפרט לפי שבזמן ההוא היו העגלות מיוחדות למלך ולעניני המלחמה ולא היה אדם רשאי להשתמש מהם בלי רשותו. וכבר יורה אל זה מאמר המשורר (תהלים מ"ו יו"ד) משבית מלחמות עד קצה הארץ קשת ישבר וקצץ חנית עגלות ישרוף באש. שמנה העגלות מכלי המלחמה ולכן אמר ואתה צוית זאת עשו קחו לכם מארץ מצרים עגלות לטפכם ואמר ויתן להם יוסף עגלות על פי פרעה לפי שהיו העגלות מטכסיסי המלך ולא יצאו מן המלכות רק בדבר המלך עצמו עד שזה לקח יעקב לאות ולמופת על מעלת יוסף במצרים כמ"ש וירא את העגלות אשר שלח יוסף. ואמר פרעה ונשאתם את אביכם ובאתם אחרי שכבר אמר וקחו את אביכם ואת בתיכם ובואו אלי לפי שבראשונה אמר שיבואו כלם כלומר לא אל יוסף כי אם אל פרעה עצמו כי הוא יתן להם את טוב ארץ מצרים ויאכלו את חלב הארץ ודשנה אמנם לענין העגלו' עצמם אמר שהיה שולח אותם לכבוד אביו בפרט כי להיותו זקן יצטרך לבא בהם הוא ומזונותיו הנשים והטף ולכן אמר ונשאתם את אביכם ובאתם כי הוא העיקר אשר אני חפץ לראות כיון שיצא ממנו חוטר נכבד כיוסף. ולפי שלא יחשבו שהיה חפץ בביאתם מפני ממונם אמר ועיניכם אל תחוס על כליכם כי יש לאל ידי להעשיר אתכם עושר גדול והוא אמרו שנית כי טוב כל ארץ מצרים לכם הוא. והותרה עם מה שפירשתי בזה השאלה הי"ו. ואמר ויעשו כן בני ישראל להגיד שבמהירות הלכו להביא אביהם ואת בתיהם שמה ושלא חסו על כליהם כמו שצוה פרעה ובכלל ויעשו כן שטענו את בעירם בר ולחם ומזון מלבד הצידה אשר נתן להם עם העגלות. והנה רצה יוסף שישאו מלבושיהם לטוב כדי שכל רואיהם יכירום שהם אנשים נכבדים ולכן נתן לאיש חליפות שמלות גם כדי שישמח אביהם בראותו כן. ולבנימן שנשאר שם עמו נתן שלש מאות כסף כדי שיהיה מעות בידו לקנות הדברים שירצה לאשתו ולבניו וחמש חליפות שמלות כדי שבכל יום יחליף לבושו בהיותו עומד לפניו לכבודו ולתפארת. ולאביו שלח כזאת פי' כזאת אצלי אינו מה שיזכור אחר זה אלא מה שזכר כבר שנתן לבנימן שגם כן שלח לאביו כסף וחמש חליפות שמלות ומלבד זה שלח לו עשרה חמורים נושאים מנות יפות מכל טוב מצרים ועשר אתונות נושאות צידה לדרך לצורך ביאתו שמה כדי שלא יתעכב בעד דבר. ואמרו וישלח את אחיו וילכו להגיד שהיו אחי יוסף מצטערים כל כך על פרידתם ממנו שלא היו יכולין ללכת לדרכם עד שהוא שלחם ואמר להם אל תעמדו פה עוד וזהו וישלח את אחיו. או ירצה שלוה אותם ויצא עמהם מחוץ לעיר ע"ד הולך עמם לשלחם וזכר הכתוב להודיע ענותנותו של יוסף שעם היותו השליט על הארץ היה מלוה את אחיו. ואמרו אל תרגזו בדרך ענינו אצלי ברכה שברכם שלא יקבלו רוגז ולא נזק כדרך שלוחי מצוה אינם נזוקים:
Genesis._.45.25.1
ויעלו ממצרים וגו' עד ואת יהודה שלח לפניו. ספר הכתוב שעלו בני יעקב ובאו אליו לארץ כנען כי עם היות קשה עליהם לעלות ממצרים להפרד מיוסף אחיהם הנה בעל כרחם עלו משם ובאו ארץ כנען לא מתאותם ללכת לבתיהם כי אם ללכת אל יעקב אביהם ולשמחו בשמוע' טובה חלף שמרו ועצבו רוחו בבשורת טרוף טורף יוסף זה ימים וזה טעם אביהם. ואמנם אמרו ויפג לבו כי לא האמין להם. כתב רש"י נחלף לבו מלהאמין לא היה פונה אל דבריהם ואיך יהיה נתינת טעם לזה כי לא האמין להם כי הוא עצמו ויפג לבו כפי פירושו כ"ש שאם לא האמין לא נחלף ולא נשתנה ממה שהיה בדעתו עד עתה והרמב"ן כתב שמת לבו מרוב השמחה הפתאומית כי זה דבר טבעי לחלושי הטבע בבא אליהם דבר פתאומי שיצא לחוץ הרוח החיוני ויתקרר הלב. והפלא מהרב כי איך יהיה סבה לזה כי לא האמין להם ואם לא האמין לא התעורר הרוח לתתנועע לצד חוץ אבל פירוש הכתוב הוא כפשוטו שנחלש רוחו לפי שלא האמין להם. וזה כי בזכרם ענין יוסף בנו חמודו שכבר נואש ממנו זה כ"ב שנה ואמרם עתה שהיה חי והוא לא האמין נתעוררה אנחתו נהפך לבו בקרבו כי נתחדש לו צער מיתתו ויפג ונחלש לבו על העדרו ומותו כאלו אז מת כי לא האמין להם שהיה חי ובראותם שלא היה מאמין לדבריהם הגידו לו את כל דברי יוסף וסימניו אשר אמר אליהם בפיו כארז"ל ועם זה ראה את העגלות שהיה אות חזק על מעלתו לפי שידע שלא יצאו כי אם בדבר המלך ואז האמין שהוא חי וזהו ותחי רוח יעקב אביהם שחיתה רוחו תחת היותו מעולף כי מצד הצער והדאגה שנתחדשו בו בשמעו זכרון יוסף ושהוא חי בחשבו שלא היה כן קרהו עלוף בהכנס הרוח לפנים ועתה מפני שמחת השמועה בהאמינו אותה חיה רוחו והתעורר לצאת לחוץ זהו פעל השמחה שתוציא הדם והרוח לחוץ. והסתכל אמרו ותחי רוח יעקב אביהם ולא אמר ויפג לב יעקב אביהם כי היה זה להגיד שזאת היתה כונתם להחיות את רוחו להיותו אביהם שהם חייבים בכבודו לא להפיג לבו ולפי שהם אמרו אל אביהם שני דברים האחד שהיה יוסף חי והשני שהוא מושל בכל ארץ מצרי' ואין ספק שהיו מאריכין בספור ממשלתו ועניניו כמו שאמר להם יוסף והגדתם לאבי את כל כבודי במצרים אמר יעקב רב עוד יוסף בני חי כלו' מה לי שיהיה אדון ומושל או שלא יהיה רב לי לדעת שהוא חי אלכה ואראנו ר"ל לא אלך שמה לראות את כבודו ואת גדלו ולא כדי שיכלכל אותי בשני הרעב כאשר אמרתם אבל אלכה ואראנו בלבד כי זהו חשקי וחפצי לא הכלכלה ולא דבר אחר אלא לראותו בלבד והיה דעתו לשוב מיד לארץ כנען וזהו אלכה ואראנו שהוא ע"ד אעברה נא ואראה שהיה דעתו של מרע"ה לראות את הארץ ולמות מיד כן אלכה ואראנו אלך לראותו ואשוב מיד. ומאהבתו אותו נסע במהירות הוא וכל אשר לו ר"ל הבנים והבנות שכלם רצו לבא עמו לראות את יוסף והנה בא אל באר שבע להיותו מקום תפלת אבותיו וגם מפני שיצא משם ללכת לחרן כשראה מראת הסולם והובטח ממנו יתברך על השמירה. ואמנם אמרו ויזבח זבחים לאלהי אביו יצחק ולמה לא זכר ג"כ אברהם כתב רש"י שחייב אדם בכבוד אביו יותר מכבוד זקנו ואינו נכון כי היה ראוי שיזכור אביו וזקנו ויאמר לאלהי אבותיו והרמב"ן כתב שרמז כאן שהזבחים היו למדת הדין והוא אלדי יצחק כי מדת הרחמים היה לאברהם ומדת הדין ליצחק וזה טעם ופחד יצחק היה לי והנה עשה הזבחי' למה"ד למה שידע שמעתה יתחיל הגלות. וגם זה אינו נכון כי אין לו רמז בכתוב לא מהיות הזבחים מיוחדים למדת הדין. ולא מהיות עתה התחלת הגלות וגם לא מהיות יצחק ממדת הדין והנה מעת שנעקד על גבי המזבח נדבקה בו ההשגחה האלדית ונתיחד למדת הרחמים כמ"ש י"י יראה אשר יאמר היום. ואמרו ופחד יצחק היה לי כבר פירשתיו במקומו על זולת זאת הכונה. אבל כונת הכתוב היא שיעקב חפץ מאד לרדת לראות את יוסף אבל מצד אחר היה ירא מלצאת מארץ הקדושה המושגחת וידע שעם היות שאברהם ירד למצרי' הנה אחר העקדה אמר הש"י ליצחק אל תרד מצרים כי הנה היתה ארץ מצרים מלאה כשופים ודמיונות כוזבים מנגדים לשלמות השכלי והנה אברהם לא נזהר מזה למה שעדין לא נדבקה בו ההשגתה אלדית אבל אחרי שנמול ונעקד יצחק נתאחדה בזרעו ההשגחה העליונה להיות השם להם לאלדים והם יהיו לו לעם ולעבדו על הארץ הנבחרת אשר תמיד עיני י"י בה ולזה נחסרה ליצחק הירידה למצרים ומפני זה היה ירא יעקב מצאת מהארץ הקדושה ללכת חרנה עד שהוצרך ית' להבטיחו והנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך והשיבותיך אל האדמה. והנה קבל על עצמו בשובו לעבוד את השם הנכבד שמה. ולכך עתה שהביאו ההכרח לרדת מצרים בא לבאר שבע שמשם יצא כשהיה ירא לצאת מן הארץ כשהובטח בשמירה ובא להתפלל שמה ולזבוח זבחים לאלדי אביו יצחק האומר אליו אל חרד מצרים וגו' גור בארץ הזאת ואהיה עמך שנראה שלא יהיה עמו בארץ אחרת והיתה כונתו לשאול רשות ממנו ית' לירד מצרימה עם היות שמנעו מיצחק אביו אז א"ל השם אנכי אלדי אביך כלומר עם היות שאנכי אלדי אביך שצויתי לו אל תרד מצרימה אני אומר לך עתה אל תירא מרדה מצרימה כי הנה שני הצוויים ההפכיים הם מאתי. ולפי שהיה יעקב ירא בירידה זאת שמא המצריים ימותו בניו ובני בניו וימעיטום וג"כ היה ירא שמא להיות מצרים מלאה גלולים לא תדבק שמה השגחת השם ונבואתו כאשר היתה נדבק עמו בארץ כנען על כן היה ירא אולי שימות שם ויקבר במצרים ולא במערת המכפלה כאבותיו והיה ג"כ ירא שמא ימות יוסף בחייו וישבע ברעות נפשו ותהפך ליגון שמחתו לכן הוצרך הש"י להבטיחו מארבעת דברים האלה כנגד הפחד אמר אל תירא מרדה מצרימה כי לגוי גדול אשימך שם ובזה גלה לו שלא ישובו מיד אחרי ראותו את יוסף כמו שחשב אבל ששם יתעכבו ויפרו וירבו מאד. והתבונן שלא צוה אותו שירד שמה אבל הבטיחו שלא יירא ברדתו שמה. וכנגד הב' אמר אנכי ארד עמך מצרימה ר"ל שלא אפריד דבקותי והשגחתי ממך. ולא אמר אנכי אורידך מצרימה כמ"ש ואנכי אעלך גם עלה לפי שהירידה היא מיעקב שבחר בה לא מהאל ית' אבל אמר שירד שם עמו כי תרד ותשפל השגחתו בהיותו במצרים וכאלו אמר אנכי שאמרתי לאביך אל תרד מצרים אנכי ארד עמך שמה. וכנגד היראה הג' מענין קבורתו אמר ואנכי אעלך גם עלה שיעלה אותו משם להיותו נקבר במקום אבותיו המקודשים. וכנגד היראה הד' מחיי יוסף אמר ויוסף ישית ידו על עיניך כלומר הוא יסתום עיניך בשעת המיתה בהפך מה שאמרת כי ארד אל בני אבל שאולה כי לא יהיה כן. ואפשר לפרש ויוסף ישית ידו על עיניך שהוא יכלכלהו ולא יצטרך לזולתו ויהיה זה מלשון כסות עינים וזהו פירוש הפסוקים האלה כפי פשוטם. ואפשר לפרש עוד בהם שלא היו כל ההבטחות האלה לענין יעקב בפרטיותו בלבד כי אם לזרעו כי יעודי האומה פעמים רבות יבואו בשם אביהם כמו ואתה אל תירא עבדי יעקב וזולתם הרבה וזה דבר ראוי כי העם נכלל בכח האב הראשון ולכך אמר עתה ליעקב אל תירה מרדה מצרים כי לגוי גדול אשימך שם ולא תחשוב שישארו בניך וזרעך ולא ישובו עוד אל הארץ הזאת לא יהיה כן כי אנכי ארד עמך מצרימה רומז לזרעו ששם יהיו מושגחים ונשמרים ממנו ית' והוא על דרך עמו אנכי בצרה וכן (ויקרא רבה פרשה ל"ג) ארז"ל גלו למצרים שכינה עמהם. ואל יקשה עליך זה המאמר בחקו ית' שענין מאמרם הוא שהאל ית' הוא נכר ונודע מצד מעשיו המורגשי' והמושכלים ובהיות האומה בכבוד והצלחה תעלה מעלה מעלה הכרת מציאותו ויכלתו בעולם כי זה ראיה על שאלדים הוא אלדים חיים ומלך עולם וההפך בהפך ולזה כשיגלו ישראל הנה תתמעט הכרת וידיעת מציאות האל ויכלתו בפני הרואים כי יאמרו אין אלדים בישראל וכמאמר דוד בענין הפלשתי וידעו כי יש אלדים בישראל ולזה אמר כאן הש"י ליעקב על גלות מצרים הנה באמת אנכי ארד עמך מצרימה כי בירידתך יש לי ירידה לא בהחלט ולפי עצמי חלילה אבל בבחינת אנשי העולם וכן אנכי אעלך גם עלה כי אעלה את זרעך משם ובזה הודיעו שיעקב לא יעלה ממצרים את בניו ולא יחזירם אל ארץ כנען כמו שהיה במחשבתו לעשות. אבל האל ית' יעלה אותם אחר כך משם וזהו ואנכי אעלך ובאמרו גם עלה ר"ל גם אעלה אני כי יתפרסם מציאותי בעולם בהוציאי אותם מארץ מצרים וכמאמר יתרו עתה ידעתי כי גדול י"י מכל האלדים וזהו גם עלה כי הוא פעל עומד ואעלך הוא פעל יוצא וכאלו אמר גם אעלה ואל תתמה על זה כי המקור ישמש על העבר ועל העתיד ועל הבינוני ועל הצווי כי כמו שבבא כל ישראל ענינו כאשר יבא ככה גם עלה הוא גם אעלה. ולפי שיוסף היה הסבה המביא הגלות הזה אמר לו ויוסף ישית ידו על עיניך. ר"ל הוא יסגור עיני בחינתך שלא תעיין בזה ולא תצא ממצרים בחייך בעבורו כי בחשקך לראותו תביא את בניך שמה ולאהבתך אותו תשב שמה כל ימי חייך וימשך מזה הגלות וזהו מה שכיון ויוסף ישית ידו על עיניך כלומר שהוא ימנע ממך זאת הבחינה והראיה בעתיד. הנה התבארו גם כפי זה הדרך אלו הפסוקים והותרה השאלה הי"ז. וזכר הכתוב שעם ההבטחות האלה שאמר הש"י ליעקב במראה הזאת קם יעקב ובניו נשאוהו מצרימה עם כל אשר להם. והנה ספרה התורה מספר בני יעקב ובניהם אשר ירדו מצרימה כדי שנדע חסדי י"י עמהם כי בשבעים נפש ירדו מצרימה ויצאו משם ברד"ו שנים שש מאות אלף רגלי הגברים לבד מנשים וטף והנה מה שמנה בני לאה ל"ג והמה ל"ב כבר כתב הראב"ע על דרך הפשט שנמנה עמהם יעקב וכמו שאמר בתחלה יעקב ובניו כי הוא גם כן נכנס באותו מנין. ואמנם מספר בני רחל היו י"ד עם שני בני יוסף כי עם היותם במצרים ואינם מכלל הבאים היו בכלל בני רחל ולמעלת יוסף כינה אותה בלבד הכתוב כאן באשת יעקב ובזה האופן היו כלם ע' ר"ל יעקב ובני לאה ל"ג ובני זלפה י"ו ובני רחל י"ד ובני בלהה שבעה ואם כן ע' נפש הם יוצאי ירך יעקב. ואמנם אמרו כל הנפש הבאה ליעקב מצרימה יוצאי ירכו וגו' ששים ושש הוא בלבד מספר יוצאי ירך יעקב כשבאו עמו מצרי' שלא נמנה עמהם יעקב עצמו אחרי שאמר יוצאי ירכו ולא ג"כ יוסף ובניו כי לא באו עמו ולכן היו הנשארים ס"ו בני לאה ל"ב בני זלפה י"ו בני רחל שהם בנימן ובניו י"א בני בלהה שבעה הרי הם ששים ושש ומאשר התחברו אליהם יוסף ובניו שהיו במצרים ויעקב עצמו שהיה עקר הבית היו כל הנפש הבאה מצרימה אם עתה ואם ביאת יוסף שבא הוא בפעל ובניו באו עמו בכח היו ע' באמת ובדיוק וכמו שאמרה התורה בשבעים נפש ירדו אבותיך מצרימה והותרה בזה השאלה הי"ח:
Genesis._.46.28.1
ואת יהודה שלח לפניו וגו' עד סוף הסדר ותחלת סדר ויחי יעקב וראיתי ג"כ בפ' הזאת ספקות ושאלות:
Genesis._.46.28.2
השאלה הא' באמרו ואת יהודה שלח לפניו אל יוסף להורות לפניו גושנה כי הנה הם עדין לא היו יודעים דבר מישיבתם בארץ כי היו צריכים לשאול זה מן המלך כמו שעשו ואיך יבקשו מיוסף שיורה לפניו גושנה. ומה ענין ויבואו ארצה גושן כי אם יעקב היה שולח את יהודה לפניו אל יוסף שיורהו ארץ גושן איך קודם שהשיבהו יוסף דבר באו שמה מעצמם.
Genesis._.46.28.3
השאלה הב' אם היה שיוסף אמר אעלה ואגידה לפרעה וגו' למה הוצרך לשאחיו יאמרו גם כן הדברים ההם מעצמם אנשי מקנה היו עבדיך וגו' אם היה שיוסף עצמו כבר אמר לפרעה כל זה ומה ענין כי תועבת מצרים כל רועה צאן האם בעבור זה יתנו לו מיטב הארץ:
Genesis._.46.28.4
השאלה הג' מה היה שיוסף לא אמר לפרעה מה שאמר שהיה ר"ל לו כי הוא אמר אעלה ואגידה לפרעה ואומרה אליו אחי ובית אבי אשר בארץ כנען באו אלי. והאנשים רועי צאן והוא לא אמר אלא אבי ואחי וצאנם ובקרם וכל אשר להם באו מארץ כנען והנם בארץ גושן ולא אמר והאנשים רועי צאן וגו':
Genesis._.46.28.5
השאלה הד' בדברי אחי יוסף שאמרו לפרעה שזכר הכתוב שתי פעמים בהם ויאמרו ויאמרו והם ויאמרו אל פרעה רועי צאן עבדיך גם אנחנו גם אבותינו ויאמרו אל פרעה לגור בארץ באנו וגו' כי הנה אמרו שנית ויאמרו הוא כפל ומותר:
Genesis._.46.28.6
השאלה הה' למה אמרו מה שלא צוה יוסף אליהם כי הוא לא צוה אותם שישאלו מפרעה שיושיבם בארץ גושן אבל שיאמרו אנשי מקנה היו עבדיך ונתן הסבה למה יאמרו כן שהוא בעבור תשבו בארץ גושן שהיה מחכמת יוסף שפרעה יתן עליהם מעצמו אותו מושב משובח לא שישאלוהו ממנו בפירוש:
Genesis._.46.28.7
השאלה הו' מה ענין מאמר פרעה אל יוסף אביך ואחיך באו אליך כי זה לא היה חדוש אצלו ויוסף עצמו הגיד זה אליו ואיך יחזור פרעה להודיעו ליוסף ומה הוא הצורך באותו מאמר:
Genesis._.46.28.8
השאלה הז' במאמר יעקב לפרעה ימי שני מגורי מעט ורעים וגו' ולא השיגו וגו' אולי שיחיה הוא יותר מאבותיו ומי הגיד לו שלא ישיגו ימיו לימיהם. ועוד למה אמר מלת מגורי והיה לו לומר ימי שני חיי כי מה טעם לימים עם הגרות:
Genesis._.46.28.9
השאלה הח' במה שאמרו המצריים ליוסף בשנה השנית לא נכחד מאדוני כי אם תם הכסף ומקנה הבהמה וגו'. כי באמת לא יפול בזה חשד כחש כי אם לא נשאר להם כלום איך יכחדו צרכם ורעבון בתיהם. ומה היה ענין מצרים שהיו לשמה כרגע ובשנה אחת נשכח כל השבע עד שבשנה השנית כבר תם הכסף והמקנה ולא נשאר להם כלום ולמה נזכר בתורה כל הספור הזה המיוחד למצרים וחק החומש והעברת העם בערים וחק הכהנים כי זה יאות בספרי דברי הימים למצרים לא בתורת האל. והנני מפרש הפסוקים באופן יותרו השאלות האלו כלם:
Genesis._.46.28.10
ואת יהודה שלח לפניו וגו' עד סדר ויחי יעקב. בעבור שאמר יוסף לאחיו שיאמרו אל אביו בשמו וישבת בארץ גושן והיית קרוב אלי לכן כאשר בא יעקב מצרים כוונו לבא בארץ גושן ולחנות שם ולראות את יוסף במקום ההוא וזהו אמרו כאן ויבואו ארצה גושן. ולפי שיוסף לא ילך לבקשו מזן אל זן שלח לפניו את יהודה בנו להודיע לו אנה הוא ולהורות לו את המקום אשר חונה אביו. וזה פי' הפסוק ואת יהודה שלח יעקב לפניו אל יוסף להורות ליוסף גושנה שהיה יושב שם אביו לבא אליו לראותו כי הוא כבר היה בארץ גושן הנה א"כ בא שמה מפני ששלח לו לומר ליוסף ובא יהודה אל יוסף לא לשיורה אליו גושנה לשיחנה שם אלא להורות יהודה את יוסף את המקום שהיה בו אביו בגושן כי כבר בא ארצה גושן והותרה השאלה הא'. וכאשר הודיעו יהודה כי כבר היה אביו בגושן אסר יוסף מרכבתו כי לחריצותו לראות את אביו לא צוה את עבדיו שיאסרוהו לו אבל הוא בעצמו אסר את המרכבה ויעל לקראת אביו גושנה. ולפי שבא על המרכבה ועל פניו המצנפת כדרך מלכי מצרי' לא היה ניכר לאביו וגם לאחיו וכאשר הסיר המצנפת וירא אליו ר"ל שנתגלה אל אביו אז ויפול על צואריו ר"ל יעקב נפל על צוארי יוסף ויבך על צואריו עוד ר"ל שבכה עליו עוד ממה שבכה קודם לזה בימי אבלו וזה טעם עוד. ואז אמר ישראל ליוסף אמותה הפעם אחרי ראותי את פניך כי עודך חי ר"ל עתה אמות שמח וטוב לב כיון שראיתי פניך לא בעבור הממשלה אשר לך כי אם להיותך חי כי זהו ראש שמחתי לא דבר אחר. ואחרי שיוסף ראה לאביו ולכל ביתו אמר אליהם אעלה ואגידה לפרעה ר"ל איני רוצה להתעכב עמכם פה לפי שצריך אני להודיע לפרעה ביאתכם כי מוטב שאודיענו אני משידענו מפי אדם אחר. והנה לא אמר זה יוסף לאביו אלא לאחיו ולכל בית אביו כי לא רצה שיחשוב אביו שהיה מושבו בארץ גושן בספק אבל הודיעו לאחיו והבטיחם שהוא ידבר אל פרעה באופן שפרעה מעצמו יתן להם ארץ גושן להתישב שם כי רצה יוסף שלא יתודעו לרשות וישנאו את הרבנות שאין ספק שאם היה יוסף חפץ היה ממנה את אחיו שרי אלפים ושרי מאות על ארץ מצרים אבל רצה שלא יזיזו מאומנות אבותיהם שהיא מלאכה קדושה ולכן יאמר הוא והם גם כן שהיו רועי צאן הם ואבותיהם כדי שישבו הם ואבותיהם בארץ גושן. ועם היות שאמר יוסף לאחיו כדי להבטיחם שידבר כל זה לפרעה הנה הוא בחכמתו ראה שיהיה יותר טוב שיתגלגלו הדברים באופן שפרעה עצמו יתן להם את ארץ גושן מבלי שיבקשנה הוא ממנו ולכן צוה אותם והיה כי יקרא אליכם פרעה ואמר מה מעשיכם ר"ל אני אדבר עליכם ואם לא ישיב על דברי כרצוני אני אעשה שיקרא אתכם כאשר ישאלכם מה מעשיכם כי זה דרכו לשאול לאנשים הזרים ואמרתם אנשי מקנה וגו' ר"ל אנשים שהיה להם מקנה לא אמר רועים אלא אנשי מקנה כדי שיחזיק אתכם כאנשים נכבדים ולא יתן להם אומנות אחר כיון שמנערותיכם אתם ואבותיכם לא תתעסקו בדבר אחר. ואמר שהיה בוחר בזה בעבור שישבו בארץ גושן כי להיותם אנשי מקנה ירחיקום מלשבת במצרים כי תועבת מצרים כל רועי צאן ומזה ימשך שישבו בגושן ואולי אמר כי תועבת מצרים מלשון הן נזבח את תועבת מצרים וכן תועבת בני עמון ודומיהם ויהיה תועבת מצרים כמו אלוה מצרים שהתורה קראה לאלוהיהם תועבה וכאלו אמר שכל רועי צאן למצרים בחזקת אלדות ולכן יחלקו להם כבוד ויושיבום במיטב ארצם. והנה יוסף אמר לפרעה דרך כלל אבי ואחי וצאנם ובקרם וכל אשר להם באו מארץ כנען והנם בארץ גושן ואמר זה לראות אם יאמר פרעה מקום נאות הוא להם וישבו שמה. והסתכל כי עם היות שאמ' יוסף לאחיו שיעלה ויגיד לפרעה אחי ובית אבי אשר בארץ כנען באו אלי. הנה כשדבר לא אמר מלת אלי פן יעלה חשש בלב פרעה שהיו באים כדי שיכלכל' יוסף מאוצרות המלך אבל אמר באו מארץ כנען. ואמר וצאנם ובקרם וכל אשר להם להגיד שהם היו עשירים ובלתי צריכים אליו לפרנסתם הנה אם כן שנה יוסף הדברים כפי הצורך ממה שאמר לאחיו שהיה ר"ל לפרעה למה שאמר בפועל בשעת המעשה והותרו בזה השאלות הב' והג'. וכאשר ראה יוסף שפרעה לא התעורר לדבריו לתת להם מושב בארץ גושן לקח מקצה אחיו חמשה אנשים מהקצינים שבהם והציגם לפני. פרעה לבא להשתחוות לו וכאשר שאלם פרעה מה מעשיכם השיבו רועי צאן עבדיך גם אנחנו גם אבותינו כי כאשר ראוי עצת יוסף לשנא את חצר המלכות ובלבוליו והכרחיותם לשבת בארץ גושן לא לבד אמרו שהם אנשי מקנה אלא שהם רועי צאן ושאין להם האומנות ההוא מחדש כי גם אבותיהם היו כן ושתקו ולא אמרו עוד באותו מאמר בחשבם שפרעה ישיבם שישבו בארץ גושן להיות ארץ הגונה למרעה הצאן והבקר. וכאשר ראו שפרעה לא השיב דבר על רמיזתם אז הוצרכו לדבר דבור שני ולשאול הדבר בביאו' והוא אמרו שנית ויאמרו אל פרעה לגור בארץ באנו ר"ל לא באנו לשבת פה זמן רב כי אם להיות גרים שנה או שנתיים לפי שאין מרעה לצאן אשר לעבדיך בארץ כנען כי כבד הרעב שם ולכן יהי נא חסדך שישבו עבדיך ר"ל בזה הזמן המועט בארץ גושן. הנה התבאר למה שנו דבריהם ממצות יוסף שהוא לפי שלא השיב פרעה על רמיזתם והוצרכו לשאול בביאור ולמה באו על זה שתי אמירות ויאמרו אל פרעה ויאמרו אל פרעה והותרו בזה השאלות הד' והה'. והנה פרעה הבין כוונת יוסף וכוונת אחיו אם בביאה שלא באו מפני מרעה הצאן כי אם להסתופף בבית יוסף ולהתלונן בצלו ואם בישיבה שהיו רוצים להתישב בארץ גושן ולכן לא נתן התשובה לאחי יוסף כי אם אליו אמר אביך ואחיך באו אליך רוצה לומר אל תאמר שבאו בעבור מרעה הצאן כי לא באו כי אם אליך שתסייעם ותעזרם ברעב ולכן איני רוצה לתת להם אותו המושב ששואלים אבל שאתה תתן אותו אליהם כי אתה תראה להם את גדלך ואת ידך החזקה כי ארץ מצרים לפניך היא ובמיטב הארץ הושב את אביך ואת אחיך. ולפי שיוסף לא היה רוצה לעשות זה כי אם בדבר המלך הוצרך פרעה לומר בביאור ישבו בארץ גושן כי אותה הם מבקשים ואם ידעת ויש בם אנשי חיל ושמתם שרי מקנה על אשר לי. וזה מוכיח כי לא היה דבר נתעב למצרים כל רועי צאן אבל היו מנשאים אותם שאם לא כן איך היה מקנה לפרעה. והותרה בזה השאלה הו'. ואחרי שפרעה היטיב לעשות עם אחי יוסף כל זה הביא יוסף את אביו ויעמידהו לפני פרעה להשתחוות לו ולברכו. ואמנם אמרו כמה ימי שני חייך אינו אצלי שאלת כמה היה זמן מספרם אבל הוא כמתמיה מהפלגת זקנתו וישישיתו וזהו כמה ימי שני חייך כלומר כמה הם רבים ועצומים והוא מלשון כמה לא תשעה ממני. ולזה השיבו יעקב ימי שני מגורי כלומר אין הוראת הזקנה לובן השיעור כפי רוב השנים אבל הוא כפי המאורעות והצרות שעברו עלי כי ימי מגורי וצרותי והיותי נע ונד בארץ מזן אל זן אינם אלא ק"ל שנה אבל היו מעט ורעים ועם שאבותי היו גרים גם כן הנה שנותי לא הגיעו בטובה ממה שהגיעו שנותיהם והותרה בזה השאלה הז'. והנה ברך יעקב את פרעה בתחלה בבואו לפניו ולבסוף כאשר נפטר ממנו. ויוסף כאשר שמע דברי פרעה בענין אביו ואחיו השלים כונתו כשהושיבם במיטב הארץ ובהיותו מכלכל אותם לחם לפי הטף. וארוחתם ארוחת תמיד היה להם עם היות שלחם אין בכל הארץ כי כבד הרעב מאד ותלה ארץ מצרים וארץ כנען מפני הרעב. והנה לא הביא יוסף את אחיו במלאכת המלך ואומנותו כמו שעשה דניאל לחביריו שנאמר (דניאל ב' מ"ט) ודניאל בא מן מלכא ומני דניאל על עבודת מדינת בבל לשדרך משך ועבד נגו ודניאל בתרע מלכא. אם מפני שהיתה מלאכת מרעה הצאן יקרה בעיניהם וראויה לשבטי ישראל ומנהיגיהם והיא היתה בידיהם נחלת אבותיהם וראה שאין לזוז ממנה. ואם שחשש שמא אחיו בהיותם במלאכת המלך יקנאו בו וישתררו גם השתרר יותר מהראוי ואם על כתונת הפסי' שעשה לו אביו בנערותו קמו עליו להרגו כ"ש שיקנאו מהכבוד והמעלה ולזה הרחיקם מהמלכות והסתפק בכלכלו אותם בשני הרעב ההם. והיותר מתישב בספור הזה הוא שאמרו וילקט יוסף את כל הכסף הנמצא בארץ מצרים ובארץ כנען הוא בשני השנים הראשונים מהרעב ואז היה ענין יוסף עם אחיו. וכאשר תם הכסף מהארצות הסביבות למצרים כלו השיירו' ותרעב כל ארץ מצרים ובאו אל יוסף בתחלת חמשה שנים אשר אין חריש וקציר לאמר הבה לנו לחם ולמה נמות לנגדך כי אפס כסף. ואז אמר להם יוסף הבו מקניכם וינהלם בלחם בכל מקניהם בשנה ההיא שהיא הראשונ' מהחמש שנים שלא היה בהם חריש וקציר ובשנה השני' שהיא הרביעי' לשבע שני הרעב אמרו המצריי' ליוסף לא נכחד מאדוני ופירושו עם היות שתם הכסף והמקנה הנה לא נכחד מאדוני שעדין נשאר אתנו לפרוע הלח' אשר תתן לנו והוא כשתקנה אותנו ואת אדמתינו ונהיה אנחנו ואדמתינו עבדים לפרעה ולמה נמות גם אנחנו גם אדמתינו מוטב שיהיה הכל לפרעה ונחיה ולא נמות והאדמה לא תשם אבל תעבד. והנה יוסף בתחנתם ובקשתם קנה כל אדמת מצרים לפרעה ולפי שלא נשאר לבעלי' חזקה בשדותיהם העביר את העם בערים מקצה גבול מצרים ועד קצהו באופן שלא נשאר איש על שדהו ואז אמר להם הן קניתי אתכם רוצה לומר אחרי שקניתי אתכם ואת אדמתכם לפרעה אין ספק שכפי שורת הדין אין לכם במלאכת אדוניכם כ"א הלחם אשר אתם אוכלים כעבדים לו אבל אני אעשה זאת לכם לפנים מן השורה הא לכם זרע וזרעתם את האדמה והיה בתבואות ונתתם חמשית לפרעה ר"ל החלק החמישי מכל התבואה וארבע הידות ר"ל ארבע חמישיות הנשארות יהיו לכם לזרע השדה שנה בשנה ולאכלכם ולאשר בבתיכם ר"ל מהנערים העוזרים בעבודת האדמה וכן לאכול לטפכם וכאלו אמר ועם זה כמעט שתהיו כבעלי בתים אדני השדות ולא תתנו רק כפל המעש' שנותן כל עובד אדמה לאוצר אלהיהם וידמה שלקח יוסף ענין החומש הזה ממה שהוא עצמו המציא בשני השבע וחמש את ארץ מצרים ואין ספק שנכלל בפרשה הזאת שכל עוד שלא יהיה חריש וקציר יתפרנסו מאוצר המלך ולזה השיבוהו החייתנו נמצא חן בעיני אדוני והיינו עבדים לפרעה ר"ל החייתנו בפשרה הזו כי היא טובה לנו מאד ואתה עושה אותנו בזה אנשים חפשים אבל אנחנו נהיה עבדים לפרעה על החסד והרחמים אשר אתה עושה עמנו הנה נגמרו התנאים האלו בתחלת השנה השנית אל חמש השנים היא השנה הרביעית לרעב בכלל. ומשם והלאה יתכן שפקד י"י את הארץ לברכת יעקב כי עלה נילוס והשקה את האדמה באופן שהוציאו כדי מחייתם והנה נכתב כל הספור הזה בתורה לסבות. האחת להודיעו שעיני י"י אל יראיו למיחלים לחסדו לחיותם ברעב כי הנה בהיות בכל הארץ רעב מופלג יעקב וביתו לשוד ולכפן צחקו ובהיות המצרים מוכרים כספם ומקניהם גופותיהם ושדותיהם לכל בני ישראל היה לחם במושבותם בלא כסף ובלא מחיר מקנה. והשנית שמהשגח' השרם היה שבהיות רעב בכל הארץ ויוסף מכלכל את כל בית אביו לא הלשינו עליו אנשי דמים ומרמה ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו. והג' להודיע שבני יעקב היו רואים בעיניהם גרוש המצריים ועלבונם בהעברתם בערים מקצה הארץ ועד קצהו שהיה זה להם נחמה על גרותם. והד' שממה שראו את המצרים מקבלים על עצמם עול החמישית ממה שיוציאו מאדמתם ושהיה חק הכהנים שמור והם חפשים מעול מלכות ואוכלים מנת המלך דבר יום ביומו לא הרע בעיניהם כשצוה השם לתת המעשר ללוים ומעשר שני לעניים והיות כהני י"י אוכלים את פת בגו ומתנותיו תמיד וזה טעם כל הספור הזה. והותרה בזה השאלה הח': תם סדר ויגש אליו:
Genesis._.47.28.1
ויחי יעקב בארץ מצרים וגומר עד ויקרא יעקב אל בניו. ויש בפרשה הזאת גם כן שאלות:
Genesis._.47.28.2
השאלה הא' באמרו ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה. כי אחרי שזכר הכתוב שהיה יעקב בבואו למצרים בן ק"ל שנה ועתה יזכור שהיה בכלל שבע וארבעים ומאת שנה מה צורך היה להודיע שחיה במצרים שבע עשרה שנה כי הוא דבר מבואר ממה שזכר:
Genesis._.47.28.3
השאלה הב' למה צוה יעקב את יוסף בפרט על קבורתו באמרו אל נא תקברני במצרים ונשאתני ממצרים וקברתני בקבורתם. והיה ראוי שיצוה זה לכל בניו בכלל כי כלם הלכו לקברו לא יוסף לבדו וכן מצינו שאחרי שברך את בניו אמר להם בכלל אני נאסף אל עמי קברו אותו אל אבותי וגו':
Genesis._.47.28.4
השאלה הג' במה שצוה ליוסף ענין קבורתו פעם בלשון שולל אל נא תקברני במצרים וחזר לומר לו שנית בלשון מחייב ונשאתני ממצרים וקברתני בקבורתם והיה הצווי אם כן נכפל ובדרכים זרים ומה ענין אל נא תקברני ואם נא לשון בקשה כבר אמר אם נא מצאתי חן וגו':
Genesis._.47.28.5
השאלה הד' במה שאמר יעקב ליוסף אל שדי נראה אלי בלוז בארץ כנען ויברך אותי והיא כי למה זכר לו המראה הזאת מזולתה ומה טעם שהיה בלוז שהיה בלוז בארץ כנען ובכל מקום עיני י"י ומה ענין ויברך אותי והיה די שיאמר אל שדי נראה אלי בלוז בארץ כנען ויאמר אלי ולמה תארו כאן באל שדי:
Genesis._.47.28.6
השאלה הה' באמרו ועתה שני בניך כי מאין היה ליעקב שאותו יעוד שנאמר לו בלוז היה על שני בני יוסף ואולי היתה הכוונה האלדית על בני אחד משאר בניו שנולדו אחר כך ולא היה ביד יעקב להגביל היעוד האלדי בזה ולא בזה כי הנה הכל הולך אחר כוונת השם לא אחר כוונתו:
Genesis._.47.28.7
השאלה הו' באמרו ומולדתך אשר הולדת אחריהם לך יהיו כי אולי היה האלדים חפץ בבנים אשר נולדו ליוסף אחרי בא יוסף למצרים כי בהיותם נולדים בין ברכיו היה ראוי שיתקיים בהם היעוד יותר מאותם שנולדו קודם בואו שמה ואם היה שלא היו ליוסף בנים אחרים מה היה זה המאמר ואין לקבל דברי הרמב"ן שהיו ליוסף בנים אחרים ולא זכרם הכתוב כי יותר היה ראוי שיזכרם ממה שלא זכרם וזכר ושם בת אשר סרח או ער ואונן בבני יהודה:
Genesis._.47.28.8
השאלה הז' במאמר ואני בבואי מפדן כי אם היתה הכוונה בו כדברי רש"י לתת התנצלות למה לא קבר את רחל אמו במערת המכפלה והיה מצוה שיקברו אותה שמה היה ראוי שיאמר זה למעלה באותה פעם שצוהו על הקבורה לא עתה בזכרו את הסבות שיחייבוהו לברך את בני יוסף:
Genesis._.47.28.9
השאלה הח' מה היתה המתנה הזאת שנתן יעקב ליוסף בנו להקרא שני בניו שבטים כראובן ושמעון אם לענין הנחלה. ואם לענין הכבוד להקרא אותם שבטים. ואם אמרנו שעשה שניהם שבטים כדי שינחלו שני חלקים בנחלת הארץ הרי כתיב לרב תרבו נחלתו ולמעט תמעיט נחלתו ומה היתרון אם כן אשר לו בזה ואם אמרנו שהיה היתרון הזה להקרא שני בניו שבטים לכבוד ולתפארת כדברי רש"י הנה הכתוב אומר יקראו בנחלתם מורה שלענין הנחלה עשאם כן. ובגמרא אמרו לנחלה הקשתים לראובן ושמעון ובביאור הפסוקים אזכור דעת הרמב"ן בזה ואשיב עליו:
Genesis._.47.28.10
השאלה הט' במאמר יוסף לאביו בני הם אשר נתן לי אלדים בזה כי מה צורך שיאמר יוסף לאביו שאותם הבנים נתן לי אלדים במצרי' הלא ידע יעקב כי בבא יוסף מצרים לא היה לו אשה ובנים והוא עצמו אמר ועתה שני בניך הנולדי' לך בארץ מצרי' ומה צורך לומ' בזה:
Genesis._.47.28.11
השאלה הי' באמרו ויוצא יוסף אותם מעם ברכיו וישתחו לאפיו ארצה כי אם היה שיעקב צוה קחם נא אלי ואברכם ויגש אותם אליו למה זה יוסף הוציאם מעם ברכיו קודם שיברכם ואחר כך להשיגם אליו ויותר טוב היה אחרי שנגשו בראשונה שיהיו שם עד ברכו אותם ומה ענין ההשתחואה הזאת:
Genesis._.47.28.12
השאלה הי"א באמרו ויברך את יוסף כי הנה הברכה ההיא היתה לבנים לא אל יוסף וכמ"ש ויברך את הנערים ויקרא בהם שמי וגומר אמנם אחר כך אמר ויברכם ביום ההוא וכן היה ראוי שיאמר בראשונה לא ויברך את יוסף:
Genesis._.47.28.13
השאלה הי"ב באמרו האלדים אשר התהלכו אבותי לפניו וגומר האלהים הרועה אותי וגומר המלאך הגואל אותי וגומר. כי למה זה זכר כל התארים האלה מהתהלכו אבותי לפניו ומן הרועה אותי וכולו הוא דבר אחד. ועוד כי מה ענין המלאך הנזכר כאן האם היתה הנהגתו על יד מלאך ולמה אמר ויברך את הנערים בלשון יחיד והיה לו לומר יברכו האלדים והמלאך:
Genesis._.47.28.14
השאלה הי"ג באמרו ויקרא בהם שמי ושם אבותי כי הנה מנשה ואפרים לא נקראו בשם יעקב ולא בשם יצחק ולא בשם אברהם ואיך נתקיימה אם כן ברכת הנביא. והראב"ע כתב שנקרא ישראל בשם אפרים ונקראו זרע אברהם ויצחק וכבר תפשו הרמב"ן בזה שהכתוב אמ' בהם והנה לא נקראו על שם מנשה ודעתו הוא שיעמוד זרעם ושמם ויהיה שם אברהם יצחק ויעקב נזכר בהם לעולם אבל כל השבטים היו כן ומה היתרון הזה:
Genesis._.47.28.15
השאלה הי"ד למה ירע בעיני יוסף ויתמוך יד אביו וגו' אחרי אשר בירך את הנערים כי הנה קודם הברכה היה ראוי שיעשה זה אבל הוא שתק ולא מיחה בדבר עד ששמע ברכת אביו ואח"כ עשאו והוא תימה כי לא היה טעות בשימת הידים אם לא בברכה:
Genesis._.47.28.16
השאלה הט"ו אם כבר בירך יעקב את אפרים ומנשה למה חזר וברך אותם שנית לאמור בך יברך ישראל ואם היתה הברכה ההיא צריכה אליהם למה זה לא ברכם בה בתחלה:
Genesis._.47.28.17
השאלה הט"ז באמרו ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך וגו' כי מהו השכם הזה האם הוא עיר שכם שנקברו בה עצמות יוסף כדברי רש"י הנה בספר יהושע כתיב ששכם נפל בחלק בני יוסף בגורלו ומה היתרון שעשה לו יעקב אם כן בזה. ואם כיון בשכם חלק הבכורה שנתן לו מלשון ולעבדו שכם אחד איך יאמר עליו אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי וזה אין ראוי שיפורש על כבוש הארץ. והנני מפרש הפסוקים באופן יותרו השאלות האלו כלם:
Genesis._.47.28.18
ויחי יעקב בארץ מצרים וגו' עד וירא יעקב את בני יוסף. לפי שהיתה מחשבת יעקב ובכוונתו ברדתו מצרים לראות את יוסף ולשוב מיד לארץ כנען והש"י הודיעו בבאר שבע שלא יהיה הדבר כן כי הוא יתעכב שם עם כל ביתו ושם ימות ויפרו בניו שמה ולא יעלו משם עד שיעלה אותם הקב"ה לכן הודיעו הכתוב שעצת י"י נתקיימה לכן אמר למעלה מזה וישב ישראל בארץ גושן ויאחזו בה ויפרו וירבו מאד. ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה כלומר שלא שב יעקב אחרי ראותו את יוסף אבל ישב בארץ מצרים הוא ובניו ויאחזו בה לא כמ"ש לגור בארץ באנו כי בה נאחזו ולא היה זה לפי שקפצה על יעקב המיתה כי הוא ישב במצרי' י"ז שנה ועכ"ז לא שב לארץ כנען עד יום מותו ולזה ספר הכתוב כאן ביחוד כמה מהשנים חיה במצרים והותרה בזה השאלה הא'. וספר הכתוב שכאשר קרבו ימי ישראל למות והוא כמ"ש הרמב"ן שהרגיש בעצמו אפיסת הכחות וראה שקרב יומו לבא אע"פי שלא היה חולה קרא לבנו ליוסף וראה לצוותו על ענין קבורתו ובזה מהלמוד לנו ולבנינו עד עולם שלא יתאחר אדם לעשות צואתו מחמת חליו עד היותו קרוב למות כי אז בשרו עליו יכאב ונפשו עליו תאבל ולא יהיה בו כח ולא משפט שכלי מחמת חליו לצוות מה שראוי אבל שקודם חליו יצוה את ביתו כמו שעשה יעקב שקודם חליו קרא את יוסף לצוותו על קבורתו והנה צוה זה ליוסף ביחוד כפי דעת רש"י ומפני שהיה היכולת בידו שלא היה לשאר אחיו. אבל במדרש נתנו טעם בזה יפה מאד והוא שבעבור יוסף שלח להביא את אביו מצרימה והוא הביאו שם מדעתו על כן צוהו שיחזירהו למקום שהוציאו משם כאלו אמר כיון שאתה הבאת אותי מארץ כנען ראוי הוא שאתה תשיבני אחרי מותי. ולי אני בזה טעם אחר והוא שיעקב צפה ברוח הקדש שעצמות יוסף אחרי מותו ישארו במצרים עד שיגאלו ישראל משם וחשש שמא יוסף ג"כ יסכים שישארו עצמות אביו ג"כ שם כדי שיעלו עצמות שניהם ושיהיו עצמות הזקן סבה לשיעלו עצמות יוסף עמהם. לכן צוהו על קבורתו שתהיה מיד אחרי מותו ושלא תתאחר עד זמן הגאולה ולזה אמר לו אם נא מצאתי חן בעיניך שים נא ידך תחת ירכי ועשית עמדי חסד ואמת אל נא תקברני במצרים. כי הנה שימת היד תחת הירך היא להשביעו בברית המילה הסמוך לאותו מקום כמו שביארתי בהשבעת אברהם לאליעזר עבדו. או שכיון יעקב בזה לרמוז שידיו ישאוהו ויוליכוהו משם כי כן יעשו מוליכי המתים שישימו ידיהם תחתיהם להוליכם. ואמר ועשית עמדי חסד ואמת לפי שהי' ליעקב עם יוסף שתי בחינות אם במה שהוא בנו ואם במה שהוא שר ושופט על הארץ. ובבחינת גדולתו אמר ועשית עמדי חסד. אמנם בבחינת היותו בנו אמר ואמת כי היה מחוייב כפי האמת השכלי לעשותו והיתה שאלתו אל נא תקברני במצרים ומלת נא במקום הזה הוא בלשון עתה יאמר ידעתי בני ידעתי שבזמן הגאולה יעלו עצמותיך בני ישראל מכאן אבל איני רוצה שעתה אקבר במצרים ושאז ישאו עצמותי מזה. אבל שאלתי ובקשתי שלא עתה תקברני במצרים אלא שמיד שאשכב עם אבותי והוא רמז למיתה מיד אתה תשאני ממצרים וקברתני בקבורתם באופן שבשום צד לא זמן רב ולא מעט אקבר במצרים. ויוסף השיבו אנכי אעשה כדבריך רוצה לומר מה שמוטל עלי ויהיה בכחי ורשותי אנכי בלא ספק אעשה כדבריך יהי רצון מלפני הש"י שירצה פרעה לתת לי רשות ללכת אבל מצדי לא אתעכב ולא אמנע וזהו אעשה כדבריך. ובמדרש דרשו יפה הפסוק הזה אמרו אבי מאחר שאתה משתדל כ"כ להקבר בארץ ישראל גם כן אנכי אעשה כדבריך שאצוה בשעת מותי שישאוני מכאן לשם ואעשה גם אנכי לעצמי כמו שאתה דברת לעצמך וכבר כתבתי ענין הקבורה ותועלתה אצל קבורת אברהם ושרה. ואמנם למה השתדל כל כך יעקב ויוסף גם כן שיהיו נקברים בארץ ישראל יתבאר בסוף זה הסדר אצל השבעת יוסף לאחיו על קבורתו. ולפי שהמלך לא יעכב זה בידי יוסף השביעו הזקן עליו וכבר הוצרך אח"כ לזה ששלח לומר לפרעה אבי השביעני לאמר והיתה תשובתו עלה וקבור את אביך כאשר השביעך והותרו השאלות הב' וג'. וספר הכתוב שאחר הדברים האלה כלומר סמוך אליהם כי לא נתארכו עליהם ימים רבים הוגד ליוסף שאביו חולה. ומפני שהיה זקן וחלוש מאד חשש אולי ימות פתאום או אם בימים ההם לא היה אדם ניצול מחליו וכמו שאמרו חז"ל שעד חזקיה לא חלה אדם שיחיה מחליו וכן מיד ששמע בחליו הלך והוליך את בניו עמו כדי שיברכם יעקב לפני מותו. וכן היה שבבואו התחזק וישב על המטה ודבר עם יוסף וברך את בניו ואחר כך קרא לכל בניו וברכם ובהשלמתו ברכותיו אמר ויכל יעקב לצות את בניו ויאסוף רגליו אל המטה ויגוע וגו' והוא המורה שמת יעקב בנשיקה בהיותו מדריך את בניו ובהשלימו דבריו. והנה היו דבריו ליוסף אל שדי נראה אלי בלוז וגו' לפי שהיה דעתו להסיר הבכורה מראובן ולתתה ליוסף כמו שיתבאר ואולי יראה זה ממנו עוות הדין ומשפט מעוקל. לכן הודיעו איך משמים שמו הדבר הזה בלבו לעשותו וזהו אל שדי נראה אלי בלוז וגו' ר"ל ידוע תדע שבבואי מבית לבן נראה אלי אל שדי המורה על קיום ההבטחה והיה זה בלוז מקום מוכן לנבואה וכל זה יוכיח על אמתת המראה ההיא והנבואה ההיא לא תחשוב שנאמר לי על רבוי זרעי אחרי אין הדבר כן אבל ויברך אותי. כי אותי בפרט היתה הברכה ההיא. והנה היה ענינה שאמר לי הנני מפרך והרביתיך ונתתיך לקהל עמים ושלשת הלשונות האלו מורים שהיו עוד שלשת בנים להיות נוספים בבני וכנגד הא' אמר הנני מפרך. וכנגד הב' אמר והרביתיך. וכנגד הג' אמר ונתתיך לקהל עמים. ואין לומר שנאמר זה על רבוי זרעי כי מיד אח"ז אמר לי ונתתי את הארץ הזאת לזרעך אחריך אחוזת עולם. ומאשר בירושת הארץ ביארה המראה שהיה לזרעי אחרי מורה שמה שאמר משלשת הבנים. היה ברכה לי לא לזרעי שאם לא כן היה לו לומר ונתתי את הארץ הזאת אחוזת עולם. אבל כיון שבארץ ביארה שהיה לזרעו הנה א"כ ברכת הבנים היה לי לא לזרעי. והנה אחר המראה ההיא לא נולד אלא בנימין ודבר אלדינו יקום לעולם. הנה א"כ בהכרח יאמר ששני בניך הנולדים לך בארץ מצרים עד בואי אליך מצרימה לי הם ועליהם אמר השם היעוד הזה. והרא"בע כתב שנתן יעקב הבכורה ליוסף לפי שלא תאות רק לבכור פטר רחם וכיון שראובן לא היה ראוי אליה היתה ראויה ליוסף שהוא פטר רחם לרחל כי דן וגד היו בני השפחות ומאשר אמר הנני מפרך בתחלה ידעתי שנאמר על אפרים כי שמו אפרים מלשון מפרך. וכן אמר לו שם אני אל שדי פרה ורבה שפרה רמז לאפרים כמו מפרך ורבה על מנשה וזהו יעוד והרביתיך שנ' א"כ על מנשה שהוא אחיו והנה נראה לו ענין אפרים בשמו לא ענין מנשה לפי שמנשה להיותו בכור ליוסף כבר היה ראש לשבטו ולא נתחדש בו דבר אבל באפרים שלהיותו הצעיר מבניו לא היה ראוי שיהיה ראש שבט הוצרכה הנבואה להודיעו שהוא יהיה שבט בפני עצמו וגדול בפני אחיו ואמר הנני מפרך על אפרים ועל מנשה הסתפק לומר והרביתיך. והג' שהוא ונתתיך לקהל עמים נאמר על בנימין. והנה ראה יעקב שהיה המראה ההיא על שני בני יוסף הנולדים לו קודם בואו למצרים ולא לשאר בניו וגם לא על שאר בני יוסף אם יוליד אח"כ לפי שנ' לו הנני מפרך ויוסף קרא לבנו אפרים כאלו מן השמים הורוהו לזה כדי שתתקיים בו המראה ההיא ולא קרא כן אחד משאר בני בניו ולכן גזר אומר ואמר אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי ר"ל שיקראו שניהם שבטים בדגלים ובחנוכת המזבח ובנחלת הארץ וביתר הדברים כלם נחשבו אפרים ומנשה כראובן ושמעון גם כיון באמרו אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי ר"ל שיהיו כ"כ רבי האוכלוסים אפרים ומנשה כראובן ושמעון וכן אתה מוצא שהיו פקודי אפרים ומנשה יותר מראובן ושמעון והותרו השאלה הד' וה'. ואמנם ומולדתך אשר הולדת אחריהם. ר"ל אשר תוליד אחריהם כדברי רש"י לך יהיו רוצה לומר לא יהיו במדרגת בני אלא במדרגת בני בני כי הנה אפרים ומנשה יהיו כראובן ושמעון אבל שאר אחיהם יהיו במדרגת בני בנים וזהו לך יהיו שיהיו כבניך ולפי שלא יחשוב יוסף ששאר הבנים יהיו נחשבים על שמו יהיו אם כן מביתו ג' שבטים אפרים ומנשה ויוסף לכך הוצרך לברר על שם אחיהם יקראו בנחלתם וכל ביתך אם כן תוכלל בשני שבטים אלו ושאר בני יוסף יהיו ראשי משפחות בישראל כחנוך ופלוא חצרון וכרמי בני ראובן. גם בזה הועילה ברכת יעקב ליוסף ר"ל שאפילו בני שלשים ליוסף היו ראשי משפחות ומכח זה המאמר כמו שאמר למכיר משפחת המכירי ומכיר הוליד את גלעד לגלעד משפחת הגלעדי אלה בני גלעד איעזר משפחת האיעזרי וגומר ראה שלא נמצא ככה בשאר השבטים רק בבני הבנים בלבד והם הם מיורדי מצרים וזהו טעם ומולדתך אשר הולדת אחריהם שלא בלבד נאמר על שאר בני יוסף כי אם על כל תולדותיהם עם היות שלא ישר זה בעיני הרא"בע. ואולי שלזה נאמר וירא יוסף לאפרים בני שלשים כדי להודיע שמכח ברכת אביו זכה לזה כי אלה הן התולדות שהוליד אחריהם והותרה בזה השאלה הו'. ואמנם אמרו ואני בבואי מפדן אפשר לפרש שאמר יעקב ליוסף וראוי לי לעשות לו היתרון הזה על אחיך לפי שקבלת עלבון ממני בקבורת אמך שלא קברתיה במערת המכפלה כאשר קברתי את לאה וקברתיה בדרך אפרת והיה זה לפי שמתה עלי בדרך ולא יכולתי להוליכה שמה להקבר. ובעבור זה לבניך היתרון הזה. והיותר נכון אצלי הוא שבמאמר הזה נתן יעקב ראיה אחרת על עשותו אפרים שבט בפני עצמו מלבד מנשה שהיה שבט במקום יוסף אביו וענינו שאני בבואי מפדן מתה עלי רחל בדרך והמקום שמתה בו הוא כברת ארץ לבא אפרת וקבר אותה שם בדרך אפרת והיה זה לו סימן גדול שנקברה ונשארה זכירת רחל באפרים בן יוסף בנה כי אפרתה ואפרת מורים על שם אפרים כמו שאמר מפרך. הנה אם כן עשה הזקן שתי ראיות. או אמור טענות על עשותו את אפרים שבט בפני עצמו הא' מלשון מפרך. והב' מקבורת רחל בדרך אפרת. ואמנם מה המתנה שנתן יעקב ליוסף בעשות את בניו שבטים הנה הוא אצלי ג' דברים. האחד כי לפי שהיה ישראל בנוי על י"ב עמודים ערכם במציאות כערך הי"ב מזלות בשמים ממעל וצפה הזקן ברוח הקדש שעתיד שבט לוי ליבדל משאר השבטים לעבוד מקדש ה' היה מחייב שיתוסף עוד שבט אחר למלאת מקומו בשבטים ובכל שאר הדברים להשלים מספר י"ב שבטי יה וזה לא היה אפשר אלא בחלוק שבט אחד לשנים והוא משפט הבכורה הנה אם כן לכבוד ולתפארת ולקדושה רבה היה ליוסף הדבר הזה. והב' לענין רבוי האוכלוסים כי הנה מברכת יעקב זכו בני יוסף שהיו פקודים הרבה כראובן ושמעון. והג' והיא נמשכת מזאת הנה היא בענין נחלת הארץ כי עם היות שנתחלקה לגולגלותם הנה היו שמה גורלות באיזה מחוז יירש כל שבט נחלתו ואם היה יוסף שבט אחד לא היה לו רק גורל אחד ובהיותו שני שבטים יהיו לו שני גורלות שהוא יתרון גדול ואם בהיותו אוכלוסין יהיה לו חלק רב. וכבר ביארתי בפירושי לספר יהושע איך נתחלקה הארץ ושם ביארתי בשלמות רב הדרוש הזה שהוא רב הספקות והוחרו בזה השאלות הז' והח':
Genesis._.48.8.1
וירא ישראל את בני יוסף וגו' עד ויקרא יעקב אל בניו. זכר הכתוב שראה יעקב בדבריו הדברים האלה אנשים נצבים עליו ולא הכירם כי קמו עיניו משיבו. ולכן שאל את יוסף מי אלה העומדים אצלינו ושומעים סודותינו ויוסף כאשר שמע הרמזים אשר גלה לו אמר בני הם אשר נתן לי אלהים בזה ואין פי' בזה במצרים כי בידוע ששם נולדו לא בארץ כנען אבל כיוון לומר בני הם אשר נתן לי אלדים בעבור זה שאמרת שההשגחה אשר הודיעה לך כל הסודות והעתידות האלה היא עצמה סבבה כדי שתתקיים ההבטחה שנולדו לי הבנים ההמה כפי מה שנתיעדת במראת לוז אשר זכרת. ויהיה פי' מלת בזה כמו ובזה הנערה באה אל המלך שאין שם מלת בזה רומז למקום רק לענין ואופן ביאתה וכמו שרמז הרמ"בן ואז אמר יעקב קחם נא אלי ואברכם ר"ל שיוסף יקחם וישים אותם על ברכי אביו לברכם ולפי שעיני ישראל כבדו מזוקן לא יוכל לראות כאשר חשב לכן הגיש אותם יוסף לחבקם ולנשקם והיה משמחת הזקן עד שאמר ליוסף ראה פניך לא פללתי וגו'. ר"ל ראות פניך לא הייתי מתפלל עליו להיותו בעיני תפלת שוא והגדיל י"י עמי שהראה לי גם את זרעך. ולפי שהיו אפרים ומנשה על ברכי יעקב חשש יוסף שיהיו לו למשא כבד ולפי שלא ייעף ולא ייגע אביו הוציאם מעם ברכיו וישתחו לאפיו ארצה כאומר לאביו חן חן לך על כל מה שאמרת ועשית לבני ואז חזר להגישם אליו ולשום כל א' מהם במקומו הראוי לקבל את הברכה את אפרים בימינו שהיה משמאל ישראל ואת מנשה בשמאלו להיות מימין ישראל ויגש אותם אל אביו לא שהיו על ברכי יעקב הזקן כבראשונה אלא שהיו עומדים על רגליהם נגשים אליו לקבל ברכתו. והותרו בזה השאלות הט' והי'. ואין ספק שיוסף לא ירד לעומק דברי אביו בהקדים אפרים למנשה שחשב שהיתה כונת הזקן למנות את שניהם שבטים לא שיקדים במעלה אפרים למנשה ולכן היה מדריך את מנשה שיהיה לימין אביו להיותו הבכור והיד הימין היא גדולת הכח מהשמאלי' ולכן הי' הימין היא העקר בפעלות האדם וכמ"ש אורך ימי' בימינה בשמאלה עושר וכבוד. אמנם ברצות י"י שיתברך אפרים יותר היה ?שלאחלה עליו יד שמאלית מייסף ולא מיעקב כי הנה יוסף שמו בימינו לשמאל אביו ואביו לא חשש להנחתו אבל שלח ידו על ראש אפריה עם היותו צעיר ואת שמאלו על ראש מנשה ובזה האופן היה אפרים תמיד לצד הימין וזהו שכל את ידיו כי מנשה הבכור ופי' שכל כמו סכל נא את עצת אחיתופל ועתה הסכלת עשה כי הס"מך והשי"ן מתחלפים יאמר ששכל את ידיו כי מנשה הבכור במה ששם ידיו כן הראה כי מנשה הקטן והצעיר מהם ושלא היו הידים יודעים שהיה מנשה הבכור. ואמר ויברך את יוסף לפי שרצה הזקן לברכם במה שהם בני יוסף ולכן תהיה ברכתם שוה מבלי חלוף כמו ששניהם בני יוסף מבלי התחלפות אמנם הברכה האחרת שנתן להם אח"כ היתה כפי עצמם מהסבה שאבאר ולכן עשה חלוף מאפרים למנשה ולא בזאת והותרה השאלה הי"א. והיתה בברכתו זאת האלדים אשר התהלכו אבותי לפניו ואפשר לפ' שהאדם המבורך מבורך בג' ענינים ראשיים לכל הברכות. הא' שיתישר ללכת אחרי ההצלחה האלהית הדבקה בנפש. והב' שיתברך בענינים הזמניים כדי שלא יטרד משלימותו לבקשם. והג' שינצל מהפגעים והמקרים המתרגשים מחוץ. והתפלל הזקן שהנערים האלו יזכו לכלם. על הא' אמר האלדים אשר התהלכו אבותי לפניו אברהם ויצחק וכמ"ש באברהם התהלך לפני והיה תמים. ועל הב' אמר האלדים הרועה אותי מעודי עד היום הזה שזנני ופרנסני והשלים כל חפצי ומה מתקו דברי רשומות שאמרו מעודי עד היום הזה מעודי בגמט' ק"ל הזה בגמט' י"ז רצו שהאלדי' כלכלו כל ימיו עד בואו במצרים שהיו ק"ל שנה והוא עצמו כלכלו גם כן במצרים י"ז שנה שחיה שם כי הנה מה שעשה יוסף בכלכלתו בשליחות השם עשאו א"כ הכל ממנו יתברך. ועל השלישית אמר המלאך הגואל אותי מכל רע ועל כל א' וא' אמר יברך את הנערים שיברך אותם בברכות האלה המיוחסות אליו יתברך ולמלאכיו. והיותר נכון בזה אצלי הוא שהאבות הקדושים היו מושגחים מאתו יתברך לא מהמלאך ואם מצינו זכרון מלאך בהנהגתם היה ע"צ הכלי שלוח ההשגחה לא כמנהיג אותם וכן תמצא שאמר אברהם לעבדו י"י אלדי השמים אשר לקחני מבית אבי הוא ישלח מלאכו וגו' כי היה המשגיח באמת הסבה הראשונה יתברך והוא ישלח מלאכו שהוא שליח השגחתו לעשות רצונו. ולזה עצמו כוונו חז"ל על אמרם הנה אנכי שולח מלאך לפניך מי ששמר את האבות ישמור את הבנים כי לא אמר מי שהשגיח או מי שהנהיג את האבות אלא מי ששמר שהוא פעל המלאך שלוח השגחתו ורצונו ולזה אמר כאן הזקן האלדים אשר התהלכו אבותי לפניו אברהם ויצחק כלומר שהיו עובדים אותו שהוא עצמו האלדים הרועה אותי מעודי עד היום הזה שהוא אלדי האלדים ישתבח שמו כי הנה המלאך הוא הגואל אותי מכל רע שליח השם אבל לא היה הוא הרועה אותי והאלדים הרועה אותי הוא יברך את הנערים האלה ויקרא בהם שמי ושם אבותי ר"ל שיקראו בניו של יעקב וכל אחד מהם יאמר אפרים או מנשה בן יעקב בן יצחק בן אברהם בשוה כשאר השבטים וכמ"ש כראובן ושמעון יהיו לי כמו בני השבטים שיתיחסו אל אבותיהם ולפי שהעלה אותם במנין השבטים היה ראוי שירבה אכלוסיהם כשני שבטים שלמים ולזה אמר וידגו לרוב בקרב הארץ וגם כיון בזה שלפי שאמר ויקרא בהם שמי ושם אבותי אברהם ויצחק שלא יהיו עקרים כאברהם ויצחק שיקראו בהם אבל בהפך שירבו כדגים וזהו וידגו לרוב בקרב הארץ שירבו בארץ כדגים בים. והותרו עם זה השאלות הי"ב והי"ג. והנה יוסף קודם ברכת אביו לא השתדל להסיר ידיו להדריכ' ולהישירם על בניו כפי ענינם הבכור כבכורתו והצעיר כצעירתו כמו שעשה אחרי הברכה לפי שאביו כאשר שכל ידיו חשב שבברכותיו יעשה הפרש גדול מאפרים למנשה ושלכן הניח ידיו כפי ענינם אבל כאשר ראה שהיתה הברכה שוה בשניהם אז הוקשה אצלו למה זה שכל את ידיו כי הנה ראה יוסף דברים סותרים הנחת הידים ששם אביו והברכה שבירכם ואמר אם היו המבורכים שוים כפי ענינם למה שכל ידיו ואם היו מתחלפים איך ברכם ברכה משתוה ולכן חשב יוסף שהיה אביו תועה מחמת חליו כמ"ש הרמב"ן ואחז בידי אביו ואמר לא כן אבי כי זה הבכור רומז למנשה שים ימינך על ראשו אבל הזקן השיבו ידעתי בני ידעתי שתי ידיעו' ר"ל ידעתי למה שכלתי את ידי וידעתי למה נתתי את הברכה בשוה לשניהם אם הברכה בשווי לפי שידעתי ברוח הקדש שגם הוא ר"ל גם מנשה יהיה לעם וגם הוא יגדל ומזאת הבחינה שהיו שניהם שוים ומתרבים באכלוסים נתתי עליהם ברכה שוה. אמנם אחיו הקטן יגדל ממנו ומזה הצד שכלתי את ידי ושמתי הימין על ראש אפרים בהיותו הצעיר והשמאל על ראש מנשה בהיותו הבכור ורז"ל דרשו ידעתי מה שעשו לך אחיך רצה בזה שהיה יוסף מתרעם על יתרון הברכה שעשה אביו לאפרים בחשבו שיקנא בו מנשה הגדול כמו שקנאו בו אחיו הגדולים ממנו בעבור כתונת הפסים שעשה לו אביו ונמשך ממנו מה שנמשך ואביו השיבו ידעתי בני ידעתי מה שעשו לך אחיך מקנאתם אותך אבל עכ"ז עצת י"י לעולם תעמוד ואולם אחיו הקטן יגדל ממנו וזרעו יהיה מלא הגוים. והנה התפעל הזקן מדברי בנו שהיה מוחה בידו מעשה נבואתו שלזה שנה לברך אותם לא בשוה כבראשונה אבל מפורש לאיש ואיש מהם כפי מעלתו וזהו ויברכם ביום ההוא לאמר ר"ל שלא היתה הברכה אליהם בשוה במה שהם בני יוסף כבראשונה אבל בירך לכל אחד בפני עצמו ולזה אמר כנגד אפרים בפרט ישימך אלהים כאפרים וצירף אליו וכמנשה להגיד שלא תהיה ביניהם קנאה ולא קטטה כמו שחשב יוסף כי שניהם יהיו תמיד מתחברים ומסכימים הן לטוב הן לרע. ואמרו וישם את אפרים לפני מנשה אין ענינו שהקדימו בלשון הברכה כמו שפירש רש"י כי מבואר הוא בכתוב ולמה יצטרך לאמר אלא כוונת הכתוב שבהנחה ושימה גשמית שם את אפרים לפני מנשה כי הניח ושם את אפרים בראש ואת מנשה אחריו. וכבר נהגו הנביאי' לעשות המעשים המורגשים סימן למה שיהיה כמו שכתב הרמב"ן והוכיחו מענין אלישע והותרו עם מה שפירשתי בזה השאלות הי"ד וה"טו. ולפי שכל מה שעשה הזקן היה כבוד וחסד לבני יוסף ראה לתת מתנה מה ליוסף עצמו מזולת בניו ועל זה אמר ויאמר יש ראל אל יוסף הנה אנכי מת והיה אלהים עמכם והשיב אתכם אל ארץ אבותיכם. ואני הנה נתתי לך שכם אחד על אחיך והשכם הזה אינו ענין הבכורה כי כבר עבר זה ולמה יחזור לזכרו עתה. גם אינו עיר שכם כי הוא לא קנה אותה בחרבו ובקשתו אבל שמעון ולוי הרגו כל אנשי העיר וקללם עליו כמו שיבא. אבל ענין זה אצלי הוא שהודיעו הזקן ליוסף שתהיה קבורתו בשכם כי כמו שהוא קברהו במערת המכפלה שקנה אברהם מאת עפרון החתי ככה יקבר יוסף בחלקת השדה אשר קנה יעקב מאת חמור אבי שכם במאה קשיטה ויהיו לבני ישראל לנחלה. והוא המורה שעליו אמר הזקן אשר קניתי מיד האמורי ולפי זה לא יהיה קניתי עבר במקום עתיד אבל עבר ממש. ולא היה הקנין ההוא במלחמה כי אם במאה קשיטה שנתן יעקב בעדו והודיעו שהיתה החלקה היא היתה הנחלה הראשונה שהיה לו בעולם לכן נתנה כבר שקנאה והיתה שלו לא העיר אלא החלקה האמנם אמר כאן בחרבי ובקשתי בהיות שאמר שמה במאה קשיטה לפי שיעקב היה איש תם וישר ולא לקח רומח וחנית בידו וכאשר בא אל שכם קנה את חלקת השדה בנכסיו במאה קשיטה שהם היו חרבו וקשתו כי הנה לא עשה כשמעון ולוי שבחרב' ובקשתם ירשו ארץ אבל יעקב לא נסה ללכת באלה וחרבו וקשתו היה הצאן והבקר אשר עמל בו וגדלם ובאותו חרב וקשת שהיו לו שהם המאה קשיטה קנה אותה חלקה. הנה התבאר שנתן ליוסף אותה חלקה בשכם לקבורתו אשר קנה מיד האמורי דומה לקנין אברהם את המערה ובזה בשרו אביו שישארו עצמותיו במצרים עד גאולת ישראל ולזה אמר הנה אנכי מת והיה אלדים עמכם והשיב אתכם אל ארץ אבותיכם. ואני הנה נתתי לך שכם אחד על אחיך ר"ל חלקת השדה אשר בשכם שתקבר וכמ"ש חז"ל על יוסף משכם גנבוהו אל שכם השיבוהו. והותרה עם מה שפירשתי בזה השאלה הי"ו:
Genesis._.49.1.1
ויקרא יעקב אל בניו וגומר עד סוף הסדר. וראיתי גם כן בפסוקים האלה שאלות:
Genesis._.49.1.2
השאלה הא' באמרו האספו ואגידה הקבצו ושמעו בני יעקב. כי למה זה צוה שתי פעמים על קבוצם והאספם יחד ולמה בראשונה אמר ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים ובשנית לא אמר כן אלא ושמעו אל ישראל אביכם:
Genesis._.49.1.3
השאלה הב' בתכלית הברכות האלה בכלל וזה כי א"א שנאמר שהיה תכלית יעקב בצואה הזאת לבניו אלא לאחד מד' תכליות או לכלם אם שהיו בדרך ברכה ותפלה לשם כל המבורכים שיברכם וכמ"ש אחריהם ויברך אותם איש אשר כברכתו ברך אותם ואם שהיה להוכיחם על המעשים המגונים אשר ראה בהם ועל זה נאמר וזאת אשר דבר להם אביהם ויברך אותם. ואם שהיה להודיעם הדברים העתידי' לבא על זרעם. ואם שהיה להגיד להם נחלתם בארץ הנבחרת. ואם אמרנו שהיו דבריו אלה לתכלית ברכה כמו שיראה מברכת יהודה ומברכת דן ואשר ויוסף הנה יקשה מה שאמר בראובן ושמעון ולוי ויששכר וגד ובנימן שכפי מה שאומר בהם הביא עליהם קללה ולא ברכה. ואם אמרנו שהיה להוכיחם על מעשיהם המגונים כמו שיראה מברכת ראובן שמעון ולוי ויששכר ובנימן יקשה מאד מה שאמ' ביהודה ובזבולן דן ואשר ויוסף ונפתלי שאין להם תוכחה כי אם ברכות והגדת העתיד. ואם אמרנו שהיה להגיד העתיד לבא כמו שיראה מברכת יהודה ודן וגד ואשר ובנימן יקשה מאד מה שנאמר על ראובן ושמעון ולוי ונפתלי שאין בהם עתידות כי אם תוכחות. ואם אמרנו שבא להודיע נחלתם כמו שיראה מברכת יהודה שתהי' ארצו ארץ יין הרבה. וזבולן שלח ף ימים ישכון ואשר שיהי' שמנה לחמו וגו'. יקשה מה שאמר בראובן ושמעון ולוי ויששכר דן וגד ונפתלי יוסף ובנימן שלא אמר בהם זה הדרך א"כ לאיזה תכלית היו הברכות האלה בכלל:
Genesis._.49.1.4
השאלה הג' במה שנאמר בשמעון ולוי אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל כי הנה בלוי צדק מאמרו שאין לו חלק ונחלה בישראל כמו שאר השבטים והוא מפוזר ומפורד בתוך השבטים אבל שמעון לא נמצא בכתוב שיהיה מפוזר בין השבטים:
Genesis._.49.1.5
השאלה הד' במאמר לא יסור שבט מיהודה וגו' עד כי יבא שילה כי מורה שתמיד יהיה בו המלכות וכאשר יבא שילה יוסר השבט ממנו והנה אינו כן כי הנה שאול שמלך בראשונה משבט בנימן היה לא מיהודה. וירבעם וכל שאר מלכי ישראל לא היו משבט יהודה. וגם בבית שני מלכו החשמונים ובית הורודוס ואח"כ נפסק המלכות בהחלט משבט יהודה ומשאר השבטים ואיך נתקיימו אם כן דברי הזקן ונבואותיו לא יסור שבט מיהודה. גם אמרו עד כי יבא שילה בין שיאמר על דוד בין שיאמר על מלך המשיח מהרה יגלה כפי דעת המפרשים לא נתקיים כי בבא דוד נתחזק המלכות לשבט יהודה ולא סר ממנו וכן נאמין שכאשר יבא משיח בן דוד יתחזק המלכות בידו לא שתוסר אז ואין זה המאמר דומה במלת עד למאמר לא יתיצב איש לפניך עד השמידך אותם כי אחרי השמידו אותם אין שום ענין אל התיצבות לפניו וכן עד אשר אם עשיתי את אשר דברתי לך כי באמת כשיעשה את אשר דבר כבר יעזב מהשמירה ההיא ובפירש הפסוק אזכור דעות המפרשים בו:
Genesis._.49.1.6
השאלה הה' בברכת יששכר ודן שלא ירא מהם אם ענינ' לטובה או לרעה אם שבח יששכר בשנטה שכמו לסבול או גינה אותו עליו וכן בדן שידין עמו כאחד שבטי ישראל שהוא בזה שוה לכל שאר השבטים ולמה אמר בו לישועתך קויתי י"י ולא אמר כן בשבט אחר:
Genesis._.49.1.7
השאלה הו' באמרו בנפתלי שהוא יהיה אילה שלוחה הנותן אמרי שפר כי מהו היחס שיהי' לאילה עם אמרי שפר האם האילה תתן אמרי שפר בדבר או למה המשילו לאילה ויחס לה אמרי שפר:
Genesis._.49.1.8
השאלה הז' בסדר זכרון ברכות השבטים כי הנה זכר זבולון קודם ליששכר והוא בחלוף מולדתם וכן זכר גד ואשר בני זלפה שפחת לאה קודם נפתלי בן בלהה שפחת רחל. וידוע שדן ונפתלי נולדו ראשונה וגד ואשר אחריהם:
Genesis._.49.1.9
השאלה הח' באמרו וזאת אשר דבר להם אביהם ויברך אותם איש אשר כברכתו ברך אותם. והיא כי למה אמ' שני דברים הא' וזאת אשר דבר להם אביהם. והב' ויברך אותם ושניהם דבר א' לא שני דברים ומה ענין אמרו איש אשר כברכתו ברך אותם כי ברכתו היא אשר ברך אותם ואיך כינה הדבר לעצמו ובאמ' הוא דבר בלתי מובן:
Genesis._.49.1.10
השאלה הט' ברבוי הסימנים אשר נתן יעקב במערה במקומה וקנינה וממי קנאה ומי אלה הנקברים בתוכה ושאר הדברים כלם שזכר בקנינה שיראה היותם מותר וללא צורך:
Genesis._.49.1.11
השאלה הי' במה שנאמר ביעקב ויגוע ויאסף ולא אמר הכתוב בו וימת עד שאר"זל יעקב אבינו לא מת וראוי לדעת מה היתה כונתם במאמר ההוא כיון שהכתוב אומר ויאמר ישראל אל יוסף הנה אנכי מת ויוסף אמר בשם אביו הנה אנכי מת בקברי והם אמרו אביך צוה לפני מותו ואיך אמרו אם כן שלא מת:
Genesis._.49.1.12
השאלה ה"יא באמרו רק טפם וצאנם עזבו בארץ גושן כי מה צורך הכתוב הזה בתורה הילכו הצאן והבקר לקבור את יעקב ולספדו:
Genesis._.49.1.13
השאלה ה"יב בפסוק וירא יושב הארץ הכנעני את האבל בגורן האטד ויאמר אבל כבד זה למצרים וגו' כי מה תועלת בספור הזה בתורה. והנני מפרש הפסוקים באופן יותרו השאלות האלו כלם:
Genesis._.49.1.14
ויקרא יעקב אל בניו ויאמר האספו וגומר עד יהודה אתה יודוך אחיך. אחרי שדבר יעקב ליוסף דברי בניו בסתר וברכם קרא לשאר אחיו גם כן כדי שלא להטיל קנאה בהם. ואחשוב בכפל המאמרים האספו ואגידה לכם הקבצו ושמעו. שיעקב ראה שקצת בניו יקוצו בתוכחתו ודבריו ואולי מיראתם שיוכיחם בדברים קשים התרחקו ולא קרבו לפניו ולכן בראשונה אמר להם האספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים כדי שיחשבו שלא היה דעתו להוכיחם אלא לגלות להם דברים סתומים וחתומים לעתיד לבא כל אדם יכסוף לדעת הדברים העתידים. ואחרי שנתקבצו כלם אז אמר אליהם הקבצו ושמעו בני יעקב ר"ל כיון שאתם בני אין ראוי שתקוצו בתוכחתי ואל יכבדו עליכם דברי אבל הקבצו ושמעו בני יעקב כי ראוי הוא שתשמעו אל ישראל אביכם כלומר מהצד שהוא ישראל ששרה עם אלדים ועם אנשים ומצד שהוא אביכם ועם זה הזהירם שיתנו לבם לדבריו לפי שיבא בהם מעומק המליצה ודקות הדברים ומה שיתבאר גם מהלשונות הזרים כפי מה שהגיעתהו הנבואה בשעת מותו. גם כיוון באמרו הקבצו שכלם יזכו בברכה מה שלא זכו בבני אברהם ויצחק כלם והותרה בזה השאלה הא'. גם אפשר לפרש כי מפני שהיה עתיד להגיד בברכותיו דברים עתידין לבא עליהם וכן דברי תוכחה על מעשיהם לכן אמר שני המאמרים האלה האספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרי' הימי' רמז לעתידות שיגיד בברכותיו ועל עניני התוכחה שיזכור ג"כ אמ' הקבצו ושמעו בני יעקב ושמעו אל ישראל אביכם. וחז"ל אמרו שבקש יעקב אבינו לגלו' את הקץ ונסתלקה ממנו שכינה והנה הביאם לזה אמרו את אשר יקרא אתכם באחרי' הימים כי כמ"ש הרמב"ן לדברי הכל אחרית הימי' הם ימות המשיח אשר קוינו. ואיך לא. והוא אמר עד כי יבא שילה שאין המלט מלפרשו על המלך המשיח. ועוד אמרו במדרש שאמרו האספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם רמז על פקידת בית שני אשר נאספו שמה ושאמרו הקבצו ושמעו בני יעקב רמז הגאולה העתידה שאז יתקבצו הגליות כלם וישמעו אל ישראל אביהם וילכו באורחותיו ועל דרך הפשט באחרית הימים רומז לאיזה זמן ארוך שהוא באחרי' הימי' בערך אל ימי המדבר. ואמנ' בכוונת אלה המאמרים והברכות דעתי נוטה שיעקב בעת מותו רצה לבאר מאיזה מבניו יצא שבט המלכו' והממשל' בזרעו כי ראה וידע בכח נבואותיו שיתרבה זרעו מאד והיה ראוי שימנו עליהם מנהיג או מלך שוטר ומושל ולפי שלא יפול ביניה' קטטה על מנוי המלך ראה הזקן בשעת מותו לבאר מאיזה שבט מהם תהיה ההנהגה והמלכות ובו מלכים ימלוכו ובעבור זה עשה חפוש וחקירה בכל אחד מבניו כפי טבעו ותכונתו מי הוא הראוי למלכות כי טבע הבנים אשר יולדו להם ראה שיהיה נוטה לטבע האבות ויהיה תמיד המורם מהם כיוצא בהם כי טבע המקור ראוי שימצא במה שיחצב ממנו ולכן מפני הבחינה הזאת זכר בכל א' מבניו פעם תכונותיה' בעצמם ופעם העתיד לבא על זרעם לא לתכלית הברכה ולא לתכלית התוכחה ולא להגיד עתידות ולא לספר מעלתם בארץ כי אם להודיע אם הם ראוי למלכות ולשררה אם לא והותרה השאלה הב'. והתחיל מראובן כי הוא הבכור ואמר בכורי אתה ר"ל אמת שאתה הוא הבכור בבני והיית כחי וראשית אוני לפי שנולדת בבחרותי בהיותי במבחר כחי ומפני זה יתר שאת ויתר עז ר"ל שהיה ראוי להיות לך יתרון במעלה ושאת כי שאת הוא לשון מעלה כמו הלא שאתו תבעת אתכם. וגם היה ראוי שיהיה אותו השאת עז כלומר שאת ויתרון עצום מאד במלכות והוא מלשון ויתן עז למלכו האמנם מפני שהיית פחז כמים קל הדעת בלתי מיושב השכל לכן אל תותר שאינך ראוי ליתרון ומעלה על אחיך. ויהיה פחז מלשון עמא פחיזא דקדמו פומא לאדנא והענין מהירות וקלות הדעת ומעוט תבונה. ואמר שהיה פחזותו במה שעלה משכבי אביו ומאז חללת אותם יצועי עלה ונסתלק ואמר זה לפי שכמו שכתב הרמב"ן נתכוון ראובן לפסול את בלהה מאביו כדי שלא תלד עוד בנים ותתמעט בכורתו על כן אמר לו שהיה זה פחיזות וקלות הדעת שחשב להרויח ולא ימשך לו ממנו יתרון. ובזה גלה לו הנביא שראובן לא יהיה בכור לענין המעלה והמלכות וכן כתוב בדברי הימים ובחללו יצועי אביו נתנה בכורתו לבני יוסף בן ישראל ולו להתיחס לבכורה כי יהודה גבר באחיו ולנגיד ממנו והבכורה ליוסף הנה ביאר בזה הבכורה והמלכו' שאינו ראוי לראובן. ואפשר שרמז ג"כ בזה למה שחטאו בני ראובן אח"כ לקחת בפחיזותם לנחלה הארץ אשר מעבר הירדן ולא הבינו לאחריתם. וכן דרשו רז"ל (מדרש רבה דברי' פרשה ך"ג) עליה נחלה מבוהלת בראשונה ואחריתה לא תבורך ואמרו ג"כ לב כסיל לשמאלו אלו בני ראובן הנה יצא מזה שלא היה ראובן ראוי למלכות לא מפאת תכונתו בעצמו ולא מפאת טבע בניו ותכונותיהם וכבר רמז מר"עה גם כן בברכותיו דבר מזה שאמ' יחי ראובן ואל ימות ויהי מתיו מספר כי הנה התפלל עליו שלא ימות לפי שלקח נחלתו מעבר לירדן במקום סכנה וגם מפני מה שחטא לאביו ומפני מעוט אכלוסיו אמר ויהי מתיו מספר ואחר זה עשה חקירה בשמעון שנולד אחרי ראובן ובלוי שנולד אחרי שמעון ושתף שניהם יחד לפי שהסבה אשר זכר בשניה' והיא אחת שוה ומתדמ' והוא אמרו שמעון ולוי אחים כלי חמס מכירותיה' ובאמרו אחים הורה שהיו תכונותיה' שוות כי הם אחים בטבעם. ואפשר לפרש אחי' בערך דינה. ואמ' ששמעון ולוי הראו עצמן באחוה רבה לדינה אחות' לנקום נקמתה כי יחם לבבם על כבודה אבל כלי חמס מכרותיה' ומלת מכירותיה' היא זרה אך לפי הענין ראוי לפרש אם מענין מקח וממכר או מענין מחשבה ר"ל כל סחורת' וכל מכירת' וקנינם או כל מחשבותיה' אינם כי אם לעשות חמס וגזל כאלו מחשבותם כלי חמס. ואמ' אל תשבחו אות' בממתיקי סוד מפני שלא גלו לאדם המרמה שעשו לאנשי שכם להביא' בברית מילה כדי להרגם ואל תפארו אות' להיות' חסים על כבודם במ"ש הכזונה יעשה את אחותנו כי בסוד' שעשו בזה אל תבא נפשי ובקהלם שנקהלו על אנשי שכם להרגם מפני כבוד אל תחד כבודי ואמר אל תבא אל תחד כאלו דבר נגד נפשו וכבודו אל תחד נפשי אל תחד כבודי לפי שבאפם הרגו איש ר"ל אם עשו אותו מעשה באף ובחימה על חלול כבוד היה להם להרוג את שכם בלבד והייתי אז מודה כי באפם הרגו איש ההוא אבל שאר העם אשר בעיר בהיות' נכנסי' בברית האלדים למה הרגו אותם אין ספק שלא באפם עשו זה כי אנשי העיר לא חטאו בדבר ההוא אלא עקרו שור ר"ל את העיר כלה כדי לגזול קנינה כי היו כלי חמס מכרותיה' ושור הוא לשון חומה ר"ל חומת העיר וענינו שהשחיתו העיר ההוא מעיקר' ערו ערו עד החומ' ויסודותי' לגזול כל אשר בה וחז"ל אמרו שהוכיחם בזה על ענין יוסף ששמעון ולוי הם היו אשר אמרו ועתה לכו ונהרגהו ושזהו אמרו וברצונם עקרו שור שזהו יוסף שהי' רב תבואו' מלשון ורב תבואו' בכח שור. ומפני זה אמר מרע"ה עליו בכור שורו הדר לו. ולכן קלל עברתם וכעסם כי הנה לא קלל את בניו חלילה אבל על כעסם אמר ארור אפם כי עז ועברתם כי קשתה גם אחשוב שהאשימ' לא לבד על מעשה שכם כי אם ג"כ על ענין שטים שהיו העוברים שמעונים וכמ"ש הראב"ע מספרם לעד גם נשיאם וכן האשים את לוי בענין קרח ועדתו שהיו בני לוי הנקהלים על משה אמר ובקהלם אל תחד כבודי כי באפם הרגו איש וזהו בשכם שהרגו כל אנשי העיר ואיש שם המין כמו איש יהודה שלא הבחינו בין צדיק לרשע אלא להרוג כל איש וברצונם עקרו שור אמר על ענין השטים ועל מעשה קרח ומלת שור הוא מלשון אשורנו ולא קרוב ולפי שבלעם צפה ברוח הקדש מעלת ישראל וברכם ואלה העוברי' השמעוני' עקרו הנבואה ההיא וברכתה וכן קרח ועדתו היה ברצונם ודעתם לעקור נבואת משה לכן אמר הזקן במליצתו וברצונם עקרו שור ר"ל ברצונם וכונתם עקרו שור שהוא כנוי לנביא הרואה אם כל עם ואם משה בנבואותיהם ולכן אמר ארור אפם שבו החריבו את שכם ועברתם ר"ל והעברתם על מצות י"י על השטי' כי קשתה שכ"כ היתה אז קשה. ולכן אחלקם ביעקב ר"ל שלא יהיו שמעון ולוי מחוברי' בנחלתם זה לזה גם לשמעון בפרט אחלקם שלא יהיה לזרעו נחלה בפני עצמה אבל תהיה בתוך נחלת שאר השבטי' כדכתיב ויהי נחלת שמעון בתוך נחלת בני יהודה והיו עריה' מחולקו' זו מזו. ועל בני לוי אמר ואפיצם בישראל שהיו מ"ח עיר ומגרשיהם בין גבול ישראל והם ערי מקלט אשר ללוים שהיו מפוזרות בתוך ארצות כל השבטים. ומזה הוליד הזקן שלא היו שבטי שמעון ולוי ראוים למלכות כיון שהיו כלי חמס מכרותיה' ומלך במשפט יעמיד ארץ והן בצדק ימלוך מלך ולא בחמס. גם שהיה זרעם עתיד להיות מפוזר ומפורד בין שאר השבטי' ואין זה ראוי למלוך. וכבר ישאל שואל למה נענשו כאן דור עשירי לראובן ושמעון ולוי על עון אבותיהם בהיות הבנים צדיקים וטובים וכ"ש בני לוי שנבדלו מבין שאר השבטים לעבוד את עבודת המקדש ולא זכרו כאן יעקב בברכתו אבל התשובה בזה היא שברכות יעקב אלו לא היו ממנו כפי רצונו כי אם היה כן היה נותן הממלכה ליוסף כי אותו אהב יותר מיהודה וגם היה נותן אותה לבנימן כי בן זקונים הוא לו יותר מיהודה והוא קצר בברכתו ודמהו לזאב יטרף ובירך יותר לדן שהיה בן השפחה לפי שלא היה בידו אלא לברך כפי רצון השם. והאל ית' רצה שיודיע הזקן ויתלה רוע חלק ראובן ושמעון ולוי ברוע מעלליהם ובחמס אשר בכפיהם כדי להשקיע בנפשותם יראת גמול הרע וכמה גורם העון. גם שלא היו מכל בני השבטים בנים מכעיסי' כאנשי שלשת השבטים האלה כמו שתמצא בקרח ועדתו שהיו בני לוי ודתן ואבירם ורוב מאתים וחמשים היו מראובן. ובמעשה השטים כמו שאמרתי היו רובם שמעונים ומתו שם מהם כ"ד אלף. והנה לא זכר הזקן דבר משבט לוי שהיה עתיד לשרת במקדש כי זה נמשך אחרי עון העגל והותרה השאלה הג':
Genesis._.49.8.1
יהודה אתה יודוך אחיך עד זבולון לחוף ימים ישכון. אחרי אשר עשה חקירתו לענין המלכו' וההנהג' בראובן ושמעון ולוי זכר בנו הרביעי יהודה ואמר שבאמת כפי עניניו ותכונותיו לו נאה האדנות וראה בבניו לו מלך. וזהו יהודה אתה יודוך אחיך ר"ל הנה ראיתי בך בני יהודה ד' סבו' שמפאת' לך תאות המלוכ' על אחיך. הא' שיודו במעלתך אחיך כי הנה עם היות שהאנשי' יותר מקנאים במעלת אחיהם משהם מקנאי' בזרי' ובנכרי' לפי שמפני האחוה יראה להם שהיה ראוי שיהיו שוים ושהוא מהעול שהא' ימשול על האחר בהיות אחים. הנה אחי יהודה כלם היו נכנעי' אליו ומודים בממשלתו וזהו אתה יודוך אחיך כי לא היו מקנאי' בו כמו שקנאו ביוסף. והב' שאתה תהיה מצליח במלחמו' ולכן לך יאות ללחום מלחמו' י"י ועל זה אמר ידך בעורף אויביך וכמאמר דוד ואויבי נתת לי עורף ר"ל שכל אויביך ינוסו מפניך ויפנו לך עורף ואתה תרדוף אחריהם ותשיגם וזהו ידך בעורף אויביך. ובעבור זה ישתחוו לך בני אביך. לא לבד בני אמך. אבל גם בני אביך מכל נשיו ישתחוו לך כי רוב בני אדם משתחוים לשרי הצבא בהיותם לוחמים מלחמותיהם וכמ"ש ישראל לגדעון משול בנו גם אתה גם בנך גם בן בנך כי הושעתנו מיד מדין. והג' שאין אתה מעול וחומץ כשמעון ולוי ולא פחז כמי' כראובן ועל שתי הסבות האלה אמ' גור אריה יהודה מטרף בני עלית ר"ל יהודה אתה הוא כמו הגור הקטן שאינו טורף עדין אבל הוא טורף בכח וזהו מטרף בני עלית כלומ' מכל טרף וחמס אתה בני עלית וסלקת עצמך כי אין כליך כלי חמס כשמעון ולוי וזו היא הסבה הג' שאתה צדיק וישר מרוחק מכל חמס וטרף ואפשר שרמז בזה ג"כ לענין יוסף שלא היה בעצתו להרגו אבל אמר מה בצע כי נהרוג את אחינו וגו' לכן אמר מטרף בני עלית ר"ל מטרף בני יוסף עלית וסלקת עצמך ממנו. והסבה הד' היא שנמצאת בך מדת הקיום וההעמדה בגבורה רבה כאריה הגדול ואינך פחז כמים כראובן וזהו כרע רבץ כאריה וכלביא מי יקימנו ר"ל האריה הגדול והלביאה אמו ומי יקימנו מרבצו עד שיירא ויפחד ממנו. הנה א"כ משתי המדות הנמצאות לאריה אחת רעה ואחת טובה נמצאה בך הטובה ולא הרעה. ומפני ד' הסבות האלו אני מבאר וגוזר שלא יסור שבט מיהודה והוא שבט מישור שבט מלכות. ואמרו ומחוקק מבין רגליו אפשר לפרשו על המושל שהוא מחוקק ומסדר חקים נגיד ומצוה לאומים. או יהיה לא יסור מחוקק הסופר כי הנה המחוקק והסופר הוא תמיד בין רגלי המושל לכתוב מה שיצוה. ואמרו עד כי יבא שילה. יש מפרשי' אותו על דוד כי שילה כמו בנו ע"ד ובשלית' היוצאת וגו' וממנו כפי הראב"ע לא תשלה אותי לא תוליד. ומלת יקהת היא לשון קבוץ כמו תבוז ליקה' אם ר"ל לאם הזקנה שהתקבצו בה רבים מהשני' כלומר שבבא בנו של יהודה והוא דוד אליו יאספו רבים מהשבטים. או יהיה שילה שם עיר וכן נאמר משכן שילה ויפרשו עד כי יבא כמו כי בא השמש. ואמר כי יהיה תמיד מעלה ושררה ליהודה על אחיו עד כי יבא שילה ויכלה משכן שילה כי אז יאספו ויתקבצו עמים שהם שבטי ישראל לו ר"ל ליהודה שימלוך ממנו עליהם וכן הוא אומר ויטוש משכן שילה ויבחר בדוד עבדו. ונכון לפרש ולו יקהת עמים על יהודה שלו יאסף עם רב ר"ל שיהיו בני יהודה רבי' באכלוסין כמו ליקהת אם. וי"מ פסוק זה על משיח בן דוד שבבואו לו יתקבצו ויכנעו העמים. והנה מפני הספק אשר בשאלה הד' שזכרתי באו חז"ל בשני דרכים להתרתו הא' בפ"ק דסנהדרין באמרם (סנהדרין דף ה') לא יסור שבט מיהודה אלו ראשי גליות שבבבל ושרודים את העם. ומחוקק מבין רגליו אלו בני בניו של הלל שמלמדין תורה ברבי'. והדרך הב' שפירשו הנבואה הזה כלה על העתיד לביאת המשיח בלבד. אמרו בב"ר ובילמדנו ג"כ לא יסור שבט מיהודה זה כסא מלכות שנא' כסאך אלהים עולם ועד. לא יסור שבט מיהודה זה משיח בן דוד שהוא עתיד לרדות שנ' תרועם בשבט ברזל ומחוקק מבין רגליו כשיבא מי שכתוב בו ברגלים תרמסנה וגו' עד כי יבא שילה כשיבא מי שהמלכות שלו ולו יקהת עמי' מי שמקהה שניהם שנ' ישימו יד על פה. וכפי זה הדעת כתב הר"ן בדרשותיו שיהיה אמרו עד כי יבא שילה כשיבא שילה. ואמנם הרמב"ן הלך דרך אחרת בהתר הספק הזה באמרו שהיתה כוונת הזקן בברכה הזאת שבהיות מלכות בישראל לא תסור מיהודה ולא תעתק אל שבט אחר כי כל עוד שתהיה ממשלה בישראל יהיה יהודה המושל ושהמלכים שמלכו אחרי דוד משבט אחר היו עוברים על דעת הזקן ובברכתו כאלו תאמר מלכי ישראל והחשמונים ג"כ ושעליהם נאמר הם המליכו ולא ממני ואז"ל כל מאן דאמ' מבית חשמונאי קא אתינא עבדה הוא מפני שמרדו בנבואת יעקב במלכ' מפני שלא היו משבט יהודה. ואמנם שאול בחר בו הש"י והמליכו ע"י נביאו מפני שראה שלא יתמיד מלכותו ולכן המליכו משבט אחר ולא מיהודה שיהיה קיים במלכותו וכמ"ש אתן לך מלך באפי ואקח בעברתי אבל מהעת שהחל להיות ביהודה שבט מלכות לא יסור ממנו אל שבט אחר וז"ש דוד ויבחר י"י אלהי ישראל בי מכל בית אבי להיות למלך על ישראל לעולם. כי ביהודה בחר לנגיד ובבית יהודה בית אבי ובבני אבי. כי רצה להמליך על כל ישראל ושזה היה חטאת בני החשמונאים בבית שני שעליו נתחייבו כלם לנפול בחרב אויביהם עם היותם חסידי עליון וכמו שהאריך הרב בזה ויש ספק בזה נגדו כי הנה לא יסור שבט מיהודה אינו מצוה ואזהרה לשאר האחים שלא יקחו ממשלתו אבל הוא הבטחה ויעוד עתיד. ועם היות שהמולכים בישראל עוברים על זה עכ"פ נתבטלה הבטחת הזקן ולא נתקיימה א"כ אלא בימי דוד ושלמה. ואין ראוי לומר שעל אותו זמן מיעט ניבא הזקן. והר"ן במקום הנז' דרך בזה דרך אחרת והוא שניבא הזקן בכאן על מה שיהיה בזמן שלמה בחטאתיו יתחלקו המלכיו' ויסורו השבטים מאחרי רחבעם בנו ולכן הבטיחו שעכ"פ ישאר לו חלק במלכות וכמו שכ' שם רק את כל הממלכה לא אקרע שבט אחד אתן לבנך למען דוד עבדי ולמען ירושלים אשר בחרתי. והנה כל זמן בית ראשון היו מלכי' משבט יהודה כי לא סרה הממשלה מהם אע"פ שהיו בישראל מלכים משאר השבטים והמלכות שאול אמר הרב שאינה קושיא כי ברכת יעקב היתה שאחרי שיתחיל שבט יהודה למלוך לא תפסק ממנו וכך אמר שענין החשמונים לא היה מלכות כי אם שררה יהיו פקידים למלך פרס ורומי וזולתם. ובהיות ישראל בגלות אין מלך ואין שר לא הובטח שבט יהודה שתשאר לו המלכות. וכפי הדרך הזה נראה לי יותר נכון לפרש שילה מגזרה וידבר אתו בשלי. ויכהו שם על השל שהוא לשון פשיעה ועון. יאמר שלא יסור שבט מיהודה וגו' עד שיבא חטאו שהוא פשע שלמה שאחר זה יסור ממנו שבט המלכות שהיה לו על כל ישראל אבל עכ"ז לו יקהת עמים ר"ל שישארו עמו שני השבטים והוא יהודה ובנימן אשר כנה בשם עמים. והפירש הזה עם כל מה שהלכתי בעדו אינו נכון לפי שאיך יתכן שינבא הנביא בהסרת המלכות מבית דוד בחטאת שלמה ולא יזכור ראשונה שיהיה המלכות משבט יהודה או בדוד והנה אם הוא לא ניבא שיהודה יזכה למלכו' איך ינבא בהסרתו ממנו. וענין החשמוני' שזכו הרב אינו כמו שאמר כי מלכים היו לא פקידים לפרס ולרומי כי הם פרקו מעליהם עול היונים ולא היו נכנעים לפרסיים. ואמנם עם הרומיים עשו שלום וברית אחים אבל לא נשתעבדו להם. וכאשר חשבתי בדרכים האלו כלם אשיבה רגלי לדעת כולל לכל הדברים. ואומר ששני דרכי חז"ל והרמב"ן והר"ן הכל אחד אצלי והוא היותר אמתי ומתישב באמת. וזה כי הנה יעקב אבינו לא זכר מלכות בביאור כמו שפירשו עליו המפרשי' ולכן התחייב אצלם הספק הנזכר אבל אמר בשבט ר"ל כל מנוי מעלה והנהגה ושררה על יתר אחיו וזאת המעלה אמר שלא תסור מיהודה וכבר מצאנוה בו לפני מלוך מלך בישראל הנה יהודה היה גדול על אחיו גם בימי יוסף ולכן היו הולכים אחר עצתו והעד ויאמר יהודה מה בצע וגו' וישמעו אחיו ויאמר אליו יהודה לאמר העד העיד וגו'. ויאמר יהודה אל ישראל אביו שלחה הנער אתי וגו' וישמע ישראל לעצתו ולא שמע לעצת ראובן. וכן ויאמר יהודה לאחיו ויגש אליו יהודה. ואת יהודה שלח לפניו א"כ תמיד היה יהודה ראש לכל אחיו. גם לדגלים היה דגל מחנה יהודה החונים קדמה. וכן במסע הדגלים אומר שדגל יהודה היה נוסע בראשונה. ובחנוכת המזבח הקריב נחשון בן עמינדב למטה יהודה ביום הראשון. וכשזכר שמות האנשים אשר ינחלו הארץ לישראל עם אלעזר הכהן ויהושע בן נון זכר ראשונה ליהודה כלב בן יפונה. ובכבוש המלחמות צוה השם תמיד יהודה יעלה בתחלה. וכן בחלוקת הארץ ונחלת ראשונה הנחיל לבני יהודה. וגם בימי שאול כשפקד העם ללכת להציל את יבש גלעד ויפקדם בבזק ואמר ויהיו בני ישראל שלש מאות אלף ואיש יהודה שלשים אלף כי הנה לא נמנה שבט יהודה בין שאר השבטים מפני מעלתו. וכן עשה כשפקד את העם לעלות על עמלק שלא מנה את יהודה בכלל השבטי' אלא הוא בעצמו ושאר השבטים כלם יחד וכל זה מורה על היות לאותו שבט מעלה על אחיו ועל זה ג"כ נאמר לא יסור שבט מיהודה ומחוקק מבין רגליו שהוא הסופר אשר ישב לרגלי השר. או שקרא מחוקק כלל החכמים אשר היו משבטו. וגם עם היות ששאול נתמנה מלך תמיד היה השבט והשררה ביהודה בענין השררה והכבוד על שאר השבטים. וכאשר נתן המלכות לדוד ולזרעו נתקיים יותר לא יסור שבט מיהודה. וכאשר בחטאת שלמה נחלקו המלכיות עכ"ז נתקיים לא יסור שבט מיהודה כי תמיד נשאר מלכות ליהודה אם מעט ואם הרבה. וגם אחרי שגלה יהודה מעל אדמתו לבבל נתקיים לא יסור שבט מיהודה וזהו שארז"ל אלו הם ראשי גליות שבבבל כי לא היה דעתם שעליהם בלבד היתה הנבואה הזא' אלא שגם הם בכלל לא יסור שבט מיהודה ושג"כ נתקיימה הבטחתו בגלות ההוא. וגם בזמן בית שני עם היות החשמונים מולכים ללחום מלחמות י"י תמיד היה בירושלים נגיד מיהודה והוא היה ראש לסנהדרין לקיים מה שנא' לא יסור שבט מיהודה וכמו שכתב יוסף בן גוריון. ולזה ג"כ נאמר בדברי רבי משה הדרשן לא יסור שבט מיהודה זו לשכת הגזית שנתנ' בחלקו של יהודה. ומחוקק מבין רגליו אלו יושבי יעבץ שמורים הוראות בישראל כסנהדרי גדולה היושבת בלשכת הגזית בחלק יהודה שנ' ומשפחות סופרים יושבי יעבץ וגומר שהנה כיון בזה שגם אלה יוכללו בלא יסור שבט מיהודה ותהיה הכונה ההיא שלא יסור שבט ההנהגה מלשכת הגזית והנה זה בהיותם בארץ. ומחוקק מבין רגליו שנאמר על החכמים שבגלות שלא יסור זה או זה עד כי יבא שילה וכן היה הדבר גם היום בגלות הארוך הזה עד צרפת וגלות ירושלים אשר בספרד אין ספק שהנשיאים והנגידים אשר היו המלכים והקהלות ממנים על בני ישראל היו כלם מזרע בית דוד לקיים לא יסור שבט מיהודה ומחוקק מבין רגליו כי היה רוב גלותנו אשר במלכיו' ההם משבט יהודה הנה אם כן נתקיימה ההבטחה ההיא בזמן ההצלחה ובזמן הגליות עד היום הזה. וכבר זכרו במסכת יומא אמר רבה לא משתכח צורבא מרבנן דמורי או משבט לוי או משבט יששכר מלוי דכתיב יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל. מיששכר דכתיב ומבני יששכר יודעי בינה לעתים ואימא מיהודה נמי שנאמר ויהודה מחוקקי. ועל זה הדרך יפורש ומחוקק מבין רגליו שלא יסורו מהיות חכמים מבני בניו של יהודה ואמנם. אמרו עד כי יבא שילה אחשוב שמלת עד עם היות שפעמים תבא על הגבלה זמנית כמו ומעולם ועד עולם. עד אשר אבא אל אדוני שעירה. עד שיפוח היום. ודומיהם הנה יבא פעמים אחרות לא להגביל זמן אלא להפליג הענין כמו עד כי חדל לספור. עד לב השמים. כי נגע עד השמים משפטה. עד בכור השבי וזולתם הרבה. ולפי שאמר הזקן לא יסור שבט מיהודה שהוא יעוד כולל לזמן ההצלחה ולזמן הגליות כמו שפירשתי אמר עד כי יבא שילה ר"ל וכ"כ יתמיד השבט הזה עד שכבר יבא שילה שהוא בנו של יהודה והוא מלך המשיח ולו יקהת עמים ר"ל שיתקבצו העמי' והאומות לעבדו וכמ"ש כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרא כלם בשם י"י ולעבדו שכם אחד. והיתה ההפלגה הזאת שיתמיד היעוד הזה מימי יעקב עד מלך המשיח שהוא באחרית הימים ולזה עצמו כוונו בב"ר לדרוש הפסוק הזה על משיח בן דוד לא שיחשבו שעליו בלבד נאמר אלא שגם כן הוא נכלל ביעוד הזה. והנה א"כ הדרשה כלה אחת מה שדרשו בסנהדרין ומה שדרשו בב"ר ואינן שני דרכים כמו שחשב הר"ן. גם לא יפרשו מלת עד כי יבא שילה. מאז שיבא שילה אלא כמו שביארתי וזו גם כן כוונת אונקלוס שתרגום עד דאתי משיחא וליה יתכנשון עממיא והותרה השאלה הד'. ואמנם אמרו אוסרי לגפן עירה וגו'. נתנבא על ארץ יהודה שתהיה רבת הכרמים ומושכת היין כמעיין ורבת מרעה הצאן והבקר העושי' חלב וגבינה עד שכבר יאסור העיר שלו שהוא בן האתון לגפן אחד ויאכל משם כדי לשבעה וישאר בגפן האחד ענבים לטעון אתון אחר וכן ולשורקה שהיא גפן נטועה מחדש בני אתונו וכבר כתבו המפרשים ש"יוד אוסרי מיותרת וכן יו"ד בני אתונו וה"א עירה במקום וא"ו והענין שיהיה כ"כ רבוי יין עד שבמקום מים יכבסו ביין הלבושים ובדם ענבים שהוא היין יכבס אדם סותה ר"ל כסותו וכ"כ יהיה רבוי היין שיהי' חכלילי עינים וכן לבן השינים מרוב החלב שיהיה בארצו. ורז"ל פירשו הפסוקים האלה מהגפן על ישראל ועירה על ירושלים ואין מקרא יוצא מדי פשוטו וכבר הסכים מרע"ה גם כן עם יעקב אבינו בברכת יהודה שאמר ידיו רב לו ועזר מצריו תהיה וכן אמר ואל עמו תביאנו וכל זה להיותו ראש וקצין ומלך בתוך אחיו ולוחם מלחמותיהם:
Genesis._.49.13.1
זבולון לחוף ימים ישכון וגו' עד ויצו אותם ויאמר אליהם. אחר שביאר שיהודה היה ראוי לאדנות ולממשלה ושלא היו כן שלשת אחיו הגדולים ממנו זכר עוד שגם אחיו הקטנים ממנו לא היה א' מהם הגון לממשלה ולמלכות כמוהו וזכר זבולון ויששכר קודם שאר הבנים שנולדו ראשונה מהם להיותם בני לאה הגבירה ולזה אמ' שזבולון כפי חלקו העתיד לירש בנחלת הארץ לחוף ימים ישכון והוא עצמו יתעסק בסחורה ובפרקמטיא וזהו לחוף ימים וירכתו של ארצו יגיע עד צידון כי שם יתעסק תמיד בסחורה עם הצידוני'. וידוע שהמלך והמושל אין ראוי שיהי' סוחר כי חרפה היא לו וכן אמר מרע"ה בברכותיו שמח זבולון בצאתך ויששכר באהליך כי להיות זבולון רוכב הים באניות אמר עליו שמח זבולון בצאתך להגיד שיצלח בזה ויהיה אך שמח. ולפי שישכר יהיה אוהב המנוחה כמ"ש יעקב אמר משה עליו ויששכר באהליך ושאר הפסוקי' שאמר משה כלם מסכימים למ"ש יעקב פה והיה תכלית מאמר הזקן שזבולון יהיה טבעו נוטה לסחורה ולכן לא תאות לו המלוכה ואמנם יששכר היה גם כן בלתי ראוי למלוכה לפי שאנשיו רובם יהיו עובדי אדמה ולכן קראו חמור גרם רובץ בין המשפתי' כי בביתו לא ישכנו רגליו אבל הוא כחמור נושא סבל רובץ בין המשפתי' שהם מערכות האדמה לעבדה ולשמרה. כי משפתים הוא לשון מערכה כמו י"י ישפות שלום לנו. ואמר וירא מנוחה כי טוב ר"ל שהיה יששכר אוהב המנוחה לא עמל המלחמות ואת הארץ כי נעמה ויט שכמו לסבול כחמור נושא הסבל ויהי למס עובד ר"ל שהיו אנשי יששכר נותני' מס למלך ישראל כדי שלא יצאו למלחמה וכמ"ש הראב"ע וכמה רחוק זה ממה שיאות למלך ואפשר לפרש וירא מנוחה כי טוב ואת הארץ כי נעמה שהיו מבני יששכר חכמי' כדבריה' ז"ל ולכן אמר עליהם וירא מנוחה כי טוב כי המנוחה האמתית היא הנפשית והיא הטוב האמתי וכן יהיו מהם עובדי אדמה רבים לכן אמר ואת הארץ כי נעמה ויט שכמו לסבול ולא היה דבר זה ראוי למלך. וי"מ שרצה הזקן לשים הבדל בין זבולון שהיה יוצא למלחמה ובין יששכר שלא ירצה להלחם עם האויבים אבל ירצה לתת להם מס כדי שלא יבואו עליו למלחמה וזהו להיותו רובץ בין המשפתי' שהם תחומי האויבי'. ואחרי שהשלי' בבני לאה נעתק לדבר בבני השפחות ולהוכיח איך לא היה א' מהם ראוי למלכות כיהודה וע"ז אמר דן ידין עמו כא' שבטי ישראל כי לפי שהמלך צריך שיהי' ישר במשפטו וגבור במלחמותיו ביאר שעם היות שתיה' בדן לא היו בו באופן הראוי למלך כי דן ידין עמו אבל יהיה כאח' שבטי ישראל לא שיהי' הגון לדון את השבטים כלם כי לא יגיע ענינו לכך גם בענין הגבורה אין ספק שיהי' דן כנחש עלי דרך שפיפון עלי אורח לא כאריה כי לא יעשה גבורותיו ברוב עם הדרת מלך כיהודה אבל דן יעשה גבורותיו כאיש רגלי ולסטם מזויין שיארוב את אויבו בדרך וימיתהו וע"ז אמר הנושך עקבי סוס ויפול רוכבו אחור כי לא יעצור דן כח כמו יהודה ללחום עם אויבו פנים בפנים אלא בדרך רמאות כנושך עקבי סוס לאחוריו. ורמז בזה לשמשון שהיה עתיד להיות משבט דן וכאלו אמר הזקן ואני איני חפץ בתשועה אשר כזאת רק לישועתך קויתי י"י שהוא בגבורה וכבוד נגד השמש ולא כמעש' שמשון לא במשפטו ולא בגבורותיו והותרה בזה השאלה הה'. ואפשר לפרש הפסוקי' האלה בשבח דן שיהיה ראש דגל כאחד מן המיוחדי' שבשבטי ישראל הן אמת שלא יגיע למדרגת יהודה כי הוא יהיה למדרגת הארי ודן במדרגת הנחש הנושך עקבי סוס ולזה היה יהודה נוסע בראשונה ודן באחרונה להגין על העם מן הגיסות הבאים אחריהם לזנב את הנחשלים ולכן המשילו לנחש עלי דרך ולשפיפון עלי אורח שהנחש מכניס זנבו באמצע גופו בדרך פן יזנבוהו עוברי דרכים ומגביה ראשו לראות אם יבא מי שיזיקהו. כן היה דן בהיותו מאסף לכל המחנות מגין על ישראל מגין מן האויבים שלא יזנבוהו וכנחש ישך עקבי סוס האויב באופן שיפול רוכבו אחור ולפי שהוא נוסע באחרונה ושאר השבטי' בבא עליהם האויב לא יוכלו לעזרו ולהצילו אמר במלחמותיו תמיד לישועתך קויתי י"י כלומ' איני מקוה לתשועת שבטי ישראל שיושיעוני כי כבר נסעו הם ראשונה ונשארתי אני לבדי באחרונה רק לישועתך קויתי י"י שתושיעני. ומסכים לזה אמר עליו מר"עה בברכותיו דן גור אריה יזנק מן הבשן כי המשילו כגור אריה כיהודה אבל מ"ט הבדיל ביניהם הזקן הבדל גדול באמרו יזנק מן הבשן שבמקום מיוחד תהיה לו גבורה לא במקום אחר. ולענין גד אמר גד גדוד יגודנו ר"ל עתידין גדודי האויבים לבא עליו פעמים עד שיהיה שבט גד גולה לאשור קודם שאר השבטים ועל זה אמר גדוד יגודנו. ואמרו יגוד עקב ענינו ואמנם כשיגוד הוא לאויביו יהיה בעקבם וסופם לא בפניהם וזה מורה על חולשתו שהוא בלתי ראוי למלוך. והנה הזקן המתיק מליצתו כל מה שאפשר כי הוא אמר יהודה אתה יודוך אחיך. דן ידין עמו. גד גדוד יגודנו. הכל לשון נופל על הלשון. ואפשר לפרש עוד בזה שהמתיק הזקן מליצתו ובמה שמילא הכתוב הזה גדגדניות ואין הא' כמו האחר כי באמרו גד גדוד ר"ל שיהיה בעל גדוד ורב המשפחות כאמרו היש מספר לגדודיו כי הנה לא מצינו שבט שיהיו בו ז' משפחות כמו בגד ואמרו יגודנו ירמוז שיתחברו כלם מעבר הירדן ולא כמנשה שנחלקה נחלתו ומלת יגודנו מלשון אגודה אחת והוא יגוד עקב שימשך באחרונה בהם מזה גלות. ואמנם אשר אין ענינו ושלמותו אלא משלמו' ארצו כעובד אדמה לא בשררה ומלכו' כי אינו ראוי אליה והוא אמרו מאשר שמנה לחמו ר"ל כל מזונותיו ופירותיו הם כ"כ משובחים שהוא יתן מעדני מלך והנה הוא אם כן הגון לעבוד את המלך לא להיו' עצמו מלך וטעם מ"ם מאשר הוא שארץ אשר אינה ארץ חטה אבל שמנה חלקו של גד הנזכר מאשר ר"ל מארץ אשר והוא ר"ל גד יתן לאשר מעדני מלך. ואמנם נפתלי הוא עובד נאמן כי הוא ישתדל תמיד במצות אדוניו כאילה שלוחה שולחים עם הבשורות מארץ אל ארץ ומסכים לזה אמר מר"עה נפתלי שבע רצון. גם נפתלי יהיו ממנו בעלי לשון וצחות ומליצה ועל זה אמר הנותן אמרי שפר. והמדות האלו ראוים לעובדי המלכים לא למלכים עצמם והותרה בזה השאלה הו'. וי"מ שארץ נפתלי ממהרת לבשל פירותיה ולזה יביא מראשית כל פרי האדמה ויקראו עליהם מקרא בכורים וזהו אמרי שפר. והנה הקדים זבולון ליששכר מפני שכמו שזכר המדיני הנה הסוחרים הם יותר נכבדים מעובדי האדמה לפי שהם דקי השכל מכל בעלי המלאכות במדינה. אמנם עובדי אדמה הם היותר חמריים מכלם וגם כי אנשי מלחמות הם יותר נכבדים מעובדי האדמה ולהיות זבולון מכת הסוחרים הקדימו ליששכר שהיו רובם עובדי אדמה וכפי חז"ל לפי שזבולון היה תומך ידי לומדי תורה שביששכר. והקדים בבני השפחות דן מפני מעלתו שהיה ראשון מבלהה כי הוא נולד ראשונה ואח"כ להשוות עניינם זכר גד שהוא היה הבן הראשון לזלפה שפחת לאה. ואחרי כן זכר אשר שנולד אחרי גד ונפתלי בן זלפה זכר באחרונה לדבקו עם בני רחל גברתה שהיו הנולדי' באחרונה והותרה השאלה הז'. ואחר שהשלים בני לאה ובני השפחות בא לעשות חקירתו גם בבני רחל והתחיל מיוסף כי הוא הבכור אליה והפסוקי' הם קשי ההבנה מאד והמפרשים נלאו למצא הפתח בפירוש' והנני אודיעך דעתי בהם ואומר שהנה כפל הלשון בן פורת יוסף בן פורת עלי עין לרמוז על שני השבטים הבאים ממנו אפרים ומנשה וגם לרמוז על שתי שלמיו' עצומי' שנמצאו ליוסף. הא' שכבש את יצרו כששאלה אשת אדוניו ממנו שכבה עמי ועל זה אמר בן פורת יוסף ר"ל לא נמנע יוסף ממנה מהיותו סריס ובלתי מוליד כי הוא היה בן פרה ורבה ובניו יוכיחו. והשלמות הב' הוא מנדיבותו המופלג שכלכל את אביו ואת ביתו ועל זה אמר בן פורת עלי עין ר"ל בני זה הוא כעץ שתול על פלגי מים שיתן פרי הרבה כן יוסף בהיותו על השבר היה כשתול על עין המים ועל הראשון ההוא חזר לומר כי בנות צעדה עלי שור ר"ל בנו' העיר כל אחת מהם צעד' לראותו ביופיו ויהיה שור מלשון אשורנו ולא קרוב. ועל הב' מנדיבותו אמ' וימררוהו ורבו וישטמוהו בעלי חצים ר"ל אחיו ששנאו אותו וישטמוהו כבעלי חצים המורים בקשת להרוג את האויב ועכ"ז שבנות צערה עלי שור. ותשב באיתן קשתו ר"ל כבש את יצרו מלשכב עם אדונתו ועם כל השנאה ששנאוהו וישטמוהו אחיו היטיב עמהם ויפוזו זרועי ידיו בנדיבותו והיה זה מידי אביר יעקב ר"ל שהיו ידיו של יוסף כלם זהב מופז בעשרו יותר מידיו של יעקב האביר והחזק באהבתו אותו שהנה אז משם היה רועה ומכלכל אבן ישראל ר"ל בית ישראל שהיה אז כאבן דומם ולא היה בהם איש מלאכה שהיה יודע להרות כלל או שהיה אבן השתיה לכל עמו כי לפי שהית' התחלת הבנין אבן אחת נקרא עקר הבית אבן כמ"ש אבן מאסו הבוני' היתה לראש פנה. גם אפשר לפרש מידי אביר יעקב על הש"י שיפוזו זרועי ידיו בנדיבותו מידי האל כי הוא אביר יעקב כי הוא בזכותו שלחו לפניהם. ואחר ששבחו בשני השלמיות ההם ר"ל היותו כובש את יצרו ונדיב ברכו עליהם ברכות מתיחסו' אליהם כלומר אם אתה כלכלת ועזרת את אביך הנה יהיה שכרך מאל אביך ויעזרך. ואם אתה ליראת שמים כבשת את יצרך ואת שדי ויברכך יברך עוד באותן הברכו' באמרו כנגד הפרנסה ברכות שמים מטל ברכות תהום רובצת תחת ר"ל שארצו תהיה תמיד מבורכת בשהשמים יתנו בה את טלם והארץ תתן יבולה וכן אמר מרע"ה על יוסף ממגד שמים מעל ומתהום רובצת תחת וכנגד מה שכבשת יצרך יהיו לך ברכות שדים ורחם יתן לך השם בנים ובני בנים לרוב מדה כנגד מדה. ואמרו עוד ברכות אביך גברו על ברכות הורי ענינו כאומר אל תהי ברכתי זאת קלה בעיניך כי הנה ברכות אביך אלה אשר ברכתי אותך גברו עלי ברכו' הורי אברהם ויצחק שברכו לבניהם לפי שברכותיהם עד תאות גבעות עולם ר"ל ברבוי התבואו' כמ"ש ויתן לך האלדים מטל השמים ומשמני הארץ ורוב דגן ותירוש שכל זה הוא תאות גבעות עולם וטבעם אבל הורי לא ברכו את בניהם ברבוי הזרע ולכן היו ברכות אביך אלה שברכתי אותך גוברים על ברכות הורי לפי שבברכותי זכרתי העושר והבנים והם זכרו לבד עושר התבואות ולא הבנים. ואותה ברכה שאני מברך אותך יתירה על ברכות הורי תבא לראש יוסף ולקדקד נזיר והנפרד מאחיו שהוא יוסף. וראיתי מי שפי' מלת פורת על רחל יאמר בן המפואר' הוא יוסף בן האשה המפוארת על עיני רואיה ועל כל הבנות צעדה ביפיה ע"ד ראוה בנות ויאשרוה ומפני שאהבתי את יוסף בסבת אמו שהיה בן פורת ר"ל המפוארת לכן שאר בני וימררוהו ורובו בו חצי קנאת' עד ששמו מררתו כמו המטרה ועכ"ז ותשב באיתן קשתו שהוא התחזק וגבר עליהם באחרונה ויפוזו זרועי ידיו ר"ל ויתפשטו זרועותיו לירות בקשתו עד שגבר על כל בעלי חצים והיה לו זה מידי אביר יעקב שהוא האל ית' כי ממנו נתגלגל הדבר כי משם רועה אבן ישראל ר"ל מפאת ההשגח' ינהגו כל עניני ישראל כי כבר היה כאבן דומם מת לולי זה ולכן בזכות כל זה ברכות שמים מעל וגו' כלם תהיינה לראש יוסף. והנה ביאר הזקן כל זה להגיד שהיה יוסף בטבעו שנוי מאחיו והם מקנאים בו ומפני זה לא היה נאות למלכו' כמו יהודה שיודוהו אחיו וישתחוו לו בני אביו כי אהבת המלך תלויה באהבת עמו ואנשיו אליו עם השגחת השם. האמנם עם היות שלא רצה השם שיזכה למלוכה כבר יזכה לטובות אחרות כמו שזכר וכן אמר דוד (תהלים ע"ח ס"ז) וימאס באהל יוסף ובשבט אפרים לא בחר ויבחר את שבט יהודה את הר ציון אשר אהב וגו'. ויבחר בדוד עבדו. והנה ברך יעקב את יוסף בשם שבט אחד עם היות שכבר עשאו שני שבטים לפי שכאשר ימנה שבט לוי בתוכם לא ימנה את יוסף רק לשבט א' כי הם כלם לא יהיו ולא יזכרו בשום מקום כי אם י"ב שבטי יה וכן עשה מרע"ה בברכותיו כי מאשר הוצרך לזכור שבט לוי מפני זכרון הכהונה הנה זכר את יוסף לשבט א' אמר וקרני ראם קרניו והם רבבות אפרים והם אלפי מנשה. אמנם בדגלים ובחנוכת המזבח ובחלוקת הארץ שלא נזכר לוי בכלל השבטים נזכרו ביוסף שני שבטים. ואחרי שזכר יוסף זכר את בנימין להודיע שגם הוא לא היה ראוי למלכות לפי שהוא כזאב יטרוף ואינו בעל משפט כמו שראוי למלך כי בבקר יאכל עד שהוא השלל וכן בערב באופן שערב ובקר יחלק שלל ועם היות השלל הזה מהאויבים הנה לא שבחו בזה לפי שאין ראוי לגבור שישים תכלית גבורתו בשלל כי הוא מכלל החמדה ואינו מתיחס לכבוד ומפני זה אינו ראוי למלוכה ועל שאול כיון הזקן במאמר הזה שבמלחמות עמלק נאמר בו ותעט אל השלל ותעש הרע בעיני ה'. אמנם מרע"ה לפי שבירך את השבטים כפי חלקם בארץ הנבחרת בבנימן לפי שהיה בית המקדש בחלקו אמר ידיד ה' ישכון לבטח וגו'. ואחרי שהשלים הכתוב לספר דברי הזקן בעניני בניו אמר כל אלה שבטי ישראל שנים עשר ר"ל עם היות שקצתם שבח וקצתם גנה את מעשיהם הנה כלם היו שבטי ישראל שבטים יוצאים מאותו גזע הנכבד וכלם היו שלמים במעשיהם ולכן קראם שבטים כי המשיל יעקב ובניו כאילן ששרשיו א' וענפי' רבי' מסתעפי' ממנו ונקרא הענף הגדול שבט וכל ענף יסתעף לפארו' והם המשפחות וכל פאר' תסתעף לרוב עלים והם בני המשפח' וכמו שמדרך האילן וטבעו שכשהשורש הוא טוב כל הפארות והשבטים והעלי' היוצאים ממנו הם טובי' כן היה יעקב שהוא השורש שלם וטוב ובניו שבטים ישרים וטובים. וזאת אשר דבר להם אביהם ויברך אותם להגיד שהנבואו' והמאמרים האלה הם אשר דבר להם אביהם אבל מלבד זה ברך אותם והיתה הברכה לכל אחד מהם מיוחסת לענינו כאלו תאמר שאחר שזכר ענין ראובן וברכתו ברכו שיכפר הקב"ה חטאו וישמור בניו וכן לכל אחד מהנשארים ברכה מתיחסת למה שדבר לו והוא אמרו איש אשר כברכתו ברך אותו שקרא ברכתו הה שנזכר כאן שדבר לו אביו והברכה היתה אחר זה מתיחסת אליו והרא"בע פירש איש אשר כברכתו ברך אותם כמו שהיה רצון השם לברך אותם ככה ברכם אביו כי דברי השם וברכותיו היו בפיו והותרה בזה השאלה הח':
Genesis._.49.29.1
ויצו אותם ויאמר אליהם אני נאסף אל עמי וגו' עד סוף הסד'. עם היות שכבר צוה יעקב ליוסף על קבורתו בינו לבינו ראה עתה אחרי ברכותיו לצוות עליה את בניו כלם מפחדו אולי פרעה לא יתן רשות ליוסף לעלות לקבורתו ובעבו' שהיה זה י"ז שנה שירדו למצרים ועזבו את ארצם ואת נחלתם פחד יעקב שמא בניו לא ידעו מענין המערה והמשפט והדין שהי' לו בה וגם פחד וחשש אם החזיקו בה בעליה הראשונים או אדם אחר בהיות יעקב ובניו נסתרים משם ולכן הוצרך להודיע לבניו עתה כל הזכות שהיה לו במערה ההיא כדי שלא יפול עליה שום ערעור וז"ש אני נאסף אל עמי קברו אותי ר"ל שנפשו תהיה במחיצ' אבותיו בעולמ' ולכן קברו אותי אל אבותי ר"ל עם אבותי או אצל אבותי מלשון לכה נא אקחך אל מקום אחר והענין שכמו שנפשו תהיה עם אבותיו כן גופו יקבר עם גופותיה' והקבורה תהי' אל המער' אשר בשדה עפרון אשר במכפל' אשר על פני ממר' בארץ כנען ר"ל בתוך המער' כי מלת אל תשמש בלשון תוך כמו מים חיים אל כלי ובזה ביאר השדה והמער' במצריהם ואם אולי יערערו הבעלים הראשונים או בניהם אשר ילדו לומר של אביה' היתה תאמרו לו אשר קנה אברהם את השדה מאת עפרון החתי ואם יאמרו לזרוע קנאו לא לקבור' הרי לכם השטר שאומ' לאחוזת קבר. וכן בפעל שמה קברו את אברהם ואת שרה אשתו שמה קברו את יצחק ואת רבקה ושמה קברתי את לאה הרי לכם א"כ חזקה וטענ' עמה. ואם יערערו בני ישמעאל לומר כי באה להם הנחלה מאברהם אביהם תאמרו כי שמה קברו את יצחק ואת רבקה אשתו והרי א"כ החזק ליצחק ולזרעו לא לישמעאל. ואם יערערו בני עשו כמדומ' לזה. תאמרו ששמה קברתי את לאה ובזה החזקתי במער' גם שיעקב חצב בימיו שם את קברו כדי להחזיק בה וכמ"ש בקברי אשר כריתי לי ועם זה נפסק הדין כנגד כל היחידים שיוכלו לערער. אמנם אם יערערו עם הארץ ויאמרו שאינם רוצים שיהיה בית הקברות לעם נכרי ביניהם אע"פ שרצה היחיד למכור שדהו לכך תאמרו אליהם מקנה השדה והמערה אשר בו מאת בני חת ר"ל שהם הודו בדבר וקיימו ביניהם ובזה יסתלק כל ערעור והותר' בזה השאלה הט'. וספ' הכתוב שמיד כשהשלי' יעקב לדבר ולצות את בניו אסף רגליו אל המטה כי הוא בדברו היה יושב במטה ורגליו תלויים על הארץ כמ"ש הרא"בע ולכן אסף עתה רגליו והכניסה למטה וישכב וירדם נפשו יצאה בדברו מבלי צער ולא התגעשות אבריו ובזה האופן מת ויאסף אל עמיו כאדם שבא לדבר עם חבירו ובהשלימו לדבר ילך לדרכו. ואמר ויצו יוסף את עבדיו הרופאים שהיו עבדיו לפי שהיה נוהג בטכסיסי המלכים עד שהיו לו רופאים במלאכת החנטה המיוחדת למלכים והם חנטו את ישר' והחנטה היא הוצאת המוח והלב והכבד וכן המעים והמררו' מתוך הגוף וימשחו הגוף מבי' ומחוץ בשמן אפרסמון וימלא הקרבי' מבית ומחוץ ממיני בשמים המיבשים לחלוחית הגוף וצריך בכל יום להחליף הבשמים ובתוך ימים ישאר הגוף יבש וקשה על מתכונתו מבלי שנוי אבר מאיבריו ונראה המת כאלו ישן ולא יתעפש ולא יסרח ולא יתרחקו ממנו בני אדם ועם זה הבשר והעור יותכו מעט מעט עד שישארו העצמות לבד והעד שיוסף נחנט ג"כ שנאמר ויקח משה את עצמות יוסף עמו כי כבר כלה הבשר ואמר הכתוב כאן שהחנט' פשוטה היתה ל' יום אמנם השלימ' היא כשימלאו עוד מ' יום עד שיהיו כל הימים שבעים. ובכלם היה הבכי והוא אמרו וימלאו לו מ' יום ר"ל אחר השלשים הנהוגים ולכן ויבכו אותו מצרים ע' יום שבכל יום ויום מהם היו מחליפים הבשמים בגוף יעקב והיו עושים עליו בכי בביתו. ואפשר לפרש ויבכו אותו מצרים ע' יום שחסר בי"ת כאלו אמ' שבכו אותו אנשי ביתו במצרים ע' יום כי שם נחנט ושם היה הבכי ושם היו רופאי המלך ויהי א"כ הבכי ההוא לכל בית יעקב לא לכל מצרים כי רחוק הוא שיבכו אותו כל מצרים הנה הוצרך הכתוב לומר כפי זה הפי' שבכו אותו כל אנשי ביתו במצרים ע' יום מפני שעוד בכו עליו בכיות אחרות בדרך ובגורן האטד. האמנם ר' יוחנן אמר יעקב לא מת אמרו ליה בכדי חנטו (תענית דף ה) חנטיא וספדו ספדיא אמר להם מקרא אני דורש ואתה אל תירא עבדי יעקב ואל תחת ישראל כי הנני מושיעך מרחוק ואת זרעך מארץ שבים. מקיש הוא לזרעו מה זרעו בחיים אף הוא בחיים. וראוי לעיין בדברי המקשה למה הקשה לר' יוחנן מאי חנטו חנטיא וספדו ספדיא והיה לו להקשות מהפסוק האומרים ויראו אחי יוסף כי מת אביהם וגם יוסף אמר אבי השביעני לאמר הנה אנכי מת ועוד כי מה תשובה השיבו ר' יוחנן מקרא אני דורש כי אין ראיה מהמקרא ההוא שלא מת יעקב ורש"י פי' שהוא עדיין חי בגוף ונפש וענין החטנה הוא כפי דמיונם לא כפי האמת וכב' חשבו אנשים שהיה כוונת ר' יוחנן שיעקב לא מת מיתת הנפש כי היא צרורה בצרור החיים. ואינו מחוור כי זה לא נתיחד ביעקב כי גם על הצדיקים במיתתם נקראים חיים ולא נצטרך לדרוש המקרא עליו אבל תוכן זה הענין הוא שכאשר שמע השומע מאמר רבי יוחנן יעקב אבינו לא מת חשב שהיה דעתו שלא נתפרדה החבילה מגופו וע"כ הקשה אם כן מאי הוא אשר ספדו ספדיא וחנטו חנטיא. והמקשה ההוא לא הבין כונת רבי יוחנן. כי הנה השלם ר' יוחנן ראה שבאברהם ויצחק וכן במשה ובאהרן ובשאר נביאים והקדושים אמר הכתוב וימת אלא ביעקב שכאשר ספר הכתוב פטירתו אמר בו ויגוע ויאסף ולא אמר וימת וחשב השלם שהיתה הסבה בזה לפי שהאומה בכללה עם היות שנקראה זרע אברהם ויצחק לא נקראה האומה עצמה בשם אברהם ולא בשם יצחק ולא בשם משה אבל נקראה האומה בשם יעקב וישראל ומזה הצד והבחינה צדק השלם באמרו יעקב לא מת כי עדין לא מת והיא האומה בכללה וכאשר המקשה הקשה עליו מבלי הבנת כוונתו השיב רבי יוחנן לענין הדרוש לא לדברי המקשה כי בידוע היה שחנטו גופו וספדו על הפרד נפשו ממנו אבל אמר מקרא אני דורש ואתה אל תירא עבדי יעקב ואל תחת ועדין ההקשה הזאת וכחה היא שאם היו דברי הנביא הנני מושיעך מרחוק ומארץ שביך אז היה ראוי שיובן שעל זרע יעקב כל הכתוב מדבר שיתמידו לעד אבל עתה שאמר הנני מושיעך מרחוק ואת זרעך מארץ שבים מורה שעל יעקב עצמו אמר הנני מושיעך מרחוק ועל בניו אמר ואת זרעך מארץ שבים ואלמלא כן למה תלה היעוד הראשון ביעקב והיעו' השני בזרעו אלא שהראשון על יעקב אבינו נאמר ומאשר אמ' ואתה אל תירא עבדי יעקב ואל תחת ישראל כי הנני מושיעך מרחוק מורה שהבטיחו ששם יעקב וכן שם ישראל יהיו חיים וקיימים לעד כמו שהוא חי וקיים זרעו מסכים למ"ש ישעיה כן יעמוד זרעכם ושמכם כי יקראו תמיד בשם יעקב לפי שיעקב לא מת ושם יעקב וישראל שניהם יושיע מההפס' כי לא ישתנו מדתם ושמם בשום זמן והוא מ"ש הנני מושיעך מרחוק שהוא רחוק זמני לא מקומי ומה טוב סוף הפסוק שאמר ושב יעקב ושקט ושאנן ואין מחריד שתקרא האומה בשם יעקב תמיד בגלות ובגאולה אמנם מה שאמר יוסף וגם אחיו שיחסו מיתה ליעקב היה כפי פרטיות עצמו שנפרדו חלקיו הנפשיים מהגופיים וזהו דרך החכם ר' יוחנן ולכן לא הוכיח שיעקב לא מת ממה שלא זכר בו הכתוב וימת לפי שאותה הוא היה מבקש ר"ל לתת סבה למה שלא נזכרה בו וימת וממ' שהיתה הסבה בזה לפי שלא מת כי תמיד חי וקיים שם יעקב ושם ישראל באומר ולא מת ולא נפסד ולא נשתנה מהאומה כי כמו שזרעו היה קיים כן היותו מכונה בשמו היה קיים ומזה הצד יעקב לא מת והוא מאמר אמתי ונכון מאד והותרה בזה השאלה הי'. וספר הכתוב שיוסף כל ימי בכי אביו לא התיר עצמו לדבר דבר אפילו לאנשי בית פרעה אבל אחיהם אמרו אל אנשי בית פרעה דברי נא באזני פרעה כי לא רצה יוסף ללכת לדבר בעצמו לפי שאין לבא אל שער המלך בלבוש שק אבל שהם לעצתו ישאלו רשות מפרעה ללכת לקבור את אביו. אמר ואקברה את אבי ואשובה להגיד שלא ישאר בארץ כנען ונתן טעם בהליכתו לפי שהשביעו אביו עליו וגם פרעה השיבו עלה וקבור את אביך כאשר השביעך כי מפני השבועה נתן לו רשות וכדי לכבדו עלו עמו כל עבדי פרעה זקני ביתו ושריו וכן כל זקני ארץ מצרים וכל אחיו ובית אביו ואולי שהלכו עמו זקני פרעה ושריו כדי שישוב יוסף עמהם ולא ישארו שמה כי היה פרעה מפחד שמא ישארו בני יעקב בארץ כנען מפני מה שראה השתוקקות הזקן בחייו ובמותו אליה ואחשוב שכן היו רוצים בני יעקב לעשות כמו שעשה אביהם אלא שפרעה ומצרים לא הניחום שכבר נתנו עיניהם בהם להחזיר בם ולכן כדי לישב דעת המצריים שלא יאמרו בורחים הם הניחו נשיהם וטפם ומקניהם בארץ גושן ערבון עד שובם והותרה בזה השאלה הי"א. ויירא יוסף שמא יערערו בני עשו על המערה ומפני זה עלו עמו גם רכב גם פרשים חיל כבד וכן היה כי צפו בן אליפז בן עשו בא להלחם בהם ויוסף וחילו תפשו אותו ואת כל גבוריו ויבא אותם מצרים וישב שם בתפישה כל ימי יוסף וכמו שכתב יוסף בן גוריון בתחלת ספר מלחמות בית שני וזכר הכתוב שספדו יעקב עם היותו זקן ושבע ימים כהמר על הבכור עד שבבואם אל גורן האטד אשר בעבר הירדן עשו שמה מספד גדול ועצום ויעש שם יוסף לאביו אבל שבעת ימים ויושבי הארץ המה ראו כן תמהו וחשבו שהיו מביאים שם את מלך מצרים מת כי לא שערו שיעשו הפסד כמוהו כ"א על המלך וז"ש אבל כבד זה למצרים. ואפשר לפרש שיושבי הארץ חששו פן יהיה המספד ההוא סימן רע לארצם לכן אמרו אבל כבד זה למצרים ר"ל למצרים תהיה ובהם תתקיים ולא בנו ומפני זה קראו המקום אבל מצרים. ונכתב הספור הזה להודיע מעלת יעקב והכבוד שעשו לו במותו במצרים ובדרך והותרה השאלה הי"ב. והנה אמר וישאו אותו בניו ארצה כנען להודיע שבני יעקב עשו כאשר צוה להם יעקב אביהם בקבורתו במערה ושמגורן האטד והלאה שהיה ארצה כנען נשאו בניו את ארון אביהם על שכמם ואולי שנשאו אותו במוט בשנים ע"ד מסע הדגלים ג' מבניו לכל רוח והיה נושא אפרים במקום יוסף ומנשה במקום לוי ועם היות שערערו בני עשו על הקבורה הנה בני יעקב ביד רמה קברו את אביהם במערת שדה המכפלה כאשר צוה להם והתבונן אמרו וישב יוסף מצרים הוא ואחיו וכל העולים אתו כי הנה בהליכה עם המת זכר יוסף באחרונה כמו שנא' ויעלו אתו כל עבדי פרעה זקני ביתו וכל זקני ארץ מצרים וכל בית יוסף ואחיו לפי שהאבלים בני יעקב היו הולכים באחרית המחנה אבל בחזרתם זכר יוסף בראשונה שנאמר וישב יוסף מצרימה הוא ואחיו וכל העולים וגו' שהיו באים אבלים בתחלה ושאר ההולכים היו באים אחריהם וכן הוא מנהגנו היום הזה שכאשר יוליכו המת לקבור ילכו העם בראשונה והאבלים באחרונה אמנם בחזרתם מהקבורה ישובו האבלים בתחלה ושאר העם אחריהם וספר הכתוב שראו אחי יוסף כי מת אביהם אשר בצלו יחיו ופחדו אולי ישטום אותם יוסף וירע להם בעבור כל הרעה אשר גמלוהו. ואמרם לו ישטמנו והשב ישיב לנו הם אצלי שני מאמרים. הא' לו ישטמנו יוסף כאומר הלואי שישטמנו כי נתחנן לפניו אבל בהיות השנאה נסתרת בלבו הוא יותר רע והב' הוא והשב ישיב לנו את כל הרעה אשר גמלנו אותו ר"ל והלואי שישב ישיב לנו את כל הרעה אשר גמלנו אותו והיא שהיינו סבה לגדולתו ומעלתו וככה יהיה הוא סבה לגדולתינו ומעלתינו. ויהיה לפי זה מלת לו מושכה עצמה ואחרת עמה לו ישטמנו יוסף ולו השב ישיב לנו וגו' ולפי שהם פחדו מהיות שנאה בלבו עניהם לכן צוו לאחד מן האוהבים שיאמר אביך צוה לפני מותו ר"ל הלא ידעת שמצוה לקיים דברי המת והנה אביך צוה לפני מותו כה תאמרו ליוסף אנא שא נא פשע אחיך וחטאתם כי בלי ספק רעה גמלוך ולכן אחלה שתשא חטאתם. והשנית היא ועתה שא נא לפשע עבדי אלהי אביך ר"ל ואם לא תשא חטאתם מסבת האחוה הגופיית כיון שהם הפסידוה לא נהגו עמך כאחים שא נא לפשעם מפני האחוה הנפשיית שהם עבדי אלהי יעקב אביך כ"ש ששתי הסבות יש בדבר קורבת האהבה וקורבת הדת וע"ד זה אמר הנביא מלאכי הלא אב אחד לכלנו הלא אל אחד בראנו שהם שתי הקורבות. ואפשר לפרש עוד שהם בשם אביהם שלחו לומר ליוסף אנא שא נא פשע אחיך וחטאתם שבלי ספק הם כפי כונתם רעה גמלוך והשליח הוסיף לומר לו מעצמו ועתה שא נא לפשע עבדי אלהי אביך ר"ל ועתה כפי מה שראינו שנתגלגלו הדברים ושהכל היה מאת האלדים ראוי הוא שתשא חטאתם לפי שהם במה שעשו היו עבדי אלהי אביך כי הוא יתב' לקיים גזרתו עשאם כלים ושלוחי השגחתו לעשות זה כדי להעלות אותך במעלה ובמדרגה הזאת לכן אין ראוי שתשנאם. ונרא' ששלחו לומר זה ליוסף אחרי קבורת יעקב בהיותם כלם בארץ כנען כדי לדעת כוונתו ואם היא רעה ישארו שמה בארץ כנען ולא ישובו עוד מצרימה וזכר הכתוב שבכה יוסף בדברם אליו זה כי נכמרו רחמיו עליהם וגם הם נפלו לפניו ארצה והוא השיבם התחת אלדים אני ר"ל כל הדברים האלה מושגחים הם וגם אני בלי ספק הייתי פה לרצות השם לענין כלכלתכ' ולכן אל תיראו כי אף שאחפוץ אני להרע לכם אין היכולת בידי כי איני תחת אלדים ובמקומו להרע או להטיב כי לא לאדם דרכו והראיה על זה כי אתם חשבתם עלי רעה אלדים חשבה לטובה ר"ל אותה מחשבה שאתם חשבתם עלי למכור אותי לעבד אלדים חשבה לטובה למען עשה כיום הזה להחיות עם רב אשר אתכם ולפי שידעתי שהכוונה האלהית היא להחיות אתכם ושלכן שלחני לפניכם לכן אנכי אכלכל אתכם ואת טפכם כי גם אני שלוח ההשגחה כמו שהייתם אתם ונחמם ודבר על לבם להסיר יגונם ופחדם ואז שבו עמו מצרימה כי לולי דבריו ותנחומיו לא היו חוזרים שמה ולזה אמר הכתוב שנית וישב יוסף במצרים הוא ובית אביו. ואחרי שהשלי' הכתוב ספורי יעקב נעתק לספר עניני יוסף ממה שקרה לו אחרי מות אביו. ואמר שחיה יוסף מאה ועשר שנים ונמצא שעמדו ישראל במצרים ע"א שנה בהשקט ועוד כ"ב שנה עד מות לוי שחי קל"ז שנה שנאמר וימת יוסף וכל אחיו וגם כל ימי קהת בן לוי עמדו בלי שעבוד שנאמר וכל הדור ההוא שהם קכ"ג שנה אחרי מות לוי והיו א"כ כל השנים שעמדו בכבוד ובהשקט בארץ לא להם מאתים ועשרים שנה. ועמדו בשעבוד במצרים כל ימי עמרם בן קהת ק"ל שנה ושמונים שנה של משה הרי ר"י וספר הכתוב שראה יוסף לאפרים בני שלשים ולמנשה בנים שנים ולזה נתקיים מ"ש לו אביו ומולדתך אשר הולדת אחריהם כי הוא עצמו לא הוליד אלא מנשה ואפרים ולפי שהיה יודע יוסף מקבלת אביו ומחכמתו ג"כ שבניו וזרעו ישארו עבדים למצרים נחם אותם ודבר על לבם באמרו אנכי מת ר"ל לא אוכל להועיל לכם עוד אבל עכ"ז אל תתיאשו כי פקוד יפקוד אלדים אתכם והעלה אתכם מן הארץ הזאת אל הארץ אשר נשבע וגו' שהבטיחם על גאולתם ושתהיה במסות באותות ובמופתים בכח אלדי ולא ברצון המצרים והשביעם שכאשר פקוד יפקוד אלדי' אותם לגאלם יטלו עצמותיו ממצרים. ואמנם למה השתדלו יעקב ויוסף להקבר בארץ כנען כבר התעוררו חז"ל ואמרו למה האבות תובעים קבורת הארץ א"ר אלעזר דברים בגו מאי דברים בגו א"ר יהושע בן לוי התהלך לפני ה' בארצות החיים וגו' ר"ל שהשתדלו האבות בזה עם היות בו מן הטורח והעמל מה שלא יעלם כדי לשמור גופם שהוא תשמיש קדושה יען היתה קבלה בידם שארץ ישראל היא ארץ החיים שבה תחיית מתים וכל בני ישראל המתים חוצה לארץ יהיו מתגלגלים לזמן התחיה עד היותם בה. ולכן היה טרחם להיות נקברים שמה. וכבר יקשה על זה מה שאר"זל ששני חכמים ראוי ארון של מת שהיה בא מן חוצה לארץ להקבר בארץ א"ר אלעזר מה הועיל זה שיצאה נשמתו חוצה לארץ ובא להקבר בארץ קורא אני עליו ותבואו ותטמאו את ארצי ונחלתי שמתם לתועבה בחייכם לא עליתם במיתתכם ותטמאו את ארצי הנראה מזה שהמת בחוצה לארץ לא די שלא הועיל לו להיותו נקבר בארץ אבל הוא חטא גדול שמטמא את הארץ ואיך א"כ יעקב ויוסף השביעו שאחר מיתתם יוליכו עצמותם להקבר בארץ. אבל התשובה על זה היא כי יש רבים מבני אדם שיבלו ימיהם בטוב בתורה ובמצוות ותמיד ילכו לפני ה' בארצות החיים ומפני דבקותם ושלמותם בחייהם הם ראויים להוליכם במותם לא"י ולקברם שמה והאנשים ההמה אינם מטמאים את הארץ כי היו גופותיהם תשמישי קדושה טהורים ונקיים והם המעותדים לתחיית המתים ולזה ראוי שיקברו בארץ החיים ויקומו מבלי גלגול ומבלי צער. ויש אנשים אחרים רבים מאד שיבלו בהבל ימיהם ורצים אחר התאוות הגשמיו' והם אשר בחייהם קרויים מתים וכאשר ימותו יצוו את בניהם לעשות צדקה ומתנות לאביונים מה שלא עשו בימיהם ומהם יצוו ויקברו אותם מעוטפים בציצית ותפילין בהיותם לובשים בחייהם צמר ופשתים יחדו. וכן יש מהם שיצוו שיוליכו את עצמותיהם להקבר בא"י בהיותם בחייהם מרחיקים ומואסים אותה כאלו בחייהם היו רשעים ובמותם נעשו צדיקים ומקימי המצוות. וידוע שזה דעת נפסד והוא לפי שהמצוות יעשו אותם החיים לא המתים וכאר"זל מאי דכתיב ועבד חפשי מאדוניו כיון שמת אדם נעשה חפשי מהמצוות ועל כיוצא בזה א"ר אלעזר בחייכם לא עליתם במיתתכם ותבואו ותטמאו את ארצי כי הנה על רשעי דורו אמר הנביא אותו פסוק שהיו מתחסדים במיתתם ולא בחייהם. וכבר אר"זל שלא יוכל אדם לעשות משעטנז מרדעת לחמורו אבל יוכל לעשות ממנו תכריכין למת. שהורו בזה שהמת הוא פטור מן המצות והחמור החי הוא יותר ראוי אליהם מהאיש המת ולכן לא יועיל לאדם הטוב אשר יעשה במותו אם בחייו לא היה נזהר בזה. הנה התבאר שהאבות הקדושים להיותם בחייהם טהורים וקדושים דבקים באל היה משתוקקים להקבר בארץ הקדושה היה נכון אליהם לצוות שאחרי מותם יוליכום להקבר שמה ושלא נאמר עליהם בחייכם לא עליתם במיתתכם ותבאו ותטמאו את ארצי כי הם בחייהם במחשבתם ותשוקתם היו עולים שמה תמיד ולכן במיתתם גופיהם שהיו תשמישי קדושה לא היו מטמאים את הארץ. והנה לא צוה יוסף שיקברוהו במערת המכפלה כמו שצוה אביו לפי שהיה יודע שלא יקברו שמה כי אם שלשת האבות ונשותיהם בלבד. וכן אמרו במכילתא שאמר יוסף אל אחיו וכשאתם מעלים אותי קברו אותו בכל מקום שתרצו מקובל אני שאיני נכנס בקבורת אבותי שלא יכנס בקבורותיה' אלא שלשת האבות ונשותיהם. ואחשוב אני עוד בזה שבעבור שכל השבטים ונשותיהם לא יוכלו להקבר במערה כי קצר המצע לכלם לכן יוסף לא בקש עליו שלא להתגאות על אחיו. וכן לא צוה יוסף את אחיו שמיד אחרי מותו יוליכוהו לארץ כנען לפי שידע שלא יתן פרעה מקום ולא רשות לזה אלא שיקבר במצרים לזכרון גדולתו ומעשיו וזהו מה שאמר וימת יוסף בן מאה ועשר שנים ויחנטו אותו ויישם בארון במצרים. וכבר נזכר בכתוב כי בן שלשים שנה היה בעמדו לפני פרעה. ויצא מזה שהתמיד הוא בממשלתו ומעלתו שמונים שנה מבלי ירידה ולא השפלה כלל והוא דבר גדול ומבהיל מאד לא ראיתי כמוהו בכל ספורי דברי הימים אשר למלכי רומי שריו וסגניו ולשאר העמים. ופה נשלם פי' ספר בראשית הנקרא ספר הבריאה. כי בו ספרה התורה הבריאה הראשונה והשתלשלות הדורות ועניני האבות עד היות ישראל משועבדים במצרים. והשבח לאל המשובח ברוב התשבחו'. והשלמתי אותו בעיר נאפ"ולי רבתי בגוים שרתי במדינו' יפת נוף משוש וצבי היא לכל הארצות. שנת חמשת אלפים ומאתים ושמונים ושתים שנה סימנו ובית תפארתי אפא"ר תל"ח אמן:
Genesis._.49.29.2
ישתבח העוזר האמתי אשר עד הנה עזרנו להשלים פירוש ספר בראשית הוא יעזרנו חיל להתחיל ולהשלים פירוש כל יתר ספרי תורתו ונגילה בישועתו. אמן. וכן יהי רצון:
Exodus.Introduction.1
הנה ראתה החכמה האלהית להבדיל ספרים האלה ולהניח בתחלה ספר בראשית ואחריו ספר ואלה שמות לד' סבות הא' לפי שספר בראשית נתיחד לספר המעשים והתלאות שקרו לאנשים יחידים המה הגבורים אשר מעולם אנשי השם כאדם ונח ושם ועבר אברהם יצחק ויעקב ובניו ושאר יחידי סגולה. ואחרי שהשלים ספורי עניני אותם היחידים בספר הראשון ההוא התחיל הספר הב' הזה לבאר ולהגיד עניני האומה הקדושה הישראלית בכללותה אם במה שנשקעה בגלות מצרים ושעבודם הקשה ואם שנגאלה משם במסות באותות ובמופתים וביד חזקה ושקבלה תורת אמת חקים ומשפטים אלהיים בהר סיני ושעשתה בית זבול ומשכן קדש לאלהים ושרתה ביניהם שכינתו וזהו כללות הספר הזה. הנה אם כן הספר הראשון בא בספורי אנשים יחידים קדושים אשר בארץ המה. והספר הזה הב' הוא בספורי מעלות האומה בכללותה וכפי זאת הבחינה היה ראוי שיקרא הספר הראשון ספר היחידים והספר הב' הזה ספר האומה וזו היא הסבה הראשונה. והסבה הב' היא שכוונת התורה האלהית היתה בעצם וראשונה להשלים עדת ה' ועם מרעיתו בתורתו ובמצותיו ולהשלימה בשלמיות כלם גופני ונפשי. וכאשר רצתה תורת האלהים לבאר מעלת האומ' וקדושתה התחיל' לבאר מעלתה מצד אבותיה להודיע שהיא זרע קדש ברך ה' ושאין עם בני ישראל עמים מפוזרי' ומפורדים מקובצי' יחד על דעת ודת אחת כי הם לא היו כן אבל המה כלם קדושים ומזרע אחד קדוש ומסתעפים מאנשים רשומים. ולכן התחילה ספור היחס ההוא מאבינו אדם הראשון והגידה מבניו אותם שהיו בלתי שלמים להודיע שלא נסתעפה האומה מהם להיותם כקליפות אלא משת שהוא היה הפרי המובחר להיותו בצלם אלהים ובדמותו ושגם מבני שת היו רבים כקליפה ולא נמשכה מהם האומה רק מנח שהיה הפרי צדיק תמים היה בדורותיו ומצא חן בעיני ה' וממנו נמשכה האומה. וגם לא מכל בני נח נסתעפה כי היו חם ויפת כקליפות רק משם שהיה הפרי הנבחר ומבני שם עבר ומבני עבר אברהם שהוא היה פרי צדיק עץ חיים ומבני אברהם יצחק שהשאר היו כקליפות ומבני יצחק בחר ביעקב ואת עשו שנא. כי היה יעקב לבדו הפרי הטוב למאכל ונחמד להשכיל ובניו י"ב שכלם היו במדרגת הפרי ולא א' מהם כקליפה והם היו הקהל וקבוץ אנשים רבים כלם שלמי' שחל בהם השפע האלהי ראשונה בעול'. וכמו שביאר החבר למלך אלכוזרי. הנה א"כ הספ' הא' היה מספר היחס והסתעפו' האומה והספ' הב' הזה הוא מספר מעלות האומה ושלמיותי' בעצמה וזו היא סבה שנית. והסבה הג' היא שהנה ייוחד הספר הא' לספו' מעלות האבות וקדושת' ונבואת' ולכן נתיחד ספר בראשית לספורי אדם ונח ובניו וכל דורו כדי להגיע לספורי אברה' שהיה יותר שלם מהם ולכן נכתבו בתור' שלשה סדרים מספוריו ולמעלת יצחק נתיחד סדר א' ולמעל' יעקב ובניו נתייחדו שלשה סדרי' ולספורי יוסף עם אחיו באו שלשה סדרים הרי לך כל הספר הראשון ההוא הכולל י"ב סדרים בספורי מעלות האבות ובעבור שהיה מרע"ה שקול כנגד כלם ועולה על גביהם במעלת הנבואה בא בספוריו כל הספר הב' הזה שנכללו בו י"ב סדרים גם כן כאשר נכללו בספר הא' ספר בראשית להודיע ששקול הוא ספר מרע"ה בסדריו ופרשיותיו כספורי האבות הקדושים ההם כלם יחד. והיה אם כן הספר הא' ספר האבות והספר הזה הב' ספר מרע"ה וזו היא הסבה הג'. והסבה הד' היא שעקר הכוונה כמו שזכרתי היתה בספר תורת האלהים להגיד איך לקח אלהים לעם מרעיתו כל זרע בית יעקב ומפני זה הוצרך כותב התורה לספר מעלת אברהם שהיה אב היחס לאומה הזאת ובגללו ספר ענין אדם ונח שם ועבר שמהם נמשך הצדיק ההוא וביאר מעמד בין הבתרים ומה שנאמר לו שם כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם והברית שכרת השם עמו שמה וברבוי הזרע וירושת הארץ והשגחתו ודבוקו ית' בזרעו. ומשם והלאה ספר איך נמשכו כל הדברים להתקיים הייעודים ההמה וזה היה ענין יעקב ועשו שנתקוטטו מן הבטן וענין יוסף ואחיו וירידת יעקב מצרים שכל אלה היו סבות מקדימות לגלות האומה וגאולתה. ואחרי שהשלים ספורי כל הסבות המקדימות ההמה בספר בראשית נשלם הספר ההוא. ובא אחריו ספר ואלה שמות לבאר החולי המסובב מאותן הסבות והוא גלות מצרים והתרופה והתשועה שבאו אחריו בגאולת העם ופדיונם ושלמותם בסיני ודבוק ההשגחה בהם באמצעות מלאכת המשכן הנה אם כן היה ספר בראשית ספר הסבות וספר ואלה שמות הוא ספר הגלות והגאולה המסובבת מהן. ומפני זה קראוהו החכמים ז"ל ספר הגאולה ומזה כלו יתבאר לך שחלוק חמשה חומשי התורה והפסקותיה וכן הפסק הסדרים והתחלתם וסופם הכל מרע"ה עשאו מפי הגבורה והכל מכלל פי' התורה אשר קבל ואחרי הקדמתי זאת במה שיקיף הספר הזה וערכו אל הספר הראשון כפי ארבעת הסבות האלה הנה אנכי בא אליך בפירושי בעז"ה:
Exodus._.1.1.1
ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה וגו' עד וילך איש מבית לוי וגו'. ויש להעיר בפסוקים האלה ח' שאלות:
Exodus._.1.1.2
השאלה הא' מה צורך בזכרון שמות בני ישראל במקום הזה כיון שלמעלה בסדר ויגש נאמר ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה ונזכרו הבאים למשפחותם לבית אבותם במספר שמות. ורש"י כתב שאף על פי שמנאם בחייהם בשמות חזר ומנאם אחר מיתתם להודיע חבתם שנמשלו לככבים שמוציאן במספר ומכניסן במספר. ואלה דברי אגדה הם והפסוק אומר כאן הבאים מצרימה כמ"ש למעלה. ושניהם אם כן היו בחייהם לא במותם ואח"ז נאמר וימת יוסף וכל אחיו ולכן המקרא הזה אומר דורשני. והרא"בע כתב בעבור שזכר בסוף הספר שלמעלה שראה יוסף לבניו בני שלשים הזכיר כאן הכתוב שגם אחיו ברדתם היו מעטים ופרו ורבו וכתב עליו הרמ"בן שאינו נכון ולא פי' למה. והסבה היא שכבר זכר למעלה כל א' מהשבטי' ובניו ובני בניו היורדים מצרימה ושם א"כ נתבאר וזה יותר ממה שזכר במקום הזה שמות השבטים בלבד וגם שהיה די שיאמר ובני ישראל פרו וישרצו להגיד רבויים לא שיזכר שמות השבטים בלבד. ועוד שלדעתי לא היה ראוי להכניס את יוסף בתוכם אחרי שבו היה ראשית הדבור למעלה וגם הפסק הפרשה מכחיש דעתו. ודעת הרמ"בן הוא שמפני שבא הכתוב כאן למנות ענין הגלות מעת רדתם למצרים לכן חזר אל תחלת הענין שהוא מפסוק וכל זרעו הביא אתו מצרימה ושם כתוב ואלה שמות וגו' ואותו הפסוק בעצמו הוא שהחזיר בכאן להודיע שאע"פ שהם שני ספרים הספור מחובר ומדובק וכזה הוא בספר דברי הימים וספר עזרא שבאותם השני פסוקים שהשלים ספר דברי הימים ובשנת אחת לכורש וגו' התחיל ספר עזרא להודיע דבקותם בספר ההוא. וגם הדעת הזה אינו נכון לפי שלא נדבקו שתי הפרשיות ההן שבסדר ויגש וכאן אבל הבדיל ביניהן כל סדר ויחי. ועוד שאין ההבדל שיש בין שתי פרשיות הסמוכות בתורה כמו ההבדל שיש בין ספר דברי הימים וספר עזרא כי הם ספרים נבדלים ונפרדים זה מזה והתורה כלה ספר אחד מדובק ואין צורך לכפול כאן מה שכבר נזכר למעלה אבל עזרא הסופר ראה להציע בתחלת ספרו מה שהיה צריך לספורו עם היות שכבר נזכר המאמ' ההוא בסוף ספר דברי הימים ועוד שהנה לא בא הפסוק הזה כאן כמו שבא למעלה כי שם אמר אלה שמות בני ישראל וזכר שמות בניהם ובני בניהם וכאן לא זכר משמות הבנים וזרעם דבר כי אם שמות השבטים בני יעקב בלבד. ואין לרב שיאמר שקצר הכתוב בבנים ובני בנים כי אם בא להגיד הבאים מצרימה איך יזכור קצתם מבלתי קצתם.
Exodus._.1.1.3
השאלה הב' באמרו ויהי כל נפש יוצאי ירך יעקב שבעים נפש ויוסף היה במצרים והיא מה שהקשה רש"י והלא ידענו שיוסף היה במצרים ומה בא ללמדנו. ופי' שבא הכתוב להודיע צדקת יוסף שלא גבה לבו ולא רמו עיניו מתחלתו שהיה רועה צאן עד סופו שהיה נגיד ומצוה לאומים. וגם זה דרך דרש הוא כי למה זה ישבחוהו הכתוב במקום הזה ולא בסדר ויהי מקץ ובסדר ויגש בספורי עניני ממשלתו ולא גם כן בספור מיתתו בסדר ויחי. והראב"ע כתב שענין הכתוב הוא שהיו שבעים נפש עם יוסף ושני בניו שהיו במצרים ואינו נכון כי הנה לא אמר ויוסף ובניו היו במצרים ושלשתן היו מן המנין ולמה יזכור יוסף בלבד מבלי בניו למספר השבעים נפש גם שהיה לו לומר עם יוסף שהיה במצרים לא ויוסף. או יאמר ויוסף היה במצרים קודם ויהי כל נפש אלה שמות בני ישראל ראובן שמעון לוי וגו' ויוסף שהיה במצרים ויהי כל נפש יוצאי ירך יעקב שבעים נפש כי הנה בסדר ויגש כשזכר הע' נפש זכר יוסף בכללם ואמר בני רחל אשת יעקב יוסף ובנימין ויולד ליוסף בארץ מצרים וגו' אבל כאן אחרי זכרונם וזכרון מספרם שאמר ויהי כל נפש וגו' אמר מבלי ענין ויוסף היה במצרים.
Exodus._.1.1.4
השאלה הג' באמרו וימת יוסף וכל אחיו וכל הדור ההוא. ובני ישראל פרו וגו' והיא כי אם בא הכתוב להודיע שמתו יוסף ואחיו ולכן המלך שקם על מצרים לא ידע את יוסף והתנכר אליהם היה ראוי שיהיה ויקם מלך חדש על מצרים אשר לא ידע את יוסף סמוך אל וימת יוסף וכל אחיו ולמה אם כן הפסיק ביניהם פסוק ובני ישראל פרו וישרצו כל שכן שבסוף פרשה ויגש כבר נאמר וישב ישראל בארץ מצרים בארץ גושן ויאחזו בה ויפרו וירבו מאד ולמה א"כ נכפלה כאן ההודעה הזאת שפרו וישרצו וירבו מאד וגו':
Exodus._.1.1.5
השאלה הד' באמרו הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו כ"א היו כבר רבים וגבורי' יותר מן המצריי' איך היו יראי' פן ירבה והלא כבר רבו כמו רבו ועוד שאיך לא פחדו מהם שיקומו עליה' ויכבשו את ארץ מצרים וימשלו בה אם היו רבים וגבורים מהם. ומה להם לזכור והיה כי תקראנה מלחמה כי גם מבלתה בהיותם בשלום היה ראוי שיפחדו מהם. גם יקשה אמרם ועלה מן הארץ כי אם היו יראים מהם שיהרגום הנה מה טוב ומה נעים שיעלו וילכו מן הארץ וכבר ידעת דברי המפרשים בפירוש ועלה מן הארץ והספקות המתחייבות אליהם:
Exodus._.1.1.6
השאלה הה' באמרו וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ ויקוצו מפני בני ישראל כי הנה האדם יקוץ בדבר המצער אותו בפועל לא במה שיחשוב בלבו שאפשר שירע לו ואולי שלא יהיה כן כי בזה יפול ענין הפחד והיראה לא הצער והמצוקה. והנה נאמר ויגר מואב מפני העם מאד כי רב הוא ויקץ מואב מפני בני ישראל לפי שכבר החרימו ישראל את סיחון ועוג וכבשו את ארצם ולפי שהיו ישראל בארץ מואב קצו מפניהם ואין כן מצרים כי הם היו חוששין אל העתיד שאפשר להיות ולא יפול בזה מלות ויקוצו.
Exodus._.1.1.7
השאלה הו' במה שצוה פרעה למילדות אם בן הוא והמתן אותו. ואם בת היא וחיה. כי הספק ברבוי הזרע יותר היה בנשי' מבאנשים ולכן היה יותר טוב שימיתו כל נולד בין זכר בין נקבה או ימיתו הנקבות ולא הזכרים. וחז"ל אמרו שפרעה היה מקפיד על הזכרים לפי שאמרו לו אצטגניניו שאחת מנשי ישראל היתה עתידה ללדת בן שיושיעם. אבל אם היו המצרים יראים מזה איך לקחה בת פרעה א' מילדי העברים וגדלו בבית המלך בטכסיסי המלוכה ואיך לא מיחו בידה המצרים ולא חששו שמא יהיה זה המושיע את ישראל.
Exodus._.1.1.8
השאלה הז' בתשובת המילדות אל פרעה כי לא כנשים המצריו' העבריות כי חיות הנה בטרם תבא אליהן המילדות וילדו כי היתה תשובתן זאת מפורסמת השקרו' לפי שאם היה הדבר כן לא יהיו להן מילדות כלל כיון שלא היו צריכים אליהן. ויקשה עם זה כפל הפסוקים שהכתוב אומר ותיראנה המילדות את האלהים וגו' וייטב אלהים למילדות וגו' ואחר זה אמר וירב העם ויעצמו מאד ואח' זה חזר לומר שנית ויהי כי יראו המילדות את האלהים ויעש להם בתים גם שהיה ראוי לומר ויעש להן כיון שהן נקבות לא להם בלשון זכרים ומה הבתים האלה שעשה להן וחז"ל אמרו בתי כהונה ולוייה ומלכות ודרך דרש הוא.
Exodus._.1.1.9
השאלה הח' במה שצוה פרעה לכל עמו כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו כי איך לא פי' כל הבן הילוד לעברים אם עליהם היתה הגזרה. ורש"י כתב מדברי אגדה שהגזרה היתה כוללת לעברים ולמצרי' שכל הבן הילוד ביום א' בלבד שאמרו אצטגניני פרעה שעתיד להיות נולד משיח ישראל. באותו יום בלבד שאמרו ושסופו להיות נלקה במים ולפי שלא ידעו אם היה עברי או מצרי לכן גזר בכלל כל הבן הילוד באותו יום והם לא ידעו שהיה עתיד מר"עה משיח ישראל ללקות במי מריבה. אבל כל זה רחוק הוא מפשטי הכתובים גם שאם היה הדבר כן היה הכתוב מפרש שצוה זה על יום אחד בלבד.

Torah Commentary of Yitzchak Abarbanel, Warsaw 1862. Via Sefaria (sefaria.org), Sefaria-Export. Version source: https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001088711 Licence: Public Domain. Source.