Abarbanel on Torah
- Exodus._.7.14.3
השאלה הב' מה ענין הדברים האלה ששלח השם לאמר לפרעה והנה לא שמעת עד כה כי עדין לא קבל שום מכה מהמכות ולא ראה מופת מוכרח כי הנה נס התנין עשו החרטומים כמוהו ולמה אם כן ישמע עד כה:
- Exodus._.7.14.4
השאלה הג' למה בזאת המכה הראשונה אמר בזאת תדע כי אני ה' ובב' מהצפרדעים לא אמר כלל מזה ולא גם כן בשלישית מהכנים ובד' מהערוב אמר למען תדע כי אני ה' בקרב הארץ אמנם בה' מהדבר ובו' מהשחין לא אמר דבר מזה אבל בז' מהברד אמר בעבור תדע כי אין כמוני בכל הארץ ובשאר המכות לא אמר דבר מהלשונות האלה והיה ראוי שיאמר דבור שוה ודומה בכולן:
- Exodus._.7.14.5
השאלה הד' בסתירה הנראית בפסוקים והיא שמצד אחד יראה שנס הדם נעשה במטה של משה כמו שאמר והמטה אשר נהפך לנחש תקח בידך ומשה עצמו אמר הנה אנכי מכה במטה אשר בידי ומצד אחר יראה שבמטה אהרן נעשה הנס ההוא וכמו שאמר אמור אל אהרן נטה את ידך על מימי מצרים וגו':
- Exodus._.7.14.6
השאלה הה' באמרו ויאמר ה' אל משה אמור אל אהרן וגו' והיא בהיות הקדוש ברוך הוא מדבר עם משה כל הדברים שנזכרו למעלה שיאמר לפרעה ושיעשה במצרים למה זה הוצרך הכתוב לומר שנית ויאמר ה' אל משה בהיות הדבור כלו מדובק שאמר השם למשה מה שידבר אל פרעה ומה שיעשה ומה שיצוה אל אהרן לעשות:
- Exodus._.7.14.7
השאלה הו' באמרו ויהי הדם בכל ארץ מצרים כי הנה מאחר שכבר אמר ויהפכו כל המים אשר ביאור לדם מה צורך לומר שנית ויהי הדם בכל ארץ מצרים:
- Exodus._.7.14.8
השאלה הז' באמרו וימלא שבעת ימים אחרי הכות ה' את היאור כי הנה לא תמצא שנאמר כזה בשום מכה מהמכות רוצה לומר כמה זמן התמידה המכה ההיא. ואין לומר שהיה זה בנין אב לכלנה כי הנה מצאנו בצפרדעים שאמר משה לפרעה למתי אעתיר לך והשיבו למחר ולא התמידו אם כן שבעת ימים ומכת החשך העידה התורה שלא התמידה במצרים כי אם שלשת ימים. והנני מפרש הפסוקים באופן יותרו השאלות האלה כלם:
- Exodus._.7.14.9
ויאמר ה' אל משה כבד לב פרעה וגו' עד ויאמר ה' אל משה בא אל פרעה בעבור שעשה משה נס התנין לפני פרעה ורצה הקדוש ברוך הוא לצוותו על המכות הודיעו שהיה צורך והכרח רב בהבאת המכות ההן על פרעה ועל מצרים לפי שהיה כבד לבבו לבלתי שלח את העם רוצה לומר אין לבבו קל ומתנועע ממה שהיה וכאלו אמר אל יעלה בלבך שמפני נס התנין ישמע פרעה לדבריך ולא יצטרכו שאר המכות כי אני היודע מחשבות ולב יודע שלבבו כבד וקשה ושהוא ממאן לשלח את העם ומפני זה לך אל פרעה בבקר רוצה לומר לא תלך אל היכלו כבתחלה אבל תלך אליו בבקר שהוא יוצא המימה בדרך הטיול להנהגת הבריות להרגיל התנועה בבקר קודם האכילה כדי לחמם את הגוף וכ"ש על שפת היאור שראיית המים תועיל לראות העינים ולזככם. והאבן כספי כתב שהיה מנהג מלך מצרים ועוד היום הוא כן ששתי פעמים בכל שבוע יצא המלך מארמונו יום שלישי ויום ז' וילך הוא ועבדיו אל מקום ידוע על שפת היאור לשחוק שם בכדור הקטן ומטייל שם מן הבקר עד עת המאכל ועל זה צוה השם למשה שישכים ליאור לדבר שם אל פרעה ואמר ונצבת לקראתו על שפת היאור ר"ל הזדמן שתהיה לקראתו באופן שלא יוכל להמלט מפניך אנה ואנה והמטה אשר נהפך לנחש תקח בידך ר"ל אותו מטה שהיה בידך בהר סיני ושנהפך שם לנחש אותו תקח בידך ואמר זה להודיעו שבמטהו יהיה עיקר הנס ולא במטה אהרן כמו שאבאר. וצוהו שיאמר לפרעה כה אמר ה' אלהי העברים ר"ל עשה לפני פרעה ההתנצלות וההתראה הזאת בפרסום לפני העם ההולך אחריו בעת הטיול ויהיה ענין זה המאמר כאומר פרעה אין ראוי שיחרה אפך בי על המכות אשר אביא עליך כי הדבר מאת האלהים הוא ומה אוכל עשוהו באשר דבר מלך שלטון כ"ש שצדיק הוא ה' בדינו ומשפטו כי הוא לא שאל ממך דבר שיהיה שלך אבל שאל מה שהוא שלו כי הוא אלהי העברים אבותיהם של אלו. והוא שלח אליך לאמר שלח את עמי ויעבדוני כי ראוי הוא שהע' יעבוד את אלהיו והנה לא שמעת עד כה וכיון שלא רצית לשמוע דברו ולתת לו את אשר לו מימי קדם קדמתה בדין ומשפט שולח עליך את מכותיו לגבות את חובו. והותרה במה שפרשתי בזה שתי שאלות הראשונות והנה אמר בזאת תדע כי אני ה' לפי שפרעה הוא חולק על משה כמו שביארתי בג' שרשים האחד שמשה הניח מציאות סבה ראשונה מחוייב המציאות מעצמו. ופרעה כחש לו מפני שהיה חושב שאלוה העולם הוא הטבע ושהגרם השמימיים הוא היה מנהיג הטבע השפל ולכן כשאמר משה כה אמר ה' השיב פרעה לא ידעתי את ה' כלו' איני מודה במציאותו. והשרש השני הוא שמשה הניח שהאלוה משגיח על כל דרכי בני האדם לתת לאיש כדרכיו ופרעה כחש זה באמרו מי ה'. והשורש השלישי שמשה הניח שהיה האלוה יכול לשנות טבעי הדברים ומחדשם בכלל ובפרט כרצונו ביכולת בב"ת כמו שאמר (שמות ה' ג') פן יפגענו בדבר או בחרב ופרעה יכחישהו כמו שאמר מי ה' אשר אשמע בקולו רוצה לומר מה יכולת יש בו שאכנע לפניו לשמוע בקולו הנה מפני זה באו המכות מכוונות לאמת שלשת השרשים האלה כי הנה לאמת מציאות האל באו ג' מכות שהם דם צפרדעים וכנים. ולכן בראשונה מהם אמר כאן בזאת תדע כי אני ה' ובמכת הצפרדעים והכנים לא אמר דבר מזה לפי ששלשת המכות ההמה היו לאמת השורש הראשון ההוא ונסמכו בטעמ' על הראשונה מהם אמנם הג' מכות השניות באו לאמת השורש השני והם ערוב דבר שחין ולזה בראשונה מהן שהוא הערוב אמר למען תדע כי אני ה' בקרב הארץ רוצה לומר משגיח ומנהיג אותה ובדבר ובשחין לא אמר דבר לפי שנסמך על מה שאמר בראשונה מהן. ואמנם הג' המכות האחרונות שהם ברד ארבה חושך באו לאמת השרש השלישי שהוא היותו יתברך יכול לשנות הדברים הטבעיים כרצונו ולכן אמר בראשונה מהן שהוא הברד בעבור תדע כי אין כמוני בכל הארץ רוצה לומר יכול לפעול בה כחפצו והשתים האחרות ארבה חושך נתמכו לראשונה מהן ובאה אחריה מכת בכורות להנקם מילדי העבריים שהמיתו ולהיות המכות כלם מכוונות לרמוז שלשת השרשים האלה היה רבי יהודה נותן בהם סימנים דצ"ך עד"ש באח"ב כי היו הסימנים ההם כפי שלשת הכוונות שכיוון בהם הקב"ה כמו שבארתי במאמר זבח פסח והותרה בזה השאלה הג'. והתבונן אמרו בזאת תדע כי אני ה' הנה אנכי מכה במטה אשר בידי ביאור וגו' כי הנה אמרו בזאת תדע כי אני ה' הם דברי השם שצוה שיאמר כן בשמו. האמנם הנה אנכי מכה הם דברי משה והיתה כוונתו שמשה יכה במטה אשר בידו ביאור מצרים הוא נילוס ומיד כל מימי היאור יתהפכו לדם בהויה אמתית דם גמור באופן שהדגה אשר ביאור והוא שם המין תמות כי כאשר לא תשאף המים הצלולים מיד תמות וההכאה הזאת ביאור יעשה משה עצמו במטהו לא אהרן ומפני זה תלה השם הכאת היאור במשה ובמטהו. האמנם צוה השם למשה עוד שיאמר לאהרן שגם הוא יכה במטהו בנהרות מצרים ובאגמים ובכל מקום מימיהם. והנה נהרות מצרים הם לשונות היאור הגדול הנמשכים מאת הנילוס להשקות השדות ואגמיהם הם מקומות יגדלו בם עשבים וקנים בתוך המים ומקוה מימיהם הם הבורות שמכניסים בהם המים השאובין שיחין ומערות בכל מקום ששם מים נכלל ביאוריהם ונהרותם ואגמיהם לא נילוס שהוא יאור מצרים כי הוא ייוחד להכאת משה אלא בכל שאר המקומות שיקוו בהם המים במצרים הכה אהרן במטהו ולהיות זה מעשה מיוחד לאהרן בפני עצמו באה עליו אמירה בפני עצמה למשה וצוהו אמור אל אהרן קח מטך ונטה ידך וגו' ולכן לא תמצא שצוה לאהרן שיכה ביאור מצרים שהוא נילוס אלא על נהרותם ועל אגמיהם וגו' והבטיחו שגם הכאת אהרן תעשה הנס ההוא והיה הדם בכל ארץ מצרים ובעצים ובאבנים כלו' שגם בעצים ובאבנים בכל מקום אשר יכה אהרן במטהו יהיה דם. ולפי שהיו ההכאות שתים הכאת משה במטהו על נילוס והכאת אהרן במטהו על שאר המקומות שהיו שם המים ולכן אמר הכתוב ויעשו כן משה ואהרן כאשר צוה ה' כי שניהם עשו מה שנצטוו בו כל א' בפני עצמו. ואלו היתה ההכאה כלה אחת לאהרן במטהו בלבד כדברי המפרשים לא הי' מקום לפסוק ויעשו כן משה ואהרן כאשר צוה ה' וביאר הכתוב מיד מה שעשה משה בהכאתו והוא אמרו וירם במטה ויך את המים אשר ביאור לעיני פרעה ולעיני עבדיו שמלת וירם חוזרת למשה הנזכר שהוא אשר הכה את היאור נילוס ועשה זה בפני פרעה ועבדיו ומיד אחרי הכאתו נהפכו כל המים אשר ביאור ההוא לדם ומתה הדגה ובאש היאור בסבת הנבלות מהדגים אשר שם ולא יכלו מצרים לשתות מים מן היאור שאף שירצו המצריים לשתות ממימי היאור במרוצתם בטרם שישפכו לחוץ שעדיין לא היו דם הנה לא יכלו לשתות ממימי היאור מחמת באשם וזה פי' ונלאו מצרים שהטריחו עצמם לשתות ממימי היאור במרוצתם קודם שנהפכו לדם ובאשת הדגה תמנעם מהשתיה. וידוע שכל זה נאמר בספור ההכאה שהכה משה. ואמנם על ההכאה שהכה אהרן כל מקוה המים שהיו במצרים שלא היתה ההכאה ההיא לפני פרעה ולפני עבדיו אשר אתו כהכאת משה אלא שהיה אהרן הולך במצרים בכל מקום שהיה מוצא מים היה מכה אותם במטהו אמר הכתוב עוד ויהי הדם בכל ארץ מצרים שהיה זה בסבת הכאת אהרן הנה התבאר שאין כפל ולא יתור ולא קושי כלל בפסוקים האלה והותרו בזה השאלות הד' הה' והו'. וספר הכתוב ויעשו כן חרטומי מצרים בלטיהם וכבר שאלו אנשים ואם כל מימי מצרים נהפכו לדם ולא נשארו מים לשתות במה עשו חרטומי מצרים כן בלטיהם וראיתי מי שכתב שבפעל ההכאה לא נעשו המים מיד דם בפועל אלא שנהפכו בטבעם לטבע דם והיו דם בכח קרוב וכשישפכו לחוץ היו דם גמור בפועל ונסתייעו בדעת הזה מהפסוק שנאמר למעלה ולקחת ממימי היאור וגו' והיו לדם ביבשת. ואמרו שאם לא היה הדבר כן מאין היה להם לחרטומים מים להפוך אותם לדם. ואין כן דעתי אלא שבהכאת משה את היאור בפני פרעה וכל עבדיו מיד נהפכו כל מימי היאור לדם בפעל גמור ולכך מתה הדגה ובאש היאור בסבת הנבלות אמנם שאר המימות שהיו במצרים באגמים ומקוה המים להשקות הגנות והפרדסים אותם שהכה אהרן במטהו נהפכו לדם ואינו מהבטל שישארו מים במקומות שלא ראה אותם אהרן ולא הכם במטהו ולא נהפכו לדם ובהם עשו החרטומים מעשיהם. ויש מי שפירש שהמים המגולים נהפכו לדם אבל היו אנשים רבים חופרים בקרקע ומוצאים מים ושותים מהם ובהם עשו החרטומים מעשיהם ושע"ז נאמר ונלאו מצרים לשתות מים מן היאור כי היו לואים בחפור בורות למצוא מים לפי שלא היו יכולים לשתות מהמים השאובים אלא ממימי היאור. וכבר פירשתי מה הוא שנרצה במלת לטיהם שהוא מלשון כסוי והעלם ר"ל שלא עשו הפיכת המים לדם בפרסום גדול לעיני פרעה ולעיני כל עבדיו כמו שעשה משה ולא בפני המצרים בגלוי כאשר עשה אהרן אבל החרטומים עשו מהמים דם בלטיהם והתעלומותיהם כדבר המזייף והשקרן שיכסהו בעליו ולא יגלהו כדי שלא תגלה שקרותו בקהל ועם היות מעשה החרטומים כלו שקר וזיוף הנה פרעה החזיק את לבו ולא שמע לדברי משה ואהרן כאשר דבר ה' שאמר להם שלא ישמע אליהם פרעה וגו'. ואמנם אמרו אחרי זה ויפן פרעה ויבא אל ביתו ולא שת לבו גם לזאת יראה שאין ענין לו כי כבר נכלל זה במ"ש ויחזק לב פרעה ולא שמע אליהם. אבל ענין שני הפסוקים האלה ר"ל ויחזק לב פרעה וגו' ויפן פרעה וגו' הוא מה שביארתי שהיו שם שתי הכאות ושני נסים במכה הזאת. האחד מה שעשה משה בפני פרעה על שפת היאור והשני אשר עשה אהרן במימי מצרים שלא בפני פרעה והגיד הכתוב ההתפעלות שעשו כל אחד מן הדברים ההם בפרעה ולכן אחרי ספור הכאת אהרן את מימי מצרים ושעשו כן החרטומים בלטיהם ר"ל שהכו במימי מצרים לא ביאור זכר אחריו שכאשר הגידו זה לפרעה ממה שעשה אהרן במימי מצרים ומה שעשו החרטומים כן התחזק לב פרעה ולא שמע לדבריהם כי חשב שהיה מעשה אהרן ממין מעשה החרטומים. אמנם ממה שעשה משה בפניו על שפת היאור אמר ויפן פרעה ויבוא אל ביתו רוצה לומר כאשר ראה מה שעשה משה נשתתק והלך אל ביתו אבל וחפוי ראש נבהל ומתבהל ממה שראה ועכ"ז לא שת לבו לפעולה הנסיית הזאת הנה אם כן באו שני הפסוקים האלה כנגד שתי ההכאות שעשו משה ואהרן ממה שהרגיש פרעה על כל אחת מהן ולפי שפסוק ויפן פרעה נאמר על מה שעשה כשראה נס הדם שעשה משה בפניו לכן נאמר אחריו ויחפרו כל מצרים סביבות היאור מים לשתות וגו' רוצה לומר ולא שת לבו פרעה גם לזאת המכה כמו שלא שת לנס התנין אע"פ שחפרו כל מצרים סביבות היאור מים לשתות ולא יכלו לשתות ממימי היאור ועכ"ז לא שת לבו גם לזאת ואמנם אמרו וימלא שבעת ימים הוא אצלי לסבות. האחת כאלו אמר ואל תחשוב שקוצר הזמן שעה או שעות יום או יומים עשו לו לפרעה שלא שת לבו גם לזאת כי הנה היו שבעה ימים שלמים אחרי הכאת השם את היאור ולא היה מים למצריים לשתות כל שבעת הימים ואעפ"כ לא שת לבו לזאת. והב' הוא לומר לך ששבעה ימים אחרי הכות ה' את היאור באו הצפרדעים ויהיה הפסוק סמוך עם מה שאמר וימלא שבעת ימים וגו' ויאמר ה' אל משה וגו' והשלישי להודיע שעמדו המצריים בנחת שבעה ימים אחר מכת הדם קודם בוא הצפרדעים:
- Exodus._.7.14.10
והנה נשאר עלי לתת הסבה עוד בשלשה דברים נזכרו במכה הזאת האחד הוא למה בחר השם בהתהפכות מי יאור מצרים לדם ומה ענין הנס ההוא כי אין ספק שלא נעשו הנסים ההם כפי מה שנזדמן. הב' למה זה נעשה הנס הזה קצתו ע"י משה ביאור מצרים וקצתו ע"י אהרן בשאר מימות ולמה לא עשה הכל אם משה בלבד ואם אהרן בלבד כשאר המכות. השלישי למה זה התמיד נס הדם ז' ימים שלמים ולא יותר ולא פחות מזה המנין כי גם זה אין לומר שהיה בקרי והזדמן וראוי שיבוקש הסבה למספר ההוא:
- Exodus._.7.14.11
ואומר שעשרת המכות אשר הכה הקדוש ב"ה בהם את מצרים היה בהם סדר טבעי וסדר השגחיי אם סדר טבעי בב' בחינות. האחד לפי שבאו כפי היסודות הכבדים הקרובים אלינו חמש מכות הראשונות ואחרי כך חמש מכות האחרות ביסודות הקלים ולזה היתה המכה הראשונה ההפך המים לדם ובזה היה למצריים צער גדול כי הנה שתיית המים הכרחית להשקיט תגבורת החום אשר מבפנים וכדי לדקדק המזון ולהעבירו בגוף במעברים הצרים ובהתהפכות המים לדם לא יוכלו המצריים לשתות מים וגם הבעלי חיים הנולדים במים שהיו מזון הכרחי בשצרים כמו שאמר (במדבר יא) זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים וגו' מתו ולא די מתו הבעלי חיים המועילים במזונם אבל עתקו גם גברו חיל הצפרדעים וירבו ויעצמו במאד מאד שהיו מזיקים ומצערים את המצריים הרי שתי המכות האלה רוצה לומר דם וצפרדע היו ביסוד המים ואחריהם באו ביסוד הארץ שלש מכות והם הכנים שכל עפר הארץ היה כנים והערוב שהם כלל השרצים המזיקים שהביא הקב"ה בתוך מצרים. והדבר שהוא בהפך רצוני שהבעלי חיים המועילים הבייתים הצריכים לחיי האדם מתו בדבר. הנה התבאר שחמש מכות הראשונות היו ביסודות הכבדים מים וארץ. ואחריהם הביא ביסודות הקלים אויר ואש חמש מכות אחרות והם השחין שנעשה באש מפיח הכבשן שנאמר (שמות י') ויזרוק אותו משה השמימה ויהי שחין וגו' והברד שהיה גם כן ביסוד האש כ"ש ויט משה את מטהו על השמים וה' נתן קולות וברד ותהלך אש ארצה. והארבה שהיה מהבעלי חיים המעופפים באויר כמו שיתבאר. והחשך, שהיתה ג"כ מכה באויר שבהיותו זך וספיריי בטבעו נתחדש בו עובי כפול ומכופל באופן שלא יוכל ניצוץ השמש לעבור על הארץ וכן הביא מכת בכורות באויר מעופש מכלה רוחם וכחם פתע פתאום ובזה האופן היו חמשת המכות האחרונות בשני היסודות הקלים ונשמר א"כ הסדר הטבעי בעשרת המכות האלה באופן האחד והאופן השני מהסדר הטבעי שבא בהן, הוא, שהנה קדמה מכת הדם והיתה ראשונה לכל המכות לפי שהיא סבבה מכת הצפרדעים כי מעפוש מי היאור מנבלות הדגה ובאשתם שרץ היאור צפרדעים לרב והם לברוח משם יצאו אל היבשה ונכנסו בבתים במצרים ובסבת עפוש הדם ועפוש הצפרדעים שמתו בארץ ויצברו אותם חמרים חמרים נתעפש העפר והיה לכנים ובהיות העפוש כללי בכל עפר הארץ נתעפשה הארץ עצמה והוציאה מיני שקצים ורמשים ותולעים וחיות רעות הנקראים ערוב ובסבת כל העפושים ההמה נפסד עשב השדה וצמח האדמה ונתחדש הדבר במקנה בבקר ובצאן ובסוסים ובגמלים כי נבלות הבעלי חיים הבלתי מדברים צפרדעים וכנים וגם הערוב שבלי ספק בני אדם המיתו הרבה מהם היו מסבבים הדבר בייחוד בבעלי חיים הבייתיים הסמוכים למקומות העפוש כמו שנבלות האדם מסבבות הדבר בבני אדם אבל גם באותו העפוש חלו האנשים משחין פורח אבעבועות כי אם היות שעפוש נבלות הבעלי חיים הבלתי מדברים לא הספיק להביא דבר ומגפה באדם הנה סבבו השחין הרע שהוא חוזר ופורח אחרי שיבאש והוא כמו השחין הכולל שהתחיל בזמנו קוראים אותו חולי אבעבועות אשר הוא הפסד כללי בליחות מבלי הפסד הרוחות ולכן סבב השחין ולא הדבר. ומהם היתה מסבה שלא יתחדש הדבר אז בבני אדם כדי שפרעה יוכל לסבול המכות כולן עד העשירית האחרונה שהיא מכת הדבר בבכורות. וכבר ביאר לו יתברך זה באמרו מיד אחרי מכת השחין כי עתה שלחתי את ידי ואך אותך ואת עמך בדבר ותכחד מן הארץ ואולם בעבור זאת העמדתיך בעבור הראותך את כחי וגומר רוצה לומר שעתה כמו ששלח בו השחין היה שולח בו הדבר אלא שלא רצה לעשות זו כדי שיוכל פרעה להמתין ולקבל כל המכות. והנה בסבת האידים והעשנים העולים מעפוש הארץ לעליוני האויר נתהוה הברד ולזה היה בו מטר מפני האדים המעופשים ואש מתלקחת מפני עשנים הנבאשים. והקולות היו מפני הסתבכות העשנים היבשים בתוך האידים הלחים והתנועעם לצאת מהם ולעלות בקלותם למעלה בטבעם שזה הוא סבת הרעמים והלפידים בתוך המטר והברד כפי מה שהתבאר בחכמה הטבעית וגם בסבת רדת הברד והאבנים עושים הברקים המלהיבים. ואחרי המטר והברד הרב נושבות הרוחות הזכות אשר בהם ישובו המים ויזדכך האויר מעכירותו וכן היה במבול כמו שכתוב ויעבר אלהים רוח על הארץ וישכו המים. והרוחות האלה השוות והזכות באות ממזרח ולזה בא אחרי הברד מכת הארבה בכח הרוח ההוא והוסר גם כן בכח הרוח ההפכי שהוא רוח ים שנשא את הארבה ממצרים והלאה לצד מזרחי דרומי דרך נשיבתו שהוא פאת ים סוף כי אז תשש רוח הקדים ונחלש חוזקו מפני תוספת חום המחוז ההוא על מקום מקורו. ויתכן שהרוח ים התחיל לנשב בערב בכל הלילה וכבוא הבקר והגיעו לים סוף נחלש אם מפני חום ים סוף ואם מפני רוח מזרחי שנשב בבקר ובבוא שתי הרוחות יחד זה כנגד זה לא יכול הארבה ללכת אנה אנה. וכאשר רוח קדים לא יכול להוליך הארבה להלאה ורוח ים היה חזק תקעו בים סוף באשר הוא שם. ומפני שרוח ים הוא לח מאד ללחות מקורו גם למערביותו כי הרוח המערבי לח במצרים מכל הרוחות לכן בהיות חזק מאד העלה אידים עבים על כל גבול מצרים ולא נהפכו למטר כי טבע מחוז מצרים וחומו מונע העננים מהמטיר ונשארו עליו בעובי גדול ומכופל והיה חשך במצרים שלשה ימים רצופים ולא עברו משם להלאה לפי שאותו רוח ים החזק לא עבר מים סוף לסבות שאמרנו הרי לך גם כן איך נתחדש החשך במצרים שלשה ימים עם אפלה עבה שנעשה בסבת רבוי העננים הימיים המחשיכים את האויר שהביא רוח הים שנשא את הארבה. ואמנם מכת בכורות הנה היה המכין אליה החשך כי האויר העכור העב הוא הסבה היותר חזקה בדבר כמו שכתבו הרופאים. הנה התבאר גם בזה האופן הב' שבאו המכות בסדר טבעי כפי הסבות והמסובבים האלה:
- Exodus._.7.14.12
ואמנם סדר ההשגחה האלהית שראינו במכות מצרים הוא שבאו מדה כנגד מדה על המצריים כפי מה שעשו לישראל מהרעות והצרות שהיו עשרה מינים מהרעות. האחת מיתת בניהם במי היאור כמו שאמר (שמות א' כ"ב) כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו וכאלו היה יאור מצרים מלא דם בניהם. וכנגד הרעה הזאת באה מכת היאור בדם והדגה אשר ביאור מתה לרמוז שדם יחשב ליאור ההוא דם שפך וכמו שהילדים היו מתים בתוכו כך הדגה אשר ביאור מתה. המכה הב' היתה הצפרדעים כנגד צעקת בנות ישראל ודמעתן על לחיין על הריגת בניהן ביאור בהספדן על שהיה היאור מכלה את פרי בטניהן וכנגד זה באו הצפרדעים שהם הצועקים לדעת המפרשים כצעקת ויללת בנות ישראל ויצאו מן היאור כי משם יצאה צעקה ויללה. המכה השלישית היו הכנים בעפר הארץ לפי שהמצריים מררו את חיי בני ישראל בחומר ובלבנים ובכל עבודה בשדה ובעבור שנתנו עמלם ועוניי' בעפר האדמה צוה השם להכות את עפר הארץ שהוא היה עמל וכעס לישראל ולזה נהפך לכנים שהיו למצרים כצנינים בצדם. המכה הד' הערוב שהיה נכנס בבתי המצריים ונושך וטורף וחומם את בניהם והיה זה לפי שכל אחד מהמצריים היה משעבד לישראל כרצונו ונכנס בבתים ולוקח בניהם ובנותיהם לעבודתו כמו שכתב הרמב"ן וכנגד הרעה הזאת בא הערוב אל בתיהם ועושה כרצונו כאשר היו עושים המצריים בבתי בני ישראל. המכה הה' היתה הדבר אשר בא במקנה והיה זה לפי שהמצריים היו גוזלים בקרם וצאנם ומקניהם של ישראל ואין אומר השב גם כי מפני טורח עבודתם עניים ולחצם לא יוכלו בני ישראל לרעות את מקניהם ולכן בתגמול זה מתו מקנה המצריים בדבר וממקנה בני ישראל לא מת אחד. המכה הו' השחין והיה זה לפי שהמצריים היו מחרפים ומגדפים את בני ישראל סורו טמא קראו למו וכמו שאמר (בראשית מ"ג ל"א) כי לא יוכלון המצרים לאכול את העברים לחם לכן היה עונשם שהיו כלם מוכי שחין וטמא טמא יקרא כל אחד מהם גם כי הם בעבודתם היו מטרידים ומונעים את ישראל מלהזדווג לנשיהם ולכך נענשו שיהיו מוכי שחין שהאשה נפרשת מבעלה כשהוא כן והיו להם אבעבועות המצורעים. המכה הז' היתה הברד לפי שהיו המצריים מכים את ישראל באבן או באגרוף והיו נותנים עליהם בקולם קול ענות בחרופים וגדופים לכן הביא עליהם הברד אבנים מן השמים קולות וברקים מבהלים ומצערים אותם להומם ולאבדם. המכה הח' היא הארבה לפי שישראל כל אחד מהם עובדי אדמה למצוא אוכל לנפשם והמצריים היו גוזלים תבואותיהם אשר בשדה לכן הביא עליהם הארבה שאכל את כל עשב הארץ ואת כל פרי העץ. המכה הט' היה החשך לפי שבהיות ישראל בגלות מצרים היו בחשך אפלה כי הגלות נמשל לחשך כמו שאמר (איכה ג' ו') במחשכים הושיבני כמתי עולם ובהפך הגאולה שנקראת אור כמו שאמר (ישעי' ט') העם ההולכים בחשך ראו אור גדול ולתגמול הגלות שעשו להם נידונו הם בחשך (שמות י' כ"ג) ולכל בני ישראל היה אור במושבותם. המכה הי' היתה מכת בכורות לפי שישראל נקראו בני אל חי ואמר בני בכורי ישראל ולפי שהמצריים הרעו להם בכלל באה מכת בכוריהם שהיא כוללת בערך הרעה הכוללת שעשו להם בשעבודם. הרי לך סדר השגחיי במכות האלה ע"פ הרעות שהרעו לישראל מדה כנגד מדה. ויש גם כן בזה דרך אחר השגחיי והוא שהקב"ה ברצותו להעניש את המצריים על מה שעשו לישראל הענישם בדברים הצריכים לחיותם ומזונותיהם. וראשונה במים שהוא המשקה היותר הכרחי. ושנית במיתת הדגה שהיו אוכלים ממנה ושריצת הצפרדעים במקום הדגים שהיו מצערים ונוגפים אותם ולפי שגם מלבושיהם לא יועילו להם באה מכת הכנים שהיו מצערים את בשרם ומקלים את כבודם. ולפי שהיו להם בבתיהם מזונות מה לאכול בא הערוב שהיה מפסיד הכל ולפי שהיו אוכלים מהבשר לחסרון הדגה בא הדבר במקנה על שלהעדר המזונות הטובים היו כלם מוכי שחין ולפי שלא יהיו נזונים מפרי העצים בא הברד וכדי שלא יזונו מהחטה ועשב הארץ בא הארבה שאכל את כל עשב השדה וכדי שלא ילכו מפה ומפה לבקש לאכול בא החשך שלא קם איש ממקומו וכדי שיראו רעתם מכופלת באה מכת בכורות שמתו בניהם הזכרים הגדולים לעיניהם פתע פתאום ובזה הדרך כללו המכות מהרעות והצרות כל מה שיוכל. ואחרי אשר ביארתי לך כל זה אבוא לבאר הדרושים השלשה אשר זכרתי. ואומר כי הנה המכה הראשונה מהעשרה מכות. ההפך מי היאור לדם אם כפי הסדר הטבעי מהנחת היסודות וסדרם. ואם לפי שממכת הדם נמשכו שאר המכות כמו שביארתי. והיותר עצמות שבסבות היא מפני שהיא היתה רמז ועונש על הריגת בני ישראל שכנגד הרעה ההיא באה המכה הראשונה מהדם והמכה האחרונה מקריעת ים סוף וטביעת המצריים בו וכמו שאמר יתרו (שמות י"ח י"א) כי בדבר אשר זדו עליהם וכמו שפירשו השלם אונקלוס כי להיות הריגת הבנים הגדולה שברעות שקבלו במצרים נרמזה במכה הראשונה ונשלמה באחרונה והיתה היא אם כן תחלת המחשבה וסוף המעשה. וזאת היא תשובת הדרוש הראשון. האמנם לפי שהרעה והצרה ההיא היה הפועל הגדול בה הוא פרעה מלך מצרים שצוה לעשותו שנאמר (שמות א' כ"ב) ויצו פרעה לכל עמו לאמר כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו והכלים העושים במלאכה ההיא היו המצריים ויאור מצרים היה מורה על המלך כמו שאמר (יחזקאל כ"ט ג') לי יאורי ואני עשיתני לכן נעשתה המכה ההיא קצתה ע"י משה רבינו לפני פרעה על שפת יאורו כנגד הרעה אשר עשה הוא בצואתו. וקצתה ע"י אהרן במימי מצרים לרמוז אל המצריים שעשו גם כן כמעשה ההוא. וכאלו לכבוד המלכות עשה משה הראוי לענשו של פרעה כי לא היה ראוי שילקה המלך כי אם ע"י בחיר ה' משה ואהרן עשה ענין המצריים לסבה שאבאר במכת הצפרדעים בע"ה ויש עוד לי בזה סבה שנית והיא שעונש הרעה והצרה ההיא רצה הקב"ה שיהיה תחלתו ביאור מצרים וסופו בים סוף ולזה היה ראוי ששניהם יהיו על ידי משה כי כמו שקריעת ים סוף ושוב המים על פרעה ועל פרשיו נעשה ע"י משה ובמטהו ככה לקות יאור מצרים להיות לזה הרמז וההערה בעצמה היה ראוי שיהיה ע"י משה. וזו היא תשובת הדרוש השני. ומפני שלקות היאור היה ממין קריעת ים סוף וטביעת המצריים כי לקות היאור ומיתת הדגה הורה על יציאת מצרים ומכת בכורות וקריעת ים סוף הורה על גמר הנקמה לכן היה מהחכמה האלהית שימלאו שבעת ימים אחרי הכות ה' את היאור כשבאו הצפרדעים לרמוז על קריעת ים סוף שתהיה שבעה ימים אחרי יציאת מצרים וכמו שאחרי שבעת ימים שהכה השם את היאור באה צעקת הצפרדעים ככה אחרי שבעת ימים שיצאו ישראל ממצרים שנרמז בלקות יאורם ומיתת הדגה באה צעקת הנשים המצריות על מות בעליהן בים סוף. ולרמוז ולהעיר על הדבר הזה נזכרו שבעת ימים בנס היאור ולא במכה אחרת. וזאת היא תשובת הדרוש השלישי:
- Exodus._.7.26.1
ויאמר ה' אל משה בא אל פרעה וכולי עד ויאמר ה' אל משה אמור אל אהרן אחיך נטה את מטך והך את עפר הארץ. ויש בפסוקים האלה שאלות:
- Exodus._.7.26.2
השאלה הא' למה זה התחיל זה הדבור בבוא אל פרעה ולא התיצב לפני פרעה כנס הדם ואתה תמצא במכות האלה פעמים יתחילו הדבורים בהם בלשון התיצב לפני פרעה ופעם בבא אל פרעה ופעם בלא זה ולא זה הלשון וראוי לדעת הסבה בזה כי לא נפלו הדברים האלה בהזדמן כ"ש בבואם תמיד בסדר ההוא:
- Exodus._.7.26.3
השאלה הב' למה מכת הדם נעשתה קצתה ע"י משה וקצתה ע"י אהרן וכמו שביארתי למעלה אבל נס הצפרדעים שהיה גם כן ביאור כנס הדם נעשה כלו ע"י אהרן ולא נעשה דבר ממנו ע"י משה רבינו ובכלל למה לא היו כל העשרה מכות באופן אחד אם כלם ע"י משה ואם כלם ע"י אהרן:
- Exodus._.7.26.4
השאלה הג' ביתור הפסוק שבא בצפרדעים שאחרי שאמר ועלו ובאו בביתך ובחדר משכבך ועל מטתך ובבית עבדיך ובעמך ובתנוריך ובמשארותיך חזר ואמר שנית ובכה ובעמך ובכל עבדיך יעלו הצפרדעים והוא כפל ויתור מבואר:
- Exodus._.7.26.5
השאלה הד' למה התעורר פרעה לחלות פני משה ואהרן להסיר את הצפרדעים ולא עשה כן במכת היאור בהיות שלא היה למצרי' מים לשתות. ובכלל זה למה לא נאמ' אחרי ויעשו כן החרטומים ויחזק לב פרעה כאשר אמר בדם ובתנין כי הנה מה שאמר אחר זה וירא פרעה כי היתה הרוחה ויכבד את לבו לא יראה ממנו שנחזק לבבו בעבור מה שעשו החרטומים כאשר היה בשאר הנסים:
- Exodus._.7.26.6
השאלה הה' למה כאשר אמר משה לפרעה התפאר עלי למתי אעתיר לך לא השיבו פרעה עתה או בשעה הזאת ואמר לו למחר ואם היו הצפרדעים מצערים אותו הרבה היה לו לבקש שיסירם מיד בשעה ההיא לא למחר:
- Exodus._.7.26.7
השאלה הו' באמרו ויצעק משה אל ה' על דבר הצפרדעים אשר שם לפרעה שהנה יראה מזה שהיה משה צועק והתרעם מהצפרדעים ולכן היה צועק מדוע תעשה כה לפרעה. והוא באמת דבור בלתי נאות כפי אמתת הענין:
- Exodus._.7.26.8
השאלה הז' למה זה היה משה מתרה תמיד בדבריו רק ביאור תשארנה ואמרו לפרעה שתי פעמים האחת למתי אעתיר לך וגו' ביאור תשארנה. והב' וסרו הצפרדעים ממך ומבתיך וגו' רק ביאור תשארנה. והנני מפרש הפסוקים באופן יותרו השאלות האלה כלם:
- Exodus._.7.26.9
ויאמר ה' אל משה בא אל פרעה וגו' עד ויאמר ה' למשה אמור אל אהרן. כלל גדול אני נותן במכות האלה והוא שבראשונה משלשת המכות הראשונות נאמר התיצב לפני פרעה ובב' בא אל פרעה ובג' לא זה הלשון ולא אותו אבל מבלי התראה לפרעה נעשה הנס. וכן בשלשה שאחריהן וכן בג' שאחריהן בכלן נשמר זה הסדר תמיד. והיתה הסבה בזה שרצה הקב"ה לעשות המכות כפי התכליות כאשר ביארתי למעלה והיו השלש המכות הראשונות אותות ומופתים לבאר ולהוכיח מציאות האל כמו שאמר בתחלתן (שמות ח' ז') למען תדע כי אני ה' והראשונה מהן באה מכוונת כנגד פרעה ועבדיו כל בית המלך ולזה היה מופת הדם מותרה באותו פומבי וז"ש שם לך אל פרעה בבקר הנה יוצא המימה ונצבת לקראתו וגו'. אמנם המכה השנית ייחד התראתה לפרעה בלבד ולזה נאמר כאן בצפרדעים בא אל פרעה ואמרת אליו בפרסום גדול לא שילך לארמון המלך וידבר אליו לבדו. הנה ר"ל בסתר. אמנם במכת הכנים לא התרה אל פרעה אבל עשאה לפני המון עם הארץ ולזה לא נאמר בה התיצב לפני פרעה ולא בא אל פרעה. והיתה הסבה בזה לפי שהמכה הראשונה הזאת היה ראוי שתהיה מותרית לפני המלך ועבדיו וכל אנשי עצתו שעליהם הדבר מוטל ליעץ אל המלך. והשנית יאמר אותה למלך לבדו כמגלה את אזנו לאהבתו אותו ולכן ילך לביתו ובחדר משכבון יודיעהו מה דבר ה' כי יש אנשים לא ירצו לשמוע את דברי תוכחתם בפרסום מפני הבושה והכלימה אלא בסתר. והג' תהיה בפני עם הארץ ולכן לא תהיה בה התראה למלך לא עם עבדיו ולא בהיותו לבדו. אבל אחרי אשר התרה בו בגלוי ובנסתר ולא שמע ישא משה עליו צעקה ומודעא ברחוב העיר ויכה הארץ במטהו באמרו אי לך ארץ שמלכך פורע מוסר ועוכר את ארצו ועובר על דברו אשר אמר לשלח את העם וכן תמצא בשלש המכות השניות שבאו להוכיח מציאות אלוה משגיח כמו שאמר למען תדע כי אני ה' בקרב הארץ שבראשונה מהן והיא מכת הערוב אמר השכם בבקר והתיצב לפני פרעה הנה יוצא המימה כאשר אמר בדם להתרות בה בגלוי ובשנית מהן שהיא הדבר אמר בא אל פרעה ואמרת אליו וגו' כאשר אמר במכת הצפרדעים להתרות בו בנסתר ובשלישית מהן שהוא השחין לא אמר בא אל פרעה ולא התיצב כי באה מבלי התראה כמכת הכנים ברחוב העיר שזרק פיח הכבשן כצועק אל ה' על העול והחמס הנעשה בארץ ההיא. וככה בשלש האחרות שבאו להוכיח יכלתו יתברך כמו שאמר למען תדע כי אין כמוני בכל הארץ. כי הנה בראשונה מהן שהיא הברד אמר השכם בבקר והתיצב לפני פרעה להתרות בו בגלוי כאשר אמר בדם ובערוב ובשנית מהן שהיא הארבה אמר בא אל פרעה כי אני הכבדתי את לבו להתרות בו בסתר כאשר אמר בצפרדעים ובדבר. ובשלישית מהן שהיא החשך לא נזכרה התראה לפרעה כלל אלא נטה את ידך על השמים ויהי חשך כי עשה זה ברחוב העיר כאומר אין ראוי שיזרח אור השמש בארץ עיפתה כזאת צלמות ולא סדרים. הרי לך מבואר ששמר הקב"ה הסדר הזה בכל המכות משלש אל שלש כפי תכליותיהן. והותרה בזה השאלה הראשונה שהעירותי בפרשה ואמנם מה המה הב"ח שקרא הכתוב בכאן צפרדעים כלל המפרשים אמרו שהם הדגים הקטנים הצועקים תמיד באגמים. ורבי חננאל פיר' שהם הב"ח הגדולי' שבנילוס הנקראים בלשון ערב אל תמסאח ומפרשי התורה לא הודו לו. ובאמת נראים דבריו מדבריהם ויש לנו מהכתוב על זה ראיות מהם אמרו הנה אנכי נוגף את כל גבולך בצפרדעים ולא יאמר לשון נגיפה אלא במכות שיש בהן מיתה ולא צדקו דברי רש"י שכתב שאינו לשון מיתה והעדים שהביא עליו לא יספיקו כי הנה ונגפו אשה הרה נגיפת ההרה מצד היותה הרה היא מיתת ילדיה כמו שפי' ויצאו ילדיה. ופן תגוף באבן רגלך ובטרם יתנגפו רגליכם אינם נגיפת איש אבל נגיפת רגל ולכן אינה מיתה החלטית אבל נגיפה בסתם היא מיתה באמת כמו ועבר ה' לנגף את מצרים. והדגים הקטנים הצועקים אינם ממיתים בני אדם ולא נוגפים אותם ולכן הוא מחוייב שהיה הצפרדע שזכרה התורה מי שדרכו לנגוף ולהמית וכמו שביאר המשורר (תהלים ע"ח) ואמר צפרדע ותשחיתם שההשחתה היא מיתה כאמרו (בראשית ו י"ג) והנני משחיתם את הארץ. ויורה עוד על זה אמרו רק ביאור תשארנה ולא אמר כזה לא בערוב ולא בארבה עם היות שנשארו במקומות. ועוד שאיך יאמר רק ביאור תשארנה שמורה שנשארו בלבד בנילוס והנה הדגים הקטנים הצועקים נשארו בכל שאר יאורי מצרים וגם בכל היאורי' והאגמים שבעולם וכל זה מוכיח שאין הצפרדעים האלה הדגים הקטנים הצועקים אלא התנין הגדול הימיי הנקרא אל תמסאח שהוא בתמונת תנין ומניע הלחי העליון והוא אכלן גדול יאכל עגלה אחת או נער אחד כולו ואלה הצפרדעים יוצאים מנילוס אז לבקש אוכל לנפשם שמפני באשת היאור לא היו יכולים להתפרנס מהדגים המתים הנבאשים ויצאו ליבשה לאכול ועוד היום הזה יוצאים לפעמים מיאור נילוס אל השפה לטרוף טרף באדם ובבהמה מהם ובזמן המכה נתרבו מאד ויצאו בגזירת השם ונכנסו בכל גבול והיו טורפים מהב"ח הבייתיים הנמצאים בגבול ועז"א הנה אנכי נוגף את כל גבולך בצפרדעים והיו מתרחקים מהיאור עד בואם בתוך הבתים ובחדרים ועל המשכבים לבקש ילדים שלא היו יכולים לברוח מהם ולטרפם ולזה רמזו חז"ל (ש"ר פ' י') באמרם שהיו מסרסים המצריים ר"ל שהיו אוכלים ילדיהם ונשארו בלי זרע כאלו סרסום ואולי שהיו אוכלים איברי ההולדה שלהם וגם זה מוכיח שלא היו מהקטנים הצועקים כי אם מהתנינים הגדולים ההם והם היו עולים גם כן בתנורים ובמשארות לאכול את לחמם וגם מהאנשים הגדולים שהיו בתוך העיר ימיתו כשישיגום ואולי שעל זה נאמר ובכה ובעמך ובכל עבדיך יעלו הצפרדעים ונשאר אם כן לחקור אם היו הצפרדעים המה קודם לכן בנילוס יאור מצרים או אם באו שמה על דרך נס ממקום אחר. ואומר שאין ראוי שנודה היות התמסאח בנילוס קודם לכן לפי שזה הב"ח אינו נמצא בשום אחד מהנהרות הגדולים ומים המתוקים שבעולם זולתי בנילוס. וגם בשום ים מהימים המלוחים אינו נמצא כמו שכתב פליניא"ו הטבעיי זולתי בים אוקיאנוס של כוש מפני חוזק החום מהעגולה השרופה אשר שם מעורב עם המליחות של ים אוקיאנוס וסבה נכונה היא כי אין טבע שום מים מתוקים להוליד ב"ח עז וקשה כזה הלא תראה שאין בנהרות המתוקים מהדגים העצומים הנמרצים הנמצאים בימים המלוחים. והנראה באמת שהק"בה הביאם מים אוקיאנוס של כוש שהם נמצאים שם והיום נודע אי מיושבת מאנשי ספרד ממלכות פורטוגאל ושמה נקראת אי התמסאחים לפי שהם יוצאים שמה מן הים ונכנסים באי לטרוף טרף לאכול ואנשי האי לוחמים עמהם בחרב וחנית ובמקבות והגרזן והם היו אוכלים רוב הילדים של אנשי האי ועתה כאשר ארכו שם הימים גרשום בתחבולותיהם ובכלי זינם מבוא בתוך האי אבל יוצאים מן הים אל השפה הסמוכה בלבד ורבים מילדי העברים מגורשי ספרד האניסם מלך פורטוגאל לעבור אל דתו שלח אותם שמה זה י"ד שנים כולם ילדים אשר אין בהם כל מום זכרים ונקבות יותר מאלפים נפשות וכבר פרו ורבו שם ורוב האי מיושבת מהם והאי הזאת היא נטויה מהקו השוה מעט. וראוי שתדע שחכמי יישוב העולם מעידים שמוצא נילוס הוא תחת הרי הלבנה שתחת קו השוה והתחלקו' שם ממנו אגמים גדולים ומאותם האגמים יצאו שתי זרועות לצד אחד שהולך לצפונו של עולם עד ארץ מצרים ונכנס בים של אלכסנדריא ואחד שהולך למערבו תמיד בדרך קו השוה עד ים אוקיאנוס של כוש שבמערב והאנשים הפורטוגאלישי הולכים היום אל כוש ומגיעים למקום שיכנס אותו הזרוע של נילוס בים כוש קורין אותו הנהר התקיף וגזרו אומר שהוא זרוע מנהר נילוס באמת והוא מעט רחוק מאותו האי של התמסאחים. ונראה באמת שבגזרת השם בזמן המכה העלה מאותו ים כוש מאלו התמסאחי' או צפרדעי' בזרוע נהר ההוא בהפך מרוצתו ולכן נקרא עלייה שהנהר ירוץ ממקו' גבוה אל מקום נמוך והדגי' הבאים אל הים יורדי' והבאי' מן הים אל הנהר עולים ואלו עלו בזרוע ההוא עד יאור נילוס ומש' נכנסו והגיעו עד ארץ מצרים ובבואם ביאור שרצו לרוב מאד יותר ממה שהיה דרכם לשרוץ בים מפני ערבות המים וכל זה בזמן מועט בהפלג' ע"ד נס. ומפני זה אמר הכתוב ראשונ' הנה אנכי נוגף את כל גבולך בצפרדעים. ואמר אח"כ ושרץ היאור צפרדעים. ואמר בצוואה נטה את ידך במטך על הנהרות וגו' והעל את הצפרדעים על ארץ מצרים שהוא להעלותם מן הים של אוקאינוס ואל כל הנהרות והיאורים והאגמים היוצאים מנילוס בארץ מצרי' ואמר במעש' ותעל הצפרד' ותכס את ארץ מצרי' שעלתה מן הים ואמר בלשון יחיד צפרדע למיעוטם בבואם וביאור שרצו לרוב ואולי שעלתה אחת בלבד כדברי ר' עקיבא. הנה התבאר שהצפרדעים הם התמסאחים ולכן אמר משה רבינו רק ביאור תשארנה לפי שלא היו שם קודם לכן ונשארו שמה למופת. והנה נעשתה המכה הזאת ע"י אהרן ולא ע"י משה לא כלה ולא מקצתה כדם לפי שהב"ה חס מאד על כבוד משה נביאו ומפני שהיה עתיד לתת מקום לחרטומי מצרים כדי לחזק לב פרעה שיתעצמו לעשות באותות הדם והצפרדעים וגם הכנים לכן ראתה חכמתו יתברך לצוות ששלש המכות האלה שעשו חרטומי מצרים תהיין בעשותו ע"י אהרן לא ע"י משה כי בנסי משה לא יוכלו החרטומים לעשות דבר אבל הודו ולא בושו כי היו מכות האלהים. ומפני זה בנס הדם אותו שעשה משה והוא ביאור מצרים לא עשו החרטומים כמוהו כי משה הכה היאור ולא אחר. אבל בשאר מקומות המים שהכה אהרן עשו החרטומים כמוהו. ולכן נס הדם עשה משה קצתו ואהרן קצתו אמנם בצפרדעים שהעלו החרטומים גם הם בלטיהם צפרדעים לא רצה השם שהנס ההוא לא כלו ולא מקצתו יעשה משה רבינו מפני כבודו אלא אהרן והותרה בזה השאלה הב'. ואמר ושרץ היאור צפרדעים כי עם היות שבמכת הדם הדגה אשר ביאור מתה הנה הצפרדעים מפני מה שהיה בהם מיסוד העפר והטיט לא מתו אבל ברחו מן המים מפני הסרחון ובאו לבקש היבשה ואמר ושרץ להגיד שיולידו פתאום הרבה מאד למעלה מהמנהג הטבעי ויעלו מן הים ויבואו ליבשה כי להיות נילוס שפל מהארץ אמר ועלו ובאו וגו' ועם היות הצפרדעים נולדים במים הקרים והיה ראוי שלא ינוחו ולא ישקוטו כי אם במקומם הטבעי הודיע שלמכה הזאת לא יהיה הדבר כן כי הצפרדעים בהיותם חיים כדגים יבואו בבתים ובחדרי משכבם שהם מקומות חמים ובתנורים אשר שם האש ובמשארות אשר שם עושים הלחם ומפני שישימו שם השאור קראם משארותיך ואמנם אמרו אח"כ ובכה ובעמך ובכל עבדיך יעלו הצפרדעים דרשו חז"ל (ב"ר פ' ל"ו) בתוך מעיהן נכנסו ומקרקרים והוא דרך דרש. וע"ד הפשט יפת אלהים ליפת שפירש בו כמו שזכר הראב"ע שהודיע משה בזה לפרעה שמכת הצפרדעים תבוא עליו ועל עמו ועבדיו ולא יבואו על בני ישר' כי הפלה ה' חסיד לו ועם היות שלא ישר בעיני הראב"ע הוא אצלי פירוש נאה ומתקבל כי בכל המכות קבלו חז"ל שהיתה הפלאה בין ישראל ובין המצריים. ולכך אמר הנה אנכי נוגף את כל גבולך. והותרה בזה השאלה הג' והנה עשה אהרן העלאת הצפרדעים והחרטומים עשו גם הם כן שהיו מדברים בלחשיהם ומיד היו עולים הצפרדעים מן היאור אולי שהי' עולים בכח מכת אהרן והם היו מיחסים אותם ללהטיהם האמנם פרעה לא חשש למעשה החרטומים כי ראה אם שהיה בתחבול' ורמאות ואם שהי' בידם להרע ולהיטיב שהוא הסרת המכ' אין אתם ולכן קרא למשה ולאהרן ואמר אליה' העתירו אל ה' ויסר הצפרדעי' ממני ומעמי כי אז נדע שמאת ה' היתה זאת כלומר בענין הנחש והדם והצפרדעי' אין בחינה כיון שהחרטומי' גם הם עשו כמוהם אבל נעשה הבחינה בהסרת המכה שאין החרטומי' יכולים להסירה העתירו אל ה' ואז נדע שמאת ה' היתה זאת ושמעשה החרטומים הבל המה מעשה תעתועים ומפני זה לא אמר ויעשו כן החרטומים ויחזק לב פרעה כי לא נתחזק והכבד לבו מפני מעשה החרטומים כי כבר נודע היה שלא היה בהם ממש אלא מפני שהיתה הרוחה והותרה בזה השאלה הד'. והנה פרעה אמר זה למשה ולאהרן עם היות שהמכה אהרן לבדו עשתה לפי שידע שמשה היה העיקר בדבר וכן היה כי משה השיבו התפאר עלי למתי אעתיר לך כלומר כיון שאתה בא לנסות הדבר התפאר עלי לאיזה זמן תרצה שאעתיר שיסורו הצפרדעים ותראה שכפי כן יהיה ואמנם למה לא אמר פרעה מיד בשעה הזאת והאריך הדבר עד למחר כבר נתן הסבה בו ר' שמואל בן חפני שפרעה חשב שמכת הצפרדעים היתה מחוייבת בפאת המערכת השמימיית ושמשה רבינו ידע מתוך אצטגנינותו שבשעה ההיא ישלם חיוב המכה ההיא וכדי להבחינו בזה האריך ואמר למחר ומשה השיבו כדברך למען תדע כי איך כה' אלהינו רוצה לומר שאין המערכה מחייבת אלא ההשגחה האלהית כי הדבר המחוייב מהמזל לא ישתנה ולא ימהר או יתאחר מפני תפלת שום אדם אבל הדברים המושגחים הם ביד השם לשנותם מטוב לרע או מרע אל טוב ולמהר בואם או לאחרם בתפלת עבדיו. ואיפשר שאמר למחר להזהירו על מהירות ההסרה שא"א שיהיה לזמן פחות מיום אחד שיעדר וכמו שכתב הרמב"ן והותרה בזה השאלה הה'. והנה אמר משה רק ביאור תשארנה לפי שראה את פרעה מצטער מאד עם הצפרדעים ולכן כדי להפחידו אמר רק ביאור תשארנה רוצה לומר כדי שיעלו פעמים אחרות ברצון הבורא יתברך בם כדי שיהיה למזכרת שבאו הצפרדעים הגדולים והם נקראים תמסאח בנהר נילוס בגזירת הב"ה להעניש את המצריים ולזה רצה שתשאר למזכרת האלתמסאח ביאור מצרים כדי שידעו דור אחרון בנים יולדו שזו היא הצפרדע אשר הביא השם יתברך לנילוס להשחית את המצריים ולכן אמר משה שנית רק ביאור תשארנה שהיה חדוש גדול שתשאר האלתמסאח תמיד ביאור מצרים ע"ד זכר עשה לנפלאותיו וממה שביארתי בזה תדע למה לא חשש פרעה לנס התנין ולא לנס הדם וחשש לנס הצפרדעי' שהוא מפני שענין התנין לא היה מצער אותו וראה מעשה החרטומים דומה למעשה אהרן ועם היות שבלע מטה אהרן את מטותם חשב שכלה היתה מלאכה אחת ושיתחלפו בפחות ויתר שהיו אהרן ומשה יותר בקיאים בה ואמנם נס הדם לא נצטער בו לפי שהמצריים היו חופרים סביבות היאור ומוציאים מים לשתות ולא היה בזה אליהם נזק אלא לאות ועמל החפירה כמו שאמר ונלאו מצרים וידוע שהלאות לא יהיה מגיע למלך ולא לשריו כי עבדיהם יחפרו וימצאו מים אבל הצפרדעים מפני שהיו ממיתים מבני אדם במגפה והיה המכה ההיא נוגעת אל פרעה בעצם וראשונה כמ"ש ובך ובעמך יעלו הצפרדעים שזכר אותו בתחלה לכן נצטער עליה וביקש תואנות וצדדי בחינות כדי שמשה ואהרן יתפללו אל השם להכרית את הצפרדעים רוצה לומר להמית אותם שהיו בבתיהם ושלא יעלו עוד. ואמנם אמרו ויצעק משה אל ה' על דבר הצפרדעים אשר שם לפרעה פירשו המפרשים שעתר והפציר בתפלה אל השם שיראה לו דרך איך ימותו כל הצפרדעים אשר שם לפרעה וגו'. ואין לשון הפסוק הזה מתישב היטב על זאת הכוונה גם שמשה לא ימיתם כי הש"י בכחו יעשה ההסרה כאשר עשה השימה. וראיתי מי שפירש שאחרי שהתפלל משה אל ה' כמתרעם על ענין הצפרדעים אשר שם לפרעה. רוצה לומר אחרי שהתפלל להכריתם וזה כלו חסר מן הספר. אבל הנכון בעיני בזה הוא שמשה רבינו מעצמו ומבלי צווי אלהים אמר לפרעה התפאר עלי למתי אעתיר לך וגו' ופרעה השיבו למחר. ולכן פחד משה אלו היה רצון השם יתברך שתתמיד מכת הצפרדעי' שבעה ימים כמו שהתמידה מכת הדם ושהוא מהר את הקץ שלא ברשות גבוה ומפני זה הוצרך לצעק אל ה' שיקיים דבר עבדו בזה כמו שהוא ע"ה שם דברו ונדרו לעשות לפרעה והוא אמרו על דבר הצפרדעים אשר שם לפרעה רוצה לומר על הדבור ששם משה לפרעה בענין הצפרדעים והוא שיסורו למחר ויהיה על דבר כמו על הדבור והמאמר אשר שם משה לפרעה בענין הסרת הצפרדעים ושכבר יאמר לשון שימה על הדיבור והאמירה כמו שימה בפיהם. ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם ורבים אחרים והיתה אם כן צעקת משה כצעקת אליהו בהר הכרמל על ירידת האש על קרבנו שמפני שנכנס באותו נסיון מבלי מאמר השם הוצרך להתפלל הרבה שיסכים השם בדבר ההוא. וזכר הכתוב כאן שעשה השם כדבר משה אשר דבר לפרעה כי עצת מלאכו נאמן ביתו השלים ומתו כל הצפרדעים אשר היו בארץ מצרים בבתים ויצברו המצרים אותם חמרים חמרים להסיר מבתיהם אותם הנבלות והשליכום בשדות צבורים צבורים ותבאש הארץ ונפסד עוד מזג עפר הארץ מפני שינוי מזג האויר מסרחון הנבלות ולכן באה אחרי המכה הזאת מכת הכנים בעפר הארץ וכפי מה שפירשתי בזה יותרו שתי שאלות האחרות הו' והז'. ואמנם אמרו וירא פרעה כי היתה הרוחה ויכבד את לבו אין הכוונה שמפני שהיתה הרוחה לו מהמכה לכן הכביד את לבו כי לא היתה הרוחה סבה נאותה לכבדות לבו אבל ענינו שעם היות שראה פרעה כי היתה לו הרוחה ממכת הצפרדעים בתפלתו של משה ושהוא הסירה ממנו כמו שאמר לו לעשות לא כסתה כלמה פניו שלא לקיים דברו שאמר לו ואשלחה את העם ויזבחו לה' אבל בהפך שהכביד את לבו להחזיק בם כבראשונה באמרו שהיה הכל בתחבולה כיון שגם החרטומים עשו כן ולא שמעו אל משה ואל אהרן כאשר דבר ה' אל משה שאמר לו בתחלת השליחות ולא ישמע אליכם פרעה. וכבדות הלב הוא שלא יתנועע בקלות מכונתו הראשונה כי תמיד היה מחזיק בדבר:
- Exodus._.8.11.1
ויאמר ה' אל משה אמור אל אהרן נטה את מטך והך את עפר הארץ והיה לכנים עד ויאמר ה' אל משה השכם בבקר וגומר ויש בפסוקים האלה שאלות:
- Exodus._.8.11.2
השאלה הא' למה זה באה מכת הכנים מבעלי התראה לא לפרעה ולא לעמו כיון שגם אחרי זאת בשאר המכות באה התראה וכבר דברתי בזה ואשלים ענין זה עתה:
- Exodus._.8.11.3
השאלה הב' באמרו ויעשו כן ויט אהרן את ידו במטהו ויך וגו' ואם היה שאהרן בלבד עשה המכה הזאת ומשה לא עשאה. איך אמר על שניהם ויעשו כן בלשון רבים:
- Exodus._.8.11.4
השאלה הג' כי הנה מאמרו ותהי הכנס באדם ובבהמה מורה שהמכה היתה התילדות הכנים באדם ובבהמה ובאמרו כל עפר הארץ היה כנים מורה שהעפר נהפך לכנים בעצמה אבל נולדו הכנים באדם ובבהמה והם אם כן מאמרים סותרים זה את זה:
- Exodus._.8.11.5
השאלה הד' למה זה לא יכלו החרטומים בלטיהם להוציא את הכנים. והרי הם הפכו המים לדם והעלו את הצפרדעים הקצור קצרה ידם לעשות כן בכנים וחז"ל (סנהדרין ד' ס') אמרו שאין השד שולט על בריה פחותה מכעדשה אבל טיפת המים היא פחותה מכעדשה:
- Exodus._.8.11.6
השאלה הה' מה ענין אמרו ויעשו כן החרטומים להוציא את הכנים ולא יכלו והיה די שיאמר וישתדלו החרטומים לעשות כן ולא יכלו לא שיאמר ויעשו כן אם לא עשו כן ולא יאמר להוציא את הכנים כי אהרן לא הוציא הכנים אלא הולידם בעפר הארץ:
- Exodus._.8.11.7
השאלה הו' במה שאמר שנית ותהי הכנם באדם ובבהמה וכבר נזכר זה למעלה ובא הפסוק הזה כפול ומותר בלי צורך גם שנזכר אחרי ענין החרטומים:
- Exodus._.8.11.8
השאלה הז' באומרו ויאמרו החרטומים אל פרעה אצבע אלהים היא ויחזק לב פרעה כי הנה לא נמשך חוזק לבו מאמרם אליו אצבע אלהים אבל היה ראוי שלכן יחרד לבבו ובא אם כן חוזק לבבו בסבות הפכיות. פעמים כראוי לענין ופעמים בהפך. והנני מפרש הפסוקים באופן יותרו השאלות האלה כלם:
- Exodus._.8.11.9
ויאמר ה' אל משה אמור אל אהרן וגו' עד ויאמר ה' אל משה והשכם בבקר. חשבו המפרשים שלא היתה מכה מבלי התראה ושזה הדבור נאמר למשה בהיותו לפני פרעה וששם נעשתה התראה מכת הכנים לפרעה ושקצרה התורה מלספר. וכבר ביארתי למעלה שאין הדעת הזה נכון כי הנה תמצא בסדר המכות תמיד שתים בהתראה ואחת מבלי התראה אחריהן ואיך יהיה זה תמיד מבלי סבה אבל האמת הוא מה שהודעתיך שהקדוש ברוך הוא הביא שלש מכות לאותות ולמופתי' על מציאות הסבה ראשונה מחוייב המציאות יתברך וצוה שבראשונה מהם יתרה משה לפרעה בגלוי בפני כל שריו ועבדיו ואחר כך יתר' גם כן אליו לבדו בסתר וכן עשה משה רבינו במכת הדם והצפרדעים ולפי שפרעה נדר לו שאם יסורו הצפרדעים ישלח את העם לזבוח לאלהיהם וכאשר ראה כי היתה הרוחה הכביד את לבו ולא רצה לשלחם לכן צוה השם למשה שיצוה לאהרן שילך לרחוב העיר מבלי שילך אל פרעה ולא שיתרה בו אלא שיפרסם להמון עמי הארץ שפרעה מלך מצרים שאון העביר את דברו ושקר באמונתו וזה ענין והך את עפר הארץ שיכה את הארץ ושיקלל את האדמה אשר פרעה מולך בתוכה כיון שאין אמונה לדבריו ולא קיום במאמרו ולפי שזה היה תרעומת משקרות פרעה וקללת ארצו באומר אי לך ארץ שפרעה מלך בה לכן במקום שארץ מצרים היתה מקדם מלאה כל טוב ועפרות זהב לה עתה מפני זאת הקללה תהפך כלה לכנים והותרה בזה השאלה הא'. והודיעו השם שלא יהיה הענין בכנים כמו שהיה במכת הדם שבמקומות שהכה אהרן היה דם ובמקומות שלא הכה לא היה דם אבל הכנים לא יהיו כן כי בפעם אחת שיכה אהרן בעפר הארץ הפך כל אבק ארץ מצרים בכל מקום שהוא לכנים והוא אמרו והיה לכנים בכל ארץ מצרים כלומר שבהכאה אחת שאהרן יכה במטהו את אבק הארץ יהיו הכנים בכל מקומות הארץ. ואמנם אמרו ויעשו כן ענינו שמשה ואהרן עשו כדבר השם כל אחד מה שצווה בו כי הנה משה צווה שידבר אל אהרן שיעשה ואהרן צווה לעשותו בפועל ושניהם עשו מה שצוו כי משה דבר אל אהרן מצות השם ואהרן הכה הארץ במטהו ויך וגו' והנה המטה בידו היה לרמוז אל ארבעת הרוחות שהיה מוליך ומביא מעלה ומוריד כדי שבכל מקום תהיה המכה הזאת ובסוף ויך את עפר הארץ שהוא התכלית והותרה בזה השאלה הב' ולבאר מה שאמרתי אמר הכתוב ותהי הכנם באדם ובבהמה כל עפר הארץ היה כנים רוצה לומר ששני דברים זרים נעשו באותה שעה במכה ההיא האחד שהיה הכנים באדם ובבהמה והתבונן שבאדם ובבהמה לא אמר מלת כל כמו שאמר בעפר הארץ כל עפר הארץ היה כנים לפי שאותם האנשים והבהמות שהיו לפני אהרן בשע' המכה נתמלאו כנים אבל לא כל שאר בני אדם ובהמות שהיו בכל ארץ מצרים אבל העפר לא היה כן כי כל עפר הארץ היה כנים בכל מקום שימצא עפר קרוב או רחוק מההכאה. הנה התבאר ששני דברים היו במכה הזאת התהפכות הארץ לכנים והיות הכנם באדם ובבהמה והותרה בזה השאלה הג'. ואמנם אמרו ויעשו כן החרטומים בלטיהם להוציא את הכנים ולא יכלו חשבו המפרשים שהשתדלו לעשות הכנים כמו שעשה אהרן ולא יכולו ושזה ענין להוציא את הכנים כלומר להוציאם ולהולידם מהאבק שעל פני האדמה. וכתב הרמב"ן שמה שלא יכולו היתה סבה מאת השם שסכל עצתם בחפצו שהכל שלו והכל בידו ואיני רואה שום תועלת בנס הזה מסכול עצתם וגם כן כתב שלהיות הכנים יצירה לא יכלו החרטומים לעשותה אמנם הדם והצפרדע לא היו יצירה חדשה לכן יכלו לעשותם וחוץ מכבוד תורתו אין הדבר כן כי ההפך המים לדם היתה יצירה חדשה וכן שרוץ היאור צפרדעים שילכו חוץ מן המנהג הטבעי ומפני זה כלו אומר אני שהחרטומים עשו מעפר הארץ כנים כמו שעשה אהרן ועל זה נאמר ויעשו כן החרטומים בלטיהם שעשאום בפועל האמנם פרעה היה מתרה בהם שלא היה חפץ שעוד יוסיפו צרה על המכות אלא שיסירו אותם כמו שסר משה מכת הצפרדעים וכאשר יעשו המכה כאהרן ויסירו אותה גם כן כמשה יודע שהם חכמים מחוכמים והנה החרטומים מפני כבודם השתדלו לעשות המכה ולהסירה אחר כך בתאות פרעה והנה בענין העשיה עשו כאהרן וזהו שאמר ויעשו כן החרטומים בלטיהם אבל מיד אחרי זה השתדלו להוציא הכנים מי הארץ ולא יכולו שלא היו יכולים להסירם כי היתה הכנים באדם ובבהמה והמה עצמם רוצה לומר החרטומים וסוסיהם היו מלאים מהם ובזה כסתה כלימה פניהם והותרו בזה השאלות ארבעה חמשה ששה וכבר כתב הראב"ע שעל כן נאמר שנית ותהי הכנים באדם ובהמה להגיד שגם כן בחרטומים היו ומאשר החרטומים לא מצאו מענה למה לא יסירו המכה אשר שם אהרן והיה פרעה גוער בהם עליו הוצרכו לומר לי אצבע אלהים היא ולא כיוונו בזה שהיתה המכה מחוייבת מפאת המערכה השמימיית כמו שפרשו הרא"בע וכבר השיב עליו בדברי' נכונים הרמב"ן ועוד אני מוסיף עליהם שאם היות המכות מחייבות מהמערכה ולכן לא יכלו החרטומים להסיר אותם איך היה משה בתפלתו מסיר אותם ומבטלם והדב' המחוייב בהכרח יהיה אלא שהם כיוונו לומר לפרעה שאם היה ענין משה ואהרן מצד השדים ומלאכת הכשוף היה בידם לבטלו כפי חכמתם אבל היה ענינם בלי ספק אצבע אלהים רוצה לומר דבר השגחיי כפי היכולת אלהי ולכן מה יעשה אדם לו לבטלו ואז ידע פרעה כי כל מה שעשו החרטומים בתנין ובדם ובצפרדעים ובכנים היה בתחבולה ואחיזת העינים או מכח נסי משה. ובעבור זה בשאר המכות שנעשו אחרי זה לא קרא עוד פרעה לחרטומים ולא הכניסו הם עצמם לעשות כמעשה משה ואהרן כי כבר האמינו שיד ה' עשתה זאת ואמנם אמרו סמוך לזה ויחזק לב פרעה ולא שמע אליה' אין הכוונה שבעבור שידע שהיה אצבע אלהים נתחזק לבו כי תמיד היה החוזק מפני טענה מהטענות. הלא תראה שבנס התנין נאמר שעשו חרטומי מצרים כמעשה ההוא ועם היות שהגדיל אהרן במעשהו שבלע מטהו את מטותם הנה לא שת פרעה לבו לזה ויחזק לבו כי חשב שהיו משה ואהרן כחרטומים ושלא יתחלפו אלא בפחות ויתר ואמנם במכת הדם נאמר ויעשו כן חרטומי מצרים בלטיהם ויחזק לב פרעה וגו' שביאר שמפני שראה שעשו כן החרטומים וחזק לבבו בחשבו שלא היה הדבר אלהי וביאר הכתוב בזה התנצלות לפרעה. ואמנם בצפרדעים אמר וירא פרעה כי היתה הרוחה ויכבד רוצה לומר ראה כמה היתה רשעתו של פרעה שעם היות שראה הנסיון שעשה למשה בהסרת הצפרדעים היתה לו הרוחה שהיה ראוי מפני זה שישלח את העם כמו שאמר לעשות לא עשה כן אלא ויכבד את לבו הנה א"כ בא הפסוק ההוא לספר רשעת פרעה. אבל בכני' זכר שעם היות שהודו לו החרטומים אצבע אלהי' היא הנה הוא לא הכניע לבו ולא שב. וגם זה הוא ספור רשעתו ובערוב גם כן ספר רשעתו שעם היות שקיים משה כל מה ששם עמו הנה הוא לא קיים דבריו והוא שאמר ויכבד פרעה את לבו גם בפעם הזאת רוצה לומר שהיה לו לשוב אל השם. וכן בדבר לספר ברשעת פרעה אמר והנה לא מת ממקנה ישראל עד אחד ויכבד לב פרעה כלומר אע"פ שראה ההפלאה ההיא שהיתה הוראה עצמיית הנה עם כל זה כבד לב פרעה ובשחין גם כן אמר שהתחזק לבו מבלי סבה כי אם ברשעתו. וכן בברד זכר רשעתו וכבדות לבו ושלא נתחרט בו אלא מפני שחדל המטר וכו'. ואמנם בארבה זכר מרשעתו שבלי שום סבה הכביד את לבו. ובחשך לפי שלא היה כבר שום סבה לכבדות לבו נאמר ויחזק ה' את לב פרעה. הנה התבאר שחוזק לבו או כבדות לבו שנזכר בפרעה בספור המכות בא תמיד אם להגיד רשעתו או לספר בהתנצלותו והותרה בזה השאלה הז' ובזה נשלמו מכות סימן דצ"ך שבאו להוכיח השורש הראשון ממציאות הסבה הראשונה:
- Exodus._.8.17.1
ויאמר ה' אל משה השכם בבקר וגו' עד ויאמר ה' משה בא אל פרע' ודברת אליו ויש לשאול בפסוקים האלו שאלות:
- Exodus._.8.17.2
השאלה הא' למה המכה הזאת מהערוב לא נעשתה באמצעות המטה לא ע"י משה ולא על ידי אהרן כשאר המכות והנה השם אמר למשה ואת המטה הזה תקח בידך אשר תעשה בו את האותות מורה שכל האותות יהיו נעשים במטה וכן כל מכות מצרי' נעשו באמצעות המטה אם ביד משה ואם ביד אהרן זולת הערוב והדבר ומכת בכורות שלא נזכר בהם לא אמצעות מטה ולא פעל ידי משה ולא אהרן:
- Exodus._.8.17.3
השאלה הב' באמרו ויעש ה' כן ויבוא ערוב וגו' כי מה צורך למר ויעש ה' כן ההוא אמר ולא יעשה דבר ולא יקימנה והיה ראוי שיאמר ויבוא הערוב לא ויעש ה' כן כי לא נאמר כזה המאמר בשום מכה אחרת מהמכות שעברו:
- Exodus._.8.17.4
השאלה הג' באמרו והפליתי ביום ההוא את ארץ גושן וגו' למען תדע כי אני ה' בקרב הארץ כי למה לא סמוך למען תדע אל עצם המכה וסמכו לענין ההפלאה והיה ראוי לומר ומלאו בתי מצרים את הערוב וגם האדמה וגו' למען תדע וגו' ואח"כ והפליתי ביום ההוא:
- Exodus._.8.17.5
השאלה הד' באמרו ושמתי פדות בין עמי ובין עמך כי אם אמר זה להגיד שהמכה לא תבוא על היהודים הוא מאמר כפול כי אמר עליו (שם) והפליתי ביום ההוא את ארץ גושן אשר עמי עומד עליה לבלתי היות שם ערוב ולמה אם כן אמר שנית ושמתי פדות:
- Exodus._.8.17.6
השאלה הה' באמרו למחר יהיה האות הזה כי הנה לא מצאנו בדם ולא בצפרדע ולא בכנים שיודיע משה בהיותו מיעד עליהם מכה מתי ובאיזה יום תבוא אותה מכה ולמה אמרו בזאת:
- Exodus._.8.17.7
השאלה הו' במה שאמר פרעה לכו זבחו לאלהיכם בארץ כי מה ראה במאמרו הזה והוא מתחלה אמר לו שילכו לחוג במדבר ולזבוח שם אל אלהיהם ולמה אמר שיזבחו בארץ כי אין ספק שנסמך פרעה בזה אל דבור מדברי משה או אהרן ומה הוא זה:
- Exodus._.8.17.8
השאלה הז' אם היה שמשה אמר לפרעה שבהכרח תהיה העבודה במדבר וקצב לו ממרחק דרך ג' ימים איך אמר פרעה עוד אך הרחק לא תרחיקו ללכת הלא כבר אמר לו שילכו דרך ג' ימים ולעם ולמחנה גדול כמו ישראל לא היה אפשר שילכו בג' ימים מרחק רחוק ומה היה אם כן מאמרו. והנני מפרש הכתובים באופן יותרו השאלות האלה כלם:
- Exodus._.8.17.9
ויאמר ה' אל משה השכם בבוקר וגו' עד ויאמר ה' אל משה בא אל פרעה ודברת אליו ראוי שתדע שמכל המכות שנעשו במצרים שלש מהן עשה אהרן במטה והם הדם והצפרדעים והכנים ושלש מהן עשה הקדוש ב"ה לא על ידי משה ולא על ידי אהרן והם הערוב והדבר ומכת בכורות ולכן לא נזכר בהן לא ענין המטה ולא פעולת משה ולא פעולת אהרן לפי שעשה שלשתם השם יתברך בעצמו ולא היה בשלשתן הריגת בני אדם ובעלי חיים בערוב ובדבר ומכת בכורות. ושלוש אחרות עשה משה רבינו עליו השלום והם הברד וארבה והחשך ומכה אחת עשו בשותפות משה ואהרן שניהם יחד והוא השחין ומפני זה אותה המכה נאמרה לשניהם שנא' ויאמר ה' אל משה ואל אהרן קחו לכם מלא חפניכם פיח כבשן ועם היות שזרקו משה השמימה הנה שניהם לקחו פיח הכבשן ולשניהם נתיחסה המכה ההיא. וכן תמצא מכה אחרת והיא קריעת ים סוף שעשאה הקב"ה ומשה נזכר בה גם כן כמו שיתבאר בה הרי לך בזה שהטעם שלא נזכר במכת הערוב ולא במכת הדבר ולא במכת בכורות ענין המטה ולא ייחס אותם לא למשה ולא לאהרן לפי שאלה ביחוד היו מעשה ידי יוצר ולזאת הסבה גם כן נאמר במכת הערוב ויעש ה' כן לא להגיד שנתקיים היעוד אלא שהמכה הזאת עשאה השם בעצמו לא משה ולא אהרן ועל זה הדרך נאמר במכת הדבר (שם) ויעש ה' את הדבר הזה ממחרת ובמכת בכורות נאמר (שם י"ב) ועברתי בארץ מצרים וגו' ונאמר וה' הכה כל בכור וגו' ועם מה שביארתי בזה יותרו שתי שאלות הראשונות שהעירותי בזאת הפרשה. וזכר הכתוב שצוה השם למשה השכם בבקר ולא אמר כן במכת הדם אלא לך אל פרעה בבקר הנה יוצא המימה אולי שפרעה יוכל לדבר לו ביציאתו מארמונו ולכן גלה השם זה למשה וצוהו שישכים בבקר באופן שיתיצב לפני פרעה בבואו לשפת היאור וצוהו שיאמר לו כה אמר השם שלח את עמי ויעבדני רוצה לומר כי הם עמי ויותר ראוי הוא שיעבדו אותי משיעבדו אותך ואם אינך משלח את עמי הנה אני משליח בך ובעבדיך ובעמך את הערוב והם חיות שרצים ונחשים ותולעים מזיקים נושכים וממיתים הנערים וגם בני אדם הגדולים והם באים בערבוביא על כן קראם ערוב ויעד שיבואו אל הבתים ויכנסו בהם כי עם היות טבע ללכת החיות ביער והשרצים באשפות ובמדברות ויברחו מבני אדם הנה עתה בכח הנס הם בעצמם יבואו אל הבתים ויכנסו בהם וגם האדמה אשר הם עליה רוצה לומר שאחר כך ילכו בשדה ובכל גבול מצרים שהיא האדמה אשר הם רוצה לומר הבתים שזכר עליה כי יהיה הערוב בבית ובשדה והיה בזה עונש מתיחס כי כיון שפרעה אינו רוצה לשלח את העם ומחזיק בם ישלח ה' בו משלחת מלאכים רעים שיחזיק בם כמו שהחזיק הוא בישראל כי כיון שהוא חפץ להיות אכסנאי לעם ה' צבאות יהיה גם כן לערוב שהוא עמו ובריותיו ולפי שלא יחשוב פרעה שיהיה זה בטבע אמר והפליתי ביום ההוא רוצה לומר אפריש ואבדיל מהמכה הזאת את ארץ גושן ולא יבוא זה מפני טבע ארץ גושן או מזל הארץ ההיא אלא בהשגחה נפלאה מפני שעמי עוד עליה שבעבור זה לא יהיה בה ערוב וכבר ביארתי למעלה שעד"ש והם מכת הערוב ומכת הדבר והשחין באו להוכיח פנת השגחת השם יתברך בפרטי העולם השפל שהיה פרעה גם כן מכחיש ולזה אמר כאן למען תדע כי אני ה' בקרב הארץ ר"ל למען תדע לא לבד במכת הערוב אבל עם ההפלאה ממצרים לגושן שאני ה' המחוייב המציאות השגחתי והנהגתי בקרב הארץ ולכן בא הפסוק הנה אחרי פסוק והפליתי לפי שמההפלאה תודע ההשגחה שבפרט ישגיח על מצרים להרע להם ועל ארץ גושן למלטה ולהצילה והותרה בזה השאלה הג'. ואמנם אמרו אח"כ ושמתי פדות חשבו המפרשים שהפדות הוא ההפלאה שזכר ואם היה הדבר כן לא ימלט הכתוב בזה מההכפל והרמב"ן פירש שהפדות היה גם בארץ מצרים שאם ימצא הערוב יהודי בארץ מצרים לא יזיקהו ונכון הוא אבל היותר נכון אצלי הוא שמן היום ההוא והלאה נסתלק השעבוד מבני ישראל שפרעה ראה ענין ההפלאה הסכים לכבדם וידע שעם ה' הם וכמו שכתב הראב"ע ולכן אמר להם (שמות ח כ"א) לכו זבחו לאלהיכם בארץ ואמר אנכי אשלח אתכם שצוה שלא יעבדו עוד וגם המצרים לא היו מענים אותם כי נפל פחדם עליהם ועם זה באמת נאמר ושמתי פדות בין עמי ובין עמך שלא יהיו עוד ישראל לפניהם כעבדים אבל כמו שיהיו המצריים אצל ישראל יהיו בני ישראל אצל המצריים כאלו כלם ביסורין ופדוים לא עבדים וזהו הפדות אשר שלח לעמו שם ואמרו למחר יהיה האות הזה אינו על הערוב אלא על הפדות שלמחר יסיר הערוב מהם ויהיו פדויי ה'. והותרו בזה השאלות הד' והה' וספר הכתוב שנתקיים אותו יעוד מידו יתברך לא ביד משה ולא ביד אהרן ובא הערוב לבית פרעה ראשונה כי הוא להיותו ראשון ברשע היה גם כן ראשון בעונש עד שנשחתה הארץ מפני הערוב כי היה הערוב מניח הארס בכל עשב הארץ ובכל פרי העץ באופן שנשחתה הארץ כולה. ואמר ויקרא פרעה אל משה ואל אהרן לפי ששניהם כשיעדו לבוא הערוב פחדו לנפשם לשבת במצרים ומהמצריים הלכו לארץ גושן והוצרך פרעה לשלוח שלוחי' לקרוא אותם ואמר אליהם הנה שמעתי בקולכם להסיר עול מבני ישראל לכן עבדו את אלהיכם בארץ כי כבר אין עליכם עול ועבדות כלל והנה הביאו לזה מה שאמר לו משה למען תדע כי אני ה' בקרב הארץ ולכן אמר פרעה אם ה' בקרב הארץ למה תלכו למדברות עבדו אותו בארץ כי שם תמצאוהו לדבריכם והם השיבוהו כן דברת שבכל מקום עיני ה' משוטטות אבל העבודה בעצמה לא נכון לעשותה כן כדבריך לפי שהדבר שהוא תועבת מצרים שהוא הצאן והשה אותו נזבח לה' אלהינו ואם נזבח את תועבת מצרים ר"ל אלהיהם ויהיה תועבה כנוי מגונה לע"א שלהם או שאמר שאותה זביחה היא תועבתם הלא יסקלונו באמת ויהרגונו בעבורה אבל דרך שלשת ימים שהוא מהלך מועט נלך שם לזבוח לה' אלהינו כאשר יאמר אלהינו ר"ל באותו אופן שיצוה השם אותנו כי אנחנו לא נדע מה נעבוד והנה משה לא אמר לו שאחר שלשה ימים ישובו אבל בהפך שאמר לו כאשר יאמר אלינו שתלה הכל במאמר השם ופרעה הודה להם בטעותם שלא יעבדו בארץ ואמר אנכי אשלח אתכם ר"ל למקום קרוב לכאן מקום נסתר ששם תזבחו לאלהיכם מבלי שיראה איש מצרי דבר ממנו רק הרחק לא תרחיקו ללכת ר"ל דרך שלשה ימים כאשר אמרתם כי כמהלך חצי יום תוכלו לעשותו ושם העתירו בעדי. הנה התבארה שאלת פרעה ודבריו והותרו השאלות הו' והז'. והנה משה רבינו עליו השלום לא רצה לדקדק עוד עם פרעה במהלכו והתרחקו מהעיר כי היה די במה שעשה בפעם ההיא ובעבור שפרעה חשב ששם במקום הזבח יעתירו בעדו להסיר הערוב עד שמפני זה לקצר הדרך אמר רק הרחק לא תרחיקו ללכת העתירו בעדי השיבו מרע"ה הנה אנכי יוצא מעמך והעתרתי אל ה' וסר הערוב רצה לומר לא תתמהמה המכה עד הזבח אבל עתה מיד בצאתי מעמך שאוכל להתבודד ולא יטרידוני בני אדם אתפלל אל ה' באופן שיסור הערוב מהארץ והנה הגביל אותו זמן לפי שפרעה הגבילו בענין הצפרדעים. ולכן נשארה מרגלא בפומיה של משה רבינו להגביל כל ההסרות למחר גם כי הוא היה הזמן היותר קצר שאיפשר שבאותו יום יעתיר וביום המחרת תוסר המכה. האמנם אמר משה אל פרעה שלא יוסף התל בם והוא ענין השחוק וההתול מלשון ואביכן התל בי ואמר זה לפי שאמר לשלחם וכאשר סרו הצפרדעים התל בם ולא שלחם כי מלבד שהוא חסרון בחוק המלך שישנה דבריו ומוצא שפתיו אל ישמור הנה הוא בענין הזה עון פלילי לפי שהליכתם היא לזבוח לה' אלהינו ותהיה אם כן כמונע את זבחו והיה בך חטא ואיפשר לפרש עוד בזה שאמר רק אל יוסף פרעה התל לבלתי שלח את העם לזבוח לה' לפי שהיו שיניו של פרעה קהות בדברם אליו בענין הזבח להיותו תועבה למצרים לזבוח אלהיהם וספר הכתוב שהעתיר והתפלל משה אל הש"י ושקבל השם תפלתו וסר הערוב בהחלט לא נשאר אחד כי לא היה כענין הצפרדעים שרק ביאור תשארנה ומהערוב לא נשאר אחד והנה פרעה במכה הזאת לא קרא לחרטומים לפי שכבר הודו ולא בושו שהיו המכות אצבע אלהים וכל שכן בראותם ענין ההפלאה אבל עכ"ז פרעה ברוב רשעתו הכביד את לבו גם בפעם הזאת שלא היה לו להכביד וידמה שתלה המכה וההפלאה הכל במזל מצרים להרע שם ובמזל ארץ גושן לשלא ילך שם הערוב:
- Exodus._.9.1.1
ויאמר ה' אל משה בא אל פרעה ודברת אליו. עד ויאמר ה' אל משה השכם בבוקר וגו' ויש בפסוקים אלו שאלות:
- Exodus._.9.1.2
השאלה הא' באמרו וישם ה' מועד לאמר מחר יעשה ה' הדבר הזה בארץ ויעש ה' וגו' כי מה צורך היה שיגדיל השם זמן יחול המכה הזאת והנה לא עשה כזה בשאר המכות ואף שבערוב נאמר למחר יהיה האות הזה לא נאמר אלא בעבור הפדות כמו שפרשתי שם ועכ"פ לא נאמר שם כמו שנא' כאן וישם ה' מועד לאמר מחר יעשה ה' הדבר הזה בארץ כי הנה לא זכר הכתוב שנאמר זה לפרעה ולכן ראוי לדעת מה ענינו ומה ענין ויעש ה':
- Exodus._.9.1.3
השאלה הב' איך פרעה לא תרד מהמכה הזאת ולא אמר אל משה ואל אהרן לחלות פניהם שיעתירו אל ה' להסיר ממקנהו את הדבר הזה כאשר עשה בשאר המכות. והנה הדבר ומגפת מקנה מצרים דבר גדול היה ולמה אם כן לא שת לבו גם לזאת המכה כאשר שם בערוב ובצפרדעים:
- Exodus._.9.1.4
השאלה הג' למה בא דבור מכת השחין אל משה ואל אהרן ושאר המכות כולם נאמרו למשה בלבד ולמה אם כן צווה לשניהם קחו חפניכם פיח כבשן ובענין הזריק' אמר וזרקו משה השמימה שמשה לבד הי' זורק לא אהרן ומה לו אם כן בזה:
- Exodus._.9.1.5
השאלה הד' מה ענין פיח הכבשן במכה הזאת ואם נאמר שהשחין נעשה ממנו אם כן דבר טבעי היה המכה לא נסיי ואם הי' האות בנס אות המטה מה צורך הי' בפיח הכבשן ויותר טוב הי' שיניח את מטהו כנגד השמים כאשר עשה בחושך:
- Exodus._.9.1.6
השאלה הה' באמרו בשחין והי' על האדם ועל הבהמ' לשחין פורח כי מאין היו להם בהמות והלא כל מקנה מצרים מת בדבר ולא נשאר להם בהמות לקבל השחין ורש"י פירש שלא מת ממקנ' מצרים אלא אותם שהיו בשד'. אבל הכתוב אומר וימת כל מקנה מצרים:
- Exodus._.9.1.7
השאלה הו' היא באמרו ולא יכלו החרטומים לעמוד לפני משה מפני השחין כי לא יתכן שנאמר שלא לקו החרטומים בצפרדעים ובערוב ובכנים ולמה אם כן לא נאמר במכת הדם שלא יכלו החרטומים לעמוד לפני משה מפני המכות ההן וכתב הראב"ע שבאותן המכות השתדלו להרויח בחכמתם והיו עומדים לפניו. אמנם בזאת נבערה חכמתם ולא עמדו להשתדל להרויח דבר ואינו נכון כי הנה במכת הכנים כבר הודו אצבע אלהים היא והערוב והדבר הי' דבר יותר מבואר בהם מפני ההפלא' שהם מכות אלהית ואיך נאמר א"כ שהשתדלו בהם ושנבער' עצתם בשחין שלא היה זר כאחרות ההן:
- Exodus._.9.1.8
השאלה הז' באמרו ויחזק ה' את לב פרעה הנה בכל שאר המכות שנזכרו נאמר ויכבד לב פרעה ויחזק לב פרעה ולמה אם כן במכה הזאת ייחס חוזק לב פרעה אל האלהים:
- Exodus._.9.1.9
והנני מפרש הפסוקים באופן יותרו השאלות כלם:
- Exodus._.9.1.10
ויאמר ה' אל משה בא אל פרעה ודברת אליו וגו' עד ויאמר ה' אל משה השכם בבוקר בעבור שהיה פרעה מגלה פנים במכת הערוב שלא כהלכת' וגזר שלא הפלא ה' ארץ גושן בהשגחתו אלא שבמזל תלי' מילתא שיש ארצות מוכנות כפי מזל הארץ לפגע אחד ויש ארצות שאינם כן ושלכן נתחזק לבו. הביא הקב"ה עליו מכת הדבר שהי' בה הפלאה יותר עצומ' ומופלגת שבהיות שכל מקנה הארץ רועות על ידיהן בשדה ומקנה ישראל מעורבים במקנה מצרים ימות מקנה מצרי' בדבר וממקנה ישראל לא מת עד אחד ובזה יכירו וידעו כי הפלא השם חסיד לו וכבר ביארתי למעלה שמסבת הארס שהיה מניח הערוב בעשב השדה נפסד מזג העשבים ומתו המקנה והיה הפלא ששומר ישראל היה גם שומר מקניהם ובהמתם מדבר באופל יהלוך. ומפני זה צוה השם למשה שיבא אל ארמון פרעה וידבר אליו בינו לבינו כמו שפרשתי למעלה כה אמר ה' אלהי העברים שלח את עמי כי אם מאן אתה לשלח כמו שעשית בצפרדעים שלא שמרת דבריך אשר אמרת לשלחם ועודך מחזיק בם כמו שעשית בערוב שמוצא שפתיך לא שמרת דע לך כי הנה יד ה' הויה במקנך אשר בשדה וגו' ובזה הודיעו שבמכה הזאת יעשה השם בעצמו כאלו אמר לא ידי תגע בה אבל יד ה' היא אשר תעשה המכה הזאת ולמען תרעה עוד אמתת השגחתו מבלי ספק ידוע תדע שיפלא בין מקנה ישראל ובין מקנה מצרים שמקנה מצרים ימות וממקנה ישראל לא ימות דבר ר"ל לא צאן ובקר ולא סוסים וחמורים וגמלי' והיתה המכה הזאת מתיחסת לרשעתו כי הוא החזיק במקנהו וימיתהו ואמנם אמרו אחר זה וישם ה' מועד וגו' אינו מכלל דברי משה שאמר כן לפרעה אבל הוא הודעה שהודיעתנו התורה שהשם זכר שפרע' לא יחלה פני משה שיעתר אל השם להציל את מקנהו מהדבר מיהר את המכה ולא רצה שתתאחר ימים או עשרה אבל מיד שם מועד וביאר למשה שלמחרת היום ההוא יעשה הב"ה פתאום הדבר ההוא מהמכה בארץ וכאלו הודיע זה בסוד למשה כאומר ואתה אל תתפלל בעד העם הזה ואל תשא בעדו רנה ותפלה כי אינני שומע ובשעה חדא ימות בבקר כל מקנה מצרים וכבר פרשתי למעלה מה היא העצה באומרו ויעש ה' את הדבר הזה ממחרת רוצה לומר שהב"ה בעצמו לא על ידי משה ולא על ידי אהרן ולא באמצעי' המטה עשה הפעל הגדול הזה בכחו הגדול במחרת היום ההוא ועם זה תדע למה פרעה לא חרד על המכה הזאת ולא קרא אל משה ולאהרן ולא חלה פניהם שיעתירו אל ה' לפי שפתאום מת המקנה ולא היה מקום לא לדבר ולא להתפלל וגם לא היה דבר שיקבל הצלה כי כל המקנה מת והותרו במה שפרשתי בזה שתי שאלות הראשונות. ולהיות הדבר ההוא כל כך חזק שבהרף עין מת כל מקנה המופלג אשר היה במצרים. ועם כל חזקו לא מת אפי' אחד מכל מקנה ישראל בהיות המקנה מעורב והחולי מתדבק שלח פרעה לדעת אמתתו בארץ גושן ויבוקש הדבר וימצא שלא מת ממקנה ישראל עד אחד ועכ"ז ויכבד לב פרעה ולא שלח את העם ברשעתו אם שחשב שמזלות הבעלים גרמו זה רוצה לומ' שימו' מקנה פלוני ולא ימות מקנה פלוני ואם מפני שאמר שהיה זה היזק ממון ושהוא יקח את ישראל במקום מקנהו ובהמותיו ואין ספק שישראל הרויחו במכת הדבר כי בהיות שמת כל מקנ' מצרי' הוצרכו המצרי' לקנות ממקנ' ישר' ונתנו להם כסף וזהב בעד המקנה והבהמו' שלהם וגם זאת מפעולות ההשגחה אלהית ובעבור שפרעה היה אומר מה לי במקנה דבר שבממון הוא וסוף החי למות. עור בעד עור וכל אשר לאיש יתן בעד גופו לכן הביא הקב"ה עליו אחרי המכה הזאת מכת השחין שנוגעת למצרים בעצמם ובשרם והיה ענינה שארס הערוב שנשאר בעשב הארץ הספיק לעשות דבר במקנה אבל לא בבני אדם. וענין פיח הכבשן שזרק משה באויר אין ענינו שהוא נפל על האדם והבהמ' ושרף ועש' השחין והאבעבועות ההם כי עם היות פיח הכבשן חד וחם מאד אם נזרוק אותו באויר אין ספק שלא יעשה זה אבל היה זה הנראה ממה שהיה שמשה בידיו יפסיד מזג האויר המקיף אשר במצרים ובמקום שיהי' חם בטבעו בשיווי נאות יחממהו ויחדדהו ביותר עד שהוא ישרוף העור והבשר של אדם ושל הב"ח ובזה יהיה השחין מתגבורת החמ' ולזה צוהו שיקח פיח הכבשן והוא האפ' הקל היוצ' מהכבשן בהתחממו שהוא חד מאד ושורף ושיזרוק משה אותו השמימה רוצה לומר באויר שהוא כנגד השמים ויהיה זה לאות שכל אויר מצרים יפסד ויהיה זר ושורף מפיח הכבשן ההוא ולכן האויר המקיף באדם ובבהמה נגעם בשחין ובאבעבועות והוא אמרו והיה לאבק על כל ארץ מצרים רוצה לומר שהפיח ההוא היה מעבה האויר ומפסידו באופן שלא היה נראה אויר זך כפי טבעו אלא כאלו היה אבק וכשהי' נוגע באדם ובבהמ' אותו אויר שנתחמם והיה לאבק היה עושה שחין אבעבועות וכן ירד פעמים בשנת בצורת כדמות אבק ברדת הטל וכמו שכתוב (דברי' כ"ח) יתן ה' את מטר ארצך אבק ועפר סוף דבר שלא היה עושה השחין אותו פיח הכבשן שזרק משה אלא שהוא הלקה האויר והפסידו לעשות זה. ואמנם למה צוה השם המכה הזאת למשה ולאהרן שניה' יחד ולמה לא זרקו שניהם כמו ששניהם מלאו את חפניהם מאותו פיח י"א שהלך שם אהרן כדי שהוא ידבר אל פרעה ויודיעהו ענין המכה ומשה יזרוק ואינו נכון בעיני כי לא נזכר בכתו' התראה ולא דבור במכה הזאת גם שאם אהרן לא הלך שמה כדי לדבר אל פרעה למה צוהו שימלא חפניו מאותו פיח הכבשן והרי בחפני משה היה די אבל הנכון אצלי בזה הוא שמשה היה צריך לזרוק לד' רוחות העולם מזרח ומערב צפון ודרום לפי שמד' רוחו' יבא הרוח ובזה הדרך תכלול המכה לכל ארץ מצרים כמ"ש והיה לאבק בכל ארץ מצרים ולפי שמשה לא היו לו אלא שתי ידים הוצרך שילך עמו אהרן והיו לשניהם ד' חפנים למלאו' מהפיח ומשה היה זורק אחד מהם לכל רוח ומזה תדע שאהרן לא פעל דבר במכה הזאת אלא בהבאת הפיח ולפי שלהיות משה רבינו רוחני כלו היו המכות שנעשו על ידו כלם באויר הרוחני שהם השחין הזה והברד והארבה והחשך אמנם אהרן שהיה יותר גס וחומרי היו מכותיו חומריות במי היאורו' וצפרדעים שהיו גם כן במי היאור ובכנים. האמנם כמו שבמכות אשר עשה אהרן בראשונה עזר משה רבינו בהכאת האויר כמו שפרשתי כן במכו' שעשה משה חזר אהרן בראשונה מהן בהכאת פיח הכבשן לעשות מכת השחין והותרו גם כן השאלות הג' והד'. ואמנם אם היה שכבר מת כל מקנה מצרים מאין היו להם בהמות שהכו בשחין היטיב רש"י לפרש שלא מת לא המקנה שהיה בשדה ויפרש הרב הפסוק וימת כל מקנה מצרים על אותו מקנה שנזכר באמרו מקנך אשר בשדה ומלבד זה אין ספק שהיו במצרים מקנה רב ובהמה רבה מאנשים נכריים סוחרים הבאים שמה לעשות מעשיהם ולא מת לפי שמשפט השם אמת ולא ירשיע מי שלא חטא ואלה הוכו בשחין כי לא מתו גם נאמר שכאשר מת כל מקנה מצרים קנו המצריים ממקנה ישראל וגם הלכו לארץ כנען ולשאר הארצות לקנות מקנה בו היתה מכת השחין וגם מכת הברד שנאמר שם (שמות ט' כ') הירא את דבר ה' הניס את עבדיו ואת מקנהו אל הבתים. והותרה בזה השאלה הה'. והנה קרא הכתוב המכה הזאת שחין פורח להיותו חד מאד ולחדותו ולחומו יגדל פתאום כאלו פורח וצומח. ואבעבועות הן מורסות הנולדות בצדדי העור והן בועות ולהיותן רבות ומקובצות זו עם זו נכפלת המלה ונקראו אבעבועות והנה עשה זה לפני פרעה כדי שיראה שהשגחת השם והנהגתו היתה ביסודות הקלים כאשר הית' ביסודו' הכבדי'. ואמנ' אמרו ולא יכלו החרטומי' לעמוד לפני משה כתב הרמב"ן שבושו והכלמו וחפו ראשם בהיות' מלאים שחין ושאף חכמת' לא עמדה להם להושיע עצמם על כן לא באו אל היכל המלך והיו נסגרים בבתיהם. והנה לא יצא מהספק שזכרתי ואבן כספי כתב שכאשר הרגישו החרטומים שהיה מעשה משה רבינו אלהי לא היו מדברים עמו בהיותם יושבים כי אם עומדי' על רגליהם מפני כבודו ושכאשר זרק משה את פיח הכבשן ירד השחין פתאום על כל היושבים שמה בדרכים ובשוקים והחרטומים העומדים על רגליהם נפלו לארץ ולא היה להם כח לקום ולעמוד על רגליהם לפני משה מפני השחין ושלהודיע זה שקרה להם אמרה תורה ולא יכלו החרטומים לעמוד לפני משה וגומר והיותר נכון אצלי הוא שתמיד החרטומים היו באים לפני פרעה בשעה שהיה בא משה לעשות מופת אם המכות הראשונו' לעשות גם הם כמוהו עד הכנים. ומשם ואילך היו באים לא לעשות כמעשה משה ואהרן אלא לעורר ספקות וגמגומים על השם כדי לחזק את לב פרעה כי בבוא הערוב היו אומרים שמזל התקופה היה מחייב כן ושההפלאה אשר בארץ גושן באה גם כן במזל הארץ כי יש לכל עם ועם וכל עיר ועיר מזל מיוחד בשמים ובבוא הדבר היו אומרים כן ושגם בבוא המגפה בבני אדם יקרה שיהיו אנשים בבית אחד ויחלו קצתם ויהי בריאי' קצתם והכל במזל ובתואנות ובכזבים אשר כאלה היו הם מחזיקים את לב פרעה. אמנם בבוא מכת השחין לא יכלו החרטומים לעמוד לפני משה מפני השחין ולא בקשו עליה תואנה ולא גמגום עד שמפני זה לא היה שם מי שיחזק את לב פרעה והוצרך הקב"ה לחזקו והוא אמרו מיד ויחזק ה' את לב פרעה והחזוק הזה היה במה שלא הוכה פרעה בגופו באחת מהמכות האלה ולא שריו ועבדיו ובזה נתחזק לבבו ולא הרגיש בהם. ואיפשר לפרש ולא יכלו החרטומים לעמוד לפני משה מפני השחין ולא נאמר זה מפני דוחק חולי השחין שהיה בהם אלא שלא מצאו מענה לענין פיח הכבשן שיעשה הפעל הזה ולא ידעו טעם אמיתי ולא כוזב לתת בדבר הזה והוא אמרו שלא יכלו החרטומים לעמוד לפני משה רוצה לומר להתוכח ולטעון עמו מפני השחין שלא שמר דרך המזל כשאר המכות שהיו הם מיחסים אליו ובזה הודו בשורש השני אשר הוא מההשגחה והותרו בזה השאלות הו' והז' ועם היות שהם שמו בענין השחין יד לפה הנה חזק השם את לב פרעה ולא שמע אל משה ואל אהרן כמו שאמר להם בתחלה ולא ישמע אליכם פרעה ונשלם בזה סימן עד"ש. וחז"ל אמרו שבחמש מכות הראשונות פרעה מרשעתו הכביד את לבבו ובחמש אחרונו' שהתחילו מהשחין חזק השם את לבבו כדי להענישו במדותיו ויהיה בנין אב להן מה שנאמר כאן בשחין:
- Exodus._.9.13.1
ויאמר ה' אל משה השכם בבקר וגומר עד סוף הסדר ויש בפסוקים האלה שאלות:
- Exodus._.9.13.2
השאלה הא' באמרו במכת הברד כי בפעם הזאת אני שולח את כל מגפותי אל לבך והיא כי הנה לא מצאנו מגפה בברד כל שכן מגפות רבות שאמר את כל מגפותי ופרש"י למדנו מכאן שמכת בצורת שקולה כנגד כל המכות ואינו נכון כי לא היה בצורת במכת הברד והנה בארבה (שם י' ה') נאמ' ואכל את יתר הפלטה וגו' אבל בברד אין שם בצורת וי"מ שבעבור שהיו במכת הברד הרבה ענינים קולות וברד וגשם ואש אמר מגפותי וגם זה אינו נכון כי הגשם אינו מגפה וגם לא הקולות והברד והיה ראוי לומר את כל מופתי לא מגפותי:
- Exodus._.9.13.3
השאלה הב' באמרו ועתה שלח העז את מקנך ואת כל אשר לך בשדה וגומר כי למה היה הרחמנות הזה מהשם על המצרים ועל מקניהם ואנשיהם אשר בשדה ואם חפץ ה' להענישם איך היה מיעצם להנצל מהעונש ואם היו המצרים כלם שומעים לעצתו ויניסו את מקניהם ימלטו מהמכה וינצלו כלם ומה יהיה ענין המכה הזאת וכחה:
- Exodus._.9.13.4
השאלה הג' בהכפל הפסוקים שכתבה תורה להפליג ענין הברד הזה כי הנה אמר ראשונה ברד כבד מאד אשר לא היה כמוהו במצרים למן היום הוסדה ועד עתה וחזר ואמר פעם אחרת ויהי ברד ואש מתלקחת בתוך הברד כבד מאד אשר לא היה כמוהו בכל ארץ מצרים מאז היתה לגוי ומבואר הוא ששני המאמרים האלה כחם אחד והיתור בהם מבואר:
- Exodus._.9.13.5
השאלה הד' במאמר פרעה חטאתי הפעם ה' הצדיק כאלו שאר הפעמים לא חטא ולא היה ה' הצדיק והוא ועמו הרשעים וידוע שמתחלה מרה והפליג בעול ואיך אומר חטאתי הפעם והרמב"ן פירש הפעם אודה שחטאתי והוא הצדיק ואין בפסוק מלת אודה לשיאמר הפעם אודה שחטאתי ותשאר השאלה ולמה הודה הפעם הזאת ולא הודה בשאר המכות:
- Exodus._.9.13.6
השאלה הה' באמרו למען תדע כי לה' הארץ כי הנה למעלה ביעוד המכה אמר בעבור תדע כי אין כמוני בכל הארץ שהיא שורש היכולת הבב"ת ואיך אם כן חזר לומר כאן למען תדע כי לה' הארץ שיראה שהכונה בו שהוא משגיח כחוזר לדבר מהשורש השני ולא מהשלישי הזה:
- Exodus._.9.13.7
השאלה הו' באמרו והפשתה והשעורה נכתה וגומר החטה והכסמת לא נכו וגו' כי מה צורך היה בספור וההודעה הזאת בזה המקום טרם השלים דברי משה אל פרעה שאמר לו קודם שתיראון ואמרתם ה' הצדיק כבר הכתה הפשתה והשעורה וזה לא אוכל לתקנו בתפלתי אבל החטה והכוסמת לא נכו ובהם תועיל תפלתי וכבר הקשה עליו הרמב"ן כפי פשט הכתובים מה שיש בו די:
- Exodus._.9.13.8
השאלה הז' באמרו בסוף הפרשה ויוסף לחטוא ויכבד את לבו הוא ועבדיו ואמר עוד ויחזק לב פרעה ולא שלח את בני ישראל כי הנה הם מאמרי' כפולים לפי שבשאר המכות נאמר או ויכבד או ויחזק ולמה בזאת אמר ויוסף לחטוא ויכבד ויחזק שהם שלש לשונות:
- Exodus._.9.13.9
והנני מפרש הפסוקים באופן יותרו השאלות האלה כלם:
- Exodus._.9.13.10
ויאמר ה' אל משה השכם בבקר וגומר עד סוף הסדר. אחרי שהשלים הקדוש ברוך הוא לעשות אותות ומופתים להוכיח ולאמת השורש מההשגחה בסימן עד"ש רצה לאמת ולהוכיח השורש הג' מהיכולת המוחלט על כל אלהים באותות במסות ובמופתים בסימן באח"ב שהם ברד ארבה חשך מכת בכורות ולזה צוה למשה שיעשה בהם הסדר הרגיל בשאר המכות והוא שבמכה הראשונה מהם שהיא הברד בא לפרעה בגלוי. והשנית התרה בה בסתר אליו כמו שהתבאר בארבה ואחר כך יבוא החשך מבלי התראה. האמנם אמרו כי בפעם הזאת אנכי שולח את כל מגפותי אין ראוי שיפורש הפעם הזאת על מכת הברד בלבד אבל אמר זה על כל הסימן מהארבע מכות שיעשה לאמת השורש הג' הזה והיה זה הקדמה לכל מדות הסימן הזה שבפעם הזאת ממכות זה הסימן ישלח את כל מגפותיו אל לבו כי הנה בברד מת המקנה והבהמות והאנשים אשר בשדה והרי מגפה אחת ובארבה בא שנת בצורת והיא מגפה אחרת שאכל הארבה כל עשב הארץ וכל פרי העץ והיו בני אדם מתים ברעב. ובמכת החשך במחשכים הושיבם כמתי עולם והיא כדמות מגפה אחרת ובמכת בכורות מת כל בכור מצרים ואף בכור פרעה היושב על כסאו ועל זו בפרט אמר כי בפעם הזאת אני שולח את כל מגפותי אל לבך ומה היא המגפה הנוגעת בלבו אלא מיתת בנו בכורו והתבארה עם זה תשובת השאלה הא' ונתן הסבה התכליתית בכל מכות הפעם הזאת באמרו בעבור תדע כי אין כמוני בכל הארץ רוצה לומר גדול מכל האלהים ועושה נפלאות גדולות לבדו ואמרו כי עתה שלחתי את ידי ענינו לא תחשוב שלא נגעה בגופך מכה מהמכות שנעשו עד עתה להעדר היכולת כי אלו הייתי רוצה עתה שלחתי את ידי והייתי מכה אותך פרעה ואת עמך בדבר רוצה לומר בדבר אשר בא במקנה מצרים שאלו הייתי רוצה היה הדבר ההוא כולל גם לבני אדם ותכחד מן הארץ. ותמות ותכרת ממלכותך ואולם בעבור זאת העמדתיך והצלתיך ממות בדבר ההיא לא בצדקתך וביושר לבבך כי עודך מסתולל ומחזיק בעמי לבלתי שלחם אלא בעבור הראותך את כחי ולאמת במופתים חזקים שכחי גדול על כל אלהים ולמען ספר שמי בכל הארץ שיכירו וידעו כל יושבי תבל כי גדול ה' ורב כחו ואחרי אשר הקדים ההקדמה הזאת לכל מכות הסימן הזה התחיל בראשונה מהן שהיא הברד ואמר הנני ממטיר כעת מחר ברד כבד מאד ואפשר לפרש הפסוקים האלה באופן אחר והוא שלא אמר שישלח את מגפותיו אל לבו אלא שהודיעו שהיה ראוי מן הדין כפי ההפסד אשר נעשה במזג האויר מהמכות שכבר נעשו דם צפרדע כנים ערוב ודבר המקנה והנבלות שהיו בכל הארץ מעופשות מהאויר לשלוח בפעם הזאת רוצה לומר במכה הזאת כל מגפותיו כלומר כל המגפות שהם אפשריות בחוק הטבע שילכו אל הלב וזהוא אל לבך ובעבדיך ובעמך שימותו ויכלה אותם כרגע באופן שיכירו וידעו שאין כמוהו בכל הארץ להחריב את אויביו וביאר זה עוד מאמרו כי עתה שלחתי את ידי רוצה לומר כי הנה בעתה אחד הייתי שולח את ידי והיא המגפה שזכר ואך אותך ואת עמך בדבר באופן שתכחד ותכרת מן הארץ במגפה כוללת. אבל איני רוצה לעשות בך ובעמך כליה עתה לפי שאם יהיה כן לא ישאר מי שיקבל המכות הנשארות והוא אמרו ואולם בעבור זאת העמדתיך רוצה לומר שלא תמות במגפה פתאומית הפעם הזאת בעבור הראותך את כחי במה שאכריע הטבע כפי רצוני ולמען ספר שמי בכל הארץ שידעו אלהותי שאני מנהיג הטבע ברצוני והנה חפצתי להראותך זה עוד במכות אחרות לפי שראיתי את רשעתך כי עודך מסתולל בעמי לבלתי שלחם ואיפשר לפרש מסתולל מלשון מסלול מגזרת סלה כל אבירי ה' ואחרי שהודיע שלא ישלח בהם מגפה עם היותה כפי הדין ביאר לו המכה באשר ישלח עתה שהיא הברד ואחשוב שהיה זה ממחרת אחרי מכת השחין ולפי שאז המטיר השם עליהם אבק ועפר מן השמים אמר כאן הנני ממטיר כעת מחר רוצה לומר באותו עת שהמטרתי האבק אמטיר מחר ברד כבד מאד אשר לא היה כמו הברד ההוא במצרים בשום זמן מן היום שהוסדה מצרים ועד עתה. ואמרו אחר זה ועתה שלח העז את מקנך וגו' אומר אני שאינם דברי השם אבל הם דברי משה רבינו כדי להחניף את הרשעים אמר לפרעה בדרך עצה כאדם אוהב אותו. ועתה שלח העז רוצה לומר אסוף את מקנך וכל אשר לך בשדה כי ידוע תדע שכל מה שלא תאסוף ירד עליו הברד ומתו. והותרה בזה השאלה הב'. וספר הכתוב שדבר גדול דבר הנביא ולא נפל מכל דבריו ארצה כי הנה היה שם מי שהיה ירא את דבר ה' מאותם עבדי פרעה שהיו יראים מפני הנסיון שראו בשאר המכות עשה כדבר משה והניס ואסף את כל אשר לו הביתה והיו שם גם כן אנשים שלא שמו לבם אל דבר ה' להאמינו וליראה מלפניו ומפני זה ויעזוב את עבדיו ואת מקנהו בשדה ומיד אחרי זאת אמר השם למשה נטה את ידך על השמים ויהי ברד בכל ארץ מצרים ר"ל לא על ארץ גושן והענין שיטה את ידו במטהו למעלה כנגד אויר השמים כי להיותו ספיריי עובר בו הראות יראה כאלו הוא השמים ולזה בעבור האויר אמר נטה את ידך על השמים ומיד וה' נתן קולות וברד וכבר ידעת שאין בארץ מצרים יורד המטר כי היא ארץ חמה ויבשה ולזה א"א לצמוח שם צמח רק ממימי היאור העולה בתקופת תמוז וממלא החפירות ומהם משקים המצרים שדותיהם וכל שכן שלא היה במצרים ברקים ורעמים מעולם לפי שהדברים האלה יבואו ממזג האויר הקר והאוירים הלחים העבים העולם מן הארץ ומגיעים באידים היבשים והחמים ומשם יתילדו כל הדברים האלה כמו שנזכר בספר אותות עליונות וכאשר נפסד מזג האויר מהמכות אשר עברו כמו שביארתי נפסד כל מזג הארץ עד שיצאו משם אידים רעים ומשונים והולידו ברד ורעמים וברקים והבהילו מאד את יושבי הארץ והתבונן אמרו למן היום הוסדה ועד עתה שהוא רמז בזה למה שכתב הפילוסוף במקום הנזכר כי ארץ מצרים בתחלה מזמן קדמון היה ים ולכן כל הארץ ההיא מישור וימצאו בקרקעות הארץ ממיני הדגים הנמצאים בים ועל כן לא ימטיר שמה ואח"כ בזמן אחר יבשה הארץ וגבהה וגם באו המלכים הקדמונים וסתמו מקום מחילותיהם עד שלא יכלו המים להכניס בארץ וחרבו המים ומאז הוסדה מצרים והתישבו בה בני חם והיתה לגוי. ולהיות המטר והברד והקולות דבר זר במצרים שלא בטבע הארץ ייחס הכתוב כל זה לפועל השם להגיד שמבלי סבה טבעית כלל היה כל זה מאת השם וזכר מזרות זה הנס שהיה אש מתלקחת בתוך הברד ועם היות האש קל בטבע ותנועתו היא למעלה בכח הנס היה שם האש יורד למטה מתלקחת בתוך הברד והיה האש ההוא כבד מאד בהפך טבעו שהוא קל וזה היה דבר זר שלא היה כמוהו בארץ מצרים מאז היתה לגוי ואין בפסוק הזה כפל על מה שנאמר למעלה כי שם דבר הכתוב בברד שהיה עצום וכבד אשר לא היה כמוהו במצרים. אבל כאן דבר על אבני אלגביש שירדו שמה ועל האש ההוא נאמר ואש מתלקחת בתוך הברד אשר לא היה כמוהו בכל ארץ מצרים מיום וגו' ואמנם איך נעשה זה הנס מירידת האש לארץ הנה הסבה בו כמו שזכרו הטבעיים בברק שנלכד האש בכובד הברד ולא יוכל לעלות אל מקומו הטבעי מפני הקרח המונע אותו ומתלקח עמו וירד ארצה בהכרח עם הברר ההוא ועם מה שפרשתי בזה הותרה השאלה הג'. וספר הכתוב כמה מהנזקים עשה הברד במצרים ושבארץ גושן לכבוד ישראל העומד עליה לא היה ברד כלל. והנה פרעה צוה לקרוא למשה ולאהרן ואמר אליהם חטאתי הפעם וגו' ופי' המאמר אצלי כן הוא שאמר הנה הפעם הראשונ' שהוא סימן דצ"ך שבאו לאמת השורש הראשון היתה לי טענה והתנצלות לפי שלא ידעתי את ה' וגם בפעם השנית מהמכות שבאו בסימן עד"ש לאמת שורש ההשגחה לא ימצא לי עון אשר חטא לפי שאף שנודה במציאות האל היה קשה להאמין היותו משגיח בפרטים אבל עתה אחר אשר כבר נתאמתו שני השרשים הא' ממציאות האל והשני מהשגחתו בפרטי העולם השפל מה לי להכחיש ביכלתו ועוצמו באמת חטאתי הפעם כלומר במה שהכחשתי עתה היכולת באלהי על כל אלהים אחרי מה שנתאמתו השני השרשים הראשונים אין ספק שבזה חטאתי וישר העותי והקדוש ברוך הוא במכות שיבואו עלי הפעם בסימן הזה הוא הצדיק ואני ועמי שהיינו סבת ביאתם אנחנו הרשעים הנה התבאר שלא אמר חטאתי הפעם על מכת הברד לבד כ"א על הסימן כלו ובאיזה אופן צדקו דבריו והותרה בזה השאלה הד' ולכן חלה פני משה ואהרן העתירו אל ה' ורב מהיות וגומ' כל הקולות והברד הנה מה תועלת יש בהתמדתו כי איפשר שיהיה לה' בזה אלא אחד משני תכליות או שניהם יחד האחד להראות כחו וגבורתו והשני להכניע לבבי באופן שאשלח אתכם. ואם חפץ להראות יכולתו הן הראנו את כבודו ואת גדלו וזהו ורב מהיות קולות אלהים וברד שהקולות היה דבר מורה על אלהותו ואם הוא מכוון על יציאתכם ואשלחה אתכם ולא תוסיפון לעמוד. ומשה השיבו כצאתי את העיר אפרוש כפי אל ה' ואז"ל (ש"ר פ' י"ב) שהיתה מצרים מלאה גלולים ונכון הוא והאמת ג"כ שהיה למשה רבינו חוץ למצרים בית אחד מוכן לתפלתו והתבודדותו וגם היום הבית ההוא קיים ועומד במצרים והוא בית קדוש ב"ה וחוגגים שם היהודים אשר בכל הארצות ההם. ועל זה היה אומר משה כצאתי את העיר אפרוש כפי אל ה' והקולות והברד אשר אתה ירא מפניהם יחדלון ולא יהיו עוד למען תדע כי אתה פרעה אינך מלך מצרים כי לה' הארץ והוא יוריד עליה ברד ואש כחפצו בתנועו' הפכיות לטבעם הנה אם כן לא אמר זה לענין ההשגחה אלא לענין היכולת שלו הארץ לעשות בה כרצונו והוא מסכים למה שנאמר כי אין כמוני בכל הארץ והותרה בזה השאל' הה' והוכיח משה לפרעה על כזביו והתוליו באמרו ואני ידעתי כי אתה ועבדיך טרם תיראון וכמו שכתב הראב"ע אין מלת טרם דבק לתיראון אבל ענינו שאתה ועבדיך טרם שאפרוש כפי אל ה' ושהקולות ההם יחדלון טרם כל זה תיראון מפני ה' אלהים שה' אשר אמרת הוא גדול על כל אלהים שזהו הדרוש בכאן לא כמו שאמרת ורב מהיות קולות אלהים אין כך שמו אלהים כשאר האלהית אלא ה' אלהים ונמשך מזה שאחרי כן תיראון ממנו רוצה לומר אחריו שאתפלל ויחדלו הקולות והברד כי זהו כח זה המאמר ומפני כבוד המלכות דבר משה תוכחתו זאת בקוצר וכבר יעזור למחשבותיכם בזה שהפשתה והשעורה כבר נוכתה ונפסדה לפי שהיתה השעורה אביב רוצה לומר עשוייה רכה והפשתה גבעול רוצה לומר קנים קשים ששברם הברד ואולי מפני זה תאמרו מה ייטיב ומה ירע ה' לנו אבל אין הדבר כן שהחטה והכוסמת לא נכו ולא נפסדו עדין כי אפילות הנה ר"ל מאוחרות בתולדותם כי הם עדין תחת הארץ באפלה כי לא יצאו למציאות עד הנה ולכן עדין יש במה יענישכם הקב"ה אם לא תיראון מלפניו הנה התבאר צורך הפסוקים האלה והותרה השאלה הז' וספר הכתוב שמשה התפלל אל השם על הקולות ועל הברד והב"ה עשה כדברו ועוד הוסיף על בקשתו שמטר לא נתך כי עם היות שפרעה היה חפץ שישאר המטר לא רצה הקב"ה שיהיה חוטא נשכר וכאשר ראה פרעה כי חדל המטר שהוא לא בקש שיחדל עם היות שחדלו הקולו' והברד חשב שהיה הדבר מחוייב מהמערכת השמימיי ולכן באו שלשתם יחד מטר ברד וקולות ושלשתם הוסרו בהחלט ולא בבקשת ותפלת משה ומפני זה ויוסף לחטוא והתוספת בחטא היה אחרי שבשאר המכות פעם היה לו כבדות לבו פעם חוזק לב והכבדת לבו היתה בהיותו מסופק בענין המכה והחוזק היה בענין ישר' להרע להם ועתה במכה הזאת יתוספו שני הענינים הא' שהכביד את לבו הוא ועבדיו ובספקם בענין המכה הזאת והרהרו בלבם שהיה הברד דבר טבעי והשני שהתחזק לבו לבלתי שלוח את העם הנה התבאר שהכבדות והחוזק הם פי' ויוסף לחטוא והותרה בזה השאלה השביעית. ובזה נשלם פירוש הסדר הזה:
- Exodus._.10.12.1
ויאמר ה' אל משה נטה את ידך על ארץ מצרים בארבה וגומר עד ויאמר ה' אל משה נטה את ידך על השמים ויהי חושך. סיפר הכתוב שבהיות משה לפני פרעה קודם שגרש אותם בא לו הדבור האלהי שלא יחוש לפשרות שחשב פרעה לעשות אבל שיטה את ידו על ארץ מצרים בארבה רוצה לומר בעבור לשיבא הארבה על ארץ מצרים ומאשר אמר ב' פעמים על ארץ מצרים נראה שבא ללמדנו שבארץ גושן לא עלה הארבה ואין לומר שיהיה זה למחרת היום שדבר עם פרעה כי הנה אחרי שנטה משה את ידו וינהג ה' רוח קדים כל היום ההוא וכל הלילה הבקר היה ורוח הקדים נשא את הארבה אלא באותו יום שדבר משה עם פרעה בבקר כשגרשהו מעם פרעה מיד נטה במטהו לרמוז על ארץ מצרים וכל היום ההוא וכל הלילה נהג ה' רוח קדים והוא הרוח המזרחי והבקר היה ממחרת ורוח הקדים נשא הארבה וינח בכל גבול מצרים אבל לא בארץ גושן כי בהשכמת הבקר בא הארבה בכל אותו הגבול וידוע שהרוחות האלה באות ממזרח אבל השם נהג אותם בארצות אשר הארבה רב בהם והוא בארץ בבל ועילם ואשור שהם מזרחיות צפוניות למצרים ששם יש ארבה לרוב מאד עד שהוא שמה מאכל רוב בני אדם תדיר והנה הארבה בא בכח רוח הקדים העובר עליו ועל זה אמר וה' נהג רוח קדים כל היום ההוא וכל הלילה ר"ל נהג אותו בזולת סבה טבעית בארצות הארבה המזרחיות למצרים ולפי שהרוח המזרחי כמ"ש הטבעיים נושב תמיד כצאת השמש בגבורתו ומתחיל לנשוב באשמור' הבקר לכן אמר הבקר היה ורוח הקדים נשא את הארבה שנשאו ממקומו ממזרח ויעל משם על כל ארץ מצרים ואמר וינח בכל גבול מצרים להודיע שרוח הקדים לא הוליכו יותר להלאה כי מאת השם היתה הסבה ששם ינוח ולא יעבור משם בחוזק הרוח הקדים וכאלו הרוח ההוא בהגיעו במחוז מצרים תשש כחו ובחום המקום וחום הבקר לא זז הארבה ממחוז מצרים כי נח מאליו שם במקום שנמצא בו הרוח אמנם בהסרת הארבה היה הדבר באופן מתחלף והפכי רצוני שהעיר הקב"ה רוח מערבי צפוני מצד הים הגדול שהוא מערבי צפוני למצרים והוא ים ספרד והיה חזק כל כך שנשא את כל הארבה שנח במחוז מצרים והוליכו אל הים והוא שאמר ויהפוך ה' רוח ים חזק מאד וישא את הארבה ויתקעהו ימה סוף ואמר בו לשון הפוך לפי שהיה הפך הרוח הראשון וממה שאמ' ויתקעהו ימה סוף למדנו שים סוף היה למזרח מצרים ואין זה הים האחרון שהוא למערב א"י שנקרא ים פלשתים וכן כתוב ואין ספק שבהגיעו לים סוף נחלש אותו הרוח אם מפני חום ים סוף ואם מפני רוח מזרחי שנשב בבקר ובבוא שתי הרוחות יחד זה כנגד זה לא יכול הארבה ללכת אנה ואנה ולפי שרוח ים היה חזק מאד לא היה יכול רוח קדי' להוליך הארבה להלאה ולכן תקעו בים סוף ומפני שג"כ רוח ים הוא לח מאד ללחות מקורו גם למערביותו כי הרוח המערבי לח במצרים מכל הרוחות ולכן העלה אידים ועננים מכופלים על גבול מצרים והיה זה הכנה רבה למכת החושך שבאה אחרי זה כמו שיבוא הנה התבאר מזה שנס הארבה לא היה בביאת הארב' על גבול מצרים כי אם נשבה רוח מאותו צד והביאו שמה ראוי היה שיבוא וינוח במצרים אבל היה הנס והפלא בענין הרוחות שזימן הקב"ה רוח קדים להביאו ואח"כ רוח ים חזק מאד להוליכו משם ומפני זה ייחס הכתוב את הרוחות אל השם ית' כי היה במאמרו וחפצו הפרטי ולכן לא אמר וה' הביא הארבה אלא וה' נהג רוח קדים. וגומר וכן בהסרה אמר ויהפך ה' רוח ים וגו' כי בזה היה הנס לא בדבר אחר וזאת היתה הסבה שזכר הכתוב בכאן ענין הרוחות לא במדרגת הסבות האמצעיות כ"א במדרגת נושא הנס והמכה ההיא והותרה השאלה הששית והנה העיד הכתוב לפניו לא היה כן ארבה כמוהו ואחריו לא יהיה כן לפי שלא נאמר זה על כמות הארבה בעצמו אלא בהצטרפו למצרים כי שם באמת לא היה כן ר"ל כאותו שבא בימי משה ע"ה ואחריו לא יהיה כן רוצה לומר במצרים אמנם מה שנאמר ביואל היה אמת כפי הארץ שבא שמה והוא לא היה במצרים. הנה אם כן במצרים לא היה לפניו ולאחריו כארבה משה אבל בארץ ישראל כבר היה בימי יואל הנביא יותר גדול ממנו ויחס הגודל והקוטן הוא בצרוף המקום שהיה בו והנה אמר הכתוב הפלגת הארבה הזה לפי שלא נחשוב שלא היה בו זרות כי פעמים יבוא הארבה בארצות לכן אמר שיהיה הזרות הנסיי בגודלו ורבינו חננאל כתב בפי' התורה אשר לו שמעת עתירת משה רבינו ועד עכשיו אין ארבה מפסיד בכל גבול מצרים ואם יפול בארץ ישראל ויבוא ויכנס בגבול מצרים איננו אוכל מיבול הארץ כלום ואמר שהיה זה דבר ידוע ומבלי ספק ועל זה נאמר לא נשאר ארבה אחד בכל גבול מצרים והותרה בזה השאלה הז' ואמרו ויכס את עין כל הארץ ותחשך הארץ הוא מורה על אמתת מה שפרשתי בעין הארץ שהוא השמש כי לכן אמר כאן שהיה הארבה כל כך שכסה את עין הארץ שהאנשים לא יוכלו לראות את השמש מפני ענן הארבה שהיה מפסיק ראותו. וכבר יקשה המקשה אם הארבה אכל את כל עשב הארץ ואת כל פרי העץ אשר הותיר הברד ולא נותר כל ירק בעץ ובעשב השדה בכל ארץ מצרים מה ראה פרעה אחרי שכבר נעשה כל זה לקרוא למשה ולאהרן ולחלות פניהם שיעתירו בעדו כדי שיסיר השם מעליו רק את המות הזה מהארבה כי הנה לענין ההיזק שהארבה עשה מה שהי' כבר היה וכבר נעשה ומה יוסיף ומה יתן בשבת הארבה בארץ ובהעדרו ממנה אבל תשובת זה כבר התבארה במה שפרשתי שיעד הקב"ה שהארבה יעשה ב' הזקים גדולים במצרים הא' שיאכל כל עשב הארץ ואת כל עץ השדה והב' שיכנסו בבתים וישחיתו הכל וגם הנערים והטף ולכן זכר הכתוב כאן שבבוא הארבה אכל את כל ירק בעץ ובעשב הארץ אבל עדין לא נכנסו לבתים להשחית כמו שיעדו ומפני יראתו שיבוא בבתים וישחית הכל הוצרך פרעה לקרוא למשה ולאהרן ולומר להם חטאתי לה' אלהיכם ולכם והיה חטאתו לה' במה שלא האמין בהשגחתו ויכולתו הבב"ת. ובמה שמאן לשלח את העם במצותיו וחטא להם במה שחשדם בבריחה ושגרשם וקללם ובזה אותם והיתה שאלתו ובקשתו לנגד משה שישא חטאתו אך הפעם שהקל בכבודו כי לא יקרה לו עוד כזה ושיעתיר אל ה' שיסיר מעליו רק את המות הזה שקרא את הארבה מות לפי שהיה קשה עליו כמות וגם שהיה מביא עליו שנת בצורת שהוא מות באמת והנה משה העתיר אל ה' ולא הוכיח לפרעה ולא בקש ממנו דבר על השליחות מפני שכבר היה יודע שלא ישלחם עד מכת בכורות האמנם איך לא נכנע פרעה בכל זה הנה היה לפי שחזק ה' את לב פרעה והיה זה בראותו ענין הרוחות וחשב שהם בטבעם עשו כל זה ושהארבה ברוח בא והרוח הלך ולא ברוח ה':
- Exodus._.10.21.1
ויאמר ה' אל משה נטה ידך על השמים ויהי חשך וגו' עד פרשת החדש הזה לכם ראש חדשים וראיתי אני לשאול בפסוקים האלה שאלות:
- Exodus._.10.21.2
השאלה הא' באמרו ויהי חשך על ארץ מצרים וימש חשך ולא ידענו מה הכוונה בימש חשך אם הוא מלשון והיית ממשש בצהרים כדברי חז"ל או אם וימש הוא כמו ויאמש או שיהיה בא חשך אחר והיה סר ובא חשך שני כמו שפרשוהו המפרשים כי כל הפירושים האלה לא יתכנו בפשט הכתוב ולמה אמר וימש חשך בלשון יחיד גם שבמעשה מצאנו שהיה חשך אבל לא נזכר יותר וימש חשך:
- Exodus._.10.21.3
השאלה הב' באמרו לא ראו איש את אחיו ולא קמו איש מתחתיו שלשת ימים כי איך יתכן זה ולא יאירו חשכתם בנרות ובעמוד האש לילה והנה באישון לילה ואפלה יאירו הנרות כחום היום:
- Exodus._.10.21.4
השאלה הג' באמרו גם אתה תתן בידינו וגו' וגם מקננו ילך עמנו והיה ראוי לומר בהפך רוצה לומר מקננו ילך עמנו בראשונה וגם אתה תתן בידינו זבחים ועולות והוא לא אמר כן אבל ראשונה אמר מה שהוא יתן בידם ואח"כ שילכו עמהם כל מקניהם ועוד כי הנה לא מצינו שפרעה נתן בידיהם זבחים ועולות ולא נתקיימו אם כן דברי משה ויעודיו:
- Exodus._.10.21.5
השאלה הד' איך מלאו לבו לפרעה לומר למשה אל תוסף ראות פני כי ביום ראותך פני תמות הלא ידע שגואלו חזק ושנתקיימו כל דבריו ושהיה בידו להמית ולהחיות ושאר הפעמים שבא לפניו ידוע שלא בא ברשותו:
- Exodus._.10.21.6
השאלה הה' בדבר ויאמר ה' אל משה עוד נגע אחד אביא אל פרעה ולא ביאר לו ענין הנגע ההוא אשר יביא ונעתק לצוותו דבר נא באזני העם וישאלו וגו' והיה ראוי שמיד אחרי אמרו עוד נגע אחד וגו' יאמר ענין הנגע כחצות הלילה אני יוצא וגו':
- Exodus._.10.21.7
השאלה הו' למה זה לא היתה התראה במכת בכורות לא בגלוי כי לא נצטוה משה להתרות בפרעה בהיותו יוצא המימה ולא בסתר כי לא נאמר לו במכה הזאת בא אל פרעה כדרכו בשאר המכות בהיות המכה הזאת הגדולה שבהן והיותר עיקרית שמפניה היתה היציאה והגאולה משם:
- Exodus._.10.21.8
השאלה הי' באמרו יתברך למשה לא ישמע אליכם פרעה למען רבות מופתי בארץ מצרים וכבר נעשו המופתים כולם ומה הם אשר ירבו אחרי זה וכמ"ש מיד ומשה ואהרן עשו את כל המופתים האלה לפני פרעה. ורש"י כתב למען רבות מופתי מכת בכורות וקריעת ים סוף ולנער את המצריים. ואינו נכון כי כבר נאמרה לו מכת בכורות וקריעת ים סוף לא היה בארץ מצרים:
- Exodus._.10.21.9
והנני מפרש הפסוקים באופן יותרו השאלות האלה כלם:
- Exodus._.10.21.10
ויאמר ה' אל משה נטה ידך על השמים ויהי חשך וגו' עד פרשת החדש הזה לכם כבר זכרתי למעלה שמפני רוח ים חזק מאד שחדש הקב"ה להסרת הארבה העלה אידים מכופלים על כל גבול מצרים ולא נהפכ' למטר כי טבע מצרים היה מונע את העננים מהמטיר ולכן נשארו העננים ההם על מצרים בעובי גדול ומכופל שלשת ימים רצופים ולא עברו משם והלאה לפי שאותו הרוח החזק לא עבר משם לסבות שזכרתי ולכן נתחדשה מכת החשך אחרי מכת הארבה וצוה השם למשה נטה את ידך רוצה לומר במטך או מבלתו על השמים כלומר כנגד האויר שיראו בו השמים וביאר לו שאותה נטיית יד שיעשה ירמוז ויכוין לשני דברים הפכיים הא' שיהיה מונע ניצוצות השמש משירבו על הארץ כאלו באותה הנטיה יהיה אומר לחרס ולא יזרח ובעד כוכבים יחתום כי תהיה נטיית יד משה מונעת העברת אור השמש על הארץ ועל זה אמר ויהי חשך על ארץ מצרים והדבר הב' שיחויב וירמוז נטיית ידו היה שעובי העננים והאידים ההם לא יהיה על ארץ גושן וכאלו משה רבינו בידו ירמוז ויאמר לעננים שלא יזיקו ולא יחשיכו בארץ שישראל יושב בה ועל זה באמת נאמר וימש חשך והוא מלשון הסרה ומגזרת לא ימיש עמוד הענן יומם לא ימיש מתוך האהל רוצה לומר שגם כן נטיית יד משה תסיר החשך ממקום אחר כי הוא יעשה החשך במצרים והוא יסירהו מארץ גושן וכן נאמר בספור המעשה ויט משה את ידו על השמים ויהי חשך אפלה בכל ארץ מצרים ג' ימים והיה החשך כל כך עב ומכופל עד שהנרות שהיו מדליקין היה החשך מעבה אותם כמו שיקרה במערות העמוקות אשר תחת הארץ ובמחילות העפר. וכן העומדים בהררי חשך לא יעמוד להם שם אור נר ולא אש כי לא היה חושך מצרים אפיסת אור השמש בלבד כמו הלילה ולכן לא ראו איש את אחיו הקרוב אליו ולא קמו איש מתחתיו ג' ימים כי היה החושך מכבה את הנר ורשעים בחושך ידמו. אמנם לכל בני ישראל היה אור במושבותם שהוא ארץ גושן כי שם לא היה נכנס איד העב הקטורי ההוא אשר היה במצרים. וזהו מה שאמר עוד וימש חושך כי משה בידו הביא החושך במצרים ובידו הסירו מארץ גושן והותרו בזה שתי השאלות הראשונות הא' והב'. והנה בכל ג' ימי החושך לא יכול פרעה לדבר אל משה. אבל אחרי שעברו קרא אל משה והנה לא חלה פניו שיעתיר בעדו לפי שכבר עברה המכה אבל מבלי צער המכה וצרתה אמר אל משה מעצמו לכו עבדו את ה' רק צאנכם ובקרכם יוצג ר"ל יעמוד במקומו ערבון עד שובכם. וטפכם ילך עמכם. כמו שאמרתם בנערינו ובזקנינו בבנינו ובבנותינו. אבל משה רבינו לא נתפייס בזה. ואמר גם אתה תתן בידינו זבחים ועולות וגו' וגם מקננו ילך עמנו ופי' המאמר אצלי כך הוא שאמר משה רבינו לפרעה. איך תאמר גם צאנכם ובקרכם יוצג וישאר בארץ בערבון עד שובנו וממה נעשה אם כן הזבחים והעולות האם אתה פרעה מלבד שתתן לנו רשות ללכת גם תתן בידינו זבחים ועולות. באמת לא תתן אותם כי היא תועבת מצרים ולו הונח שתתן אותם מה שהוא בלתי איפשר האם אנחנו נעשה אותם לה' אלהינו באמת לא נעשה כי הנה זבח רשעים תועבה ואתנן זונה ומחיר כלב לא נביא לה' אלהינו והוא אמרו בתמיהה ועשינו לה' אלהינו כלומר הזבחים והעולות שתתן בידנו ואנחנו לא נעשה קרבן משלך הנה הוא מחויב אם כן שאם נלך לא לבד הבנים והטף אבל גם מקננו ילך עמנו כדי שממנו נקח לזבוח לה' ואם תאמר הוליכו קצתו הצריך לזבוח וישאר כאן רובו זה אי איפשר לפי שאנחנו לא נדע מה נעבוד אם יהיה הזבח רב או מעט ולכן צריך שלא תשאר פרסה כי אולי יצטרך לזבוח כלו והיה לפי זה הפירוש וגם מקננו ילך עמנו במקום אבל וכבר הביא רבינו יונה השימוש הזה לוא"ו והביא מזה השורש (בראשי' מב) לא אדוני ועבדיך באו לשבר אוכל כלומר לא אדוני שאנחנו מרגלי' אבל עבדיך באו לשבר אוכל. וכן (תהלים ז) אם גמלתי שולמי רע ואחלצה צוררי ריקם אבל אחלצה. וכן (דברי' יא) הארץ אשר אתם עוברים שמה לרשתה רוצ' לומר אבל הארץ וככה וגם מקננו. אבל גם מקננו ילך עמנו כי אחרי אשר ירחיק שיתן פרעה בידיהם עולה או זבח חייב להוליך מקניהם עמהם וזה הוא פירוש נכון ומתיישב והותרה בו השאלה הג'. והנה פרעה חשב שמשה היה בודה מלבו הדברים האלה והוא היה מחדשם עכשיו שלא צוהו השם בזה כי לא יעלה על הדעת שיצוה השם שבהיותם הולכים דרך ג' ימים לחוג את חג ה' ילך מקניהם עמהם עד בלתי השאיר פרסה כל שכן שמשה תמיד אמר בשם ה' שלח את עמי ויעבדוני ואין המקנה עם ה' ולזה נתחזק לב פרעה בחשבו שמשה בדאי הוא אמר לו בחרי אף לך מעלי אל תוסף ראות פני רוצה לומר אחרי שאני עשיתי כל מצות ה' אלהי ישראל ואתה מוסיף דברים אשר לא צוה ולא עלו על לבו נתחייבת בנפשך ואתה בן מות ועל כן גזרתי עליך שלא תוסיף לראות את פני כיון שכבר עשיתי ככל אשר צויתני בשם אלהיך כי אין לך דבר עמי עוד ואם תעבור על דברי תמו' כיון שאתה עובר את מצות המלך ואתה כמורד במלכו ובאלהיו. הנה אם כן לא אמר פרעה כזה למשה בכל הפעמים שבא אליו לפי שהיה בא בשם ה' אבל עתה שחשב בלבו שהיה מוסיף בדברים מלבו גזר עליו כן והותרה השאלה הד'. ומשה השיבו כן דברת לא אוסיף עוד ראות פניך כי נוצצה במשה רוח הקודש בהיותו לפני פרעה ממכת בכורות שיביא עליו מיד וידע משה שהיא האחרונה במכות מצרים ושאז יצא העם ויגאלו משם ולזה השיב לפרעה כן נכון וקיים הוא או פירוש אמת דברת מגזרת כנים אנחנו והיתה כונתו לומר אמת דברת שלא אוסיף עוד ראות פניך כי לא אצטרך אליו ולא אכבדך עוד אבל אתה תראה פני וכמו שאמר וירדו כל עבדיך אלה אלי ואיפשר לפרש שמשה מעצמו באף ובחימה השיב זה לפרעה ושהקב"ה להצדיק דבר נביאו ועצת מלאכיו ישלים אחרי שהשיב כן היה דבר ה' אליו במקום ההוא עוד נגע אחד אביא על פרעה ועל מצרים שהוא מכת בכורות אשר יזכור והודיע השם למשה שבבוא המכה אחרי כן ישלח אותם מזה רוצה לומר ממצרים ושלא יחשוב שיתן להם זמן לצאת וללכת כי הנה במהירות נמרץ וברהיטה גדולה ישלחם והוא אמרו כשלחו כלה גרש יגרש אתכם מזה רוצה לומ' כשלחו אתכם יהיה עת כליה ולכן גרש יגרש אתכם מזה וכמו שאמר קומו צאו מתוך עמי ואיפשר לפרש כשלחו כלה כאשר ישלח אתכם כלה הנגע ואח"כ יגרש שלא תחשוב שישלח אתכם בטרם שיכלה הנגע וינצל ממנו אבל זה וזה יהיה מנוגע בתכלית הנגע ואחר כך ישלח אתכם. גם נוכל לפרש כשלחו שחוזר לנגע כשלחו הנגע כלה במצרים שימותו בכוריהם. אז גרש יגרש אותו נגע או פרעה הנזכר אתכם מזה וכלל הענין שהודיעו שתהיה בהלה גדולה ומהירות נמרץ ולא יוכלו להתמהמה ומפני זה צוהו מיד דבר נא באזני העם רוצה לומר עתה קודם בוא מכת בכורות ואותה בהלה שלא יראה איש את אחיו. דבר נא באזני העם וישאלו איש מאת רעהו המצרים ואשה מאת רעותה כלי כסף וכלי זהב ושמלות והם התכשיטין באמרם שיצטרכו אליהם לענין החג וספר הכתוב שעם היות מהראוי שהמצריים ישנאו ליהודים בסבת המכות שנאה גדולה ואיך ישאלו אליהם תכשיטיהם הנה לא היה כן כי ה' נתן את חן העם בעיני מצרים שהיו חשובים מאד בעיניהם. ומפני שראו בהם ההשגחה הפרטית רצו להתאהב בהם בחשבם שינצלו מן הפגעים בעבורם וזה היה סבה שהשאילו אותם כל מה ששאלו מהם ועזר לזה גם כן שאם היו מסופקים אם היהודים לא ישיבו הכלים לבעליהם בטחו במשה רבינו עליו השלום שהיה גדול מאד בעיני עבדי פרעה ובעיני מצרים אך לא בעיני פרעה שביקש להמיתו והיו אומרים אם לא ישיבו ישראל מה שיקבלו נדבר למשה והוא יסיר החמס ויעשה בהם משפט וצדק. הנה התבאר שבאו הפסוקים האלה במקום הזה קודם ספור ענין המכה בפרטיותה להודיע למשה מהירות יציאתם אחרי בוא המכה ולכן צריך קודם בואה לדבר אל העם על השאלה שהיא ענין הכרחי כדי שמצרים אח"כ ירדפו אחריהם בעבורה וזה קשור הפסוקים והותרה בו השאלה הה'. והנה משה רבינו כשהודיעו השם ענין הנגע שיביא ממכת בכורות שמה בהיותו לפני פרעה ראה להודיעו את פרעה ועבדיו ולכן לא נאמר לו במכה הזאת בא אל פרעה ולא השכם בבוקר והתיצב לפני פרעה לפי שבהיותו לפניו נאמרה לו והוצרך מיד לדברם אל פרעה לפי שכבר נגזר עליו שלא יוסיף עוד ראות פניו והיה מפני זה מחוייב שיגידה ויערכה קודם שיצא משם גם לא ראה משם במכה הזאת להתרות לפרעה ולומר כה אמר ה' שלח את עמי ויעבדוני כמנהגו בשאר המכות לפי שכבר אמר פרעה לכו עבדו את ה' גם טפכם ילך עמכם ויודע היה משה מתחילת שליחותו שעם מכת בכורות יצאו ולזה לא נצטרך להתראה כ"א להגיד לו את רעתו והותרה בזה השאלה הו'. והוא אמרו כה אמר ה' כחצות הלילה וגו' כי הנה הפסוקים בספור המכות האלה בקצתם יספר בפרט הודעת אותם השם למשה ויקצר בספור הגדתם אל פרעה ובקצתם בהפך שיקצר הכתוב בספור הודעתם השם למשה ויאריך בהגדת משה אותם לפרעה וכן היה במכת בכורות כי בדברי השם למשה קצר הכתוב באמרו נגע אחד וגו' ואין ספק שאז הודיעו ענין המכה וקצר הכתוב מזכרונה שם אבל ספר איך הגידה משה לפרעה בכל פרטיה והגבלת זמנה וזה הוא כחצות הליל' שהוא כמו בחצות הליל'. וכן כצאתי את העיר ודרך הדרש ידוע והענין כלו שבאותה שעה שאז היה רגע כניסת השמש בראש מזל טלה והוא רגע תקופת ניסן תהיה המכה ואמרו אני יוצא בתוך מצרים ענינו גזרתו וכחו יצא ויגלה בתוך מצרים. והוא על דרך (מיכ' א) הנה ה' יוצא ממקומו רוצה לומר כי עתה יודע בגוים כי אני משגיח בפרטי בני אדם וכמו שדרשו חז"ל (ב"מ דף ס"א) אני שהבחנתי בין טפה של בכור ובין טפה שאינה בכור והנה לא פירש משה לפרעה אי זו לילה תהיה אבל לישראל פירש הלילה כמו שאמר ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה ובפרשה הג' אמר ויהי בחצי הלילה רוצה לומר הנזכר כי תכלית היעוד כאן הוא אמרו ומת כל בכור בארץ מצרים שימותו מיתה פתאומית בלי חולי כמנהג המיתה הדברת שיחנק החום הטבעי אשר בלב מפני שאיפת הרוח הנפסד במזגו והוא קרא בכור כל גדול הבית והנכבד שבו והוא אמרו מבכור פרעה ושהיה עתיד לישב על כסאו למלך אחרי מותו עד בכור השפחה המעותד לטחון אחרי הריחים וגם כל בכור בהמה כי בעבור שנתדמו המצרים לבהמות יער נכללו עמהן במכה הזאת ולהיות המכה הזאת פתאומית וכוללת בכל בתי מצרים תהיה צעקה גדולה בכל ארץ מצרים וספר הכתוב שגם במכה הזאת היתה הפלאה עצומ' שלא די שקרובי המתים במגפה לא קמו להרוג את היהודים בשלהם הצער הגדול הזה אבל גם הכלבים עזי נפש לא היה אחד מהם משנן לשונו לצעוק נגדם ולנשכם ואיפש' שרמז בזה למצריים שלא עצרו כח להתרעם ולזעק לישראל והוא אמרו למאיש ועד בהמה. וכל זה להודיע אשר יפלא ויבדיל ה' בין מצרים להרגם ובין ישראל לגאלם ואמר משה לפרעה שכאשר יהיה האות הזה ירדו כל עבדיו אליו לחלות פניו שיצא הוא וכל עמו. והנה לא אמר וירדת אתה כמו שהיה הדבר בעת המעשה כדי לחלוק כבוד למלכות. ואמנם אמרו ויאמר ה' אל משה לא ישמע אליכם פרעה וגו' ומשה ואהרן עשו וגו' הוא להודיע שלא יחשוב אדם שכל הסרבנות שנמצא בפרעה עד כה היה דבר שנתחדש לידיעה האלהית שלא ידע מקודם או בסבת התרשלות משה ואהרן בענין המופתים כי הנה השם אמר למשה הכל והיה זה בתחלת שליחות שלא ישמע אליהם פרעה והכל היה גלוי לפניו כדי שירבו מופתיו בארץ מצרים ומפני זה היה שמשה ואהרן עשו את כל המופתים האלה לפני פרעה בהשתדלות ופרסום עצום ולא שמעו אליהם כי מאת השם היה הסבה לחזק את לבו בתתו לו בכלל חוזק ואבירות לב כגבורים לא שמנע ממנו דרכי התשובה אלא שנתן לו בעבעו מזג חזק ובריא אולם שמפני זה היה לבו אמיץ בגבורים והוא רוצה לומר פרעה ברשעתו לא רצה לשלח את ישראל מארצו בחמדת העבודה שהיו עובדים אותו וזאת היתה הסבה בכל מכות מצרים והותרה בזה השאלה הז':
- Exodus._.12.1.1
ויאמר ה' אל משה ואל אהרן בארץ מצרים לאמר החדש הזה לכם וגומר עד ויאמר ה' אל משה ואל אהרן זאת חקת הפסח ויש לשאול בפסוקים האלה שאלות:
- Exodus._.12.1.2
השאלה הא' מאחר שמצות החדש והפסח והמצה היו כוללים לישראל כלו למה זה ייחד מצות החדש למשה ולאהרן בלבד כמו שאמר ויאמר ה' אל משה ואל אהרן החדש הזה לכם ראש חדשים. ומצות הפסח והמצה ייחד לישראל כמו שאמר דברו אל כל עדת בני ישראל וגומר היה ראוי שיאמר הכתוב ויאמר ה' אל משה ואל אהרן לאמר דברו אל כל עדת בני ישראל החדש הזה לכם ראש חדשים וגו' ובעשור לחדש וגו' ויהיה המאמר בכלל לישראל נאמר. וכל המצות מיוחסות אליהם:
- Exodus._.12.1.3
השאלה הב' באמרו ראשון הוא לכם לחדשי השנה והיא שלא יתכן לתת התחלת וראשית בשנה כלל לפי שהזמן מתדמה מכל צד ואין הבדל בין חלקיו ואין השנה דבר אלא מדת זמן תנועת השמש בגלגלו המיוחד לא מחלק רשום פרטי לחלק אחד שייוחד בו אלא תנועתו מאיזו נקודה שתרשום או תדמה בגלגל עד חזרתו לאותה נקודה עצמה במהלכו המיוחד לזאת יקרא שנה מפני אותו ההשנות. והנה התחלת היום היא טבעית מוחשת מעת זריחת השמש יצא על הארץ והתחלת החדש היא טבעית בהתחדשות הלבנה ולזה יקרא חדש. אבל תחלת השנה וראשיתה אינה טבעית כי הנה הגלגל הוא בעגול כדורי מתנועע בסבות תנועת אחת סבובית מדובקת וחוזרת חלילה וכבר התבאר בחכמה שאין בגשם הכדורי ולא בתנועה הסבובית לא ראשית ולא תכלה אחר שאין בגלגל חלקי מיוחד וידוע שממנו התחיל השמש להתנועע וחלק מוגבל שבו יסיים תנועתו וינוח כי תנועת הגלגל מתדמה בסבובה וכל חלקים המתדמים ואין אחד מהם ראוי להיות התחלה או סוף מן האחר ואיך אמר אם כן ראשון הוא לכם לחדשי השנה:
- Exodus._.12.1.4
השאלה הג' אם היה דבר המלך וגזרתו שניסן יהיה ראש לחדשים והתחלת השנה איך הסכימו חכמי ישראל למנות השנה מחדש תשרי ועשו אותו ראשית השנה ועברו בזה אם כן על מצות החדש הזה לכם ראש חדשים ראשון הוא לכם לחדשי השנה כי הנה אמרו שניסן הוא ראשון לחדשי השנה ושתשרי הוא ראשית השנה והתחלתה הם בלי ספק מאמרים סותרים זה לזה. והנה בפ"ק דמסכת ר"ה (ד' יא) חלקו והיה דעת רבי אליעזר שבתשרי נברא העולם ורבי יהושע סבר שבניסן נברא העולם והסכימו חכמים כרבי יהושע שבניסן נברא העולם ובהיות הדבר כן איך הסכימו כלם וגם רבי יהושע למנות השנה מתשרי והיה להם למנותה מניסן כיון שבו נברא העולם כל שכן שצוה הקב"ה בביאור החודש הזה לכם ראש חדשים ויש אם כן סתירה ממצות החודש למצות יום תרועה ומדבריהם לדבריהם ז"ל וכבר השתדל הר"ן להתיר הספק הזה בדרשותיו ולא עלה בידו:
- Exodus._.12.1.5
השאלה הד' מה טעם במצות הפסח כי הנה המצוה ביארה התורה טעמה שהיתה לזכרון שלא הספיק בצקם להחמיץ עד שנגאלו כמו שנזכר בהגדה אבל הפסח ראוי לדעת טעמו וחלקיו. ראשון למה היה שה כבשים ושה עזים ולא שור ובקר ושאר המינים הטהורים. ושני למה צוה שיקחוהו בעשור לחודש וישחטו אותו ביום י"ד בין הערבים ולמה הגביל זמנו כן. והג' למה צוה שיאכל הפסח למנוייו ר"ל שה לבית או הוא ושכנו במכסת נפשות וד' למה צוה שיקחו מן הדם ויתנו על שתי המזוזות ועל המשקוף על הבתים אשר יאכלו את הבשר בהם וביאר אחר זה שיעשה זה באגודת אזוב. והה' למה צוה שלא יאכלו את הפסח נא ולא מבושל במים אלא צלי אש. והו' למה צוה שיצלו אותו ראשו על כרעיו ועל קרבו ולא שיחלקוהו לחלקים ויצלו כל חלק בפני עצמו. והז' למה צוה שיאכלו אותו על מצות ומרורים גם כי אם הם נשאו את בצקם טרם יחמץ יורה שלא אכלו המצה במצרים והפסח כבר נאכל שמה קודם שיצאו לא היה אם כן אפשר שעל מצות יאכלוהו. והח' למה צוה שלא יותירו ממנו עד בקר והנותר ממנו עד בקר באש תשרופו. והט' למה צוה שיאכלו אותו מתניהם חגורים ומנעליהם ברגליהם ומקליהם בידם ומה זה לענין הפסח. הי' למה צוה שיאכלו אותו בחפזון וטוב היה לאכלו מבעוד יום במתינות וטוב לב:
- Exodus._.12.1.6
השאלה הה' באמרו ועברתי בארץ מצרים וגו' והיה הדם לכם לאות וגו' וראיתי את הדם ופסחתי וגו' כי אם היה במכת בכורות הפועל השם בעצמו לא על ידי מלאך ולא על ידי שליח איך היה צריך יתברך לאות כדי שיזכור להצילם ואין שכחה לפני כסא כבודו. ומאמר וראיתי את הדם ופסחתי מורה שאם לא יראהו יהיה בהם נגף ואיך יתכן זה כי הנה המצריים היו ראוים לנגף ההוא מפני מה שהרעו לישראל אבל ישראל למה יומת מה עשה ועם היתה המכה ההיא בהשגחה איך יוכללו בה כצדיק כרשע והלא בשאר המכות שהיו על ידי אמצעיים הפלה השם בין ישראל בין מצרים ולא נענשו עמהם ולא שמו אות בבתיהם ולמה אם כן במכה הזאת היתה ההפלאה בתנאי אות הדם על הבתים בהיות הפועל בה הוא היודע ועד ית':
- Exodus._.12.1.7
השאלה הו' באמרו ושמרתם את המצות כי הנה צוה על אכילת המצה באיסור החמץ ומה צורך שחזר להזהיר עליו ולומר ושמרתם את המצות וגם אחר זה נאמר ושמרתם את היום הזה וכן חזר להזהיר על איסור החמץ באמרו שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם וחזר ואמר כל מחמצת לא תאכלו וגם בעונש נכפלו המאמרים שנא' כי כל אוכל חמץ ונכרתה הנפש ההיא מיש' ובסוף הפרשה אמר שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם כי כל אוכל מחמצת ונכרתה וגו' סוף דבר שיש כפל הרבה באלו הפסוקים:
- Exodus._.12.1.8
השאלה הז' בפרשת ויקרא משה לכל זקני ישראל והיא למה משה לא אמר המצוה הזאת לישראל כמו שצוהו הקב"ה. כי הנה תראה שהחליף ושנה בה כמה מהחלופים. הא' שהשם צוה למשה ולאהרן לשניהם יחד שידברו המצוה הזאת ולא עשו כן כי משה לבדו אמרה לזקנים. הב' שהשם צוה דברו אל כל עדת בני ישראל ומשה לא הגיד המצוה אלא לזקנים בלבד. הג' שהשם צוה בפסח באיזה זמן יקחוהו ומתי ישחטוהו בימים ובשעו' ומשה לא דבר לזקנים דבר מזה. הד' שהשם צוה שיהיה הפסח למנוייו במכסת נפשות ומשה לא אמר דבר מזה לזקנים. הה' שהש"י אמר לו על מצות ומרורים יאכלוהו ומשה לא אמר דבר מזה לזקנים. הו' שהש"י אמר שלא יאכלו ממנו נא ובשל מבושל במים כי אם צלי אש ומשה לא אמר דבר מזה לזקנים. הז' שהש"י אמר שלא יותירו ממנו עד בקר ומשה לא אמר דבר מזה לזקנים. הח' צוה יתב' וככה תאכלו אותו מתניכם חגורים וגו' ומשה לא אמר דבר מזה לזקנים. הט' שהשם צוה בחג ובאכילת המצה ובאיסור החמץ ואיסור מלאכה ומשה לא אמר דבר מזה לזקנים. הי' שמשה הוסיף ולקחתם אגודת אזוב וזה לא אמר השם למשה. סוף דבר שלא הגיד משה מצות הפסח והמצות כמו שקבלם מהשם יתברך בכל החלקים האלה:
- Exodus._.12.1.9
השאלה הח' באמרו ולא יתן המשחית לבוא אל בתיכם לנגוף והוא שהנה יראה מזה שהיתה מכת בכורות על ידי מלאך המשחית והוא בהפך שבא בקבלה ועברתי בארץ מצרים אני ולא מלאך והכיתי כל בכור אני ולא שרף ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים אני ולא שליח וגו':
- Exodus._.12.1.10
השאלה הט' באמרו בסוף הפרשה וילכו ויעשו בני ישראל כאשר צוה ה' את משה ואת אהרן כן עשו והיא כי אם היה שמשה לא אמר המצוה אלא לזקנים איך יאמר הכתוב שקיימו וקבלו אותה בני ישראל היה ראוי ליחד זה לזקנים ששמעוה מפיו לא לישראל כלו:
- Exodus._.12.1.11
השאלה הי' באמרו ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים שלשים שנה וארבע מאות שנה כי הנה גזרת בין הבתרים היתה ת' שנה ולמה זה ניתוספו עליה שלשים שנה בהיות ממדותיו של הקדוש ברוך הוא שירבה להשיב אפו לא שיוסיף. ועוד כי הם לא ישבו במצרים כי אם ר"י שנים כמנין רדו שמה כמו שהוכיחו חכמינו זכרונם לברכה משנות קהת ועמרם ומשה ואיך אמר אם כן שישבו במצרים ת"ל שנה:
- Exodus._.12.1.12
והנני מפרש הפסוקים ומתיר השאלות האלה כלם:
- Exodus._.12.1.13
ויאמר ה' אל משה ואל אהרן בארץ מצרים לאמר החדש הזה לכם ראש חדשים וגו' כשנתבונן בפסוק הזה עם כל קצורו נלמוד ממנו שלשה למודים:
- Exodus._.12.1.14
הלמוד הראשון הוא שעם היות שמפאת כדוריות הגלגל וסבוב תנועת השמש שתפעל השנה לא ישוער בה התחלה וסוף הנה מצדדים אחרים כבר ישוער בשנה התחלה ותכלית וזה אם בסידור טבעי ואם בהנחה הסכמיות וביאור זה שהנה בטבע ראוי להיות השנה תנועה מוגבלת ומסודרת שנשער בה התחלה וסוף ואמצע ולפי שהיו מצעדי השמש על אזור המזלות והיה האזור הזה נחלק אל י"ב חלקים שוים שהם י"ב המזלות שבגלגל השמיני לכן היה יותר ראוי שהשנה תתחיל בהכנס השמש בתחלת אחד מאלה הי"ב מזלות משתתחיל בהיותו באמצע או בסוף אחד מהם הרי לך בזה אם כן ראשית והתחלה מה לתנועת השמש בהכנסו בתחלת אחד מי"ב המזלות האלה. אחר זה נחקור אם יש לקצת התחלת המזלות יתרון ראשיות על זולתם ונמצא שגם בהתחלות אלה המזלות יש בקצתם יתרון ראשיות והתחלה על השאר והוא כפי ערך חלקי העגולה של אזור המזלות לעגולת משוה היום כי להיות אלה השתי עגולות גדולות מקיפות את הגלגל ומרכז שתיהן אחד שהוא מרכז הארץ וקוטבו כל אחד מהם מתחלפים כי קוטבי עגולת משוה היום הם קוטבי התנועה היומית ממזרח למערב אמנם קוטבי אזור המזלות הם קוטבי תנועת הגלגל השמיני ממערב למזרח ואלו מתרחקות מאלו בכ"ג מעלות וחצי בקירוב לכן הוא מחוייב שתחתוך האחת את האחרת בשתי נקודות מתנגדות ושתתרחק ותטה האחת מהאחרת בתכלית רחוקם כפי רחוק קוטביהם בשתי נקודות אחרות מתנגדות ובהכנס השמש באלו הארבע נקודות תתחדשנה ד' תקופות השנה וזה שבהיותו בשתי הנקודות החותכות הנקראות חיתוכין שהם ראש טלה וראש מאזנים יהי' שתי תקופות השוות הנקראים שני השוויים האביביי והחרפיי כי בהיות השמש בכל אחד מהם תהיה תנועתו היומית באותו יום על אותה עגולה בעלת קוטבי התנועה היומית שהיא במשוה היום וישתוו אז היום והלילה ואלו הן תקופת ניסן ותקופת תשרי ובהיות השמש בשתי הנקודות היותר מתרחקות שהם סרטן וראש גדי יהיו שני ההפוכים מפני שבהיות השמש בראש סרטן הוא צפוני בתכלית והוא אז היותר קרוב אלינו ממה שאיפשר ויתארך היום בתכלית האורך ויתחמם בתכלית החום להיות השמש קרוב לנוכח ראשנו וזה נקרא הפוך קיציי והוא תקופת תמוז אמנם בהיות השמש בראש גדי יהיה הענין בהפך כי הוא דרומי בתכלית ואז תרחק השמש ממנו כל מה שאיפשר ויקצר היום ויגבר הקור בתכלית לפי שאז השמש נוטה מאד מנוכח ראשנו ויקרא זה הפוך סתויי והוא תקופת טבת. הנה התבאר מכל זה היות בין י"ב התחלות המזלות אשר באזור ארבעה מהם שלהם משפט הראשיות וההתחלות מבין השאר ויתחייב מזה שהשנה תתחיל באחת מאלה הארבע תקופות רוצה לומר בהיות השמש בהתחלת המזלות האלה או טלה או מאזנים או סרטן או גדי לא בשאר המזלות. וכבר שערו חכמי המחקר ביום ארבעה רביעים מסכימים לארבע תקופות האלה מהשנה לפי שהיום כלו שהוא כ"ד שעות מתחלק לשני חצאין חציו מאיר והוא היום וחציו מחשיך והוא הלילה כמו שהשנה חציה במדרגת היום המאיר בהכנס השמש בראש טלה עד הכנסו בראש מאזנים והוא גבול הגדלת הימים וקוטן הלילות ותגבורת החום וקרבת השמש לנוכח ראשנו והתמדת עמידתו ממעל לארץ וחציה במדרגת הלילה החשוכה בהכנס השמש בראש מאזנים עד שובו לראש טלה שהוא גבול גודל הלילות וקוטן הימים ותגבורת הקור ונטיית השמש מנוכח ראשנו והתמדתו למטה מארץ. ושערו עם זה שכל אחד מחצאי היום האלה יתחלק לשני חלקים אם היום המאיר מעת זריחת השמש עד חצי היום ומחצי היום עד הערב ואם הלילה מעת שבא השמש עד חצי הלילה ומחצות הלילה עד זריחת השמש וכנגדם יתחלקו שני חצאי השנה אם החצי המאיר מהכנס השמש בראש טלה עד הכנסו בראש סרטן שהוא תקופת האביב ומהכנסו בראש סרטן עד בואו לראש מאזנים שהוא תקופות הקיץ ואם חצי השנה החשוך הקר מהכנס השמש בראש מאזנים עד הכנסו בראש גדי שהוא תקופת החורף. ומהכנסו בראש גדי עד הכנסו בראש טלה שהוא תקופת הסתיו הרי לך מבואר גם מטבע היום וערכו אל השנה ענין הארבעה רביעיו' ותקופות שיתחייב היות התחלת השנה באחת מהן. אחר זה נחקור עוד בין אלה ארבעת תקופות השנה מה היא היותר ראויה מהן להיות התחלת השנה יותר מהשאר. ונמצא שיש לשתים מהן רוצה לומר תקופת ניסן מהאביב ותקופת תשרי מהחורף משפט הראשיות באמת על השתים האחרות לפי שאלה הן תקופות שני השוויים אבל שתי התקופות האחרות הם לשני ההפוכים ולפי שהיו השויים במדרגת הקנין והשלמות היה ראוי שהשוויים יקדמו אל ההפוכים שהן במדרגת ההעדר והחסרון כי ההפוך אינו כי אם העדר השווי בתכלית הנטייה לאחד מהקצוות והשויי הוא המצוע אשר בין שני ההפכים והנטיות המופלגות וידוע שהשלמות נמצא תמיד באמצעי אשר בין שתי הקצוות ויתבאר זה גם כן מפאת ערכם אלינו כי בהפוכים יתחדשו האיכיות העצומות היוצאות מן השורה הטבעית קור וחום לחות ויובש מופלגים מזיקים אלינו ובשוויים יתחדשו איכות ממזגות בין ההפלגות והקצוות האלה ומפני זה כלו ראוי שתהיה התחלת השנה אם בתקופת תשרי ואם בתקופת ניסן שהן בהיות השמש באחד משני השיוויים האביביי או החרפיי בראש טלה או בראש מאזנים לא בשתי תקופות ההפוכים המופלגים כי כמו שאין ראוי שיהיה התחלת היום לא בעת חצי היום ולא בחצות הלילה שהם שני חלקי היום המסכימים לשתי תקופות ההפוכים אשר בשנה כי אם לזריחת השמש או לעת בואו כך אין ראוי שתהיה התחלת השנה כי אם מתקופת האביב בהכנס השמש במזל טלה או בתקופת החורף בהכנסו במזל מאזנים לא בשתי שאר התקופות. אחר זה נחקור מאלה שתי תקופות ניסן ותשרי איזו מהן יותר ראויה להיות התחלת וראשית השנה. והנה חכמי התכונה אשר לא מבני ישראל המה עשו התחלת השנה בהכנס השמש בראש טלה בתקופת ניסן וכן עשו תחלת היום בזריחת השמש בבקר להיות שניהם זמני האור והחום אשר הוא במדרגת הקנין שראוי שיקדם לקור ולחשך שהם במדרגת ההעדר אבל חכמי ישראל עשו התחלת השנה בהכנס השמש בראש מאזנים בתקופת תשרי ותחלת היום מן הערב הקודם אליו שהוא מתחלת הלילה כחשכה כאורה והם ישיבו לטעות חכמי האומות שהנה הקדימה אשר לקנין על ההעדר ולפעל על הכח היא קדימה בעצם ומעלה אך איננה קדימה זמנית רוצה לומר קדימת מציאות והויה כי מבואר הוא שהכח יקדים בזמן לפעל וההעדר לקנין ולהויה ואז הוא הקדימה הראויה להתחלת היום וראשית השנה רוצה לומר הזמנית לא קדימת המעלה כי היום והשנה הם מדות זמניות והזמנים קצובים ולכן יתחייב שיתחיל היום מן הערב שלפניו כבוא השמש והשנה תתחיל מן החורף בהכנס השמש במזל מאזנים כי בזה יתדמו הזמנים האלה לזמן הויות האדם והב"ח והצומחים לפי שיש שם זמן עיבור. ואחר כך זמן הלידה ויציאה לאויר העולם וזמן העיבור ביום ההוא הוא הלילה שלפניו כי אז השמש בבטן הארץ ובתוכה וכן בענין השנה היה העיבור הזמן החשוך שהוא מתקופת תשרי עד ניסן כי אז הוא זמן הזריעה והעולם כלו מעובר בהויותיו וכח הצמחי' נכנס בבטן הארץ בתוך השרשים כל אותה הששה חדשים מהחורף עד האביב כעצמים בבטן המלאה כל ימי ההריון אמנם זמן הלידה ביום הוא בזריחת השמש על הארץ כאלו יוצא מבטן האדמה כמו שיוצא העובר מבטן אמו בלידה וכן בשנה הלידה היא מתקופת ניסן שיוצאים הצמחים עד תקופת תשרי ולהיות זמן ההריון קודם בטבע לזמן הלידה ראוי שתהיה התחלת ההריון הוא באמת התחלת ההויה לגמרי ומפני זה עשתה התורה האלהית התחלת היום מן הערב כמו שאמר במעשה בראשית ויהי ערב ויהי בקר יום אחד וכתיב (ויקרא כ״ג:ל״ב-ל״ג) מערב עד ערב תשבתו שבתכם ודברי רבי יוחנן וריש לקיש בפ"ק דר"ה ועשתה התחלת השנה בתקופת תשרי להיות הזמן ההוא התחלת הריון העולם וזריעת ההויות ולכן נאמר וחג האסיף בצאת השנה לפי שאז תצא שנה אחת ותכנס שנה אחרת. ולזה תקנו לומר אז היום הרת עולם. הנה התבאר מכל זה שכפי הסידור הטבעי התחלת השנה וראשיתה בערך העולם והויותיו ועניניו בכלל הוא בחדש תשרי בהכנס השמש בראש מאזנים וכבר הסכימו בזה חכמי ההודיים והכשדים עד שמפני זה קרא לחדש ההוא תשרי בלשונם שרוצה לומר התחלת וראשית וכן קוראים אותו היונים גם היום בלשונם תשרי וכבר ביארתי הדרוש הנכבד הזה בשלימות גדול בספר צדק עולמים אשר חברתי ח"א שער שלישי וזה הוא הלימוד הראשון שלמדנו הפסוק באמרו ראש חדשים וגו' כי יש ראש והתחלה בשנה והותרה השאלה האחת:
- Exodus._.12.1.15
והלימוד הב' הוא שמלבד הראשיות אשר יש לשנה בערך העולם והויותיו שהוא בתקופת תשרי כמו שבארתי כבר הסכימו בני אדם בארצותם לגוייהם לעשות בשנה התחלה על דרך ההנחה וההסכמה וזה לסבה מן הסבות ומקרה מן המקרי' שקרה ביניה' ביום מיוחד ישימוהו ראשי' והתחלה פרטית לשנה ביניהם כאלו תאמר ללידת שריהם ומלכיהם או ליום המלכתם כמו שהיו מונים הכשדיים למלכות נבוכדנצר והיוני' מנו זמן רב למלכות אלכסנדרוס מוקדון והרומיים מנו למלכות הקיסר אוגוסטוס וזולתם וכן היו מאומות שמנו ללידת נביא שאמרו שניבא ביניהם כמו הישמעלים ללידת מחמד נביאם ומהאומות יש גם כן שמנו השנים לפעל עצום נעשה ביניהם כמו שהיו בני אדם מקדם מונים למבול והיונים מונים זמן רב לחרבן טרוייה אשר החריבו הם בגבורתם והרומיים היו מונים לבנין רומי והמניינים האלה הם כלם ע"צ ההנחה וההסכמה מבלי שיכחישו ההתחלה הטבעית המשוערת בשנה כפי תנועת השמש באזור המזלות. ובפ"ק (ד' יא) דר"ה חלקו כמו שזכרתי רבי אליעזר ורבי יהושע שרבי אליעזר אומר בתשרי נברא העולם ורבי יהושע סבר בניסן נברא העולם ויראה בתחלת הדעת ששניהם היו רוצים לעשות בהנחה ובהסכמה ראשית והתחלה לשנה ושתהיה נסמכת לבריאת העולם שבאותו חדש שנברא העולם והזמן שהוא מכלל הנבראים ילכו החדשים והשנים אחריו והוא יהיה ראשית השנה ויקשה א"כ איך חכמי הגמרא בהיות דעתם שהלכה כרבי יהושע שנברא העולם בניסן לא עשו משם התחלת השנה וראשיתה ועשו אותה וגם רבי יהושע עצמו בתשרי אבל אמיתת הענין כן הוא כי עם היות שיסבור רבי יהושע שבניסן נברא העולם הנה הוא יודה שתחלת השנה אצל כל בני אדם הוא בתשרי לפי שאין אצלו ראשיות השנה מפני שבו נברא העולם אלא מפני טבע ההויות שבעולם שראוי שיתחיל מהריונם שהוא מתקופת תשרי כמו שבארתי ויסבור רבי יהושע והמסכימי' עמו שלא היתה בריאת העולם בזמן הריון ההויות אלא בזמן לידתם לפי שכל הדברים בצביונם נבראו בקומתן נבראו ולא קדמה בבריאה הכח על הפעל והיתה אם כן הבריאה בניסן והיתה אחר כך ששה חדשים התחלת השנה הראשונה בעולם מתשרי הוא תשרי הראשון וכן כל שאר השנים שנמשכו כפי המנהג הטבעי התחילו מתשרי ואין אם כן התחלת השנה וראשיתה בתשרי סותר לדעתו בבריאה הראשונה כי היא היתה על דרך הפליאה העצומה והתחלת השנה וראשיתה היא כפי המנהג הטבעי ותנועת השמים וכבר נרמזו כל הדברים והאמת האלה בפסוק הזה החדש הזה לכם ראש חדשים ראשון הוא לכם וגו' כי הנה אמר החדש הזה לכם ראשון הוא לכם להודיעם שהחדש הראשון בטבע כפי תנועת השמש באזור המזלות אינו החדש הזה כי הוא חדש תשרי אבל שבדרך הנחה והסכמה יהיה להם ובערכם החדש הזה ראשי חדשים וראשית השנה ויהיו אצלם אם כן בשנה שתי התחלות אחת טבעית מתשרי ואחת הנחיית מוסכמת מניסן וענין זה שכדי שיזכרו תמיד חסדי ה' אשר עשה עמהם להפליא ביציאת מצרים יהיה אצלם החדש הזה אשר יצאו בו ראשון לחדשי השנה כי בו יתחילו למנותם ראשון ושני ושלישי כמו שנאמ' בחדש השני בחדש הג' גם שממנו ימנו התאריכים והשנים כאמרו בשנה השנית לצאת בני ישראל מארץ מצרים וכתב הרמב"ן שכמו שתהיה הזכירה ביום השבת במנותינו ימי השבוע מיוחסים אליו בא' בשבת בב' בשבת וכן השאר ככה יזכרו יציאת מצרים במנותם החדשים ראשון ושני ושלישי לזמן גאולתינו ובערכו היה ניסן חדש ראשון ותשרי יהיה החודש השביעי. ואמנם שמות החדשים אשר אתנו העולים מבבל העלום משם כי שמות פרסיים הם וקראום כן לזכרון גאולתם מבבל להודיע כי שם עמדו ומשם העלם השם יתברך ונראה לי שלא עברו בזה על מצות החדש לפי שגם הם לא נמנעו מלקרוא את החדשים ראשון ושני במספרם כמו שצותה תורה אבל מלבד זה כנו את כחדש באותו כנוי שהיו מכניס אותו בבבל וכן נאמר במגלת אסתר בחדש הראשון הוא חדש ניסן שהוא ביאור החדש על דרך הפיל פור הוא הגורל הנה התבאר שענין מצות החדש היא התחלת הנחיית ושאינה סותרו' להתחלה הטבעיית והותרה בזה השאלה הב':
- Exodus._.12.1.16
והלימוד הג' הוא שקביעות החדשים ועיבור השנים היה מסור לבית דין הגדול שבירושלים לפי שהמלאכה הקדושה ההיא יש בה חכמות רמות כי השנה הישראלית היא שנת הירח אשר תעשה החדשים שלמים כמו שאמר (שמות י״ב:ב׳) ראשון הוא לכם לחדשי השנה ואחז"ל מכאן אתה למד ששנה אתה מונה מחדשים ואין אתה מונה שנה מחדשים וימים ולפי שהקפידה התורה שיהיה זה החדש ראשון בהיות השמש בראש מזל טלה כמו שאמרה (דברים ט"ז א') שמור את חדש האביב והאביב תלוי בשמש הוא מבואר שחדשי השנ' פעם יהיו י"ב ופעם יהיו י"ג חדשי' לפי שהשנה השמשית היא יותר מי"ב חדשי הלבנה קרוב לאחד עשר יום ולכן הוצרכו להוסיף על השנה חדש אחד כדי שיהיה תמיד ניסן בחדש האביב שהוא ארץ ישראל אצל העת שיכנס השמש במזל טלה וזאת השנה תקרא מעוברת ויצטרכו מפני זה לעבר מהשנים שבעה לכל י"ט שנה והם הג' והו' והח' והי"א והי"ד והי"ז והי"ט כי הנה י"ט שנה יקיפו בחדשים בשנים שלימים בקירוב נפלא ומספרם ר"ל חדשים שלמים כי זה הוא הנקרא חדש רוצה לומר השלם בימיו וכן אמר עד חדש ימים ואחז"ל מכאן אתה למד שימים אתה מונה לחדש ולא שעות ולכך היה החדש מלא בן שלשים יום וחדש החסר מכ"ט יום. הנה א"כ נמסר קביעות החדשי' ועיבור השני' לסנהדרי גדולה מפני שהם היו חכמי' מופלאי' בחכמת התכונה ויחשבו המהלך האמצעי והאמיתי לגלגלי הירח ולשני גלגלי השמש ומהלכם האמצעי ואופני נטייתם מן המרכז ולפי מרחק הארץ מאמצע הקו השוה וכפי האורך למזרח ולמערב וצריכין לתיקונים רבים שלשה תקוני' לרוחב על התלי וארבעה תקונים לאורך שביניהם גם התלי בעצמו וכפי שנוי המקומות השתנה הנטיה מג' צדדים ולזה היו החכמים בזמן הראיה עושים שבע חקירות לעדים אם ראו הירח לצפון או לדרום ואנה פני הירח בגובה או שפלה למזרח או למערב עד שמפני עוצם החכמה שהיתה בחכמי ישראל בדבר הזה הפליג בטלמיוס היוני לשבח ולפאר מי שהמציא זה המחזור של י"ט שנה במלאכ' העיבור אשר לבני ישראל וכתב שזה יוכיח שהיתה ביניהם נבואה וחז"ל אמרו שנתקשה משה בקדוש החדש עד שהראהו הקדוש ברוך הוא הלבנה בחדושה בראש חדש ניסן שרצו בזה שהחכמה הנפלאה ההיא לא השיגוה משה ואהרן מדעתם וחקירתם אלא שהיה סוד העיבור ושרשי חכמתו הלכה מסיני ודבר נבואיי:
- Exodus._.12.1.17
וחכמי הקראים הרחיבו פה האריכו לשון כנגד חכמי ישראל בהיותם מקדשים את החדשים על פי החשבון וסוד העיבור באמר' שהתורה צותה שיקדשו את החדש על פי הראיה ושעל זה אמרה החדש הזה לכם ראש חדשים כי חדש לא נקרא אלא מפני התחדשות הלבנה ובראייתה בחדושה כמו שאמר (תהלים פ"א ד') תקעו בחדש שופר (עמוס ה) מתי יעבור החדש וצוה השם שבראיית הלבנה בחדושה יקדשו את החדש וכן נאמר על זה שמור את חדש האביב שישמרו בראייתם התחדשות אור הלבנה לקבוע חדש ניסן. ואם צוה השם שיקדשו את החדש על פי ראיית הלבנה וזאת לפנים בישראל בהיותם על אדמתם איך עלה על רוח חכמיהם להמיר את המצוה לבטל מה שצותה תורה ממצות הראייה ולקבוע החדשים על פי החשבון כחפצם עד שיאמרו שבהעדר ב"ד הגדול תתבטל הראייה והמה בקשו חשבונות רבים כרצונם כי לא אלמן ישראל ויהודה מאלהיו דור דור ופרנסיו והלא כל ישראל עד רבן גמליאל היו קובעין בראיית הלבנה ואין לחשוב שהראייה לא תעשה אלא בארץ ישראל בלבד כי הנה ר' עקיבא עבר שנים וקבע חדשים חוצה לארץ לא בחשבונם ולא כמו שקבעו הם וכלם דרשו (ר"ה כ"ה) אשר תקראו אתם במועדם אפילו שוגגין אפילו מוטעין אין לי מועדות אלא אלו שיקדשו ואם היה חשבונם מפי הגבורה כמו שקבלו איך יהיו שוגגין ומוטעין והנה הוקשה לראשונים ממקרא מגלה ממה שכתוב אלה המצות אשר צוה ה' ביד משה ואין נביא אחר רשאי לחדש דבר עוד ואיך מרדכי ואסתר הוסיפו מקרא מגלה ולא הוקשה להם דבר מחשבונות העיבור ובטול קדוש החדש על פי ראיית הירח וכמו שהטענות האלה וזולתם בדברי מפרשיהם על ספריהם כלם יכתבו ועל כן ראוי להשיב עליהם דברי שלום ואמת משום ענה כסיל כאולתו:
- Exodus._.12.1.18
ואומר שעצם המצוה הזאת החדש הזה לכם ראש חדשים אינו לבאר אליהם איך יקדשו את החדש ובאי זה שיעור תראה הלבנה ולא נקרא במקום הזה חדש על ראיית הלבנה וחדושה אבל צוה יתברך שלזכרון גאולתם יעשו מדי שנה בשנה החדש ההוא אשר יצאו בו ראש לכל חדשי השנה וימנו החדשים ממנו ראשון וב' וגו' וכן כולם כדי שיהיה תמיד נזכר בפיהם החדש ההוא ויזכרו בזה גאולתם ממצרים ועל זה נאמר החדש הזה לכם ראש חדשים רוצה לומר שהחדש ההוא כלו בתוך חדשי השנה יהיה לראש וכבר ביארתי ששם חדש פעם יאמר על התחלת החדש כמו (שמואל כ) מחר חדש. הנה אם כן עקר המצוה הזאת הוא שיהיה חדש ניסן ראש לכל חדשי השנה. האמנם איך יתקדש החדש ההוא אם על פי הראייה או על פי החשבון לא ביארו הכתוב כאן כי אם בא הכתוב לחייב שיהיו מקדשים ע"פ הראיה היה לו לפרש על אי זה מקום מהארץ היא הראיה כי תשתנה קשת המראה בכל מקום כפי רוחב הארץ וכמו שכתב הראב"ע ואם ע"פ החשבון יקדשו היה לו לפרש עניינו ומי האיש החכם שלא יבין ולא ידע שקודם לזה היו המצריים מונים חדשים ושנים וכל בני אדם בארצותם לגוייהם ימנו ימות עולם שנות דור ודור וידוע שלא היה זה להם בקביעות החדשי' על פי ראיית הלבנה אלא על פי חשבוניהם כל עם על פי דרכו לכך לא הוצרך הכתוב לבאר איך יקבעו ויעשו התחלת החדש או השנה אבל אין ספק שנאמר למשה באותה שעה דרך קידוש החדש על פי הראייה ודרך קידושו על פי החשבון ושרשים להוציאו מהם כי תורתינו קשורה בהלכה למשה מסיני וכמו שהשיב החבר למלך כוזר כשנאמר החדש הזה לכם ראש חדשים האם לא נסתפק אם רצה לומר חדשי המצריים שהיו ביניהם או חדשי הכשדיים שהיו עם אברהם באור כשדים או אם רצה בחדשי השמש או בחדשי הירח או שנות הירח והתחבולות להסכימם עם שני השמש כאשר בחכמת העיבור ואם יהיה קידוש החדש על פי ראייה מה יעשו אם ימלאו העבים גשם ולא תראה הלבנה בהכרח יודו הקראים שמלבד המאמר הזה שאמר יתברך החדש הזה לכם ראש חדשים קבל משה פרושו ועניניו על פה ומשם היו באומתינו שרשי סוד העיבור וחכמתו ואיך יעלה על רוחם שבשבת ישראל על אדמתם לא היה ביניהם בזה כי אם עדות העדים מראיית הלבנה והיו חסרים מחשבון המולד ומהלכי השמש והירח הידוע לכל אומה ולשון וכבר כתב רבי' חננאל ז"ל שקביעות החדשים בקרב ישראל לא היה בלבד על פי הראייה כי אם על פי החשבון גם כן והראייה על זה שכל הארבעים שנה שהלכו במדבר היה הענן מכסה אותם ביום ועמוד האש בלילה ולא ראו א"כ בכלם שמש ביום ולא ירח בליל' וכמו שאמר (נחמי' ט') ואתה ברחמיך לא עזבתם במדבר עמוד הענן לא סר מעליהם יומם לנחותם בדרך ואת עמוד האש בלילה להאיר להם ומהיכן אם כן יהיו קובעי' החדשי' על פי ראיית הלבנה אלא בודאי עקר המצוה היה על פי החשבון והנה מסורת בידינו לעולם כי י"ב חדשי השנה חמשה מהם שלמים בכל אחד שלשים יום וחמשה מהם חסרים בכל אחד כ"ט יום ושנים מהם פעמים שהם שלמים בני שלשים יום ופעמי' שניהם חסרי' בני כ"ט יום ופעמים שאחד מהם שלשים יום והשני כ"ט יום ושני חדשים הללו מרחשון וכסלו ומסור בידינו שראש חדש תשרי התחלה וראש השנה וכי לכל חדש וחדש הלכה למשה מסיני כ"ט יום ומחצה ותשצ"ג חלקים. הנה אם כן עצמות המצוה הזאת אינו שיקדשו את החדש על פי הראייה כדברי האנשים האלה אלא שיהיה חדש ניסן ראש לחדשי השנה ומה לו להקב"ה שיקדשוהו על פי שנים עדים שפעמים רבות שוא ידברו לסבה מן הסבות ולא יקדשו על פי החשבון בהיות המופת המספרי ממה שאין ספק בו וטעות הוא ביד האנשים האלה בכל חכמתם שאמרו שבארץ ישראל לא היו מקדשים אלא על פי הראייה כי הנה תמצא שאמר דוד ליהונתן (שמואל כ) הנה מחר חדש ואנכי אשב עם המלך ומהיכן היה יודע דוד שמחר חדש לולי שעל פי החשבון היו קובעים ואולי לא תראה הלבנה ולא יקבעו מחר חדש ולא עוד אלא שהדבר מוכיח שהיו קובעים שני ימים ראש חדש שנאמר (שם) ויסתר דוד בשדה ויהי החדש וישב המלך על הלחם וגומר וכתיב ויהי ממחרת החדש השני ויפקד מקום דוד ולא יתכן לומר שהוא ראש חדש אחר כי הכתוב קראו החדש השני ושאול אמר מדוע לא בא בן ישי גם תמול גם היום אל הלחם ונאמר ויקם יהונתן מעל השולחן בחרי אף ולא אכל ביום החדש השני לחם. הלא הדבר מוכיח שהיותו חדש שני ימים של ראש חדש כמנהגנו וכך היו נוהגים כל ישראל לקבוע החדשים על פי החשבון ולהסכימו עם הראייה אבל החשבון היה העיקר ולזה תמצא מפורש בכתוב שאמר (ד"ה א' י"ב ל"ב) ומבני יששכר יודעי בינה לעתים לדעת מה יעשה ישראל ראשיהם מאתים וכל אחיהם על פיהם וגו' ואין לך דבר שצריך חכמה ובינה לקבוע עתי' או מועדי' כי אם החשבון שהוא סוד העיבור אבל ראיית הלבנה הוא דבר ידוע ומושג בחוש כי כאשר הלבנה נראית הכל יודעים שהוא ראש חדש וחג המצות בט"ו בו וראש השנה בא' בתשרי ויום הכפורים בעשרה בו וסוכות בט"ו בו. אמנם החשבון אינו אלא לחכמים שמחשבין ומודיעין לישראל קביעות החדשים ומועדי השם והם עושים על פיהם וזה הוא שכתוב (שם) לדעת מה יעשה ישראל ראשיהם מאתים על פיהם יצאו ועל פיהם יבואו וכן נהגו ישראל אלף ומאה שנים מימות משה רבי' ועד אנטיגנוס ראש גולה וראש סנהדרים שהיו בכלל תלמידיו שנים והם צדוק וביתוס וכשדרש להם אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס נכנס ספק בלבבם וחשבו שאין שכר ולא עונש ויצאו לתרבות רעה ולפי שהיו חכמי ישרא' שלמים בחכמת העיבור והיתה החכמה המפוארה ההיא מקובלת אצלם התחילו התלמידים החסרי' ההם לפרוק מעליהם חכמת הקבלה ופי' המצות וערערו בקביעות החדשים באמרו שלא היה עיקר המצוה לקבוע חדשים על פי החשבון לשיצטרכו אל חכמו' רמות כי אם בראיית הלבנה על פי שנים עדים כחכם כסכל והוצרכו חכמי הדור להכחיש דבריהם בראיות גמורות ואמר רבן גמליאל אל תחושו לראות הירח כי החשבון הוא העיקר כך מקובלני מבית אבי אבא שאין חדשה של לבנה פחותה מכ"ט יום ומחצה ותשצ"ג חלקים וזה מורה שלא היה רבן גמליאל סומך על ראיית הלבנה אלא על פי החשבון. ובמשנה (ר"ה ד' כ"ה) אמרו ראוהו ב"ד וכל ישראל נחקרו העדים ולא הספיקו לומר מקודש עד שחשכה הרי זה חדש מעובר וזו ראייה גמורה שלא היה בידם עיקר הדבר בראיית הלבנה שאלו היה בידם עיקר ובראייה היו מקדשים איך אחרי ראותה היו מעברין החדש. ועוד גדולה מזו (שם) באו שנים ואמרו ראינוהו בזמנו והוא אור שלשים ובליל עיבורו שהוא מוצאי יום שלשים לא נראה וקבלן רבן גמליאל ואלו היה הוא סומך על ראיית הלבנה ולא על החשבון בודאי כיון שלא נראה בליל עבורו שהם עדי שקר אלא בלי ספק שרבן גמליאל סמך על החשבון ולא על העדות העדים ומה שתמצא לחז"ל (שם כ"ד) שאמרו דמות צורות לבנות היו לו לרבן גמליאל בעליתו על הטבלא בכותל שבהן היה מראה את ההדיוטות הכונה בו כי ר"ג עשה הצורו' הללו לבאר לתלמידי צדוק וביתוס ידיעתו במהלך הלבנה בכל חדש וחדש וכי הוא יודע באי זו צורה תולד הלבנה באותו חדש אם ארוכה ואם קצרה וכמה תהיה גבוהה בגלגל ולאיזה צד תהיה נוטה והיה בכל חדש וחדש מבאר לתלמידים הלבנה בזה החדש צורתה תהיה כך וכך ונטייתה לצד כך וכך ובאותה צורה שהיה מראה לתלמידיו בה היו מעידים העדים בכל חדש וחדש ובזה נתבאר להם שאין העיקר בראייה אלא החשבון ובטלו דברי החולקים ואע"פ שהיו מקבלים העדים זכר לדבר לא היתה סמיכת ב"ד כי אם על החשבון ולכן אמרו שדת חק העיבור היה הלכה למשה מסיני שהרשות ביד ב"ד הגדול לקבוע השנים ולעבר כפי מה שיראה לו מחקי סוד העיבור וכבר יורה על היות המועדים תלוים בב"ד מה שכתוב (ד"ה ל"ב) ויועץ המלך חזקיהו לעשות פסח בחדש השני ולא עבר המלך הקדוש הזה על שמור את חדש האביב שהיה בחד' הראשון ולא גם כן מהקריב את הפסח במועדו ולא האכיל את ישראל חמץ בפסח בחדש הראשון ח"ו ולא בדה חג מלבו בעשותו הפסח בחדש השני כי לא הרשה הכתוב לעשות בחדש השני אלא מצות הפסח באכילתו לטמאים אבל המצות והחג גם הטמאים היו אוכלים ועושים אותם בחדש הראשון והאנשים הפושעים והחטאים האלה בנפשותם תלו בזה פשע רב לחזקיה ואמרו שעבר על המצות להיות מלומד בכך מאחז אביו והוא דבור סרה כי חזקיהו היה צדיק וישר ירא אלהים שנא' ולא סר מכל מצות ה' ימין ושמאל וגם הוא אמר בתפלתו (מלכים ב' כ"ג) זכור נא את אשר התהלכתי לפניך והטוב בעיניך עשיתי אבל האמת הוא כמו שפיר' הראב"ע שהפסח שעשה היה בחדש הראשון ובזמנו נעשה. אבל מה ששגג הוא שהיה לו לעבר השנה בסוף חדש אדר והוא עיבר ניסן בניסן מפני שישראל לא יכלו להתקבץ כלם והכהנים לא הטהרו ולא התקדשו למדי ועכ"פ יצא לנו מזה שהדברים אשר כאלה בעיבור השנים וקביעות החדשים היו תלוים בב"ד הגדול ומה שהם עושים על פי התורה ומה שאמרה התורה (דברי' י') לא תוסיף עליו ולא תגרע ממנו לא נאמר אלא כנגד ההמון שלא יחדשו משכל' ולא יתחכמו מדעתם במצות כמו שעושי' הקראי' אלא שנשמע לנביאים ולכהני' ולשופטי' לפי שהם נעזרים בשכינ' וכמו שכתב החבר למלך הכוזר ולא יעבר שיטעו כל הסנהדרין בדבר התורה ולכן תלה הכתוב אמתת הדין מן המקום אשר יבחר ה' ונתחייבנו במקרא מגלה ונר של חנוכה ונטילת ידים ועירוב ולברך עליה' אשר קדשנו במצותיו לפי שהקב"ה תלה כל זה במורי התורה וסנהדרי'. אמנ' הקראים כדי להתרחק מדרכי חכמי ישראל בזו חכמתם ובינתם בחכמת העבור ותכונת מהלכו' השמים שעליו נאמר כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים ובחרו להם דרך ראיית הלבנה להורות שהם מתרחקים מהקבלה האמיתית ולא עלה בידם כי על כל פנים צריכין הם לקבלה לדעת ענין החדש והשנה כמו שכתבתי למעלה וכיצד מקדשים ומתי מקדשים ואם יהיו עבים ג' חדשים או ד' כתבו שיעשו קידוש החדשים ג' חדשים מלאים וא' חסר ואמרו שצריך לעבר את השנים משום שמור את חדש האביב וכשם שאין עיבורי החדש אלא מהימי' כן לא יעברו את השנה אלא לחדשי' וכדברי חז"ל חדשים אתה מונה לשנה ולא ימים והולכי' אחרי תקוני הרבני' שתקנו מחזור של לבנה י"ט שנים ותקנו לעבר שבעה שני' הג' הו' הח' הי"א הי"ד הי"ז הי"ט. הרי לך שגם הם נסמכים על הקבלה ועל פי החשבון בקדוש החדשים ועיבור השנים והתימה מחכמיהם איך לא כסתה כלימה פניהם בקדשם את החדש בכל מקום מבלי הסכמת מקום אחד ממקום אחר ויהיו הקראים אשר בארץ ישראל מקדשים ליום אחד ואשר בדמשק ליום אחר ואשר בקושטאנטינה שהוא רחוק משם הרבה לזמן רחוק ממנו ויהיו אלה במקום אחד אוכלים חמץ בפסח ועושים מלאכה ביום הכפורים לדעת אנשי מקום אחר אלו יסמכו על עד אחד ואלו על עדי' אחרי' ובמקום שהיו ישראל גוי אחד בארץ והזהיר הב"ה שתהיה להם תורה אחת ומשפט א' תעשה התורה ביניהם תורות רבות ומתחלפות וכל היום יתחדשו ביניהם דעו' ויהרסו מה שהסכימו עליו ואין להם שיאמרו אלא כך היה דעת א' מהם ושבו א"כ להאמין בקבלה. ובמקום שלא עמדו על קבלת הרבים שקיבלו מהנביאים עומדים על קבלת יחיד או יחידים ממפרשיהם בעלי סברא גרידה עם רוב החולקים עליו הנה התבאר שתכלית המצוה הזאת הוא שיהיה חדש ניסן ראש והתחלה לחדשי השנה לזכרון הגאולה ושלא צוה הקדוש ברוך הוא שיקדשו את החדש על פי הראייה אלא באופן היותר אמיתי ומדוייק שאיפשר ושרשי חכמת העיבור ניתנו למשה רבינו בפי' המקובל על פה להיות קדוש החדשי' ועיבור השנים מסור לבית דין הגדול ומפני זה אמר הכתוב במצוה הזאת וידבר ה' אל משה ואל אהרן כי לפניהם ניתנה המצוה הזאת במקום בית דין הגדול והותרה בזה השאלה הג' ואמר בארץ מצרים להגיד שקביעות החדש ההוא הראשון היה כפי ארץ מצרים ואמר החדש הזה לכם לפי שישראל במצרים היו נוהגי' בחדשי המצריים וצוה עתה שלזכרון הגאולה לא יעשו עוד כן:
- Exodus._.12.3.1
דברו אל כל עדת ישראל וגו' עד שבע' ימים מצות תאכלו. צוה השם ית' למשה ולאהרן שידברו לכל עדת בני ישראל להיות המצוה מוטלת על כלם ושכלם יתעסקו בה והיא שיקחו בעשרה ימים לחדש הראשון ההוא איש שה לבית אבות ר"ל כל משפחה ומשפחה שהיא בית אבות שה אחד זכר תמים רוצה לומר שלא יהיה נקבה לא טומטום ולא אנדרוגינוס כי אין אחד מהם זכר ושיהיה בן שנתו רוצה לומר שיהיה נולד בשנה ההיא כי הוא הנקרא טלה והוא בן שנה וכבר ביאר שיהיה מן הכבשים או מן העזים כלומר שמצוה מן המובחר היא שיהיה שה טלה ואם לא ימצא להם כן יקחו במקומו מן העזים והוא הגדי הקטן. והנה צוה שיהיה שה לבית כדי שלא יקחו שה אחד לשני בתים והטעם שלא יוציאו מן הבשר חוצה מבית אל בית האמנם אם ימעט הבית מהיות משה רוצה לומר שאם ימעטו אנשי הבית ולא יספיקו לאכול שה אחד עד שלא יותירו ממנו. אז יקח האדם ושכנו הקרוב אל ביתו שהרי אוהבים כאלו הם שניהם ממשפחה אחת במכסת נפשות רוצה לומר בחלק מנין הנפשות האוכלות איש לפי אכלו כלומר כפי מה שיחשוב כל איש לאכול ממנו כפי זה תכוסו ותתחלקו על השה ומאשר אמר תכוסו על השה למדנו שאינם נמנים אחרי שישחטו השה אלא בעוד שהוא חי שאז נקרא שה לא אחרי שמת שאז כבר אינו שה ולמדנו גם כן שאין אדם נמנה בשני פסחים שנאמר תכוסו על השה על אחד ולא על שני כבשים. והנה צוה שיהיו האוכלים השה ממשפחה או שכונה אחת לפי שיותר נאות הוא לאדם שיתחבר ליום משתה ושמחה בבית אחד מקרוביו או שכנו הקרוב אל ביתו כי אין לו מהקלון אם ילך לאכול בביתו ועל שולחנו משיהיה אם ילך לאכול בבית איש זר רחוק ממנו והנה כונה התורה האלהית שהנמנין על השה יאכלוהו בבית אחד ולא יצא מן הבית חוצה לסבה שאזכור אחר זה. וגם שהנמנים יהיו ראוים לאכול השה כלו בלילה ההוא כדי שלא יבואו קדשים לידי פסול. וצוהו שיהיה להם למשמרת עד י"ד יום לחדש ההוא להגיד שישימוהו אסור בעבותים בכרעי המטות. ואמנם אמרו ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל אין הכונה שכולם ישחטו את השה כי השוחט אחד הוא והמפרשים פרשו כל מי שירצה לשחוט מכל עדת בני ישראל ויותר נכון לפרש שכל קהל עדת ישראל וקבוץ אנשים שבישראל ישחטוהו כי עם היות השוחט איש א' הנה יתקבצו שם בעת השחיטה מקהלות עם ישר' לפרסום הדבר ולגלותו ביניהם והיותר נכון בעיני שצוה בזה שכל קהל עדת ישראל ישחטו כל אחד מהם את פסחו היום ההוא בין הערבים כי אז יהיה זמן שחיטת הפסח לכל ישראל כלומר כל אחד לפסחו והוא כמו (במדבר ט' ב') ויעשו בני ישראל את הפסח במועדו שאין הכונה שכלם יעשו פסח אחד אלא שכל אחד עשה את פסחו וכן הענין בכאן שכל אחד מישראל שחט את פסחו באותו זמן שהוא בין הערבים וכתב הראב"ע בפירוש בין הערבים שיש שני ערבים לשמש הא' שקיעתו תחת הארץ והשני הסתלקות אורו המאיר אחרי בואו בהחלט ושהזמן אשר ביניהם קרא בין הערבים והרמב"ן כתב שמשש שעות ולמעלה קרוי בין הערבים וענינו בין עריבת היום לעריבת הלילה כי הלילה תקרא ערב שנאמר בערב תאכלו מצות והוא בלילה שנאמר ואכלו את הבשר בלילה הזה וכן ויהי ערב ויהי בקר הערב הוא תחלת הלילה וכן (משלי ז' ח') בנשף בערב יום באישון לילה ואפלה ונ"ל שהפי' הזה הוא עצמו מה שפירש הראב"ע בשיובן על פי דרכו והרלב"ג כתב שבין הערבים הוא חצי היום שהוא בין שני הערבים אשר קודם זריחת השמש והערב שהוא אחרי שקיעת השמש באותו יום ואינו נכון. והנכון בעיני שבין הערבים הוא כמו בערב כמ"ש (דברי' ט"ז) תזבח את הפסח בערב ואינו מההכרח שהשמוש הבאים בדרך הרבוי שיהי' טעמן שנים בדקדוק כי הנה מצאנו עצלתים וצהרים שאינו רבים ולא שנים וכמו שהצהרים הוא חצי היום להפלגת הזוהר בזמן ההוא עם היות שקודם זה כבר היה מאיר ככה נקרא תכלית הערב ערבים להפלגת ערבוב החשכ' בעת ההוא וצוה שיקחו מדם השה הנשחט ויתנו ממנו על שתי המזוזות והם אשר על פתח הבית משני הצדדים ועל המשקוף הוא העומד על המזוזות והוא עליון הפתח שעליו נוקש הדלת לדעת רש"י ולדעת הראב"ע הוא החלון אשר על פתח הבית כדרך המצריים והישמעאלים ושיעשו זה בבתים אשר יאכלו את השה בהם רוצה לומר מבפנים לבית כי לא יהיה ענין הדם כדי שיראו אותו המצריים אלא כדי שיראוהו ישראל וכמ"ש והיה הדם לכם לאות רוצה לומר לכם ולא לנכרים ולכן לא היתה מצות הדם בפתחי החצרות החצוניות רק על הבתים אשר יתקבצו האנשים לאכול את השה בעת מכת בכורות והנה בענין הדם קצר הכתוב בכאן ופירש בו אחר זה דברים. האחד שיקחו דם השה הנשחט בכלי כמו שאמר מן הדם אשר בסף כי לא ישפכוהו על הארץ כמים ויקחוהו מלוכלך בעפר אבל יקחוהו בכלי מהשחיטה ומשם יקחו לטבול. והב' שיטבל אותו עם אגודת אזוב כי לא יקחו הדם ההוא בידים ויתנו אותו על שתי המזוזות ועל המשקוף וכמ"ש ולקחתם אגודת אזוב וטבלתם בדם וגו' ואחרי שצוה על שחיטתו וטבילת הדם צוה על אכילתו והזהיר בדברים האחד (שמות י"ב ח') ואכלו את הבשר בלילה הזה רוצה לומר שלא יותירו ממנו אחר חצות ושלא ישברו העצמות אבל יאכלו את הבשר לבד וכמ"ש אחר זה ועצם לא תשברו בו. והב' שיאכלו את השה צלי אש. הג' צוה שיאכלו עם השה מצות ומרורים והוא לחם מצה לא חמץ וירקות מרור ככרפס וכחזרת המדברי ויהיה לדעת הרמב"ן אמר צלי אש ומצות על מרורים יאכלוהו צלי אש ומצות ועם מרורים יאכלוהו ויהיה מלת על כמו עם כמו ויבאו האנשים על הנשים או יהיה ומצות נמשך למעלה ואכלו את הבשר צלי אש ומצות יאכל גם כן ועם מרורים יאכלוהו הפסח הנזכר ויותר נכון לפרש על מרורים כפשוטו שבתחלה יאכלו מרורים זכר לשעבוד וימררו את חייהם ואח"כ את השה צלי אש כי היה הפסח נאכל על השבע כמו שזכרו חז"ל ומצות גם כן שיהיו צלי אש כי לא יאפו אותם בתנור אבל יעשו עוגות וישליכום על גחלי האש וככה יאכלו אותם עוגות רצפים וגם זה לרמוז היה כמו שיתבאר וביאר ענין הצלי שזכר אל תאכלו ממנו נא ובשל מבושל במים ופרשו המפרשים נא כמו חי שלא יאכלו את בשר השה מבלי תקון וגם לא יהיה תקונו בשול במים כ"א צלי אש והנה הוצרך לפרש זה בשל מבושל במים אחר שכבר אמר צלי אש לדעת הרמב"ן מפני שיש בשול מבלי מים ולדעתי מלת נא בכאן יורה על הזמן ההווה כמו (שופטים י"ג ח') יבוא נא איש האלהים אלינו יצוה שני דברים בזה שלא יאכלו מהשה עתה רוצה לומר קודם י"ד לערב ושלא יאכלו אותו בשל מבושל במים ואמר במים לפי שגם הצלי נקרא מבושל כמו שאמר בפסח יאשיהו ויבשלו את הפסח באש כמשפט. הד' צוה שיצלו אותו בתמימות ראשו על כרעיו ועל קרבו כלומר שלא יחלקוהו קודם הצליה לחלקים ולנתחים אבל בתמימותו יצלו אותו ולא היו מחזרים קרבו לתוכו אחרי שהדיח אותו כי התורה אמרה צלי אש והקרבים אז יהיו בתמימות מבושל אבל היה קרבו מבחוץ בעת שיצלו אותו כדי שישלוט בו האש בעצמו. הה' צוה שלא יותירו ממנו עד בוקר ואם יותר ישרפוהו באש ובזה החמירה התורה בפסח יותר ממה שהחמירה בשאר הקדשים שהיה החמור מהם נאכל ביום ובליל' אחד והפסח היה נאכל בלבד ללילה אחד. והנה יתבאר טעמו אח' זה והנה אמרה תורה הנותר לבקר לפי שתכלית אכילת הפסח היה שיהיה נאכל קודם עת מכת בכורו' ואם היה להם מותר להותיר ממנו היה זה סבה שבני החבור' קצתם לא יאכלו ממנו כלל לפי שהיו כבר שבעים ויהיו מצניעין ממנו לאכול בבוקר ביציאת' לדרך ויאמרו שוגגים אנחנו. הו' צוה שככה יאכלו את הפסח מתניכ' חגורי' וגומר כי מנהג המצריים וגם הוא בכל ארץ ישמעאל עד היום הזה שכאשר ירצו לאכול יתירו את חגוריהם אשר במתניהם ולהסיר המנעלים מעל רגליהם לאכול מסובי' במטותיהם וכסתותיהם וכדי שלא יטנפום במנעליהם כי אינם נוהגים לאכול על שולחנות גבוהים כדרך רבים מנדיבי עמי. ולכן צוה יתברך שמפני חפזון היציאה לא יאכלו כן אלא מתניהם חגורים ומנעליהם ברגליהם ומקליהם בידיהם כאנשים המוכנים ללכת לדרכם באופן שיאכלו את השה בחפזון ולא תהיה אכילתו מפני התענוג אלא לשם מצות לפי שפסח הוא לה' וגם שהיו ישראל כל כך תאבים וכוספים ליציאת מצרים שלא רצו להתמהמה והנה מכל הדברים האלה שצותה תורה בפסח מצרים מהם היו לדורות גם כן ומהם היו לבד בפסח מצרים ולא נתחייבו בפסח דורות כי הנה מצות השה היה בפסח מצרים וכן לדורות וככה מנין השה וענינו שיהיה זכר תמים בן שנתו היה גם כן מצוה בפסח דורות וכן זמן שחיטתו בין הערבים היה לדורות וכמ"ש לא תזבח על חמץ דם זבחי וכן צלי אש ומצות על מרורים יאכלוהו ועצם לא תשברו בו היה מצוה בפסח דורות ואינו סותר לזה מה שנאמר במשנה תורה בענין הפסח (דברים ט"ז ב') וזבחת פסח לה' אלהיך צאן ובקר ואמר ובשלת ואכלת כי הנה לא היה הצאן והבקר לפסח אלא הצאן לפסח והבקר לשלמים ולחגיגה ועליהם אמר ובשלת ואכלת כמו שיתבאר במקומו. וכן ראשו על כרעיו ועל קרבו ואסור הנותר ממנו עד בוקר הכל היה לדורו' אבל לקיח' השה בעשור לחודש קודם ד' ימים לשחיטתו ונתינת הדם על המשקוף ועל שתי המזוזות ומצות מתניכם חגורים ונעליכם ברגליכם ומקלכם בידכם שלשת הדברים האלה היו חובם בפסח מצרים ולא בפסח דורות כי הנה כל דבר שהוא מגוף הפסח הוא לדורו' אמנ' הדברי' התלוי' באוכלי' לא היו לדורו' והטעם בהם יתבא' אחרי זה והודיע השם טעם המצוה הזאת בכללות באמרו ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה ר"ל אחרי אכילת הפסח בלילה הזה אשר צויתי לאכלו תעבור גבורתי ומכתי בארץ מצרים דרך העברה כמו הסוס הרץ במרוצה חזקה ועובר בשוק והורס כל מי שעומד בדרך לפניו וכל מי שנוטה מן הדרך ינצל וביאר הנמשל בהעברה הזאת ואמר והכיתי כל בכור בארץ מצרים שתהי' ההכאה לבכורות וגדולי הבית מאדם ועד בהמה שהבכורות שלהם ימותו פתאום והרלב"ג פירש ועברתי מלשון עברה וכעס כמו עובר ומתעבר ואמרו ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים אין הכונה על השרים אלופיהם ודייניהם כמו שפרשו אנשים מבני עמנו וגם אינו על הפסילים אשר בארץ המה כדברי רש"י אבל הכוונה בו שיבטל כחות המערכות השמימיות המורות טובה על המצריים שהם האלוהו' שהיו עובדים כי אין הקב"ה נפרע מאומ' עד שיפרע מאלהיה וכמו שיתבאר והודיע א"כ השם למשה מכת בכורות בסבותיה והוא אמרו אני ה' רוצה לומר היכול על התחתונים ועל העליונים ומשגיח בפרטים ומבחין בין טפה לטפה ואין להקשות על זה מאשר בפעל כשנזכרה המכה נאמר וה' הכה כל בכור ולא נאמר שם שעשה שפטים באלוהיהם כי שם ספר ההכאה ומה שנמשך ממנה שהוא היציאה ממצרים אך בטול הכחות העליונות לא היה צריך לזכרו שמה אחרי שכבר נזכר כאן ולפי שלא יאמר משה ומה ענין הדם לענין מכת בכורות אמר עוד והיה הדם לכם לאות על הבתים אשר אתם שם רוצה לומר שהם יביטו בדם ההוא אשר יהיה נגד עיניהם בבתים שיתקבצו לאכול שם את הפסח והיה להם לאות וראייה על אמונה ודעת קים אמיתי וכאשר אתם תאמינו לי באמצעות האות ההוא ותבינו אמתת הדעת ההיא הנה אנכי בראותי את הדם ומה שתאמינו באמצעותו ופסחתי עליכם רוצה לומר אחמול עליכם והוא מלשון פסוח והמליט או יהיה מענין דילוג שבמכת בכורות אכה בבית המצרי ואדלג מבית ישראל באופן שלא ימותו בכורי ישראל כבכורי המצריים. וזה הוא ולא יהיה בכם נגף למשחית בהכותי בארץ מצרים וגם זה מורה שלא היתה הזאת הדם אלא בפסח מצרים בלבד ולזכרון הנס הזה תחוגו חג לה' לדורותיכם ביום הזה ויהיה זה לכם חקת עולם שבכל שנה בחודש והיום הזה תחוגו ותעשו חגיגה משתה ויום טוב להודות לה' על כל אשר הגדיל לעשות עמכם ביציאת מצרים וע"ז נאמר במשנ' תור' (שם) שמור את חודש האביב ועשית פסח. והנה אמר הכתוב לדורותיכם חקת עולם ולא אמ' בכל מושבותיכם כמו שאמר במצות לפי שמצות המצ' ואיסור חמץ נוהגת בארץ ובחוצ' לארץ ולזה נאמר בה בכל מושבותיכם תאכלו מצות באי זה מקום שתשבו שמה אבל הפסח שחיובו בארץ ואין מצותו בחוצ' לארץ לא נאמר בעבור זה בכל מושבותיכם ואחרי ביאור המצו' הזאת כפי פשט הכתובים ראוי לבאר טעמה בכללה וחלקיה:
- Exodus._.12.3.2
ואומר שכבר אמרו חכמים שהגופים התחתוני' שבעולם השפל קשורים עם הגופים העליונים השמימיים ומושפעים מהם וכ"ש בעניני התבואו' וההויה והפס' וכמ"ש (שם ל"ג) וממגד תבואו' שמש וממגד גרש ירחים ועליו נאמר כמו שדרשו חז"ל הידעת חקות שמים אם תשים משטרו בארץ עד שמפני זה הי' לכל אומה מהאומות ולכל ארץ מהארצות מזל מיוחד בשמים ישפיע עלי' כמאמר דניאל שר מלכות יון שר מלכות פרס וכמו שכתב הראב"ע על פסוק אשר חלק ה' אלהיך אותם לכל העמים תחת כל השמים והי' המזל השולט במצרים הוא מזל טלה ולכן היו המצריים עובדים אותו ומכבדים את צורתו וכמו שאמר כי תועבת מצרים כל רועה צאן ואמר (שמות ח' כ"ב) הן נזבח את תועבת מצרים לעיניהם ולא יסקלונו לפי שהיו חושבים שמזל טלה ישפיע ברכות וטובה באמצעות הכבוד והעלוי שיעשו למקנה שנקראה שמו עליו והוא בצלמו כדמותו וידוע בחכמת התכונה שמזל טלה הוא בכור והגדול שבי"ב מזלות האפודה בכחו ובגבורתו ובחדש ניסן הוא בכחו הגדול כי הוא מזל הצומח ותכלית גבורתו הוא ביום י"ד עד יום ט"ו ועל ידי השמש העומד אז עמו במחציתו ולכן מנאוהו התוכנים ראשון לכל המזלות וכבר זכר זה הרמב"ן על פסוק שה לבית וידעת עם זה מה שביאר הנביא יחזקאל שישראל בהיות' במצרי' רובם היו עובדי' למזל טלה כמו המצרי' עצמם וז"ש (יחזקאל כ"ה ה') ביום בחרי בישראל ואשא ידי לזרע בית יעקב ואודע להם בארץ מצרים וגו' ואומר אליהם איש שקוצי עיניו השליכו ובגלולי מצרים אל תטמאו אני ה' אלהיכם וימרו בי ולא אבו לשמוע אלי את שקוצי עיניו לא השליכו ואת גלולי מצרים לא עזבו ואומר לשפוך חמתי עליהם לכלות אפי בהם בתוך ארץ מצרים וכבר זכר הנביא מתועבותיהם שהיו עובדי ע"א מניחים זכרונה אחר הדלת והמזוזה וכ"ש שלא היו שומרים דרך ה' כאברהם אביהם והפרו את בריתו ולא נימולו מפני שהיו נשקעים באמונות הכוזבות אשר היו למצריים עד ששלח הקב"ה את נאמן ביתו משה רבינו להיותו רופא לשבורי לב וחסרי הדעת האמיתי שהוא הדריכם בדרך אמת במעגלי צדק כמו שצוה (שמות ג') לך ואספת את זקני ישראל ואמרת אליהם אלהי אבותיכם שלחני אליכם ועם ראיותיו אותותיו ומופתיו השרישם באמונות האמיתיות וכמו שאמר ויאמן העם וישמעו כי פקד ה' וגו' ויקדו וישתחוו ולהיותם כבר בשלימות האמונ' האלהית לכן לא התפשטו עליהם רעות המכות שהוכו בהם המצריים כי הפלה השם חסיד לו כי היו המכות ההן נעשות על יד שלוחי ההשגח' והדברים המגיעים מאתו יתברך על ידי אמצעיים הם מוגבלים כפי הסדר והטבע אשר שם בהם בוראם. אמנם לא כן הרעות המגיעות מהשגחת השם הפרטית בלא אמצעיי' כפי המשפט הישר והדין החותך ולכן אמר הנביא (איוב ל"א י"ד) ומה אעשה כי יקום אל ואמר (חבקוק ג) לפניו ילך דבר ויצא רשף לרגליו ועל זה אמר ראש החכמים (משלי כ) מלך יושב על כסא דין מזרה בעיניו כל רע רוצ' לומ' שבהיותו משגיח בהשגחתו הפרטית יעבור הכל על שורת הדין מאין השב הנה מפני זה במכות מצרים היתה הפלאה להיותם ע"י אמצעיים שפעולתם מיוחסת כפי הכח הניתן להם מהשם להזיק לזה ולא לזה כפי הכוונה האמנם בעבור שהיו המערכות העליונות מסבבות העבדות לישראל במצרי' הצריך הקדוש ב"ה בכבודו ובעצמו לפקוד על צבא המרום במרום לבטל כח מזל טלה בליל' ההוא ועל זה אמר ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים ולהיות המזל ההוא שולט בבכורי מצרים כמו שהוא בכור וגדול מכל מזלות האפודה נמשכה אחר משפטו מכת בכורות שהא בהא תליא ולכן נלקו כל הבכורות כלם מבכור פרעה עד בכור השבי ועד בכור בהמה שכלם לקו לא להיות בכור השבי ובכור בהמה חטאים בעבדות ישראל אלא להיותם בכורות ובהלקות בכור המזלות היה מחוייב שכל הבכורות מאי זה מין ועם שיהיו בהיותם במצרים מקום שולטנות המזל ההוא ילקו עמו הנה אם כן נלקה מהכח הבב"ת כדי שיצאו ישראל ממצרים ומתו הבכורות בהלקות המזל הבכור המורה עליהם והנה היו בכורי ישראל גם הם נכללים במכה הזאת אם כפי הסדור הטבעי כיון שהיו בכורות ונלקה מזלם והם היו במצרים ואם כפי שורת הדין ומשפטו לפי שגם הם היו עובדים למזל טלה במצרים ולכן הי' ראוי שילקו עמהם ומפני זה כדי להציל את ישראל מהמכה ההיא צוה אותם במצות הפסח והביטה וראה איך יסכימו כל פרטי המצו' הזאת עם הרמז הזה. ראשונה שיקחו שה בן שנתו שהוא טלה יען היה בצלמו וכדמותו של מזל טלה שהמצריים היו עובדים. הב' שיהי' זכר תמים כי כן צורת המזל זכר ולהיותו ראש המזלות קראו תמים רוצ' לומר שלם ונכבד. הג' צוה שיקחו השה בעשור לחודש ושחיטתו בי"ד יום והיתה הכוונה בלקיחתו בעשור לחודש לפי שאז השמש באותו מזל בשליש גבורתו וכדי שיראוהו המצרים כרוך בכרעי מטותיהם אשר הוא להם תועבה והכעסה רבה ושחיטתו ביום י"ד לפי שהוא אז שם בגבורתו ומעלתו ועכ"ז אז ישפכו את דם הטלה לדעת שלא ידרשהו אלוה ממעל ולא יצילהו המזל מרעתו ובזה יכירו וידעו כי לה' המלוכ' ושהוא מבטל המערכות בחפצו. וד' צוה שיהי' שה לבית לפי שמזל טלה הוא בית כבודו של שמש ולרמוז לזה יחסו שה ואם ימעט הבית ואמר בבית אחד יאכל ושלא יוציאוהו מן הבית להודיע שהיות השמש במזל טלה שהוא בית כבודו לא יצילהו מרעתו. וה' צוה שימנו עליו כל בני הבית כדי שכלם יושרשו באמונה האמיתית ולא ישאר ביניהם איש חושב מחשבות און. והו' צוה שישחטו אותו כל קהל עדת ישראל כדי שיהי' מפורסם ביניהם האמונה האמיתית ושקרות עבודת מזל טלה ולכן ישחטו הטלה בפומבי לראות אם יש מוחה בשחיטתו ומחזיק ברשעת אמונתו הראשונה. וז' צוה שיקחו מן דם השה ושיתנו ממנו על המשקוף ועל שתי המזוזות לפי שבאותם המקומות אחר הדלת והמזוזה היו הם שמים זכרון הע"א ההיא בהיותם עובדים אותה לכן עתה ישימו שמה דמו אשר שפכו לבזותו ולהכעיסו וצוה שיעשו ההזא' היא מהדם באגודת אזוב שהוא השפל והנבזה שבעצים לרמוז לישראל השפל בעבודת מצרים שידיו יעשו זה הפועל מההזאה מאלהי מצרים. וח' צוה שישימו הדם בבתים אשר יאכלו בהם להגיד שאין הרמז הזה מהאמונה הנקנית שמה מכוונת לנכרים אלא לישראל שהם גוי צדיק שומר אמונים וכמ"ש והיה הדם הזה לכם כי להם יהי' לאות ולעדות בעצמם שלא יהיו עוד עובדים את מזל טלה כימים הראשונים ושהם יצאו ממצרים כי יד אלהיהם הטוב' היא סמכתם בבטול כח מזל טלה וגבורתו גם צוה בזה האות שיהי' אליהם ביחוד כדי שהמצריים לא יעשו אות גם כן להנצל מהמגפה. והיו מקבלים דם השה בכלי כסף כדי שלא ישפך על הארץ ולא יאכלו על הדם גם לרמוז שבאותו דם אשר בסף יהי' סוף גלותם כי סף הוא מלשון סוף. וט' צוה שיאכלו את הבשר בליל' ההוא עד חצות והחמיר' התור' בנותר ממנו כמו שזכרתי לזכרון שבליל' ההוא עשה הקב"ה שפטים באלהי מצרים ולזה יאכל הפסח בליל' ההוא בהכרח. הי' צוה שיאכל הפסח על מצות ומרורים לפי שהפסח היה מורה על הגאולה והמצות והמרורים היו מורים על העבדות והענוי שקבלו במצרים ולפי שהעבדות והעינוי קדם לגאולה לכן צוה שיאכלו את הפסח המורה על הגאולה על מצות ומרורים שכבר אכלו בראשונה. הי"א צוה שיאכלו השה צלי אש ולא היה זה מפני החפזון כמו שפירשו המפרשים אבל היה כדי שיהי' ריחו נודף ושיריחו אותו המצריים וידעו כי תועבת מצרים היו אוכלים שמה. ועם כל זה לא יוכלו להרע עמהם וכמ"ש על זה ליל שמורים הוא לה'. וי"ב צוה שיצלו השה על כרעיו ועל קרבו ולא היה זה גם כן מפני החפזון כמו שפירשו אלא כדי שלא תבטל ולא תפסד תמונתו כי בהיותו חי ובהיותו מת ובהיותו צלי אש תמיד יהיה בתמונת טלה מפני הנרמז בו. וי"ג צוה שיאכלו את הפסח מתניהם חגורים ונעליהם ברגליהם כדי להבטיחם שבזכות מצות הפסח יצאו בלילה ההוא מגלות מצרים וכבר אחז"ל (ש"ר פ' י"ז) שעל שתי מצות נצטוו בלילה הזה דם מילה שנימולו כלם כדי לאכול בפסח שכל ערל לא יאכל בו ודם הפסח שנאמר ואומר לך בדמיך חיי ובמכילתא אמרו ואעבור עליך ואראך והנה עתך עת דודים היה ר' מתיא בן חרש אומר מפני מה צוה הקב"ה לקיחתו של פסח קודם שחיטתו ד' ימים הרי הוא אומר ואעבור עליך הגיעה השבועה שנשבעתי לאברהם לגאול את בניו ולא היו בידם מצות שיתעסקו בהם כדי שיגאלו שנאמר שדים נכונו ושערך צמח ואת ערום ועריה ערום מן המצות לכן נתן להם שתי מצות מצות פסח ומצות מילה שנאמר ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמיך ונאמר גם את בדם בריתך שלחתי אסיריך מבור לכך הקדים לקיחתו של פסח ד' ימים לשחיטתו כדי שיהיו נוטלים שכר על המעשה הנה ביארו שבאה מצות הפסח כדי שיהיו ראויים לגאולה. וכבר יורה על מצות מילה שקבלו אז מה שנ' בס' (יהושע ה) כי מולים היו כל העם היוצאים וגו'. ובאלה שמות רבה אמרו שהיה המשקוף בזכות אברהם הי' משקוף הבית והשתי מזוזות היו רמז ליצחק וליעקב ושלכן אמר ופסח ה' על הפתח. וענין כלו שבזכות מצות הפסח והדבקות אשר בלילה ההוא יתדבקו בבוראם ויאמינו בו וביכלתו על השלמות יהיו ניצולים מפעלי הלקות הכולל הנעשה בארץ המתחייב ממשפט האלוהות. וזהו אמרו ולא יהיה בכם נגף למשחית בהכותי בארץ מצרי' ובמקום שעובדי מזל טלה היו חושבים שבכבדם צלמו ודמותו ינצלו מהפגעים יתישב בנפשותם של ישראל ויראו בנסיון שהדבר בהפך שהעובדים אותו מתו והמבזי' ומקללי' אותו וכופרים באלהותו ינצלו מדבר באופל יהלוך. ואמנם מה הוא המשחית אשר זכר ושיזכור אחר זה ולא יתן המשחית לבוא אל בתיכם לנגוף הנה הוא לדעתי אויר מעופש שורף שחידש הקב"ה על דרך הפלא והיה נכנס בבכורות מדרך הפה והנחירים והולך אל לבם פתאום והוא היה המשחית שאינו מבחין בין צדיק לרשע כי אינו בעל דעת ובחינה. והיה מהנס האלהי שבזכות הפסח והמילה לא נכנס האויר המעופש ההוא בבתיהם של ישראל. הנה התבאר שלא תלה הש"י הצלתם בראיית הדם להיותו לאות ולזכרון אלא שבהיותם מאמינים השגחת הש"י וידיעתו ושזובח לאלהי השמים יחרם בלתי לה' לבדו יהיו בשכר זה נצולים מהמגפה ההיא והתבאר שלא היתה מכת בכורות משפט פרטי בהם שישלחם ביד פשעם. אבל השם ביטל כח מזל טלה כדי שיצאו ישראל ממצרים כי מזל טלה היה שרם של המצריים ומזה נמשכה מכת הבכורות כולם לפי שהיתה המכה נמשכת מלמעלה בכל בכור אי זה שיהיה. ולכן היה ראוי שתכלול המכה גם כל בכורי ישראל היושבים במצרים וכ"ש בהיותם עובדים המזל ההוא מקדם כמו המצריים שהיו בעבור זה חי בי מיתה כפי המשפט האלהי ובעבור זה צוה הי"ת שיעשו את הפסח ויפנו עורף לעבודת המזל ההוא וידבקו באלהיהם והוא יהיה להם למושיע מהמית' המסודרת הכוללת ההיא וזה ענין בעבור זה עשה ה' לי בנאתי ממצרים כי בעבור מצות הפסח והמצה עשה עמהם החסד הגדול הזה ולכן היה החסד ההוא בבכורות בלבד ונתקדשו מפני זה כל בכור לגבוה לפי שהיה הלקו' והמכה ראויה לבוא עליהם ולהם נעשה הנס ההוא. והנה במכות מצרים היתה הפלאה לישראל ולא נצטרכו לאות מפני שהיו באות על צד העונש לראוים אליהם ולכך נתיחדו לפושעים. גם שהיו על ידי אמצעיים שלא יעברו החוק והרשות הנתן אליהם. אבל מכת בכורות עשאה הקב"ה בעצמו מבלי אמצעי ולפניו ילך דבר והיה בזה סכנה עצומה לחוטאים כי בקום למשפט אלהים לא לפניו חנף יבא וישראל היו מלוכלכים בגלולי מצרים והיה משורת הדין בהלקות את השרים העליונים שכל עובדיהם ימחו מספר חיים. ומפני הסכנה העצומה שהיה בזה לחטאים בנפשותם הגדיל ה' לעשות עם ישר' לצוותם שיעשו מעשה מיוחד וינצלו מתיך ההפכה. ואמנם בקריעת ים סוף היה העונש על המצריים בעון כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו כמו שאמר יתרו ולכן לא היה ראוי שיענשו בזה בני ישראל כי לא היתה הטבעת המצריים דבר נמשך מהלקות העליון כי אם משפט השגחיי כפי החטא. הנה התבאר הדרוש הנכבד הזה והותרה במה שדברתי עד הנה השאלות הד' והה':
- Exodus._.12.15.1
שבעת ימים מצות תאכלו וגו' עד ויקרא משה לכל זקני ישראל בעבור שהתחברו במועד הזה שלש מצות והם פסח מצה וחגיגה והנה שכבר ביאר הכתוב מצות הפסח בא לבאר עתה ענין המצה והחגיגה בפסוקים האלה. ואמנם טעם המצה ואיסור החמץ כבר ביארו רבן גמליאל בהגדה באמרו מצה זו שאנו אוכלים על שום מה על שום שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ עד שנגלה עליהם הקב"ה וגאלם שנאמר ויאפו את הבצק אשר הוציאו ממצרים עוגות מצות כי לא חמץ כי גורשו ממצרים ולא יכלו להתמהמה וגם צדה לא עשו להם. וכבר הערותי במאמר זבח פסח אשר חברתי ספק גדול על זה הוא הספק אשר בשער צ"ו וענינו כי הנה קודם היציאה ממצרים צוה הקב"ה בפרשת החדש על המצוה שנאמר על מצות ומרורים יאכלוהו ואמר והיה היום הזה לכם לזכרון וחגותם אותו חג לה' וגומר שבעת ימים מצות תאכלו. ואם קודם שיצאו ממצרים צוה ית' על מצות המצה ואסור החמץ איך אמר רבן גמליאל שהיה טעמה על שלא הספיק בצקם להחמיץ עד שנגאלו. והנה הר"ן בחדושיו על הרב האלפסי בפר' ערבי פסחים (פסחים דף קט"ו) כתב על זה וז"ל מצה זו על שום שנגאלו שנאמר ויאפו את הבצק ולא יכלו להתמהמה שאלו יכלו היו מחמיצים אותו דפסח מצרים לא עשו אלא לילה ויום אחד כפסח שני ולמחר היו מותרין מחמץ ובמלאכה לפיכך אלו יכלו להתמהמה היו מחמצין עסותיהן לצורך מחר שלא הוזהרו בבל יראה אבל מתוך שלא היה להם פנאי אפוהו מצה וזכר לאותה גאולה נצטוו באכילת המצה עד כאן. יראה שהרב הבין שמצות המצה במצרים היתה בלבד בפסוק על מצות ומרורים יאכלוהו וכי זה בלבד ידבר בפסח מצרים ושאומרו אח"כ והיה היום הזה לכם לזכרון וחגותם אותו וגו' שבעת ימים מצות תאכלו הוא בפסח דורות אחרי בואם אל הארץ ששם יהיה אסור החמץ כל שבעה כי לדעתו לא היה אסור החמץ וחיוב המצה במצרים כי אם בלילה הראשין עם היות שלאחריו לא היה כן כמו שצותה תורה בפסח שני. אמנם במדבר לא היה להם חטה ושעורה לעשות מצה ולכן לא נצטוו בה כי אם בשנה השנית ע"פ הדיבור וכן כתב בן כספי לא תחשוב שעשו ישראל במצרים חג שבעת ימים כי הם במצרים לא אכלו מצה כי אם פעם אחת עם הפסח אבל התורה צותה לחוג לדורות שבעת ימים כי המספר ההוא מהימים היה נהוג אצלם תמיד במשתה היין ובחופה גם באבלות ולכך צותה גם כן לחוג את חג הסכו' שבעת ימים אע"פ שהיו הסוכות ההם זמן הרבה מאד ומלבד שהדעת הזה הוא רחוק מאד מפשט הכתובים שבפרשת החדש עדיין הקושיא במקומה עומדת רוצה לומר איך יאמר רבן גמליאל שהסבה שאנו אוכלים המצה בליל פסח היה שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ כי הנה קודם היציאה צוה יתברך לאכול המצה עם הפסח ומפני אותה מצוה שלשעה אנו אוכלים את המצה בליל פסח לא מפני שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ. אבל אמיתת הענין הזה הוא שהמצוה שנצטווה בה ישראל במצרים מהמצה ואסור החמץ לכל שבעת הימים היתה כמו שנצטוו לדורות ושעל פסח מצרים נאמר והיה היום הזה לכם לזכרון וחגותם אותו חג לה' שבעת ימים תאכל מצות רוצה לומר שיעשו את החג לדורות כמו שעשו אותו במצרים פעם ראשונה וכמו שכתב הראב"ע שאכלו המצה מיום שיצאו ממצרים עד שנכנסו בים שהם שבעה ימים וכן כתב הרמב"ן שטעם ויאפו את הבצק מפני המצוה שנצטוו שאור לא ימצא בבתיכם כי כל אוכל מחמצת וגו' והיותר נכון בעיני בזה הוא שבמצרים צוה השם לישראל במצות הפסח והמצות שיאכלו אותם בלילה הראשון ובשבעה ימים אחריו ושכן יעשו את החג לדורות בענין הפסח בלילה ההוא ובענין המצות כל שבעת הימים והיה הפסח להורות ולזכור הנס שהיה עתיד לעשות שיפסח ה' על הפתח ויצילם ממכת בכורות והיו המצות לזכרון הגאולה והיציאה מהגלות בחפזון ומהירות רב ונמרץ שהיה עתיד להוציאם בליל הפסח. האמנם אלו נתנה המצוה הזאת לישראל אחרי צאתם ממצרים אולי שלא יהיו מרגישים במהירות הגאולה ולא יעמדו על טעם המצוה ההיא ואמתתה. לכן הערים הקב"ה לצוות אליהם המצוה הזאת במצרים קודם יציאתם משם ולהיותה המצוה הראשונה שנצטוו בה היו זריזין עליה מאד ולשו עיסותהן בחשבם שיהיה להם פנאי לאפות אותם במצרים מצות כמו שנצטוו וקודם האפיה בא פרעה ועבדיו לילה לאמר קומו צאו מתוך עמי ויצאו בחפזון גדול וישאו את בצקם צרורות בשמלותם על שכמם כי לא יכלו להתמהמה לאפות אותן במצרים כאשר חשבו והיו בני ישראל ונשותיהן חרדים ומצטערים על עיסותיהן שמא יחמצו ויחטאו לאלהים במצוה הראשונה אשר צוה אותם וכאשר הגיעו לסכות או למקום אחר נאות לאפות את בצקם בדקו אחריה ומצאום עוגות מצות כי לא היו חמץ ואז הכירו וידעו שבחפזון גדול יצאו ושהגדיל השם לעשות עמהם נס וההכרה הזאת הגיעה להם בעבור שנצטוו קודם היציאה בשמירת המצות ולכך אמר רבן גמליאל שהיה עעם המצה באמת מפני שלא הספיק שהוא מהירות היציאה עם היות שנצטוו ראשונה עליה לאותה סבה שזכרתי ועל זה אמר הכתוב והיה היום הזה לכם לזכרון וחגותם אותו חג לה' שהיום הוא יום חמשה עשר בניסן שהרי בליל חמשה עשר אכלו את הפסח ולבקר יצאו שנאמר זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים. ואלו היתה המצוה ההיא ליום אחד בלבד לא היה הדבר נרגש כי כמה מהאנשים יעברו יום אחד או יומים שלא יאכלו לחם כלל או שיאכלוהו מצה במקרה שקרה לכן צוה יתברך שחג המצות יהיה שבעת ימים כי הוא הקף שלם וכשיתמידו בו באסור החמץ וענין המצות יודע שהוא חג ה' וגם צוה במספר הזה מהימים להזהירם שלא יאכלו חמץ מליל יציאתם ממצריים עד שיטבעו המצריים בים סוף. ואין הכוונה שכל שבעת ימי החג יאכלו מצות בחיוב כי המצה אינה חובה אלא בלילה הראשון אלא שבכל שבעת הימים ההם כל הלחם אשר יאכלו יהיה מצה בלא חמץ והוא אמרו אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם. ואין היום הראשון שנזכר כאן הוא יום י"ד כמו שפרש"י כי כמו שכתב הרמב"ן אין בכל הפרשה רמז ליום י"ד אבל אמר ביום ראשון על יום ט"ו שהוא ראשון לשבעת ימי החג ולפי שתחלת היום הוא מן הערב שלפניו לכן אמר אך ביום הראשון תשביתו שאור ביום הראשון מימי החג יהיה נשבת החמץ מן הבית וכן כתב הראב"ע שבהכנס היום הראשון כבר יהיה נשבת החמץ מן הבתים. והנה אמר תשביתו ולא אמר תוציאו לפי שמדאורייתא בביטול בעלמא סגי כלומר שדי שיבטל אותו בלבו ויהיה נחשב אצלו לעפרא דארעא. וענין תשביתו שאור הוא לפי שהיה המנהג בארץ מצרים וגם היום כן בכל ארצות הישמעאלים שבכל יום ויום לשום לחם לאכול כי מפני חום הארץ יפסד הלחם כשיעבור עליו היום ואם ימצא השאור בבתיהם אולי יתנו עיניהם בו לתתו בעיסתם להחמיצה ויבואו לאכול חמץ על כן צוה יתברך שאור לא ימצא בבתיכם שהיא שמירה מעליא. ואמרו מיום הראשון וגו' שיעורו כי כל אוכל חמץ מיום הראשון עד יום השביעי ונכרתה וכדי שלא נחשוב שיהיו כל שבעת ימי החג שוים בקדושה ומעלה ביאר שהיום הראשון מהם יהיה מקרא קדש רוצה לומר שיקראוהו יום קדוש וכן היום השביעי יהיה במדרגה רבה מהקדושה שכל מלאכה לא יעשה בהם זולת מה שיאכל לכל נפש שהוא אוכל האדם שמותר לעשותו בחג והנה לא אמר אשר יאכל לכל אדם אלא לכל נפש להגיד שאפי' הבהמות שלהם הם בכלל אשר יאכל לכל נפש בחג והיה היום האחד מקרא קדש לפי שבו יצאו ממצרים והיום האחרון גם כן מפני שביום השביעי נטבעו המצריים בים סוף וביבשה עבר ישראל ואמנם אמרו עוד ושמרתם את המצות פירשו המפרשים שיהיו המצות שמורים מימי הקציר. וכפי מה שפרשתי בא הכתוב הזה לבאר למה יצוה במצה בזה החג כי הנה טעם הפסח כבר ביאר אותו למעלה שהיה מפני שפסח השם והציל בתי בני ישראל מהמגפה במכת בכורות אבל אכילת המצה ואיסור החמץ לא ביאר טעמו עד הנה ולכך הוצרך הכתוב לבארו מאמרו ושמרתם את המצות כי בעצם היום הזה הוצאתי וגו' רוצה לומר והנה צויתי אתכם שתשמרו את המצות לפי שבעצם היום הזה הוצאתי את צבאותיכם עם כל רבוים מארץ מצרים ולזכר הגאולה והיציאה ההיא צויתי שתשמרו את היום הזה לדורותיכם. והיתה השמירה בב' דברים. הא' באכילת מצה בחיוב בליל היום הראשון ועל זה אמר בראשון בי"ד יום בערב תאכלו מצות רוצה לומר בחדש הראשון ביום הי"ד בערב שהוא ליל ט"ו תאכלו מצות אכילת חובה. והב' הוא איסור החמץ שיתמיד מן היום הראשון מהחג אשר זכר עד היום השביעי וסופו ועל זה אמר עד יום הכ"א לחדש בערב שבעת ימים בכלם שאור לא ימצא בבתיכם כדי שלא תבואו לאכול חמץ ותבואו לידי כרת כי כל אוכל מחמצת והוא הדבר שנתערב בו השאור או הדבר המחמיץ יהיה נכרת מעמיו בין שיהיה אזרח מישראל או גר צדק שהרי באכלו מחמצת כפר בעיקר ותכרת נפשו. הנה התבאר שנשנה כאן המאמר הזה ושמרתם את המצות לבאר שטעם המצה בלילה ראשון ואסור החמץ כל שבעת הימים הוא זכר ליציאה ולגאולה ונזכרה למעלה זאת המצוה בעצמה וחזר עתה במקום הזה לבאר בה הסבה והרמז שבעבורו נצטוותה. ואמנם הוסיף לומר פעם אחרת כל מחמצת לא תאכלו בכל מושבותיכם תאכלו מצות לפי שמצות הפסח לא חייבה התורה אלא בהיותם בארץ לא בחוצה לארץ אבל אכילת מצה ואסור חמץ לא היה כן כי בחיוב היה בהיותם בארץ ובהיותם חוצה לארץ ואין מצות המצה תלויה במצות הפסח וכדי לבאר זה אמר הכתוב כאן כל מחמצת לא תאכלו בכל מושבותיכם תאכלו מצות רוצה לומר אע"פ שמצות הפסח תלויה בארץ אין כן מצות המצה ואסור החמץ כי הנה בכל מושבותיכם שתשבו בארץ או בחוצה לארץ כל מחמצת לא תאכלו ותאכלו מצות בימים הנזכרים. הנה התבאר שאין יתור בפסוקים האלה והותרה השאלה הו':
- Exodus._.12.15.2
והנה התיחסות המצה לגאולת מצרים כבר התבאר ענינו. אבל אסור החמץ מי יתן ואדע מה ענינו אצל הגאולה במצרים ולמה היה חיוב אכילת הפסח והמצה לילה אחד בלבד ואסור החמץ שבעת ימים ובענין אסור מלאכה למה היו היום הראשון והאחרון אסורים בה ולא השאר ואני כבר נתתי במצות האלה טעם על צד הרמז בסוף מאמר זבח פסח ראיתי כללותיו בדברי חכם אחד מחכמי האומות ומאשר מתקו לי רגבי נחלי אמריו החזקתי בהם והוספתי עליהם טוב טעם ודעת וכללות הענין אזכור במקום הזה ואומר ששורש הדברים האלה הוא שראוי לאנשים יראי ה' וחושבי שמו שיכלו ימיהם בטוב ויקפידו על ימי חייהם שלא יוציאום לבטלה ולא בדבר רע ולפקוח עינינו ברא השם עולמו במספר ששת ימים אשר בהם עשה את השמים ואת הארץ וביום השביעי שבת וינפש כן האדם ידע וישכיל שימי שנותיו הם שבעים שנה ושלא יוציאם לריק ולבטלה כי אם במעשי' נבחרי' כמעשה בוראם וששים שנה הנרמזי' בששת הימים במעש' בראשית יעמול בעולמו וביום השביעי הרומז לעשרה שנים האחרונים מחייו לא יעסוק בדברים גשמים אלא בהדבק באלהיו וזהו וביום השביעי שבת שביום השביעי בסופו ינוח וישבות בעולם הנשמות ומפני זה כשלקח את ישראל לעם סגולתו עשה להם ביציאתם ממצרים דוגמת מה שיהיה ביצירת הולד כי הם היו במצרים באופל הגלות וצורתו כמו שעומד העובר במעי אמו וכמו שהולד לא יצא לאויר העולם אם לא יתחדשו ביציאתו כאבים וחבלי יולדה באם המחזקת בו ככה באו במצרים קודם יציאתם משם מכות רבות וגדולות מאד וכבר כתבו הטבעיים שארבע תקופות השנה הם כנגד חיי האדם כי האביב דומה לילדות ולנערות כל ימי העליה והגדול. והקיץ הוא דומה לימי הבחרות והעמידה. והחורף הוא דומה לימי הזקנ' עם השארות הכח. והסתיו דומה לימי הישישות והפסד הכח ולכן היתה היציאה ממצרים בחדש האביב והיה החדש ההוא ראש חדשים לרמוז על ראשית ימינו ושנותינו כאלו אז יצאנו לאויר העולם להבין ולהשכיל. והנה אסור החמץ מורה על הרחקת התאוות החומסות כי החמץ והשאור הוא יצר הרע והוא אשר קראו חז"ל שאור שבעיסה ולזה צותה תורה שלא יקריבו בקרבן כל שאור וכל דבש. לפי שהיה השאור רמז ליצר הרע והדבש רמז למתיקות החיים והתענוגים המותרים הנמשכי' אחריו ולזה אמרכי כל אוכל חמץ ונכרתה הנפש ההיא שהיצר הרע משחית ומכרית הנפש ממצבה. והיתה שביתתו ביום הי"ד להעיר שי"ד שנים הראשונים משנות האדם אינו בהם בר עונשים לא בב"ד של מעלה ולא בב"ד של מטה האמנם משם ואילך יקבל עליו עול המצות וישבית היצר הרע. ולהעיר על זה גם כן אמרו במשנה אור לי"ד בודקין את החמץ לאור הנר שהיא הנפש שנאמר נר אלהים נשמת אדם ובאותו נר בודקין את החמץ והיצר הרע להבדילו מהאדם והזהירו שלא יהיה האור ההוא כל כך חזק שישרוף את הבית ויחריב את הגוף בהרחקת הדברים הגשמיים בהחלט וגם לא יהיה אור כל כך חלוש שלא יספיק לגלות סתרי החטאים ולהיות החמץ רומז ומעיר ליצר הרע צוה יתברך להרחיקו מבתינו כלומר מגופינו כל שבעת ימי החג רוצה לומר כל ימי שנותינו שהם שבעים שנה כי זה המספר מהימים שבעה מורה ומעיר על ימי שנות האדם שהם שבעה עשיריו' מהשנים ולכן היו ימי החופה שבעה כדי שביום חתונתו וביום שמחת לבו יחשוב כמה סבובים מאלה יעברו עליו וכן היתה שמירת הנדה ומצות המילה גם כן וטהרת המצורע וטומאת המת ושבעת ימי המלואים לכהני ה' ושבעת ימי אבלות שמטות ויובלות ושאר השביעיות כלם להזכיר לאדם מספר ימי חלדו כדי שישתדל ללכת למסעיו בחכמה בתבונה ובדעת. הנה אם כן אסור החמץ והשאור שבעת הימים הוא להעיר אל ישראל שבימי שנותיהם הנהוגים שהם שבעים שנה ישבותו ויבטלו מהם היצר הרע והתאוות המגונו'. והנה צוה שיהיה יום הראשון מקרא קדש וכן היום האחרון אסורים במלאכה. לפי שהאדם בילדותו בתחלת בואו לעולם אין לו מעשה ולא מלאכה וגם בישישותו וסוף ימיו אין ראוי שיתעסק במלאכה גשמית כי הוא כבר כמת אבל בימים ההם יעשה בלבד אשר יאכל לכל נפש כי הנה לא יאות לנערים בילדותם עמל ומלאכה אחרת כי אם לחנכם בתורה ובמצות וכן הזקן בסוף שנותיו לא תאות לו מלאכה אחרת אלא להכין לנפשו צדה לדרך ושלמות נפשיי כי הוא אשר יאכל לכל נפש. אמנם הימים האמצעיים הם ימי המעשה ומלאכת העולם יאכל בה כן בשביתת השאור והחמץ התאוני. ואמנם המצה צוה שתהיה בתמימות וטהר' מבלי יצר הרע ושאור שבעיסה ולכן הזהירו חכמינו זכרונם לברכה שישמור האדם המצה משעת הטחינה שהוא הזמן שבו יתחיל האדם לסבוב ולטחון אחרי עניני העולם כי מאז צריך שמור וגם כן הזהירו על שאור העיסה שימדוד האדם עיסתו רוצה לומר הנהגתו בשמושי גופו במדה במשקל ובמשורה. וצותה תורה שיאכל עם המצה מרור שהוא רמז אל כבישת היצר והכנעת הכחות החומריות כי בזה ירגיש האדם מרירות וצער גשמי והוא ימתק לנפשו. ואמנם הפסח היה רמז להפסד הגוף והפרד הנפש ממנו ולכן היה נאכל על מצות ומרורים והיה קרבן פסח לה' לפי שכאשר תבוא המות על ההנהגה הטובה ומרירות כבישת היצר יהיה הפסח קרבן לה' ותהיה שחיטתו אצל מזבח השם ואכילתו במקום קדוש ולכן היתה אכילתו בלילה שרומז לעת המות ועד חצות שהוא חצי המורכב שאז יפסד כי החצי האחר הנפשיי הוא נשאר וקיים והיה ראשו על כרעיו ועל קרבו דוגמת האדם בעת מותו שהוא עם כל איבריו. ואינו נאכל אלא למנויו רמז לחברת קרוביו ואוהביו בחייו שמצטערים עליו במותו ואינו נאכל אלא צלי שיהיה ריחו נודף כי טוב שם משמן טוב ויום המות מיום הולדו. ולפי שהיה הפסח מורה על ההפסד והמות והיו חיי האדם נכללים בארבעה זמנים נערות ובחרות זקנה ושיבה לכן תקנו הקדושים לשתות אז ארבע כוסות כי ארבעה המה ישתה האדם בחייו. הנה התבאר מכל זה שחג המצות ירמוז אל בריאת האדם וחייו ומספר שנותיו וטהרת ונקיות הנהגתו וכבישת יצרו וצער גופו ושלמות נפשו וסופו המשובח לפני השם ולכן היה זה חג ה' לדור ודור ואמרו הקדושים חייב אדם לראות את עצמו כאלו הוא יצא ממצרים לפי שמה שיורה וירמוז ענין היציאה והחג בכל חוקותיו ומשפטיו יכלול לכל אדם בכל דור ודור ולזה היתה יציאת מצרים שורש לכל מועדי ה' ולכל המצו' לפי שהוא למוד והוראה על כל ימי חלדנו ולכך צותה תורה שאחר הפסח נמנה שבעה שבועות שהם פרקי האדם וגבולי זמנו כמו שאמר (ויקרא כ"ג ט"ו) וספרתם לכם ממחרת השבת שבע שבתות תמימות תהיינה כי המספר ההוא מורה על ימי חייכם שיהיו כלם מכוונים להשיג לשלמות הרוחני שיקבלו במתן תורה וראוי היה הלמוד הזה לישראל ביציאתם ממצרים כי להיותם שמה עם פורע מוסר הדריכם הקדוש ברוך הוא בלמוד והמוסר האמתי הזה בצאתם כדי שישתלמו בו ויהיו מוכנים לקבל את התורה בהר סיני וזהו ענין הרמז הנכבד הזה. ועוד אזכרהו בסדר אמור אל הכהנים:
- Exodus._.12.21.1
ויקרא משה לכל זקני ישראל וגו' עד ויאמר ה' אל משה ואהרן זאת חקת ' הפסח, כבר זכרתי בשאלות שיקשה מאד למה לא זכר משה המצוה הזאת בכל חלקיה כמו שקבלה מהשם וזכר ממנה חלקים והשמיט חלקים וכתב הרמב"ן כדי להתיר זה שקצר הכתוב כי בידוע שיאמר להם משה הכל בפרט אבל לא נתן הרב טעם למה קצר הכתוב בזה ולא קצר בזה והיה ראוי שיאמר הכתו' ויאמר משה את כל דברי ה' ולמה צוה זה לזקני ישראל בלבד ומה ענין משכו וקחו לכם וכתב הרב שקרא משה לזקנים והם אספו אליו וכל העם ואז דבר לכלם והוא דעת רבי יאשיהו במכילתא ור' יונתן אמר שהיה הדבור ההוא לזקנים בלבד ושהם ידברו לכל העדה ויקשה לשניהם שהעיקר חסר מן הספר והנראה בישוב כל זה הוא שהש' יתב' ביום ראש חדש ניסן צוה למשה ולאהרן על חג הפסח שיעשו במצרים ולדורות כמו שמפורש בפרשה ואין ספק שמרע"ה אמר מיד לכל עדת ישראל המצוה ההיא כמו שצוהו השם ולא השמיט ממנה דבר ואין להפלא מאשר לא ספר הכתוב שהגיד משה את המצוה לכל ישראל כי הנה בכל המצות נאמר וידבר ה' אל משה לאמר דבר אל בני ישראל ולא יספר הכתוב שמשה הגידה להם כי בידוע שלא יעבור משה על דבר השם ואם ה' אלהים דבר מי לא ינבא. ואמנם הפרשה הזאת משכו וקחו לכם וגו' לא באה להגיד שדבר משה המצוה אשר צוהו השם כי כבר שמעו אותה כל העדה מפיו ולכך לא נאמר בה זה הדבר אשר צוה השם. אבל ראה משה לצוות מעצמו לזקנים שהם יזרזו במצוה הזאת מהפסח והם יתחילו ראשונה בלקיחתו ובשחיטתו ובנתינת הדם על המשקוף ועל המזוזות שהם היו הדברים היותר מסוכני' ולכך חשש משה אולי יהיה בעיני העם קשה לעשות הדברים האלה משום הן נזבח את תועבת מצרים לעיניה' ולא יסקלונו מפני שכבר נתפרס' במצרים שמזל טלה היה שופע עליהם יקר וגדולה באמצעות הכבוד והעלוי שהיו נוהגים במקנה הנקרא בשמו ושהוא בצלמו ובדמותו והיו חושבי' שהנוגע בשה אחד כנוגע בבבת עינו של מזל טלה ואחת דתו להמית ועתה בראותם שהיהודים האומללי' ישלחו ידיהם במקנה הנכבד והנעבד מקבל השפע העליון ועם בזוי ושסוי כזה ירימו יד בעדר אשר בחרו מצרים להם לאלהים ובכרעי מטתו יאסור אותו לעיניהם ואין לאל ידם להוציאו משם וביום הי"ד ישחטוהו בעוד השמש בצהרים וישימו את דמו על הדלת ועל המזוזה ואין מושיע אולי יקנאו המצריים באיש ישראל העושה כן וקנאין פוגעין בו ותהיה בזה סכנה רבה. הנה מפני זה חשש אדוננו משה אולי המון עם בני ישראל יפחדו מעשות המצוה הזאת ולכן כדי לתת להם אומץ לב בדבר צוה לזקנים משכו וקחו לכם רוצה לומר אתם ראשי בני ישראל זקני העם ושוטריו התחילו ראשונה בעשיית המצוה הזאת ולזה דבר העצה היעוצה ההיא לזקני ישראל בלבד כאומר אליכם המצוה הזאת בראשונה הגדולים והנשיאים אתם בעצמכם לא על ידי שליח משכו וקחו לכם רוצה לומר אם יש לכם צאן משכו ממנו ואם לא קחו במקח וקנו לכם איש שה לבית אבות שה לבית בפרסום לכל משפחותיכם שכל משפחה תעשה כן וכן אתם ראשונה שחטו הפסח רוצה לומר ביום הי"ד שצוה השם ותקחו אגודת אזוב שהוא עץ שפל רומז לישראל וטבלתם בדם והגעתם וגו' ולכן לא דבר אליהם דבר מהאכילה ולא מהמצות ואסור החמץ ושאר פרטי המצוה לפי שכבר אמרם אליהם ולא בא עתה אלא לצוות לזקנים וראשי העדה הרודי' בעם שהמה יתחילו לעשות המצוה ההיא רוצה לומר אותם הדברים המפורסמים שהיה בהם סכנה מפני המצריים וזכרם כפי מדרגתם בהכנה ראשונה לקיחת הפסח שניה שחיטתו שהיתה קשה מהלקיחה. שלישית לקיחת הדם בסף ונתינתו על הפתח שהיה יותר מכעיס ויותר מסוכן והיה זה כולו כדי שהמון עם ישראל יראו הזקנים עושים כן וכן יעשו גם הם כי העם תמיד נמשך במעשיו בדרך הגדולים. והזהירם עוד שעם היותם בוטחי' בה' בזה הנה לא יעצרו כח בלילה ההוא לצאת מביתם וללכת בתוך העיר וזה לא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר רוצה לומר שלא יצאו מהבתים מפני המצריים כדי שלא יראו אותם בעת קלקלתם ומות בכוריהם ויחרחרו ריב עמהם לאמר אתם המיתם את עמנו לכן לא יצאו מן הבית עד הבקר שיצאו לדרכם כדי שלא ירשיעו המצריים עמהם וגם צוה כדי שאותו לילה יתעסקו כולו במצות הפסח ולא יפנו אל דבר אחר וכפי דעת חז"ל (ש"ר פ"ז) שנמולו באותו לילה תהיה הסבה כדי שלא יזיקם האויר כי הנמול בצאתו לאויר הלילה ביום המילה יסתכן מאד. ואמר ועבר ה' לנגוף את מצרים וראה את הדם רוצה לומר שבלילה ההוא יאכלו את הפסח ויראה השם זכותם שקיימו מצותו ובשכר זה ינצלו שלא יבא הנגף בבתיהם לפי שלא יאמרו ישראל וגם שלא יצא מבתינו מי המונע שלא יבואו המצריים במרת נפשם להורגנו בבתינו. הנה מפני זה אמר לא יתן המשחית לבא אל בתיכם לנגוף שהמשחית הוא עם המצריים ובזה הבטיחם שיהיו משומרי' בלילה ההוא מכל המזיקי' לפי שהקדוש ברוך הוא ימלטם מכל רע ולא יתן יכולת אל המצרי המשחית לבוא אל בית הישראלי לנגוף ולהרע. ולפי שבדברים המסוכנים בגבורו' ובמלחמות יהיו נזכרים לכבוד ולתפארת העושי' אותם ראשונה כמו שאמר דוד בכבשו את ירושלים (ד"ה א' י"א ו') כל מכה יבוסי בראשונה יהיה לראש ולשר לכן אמר משה לזקנים ושמרתם את הדבר הזה לחק לך ולבניך עד עולם עם שהודיע' בזה שתהיה המצוה הזאת לדורות ושתמיד מדי שנה בשנה יהיו הזקנים זריזין בקיום המצוה הזאת בעצמי והותרו במה שפרשתי בזה השאלות הז' והח' שהעירותו בפרשה. ויש מהמפרשים שכתבו שצוה ה' לישראל שלא יצאו איש מפתח ביתו עד בקר כדי שלא ירך לבבם בראותם הבכורות המתים במגפה וגם כדי שלא יהיו נפוצי' מכאן ומכאן לעת הנסיעה והיציאה ממצרים אבל שיהיו כלם נמצאים ומזומנים שם באופן שיצאו כלם יחד. ואמר והיה כי תבואו אל הארץ להגיד שהמצוה הזאת אשר זכר שתהיה לדורות שהפסח איננה נוהגת אלא בהיותם בארץ ישראל ושם ישמרו את העבודה הזאת מהפסח כי עם היות שזכרו למעלה ברמזי' באה לבארו בזה בפירוש. ואמר שכאשר ישאלום בניהם שלא ראו מופתי מצרים מה העבודה ההיא רוצה לומר לאי זה טעם יעשו אותה יודיעו שהוא זבח פסח לה' בעבור שפסח על בתי בני ישראל וגו' וזכר הכתוב שעם היות שמשה רבינו צוה זה לזקנים מהסבה אשר זכרתי הנה העם כלו שהיו שמה כשצוה זה לזקנים השתחוו לפניו לאמר אדונינו משה אין צורך שיעשו זה הזקנים לאמץ את לבבינו כי אנחנו נעבור חלוצים וכולנו נקיים את המצוה הזאת והוא אמרו ויקוד העם וישתחוו וילכו ויעשו בני ישר' כאשר צוה ה' את משה ואת אהרן כן עשו ר"ל כן עשו הם מעצמ' ולא הוצרכו ללמוד מהזקני' כי כלם היו זריזין מקדימין למצות ולכן השתחוו לפניו כנפטר מלפני רבו והלכו לעשות את המצוה בכל חלקיה כמו שנצטוו בה משה ואהרן מבלי מורא ופחד ממצרים והותר' בזה השאלה הט'. וספר הכתוב איך היה כל זה בפעל והוא שבחצי הלילה בעת הכנס השמש במזל טלה בתקיפת ניסן בדיוק אמתי אחרי אכלם את הפסח וה' הכה כל בכור בארץ מצרים מהגדול שבהם שהוא בכור פרעה שהיה עתיד לשבת על כסאו למלוך אחריו עד בכור השבי והוא בן השפחה שהיה בבית הבור מסוגר שם בלילה כדרך העבדים וכן כל בכור בהמה כי היה הלקות כולל לכל בכור מאי זה מין שיהיה. וכאשר ראה פרעה פתאומיו' המגפה ההיא פחד שכלה ונחרצה יעשה ה' במצרים ופחד גם הוא על עצמו שימות שמה ולכן קם ממטתו הוא וכל עבדיו ויקראו למשה ולאהרן ויאמרו אליהם קומו צאו מתוך עמי גם אתם גם צאנכם גם בקרכ' קחו כאשר דברתם כי הנה עשה בזה חלוק מהעם למקנה כי בעם אמר כדברכם לפי שחשב שכן צוה לו האלהים אבל המקנה היה דעתו שלא צוה ה' עליו להוליכו אלא שמשה מעצמו מפני הקנטור אמר כן ולכן אמר בו כאשר דברת' ולכו וברכת' גם אותי ר"ל תתפללו בעדי שמה בחגכ' ומועדכם והראב"ע פירש כדברכם שתלכו דרך שלשת ימים ותשובו מיד והוא הנכון ומלבד מאמר פרעה נתחזק עוד יד העם של מצרים על ישראל לשלחם מן הארץ בחשבם שאם לא ילכו כולם ימותו והיה כל כך המהירו' ביציאת' שנשא העם את בצקו טרם יחמץ ומשארות' אשר בהם יעשו הלחם הוליכו אותן צרורות בשמלותם על שכמם לפי שלא יכלו להתמהמה במצרים לאפות שם את מצותיהם מפני שגורשו ממצרים באונס ועל דרך גרוש הוציאום חוצה באופן שגם צדה לא עשו להם לדרך. והגיד הכתוב שעם כל החפזון ומהירות היציאה לא שכחו ישראל מצות אלהיהם ולא עברו עליה כי הם עשו כדבר משה וישאלו ממצרים כלי כסף וכלי זהב ושמלות ועם כל הרעות אשר קבלו המצריים בעבור ישראל נתן השם את חן העם בעיני אנשי מצרים וישאילים ואין ספק שהיה זה מרוב אהבתם וחשקם שיתפללו ישראל לעצור המגפה מעליהם וינצלו את מצרים והוא מגזרת ויצל אלהים את מקנה אביכן והרלב"ג פי' וישאילום שהמצריים היו מתעוררים מעצמם להשאיל את ישראל מה שלא שאלו מהם. וספר הכתוב שבבקר אחרי הלילה ההוא נסעו בני ישראל מרעמסס המחוז שהיו יושבים שמה הכולל לכל ארץ גושן ובאו אל סכות שהיא עיר או מחוז סמוך למצרים והיו כשש מאות אלף איש הגברים לבד מטף ולא הוצרך לומר ולבד מנשים לפי שכבר אמר הגברים כי לא זכר הכתוב אלא הראוים למלחמה ונקראו גברים על שם גבורתם ולכן היו האנשים הנמנים האלה מבן עשרים שנה עד בן חמשים שנה כי מי שהוא פחות מעשרים הוא בכלל טף והעובר מחמשי' דינו כטף לחולשתו. וגם ערב רב עלה עמהם והם ערבוביא ממצריים ואומות אחרות שנתערבו בהם והם האספסוף אשר בקרבם שלא מבני ישראל המה ושם בסכות אפו את הבצק אשר הוציאו ממצרים ועדיין עשו עוגות מצות כי לא החמיצו לגודל המהירו' שהיה ביציאתם ובהליכתם בדרך עם בואם שמה. וכאשר הגיד הכתוב נסיעתם מרעמסס וכמה אנשים היו היושבים שם זכר כמה מהזמן גלו והוא אמרו ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים שלשים שנה וארבע מאות שנה. והנה נמנו אלה השנים לדעת ימות עולם מעת שנולד אדם הראשון עד שיצאו ישראל ממצרים כי משם והלאה מנו תאריך אחר חדש ליציאת מצרים שמשם היו מונים השנים עד שבא אלכסנדרוס מוקדון להלחם עם דריוש מלך פרס ובא פתח שערי ירושלים ומאז מנו תאריך אחר לביאתו והוא הנקרא בדברי חז"ל מנין שטרות. ואמנם בהיות הגזרה ת' שנה כמו שנאמר במעמד בין הבתרים איך נתוספו עליהם שלשים שנה יש אומרים שלאברהם נאמר ת' שנה ולא חשש הכתוב על יתר הפרט של שלשים שנה מפני שהחשבון הגדול בולע את המועט ולכך ביאר הכתוב כאן מספר השנים המדוקדק על פי אמיתתו. והיותר נכון הוא שהגזר' היתה ת' שנה האמנם מפני שהשחיתו בני ישראל את דרכם ונטמאו בגלולי מצרים כמו שזכרתי למעלה נתוסף גלותם עוד בעד פשעם שלשים שנה כי גם בסבת עונותיהם הלכו עוד במדבר ארבעים שנה לפי שהגזרות האלהיות הם כולם על תנאי ובזכו' המקבל יקל השם בענשו וברשעתו יכבד ויתוסף ענשו וכבר כתבתי זה בפרשת בין הבתרים. האמנם אמרו ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים אין ראוי שנאמר שכל אותם ת"ל שנה ישבו במצרים אלא שמושב בני ישראל ר"ל במגורתם עם מה שישבו במצרים הכל היו ת"ל שנה וכדי שלא נטעה בהבנת הכתוב באופן אחר נאמר אחריו ויהי מקץ שלשים שנה ות' שנה ויהי בעצם היום הזה יצאו ר"ל לא תחשוב שכל הת"ל שנה מתחלתם ישבו במצרים אלא שבסופם יצאו משם. הנה אם כן סופם היה במצרים ולא תחלתם במצרים וכפי דרך חז"ל שלשה קצים מצינו בגלות מצרים. האחד מה שנאמר לאברהם ת' שנה וזה המספר היה מתחלת גרות זרע אברהם. והב' ת"ל שנה וזה היה מעת שנולד יצחק. והג' ר"י שנה וזה המספר ישבו במצרים כמו שנרמז ברדו שמה. והנה קרא הכתוב לישראל צבאות ה' להגיד שהיו חביבי' לפניו כצבאות השמים. ומאשר אמר בעצם היום הזה למדנו שביו' ט"ו לחדש ממחרת הפסח בבקר יצאו בני ישראל. והכתוב שאומר הוציאך ה' אלהיך ממצרים לילה פירש הרמב"ן ע"ד חז"ל שנתן רשות להם בלילה לצאת לדעתי אין פי' הכתו' שיצאו בלילה ולא שנתן להם רשות בלילה לצאת. אבל לפי שאמר שמור את חדש האביב ועשית פסח לה' אלהיך כי בחדש האביב הוציאך ה' אלהיך הוצרך לפרש מתי יעשה הפסח ההוא ועליו אמר לילה ר"ל שיעש' הפסח בלילה וכמו שאפר' במקומו והוא פי' נאה ומתישב מאד ועל זה אמר כאן ליל שמורים הוא לה' להוציאם. להגיד שכמו שהיה הלילה ההוא שמורים לה' ששמר אותם ממגפה וממצרים והוציאם ביד רמה ומצרים מקברים מתיהם כן ראוי שיהיה תמיד הלילה ההוא שמורים לכל בית ישראל שישמרו אותו לעבוד לפניו במצו' הפסח והמצו' והחגיגה וקריאת ההלל וכן פירשו הרמב"ן והות' במה שפירשתי בזה השאלה הי':
- Exodus._.12.43.1
ויאמר ה' אל משה ואהרן וגו' זאת חקת הפסח וגו' עד סוף הסדר ויש לשאול בפסוקים האלה שאלות:
- Exodus._.12.43.2
השאלה הא' למה נאמרה הפרשה הזאת זאת חקת הפסח למשה ולאהרן יחד והיה ראוי שתהי' למשה בלבד כפרש' קדש לי כל בכור ושאר המצות כלם. והנה מצות החדש נאמרה לאהרן עם משה בעבור שהיה לו תגמול מה שעשה במצרים עם משה שלכך זכה לקבל עמו המצוה הראשונה ההיא. אבל אחרי כן כל המצות נאמרו למשה בלבד ומה לו לאהרן אם כן במצוה הזאת:
- Exodus._.12.43.3
השאלה הב' למה לא צוה ית' הדינים האלה שזכר בזאת הפרשה למעלה בפרשת החדש על מצות הפסח שהוא היה המקום הראוי אליו כ"ש דין בבית אחד יאכל ודין עצם לא תשברו בו שהיו דינים עצמיים בפסח מצרים ולא נזכרו שמה בספור המצוה הכוללת ונזכרו כאן אחר פרשת ויהי בחצי הלילה ופרשת ויסעו בני ישראל מרעמסס:
- Exodus._.12.43.4
השאלה הג' במה שצוה בחקת הפסח בבית אחד יאכל לא תוציא מן הבית מן הבשר חוצה ועצם לא תשברו בו כי הנה האכילה בבית אחד כבר נזכרה בפרשת החדש שה לבית אבות שה לבית ולמה נשנה כאן. ולמה אסר שלא ישברו בו העצמות כי יותר בזיון וקצף יהיה לנעבד בזה:
- Exodus._.12.43.5
השאלה הד' מה ענין אמרו כל עדת ישראל יעשו אותו הלא ידענו שכל ישראל חייבים במצות הפסח ולמעלה נאמר במצותו דברו אל כל עדת בני ישראל ויקחו להם איש שה לבית אבות וגו' ומה הוא החדוש אשר חדש בזה בפרשה הזאת:
- Exodus._.12.43.6
השאלה הה' באמרו ויעשו כל בני ישראל כאשר צוה ה' את משה ואת אהרן כן עשו כי זה כבר נאמר למעלה בסוף פרש' ויקרא משה לכל זקני ישראל שנאמר וילכו ויעשו בני ישראל כאשר צוה ה' את משה ואהרן כן עשו. גם מה ענין אמרו אח"ז ויהי בעצם היום הזה הוציא ה' וכבר נאמר למעלה ויהי מקץ ארבע מאות ושלשים שנה ויהי בעצם היום הזה יצאו כל צבאות ה' מארץ מצרים:
- Exodus._.12.43.7
השאלה הו' במה שצוה יתברך למשה קדש לי כל בכור ומשה במקום שהיה לו לצוותם על קדוש הבכורות כמו שצווה אמר אליהם זכור את היום הזה וגו' וצוה אותם על מצות המצה בחדש האביב שבעה ימים וכבר נצטוו עליה בפרשת החדש ולמה לא צוה אותם על הפסח ג"כ כי אם על המצה:
- Exodus._.12.43.8
השאלה הז' אם היתה מצות המצה ואסור החמץ נוהג' בארץ ובחוצה לארץ למה תלה הכתוב אותה כאן בארץ באמרו והי' כי יביאך ה' אלהיך אל הארץ וגו' ועבדת את העבוד' הזאת בחודש הזה שבעת ימים תאכל מצות כאלו אין מצות המצה אלא בהיותם בארץ בלבד:
- Exodus._.12.43.9
השאלה הח' למה זה באה הזהרת והגדת לבנך או והיה כי ישאלך בנך בשתי פרשיות האלה רוצה לומר בפרשת קדש לי כל בכור ובפרשת והי' כי יביאך ולא אמר כן בפרשת זאת חקת הפסח ולמה בשתי הפרשיות הנזכרות נאמר והיו לאות על ידך ולטוטפת בין עיניך ולא נאמר כזה בפרשת חקת הפסח ולא בפרשת החודש:
← Previous · Next → — showing 1001–1100 of 3,512
Torah Commentary of Yitzchak Abarbanel, Warsaw 1862. Via Sefaria (sefaria.org), Sefaria-Export. Version source: https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001088711 Licence: Public Domain. Source.