Abarbanel on Torah
- Exodus._.12.43.10
והנני מפרש הפסוקים באופן יותרו השאלות האלה כלם:
- Exodus._.12.43.11
ויאמר ה' אל משה ואהרן זאת חקת הפסח עד קדש לי כל בכור כתבו המפרשים שזאת הפרשה נאמר' ביום י"ד ויחשבו אם כן שנאמרה לענין פסח מצרי' ולדורות ואינו נכון בעיני אלא שנאמרה ביום ט"ו אחרי שאכלו את הפסח במצרים ויצאו לדרכם כי לפי שראה יתברך שעלה עם ישראל ממצרים ערב רב מהמצרים שנתערבו עמהם מהם כאוהבים ומהם שבאו להתגייר ומהם שבאו להתישב בתוכם כמו שהיו בארץ גושן ומהם נשכרים לעבוד עבודתם לכן הוצרך יתברך לומר למשה ולאהרן לפי שלשניהם נאמרה מצות הפסח בפרשת החדש זכור תזכרו כי לשנים הבאות בעשותכם את הפסח לא יאכל כל הערב רב הזה בו בחשבם שגם הם יאכלו בו כבני ישראל לא יהי' הדבר כן כי הנה כל בן נכר לא יאכל בו ואין פי' בן נכר שיהיה מעם אחר שהרי הגר אוכל בפסח אע"פ שהוא מעם אחר כיון שהוא מאמין בתורת השם. אבל בן נכר הוא שבאמונתו הוא נכר בין שיהיה נכר או ישראל מומר אף שיהיה נימול וכן תרגם אונקלוס (שמות י"ב מ"ג) כל בן נכר כל בר ישראל וכו' והיה זה לפי שלא נתנה מצות הפסח אלא להקנותנו אמונה שלמה בו ית' ולא אכלו ממנו במצרים אלא המאמינים בו ובלתי מאמינים במזלות ובאלהים אחרים ולכן אין ראוי שיאכלו לדורות ממנו אלא המאמינים בתורת ה'. עוד צוה שנית וכל עבד איש מקנת כסף ומלת אותו אז יאכל בו ר"ל העבד שיהיה מקנת כספו וגופו קנוי והוא העבד האמתי וכן יליד בית שהוא בן האמה הוא גם כן בכלל מקנת כסף כי האמה שילדתו היתה מקנת כסף. אבל העבדים שאין גופם קנוי אינם בכלל זה ועוד יתבאר ענינם אחר זה ואמר בעבד ההחלטי שגופו קנוי והוא מקנת כספו ומלת אותו אז יאכל בו וחלקו חכמים בדין הזה כי הנה (פסחים צ"ו) ר' יהושע סבר שחובת מילת העבד היא על אדוניו שימול אותו ושלכך אמרה תור' ומלת אותו כי אתה מחוייב למול אותו ואז יאכל בו ר"ל הבעל יאכל בפסח מגיד שמילה מעכבתו מלאכול בפסח ור' אליעזר פירש אז יאכל בו העבד ושאין מילת העבד מעכבת האדון מלאכול בפסח והדעת נותנת שצדקו דברי רבי יהושע כי הנה לאברהם צוה השי"ת שכאשר ימול את עצמו מיד ימול בני ביתו ומקנת כסף מכל בן נכר אשר לא מזרעו הוא שיהיה בביתו ונאמר לו המול ימול יליד ביתך ומקנת כספך והיתה בריתי בבשרכם לברית עולם ולכן היה משורת הדין שהאיש שיהיה לו עבד שגופו קנוי ימול אותו ואז הבעל יאכל בפסח. אבל אם אינו עושה כן והוא מעמיד ערלים בביתו בהיות מוטל עליו למול אותם נראה שאינו שלם עם ה' באמונתו אחר שהוא מזלזל במצוה העקרית הזאת ולכך לא יאכל בפסח כי אינו משלומי אמוני ישראל. וגם הדין הזה היה מתיחס לפסח מצרים לפי שאז היו ישראל עבדים לפרעה ונימולו אז כדי לאכול בפסח על כן לזכרון זה בפסח דורות כל עבד איש וגו' ומלת אותו אז יאכל בו. עוד צוה דין שלישי והוא תושב ושכיר לא יאכל בו וראוי לדעת במה הכתוב הזה מדבר כי אם התושב ושכיר הם בני נכר וערלים כבר נאמר כל בן נכר לא יאכל בו ונאמר כל ערל לא יאכל בו ואם הם גרים נימולים הרי הם כישראל כמו שאמר והיה כאזרח הארץ. אבל האמת הוא כדבריהם ז"ל שהחושב הנזכר כאן הוא גר תושב שקבל עליו שלא לעבוד ע"א ובא להתישב עם ישראל כי בזולת זה לא היו מניחים אותו לשבת בתוכם משום לא ישבו בארצך פן יחטיאו אותך לי ושכיר הוא העבד שאין גופו קנוי אבל עובד עבודה מה בשכרו וביארה תורה בזה שאע"פ שיהיו התושב והשכיר נימולים לא יאכלו בפסח כי הם כערביים או גבעונים הנימולים כמו שכתב רש"י או כגר שמל ולא טבל כמו שאמרו בגמרא כי הנה אע"פ שאינם ערלים כיון שהם בלתי מאמינים במצוה ובטעמה ובנותן אותה אין ראוי שיאכלו בו והם לא נימולו לשם מצוה אלהית והיום ומחר ילכו לדרכם לארצותם ולגוייהם ואינם מאמינים באל ובהשגחתו. אמנם העבד הנקנה כיון שהוא כסף הבעל ונימול למצות האלהים ועוד כל ימי הארץ לא יצא חפשי מבית רבו התירתו התורה לאכיל בפסח לא התושב והשכיר. וגם הדין הזה היה זכר לפסח מצרים שלא אכלו בו המצריים שהיו מתישבים בארץ גושן עם היהודים בחצריהם. עוד צוה דין רביעי והוא בבית אחד יאכל לא תוציא מן הבית מן הבשר חוצה. וגם זה פירשו חז"ל שאין הכוונה שבבית אחד יאכל הפסח כמשמעו כי הנה כתוב על הבתים אשר יאכלו אותו בהם אבל פירש בבית אחד הוא בחבורה אחת והוא כמו ושמחת אתה וביתך שר"ל המתקבצים עמך והענין שלא יעשו עליו הנמנים שתי חבורות ויחלקו אותו וגם זה כבר נרמז בפרשת החודש באמרו שה לבית כי בית נאמר על המשפח' ולכן תמצא שכאשר הגיד משה המצוה הזאת לזקנים אמר להם במקום איש שה לבית אבות שה לבית משכו וקחו לכם צאן למשפחותיכם הרי שהמשפחה היא הבית. ומפני שאמר כאן תושב ושכיר לא יאכל בו סמך אליו בבית א' יאכל כלומר למשפחה א' יאכל הפסח ולא יוציאו ממנו מן הבית ר"ל מן המשפח' ההיא החוצה לאיש זר תושב ושכיר מן הנכרים. וצוה עוד דין חמישי והוא ועצם לא תשברו בו וצוה זה בפסח דורות שלא יזלזלו בו מפני כבוד הקרבן הקדוש. ואמר זה ג"כ כנגד התושב והשכיר שאולי יזלזלו בקרבן הפסח בדרך גרגרנות וישברו עצמותיו בבזיון. והנה באה הדין הזה בשם בית באמרו בבית אחד יאכל לרמוז לפסח דורות שיעשו בבית הבחירה ולא בשערי' וכמ"ש וזבחת פסח לה' אלהיך וגו' במקום אשר יבחר ולפי שלא נחשוב ממה שאמר בבית א' יאכל שהרצון בו על המשפח' שלא יאכלו בפסח גם מבני ישראל אלא כל אחד במשפחתו ולזה הוצרך לומר עוד כל עדת ישראל יעשו אותו כי כלם כמשפחה אחת יחשבו וכן לא נחשוב שהגר צדק עם היותו כישראל לכל המצות לא יאכל בו כי אינו מהמשפחה על כן אמר אח"ז וכי יגור אתך גר והוא הגר צדק שנתגייר וקבל עליו עול מצות התורה המול לו כל זכר ר"ל יעשה כאשר עשיתם במצרים קודם אכילת הפסח והוא שמלתם את כל אשר לכם כן הגר המול לו כל זכר אשר בביתו כבנים וכעבדים שקנה בכספו ואז יקרב לעשותו והיה כאזרח הארץ כלומר ככל אחד ממשפחות בית ישראל. ואמרו עוד כל ערל לא יאכל בו פירשוהו חז"ל על ישראל שמת אחיו מחמת מילה כי הוא אינו מומר לערלות. ומאשר בא הפסוק הזה בתוך עניני הגר נראה לי לפרשו עליו שאם היה שום ערל בבית הגר לא יאכל בו ר"ל הגר בעל הבית כי כיון שהעמיד ערל בביתו ולא קיים המצוה שנתנה לאברהם אבינו אין ראוי שיאכל בפסח כשאר בני ישראל והתנצל הכתוב מהגר שלא יתרעם על זה כי אין בזה אליו עול יותר מבני ישראל כי גם הם כמו שפרשתי לדעת רבי יהושע אם יעמידו בבתיהם עבד ערל לא יאכלו בפסח כן הענין בגר ועל זה אמר תורה אחת יהיה לאזרח ולגר הגר בתוככם ר"ל בענין המצות בכללם כי אין ראוי לגר לקיים קצתם זולת קצתם ודיו לגר שיהיה כישראל בענין הזה. הנה התבאר ממה שבארתי התר השאלה הא' והוא שציוה יתברך חקת הפסח למשה ולאהרן לשניהם יחד לפי שלשניהם נצטוותה מצות הפסח בפרשת החודש ובא הכתוב עתה להוסיף ולבאר בה דברים ונאמרו לשניהם לפי ששניהם שמעו עיקר המצוה. וכן הותרה השאלה הב' למה לא נאמרו הדינים האלה במצות הפסח בפרשת החודש קודם פרשת ויהי בחצי הלילה ופרשת ויסעו בני ישראל ונאמרו עתה אחריהן כי היה זה מפני שנתחדשו הדינים האלה לצורך הערב רב שעלו עם ישראל ממצרים מהם כעבדים ומהם כתושבים ושכירים ומהם כגרי צדק. ונאמרה הפרשה הזאת ביום ט"ו לענין פסח דורות לא לפסח מצרים כי כבר היה נאכל וכבר יצאו משם. האמנם היו כל אלה הדינים מתיחסים ונערכים בזכרון פסח מצרים. וכן התבאר התר השאלה הג' שפסוק בבית א' יאכל לא תוציא וגו' אינו מותר במקום הזה כי אין הכוונה בבית א' הבית כמשמעו אלא החבור או המשפחה כמו שפרשתי וכן הותרה השאלה הד' שאמרו כל עדת ישראל יעשו אותו נאמר כדי להודיע שעם היות שנעשה פסח מצרים למשפחותם ולבתי אבות הנה לדורות לא יהיה כן כי לכל העם בהתר לעשות הפסח אלה עם אלה גם אפשר לאמור שבא הכתוב להודיע שאם היה עבד עברי או שכיר עברי או תושב מאחד מן השבטים שנתישב עם שבט אחד מארצו לא יוכלל במה שנאמר כאן תושב ושכיר לא יאכל בו כי בידוע שהעבד עברי הוא נימול והוא מעדת ישראל וכל עדת ישראל יעשו אותו וכן הותרה השאלה הה' שאמרו ויעשו בני ישראל כאשר צוה ה' את משה בא להגיד שכל בני ישראל באין מערער קבלו על עצמם הדינים האלה לעשותם לדורותיהם כמו שקבלו מצות הפסח במצרים ואפשר לפרש ויעשו בני ישראל כאשר צוה ה' וגו' בא להודיע שעם היות שעתה צוה יתברך על הדינים האלה הנה בפסח מצרים כבר עשו ישראל מעצמם כל הדברים האלה אם במילתם ומילת עבדיהם ושלא אכל באותו פסח בן נכר ולא תושב ושכיר מן האומות. ואמנם אמרו אחר זה ויהי בעצם היום הזה הוציא ה' את בני ישראל ממצרים כתב הרלב"ג שהוא דבק עם מה שאחריו שביום שהוציא ה' את בני ישראל מארץ מצרים על צבאותם בו ביום אמר למשה מצות קדש לי כל בכור ובו ביום אמר משה לישראל כל הדברים הנזכרים אחריו עד ויהי בשלח פרעה. ויותר נכון לפרש שבא הכתוב הזה להודיע מתי נאמרה פרשת זאת חקת הפסח אם היה ביום י"ד קודם היציאה ממצרים או אחריה ואחר זה אמר ויהי רוצה לומר ויהי האמירה הזאת הנזכרת בעצם היום הזה כשהוציא ה' את בני ישראל ממצרים על צבאותם שהיה ביום ט"ו לחדש הראשון אז כשיצאו ויצא הערב רב עמהם נאמרה זאת הפרשה כי הסכים הקדוש ב"ה עם מעשיהם אשר עשו במצות הפסח וצוה אותם שכן יעשו בפסח דורות:
- Exodus._.13.1.1
וידבר ה' אל משה לאמר קדש לי כל בכור וגומר עד סוף הסדר הזה. אחרי אשר צוה ית' על אכילת המצה ואסור החמץ וכן על קרבן הפסח לדורות לזכרון גאולת מצרים והשפטים שעשה באלהיהם. צוה עוד למשה שיקדש לו את כל בכורות ישראל שכלם יהיו קדש לה' אם הבהמה טהורה להקריב אותה על המזבח ואם הטמאה לעבודת הבית ואם נפש אדם לכהן ולשרת את אלהיו. וביאר מי הוא אשר יקרא בכור האם הוא הגדול שבבית או הבן הראשון הנולד לאדם מהטפה הראשון מהאב או אם הבכור הוא בערך האם היוצא ראשונה מבטן האשה וביאר שהבכור הוא בלבד בערך האם שיהיה פטר כל רחם שמפני שהאשה קודם שתלד כאלו רחמה סגור וקרא הלידה הראשונה ממנה פתיחת רחם ופטר הוא מלשון (משלי י"ז י"ד) פוטר מים ראשית מדון והיה הבכור מתיחס לאם ולא לאב לפי שיש ספק בבכור האב אם הוא מהטפה ראשונה אם לא מה שאין כן בבכור האם שהוא יודע שזה יצא ראשונה גם מפני שהאם תרחם יותר על הולד מהאב וכמו שאמר הנביא (ישעיהו מ״ט:י״ד-ט״ו) התשכח אשה עולה מרחם בן בטנה. והנה לקח השי"ת הבכורו' מבני ישראל לפי שהוא ברחמיו וכרוב חסדיו הציל מהמגפה את בכורות ישראל ביום הכותו כל בכור בארץ מצרים כי ראוי היה שגם הם ימותו כמו שביארתי למעלה ולזה אמר לי הוא וידמה שלא היו אז לישראל מהבהמות הטמאות אלא החמורים כי לא היו מגדלים סוסים לפי שבמצרים לא ירכבו על הסוסים אלא השרי' הגדולים ומפני זה לא זכר כאן מהבהמות הטמאות אלא החמור וחז"ל אמרו שהיה זה לפי שהמצרים כו' שנאמר אשר בשר כו'. ועוד שאין לך כל אחד ואחד מישראל שלא הביא עמו תשעים חמורים טעונים כסף וזהב ושמלות ולכך באה במצוה שנפדה פטר חמור ולא שאר הבהמות הטמאות. ואין ענין קדש לי שיקדישם מיד ותנהג המצוה הזאת במדבר כי משה ע"ה ביאר שהיא תלויה בארץ בפרשת והיה כי יביאך אלא שיודיע לישראל עתה מצות קדש לי כל בכור. והנה משה רבינו חשש שמה יחשבו ישראל שהקדוש ב"ה בחר לזכרון גלות מצרים וגאולתו ענין הבכורות ושמפני זה יבטל ענין הפסח והמצה ואסור החמץ כי היה די בזכרון אחד לנס אחד וכיון שעתה היה הקדוש ב"ה מצוה קדש לי כל בכור כי בזה יהיה הזכרון ולא במצוה אחרת. הנה מפני זה אמר משה אל העם כשרצה לצוותם על קדוש הבכורות שיזכרו לקיים מצות המצה ואסור החמץ ועל הפסח שיחברו אותם המצות שכבר נצטוו בהם למצות קדוש הבכורות כדי שידעו ויבינו ששלשה זכרונות יהיו להם האחד אכילת המצה ואסור החמץ זכרון ליציאת מצרים שהיתה כ"כ בחפזון שלא הספיק בצקם להחמיץ והזכרון הב' הוא קרבן הפסח בלילה הראשון זכרון לשפטים שבלילה הוא עשה בביטול כח מזל טלה שהיה מזל המצריים ומשפיע בהם. והזכרון הג' הוא קדוש הבכורים לגבוה זכר למכת בכורו' מצרים והצלת בכורי ישראל מהמגפה הנה להודיע ששלשת המצות היו הכרחיות בזכרונות האלה נזכרו כאן שלשתם והותרה בזה השאלה הו'. וז"ש ויאמר משה אל העם זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים מבית עבדים וזכור כי בחוזק יד כלומר בחוזק המכות שנקראו יד השם ובפרט במכת בכורות שעליה אמר ושלחתי את ידי שבכחה יצאו מבית עבדים שהיא ארץ מצרים יען היו שמה סגורים תכלית ההסגר כמו שיהיה מסגר הבור אשר יאסרו שם העבדים בעבור שלא יברחו ולכן קראה התורה במקום אחר כור הברזל. ואמר הוציא ה' אתכם מזה לפי שהיה זה הדבור מיום היציאה ועדיין היו בגבול מצרים ולכן לא יאכל חמץ כי אם מצה שהיא זכר ליציאה כמו שאבאר מיד ולפי שאמר זכור את היום הזה נתן בו סמנים כדי שלא ישכח מפי זרעם והוא אמרו היום אתם יוצאים בחדש האביב שהוא בכניסת השמש במזל טלה ונקרא אביב שאז התבואה עומדת באיביה ולפי שבשול התבואות תלוי בתנועת השמש וכמו שאמר (דברים ל"ג י"ד) וממגד תבואות שמש. ויש אומרים שקרא הכתוב לחודש ניסן חודש האביב לפי שהיה ראשון לחדשי השנה ואב לכלם וכאלו אביב הוא שתי תיבות אב י"ב ר"ל אב לי"ב חדשי השנה או הוא רמז למזל טלה שהוא אב וראשון למזלות האפודה. ואחרי שזכר המועד אשר בו יהיה החג זכר הזכרון הראשון והוא אמרו והיה כי יביאך וגו' ועבדת את העבוד' הזאת. והעבודה שזכר היא קרבן הפסח כי אותו קרא עבודה וכמ"ש למעלה והיה כי יאמרו אליכם בניכם מה העבודה הזאת. ואמנם אמרו אחריו שבעת ימים תאכל מצות אינו העבודה שזכר אבל הוא הזכרון השני שיעשה מאכילת המצה ואסור החמץ. ואין הכוונה ששבעת ימים יאכל מצות בחיוב כי אין אכילת המצה חובה אלא הלילה הראשון אבל ענינו כמו שפרשתי שאם ירצה לאכול לחם בימים ההם יהיה לחם מצה ולא חמץ והותרה בזה השאלה הז'. ואמר ביום השביעי חג לה' להגיד שיעשה ביום האחרון מהחג משתה ושמחה ובזה בשרם שאז תהיה תשועתם שלמה כי אז יטבעו המצריים בים סוף לעיניהם ולכן לדורות יעשו בו שלמי חגיגה. וכתב הרמב"ן שטעם וביום השביעי חג לה' שיביאו חגיהם ביום השביעי ולא יאחרו אותם עוד שאין להם תשלומין אחר כן. אבל היום הראשון יש לו תשלומין כל שבעה לענין החג ושניהם שוים לענין מקרא קודש. ואמנם מה שחזר לומר מצות יאכל את שבעת הימים ולא יראה לך חמץ הוא לבאר שאין מה שאמר שבעת ימים תאכל מצות חובה כי אין אכילת המצה חובה כי אם בלילה הראשון כמו שפרשתי ושאר הימים הוא רשות ולזה אמר מצות יאכל שהוא לשון נאמר על הרשות והחובה כלה בימים ההם היא באסור החמץ. ואם יאמרו איך היתה אכילת המצה ואסור החמץ זכרון לגאולת וליציאת מצרים השיבם שהיה הזכרון בב' דברים הא' שבבוא החג יגידו לבניהם בעבור זה עשה השם וגומר ר"ל בעבור זה שעשה ה' לנו כשיצאנו ממצרים נעשו כל הדברים האלה ובזה תמשך ותתפשט הקבלה מדור אל דור ולא תשכח גאולת מצרים מפי זרעם עד עולם וכבר צוו החכמים על ההגדה הזאת שתהא בליל ט"ו בזמן אכילת הפסח. ואפשר לפרש בעבור זה עשה ה' לי בצאתי שבעבור שיגיד כל זה עשה ה' הנסים והנפלאות שעשה ביציאת מצרים וכמו שאמר למען תספר באזני בנך ובן בנך את אשר התעללתי במצרים וגו' וכתב הרמב"ן פי' בעבור זה שחוזר אל העבודה שזכר בעבור זה שעשה ה' לי בצאתי ממצרים אנכי עובד את העבודה הזאת וחז"ל דרשו בעבור זה על המצה ומרור המונחים לפניו. והב' הוא והיה לאות על ידך ולזכרון בין עיניך. ר"ל שישימו פרשה קדש לי כל בכור בתפילין של יד וגם כן בשל ראש כי בזה נזכר תמיד יציאת מצרים שהיתה ביד חזקה ומשפט אלהי ותהיה מפני זה תורת ה' אשר צונו בפרשה הזאת שגורה בפינו ונזכור יציאת מצרים שהיו בה מהנפלאו' מה שיביאונו להאמין בהשגחת ה' ויכולתו. ותוספת הה"א במלת ידכה כבר אמרו שרומז אל חמשה בתים שבתפילין והם ד' בתים של ראש ובית א' של יד והתפילין של יד נקראו בכתוב אות שנאמר והיו לאות על ידך והתפילין של ראש נקראים זכרון שנאמר ולזכרון בין עיניך והנה האות הוא סבת הזכרון וקודם אליו ועל כן אחז"ל (מנחות ל"ו) כשהוא מניחן מניח של יד ראשונה ואחר כך של ראש שנאמר והיה לאות על ידכה הקדים תחלה תפילין של יד ואחר כך ולטוטפות בין עיניך וכשהוא חולץ תפילין חולץ של ראש תחלה ואחר כך חולץ של יד לפי שאם יחלוץ תפילין של יד תחלה כמו שהניחם תחלה איך ישארו תפילין של ראש שהם הזכרון ואין זכרון מבלי אות ומפני כן ראוי שיהיו תפלין של יד ראשון ואחרון כי כן האות הוא קודם לזכרון ואחריו ואין הזכרון סבת האות וארבעת הפרשיות הם קדש לי כל בכור והיה כי יביאך שמע והיה אם שמוע לפי שבאלה כלם נאמר שיקשרם על היד ובין העינים והיתה פרשת שמע לקבל עול מלכות אל אחד ופרשת והיה אם שמוע לקבל עול מצות ושתי פרשיות האחרות לזכרון יציאת מצרים שכל זה יהיה נגד עיניהם ובין ידיהם תמיד ולזה הונחו שמה האמנם לא צוו להניח תפילין של יד על יד עצמה ושל ראש בין העינים כמשמעות הכתוב לפי שאלו היו על היד היו מונעים פעולות היד עד שמפני זה צוה להניחם ביד השמאלית ולא בימינית לפי שבימינית יוכל להניחם על היד השמאלית אבל בשמאלית לא תוכל להניחם על הימינית וכן אלו היו מניחים התפילין בין שתי העינים יהיו כסנורין בין עינינו לכן הונחו תפילין של יד על גובה היד והוא בפרק האמצעי בין הכתף לזרוע ותפילין של ראש הונחו בראש במקום שהוא מכוון כנגד בין העינים מקום שמוחו של נער ?רופס וכבר יורה שזאת היתה כוונת הכתוב ממה שאמר והיה לך לאות מגיד שתהיה הנחתם במקום שיהא אות לנו ולא לאחרים וכמו שביארו זה במכילתא. וכמה מהחכמה החכימה התורה האלהית בהנחת התפילין במקומות האלה לפי שהתפילין של יד הם קרובים אל הלב ולזה היו בזרוע השמאלי שהוא יותר קרוב אל הלב באמת. ותפילין של ראש הונחו סמוכים למוח כדי שנשים לבבנו ומחשבותינו בפנות הנשרשות בפרשיות האלה וצריך לדעת כי תפילין של יד ושל ראש הן שתי מצות ושתיהן מענין אחד והראיה שהן שתי מצות היא שאינן מעכבות זו את זו כלולב ומיניו עם האתרוג וכן אמרו חז"ל תפילין של ראש אינה מעכבת של יד ושל יד אינן מעכבת של ראש ולפי ששתיהן רומזות על ענין אחד אז"ל כשהוא מניח שתיהן ביחד שאין לשוח ביניהם והוא אמר שח בין תפלה לתפלה עבירה היא בידו וחוזרין עליה מעורכי המלחמה וזכר הכתוב שכאשר תעשה עדת בני ישראל כל זה תשמור החוקה הזאת מימים ימימה והוא מדי שנה בשנה כי הנה השנה תקרא ימימה לפי שהיא כיום ארוך ובמה שצוה אותם שישמרו את החוקה הזאת למועדה רמז לעיבור השנה שלא יעשו פסח רק בחדש האביב. ואחרי שזכר משה רבינו הזכרון הראשון שהוא בעבודת הפסח והזכרון השני מהמצות ואסור החמץ זכר הזכרון השלישי מקדוש הבכורות ולפי שהוא היה תלוי בארץ כמו קרבן הפסח לכן אמר והיה כי יביאך ה' אלהיך והעברת כל פטר רחם לה' רוצה לומר תפרישו ותעבירו מן העדר כל פטר רחם בהולדו שיהיה לה' ואמר זה על בכור הבהמה הטהורה שיתקרב על גבי המזבח ולפי שבחוצה לארץ אין מקריבין קרבנות תלה הכתוב זה בארץ. אמנם אמרו עוד וכל פטר חמור וכל בכור אדם קבלו חז"ל שהוא נוהג גם בחוצה לארץ כי הוא מהדברים הנפדים ולזה לא זכר בכור אדם בראשונה אלא באחרונה עם בכור החמור לפי ששניהם פדויים והם נוהגים גם בחוצה לארץ וזכר ראשונה אותם שהיו תלוים בארץ לפי שיש בהם קדושת הגוף והדברים הפדויים אין בהם קדושת הגוף אבל הם ממון הכהן וצותה התורה שהחמור לפי שאינו ראוי לאכול ממנו יפדה אותו בשה כי השה בעל חי יאות לכהן לאכול ואם לא יפדה אותו אמר וערפתו רוצה לומר שיהרגהו בהכותו אותו מצד ערכו בקופיץ או במה שידמה לו. והנה צוה בזה כדי שבעל החמור יפדה אותו בעבור שלא יצטרך לעשות לו זה הפועל הזר וחז"ל אמרו שהיה זה לרמוז למצריים סובלי המכות והנגעים עם סכל ואין לב וישראל נמשלו לשה פזורה ולזה צוה שפטר חמור תפדה בשה ואם לא יפדה וערפתו רמז למכת בכורות שמתו ונצולו ישראל. וענין הפדיון שיפדה אדם מיד הכהן את בכורו כאלו קנאו מידו וכבר ביארה תורה כמה יהיו דמי הפדיון חמשת סלעים של כסף או דבר שיקחהו הכהן במקומם כמו שיתבאר בפרשה קרח ולפי שלא ישכח טעם המצוה הזאת וענינה אמר והיה כי ישאלך בנך לאמור מה זאת רוצה לומר מה הסבה עריפת החמור והקרבת השה לכהן תהיה התשובה אליו שבחוזק יד הוציאנו ה' ממצרים שהיא היתה לנו בית עבדים וראשם פרעה הקשה לשלחנו כי לא האמין בהשגחת ה' וגמולו ויהרוג ה' את כל בכור מצרים מאדם ועד בהמה ע"כ אני זובח לה' כל פטר רחם הזכרים ולא די הב"ח אבל גם בכור בני אפדה כאלו הוא מחויב להקריבו לגבוה וגם לתכלית זכרון זה תשים הפרשה הזאת לאות על ידכה ולטטפת בין עיניך ואחז"ל (רש"י שמות י״ג:ט״ז) שה"א ידכה תרמוז אל היד הכהה שהיא כנגד הלב ולטוטפות בין עיניך וטטפת כתב הרמב"ן שאין לו משפחה ידועה בכתוב ויש אומרים שהוא שם מצריים שנקרא המוח כן וכבר אחז"ל (שבת נ"ח) שקשר תפילין ורצועותיהן ועבודיהם לשמה ונכרכין בשערן וכל שאר תנאי התפילין הנכתבים במסכת סופרים הם כלם הלכה למשה מסיני. והנה זכרה התורה תפילין של יד קודם תפילין של ראש לפי שהאות של היד הוא מכוון כנגד כי בחוזק יד הוציאנו ה' ממצרים ועוד שתפילין של יד הם כנגד הלב ושל ראש הם כנגד המוח. והנה הלב יותר נכבד מהמוח והתחלה לו גם לפי שדרך בני אדם הוא להניח אות לדבר שירצו לזוכרו בידו ואצבעו או בראשו על המצנפת ולכך דברה תורה כלשון בני אדם בזה והותרה ממה שביארתי השאלה הח' הנה אמר למוד הבנים בכל אחד משלשת הזכרונות האלה כי במצות הפסח נאמר בפרש' משכו והיה כי יאמרו אליכם בניכם מה העבודה וגומר ולכן לא נזכר באותו חוקת הפסח ובענין המצה אמר בפרשת קדש לי כל בכור והגדת לבנך ובענין הבכורות נאמר כאן והיה כי ישאלך בנך מחר וגומר הרי שבכל שלשת הזכרונות שנתן הקדוש ברוך הוא על עניני מצרים צוה על הלמוד לבנים כדי להמשיך הקבלה מיציאת מצרים ונפלאותיה אשר הם משרישים בלבבנו אמונת הידיעה וההשגחה האלהית גמולו ועונשו ויכולתו הבב"ת וכן נאמר בשתי הפרשיות האלה והיה לאות לפי שבשתיהן תוכלל הזכירה כלה מיציאת מצרים וזהו מה שראיתי לבארו בסדר הזה:
- Exodus._.13.17.1
ויהי בשלח פרעה את העם וגו' עד אז ישיר משה ויש לשאול בזה שאלו'.
- Exodus._.13.17.2
השאלה הא' באמרו ויהי בשלח פרעה את העם ולא נחם אלהים וגומר והיא כי למה אמר ויהי בשלח פרעה את העם והיה ראוי שיאמר בצאת ישראל ממצרים ולא נחם אלהים וגומר ומה לו עתה להודיע ששלחם פרעה כי זה כבר נאמר למעלה שיצאו ברשותו וגורשו ממצרים:
- Exodus._.13.17.3
השאלה הב' למה לא נתן הכתוב הסבה האמתי' למה לא נחם אלהים דרך פלשתים שהיה כדי לקרוע את הים ולהטביע המצריים בו ולכן הביאם דרך המדבר ים סוף ולא הוליכם דרך ארץ פלשתים שלא היה שם ים סוף ולא זכר הסבה האמיתית ההיא מהים וזכר סבה אחרת חלושה באמרו פן ינחם העם וגומר והוא תימה רב יען קריעת ים סוף כיון יתברך בה מתחלת המכות:
- Exodus._.13.17.4
השאלה הג' באמרו וחמושים עלו בני ישראל מארץ מצרים ויקח משה את עצמות יוסף וגומר כי הנה הדברים האלה אינם נכתבים במקום הראוי להם והיה ראוי לכותבם בפרשת ויסעו בני ישראל מרעמסס סכתה וגומר ושם היה לו לספר שעלו אותו ההמון הרב חמושים ושהביא משה את עצמות יוסף עמו לא עתה בתוך ספור נסי הים:
- Exodus._.13.17.5
השאלה הד' באמרו וה' הולך לפניהם יומם בעמוד ענן וגומר כי הנה מלת הולך או מתנועע לא יפול בו ית' כיון שאינו גשם ואינו כח בגשם והיה ראוי לומר וה' מוליך לפניהם יומם עמוד ענן וגומר ומה ענין אמרו ללכת יומם ולילה האם היו ישראל הולכים ביום ובלילה כבורחים:
- Exodus._.13.17.6
השאלה הה' מה ראה יתברך לעשות נכלים וערמומיות לפרעה לרדוף אחרי בני ישראל כמו שנאמר וישובו ויחנו לפני פי החירות ואמר פרעה לבני ישראל נבוכים הם בארץ והחזקתי את לב פרעה ורדף אחריהם ואכבדה וגו' כיון שפרעה ועבדיו וכל עמו כבר שלחו את ישראל במצותו והשאילו להם ממונם ואמרו לכו עבדו את ה' כדברכם וברכתם גם אותי. ומדוע יקללוהו המה בזה הפועל כי גם שהם הרעו לישראל והמיתו בניהם ביאור מצרים הלא כבר קבלו עונשם במכת בכורות ומה צורך לטביעתם בים סוף:
- Exodus._.13.17.7
השאלה הו' באמרו ויוגד למלך מצרים כי ברח העם ויהפך לבב פרעה ועבדיו וגו' כי איך אמר שנהפך לבבם כיון שהם לא פטרו אותם לגמרי אבל אמרו לכו עבדו את ה' כדברכם שר"ל דרך שלשת ימים ולשוב מיד כי על מנת כך שלחום כמו שכתב הראב"ע וכ"ש שהוליכו ממוניהם ובידוע היה שבהיותם בורחים ירדפו אחריהם להשיבם ולקחת כל אשר להם ואין בזה אם כן ויהפך:
- Exodus._.13.17.8
השאלה הז' וייראו מאד ויצעקו בני ישראל אל ה' ויאמרו אל משה וגומר והיא שאחרי שצוה אותם השם שישובו ויחנו לפני פי החירות ושהוא יחזק את לב פרעה לרדוף אחריהם ויכבד את לבו איך פחדו בני ישראל וצעקו הלא ידעו שדבר אלהינו יקום לעולם. ואם היו צועקים ומתפללים אליו איך היו אומרי' למשה המבלי אין קברי' ואיך יסכים התרעומ' עם הצעקה והתפל':
- Exodus._.13.17.9
השאלה הח' באמרם המבלי אין קברים במצרים וגומר כי היה ראוי שיאמרו המבלי קברים במצרים לקחתנו למות במדבר לא שיאמרו שתי שלילות המבלי אין. ומה ענין אמרם מה זאת עשית לנו להוציאנו ממצרים האם שכחו אל מוציאם ביחסם הגאולה למשה גם אומרם הלא זה הדבר אשר דברנו אליך במצרים כי לא מצאנו שיאמרו אליו שם כן:
- Exodus._.13.17.10
השאלה הט' בדברי משה אל העם התיצבו וראו את ישועת ה' וגומר כי אשר ראיתם את מצרים היום וגו' כי מה הבטחון הזה שלא יוסיפו לראותם עוד עד עולם כי הנה ישיבו ישראל מזה עצמו אנחנו יראים שאם ימיתונו כאן לא נראה המצריים עוד עד עולם ולא כנעניים ולא אומה אחרת:
- Exodus._.13.17.11
השאלה הי' במאמר השם מה תצעק אלי דבר אל בני ישראל ויסעו כי הנה משה לא צעק אל ה' כי הוא היה יודע סוד ה' ואיך יצעק ולמה אם כן הוכיחו מה תצעק אלי. גם לא היה להאשימו למה לא היה אומר לבני ישראל שיסעו כי הוא צוה אותם וישובו ויחנו לפני פי החירות ועל דברו היו חונים שמה גם אומרו הרם את מטך ונטה את ידך הוא מאמר בלתי מסודר כי היה לו לומר הרם ידך ונטה את מטך על הים:
- Exodus._.13.17.12
השאלה הי"א באמרו יתברך וידעו מצרים כי אני ה' כי הנה הידיעה הנכספת אצלו היא לישראל שידעו אותו וישתלמו באמונותיו לא במצרים כל שכן שאם המצריים ימותו שם ידעו את ה' אחר כך:
- Exodus._.13.17.13
השאלה הי"ב באמרו ויסע מלאך האלהים ההולך לפני מחנה ישראל ולא ידענו מי הוא המלאך הזה והכתוב אמר למעלה וה' הולך לפניהם יומם בעמוד ענן וכאן אמר שהמלאך הולך והמפרשים אמרו שמלאך ה' היה עמוד הענן אבל אין הכתוב סובלו כי הוא אומר ויסע מלאך האלהים ונאמר ויסע עמוד הענן מפניהם שעמוד הענן אינו המלאך אבל הם דברים מתחלפים ויש מי שפירש מלאך האלהים על משה ועם היות שנאמר וישלח מלאך ויוציאנו ממצרים הנה לא נקרא בשום מקום משה מלאך האלהים:
- Exodus._.13.17.14
השאלה הי"ג באמרו ויהי הענן והחשך ויאר את הלילה ולא קרב זה אל זה כל הלילה כי אם היה שם ענן וחשך איך האיר את הלילה כי לא זכר הכתוב שהיה שם לא אור ולא אש והרמב"ן פי' החשך הנזכר כאן על יסוד האש כחשך שנזכר במעשה בראשית. ואני כבר פרשתי שם שהאש לא נקרא חשך בשום מקום כל שכן שהכתוב אומר שלא בא עמוד האש למצריים אלא באשמורת הבקר כשנטבעו לא כשנכנסו לים אף שאמרו ולא קרב זה אל זה מורה שהיה זה בסבת החשך לא בסבת האור וזה מבואר מעצמו:
- Exodus._.13.17.15
השאלה הי"ד באמרו ויט משה את ידו על הים ויולך ה' את הים ברוח קדים עזה וגו' כי אם היה שנעשה נס קריעת ים סוף על ידי רוח הקדים והיה הנס והפלא בהביא את רוח קדים לא בשהוא החריב את הים והפכו ליבשה היה ראוי שיאמר הכתוב ויט משה את ידו על הרוח כי הוא נושא הפלא וממנו היה הנס לא מהים עצמו:
- Exodus._.13.17.16
השאלה הט"ו איך נואלו שרי צוען ונשתגעו המצריים כלם ומלאם לבם להכנס בים הלא ידעו והלא ראו שאדירים משברי ים והלא ראו המים כמו נד וחומה היו להם מימינם ומשמאלם מעותדים לנפול עליה' ולהטביעם ואיך לא יראו לנפשותם. ואף על פי שראו ישראל נכנסין בו לא מפני זה היה ראוי שיבטחו להכנס שמה כי כבר ראו שבמכות מצרים בהיות יד ה' הויה במקניהם וממקנה ישראל לא מת עד אחד וכן בשאר המכות הפלה ה' חסיד לו וכל שכן במכות בכורות ולכן היה ראוי שיאמרו המצריים אנוסה מפני ישראל בראותם אותם נכנסים בים. והנני מפרש הפסוקים באופן יותרו השאלות האלה כלם:
- Exodus._.13.17.17
ויהי בשלח פרעה וגו' עד וידבר ה' אל משה לאמר וגומר וישובו ויחנו. לפי שיציאת ישראל ממצרים היתה להעלותם אל ארץ הכנעני כמו שאמר למשה בתחלת נבואתו והיה מי שיכוין ללכת אל מקום אחד שיבחר לו הדרך היותר קצר שאפשר להגיע מהרה אל מחוז החפץ. לכן הוצרך הכתוב לבאר הסבה שבעבורה כאשר יצאו ממצרים לא הלכו דרך פלשתים כי הוא היה הדרך היותר קרוב ללכת ארצה כנען וכן כתוב בספר חלוקת הארץ שממצרים עד ירושלים בדרך אשקלון יש בלבד מהלך שמונה ימים והיה מפני זה קרוב הדרך ההוא מאד. וחשש הכתוב שמא יחשוב חושב שהלכו ישראל דרך המדבר כמנהג הבורחים שילכו בדרך עקומה וארוכ' כדי שילפתו ארחו' דרכם ולא ימצאו הרודפים אחריהם. ולכך ביאר הכתוב שלא היתה זאת סבת הליכת ישראל במדבר דרך עקומה ועל זה נאמר ויהי בשלח פרעה את העם רוצה לומר עם היות ששלח פרעה את העם והם יצאו ברשותו ולא בורחי'. הנה לא נחם אותם אלהים בעמוד עננו שיזכור ללכת לדרכם בדרך ארץ פלשתים בעבור שהיה הדרך ההוא קרוב אל מצרים מאד. והנה בעברם דרך ארץ פלשתים תעורר עליהם מלחמת אנשי הארץ שלא יתנו אותם לעבור בארצם כי זה ממנהג הארצות שלא יתנו לעבור בם עם רב כי ישללו הכפרים והמקומות הקטנים וכמו שעשו אדום וסיחון. והנה אם יראו ישראל מלחמה תכף בצאתם ממצרים ב' או ג' ימים להוותם בלתי מלומדי מלחמה יצטערו ממנה וישובו מצרימה כי יבחרו ברע המעטי והוא להשתעבד למצרים יותר מהרע הגדול שהוא היותם נהרגי' במלחמה ויאמרו הנה לא נמלט ממלחמות רבות גם בארץ אשר נלך שמה ולכן הסב אלהים את העם דרך המדבר רוצה לומר בדרך העובר במדבר כדי שיתאחרו זמן מה ויקנו חוזק לב וגבורה להלחם באויביהם והיותר נכון בעיני שזכר הכתוב כאן ג' סבות גדולות שבעבורם לא נחם אלהים לישראל בעמוד עננו ללכת לארץ כנען בדרך ארץ פלשתים הא' היא לפי שישראל יצאו ממצרים בשליחות פרעה ורשותו וידוע שהוא שלחם לעבוד את אלהיהם במדבר כי כן אמר לו משה ויחוגו לי במדבר נלכה דרך שלשת ימים במדבר שתמיד אמרו לו שתהיה הליכתם במדבר. הנה מפני זה לא הוליכם ה' בדרך ארץ פלשתים פן יאמר פרעה משה בדאי הוא וישראל אל ארץ פלשתים הוליכם לא לחוג במדבר ועל זה אמר ויהי בשלח פרעה את העם ולא נחם אלהים דרך ארץ פלשתים רוצה לומר בעבור שישראל יצאו בשליחות פרעה וברשותו ומהידוע שהיה לחוג במדבר לכן לא נחם אלהים ללכת אל ארץ כנען בדרך ארץ פלשתים שהיה קרוב למצרים בעבור פרעה שיחשוב שילכו להתגורר בארץ פלשתים. ויהיה וא"ו ולא נחם אלהים נוספת כמו ואם נקבה תלד וטמאה (ירמיה ד' א') אם תסיר שקוציך מפני ולא תנוד וזו היא הסבה הראשונה רוצה לומר מפני שהיתה יציאתם בשליחות פרעה. והב' שחשש הקדוש ברוך הוא שאם ילכו בדרך ארץ פלשתים הקרוב אליהם לא יתנום הפלשתים לעבור בארצם ויערכו אתם מלחמה וישראל לא היו למודים בכך ולא יעצרו כח להלחם עם הפלשתים ולהיותם בדרך קרוב למצרים ישובו שמה ויתמכרו לעבדים ולשפחות וזאת היא הסבה הב'. ורבותינו דרשו כי קרוב הוא בפנים אחרים רבים ובפרקי רבי אליעזר דרשו כי קרוב הוא קרובה היתה מלחמה ראשונה של בני אפרים שמהרו את הקץ ויצאו ממצרים והרגום הפלשתים מאתים אלף ועל זה נאמר (תלים ע"ח) בני אפרים נושקי רומי קשת הפכו ביום קרב הה"ד פן ינחם העם בראותם מלחמה זאת מלחמת בני אפרים כשיראו עצמות אחיהם מושלכים בפלשת יחזרו להם והענין כלו שלא הוליכם מפני זה בדרך ההוא ובחר להוליכם דרך המדבר כדי שלא יראו מלחמה עד היותם בארץ סיחון ועוג מלכי האמורי שיהיו אז רחוקים מאד ממצרים ולא ישובו שמה והסבה הזאת היא באמרו כי אמר אלהים ובאה בחסרון וא"ו כמו (חבקוק ג' י"א) שמש ירח עמד זבולה. והסבה הג' היא היותר עצמית והכרחית מהן מפני שלא היה ים בדרך ארץ פלשתים והוא יתברך היה חפץ לקרוע את הים לישראל ולהטביע המצרים בו ולכן הוצרך להוליך את ישראל דרך המדבר לעשות מעשהו בים סוף שהיה בדרך ההוא ועל זה אמר ויסב אלהים את העם דרך המדבר ים סוף. ואתה דע לך שוא"ו ויסב הוא בכאן במקום למ"ד שהוא אחד משמושי' כמו שזכר רבי יהודה ז"ל והביא מזה המין מהיום ההוא ומעלה מקיר העיר וחוצה כאלו אמר ולהסב אלהים את העם דרך המדבר ים סוף כי זאת היתה הסבה התכליתית להסבם דרך המדבר בעבור ים סוף והיתה ההסבה בעמוד הענן ההולך לפניהם בדרך מדבר והותרו במה שפרשתי השאלות הא' והב'. וספר הכתוב שחשש השם לחולשת לבבם של ישראל שישובו מצרימ' להנצל ממלחמת הפלשתים והוצרך בעבורו להכניסם בים ולהוליכם במדבר עם היות שחמושי' עלו בני ישראל ממצרים רוצה לומר שבאו משם מזויינין בכל כלי זין או שהיו באים בסדר טוב ביד ראשי חמושים מנהיגי הצבא בעם קרבות יחפצו שהוא ממה שיאות לטוב התיקון בכל צבא וכמו שצוה מרע"ה ואתם תעברו חמושים כי הנה עם היותם בוטחים בה' היו מזוינים על דרך סוס מוכן ליום מלחמה ולה' הישועה והנה עם כל זה שעלו חמושים ממצרים ידע יתברך שלא יהיה להם לב להלחם ולא יצליחו וזה אע"פ שהיה זכות גדול ביניהם שלקח משה את עצמות יוסף עמו מפני שהשבע השביע יוסף את בני ישראל לאמר וגו' הנה עם כל זה לא סמכם על הנס והזכות ההוא להוליכם דרך ארץ פלשתים אבל הסבם דרך המדבר לצד ים סוף ומסכות שחנו בראשונה באו ויחנו באיתם שהוא קצה המדבר והותרה במה שפרשתי בזה השאלה הג'. ואמנם אמרו וה' הולך לפניהם יומם בעמוד ענן וגו' ראיתי לאנשים חכמים בעיניהם שאמרו דברים אשר לא כן מהם אמרו שה' הנאמר כאן הוא כנוי לשכל הפועל שהיה משפיע הנבואה במשה ולא יתכן שיתואר בזה השם המפורש הקדוש המיוחד לסבה הראשונה השכל הפועל קטן השכלי. ומהם אמרו שעמוד הענן בשם ה' וגם זה שקר כי הכתוב אומר וה' הולך לפניהם יומם בעמוד ענן מורה שאין עמוד הוא. ומהם אמרו ששם ה' נאמר כאן על משה רבינו שהוא היה פועל העמודים האלה והתימה איך לא כסתה כלימה פניהם לדבר כזה והכתוב אומר מיד אחר זה וידבר ה' אל משה לאמר האם יפרשו ה' המקודש הזה פעם על משה ופעם על האלוה הדובר בו. אבל אמיתת הכתוב וכוונתו מבוארת ששם ה' נאמר על האלוה שברא העולם. ואמרו וה' הולך ענינו שהשגחתו היתה הולכת לפניהם לשמרם מכל דבר רע והוא ע"ד (ישעיהו נ״ב:י״ב) כי הולך לפניכם ה' ומאספכם קדוש ישראל ונאמר (מיכ' ב) ויעבור מלכם לפניהם וה' בראשם שהכל הוא רמז להשגחתו העליונה יגיד הכתוב שהוא יתברך ביכלתו והשגחתו עליהם עשה ביסוד האויר עמוד מן השמים עד הארץ ישר ונכון כעמוד והיה זה להנחותם בדרך אשר ילכו בה כי הנה אלו היו הולכים דרך ארץ פלשתים לא היו צריכים למי שיורה אליהם את הדרך כי היה שם דרך סלולה. אמנם במדבר שאין שם דרך ידוע והיו צריכים למי שיורה אליהם את הדרך הספיק הקב"ה צורכם בעמוד הענן ההוא וכן זימן להם עמוד האש שעשה ג"כ ביסוד האויר דבר אשיי עומד מן השמים לארץ כתבנית העמוד שהבית עומד עליו ומלמעלה למטה והיה זה להאור להם לפי שבהיותם במדבר לא יהיו להם נרות ולא שמן להדליק ולמען לא יהיו כרשעים באפלה היה הקב"ה מוליך לפניהם לכבדם ולשמחם עמוד אש כדמות האבוקה הדולקת. וההזמנות האלה זימן להם לפי שידע שהיו עתידים ללכת זמן רב ומסעות רבות במדבר לכן הקדי' לתת להם כל הדברים הצריכים למסעיהם. ואמנם אמרו ללכת יומם ולילה אחשוב שלא נאמר על ישראל שילכו בדרכים יומם ולילה כי ביום היו הולכים ולא בלילה חוץ מליל קריעת ים סוף. והתורה ספרה בזה הדבר התמידי לא מה שהיה לאותה השעה בלבד על כן אמרתי שללכת יומם ולילה חוזר לעמוד הענן ועמוד האש אשר זכר שעשאם האלהים כן כדי שילכו לפני העם יומם ולילה רוצה לומר יומם עמוד הענן ולילה עמוד האש וזהו שביאר מיד באמרו לא ימיש עמוד הענן יומם ועמוד האש לילה מפני העם רוצה לומר שלא היה מסיר הקב"ה אותם העמודים הא' ביום והא' בלילה מלפני העם וזהו ללכת יומם ולילה והותרה בזה השאלה הד'. ואמנם מה היה עמוד הענן ועמוד האש האלה האם היה עמוד הענן מהעננים המתילדים מהאדים העולים או מטבע אחר וכן עמוד האש האם היה אש יסודי פשוט או אש מורכב מתלהב שורף כאשים הנמצאים אצלנו ובכלל אם היה מציאות שני העמודים ההם טבעי או נסיי נבראו לשעתם או מששת ימי בראשית ואם היה האש וענן הזה הוא אשר ראו ישראל בסיני ביום מתן תורה ואשר מלאו את המשכן ביום הקמתו והאש אשר ירד על המזבח ביום שמיני למלואים ואשר נראה במדבר פתח אהל מועד פעמים רבות ואשר מלא את בית ה' אשר בנה שלמה או היו רבים מטבע אחד או מתחלפי הטבעים. הנה אחקור עליו בע"ה בסוף פרשת פקודי בהקדמת המשכן והוא דרוש נכבד מאד:
- Exodus._.14.1.1
וידבר ה' אל משה וגו' וישובו ויחנו עד ויאמר ה' אל מש' מה תצעק אלי. צוה ה' למשה שיצוה לבני ישראל שישובו מאיתם שכבר היו שמה ויחנו לפני פי החירות שהוא המחוז אשר משם ישפך ים סוף אל תוך לשון ים ארוך ורחב הנקרא חירות ומקום השפיכה הוא מקום צר ולכן נקרא פי החירות והראה להם מקום תחנותם שיהיה בין מגדול איתם ובין הים ובפרט לפני בעל צפון והוא בית הע"א העומד לצד צפון של מגדול מצרים ואמר נכחו תחנו שישימו מגמתם ללכת נכח בעל צפון ולחנות שם עליהם וצוה זה כדי שיחשוב פרעה שבמקום ההוא יהרגם כלם כאיש אחד כי ממגדול שהיה מגדל גבוה למצרים ילחמו בם וכן מבעל צפון ולא יהיה להם פלטה כי אם בהכנסם בים וטביעתם בו כי הוא רוצה לומר פי החירות היה מקום ומעבר קצר ובזה יתחזק לב פרעה לרדוף אחריהם כי אם היו הולכים תמיד לדרכם היה פרעה מתיאש מהם לחושבו כי לא ישיגם ואם ישיגם יהיה רחוק ממצרים ואולי יעזרום אנשי אומה אחרת מצורף שכבר נפלה אימת ה' עליו וכשיתחברו כל הסבות האלה יהיה יותר התרשלות לפרעה מלרדוף אחריהם ולזה צוה יתברך שיחנו לפני פי החירות כי יבטח פרעה שלא יהיה להם לנטות ימין ושמאל וזהו אמרו ואמר פרעה לבני ישראל נבוכים הם בארץ כי בודאי אחרי שהם שבים לאחוריהם אינם יודעים דרך המדבר לצאת ממנו ואם כן נשיג אותם ולא ימלטו מידינו וזהו סגר עליהם המדבר כי הם בו כאלו הם במסגר אסור וזה הוא ענין וחזקתי את לב פרעה כי השם יתברך לא יסיר הבחירה מבני אדם אבל יסבב סבות באופן יתחזק לבו. ולא יתכן לפרש כדברי המפרשים שהחזרה לאחוריהם היא לשיבין פרעה שהם בורחים כי הבורח לא יחזור להלוך הדרך שעבר בה. אבל האמת הוא מה שפרשתי שיאמר פרעה לבני ישראל ר"ל על בני ישראל כשישמע לכתם באותם המקומות נבוכים הם בארץ שלא ידעו אנה ילכו כי הנה משה שאל דרך שלשת ימים במדבר לזבוח לה' והיה ראוי שידע הדרך והמקום אשר ילכו שם לזבוח ועתה ששבו אחורנית בדרך אשר הלכו בה מורה שמשה בערמה דבר כל מה שדבר ושלא היתה כוונתו לזבוח כי אם לברוח ושלכן שאלו מהמצרים כלי כסף וכלי זהב ושמלות לברוח עמהם ולכן לא ידעו אי זה דרך ילכו ועקש דרכים ילכד. ועם היות שבמכות אשר קבל פרעה במצרים היה ראוי שיחלוש זדונו ותרפנה ידיו ויפחד מגשת להלחם עם ישראל אמר ה' הנה עתה אני אחזק את לב פרעה לא שאכריח את בחירתו לעשות כן. אלא שאתן לו חוזק ואומץ לב והוא מעצמו ורשעתו ירדוף אחר בני ישראל כאלו שכח כל המכות אשר ראו עיניו ובפעם הזאת אכבדה בפרעה ובכל חילו כי בשאר המכות לא נענש פרעה בגופו אבל במכה הזאת אכבדה בפרעה המלך עצמו ובכל חילו שלא ישאר בחיים מהם איש וזה יהיה לי כבוד גדול בעולם שיכירו וידעו כל יושבי תבל ושוכני ארץ שיש אלהים שופטים בארץ ושישראל (ישעיה מ"ה י"ז) נושע בה' תשועת עולמים. ובמקום שאמר פרעה ועבדיו לא ידעתי את ה' עתה ידעו הנשארים במצרים כלם כי אני ה' בורא העולם ועושה נפלאות גדולות לבדו משגיח על אוהביו ומשנאיו יצמיתם. ויעשו כן בני ישראל ששבו אחורנית ואחז"ל שהגיד הכתוב בזה שבחן של ישראל ששמעו לקול משה ולא אמרו איך נתקרב אצל רודפינו ואנו צריכין לברוח אבל אמרו אין לנו אלא דברי בן עמרם. והנה בחר הקב"ה להחריב ולהמית הנשאר למצרים באופן הנפלא הזה לפי שהוא יתברך לקיים שבועתו אשר נשבע לאבות יצא דבר מלכות מלפניו להרבות את זרעם ולהוציא' ממצרים ולהעלות' אל ארץ טובה ורחבה וראה שהיה העם היוצא ממצרים בזוי ושסוי חלש ואין לבוא אל גוים היושבים בארץ המה ועריהם היו חזקים מאד וכמאמר משה אדונינו (דברים ט׳:א׳) שמע ישראל אתה עובר היום את הירדן לבא לרשת גוים גדולים ועצומים ממך ערים גדולות ובצורות בשמים וגו' ומפני זה היה הדבר קשה מאד כפי טבעם ולכן היה החסד האלהי לעשות בפרעה ובמצרים מכה בלתי סרה מפורסמת לכל האומות באופן שלשמעם תצלנה אזניהם ורגזו וחלו מפניו. כי הנה בנס קריעת ים סוף נכבשה כל ארץ כנען לפני ישראל וכמו שנא' בשירת הים נחית בחסדך עם זו גאלת שמעו עמים ירגזון חיל אחז יושבי פלשת אז נבהלו אלופי אדום וגו' נמוגו כל יושבי כנען וגו' עד יעבור עמך ה' וגו' וכן אמרה רחב הזונה (יהושע ב' ט') ידעתי כי נתן ה' לכם את הארץ וכי נפלה אימתכם עלינו וכי נמוגו כל יושבי הארץ מפניכם כי שמענו את אשר הוביש ה' את מי ים סוף מפניכם בצאתכם ממצרים ונשמע וימס לבבנו ולא קמה עוד רוח באיש מפניכם. הנה אם כן מלבד שהיתה טביעת המצריים כפי שורת הדין מפני השלכת ילדי בני ישראל ביאורי מצרים היתה חכמה גדולה מהי"ת להפחיד ולאיי' כל יושבי כנען כדי שיכבשו לישראל בנקלה והותרה בזה השאלה הה'. ואמנם אמרו ויוגד למלך מצרים כי ברח העם אפשר לומר שקצת הערב רב שעלה אתם נפשם קצה במדבר באותן המסעות מועטות וישובו מצרימה והם הגידו לפרעה כי ברח העם רוצה לומר שלא זבחו לאלהיהם כאשר אמרו אבל שמתחלה היתה מחשבתם לברוח ולכן אמר כי ברח העם ולא כי בורח והרמב"ן כתב שהוגד לו ששבו לאחוריהם ומשם הבין שהיו בורחים ואין בזה ראיה כלל כי אולי צוה ה' לשוב ולחוג שם וכבר פרשתי כי נבוכים הם בארץ אינו לראיה שהם בורחים אלא לבטחון שישיגום וטעם ויהפך לבב פרעה ועבדיו אל העם כי היתה עדיין יראת אלהים ופחד המכות על פניהם ועתה כשראה כי ברח העם ושהוליכו עמהם ממונם אז נהפך לבם בקרבם לערער על הליכתם באמרם מה זאת עשינו כי שלחנו את ישראל מעבדנו הנה כי הדברים האלה היו מפרעה ועבדיו וידוע שהם לא השאילו לישראל כלים ושמלות אלא המון העם ממצרים השאילו אותם ולכן פרעה ועבדיו לא היו מתרעמים מהכלים והשמלות אלא משלוח העם שהיו להם לעבדים ולכך הסכימו לרדוף אחריהם ולהחזיק בם כעבדים ועל זה נאמר ויהפך לבב פרעה ועבדיו אל העם והיו ככלב שב על קיאו ומפני זה היו ראוים להטבע בים בעון הזה והותרה השאלה הו'. וזכר שהיתה כל כך חמת פרעה ותאותו בנקמה שהוא בעצמו אסר את המרכבה ולפי שהיו מעמו אנשים יראים את דבר ה' הכריחם פרעה בחזקה ללכת עמו אחריהם והוא אמרו ואת עמו לקח עמו והיה פרעה כל כך מבזה את ישראל שהלך אחריהם באנשים מועטים שש מאות רכב בחור רוצה לומר נבחרים וכל רכב מצרים כי אלה הם מה שאמר ואת עמו לקח עמו ושלישים על כלו שהיו שרי צבא אחד על שלשים איש כדי להנהיגם כרצונו. והנה אמר אחר זה ויחזק ה' את לב פרעה וירדוף להגיד שעם היות שרבים מעבדי פרעה היו מאיימים אותו באמרם השמר לך מלחרחר ריב עם בני ישראל כי גואלם חזק ויקבע את קובעיהם נפש. הנה השם נתן בלב פרעה חוזק ואומץ לב לשלא נחשב בעיניו דבר ולא נתן לב לכל מכות מצרים אשר ראה ומה שגרם אל פרעה לרדוף אחריהם היה שבני ישראל היו יוצאים ביד רמה ונתכעס מזה פרעה ויאמר להשמידם. וספר הכתוב שרדפו המצריים אחרי בני ישראל והשיגו אותם חונים על הים ואמר שצבא פרעה בא כולו מסודר ומתחבר כאחד והוא אמרו כל סוס רכב פרעה ובפרשיו וחילו כי כלם באו שם יחד והנה יראו בני ישראל מאד כאשר ראו את המצרים באים עליהם לפי שידעו שהיו רבים מהם מרי נפש על מות בכוריהם ועל הגזל אשר עשו בבתיהם בשאלם מהם את כליהם. ואמנם אמרו ויצעקו בני ישראל אל ה' ויאמרו אל משה וגו' מאשר הוקשה להרמב"ן איך יתכן שהיו צועקים אל ה' ומבעיטים בישועתו פירש שהיו בשתי כתות כת החסידים אשר קרא בשם בני ישראל שהיו צועקים אל ה' ובוטחים בו. וכת הפחותים המכונים בשם העם שהוא תמיד תואר לגנאי יבעטו בשי"ת ובישועתו ולכך נאמר וייראו העם את ה' ויאמינו בה' רוצה לומר שאפילו העם שהם הפחותים האמינו וזה הפירוש בלתי מתישב כי הוא מחלק המחובר לפי שהכתוב אומר ויצעקו בני ישראל אל ה' ויאמרו אל משה מורה שהצועקים הם עצמם אמרו זה אל משה ואיך יפרידם הרב לב' כתות ועוד כי אם היו האומרים המבלי אין קברים בועטים בה' ובישועתו איך נתפייסו במה שאמר להם משה התיצבו וראו את ישועת ה' כי אין זו נחמה לבלתי מאמינים בה אבל אמיתת הענין הוא שאמרו ויצעקו בני ישראל אל ה' אינו ענין תפלה כי אם ענין תרעומת ותלונה מלשון ויצעקו אל פרעה לאמר למה תעש' כה לעבדיך וכמוה (נחמיה ה׳:א׳) ותהי צעקת העם ונשיהם גדולה אל אחיהם היהודים רוצה לומר שהיו מתרעמים עליהם בקול גדול וצעקה ולכן תרגם אונקלוס כאן ויצעקו וצעקו מענין תרעומת ויהיה ענין הכתוב שהם חשבו כאשר אמר יתברך וחזקתי את לב פרעה ורדף אחריהם ואכבדה שבבוא המצריים עליהם ירעם אל בקולו נפלאות אש וגפרית ורוח זלעפות מנת כוסם באופן שלא יקבלו ישראל מהמצריים נזק ולא צער וכאשר ראו שפרעה הקריב אז אמרו ישר' בלבבם לא ימלט הדבר הזה מהחלוק או חפץ ה' להמיתנו להיותו פועל הרעות כדברי פרעה שאמ' ראו כי רעה נגד פניכם וע"ז צעקו אל ה' ונתרעמו ממנו אם מידו היתה זאת. או יהיה משה הסבה בדבר ולא ה' פעל כל זאת כי אולי היתה הכונה האלהית בפקידה להקל את עולינו במצרים ולהושיבנו שם בשובה ונחת במיטב הארץ בארץ רעמסס שהיא כגן ה' ושעל זה באו כל מכות מצרים כדי להרויח להם מעבודתם ושמשה מדעתו הוציאם משם ואולי שעל זה צעקו אל ה' שגם אויביהם ישלים עמהם וישובו עמהם בשלום למצרים כי לא שיערו אופן אחר מהישועה וגם ה' לא ביאר להם ענין הים. ולכן התרעמו על משה ואמרו לו המבלי אין קברי' וגו' והמפרשים פירשו שענינו המבלי אין קברים במצרים לקחתנו למות במדב' שיש שם קרקע הרבה לקברים ואינו נכון לעשות מהשלילה חיוב לכן נראה לפרש שבמדינות הגדולות ורבות העם לא ימצא מת שאין לו קברים לפי שאנשי הארץ כדי לטהר אותה ישישו כי ימצאו קבר לכל מת. אמנם במדבר שלא עבר בו איש ימצאו המתים כדומן על פני האדמה ואין קובר ולכן אמרו בני ישראל אל משה האם חשבת שבהיותינו מתים או נהרגים במצרים לא נהיה שם באין קברים כי המצריים יקברונו לטהר את הארץ ומפני זה לקחתנו למות במדבר כדי שלא יתנו אותנו שם לקבורה ולמה תחפוץ במיתתנו ושגם קבורה לא תהיה לנו. ולפי שהיה הדבור הזה המשליי חזרו לבארו באומרם מה זאת עשית לנו להוציאנו ממצרים מדעתך. ולפי שלא יאמר משה עד עתה הייתם חפצים ביציאה ממצרים ועתה תתחרטו ממנה מפחד האויבים לכן אמרו עוד הלא זה הדבר אשר דברנו אליך במצרים לאמר חדל ממנו ונעבדה את מצרים והמאמר הזה הוא מה שאמרו לו ולאהרן ירא ה' עליכם וישפוט אשר הבאשתם כי כח מאמרם היה שבערכם היה מעט מזיק העבודה במצרים ואמרם כי טוב לנו עבוד את מצרים ממותנו במדבר הוא פירוש ותוספת שעתה הוסיפו על מאמרם כי הם במצרים אמרו בלבד חדל ממנו ונעבדה את מצרים ועתה הוכיחו שהיה מאמרם צודק לפי שבלי ספק טוב היה להם לשוב ולעבוד את מצרים משילכו במדבר השמם ההוא אע"פ שיצילם ה' מהמצריים לפי שבלי ספק ימותו בו ברעב ובצמא ובחוסר כל והורו בזה שלא היו רוצים להלחם עם המצריים כי אם להכנע לפניהם ולחזור עמהם למצרים לעובדם. והנה משה רבינו השיב לדבריהם כל מה שדברתם הוא מיראת המצריים אל תיראו מהם ואל תלכו להכנע לפניהם התיצבו במעמדכם וראו את ישועת ה' אשר יעשה לכם היום כי לא יהיה כמו שחשבתם לשוב ולעבוד את מצרים כי הנני מודיעכם כי אשר ראיתם את מצרים היום רוצה לומר כל המצריי' האלה שאתם רואים אותם היום לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם כי כאן ימותו כולם ולא תראו אותם עוד ואין צורך שתלחמו אתם עמהם כי הנה ה' ילחם לכם רוצה לומר בעבורכם ועיניכם תראינה ואז תחרישון מהדברים האלה אשר אמרתם והוא מלשון (איוב י"ג ה') מי יתן החרש תחרישון ותהי לכם לחכמה. הנה התבארו הפסוקים האלה והותרו בזה השאלות הז' והח' והט'. ובמדרש אמרו ד' כתות נעשו ישראל על הים אחת אומרת נפול לים ואחת אומרת נחזור למצרים ואחת אומרת נעשה מלחמה כנגדן ואחת אומרת נצווח ונצעק כנגדן. לזו שאומרת נפול לים אמר משה התיצבו וראו. לזו שאומרת נחזור למצרים אמר להם כי אשר ראיתם וגו' ולזו שאומרת נעשה מלחמה אמר ה' ילכם לכם. ולזו שאומרת נצווח כנגדן אמר ואתם תחרישון. וראיתי מי שפירש בזה שהיתה התלונ' הזאת ראויה ותלונת המאמינים בה' ובישועתו והיתה ברוב ענות המתלוננים והכירם מעוט זכותם. וביאור זה שמחוק המשפט האלהי הוא להציל עשוק מיד עושק ולזה חשבו ישראל שהוציאם ממצרים אבל אחר זה אין עליו מצד המשפט להצילם עוד אבל ראוי שישתדלו הם בכל עוז להמלט על נפשם כי השר שיוצי' את האסור מבית האסורים בכח זרועו כבר השלים מה שעליו לעשות ואם נתרשל האסור אח"כ באופן שישיגהו אויביו דמו בראשו ואין על השר אשם ולזה חשבו ישראל שלא יצילם ה' עתה כי אין מוטל עליו זה מצד ההוצאה כי כבר הוציאם ואלו היה זה מוטל על הקדוש ברוך הוא מכח ההוצאה לא היה פרעה רודף אחריהם כי לא הגיד להם משה נבואת וחזקתי את לב פרעה ורדף אחריהם ואכבדה אמנם עתה שראו שמצרים נוסע אחריהם ר"ל סמוך להם ולזה אמר ופרעה הקריב כי הקריב עמו אליהם להתחבר עמם ולהכותם כשראו את מצרים קרובים להם שחשבו שאין הצלתם מוטלת על השם יתברך מצד ההוצאה צעקו אל ה' העונה בעת צרה שיצילם על צד החסד ואלו היו חושבים שהצלתם מוטלת עליו יתברך מצד מה שהבטיחם בהוצאה למה יצעקו אליו אבל ראוי שישמחו בזה ויבטחו בו שיצילם כמו שהבטיחם להצילם מיד מצרים וכן אמר וייראו מאד ויצעקו ובידוע שלא היו צועקים אם לא היו יראים ואם היו מאמינים בלי ספק שהשם יתברך יצילם לא היו יראי' כלל ואמרו מה זאת עשית לנו להוציאנו ממצרים ענינו מה תועלת עשית לנו ביציא' ממצרים כי הנה ההוצאה לבדה לא תועלת כלל אחרי שאין לנו כח להמלט ואין זה אלא כמי שהוציא את השבי מבית השבי והוא נכה רגלים שאין ספק שלא הצילו בהוצאה לבדה אחרי שלא יוכל לברוח ומשה השיבם לכל זה אל תיראו התיצבו וראו את ישועת ה' אשר יעשה לכם היום כי היום יעשה התשועה ולא נעשית ביציאת מצרים. ומה שפירשתי ראשונה הוא יותר נכון בעיני:
- Exodus._.14.15.1
ויאמר ה' אל משה מה תצעק אלי וגו' עד אז ישיר משה. כתבו המפרשי' שהיה משה צועק לשם ית' שיושיע את עמו מיד המצריים ואם לא נזכרה בכתוב צעקתו ואינו נכון בעיני כי כבר אמר לו השם וחזקתי את לב פרעה ורדף ואכבדה ולמה זה אם כן יצעק אבל ענין הכתוב הוא שאמר לו השם משה אין לנו עתה פנאי לשמוע תלונות בני ישראל ולא להשיב עליהם בעבור כבודי ולהוכיחם כי צדיק הוא ה' אל אמונה ואין עול כמו שהיה משה משיבם על תרעומותיהם וזהו מה תצעק אלי רוצה לומר למה אתה צועק ומרים קולות בעבורי בהתוכחך עמהם ובאמרך התיצבו וראו שבעבור זה אינם נוסעים דבר אל בני ישראל ויסעו ולא יתיצבו עוד שמה כי עת האסף המקנה ולא עת דברים או יאמר מה תצעק אלי על הצלתם כי יש בידי כח וגבורה לעשות אותות ומופתים דבר אל בני ישראל ויסעו ואתה הרם את מטך ונטה את ידך וגו' כי הנה יש לנביא השלם תגבורת ושררה על חומר העולם והדברים נעשים ממנו לפעול בהם ולשנותם כרצונו כמו שהתפרסם אצל בעלי התורה ולזה אמר ואתה הרם את מטך וגו' כי כח נפשך יגער בים ויבשהו כדי שיבואו בני ישראל המונהגים ממך בתוך הים ביבשה. ואני הנני מחזק כלומר הנה אין עליך לעשות רק להנהיג עמך ולהצילם ולא יתפשט כחך על המצריים אבל אני אחזק לבם ויבואו אחריהם ואכבדה בפרעה ובכל חילו הנה אם כן אתה תעשה הצלת העם בידך ואני אעשה טביעת המצריים בידי ולא אכבד בפרעה ובכל חילו במכת המות כמכת בכורות שהיו שוכבים על מטותיה' ומתים שמה בלתי מזוינים כי הנצחון לאלה אינו דבר גדול אבל עתה בהיות פרעה ברכבו ופרשיו אכבד בהם באופן הריגתם. הנה אם כן יהיה ענין מה תצעק אלי שלא היה צריך לצעוק אל ה' על הצלת העם כי משה בעצמו ובידו יצילם כמו שזכר. והותרה בזה השאלה הי'. ואמנם אמר ואתה הרם את מטך ונטה את ידך לפי שהנס הזה הוצרך לשני דברים. האחד נשיבת הרוח קדים עזה כל הלילה לשום את הים לחרבה. והב' שהמים מעצמם יבקעו ויעמדו כמו נד ולא יגירו והיה הנס גם כן ברוח הפועל ובמים המקבלים ולכך צוהו שני דברים. הא' ואתה הרם את מטך ר"ל שירימהו כנגד האויר להניע את הרוח ולהביאו בחזקה רבה והב' ונטה את ידך על הים ובקעהו כי במטה יפעל באויר וביד יפעל במים ובמדר' אמרו (ש"ר פ' כ"א) ואתה הרם את מטך אמר ר' שמעון משל לבעל הזמורה שהיה מהלך בארץ והזמורה בידו אמרו לולי הזמורה לא היה מתכבד שמע המלך ואמר לו העבר הזמורה ממך וצא לחוץ וכל מי שאינו שואל בשלומך נוטלין את ראשו כך אמרו מצרים משה לא היה יכול לעשות דבר אלא במטה בו הכה את היאור בו הביא את כל המכות וכיון שבאו לים אמר הקב"ה ואתה הרם את מטך שלא יאמרו לולי המטה לא היה יכול לקרוע את הים ירצה בזה לפרש הכתוב ואתה הרם את מטך השלך את מטך מידך ולא תעשה עמו דבר ונטה את ידך על הים ובקעהו כי אין זה מהנסים שראוי לעשות' באמצעות המטה וגם נכון הוא. וצוהו שיבואו בני ישראל בתוך הים ביבשה כי יקרע להם הים ויחרבו המים וייבשו ועם היות הנס ההוא עצום ומופלא שהיה ראוי שהמצריים בראותם אותו יאמרו אנוסה מפני ישראל הנה אני אחזק את לב פרעה ועמו באופן שיבואו אחריהם ואז אכבדה ואתכבד בהם והנה לא אמר הנני מקשה את לב מצרים אלא מחזק להגיד שיתן בלבם אומץ וחוזק לעשות מה שירצו והם מרצונם יבואו אחריהם והרי הם בחיריים בדבר לא מוכרחים בו ואז וידעו מצרים כי אני ה' רוצה לומר שהנשארים בארץ מצרים יכירו וידעו כי יד ה' עשתה זאת ולא היתה הידיעה להם להשלימם באמונות האמיתיות אלא כדי שלא ירדפו עוד מצרים אחרי בני ישראל ולא ישלחו יד לבקש מאתם ממונם וכליהם אשר השאילו' וזהו התועלת בידיעתם שאני ה' עושה כל אלה והותרה בזה השאלה הי"א. ואמנם אמרו ויסע מלאך האלהים אין ראוי לפרשו על שכל נבדל שהיה שומר ישראל ולא על השכל הפועל כי השכל הנבדל לא ייוחד במקום מוגבל ולא בנסיעה ממקום אל מקום. ואיך יאמר עליו שנסע מלפניהם והלך לאחוריהם ושומר ישראל באמת היא ההשגחה העליונה כי הנה לא נמסרו בידי שליח. גם אין ראוי לפרשו על הענן כמו שכתב הראב"ע כי לא מצאנו בשום מקום שיקרא הענן מלאך האלהים אף כי הכתוב אומר אחר זה ויסע עמוד הענן הרי שאין הענן מלאך ולא המלאך ענן גם אין ראוי לפרשו על משה רבינו לומר שהיה תמיד הולך לפני העם ובאותה שעה בהתקרב המצריים אל מחנה ישראל בא משה מלפני ישראל ועמד מאחוריהם בינם ובין המצריים כדי שיבטחו ישראל ולא יפחדו מאויביהם. כי למה זה יקרא הכתוב למשה כאן מלאך האלהים ולא נמצא בו התואר ההוא במקום אחר כ"ש שהכתוב אומר ויט משה את ידו על הים ולא נכנסו ישראל עדין לים והתחייב מזה שמשה היה לפני מחנה ישראל כשהכה בים לא מאחור ים אבל מלאך האלהים הנזכר כאן הוא עמוד האש שהוא נקרא מלאך ע"ד (תהלים ק"ד ד') עושה מלאכיו רוחות משרתיו אש לוהט והוא מדת הדין כדברי חז"ל כי הוא כאש מצרף ובו נשרפו נדב ואביהוא ושאר האצילי' שנ' (במדב' י"א) ותבער בם אש ה' ותאכל בקצה המחנה. ואמר שנסע מלאך האלהים אותו שהיה הולך לפני מחנה ישראל שהוא עמוד האש בלילה כי בתחלת הלילה נסעו אבל שלא הלך כפעם בפעם עמוד האש לפני ישראל ולא נסתלק עמוד הענן בלילה לפי שאם היו רואים המצריים עמוד האש הולך לפני מחנה ישראל וירגזון וחלו מפניהם ויאמרו אלהיהם מושיעם נירא נא את אלהי ישראל ולכן כדי שאימתו אל יבעת' מלרדוף אחריהם הוצרך יתברך להסיע עמוד האש שהיה הולך לפניהם ולהוליכו מאחריהם כדי שתהיה האורה כוללת לישראל ולמצרים ועם זה ילך עמוד הענן שהיה הולך ביום לפני מחנה ישראל ומסתלק בלילה ילך גם בלילה ההוא מאחוריהם כלומר מאחרי מחנה ישראל ומאחרי עמוד האש אשר זכר ויבא בין מחנה מצריים ובין מחנה ישראל והגיעו מזה סיועים לרדיפת המצרים אחרי ישראל. האחד שהיה למצריים במחניהם הענן והחשך הנמשך ממנו באופן שלא יראו דבר מהארץ אשר הם הולכים עליה וע"ז אמר ויהי הענן והחשך. והב' הוא אומרו ויאר את הלילה ר"ל שנראה להם אור עמוד האש שהיה אור הלילה מהירח ושאותו אור היה שוה להם ולישראל ושלא יוכלו להשיגם מפני העמודים אשר ביניהם ובזה האופן לא קרב זה אל זה כל הלילה ר"ל מחנה מצרים לא קרב למחנה ישראל כל הלילה כי עמוד הענן והחשך היה מונע מהם ההליכה והאור חשבו שהוא אור הלילה והיה בלתי מועיל למצריים מפני הענן ההולך לפניהם ומאיר לישראל לפי שלא היה לפניהם ענן מונע. ואפשר עוד לפרש בזה הערי' הקב"ה ערמות כדי שיהיה דרך רשעי' באפלה לא ידעו במה יכשלו ולא ירגישו בהכנסם בים ולזה נסע מלאך האלהים שהוא עמוד האש ההולך לפני מחנה ישראל וילך מאחריהם והיה א"כ האור נגד פני המצריים וסובב אותם ועשה עם זה דבר אחר והוא שנסע עמוד הענן מפניה' ויעמוד מאחריהם ר"ל אחרי עמוד האש בערך המצריים שהיה אחורי ישראל וסמוך אליהם וכאשר היה עמוד האש קרוב למצרים ועל פניהם ואחריו עמוד הענן העב היו המצרים בלתי רואי' דבר כי כן יקר' לאדם בלילה בהיות נר דלוק סמוך אליו ולנגד עיניו שלא יראה דבר ממה שאחרי הנר וזהו שאמר על ביאת האש לעיני המצריים ויסע מלאך וגו' ועל ביאת ועמידת הענן אחריו אמר ויסע עמוד הענן וביאר הכתוב תועלת שניהם בדבר באמרו שהיה הענן והחשך למצריים בסבת האור שהיה סובב אותם והענן המחשיך שאחריו ובערך ישראל היה האש מאיר את הלילה ולכל בני ישראל היה אור ולכך אמר ויאר את הלילה לפי שהמצריים היו חושבים שהיה האור ההוא אור הלילה ובסבת חשך המצריים לא קרב זה אל זה כל הלילה ואז נטה משה את ידו על הים לפעול במים הקריעה והשי"ת הביא רוח קדים עזה באופן ששניהם עשו פועל הנס ההוא כי הרוח שם את הים לחרבה וזה היה באמצעות הרמת המטה כמו שנזכר למעלה ויבקעו המים שהם מעצמם נבקעו באמצעות נטיית יד משה בים ובזה האופן באו בני ישראל בתוך הים ביבשה לפי שראו באור הלילה ולא מנעם עמוד הענן וראו המים שהיו להם משני העברים כדמות חומה לא שהיו המים גבוהים מימין ומשמאל אלא שהרוח העתיקם שם והיה הנס מונע אותם מהיותם נגרים כמו שנראה בגלי הים הנאספי' על שפתו בעת זעפו ונעשה אז הדרך אשר עברו בו בים בפי החירות כמו גשר ההולך מצד אל צד ומשני הצדדים נערמו המים ולא יכלו לעבור המים ולשטוף הנתיבה בעתות ההם מפני רוח הקדים עזה שהיה מחריבם. והותרו בזה השאלות הי"ב הי"ג והי"ד. אמנם המצריים בהיותם באישון לילה ואפלה לא ראו את הדרך אשר היו דורכים בה ולא הרגישו שהיו נכנסים בים. אבל כיוונו בלבד ללכת אחרי בני ישראל בכל מסעיהם ואחרי פסיעותיהם וזהו שאמר וירדפו מצרים ויבואו אחריהם כי לא ראו דבר אלא מה שהרגישו שהיו הולכי' ישראל לפניהם ובזה האופן מבלי כוונה וידיעה באו אל תוך הים. האמנם באשמורת הבקר שהוא בעלות השחר שכבר עברו ישראל את הים וינח הרוח ויעמוד הים מזעפו שב הים לאיתנו מפני שנשב רוח הפכי לרוח קדים ואז השקיף השם אל מחנה מצרים בעמוד אש וענן כי בהיותם נכנסים בים שיעור גדול הוציא הקדוש ברוך הוא עמוד האש מנרתקו ולהט אותם וכן עמוד הענן ויתכן שהמציא השי"ת אז במחנה מצרים ענן עם אד קטורי היה יורד עמם מטר וברקים להבהילם וכמו שאמר דוד (תהלים י"ח ט"ו) וישלח חציו ויפיצם וברקי' רב ויהומם ובזה ערבבם ויהומם כי אז ראו וידעו שהיו בתוך הים וראו המים נערמים עליהם וראו את ישראל עוברים בטח ולא עמד עוד בהם רוח והוא אמרו ויהם את מחנה מצרים והגיע צערם לשיעור כך שסרו אופני מרכבותם מפני טיט קרקע הים וינהגהו רוצה לומר הים הנזכר את מצרים בכבדות שלא יוכלו ללכת אנה ואנה כי הסוסי' פחדו ללכת במקו' הטיט ובין תהומות מים רבים והלכו כל כך בכבדות שנתעכבו שם עד שנטבעו והרגישו בסכנה העצומה שנכנסו בה ואמרו אנוסה מפני ישראל כי עתה נתברר לנו שה' אלהיהם היה נלחם בעבורם במצרים ומכה אותם בכל נפלאותיו. והנה אמרו זה לפי שברדפם אחרי בני ישראל תמיד היו חושבים שבערמה ורמאות היו כל מכות מצרים אבל עתה שראו קריעת הים לפניהם שפטו למפרע כי כל מכות מצרים היה שה' נלחם להם רוצה לומר בעבור ישראל במצרים. ובהיותם מכוונים ורוצים לנוס ולצאת מן הים אל שפתו צוה ית' למשה נטה את ידך על הים וישובו המים על מצרים כי כל מי הים אשר עברו בתוכם שני שלישי הלילה ברדפם אחריהם חזרו לאיתנם ולמקומם ונמצא שהמים והמצרים באו אלו לקראת אלו וזהו שאמר ומצרים נסים לקראתו וינער ה' את מצרים בתוך הים בחוזק המים השבים בשטף וכאשר שבו המים אז כסו את הרכב ואת הפרשים כל חיל פרעה שהיו באים אחרי ישראל בים לא נשאר מהמצריים עד אחד. ובמכילתא אמרו רבי יהודה אומר במדה שאדם מודד בה מודדין לו פרעה אמר תכבד העבודה על האנשים ובאותה מכה מדדו לו שנא' וינהגהו בכבדות ואמרו וינער הוא דבור המשליי והלציי כמו שנוער כל מה שבידו לים שלא ישאר דבר בידו וזכר הכתוב שבאותו עת שהמצריים היו נטבעים עדין היו בני ישראל הולכים ביבשה בתוך הים והמים להם חומה מימינם ומשמאלם כי כמו שהרוח קדים התחיל ליבש הים מתחלתו ושפתו אשר נכנסו בו בפי התירות ככה התחיל באור הבקר הרוח לנוח מאותו צד עצמו ושבו המים מהצד ההוא על המצריים ועדיין בשפה האחר' מהים לא היה נח הרוח והיו ישראל עדין הולכים ביבשה ועמדו אם כן שתי הכתות בתוך הים והיו ישראל רואים את שונאיה' מתים צפים על פני המים והם היו יוצאים חיים ונושעים כי היה כל זה מפלאות תמים דעים. הנה התבאר שהמצריים לא נכנסו בים מדעתם ולא עלה על לבם שהיו בתוך הים עד אשמורת הבקר שצפו מים על ראשם אמרו נגזרנו לנו. והותרה בזה השאלה הט"ו. ואמר ויושע ה' ביום ההוא את ישראל מיד מצרים להגיד שאותה שעה לא היה ישראל נושע מיד מצרים כי אם היות שיצאו משם עדין היו פוחדים מהם שמא ירדפו אחריהם להחזיק בם או לקחת מה ששאלו מאתם. אבל ביום ההוא שראה ישראל את מצרים מת על שפת הים רוצה לומר שראה ישראל בהיותו כבר על שפת הים ניצול ממנו ראו את מצרים מת או שראה המצריים מתים שהשליך הים את פגריהם על שפת הים אז היתה לישראל התשוע' השלמה כי לא תקרא ישוע' באמת אלא במות האויב וכן מרע"ה לא קרא את בנו הראשון אליעזר משום כי אלהי אבי בעזרי ויצילני מחרב פרעה לפי שהיו אויביו עדיין חיים אבל כשאמר לו מתו כל האנשים המבקשים את נפשך אז קרא הבן הנולד לו אליעזר ואמר כי אלהי אבי בעזרי ויצילני מחרב פרעה לפי שכבר מתו אויביו. וספר הכתוב שכאשר ראה ישראל הפלא העצום הזה אשר עשה ה' במצרים אז האמינו בה' ובמשה עבדו כי הנה כיון יתברך בפליאה הזאת שתי כוונות הא' היתה להושיע את ישראל מיד מצרים להשלים ייעודו והב' ללמד את בני ישר' דרכי האמיתות בהשגחת השם ויכולתו ושראוי לירוא ממנו על דרך מה שאמר הנביא (צפניה ג' י"ג) הכרתי גוים נשמו פנותם החרבתי חוצותם מאין יושב אמרתי אך תראי תקחי מוסר. והנה ישראל והם השלמים יראי ה' וחושבי שמו יראים היו את ה' קודם ראות המשפט הזה אבל אמנ' הועיל להם מה שראו ממנו כדי שיכירו יכולת השם יתברך וזה כי ידיעת האל ויכולתו ואופני השגחתו אי איפשר שיודעו בעצמם כמו שהם כי לא ישיגם השכל האנושי ולכן יצטרכו לחוש כי החוש הוא כלי השכל. ואמנם יודעו מצד ההמשל והרושם שיגיע אלינו מהפעולות האלהיות. והוא כמו מי שילך בשלג או בטיט שישאר שמה רושם רגליו ויודע לרואה מצד הרושם ההוא מדת הרגלים אף על פי שלא יראה אותם ולזה אמר הכתוב הנה שישראל עם שאי איפשר שיראו היד הגדולה אשר היה לשם ית' להיות השגחה נמנעת לנו. הנה ראו משל היד ההוא כי הם ראו היד הגדולה שעשה אתם במצרים וכמו שמי שיראה רושם היד על לחי המוכה יוכל להכיר הכרה מה ענין יד המכה וגדלה כן היה הענין בזה אמנם העם והם ההמון ראו ולקחו מוסר וייראו את ה' ואלה ואלה האמינו בה' ובמשה עבדו והאמונה עם בי"ת היא אמונה על קיום מה שיאמר ויבטיח בעתיד כי כמו שהבטחון יתחבר עם בי"ת כן האמונה ביעוד העתיד אשר ענינו בטחון יתחבר עם בי"ת וכן הוא יען לא האמנתם בי. והאמונה עם למ"ד היא האמונה על מה שיסופר בזמן ההוא כמו והן לא יאמינו לי. והנה אחר שראו יכולת ה' הבב"ת וראו שקיים להם הבטחתו יתברך שיצילם מיד מצרים לגמרי. הנה נקשרה ונתחזקה אמונתם בשי"ת לבטוח בו במה שיבטיחם עוד לעתיד. וכן במשה כי מה שהבטיח עבד המלך היכול על הכל ראוי לבטוח בו אחר שהוא עבד המלך וכל טוב אדוניו בידו מצורף שנתחזקה אמונתם בו במה שהבטיחם התיצבו וראו את ישועת ה' וכן היה. ואפשר לומר עוד שקרא הכתוב לקריעת ים סוף וטביעת המצריים היד הגדולה לפי שמכת הדבר שהיתה במקנה מצרים נקראת יד ה' אבל היתה יד קטנה. ומכת בכורות נקראת גם כן יד ה' שנאמר ושלחתי את ידי אבל היתה יד אמצעית גדולה מיד דבר המקנה. אמנם קריעת ים סוף שהיתה מכה יותר עצומה נקראת היד הגדולה לפי שהיתה גדולה מכל המכות גם שרוב כל שאר המכות שהיו במצרים התחברו בה כי הנה הנטבעים בים שתו מי המרים המאררים כמו מי היאור שנהפך לדם. ועלו הצפרדעים בגופותיהם וכן הכני' והערוב גם מתו המקנה והבהמות שנכנסו עמהם בים גם שחין הרבה בא עליהם שמה וחשך בליל טביעתן ואימות מות שלטו בהם וגם הארבה כי נשבה רוח קדים עזה הנושא את הארבה. סוף דבר שבמכה הזאת האחרונה מטביעת המצריים בים סוף נכללו כל טבעי המכות שנעשו במצרים והתחילו המכות אם כן במים וסיימו במים:
- Exodus._.15.1.1
אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת. קודם שנפרש דברי השירה הזאת ראוי לבאר (אמר המגיה נראה לי חסר ענין מיני השירים למען נדע אם נוסדו דבריה בשמירת יחס מין אחד מהם או בהרכבת מינים מתחלפים ע"כ) ואומר שיש אתנו עם בני ישראל שלשה מינים מהשירים. המין האחד הוא מהמאמרים הנעשים במדה במשקל ובמשורה אף ע"פ שיהיו נקראים מבלי ניגון לפי שענין השיר בהם אינו אלא בהסכמת הדבורי' והדמותם והשתוות' בסוף המאמרים רוצה לומר בקצוות בתי השירים שנדמו זה לזה בשלש אותיות אחרונות או בשתים כפי נקודם ואופן קריאתם עם שמירת משקלי המלכים והתנועות עם צחות הלשון ונפילתו על לשון פסוק מכתבי הקדש ונקראו השירים ההם חרוזים לפי שהם שבילים מסודרים מלשון צוארך בחרוזים שהם אבנים טובות ומרגליות נקודות מחוברות ומסודרות בסדר ותבנית ישר. וכן בדברי חז"ל (ב"מ יח) מחרוזות של דגים שהם שורות של דגים מחוברים זה לזה בסדור קשורים בחוטמיהם בגמי ומפני הדמוי הזה נקראו השירים מזה המון חרוזים להיותם שורות שוות ומתיחסות כי היו הדברים בזה המין מהשיר שקולים בענין המלכים והעבדים אשר בנקודות. והמלאכה הזאת בזה המין מהשירים שקולים היא מלאכה משובחת והם מתוקים מדבש ונופת צופים ונעשו בלשוננו הקדוש העברי בשלימות גדול מה שלא נמצא כמוהו בלשון אחר. הן אמת שמזה המין מהשירים לא מצאנו דבר בדברי הנביאים וגם לא מחכמי המשנה והגמרא כי היתה התחלתו בגלותנו בין חכמי ישראל שהיו בארצות הישמעאלים שלמדו ממעשיהם במלאכת השיר הזה ויעשו גם המה בחכמה בלשוננו המקודש ויתר שאת ויתר עז ממה שעשו הישמעאלים בלשונם וגם בין חכמי לשון הלאטי"ן ובלשון עם לועז עם ועם כלשונו נמצאו ג"כ מאלו השירים השקולים אבל לא באותו שלמות מופלג שנעשו בלשון העברי ואח"כ נעתקה המלאכה היקרה הזאת אל חכמי עמנו שהיו בארץ פרובינצייא וקאטילונייא וגם במלכות אראגון ומלכות קאשטילייא וידברו באלהים ובכל חכמה ודעת כפלים לתושיה מה מתוק מדבש ומה עז מארי. ולהיות המין הזה מהשירים מחודש בגלות והם חדשים מקרוב באו לא שערום נביאינו וחכמינו הראשונים ז"ל לכן אין לנו במקום הזה צורך לדבר מהם כי לא היתה מהם שירת הים:
- Exodus._.15.1.2
אמנם המין הב' מהשיר הוא מהדברים שינגנו אותם בני אדם אע"פ שלא יהיו דבורים שקולים ולא ימצא להם חרוז לפי שאלה מפאת הזמר והנגון בלבד נקראו שירים וכבר אמרו מהחכמים שהשירים אשר כאלו יתחלפו משאר ספורי הכתובים בשני דברים בעצם ובהנחה ור"ל בעצם שהם עניני האלהיים שכליים מורים על רוממות ושבחים ותהלות המושגים מפעולות השי"ת מלומדים ושגורים בכיות הצדיקים והמשכילים אמר (תהלי' קי"ח ט') קול רנה וישועה באהלי צדיקים. רננו צדיקים בה' לישרים נאוה תהלה רוממות אל בגרונם וכאלה רבים וכדי שיהיו מלומדים בפיהם להתעורר תמיד אל ההשגות האלהות השכליות יזמרו בהם תמיד בניגונים וקולות ערבים או בכלי זמר ערב והקולות והנגונים ההם נערכים בחכמה ובסדר נאה כדי לעורר הלבבות השומעים שיתנו לב להבין פנימותיה' ולזה אחז"ל כל השירים קודש. ור"ל בהנחה הוא הנחת מערכת המחייב' סדר קריאת' וערכי נגינתם והוא מה שאמרו ז"ל לבנה על גבי אריח אריח על גבי לבנה אריח על גבי אריח לבנה על גבי לבנה וביאור זה שהנה מיסדי השירים הקדמונים הצריכו להעריך מנין האותיות כפי ערך הנגון אשר יסדו לשורר עמהם ולעשות סדר הנחתם במשקל סדר הברות' ובסדר זה המשקל שמו מגמת' אל ערכי הנגון. כי יש נגון ערוך שיענה הראשונה עם הג' ויענה הב' עם הד' שוים באורך משיכ' הנגון או בקצורו אשר סדר הנגון הנמשך באורך קראוהו לבנה. והנמשך בקצור קראוהו אריח שהוא חצי לבנה בשיעור גופה וזה המשקל הערוך אשר יענה הראשון עם השלישי והב' עם הד' קראוהו אריח על גבי אריח ולבנה על גבי לבנה וכן נתיסד' שירת האזינו ומעניות איוב ומשלי ארוך על גבי ארוך וקצר על גבי קצר כפי ערך ענין השירה נערך לקריאתה בזאת הצורה יערוף כמטר לקחי א' תזל כטל אמרתי ב' כשעירים עלי דשא ג' וכרביבים עלי עשב ד' והנה נבחרו השירים האלה על הספורים והדבורים הפשוטים לפי שהספורי' הפשוטים רוב בני אדם שוכחים אותם ואפי' שיהגו בהם יומם ולילה אך כשהם על מערכת הנגונים לשורר ולנגן אותם יהיו נזכרים תמיד באמצעו' נגוניהם וכמו שאמר וענתה השירה הזאת לפניו לעד כי לא תשכח מפי זרעו וע"ז אחז"ל כל הקורא בלא נעימה ושונה בלא זמרה עליו הכתוב אומר גם אני נתתי להם חוקים לא טובים וגו' ר"ל שיצא מן הדעת זכרונם. והנה השירים שהם אריח על גבי לבנה וההפך הם רבים ומתחלפים במיניהם כמו שירת דבורה (תהלים י"ח א') וידבר דוד לה' את השירה הזאת ובכלל כל ספר תהלים ובקצת ספרים מדויקים תמצא גם כן הרבה ממעניות איוב ודברי ספר משלי שלמה מזה המין וכל מיסדי השירים האלה שמו מגמתם כל אחד מהם לשקול האותיות שיענו כאחד בערך הנגון שלהם וכפי התחלף מערכות הנגונים יתחלפו משקלי אותיותיהם. ואין ספק שהיו להם נגונים ידועים ונשתכחו מרוב הזמנים אשר חלפו למו ובאורך הגליות והכל היה אצלם כפי תנועות הכלים המתחלפים ומנין חוטיהם נימיהם ונקביהם כנור ועוגב ותוף וחליל ומינים ומצלתים ונגינות וגתית ושמינית ועשור ונבל ומחול ודומיהם. וכפי זה השתנו גם כן ערכי הנגונים ההם הידועי' בשמותיהם כמו מנצח מזמור משכיל מכתם שיר ודומיהם ונשתנו משקלי אותיות השירים ההם כפי שנוי נגוניהם כי הנה יוכללו בחכמה הזאת ענינים נפלאים בהשגות האלהיות וזהו המין השני מהשירים:
- Exodus._.15.1.3
והמין הג' מהשירים הוא מהדברים הנאמרים ע"ד הגוזמא וההפלגה וההמשל והערך לשבח ענין מה או לגנותו אם לשמחה ואם לקינה והספד שכלם נקראים בזאת הבחינה שיר וענינו לעורר הלבבות ולהפך המדות והתכונות ולחזק הענין הנרצה ולאמתו ברוב דברים וספורים ותוארים רבים והמשלים ודמויים לא שיהיה לפשוטי הדברים ההם ממש במציאות והמין הזה הוא הנקרא שיר בעצם וממנו עשה אריסטו ספר להשיר בתוך ספרי ההגיון וכתב שמה שמסגולות השיר ותוארו הוא שיהיה בשבח דבר וגנותו וכו' עד שמפני זה כל אשר יפליג האדם למשול משלים בהפלגות וגוזמות ונמנעות יהיה שירו יותר משובח ועל זה כתב החכם מיטב השיר הוא כזבו ר"ל כזב פשוטי הדברים השיריים ולא יתעסק בו שום חכם אלא לרפואות חוליי הלבבות וחלושי הדעות ולהפוך המדות הרעות ולשמח הנעצבים ולהקיץ הנרדמים ולמשכם כי הטבע נמשך אחר השיר המופלג ומתפעל מזרותו והוא כמו הסמים החדי' שממיתים לבריאים ומבריאים את החולי' מהחולאים הנושכים. ומזה המין מהשיר הוא מה שכתוב בתורה אז ישיר ישראל את השירה הזאת עלי באר ענו לה באר חפרוה שרים כרוה נדיבי העם במחוקק במשענותם. כי בידוע שלא חפרו השרים את הבאר בקולמוסי הסופרים אבל נאמר זה ע"ד השיר וספר שיר השירים הוא גם כן מזה המין שהדוד החושק הוא משל להקב"ה והכלה לנשמה השכלית ולזה אחז"ל (שיר השירי' רבה פ"א) כל השירים קדש ושיר השירים קדש קדשים. ונאמר על שלמה וידבר שלשת אלפים משל ויהי שירו חמשה ואלף כי השיר הוא מין מהמשלים שזכר וכן בדברי ישעיהו הנביא (ישעיה ה' א') אשירה נא לידידי שירת דודי לכרמו שהיתה השירה אותו משל שהמשיל כנסת ישראל לכרם. וכן נאמר ביום ההוא יושר השיר הזה בארץ יהודה עיר עז לנו שהמשיל ההשגחה האלהית בעיר ומגדל עוז:
- Exodus._.15.1.4
ואחרי שידענו מיני השירים האלה ראוי לבאר עתה שירת הים שעשה משה רבינו מאיזה מין ממיני השירים האלה היתה ואם יש בה דברים ממינים מתחלפים או לא. וידוע שאינה מהמין הא' מהשירים השקולים אבל היא מהמין הב' ומהמין הג' גם כן מהם אם מהמין הב' כי היא מיוחסת ושקולה על שמונה מערכות הנגון אשר השנים מהם קצרים מאד ושנים אחרים ארוכים מאד והד' בינוניים והנה הראשון עונה לתשיעי ולשמיני מהקצרים והב' עונה לעשירי. וכן השלישי לאחד עשר וארבעתם בינוניים וכן הרביעי עונה עם השנים עשרה והחמישי עונה עם הי"ג ארבעתם ארוכים. ועוד הו' עונה עם הי"ד גם הז' עונה אל הט' וזו היא צורתה. א' רמה בים. ב' עזי וזמרת יה. ג' ויהי לי לישועה. ד' זה אלי ואנוהו. ה' אלהי אבי וארוממנהו. ו' ה' איש מלחמה. ז' ה' שמו. ח' מרכבות פרעה. ט' וחילו. י' ירה בים. י"א ומבחר שלישיו. י"ב טובעו בים סוף. י"ג תהומות יכסיומו. י"ד ירדו במצולות כמו אבן. ט"ו ימינך ה' נאדר בכח. ט"ז ימינך. ועל זה הערך והמשקל חוזר חלילה כפי הניגון הנערך לו אך כל שירה יסדו לה מערכות ניגונים ידועים ולזה תמצא בשירה הזאת כי בעבור המשקל נדחקו האותיות והוצרך בהרבה מקומות להאריך ולהוסיף ?אותיות כדי להצדיק המשקל והנגון ובמקומות הוצרך לחסר אות או אותיות גם כן מפני זה. והנה האותיות שנתוספו בשירה הזאת הם שני יודי"ן ווא"ו מן יכסיומו שהיו מספי' לומ' כסם יו"ד נאדרי ווא"ו תאכלמו ווא"ו תורישמו ווא"ו כסמו ווא"ו תבלעמו ווא"ו יאחזמו. תי"ו אימתה. ווא"ו תביאמו. ווא"ו תטעמו. ואמנם החסרים הם יו"ד וזמרתי יה. וכן תמלאמו במקום תמלא מהם ווא"ו נהלת בעזך שהיה לו לומר נהלתו. וכן מלת לבב בפסוק נמוגו כל יושבי כנען. התחשוב שטעה אדון הנביאים בדקדוק האותיות וסדר כתיבתם אלא שענין השיר וצורך הנגון והזמר הצריכו לכך הנה התבאר מזה שהיתה השירה הזאת מהמין הב' מהשירה שזכרתי. ואמנם שהיה גם כן מהמין הג' ההמשליי הוא גם כן מבואר כי ה' איש מלחמה הוא דבור המשליי כי לא איש אל ואינו בעל מלחמה וכן ימינך ה' נאדרי בכח ימינך ה' תרעץ אויב כי אין לאל ימין ולא שמאל וכן וברוח אפך נשפת ברוחך נטית ימינך מכון לשבתך כוננו ידיך הם כלם בשי"ת דבורים שיריים על צד ההמשל והדמוי לא כפי האמות המוחלט וכמו שיתבאר בביאור פסוקי השירה אחר זה וכבר ישאל שואל ויאמר אם היו הדברים הנאמרים בדרך המשל ומליצה שירה יתחייב שכל מראות הנביאים שהיו במשלים וחידות יהיו שירה. והנה ישעיהו תקן משלים הרבה על ישראל ועל האומות כמו שאמר והיה ביום ההוא ישרוק ה' לזבוב אשר בקצה יאורי מצרים ולדבורה אשר בארץ אשור שהיה משל לפרעה ולסנחריב וכן המשיל חזקיהו במי השילוח ההולכים לאט והמשיל מלך אשור במי הנהרים העצומים ומלך המשיח המשיל בחוטר מגזע ישי ונצר משרשיו וכאלה רבים עמו בדבריו וגם כן בדברי שאר הנביאים ולא נקראו מפני זה המאמרים ההמשליים ההמה שירות. אבל אני אשיב לזה כפי דרכי הרב המורה שיש הבדל רב בין הנבואה המגעת לנביאים מהשי"ת בין רוח הקודש שהיו מדברים בו שלומי אמוני ישראל כי הנה הנבואה היא שפע שופע על שכל הנביאים וכחו המדמה והנביא מעת נבואתו כחותיו נרדמים ומתבטלים החושים ונפשו מתעסקת בהשגחה והוא יגיד לבני אדם מה שראה או שמע מבלי שיהיה לרצונו ובחירתו מבוא במה שיראה וינבא וכמאמר ישעיהו אשר שמעתי מאת ה' צבאות הגדתי לכם ועמוס (עמוס ח׳:א׳) אמר פעמים כה הראני ה'. אמנם רוח הקודש אינו כן כי אין בו ראיות צורות ומשלים ואין בהגעתו תרדמה וביטול החושי' אבל הנביא רוצה ובוחר לדבר מה שירצה בחכמות או בתושבחות ודברי הזהרה ויתר הענינים ומפני שילוה לו רוח ועזר אלהי לדבר דברו נקראה מדרגתו רוח הקודש והוא הכנה לנבואה הגמורה וכבר כתב הרב המורה בפ' מ"ה ח"ב כשספר מדרגות הנבואה שכבר תבוא הנבואה במדרגה אחת ממדרגותיה ופעם אחרת תבואהו הנבואה במדרגה אחרת למטה ממנו כי כמו שהנביא לא ינבא כל ימיו בהדבקות אבל ינבא עת ותפרד הנבואה ממנו עתים כן ינבא עת אחת בצורת מדרגה העליונה מהנבואה וינבא עת אחרת במדרגה למטה ממנה או ברוח הקודש בלבד. ומזה תדע ותשכיל שכל שירה שתמצא בדבר הנביאים הוא דבר שהם מעצמם היו מסדרים אותה ברוח הקודש לא שראו אותה בנבואה לא כן בשאר המראות כי המראות כלם הם נבואות גמורות ואינם ממדרגת רוח הקודש כפי דרך הרב המורה. אבל השירה אי זו שתהיה היא ברוח הקדש מפועל הנביא רצונו ובחירתו שסדר אותה כי אינו מהבטל כמו שזכרתי שהנביאים עם היותם פעמים משיגים מראות נבואיות אמתיות בעת יקיצתם בהיותם בלתי מנבאים ידברו דברים ברוח הקדש ביופי המליצה וצחות הלשון הלא תראה שמואל הנביא שכתב ספרו וספר שופטים בנבואתו ולכן הושמו ספריו מכלל ספרי הנביאים ועם כל זה לא נמנע מלכתוב מגילת רות ברוח הקודש מבלי נבואה. ולכך הושמה מכלל הכתובים. וכן ירמיהו כתב בנבואה ספרו וספר מלכים וכתב ברוח הקדש מגילת קינות ולכך היו ספריו מכלל ספרי הנביאים. והיתה מגילת קינות מכלל ספרי הכתובים ולהיות ענין השירה מפועל הנביא וסדורו כפי רוח הקדש אשר בו ואינה מראה נראת לו בנבואה לכן ייחסה הכתוב תמיד לנביא אשר עשאה כמו שאמר בשירת הבאר (במדבר כ״א:י״ז) אז ישיר ישראל ותשר דבורה וברק בן אבינועם שיר השירים אשר לשלמה וישעיהו אמר (ישעיהו ה׳:א׳) אשירה נא לידידי שיחס השירה אליו להיותו מסדר אותה וכן בשירת הים נאמר אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת ויאמרו לאמר אשירה לה' שהם מעצמם סדרוה ושוררו אותה ולכן בסופה התפללו על הצלחתם תפול עליהם אימתה וגו' תביאמו ותטעמו וגו' ואל יקשה עליך שירת האזינו שהש"י נתנה אל משה ואל יהושע כי הנה הוא ית' צוה למשה שיאמר אותה כאלו הוא מעצמו סדרה ושמפיו היו הדברי' לא מפי השם. והוא אמרו ועתה כתבו לכם את השירה וסגנון הדברים מורה עליו (דברים ל"א י"ט) האזינו השמים ואדברה כי שם ה' אקרא וגומר ושאר הדברים שהם כלם בלשון משה רבינו המדבר ובסוף אמר שימו לבבכם לכל הדברים אשר אנכי מעיד בכם היום כי לא דבר רק הוא מכם שכל זה מורה שמשה דבר השיר' ההיא כאלו סדרה מעצמו. והנה אם כן המשלים שבאו בנבואתו הגמורה לא נקראו שירה לפי שלא היו מפועל הנביא ורצונו לא ברוח הקדש אלא שראום כן בנבואה גמורה. אבל המשלים שהיו עושים הנביאים ומסדרים מעצמם ויכתבו אותם ברוח הקדש אלה נקראו שירה וכך היתה שירת הים שסדרה משה רבינו לשבח ולהלל לאל העונה אותו בעת צרתו ולכך מרים אחותו גם היא עשתה שירה בתופים ובמחולות כמו שיתבאר. האמנם נכתבו השירות ההמה בתורה ובדברי הנביאים לפי שהשם קבלם ורצה בהם וצוה שיכתבו שמה. הנה אם כן סדור השירה הזאת היה ממשה רבינו וכתיבתה בתורה היתה מפי הגבורה. ואחרי שביארתי ענין השירה הזאת באיכותה אפרש הפסוקים אשר בה:
- Exodus._.15.1.5
אז ישיר משה וגומר עד ויסע משה את ישראל. ספר הכתוב שבשעה ההיא שנטבעו המצריים בים סוף וראו ישראל את היד הגדולה ההיא אז נתן משה רבינו שבח והלול גדול לאלהים ושר שירה חדשה לפניו. ואמר ישיר לפי שמלת אז שלפני היו"ד של ישיר משיבו לשעבר כמו אז ישיר ישראל אז ידבר (יהושע י' י"ב) ובמכילתא אמרו יש אז לשעבר ויש אז לעתיד לבוא. (בראשית ד' כ"ו) אז הוחל לקרוא בשם ה'. אז אמרה חתן דמים למולות. (שמות ד' כ"ו) אז ישיר ישראל אז ישיר משה אז ידבר יהושע אז אמר דוד (מלכים ח' ב') אז אמר שלמה הרי אלו לשעבר. ויש אז לעתיד לבוא אז חיראי ונהרת אז יבקע כשחר אורך אז ידלג כאיל פסח אז תפקחנה עיני עורים. אז תשמח בתולה אז ימלא שחוק פינו אז יאמרו בגוים הרי אלה לעתיד. הנה א"כ אז ישיר משה הוא לשעבר. ואין הכוונה באמרו אז ישיר משה ובני ישראל שכלם סדרו את השירה כי הנה משה לבדו סדר אותה אבל מפני שבני ישראל היו מסייעים בשיר והזמר ההוא לכן אמר אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת לה' שכלם שוררו אותה אבל לא היה הוא והם משוררים בשוה כי הנה משה היה מדבר פסוק אחד הוא בלבד. והם היו משיבים עליו אשירה לה' כי גאה גאה סוס ורוכבו רמה בים וע"ז אמר ויאמרו לומר אשיר' וגו' ר"ל שאמרו והסכימו כלם שבהיו' משה לבדו משור' כל פסוק ופסו' מהשירה יענו כל העם אחריו אשירה לה' כי גאה גאה סוס ורוכבו רמה בים כי זה בלבד היה אומר העם בשירה לא זולת זה עד שגם מרים הנביאה עשתה כן לנשים שנאמר ותען להם מרים שירו לה' כי גאה גאה סוס ורוכבו רמה בים כי זה בלבד היו משוררים בני ישר' אנשים ונשים לא זולת זה וכן דרש רבי עקיבא (סוטה ד' כ"ו) ויאמרו לאמר מה תלמוד לומר לאמר שהיו עונים אחרי משה שירה על כל דבור ודבור כקורא את ההלל והנה יורה היות דברי השירה ממשה אמרו עד יעבור עמך ה' וגו' וכוונת זה הפסוק הראשון אשירה לה' בדרך שיר וזמר ובדרך שיר המשליי לנו להודות לפניו. והנה אסדר תושבחות בדרך שיר והמשל לפי שגאה גאה כלומר מעלתו על כל השירות והתושבחות והוא מרומם על כל ברכה ותהלה. ולהיותו נורא תהילות לא אוכל לדבר בו כפי מדרגת מעלתו אלא בדרך שירה והמשל. והרמב"ן פירשו כפי' אונקלוס שהקב"ה גאה גאה על הסוס שמתגאה במלחמה ועל רוכבו והוא מלשון גאות ממש. ואמר סוס ורוכבו רמה בים להגיד שתי פלאות שנעשו בזה הא' אמר הלא ראיתם ענין פרעה וכל מצרים שנכנסו בים בסוס ורכב מי שמע כזאת ומי ראה כאלה לבוא להלחם בים עם סוסים ומרכבות כי הנה אניות וספינות וצי אדיר היה ראוי להביא להלחם בים לא סוס ורוכבו אין זה אלא שצורם מכרם וה' הסגירם וסוס ורוכבו רמה בים כאלו השליכם שמה בקלות גדול. והפליאה הב' הלא שמעתם שהסוס בטבעו הוא מסוגל לשוט ?ולישח על פני המים יותר מכל הב"ח ולכן אנשים רבים כי יעברו במים ירכבו על סוסים והמה יוציאום אל היבשה ואם כן איפה איך היה שכל סוס פרעה והרוכבים עליהם כלם נפלו ונטבעו בים אין זה אלא שהוא ית' רמה אותם בים ולכן לא יוכלו קום ובמכילתא אמרו כתוב אחד אומר רמה בים וכתוב אחד אומר ירה היאך יתקיימו שני הכתובים הללו אלא רמה אותם שהיו עולים למעלה וירה אותם שהיו יורדים למטה. ומפני זה עזי וזמרת יה ר"ל עזי במלחמו' וזמרתי בשירה הזאת היא ביה צור עולמים כי להיות פלא קריעת ים סוף מורה על הבריאה הראשונה הכוללת יחסה לשם יה צור עולמים ובורא אותם. ואמר שלא היתה זמרתו ושמחתו בבחינת טביעת המצריים כי לא יחפוץ במות המת אלא לפי שהיה לי לישועה ולכן אשבח וארומם שמו וראוי הוא מלבד החסד הזה שאזמר לו לפי שהוא אלי ומנהיג אותי ולוחם את מלחמותי במצרים ולכן אנוהו בשירות ותשבחות או אעשה לו נוה ובית המקדש להללו שמה וכן דרשוהו במכילתא וגם כן מצד שהוא אלהי אבי שהשיגו אבותי והוא הטיב עמהם כמה מהטובות ארוממנהו בקהל עם. וכבר נודע ממלאכת השיר שנכפלים בו העונים במלות שונות פעמים שלש. ואמנם אמרו ה' איש מלחמה ה' שמו תרגם בו אונקלוס ה' מארי נצחן קרבייא ולענין הזה נמשכו כל המפרשים ולהיות מאמר מגונה בעיני לתאר את הש"י בשם איש נראה לי לפרש הפסוק הזה באחד משני פנים אחרים. הא' שהוא נאמר בתמיה כאומר האם ה' איש מלחמה באמת הוא אינו איש שיעשה מלחמה עם איש אחר אבל בהפך כי ה' שמו טוב ומטיב ומלא רחמי' ואינו איש מלחמה אבל כל הרעה שבאה על המצריים בטביעתם בים הם סבבו ועשו אותה לעצמם והוא אמרו מרכבות פרעה וחילו ירה בים ומלת ירה אינו חוזר אל הקב"ה אלא לפרעה עצמו שהוא ירה מרכבותיו וחילו בים בהביאו אותם שמה וכן מבחר שלישיו הם בעצמם טובעו בים סוף וכאשר טובעו שמה תהומות יכסיומו וירדו במצולות כמו אבן כי הים עשה כפי טבעו כל מה שעשה והם היו אם כן סבת רעתם כי אין רעה יורד מלמעלה. זה הוא האופן הא' מהפירוש הזה. והב' הוא שבעבור שפרעה אמר במצרים (שמות ה׳:ב׳) מי ה' אשר אשמע בקולו לא ידעתי את ה' אמר משה כאן כמהתל ממנו ה' איש מלחמה ה' שמו ואיש מלחמה הוא תואר לפרעה אומר כנגדו אתה איש מלחמה וחפץ ברע שבאת לרדוף אחר בני ישראל להלחם בם זהו ה' אשר לא ידעת ה' שמו. עתה תדעהו מפאת פעולותיו ויהיה הפסוק מקושר עם מה שאחריו איש מלחמה פרעה ה' אותו השם אשר בזית הוא מרכבות פרעה וחילו ירה בקלות כחץ בים כאלו השליך ה' משמים אל תוך הים כל רכב מצרים עד שמבחר השלישים שרי הצבא שהיו ממונים על חיל פרעה כלם טובעו בים סוף בתוך הטיט שהיה בקרקע הים. ואז תהומות שהם גלי הים הרבים והעצומים יכסיומו ר"ל כסו אותם כאלו לא היה בהם איש יודע לשוט ולא סוס שישוט על פני המים וזה ה' זהו שמו ולכן כפל זכרון השם לגדל ענינו ע"ד נשאו נהרות ה' נשאו נהרות קולם כי הנה אויביך ה' כי הנה אויביך יאבדו ורבים ככה בשיר. ובעבור שנתחברו בפליאה הזאת שתי פעולו' הצלת ישראל וטביעת המצריים אמר ימינך ה' נאדרי בכח ר"ל ימין זה השם הנכבד בערך ישראל שהצילם מהים היה בערכם ימין נאדרי בכח גדול הפועל משנה הטבע וממה שעשית למצריים ימינך ה' תרעץ אויב כי אתה ברוב גאונך ורוממתך השגחת בשפלותינו ולחץ המצריים אותנו ויען היה פרעה בזדונו קמך שקם על עבדיך אתה הרסת אותו תשלח חרונך בו עד שאכל חרונך אותו כקש ויאכלהו האש במהרה וקלות. וביאר איך נעשו שתי הפעולות האלה אם הא' מקריעת הים ועברת ישראל ביבשה אמר וברוח אפיך נערמו מים ורשם בזה ג' נסים הא' שהביא רוח קדים עזה בים ומפניו נפוצו המים מפה ומפה ונשארה פנימיות הים חרבה ונעשתה שם נתיבה והוא כמשל האדם הנופח ברוח פיו בחוזק במים אשר בסף שברחו המים מרוח פיו ויערמו והוא מלשון ערמות חטים שנקראי' ערמות לפי שהם מקובצים בחכמה ובבינה מלשון כל ערום יעשה בדעת. והנס הב' שאף אותם המים שנערמו מפאת חוזק הרוח היה ראוי לכבדותם שמיד ישובו ולא יעמדו כנד ולא היה כן כי הנה נצבו כמו נד אותם המים שהיו בטבעם נוזלים. והנס הג' שאף קרקע הים מפני המים שהיו עליו תמיד היה ראוי שישאר רך מאד כטיט הלח ויטבעו בו בני ישראל בעברם עליו ולא היה כן כי הנה קפאו תהומות בלב ים וקרקעיתו והיה נקפא אותו הטיט וקשה באופן שהלכו ישראל עליו כאלו הלכו ביבשה. ואמר בלב ים על אמצע הים שהיה בין הערמו' במשל לב האדם שהוא באמצע הגוף ולכן כל דבר שבאמצע יקרא לב כמו לב האלה. הנה בזה ביאר התשועה שיעשה ה' לישראל שכלל בימינך ה' נאדרי בכח. אחר זה ביאר הפעולה השנית והיא ימינך ה' תרעץ אויב וע"ז זכר אמר אויב כלומר אל תחשוב שעשה הקדוש ברוך הוא המכה העצומה הזאת בפרעה ובמצרי' מבלי סבה אחרי שכבר שלחו את בני ישראל מארצם במצות ה' כי הנה בצדק ומשפט ומישרים נעשתה לפי שאמר אויב שהוא פרעה ועבדיו כשרדפו אחרי בני ישראל ארדוף אשיג רוצה לומר שהוא לא היה רודף אחריהם להחזירם למצרים לעבדו אבל היתה כוונתו לרדוף ולהשיגם כדי לשלול שללם ועם היות לישראל דברים מושאלים מאנשי מצרים לא היתה כוונתו להשיבם לבעליהם אבל היה אומר כבר נתיאשו מהם הבעלים ולכן הוא כשישיג את ישראל יקח כל אשר להם ויחלקו עם עבדיו ההולכים אתו למלחמה וזהו אחלק שלל. ואמנם לישראל לא ישיבם למצרים אבל יהרגם בחרבו כלם כאחד וימלא נפשו מהם ומדמם להנקם מהם כרצונו ושבזה הדרך יורישם מהעולם בכבודו לא כמו שיצאו ממצרים על אפו ועל חמתו והוא אמרו תורישמו ידי רוצה לומר כחי ועוצם ידי. ובעבור שכיון האויב הזה לכלות את כל זרע יעקב לכן ימינך ה' תרעץ אויב שאתה אלהינו נשפת ברוחך כסמו ים והוא הרוח אשר נשף באשמורת הבקר שאז נשפת והסכמת עליהם באותו רוח באופן ששבו המים מאליהם וכסמו ים עד שצללו במים אדירים כעופרת כבד שיורד למטה ולא יציף ולא יעלה למעלה וע"ז ראוי לשבח ולומר מי כמוך באלים ה' מי כמוך נאדר בקדש רוצה לומר מי בכל החזקים והגבורים שידמה לך ויעשה כמעשיך וכגבורותיך לא גלגל ולא שכל נבדל כי כל שרי מעלה יקראו אלים שנאמר (תהלים כ"ט א') הבו לה' בני אלים וה' ית' נקרא אל עליון ואלהי האלהים וכאלו אמר לא ידמה אחד מהם אליך לא בקדושה ובפרישות וזהו שפירש מי כמוך נאדר בקדש רוצה לומר שקדושתך ופרישתך הוא תכלית ההידור והשלמות וגם לא ידמה אחד מהם אליך בהיותו נורא כמוך וזהו נורא תהלות רוצה לומר שאתה נורא בתהלותך והם אם כן שתי שלמיות קדושה ומורא וע"ז אמר המשורר (שם צ"ט ב') יודו שמך גדול ונורא קדוש הוא. עוד זכר שלמות אחר שלא ידמה לו בו נמצא אחר והוא אומרו עושה פלא ר"ל שאתה משנה הטבעים ברצונך מה שלא יעשה שום נמצא אחר שכל פעולתיהם מסודרות מוגבלו' ולא על צד הפלא. הנה אם כן אמרו מי כמוך באלים ה' הוא כלל ופרט אותו שאין כמוהו לא בקדושה ולא בהיות נורא כמאמר המשורר (תהלים פ"ט) אל נערץ בסוד קדושים רבה ונורא על כל סביביו ולא בהיותו עושה פלא כי הוא עושה נפלאות גדולות לבדו והמפרשים פירשו נורא תהלות שירא האדם מלהגיד תהלותיו פן ימעטו כי מי ישמיע כל תהלתו וגם נכון הוא. ואחרי ששבח והגדיל נס הים ספר התועלות שנמשכו ממנו לישראל. הא' נטית ימינך תבלעמו ארץ ר"ל הראית גודלך ויכולתך החזקה כי במה שנטית ימינך בלעה הארץ את המצריים במכות שהכית אותם. ואפשר שאמר זה לפי שהים השליך הפגרים המתים אל היבשה ופתחה הארץ את פיה ובלעם ונתנו לקבורה ואמר נטית ימינך בדרך המשל כגבור הנלחם עם חגבים ויתושים שבנטות ימינו יאבדם מן העולם. והתועל' הב' הוא שיצאו בני ישראל מגלוחם וע"ז אמר נחית בחסדך עם זו גאלת. ונחית אינו עבר במקום עתיד אבל הוא עבר כפשוטו והוא מלשון לך נחה את העם כלומר הבאת ונחית בעמוד הענן יומם ובעמוד האש לילה העם הישראלי אשר גאלת. והתועלת הג' הוא שע"ז תקרבם להר סיני ותתן להם תורה ומצות וע"ז אמר נהלת בעזך אל נוה קדשך שהוא הר סיני כמו שפירש הראב"ע. והנה זכר משה בשירתו ענין תורה לפי שכבר ייעד עליו. עוד זכר תועלת ד' שנמשך מזה הפלא והוא ששמעו עמים מקריעת ים סוף וטביעת המצריים בו וירגזון מהלחם בישראל כי יאמרו גואלם חזק וזכר יושבי פלשת שאם יעברו בארצם יפחדו מהלחם בם ולא ימנעום מעבור בארצם אז נבהלו כששמעו זה אלופי אדום ואילי מואב והם שמות לשרים אשר ביניהם כי באדום היו אלופים ובמואב אילים שרוצה לומר חזקים ושרים והראב"ע כתב שקרא כאן לשרי אדום אלופי מלשון אלופינו מסובלי' וקרא לשרי מואב אילים שהוא לשון כבשים וכל זה להגיד גנותם שכ"כ פחדו ורגזו מזה שלא נשארה בהם גבורת אנשים וכן נמוגו לבבות כל יושבי כנען כדברי רחב הזונה וע"כ התפלל משה תפול עליהם אימתה ופחד כנגד העמים והפלשתים ואלופי אדום ואילי מואב שהיו ישראל עתידים לעבור בארצם ולכן אמר עד יעבור עמך ה' וכפל בדרך השיר עד יעבור עם זו קנית. וכנגד יושבי כנען אמר תביאמו ותטעמו בהר נחלתך שהוא ארץ ישראל שנתת אותם נחלה לאבותינו ומפני שאמר לשון תטעמו והנטיעה לעצים הטובים היא בהר קרא כל ארץ ישראל הר נחלתך. ואמר ששם יהיה מכון לשבתך רוצה לומר שתשרה שכינתך שמה על עמך שכבר פעלת אותו ויחדת אותו מקום וארץ נבחרת לעבודתך באמצעות בית מקדש ה' שכוננו ידיך כי הכינו בית המקדש של מטה כנגד בית המקדש של מעלה ובמקום ההוא ה' ימלוך לעולם ועד שתמיד תהיה מלכותו על עמו במקום הקדוש ההוא. ואמנם אמרו אחר כל זה כי בא סוס פרעה וגומר יראה שאין לו ענין כי כבר אמר זה עצמו בשירה פעמים הרבה ודעת המפרשי' הוא שבעבור שהאריך בדברי השירה חזר לסיים במה שהתחיל בו. ואחרים אמרו שאין זה מן השירה אבל שהם דברי התורה להודיע סבת השירה וכל זה בלתי נכון. אבל ענינו קשור עם ה' ימלוך לעולם ועד. והיא שדרכו של עולם שמי שיציל עם אחד מידי עושקו ראוי שימשול עליו ויכנעו לעובדו הלא תראה זה בדברי ישראל שאמרו לגדעון (שופטים ח' ל"ג) משול בנו גם אתה גם בנך גם בן בנך כי הושעתנו מיד מדין. ויפתח אמר ג"כ (שם י"א ט') אם משיבים אתם אותי להלחם בבני עמון ונתן אותם ה' לפני אנכי אהיה לכם לראש. ויאמרו זקני גלעד אל יפתח ה' יהיה שומע בינותינו אם לא כדברך כן נעשה וע"ז הדרך נאמ' כאן ה' ימלוך לעולם ועד רוצה לומר ראוי שה' יהיה מולך עלינו לנצח מפני שבא סוס פרעה ורכבו ופרשיו בים וישב ה' עליהם את מי הים באותו זמן ובעת שבני ישראל היו עדיין הולכים ביבשה בתוך הים כי הנה בעבור התשועה הגדולה הזאת ראוי שימלוך ה' על העם שהגדיל לעשות עמהם ככה לעולם ועד ולנצח נצחים. ספרה תורה שמרים שהיתה אשה נביאה אחות אהרן רוצה לומר שבמדרגת הנבואה היתה כאהרן אחיה לא כמשה שגם היא כאשר שמעה דברי משה וישראל בשירתם אמרה גם היא שירה לנשים דוגמת מה שאמרו ישראל שירו לה' כי גאה גאה סוס ורוכבו רמה בים ויראה שנאמ' כאן אחות אהרן לפי שבשירה הזאת נזכר משה ומרים והיה גנאי לאהרן שלא נזכר בה לכן הזכירו בערך מרים שהיתה אחותו:
- Exodus._.15.22.1
ויסע משה את ישראל מים סוף וגו' ויסעו כל עדת בני ישראל. ויש לשאול בכאן שאלות:
- Exodus._.15.22.2
השאלה הא' למה לא נזכרו כאן המסעות כמו שהיו. והנה הכתוב בסדר מסעי אמר ויסעו ממרה ויבואו אלימה וגומר ויסעו מאלים ויחנו על ים סוף ויסעו מים סוף ויחנו במדבר סין. ויסעו ממדבר סין ויחנו בדפקה ויסעו מדפקה ויחנו באלוש ולמה לא נזכרו כאן כל המסעות האלה:
- Exodus._.15.22.3
השאלה הב' מדוע התחיל הקב"ה במסע הזה במדבר להביא את ישראל לחסרון מים בהיות המים דבר הכרחי מאד כל שכן לעם רב כמוהו ואיך יוכלו ללכת שבעת ימים מבלי מים ומרה תהיה באחרונה שהביאם מרתה ושם מצאו מים אבל מרים הם. ואם רצה לעשות עמהם נס יותר טוב היה שיספיק צורכם במדבר ההוא מתחלתו עד סופו לא שתהיינה ההתחלות קשות ורעות שלא יוכלו לסבול אותן כמו שהיה בענין המים:
- Exodus._.15.22.4
השאלה הג' באמרו שם שם לו חוק ומשפט ושם נסהו. כי מה היה הנסיון הזה ולמי נסה אם לעם והם היו מבקשי' מים לצורכם ראוי היה להם להתלונן. ואם היה הנסיון שנסה החוק והמשפט ראוי לבאר ענינם בזה:
- Exodus._.15.22.5
השאלה הד' בפסוק והיה אם שמוע תשמע וגו' כי איך יאמר שאם ישמעו בקולו וישמרו מצותיו יהיה שכרם שלא תחול עליהם המחלה שחלה על מצרים כי מצרים היה אויב חרף ה' ואיך יהיה שכר העובד שלא יענוש בעונש המורדים. ומה ענין כי אני ה' רופאך כי במקום שאין מחלה אין צריך רופא ולמה אמר אם שמוע תשמע ?וב' והישר בעיניו תעשה וג' והאזנת למצותיו וד' ושמרת כל חוקיו והם ד' מאמרו' כלם נכללים כאחד ולמה לא זכר משפטים:
- Exodus._.15.22.6
השאלה הה' למה התלוננו בני ישראל על משה על אהרן במדבר. כי הנה שם במדבר סין לא היה להם חסרון מים ואם על חסרון הלחם היה ראוי שיפרשהו הכתוב כמו שביאר חסרון המים ומה ענין אומרו במדבר הלא ידענו שבמדבר היה זה וכבר נאמר ויבואו כל עדת בני ישראל מדבר סין ולמה א"כ נאמר כאן במדבר:
- Exodus._.15.22.7
השאלה הו' אם היה שישראל דברו שלא כהוגן באלהים ובמשה באמרם מי יתן מותנו ביד ה' בארץ מצרים בשבתנו על סיר הבשר כי הוצאת אותנו אל המדבר הזה להמית את כל הקהל הזה ברעב. למה לא נענשו עליו כמו שנענשו בקברו' התאוה שאמרו כדומה למאמרים האלה. והיו התלונות שוות והתרעומות שוות:
- Exodus._.15.22.8
השאלה הז' באמרו הנני ממטיר לכם לחם מן השמים כי הנה המן היה מתילד בחלק השני מהאויר האמצעי ולמה אם כן יחסו לשמים האם כל הדברים היורדי' מהאויר על הארץ נאמר שירדו מן השמים ובפירוש הפסוק אפרש ערים גדולות ובצורו' בשמים (דברים כ״ח:י״ב) ויפתח ה' לך את אוצרו הטוב את השמים לתת מטר ארצך ודומיהם לפי אמתתם גם שהפסוק הזה היה ראוי שיכתב אחרי שמעתי את תלונות בני ישראל:
- Exodus._.15.22.9
השאלה הח' באמרו למען אנסנו הילך בתורתי אם לא כי מה הנסיון שינסה אות' בתת אליהם לחם לאכול דבר יום ביומו והיה ביום הששי והכינו את אשר יביאו והיה משנה וגו' וזה היה חסד גדול לא נסיון:
- Exodus._.15.22.10
השאלה הט' במאמר משה ואהרן אל כל בני ישראל ערב וידעתם וגו' ובקר וראיתם את כבוד ה' כי אם היה הדבור האלהי הנני ממטיר לכם וגו' נאמר למשה בלבד למה נשתתף אהרן עמו בהגידו אותו אל העם וכאשר הוצרך לפרשו תראה שמשה לבדו פירש שנאמר ויאמר משה בתת ה' לכם וגו':
- Exodus._.15.22.11
השאלה הי' מה ראו משה ואהרן ליחס לבשר ההוכחה כי השם הוציאם ממצרים וללחם לראות הכבוד ולמה לא היו שניהם הבשר והלחם מורים שהשם הוציאם ממצרים ומשגיח בהם ויראו באמצעות שניהם כבוד ה' עד שמפני זה כתב הראב"ע שבפסוק ובקר קשור עם מה שלמעלה ששני אותות נתנו על זה הא' בבקר והב' בערב ואין הכתוב סובלו כי לא אמ' ערב ובקר וידעת' כמ"ש הרמב"ן:
- Exodus._.15.22.12
השאלה הי"א בדברי משה בתת ה' לכם בערב בשר לאכול וגו' כי הנה יראה שאין בפסוק הזה גזרה כי לא פירש בתת ה' להם בשר ולחם בשמעו את תלונותיכ' מה יהיה אז כי אמרו ונחנו מה אינו גזרת הפסוק:
- Exodus._.15.22.13
השאלה הי"ב אם היה שהקב"ה אמר למשה מהלחם בלבד. הנני ממטיר לכם לחם איך הוציא מלבו ליעד בבשר אשר לא נאמר לו ממנו דבר האם נאמר שלחם כולל לבשר ולפת כדברי הראב"ע אין ראוי לקבלו כי הם בתלונותם הפרידו זה מזה באמרם בשבתנו על סיר הבשר באכלנו לחם לשובע ואיך ישיבם השם בלחם בלבד אף כי הבדיל הבשר מהלחם בזמן נתינתו ובמצותיו ואם היה הכל נכלל בלחם היה הדין בשניהם אחד:
- Exodus._.15.22.14
השאלה הי"ג אם השם כבר אמר למשה הנני ממטיר לכם לחם וגו' ומשה ואהרן כבר הגידו היעוד ההוא לכל העדה ומשה ביארו והגבילו בזמנים בשר בערב ולחם בבקר מה צורך היה אחרי כל זה לצוות שיקרבו לפני ה' ולאי זה צורך היתה אותה הקריב' ומאמ' השם למשה שמעתי את תלונו' בני ישראל דבר אליהם בין הערבים תאכלו בשר ובבקר תשבעו לחם וידעתם כי אני ה' אלהיכם ולא אמר הוצאתי אתכם ממצרים כמו שאמרו משה ואהרן:
- Exodus._.15.22.15
השאלה הי"ד אם יעדם שיאכלו בשר איך לא צוה אותם איכה יאכלוהו האם בשחיטה או בנחירה כמו שאחז"ל שנרמז בשלו המתאוים באמרו וישטחו להם שטוח ואם יבוא להם הבשר בשבת או ביום הששי בשר יומים:
- Exodus._.15.22.16
השאלה הט"ו אם במקו' הזה נתן להם בשר ומן לאכול איך אח"כ בקברו' התאוה אמרו ישראל מי יאכילנו בשר ועתה נפשנו יבשה אין כל בלתי אל המן עינינו. ומ"ש הרמב"ן שלא היה להם הבשר לשובע והיו גדולי העם לוקטי' אותו או שהיה מזדמן לחסידיה' וצעיריהם היו תאבים לו ורעבים ממנו. חלילה לאל מזה כי אין כילות לפניו ית' והכתוב אומר ותעל השלו ותכס את המחנה שיורה על הריבוי וההפלגה:
- Exodus._.15.22.17
השאלה הט"ז באמרו ותעל שכבת הטל וזה כי הטל והמן היה יורד מלמעלה כמו שאמר וברדת הטל על המחנה ואיך אמר א"כ בו לשון עליה. גם שכאן נאמר ותעל שכבת הטל והנה על פני המדבר דק וגומר מורה שהיה הטל למעלה והמן תחתיו ולכן בהעלות הטל נראה המן שהיה תחתיו. אמנם בסדר בהעלותך נאמר סותר לזה (במדבר י"א ט') וברדת הטל על המחנה לילה ירד המן עליו וזה מוכיח שהיה המן על הטל ובפירוש הפסוק אודיעך בזה דעות המפרשים:
- Exodus._.15.22.18
השאלה הי"ז באמרו ויאמרו איש אל אחיו מן הוא כי לא ידעו מה הוא והיא שאם היו הדברים האלה בדרך שאלה היה ראוי שיאמר וישאלו איש אל אחיו מן הוא ואם היו הודעה שאמרו זה לזה שהיה מן איך אמרו עוד כי לא ידעו מה הוא:
- Exodus._.15.22.19
השאלה הי"ח במצוה שצוה השם במן אם ראשונה למה צוה ויצא העם ולקטו דבר יום ביומו. ואמר זה הדבר אשר צוה ה' לקטו ממנו איש לפי אכלו עומר לגלגולת מספר נפשותיכם. ומה טעם בזה ולמה לא הניח הדבר לרצונם לקחת ממנו אם מעט ואם הרבה כבשר. ואם שנית למה לא יותירו ממנו עד בקר והנותר וירם תולעים ויבאש:
- Exodus._.15.22.20
השאלה הי"ט כיון שהעיד הכתוב ויעשו כן בני ישראל וילקטו המרבה והממעיט וגו'. והוא מה שצוה אותם עומר לגלגולת למה אמר וימודו בעומר ולא העדיף המרבה והממעיט וגו' ואם היה לפרס' הנס שלקחוהו באומד או בהזדמן וכאשר מדדו אותו מצאוהו מצומצם עומר לגלגולת ישאר לשאול טעם הנס הגדול ההוא:
- Exodus._.15.22.21
השאלה הכ' באמרו וילקטו אותו בבקר בבק' איש כפי אכלו וחם השמש ונמס שיראו שמה שנלקט בבקר היה נמס כחום השמש ואיך יתפרנסו א"כ ממנו ואם הענין כדברי אונקלוס שהמן הנשאר בשדה שלא לקטו היה נמס יקשה למה לא התפרנסו ממנו למחרתו וישאר ויעמוד בעצמו וגם יקשה למה אותו שנשאר בשדה לא הרים תולעים ויבאש כמו הנלקט שנשאר למחרתו והיה ראוי שיהיה הדין שוה בנותר בשדה ובאהל:
- Exodus._.15.22.22
השאלה הכ"א באמרו על היום הז' היום לא תמצאוהו בשדה כי למה לא היה יורד המן בשבת לישראל כי מבלי יגיעה היו לוקטין אותו והיה נאכל כמות שהוא. ואם לכבוד השבת האם יהיה ראוי שבשבת לא יצא השמש על הארץ כשאר הימים ולמה אמר שנית ששת ימים תלקטוהו וביום השביעי שבת לא יהיה בו:
- Exodus._.15.22.23
השאלה הכ"ב למה אמר הקב"ה על יציאת העם בשבת ללקוט ולא מצאו עד אנה מאנתם לשמור מצותי ותורתי כאלו עברו בפועל על התורה כלה ועל תרי"ג מצותיה. ולמה אמר ראו כי ה' נתן לכם השבת ולא אמר דעו:
- Exodus._.15.22.24
השאלה הכ"ג באמרו והמן כזרע גד לבן וטעמו כצפיחית בדבש כי הנה בסדר בהעלותך נאמר על המן (שם) והיה טעמו כטעם לשד השמן ולא כטעם צפיחית בדבש ומאין בא החלוף הזה בטעם המן:
- Exodus._.15.22.25
השאלה הכ"ד למה זה צוה בהנחת המן למשמרת מלא העומר ממנו כמ"ש משה לישראל זה הדבר אשר צוה ה' מלא העומר ממנו וכן ויאמר משה אל אהרן קח צנצנת אחת ותן שמה מלא העומר מן ולא הגבילו בעומר:
- Exodus._.15.22.26
השאלה הכ"ה באמרו ובני ישראל אכלו את המן מ' שנה עד בואם אל ארץ נושבת וחזר לומר שנית את המן אכלו עד בואם אל קצה ארץ כנען והוא כפל ומותר וחז"ל אמרו (קדושין ל"ח) פסק המן באדר יום ז' בו שבו מת משה ונתפרנסו ישראל מהמן שלקטו בו עד י"ו בניסן שהקריבו העומר והוא א"כ נס אחר שלא הבאיש ושיספיק כמות קטן זמן הרבה לעם גדול והנני מפרש הפסוקי' באופן שיותרו השאלות האלה כלם:
- Exodus._.15.22.27
ויסע משה את ישראל וגו' עד ויבואו אלימה. אמרו חז"ל שהסיעם משם בעל כרחם כדי למהר ביאתם אל הר האלהים ולפי שקצת העם היו מתעכבי' שם על הים מפני הביזה שכל היום היה יוצא מהים מהנטבע בו ותכשיטי סוסיה'. ואפשר שהיה ישראל יראים מהכנס במדבר הגדול והנורא ולזה משתעשעים שם על שפת הים. ולכך הוצרך משה להסיעם משם בעל כרחם. והיותר נכון הוא שבמסע הזה משה עצמו צוה אותם לנסוע מאשר לא הכין עדין דגליהם ונשיאיה' וסדר תקיעותיהם וסדר מסעיהם עד בואם אל הר סיני אמנם עמוד הענן שהי' נוסע לפניהם עם היות שהי' הולך לפניה' עד שיעברו את הים לצורך ההעברה וטביעת המצריים כמו שנזכר. הנה אחרי שנגמר אותו הענין לא היה הולך העמוד לפניה' כי היה משה רבי' מנהיגם והולך לפניה' אבל כשראו שלא מצאו מים במר' חשבו שבעבו' שהסיע' משה באותו מסע קרה זה שלא ידע המקו' הראוי לחנו' בו שהיה מקום מים ולכך לא נסעו ממרה אלא בנסוע הענן שהוא הנקרא פי ה' וכמו שיתב' אחר זה אך כאשר לקח משה את האהל ונטה לו מחוץ למחנה הרחק מן המחנה והיה כל מבקש ה' יבא אצלו נתיקר משה מאד בעיניהם ובבואו אל אהלו קם העם והשתחוו איש פתח אהלו וענן ה' היה על אהל משה לא יסור משם ומחנה ישראל היה י"ב מיל ומשם והלאה היו נוסעי' בהעלות הענן ועל פי ה' יחנו וע"פ ה' יסעו. אמנם במסע הראשון הזה לא נסעו ע"פ הענן כי אם במצות משה שצוה אותם לנסוע ללכת אל הר האלהים וזה טעם ויסע משה את ישראל מים סוף ויצאו אל מדבר שור. וקרוב לזה הוא דעת הראב"ע ומדבר שור הוא איתם שקדם זכרו. וספר הכתוב שהלכו דרך שלשת ימים ולא מצאו מים וזה היה צער גדול לעם כבד כזה טף ונשים ומקנה רב לעמוד שלשת ימים מבלי מים וכ"ש בהיותם עוברי דרכים ולכן אחשוב שמשה רבי' הגיד להם שלא היה מים בדרך ההוא ולכן הם הוליכו עמהם מפי החירות מים ויין בחמתים ונאדות ושאר המשקים שמהם שתו בצמצום הימים ההם. ואין ספק שטבע המדבר ההוא חייב חסרון המים והם לא היו ראוים להעשו' להם נס. ויש מהמפרשים שאמרו שמפני מה שדברו כנגד משה על הים המבלי אין קברים וגו' הביאם הקב"ה במצוקה הזאת על המים חטאו על המים נענשו. והיותר נכון בעיני הוא שמפני שהיה הקב"ה עתיד לתת להם בסיני רורה ומצות הוצרך במסעות הראשונות האלה להביאם בצרות ומצוקות באופן שיתחננו לפניו והוא ימלא את צורכם וידעו כי יש אלהים בישראל שהוא המוציא נוזלים מסלע וגם לחם יוכל תת כי הכל בידו כחומר ביד היוצר ובזה יקנו למוד מועיל שבצר להם ישחרונהו וימצא להם. הנה א"כ להדריכם בשלמות האמונות והדבקות עמו ית' צריכים לקבול התורה והביאם בנסיונות אלה ומפני זה לא קבלו עונש כלל על דבריהם אשר דברו בזה לפי שמרוב שיחם וכעסם דברו. והנה לא זכרה התורה פה מסעו' אחרו' פרטיות כמו דפקה ואלוש שבין מדבר סין ורפידים לפי שלא בא הכתוב לזכור כאן אלא המסעו' שנעשה בהם שום חדוש ודבר רשום ושאר המסעות שלא נעשה בהם דבר מחודש לא נזכרו אלא בזכרון מסעות בני ישראל. והותרה בזה שתי שאלות הראשונות הא' והב'. ואמר וילונו העם על משה לאמר מה נשתה להגיד שלא הכעיסוהו בדברי' רעי' ולא אמרו לו תנה לנו מים לשתות לפי שהיו עדין עיניהם מלאים מיכולת השם וחסדיו אשר עשה עמהם להפליא בים ולכן לא דברו בזה דבור שלא כהוגן בפעם ההוא ולא היתה תלונתם על צד התרעומת אלא כאומר אדוננו הביטה וראה במים האלו מה נשתה מהם כי הם מרים ועבים וגסים ואינם ראויים לשתות. ולכך לא נענשו על התלונה הזאת גם מרע"ה כשזכר להם עונותיהם במשנה תורה אמר (דברים ט' כ"ב) ובתבערה ובמסה ובקברו' התאוה מקציפים וגו' לא זכר מרה לפי שבמרה כהוגן שאלו כיון שסבלו צמאון שלשת ימי' בימי הקיץ ואח"כ מצאו מים מרים ולבד אמרו מה נשתה ר"ל עיין כמה צער יש לנו כי אין המים האלו ראוים לשתות ומשה צעק אל ה' לפי שראה צרת העם ומצוקתם כי רבה היא ויורהו ה' עץ וישלך אל המים וימתקו המים וחז"ל אמרו שהיו המים קודם לכן מתוקים ונמרדו אז והיה כל זה לנסיון ולקבוע בנפשם מדת הבטחון וע"ז אחז"ל (שמות רבה) ויורהו ה' עץ רבי יהושע בן קרחה אומר הרדופני היה רבי אליעזר המודעי אומר עץ זית היה ומכל מקום בין למר ובין למר דבר מר היה רשב"ג אומר (אמר המגיה נ"ל חסר) בא וראה כמה מופרשין דרכיו של מקום מדרכי ב"ו. ב"ו במתוק מרפא את המר אבל הקדוש ברוך הוא אינו כן אלא במר מרפא את המר וכו' ע"כ וכתב רבינו חננאל כי מה שאמר וילכו שלשת ימים במדבר היה הדרך מהלך שלשת ימים והם הלכו אותו ביום אחד וחסרונם מים יום אחד היה וביאר הטעם שאין טבעו של בשר ודם להתקיים ג' ימים בלא מים אף כי הטף והנשי' מעוברות ותינוקות שהיו שם. והיה הנס כפול שהמתיק המי' המרי' עם דבר מר. וכל זה להודיעם שהוא ית' עושה נפלאו' בכל עת אע"פ שבדרך הטבע לא איזה דבר שיזדמן יתפעל וישתנ' ויתהפך מטבעו מאי זה דבר שיזדמן שהנה במצו' השם המים ההם שהיו מרים מפאת הארץ שהיו עוברים בה נמתקו בעץ ההוא שנכנס בהם בהיות העץ דבר מר ובזה שם לפניהם חוק ומשפט ושם נסהו. ואמנם מה הוא החוק והמשפט ההוא ולמי נסה שמה הנכון הוא ששם שם לו השם יתברך לישראל ולמדו דעת תורני אמתי שהיה חוק בערכם לפי שלא היו משיגים את טעמו והוא שהבוטח בה' ישוגב ושבכל קראם אליו ישמע אל ויענם ויעשה עמהם נסי' ונפלאות כי זה הוא החוק והדבר הנעלם ששם להם שמה כמו שראו בענין המים המרים שהמתיקם בתפלת מרע"ה. והוא היה משפט לאלהי יעקב לשנות הטבעים בתפלת חסידיו להציל ממות נפשם ולחיותם ברעב ושם נסהו רוצה לומר ששם התחיל הקדוש ברוך הוא לעשות נסים עם ישראל במדבר כי הנה שאר הנסים שנעשו עד הנה היו להעניש את המצריים. אמנם להספיק צורכם של ישראל במדבר מהמקום הזה התחיל לעשו' עמהם נסים ונפלאות לצרכיהם ויהיה נסהו מלשון המסות הגדולות. ואפשר לפרש ושם נסהו מלשון נסיון והחוק הוא רמז להנהגה והמשיל אותו השם יתברך ואמר הכתוב כי שם שם הב"ה לישראל חוק ומשפט בו יתנהגו תמיד והוא מה שזכר מיד והיה אם שמוע תשמע וגו' כי היא אזהרה כוללת לכל המצות ושם נסה אותו החוק כי בעיניהם ראו הפלא שנעשה במי' בתפלת מרע"ה וחז"ל אמרו (סנהדרין ד' נ"ז) שבת ודינין במרה איפקוד ויהיה החוק רמז לשבת מלשון בחוקו חוג והמשפט רמז לעיקרי הדינין שלמדם שם בקצור ורצו בזה שכאשר ראו ישראל בעיניהם שינוי טבע המים הכירו וידעו שהקב"ה חידש את עולמו ובראו אחר שלא היה ולכן צוה שם להם על השבת המורה על החדוש וגם הורה להם הפועל ההוא הנסיי שפלס ומאזני משפט לה' להיות עזרה בצרות לעבדיו הבוטחים בו וזו היא פינת הידיעה ופינ' ההשגח' האלהי' לתת לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו והוא עיקר הדינין כלם. והר"ן בדרשותיו פירש ושם נסהו על החוק והמשפט שזכר יאמר כי שם במרה שם לו חוק ומשפט ושם נסה אותו החוק והוכיח בנסיונו כי כח חוקו ומשפטו יספיק בהסרת המחלה כמו שרפא את המי' המרים בעץ מר הפך טבעו לפי שהסבה האלהית פעלה שם לא הטבעית ומה שכתבתי אני הוא היותר נכון. ואמנם אומרו והיה אם שמוע תשמע וגו' פירש בו הרלב"ג שהיתה מחשבת ישראל שהי"ת הוא היה פועל הרעות כדברי פרעה ראו כי רעה נגד פניכם יען ראו הנסים כלם שנעשו במצרים ועל הים שתמיד היה בהם רעה למצריים. ולכן יעדם פה שאם ישמעו בקולו לא ישים בהם המחלה אשר שם במצרים כי אין מדרכו להיות תמיד פועל הרעות וזה הוא כי אני ה' רופאך פועל הטוב בעצם. והר"ן כתב שענין כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כאומר כל המחלה אשר בטבע ואשר שמתי במצרים לא אשים עליך לא זו ולא זו ויחסר בכתו' הו' כמו שמש ירח עמד זבולה. ולפי שבני אדם הרופאים ירפאו במקרה לא בעצם לפי שאין בידם לשנות המזגים ולהסיר המחלה מעיקרה אמנם השם יתברך הוא מסיר אותה באמצעות כל דבר שירצה בין שיהיה דומה לה או הפכי אליה. לפי שפעולותיו אינם משועבדות אל הכלים אבל הכלים משועבדים אליהן לכך אמר כי אני ה' רופאך רוצה לומר שאוכל להסיר המחלה ממך באמצעות אי זה דבר שארצה כמו שעשיתי למים האלה. והנכון בעיני שהנה כל החוליים שיקרו לבני אדם הם דוגמת מכות מצרים כי לא יחלה האדם אלא להפסד מזג אחד מן הליחות אשר בו שהם כפי ארבעת היסודות. והנה כל מכות מצרים היו מהם בהפסד יסוד המים ומהם בהפסד יסוד הארץ ומהם בהפסד היסודות הקלים אש ואויר הרי לך שכל תחלואי בני אדם בהפסד יסוד מהיסודות וליחה מהליחות שבו והם כלם אם כן דוגמת מכות מצרים. ולכן אמר יתברך לישראל אם שמוע תשמע בקול ה' אלהיך להיות נכנע לפניו כעבד לפני אדוניו והישר בעיניו תעשה במצות המעשיות. וביאר שאין פי' אומרו אם שמוע תשמע בקול ה' אלהיך שתגיע למעלת הנבואה ולשמוע דבר ה' בנביאים אלה שתאזין מצותיו לעשות אותם וע"ז אמר והאזנת למצותיו וגם אין עליך לחקור על המצות אם הם ישרים ומשפטים צדיקים אם לא אלא שיהיו בעיניך כחוקים שטעמם בלתי מושג אצלנו. הנה אם כן אמרו והאזנת למצותיו הוא פי' אם שמוע תשמע בקול ה' אלהיך ואמרו ושמרת כל חוקיו הוא פירוש מה שאמר והישר בעיניו תעשה. הנה בזאת ההנהגה תדע לך באמת שכל המחלה אשר שמתי במצרים המתחייבת מהפסד היסודות לא אשים עליך כי לא אעזבך להנזק מהן כי אני ה' רופאך והדבר מוטל עלי לרפא אותך ולכן אשמרך מהמזיקים שלא יגע בך רע. ואמר לא אשים עליך לפי שהקב"ה סבה ראשונה לכל הדברים וכאלו אמר לא יפלו בך כי אני רופאך ועלי לתקן היסודות והליחות אשר בך. ואפשר שרמז בזה למכת הדם במצרים שמי היאור שהיו מתוקים כשהכה משה אותם במטהו אותו העץ הפכם למרים ועתה במרה היה הדבר בהפך שבהיות המים מרים העץ שהשליך משה בהם השיבם מתוקים. והיה זה לפי שהמצריים היו מורדים ופושעים ולכן היה להם המתוק למר. אבל ישראל בהיותם שומרי מצוה ישימו מר למתוק. והותרו בזה השאלות הג' והד' והראב"ע פירש אם שמוע תשמע בקול ה' אלהיך בדעות ובאמונות והישר בעיניו תעשה על מצות עשה והאזנת למצותיו על מצות לא תעשה ושמרת כל חוקיו להתבונן בהם ומה שכתבתי הוא היותר נכון. והנה בא הפסוק הזה קצתו בלשון המדבר יתברך וקצתו בלשון משה השליח ממנו לנכח וממנו שלא לנכח לפי שהוא ית' מושג מפעולותיו ובלתי מושג מפאת עצמו. ומכאן תקנו חז"ל במטבע הברכות ברוך אתה השם אשר קדשנו במצותיו וצונו כמו שכתב הרמב"ן:
- Exodus._.15.27.1
ויבואו אלימה וגו' עד ויאמר ה' אל משה הנני ממטיר ספר הכתוב שבאו אלימה והיה ראוי שיאמר ויסעו ממרה כמו שנא' בשאר המסעות ובאלה מסעי גם כן ויסעו ממרה ויחנו באלים ולכך נראה שהיה זה מסע קטון ועם זה תדע לך למה כשהלכו שלשת ימים במדבר ולא מצאו מים חנו במרה שהיו שם המים רעים והיה להם ללכת עוד מעט עד אלים ארץ נחלי מים אלא שהקב"ה הביאם שמה לנסותם ולהרגילם בשלמות אמונותיו כי כל המסעות האלה עד בואם לסיני היו לזה התכלית כמו שביארתי וזכר הכתוב שמצאו באלים י"ב עינות מים ושבעים תמרים להודיענו כי בארבעים שנה שהלכו במדבר לא מצאו מים בשום מקום תאנה וגפן ועץ פרי רק באלים לבדו לכך נזכר כאן זה החדוש ורמז להם בזה שהיה עומד להם זכות הי"ב שבטים שהיו י"ב עינות מים טהורים ושבעים תמרים כנגד שבעים זקנים. ואמר ויחנו שם על המים להגיד שלא חנו שם בעבור התמרים כי בהגיעם שמה שלחו ידיהם ואכלום כלם אבל חנו שם בעבור המים הטובים שמצאו. וספר הכתוב עוד שבאו אל מדבר סין אשר בין אלים ובין סיני בט"ו יום לחדש השני לצאתם ממצרים הוא חדש אייר להגיד שאז כלה להם הלחם אשר הוציאו ממצרים שלא יכלו לשומרו מן העיפוש יותר מאותם שלשים יום לפי שלא עשו נקודים וגם צדה לא עשו להם וכן אחז"ל (קידושין ל"ח) שאכלו משיירי הבצק ששים ואחת סעודות. וכלל הענין שבאותו חדש ימים אכלו בני ישראל את לחמם וכל מקניכם וגם התמרים אשר באלימה. ומפני זה התלוננו על משה ועל אהרן במדבר ואין פי' במדבר שהיתה תלונתם בהיותם במדבר כי כבר נאמר שבאו אל מדבר סין. אבל ענינו שעיינו בענין המדבר שהיו עתידים ללכת בו וראו שלא היה שם לא לחם ולא בשר ובמה יתפרנס העם הרב והכבד ההוא. ולזה היתה תלונתם במדבר רוצה לומר בענין המדבר למה משה ואהרן הוציאום ממצרים כי מוטב היה ששם ישרשם באמונות השם ית' ושם יעבדוהו וגם התלוננו בענין המדבר למה בצאתם ממצרים לא נחה אותם דרך ארץ פלשתים והביאם הדרך ההוא דרך המדבר בהיותו ארץ ערבה ושוחה כי מתחלה היו סבורים שיבואו אל הערים אשר סביבותיהם בימים מעטים ועתה אחרי חודש ימים שיצאו ממצרים בראותם שעיר מושב לא מצאו אמרו בלבם כלנו מתים במדבר הגדול הזה ואמרו מי יתן מותנו ביד השם בארץ מצרי' כאומר אין אנו בועטים במלכות שמים ולא סרים מאחרי ה' חלילה. אבל מי יתן מותנו ביד ה' באמונתו ובעבודתו בארץ מצרים בשבתנו על סיר הבשר באכלנו לחם לשובע כי טוב היה לנו למות שם בעבדותינו יותר מהיותינו במדבר השמה הזה בני חורין. והתבונן אמרו בשבתנו על סיר הבשר באכלנו לחם לשובע כי כבר נודע שבארץ מצרים הבשר הוא ביוקר רב והדגה בזול מאד ולכן אמרו בקברות התאוה זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חנם ולא דברו בבשר ולכן אמרו כאן שכאשר היו זוכים במצרים לאכול בשר היו מתקבצים ויושבים אבות ובנים סביב הסיר שפות הסיר שפות וזה הוא בשבתנו על סיר הבשר שהיו שם מתקבצים ומקוים מתי יתבשל הבשר לאכלה. ובהיותם שם סביב הסיר היו אוכלים לחם לשובע רוצה לומר פת לבדו כי היה אצלם החטה בזול והבשר ביוקר גדול. ואמרו כי הוצאתם אותנו לפי שהיה דעתם תמיד שמבלי מצות השם משה ואהרן מעצמם הוציאום ממצרים ושהיה דרכם במדבר מעצתם הנבערה ולא במצות ה' כי לא היתה עצה נכונה להוליך עם רב במדבר הגדול הנורא ההוא כי בהכרח ימותו שם ברעב שהיא מיתה קשה מהחרב. הנה התבאר מזה שישראל היה להם מקום להתלונן מהליכתם במדבר מפני שלא היה להם לחם לאכול ולא בשר כי כבר תם כל המקנה והלחם שהוציאו ממצרים והם היו צריכים אל המזון בהכרח ועם היות שדברו על הים כזבים לאמר שמשה ואהרן הוציאום במצרים אין ספק שהיתה שאלתם ובקשתם ראויה והכרחות מפאת המדבר ולכן לא נענשו עליה אמנם בקברות התאוה שהיה להם לחם מן השמים לשבוע והם לתגבורת התאוה והזוללות שאלו בשר היה מן הראוי שיענשו עליו גם שמאחר שכבר פעם אחרת שאלו בשר ונתן להם לא היה ראוי שישאלוהו בתרעומת בקברות התאוה ולא שיאמרו מי יאכילנו בשר כאלו היו ממעטים ביכולת האל ית' ומפני זה אף אלהים חרה בהם ויהרוג במשמניהם. והותרו בזה השאלות הה' והו':
- Exodus._.16.4.1
ויאמר ה' אל משה הנני ממטיר וגו' עד ותעל שכבת הטל אמר הקב"ה למשה הנה ענין הבשר אינו מזון הכרחי והוא שאלת זוללות ומלוי מעים ותאוה גוברת גם שהבשר מוליד באדם דם זדוני ואכזרי ומפני זה תמצא שהחיות והעופו' הטורפות אוכלות הבשר הם אכזריות ורעות. אבל הצאן והבקר תרנגולים תורים ובני יונה שמתפרנסים מעשב השדה אין בהם אכזריו' ולא רשע ולכן יעד הנביא שבזמן הגאולה העתידה אריה כבקר יאכל תבן. וביאר הסיבה בזה באמרו לא ירעו ולא ישחיתו וגו'. הנה מפני זה לא אמר הקב"ה למשה שיתן לישראל בשר כ"א לחם שהוא מזון נאות והכרחי למזג האדם וזה הוא הנני ממטיר לכם לחם מן השמים ר"ל ככה היה דעתי אף שלא היו מתלוננים להמטיר והם כמו שיורה המטר וכאשר ירד הגשם על הארץ לחם מן השמים כי אמר לחם על הפת או על הדבר העומד במקומו ובעבור שהיו עושים מהמן פת כמ"ש ועשו אותו עוגות במקום לחם קרא את המן כאן בשם לחם כאלו הודיעו שימטיר עליה' מזון שיעמוד להם בהזנה מקום הלחם. באמרו מן השמים אינו להגיד שיתילד באויר כי מה צורך היה להם בזאת ההודע' היכן יתילד אף כי באמרו הנני ממטיר לכם לחם כבר יובן שיבא כדרך המטר המתילד באויר. אבל אמר מן השמים להודיע שהלחם אשר ימטיר להם לא יהיה חטה ושעורה שיצטרכו לטוחנו וללוש אותו ולאפות אותו בתנור כלחם אשר אתנו היום כי כמו שהוא יורד יוכלו לאכלו. גם שלא יאכלו אותו לתכלית התאוה וגם לא יעשו ממנו סחורה כאשר יעשו בני אדם בחטה ובשעורה כי זה יהיה לחם מן השמים רוצה לומר נתון מפאת ההשגחה העליונה ולכן יהיו לקיטתו ושמירתו ואכילתו תקונים אליהם כפי השכל האלהי ולא כפי התאוה החומרית כי הנה לא ייוחס דבר לשמים להיותו בעליונות האויר אלא להיות התחלתו מן השמים וכן (דברים כ"ח י"ב) יפתח ה' לך את אוצרו הטוב את השמים לתת מטר ארצך וגומ' שענינו שמפאת ההשגחה יסדר הקב"ה הגרמיים השמיימי' שיחייבו מטר על הארץ וכן ערים גדולות בצורות בשמים ענינו מפאת המערכה השמימית היו גדולות ובצורו' כפי המזל המושל בשעות שיוסדו בניניהן וכן אמרו בכאן לחם מן השמי' הוא להגיד שיבא המזון ההוא מפאת ההשגחה העליונה בסדור אלהי שכלי לא חומר כמו שיתב'. והנה לא נכתב זה הפסו' אשר שמעתי את תלונו' בני ישר' לפי שגם קודם תלונת' הי' רצונו ית' לתת להם את המן במדב' ולא נתעור' אליו מפני התלונ' והותר' בזה השאל' הז' ואמר שיצא העם ולקטו דבר יום ביומו להזהיר' שלא יחשבו לעשו' מהמן סחור' ועושר וגניזה אלא שיצא העם ולקטוהו דבר יום ביומו כי הוא מזון ניתן כפי הצורך וההכרח ואינו נקנה בהשתדלות ולא בחריצות ועמל אלא בחסד עליון ולכן יודו לה' חסדו ויאמרו ברוך ה' יום יום והנה אמר בלקיטתו יום יום למען אנסנו הילך בתורתי אם לא להגיד שצוה בזה כדי שיודו בהשגחתו בכל יום ויום ויכירו בנסיון שהוא דבר מושגח מאתו בפרט ויבטחו בו תמיד ועיניהם אל ה' ישברו לתת אכלם בעתו יבטחו בו ולא ישכחוהו. ויש מפרשים למען אנסנו הילך להרגילם בשמירת מצותיו אך ה"א הילך בתורתי לא תתישב היטב. והותרה בזה השאלה הח'. ומאשר אמר למען אנסנו הילך בתורתי אם לא למד שהיה נותן להם את המן כדי שיהיו פנוים מבקשת מזונותיהם ויתעסקו בתור' שהיה עתיד לתת להם בסיני וכן אמרו חכמנו ז"ל (סנהדרין דף נ') לא נתנה תורה להדרש אלא לאוכלי המן שניים להם לאוכלי תרומות והוא שכתוב (ד"ה ב' ל"א ד') ואמר לעם ליושבי ירושלים לתת מנת הכהנים הלוים למען יחזקו בתורת השם. והנה הודיעם שמה שצוה שילקטוהו יום יום אינה גזרה כוללת לכל ימי השבוע כי הנה ביום הו' מהשבוע צריך שיכינו את אשר יביאו באותו יום ששי לצורך השבת ולכן יצטרך שיהיה מה שילקטו ויביאו באותו יום ו' משנה וכפל על אשר ילקטו יום יום. ויש מוכיחים מזה כי ביום הראשון ממחרת השבת התחיל המן לרדת כי היתה התלונה בשבת הקודם אליו וכבר היו להם מצות השבת ממרה ולכן זכרה בענין המן שמפני כבוד השבת ושלא ירד המן בו יביאו ביום הו' מהשדה משנה וכפל מהמן שיביאו יום יום כי יהיה מחציתו לאכול ביום הו' עצמו ומחציתו לאכול ביום השבת. והראב"ע יסבור שביום הו' היה יורד לחם משנה מן השמים ונכון הוא כי כן נאמר על כן הוא נותן לכם ביום הו' לחם יומים וקצר הכתוב כאן בספור הזה לפי שאח"כ יאריך בו. והנה משה ואהרן נצטערו מאד בתלונת העם ובדבריהם המגונים אשר שמעו ולכן שניהם השיבו על דבריהם כי עם היות משה הוא העיקר והדבור האלהי אליו היה והוא ביאר אותו לישראל. הנה בהיותם בהתעצמות התלונה מהדברים נכנס אהרן עם משה בעובי התשובה אבל משה התחיל בה ואהרן סייעו וזהו שאמר ויאמר משה ואהרן אל כל בני ישראל. כי לא אמר ויאמרו אלא ויאמר לפי במשה התחיל באותה האמירה ואהרן נגרר אחריו ולכך פירו' הענין לא אמרו אלא משה כמו שיתבאר והותרה בזה השאלה הט'. והיו דבריהם ערב וידעתם כי ה' הוציא אתכם מארץ מצרים ובקר וראיתם את כבוד ה' ר"ל אתם אמרתם שאנחנו מעצמנו הוציאנו אתכם מארץ מצרים ולא ה' פעל כל זאת בערב זה היום תראו אות אמתי ותאמינו ותבינו כי ה' בהשגחתו הוציא אתכם מארץ מצרים ולא אנחנו והיה זה בעלות השלו על המחנה בריבוי מופלג פתאום כי מזה התבאר שהשם הוציא אתכם והוא זן ומפרנס אתכם ובקר וראיתם את כבוד ה' שהוא המן אשר ירד בבקר בקר ואלו האותות יורו על חוזק ההשגחה בכם כיון ששמע את תלונותיכם וממלא שאלתכם בבשר ובלחם שאם היינו אנחנו המוציאים אתכם ממצרים מה יכולת היה בידינו לתת לפניכם בשר בערב ולחם בבקר ומזה תדעו שתלונתכם הוא על ה' ולא עלינו כי אנחנו מה עניננו לתלות מעשה גדול אשר כזה בנו או יאמר ונחנו מה כי תלינו עלינו רוצה לומר אנחנו מה עושים כי תלינו עלינו ה' הטוב בעיניו יעשה לא אנחנו. ואין ספק ששני האותות הבשר והלחם היו מורים שה' הוציאם ממצרים. האמנם עשו החלוק וההבדל ביניהם בזה האופן לא' מב' בחינות. הא' כי בתת ה' להם בשר לאכול שלא היה דבר הכרחי רק מלאה תאוה והפקת רצון הוא אות וראיה כי ה' הוציאם ממצרים והנהיגם כאב את בן ירצה שממלא מאוייו ובלחם יראו את כבוד ה' שהתמיד לתת להם המן ארבעים שנה ויחסו לכבוד ה' לרדתו מן השמים כאלו היוצר יתברך היה מחלק להם מלחמו וכבוד שלחנו. והטעם הב' הוא שמשה רצה לעשות להם הבחינה בעון הבשר כדי שיראו שהיתה שאלת זוללות ותאוה רעה מה שלא היתה כן שאלת הלחם כמו שאמרו חז"ל (יומא ע"ה) שנתן להם את הבשר בפנים חשוכות שנא' בערב תאכלו בשר ונתן להם הלחם בפנים מאירות שנא' ובבקר תשבעו לחם ולכן אמר ערב וידעתם כי ה' הוציא אתכם ממצרים והיה זה אות מתיחס ליציאה כי השלו היה כמות גדול מעופות רעות המזג שבאו מן הים כמו שאמר ויהי בערב ותעל השלו ובקברות התאוה נאמר ורוח נסעה מאת י"י ויגז שלוים מן הים כן היו ישראל עם כבד מאד כשלוים שבאו בהיותם בלתי ראוים לבוא ולצאת מן המקום שהיו שם שם ומן הים וחנו על המחנה וכאשר זכר הבשר זכר הלחם יחדיו כי שניהם כמו שכתב הראב"ע היו אות כי ה' הוציא אותם ממצרים וכמו שאמר בתת ה' לכם בערב בשר לאכול ולחם בבקר לשבוע. ואמנם אמרו ובקר וראיתם את כבוד ה' אין ראוי לפרשו על הלחם ולא על הבשר. אלא שיראו כבוד ה' והוא האש הנראה לכל העם להוכיחם ולהענישם על תלונותיהם והוא על דרך מה שנא' בענין המרגלים ויאמרו כל העדה לרגום אותם באבנים וכבוד ה' נראה באהל מועד אל כל בני ישראל וכן בענין קרח נאמר ויקהל עליהם קרח את כל העדה פתח אהל מועד וירא כבוד ה' אל כל העדה וגו' הבדלו מתוך העדה הזאת וכן כשהתלוננו כל עדת בני ישראל על משה ועל אהרן נאמר ויפנו אל אהל מועד והנה כסהו הענן וירא כבוד ה' וגו' וידבר ה' אל משה לאמר הרומו מתוך העדה הזאת ואכלה אותם כרגע. הרי שבהראות כבוד ה' לעם רגזו וחלו מפניו כי הוא כאש מצרף וע"ז נאמר כאן ערב וידעתם כי ה' הוציא אתכם מארץ מצרים והוא בנס הבשר והלחם ובקר וראיתם את כבוד ה' בשמעו את תלונותיכם כי יראה אליכם הכבוד להוכיחכם ולהענישכם בעבור מה ששמע מתלונותיכם לפי שאותן התלונות היו כנגד הגבוה ולא כנגד משה ואהרן וזה הוא אמרו ונחנו מה כי תלינו עלינו. ובעבור שהם אמרו ערב וידעתם ובקר וראיתם מאמר סתמי הוצרך משה לפרשו אליהם במה ידעו זה ובמה ועל מה יראה אליהם הכבוד ולזה ויאמר משה בתת ה' לכם בערב בשר לאכול ולחם בבוקר לשבוע תדעו כי ה' הוציא אתכם כיון שהוא מספיק צרכיכם וממלא שאלתכם. ואמנם ראיית הכבוד שאמרתי הוא בשמוע ה' את תלונותיכם רוצה לומר בשביל ששמע תלונותיכם אשר אתם מלינים עליו כי נחנו מה לא עלינו תלונותיכם כי על ה' ולפי זה יש בפסוק הזה גזרה לפי שהוא קשור עם מה שלמעלה כאלו אמר ערב וידעתם כי ה' הוציא אתכם בתת ה' לכם בערב בשר לאכול ולחם בבוקר לשבוע. ואמרתי ובקר וראיתם את כבוד ה' בשמוע את תלונותיכם כמו שפירשתי. והותרו בזה השאלות הי' והי"א. ואמר בערב בשר לאכול ולחם בבקר כנגד שתי הסעודו' שאדם אוכל בכל יום והנה משה ואהרן לא אמרו היעוד מזה בשם האל ולזה לא אמרו עליו זה דבר ה' אי זה הדבר אשר צוה ה' לאמר לכם לפי שהם מעצמם בראותם תלונת העם שהיה בבשר ובלחם ושהקב"ה בעצמו אמר שהיה רצונו להמטיר להם לחם מן השמים הם מעצמם יעדו בבשר ובלחם כפי תלונתם וכמו שעשה אליהו בהר הכרמל שעשה נסיון האש מבלי מצות ה' ולכן אמר משה אל אהרן אמור אל כל עדת בני ישראל קרבו לפני ה' כי שמע את תלונותיכם ולא צוה על הקריאה הזאת לשישמעו דבר השם כי הדברים כלם היו למשה ומפיו היו הם שומעים. אבל צוה לקרבם שישובו בתשובה מדבר תלונתם ויתקרבו אל האלהים ולא יסורו מתחת כנפיו כי שמע את תלונותיהם וכאלו אמר בדרך עצה קרבו לפני ה' והתחננו לפניו כי מי גוי גדול אשר לו אלהים קרובים אליו כה' אלהינו בכל קראנו אליו. ויהי כדבר אהרן אל כל עדת בני ישראל ויפנו אל המדבר רוצה לומר שלא פנו לאכילת הבשר הלחם וחדלו מדבר במצרים וסרו מתאותם אבל פנו אל המדבר ורצו ללכת בו ונחמו מדבריהם ומתאוותיהם הגשמיות וחזרו בתשובה שלימה והשליכו עליו יהבם ואז נראה להם כבוד ה' שהיה בתוך הענן לבשרם שקובלה תשובתם. הנה התבאר מזה שמה שיעדו משה ואהרן מהבשר לא יעדו עליו בשם ה' אבל משם מעצמו גזר לשכך תלונותיהם שיעשה ה' בקרב הארץ. ומפני זה הוצרך אל מאמר ה' שיהיה מקים דבר עבדו ועצת מלאכיו ישלים ולזה צוה יתברך למשה שיאמר אליהם ששמע את תלונתם ושהוא יספיק כל צורכם שאלתם ובקשתם כי בין הערבים של אותו יום עצמו רוצה לומר קודם הלילה יאכלו בשר כאשר שאלו ובבקר למחרתו ישבעו לחם כמו שגזר ואמר משה אליהם והותרו בזה השאלות הי"ב והי"ג. ואמר וידעתם כי אני ה' אלהיכם כאומר כיון שעד עתה לא הכרתם אלהותו עתה תדעו אותו במלוי כרסיכם וחז"ל פירשו וידעתם כי אני ה' כשתברכו את שמי על המזון כענין שכתוב ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלהיך. ומכאן אמרו משה תקן להם לישראל ברכת הזן בשעה שירד להם המן ואמרו ברכת המזון מדאורייתא היא אבל ברכת המוציא היא מדרבנן אמרו ומה כשהוא שבע מברך כשהוא רעב על אחת כמה וכמה. והנה לא צוה השם יתברך אותם דבר באכילת הבשר לא מהשחיטה ולא מהלקיטה והכמות. לפי שבענין הלחם שהיה מזון הכרחי להם ואלהי מצד עצמו תקן בענינו תנאים ומצוות אבל הבשר שהיה לשכך תאותם וזוללותם לא באה עליו מצות כלל גם כי הלחם היה למ' שנה והבשר שנתן להם אז היה לאותה שעה בלבד כי לא אכלו ממנו אלא לבד אותו ערב ולזה לא נאמר בו שובע כמ"ש תשבעו לחם אלא בין הערבים תאכלו בשר כי לאותה שעה בלבד נתן להם ובעבור זה בקברות התאוה שאלו בשר פעם אחרת לפי שהשלו שנתן להם במקום הזה מיד נפסק ולא אכלו ממנו כי אם אותו הערב בלבד לקיים דבר משה ולהיותו דבר זוללות מה שלא היה כן הלחם כי הב"ה מעצמו אמר הנני ממטיר והיה למ' שנה והיה מזון רוחני (א"ה נ"ל חסר) ונתנו בו מצוות. אמנם השלו היה לשעתו הוא שאמר ויהי בערב ולא נתיחס לאל ית' הוא שאמר ותעל השלו שעלה מעצמו מפאת הים ולא באו בו מצוות כי הכונה בו היתה להשביע תאות החומר ברבויו והוא שאמר ותכס את המחנה ברבוי והפלגה ע"כ. והותרה בזה השאלות הי"ד והט"ו. ואמנם ובבקר היתה שכבת הטל סביב למחנה להגיד שהבשר בחשך בא ובחשך הלך בערב כדבר מותר אבל הלחם העיר בבקר בבקר ולא היו עמלים ויגעים ללכת לבקשו מהר לגבעה כי הוא ירד סביב למחנה. ואמר שכבת הטל לפי שהיה נעשה מאד חלוש ולא היו יורדים ממנו טפין אבל התלחלח מקרירות הלילה ונמצא הלחות ההוא בפעל על הארץ ולזה כוונו חז"ל באמרם שנתן להם המן בפנים מאירות לפי שהמן בא בבקר כצאת השמש בגבורתו והשלו בא בערב זמן הלילה ובזה רמז להם שהשלו היה מאכל שחוריי רע המזון והמן זך ובהיר הוא בשחקים וכאור בקר יזרח שמש. ואין ספק שמאותו מין שלו שאכלו אותו אבותינו כאן בפעם הראשונה היה השלו שאכלו בפעם השנית בקברות התאוה והוא בשר עוף גדל במים שחוריי רע ההזנה אך בפעם הראשונה הזאת לא אכלי ממנו רק יום א' בלבד ולכן לא נזוקו מאכילתו. אבל בפעם השנית שאכלו ממנו לא יום א' ולא יומים ולא חדש ימים עד אשר יצא מאפם התמדת אכילתו הזיקתם מאד כי הדברים האלהיים הנה יפעלו כפי ההשגחה העליונה על ידי כלים וסבות אמצעיות. ויש לקצת חז"ל דעת אחרת והוא שהשלו והמן שניהם יחד היו עמהם כל ימי המדבר וכמו שזכרו הרמב"ן ואשר כתבתי הוא היותר נכון בפשט הפסוקים האלה:
- Exodus._.16.14.1
ותעל שכבת הטל וגו' עד זה הדבר אשר צוה ה'. כתב רש"י שהיתה שכבת הטל שוכבת על המן ובמקום אחר הוא אומר וברדת הטל על המחנה לילה ירד המן עליו הטל יורד על הארץ והמן יורד עליו וחוזר ויורד טל עליו והרי כמונח בקופסא ומדברי אלה שמות רבה הוא ולכן צוו לתת על השולחן בשבת ב' מפות אחת למעלה ואחת למטה והפת באמצע זכר למן. וכתב רש"י עוד ותעל שכבת הטל כשהחמה זורחת עולה הטל שעל המן לקראת החמה. וכפי זה קשה כי נצטרך להניח שני טללים והמן באמצע וזה לא נזכר בכתוב גם מה שאמר שנאמרה עליה בטל לפי שכאשר החמה זורחת עולה הטל שעל המן הוא בלתי צורך כי הטל אחרי רדתו לא יעלה לקראת החמה כי הוא כבד ואיך יעלה למעלה אבל המס ימס הטל בחום השמש והיה לו א"כ לומר ותמס או ותסתלק כמ"ש הראב"ע שירד המן בהסתלק שכבת הטל לא ותעל ולפי דרכו יותר נכון לפרש ותעל שכבת הטל שעלתה על המן וא"כ הטל עליון וכל זה בלתי מתישב כפי הפשט. אבל פי' לדעתי כך הוא שהכתוב בא להודיע שנתקיימו דברי הש"י שקיים יעוד משה נביאו שאמר בתת ה' לכם בערב בשר לאכול ולחם בבקר לשבוע. ולכן בערך אותו היום עצמו אמר ותעל השלו ותכס את המחנה מיד בבקר שלמחרתו היתה שכבת הטל שירד תחלה והמן ירד עליו מפני נקיותו וטהרתו. ואמרו ותעל שכבת הטל ענינו כשעלתה על פני המדבר שכבת הטל ראו שהיה שם על פני הארץ ככפור הנופל על הארץ וכפי המתרגם יהיה ענינו שהיה כדמיון זרע דק קלוף שהוסרה קליפתו כי הוא היה לבן כזרע גד. הנה אם כן תמיד היה יורד הטל בראשונה והמן עליו ונאמר כאן עליה בשכבת הטל בערך המקום שנפלה עליו רוצה לומר שכאשר עלתה שכבת הטל על פני המדבר נמצא שמה על אותם פני המדבר הדבר הדק ההוא ואז כשראו אותו בני ישראל אמרו איש אל אחיו מן הוא כי לא ידעו מה הוא. וכבר פירש הראב"ע שיש מפרשי' מן הוא מענין מה שאומרים הישמעלים בלשון ערב מן הוא שהוא לשון שאלה כאומר מה זה ומזה הדבר ואינו אומר שלהיותו לשון ערב היו משתמשים בו אלא הוא שמוש אמתי בלשון הקדש. כי הנה מצינו חסד ואמת מן ינצרוהו. רוצה לומר מי ומי ישמרהו וכן בני ישראל שואלים מן הוא כלומר מה הדבר הזה ומי הוא וכן פירשוהו חז"ל באלה שמות רבה. והיו שואלים זה לפי שלא ידעו מה הוא ואז השיבם משה רבינו הוא הלחם אשר נתן ה' לכם לאכלה. ויש מפרשים שבני ישראל בראותם את המן חשבו שהיה מהמן הרפואיי שנופל בקצת ארצות על פני השדה להיותו דומה אליו במראהו ותבניתו ושלכן גזרו אומר מן הוא ר"ל הלא זה הוא המן הרפואיי אשר יתנו הרופאים לשלשל האדומה ושנפלו בטעות הזה לפי שלא ידעו מה הוא כפי האמור ולזה הוצרך משה רבינו להודיעם אמתת הדבר באמרו הוא הלחם אשר נתן ה' לכם לאכלה ר"ל אין זה המן הרפואיי אבל הוא דבר אחר מזוני שנתן ה' לכם לאכלה לא לשלשל כי אין זה טבעו. והפי' הזה לא יכון בעיני כי המן הרפואיי נקרא על צד ההשאלה להדמותו למן האלהי אשר ירד לישראל במדבר וקודם זה לא היה אצל בני אדם נקרא בזה השם הלא תראה שלא נקרא מן אלא בלשון ערב שהוא לשון קדש שנשתבש או בלשון רומי שלקחוהו מן התורה אבל בלשון פרס לא נקרא אלא תרנגבי"ן ומי נתן לערב יעקב וישראל לשון רומי שעדין לא היו אותם הלשונות בעולם והוא המורה ששם מן הנחתו הראשונה היא ללחם שנתן ה' לישראל במדבר ולכן היותר נכון בעיני כי מלת מן שנזכרה בפסוק הזה היא לשון מנה מלשון וימן להם המלך (דניאל א' ה') ולילות עמל מנו לי ולכל בניה ולבנותיה מנות. וענינו כי בני ישראל תכף שראו זה שמוהו לפיהם ומצאוהו ערב וגזרו שהוא טוב למאכל ולכן אמרו מן הוא ר"ל מתנת הש"י היא שנתן לנו אבל לא ידעו אם היה זה הלחם אשר יעד בו משה אם לא כי לא ידעו מה הוא ולכך אמר להם משה הוא הלחם אשר נתן ר"ל הטיבותם אשר אמרתם שהיה זה מתנה אלהית כי באמת זה הוא הלחם אשר נתן לנו השם לאכלה והותרו במה שפירשתי בזה השאלות הי"ו והי"ז:
- Exodus._.16.14.2
והנה ראיתי לחקור במקום הזה מה היה ענין זה המן והראב"ע כתב בזה דבר קראי אחד אמר שם ירקב שם חוי שאמר כי המן הוא הנקרא בלשון פרס תרנגבי"ן ובלשון ערבי מן ובלשון רומי מאנ"ה כי קושיות רבות יעמדו עליו הא' כי אינו יורד היום במדבר סיני כי ההר ידוע ואני ראיתי זה הדומה למן במלכות אלנציר והוא יורד בניסן ובאייר לא בחדשים אחרים ועוד שאם ישימו אותו לשמש לא ימס ועוד כי בלילה לא יבאש ועוד כי ענינו חזק ואין צורך שידכנו אדם במדוכה לעשות ממנו עוגות ועוד כי כאשר יושם על הלשון ימס ועוד כי איננו משביע ולא יוליד דם טוב רק הוא נכנס ברפואות ועוד כי ביום הששי היה יורד משנה ועוד כי לא היה יורד בשבת ועוד שהיה יורד בכל מקום שיחנו ועוד שעבר עמהם הירדן ולא שבת עד חצי ניסן ע"ד הפשט. הנה ביאר בטענות צודקות האלו שהמן שאכלו אבותינו במדבר לא היה אותו הנקרא היום מאנ"ה ממש. ולכן כתב בפסוק ובני ישראל אכלו את המן זה היה הנס גדול מכל הנסים שנעשו על ידי משה כי נסים רבים היו במן ועמד מ' שנה ולא כן הנסים אחרים עד כאן. עם היות שהראב"ע מלא אחרי ה' בדבר הזה הנה קמו אנשי' בני בליעל וגלו פנים בתורה שלא כהלכה ואני ראיתי בספר אחד מהאחרונים שהתעצם לבאר שהיה המן דבר טבעי ושכל סגולותיו היה בטבע ושבאותו זמן היה זה המן הרפואיי היורד אצלינו היום והנה נסמך על דבר הרב המורה שכתב בפר' ט' ח"ב שהמופתים והנפלאות לא יתמידו אבל הם לשעתם שנוי הטבע ולא ימשך השנוי ההוא תמיד. וכיון שנס המן התמיד מ' שנה מורה שהיה המן דבר טבעי הוא המאנ"ה היורדת גם היום בקצת זמני' ובקצת מקומות מארצות העמים ועשו ראיה על דעתם הנפסד הזה מאשר האותות והסימנים שזכרה התורה במן ר"ל דק מחוספס דק ככפור והיותו יורד עם הטל והיותו לבן כזרע גד וטעמו מתוק כצפיחית בדבש שכלם אותות וסימנים נמצאים למאנ"ה הטבעית היורדת גם היום:
- Exodus._.16.14.3
והנני משיב על הטענות האלה אשר עשו מדברי הרב המורה וממקרי הדבר ואותותיו אח"כ אזכור טענות הראב"ע ואחזק אותם ואוסיפה לך עליהן ואזכור מה שהשיבו האנשים האלה על דברי הראב"ע ועלימו תטוף מלתי לבטל מחשבותיהם. ואומר שהרב המורה לא כיון בדברו להכחיש נס המן חלילה ולא נאמר אנחנו שהמן שהיה יורד בכל יום היה מתמיד מ' שנה כי באותו יום שהיה יורד היה מתבטל ונפסק הנס ההוא. אבל נאמר שבכל יום מאותו שנה היה הקב"ה עושה עמהם נסים ונפלאות מהם במן שהיה יורד בדרך נס בכל יום ומתבטל ביום ההוא. ובעמוד הענן שהיה הולך לפניהם יומם ובמים מהבאר שהיה הולך עמהם וכמה פעמים הכה צור ויזובו מים. ולא יתחייב מזה שנשתנה הדבר הטבעי לטבע אחר מתמיד אלא שבכל יום ויום הגדיל ה' לעשות עמהם בדרך נס והרב לא אמר באותה הקדמה אלא שהדברים הנמשכים ע"ד הפלא לא ימשכו ולא יתמידו בשנוים לנצח ולא הגביל ימי ההגבלה לא יום א' ולא חדש ימים אלא ישאר הנס מתמי' ונהפך בטבע אחר ואיך לא כי הנה האש מן השמי' ירד בפלא על המזבח ביום הח' למלואים ומן העת הראשון שירד שמה תוקד על המזבח לא תכבה עד שנחרב בית המקדש תמידיים היו וא"א שיכחישם הרב. האמנם נפסקו בחרבן ולא התמידו אח"כ ולא נעשו טבע אחר כי הרב לא היתה כוונתו אלא לבאר שהדברים הנסיי' לא יתמידו לנצח כטבעיים וצדקה א"כ הקדמתו מבלי הכחשת הנס. ואמנם הטענה אשר עשו האנשים האלה מהמקרים שזכרה התורה במן שהם נמצאים כלם במן הרפואיי הטבעי הנהוג אינה טענה כי לא כל דבר שידמה לדבר אחר במקריו יהיה הוא עצמו. והנה על הר סיני נראה כבוד ה' כאש אוכלה לעיני בני ישראל ולא נאמר מפני זה שהיה אש יסודי ממש ונהפך הנחש למטה בתבניתו אבל היה נחש נסיי דומה לטבעי ואינו טבעי מעצמו ומי היאור נהפכו לדם על דרך נס במראהו ואיכותו אבל לא היה דם בעלי חיים עצמיי האם נאמר שהאדם המצוייר בכותל לפי שבמראהו ותבניתו וגדלו דומה לאדם החי שיהיה הוא עצמו חי כמוהו זה שקר מבואר כי הדומה והבלתי דומה הם איכיות ומקרים ואינם עצמות הדבר כ"ש וכ"ש שהיו במן האלהי סגולות עצמיות שלא נמצאו במן הרפואיי והם כמו שזכר הראב"ע עם אשר הוספתי אני בהם י"ב. הא' שאיני יורד במדבר סיני בזמן הזה ומדבר ההוא ידוע ולא נראה שם מן מעולם ואלו היה דבר טבעי היה נוהג מנהגו תמיד. ועורי לב יאמרו שבאורך הזמנים נשתנה טבע הארץ וזה סכלות לא טענה כי ירידת המטר והטל לא נשתנה בכל המקומות שירד בהם בזמן מהזמנים. הב' כי המן הרפואיי אינו יורד כל השנה כי אם בזמן האביב בחדש ניסן ובחדש אייר. ואני ראיתיו בפוליי"א מחוז ממלכות נאפולי"ש כן אמנם המן האלהי היה יורד בכל חדשי השנה מבלי הבדל וזה מוכיח שאינו עצמו והטעם בזה כי המן הרפואיי הוא שווי בחום ולכך ירד באביב שהוא זמן שוה בחום וא"א שירד בסתיו ולא בקיץ ובחורף ואין כן המן האלהי שהיה יורד בכל השנה בשוה בכל חדש וחדש. הג' שהמן הרפואיי אם יושם לשמש לא ימס כמו שהיה נמס המן האלהי. הד' שהמן הרפואיי בלילה לא יבאש ולא ירום תולעים כמן האלהי וכבר השיבו על שתי אלה הסגולות האנשי' החטאים האלה בנפשותם ואמרו שהיו מפני הבדל חומר האחד מחומר האחר כי היה חומר המן האלהי מהרכבה דקה מאד ולכן נמס ונבאש בקלות והמן הרפואיי הרכבתו פשוטה נוטה אל הלחות והקור ולזה יתנוהו הרופאי' כנגד המרה אדומה שהיא חמה ויבשה ובעבור זה לא ימס. ותשובתי על זה היא שאם חומר זה המן והרכבתו אינו כחומר המן ההוא האלהי והרכבתו אינם אם כן שניהם מעצם אחד ולא יתחייב אם כן מהיות האחד טבעי שיהיה האחר טבעי גם כן. הה' שהמן הרפואיי כשיושם על הלשון המס ימס ולא היה כן המן האלהי וגם על זה השיבו שלהיות המן הרפואיי כסוקרו יקרה לו כמו שיקרה לגליד ולכפור בארצות הקרות שיעמדו ימים רבים ולא ימסו מהשמש אבל בהיותם בלשון ימסו כמו מים אמנם המן האלהי היה כמו הפירות הממהרו' לקבל העיפוש כמו קצת התפוחים לדקות הרכבתם ולכן היה נבאש מהרה ורימה עלתה בו וגם על זה אשיב שהוא המוכיח שלא היה המן ההוא מעצמות המן הזה ולכן לא יתחייב שבהיות המן הזה טבעי יהיה כן המן ההוא כי האנשים האלה הוכיחו היות המן ההוא האלהי טבעי באמרם שהוא דומה אל המן הרפואיי הזה שהוא טבעי ואם הם עצמם יודו ולא יבושו שאין חומר המן הזה והרכבתו כחומר אותו המן האלהי והרכבתו לא חייבו אם כן מפאת ההדמו' שהוא טבעי. הו' שהמן הרפואיי איננו חזק לשידוכה ויעשו ממנו עוגות כדגן כמו שהיה במן האלהי. וכבר השיבו על זה שהיו אלה הדברים נמשכים באותו מן מצורתו והיה סגולה בו והביאו ראיה מהדברים הדומים אל תכונת העצים היבשים ונזונים מהם בני אדם ונטחנים בקיבתם בחום הטבעי כמו הקנה בושם והגרופולי והערמוני'. ויש דברים רכי המזג שלא יקבלו השנוי והטחינה בגוף האדם אבל יצאו מן הגוף כמו שיכנסו בו והם קליפות הענבים ודומיהם. ויש ענינים אחרים נטחנים עד אשר דק לעפר אמנם השעורה והפשתה והדברים הספוגיים לא יטחנו לעולם וכל אלה הן סגולות נמשכות אחרי הענינים הטבעיים. וגם על זה אשיב כן שאחרי שיש הבדלים רבים ועצומים בין המן האלהי ובין המן הרפואיי מפאת החומר וההרכבה ומפאת הצורה גם כן מבואר הוא שאינם אחד כמו שחשבו. ובדברי' הטבעיים לא נכחיש שיש מקרים כפי האיכות וסגולות נמשכות מפאת הצורות. אבל המן האלהי מי יחייבנו לומר שהיה טבעי בעבור שמצינו אחר שאינו דומה אליו בשום צד והוא טבעי אף כי אם היו שניהם מתילדים באויר ומחומר האדים ושניהם בטבע למה תהיינ' סגולותיהם הפכיות אלו לאלו כי אין בצורותיהם הפכיות יחייב הפכיות הסגולות ההן אלא שזה היה פעל טבעי וזה היה פעל הנס ומה לתבן את הבר. הז' כי המן האלהי היה מזון משובח קרוב לשווי יותר מכל המזונות מוליד דם משובח וזך כלו נהפך למזון מבלי מותר ולא פרש יורד ממנו למעים וכמו שאחז"ל שהיה נבלע באברים רוצה לומר שנעשה כלו מזון לאברים עובר במעט מהעיכול ולא היה מכביד הגוף כשאר המזונות ולכך קראוהו הלחם הקלוקל שהיה קל על הגוף. אמנם המן הרפואיי אינו מזין ולא התילד ממנו דם כלל והוא משלשל בלבד. וגם על זה השיבו שהיתה זו סגולה במן האלהי נמשכת בו מהצורה ושערבות הטעמים אשר בו היו כפי התקונים כי כן ישתנו הטעמים בקמח ובבשר כפי התקונים שיעשו בהם. והתשובה על זה מבוארת כי היות הדבר מזון או תרופה הוא הבדל עצמי ואיך לא שמו לב החכמים האלה בעיניהם שבאויר א"א שיתילד דבר בטבע מורכב מארבע היסודות ולא נכון להזנה כי אין המטר ולא הטל ולא הכפור והשלג והברד ושאר הדברים המתילדים באויר זנים לב"ח ואיך יהיה אם כן המן מזון ולכן בהיותו דבר זן ומזון משובח מאד מורה בהכרח שהיה דבר נסיי לא טבעי וכבר כתב הרלב"ג בפירוש לתורה ראוי שתדע שזה המופת מהמן היה נפלא מאד כי לא יתכן שהתהווה על דרך הטבע דבר מזה בעת מן העתים כי לא יתהווה מאלו הדברים העולים באויר דבר יתכן שיהיה מזון וזה מבואר במעט מהעיון למי שעיין ?בטבעיות לפי שעכ"פ יתכן שיהיה מערוב היסודות והמזגים מה שיהיה טבעו כטבע זה המן ואם לא יהיה כן יהיה מציאות המן נמנע מצד עצמותו ולא יתחדש על דרך המופת כמציאות מרובע שיהיה קוטרו שוה לצלעו. הח' כי הנה המן האלהי ביום הו' היה יורד משנה וביום השבת לא היה יורד כלל ואין דבר מזה במן הרפואיי והוא המוכיח שהרפואיי הוא טבעי ולכן יורד תמיד בסדר אחד. אבל האחר שהיה נסיי היה יורד כפי הסדר האלהי והשגחתו וכבר השיבו ע"ז העורי לב כי זה הענין לא נהג כי אם בפע' הראשונה בתחלת המן עד שנתאמת אצלם אות השבת במופת ואחר כך היה באופן אחר ושלכן בסדר בהעלותך לא נזכר שהיה נמס בחום השמש ושבלילה היה מרי' תולעי' ויבאש ולא אמר שילקט הו דבר יום ביומו ולא שביום הו' לקטו לחם משנה ולא שבשבת לא ירד לפי שנשתנו הענינים ההם כפי טבעי המקומות כמו שיקרה בפירות שבמקום אחד מתעפשים ובמקום אחר לא יתעפשו ומיני הכפור והגלדים שבמקומות ימסו בנקל ובמקומות לא יהיה כן. ותשובתי על הכפירות האלה מבוארת לכל בעל שכל. כי הנה משה קצף על אותם שהותירו מהמן עד בקר והשם אמר על אשר יצאו בשבת ללקוט ולא מצאו עד אנה מאנתם לשמור מצותי וגו' ואם זה לא יתמיד למה יקצוף משה ועל מה תהיה כל החרדה הזאת. והנה השבת הכירו קדושתה מפאת המן ואם עוד מעט בוטל הסדר הלא יאמרו בני ישראל שנתבטלה קדושת השבת והנה בסדר בהעלותך לא הוצרכה תורה להודיע במן מה שכבר ספרה ולא הודיעה במקום הזה ממנו אלא מה שלא נודע עד הנה לכך נאמר שם מענין המן מה שהיה צריך להודיע משלמותו ואשמת העם שנתרעמו ממנו לא שאר הדברי' שלא היו מתיחסים לזה וכבר נכתבו כאן גם כי הנה אמרה תורה כאן אחרי ספור המן ובני ישראל אכלו את המן מ' שנה וגו' (שמות ט"ו ל"ה) את המן אכלו עד בואם אל ארץ נושבת כלומר את המן אכלו בזה הדרך באופן שנזכר כאן תמיד כל המ' שנה עד בואם אל ארץ נושבת ומזה יראה שכל מה שנזכר כאן מהמן התמיד כל המ' שנה שאכלו אותו. הט' שהמן היה יורד בכל מקום שיחנו וכבר השיבו על זה העורי לב שיוכל האומר לומר שחניתם ומסעם נמשכו אחרי מקומות ירידת המן שכל זמן שהיה מתמיד המן במקום חנייתם לא זז הענן מעל המשכן וכאשר התחיל המן להפסיק נעלה הענן וארון ברית ה' לתור להם מנוחה והמנוחה היתה ללכת לחנות אל מקום שירד שם מן וימצאו מים ואני משיב על זה כי הנה המדבר כלו היה מטבע אחד ולמה זה ירד מן בטבע במקום זולת מקום ויפסק במקום זולת מקום בכל חדשי השנה. העורים הביטו לראות. הנה התורה העידה שיש אשר יהיה הענן מערב עד בקר ונעלה הענן בבקר ונסעו או יומ' ולילה ונעלה הענן ונסעו. והנה בקדש ישבו י"ט שנה שנאמר ותשבו בקדש ימים רבים וגו' וכמו שכתוב בסדר עולם ואיך יתכן ששם יתמיד הענן בטבע תשע עשרה שנה מבלי הפסק וכמהלך יום אחריו ירד המן יום אחד או שנים בלבד זה לא יתכן בדרך הטבע אלא שכל זה הם בדיות הכופרים כי המן היה יורד ברצון אלהי מל דרך נס במקומות אשר חנו בהם והיה המן נמשך אחר חניתם לא חניתם אחרי המן. הי' שהמן האלהי עבר עמהם הירדן ולא נפסק עד חדש ניסן כפי הפשט וכח הטענה הזאת מהראב"ע הוא שלדעתם המן עבר עמה' עד הגלגל שמצאו תבואה חדשה ויאכלו מעבור הארץ ואז שבת המן וידוע שהמן הרפואיי זמן ירידתו הוא בניסן ובאייר באביב ומאשר לא שבת עד שאכלו מעבור הארץ מה שלצורכם היה יורד על דרך נס כל עוד שהיו צריכים אליו ונפסק כאשר היה להם לחם התבואה וכל שכן לדעת חכמי' זכרונם לברכה שאמרו שפסק המן מאותו יום שמת משה רבינו והספיק להם המן שלקטו לאכול באותו יום מז' באדר שמת בו עד ט"ו בניסן שאכלו מעבור הארץ ונתחברו אם כן בזה ניסים הרבה. והיא באמת טענה מתישבת על כל בעל דעת ולא מצאתי בדברי הכופרים דבר עליה. הלא אלה הן עשרת הטענות שהעיר עליהן הראב"ע בקוצר רב והנני מוסיף עליהן שתים אחרות. הי"א מה שצוה יתברך מלא העומר ממנו למשמרת לדורותיכם למען יראו את הלחם אשר האכלתי אתכם. ואם היה המן ההוא דבר טבעי מעצמו' המן הרפואיי אשר אתנו למה צוה יתבר' לקחת אותו למשמרת ומה הנס אשר נעשה בזה לשיזכר לכל דור ודור עוד כל ימי הארץ ונתיקר כל כך המן ההוא עד שצוה שישימו אותו לפני ולפני' סמוך לארון ברית ה' והוא המוכיח שהיה המן ההוא דבר נפלא ויוצא מהמנהג הטבעי. הי"ב מה שאמר משה לישראל במשנה תורה (דברים ח׳:ג׳) ויענך וירעיבך ויאכילך את המן אשר לא ידעת ולא ידעון אבותיך למען הודיעך כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם ואמר המאכילך מן במדבר. ואם היה המן ההוא יורד בטבע כמן הרפואיי אשר אתנו מה היתה התמיהה בזה ואיך יאמר עליו אשר לא ידעת ולא ידעון אבותיך כי הדברים הטבעיים ידועים הם לבני אדם ולמה יקראהו מוצא פי ה' אלא שהיה זה מהנפלאות היותר גדולות שנעשו ע"י מרע"ה כדברי הראב"ע. כל הטענות האלה הן כפי הפשט בפסוקים ומה גם עתה כפי דברי חכמינו זכרונם לברכה שאמרו במן דברים נפלאים ואם באתי לזכרם פה תכבד המלאכה על המעיינים כי רבו מארבה ואין להם מספר:
- Exodus._.16.16.1
זה הדבר אשר צוה ה' לקטו ממנו וגו' עד ויסעו כל עדת בני ישראל ממדבר סין לפי שהיה המזון האלהי הזה ניתן מן השמים רצה הקדוש ברוך הוא שלא יתנהגו בו כדרכם בדברים החומריים שיצברו אותם חמרים חמרים ויעשו מהם סחורה וירושה לבנים עד שהיו בני אדם זה עשיר נותן מלחמו לדל וזה עני מתפרנס מן הצדקה כי הנה כל זה יחייב טבע המותרות ורשעתם והיתרון בדברי' הגשמיים הוא מונע ומטריד גדול מהשלמות הנפשיי ולכן כשהגביל יתברך מזונם של ישראל במדבר הכין להם ספוקם באופן שלא יחסר להם כלום אבל יטריפם לחם חוקם וגם כן שלא יותירו דבר לאצור אותו ולעשות ממנו סחורה כדרך אוצרי התבואות השמן והיין להתעשר בהם כי בזה תבטל הטרדה והעיכוב הנמשך מהדברים המותריים ומפני זה צוה לקטו ממנו איש לפי אכלו רוצה לומר לא לאצור ולא לעשות סחורה אלא איש לפי אכלו. ואמ' עומר לגלגולת כי היא היתה המדה שתספיק לכל אדם ואם אחד יאכל יותר מזה איש אחר מבני הבית יאכל מעט מזה בא פן שכלם יסתפקו בעומר לגלגולת אחד המרבה ואחד הממעיט לכל בני הבית וכבר ביארו חכמינו זכרונם לברכה (פסחים מ"ח) שהעומ' היה משלשה בצים ממוצעים מתרנגולת וחומש ביצה כי הוא השיעור הבינוני לאכילת שתי סעודות לפי שהיה צריך יותר כמות ממנו מן הלחם לקלותו. ואמר איש לאשר באהלו תקחו לרמוז לאשתו שמפני צניעותה תהיה באהל ולא תצא חוצה ללקוט. ויעשו כן בני ישראל וילקטו כל אחד לאשר באהלו אבל באומד או איך שנזדמן ועם היות שאמר ויעשו כן אין הכונה שלקטו עומר לגלגולת במדה ובמשורה אלא שה' התעסקו בלקיט' איש כפי אכלו ולאש' באהלו מהנשים והטף. אבל לקטוהו באומד ועל דעת למדוד אח"כ באהליה' ואם יחסר ישובו ללוקחו ואם יעדיף ישיבוהו שמה ונעשה להם נס גדול שכאשר באהליהם מדדו בעומר את אשר לקטו מצאו שהמרבה רוצה לומר שהיה לוקט לנפשו' רבו' לא העדיף מקחת עומר לגלגולת וגם הממעיט שלקח ממנו לנפשות מועטי' לא החסיר מעומר לגלגולת כאלו מן השמי' מדדו לכל אחד הצריך אליו והיה זה למוד מועיל שכל אדם בעולם הזה קצובים לו מזונותיו וכשיצא אדם מן העולם נמצא שהמרבה לא העדיף (תהילים מ״ט:י״ח) כי לא במותו יקח הכל לא ירד אחריו כבודו והממעיט בנכסי' לא החסיר כי ה' נותן לחם לכל בשר וכבר החיה את נפשו. ולכן הזהירם משה רבינו איש אל יותר ממנו עד בקר. וצוה זה לפי שהיותו נשאר עד בקר היה מורה מיעוט אמונה שלא יתנהו לו הש"י למחרתו (סוטה מ"ח) מכאן היה רבי אליעזר המודעי אומר כל מי שיש לו מה שיאכל היום ואמר מה אכל למחר הרי זה מקטני אמנה. והיה זה לפי שמראה בעצמו שאין בטחונו אלא במה שרואה תחת ידו ועל כן הוא מקטני אמנה כי יש לו לתלות בטחונו בבעל הרחמי' שבראו ויתן לו פרנסתו וגם כיון משה בזה הצווי שלא יוציא אדם זמנו באסיפת המותרות כי אין מעצור ביד השם להושיע וראוי לאד' שיסתפק בהכרחי די ספוקו ולתכלית זה הלימוד נעשה להם אותו נס שנזכר. והותרו בזה שתי שאלות הי"ח והי"ט. וספר הכתוב שעם הזהרת משה היו אנשים קטני אמנה שלא האמינו לדברו שירד המן למחרת גם כן כמו שאמר ומפני זה לא עשו מצותו ויותירו מהמן ההוא עד בקר וירם תולעים ויבאש ויקצוף עליהם משה כי מצאו שנתעפש. ופי' וירם מלשון רמה והראב"ע כתב ויבאש וכבר באש קודם שהרים התולעים ואין צורך כי הכתוב יספר מה שמצאו על הסדר והוא שראשונה השיגו בחוש הראות שהיו בו תולעים ואחר כך השיגו בחוש הריח שביאש אמנם בענין יום הז' ספר על הסדר הטבעי מפורש שלא הבאיש ושרמה לא היתה בו. והנה אמר כאן שהיו בו תולעים ויבאש כבשר חי אשר מת לרמוז לו באשר הוא סוף כל אדם הרודף אחרי המותרות ללכת בהם למקום רמה ותולעה ולא יועילוהו אוצרות רשע ומפני שהיו האנשים האלה מחסרים מאכלם מהמן ההוא כדי לשמרו למחרתו כדרך הכילי שלא ישליטהו האלהים לאכל ממנו לכך קצף עליהם משה לפי שהיה זה מתכונה רעה ופחיתות הנפש. ומשם והלאה וילקטו אותו בבקר בבקר. ואמנם אמרו וחם השמש ונמס כפי תרגום אונקלוס יאמ' שהי' מהשגחת הש"י שכאשר השלימו העם ללקוט את המן בכל יום מאז והלאה היה מתמוסס הנשאר בשדה כחום היום והיה זה כדי שלא ילך אדם לקחת ממנו לשמרו וגם כדי שילקטוהו בזריזות בבקר השכם קודם שיבא עליו עפר מהרוחות. ואפשר לפרש שהמן הנלקט בבקר בבקר עם היות שבעת לקיטתו היה גרגרים קשים כמו שאמר (במדבר י"ח ז') והמן כזרע גד הוא ועינו כעין הבדלח הנה אחרי לקיטתו כדי שלא ישמרוהו ויותירו ממנו היה נמס כחום השמש באופן שהיו ממהרם לבשלו ולתקן אותו מיד אחרי לקיטתו עודנו באבו כי בבישולו ותקונו היה עומד ומתקיים ולא בהיותו כמו שנלקט. והנה באותו יום אשר ירד עם היות שבחום השמש המס ימס והיה מתמוסס והולך. הנה לא היה מעלה תולעים ולא באשה וסרחון כי היה דבר זה מיוחד לנשאר למחרתו מפני הרמז אשר בו לא לעומד באותו יום. ואולי שהיה מתמוסס המן ביום שנלקט כדי שלא יעלה על לב אדם לשומרו למחרתו ושימהרו לאכול אותו קודם שימס הרבה. והותרה בזה השאלה הכ'. ואמרו ויהי ביום הו' לקטו לחם משנה (רש"י שמות ט"ו כ"ו) חכמינו זכרונם לברכה למדו מכאן שעדין לא אמר משה לישראל פרשת שבת והיה ביום הו' והכינו את אשר יביאו וגו' ושהם ביום הו' לקטו כפי מנהגם בשאר הימים וכאשר מדדו את לקיטתן באהליהם מצאו לחם משנה רוצה לומר שני העומר לאחד. ואז באו כל נשיאי העדה ויגידו למשה הנס הזה שנעשה להם במה שלקטו אותו יום ושאלו ממנו מה היום מיומים ואז השיבם אמתת הדבר באמרו הוא אשר דבר ה' רוצה לומר כבר נאמר לי זה שיהיה כן בסבת השבת כי הוא שבתון ויום מנוחה לכם וגם הוא שבת קודש לה' שגם הוא יתברך ישמרהו ולא יורד בו את המן כבשאר הימים ולכן הזהירם שינהגו בו קדושה ולא יעשו בו שום מלאכה והוא אמרו את אשר תאפו אפו ואת אשר תבשלו בשלו. ר"ל מה שתרצו לאפות ממנו בתנור כעוגות אפוהו ביום הו' הזה ואת אשר תבשלו במים או בשמן בשלו אותו היום הזה ואת כל העודף הניחו לכם למשמרת עד הבקר רוצה לומר לאכל אותו ביום השבת כי לכן ירד משנה כדי לאכל ממנו שני הימים ההם זה הוא דרך חז"ל בפי' הפסוקים האלה והוא נכון ומתישב. ואפשר לפרש שמשה כבר אמר להם מה שצוהו ה' והיה ביום הו' והכינו את אשר יביאו והיה משנה ומפני זה עתה בזמן המעשה נאמר ויהי ביום הו' לקטו לחם משנה שהוא שני העומר לאחד כי במדה לקחו אותו כפלים מהנהוג ללקוט בכל יום. ובעבור שמשה רבינו לא ביאר להם מה יעשו מאותו לחם משנה אשר ילקטו ביום הו' לכן באו הנשיאים והגידו למשה רוצה לומר עשינו ככל אשר צויתנו בענין הלקיטה ואנחנו לא נדע מה נעשה ממנו והוא הודיעם טעם הדבר שהיה מפני השבת שיהיה מחר שבתון להם ושבת לה' ואמר שמחר יהיה שבת רוצה לומר היום של מחר עם לילו הקודם כמו שאמר ויהי ערב ויהי בקר יום א' מערב עד ערב תשבתו שבתכם וכפל הלשון שבתון שבת קדש. להגיד שהוא שבתון בעדכם שלא תעשו בו מלאכה והוא שבת קדש לה' כי בו שבת מבריאת העולם וחדושו וכיון שהיה שבתון ויום מנוחה להם לא יעשו בו מלאכה לכל נפש אבל מה שרצו לאפות מהמן בתנור או לבשלו בפרור יאפו ויבשלו אותו עתה לאותו יום. ואחר שיאכלו ביום הו' ממנו יניחו את כל העודף למשמרת וגניזה עד הבקר ובשרם שלא יתעפש ויפסד כמו הנותר בשאר הימים. וספר הכתוב שכן עשו והניחו אותו מהיום הו' עד הבקר אבל לא היה כשאר הימים שהנותר הרים תולעים ויבאש כי אז מפני קדושת השבת לא הבאיש ורמה לא היתה בו. ונראה שלא ביאר להם אז משה רבינו מה יעשה ממנו ביום השבת עד בא בקר השבת שאז אמר אליהם שהיה היום ההוא שבת לה' והוא אמרו עוד אכלוהו היום כי שבת היום לה' היום לא תמצאוהו בשדה כי כמו שאתם שובתים בו ממלאכת המן כן הקדוש ברוך הוא שבת וינפש מלהורידו בשבת. ואמנם מה שאמר עוד ששת ימים תלקטוהו וביום הז' שבת לא יהיה בו הוא להודיעם שכן יהיה תמיד כל המ' שנה שיאכלו את המן ששת ימי המעשה כמו שאמר דבר יום ביומו וביום הז' מפני שהוא שבת לא יהיה בו. וגם בזה נתן בהם הלמוד האמתי שבעולם הזה יכינו לנפשם מצות ומעשים טובים צדה לדרך שיאכלו בעולם הבא שהוא עולם שכלו שבת כי מי שיטרח בערב שבת יאכל בשבת ומפני שאמר היום לא תמצאוהו בלשון עתיד נראה לפרש שלא אמר להם זה משה בבקר יום השבת אלא בליל שבת כשלא הבאיש ורמה לא היתה בו כמו בשאר הלילות. או אמר אכלוהו היום כי ליל שבת היה מיום השבת ולזה אמר היום רוצה לומר בקר השבת כי לא תמצאוהו בשדה והוא היותר נכון וזכר הכתוב שקצת העם מקטני אמנה יצאו ביום הז' ללקוט מן המן ולא מצאו אותו בשדה כי רצו להבחין היעמדו דברי משה שאמר בקדושת השבת. ואף השם חרה בהם וצוה למשה לאמר אליהם עד אנה מאנתם לשמור מצותי ותורתי רוצה לומר בים סוף בעטתם בי ולא האמנתם בדברי. במרה התלוננתם עלי. וגם כאן באלימה העתרתם עלי דבריכם וגם שנתתי לכם את המן המצות שצויתי אתכם שלא תותירו ממנו עד בקר לא שמרתם ותורת השבת אשר נתתי לכם עליה עברתם ועד אנה אם כן מאנתם לשמור מצותי ותורותי. ולפי שמצות השבת מורה על חדוש העולם וכל התורה תלויה על זה לכן אמר על השבת מצותי ותורתי. ראו כי ה' נתן לכם השבת ולהיותו דבר אלהי על כן הוא נותן לכם ביום הו' לחם יומים שהיה יורד המן בו כפל שאר הימים וכיון שזה ראיתם בעיניכם מה לכם לצאת ללקוט המן ביום השבת שבו איש תחתיו אל יצא איש ממקומו ביום הז' וכן עשו ששבת העם אחר כך תמיד ביום ההוא. וממה שאמר שבו איש תחתיו למדו חכמינו ז"ל (עירובין ט"ו) שאם יצא בשבת חוץ לתחומו שאין לו לזוז רק כשעור תחתיו שהם ארבעה אמות שהם כ"ד טפחים. ופי' במקומו הוא מתחום עיר מושבו ואין ספק שמשה פירש להם המאמר הזה הסתמי וחז"ל (שם כ"א) קבלו שתחום שבת הוא אלפים אמה כי אין הכונה שישבו איש תחתיו ולא יתנועעו ביום השבת מצד אל צד. אלא שינוחו בבתיהם ולא ילכו בדרכים רחוקים. ובמדרש אמרו (ש"ר פ' כ"ה) ראו כי ה' נתן לכם את השבת דעו לא נאמר אלא ראו אם יאמרו לכם אומות העולם למה אתם שומרים את השבת. תאמרו ראו כי אין המן יורד בו. והותרו במה שפרשתי בפסוקים האלה שתי השאלות הכ"א והכ"ב. ואמנם אמרו ויקראו בני ישראל את שמו מן כתב הראב"ע וכבר קראו כי היתה הקריאה הראשונה. ואין הדבר כן כי הם שתי קריאות הא' היא שקראוהו מן בתחלה מפני שהיה מתת אלהים כמו שפרשתי. והקריאה הב' היתה מבחינה אחרת לפי שכל אחד היה מקבל ונוטל חלקו עומר לגלגולת ומאותה הבחינה קראו את שמו עתה מן שר"ל חלק מלשון ה' מנת חלקי וכוסי למשה היה למנה מגזרת מנה וחלק כי הנה חלק כחלק היו אוכלים מהמן כל העם מקצה. ואמנם מה שזכר מטעמו שהי' כצפיחית בדבש יש מי שפירש כי זה סיפור שנוי טעמו ביום השבת כי אף שעברה עליו לינה אחת שנאפה ונתבשל לא כהתה עינו ולא נפגם טעמו כי מצאוהו ביום השבת כזרע גד לבן והיה טעמו כצפיחית בדבש אבל בשאר הימים לא היה כן שהנותר ממנו עד בקר וירם תולעים ויבאש וגד הוא זרע דק עגול נקרא אצלינו קוליאנדר"ו וזה היה לענין התבנית כי ענינו כבר התבאר שהיה כעין הבדולח והם המרגליות שהם עגולות ובעלות זוהר וצפיחית הוא מאכל הקמח מבושל בשמן כצורת צפחת המים והנאכל בדבש והוא כמו הרקיקים העשוים מן הבצק כדמות אזנים מבושלים בשמן ויטבלו אותם בדבש ויקראוהו אזנים ככה הוא צפיחית בדבש. ולפי שהיה זה טעמו ביום השבת אינו סותר במה שנאמר בסדר בהעלותך והיה טעמו כטעם לשד השמן. ואינו נכון כי לא נאמר זה כאן לענין השבת בלבד אבל אמתת הענין כך הוא. שהמן היה מתוק מעצמו ובכאן זכר הכתוב טעמו כמו שהוא מבלי בשול כלל וזה הוא שאמר וטעמו כצפיחית בדבש רוצה לומר טעמו בעצמו מבלי תקון. אבל בסדר בהעלותך ספר הכתוב טעמו אחר הבשול והתקון. וזה הוא שנאמר שם שטו העם ולקטו וטחנו בריחים ובשלו בפרור והיה טעמו ר"ל בהיותו מתוקן בזה האופן כטעם לשד השמן והותרה בזה השאלה הכ"ג. והנה כפי מה שהעיד הכתוב נעשו במן הרבה פליאות הא' הוא הויתו ותולדתו שנתגשם באויר מזון נכבד וערב מאד נבלע באברים על דרך הנס. הב' שכאשר צוה ה' לקטו ממנו עומר לגלגולת מספר נפשותיכם ולקטו באומד וכאשר מדדו אותו באהליהם מצאו בצמצום עומר לגלגולת בדרך פלא. הג' שמפני שצוה שאיש אל יותר ממנו עד בקר והיו אנשים שהותירו ממנו מצאו שהרי' תולעים ויבאש ואיך בלילה אחד יוכל להעשות בו שנוי כל כך נפלא ומה ענין תולעים עם הטל או הדומה אליו. הד' שהיה יורד ביום הו' בעבור השבת לחם משנה לחם יומים דומה למה שזכרה התורה בשמטה בשנה הששית ועשת את התבואה לשלש השנים. הה' שלא היה המן יורד בשבת כאלו גם הוא שומר שבת מחללו. הו' שהנותר ביום הו' עד בקר השבת לא הבאיש ורמה לא היתה בו כי נשתנה טבעו בזה מפני קדושת היום. הז' שהיו משתנים במן טעמים אם בשבת לשאר הימים ואם כפי המקבלים והאוכלים וכמו שאחז"ל לחם משנה לחם משתנה כפי האוכלים ילדים ובחורים וזקנים. הח' שהמן שהונח בצנצנת למשמרת לפני ה' שהתמיד שמה מעת שהונח עד חורבן בית ראשון קרוב לתשע מאות שנה ולא נמס ולא הבאיש ורמה לא היתה בו בהיותו דבר דק מוכן להפסד. וכבר זכרו חז"ל נסים אחרים שנעשו במן רבים ועצומים מאד ומפני זה צוה משה בדברי ה' שיקחו צנצנת אחת והוא כלי של זכוכית שיראה מבחוץ מה שיש בתוכו וישימו שם מלא העומר מן. וצוה שיהיה מלא העומר לפי שזה היה מאכל כל איש במדבר ויניחוהו לפני העדות שהוא ארון ברית ה' למשמרת למען ידעו דורותיהם כי בלחם הזה ובמדה ההיא התפרנסו מ' שנה כל עם ה' במדבר והיתה הצנצנת מונחת לפני לפני' במקום המקודש ההוא להיות ענין המן כולל כל הנסים האלה עד שירמיהו כאשר היה מוכיח לישראל היה מראה להם צנצנת המן ואומר (ירמיהו ב׳:ל״א) הדור אתם ראו דבר ה' וכמו שזכרו חז"ל כי קרא את המן דבר ה' ויש אומרים מפני מה שצוה במן שיניחוהו לפני העדות שזה שצוה משה מן הצנצנת היה בשנת המ' קודם מיתת אהרן ואין צורך כי משה היה יודע שבהר סיני יקבלו את התורה ויעשו ארון העדות ומי המונע שיצוה לאהרן עתה מה שיעשה אח"כ ואמנם אמרו ובני ישר' אכלו את המן מ' שנה חשבו אנשים כי זה נכתב סמוך למיתת משה בבואם אל קצה ארץ כנען כי האמורי מבני כנען היה. ומהם אמרו שזה הפסוק כתב יהושע בתורה ואין הדבר כן. אבל משה רבינו כתב כל זה עם היותו עתיד להיות מפני הגבורה שצוהו לכתוב כן כמו שכתב ויעל משה וימת שם משה כפי הדעת האמתי וכמו שאבארו במקומו בע"ה. ונכתב זה כאן להשלים ספור המן שהספיק לאבותינו במדבר מ' שנה עד בואם אל ארץ נושבת. ובעבור שכאשר באו לארץ סיחון ועוג כבר היו בארץ נושבת ועכ"ז לא פסק המן גם שאמר מ' שנה ולא היו שלמים כי חסר מהם חדש אחד לכך הוצרך הכתוב לחזור ולפרש את המן אכלו עד בואם אל קצה ארץ כנען שאז מת משה ונפסק המן כדברי חז"ל (קידושין ל"ח) או עד שהגיעו לגלגל שאז נפסק כדברי הראב"ע שמפני זה הוצרך לומר שנית את המן אכלו עד בואם אל קצה ארץ כנען. והותרה בזה השאלות הכ"ד והכ"ה. ובעבור שהית' מדת האיפה יותר מפורסמת וידועה אצלם אמר והעומר עשירית האפה הוא ורמז בזה גם כן שהיה העומר לישראל בדמות המעשר בהיותו עשירית האיפה. והיו ישראל אוכלין אותו ככהנים והלוים קודש ה' וכן נאמר (ירמיהו ב׳:ג׳) קדש ישראל לה' ראשית תבואתו:
- Exodus._.17.1.1
ויסעו כל עדת בני ישראל ממדבר סין וגומר עד ויבא עמלק. ויש לשאול בכאן שאלות:
- Exodus._.17.1.2
השאלה הא' למה זה נזכר במסע זה שהיה למסעיהם ושהיה על פי ה'. והנה גם כל שאר המסעות שהיו קודם זה ואחר זה היו כן ולמה נכתב אם כן זה במסע הזה בפרט:
- Exodus._.17.1.3
השאלה הב' במה שאמרו ישראל למשה תנו לנו מים ונשתה והיה ראוי לומר תנה לנו בלשון יחיד כי עם משה היו מדברים ואהרן לא נזכר בספור הזה:
- Exodus._.17.1.4
השאלה הג' בתשובת משה מה תריבון עמדי מה תנסון את ה' כי אם לא היה להם מים לשתות היה ראוי שירדו ויבכו ואל מי מקדושי' יפנו כי אם למשה מנהיגם שיעשה עמהם להפליא ולמה קרא זה נסיון והיא היתה שאלה ובקשה ראויה והכרחית לא לנסות את ה'. והראב"ע כתב שהיו בהם שתי כתות א' שואלת מים בהכרח וא' לנסות את ה'. אבל אין דבר מזה בכתוב:
- Exodus._.17.1.5
השאלה הד' באמרו עוד ויצמא שם העם למים וילן העם על משה כי כבר זכר למעלה חסרון המים שהיה להם ותלונת העם עליו. ומה צריך בכפל זה:
- Exodus._.17.1.6
השאלה הה' בצעקת משה אל ה' מה אעשה לעם הזה עוד מעט וסקלוני כאלו היה מתרעם משאלתם ובקשתם והרי הם שאלו דבר הכרחי והיה לו לבקש לפניו יתברך תן מים לעם וישתו כי איככה אוכל וראיתי ברעתם:
- Exodus._.17.1.7
השאלה הו' בתשובת ה' עבור לפני העם וקח אתך מזקני ישראל כי מה הצורך שיעבור לפני העם ואם היה לקחת עמו הזקנים כדי לעשות לפניה' נס היה לו לומר קח את זקני העם מבלי שיזכור העברה לפני העם:
- Exodus._.17.1.8
השאלה הז' בחלופים שנמצאו בספור הזה ממה שבאו בהכאת הסלע כי כאן צוה שיעשה הנס בפני הזקנים ושם אמר ויקהל את העדה כאן צוה הנס הזה למשה בלבד ושם צוה שיטפל אהרן עמו במעשה הנס. כאן אמר והכית בצור ושם אמר ודברתם אל הסלע. כאן אמר בצור ויצאו ממנו מים ושתה העם ושם נאמר ונתן ממיו והשקית את העדה ואת בעירם:
- Exodus._.17.1.9
והנני מפרש הפסוקים באופן יותרו השאלות האלה כלם:
- Exodus._.17.1.10
ויסעו כל עדת בני ישראל וגומר עד ויבא עמלק הנה במסע הראשון שנסעו מים סוף למרה נאמר שמשה רבינו הסיעם משם שנאמר ויסע משה את העם מים סוף כמו שפרשתי למעלה. ואולי שמפני זה חשבו שקרה להם במרה מה שקרה מחסרון המים לפי שנסעו על פי משה ולא כפי העלות הענן ומשה לא ידע אם היו מים במרה אמנם במסעות האלה שהיו כלם על פי הענן והוא הנקרא פי ה' כאשר באו אל רפידים ולא מצאו מים אז הוקשה להם הדבר מאד איך נחה אלהים אותם על פי עננו בארץ ציה ועיף בלי מים וזה הוא ויסעו כל עדת בני ישראל ממדבר סין למסעיהם על פי ה' ויחנו ברפידים ואין מים. והנה אמר למסעיהם לפי שבין אלימה ורפידים היו שתי מסעות לדפקה ואלוש. והלכו במסעות ההן תמיד לא על ידי משה במסע האחד אלא על פי ה' ויחנו ברפידים כי שכן עליו הענן ולא היה ברפידים מים לשתות העם ומפני זה וירב העם עם משה ויאמרו תנו לנו מים ונשתה. ורבוי מלת תנו היה כנגד הש"י וכנגד משה לא כנגד משה ואהרן כמו שחשבו המפרשים כי אמרו אחרי שהמסע הזה היה ע"פ ה' אין ספק שאנחנו בין שני ענינים אם שנאמר שהכל מאתו יתברך בהשגחה ואם כן הוא ראוי שיתן לנו מים או אם נאמר שאינו משגיח ואתה הוא פועל לכל זה ועליך אם כן מוטל הדבר לכן יהיה מי שיהיה אתה והוא תנו לנו מים ונשתה אם הקדוש ברוך הוא כי כל דבר לא יכחד מן המלך מלכו של עולם. ואם אתה במטה אשר תעשה בו את האותות. והותרו בזה שתי שאלות הראשונות הא' והשנית. ואין ספק שדברו כל זה העם מיד שחנו ברפידים כשראו שלא היו שם מים ומשה רבינו השיבם מה תריבון עמדי מה תנסון את ה' רוצה לומר אם אתם נסעתם על פי ה' וממנו תתלוננו מה תריבון עמדי ואם דעתיכם שכבר נתן הכח בידי להוציא לכם מים ולכך תריבון עמדי אם כן מה תנסון את ה' באמרכם תנו לנו מים עבד ורבו. וספר הכתוב שעברו יום או יומים אחר המריבה ההיא שעדין לא היה להם חסרון מים כי היו שותים מהמים שהביאו מאלוש כי כן דרך הולכי המדברו' להוליך תמיד מים ממקום למקום מספק אם לא ימצאם בחניתם. ומפני זה כאשר עברו הימים ויצמא שם העם למים כי כבר לא היה להם מים לשתות. אז הגדילו תלונתם על משה באמרם למה זה העליתנו ממצרים להמית אותי ואת מקני בצמא גלו דעתם שמשה מעצמו הוציאם ממצרים ולא במצות ה' ובהשגחתו ושזה יהיה סבה שימותו כלם ואם הגברים יתחזקו ולא ימותו הנה הטף שהילדים רכים ולא יוכלו לסבול הצמא הם ימותו בהכרח וכל שכן המקנה שהיה צריך מאד אליהם מים אם הבהמות הגסות לעבוד ולמשא הצאן והבקר להשקותם חלב במקום מים. גם אמרו ואת מקני להגיד שהיו צריכים מים הרבה וחכמינו זכרונם לברכה אמרו (ש"ר פ' כ"ו) השוו בהמתן לגופן אמרו בהמה של אדם היא חייו והמהלך בדרך אם אין בהמתו עמו מסתגף הוא. הנה התבאר שאין כאן יתור וכפל כלל כי בראשונה רבו עם משה לא לחסרון מים כי עדין היו להם מים בכליהם אבל מאשר חנו במקום שאין מים וחששו למה שיהי' אחר כך שיכלו המים מן החמת ורצו לנסות אם יוכל משה לתת מים אליהם בעת הצורך כשיבואו אליו ולכן אמר משה אליהם מה תנסון את ה' כי היה זה נסיון כי הוא יתברך יספיק צורכם בעת ההכרח. וכאשר נעדר המים אשר הביאו ויצמא שם העם למים אז היתה תלונה אחרת יותר גדולה. והותרו בזה שתי שאלות השלישי' והד'. והנה משה במריבה הראשונה לא צעק אל ה' כי בטח בו שיספיק צורכם כאשר עשה במן. אמנם בתלונה הזאת לפי שהיה בה הכרח מבואר צעק אל ה' מה אעשה לעם הזה רוצה לומר העם הזה הם בגבול ההכרח ומה אעשה להם לתת את שאלתם כי הנה יחזיקו אותי כנביא שקר מתפאר בנבואה בשוא ודבר כזב הלא הם אומרים שאני הוצאתי אותם ממצרים ולכן עוד מעט מההכרחי שיבוא אליהם וסקלוני כמשפט נביא השקר הנה אם כן לא היה משה מתרעם מהם אבל מגיד צורכם והותרה בזה השאלה הה'. ולפי שמשה אמר מגיד בגנותם עוד מעט וסקלוני השיבו יתברך עבור לפני העם כלומ' אין הדבר כמו שחשבת שיסקלוך כי עם היותם מתלוננים חלילה שאחד מהם ימלאהו לבו לגעת בך ולא בכנף מעילך ולכן קודם שתתן להם המים עתה שהם בתוקף הצמא ועוצם התלונה עבור לפני העם בכל המחנה ותראה בנסיון שלא יגע בך רע ואל תאמר אבחרה לי אנשי חיל גבורי כח שומרים לנפשי שילכו עמי להצילני מידי העם לא תעשה כן אבל קח אתך מזקני העם אנשים חלשים שתעשה הנס בפניהם ולא יהיה בהם כח ללחום מלחמתך. וגם אתה לא תקח רומח בידך והלכת כלומר והלכת בזה באופן בפניהם ולא תירא מהם ומהמונם כי הנני עומד לפניך שם על הצור בחורב ומה יעשה אדם לך. והיה הצורך בזקנים שמה בעשות הנס כדי שיראו בפניהם את מעשה ה' כי נורא הוא ולא ייחסו הפעולות האלהיות אל משה כי אם אל ההשגחה העליונה. והנה צוהו שיקח בידו המטה אשר הכה בו את היאור במצרים במכת הדם לפי שבו הכה משה את היאור ואהרן במטהו הכה את כל נהרות מצרים ואגמיהם כמו שפירשתי שם. ואמר זה להודיע שאותו מטה שהכה המים אשר ביאור ובטל אותם מהיות מים הוא עצמו יכה את הצור שהיה אבן קשה ויהפוך אותו למים ומסכים לזה אמרו במדרש (במדבר רבה פ' ב') שלש' דברים הם שכל אחד מהם דוחה את הפורענות והביא את הפורענות אלו הם הקטורת הארון והמטה. הקטורת דחה הפורענות שנאמר ויתן את הקטורת ויכפר על העם והביאה הפורענות על נדב ואביהו. הארון דחה את הפורענות ובירך את בית עובד אדום הגתי ויך באנשי בית שמש והרג את עוזה. המטה של סמפרינון הוא אשר שם הים לחרבה ויבשו המים והוא הוציא מים מן הצור הרי שעשה דבר והפכו עד כאן. ומפני שהיה המטה כלי האלהי יתברך לפעול הנפלאות נמסר לאדון הנביאים ואף יהושע תלמידו שקבל ממנו לא נשתמש במטה אלא בכידון שנא' (יהושע ח') ויאמר ה' אל יהושע נטה בכידון אשר בידך אל העי וענין זה שהמטה היה מורה על אדנות ויכולת וכענין שכתוב תקח בידך אשר תעשה בו את האותות. אבל הכידון הוא מנהג כל יוצא למלחמה וע"ז תבין ענין אמתי אומר אותו לך פה. והוא שהנה מטה אהרן הונח לפני ארון העדות למשמרת כמו שזכרה תורה ונגנז עם הארון וצנצנת המן וצלוחית שמן המשחה שהכל גנז יאשיהו המלך כאשר מצא חלקיהו הכהן הגדול את ספר התורה בהיכל ה' אבל מטה משה לא ידענו מה היה לו ולא נזכר בשום מקום לא בכתובים ולא בדברי חכמינו זכרונם לברכה מה נעשה ממנו ומפני זה יחוייב שנאמר שכאשר עלה משה רבינו אל הר העברים למות שם הוליך מטה האלהים בידו ונקבר המטה עמו כי לא רצה יתברך שישתמש עוד בו בן אדם. כי כמו שבמעלת הנבואה ובכל האותות והמופתים לא קם נביא עוד בישראל כמשה כן בכלי המיוחד לו לא נשתמש בו עוד אדם. זהו האופן האחד מפירוש הפסוקים האלה. ואפשר לפרשם באופן אחר והוא שישראל חנו ברפידים שהיה קרוב אל הר סיני כדי שישראל משם יכינו עצמם לבוא אל הר האלהים כענין מה שנאמר (עמוס ד' י"ב) הכון לקראת אלהיך ישראל והנה הי"ת ידע צורכם אל המים כי מחנה גדול ועצום כמוהו היה בלתי אפשר שיעמדו מבלי מים תמיד ובמדבר לא ימצאו נחלי מים והיה אם כן מההכרח להספיק צורכם במים על ידי נס כמו שעשה במן כל ימי לכתם במדבר. אבל היה דעתו ורצונו יתברך לתת להם המים בסיני כי להיות המים רמז לתורה כמו שאמר (ישעיה נ') הוי כל צמא לכו למים מפני הדמיון שיש לתורה עם המים היה מהראוי שכמו שמסיני יקבלו את התורה ככה משם יצאו המים לכל העדה. הלא תראה שלעתיד לבוא לפי שיעד כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים יעד גם כן שאז יצאו מים חיים מירושלים ומעין מבית ה' יצא כי מן המקום שתצא התורה יצאו המים ולזה לא נתן יתברך להם ברפידים המים שהיו צריכים אליהם. אבל הודיע למשה שיכינם מן הצור בחורב הוא סיני כמו שאמר ויבואו אל הר האלהים חורבה כי לכך נקרא חורב לפי שהיה המדבר ההוא ציה גם חום ולא היה מים כי אם אחר המדבר במקום אשר נהג משה את צאן יתרו כמו שביארתי ולזה נאמר ה' אלהינו דבר אלינו בחורב לאמר רב לכם שבת בהר הזה הנה אם כן ה' מסיני בא לתת תורה לישראל ומסיני בא לתת להם מים. התורה יצאה מן הצור תמים פעלו יתברך והמים יצאו גם כן מן הצור אשר בסיני. ומפני זה נאמר במים הנני עומד לפניך שם על הצור בחורב לא אמר עמוד אלא עומד רוצה לומר הלא ידעת כי השפעתי כבוד שכינתי שם תמיד בחורב כי משם שלחתיך ודברתי עמך בראשונה. אם כן עתה קודם שילך שם המחנה אתה עבור לפני העם רוצה לומר ולך שמה לחורב ששם יראה כבודי שוכן על הצור ומשם אתן להם מים וכאלו אמר ואתה כשתראה הכבוד שם הכה תכה באותו צור ומיד יצאו מים לשתות העם כי כמו שמסיני תצא להם תורה כן משם יצאו להם מים. וכבר יורה על זה אמרו על הצור בחורב כי אמר הצור בה"א הידיעה לפי שהיה הניכר ונודע אצל משה ולא היה בהר חורב צור אחר כי אם זה ועליו נאמר ושמתיך בנקרת הצור וצוהו שיקח מהזקנים עמו דוגמת מה שיעשה בקבול התורה שיעלו עמו מזקני ישראל כי רצה לתת המים במקום ובאופן שיתן את התורה ואין ספק שהיו המים כל כך שמשם יצאו נהרי נחלי מים שבאו לרפידים להשקותם וכמו שאמר (תהלים ע"א) הן הכה צור ויזובו מים ונחלי' ישטופו ומזה תדע כי כמו שהמן כשירד נראה הכבוד שמה ככה נראה הכבוד על הצור כשנתן המים ולפי כל אחד מהדרכים האלה הותרה השאלה הו' וכבר ידעת דעת חכמינו זכרונם לברכה שהצור שנזכר כאן במסע רפידים הוא הסלע אשר היה בקדש והוא היה בארה של מרים הולך כל ימי המדבר עמהם וכאשר מתה מרים נסתם הבאר ההוא וקרה עליו מה שקרה וכבר יקשה מאמרם זה מאד כי הנה רפידים אינו קדש כי מרחק הרבה היה ביניהם ואיך יהיה אם כן הצור והסלע שהיו בשניהם אחד. וגם הזמן לא היה אחד כי ברפידים הכה הצור בתחלת השנה הראשונה בצאתם ממצרים ובקדש היה אחרי כן זמן הרבה בשנת הארבעים. והוא המורה שהצור הנזכר כאן אינו הסלע שנזכר שמה. ולכן נשתנו בהם השמות ונקרא זה צור והאחר נקרא סלע. אבל אמתת כונתם זכרונם לברכה היתה שהמים האלה אשר יצאו מהצור בחורב היתה מתנה מאת האלהים לישראל שהתמידה להם כל ימי המדבר כמן כי בכל מקום שהיו הולכים היה מקור מים חיים נפתח לשעתו לישראל ובזה הדרך היה הסלע הוא עצמו הצור רוצה לומר שמימי הסלע היו אותם שיצאו מן הצור כי היה באר נסיי הולך עמהם כל ימי המדבר. ויחסו אותו למרים מפני שבמותה לא היה מים לעדה מה שלא חסרו להם ארבעים שנה. והחזירו הקדוש ברוך הוא לישראל בזכות משה. הנה אם כן היו המים האלה כמו המן אל כלם נתונים כמו שנתנה התורה מתוך הכבוד ומפני זה כלו היו החלופים אשר זכרתי מענין הצור ולענין הסלע כי הנה בעבור שהמים שיצאו מן הצור היו דוגמת התורה שקבלו מהצור תמים פעלו. לכן צוה יתברך למשה שיקח עמו זקני ישראל כמו שעשה בקבלת התורה שצוהו עלה אל ה' אתה ואהרן נדב ואביהו ושבעים מזקני ישראל אבל במי מריבה שלא היה הרמז הזה הקהיל את כל העדה. גם מפני שמשה בעצמו לא היה יכול להקהיל את כל העדה הוצרך לשתף אהרן עמו להקהילם. וגם היה צריך שם אהרן כדי לגזור על שניהם יחד לבלתי עבור אל הארץ לסבה מה שאבאר שם בע"ה גם צוה כאן בצור להכותו ובסלע צוה לדבר לפי שהצור להיות בו התחלת נס המים הוצרך להכאה כדי שבה יתהפך יסוד הארץ למים על דרך נס. אבל אחר היות נס המים מתישב וקיים היה די בשידבר ויגזור על הסלע שיתן המים שכבר נעשו בנס אלהי גם אמר בצור ויצאו מים ובסלע אמר ונתן מימיו לפי שלהיות בצור התחלת הנס מהמים היה ראוי שיאמר ויצאו מים כלומר שיצאו מחדש. אבל בסלע שהיה נותן מים שכבר נעשו ויצא בדרך נס קודם לכן אמר ונתן מימיו רוצה לומר הרגילים לצאת. ומפני שהמים כשיצאו מן הצור היו דוגמת התורה שנתן שמה אמר ושתה העם כי הם היו עתידים לקבל התורה לא בהמתם אבל במי מריבה שלא קבלו תורה אבל עשו תרעומת וירע למשה בעבורם אמר והשקית את העדה ואת בעירם והותרה בזה השאלה הז'. וספר הכתוב שעשה כן משה כאשר צוה לעיני זקני ישראל שהלכו עמו לחורב וראו את מעשה ה' כי נורא הוא ושמשה קרא שם המקום ההוא שחנו בו שהיה שמו רפידים קרא שמו מסה ומריבה על שם התלונה הראשונה והשנית שעשו עמו שם כמו שזכרתי וזה טעם הכפל שתי הלשונות מסה ומריבה ולכן ביאר אותם אם במריבה אשר זכר באחרונה על ריב בני ישראל שרבו עם משה כשצמא העם למים ואם במסה על הראשונה שעדין לא היה בהם צמא ולא חסרון מים. אבל היה נסותם את ה' לדעת אם היה משגיח אם יתן להם מים בעת הצורך. והיה ראוי שיאמר הכתוב היש ה' בקרבנו אם לא כמו שאמר התשמור מצותיו אם לא. אבל אמר אם אין כלומר אם כל הנסים והנפלאות שנעשו במצרים ועל הים ובמרה ובמן ובשלו הכל היה אין והיו כלם דברים נעשים בחכמת משה לא אלהיות:
- Exodus._.17.8.1
ויבא עמלק וגומר עד סוף הסדר. וראיתי לשאול בספור הזה שאלות:
- Exodus._.17.8.2
השאלה הא' מה ראה עמלק לבא להלחם עם ישראל בצאתם ממצרים והם לא עברו בארצו גם הוא לא היה מקרובי פרעה לנקום נקמתו ולמה אם כן בא להתעבר על ריב לא לו. ולא פחד מנפלאות השם:
- Exodus._.17.8.3
השאלה הב' למה צוה משה ליהושע בחר לנו אנשים וצא הלחם עם עמלק והשם לא צוה לו ככה. ולמה לא יצא ה' להלחם בעדם כמו שעשה על ים סוף שנאמר ה' ילחם לכם. וצוה למשה שיעשה המלחמה ומשה למה לא עשאה בעצמו וצוה ליהושע לעשותה אם מפני זקנתו הלא אחרי כן משה נלחם בסיחון ועוג:
- Exodus._.17.8.4
השאלה הג' מה ענין בחר לנו אנשים ואמרו חכמינו זכרונם לברכה כל מקום שנאמר אנשים הם צדיקים. והנה לא צוה כזה במלחמת סיחון ועוג. ולמה אם כן הוצרך אליו עתה במלחמת עמלק:
- Exodus._.17.8.5
השאלה הד' למה הוצרך משה לעלות אל ראש הגבעה להתפלל על נצחון ישראל ומטה האלהים בידו וכאשר ירים משה ידו וגבר ישראל עד שהוצרכו אהרן וחור לתמוך בידיו ולא מצאנו שעשה משה כן בשום מלחמה אחרת ולא בעשותו שום נס:
- Exodus._.17.8.6
השאלה הה' מדוע בחר משה לעשות תפלתו בראש הגבעה ובפרשו כפיו בתפלה. כי אם עשה זה להיות המקום נבחר לדבקות הלא משה היה דבק תמיד עם אלהיו ועל הים נאמר לו מה תצעק אלי והמשורר אמר (תהלים קל"א) ממעמקים קראתיך ה' ומה לו אם כן על ראש הגבעה:
- Exodus._.17.8.7
השאלה הו' בטעם וידי משה כבדים ויקחו אבן וגומר ואם לכבדות ידיו הוצרך לאבן היה ראוי שיאמר ויקחו אבנים וישימו תחת זרועותיו ומה ענין ויהי ידיו אמונה עד בוא השמש:
- Exodus._.17.8.8
השאלה הז' מה ענין ויחלוש יהושע את עמלק ואת עמו לפי חרב ולא אמר ויהרוג או ויחרם ומה צורך אמרו לפי חרב כי בידוע כי בחרב ובחנית תהיה המלחמה:
- Exodus._.17.8.9
השאלה הח' מה ענין אמרו כתוב זאת זכרון בספר ושים באזני יהושע כי הנה יהושע לא עשה מלחמה אחרת בעמלק ויותר ראוי היה שישימהו באזני ישראל כמו שאמר זכור את אשר עשה לך עמלק:
- Exodus._.17.8.10
השאלה הט' שהנה כאן אמר הכתוב שיחד הקדוש ברוך הוא זאת המלחמה לעצמו כמו שאמר כי מחה אמחה את זכר עמלק כי יד על כס יה מלחמה לה' בעמלק אמנם במשנה תורה חובת המלחמה על ישראל כמו שאמר והיה בהניח ה' לך וגומר תמחה את זכר עמלק מתחת השמים לא תשכח והעניש את שאול עליה:
- Exodus._.17.8.11
השאלה הי' בחלוף שיראה בתורה בספור הזה ממה שנזכר במשנה תורה כי כאן נאמר ויחלוש יהושע את עמלק ואת עמו לפי חרב מורה שהיה עמלק מנוצח וישראל עושה חיל. אבל שם נאמר זכור את אשר לך עמלק בדרך וגו' אשר קרך בדרך ויזנב בך וגו' וזה מורה שהיו ישראל מנוצחים וגבר עמלק. והנני מפרש הפסוקים באופן יותרו השאלות האלה כלם:
- Exodus._.17.8.12
ויבא עמלק וגו' עד סוף הסדר. במדרש נתנו טעם אמתי בסמיכות הפרשיות האלה והוא שבעונש מה שרבו ישראל עם משה רבינו ועל נסותם את ה' לאמר היש ה' בקרבינו אם אין נענשו במלחמת עמלק שבא עליהם פתע פתאום והשי"ת הסתיר פניו מהם ועזבם ללחום על נפשם וכן אמרו היש ה' בקרבנו אם אין (ש"ר פ' כ"ו) משל לתינוק שהיה רכוב על כתפו של אביו והיה שואל עליו אנה אבי אמר לו אתה רכוב על כתפי ואתה שואל בעדי הריני משליכך מכתפי ויבא השונא וישלוט בך. כך אמר הקדוש ברוך הוא לישראל אני נשאתי אתכם ועליכם ענני כבוד ואתם אומרים היש ה' בקרבנו אם אין לפיכך יבוא השונא וישלוט בכם הוי ויבוא עמלק. הנה בארו בזה שיהיה עמלק שונא ואויב לישראל והיה זה לפי שעמלק היה בן אליפז בן עשו והיה יודע ענין הברכות שברך יצחק ליעקב ושנתן את עשו לעבד בהיות ישראל בכח ממשלה וחשש שמא ביציאתם ממצרים בהצלחה ונצחון תתקיים הברכה ההיא וחשב עם זה שאמר הזקן לעשו (בראשית כ"ז מ') והיה כאשר תריד ופרקת עולו מעל צוארך. ואמר לו גם כן ועל חרבך תחיה ומפני זה כלו התעוד' עמלק לבא מארצו בזדון ורוע לב להלחם בישר' בחשבו שהיה עיף ויגע בלתי מלומד במלחמה כי לא נסה להתגבר במצרים ולא בדרכים משיצא משם וחשב גם כן שלא היה לישראל לחם לאכול ולא מים לשתות בסבת המדבר ושעת לעשות גבורה בהם ופלאי מצרים והים חשב שהיו כלם בחכמה ובמלאכה ולזה לא חשש להם גם כיון להכחיד ולבזות שם פרעה וכל מצרים שלא עצרו כח על היהודים לאבדם ויצאו מארצם בחכמתם על כרחם ושהוא עמלק יחרימם יתנם לטבח ובזה יגדל שמו על מצרים. הנה מפני זה כלו בא עמלק להלחם בישראל ואפשר שהתחכם עמלק גם כן בהוראת המערכת שהיתה מנגדת לישראל כדברי חכמינו זכרונם לברכה (רש"י שמות י"ז י"ב) ולכן בא להלחם בם. והותרה בזה השאלה האחת. וספר הכתוב מפחיתות עמלק ורשעתו שלא עשה כדרך המלכים אנשי שם שבבואם להלחם באויביהם ישלחו אליהם ראשונה שלוחיהם לאמר התיצב והכן לך כי הנה אנכי בא אליך להלחם בך. והוא לא עשה כן אבל בא בפתע פתאום למלחמה כגנבים שודדי לילה וע"ז אמר הכתוב כאן ויבוא עמלק וילחם עם ישראל. ואמר במשנה תורה אשר קרך בדרך כי בא כגנב וילחם בם בפגעו אותם. וי"א שעמלק לא יצא מארצו לבוא להלחם בישראל אבל היה הולך אל ארץ אחרת ובמקרה בא ברפידים וראה את ישראל באהליהם רעבים גם צמאים ובמקום שהיה לו לדרוש שלומם וטובתם הוא נלחם בם ולכן לא אמר הכתוב ויבא עמלק להלחם בישראל אלא ויבא וילחם וזה היא אשר קרך בדרך בהיותך עיף ויגע. והנה משה רבינו ראה כי עת צרה ליעקב היתה העת ההיא לפי שהיו ישראל חוטאים לפניו יתברך על ריבם ונסותם את ה' בהיותם בלתי מאמינים בהשגחתו ונפלאותיו ושלכן באה עליהם הצרה הזאת להענישם ואולי שה' לא יגן עליהם ולא ילחם מלחמותם והוצרך להלחם בחרב ובחנית וראה עם זה שהיה צריך לתפל' ולמלחמה ושאם הוא ילך בצבא להלחם תחדל תפלתו ומפני זה אמר ליהושע בחר לנו אנשים וצא הלחם בעמלק רוצה לומר וצא מהר חורב מסביב הצור שהיה שם עם הזקנים לענין המים ולך לך להלחם בעמלק ויהיה זה למחר ואני אהיה עומד על ראש הגבעה להתפלל בעבורם. ולפי שהיה צריך זכות למלחמה הזאת הזהירו בחר לנו אנשים כלומר הזהר שלא תקח עמך מאותם המתלוננים ובלתי מאמינים בה' אלא אנשים צדיקים וטובים כדי שלא יכשלו במלחמה בעון מעשיהם. ואפשר עוד לומר שמשה רבינו לא רצה להלחם בעצמו המלחמה הזאת כדי שלא ישוה לעמלק ויתכבד שנלחם עם משה ועם כל ישראל. אבל כדי לבזותו שלח את יהושע משרתו להלחם בו ושלא ילכו כל בן חיל מישראל אלא אנשים מועטים וכל זה מפני כבודו של משה וכבודן של ישראל וכפי כל אחד מהדרכים האלה הותרו שתי השאלות הב' והשלישית. ואמנם למה בחר משה לעמוד בראש הגבעה ולהתפלל כל כך כתב הרלב"ג שעשה זה כדי שיראוהו ישראל עומד בתפלה באותו מקום מגולה ונראה לעין כל כי הורה להם שבזכותו ובכח תפלתו יהיו מנצחים כי עיקר הגבורה בלוחמים יהיה עם הבטחון הטוב והם רואים שבהרים משה את ידיו בתפלה היה גובר ישראל ובהניחו את ידיו והפסקו מהתפלה היה גובר עמלק ובזה יאמינו באלהים ובמשה מבדו ויכנעו לקבל תורתו ולשמור מצותיו. וטעם נכון הוא. גם נוכל לומר שעשה משה כן לשתי סבות אחרות. האחת כדי שיתפרסם לישראל תועלת תפלתו וגודל אשמתם בעת ההיא ממה שרבו עם משה ושנסו את ה' כי הנה מפני זה הוצרך לעמוד בתפלה כי יגור מפני האף והחמה ולכוין את לבו עלה ראש הגבעה והוא ראש הר סיני שירד עליו השכינה כדי שיעתר לה' לנכחם וע"י תפלתו בהיות ידיו פרושות השמימה יגבר ישראל ובהניח את ידו כי לא יוכל להרימם תמיד מפני כבדותו בהפסק תפלתו יגבר עמלק מפני עונם של ישראל שהיה מכשילם בשעת הסכנה ובזה יכירו וידעו גודל חטאם וצדקת משה רבינו שרבו עמו והוא היה מתפלל בעדם וכן אמרו במכילתא (ר"ה כ"ט) וכי ידיו של משה היו מגברות את ישראל אלא כל זמן שהיה מגביה ידיו כלפי מעלה היו ישראל מסתכלין בו ומאמינים במי שפקד לעשות כן והקב"ה עושה להם ניסים. והשני היה שבעבור היות המלחמה ההיא באנשים נבחרים ומעטים כדי לחזק את לבם וחיילים יגברו עלה משה אל ראש הגבעה ומטה האלהים בידו כמלך שמטה האדנות בידו וכאשר היה מרים את ידו במטהו ומנענעו לצד מעלה כאומר חזקו ויאמץ לבבכם היו אנשי יהושע מתגברים וגבר ישראל ובהניח את ידו שלא יוכל להרימו תמיד ולנענעו לא יגברו ישראל וגבר עמלק וידוע שכן מנהג המלכים במלחמותיהם שירימו ידם בשבט המלכות וינענעוהו להעיר ולהזהיר את הלוחמים שיתחזקו ויהיו לבני חיל. ובכל אחד מהדרכים האלה הותרו השאלות הרביעית והה'. וספר הכתוב שבעבור שהיו ידי משה כבדים לזקנתו וכובד גופו ולא יוכל להעמיד ידיו בזקיפה תמיד פרושות השמים גם רגליו היו נחלשים ולא יוכל לעמוד נצב הקומה בזקנתו הוצרכו אהרן אחיו וחור בן מרים אחותו לקחת אבן לשישב משה עליה כי בהיותו יושב לא ילאה בהגבהת ידיו כמו בהיותו מעומד גם שיראוהו אנשי המלחמה יותר בהנעת ידיו ומלבד זה עוד תמכו בידיו של משה אהרן וחור מזה אחד ומזה אחד ובזה האופן היו ידיו של משה באמונה וחוזק קיים עד בוא השמש כי הדבר הקיים יקרא בשם אמונה כמו ותקעתיו יחד במקום נאמן רוצה לומר חזק. והנה אמר ויהי ידיו ולא אמר ויהיו ידיו לפי שחוזר למשה. יאמר הכתוב ויהי משה פורש ידיו באמונה וחוזק עד בא השמש. וחכמים זכרונם לברכה אמרו אסור לאדם לעמוד שלש שעות בכפיו פרושות לשמים. ויש מפרשים ויהי ידיו אמונה שזה הענין מידי משה שהיו ישראל רואים בעיניהם שכאשר ירומם גבר ישראל היה להם אמונה גדולה בדבקות משה רבינו בשי"ת וקדושתו. והותרה בזה השאלה הו'. ואמנם אמרו ויחלוש יהושע את עמלק ואת עמו לפי חרב אפשר גם כן לפרשו בשני פנים האחד להודיע שהיה עון ישרא' גדול כל כך שלא הספיקה גבורת יהושע והאנשים הנבחרים אשר אתו ותפלת משה וכפיו פרושות השמים רק להחליש את עמלק ואת עמו לא להורגם ולא יפילם חללים על פני השדה וגם החולשה ההיא שהחלישו יהושע לא היה מפאת ההשגחה האלהית כי היה יתברך בעת ההיא מסתיר פניו מבית יעקב אבל החלישם לפי חרב רוצה לומר בחרבם ובזרועם והועילה א"כ תפלת משה לשלא נפלו ישראל לפני עמלק לחרב ושכופר להם עונם. אבל לא הספיקה להצמית שונאיהם. והאופן השני הוא שגבר יהושע ועמו ויחלש את עמלק ואת עמו. ואחר שהחלישם נתנם לפי חרב כי הרגם כלם פי לא יאמר לפי חרב אלא בענין הדם וההריגה והותרה בזה השאלה הז'. ולפי שמשה התעורר למלחמה הזאת מעצמו מבלי צווי אלהי ויהושע במצועו התגבר על האויב והחלישו במקום שבא בחוזק רב ובזדון גדול אמר ה' למשה כתוב זאת זכרון בספר והוא ספר התורה שכאשר יכתוב משה אותה יכתוב בה הענין הזה שעשה עמלק כמו שאמר זכור את אשר עשה לך עמלק וגו' ואשר עשה משה לעזרת ה' בגבורים כי ראוי הוא שישובח ויבורך עליו. וכן ישים באזני יהושע להודיעו שרצה אלהים את מעשיו ושעם היות שהוא לא החרים את עמלק בהחלט הקב"ה יחרימהו ויגמור פעולתו. וזה הוא כי מחה אמחה את זכר עמלק. והיה זה במה שצוה לשאול עליו ולמה שקרה בזמן מרדכי ואסתר ולעתיד לבוא. וכאלו הודיעו שגם שאול לא יחרים לגמרי את עמלק כמו שלא החרימו יהושע אבל הוא יתברך ימחה את זכר עמלק לחלוטין. ומפני אותה בשורה בנה משה מזבח לה' ויקרא שמו ה' נסי רוצה לומר שקרא את שמו של הקב"ה ה' נסי כלומר עושה פלא ונס והוא תואר כמו עבד מצרי והענין כי הוא יהיה לו לנס במלחמה שיעשה בעמלק כי הוא יהיה שם איש מלחמה ובעל הנצחון והוא ישא את נס ישראל וירים את דגלו כי לכן לא צוה שישים זה באזני ישראל לפי שהם לא החרימו את עמלק לגמרי לא בימי שאול ולא בימי מרדכי ואסתר. ולה' המלחמה לעתיד לבוא. והותרה בזה השאלה הח'. ואמרו עוד ויאמר כי יד על כס יה מלחמה לה' בעמלק מדור דור פירש בו הרלב"ג בשם אביו שהכס הנזכר כאן הם השמים כטעם השמים כסאי והיד שהוא על השמים היא ההשגחה העליונה שתבטל את המערכה מפני הדבקים בו. יאמר שהיד שהיא על כסא ה' תלחם בעמלק מדור דור ויהיה זה ע"י ישראל שילחמו עמו במצותו. וחכמינו זכרונם לברכה פירשו שיד על כס יה הוא המלך שכאשר יהיה מלך לישראל שיהיה לו יד ושם על כסא השם יהיה מלחמה לה' בעמלק וכן היה כי כאשר מלך שאול מיד נצטווה על מלחמת עמלק. ונראה לפרשו עוד באחד משני פנים אחרים כפי הפשט. האחד הוא שבעבור שבנה המזבח ויקרא עליו שמו של הקב"ה ה' נסי ביאר ואמר שהטעם אשר קראו ה' נסי הוא כי יה ה' צור עולמים נשא ידו ונשבע על כסאו לאמר מלחמה לה' בעמלק כי אע"פ שיצוה לישראל על מלחמתו הוא ישלים מה שיחסרו הם וכמו שאמר (במדבר כ"ה י"ט) ראשית גוים עמלק ואחריתו עדי אובד. והפי' הב' הוא שאמר זה על עמלק כי הוא חשב וכיון להמעיט שמו ותפארתו של הקב"ה מאשר עשה במצרים ועל הים יאמר בעבור שעמלק שלח יד על כס יה לבזותו ולהמעיטו ולא ירא אלהים מגשם לבטל שמו ולשלוח ידו על כסאו לכן תהיה מלחמה לה' בעמלק מדור דור כי כיון שעמלק כיון לחלל כסא כבודו יהיה מוטל עליו יתברך לנקום נקמתו ויתחברו אם כן בזה עלבון הקב"ה מהרשע הזה שבא לחלל את שמו ועלבון ישראל שזנב בו את הנחשלים ולכן יהיה מוטל על שניהם נקמתו אם בשי"ת שימחה את שמו מדור דור ואם ישראל שיזכרו את כל אשר עשה להם עמלק. ולכן בהניח ה' להם ימחו את שמו וימיתו מאיש ועד אשה ואף הבהמות כדי שלא יזכר שם עמלק עליהם. והותרה בזה השאלה הט'. האמנם למה זה העניש הקב"ה בעונש גדול אל עמלק למחות זרעו ולא עשה כן לכל גוי מגויי הארץ וגם לא לאדום שהיה מזרע עמלק אבל בהפך שצוה לא תתעב אדומי כי אחיך הוא וצוה שלא יתגרו בו מלחמה הנה משה אדוננו ביארו במשנה תורה. באמרו (דברים כ"ה י"ט) זכור את אשר עשה לך עמלק בדרך וגו' כי הנה ביאר שם שעשה עמלק כנגד ישראל ארבע' דברים מגונים. האחד שהאנשים ילחמו באויביהם אם להציל את ארצם מהם או לכבוש את עריהם אבל עמלק בא להלחם מבלי סבה כי הם לא היו עוברים בארצם לשיירא מהם שיכבשוה וגם לא היה לישר' ארץ שיחמוד אותה עמלק ויבוא לכובשה אבל היתה מלחמתו לבד ברוע לב להחזירם לעבדות ולחלל כבוד ה' אשר גאלם. ועל זה אמר זכור את אשר עשה לך עמלק בדרך בצאתכם ממצרים. הב' שעם היות ממנהג המלכים הבאים להלחם באויביהם שישלחו להודיע להם ביאתם למלחמה לאמר הכינו ונתראה פנים הנה עמלק לא עשה כן אבל בא פתאום להלחם בישראל והיתה זו בגידה רבה וזה הוא שאמר אשר קרך בדרך רוצה לומר פתאום בלי התראה. השלישי שהיה מפחיתות עמלק שלא עצר כח להלחם בישראל פנים בפנים. אבל נלחם עם הנחלשים שבהם הבאים באחרית המחנה ויירא מגשת אל העם מלפניו עם היות ישראל עיף ויגע וז"ש ויזנב בך כל הנחשלים אחריך ואתה עיף ויגע. הד' שעמלק ירא מישראל ולכן בא להלחם בהם בזנב המחנה והחלושים שבהם עם היות ישראל עיף ויגע ולא ירא עמלק מאלהים ההוא מהקם מלכין ומהעדה מלכין שירא אם כן מהחלוש שהוא ישראל ולא ירא מהגבור שהוא הקב"ה. ומפני ארבעת הסבות האלה היה ראוי להמחות את שמו. אבל אדום לא עשה דבר מזה ולא שאר הגוים ולכן היה. ענשו של עמלק קשה מעונשם. ואמנם מי היה המנצח במלחמה הזאת אם עמלק או יהושע. הכתוב מבאר אותו והוא שבתחלה בא עמלק פתאום ויאכל בקצה המחנה ובעם החלושים שהיו שם ונפרד מהם עמלק כי ירא מגשת אליהם עוד ומרע"ה בראותו פחיתות לבו גם בענין המלחמה אמר ליהושע איני רוצה להלחם בעמלק בעצמו ולא שישראל כלם ילחמו בו פן יהיה לעמלק שם תפארת שנלחם עמי ועם כל ישראל. אבל אתה בחר אנשים וצא הלחם בעמלק רוצה לומר צא נא לבקשו והלחם בו פנים בפנים ולא באחרית מחנהו כאשר הוא עשה ובזה יודע בגוים שמשרתים ונערים עם אנשים מועטים נלחמו בו וישימוהו לפי חרב. הנה אם כן שתי מלחמות היה שמה האחד מלחמת עמלק עם נחלשי ישראל. והב' מלחמת יהושע עם עמלק ועמו ונתון אותו לפי חרב. ולפי שכבר היה עמלק נפרד ממחנה ישראל היה כבוד גדול ליהושע שהלך לבקשו במקום תחנותו ושם החרים אותו ואת עמו ר"ל לא לחלשים בלבד אלא לכל גבוריו יחד ובאנשים מועטים וכבר נודע מדרכי הלוחמים שמי שילך על אויבו לבקשו ולהלחם בו בביתו או בארצו או במקום תחנותו נתכבד עליו מאד וע"ז אמר וצא הלחם בעמלק ר"ל צא אחריו והלחם בו במחנהו. והנה בספור המעשה כאן זכר הכתוב מה שעשה עמלק ר"ל כדי לחייבו לחרם ולאבדון בעבור מה שחשב לחלל כבוד אלהי ישראל. אבל במשנה תורה זכר בלבד מה שעשה כנגד ישראל כדי לעורר לבבם שגם הם ישתוקקו להחרימו בעבור מה שעשה נגדם ואין סתירה אם כן בשתי הפרשיות. והותרה השאלה הי' ופה נשלם מה שראיתי לבארו בסדר הזה:
- Exodus._.18.1.1
וישמע יתרו כהן מדין וגו' עד בחדש השלישי ויש לשאול בספור הזה שאלות:
- Exodus._.18.1.2
השאלה הא' למה אחרי שאמר הכתוב וישמע יתרו וגומר את כל אשר עשה אלהים למשה ולישראל עמו שהוא דבור כללי לכל מופתי מצרים ועל הים. חזר לומר כי הוציא ה' את ישראל ממצרים והרי היציאה היתה בכלל כל אשר עשה אלהים למשה ולישראל עמו. ולמה לא זכר ששמע את מכות הארץ ההיא ואת תחלואיה שהיו נסים עצומים כי אם בלבד היציאה ממצרים ולמה לא זכר גם כן ששמע מה שעשה למשה:
- Exodus._.18.1.3
השאלה הב' למה זכר כאן שמות בני משה גרשום ואליעזר בספור השבת אשתו אליו. והנה שם גרשום כבר נזכר בפרשת ואלה שמות וגם שם האחד אליעזר לא היה זה מקום נאות לזכרו:
- Exodus._.18.1.4
השאלה הג' באמרו ויאמר אל משה אני חותנך יתרו בא אליך ואחר זה אמר ויצא משה לקראת חותנו וידוע שקודם יצא משה לקראתו וישתחו וישק לו ואחר כך דבר יתרו עמו. ואמר לו אני חותנך יתרו וגומר. וגם שבהיותם מדברים איש אל רעהו מה צורך לומר אני חותנך יתרו האם לא היה משה מכירו קודם לכן. גם ואשתך ושני בניה עמה. במקום שהיתה השגת חוש לא היה צריך להודעה ההיא:
- Exodus._.18.1.5
השאלה הד' ויספר משה לחותנו את כל אשר עשה ה' לפרעה ולמצרים כי הנה כל זה כבר ידע אותו יתרו לשמע אוזן והוא בכלל וישמע יתרו. גם תשובת יתרו ברוך ה' אשר הציל אתכם מיד מצרים והוסיף לומר אשר הציל את העם מבואר הוא שהוא כפל ומותר מבואר:
- Exodus._.18.1.6
השאלה הה' בעצת יתרו למשה במנוי השופטים כי הנה דברי יתרו היו טובים ונכוחים אבל קל שבקלים יבין וידע שהיתה עצה נבערה לעמוד אדם אחד מן הבקר עד הערב לשפוט כי בזה נבול יבול וילאה השופט והנשפטים ואיך משה רבינו וכל זקני ישראל לא נתנו לב לזה לדעת שאם ימנה שופטים על העם שיקל מעליו ומי לא ידע בכל אלה שראוי שיהיו השופטים אנשי חיל יראי אלהים אנשי אמת שונאי בצע שהוצרך יתרו ללמדו לאדון הנביאים וגדול החכמים משה רבינו עד שנאמר וישמע משה לקול חותנו ויעש כל אשר אמר. וכבר רבים דברו על זה מאד כנגד אדון הנביאים שהיה חסר בהנהגה המדינית ומהם אמרו שמפני התבודדותו בנבואה היה בלתי מרגיש בחכמת המדות והוא שקר כי שלמות מדותיו יורו על חכמתו בהם והש"י איך לא למדו דעת ותבונה קלה כזאת:
- Exodus._.18.1.7
השאלה הו' ברבוי השופטים שיעץ יתרו לעשות וכן עשאם משה שרי אלפים ושרי מאות שרי חמשים ושרי עשרות כי הנה לענין המשפט היה די בשרי האלפים ומה צורך לשרי מאות וכל שכן לשרי עשרות כי בידוע שמה שיעשו שרי החמשים הוא מה שיעשו שרי המאות אף כי שרי עשרות שהיה דבר בטל ומותר גמור. ואם עד אותו זמן היה מספיק משה לבדו לשפוט את כל העם איך אחר כך לא נסתפקו בעשרה או בעשרים מנהיגים ושופטים ובחרו לעשות כל כך מהשופטים שהיה עולה מנינם אל מ"ח אלף ות"ר שופטים כמו שהוכיחו (ד' י"ח) בפרק קמא דסנהדרין והביאו רש"י בפירושיו:
- Exodus._.18.1.8
השאלה הז' בתנאי השופטים שיעץ יתרו שהוא אמר יראי אלהים אנשי אמת שונאי בצע ולא זכר חכמים ונבונים שהוא היה היותר צריך לענין המשפט וגם במשה נאמר שבחר אנשי חיל מכל ישראל ולא אמר יראי אלהים אנשי אמת שונאי בצע:
- Exodus._.18.1.9
והנני מפרש הפסוקים באופן יותרו השאלות כלם:
- Exodus._.18.1.10
וישמע יתרו כהן מדין וגומר עד ויהי ממחרת וישב משה וגומר קודם שנתעסק בביאור דברי הפרשה ראוי לחקור אם ביאת יתרו ועצתו למשה היה קודם מתן תורה כסדר הפרשיות או היה אחר מתן תורה וכבר נחלקו בזה חז"ל הראשונים ומפרשי התורה עשו ראיות כל אחד למה שנטה בו דעתו. כי הנה הראב"ע פסק הדין שלא בא יתרו אלא אחר מתן תורה באותו זמן שישבו ישראל בסיני בשנה השנית אחרי שהוקם המשכן ומכח דברו נראה שרשם בזה טענות. הא' ממה שהעידה התורה שבא יתרו אל משה אל המקום אשר הוא חונה שם הר האלהים מורה שכבר היה בסיני כשבא. הב' ממה שאמרה תורה שהקריב יתרו עולה וזבחים לאלהים ולא נזכר בכתוב שבנה מזבח חדש להעלותם עליו מורה שבא אחר מתן תורה והעלה עולותיו במזבח שבנה שם משה לכרות הברית שהי' אחר מתן תורה. הג' ממה שאמר משה לחותנו והודעתי את חוקי האלהים ואת תורותיו וקודם מתן תורה לא היו עדיין חוקים ותורות ללמדם כי הנה מה שאחז"ל (שם נ"ז) ששבת ודינין במרה איפקיד לא יקרא אותו הראב"ע לפי שאחר שנתנה התורה נאמר למשה ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם מורה שאז נתנו הדינין. הד' ממה שאמר משה לחותנו נוסעים אנחנו אל המקום אשר אמר ה' ואמר כי על כן ידעת חנותנו במדבר וזה היה בשנה השנית כשנסעו מסיני. הה' ממה שאמר משה במשנה תורה (דברים א' ו') ה' אלהינו דבר אלינו בחורב לאמר רב לכם שבת בהר הזה והיה זה קרוב למסעם מסיני ושם כתוב ואומר אליכם בעת ההיא וגו' הבו לכם וגו'. מורה שבנסעם מהר סיני שהיה שנה אחת אחרי מתן תורה אז נעשה מנוי השופטים לא קודם מתן תורה. אלה הם חזוקי טענותיו של הראב"ע להוכיח שבא יתרו אחר מתן תורה. אבל הרמב"ן סבר שיתרו בא קודם מתן תורה כסדר הפרשיות בהיותם ברפידים כמו שאמרו במכילתא (זבחים קט"ז) וישמע יתרו מלחמ' עמלק שמע ובא שהיא כתובה בצדו. אבל לא השיב הרב על טענותיו כי אם על הראשונה מהן בלבד וגם תשובתו עליה דרך עקלתון ועוד ראיתי בדעתו זרות אחר והוא שכתב כדי לישב הפסוקים ששתי פעמים בא יתרו אל משה. הא' קודם מתן תורה ושב לארצו כמ"ש וישלח משה את חותנו וילך לו אל ארצו. והב' שחזר לבוא עם קרוביו וזרעו ושאז אמר לו משה אל נא תעזוב אותנו וזה אין ראוי לקבלו כי התורה זכרה ביתרו ביאה אחת לא שתי ביאות ואין זה אלא תואנות לברוח מהספקות. ולכן הנני מישב הענין כאשר עם לבבי ואשיב על טענות הראב"ע דברי שלום ואמת. ואומר שיתרו קודם מתן תורה בא כי הנה מדין היה קרוב לסיני הלא תראה שמשה בהיותו רועה את צאן יתרו חותנו היה מנהיג את הצאן אחר המדבר. ולכן מיד שיצאו ישראל ממצרים נשמע ענין יציאתם במדין וכ"ש ענין קריע' ים סוף ששמעו עמים ירגזון ובבוא ישראל אל רפידים בא עמלק וילחם בם ונשמע גם כן ענינו במדין ואז יצא יתרו מארצו והביא את צפורה בתו ושני בניה אל משה והיה זה בחדש השני מהשנה הראשונה לצאתם ממצרים. והתורה נתנה לישראל בחדש השלישי מאותה שנה בסיני. ועמדו שם כל השנה ההיא ואז עשו הסכות שאמרה תורה (ויקרא כ"ג מ"ב) כי בסכות הושבתי וגו' ושם עשו הפסח בשנה השנית בניסן עד שכל מה שכתוב בתורה מזאת הפרשה עד פרשת בהעלותך באמרו שם ויהי בשנה השנית הכל היה בי"ב חדשים הראשונים שיצאו ממצרים. והנה אמר הכתוב כאן שבא יתרו אל המקום אשר הוא חונה שם הר האלהים. לפי שעם היות מחנה ישראל ברפידים. הנה משה הלך אל הר האלהים שהוא סיני להוציא מים מן הצור כי שם היה הצור כמו שבארתי ובהיות שמה משה והזקנים ורבים מהעם עמו שבאו לענין המים בא עמלק וילחם עם ישראל ברפידים ר"ל מאותם שהיו ברפידים ומשה מהר האלהים שהיה יושב שם שלח את יהושע להלח' בעמלק ונשאר משה בהר כי ע"כ אמר מחר אנכי נצב על ראש הגבעה כי בחר באותו מקום להיותו מעון לשכינה ומקום קדוש ויתרו בא ממדין ומצא את משה שם בהר של מדבר סיני ומפני זה אמר שבא אל המדבר אשר הוא חונה שם הר האלהים שהוא מדבר סין הוא המקום הכולל ושבא למקום המיוחד שהיה משה עומד בו והוא הר האלהי' כי משה מן העת שהכה צור ויזובו מים היה עומד שם להיותו מקום קדוש ולכן אמר עומד בלשון הווה. ואין לתמוה מאשר קודם מתן תורה נקרא הר האלהים כי הנה במראת הסנה נאמר (שמות ג' ח') ויבוא אל הר האלהים חורבה ובאהרן כשבא אל משה כתיב ויפגשהו בהר האלהים לפי שנקרא כן על שם סופו ומשה כשכתב את התורה תמיד קראו כן. הנה התבאר מזה שאין להראב"ע טענה כלל מפסוק אשר הוא חונה שם הר האלהים. ואמנם הטענה הב' שעשה ממה שאמר שהעלה יתרו עולה וזבחים לאלהים ולא זכר הכתוב שנעשה שם מזבח חדש. אינה טענה כי הנה במזבח שבנה משה על מלחמת עמלק כשקרא שמו ה' נסי בו הקריב יתרו עולה כולה כליל לגבוה וזבחים רוצה לומר זבחי תודה וזבחי שלמים ואמנם הטענה הג' שעשה מפסוק והודעתי את חוקי האלהים ואת תורותיו גם היא אינה כלום כי שבת ודינין במרה איפקוד ואין לטעון על זה מפרשת ואלה המשפטים כי לא אחז"ל שנתנו במרה הדינין לישראל אלא למשה רבינו והיה זה כדי שישפוט את העם בצדק ומשפט. ואחרי שנתנה התורה בסיני צוה ה' למשה פרשת ואלה המשפטים שיערוך וילמד אותם לישראל כדי שחכמיהם ושופטיהם ידעו גם הם לשפוט צדק וז"ש (שם כ"א א') ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם רוצה לומר שיסדר וילמוד אותם להם עם היות שמשה כבר ידע אותם ממרה ולכן אמר והודעתי את חוקי האלהים ואת תורותיו. ואמנם הטענה הד' שעשה ממאמר משה לחותנו נוסעים אנחנו אל המקום אשר אמר ה' אינה טענה כי הנה מן העת שיצאו ממצרים היו נוסעים אל המקום אשר אמר ה' והלשון הזה אינו מכריח זמן בואו הלא תראה שבחחלת נבואת משה נאמר לו וארד להצילו מיד מצרים ולהעלותו מן הארץ ההיא אל ארץ הכנעני וצדק אם כן אומרו נוסעים אנחנו. אמנם הטענה הה' שעשה ממה שאמר במשנה תורה ואומר אליכם בעת ההיא וגו'. הנה יתבאר אחר זה שעם היות עצת יתרו ובואו קודם מתן תורה. הנה משה לא עשאה בפועל כי אם אחרי שקבלו התורה והמצות בסיני ולכן אין סתירה ממה שנאמר כאן למה שנאמר שם. וכלל הענין שיתרו בא מיד אחר מלחמת עמלק קודם מתן תורה ורא' את משה בהיותו שופט את העם והם נצבים עליו מן הבוקר עד הערב ויעצו במנוי השופטים אבל משה רבינו עם היות ששמע לקול חותנו ויעש ככל אשר אמר. הנה לא עשאו מיד אלא אחרי כן בעת נסעם מסיני כמו שיתבאר. אך התורה ראתה להשלים בזה פה ספור יתרו במה שאמר ויבחר משה וגו' וכן וישלח משה את חותנו וילך לו אל ארצו לא שהלך קודם מת"ת אלא אחרי כן בזמן שהלך ומה שנא' בפ' בהעלותך נוסעים אנחנו הוא ספור מה שנאמר בהיותו עם משה ושחלה משה פניו שלא יעזוב אותם כיון שכבר ידע וראה חנותם במדבר ועכ"ז לא רצה אבל הלך לארצו. והנה נזכר זה שמה כי אז עברו אותם הדברים ביניהם כשנסעו העם מסיני. האמנם מצאנו זרע יתרו אח"כ בין עמלק ובין ישראל כי מפני זכותו נתחברו לישראל. והיוצא מכל זה שביאת יתרו ועצתו היתה קודם מתן תורה וישב ימים רבים עמה' במדבר ב' שנים או יותר ושמה שנאמר כאן וישלח משה את חותנו הוא תשלום ספורו אבל לא שלחו ולא הלך בפעל קודם מתן תורה ואל יקשה בעיניך הדעת הזה מכתיבת וישלח משה את חותנו בזולת זמנו להשלים הספורים כי כן תמצא בספור ירידת המן בסופו (שם ט"ז ל"ג) ויאמר משה אל אהרן קח צנצנת אחת ותן שמה מלא העומר מן והנח אותו לפני ה' וגומר ויניחהו אהרן לפני העדות למשמרת ובני ישראל אכלו את המן וגומר המן אכלו עד בואם אל קצה ארץ כנען האם נאמר שאז באלימה שנאמר זה הניחו אהרן לפני העדות. והלא לא היה שם ארון העדות עדיין וכן האם כבר עברו ארבעים שנה שאכלו את המן וכבר באו אל קצה ארץ כנען. אלא בהכרח נאמר שכאשר כתב משה את התורה בכתבו ספור המן כדי להשלים ספורו ספר זה עם היות שהיה אח"כ ימים רבים. וכבר כתב הרמב"ן שאם היתה ביאת יתרו אחר מתן תורה היה הכתוב תולה ביאתו בששמע המעמד הנכבד ההוא. וכאשר ספר לו משה את כל הנפלאות שעשה אלהים לפרעה ולמצרים על אודות ישראל. היה מספר לו גם פלא מעמד הנבחר שהיה דבר יותר מתמיה. אלא שעדיין לא היה ולכן לא שמע אלא ענין מצרים וזה שכתוב וישמע יתרו כהן מדין חותן משה רוצה לומר שעם היותו שר וגדול במדין גם היה חותן משה שלכן היה ראוי שמשה ילך לראות לארצו בהיותו קרוב לשם מאד כל שכן בעבור אשתו ובניו שהיו במדין שדרכו של איש לחזר על האשה ואין דרכה של אשה לחזר על האיש. הנה על כל זה לא היה הענין כן כי כאשר שמע יתרו אע"פ שהיה כהן מדין וחותן משה את כל אשר עשה אלהים למשה רוצה לומר מהכבוד והגדול' לישראל עמו מהגאולה וההצלה. והיה כל זה שעשה להם כי הוציא ה' וגו' רוצה לומר כאשר הוציאם כי הנה מלת כי במקום הזה היא מלשון כאשר. ויכלול באמרו את כל אשר עשה מכות מצרים ותחלואיה וגם קריעת ים סוף וטביעת המצריים ומלחמת עמלק. התעורר יתרו מפני השמועה ההיא ששמע לקחת את צפורה אשת משה שהיה ראוי מפני זה שהוא ילך ללקחה ולפייסה ולראות את שני בניו ובפרט שלידתם היה סימן לכל טובו ומעלתו. כי היה שם האחד גרשום להורות על התחלתו שהיה גר בארץ נכריה ושם האחד אליעזר כי אמר בקראו אותו זה השם אלהי אבי בעזרי ויצילני מחרב פרעה סימן שהצילו השם מחרב פרעה שלא הרגו על כל המכות שהכהו אבל משה כדי שלא להפסיק בדבקות האלהי והנהגתו לעם. ובהכנסו לקבל התורה לא הלך למדין הקרוב אליו לכבד חותנו ולפייס אשתו ולראות את בניו והוצרך יתרו לבא לראותו. והנה אמרו שם האחד אליעזר והיה ראוי לומר ושם השני אליעזר. לכן אמרו אנשים בטעם זה שכתוב בדברי הימים שלא היה לאליעזר בן משה כ"א בן אחד והוא רחביה (ד"ה א' י"ז) ובני רחביה רבו למעלה ואחז"ל (ברכות ד' ו') למעלה מששים רבוא לכן הזכיר כאן הכתוב בו לשון אחד להורות על הדבר העצום שיצא מכח אליעזר שנקרא אחד. הנה אם כן יתרו עם כל זקנתו מפני השמועה ששמע שם לדרך פעמיו ועם אשתו של משה ובניו בא אליו אל המקום אשר הוא חונה שם והוא הר האלהים. ואפשר לפרש אל המקום אשר הוא חונה שם אל המקום שהיה משה תמיד חונה שם מתחלה כשהיה רועה את צאן יתרו כי תמיד בהר ההוא היתה ישיבתו ודבקותו ולכן אמר חונה בלשון הווה. והותרו בזה ב' השאלו' הראשונות האחת והב'. ואין ספק שהביא יתרו עגלות ועשר אתונות נושאות בר ולחם ומזון למשה ולכל אוהביו ולעשות להם סעודה כמו שאמר לאכול לחם עם חותן משה לפני האלהים וצאן ובקר כי מהם לקח להקריב את קרבנו. והיה מחכמת יתרו שלא קפץ על משה פתאום אבל שלח לומר לו ע"י שליח ובכתב אני חותנך יתרו בא אליך. וענין זה שהוא הודיעו שעם היותו חותנו והיה ראוי שמשה ילך אליו הנה הוא יתרו רצה לבוא בעבור משה לראותו באהבה מסותרת שהיה לו עמו. ולפי שלא יאמר משה אתה לא באת בעבורי אלא כדי ללוות את בתך הוצרך לומר עוד יתרו ואשתך ושני בניה עמה רצה לומר ואמנם אשתך ושני בניה היו באים אתה ולא הייתי אני צריך לבא עמה אלא שאני בא אליך לאהבתי אותך הטרחתי עצמי בזה. ולכך אמר ושני בניה עמה ולא אמר ושני בניך עמי והותרה השאלה הג'. וספר הכתוב שיצא משה לקראת חותנו ר"ל שלא יצא לקראת אשתו ובניו כי אין ראוי לאדם שיצא לקראת אשתו וכ"ש בניו אבל יצא משה לקראת חותנו מפני כבודו ומפני שהטריח עצמו לבוא לראותו. וישתחו וישק לו ר"ל שהשתחוה משה ליתרו ונתן לו חן חן על ביאתו ואז שאל איש לרעהו לשלום ר"ל כל אחד מהם לחברו השלום לו בגופו ובניו ובממונו ויבאו האהלה ר"ל לאהל משה שהיה האהל המיוחד והידוע ושם ספר משה לחוחנו כל אשר עשה ה' לפרעה ולמצרים על אודות ישראל ר"ל המכות שנתן לו בעבורם וגם כן ספר לו את כל התלאה אשר מצאתם בדרך. והם הנסים שנעשו על ים סוף ובמרה ובאלימה ובמלחמת עמלק שנעשתה ברפידים ובכלם ויצילם ה'. והנה יתרו היה מחסידי אומות העולם ולכן שמח לבו ויגל כבודו בטוב ישראל והצלחתו וזה הוא ויחד יתרו שהוא מלשון חדוה. ואמר על כל הטובה אשר עשה ה' לישראל ר"ל בנסי מצרים ויציאתם משם ואמר כנגד משה ואהרן ברוך ה' אשר הציל אתכם מיד מצרים ומיד פרעה כי הם היו בסכנה גדולה בזמן המכות שנעשו על ידיהם וכנגד העם אמר אשר הציל את העם מתחת יד מצרים והיה זה כאשר רדפו אחריהם שאלו חזרו להיות משועבדים אליהם היו המצריים מכלים אותם וכאלו אמר שהוא לא היה שמח במפלת מצרים ואידו כי לא יחפוץ במות המת אבל היה שמח בגאולת ישראל ותשועת משה ואהרן שנסתכנו בזה. והותרה בזה השאלה הד'. ואמנם אמרו עתה ידעתי כי גדול ה' מכל האלהים כי בדבר אשר זדו עליהם אונקלוס פירש בו ארי בפתגמא דחשבו מצראי למידן ית ישראל ביה דנינון. ואין ספק כמו שאמרו המפרשים שכפי פירושו העיקר חסר מן הספר ביה דנינון ונראה לי שפירושו שלם ומתישב כפי המלות. לפי שהוא הבין בי"ת בדבר שתשמש בלשון בעבור כמו התשחית בחמשה ויעבוד ישראל באשה נחש ינחש בו ורבים כן ויאמר הכתוב כי בעבור הדבר אשר זדו המצריים והוא מי היאור שצוו בזדונם להשליך שם ילדי העברים בעבור זה בא אותו דבר עליהם והם מי ים סוף כי במים זדו ובמים נדונו. ותהיה גזרת המאמר במלת עליהם כי בעבור הדבר אשר זדו באו המים עליהם. והוא על דרך ולא עליהם שנאמר בזכריהו הנביא שר"ל (זכריה י״ד:י״ז) ולא עליהם יהיה הגשם. ואפשר לפרשו עוד גם על דרך אונקלוס עתה ידעתי כי גדול ה' הנזכר בפי משה מכל האלהים שעובדים העמים כי בדבר אשר זדו המצריים עליהם רוצה לומר בא עליהם ה' הנזכר להענישם ומפני זה יתרו מאשר היה חותן משה נכנע לאמונתו ועשה עולות וזבחים לאלהים שהקרי' במזבח ה' נסי וזה מהמקנה שלו שהיה רועה סמוך לשם או שקנה אותם בדמיו שמה. ומפני שעדין לא היה יתרו מורגל בזכרון השם הנכבד אמר עולה וזבחים לאלהים מה שלא תמצא שם אלהים בשום קרבן. ואמר ויבא אהרן וכל זקני ישראל להגיד שבאו אל אהל משה כי שם היו קרואים לאכול לחם מבשר זבח שלמיו וגם לחם ממש ממה שהביא יתרו ממדין לפני האלהים סמוך למזבח שהיה מקריב אל השם קרבנותיו עליו:
- Exodus._.18.13.1
ויהי ממחרת וישב משה לשפוט את העם וגו' עד בחודש השלישי. כפי הפשט היה זה ממחרת היום שבא יתרו אל משה שאז ישב משה לשפוט את העם ועיין יתרו בדרכו ומנהגו בענין המשפט. והנה הוצרך הכתוב להודיע שהיה זה ממחרת בואו להגיד שלא נתעסק משה ולא נטרד ימים רבים בביאת חותנו ואשתו ובניו. כי הנה ביום בואם נטרד עמהם אבל מיד למחרתו ישב משה לשפוט את העם וישב העם עליו מן הבקר ועד הערב ונתעסק כל היום בהנהגתו מבלי פנות לא לחותנו ולא לאשתו ולבניו כי אם לענין ההנהגה. והנה יתרו לא תפש את משה רבינו מיד במה שהיה עושה לפי שאין ראוי לגנות פעל חכם עד שיודע תכלית כונתו בו ולכך חשש יתרו אולי היה למשה סבה נעלמת או מצוה אלהית לעשות כן ובאופן ההוא. ומפני זה שאל ממנו מה הדבר הזה אשר אתה עושה לעם רוצה לומר מה התועלת אשר אתה עושה בזה לעם וביאר ענין שאלתו באמרו מדוע אתה יושב לבדך וכל העם נצב עליך מבקר עד ערב. ולא היה יתרו מאשים למש' על אשר היה הוא יושב וכל ישראל עומדים על רגליהם לפניו כי כן ראוי לדיין שישב במקומו והבעלי דינים יהיו שניהם טוענים לפניו מעומד אבל אמר מדוע אתה יושב לדין לבדך ואיש לא ישב עמך לשפוט ולמה יהיה ענין המשפט מוטל עליך כלו והוא עם רב יתחייב שיהיה כל העם נצב עליך מבקר עד ערב ולא יכלו את דיניהם כי מי יוכל לשפוט את העם הרב ההוא ביום אחד. ולפי שיתרו שאלו סבת הדבר ביאר לו משה סבותיו ואמר כי יבוא אלי העם לדרוש אלהים ר"ל שהעם הבאים אצלו מהם היו באים לדרוש אלהים ולדעת מה יהיה בדברים העתידים כמו האחיה מחולי זה הימצאו האתונו' והדרישה הזאת היה דבר מיוחד לנביא ולכן עומדים עליו כל א' כפי צרתו. ומהם יבואו לתכלית אחר והוא לצורכי צבור מחניתם ונסיעתם ומושבותיהם ותקנותיהם ועל זה אמר כי יהיה להם דבר בא אלי. ומהם יבואו גם כן לענין המשפט ודברי ריבות ודינין ועליו אמר ושפטתי בין איש ובין רעהו. ומהם יבואו לתכלית אחר והוא ללמוד חוקי אלהים ומצותיו רוצה לומר מאותם שנאמרו למשה במרה ועליו אמר והודעתי את חוקי האלהים ואת תורותיו. והרי לך בזה ארבעה מעשים שהיה עושה. מגיד עתידות כנביא מובהק. ומנהיג כללותם כמלך ושופט צדק. ומשפט ומישרים כדיין אמת. ומלמד להועיל כחכם תוריי. והנה זכר משה תמיד שם אלהים בדבריו אלי לדרוש אלהים את חוקי האלהים ולא זכר השם המיוחד לפי שהיה שגור בפי יתרו שם אלהים וגם ענין המשפט והדין הוא מיוחס לשם אלהים כי המשפט לאלהים הוא. ובזה הודיעו צורך הבאים לפניו. ויתרו השיבו על זה לא טוב הדבר אשר אתה עושה לפי שנבול תבול ולאה תלאה גם אתה כמו הם וגם הם כמוך כי כבד ממך הדבר כלומר לעשות בעצמך מבלי שותפות ולא סיוע אחר כל המעשים האלה שזכרתי ולכן עתה שמע בקולי איעצך ואמרו ויהי אלהים עמך פירש"י המלך בגבורה ויותר נראה לפרש שעתה מפני טרדתו לא תחול עליו הנבואה בכל עת אבל עם עצתו יהיה פנוי ואז יהיה אלהים עמו וידבר אליו בכל עת וזה הוא ויהי אלהים עמך. והעצה היא שהנה בענין הראשון מהגדת העתידות אמת הוא שלא יוכל לעשותו איש בלתו וזה הוא היה אתה לעם מול האלהים ר"ל לבקש ולשאול ממנו עניניהם והבאת אתה את הדברים אל האלהים משאלתם ובקשת' כי זה באמת לך הם המצות והתורות שהם האמונות. וגם כן הענין הג' מהנהגות הציבור וצרכיהם לך יאתה ואת' תודיעם את הדרך ילכו בה בהנהגותיהם ואת המעשה אשר יעשון בסדור כללותם כי שלשת המעשים האלה בהכרח הוא שאתה בעצמך תעשה אותם אבל המעשה הרביעי מענין המשפט זה באמת אין ראוי שתעשה אותו אתה לבדך כי לא תוכל שאתו אך אתה תחזה מכל העם רוצה לומר תחזה בכל העם הזה לפי ראות עיניך וברוח הקדש שבך ותבחר אנשי חיל רוצה לומר גבורים ואנשי לבב שלא יגורו מפני איש בדבר המשפט ולפי שאיש זרוע לו הארץ וכל מאן דאלים גבר. והגבורים הם תמיד שוללי שלל ובוזזי בז צריך שיהיו האנשים אשר תבחר יראי אלהים בינם למקום אנשי אמת במדינות רוצה לומר אוהבים האמת במה שהוא אמת כמו שאמר מדבר שקר תרחק ושונאי בצע שלא יקחו שוחד. ושמת עליהם רוצה לומר אותם שיהיו בתוארי' האלה תמנה ותשים אותם על ישראל ויהיו שרי אלפים ושרי מאות שרי חמשים ושרי עשרות והשרי' ההמה ישפטו את העם בכל עת ואם תאמר שלא תספיק חכמתם וידיעתם לענינים עמוקי' שאפשר שישקרו בדבר המשפט. הנה לזה תצוה אותם שכל הדבר הגדול קשה ועמוק להם יביאו אליך ואתה תודיע אותם את אשר יעשון. ואמנם הדבר הקטן ישפטו הם ולא תטריד עצמך במשפט הדברים הקטנים והשרים האלה יקלו ענין המשפט מעליך ונשאו אתך במשא העם והנהגתם וחתם יתרו עצתו באומרו אם את הדבר הזה תעשה וצוך אלהים וגו' ואין הכוונה שאם השם יסכים בדבר יעשה אותו כי בידוע הוא שלא יעבור משה את פי ה'. אבל רוצה לומר שאם יעשה הדבר הזה יהיה לו זמן פנוי לדבר השם עמו ולצוותו מצותיו ולהודיעו מה יעשה כמו שאמר בראשונה ויהי אלהים עמך. וגם אתה תוכל לעמוד ולסבול העמל. וגם כל העם הזה על מקומו כל איש יבוא בשלום ולא יצטרך לעמוד עליך כל היום על דינו. ויהיה אם כן בזה נחת רוח לבורא שיוכל לצוות אותך מצותיו ונחת רוח לך שתוכל לעמוד. ונחת רוח לישראל שלא יכלו זמנם בדברי ריבות. וראוי שנשיב לענין השאלות אשר העירותי על זאת העצה היעוצה. ואומר כי בהיות שיתרו בא קודם מתן תורה היה יושב משה לשפוט את העם מן הבקר עד הערב ולא היה ממנה אנשים אחרים לשופטם לפי שעדיין לא נתן להם תורה ונימוס שישפטו בו כי מה שניתן במרה מעיקרי הדינים למשה איפקוד ועדין לא צוהו השם שיתן הדינין ההם לישראל עד פרשת ואלה המשפטים כמו שביארתי. ומפני זה הוצרך משה רבינו בתחלת ענינו לשפוט את העם בעצמו לפי שאדם אין שידע עיקרי הדינין האלהיים לדון בהם עדין וגם לא רצה שישפטו את העם שופטיהם באומד הדעת וסברא לפי שידע שירבו הקטטו' בישראל ותמיד יערערו ויפקפקו בדיניהם ויאמרו המתחייבים בדין הורוני מהיכן דנתוני וכן שמפני איבה ושנאה או לסיבות אחרות חייבו והצדיקו את בעלי דינם. ואם יבואו לפני שופטים אחרים דעות בני אדם וסברותיהם חלוקו' זה יחייב וזה יזכה וירבו התורות והמחלוקות ביניהם ובזה יבואו כלם למשה כי ירצה כל אחד ללכת אחרי ב"ד יפה ולשמוע הדין מפיו והדרה קושיא לדוכתה מהטורח והעמל למרע"ה במשפט העם. ומפני זה משה רבינו לדעתו שבעוד ימי' מעטי' יקבלו את התורה כמו שיעדו יתברך בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה וצוהו יתברך המשפטים אשר ישים לפניהם היה דעתו שאז אחרי קבלו התורה והמשפטים בהיות לפניהם סדר ונימוס המשפטים כשולחן ערוך ימנה את השופטים לשפוט אותם לא באומד וסברא אלא ע"פ החוק והמשפטים שישים לפניהם מאת ה'. אבל יתרו לא היה יודע מזה דבר וחשב שמה שהיה עושה משה לצורך שעה כן יהיה תמיד ולכן תפשו בזה ואמר לו נבול תבול ויעצו שימנה שופטים שישפטו כפי האומד כאשר היו נוהגים במדין וגם היום נוהגי' כן בכל ארצות הישמעאלים ולזה צוהו שיבחר אנשי חיל יראי אלהים אנשי אמת שונאי בצע ולא אמר שיהיו חכמים כי לא חשב שיהיה להם תורה שידינו בה ומרע"ה כדי לכבד את חותנו ולהיות סוד ה' ליראיו לא הגיד לו ענין התורה שהיו עתידים לקבל ולא התוכח עמו על מנהגו בשופטים אם טוב ואם רע. אבל שמע דבריו והשיבו שכן יעשה. האמנם לא עשה הדבר מפני עצתו לפי שכל אשר יעצו היה בלב משה לעשותו אבל בזמן ובאופן הראוי ויתרו אכלה פגה העצה הזאת. הנה אם כן צדקו דברי יתרו כפי ההנהגה המדינית וצדק מעשה משה כפי הכוונה האלהית וצורך השעה. ומפני זה בספור משנה תורה יחס משה מנוי השופטים לעצמו ולא לעצת יתרו ואמר שעשהו אחרי מתן תורה כי כן היה האמת עם היות העצה קודם אליה וזה הוא שנאמר שם ה' אלהינו דבר אלינו בחורב לאמר רב לכם שבת בהר הזה וגו' ואומר אליכם בעת ההוא לאמר לא אוכל וגו' לפי שאז מנה השופטים לא קודם מתן תורה ולכן נאמר כאן וישמע משה לקול חותנו ויעש ככל אשר אמר רוצה לומר ששמע דבריו ועשה הדבר מסכים לעצתו. אבל לא בזמן העצה. וגם בדבריו שינה משה מה שעשה מעצת יתרו כמו שאבאר. וכבר זכרתי שעם היות שנאמר כן ויעש ככל אשר אמר וכן וישלח משה את חותנו וילך לו אל ארצו שנכתב כאן להשלים ספורו עם היות שהיה זה בשנה השנית. והותרה בזה השאלה הה':
- Exodus._.18.13.2
ואמנם בריבוי השופטים שיעץ יתרו ועשה משה שרי אלפים ושרי מאות שרי חמשים ושרי עשרות שעולה מנינם מ"ח אלף ושש מאות כמו שזכרו חז"ל כתב הראב"ע בפשע ארץ רבים שריה ואין ספק שהוא דבר קשה ומבהיל והיה דעתו שהיו השרי אלפים שרים שהיו להם בבתיהם אלף איש משרתים אותם וכן שרי מאות שהיה לכל אחד מאה איש בביתו לשרתו וכן השאר. והוא אצלי דעת נפסד כי ישראל לא היו במצרים אלופים ומלכי' לשיהיו לאחד מהם אלף משרתים או מאה. והנה במשה לא זכר הכתוב אלא משרת א' ומשרתו יהושע בן נון נער. ואיך יהיה לאחד מן העם הנכנעים אתמול בחומר ובלבנים אלף משרתים או מאה או חמשים ולא עשרה ואם היתה העדה כלם קדושים ובתוכם השם למה יהיו קצתם עבדים ושכירים לקצתם ולמה ישתעבדו אלו לאלו. האם למצוא אוכל לנפשם איש לפי אכלו יכוסו על המן. וגם פסוק בפשע ארץ רבים שריה אינו אלא כשיהיו כלם במדרגה אחת שאין קצתם שרים ונכנעים לקצתם. אבל השרים כל מה שיעלו למספר יותר גדול תהיה הנהגת העם יותר מתוקנת ובלבד שיסודר זה תחת זה ויעלו כלם לראש אחד כמו שביאר אבונצור בהתחלות הנמצאות. ודמיון זה תמצא באיברי האדם ובהתקשרות הנמצאו' בסדר העולם זה בזה עד הסבה הראשונה יתב' ומה הבטול שיהיה בזה הדבר כן רוצה לומר השרי עשרות תחת השרי חמשים והם תחת השרי מאות והם תחת השרי אלפים. ואפשר לפרש בזה שהיתה עצת יתרו מפני היות מחנה ישראל גדול ורב שימנה משה מנהיגים ושופטים וכדי שיהיה כל אדם נכנע לפניהם נתן לכל שר מאותם המנהיגים אנשים תחתיו לשמשו וילכו אחריו בעת הצורך לצאת בצבא או למסע את המחנות או ליסר ולהעניש את השופטים ומהמנהיגים ההם היה מי שמעלתו כל כך שיהיו לו אלף אנשים שומרים לראשו וסרים למשמעתו ומה שלא יהיה כל כך מעולה יהיו לו מאה איש ולאחר נ' ולאחרים לכל אחד כפי מעלתו ושלמותו אבל המנהיגים ההם מעטים היו והם ישפטו את העם בכל עת. והנכון בעיני שבענין המשפט ובענין המלחמות שהם הדברים היותר כוללים לעם ראה יתרו בחכמתו ומשה אדונינו ג"כ שהמנוי כל עוד שיהיה יותר כולל יהיה יותר בלתי מסודר ולכן לא שיערו לעשות שרי רבבות ולא שרי מאות אלפים וכיוצא בזה לפי שההקפה באנשים רבי' תבלבל ההנהגה והספיק שיהיה המינוי היותר כולל על אלף אנשים כי בענין המשפט יספיק שאדם אחד ישפוט אלף איש ובענין המלחמות יותר מבואר שעל המעט ימצא איש זרוע אחד יוכל להנהיג ולסדר אלף איש לצאת ולבוא כראוי. ואמנם השרים אשר תחתיהם רוצה לומר שרי מאות ושרי חמשים ושרי עשרות. הנה יצטרכו עם השרי אלפים בענין המשפט ויתחלפו בהנהגותיהם ובמנוים בשלש' אופנים והאופן הא' שיתחלפו באיכות והנהגה כי מהם ישפטו דיני נפשות ומהם דיני ממונות וגם מאלה קצתם ישפטו בעניני המקרקעים וקצתם בסחורות וכיוצא מהחלופי' בכל שבט ושבט באופן יהיו שופטים רבים בהכרח. והאופן הב' שיהיה ג"כ התחלפות באיכות וכמות הדבר הנשפט וכלם בדיני ממונות כאלו תאמר שמהם יהיו שופטים עד עשרה שקלי כסף ומהם עד חמשים ומהם עד מאה ומהם עד אלף ומשם ומעלה היה הדבר הקשה יביאון אל משה ושזאת היתה הכוונה בשרי אלפים ושרי מאות שרי חמשים ושרי עשרות ר"ל שרים שופטים על אלף כסף שרים שופטים על מאה וכן השאר. והאופן הג' הוא גם כן כפי ההנהגה הכוללת. וענינו שבעיר רבתי עם שרתי במדינות יש דברים שאין ראוי שיעשו אותם כי אם בהתקבץ אלף איש מהמונים על זה. ויש דברים שיעשו אותם מהסכמת ועצת מאה איש יועצים ממונים עליהם ויש דברים שנעשים בהסכמת ועצת חמשים או ארבעים אנשים ממונים בהם. ויש דברים שהממונים עליה' הם עשרה בלבד על פיהם יהיה כל ריב וכל נגע. ואתה תדע שכל מיני אופני היועצים האלה אשר זכרתי לך פה הנה הנם היום הזה בעיר הגדולה ויניצי"א כי יש ביניהם העצה הגדולה שהיא יותר מאלף איש ויש עצה אחרת נקראת פרגחי"י שהיא ממאתים איש בלבד. ויש עצה אחרת מארבעים אנשים אחרים נקראת קוורינטיא"ה ויש עצה אחרת מעשרה אנשים בלבד נקראה קושיג"ו די דיי"ן. ואין ספק אצלי שעל זה נאמר כאן שרי אלפים ושרי מאות שרי חמשים ושרי עשרות רוצה לומר שרי אלפים שיהיו אלף איש שרים נכנסים בעצה ההיא ושרי מאות נכנסים בעצה אחרת ושרי חמשים בעצה אחרת ושרי עשרות בעצה אחרת וזה בכל שבט ושבט כי לא היה המספר הזה מיוחס לנשפטים אלא לשופטים ולמנהיגים שכפי איכות הדברים המתיעצים היו היועצים ממונים להנהגתם ואין להקשות להיות שרי אלפי' סמוך ואני פרשתיו מוכרת כי כן פירש"י (במדבר י"ג כ') ימי בכורי ענבים ימים שהענבים מתבשלים בביכור ועשה מוכרת מלת ימי שהוא סמוך וגם אפשר לפרש ע"ז הדרך שרי אלפים ושרי מאות שרים ממנין האלפים הממונים על הדבר המיוחד לאלף וכן שרי מאות והשאר. ויהיה אם כן שרי סמוך כפי משמעותו ואמר שהאנשים הממונים האלה על הנהגות הצבור הם ישפטו את העם בכל עת כי בבוא האנשים אשר להם הריב לפני השופט במעט רגע ישפטו ביניהם וילכו להם. ובזה הדרך כל העם הזה איש על מקומו יבוא בשלום כיון שכל אדם ידע מה הוא הממונה על משפטו וילך לפניו וכל שופט ידע במה ינהיג ובמה ישפוט ואמת ושלום ישפטו בשעריהם מה שלא יהיה בהיות איש אחד על רבבות אנשים שריבוי הדברים והדינים המחולפים והעם הרב יבלבלו שכלו ודעתו. זה הוא מה שנראה לי בזה הענין והותרה בזה השאלה הו'. וממה שביארתי תראה שמשה רבינו שנה במה שעשה שנוים רבים מעצת יתרו חותנו. הא' שהוא יעצו שמשה מעצמו ימנה השרים לרצונו ולבחירתו ומשה לא עשה כן אבל אמר לעם הבו לכם אנשים חכמים ונבונים וגומ'. השנוי הב' שיתרו יעצו שימנה אנשים יראי אלהים אנשי אמת שונאי בצע בחשבו שישפטו באומר וסברא ולכן לא זכר חכמים. אמנם משה אמר אנשים חכמים וידועי' וכן בספור המעשה אמר ויבחר לו משה אנשי חיל מכל ישראל ולא זכר יראי אלהים ולא אנשי אמת ושונאי בצע כי כל העדה כלם קדושים ובתוכם השם. השנוי הג' יתרו יעצו שימנה השופטים מיד ומשה לא מנה אותם אלא בנסעם מסיני בתחלת השנה השנית שנאמר (דברים א' ט') ואומר אליכם בעת ההיא לאמר, השנוי הד' יתרו יעצו שימנה אנשים לענין המשפט בלבד ומשה מנה אותם השרים עצמן לענין המלחמות גם כן וכמ"ש איכה אשא לבדי טרחכם ומשאכם וריבכם שהם המלחמות כמו שאבאר במקומו בע"ה ולכן תמצא בספור מלחמות מדין שהיו פקידי החיל ושרי הצבא שרי האלפים ושרי המאות וכל זה יוכיח שמה שאמר הכתוב וישמע משה לקול חותנו ויעש כל אשר אמר הוא שאמר לו משה רבינו ראה דבריך טובים ונכוחים ואנכי אעשה כדברך כדי לכבדו אבל לא עשה משה כל אשר דבר יתרו כי אם הישר בעיניו ולפי שכלו יהולל איש והותרה בזה השאלה הז':
- Exodus._.19.1.1
בחדש השלישי וגומר עד וידבר אלהים את הדברים האלה לאמר ויש לשאול בפסוקים האלה שאלות:
- Exodus._.19.1.2
השאלה הא' למה נתנה התורה בזמן הזה רוצה לומר בחדש השלישי לצאתם ממצרים ולא נתנה לאדם הראשון כשנברא או לנח כשכרת אתו ברית על המין כלו. ולא לאברהם אבינו שהיה התחלת האומה. ולא ליעקב שהיתה מטתו שלמה אלא לעם ישראל כלו בחדש השלישי בצאתם ממצרים:
- Exodus._.19.1.3
השאלה הב' מצד המקום למה נתנה התורה במדבר סין ובהר סיני ולמה לא ניתנה במצרים כשלקח השם העם לעבודתו והתחיל לתת להם תורה ומצות. מצות החדש והפסח ומצ' ואסור החמץ וגם לא במרה כשנתן אליה' שבת ודינין ולא באלימה כשנתן להם את המן וטוב מכלם היה לתת את התורה בארץ ישראל אשר ה' דורש אותה תמיד עיני ה' בה ובירושלים שאוהב ה' שערי ציון ובהר המוריה מקום המקדש. ולמה בחר אם כן במדבר סיני:
- Exodus._.19.1.4
השאלה הג' ביתור הפסוקים כמו שהעיר רש"י והרמב"ן גם כן שאמר ביום הזה באו מדבר סיני וידענו שברפידים היו חוזר לומר שנית ויסעו מרפידים ויבואו מדבר סיני. ואמר שלישית ויחנו במדבר ואמר רביעית ויחן שם ישראל שהוא כולו כפל מבואר. ודבר המפרשים בישוב הפסוקים האלה לא יתכנו:
- Exodus._.19.1.5
השאלה הד' באמרו ומשה עלה אל האלהים ואחר כך ויקרא אליו ה' מן ההר והיה ראוי שיזכור תחלה שקרא אליו ה' ויעל משה לא שיזכור העליה תחלה ואחר כך הקריאה. ומה ענין אומרו כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל כי הנה ברוב הדבורים נאמר אל בני ישראל לא אל בית יעקב. ומה טעם בהכפל השמות בית יעקב ובני ישראל ובסוף אמר אלה הדברים אשר תדבר אל בני ישראל ולא זכר עוד בכל הפרשה בית יעקב ואחז"ל (ש"ר פ' כ"ו) בית יעקב אלו הנשים ומה ענין לנשים בזה:
- Exodus._.19.1.6
השאלה הה' אם משה דבר שליחותו לזקנים כמו שנזכר בכתוב איך לא ענו אותו הזקנים וענה אותו כל העם יחדיו ושוב לא נזכרו הזקנים באותו מעמד כי אם העם ולמה אמרו כל אשר דבר ה' נעשה דבר בלשון עבר והיה ראוי לומר כל אשר ידבר ה' למשה בעתיד כי עדין לא דבר להם דבור ולא מצוה:
← Previous · Next → — showing 1101–1200 of 3,512
Torah Commentary of Yitzchak Abarbanel, Warsaw 1862. Via Sefaria (sefaria.org), Sefaria-Export. Version source: https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001088711 Licence: Public Domain. Source.