A New Israeli Commentary on Pirkei Avot
- _.3.10.14
וִישִׁיבַת בָּתֵּי כְנֵסִיּוֹת שֶׁל עַמֵּי הָאָרֶץ. הכוונה לישיבה בצוותא (זה פירוש "כנסייה" [ועל כך ראו להלן ד, יד]), לשם שיחת חולין או בטלה לשמה, בחברת אנשים מעוטי תורה המזלזלים במקצת מן המצוות (הם המכונים כאן בשם "עמי הארץ"). כל הדברים שנמנו לעיל, כאמור,
- _.3.10.15
מוֹצִיאִין אֶת הָאָדָם מִן הָעוֹלָם. מביאים למותו בטרם עת בשל בעיות של בריאות או בשל ניוון רוחני. – גם מי שלא יסכים עם כל הצעותיו של ר' דוסא, או עם המסקנה העולה מהן, יודה כי מתבטאת בהן התפיסה שלימוד התורה וקיומה הם עיקר משמעות חייו של האדם (ראו גם ב, ט) ולשם כך עליו לנצל את כל זמנו, ואת מיטב זמנו, ואת כל כוחותיו.
- _.3.10.16
על ר' דוסא בן הרכינס
- _.3.10.17
חכם ארץ ישראלי שחי ופעל בסוף המאה הראשונה לספירה, עוד לפני חורבן בית המקדש השני, ובתחילת המאה השנייה לספירה. לא הרבה ידוע לנו על פועלו ומהלך חייו, אך הוא מתואר בכמה מקורות כאדם שהאריך ימים, עד שבגלל זקנותו (ומאור עיניו שאבד) היו חכמים באים אל ביתו כדי לשאול אותו שאלות בענייני הלכה (בבלי, יבמות טז ע"א). באחד מן הסיפורים המפורסמים עליו (משנה, ראש השנה ב, ח־ט) חלק ר' דוסא על הנשיא של אותם ימים, על רבן גמליאל, ועם זאת קבע כי בסופו של דבר יש לציית לדבריו, שאם לא כן לא תוכל מערכת חברתית הבנויה על היררכיה לתפקד. על פי מקור אחר, בקשר לסוגיה שנחלקו בה בית הלל ובית שמאי, אמר ר' דוסא כי "מעיד אני עלי שמים וארץ שעל מדוכה זו ישב חגי הנביא ואמר שלושה דברים" וביניהם שהלכה זו כבית הלל (בבלי, יבמות טז ע"א). שם אביו של ר' דוסא, "הרכינס", נראה להיות גלגול השם היווני "הורקנוס", המוכר גם כשמו של מלך מבית חשמונאי. ועוד כדאי להעיר כי אדם שזכה לחיים ארוכים במיוחד, אכן ראוי שיסביר לשומעי לקחו מה הדרך הנכונה, לדעתו, לזכות בכך.
- _.3.10.18
"הבו לנו יין"
- _.3.10.19
בעולם העתיק זכה היין בשל סגולותיו להערכה גדולה וכבר המקרא קבע, כי היין "ישמח לבב אנוש" (תהילים קד, טו) ואפילו "משמח אלהים ואנשים" (שופטים ט, יג). חז"ל קבעו שיש לקדש על כוס יין בכל סעודת שבת וחג, לשתות ארבע כוסות בפסח ואף להשתכר בפורים, ועוד. כן יוחדה ליין ברכה מיוחדת קודם לשתייתו: "ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם בורא פרי הגפן", ורבים הם המאמרים המדברים בשבחו (כגון "אין שמחה אלא ביין" [בבלי, פסחים קט ע"א]). אך רבים מהם המאמרים המזהירים מפני שתייה בלתי מבוקרת ושכרות, העשויות להביא להתהוללות ולפריצות (כפי שאירע ללוט [בראשית, פרק יט]). לפי אחת הדעות במדרש (בראשית רבה טו, ז) היה "פרי עץ הדעת" שנתנה חוה לאדם הראשון לא פחות ולא יותר מאשר ענבים, קרי יין. ועוד ניצלו חכמים את העובדה ש"יין" ו"סוד" בגימטריה ערכם זהה (70) ולימדו כי "נכנס יין יצא סוד" (בבלי, עירובין סה ע"א), אך גם קבעו כי "נכנס יין הדעת יוצאת" (תנחומא [מהדורת בובר], שמיני ז) וכי השיכור כמוהו כקוף, "עומד ומרקד ומשחק ומוציא לפני הכול נבלוּת הפה ואינו יודע מה יעשה" (תנחומא, נח יג). אכן, "בשלושה דברים אדם ניכר: בכוסו ובכיסו ובכעסו" (בבלי, עירובין סה ע"ב), אך השאלה איננה רק כמות השתייה והדרך שבה משפיע היין על השותה אותו, אלא גם הזמן הראוי לשתייה, וזמן זה הוא בסיומו של יום (וכן בחגים ובשמחות אחרות), אך לא בצהרי יום עבודה.
- _.3.10.20
"עַמארָצוּת"
- _.3.10.21
אחד הכינויים המפורסמים והנפוצים ביותר בתרבות היהודית לדורותיה הוא הכינוי "עם הארץ" (וממנו, על דרך ההגייה האשכנזית: עמארצוּת), כשעיקר כוונתו להתייחס לאנשים בוּרים, שגם אין להם עניין ברכישת ידע ובקנייתו. מקורו של הכינוי במקרא, שם הוא מופיע כהתייחסות בלתי־שיפוטית אל קבוצות של אנשים בכלל, כגון "ויוסף הוא השליט על הארץ הוא המשביר לכל עם הארץ" (בראשית מב, ו). מסתבר אפוא שכינוי זה עבר מהפך במהלך הדורות, ואפשר שהמפתח לשינוי הדרמטי שחל בו נעוץ בתקופת שיבת ציון ובמאבק שהתנהל בין היהודים השבים מבבל לבין האוכלוסייה המקומית. בספרי עזרא ונחמיה מכונה האוכלוסייה המקומית בכינוי "עם הארץ", היינו אלה היושבים מזה זמן בארץ, בניגוד לשבים מבבל (ראו למשל עזרא ד, ד: "עם הארץ" מול "עם יהודה", הם שבי ציון). ייתכן כי העוינות שהתפתחה בינם לבין השבים ארצה היא שהעניקה את המשמעות השלילית לביטוי, כפי שזו עולה מאוחר יותר מספרות חז"ל. כאן "עם הארץ" הוא כינוי של זלזול במי שאין לו ידע תורני של ממש ומי שאיננו מקפיד על קיום מצוות (כגון הפרשת מעשרות) וכיוצא בזה (וראו גם ב, ו). בדרך כלל מתייחסים חכמינו אל "עם הארץ" בזלזול הטבול אף בעוינות, כגון "אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יוחנן: "עם הארץ מותר לקורעו כדג..." (בבלי, פסחים מט ע"ב); "גדולה שנאה ששונאים עמי הארץ לתלמיד חכם יותר משנאה ששונאים אומות העולם את ישראל" (שם). עם זאת דומה, שבמהלך המאה השלישית חל שינוי ביחסם של חכמים אל עם הארץ, ואת התמונה ניתן על כן לאזן בדבריו של ריש לקיש: "אומה זו כגפן נמשלה, זמורות שבה אלו בעלי בתים, אשכולות שבה אלו תלמידי חכמים, עלים שבה אלו עמי הארץ ... יתפללו האשכולות למען העלים, שאלמלא העלים, אין מתקיימים האשכולות" (בבלי, חולין צב ע"א [המקור חלקו בארמית]). "עם הארץ" המשיך את חייו וגם היום נמצא את הביטוי בלשון העם ובלשון העיתונות, וכבר היה מי שקונן על ירידת מעמד הספר בעם ישראל בקביעה כי "עם הספר הפך לעם הארץ".
- _.3.11.1
רַבִּי אֶלְעָזָר הַמּוֹדָעִי אוֹמֵר. ומונה חמישה אנשים שאין להם חלק בטוּב הצפון בעולם הבא, למרות ידיעותיהם בתורה והתנהגותם הטובה.
- _.3.11.2
הַמְחַלֵּל אֶת הַקֳּדָשִׁים. בזמן בית המקדש הכוונה לקרבנות, אך בתקופה שלאחר החורבן, בימיו של ר' אלעזר, הכוונה כנראה למתנות הכהונה, כגון מעשרות, שעדיין נהגו להפריש אותם.
- _.3.11.3
וְהַמְבַזֶּה אֶת הַמּוֹעֲדוֹת. אינו מקיים את המצוות הכרוכות במועדים (כגון תקיעת שופר או אכילת מצה) ואולי אף מלגלג עליהן.
- _.3.11.4
וְהַמַּלְבִּין פְּנֵי חֲבֵרוֹ בָּרַבִּים. מי שמבייש את חברו בפרהסיא (במקום להעיר לו, דרך משל, באופן אישי ודיסקרטי על מה שנראה לו כטעון תיקון). בהרבה נוסחים נאמר כאן "המאדים", אך אין זה הבדל גדול, כי מצאנו בספרות חז"ל גם האדמת פנים באותה משמעות (במדבר רבה ד, כ). חלק המשפט הזה חסר מהרבה מנוסחאותיה של המסכת, והוא אכן יוצא דופן בהשוואה אל שאר הפריטים שברשימה, אשר כולם מתחום הדת והאמונה. גם מן ההמשך (ראו להלן) עולה שתוספת מישנית לפנינו.
- _.3.11.5
וְהַמֵּפֵר בְּרִיתוֹ שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ. מי שאינו מקיים את מצוות ברית המילה.
- _.3.11.6
וְהַמְגַּלֶּה פָנִים בַּתּוֹרָה שֶׁלֹּא כַהֲלָכָה. רבו פירושיו של מושג מעורפל זה, וגם נוסחאות מסכת אבות מגלות הבנות שונות שלו, ובחלקן אף חסרות המילים "שלא כהלכה". "מגלה פנים בתורה" משמעותו, כנראה, עובר על מצוות התורה בגלוי וברשות הרבים, ואילו "מגלה פנים בתורה שלא כהלכה" פירושו: מי שמוצא בתורה פירושים (הם ה"פנים") הסותרים את ההלכה המקובלת.
- _.3.11.7
אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ תּוֹרָה וּמַעֲשִׂים טוֹבִים, אֵין לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא. אדם שכזה לא יזכה לחיי נצח ושכר טוב לעתיד לבוא (ראו ב, כא), אף אם התנהגותו יפה והוא גם בעל ידע בתורה (עם זאת ראוי להעיר שבנוסחים רבים חסרה המילה "תורה"). – כנגד מי יוצא ר' אלעזר? מפתה לומר שכוונתו בעיקר כנגד יהודים שנטו אחר הנצרות, דבר המתאים לתקופתו של חכם זה. הנצרות, כידוע, ביטלה את ברית המילה ואת המצוות.
- _.3.11.8
כיוון שקשה לומר כי "המלבין פני חברו ברבים" יכול להיות גם אדם שיש בידו "מעשים טובים", הרי שזו ראיה נוספת שעניין הלבנת הפנים איננו מקורי למשנה זו, והוא תוספת מאוחרת יחסית. אבל תוספת זו – ואין זה מפתיע כלל – היא שזכתה להדים רבים בשל אופיה הכללי, הן בפסקי דין שעניינם בהוצאת לשון הרע והן בשיח הישראלי שבאמצעי התקשורת. שאר חלקי המאמר נותרו מתוחמים בעולמה של המסורת והדת והם ידועים הרבה פחות.
- _.3.11.9
על ר' אלעזר המודעי
- _.3.11.10
חכם ארץ ישראלי שחי בסוף המאה הראשונה לספירה ובתחילת המאה השנייה. כינויו "המודעי" מתייחס כנראה אל מקום מושבו או מוצאו, מודיעין. כל המאמרים המצויים בשמו בספרות חז"ל הם בתחום האגדה (ובמשנה הוא נזכר רק כאן), ולא פעם נאמר "עדיין אנו צריכין למודעי" (כגון בבלי, בבא בתרא י ע"ב), כאשר נזקקו בבית המדרש לביאור מלא יותר של נושא אגדי מורכב. לפי מסורת אחת היה ר' אלעזר דודו של בר כוכבא, ומותו בא לו מידו של אחיינו (אולי עדיף לומר: מרגלו). לפי מסורת זו צר הצבא הרומאי על ביתר, מעוזו האחרון של בר כוכבא, אך לא יכול היה לכבוש את העיר בזכות תפילותיו של ר' אלעזר. מידע כוזב שהגיע אל בר כוכבא, כאילו מבקש ר' אלעזר לסייע לרומאים, גרם לו להרוג את דודו בבעיטה (ירושלמי, תענית ד, ה). מותו של ר' אלעזר הביא לנפילתה של ביתר ולמותו של מנהיג המרד. לפי מסורת מאוחרת קבור ר' אלעזר ביער בירייה שליד צפת.
- _.3.11.11
מודיעין שלום
- _.3.11.12
כפר יהודי קדום בשפלת יהודה, הידוע גם בשם "מודיעים" או "מודיעית" (משנה, חגיגה ג, ה ועוד). בכפר זה ישבה משפחתו של מתתיהו החשמונאי, ושם פרץ מרד החשמונאים בשנת 167 לפנה"ס. לפי המסורת נקברו החשמונאים (הם המקבים) סמוך ליישוב זה, אשר נמצא לפי עדות התלמוד הבבלי במרחק של 15 מיל (כ־25 ק"מ) מירושלים (פסחים צג ע"ב). שאלת זיהויה המדויק של מודיעין העתיקה העסיקה רבות את המחקר, ויש שמוצאים אותה בתחומי העיר מודיעין של ימינו, שם נתגלו שרידי יישוב יהודי אשר נוסד במאה השנייה לפני הספירה והתקיים ברציפות עד סמוך למרד בר כוכבא (שפרץ בשנת 132 לספירה). בין היתר נמצא שם בית כנסת גדול, דבר המעיד על גודל היישוב ועל מעמדו המרכזי בין כפרי הסביבה.
- _.3.11.13
כמה מילים על המילה
- _.3.11.14
"בריתו של אברהם אבינו" היא כמובן ברית המילה, שנכרתה לראשונה בין אלוהים לבין אברהם וצאצאיו (כמסופר בבראשית יז, ט־יב). כל כריתת ברית לוּותה בעולם הקדום באות, בסמל, אשר בא לציין ולהזכיר אותה (כך גם החיות המבותרות ב"ברית בין הבתרים" [בראשית ט׳:י״בו] וכן הקשת, שהיא אות הברית בין אלוהים ובין האנושות כולה [בראשית ט], או השבת שהיא אות ברית בין אלוהים ועם ישראל). "ברית המילה" היא אפוא ברית המסומלת במילת כל זכר (בהיותו בן שמונה ימים). לאמיתו של דבר המילה לא היתה (ואף איננה כיום) מנהג המיוחד לעם ישראל בלבד. כבר ההיסטוריון היווני הרודוטוס (בן המאה החמישית לפנה"ס) מעיד שהמצרים, הסורים ועוד כמה מעמי אסיה הקטנה נהגו למול, והוא הדין, כמפורסם, גם בדת האסלאם. (הנצרות, כידוע, ביטלה את החובה למול, אף שישוע נימול היה.) יחד עם זה נתפסה המילה עם הזמן כמאפיין המובהק של העם היהודי דווקא, ונראה שהדבר ארע בעקבות המפגש בין עם ישראל לבין תרבות יוון, אשר כבשה את העולם בסערה בסוף המאה הרביעית לפני הספירה, מאז ימיו של אלכסנדר מוקדון. היוונים ראו את גוף האדם כיצירה אסתטית מושלמת, ומכאן המקום המרכזי שתפס העירום באמנות היוונית ואף בענפי הספורט השונים. הלך רוח זה ראה את המילה כהטלת מום בגוף, ולפיכך גם כאקט בזוי ומביש. בהשפעתו חדלו עמים רבים ממנהג המילה, ומאז היא הפכה לסימן ההיכר המובהק של היהודי. לא מקרה הוא, שהרבה מן המאבקים שבין היהודים לבין העמים ששלטו בהם נסבו סביב עניין המילה. גזירות אנטיוכוס היווני (167 לפנה"ס), אשר הובילו למרד החשמונאים, כללו גם איסור על המילה, וכן היה בגזירות אדריאנוס הרומאי אשר הובילו למרד בר כוכבא העקוב מדם (135־132 לספירה) או, כפי שסוברים חלק מן החוקרים, הוטלו על העם בעקבותיו.
- _.3.11.15
המילה, אם כן, שרטטה לאורך ההיסטוריה גבול ברור בין עם ישראל לבין הסובבים אותם, גבול סמלי אך גם פיזי ומוחשי, שהקשה מאוד על היכולת להעלים או לטשטש אותו, אף ששמענו בעולמם של חז"ל על אנשים שניסו להסתיר בדרכים שונות את היותם נימולים, והם מכונים "מושכים בעורלתם" (בבלי, סנהדרין לח ע"ב ועוד). דומה שברית המילה היא אחת המצוות היחידות שיש לגביהן במדינת ישראל הסכמה כמעט מקיר אל קיר, עד עצם היום הזה, אף כי כבר נשמעו קולות המבקשים לבטלה מנימוקים שונים וכבר התארגנו קבוצות של הורים שנענו לקריאות אלה. רק הזמן יגיד באיזו מידה המדובר במגמה שתלך ותתחזק, אך לא קשה לנחש מה היה אומר ר' אלעזר המודעי בסוגיה זו.
- _.3.12.1
רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר. ומאמרו מורכב משלוש המלצות על יחס נאות כלפי כל חלקי החברה.
- _.3.12.2
הֱוֵה קַל לָרֹאשׁ. הקטן את עצמך לפני ראשי העם, מנהיגיו ומוריו, שמדרך הטבע הם המבוגרים והזקנים שבקהל. קבל את מרותם בנועם וברכוּת וציית להם.
- _.3.12.3
וְנוֹחַ לַתִּשְׁחֹרֶת. התייחס בסבלנות ובאורך רוח אל הצעירים שבחברה, אלה ששערותיהם טרם הלבינו והן עדיין שחורות (וראו להלן).
- _.3.12.4
וֶהֱוֵה מְקַבֵּל אֶת כָּל הָאָדָם בְּשִׂמְחָה. בין הזקנים וראשי העם מכאן ובין הצעירים שבו מכאן נמצאים אנשים רבים נוספים, ואת כולם גם יחד יש לקדם בנועם ובמאור פנים (והשוו לדברים דומים לעיל א, טו). – נראה שמאמרו של ר' ישמעאל מופנה בעיקרו של דבר אל שכבת תלמידי החכמים המבוגרים יחסית, אשר מצד אחד הם עלולים להתייחס בחוסר סבלנות אל הצעירים מהם, ומצד אחר הם עשויים לחוש שלא בנוח כשעליהם לציית לעמיתיהם אשר נבחרו לתפקידי הנהגה. רק ציות למנהיגות, עידוד הדור הבא והתייחסות נאותה אל כל חלקי החברה (והרמב"ם מפרט: "קטנים וגדולים, בן החורין ... והעבד, כל איש ממין האדם") יבטיחו את ליכודה ואת תִפקודה הראוי. דברים אלו נכונים לכל עת, אך ביתר שאת לחברה היהודית בימי ר' ישמעאל, המתאוששת מחורבן בית המקדש והבונה את מוסדותיה החברתיים מחדש.
- _.3.12.5
על ר' ישמעאל
- _.3.12.6
הוא ר' ישמעאל בן אלישע, חכם ארץ ישראלי, ממשפחת הכהונה, שחי ופעל במפנה המאה הראשונה והשנייה לספירה. על פי המסורת נשבה ר' ישמעאל בזמן החורבן, בעודנו תינוק, והובא לרומא. האגדה מספרת על ר' יהושע בן חנניה, מי שעתיד להיות מורו של ר' ישמעאל, שביקר ברומא ובה נודע לו כי "תינוק אחד יש בבית האסורים, יפה עיניים וטוב רואי וקווּצותיו סדורות לו תלתלים". ר' יהושע פדה את התינוק בממון רב מתוך ביטחון שיגדל להיות מורה ורב בישראל (בבלי, גיטין נח ע"א), וכך אכן אירע. ר' ישמעאל מצוטט במשנה עשרות פעמים ועליו נאמר שהיה "חכם גדול ובקי באגדות" (בבלי, מועד קטן כח ע"ב). הוא היה חברו הקרוב של ר' עקיבא והשניים פיתחו שיטות שונות של דרשת פסוקי מקרא, כאשר לר' ישמעאל מיוחסות "שלוש עשרה המידות [=דרכים, שיטות] שהתורה נדרשת בהן", כגון העיקרון של "שני כתובים המכחישים זה את זה [=שני פסוקים הסותרים זה לזה, ימתינו] עד שיבוא כתוב שלישי ויכריע ביניהם" (ספרא, א). כן מיוחסת לו הקביעה כי "דיברה תורה כלשון בני אדם" (בבלי, סנהדרין סד ע"ב) ועל כן אין להגזים בדקדוק בפרטי לשון שונים שבה (וראו עוד להלן על שיטתו האחרת של בן דורו, ר' עקיבא [ג, יט]). ר' ישמעאל גם עמד על כך שלא יגזרו על הציבור גזירה "שהציבור אינו יכול לעמוד בה", ובכך מיתן תקנות קיצוניות שביקשו חכמים לתקן לאחר חורבן בית המקדש (בבלי, בבא בתרא ס ע"ב). הקושי לתאר את מהלך חייו של ר' ישמעאל נובע מן העובדה שבמקורות נזכר עוד אדם בשם ר' ישמעאל בן אלישע, כהן גדול שחי בתקופת חורבן הבית, והעוסקים בתולדותיהם של שני אישים אלו יעידו על חוסר בהירות באשר למסורות שיש לייחס לכל אחד מן השניים.
- _.3.12.7
מה היא תשחורת?
- _.3.12.8
התקשו פרשני המסכת בהבנת המילה הנדירה "תשחורת", ואת הדעות כולן מסכם בהרחבה שמעון שרביט (בספרו "לשונה וסגנונה של מסכת אבות לדורותיה", ספר שעשינו בו שימוש רב לאורך הפירוש כולו). לפחות שלושה פירושים הוצעו למילה זו: (א) יש לגזור אותה מן השורש שח"ר שמשמעותו לחפש, לרדוף אחרי משהו, ו"תשחורת" היא אדם או קבוצת אנשים מטעם המלכות הרודפים אחרי אנשים ואחרי רכוש לטובת אוצר המלוכה, כגון בעלי חיים לנשיאת משאות או עבודות כפייה המוטלות על בני אדם. וכך נאמר במדרש: "פעם אחת הייתי מהלך בכרך גדול שבעולם והיתה שם תשחורת ותפסוני והכניסוני בבית המלך" (סדר אליהו רבה, ב). פירוש זה איננו משתלב במאמרו של ר' ישמעאל ועל כן לא נראה לקבלו. (ב) אחרים פירשו "תשחורת" במשמעות של קבלת תוכחה ומוסר, בעקבות הפסוק: "חושך שבטו שונא בנו / ואוהבו שיחרו מוסר" (משלי יג, כד). לפי זה יש לקבל את דברי הביקורת באהבה ובנועם. (ג) אחרים פירשו "תשחורת" ככינוי לאנשים צעירים ששערותיהם עדיין שחורות (בניגוד לזקן, ששערו שיבה), ולפי זה ישנה תקבולת ניגודית בין "ראש" ל"תשחורת". הבסיס הלשוני לפירוש זה הוא פסוק בספר קהלת: "הילדות והשחרות הבל" (יא, י) – ועל פי פירוש זה גם ביארנו לעיל.
- _.3.12.9
"הגידו כן לזקן"
- _.3.12.10
את "הראש" שבמשנה זו הנגדנו ל"תשחורת", ומשמע שמדובר במבוגרים, שלא לומר זקנים, ששער ראשם כבר איננו שחור. דרכו של עולם שאדם מזדקן (אם הוא זוכה לכך), ומאז שהלכה הרפואה המודרנית והאריכה עוד ועוד את תוחלת החיים, נדרשת החברה להתמודד עם תופעה זו ביתר עוז ואומץ. וכבר קבעה התורה באופן ברור את היחס הראוי כלפי הזקן: "מפני שיבה תקום והדרת פני זקן..." (ויקרא יט, לב). חז"ל מסבירים בכמה מקומות מדוע ראוי הזקן ליחס של כבוד. ראשית, עצם אריכות הימים, לפי הבנתם, נובעת בוודאי מזכותו וממעלתו של הזקן, לאור דברי ספר משלי: "עטרת תפארת שיבה, בדרך צדקה תמצא" (טז, לא [וראו עוד להלן ו, ח]). שנית, הזקן הוא בעל ניסיון חיים המלוּוה בחכמת חיים עמוקה, ויש הרבה מה ללמוד ממנו, ובמיוחד אם היה תלמיד חכמים: "תלמידי חכמים, כל זמן שמזקינין – חכמה נתוספת בהם, שנאמר: 'בישישים חכמה ואורך ימים תבונה'" (בבלי, שבת קנב ע"א). ואמנם היהדות קיבלה על עצמה לפרוט למטבעות מעשיים את הדרישה הכללית הזו של כיבוד הזקן. הרמב"ם למשל, פוסק: "מי שהוא זקן מופלג בזקנה, אף על פי שאינו חכם עומדין [=קמים] לפניו, ואפילו החכם שהוא ילד [=צעיר] עומד בפני הזקן המופלג בזקנה ... ואפילו זקן כותי [=שומרוני, כלומר נוכרי] מהדרין [=מכבדים] אותו בדברים ונותנין לו יד לסומכו [=לתמוך בו]" (משנה תורה, הלכות תלמוד תורה ו, ט). ובכמה מקומות פונים חכמים אל הזקנים שביניהם ומבקשים לדעת את סוד גילם, ותשובותיהם מגוונות: החל מעניינים שבגוף (אכילה מתונה, פרישות מיין) וכלה בעניינים שבהתנהגות דתית או חברתית נכונה (וראו עוד לעיל ג, ו): הקפדה על תפילה, מתינות ביחס אל בני הבית, ועוד.
- _.3.12.11
בתקופת חז"ל נכללו הזקנים במבנה החברתי כחלק בלתי נפרד וגרו עם בני משפחותיהם בכפיפה אחת עד יומם האחרון. בית אבות, בית גיל הזהב, דיור מוגן, וכיוצא באלה מוסדות לא היו בנמצא. (אגב: גם לא בתי חולים או "מרכזים רפואיים".) אם יכולותיהם השכליות לא נפגמו, שימשו הזקנים כמנהיגים וכמורי דרכה של החברה, וככאלה זכו לכבוד רב. אך חכמים דורשים יחס כזה גם אל מי שכישוריו המנטאליים הלכו ונחלשו. "זקן ששכח תלמודו מחמת אונסו [=פגעי הזמן] נוהגין בו כקדושת ארון" (ירושלמי, מועד קטן ג, א). הארון הוא משכן לספר התורה, כידוע, וגם אם נתרוקן – עדיין יש בו מן הקדושה, והוא הדין בזקן ההולך ונאלם. המשנה אף קובעת שרמתה המוסרית של החברה משתקפת במידה רבה ביחסה אל זקניה. במסגרת תיאור הדרדור המוסרי של הדורות שבעקבותיהם יגיע המשיח מדובר על יחס מחפיר אל הזקנים: "נערים פני זקנים ילבינו, זקנים יעמדו [=יקומו] מפני קטנים, בן מנבל [=מקלל] אב ... פני הדור כפני הכלב" וכו' (סוטה ט, טו).
- _.3.12.12
ר' ישמעאל מבקש לגלות יחס נאות אל הראש, אל המנהיג אך גם אל הזקנים, דרישה לא קלה בעולם המודרני המאמין כי הוא שייך בראש ובראשונה לצעירים. אך, כידוע, איש איננו נשאר צעיר לנצח...
- _.3.13.1
רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר. כעת באים במסכת אבות ארבעה מאמרים רצופים המיוחסים לר' עקיבא (ועליו ראו להלן ג, יט), ויש בעובדה זו כדי להעיד על מעמדו המיוחד בעולם המשנה, בדומה להלל הזקן, שגם מפיו באו לעיל כמה וכמה מאמרים (א, יב־יד; ב, ה־ח).
- _.3.13.2
שְׂחוֹק וְקַלּוּת רֹאשׁ מַרְגִּילִים לְעֶרְוָה. מעשי ליצנות ושעשועים קלילים במפגשים שבין גברים לנשים עלולים להביא בסופו של דבר לחטא של גילוי עריות, שכן ניתן בנקל לגלוש במדרון שראשיתו ב"כאילו", "רק בצחוק" וסופו בחטאים כבדים. על כן צריך הגבר – אליו פונה בעיקר ר' עקיבא – להציב לעצמו גבולות ברורים גם בתחום זה. ומכאן עובר ר' עקיבא לעסוק בארבעה תחומים אחרים שגם בהם קביעת גבולות ותיחום, הסייג, הוא דבר ראוי ומועיל, השומר על מה שהוא גודר.
- _.3.13.3
מָסֹרֶת סְיָג לַתּוֹרָה. מי ששומרת על התורה לבל תשתנה היא המסורָה שבסופו של דבר אף נרשמה בשולי כתבי יד של התורה. במסורה נמנה בדייקנות מספר הפעמים שבהן מופיעה כל מילה בתורה, וכן הכתיב המדויק שלה.
- _.3.13.4
מַעְשְׂרוֹת סְיָג לָעשֶׁר. באופן פרדוכסלי דווקא קיום מצוות המעשר – אחוז קבוע של יבול שמפריש האדם מרכושו שנה בשנה (ראו להלן) – הוא שמבטיח לאדם שרכושו לא יאבד. ביסוד תפיסה זו עומדת האמונה כי הקב"ה גומל ברוחב יד לאדם הממלא במלואה את המצווה הזו, והנותן בחפץ לב את מעשרותיו זוכה לעושר רב (בבלי, תענית ט ע"א). מתן המעשרות הוא ששומר על עיקר הרכוש שלא יאבד.
- _.3.13.5
נְדָרִים סְיָג לַפְּרִישׁוּת. לא פעם קיבל אדם על עצמו מסיבות שונות להתנזר לזמן מה מתענוגות שונים של החיים, כגון שתיית יין. פרישות מוגבלת זו בזמן נתפסה בעיני חכמים כדבר חיובי, כיוון שהיא מסייעת לאדם להילחם ביצרו. הנדר, אותה התחייבות מוצהרת ומקודשת (ראו להלן ד, כג), הוא שמבטיח שהאדם יעמוד בהחלטתו ולא יפרוץ את גבולותיה ויפר אותה.
- _.3.13.6
סְיָג לַחָכְמָה שְׁתִיקָה. "לפיכך לא ימהר [החכם] להשיב ולא ירבה לדבר" (רמב"ם, הלכות דעות ב, ה), כלומר: חכמת אדם ניכרת ובולטת גם באמצעות שתיקותיו המוקדשות למחשבה, להרהור, לגיבוש תשובה וכיוצא בזה (וראו עוד להלן ה, י). דיבור מיותר רק פוגם בחכמת האדם, בעוד ששתיקה מעולם לא הזיקה לו (והשוו לעיל א, יז). – ודאי לא נופתע לגלות שמכל חלקיו של המאמר (העוסקים במסורה, במעשרות, בנדרים ובשתיקה) רק האחרון, שאין עניינו בתחום הדת והאמונה, הוא שזכה לתפוצה רחבה בשיח הישראלי.
- _.3.13.7
מה הוא סייג?
- _.3.13.8
עשיית סייג, גדר, כדי לא להגיע עד קצהו של מקום שאין רוצים להגיע אליו הוא דבר מוכר וידוע. כך למשל בניית גדר במרחק מה ממצוק תלול או מתהום פעורה, כדי שלא יגיע אדם ממש עד שולי המצוק או שפת התהום ויסתכן בנפילה. סייג הוא גם עניין להלכה ולחוק. והנה לנו דוגמא מוכרת ופשוטה ביחס: השבת נכנסת, כידוע, באותו שבריר שנייה שבו שוקעת השמש, ומאותו זמן חלים כל איסורי השבת. אך כדי לא להגיע אל אותו שבריר שנייה ולהסתכן באי יכולת לעצור בדיוק בו את כל ענייני החולין, קבעו חכמים כי את הדלקת הנרות (המסמלת בדרך כלל את כניסת השבת או החג) יש לבצע כעשרים דקות (ואף למעלה מזה) קודם לזמן שבו נכנסת השבת. תחום זה של כעשרים דקות – שבין הדלקת הנרות לבין כניסת השבת בפועל – כמוהו כתחום שבין הגדר לבין המצוק. מי שעדיין ממשיך כמה דקות אחרי זמן הדלקת נרות בענייני חולין, נהנה מ"טווח ביטחון" זה, ולא יגיע לידי חילול שבת. על כן מפרסמים באמצעי התקשורת מדי ערב שבת או חג את זמן הדלקת הנרות, ולא את זמן השקיעה או כניסת השבת והחג.
- _.3.13.9
שחוק וצחוק ובדיחות הדעת
- _.3.13.10
ר' עקיבא מזהיר כי השחוק וקלות הראש עשויים לדרדר את האדם במדרון מסוכן, אלא שהוא מגביל את דבריו לתחום המוגדר שבינו לבינה. (עם זאת יש הסבורים שהוא מגיב בדבריו גם על מאמרו של רעהו, ר' ישמעאל, במשנה הקודמת, שדיבר בזכות קלות הראש והשמחה בכלל.) מסתבר שיחסם של חכמים אל הצחוק וההומור הוא רב פנים. מצד אחד אפשר לראות כי חכמים העריכו את חשיבותם, והאמורא רבא נהג לפתוח את שיעוריו ב"מילתא דבדיחותא" [=דיבורים מבדחים] (בבלי, שבת ל ע"ב), כדי לשעשע את השומעים וכך ליצור אווירה נעימה. ועוד מסופר בתלמוד כי ר' ברוקא ביקש מאליהו הנביא להציג בפניו אנשים שמובטח להם שיזכו למקום מכובד בעולם הבא. אליהו הצביע על שני אנשים בשוק, ואלה הסבירו כי "בדחנים אנחנו, ומבדחים את העצובים" (בבלי, תענית כב ע"א). מאידך גיסא נשמעו גם קולות אשר דרשו זהירות ומתינות בשחוק ובצחוק, ולהלן (ו, ו) רואים את "מיעוט השחוק" כאחת ממעלותיו של תלמיד החכמים ("מיעוט שחוק", אך לא מצב רוח קודר ורציני ללא שחוק כלל!). מצאנו אף חכמים שנקטו צעדים מעשיים כדי שלא יגיע אדם לידי צחוק פרוע וחסר מעצורים: במסיבת החתנים של בנו של רב אשי (בבלי, ברכות לא ע"א), ראה המארח שחכמים שוחקים יתר על המידה, על כן הביא כוס עשויה זכוכית לבנה, שהיתה ידועה כחומר יקר במיוחד, ושבר אותה בפני חבריו כדי שלא ייסחפו אחר השחוק. ובעקבות סיפור זה נאמר בשם ר' יוחנן: "אסור לאדם שימלא שחוק פיו בעולם הזה, שנאמר 'אז ימלא שחוק פינו' (תהלים קכו, ב)". רק לעתיד לבוא, בימי הגאולה בלבד, אפשר יהיה לצחוק בפה מלא.
- _.3.13.11
אכן, "הצחוק טוב לבריאות, הרופאים מצווים לצחוק" (אמרה המיוחסת לסופר שלום עליכם, הידוע ביצירותיו המבדחות), אבל לדעת חז"ל הדבר נכון רק במידה ראויה, תוך שמירת גבולות וסייגים, כדי שלא יגלוש אדם מתוך שחוק אל מחוזות שאין לו בהם חפץ. (על ליצנים וליצנות ראו עוד לעיל ג, ג.)
- _.3.13.12
טֶבֶל וּדְמָאי – יש מילים כאלה
- _.3.13.13
המאמץ את עיניו ובוחן את המדבקות שעל בקבוקי יין, מצות או שאר מוצרים הזוכים להכשר מן ההכשרים, ימצא שלא פעם נאמר בהם כי המוצר "נקי מחשש טבל ושביעית". מה פירוש מילים משונות אלה?
- _.3.13.14
המעשר הוא כמות של עשירית מן היבול שאותה – על פי דין התורה – נהגו להפריש בכל שנה ושנה (אך לא בשנת שמיטה) ולתת אותה ללויים (ואלה נתנו חלק ממנה לכהנים). בארבע שנים מתוך שבע השנים שבמחזור השמיטה קיים מעשר נוסף, "מעשר שני", שאותו אמור החקלאי להביא לירושלים בעת העלייה לרגל לבית המקדש בחגים ולאכול אותו שם. בשתי השנים האחרות – בשנה השלישית ובשנה השישית למחזור השמיטה – עליו לתת מעשר זה לעניים (וראו עוד ה, יא־יב). בימינו שלנו – כשאין בית מקדש ומעמד הכהנים והלויים איבד הרבה ממשמעותו – נמצאה הדרך להפריש באורח סמלי מעשרות מן היבול וכך להכשיר אותו למאכל.
- _.3.13.15
יבול אדמה שלא הופרשו ממנו המעשרות קרוי בלשון חכמים בשם "טבל". יבול שספק אם הופרשו ממנו מעשרות קרוי בשם "דמאי". גזרונן של שתי המילים האלה – דמאי וטבל – איננו ודאי. "נקי מחשש טבל" מבטיח למקפיד כי מן המזון שהוא מכניס לפיו הופרשו (ולוּ סמלית) המעשרות. ומה הוא עניין "חשש שביעית"? כאן הכוונה, כמובן, לשנת השמיטה שבה אין לעבד את אדמת ארץ ישראל המצויה ברשותם של יהודים. שנת השמיטה מעוררת בימינו שאלות קשות, בהקשר ההלכתי, באשר לגידוליה ויבולה של הארץ (וראו להלן ה, יב), ואחת לשבע שנים אכן סוערת מדינת ישראל סביב פולמוסים הכרוכים בקשיים שבקיום מצווה זו.
- _.3.14.1
הוּא הָיָה אוֹמֵר. ר' עקיבא (ועליו ראו במשנה הבאה). מאמר זה מצוי בנוסחאות שונות עד מאוד בכל עדי הנוסח של המסכת, עד שקשה לעמוד על צורתו המקורית. על כן הבאנו אותו כפי שהוא מצוטט במדרש אבות דרבי נתן, נוסח א, פרק לט (על חיבור חשוב זה, שאנו עושים בו שימוש רב בפירוש, ראו להלן), והוא ככל הנראה הנוסח המקורי של הדברים (אף ששם הם מיוחסים לר' מאיר, תלמידו של ר' עקיבא, דווקא).
- _.3.14.2
חָבִיב אָדָם, שֶׁנִּבְרָא בְצֶלֶם אֱלֹהִים. חביבותו של האדם בעיני האלוהים, והכוונה לכל אדם באשר הוא, באה לביטוי בעובדה שהוא נברא בצלמו,
- _.3.14.3
שֶׁנֶּאֱמַר: "כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם" (בראשית ט, ו). . מן העיסוק באדם בכלל עובר ר' עקיבא לדבר על עם ישראל בפרט:
- _.3.14.4
חֲבִיבִין יִשְׂרָאֵל, שֶׁנִּקְרְאוּ בָנִים לַמָּקוֹם. חביבותם של בני ישראל, בהשוואה לשאר בני האדם, מתבטאת בזה שיחסיהם עם האלוהים הם בעלי אופי אינטימי מיוחד, כיחסי אב ובנו,
- _.3.14.5
שֶׁנֶּאֱמַר "בָּנִים אַתֶּם לַה' אֱלֹהֵיכֶם" (דברים יד, א). . וממשיך ר' עקיבא ומדגים במה באה חביבותו של עם ישראל לידי ביטוי מעשי:
- _.3.14.6
חֲבִיבִין יִשְׂרָאֵל, שֶׁנִּתַּן לָהֶם כְּלִי חֶמְדָּה שֶׁבּוֹ נִבְרָא הָעוֹלָם. חביבותו של העם באה לביטוי בכך שרק לו ניתנה התורה. תיאור התורה כ"כלי חמדה שבו נברא העולם" מסתמך, ככל הנראה, על מסורת המופיעה בראשו של מדרש בראשית רבה: "התורה אומרת אני הייתי כלי אומנתו של הקב"ה ... היה הקב"ה מביט בתורה ובורא העולם" (א, א). לפי תפיסה זו קדמה התורה למציאות ההיסטורית האנושית והיא היתה הכלי, האמצעי, שבעזרתו ברא האלוהים את עולמו. "כלי חמדה" הוא כלי שכולם חומדים אותו, חושקים בו. בהמשך הדברים, כראיה שהאלוהים נתן לעמו חפץ רב ערך ויקר עד מאוד, מובא הפסוק:
- _.3.14.7
"כִּי לֶקַח טוֹב נָתַתִּי לָכֶם, תּוֹרָתִי אַל תַּעֲזֹבוּ" (משלי ד, ב). כאן מוצגת התורה כ"לקח טוב", ור' עקיבא מבאר צירוף זה כעוסק בדבר שקונים או לוקחים אותו ("לקח"), ושהוא בעל ערך רב ("טוב"). – וסיכום המאמר: חביבים הם בני האדם כולם בעיני האלוהים, אך בני ישראל יקרים ללבו במיוחד, והתורה שהעניק להם היא הביטוי לכך. מאמר זה פותח באמירה אוניברסאלית אך ממשיך בשתי אמירות לאומיות־דתיות, ועל כן אין פלא שרק חלקו הראשון מהדהד רבות בשיח הישראלי הכללי, כאמירה סוחפת בדבר טיבו של המין האנושי וכבסיס לתביעות הומניטריות בעלות אופי מגוון (ראו להלן).
- _.3.14.8
מי היו אבותיו של רבי נתן?
- _.3.14.9
למען האמת, שאלה זו היא שאלה מטעה, מכיוון שהיא מבוססת על הבנה לא נכונה של שמו של אחד מן המדרשים: "אבות דרבי נתן". חיבור זה הוא למעשה מסכת "אבות" בנוסח שיוחס לר' נתן (ו"דְרַבִּי" פירושו: של רבי), חכם בן המאה השנייה, שהיה מבוגר אך מעט מרבי יהודה הנשיא, עורך המשנה. מתברר שבמקביל למסכת אבות המצויה בזה לפני הקוראים, באה לעולם מהדורה אחרת של המסכת, כששני החיבורים חופפים זה לזה במידה רבה, אך אין הם זהים. ר' יהודה מכאן ור' נתן מכאן אספו את אמרותיהם של חכמים שונים ועשו ככל הנראה שימוש במקורות זהים, ומכאן הדמיון הרב שבין חיבוריהם. אך בעוד שמסכת אבות של רבי יהודה הנשיא נכללת במשנה, וזכתה בשל כך למעמד מכובד ומרכזי במחשבת עם ישראל ובתרבותו, נותרה מסכת אבות מעשה ידיו של ר' נתן רק בשולי העשייה התרבותית, והיא נדפסת בכמה מדפוסי התלמוד הבבלי בסוף סדר נזיקין. לא רבים עסקו בה, מעטים ביארו אותה, אבל חשיבותה גדולה גם משום שהיא מושיטה לנו עדויות יקרות־ערך אודות נוסחים אחרים של מאמרים המצויים במסכת אבות שבמשנה. במהלך הדורות גילה המחקר כי "אבות דרבי נתן" זכה עם הזמן לשתי מהדורות שונות (המכונות נוסח א ונוסח ב), וכי לפנינו חיבור שרק גרעינו הוא מתקופת התנאים, מימי ר' נתן, אך הוא הלך והתרחב עד שהגיע לצורתו הסופית במהלך מאות השנים שלאחר מכן, ובתהליך ההתרחבות חדרו לתוכו חלקים ממסכת אבות שבמשנה.
- _.3.14.10
כתיבת פירוש למסכת אבות של המשנה מחייבת על כן בדיקה דרך קבע ב"אבות דרבי נתן", ואכן נמצא את אזכרתו של חיבור זה לאורך כל פירושנו, ובמשנה שלפנינו אף העדפנו להביא את נוסחו במקום נוסח המשנה!
- _.3.14.11
דמותו של צֶלם – תמונת מצב
- _.3.14.12
"יהי חלקי עמכם" אמר המשורר ח"נ ביאליק אל אותם אנשים צנועים וענווים שהם "השומרים הנאמנים לצלם אלוהים שבעולם". אך מה הוא "צלם אלוהים" זה?
- _.3.14.13
אחת משבע הברכות הנאמרות מתחת לחופה אומרת: "ברוך אתה ה', אלוהינו מלך העולם, אשר ברא את האדם בצלמו, בצלם דמות תבניתו, והתקין לו ממנו בניין עדי עד [=הכוונה לבריאת האישה מצלע הגבר]...". הרעיון לקוח כמובן מסיפור בריאת האדם שבתורה: "ויאמר אלוהים נעשה אדם בצלמנו כדמותנו..." (בראשית א, כו), וכן בהמשך: "ויברא אלוהים את האדם בצלמו, בצלם אלוהים ברא אותו..." (שם, כז). פרשני המקרא והוגי הדעות התקשו בהבנה מלאה של הרעיון בדבר היות האדם ברוּא בצלם האל, לא מעט בשל הערפול שמאחורי המושג "צלם" וזיקתו אל המושג "דמות" (ומאוחר יותר אף אל המושג "תבנית"). בין כך ובין כך הרעיון הוא שיש באדם ניצוץ ויסודו על־אנושי, אלוהי, המבחין בינו לבין שאר בעלי החיים. ומה הוא יסוד זה? יש אומרים תבונתו של האדם ויש אומרים מצפונו, יש אומרים יכולתו לחדש ולברוא ויש אומרים הבחירה החופשית העומדת לרשותו, יש אומרים היותו רחום ורב חסד ויש אומרים שהכוונה לשליטתו על הטבע, ויש אומרים שכל זה גם יחד ועוד. כבר התורה עושה שימוש בביטוי זה כדי להסביר מדוע הוטל איסור על רציחת אדם: "שופך דם האדם באדם דמו יישפך, כי בצלם אלוהים עשה את האדם" (והוא הפסוק שאת חלקו השני ציטט ר' עקיבא במשנה). הריגת אדם כמוה כפגיעה ביסוד האלוהי המצוי בהווייתו האנושית. מכל מקום ברור לדעת ר' עקיבא, כי כל בני האדם – ללא הבדל מין, גזע, דת, גיל ועוד – הם ברואים בצלם, עדות לחביבות המיוחדת שרוחש האלוהים ליצור האנושי.
- _.3.14.14
והנה, עם הזמן נעשה הניב "האדם נברא בצלם אלוהים" (וניסוחים דומים) ליסוד מרכזי בהתייחסות הראויה כלפי כל בני האדם, בעיקר כחלק מתורתן של תנועות חברתיות התובעות את זכויות האזרח והאדם. ארגון "בצלם – מרכז מידע ישראלי לזכויות אדם בשטחים" הוא דוגמא אחת (שלא כל חלקי החברה הישראלית מסכימים עם דרכה) לשימוש הנעשה בדימוי המקראי הזה. על רקע רעיון "צלם אלוהים שבאדם" מתקיים פולמוס ער בשאלות כגון המתת חסד, היחס הראוי אל פושעים מבית או אל אויבים מבחוץ, ואף בסוגיית הטיפול בגופותיהם של מחבלים ומרצחים, ועוד.
- _.3.14.15
מעניין עם זאת להעיר, כי תיבת "צלם" כשלעצמה משמעה פסל (כגון: "ויבואו כל העם בית הבעל ויתצוהו ואת מזבחותיו ואת צלמיו שברו..." [דברי הימים־ב כג, יז], "צלם די דהב" [דניאל ג, א] ועוד). ומכאן הביטוי "צלם בהיכל" ככינוי לביזוי וחילול קודש שאין כדוגמתם. יסודו במסורת המופיעה במשנה (תענית ד, ו) כי בי"ז בתמוז הועמד (אך לא ברור בידי מי) "צלם בהיכל", כלומר בבית המקדש שבירושלים, וזה אחד מן האסונות שהתרחשו בתאריך זה.
- _.3.14.16
מסתבר שיש צלם ויש צלם, ואין תמונת צלם זה כדמותו של צלם זה.
- _.3.15.1
לפנינו מאמר נוסף של ר' עקיבא שנזכר בשתי המשניות הקודמות (ויש נוסחים הפותחים משנה זו במילים: "הוא היה אומר"). את מאמרו של ר' עקיבא, הבנוי על הנחות יסוד דתיות־אמוניות, יש לחלק לשני חלקים, וכל אחד מהם מורכב משתי יחידות.
- _.3.15.2
הַכֹּל צָפוּי. הכול ידוע לאלוהים מראש, הצופה את כל מעשי האדם ואירועי היקום עוד קודם שיתרחשו, יודע את "סוף המעשה" כבר בשלב ה"מחשבה תחילה". תפיסה זו של הידיעה האלוהית היא מחויבת המציאות בכל דת הרואה אותו ככל־יודע, כל־יכול וכנמצא בכל מקום, ואיננה מוכנה או יכולה להודות כי העתיד נסתר ממנו. ויחד עם זה:
- _.3.15.3
הָרְשׁוּת נְתוּנָה. לכל אדם ניתנה הרשות להחליט על דרכו ועל מעשיו, לטוב או לרע. שני מאמרים קצרים אלו נראים כסותרים זה לזה ורבים התלבטו בהבנתם (וראו להלן).
- _.3.15.4
וּבְטוֹב הָעוֹלָם נִדּוֹן. כשמגיע האדם למשפט על מעשיו, שאותם עשה מבחירתו החופשית, דן אותו האלוהים לפי מידת הרחמים והחסד ("בטוב"), ולא על פי מידת הדין הקפדנית והמחמירה, כיוון שידוע לפני האלוהים "כי אדם אין צדיק בארץ, אשר יעשה טוב ולא יחטא" (קהלת ז, כ).
- _.3.15.5
וְהַכֹּל לְפִי רֹב הַמַּעֲשֶׂה. השכר או העונש הניתנים לאדם העומד לדין נקבעים על פי גודל ועוצמת מעשיו (זה פירוש "רוב" כאן), לטוב ולרע. – נראה שהמשנה הבאה, אף היא מפיו של ר' עקיבא, מדגימה בדוגמא פשוטה ומוחשית את העקרון המורכב העולה ממשנה זו.
- _.3.15.6
על ר' עקיבא
- _.3.15.7
מגדולי החכמים בארץ ישראל במפנה המאות הראשונה והשנייה לספירה ומי שנחשב כאחד ממייסדי התורה שבעל־פה. עליו קבע ר' יוחנן כי מרבית חיבוריהם של התנאים יצאו מבית מדרשו (כולל הקביעה כי "סתם מתניתין רבי מאיר ... אליבא דרבי עקיבא" [בבלי, סנהדרין פו ע"א], כלומר: המשנה של רבי יהודה הנשיא נשענת על מסורותיו של ר' מאיר, שאותן קיבל מר' עקיבא). על פי האגדה החל ר' עקיבא (בן יוסף) ללמוד תורה בגיל מבוגר, כאשר אשתו, בתו של בר כלבא שבוע – הקרויה במספר קטן של מקורות בשם "רחל" – עמדה לצידו ותמכה בו בדרכו. המסורות אודות ר' עקיבא רבות ומהן עולה דמות של חכם ששלט בכל תחומי התורה והעמיד תלמידים הרבה (24,000 לפי אחת המסורות [בבלי, יבמות סב ע"ב]). מקום מושבו העיקרי היה בבני ברק (באיזור צומת מסובים של היום, לקיים את האמור בהגדה של פסח: "שהיו מסובים בבני ברק"). ר' עקיבא פיתח שיטה של קריאה בפסוקי המקרא התובעת לייחס משמעויות רבות ואף שונות לכל אות ולכל מילה במקרא (והשוו את שיטתו האחרת של בן דורו, ר' ישמעאל, לעיל ג, טז). ר' עקיבא ידוע גם כמי שמייחסים לו תמיכה פומבית במרד בר כוכבא (ירושלמי, תענית ד, ה) – אשר פרץ בשנת 132 לספירה – וכמי שמצא את מותו בעינויים קשים בעקבות כשלון המרד ולאחר שהמשיך ללמד תורה ברבים בניגוד לגזירותיהם של הרומאים (בבלי, ברכות סא ע"ב). בשל ידיעותיו ואישיותו התפרסם שמו של ר' עקיבא "מסוף העולם ועד סופו" (בבלי, יבמות טז ע"א), ודמותו הפכה לדמות מופת אשר זכתה להערצה אדירה לאורך הדורות כולם. עליו קבעו כי הוא חי, כמשה רבנו בשעתו, מאה ועשרים שנה (ספרי דברים, שנז), כי "הפורש [ממנו] כפורש מן החיים" (בבלי, קידושין סו ע"ב) וכשמת אמרו עליו: "משמת ר' עקיבא בטלו זרועי תורה [=הזרועות שהחזיקו את התורה ונתנו לה קיום] ונסתתמו מעיינות החכמה" (בבלי, סוטה מט ע"ב). עוד מתקשרת דמותו של ר' עקיבא אל ארבעת החכמים שנכנסו לפרדס, לאותו עולם מיסטי של תורת הסוד, והוא היחיד מביניהם ש"נכנס בשלום ויצא בשלום" (בבלי, חגיגה יד ע"ב). – מייסדי תנועת "בני עקיבא" (בירושלים של שנת תרפ"ט) נתלו בדמותו האדירה של חכם זה וביקשו להנחיל את מורשתו לחניכיהם, בתורה ובמעשה.
- _.3.15.8
צפוי או צפוּן?
- _.3.15.9
חלקם הראשון של דברי ר' עקיבא, "הכל צפוי (כלומר ידוע לאלוהים מראש) והרשות נתונה", נראה ככולל סתירה פנימית מהותית והרבה התלבטו בהבנתו: "אם יָדע [אלוהים] שהוא [=האדם] יהיה צדיק – אי אפשר שלא יהיה [האדם] צדיק!", ואם תאמר שלא ידע האלוהים מה יהיה האדם – הרי שאתה פוגם בשלימות ידיעתו של האלוהים (הרמב"ם, הלכות תשובה ה, ה). ובכלל, מה הטעם לצוות על האדם ללכת בדרך זו או אחרת, אם הדרך שבה ילך ממילא כבר ידועה מראש? וחמור מזה – מה היא ההצדקה למתן שכר או עונש במערכת דטרמיניסטית שכזו? מסקנתו של הרמב"ם היא ששאלה מורכבת ועמוקה מעין זו דורשת הבחנה בין הידיעה האנושית לבין הידיעה האלוהית. עצם העובדה שאלוהים יודע את העתיד איננה קובעת אותו, מכיוון שהאדם הוא שקובע את גורלו מתוך רצונו החופשי. במילים פשוטות, הרמב"ם טוען שהסתירה בין ידיעתו של האלוהים לבין הבחירה החופשית הפתוחה בפני האדם היא מדומה, משום שהיא מתייחסת אל האלוהים במונחים אנושיים. רק במונחים של בני אדם, ידיעה מוחלטת של דבר כלשהו אכן מחייבת את התרחשותו, אולם, מכיוון שידיעתו של הקב"ה (כמו הקב"ה בעצמו) היא מושג שלא ניתן להבין אותו בקטגוריות אנושיות, אין היא סותרת את אופציית הבחירה הפתוחה בפני האדם. יש להודות שזו תשובה לא פשוטה, ונראה שכדי להתיר את הקושי שבדברי ר' עקיבא יש המפרשים כי "צפוי" פירושו: דבר שרואים אותו, דבר שאיננו נסתר, ולפי זה הכוונה רק לומר – ברוח הפסוק: "אם יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו, נאום ה'?" (ירמיה כג, כד) – כי האלוהים רואה את כל מעשי האדם ועל כן אל לו לאדם לעשות שימוש רע ברשות הנתונה לו. ומעניין שיש גם הגורסים כאן: "הכול צפוּן", היינו הכול רשום וחקוק ושמור באותם ספרים שייפתחו ביום הדין ועל פיהם יובא אדם למשפט (ראו לעיל ב, א). נראה שהקריאה "הכל צפון" באה אף היא לפתור את הקושי שמעוררים דברי ר' עקיבא.
- _.3.15.10
"סוף מעשה במחשבה תחילה"
- _.3.15.11
משפט ידוע זה לקוח מן הפיוט הפותח במילים "לכה דודי לקראת כלה / פני שבת נקבלה". הפיוט נתחבר בידי ר' שלמה אלקבץ בצפת של המאה השש־עשרה והפך בכל עדות ישראל לחלק מטכס קבלת שבת. והנה מתברר, כי המשפט הזה עבר מהפך פרשני במהלך הדורות. וכך אומר בו הפייטן: "לקראת שבת לכו ונלכה / כי היא מקור הברכה / מראש מקדם נסוכה / סוף מעשה במחשבה תחילה", ופירוש הדברים: השבת נתמנתה לנסיכה שבין ימות השבוע ("נסוכה") עוד קודם לבריאת העולם ("מראש מקדם"), שכן היא היתה אמנם סוף מעשה הבריאה, אבל היא עלתה במחשבה, היתה בתודעתו של הבורא, עוד בתחילתו. את הרעיון הזה גזר הפייטן ממסורות מדרשיות הקובעות כי כמה וכמה דברים "עלו במחשבה" עוד קודם לבריאתם, כגון האבות, שמו של המשיח, בית המקדש וכיוצא באלה (בראשית רבה א, א ועוד).
- _.3.15.12
משפט זה עבר בשפתנו תהליך של חילון, נעקר מהקשרו המקורי ונתפרש מחדש, כעצה טובה לאדם לתכנן את מעשיו מראש, להקדים תמיד מחשבה לעשייה, ולא להיחפז לעשות דברים בלא תכנון מתאים. לא פעם נלווית אליו נימה של אזהרה מראש או של נזיפה שלאחר מעשה. והשוו לעיל (ב, יג) על חשיבות "הרואה את הנולד", מי שסוף מעשיו במחשבתו תחילה.
- _.3.16.1
הוּא הָיָה אוֹמֵר. ר' עקיבא (ועליו ראו במשנה הקודמת). עיקר מאמרו זה של ר' עקיבא הוא אלגוריה בעלת אופי דתי על מעמדו של האדם בעולם ועל גורלו בחייו ולאחר חייו עלי אדמות. חומרי האלגוריה לקוחים בעיקרם מתחום הכלכלה והמסחר.
- _.3.16.2
הַכֹּל נָתוּן בָּעֵרָבוֹן. כל מה שמקבל האדם בעולם זה נתון לו זמנית, כאותו חפץ שמוסר הלווה לזמן קצוב כדי להבטיח את החזרת ההלוואה.
- _.3.16.3
וּמְצוּדָה פְרוּסָה עַל כָּל הַחַיִּים. המצודה היא רשת לציד דגים (השוו: "כי גם לא ידע האדם את עיתו כדגים שנאחזים במצודה רעה" [קהלת ט, יב]), וכוונתו לומר: מעל לכל המציאות מרחפת רשת שאין אפשרות להתחמק ממנה בבוא יום הדין.
- _.3.16.4
הַחֲנוּת פְּתוּחָה וְהַחֶנְוָנִי מַקִּיף, וְהַפִּנְקֵס פָּתוּחַ, וְהַיָּד כּוֹתֶבֶת, וְכָל הָרוֹצֶה לִלְווֹת יָבֹא וְיִלְוֶה. האפשרויות ליהנות מן העולם (היא ה"חנות") עומדות כולן לרשות האדם, והקב"ה (הוא ה"חנוני") נותן בהקפה מבלי לבקש תמורה מיידית, אבל כל הנאה וכל לקיחה נרשמות בפנקס (ראו להלן) וכל המבקש לקחת בהקפה יכול לעשות כן. ויחד עם זאת:
- _.3.16.5
וְהַגַּבָּאִים מַחֲזִירִים תָּדִיר בְּכָל יוֹם, וְנִפְרָעִין מִן הָאָדָם מִדַּעְתּוֹ וְשֶׁלֹּא מִדַּעְתּוֹ. גובי החובות מטעמו של "החנווני", הלוא הם הייסורים והמחלות ושאר צרות, סובבים באופן קבע בעולם וגובים את החוב מן האדם החייב, בין ירצה בין לא ירצה, בין שהוא מודע לכך ובין אם לאו.
- _.3.16.6
וְיֵשׁ לָהֶם עַל מַה שֶּׁיִּסְמֹכוּ, וְהַדִּין דִּין אֱמֶת. אותם גבאים אינם פועלים באופן שרירותי, שכן ברשותם הפנקסים שבהם נרשם בדיוק מה עשה האדם בעולם, ועליהם הם סומכים בבואם לדון עמו דין של אמת.
- _.3.16.7
וְהַכֹּל מְתֻקָּן לַסְּעוּדָה. והעיקר: כל מה שמתרחש בעולם הזה איננו אלא הכנה לקראת העולם הבא, שבו ניתן הגמול האמיתי לאדם על מעשיו, כאותה סעודה חגיגית שאוכלים אותה לאחר הכנה מרובה. – אפשר לראות את כל המאמר הזה כהדגמה לרעיון העולה מן המשנה הקודמת, אף היא מדברי ר' עקיבא, ש"הרשות" אכן "נתונה" לאדם, אך בסופו של דבר הוא "נדון" לפי "רוב המעשה", קצת בידי הגבאים בעולם הזה ובעיקר בעולם הבא.
- _.3.16.8
הגבאי – אז והיום
- _.3.16.9
הגבאי בעולמם של חז"ל הוא האדם ההולך לגבות חובות מן החייבים, כדרכם בימינו שלנו של בנקים או של פקידי ההוצאה לפועל, של עורכי דין המתמחים בגביית חובות ולהבדיל אלף אלפי הבדלות של גובי חובות בעולם התחתון ובשוק האפור. "גבאי" הוא אפוא הגובה. כך, לדוגמא, מופיע במדרש תנחומא (פרשת שמיני, ט) משל על "מדינה [=עיר] שהיתה חייבת מס למלך, שלח (המלך) גבאים לגבותה, עמדו בני המדינה והיכו את הגבאים...", וכן מסופר על מלך ששלח "גבאי טמיון [=אוצר!] לגבות" מאדם כלשהו את החוב שהוא חייב לו (ויקרא רבה יא, ז). מונח נוסף, המופיע בספרות חז"ל ובמקורות אחרים בני הזמן, מונח הקרוב במשמעותו למונח "גבאים", הוא "מוכסים". גם הם עסקו בגביית כספים, אך בניגוד לגבאים, שלעיתים זכו ליחס חיובי (ראו להלן), התייחסו אל המוכסים בדרך כלל באופן שלילי ביותר, בהיותם גובי הכספים עבור השלטונות הרומאים ונתפסו לפיכך כמעין גזלנים. כך, למשל, נקבע כי "המוכסין תשובתן [=חזרתם בתשובה] קשה" (תוספתא, בבא מציעא ח, כו), משום שלא תמיד הם יודעים למי עליהם להחזיר כספים שגבו שלא כחוק או ביד קשה ובאלימות.
- _.3.16.10
גבאי צדקה, אנשים שמונו על ידי הציבור לחזר על הפתחים ולגבות כספים למטרות של צדקה כגון החזקת בתי תמחוי (בבלי, פסחים יג ע"ב), זכו לעומת זאת להערכה רבה. עליהם נאמר, למשל: "מי הם 'מצדיקי הרבים' [=ביטוי של שבח המופיע בדניאל יב, ג]? רבי שמעון אומר: אלו החכמים, רבי נחמיה אומר: אלו גבאי צדקה" (מסכת שמחות ג, ח). והם זכו אף לעדיפות יחסית במציאת שידוך לבנותיהם: "לעולם ימכור אדם כל מה שיש לו וישא בת תלמיד חכם. לא מצא בת תלמיד חכם – ישא בת גדולי הדור. לא מצא בת גדולי הדור – ישא בת ראשי כנסיות [=בתי כנסת]. לא מצא בת ראשי כנסיות – ישא בת גבאי צדקה. לא מצא בת גבאי צדקה – ישא בת מלמדי תינוקות, ולא ישא בת עמי הארץ" (בבלי, פסחים מט ע"ב). ובכלל, גבאי הצדקה נחשבו כאנשים שיש לסמוך על יושרם ולכן אין לחקור ולשאול מה עשו בכספים שאספו: "אין מחשבין בצדקה עם גבאי צדקה" (בבלי, בבא בתרא ט ע"א).
- _.3.16.11
בימינו מגדירה המילה "גבאי" את האחראי על ניהול חיי בית הכנסת – כגון קביעת זמני התפילות, מינוי חזנים והזמנת אנשים לעלייה לתורה – בעוד שגביית הכספים (דמי חבר, תרומות וכיוצא בזה) מהווה רק חלק שולי יחסית בשלל תפקידיו. עם זאת ישנם עדיין בתי כנסת שבהם מסייע הגבאי לאורחים מזדמנים למצוא מארחים שיזמינום לסעוד על שולחנם, וגם בזה נותר זיכרון מתפקידיו המקוריים של הגבאי לעמוד לימינם של הזקוקים לסיוע.
- _.3.16.12
"הפנקס פתוח והיד רושמת"
- _.3.16.13
כך (ולא "והיד כותבת") אמר בשנת 1966 מי שהיה אז ראש ממשלת ישראל, לוי אשכול, כאשר הסביר מדוע אין ישראל מגיבה באורח מיידי על פעולות חבלניות של אש"ף. ישראל תדע להגיב בזמן הראוי, אמר, ואין להיחפז בעניין זה. וכך נתקבע משפט זה בתודעת הציבור הישראלי והוא מצוטט רבות, בעוד שהנוסח המקורי "והיד כותבת" נותר בשוליים, ללמדך על כוחה של אמירה פוליטית חדה. (ללוי אשכול מיוחסות אמירות נוספות כגון "לעניות דעתי הקובעת", ועוד.) מאמרו של ר' עקיבא אף זכה להיחרט לדורות בסרט הפולחן "גבעת חלפון אינה עונה", אלא ששם הוא מופיע כ"היד פתוח והפנקס רושמת".
- _.3.16.14
אך עדיין יש לשאול: פנקס זה (המופיע בלשון חז"ל גם בלשון נקבה [משנה, כלים יז, יז]) מה הוא? מתברר ש"פנקס" היא אחת מן המילים היווניות שחדרו לשפה העברית בתקופת חז"ל, הרבה מהן מילים מתחום חיי היום.
- _.3.16.15
Pinax ביוונית (ומינו בשפה זו נקבה) הוא "לוח כתיבה". במשמעות זו נזכר הפנקס במקומות שונים בספרות חז"ל. כך, למשל, על דברי המשנה האוסרת לקרוא לאור הנר בשבת, שמא יבוא האדם להטות את הנר (והוא דבר האסור בדיני היום הזה), מסופר: "אמר רבי ישמעאל בן אלישע: 'אני אקרא ולא אטה' … קרא והיטה, וכתב על פנקסו: 'אני ישמעאל בן אלישע קריתי [=קראתי] והטיתי נר בשבת. לכשיבנה בית המקדש אביא חטאת שמנה [=קרבן לכפרה]" (בבלי, שבת יא ע"ב). ופעמים רבות (כגון משנה שבועות ז, א) נזכר הפנקס בקשר לחנווני הרושם בו את חובותיהם של הקונים בחנותו. דרך לשון חז"ל התגלגל ה"פנקס" אל השפה העברית, והוא רווח במשמעות קרובה למשמעותו המקורית גם בימינו, ומוכרים היטב גם פנקסים שמנהלת המדינה: פנקס הקבלנים, פנקס העובדים הסוציאליים, פנקס הבוחרים ועוד.
- _.3.17.1
רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה אוֹמֵר. ומאמרו בן ארבעת החלקים בנוי במיבנה ספרותי זהה, הקובע כי דברים הנראים כמנותקים זה מזה, או אפילו סותרים זה לזה, משלימים למעשה אחד את רעהו, ויש לאחוז בשניהם. כל אחד מהם כשלעצמו הוא בעל ערך, אך אין בו די. זאת ויותר מזאת: לעיתים מתנים שני המרכיבים זה את זה, ובהיעדר האחד – אין טעם רב באחר (אף שהוא לא חסר משמעות).
- _.3.17.2
אִם אֵין תּוֹרָה, אֵין דֶּרֶךְ אֶרֶץ; אִם אֵין דֶּרֶךְ אֶרֶץ, אֵין תּוֹרָה. דרך ארץ (ראו לעיל ב, ב) היא מלאכת כפיים ופרנסה, וכבר שמענו (שם) כי "יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ", וכך סבור גם ר' אלעזר. האדם השלם והנעלה עוסק בזה ובזה.
- _.3.17.3
אִם אֵין חָכְמָה, אֵין יִרְאָה; אִם אֵין יִרְאָה, אֵין חָכְמָה. החכמה היא הידע הנלמד ואילו היראה, יראת אלוהים, היא ההתנהגות הדתית הראויה. שני אלה צריכים לבוא יחדיו, ואחד מהם בלבד אין בו די (והשוו לדברים דומים לעיל ג, יא).
- _.3.17.4
אִם אֵין דַּעַת, אֵין בִּינָה; אִם אֵין בִּינָה, אֵין דַּעַת. הדעת היא הידע הנלמד, ואילו בינה היא היכולת לחשוב ולחדש, ולשניהם זקוק האדם.
- _.3.17.5
אִם אֵין קֶמַח, אֵין תּוֹרָה; אִם אֵין תּוֹרָה, אֵין קֶמַח. הקמח מסמל את צרכי המזון והפרנסה בכלל, וצריך האדם שיהיה קמח בסלו ותורה בתודעתו ובלבו. אי אפשר ללמוד תורה על בטן ריקה, אך קמח בלבד, בלא תורה בצידו, הוא דבר ריק וחסר משמעות. – חלק המשפט, "אם אין קמח אין תורה", הוא שזכה שלא במפתיע לתפוצה רבה בשיח הישראלי, גם בהקשרים שאינם עוסקים ב"תורה" במשמעותה הדתית המצומצמת של המילה. למשל: "אנו תקווה ששרת החינוך וממשלת ישראל יבינו ... [מה שניסחו] חז"ל בפתגם הידוע 'אם אין קמח אין תורה', כי מורים עם משכורות עלובות ... אינם יכולים להגיע לתוצאות משביעות רצון" (מתוך אתר "אורט ישראל" בתקופת שביתת מורים).
- _.3.17.6
על ר' אלעזר בן עזריה
- _.3.17.7
חכם ארץ ישראלי שחי בסוף המאה הראשונה לספירה ובתחילת המאה השנייה. בן למשפחת כהנים מצאצאי עזרא הסופר (ירושלמי, יבמות א, ו), ועשיר מופלג אשר בבעלותו היו, ככל הנראה, גם מטעי זיתים בגליל. על עשירותו ניתן ללמוד מקביעת התלמוד כי מי שרואה את ר' אלעזר בן עזריה בחלומו, "יצפה לעשירות" (בבלי, ברכות נז ע"ב). בזכות יחוסו, חכמתו, ומעמדו הכלכלי שימש ר' אלעזר בן עזריה כנשיא בתקופה הקצרה שבה הודח רבן גמליאל דיבנה ממעמדו (ראו לעיל א, יח), למרות היותו עול ימים באותו זמן (בן שמונה עשרה או שש עשרה, לפי מסורות שונות). בתקופה הקצרה שבה שימש ר' אלעזר בן עזריה בתפקיד הנשיא עלה בידו להכניס שינויים בחיי בית המדרש, החל מסילוקו של שומר פתח בית המדרש, אשר לא התיר לכל אדם להיכנס לתוכו (בבלי, ברכות כח ע"א), וכלה בהכרעות חד משמעיות בהלכות שהיו שנויות בספק, וביניהן גם כאלה שהספק בעניינן החל עוד בימי שמאי והלל. לבד מן התקופה שבה כיהן כנשיא, שימש ר' אלעזר בן עזריה בשליחות הציבור גם במגע עם הרשויות הרומיות, ומסופר שהיה בין חכמים שנסעו לרומי בשליחות העם (ספרי דברים, שיח).
← Previous · Next → — showing 701–800 of 1,565
Pirke Avot, a New Israeli Commentary, by Avigdor Shinan; Jerusalem, 2009. Via Sefaria (sefaria.org), Sefaria-Export. Version source: https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002690779 Licence: CC-BY. Source.