A New Israeli Commentary on Pirkei Avot

Sefaria · Mishnah > Modern Commentary on Mishnah · 1,565 sections

_.2.13.3
וּכְשֶׁאַתָּה מִתְפַּלֵּל, אַל תַּעַשׂ תְּפִלָּתְךָ קֶבַע, אֶלָּא רַחֲמִים וְתַחֲנוּנִים לִפְנֵי הַמָּקוֹם. "תפילת קבע" היא תפילה שמתפלל אדם בלא כל כוונה, רק כדי לצאת ידי חובתו (כך עולה גם מן האמור במשנה, ברכות ד, ד ומן הדיון בנושא זה בתלמוד). לדעת ר' שמעון זו תפילה חסרת ערך, שכן על התפילה לצאת מלבו של המתפלל, המתחנן לפני אלוהים (הוא ה"מקום") ומבקש את רחמיו. כדי לחזק את דבריו על כוחה של תפילה מביא ר' שמעון פסוק מספר יואל (ב, יג), שבו קורא הנביא לאנשים לתקן את דרכיהם ולא להסתפק במעשים סמליים חיצוניים, כגון קריעת בגדים, אלא לצרף למעשיהם גם תפילה,
_.2.13.4
שֶׁנֶּאֱמַר "כִּי חַנּוּן וְרַחוּם הוּא אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וְנִחָם עַל הָרָעָה" (יואל ב, יג). מתכונותיושל האלוהים שהוא חנון ורחום, סבלני ("ארך אפים") ועשוי לחזור בו מכוונתו להעניש את האדם ("ונחם על הרעה"), אם יתקן את דרכיו ויבקש בכנות את רחמי האל.
_.2.13.5
וְאַל תְּהִי רָשָׁע בִּפְנֵי עַצְמֶךָ. הרבה התקשו בפירושו של מאמר קצר זה. ונראה לקשר אותו למה שנאמר לפניו, ולפרש כך: אל לו לאדם להתייחס אל עצמו ("בפני עצמך" משמעותו: כלפי עצמך) כאל רשע שאין לו תקנה, כי אם יעשה כך, יאבד את התקווה שיש ביכולתו לתקן את דרכיו ולשפרם, והרי האלוהים הוא רחום וחנון וממתין לאדם שישוב מהתנהגותו השלילית, יתפלל אליו ויזכה למחילתו. מי שמבקש להעניק למשפט זה משמעות כלל־אנושית רחבה ולא משמעות דתית מצומצמת ביחס, יפרש אותו אחרת: אל ינהג אדם ברשעות – לא במעשה ולא במחשבה – גם כשהוא מצוי לבדו, בפני עצמו, בלא עדים למעשיו. ואולי: אל תעשה מעשה שאתה יודע שהוא רע, אפילו אם החברה שמסביבך איננה סבורה כך. כל שלושת הפירושים ראויים להישמע.
_.2.13.6
על ר' שמעון בן נתנאל
_.2.13.7
חכם ארץ ישראלי שחי במעבר בין המאה הראשונה לשנייה לספירה. נזכר בין חמשת תלמידיו של רבן יוחנן בן זכאי (לעיל, משניות י–יד) ומורו קבע עליו שהוא "ירא חטא". נוסף להיותו כהן, חברו לספסל הלימודים של ר' אליעזר בן הורקנוס וחתנו של רבן גמליאל הזקן (כך על פי התוספתא, עבודה זרה ג, י) אין ידוע עליו דבר ומעט מאוד נותר מתורתו פרט למובא בשמו במסכת אבות. עם זאת, בתלמוד הירושלמי (חגיגה ב, א) מסופר שעסק יחד עם ר' יוסי הכהן (הנזכר במשנה הקודמת) בתורת הסוד. לפי מסורת מאוחרת נמצא קברו ליד תל יבנה העתיקה.
_.2.13.8
"שמע ישראל!"
_.2.13.9
דומה כי אין לך מילים ידועות יותר מסידור התפילה של עם ישראל מאשר הפסוק: "שמע ישראל, ה' אלהינו ה' אחד" (שמקורו, כידוע, בספר דברים ו, ד). פסוק זה עומד בראש חטיבה מרכזית בסידור התפילה, הלוא היא "קריאת שמע", שזמנה יורד עד לתקופת הבית השני. שלוש פרשיות מן התורה מרכיבות את קריאת שמע, והיא נאמרת פעמיים ביום, בשחרית ובערבית. הפסוק "שמע ישראל" לבדו נאמר גם בהזדמנויות אחרות, כגון בעת הוצאת ספר התורה בשחרית של שבת וחג מארון הקודש. שלוש הפרשיות (דברים ו, ד–ט; שם יא, יג–כא ובמדבר טו, לח–מא) עוסקות בעקרונות היסוד של דת ישראל: הכרזה על אחדותו ומלכותו של האלוהים והדרישה לאוהבו בכל לב, תורת השכר והעונש, חובת לימוד התורה וקיום המצוות, ואפשר לסכם את שלוש הפרשיות גם יחד כ"קבלת עול מלכות שמים" (משנה, ברכות ב, ב). לפי המשנה (תמיד ה, א) נהגו הכוהנים בתקופת המקדש לקרוא, יום יום, יחד עם שלוש הפרשיות האלה גם את עשרת הדיברות, אך פסקו ממעשה זה בשל החשש שיהיה מי שיחשוב כי רק המצוות המנויות בעשרת הדיברות (כגון "לא תרצח") הן המחייבות, בעוד ששאר המצוות (כגון אכילת מזון כשר) הן פחותות מהן במעמדן (וראו עוד להלן ה, א). בשל חשיבותן של ההצהרות הכלולות בפרשיות קריאת שמע, התירו רוב חכמי המשנה לקרוא אותן בכל לשון שהאדם מדבר בה, ולאו דווקא בעברית. ועוד התפתחות עברה קריאת שמע משנקבע בתקופת התלמוד שיש לומר אותה לפני השינה, בשל מעלותיה להגן על האדם מפני מזיקים וצרות. וכך אומר ר' יצחק, ש"כל הקורא קריאת שמע על מטתו – מזיקין בדילין [= מתרחקים] הימנו" (בבלי, ברכות ה ע"א), ועד היום רבים קוראים "שמע ישראל" ברגעים לא נעימים, עונדים קמיע שעליו חקוקות שתי מילים אלה, ועוד.
_.2.13.10
במהלך הדורות נקשרה קריאת שמע לנכונות של מסירות הנפש על קידוש השם, ונאמרה מפי מקדשי שם שמים ברבים כמילותיהם האחרונות. הסיפור המשקף באופן הקשה ביותר את המשמעות הזו שקיבלה קריאת "שמע" במסורת ישראל הוא סיפור הוצאתו של ר' עקיבא להורג בעינויים קשים בידי הרומאים: כשהוציאו את ר' עקיבא להריגה "זמן קריאת שמע היה. והיו סורקין את בשרו במסרקות של ברזל והיה מכווין דעתו לקבל עליו עול מלכות שמים ... עד שיצאה נשמתו ב'אחד'" (בבלי, ברכות סא ע"ב). בדרכו של ר' עקיבא הלכו רבים במהלך תולדותיו הקשים של עם ישראל, עד ימי השואה האיומה ואף לאחריה.
_.2.13.11
רשע שאיננו רשע
_.2.13.12
לצמד הניגודים "צדיק" ו"רשע" היסטוריה משותפת ארוכה, וכמה רבדים של משמעות. המשמעות המקובלת בעברית המדוברת בפינו כיום למושג "רשע" היא של אדם החוטא ופושע בזדון (וכמובן ניגודו, הצדיק, הוא התם המתרחק ממעשי עוולה). באופן זה נקראים דבריו של משה רבנו אל האיש העברי שהיכה את אחיו "רשע, למה תכה רעך!" (שמות ב, יג). זהו המובן המוסרי של המונח, ואליו מכוון ככל הנראה ר' שמעון במשנה שלפנינו. אולם למונח גם משמעות משפטית. ה"רשע" הוא מי שהתחייב בדין (ובעברית המדוברת "הורשע" בדין) לעומת ניגודו הצדיק שזכה בדין ("הוצדק בדין"). שתי משמעויותיו של המונח משמשות גם במסכת אבות. לעיל פגשנו (א, ז) בדברי נתאי הארבלי: "הרחק משכן רע ואל תתחבר לרשע", וכוונתו אל האדם הבלתי מוסרי. לעומת זאת, בדבריו של יהודה בן טבאי (א, ח) המורה לשופט להתייחס אל שני בעלי הדין העומדים לפניו כ"רשעים", משמעותו של המונח הינה משפטית. אדם תבע ממך פיצויים על שפגעת לדבריו במכוניתו, ואתה טוען לחפותך. בית המשפט לא קיבל, לצערך הרב, את טיעוניך – ועל כן אתה הוא ה"רשע" משפטית, אף שבהחלט אפשרי הוא שה"רשע" המוסרי הוא דווקא חברך אשר שיקר ביודעין, העלים ראיות או מצא דרך לא הוגנת אחרת להצליח בטענתו.
_.2.14.1
רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר. במשנה זו מסתיימים מאמריהם של חמשת תלמידי רבן יוחנן בן זכאי (משניות יב–יט) ור' אלעזר בן ערך הוא האחרון שבהם. נראה שגם מאמרו מורכב היה מלכתחילה משלושה חלקים.
_.2.14.2
הֱוֵה שָׁקוּד לִלְמוֹד תּוֹרָה, וְדַע מַה שֶּׁתָּשִׁיב לְאֶפִּיקוּרוֹס. נראה שלפנינו משפט אחד (ולא שני עניינים שונים) ועל פיו מבקש ר' אלעזר מחבריו תלמידי החכמים לשקוד רבות על לימודיהם, כדי שידעו מה להשיב על טענותיו של הכופר, של האפיקורוס (וראו להלן). ויש הגורסים כאן: "הווי שקוד ללמוד מה שתשיב לאפיקורוס", בלי להזכיר את התורה, ונוסח זה נבון יותר, שהרי קשה לומר כי לימוד התורה נועד רק כדי להשיב תשובות ניצחות לכופרים!
_.2.14.3
וְדַע לִפְנֵי מִי אַתָּה עָמֵל. השקידה היא מאמץ מתמיד ומפרך, ור' אלעזר מזכיר לכל השקדנים כי מלאכתם נעשית כדי להגן על תורת ישראל מפני מתקיפיה ולמען האלוהים, ושכרה הגבוה בצידה, כי
_.2.14.4
וְנֶאֱמָן הוּא בַּעַל מְלַאכְתְּךָ שֶׁיְּשַׁלֵּם לְךָ שְׂכַר פְּעֻלָּתֶךָ. "בעל המלאכה" הוא כמובן האלוהים, ור' אלעזר מאמין באמונה שלמה שהוא יתן שכר טוב לכל העמלים בשקדנות כדי להגן על תורת ישראל מפני כופרים. לפי פירוש זה מצטרפים כל שלושת המשפטים לאמירה אחת הדוקה: על החכם לשקוד על לימודיו כדי שיוכל להשיב למתווכחים עמו בסוגיות של דת, וגם אם נדמה לו שמטרה זו איננה מטרה ראויה, טוב שיזכור כי הוא עושה זאת לשם שמים וסופו שיזכה לשכר רב על כך.
_.2.14.5
על ר' אלעזר בן ערך
_.2.14.6
חכם ארץ ישראלי שחי ופעל בסוף המאה הראשונה לספירה ובתחילת המאה השנייה. היה מתלמידיו של רבן יוחנן בן זכאי, ומורו זה נתן ביטוי בולט לתכונותיו הטובות ולהעדפה שהעדיף אותו על פני כל שאר תלמידיו (ראו לעיל, משניות יב–יד). ביטוי לחיבה המיוחדת שרחש רבן יוחנן לר' אלעזר בן ערך עולה מן הסיפורים על מות בנו של רבן יוחנן. תלמידים רבים ניסו לנחם את האב השכול, אך רק מאלעזר בן ערך הסכים בן זכאי לקבל ניחומים (אבות דרבי נתן, נוסח א, יד). במסורת אחרת מסופר, שהמורה והתלמיד גם יחד עסקו בתורת הסוד, ואז "ירדה אש מן השמים ... עמד רבן יוחנן בן זכאי ונשקו [את ר' אלעזר] על ראשו ואמר ... אשריך אברהם אבינו שאלעזר בן ערך יצא מחלציך" (בבלי, חגיגה יד ע"ב). לנוכח השבחים יוצאי הדופן שמרעיף רבן יוחנן בן זכאי על תלמידו, סביר היה להניח שישתמרו משמו של ר' אלעזר בן ערך מאמרים רבים בספרות חז"ל, אך למרבה ההפתעה אין הדבר כך, ומעט מאוד מסופר עליו או נאמר בשמו. כך, למשל, הוא מוצג כדוגמא לאדם ש"הכל צריכין לעצתו", כיוון ש"היה יועץ עצות ומתקיימות ומצליחות. אמרו לו: נביא אתה? אמר להן: לא נביא אנכי ולא בן נביא, אלא כך מקובלני מרבותי, שכל עצה שהיא לשם שמים סופה להתקיים" (מדרש תהילים א, יט). את מיעוט הזכרתו של ר' אלעזר במקורותינו יש המנמקים בטענה שהוא הלך לעולמו בהיותו צעיר לימים, אך בדרך כלל נהוג לומר שאלעזר בן ערך בחר שלא לשבת ביבנה – אשר שימשה כמרכז לחכמים באותה תקופה – אלא הרחיק יחד עם אשתו אל העיר אמאוס, סמוך ללטרון של היום, כדי ליהנות מן המרחצאות שבה (קהלת רבה ז, ז). האגדה מספרת שאלעזר בן ערך שכח בשל כך את תלמודו, ומקורות אחדים אף טוענים שבעקבות ישיבתו באמאוס לא זכר אלעזר בן ערך אף כיצד קוראים בתורה (בבלי, שבת קמז ע"ב), ללמדך עד כמה חשוב היה להם לחכמים להדגיש את הקשר שעל התלמיד לשמור עם מוריו. עם זאת התלמוד הבבלי (שם) מספר כי חכמים התפללו על ר' אלעזר ותורתו שבה אליו בסופו של דבר.
_.2.14.7
מי הוא ומה הוא אפיקורוס?
_.2.14.8
מי הוא אותו אפיקורוס שצריך לעמול קשה כדי לדעת כיצד להשיב על דבריו? מי היה אותו אפיקורוס אשר שמו מייצג במסורת היהודית את הכפירה בה"א הידיעה, כפירה שבגללה אין אדם זוכה לחיי עולם הבא (כאמור במשנה, סנהדרין י, א: "ואלו שאין להם חלק לעולם הבא: האומר אין תחיית המתים מן התורה ואין תורה מן השמים ואפיקורוס" וכו')?
_.2.14.9
מסתבר כי באתונה, במאות הרביעית והשלישית שלפני הספירה, חי פילוסוף יווני בשם זה. הוא הקים באותה עיר מוסד חינוכי, שבו חיו הוא ותלמידיו במעין קהילה שיתופית. תלמידיו ותלמידי־תלמידיו המשיכו לשמור אמונים לרעיונות שלמדו ממנהיגם, והיו מוכרים בעולם העתיק בכינוי "אפיקוראים", ובשם זה הכירו אותם גם חכמי המשנה. מתורתו של אפיקורוס לא השתמר הרבה, אך אנו יודעים כי הגותו התמקדה באושרו של האדם הפרטי. הוא התנגד לשיטות הפילוסופיות הקלאסיות של יוון העתיקה, כגון זו של אפלטון, אשר התמקדו בחיפוש אחר האמת, באומרו כי לא זו המטרה האמיתית שעל האדם לרדוף אחריה. לשיטתו, כל בני האדם משועבדים לחושיהם ורק מה שאנו מרגישים בחושינו ברגע מסוים הוא עבורנו האמת. אפיקורוס דחה את האמונה בדבר חיים שלאחר המוות, וטען כי אדם יכול לזכות באושר רק על ידי סיפוק דרישות החושים בעולם הזה. לכן ראוי לחיות בשלוות נפש אמיתית, שאליה ניתן להגיע ללא מעורבות בקהילה או בחיים הציבוריים, ללא הקמת משפחה, בהמעטה בתשוקות ובטיפוח ידידים טובים.
_.2.14.10
תפיסתו של אפיקורוס ותלמידיו הקימה נגדם הוגי דעות שונים, שראו בתורתו כפירה מסוכנת בעקרונות היסוד של הדת, ולכן הפך שמו לשם גנאי לרודפי הנאה – אף שתורתו לא הטיפה לחיי תענוגות – ולכופרים בכלל. בהקשר היהודי המיוחד הכוונה לכפירה בתורת השכר והעונש, במתן תורה משמים, בחיי עולם הבא, וכיוצא בזה. עד היום משמש השם "אפיקורוס" ככינוי כללי ולא מדויק לכל כופר שהוא, בלא קשר לתורתו המקורית של אותו פילוסוף (אך לבוּר ועם הארץ אין ראוי לקרוא בתואר זה!). ודומה שכנגד כופר שכזה יוצא ר' אלעזר בן ערך במאמרו. מעניין להעיר כי הרמב"ם (בפירושו למשנה) מבאר את השם מלשון המילה "הפקר" ואומר, כי אפיקורוס הוא מי "שמפקיר ומבזה את התורה או את לומדיה. ולפיכך קוראים בשם הזה כל מי שאינו מאמין ביסודי התורה".
_.2.14.11
בעל מלאכה שאיננו בעל מלאכה
_.2.14.12
בלשוננו שלנו "בעל מלאכה" הוא אדם המתפרנס ממעשה ידיו: סנדלר, נפח, מכונאי רכב, צורף וכל כיוצא באלה, ו"בדפי זהב" אפשר למצוא בעלי מלאכה למאות ולאלפים. הם אף מאוגדים בגופים שונים כגון "ארגון בעלי מלאכה" – הדומה במובן מסוים לגילדות המקצועיות של ימי הביניים – ומדינת ישראל אף חוקקה את "חוק רישוי בעלי מלאכה־1977". מסתבר עם זאת שבלשון חז"ל יש למונח זה משמעות הפוכה לגמרי: "בעל מלאכה" הוא המעסיק (ולעיתים: הלקוח) אך לא העובד עצמו. במאמרו של ר' אלעזר בן ערך מכונה האלוהים, שלמען תורתו ועמו עמלים תלמידי החכמים, בכינוי "בעל מלאכתך", וכך גם להלן, משנה כא. באורח דומה מתואר פרעה שהעביד את עם ישראל בפרך כ"בעל מלאכתו" של העם (שמות רבה טו, יח), ובמקום אחר (ויקרא רבה ל, ג) מדברים על "פועל" ועל "בעל מלאכתו" הנותן לו את שכרו.
_.2.15.1
משסיימה מסכת אבות לדון ברבן יוחנן בן זכאי ובחמשת תלמידיו היא עוסקת בעוד חכם אחד מאותם ימים.
_.2.15.2
רַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר. ולפנינו אחד מן המאמרים המפורסמים ממסכת אבות, הרבה בשל לשונו הציורית והקצרה ובשל הרעיון הכללי שניתן להעלות ממנו. אנו נפרש אותו תחילה כאלגוריה על המצב הקיומי של האדם, בהקשר הדתי שאליו התכוון מן הסתם ר' טרפון.
_.2.15.3
הַיּוֹם קָצָר. חיי האדם קצרים הם.
_.2.15.4
וְהַמְּלָאכָה מְרֻבָּה. והמשימות שמוטלות עליו להגשמה במהלך חייו הן מרובות: לימוד תורה וקיום מצוות.
_.2.15.5
וְהַפּוֹעֲלִים עֲצֵלִים. אך בני האדם מדרך הטבע עצלים ואינם ממהרים למלא את חובותיהם.
_.2.15.6
וְהַשָּׂכָר הַרְבֵּה. השכר שיקבל האדם על מעשיו, בעולם הזה ובעולם הבא, הוא רב.
_.2.15.7
וּבַעַל הַבַּיִת דּוֹחֵק. והקדוש ברוך הוא, המטיל את עולו על בני האדם, עומד על גבם ומזרז אותם למלא את חובותיהם. – אם לא נפרש את הדברים בהקשר הדתי המצומצם שלהם, הרי שר' טרפון מצביע על המצב הקיומי האנושי בכלל: ימי האדם קצרים אך המשימות שהוא צריך למלא בהם הן רבות עד מאוד: רכישת מקצוע, לימוד והשכלה, הקמת משפחה וחברה מתוקנת ועוד ועוד. האדם מטבעו נוטה לבטלה ולעצלות, אך השכר על הגשמת המשימות הוא רב ועל כן יש להשתדל ולקיימן. עם זאת יש להודות שבפירוש כלל־אנושי זה קשה לדעת מי הוא "בעל הבית" הדוחק באדם, אלא אם כן נאמר שמדובר במצפונו או בחברה הסובבת אותו, ופירוש זה דחוק ביותר. לא פלא אפוא שרק מחציתו הראשונה של המאמר, "היום קצר והמלאכה מרובה", היא שזכתה לפרסום גדול בשפה העברית ובספרותה (וראו להלן).
_.2.15.8
על ר' טרפון
_.2.15.9
חכם ארץ ישראלי שחי ופעל בסוף המאה הראשונה ובתחילת השנייה. ר' טרפון היה כהן ובילדותו עוד זכה לראות את בית המקדש. הוא למד תורה מרבן יוחנן בן זכאי ולאחר מכן ישב בעיר לוד והיה מנהיגה הרוחני של העיר, ובין תלמידיו ניתן למנות את ר' עקיבא. ר' טרפון נערץ על ידי בני דורו, שכינוהו "אביהן של כל ישראל" (ירושלמי, יומא א, א). על פי המסורת היה ר' טרפון בעל ידע בכל תחומי התורה שבעל־פה: מקרא, משנה, מדרש, הלכה ואגדה, והיה מחלק מידיעותיו בשפע לכול (אבות דרבי נתן א, יח). מן המקורות הוא מצטייר לא רק כתלמיד חכם אלא גם כאדם נדיב, אוהב אדם וגומל חסדים, ואף עניו ביותר. כיוון שהיה כהן, המשיך גם לאחר החורבן לקבל את המתנות שהכהן זכאי לקבל אותן, ובמתנות אלה השתמש כדי לסייע לחסרי כול. בשנת בצורת אחת אף קידש לו לא פחות ולא יותר משלוש מאות נשים עניות, כדי שתוכלנה לאכול מן המתנות שניתנו לו ככהן (תוספתא, כתובות ה, א). כמו כן הקפיד ר' טרפון על כיבוד הוריו: מסופר ששבת אחת יצאה אמו לטייל ונקרע סנדלה. כיוון שאסור היה לתקנו בשל קדושת השבת, הניח ר' טרפון את ידיו תחת כפות רגליה והיא צעדה עליהן עד שהגיעה אל מיטתה (ירושלמי, קידושין א, ז). בתקופתו החלה הנצרות להתפשט, והוא היה מגדולי הנלחמים כנגדה ואף הצהיר שהוא מעדיף לאבד את בנו מאשר להחזיק בספריהם של הנוצרים, וכי עדיף למות מידי חיה רעה מאשר להיכנס לביתו של נוצרי (בבלי, שבת קטז ע"א). לפי מסורת אחת מצא ר' טרפון את מותו כאחד מעשרת הרוגי מלכות שנהרגו בידי הרומאים (איכה רבה ב, ד), אך ספק אם יש למסורת זו בסיס היסטורי. אגב: מסימני ההיכר שלו היו קומתו הגבוהה (בבלי, נידה כד ע"ב) ומטבע הלשון "כפתור ופרח" שהיה נוהג לומר כשהיה שומע דברי חכמה אשר גרמו לו הנאה מרובה (בראשית רבה צא, ט).
_.2.15.10
"היום קצר והמלאכה מרובה"
_.2.15.11
מעל שולחן העבודה של אליעזר בן יהודה, מחדש השפה העברית (1858–1922), התנוסס לוח ועליו נכתב "הזמן קצר והמלאכה מרובה", שכן על שולחן כתיבה זה החל בן יהודה בכתיבת חיבורו המקיף, "מילון השפה העברית". המלאכה אכן מרובה היתה ולא עלה בידו של בן יהודה לסיימה, שכן הזמן שעמד לרשותו קצר היה (ואת המילון סיימו אחריו רק בשנת 1959). השימוש על דרך השינוי שעשה בן יהודה בחלקם הראשון של דברי ר' טרפון מצטרף לאלפי הופעותיו של הפתגם במרחבי השפה והספרות העברית, כפי שאפשר לגלות בנקל בסיור פשוט במאגרי מידע אלקטרוניים. "יאללה חברה, היום קצר והמלאכה מרובה; אפּ–אפּ–אפּ צאו לדרך", מפציר סטודנט ברעיו לספסל הלימודים ערב בחינה, ואילו נחמה פוחצ'בסקי, מראשונות הסופרות כותבות העברית (1869–1934), מספרת על עוזרת בית מיוצאות תימן, רוּמה שמה, אשר "יש שבאמצע העבודה היא עומדת, מסתכלת ומהרהרת. ואם אירע שנתקלה בה הגברת ורואה אותה בכך, היתה תופסת על שכמה ומזרזתה: בבקשה, רומה, אל תתרשלי, הרי היום קצר והמלאכה מרובה!" (מתוך הסיפור "רומה"). אכן, כולם חשים – הן בדיבור היומיומי והן בספרות האמנותית – כי הזמן לעולם אינו מספיק לכל התוכניות שמבקש האדם להגשים, ומאמרו של ר' טרפון בא לזרזם לנסות ולעשות ככל שביכולתם. בוודאי גם על דבריו שלו היה ר' טרפון קורא בהנאה: "כפתור ופרח!"
_.2.15.12
בטן־גב בטן־גב
_.2.15.13
העצלות, היפוכה של הזריזות והחריצות, היא תופעה אנושית שכיחה, שלא לומר שכיחה עד מאוד. בתורת המוסר הנוצרית, כפי שזו גובשה סופית בימי הביניים, נמנית העצלות בין שבע המידות המגונות או שבעת החטאים האורבים לבני האדם: תאוות בשרים, גרגרנות, חמדנות, עצלות, זעם, קנאה וגאווה (וראו עוד להלן ד, כח). למעשה, העצלות כה נפוצה, עד שרבים ראו בה חלק בלתי נפרד מן הטבע האנושי. ואכן, "זכתה" העצלות, וסביב גינויה התגבש קונצנזוס מקיר לקיר, ביהדות ומחוצה לה. ספר משלי מדבר בגנות העצלות למעלה מתריסר פעמים. "הדלת תיסוב על צירה, ועצל על מיטתו" (כו, יד) הוא אומר בלעג, ואף שולח את העצל ללמוד לקח מבעל חיים פחוּת: "לך אל נמלה עצל, ראה דרכיה וחכם ... תכין בקיץ לחמה, אגרה בקציר מאכלה. עד מתי עצל תשכב! מתי תקום משנתך?!" (ו, ו–י). ואילו את אשת החיל הוא משבח על כך ש"לחם עצלות לא תאכל" (לא, כז). בעקבותיו הלכו חז"ל שקבעו כי "אין שכינה שורה [על האדם] לא מתוך עצבות ולא מתוך עצלות ולא מתוך שחוק [היינו: צחוק פרוע וחסר גבולות] ולא מתוך קלות ראש" ועוד (בבלי, שבת ל ע"ב) – רשימה נכבדה מאוד של התנהגויות פגומות המונעות מן האדם להגיע למעלה דתית גבוהה. ובמקום אחר נאמר בתלמוד (בבלי, מגילה יא ע"א) כי "בשביל עצלות שהיה להם לישראל שלא עסקו בתורה" נתרוששו ונפלו בידי שונאיהם, שהרי בהקשר היהודי נתפסת העצלות כניגוד לעבודה מסוג מסוים מאוד: "עבודת ה'" (ראו לעיל א, ב). בעבודה יש, כידוע, לשנס מתניים, להפשיל שרוולים ולהשקיע מאמץ כדי לזכות בהישגים. ומה שנכון בהקשר הדתי הזה נכון גם בהקשר הרחב יותר של האדם המודרני, הדוגל בהישגיות, בהצבת יעדים ובחתירה אליהם. עצלות, בטלה, דחיית או השהיית דברים – כולן תכונות אנושיות שמסכת אבות, ועמה שאר בעלי המוסר בכל הדורות, קוראים להילחם בהן, כלשונו של אחד משירי הזמר הראשונים של ארץ ישראל: "קום בחור עצל וצא לעבודה!"
_.2.16.1
הוּא הָיָה אוֹמֵר. ר' טרפון שנזכר במשנה הקודמת (ופרטים עליו ראו שם), שגם בה דיבר על מלאכה ופועלים ושכר. מאמרו זה של ר' טרפון מורכב היה מלכתחילה משלושה חלקים, אך עם הזמן נוסף עליו חלק רביעי, כמבואר להלן.
_.2.16.2
לֹא עָלֶיךָ הַמְּלָאכָה לִגְמוֹר, וְלֹא אַתָּה בֶן חֹרִין לְהִבָּטֵל מִמֶּנָּה. רבה היא המלאכה הניצבת בפני כל אדם במהלך חייו, הרחבת ידע ותיקון החברה ועוד ועוד משימות, ואין לצפות ממנו שישלים את כולה, ולא כולה מוטלת על כתפיו, אך עם זאת אסור שבשל כך יימנע ממנה. אין הוא חופשי להתבטל ממלאכתו רק משום שהוא יודע שלא יצליח להביאהּ לידי סיום. ובאיזו מלאכה במיוחד מדבר ר' טרפון? בעבודת האלוהים, קרי בקיום המצוות ובלימוד התורה, ועל כן הוא ממשיך ואומר:
_.2.16.3
אִם לָמַדְתָּ תּוֹרָה הַרְבֵּה, נוֹתְנִים לְךָ שָׂכָר הַרְבֵּה. השכר גדל ומתרבה ככל שהמאמץ גדל, גם אם לא יגיע האדם לעולם ללמוד את התורה כולה, על כל ענפי הידע הקשורים בה.
_.2.16.4
וְנֶאֱמָן הוּא בַּעַל מְלַאכְתְּךָ שֶׁיְּשַׁלֵּם לְךָ שְׂכַר פְּעֻלָּתֶךָ. וצריך האדם להאמין בשכר שיגיע לו, כי "בעל המלאכה", היינו המעסיק (ראו ב, יט), ובמקרה זה האלוהים, ישלם לכל אדם את השכר הראוי לו על מעשיו. אכן, מאמר זה נושא אופי דתי, ועל כן לא פלא הוא שרק חלקו הראשון ("לא עליך המלאכה לגמור ולא אתה בן חורין להבטל ממנה") זכה לפרסום בהקשרים שאינם מושתתים על אמונה דתית דווקא, אלא כאמירה כללית על המצב האנושי בכלל. – נראה שכאן הסתיים מאמרו המקורי של ר' טרפון, אשר שלושת חלקיו משלימים זה את זה לאמירה רצופה אחת. וכך הוא אמנם מופיע גם בכתבי יד טובים של המסכת, אך באחרים נוסף כאן משפט רביעי:
_.2.16.5
וְדַע שֶׁמַּתַּן שְׂכָרָם שֶׁלַּצַּדִּיקִים לֶעָתִיד לָבוֹא. אין לפקפק במתן השכר, אך על האדם לזכור ("ודע") שאין לצפות לו בעולם הזה, אלא לעתיד לבוא, שהרי המציאות מלמדת כי לא תמיד "צדיק וטוב לו".
_.2.16.6
מתי יבוא "לעתיד לבוא"?
_.2.16.7
הביטוי "לעתיד לבוא", המופיע בספרות חז"ל מאות רבות של פעמים, משמש בשתי משמעויות עיקריות: בהקשר המעשי הוא מכוון בדרך כלל למשהו שיתרחש מרגע מסוים ואילך, כגון הקביעה כי אדם שנודר לא לשתות יין "כל השנה", אסור בשתיית יין מיום שאמר את דבריו עד "ראש השנה לעתיד לבוא", היינו עד לראש השנה הקרוב (ירושלמי נדרים ח, א), וכדומה. בהקשר הרעיוני, לעומת זאת, מכוון הביטוי לאיזה עתיד כלשהו שזמנו לא נקבע בבירור. המשפט שצורף במשנתנו לדברי ר' טרפון מבטיח שכר שאיננו שכר פיזי הצפוי להגיע בעולם הזה, אלא שכר בלתי מוגדר באופיו השייך למימד אחר ולמציאות קיומית שונה בתכלית, מציאות עתידית. "לעתיד לבוא" הוא מונח מעורפל קמעא המצטרף בדברי חז"ל אל מושגים אחרים, כגון ימות המשיח, העולם הבא, תחיית המתים ועוד ביטויים דומים. מסתבר כי תמונות העתיד של חז"ל רבות ומגוונות עד מאוד, וקשה להכניס בהן סדר ושיטה, והמונח "לעתיד לבוא" הוא אחד מן החשובים שבהן. "לעתיד לבוא" יתבטל המוות (משנה, מועד קטן ג, ט), אומות העולם כולן ישתחוו לפני עם ישראל (תוספתא, סוטה ד, ב), דור מתי מדבר יקום לתחייה (שמות רבה ב, ד), הרשעים יבואו על עונשם (בבלי, עירובין כא ע"א) ועוד הבטחות טובות רבות.
_.2.16.8
הביטוי "לעתיד לבוא" איננו מוכר מן המקרא, ושאלה גדולה היא אם היתה למחברי ספר הספרים תפיסה ברורה באשר לקורות העולם או האדם הבודד בעתיד הרחוק. גם את נושא תחיית המתים, המתקשר לא פעם אל "לעתיד לבוא" (כגון אבות דרבי נתן, נוסח ב, י; שמות רבה מד, ו) קשה למצוא בתורה. חז"ל – שכנראה חידשו רעיון זה לראשונה – דרשו פסוקים שונים בתורה כדי להוכיח "תחיית מתים מן התורה". כך, למשל, דרשת צורת העתיד המהופך, "אז ישיר משה", כמדברת על שירה שישיר משה אשר יקום לתחייה "לעתיד לבוא" (מכילתא דרבי ישמעאל, א).
_.2.16.9
דחייתם של השכר והעונש לעתיד לבוא, משמשת לעיתים כדרך להתמודדות עם שאלות תיאולוגיות חמורות, דוגמת השאלה בדבר מציאות הנראית לא פעם סביבנו, מציאות של "יש צדיק וטוב לו ויש צדיק ורע לו, יש רשע וטוב לו ויש רשע ורע לו" (בבלי, ברכות ז ע"א). תשובות שונות נתנו הקדמונים לשאלה זו. דומה שזו הבעיה העיקרית שמתמודד עמה ספר איוב המקראי, ותשובתו דומה לתשובה שנתנו חז"ל על שאלה זו. כך, למשל, התשובה המוחצת והנוקבת שמשיב ה' על שאלה דומה של משה: "...שתוק! כך עלה במחשבה לפני!" (בבלי, מנחות כט ע"ב). השתיקה אל מול מה שלא ניתן להבינו מוצגת כדרך להתמודדות וכמבחן לאמונת האדם. לעומת זאת, העברת השכר והעונש אל העולם הבא, זה שלאחר המוות, מרככת במשהו את הקושי, ומותירה תקווה בלב האדם ליום שבו ייושבו הסתירות ויתוקנו העוולות המאפיינות את עולמנו האנושי, כאשר יבואו הרשעים על עונשם והצדיקים על שכרם (וראו עוד לעיל א, ג).
_.2.16.10
בני חורים ומשוחררים
_.2.16.11
"עבדים היינו עבדים / עתה בני חורין, בני חורין" הוא אחד משירי הפסח הידועים ביותר, ואף בהגדה של פסח נמצא: "השתא עבדי [=השנה עבדים] לשנה הבאה בני חורין", ומשמע ש"בן חורין" הוא אדם חופשי, משוחרר ואדון לעצמו. הביטוי "בן חורין" מופיע בכתבי יד טובים של מסכת אבות כ"בן חורים". יסודו של ניב זה במקרא, שם הוא מופיע פעם אחת בלבד: "אִּי לך ארץ שמלכך נער ושריך בבוקר יאכלו / אשריך ארץ שמלכך בן חורים ושריך בעת יאכלו..." (קהלת י, טז–יז), כלומר: טוב לה לארץ שמלכה הוא "בן חורים" ולא "נער" ואילו שריה אוכלים את סעודתם בזמן הראוי לה ("בעת", כלומר בערב) ולא בשעות הבוקר שבהן עליהם לעמול ולטרוח במלאכתם. הניגוד בין "נער" ל"בן חורים" יכול ללמד כי "בן חורים" הוא אציל, אדם שאיננו כפוף לאחרים, בעוד ש"נער" עשוי להיות גם עבד, משרת ומשמש אחרים. מכל מקום, בלשון חז"ל נעשה "בן חורים/חורין" לכינוי לאדם חופשי, ובעיקר מי שיצא מעבדות לחירות. כך נולד הפועל המרובע שחר"ר ושם העצם שחרור, כגון: "מעשה ברבי אליעזר שנכנס לבית הכנסת ולא מצא עשרה [אנשים לשם תפילה במניין], ושחרר עבדו והשלימו לעשרה" (בבלי, ברכות מז ע"ב), ועבד (נוכרי!) שהשתחרר נחשב כיהודי מבחינות שונות, משום שעוד בבית אדוניו נימול ושמר על מצוות רבות. עבד כזה מקבל מאדונו עם צאתו לחופשי "שטר שחרור". ואף מצאנו כהגדרה של מעמד אישי – בצד כהן, לוי, ישראל, גר ועוד – גם את ה"חרורי" שהוא עבד משוחרר הרשאי להתחתן עם בני ישראל, להוציא הכהנים שבהם (משנה, קידושין ד, א).
_.2.16.12
ומה היתה המלחמה שנלחם עם ישראל בשנת תש"ח? היא נתכנתה בשמות שונים: מלחמת השחרור, מלחמת העצמאות, מלחמת הקוממיות (הוא השם שדוד בן גוריון, ראש הממשלה של אותם ימים, העדיף מכל האחרים) ומלחמת תש"ח (ולאחרונה: בהקשר פוליטי ברור גם "מלחמת 1948"). ה"קרב" על שמה של המלחמה הזו המשיך במאבקים בקשר לשמותיהן של מלחמות אחרות שמדינת ישראל השתתפה בהם: "מבצע קדש" או "מבצע סיני"? "מבצע שלום הגליל" או "מלחמת לבנון (הראשונה)"? בני חורין רשאים להתווכח על הכול.
_.3.1.1
בניגוד לפרקים א–ב של המסכת, בפרקים ג–ד שלה מובאים דבריהם של עשרות חכמים שונים, ללא סדר נראה לעין, לא כרונולוגי ולא ענייני, ורק לעיתים ניתן למצוא קשר בין משנה למשנה.
_.3.1.2
עֲקַבְיָא בֶן מַהֲלַלְאֵל אוֹמֵר. ומאמרו פותח בקביעה, העוסקת בשלושה עניינים, ולאחריה באה הנמקתה.
_.3.1.3
הִסְתַּכֵּל בִּשְׁלשָׁה דְבָרִים וְאִי אַתָּה בָא לִידֵי עֲבֵרָה. אם יזכור האדם דרך קבע את שלושת הדברים הרשומים להלן, לא יגיע אף פעם לידי חטא ועוון. "הסתכל" כאן משמעו: שים לבך, התעמק ועיין בדבר.
_.3.1.4
דַּע מֵאַיִן בָּאתָ, וּלְאָן אַתָּה הוֹלֵךְ, וְלִפְנֵי מִי אַתָּה עָתִיד לִתֵּן דִּין וְחֶשְׁבּוֹן. וממשיך עקביא בן מהללאל ומסביר את דבריו.
_.3.1.5
מֵאַיִן בָּאתָ? מִטִּפָּה סְרוּחָה. ראשיתו של היצור האנושי בבטן אמו בטיפת זרע צמיגה וחסרת צורה ("סרוחה" אין עניינו סרחון אלא השתרעות, כמו "סרוחים" [עמוס ו, ז] שמשמעו: שוכבים על מיטותיהם בפישוט איברים).
_.3.1.6
וּלְאָן אַתָּה הוֹלֵךְ? לִמְקוֹם עָפָר רִמָּה וְתוֹלֵעָה. גוף האדם נרקב בקברו ומשמש למאכל תולעים מסוגים שונים. ולעומת זאת:
_.3.1.7
וְלִפְנֵי מִי אַתָּה עָתִיד לִתֵּן דִּין וְחֶשְׁבּוֹן? לִפְנֵי מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. לאחר מותו, כך מאמין עקביא, עומד האדם לדין ב"בית המשפט העליון", לפני ריבונו של עולם, ומשלם על מעשיו בעולם הזה (על הביטוי "דין וחשבון" ראו להלן ד, כט). מי שיזכור את מוצאו של האדם ואת גורלו לאחר שיצא מן העולם, יגלה את אפסותו, והכרת עמידתו לדין לאחר חייו תביא אותו שלא לחטוא כלל. – לא מקרה הוא שמאמרו זה של עקביא משמש, על פי נוסח האשכנזים, כפתיחה לטכס לוויית המת. הוא מכוון לאזניהם של הנוכחים בלוויה ומבקש מהם, כתזכורת כואבת אך אנושית עד מאוד, לנצל את עמידתם באותה הזדמנות כדי לזכור מניין באו, לאן ילכו וכיצד ינהלו את חייהם. או כדברי קהלת: "טוב ללכת אל בית אבל מלכת אל בית משתה, באשר הוא סוף כל האדם, והחי יתן אל לבו" (ז, ב).
_.3.1.8
על עקביא בן מהללאל
_.3.1.9
חכם ארץ ישראלי שחי ופעל במהלך המאה הראשונה לספירה, בדורות הסמוכים לחורבן הבית השני. מדבריו של עקביא נותרו בידינו רק מאמרים בודדים, שארבעה מהם הביאו לגורלו המר. עקביא העיד בפני חבריו על מה ששמע ממוריו בקשר לארבע הלכות בענייני קודשים וטהרות. השמועות שהביא לבית המדרש נגדו את דעתם של שאר החכמים, ואלה הפצירו בו לקבל את הכרעת הרוב, כדי שלא תרבה מחלוקת בישראל. בתמורה להסכמתו לחזור בו מדעותיו הבטיחו לו למנותו לאב בית הדין, אולם עקביא סירב להצעתם במילים בוטות: "מוטב לי להיקרא שוטה כל ימיי ולא ליעשות שעה אחת רשע לפני המקום [=הקב"ה]. שלא יהיו אומרים 'בשביל שררה חזר בו'" (משנה, עדויות ה, ו). בשל כך נידו אותו החכמים, וכך נותר בנידוי עד סוף ימיו (אם כי יש בין החכמים מי שקובע כי עקביא לא נוּדה כלל). מסיפור זה עולה דמות של אדם הנאמן לעצמו, אדם שאיננו מוכן לשנות את דעתו, והריהו נכון לשלם מחיר גבוה על כך. קו אופי דומה עולה גם מסיפור אחר, שבו ביקש בנו של עקביא מאביו שיצווה על החכמים לקרב אותו אליהם. עקביא סירב לעשות כן ואמר לבנו (משנה, עדויות ה, ז): "מעשיך יקרבוך ומעשיך ירחיקוך" – על כל אדם לקנות את מקומו בזכות עצמו ומעשיו ולא בשל זכות אבותיו או מילה טובה שיאמרו עליו (היא, בלשון נקייה, פרוטקציה). על עקביא אמר ר' יהודה בר אלעאי, שלא רבים בישראל היו גדולים "בחכמה וביראת חטא כעקביא בן מהללאל" (משנה עדויות ה, ו). על פי מסורת מאוחרת מצוי קברו ליד העיר צפת.
_.3.1.10
עלילותיה של הטיפה הסרוחה
_.3.1.11
בספרות חז"ל מוצאים אנו כמה דיונים בתהליכי ההתהוות הראשונים של היצור האנושי ברחם אימו ובקורותיו שם. משעה שמפרה הזרע את הביצית מתחילה תקופה של ארבעים יום, היא התקופה שבה נוצר הוולד (בבלי, בכורות כא ע"ב). וכיצד נראה העובר במעי אמו? "דרש רבי שמלאי: למה הולד דומה במעי אמו? לפנקס שמקופל ומונח. ידיו על שתי צדעיו [=רקותיו], שתי אציליו [=מרפקיו] על שני ארכובותיו [=ברכיו], ושני עקביו על שני עגבותיו [=ישבנו], וראשו מונח לו בין ברכיו, ופיו סתום וטבורו פתוח, ואוכל ממה שאמו אוכלת, ושותה ממה שאמו שותה, ואינו מוציא רעי [=צואה] שמא יהרוג את אמו. וכיון שיצא לאוויר העולם – נפתח הסתום ונסתם הפתוח, שאלמלא כן אינו יכול לחיות אפילו שעה אחת" (בבלי, נידה ל ע"ב). בתקופת ההריון – הם "תשעה ירחי לידה" כאמור בשיר הידוע "אחד מי יודע" בהגדה של פסח – "מלמדין אותו כל התורה כולה ... וכיון שבא לאוויר העולם בא מלאך וסטרו על פיו ומשכחו כל התורה כולה" (שם). ומאז, כל ימי חייו, הוא רק שב ונזכר במה שלמד עוד טרם בא לעולמנו, והוריו ומוריו הם רק אלה המזכירים לו את מה שידע בעבר. ועוד יודעים חז"ל לספר כי עוּברים במעי אמם יכולים לדעת את שמתרחש בעולם שמחוץ להם, ומספרים על דוד ש"אמר שירה במעי אמו" (בבלי, ברכות י ע"א), ועל יעקב ועשו שהתרוצצו במעי אמם קודם ללידתם, יעקב בשעה שחלפו ליד בית כנסת ועשו בשעה שחלפה רבקה ליד בית עבודה זרה (בראשית רבה סג, ו).
_.3.1.12
במסורות כאלה ובדומות להן יש לדון, כמובן, על יסוד הידע הרפואי של הימים הקדומים (בעמים בכלל ובישראל בפרט), ובעיקר על יסוד אמונותיהם של חכמים במה שנוגע לקשרו של האלוהים עם כל יצוריו, גם אלו שטרם ראו את אור העולם.
_.3.1.13
על החיים ועל המוות
_.3.1.14
דרישתו של עקביא בן מהללאל מן האדם לזכור את סופו נוגעת בעצבים חשופים, לא מעט בשל ניסוחה הבוטה וחסר הרחמים ("עפר רימה ותולעה"). ניתן לומר ששאלת המודעות למוות היא שאלה אוניברסלית, עד שדומה שאין בן אנוש המצליח לחמוק ממנה. לא מעט הם הוגי הדעות הסוברים כי ההבדל בין האדם לבין החיה והבהמה הוא בידיעה החריפה של האדם שהוא סופי, שזמנו קצוב וסופו כיליון, ובוודאי כיליונו של הגוף. (שאלת האמונה בהישארות הנפש ובחיי העולם הבא חורגת מדיוננו כאן.) וכיצד זה ניתן להתמודד עם האימה המשתקת שהמודעות למוות עשויה לעורר? עקביא בן מהללאל מציע לא להתעלם מן המוות, אלא להיפך – להעמיק את הידיעה שסופנו למות. ידיעה זו קשה אמנם לעיכול, אך היא מאלצת את האדם לעמוד לנוכח המטרות העיקריות של חייו ולשאול את עצמו אם עמד בהן, וכך לתת גם לעצמו דין וחשבון על מה שעשה בעודו על פני האדמה. סופם של דברי עקביא "ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון – לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא" רומזים לנקודה נוספת, דתית־אמוּנית באופיה: עמידתו של האדם נוכח סופיותו, מעמידה אותו מול האל האינסופי. תודעה חריפה זו מנוסחת באופן נוגע ללב בתפילת "ונתנה תוקף" הנאמרת בראש השנה וביום הכיפורים: "אדם יסודו מעפר וסופו לעפר ... משול כחרס הנשבר, כחציר יבש, וכציץ נובל, כצל עובר, וכענן כלה, וכרוח נושבת, וכאבק פורח, וכחלום יעוף", ולעומת זאת – "ואתה הוא מלך אל חי וקיים".
_.3.2.1
רַבִּי חֲנִינָא סְגַן הַכֹּהֲנִים אוֹמֵר. על התואר "סגן הכהנים" ראו להלן.
_.3.2.2
הֱוֵה מִתְפַּלֵּל בִּשְׁלוֹמָהּ שֶׁלַּמַּלְכוּת. ר' חנינא קורא לכל אדם להתפלל למען שלומה של המלכות השולטת בו. אם נקשר מאמר זה לתקופתו של ר' חנינא, הרי שמדובר ברומי או באחרוני מלכי בית חשמונאי, אך נראה שהוא מבקש לקבוע כלל עקרוני, ברוח דברי הנביא ירמיהו אל הגולים לבבל: "ודרשו את שלום העיר אשר הגליתי אתכם שמה והתפללו בעדה אל ה', כי בשלומה יהיה לכם שלום" (כט, ז). וממשיך ר' חנינא ומנמק את דרישתו:
_.3.2.3
שֶׁאִלְמָלֵא מוֹרָאָהּ, אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ חַיִּים בָּלָעוּ. לולי פחדו, יראו, הבריות ממערכת השלטון – המפקחת על הסדר הציבורי, שופטת ומענישה – היו פוגעים זה בזה בפראות ובאלימות (ובכתבי יד רבים של המסכת כתוב: "איש את רעהו חיים בלענו"). האנרכיה היא הסכנה הגדולה מכול, והשלטון – כל שלטון, אפילו זר (ואל נשכח שרומי מכונה פעמים רבות בספרותנו בכינוי "מלכות הרשעה"!) – הוא המכשיר היחיד היכול למנוע אותה. ברקע הדברים מצוי פסוק מספר תהילים (קכד, ג) לפיו מגן ה' על עמו כאשר קמים עליו אויביו, ולולי עזרתו "אזי חיים בלעונו". בדברי ר' חנינא מתהפכת התמונה: השלטון הזר, הגויים, הוא המציל אותנו מעצמנו! – המנהג להתפלל למען שלומה של המלכות שבצילה יושב עם ישראל מקוים עד ימינו וראו להלן.
_.3.2.4
על ר' חנינא סגן הכהנים
_.3.2.5
חכם ארץ ישראלי שחי ופעל במחצית השנייה של המאה הראשונה לספירה. ר' חנינא (הנזכר גם בשם "חנניה") זכה עדיין לשמש בבית המקדש, שם כיהן כסגן לכהן הגדול. ו"אמר רבי חנינא סגן הכהנים: למה סגן ממונה? שאם אירע בו פסוּל בכהן גדול, נכנס [הסגן] ומשמש תחתיו [בעבודת בית המקדש]" (בבלי, סוטה מב ע"א). מתוקף מעמדו נמסרים משמו של ר' חנינא מנהגים רבים העוסקים בעבודת המקדש ובהלכות כהונה (כגון משנה, עדויות ב, א–ג ועוד). ר' חנינא מעיד גם על כמה אירועים מתקופת החורבן, כגון סיפור נוגע ללב זה: "כיון שראו בני כהנים גדולים שחרב בית המקדש ונשרף ההיכל, נטלו את המפתחות ועלו לראש ההיכל וזורקים כלפי מעלה ואומרים 'הא לך המפתחות שנתת לנו שלא היינו אפטרופין [=אחראים] נאמנים לאכול מגנזיו של מלך', והיו אוחזים זה בזה ונמשכין לתוך האוּר [=האש] ונשרפים" (אבות דרבי נתן, נוסח ב, ז). בין מאמריו: "גדול השלום, ששקול כנגד כל מעשה בראשית" (ספרי במדבר, מב), ואולי גם זה אחד מן הלקחים שלמד ר' חנינא מן האירועים הקשים של זמנו, שעיקרם המרד ברומי ותוצאותיו המרות.
_.3.2.6
חידושי תפילה ותפילות חדשות
_.3.2.7
מועט הוא העיסוק בנושא התפילה במסכת אבות. זו נזכרת רק במשנה שלפנינו וכן לעיל ב, יח: "רבי שמעון אומר הוי זהיר בקריאת שמע ובתפילה, וכשאתה מתפלל אל תעש תפילתך קבע אלא רחמים ותחנונים לפני המקום". התפילה שר' שמעון מדבר עליה היא התפילה בה"א הידיעה בסידור של עם ישראל, היינו "תפילת שמונה עשרה", הקרויה כך בשל המספר המקורי של הברכות שכללה מראשיתה (רק בשלב שני הוספה ברכה נוספת ומספר הברכות גדל ל–19). תפילה זו ידועה גם בשם "תפילת העמידה" או "תפילה בלחש" על שם אופן אמירתה. היא נאמרת – בצורות שונות, שיש בהן שבע, תשע או תשע עשרה ברכות – בכל אחת ואחת מתפילות היום (ערבית, שחרית ומנחה; בשבת, בראשי חודשים ובחגים גם בתפילת מוסף, וביום הכיפורים גם בתפילת נעילה).
_.3.2.8
אחת הסכנות האורבות למתפללים – בכל דת, בכל שפה ובכל זמן – היא החשש של נפילה בפח השגרתיות, פן תיהפך התפילה ל"תפילת קבע", דבר שלא קשה להבינו לאור המספר הגדול של פעמים שנאמרת כל תפילה ותפילה. התלמוד (בבלי, ברכות כט ע"ב) דן בסוגיה זו ומציע לה כמה פתרונות, כגון הדרישה, שאינה קלה לביצוע, שאדם "יחדש בה דבר" בכל יום. על פי ההקשר שם ברור שכוונתו לומר שנוסח התפילה שייאמר מחר לא יהיה בהכרח זהה לחלוטין לזה שנאמר היום, וכן הלאה. מסתבר שהיו גם כמה מן החכמים שכך עשו, והתלמוד (שם) מונה אותם לשבח. מנהג זה נעלם עם הזמן וזכה לחידוש רק במאות השנים האחרונות, במסגרת קהילות רפורמיות וקונסרבטיביות, בעוד שהיהדות האורתודוכסית הסתפקה בגיוון מוסיקאלי של התפילה ובבקשה שהמתפלל יחדש דבר, אם רק יוכל, בכוונה הנפשית שהוא מכוון בזמן התפילה.
_.3.2.9
לאור זאת מעניינת היא העובדה שדווקא בתפילה לשלום המדינה (ראו להלן) חלו וחלים שינויים בהתאם להתפתחויות פוליטיות שונות ובהתאם ליחס אל המדינה שמגלות קבוצות של מתפללים. מסתבר שדווקא בתפילה זו – ואולי בשל היותה תפילה כה צעירה לימים – הוכנסו שינויים גם בהקשר האורתודוכסי. כך, למשל, יש המבקשים מן האלוהים שיברך "את מדינת ישראל שתהיה ראשית צמיחת גאולתנו", או מוסיפים משפטים כגון "והעמד בראשה אנשי חיל יראי אלוהים" וכו', ניסוחים או משפטים החסרים מן הנוסח שקבעה בשעתו הרבנות הראשית לישראל. בדרך זו לא נעשתה התפילה ל"תפילת קבע", אף שיש להודות שלא למטרה זו הוכנסו בה השינויים האמורים.
_.3.2.10
"ברך את מדינת ישראל"
_.3.2.11
במילים "אבינו שבשמים צור ישראל וגואלו, ברך את מדינת ישראל, ראשית צמיחת גאולתנו" פותחת התפילה לשלום המדינה הנאמרת בשבתות ובחגים באותם בתי כנסת בישראל (ואף בתפוצות) הרואים בציונות חלק מהגשמת חזונם של הנביאים ותוכניתו הטובה של האלוהים. תפילה זו תוקנה – ברוח מאמרו של ר' חנינא – על ידי הרבנים הראשיים של מדינת ישראל עוד בשנת 1949, ויש בסיס לדעה שלסופר הנודע, חתן פרס נובל, ש"י עגנון, היה חלק בכתיבתה. תפילה זו היא חלק מקבוצה גדולה של תפילות שאמרו ואומרות קהילות רבות בתפוצות לשלומה של המלכות שתחת צילה הן חוסות, כגון: "הנותן תשועה למלכים וממשלה לנסיכים ... הוא יברך וישמור וינצור ... את הקיסר פרנץ יוזף ירום הודו" (בקיסרות האוסטרו־הונגרית של המאה הי"ט) או "את הנשיא ומשנהו וכל השרים של המדינות האלה" (בארצות הברית של ימינו), וכיוצא בזה הרבה ברוסיה, צרפת, אנגליה, מרוקו ועוד. לא יאומן, אך בידינו אף עדויות שיהודים התפללו לשלום המלכות גם בספרד של ערב הגירוש ולשלומו של המלך שגירשם בסופו של דבר מאותה ארץ ("יאמץ ויברך וינשא וירומם למעלה למעלה אדונינו המלך דון פירנדו", הוא פרדיננד). ואף בגרמניה התפללו הקהילות היהודיות לשלומה של המדינה (אם כי לא לשלום העומד בראשה, כמובן) עדיין בשנת 1938!
_.3.2.12
נראה שר' חנינא אוחז בדעה המתייחסת בפסימיות לטבע האדם, ומניחה כי "יצר לב האדם רע מנעוריו" (בראשית ח, כא), וכי אין שום אפשרות לקיום אנושי משותף ללא שלטון סמכותי המונע את האנרכיה, או מה שכינה הפילוסוף תומס הובס, בן המאה הי"ז, בשם "מלחמת הכול בכול". סוגיה זו היא מסוגיות היסוד של הפילוסופיה הפוליטית, והושמעו בה דעות לכאן ולכאן, כגון הדעה כי דווקא המימסד הפוליטי־המדיני הוא מקור העוולות, וכי בלעדיו תיתכן חברה מתוקנת אשר תחיה חיי שלווה ושיתוף ללא רשות המצווה ואוכפת עליה את דרכה. דומה שההיסטוריה הוכיחה את צדקת דבריו של ר' חנינא דווקא, ולאור עצתו הלכו, והולכות, קהילות יהודיות רבות בעולם עד היום.
_.3.2.13
רַבִּי חֲנַנְיָה בֶּן תְּרַדְיוֹן אוֹמֵר. ונושא מאמרו הוא מעלת לימוד תורה, הן בחברותא והן ביחידות. ראוי לציין שבכתבי יד טובים רבים חסר כל הקטע העוסק בלימוד ביחידות, והמאמר כולו מדבר בשבח הלימוד בחברותא בלבד. מתולדות חייו של ר' חנניה (ראו להלן) מתגלה המקום החשוב שהקדיש ללימוד תורה בציבור.
_.3.2.14
שְׁנַיִם שֶׁיּוֹשְׁבִין וְאֵין בֵּינֵיהֶם דִּבְרֵי תוֹרָה. אלא עוסקים בדברי בטלה, רכילות וכיוצא בזה,
_.3.2.15
הֲרֵי זֶה מוֹשַׁב לֵצִים, שֶׁנֶּאֱמַר: "וּבְמוֹשַׁב לֵצִים לֹא יָשָׁב" (תהילים א, א). ובפסוק הבא לאחר מכן אכן נאמר על האיש שאינו יושב במושב לצים, "כי אם בתורת ה' חפצו". בספרות חז"ל מופיע הצירוף "מושב לצים" ככינוי גנאי לקרקסים שבהם בידרו את הקהל גם במאבקים בין בני אדם, לחיים ולמוות, ובמלחמות בין בעלי חיים (תוספתא, עבודה זרה ב, ו) או למפגשי זימה (מדרש תהילים לפסוק) וכיוצא באלה מקומות שלא ראוי שתלמיד חכמים יימצא בהם.
_.3.2.16
אֲבָל שְׁנַיִם שֶׁיּוֹשְׁבִין וְיֵשׁ בֵּינֵיהֶם דִּבְרֵי תוֹרָה, שְׁכִינָה שְׁרוּיָה בֵינֵיהֶם. כיוון שהקב"ה כביכול יורד ומקשיב ללומדים וכך מעניק ללימוד מעמד מקודש,
_.3.2.17
שֶׁנֶּאֱמַר: "אָז נִדְבְּרוּ יִרְאֵי ה' אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ וַיַּקְשֵׁב ה' וַיִּשְׁמָע וַיִּכָּתֵב סֵפֶר זִכָּרוֹן לְפָנָיו לְיִרְאֵי ה' וּלְחשְׁבֵי שְׁמוֹ" (מלאכי ג, טז). ור' חנניה דורש את הפסוק מספר מלאכי כך: כאשר "יראי ה'" מדברים "איש אל רעהו", במעמד של שניים המשוחחים ביניהם, ה' מקשיב לדברים כאילו הוא נוכח בין היושבים וזוכר להם את המעשה לטובה (וראו להלן). מסתבר כי הלימוד בחברותא הוא מסגרת רצויה להחלפת דעות, בדיקת רעיונות ועמדות, תיקון שגיאות, עזרה הדדית ועוד כיוצא באלה מעלות. – כאן, כאמור, מסתיים המאמר בכמה נוסחים קדומים של המסכת, אך באחרים הוא ממשיך ואומר:
_.3.2.18
אֵין לִי אֶלָּא שְׁנַיִם. מה שנאמר עד כאן נכון לגבי שניים הלומדים יחדיו,
_.3.2.19
מִנַּיִן שֶׁאֲפִלּוּ אֶחָד שֶׁיּוֹשֵׁב וְעוֹסֵק בַּתּוֹרָה, שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא קוֹבֵעַ לוֹ שָׂכָר?. מניין לנו כי גם הלומד ביחידות זוכה לשכר?
_.3.2.20
שֶׁנֶּאֱמַר: "יֵשֵׁב בָּדָד וְיִדֹּם כִּי נָטַל עָלָיו" (איכה ג, כח). וגם זו דרשת פסוק (השונה עד מאוד מפשט המקרא, המדבר על אדם המתאבל בעקבות החורבן): הלומד לבדו ושותק, כיוון שאין לו עם מי לדבר, גם הוא נוטל, מקבל, שכר מן האלוהים על לימודיו. לרעיון דומה ראו גם להלן ג, ז.
_.3.2.21
על ר' חנניה בן תרדיון
_.3.2.22
חכם ארצישראלי שחי ופעל בתחילת המאה השנייה לספירה וישב בגליל התחתון (בכפר סיכנין של ימינו), שם עמד בראש ישיבה ובית דין (בבלי, סנהדרין לב ע"ב). ר' חנניה (או חנינא) בן תרדיון היה אביה של אחת הנשים המפורסמות בספרות חז"ל, ברוריה, שהיתה – על פי התלמוד הבבלי (פסחים סב ע"ב ועוד) – אשתו של ר' מאיר (ראו עליהם להלן ד, יב). ר' חנינא נודע כגבאי צדקה הגון, ועליו נאמר: "לא יתן אדם מעותיו לארנקי [=קופה] של צדקה, אלא אם כן ממונה עליו תלמיד חכם כר' חנינא בן תרדיון" (בבלי, עבודה זרה יז ע"ב). בן תרדיון נתפס בידי הרומאים כשהוא מלמד תורה ברבים, דבר שעמד בניגוד לגזרות שהטילו על עם ישראל, ולכן הועלה על המוקד – והוא נמנה בין "עשרת הרוגי מלכות" – ונשרף בעודו בחיים כשגופו כרוך בספר התורה שממנו לימד. לפי אותה מסורת נהרגה אף אשתו באותו מעמד, ועל אחת מבנותיו (אחותה של ברוריה, אשתו של ר' מאיר) נגזר לשבת, אולי בעיר רומי, בקוּבה של זונות (וראו להלן ד, יב). משמעות השם "תרדיון" לא נתבררה, אך דבר זה לא מנע מלקרוא על שמו בשנת 1990 אזור תעשייה אשר הוקם דרומית לכרמיאל.
_.3.2.23
"על החלון ישבתי וזיכרון כתבתי"
_.3.2.24
נראה שבפסוק מדברי הנביא מלאכי יש לביטוי "ספר זיכרון" משמעות מטאפורית בלבד, כדברי הפרשן רד"ק: "דרך משל", שהרי אין שִכחה לפני האלוהים ואין הוא זקוק לספר שבו יירשמו דברים פן יאבדו (וראו עוד לעיל ב, א), אך במה שנוגע לבני אדם מכירה ההיסטוריה ספרי זיכרונות רבים, וכבר במקרא: "ספר הזיכרונות דברי הימים" של מלכי פרס (אסתר ו, א).
_.3.2.25
כן מכירים אנו ספרים אישיים יותר שכותבים בני אדם כדי להנציח מסיבות שונות את זכרם ואת מעשיהם, דבר המתרחש באופנים שונים בגילים שונים. בימים שקדמו לעידן האינטרנט והדוא"ל נהוג היה להעניק בסיום שנת לימודים "ספר זיכרונות" שבו כתבו חברים לכיתה את הגיגיהם, לא פעם בפורמולות קבועות (בנוסח: "על החלון ישבתי וזיכרון כתבתי / פתאום נפל העיפרון וזהו סוף הזיכרון"), אך מסתבר שלא רק ילדים ובני נוער חשים בצורך לשמור ולשמר את זיכרונותיהם, ואם במאות הקודמות נהגו רק אנשים ידועי שם – מדינאים, סופרים וכיוצא בהם – לחבר (בעצמם או בעזרת "סופרי צללים") את האוטוביוגרפיה שלהם, שהיא מעין ספר זיכרון, הרי שגל של ספרי זיכרון הציף את ארונות הספרים בעקבות שואת יהודי העולם של המאה העשרים. לאחר תקופה של שתיקה, שבה כמעט ולא נדונה תקופה מרה זו, נפרץ הסכר – כנראה בעקבות משפט הפושע הנאצי אדולף אייכמן (1961) – ומאז הופיעו מאות רבות של ספרים שבהם מספרים שרידי השואה את סיפור חייהם, סיפור הצלתם מכאן וסיפורם של בני משפחתם שנספו בתופת האיומה מכאן. הצורך לספר מוסבר בדרך כלל ברצון להעביר לנכדים ולנינים את אירועי העבר וכך להעמיד יד וזכר לאנשים החשים שימיהם הולכים ומתמעטים, אך שסיפורם חייב להמשיך ולהישמע, כאות וכאזהרה לדורות. נפוצים מאוד הם גם ספרי זיכרון שבאו להציב יד לקהילות שלמות אשר נכחדו מעל פני האדמה (ובספריית "יד ושם" שבירושלים מצויים מאות מהם). האדם הוא בן חלוף, אך ספר הזיכרון שחיבר או שנתחבר אודותיו ימשיך להתקיים כל עוד יקראו בו.
_.3.2.26
"ליצן קטן שלי"
_.3.2.27
יש להבחין היטב בין "לץ" בלשון המקרא ובלשון חז"ל לבין "ליצן" בלשוננו. השורש אמנם הוא אחד, אך הכוונות שונות לגמרי. הלצים במקרא ובספרות חז"ל הם בני אדם חסרי מוסר, מרושעים, המביטים ברוע לב ובלעג מר על המציאות, היפוכו של החכם (משלי ט, ח ועוד). על מי שנוהג כמעשה הלצים, על "המתלוצץ", יחולו קללות נוראות: "ייסורין באין עליו ... מזונותיו מתמעטין ... ונופל בגיהנום" (בבלי, עבודה זרה יח ע"ב). במקרים נדירים מצאנו בספרות חז"ל שהלץ מן הסוג הזה קרוי גם ליצן (כגון דברים רבה ה, טו). הליצנים בלשוננו שלנו, לעומת זאת, הם אנשים שנועדו לגרום לאחרים לצחוק צחוק של טוב לב, ומפורסמים הם הליצנים שבקרקסים. משנות השמונים של המאה העשרים עלה על הבמה – ותחילה בארצות הברית – "הליצן הרפואי", מי שעושה שימוש בכוחם המרפא של ההומור ושל הצחוק כדי לשפר את איכות חייהם של חולים, להסיח את דעתם מן הכאב שהם חווים, ולעזור להם להתגבר על תחושות של שעמום, פחד ודאגה. לא בנקל נתקבלו הליצנים הרפואיים אל בתי החולים, אך דומה שכיום הולך וגדל מספר בתי החולים שמצרפים ליצן כזה אל צוות עובדיהם. וכבר ניתן ללמוד את המקצוע הזה ולזכות בתעודת ליצן מקצועי. מפגש של ליצנים כאלה ופגישה עם ליצנים שכאלה אינם בשום פנים ואופן "מושב לצים"!
_.3.3.1
רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר. נראה שהכוונה לר' שמעון בר יוחאי (וראו להלן). כהמשך למאמר הקודם שדיבר בגנותם של "שניים (ויותר) שיושבין ואין ביניהם דברי תורה", עוסק מאמר זה בגנותם של "שלושה" (ויותר) אנשים היושבים לסעוד מבלי להוסיף לסעודה מימד רוחני של לימוד ודיון. ביסוד הדברים ראיית כל סעודה – במיוחד כזו שהיא בעלת היקף מצד מספר משתתפיה וסדריה – כמעשה בעל מימד של קדושה, דבר המתבטא בנטילת ידיים לפניה ובברכות השונות הנאמרות במהלכה ובסופה. מכאן האפשרות להשוות בין סעודת האדם היומיומית והשגרתית לבין הקרבת קרבנות על המזבח.
_.3.3.2
שְׁלשָׁה שֶׁאָכְלוּ עַל שֻׁלְחָן אֶחָד וְלֹא אָמְרוּ עָלָיו דִּבְרֵי תוֹרָה. אלא עסקו באכילה, בשתייה ובשיחה בטלה,
_.3.3.3
כְּאִלּוּ אָכְלוּ מִזִּבְחֵי מֵתִים. ארוחתם מושווית לקרבנות המובאים לעבודה זרה, וזאת על פי לשון הפסוק בתהילים קו, כח ("ויאכלו זבחי מתים"). במקומות רבים מכנים חז"ל את עבודת האלילים בכינוי גנאי זה (כגון משנה, עבודה זרה ב, ג). מסתבר שדברי התורה הם שמעלים את המעשה הגשמי של אכילה לדרגת הקדושה הראויה, וההוכחה לכך מובאת ממדרש על פסוק בספר ישעיה:
_.3.3.4
שֶׁנֶּאֱמַר "כִּי כָּל שֻׁלְחָנוֹת מָלְאוּ קִיא צֹאָה בְּלִי מָקוֹם" (ישעיה כח, ח). שולחנות שאין בהם חלק ל"מקום" (שהוא כינוי קבוע לקדוש ברוך הוא) כמותם כשולחנות מלאי קיא וצואה.
_.3.3.5
אֲבָל שְׁלשָׁה שֶׁאָכְלוּ עַל שֻׁלְחָן אֶחָד וְאָמְרוּ עָלָיו דִּבְרֵי תוֹרָה, כְאִלּוּ אָכְלוּ מִשֻּׁלְחָנוֹ שֶׁל מָקוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיְדַבֵּר אֵלַי זֶה הַשֻּׁלְחָן אֲשֶׁר לִפְנֵי ה'" (יחזקאל מא, כב). הנביא יחזקאל מדבר בפסוק זה על המזבח ומכנה אותו בשם "שולחן". מסתבר שכל שולחן בשר ודם שאומרים עליו דברי תורה בשעת הסעודה הופך כביכול ל"שולחנו של מקום", למעין מזבח מקודש שעליו מועלים קרבנות לאלוהים. בתקופה שאין בה בית מקדש ואין מזבח וקרבנות מחליפה אותם הסעודה האנושית, המתובלת בלימוד תורה. ואכן, המנהג להוסיף "דבר(י) תורה" לסעודות (בעיקר חגיגיות) הפך למנהג מקובל מאוד בקרב עם ישראל לדורותיו ולתפוצותיו.
_.3.3.6
על ר' שמעון בר יוחאי
_.3.3.7
השם "שמעון" היה פופולארי ביותר בעולמם של חכמים והרבה חכמים בשם זה נזכרים במסכת אבות: שמעון הצדיק ושמעון בן שטח, רבן שמעון בן גמליאל ורבי שמעון בן נתנאל – וכולם נדונו לעיל – וכעת עולה על הבמה "רבי שמעון" בסתם, וכנראה הכוונה לר' שמעון בר יוחאי הנזכר גם במשנה מאות פעמים בשמו הפרטי בלבד (אך הוא נזכר בשמו ובשם אביו להלן ו, ח). ר' שמעון בר יוחאי חי בארץ ישראל במאה השנייה לספירה. הוא למד אצל ר' עקיבא בבני ברק במשך שנים רבות והגיע לגדולה בשל ידיעותיו ואישיותו. ר' שמעון (או בכינויו המקובל: רשב"י) נמנה עם אלו שהקימו את המרכז הדתי באושא שבגליל התחתון לאחר כישלון מרד בר כוכבא (בשנת 135 לספירה). בין תלמידיו של רשב"י היה גם ר' יהודה הנשיא, עורך המשנה (בבלי, עירובין צא ע"א). המקורות מספרים על סלידתו של רשב"י מן השלטון הרומי, וכשנתגלה הדבר הסתתר עם בנו (ר' אלעזר) תחילה בבית המדרש ולאחר מכן במערה, במשך שלוש עשרה שנים. האגדה מספרת, שבכל אותו זמן עסקו השניים בתורה, ומתארת את הניסים והנפלאות שאירעו להם בשנים אלה במערה, ולאחר צאתם ממנה (בבלי, שבת לג ע"ב ועוד). פרט לגדולתו בתורה היה רשב"י ידוע כבר בימיו כאיש מופת, הרגיל בעשיית ניסים, וסופר עליו שעלה בידו לבטל גזירה קשה שנגזרה על עם ישראל לאחר שהצליח לגרש שד מגופה של בת הקיסר (בבלי, מעילה יז ע"ב). דומה שבשל תכונה זו יוחס לרשב"י בימי הביניים חיבור ספר הזוהר (הוא החיבור המרכזי של תורת הסוד היהודית, הקבלה). לפי המסורת נפטר רשב"י בל"ג בעומר ונקבר במירון, ומכאן יסוד ההילולה המתקיימת על קברו בתאריך זה ומושכת לשם מאות אלפי בני אדם שנה בשנה ובפיהם גם הזמר "ואמרתם כה לחי, רבי שמעון בר יוחאי"!
_.3.3.8
שולחנות ושולחנים ונימוסי שולחן
_.3.3.9
שולחנות רבים לו לעם ישראל. במקרא אנו מכירים את השולחן הן כאחד מכלי המשכן, שעליו הניחו את לחם הפנים (שמות כה, כג ועוד) והן כטבלה שעליה נהגו בני אדם לאכול, "שולחן המלך" (שמואל ב ט, יג) מכאן ושולחנם של אנשים רגילים מכאן (כגון מלכים ב ד, י: "מיטה שולחן כסא ומנורה" כריהוט בסיסי של חדר). בספרות חז"ל מוצאים אנו אזכרות רבות של השולחן האנושי וגם מוסד חדש, "שולחני" (משנה, מעשר שני ד, ב), שהוא חלפן כספים ו"בנקאי" של אותם ימים, שנקרא כך מן הסתם משום שהכספים היו מונחים לפניו על השולחן. עם זאת, עיקר עניינם של חכמים בשולחן הוא בנימוסים הראויים למי שיושבים סביבו לסעודה (שצריכה להיות, כאמור, מלווה גם בדברי תורה). יצירה בשם "מסכת דרך ארץ", שנערכה בשלהי תקופת חז"ל, אוספת לתוכה כמה מן הדרכים הראויות לתלמיד חכם (ולמען האמת, לכל אדם בן תרבות) היושב לסעוד: "לא ילקק באצבעותיו", "לא יגהק בפני חברו", "לא יהיה נוטל את הכיכר ויתלוש בו בשיניו ויחזירנו [אחר כך] על השולחן", ולא יתחיל בעל הבית לאכול קודם לאורחים, ואורח המוזמן לסעודה לא יביא עמו אורחים אחרים מבלי לקבל את אישורם של המארחים מראש, וכיוצא בזה עוד. המסכת מלמדת כי כאשר השולחן והסעודה נתפסים כמסגרת שאפשר לרוממה אל מעבר למילוי הצרכים הגשמיים ההכרחיים של בני אדם, יש להקפיד בהם הקפדה מיוחדת על התנהגות ראויה ומכובדת.
_.3.3.10
כמה קומות למקום?
_.3.3.11
תיבת "מקום" משמשת בלשון חז"ל לפחות בשלוש משמעויות ברמות שונות עד מאוד של השיח, מרמה גבוהה ונשגבת ועד לרמה נמוכה ביותר.
_.3.3.12
ברמה הנשגבת ביותר משמשת תיבת "המקום", כשלפניה ה"א הידיעה, ככינוי לאלוהים. היא מוכרת עד מאוד מדברי הניחומים שנוהגים (בני עדות אשכנז) לומר לאבלים: "המקום ינחם אתכם בתוך שאר אבלי ציון וירושלים" וכו'. ביסוד הביטוי הזה מצוי רעיון פילוסופי־תיאולוגי מורכב: העולם המציאותי שאנו חשים בו הוא רק חלק קטן מן ההוויה הכללית, והאלוהים מקיף את ההוויה הכללית הזו ולא מצוי בתוכה. הוא איננו בתוך העולם, אלא העולם מצוי בתוכו. האלוהים לא מצוי במקום כלשהו, אלא כל מקום ומקום מצוי בתוכו, והוא "המקום", בה"א הידיעה. ברמה נמוכה הרבה יותר מוקנית למילה "מקום" המשמעות הארצית הפשוטה של אתר מוגדר גיאוגרפית (כגון להלן: ה, ט: "מאיזה מקום אתה"), אבל גם סיטואציה במישור הזמן ("במקום שאין אנשים השתדל להיות איש" [לעיל ב, ו]), וכמוהו הרבה. והנה, למרבה ההפתעה נמצא "מקום" גם במישור שלישי, נמוך הרבה הרבה יותר, כלשון נקייה, "לשון סגי נהור", לתיאור איברים מוצנעים בגוף האדם שלא מכובד לדבר בהם בלשון בוטה וראוי להסתפק ברמיזה אליהם. הכוונה בעיקר לאברי הגוף הקשורים בהפרשות שונות. כך, למשל, עוסק התלמוד הבבלי (שבת פב ע"א) באדם העושה את צרכיו, ומתייחס לקינוח הגוף לאחר מכן בעזרת "צרור" (היום היינו אומרים נייר טואלט וכו') שמשתמשים בו "באותו מקום", והמבין מבין. המילה "מקום" תופסת אפוא מקום נכבד בלשוננו, ובמקומות שונים בתוכה.

Pirke Avot, a New Israeli Commentary, by Avigdor Shinan; Jerusalem, 2009. Via Sefaria (sefaria.org), Sefaria-Export. Version source: https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002690779 Licence: CC-BY. Source.