← Library

A New Israeli Commentary on Pirkei Avot

Sefaria · Mishnah > Modern Commentary on Mishnah · 1,565 sections

1. _.1.13.13

   תג, תגים וכו'

2. _.1.13.14

   תיבת "תגא" הארמית (שמקורה אולי בשפה הפרסית) חדרה אף היא אל השפה העברית, ראשית ככינוי לאותם סימנים הנראים כקוצים קטנים והנכתבים מעל ראשי אותיות שונות (כגון שי"ן, טי"ת או גימ"ל) בספרי התורה הכתובים קלף והמשמשים לקריאה בבית הכנסת (והם נראים אפוא כ"כתרים" לאותיות). עם הזמן נעשתה תיבת "תג" גם כינוי לקו קטן המשמש לקיצור מילים (כגון: ר', פרופ', וכדו'), ובעברית החדשה גם כינוי לכל סימן הבא לאפיין את נושאו או למסור עליו פרטים נוספים. כך "תג היחידה" שבצה"ל, "תג מחיר" המוצמד בחנויות למצרכים שונים, "תג חניה לנכים" המונפק (אף זו מילה שמקורה בארמית!) על ידי משרד התחבורה, והקרוי לא פעם גם בשם "תו חניה". מתברר כי החילופים בין "תג" ו"תו" בעניין זה הם רבים, והצירוף "כל תו ותג" (או "כל תג ותו") נפוץ במשמעות של: כל פרט ופרט, אפילו הקטן ביותר.

3. _.1.14.1

   הוּא הָיָה אוֹמֵר. גם זה מאמרו של הלל הזקן, שנזכר במשנה הקודמת (ופרטים על חכם זה ראו לעיל, משנה יב). מאמרו המפורסם הזה של הלל מתחלק לשלושה חלקים, אשר רק שני הראשונים שבהם קשורים זה בזה, והריהם עוסקים בשאלת הזיקה שבין היחיד לבין היחד, בין האדם הבודד לבין הקבוצה שהוא מהווה חלק ממנה.

4. _.1.14.2

   אִם אֵין אֲנִי לִי מִי לִי?. אם לא אדאג לעצמי, לזכויותיי ולטובתי, מי יעשה זאת למעני? והתשובה ברורה: אף לא איש. בחלק זה של המאמר מטיל הלל הזקן על האדם אחריות לגורלו ותובע ממנו ליזום ולפעול בנחישות למען שיפור תנאי חייו ועולמו. אקטיביות ולא פאסיביות, יוזמה ולא הסתמכות על אחרים, היא שתביא להישגים. עם זאת יודע הלל יפה כי בעולמנו החברתי לא יכול אדם לפעול כאילו הוא מצוי בחלל ריק, בוואקום, ולעשות ככל העולה על רוחו, ועל כן הוא ממשיך ואומר:

5. _.1.14.3

   וּכְשֶׁאֲנִי לְעַצְמִי מָה אֲנִי?. והתשובה גם כאן ברורה: אין הפרט הבודד יכול להגיע למיצוי יכולתו ולהישגים מושלמים מבלי שהוא נעזר בחברה שהוא חי בתוכה, תורם לה ונתרם על ידה בעת ובעונה אחת. שני חלקי מאמרו של הלל משלימים אפוא זה את זה ואין אחד מהם יכול לעמוד בפני עצמו.

6. _.1.14.4

   וְאִם לֹא עַכְשָׁו אֵימָתַי?. אם חש אדם שעליו לעשות מעשה נכון וראוי, אין סיבה שידחה את עשייתו לטווח בלתי ברור של זמן. אין זו תביעה להשיג דבר כלשהו מייד כאשר חושקים בו, גם לא קריאה לעשייה פזיזה וגחמנית. כל דבר, אומר הלל, ראוי שיעשה בזמנו, אך כאשר אין שום סיבה להתמהמה או לדחות את המעשה – זמנו כעת ומייד.

7. _.1.14.5

   לא נראה שצריכים אנו לקשר את חלקו השלישי של המאמר אל שני הראשונים. משותפת להם רק העובדה שהם מנוסחים בקצרה כשאלה רטורית, שאלה שתשובתה ברורה מאליה.

8. _.1.14.6

   ועכשו: מה עכשו?

9. _.1.14.7

   מילת "עכשו" משמשת רבות בלשוננו ודומה כי הכול רוצים להשיג הכול תכף, עכשיו ומייד, בלא כל דיחוי: "משיח עכשו" ו"שלום עכשו", "עכשו זה בזול", ו"עכשו או אף פעם לא" ועוד ועוד. הגענו למצב שבו ניתן להגדיר תהליכים רבים העוברים עלינו כתהליכים של "עכשוויזציה", ואף יש מי שקורא למגמה חסרת סבלנות זו בשם הלא־מחמיא "עכשוויזם". ובכלל, שם התואר "עכשווי" מקובל כבר על הכול.

10. _.1.14.8

    אבל מה פירוש המילה המשונה הזו "עכשו" (שניתן לכתוב אותה גם: "עכשיו")? המילה לא מצויה במקרא ואין לה מקבילה וודאית בשום שפה שעם ישראל בא עמה במגע. עם זאת היא מופיעה רבות בספרות חז"ל – לא פעם גם במסגרת הביטוי "מעכשיו" – והמדקדקים נתקשו בקביעת שורשה ומקורה. במילון ההיסטורי המצוין של אליעזר בן יהודה (כרך ט, עמוד 4475) מעלים כמה השערות, שביסוד כולן ההנחה שמדובר במילה מורכבת, כגון האפשרות ש"עכשו" הוא מעין קיצור של: "עתה כמו שהוא" או "עד כשהוא", כלומר: כל עוד הוא מה שהוא, כל עוד לא חל בו שינוי, דבר המתמיד רק בטווח זמן קצר. למען האמת, גם השאלה כיצד להגות את המילה הזו שנויה במחלוקת: עכשָו? עכשוֹ? עכשוּ? ומצאנו אף כתבי יד הקוראים מילה זו כ"עכשוב"! ובכן, עכשיו מתברר שאיננו יודעים הרבה על "עכשיו".

11. _.1.14.9

    "עכשיו" הוא גם שמו של כתב עת ישראלי לספרות ולשירה שהחל לצאת בשנות החמישים והוא נותן ביטוי ליצירה הספרותית המתהווה לנגד עינינו, כפי ששמו מעיד עליו.

12. _.1.14.10

    היחיד והיחד

13. _.1.14.11

    מאמרו של הלל מגבש בתמציתיות את סוגיית היחס בין הפרט הבודד ובין הקבוצה שהוא חבר בה. ההיסטוריה האנושית מלמדת שאין אדם יכול לחיות בבדידות מוחלטת ואנוכיות קיצונית (גם רובינזון קרוזו נזקק ל"ששת" שלו), אך גם קולקטיביות מוחלטת, המוחקת את דמותו של הבודד לחלוטין, היא דבר פגום, פסול ובלתי אפשרי (ועמד על כך יפה ג'ורג' אורוול בספרו "1984"). יש למצוא את דרך הביניים המשלבת את "אם אין אני לי מי לי" יחד עם "וכשאני לעצמי מה אני", וזאת מלמד הלל.

14. _.1.14.12

    היהדות נתנה ביטוי לצורך שבשילוב זה בכמה דרכים, ואחת מהן היא בעולם התפילה. היחיד חייב על פי ההלכה בתפילה, אך עדיף – אם כי לא הכרח גמור ומוחלט – שזו תיעשה במסגרת "יחד", במניין מתפללים (עשרה ומעלה). המשנה (מגילה ד, ג) קובעת כי בהעדר מניין אין הכוהנים מברכים את העם במסגרת התפילה, אין קוראים בתורה או את ההפטרה, ואין אומרים את הברכות הנאמרות מתחת לחופה, ועוד. ויחד עם זה, גם המתפלל ביחידות חייב תמיד לראות את עצמו כחלק מן הכלל. על כן הקפידו חז"ל לעצב את נוסחת הפתיחה המפורסמת של הברכות בלשון רבים: "ברוך אתה ה', אלוהינו מלך העולם, אשר קידשנו במצוותיו וציוונו..." וכו'. גם אישה המדליקה נרות ביחידות בביתה, או אדם המהלך לבדו בדרך, חייבים לברך בלשון רבים, לחוש תמיד שהיחיד הוא גם חלק מיחד.

15. _.1.14.13

    וכך נאמר בתלמוד הבבלי (ברכות כט ע"ב): "אמר רבי יעקב אמר רב חסדא: כל היוצא לדרך צריך להתפלל תפילת הדרך. מאי [=מה היא] תפילת הדרך? 'יהי רצון מלפניך ה' אלהיי שתוליכני לשלום ותצעידני לשלום ותסמכני לשלום ותצילני מכף כל אויב' ..." וכו'. כנגד קביעה זו, השמה בפי המתפלל הבודד תפילה בלשון יחיד, העוסקת בצרכיו שלו בלבד, יוצא אביי ואומר: "לעולם לישתף איניש נפשיה בהדי ציבורא [=לעולם ישתף אדם עצמו עם הציבור]" ועל כן יאמר: "יהי רצון מלפניך ה' אלהינו שתוליכנו לשלום ותצעידנו לשלום" וגו'. וכך גם נפסק להלכה. בעולם התפילה, גם "יחיד" בודד הוא חלק מ"יחד", אף אם אין הוא רואה אותו בפועל למול עיניו.

16. _.1.14.14

    "אם אין אני לי..."

17. _.1.14.15

    קשה להאמין, אבל בבדיקה פשוטה במנועי חיפוש ברשת האינטרנט נמצאו קרוב לארבעים אלף (40,000!) ציטוטים בעברית של הקטע הפותח את מאמרו של הלל, "אם אין אני לי מי לי". במאמרים מלומדים ובמכתבים למערכת, בפזמונים ובפרסומות, באתרים פרטיים ובאתרים רשמיים – בכולם מככב המאמר הזה, כצורתו או בשינוי, אות ועדות לפופולריות הרבה שרכש, הן בשל הרעיון הבהיר המתבטא בו והן בשל לשונו החרוזה והקצובה.

18. _.1.14.16

    מעניינים במיוחד השימושים ההומוריסטיים והקלילים שזכה להם המאמר, המלמדים על חיותו עד ימינו שלנו בכל רבדי הלשון של החברה דוברת העברית, כגון:

19. _.1.14.17

    אם אין אני לי – מילי [כפרסומת למסעדה בשם זה]

20. _.1.14.18

    אם אין אני לי – שליף לי [על טכניקה של העתקה בבחינה בעזרת דף הנשלף ברגע המתאים ממקום מסתור]

21. _.1.14.19

    אם אין אני לי – בן זוגי לי [כפתיחה להודעה בעיתונות על חידוש: אישור שמקבל אדם לעבוד במדינה אירופית כלשהי, אם כבר קיבל בן זוגו את האישור לעשות כך]

22. _.1.14.20

    אם אין אני לי – גילי לי [הצהרת אהבה לנערה בשם זה]

23. _.1.14.21

    וכן:

24. _.1.14.22

    אם אין אני לי – חברי לי

25. _.1.14.23

    ואם אין חברי לי – שכני לי

26. _.1.14.24

    ואם אין שכני לי – שולחני לי

27. _.1.14.25

    ואם אין שולחני לי – שלילי לי [על טכניקות שונות של העתקה בבחינות בגרות]

28. _.1.15.1

    שַׁמַּאי אוֹמֵר. מאמרו של שמאי מורכב, כמאמרים רבים אחרים במסכת, משלושה חלקים, אך ניתן לקשר רק בין שני הראשונים שבהם.

29. _.1.15.2

    עֲשֵׂה תוֹרָתְךָ קֶבַע. הזמן שצריך האדם להקדיש ללימוד תורה (במשמעותה הרחבה ביותר של המילה) ראוי שיהיה במסגרת קבועה וקשוחה, עדיפה מסגרת יומית, דבר המבטיח התמדה: "עשה לה עיתים לתורה ... שאם אי אתה עושה כן – מתוך טירוד עסקיך אתה מתבטל ונואש מן התורה" (פירוש רבי יעקב ב"ר שמשון [בן המאה הי"א–י"ב] למסכת אבות).

30. _.1.15.3

    אֱמֹר מְעַט וַעֲשֵׂה הַרְבֵּה. והנה, המשקיע את רוב זמנו בלימוד ובעיסוק אינטלקטואלי עשוי לסבור כי זה העיקר, וכי דיונים ודיבורים ושיחות והחלפת דעות יכולים למלא את חובותיו של האדם גם כלפי החברה שבה הוא נתון. על כן ממשיך שמאי וקובע כי העשייה חשובה יותר, והיא צריכה תמיד להאפיל בהיקפה ובעומקה על הדיבור. בראש מעייניו של האדם צריכים לעמוד מעשי חסד, עזרה לזולת, הוראה ברבים ומילוי תפקידים ציבוריים. לפי פירוש זה קשורים שני חלקי מאמרו הראשונים של שמאי זה בזה. עם זאת אפשר גם לפרש את שני חלקי המאמר בנפרד, ולא לקשר ביניהם, ואז יהיה פירוש החלק השני אחר: הבטחות והצעות ותוכניות ותכנונים הם דבר נאה, אך הם בבחינת אמירה בלבד, ועל האדם לדבר מעט ולעשות הרבה יותר. בעשייה נבחן האדם ולא בדיבור בעלמא.

31. _.1.15.4

    וֶהֱוֵי מְקַבֵּל אֶת כָּל הָאָדָם בְּסֵבֶר פָּנִים יָפוֹת. "ברצון ובעדינות" (פירוש הרמב"ם), כלומר בנועם ומאור פנים. האם מדבר שמאי בכל מפגש עם בני אדם אחרים או שמא רק בשעה שהוא מארח ("מקבל") אותם בביתו? הפרשנים חלוקים בהבנת דבריו אלו של שמאי, בעיקר בשל המסורות הרבות על קפדנותו (ראו להלן), אך בין כך ובין כך עצה טובה יש כאן לכל אדם בכל מקום ובכל עת.

32. _.1.15.5

    על שמאי

33. _.1.15.6

    חכם ארץ ישראלי שחי ופעל בסוף המאה הראשונה לפני הספירה ובתחילת המאה הראשונה לספירה, והמכונה לעיתים בשם "שמאי הזקן". הוא כיהן כאב בית הדין לצדו של הלל (עליו ראו לעיל במשנה יב), ושניהם שימשו כאחרון הזוגות. שמאי נחשב כקפדן בהשקפת עולמו וכקיצוני בדרישותיו הן מאחרים והן מעצמו. סיפורים רבים מחדדים את ההבדל בינו לבין בן זוגו הלל על רקע זה; כך אנו מוצאים במקורות סדרת סיפורים על אנשים שפנו אל שמאי בבקשות מגוחכות וזכו ממנו לקיתונות של רותחין, בעוד שהלל קיבלם בסבר פנים יפות (בבלי, שבת לא ע"א). קפדנותו של שמאי הופנתה גם אל בני משפחתו שלו, וכך מסופר ששמאי פער פתח בגג ביתה של כלתו והניח עליו סכך וזאת על מנת שנכדו (שנולד במהלך החג!) ימלא את מצוות הישיבה בסוכה (משנה, סוכה ב, ח). בשל מסורת זו ובשל מסורות דומות הפך שמו של שמאי לשם נרדף לקיצוניות והקפדה חמורת סבר, ומקצת מן הפרשנים מתקשים לתאם בין המסופר עליו במקורות השונים לבין מאמרו במשנה שלפנינו, המגלה מזג נוח לבריות. כמו בן זוגו הלל, הותיר גם שמאי אחריו בית מדרש שבו המשיכו לפתח את תורתו (הוא "בית שמאי", שגם הוא נעשה כינוי לבית מדרש מחמיר וקפדן [וראו להלן ב, ט]). יש סבורים כי שמאי היה בנאי במקצועו, כיוון שנזכר (בבלי, שבת לא ע"א) שבידו היתה "אמת הבניין" (הוא מקל באורך אמה המשמש למדידת בניין). לפי המסורת נמצא קברו של שמאי הזקן על הר מירון, שם הוא קבור בצד הלל.

34. _.1.15.7

    דף יומי – תורת קבע

35. _.1.15.8

    ההוראה "עשה תורתך קבע" איננה קלה לביצוע. כדי לקיימה צריך האדם לייחד לו עיתים קבועות לתורה (ותהא הגדרת המילה "תורה" אשר תהיה) בכל יום ויום, בהתמדה, בלא הפסק כלל, בימות החול ובשבת, בחגים או בימות הצום, בשבתו בביתו או בשהותו מחוץ לו, כשבריאותו טובה או כשהיא טובה פחות, בלא הנחה כלל.

36. _.1.15.9

    כמה וכמה כלים נוצרו במהלך הדורות כדי לסייע לאדם לקיים תביעה זו. מפורסם הוא החיבור הקרוי "חוק לישראל" אשר המסורת קושרת את ייסודו אל המקובל הנודע בן המאה השש עשרה, האר"י. ב"חוק לישראל" נדפס עבור כל אחד ואחד מימות השבוע (לכל השנה כולה!) מיקבץ קצר של קטעי לימוד: פסוקים מפרשת השבוע, פסוקים מן ההפטרה (הלקוחה כידוע מספרי הנביאים), מזמור תהילים, קטעים קצרים מן המשנה והתלמוד, מן הזוהר ומספרות ההלכה ועוד. כך יכול אדם לקרוא ב"חוק לישראל" מדי יום ולקיים את הכלל שהמשנה מבקשת למלאו.

37. _.1.15.10

    חדש ממנו – וכנראה אף נפוץ ממנו – הוא המנהג ללמוד "דף יומי" מן התלמוד הבבלי. בתלמוד 2711 דפים, והלומד דף בכל יום משלים את לימוד התלמוד כולו בלמעלה משבע שנים. את הרעיון ללמוד דף יומי חידש הרב מאיר שפירא מלובלין (פולין) בשנת 1923 ומאז הוא נשמר בהקפדה בקרב חוגים רבים, אשר התלמוד הבבלי משמש להם מקור ראשון במעלה ללימוד "תורה". ארגונים רבים קמו כדי לסייע למבקשים ללמוד "דף יומי" על ידי שיעורים, פרסומים, אתרי אינטרנט ועוד. ומצויים בקרבנו אנשים שכבר סיימו שבעה ואולי אף יותר מחזורי לימוד של "הדף היומי". לימוד הדף היומי מקים את "הישיבה הווירטואלית" הגדולה ביותר של עם ישראל.

38. _.1.15.11

    במקביל ללימוד קבוע של התלמוד הבבלי יש המקדישים את זמנם ללימוד דף יומי מן התלמוד הירושלמי, "הלכה יומית", "משנה יומית", ואפילו לימוד יומי מכתביו של הרמב"ם (עקרון שנקבע בידי הרבי מלובביץ' בשנת 1984). בשעתו מפורסמת היתה פינה יומית ב"קול ישראל": "פרקי היום בתנ"ך", שרבים האזינו לה, ורמז בן רמז לה הוא "פסוקו של יום" המפורסם.

39. _.1.15.12

    האם קמו מחקים למנהג זה במסגרות אשר לדידם "תורה" היא כתבי פילוסופים? תעודות היסטוריות? שירה?

40. _.1.16.1

    רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר. דבריו של רבן גמליאל בנויים משלושה מאמרים, אשר ראוי לפרש אותם כיחידה אחת, המופנית בראש ובראשונה אל רבנים ופוסקים ונושאה העיקרי היא סוגיית הספק.

41. _.1.16.2

    עֲשֵׂה לְךָ רַב. מאמר זה כבר פגשנו לעיל (א, ו) בשם יהושע בן פרחיה, אך שם הוא כוּון לכל אדם, ואילו כאן הוא בא לומר כי גם רב ומורה צריך שיהיה לו מי שיפנה אליו במקרים שיתקשה להכריע בהם, ובעיקר במקרים של ספק.

42. _.1.16.3

    וְהִסְתַּלֵּק מִן הַסָּפֵק. הספק, אי הוודאות, הקושי להכריע בין עמדות שונות הנראות שתיהן כנכונות, הוא גורם המקשה על ניהול החיים, במיוחד לגבי מי שצריך להחליט ולהורות לאחרים כך או אחרת. מי שיש לו רב שאליו הוא פונה במקרים כאלה, יתרחק מדרך הטבע ממצבים קשים של ספק.

43. _.1.16.4

    וְאַל תַּרְבֶּה לְעַשֵּׂר אֹמָדוֹת. את המעשר, שהוא עשירית מן היבול, יש לתת במשקל מדויק, אך מה דינו של מי שמעריך את כמות המעשר באומדן בלבד, בלא בדיקה מדוקדקת? לעיתים ייתכן שיהיה צודק, אך לעיתים אפשר להניח שהוא יטעה והכמות שהפריש בפועל איננה הכמות הנכונה, דבר היוצר שורה של ספקות: ספק אם קיים את המצווה כהלכה וספק אם הכמות העודפת אכן ראויה למעמד ההלכתי של מעשר, וכיוצא באלה. מי שאינו נותן מעשר על פי אומדן אלא על פי שקילה ובדיקה מלאות לא יגיע לכלל ספקות אלו. וניתן לומר כי הדוגמא שהביא רבן גמליאל בעניין הספק באה ללמד על כלל המקרים שבהם אדם מכניס עצמו לכלל ספק אף כשאיננו צריך לעשות כן. – והיוצא מן המאמר בן שלושת החלקים: על האדם להתרחק מן הספק, הן על ידי מציאת רב שיתיר את הספקות והן על ידי הימנעות ממצבים העשויים לעורר ספק, כגון אומדן במקום שניתן להגיע לדיוק. "הסתלק מן הספק" הוא מתכון לחיים בלא מבוכה וטרדות, וכוחו יפה גם לגבי מי שאיננו רב ופוסק הלכה. כל בעל מקצוע יודע שהוא חייב להתייעץ במקרים של ספק בבקיאים ממנו, וכל אדם בכלל נקרא שלא להכניס עצמו למצבים מסופקים, אבל האם באמת אפשר לחיות בעולם המודרני בלי קורטוב של ספק וספקנות?

44. _.1.16.5

    על רבן גמליאל

45. _.1.16.6

    על פי סדר המסכת מובא כעת מאמרו של רבן גמליאל, חכם ארץ ישראלי בן המאה הראשונה לספירה. רבן גמליאל היה נכדו של הלל הזקן, אשר ממנו, ככל הנראה, קיבל את נשיאות הסנהדרין בירושה, והוא הראשון בספרות חז"ל המכונה בתואר "רבן" (שם תואר שנתייחד בימים הקדומים לנשיאי ישראל). בדורות שלאחריו יופיעו עוד שני נשיאים שיחזיקו בשם "רבן גמליאל" – ועל מנת להבדיל ביניהם, נהוג לכנות את רבן גמליאל שלפנינו בשם: "רבן גמליאל הזקן". רבן גמליאל זה כיהן כנשיא בעשרות השנים האחרונות שלפני חורבן המקדש, ומקום מושבו היה בלשכת הגזית שבהר הבית. כנכדו של הלל הזקן, וכמי שהשתייך לאסכולת "בית הלל", החזיק רבן גמליאל בעמדות מתונות וקיימים בידינו מקורות שלפיהם התייחס בסלחנות אף אל הנוצרים הראשונים. זאת ועוד: פאולוס (הוא שאול מתרסוס), מפיץ הנצרות, התגאה בכך שהיה תלמידו של רבן גמליאל הזקן. על יחסו המיוחד של רבן גמליאל אל נשים מעידות תקנותיו שלפיהן אישה שיש עד אחד בלבד על מות בעלה יכולה להינשא לאדם אחר, אף שבנושאים אחרים נדרשים שני עדים (משנה, יבמות טז, ז). האגדה גם מספרת שפעם אחת טייל רבן גמליאל הזקן בהר הבית, וראה שם אישה נוכריה שבלטה ביופיה, ובירך עליה: "[ברוך ה'] שכך לו בריות נאות בעולמו" (ירושלמי, עבודה זרה א, ח). לאחר מותו אמרו עליו: "משמת רבן גמליאל הזקן בטל כבוד התורה ומתה טהרה ופרישות" (משנה, סוטה ט, טו).

46. _.1.16.7

    ספק אם הספק הספיק לספוק את כפיו

47. _.1.16.8

    דומה שבלא ניקוד קשה יהיה להבין משפט זה. מתברר שהשורש ספ"ק משמש בשפה העברית בכמה וכמה מובנים שונים, ואחד מהם במאמרו של רבן גמליאל.

48. _.1.16.9

    השורש ספ"ק (הכתוב גם בשין שמאלית: שפק) מכוון להכאת כף אל כף מתוך ביטוי של צער, כאמור בבלק: "ויספֹק את כפיו" (במדבר כד, י) בתגובה על התנהגותו הבלתי צפויה של בלעם. אך ספ"ק הוא גם נתינה או הענקת דבר במידה הנדרשת לו, במידת הצורך: "הבריכות מספקות לו מים" (בבלי, בבא בתרא סז ע"ב). ומכאן גם סיפוק, הספקה או סַפָּק (של מוצרים ומצרכים) וכן אדם המסתפק במה שיש לו ואומר "מספיק ודי". ואחרונה, כבדברי רבן גמליאל: פקפוק, חוסר ודאות, דבר שאיננו ברור. אדם יוצא זכאי בדין מחמת הספק, או שהוא נהנה מן הספק, וישנם דברים המוטלים בספק, ומצאנו גם את הביטוי "ספק ספֵיקא" שפירושו: ספק של ספק, ספק קל, צל צלו של ספק בלבד.

49. _.1.16.10

    במילון אבן שושן מובאת משמעות רביעית לשורש ספ"ק: קש"ר או חב"ר. "בא אדם אחד וסיפק לה חבל בחבל" (מדרש שיר השירים רבה א, ח), כלומר קשר חבל אל חבל, כדי להתחבר אל דלי היורד לתחתית באר עמוקה. לדעת אבן שושן ממשמעות זו של דבר שהוא קשור, דבר שצריך להתיר אותו, נולדה המשמעות שבדבריו של רבן גמליאל: "דבר קשור שאין יודעים מה הוא עד שיתירוהו", ובינתיים הוא נתון בספק.

50. _.1.16.11

    למען האמת, גם הצעה זו היא מסופקת, אבל נראה שעסקנו מספיק בעניין הספק.

51. _.1.16.12

    סליק והסתלקות

52. _.1.16.13

    בתקופה שקדמה להקמת המדינה, בעיקר בתקופת המנדט הבריטי, שימשה המילה "סליק" ככינוי למחבוא מחתרתי, בעיקר של נשק או של מסמכים סודיים. מפורסם הוא, לדוגמא, הסליק של קיבוץ יגור, אשר נתגלה בידי הבריטים ב"שבת השחורה" (29.6.1946). באותה שבת הטיל הצבא הבריטי עוצר על הערים ופשט על בתים ויישובים רבים, בין השאר בחיפוש אחרי מצבורי נשק. יותר מ–300 רובים, 100 מרגמות ומאות אלפי כדורים נתפסו בסליק של קיבוץ זה. סליקים אחרים הוסתרו בתחתית רפת בנהלל, בחצר בית בגבעתיים ועוד. ועד היום, בעקבות עבודות שיפוץ וחפירה, מתגלים מפעם לפעם סליקים שנשמרו במקומם עשרות רבות של שנים.

53. _.1.16.14

    תיבת "סליק" נגזרה מן השורש הארמי סל"ק שמשמעותו: להעלות, להסיר, להרחיק (וגם להסתיר). במקרא מופיע שורש זה רק בקטעים הארמיים שבספר דניאל (כגון ב, כט) וספר עזרא, והוא אחד מן השורשים שחדרו בעוצמה אל השפה העברית (השוו לעיל א, יג). ודי אם נזכיר את הופעתו בבניין פיעל ("כל האומר לשון הרע מסלק את השכינה מלמטה למעלה" [דברים רבה ה, ו]) או התפעל ("החמה מראש האילנות נסתלקה / בואו ונצא לקראת שבת המלכה" [ח"נ ביאליק]). דובר הארמית יאמר במקום "מה נכנס לך לראש" – "מה סלקא דעתך" [=מה עלה בדעתך]?! והנה, שימוש מיוחד בשורש סל"ק בבניין התפעל הוא כלשון נקייה, עדינה, להזכרת מותו של אדם, שמשמעותו התרחקות מחברת בני אדם או עלייה למרומים. על החכם בן זומא, למשל, שעסק בתורות סוד שונות (ראו להלן ד, א), נאמר כי עיסוקו זה הביאו למות בגיל צעיר, או בלשון המקורות: "לא היו ימים מועטים עד שנסתלק בן זומא" (תוספתא, חגיגה ב, ו). מתברר כי השפה העברית איננה מחבבת את תיבת "מת", בראותה אותה כביטוי בוטה מדי, ותמורתו תאמר: "נקרא לישיבה של מעלה", "איננו", "השיב נשמתו לבוראו" או סתם "הסתלק" וכיוצא באלה ביטויים שמשמעם אחרי הכול הוא אחד.

54. _.1.17.1

    שִׁמְעוֹן בְּנוֹ אוֹמֵר. הכוונה לבנו של רבן גמליאל שנזכר במשנה הקודמת. ייתכן שאמר את מאמרו זה בצעירותו, קודם שזכה לתואר "רבן", ועל כן הוא קרוי כאן "שמעון" בלבד. גם מאמרו מורכב משלושה חלקים, ואלה מתקשרים זה לזה ועוסקים בסוגיית הדיבור.

55. _.1.17.2

    כָּל יָמַי גָּדַלְתִּי בֵין הַחֲכָמִים. נשיא בן נשיא גדל מן הסתם מילדותו בעולם התורה והחכמים, ואת המסקנה שהוא חולק עמנו הוא מבסס על ניסיון חייו זה.

56. _.1.17.3

    וְלֹא מָצָאתִי לַגּוּף טוֹב מִשְּׁתִיקָה. המידה הטובה ביותר שצריך אדם לאחוז בה (ו"גוף" כאן כוונתו: האדם על שלל פעילויותיו, רוחניות וחומריות) היא מיעוט במילים. אין הכוונה להימנעות מוחלטת מדיבור, לשתיקה מוחלטת, אלא לדיבור מדוּד המוגבל רק לדברים רצויים ונצרכים. ובוודאי שהשתיקה טובה בהרבה מן הרכילות, מן השיחה הבטילה, מבזבוז זמן בפטפטת חסרת משמעות או טעם, מויכוח והתנצחות לשם הויכוח וכיוצא באלה (וראו עוד להלן: "סייג לחכמה שתיקה" [ג, יז]). זאת ויתרה מזאת. גם כשאנו עוסקים בדיבור ראוי ונכון, אזי יש לזכור כי

57. _.1.17.4

    לֹא הַמִּדְרָשׁ עִקָּר אֶלָּא הַמַּעֲשֶׂה. העשייה בפועל היא החשובה ולא הדיבורים והדיונים והלימוד התיאורטי המתקיימים בבית המדרש (על המדרש ראו עוד ה, יז). מדרך הטבע במסגרות הלימוד מדברים ודנים על העשייה (מצוות ודינים, דרכי פעולה והתנהגות) אבל העשייה עצמה היא העיקר, היא הדבר החשוב יותר ובעל המשמעות, ועליה זוכה האדם לשכר גדול יותר.

58. _.1.17.5

    וְכָל הַמַּרְבֶּה דְבָרִים מֵבִיא חֵטְא. ובכלל, הארכה מוגזמת בדיבור, בכל נושא ונושא, ואפילו בדברי חכמה ותורה, סופה שהיא עלולה להביא למריבות ולעורר סכסוכים ושאר פגעים חברתיים, ועל כן ראוי לצמצם בה.

59. _.1.17.6

    כך מצטרפים שלושת חלקי מאמרו של רבן שמעון בן גמליאל לאמירה מתפתחת אחת: מלכתחילה ראוי להיות בין המעדיפים שתיקה על פני הדיבור, שהרי העיקר היא העשייה ולא הדיבור, והארכה בדיבורים לא תביא עימה שום טובה. דומה שדברים אלו כוחם יפה גם מחוץ לכתלי בית המדרש.

60. _.1.17.7

    על רבן שמעון בן גמליאל הראשון

61. _.1.17.8

    נשיא הסנהדרין בארץ ישראל במחצית השנייה של המאה הראשונה לספירה ובנו של רבן גמליאל הזקן. מעט נודע לנו על תולדות חייו ועל אישיותו, והעובדה שגם נכדו נקרא בשם "שמעון בן גמליאל" מקשה על הבחנה בין שניהם במה שנוגע להזכרתם בספרות חז"ל. יוסף בן מתתיהו (פלביוס יוספוס), בן זמנו, מספר עליו שהיה "איש חכם ונבון וידע בחכמתו לישר הדורים ולמצוא מוצא גם בעניינים מסובכים" (חיי יוסף, פרק לח). התלמוד מספר כי בשעת שמחת בית השואבה, בחול המועד של חג הסוכות, היה מפליא לעשות – כלוליין בקרקס של ימינו – כאשר "היה נוטל שמונה אבוקות של אוּר [=אש] וזורק אחת ונוטל אחת ואין נוגעות זו בזו" (בבלי, סוכה נג ע"א), ולא בוש לגלות בציבור את שמחתו.

62. _.1.17.9

    ארץ ישראל ראתה בימיו את המרד הגדול ואת חורבן המקדש ורבן שמעון זה היה בין המתונים אשר ביקשו למנוע את המרד, אך לשווא. יוספוס מספר על שמעון בן גמליאל ושותפים לדרכו, שהיו "אנשים נשואי הפנים בקרב העם", אשר הקהילו את כל העם לאספה נגד הקנאים (מלחמת היהודים ד, ג). חכם בשם שמואל הקטן ניבא בשעת פטירתו כי "שמעון ... לחרבא" (בבלי, סוטה מח ע"ב), היינו כי שמעון בן גמליאל יומת בחרב, ואכן, על פי מסורת מתקופת הגאונים, נהרג שמעון בן גמליאל במהלך המרד או בסמוך לו, בידי הרומאים או בידי קנאים מבית.

63. _.1.17.10

    בגנות השתיקה

64. _.1.17.11

    האמנם תמיד ראוי להעדיף שתיקה על דיבור? האם תמיד "מילה בסלע ומשתוקא בתרין" (כלומר: מילה שווה מטבע שערכו סלע אך שתיקה שווה שני סלעים)? בוודאי נמצא הזדמנויות בחיינו שבהן צריך לדבר ואסור לשתוק, כגון בשעה שאדם רואה מעשה של עוול והוא יכול לסייע בתיקונו על ידי הערה או דיבור. ברוח זו, למשל, קובע התלמוד (בבלי, סוטה יא ע"א) כי שלושה היו יועציו של פרעה: "בלעם שיעץ [לפגוע בבני ישראל] – נהרג, איוב ששתק – נידון בייסורין, יתרו שברח – זכו מבני בניו שישבו בלשכת הגזית", שכן מצאצאי משה וציפורה ישבו בסנהדרין שמקומה היה בלשכת הגזית שבהר הבית. כעונש על שתיקתו של איוב הובאו עליו, לפי מסורת זו, ייסורים קשים. גם רבן שמעון בן גמליאל היה בוודאי מסכים כי יש שבח בשתיקה רק כשהיא עומדת מול דיבור מיותר וריק ממשמעות. והנה, להפתעתנו מצאנו גם פרשן המבאר את דברי רבן שמעון בהיפוך מוחלט ממה שמקובל למצוא בהם. פרשן המשנה, ר' ישראל ליפשיץ (בן המאה התשע־עשרה), בפירושו "תפארת ישראל", טוען כי פירוש המשנה אחר הוא. במקום לפרש "לא מצאתי ... טוב משתיקה" במשמעות של: לא מצאתי דבר טוב יותר מאשר השתיקה, הוא מפרש ביטוי זה: לא מצאתי שדבר טוב כלשהו יוצא מן השתיקה. רוצה לומר: לא תימצא לגוף שום תועלת, שום דבר טוב, מן השתיקה!

65. _.1.17.12

    לדעתו של בעל "תפארת ישראל" פונה רבן שמעון בחלק הראשון של מאמרו אל תלמיד המצוי בראשית דרכו: "לא הביישן למד" (להלן ב, ו), ומי ששותק בשעת הלימוד, הריהו "יושב כפסל משוּמם, על כן לא ירוּמם!" על התלמיד לפתוח את פיו, לשאול ולחקור, ואף לחזור על הדברים בקול רם, כי כך – לדעת פרשן זה – יתקבעו הדברים בתודעתו ביתר שאת. שתיקה בשעת לימוד היא דבר פגום, יכולה להיתפס שלא בצדק כאי־הבנת נושא הלימוד או כזלזול בו, ודברים כאלה אכן ראוי שיאמר אדם צעיר כשמעון בן גמליאל, המצוי בראשית דרכו כתלמיד בין חכמים. ואת דברי הסיום מכוון ר' ישראל ליפשיץ אל המורים דווקא: הם ראוי שידברו בקצרה, לא יטעו את תלמידיהם בנאומים מורכבים שקל לשכוח אותם, ויעסקו בעיקר.

66. _.1.17.13

    לא פירשנו את המשנה לפי הצעה זו, אך יש להודות שפירוש זה מפתיע, ובעיקר מאלף גם הוא. ואולי עת לכל דבר, "עת לחשות ועת לדבר" (קהלת ג, ז).

67. _.1.18.1

    רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: עַל שְׁלשָׁה דְבָרִים הָעוֹלָם עוֹמֵד. סמוך לפתיחת פרק א במסכת אבות הובא מאמרו של שמעון הצדיק, כי "על שלושה דברים העולם עומד – על התורה, על העבודה ועל גמילות חסדים" (משנה ב), והפרק חותם במשנה שלפנינו, המצביעה על שלושה דברים אחרים אשר "העולם עומד" עליהם, ושבזכותם הוא קיים ויציב. כך מוקנית לפרק מסגרת ספרותית ברורה, אלא ששמעון הצדיק עסק בדרכים לקיום העולם ואילו רבן שמעון בן גמליאל מדבר על העקרונות והערכים המונחים ביסודן.

68. _.1.18.2

    עַל הָאֱמֶת. על רדיפה אחר האמת ואמירת האמת.

69. _.1.18.3

    וְעַל הַדִּין. עשיית משפט צדק.

70. _.1.18.4

    וְעַל הַשָּׁלוֹם. בין כל חלקי החברה: "שיהיה שלום בין הבריות ויהיו אוהבין זה לזה" (רבנו בחיי בפירושו למשנה), "שלום בין המלכויות ובין אדם וחברו" (רבי עובדיה מברטנורא בפירושו למשנה).

71. _.1.18.5

    שֶׁנֶּאֱמַר "אֱמֶת וּמִשְׁפַּט שָׁלוֹם שִׁפְטוּ בְּשַׁעֲרֵיכֶם". ציטוט הפסוק כראיה נראה להיות תוספת מאוחרת (והוא אכן חסר מהרבה כתבי יד, וכך גם מעיד, למשל, הפירוש המיוחס לרש"י: "ובמשנה אין כתוב מקרא זה"). ואכן, הפסוק מספר זכריה מזכיר שני עניינים בלבד ("אמת", "משפט שלום") ולא שלושה, כפי שמבקש בעל המאמר למצוא בו.

72. _.1.18.6

    ומבהיר התלמוד הירושלמי (תענית ד, ב) את הקשר בין שלושת חלקי המאמר (אם כי בסדר אחר): "ושלושתן דבר אחד הן: נעשה הדין – נעשה אמת – נעשה שלום". משפט צדק מביא לגילוי האמת, וגילוי האמת מבטיח את השלום. החברה האידאלית תשתית את יסודותיה על שלושה עקרונות אלה. והיפוכו של דבר: דין מרמה שתוצאותיו שקר מגדיל את האיבה והעוינות, בין בני אדם ובין מדינות גם יחד.

73. _.1.18.7

    על רבן שמעון בן גמליאל השני

74. _.1.18.8

    חכם ארץ ישראלי שכיהן כנשיא הסנהדרין באושא שבגליל במחצית הראשונה של המאה השנייה לספירה. אביו, רבן גמליאל דיבנה (ראו להלן), נפטר כשהיה רבן שמעון זה צעיר לימים, ועל פי המסופר העביר את שנות נעוריו בבבל, וכך לא נפגע ממסע הנקמה הרומאי שאירע בעקבות מרד בר כוכבא (אשר דוכא בשנת 135 לספירה). מששב רבן שמעון לארץ נתמנה לתפקיד הנשיא, ובצדו כיהנו שני חכמים בעלי השפעה גדולה – רבי נתן הבבלי (כאב בית דין) ורבי מאיר. רבן שמעון פעל רבות לחיזוק מעמדו של הנשיא ונקט לא פעם ביד קשה כלפי חבריו להנהגה וכלפי הפזורה היהודית, כדי לבצר את מעמד הנשיא בארץ ישראל ולמנוע מחלוקות בקרב העם. עם זאת נראה שבחייו האישיים היה רבן שמעון אדם ענו שהתקיפות ממנו והלאה. בנו, רבי יהודה הנשיא, מונה אותו בין שלושת האנשים הענווים ביותר שראו תולדות ישראל עד זמנו: יונתן בן שאול אשר ויתר על מלכותו למען דוד, בני בתירה שהפקידו בידי הלל הזקן את ההנהגה (ראו לעיל, משנה יב) ואביו, רבן שמעון (בבלי, בבא מציעא פה ע"א). שם גם מדמה רבן שמעון את עצמו לשועל, בניגוד לרבי שמעון בר יוחאי שאותו הוא מתאר כאריה. הלכות רבות נאמרו משמו, כמו גם תיאורים של מנהגי בית אביו וזיכרונות מתקופת ילדותו, כגון: "אלף ילדים היו בבית אבא, חמש מאות מהם למדו תורה, חמש מאות למדו חכמת יוונית, ולא נשתייר מהם אלא אני כאן ובן אחי אבא בעסיא" (בבלי, בבא קמא פג ע"א).

75. _.1.18.9

    לאן נעלם רבן גמליאל דיבנה?

76. _.1.18.10

    במשנה הקודמת ובמשנה זו באים דברים בשם "שמעון בן גמליאל", ולכאורה מדובר באותו חכם, אך לא כך הוא. מדובר בשני חכמים שנשאו אותו שם, הראשון (משנה יז) הוא רבן שמעון בן גמליאל הזקן, ואילו במשנה שלפנינו מדבר רבן שמעון בן גמליאל דיבנה. מסתבר שבין שני חכמים אלו חצצה דמות נוספת: רבן גמליאל דיבנה. אכן, כיאה לשושלת של נשיאים – וכמקובל בבתי מלוכה מאז ומתמיד – חוזרים בה אותם שמות, גמליאל ושמעון (ומאוחר יותר גם יהודה), לא פעם ולא פעמיים, דבר המקשה על זיהוי בעלותו של חכם זה או אחר על דברים המצויים בספרות חז"ל.

77. _.1.18.11

    והנה, במסכת אבות לא מצאנו מאמר בשם רבן גמליאל דיבנה! חכם זה נזכר רבות במרחבי ספרות חז"ל, אך מסכת אבות עוברת עליו בשתיקה, והדבר תמוה וקורא להסבר. היה מי שסבר כי בנוסח המקורי של המסכת אכן הובא מאמר בשם רבן גמליאל דיבנה, אך זה הושמט משום שהיתה במאמר זה התייחסות לסיפור מביך הקשור בו, סיפור העברתו מנשיאותו בעקבות יחס בוטה שגילה כלפי חכם אחר בפומבי (בבלי, ברכות כז ע"ב). לדעת אחרים מתרוצצות בתוך המשנה שתי מסורות מנוגדות באשר לשאלת יורשיהם של הלל ושמאי המפורסמים: לפי גישה אחת המשיכה שושלת הנשיאות את דרכו של הלל, ולפי גישה אחרת עברה תורתם אל רבן יוחנן בן זכאי (שאותו נפגוש בהמשך המסכת). והנה, בין רבן יוחנן בן זכאי ובין בן דורו, רבן גמליאל דיבנה, שררה מתיחות מסוימת, והדעה שהעדיפה את רבן יוחנן בן זכאי היא שגברה. רבן גמליאל דיבנה נדחק ממסכת אבות, כחוליה במסירת התורה, ואילו על רבן יוחנן בן זכאי נקבע שהוא הוא ש"קיבל" מהלל ושמאי (להלן ב, ט).

78. _.1.18.12

    האם מותר לשקר למען השלום?

79. _.1.18.13

    מסכת אבות דרבי נתן מביאה בקשר למשנתנו סיפורים שונים על אהרן הכהן כמשכין שלום בין אדם לחברו (וראו עוד לעיל א, יב). אחד הידועים שבסיפורים אלה הוא מעשה ב"שני בני אדם שעשו מריבה זה עם זה. הלך אהרן וישב לו אצל אחד מהם ואמר לו: 'בני, ראה חברך מהו אומר, מטרף את לבו, וקורע את בגדיו, אומר אוי לי היאך אשא את עיניי ואראה את חברי, בושתי הימנו [=אני מתבייש בפניו] שאני הוא שסרחתי עליו [=נהגתי בו שלא כשורה]'. הוא יושב אצלו עד שמסיר קנאה מלבו [=עד שמבטל את כעסו על חברו], והולך אהרן ויושב לו אצל האחר, ואומר לו: 'בני, ראה חברך מהו אומר, מטרף את לבו, וקורע את בגדיו, ואומר אוי לי היאך אשא את עיניי ואראה את חברי, בושתי הימנו, שאני הוא שסרחתי עליו'. הוא יושב אצלו עד שמסיר קנאה מלבו. וכשנפגשו זה בזה [=שני החברים] גפפו ונשקו זה לזה" (נוסח א, יב).

80. _.1.18.14

    התנהגותו של אהרן משקפת עמדה שלפיה המטרה (רדיפת שלום) מצדיקה אמצעים חריפים כגון אי־אמירת אמת. דעה זו מובעת גם במחלוקת הלכתית המופיעה בתלמוד, בדבר השאלה האם מותר לשקר למען השלום, או שמא לא רק שהשקר מותר, אלא שמצווה לעשות כן. וכך נאמר בתלמוד (בבלי, יבמות סה ע"ב): "אמר ר' אילעא משום רבי אלעזר בר' שמעון: מותר לו לאדם לשנות [=לא לומר אמת] בדבר השלום, שנאמר: 'אביך ציוה לפני מותו לאמור: כה תאמרו ליוסף אנא שא נא פשע אחיך' (בראשית נ, טז–יז)". כוונתו של ר' אלעזר לאחי יוסף האומרים לאחיהם, לאחר מות אביהם, כי יעקב הורה לו לסלוח להם על שמכרו אותו לעבדות. לפי ר' אלעזר לא אמר יעקב כך מעולם, והאחים בדו זאת מלבם כדי לא ללבות את הריב בינם לבין יוסף. וממשיך התלמוד: "ר' נתן אומר: מצווה [=לשנות למען השלום], שנאמר: 'ויאמר שמואל איך אלך ושמע שאול והרגני, ויאמר ה' עגלת בקר תיקח בידך ואמרת לזבוח לה' באתי' (שמואל א טז, ב)". שמואל פוחד ללכת אל בית לחם כדי למשוח את דוד, פן יפגע בו שאול, וה' מתיר לו להעמיד פנים כאילו בא להקריב קרבן ולא לגלות את כוונותיו האמיתיות.

81. _.1.18.15

    מסתבר שערך השלום היה כה גדול בעיני חכמים, עד שהתירו אפילו לשקר למענו, ואף רמזו בעדינות שהם הולכים בדרך זו בדרכו של הקדוש ברוך הוא.

82. _.2.1.1

    פרק ב ממשיך את תיאור העברת התורה שבעל־פה מדור לדור.

83. _.2.1.2

    רַבִּי אוֹמֵר. זו המשנה הראשונה במסכת אבות המזכירה את שמו של עורך המשנה, רבי יהודה הנשיא (הידוע גם בשם "רבי" בלבד). היא פותחת בשאלה ריטורית, משיבה עליה תשובה כללית והולכת ומפרטת את התשובה.

84. _.2.1.3

    אֵיזוֹ הִיא דֶרֶךְ יְשָׁרָה שֶׁיָּבוֹר לוֹ הָאָדָם. מה היא, מבחינה דתית, הדרך הראויה שצריך אדם לברור, לבחור, ללכת בה במהלך חייו? ותשובתו העקרונית של רבי:

85. _.2.1.4

    כֹּל שֶׁהִיא תִפְאֶרֶת לְעוֹשָׂהּ וְתִפְאֶרֶת לוֹ מִן הָאָדָם. דרך שהיא מפארת ומוסיפה גדוּלה ויוקרה למי שהולך בה, דרך הנחשבת מפוארת ומכובדת גם בעיני שאר בני אדם. וממשיך רבי ומפרט תשובה כללית זו בשלושה עניינים מתחום ההתנהגות הדתית המשתלשלים זה מזה.

86. _.2.1.5

    [א] וֶהֱוֵה זָהִיר בְּמִצְוָה קַלָּה כְּבַחֲמוּרָה, שֶׁאֵין אַתָּה יוֹדֵעַ מַתַּן שְׂכָרָן שֶׁלַּמִצְוֹת. על האדם להקפיד על קיום המצוות כולן באותה מידה, מבלי לנסות ולהבחין בין מצווה הנראית קלה לביצוע (או שנוהגים להקל בה ראש) לבין מצווה קשה לביצוע (או שנוהגים לראותה כבעלת משקל גדול). השכר הניתן על קיום מצוות (בעולם הזה או בעולם הבא), אומר רבי, איננו ידוע לאדם, ואין הוא עומד בהכרח ביחס ישיר לחשיבותה היחסית של המצווה בעיני בני אדם או לקלות שבקיומה.

87. _.2.1.6

    [ב] וֶהֱוֵה מְחַשֵּׁב הֶפְסֵד מִצְוָה כְּנֶגֶד שְׂכָרָהּ, ושְׂכַר עֲבֵרָה כְּנֶגֶד הֶפְסֵדָהּ. כיוון שרבי הזכיר את ההנחה הדתית כי על קיום מצוות עתיד האדם לקבל שכר, גם אם איננו יודע מה הוא ומה היקפו, ואילו על עבירותיו – ייענש, הולך הוא וממשיך לדון בעניין השכר והעונש מנקודה נוספת. עשיית מצוות גורמת לאדם לא פעם גם הפסדים (כשהוא נותן מממונו למעשר או מקדיש מזמנו הפנוי לתפילה, וכיוצא בזה), בעוד שאדם עשוי להשתכר דווקא מביצוע עבירה (כשאינו מחזיר אבידה לבעליה או נשבע שבועת שקר במשפט). רבי מבקש מן האדם לשקול בכל מקרה זה כנגד זה את הרווח וההפסד, על יסוד ההנחה הדתית כי השכר על עשיית מצווה או על הימנעות מעבירה יהיה תמיד גדול יותר.

88. _.2.1.7

    [ג] הִסְתַּכֵּל בִּשְׁלשָׁה דְבָרִים וְאִי אַתָּה בָא לִידֵי עֲבֵרָה: דַּע מַה לְּמַעְלָה מִמְּךָ, עַיִן רוֹאָה וְאֹזֶן שׁוֹמַעַת, וְכָל מַעֲשֶׂיךָ בַּסֵּפֶר נִכְתָּבִים. וכיוון שכבר נזכר עניין "שכר עבירה" ממשיך רבי ומלמד כיצד ניתן להימנע מעבירות: האדם לא יחטא אם יזכור תמיד כי יש במרומים עין הרואה את מעשיו, אזן השומעת את דבריו, ויד הכותבת בספר את כל מעשיו, כדי לבוא עמו חשבון בבוא העת (וראו להלן). מוּדעות מתמדת להשגחה פרטית שמשגיח האלוהים על האדם תביא את האדם לברוח מפני העבירות כמפני אש.

89. _.2.1.8

    אמת, מאמרו של רבי מתבסס על אמונה מלאה בקיומה של השגחה פרטית, בחשיבותן של המצוות ובתורת השכר והעונש. מה מכל זה יכול לדבר אל לבו של מי שעקרונות אלו אינם נר לרגליו? אפשר לטעון כי הרעיון בדבר חשיבותה של ההסכמה החברתית אודות התנהגותו של האדם, או חובתו של אדם לדעת שאין הוא יחיד בעולם ויש מי שבוחן ומתבונן במעשיו – הם רעיונות בעלי חשיבות גם מחוץ לעולם הדתי, אך דומה שפרשנות זו לא תקלע לכוונתו של רבי ואף תתרחק ממנה יתר על המידה.

90. _.2.1.9

    על רבי יהודה הנשיא

91. _.2.1.10

    מכונה גם בכינוי "רבי" (בלא תוספת) או "רבינו הקדוש" (בבלי, שבת קיח ע"ב ועוד) – שני כינויים המעידים על מעמדו המיוחד ורב העוצמה של חכם זה. רבי חי בין השנים 225–140 לספירה לערך, כיהן כנשיא הסנהדרין ובין מפעלותיו יש למנות את עריכת המשנה (אשר מסכת אבות היא, כידוע, חלק ממנה). עריכת המשנה – דבר שנעשה בכתב או בעל־פה – פתחה תקופה חדשה בתולדות הרוח של עם ישראל, ומעתה נעשה טקסט זה לחיבור הבסיסי שנלמד בבתי המדרש, ושעליו נבנו התלמודים (הבבלי והירושלמי). רבי יהודה היה בנו הבכור של הנשיא רבן שמעון בן גמליאל והוא למד אצל תלמידי ר' עקיבא האחרונים. בנוסף לגדולתו בתורה אחז רבי יהודה הנשיא אף במעמד פוליטי אשר התבטא ביחסים טובים עם השלטון הרומאי, דבר שאפשר לו להקל על חייו של הציבור היהודי בארץ ישראל ובתפוצות. לעוצמתו הרוחנית והפוליטית של רבי יהודה הנשיא עדויות רבות בכתבי חז"ל, החל מן הקביעה כי "מימות משה ועד רבי לא מצינו תורה וגדוּלה במקום אחד" (בבלי, גיטין נט ע"א), המשך בכינויו "משיח ה'" (ירושלמי, שבת טז, א) וכלה בניסיונו לבטל את צום תשעה באב. לשיטתו של רבי, אף אם בית המקדש השלישי טרם עמד על עומדו, הרי שהתנאים הפיזיים והרוחניים בארץ ישראל נעשו כה טובים עד שאין צורך לתת ביטוי בוטה של אבל על הבית שנחרב. ניסיונו זה של רבי לא צלח בידו בשל התנגדות בני דורו.

92. _.2.1.11

    את רוב חייו חי ר' יהודה הנשיא בבית־שערים שבגליל התחתון, שאליה עברה גם הסנהדרין, אך כשבריאותו התרופפה עבר אל ציפורי, ובה גר בשבע־עשרה השנים האחרונות לחייו (בבלי, כתובות קג ע"ב). על בריאותו של רבי קיימים בידינו סיפורים רבים, שהמפורסם ביניהם הוא הסיפור על כאבי השיניים שבהם לקה ואשר ליוו אותו במשך שלוש עשרה שנים. רבי נהג בחצרו בגינוני מלכות; אך קרבתו אל מעמד העשירים עוררה אי־שביעות רצון בקרב חלק מן החכמים. למרות הביקורת, גם מתנגדיו של רבי לא כפרו בגדולתו הדתית־הלכתית. מן המקורות שנותרו בידינו אנו למדים שרבי יהודה הנשיא עשה בכספו למען טובתם של תלמידי החכמים, והיה קנאי לשפה העברית, עד כדי כך שגם השפחות ששירתו בביתו שלטו בה (בבלי, ראש השנה כו ע"ב). אגדות רבות מספרות על חייו של רבי יהודה הנשיא, ועל ידידות ששררה בינו ובין איש רומאי רם מעלה בשם אנטונינוס, שהמסורת מזהה אותו עם אחד מקיסרי רומי.

93. _.2.1.12

    רבי נקבר בבית־שערים, ולאחר מותו נאמר: "משמת רבי בטלה ענוה ויראת חטא" (בבלי, סוטה מט ע"א). עם מותו נחתמה תקופת התנאים ולאחר דור מעבר אחד החלה תקופה חדשה, היא תקופת האמוראים.

94. _.2.1.13

    "ספרים, רבותיי, ספרים"

95. _.2.1.14

    מאז המצאת הכתב, אי שם באלף הרביעי לפני הספירה, תפסו הספרים מקום של חשיבות חברתית ודתית בחיי האדם. הדבר הכתוב נתפס כבעל תוקף וכנצחי, ומכאן, ככל הנראה, השימוש הרב בפעולת הכתיבה בתרבויות העת העתיקה כביטוי לציון אירוע בעל תוכן משמעותי שיש לזכור אותו לדורות. כך, למשל, אחשוורוש מלך פרס שניהל רישום מדוקדק של הקורות אותו ב"ספר דברי הימים" (אסתר ב, כג), והמקרא משופע בהזכרת ספרי היסטוריה, כגון "ספר דברי הימים למלכי יהודה" (מלכים א יד, כט). הספר מילא תפקיד רב חשיבות גם במערכת המשפטית, כפי המסופר במשנה המתארת את התנהלות הסנהדרין במשפט (סנהדרין ד, ג): "סנהדרין היתה כחצי גורן עגולה כדי שיהו רואין זה את זה, ושני סופרי הדיינין עומדין לפניהם, אחד מימין ואחד משמאל, וכותבין דברי המזכין ודברי המחייבין...". רישום הפרוטוקול מקנה לדיונים בבית הדין מעמד על־זמני.

96. _.2.1.15

    אך בצד ספרים אנושיים אלו קיימת גם תפיסה שלפיה מצויים במרומים ספרים שמימיים נצחיים שרשומים בהם בני האדם כולם, מעשיהם וגורלם. כך, דרך משל, המדרש האומר לאדם ביום הדין כי "כל דיבור ודיבור שיצא מפיך בספר נכתבים, בין טוב בין רע בין בשוגג בין במזיד" (מדרש תנחומא, מצורע א). למסורת זו ביטוי מיוחד בעולם התפילה, בעיקר בקשר לימים הנוראים ולגזרי הדין הנחתמים בהם. "אמר רבי כרוספדאי אמר רבי יוחנן: שלושה ספרים נפתחין בראש השנה, אחד של רשעים גמורין, ואחד של צדיקים גמורין, ואחד של בינוניים. צדיקים גמורין – נכתבין ונחתמין לאלתר [=מיד] לחיים, רשעים גמורין – נכתבין ונחתמין לאלתר למיתה, בינוניים – תלויין ועומדין מראש השנה ועד יום הכיפורים. זכו – נכתבין לחיים, לא זכו – נכתבין למיתה" (בבלי, ראש השנה טז ע"ב). ומכאן קריאה חוזרת ונשנית בתפילות הימים הנוראים: "אבינו מלכנו כתבנו בספר זכויות / אבינו מלכנו כתבנו בספר גאולה וישועה" וכיוצא בזה. ספרייה שלמה של ממש! הפנייה הנרגשת בפיוט "ונתנה תוקף" משקפת טוב מכול את ההוויה והחוויה הסובבות סביב הספר השמימי: "אמת כי אתה הוא דיין ומוכיח ויודע ועד, וכותב וחותם וסופר ומונה, ותזכור כל הנשכחות ותפתח את ספר הזיכרונות...".

97. _.2.1.16

    על ספר מעין זה מדבר רבי יהודה הנשיא כשהוא מתרה בשומעיו: "וכל מעשיך בספר נכתבים" (וראו עוד להלן ג, ג).

98. _.2.2.1

    רַבָּן גַּמְלִיאֵל בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יְהוּדָה הַנָּשִׂיא אוֹמֵר. כבוד רב חלק רבי יהודה הנשיא, עורך המשנה, לבנו, כשהכניס לתוכה גם מדבריו (ועל רבן גמליאל זה ראו להלן במשנה ד. על התואר נשיא ראו להלן ב, ז). גם את מאמרו של רבן גמליאל ניתן לחלק לשלושה מרכיבים, שרק שני הראשונים נראים קשורים זה בזה.

99. _.2.2.2

    יָפֶה תַּלְמוּד תּוֹרָה עִם דֶּרֶךְ אֶרֶץ. אין לך שילוב טוב ויפה יותר מאשר לימוד עיוני ("תלמוד תורה") ועמל כפיים ("דרך ארץ" [ראו להלן]). אל לו לאדם לשקוע רק בזה או בזה. וזאת משום

100. _.2.2.3

     שֶׁיְּגִיעַת שְׁנֵיהֶם מְשַׁכַּחַת עָוֹן. מי שמתייגע, עמל ומתאמץ, בלימוד תורה ובמלאכה גם יחד, סופו שאין לו זמן פנוי המאפשר את החטא. כדוגמא אחת לרעיון זה אומר בעל הפירוש המיוחס לרש"י: "שמתוך שהוא לומד ועוסק בסחורה להתפרנס, אינו חומד וגוזל ממון אחרים".

← Previous · Next → — showing 201–300 of 1,565

Pirke Avot, a New Israeli Commentary, by Avigdor Shinan; Jerusalem, 2009. Via Sefaria (sefaria.org), Sefaria-Export. Version source: https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002690779 Licence: CC-BY. Source.