A New Israeli Commentary on Pirkei Avot

Sefaria · Mishnah > Modern Commentary on Mishnah · 1,565 sections

_.2.2.4
וְכָל תּוֹרָה שֶׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה וְגוֹרֶרֶת עָוֹן. ואף יתרה מזאת: לימוד תורה בלבד, חשוב ככל שיהיה, אין די בו, שהרי "אם אין קמח אין תורה" (להלן ג, כא). האדם זקוק גם לצרכי מחייה, "לפי שאי אפשר בלא מזונות" ואם יזדקק למזון ולא ימצא – הוא "מלסטיס [=שודד] את הבריות ומשכח תלמודו" (הפירוש המיוחס לרש"י). כשיגיע לחטוא ולפשוע, לא תגן עליו התורה שלמד וזו תאבד את ערכה ("סופה בטלה"). על כן ראוי שיאחז האדם הן בזה (תורה) והן בזה (מלאכה).
_.2.2.5
ונושא אחר:
_.2.2.6
וְכָל הָעֲמֵלִים עִם הַצִּבּוּר, יִהְיוּ עֲמֵלִים עִמָּהֶם לְשֵׁם שָׁמַיִם. כל העוסקים בצרכי ציבור, כגון גבאים הממונים על חלוקת צדקה או ראשי היישוב הדואגים לניהולו התקין, צריכים לעשות זאת לשם שמים, ולא כדי להתהדר בכך או כדי להשיג רווח אישי. ועוד עליהם לזכור
_.2.2.7
שֶזְּכוּת אֲבוֹתָם מְסַיַּעְתַּם וְצִדְקָתָם עוֹמֶדֶת לָעַד. זכות אבותיו של הציבור ומעשי הצדק והצדקה של הציבור הם המסייעים בידי העוסקים בצרכי ציבור להצליח במלאכתם. אל להם לפרנסי הציבור לזקוף לזכותם את הצלחותיהם והישגיהם; את אלה יש לתלות בזכויותיו של הציבור שאותו הם מייצגים.
_.2.2.8
וְאַתֶּם, מַעֲלֶה אֲנִי עֲלֵיכֶם שָׂכָר הַרְבֵּה כְּאִלּוּ עֲשִׂיתֶם. וכאן פונה רבן גמליאל בסטייה סגנונית ברורה ("ואתם ... עליכם...") אל אותם אנשים העמלים עם הציבור, ואומר להם כי מעשיהם למען הכלל, כאשר הם נעשים לשם שמים, מזכים אותם בשכר, אפילו אם הם רק בבחינת מי שמעוררים אחרים לעשות, מדרבנים ומייעצים, מתווים דרך ומדריכים, ולא מי שעושים בפועל. השכר שהם מקבלים הוא גדול, כאילו הם העושים. בין המפרשים יש הסבורים כי דברים אלו ("ואתם...") הם ציטוט שמצטט רבן גמליאל כביכול את האלוהים, שהוא היחיד היכול להבטיח שכר, אך יש המציעים גירסה אחרת לדברים, וקוראים: "ואתם, מעלים עליכם [מן השמים] שכר" וכו' (וכך אכן הנוסח בכתבי יד טובים של המסכת).
_.2.2.9
גם בימינו רבים הם העוסקים בצרכי ציבור, לעיתים באמונה ולעיתים (לצערנו) לשם הכבוד והכוח הכרוכים בכך. מאמרו של רבן גמליאל מבהיר בבירור מה היא הדרך הראויה לעסוק בצרכי הרבים.
_.2.2.10
האם חשבון האבות מצוי ביתרת זכות?
_.2.2.11
הורים, כידוע, מורישים לצאצאיהם לא רק נכסים חומריים, ולא רק עצות טובות או חינוך והכנה לחיים, אלא גם מטען גנטי, על הטוב והרע שבו, וכן "זכות אבות". פעמים היא מיתרגמת דווקא לפרוטקציה ולקשרים חברתיים, אך ענייננו כאן ב"זכות" שיש בה רק צד של זכות.
_.2.2.12
בתפילת העמידה, שהיא לב ליבה של התפילה היהודית, נזכרת זכות אבות בהקשר של הגנה וגאולה כבר בברכה הראשונה, אולי כתשתית שעליה יכולה התפילה להיבנות ושבזכותה היא יכולה להתקיים: האלוהים מתואר כמי שהוא "זוכר חסדי אבות ומביא גואל לבני בניהם". גם בכמה מקומות במקרא מובאות דוגמאות לכוחה של זכות אבות המגנה על עם ישראל, כגון בדברי משה אל האלוהים לאחר חטא עגל הזהב: "זכור לאברהם ליצחק ולישראל [=יעקב] עבדיך", דברים שבעקבותיהם "וינחם ה' על הרעה אשר דבר לעשות לעמו" (שמות לב, יג–יד). רעיון זה של זכות אבות – כלומר: מעשיהם הטובים של האבות, שבגללם זוכים בניהם לחסדי שמים – נזכר רבות גם בספרות האגדה. כך, למשל, סיפור הקשור באירועים דרמטיים שהתחוללו בסוף המאה הראשונה לספירה בבית המדרש של יבנה. לאחר שהנשיא, רבן גמליאל, פגע כמה פעמים בפומבי בר' יהושע, הוא הודח מתפקידו והחכמים ביקשו למצוא לו מחליף. המועמד הטבעי, ר' עקיבא, לא נבחר לתפקיד משום שלא היתה לו "זכות אבות" וקיים היה החשש שבשל כך יוכל רבן גמליאל לפגוע בו. לבסוף נבחר לתפקיד ר' אלעזר בן עזריה, וכאחת מן הסיבות לבחירתו צוינה העובדה שהיתה לו זכות אבות (שכן הוא היה מצאצאיו של עזרא הסופר [בבלי, ברכות כח ע"א]).
_.2.2.13
לפי האמור בתלמוד הבבלי (שבת נה ע"א), לא יכול היה הקב"ה להגלות את ישראל מארצו בגלל חטאיו אלא מרגע שתמה זכות אבות, כאילו מדובר בעניין חומרי – כמו, להבדיל, חשבון בנק המצוי בזכות – אשר ניתן לעשות בו שימוש עד שיכלה.
_.2.2.14
קצת דרך ארץ, בבקשה
_.2.2.15
הביטוי "דרך ארץ", משמש בלשוננו במשמעות של נימוסים ראויים, התנהגות חברתית נכונה, והוא מפורסם במיוחד גם כשמה של החברה שסללה ומפעילה את כביש 6. אך נראה שבמסכת אבות מוקנית לו משמעות שונה. "דרך ארץ" מופיע ארבע פעמים במסכת (כאן; ג, ו; ג, כא; ו, ו), ובכולן הכוונה היא ככל הנראה למלאכה, למקצוע שניתן להתפרנס ממנו. עם זאת, אין זו המשמעות היחידה של "דרך ארץ" בספרות חכמים, ואנו מכירים לפחות שלוש משמעויות שונות נוספות לביטוי זה.
_.2.2.16
[א] לעיתים מתאר הביטוי כלל הנוהג בקרב בני אדם או חוק מחוקי הטבע. למשל, בדברי ר' יונתן המסביר מדוע, על פי המסורת, כתב שלמה המלך את מגילת שיר השירים בנערותו, את ספר משלי בבגרותו ואת מגילת קהלת בזקנתו: דבר זה הוא לומד "מדרך ארץ, כשאדם נער אומר דברי זמר, הגדיל – אומר דברי משלות, הזקין – אומר דברי הבלים" (שיר השירים רבה, פרשה א).
_.2.2.17
[ב] לעיתים מתאר הביטוי בלשון נקייה יחסי מין שבין גבר לאישה. כך למשל משפט קצר המופיע בהגדה של פסח כדרשה על הפסוק "וירא את עניינו": "זו פרישות דרך ארץ". מסתבר שההגדה רומזת כאן למסורת אגדית שעל פיה ביקש פרעה להקטין את עם ישראל ועל כן הפריד בין הגברים לנשים. "פרישות דרך ארץ" לפיכך היא הימנעות מיחסי אישות.
_.2.2.18
[ג] ולעיתים, כבלשוננו, משמש "דרך ארץ" לתיאור התנהגות חברתית נאותה, כגון: "השותה כוסו בבת אחת – הרי זה גרגרן, שניים [= בשתי לגימות] – דרך ארץ וכו'" (בבלי, פסחים פו ע"ב). חז"ל גם העמידו לנו מסכת שלמה העוסקת בענייני נימוסים והליכות והקרויה, כמה לא מפתיע, בשם "מסכת דרך ארץ". ויש מי שסבור כי זו משמעות "דרך ארץ" גם במשנה שלפנינו.
_.2.2.19
על העיקרון של "תורה עם דרך ארץ" ראו עוד להלן ג, כא.
_.2.3.1
גם מאמר זה מיוחס לרבן גמליאל בן רבי יהודה הנשיא (על חכם זה ראו במשנה הבאה). במשנה הקודמת דיבר רבן גמליאל על אנשים העמלים עם הציבור ולמענו, על בעלי תפקידים שונים המובילים את העם ועומדים בראשו, והוא פנה אליהם וביקש מהם שיעשו את מלאכתם נאמנה, "לשם שמים". במשנה זו הוא מביט על אותם אנשים מנקודת מבט אחרת, פחות אידיאלית אך אולי מציאותית ומפוכחת יותר, ומציע לציבור להתייחס אל אותם אנשים על דרך "כבדהו וחשדהו".
_.2.3.2
הֱווּ זְהִירִין בָּרָשׁוּת. התייחסו בחשדנות אל הרשות, אל האוחזים בשלטון (ראו לעיל א, י), והתקרבו אליהם בזהירות גדולה, וזאת בשל אופיים:
_.2.3.3
שֶׁאֵין מְקָרְבִים לוֹ לְאָדָם אֶלָּא לְצֹרֶךְ עַצְמָם. שבדרך כלל הם מאירים פנים לאדם, מדברים עמו בנועם או מסייעים לו, רק כאשר הדבר משרת גם את האינטרסים שלהם.
_.2.3.4
נִרְאִים כְּאוֹהֲבִים בִּשְׁעַת הֲנָאָתָם. כאשר יש להם בדבר הנאה, כלומר תועלת, רווח כלכלי או פוליטי, הם מעמידים פני אוהבים. אבל – וְאֵין עוֹמְדִים לוֹ לְאָדָם בִּשְׁעַת דָּחְקוֹכאשר האדם זקוק לעזרתם, כאשר הוא מצוי בשעת משבר ובלחץ, אין הם מסייעים לו ואין הם ניצבים ("עומדים") לצידו.
_.2.3.5
האם דיבר רבן גמליאל על מוסדות השלטון הפנים־יהודיים (בית הנשיא, חברי מועצות הכפר, ראשי בתי הכנסת ועוד) או שמא על נציגי העולם הרומאי של זמנו? קשה לדעת, ואולי דיבר הן על זה והן על זה. בין כך ובין כך, לעיתים דומה כי טעמו של מאמר זה לא פג עם השנים.
_.2.3.6
מי מוזהר ועל מה?
_.2.3.7
את מאמרו של רבן גמליאל פירשנו כמופנה אל הציבור, המוזהר מפני מגעו עם השלטונות. והנה מסתבר כי ניתן לפרש אותו גם בכיוון הפוך, וכך עשה ר' שמואל די אוזידא (צפת, 1545–1604, מתלמידי האר"י) בפירושו למסכת אבות. משנתנו, לפי פירושו, פונה דווקא אל אישי הציבור שבקהילה, ומייעצת להם כי "יזהרו בנטילת הרשות מן הציבור לכל דבר שיעשו בשבילו", היינו ינהגו בזהירות ברשות שקיבלו מן הציבור להנהיג אותו. על המנהיגים להקפיד ולזכור כי לא מינו אותם בשל יוקרתם הרבה, אלא לשם תועלת הציבור בלבד, ולכן "כמו המשרת" גם עליהם לפעול רק בהסכמת הממונה עליהם.
_.2.3.8
לפי פירוש זה, המשנה מזהירה את המנהיגים מפני מה שיקרה להם אם לא ימלאו את המצופה מהם. עליהם לדעת, כי כל עוד הם מביאים טובה לציבור, מגלה הציבור כלפיהם אהבה וחיבה; אך כאשר המנהיג נקלע למצב קשה ("שעת דחקו") ואיננו מצליח להביא תועלת לציבור ולעמוד בציפיותיו, יפנה לו הציבור את גבו בלי להניד עפעף. נראה שפירוש זה איננו קולע לכוונתו של רבן גמליאל, אך בכל זאת מסתתרת בו אמת גדולה באשר ליחסים האפשריים שבין מנהיג ומונהג, ציבור וראשיו.
_.2.3.9
מה השעה??
_.2.3.10
השאלה "מה השעה?" גוררת היום אחריה הצצה בשעון, וכן תשובה קצרה המוסרת מידע מדויק על השעה והדקה (ולמהדרין: אף חלקי הדקה) שבהן אנו מצויים. דומה ששעונים מקיפים אותנו מכל עבר: הם ניבטים אלינו מתחתית כל מסך מחשב, מטלפון סלולרי, ולא כל שכן משעוני קיר ושעוני רצועה. ברם בימיהם של חז"ל שעונים אנלוגים או דיגיטאליים לא היו בנמצא, וגם שעוני שמש ושעוני חול לא היו חזון נפרץ. השאלה: "מה השעה?" התייחסה בימיהם בראש ובראשונה למצב העניינים שבו שרוי האדם: האם זו "שעת רצון" (ספרי במדבר, קלז), שבה מסייע האל לאדם, או שמא מדובר ב"שעה רעה", חסרת מזל (קהלת רבה ג, א)? האם לאדם משחקת השעה וכל אשר יעשה יצליח? או שמא הגיעה שעתו להחזיר את נשמתו לבורא? האם השעה היא "שעת כושר" (תוספתא, פסחים ו, ט) שיש לפעול בה ומיד? בקצרה: שעה איננה דווקא שישים דקות אלא סיטואציה, נקודה בזמן.
_.2.3.11
עם זאת, שעה היא גם יחידת זמן, ואפילו בספרות חז"ל, אך גם היא איננה בהכרח 60 דקות. את שעות האור (ואת שעות הלילה) חילקו לשנים־עשר חלקים שווים, וכל חלק כזה נקרא בשם שעה, ומשמע שבחורף היה משך השעה ביום (כחמישים דקות לפי שעוננו) קצר הרבה יותר מאשר שעת היום בקיץ (שנמשכה אף כ–70 דקות). שעה כזו נקראת בעולם ההלכה בשם "שעה זמנית".
_.2.3.12
המשנה שלפנינו עוסקת ב"שעת הנאתם" של השליטים ו"בשעת דחקו" של הנצרך להם. מה היא שעת הדחק? זו שעה שהאדם דחוק ולחוץ בשל נסיבות קשות שהזמן גרמן (וניגודה: "שעת הריווח" [אבות דרבי נתן, נוסח א, ג]). בדרך כלל הכוונה ב"שעת הדחק" היא לסיטואציה בלתי שגרתית בזמן, למצב חירום שאיננו דומה למצבים אחרים, אשר בגללו ניתן לסטות מגדרי ההלכה המקובלים. כך, למשל, נאסר עקרונית על שימוש בלולב יבש וישן (בבלי, סוכה לא ע"ב), אך עם זאת נקבע כי בשעת הדחק – במקום ובזמן שלא ניתן להשיג בהם לולבים כלל – ניתן להשתמש בלולב שכזה. ובמקום אחר, תוך דיון בסוגי השמנים שניתן להשתמש בהם כדי להדליק נר של שבת, אומר מדרש שכל טוב (שמות, טז), כי הדלקת נרות שבת בעטרן (שהוא לדבריו "פסולת של זפת שריחו רע") או בנפט איננה דבר ראוי, אך "בשעת הדחק מותר", "ושלא בשעת הדחק מצווה בשמן זית". במשנה שלנו יש למושג "שעת הדחק" משמעות קרובה, בלא קישור אל ענייני הלכה והתנהגות דתית. זו בפשטות שעה שהאדם חש לחוץ וזקוק לסיוע.
_.2.3.13
"מה זו אהבה?"
_.2.3.14
לאורך כל מסכת אבות נזכרת אהבה ונזכרים אוהבים פעמים ספורות בלבד, והמסכת קובעת כי יש לאהוב את המלאכה (א, י), את השלום (א, יב), את כלל הבריות (שם), את האלוהים (ו, א) ואת דרך החיים הנכונה (ו, ו). רק פעם אחת, במשנה טז שבפרק ה, מדובר באהבה השוררת בין שני בני אדם, ובמקרה זה בין דמויות מקראיות: אמנון ותמר מכאן, דוד ויהונתן מכאן, אלא ששם מדובר למעשה במה שמתברר כתאווה חולנית (במקרה של אמנון) וכן בידידות־נפש (במקרה של דוד ויהונתן [לביאור מלא של הדברים ראו שם]). גם במשנה כולה נמצא שימוש מועט בשורש אה"ב, ואף כאן בהקשרים כלליים ביותר, כגון "אוהביו" של כהן גדול, כלומר ידידיו, השמחים בשמחתו כאשר הוא יוצא ביום הכיפורים מקודש הקודשים בלא פגע (יומא ז, ד). כן נזכרת במשנה – וזאת בעקבות פסוקי מקרא מפורשים – גם החובה לאהוב את הרֵע, "ואהבת לרעך כמוך" (נדרים ט, ד), או אהבת האדם לאלוהים, על פי "ואהבת את ה' אלוהיך" (סוטה ה, ה). ובמקום אחד אף מוגדר מי נחשב כ"אוהב" בין בני אדם. דבר זה נעשה אגב דיון בשאלת אנשים הפסולים להעיד בבית המשפט, הן בשל אופיים השלילי (כגון שהם מלווים בריבית או מהמרים כפייתיים) והם בשל קשרם המיוחד אל אחד מבעלי הדין. בהקשר זה גם נאמר כי "האוהב" פסול לעדות (סנהדרין ג, ה) ומסבירה המשנה: "אוהב – זה שושבינו", היינו מי שהביא לאדם כלשהו מתנה לחופתו והשתתף בשמחתו, ושושבין פסול לעדות במשך שבעת ימי החופה (כך מפרש את הדברים פרשן המשנה, ר' עובדיה מברטנורא). מסתבר אפוא שאהבה בלשון המשנה היא בעיקרו של דבר חיבוב דבר כלשהו, העדפתו הברורה על פני אחרים, ידידות קרובה, אך לא תחושה רומנטית בין בני אדם בנוסח פסוקי שיר השירים, כגון "כי חולת אהבה אני" (ב, ה) או "כי עזה כמוות אהבה" (ח, ו) ועוד כיוצא בהם. משנתנו עוסקת באנשי השררה המעמידים פני אוהבים, כך שאין בהתנהגותם שום יסוד חיובי, שלא כשאר האוהבים שבמשנה.
_.2.4.1
הוּא הָיָה אוֹמֵר. רבן גמליאל בנו של רבי יהודה הנשיא, הנזכר גם בשתי המשניות הקודמות. מאמר זה איננו קל להבנה והתלבטו בו פרשנים במהלך הדורות. יש בו שני חלקים, וכל אחד מן החלקים מציב בפני האדם תביעה, וכן שכר שיזכה לו אם ימלא אחר התביעה הזו. נראה שביסוד דברי רבן גמליאל גם הבנות שונות של השורש רצ"ה ושל שם העצם "רצון". מסתבר שלרצות איננו רק עניין של שאיפה, של ניסיון להשיג משהו או להגיע אליו (כמו: "אני רוצה לישון"), אלא גם ביטוי לתגובה חיובית, להנאה ולסיפוק (כגון: "אני מקבל ברצון את בקשתך"). מאמרו של רבן גמליאל עושה שימוש במשמעות כפולה זו.
_.2.4.2
עֲשֵׂה רְצוֹנוֹ כִּרְצוֹנְךָ. השתדל שיהיה רצונו של האלוהים, היינו מה שהאלוהים מבקש להשיג בעולם, כרצונך שלך, כדבר שאף אתה מבקש להשיג, וזאת על ידי הליכה בדרכיו וקיום מצוותיו בלב שלם, כאילו אתה עצמך ביקשת לעשותם משיקוליך שלך.
_.2.4.3
כְּדֵי שֶׁיַּעֲשֶׂה רְצוֹנְךָ כִּרְצוֹנוֹ. והשכר על כך: כיוון שאתה הולך בדרכי האלוהים, הרי שכל דבר שאתה מתאווה להשיג ולהגיע אליו ייראה בעיני האלוהים כדבר ראוי ונכון, ועל כן יסייע לך להגשים את בקשתך. ומן הצד האחר:
_.2.4.4
בַּטֵּל רְצוֹנְךָ מִפְּנֵי רְצוֹנוֹ. כאשר מה שהאלוהים רואה אותו כראוי וכנכון עומד בסתירה לנטיות לבך, בסתירה לרצונך שלך, חייב אתה לוותר ולסגת ולקבל עליך את מה שנראה לאלוהים כדבר הנכון.
_.2.4.5
כְּדֵי שֶׁיְּבַטֵּל רְצוֹן אֲחֵרִים מִפְּנֵי רְצוֹנֶךָ. והשכר על כך: במקום שאתה ו"אחרים" תעמדו בהתנגשות של שאיפות, זה מבקש דבר אחד וזה מבקש דבר אחר, ואולי אף דברים מנוגדים, תזכה לסיוע משמים כדי ששאיפתך היא שתתגשם. ומי הם אותם "אחרים"? קשה לומר שמדובר בבני אדם אחרים, שהרי אפשר שגם הם עושים את רצון האלוהים, וגם הם מבטלים את רצונם מפני רצונו! ועל כן נראה לפרש ש"אחרים" הוא כינוי לגורמים שליליים, כגון יצר הרע או גורמים אחרים המבקשים לפגוע באדם. – אמת, יש במאמר זה ביטוי לעקרון של קבלת שכר על מעשה ראוי ורצוי, בניגוד למה שראינו לעיל (א, ג) על כך שיש לשמש את האלוהים "שלא על מנת לקבל פרס" כלל. מסתבר, כי גם בשאלה מורכבת זו של יחסי אדם ואלוהים – קבלת שכר לעומת עשייה בלא כל בקשת שכר – שררו דעות שונות בעולמם של חכמים.
_.2.4.6
על רבן גמליאל בן רבי
_.2.4.7
שלוש משניות (ב, ב–ד), וזו האחרונה בהן, מובאות במסכת אבות בשמו של רבן גמליאל, בנו בכורו של מחבר המשנה, רבי יהודה הנשיא. רבן גמליאל זה חי בארץ ישראל בסוף המאה השנייה ובתחילת המאה השלישית, בדור המעבר שבין תקופת התנאים לתקופת האמוראים. הוא התמנה לנשיא בעקבות צוואתו של אביו, אשר הורה לו לנהוג נשיאותו בתקיפות כלפי הציבור בכלל וכלפי תלמידיו בפרט: "נהוג נשיאותך ברמים וזרוק מרה בתלמידים" (בבלי, כתובות קג ע"ב). (על התואר "נשיא" ראו להלן ב, ז.) במקביל למינויו של רבן גמליאל בן רבי (המכונה גם רבן גמליאל השלישי) כנשיא, היינו כראש הסנהדרין, מונה אחיו, ר' שמעון, כ"חכם", כנראה הממונה על סדרי הלימוד, ור' חנינא בר חמא כאב בית דין. פיצול זה של סמכויות יכול להעיד על תחושה גוברת והולכת של עולם החכמים שהנשיא ריכז עד כה בידיו סמכויות רבות מדי.
_.2.4.8
רבן גמליאל כנראה לא האריך ימים ושימש כנשיא רק תקופה קצרה, ועל כן יודעים אנו אך מעט על קורות חייו. נראה שהיה תלמידו של אביו, ולעיתים הוא מוסר דברים בשמו או הולך בעקבותיו. מסופר עליו שכאשר ביקש ממנו רב (חכם בבלי ידוע שזה היה כינויו) להוסיף לו סמכויות דתיות על אלו שנתן לו הנשיא הקודם, סירב רבן גמליאל ואמר: "איני מוסיף לך על מה שנתן לך אבא" (ירושלמי, חגיגה א, ח). אף שאיננו יודעים הרבה על חייו דומה ששלושת המאמרים במסכת אבות המיוחסים לרבן גמליאל הם פרי ניסיונו האישי, ובעיקר יחסיו עם הרשות הרומאית (לעיל, משנה ג), שהיתה נתונה באותם ימים בתנודות ובאי־יציבות. לרבן גמליאל, שנפטר סביב שנת 235 לספירה, היו שני בנים – יהודה (הוא "ר' יהודה נשיאה", שהיה נשיא אחריו) והלל (בבלי, פסחים נא ע"א).
_.2.4.9
בשנת 1954 התגלו בחפירות בית שערים שני כוכי קבורה מקושטים זה לצד זה הנושאים את השמות "רבן גמליאל" ו"רבי שמעון", והארכיאולוגים סבורים שמדובר בקברי רבן גמליאל, בנו של רבי, ובקברו של שמעון, אחיו.
_.2.4.10
"עד שיאמר רוצה אני!"
_.2.4.11
התייחסות מעניינת בעולמה של ההלכה לשאלת הרצון האנושי מצויה בעניין אדם הנדרש על ידי בית דין לתת לאשתו גט. דרישה זו יכולה לנבוע מסיבות שונות: התעלמות הגבר מחובותיו הכספיות כלפי האישה, התאכזרות והכאה, אי יכולת להוליד, ועוד כיוצא בזה. אך על פי ההלכה חייב הבעל לעשות זאת מרצונו החופשי, מתוך שכנוע פנימי עמוק, ולא מתוך כפייה. ובכל זאת אומרת המשנה (ערכין ה, ו) כי "כופין אותו עד שיאמר רוצה אני". והרי לנו מה שנראה כפרדוקס! האם ניתן לומר שגבר שהסכים לתת לאשתו גט לאחר שהיכוהו מכות נמרצות עושה זאת מרצונו? הרמב"ם מנסה לפתור קושיה זו ואומר, שלמען האמת רצונו האמיתי של הבעל הוא לתת גט, אלא שיצרו הרע כופה עליו לסרב: "זה שאינו רוצה לגרש, מאחר שהוא רוצה להיות מישראל, רוצה הוא לעשות כל המצוות ולהתרחק מן העבירות, ויצרו הוא שתקפו – וכיון שהוכה עד שתשש יצרו ואמר 'רוצה אני', כבר גרש לרצונו" (משנה תורה, הלכות גירושין ב, כ). הרמב"ם מצייר כאן תמונה שלפיה יש לאדם רצון חיצוני שאותו הוא מגלה ברבים ומתנהג לפיו, אך גם רצון פנימי יותר, שאותו הוא אינו מבטא כלפי העולם מסיבות שונות. על ידי ההכאה מסיר האדם מעליו את הרצון החיצוני ומחליף אותו ברצונו הפנימי, שהוא לעולם חיובי ומבקש לעשות רק את הטוב. אגב נעיר כי בימינו לא נוהגים להכות את הבעל עד שיאמר "רוצה אני", אלא מטילים עליו במקרים מסוימים סנקציות (עד למאסר) כדי לדחוק בו שייתן גט לאשתו. (ולדאבון לב, לא תמיד הדבר מועיל.)
_.2.4.12
השאלה מה הוא רצון האדם, ובעצם מה מניע אותו במעשיו, היא אחת השאלות הגדולות העומדות ביסודה של הפסיכולוגיה. היה זה זיגמונד פרויד – פסיכיאטר יהודי בראשית המאה העשרים – אשר ראה את נפש האדם כקרחון: חלקה הקטן, הוא ההכרה המוּדעת, מופיע בגלוי מעל פני השטח, אך חלקה הגדול מצוי מתחת לפני השטח, והוא בלתי מודע ונסתר מן העין. זה מאגר גדול של יצרים, תאוות, רצונות או זיכרונות מודחקים ואלה משפיעים בלא הרף על התנהגותו הגלויה של האדם. על פי דעה זו היה הרמב"ם מן הסתם אומר, כי האדם ביסודו הוא טוב ומבקש לעשות רק טוב – כלומר לקיים מצוות ולהטיב עם זולתו, כולל עם האישה שהוא עומד לגרש – ורק בחלקו הגלוי הוא נכנע ליצרים המסיטים אותו מן הדרך הטובה והנכונה. ההכאה הפיסית מסייעת לאדם להשליך מעליו את היצרים הרעים ומביאה אותו לפעול בהתאם לרצונו האמיתי והבסיסי.
_.2.4.13
הִלֵּל אוֹמֵר. לאחר שסיימה מסכת אבות להביא את דבריהם של הנשיאים, מהלל הזקן ועד לרבן גמליאל בנו של רבי יהודה הנשיא, היא שבה לעסוק במייסד המשפחה, בהלל (עליו ראו לעיל א, יב), ומביאה משמו ארבעה מאמרים נוספים (להלן, משניות ה–ח). לאחר מכן תעסוק בתלמידו, רבן יוחנן בן זכאי (משנה ט), ובתלמידיו שלו. נראה אפוא שהלל הזקן משמש במסכת אבות כנקודת מוצא לשתי רשימות של חכמים ששולבו זו אחר זו: אבות ובנים, כלומר בית הנשיא (א, יב – ב, ד), וחכמים ותלמידיהם (הפותחת במשנה שלפנינו). עם זאת יש להעיר כי בכתבי יד שונים של המסכת נאמר כאן "רבי הלל" ולפי זה מדובר בחכם מאוחר יותר, נכדו של רבי יהודה הנשיא. – מאמרו של הלל כולל חמש המלצות לדרך חיים ראויה, וכולן פותחות במילת השלילה "אל", אך לא נראה שכולן קשורות זו בזו. שלוש הראשונות עוסקות באדם ובמקומו בחברה, ואילו האחרונות בחובת הלימוד ובטיבו.
_.2.4.14
[א] אַל תִּפְרוֹשׁ מִן הַצִּבּוּר. על האדם לראות את עצמו תמיד כחלק מן הקבוצה החברתית שהוא משתייך אליה, ואל לו לזנוח אותה וללכת בדרך משלו. גם האדם האינדיבידואליסט הקיצוני זקוק למסגרת חברתית תומכת, ועליו למצוא דרך לבטא את ייחודו במסגרתהּ ולא מחוץ לה (והשוו א, יד).
_.2.4.15
[ב] וְאַל תַּאֲמֵן בְּעַצְמְךָ עַד יוֹם מוֹתְךָ. כל אדם מוּעד לחטוא או לשגות, ואסור שיחיה מתוך ביטחון עצמי ש"לי זה לא יקרה". כל עוד הוא חי, הזהירות מפני החטא והשגגה צריכה להיות נר לרגליו.
_.2.4.16
[ג] וְאַל תָּדִין אֶת חֲבֵרְךָ עַד שֶׁתַּגִּיעַ לִמְקוֹמוֹ. אל תשפוט את הזולת לכף חובה כל עוד לא חווית בעצמך את הנסיבות שבהן עשה מה שעשה. הלל איננו עוסק כאן, כמובן, במערכת המשפטית – שלגביה לא צריך כלל זה לתפוס – אלא בנטייתם של בני אדם למהר ולמתוח ביקורת על התנהגותם של אחרים מבלי לשאול את עצמם "כיצד הייתי אני נוהג לוּ נקלעתי לאותו מצב?". ואולי אפשר לקשר את שלושת מאמריו אלה של הלל זה לזה: כל אדם הוא חלק מ"רקמה אנושית אחת חיה" ועל כן אל לו לנסות ולצאת ממנה וללכת בדרך משלו. וכשהוא בתוך החברה, אל לו למהר ולשפוט את האחרים, כי גם הוא מועד ליפול לפח שנפלו בו הם.
_.2.4.17
[ד] וְאַל תֹּאמַר דָּבָר שֶׁאִי אֶפְשָׁר לִשְׁמוֹעַ, שֶׁסּוֹפוֹ לְהִשָּׁמֵעַ. אל תקבע על עניין כלשהוא שאתה לומד שאי אפשר להבין אותו (ו"לשמוע" פירושו כאן: להבין), כי אם תתאמץ מספיק יתברר לך "שסופו [=כי סופו] להישמע", כלומר שבסופו של דבר אפשר יהיה להבינו.
_.2.4.18
[ה] וְאַל תֹּאמַר לִכְשֶׁאֶפָּנֶה אֶשְׁנֶה, שֶׁמָּא לֹא תִפָּנֶה. לימוד התורה הוא דבר חשוב ביותר ועל האדם לעסוק בו בכל עת, ולא לדחות אותו בטענת חוסר זמן, "וכשיהיה לי זמן – אלמד", כי אפשר שלא ימצא את הפנאי לעשות זאת. שני המאמרים האחרונים ממליצים בפני האדם לנצל את זמנו בדרך שתאפשר לו ללמוד, וכן מעודדים אותו שלא להיכנע בפני מה שנראה כקשיים שאי אפשר להתגבר עליהם.
_.2.4.19
נראה כי כל חמש ההמלצות של הלל יפות לכל אדם בכל מקום וזמן, אף שהן מעמידות בפניו רף גבוה יחסית של תביעות מוסריות ואינטלקטואליות.
_.2.4.20
פנאי פלוס
_.2.4.21
המושג "פנאי" בא לעולם משם התואר "פנוי" המציין את תכונת הריקנות (למשל: "בית פנוי מכלים" [בבלי, עירובין יז ע"א]) או ההעדר ("פנוי" ו"פנויה" הם גם כינוי לרווק ולרווקה בלשון חז"ל). את הזמן העומד לרשותו מחלק האדם, כידוע, לכמה חלקים: הזמן שהוא חייב להקדיש למילוי צרכים פיסיים (כאכילה או שינה) ולמילוי חובות דתיות וחברתיות (כגון תפילה או טיפול בבני משפחתו) וכן הזמן שהוא חייב להקדיש למלאכה ולפרנסה. הזמן שנותר לו לאחר כל אלה הוא ה"פנאי", שבו הוא חופשי ויכול לפעול מתוך חופש בחירה, ללא כפייה וללא התחייבות, על פי הבנתו ונטיותיו ועל פי מה שמקנה לו הנאה וסיפוק.
_.2.4.22
ביוון הקדומה נתפס הפנאי כקשור באופן ישיר אל החינוך ואל שיפור מעלותיו של האדם. הפילוסוף היווני אריסטו (המאה הרביעית לפני הספירה) סבר כי הפנאי (ביוונית: schole) נחוץ לכל אדם כתנאי הכרחי לחינוכו ולהתפתחותו האישית. ואכן, אין להתפלא על שמילה יוונית זו התגלגלה בסופו של דבר אל המילה האנגלית המוכרת כל כך school – בית ספר, הוא המקום המוקדש לחינוך ולימוד. לפי אריסטו, אם מבקש האדם למצות את מעלותיו כאדם, עליו לנצל את הפנאי העומד לרשותו לשם עיון והגות, לימוד והרחבת ההשכלה. גם חז"ל הבינו את מגבלת הזמן העומד לרשות האדם (והשוו: "היום קצר והמלאכה מרובה" [להלן ב, כ]) והודו כי רדיפה אחרי פרנסה היא הגורם המגביל אותו ביותר, כי "מי שאין לו לחם – אין לו פנאי לעסוק בתורה" (אגדת בראשית, פרק מ), ועל כן המריצו את האדם לנצל את זמנו בדרך הטובה ביותר כדי שיוכל לאחוז בזה וגם מזה לא להניח את ידו. הקביעה ש"אין לי זמן" מעודדת בטלה ודחיית דברים לעתיד בלתי נראה לעין, וכנגדה יוצא הלל. (על "ביטול תורה", היינו על ביטול זמן שראוי שיוקדש ללימוד, ראו גם ד, יא.)
_.2.4.23
בתקופה המודרנית עלה על פני השטח מושג חדש: "תרבות הפנאי", שעניינו הדרכים המקובלות בחברה לשם ניצול הזמן הפנוי. השינויים הטכנולוגיים השונים (כגון הרובוטיקה), וקיצור שבוע העבודה ואף יום העבודה, מעמידים לרשות האדם המודרני זמן פנוי רב יותר משעמד לפני קדמונינו, דבר שהביא – בעיקר בעולם המערבי – גם לצמיחה מרובה של תעשיית הבידור והבילוי: בתי קולנוע, רדיו, טלביזיה ומחשב, ענפי ספורט שונים ומיסחורם, הקמת מרכזי בילוי וצרכנות, טיולים ברחבי העולם ועוד. במקביל להם רואים אנו גם את פריחתם של מרכזי לימוד והעשרה, חוגי בית ומועדוני תרבות, וכל כיוצא בהם. את אלה היה הלל הזקן מאשר בוודאי בשמחה, שכן הם מאפשרים למלא בבת אחת אחר שלוש מהמלצותיו: להקדיש זמן פנוי ללימוד, לעשות זאת בחברותא ובציבור, ולטרוח על הבנת כל דבר עד שילוּבן היטב היטב.
_.2.4.24
על פרשת דרכים
_.2.4.25
במציאות שבה חי הלל הזקן, ולמעשה לאורך כמעט כל תקופת הבית השני (ואף לאחריה), היתה הפרישה מן הציבור מאורע קשה ומסעיר. את צו התורה, "לא תתגודדו" (דברים יד, א) – שעניינו על פי ההקשר שריטת שריטות בגוף האדם כאות לאבל – דרשו חז"ל: "לא תעשו אגודות אגודות, אלא היו כולכם אגודה אחת" (ספרי דברים, צו) – ללמדך על חשיבות השמירה על המסגרת החברתית.
_.2.4.26
דוגמא קלאסית לכת שפרשה מן הציבור – והתקיימה גם בתקופתו של הלל – ניתן להביא משלהי ימי הבית השני. בראשית המאה הראשונה לפני הספירה לערך יצאה מירושלים, בעקבות פולמוס קשה, קבוצה אשר עברה לשכון במדבר יהודה, על שפת ים המלח ובמצוקים שמעליו. חלוקים החוקרים בשאלת זהותה של כת זו, המכונה "כת מדבר יהודה" או "כת ים המלח": יש אומרים שהיו מעין נוצרים קדומים, ויש רואים אותם כאיסיים (המתוארים בכתביו של ההיסטוריון בן התקופה, יוסף בן מתתיהו), אך אין חולק על כך שמקרב בני ישראל יצאו. בני הכת הותירו לנו ספרייה עשירה עד מאוד, שנתגלתה במחצית המאה העשרים סביב חורבת קומראן שבצפון ים המלח, וממנה ניתן ללמוד על תורתם ועל תפיסת עולמם. בספרייה זו נמצא קטעי מקרא רבים (שנוסחם לא פעם שונה מזה המוכר לנו כיום), חיבורים הלכתיים המלמדים על אורח חייה של הכת, מזמורי תפילה, פירושים מיוחדים למקרא וספרים נוספים. אחד מן החיבורים קרוי במחקר בשם "מגילת מלחמת בני אור בבני חושך", והוא מספר על מלחמה עתידית שתתרחש בין כוחות הטוב, הם בני ישראל והמלאכים המסייעים בידם, ובין כוחות הרע, הם אויביהם ומסייעיהם מכוחות השחור והאופל. המלחמה תדע תהפוכות רבות, אך בסופו של דבר תגבר ידם של בני האור. חיבור אחר, שנתכנה בשם "המגילה החיצונית לבראשית", מספר מחדש את קורותיהם של גיבורי ספר בראשית, מנקודת מבטם שלהם. כך, למשל, מספר נח על לידתו ואברהם מספר מחדש ובהרחבה את קורותיו בשעה שירד עם שרה אשתו למצרים. מן החיבורים האלה ומחיבורים דומים עולה כי בני הכת האמינו בעליונותם על שאר בני האדם ובעתיד הטוב הצפון רק להם. הם חלקו על מי שעמד באותם ימים בראש עם ישראל במה שנוגע לאופן קביעת לוח השנה או זמני המועדים, וכן בענייני הלכה שונים ובענייני השקפה. הכת ירדה מעל הבמה בעקבות חורבן ארץ ישראל בידי הרומאים, אך לוּ המשיכה להתקיים שנים רבות לאחר מכן היה עם ישראל מתפצל לשתי יחידות שאי אפשר היה לפשר ביניהן, ו"תורה" היתה נעשית "כשתי תורות" (כדברי חז"ל בבבלי, סוטה מז ע"ב). גם כנגד כת מעין זו דיבר הלל.
_.2.5.1
הוּא הָיָה אוֹמֵר. לפנינו מאמר נוסף של הלל הזקן (ועליו ראו לעיל א, יב). המאמר מורכב משישה חלקים, כאשר חמשת הראשונים מתארים, בניסוח דומה למדיי, תכונות או כישורים רצויים בתחום הדת ולימוד התורה, אל מול גורמים המעכבים את היכולת להגיע אליהם או לממשם. שני החלקים הראשונים בנויים כתקבולת נרדפת ויש להבינם כאמירה כוללת אחת:
_.2.5.2
[א–ב] אֵין בּוּר יְרֵא חֵטְא וְלֹא עַם הָאָרֶץ חָסִיד. יראת החטא והחסידות הן מידות טובות, אך הבור ועם הארץ לא יוכל לזכות בהן. בשם "יראת חטא" מכנים חז"ל את ההקפדה הפאסיבית שלא לעשות מעשה בלתי נכון מבחינה דתית (וראו עוד ג, יא), ובשם "חסידות" (וכן להלן ה, יד) את ההתנהגות האקטיבית של עשייה מעל ומעבר לנדרש מבחינה דתית. מי שהוא "בור ועם הארץ" – צירוף הידוע אמנם רק מספרות ימי הביניים – אדם חסר השכלה וידע, לא יוכל להגיע למידות אלה, משום שלא ידע להבחין בין מותר לאסור, בין החטא לבין ההתנהגות הנכונה וגבולותיהם. (על עם הארץ ראו עוד ג, יד). – שני חלקי המאמר הבאים מנוסחים בתקבולת ניגודית.
_.2.5.3
[ג] וְלֹא הַבַּיְשָׁן לָמֵד. כשמדובר במסגרות של לימוד, הביישנות איננה תכונה רצויה. אם יבוש האדם להודות שאיננו מבין דבר כלשהו (השוו להלן ה, י), או אם יהסס מלבקש הסברים וביאורים, לא יצליח ללמוד. בתחום זה הביישנות היא מכשול בפני הלימוד הראוי.
_.2.5.4
[ד] וְלֹא הַקַּפְּדָן מְלַמֵּד. עם זאת, אל לו למורה להקפיד עם תלמידיו כאשר הם מבקשים שיחזור על חומר הלימוד או יבהיר את דבריו. בתחום זה הקפדנות היא מכשול בפני ההוראה הראויה.
_.2.5.5
[ה] וְלֹא כָּל הַמַּרְבֶּה בִסְחוֹרָה מַחְכִּים. מדרך הטבע יכולנו לחשוב, כי הסוחר הנושא והנותן עם אנשים שונים, מן הארץ ואף מחוץ לה, מרחיב על ידי כך את השכלתו וידיעותיו, אך מסתבר שלא כן הוא. המסחר הוא אכן עניין חשוב, אך עיסוק בו איננו מבטיח הגדלת ידע וחכמה; את אלה יש לרכוש בבית המדרש, במקום שבו "לא הביישן למד ולא הקפדן מלמד".
_.2.5.6
[ו] וּבְמָקוֹם שֶׁאֵין אֲנָשִׁים הִשְׁתַּדֵּל לִהְיוֹת אִיש. חלק אחרון זה בדברי הלל איננו מתקשר אל קודמיו. הוא בא ללמד כי במקום שבו אין מי שיודע או מסוגל לבצע את המעשה הנכון, חובה על האדם לעשות מאמץ, למלא את החלל ולפעול כראוי. לשון הדברים נסמכת על המסופר על משה רבנו, שיצא אל אחיו, ראה איש מצרי מכה איש עברי, ולאחר שהביט אל סביבותיו "וירא כי אין איש", עשה מעשה והציל את העברי מיד מכהו (שמות ב, יב).
_.2.5.7
חסידי אומות העולם
_.2.5.8
דוגמא מרגשת של אנשים אשר קיימו את העיקרון של "במקום שאין אנשים השתדל להיות איש" אפשר לראות ב"חסידי אומות העולם". בתואר זה זכו אותן דמויות מופלאות, אשר לא איבדו את צלם האלוהים שבהן ואשר פעלו למען הצלת יהודים באירופה הנאצית תוך סיכון חייהן שלהן. התואר ניתן להן על פי חוק "יד ושם" שנחקק בשנת 1953. "חסידי אומות העולם" עשו מה שעשו מסיבות שונות: יחסי רֵעות ושכנות טובה עם יהודים, מחאה כנגד הנאציזם, מניעים הומניטריים או מניעים דתיים מגוונים. הם הסתירו יהודים במקומות מסתור או סייעו להם לעבור אל מחוץ לגבולות השטח שנשלט בידי הנאצים ושותפיהם משאר האומות, תוך העמדת חייהם בסכנה. למעלה מ–20,000 בני אדם, גברים ונשים, הוכרו עד כה כ"חסידי אומות העולם", מרביתם מפולין, הולנד, צרפת, דנמרק ואוקראינה. התואר מקנה להם "אזרחות לשם כבוד" של מדינת ישראל, ואלו מביניהם החיים בארץ זוכים גם להטבות כלכליות צנועות (ויש אומרים: צנועות מדי).
_.2.5.9
בין אלה "שהשתדלו להיות איש במקום שאין אנשים" ראוי לציין את אוסקר שינדלר, איש תעשייה מפולין, שהעסיק במפעליו השונים אלפי יהודים וכך העניק להם מקלט אשר הציל אותם ממוות בטוח. (סרטו המפורסם של סטיבן שפילברג, "רשימת שינדלר", סיפר סיפור מרגש זה.) בצידו ראוי להזכיר את צ'יאונה (סמפו) סוגיהארה, עובד הקונסוליה היפנית בליטא, המכונה "שינדלר היפני", שהציל אף הוא אלפי יהודים מהשמדה. מפורסם לא פחות הוא הדיפלומט השבדי ראול וולנברג, שהציל עשרות אלפי יהודים בהונגריה. בסוף המלחמה נשבה בידי הצבא הסובייטי ומאז נעלמו עקבותיו, ולא עלה בידינו לגמול לו טובה על מעשיו הנפלאים.
_.2.5.10
הבחירה בתואר "חסיד" לאותם אנשים עולה יפה עם תפיסתם של חז"ל את המושג הזה (וראו עוד להלן ה, יג).
_.2.5.11
על הקופדן המכה
_.2.5.12
במקום "בישן" ו"קפדן" מצאנו בכתבי היד הטובים של מסכת אבות את הצורות "בוישן" ו"קופדן". קביעת המשנה ש"לא הקופדן מלמד" מחייבת דיון בסוג מסוים של ביטויי קפדנות: ההכאה לשם חינוך הילדים. כל הורה ומורה נתקל באינספור מצבים שבהם מנסים צאצאיו או תלמידיו להמרות את פיו ולבחור להם דרך שאינה ישרה. והשאלה היא, האם הכאה הינה דרך חינוכית ראויה במצבים כאלו? לתפיסה התומכת ברעיון זה ישנם שורשים כבר בספר משלי: "חושך שבטו שונא בנו, ואוהבו שחרו מוסר" (יג, כד) וכן "אל תמנע מנער מוסר, כי תכנו בשבט לא ימות, אתה בשבט תכנו ונפשו משאול תציל" (כג, יג–יד). ואמנם, הכאת ילדים לצורך חינוכם היתה (ועודנה) מציאות מקובלת מאוד בקרב אומות העולם כולן, ובמקביל לכך גם בקרב עם ישראל. חז"ל לא שללו אותה, גם אם ביקשו לסייג אותה ולמזער את נזקיה. גם חכמי ימי הביניים ראו בהכאה מתונה לצרכי חינוך דרך הולמת, ולעיתים אף נדרשת ומחויבת. הרמב"ם, למשל, אומר: "מכניסין את התינוקות להתלמד כבן שש כבן שבע ... ומכה אותן המלמד, להטיל עליהן אימה" (משנה תורה, הלכות תלמוד תורה ב, ב).
_.2.5.13
בימינו, כשעיקרון "כבוד האדם וחירותו" הפך לחלק מן השיח החברתי, גברה מאוד גם המודעות לכך שהכאה פוגעת בכבוד הילד, בשלמות גופו או בנפשו. גם כנסת ישראל הצטרפה למגמה זו, ובשנת 2000 חוקקה את "חוק זכויות התלמיד". בסעיף 10 שלו נקבע: "כל תלמיד זכאי לכך שהמשמעת במוסד החינוך תונהג באופן ההולם את כבוד האדם ובכלל זה הוא זכאי שלא יינקטו כלפיו אמצעי משמעת גופניים או משפילים". תמורה זו באה לידי ביטוי גם בפסיקות שונות של בתי המשפט, שהפכו מחמירות יותר ויותר כלפי הכאה למטרות "חינוכיות". ואילו בין פוסקי ההלכה של ימינו עדיין נטושה מחלוקת בשאלה זו. ישנם פוסקים האוחזים בקו ה"מסורתי" המתיר הכאה לצרכי חינוך, כאשר בבסיס גישתם עומדת התפיסה, שהכאה מתונה יכולה לפתח בתלמיד מידה מסוימת של הכנעה, שיש לה תפקיד חשוב ביכולתו לקבל עליו את עולן של המצוות. מנגד ישנן גם דעות השוללות מכל וכל את השימוש בהכאה, לצרכי חינוך ולצרכים אחרים גם יחד. לפי פוסקים אלה די אם יסתפק ה"קופדן" בגערה או בעונש חינוכי של ממש ולא ירים ידו על תלמידיו.
_.2.6.1
גם מאמר זה הוא משל הלל הזקן, אבי שושלת הנשיאים בתקופת חז"ל (על התואר "נשיא" ראו להלן). ראוי להזכיר כי מאמר זה חסר מכמה וכמה עדים לנוסחה של המסכת.
_.2.6.2
אַף הוּא רָאָה גֻּלְגֹּלֶת אַחַת שֶׁצָּפָה עַל פְּנֵי הַמָּיִם. הגולגולת היא החלק המוכר ביותר בשלד האנושי, ועל כן היא מסמלת בכלל את האדם שהלך לעולמו. עם זאת נודעת לה סמליות רבה גם בתחומים אחרים (וראו להלן). למראה הגולגולת פונה אליה הלל ואומר:
_.2.6.3
עַל דַּאֲטֵפְתְּ אֲטִיפוּךְ, וְסוֹף מְטִיפַיִךְ יְטוּפוּן. תרגום מילולי: על שהטבעת הטביעוך, וסוף מטביעייך יטובעו)תפיסתו המוסרית והדתית של הלל מביאה אותו לקבוע בוודאות, כי הגולגולת שייכת לאדם אשר הטביע אחרים, ועל כן באו מי שבאו והטביעו אותו, ועם זאת הוא בטוח שגם המטביעים ימותו בטביעה מידי אחרים. מאמר קצר זה, הכתוב בלשון העם, בארמית (וראו לעיל א, יג), מדגים את הכלל של "מידה כנגד מידה". כל חוטא ייענש על חטאיו, שכן "כל מידותיו של הקב"ה מידה כנגד מידה", הן לטובה והן לרעה (בבלי, סנהדרין צ ע"א) והוא עיקרון חשוב בתורת הגמול המסורתית של היהדות.
_.2.6.4
גלגוליה של גולגולת
_.2.6.5
הגולגולת נזכרת במקרא פעמים רבות – בדרך כלל בקשר למפקדי אוכלוסייה ("שאו את ראש כל עדת בני ישראל למשפחתם לבית אבותם, במספר שמות כל זכר לגולגלותם" [במדבר א, ב]), וכך מייצגת הגולגולת כל אדם ואדם. מכאן נגזר גם הביטוי "מס גולגולת" (הידוע מספרות ימי הביניים ואילך) שעניינו מס קבוע המוטל על כל בני האדם, ללא קשר להכנסתם, למעמדם או לנתונים אחרים.
_.2.6.6
הלל רואה גולגולת על המים ומקשר אותה אל מעשה של אלימות ורצח. ומעניין כי גם בתרבויות העולם השונות משמשת הגולגולת, מאז ימי הביניים, ובעיקר בעת החדשה, כסמל למוות ואף כאזהרה מפניו: החל בדמותו של מלאך המוות המצטייר כדמות עטוית גלימה שחורה שרק גולגולת מציצה ממנה, וכלה בסימון רעלים או חומר רדיואקטיבי, וכן כאזהרה מפני אזורים ממוקשים וסכנות דומות. שימוש מפורסם נוסף של הגולגולת הוא בדגל הפיראטים, שעליו מצוירת גולגולת ותחתיה שתי עצמות מוצלבות. שימוש אחר בגולגולת מופיע בתלמוד (בבלי, סנהדרין סה ע"ב) המזכיר את הגולגולת כאמצעי להעלאה באוב וליצירת קשר עם המתים, אשר קולם עולה מן הגולגולת או ממקום אחר באמצעות פרקטיקות מאגיות, ובלשונו של הרמב"ם: "... וכן הלוקח גולגולת המת ומקטיר לה, ומנחש בה עד שישמע כאילו קול יוצא מתחת לבית שחיו ... – כל אלו מעשה אוב הן..." (משנה תורה, הלכות עבודה זרה ו, א). הגולגולת חדרה גם אל ספרות העולם, ולדוגמא יש להזכיר את המלט במחזהו של שייקספיר, הנושא את המונולוג המפורסם עד מאוד בתרבות האירופית – שראשיתו ב"להיות או לא להיות..." – באוחזו בגולגולתו של יוריק, ליצן החצר המת. מסתבר שקשרה של הגולגולת אל המוות והחידלון חובק תרבויות רבות, ומצמררת העובדה שסמלה של אחת הדיביזיות של הצבא הגרמני במלחמת העולם השנייה, שידועה היתה באכזריותה הרבה גם בתפקידיה כשומרת על מחנות הריכוז, היה גולגולת!
_.2.6.7
נשיאים נישאים
_.2.6.8
במקרא מתייחסת המילה "נשיא" לכל מי שהוא נישא מעל הציבור: ראש שבט (או ראש בית אב), מנהיג, מלך. כך, למשל: "נשיאי העדה" (במדבר טז, ב) או "נשיאי מדין" (יהושע יג, כא). לאחר שיבת ציון נזכר במקרא נשיא נוסף – מנהיגם של גולי בבל, "ששבצר הנשיא ליהודה" (עזרא א, ח) – ובשלהי הבית השני ולאחריו הופכת המילה "נשיא" לתואר שהוענק לראשי הסנהדרין. במשניות הקודמות פגשנו בכמה וכמה נשיאים, החל בהלל (הקרוי "נשיא" בתוספתא, פסחים ד, יד) אשר העביר את התואר לצאצאיו ולצאצאי צאצאיו, כולל רבי יהודה הנשיא, עורך המשנה, ועד לראשית המאה החמישית לספירה. התלמוד מספר על הכבוד הרב שנהגו בהלל ובנשיאים שבאו אחריו: כשהנשיא נכנס היה כל העם כולו עומד על רגליו (בבלי, הוריות יג ע"ב), וכאשר היה הנשיא מת היו בתי המדרשות כולם בטלים מתורתם (שם, מועד קטן כד ע"ב). "נשיא שמחל על כבודו – אין כבודו מחוּל" (בבלי, קידושין לב ע"ב), ללמדך כמה גדול מעמדו.
_.2.6.9
דומה שבימינו אנו משתמשים במילה זו בצורתה הרחבה ביותר, ככינוי למנהיג, למי שמוביל מגזר מסוים, ויהיה מגזר זה אשר יהיה, כתרגום ל–president האנגלית. כך אנו מוצאים נשיא להתאחדות הקבלנים, נשיא להתאחדות הכדורגל, נשיא אוניברסיטה, נשיא (או: נשיאת) בית המשפט העליון, ובראש הפירמידה עומד לא אחר מאשר נשיא המדינה, או כלשון "חוק יסוד: נשיא המדינה" הפותח במילים: "בראש המדינה עומד הנשיא".
_.2.6.10
האם רק מקרה הוא שהשפה העברית מכירה משמעות נוספת למילה "נשיאים"? במשלי כה, יד נאמר כי "נשיאים ורוח וגשם אין – איש מתהלל במתת שקר", כלומר: כמו יום חורפי שבו רואים עננים ורוחות אבל הגשם איננו יורד, כך הוא האדם המבטיח לתת דבר אך איננו מקיים את הבטחתו. כאן "נשיאים" משמעו עננים, שגם הם נישאים מעל.
_.2.6.11
"עין תחת עין"
_.2.6.12
"שופך דם האדם – באדם דמו יישפך" (בראשית ט, ו), "ואיש כי יתן מום בעמיתו, כאשר עשה כן יעשה לו. שבר תחת שבר, עין תחת עין, שן תחת שן..." (ויקרא כד, יט), "במידה שאדם מודד – בה מודדים לו" (משנה, סוטה א, ז), "שמשון הלך אחרי עיניו ולפיכך ניקרו פלשתים את עיניו" (שם א, ח) – אלה רק דוגמאות בודדות, מן המקרא ומספרות חז"ל, לעיקרון מוסרי ומשפטי ראשון במעלה במחשבה הדתית היהודית (ואף מחוץ לה). ההנחה היא שהאלוהים מתנהג עם בני האדם וגומל להם כדרך שהם מתנהגים, וראוי שאף בית הדין יאמץ לו כלל זה. במאמרו של הלל בא הדבר לביטוי בולט מתוך אמונה מלאה בהגשמת העיקרון הזה: אם האדם טבע, וודאי שנענש בדרך זו דווקא משום שהטביע אחרים, אך עם זאת גם ברור כי גורלם של מי שהטביעוהו כבר נגזר לטבוע אף הם במים.
_.2.6.13
מן הצד השני נמצא גם פן חיובי לעיקרון זה, במתן שכר ראוי על פי ההתנהגות הראויה. כגון האמור במכילתא דרבי ישמעאל (בשלח, פתיחתא): משה טיפל בקבורת עצמות יוסף, "שנאמר ויקח משה את עצמות יוסף עמו" (שמות יג, יח), ולכן זכה שבקבורתו שלו נתעסק לא פחות ולא יותר מאשר הקב"ה עצמו (דברים לד, ו), ועוד דוגמאות רבות כגון אלה.
_.2.6.14
עם זאת צריך להודות כי בהסתכלנו סביב לנו, או בתולדות העולם בכלל, פעמים רבות עד מאוד אין אנו מוצאים את התממשותה של אמונה זו. יש "צדיק ורע לו" ויש "רשע וטוב לו" ולא פעם "דרך רשעים צלחה" (כדברי הנביא: ירמיה יב, א). גם חז"ל עמדו על עובדה זו, אך לא ראו לנכון לסור מעמדתם הנחושה באשר לעיקרון "מידה כנגד מידה" והפעלתו בעולם. דומה שבשל כך העבירו פעמים רבות את קבלת השכר/העונש הראוי אל העתיד לבוא, אל צאצאיו של האדם או אל קיומו בעולם הבא.
_.2.7.1
הוּא הָיָה אוֹמֵר. הלל הזקן (וראו עליו לעיל א, יב). המאמר שלפנינו מורכב משורה של משפטים קצרים בעלי מבנה לשוני קבוע, כאשר תחילה מדובר בחמישה עניינים שליליים, ולאחר מכן בארבעה חיוביים. מתברר כי גם דבר שהוא בעל פוטנציאל שלילי הוא דבר טוב עד מידה מסוימת, אם יודעים את גבולותיו, אך לדברים חיוביים אין כל גבול!
_.2.7.2
מַרְבֶּה בָשָׂר מַרְבֶּה רִמָּה. ככל שאדם מרבה באכילה ובשתייה וגופו הולך ומשמין, כך הוא משמש, לאחר מותו, כמאכל רב יותר לרימה (=תולעים) האוכלת את בשרו. מאמר בוטה זה מגנה את הזלילה והרעבתנות, ומצביע באירוניה על תרומתן אך ורק לתולעים הנוגסות בבשר הנפטרים. אכילה מתונה ובמידה הראויה היא הדבר הנכון.
_.2.7.3
מַרְבֶּה נְכָסִים מַרְבֶּה דְאָגָה. ככל שאדם צובר עוד ועוד נכסים, כך הוא מקדיש זמן רב יותר לשמירתם ולהחזקתם, וסופו שהוא נעשה חסר מנוח מרוב דאגה (וראו להלן).
_.2.7.4
מַרְבֶּה נָשִׁים מַרְבֶּה כְשָׁפִים. רק כאן נזכר עניין הכישוף במסכת אבות, ומאמר זה, הנשמע בימינו כפוגע בנשים, מצדיק דיון נפרד (וראו להלן).
_.2.7.5
מַרְבֶּה שְׁפָחוֹת מַרְבֶּה זִמָּה. לפי התלמוד הבבלי (פסחים קיג ע"ב) ציוה כנען, ראשון העבדים בעולם, את צאצאיו, העבדים: "אהבו את הגזל, ואהבו את הזימה, ושנאו את אדוניכם, ואל תדברו אמת". מאמר זה נותן ביטוי בוטה ליחסם השלילי של חז"ל כלפי עבדים ושפחות (נוכריים), אשר יש לחשוד בהתנהגותם, ואליהם מתייחס הלל כשהוא מצביע על הקלקול האפשרי מיחסי מין שבין השפחות לבין אנשים שונים. והוא הדין בהמשך הדברים, במשפט
_.2.7.6
מַרְבֶּה עֲבָדִים מַרְבֶּה גָזֵל. המתייחס אף הוא בשלילה אל העבד הנוכרי ורואה אותו כמי שגוזל את רכוש אדוניו, בין שהוא פוגע בו במזיד, בין שאיננו עובד כראוי וגורם לו הפסדים. והנה, רבי עובדיה מברטנורא (בן המאות החמש־עשרה והשש־עשרה) מסביר כי לחלקה הראשון של משנתנו סדר פנימי הדרגתי: "בתחילה אדם מקשט עצמו ואוכל ושותה ומרבה בשר, ואחר כך מבקש להרבות נכסים. ולאחר שהרבה נכסים, ורואה שיש בידו סיפוק [=אפשרות כלכלית] לפרנס נשים רבות, הוא מרבה לו נשים. ולאחר שהרבה נשים, כל אחת צריכה שפחה שתשמשנה, הרי מרבה שפחות. וכיון שיש לו בני בית [=נשים ושפחות וכיוצא בהם] מרובין, צריך לשדות וכרמים לספק יין ומזון לבני ביתו, ומרבה עבדים לעבוד השדות והכרמים". לפי פירוש מעניין זה – ברוח "עבירה גוררת עבירה" – כאשר אדם מרבה בדבר שאין להרבות בו, הרי שאין הוא רק מביא על עצמו את תוצאתו השלילית של ריבוי זה, אלא אף מכניס את עצמו למסלול שאין לצאת ממנו, מסלול המאלץ אותו להמשיך ולהרבות בדברים נוספים. – עד כאן עסק הלל בדברים שליליים שעיקרם חומרי־גופני, ומכאן הוא עובר לעניינים חיוביים־רוחניים שאין להם מידה ושיעור כלל, והם לקוחים מעולם בית המדרש מכאן ומיחסים שבין אדם לחברו מכאן. עם זאת ראוי להעיר שבכתבי יד טובים נזכר רק עניין לימוד התורה.
_.2.7.7
מַרְבֶּה תוֹרָה מַרְבֶּה חַיִּים. על יסוד פסוקים כגון "כי אורך ימים ושנות חיים ושלום יוסיפו לך [דברי התורה]" (משלי ג, ב) או "עץ חיים היא למחזיקים בה" (משלי ג, יח), הנדרש במקומות רבים על התורה, הנותנת חיים ללומדיה.
_.2.7.8
מַרְבֶּה יְשִׁיבָה מַרְבֶּה חָכְמָה. מי שמרבה לשבת במסגרות שבהן לומדים תורה ("ישיבה", אם כי לא בדיוק במובן המקובל היום), סופו שחכמתו גדלה והולכת, ודבר זה ניתן לומר על התלמיד והמורה גם יחד.
_.2.7.9
מַרְבֶּה עֵצָה מַרְבֶּה תְבוּנָה. מי שמרבה לשמוע בעצתם של אחרים, חכמים ומבוגרים ממנו, סופו שגם הוא בעל תבונה גדולה יותר.
_.2.7.10
מַרְבֶּה צְדָקָה מַרְבֶּה שָׁלוֹם. כי גמילות חסדים בין אדם לחברו (היא ה"צדקה") מרבה יחסי רעוּת וידידות בעולם, וכבר אמר הנביא ישעיהו כי "והיה מעשה הצדקה שלום" (לב, יז). – כמעין נספח למאמר זה מובא מאמר נוסף של הלל, אשר שני חלקיו משלימים זה את זה, ואפשר לפרשו כנובע מכל מה שבא לפניו:
_.2.7.11
קָנָה שֵׁם טוֹב – קָנָה לְעַצְמוֹ. קָנָה לוֹ דִבְרֵי תוֹרָה – קָנָה לוֹ חַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא. המרבה בתורה, עצה, ישיבה וצדקה (והממעט באכילה, נשים וכו') זוכה בשל כך הן לשם טוב בעולם הזה והן לזכויות רבות המבטיחות את עתידו הנפלא בעולם הבא.
_.2.7.12
מה מרבה מי שמרבה נכסים?
_.2.7.13
אף על פי שרוב בתי האב בישראל חושקים בנכסים אשר יעמדו לרשותם (דירה ומכונית, מכשירים חשמליים ועוד), אין ספק כי כולם יודו כי "מרבה נכסים" אכן "מרבה דאגה", כיוון שעלינו לדאוג למצבם התקין של הנכסים, לבטח אותם לשעת רעה, לשמור עליהם מפני פגעים שונים, לתחזק, לתקן ולשפץ. חברות ביטוח וחברות שמירה, שיפוצניקים ובעלי מלאכה רבים מצדיקים את קיומם בניסיון להסיר את נטל הדאגה מעלינו. והנה מתברר כי בכתבי היד של מסכת אבות נמצא הבנות אחרות באשר לשאלה מה בדיוק מרבה בעל הנכסים. לפי גירסה אחת של המסכת: "מרבה נכסים מרבה דוון". המילה "דוון" קרובה למילה "דאבה" שמשמעותה יגון, כאב, צער (ומוכר הוא הביטוי "לדאבוני" שפירושו: לצערי). בעל הנכסים יעמוד לא פעם בפני מציאות כואבת ומציקה, בעת שיראה אותם מאבדים מערכם, מתקלקלים, מתיישנים או נגנבים ומושחתים. אך לפי גירסה אחרת: "מרבה נכסים מרבה דיון" או "מרבה דין", רוצה לומר מאבקים משפטיים וסכסוכים מסוגים שונים (מי אינו מכיר את ישיבות ועדי הבתים, סכסוכים בשל מקומות חנייה ועוד כיוצא באלה?), עד שמרבה הנכסים נעשה לעיתים ממש ל"איש מדון". מיעוט נכסים יקטין אפוא את הדאגה, הצער או הדיון המשפטי.
_.2.7.14
"מרבה נשים מרבה כשפים"?
_.2.7.15
יש להודות כי בימים אלו של מודעות גוברת והולכת למעמד האישה גם בהקשר המסורתי־הדתי, מתקשים רבים לקבל את אמירתו של הלל לגבי הקשר בין הנשים והכישוף, הנתפסת כאמירה מעליבה ופוגעת. אך העיון בספרות חז"ל מלמד כי אכן זו היתה הדעה ששררה בתקופתם. ראשיתה כבר בקביעת התורה כי "מכשפה לא תחיה" (שמות כב, יז) ובפרשנות שנתנו חכמים לעובדה שהתורה מזכירה "מכשפה" ולא "מכשף" (בבלי, סנהדרין סז ע"א: "מפני שרוב נשים מצויות בכשפים"). בכמה מקומות אכן מסופר על "נשים כשפניות", כגון אישה שהצליחה במעשה כישוף לעצור ספינה בלב ים (בבלי, שבת פא ע"ב), וכן מובא לחש שצריך אדם לומר כדי להיחלץ מפגיעתן של נשים מכשפות (וראשיתו במילים: "סלי צואה חמים לפיותיכן – נשים כשפניות..." [בבלי, פסחים קי ע"א]). גם המקרא מעיד על נשים שעסקו בכישוף (כגון "כשפיה הרבים" האמור באיזבל אשת אחאב [מלכים ב ט, כב]). עם זה מעידים המקורות על כך שגם גברים לא מעטים היו שטופים במנהגים אלה, כגון ה"מכשפים" שנגדם מדבר הנביא מלאכי (ג, ה), ובידינו ספר מתקופת חז"ל בשם "ספר הרזים" המציע לקוראיו לחשים ומעשים מאגיים רבים, וכולם בלשון זכר (כגון: "אם ביקשת לדחות רוח רעה שלא תבוא אל אשה בשעת לידתה ... כתוב [!] את [שמות] המלאכים האלה בטס של זהב ... ובעת לידתה קח ארבעה טסי כסף וכתוב עליהם את [שמות] המלאכים ותנם בארבע רוחות הבית, וכל רוח לא יעלה [עליה]"). מסתבר שהתפיסה המונחת ביסוד מאמרו של הלל עניינה בתדמית יותר מאשר במציאות.
_.2.8.1
רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי קִבֵּל מֵהִלֵּל וּמִשַּׁמַּאי. מאמרים מפי הלל הזקן מצאנו הן בפרק א (משניות יב–יד) והן בפרק ב (משניות ה–ח), ובפרק א נזכר בצד הלל גם שמאי (משניות יב ו–טו). על שמם של הלל ושמאי, כידוע, קמו במאות הראשונות לספירה שני "בתים", היינו שתי אסכולות של לימוד ופסיקת הלכה, ומסכת אבות ממשיכה לעסוק בתלמידם המובהק של השניים, ולאחר מכן תעסוק בתלמידיו שלו. חזרנו אפוא למאמרים המובאים מפי מורים ותלמידיהם, דור לאחר דור – וזאת לאחר סטייה ארוכה (א, טז – ב, ד) שעסקה בנשיאים מבית הלל.
_.2.8.2
אִם לָמַדְתָּ תּוֹרָה הַרְבֵּה, אַל תַּחֲזֵק טוֹבָה לְעַצְמְךָ, כִּי לְכָךְ נוֹצָרְתָּ. רבן יוחנן פונה אל רעיו, לומדי התורה, ומתריע בפניהם שלא להתגאות ולהשתבח בהישגיהם בלימוד תורה, שכן אין זו מעלה מיוחדת אלא לא פחות ולא יותר מאשר מילוי חובתו הבסיסית של האדם, "לפי שלא נוצרו הבריות אלא על מנת שיתעסקו בתורה" (אבות דרבי נתן, נוסח א, יד). לפי גירסאות אחרות נאמר כאן "אם עשית תורה הרבה", היינו בקיום מצוות מדובר במשנתנו ולא בלימוד תורה בלבד. בין כך ובין כך זו תשובתו של חכם זה לשאלה הקיומית הבסיסית בדבר טעם החיים, של "האדם המחפש משמעות" לקיומו עלי אדמות (כשם ספרו של הפסיכולוג היהודי־אוסטרי ויקטור פרנקל). ייתכן שהמשך האמור במסכת, אודות תלמידיו של רבן יוחנן בן זכאי וניסיונם לקבוע מה היא "הדרך הטובה" שבה ילך אדם בחייו, גם הוא חלק מחיפוש תשובות לשאלה זו – מן החידות הגדולות הניצבות בפני האדם באשר הוא. רבן יוחנן הציע כאן תשובה דתית, ומן הסתם אפשר להציע במקביל לה תשובות רבות נוספות, אך אין לך אדם היכול להתחמק מניסיון להשיב עליה, ירצה או לא ירצה, במודע או שלא במודע.

Pirke Avot, a New Israeli Commentary, by Avigdor Shinan; Jerusalem, 2009. Via Sefaria (sefaria.org), Sefaria-Export. Version source: https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002690779 Licence: CC-BY. Source.