Bartenura on Mishnah Meilah

Sefaria · Mishnah > Rishonim on Mishnah > Bartenura > Seder Kodashim · 186 sections

4.1.1
קדשי המזבח מצטרפים זה עם זה למעילה. אם נהנה משני מיני קדשי מזבח בשוה פרוטה, מעל. ומצטרפים נמי לכזית לחייב עליהם משום אוכל פגול או נותר או טמא, או לחייב למעלה כזית בחוץ:
4.1.2
קדשי בדק הבית מצטרפין זה עם זה. למעילה. אבל פגול ונותר וטמא אין בהן:
4.1.3
וקדשי מזבח וקדשי בדק הבית מצטרפים זה עם זה למעילה. אבל לא לדבר אחר, כדאמרן דקדשי בדק הבית לית בהי פגול ונותר וטמא:
4.2.1
חמשה דברים בעולה מצטרפים זה עם זה לכזית. לחייב משום מעלה בחוץ, ולחייב משום פגול ונותר וטמא, ומשום מעילה אם נהנה מכולן בשוה פרוטה:
4.2.2
הסולת. המנחה הבאה עם העולה:
4.2.3
והיין. לנסכים. שהעולה טעונה מנחה ונסכים:
4.2.4
וששה בתודה. שהתודה טעונה לחם מוסף על חמשה דברים שבעולה. וכולן מצטרפין לכזית, לפגול ונותר וטמא, אבל לא למעילה, שהתודה קדשים קלים ואין בהן מעילה, כדתנן בשלהי פרק קמא:
4.2.5
התרומה ותרומת מעשר. שהיא אחד ממאה של חולין. וכן תרומת מעשר של דמאי:
4.2.6
והחלה. שאף היא קרויה תרומה, דכתיב (במדבר ט״ו:כ׳) ראשית עריסותיכם חלה תרימו תרומה:
4.2.7
והביכורים. קרויין תרומה, דאמר מר ותרומת ידך אלו ביכורים, דכתיב בהו (דברים כ״ו:ד׳) ולקח הכהן הטנא מידך:
4.2.8
מצטרפים זה עם זה לאסור. שאם נפל מכולן שאור כדי לחמץ בתוך עיסה של חולין, נאסרת:
4.2.9
ולחייב עליהן את החומש. האוכל מכולן כזית בשגגה משלם את החומש:
4.3.1
כל הפגולים. מעולה מחטאת ומאשם ומשלמים:
4.3.2
מצטרפים זה עם זה. לאוכל מהן כזית להיות חייב כרת. וכן כל הנותרים:
4.3.3
כל הנבלות מצטרפות. ואפילו נבילת בהמה טמאה עם נבילת בהמה טהורה, מצטדפים לכזית לענין טומאה. אבל לא למלקות, שאינו לוקה עד שיאכל כזית מנבלת בהמה טהורה לבדה, או כזית מן הטמאה לבדה, לפי שהן שני שמות, שאין אוכל בשר בהמה טמאה לוקה משום נבילה אלא משום אוכל בשר בהמה טמאה:
4.3.4
וכל השרצים מצטרפים זה עם זה. לכזית, לחייב את האוכלן מלקות, ושמונה שרצים הכתובים בתורה מצטרפים זה עם זה, לחייב האוכלן בכעדשה. כשיעור טומאתן כך שיעור אכילתן:
4.3.5
דם השרץ ובשרו מצטרפים. דמרבינן מקרא דכתיב (ויקרא י״א) וזה לכם הטמא בשרץ השורץ על הארץ, לרבות דם השרץ שיהיה מטמא כבשרו:
4.3.6
כל שטומאתו ושיעורו שוין. כגון נבילה ונבילה, או שרץ ושרץ:
4.3.7
טומאתו ולא שיעורו. כגון נבילה ושרץ דטומאתן שוה, דתרווייהו הוי טומאתן עד הערב. ולא שיעורו, דנבילה שיעור טומאתה בכזית, ושרץ שיעורו בכעדשה:
4.3.8
שיעורו ולא טומאתו. כגון נבילה ומת, דתרווייהו מטמאין בכזית. ולא טומאתו, דאילו טומאת מת, שבעה, וטומאת נבילה לא הוי אלא עד הערב:
4.3.9
לא טומאתו ולא שיעורו. כגון מת ושרץ, דטומאת מת הוי שבעה, וטומאת שרץ עד הערב. ובשיעורו נמי אינן שוין, דשיעור מת בכזית ושיעור שרץ בכעדשה:
4.3.10
אלו אין מצטרפין זה עם זה. הואיל ומוחלקין הן:
4.4.1
שני שמות. שני לאוין חלוקין:
4.4.2
כקל שבשניהם. כלומר, דלא מצטרף לטומאה אפילו לשיעור קל, כגון שיצטרף פחות מכעדשה דשרץ להשלים כזית דנבילה, וכל שכן דלא מצטרף לשיעור חמור. וכן חצי זית של מת אין מצטרף לחצי זית של נבילה לטמא אפילו לטומאת ערב:
4.4.3
האוכל שנטמא באב. זהו ולד ראשון:
4.4.4
ושנטמא בולד. הטומאה. זהו ולד שני:
4.4.5
מצטרפין זה עם זה. לכביצה, שהיא שיעור טומאת אוכלין:
4.4.6
לטמא כקל שבשניהם. לעשות שלישי כדרך השני לעשות שלישי, והיינו כקל שבשניהם. אבל אין מצטרפין להכי שיעשו שני כמו שעושה ראשון שני, דא״כ היה כחמור שבשניהם:
4.5.1
לפסול את הגויה. האוכל אוכלים טמאים בכחצי פרס, שהוא ביצה ומחצה לדברי רמב״ם, ושני ביצים לדברי רבותי, נפסלת גוייתו מלאכול בתרומה, ופוסל את התרומה במגעו עד שיטבול:
4.5.2
במזון שתי סעודות לעירוב. הרוצה ללכת יותר מאלפים אמה בשבת עושה עירובי תחומין ומניח מזון שתי סעודות במקום שרוצה שיקנה לו עירובו, והולך ממקום עירובו ולהלן אלפים אמה. והוא ששה ביצים לדברי רמב״ם, ושמונה ביצים לדברי רבותי:
4.5.3
בכביצה לטמא טומאת אוכלין. שאין אוכל מטמא בפחות מכביצה, דכתיב (ויקרא י״א) מכל האוכל אשר יאכל, דמשמע אוכל הנאכל בבת אחת, ושיערו חכמים שאין בית הבליעה מחזיק יותר מביצת תרנגולת:
4.5.4
בכגרורת להוצאת שבת. המוציא אוכלים בשבת מרשות לרשות אינו חייב בפחות מכגרוגרות:
4.5.5
בככותבת ביום הכיפורים. ששינה הכתוב וכתב תענו, ולא כתב לא תאכלו, דמשמע דלא קפיד רחמנא אלא אעינוי, ושיערו חכמים דבכותבת מיתבא דעתיה דאניש, בפחות מככותבת לא מיתבא דעתיה:
4.5.6
לפסול את הגויה ברביעית. השותה משקים טמאים ברביעית, נפסלה גוייתו מלאכול בתרומה ופוסל את התרומה במגעו עד שיטבול:
4.5.7
וכמלוא לוגמיו. שהשותה ביוה״כ מלוא לוגמיו, חייב. פחות מכן, פטור:
4.6.1
הערלה וכלאי הכרם מצטרפין. שאם אכל חצי שיעור מזה וחצי שיעור מזה, מצטרפין ללקות את הארבעים. אי נמי, ערלה וכלאי הכרם מעורבים יחד שנפלו לתוך היתר, מצטרפים לאסור ביבש במאתים, ובלח בנותן טעם:
4.6.2
אינן מצטרפין. כיון דשני שמות נינהו. אלא אם יש בקדירה לבטל טעם הערלה בפני עצמה וטעם כלאי הכרם בפני עצמו הכל מותר. ואין הלכה כר׳ שמעון:
4.6.3
הבגד. שהוא מטמא שלשה על שלשה:
4.6.4
והשק. שהוא מטמא ארבעה על ארבעה:
4.6.5
והעור. חמשה על חמשה:
4.6.6
והמפץ. ששה על ששה. הבגד מצטרף לשק שקל הימנו, לטמא בארבעה על ארבעה. וכן כל אחד מצטרף לקל. וכולן מצטרפים זה עם זה לטמא כשיעור הטומאה הקלה, אבל לא הקל עם החמור:
4.6.7
מפני שהן ראוים לטמא מושב. כלומר אע״ג דאמרן לעיל דכל שאין שיעורן שוה אינן מצטרפין, הכא מצטרפין אע״פ שאין שיעורן שוה, הואיל והן שוין לדבר זה שכל אחד מהן ראוי לטמא במושב הזב, הלכך מצטרפין לטומאת מושב:
5.1.1
הנהנה שוה פרוטה מן ההקדש אע״פ שלא פגם מעל. פלוגתא דר׳ עקיבא ורבנן מפרש בגמרא כגון בלבושא מציעאה. דלבוש מבחוץ פגים לאלתר, לפי שמתחכך בכתלים. ולא אפליגו נמי בלבוש דלפנים לגבי בשריה, דההוא נמי פגים לאלתר מחמת זיעה, אלא בלבושא מציעאה. ר׳ עקיבא סבר הואיל והוי דבר דלא פגים לאלתר אע״ג דפגים לאחר זמן הוי כדבר שאין בו פגם ומועלים בו, כיון שנהנה בשוה פרוטה. ורבנן סברי, הואיל ויש בו פגם מכל מקום, אין מועלים בו עד שיפגום:
5.1.2
כיצד. דבר שאין בו פגם, כגון נתנה קטלא בצוארה, רביד של זהב של הקדש, או טבעת בידה, או שתתה בכוס של זהב של הקדש, כל הני אין בהם פגם בכך, אלא כיון שנהנית מהן שוה פרוטה, מעלה. וכיצד משערים בהן הנאה, אומדין כמה אשה רוצה ליתן שישאילוה תכשיטים כמות הללו להוליכן לבית המשתה להתכבד בהן, כאותו שיעור משלמת להקדש קרן וחומש כשנשתמשה בהן:
5.1.3
וכל דבר שיש בו פגם. כגון לבש בחלוק, או כיסה בטלית, או בקע בקרדום. כיון דעומדים ליפגם, לא מעל עד שיפגום בהם בשוה פרוטה:
5.1.4
תלש. שער:
5.1.5
מן החטאת. בחטאת בעלת מום איירי דעומדת ליפדות ודבר שיש בו פגם הוא, הלכך לא מעל עד שיפגום בשוה פרוטה. אבל בחטאת תמימה דתלישת צמר ושער לא עביד בה מידי, שכך היא ראויה להקרבה עכשיו כמו שהיתה מתחילה, הויא ככוס של זהב שהוא דבר שאין בו פגם, וכיון שנהנה ממנה מעל:
5.1.6
כשהיא מתה כיון שנהנה מעל. דכיון שמתה לאו בת פדיה היא, דאין פודים את הקדשים להאכילן לכלבים. ומיירי בין בחטאת תמימה בין בחטאת בעלת מום:
5.2.1
ופגם בכחצי. שיעור. כגון, לבש בגדי קודש בהנאת שיעור שוה חצי פרוטה ופגם בכחצי פרוטה, שקרע בו ופגמו כשיעור חצי פרוטה:
5.2.2
ששנהנה בשוה פרוטה בדבר אחד. שיש בו פגם ולא פגם:
5.2.3
ופגם בשוה פרוטה בדבר אחר. כגון שפך משקה של קודש ולא נהנה:
5.2.4
הרי זה לא מעל עד שיהנה בשוה פרוטה ויפגום בשוה פרוטה בדבר אחד. בעצמו, ויהיה דבר שיש בו פגם. דבמעילה כתיב (ויקרא ה׳:ט״ו,) וחטאה בשגגה, ובאוכל תרומה כתיב (במדבר י״ח:ל״ב) ולא תשאו עליו חטא, מה חטא האמור באוכל תרומה פוגם ונהנה, ובמה שפגם נהנה, אף חטאת האמור במעילה צריך שיהיה פוגם ונהנה ובאותו דבר בעצמו שפוגם נהנה ולא בדבר אחר:
5.3.1
במקודשין אלא בהמה וכלי שרת. בהמה תמימה, בהמת קדשי מזבח תמימה. דהני לאו לפדייה קיימי ולאו בני פגימה נינהו, שאפילו רכב אחד על גבי בהמה והכחישה או תלש מן צמרה, עדיין ראויה היא לקרבן, ויש בה מועל אחר מועל. וכן שתה אחד בכוס של זהב, אפילו אם פגמו ופחתו, כיון דקדוש[ת הגוף] הוא ולאו לפדיה קאי, ראוי הוא עדיין לשירות ויש בו מועל אחר מועל. אבל קדשי בדק הבית כגון בהמת קדשי בדק הבית, אין בהם מועל אחר מועל, משום דבני פדייה נינהו, וכיון שמעל בו אחד שהוציאו לחולין תו לית בה מעילה:
5.3.2
רבי אומר כל דבר. שאין לו פגם, שאינו נפסל, דהיינו כל דבר שאין לו פדיון כי הני דאמרן, אפילו פגמו יש בו מועל אחר מועל. ואיכא בין תנא קמא לרבי קדשי מזבח תמימים שנעשו בעלי מומים ועבר ושחטן קודם פדייה. רבי אומר יקברו, משום דבעו העמדה והערכה ולא אפשר דהא מתו, הלכך יקברו, וכיון דלא הוו תו בני פדייה יש בו מועל אחר מועל הנהנה מהן לאחר שחיטה. וחכמים אומרים יפדו, דלא בעו העמדה והערכה, וכיון דקדושת דמים נינהו אין בו מועל אחר מועל. והלכה כחכמים:
5.4.1
הרי זה לא מעל. בגמרא מוקי לה בגזבר של הקדש, שהאבן והקורה של הקדש היו מסורות בידו מתחילה, וכי נטלן לעצמו עדיין הם ברשות הקדש, דכל היכא דמטלטל להו בביתיה הוו ברשות הקדש כבתחילה. אבל כי נתנה לחברו, הוציאה מרשותו ושינה מהקדש לחול ומעל, וחבירו לא מעל שכבר יצאה לחולין:
5.4.2
בנאה בתוך ביתו. לא בנאה ממש, דאם כן הרי נהנה מיד שהוסיף בבנין ביתו. אלא כגון שנתנה על פי ארובה שלא בבנין, דהשתא אין לו הנאה עד שידור תחתיה ויהנה בה בשוה פרוטה, כגון שהיו פירותיו נתונים תחת הארובה, והיו גשמים דולפים עליהם, וסתם פי ארובה באבן של הקדש, כיון שהגין עליהן בשוה פרוטה, מעל:
5.4.3
נתנה לבלן. כדי שיניחנו לרחוץ בבית המרחץ:
5.5.1
אכילתו ואכילת חברו. אכל הוא חצי שיעור והאכיל את חברו חצי שיעור, או נהנה הוא חצי שיעור וההנה את חברו חצי שיעור, וכן הנאתו ואכילת חברו, כגון סך הוא חצי שיעור וחבירו אכל חצי שיעור, או איפכא, כל אלו מצטרפים לחייבו אשם מעילות:
5.5.2
ואפילו לזמן מרובה. כגון שאכל חצי שיעור היום וחצי שיעור למחר בהעלם אחד, או שאכל או נהנה כחצי שיעור היום והאכיל או ההנה את חברו כחצי שיעור למחר, מצטרפים ואפילו לזמן מרובה, ובלבד שיהיו בהעלם אחד, דכתיב (ויקרא ה׳:ט״ו) כי תמעול מעל, מכל מקום שתמעול נתחייב באשם:
6.1.1
השליח. שנתן לו בעל הבית הקדש או מעות הקדש להוציאם בתורת חולין, ועשה השליח שליחותו:
6.1.2
בעל הבית מעל. דבמעילה יש שליח לדבר עבירה. ובכל התורה כולה אין שליח לדבר עבירה, חוץ ממעילה משום דכתיב בה (במדבר ה׳) ואשמה הנפש ההיא, מי ששגג תחילה דהיינו המשלח:
6.1.3
תן בשר לאורחים. מאותו בשר של הקדש:
6.1.4
ונתן להם כבד. של הקדש:
6.1.5
והוא אומר טלו שתים וכו׳ ובלבד שיאמר השליח טלו שתים מדעתי, אז בעל הבית מעל, דלא עקר השליח שליחותו אע״פ שהוסיף על דברי המשלח, הלכך המשלח מעל שהרי נעשית שליחותו, והשליח מעל על זאת שהוסיף מדעתו, והאורחים נמי חייבים על השלישית שנטלו מדעתם. אבל אם לא אמר השליח טלו שתים מדעתי, אלא טלו שתים בשליחות בעל הבית, המשלח מעל שהרי נעשה דברו, והשליח פטור מפני שהוסיף על שליחות בעל הבית ולא עקר את השליחות ומה שהוסיף לא הוסיף מדעתו:
6.1.6
גלוסקמא. בלשון יון קורין לתיבה גלוסקוס. וישם בארון, תרגום ירושלמי ושוון יתיה בגלוסקמא:
6.1.7
אע״פ שאמר בעל הבית לא היה בלבי אלא מזה כו׳ מעל. לפי שעשה השליח מאמרו, ודברים שבלב אינן דברים:
6.2.1
ביד חרש שוטה וקטן. שאינן בני שליחות. אפילו הכי הואיל ונעשית שליחותו המשלח מעל:
6.2.2
החנוני. שקבל המעות מיד חרש שוטה וקטן, חייב כשיוציא המעות של הקדש בחפציו:
6.2.3
ונזכר. בעל הבית קודם שהגיעו המעות ליד חנוני, וכיון שנזכר שוב אינו חייב קרבן מעילה, שאין קרבן מעילה אצל מזיד:
6.2.4
החנוני חייב. והוא שנזכרו בעל הבית והשליח, דהשתא אין כאן שוגג אלא חנוני. אבל אם נזכר בעל הבית ולא נזכר השליח, השליח מעל שהוא שגג תחלה:
6.2.5
כיצד יעשה. כלומר אם ידע החנוני בפרוטה זו שהיא קודש קודם שיוציאנה ונתערבה כבר עם שאר פרוטות שיש לו, כיצד יעשה ויהיה מותר להשתמש בפרוטותיו:
6.3.1
שניהם לא מעלו. בעה״ב לא מעל שהרי לא נעשית שליחותו בפרוטה, והשליח לא מעל שלא עקר שליחותו של בעה״ב בפרוטה, ובפחות מפרוטה ליכא חיוב מעילה:
6.3.2
השליח מעל. שעקר שליחותו של בעה״ב בין בפתילות בין בנרות ויש בשניהן פרוטה:
6.4.1
שניהם מעלו. והוא שיהא אותו האתרוג שוה שני פרוטות כמו שנתן לו בעה״ב. בעה״ב מעל כיון שקנה לו השליח כמו שאמר ושוה כמו שנתן לו, הרי נעשית שליחותו. והשליח מעל, שהרי קנה רמון בפרוטה מדעתו שלא בשליחות בעה״ב:
6.4.2
ר׳ יהודה אומר בעה״ב לא מעל. דאמר ליה לשליח אילו היית קונה אתרוג בשתי פרוטות כמו שנתתי לך היית מביא לי אתרוג גדול שוה ארבע פרוטות, עכשיו שלא נתת אלא פרוטה הבאת לי אתרוג שוה שתי פרוטות שהוא קטן ורע, ונמצא שלא עשית שליחותי. ואין הלכה כר׳ יהודה:
6.5.1
אם צרורין. קשורים קשר משונה אע״פ שאין עליו חותם, או קשורים כשאר קשרים וחתומין:
6.5.2
לא ישתמש בהן. דגלי דעתיה דלא ניחא ליה שישתמש בהן הנפקד, הואיל וקשרן קשר משונה או הטיל עליו חותם:
6.5.3
מותרין. קרי כל זמן שאין קשורים קשר משונה אלא קשור כשאר קשרים ואין עליו חותם:
6.5.4
לפיכך אם הוציא לא מעל. דהוי כאילו אמר לו המפקיד שישתמש בהן, כיון שלא היו צרורין, והרי שליחותו עשה, והמפקיד נמי לא מעל דהא לא אמר לו בפירוש שישתמש בהן:
6.5.5
החנוני. שמוכר פירות או בשמים בחנות:
6.5.6
כבעל הבית. ואם הפקידו אצלו מעות, אף על פי שאינן צרורים, לא ישתמש בהם, הלכך אם היו מעות של הקדש ונשתמש בהן מעל:
6.5.7
כשלחני. ומותר להשתמש במעות שהפקידו אצלו כשאינן צרורים, הלכך לא מעל. והלכה כר׳ יהודה:
6.6.1
כיון שהוציא את הראשונה. לצורך תשמישו מעל:
6.6.2
וחכמים אומרים. לא מעל:
6.6.3
עד שיוציא. כל המעות שבכיס לצורך חולין. והלכה כחכמים:
6.6.4
פרוטה מן הכיס זה. כלומר לא תכלה פרוטה מכיס זה עד שיהא בה הקדש:

On Your Way. Via Sefaria (sefaria.org), Sefaria-Export. Version source: http://mobile.tora.ws/ Licence: Public Domain. Source.