← All works

Bartenura on Mishnah Meilah

Sefaria · Mishnah > Rishonim on Mishnah > Bartenura > Seder Kodashim · 186 sections

1. 1.1.1

   קדשי קדשים ששחטן בדרום. אע״פ שדינן להשחט בצפון, לא תימא כמאן דחנקינהו דמו והוו כקדשים שמתו שיצאו ידי מעילה דבר תורה, קמשמע לן דקדשים שמתו לא חזו כלל, אבל דרום נהי דאינו ראוי לקדשי קדשים אבל ראוי הוא לקדשים קלים הלכך מועלין בהן, ומי שנהנה מהם שוה פרוטה מביא קרבן מעילה. ולא בלבד כי נשחטו בדרום וקבל דמן בצפון הוא דמועלין בהן משום דעיקר עבודה בצפון הוי [כדין], דמקבלה ואילך מצות כהונה, אלא אפילו שחטן בצפון וקבל דמן בדרום, אף על גב דעיקר עבודה הויא בדרום שלא כדין, אפילו הכי מועלין בהן:

2. 1.1.2

   וזרק דמן בלילה. אע״ג דלילה לאו זמן הקרבה, מועלין בהן:

3. 1.1.3

   בלילה וזרק דמן ביום. האי כל שכן הוא דמועלין, דהא זרק ביום דעיקר עבודה הוא. אלא זו ואין צריך לומר זו קתני:

4. 1.1.4

   או ששחטן. בצפון, וחשב עליהן לאכלן חוץ לזמנן שהוא פגול שיש בו כרת, או חוץ למקומן שהוא פסול שאין בו כרת, מועלים בהן:

5. 1.1.5

   כלל אמר ר׳ יהושע כל שהיה לה שעת היתר לכהנים. אע״ג דשוב נפסלה ואין רשאים לאכלן, אפילו הכי אין מועלין בהן:

6. 1.1.6

   שלנה. לאחר זריקה, או שנטמאה או שיצאה חוץ לעזרה לאחר זריקה. אע״ג דאינה ראויה לכהנים, כיון דהיה לה שעה אחת היתר קודם שלנה, אין מועלים בה, דלאו קדשי ה׳ קרינן בה, דהא חזו לכהנים:

7. 1.1.7

   ושקבלו פסולים וזרקו את דמה. קבלו פסולים את דמה אע״פ שזרקוהו כשרים, או שזרקוהו פסולים אע״פ שקבלוהו כשרים. ואם לאחר שקבלו פסולים את הדם וזרקוהו, חזרו כשרים וקבלו שאר דם הנפש וזרקוהו, הרי זריקת הכשרים מועלת ומתרת הבשר לכהנים ואין בו משום מעילה. והני מילי שאר פסולים חוץ מן הטמא, אבל טמא שקבל את הדם וזרקו, אע״פ שחזרו כשרים וקבלו שאר דם הנפש וזרקוהו, אין לבשר שעת היתר ומועלים בו, שהטמא הואיל וראוי לעבודת צבור, שקרבן צבור דוחה את הטומאה, כשזרק הדם נעשה שאר הדם שיריים ושוב אין זריקת הכשרים מועלת להתיר הבשר, ואין לך בפסולים מי שעושה הדם שיריים אלא הטמא בלבד:

8. 1.2.1

   בשר קדשי קדשים שיצא לפני זריקת דמים. ואחר כך נכנס ואחר כך זרק את הדם:

9. 1.2.2

   ר׳ אליעזר אומר מועלים בו. אע״פ שזרק את הדם. דסבירא ליה לרבי אליעזר דזריקה לא מהני ליוצא לאפוקי מידי מעילה:

10. 1.2.3

    ואין חייבין עליו משום פגול נותר וטמא. הואיל ויצא. דזריקה כשרה קא קבעה לפגול, ולא פסולה:

11. 1.2.4

    רבי עקיבא. סבר אין מועלים בו. דקסבר דזריקה מהניא ליוצא לאפוקי ממעילה:

12. 1.2.5

    אבל חייבין כו׳ אבל, לשון ברם, כמו באמת. וכי אמר רבי עקיבא דזריקה מהני ליוצא, כגון שיצא מקצת הבשר ולא כולו, דמגו דמהניא לההוא מקצת שבפנים, מהניא נמי לההוא מקצת שיצא חוץ. והלכה כר׳ עקיבא:

13. 1.2.6

    אמר ר׳ עקיבא והרי המפריש חטאתו ואבדה. השתא מייתי ראיה למאי דקאמר דזריקה מועלת ליוצא:

14. 1.2.7

    והרי שתיהן עומדות. שחוטות ונתקבל דמן בשתי כוסות וזרק דמה של אחת מהן:

15. 1.2.8

    לא כשם שדמה. של אותה:

16. 1.2.9

    פוטר את בשרה, מן המעילה:

17. 1.2.10

    כך הוא פוטר את בשר חברתה שלא נזרק דמה, מן המעילה, הואיל והיה יכול לזרוק דמה של איזו שירצה:

18. 1.2.11

    ואם פוטר דמה את בשר חברתה מן המעילה. אע״ג דפסולה היא, דמותר חטאת היא. אינו דין שיפטר בשרה של עצמה, אע״פ שנפסלה ביוצא. ולא אמר ר׳ עקיבא כשם שדמה פוטר את בשרה כך הוא פוטר את בשר חברתה, אלא כששחט שתי החטאות כאחת, לפי שאם רצה מזה זורק רצה מזה זורק, אבל בזה אחר זה לא אמר ר׳ עקיבא שיהיה דמה פוטר בשר חברתה:

19. 1.3.1

    אימורי קדשים קלים. אין מועלים באימורי קדשים קלים אלא לאחר זריקת דמים, כדאמרינן בשלהי פרקין. ואם יצאו לפני זריקת דמים:

20. 1.3.2

    ר׳ אליעזר אומר אין מועלין בהן. דכי היכי דאית ליה לר׳ אליעזר דאין זריקה מועלת ליוצא לאפוקי בשר קדשי קדשים ממעילה, הכי נמי אין מועלת ליוצא להביא אימורי קדשים קלים לידי מעילה. וכי היכי דאית ליה לר׳ עקיבא דזריקה מועלת ליוצא לאפוקי בשר קדשי קדשים מידי מעילה, מועלת נמי ליוצא להביא אימורי קדשים קלים לידי מעילה:

21. 1.4.1

    מעשה דמים. זו זריקת הדם:

22. 1.4.2

    ואין מועלין בבשר. לאחר זריקת דמים אין מועלין בבשר, דכבר יש בו שעת היתר לכהנים. והיינו להקל, דמשום זריקת דמים אתיא ליה קולא דאין מועלין בו:

23. 1.4.3

    ועל זה ועל זה. בין על האימורין בין על הבשר לאחר זריקה:

24. 1.4.4

    חייבין משום פגול. אם פיגל באחת מארבע עבודות. דזריקה קובעת בפגול וקבעה נמי לנותר וטמא. והיינו להחמיר:

25. 1.4.5

    ובקדשים קלים. לאחר זריקה:

26. 1.4.6

    כולו להחמיר. דמועלין באימורים, דכבר חזו לגבוה וקדשים נינהו ולא ממון בעלים:

27. 1.4.7

    ועל זה ועל זה. בין על האימורים בין על הבשר חייבין עליו משום פגול נותר וטמא. והיינו כולו להחמיר:

28. 2.1.1

    חטאת העוף. הוכשרה ליפסל. כלומר משנמלקה נתוספה בה קדושה, שהיא נפסלת אם נגע בה טבול יום או מחוסר כפורים. ודוקא נפסלת בטבול יום. אבל לא מיטמאה לטמא אחרים, שכשם שטבול יום פוסל את התרומה כך הוא פוסל את הקודש:

29. 2.1.2

    הוזה דמה חייבין עליה משום פגול. דהזאה של חטאת העוף במקום זריקה דבהמה קאי, דהזאה קובעת פגול כשחשב בו קודם לכן כמו זריקת דם בבהמה, ושוב יש בו איסור נותר וטמא:

30. 2.1.3

    ואין בה מעילה. דכיון דהוזה דמה יש [בה] היתר לכהנים:

31. 2.2.1

    מיצה דמה. מיצוי דעולת העוף קאי במקום זריקת הבהמה והזאה דחטאת העוף. דבעולת העוף כתיב ונמצה דמו:

32. 2.2.2

    עד שתצא לבית הדשן. דכיון דכולה כליל ולית בה שעת היתר לבסוף, לעולם מועלין בה עד שתשרף כולה ותנטל מעפרה תרומת הדשן כדכתיב (ויקרא ו׳:ג׳) והרים את הדשן אשר תאכל האש:

33. 2.3.1

    פרים הנשרפים. אין בהן לכהנים היתר כלל:

34. 2.3.2

    הוזה דמן כו׳ הזאת דמן קובעתן לפגול לענוש כרת האוכל מהן אם חישב עליהם בשעת שחיטה להקטיר אימוריהן חוץ לזמנן, וכיון דלית בהו היתר לכהנים, מועלין בהן בבית הדשן חוץ למחנה היכא דנשרפו אם נהנה מהן:

35. 2.3.3

    עד שיותך הבשר. כלומר שיהיה נשרף ונעשה פחמים. אבל לאחר שניתך, שוב אין בו מעילה, שאין לך דבר שנעשית מצותו ומועלים בו:

36. 2.4.1

    ואין מועלין בעורה. דלכהנים היא, כדכתיב (שם ז,) עור העולה אשר הקריב לכהן לו יהיה:

37. 2.4.2

    אבל מועלין בבשר. כל זמן שהוא נשרף על גבי המזבח. דכליל הוא:

38. 2.4.3

    עד שתצא לבית הדשן. שמרימים כל האפר מעל המזבח ומשליכים אותו לבית הדשן. ושוב אין בה מעילה, שכבר נעשית מצותה:

39. 2.5.1

    אין מועלין בבשר. דהא יש בו היתר לכהנים, דבשר חטאת ואשם וזבחי שלמי צבור, נאכל לכהנים:

40. 2.5.2

    אבל מועלין באימורים. שאין בהן היתר לכהנים:

41. 2.6.1

    שתי הלחם. שמביאין בעצרת:

42. 2.6.2

    קרמו פני הלחם בתנור. היינו תחילת תיקונן, וההיא קרימה בתנור חשיבא הכשר ליפסל בטבול יום ומחוסר כיפורים כשחיטה דקדשי קדשים. והכא לא גרסינן ובלינה, משום דשתי הלחם נאפות מערב יום טוב שאין אפייתן דוחה את היו״ט ונאכלות למחר ביום טוב. והוכשרו לשחוט עליהן את הזבח, דכיון דקרמו פניה קרויה לחם:

43. 2.6.3

    ואין בהן מעילה. שיש בהן שעת היתר לכהנים וכבר נעשית מצותן:

44. 2.7.1

    לחם הפנים. הכא נמי לא גרסינן ביה ליפסל בלינה, שהרי נאפה בערב שבת ואינו נאכל עד לשבת האחרת:

45. 2.7.2

    קרבו בזיכים. היינו מכשיריו, שבשבת בשעת סילוק הלחם היו מקריבין הבזיכין של לבונה:

46. 2.7.3

    ואין בו מעילה. שהותר לכהנים ונעשית מצותו:

47. 2.8.1

    המנחות מועלין בהן משהוקדשו. בקדושת פה:

48. 2.8.2

    ואין מועלין בשיריים. שיש בהן היתר לכהנים:

49. 2.8.3

    אבל מועלין בקומץ. עד שישרף כולו ויצא לבית הדשן כדין אימורי חטאת ואשם. ולאחר כן אין מועלין בו, דהא נעשית מצותו:

50. 2.9.1

    ומנחת נסכים. מנחה הבאה עם הזבח שאין בה שיריים. וכל הני כליל נינהו:

51. 2.9.2

    משהוקדשו. קדושת פה בעלמא:

52. 2.9.3

    ופגול אין בהן. לפי שאין להם מתירין ואין פגול נוהג אלא בדבר שקרבו מתיריו כדלקמן:

53. 2.9.4

    כל שיש לו מתירין. כגון שלמים וחטאות ואשמות, דדמן מתיר אימורים למזבח והבשר לכהנים. או דבר שיש לו מתירין למזבח בלבד, כגון עולת העוף ופרים הנשרפים, שדמן מתירן למזבח בלבד, וכגון שתי הלחם דדמן של כבשים הוו מתיריהן, ולחם הפנים דבזיכים הוו מתירין, וכגון מנחות דיש להן היתר בקומץ. כל הני אין חייבים עליהם משום פגול ונותר וטמא עד שיקרבו מתירין. דהכי כתיב גבי פיגול לא ירצה, ואמרינן כהרצאת כשר כך הרצאת פסול. ונותר וטמא יליף מפיגול במסכת זבחים בפרק כל הזבחים:

54. 2.9.5

    וכל דבר שאין לו מתירין. כי הני הקומץ והלבונה דהן עצמן מתירין הן ואין מתיר אותם שום דבר אחר:

55. 2.9.6

    חייב עליה משום נותר וטמא. משום טמא מרבינן להו, מדכתיב (ויקרא כ״ב:ג׳) כל איש אשר יקרב מכל זרעכם אל הקדשים אשר יקדישו בני ישראל לה׳ וטומאתו עליו ונכרתה, בכל הקדשים הכתוב מדבר לחייב עליה משום טמא. ונותר יליף מטמא:

56. 3.1.1

    ולד חטאת וכו׳ יומתו. דהני נינהו מחמש חטאות דגמירי דמתות. והנך תלת לעולם מתות בין קודם כפרה בין לאחר כפרה, דלעולם לא קרבי. ומשנה זו שנויה בריש פרק ד׳ דתמורה ושם פירשנוה:

57. 3.2.1

    המפריש מעות לנזירותו. ולא פירש אלו לעולתי ואלו לחטאתי ואלו לשלמי:

58. 3.2.2

    לא נהנים ולא מועלים. בכל אותן המעות:

59. 3.2.3

    מפני שהן ראויין להביא כולן שלמים. כלומר דכל מעה ומעה מצינן למימר זו לשלמים הפריש. ושלמים קדשים קלים נינהו ואין בהן דין מעילה, כדתנן בשלהי פרק קמא, קדשים קלים לפני זריקת דמן אין מועלים. ואע״ג דאיכא נמי בהדייהו חטאת ועולה דבני מעילה נינהו, כיון דאיכא נמי דמי שלמים שאינן בני מעילה, אי קא מייתי עלייהו קרבן מעילה אשתכח דמייתי חולין בעזרה, הלכך לא נהנין ולא מועלין:

60. 3.2.4

    מת. המפריש המעות. והיו המעות סתומים, שלא פירש אלו לחטאת ואלו לעולה ואלו לשלמים, יפלו כל המעות לנדבה:

61. 3.2.5

    דמי חטאת ילכו לים המלח. דחטאת שמתו בעליה היא:

62. 3.2.6

    דמי עולה יביאו עולה. כדאמרינן [קנים סוף פרק ב׳] האשה שמתה יביאו יורשיה את עולתה, דדורון בעלמא הוא:

63. 3.2.7

    ונאכלין ליום אחד. כדין שלמי נזיר:

64. 3.2.8

    ואינן טעונין לחם. דבלחם כתיב (במדבר ו׳:י״ט) ונתן על כפי הנזיר, והכא ליתיה, דמית:

65. 3.3.1

    הדם בתחילה אין מועלין בו. היינו קודם זריקתו, דכתיב (ויקרא י״ז:י״א) ואני נתתיו לכם על המזבח לכפר, לכפרה נתתיו ולא למעילה:

66. 3.3.2

    יצא לנחל קדרון מועלין בו. היינו בתר זריקה. כדתנן אלו ואלו היינו דמים החיצונים ודמים הפנימים הנשפכים על מזבח העולה, מתערבים באמה, סילון שבעזרה, ויוצאים לנחל קדרון ונמכרים לגננים לזבל. ומועלים בהן. והך מעילה, מדרבנן היא ולא מדאורייתא, דאין לך דבר שנעשית מצותו ומועלים בו:

67. 3.3.3

    יצאו לשיתין. נקב היה במזבח שבו יורדים הנסכים לשיתין, דהיינו יסודות של מזבח שהן חלולים ועמוקים מאד. ואם הכניס ידו וקבל הנסכים קודם שירדו לתהום, אין מועלין בהן, שכבר נעשית מצותן:

68. 3.4.1

    דשון מזבח הפנימי והמנורה. הדשן שלהם ושירי הפתילות של מנורה, היה מוציא ומניחן אצל המזבח החיצון, מקום שמניח שם תרומת הדשן של מזבח החיצון. ואחר שהוציא שם לא נהנין ולא מועלים, דבהני לא כתיב ושמו אצל המזבח כמו בדשון מזבח העולה:

69. 3.4.2

    המקדיש דשון בתחילה מועלים בו. הכי קאמר, המקדיש דמי דשון, בתחלה קודם שהוציאו לעזרה יש בו מעילה. כגון דאמר דמי דשון עלי ואח״כ הוציאו לחוץ ובא אחר ונהנה מן הדשון, אע״פ שכבר נעשית מצותו, אפ״ה מועלים בו, דכיון דנהנה ממנה וחסר מן הדשן, שוב ליכא לשער כמה היו דמיו כשנתערך זה, ונמצא זה מפסיד להקדש, משום הכי מועל בו לאלתר כשנהנה ממנו:

70. 3.4.3

    תורין. שהקדישן קודם זמנן, ובני יונה שעבר זמנן:

71. 3.4.4

    לא נהנין ולא מועלים. ולא דמו למחוסר זמן בבהמה שהוא קדוש קודם זמנו וקרב לאחר זמנו, דבהמה מגו דחשיבא דאית בה קדושה כשהיא בעלת מום להיות צריכה פדיון, אית בה נמי קדושה אפילו כשהיא מחוסר זמן, אבל עופות דליכא למימר בהו האי מגו, שהרי אין המום פוסל בעופות ולית בהו פדיון, שלא נאמר פדיון אלא בבהמה, הכי נמי אין בהן קדושת מחוסר זמן:

72. 3.4.5

    תורין שלא הגיע זמנן מועלין בהן. כיון דלקמן מחזו, אית בהו מעילה השתא. ואין הלכה כר׳ שמעון:

73. 3.5.1

    במה דברים אמורים בקדשי מזבח. הואיל וחלב וביצים אינן ראויין למזבח, הלכך לא נהנין ולא מועלים:

74. 3.5.2

    אבל בקדשי בדק הבית. הכי נמי דמועלים בהן, הואיל וקדושת דמים הן, ראויין הן לבדק הבית. ובגמרא מפרש דמתניתין חסורי מחסרא והכי קתני, במה דברים אמורים, כשהקדישן קדושת הגוף למזבח, אבל הקדישן קדושת דמים לגבי מזבח כגון שאמר דמי עוף זה או דמי בהמה זו הקדש להביא מהם עולה, נעשה כמי שהקדישן לבדק הבית, דודאי בקדושת דמים דמזבח אית בה מעילה בביצים ובחלב:

75. 3.6.1

    כל הראוי למזבח. שגופן ראוי קאמר:

76. 3.6.2

    בור מלא מים. גופן ראוי לבדק הבית לבנין, ואין גופן ראוי למזבח. שאין ראויין לניסוך המים אלא מים חיים, ולא היו מנסכים מים במקדש אלא ממי השילוח:

77. 3.6.3

    אשפה מלאה זבל. אין גופה ראוי לא למזבח ולא לבדק הבית אלא לדמים:

78. 3.6.4

    שובך מלא יונים. ראוי למזבח ולא לבדק הבית:

79. 3.6.5

    אילן מלא פירות. ראוי למקדש לביכורים ולא לבדק הבית:

80. 3.6.6

    שדה מלאה עשבים. אינה ראויה לא למזבח ולא לבדק הבית:

81. 3.6.7

    ואין מועלין במה שבתוכן. דאין מועלים במה שהשביח לאחר שהוקדש:

82. 3.6.8

    ולד מעושרת. אם יצאה נקבה עשירית תחת השבט, והיה לה בן קודם לכן, לא יינק שוב ממנה, שבנה חולין הוא והיא מעשר, ונמצא נהנה מחלב מוקדשים, שמעשר בהמה קודש הוא:

83. 3.6.9

    ואחרים מתנדבים כן. כלומר, זו שהעבירה תחת השבט סתם, לא יינק ממנה, אבל אחרים שהתנדבו קודם לכן, רשאים להתנות קודם שתתעשר שאם תצא נקבה בעשירי יהא חלבה חולין כדי שיינק בנה ממנה בהיתר, וכן נמי בולד מוקדשים לא היו מקדישים חלב אמן. כך פירשו רבותי, ומגומגם הוא. ורמב״ם פירש, ואחרים מתנדבים, שמי שלבו נודבו היה מתנדב חלב להניק בן המעושרת ובן המוקדשים, לפי שאסור לבן לינק מהן, דשויוה רבנן כגיזה ועבודה דאסורים בקדשים, הלכך אין להן תקנה אלא שאחרים יתנדבו חלב להניקן, כיון שנאסרו לינק מחלב אמן. וישר הוא:

84. 3.6.10

    לא יאכלו מגרוגרות של הקדש. ואפילו התנו שיעשו מלאכה במזונותיהן אין אוכלים מגרוגרות של הקדש, אלא הגזבר נותן להם דמי מזונות משל הקדש והם קונים מן השוק:

85. 3.6.11

    וכן פרה. שדשה בכרשיני הקדש, חוסם פיה שלא תאכל משל הקדש, דכתיב (דברים כ״ה:ד׳) לא תחסום שור בדישו, בדיש שראוי לו לא תחסום, אבל אתה חוסם בדיש של הקדש שאינו ראוי לו, שהרי הוא אסור לאכול בהקדש:

86. 3.7.1

    שרשי אילן של הדיוט באין בשל הקדש. לא נהנים ולא מועלים, דבתר אילן אזלינן ואילן בשל הדיוט קאי. והני מילי, כשאין בין אילן של הדיוט לקרקע של הקדש אלא שש עשרה אמה או פחות. אבל אם יש ביניהן ייתר משש עשרה אמה, מועלין בשרשים הגדלים בשדה הקדש, דלא גרירי תו בתר אילן:

87. 3.7.2

    ושל הקדש באין בשל הדיוט לא נהנין ולא מועלין. כגון שיש בין אילן של הקדש לקרקע של הדיוט יותר משש עשרה אמה, דשרשים הגדילים בשל הדיוט לא גרירי בתר אילן של הקדש הואיל ורחוקים ממנו כל כך, הלכך לא מועלין. אבל אם אין ביניהן אלא שש עשרה אמה או פחות, מועלים בהן:

88. 3.7.3

    מעין שהוא יוצא מתוך שדה הקדש. רבותי פירשוה לי, כגון דמעין של חולין הוא ונובע בשדה של הדיוט, אלא שנמשך ויוצא ועובר בתוך שדה של הקדש. לא נהנים ממנו בתוך שדה של הקדש. ולא מועלים, דמשל הדיוט הוא נובע:

89. 3.7.4

    יצאו. המים שבמעין זה שנובע משדה של הדיוט ועובר בשדה של הקדש יצא משדה של הקדש, נהנים ממנו לכתחילה:

90. 3.7.5

    המים שבכד של זהב. גבי ניסוך המים בשבעת ימי החג תנן כמעשהו בחול כך מעשהו בשבת אלא שהיה ממלא מערב שבת חבית של זהב שאינה מקודשת מן השילוח, ובאותן מים לא נהנים ולא מועלין, דלא איקדשו לניסוך המים למעילה עד שינתנו לצלוחית של זהב דהיינו כלי מקודש:

91. 3.7.6

    ערבה. שהיו זוקפים אותה אצל המזבח, כדתנן בפרק לולב וערבה [משנה ה׳]:

92. 3.7.7

    נותנים היו ממנו בלולב. בתחילה קודם שזקפוה. ואע״פ שלא לקטוה אלא כדי לזקפה על גבי מזבח:

93. 3.8.1

    קן שבראש אילן. של הקדש. שבנאו העוף מעצים וקסמין שהביא ממקום אחר:

94. 3.8.2

    שבאשרה יתיז בקנה. יפיל הקן לארץ בקנה ויהנה ממנו. ודוקא יתיז. אבל לא יעלה על האשרה, דאם עולה ליטול הקן, נמצא נהנה מן האשרה. והביצים והאפרוחים שבקן, כל זמן שצריכים לאמן אסורים בין שבראש אילן של הקדש בין שבראש האשרה:

95. 3.8.3

    המקדיש את החורש. תרגום יער, חורשא:

96. 3.8.4

    מועלים בכולו. בעצים ובענפים ובעלים:

97. 3.8.5

    הגזברים שלקחו את העצים. שקנו עצים מיער של חולין לצורך קורות:

98. 3.8.6

    מועלים בעצים. רמב״ם פירש, לאתויי חתיכות עצים שחותכין במגירה בעת שמתקנים אותן לקורות, שמועלין בהן:

99. 3.8.7

    ולא בשפויין. נסרים דקות שנוסרין מן העצים כשמחליקין אותן:

100. 3.8.8

     נמיה. עלין שבעצי היער:

Next → — showing 1–100 of 186

On Your Way. Via Sefaria (sefaria.org), Sefaria-Export. Version source: http://mobile.tora.ws/ Licence: Public Domain. Source.