← All works

Bartenura on Mishnah Makhshirin

Sefaria · Mishnah > Rishonim on Mishnah > Bartenura > Seder Tahorot · 263 sections

1. 1.1.1

   כל משקה שתחילתו לרצון. דניחא ליה בהנך משקין, בשביל שתודח הקערה או לשאר תשמישין:

2. 1.1.2

   אע״פ שאין סופו לרצון. כשנפלו על הפירות לא ניחא ליה, אפ״ה הוי הכשר. אי נמי, סופו לרצון, כשנפלו על הפירות. אבל בתחילת ביאתן היה הדבר קשה בעיניו, הכל הוי הכשר:

3. 1.1.3

   הרי זה בכי יותן. כלומר, האוכלין שנפלו עליהן משקין הללו, מוכשרין לקבל טומאה מכאן ואילך. שאין שום אוכל מקבל טומאה עד שיבוא עליו מים או אחד משבעה משקין, שהם, מים, יין, שמן, חלב, דבש, דם, טל. דכתיב (ויקרא י״א:ל״ח) וכי יותן מים על זרע ונפל מנבלתם עליו טמא הוא, כתיב יתן וקרינן יותן, מה יתן דניחא ליה, אף יותן דניחא ליה:

4. 1.1.4

   מטמאין לרצון ושלא לרצון. כיון דטמאין הן, טומאתן והכשרן באים כאחד, ואם נפלו על הפירות אפילו שלא לרצון, מטמאין אותם, דלא בעינן דניחא ליה אלא כשבא המשקה קודם לטומאה, דכתיב וכי יותן מים על זרע, והדר ונפל מנבלתם עליו. אבל כשהמשקה והטומאה באין כאחד כגון שהמשקין טמאין, לא בעינן דניחא ליה:

5. 1.2.1

   המרעיד את האילן. מנענעו:

6. 1.2.2

   או את הטומאה. כגון שהביא שם עורב שרץ או כזית מן המת או נבלה ונשאר בין ענפי האילן:

7. 1.2.3

   אינן בכי יותן. אם מחמת רעדה זו נפלו מי גשמים שבאילן על פירות שתחתיו, לא הוכשרו:

8. 1.2.4

   היוצאים ואת שבו. משקים היוצאים מחמת הרעדה, ומשקים הנשארים באילן ונפלו אח״כ על הפירות, הוכשרו, דאחשובי אחשבינהו וכתלושים דמו:

9. 1.2.5

   מפני שהוא מתכוין שיצאו מכולו. נתכוין להוציא כל המים מן האילן, והנשארים לאו דעתיה עלייהו ולא מכשרי:

10. 1.3.1

    המרעיד את האילן. להפיל פירותיו:

11. 1.3.2

    ונפלו על חברו. על אילן אחר, ומאותו אילן נפלו על הזרעים ועל הירקות המחוברים לקרקע, ומשקה טופח על אותן הזרעים מן המים שרגילין להשקות אותן או מגשמים שנפלו עליהן:

12. 1.3.3

    בית שמאי אומרים הרי הן בכי יותן. דכיון דיודע היה שיפלו פירות הללו על אותן זרעים שיש עליהן משקה טופח, גלי דעתיה דניחא ליה, והוכשרו הפירות שנפלו על גבי אותן זרעים, לקבל טומאה:

13. 1.3.4

    ובית הלל אומרים אינן בכי יותן. כיון דלא נפלו להדיא מן האילן על הזרעים אלא מאילן לאילן אחר:

14. 1.3.5

    חלי קופרי. כך היה כינויו:

15. 1.3.6

    טבעון. שם מקום:

16. 1.3.7

    עד שיתכוין. והני הואיל ומאילן לאילן או מסוכה לסוכה נפלו, אין זו כוונה. וטעמייהו דבית הלל קאמר:

17. 1.4.1

    הנוער אגודה של ירק. כגון ירק שירדו עליו גשמים או שנפל במים שלא לרצון, ומנערו כדי שיצאו המים:

18. 1.4.2

    חוששים אנו. בתמיה. כלומר לדבריכם היה לנו לחוש גם לזה:

19. 1.4.3

    המעלה שק מלא פירות. שנפל במים שלא לרצון, והעלהו והניחו על שפת הנהר:

20. 1.4.4

    התחתון טהור. כלומר, אף התחתון טהור, וכל שכן העליון:

21. 1.5.1

    המוחק את הכרישה. דוחק את הכרישה כדי שיצא ממנה הטל:

22. 1.5.2

    כרישה. חציר בלשון מקרא. פורו״ש בלע״ז, ובערבי כורא״ת:

23. 1.5.3

    והסוחט בשערו ובכסותו.. שהיה בא בדרך וירדו גשמים בשערו ועל כסותו, וסוחט בהן כדי שיצאו המים:

24. 1.5.4

    ואת שבו. משקין הנשארים ונפלו אח״כ על הפירות:

25. 1.5.5

    מתכוין שיצאו מכולו דנתכוין להוציא מהן כל המים ולאו דעתיה על הנשארים, הלכך לא מכשירים. כבית הלל דריש פירקין:

26. 1.6.1

    הנופח. בפיו:

27. 1.6.2

    בעדשים. ויצא עליהן רוק מפיו בנפיחתו, והרוק היוצא מן הפה מתולדות המים הוא חשוב:

28. 1.6.3

    אינן בכי יותן. כיון דלא נתכוין לכך:

29. 1.6.4

    וחכמים אומרים בכי יותן. כיון דנתכוין לנפח, ודרך הרוק לצאת על ידי נפיחה. והלכה כחכמים:

30. 1.6.5

    האוכל שומשמין באצבעו. כגון שהניח שומשמין בידו אחת, ואצבעו שבידו השנית מכניסה לתוך פיו ללחלחה ברוק ונותנה בשומשמין שבידו השנית והן נדבקין בה ומכניס בפיו ואוכל, ומחמת כן נתלחלחה היד שהשומשמין בה, ויש בה משקה טופח:

31. 1.6.6

    ר׳ שמעון אומר אינן בכי יותן. דללחלח אצבעו נתכוין, ולא ללחלח היד שהשומשמין בה. ורבנן סברי, כיון דאחשביה באצבעו, מכשיר אפילו שלא לרצון, כדתנן בריש פירקין כל משקה שתחילתו לרצון, אע״פ שאין סופו לרצון, הרי זה בכי יותן. ור׳ שמעון סבר, דלא היה מתחילתו לרצון אלא המשקה המלחלח האצבע בלבד. והנשאר שנתלחלחה בו היד, לא היה לעולם לרצון. ואין הלכה כר׳ שמעון בכולה מתניתין:

32. 1.6.7

    הסריקין. ויתלקטו אל יפתח אנשים רקים (שופטים י״א) מתרגמינן גוברין סריקין. לשון אילן סרק שאינו עושה פירות. פירוש אחר, סריקין, גנבים. שכן בלשון ישמעאל קורין לגנבי סראקין. ויש גורסין סקרין, לשון לא היה סקריקון ביהודה בהרוגי המלחמה בפרק הנזקין, פירוש גזלנין ואנסין:

33. 1.6.8

    בשבולת הנהר. שביל הנהר ומרוצת מימיו. לשון ושבולת שטפתני (תהלים ס״ט):

34. 1.6.9

    להביאן עמו. שלא היה יכול לנושאן, ומשיטן בנהר:

35. 2.1.1

    זיעת בתים טהורה. אינה מכשרת הזרעים לקבל טומאה:

36. 2.1.2

    זיעתו טמאה. דמחמת המים היא. ודוקא בא במים שאובין. אבל בא במים מחוברים דלא מכשרי, לא, דאע״ג דהשתא מיהא תלושים נינהו, לא לרצון נתלשו:

37. 2.2.1

    מרחץ טמאה. של מים שאובין:

38. 2.2.2

    זיעתה טמאה. מכשרת את הפירות ומטמאתן:

39. 2.2.3

    וטהורה. כלומר, וזיעת מרחץ טהורה, כגון מרחץ של מי מעין דלאו מים שאובים נינהו, הרי הוא בכי יותן, שהזיעה מכשרת את הפירות:

40. 2.2.4

    אם טמאה. הבריכה. כל זיעה שיזיע הבית מחמתה, מכשרת ומטמאה. אבל שלא מחמתה, הויא לה זיעת הבית וטהורה:

41. 2.3.1

    ברזל טמא. שבא משברי כלים טמאין:

42. 2.3.2

    שבללו. שטרפו ועירבו עם ברזל טהור שבא מן העשת:

43. 2.3.3

    אם רוב מן הטמא טמא. חכמים גזרו על כלי מתכות שנטמאו ושברן והתיכן ועשה מהן כלים, שיחזרו לטומאתן הישנה עד שיזה עליהן שלישי ושביעי ויטבילם ויעריב שמשן:

44. 2.3.4

    גסטריות. כמין קדירות עשויות להשתין בהן. ובלשון ערבי קורין להן בסריא״ש:

45. 2.3.5

    שישראל ונכרים מטילין לתוכן. משתינים לתוכן. ושתן של נכרי טמא, דגזרו עליהן שיהיו כזבין לכל דבריהן:

46. 2.3.6

    מי שפיכות. מים שרחצו בהן ושופכין אותן לחוץ, ובחזקת טמאין הן:

47. 2.3.7

    אימתי. מתבטלין מי השפיכות ברוב:

48. 2.3.8

    בזמן שקדמו. הן, ואח״כ רבו עליהן מי גשמים וטיהרום:

49. 2.3.9

    אבל אם קדמו מי גשמים. אפילו נפלו עליהן משהו מי שפיכות טמאים:

50. 2.4.1

    המטהר את גגו. גרסינן. ואית דגרס הטורף את גגו, פירוש שטח גגו טיט או סיד להשוותו. והמים שנותנין עליו כשמטהרו או כשטחו בטיט, סתמן שופכין הן ומטמאין. וכן המים שמכבס בהן את כסותו:

51. 2.4.2

    וירדו עליהן גשמין. שהן מים טהורים. והגג או הכסות מנטפים מים:

52. 2.4.3

    אם רוב מן הטהור טהור. כגון שבתחילה היה מנטף טיפים דקות ולאחר כן מנטף טיפים עבות, בידוע שרוב מן הטהור:

53. 2.4.4

    אם הוסיפו לנטף. שממהרים הטפים לירד זו אחר זו יותר מבתחילה, טהור, דודאי רבו. ואע״פ שאין הטפות עצמן יותר גדולות ממה שהיו בתחילה. ואין הלכה כרבי יהודה:

54. 2.5.1

    רוחץ בה מיד. למוצאי שבת, ואין צריך להמתין כדי שיחמו. דכיון דרוב נכרים, אדעתא דנכרים הוחמו:

55. 2.5.2

    אם יש בה רשות. המלכות קרויה רשות, מפני שהרשות בידה לעשות כרצונה. ולאו דוקא מלך, אלא אם יש שם אדם חשוב שיש לו עשרה עבדים שמחממין לו עשרה קומקומיות מים בבת אחת, מותר לרחוץ בה מיד, ואע״פ שרוב העיר ישראל. דאמרינן לשמו של אותו אדם חשוב הוחמו:

56. 2.6.1

    היה בה ירק, נמכר. ירק שנתלש בשבת, נמכר למוצאי שבת:

57. 2.6.2

    אם רוב נכרים לוקח מיד. דכיון דרוב נכרים, אדעתא דנכרים נתלש:

58. 2.6.3

    כדי שיבואו ממקום קרוב. שיש שם ירק. ואף על גב דשמא הובא ממקום רחוק, אין צריך להמתין אלא כדי שילקטו ירק ממקום קרוב שיש בו ירק ויביאוהו משם. שלא אמרו חכמים ולערב ימתין בכדי שיעשו, אלא גזירה שמא יאמר לנכרי בשבת לך והבא, וכשרואה שצריך להמתין לערב כדי שיבוא הדבר ההוא ואפילו ממקום קרוב, לא יאמר לנכרי להביאו בשבת:

59. 2.6.4

    ואם יש שם רשות לוקח מיד. דאדעתא דאדם חשוב רגילין תמיד להביא, ולא אדעתא דישראל הביאו:

60. 2.7.1

    אם רוב נכרים נכרי. ומותר להאכילו נבילות וטריפות שקצים ורמשים בידים:

61. 2.7.2

    ואם רוב ישראל ישראל. וחייבים להחזיר לו אבידתו כישראל. ורבותא קמ״ל, דמוציאין ממון מיד ישראל שזכה בו, ולא אמרינן אוקי ממונא אחזקתיה שזכה בו עד דמייתי היאך ראיה שהוא ישראל:

62. 2.7.3

    מחצה על מחצה ישראל. לענין נזקין, שאם שורו נגח שור של ישראל, משלם חצי נזק בלבד. ואינו משלם נזק שלם כדין שור של נכרי שנגח שור של ישראל, דבין תם בין מועד משלם נזק שלם. דמצי אמר ליה, אייתי ראיה דלאו ישראל אנא ושקול. ולשאר כל הדברים הוי ספק, ודנין בו להחמיר. מי שהרגו, אינו נהרג עליו. קידש אשה, צריכה גט מספק. ואינו כישראל גמור עד שיטבול לשם גירות:

63. 2.7.4

    אחר רוב המשליכין. היינו אחר הנכרים ואע״פ שהן מועט. ואפילו לא היתה שם אלא נכרית אחת, היא חשודה להשליך. ואין הלכה כר׳ יהודה:

64. 2.8.1

    רוב נחתומים. אם רוב נחתומים נכרים, הפת אסורה, דפת של נכרים הוא משמונה עשר דבר שגזרו בו ביום:

65. 2.8.2

    פת עיסה. פת נקיה:

66. 2.8.3

    פת קיבר. פת שאינה נקיה:

67. 2.8.4

    אחר רוב אוכלי פת קיבר. אם רובן נכרים, הפת אסורה. אי נמי יש לפרש, אחר רוב נחתומין, אחר רוב אוכלי פת עיסה וכו׳, אם רובן חברים, הפת טהורה ואין צריך לעשר. ואם רובן עמי הארץ, הפת טמאה וצריך לעשר:

68. 2.9.1

    הולכין אחר רוב טבחים. אם רוב טבחי ישראל, הבשר מותר דאין הלכה כרב דאמר בשר שנתעלם מן העין אסור ורב מוקי מתניתין בעומד ורואה משעה שנשחט עד שנפלה, אבל לא ידע מי השוחט:

69. 2.10.1

    אם רוב מכניסין לבתיהן פטור. מלעשר

70. 2.10.2

    למכור בשוק חייב. שרוב מביאין למכור בשוק, מן הבית מביאין אותו, וכבר נתחייב. פירוש אחר, אם רוב מכניסין לבתיהן, פטור, לפי שרגילין לעשר קודם שיכניס לבית כדי שיוכלו לאכול מהן. דלאחר שהכניסום לבית, מיד הוקבעו למעשר הלכך, מה שנופל מהם בדרך פטור מן המעשר, לפי שהוא בחזקת מעושר. אבל כשמכניסין למכור, דרכו להכניסן טבל, לפי שיכול לאכול מהן עראי, הלכ הנופל מהן אינו בחזקת מעושר:

71. 2.10.3

    אם רוב נכרים ודאי. ר׳ מאיר לטעמיה דסבירא ליה אין קנין לנכרי בארץ ישראל להפקיע מן המעשר, ופירות שגדל בקרקעות של נכרי, חייבים במעשר, והנכרי פשיטא דלא עישר, הלכך ודאי טבל הן:

72. 2.10.4

    ואם רוב ישראל דמאי. כדין פירות הנמצאים ביד עם הארץ, שצריך להפריש מהן תרומת מעשר ומעשר שני:

73. 2.10.5

    וחכמים אומרים וכו׳ חכמים סבירא להו יש קנין לנכרי בארץ ישראל להפקיע מן המעשר. ואם לא היה ישראל מטיל לתוכו, היה הכל פטור מן המעשר. אבל כשיש אפילו ישראל אחד שמטיל לתוכו, הכל דמאי, בשביל פירותיו של אותו ישראל, שהן חייבין. והלכה כחכמים:

74. 2.11.1

    פירות שניה שרבו על של שלישית. שנה ראשונה ושניה של שמיטה נוהג בהן מעשר ראשון ומעשר שני, וכן רביעית וחמישית. אבל שנה שלישית וששית, מעשר ראשון ומעשר עני:

75. 2.11.2

    ושל שביעית. יש בו קדושת שביעית ופטור מן המעשר. ולענין כל הנך דיני קתני דהולכים אחר הרוב:

76. 2.11.3

    מחצה למחצה להחמיר. ולענין ספיקא דמעשר שני ומעשר עני, יפריש מעשר אחד, ויחלל הפירות על המעות, ויחלק הפירות לעניים, והמעות יאכל בירושלים. ולענין ספיקא דשביעית, חייבין במעשר וחייבין בקדושת שביעית שלא לעשות בהן סחורה ומלוגמא, וחייבין בביעור:

77. 3.1.1

    שק שהוא מלא. מעלות המערה. המלאה מים:

78. 3.1.2

    כל ששאבו. הפירות מלחלוחית המים, הרי זה בכי יותן. דניחא ליה שישאבו הפירות מן המים, שמתוך כך הן נראין גסים ונפוחים:

79. 3.1.3

    רבי יהודה אומר כל שהוא כנגד המים כו׳ ואין הלכה כרבי יהודה:

80. 3.2.1

    חבית. של חרס, או של כלי אבן הרכים שהן כחרס. אבל שאר כלים לא בלעי כל כך עד שיהיו הפירות שבתוכן שואבים:

81. 3.2.2

    שאבו. נתלחלחו הפירות ומשקה טופח עליהן:

82. 3.2.3

    הכי גרסינן, ושאר כל המשקים טהורים. שאר שבעה משקים המכשירים לקבל טומאה, טהורים הפירות שבתוך החבית אם נתלחלחו מהן. דדוקא מים ויין וחומץ שהן דקים וצלולים, הן נבלעין בחבית מפני דקותן, והפירות שואבים מהן. אבל שמן דבש חלב דם טל, הן עבין, ומפני עוביין אינן יכולין להבלע בתוך הכלי כל כך עד שיהיו הפירות שבתוך החבית שואבים מהן, הלכך אינן בכי יותן:

83. 3.2.4

    שאין הקטנית שואבת. כגון פולים ואפונים וכיוצא בהן. ואין הלכה כר׳ נחמיה:

84. 3.3.1

    הרודה פת חמה. שנילושה במי פירות ולא הוכשרה לקבל טומאה:

85. 3.3.2

    רבי מאיר מטמא. כלומר הוכשר הלחם לקבל טומאה מחמת היין שנבלע בו. אי נמי, אם היה היין טמא, מטמא ר׳ מאיר מחמת היין טמא הנבלע בה:

86. 3.3.3

    ר׳ יוסי מטהר בשל חטים. והלכה כר׳ יוסי:

87. 3.4.1

    המרבץ את ביתו. מזלף בו מים כדי שלא יעלה האבק:

88. 3.4.2

    וטננו. נתלחלחו. לשון אם היתה שדה מטוננת, שפירושו שדה לחה, בפרק קמא דמועד קטן [דף ו׳]:

89. 3.4.3

    אם מחמת הסלע. צור שמששת ימי בראשית, והוא רצפת הבית, ומתוך כך נתלחלחו החטים:

90. 3.4.4

    המטנן בחול. מטמין הפירות בחול כדי שיטננו, כלומר שיתלחלחו, שיקבלו מלחלוחית החול:

91. 3.4.5

    הרי זה בכי יותן. דאין חול בלא מים:

92. 3.5.1

    נגוב. יבש:

93. 3.5.2

    אינו חושש שמא נתן בה חטים וטננו. הכי קאמר, אם נתן בה חטים, אינו חושש שמא טננו:

94. 3.5.3

    כשהטל עליהם. כגון שהיה משכים למלאכתו וליקט עשבים עם הטל שעליהם, אבל הוא לא נתכוין בשביל הטל:

95. 3.5.4

    להטן בהם חטים. להטמין בהם חטים כדי שיטננו:

96. 3.5.5

    אם נתכוין לכך. לטל שעליהן:

97. 3.5.6

    אי אפשר שלא לשמוח. שהרי היה צריך ללותתן:

98. 3.5.7

    אלא אם עמד. נתעכב שם כדי שירדו עליהם גשמים:

99. 3.6.1

    פקק הצנור. סתם הצנור כדי שלא יצאו המים:

100. 3.6.2

     או אם חלחל לתוכו. שנענע וניער הזיתים במים שבתוך הצנור. דסבירא ליה לר׳ יהודה, שאין המחשבה מועלת להכשיר עד שיעשה מעשה לגלות המחשבה שבלבו. ואין הלכה כר׳ יהודה:

Next → — showing 1–100 of 263

On Your Way. Via Sefaria (sefaria.org), Sefaria-Export. Version source: http://mobile.tora.ws/ Licence: Public Domain. Source.