Bartenura on Mishnah Maaser Sheni

Sefaria · Mishnah > Rishonim on Mishnah > Bartenura > Seder Zeraim · 272 sections

3.5.3
אף הפירות נכנסים ויוצאים. ודוקא להוציאן כדי לטוחנן ולאפותן ולהחזירן אח״כ לירושלים שרי רבן שמעון בן גמליאל, לפי שיותר היו מוצאין לטחון ולאפות חוץ לירושלים מבירושלים עצמה. ותנא קמא אסר נמי בהא. ואין הלכה כרבן שמעון בן גמליאל:
3.6.1
שנגמרה מלאכתן. למעשר, כדתנן בפ״ק דמעשרות איזהו גרנן למעשר:
3.6.2
ועברו בתוך ירושלים. בעודן טבל:
3.6.3
יחזור מעשר שני שלהן. דקסבר מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין, וקלטוהו מחיצות למעשר שני:
3.6.4
ושלא נגמרה מלאכתן. כגון סלי ענבים לגת וכו׳. אבל סלי ענבים לאכילה נגמרה מלאכתן:
3.6.5
למוקצה. מקום ששוטחין בו תאנים ליבש קרוי מוקצה:
3.6.6
רבי שמעון בן יהודה אומר וכו׳ סבר דלב״ה מתנות שלא הורמו לאו כמי שהורמו דמיין. אי נמי אפילו כמי שהורמו דמיין הני מילי [לענין] שאר דברים, אבל לענין קליטת מחיצות דרבנן, מקילין ב״ה. ואין הלכה כר״ש בן יהודה, שלא נחלקו ב״ש וב״ה אלא על פירות שלא נגמרה מלאכתן כדברי ת״ק:
3.6.7
והדמאי. טבל של דמאי:
3.6.8
נכנס. לירושלים:
3.6.9
ויוצא ונפדה. חוץ לירושלים אחר שיצא, ואין צריך לחזור. והך סיפא לתנא קמא איצטריך ואליבא דבית הלל:
3.7.1
בפנים. מן החומה:
3.7.2
ונוטה לחוץ. לחומת ירושלים:
3.7.3
מכנגד החומה ולפנים כלפנים. דבין נוף ובין עיקר מכנגד החומה ולפנים כלפנים, ואוכלין שם מעשר שני ולא פודין. ובין נוף ובין עיקר מכנגד החומה ולחוץ כלחוץ, ופודין שם מעשר שני ולא אוכלין. והיינו דתנן במסכת מעשרות פ״ג ובירושלים הולך אחר הנוף. כלומר אף אחר הנוף:
3.7.4
בתי הבדים. שעוצרים בהם שמן, ורגילים היו לעשות בתים הללו בחומת המדינה:
3.7.5
שפתחיהן לפנים. מחומת ירושלים וחללן חוץ לחומת ירושלים:
3.7.6
מכנגד החומה ולפנים כלפנים. ואוכלים שם מעשר שני וקדשים קלים, ואין פודין שם מעשר שני:
3.7.7
מכנגד החומה ולחוץ כלחוץ. ואין אוכלים שם מעשר שני וקדשים, ופודים שם מעשר שני:
3.8.1
הלשכות בנויות בקודש. בעזרה:
3.8.2
ופתוחות לחול. להר הבית:
3.8.3
וגגותיהן קודש. והוא שהיו גגותיהן שוות לקרקע העזרה, כגון שהיתה הלשכה בשפוע ההר. שאם אין גגותיהן שוות לקרקע העזרה קיימא לן דעליות וגגות לא נתקדשו:
3.8.4
תוכן קודש. לשחיטת קדשים קלים, ולאכילת קדשי קדשים, ולהתחייב עליהן משום טומאה:
3.9.1
באב הטומאה. שרץ ונבילה וכיוצא בהן:
3.9.2
בולד הטומאה. האי ולד הטומאה דתנן במתניתין לאו ולד הטומאה שנגע באב הטומאה שהוא טמא מדאורייתא, אלא בולד הטומאה דרבנן, כגון שנגע בכלים שנטמאו במשקין:
3.9.3
יפדה. דמעשר שני שנטמא פודין אותו אפילו בירושלים, דכתיב (דברים י״ד:כ״ד) כי לא תוכל שאתו, ואין שאת אלא אכילה כדכתיב (בראשית מ״ג:ל״ד) וישא משאות מאת פניו אליהם:
3.9.4
ויאכל הכל בפנים. שלא יאמרו ראינו מעשר שני שנכנס לירושלים ויצא, מפני שיש קול למעשר היוצא. אבל אין לחוש כשפודים אותו שמא יאמרו ראינו מעשר שני שנפדה בירושלים, שאין קול לפדוי:
3.9.5
חוץ משנטמא באב הטומאה בחוץ. שכיון שנכנס כשהוא טמא אין המחיצה קולטתו:
3.9.6
חוץ משנטמא בולד הטומאה בפנים. אבל נטמא בולד הטומאה בחוץ אע״פ שבולד הטומאה של דבריהם נטמא, ומן התורה טהור הוא, יאכל בחוץ. ובירושלמי מוקי לה כגון שהכניסו על מנת שלא יקלטוהו מחיצות, אבל אם לא התנה, הואיל ונכנס והרי הוא טהור דאורייתא יאכל בפנים:
3.10.1
הלקוח בכסף מעשר שני. פירות שנקנו מדמי מעשר שני:
3.10.2
יקבר. הואיל ונגמרה מצותו וקנה פירות ממעות מעשר שני שוב לא יפדה:
3.10.3
שכן נפדה טהור ברחוק מקום. שמעשר שני פודין אותו כשהוא טהור חוץ לירושלים, כדכתיב (דברים י״ד:כ״ד) וכי ירחק ממך המקום וגו׳. אבל הלקוח בכסף מעשר אינו נפדה חוץ לירושלים כשהוא טהור, דתנן לעיל בפרק קמא מזיד יעלו ויאכלו במקום. ואין הלכה כרבי יהודה:
3.11.1
על ידי עורו. עם עורו:
3.11.2
ר׳ שמעון אומר יפדה. ובהא קמיפלגי, דתנא קמא סבר אין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים, ורבי שמעון סבר פודין את הקדשים להאכילן לכלבים. ואין הלכה כרבי שמעון:
3.11.3
לקחו חי ושחטו ונטמא יפדה. הכא לא פליג רבי יהודה כדפליג לעיל בפירות הלקוחים בכסף מעשר ונטמאו, דכיון דלקחו חי אין לו ריחוק מקום לפי שיכול להוליכו בכל מקום שירצה, הלכך הוי כמעשר שני עצמו. ונפדה כשנטמא, כדרך שנפדה מעשר שני כשנטמא:
3.11.4
רבי יוסי אומר יקבר. דמחמיר טפי מר׳ יהודה, וסבר דאע״פ שקנאו חי דינו כפירות הלקוחים בכסף מעשר:
3.11.5
לקחו שחוט ונטמא הרי הוא כפירות. וכי היכי דאיפליגו תנא קמא ור׳ יהודה לעיל בפירות הלקוחים בכסף מעשר, הכי נמי אפליגו בהא:
3.12.1
המשאיל קנקנים למעשר שני. מי שמשאיל קנקניו להכניס בהן יין שקרא לו כבר שם מעשר שני:
3.12.2
אף על פי שגפן. שסתם פיהן במגופה אחר שמלאן:
3.12.3
לא קנה מעשר. לא נתפס הקנקן בקדושת מעשר:
3.12.4
זלף לתוכן סתם. שהכניס לתוכן יין של טבל קודם שקרא לו שם מעשר:
3.12.5
עד שלא גפן. אם קרא לו שם מעשר קודם שסתמן במגופה:
3.12.6
אם משגפן. אם לאחר שסתמן במגופה קרא שם מעשר:
3.12.7
קנה מעשר. נתפס הקנקן בקדושת מעשר, וטעון חלול כמו היין, אם בא לחללו על הכסף:
3.12.8
עולות באחד ומאה. בשל תרומה איירי, אם נתערב קנקן של תרומה במאה קנקנים של חולין, ולא היה פיהן סתום במגופה, חשבינן להו כאילו כולן מעורבות זו בזו, ועולות באחד ומאה כדין תרומה שנתערבה בחולין:
3.12.9
משגפן מקדשות בכל שהן. ואפילו אחד באלף אינן עולות, וימכרו כולן לכהן בדמי תרומה, חוץ מאחת שבהן שנוטלה הכהן בלא דמים:
3.12.10
עד שלא גפן תורם מאחת על הכל. דחשיב מוקף:
3.13.1
מפתח ומערה לגת. אם בא לתרום מאחת על הכל אחר שגפן, צריך לערותן לגת:
3.13.2
ואינו צריך לערות. דסגי להו בפתיחה כדמעיקרא:
3.13.3
במה דברים אמורים. דאם לאחר שגפן קרא שם, קנה מעשר את הקנקנים:
3.13.4
במקום שדרכן למכור סתומות. דבכי האי גונא בירושלים הקנקן טפלה ליין כדתנן לעיל בפרק קמא, הלכך בגבולין נמי קנה מעשר:
3.13.5
אבל במקום שדרכן למכור פתוחות לא יצא הקנקן לחולין. בירושלים, הלכך [בגבולין] נמי לא קנה מעשר:
3.13.6
אבל אם רצה להחמיר על עצמו למכור במדה. הקונה יין ממעות מעשר שני בירושלים, וכשבא המוכר למכור רצה לדקדק על עצמו ואמר כך וכך יין במדה אני מוכר לך בכך וכך מעות:
3.13.7
יצא קנקן לחולין. ואפילו הקנקנים סתומות:
3.13.8
הכי גרסינן רבי שמעון אומר אף האומר לחברו יין זה אני מוכר לך חוץ מקנקנים יצא קנקן לחולין. ובירושלמי מפרש לה דר׳ שמעון קאי אהא דתנא לעיל דאם משגפן קרא שם מעשר קנה מעשר. ואשמעינן ר׳ שמעון דוקא שקרא שם מעשר לכל היין שבקנקן, אבל אם אמר כל היין מעשר חוץ מרביעית, אף על פי שכשבא למדוד לחברו אותו רביעית, אמר לו יין זה אני מוכר לך חוץ מן הקנקן שאני רוצה לשייר בשביל מעשר שבתוכה, אפילו הכי לא נעשית הקנקן טפלה למעשר, ויצא קנקן לחולין ולא קנה מעשר:
4.1.1
המוליך. דוקא עבר והוליך, דלכתחילה אסור להוליכו ממקום למקום, אלא פודהו במקומו או מעלהו לירושלים:
4.1.2
כשער מקומו. כשער המקום שהוא בשעת פדיון בין לקולא בין לחומרא:
4.1.3
השבח לשני. מה ששוין בעיר יותר, הריוח של מעשר שני. ומה שהוציא להביאן מן השדה לעיר ישלם מביתו:
4.2.1
פודין מעשר שני. יכול לפדות אם ירצה כשער הזול, כדמפרש ואזיל:
4.2.2
כמות שהחנוני לוקח. שהוא לוקח בזול כדי להשתכר:
4.2.3
לא כמות שהוא מוכר. שהוא מוכר ביוקר ביותר ממה שקנה:
4.2.4
כמות שהשולחני פורט. הבא לחלל פרוטות של מעשר על סלע, מחשב הסלע בפרוטות הרבה, כשולחני הזה כשבא ליקח פרוטות מבני אדם ולתת להם סלע שהוא לוקח פרוטות הרבה:
4.2.5
ולא כמות שהוא מצרף. כשמצרף השולחני פרוטות לתת לבני אדם בחלוף הסלע, נותן להם פחות:
4.2.6
אכסרה. בלא מדה ובלא משקל, אלא כמה אתה נותן בכרי זה או במלוא חפנים הללו:
4.2.7
על פי א׳ בשומת לוקח אחד:
4.2.8
על פי ג׳ שמאים בקיאין, ואפילו א׳ מהן עובד כוכבים ואפילו אחד מהן בעלים:
4.2.9
קרם. התחיל להחמיץ, וגירסא אחרת שקסס. ודוגמתו בבבא בתרא [דף צג.] מקבל עליו עשר קוססות למאה:
4.3.1
מפני שהוא מוסיף חומש. כדכתיב (ויקרא כ״ז:ל״א) ואם גאול יגאל איש ממעשרו, על שלו מוסיף חומש ולא על של חבירו:
4.3.2
בסלע ואיסר. האיסר הוא א׳ מששה ותשעים בסלע:
4.3.3
מפני שהוא מוסיף על הקרן. ותוספת כל שהוא דקרן עדיפא, מפני שעל החומש יכול להערים כדתנן לקמן:
4.3.4
ובין שנתן לו במתנה. הטבל, קודם שהפריש ממנו מעשר נתן לו במתנה. דאילו מעשר שני לאחר שהופרש, קיימא לן כמאן דאמר ממון גבוה הוא ואינו ניתן במתנה:
4.4.1
לעבדו ולשפחתו העברים. שאין גופן קנוי:
4.4.2
ופדה לך. בהן מעשר שני לעצמך:
4.4.3
מפני שידן כידו. דמה שקנה עבד קנה רבו. ובנו קטן נמי זכייתו לאביו דמציאת קטן לאביו:
4.5.1
היה עומד בגורן. ורוצה להערים ולפדות מעשר שני בלא חומש:
4.5.2
ואין בידו מעות. כדי שיתנם לחברו, שיפדה בהן המעשר בלא חומש:
4.5.3
הרי הפירות האלו נתונים לך במתנה. ודוקא שנתן אותם לו בטבלן קודם שיפריש מעשר שני, כדפרשינן לעיל:
4.6.1
משך ממנו מעשר בסלע. המוכר מעשר שני, כדי שיתחלל על דמי המכירה ויהיו המעות נתפסים בקדושת מעשר, דבכי האי גונא שרי למכרו. והא דתנן בפרק קמא אין מוכרין אותו, היינו להוליכו לירושלים ולא שיהיו המעות נתפסים בקדושת מעשר. וכשמשך המעשר לקנותו היה שוה סלע ולא הספיק ליתן הדמים עד שעמד בשתים, שהמעשר לא יצא לחולין עד שיתן דמיו למוכר:
4.6.2
נותן לו סלע. לפי שקנאו במשיכה, ומרויח הלוקח סלע שנתייקר. וצריך לפדותו כשער של עכשיו בשתי סלעים, שהמעשר לא יצא לחולין עד שיתן דמיו למוכר. והסלע אחד של מעשר שני שלו ואוכלו בירושלים:
4.6.3
עד שעמד בסלע. וצריך ליתן למוכר שני סלעים שקנאו במשיכה, והוא נפדה בסלע אחד כשער של עכשיו. הלכך נותן לו דמי סלע מדמי חולין שלו, ובו נפדה המעשר, והסלע השני נותן לו מדמי מעשר שני שלו. ואין זה כפורע חובו ממעשר שני, לפי שבתחלת המקח היה עומד לכך שיאכל המוכר שתי סלעים בירושלים אם לא הוזל:
4.6.4
אם היה עם הארץ נותן לו מדמיו. ואם היה המוכר עם הארץ נותן לו שני הסלעים מדמי החולין שלו, לפי שאין מוסרין דמי מעשר לעם הארץ. ואית דגרסי מדמאי אם יש לו דמי מעשר של דמאי נותן לו סלע אחד מאותן דמים, דמוסרין דמי דמאי לעם הארץ:
4.7.1
ולא קרא שם. לא אמר זה פדיון מעשר שני:
4.7.2
צריך לפרש. ולומר זה פדיונו. והלכה כר׳ יוסי:
4.7.3
ולא פירש. לא אמר הרי זה גיטך או הרי את מקודשת:
4.7.4
רבי יוסי אומר דיו. כיון שעסוקים באותו ענין ומתוך אותן הדברים עמד וגירש או קדש אין צריך לפרש. והלכה כר׳ יוסי:
4.8.1
המניח איסר. להיות מחלל עליו פירות מעשר שני. וכבר חלל:
4.8.2
ואכל עליו עד חציו והלך למקום אחר. והוליך האיסר עמו, ושם הוא שוה פונדיון, ובתחלה לא היה יוצא אלא בחצי פונדיון, שהפונדיון ב׳ איסרין נמצא לפי מה שהוא יוצא עכשיו שנשאר בו איסר של חולין ולפיכך אוכל עליו עוד איסר:
4.8.3
אוכל עליו עוד פלג. חצי איסר, ולא אמרינן כיון שאינו שוה אלא איסר הרי אכלו כולו:
4.8.4
המניח איסר של מעשר שני. להיות אוכל עליו חולין שלו בקדושת מעשר, ואכל עליו עד אחד עשר באיסר, ואחד ממאה באיסר, יצא כל האיסר לחולין. פי׳ אם היה אותו איסר ממעות מעשר שני של דמאי ואכל עשרה חלקים מאחד עשר חלקים שבו, כגון שאחד עשר רמונים שוין איסר, ואכל עליו עשרה רמונים ונשאר בו עדיין חלק מאחד עשר בקדושת מעשר, יצא כולו לחולין. ואם היה האיסר ממעות מעשר שני של ודאי ואכל עליו עד שנשאר בו אחד ממאה, כגון שמאה תאנים נמכרים באיסר, ואכל עליו תשעים ותשעה, יצא כולו לחולין:
4.8.5
בית שמאי אומרים הכל עשרה. אחד ודאי וא׳ דמאי כשלא נשאר באיסר אלא עשיריתו יצא לחולין. כגון שהיו עשרה רמונים נמכרין באיסר, ואכל עליו תשעה יצא לחולין. ואם נשאר בו יותר, כגון שלא אכל אלא שמנה צריך לאכול כנגדו:
4.8.6
ובית הלל אומרים בודאי אחד עשר, ובדמאי עשרה. אם נשאר על האיסר של ודאי אחד מעשרה חייב לאכול עליו עוד [אחד], לפי שכל מה שהוא פחות משוה פרוטה אין חוששין לו, לא לענין גזל, ולא לענין נהנה מן ההקדש. ופרוטה היא אחד משמנה באיסר האטלקי נמצא עשירית האיסר הוא שמנה עשיריות של פרוטה דהיינו פרוטה פחות חומש, נמצא כשתוסיף עליו חומש דהוא רביע מלגו היינו חומשא מלבר יהיה [בין] הכל פרוטה, ולפיכך חוששים לה, ואם יהיה פחות מעשיריתו אין חוששים לו שאפילו עם תוספת החומש יהיה בו פחות משוה פרוטה. ולפיכך אמרו בודאי אחד עשר, ובדמאי עשרה, לפי שאין חייבין חומש על הדמאי, ועשיריתו הוא פחות משוה פרוטה, והלכה כב״ה:
4.9.1
כל המעות הנמצאים. בכל מקום בין ברגל בין בשאר ימות השנה. ובירושלים בשאר ימות השנה חוץ מימות הרגל:
4.9.2
הרי אלו חולין. ואין חוששין להם שמא מעות של מעשר שני הם:
4.9.3
אפילו דינר זהב עם הכסף ועם המעות. שאין דרך לערבן יחד, ואיכא למימר הללו מעות של מעשר שני שרגילין לחלל המעשר על דינרי זהב והנשאר שאינו מגיע לדינר זהב מחללו על הכסף והמותר על מעות של נחשת ומערבין אותן יחד, אפילו הכי לא חיישינן:
4.9.4
מצא בתוכן. בתוך הכיס או הצרור שהמעות נתונים בתוכו:
4.10.1
הוא חולין. שאין דרך בני אדם להקדיש חרסין לבדק הבית, ועל שם מה שבתוכו נכתב:
4.10.2
הוא קרבן. כלומר הקדש:
4.10.3
חולין לתוך קרבן. והכל קרבן. ולא אפליגו רבנן עליה דר׳ יהודה אלא בשל מתכת בלבד, דבשל חרס מודו שהוא חולין ומה שבתוכו קרבן. והלכה כחכמים:
4.11.1
קוף קרבן. הקדש:
4.11.2
ד׳ דמאי. לקוח מעם הארץ:
4.11.3
בשעת הסכנה. שגזרו שלא לקיים המצות:
4.11.4
שמות בני אדם הן. אותיות של ראשי שמות, קוף קהת, ד׳ דניאל, ט׳ טוביה. והכל חולין:

On Your Way. Via Sefaria (sefaria.org), Sefaria-Export. Version source: http://mobile.tora.ws/ Licence: Public Domain. Source.