Bartenura on Mishnah Kelim

אחת מבינתיים טהורה. אם ניטל מכל בין שתי שינים שן אחת, אי אפשר יותר לגרר בה, הלכך, טהורה דלא חזיא לתשמישה:

נשתייר בה. מן השינים השלימים שיעור הסיט במקום אחד:

טמאה המגירה. דבאותו מלוא הסיט שהוא שלם חזיא לגרר. ושיעור מלוא הסיט, כל מה שאפשר לאדם להרחיב בין אצבע לאמה:

מעצד. כלי ברזל שהחרש מנסר בו הנסרים. דולדור״א בלע״ז:

איזמל. תער קטן שמלין בו את התינוק. תרגום חרבות צורים, איזמלין חריפין:

והמפסלת. ברזל מחודד קבוע בתוך עץ, ומוליכין ומביאין אותו על הלוח ומחליקין אותו. לשון פסל לך:

מקדח. כלי שבו מנקבים הלוחות:

שנפגמו. נתבקעו:

ניטל חיסומן. בפי החרב ובפי הסכין ובפי הקרדום ובחודו של מקדח נותנים ברזל טוב ונחשב, אצאל״ו בלע״ז, וחוסמין פיהן בו כדי שיהא חד לחתוך יפה, וזה קרוי חיסומן:

והרוקני. העץ שהמפסלת קבועה בו קרוי רוקני. ואם ניטל הברזל שפוסל ומחליק ונשאר העץ לבדו בלא הברזל, טהור:

חרירה. כמו חורה. החור שמכניסין בו החוט:

עוקצה. הראש החד שמכניסים בבגד כשתופרין. כמו עוקצי תאנים, שהוא החד שבתאנים:

אם התקינה למתוח. דרך האורגים שלוקחים מחט שבורה ונותנים אותה בשפת הבגד כדי שימתחו שפתותיה:

מחט של סקאים. מחט גדול שתופרים בו השקים העשויים משער עזים, וכיוצא בהן מן הבגדים הגסין:

שהוא כותב בה. בפנקס של שעוה:

של מתוח. אם התקינה למתוח בה שפת הבגד כדרך שהאורגים עושים:

בין כך ובין כך טמאה. שהרי היא ראויה למתוח בלא עוקצה ובלא חרירה:

אם מעכבת את התפירה. שאינו יכול לתפור בה מפני החלודה. ויש מפרשים, דכל זמן שרושם החלודה ניכרת בבגד, היינו עיכוב התפירה וטהורה, דהכי משמע בפרק במה בהמה (שבת דף נ״ב):

צנורא. מזלג קטן עקום בראשו, ורגילין להפך בו בשר על גבי גחלים. ויש מהן קטנים שמוחטין בהן פתילות ומקנחים בהן נרות. וכשפשטה הוי כמחט שניטל חרירה ועוקצה וטהורה:

והפין. שינים של מפתח שבהן פותחים הדלת. וצורת זה המפתח ידוע במלכות מצרים ובכל ארץ ישראל:

אפילו אחת טמאה. ואע״ג דהשינים בפני עצמן בלא פותחת טהורים, קבען בפותחת טמאים, מ״מ השינים חשובים עיקר והפותחת משמשת:

אלמוג. קוראל״י בלע״ז, והוא צומח במצולת ים, ותחילתו רך קודם שיקפאהו האויר, ומפתחים בו חותם. ובמקרא, עצי אלמוגים:

השן שבטס. לא דמי לפין של פותחת, שהשן משמשת בפני עצמה, משא״כ בפין, הלכך טמאה בפני עצמה:

הכדומין. עץ גדול ארוך ויוצאים ממנו אונקליות אילך ואילך, ותולין באותן אונקליות צלוחיות של מים באויר כדי לצננן. ורמב״ם פירש, כמין זיר ואונקליות סביבותיו ובו מעלין הכלים שנפלו לבור:

האשקלונין. שנעשים באשקלון:

המעבר והמזרה והמגוג. כלים עשויין לנקות התבואה מן התבן ולהעביר התבן ממקום למקום. המעבר יש לו שינים ודומה ליד של בני אדם, ובו מעבירין התבן ממקום למקום. והמזרה בו זורין החטין בגורן, לפיכך נקרא מזרה, ושיניו מרובות משיני המעבר. והמגוג, שיניו מרובות משיני המזרה, ובו בוררים התבואה אחר שזרו אותה במזרה:

דבר חדש חידשו סופרים. ראויין היו להיות טהורים, דפשוטי כלי עץ נינהו, ומשום שן אחת של מתכת לא נחתא להו טומאה:

ואין לי מה להשיב. מפני מה אמרו כן:

מסרק של פשתן. יש לו שינים מרובות כעין מחטים ארוכים תחובים בעץ, ובו סורקים הפשתן:

ונשתייר בו שתים טמא. אם לא נשתיירו בו אלא שתי שינים בלבד, טמא המסרק, דאכתי חזו למלאכתן:

אחת אחת בפני עצמן טמאות. כל שן ושן בפני עצמה שנטלה מן המסרק, טמאה, דחזיא לכתוב בה בפנקס של שעוה:

ושל צמר. מסרק של צמר:

אחת מבינתיים. שמכל שלש הסמוכות נטלה האמצעית, תו לא חזי:

היתה החיצונה אחת מהן טהור. השן החיצונה של המסרק היא רחבה ואינה ראויה לסרוק בה, כעין החיצונה שבמסרק הראש שלנו. הלכך אם החיצונה אחת מן השלש שנשארו, טהור המסרק, שאינה ראויה לסרוק בה שאין כאן אלא שתי שינים:

ועשאן למלקטת. ללקט בהן את השער:

והתקינה לנר. להוציא בה הפתילה ולהיטיב בה את הנר:

ולמיתוח. גרסינן. כלומר למתוח בה שפת הבגד כדרך האורגים [שתוחבים] מחט בשפת הבגד כדי שימתחו שפתותיה:

כלי מתכות. שנתרועעו ונשברו:

כמה הוא שיעורן. כמה יהיה שיעור השבר הנשאר מהן ויקרא עושה מעין מלאכתו ויהיו חשובים כלים ליטמא:

מיחם. שמחממין בו מים. והוא גדול מקומקום:

כדי לקבל סלעים. שכל סלע ארבעים דינרין:

הלבס. אית דגרסי הלפס. והוא כלי נחושת גדול שמרתיחים בתוכו מים ונותנים בו קיתונות קטנים להדיחן בתוכו:

כולן בפרוטות. כולן משערים אם יש בשבר שלהן כדי לקבל פרוטות. ואין הלכה כר׳ אליעזר:

המחוסר הגפה טמא. ר׳ עקיבא מיירי בתחלת עשייתן של כלים, וקאמר, דכלים המחוסרים הכיסוי שלהן, טמאין, דמקרו נגמרה מלאכתן. הגפה, מלשון יגיפו הדלתות (נחמיה ז׳, ג'). והרבה יש במשנה, כדי שיפתח ויגוף ותיגוב. אע״פ שגפן לא קנה דבמסכת מעשר שני [פרק ג׳ משנה י״ב] פירוש, שכיסה אותן במגופה:

ומחוסר לטישה טהור. שהוא חשוב גולמי כלי מתכות שאינן מקבלין טומאה. לטישה, לשון לוטש כל חורש נחושת וברזל (בראשית ד׳):

חזינא. נוהגים לעשות בראש המקל כמין תפוח של ברזל והוא הנקרא חזינא. וכל עבדי מלך מצרים היום נושאים בידם מקלות הללו, וקורין להם אלדבו״ס. ופעמים שנועצים בהם מסמרים כדי שיכו בהם מכה רבה וקשה:

שלשה סדרים. של מסמרים, ואז חשוב כלי. ואין הלכה כר׳ שמעון:

עשאן לנוי. כגון שעשאו במסמרים דקים מצויירים כדי ליפות את המקל:

טהור. דהוי מתכת המשמש את העץ, דתנן לעיל שהוא טהור. אבל כשעשאו להכות ולחבוט, הרי עץ משמש את המתכת וטמא:

מניקת. כמין שפופרת של מתכת, והכניס בה את המקל:

וכן בדלת. תחת הדלת כדי שלא תאכלנה הארץ:

היתה כלי. היתה שפופרת זו כלי בפני עצמה וחיברה למקל ואחר שחיברה ראוי להשתמש בה בכלי:

[טמאה. מקבלת טומאה, וטמאה כמו שהיתה]:

מאימתי היא טהרתה. מניקת שנטמאה מאימתי תטהר ותצא מידי טומאתה:

משיחבל. משישחיתנה ויפחות צורתה:

משיחבר. משיחברנה בדלת או במקל ויקבענה במסמרים שלא תשמש עוד בכלי, כבר בטל שם כלי ממנה ויצאה מידי טומאתה:

הקנטר של בנאי. פירשו בו שהוא שבט ומטה של ברזל שהבנאים חותכים בו את הכותל:

הדקור. יתד. כמו יחפור בדקר ויכסה דתנן בריש פרק קמא דביצה:

חרש. נגר:

יתדות אוהלים. נועצים יתדות של ברזל בארץ ומותחים אוהלים וקושרים מיתרים ביתדות. ואין זה תשמישו, על ידי קרקע. שהרי לדבר המיטלטל הן משמשים:

ויתדות המשוחות. מודדי הקרקע לחלוקת אחים, נועצים יתדות בקרקע וקושרים בו חבל ומודדים:

שלשלת של משוחות טמאה. לפי שבמדידת החבל יש עול. פעמים שמותח לזה יותר מזה, לפיכך רגילים לעשות שלשלת למדוד בה:

עשויה לעצים. לקשור בה חבילה של עצים, או למדוד בה עצים, שיש מקומות שמוכרים עצים במדה מלוא חבל. והשלשלת המיוחדת לכך טהורה, דהויא כמתכת המשמשת את העץ:

ארבעה טפחים. ויותר מכן לא חשיב יד:

חמור של נפחים. העץ שהמפוח של נפחים רוכב עליו נקרא חמור. כך פירשוה לי רבותי. ובמקום אחר מצאתי שהוא כלי ברזל כצורת חמור, והאומן רוכב על הקצה האחד ומכה על הקצה השני, ועושים כך כשרוצים להכות על הכלים הגדולים ששפתן גבוהה וגדולה מאד:

מגירה. המסר שנוסרים בה הלוחות, שנטמאת, ועשה שיניה בתוך החור של דלת, לא יצאה מידי טומאה, והרי היא טמאה כמו שהיתה, עד שיקבענה בדלת במסמר. והכי מפורש בתוספתא:

עשאה מלמטה למעלה. שהפכה ונתנה הפוכה בחור הדלת:

טהורה. אע״פ שלא קבעה במסמר:

כל הכיסויין טהורין. לפי שאין לכיסויין שם בפני עצמן:

חוץ משל מיחם. וכל כיוצא בו שיש לו שם בפני עצמו ומשתמשין בו בפני עצמו, כמו כיסוי טני של רופאים דתנן לעיל פרק טבעת אדם [משנה ג׳] דטמא לדברי הכל, לפי שמניחין בו סממנים:

העול של מתכת טמא. דפשוטי כלי מתכות מקבלין טומאה:

קטרב. שני עצים יש, מצד זה מן העול ומצד זה מן העול, והן נקובים, ומכניסין בתוך אותו נקב עץ ושמו קטרב, וקושרים אותו שלא ישמטו הבקר. ורמב״ם פירש, שהקטרב הוא העץ שנמשך על שני צדדי הבהמות, והעול באמצעו:

והכנפיים. הם שני קצוות של קטרב. מלשון על כנפי בגדיהם. והם של ברזל:

המקבלות את הרצועות. כלומר, אם נעשו הקצוות של קטרב לקבל בהם את הרצועות, הן טמאים, שחשובין כלי. אבל אם נעשו לנוי, טהורים, לפי שהיא מתכת המשמשת את העץ:

והברזל שתחת צוארי בהמה. קושרים על צוארי בהמה ברזל כדי שלא תיחנק בחבל שקושרים בו הקטרב:

הסומך. יש באמצע העול כמין טבעת גדולה ובו נכנס ראש המחרישה וראש העגלה, ואותו טבעת קרוי סומך:

מחגר. חבל שקושרים תחת צואר השור. ואית דגרסי והמסגר, והוא יתד [של ברזל] שנותנים בקצה העול שלא תתעוות העגלה מפני אורך העול:

תמחויות. כמין קערות קטנות של עול, וקרויין תמחויות:

ענבל. הוא הברזל המקשקש בתוך הזוג:

צנורא. אונקלי שתוחבים במשאוי שבעגלה שלא יפול:

ומסמר המחבר את כולם. כלומר, כל מסמר שנעשה לחבר הפרקין של עגלה זו בזו. לאפוקי המסמרים שאינן עשויין לחבר, אלא לנוי. שאלו אין מטמאין:

העול המצופה. ברזל טהור לפי שהוא מתכת שמשמש את העץ:

ושפופרות. כמין שפופרת של קנה חלול רגילין לעשות ממתכות להשמיע קול:

והאבר. עופרת שנותנין בצד צוארי בהמה לנוי:

והסובב של גלגל. גלגל עגלה של עץ עושים סביבותיה של ברזל שלא ישבר בטרשים ובסלעים:

טסין. לוחות דקות. פחי הזהב, מתרגמינן טסי דדהבא:

סנדלי בהמה של מתכות טמאין. לפי שעשויין לשתות בהן אנשי החיל במלחמה:

שעם. מין גמי:

הסייף מאימתי מקבל טומאה. בסייך שהעלה חלודה מיירי שהוא טהור. ומאימתי מקבל טומאה:

משישופנו. כלי יש לצורפין ולחרשי ברזל שקרוי הצורפים בלשון מקרא, ותרגומו שופינא, ובו שפין ומחליקין את הכלים שהעלו חלודה להסיר חלודתן:

משישחיזנו. במשחזת שלו להסיר חלודתו:

כיסוי טני של מתכת. של בעלי בתים טהור, כדברי חכמים דפליגי עליה דרבן גמליאל לעיל בפרק י״ב [משנה ו׳]. ואם מירקו ולטשו ועשה ממנו מראה ר׳ יהודה מטהר. דסבירא ליה מראה לא משוי ליה מנא:

וחכמים מטמאין. דמראה משוי, ליה מנא. והלכה כחכמים:

כלי מתכות מיטמאין ומיטהרין שבורים. כלי מתכות שנטמאו במת ונשברו, וחזר ועשה מהן כלים בו ביום, שחזרו לטומאתן ישנה, כיון שהזה עליהן בעודן שלימים ונשברו, אין צריך להמתין להזאה שניה עד השביעי, אלא אפילו ביום אחד מזה שתי הזאות, אחת קודם שבירה ואחת לאחר שבירה, והן טהורין מיד. דר״א כרשב״ג סבירא ליה, דאמר לעיל בפרק י״א דלא אמרו חזרו לטומאתן ישנה אלא לכלים שנטמאו בטומאת נפש בלבד, וטעם גזירה זו משום גדר מי חטאת כדפרישנא לעיל, הלכך לא חשו אלא שיהא כאן שתי הזאות. ומיהו בעודן שבורים לא מהני הזאה, דלא שייכא הזאה בשברים. ובעי נמי שתהא שבירה מפסקת בין הזאה להזאה, לפי שיש הפסק ימים בין הזאת שלישי להזאת שביעי. ולא רצו להחמיר בחזרת טומאה ישנה, שהיא דרבנן, והקלו שתועיל בה הזאה אפילו שתיהן ההזאות ביום אחד:

ר׳ יהושע אומר אין הזאה פחות משלישי ושביעי. דתקון כעין דאורייתא. והלכה כרבי יהושע:

מפתח של ארכובה. שמתקפל כארכובה עם השוק. שעשוי כמין נו״ן כפופה שלנו. ורוב מפתחות שבארץ ישמעאל הם כן:

רבי יהודה מטמא. ואין הלכה כר׳ יהודה:

ושל גם. כמין ג״ם יוונית שהיא כמין נו״ן הפוכה:

היו בו חפין. כשנשבר מתוך גומו, נשתיירו בו חפין או נקבין. חפין הם השינים. נקבין, שנכנסים בהן שיני המנעול, שפעמים יש במפתח שינים והן נכנסים בנקבי המנעול ופותחים, ופעמים יש נקבים במפתח ומכניס אותן נקבים בשיני המנעול ופותח:

או שפרצו זה לתוך זה. שלא ניטלו החפין ולא נסתמו הנקבין, אלא שפרצו, כגון שנעקמו החפין ונתרחבו הנקבין שנוגעים זה בזה: