Bartenura on Mishnah Kelim

כקדרה מלמטה. רחב מלמטה ויש לו בית קיבול:

וכעדשה מלמעלה. על ראש הנזם מלמעלה יש לו גרעין של זהב או של כסף עשוי כעדשה:

ונפרק. העדשה מן הקדירה:

הקדירה טמאה. שהרי יש לה בית קיבול. ולא מפני שהיא מתכשיטי נשים, שהרי אינה ראויה לתכשיט כמות שהיא:

והעדשה טמאה. שיש לה שם בפני עצמה:

צינורא. ראש הנזם הנכנס בנקב האוזן או בנקב האף. ולפי שהוא עשוי כמזלג קרוי צנורא. תרגום מזלגותיו צנורייתיה:

טהורה. שאין לה שם בפני עצמה:

העשוי כמין אשכול. נזם העשוי ארבעה או חמשה גרגרין זה על גבי זה כמין אשכול:

ונפרק טהור. שאין לכל גרגיר וגרגיר שם בפני עצמו, והוא אינו ראוי לתשמיש משנפרק:

טבעת אדם. כגון טבעת של אצבע. אבל טבעת שהתקינה לחגור בו מתניו ולקשור בה בין כתפיו, טהורה, והיינו טבעת כלים. וטעמא, משום דלא רבי קרא לטומאה אלא תכשיטי אדם ולא תכשיטי בהמה וכלים:

קורת החצים. אית דמפרשי אשפה שהחצים מונחים בה, ואית דמפרשי המטרה לחץ:

ושל אסירין. עושין כמין פגימה בקורה להכניס בה רגל אדם [ומניחין עץ ארוך על גבה] ואין יכול לצאת. ובלשון מקרא קורהו סד, וישם בסד רגלי (איוב י״ג:כ״ז). וקורות של חצים ושל אסירין האמורין כאן, דמתכת נינהו ולא של עץ:

קולר. שנותנים בצואר האסירים. [והוא סוגר]. תרגום ויתנהו בסוגר (יחזקאל י״ט:ט׳), בקולרין. ומשום דקולר עשוי שישאנו עמו בכל מקום שהולך, חשוב כלי מעשה טפי מקורת האסירים שאינו זז בה ממקומו, הלכך קולר טמא:

שיש בה בית נעילה. עושים לשלשלת בית נעילה [ונותנים אותה ברגל הסוסים] וסוגרים במפתח, וחשיבא כלי:

לכפיתה. שלשלאות שכופתים בהן הקוף וגורי הכלבים הקטנים. ולנוי הן עשויין והוו תכשיט דבהמה ולא מיטמא:

סיטונות. סוחרים גדולים שמוכרים במדה גסה. ויש להן שלשלת שקובעים בראשה אחד המדה, סאה או תרקב, וראשה השני נותנים בטבעת שבדלת או בקורה, וסוגרים עליה במפתח כדי שלא תגנב המדה:

ושל בעלי בתים טהורה. דסתמא עשויה לנוי ותכשיט לכלי:

מפתח אחד. מחוליא אחת. דשלשלת בחוליא אחת לא עבדי אינשי, ולא חשיבא כלי:

או שקשר חלזון בראשה. כדמות חלזון שהוא דג שבים שמדמו צובעים התכלת קשר לה בראשה עשוי מברזל, והוא משוי לה מנא:

קנה מאזנים של סרוקות. סורקי צמר ופשתים, ומוכרים אותו במנין ליטראות, כשרוצין לשקול יש להם מקל ארוך של עץ ותלוי בראשו כמין טבעת מלמעלה, ואונקליות של ברזל תלוין מלמטה בשלשלת, עשויין כמין ווין וראשיהם כפופים מלמעלה, ויש לאותו מקל טבעת אחרת שמהלכת על פני כל המקל ואינה יכולה לצאת ממנו, וכמין עשת של ברזל או של נחושת עב וכבד תלוי באותה טבעת, וכשבא לשקול שק של צמר או של מטוה, תוחב את האונקלי בשק ואוחז בטבעת שכנגדו למעלה ומעלהו באויר, והטבעת שבו העשת של ברזל תלוי מרחיקה מטבעת שאוחז בה, ומכבדת על הקנה עד שיבוא ביושר שלא יכריע לשום צד יותר, ולפי הרחקת הטבעת שבו העשת של ברזל יודע חשבון המשקל, שיש סימנים במקל, עד כאן ליטרא אחת, עד כאן עשרה, עד כאן מאה. וזה נקרא פלס בלשון מקרא, כדכתיב (ישעיהו מ׳:י״ב,) ושקל בפלס הרים. פלס ומאזני משפט לה׳ (משלי ט״ז:י״א):

ושל בעלי בתים. אין רגילים לתת בו אונקליות שהן אותן הווין שתוחבים בשק להעלותו, אלא בלא אונקליות קושרים בחבל ותולין בקנה. אונקליות גרסינן, ולא גרסינן אונקיות:

אונקלי של כתפין. עץ ארוך כעין מוט שהכתף מניח על כתפו ותולה בו שני שקים אחד לפניו ואחד מאחריו בשני אונקליות של ברזל התחובות במוט על שני קצותיו:

של רוכלים. מוכרי בשמים ותמרוקי נשים:

טמאה. מפני שיש לה בית קיבול:

שלפניו טמאה. לפי שהוא משתמש בה:

ושלאחריו טהורה. שאינו משתמש בה אלא לשמירה, שלא יפול המשאוי מאחריו. ואין הלכה כר׳ יהודה:

דרגש. מטה קטנה של עור ותולין רצועות בשפת העור סביב ויש אונקליות של ברזל בארוכות המטה וכשרוצים לנטותה עונבין הרצועות באותן אונקליות:

נקליטין. שני עמודים שמעמידין באמצע דופני המטה, אחד מראשותיה ואחד במרגלותיה, ומפוצלין בראשיהן, ומניחין קנה מזה לזה ופורסים עליו סדין. ופעמים שאין העמודים מפוצלים, אלא כעין שני ווין מניחין בראשי הנקליטין, והוא אונקלי:

שידה. תיבה קטנה:

אקון. תיבה שעושין הציידים לצוד בה דגים:

כל המחובר לטמא. אונקלי המחוברת לכלי המקבל טומאה, טמא:

לטהור. כגון מנורת העץ שהיא טהורה, טהורה:

אחת אחת בפני עצמן. כל אונקלי שפירשה מכלי:

טהורה. לפי שאין לה שם בפני עצמו:

טני. הוא כלי של מתכת מחזיק שלשה קבים. והוא מלשון ושמת בטנא. ובעלי בתים משתמשין בו שמניחין שם גרוטאות משברי כלי מתכות:

רבן גמליאל מטמא. דסבר כיסוי חשוב כלי הואיל ויש לו בית קיבול:

וחכמים מטהרין. דסברי אין כיסוי חשיב כלי. והלכה כחכמים:

ושל רופאים טמא. לדברי הכל. מפני שהרופאים מניחין בו סממנים:

מגדל. בית האוצר של עץ. ארמריא״ו בלע״ז. ובערבי אלמנס״ר:

ושל רופאים טמאה. מפני שנותן עליה את האספלנית ותולה בה המספרים:

הייתוכין. מלקחיים שנוטל בהם הכלי שהתיך בו את הכסף, להריקו לתוך כלי אחר:

והפריכין. בתוספתא מפרש אלו הן פרכין, הקבועים בכירים. ורבותי לא פירשוה לי:

עקרב בית הבד. ברזל עקום דומה לעקרב, הקבוע בקורת בית הבד שדורכים בה הזיתים:

אונקלי שבכתלים. ווין של ברזל הקבועים בכתלים לתלות בהם כלים:

טהורה. דאין תשמישן אלא עם הקרקע:

מסמר הגרע. איזמל של אומן המקיז דם. ונקרא גרע על שם שמגרע את הדם. ויש מפרשים, מסמר של נפחים שקבוע להן מסמר בסדן, כשמסלקים חתיכה של ברזל מן האש ורוצה לחתוך ממנה מניחה על המסמר ומכה בקורנס ונגרעת:

אבן השעות. אבן שיש בה קוים ורשומים עליהם שמות השעות, ומסמרים תחובים בה שבהם מכוונים את השעות:

מסמר הגרדים. מסמר ארוך שהאורג מכניס בקנה דק ומחבר על הקנה את המטוה:

ארון של גרוסות. העושין גריסין של פול בריחיים שלהן יש להן כמין ארון של עץ:

רבי צדוק מטמא. אותו ארון, דתורת כלי עליו:

וחכמים מטהרין. דכלי עץ העשוי לנחת הוא ואינו עשוי ליטלטל. ור׳ צדוק סבר, פעמים מטלטלין אותו לתקנו. ואין הלכה כר׳ צדוק:

היתה עגלה. שהארון מונח עליה, של מתכת:

טמאה. שהרי היא עשויה לתשמיש:

שהתקינו. שעיקם ראשו או חידדו כדי שיהיה פותח ונועל בו:

העשוי לשמירה. לסימן לראות אם נכנס שם אדם אם לאו, שאם לא ימצאנו כמו שהניחו בידוע שאדם בא לשם:

עד שיצרפנו. באש לצורך זה. והלכה כחכמים:

מסמר השלחני. מסמר קבוע בעמוד שלפני השלחני להעמיד בו תריסי החנות, וכשמסלק התריסים נשאר שם המסמר. ומטהרין רבנן משום דתשמישו עם הקרקע. והלכה כחכמים:

ותלוי המגרדות. בבתי מרחצאות תולין מגרדות של מתכות והנכנסים שם כל אחד לוקח מגרדת ומתגרד בה רגליו:

וגולמי כלי מתכות. כלים שצריך לשוף לגרד ולהקיש בקורנס, או שמחוסר אוגן, או אוזן, אינם טמאים לדברי חכמים עד שתגמר מלאכתן:

וטבלא שנחלקה לשנים. טבלא של חרס שיש בה לבזבזים ונעשית שתי חתיכות שוות. שאין אחת מהן גדולה מחברתה. בהא פליגי רבן גמליאל וחכמים. והלכה כחכמים:

דינר שנפסל. שפסלתו מלכות או מדינה, או שנחסר:

והתקינו. שנקבו כדי שיתלנו בצואר בנו או בצואר בתו:

סלע. ד׳ דינרים:

והתקינה להיות שוקל בה. כסף או זהב. דאילו דבר הנדבק כגון בשר ויין, הא תניא בפרק המוכר את הספינה (בבא בתרא דף פט) שאין עושין משקלות של מתכת לשקול בהן דבר הנדבק:

עד שני דינרים. שהוא שקל אחד. והוא חצי סלע:

פחות מכאן יקוץ. שלא ירמו בה בני אדם שיחשבו שהוא שקל. וכן אם הוא יותר משקל נמי יקוץ שלא יטעו בו ויקחוהו בסלע:

האולר. כעין מספריים של מתכת שמתקנים בו הקולמסין:

והקולמוס. של נחושת וברזל או של כסף:

מטוטלת. [חתיכת] ברזל ועופרת שתלוי בחבל שתופס הבנאי בידו לראות שלא יבוא הכותל עקום:

והמשקלות. ליטרא וחצי ליטרא:

הכירון. כלי ברזל שבו תוחבים הזיתים במעצר שעוצרים אותן בו:

והכן והכנא. האמה שמסרגלים בה הספרים, והלוח שתחתיה. כן פירש הערוך:

גולמי כלי עץ. שלא נשלמה מלאכתן. כגון שחסרים אוגן, או אוזן, או הבסיס שלהן שהן יושבים עליו, או שצריך להחליקן ולהשוותן, נקראים גולמים:

חוץ משל אשכרוע. גרסינן. והוא מין ארז. תאשור, מתרגמינן אשכרוע. וגולמי כלים שנעשו מעץ זה, טהורין, לפי שקליפתו עבה וקשה, ואין חשובין כלים עד שתוסר קליפתם ותגמר מלאכתם. וגירסת התוספתא, חוץ משל פירשע, מפני שהן מחוסרים שליקה. ופירשע הוא עצי גופר. וכלים הנעשים ממנו אין מלאכתן נגמרת אלא בשליקה, שמכניסים אותן באש ומוציאין שלק ושוב אין יראים שמא יסדקו:

גרופית של זית. ענף של זית קרוי גרופית. כמו של תאנה דנקרא יחור. ואם עשו כלי מן הגרופית, גולם הוא ואינו מקבל טומאה:

עד שישלק. שיכניסו אותן באש עד שיוציאו השלק שלהן. ואין הלכה כר׳ יהודה:

הסייף והסכין והפגיון. סכין שיש לו שני, פיות קרוי פגיון:

מגל יד. מגל חלק עשוי לשבר עצמות ולחתוך עצים:

מגל קציר. מלא פגימות ותלמים:

השחור. הם מספריים קטנים שמגלחין בהם. ונקראים שחור לפי שהם משירין את השער, דמשירין ומשחירין חד הוא, והכי אמרינן בפרק משילין פירות [ביצה לה] מאן דתני משחילין לא משתבש. ויש מפרשים, השחור, תער:

והזוג של ספרים. מספריים גדולים מן השחור:

שנחלקו. שהן של חוליות ומפרקים אותן זה מזה. וכן התער יש שאין בית יד שלו מחובר, ומפרקין אותו:

הסמוך ליד. חזי למלאכה טפי. אבל הסמוך לראש, ירא שמא יחתוך ידו. ואין הלכה כר׳ יוסי:

מספורת שנחלקה. הם מספריים של נשים, וכשנחלקה אכתי כל חד חזי לחתוך:

וחכמים מטהרין. כיון שנשברה. והלכה כחכמים:

קוליגריפון. כלי שבראשו האחד כמין שינים שתוחבין בפת או בבשר ומוציאין אותו מן התנור, ובראשו האחר גורפין בו גחלים ואפר מן התנור:

ניטלה כפה. הצד הרחב העשוי ככף שגורפין בו האפר:

טמאה. מפני הראש השני שיש בו השינים שראויין לתשמישן:

מכחול. ראשו אחד חד כעין זכרות לכחול בו את העין, וראשו האחר רחב לנקות בו את האוזן:

מכתב. ראשו אחד חד כמחט לכתוב על פנקס של שעוה, וראשו האחר עב וחלק למחוק בו הכתב החקוק בשעוה ולהחליקה, כדי שיהא ראוי לחזור ולכתוב בו:

זומלסטרא. ראשו אחד כף עשוי לקבל את הזוהמא מן הקדרה ולהעבירה, וראשו האחר כעין מזלג להעלות הבשר:

וכן השן של מעדר. בראשו אחד הופכים את הקרקע, ובראשו אחר מחברים כלי המחרישה זה עם זה:

שיעור כולן. אם ניטל הראש האחד שצריך שישאר בראש השני כדי שיעור בית אחיזה שיהיה ראוי לעשות מלאכתו:

חרחור. כלי עשוי כמין מרה שחופרים בו את הקרקע, וברזל שלו מחודד טפי לחתוך בו השרשים שלא יעכבו את המחרישה:

שינטל רובו. רוב הברזל או רוב חיסומו:

מקופו. חור שמכניס בו הקתא. כמו [ברכות נ״ה] קופא דמחטא:

טהור. דתו לא חזי למלאכה כיון שאין יכול להכניס בו בית יד:

קרדום. מחודד וחותך משני צדדיו. הצד האחד רחב ומשתמשין בו הנגרים וקרוי עשפו, תרגום מחרשתו עשפיה. והצד השני קצר וקרוי בית בקעו לפי שבאותו צד בעלי בתים מבקעים עצים. ובגמרא במסכת ביצה [דף ל״א] קורא לצד הרחב נקבות שלו, ולצד הקצר זכרות שלו:

מגריפה. עשויה לגרוף את האפר מן הכירה ומן התנור, וכשהוסרה כפה נשאר הבית יד שלה עשוי כעין קורנס של נפחים, ואין הלכה כר״מ:

מגירה. היא משור בלשון מקרא. סיג״א בלע״ז: