Bartenura on Mishnah Eruvin

Sefaria · Mishnah > Rishonim on Mishnah > Bartenura > Seder Moed · 454 sections

5.5.2
ריבה למקום אחד ומיעט למקום אחר. שנמצאו סימני תחום זו ארוכין ובולטין מכנגד סימני תחום קרן שכנגדה:
5.5.3
שומעין למקום שריבה. ומוציאין מדת הקצרה, כנגדה מפני שלא מתח מתחלה החבל כל צרכו. ותניא בתוספתא שהוא צריך למתחו בכל כחו:
5.5.4
ריבה לאחד ומיעט לאחר. הכי קאמר, ריבה אחד ומיעט אחר, שמדדו שני בני אדם מומחים זה ריבה וזה מיעט:
5.6.1
עיר של יחיד. כגון שאדם אחד קנה כולה והוא משכיר כל בתיה לבני אדם הדרים בה. ואח״כ נעשית של רבים:
5.6.2
מערבין את כולה. כדרך שהיו מערבין כשהיתה של יחיד שלא היתה צריכה שיור:
5.6.3
אין מערבין את כולה. שאסור לערב עיר של רבים אם אין משייר בה בתים ידועים בלא עירוב, דההוא שיור הוי היכר דטעמא משום עירוב הוא ולא תשתכח תורת רשות הרבים. וזו הואיל והיתה של רבים והיתה צריכה שיור אע״ג דהשתא הויא של יחיד נדונית כבתחלה:
5.6.4
אלא אם כן עשה חוצה לה. שיור שלא עירבו עם שאר העיר. ורבותא קמ״ל שאפילו שיור של חוצה לה מועיל לשאר העיר:
5.6.5
כעיר חדשה שביהודה. עיר היתה ביהודה ושמה חדשה ולא היו בה אלא נ׳ דיורים והיא העיר היותר קטנה שבכל ארץ יהודה והיא היתה שיור לעיר גדולה הסמוכה לה, והוא שיעור השיור שצריך לשייר בעיר שלא יערבו עם האחרים משום הכירא:
5.6.6
רבי שמעון אומר שלש חצירות כו׳ ופסק ההלכה אפילו בית אחד בחצר אחד הוי שיור. ועיר שאין לה אלא פתח אחד בלבד אפילו היתה של רבים א״צ שיור:
5.7.1
מי שהיה במזרח. בשדה, וקדש עליו שם היום והוא רחוק מעירובו יותר מאלפים והרי אין עירובו עירוב כיון שאינו יכול לילך וליטלו, הויא ליה שביתתו בביתו שהרי בתחום ביתו הוא עומד ומסתמא בביתו ניחא ליה שתהא שביתתו כשאין עירובו עירוב:
5.7.2
אסור לביתו. למנות מביתו אלפים לכל רוח:
5.7.3
בעיבורה של עיר. באחד מן הבתים העומדים בתוך ע׳ אמה ושיריים:
5.7.4
לא עשה ולא כלום. שהרי בלא עירוב נמי יש לו מן העיר אלפים לכל רוח, וכל העיר עם עיבורה נחשבים לו כארבע אמות:
5.7.5
נתנו חוץ לתחום. חוץ לעיבורה של עיר, והכי מפרש לה בגמרא:
5.7.6
מה שנשכר. לרוח זה מפסיד לרוח שכנגדה. שהרי מונה מן העירוב אלפים לכל רוח ואם נתנו בסוף אלף למזרח נמצא שכלות אלפים של מזרח בסוף שלשה אלפים לעיר ונשתכר אלף ואלפים של מערב כלות בסוף אלף של מערב העיר והפסיד אלף. וקמ״ל דאין העיר עולה בחשבון האלפים של מערב אלא כולה כד׳ אמות. והני מילי כשאין כלות האלפים שמן העירוב לצד העיר אלא בסוף העיר או חוצה לה, אבל אם כלות באמצע העיר או באיזה מקום בתוכה אינו יכול לילך בתוך העיר אלא עד מקום שכלות האלפים אמה של עירוב ותו לא, כדתנן בסמוך:
5.8.1
אנשי עיר גדולה. שהיתה להן עיר קטנה בתוך אלפים ויוצאים מעירן ומונין והולכים דרך הקטנה הסמוכה, מהלכין את כל העיר הקטנה הסמוכה להן כארבע אמות ומשלימים מדתן חוצה לה:
5.8.2
ואין אנשי עיר קטנה מהלכין את הגדולה. כולה כד׳ אמות, לפי שמדת תחומין כלה באמצע עיר גדולה לפיכך אין עיר גדולה נחשבת להם כד׳ אמות ואין הולכים בה אלא עד סוף תחומן:
5.8.3
כיצד מי שהיה מעיר גדולה. מתניתין חסורי מחסרא והכי קתני, אנשי עיר גדולה מהלכין את כל עיר קטנה ואין אנשי עיר קטנה מהלכין את כל עיר גדולה, במה דברים אמורים במודד אלפים אמה, אבל הנותן עירובו בתוך העיר, בין נתנו אנשי עיר גדולה עירובן בקטנה בין נתנו אנשי עיר קטנה עירובן בגדולה, מהלכין כל העיר שהעירוב מונח בה כד׳ אמות, כיצד מי שהיה מעיר גדולה ונתן את עירובו בעיר קטנה כו׳:
5.8.4
ור׳ עקיבא. חולק על תנא קמא וסבר שאין העירוב עושה העיר שהוא מונח בה כד׳ אמות, ואין מונים אלפים אלא ממקום העירוב. ואין הלכה כרבי עקיבא:
5.9.1
אימתי בזמן שאין בה דיורים. שנפרצו מחיצותיה ואינה ראויה לדיורין, שאם ראויה לדיורין אע״פ שאין בה עכשיו דיורין אינה נחשבת כולה אלא כד׳ אמות לדברי חכמים. וכן עיר שאין יושב בה ויש לה חומה סביב שנתן בה עירובו נחשבת כד׳ אמות, ואפילו היא גדולה כאנטוכיא:
5.9.2
נמצא קל תוכה מעל גבה. דאילו גבה של מערה אם נתן שם עירובו אין לו אלא אלפים אמה ממקום עירובו, דגבה אינו ראוי לדיורין ותוכה מהלך את כולה וחוצה לה אלפים אמה:
5.9.3
ולמודד שאמרו. אע״פ שחולקים חכמים על רבי עקיבא בנותן עירובו בעיר לומר שכל העיר לו כד׳ אמות, מודים הן שהבא ממקום שביתתו וכלתה מדתו של אלפים אמה אפילו במערה שיש בה דיורין שאינו נכנס להלן ממדתו כלום:
6.1.1
הדר. מי שאינו מודה בעירוב. כותי:
6.1.2
הרי זה אוסר עליו. לטלטל מביתו לחצר, עד שישכור ממנו רשות שיש לו בחצר:
6.1.3
לעולם אינו אוסר עד שיהיו שני ישראלים. בין לתנא קמא בין לרבי אליעזר בן יעקב דירת עובד כוכבים לאו שמה דירה ובדין הוא שלא תאסור, אלא דגזור רבנן כדי שלא ידור ישראל עם העובד כוכבים שלא ילמד ממעשיו. תנא קמא סבר אע״ג דעכו״ם חשיד אשפיכת דמים ואסור לישראל להתיחד עמו, זמנין דמקרי ודייר ישראל עם העובד כוכבים, ואמור רבנן אין עירוב מועיל במקום עכו״ם ואין בטול רשות מועיל במקום עכו״ם עד שישכיר, והעכו״ם לא ישכיר דחייש לכשפים ומתוך כך לא יבא ישראל לדור עם העכו״ם ולא ילמוד ממעשיו. ור״א בן יעקב סבר כיון דעכו״ם חשוד אשפיכת דמים, תרי, דשכיחי דדיירי גזרו בהו רבנן, חד, דלא שכיח דדייר, שאסור להתיחד עם העכו״ם לא גזרו ביה רבנן. והלכה כרבי אליעזר בן יעקב. ושוכרים מן העובד כוכבים אפילו בפחות משוה פרוטה ואפילו בשבת. ואף על פי שאין העכו״ם מבטל רשותו עד שישכור ממנו, ישראל יכול לבטל רשות ואפילו בשבת, והוא שיאמר לחברו כשלא עירבו רשותי מבוטלת לך, ויהיה הוא אסור לטלטל בחצר וחברו מותר, ואם ירצו אחר שהשלים חברו לטלטל מה שצריך לו יכול חברו לחזור ולבטל לו רשותו ויהיה הוא מותר וחברו אסור:
6.2.1
מעשה בצדוקי. מתני׳ חסורי מחסרא והכי קתני, צדוקי הרי הוא כעכו״ם, רבן גמליאל אומר אינו כעכו״ם, ומעשה בצדוקי אחד כו׳ ואמר לנו אבא מהרו ועשו צרכיכם עד שלא יוציא ויאסר עליכם. שמע מינה דכישראל הוא ויכול לבטל רשות, ומפני שהמבטל רשותו וחזר והוציא בין בשוגג בין במזיד אוסר כדלקמן, משום הכי קאמר רבן גמליאל מהרו ועשו צרכיכם עד שלא יוציא הוא כליו לחצר ויחזור ויזכה ברשותו שבטל ויאסר עליכם, אבל אי כעכו״ם הוא ואין העכו״ם יכול לבטל עד שישכור, היכי הוי מצי למיסר עלייהו מאחר דאגיר להו ושקיל דמי:
6.2.2
ורבי יהודה אומר. לא כך אמר רבן גמליאל, דלעולם צדוקי הרי הוא כעכו״ם סבירא ליה לרבן גמליאל, ואותה מעשה אינה ראיה, דהכי קאמר להו רבן גמליאל מהרו ועשו צרכיכם בערב שבת קודם שתחשך, ולא עד שלא יוציא כליו כדאמרת, אלא עד שלא יצא היום ויאסר עליכם. ופסק ההלכה, שכל ישראל שמחלל שבת בפרהסיא הרי הוא כעובד כוכבים ואין מערבין עמו ואינו מבטל רשות, אלא שוכרים ממנו כדרך ששוכרים מן העכו״ם. והמשמר שבת בפרהסיא אף על פי שפעמים מחלל אותו בצנעא ואינו מודה בתורת עירוב, כגון הצדוקים בזמן הזה שמשמרים שבת ואינם מודים בתורת עירוב, ה״ז אין מערבין עמו, אבל יכול לבטל רשות וא״צ לשכור ממנו, והוא שלא יהיה עובד עכו״ם:
6.3.1
ביתו אסור להכניס ולהוציא. מביתו לחצר, בין הוא בין אנשי החצר. וכגון שבטל להם רשות חצירו כלומר החלק שיש לו עמהם בחצר, ולא בטל להם ביתו, דסבר האי תנא מה שבטל בטל ומה שלא בטל לא בטל, הלכך הוה ליה בית רשותא דידיה וחצר רשותא דידהו:
6.3.2
ושלהם. בתים שלהן, מותרין להוציא מהן לחצר בין הוא בין הם, דהא בתים שלהם וחצר רשות אחת היא. והוא אע״ג דלא עירב הוי כאורח גבייהו, שאורח מטלטל ברשות אכסניא שלו:
6.3.3
נתנו לו. הם רשות חצירן, הוא מותר להוציא מביתו לחצר שהכל כרשותו, והן אסורים אפילו לטלטל מביתו לחצר. ולא הוי אורחים גביה, דחד לגבי רבים הוי אורח, רבים לגבי יחיד לא הוו אורחים:
6.3.4
היו שנים. שלא עירבו, ושאר בני חצר בטלו להם רשותם, שניהם אוסרים זה על זה, מפני שהחצר היא של שניהם והבתים מיוחדים כל בית לבעליו, ואין מוציא מרשות המיוחדת לו לרשות שלו ושל חברו. ואע״ג דהדר חד מנייהו ובטיל ליה לחבריה, אינו מועיל, הואיל ובשעה שבטלו בני החצר רשותם לאלו השנים שלא עירבו היו אוסרים זה על זה, אשתכח דבטול קמאי לא מהני, וכי הדר מבטל לא מצי לאקנויי רשותא דידהו דהא לא קנייה. הלכך בני חצר שקצתן עירבו וקצתן לא עירבו אותן שלא עירבו מבטלין רשותן לאותן שעירבו, ואין אותן שעירבו מבטלין רשותן לאותן שלא עירבו דאסרי אהדדי כדאמרן. והמבטל רשותו לבני חצר צריך שיפרש שמבטל לכל אחד ואחד:
6.4.1
ב״ש אומרים מבעוד יום. דסברי ביטול רשות מקנה רשותא הוא, ומקנה רשות בשבת אסור:
6.4.2
וב״ה אומרים אף משתחשך. סברי ביטול לאו אקנויי רשותא הוא אלא אסתלוקי מרשותא, ואסתלוקי מרשותא בשבת שפיר דמי. ובברייתא פירשו דבכל דוכתא אמרינן כיון שנאסר למקצת שבת נאסר לכולה חוץ ממבטל רשות:
6.4.3
מי שנתן רשותו והוציא. שחזר ונשתמש ברשות שבטל:
6.4.4
אחד שוגג ואחד מזיד. דקניס שוגג אטו מזיד. ואין הלכה כר״מ:
6.5.1
שהוא שותף עם שכניו. שבמבוי, לשם שותפות בעלמא ולא לשם עירוב:
6.5.2
א״צ לערב. והוא שיהיו כולן שותפין בכלי אחד. ודוקא שתופי מבואות הוו ביין כדתנן בכל מערבין ומשתתפין, אבל עירובי חצירות אין מערבין אלא בפת, דעירוב משום דירה הוא ודירה של אדם אין לבו נמשך אלא בפת. ואם שתף שתופי מבואות בפת כ״ש דחשיב טפי וסומכין על אותו שתוף של פת במקום עירוב וא״צ לערב עירובי חצירות, אבל אם נשתתפו ביין או בשאר דברים צריכים לערב עירובי חצירות ואין סומכין על השתוף, כדי שלא תשתכח תורת עירוב מן התינוקות:
6.5.3
ר״ש אומר כו׳ ואין הלכה כר״ש:
6.6.1
בטרקלין. בית גדול ורחב מושב מלכים וחלקוהו לחמשה וכולן יש להן פתח מן הטרקלין לחצר וצריכים לערב עם שאר בני החצר:
6.6.2
בית שמאי אומרים. רשותיהן חלוקים וצריך שכל חבורה וחבורה תתן פת לעירוב החצר:
6.6.3
ובית הלל אומרים. אין מחיצה זו חלוק רשות. ובזמן שחלקו הטרקלין למחיצות גדולות המגיעות לתקרה כולי עלמא לא פליגי דהוי חלוק רשות, משום דהוי כשרוים בחדרים ובעליות. כי פליגי דחלקו במחיצות נמוכות שאינן מגיעות לתקרה, ב״ש סברי מחיצה כזו הויא חלוק רשות, וב״ה סברי לא הויא חלוק רשות:
6.7.1
האחין השותפין. הכי קאמר האחין שאוכלין על שלחן אביהם והשותפים האוכלים על שלחן אחד. ואוכלין על שלחן אביהם לאו דוקא, אלא נוטלין מזונותיהן מבית אביהן ואוכלין אותם כל אחד בביתו. וכן השותפין עושים מלאכה אצל בעל הבית אחד בשותפות ונוטלין מזונותיהם מבעל הבית ומוליכין לאכול בבתיהם:
6.7.2
וישנים בבתיהם. והם ואביהם [ואחרים] דרים בחצר אחד:
6.7.3
צריכין עירוב לכל אחד ואחד. אם רוצים לערב עם אנשי חצרן:
6.7.4
מבטל את רשותו. צריך לבטל את רשותו:
6.7.5
אימתי בזמן שמוליכין את עירובן. לתתו לאחד מבתי שאר בני החצר, דהואיל והוזקקו לעירוב ושאר דיורין אסרי אינהו נמי אסרי וצריכין כולן ליתן פת בעירוב הואיל וחלוקין דיוריהן בלינה וגם אין אוכלין על שלחן אביהן ממש אלא כל אחד נוטל פרנסתו ואוכל בביתו:
6.7.6
אבל אם היה עירוב. כל החצר בא לבית אביהן, שלא הוזקקו לעירוב, שבית שמניחין בו העירוב א״צ ליתן פת:
6.7.7
או שאין עמהן דיורין. אחרים, שאין דיורין מזקיקים אותם לעירוב א״צ לערב דכיחידים דמו:
6.8.1
פתוחות זו לזו ופתוחות למבוי. בגמרא מוכח דלא תנינן במתניתין פתוחות זו לזו, משום דקיי״ל שאין מבוי ניתר בלחי או קורה עד שיהיו בתים וחצרות פתוחים לתוכו כלומר שני בתים פתוחים לכל חצר ושתי חצרות פתוחות למבוי והנך כיון דכולן פתוחות זו לזו ומעורבות יחד דרך פתחיהן חדא חשיב להו, ולא תנינן אלא חמש חצרות פתוחות למבוי:
6.8.2
עירבו החצרות. כל אחת לעצמה:
6.8.3
מותרים בחצרות. מותרין כל בני חצר לעצמן:
6.8.4
ואסורין במבוי. דאין סומכין על עירוב במקום שתוף:
6.8.5
ואם נשתתפו. נמי במבוי לאחר שעירבו בחצרות, מותרין כאן וכאן:
6.8.6
ושכח אחד מבני חצר ולא עירב. בחצרו להתיר חצרו, אבל בשתוף היה לו חלק:
6.8.7
מותרין כאן וכאן. דטעמא מאי אין סומכין על שתוף במקום עירוב כדי שלא תשתכח תורת עירוב מן התינוקות, והכא דרוב בני חצר עירבו אלא ששכח אחד מהם ולא עירב לא תשתכח תורת עירוב:
6.8.8
שהמבוי לחצרות כחצר לבתים. כשם שאסור להוציא מבתים לחצר בלא עירוב כך אסור להוציא מן החצר למבוי בלא שתוף. ולא תימא לא דמו, דבית וחצר זו רה״י וזו רה״ר, אבל חצר ומבוי שניהן רשויות של רבים הן:
6.9.1
זו לפנים מזו. פנימית פתוחה לחיצונה וחיצונה לרה״ר ודריסת רגליה של פנימית על חיצונה לצאת לרה״ר:
6.9.2
עירבה פנימית. בעצמה לטלטל בחצרה:
6.9.3
שתיהן אסורות. דהויא פנימית בעצמה רגל האסורה במקומה שהרי לא עירבה לעצמה, ואוסרת בדריסת רגליה על החיצונה:
6.9.4
זו מותרת לעצמה וכו׳ דרגל המותרת במקומה אינה אוסרת:
6.9.5
ר״ע אוסר. דקא סבר אף רגל המותרת אוסרת כשלא עירבה שם:
6.9.6
וחכמים אומרים כו׳ דקסברי אפילו רגל האסורה במקומה כגון כשלא עירבה הפנימית לעצמה אינה אוסרת על החיצונה. והלכה כתנא קמא:
6.10.1
שכח אחד מן הפנימית כו׳ דהויא פנימית רגל האסורה ואוסרת:
6.10.2
נתנו עירובן במקום אחד. שעירבו שתיהן זו עם זו ונתנו העירוב בחיצונה. וקרי לה מקום אחד לפי ששתי החצירות משתמשות בה כאחד. ושכח אפילו אחד מן החיצונה ולא עירב, שתיהן אסורות, דפנימית נמי אסורה לטלטל בחצרה שהרי אינה יכולה להסתלק מן החיצונה ולהשתמש באנפי נפשה דהא ליתא לעירובה גבה, דאותו עירוב המתירה בחצר הוליכוהו לחיצונה. אבל נתנו העירוב בפנימית, חיצונה מתסרא בשכחה דפנימית ופנימית לא מתסרא בשכחה דחיצונה, דהא אחדא לדשא ומשתמשא:
6.10.3
ואם היו של יחידים. שאין בפנימית אלא אחד ובחיצונה אחד, אינם צריכים לערב זה עם זה משום דריסת הרגל, דכיון דיחיד הוא בפנימית הויא רגל המותרת ואינה אוסרת. וסתם מתניתין כתנא קמא דלעיל דסבר רגל המותרת אינה אוסרת:
7.1.1
חלון בתוך עשרה. שיהא קצת ממנו ואפילו משהו בתוך עשרה סמוך לקרקע:
7.1.2
מערבין שנים. שני עירובין, אלו לעצמן ואלו לעצמן ואסורים זו עם זו:
7.1.3
ואם רצו מערבין אחד. עירוב אחד, שיתנו אלו עירובן באחרת ויערבו עמהן ויהיו אחד:
7.1.4
פחות מד׳ לאו פתח הוא ואין ראוי לעבור מזו לזו. ולמעלה מעשרה נמי לא ניחא תשמישתיה הילכך אין מערבין אחד. ודוקא בחצר שאינו מקורה אבל בבית המקורה אפילו למעלה מעשרה מערבין אחד. שדרך לשום ספסלים ותיבות סביבות הבית וניחא תשמישתיה:
7.2.1
כותל שבין שתי חצרות. האי דנקט רחב ד׳ לאו משום דצריך רוחב ד׳ למיהוי סתימה, דמחיצה ברוחב כל דהו הויא סתימה. אלא משום דבעי למיתני סיפא היו [בראשו] פירות אלו עולין מכאן ואוכלין ובלבד שלא יורידו למטה, דחשיב רשות באנפי נפשה, ולהאי דינא צריך שיהיה רוחב ד׳, דפחות מד׳ הוי מקום פטור ומותרין אלו ואלו להוריד למטה:
7.2.2
ובלבד שלא יורידו למטה. לדיורין בבתים, אבל בחצר שרי:
7.2.3
יותר מכאן. הוי פירצה, והויא כולה כחצר אחת, ואם עירבה כל אחת לעצמה הוי כאילו חולקין את עירובן ואוסרין אלו על אלו:
7.3.1
חריץ. ארוך הוא ומפסיק על פני כל החצר כולה:
7.3.2
ורחב ד׳ דפחות מכאן נוח לפסעו משפתו לשפתו:
7.3.3
ואפילו מלא תבן וקש. לאו סתימה היא, דלא מבטל ליה להתם דסופו ליטלו:
7.4.1
נתן עליו נסר. משפתו לשפתו כעין גשר, הוי כמו פתח:
7.4.2
שתי גזוזטראות. כמין תקרה בולטת מרה״י על רה״ר, ונתן נסר רחב ד׳ מזו לזו, הוי נמי פתח:
7.4.3
פחות מכאן. שאין הנסר רחב ד׳, אדם ירא לעבור עליו ולא ניחא תשמישתיה:
7.5.1
מתבן. גדיש של תבן, ומפסיק על פני כל רוחב החצרות:
7.5.2
אלו מאכילין. מניחין בהמתן לאכול מן התבן, ולא חיישינן דלמא ממעיט התבן מי׳ והו״ל חדא רשותא ואסרי אהדדי ומטלטלי בחצר ולא מסקי אדעתייהו, להא לא חיישינן דהא אפילו אמעיט אי לא הוי המיעוט על פני עשר אמות ויותר לא אסרי, דהא עשר אמות פתחא הוי ואין בהמה ממעטת כ״כ באכילתה [בשבת אחד]:
7.5.3
נתמעט התבן מי׳ טפחים. על פני כל אורך החצר או במשך י׳ אמות [ועוד]:
7.5.4
מערבין אחד. אם נתמעט בחול לפני השבת:
7.6.1
מניח את החבית. משלו אם ירצה ואז צריך לזכות, דאילו משלהם אין צריך לזכות:
7.6.2
ומזכה להם ע״י בנו ובתו. אומר להם קבלו חבית זו וזכו בה לשם כל בני המבוי. והזוכה מגביה העירוב בידו טפח מן הקרקע, דכל היכא דמנחא ברשותיה לא הויא זכיה, ואומר זכיתי להם:
7.6.3
שידן כידו. ולאו זכיה היא:
7.7.1
נתמעט האוכל. משעורו המפורש לקמן במתניתין:
7.7.2
מוסיף ומזכה. אם בא להוסיף משלו אפילו ממין אחר שאינו ממין השתוף הראשון, מוסיף ומזכה ואינו צריך להודיען, כיון שנשאר קצת מן המין הראשון אינו נראה כמערב בתחלה. אבל אם נותן ממין השתוף הראשון אפילו כלה לגמרי מביא מאותו המין ומזכה ואינו צריך להודיען:
7.7.3
נתוספו עליהם דיורים מוסיף ומזכה וצריך להודיע. ודוקא בזמן שיש לחצר ב׳ פתחים לב׳ מבואות, שכשעושה עירוב עם אנשי מבוי זה אסור להשתמש במבוי אחר, לפיכך צריך להודיע, דלמא לא ניחא להו לקנות ברוח זו ולהניח יד ברוח שכנגדה. אבל אם אין לו פתח אלא למבוי זה שנשתתפו בו תחלה אינו צריך להודיע, דזכין לאדם שלא בפניו ואין חבין לאדם אלא בפניו:
7.8.1
מרובין. י״ח בני אדם ולמעלה:
7.8.2
מועטין. פחות מי״ח:
7.8.3
מזון שתי סעודות. הן י״ח גרוגרות:
7.8.4
להוצאת שבת. שיעור של הוצאת שבת. כי המוציא אוכלים בשבת אינו חייב בפחות מכגרוגרת:
7.9.1
בשירי העירוב. שנתמעט משיעורו:
7.9.2
ולא אמרו לערב בחצרות. אחר שנשתתפו במבוי, אלא שלא תשתכח תורת עירובי חצירות מתינוקות שאינן יודעין שנשתתפו במבוי, הלכך מקילינן ביה. ואע״ג דטעמא דמערבין עירובי חצרות לאחר שנשתתפו במבוי הוי כדי שלא תשתכח תורת עירוב מן התינוקות, מ״מ אין הלכה כר״י בשירי עירוב, דלא מקילינן ביה כולי האי:
7.10.1
בכל מערבין. עירובי תחומין, דאילו עירובי חצרות אין מערבין אלא בפת. ומיהו בכל מערבין דאמר ר׳ אליעזר הכא לאתויי עירובי חצירות שמערבין בפת פרוסה וא״צ ככר שלימה, ופליג עליה ר״י ואמר דוקא ככר שלם הוא עירוב. והלכה כר״י:
7.10.2
אין מערבין בה. וטעמא משום איבה שבאים בני החצר לידי מחלוקת לומר אני נותן שלימה והוא נותן פרוסה:
7.10.3
ככר באיסר והוא שלם מערבין בו. נותנין אותו בעירוב עם שאר ככרות של בני חצר, ובלבד שיהיה בין כולם כגרוגרת לכל אחד ואחד. ורמב״ם פירש דככר שלם כאיסר מערבין בו לבדו לכל בני החצר ואין צריך שיעור:
7.11.1
נותן אדם מעה לחנוני. המוכר יין, ודר עמו במבוי:
7.11.2
או לנחתום. המוכר ככרות ודר עמו בחצר שיזכה לו בעירוב עם חבריו. אם יבואו בני מבוי לקנות ממך יין לשתוף, או בני חצר לקנות ככר לעירוב, שיהיה לי חלק בו:
7.11.3
לא זכו לו מעותיו. שאין מעות קונות עד שימשוך. ואפילו עירב זה החנוני לכל האחרים וזכה גם לזה, אינו עירוב, שהרי לא נתכוין לזכות לו במתנת חנם כשאר המזכין בעירוב אלא שיקנה במעה, והרי אינה קונה לו דמעות אינן קונות ונמצא מערב לו במעותיו:

On Your Way. Via Sefaria (sefaria.org), Sefaria-Export. Version source: http://mobile.tora.ws/ Licence: Public Domain. Source.