Bartenura on Mishnah Eruvin

Sefaria · Mishnah > Rishonim on Mishnah > Bartenura > Seder Moed · 454 sections

3.4.4
משחשיכה הרי זה עירוב. דלאחר שקנה בין השמשות אין חוששין לו אם נאבד:
3.4.5
הרי זה חמר גמל. דמספקא לן אי קנה ליה עירוב והכא הויא ביתו ומהכא יש לו אלפים לכל רוח והפסיד אלפים שמעבר ביתו והלאה, או שמא לא קנה עירוב ומביתו יש לו אלפים לכל רוח ולא קנה לעבר עירובו כלום, ומחמת ספק זה נאסר ללכת אלא אלפים אמה שבין ביתו לעירוב, דממה נפשך בהנך משתרי, אבל באלפים דמעירובו ואילך לא, דילמא לא קנה עירוב. ומביתו ואילך נמי לא, דילמא קנה עירוב. נמצא זה מושכו לכאן וזה מושכו לכאן כאדם המנהיג חמור וגמל שהחמור הולך לפניו וזה מנהיגו והגמל מאחוריו והוא מושכו וצריך לפנות לפניו ולאחריו:
3.4.6
רבי יוסי ור׳ שמעון אומרים ספק העירוב כשר. דאמרינן העמד עירוב על חזקתו, וכשהניחו היה בתוך התחום והיה טהור ולא היה עליו גל לפיכך עירובו עירוב וכן הלכה:
3.5.1
מתנה אדם על עירובו. מניח שני עירובין אחד לסוף אלפים למזרח ביתו ואחד לסוף אלפים למערב ביתו, ואומר אם באו עובדי כוכבים למזרח וצריך אני לברוח מפניהם יקנה לי עירובי שבמערב ויהיו לי למערב ביתי ד׳ אלפים אמה. ואע״ג דלא אתו עד למחר, אמרינן יש ברירה דבין השמשות קנה ליה עירובא דאידך גיסא:
3.5.2
הריני כבני עירי. אלפים מעירי לכל רוח ואיני צריך להשתכר לכאן ולהפסיד מכאן:
3.5.3
אם בא חכם למזרח. חוץ לתחום עירי ורוצה אני ללמוד מפיו, ועכשיו איני יודע לאיזה צד יבא ולמחר אשמע מבני אדם הבאים משם לכאן ע״י עירוב:
3.5.4
רבי יהודה אומר. אם באו מכאן ומכאן, ואחד מהם רבו, ילך אצל רבו ולא אצל האחר דקים לן בגויה דבשעת קניית עירוב בין השמשות דעתיה דלקני ליה ההוא עירוב דלצד רביה. ואין הלכה כר״י, דזמנין דניחא ליה לאינש בחבריה טפי מרביה:
3.6.1
מערב אדם שני עירובין. אם היה צריך לילך יום ראשון לכאן ויום שני לכאן, יכול לערב למזרח ולמערב ערב יום הראשון, ואומר עירובי של מזרח יקנה לי היום לצורך מחר, ועירובי של מערב יקנה לי בין השמשות דלמחר לצורך יום שני. דקסבר ר״א שבת ויו״ט לאו כחד יומא אריכא נינהו אלא ב׳ קדושות [הן], ובין השמשות דקמא לדידיה הוא דקני ולא ליום שני:
3.6.2
עירובי בראשון ובשני כבני עירי. כלומר ואם לא היה צריך לילך אלא ביום ראשון, ובשני א״צ לזוז ממקומו ואינו רוצה להפסיד לא אלפים של תחומו מכאן ולא אלפים של תחומו מכאן, יערב עירוב אחד לצד שהוא רוצה לילך בו ביום ראשון, ואומר עירובי זה יקנה לי לצורך מחר, ובשני הריני כבני עירי שלא עירבו. או אם היה צריך לילך בשני ולא בראשון, יאמר עירוב זה יקנה לי בין השמשות של מחר ובראשון אהיה כבני עירי:
3.6.3
או מערב לשני הימים. היינו לרוח אחת דאמרי לעיל. והא תו למה לי. אלא הכי קאמרי ליה רבנן לרבי אליעזר אי אתה מודה ליום אחד דאו מערב לרוח אחת או אינו מערב כל עיקר, שאינו יכול לומר חצי יום עירובי למזרח וחצי יום עירובי למערב. לשני הימים נמי, דהיינו לשבת ויום טוב, או מערב כמו ליום אחד או אינו מערב כל עיקר. דספיקא להו לרבנן שבת ויום טוב אי כיומא אריכא דמו אי לא, ועבדי הכא לחומרא דאין יכול לערב לשתי רוחות דלמא חדא קדושה היא, והכא לחומרא דאמרי לקמן נאכל בראשון אין עירוב לשני, דלמא שתי קדושות הן ולא כיומא אריכא דמו:
3.6.4
מוליכו. השליח ערב יום טוב שלפני שבת ומחשיך עליו עד שיקנה העירוב:
3.6.5
ונוטל ובא לו. שמא יאבד ושוב אין לו עירוב לשני, כדקתני נאכל עירובו בראשון עירוב לראשון ואין עירוב לשני:
3.6.6
ובשני. חוזר ומוליכו בשני. דקיימא לן המערב בפת בראשון ורוצה לערב בפת בשני צריך שיערב באותו עירוב עצמו שקרא עליו שם מאתמול, ועתה שותק. אבל לא בפת אחרת דבעי למיקרא עליה השתא שם עירוב והוי מכין מיום טוב לשבת:
3.6.7
נמצא משתכר בהליכתו. כלומר קונה לו הליכה ליום מחר:
3.6.8
ומשתכר בעירובו. שאוכלו. ויו״ט אחר השבת דלא אפשר בהכי, מוליכו בראשון ואינו אוכלו וחוזר והולך שם בשני לראות אם קיים העירוב מחשיך עליו, ואם רוצה יאכלנו אחרי כן:
3.6.9
מודים אתם לי שהן שתי קדושות. דאמריתו נאכל עירוב בראשון אין עירוב לשני, ואי חדא קדושה נינהו הוה ליה כחד יומא אריכתא ויקנה בין השמשות של ראשון לשניהם, וכיון דשתי קדושות נינהו יכול לערב נמי לשתי רוחות, ורבנן אזלי הכא לחומרא והכא לחומרא כדאמרן, משום דמספקא להו. והלכה כרבי אליעזר דשבת ויום טוב שתי קדושות הן:
3.7.1
שמא תתעבר. שמא יעשו ב״ד הגדול אלול מעובר ויהיו ב׳ ימים טובים, יום ל׳ של אלול ויום ל״א, והוא צריך לילך בראשון לצד אחד ובשני לצד אחר מערב שני עירובין ומניחן בערב יו״ט זה לכאן וזה לכאן ואומר וכו׳:
3.7.2
ולא הודו לו חכמים. דקסברי קדושה אחת הן. והלכה כחכמים בשני ימים טובים של ראש השנה. דלאו משום ספיקא בלבד אתקן שמא קדשו ב״ד את יום שלשים או יום ל״א ואחד מהם חול, אלא משום דשמא באו עדים מן המנחה ולמעלה, שנוהגין אותו היום קודש ולמחר קודש ותרוייהו קדושה אחת. אבל בשאר ימים טובים של גליות דלא אתקון אלא מספיקא דלא ידעינן מתי קדשו בית דין הגדול את החדש, מודים חכמים לרבי יהודה דשתי קדושות הן. וחכמים האמורים כאן הוא רבי יוסי:
3.8.1
מתנה אדם על הכלכלה. סל שיש בו פירות טבלים, מתנה עליו ביום טוב ראשון של ראש השנה ואומר, אם היום חול תהא זו תרומה על אלו, ואם היום קודש אין בדברי כלום. שאין מגביהין תרומה ביום טוב. ולמחר הוא אומר אם אתמול קודש והיום חול תהא זו שאמרתי אתמול תרומה על אלו, ואם היום קודש ואתמול חול כבר היא תרומה. ואוכל כלכלה המתוקנת ומשייר התרומה:
3.8.2
ולא הודו לו חכמים. הוא ר׳ יוסי כדאמרן, דסבר קדושה אחת הן ואין מגביהים בהם תרומה. ודוקא בשני ימים טובים של ראש השנה כדפרישית לעיל:
3.8.3
וכן ביצה שנולדה בראשון. של ראש השנה:
3.8.4
תאכל בשני. דאם הראשון קודש השני חול וביצה שנולדה ביו״ט מותרת בחול דאין הכנה לחול. ואם הראשון חול והשני קדש נמצא שחול מכין ליו״ט ושפיר דמי:
3.8.5
ולא הודו לו חכמים. בשני י״ט של ר״ה בלבד דקדושה אחת הן. אבל בשני ימים טובים של גליות מודים לו:
3.9.1
והחליצנו. זרזנו והחליצנו כח, כמו נחלץ חושים (במדבר ל״ב:י״ז) פירוש אחר הצילנו ומלטנו, כמו חלצני ה׳ מאדם רע (תהילים ק״מ:ב׳):
3.9.2
אם היום אם מחר. אם היום הוא החליצנו היום, ואם מחר הוא החליצנו מחר:
3.9.3
ולא הודו לו חכמים. לא להזכיר של ראש חודש בראש השנה ולא להתנות אם היום ואם מחר, אלא אומר והחליצנו סתמא בשני הימים ואינו מזכיר של ראש חודש כל עיקר. והלכה כחכמים:
4.1.1
מי שהוציאוהו עובדי כוכבים. לאנסו חוץ לתחום:
4.1.2
או רוח רעה. שנכנס בו שד ונטרפה דעתו ויצא חוץ לתחום, וחזר ונשתפה והרי הוא חוץ לתחום:
4.1.3
החזירוהו לתוך התחום כאילו לא יצא. והרי כל העיר לו כארבע אמות כאשר בתחלה וחוצה לה אלפים אמה לכל רוח, ודוקא כשהוציאוהו והחזירוהו בע״כ. אבל יצא לדעתו אע״פ שהחזירוהו בע״כ, או הוציאוהו בע״כ וחזר לדעתו אין לו אלא ד׳ אמות:
4.1.4
הוליכוהו לעיר אחרת. והרי היא מוקפת מחיצות, או שנתנוהו בדיר או בסהר שהן מוקפין והקיפן גדול:
4.1.5
מהלך את כולה. דהואיל ומוקפת מחיצות הרי היא כד׳ אמות:
4.1.6
ר׳ יהושע ור׳ עקיבא אומרים אין לו אלא ארבע אמות. דכיון דלא שבת באויר מחיצות מבעוד יום לא מהני ליה מחיצות. ורבותי פירשו משום דגזרי דיר וסהר אטו בקעה שאין לה מחיצות. ובבקעה כולי עלמא מודו דאין לו אלא ארבע אמות:
4.1.7
מפרנדסין. שם מקום:
4.1.8
והפליגה. כשהיא מתרחקת משפת הים ונכנסת באמצעו קרי הפלגה, לשון פלגי מים (תהלים א):
4.1.9
הלכו את כולה. היו מהלכין בכל הספינה. ואע״פ שהספינה הלכה בשבת ויצאו חוץ לתחום, הוי כמי שיצא חוץ לתחום וניתן בדיר או בסהר, שהספינה מוקפת מחיצות:
4.1.10
שרצו להחמיר על עצמן. דלדידהו נמי דגזרי דיר וסהר אטו בקעה, בספינה כל זמן שהיא מהלכת היה מותר להלך את כולה. ועוד שהרי שבתו באויר מחיצות מבעוד יום, אלא שרצו להחמיר. והלכה כר׳ גמליאל וכר״א בן עזריה:
4.2.1
לנמל. מקום שהספינות חונות כשיוצאות מן הים אל שפתו:
4.2.2
מה אנו לירד. מן הספינה לתוך העיר, כלום באנו מחוץ לתחום משחשיכה. והאי נמל לאו מוקף מחיצות הוה, דאי הוה מוקף מחיצות, הא קאמר רבן גמליאל לעיל בנתנוהו בדיר או בסהר דמהלך את כולה:
4.2.3
שכבר הייתי מסתכל. בשפופרת של קנה חלול שהיתה מתוקנת למדת צפיית אלפים אמה:
4.3.1
מי שיצא ברשות. כגון לעדות החדש או להציל מן העובדי כוכבים או מן הנהר:
4.3.2
כבר נעשה מעשה. ואינך צריך לילך:
4.3.3
יש לו אלפים אמה לכל רוח. ממקום שנאמר לו:
4.3.4
כאילו לא יצא. הכי קאמר, אם היו אותן אלפים אמה הנתונות לו לכל רוח ממקום שנאמר לו נכנסות לתוך אלפים של תחום ביתו, כאלו לא יצא מתחומו דמי, והולך עד ביתו והרי הוא כבתחילה:
4.3.5
שכל היוצאין להציל חוזרין למקומן. הכי קאמר, שכן מצינו קולא אחרת בכל היוצאין להציל מן העובדי כוכבים ומן המפולת, שמפני שיצאו ברשות התירו להם לחזור בכלי זיינן למקומם ולא הצריכום להניח כלי זיינן, הכי נמי הקילו [לזה שיצא] ברשות להיות כאילו לא יצא:
4.4.1
מי שישב בדרך. לנוח ולא היה יודע שהיה בתחום העיר וחשכה לו שם, וכשעמד ראה שהוא סמוך לעיר ובתחומה:
4.4.2
לא יכנס. לעיר להיות כאנשי העיר, אלא ממקום שחשכה לו ימדוד אלפים אמה ועד מקום שיכלו ילך בעיר ותו לא:
4.4.3
ר״י אומר יכנס. וילך כל העיר וחוצה לה אלפים אמה כבני העיר. והלכה כר׳ יהודה:
4.4.4
בלא מתכוין. שלא ידע כשחשיכה לו שהוא בתחום העיר, ולא נתכוין להיות שביתתו בעיר אלא במקומו:
4.5.1
יש לו אלפים אמה לכל רוח. דסבר ר׳ יוחנן בן נורי חפצי הפקר שאין להם דעת בעלים, קונים שביתה במקומן ויש להם אלפים אמה לכל רוח, והישן שאין לו דעת בשעה שקונה שביתה דינו כחפצי הפקר ויש לו אלפים אמה לכל רוח. ורבנן סברי חפצי הפקר אין קונין שביתה במקומן, אלא הזוכה בהן מוליכן למקום שהוא יכול לילך, הכא נמי הישן אינו קונה שביתה ואין לו אלא ארבע אמות בלבד. והלכה כר״י בן נורי שהישן קונה שביתה במקומו ויש לו אלפים אמה לכל רוח. אבל בנכסי הפקר הלכה כחכמים שהן כרגלי כל אדם ואין קונין שביתה במקומן, אלא הזוכה בהן מוליכן למקום שהוא יכול לילך:
4.5.2
וחכמים אומרים אין לו אלא ד׳ אמות. הואיל ובשעה שקדש היום היה ישן לא קנה שביתה, ואין לו אלא ארבע אמות שזכתה לו תורה דכתיב (שמות ט״ז:כ״ט) שבו איש תחתיו וקומתו של אדם בינוני ג׳ אמות ואמה אחת לפשוט ידיו ורגליו:
4.5.3
ר׳ אליעזר אומר והוא באמצען. חכמים סברי יהבינן ליה ארבע אמות לכל רוח, ור׳ אליעזר סבר כי יהבינן ליה ארבע אמות היינו ב׳ אמות לכל צדיו:
4.5.4
לאיזה רוח שירצה. יטול ארבע אמות, ואחר שבירר צד אחד אין יכול לחזור ולברור צד אחר:
4.6.1
היו שנים. עומדים רחוק זה מזה שש אמות דמובלעין ב׳ אמות של כל אחד לתוך של חבירו, מביאין ואוכלין בתוך שתי אמות. ובלבד שלא יפשוט זה ידו לתוך שתים החיצונות שאין לו בהם כלום ויוציא לשם פתו או חפציו:
4.6.2
והאמצעי מובלע ביניהם. שתי אמותיו בתוך של זה ושתי אמותיו בתוך של זה. הוא מותר עם כל אחד, פונה לכאן ומשתמש עם זה ופונה לכאן ומשתמש עם זה:
4.6.3
לג׳ חצרות. והם זו אצל זו:
4.6.4
פתוחות לרשות הרבים. דכל אחת רשות לעצמה ואין להם דריסת הרגל זו על זו, דהשתא אינן אוסרות זו על זו:
4.6.5
עירבו שתיהן עם האמצעית היא מותרת עמהן וכו׳ ורבנן אפליגו עליה דר״ש בהא ואמרי כולן אסורות זו בזו. והשתא קאמר להו ר״ש והלא זה הדבר שהיו ג׳ והאמצעי מובלע בינתיים ואתם מודים שהוא מותר עמהן והם מותרים עמו דומה לג׳ חצרות, ואמאי קמפלגיתו עלי בג׳ חצירות, ואמרי ליה רבנן התם בשלש חצירות מתוך שמרובים הם שתים החיצונות האסורות זו בזו יבואו להוציא מזו לזו, והאמצעית לא יהבה אדעתה ולא מדכרא להו, דאמרי שמא אחד מדיורי האמצעית שמותר בזו ובזו הוא שמוציא. אבל הכא בג׳ אנשים אי אתי חד משני החיצונים לאפוקי לתוך ב׳ אמות של החיצון האחר, האמצעי יהיב אדעתיה ומדכר ליה. והלכה כר״ש בשלש חצירות שב׳ החיצונות בלבד אסורות זו עם זו:
4.7.1
והיה מכיר אילן או גדר. שיכול להגיע שם קודם שתחשך, אלא שהוא עיף ורוצה לנוח במקומו:
4.7.2
לא אמר כלום. הואיל ולא פירש איזה ד״א בחר לו מתחתיו של אילן, לאו שביתה היא ואין לו אלא ד״א במקום שהוא שם, שהרי לא קנה שביתה במקומו כיון שעקר דעתו מלשבות כאן, ותחת האילן נמי לא קנה שביתה. והני מילי כשיש תחתיו של אילן ח׳ אמות או יותר, דאיכא למימר דהאי גיסא בחר או דהאי גיסא בחר ולא הוי סיום, אבל ז׳ אמות על כרחך מקצת ביתו ניכר באמה אמצעית דא״א שלא בררה, דאי באמצע האילן בירר לו ד״א הרי היא מהן, ואי מהאי גיסא או מהאי גיסא הרי היא מהן, הלכך קנה שם [שביתה]:
4.7.3
אמר שביתתי בעיקרו. הואיל וסיים מקומו, אותה שביתה קונה לו אלפים לצד רגליו ואלפים לצד ביתו:
4.8.1
ואם אינו מכיר. אילן או גדר:
4.8.2
או שאינו בקי בהלכה. ואינו יודע שיועיל לו כשיאמר שביתתי במקום פלוני. ואמר שביתתי במקומו. זכה לו מקומו:
4.8.3
עגולות. דבערי מקלט דמינייהו ילפינן אלפים אמה של תחום שבת כתיב (במדבר ל״ה:ה׳) [זה יהיה להם מגרשי הערים]. לזה אתה נותן פאות, דהיינו זויות ואי אתה נותן פאות לשובתי שבת. ורבנן דבעו מרובעות דרשי זה לרבויי, כזה יהיו כל שובתי שבת. והלכה כחכמים:
4.8.4
כטבלא מרובעת. כתב הרמב״ם לפי שא״א לעשות מרובע מצומצם בכיון, תנא כטבלא מרובעת, כלומר כדרך שבני אדם רגילים לרבע, אע״פ שאינו מרובע בצמצום:
4.8.5
נשכר את הזויות. ארבע הפיאות שבאלכסונו של מרובע העודפות על העגול שבתוכו:
4.9.1
זהו שאמרו. כגון זה שהוא בדרך ואין עמו פת, דהשתא עני הוא, לו התירו חכמים לערב ברגליו. דסבירא ליה לרבי מאיר עיקר עירוב בפת, וקולא היא דאקילו גבי עני או מי שבא בדרך ואין עמו פת לערב ברגליו. ור׳ יהודה סבר עיקר עירוב ברגל, וקולא היא דאקילו לעשיר שאינו יכול לילך ברגליו לשלוח עירובו ע״י שליח. והלכה כר״י. ובין ר״מ ובין ר׳ יהודה שוים הם שהאומר שביתתי במקום פלוני אינו קונה שביתה באותו מקום שאמר, אא״כ הוא עני או בא בדרך שאין עמו פת, אבל עשיר צריך שישלח פת במקום שביתתו. והאומר שביתתי במקום פלוני אינו קונה שם שביתה אא״כ יש שהות ביום שהיה יכול לרוץ ולהגיע שם קודם שתחשך, ואם אין כל כך שהות ביום בשעה שאומר שביתתי במקום פלוני לא קנה שם שביתה:
4.10.1
מי שיצא. מעירו, ששלחוהו אנשי עירו להוליך להם עירוב כדי שיוכלו לילך מחר לעיר שמערבין לה, שהיא סמוכה להם שני תחומי שבת ויכולין לילך מזו לזו ע״י עירוב:
4.10.2
והחזירו חבירו. דאמר ליה עת חמה היא עת צנה היא:
4.10.3
הוא מותר לילך. למחר לאותה עיר אחרת, שכיון שהחזיק בדרך כדי לקנות שביתה לסוף אלפים אמה רחוק מן העיר הוי כעני שאומר שביתתי במקום פלוני וקנה לשם שביתה:
4.10.4
וכל בני עירו אסורין. שלא החזיקו בדרך ואין להם אלא אלפים אמה לכל רוח מעירם:
4.10.5
רבי מאיר אומר כו׳ ר״מ מספקא ליה, אי עני הוא הואיל ויצא מביתו והחזיק בדרך, או דלמא כיון שהיה יכול לערב בפת ולא עירב לאו עני. הוא הילכך הרי זה חמר גמל, שאין לו אלפים אמה לכל רוח מעירו שמא שביתתו במקום שהיה הולך להוליך שם העירוב בסוף אלפים מעירו, ולסוף האלפים מעירו נמי לא קנה אלפים לצד עיר האחרת שמא לא קנה שביתה אלא בביתו. והלכה כרבי יהודה:
4.11.1
אפילו אמה אחת לא יכנס. ואין לו אלא ד׳ אמות מכאן וד׳ אמות מכאן. ואע״פ שמובלעות אלו ארבע אמות בתוך תחום העיר, לא אמרינן כיון דעל על, דסבירא ליה הבלעת תחומים לאו מלתא היא:
4.11.2
שתים יכנס. ר׳ אליעזר לטעמיה, דאמר והוא באמצען שבסוף האלפים יש לו ארבע אמות שתים מצד זה בתוך התחום ושתים מצד זה לסוף התחום, הילכך אם הוא עומד באמה השניה יכנס דהבלעת תחומין מלתא היא. ואין הלכה כר״א:
4.11.3
מי שהחשיך. שהיה בא מן הדרך וחשכה לו חוץ לתחום:
4.11.4
לא יכנס. דבמקומו לא קנה שביתה שהרי גילה דעתו שאינו רוצה לקנות שביתה במקומו, ובעיר לא קנה שביתה שיש בינו ובין העיר יותר מאלפים אמה, הילכך אין לו אלא ארבע אמות כדין מי שיצא מחוץ לתחום:
4.11.5
עד ט״ו אמה. לאו דוקא דהוא הדין פחות או יותר מעט. ואית דמפרשי ט״ו דוקא, ולא ידעתי לישבו יפה:
4.11.6
המשוחות. מודדי התחומים לעיירות ועושין סימן לסוף התחום. אין ממצין את המדות לעשות הסימן בסוף אלפים ממש אלא כונסין אותן לתוך אלפים:
4.11.7
מפני הטועין. שאין מכירין הסימן ופעמים שיוצאים להלן ממנו וחוזרין ולאו אדעתייהו, ומשום הכי רגילין תמיד לכנוס בתוך אלפים, ונמצא שאלו ט״ו אמות בתוך התחום הן, וכיון שהיה זה אנוס שרינן ליה ליכנס, ולא מחמירין ליה כי היכי דמחמירינן למי שיצא חוץ לתחום, דהתם הוה ליה ליזהר ולתת בדעתו שלא יצא. ואין הלכה כר״ש:
5.1.1
כיצד מעברין. לשון אשה מעוברת שכריסה בולט. והכי קאמר כיצד יש לה עבור לעיר. אם בית נכנס בית יוצא וכו׳. כשבא לציין סימן תחום העיר ובא למדוד אלפים חוצה לה, אם לא היתה חומתה חלקה אלא בתים סמוכין ומחוברים, ויש בית נכנס לתוך העיר יותר מחברו ונראית כניסתו פגומה, ויש בית בולט ויוצא לחוץ יותר מחברו:
5.1.2
או פגום נכנס פגום יוצא. שיש מגדלים בולטים בחומה, פעמים בולטים לפנים פעמים לחוץ:
5.1.3
או שהיו שם. לאחת הקרנות של עיר:
5.1.4
גדודיות גבוהות. שברי חומה של חרבות בתים, וישנן תוך שבעים אמה ושירים לעיר:
5.1.5
או נפשות. בנין שעושין על הקבר. והוא שיהא בהן בית דירה:
5.1.6
מוציאין את המדה כנגדן. אם הבליטות הללו אצל קרן מזרחית צפונית רואים כאילו יש עוד בליטה אחרת כנגדה בקרן מזרחית דרומית וחוט מתוח מזו לזו ומודד מן החוט ולחוץ, כדי שיהא התחום שוה לשתי הקרנות ולא יהיה כאן ארוך וכאן קצר:
5.1.7
ועושין אותן התחומין. מרובעים, שיהא אלפים לצדדים כבאמצע. ולא עגולים, שיהא להן אלפים באמצע, ובצדדים הם מתמעטים כדרך דבר עגול:
5.2.1
נותנים קרפף לעיר. כל הבא למדוד תחומין מניח לעיר אויר של שבעים אמה ושירים שהן שבעים אמה ושני שלישי אמה ומשם מתחיל למדוד אלפים אמה, שנאמר (במדבר ל״ה:ד׳) מקיר העיר וחוצה אלף אמה סביב, אמרה תורה תן חוצה ואחר כך מדוד, כלומר תן לה קרפף של שבעים אמה ושירים ואח״כ מדוד משם והלאה:
5.2.2
לא אמרו קרפף אלא בין שתי עיירות. שתי עיירות הסמוכות זו לזו נותנין שבעים אמה ושירים לכל אחת כדי לחברן ע״י קרפיפות הללו להיות כעיר אחת, והבא ללכת מאחת מהן [דרך] חברתה מודדים לו אלפים אמה מחוץ לחברתה, מפני ששתיהן כעיר אחת על ידי קרפיפות הללו שמחברין ביניהן. והלכה כחכמים, שאין נותנין קרפף לעיר אחת אלא בין שתי עיירות בלבד:
5.3.1
וכן שלשה כפרים משולשים. לא משולשים ממש, אלא שלישי עומד מרחוק כנגד בין החיצונים, וכל שאילו מכניס אמצעי לביניהן ואין בין זה לזה אלא קמ״א אמה ושליש, שהן ע׳ אמה ושני שלישים לזו וע׳ אמה ושני שלישים לזו, וכן לצד העיר החיצונה האחרת אין בין האמצעית לבינה אלא מאה וארבעים ואחד אמה ושליש, הרי שלשתן נחשבות כאחת, והיוצא מאחת מהן לילך דרך חברותיה מונה מחומת חברתה החיצונה. וכמה יהא בין האמצעית לחיצונית, אלפים אמה, דהואיל ויכולה לבא אמצעית לחיצונה וחיצונה לאמצעית בלא עירוב אמרינן רואין כאילו אמצעית נתונה ביניהן. אבל אם רחוקה יותר מאלפים לא אמרינן רואין:
5.4.1
אין מודדין. אלפים אמה של תחום שבת אלא בחבל של פשתן ארוך חמשים אמה:
5.4.2
לא פחות. שכשהחבל קצר נמתח הרבה ומאריך (האמה) [צ״ל המדה]:
5.4.3
ולא יותר. שכשהוא ארוך הרבה כובדו מכפילו באמצעיתו ומתקצר:
5.4.4
אלא כנגד לבו. קבעו לו חכמים מקום לשום ראש החבל כל אחד נגד לבו, שאם יתן זה כנגד צוארו וזה כנגד רגליו החבל מתקצר והתחומין מתמעטין:
5.4.5
לגדר. חומת אבנים שנפלה ונעשית גל גבוה ומשופע:
5.4.6
מבליעו. אם אינו רחב חמישים אמה משפתו אל שפתו מלמעלה, אע״פ שיש במדרונו הלוך יותר מאלף, אין אומרים תעלה מדת מדרונו למדת התחום, אלא זה יעמוד על שפתו מכאן וזה יעמוד על שפתו מכאן ויבליעו מדרונו בחבל אחד:
5.4.7
וחוזר למדתו. מדקתני חוזר למדתו, משמע שאם היה רחבו כנגד העיר יותר מחמשים ואינו יכול להבליעו שם בחבל, ובאחד מראשיו שלא כנגד העיר יכול להבליעו, הולך ומבליעו שם, ומודד והולך שם משפתו והלאה עד כנגד המקום שכלה בו רוחב הגיא כנגד העיר וחוזר למדתו כנגד העיר ומשלים את מדת תחומיו:
5.4.8
הגיע להר מבליעו. והוא שלא יהיה הר זקוף הרבה אלא משופע, שבהלוך חמש אמות ממנו לא יגבה אלא י׳ טפחים, אבל אם הוא זקוף עד שבפחות מהלוך חמש אמות זקוף עשרה טפחים, אינו מבליעו, אלא אומדו בלבד והולך:
5.4.9
והוא שלא יצא חוץ לתחום. כשהולך המודד להבליע ההר או הגיא, לא יצא חוץ לתחום למקום שראשי הגיא קצרים שיכול להבליעם שם כדי שיחזור אח״כ למדתו כנגד העיר, גזירה מפני שהרואה אותו מודד והולך שם יאמר שמדת תחומים של צדי העיר באה עד כאן:
5.4.10
בזו אמר רבי דוסתאי. בזו למעוטי עיר מקלט ועגלה ערופה הקרובה אל החלל שאין מקדרין בהן:
5.4.11
מקדרין. נוקבין, רואין כאילו נוקבין אותן ומודדים דרך הנקב למעט מדת מדרונו, כדאמרינן בגמ׳ שמודדין אותו בחבל של ד׳ אמות והתחתון מניח את החבל כנגד לבו והעליון כנגד רגליו, וכן מודדין אותו כולו ד׳ אמות ד׳ אמות ומתמעט מדרון של כל ד׳ אמות חצי קומת אדם. והלכה כרבי דוסתאי:
5.5.1
אין מודדין אלא מן המומחה. אדם הבקי במדידה. וגאון פירש מומחה לשון ומחה על [כתף] ים כנרת (במדבר לד) כלומר שמתכוונים למדוד התחומין לכתחלה מן המקום השוה והישר כדי שלא יהא צריך לקדר:

On Your Way. Via Sefaria (sefaria.org), Sefaria-Export. Version source: http://mobile.tora.ws/ Licence: Public Domain. Source.