Bartenura on Mishnah Bekhorot

Sefaria · Mishnah > Rishonim on Mishnah > Bartenura > Seder Kodashim · 453 sections

4.4.8
פטור. דלא מצי למימר ליה אמאי דיינת ליה הואיל ולא בקיאת בדיני:
4.4.9
האם שלה. רחם שלה:
4.4.10
והאכילה רבי טרפון לכלבים. ששאלו לו עליה ואמר טריפה והאכילה לכלבים:
4.4.11
שלא תלד. מפני שפרות וחזירות שלהן מעולין מאד ומוכרים אותן ביוקר, ורוצים שלא ילדו במלכות אחרת כדי שיהיו צריכים להם, וחותכים האם שלה ואינה מתה, הלכך לאו טריפה היא:
4.4.12
הלכה חמורך טרפון. הפסדת חמורך, שאתה צריך למכרו כדי לשלם דמי הפרה לבעליה:
4.4.13
שמומחה אתה. חדא ועוד קאמר ליה, חדא דטועה בדבר משנה הוא, דמתניתין היא באלו טריפות נטלה האם שלה כשרה, וקיימא לן דטועה בדבר משנה חוזר הדין ודנין אותו כראוי ואינו משלם. ועוד, אי נמי בשקול הדעת טעית דאיסורך אסור ולא מצית למהדר ונמצא שאתה הפסדתו, אפילו הכי פטור אתה, לפי שאתה מומחה. ושיקול הדעת, היינו כגון תרי תנאי או תרי אמוראי דפליגי ולא אתמר הלכתא לא כמר ולא כמר וסוגיין דעלמא כחד מינייהו ואזל הוא ועבד כאידך, מה שעשה עשוי ומשלם מביתו:
4.5.1
אין שוחטין על פיו. דדילמא משום אגרא קא שרי ליה:
4.5.2
כאילא. שם חכם הדר ביבנה. וחסיד היה ולא נחשד בכך. ובין אמר להו תמים ובין אמר להו בעל מום היה נוטל כל שכרו:
4.5.3
ארבע איסרות בבהמה דקה ובגסה ששה. גסה נפיש טרחא, להשליכה לארץ ולכפותה ולבדוק מומה, הלכך שכרה מרובה:
4.5.4
בין תמים בין בעל מום. ואע״ג דכי אמר ליה תם הוא לא אהני ליה ולא מידי, נוטל שכרו, דאי לא שקיל אגרא אתו למחשדיה כי אמר בעל מום הוא. ומכאן דן הרמב״ם על השוחטים לרבים, שראוי להם או שלא יטלו שכר כלל או שיטלו שכר על הנמצאות נבלה או טריפה כמו על הנמצאות כשרה, דומיא דרואי מומי הבכור:
4.6.1
הנוטל שכר לדון דיניו בטלים. דכתיב (דברים ד׳:ה׳) ראה למדתי אתכם חוקים ומשפטים כאשר צוני ה׳, מה אני בחנם אף אתם בחנם. וברבני אשכנז ראיתי שערוריה בדבר זה, שלא יבוש הרב הנסמך ראש ישיבה ליטול עשרה זהובים כדי להיות חצי שעה על כתיבת ונתינת גט אחד, והעדים החותמים על הגט שני זהובים או זהוב לכל הפחות לכל אחד, ואין זה הרב בעיני אלא גזלן ואנס, לפי שהוא יודע שאין נותנים בעירו גט שלא ברשותו, ונותן הגט בעל כרחו צריך שיתן לו כל חפצו. וחושש אני לגט זה שהוא פסול, דהא תנן במתניתין הנוטל שכר לדון, דיניו בטלין. להעיד, עדותו בטלה:
4.6.2
להזות. ממי חטאת על טמא מת:
4.6.3
לקדש. לערב אפר חטאת במים חיים אל כלי:
4.6.4
אפר מקלה. אפר כירה קרויה אפר מקלה. כלומר אפר בעלמא שאין בה קדושה:
4.6.5
אבל אם היה. זה רואה הבכורות, או זה הדיין או העד או המקדש, כהן, והעבירו המוליכו עמו במקום טומאה וטמאהו מתרומתו, ומפסידו שצריך לקנות חולין ולאכול ודמי חולין יקרים מדמי תרומה, שהחולין ראויין לכל ותרומה אינה ראויה אלא לכהנים טהורים:
4.6.6
מאכילו. זה המוליכו, ומשקהו וסכו:
4.6.7
ונותן לו שכרו כפועל. אם היה רגיל במלאכה כבדה וקשה ומרויח בה הרבה, אומדים כמה אדם כזה רוצה ליטול פחות ממה שהיה מרויח במלאכה כבדה ולהתעסק במלאכה זו שהיא קלה, וכך נותן לו. וכן מותר לכל דיין ליטול שכר בטלה כשהבטלה ניכרת ומפורסמת, ולוקח משני בעלי הדין בשוה. ויותר מזה אסור:
4.7.1
החשוד על הבכורות. כהן החשוד להטיל מום בבכור:
4.7.2
בשר צבאים. שאדום הוא ומחליף בבשר עגל, וזמנין דמזבן בכור עגל תמים ואומר שבשר צבי הוא, דאין לחוש לבכורה:
4.7.3
ולא עורות שאינן עבודים. אבל עבודים זבנינן מיניה, דאי איתא דבכור הוה לא הוה טרח ביה, סבר שמעי בי רבנן ומפסדי ליה מינאי:
4.7.4
לוקחים ממנו עורות של נקבה. דמידע ידיעי. ותנא קמא דאסר, סבר דלמא חתיך לזכרותיה ועביד ביה כמין נקבות, וכי משיילי ליה מה חתוך זה שבמקום נקבות אומר עכברים אכלוהו. ואין הלכה כר׳ אליעזר:
4.7.5
מלובן וצואי. פירשו בגמרא דמלובן מצואי קאמר, כלומר מרוחץ מצואתו. ולא אמרינן אי דבכור הוא לא מפסיד טרחיה ולא מלבן ליה דסבר שמעי רבנן ומפסדי ליה מינאי, דכיון דטרחיה זוטא הוא טרח ומלבן ליה ולא קפיד עליה:
4.7.6
אבל לוקחין ממנו טווי ובגדים. דאי דבכור הוא כולי האי לא טרח בהו, דקפיד אטרחיה דלמא מפסדי ליה מיניה:
4.7.7
טווי ובגדים. לאו בגדים ממש קאמר. דהשתא טווי גרידא לוקחין ממנו, בגדים ארוגים מיבעיא. אלא בגדים היינו לבדים עשויים מצמר שאינן טוויין:
4.8.1
החשוד על השביעית. לזרוע או לעשות סחורה בספיחי שביעית:
4.8.2
סרק. מתוקן במסרק. דכיון דטרחיה זוטא לא קפיד:
4.8.3
אריג. לאו אריג ממש. דהשתא טווי שרי אריג מיבעיא, הרי בא לכלל טווי קודם לכן. אלא אריג היינו כעין שרשרות שעושין מפשתן שלא נטוה מעולם:
4.9.1
אפילו מים ומלח. משום קנס:
4.9.2
כל שיש בו זיקת תרומות. כל דבר שתרומה נוהגת בו. וכל, לאתויי קרבי דגים שמערבין בהן שמן זית, שיש בו זיקת תרומה. והלכה כר׳ שמעון:
4.10.1
אינו חשוד על המעשרות. ולוקחים ממנו תבואה בשאר שני השבוע, ואין מעשרין מהן ודאי אלא דמאי. וטעמא דחשוד על השביעית אין חשוד על המעשרות וחשוד על המעשרות אין חשוד על השביעית, לפי שיש בכל אחד מהן חומר שאינו בחברו, שביעית אינה צריכה להאכל לפנים מחומת ירושלים, ומעשר שני אינו נאכל אלא לפנים מן החומה, הלכך איכא דחמיר ליה עונש מעשר מעונש שביעית. ומעשר אית ליה פדיון, ושביעית כיון שנאסרה אין לה פדיון, הלכך איכא דחמיר עליה שביעית ממעשר:
4.10.2
החשוד על זה ועל זה. כיון דחשוד אדאורייתא כל שכן דחשוד על הטהרות, דמדרבנן הוא שיהא אדם אוכל חולין בטהרה:
4.10.3
ויש שחשוד על הטהרות. דרבנן, ואינו חשוד לשביעית ומעשרות. דמאן דחשוד אדרבנן לא חשוד אדאורייתא:
5.1.1
כל פסולי המוקדשין. קדשים שנפל בהם מום, אם מוכרין אותן ביוקר טובת הנאה להקדש הוא. הלכך נמכרים באטליז, דהיינו שוק שמוכרים בו שאר בשר חולין ושם נמכר ביוקר:
5.1.2
ונשקלין בליטרא. להמכר כדרך שהקצבים מוכרים בשר חולין. דמתוך שיכולים למכור ביוקר מוסיפים בדמים כשפודים אותם מן ההקדש:
5.1.3
חוץ מן הבכור ומן המעשר. שאם נמכרים ביוקר הנאתן לבעלים. בכור הנאתו לכהן, דבשר בכור נאכל לכל אדם והכהן מוכרו ונוטל דמיו, ולכהן קרי בעלים של בכור. ומשום הנאת הדיוט לא מזלזלינן בקדשים לנהוג בהן מנהג חולין למכרן באטליז, אלא בביתו, ואע״פ שלא יקפצו עליהם בני אדם כל כך. ואין נשקלים בליטרא אלא באומד, ואם יפסיד לית לן בה:
5.1.4
ושוקלין מנה כנגד מנה בבכור. שאם יש לו חתיכת בשר חולין שנשקלה בליטרא יכול לשקול בשר בכור כנגדה. אבל מעשר אין שוקלים מנה כנגד מנה, דמיחזי כאילו מוכרו, ובהמת מעשר אסור למכרה כלל משום דלא כתיב בה לא יפדה כדרך שכתוב בבכור אלא לא יגאל, ושנינו בספרי בכור שנאמר בו לא יפדה, הוא נמכר, מעשר שנאמר בו לא יגאל אינו נמכר לא חי ולא שחוט ולא תמים ולא בעל מום:
5.2.1
לא ימנה ישראל עם הכהן. לאכול עמו בחבורה מבשר בכור בעל מום. שאין נמנין על הבכור אלא חבורה שכולה כהנים, דכתיב (במדבר י״ח:י״ח) ובשרם יהיה לך כחזה התנופה וכשוק הימין, מה חזה ושוק כהנים אין, ישראל לא, אף בכור בין תמים בין בעל מום כהנים אין ישראל לא:
5.2.2
ובית הלל מתירין ואפילו נכרי. דכתיב (דברים י״ב:ט״ו) כצבי וכאיל, מה צבי ואיל אפילו נכרי, אף בכור נמי. וקרא דכתיב (במדבר י״ח:י״ח) ובשרם יהיה לך כחזה התנופה וכשוק הימין, בבכור תמים דוקא משתעי:
5.2.3
שאחזו דם. חולי שהוא מסתכן בו מריבוי הדם:
5.2.4
אין מקיזין לו דם. ואפילו במקום שאינו עושה בו מום. דמתוך שאדם בהול על ממונו, אי שריית ליה במקום שאין עושה בו מום אתי למעבד במקום שעושה בו מום:
5.2.5
ובלבד שלא יעשה בו מום. שלא יסדוק ראש אזנו או ניב שפתיו במקום שלא יוכל לחזור ולהרפא. דסברי רבנן כל שכן דאי לא שריית ליה במקום שאין בו מום אתי למעבד אפילו במקום שיש בו מום:
5.2.6
לא ישחוט עליו. הואיל והוא הטילו. עד שיפול בו מום אחר:
5.2.7
יקיז. אף במקום שעושה בו מום, אם הוא צריך להקיז מאותו אבר. ולא יניחנו שימות. ואע״פ שהוא הטיל המום בידיו ישחט עליו. והלכה כר׳ שמעון:
5.3.1
הצורם. הפוגם. ובכהן איירי, שפוגם אוזן הבכור כדי שיהיה חולין בידו:
5.3.2
הרי זה לא ישחט עולמית. ואפילו נפל בו מום אחר. משום קנס, לפי שעבר והטיל מום בקדשים. שהמטיל מום בקדשים סופג את הארבעים, ואפילו עשה מום בבעל מום. דכתיב (ויקרא כ״ב) כל מום לא יהיה בו, קרי ביה לא יהיה בו, שלא יטיל בו מום. ומדהוה ליה למכתב מום וכתב כל מום, לרבות אפילו בעל מום שלא יטיל בו מום:
5.3.3
כשיולד לו מום אחר ישחט עליו. ואפילו באותו מום עצמו. אם מת המטיל את המום, בנו שוחט אחריו על אותו המום. דלדידיה קנסו רבנן, לבריה לא קנסו רבנן. וכן הלכה:
5.3.4
ושערו מדולדל. לפי שלא נגזז מעולם:
5.3.5
קסדור. ממונה מהמלך:
5.3.6
מה טיבו של זה. שהניחוהו להזקין כל כך:
5.3.7
פגיון. סכין שיש לו שתי פיות קרוי פגיון:
5.3.8
והתירוהו. אף על פי שהנכרי נתכוין להטיל בו מום. כיון דשלא מדעת ישראל עשה, שלא נתכוין לעשות נחת רוח לישראל:
5.3.9
ראה שהתירו והלר וצרם באזני בכורות אחרים. כדי לעשות נחת רוח לישראל. נעשה כאילו אמר לו ישראל שיעשהו ואסור:
5.3.10
היו תינוקות משחקים. וצריכא לאשמעינן קסדור נכרי ותנוקות. דאי אשומעינן קסדור, הוה אמינא בנכרי הוא דשרי דליכא למגזר דלמא אתי למסרך וללמוד להטיל מום בקדשים, דסרכיה דנכרי לא אכפת לן שהרי נהוג הוא באיסורין, אבל קטן דאי שריית ליה אתי למסרך אימא לא. ואי אשומעינן תינוקות הוה אמינא תינוק הוא דשרו רבנן דמאן דחזי לא אתי למימר נמי אי הוה שדי ביה גדול מומא הוה משתרי, דקטן בגדול לא מיחלף, אבל נכרי גדול דאתי לאחלופי בגדול ישראל אימא לא, צריכי:
5.3.11
כל שהוא לדעתו אסור. לאתויי גרמא. כגון שיוליך הבהמה במקום שיש בו ברזל כדי שתכשל בו ויפול בה מום:
5.3.12
ושלא לדעתו מותר. לאתויי אם היה ישראל מסיח לפי תומו ואומר בפני הנכרי בכור זה אם נפל בו מום היינו אוכלים אותו, ושמע הנכרי והטיל בו מום, מותר:
5.4.1
היה בכור רודפו כו׳ הרי זה ישחט עליו. ולא שנו אלא שבעטו בשעת רדיפה, אבל שלא בשעת רדיפה לא:
5.4.2
הראויין לבוא בידי אדם. שיש לומר אדם הטילם בו. כגון נסמית עינו, נקטעה ידו, נסדקה אזנו:
5.4.3
רועים ישראל נאמנים. ישראל הרועה בהמתו של כהן נאמן לומר על המומין שנפלו בבהמתו של כהן שמאליהם ארעו ויאכלנו בעליו הכהן במומו. ולא חשדינן ליה שמא ע״י אדם בא זה המום בכוונה ורועה זה משקר ובא להתירו כדי שישחטנו רבו כהן ויאכילנו ממנו, שהישראל מותר לאכול מן הבכור בעל מום כשהכהן נותן לו ממנו, בהכי לא חשדינן ליה, דללגימה מועטת כזו לא חיישינן שישקר הרועה ויעבור עבירה בעבור הנאת לגימה בלבד:
5.4.4
רועים כהנים. רועים שהם כהנים אין נאמנים כשרועים בהמתן של ישראל. דנחשד האי כהן רועה שהוא עצמו הטיל בו מום, דמימר אמר האי רועה, לא שביק רבי לדידי ויהביה לכהן אחרינא. וה״ה דכהן רועה אין נאמן להעיד על הבכור של כהן אחר, דחיישינן לגומלים, דסבר אעידנו עכשיו ויהא גומל לי כשיתן לי ישראל בכור תם ואטיל בו מום ויבא כהן זה ויעידני שמאליו נפל בו מום:
5.4.5
רבן שמעון בן גמליאל אומר נאמן הוא על של חבירו ואינו נאמן על של עצמו. רשב״ג פליג אתנא קמא, וסבר דלא נחשדו כהנים אלא על בכור עצמו שכבר נתנו לו ישראל, אבל על של חבירו בין רבו בין אחר לא נחשדו עליו:
5.4.6
רבי מאיר אומר כל החשוד על דבר לא דנו ולא מעידו. ואיכא בין ר׳ מאיר לתנא קמא, דלר׳ מאיר בכור כהן שנפל בו מום צריך שנים מן השוק להעיד עליו, ועד אחד אפילו שאינו כהן אין מועיל בו. ולת״ק דוקא כהן אינו נאמן להעיד על בכורו של כהן, דחיישינן לגומלים, אבל שאינו כהן אפילו אחד מעיד נאמן להתירו. ורשב״ג אומר אפילו בניו ובני ביתו של כהן נאמנים, דדוקא איהו גופיה על של עצמו אינו נאמן. ואשתו נמי אינה נאמנת מפני שהיא כגופו. והלכה כרשב״ג:
5.5.1
הראיתי בכור זה. לחכם, ואמר לי שמום קבוע הוא ושוחטו, ובלבד שיהיו לו עדים שלא הטילו בו. שהכהנים חשודים להטיל מום בבכור כדי למכרו ולהאכילו כחולין, אבל אין חשודין לאכול קדשים תמימים בחוץ ולומר על מום עובר שהוא קבוע. וכהן שהוא מומחה נאמן לדון על מום הבכור שהוא קבוע ולהתירו. וכן נאמן הכהן לומר בכור זה נתן לי ישראל במומו, שהוא עשוי להגלות אם נתנו לו ישראל במומו אם לאו, ומלתא דעבידא לאגלויי לא משקרי בה אנשי:
5.5.2
הכל נאמנים על מומי המעשר. הכהנים חייבים להפריש מעשר בהמה כישראל. והכל נאמנים לומר על מום שנעשה בבהמת מעשר דשלא בכוונה היה, ואפילו הבעלים. מגו דאי בעי שדי ביה מומא בכוליה עדריה קודם שיעשר ונמצא המעשר בעל מום:
5.5.3
שנסמית עינו שנקטעה ידו. דהיינו מום מובהק:
5.5.4
בני הכנסת. כלומר שאינן חכמים. והני מילי במקום שאין יחיד מומחה, אבל במקום שיש יחיד מומחה אינו נשחט אלא ע״פ מומחה, ואפילו במום מובהק. דומיא דהפרת נדרים שבמקום שיש יחיד מומחה אין שלשה הדיוטות מועילים:
5.5.5
אפילו היו שם עשרים ושלשה. אפילו היתה סנהדרין במקום ואין שם אחד שנטל רשות להתיר מומי הבכור, אינו נשחט על פיהם ואפילו במום מובהק, עד שיהיה שם מומחה. ואין הלכה כר׳ יוסי:
5.6.1
השוחט את הבכור. ומכר מבשרו ונודע לנו שלא הראהו לחכם:
5.6.2
מה שאכלו. הלוקחים אכלו:
5.6.3
ויחזיר להם את הדמים. משום קנס. שהאכילם בשר איסור:
5.6.4
מכרוהו. הלוקחים לנכרי, הואיל ולא גרם להם איסורא, ישלמו לו דמי טריפה כמו שהיא נמכרת בזול, והוא יחזיר להם את המותר. וגבי בכור לא תני מכרוהו לנכרי, דבכור תמים אסור בהנאה:
6.1.1
על אלו מומין. נפגמה. אין פגימה בלא חסרון. אבל סדק משמע נמי בלא חסרון. ושיעור פגימה כדי שתחגור בה צפורן:
6.1.2
הסחוס. תנוך האוזן שקורין טנרו״ם בלע״ז:
6.1.3
אבל לא מן העור. דעור הדר בריא ולא הוי מומא. והאי עור היינו אליה רכה של אוזן:
6.1.4
ניקבה מלוא כרשינה. שיש בחלל הנקב שיעור גרגיר של כרשינה, בין שהנקב ארוך בין עגול, אם יש בכולן כדי להצטרף בחללו כשיעור גרגיר של כרשינה, הרי זה מום:
6.1.5
שתהא נפרכת. נעשית פירוכים ופתיתים כשממשמשים בה. ואין הלכה כר׳ יוסי. וכל הני מומין דחשיב במתניתין ששוחטין עליהן את הבכור ילפינן מקראי, דכתיב (דברים ט״ו:כ״א) וכי יהיה בו מום, כלל. פסח או עור, פרט. כל מום רע, חזר וכלל. כלל ופרט וכלל, אי אתה דן אלא כעין הפרט. מה הפרט מפורש מומין שבגלוי ואינו חוזר, אף כל מומין שבגלוי ואינו חוזר:
6.2.1
ריס של עין. עפעף של עין:
6.2.2
הרי בעיניו. כלומר הרי שיש בעיניו:
6.2.3
דק. טיל״א בלע״ז:
6.2.4
חלזון, נחש. היינו חלזון היינו נחש, וקורהו נחש שעשוי מנומר כנחש. והוא בשר נוסף הנמשך וחופה קצת מן השחור שבעין, וקורין לו בערבי טפרא, כמו שקורין לצפורן טפרא, לפי שהוא חופה את העין כדרך שהצפורן חופה בשר האצבע:
6.2.5
ועינב. שיש בעינו כגרגיר של ענב:
6.2.6
לבן הפוסק בסירא. סירא היינו שורה שבעין סביב השחור שמשם מראית העין באה. ואם חוט לבן יוצא מן הלבן שבעין ופוסק אותה שורה ונכנס בשחור הוי מום:
6.2.7
שחור ונכנס בלבן. אם חוט אחד שחור יוצא מן השחור שבעין ופוסק בסירא ונכנס בלבן:
6.2.8
אינו מום שאין מומין בלבן. דלאו עין הוא אלא שומן העין:
6.3.1
חורוד. כמין טיפין לבנות בעין. תרגום לבן, חיור:
6.3.2
והמים. היורדים אל העין ומונעים הראות:
6.3.3
הקבועים. אתרווייהו קאי, אחורוד והמים:
6.3.4
בודקין אותו שלשה פעמים בתוך שמונים יום. בכל כ״ז יום שהוא שליש הזמן של שמונים יום בקירוב בודקים אותו אם הלך החורוד. ואם הלך, אע״פ שחזר, מונין לו שמונים יום מיום שחזר. ואין החורוד קבוע עד שיעמוד שמונים יום. ואי לא בדקוהו בתוך שמונים יום, אע״פ שנמצא החורוד שם ביום שמונים לא הוי מום, דשמא בינתיים הלך וחזר. והלכה כר׳ חנניה בן אנטיגנוס:
6.3.5
אלו הן המים הקבועים. כלומר במאי ידעינן אי קבועים או עוברים:
6.3.6
אכל לח ויבש של גשמים. אם האכילוהו לרפואה תבן וחציר שקורין פיינ״ו בלע״ז:
6.3.7
לח. הגדל באדר וחצי ניסן:
6.3.8
ויבש. הגדל באלול וחצי תשרי:
6.3.9
של גשמים. היינו שגדל בשדה בית הבעל. ומתניתין חסורי מחסרא והכי קתני, אכל לח ויבש של גשמים הרי זה מום, של בית השלחין אינו מום. ודגשמים נמי, אכל יבש ואח״כ אכל לח אינו מום, עד שיאכל יבש אחר הלח:
6.3.10
של בית השלחין. ארץ הצריכה להשקות לא הוי רפואה, ולא בדקינן ביה:
6.3.11
אכל יבש ואחר כך לח. לרפואה, אין זו רפואתו ואע״פ שלא נתרפא בכך אינו מום:
6.3.12
עד שיאכל יבש אחר הלח. זו היא דרך רפואתו, תבן וחציר הגדל באדר וחצי ניסן מאכילין אותו באדר וחצי ניסן, ותבן וחציר הגדל באלול וחצי תשרי מאכילין אותו באלול וחצי תשרי. דלא שחטינן ליה עד שיעברו עליו כל ימי הקיץ ויבדוק בשניהם, ואם לא נתרפא הוי מום. וצריך שיאכל מהם לא פחות מכגרוגרת בכל סעודה וסעודה כל שלשה חדשים בתחלת הסעודה ולאחר ששתה, ולא יהיה כפות בשעה שאוכל העשבים הללו לרפואה, ולא יהיה יחידי אלא עם חבריו, בשדה ולא בתוך העיר. ואם שלמו כל התנאים הללו ולא נתרפא הוי מום ושוחטין עליו:
6.4.1
חוטמו שניקב וכו׳ והוא שניקבו מחיצות החיצונות של חוטם, שהנקב נראה מבחוץ. אבל אינו נראה אלא מבפנים כגון שניקבה מחיצה החולקת את החוטם, אינו מום, שסתר הוא, ואנן ילפינן מכלל ופרט וכלל דמומין שבגלוי בעינן:
6.4.2
שנפגם. ויש בו חסרון:
6.4.3
שנסדק. ואין בו חסרון. ושיעור פגימה, כדי שתחגור בה צפורן:
6.4.4
שפתו. שורה חיצונה של שפה. כלומר חודה החיצון:
6.4.5
חיטיו החיצונות. השינים שבאמצע הפה:

On Your Way. Via Sefaria (sefaria.org), Sefaria-Export. Version source: http://mobile.tora.ws/ Licence: Public Domain. Source.